ואלה תולדות בני נח וגו׳. עד בני יפת. כבר כתבתי בסדר בראשית שהתור׳ האלהי׳ כשרצת׳ לספר הסתעפו׳ האומ׳ ישראלי׳ והשתלשלות׳ הגידה בראשית ספוריה עניני שלשת ההתחלות שהיו לה והם אדם הראשון ונח ואברהם שהיו דומים בענינם לענין ההתחלות הצוריות והכחות הנפשיות אשר יעשו מציאות האדם וקיומו שהם שלשה ראשיות הצומחת והחיונית היא המרגשת והמדברת היא המשכל׳ ושם ביארתי איך היה ערך אדם הראשון אל האומה כיחס ההתחלה הצומחת אל איש האדם וכן אומר עתה שהיה נח כדמות ההתחלה המרגשת וכבר יורה על זה הדמוי ספורי עניניו בעשרה דברים. הראשון מפאת תכונתו שאמר הכתוב כי את האלהים התהלך נח שיורה היות טבע שלמותו בהיותו מתנועע תמיד לעבודת בוראו כי הפעל׳ היא תנוע׳ החיים. אמנם אדם נאמר בו ויניחהו בג״ע כי היתה המנוחה ראויה אליו כתנוע לנח. והוא מפאת המלטו מהפסד המבול כי שאר בני אדם החטאים בנפשותם מתו באפס תקוה ונח מצא חן בעיני ה׳ ונמלט וחי לעולם והחיה אשתו ובניו ונשי בניו ומאלה נפצה כל הארץ והוא היה ג״כ סבת החיים האנושים ומקורם. השלישי מפאת היותו מחיה ומושיע ומציל ממות מכל החי מכל בשר שנים מכל איש ואשתו להחיות זרע על פני כל הארץ וכאלו היה א״כ התחלת החיים וסבתם לא לבד במין האדם אבל גם בסוג הב״ח כלם למיניהם. הד׳ מפאת מקום מקלטו שהוא התיבה כי הנה האדם היה יושב על חוג הארץ כעץ פרי שיזקין בארץ שרשו ונח נמלט על התיבה שעשה מעצי גופר כמו שהכח החיוני יחול על הצומח וינשא עליו והיה נח בתיבה בתוך הב״ח כמו שהיה האדם בגן בתוך העצים. הה׳ מפאת קרבנותיו כי להיותו שוטר ומושל ראש הב״ח ומושיע׳ כאשר יצא מן התיבה בנה מזבח ויעל עולות מהב״ח לפניו. הו׳ מפאת מאכלו ושהותר לו מאכל הב״ח כמו שהותר לאדם מאכל הצמחים להיות המזון ההוא דומ׳ ומתיחס לנזון ממנו כמ״ש (בראשית ט׳ ג׳) כל רמש אשר הוא חי לכם יהי׳ לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל. הז׳ מפאת אזהרתו שהזהירו האל על שפיכת דם האדם כמו שהתיר לאדם הראשון לאכול מכל עץ הגן והזהירו שלא יאכל מעץ הדעת להיותו כמוהו כי האדם עץ השדה יודע דעת ככה התיר לנח הריגת הב״ח לאכול והזהירו על האדם להיותו חי ממינו. הח׳ מפאת הבטחתו שהבטיחו השם על החיים וכרת עמו ברית לבל יביא עוד מבול לשחת כל בשר וכמו שכתוב (שם י״ב) זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה ולכן בענין הברית הזה זכר הכתוב תמיד ובין כל נפש חיה להעיר שהי׳ נח התחל׳ החיים סבה אליהם קונה ושומרת אותם. הט׳ מפאת בניו הלא תראה שהיו לנח שלשה בנים כמו שהיו לאדם והיו זה לפי שחיי האדם כמו שכתבו החכמים הם ג׳ אם חיים בהמיים הנוטים אל התאוות הגשמיות ממאכל ומשתה ומשגל כדרך הבהמות ועובדי אדמה. ואם חיים מדיניים שהם כפי הנאה והמעל׳ בהנהג׳ האדם עצמו וביתו ומדינתו בהסתפקות ויושר המשפט. ואם חיים שכליים אשר הם כפי העיון השכלי והחקירה המדעית. והנה חם הוא היה המור׳ על החיים הבהמיים ולכן ראה את ערות אביו ולא חם על כבודו כאיש בער לא ידע מעלות כבוד אב ואם וגלוי ערוה. והיה יפת מור׳ על החיים הנאים כפי המעלה והמוסר והכבוד ולכן התעורר לכסות ערות אביו הוא ואחיו שם ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו ואמנם שם היה מורה על החיים המדעיים כי היתה מלאכתו דרישת החכמות וחקירתה כמו שארז״ל מדרשו של שם. ולכן אמר פסוק על שלשתם כפי פי׳ אחד ממה שזכרתי (שם כ״ז) יפת אלהים ליפת וישכון באהל שם ויהי כנען עבד למו. כי הנה יחס ליפת היופי והנוי והמנהגים והמדות שהם בדברי׳ המפורסמי׳ ויחס לשם שישכון הקב״ה באהלו ובמדרשו כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. וכן תרגם אנקלוס וישרי שכינתיה במשכנא דשם. ועל חם אמר ויהי כנען עבד למו ר״ל שכנען בנו היותר אהוב אצל חם יעבוד לשם וליפת. לפי שכמו שזכר הפלוסוף בספרו מהנהגת המדינה לחכמי׳ תאות השררה והאדנו׳ בטבעות ולעובדי האדמה תאות העבדו׳ והשררות אשר לפי זה נקרא כנען מלשון הכנעה כמו שפירשתי כי החיים הבהמיים עובדי׳ לחיים הנאים ונכנעי׳ לחיים השכליים. ונקרא חם אם לפי שחם לבו בקרבו לרדוף אחר תאוותיו ואם להיותו שחור ומכוער ככושי עורו ובתוארו ובמדותיו כי חם הוא מגזרת וכל חום בכשבים ר״ל שחור בהפך יפת היפה בצורתו ובמנהגיו. ושם נקרא כן להגדלת שמו כי כבוד חכמים ינחלו והם הגבורים אשר מעולם אנשי השם בחייהם ובמותם. ואתה תראה איך נמצאו סגולו׳ שלשת האבות האלה באומות הבאות מהם והם כי מחם בא כוש ומצרים ופוט וכנען שהם כלם עד היום מכוערי המראה וצורותם שחורות כעורב שטופים בזמה ונמשכים אחר התאוות הבהמיות חסרי השכל והידיעות ומשוללי המדיניות ומעלות המדות והגבורה.

ואמנם בני יפת שמהם באו היונים והרומיים מה נאים מעשיהם של אומה זו ומנהגם ומדיניות׳ ואופני הנהגתם ובגבורתיהם וכלם יפי תאר ויפי מראה צחו מחלב אדמו עצם מפניני.

ואמנם בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם נמצאו בהם החכמות המחקריו׳ בתמותם כי ההודיי׳ והבבליים והאשורי׳ הם ממציאי החכמות הלמודיות ואשר חקרו ראשונה בחכמה הטבעית והאלהית. וכבר חקרו רז״ל השתלשלות החכמה ממדרשו של שם אל מדרשו של עבר ומשם אל אברהם אבינו ומאברהם באו בבני ישמעאל ובני קטורה חכמת הכשוף והטבעים הנסתרים והאצטגנינות ושאר החכמות המחקריות והם אשר הביאו אותם למצרים וכמ״ש חז״ל (ב״ר כ״ה) ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות שמסר להם שם בטומאה שרצו בשמות הטומאה כל חכמה וידיעה אשר לא תבא בדרכי הנבואה האלהית הנקייה מכל סיג וטעות.

ואמנם בני עשו הם אשר הביאו החכמות לרומיים וליונים בני יפת כאשר מלך עליהם צפו בן אליפז וזרעו אשר חכמו מאד מאד בחכמת האצטגנינות ובשאר החכמות ומפני זה לא נמצאו החכמות באומות אחרות מבני יפת זולתי באלה השתים יונים ורומיים אשר בזמן ההוא היו לעם אחד ושפה אחת היתה לכלם. ועל כלם כגבוה שמים על הארץ גבהה חכמת בני ישראל וכאשר כבוד ה׳ עליהם זרח ובאורו ראו אור החכמות והשגתם והיו כלם זרע קדש למודי ה׳ וכמו שהעיד עליהם אדון הנביאים באמרו (דברים פ׳ ז׳ ב״ר פ׳ ל״ח) רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. וכתב ב״ר בספר הפלת ההפלה בסופו טוען על אבוחמ״ד שכתב שהיתה החכמה ליונים גנובה מבני ישראל וכתב ז״ל ואין ספק שהיו החכמות נמצאות מקדם בבני ישראל ומהם למדום הכלדיים כי בעבור שנמצאת בהם הנבואה היתה השלמתם בחכמות נפלאת מאד וכו׳ יעויין משם שמאמרו ארוך. התבאר מזה ששלשה אלה בני נח העירו כפי ענינם ותכונותיהם על שלשת אופני החיים ושזרעם אחריהם תפשו מעשה אבותיהם ותכונותיהם בידיהם. והעשירי הוא מפאת תולדותיו והוא כי כמו שבענין החיים וההרגש ישתתפו עם האדם כל מיני הב״ח. ככה נח להיותו התחלת החיים האנושיים היה התחלה משותפת לכל אומות מין האדם כלם. הנה התבאר מזה כלו למה היו בני נח ג׳ לא פחות ולא יותר ולמה נקראו בשמות אלו שם וחם ויפת שהיה כל זה מהשגחת תמים דעים להיות שלשת הבנים האלה סימן לזרעם אחריהם ואות מורה על ענינם וזה צורך ההקדמה הזאת כלה.

(ב-ד) בני יפת וגו׳. עד ויהי כל הארץ שפה אחת. כתב הר״ן שהסבה למה זכרה התורה תולדות קצת בני יפת ולא זכרה תולדות קצתם וכן בבני חם ובבני שם זכר קצת תולדות מהם והשמיט קצתם הוא לפי שהיתה חלוקתם כפי חלוקות הלשונות והענין מוכיח כן לפי שחתם בכל א׳ מהם ואמר איש ללשונו למשפחותם ללשונותם כי לא יחלק אותם אלא בהחלק הלשונות ועל זה הצד היה מקובל אצל חז״ל שהלשונות הם ע׳. והוא בזה הדרך הנה יפת נחלקו בניו ובני בניו לי״ב לשון לפי שהכתוב מונה בני יפת שבעה. ובני גומר שלש׳ ובני יון ארבעה הרי י״ד חסר מהם ב׳ בעד גומר ויון כי כבר נמנו בכח בניו ונשארו א״כ י״ב. ועל זה הדרך תמצא בבני חם עשר׳ כשתחשוב ג״כ נמרוד לאומה ולשון כי כן היה אלא שלחשיבתו מנאו בפני עצמו. ותמצא בני מצרים שהם ז׳ כי פלשתים וכפתורים יצאו מכסלוחי׳ ונשארו כסלוחים אומה כמו שהתבאר. וכן תמצא בבני כנען עשרה ומבני שם תמצא כ״א ויהיו כלם ששים וכבר תמצא שספר הכתוב עשרה משפחות בלשון רבים והם כתים ודודנים ולודים והנמשכים ויראה שכל א׳ מהם היו שתי משפחות ושתי לשונות אלא כי מפני שהיה חלוק הלשון ביניהם מועט מנאם כאחד וכאשר תוסיף עשרה המגיעים מצד הכפל על הששים והיו שבעים והם השבעים לשון המוזכר תמיד בדברי חז״ל וראוי שיהיה שרשו יוצא מן הפרשיות האלה. אלה הם דברי הרב להכריח קבלת רז״ל מפאת הכתובים ונכון הוא. אבל ע״ד הפשט ראוי לפרש שנזכרו בספו׳ הזה שיצאו מנח ע״ג אומות ושאר הבנים שנזכרו בכתוב ולא נזכרו להם תולדות אין ספק שבנים היו להם אבל לא נעשו אומות בפני עצמן ונצטרפו ונטפלו לאומו׳ אחרות ולכן לא קנו שם שמות בפני עצמם והותרו בזה השאל׳ הד׳ והה׳ והח׳. וכן אמר שהזכיר בכל אחת מהאומות האלה ארץ מושבם ולא הזכיר כן במצרים שמפני שהיה מושב מצרים ידוע לישראל שיצאו משם שנקראת הארץ על שם מצרים בן כנען והיו כל בניו סביבות מצרים ושם ארצם כשמם כי כן מצינו לפתרוסי׳ ארץ פתרוס שהיא ממצרים כמ״ש (יחזקאל י״ג) ונתתי יראה בארץ מצרים והשימותי את פתרוס וכן במצרים אומר והשיבותי אותם ארץ פתרוס על ארץ מכורותיהם וכן לוד וכל עריו סביבות מצרים היו ושמם ושם ארצם שוה וכבר כתב זה הרמב״ן והותרה בו השאל׳ הו׳.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

והנה ספר הכתוב מבני יפת בני גומר ובני יון ואמר עליהם מאלה נפרדו איי הגוים להגיד שקרה לבני גומר ולבני יון מה שלא קרה לשאר אחיהם ולבני חם ושם והוא שבני גומר ובני יון לא ישבו מחוברי׳ יחדיו בארץ מושבותם זה אצל זה אבל ישבו נפרדים זה מזה מפני שהיו שוכנים באיי הים וכתב הר״ן שבעבור זה לא אמר הכתוב בסוף ספור תולדות יפת אלה בני יפת כמו שאמר אלה בני חם אלה בני שם כי היו בני חם ובני שם מקובצי׳ ומחוברים בארצות אבל בני יפת היו נפרדים זה מזה בחייהם מאד.

והנה בבני חם אחרי שזכר האומות שיצאו ממנו ללשונותם אמר וכוש ילד את נמרוד ולא מנאו בכלל שאר הבנים והיה זה לפי שרצת׳ התור׳ להגיד ענינו והוא שעד אותו הזמן היו בני האדם כלם שוים במעלת׳ להיות׳ כלם בני איש אחד ונמרוד זה התחיל להתגב׳ ולמלוך על אנשי דורו ועל זה נאמר (בראשית י׳ ח׳) הוא החל להיות גבור בארץ ר״ל שוטר ומושל בה.

(ט-י) ואמנם אמרו עוד הוא היה גבור ציד לפני ה׳ כבר ידעת מה שפירשו בו חז״ל שהיה צודה דעת הבריות בתחבולותיו ואני חושב שהיה צודה גדול מהחיות יגיד הכתוב שעשה שני אופנים מהתחבולה להשתרר על עמו גם השתרר. הא׳ שעשה עצמו גבור ציד צודה החיות וכובש אותם וכראות בני אדם שהדובים והאריות היו נכבשים לפניו עם כל חזוקם היו הם ג״כ יראי׳ ממנו ונכבשי׳ לפניו וזהו אמרו הוא היה גבור ציד לפני ה׳ שר״ל לפני ה׳ תחת כל השמי׳ לא היה גבור ציד כמוהו עד שנשאר בפ׳ בני אדם למשל ולשנינה עד זמן כתיבת התורה כנמרוד גבור ציד לפני ה׳ ואפשר שהיה נמרוד מעלה עולה לה׳ מצידו כדי להתחסד ולהראות את עצמו עובד אלהים כי בזה ימשיך לב העם יותר אחריו ועל זה אמר גבור ציד לפני ה׳. והאופן הב׳ מהתחבולה הוא שעשה בארץ מגדלים וערים בצורות חזקים מאד למשול משם על כל הארץ כי בהיותו יושב במגדל עז תפול אימתו ופחדו על כל יושבי המישור ועל זה נאמר (שם י׳) ותהי ראשית ממלכתו בבל כי עשה שם במדינות החזקות אשר בנה מושב מלכותו.