ויקרא את עשו – איתא במכדרשב״י (זהר קמ״ב א׳) ההוא זמנא ערב פסח הוה, וכן בתרגום יב״ע בארביסר ניסן, ובפרקי ר״א (פל״ב) מבואר יותר והכי איתא התם, הגיע ליל פסח וקרא יצחק לעשו בנו הגדול ואמר לו, בני, זה הלילה כל העולם כלו אומרים בו הלל (כלומר שעתידין ישראל לומר בליל זה הלל על הפסחים ועל הנסים של יציאת מצרים) ואוצרות טללים נפתחים בזו הלילה, עשה לי מטעמים עד שאני בעודי אברכך, ורוח הקדש משיבה ואומרת אל תלחם את לחם רע עין. וגו׳. אמרה רבקה ליעקב בנה, הלילה הזה וגו׳ אוצרות טללים נפתחים בו, העליונים אומרים שירה, הלילה הזה עתידים בניך להגאל מיד שעבוד, הלילה הזה עתידים לומר שירה, עשה מטעמים לאביך עד שהוא בעודו יברכך וגו׳ הלך והביא שני גדיי עזים, וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק וגו׳ אלא אחד כנגד הפסח ואחד לעשות לו מטעמים לאכול דתנינן הפסח אינו נאכל אלא על השובע, ע״כ. ובתיב״ע אמר חד לשום פסחא וחד לשום קרבן חגא. ויראה לפי שעל לילה זה אמר הכתוב (בא י״ב) ליל שמורים הוא לה׳ שהיה הקב״ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם ממצרים, והוא הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך, בט״ו בניסן נגזרה גזרת בין הבתרים בט״ו בניסן נולד יצחק, ומשנולד יצחק נתקיים כי גר יהיה זרעך, ומלידתו עד יציאת מצרים כלו ארבע מאות שנה הנאמר בגזרת בין הבתרים (ע״ש רש״י) לכן השתדל יצחק ביותר לשמור לילה זה ולעשות בו דוגמ׳ לפסח יוצאי מצרים. פסח כדינו היה אסור לו להקריב בבמת יחיד, כמבואר בבתרא דזבחים, וכ״פ הרמב״ם, לכן לא עשה כ״א דוגמא לפסח יוצאי מצרים, ושם נאמר וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם, ואמרו שם במכילתא דר״י, ככה תאכלו אותו, כיוצאי דרכים שצריכין להיות מזורזין, מתניכם חגורים, מזומנים לדרך (רש״י) להורות על הבטחון הגמור בו ית׳, בהיותם מכינים עצמם לדרך בעודם בבית הכלא. לכן לר״ט דסובר שתולין כרעיו ובני מעיו חוצה לו קרא את הפסח גדי מקולס, דומה כגבור הנושא כלי זיינו בצדו (פסחים נ״ג וע״ד) דוגמא לזה רצה יצחק בצוותו את עשו ללכת השדה מזויין בכלי זיינו, באמרו שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה. והתכוין להשיגו ע״י צידה, ויקרא מאכלו זה בשם צדה, שהוא מאכל הולכי דרכים, וציידים המתעסקים בצידתם ביער כל היום ואין להם פנאי ללכת לביתם בזמן סעודה, לכן לוקחים אתם מביתם מזונות כל היום, והולכי דרכים לכמה ימים, כלשון הכתוב, צדה לדרך. והתכוין לזה יצחק למען יקרא בשם צדה ויהיה בזה ג״כ דוגמא לפסח יוצאי מצרים שהיו מחוייבים לאכלו כדרך יוצאי דרכים. ולפי שנאמר בפסח מצרים ואכלתם אותו בחפזון, שאמרו עליו שם במכילתא דר״י, בחפזון דשכינה, זכר לדבר קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות דומה דודי לצבי או לעופר האילים, קומי לך וגו׳ ולכי לך. ודימה המשורר ברוח הקדש את חפזון דשכינה לצבי המדלג ומקפץ למהר את הקץ להעלותם ממצרים, לכן רצה יצחק לעשות דמיון לזה לצוד לו ציד חיה טהורה והוא צבי, ובלשון שאמר יצחק וצודה לי ציד, יש קרי וכתיב, הקרי ציד, והכתיב צידה, זה לשון זכר וזה לשון נקבה, לשון זכר הוא נגד הפסח שצריך להיות זכר, ולשון נקבה הוא נגד חגיגה שהוא שלמים, ויוכל להיות נקבה. ולפי שהפסח הוא העיקר, והחגיגה אינו רק כטפל כדי לאכול הפסח על השובע, לכן ציד שהוא לשון הזכר הוא הקרי, שהוא העיקר. וכן יעקב שהביא במצות אמו שני גדיי עזים (שטעמם כטעם הצבי) אחד דוגמא לפסח ואחד לחגיגה, הזכיר ג״כ בלשונו דברים שיש בהם דוגמ׳ לפסח מצרים, כי אמר ליצחק, קום נא שבה ואכלה, הזכיר שתי לשונות קימה וישיבה, כי פסח מצרים הנאכל בדרך חפזון, במתנים חגורים במנעלים ברגליהם ומקלם בידם ובאופן זה היתה אכילתם בעמידה (דאכילת ישיבה היא אכילה בנחת ובמתון לא אכילת חפזון). אמנם החגיגה שלא באה רק כטפל לפסח היה נאכל כדרכו בישיבה כראוי, וכדתני׳ בד״א זוטא פ״ה, ת״ח לא יאכל מעומד, לכן הזכיר יעקב קום נא נגד הפסח שהיו אוכלים במצרים בקימה, שבה נגד החגיגה ולפי שבאכילת הפסח טעון הלל, מדכתיב, השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, ליל פסח המקודש לחג טעון הלל באכילתו (פסחים צ״ה ב׳) ואין אומרים שירה אלא על היין (ברכות ל״ה א׳) לכן הביא יעקב ליצחק גם את היין. ועשה בזה דוגמ׳ לדורות ולעליונים שאומרים הלל ושיר בליל זה, כדאמרי יצחק ורבקה. היוצא לנו מכל הדברים האלה, כי אכילת המטעמים היו לסבת הזמן, הזמן גרם לאכילת מצוה זו, גם הזמן גרם לו ליצחק לברך את בנו, כי ליל זה הוא זמן ברכה שאוצרות טללים נפתחים בו לברכה, ולזה היה תחלת ברכתו, ויתן לך מטל השמים. ובזה יתיישב לנו מה שעמדו בו המפרשים, למה תלה יצחק את הברכה באכילת המטעמים כאשר הרבה ע״ז הצווי לעשו, ולא כן עשה יעקב בברכו את בניו? אף משה לא עשה כן בברכו את ישראל, ועל זה הרבו המפרשים דברים קשוי הציור, גם לדבריהם שהיו המטעמים לעשות בם הכנה ראוי לנפש המברך והמתברך, והיו לפי״ז המטעמים הסבה העיקרית להשפעת הברכה ולקבלתה, יקשה לן לישנא דקרא, שאמר בעבור תברכך נפשי, כי לשון בעבור ישומש בהתקשרות המסובב עם סבתו בבחינת המושג המסובב, ויותר היה לו לומר לשון בגלל זה תברכך נפשי, בבחינת סבה הגורמת (עי׳ פ׳ בא י״ב ח׳ בעבור זה) אמנם לפי המבוא, מדברי פרקי דר״א אין לברכה התלות במטעמים, ואין המטעמים סבה מוכרחת לברכה. כי אמנם הזמן היה הגורם לשני דברים אלה לאכילת מצוה, ולהשפעת ברכה והאחרון בא בסור הראשון זה אחר זה, לכן אמר לשון בעבור. ונ״ל כי יסוד דברי פרקי ר״א רמוזים בלשון שהתחיל בו יצחק, באמרו, ועתה שא נא כליך, מלת ועתה יורה על הזמן כאלו אמר הזמן הוא הגורם לשני דברים אשר אומר אליך.

בנו הגדול – לא קראו הכתוב בכור לפי שהאביד בידים את משפט בכורתו, שהיתה מבוזה בעיניו והפקירה ליעקב בלא מחיר כמבואר במקומו.

ועשה לי מטעמים – אין כוונת יצחק בשאלת המטעמים לתענוג הגוף וחוש הטעם, רק כדי שתהיה נפשו שמחה ומתענגת, ומתוך שמחת הנפש תחול עליו רוה״ק, וכמאמרם אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה שנאמר והיה כמנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳ (רב״ח), ויש להוסיף ע״ז כי המברך הוא כצנור להוריד שפע עליון אל המתברך, ולהיות שהמברך אמצעי להשפעת ברכה אל המתברך לכן יקריב אותו אליו ויעמידנו נכחו, כמו בהחיות אליהו את בן הצרפית שהתמודד על הילד שלשה פעמים, וכן אלישע בהחיותו בן השונמית שכב עליו ושם פיו על פיו, ותחלה אמר ושמתי משענתי ע״פ הנער, וכן יעקב אמר קחם נא אלי ואברכם, וישת ידו עליהם, וכ״ז מורה כי להורדת השפע אל המתברך באמצעית המברך ראוי לזה שיקרב אליו במקום, וכן יצחק העתיר לנכח אשתו, העמיד אותה נכחו להקריבה אליו כדי שיכוין אלי׳ דעתו יותר כמ״ש הר״ן בדרוש השני׳ ולזה גם המברך יקרב עצמו בכל יכלתו אל מקור שפעת הברכה, יתבודד בדעתו ויקשר מחשבתו בענינים קדושים אלקיים להיות מוכן וראוי להוריד על עצמו השפעה העליונה, ובזה יוכשר להציק על ראשו שמן שפע הנבואי ויש לו כח להציק שפעת ברכה העליונה אל המתברך הקרוב אליו: וכבר דימו ענין הנבואה אל הלב אשר ממנו תוצאות חיים לכל האברים, וכל הקרב הקרב מן האברים אל משכן הלב יוקדם לו השגת החיים, דוגמא לזה אמרו המתפלל צריך לכוין לבו אל בית קדשי הקדשים, כדי לקשר נפשו במקום המקודש, (ועד״ז כי רצו עבדיך את אבני׳ ואת עפרה יחננו, שאמרו עליו באגדה שנשאו עמהם מאבני ירושלים ועפרה לבנות להם בבבל בהכנ״ס), והיתה מכוונת יצחק לקשר נפשו בשעת הברכה אל המקום המקודש ביותר, לכן אמר: צא השדה, והוא המקום שהוא מיוחד אליו תמיד לתפלה, כמ״ש ויצא יצחק לשוח בשדה, והוא הר המוריה מקום עקדתו (כבפסחים ד׳ פ״ח), והוא המקום אשר אמר עליו יעקב אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים, ששם הוא מקום חול שפע הנבואה ומראה החזיון מן השמים, וממקום המקודש הלזה יצוד לו ציד חיה או עוף וממנו יעשה לו מטעמים, בטעימת דבר אשר ממקום המקודש יבא, תתאחד נפשו במקום אשר בו מקור הנבואה מבוע הברכה (מצורף לזה מבירורי נצ״ק שבטעמי המאכלים כיודע לי״ח), ולזה הזכיר יצחק בשעת הברכה שדה אשר ברכו ה׳, שאמרו עלה במכדרשב״י מאן שדה דא שדה דתפוחים, כמ״ש רש״י.

וילך עשו השדה – יצחק אמר לו צא השדה, כי כן ראוי לכל אדם שעיקר דירתו בביתו בתוך העיר, והתנועה מן הפנים אל החוץ נקראת יציאה, אבל עשו שהיה איש שדה ושם היה כל עסקיו אין התנועה אל השדה נקראת יציאה רק הליכה.