×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְדֹ֣ת בְּנֵי⁠־נֹ֔חַ שֵׁ֖ם חָ֣ם וָיָ֑פֶת וַיִּוָּלְד֥וּ לָהֶ֛ם בָּנִ֖ים אַחַ֥ר הַמַּבּֽוּל׃
And these are the descendants1 of Noach's sons, Shem, Cham, and Yefet; sons were born to them after the Flood.
1. descendants | תּוֹלְדֹת – The Hebrew word "תּוֹלְדֹת" carries a dual connotation of both descendants and family history. In this chapter the former meaning takes precedence as the heading precedes a genealogy list.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טובאבן עזרא ב׳רד״קרמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[א] 1ואלה תולדות בני נח. ו׳ הוסיפו על אביהם ולא שפסלהו. (פס״ז נח).
[ב] 2ואלה תולדות בני נח. זה הוא שאמר הכתוב (שיר השירים ו׳:ח׳) ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר, ששים המה מלכות אלו ששים אומות, מגוג ומדי כו׳, ואם אמר לך אדם הן שבעים אומות, אמור לו עשרה אבות אינן מן המניין, והן יפת גמר ויון וחם וכוש ורעמה ומצרים ושם ארם ויקטן, ושמונים פילגשים, אלו שאר אומות שנתחדשו בעולם כגון בני קטורה ובני ישמעאל ובני נחור ועמון ומואב ובני עשו ובני שעיר החרי ורפאים וזוזים ואמים הקני והקנזי והקדמני והפרזי והענקים והעוים והגשורי והמעכתי, כשתחשוב הכל חוץ מן האבות שבהן, ימצאו שמונים ומכולן לא בחר אלא בישראל, שנאמר (שיר השירים ו׳:ט׳) אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופילגשים ויהללוה. (מדרש הגדול נח).
(א-ב) [ד] 3אלה תולדות נח, ומה פסל דורו של אנוש ודור המבול וקינן וחביריו, לפיכך אמר בני יפת גומר ומגוג. (שמות רבה ל׳ ג׳).
[ה] 4ר״ב בר״ל אמרי אוה״ע יש להם מנין ואין להם סכום, יש להם מנין בני יפת גומר ומגוג, אבל ישראל יש להם מנין ויש להם סכום כו׳ הה״ד (במדבר ג׳:כ״ב) פקודיהם במספר כל זכר כו׳. (שי״ר ו׳ ט״ו).
1. כל מקום דכתיב ואלה מוסיף על ענין ראשון. ועי׳ לקמן מאמר ד.
2. לעיל פ״ט מאמר קי. נמנו שבעים אומות ובמקום שמונה שם נמרוד, שלח, עבר, פלג, מונה במדרה״ג פלשתים, שם, חם, ויפת. ועיו״ש מ״ש בבאור וצרף לכאן. ולעיל מאמר קד. קט.
3. עי׳ לעיל פ״ו מאמר קט.לפיכך אמר, לפי שאלו היו חשובים פירש הכתוב תולדותיהם ושמות הבנים שהולידו, משא״כ כו׳ קינן וחבריו לפי שלא היו חשובים להתפרש (ע״י) והרש״ש מגיה דצ״ל ואלה מוסיף על הראשונים כיצד ואלה תולדות בני נח הפסוק שלפנינו, והכוונה דהיו ג״כ רשעים. אבל ז״א, כמבואר בדברי הפס״ז לעיל מאמר א.
4. סכום. מנין הפרטים.
וְאִלֵּין תּוֹלְדָת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וְאִתְיְלִידוּ לְהוֹן בְּנִין בָּתַר טוֹפָנָא.
These are the histories of Noach’s sons, Shem, Cham and Yefet. Children were born to them after the Flood.
ואלין תולדוות׳א בנוי דנח שם וחם ויפת ואתילידו להון בנין בתר מבולא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תולדוות׳⁠ ⁠⁠״) גם נוסח חילופי: ״יחוס תלוודתיה״.
ואילן תולדת בנוי דנח ואיתיילדו להום בנין בתר טובענא.
These are the generations of the sons of Noach, and (of the) sons (who) were born to them after the deluge.⁠a
a. On the ethnographic details of this tenth chapter of Genesis, compare Midrash Rabba, f. 32, a; Talmud Jerus., megilla 5, b; the disquisition of Leopold Dukes, Beitrage z. Geschichte der altesten Auslegung des Alten Test., band ii., 51; and that of Dr. Kalisch, in his Commentary on the chapter.
והד׳א שרח תאליד בני נוח שם וחם ויפת אד׳ ולד להם בנון בעד אלטופאן.
וזה סיפור צאצאי בני נח שם וחם ויפת כאשר נולדו להם בנים אחר המבול.
(א-ח) ואמר אחר כך {כאן מופיע תרגום י׳:א׳-ח׳}... רצונו לומר, לא נולדו במשך שלש השנים האלה בנים ובנות כמותם. והגיע לנו בקבלה... שהעיר כותי רבא נקראה אור כשדים על שם הכבשן שהציתו לאברהם והשליכוהו בו. והשי״ת הציל אותו וראיה לדבריהם, כי התנורים וחיצי אש נקראים בשם זה; כנא׳: ״אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים״, ואומר: ״אין גחלת לחמם אור״, ואומר: ״חמותי ראיתי אור״ (ישעיהו מ״ד:ט״ז), ואומר: ״לכו באור אשכם״ (ישעיהו נ׳:י״א).
וכן סיוע לדבריהם ממה שמצאנו ערים רבות ומעונות נקראים על שם המקרים שקרו בהם: ככתוב: ״ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב״ וגו׳, וכן ״ויקרא שם המקום ההוא קברות הת׳⁠ ⁠⁠״, ״ויקרא שם המקום ההוא תבערה״, והרבה כיוצא בזה, ולא אפרטם.
(א-ח) ת׳ם קאל ואלה. הד׳א שרח תאליד בני נוח שם חם ויפת מנד׳ ולד להם מן אלבנין בעד אלטופאן. בני יפת אלתרך ויאגוג [ומאהאת] ואליונאניהֵ ואלצין וכ׳ראסאן ופארס. ובני גמר אלצקאלבהֵ ופרנג׳הֵ ואלברג׳אן. ובני יון אלמרצוצהֵ וטרסוס וקברוס ואדנה. מן האולי [……] ל תפרקת ג׳זאיר אלאמם פי בלדאנהם פי כל פריק ללגתה לעשאירהם ואממהם. ובני חם אלחבשהֵ ומצר ותפת וכנען. ובני כוש [……] רעמה אלסנד ואלהנד וכוש אולאד. יעני אנה לם יולד לה טול האולי אלג׳ [סנין] [……] בנים ובנות מתל נט׳ראיהם. וחמלת אל⁠[את׳אר] פי מדי⁠[נהֵ] [……] כותי רבא אנהא סמית אור כשדים עלי אסם אלאתון אלד׳י אשעל [לאברם] ואלקי פיה פכ׳לצה אלקאדר ג׳ל ג׳לאלה. ויויד קולהם הד׳א אן אלא⁠[תאתין] ושהאב אלנאר תסמי בהד׳א אלאסם נחו קולה אשר אור לו בציון [ותנור] לו [בירושלים] וקאל אין גחלת לחמם אורו וקאל חמותי ראיתי אור וקאל לכו באור [אשכם]. [ויויד] קולהם איצ׳א וג׳ודנא מדנא כת׳ירהֵ ומנאזלא סמית עלי אסם אל⁠[חוא]⁠דת׳ אל⁠[תי] חודת׳ת פיהא כקו׳ ויקרא שם המקום מסה ומריבה ע״ר ואי⁠[צ׳א] ויקרא שם המקום [ההוא] קברתים. ויקרא שם המקום ה׳ תבערה ומא אשבה ד׳לך כת׳ירא לא אפ⁠[צחה].
ואלה תולדת בני נח1ו׳ הוסיפו על אביהם ולא שפסלוהו.
1. וי״ו הוסיפו. ולא שפסלוהו. כי בכ״מ שכתוב ואלה מוסיף על הראשונים ובכ״מ שכתוב אלה פוסל את הראשונים. ב״ר פי״ב ופ״ל. שמ״ר פ״א ופ״ל. ותנחומא שמות ומשפטים.
משפט לשון הקדשת כאשר ישלים בזכר איש, יחל ממנו, כמו: ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו (יהושע כ״ד:ד׳). והנה השלים שם חם ויפת, והחל מיפת.
ואלה תולדות בני נח – שהיו שם חם ויפת – אלה היו תולדותיהם.
ויולדו להם – כבר ראינו כי כשבאו אל התבה לא היו להם בנים, ומה צרך לכתב ויולדו להם בנים אחר המבול? אלא בא להודיע שלא שמשו בתבה ולא הולידו בנים, ואף על פי שהורנו כבר באמרו: צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך (בראשית ח׳:ט״ז), יש לטעות שמא היו הנולדים בכלל בניך כי בבואם אל התיבה באר יותר, שאמר בא נח ושם וחם ויפת בני נח ואשת נח ושלשת נשי בניו אתםא (בראשית ז׳:י״ג), לפיכך אמר: ויולדו להם בנים אחר המבול לבאר הענין יותר.
א. כן בכ״י מינכן 28. בכ״י מוסקבה 495, פריס 193: ״אתו״.
ואלה תולדת בני נח, who were Shem, Cham, and Yaphet. The ones named after this were their offspring, תולדותם.
ויולדו להם, we have already seen when these sons of Noach had entered the ark that they had not yet had any children. Why then was it necessary to write the line “children were born to them?” The only reason the Torah wrote this line is to tell us that neither of Noach’s sons engaged in marital intercourse while in the ark so that no children were born in the ark. Even though we have already commented on this in connection with the report of Noach and his family leaving the ark, (8,19) and the manner in which their leaving the ark had been worded, one could err and conclude that the offspring mentioned here under the heading of ויולדו could apply to Noach’s own children, the Torah explains in greater detail that only Shem, Cham, and Yaphet are the sons of Noach, and only they and their wives entered the ark together with him and his wife; (7,13) and by writing that children were born to them after the deluge this makes this crystal clear.
[וטעם ויולדו להם בנים אחר המבול – לרמוז כי אף על פי שהיו ראוים לבנים קודם המבול, כי דרך הדורות ההם להוליד כבני ששים, אלו לא נולדו להם גם למאה, רק אחר המבול, כי כבש השם על מעינם שלא יולידו ויאבדו במבול או יצטרך להציל רבים בתבה. וכן עשה לכל המשפחה הזאת, כי למך נתאחר בתולדות נח יותר מכפלים מאבותיו, ונח הרבה מאד, וכבר הוזכר זה בפירוש רבינו שלמה (רש״י בראשית ה׳:ל״ב) מבראשית רבה (בראשית רבה כ״ו:ב׳).]⁠א
א. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
AND UNTO THEM WERE SONS BORN AFTER THE FLOOD. The intent thereof is to imply that even though they were fit to have children before the flood — for in those generations it was normal to beget children at about sixty years of age1 — these did not beget children even at the age of a hundred, only until after the flood, for G-d restrained them from having children in order that they should not perish in the flood or that it [not] be necessary to save many persons in the ark. And so also did G-d do to this entire family: Lamech was delayed in begetting Noah until more than twice the age of his ancestors,⁠2 and Noah much more. This is already mentioned in the commentary of Rashi3 who quotes from Bereshith Rabbah.⁠4
1. See above, 5:15, 21.
2. Enoch begot Methuselah at the age of sixty-five (above, 5:21), and Lamech begot Noah at the age of 182 (ibid., (28)). Noah begot his sons when he was five hundred years old (ibid., (32)).
3. Above, 5:32.
4. 26:2.
ואלה תולדות בני נח שם חם ויפת – מן הכתוב הזה עד פרשה ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים תמצא שבעים איש בכוון, כלן תולדות של נח, וכתיב בסוף הפרשה אלה משפחות בני נח לתולדותם בגוייהם ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול, ומכאן יש ללמוד כי שבעים אומות יש בעולם וכל אומה ואומה יש לה לשון בפני עצמו, שהרי הכתוב הזה בא ולמד שנתפרדו אחד אחד איש ללשונו, כלומר שקבעו להם כל אחד לשון לעצמו, ולפיכך תמצא תולדות הפרשה הזאת שבעים כנגד שבעים נפש שירדו אבותינו למצרים, ומזה אמר הכתוב (דברים ל״ב:ח׳) בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם. באורו מעת שנפרדו בני אדם בעולם, הוא שכתוב בכאן ומאלה נפרדו, מאותו העת יצב גבולות עמים, הש״י הציב בעולם שבעים אומות, למספר בני ישראל הם יורדי מצרים שהיו שבעים נפש, וע״כ לא אמר למספר בני יעקב כי היה במשמע י״ב שבטים.
ודע כי כל האריכות הזה שהאריך הכתוב בתולדות חם הכוונה להודיענו כל האומות שיצאו ממנו שזכה בהן אברהם היוצא מבני שם. ומזה האריך הכתוב בתולדות חם ובתולדות שם, להודיע שאין הכונה והבחירה בשבעים אומות ובשאר התולדות כי אם להוציא מהם הסגולה הנבחרת, אברהם וזרעו. וכבר הביאו רבותינו ז״ל משל על הענין הזה, אמרו משל למה הדבר דומה לאדם שאבדה לו מרגלית בין החול ומביא כברה וכובר כל החול עד שמצא המרגלית, כיון שמצא המרגלית משליך את החול. ובא המשל לומר כי כשם שאין הכונה בו בחול שהוא המרובה כי אם במרגלית היחידה, כך אין תכלית הכונה ברבוי העו״ג האלה כי אם בעם הקדש היוצא מהם, הוא זרע אברהם. וזהו שאמרו רז״ל מחשבתן של ישראל קדמה, וכבר ידעת כי תחלת המחשבה סוף המעשה. ואע״פ שהשכל מעיד על זה שכל מה שהוא אחרון במעשה ראשון היה במחשבה, אפשר להוכיח זה מן הכתוב, הוא שמצינו במלאכת המשכן (שמות ל״ה:ל״ה) לעשות כל מלאכת חרש וחושב. וכתיב (שם) ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחשת.
וכתב הרמב״ן כי מכל הספורים של תולדות הללו יתאמת לשומעים חדוש העולם כי אברהם אבינו ע״ה יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ויעיד להם על נח ובניו שהיו בתיבה, והנה אברהם ע״ה שראה את נח הוא עד מפי עד בכל ענין המבול, והוא עד שלישי על היצירה, כי למך אביו של נח ראה אדם הראשון, ויצחק ויעקב ראו לשם העד במבול, ויעקב הגיד כל זה ליורדי מצרים גם לפרעה ואנשי דורו, והאנשים בכל דור יודעים מאבותם ארבעה וחמשה דורות מגידים מעשיהם ותולדותם ע״כ.
וכתב החכם ר׳ אברהם בן עזרא ז״ל כי נח חיה עד שהיה אברהם בן נ״ח שנה ועשה בזה סימן, היה אברהם אבינו בן נ״ח כשמת נח.
ואלה תולדת בני נח, שם חם ויפת, "And these are the descendants of Noach: Shem, Cham, and Yaphet.⁠" Starting with this verse and including chapter 11 verse 1, you will find the names of seventy individuals. All of them are descendants of Noach and at the end of that paragraph the Torah states: אלה משפחות בני נח לתולדותם בגויהם ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול "These are the families of Noach's descendants, according to their generations by their nations; and from these the nations were separated on the earth after the flood.⁠" We learn from this verse that the world comprises 70 nations each with its own language. Chapter 11 verse 8 tells us that the various people at the time of the Tower of Babel were scattered and that each group would have its own language The reason the Torah makes a point of enumerating seventy different nations is to contrast this fact with the seventy people, all descendants of Yaakov, who descended with him to Egypt (Genesis 46,27). This is also what Moses had in mind at the time when he blessed the Jewish people shortly before his death (Deut. 32,8), and said בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם. "When the Supreme One gave the nations their inheritance, when He separated the children of man.⁠" The nations Moses referred to are the ones mentioned in our chapter. Starting with that period in human history, God allocated boundaries, גבולות, to the various nations. All of this was to correspond to the founding members of the Jewish nation who went down to Egypt. The reason Moses said in Deut. 32,8 יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, "He established the boundaries of the nations according to the number of the children of Israel,⁠" instead of saying למספר בני יעקב, "according to the number of the sons of Yaakov,⁠" was to stress that the children of Israel consisted of twelve separate tribes.
It is worth recalling that the reason the Torah spends so much space on the details of this list of the descendants of Cham is to inform us about how many nations were descended from him is to make us aware that Avraham, a descendant of Shem, merited to become the father of the Jewish nation. The Torah hints that the only reason that there was a need for seventy nations in the first place was to ensure that out of all these there would emerge at least the one nation that God has chosen to become special to Him.
Our sages (Tanchuma Vayeshev 1) have illustrated the matter by means of a parable. When someone loses a pearl on the beach, he will bring a sieve and sieve the entire sand on the beach in order to retrieve his pearl. Once he has found his pearl he throws the sand back on the beach. The parable intends to illustrate that just as all that sand on the beach only serves to yield up the one pearl, so there was no need for God to have all that many different nations except for that large number to eventually yield a Jewish nation. The sages said further (Bereshit Rabbah 1,8) that the concept of a Jewish nation had preceded the concept of all these other nations. We know that in God's mind any end product had been carefully envisioned long before it would become manifest. This is also why the Jewish people did not appear on the stage of history until all the other nations already were in existence.
Normal intelligence dictates that any end product must have been planned before it was brought into existence so that of course it existed in concept long before it was actualized. It is possible to prove this from the construction of the Holy Tabernacle where the Torah specifically instructed Betzalel (Exodus 35,32) ולחשוב מחשבות, "to plan appropriate thoughts,⁠" (for the construction of golden and silver furnishings for the Tabernacle).
Nachmanides wrote concerning this chapter that the reason the Torah goes into all these details was to prove to its listeners that God preceded the establishment of the universe. It was to enable Avraham and his descendants to command their respective offspring to tell about what happened to Noach, and how his family was saved in the Ark. Avraham, who had still known Noach personally, was able to relate these matters as an eye witness to one of its survivors who had been told by Noach (and presumably by Shem). Noach's father Lemech in turn had known Adam and so was able to relate history as someone who had heard it directly from those who had experienced it. Avraham as a witness to the creation of the first human being was only two persons removed from someone who had been expelled from Gan Eden. Yitzchak and Yaakov had both been contemporaries of Shem still. In other words even they had spoken to survivors of the deluge. Yaakov, no doubt, told all this to the people who descended to Egypt with him as well as to Pharaoh and his servants.
According to a calculation made by Rabbi Avraham Ibn Ezra, Noach died when Avraham was 58 years old. The very letters in the name נח amount to 58 in their numerical value.
ויולדו להם בנים אחר המבול – פי׳ אע״פ שהיו ראויין להוליד קודם המבול כבש הקב״ה מעיינם ולא הולידו עד אחר המבול כדי שלא לאבד זרעם במבול או שיצטרך להציל רבים בתיבה:
ויולדו להם בנים אחר המבול, "children were born for them after the deluge.⁠" Although the fathers and mothers were capable of having children already before the onset of the deluge, God had deliberately prevented them from having children in order not to have to destroy their offspring as part of the deluge, and in order not to have to save too many people crowding the ark.
ואלה תולדות בני נח שם חם ויפת – כאילו כתב: ׳ר״ל שם וחם ויפת׳, כי ׳ואלה׳ רומז אל ״ויולדו להם בנים וכו׳⁠ ⁠⁠״.⁠1
ואין לשאול טעם בו״ו ויולדו, כי כן נכון בעברי כמו שנכון בלא ו״ו בלעז וזכור זה והקש על זה.⁠2
1. המילים ״שם חם ויפת״ הם ביאור ל״בני נח״, כאילו אמר הכתוב: ׳בני נח – רוצה לומר, שם, חם ויפת׳. אין לקרוא את הפסוק כך: ״ואלה תולדות בני נח: שם חם ויפת…״, אלא יש לקרוא: ׳ואלה תולדות בני נח (שהם: שם חם ויפת): ויולדו להם בנים אחר המבול״. וכן פירש רד״ק כאן.
2. אף על פי שמתבקשת כאן פירוט התולדות, ולא התחלה חדשה של משפט ועניין, אין ו׳ ההיפוך מציין תחילת עניין דווקא, אלא תפקידו רק להפך את הזמן מעתיד לעבר, ואין לו תפקיד המקביל לקיים בשפות אחרות.

חלק ג: ואלה תולדֹת בני נח וגו׳ (י, א) עד ויהי כל הארץ (יא, א)

(א) ראוי שתדע שכבר זכר בכאן תולדות יפת וחם ושֵׁם בדרך קצרה, לבאר איך השתלשלו מהם האומות המתחלפות ללשונותם. וזהו התועלת המגיע מזה הסיפור, כי בזה תתיישב בלבנו יותר אמונת החידוש, כמו שקדם. וזה אמנם היה אחר דור הפלגה — רוצה לומר הֵחָלֵק אלו המשפחות ללשונות מתחלפים; ואולם המשפחות היו נמצאות קודם זה, ונתחדשו להם לשונות מתחלפים, כמו שיבאר בסיפור שאחר זה (בחלק ד). ואחר כן (בחלק ה) שב לבאר תולדות שֵׁם בדרך ארוכה, לפי שממנו השתלשלו האבות הקדושים. והנה ענין זה הסיפור מבואר;
ואלה תולדות בני נח וגו׳. עד בני יפת. כבר כתבתי בסדר בראשית שהתור׳ האלהי׳ כשרצת׳ לספר הסתעפו׳ האומ׳ ישראלי׳ והשתלשלות׳ הגידה בראשית ספוריה עניני שלשת ההתחלות שהיו לה והם אדם הראשון ונח ואברהם שהיו דומים בענינם לענין ההתחלות הצוריות והכחות הנפשיות אשר יעשו מציאות האדם וקיומו שהם שלשה ראשיות הצומחת והחיונית היא המרגשת והמדברת היא המשכל׳ ושם ביארתי איך היה ערך אדם הראשון אל האומה כיחס ההתחלה הצומחת אל איש האדם וכן אומר עתה שהיה נח כדמות ההתחלה המרגשת וכבר יורה על זה הדמוי ספורי עניניו בעשרה דברים. הראשון מפאת תכונתו שאמר הכתוב כי את האלהים התהלך נח שיורה היות טבע שלמותו בהיותו מתנועע תמיד לעבודת בוראו כי הפעל׳ היא תנוע׳ החיים. אמנם אדם נאמר בו ויניחהו בג״ע כי היתה המנוחה ראויה אליו כתנוע לנח. והוא מפאת המלטו מהפסד המבול כי שאר בני אדם החטאים בנפשותם מתו באפס תקוה ונח מצא חן בעיני ה׳ ונמלט וחי לעולם והחיה אשתו ובניו ונשי בניו ומאלה נפצה כל הארץ והוא היה ג״כ סבת החיים האנושים ומקורם. השלישי מפאת היותו מחיה ומושיע ומציל ממות מכל החי מכל בשר שנים מכל איש ואשתו להחיות זרע על פני כל הארץ וכאלו היה א״כ התחלת החיים וסבתם לא לבד במין האדם אבל גם בסוג הב״ח כלם למיניהם. הד׳ מפאת מקום מקלטו שהוא התיבה כי הנה האדם היה יושב על חוג הארץ כעץ פרי שיזקין בארץ שרשו ונח נמלט על התיבה שעשה מעצי גופר כמו שהכח החיוני יחול על הצומח וינשא עליו והיה נח בתיבה בתוך הב״ח כמו שהיה האדם בגן בתוך העצים. הה׳ מפאת קרבנותיו כי להיותו שוטר ומושל ראש הב״ח ומושיע׳ כאשר יצא מן התיבה בנה מזבח ויעל עולות מהב״ח לפניו. הו׳ מפאת מאכלו ושהותר לו מאכל הב״ח כמו שהותר לאדם מאכל הצמחים להיות המזון ההוא דומ׳ ומתיחס לנזון ממנו כמ״ש (בראשית ט׳ ג׳) כל רמש אשר הוא חי לכם יהי׳ לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל. הז׳ מפאת אזהרתו שהזהירו האל על שפיכת דם האדם כמו שהתיר לאדם הראשון לאכול מכל עץ הגן והזהירו שלא יאכל מעץ הדעת להיותו כמוהו כי האדם עץ השדה יודע דעת ככה התיר לנח הריגת הב״ח לאכול והזהירו על האדם להיותו חי ממינו. הח׳ מפאת הבטחתו שהבטיחו השם על החיים וכרת עמו ברית לבל יביא עוד מבול לשחת כל בשר וכמו שכתוב (שם י״ב) זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה ולכן בענין הברית הזה זכר הכתוב תמיד ובין כל נפש חיה להעיר שהי׳ נח התחל׳ החיים סבה אליהם קונה ושומרת אותם. הט׳ מפאת בניו הלא תראה שהיו לנח שלשה בנים כמו שהיו לאדם והיו זה לפי שחיי האדם כמו שכתבו החכמים הם ג׳ אם חיים בהמיים הנוטים אל התאוות הגשמיות ממאכל ומשתה ומשגל כדרך הבהמות ועובדי אדמה. ואם חיים מדיניים שהם כפי הנאה והמעל׳ בהנהג׳ האדם עצמו וביתו ומדינתו בהסתפקות ויושר המשפט. ואם חיים שכליים אשר הם כפי העיון השכלי והחקירה המדעית. והנה חם הוא היה המור׳ על החיים הבהמיים ולכן ראה את ערות אביו ולא חם על כבודו כאיש בער לא ידע מעלות כבוד אב ואם וגלוי ערוה. והיה יפת מור׳ על החיים הנאים כפי המעלה והמוסר והכבוד ולכן התעורר לכסות ערות אביו הוא ואחיו שם ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו ואמנם שם היה מורה על החיים המדעיים כי היתה מלאכתו דרישת החכמות וחקירתה כמו שארז״ל מדרשו של שם. ולכן אמר פסוק על שלשתם כפי פי׳ אחד ממה שזכרתי (שם כ״ז) יפת אלהים ליפת וישכון באהל שם ויהי כנען עבד למו. כי הנה יחס ליפת היופי והנוי והמנהגים והמדות שהם בדברי׳ המפורסמי׳ ויחס לשם שישכון הקב״ה באהלו ובמדרשו כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. וכן תרגם אנקלוס וישרי שכינתיה במשכנא דשם. ועל חם אמר ויהי כנען עבד למו ר״ל שכנען בנו היותר אהוב אצל חם יעבוד לשם וליפת. לפי שכמו שזכר הפלוסוף בספרו מהנהגת המדינה לחכמי׳ תאות השררה והאדנו׳ בטבעות ולעובדי האדמה תאות העבדו׳ והשררות אשר לפי זה נקרא כנען מלשון הכנעה כמו שפירשתי כי החיים הבהמיים עובדי׳ לחיים הנאים ונכנעי׳ לחיים השכליים. ונקרא חם אם לפי שחם לבו בקרבו לרדוף אחר תאוותיו ואם להיותו שחור ומכוער ככושי עורו ובתוארו ובמדותיו כי חם הוא מגזרת וכל חום בכשבים ר״ל שחור בהפך יפת היפה בצורתו ובמנהגיו. ושם נקרא כן להגדלת שמו כי כבוד חכמים ינחלו והם הגבורים אשר מעולם אנשי השם בחייהם ובמותם. ואתה תראה איך נמצאו סגולו׳ שלשת האבות האלה באומות הבאות מהם והם כי מחם בא כוש ומצרים ופוט וכנען שהם כלם עד היום מכוערי המראה וצורותם שחורות כעורב שטופים בזמה ונמשכים אחר התאוות הבהמיות חסרי השכל והידיעות ומשוללי המדיניות ומעלות המדות והגבורה.
ואמנם בני יפת שמהם באו היונים והרומיים מה נאים מעשיהם של אומה זו ומנהגם ומדיניות׳ ואופני הנהגתם ובגבורתיהם וכלם יפי תאר ויפי מראה צחו מחלב אדמו עצם מפניני.
ואמנם בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם נמצאו בהם החכמות המחקריו׳ בתמותם כי ההודיי׳ והבבליים והאשורי׳ הם ממציאי החכמות הלמודיות ואשר חקרו ראשונה בחכמה הטבעית והאלהית. וכבר חקרו רז״ל השתלשלות החכמה ממדרשו של שם אל מדרשו של עבר ומשם אל אברהם אבינו ומאברהם באו בבני ישמעאל ובני קטורה חכמת הכשוף והטבעים הנסתרים והאצטגנינות ושאר החכמות המחקריות והם אשר הביאו אותם למצרים וכמ״ש חז״ל (ב״ר כ״ה) ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות שמסר להם שם בטומאה שרצו בשמות הטומאה כל חכמה וידיעה אשר לא תבא בדרכי הנבואה האלהית הנקייה מכל סיג וטעות.
ואמנם בני עשו הם אשר הביאו החכמות לרומיים וליונים בני יפת כאשר מלך עליהם צפו בן אליפז וזרעו אשר חכמו מאד מאד בחכמת האצטגנינות ובשאר החכמות ומפני זה לא נמצאו החכמות באומות אחרות מבני יפת זולתי באלה השתים יונים ורומיים אשר בזמן ההוא היו לעם אחד ושפה אחת היתה לכלם. ועל כלם כגבוה שמים על הארץ גבהה חכמת בני ישראל וכאשר כבוד ה׳ עליהם זרח ובאורו ראו אור החכמות והשגתם והיו כלם זרע קדש למודי ה׳ וכמו שהעיד עליהם אדון הנביאים באמרו (דברים פ׳ ז׳ ב״ר פ׳ ל״ח) רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. וכתב ב״ר בספר הפלת ההפלה בסופו טוען על אבוחמ״ד שכתב שהיתה החכמה ליונים גנובה מבני ישראל וכתב ז״ל ואין ספק שהיו החכמות נמצאות מקדם בבני ישראל ומהם למדום הכלדיים כי בעבור שנמצאת בהם הנבואה היתה השלמתם בחכמות נפלאת מאד וכו׳ יעויין משם שמאמרו ארוך. התבאר מזה ששלשה אלה בני נח העירו כפי ענינם ותכונותיהם על שלשת אופני החיים ושזרעם אחריהם תפשו מעשה אבותיהם ותכונותיהם בידיהם. והעשירי הוא מפאת תולדותיו והוא כי כמו שבענין החיים וההרגש ישתתפו עם האדם כל מיני הב״ח. ככה נח להיותו התחלת החיים האנושיים היה התחלה משותפת לכל אומות מין האדם כלם. הנה התבאר מזה כלו למה היו בני נח ג׳ לא פחות ולא יותר ולמה נקראו בשמות אלו שם וחם ויפת שהיה כל זה מהשגחת תמים דעים להיות שלשת הבנים האלה סימן לזרעם אחריהם ואות מורה על ענינם וזה צורך ההקדמה הזאת כלה.
ואלה תולדות בני נח – הוכחנו בראש הסדר כי תולדות הם התחדשות מקרי הזמנים, מה שקרה לכל אחד מבני נח שהיו שֵׁם וחם ויפת. כי תולדות נח עצמו כתב למעלה, ועתה יספר תולדות בניו. ״וַיִּוָּלְדוּ להם בנים אחר המבול״. זה אחד מתולדותיהם שנולדו להם בנים שיזכור בענין. והודיע שלא הולידו בני נח קודם המבול, אעפ״י שהיו ראויים להוליד קודם לכן כשהיו בני שִׁשִׁים, לפי שכבש ה׳ על מעיינם, שלא יולידו ויאבדו במבול. ואם ינצלו יהיו הם אבות העולם וחפץ ה׳ היה שתהיה משתיתו של עולם אחר המבול משלשה בני נח ועל כן זכרם בראש הכתוב, ודרכי ה׳ נשגבות מדעתנו.
אחר המבול – להודיע חסדי האל שלא רצה לתת להם בנים קודם המבול בהיות העולם נשחת, כדי שלא יולידו לבהלה:
ואלה תולדות – הבנים שהולידו. והנה השמות הנזכרים כאן (וכמו שהעירו גם קלעריקוס וראזנמילר ואחרים) רובם שמות אומות ויש מהם ג״כ שהם לשון רבים, כגון לודים, ענמים, להבים, נפתוחים, ומהם שמות היחס כגון היבוסי, האמורי, הגרגשי, ולפיכך אי אפשר לפרש שהכוונה בפרשה הזאת להודיע מי הוליד פלוני ופלוני, אלא להודיע ממי יצאו אומה פלונית ואומה פלונית, חוץ מנמרוד שהוא נזכר כאיש מיוחד, אלא שגם הוא לא נזכר כאן אלא ע״ש שהיה ראש אומה וממלכה; ואנחנו לא נדע מה היתה קבלת האומות בענינים האלה, ומה היו אמונותם הנשחתות, ולא נבין תועלת ספור התולדות האלה בכל פרטיהם; אמנם ידענו כי רבים בין הקדמונים היו אומרים כי אבותיהם נולדו מן אדמתם במעשה נס של אליל פלוני ופלוני או שנולדו מן האלילים עצמם; והנה כוונת התורה כאן להכחיש ההבלים ההמה, ולקבוע האמונה הישרה כי כולנו בני איש אחד אנחנו, וכולנו מעשה אל אחד.
this is the lineage (toledot). The children who were born. The names recorded here (as noted by Clericus, Rosenmueller, and others), are mostly names of people. Some of them are in the plural, e.g., Ludim (“the Ludites”), Anamim (“the Anamites”), Lehavim (“the Lehavites”), and Naftuḥim (“the Naphtuhites”), while others appear in the [singular] relative form, e.g., ha-Yevusi (“the Jebusites”), ha-Emori (“the Amorites”), and ha-Girgashi (“the Girgashites”). It is thus impossible to say that the intention of this section is to tell who begot so-and-so; rather, it is to tell from whom descended the various peoples – except for Nimrod, who is mentioned as an individual, although even he is mentioned only because he was the founder of a people and a kingdom.
We cannot know what the traditions of the peoples were concerning these matters, and what their corrupted beliefs were, so we cannot fully understand the benefit to be derived from the detailed recounting of these descendants. We do know, however, that many of the ancients said that their ancestors were born out of their soil by means of a miracle performed by one god or another, or that they were born of the gods themselves. The intention of the Torah here is to refute these tales and to establish the true belief that we are all the children of one man, and all the work of one God.
שם חם ויפת עצמם נולדו לפני המבול, אך בניהם נולדו אחר המבול, וכבר היו נתונים תחת השפעת התנאים החדשים. לפנינו עתה רשימה של ענפי משפחת האדם החדשה.
אין בכוונתנו להוכיח את הקשר שבין שמות אלו לבין עמים וגזעים הידועים לנו. אך עלינו לציין בכל זאת, שהשמות הללו הולכים ומתגלים כחלק של המציאות ההסטורית. דבר זה מקובל אף על אותם חוקרים שאינם מכירים באמיתת התורה.
שם חם ויפת – בב״ר (פכ״ו) והלא יפת הוא הגדול (ר״ל דכתיב אחי יפת הגדול וכ״מ ממ״ש ששם היה בן מאה שנתים אחר המבול), אלא בתחלה אתה דורש שהוא צדיק ונולד מהול והקב״ה יחד שמו עליו ואברהם עתיד לצאת ממנו וששמש בכהונה גדולה ונבנה בהמ״ק בתחומו, חשב ששה דברים נגד מה שסדר שם חם ויפת חמשה פעמים בתורה ופעם אחד בד״ה. ויולדו להם בנים אחר המבול, דאף שחם הוליד בתיבה י״ל שהיה אחר שכלה המבול.
אחר המבול: לפי הנראה מדעת חז״ל שהיו להם בנים גם קודם המבול1, כמו שכתבתי לעיל (ט2. ט,כ) ויש3 לפרש שהיו להם עוד בנים, כמו ״ויולד בנים ובנות״ דבכל הפרשה.
1. לא כהרמב״ן בפסוקנו, עיי״ש.
2. והוכיח שם רבינו זאת מהפסוקים בפרקנו.
3. ולפי״ז קשה לשון התורה, שמשמע שנולדו להם רק אחר המבול.
(הקדמה) העמים צאצאי נח
בעוד אשר רובם של העמים הקדומים התענינו בעמם ובמולדתם בלבד, ואילו לעמים אחרים ולמדינותיהם לא הפנו כל תשומת לב, באשר ראו בהם זרים ואף ברברים, הרי נקודת מוצאה של תורת האלהים היא, שכל האנשים — אחים הם, בנים למשפחה גדולה אחת, וכולם נועדים להיות להם חלק בברכה שניתנה לאברהם אבינו תחילה: ״ונברכו בך כל משפחת האדמה״,⁠1 ״והתברכו בזרעך כל גויי הארץ״,⁠2 ואחריו ליעקב — ״ונברכו בך כל⁠־משפחת האדמה ובזרעך״.⁠3 משום כך קודם לעצם תולדות ישראל, המתחילות באברהם, לוח עמים, ליתן שם לאותם משפחות האדמה וגויי הארץ, אשר בבוא היום ישראל יביאם להכרת האלהים האמיתית. מספרם של עמים אלה הוא שבעים4 — אם אין מונים את השמות שבפסוקים ח׳-י״ב, בהם אפשר להכיר שמות של פרטים ושל ערים, והרי הם:
שם
1.עילם2.אשור3.ארפכשד4.לוד5.ארם
6.שלח7.עוץ8.חול
9.גתר10.מש
11.עבר
12.פלג13.יקטן
14.אלמודד15.שלף16.חצרמות
17.ירח18.הדורם19.אוזל
20.דקלה21.עובל22.אבימאל
23.שבא24.אופיר25.חוילה
26.יובב
חם
27.כוש28.מצרים29.פוט30.כנען
31.סבא32.חוילה36.לודים37.ענמים43.צידן
33.סבתה34.רעמה38.להבים39.נפתחים44.חת
35.סבתכא540.פתרסים41.כסלוחים45.יבוסי
54.שבא42.כפתורים46.אמורי
55.דדן56.פלשתים47.גרגשי
48.חוי
49.ערקי
50.סיני
51.ארודי
52.צמרי
53.חמתי
יפת
57.גמר58.מגוג59.מדי60.יון61.תבל62.משך63.תירס
64.אשכנז65.ריפת67.אלישה68.תרשיש
66.תרגמה69.כתים70.דדנים
״יצב גבלת עמים למספר בני ישראל״6 — משם יצאו (להוציא את ישראל) עשרים וששה עמים, מחם — שלושים, ומיפת — ארבעה עשר, והרי לך שבעים עמים אומות העולם. ולעומתם של אלה — ״כל⁠־הנפש לבית⁠־יעקב הבאה מצרימה שבעים״.⁠7
באשר לפיזורם של עמים אלה מן הבחינה הגיאוגרפית, הרי נראה, באופן כללי, כי בני יפת התנחלו בצפון, בני חם — בדרום בעל האקלים החם, ובני שם — במרכזו של העולם העתיק. היוצאים מכלל זה, כגון שבטי כנען — הם מבני חם — שהתנחלו במרכז, מסתבר שעברו לאזורים אלה במועד מאוחר יותר, וכפי שנרמז לגבי כנען בפסוק ״והכנעני אז בארץ.⁠8
גם אילו ידענו לזהות את כל העמים המוזכרים בלוח זה ולא מצאנו בו אחדים מן העמים העתיקים, ניתן היה להסביר אי⁠־הזכרתם בכך, שהכתוב מונה כאן רק אותם עמים, שבאו במגע כלשהו עם ישראל והיו ידועים לאבותינו בשל כך. ואכן, לשם מה תמנה התורה שמות שאין להם כל משמעות שהיא? ואף מותר להניח, שלוח זה הופיע בספר תולדות אדם בתור רשימת העמים שהיו אז ידועים, ומשה הוא שהעתיקו — במצוות ה׳ — לתורה. מכל מקום, רוב העמים המוזכרים כאן אינו ניתן עוד לזיהוי בבטחה.⁠9
(א) ויולדו וגו׳ – הרי זה משפט מבאר, לאמור, המנויים להלן נולדו להם לבני נח אחר המבול.
1. להלן י״ב:ג׳.
2. להלן כ״ב:י״ט.
3. להלן כ״ח:י״ד.
4. והשווה .p. 188, Green, Einl. in Gen, שלפיו כלל צאצאיהם של אברהם, נחור והרן אף הוא שבעים.
5. וטעם מדוע לא יימנה כאן נמרוד שאף הוא מבני כוש, ר׳ רמב״ן לפסוק ז׳, אך עיין גם הראב״ע יא, י׳ (המ׳).
7. להלן מ״ו:כ״ז.
8. להלן י״ב:ו׳.
9. מקורו הקדום של לוח עמים זה מוכח גם מן העובדה, ששמותיהם של עמים עתיקים, כגון ערב, פרס, וכן מני (השווה ירמיהו נ״א:כ״ז) אינם כלולים בו, לכאורה משום ששמות אלה לא היו עדיין בשימוש בשעת חיבורה של רשימה זו. ועוד, צידון מופיעה בו, אך לא כן צור, אף על פי שכבר בימי דוד המלך היתה חשובה הימנה. אי⁠־הכללתם של הרפאים ניתן להסביר בנקל על ידי העובדה, שכבר בימי משה רבנו כמעט ולא נותר מהם איש, והוא הדין לגבי דודים, אימים, עוים וחורים. אולם מי שרוצה להסיק מאי⁠־הכללת עמלק, כי הרשימה חוברה אחרי תקופת שאול המלך, הרי הוא חייב להניח, כי עמלק זה, שהושמד על ידי שאול, הנו זהה עם העמלקי שמוזכר להלן יד ז, וזוהי הנחה מפוקפקת; השווה הערתנו להלן. ואפילו אם נקבל הנחה זו, עדיין ייתכן אף ייתכן, כי מצוות ״תמחה את זכר עמלק״ (דברים כ״ה:י״ט) היא היא שהביאה לאי⁠־הזכרתו.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טובאבן עזרא ב׳רד״קרמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ב) בְּנֵ֣י יֶ֔פֶת גֹּ֣מֶר וּמָג֔וֹג וּמָדַ֖י וְיָוָ֣ן וְתֻבָ֑ל וּמֶ֖שֶׁךְ וְתִירָֽס׃
The sons of Yefet: Gomer, Magog, Madai, Yavan, Tuval, Meshekh, and Tiras.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא ב׳רד״קחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספימזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ג] 1בני יפת גומר ומגוג ומדי ויון ותובל ומשך ותירס. גומר גרממייה, מגוג גותייא, מדי כשמיעה, יון אווסוס, תובל ותנייה, משך סוסייא, תירס ר׳ סימון אמר פרס, ורבנן אמרי תדקא. (ירושלמי מגילה פ״א הלכה ט׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

1. כן הוא הגירסא לפי הירושלמי ד״ר ובדפוסים אחרים יש שינויים. ובגמ׳ יומא י. גומר, זה גרממיא. מגוג, זו קנדיא. מדי, זו מקדוניא. יון, כמשמעו. תובל זה בית אונייקי. משך, זו סוסיא. תירס פליגי בה ר׳ סימאי ורבנן, ה״א זו בית תרייקי וח״א זו פרס, תני ר׳ יוסף תירס זו פרס. ובב״ר פל״ז בני יפת גומר ומגוג וגו׳ אר״ש בר אמי אפריקי וגרמנייא ומדי ומקדוניא איסוניא. ותירס ר׳ סימון אמר פרס, רבנן אמרין ותרקי. ובתרגום ר׳ יוסף על דברי הימים א. ה. יש שני נוסחאות. בנוי דיפת גמר ומגוג וגו׳. ושום אפרכוויתהון אפריקי וגרמנייא והמדאי ומוקדוניא ויתיניא ומוסייא ותרקי, ת״א גרמנייא גיתייה והמדן ואוכיסוס ויתינייה ומוסייה ותרקי ועי׳ בתרגומים שלפנינו, ויש בענינים אלו הרבה גרסאות שונות. בדקדוקי סופרים מביא שבע גרסאות בהא דמגוג זו קנדיא ועי׳ בר״ח יומא שם גורס מגוג זו גינתא, עי״ש עוד שינוים. וכן יש הרבה גרסאות בב״ר כפי שהביאם במנח״י. והרוצה לעמוד על בירורן של דברים יעיי״ש ובספרים שציינו, כן בס׳ יוסיפון, ובפי׳ מהרי״א, ובס׳ תבואות הארץ ספר ב׳ פרק ה׳ תולדות בני נח, ערוך השלם בערך שמות אלו. ובהגהות מהרש״ב לפסקתא זוטרתי, ובס׳ קסת הסופר עה״ת, שהאריכו לבאר כ״א לפי דרכו בפרטות כל אלה השמות על איזה מדינות כוונו ואכמ״ל. ויש להעיר מגירסא חדשה שנמצא בעקטאן דמר יעקב פ״א שלא זכרוה כל המחברים הנ״ל. גומר זה גומר, מגוג זה שיטים, מדי זה מדי, יון זה מקדוניא, תבל זה טובר, משך זה מושכי, תירס זה תראסיה. ועי׳ מ״ש בס׳ תולדות יצחק לר׳ יצחק קארו.
בְּנֵי יֶפֶת גּוֹמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתוּבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס.
The sons of Yefet were Gomer, Magog, Modai, Yavan, Tuval, Meshech, and Tiras.

בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס
בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתוּבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס
תרגום שמות האומות
שמות העמים שבפרקנו באים באונקלוס בשתי דרכים: בפסוקים א-יב הוא מעתיק את השמות העבריים כצורתם כבפסוקנו, ״בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג״. ואילו בפסוקים יג-יח באים השמות בתצורה ארמית כגון ״לוּדִים... עֲנָמִים״ (יג) ״לוּדָאֵי... עֲנָמָאֵי״. רק פעמיים ת״א מזהה שם אומה הנזכרת בפרק על פי השם הידוע בימיו: ״כַּפְתֹּרִים״ (יד) ״קְפוּטְקָאֵי״, ״הַסִּינִי״ (יז) ״אַנְתּוּסָאֵי״ עיין שם.⁠1
אבל דרכם של תרגומי ארץ ישראל שונה: ברוב הפסוקים הם מתרגמים את שם האומות ומקומותיהם על פי זיהוי מדרשי. ובמקצתם, בנוסף לזיהוי המדרשי מועתק השם כצורתו. דוגמה לסוג השני מצוייה במיוחס ליונתן לפסוקנו: ״בְּנוֹי דְיֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתוּבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס וְשׁוּם אַפַּרְכְיוּתְהוֹם אַפְרִיקֵי וְגַרְמַנְיָא וְהַמְדִיֵי וּמַקִידַנְיָיא וְיַתִינְיָא וְאוּסִיָא וְתַרְקֵי״.⁠2 זיהוי המקומות עם איזורים הסמוכים לאסיה הקטנה קיים גם במסורת חז״ל.⁠3
1. על שיטתו בתרגום שמות מקומות, ראה בפסוק ״בין קָדֵשׁ ובין בָּרֶד״ (בראשית טז יד).
2. איפרכיא (יוונית): ממשלת מדינה על עיירות רבות.
3. ב״ר לז א: ״בני יפת גמר ומגוג וגו׳. אמר ר׳ שמואל בר אמי: אפריקי וגרמנייא ומדי ומקדוניא איסוניא. ותירס – ר׳ סימון אמר: פרס. רבנין אמרין: ותרקי״. ובדומה גם בירושלמי מגילה א ז [עא ע״ב].
הואיל ורוב השמות מכוונים לאיזורים הסמוכים לאסיה הקטנה או ללב אירופה (כגון הַמְדִיֵי וּמַקִידַנְיָיא שהם מדי ומקדוניה, תַרְקֵי – תרקיה, מָגוֹג – גַרְמַנְיָא ובירושלמי: גוֹתְיָיא, והם השבטים הגותיים-גרמניים) קשה הזיהוי גֹּמֶר – אַפְרִיקֵי, שהרי בני יפת לא התיישבו באפריקה. וראה ״מנחת יהודה״ על ב״ר שם שהכוונה למקום באסיה הקטנה. וראה בהרחבה ״אהבת יהונתן״ ו״דעת מקרא״. ועיין ״אליהו רבה״ לגר״א למשנה ״בהרת עזה נראית בגרמני״ (נגעים ב א) שהיא גרמניה של ימינו. לכן הגיה ״גומר זה גרממיא״ (יומא י ע״א) שצ״ל ״גרמניא״, כמיוחס ליונתן כאן. ואין זו ״גרממיא של אדום״ (מגילה ו ע״ב) שהיא מדינה אחרת מבני שם. וכעין זה כתבו גם מהרש״א והגהות יעב״ץ למגילה שם. אמנם ב״מוסף הערוך״ ערך גרממיא נראה שמדינה אחת היא. ונראה שלדעתו בני אדום התיישבו בגרממיא שבמקורה היתה של בני יפת אלא שבא סנחריב ובלבל האומות.
בנוי דיפת גמר ומגוג ומדי ויון ותובל ומשך ותירס ושם אפרכיותהון אפריקי וגרמניה ומדי ומקדוניא וביתניא ומוס⁠[י]⁠א ותרקאא. ב
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וביתניא ומוס⁠[י]⁠א ותרקא״) גם נוסח חילופי: ״ויתינייה ואו⁠(ת){ס}⁠ייה ותרקי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ומדי ... ותרקא״) נוסח אחר: ״והמדאי ומקדוניאה ויטינייא ומוסייא ותרקי״.
בנוי דיפת גמר ומגוג ומדי ויון ותובל ומשך ותירס ושום אפרכיותהום אפריקי וגרמניא והמדיי ומקדינייא ויתיניא ואוסיא ותרקי.
The sons of Japheth, Gomer, and Magog, and Madai, and Javan, and Thubal, and Meshek, and Thiras. And the names of their provinces,⁠a Afriki, and Germania, and Medi, and Makadonia, and Iatinia,⁠b and Asia, and Tharki.
a. Iparkaioth, i.e. eparchia.
b. Athenia? We have retained the uncouth spelling of the Targumist.
בנוי דיפת גומר ושום אפרכיותהון אפריקי וגרמניא ומדי ומקדוניא ויתניא ואנסיא ותרקי.
The sons of Japheth, Gomer; and the name of their provinces, Afriki, and Garmania, and Madai, and Mokdonia, and Yatania, and Asia, and Tharki.

פרשה לז

[א] בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג – אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַמִּי זוֹ אַפְרִיקָה, וְגֵירְמַנְיָא וּמָדַי וּמַקְדּוֹנְיָא אִיסַנְיָא, וְתוֹנְיָה. תִּירָס רַבִּי סִימוֹן אָמַר זוֹ פָּרָס. רַבָּנָן אָמְרֵי תּוּרְקִי. וּבְנֵי גוֹמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָא, אַסְיָא, וְהַדְּיָף וְגֶרְמַנְיָא. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר גֵּירְמַנִיקְיָא. וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ, אֶלְסִיטְרוֹס אִיטַלְיָא דַּרְדָּנַיָּא. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וְדֹדָנִים, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וְרוֹדָנִים (דברי הימים א א׳:ז׳), רַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי חָנִין, רַבִּי סִימוֹן אָמַר דּוֹדָנִים שֶׁהֵם בְּנֵי דוֹדִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל, רוֹדָנִים שֶׁהֵן בָּאִים וְרוֹדִין אוֹתָם.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נְתוּנִים בַּעֲלִיָּה, אִנּוּן אָמְרִין לְהוֹן בְּנֵי דּוֹדְכֶן אֲנַן, וּבְשָׁעָה שֶׁהֵם נְתוּנִין בִּירִידָה הֵם בָּאִים וְרוֹדִין אוֹתָם.
(ב-ד) בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג – אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי, זוֹ אַפְרִיקִי וְגֶרְמַנְיָא וּמָדַי וּמַקֵדוֹנְיָא אִיסְנְיָא וְתוּנְיָה. תִּירָס זֶה פָרָס וְתוּרְקִי. וּבְנֵי גֹּמֶר, אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה אָסָא וְחָרִיף וּגְמַנְיָיא. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר: גוּרְמְנִיקָיָיא. וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ, אַלְסוֹטְרוּס אִיטַלְיָיא וְדַרְדַנְיָיא, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר וְדֹדָנִים וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (דברי הימים א׳ א׳:ז׳) ״וְרוֹדָנִים״. רַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי חָנִין. רַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר: דוֹדָנִים שֶׁהֵם בְּנֵי דֹדֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, ״רוֹדָנִים״ שֶׁהֵן בָּאִים וְרוֹדִין אוֹתָן, אָמַר רַב חָנִין בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נְתוּנִים בַּעֲלִיָּה אִינּוּן אָמְרִין דוֹדֵיכוֹן אֲנָן, וּבְשָׁעָה שֶׁהֵן נְתוּנִין בִּירִידָה הֵן בָּאִין וְרוֹדִין.
בנו יפת אלתרך ויאג׳וג׳ ומאהאת ואליונאניה ואלצן וכ׳ראסאן ופארס.
בני יפת: התורכים, יאג׳וג׳, מאהאת, והיוונים, והסין, וח׳וראסאן, ופרס.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

תירס – זו פרס.
ותירס AND TIRAS – This is Persia (Yoma 10a).
בני יפת – תחלה ייחס את יפת כי הוא הבכור.
גומר ומגוג ויון ותובל ומשך ותירס1א״ר שמואל ב״ר אמי זו 2אפרוקייא. 3וגרמנייא. 4ומדי 5ומקדוניא 6ואושינייא ואנטוכיא. 7תירס זו פרס.
1. א״ר שמואל בר אמי. ב״ר פל״ז. ילקוט רמז ס״א. וכן מובא בתרגום יב״ע בראשית י׳ ב׳. ובתרגום דה״א ה׳ ע״פ נוסחא הראשונה.
2. אפריקייה. כן הוא על גומר. כבר העירותי שהכוונה על פריגיא. φρυγια Phrygien (איינע קליינאזיאטשען לאנדשאפט) ועי׳ תבואות הארץ צד קכ״ו ע״ב. וערך מלים צד קפ״ז.
3. גרמנייה. הוא על מגוג. וכ״ה בב״ר פל״ז. אולם בירושלמי מגלה פ״א ה״ט. ובבלי יומא י׳ ע״א הוא על גומר. ובירושלמי ובבלי הגי׳ גרממיא. ובתרגום גרמנייא. ולפני הרב בעל הערוך ערך גרמיא היתה הנוסחא גם בת״י גרממיא במקום שלפנינו גרמניא. וסיים ס״א גרמניא. והביא ג״כ מבית תוגרמה (יחזקאל כ״ז י״ד) תרגם ממדינת גרמניא. אבל לפנינו הנוסחא ממדינת גרממיא. כי גרמניא וגרממיא הכל אחד. והוא Germania (דייטשלאנד). ולדעת הרב בעל תבואות הארץ בהרי טוירוס Taurus נמצאה בימים ההם עיר גדולה הנקראת Germania ותכונתה היתה למערב נהר פרת. ועליה כוון המדרש והתלמוד והתרגום. ועי׳ מה שהעירותי במגד ירחים ח״ב צד צ״ד.
4. ומדי. יש לתקן שצ״ל והמדאי כמו שהוא בתרגומים. ובגמרא יומא שם מדי זה מקדוני. יון כמשמעו. צ״ל להיפך מדי כמשמעו. ויון זו מקדוני. וכ״ה לנכון בע״י שם. וכ״ה גי׳ הב״ח. ועי׳ מה שהעירותי בהצופה להמגיד שנה עשירית גליון כ״ג צד קפ״ג והיא Medien ועי׳ תבה״א שם שעד היום עיר גדולה במדינת מדי הנקראת האמדאן Hammadan ומקובל שהיא שושן הבירה. וראיתי בירושלמי מגלה שם שגם שם הגי׳ מדי כמשמעו.
5. ומקדוניא. הוא על יון. וכן הוא בתרגומים. וידוע כי יון היא גריכענלאנד ומלכות מקדוני בתוכה והיא Macedonia בחלק אירופא אצל ים התיכון המבדיל בין אירופא ואפריקא.
6. ואושינייא ואנטוכיא. הוא על תובל ומשך. ובב״ר ובילקוט הגי׳ איסיניא ותוניא. ובתרגום דברי הימים ויתנייה ומוסייה. ובת״י בראשית שם ויתנייא ואנסייא. וביב״ע ויתניניא ואוסיא. ובירושלמי מגלה שם תובל ויתנייא. משך מוסייא. ראינו פה נוסחאות שונות. ובתחלה נתקן בדברי רבינו שצ״ל ואוסינייא ותונייא (ובטעות נעשית המלה אנטוכיא) כמו שהוא במדרש ב״ר לפנינו. וכבר מלתי אמורה במגד ירחים (ח״א צד מ״ה) שצ״ל גם במדרש להיפך ותוניא אוסניא. בתחלה מלת ותוניא על תובל. ואח״כ איסניא על משך. והנה ותיניה הוי״ו במקום אות בי״ת והראוי ביתיניה והיא Bithinia חלק ארץ באזיא הקטנה אצל ים השחור. בדרוס הארץ הזאת דרים יושבי מוסיא Mysia כי אזיא הקטנה כוללת י״ב ארצות. השלישי היא ביתיניא. והרביעי היא מוסיא. לכן ברור שזאת כוונת הירושלמי והמדרש והתרגומים שאמרו על תובל ויתיניא שהיא ביתיניא. ובמקום אנסיא אוסיא איסניא (ולפנינו אושינייא) צ״ל בכלם מוסיא וכוונתם לארץ Musia באזיא הקטנה סמוך לביתיניא Bithinia כמו שהבאתי. וכמו שהוא לנכון בירושלמי מגלה שם ובתרגום ד״ה. וכן בגמרא בבלית יומא י׳ ע״א משך זו מוסיא. וכן בערוך ערך מסיא הביא מאמר תז״ל מיומא שהבאתי וסיים ״וכן מרגם ירושלמי ומשך״ הרי תראה שהיה לפניו הנוסתא הנכונה גם בת״י מוסיא. ואח״כ נפל הטעות ונדפס אנסיא. וביב״ע אוסיא. ובמדרש בהיפך האותיות מן הת״י אות סמ״ך לפני אות נו״ן אשר אין להן כוונה כלל. ורבינו טוביהו ז״ל העתיק לשון המדרש ואושינייא בשי״ן. וכפי פירושי והגהתי עולה יפה כוונת התרגום שתרגם על גומר אפריקי ובארתי שהיא פריגיא. וביתיניא ומיסייא ופריגיא. המה חלקים מאזיא הקטנה. וסמוכים זה לזה במצבם. וראיתי בערך מלים ערך אוסניא שכתב וז״ל אוסניא כ״ה בב״ר על תובל והיה נקרא בשם Ausonia רק נגב איטליא אשר היה נקרא אח״כ אצלם איטליא של יון ואח״כ נקרא כל ארץ איטליא אוסוניא ובעבור שהיונים נתיישבו בימים קדמונים רק בנגב איטליא לכן פירשו כן על תובל שהוא בן יפת אשר הוא אבי כל גוי יון. ובירושלמי פ״ק דמגלה על תובל וותניה אולי כמו אוסיניה. ובת״י על תובל ותיניה ר״א ותניה אולי הכוונה Itani עם באספמיא וכו׳ עכ״ל. אולם השערה רחוקה היא׳ וכל עין יחזה כי במדרש שהבאתי כתוב על תובל אוסניא ועל ומשך ותיניה. ואיך אפשר לומר שיהיה ויתיניא כמו אוסיניא. רק ברור כמו שכתבתי שבמדרש נפל ט״ס וצ״ל בהיפך ותיניה מוסיא. וכצ״ל לפנינו בדברי רבינו. ועתה עולה הכל יפה שכולם הירושלמי והמדרש והתרגומים לכוונה אחת נתכוונו ועולים בסגנון אחד.
7. תירס זו פרס. הוא דעת ר׳ סימון במדרש ב״ר שם. ורבנן אמרי תורקי. וכ״ה בירושלמי ובתרגומים ת״י יב״ע ובתרגום ד״ה תרקי. וגם בגמרא בבלי שם רבנן אמרי תרקי וכוונתם אל Tharcien בארץ אנאטאליען Anatolien. ועי׳ במה שהעירותי במגד ירחים ח״ב דף צ״ד שהרמב״ן בהקדמתו לנתה״ש ואחריו הגאון מהר״ץ חיות באמרי בינה דף י״ח ע״ב הביאו ראיות שתרגום המכונה יב״ע על התורה הוא תרגום מאוחר. ואחת מראיותיהם שתרגם על תירס תרקי שהוא לדעתם טירקייא. ונעלם מהם שהתרגום הלך בזה עפ״י מאמרי חז״ל בירושלמי ומדרש ב״ר ובבלי. וכוונתם על טראציען כמו שכתבתי.
והנה יון מבני יפת, על כן אמרתי בספרי כי אנחנו בגלות בני יפת, ולא בגלות אדום, ועוד אפרש זה.
בני יפת גמר – פירש רב סעדיה ז״ל: הוא אבי האומה הנקראת אל תרך.
ומשך – פירש יוסף בן גוריון: שהוא תושכאנה, שהם באמונת הנוצרים היום וראש אמונתם, כי רומה בגבול תושכאנה.
ותירס – אמרו רבותינו ז״ל (בראשית רבה ל״ז): זה פרס.
בני יפת גמר, according to Rabbeinu Saadyah gaon, he was the founder of the nation known as Altrach.
משך, on the other hand, according to Josephus he was the founder of the nation known as Tushchana, a people professing the Christian faith nowadays, and leaders of that faith. Rome itself is within the boundaries of that nation.
ותירס, according to our sages (Yoma 10) this is Persia.
ובני גומר וגו׳, ובני יון וגו׳ – מה שלא מנה הכתוב בני מגוג ומדי ותובל ומשך ותירס, לפי שלא יצא מהם ראשי אומות, ולא היה כל אחד מהם מנוי רק אומה אחת. וכן תפרש גבי פוט בן חם (בראשית י׳:ו׳-כ׳), וגבי עילם ואשור ולוד בני שם (בראשית י׳:כ״ב-ל״א).⁠1
1. אפשר ששאוב מרשב״ם.
'ובני גומר וגו, "and the descendants of Gomer, etc;⁠" the reason why the Torah does not mention by name the sons of Magog, Modai, Tuval Kayin, etc., is because none of them became founders of nations, so that only a single one of them became a founder of a nation. The same pattern is applied by the Torah when describing the offspring of Put son of Cham.
בני יפת – החל ממנו כי הוא הבכור, ונתן אחריו חם כי רצה לאחר תולדות שם לקרב שני הפרשיות בתולדותיו, כי יש להאריך בתולדות אברהם.
THE SONS OF JAPHETH: GOMER. Scripture begins with Japheth for he was the oldest. After him, it mentions Ham [even though he was the youngest]⁠1 for Scripture wanted to delay the account of the generations of Shem in order to place side by side the two sections dealing with Shem's children since it is important to dwell at length on the generations of Abraham.
1. See Ramban above, 6:10.
בני יפת – התחיל ביפת כי יפת הוא הבכור ואחריו חם שרצה לאחר תולדות שם לקרב שתי הפרשיות בתולדותיו כי יש להאריך בתולדות אברהם:
בני יפת, "the children of Yephet.⁠" The Torah lists Yephet's children first as he was the oldest, followed by Cham, as the Torah wanted to list the descendants of Shem in conjunction with those of Avraham who was descended from him in a straight line and whose story follows.
בני יפת – התחיל במאיא דסליק1 ושב לאחור,⁠2 כי כן נכון, ופעם כראשון ואחר כסדר.⁠3 מצורף לזה כי היה יותר נכון,⁠4 בעבור שיסיים בשם אבי אברהם לצרף לו ספור אברהם.⁠5
והנה אלה בני יפת כבר התבארו יותר ביוסיפון,⁠6 ומבואר לנו משם ומן התורה מי הם: יון; ורומי שהוא ״כתים ודודנים״ (ד),⁠7 או ״רודנים״ כמו שכתו׳ דברי הימים (דברי הימים א א׳:ז׳); וגוג ומגוג הם התחלת בני יפת;⁠8 וכן אשכנז.⁠9 ואמר יחזקאל (יחזקאל ל״ח:ב׳) על גוג ומגוג: ״נשיא ראש משך ותובל״.⁠10 ומה נבקש מה שהוא לפנינו ובין ידינו, כי יון ורומי וכל אחיו אשר ראשם הוא יפת, מבואר שכולם חרדו לקראתנו ובאו לארצנו לגור ולסחורה בעת הצלחתנו, כי גם אלו מהנכרים שזכר שלמה בתפלתו במקדש (מלכים א ח׳:מ״א).⁠11 וגם זה היחס הרע לנו אחרי כן, כי היא החיה השלישית שזכר דניאל ונחשת הצלם שהיה התחלת זה אלכסנדר בימי חשמונאי בזמן בית שני ואחריהם אחיהם בני רומי שהחריבו בית שני.⁠12 ולכן מבואר כי אנחנו בכל אקלימנו13 זה – בגלות בני יפת, כי רומי היה הראש.⁠14 ואשר מעבר לים הם תחת ישמעאל ורבים תחת מלכות בבל ואשור הנקרא היום תת״ר, ומה לנו לאדום.⁠15 והנה נבוכד נצר לא הניח לו שארית כמו שמבואר בישעיה בספור מופלג אין כמוהו בכל התורה והמקרא.⁠16 ומה יחס אדום ושעיר שהוא סמוך לארץ ישראל, אל רומי שהגלתנו על יד אספסינוס וטיטוס, וזה מיחס יון ויפת הראש. כל שכן שכתב על זה לנו נותן התורה כי הכל צפוי לפניו ומבואר, שעוד כתו׳: ״וצים מיד כתים וענו אשור וענו עבר״ (במדבר כ״ד:כ״ד), כי הם כבשו כל הארץ שלנו וגם שלטו על מלכות אשור, וכל זה מבואר ביוסיפון.⁠17 ושם אפרש.⁠18
1. על פי ב״ק יז, ע״ב: ״איידי דסליק מרגל פתח ברגל״, ובדומה בכמה מקומות בש״ס.
2. פתח בפירוט סדר תולדות יפת, שהוא האחרון שנזכר ברשימה בפסוק א, והמשיך בפירוט התולדות בסדר הפוך לסדר הרשימה בפסוק א – יפת, חם, שם.
3. לפעמים התורה בחזרה על סדרה אינה מסדרת כמו כאן בסדר הפוך, אלא מתחילה מהראשון ברשימה השנייה, וממשיכה אחר כך לפי סדר ישר מקביל, ושני הדרכים לגיטימיות (׳נכון׳).
4. הסידור ההפוך כאן הוא לא רק מתאים (׳נכון׳), אלא צריך להיות דווקא כך (׳יותר נכון׳).
5. סיבה נוספת לכך שתולדות בני נח סודרו בסדר הפוך לסדר לידתן היא רצון הכתוב לסיים דווקא בתולדות שֵם, כדי שפרק התולדות יסתיים בתרח אבי אברהם, ומשם ימשיך בסיפור אברהם (פרק י״ב).
6. יוסיפון, עמ׳ 9-3. יוסיפון, הולך ומבאר את זהויות העמים השונים שנקראו בשמות הנזכרים בתולדות בני נח.
7. בזיהוי רומי כ׳כיתים ודודנים׳, ריא״כ חולק על יוספוס, המזהה את ׳כיתים׳ עם קפריסין. יוספוס אינו מזכיר את ׳דודנים׳ כלל, וכותב שליוון היו רק שלושה בנים – אלישה, תרשיש וכיתים. אמנם מבואר ביוספוס לגבי ארץ בני יפת בכלל, שהיא נמשכה מערבה ״לאירופה עד גדירה״. ׳גדירה׳ זו מזוהה עם העיר קדיס בספרד. לפי זה איטליה אכן שייכת לתחום הכללי של בני יפת. שיטה זו של ריא״כ, שכיתים הוא רומי, מבוססת על מסורת חז״ל בב״ר ל״ז, א (כגרסת תיאודור-אלבק): ״ובני יון אלישה ותרשיש כתים ודודנים – אלס וטרסוס איטליא ודדניא״. וכן בתרגומים לבמדבר כ״ד, כד.
8. גוג לא נזכר כאן, אלא שביחזקאל ל״ח, ב גוג מובא יחד עם מגוג: ״אל גוג ארץ המגוג״. נראה שריא״כ מזהה את ׳גוג׳ ביחזקאל עם ׳גומר׳ כאן, וכוונתו כאן היא שגוג ומגוג הם בניו הראשונים של יפת.
9. גם אשכנז בן גומר (כאן פסוק ג) הוא מהתחלת בני יפת, שהרי אשכנז הוא בכור בכורו של יפת. משמע שריא״כ מזהה ׳אשכנז׳ זה עם האשכנז של ימיו, האירופאית. יוספוס זיהה את האשכנזים כ׳רגינים׳. זיהוי ה׳ריגינים׳ אינו ברור. חז״ל בב״ר ל״ז, א מזהים את ׳אשכנז׳ כ׳אסיא׳, כלומר ׳אשכנז׳ היא באסיה הקטנה (תורקיה).
10. שם ביחזקאל מבואר שגוג ומגוג ישעבדו את ישראל. ריא״כ מוכיח שהגלות הנוכחית היא גלות גוג ומגוג המתוארת ביחזקאל, מהעובדה שגלות גוג ומגוג היא גלות של בני יפת (שהרי גוג ומגוג שייכים לבני יפת, וביחזקאל גוג ומגוג נזכרו כ״נשיא ראש משך ותבל״, ומשך ותובל אף הם בני יפת), ואף הגלות הנוכחית האירופאית, היא מחמת מלכויות יוון ורומי, שהם מבני יפת, ועתה באשכנז, שהוא בכור בכורו של יפת. בהמשך דבריו ריא״כ מביא ראיות נוספות לכך שהגלות הנוכחית היא גלות בני יפת.
11. אף יוון ורומי ויתר בני יפת הם בכלל הנכרים הנזכרים שם במלכים.
12. יוון ורומי שניהם הם המלכות השלישית בספר דניאל, שהיא הנחושת בצלם בחזון בדניאל ב׳, והיא החיה השלישית בחזון בדניאל ז׳. חז״ל כנראה זיהו את המלכות השלישית עם יוון בלבד, ואת רומי זיהו כמלכות הרביעית (ראה במבוא לדעת מקרא דניאל, עמ׳ 89-87). ריא״כ לעומת זאת מאחד את יוון עם רומי, כאמור, ואת המלכות הרביעית מזהה כערבים בני ישמעאל, לקמן על ט״ז, יב. ריא״כ כאן הולך בעקבות ראב״ע (ראה ראב״ע לבראשית ט״ז:י״ב) שמזהה את החיה הרביעית עם הישמעאלים. הרמב״ן חולק עליו, ומזהה את החיה הרביעית עם אדום (ראה רמב״ן לבראשית ל״ו:מ״ג). ב׳תם הכסף׳ בדרוש השמיני כותב ריא״כ: ״ועוד הנה הארץ הזאת, רצוני ארץ ישראל וירושלים, אנחנו לקחנוה מיד כנען, כי כן רצה האל, ואחר לקחוה מידנו בני החיה הראשונה, ואחר לקחוה מידם החיה השנית ונתנוה לנו, ואחר לקחוה מידם בני החיה השלישית היא מלכות רומי שהוא מאבדי יון…״.
13. סביבתנו.
14. רומי היה הגורם הראשון לגלות, ולכן נחשבת הגלות לגלות רומי (ולכן, גלות בני יפת, גלות גוג ומגוג), אף על פי שחלק מן העמים המשעבדים אינם בני יפת.
15. היהודים בצפון אפריקה (מעבר לים התיכון מאירופה) הם תחת שעבוד הערבים בני ישמעאל, ויהודים רבים חיים תחת שעבוד האימפריה המונגולית (המונגולים הכובשים כונו במערב ׳טטרים׳), ובכל מקרה אין זה גלות אדום כפי המקובל.
16. בישעיה י״ג-י״ד מבואר שנבוכדנצר השמיד לגמרי את אדום, ולכן לא ייתכן שרומי הוא אדום.
17. רומי כבשה את ארץ ישראל וגם את הארצות שהיו לפנים מממלכת אשור, כפי שניבא בלעם על כתים, שיענו את אשור וגם את עבר, כלומר ישראל בני אברהם העברי, ומזה מוכח שרומי הוא כתים (ולא אדום).
18. לקמן על במדבר כ״ד, כד.
א. בכה״י: למאי.
תירס זו פרס. בב״ר ומה שפי׳ זה השם בלבד ולא שאר כל השמות שנתפרשו בבראשית רבה נ״ל מפני שמדי ופרת סמוכות זו לזו כנראה מכח המקראות והיה הדבר קשה מדוע הזכיר מדי ולא הזכיר פרס הוצרך להביא האגדה של ב״ר שאמרו תירס זו פרס להודיע שגם פרס נזכר פה אבל בשאר השמות לא הקפיד להביא מה שפירשו שם בב״ר מפני שאין זה מוטל עליו במה שהוא דורך על דרך הפשט:
(ב-ד) בני יפת וגו׳. עד ויהי כל הארץ שפה אחת. כתב הר״ן שהסבה למה זכרה התורה תולדות קצת בני יפת ולא זכרה תולדות קצתם וכן בבני חם ובבני שם זכר קצת תולדות מהם והשמיט קצתם הוא לפי שהיתה חלוקתם כפי חלוקות הלשונות והענין מוכיח כן לפי שחתם בכל א׳ מהם ואמר איש ללשונו למשפחותם ללשונותם כי לא יחלק אותם אלא בהחלק הלשונות ועל זה הצד היה מקובל אצל חז״ל שהלשונות הם ע׳. והוא בזה הדרך הנה יפת נחלקו בניו ובני בניו לי״ב לשון לפי שהכתוב מונה בני יפת שבעה. ובני גומר שלש׳ ובני יון ארבעה הרי י״ד חסר מהם ב׳ בעד גומר ויון כי כבר נמנו בכח בניו ונשארו א״כ י״ב. ועל זה הדרך תמצא בבני חם עשר׳ כשתחשוב ג״כ נמרוד לאומה ולשון כי כן היה אלא שלחשיבתו מנאו בפני עצמו. ותמצא בני מצרים שהם ז׳ כי פלשתים וכפתורים יצאו מכסלוחי׳ ונשארו כסלוחים אומה כמו שהתבאר. וכן תמצא בבני כנען עשרה ומבני שם תמצא כ״א ויהיו כלם ששים וכבר תמצא שספר הכתוב עשרה משפחות בלשון רבים והם כתים ודודנים ולודים והנמשכים ויראה שכל א׳ מהם היו שתי משפחות ושתי לשונות אלא כי מפני שהיה חלוק הלשון ביניהם מועט מנאם כאחד וכאשר תוסיף עשרה המגיעים מצד הכפל על הששים והיו שבעים והם השבעים לשון המוזכר תמיד בדברי חז״ל וראוי שיהיה שרשו יוצא מן הפרשיות האלה. אלה הם דברי הרב להכריח קבלת רז״ל מפאת הכתובים ונכון הוא. אבל ע״ד הפשט ראוי לפרש שנזכרו בספו׳ הזה שיצאו מנח ע״ג אומות ושאר הבנים שנזכרו בכתוב ולא נזכרו להם תולדות אין ספק שבנים היו להם אבל לא נעשו אומות בפני עצמן ונצטרפו ונטפלו לאומו׳ אחרות ולכן לא קנו שם שמות בפני עצמם והותרו בזה השאל׳ הד׳ והה׳ והח׳. וכן אמר שהזכיר בכל אחת מהאומות האלה ארץ מושבם ולא הזכיר כן במצרים שמפני שהיה מושב מצרים ידוע לישראל שיצאו משם שנקראת הארץ על שם מצרים בן כנען והיו כל בניו סביבות מצרים ושם ארצם כשמם כי כן מצינו לפתרוסי׳ ארץ פתרוס שהיא ממצרים כמ״ש (יחזקאל י״ג) ונתתי יראה בארץ מצרים והשימותי את פתרוס וכן במצרים אומר והשיבותי אותם ארץ פתרוס על ארץ מכורותיהם וכן לוד וכל עריו סביבות מצרים היו ושמם ושם ארצם שוה וכבר כתב זה הרמב״ן והותרה בו השאל׳ הו׳.
[א] בני יפת גמר ומגוג
[1] יומא פרק ראשון דף י ע״א (יומא י.)
תירס זה פרס. דכיון דמדי ופרס קרובים זה לזה, והזכיר הכתוב ״מדי״ – והיכן הזכיר פרס, דפרס ומדי נראה שהם משורש אחד, שהרי בכתוב נמצא כי פרס מדי כאילו הם אומה אחת, דמלכות אחת הם, כדמוכח בכמה דוכתי:
וְתֻבָל: בשם ספר ירושלמי כתו׳ ותובל, אך בכל הספרי׳ חס׳ וי״ו ובשלש נקודות. וכ״כ הרמ״ה1 ז״ל, את תוּבַל קַיִן2, מל׳ וי״ו כתי׳, ודכות׳ ואחות תוּבַל קַיִן3, ומס׳ עליה׳ ארבעה מלאי׳, ולא מסיימי. ולפום נוסחי דיקי לא אשכחן באורית׳ מלאים לבד מהלין תרי, וחד חס׳, ויון וְתֻבָל4 דבני יפת, דבכולהו נוסחי דאתו לידן חס׳ וי״ו כתי׳. [וְתֻבָל].
1. הרמ״ה: תובל.
2. את תוּבַל קַיִן: בר׳ ד כב.
3. ואחות תוּבַל קַיִן: שם.
4. ויון וְתֻבָל: פסוקנו.
זו פרס. וא״ת למה מפרש יותר תירס מי הוה יותר ממה שמפרש האחרים וי״ל לפי שפירש לעיל (ט כז ד״ה וישכון) אף על פי שיפת אלהים ליפת שבנה כורש שהיה מבני יפת וכו׳ שאל תקשה לי׳ מנ״ל דכורש מבני יפת היה לכך מפרש תירס זה פרס ש״מ דפרס היה מבני יפת וכורש היה מלך פרסיים מסתמא גם הוא היה תירס וק״ל. ועי״ל משום דכתיב כאן מדי ולא כתיב פרס א״כ תקשי הרי בכל המקרא מצינו מדי ופרס יחד ל״פ תירס זה פרס. [ר׳ אליהו מזרחי]: ואני אומר וכו׳ שהיא גמרא בפרק קמא דיומא (י.) ופרסאי מנ״ל דמיפת קאתי דכתיב בני יפת גומר וגו׳ תני רב יוסף תירס זו פרס. [צדה לדרך]:
This refers to Persia. You might ask: Why does Rashi explain Tiras any more than the others? The answer is: Rashi said on 9:27 (ד"ה וישכון) that "Cyrus, Yefes' descendant, built the Second Temple.⁠" And one might ask: How does Rashi know that Cyrus came from Yefes? Thus Rashi explains here that Tiras is Persia, so Persia is from Yefes. And Cyrus, king of Persia, assumedly descended from Tiras. Furthermore, the Re'm says that Rashi [explains Tiras because he] is answering the question: Why here is it written מדי, not פרס? These two nations are always mentioned together! Thus Rashi explains that Tiras is פרס. But Tzeidah L'Derech says that [it is not as the Re'm said. Rather, Rashi explains Tiras because] it is from Yoma 10a: "How do we know that the Persians come from Yefes? Because it is written, 'The sons of Yefes were: Gomer... and Tiras.' And Rav Yosef taught: Tiras is Persia.⁠" [Thus, Rashi brings it to prove that Cyrus came from Yefes.]
בני יפת – החל מן הקטן וכלה בגדול, וכן דרך הכתוב כשיבאר הכללים יחל מן האחרון, וכתבנוהו בפירוש ״תהו ובהו וחשך״.⁠1
גֹּמֶר – לדעתי מלבד הבנים הנולדים מכל אחד משלשה בני נח הנזכרים בפרשה, נולדו להם עוד בנים רבים לא זכרם הכתוב. ואי אפשר לך לומר שלא הולידו רק אלה, כי אם כן לא יולידו להם בנות, ומאין לקחו להם נשים? ועל כרחך לא זכר הכתוב רק אלה הברורים הנקובים בשמות שהיו לגויים ולאומים. אבל הבנות שהולידו עם יתר בניהם לא היה צורך לזכרם, כי התערבו בין זרע הנזכרים והיו לעם אחד. והסברא מכרעת שבהיות העולם תהו אחרי המבול, וה׳ ברך את בני נח ואמר להם ״פרו ורבו ומלאו את הארץ״, וימי חייהם היה אז בכמו שש מאות שנה, כנראה מחיי שֵׁם המפורשים, איך לא יוליד יפת בחמש מאות שנה כי אם שבעה בנים, וחם ארבעה, ושֵׁם חמשה? אך הולידו רבים מאד למלאות תבל, וראו בנים ובני בנים כחול הים, והתישבו בארצות, ונחלקו ללגיונות, ורבו הגלילות, וכלם תחת יד המפורשים בכתוב שהיו ראשיהם, ועל פיהם נקראו שמות הארצות. והנה גמר הנזכר בראשונה היה ממלכה גדולה, וארצות רבות תחתיה כלם בשֵׁם גמר יקראו, ואם ברוב הימים כאשר בלל שפת הארץ, גם גברו מלחמות בעולם, ובאו מלכים גדולים מארצות רחוקות אחרי דורות רבים וכבשו הממלכות זה מיד זה, ונהיו מוסבות-שם2 כחפץ הכובשים וללשונותם, ונשכחו השמות הראשונים מפי בני האדם, לפני ה׳ גלוי הכל, והוא לכולם בשמותם הראשון יקרא. ולכן כשנבא יחזקאל הנביא על ביאת גוג מלך מגוג, נשיא ראש משך ותובל, אמר ״גֹּמֶר וכל אגפיה, בית תורגמה ירכתי צפון ואת כל אגפיו״.⁠3 שמענו כי ״גֹּמֶר״ שם ממלכה גדולה שיש לה אגפים ומחוזות רבות. וְהָבֵן כי שלשת בני נח חלקו ביניהם פאות העולם. בני שֵׁם כבשו להם מזרח העולם הר הקדם, וכמו שאבאר בעז״ה מן הכתובים. ובני חם כבשו בדרום העולם ממלכות מצרים וערביא. ובני יפת כבשו צפון העולם, והים4 במערב. ולכן כל שמות בני יפת הם ארצות וממלכות הנמשכות מדמשק עד צפון. ונחשוב האמצע5 שממנו התחילו סמוך לארץ ישראל או קרוב להרי אררט שהן בארמיניא. והחלוקה מיושרת כמו שיורו כתבי הקדש, כי יחזקאל קרא ״גוג משך ותובל... גֹּמֶר ותוגרמה״6 שהן כלם בני יפת ארץ צפון שאמר ״ירכתי צפון״. ואמר ״ובאת ממקומך מירכתי צפון״.⁠7
ודע כי ממלכות הבנים האלה וארצותיהן בתחלה לא נסבו ורחבו כמו בדורות שאחריהן, שכאשר פרו ורבו והלכו לכבוש יתר המקומות. הנה תולדות אלה השבעה בנים ובניהם הנזכרים בפרשה הלכו וכבשו עד סוף הצפון, והמדינות שהתישבו בהן בני כל אחד מהן נקראת תמיד בכתבי הקדש על שם האב הראשון וכמו שיתבאר.
ומגוג – גם הוא בירכתי צפון, והיא מלכות ארץ המגוג וכאמרו ״שים פניך אל גוג ארץ המגוג ראש משך ותובל״.⁠8
ומדי – אף היא צפונית לארץ ישראל. וזאת הארץ ידועה, והיא שהתחברה עם מלך פרס לכבוש את מלכות בבל, שנאמר עליהם ״הנני מעיר עליהם את מדי״9 וגו׳. ומפורש בנבואת ירמיה ״כי הנה אנכי מעיר ומעלה על בבל קהל גוים גדולים מארץ צפון״.⁠10 והנה שלשה אלה עם שלשה בני גומר התפשטו מדמשק והלאה לצפון העולם ברוחב עד הים הקצר11 פאנ״טום עקסינוס. ובאורך כל יד הים שקורין מאר״ע נאר״ע12 עד מלכות געא״רגיא.⁠13 והם ממלכות גדולות שהם כלם תחת ממשלת הטור״קוס היום, ואולי במלכות מגוג העיר רבתי קונסטנ״טינא ועל כן אמר ״אל גוג ארץ המגוג״, כי דרכי הלשון בל ידענו. ואין לנו טעם במלת ״מגוג״, מה הוראת השם הזה. והיודעו יבין שעל מלכה ראוי להניח מלת ״גוג״ נגזר מ״מגוג״. ואיננו שם העצם אלא תואר, כמו שלטון או עליון.
ויון – היא מדינה צפונית בחלק אירופה, והיא ממלכה גדולה והסכימו כל חכמי בני עמנו גם חכמי האומות שהיא גרע״קיא14 או גריכנלאנד. וזאת וזאת המלכות כוללת כל המקידוניא ושפארטא15 וכל איי הים. וחכמי האומות הביאו ראיה מספר יחזקאל שאמר ״יון תובל ומשך המה רוכליך, בנפש אדם וכלי נחשת נתנו מערבך״.⁠16 ומדברי הימים שלהם נודע שבאו מארץ גריכנלאנד העבדים החשובים, והשפחות הטובות לכל המלכים, והיא המדינה יאניען.⁠17
ותובל – גם היא מדינה ממדינות יון, הנוגעות לאיטליא. ואנחנו לא נדע לחלקם למחוזות, מה יון ומה תובל, לא כדעת חכמי האומות שסדרו תובל ומשך סמוך למגוג, לפי שהכתוב אומר ״נשיא ראש משך ותובל״, ואמרו שכלם בתוך סוריא סביבות אחלב כמו ארבעים פרסאות מצידון. ואם כן יון רחוק מהם הרבה, ואיך סמך הכתוב תמיד ״משך ותובל״ ליון? באמרו ״יון תובל ומשך המה רוכליך בנפש אדם״. וישעיה אמר ״ושלחתי מהם פלטים אל הגוים, תרשיש פול ולוד, מושכי קשת תובל ויון האיים הרחוקים״18 וגו׳. ומה ענין תובל ליון, ואין תובל ״רחוק״? ואמנם ״נשיא ראש משך ותובל״ לפי שמגוג מושלת עתה על תובל ומשך, כנראה מדברינו למעלה.
ומשך – לדעתי היא איטליא של יון, המשוכה בים, ועליה אמר דוד ״אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר״.⁠19 זכר הקצוות, הגלות שגלינו לאיטליא, ושם גֵרִים אנחנו בארץ, והיא צפונית, ואהלי קדר הן בארצות הערב בדרום העולם. ואם כתוב על מגוג ״נשיא ראש משך ותובל״, אולי באחרית הימים ימלוך גוג גם על משך? ואין אנו יודעים עד מה.
ותירס – פירש רש״י ז״ל ״זו פרס״. ובבלבול לשונות נחלף השם,⁠20 אבל הנביאים היו ראויין לזכרם בשמותם, כמו יחזקאל שזכר ״גמר״ ו״מגוג״. ובדבריהם [של חז״ל] יאמרו תמיד ״פרס״, לא ״תירס״. והדבר קרוב ששם הבן האחד ״מדי״ והשני ״פרס״ הסמוכה למדי. ואולי תירס החלק הצפוני של מלכות פרס, ונזכרו הבנים כסדר תולדותם, לא כסדר הארצות שהתישבו בהן.
1. בראשית א, ב.
2. מליצה על פי במדבר לב, לח.
3. יחזקאל לח, ו.
4. בלשון חז״ל ״מדינות הים״ הם למערב ארץ ישראל, מדינות המקיפות את הים התיכון.
5. כלומר המקרא מתחיל לומר מהאזור הגיאוגרפי הסמוך לים התיכון, ומונה והולך צפונה.
6. יחזקאל לח, א-ו.
7. שם לח, טו.
8. שם לח, ב.
9. ישעיה יג, יז.
10. ירמיה נ, ט.
11. כלומר ימה קטנה.
12. ים השחור.
13. Georgia.
14. Greece.
15. Sparta.
16. יחזקאל מ, יג.
17. Ionia.
18. ישעיה סו, יט.
19. תהלים קכ, ה.
20. מתירס נהיה פרס.
בני יפת – החל ממנו כי הוא הבכור ונתן אחריו חם כי רצה לאחר תולדות שם לקרב שני הפרשיות בתולדותיו, כי יש להאריך בתולדות אברהם:
גמר ומגוג – יש דעות הרבה בענין השמות האלה והאומות היוצאות מהם, וקשה להכריע ביניהם, גם החקירה הזאת אינה הכרחית כ״כ לפשטות הכתוב, לכן אקצר בהם:
גמר – אומרים שהיא אומה הנקראת בימי קדם Cimmerii {קיסריים}, יושבי Chersonesus Taurica {חצי אי קרים}, והערביים קוראים להם בחלוף אותיות קֶרֶם, ומזה Crimea {קרים}, וקוראים בַחְרְ אלקרם לים השחור – והעם הזה נזכר ביחזקאל (ל״ח:ו׳) עם גוג ומגוג;
מגוג – אומרים (וכן פלאויוס) שהם Sciti {סקיתים}, ועיין יחזקאל ל״ח ול״ט. ובני בכורי ע״ה אומר כי אולי שם מגוג נשאר עוד היום בשם ההר Caucaso.
מדי – היא Media.
יון – ידוע, וכן שם אומה או משפחה ממשפחות היונים נקראו Iones.
תובל ומשך – אומרים שהם העמים הנקראים בימי קדם Tibareni et Moschi והיו שכֵנִים, ומושבם בארץ הנקראת כהיום Georgia. ומצאנו ביחזקאל (כ״ז:י״ג) יון תובל משך ונזכרו ג״כ ביחזקאל (ל״ח:ב׳) אצל גוג.
תירס – אומרים שהיא Thracia. ובני בכורי ע״ה אומר כי תירס (Thyras) הוא שם הנהר Dnieper בלשון רומי ויתכן שכך נקראו מתחלה העמים הצפוניים השוכנים אצלו, ולפי זה יתיישב יותר היות תירס נזכר אצל משך.
Gomer. It is said that this is a people called in ancient times Cimmerii, inhabitants of Chersonesus Taurica [a region north of the Black Sea]. The Arabs, transposing the final letters, call this people Kerem, from which is derived Crimea, and they call the Black Sea Bahr al-Karam. This nation is mentioned in Ezekiel (38:6) in connection with Gog and Magog.
Magog. It is said (and so Josephus) that these are the Scythians; see Ezekiel 38 and 39. My late eldest son [Filosseno] said that perhaps the name “Magog” is preserved today in the name of the Caucasus Mountains.
Madai. Media.
Javan (Yavan). The well known Hebrew name for Greece. Also, the name of a particular people or clan among the Greeks was Iones.
Tubal, Meshech. Said to be the nations that in ancient times were called Tibareni and Moschi. They were neighbors in the land that is now called Georgia. We find in Ezekiel, “Javan, Tubal, and Meshech” (27:13); they are mentioned again in the same book in connection with Gog.
Tiras. Said to be Thrace. My late eldest son, however, said that “Thyras” was the Latin name for the river Dnieper, and that it is probable that the northern nations residing near it were originally named after it. According to this opinion, it is easier to understand why Tiras is mentioned along with Meshech.
בני יפת הם המוזכרים תחילה; ומבני בניו, בני גומר ויון בלבד צויינו בשמותם. מכאן שאלה הם הנציגים העיקריים של יפת, וההנחה המקובלת היא שהם כוללים את רוב עמי אירופה ואסיה המערבית.
שאלות:
למה חשב בני גומר ובני יון ולא חשב בני יתר הבנים. וכן נהג בחשבון בני חם ושם שחשב מקצת והניח מקצת. למה אמר מאלה נפרדו וגו׳ ולא אמר כן ביתר הבנים. מ״ש ואחר נפוצו משפחות הכנעני אין לו באור, ולמה חשב גבול הכנעני ולא גבול יתר הבנים. מ״ש ולשם יולד גם הוא ולא אמר בני שם. כמ״ש בני חם. ולמה הזכירו שהוא אבי כל בני עבר ואחי יפת.
בני יפת – חשב ראשי אומות, וגומר הוליד בנים הרבה חוץ מהנחשבים כאן וכולם נעשו אומה אחת תחת שם גומר, ואשכנז וריפת וכו׳ היו אומות בפ״ע, וכן היה ביון, והיו מבני יפת י״ד ראשי אומות.
גמר ומגוג וגו׳. ראיתי לכתוב ולהעריך שמות אומות אלה כפי אשר תרגמום בלשונות אחרות בשני התלמודים בבלי, וירושלמי, ובב״ר, ומשם ילמוד החוקר להכריע אל התרגום המתקבל יותר — ויש להפלא על האברבנאל שהביא שמות אלה כפי חכמי הלאטינים ולא שת לבו לדחז״ל, ומ״מ כוונתו רצויה, וגם אנחנו נזכיר קצת מהם כפי דעת חכמי זמנינו.
גמר. בב״ר אפריקא — בירושלמי פ״ק דמגילה גרממיא — וכן בבלי יומא, גרממיא — וחז״ל הפותרים גרממיא כוונתם למדינה הנקראת כן בלשוננו, ומב׳ טעמים בחרו בפתרון הלז, הא׳ כי באמת הגרמנים האשכנזים הם מזרע יפת כעדות חכמיהם (Giapetici) — והב׳ לדמון השם בהפוך האותיות — והרבה פעמים נזכרה אצל חז״ל ארץ אשכנז בשם גרממיא, מהם אומרם בש״ס ע״פ זממו (מלשון רסן) אל תפק ״זו גרממיא של אדם שאלמלא היא יוצאים ומחריבים את כל העולם כלו״ וכוונתם על ממלכות אשכנז שהיתה למתג ורסן למלכות רומי באותו פרק ובאותו זמן ותמיד היו לרומי לאבן נגף ולצור מכשול עד שנצחום לבסוף — ומזה אומרם במדרש לא כושי מוכר גרמני ולא גרמני מוכר כושי — וכוונתם לרמוז על שני גוים המצויינם בגוונם ובמראיתם, הראשון בתקף הלבנונית והשני בשחרירותו, ובאמת גם היום הגרמנים למופת על עוצם לבנינותם, ומזה אומרם בנגעים פ״ב בהרת עזה נראית כגרמני כהה והכהה ככושי עזה — ור״ע פירש ״לבן ביותר״ — וכנראה שלא שת לבו למקור המלה רק פירש המכוון כי נמשך ונסמך לפי׳ רמב״ם התמוה שכתב ״מיוחס אל העצם ששמו גרמא״ — והפלא על חכמת הרמב״ם שכתב כן ועשה עין של מעלה כאלו אינה רואה שדברי חז״ל מעידים ומגידים שגרמני שם אומה, לא זולת, ומה ענין לגרמא עצם בל׳ ארמי? — ובשם גרממיא נכפלה המ׳ תחת נו״ן כמו בשם אספמיא (מגליא לאספמייא) שהראוי אספנייא.
מגוג. בב״ר ג׳ירמאניא — בירוש׳ גותייא (? Goti) ועיר אחת שמה מגוג זכרה פליניוס ספר ה׳ פ׳ כ״ה וכתב שבנו אותה השיטים Sciti שמהם יצאו הגותי, שזכרו בירושלמי, ואולי קראו שמה מגוג ע״ש אביהם הראשון. יון, ב״ר מקרוניא — ירוש׳ אווסוס (? Osci). תובל, ב״ר איסיא — בירוש׳ וותיניא (? Bitinia). משך, בב״ר ותיניה — בירוש׳ מוסיא (Misia). תירס, בב״ר פרס או תרקי וכן בירושלמי.
בני יפת – הסדר ההפוך שבמניית התולדות (יפת, חם, שם) בא כדי לאפשר לסיים באותם עמים שהם חשובים לישראל, דהיינו יוצאי שם.
גמר – לפי תרגום יונתן ובראשית רבה1 הרי זה אפריקי (אפריקא), ולפי הירושלמי2 — גרממייה.⁠3
ומגוג – לפי תרגום יונתן והמדרש4 — גרמניא, ולפי הירושלמי5 גותייה.⁠6
ומדי – לדעת כולם הרי זה מדי הידוע לנו.⁠7
ויון – לפי ת׳ יונתן והמדרש — מקדוניא, ולפי הירושלמי — אווסוס.⁠8
ותבל – ת׳ יונתן, בראשית רבה והירושלמי מתרגמים יתיניא, איסניא, ותנייה; ונראה שלדבר אחד מתכוונים.⁠9
ומשך – יונתן מתרגם אוסיא, והתרגום הירושלמי — אנסיא, ושני התרגומים כנראה משובשים והכוונה למוסייא, כתרגומו של התלמוד הירושלמי;⁠10 ובבראשית רבה — תנייה.
ותירס – לפי הירושלמי, וכן הוא בבראשית רבה, מחלוקת היא. לדעת רבי סימון — פרס, ולדעת רבנן — תרקא (תורקי), וכדעתם הוא גם בתרגום יונתן ובתרגום הירושלמי.⁠11
1. פרשה ל״ז:א׳ (המ׳).
2. מגילה א, הלכה יא (המ׳).
3. וכן הוא בבבלי יומא י׳., ועי׳ הגהות הגר״א שם (המ׳).
4. בראשית רבה ל״ז:א׳ (המ׳).
5. מגילה א, הלכה יא (המ׳).
6. במסכת יומא י׳. — קנדיא (המ׳).
7. אך לפי יומא י׳. — מקדוניא (המ׳).
8. לפי יומא י׳. — כמשמעו (המ׳).
9. לפי יומא י׳. — בית אונייק (המ׳).
10. וכן הוא ביומא י׳. (המ׳).
11. לפי יומא י׳. — בית תרייקי (המ׳).
גומר וגו׳ – גומר – זו גרממיא,⁠1 מגוג – זו קנדיא, מדי – זו מקדוניא,⁠2 יון – כמשמעו, תובל – זו בית אונייקי,⁠3 משך – זו מוסיא,⁠4 תירס – פליגי בה רבי סימאי ורבנן, חד אמר זו בית תירייקי וחד אמר זו פרס.⁠5 (יומא י׳.)
1. וכן הגירסא בירושלמי מגילה פ״א ה״ט ובערוך ערך גרממיא, בשניהם במ״ם, ויתכן דגירסא זו מכוונת אל תרגום הפסוק ביחזקאל (כ״ז י״ד) מבית תוגרמה – ממדינת גרממיא, והגר״א הגיה בגמרא כאן גרמניא בנו״ן, וכנראה כוון לגירסת תרגום יונתן שכן הוא גורס, אבל לא נתבאר לי למה הכריע כגירסת תר״י נגד גירסת הגמרא הבבלית והירושלמית וגירסת הערוך, וצ״ע.
2. היא מלכות מקדוניא בימינו באירופא אצל ים התיכון המבדיל בין אירופא לאפריקי. והב״ח הגיה מדי כמשמעו ויון זו מקדוניא, וכ״ה הגירסא בע״י ובירושלמי מגילה פ״א ה״ט, וזה מוסכם לפי שמות המדינות שבימינו שמלכות מקדוניא היא במדינת יון.
3. בירושלמי מגילה פ״א ה״ט ובמדרשים גירסות שונות בזה, ובמקום בית אונייקי הגירסא ביתוניא. ואמנם נמצא היום חלק ארץ באזיא הקטנה אצל ים השחור בשם ביתהינא.
4. היא ארץ מוסיא שבאזיא הקטנה סמוכה לארץ ביתהינא, ע׳ באות הקודם.
5. יתכן דבית תירייקי שהיא מדינת טהאראקיא שבארץ אנאטאליען.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא ב׳רד״קחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספימזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ג) וּבְנֵ֖י גֹּ֑מֶר אַשְׁכְּנַ֥זא וְרִיפַ֖ת וְתֹגַרְמָֽה׃
And the sons of Gomer: Ashkenaz, Rifat, and Togarmah.
א. אַשְׁכְּנַ֥ז =ל1,ש,ק3 (אין חטף) וכמו כן בתיגאן ובכתבי⁠־יד ספרדים ובדפוסים
• ל=אַשְׁכֲּנַ֥ז (חטף)
• הערת ברויאר
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרד״קמושב זקניםאברבנאלמנחת שיר׳ נ״ה וויזלשד״לאם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ו] 1בני גומר אשכנז וריפת ותגרמה אסייא והדיית וגרמניקיה. (ירושלמי מגילה פ״א ה״ט).
1. בב״ר פל״ז איתא ובני גומר אשכנז וריפת ותוגרמא אסייא וחדייף וגרמנייא ר׳ ברכי׳ אמר גירמניקייא: ובמנח״י מכתי״ל גורס אסיא וחדיב וגרמניא רב״א גרמונקיא, ומביא שם עוד גרסאות שונות בזה ועי׳ בתרגומים כאן, ובתרגום ר׳ יוסף לד״ה א. ו. ובנוי דגמר וגו׳ ושום אפרכווייתהון אסיא. ופרסווי [וי״ג ופרכווי] וברברייא. - בדברי הימים א׳ א. ז. איתא ובני גמר אשכנז ״ודיפת״ ותוגרמה ולפנינו ״ריפת״ ברי״ש, וכ׳ ברש״י שם ע״ז שמתחלה היו רפין ולא היו מתגברין על ישראל ולבסוף נתמלאו דופי וריעוע. ועי׳ לקמן מאמר ח. בבאור מ״ש בזה.
וּבְנֵי גּוֹמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתוֹגַרְמָה.
The sons of Gomer were Ashkenaz, Riphat, and Togarmah.

וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה
וּבְנֵי גּוֹמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה
אונקלוס והמיוחס ליונתן תרגמו אַשְׁכְּנַז כצורתו. אבל בפסוק ״מַמְלְכוֹת אֲרָרַט מִנִּי וְאַשְׁכְּנָז״ (ירמיהו נא כז) תרגם יוב״ע ״וְהַדְיָבּ״. ובת״י כאן: ״אַשְׁכְּנַז״ – ״אַסְיָא״ כבמדרש, ואף כאן כבפסוק הקודם הכוונה לאסיה הקטנה.⁠1
1. ב״ר לז ב: ״ובני גמר אשכנז וריפת ותוגרמה – אסיא וחדיב וגרמניא״. אַסְיָא היא הפרובינציה הרומית שבאסיה הקטנה. הַדְיָבּ היא מלכות חַדְיָבּ שעל שפת החִדקל שממנה באה הלני המלכה. ורס״ג תרגם: ״אשכנז – ופרנג׳ה״, שהם הפרנקים אבות השבטים הצרפתיים (ר״י קאפח). וראה ״דעת מקרא״.
ובנוי דגמר אשכנז וריפת ותוגרמה ושם אפרכיותהון אסיהא ובר⁠(ב){כ}⁠ויב וברבריא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אסיה״) גם נוסח חילופי: ״[א]⁠ותסייה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובר⁠(ב){כ}⁠וי״) גם נוסח חילופי: ״ופרכווי״.
ובנוי דגומר אשכנז וריפת ותורגמא.
And the sons of Gomer, Ashkenaz, and Riphath, and Togarma.
ובנוי דגומר ושום אפרכיותהון אסיא ופרכון וברבריאה.
And the sons of Gomer, and the name of their provinces, Asia and Pharkui (Phrygia?) and Barberia.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ובנו גומר אלצקאלבה ופרנג׳ה ואלברג׳אן.
ובני גומר: הסלאבים, והפרנקים, והבורגנים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ובני גמר אשכנז – אומרים שהם אלה אשר בארץ אלמניא.
וריפת – פירש רב סעדיה ז״ל: שהם פרנגה, והם אשר בארץ צרפת.
ובדברי הימים: ודיפת (דברי הימים א א׳:ו׳) בדל״ת.
ובני גמר אשכנז, people say that this refers to the people living in Germany.
וריפה according to Rabbeinu Saadyah gaon these are the Gauls living in France; in Chronicles I 1,6 they are called דיפת.
אשכנז וריפת – תימה בדברי הימים (א׳ א׳ ו׳) אמר דיפת בדלת, וי״ל לפי שבתחילה היו רפין לישראל ולבסוף דופי וקלס.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וְתֹגַרְמָה: חס׳, וכן הוא בהללי1 ובמסור׳2, וכ״כ הרמ״ה3 ז״ל. [ותגרמה].
1. בהללי: הכוונה ל׳העתק הללי׳.
2. ובמסור׳: מסורה צדית של ד על אתר (׳ותגרמה ב׳ חד חס׳ וחד מלא בד״ה׳).
3. הרמ״ה: [ו]⁠תגרמה, עו ע״א.
ובני גֹּמֶר אשכנז וריפת ותוגרמה – אלה השלשה הם באז״יא הקטנה במדינת ארמיני״א, שכן ירמיה אומר על חרבן בבל ״השמיעו עליה ממלכות אררט מני ואשכנז״1 וגו׳. ונודע מספרי הקדמונים שכורש קודם שצר על בבל, כבש תחלה ארץ ארמיניא וכל ממלכותיה. וכשהיו תחת ממשלתו, הביאן עמו לצור על בבל, וכן למדנו שארץ אררט קרובה לאשכנז, והרי אררט הם הָרֵי טאוי״רוס בארמ״יניא.
1. ירמיה נא, כז.
אשכנז – לא נזכר אלא בירמיה (נ״א:כ״ז) ממלכות אררט מני ואשכנז, ונראה שהיא אומה בארמיניאה (שם נגזר מן מִנִי הנזכר ג״כ לדעת קצת בתהלים (מ״ה:ט׳) מן היכלי שן מִנִי שמחוך, ונגד הנגינה, אך כתרגומו מארע מני), ובני ע״ה אומר שהיא אומת Asuciandae או אומת Ascantii שהזכיר פליניאוס (ספר ו׳ פרק ז׳) בסביבות ים Maeotis.
ריפת – לא נודע, והקרוב שגם הוא בארמניאה או קרוב לה, ויש אומרים שהם ההרים הנקראים אצל הקדמונים Riphoei ובני ע״ה אומר כי הם היושבים אצל ההר והנהר Nyphates שהזכירו הקדמונים בין ארץ ארם נהרים וארמיניאה, וההר ההוא נקרא עכשו Curdo, בארץ Curdistan. ובד״ה כתוב דיפת בדל״ת.
תוגרמה – נזכר ביחזקאל (כ״ז:י״ד ול״ח:ו׳) ואנשי ארמיניאה קוראים עצמם בית נוֹגוֹרְמִי.
Ashkenaz. Mentioned again only in Jer. 51:27, “The kingdoms of Ararat, Minni, and Ashkenaz.” It is apparently a people in Armenia. (The latter name is derived from Minni, which is also mentioned, according to some, in Ps. 45:9, min heikhelei shen minni simmeḥukha [although the word minni in that v. is more usually translated as “stringed instruments”]. Such an interpretation goes against the accents, but conforms with the Targum’s translation me-ar’a minni, “from the land of Minni.”
My late son identified Ashkenaz with the Asuciandae, or the Ascantii, a people mentioned by Pliny ([Natural History,] book 6, ch. 7) in the vicinity of the sea of Maeotis [Azov].
Riphath. The identity is unknown; it is likely that this people, too, lived in Armenia or near it. Some identify it with the mountains which the ancients called Riphoei. My late son said that this people lived by the mountain and river Nyphates, which the ancients mention as lying between Mesopotamia and Armenia. This mountain is now called Curdo, in the land of Kurdistan. In [1] Chron. [1:6] the name appears as Diphath.
Togarmah. Mentioned in Ezekiel (27:14 and 38:6). The Armenians call themselves the House of Togormi.
אשכנז. בב״ר ובירושלמי אסייא — שם פרטי לעיר אחת ואח״ך נתרחב לכל חלק העולם המזרחי ועוד לאלוה מלין — אשכנז, (בירמיה נ״א) ת״י הדיב ופ׳ נח אנקלוס והת׳ המיוחס ליונתן, שניהם אשכנז. ריפת, ב״ר הדייף — בירושלמי הדיית צ״ל הדייב והוא ארץ Adiabeni — וכפי דעת קצת מחוקרי זמננו הדייב היתה לזרעו של שם ובבלל אשור היא, ונקראת כן על שם נהר אחד שהיה אצלם והיו קוראים אותו ליקוס בלשון יון זאב, ובלשון ארמי דובא, ובארץ הדייב מלכו מונבז, והילני. תוגרמה, בב״ר גירמניקיא וכן בירוש׳ וביחזקאל כ״ז ת״י גרממיא, ואולי גירמאניקיא כמו Germanici.
אשכנז – לפי תרגום יונתן, בראשית רבה,⁠1 והתלמוד הירושלמי2 — אסיא (אסייא).
וריפת – בתרגום הירושלמי — פרכון, ואילו המדרש והתלמוד הירושלמי מתרגמים — הדייף, כנראה על סמך האמור בדברי הימים א א׳:ו׳ — דיפת.
ותגרמה – לפי התרגום הירושלמי — ברבריאה, ואילו לפי המדרש והירושלמי — גרמנייה (גירמניקייא).
1. בראשית רבה ל״ז:א׳ (המ׳).
2. מגילה א׳:י״א.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרד״קמושב זקניםאברבנאלמנחת שיר׳ נ״ה וויזלשד״לאם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(ד) וּבְנֵ֥י יָוָ֖ן אֱלִישָׁ֣ה וְתַרְשִׁ֑ישׁ כִּתִּ֖ים וְדֹדָנִֽים׃
And the sons of Yavan: Elishah, Tarshish, Kittim, and Dodanim.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאאברבנאלר׳ נ״ה וויזלהכתב והקבלהשד״לאם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ז] 1בני יון אלישה ותרשיש כתים ודודנים. אלסטרסם אביה ודרדנייה. (ירושלמי מגילה פ״א ה״ט).
ודודנים. אלסטרסם אביה ודרדנייה. (ירושלמי מגילה פ״א ה״ט).
[ח] 2ודודנים. כתיב אחד אומר ודודנים וכתיב אחד אומר (דברי הימים א א׳:ז׳) ודודנים כו׳ ר׳ סימון אומר דודנים שהם בני דודיהן של ישראל דודנים שהן באים ורודין אותם, א״ר חנינא בשעה שישראל נתונים בעליה אינון אמרין להון בני דודם אנן, ובשעה שהם נתונים בירידה הם באים ורודין אותם. (בראשית רבה ל״ז א׳).
1. בב״ר פל״ז ובני יון אלישה ותרשיש כתים ודודנים. אלס, וטרסוס, איטליא ודדניא, עיי״ש במנח״י הביא גרסאות שונות. ובתרגום ר״י בדברי הימים איתא ובנוי דמוקדון אלסו, וטרסוס, איטליון, ודרדנייא, ת״א, ובנו דיון אלישה, אלם, תרסם, אבזווייה ודרדנייא, דרום, וחמין, ואנטיוך. ועיין תרגומים כאן ולעיל מאמר ג.
2. וכתיב, בדברי הימים א. ז. איתא ורודנים. ברש״י דה״י שם כשישראל חוטאין הם באים ורודים בהם וכשיד ישראל תקיפה הם אומרים בני דודנו אתם, בתחלה היו נראין כאוהבין בשעת הנאתן ולבסוף רודין בהם. ועי׳ בפס״ז ובמדרש הגדול שמפרשים בסגנון אחר ועי׳ בת״א ובשינוי גרסאות ובפי׳ הרד״ק כאן. כ׳ טעם החלופים כי הדל״ת והרי״ש קרובים במכתב, לפיכך טעו הרואים בכתב השם ראשונה, יש קראו בדל״ת ויש ברי״ש. וכן ריפת ודיפת. ויוסף בן גוריון כתב כי הם אשר שכנו על הנהר דודנו, ובפי׳ רד״ק לדה״י הוסיף בזה עוד דברים, והרואים בספרי היחסים הנכתבים בימים הקדמונים יש שהיו קוראין בדלי״ת ויש ברי״ש כו׳ לפיכך נכתב בספר בראשית באחת מהקריאות ונכתב בספר הזה באחרת להודיע כי הכל שם אחד וכן רבלתה ודבלתה, רעואל דעואל. וכן תשתנה הקריאה בוי״ו ויו״ד. ובפס״ז ראה יד. יג. כ׳ דאה היא ראה, כמו דודנים ורודנים. ועי׳ בירושלמי תענית פ״ד ה״ט, איכ״ר ב. ב. תנחומא יתרו ס״ה. מה שדרשו בקהל אורחות דודנים (ישעיה כא, יג.) - וראיתי להביא כאן מ״ש בס׳ ציוני בשם מהרי״ח וכנראה נעתקו הדברים מאיזה מקור קדום. כ׳ מהרי״ח שמיפת יצאו מריאים (ס״א ממאוס) ולא אותן שנבראו בע״ש בין השמשות והוא נשמתם של שטייר״ש אבל הם אותן אנשים ההולכים ביער ט׳ ט׳ יחד שאם היו י׳ בא השטן ולוקח הי׳ ואינם מזיקים לבני אדם, גלל זה לא כ׳ למשפחותם בארצותם כמו בשם וחם ואינם בארצות כ״א ביערים ויש מקובלים אחרים שקוראים להם אבנים וזאיבי ערב ושטנים.
וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדוֹדָנִים.
The sons of Yavan were Elishah, Tarshish, Kittim, and Dodanim.

וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים
וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדוֹדָנִים
זיהוי האומות
המיוחס ליונתן תרגם ״וּבְנוֹי דְיָוָן [אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים וְשׁוּם אַפַּרְכְיוּתְהוֹם] אַלַס וְטֵרֵסַס אַכַזְיָא (ח״נ: אַכַיָּיא) וְדַרְדַנְיָא״. ובדומה גם בת״י: ״וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים – טֵרֵסוּס אִיטַלְיָא וְדוֹדַנְיָא״. הזיהויים מתרכזים באיזורי אסיה הקטנה ויוון.⁠1 אונקלוס העתיק כִּתִּים וְדוֹדָנִים ככתבם ולא ברור מדוע, שהרי כאשר שמות עמים באים בלשון רבים הוא נוטה להעתיקם בתצורה ארמית כגון ״אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים״ (יג) ״יָת לוּדָאֵי וְיָת עֲנָמָאֵי״ או לתרגמם כגון, ״אַשּׁוּרִם לְטוּשִׁם״ (בראשית כה ג) ״לְמַשְׁרִין וְלִשְׁכוּנִין״. אמנם במקום אחר הוא מזהה כִּתִּים כרומאים: ״וְצִים מִיַּד כִּתִּים״ (במדבר כד כד) ״וְסִיעָן יִצְטָרְחַן מֵרוֹמָאֵי״, ועיין שם בביאורנו.
1. וכן בב״ר פרשה לז, א: ״ובני יון אלישה ותרשיש כתים ודודנים – אלס וטרסוס איטליא ודדניא״. אֱלִישָׁה – אַלַס אפשר שהיא הֶלַס, כינוי ליון או שם מקום באסיה הקטנה. תַרְשִׁישׁ – טֵרֵסַס או טֵרֵסוּס, מזוהה עם תֵּרָסוֹס, בדרום מזרח תורכיה שבימינו. לפי המיוחס ליונתן כִּתִּים – אַכַזְיָא או אַכַיָּיא, הכוונה לבני יון המכונים אָכָיְאִים. אבל לפי ב״ר ותרגום ירושלמי אִיטַלְיָא, הכוונה לרומאים ולכך נוטה גם אונקלוס שתרגם ״וְצִים מִיַּד כִּתִּים״ (במדבר כד כד) ״וְסִיעָן יִצְטָרְחַן מֵרוֹמָאֵי״, ועיין שם בביאורנו. דוֹדַנְיָא – היא טרויה העתיקה בסמוך לדרדנלים בימינו. ראה גם י׳ קוטשר, ״מלים ותולדותיהן״, ירושלים תשל״ד, עמ׳ 40. וראה ״דעת מקרא״.
ובנוי דיון אלישא ותרשיש כתים ודודנים ושם אפרכיותהון אלס וטרססא ואיטליא׳ב ודרדני׳ג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלס וטרסס״) גם נוסח חילופי: ״אלסטרסוס״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואיטליא׳⁠ ⁠⁠״) גם נוסח חילופי: ״אילטיה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ודרדני׳⁠ ⁠⁠״) גם נוסח חילופי: ״ודרדרייא״.
{ובנוי דיון אלישה}⁠א אלס וטרסס אכזיא ודרדניא.
א. חסר בכ״י לונדון.
And the sons of Javan, Elisha, Alas, and Tarsas, Akazia, and Dordonia.
ובנוי דיון אלישה ושום אפרכיותהון אלסטרסום ודודניא.
And the sons of Javan, Elisha, and the name of their provinces, Alastarasom, Italia, and Dordonia.
כתוב אחד אומר ודודנים וכתוב אחד אומר ורודנים (דהי״א א׳ ז׳), ר׳ שמעון אומר דודנים שהיו בני דודותן של ישראל, רודנים שהם באים ורודים בהם, ור׳ חנן אמר בשעה שישראל נתונים בעלויה אינון אמרי לן בני דודתון אנן, ובשעה שישראל בירידה הם באים ורודים בנו. ורבנן אמרין דודנים שנראין דודין זה לזה, רודנים שרודין זה לזה. וכן אמר דוד חלצני ה׳ מאדם רע (תהלים ק״מ ב׳) ממי שעושה עמי רעות והוא רע בלבבו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ובנו יון אלמציצה וטרסוס וקפרס ואדנה.
ובני יון: מציצה, טרסוס, קפריסין ואדנה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ודודנים1ובדברי הימים (דברי הימים א א׳:ז׳) כתיב ורודנים. ר׳ סימון אומר 2בני דודים של ישראל היו ובאים ורודים בהם.
1. ובד״ה כתיב ורודנים ר׳ סימון אומר כו׳. ב״ר פל״ז ילקוט רמז ס״א. ועי׳ בהרד״ק בפירושו עה״ת שכתב הדל״ת והרי״ש קרובים במכתב לפיכך טעו הרואים בכתב השם ראשונה. יש קראו בדל״ת. ויש קראו ברי״ש. ומשה רבינו קראו בדל״ת לכי שבאתהו רוח הקודש. ועזרא כתב ברי״ש להודיע כי הם בכתובים אלא שיש קורא בדל״ת ויש ברי״ש. וכן ריפת ודיפת. ויוסף בן גוריון כתב כי הם אשר שכנו על נהר דודנו עכ״ל. ובמדרש ב״ר פל״ז וירושלמי ותרגומים על דודנים הוא דרדניא. ובעל תבואות הארץ צד קל״א נדחק מאד לבארה ע״ש. אולם יפה העיר הרשד״ל במשתדל בראשית שם וכתב לא דודנים שמם ולא רודנים אלא דרדנים. ולהקל על הלשון אמרו לפעמים דודנים ולפעמים רודנים. וארץ דארדניא Dordania ידוע. ובה היתה עיר Troja.
2. בני דודים של ישראל היו. ב״ר פל״ז ומובא ברש״י דה״א א׳ ז׳ וז״ל כשישראל חוטאים הם באים ורודים בהם. וכשיד ישראל תקיפה הם אומרים בני דודינו אתם בתחלה היו נראים כאוהבים בשעת הנאתן. ולבסוף רודים בהם עכ״ל.
כתים – שם, והוא בן יון, על כן אמרתי בפירוש דניאל (ראב״ע דניאל פירוש ראשון ב׳:ל״ט): כי מלכות יון ורומי אחת היא.
KITTIM. Kittim is the name of one of Javan's sons.⁠1 I therefore explain in my comments on the Book of Daniel that Greeks and Romans2 constitute one kingdom.⁠3
1. Even though it is in the plural.
2. Ibn Ezra maintains that the brass sections of the giant statue dreamed of by Nebuchadnezzar allude to the Greek and Roman empires. See Daniel, Chap. 2 and Ibn Ezra's comment there on verse 39. Ibn Ezra identifies the Kittim with the Romans. (See his comments on Gen. 27:40). Since Kittim (the Romans) was the son of Javan (the Greeks) one symbol stands for both of them.
3. Nebuchadnezzar dreamed of a statue whose head was of fine gold, its breast and its arms of silver, its belly and its thighs of brass, its legs of iron, its feet partly of iron and partly of clay (Dan. 2:32, 34). Each of these metals symbolizes a kingdom. Ibn Ezra identifies the brass with the Greeks and the Romans, whom he considers one kingdom because they are one race.
ובן גוריון אומר: כי רודנים (דברי הימים א א׳:ז׳) שהוא דדנים – הם החונים על נהר דודן.
ובני יון – הנה זכר קצת משפחות בני יפת ולא זכר כלם ולא ידענו למה.
ודדנים – בשני דל״תין.
ובדברי הימים: ורודניםא (דברי הימים א א׳:ז׳) בריש ראשונה, ושם כתבנו טעם החלופין. והדל״ת והרי״ש קרובים במכתב, לפיכך טעו הרואים בכתב השם ראשונה, יש קראוב בדל״ת ויש ברי״ש. ומשה רבינו כתב בדל״ת, כפי שבאתהו רוח הקדש, ועזרא כתב בריש להודיע כי הם הם הכתובים, אלא שיש קוראים בדל״ת ויש ברי״ש. וכן דיפת (דברי הימים א א׳:ו׳) וריפת (בראשית י׳:ג׳).
ויוסף בן גוריון כתב: כי הם אשר שכנו על נהר רודנו.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״רודנים״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר ״יש״ וכתוב רק: ״שקראו״.
ובני יון, the Torah mentioned only a few of the families descended from the sons of Yaphet; we do not know why not all of them have been listed.
ודדנים, spelled with a double letter ד, whereas the same people are spelled as רודנים in Chronicles I 1,7. Seeing that the letters ד and ר look so similar to one another, it is quite possible that both spellings are used interchangeably. Someone may have mistaken the letter ד for the letter ר so that this error has been perpetuated. There can be no question that in a situation such as this, the spelling in the Torah must be considered authoritative, as Moses wrote at the dictation of God and with a high degree of prophetic insight. According to Josephus, the people concerned lived (in his time) along the river “Rodeno.”
כתים ודודנים – וכתוב אחר אומר: ורודנים (דברי הימים א א׳:ז׳) ברי״ש, ללמדך בשעה שישראל נתונים בעלייה – הם אומרים: אתם בני דודינו, ובשעה שהם יורדים – הם באים ורודים אותם (בראשית רבה ל״ז:א׳).
כתים ודודנים; elsewhere the דדנים are called רודנים. (Compare Chronicles I 1,7) This is to teach us that at times in history when the fortunes of the Jewish people as r ascending, these people treat us a "cousins,⁠" in order to benefit from this biological relationship. When the fortunes of the Jewish people's fortunes are on the decline, these "cousins,⁠" are the first to join those who persecute us.
ודודנים – ובדברי הימי׳ ורודנים (דברי הימים א א:ז) (ברישא) [ברי״ש]. שהיו דודיהן של ישראל על ידי שם ולבסוף נעשו רודים אותם. ולפי המדרש (בראשית רבה לז:א) כך הוא. כותיים היינו רומיים כדמתרגמי׳ [וצים מיד כתים (במדבר כד:כד)] וסיען (יסתרחן) [יצטרחן] מן רומאי. ומתחלה היו דודים כדאמ׳ בפ״ק דע״ז (עבודה זרה ט.) כ״ו שנים קמו בהמנותייהו בהדי ישראל כו׳ ולבסוף משתעבדין בהן כו׳. [גן.]
כתים ודודנים – ובדה״י כתיב ורודנים ברי״ש לומר כי מתחלה היו דודיהן של ישראל ואח״כ היו רודיהם כי הכתים הם הרומיים כדכתיב וצים מיד כתים ומתרגמינן רומאי ובמסכת ע״ז אמרו כן עליהם כ״ו שנין הוו קיימי בהימנותייהו וכו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ובני יון אלישה – אלישה אף היא בחלק אזי״א הקטנה סמוך לים הנקרא ים איג״יאוס, והארץ הזאת נקראת ציקלא״דים, ועליה אמר הנביא ״תכלת וארגמן מאיי אלישה היה מְכַסֵךְ״,⁠1 וידוע מספרי דברי הימים לקדמונים שמן הארץ ההיא היה בא הארגמן, וכן זכרו משוררי האומות.
ותרשיש – אמרו שהיא ארץ ציליציא,⁠2 ואף היא באזיא הקטנה מצד שני לאי ציפרי, ויושבת על הים. והביאו ראיה מנבואת ישעיה כשנבא על חרבן צור ביד אלכסנדר מלך יון אמר ״הילילו אניות תרשיש, כי שודד מבית מבוא, מארץ כתים נגלה למו״.⁠3 ואמר ״עִבְרוּ תרשישה הילילו יושבי אי״,⁠4 שנראה שהיתה קרובה לצור מעבר לים. גם יחזקאל זכר ״תרשיש סוחרתך מרוב כל הון בכסף ברזל בדיל ועופרת״5 וגו׳, והיתה בארץ הזאת נודעת בימים ההם בעבור ספינותיהם שהיו בונים והיו יודעי ים, וסחרו מארץ לארץ. וזהו שכתוב אצל שלמה ״כי אֳנִי תרשיש למלך בים, עם אֳנִי ירם, אחת לשלש שנים תבוא אֳנִי תרשיש נושאת זהב וכסף שנהבים וקופים ותֻּכִּיִים״.⁠6 ואין זה האניה שהלכה לאופיר, כי אותה בנה המלך שלמה בעציון גבר על שפת ים סוף. אבל אֳנִי תרשיש היא אניה בנויה בתרשיש שלקח המלך, והיא הלכה מעבר למצר גיברלטירא7 מהלך רב, ולכן רק אחת לשלש שנים תבא עם הסגולות שֶׁמָנָה. גם מנבואת יונה שאמר ״וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש״,⁠8 למדנו שהיא מעבר לים יפו.
כתים – אמרו שהוא אבי ארץ מוקדון. כי על חרבן צור ביד אלכסנדר אמר הנביא ״מארץ כתים נגלה למו״.⁠9 ובספר ״מכבי״ [חלק] הראשון, כתוב על המלך הזה אלכסנדר בן פליפוס יצא מארץ כתים. ובדברי בלעם ״וצים מיד כתים וענו אשור״10 וגו׳. וזאת על אניות שיצאו ממוקדון שכבשו אשור ועבר. ובכלל זה היוָנים והרומיים, כי הרומיים משלו בארץ יון והכל מלכות א׳. ולכן במראות דניאל11 קרא לשלשה מלכיות הראשונות בשם ״בבל פרס ויון״, והרביעית לא קרא בשם, כי היא מלכות יון בעצמה הן בממשלתה הן באמונתה. ונעשה אחר כן ״מלכו פליגא״, ועד היום היא כן. ויתבאר בעז״ה במקומות אחרים.
ודודנים – ובדברי הימים12 ״ורודנים״, ולא נמצא זכרונה עוד בספרי הנבואה, על כן אין לדעת איזו ממלכה היא. ואמרו13 שהתישבו באי רודוס וסביבותיה.
1. יחזקאל כז, ז.
2. Cilicia, כך כתב יוסיפון, ועיר ראשית שבה היא תרשיש. וכן הוא בירושלמי מגילה פ״א ה״ט.
3. ישעיה כג, א.
4. שם כג, ו.
5. יחזקאל כז, יב.
6. מל״א י, כב.
7. Gibralter, כלומר הגיע עד הקצה המערבי של יבשת אפריקה.
8. יונה א, ג.
9. ישעיה כג, א.
10. במדבר כד, כד.
11. פרק ז.
12. דהי״א א, ז.
13. הרב יצחק אברבנאל.
כתים ודודנים – השמות שבאו כאן בלתי יו״ד ומ״ם כמו גומר ומגוג, הוא שם העצם של הבן ההוא, והאומה היוצאת ממנו נקראת ג״כ על שמו, וכל שם שבא כאן עם יו״ד ומ״ם כתים וכדומה, אינו שם של הבן ההוא, אלא נכתב ע״ש האומה שיצאה ממנו (הגר״א).
אלישה – לדעת יוסף פלאויוס הם Aeoles, ולדעת בושארט היא Elis, ולדעת מיכאעליס וראזנמילר היא Hellas, שתיהן בארץ יון, ונזכר שם זה ביחזקאל כ״ז:ז׳, ובני אומר שהיא Cilicia באזיאה הקטנה, וכן רבנו סעדיה תרגם אלמציצה, שהיא עיר בציליציאה.
תרשיש – אומרים שהיא ספאניאה, ותרשיש שם עיר Tartessus שהיתה נָמָל (portus) מפורסם בימי קדם ושם זה נזכר הרבה במקרא – אבל כאן נראה שהכוונה כדעת אחרים שאומרים שהיא Tarsus באזיאה הקטנה.
כתים – דעת ראזנמילר וגעזעניוס שהיא Cyprus: ובספר החשמונאים כתוב כי אלכסנדר בא מארץ כתים, וכי אחר זמן כללו בשם זה גם שאר ארצות יון.
ודודנים – בד״ה {דברי הימים א א׳:ז׳} ובספר הכותים ובתרגום אלכסנדרי כתוב רודנים ברי״ש Rodii ואם הוא בדלת אומרים שהוא Dodona {דודונה} בארץ יון. ודעתי נוטה לומר כי לא דודנים ולא רודנים הוא ועיקר השם הזה אינו אלא דרדנים, (כמו שהוא בתרגום ירושלמי המיוחס ליונתן), ולהקל על הלשון היו אומרים Dardania דודנים או רודנים, (וכיוצא בזה לדעתי מֹף ונֹף עיקרם מְנֹף (Menfi), וכן דעואל ורעואל {במדבר א׳:י״ד; ב׳:י״ד} עקרם דרעואל); והנה Dardania {דרדניה} היא מדינת Troja {טרויה}. וזה אחד מהדברים שגנב ממני החכם געזעניוס ע״ה, כי בספרו Thesaurus ערך דדן (עמוד 322) כתב כי לדעתו הנוסח הנכון הוא רדנים ברי״ש והם אנשי Rhodii {רודוס}, ואחר שנדפס ישעיה של ראזנמילר עם הערותי בראשו, ושם (עמוד 11) כתובה מחשבתי זאת, אז געזעניוס בספרו Monumenta phoenicia עמוד 432 כתב כי אין ספק אצלו כי הכוונה על הדרדנים אנשי טרויה.
Elishah. According to Josephus Flavius, these are the Aeoles [an ancient Greek people]. According to Bochart, [Elishah] is Elis, and according to Michaelis and Rosenmueller, it is Hellas, both of which are in Greece. This name is mentioned again in Ezek. 27:7. My son said that it is Cilicia, in Asia Minor; similarly, Saadiah Gaon translated it “Almatsitsa,” which is a city in Cilicia.⁠1
Tarshish. Some say that this is Spain. Tarshish is the name of a city (Tartessus) that was a famous port [in Spain] in ancient times; the name appears many times in Scripture. Here, however, it appears that the meaning is as others say, namely Tarsus in Asia Minor.
Kittim. According to Rosenmueller and Gesenius, this is Cyprus, but after some time other Greek lands as well were referred to by this name. In the Book of Hasmoneans (1 Maccabees 1:1) it is written that Alexander came from the land of Kittim.⁠2
Dodanim. In [1] Chronicles [1:7], in the Samaritan text, and in the Alexandrian translation, it is written “Rodanim” (Rodii) [the people of Rhodes]. If the name is properly with a dalet, it is said to be Dodona in Greece. I tend to think that it is actually neither “Dodanim” nor “Rodanim,” but that the true form of the name is “Dardanim” (as it appears in the Jerusalem Targum ascribed to Jonathan), but for easier pronunciation it was called “Dodanim” or “Rodanim.” (Similarly, in my opinion, the true form of both “Mof” [see Hosea 9:6] and “Nof” [see, e.g., Isa. 19:13] is “Mnof” [Memphis], and the true form of both “Deuel” (Num. 1:14) and “Reuel” (Num. 2:14) is Dareuel.” “Dardania” is the country of Troy.
This is one of the ideas that the late scholar Gesenius stole from me.⁠3 In his Thesaurus, s.v. “Dodan” (p. 322), he wrote that in his opinion the correct reading was “Rodanim” and that this people was the Rhodii. But after Rosenmueller’s Isaiah was printed with my notes in front, in which this opinion of mine was written (p. 11), Gesenius wrote in his book Monumenta phoenicia, p. 432, that he had no doubt that the reference here was to the Dardanim, the inhabitants of Troy.
1. {Translator's note: The ancient “Mopsuestia,” modern “Missis” or “Misis” in southern Turkey.}
2. {Translator's note: According to Jonathan Goldstein, translator and commentator of the Anchor Bible version of I Maccabees (see pp. 191-192), the name “Kittim” – originally Cyprus, but later other Mediterranean islands and coastlands – was used by the author of that book to refer to Macedonia, the home of Alexander the Great.}
3. {Translator's note: Apparently Shadal harbored no personal grudge against Gesenius. In the Hebrew, Gesenius’ name is followed by ע"ה (“may he rest in peace”), an honorific usually reserved for the Jewish dead. In fact, the two scholars held each other in great esteem. Luzzatto, in his 1829 Introduction to the Torah (Il Pentateuco, p. xiv), referred to Gesenius as quel principe dei viventi Orientalisti (“that prince of the living Orientalists”), while Gesenius, in turn, called Luzzatto the leading Orientalist in Italy (Margolies, Samuel David Luzzatto, p. 134 n. 126).}
אלישה ותרשיש. ב״ר אלסוטרוס — בירושלמי אלברסס — וביחזקאל כ״ז ת״י ממדינת אימליא. כתים, ב״ר איטליא — בירושלמי אבייא ובס׳ יחזקאל כ״ז מאיי כתיים ת״י ממדינת אפילייא — ויש מי שכתב שכתים הם המקדוניים ונסתייע מספרי החשמונאים שקוראים למקדוניים כתים, וטענו עליהם מדניאל שקורא בו לאוניות הרומיים, ציים כתיים, ומוכח מכל הספור שהם הרומיים, והתנצלו לאמר שקרא לאניות רומי ציים כתיים כי נסעו מחוף מקדניא לבוא למצריים כמו שבאמת ספר טיטוס ליוויוס Tito Livio L. 45. N. 10.. ודעת חז״ל שהיא איטליא ורומי כמ״ש למעלה, ועיין רש״י וצים מיד כתים ודניאל שם. דדנים, בב״ר דרדניא וכן בירוש׳ ובד״ה מצינו רודנים — והחכם לוצאטו חבר שתי הנוסחאות ועשה מהם דרדנים Dardani וכבר קדמוהו רבותינו בב״ר ובירוש׳ — וראה איך הסכימו חז״ל בהקריבם זת לזה, איטליא ודרדניא והשוו בזה מדותיהם לדעות המושלות בזמנם וגם אחרי כן, שגולי דרדניא (טרוייא) ייסדו רומי ראש ממלכת איטליא, — וראיתי מי שהעיר שדדנים כפי עדות התורה הם בני יון ואולי הם הנודעים אצל היונים בשם טיטאני — ומצינו להם שיכנו קדמוניהם ואלהיהם (סאטורנו) בשם טיטאנו (Orfeo. lnnoa Saturno) — וכפי הפירוש הראשון המחבר ב׳ הנסחאות, מצינו ג״כ לפרש כיצד עיר מינפי Memphis פעמים שנקרא בכתוב מף ופעמים נף ובהתחבר שניהם נעשה Menfi — ומצאתי בדברי רז״ל במס׳ תענית כגון זה, ויהיה לעד כי כן דרכם לפרש המקראות, דאיתא התם (ד׳ יו״ד) כתיב חשכת וכתיב חשרת שקול כ״ף ושדי ארי״ש קרי ביה הכשרת ועיין שם רש״י ותוס׳.
אלישה – לפי תרגום יונתן — אלס, ואילו המדרש והירושלמי אינם מתרגמים שם זה; וחוקרים חדשים, על פי התרגום ליחזקאל כ״ז:ז׳ — איטליא.
ותרשיש – לפי תרגום יונתן, המדרש והירושלמי הרי זה טרסוס (אלסטרסס, אלסוטרוס), ואילו לפי חוקרים חדשים זהו טרטסוס באפריקה הצפונית.
כתים – לפי תרגום יונתן — אכזיא,⁠1 ולפי המדרש — איטליה, והירושלמי — אביא; לפי יוסף בן מתתיהו וחוקרים חדשים — קפריסין.
ודדנים – בדברי הימים א א׳:ז׳ — רדנים;⁠2 לפי תרגום יונתן, המדרש והירושלמי — דרדניא; ואילו חדשים מזהים דדנים, על פי תרגום השבעים ליחזקאל כ״ז:ט״ו, באי רודוס, ועי׳ בשד״ל.
1. פי מהד׳ גינזבורגר — אכריא.
2. וראה בראשית רבה ל״ז:א׳, כיצד ר׳ סימון ור׳ חנניא מיישבים חילופי גירסאות אלה (המ׳).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאאברבנאלר׳ נ״ה וויזלהכתב והקבלהשד״לאם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(ה) מֵ֠אֵ֠לֶּה נִפְרְד֞וּ אִיֵּ֤י הַגּוֹיִם֙ בְּאַרְצֹתָ֔ם אִ֖ישׁ לִלְשֹׁנ֑וֹ לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם בְּגוֹיֵהֶֽם׃
From these, the nations of the islands1 were divided into their lands, each according to his language, according to his families, by their nations.
1. nations of the islands | אִיֵּי הַגּוֹיִם – Literally: "the islands of the nations", but see Shadal that the verse should be read as if written "גויי האיים", with the subject and object reversed. He notes a similar phenomenon in Bereshit 1:30 (יֶרֶק עֵשֶׂב = עשב ירוק, green herbs) and 3:24 (לַהַט הַחֶרֶב = חרב לוהט, a flashing sword). The verse likely refers to those later known as the "Sea Peoples".
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרד״קרמב״ןטור הפירוש הארוךאברבנאלמנחת שיר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מֵאִלֵּין אִתְפָּרַשׁוּ נְגָוָות עַמְמַיָּא בְּאַרְעָתְהוֹן גְּבַר לְלִישָׁנֵיהּ לְזַרְעֲיָתְהוֹן בְּעַמְמֵיהוֹן.
From these the nations were separated into islands, [set apart] in their own lands, each to its language, according to their families in their nations.

מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם
מֵאִלֵּין אִתְפָּרַשׁוּ נְגָוָת עַמְמַיָּא בְּאַרְעָתְהוֹן גְּבַר לְלִישָׁנֵיהּ לְזַרְעֲיָתְהוֹן בְּעַמְמֵיהוֹן
״אִיֵּי הַגּוֹיִם״ – ״נְגָוָת עַמְמַיָּא״ וכן תיוב״ע ״הַחֲרִישׁוּ אֵלַי אִיִּים״ (ישעיהו מא א) ״אֲצִיתוּ לְמֵימְרִי נַגְוָן״. וב״ערוך השלם״ (ערך נגות) הציע ״אולי נגזר מן נגוו=נגב, פירוש יבש. כלומר אי שהוא יבשת וסביב לה מים״. וכן ת״א ״ובני דדן היו אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים״ (בראשית כה ג) ״וּבְנֵי דְדָן הֲווֹ לְמַשְׁרִין וְלִשְׁכוּנִין וְלִנְגָוָן״, שגרו באיי הים. וראה גם ״מתורגמן״ (שורש נַגְוַת).
מן אלין אתפרשו נסיא אומיא בארעותהוןב גבר ללשניה לזרעיתהוןג באומיהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נסי״) גם נוסח חילופי: ״רברבנוי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בארעותהון״) גם נוסח חילופי: ״בארעהון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לזרעיתהון״) גם נוסח חילופי: ״לזרעייתהון״.
מאילן איתפרשא גנוסי נגוות עממיא כל חד ללישניה ליחוסיהום בעממיהום.
From these were distributed the tribes of the islands of the Gentiles, every one according to his language, to his kindred in their nations.
מן האולי תפרקת ג׳זאיר אלאמם פי בלדאנהם כל פריק ללגתה לעשאירהם ואממהם.
מאלה נפרדו איי העמים בארצותיהם, כל קבוצה ללשונה, למשפחותיהם ולאומותיהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מאלה נפרדו איי – אחר הפלגה בחרו להם בני יפת איים ששכנו בהם, ואיים הם מחוזות מחלקים זה מזה.
איש ללשונו – כי לא היו כלם בני לשון אחת אחר הפלגה וכל לשון גוי בפני עצמו אף על פי שכלם בני יפת, ושבעים היו בני נח ונחלקו לשבעים לשונות.
מאלו נפרדו, after the debacle with the Tower, the descendants of Yaphet chose for themselves the various islands in the Aegean as their habitat, resulting in each tribe being separated from the other.
איש ללשונו, the people on each of those islands developed a different language or dialect. The word הגויים implies that although all these tribes were offspring of Yaphet, they were in fact as if separate nations. Seeing that the descendants of Noach listed comprise a total of 70, the concept of mankind comprising “seventy nations” not including the Jewish people, was born.⁠1
1. If, nowadays, in the United Nations, for instance, we have far more than 70 nations represented, this in no way contradicts the sages’ reference to “the 70 nations of the world.”
וטעם מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם – כי בני יפת יושבי איי הים, והם נפרדים, כל אחד מבניו באי אחד יושב לבדו, וארצותם רחוקות זו מזו, והיא ברכת אביהם שאמר: יפת אלהים ליפת (בראשית ט׳:כ״ז), שיהיו רבים במרחבי ארץ. אבל בני חם כולם קרובים, יושבי הארצות, ולכן אמר: ויהי גבול הכנעני מצידון וגו׳ (בראשית י׳:י״ט), ואמר: בארצותם לגויהםא (בראשית י׳:כ׳), וכן בבני שם.
וסיפר הכתוב כל אלה כי רצה להודיע יחוס אברהם משם, ותולדות חם להודיע העמים שזכה אברהם בארצם בעון אבותם, ולכן סיפר גם ביפת, והפלגה להודיע סבת שנוי הלשונות ופזורם בקצוי הארץ בזמן מועט אחרי אדם הראשון, ועוד להודיע חסדי השם ושמרו את הברית לנח, כי לא כלה אותם. והרב אמר במורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ג׳:נ׳): כי זה יאמתב לשומעים חדוש העולם. וגם זה אמת, כי אברהם אבינו יצוה את בניו ואת ביתו אחריו (בראשית י״ח:י״ט), ויעיד להם על נח ועל בניו שראו המבול והיו בתבה, והנה הוא עד מפי עד בכל ענין המבול, ועד (שלישי) [רביעי]⁠ג על היצירה, כי נח ראה [אביו שראה]⁠ד אדם הראשון, ויצחק ויעקב ראו שם העד במבול, ויעקב מגיד כל זה ליורדי מצרים, גם לפרעה ואנשי דורו, והאנשים בכל דור יודעים מאבותם ארבעה וחמשה דורות, מגידים מעשיהם ותולדותם.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, רומא 44, וכן בהרבה כ״י של המקרא, וכן בבראשית י׳:ל״א. בדפוס ליסבון: ״בגויהם״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אמת״.
ג. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
ד. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
FROM THERE WERE PARTED THE INHABITANTS OF THE MARITIME SETTLEMENT OF THE NATIONS IN THEIR LANDS. The meaning of this is that the children of Japheth are those who dwell on the isles of the sea, and they are separated, each one of his sons residing singly on another isle, and their countries are far from each other. This was indeed the blessing of their father Noah, who said, May G-d enlarge Japheth,⁠1 meaning that they be numerous in the expanses of the earth. The sons of Ham, however, are all near one another as they dwell on the continents. Therefore Scripture said, And the boundary of the Canaanite was from Sidon…in their lands and in their nations.⁠2 The same is true of the sons of Shem.
Now Scripture narrates all this in order to inform us of Abraham's lineage from Shem, and Ham's descendants are mentioned to inform us of those nations whose lands Abraham was favored with on account of the sin of their fathers. Therefore it tells also of Japheth and of the dispersion3 in order to inform us of the cause of the difference in languages and the scattering of the nations to the ends of the earth in a short period of time after the first man. Moreover, this narration serves to let us know the kindness of G-d and His keeping the covenant He made with Noah that he would not destroy them.
The Rabbi4 said in Moreh Nebuchim5 that the genealogy of the nations verifies to those that hear it the principle of the creation of the world.⁠6 This also is true, for our father Abraham will command his children and his household after him7 and will affirm to them the narration concerning Noah and his sons who saw the flood and were in the ark. Thus he, [Abraham, not having seen the flood but hearing of it], was witness from mouth to mouth in the whole matter of the flood, and he was a fourth witness to creation since Noah saw his father Lamech who saw Adam. Isaac and Jacob saw Shem, the witness of the flood, and Jacob told all this to those that went down to Egypt, as well as to Pharaoh and the people of his generation. The people in every generation similarly know from their fathers who tell them the deeds and progeny of the four to five previous generations.
1. Above, 9:27.
2. Verses 19-20 here.
3. Genesis 11:1-9.
4. Rabbi Moshe ben Maimon (Rambam or Maimonides). See Seder Bereshith, Note 139.
5. III, 50.
6. "It is one of the fundamental principles of the Torah that the universe has been created out of nothing, and that of the human race, one individual being, Adam was created. As the time which elapsed from Adam to Moses was not more than about two thousand five hundred years, people would have doubted the truth of that statement if no other information had been added, seeing that the human race was apread over all parts of the earth in different families and with different languages, very unlike the one to the other. In order to remove this doubt the Law gives the genealogy of the nations [Genesis 5 and 10], and the manner how they branched off from a common root. It names those of them who were well known, and tells who their fathers were, how long and where they lived. It describes also the cause that led to the dispersion of men over all parts of the earth, and to the formation of their different languages, after they had lived for a long time in one place, and spoken one language [ibid., 11], as would be natural for descendants of one person.⁠" (Ibid., Friedlander's translation III, p. 273.)
7. Genesis 18:19.
מאלה נפרדו איי הגוים – פי׳ הרמב״ן בני יפת יושבי איי הים והם נפרדים כל אחד ואחד מבניו באי א׳ לבדו והם רחוקים ארצותם זו מזו כי הוא ברכת אביהם יפת אלהים ליפת ולכך כתב בהם מאלה נפרדו אבל בני חם כולם קרובים יושבי הארצות לכך אמר ויהי גבול הכנעני מצידון וגו׳ יאמר בארצותם לגוייהם וכן בבני שם. וסיפר הכתוב כל זה להודיע יחוס אברהם שהוא משם ותולדות חם להודיע לעמים שזכה אברהם בארצם וסיפר ביפת והפלגה להודיע סבת שנוי הלשונות ופזורם בקצוי הארצות בזמן מועט אחר אדם הראשון ועוד להודיע חסדי השם ושמרו את הברית לנח כי לא כלה אותם. והרב אמר במורה הנבוכים כי זה אמת לשומעים בחדוש העולם וגם זה אמת כי אברהם אבינו צוה את בניו ואת ביתו אחריו ויעיד להם על נח ובניו שראו המבול והיו בתיבה והנה הוא עד מפי עד בכל ענין המבול ועוד שלישי על היצירה כי נח ראה אדם הראשון ואברהם ויצחק ויעקב ראו שם העד במבול ויעקב מגיד כל זה ליורדי מצרים גם לפרעה ואנשי דורו והאנשים בכל דור יודעים מאבותם ד׳ וה׳ דורות מגידים מעשיהם ותולדותם:
מאלה נפרדו איי הגויים, "from these the various nationalities developed as separate 'islands of peoples.'" According to Nachmanides, especially the descendants of Yephet took up residence in the islands of the Mediterranean sea around the Greek mainland, each one consisting of a distinct and separate nation-state. The blessing given to Yephet envisioned that his descendants would be scattered over a large area, whereas the descendants of Cham lived in close proximity to one another. This is hinted at by the words מאלה נפרדו, "they separated from these.⁠" This is also why the text (verse 19) continues with: ויהי גבול הכנעני מצידון באכה גררה עד עזה, "the boundaries of the territory belonging to the various clans of the Canaanite extended from Tzidon in the north as far south as Gerar until Gaza.⁠" Significantly, the text adds (verse 20) למשפחותם, ללשונותם, בארצותם בגויהם, "according to their respective families, their different dialects, in their respective countries according to their differing nationalities.⁠" The reason that the Torah went to such length to inform us of all these details is to establish the genealogy of Avraham to Noach via his son Shem. ([importance of being a Semite. Ed.] Through this detailed description of the descendants of both Cham and Shem, the title to the land of Israel by the descendants of Avraham, who had inherited the status of master over Cham due to Noach's curse of his grandson Canaan, had been established for all future times. The Torah provides details of the development of the descendants of Yephet and the breaking up of a united mankind into clans of different languages, different orientations, in order to provide a logical explanation for the fact that mankind which at one time had all spoken the same language had gradually grown apart from one another both ideologically and geographically, so that international friction can be seen as an act of God's kindness, the God Who but for His desire to keep His covenant with Noach would have destroyed the generation who had built the tower meaning thereby to challenge God's supremacy in His own world.
Maimonides, in his Moreh Nevuchim comments on this subject that what the Torah writes in our chapter is proof to the readers that the world did not precede God, but that God preceded the world. The report of these chapters in the Torah establishes a direct link between Noach and Avraham, as the ages given demonstrate that the survivors of the deluge gave eye witness accounts of these events having indeed taken place. Therefore, Avraham was in a position to command his own descendants to adhere to the laws of God. Shem was alive when Avraham was born, and Noach's grandfather Methuselah had still known Adam personally. Even Yitzchok and Yaakov had still known Shem, a survivor of the ark, personally. Important historical data were handed down by eye-witnesses for an average of 3-4 generations due to the relatively long lifespan these people enjoyed.
והנה ספר הכתוב מבני יפת בני גומר ובני יון ואמר עליהם מאלה נפרדו איי הגוים להגיד שקרה לבני גומר ולבני יון מה שלא קרה לשאר אחיהם ולבני חם ושם והוא שבני גומר ובני יון לא ישבו מחוברי׳ יחדיו בארץ מושבותם זה אצל זה אבל ישבו נפרדים זה מזה מפני שהיו שוכנים באיי הים וכתב הר״ן שבעבור זה לא אמר הכתוב בסוף ספור תולדות יפת אלה בני יפת כמו שאמר אלה בני חם אלה בני שם כי היו בני חם ובני שם מקובצי׳ ומחוברים בארצות אבל בני יפת היו נפרדים זה מזה בחייהם מאד.
בְאַרְצֹתָם אִיש לִלְשֹנוֹ: כת׳ הרמ״ה1 ז״ל, בארצתם2 חסר, וכל אוריית׳ דכותי׳ חס׳, עכ״ל. ומלת לִלְשֹנוֹ חס׳ בכל הספרי׳ שלנו, גם כי בשם הללי יש חילוק. וכ״כ הרמ״ה3 ז״ל על זה חס׳ וי״ו כתי׳, וכל לשנו באורית׳ דכות׳ חס׳. [ללשנו].
1. הרמ״ה: אר״ץ.
2. בארצתם: פסוקנו.
3. הרמ״ה: לש״ן.
מאלה נפרדו איי הגויים – מאלה הנזכרים נפרדו איי הגוים. ו״איים״ הם גבולים למחוזות הארץ, ואין המלה הזאת על הארצות שהן בְּיַמִּים ומוקפים ממי הים שקורין אינז״וליס,⁠1 אבל האינזולים נקראים ״איי הים״. אמר ״על הארץ ואיי הים״.⁠2 ואם ״איים״ שם עצם לאינזולוס מה טעם לומר ״ואיי הים״, וכן ו״מאיי הים״? וכן מצאתי לרד״ק ז״ל ב״ספר השרשים״ שאמר ענין המלה על המחוזות שנבראו וים מקיפים אותם, וכן המחוזות שאין נהר או ים מקיפים אותם נקראו גם כן איים, כמו ״יושב האי הזה״3 שהוא אומר על ירושלים. כי פירוש מלת ״אי״ מחוז [עכ״ל]. וכן הוא באמת, וענינו כל מחוז קטן נגד הממלכה הגדולה. ועל כן ״יושב האי הזה״, נגד ממלכות גדולות כוש ומצרים שזכר, שהיו נשענים עליהם. וכן ״מאלה נפרדו איי הגוים״, שהן מחוזות רבות קטנות ולכל אחד מלך וממשלה נפרדת מחברתה. והודיע שאעפ״י שהן רבות מאד, ראשיתן ומוצאותן הן הבנים הנזכרים שתפסו להם הארצות הגדולות שנקראו על שמם. ולכן נזכר ענין זה לבד בבני יפת, כי במלכיותיהם יש ממלכות רבות, כידוע מארץ יון שהיתה אחרי כן נפרדת בין מושלים רבים. כמו שאמרו משוררי העמים שאלף מלכים מארץ יון התקבצו להרחיב את מלכות טרו״יא.⁠4
איש ללשונו – לדעתי מלת ״לשון״ שבפרשה זו איננה הבדל לשונות כמחשבת בני אדם, שזה מדבר בלשון פרסי, וזה עברי וזה ספרדי5. כי האיים רבים, ויהיו הלשונות לאלפים ולרבבות, וזה שקר. ואפילו שבעים חלוקי לשונות קשות מצוא בעולם. ורז״ל6 [ש]⁠אמרו ״שבעים לשון״ לא כיונו על שבעים חילוקי לשונות, אבל הכונה על (לשון) [הניב] ״שבעים אומות״ הנזכרים בפרשה, גם [מקרא] ״איש ללשונו״ קשה, שנראה היות לכל איש לשון בפני עצמו? ואין להעלות דבר זה על לב. וצריך אתה לומר ״איש״ על האומה כולה, כמו ״איש ישראל״.⁠7 וזה רחוק.
והאמת שעל שנוי המלות יניחו בכתבי הקדש מלת ״שפה״, כמו ״ויהי כל הארץ שפה אחת״,⁠8 ״ונבלה שם שפתם״,⁠9 ״שפת לא ידעתי אשמע״,⁠10 ״מדברות שפת כנען״.⁠11 אבל מלת ״לשון״ יורה גם על דברי בינות. וכמעט בכל המקומות הניחו מלת לשון על הדברים היוצאים ממחשבת בינת האדם, כמו ״ולשונו תדבר משפט״,⁠12 ״ולשון חכמים מרפא״,⁠13 ״מות וחיים ביד לשון״,⁠14 ״לשון מדברת גדולות״,⁠15 ״לשוני עט סופר מהיר״.⁠16 ורבים פרשנו בספר ״גן נעול״.⁠17 וכן לדעתי ״אשר לא תשמע לשונו״.⁠18 כי אויבינו היו נבוכדנצר הכשדי ואספסיינוס19 הרומי, וישראל הכירו שפת שתיהן, כדרך ״דבר נא אל עבדיך ארמית״.⁠20 אבל ״לא תשמע לשונו״ ענינו כמו ״והנה לא שמעת עד כה״,⁠21 וכמו שאמרו בתלמוד ״לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי״.⁠22 ולשונו הוא דרכי בינתו, וכן ״ומדבר כלשון עמו״.⁠23 כי מה יועיל בדברו שפה זרה ואין [אחר] יודע [מה אמר]?. אבל הוא על מנהג לשונו. ולפי שנבדלין בני האדם במחשבותיהם ודרכי בינתם, נקראים ״לשונות״. והוא הסיבה שנפרדו בני האדם לגוים ולמשפחות, שבהיות ביניהן אנשים בעלי שכל ובינה, זה יחשוב כך, וְאַחֵר כך; הנה כל אחד לקח נפשות בדבריו והתקבצו אליו והיה עליהם לראש ונהג אותם כפי לשונו ומצותיו. ועל זה אמר ״מאלה נפרדו איי הגוים איש ללשונו״,⁠24 שהתפרדו על דרך משל היונים לממשלות רבות, ונהיו בארץ יון לשונות רבות. ״איש ללשונו״, קבץ אליו רבים והיו לגוי מיוחד בארצם, וזהו ״למשפחותם לגוייהם״.
למשפחותם בגוייהם – מלת ״משפחה״ בארנו בפירוש ״למשפחותיהם״.⁠25 וכל אחד הוליד משפחות, והמשפחה נבדלת בטבעי נפשותיהן. ובעלי משפחה אחת שָׂמוּ להן ראש אחד והיו לגוי והתישבו באי מיוחד מן הארץ, וכן משפחה אחרת. ובדרך זה נפרדו האיים בממלכה הגדולה. וזהו פירש הפסוק לפי דעתי, אבל רמב״ן ז״ל פירש ש״בני יפת היו יושבי איי הים, והם נפרדים, וכל אחד מבניו באי אחד יושב לבדו, וארצותם רחוקות זו מזו. והיא ברכת אביהם שאמר ׳יפת אלהים ליפת׳, שיהיו רבים במרחבי ארץ. אבל בני חם כלם קרובים יושבי הארצות, ולכן אמר ׳ויהי גבול הכנעני מצידון׳⁠ ⁠⁠״26 [עכ״ל]. ואין טעם לפירוש זה, כי אין ״איי הגוים״ ״איי הים״. גם אינו ברכה שיהיו רחוקים זו מזו ושוכנים באיי הים. ואין [מלת] ״יפת״ הרחבה, כמו שכתבנו בפירושו. וארצות בני חם [הן] גדולות ורבות מארצות יפת, כי הם לקחו כל אפריקא ומלכות מצרים וערביא וכנען. וכן ארצות בני שם גדולות ורבות בכל אזיא הגדולה. גם יש איי הים רבים27 בלתי חלקי העולם האלו, ואין להאריך.
1. Island.
2. אסתר י, א.
3. ישעיה כ, ו.
4. Troyes.
5. הלועזיות של מדינת ספרד.
7. יהושע ט, ו.
8. בראשית יא, א.
9. שם יא, ז.
10. תהלים פא, ו.
11. ישעיה יט, יח.
12. תהלים לז, ל.
13. משלי יב, יח.
14. שם יח, כא.
15. תהלים יב, ד.
16. שם מה, ב.
17. מהד׳ ראשון לציון, שנת תשע״ו, עמ׳ 65.
18. דברים כח, מט.
20. מל״א יח, כו.
21. שמות ז, טז.
23. אסתר א, כב.
24. בראשית י, ה.
25. שם ח, יט.
26. פסוק יט.
27. בכל כדור הארץ.
איי – גם מדינת הים קרויה אי, אף שאין הים סובבה מכל רוח, כמו שקורא לפלשת ״אי כפתור״ (ירמיהו מ״ז:ד׳) ואינה אלא יושבת על הים, וכן ואמר יושב האי הזה (ישעיהו כ׳:ו׳), הנאמר על ארץ ישראל.
הגוים – בגנות רגיל בשם ״גוי״ יותר מלשון ״עם״. ולא יקרא ״גוי״ אלא להמון אדם בעלי שפה אחת, או שהם תחת מושל אחד. אבל ״עם״ יקרא לכל חברת אדם בעלי ענין אחד אם רב ואם מעט, כמו: צק לעם ויאכלו (מלכים ב ד׳:מ״א), לעם אשר אתי (שמואל א י״ד:י״ז). ולמיודעים ומקורבים יאמר בלשון רבים:
• ויאסוף אל עמיו (בראשית כ״ה:ח׳) – אל מקורביו ומשפחתו
• ולא יחלל זרעו בעמיו (ויקרא כ״א:ט״ו)
• יששכר בעממיך (שופטים ה׳:י״ד)
• לא תלך רכיל בעמיך (ויקרא י״ט:ט״ז) – במיודעך וקרוביך, דוגמת משלח מדנים בין אחים (משלי ו׳:י״ט).
איי הגוים – שם אי הונח בראשונה על המדינה היושבת באמצע הים או הנהר, ואפשר שהוא מלשון איה, כמו אי הבל אחיך (לעיל ד׳ ט׳), כי בהיות המחוז ההוא נבדל ונפרד מכל שאר הארצות, ואין דרך לבא אליו כי המים יסובבוהו מכל צד, גם יורדי הים לא בנקל ימצאו מקום מושבו כי אם על פי ידיעת מסילות הככבים והכלים הצריכים להם, לכן ישאלו עליו איו, ומטעם זה הושאל שם אי גם אל המחוזות שאין נהר או ים מקיפם, אלא להיותם רחוקות זו מזו יקראו איים, כדרך והגידו באיים ממרחק (ירמיה ל״א ט׳), וכן כאן לפי שספר שבני יפת התישבו במדינות רחוקות זו מזו כמו שיורה לשון נפרדו, לכן קרא למקום מושבם איים:
איש ללשנו – ולהלן הוא אומר ויהי כל הארץ שפה אחת, אלא על סוף הענין הכתוב מדבר, שנפרדו הגוים זה מזה באופן שאחרי שבלל ה׳ שפת כל הארץ, היתה לכל אומה ולשון מדינה מיוחדת:
מאלה נפרדו איי הגוים – אמר זה אצל בני יפת, מפני שהיו זרים ובלתי ידועים לישראל יותר מבני חם ושם, והודיע כאן כי הם היושבים באירופא מעבר לים, וזה לדעתי טעם איי הגוים, כי שם אי מורה מחוז שבתוך הים, או שעל שפת הים; ומצינו שם איים שגור הרבה להורות על הארצות הרחוקות אשר מעבר לים, כמו והגידו באיים ממרחק (ירמיהו ל״א:י׳), שמעו איים אלי והקשיבו לאמים מרחוק (ישעיהו מ״ט:א׳), תרשיש פול ולוד מושכי קשת תובל ויון האיים הרחוקים (שם ס״ו:י״ט) (ועיין ספר מחקרי ארץ בערך אי) ואיי הגוים הוא כמו גויי האיים, כמו ירק עשב {בראשית ט׳:ג׳} ולהט החרב {בראשית ג׳:כ״ד}.
למשפחותם בגויהם – למשפחותם אשר בגוייהם, כי כל גוי כולל משפחות ושבטים שונים; או בגוייהם ענינו בארצות מושבם; כי שם גוי נגזר מן גַיְא, ועקר הוראתו מחוז מיושב, עיין בכורי העתים תקפ״ז עמוד קע״ד.
From these branched out the overseas peoples (iyyei ha-goyim). This is said in connection with the children of Japheth because they were less well known to Israel than the children of Ham and Shem. The verse says that these are the inhabitants of Europe across the sea. This, in my opinion, is the meaning of iyyei ha-goyim (lit. “the islands of the peoples”) for the word iy denotes a region in the sea or by the seacoast. We find the term iyyim commonly used to denote distant lands across the sea, as in:
• “Declare it in the isles [iyyim] afar off” (Jer. 31:9);
• “Listen, O isles [iyyim], to me; and hearken, O peoples, from afar” (Isa. 49:1);
• “Tarshish, Pul, and Lud, that draw the bow, Tuval and Javan, the distant islands [ha-iyyim]” (Isa. 66:19).
(See the book Meḥkerei Arets s.v. אי.) The phrase iyyei ha-goyim is equivalent to goyei ha-iyyim (“the peoples of the islands”), on the model of yerek esev and lahat ha-ḥerev [see above at Gen. 1:30 and 3:24].
divided into families comprising their nations (le-mishpeḥotam be-goyeihem). Their families comprise their nations; every nation includes various families and tribes. Otherwise, be-goyeihem means “in the lands of their habitation,” for the word goi is derived from gai (“valley”), and its basic meaning is “inhabited area.” See Bikkurei ha-Ittim 5587 (1826), p. 174.⁠1
1. {Translator's note: There Shadal, in support of the view that goi originally referred to “land” rather than “people,” cites the verse, “…like to which there was not in all the land of Egypt, ever since it became an inhabited country [hayetah le-goi]” (Exod. 9:24). His comment on that verse cross-refers to the same citation in Bikkurei ha-Ittim.}
נפרדו – רק להלן (פרק יא) יסופר לנו על פיזור האומות והיפרדות לשונותיהם; ואף על פי כן, כבר כאן עינינו הרואות שהאומות נפרדו בארצותם וללשונותם. אולם, להלן המסופר הוא על מעשה מיוחד של ההשגחה האלקית המחנכת את האדם; שתוצאתה חלוקה מן האמור בכתוב זה. כאן מתוארת התפתחות טבעית שעתידה בודאי להתרחש בתנאים החדשים. העמים, מטבע הדבר, התפשטו בארץ והרחיבו את גבולם, והבדלי הארצות והאקלימים גרמו לשוני בין האומות. התפתחות זו הייתה צפויה והכרחית ובאה במחשבה תחילה, ועל כך בלבד מדבר הפסוק שלנו. שכן ״פרד״ האמור כאן משמעותו שונה מ״פוץ״ ו״הפיץ״ האמורים להלן. ״הפיץ״ מורה על פיזור בעל כרחו; ואילו ״הפרד״ מורה גם על פרידה רצונית או טבעית, כמו ב״ומשם יפרד״ בפרשת הנהרות (לעיל ב, י), וב״הפרד נא מעלי״ הכתוב באברהם ולוט (להלן יג, ט).
״אִי״ נובע משורש ״איה״. ״איה״ ו״אֵי״ הן מילות שאלה החוקרות היכן דבר נמצא – מהו מקומו. מכאן ״אִי״ – מקום המבודד את יושביו, היינו שטח יבשה מוקף מים או ארץ סגורה ומסוגרת. ומכאן בהשאלה, יכול להתייחס ״אי״ גם לתושביה של ארץ סגורה ומסוגרת.
איש ללשנו – לא ״איש בלשנו״. היפרדות הלשונות לא הייתה הסיבה, אלא התוצאה מהפיצול לענפים. משהתרבו צאצאי נח הם נפרדו לאזורים שונים, ותחת השפעת הארץ, קיבל גם דיבורם גוון אחר, והתפתחו ניבים שונים (דיאלקטים).
נראה שיש הבדל גדול בין ״שפה״ – שנאמרה בתיאור מגדל בבל (פרק יא), לבין ״לשון״ – שנאמרה כאן. ״שפה״ היא כמשמעה, כמו: גרמנית, צרפתית, וכדומה; ואילו ״לשון״ היא דיאלקט, סגנון מסויים של דיבור, או צורה מיוחדת של השפה.
״לשון״ נגזר משורש ״לוש״ (כ״זדון״ משורש ״זוד״, ו״לצון״ משורש ״לוץ״). ״לוש״ פירושו א. לאחד גוש של חלקים שונים לתערובת אחידה בלולה היטב, ובאותו הזמן ב. לעבד את החומר ולתת לו צורה. וכך גם הלשון לשה את האוכל, ומעבדת ומכינה אותו לבליעה. הלשון גם צרה קולות; היא מתאימה ומעבדת את עמוד האוויר הננשף מן הריאות, כדי לסייע לייצר את סוגי הקולות השונים של הדיבור האנושי. ״לוש״ קרוב ל״לוץ״. ״לוש״ הוא עיבוד הקול להברות ומילים; ו״לוץ״ (״מליצה״, ״מליץ״) הוא שימוש מחוכם במילים. ״לֵץ״ – אומן הלשון, ו״לצון״ – אומנות הויכוח (דיאלקטיקה).
ובכן, הפסוק אומר: משהלכו ורבו צאצאי נח, בדרך הטבע הם התפשטו, והפכו ל״אִיִים״ – קבוצות שונות המנהלות את חייהן בנפרד. הארץ האחת נחלקה לארצות הרבה, והגוי האחד נפרד ל״גויים״ – לקבוצות שונות. האנשים היו נתונים להשפעה והשתנו על ידי תנאים חיצוניים; והשפה האחת שדוברה בתחילה על ידי האנושות, התפתחה לניבים שונים, הם נפרדו ״איש ללשונו״. פיצול לשונות זה הוביל לשינויים כלפי חוץ והסתיים בהיווצרות מספר גויים, אך כלפי פנים הוא שימש כמקשר חזק, ואיחד את ״משפחותם בגויהם״.
אין בנמצא איחוד ללא היפרדות מאחרים. תיבת ״בדל״ – הפרד, קרובה ל״בתל״, ו״בתולה״ היא אשה שעדיין אינה מחוברת לבעל. עם זאת, ״בדל״ קרוב גם ל״פתל״, ו״פתיל״ פירושו להיות מחובר בקשר הדוק. הווי אומר, הרוצה להיות אחראי לכל אחד, לא יהיה אחראי לאף אחד [מי שאחראי על קבוצה מסויימת, צריך קודם לכן להפרד מאחריות על אחרים].
יש להעיר עוד, שיסודות אלה של פירוד ואיחוד נזכרו גם לענין צאצאי חם ושֵם: ״למשפחתם ללשנתם בארצתם בגויהם״ (פסוק כ ופסוק לא); אך צאצאי יפת העמיקו אותם שהרי נפרדו ל״איי הגוים״. בין צאצאי יפת הפיצול היה גדול, ונוצר אוסף רב של תכונות שונות. דבר זה ידוע על בני יוון – השבטים היווניים. ואם – כפי שמסתבר מאד – יש אמת במסורת העממית, שאשכנז היא גרמניה והשבטים הגרמניים, תהיה אשכנז הדוגמא השנייה של פיצול ופיזור עם. אולם פיצול זה היה ברכה מרובה, על כל פנים, לשליחותו הרוחנית של יפת, שהרי מדינות קטנות תמיד נזהרות לעודד ערכי תרבות.
מאלה נפרדו איי הגוים – ר״ל מן האומות הגדולות התפרדו מחוזות קטנות שהיו לבדנה (שאי שם המחוז כמ״ש (ישעיהו כ׳) ואמרו יושבי האי הזה) ולא נחשבו כי היו קטנות, ונעשו מפורדים ע״י ד׳ דברים. א] ע״י הארץ. ב] ע״י שנוי הלשון. ג] ע״י המשפחות. ד] ע״י הקבוץ, לז״א בגויהם, פירוש בקובציהם, שכל לשון היה בפ״ע וכן כל משפחה וכו׳.
מאלה נפרדו וגו׳: לא כתיב ׳אלה׳ אלא ״מאלה״, דלא כל זרע הבנים נפרדו איי הגוים, שודאי היו כמה אנשים שנבלעו במשפחות אחרות, כמו שכתבנו לעיל (ט,יט) בפירוש הכתוב ״נפצה כל הארץ״, אבל מכל מקום ״מאלה״ הבנים נפרדו למשפחות שלימות.
איש ללשונו: יש מהם שנפרדו כל כך עד שהיה לכל אחד לשון בפני עצמה ומדינה בפני עצמה.
למשפחותם בגויהם: ויש מהם שלא נפרדו כל כך, אלא מכל מקום היה גוי אחד והמה נפרדו למשפחות בפני עצמם.
איי הגוים. הכותב פלוש (Pluche) כתב שבכ״מ שמצאנו בכתבי הקדש איי הים, הכוונה על חלק הכדור הנודע בשם איאורופא — ואין סתירה לפירוש זה ממה שמצינו אי על אי ממש, דהיינו ארץ מסובבת מהים מכל רוחותיה, שהרי מצינו ג״כ אי לכוונה אחרת כמ״ש בישעיה ך׳ ואמר יושב האי זה — ומי יודע אם אי תחלת כוונתה הוראת מקום כמו אי הבל אחיך, וכגון זה פירשו בשם שמים שנגזר משם (עיין פ׳ בראשית) וכן המן נקרא על מה הוא.
מאלה – מוסב על כל בני יפת המוזכרים כאן, עליהם מתיחסים כל איי הגוים, העמים שבשפת הים התיכון ובאייו.
איש – כלומר כל עם ועם.
למשפחתם – לפי המשפחות השונות שבכל אחד מהם.
בגויהם – תמורה לכל המשפט כולו; כל כמה שיהיו עמים.⁠1
1. איוולד ואחרים רוצים להוסיף כאן, במקביל לפסוקים כ׳ ולא דלהלן, אלה בני יפת. אך העדרו של סיום כזה מוסבר בכך שסמוך לכאן (פסוק ב׳) נאמר ״בני יפת״, ואין איפוא כל צורך לחזור על כך, מה שאינו כן שם.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרד״קרמב״ןטור הפירוש הארוךאברבנאלמנחת שיר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(ו) וּבְנֵ֖י חָ֑ם כּ֥וּשׁ וּמִצְרַ֖יִם וּפ֥וּט וּכְנָֽעַן׃
And the sons of Cham: Kush, Mitzrayim,⁠1 Put, and Canaan.
1. Mitzrayim | וּמִצְרַיִם – This son's descendants later became the nation of Egypt.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרד״קר״י אבן כספיר״ע ספורנותולדות אהרןמנחת שיר׳ נ״ה וויזלשד״למלבי״םאם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ט] 1ובני חם כוש ומצרים. תנו רבנן שלשה שימשו בתיבה וכולן לקו, ואלו הן חם לקח בעורו ויצא ממנו כוש, דכתיב ובני חם כוש ומצרים. (סנהדרין קט.).
[י] 2ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען. ארשב״ל היינו סבורים שנתבלעה משפחתו של פוט, בא יחזקאל ופירש (יחזקאל ל׳:ה׳) כוש ופוט ולוד וכל הערב וגו׳. (בראשית רבה ל״ו).
[יא] 3כמעשה ארץ מצרים (ויקרא י״ח:ג׳) וכו׳, רבי יצחק פתח קריא בבן אדם שיש לו שתי בנות מאם אחת שתיהן מאב אחד שתיהן משפיר אחד, כד״א ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען. (ויק״ר כ״ג ז׳).
[יב] 4ומהוא לא איש דברים אנכי (שמות ד׳:י׳) אמר לו משה האיש הזה שאת משלחני אצלו עבד הוא, שנא׳ ובני חם כוש ומצרים וכתוב (משלי כ״ט:י״ט) בדברים לא יוסר עבד. (ילמדנו).
[יג] 5ד״א למה נתעסק הכתוב לכתוב יחוסיהם וכי לא היה לו להקב״ה מה שיכתוב אלא (בראשית ל״ו:מ׳) אלוף תמנע (בראשית ל״ו:כ״ח) אלוף לוטן, אלא ללמדך שמתחלת ברייתו של עולם היה הקב״ה מתעסק ומתיחס ביחוסיהן של א״ה שלא יהיה להם פתחון פה, להודיע לבריות עקריהם ונווליהם. כיצד כשבא ליחס את בני חם, ובני חם כוש ומצרים (בראשית י׳:ח׳) וכוש ילד את נמרוד, עמד להכעיס, שנא׳ (בראשית י׳:ח׳) הוא החל להיות גבור. (תנחומא וישב א׳).
1. כן הביא הגירסא בילקוט שמעוני רמז כ״א ולפנינו איתא חם לקה בעורו. והשאר ליתא ורש״י פי׳ לקה בעורו שיצא ממנו כוש. ועי׳ בעין יוסף מה שתמה ע״ז ולא ידע מגי׳ זו, עי׳ לעיל פ״ח מאמר עב. חם יצא מפוחם, ועי׳ במדרש תהלים ס״ח בסופו יש הוספה בזה״ל ויאתיו חשמנים מני מצרים (תהלים יח. לב.) כו׳ כמו אשמנים, אנשים שחורים, כדכתיב כוש ומצרים, חית מתחלף עם אלף.
2. משפחתו של פוט, שלא הוזכר בתורה בנים לפוט כמו לשאר. ועי׳ בתרגומים ובדה״י א. מ״ש בפי׳ הפסוק.
3. מביא ראי׳ מפסוק ובני חם כמו שהיו מצרים וכנען אחים, כן היו דומים במעשיהם המגונים וע״ז הוא דמזהיר וכמעשה ארץ מצרים וגו׳.
4. מאמר זה נדפס בגנזי שכטר ח״א צד מט. מקטעי הילמדנו הקדמון. והמאמר נמצא בשמו״ר ג׳ יד. ותנחומא וארא ס״י. כמו שציין בהערות, אמנם הראיה מהפסוק עבד הוא שנא׳ ובני חם ליתא לפנינו. ולשון זה מובא גם בס׳ צרור המור פ׳ שמות מאמר ארוך בשם מדרש הגלוי ובתוך הדברים איתא וזה האיש אשר אני שלוח אליו הוא עבד ממשפחת עבדים שנאמר ובני חם כוש ומצרים. והכוונה להפסוק ט, כה. ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, עי׳ לעיל מאמר קמו. קנג. [ובמבוא הגדול לספרי הוכחתי דמה שרוצה ברב פעלים ליחס דיש ״מדרש הגלוי״ אשר בעל הצרור המור מביאו, דזה אינו, רק דרכו של בעל הצרור המור לקרוא את המדרשי אגדה בשם מדרש הגלוי לעומת המדרש הנעלם שמביא הרבה פעמים] ועי׳ ברב״ח פ׳ יתרו כ, ד. כתב או יאמר מבית עבדים שהאדנים שלכם היו עבדים שהרי המצריים בני חם הם שנא׳ ובני חם כוש ומצרים פוט וכנען.
5. עי׳ לקמן מאמר יז.
וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן.
The sons of Cham were Cush, Mitzraim, Put, and Canaan.

וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן
וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן
זיהוי האומות
א. המיוחס ליונתן תרגם ״וּבְנוֹי דְחָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן וְשׁוּם אַפַּרְכְיוּתְהוֹם עֲרַבְיָא וּמִצְרַיִם וְאַלִיחְרוֹק וּכְנָעַן״. הזיהויים מתייחסים לאיזורים שבאפריקה.⁠1
כוש – הנדואה
ב. על ר׳ יהודה הנדואה הגר שהוזכר בתלמוד פירש רש״י: ״הנדואה – מארץ כושים. כוש מתרגמינן הינדואה״ (קידושין כב ע״ב). אבל אין זה ת״א אלא תיוב״ע כמוכח מפירושו לבגדי כה״ג ביוכ״פ ״הנדויין של שמונה מאות זוז״: ״הנדוין – שהיו מפשתן של ארץ הינדוין, והיא ארץ כוש, כדמתרגם יונתן בן עוזיאל: היהפוך כושי עורו (ירמיהו יג) – הינדוואה״ (יומא לד ע״ב).
1. כּוּש הוא כינוי לארצות שמדרום מצרים, ורס״ג תרגם ״אלחבשה״ (חבש). עֲרַבְיָא היא פרובינציה רומית שבדרום עבר הירדן. פוט – אַלִיחְרוֹק, לא ידוע. ורס״ג תרגם ״תפת״ והעיר ר״י קאפח: אולי תוות שבסחרה על גבול מרוקו (״דעת מקרא״).
ובנוי דחם כוש ומצרים ופוט וכנען.⁠א
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ובנוי... וכנען״) נוסח אחר: ״ושום אפרכייותהון ערביא ומצרים ואלייהרק וכנען״.
ובנוי דחם כוש ומצרים ופוט וכנען ושום אפרכיותהום ערביא ומצרים ואליחרק וכנען.
And the sons of Cham, Kush, and Mizraim, and Phut, and Kenaan. And the name of their provinces, Arabia, and Mizraim, and Alichrok, and Kenaan.
[ב] וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הָיִינוּ סְבוּרִים שֶׁנִּתְבַּלְּעָה מִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁל פּוּט, בָּא יְחֶזְקֵאל וּפֵרַשׁ: כּוּשׁ וּפוּט וְלוּד וְכָל הָעֶרֶב וְכוּב וּבְנֵי אֶרֶץ הַבְּרִית אִתָּם בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ (יחזקאל ל׳:ה׳).
וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הָיִינוּ סְבוּרִין שֶנִּתְבַּלְּעָה מִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁל פּוּט בָּא יְחֶזְקֵאל וּפֵרֵשׁ (יחזקאל ל׳:ה׳) ״כּוּשׁ וּפוּט וְלוּד וְכָל הָעֶרֶב״.
ובנו חם אלחבשה ומצר ותפת וכנעאן.
ובני חם: החבשים, מצרים, תפת וכנען.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ובני חם – זכר חם אחר יפת, ואם היה הקטן יפת לפי זכרונם, מפני שיפת היה גדול במעלה מחם, ואם יפת הוא הגדול בשנים ראוי גם כן להקדימו. והניח תולדות שם באחרונה, לפי שעתיד לזכור ענין האבות שהם מבני שם והדביקם להם.
ובני חם, Cham is mentioned after Yaphet; if Yaphet was the junior of the three sons, he was mentioned ahead of Cham because of his superior character qualities. If he was older than Cham, he would qualify for earlier mention on that account alone. The Torah left the list of the descendants of Shem last, in order to preserve the continuity of the report which continues with the lives of the patriarchs who are all descendants of Shem.
ובני חם כוש ומצרים וכו׳ – אף על פי שהיה מן הנכון לנותן התורה להודיענו יחס מצרים ובבל ואשור ונינוה ופלשתים, כי היה גלוי וידוע לפניו כי אלה יהיה להם סבוך1 גדול במאורעות עמנו, הנה העיקר היה בעבור כנען וזרעו.⁠2 והעירנו על זה בעל ההפסקות אם שהיה נותן התורה עצמו כמו שיראה לי בלי ספק, אם שהיו אנשי כנסת הגדולה, כי לא עשו תחילת הפרשה באמרו ובני חם רק באמרו ״וכנען ילד״ (טו).⁠3
ודע ענין נכבד: כי אין בכל ספרי הנביאים דבר ומאורע שלא כתב בתורה, ואף כי ביאת המשיח שאנו מחכים היום.⁠4 ואמנם לא יבין זה רק מי שידע בבקיאות גמורה לשון העברי ומלאכת ההגיון,⁠5 כי זה לבדו יבין בשלמות המלות והגזרות הכתובות בתורה, ויבין איך החלקי בכח בכללי, ואיך התולדה בכח בהקדמות.⁠6 ואלו ענינים דקים ונכבדים. על זה אמר ישעיה אחר סַפְּרוֹ נפילת האומות: ״דרשו מעל ספר י״י וקראו אחת מהנה לא נעדרה״ (ישעיהו ל״ד:ט״ז), וספר י״י הוא תורת משה.⁠7 וזכור זה והקש על זה.
1. מגע, מפגש.
2. מטרה אחת של הפרשה היא ידיעת שושלת העמים שעם ישראל הגיע עמם במגע מאוחר יותר; אך עיקר החשיבות היא לגבי עמי כנען, לדעת שנכבוש את עמי כנען בארץ. והשווה טירת כסף, עמ׳ 68: ״…אבל תכלית זה הסיפור כמו שקדם לנו, הוא, שכנען אשר תחום ארצו מה שיפרש עוד, נגזר עליו הטרדה מכל האומות…״.
3. מי שחילק את התורה לפרשיות פתוחות וסתומות, בין אם זהו ה׳ נותן התורה, כדעת ריא״כ, בין אם אלו הם אנשי כנסת הגדולה, התחיל פרשה חדשה בתולדות כנען בתוך הקטע של תולדות חם, בעוד בתחילת תולדות חם אין הפסקת פרשיה. עובדה זו מורה לנו כי בתולדות כנען עיקר הסיפור ולא ביתר תולדות חם.
4. כל האירועים שהנביאים נבאו אותם נצפו מראש בתורה ורמוזים בה, ובכלל זה ביאת המשיח. נראה שריא״כ אומר דברם אלו אגב פירושו שקללת כנען ותולדותיו באו לרמוז על כיבוש הארץ, וכן אגב הזכירו את הפסוק בבמדבר הרומז לכיבוש רומי.
5. רק אדם המבין היטב את הלשון העברית ואת תורת הדקדוק הכללית יבין באופן שלם את הרמזים בתורה.
6. ידיעת הלשון וההגיון נחוצה הן לשם הבנה מילולית של המילים והמשפטים בתורה, והן כיצד הגידים כלליים ועניינים מקדימים רומזים על תכנים ספציפיים (׳החלקי׳) ועל השלכות נוספות (׳התולדה׳).
7. ישעיהו קובע כי דבריו על אודות נפילת האומות רמוזים כבר בתורה. וזה לשונו בפירוש על ישעיהו שם: ״דרשו מעל ספר ה׳ – זה ספר תורת משה, בלי ספק, וכבר כתבתי במקום אחר (=אצלנו) כי אין דבר, אף מהיעודים הרעים לכל האומות, אף כי לישראל, ובכלל כל ממשלות ארבע חיות זו אחר זו, שאינו כתוב בתורת משה שהיא תורת ה׳. ואמנם מי יכיר ומי יבין זה בה?…״.
ופוט וכנען – לא הזכיר בני פוט, כי היו כל בניו לגוי אחד נקרא על שמו, כאמרו ״פרס כוש ופוט אתם״ (יחזקאל ל״ח:ה׳).
ופוט וכנען, the sons of Put are not mentioned separately, as they all formed a single nation retaining the name of their founding father. Proof of this is found in Ezekiel 38,5 פרס, כוש, ופוט אתם, i.e. even in the days of the pre-messianic wars of Gog and Magog, Put will still have its original name.
[א] ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען
[1] כתובות פרק שלושה עשר דף קיב ע״א (כתובות קיב.)
[2] סוטה פרק שביעי דף לד ע״ב (סוטה לד:)
ובני חם כוש: כת׳ א״ת, טעה המדפיס1 שעשה פה פיסקא אע״פ שגם בהללי יש כאן פרשה סתומה, כי בכל ס״ס וירושלים ואשכנז אין כאן פרשה כלל, ולא בהרמב״ם2 ולא במאירי3 ז״ל.
1. המדפיס: ונציה ש״ד (השאיר כאן רווח גדול).
2. בהרמב״ם: הל׳ ספר תורה פ״ח ה״ד.
3. במאירי: נח פרשה ו, כח ע״א.
ובני חם כוש – לפי דעת רבים ״כוש״ היא האומה השחורה הידועה, והם אנשי גוויניא1 גם במדינת עטיופיא,⁠2 ואין הדבר כן, שאעפ״י שהאומה השחורה מבני כוש היא, ועליה אמר ״היהפוך כושי עורו, ונמר חברברותיו״,⁠3 אין כל בני כוש שחורים, אבל אחד מבניו לקה וממנו יצאו, ויתר בניו מראיהן כמראה שאר בני אדם. וחלילה לומר שלקח משה רבינו ע״ה מבנות השחורים שנאמר ״כי אשה כושית לקח״,⁠4 ויהיה יתרו ובניו ובני בניו כלם שחורים. אבל מדינת כוש היא ערביא הגדולה, ואחר כך התפשטו בני בניו גם בקצה הערב מעבר לים סוף למדינת עטיאפיא.⁠5 ולפי שיתרו היה כהן מדין, הודיע שלא היה מדיָני במולדתו אבל היה מבני כוש, ומרוב חכמתו נעשה כהן במדין, שהיא בארץ ערביא סמוך להר סיני. והדעת נותנת כן, כי מצרים וערביא וכנען מצרנים זו לזו, ועטיופיא רחוקה מהן לדרום העולם מרחק רב. וראיה [לזה] מאסא שעליו בא זרח מלך הכושי6 בחיל אלף אלפים ומרכבות שלש מאות, שאי אפשר שהיה בא עליו מלך עטיופיא הרחוק ממנו יותא ממאתים פרסאות וצריך לעבור תחלה כל מלכיות מצרים, ומה לו עם ישראל? גם כתוב ״וירדפם אסא עד לגרר וגו׳ ויכו את כל הערים סביבות גרר״7 וגו׳, ומה ענין גרר והערים אשר סביבותיה לכאן? וגרר בארץ פלשתים, והוא בא מעטיופיא. אבל האמת כי זרח מלך הכושי בא מערביא, וגרר והערים שסביבותיה הם במצר ערביא.
גם בתוכחת חנני הרואה נאמר ״הלא הכושים והלובים היו לחיל לרוב״,⁠8 והלובים ידועים שהן יושבי ליביען9 וכאמרם בתלמודא10 ״חמרא לובא״, והוא סמוך למצרים במדינת ערביא ואין להם ענין עם עטיופיען. וכן ראיה מ״תרהקה מלך כוש״11 שבא להלחם עם סנחרב כשצר על לבנה, ואין טעם שהיה זה מלך עטיאפיען הרחוק מאד. אבל היה אחד ממלכי ערביא הסמוך לארץ ישראל. ולפי שמקצת בני הכושים שחורים ובזוים, ומקצתן לבנים וטובים, המשיל אליהן בני ישראל, הרשעים לשחורים והצדיקים ללבנים, אעפ״י שיצאו כלם מאב אחד; והודיע שיציל הצדיקים וישחית הרשעים. וזהו שאמר ״הלא כבני כושיים אתם לי״12 וגו׳. ואמר ״הנה עיני ה׳ אלהים בממלכה החטאה והשמדתי אותה וגו׳ אפס כי לא השמד אשמיד את בית יעקב נאום ה׳⁠ ⁠⁠״,⁠13 כלומר הטובים שבהם. ואחריו [אמר] ״בחרב ימותו כל חַטָּאֵי עמי האומרים לא תגיש ולא תקדים בעדנו הרעה״.⁠14 והמשל דומה לנמשל שיש בישראל טובים ורעים, כמו שיש בבני כוש שחורים ולבנים.
ומצרים – ידועה, והיא ממלכה גדולה, וכמו שיתבאר עוד.
ופוט – פוט התישב בערביא סמוך לכוש, וכן בנבואות יחזקאל על גוג ומגוג, אמר ״פרס כוש ופוט אתם״,⁠15 גם כשנבא ירמיה על פרעה נכו שיפול ביד נבוכדנצר אמר ״כוש ופוט תופשי מגן, ולודים תופשי דורשי קשת״.⁠16
וכנען – יפרש הכתוב אחרי כן.
1. Guinea.
2. אתיופיה.
3. ירמיה יג, כג.
4. במדבר יב, א.
5. אתיופיה.
6. דהי״ב יד, ח.
7. שם יד, יב.
8. שם טז, ח.
9. Libia.
11. מל״ב יט, ט.
12. עמוס ט, ז.
13. שם ט, ח.
14. שם ט, י.
15. יחזקאל לח, ה.
16. ירמיה מו, ט.
כוש – היא (לדעת בני) ארץ הנקראת אצל הקדמונים Meroe, והיא בין מצרים ובין Abyssinia, והיא בארץ הנקראת עתה Nubia.
פוט – אומרים שהיא Lybia.
Cush. This (according to my son) is the land that was called Meroe by the ancients, situated between Egypt and Abyssinia, in the land that is now called Nubia.
Put. Said to be Libya.
ובני חם – היו שלשים ראשי אומות, כי בני כוש היו אומה מפורדת תחת שם כוש חוץ מסבא וחוילה שהיו אומות בפ״ע, וכן בני רעמה בפ״ע ושבא ודדן בפ״ע וכן כולם, וכסלוחים אומה בפ״ע ונפרדו מהם פלשתים וכפתורים.
כוש ומצרים. מצינו אותם יחד, הן באבותיהם הראשונים ואם במה שקרה ליוצאי חלציהם במשך כל המקרא, ונתאמתו דברי התורה במה שספרו בזה קדמוני המצריים, עיין שאמפולליון 417 Egypte וכן נמרוד שכפי עדות התורה הוא בן כוש, מצינו אותו בכלל מלכי מצרים, עיין. Lipsius — Renan hist. des langues semitiques. L34.
מצרים. לא נוכל להתעלם שנמצא גם מצור במקרא על מצרים, כמו שיקראוהו גם היום הישמעאלים מאצר, ומהמקומות שנק׳ בשם זה הוא לדעתי (מלכים ב׳ י״ט) ואחרב בכף פעמי כל יאורי מצור — ואם מצור במקום זה איננו מצרים יקשה על רש״י ז״ל (מקץ)(והוא האמת) שכתב כל שאר נהרות אינם נקראים יאורים חוץ מנילוס — רק הנכון שעל מצרים ידבר וקרא אותה מצור כבלשון ישמעאל מאצר — ואפרש כל הפסוקים הנמשכים על הנסים שנעשו בארץ מצרים. — החל הנביא לומר בשם ה׳ כי המלך סנחריב כה דבר אל לבו אני עליתי מרום הרים והוא הר ציון כמ״ש ישעיה והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים, ולכן קרא הר ציון מרום הרים ע״ד שנתגנו שאר ההרים מפני סיני למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד וגו׳ וכן פי׳ ז״ל כלכם בעלי מומין אצל סיני, והוסיף ירכתי לבנון והוא המקדש המעוז וגו׳ והקב״ה משיבו הלא ידעת פעל פעלתי בימי קדם, אני קרתי ושתיתי מים זרים כלו׳ אני נטעתי ואני עקרתי, אני קרתי הנהרות כי בכח ידי עשיתי זאת, ויהיה מל׳ מקור כמו כהקיר בור מימיה (ואולי תחלת הוראתו לשון קריאה שהמים קורים זה לזה ויהיה מזה הענין תהום אל תהום קורא, ואז״ל אבע מימיך, וכן ת״י וקרא זה אל זה א״ז ומקבלין דין מן דין) ומלאתי אותם מים, ואחר כן בבוא יום פקודת העמים אני בעצמי שתיתי מים זרים, ושתיתי כמו החרבתי (כמו ונשתו מים מהים) וייבשתי מימי הנהרות ובזה רמז לאותות מצרים, והוא מתבאר מאליו — ואומרו ואחרב בכף פעמי כל יאורי מצור כמו יאורי מצרים. — והרד״ק רמז לפירושנו זה, רק לא רצה לפרש כל הפסוק על אותות מצרים, ודעתו שקרא אותם הנהרות יאורי מצרים ע״ד הפלגה כי הוא נהר גדול, והראיה הגדולה והחזקה לפירושנו אומרו (ישעיה י״ט) משא מצרים הנה ה׳ רוכב על עב קל וגו׳ וְנִשְּׁתוּ מים מהים ונהר יחרב ויבש והאזניחו נהרות דללו וחרבו יאורי מצור וגו׳ — וראה איך מהרחיקו פי׳ מצור על מצרים הוצרך ראב״ע (ישעיה שם) לדחוק עצמו ולפרש יאורי מצור יאורים היכולים לעמוד גם בעת מצור- וממצור נעשה מצרים אולי להורות מה שנודע מארץ מצרים המתחלקת לב׳ חלקים — מצרים עליון, ותחתון. פוט וכנען, פוט היא הנקראת ליבייא אצל הקדמונים, ומצאתי לזה ראיה אצל שאמפולליון (מצרים.1.293) כנען, בשם זה כנען היו קוראים בעצמם הצידינים (פיניצי) כמבואר מכתיבות הצידוניות שזכר שארון טורניר ח״ג רי״ב Sharon burner V. lV. 212. ועל שם ארץ כנען חשבו קצת שהוראתו ארץ השפלה, לשון כניעה, וכנגד זה ארם אמרו שענינו ארץ הגבוהה, עיין Renan. Hist. des lang. semitiques I. 180. ואולי להתנגד למצב זה החמרי המיוחס לא״י מהגוים, אמרו חז״ל א״י גבוהה מכל הארצות, ולא אכחד תחת לשוני שהוראת ארם כפי מה ששמענו מהחוקרים הנז׳ מצאנוה אצל חז״ל במדרש בפ׳ מן ארם ינחני שפי׳ בו מן הרמים ינחני. וכמה מדרשים מוזרים אצלינו, חדשו נעוריתם חוקרי זמנינו!
כוש – לפי תרגום יונתן הרי זה ערב (גרביא). לפי החוקרים החדשים — אתיופיה (חבש).
ומצרים – הוא מצרים הידוע לנו. צורת הרבים הזוגית באה כנראה כדי לכלול בשם זה את מצרים העילית והתחתית גם יחד; השווה מצור — ישעיהו י״ט:ו׳, ל״ז:כ״ה ומיכה ז׳:י״ב.
ופוט – לפי יוסף בן מתתיהו והשבעים בירמיהו מ״ו:ט׳ וביחזקאל כ״ז:י׳ ו⁠־ל׳:ה׳, הרי זה לוב. אולם, מכיוון שבנחום ג׳:ט׳, מוזכרים פוט ולובים זה ליד זה, הרי שאין שני עמים אלה יכולים להיות זהים. לכל היותר הם יכולים להיות קרובים זה לזה.
וכנען – השם מציין את השפלות שלאורך הים והירדן.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרד״קר״י אבן כספיר״ע ספורנותולדות אהרןמנחת שיר׳ נ״ה וויזלשד״למלבי״םאם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(ז) וּבְנֵ֣י כ֔וּשׁא סְבָא֙ וַֽחֲוִילָ֔הב וְסַבְתָּ֥ה וְרַעְמָ֖ה וְסַבְתְּכָ֑א וּבְנֵ֥י רַעְמָ֖ה שְׁבָ֥א וּדְדָֽן׃
And the sons of Kush: Seva, Chavilah, Savtah, Ramah, and Savtecha. And the sons of Ramah: Sheva and Dedan.
א. כ֔וּשׁ =ל,ש,ק3 (בשתי נקודות לזקף קטן) וכמו כן בתיגאן ובכתבי⁠־יד ספרדים
• דפוסים=כ֗וּשׁ (בנקודה אחת של טעם רביעי)
ב. וַֽחֲוִילָ֔ה ל=וַֽחֲוִילָ֔ה בגעיה ימנית
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרשב״ם המשוחזררד״קרמב״ןטור הפירוש הארוךר״ע ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלשד״לרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[יד] 1וסבתה ורעמה וסבתכא. תני ר׳ יוסף סקיסתן גוייתא וסקיסתן ברייתא, בין חדא לחדא מאה פרסי והיקפה אלפא פרסי. (יומא י.).
[טו] 2שמעה עמי ואדברה (תהלים נ׳:ז׳) לשעבר היו קרויין ישראל כשאר כל האומות, סבתא ורעמה וסבתכא, מכאן ואילך אין נקראין אלא עמי שמעה עמי ואדברה, מאין זכיתם שתקראו עמי מואדברה, ממה שדברתם לפני בסיני ואמרתם (שמות י״ט:ח׳) כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע. (פתיחתא רו״ר).
1. סקיסתן גווייתא, וכו׳ אסבתה וסבתכא קאי ששמן שוה והם מחוז מוקף הרים והחצונה מקפת את הפנימית, ורחוקה פנימית חוץ מן היקף חיצונה לכל צד מאה פרסי והיקף החצונה אלפי פרסי (רש״י).
2. פסקתא פי״ב, ב״ר פס״ג, שמו״ר פמ״ז, תנ״י וארא ס״א, יתרו פט״ו. קרויין ישראל, היה שמם ישראל ע״ש ישראל אביהם, כמו שנקראו בני סבתא סבתא ע״ש ראש משפחתם (מפרשים) ועי׳ ברד״ל כאן שנתקשה בלשון השמ״ר, ובפסקתא שם מפורש לשעבר ״ישראל״ היה שמכם וכו׳ כשמותם של אומות העולם סבא וחוילה וגו׳ אמנם מלשון התנ״י יתרו שם אינו משמע כן, לשעבר היה שמותיכם כשמותן של אומות העולם, סבא וחוילה אבל כשקבלתם את התורה שמכם ״ישראל״, וכן מוכח לשון השמו״ר שם, לשעבר הייתם נקראים כשאר אומות כמו סבתה ורעמה וסבתכא. וזה תמוה, וכן לפ״ד הפסקתא דהביא רק לדמיון למה הביא דווקא שמות אלו סבא וחוילה וסבתה וגו׳ הו״ל להביא מהמוקדם או משמות האומות של שם שממנו יצאו ישראל ולא מחם. ואולי יש להסביר קצת, לפ״מ דמצינו בב״ק צז: דמטבע של אברהם אבינו זקן וזקנה מצד אחד, וכן בב״ר פל״ט. ואגדלה שמך שיצא לו מוניטין בעולם ומהו מוניטין זקן וזקנה. ועי׳ ב״ר פע״ד שקראו ליעקב ישראל ״סבא״. ובשם זה קוראים גם את עם ישראל. ועי׳ ב״מ פז. עד אברהם לא היה זקנה. ולפ״ז אפשר דהשמות ״סבא״ ״סבתה״ הי׳ על שם זקן וזקנה, והיו קוראין את ישראל על שם אברהם הזקן ושרה הזקנה, כן י״ל גירסת התנחומא ושמו״ר, ולפי הגי׳ בשאר מקומות י״ל כפי׳ הנ״ל, דהביא שם זה לדמיון מפני ששם זה מוכח שהיו נקראים ע״ש ראש משפחתם.
וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּא וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן.
The sons of Cush were Seva, Chavilah, Savtah, Raamah, and Savtecha. The sons of Raamah were Sheva and Dedan.

וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן
וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן
זיהוי האומות
המיוחס ליונתן תרגם ״וּבְנוֹי דְכוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנוֹי דְרַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן וְשׁוּם אַפַּרְכְיוּתְהוֹם סִינִירָאֵי וְהִינְדִיקֵי וּסְמִירָאֵי וְלוּבָּאֵי וְזִינְגָאֵי וּבְנוֹי דְמַוְרְיָטִינוֹס זְמַרְגָּד וּמְזָג״. הזיהויים מכוונים לאזורים שונים באפריקה ובאסיה.⁠1
1. סְבָא מוזכרת כמקום היושב ב״אפסי ארץ״ (תהלים עב י, שם ח). הזיהוי סְבָא – סִינִירָאֵי אינו ברור. וַחֲוִילָה – וְהִינְדִיקֵי, יש אומרים שהכוונה לאומה בקרבת הודו. וְסַבְתָּה – וּסְמִירָאֵי, בקרבת סודן של ימינו. וְרַעְמָה – וְלוּבָּאֵי, אבל רַעְמָה שבהמשך הפסוק – מַוְרְיָטִינוֹס, ושתיהן באפריקה, מערבית למצרים. סַבְתְּכָא – זִינְגָאֵי, בצפון מזרח אפריקה (וראה ״ערוך השלם״, זינגאי). אבל לדעת רב יוסף (יומא י ע״א) סַבְתָּא וְסַבְתְּכָא הם מחוזות בצפון פרס. שְׁבָא – זְמַרְגָּד, סמוך לים סוף. וּדְדָן – וּמְזָג, סבורים שהכוונה לשבט שישב במאוריטניה שבאפריקה (״דעת מקרא״). ולפלא שתרגמו כך גם אצל שְׁבָא וּדְדָן שמבני קטורה (בראשית כה ג).
ובנוי דכוש סבא וחוילה וסבתא ורעמ׳ וסבתכא ובנוי דרעמה שבא ודדן.⁠א
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ובנוי... ודדן״) נוסח אחר: ״ושום אפרכייותהון סיניראי והינדקאי וסמראי ולובאי וזינגאי ובנוי דמוורייטינוס זמרגד ומזג״.
ובנוי דכוש סבא וחוילא וסבתה ורעמא וסבתכא ושום אפרכיותהום סיניראי והינדיקי וסמראי ולובאי וזינגאי ובנוי דמווריטינוס זמרגד ומזג.
And the sons of Kush, Seba, and Havilah, and Sabta, and Raama, and Sabteka; and the name of their provinces, Sinirai, and Hindiki, and Semadi, and Lubai, and Zingai. And the sons of Mauritinos, Zmargad and Mezag.
ובנו כוש סבא וזוילה וזגאוה ואלקאקו ואלדמדס ובנו רעמה אלהנד ואלסנד.
ובני כוש: סבא, זוילה, זגאוה, והקאקו, והדמדס, ובני רעמה: הודו וסינד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ז-לב) ובני כוש – נשאלתי מאת חברנו ר׳ יוסף קרא: מפני מה לא כתוב ופוט ילד וגו׳, והלא מצינו ביחזקאל שהיה לו זרע. והשבתי לו: לפי שכתוב בפרשה שבעים בני נח, ומאלה נפרדו הגוים איש ללשונו (בראשית י׳:ה׳). ופוט ובניו לא היו כי אם אומה אחת, והם בכלל משפחה אחת במניין שבעים אומות, כמו שמצינו בבני יוסף כתוב: על שם אחיהם יקראו בנחלתם (בראשית מ״ח:ו׳). לפיכך לא מנאם, שאי אפשר לומר: מאלה נפרדו וגו׳, שאם כן יהיה יותר משבעים לשון.
וכן מה שלא מנה הכתוב בני מגוג ומדי ותובל ומשך ותירס (בראשית י׳:ב׳-ד׳), לפי שלא יצא מהם ראשי אומות, ולא היה כל אחד מהם רק אומה אחת. וכן תפרש גבי עילם ואשור ולוד בני שם (בראשית י׳:כ״ב-ל״א).⁠1
1. שוחזר מליקוט אוקספורד-מינכן, פענח רזא כ״י לונדון 27128/7, וחזקוני, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 209 ואילך.
ובניודדן – פירש רב סעדיה אל הִנְדְ.
ובני...ודדן, Rav Saadyah gaon has supplied us with a commentary on all these.
ובני כוש סבא וחוילה – היו אלה ראשי אומים, ובני רעמה היו שני לאומים, אבל נמרוד לא היה לאום, על כן כתב אחר כן: וכוש ילד את נמרוד (בראשית י׳:ח׳) ולא אמר: ובני כוש נמרוד וסבא וחוילה. אבל פוט היה לגוי אחד, ולא היו ממנו אומות שונות כמצרים וכנען, על כן לא החזירו הכתוב. ובבראשית רבה (בראשית רבה ל״ז:ב׳) אמר ריש לקיש: היינו סבורין שנבלעה משפחתו של פוט, ובא יחזקאל ופרש: פוט ולוד וכל הערב (יחזקאל ל׳:ה׳), כי מפני שלא החזירו הכתוב היינוא סבורין שנתערב זרעו בבני כנען, ולא היו אומה ולא ירשו להם ארץ שתקרא על שמם. אבל גםב במגוג ומדי ותובל ומשך ותירס (בראשית י׳:ב׳) בני יפת לא הזכיר משפחות בתולדותם, וכן בבני שם עילם ואשור ולוד (בראשית י׳:כ״ב) ראשי אומות, ולא הזכיר להם תולדות, כי כל אחד היה לגוי אחד בארץ1 ולא הוליד אומות שונות.
1. השוו ללשון הפסוק ביחזקאל ל״ז:כ״ב.
א. כן בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138: ״היו״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״גם״.
AND THE SONS OF CUSH: SEBA AND HAVILAH, ETC. These sons became the heads of nations, and the two sons of Raamah [namely, Sheba and Dedan] became two nations. Nimrod the son of Cush, however, did not become the head of a nation. Therefore, Scripture wrote afterward, And Cush begot Nimrod,⁠1 and did not say, "and the sons of Cush: Nimrod, and Seba, and Havilah" [which would have indicated that Nimrod, like Seba and Havilah, also became the head of a nation]. But Phut the son of Ham2 became only one people, and not various nations as was the case with Mitzraim3 and Canaan,⁠4 the sons of Ham.⁠5 Therefore, Scripture did not return [to tell of the progeny of Phut, as it did with the other sons of Ham, namely, Cush, Mitzraim and Canaan]. In Bereshith Rabbah we find:⁠6 "Said Resh Lakish, 'We might have thought that the family of Phut was swallowed up, but Ezekiel came and explained, Phut, and Lud, and all the Arabians,'"7 The meaning of the Midrash is that because Scripture did not return to tell about Phut, we might have thought that his seed intermingled with the children of Canaan and they neither became a nation, nor did they inherit a land called by their name. [The prophet Ezekiel thus clarified that the children of Phut existed as a separate nation in their own land.] However, in the case of Magog, and Madai…and Tubal, and Meshech, and Tiras,⁠8 — the children of Japheth — Scripture also did not mention the families of their progeny: And so also with the sons of Shem: Elam, and Asshur, and Arpachshad,⁠9 and Lud,⁠10 who became heads of nations; Scripture did not mention their progeny since each one just became one people inhabiting one country, and they did not give rise to various nationalities.
1. (8).
2. (6).
3. Verses 13-14.
4. Verses 15-18.
5. (6).
6. 37:2.
7. Ezekiel 30:5.
8. (2).
9. "Arpachshad.⁠" In this case Scripture does record his progeny (Verses 24-29). The Tur in quoting the language of Ramban rightly omits Arpachshad. Neither is it found in Ramban Mss.
10. (22).
ובני כוש סבא וחוילה – כל אלה היו ראשי אומות ובני רעמה היו שתי אומות אבל נמרוד לא היה לאום ע״כ כתוב אחרי כן וכוש ילד את נמרוד ולא אמר ובני כוש נמרוד סבא וחוילה אבל פוט לא היה לגוי אחד ולא היה ממנו אומות כמצרים וכנען על כן לא החזירו הכתוב. גם במגוג ומדי ותובל ומשך ותירס לא הזכיר משפחו׳ בתולדותם וכן בבני שם עילם ואשור ולוד לא הזכיר להם תולדות כי כל א׳ היה לגוי אחד בארץ ולא הוליד אומות שונות:
ובני כוש סבא וחוילה "and the sons of Cush, Seva and Chavila.⁠" All of thee people named here became founders of different clans which developed into nations. The sons of Raamah developed into two distinct nations, this is why their father's name was repeated. On the other hand, Nimrod did not develop into being founder of a nation. We know this because the Torah describes his exploits in a different manner in verse 9. We would have expected the Torah to write: ובני כוש נמרד, following the pattern established since the beginning of the chapter. Put did not found a separate nation. This is why his name does not appear again after verse 6. All the ones whose children are not mentioned by name founded nations.
ובני כוש סבא וחוילה – שהיה כל אחד מהם לגוי, מלבד הבנים שנקראו על שמו, כאמרו ״כוש וסבא תחתיך״ (ישעיהו מ״ג:ג׳).
ובני כוש סבא וחוילה, each one of these sons became a nation in its own right. This was in addition to those of his sons who continued to bear their founding father’s name. (compare Isaiah 43,3)
סְבָא֨: בפשט, לא בגלגל, וכ״כ א״ת. [סְבָא֙].
וְסַבְתָּה: בשם ספר ירושלמי באל״ף, ובכל הספרי׳ שלנו בה״א, וכן כת׳ הרמ״ה1 ז״ל וְסַבְתָה ורעמה ה״א בסוף תיבות׳ כתי׳. [וסבתה].
וְרַעְמָֿה: המ״ם רפה בס״ס, וכן רַעְמָֿה. [וְרַעְמָה].
1. הרמ״ה: [ו]⁠סבתה, מו ע״א.
ובני כוש סבא – כל אלו הבנים נעשו מלכי ארץ ערביא. ו״חוילה״ שבפסוק זה היא מחוז בערביא שהיא ארץ כוש, ואיננו ״חוילה״ הנזכר בבני יקטן,⁠1 שם אפרשנו בעז״ה. ויש ״חוילה״ שלשית ועליה אמר ״וישכנו מחוילה עד שור אשר על פני מצרים״,⁠2 לומר שאיננה חוילה של כוש, ולא חוילה של יקטן. ובבראשית3 אמר, הוא הסובב את כל ארץ החוילה״ והוסיף ״אשר שם הזהב״, לא חוילה של מצרים ולא חוילה של כוש, אלא חוילה של יקטן.
סבא – מחוז סמוך לארץ כוש לצד מדינת מצרים. וישעיה אמר ״נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך״,⁠4 שמענו שהם סמוכים.
וסבתה ורעמה וסבתכא – גם אלו מחוזותיהן בערביא עד ים אוקיאנוס, עד גאלפ״א פערס״יקא,⁠5 והיא מֵעֵבֶר למצרים. ובנבואות צור כתוב ״רוכלי שבא ורעמה המה רוכליך, בראש כל בושם ובכל אבן יקרה וזהב נתנו עזבוניך״.⁠6 כי המדינות האלה הם סמוכים לים הודו ואיי הים שמהן באים כל בשמי ראש. וגם מוצָא האבנים היקרות בהודו, וככה הזהב שבא מחוילה שבהודו, וקרובים אליהן מחוזות רעמה ושבא המסחרים בהודו, והביאו הסחורות היקרות הללו לצור על גמלים וחמורים דרך המדינה, ועל כן נקראו רוכלי רעמה ושבא שהם קונים בהודו ומביאים הסחורות לצור מטרופולין לכל הסחורות.
ובני רעמה שבא ודדן – שני בני רעמה אלה היו ראשי המחוזות האלו שנקראו על שמותן. ושבא ידוע בערביא, ומשם באה המלכה לשלמה לשמוע חכמתו,⁠7 כי אניות המלך הלכו לאופיר8 במדינת הודו, והשבאים הולכים ובאים שם כי הם רוכלים כמו שאמרנו. והם סִפְּרוּ במדינתם מה שהוגד להם מאנשי שלמה מרוב החכמה שבו. ועל הגאולה האחרונה נבא ישעיה ״שפעת גמלים תכסך, בכרי מדין ועיפה, כולם משבא יבואו, זהב ולבונה ישאו, ותהלות ה׳ יבשרו״,⁠9 למדנו כי הזהב משבא יבוא ע״י שפעת גמלים ובכרי מדין. וארץ מדיָן ידוע שהיא בערביא סמוך לים סוף, וכן דדן. ובנבואת צור ״דדן רוכלתך בבגדי חופש לרכבה״.⁠10
1. בראשית י, כט.
2. שם כה, יח.
3. ב, יא.
4. ישעיה מג, ג.
5. אמר העורך: אנני יודע תרגומו. ואפשר שהוא ים סוף ממזרח למצרים המוליך לים האוקיינוס ההודי, כשמקיף את עדן ותימן ומגיע לים הערבי, ממערב להודו.
6. יחזקאל כז, כב.
7. מל״א י, א.
8. שם ט, כו-כח.
9. ישעיה ס, ו.
10. יחזקאל כז, כ.
סבא – נזכרת בישעיה (מ״ג:ג׳) נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך וכן (שם מ״ה:י״ד) יגיע מצרים וסחר כוש וסבאים אנשי מדה, ובתהלים (ע״ב) מלכי שבא וסבא. והיא לדעת בני ע״ה Abyssinia.
חוילה – לדעת ר״ס גאון וגעזעניוס היא Zeila לדרום Bab-el-Mandeb.
סבתא – בתרגום ירושלמי המיוחס ליונתן סמדאי והם לדעת געזעניוס Sembriti, ובארצם יש עיר ששמה Sabat על שפת ים סוף.
רעמה – ביחזקאל (כ״ז:כ״ב) רוכלי שבא ורעמה המה רכליך בראש כל בשם ובכל אבן יקרה וזהב, אומרים שהיא Reama בערב המבורכת, והיא רבת מסחר.
סבתכא – בתרגום המיוחס ליונתן מתורגם זנגאי, והזכירם גם אבוּ אַלְפָרַג בין בני חם, ויושבים בארץ Zanguebar.
שבא – נזכר גם למטה (פסוק כ״ח) בין בני יקטן, ויש עוד שבא אחר מבני קטורה (למטה כ״ה:ג׳), ויש מקומות שונים בערב המבורכת הנקראים Saba.
דן – אומרים שהיא Daden, עיר אצל Golfo Persico, ולא רחוקה מים הודו ונזכרה ביחזקאל (כ״ז:ט״ו), ויש עוד דדן מבני קטורה.
Seba. Mentioned in Isaiah: “I gave Egypt [Mitsrayim] for your ransom, Cush and Seba instead of you” (43:3); and again, “The labor of Egypt, and the merchandise of Cush and of the Sebaites, men of stature” (Isa. 45:14); also in, “The kings of Sheba and Seba” (Ps. 72:10). In the opinion of my late son, this is Abyssinia.
Havilah. According to Saadiah Gaon and Gesenius, this is Zeila, south of Babel-el-Mandeb.
Sabta. In the Jerusalem Targum ascribed to Jonathan, this is translated Semida’ei. According to Gesenius, this people is the Sembriti, in whose country there is a city called Sabat, on the coast of the Red Sea.
Raamah. Appears in Ezek. 27:22, “The merchants of Sheba and Raamah, they were your merchants, with chief of all spices, and with all precious stones, and gold….” This is said to be Reama, in Arabia Felix, a center of commerce.
Sabteca. In the so-called Targum Jonathan, this is translated Zinga’ei. Abu al-Faraj, too, mentions them among the children of Ham, living in the land of Zanguebar [Zanzibar].
Sheba. Mentioned again below (v. 28) among the sons of Joktan, and there is another Sheba among the sons of Keturah (below, 25:3). There are several places in Arabia Felix called Saba.
Dedan. Said to be Daden, a city on the Persian Gulf, not far from the Indian Ocean. It is mentioned in Ezek. 27:15. There is another Dedan among the sons of Keturah.
וחוילה – יונתן מתרגם — הינדקי, כלומר הודו; והשווה לעיל בקשר לארבעת נהרות עדן.
וסבתה – לפי יוסף בן מתתיהו הרי אלה תושבי אזור אטבורס שבחבש;⁠1 יונתן קורא לאפרכיה שלהם סמידאי; ואילו חוקרים חדשים חושבים שהכוונה לשבט ערבי שנקרא על שם עיר המסחר העתיקה סבתה באזור חצרמות.
ורעמה – רגמה היא עיר נמל בחוף הערבי של המפרץ הפרסי, אבל יונתן מציין את האפרכיה שלהם בשם לובאי, כלומר לוב שבצפון אפריקה.
וסבתכא – לפי תרגום יונתן — זינגאי, וכן בתרגום לדברי הימים,⁠2 והיא העיר צינגיס בחוף המזרחי של אפריקה, דרומית לקו הרוחב העשירי התחתון.
שבא – השם מופיע גם אצל בני יקטן3 וגם אצל בני קטורה,⁠4 הכוונה לעם סוחרים ערבי עשיר, שהיה מורכב שבטים רבים ושהיו לו מושבות רבות.
ודדן – אף שם זה מוזכר אצל בני קטורה,⁠5 ואף כאן הכוונה לעם סוחרים ערבי עשיר. יונתן מתרגם — ובנוי דמוריטינוס זמגד ומזג, כלומר שלושה אלה הם בני סבתכא, אך השווה הגירסה במהדורת גינזבורגר.
1. לפי דילמן — העמים שלשני צדי המפרץ הערבי.
2. א׳ א׳:ט׳.
3. להלן פסוק כח.
4. להלן כ״ה:ג׳.
5. שם.
וסבתה ורעמה וסבתכא – תנא רב יוסף, פקיסתן גוייתא ופקיסתן ברייתא, בין חדא לחדא מאה פרסי והקיפה אלפי פרסי1 (יומא י׳ ע״א)
1. ר״ל דסבתה וסבתכא שמן שוה, אלא דאחת היתה פנימית ואחת חיצונית, ובין חדא לחדא מאה פרסי.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרשב״ם המשוחזררד״קרמב״ןטור הפירוש הארוךר״ע ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלשד״לרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ח) וְכ֖וּשׁ יָלַ֣ד אֶת⁠־נִמְרֹ֑ד ה֣וּא הֵחֵ֔ל לִֽהְי֥וֹתא גִּבֹּ֖ר בָּאָֽרֶץ׃
And Kush fathered Nimrod. He began to be1 a mighty one on the earth.
1. he began to be | הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת – This appears to imply that Nimrod was the first to be a "mighty man" (compare the usage of "הֵחֵל" in Bereshit 9:20). As this would seem to contradict 6:4 which already speaks of the existence of mighty men, some suggest that here "might" refers specifically to the realm of hunting (Ibn Ezra), government (Radak, Ramban), or building (R"E Ashkenazi). Alternatively, the verse speaks of Nimrod's being the first mighty man after the Flood (R"Y Bekhor Shor).
א. לִֽהְי֥וֹת ל=לִֽהְי֥וֹת בגעיה ימנית
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ירשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[טז] 1וכוש ילד את נמרוד. הה״ד (תהלים ז׳:א׳) שגיון לדוד אשר שר לה׳ על דברי כוש בן ימיני כו׳ כנגד בימה של רשע אמרו וכי כושי היה עשו, אלא שעשה כמעשה נמרוד, הה״ד ע״כ יאמר נמרוד גבור ציד לפני ה׳ אכ״כ, אלא (בראשית י׳:ט׳) כנמרוד גבור ציד מה זה צד את הבריות בפיהם אף זה צד את הבריות בפיהם לא גנבת מן גנב עמך, לא קטלת מן קטל עמך. (בראשית רבה ל״ז).
[יז] 2אמרפל שמו, ולמה נקרא שמו נמרוד, שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו. (עירובין נג.).
[יח] 3הוא החל. א״ר סימון בג׳ מקומות נאמר בלשון הזה לשון מרד כו׳ הוא החל להיות גבור בארץ. (בראשית רבה כ״ג).
[יט] 4ר׳ חנינא אומר נמרוד גבור כח היה שנא׳ וכוש ילד את נמרוד. (פרדר״א פכ״ד).
[כ] 5וכוש ילד את נמרוד. שעד נמרוד לא היה אדם אוכל בשר, עד שבא נמרוד והיה צד ואוכל, ולכך נאמר הוא החל להיות גבור ציד. (מדרש אגדה נח).
[כא] 6הוא החל להיות גבור בארץ, שעשה מלחמות בארץ ונצחם ולקח מלכות בחזקה. (מדרש אגדה נח).
1. כנגד בימה, כלומר משפטיו ודיניו, מקום המשפט ששם דנין נקרא בימה, שצד את הבריות. שאמר למי שנדון לפניו אמת לא גנבת, אבל אמור מי היה עמך בעת הגנבה. ועי׳ ב״ר פס״ג ושם נסמן. ולקמן מאמר כה. מפרש הפסוק כנמרוד וגו׳ זה עשו.
2. עליו, כלפי מעלה אלא ששינו חכמים. ועי׳ פסחים צד: חגיגה יג. יצתה בת קול ואמרה לו רשע בן רשע בן בנו של נמרוד הרשע שהטריד את כל העולם כולו עליו במלכותו. ועי׳ לקמן מאמר כג.
3. לעיל פ״ד מאמר קסב. פ״ו מאמר ג, ועי׳ פס״ז בראשית ד, כו.
4. מפרש גבור דקרא דהיה גבור ממש ולא כמ״ד לקמן מאמר כד. דגבורתו היתה רק ע״י בגדי אדה״ר שלבש, ועי׳ ברד״ל.
5. לעיל פ״א מאמר תתט. פ״ט מאמר יז. מבואר דהותר לנח בשר כל חי. מ״מ ס״ל למדרש זה דאע״פ שהותר להם לא אכלו. ולפמש״ל להשיטות דסוברים דמתה מאליה ג״כ נאסר מתחלה, י״ל דאחר ההיתר אכלו בשר מבהמה שמתה מאליה ולא הרגו בהמה כדי לאכול עד שבא נמרוד, הוא החל להיות גבור ציד בקרא איתא גבור בארץ.
6. עי׳ לקמן מאמר כו. ועי׳ בתרגום אונקלוס כאן גבר תקיף ובתיוב״ע, ובפי׳ יאר על התרגום ובאוהב גר.
וְכוּשׁ אוֹלֵיד יָת נִמְרוֹד הוּא שָׁרִי לְמִהְוֵי גִּבָּר בְּאַרְעָא.
Cush sired Nimrod. He began to be mighty on earth.

וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ
וְכוּשׁ אוֹלֵיד יָת נִמְרוֹד הוּא שָׁרִי לְמִהְוֵי גִּיבָּר תַּקִּיף בְּאַרְעָא
גִּבֹּר – גִּיבָּר תַּקִּיף
״גִּבֹּר בָּאָרֶץ״ – ״גִּיבָּר תַּקִּיף בְּאַרְעָא״. וכן תרגם בפסוק הבא ״גִבֹּר צַיִד״ – ״גִּיבָּר תַּקִּיף״. רבים תולים את השינוי בכך שבדורות בהם חי המתרגם ירד ערך הציד, לכן ״תקן הלשון דרך כבוד״.⁠1 אבל יש שסברו שהתרגום קרוב להיות מילולי: יא״ר הציע צַיִד מלשון מצודה וחוזק – תַּקִּיף, ו״ינחנו״ פירש ״גִּיבָּר תַּקִּיף״, איש המכעיס את קונו על דרך ״וַיִּחַר לקין מאד״ (בראשית ד ה) ״וּתְקֵיף לְקַיִן לַחְדָּא״, ורחוק. ומסתברים דברי ״אור התרגום״: ״הוסיף מלת תַּקִּיף כי אי אפשר לומר שהיה הגבור הראשון בארץ. גם אין ״הוּא הֵחֵל״ נופל על גבור כי הגבורה היא באיש בטבע ולא מעשייתו ו״הֵחֵל״ נופל רק על תחילת מעשה אדם. לכן תרגם ״גִּיבָּר תַּקִּיף״, ופירושו: הוא החל להראות תקפו בגבורתו כבמדרש אגדה ״שעשה מלחמות ונצחן ולקח מלוכה בחזקה. והוא החל לצוד ציד בגבורתו״.
לתרגומו המדרשי של המיוחס ליונתן, ״הוּא שָׁרִי לְמִהְוֵי גִּיבָּר בְּחֶטְאָה וּלִמְרָדָא קֳדָם ה׳ בְּאַרְעָא״, ראה בפסוק הבא.
1. ״אוהב גר״ נתיב ח והסכימו עמו ״נתינה לגר״, ״באורי אונקלוס״ ו״מרפא לשון״.
וכוש אולד ית נמרוד הוא שרי למהוי גיבר באר׳א.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באר׳⁠ ⁠⁠״) גם נוסח חילופי: ״בחטאה ולמרדה קדם י״י בא׳⁠ ⁠⁠״.
וכוש אוליד ית נמרוד הוא שרי למיהוי גיבר בחיטאה ולמרדא קדם י״י בארעא.
And Kush begot Nimrod: he began to be mighty in sin, and to rebel before the Lord in the earth.
וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שִׁגָּיוֹן לְדָוִד אֲשֶׁר שָׁר לַה׳ עַל דִּבְרֵי כוּשׁ בֶּן יְמִינִי (תהלים ז׳:א׳), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָה בֶּן יִצְחָק כְּנֶגֶד בִּימָה שֶׁל, רָשָׁע אֲמָרוֹ, וְכִי כּוּשִׁי הֲוָה, אֶלָּא שֶׁעָשָׂה כְּמַעֲשֵׂה נִמְרוֹד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עַל כֵּן יֵאָמַר נִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִּד לִפְנֵי ה׳, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִּד, מַה זֶּה צָד אֶת הַבְּרִיּוֹת בְּפִיהֶם, אַף זֶה צָד אֶת הַבְּרִיּוֹת בְּפִיהֶם, לָא גְנֵבְתְּ מַן גְּנַב עִמָּךְ, לָא קְטַלְתְּ מַן קְטַל עִמָּךְ.
וכוש ילד את נמרוד – שעד נמרוד לא היה אדם אוכל בשר, עד שבא נמרוד והיה צד ואוכל, ולכך נאמר הוא החל להיות גבור ציד.
דבר אחר: הוא החל להיות גבור בארץ – שעשה מלחמות בארץ ונצחם ולקח מלכות בחזקה.
(ח-ט) עַל כֵּן יֵאָמַר כְנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד – אֵין כְּתִיב, אֶלָּא כְּנִמְרוֹד מַה זֶּה צָד אֶת הַבְּרִיּוֹת בְּפִיו לֹא גָּנַבְתִּי מָאן גָּנַב עִמְּךָ לֹא קָטַלְתִּי מָאן קָטַל עִמְּךָ.
הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ וְכוּ׳ – (כָּתוּב לְעֵיל בְּרֶמֶז (מ׳)).

רמז סב

הוּא הָיָה גִּבֹּר צַיִד – חֲמִשָּׁה ״הוּא״ לְטוֹבָה {א} ״אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם״. {ב} (שמות ו׳:כ״ז) ״הוּא משֶׁה וְאַהֲרֹן״. {ג} ״והוּא יחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ״. {ד} (עזרא ז׳:ו׳) ״הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל״. {ה} (שמואל א י״ז:י״ד) ״וְדָּוִד הוּא הַקָּטָן״ וַחֲמִשָׁה ״הוּא״ לְרָעָה. {א} הוּא הָיָה גִּבֹּר צַיִד. {ב} ״הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם״. {ג} (במדבר כ״ו:ט׳) ״הוּא דָּתָן וַאֲבִירָם״. {ד} (דברי הימים ב כ״ח:כ״ב) ״הוּא הַמֶּלֶךְ אָחָז״. {ה} (אסתר א׳:א׳) ״הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ״. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר: אַף אִית לָן חַד דְּהוּא טָב מִכֻּלְּהוֹן ״הוּא ה׳ אֱלֹהֵינוּ״ שֶׁמִּדַּת רַחֲמָיו לְעוֹלָם.
הוּא הָיָה גִּבֹּר צַיִד – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַכְּתֹנֶת שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם וּלְעֶזְרוֹ הָיוּ עִם נֹחַ בַּתֵּבָה, וְהִנְחִילָם לְנִמְרוֹד, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה לוֹבֵשׁ אוֹתָם כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף שֶׁהָיוּ רוֹאִין אֶת הַכְּתֹנֶת עַל נִמְרוֹד בָּאִין וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶן לְפָנָיו, וְהָיוּ בְּנֵי אָדָם סְבוּרִים שֶׁהוּא מִגְּבוּרָתוֹ לְפִיכָךְ הִמְלִיכוּ אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם. וְאָמַר לְעַמּוֹ (בראשית י״א:ד׳) ״הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר״ עַד שֶׁבָּנוּ אוֹתָהּ גְּבוֹהָה כ״ז מִילִין, וּמַעֲלוֹת הָיָה לוֹ בְּמִזְרָחוֹ וּמַעֲרָבוֹ, וְאֵלּוּ שֶׁהָיוּ מַעֲלִים לְבֵנִים הָיוּ עוֹלִים מִמִּזְרָחוֹ, וְאֵלּוּ שֶׁהָיוּ יוֹרְדִים הָיוּ יוֹרְדִין מִמַּעֲרָבוֹ, וְאִם נָפַל אָדָם וָמֵת לֹא הָיוּ שָׂמִים אֶת לִבָּם עָלָיו, וְאִם נָפְלָה לְבֵנָה הָיוּ יוֹשְׁבִין וּבוֹכִים, וְאוֹמְרִים אוֹי לָנוּ אֵימָתַי תַּעֲלֶה אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ. עָמַד אַבְרָהָם וְהִלְעִיג בָּם וְקִלְּלָם בְּשֵׁם אֱלֹהָיו, שֶׁנֶּאֱמַר בַּלַּע ה׳ פַּלַּג לְשׁוֹנָם, וּמָאֲסוּ אֶת דְּבָרָיו כְּאֶבֶן מֻשְׁלֶכֶת עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (תהלים קי״ח:כ״ב) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.
וכוש אולד נמרד הוא אבתדי אן יכון ג׳בארא פי אלבלד.
א. הו] הוא ב
וכוש הוליד את נמרוד, הוא החל להיות גיבור בארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

להיות גבור – להמריד את כל העולם כלוא על הקדוש ברוך הוא בעצת דור הפלגה.
א. כך בכ״י פירנצה III.3, מינכן 5, ופריס 155. בכ״י ליידן 1, ויימר 651 חסר: ״כלו״.
להיות גבור TO BE A MIGHTY ONE – Mighty in causing the whole world to rebel against the Holy One, blessed be He, by the plan he devised for the generation that witnessed the separation of the races (דור הפלגה) to build the Tower of Babel (Bereshit Rabbah 23:7).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

(ח) [וכוש ילד את נמרוד – מה שלא מנה נמרוד עם שאר אחיו, כדי לפרש מעשיו לבדו.]⁠1
1. שוחזר מחזקוני, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 336 ואילך. ביאור זה מופיע בתוך סוגריים מרובעים מפני שייחוסו לרשב״ם אינו ודאי.
נמרד – אל תבקש טעם כל השמות, אם לא נכתב.
(ח-ט) הוא החל – להראות גבורת בן אדם על החיות, כי הוא היה גבור ציד.
NIMROD. Do not attempt to ascertain the meaning of any names encountered in the Bible if Scripture itself does not explain them.⁠1
(8-9) Nimrod was the first to display man's power over the wild beasts for he was a mighty hunter.
1. The rabbis connect Nimrod with the word marad (to rebel). They tell us that Nimrod was so called because he caused people to rebel against God. See Erubin 53a.
לא ידענו למה נקרא שם נמרוד, כי הנה לפי הדרש (בבלי מגלה י״ב:): נקרא כלב מרד.
ודרך הפשט: בעבור שאמר הכתוב: כנמרוד גבור ציד לפני י״י – שהיה צד הבהמות ומקריבן לפני השם, והוא החל להראות גבורתו על החיות.
והאומר כי: החל מהפעלים השניים, לפי דעתו, שאמר מן חל – החל, מן שב – השיב, איננו נכון, כי החל מהפעלים הכפולים, כמו: הסב (מלכים ב ט״ז:י״ח), הקל ארצה זבולון (ישעיהו ח׳:כ״ג).
והאומר כי: גבור שם דבר הוא, כמו: אִבוּד, אבדה דעתו, כי הוא תואר כמו: שכור, כי כל תואר בעבור המדה שיש במתואר יקרא כן.
(ח-ט) הוא החל להיות גבור בארץא – אחר המבול. כי לפני המבול היו הגיבורים אשר מעולם (בראשית ו׳:ד׳) שהיו גוזלים וחומסים, ונכנעוב במבול. ואחר המבול התחיל נמרוד למרוד. ולכך כתוב: לפני י״י, שאף על פי שטבע הקב״ה האחרים, העיז פניו ולא נכנע. ועל כך יאמר על כל עז פנים: זה כנמרוד שלא קבל תוכחתו של הקב״ה, אלא מעיז פניו והיה מלסטס הבריות.
א. ד״ה זה מופיע בכ״י לאחר הביאורים על י׳:ט׳.
ב. השוו להלן ״ולא נכנע״. אך אולי צ״ל: ונטבעו.
(8-9) הוא החל להיות גבור בארץ – HE STARTED TO BE A MIGHTY ONE IN THE LAND – After the flood. Because before the flood were the mighty ones of old (Bereshit 6:4), who were stealing and violent, and who were subjugated by the flood. And after the flood, Nimrod began to rebel. And therefore it is written BEFORE HASHEM, that even though the Blessed Holy One drowned the others, his [Nimrod's] face was brazen and he did not surrender. Therefore it says about every brazen faced person: This one is like Nimrod who did not accept the rebuke of the Blessed Holy One but rather made his face brazen and would rob people.
וכוש ילד את נמרוד – זכרו לבדו מפני גבורתו ומלכותו, שזכר הוא החל להיות גבור בארץ – אינו אומר כי לא היה גבור לפניו ולא בדורו אלא הוא, כי זה לא יתכן, והלא הנפילים היו. ועוד שמלת החל אינו נופל בזה הענין, כי החל ר״ל החל לעשות מעשה. אלא פירושו: החל להראות גבורתו באומה אחת או באומות לכבשם תחתיו ולהיות מלך עליהם, כי עד שקם הוא לא היה אדם שמלאו לבו בגבורתו למשול על עם, וזהו שאמר: בארץ. וזכר ממלכתו והערים שכבש, ועד שקם הוא לא היה מלך, אלא היו מתנהגים כל גוי וגוי על פי שופטים ומנהיגים, וכל זה היהא אחר הפלגה.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״היה״.
וכוש ילד את נמרד, he was accorded prominence, i.e. separate mention, seeing that Nimrod developed into such a historic personality. הוא החל להיות גבור בארץ, this does not mean that there had not been warriors, brave heroes, before his time. Clearly, amongst the antediluvian giants, נפילים, there had been such men. Besides, the expression החל is never used to describe that some phenomenon occurred for the fist time. The word החל describes an act that was performed for the first time, not the existence of something or someone for the first time. Nimrod displayed his power and bravery either vis a vis one nation, or even vis a vis numerous nations by conquering them and being appointed or appointing himself as their ruler, their king. Until the time of Nimrod no one had possessed the effrontery to lord it wholesale over his fellow man. Nimrod invented the concept of “dictator.” These developments were a byproduct of mankind having dispersed over different areas of the globe after the collapse of their attempt to “conquer” heaven.
וכוש ילד את נמרוד – מה שלא מנה נמרוד עם שאר אחיו, כדי לפרש מעשיו לבדו.
הוא החל להיות גיבור – באותם הנשארים אחר המבול.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור. הביאור בא ליישב את הסתירה לפסוק בבראשית ו׳:ד׳, בו נזכרו שהיו ״גבורים״ כבר לפני המבול.
וכוש ילד את נמרוד, "and Cush sired Nimrod.⁠" The reason why Nimrod has not been enumerated together with his other brothers is to draw attention to his accomplishments.
הוא החל להיות גבור "he began to be outstanding amongst the people who had survived the deluge.⁠"
הוא החל להיות גבור בארץ – כתב רבינו שלמה: להמריד כל העולם על הקב״ה בעצת דור הפלגה.
ואם כן, הוא החל אחר המבול, כי בימי דור אנוש הוחל. ואיפשר שנאמר כי הוחל בדור הפלגה מרד, ובימי אנוש לא היו במורדי אור,⁠1 אבל עבדו גם לאלהים אחרים.
1. השוו ללשון הפסוק באיוב כ״ד:י״ג.
HE BEGAN TO BE A MIGHTY ONE IN THE EARTH. Rashi wrote, "Mighty in causing the entire world to rebel against the Holy One, blessed by He, by the plan he devised for the generation that witnessed the dispersion of the races.⁠" But if so, he began means that he began after the flood [for it could not mean that he was the first ever to begin to rebel against G-d] since in the days of the generation of Enosh, such rebellion had already begun.⁠1 It is possible that we should say that rebellion against G-d began in the generation of the dispersion while in the days of Enosh, people were not yet among those that rebel against the light;2 rather, they also worshipped other gods.
1. See above, 4:26, Rashi. See also Rambam in the beginning of "Laws of Idolatry,⁠" wherein he describes the process of how mankind was misled into the worship of the idols during the generation of Enosh.
2. Job 24:13.
הוא החל להיות גבור בארץ – פירש״י להמריד כל העולם כולו על הב״ה אע״פ שכבר הוחל בימי דור אנוש.
כתב הרמב״ן שזה התחיל אחר המבול:
הוא החל להיות גבור חיל בארץ, "he became the first hero on earth.⁠" According to Rashi the meaning of the verse is that he became the first man who dared oppose God after the deluge and to incite man against God, although he had been preceded by Enosh doing the same in the antediluvian period. (Seeing that Rashi did not mention Enosh, Nachmanides adds that what is meant by Rashi is that he was the first human being to do so after the deluge.)

וזה ביאור המלות

(ח) להיות גִּבֹּר בארץ – רוצה לומר שהוא החל לרדוף אחר השררה והניצוח, לחושבוֹ שהטוב יהיה הכבוד והניצוח, והרע הפכו.
הוא החל להיות גבור להמריד כל העולם על הב״ה. בב״ר אמר רבי סימון בג׳ מקומות נאמר בלשון הזה לשון מרד אז הוחל לקרא ויהי כי החל האדם הוא החל להיות גבור בארץ התיבון והכתיב וזה החילם לעשות אמר ליה קופח על ראשו של נמרוד ואומר זה המרידן עלי והדין עמו דאם לא כן החל הוחל כי החל החילם למה לי אלא על כרחינו לומר שהם מענין חלול ולכך פירש כל הספור הנמשך אחריו לחובה. והרמב״ן ז״ל טען ואמר ואם כן הוא החל אחר המבול כי בימי דור אנוש הוחל פי׳ שאם כפי׳ רש״י שפירש גבור בארץ להמריד כל העולם על הב״ה יהיה פירושו שהוא הראשון שהחל לעשות זה ויחוייב מזה שיהיה פי׳ החל אחר המבול לא שהיה הוא הראשון מכל באי העולם שהרי קודם בא המבול שעדיין נמרוד לא בא לעולם כבר הוחל לקרא בשם ה׳ כדכתיב ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרא בשם ה׳ שהיה קורא שמות האדם ושמות העצבים בשמו של הב״ה לעשותן עבודת כוכבים כדפירש רש״י שם על פי האגדה: ונראה לי שלא השגיח על האגדה שהרי לא אמרו שפי׳ החל הוא מלשון תחלה רק מלשון חלול כמו שנראה מלשון האגדה שאמרו לשון מרד ובפי׳ אמרו וזה החילם זה המרידן על הב״ה אלא שאפשר לומר שממלת הוא דייק שהוא הראשון:
והנה בבני חם אחרי שזכר האומות שיצאו ממנו ללשונותם אמר וכוש ילד את נמרוד ולא מנאו בכלל שאר הבנים והיה זה לפי שרצת׳ התור׳ להגיד ענינו והוא שעד אותו הזמן היו בני האדם כלם שוים במעלת׳ להיות׳ כלם בני איש אחד ונמרוד זה התחיל להתגב׳ ולמלוך על אנשי דורו ועל זה נאמר (בראשית י׳ ח׳) הוא החל להיות גבור בארץ ר״ל שוטר ומושל בה.
וכוש ילד את נמרד – בתוך אותם שנקראו על שמו ילד איש פרטי מפורסם לגבור.
וכוש ילד את נמרד, among all the others who were called by their father’s name “Kushites,” there was one special individual who rose to become a world renowned hero, warrior, king.
(ח-י) [חטא דור הפלגה]:
וכוש ילד את נמרוד הוא החל להיות גיבור בארץ. הן שהתחיל גבורתו עם העופות1 הן עם בני האדם, די לנו שהתחיל ׳להיות גיבור׳ כל כך שעל כן יאמר כנמרוד גיבור ציד לפני ה׳.
והתחיל בגבורתו למלוך על צד אחד מהיקום, ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער וכולהו כל ׳אלה תולדות׳2, עד שזה נמרוד הרשע היה מבקש למלוך בכיפה בגבורתו ותחבולותיו, וכן אמרו ז״ל (חולין פט.) ׳נתתי גדולה לנמרוד – אמר הבה נבנה לנו עיר׳. ויעץ לעשות בבקעה בארץ שנער כמין תועבה או חטאת באופן שכל העולם כולו ילך לשם לאותו החטאת, והוא יעשה דירתו לשם, ויצא שבאופן זה ימלוך על העולם כולו, כמו שתאמר ביחס עתה רומי הבירה הגדולה שכמעט כל ממלכות הגוים יאותו מארבע כנפות הארץ ושמה יעמודו עד [שנעשו] ראש העולם, כך עלה בדעתו של אותו רשע –
1. רבינו בחיי (לעיל ג כא) כתב בשם חז״ל שלנמרוד היו בגדי אדם הראשון ו׳היו לבושים הללו מצוירין שם כל מיני עופות שבעולם׳, ובמדרשים שלפנינו לא מצאנו ׳עופות׳, וראה רש״י פסחים (נד: ד״ה בגדו) ׳שהיו חקוקות בו כל מין חיה ובהמה׳.
2. כלומר, כל ׳אלה תולדות נח׳ (פסוק א) הנזכרים בפסוקים אלה עד סוף הפרק.
[א] נמרוד
[1] ערובין פרק חמישי דף נג ע״א (ערובין נג.)1
1. לשון הגמ׳ שם: ׳ ״ויהי בימי אמרפל״ (בראשית יד, א) רב ושמואל, חד אמר נמרוד שמו, ולמה נקרא שמו אמרפל, שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש. וחד אמר אמרפל שמו, ולמה נקרא שמו נמרוד, שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו׳.
רבנו מפנה לגמ׳ בעירובין נג ע״א אף שהפסוק לא מופיע שם, הפסוק שמופיע שם מתאים לציטוט רק בגלל תוכנו, וזאת לעדות נוספת כנגד המוציאים לאור שכינו ספר זה ׳מראה מקום הפסוקים בש״ס׳. כוונת רבנו בחיבורו, שהציטוט ׳נמרוד׳ וההפניה למסכת ערובין נג יזכיר לו את סוגיית הגמרא.
הבחירה של רבנו להפנות דווקא מפסוק זה ולא מהפסוק הבא אחריו אף שבשניהם מוזכר נמרוד, תלויה בראשוניות, דהיינו הפעם הראשונה שנזכר ׳נמרוד׳ הוא פסוק ח. ומצינו כגון זה אף במפרשי התלמוד, הגמ׳ בתענית (ב, א) מוכיחה שמפתח הלידה ביד ה׳ ולא נמסר לשליח, שנא׳ ׳ויזכור אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה׳ (בראשית ל, כב). ושאל המהרש״א שם בח״א (ד״ה של חיה), מדוע לא הביאה הגמרא כהוכחה את הפסוק הקודם: ׳וירא ה׳ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה׳ (כט, לא). ותירץ שדווקא משמעות הפסוק השני מתאימה לדרשה. עיין שם. ומשמע משאלתו ותירוצו של המהרש״א שבלימוד הנדרש מפסוק יש להעדיף את הפסוק המוקדם יותר. אא״כ המשמעות מתאימה לפסוק המאוחר. וע״ע בהערה הבאה.
להמריד כל העולם. דאם לא כן ״החל״ למה לי, הוי למכתב ׳הוא היה גבור ציד הראשון׳, אלא דהוא התחיל להמריד כל העולם על הקב״ה, ובשביל שהיה כאן חלול כתב לשון ״החל״ לשון נופל על הלשון. ואם תאמר הרי כמה עובדי כוכבים היה לפני זה, ואיך יאמר בזה שהוא החל, אין זה קשיא, כי ״החל להיות״ גבור ציד, שצד דעתן של בריות (רש״י פסוק ט). ואין להקשות על דברי רז״ל (ב״ר כג, ז) – מאחר שדרך הכתוב שלא לכסות פשע הרשעים והחוטאים, למה לא כתב בפירוש שהיה רשע, דע לך כי כל מקום הכתוב מדבר בעבודה זרה סתם, ולא כתב בפירוש, מפני כי אין עבודה זרה דבר נגלה בימיהם, כי לא נודע עבודת השם יתברך לכל עד שלא היה נקרא עבודה זרה, ולכך לא כתב גם כן בפירוש, וכתב ״הוא היה גבור ציד״, כלומר שבחו של נמרוד להיות גבור ציד לפני ה׳. ופשוטו של מקרא הוא שהיה מלך תקיף, וכן תרגם אונקלוס, מכל מקום בזה שמזכיר הכתוב תקפו וכחו לפני ה׳ תלמוד שהיה ממריד בהקב״ה, שאין שייך גבורה לפני ה׳, והוא החל להיות גבור לפני ה׳ במקום שראוי לו ההכנעה, זה רמז על שתוקף שלו תוקף המרד וענין מענין עבודה זרה, וכי בזה היה ממריד על הקב״ה, ולפיכך נקרא ״גבור ציד״, שהגבור ציד הוא בעל תחבולה וערמה, ואינו הולך דרך תם וישר, וזה היה גם כן אומנתו, ומדכתיב ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ בא לומר שלא היה בלבד גבור ציד כמו שאר אנשי ציד, רק גם כן היה בעל תחבולה וערמה בדברים אלקיים עד שהיה ממריד הבריות בו יתברך. וכן בעשו כתיב (ראו להלן כה, כז) ״איש ציד״ נגד יעקב שהיה ״תם״ (שם), מזה תדע כי הציד הוא בעל תחבולות וערמה, יוצא מן היושר. והוא היה מלך הראשון, וסתם מלכות הארץ מתנגד למלכות שמים, ולכך לא היה חפץ הוא יתברך שימליכו ישראל עליהם מלך, וזה היה מלך הראשון אין ספק שהיה ממריד העולם עליו, ונאמנו דברי חכמים:
להמריד. דאל״כ החל ל״ל שהרי הוא לא היה מתחיל למרוד בהקב״ה שעדיין בימי אנוש הוחל וכו׳ (לעיל ד׳:כ״ו) אלא שהוא מענין חילול שחילל השם בפרהסיא. [קיצור מזרחי]: ונראה לי דמוכרח הוא לפרשו מענין התחלה דאי הוא מלשון מרד תרתי ל״ל והכי הל״ל הוא החל להיות גבור ציד לפני ה׳ אבל אם הוא מלשון התחלה א״ש וה״פ הוא החל רוצה לומר שהוא היה המתחיל להיות גבור להמריד והוא היה גבור ציד לפני ה׳ מתכוין להקניטו. [נחלת יעקב] וע״ש:
In causing the entire world to rebel. [Rashi explains החל as "rebel"] because otherwise, [if it meant "began,⁠"] why should it say החל? Nimrod was not the first to rebel against Hashem. Back in the days of Enosh it already says (4:26), אז הוחל לקרא. Perforce, החל is related to the word חילול. I.e., Nimrod publicly desecrated Hashem's Name [by rebelling against Him]. (Kitzur Mizrachi) But it seems to me that החל must mean "began". For if meant "rebel", why does it say [גבור] twice? It should [combine the verses and] say, הוא החל להיות גבור ציד לפני ה'. But if it means "began,⁠" the verse is understandable as is. Scripture is saying: "He was the first one who began to be powerful in causing rebellion, and he was a mighty hunter before Hashem, intentionally provoking Him.⁠" (Nachalas Yaakov)
וכוש ילד את נמרוד – לפי שלא מנה אותו עם אחיו למעלה יעיד שהאמת כדברנו שלכל אחד משלשה בני נח היו בנים רבים מלבד אלה האמורים בפרשה, והכתוב לא זכר רק אותן שנקראות הארצות על שמן, שהיו כלם ראשי אחיהם. ולפי שאין נמרוד ראש למדינה, ולא נתנו אחיו צוארם תחת פקודתו, לא זְכָרוֹ ביניהם, אבל זְכָרוֹ לבדו בעבור שהיה הגבור הראשון בארץ, לא ראש אומה.
הוא הֵחֵל – אחר המבול, כי קודם המבול היו גבורים ממנו שנאמר ״המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם״1 ובארנוהו שם, וזה ראיה על מה שפרשנו בפירוש ״ויחל נח וגו׳ ויטע כרם״.⁠2
גבור בארץ – תואר ״גבור״ בארנו שם,⁠3 ואינו נופל על כח החוזק שבאדם שיוכל לסבול על כתפיו משא של מאה בני אדם עד שיתקומם על מאה חלושים; כי על זה נכתב תואר ״חזק״. אבל ״גבור״ על בעל הלב שמדתו להשתרר על זולתו ולהכניעו, וכן ענינו בכל המקרא, הן לכבוש גבול רעהו, הן להרוג ולהשפיל זולתו. ויש גבורה לטובה, ויש גבורה לרעה. כי השופטים המכניעים אנשי הזדון, לא יגורו מפני איש, הם גבורים צדיקים. וכן המלכים הטובים המצילים עמים מתחת יד מושלים רשעים הם גבורים צדיקים. ולהיפך [יש] גבורים רשעים המכניעים הטובים וישרי דרך ותופסים בממשלה לעשות כשרירות לבם הרע. ולפי שאמר ״ותהי ראשית ממלכתו״4 והיה לו לומר ״הוא החל למלוך בארץ״, ולכן אמר ״גבור בארץ״. להשמיענו שלא המליכוהו בני אדם עליהם ברצון טוב, כי היה איש זדון, אבל החזיק במלכות בגבורתו שהכניע בני אדם למשול עליהם. כי רשע היה, וכדרך הגבורים שהיו לפני המבול, וכן למדונו חז״ל,⁠5 ודבריהם אמת.
ולדעתי הבנים שנזכרו בפרשה [זאת] היו אנשים גדולים מטיבים עם אחיהם ובניהם, והיו יתר בני אדם שומעים לעצתם וקבלום עליהם לאבות ולשָׂרים. והתישב כל ראש עם משפחתו והנלוים אליהם במחוז ידוע שזכרנום למעלה, ולא נלחמו הראשים אלו עם אלו. ונמרוד היה הראשון שהעיר מלחמות בגבורתו, ותפש במחוזות רבות, קצתן שכבר היו מיושבין מאחיו ומבני שם ויפת, וקצתן שהיו עדיין שוממות. ועל כן אמר ״הוא החל להיות גבור בארץ״. ולפי שמלת ״גבורה״ לטוב ולרע, צריך להלמד מן הענין. ולפי שכל מושל [הוא] גבור, כי צריך להכניע העושים רצונו, ונמרוד מלך היה, ומה טעם לקראו ״גבור״? [מזה] למדנו שהוא לרעה. ועל הצדיק כתוב ״גבור בארץ יהיה זרעו״,⁠6 ויש להבינו [בטעות] שיתקומם בזדונו על יושבי הארץ? [לכן] הוצרך לפרש ״דור ישרים יבורך״.⁠7 ופרושו לדעתי שיבורך מדור ישרים שהוא שוכן אתם, לאות שהוא גבור צדיק עוזר את הישרים.
1. בראשית ו, ד.
2. שם ט, כ. כוונת רבינו שהמלה ״החל נח״ לפי פשוטה אינה לשון ״חולין״ כדברי המדרש.
3. שם ו, ד.
4. שם י, י.
5. ספרא, בחוקותי, ב; בראשית רבה לח, יג; וכן מד, ב
6. תהלים קיב, ב.
7. סוף הפסוק הנ״ל.
וכוש ילד את נמרד – מפני שבא להאריך בו, לאא מנאו בתוך יתר אחיו.
גבור – בכח גוף. אבל ״חזק״ הוא בעל יכולת מחוץ לגוף אף אם חלש הוא, כגון מלך חזק שיש לו חיל עצום וכיוצא. ולכך לא נמצא תואר ״חזק״ בכתוב בהקב״ה אלא ב׳ פעמים, ובסיגנון אחד, במשלי ובירמיה – גואלם חזק הוא יריב את ריבם וגו׳ (ירמיהו נ׳:ל״ד, משלי כ״ג:י״א), יראה שתפס לשון זה אצל גאולה שהיא בכסף או מחיר וכיוצא, כמו והשיגהב ידו ונגאל (ויקרא כ״ה:מ״ט), וגאל את ממכר אחיו (ויקרא כ״ה:כ״ה), יאמר גואלם, יש יכולת בידו הרבה לגאלם.
א. כן צ״ל, וכן תוקן בדפוס וילנא. בדפוס ראשון: ״לו״.
ב. בפסוק: ״השיגה״.
וכוש ילד את נמרד – לא הזכירו בין שאר בני כוש, כי כולם היו ראשי אומות, אבל נמרוד לא היה לאום:
הוא החל להיות – הוא משל בגבורתו על האנשים והוא המולך תחלה, כי עד ימיו לא היו מלחמות ולא מלך מלך, ונמרוד גבר תחלה על אנשי בבל עד שמלך עליהם:
להיות גבור בארץ – להיות מפורסם בגבורתו, ועי״כ הביא בני אדם תחת ממשלתו, ודעת Petavius כי נמרד הוא Belus המלך הראשון לאשור, וקרוב הדבר שלכך נזכר כאן, מפני שעשו אותו ע״ז; ומצאנו ארץ אשור נקראת (מיכה ה׳:ה׳) ארץ נמרוד, גם מגדל בבל נקרא עד היום על שם נמרד ברז נמרד, ובאותו מגדל או היכל היה עיקר עבודת בל: ויש אומרים {פסחים צ״ד:}, שנקרא נמרד על שהמריד את העולם בקב״ה, אמנם אין נראה מספור התורה שעשה עצמו ע״ז בחייו, רק שעשה לו מלוכה ביד חזקה, ואולי העמים שהיו תחת ידו קראו לו בל כלומר בעל ואדון, ואשר לא היו תחת ידו קראוהו מורד (ויש אומרים כי נמרד נגזר מן נמר). ולהיות בל ע״ז מפורסמת מאד, הודיעה התורה שלא היה אלא גבור ציד.
to be mighty in the land. To be renowned for his might, and by this means he brought people under his rule. According to Petavius, Nimrod is Belus, the first king of Assyria. It seems likely that he is mentioned here because he was worshipped as a god. We find that Assyria is called “the land of Nimrod” (Micah 5:5); the Tower of Babel to this day is called after Nimrod, Birs Nimrud. In that tower, or temple, was the chief worship of the god Bel.
There are those who say that he was called Nimrod because he caused the world to rebel [himrid] against God; but it does not appear from the account of the Torah that he declared himself a god in his lifetime, only that he gained kingship through force. Perhaps the nations under his rule called him “Bel,” i.e. ba’al, “lord” or “master,” while those not under his rule called him “Mored” (“rebel”). (Some derive Nimrod from namer, “leopard.”) Because Bel was quite a famous god, the Torah tells us that he was only a “mighty hunter.”
הבנים שנזכרו עד כה היו מייסדי עמים. נמרוד לעומת זאת לא היה מייסד עם, אך הכניס יסוד חדש להתפתחות העמים, הוא החל להיות ״גבור״ בארץ. גם לפני נמרוד היו ״גבורים״ – די שנזכור את ״הנפילים״ (לעיל ו, ד); אולם נמרוד החל ״להיות גבור בארץ״, הגבורה היתה חותמו וייעודו, פרנסתו ותמצית חייו. זה היה חידושו בחיי האומות, והנוהגים כמותו ממשיכים בדרכו עד עצם היום הזה.
לעיל (ט, כה) הערנו שצאצאי חם נועדו להיות עבדי עבדים, שכן שעבוד מוסרי מוביל לשעבוד חברתי. כאן רואים אנו, שכבר נכדו של חם החל להיות גבור בארץ.
השורש ״גבר״ מורה תמיד על צד אחד המכניע בכח את האחר, בדרך כלל באמצעות כחו הגופני. ״גור״, ״גבר״, ״כפר״, ״קבר״. ״גור״ – אריה צעיר שיהיה ל״כפיר״, מנהיג להקת אריות. ״כפר״ – לכסות. ״קבר״ – לטמון באדמה ולהעביר מן העולם. ״גבר״ – ממוצע בין ״כפר״ ל״קבר״. ה״גבור״ אינו מכסה ומגן, וגם לא ״קובר״ ומשמיד, אלא מכניע בכח את האחר עד שלא יוכל לקום עוד.
והנה גם גבורה, כמו החכמה והעושר, מתנות אלקים הן, הנזכרות בדברי הנביא: ״כֹּה אָמַר ה׳ אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ״ (ירמיהו ט, כב). מתנות אלו מביאות ישועה אם משתמשים בהן למטרות המוזכרות שם בפסוק: ״כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה׳ עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה״ (שם פסוק כג); כשתכלית חכמה היא חסד, תכלית גבורה היא משפט, ותכלית עושר היא צדקה; וכשחכמת החכם איננה להרע אלא להרבות חסד ורחמים, הגבורה משמשת לחיזוק המשפט, והעושר מהווה מקור לצדקה. אומץ הלב של ה״גבור בארץ״, כשלעצמו אינו תכונה שלילית. אולם, בפסוק הבא...
וכוש ילד את נמרוד – לא היה אומה בפ״ע, רק נזכר מצד שהחל להיות גבור בארץ, שהוא היה הראשון שקבץ אליו מחנות וילחם מלחמות ויתגבר על יתר בני אדם וימלוך עליהם, שעד עתה חיה כל משפחה תחת אביהם הראשון שהיה ראש המשפחה.
להיות גבור בארץ1: ממנו החל ענין מלוכה להתגבר ולשור על אנשים2. ובאמת היה כך רצון ה׳3 {כמו שכתבתי לעיל (ט,ז) בפירוש ״שרצו בארץ ורבו בה״}, וזהו קיום העולם, שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו4, והיה נמרוד המתחיל לעשות כזה.
1. האם היה הגבור הראשון – ״החל להיות גבור״, הרי היו כבר ״הגבורים אשר מעולם״ (לעיל ו,ד). וברש״י פירש ע״פ דרשת חז״ל, אך רבינו יסביר ע״פ פשוטו. ובחזקוני כתב: ״הוא החל להיות גבור״ – באותם הנשארים אחר המבול.
2. כך ברמב״ן: כי הוא החל להיות מושל בגבורתו על האנשים, והוא המולך תחילה...
3. שתהיה מלכות בעולם.
4. אבות פרק ג׳ משנה ב׳.
בשעה שנמנים בני כוש, שהיו לאבות לעמים, נמנה גם בן אחר אשר יסד את הממלכה הראשונה עלי אדמות.
נמרד – מלשון מרד, כלומר המורד. כך הוא נקרא בפי כול, כשהוא מסתמך על גבורתו ומתמרד נגד ה׳, נגד אותו ה׳ שעדיין האנושות היתה רגילה להתפלל אליו כאל מושיעה ומצילה. נמרד חשב שיוכל לוותר על ה׳ זה, אפילו יוכל להתמרד נגדו.
החל להיות גבר בארץ – הוא היה הגבור הראשון.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ירשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ט) הֽוּא⁠־הָיָ֥ה גִבֹּֽר⁠־צַ֖יִד לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה עַל⁠־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר כְּנִמְרֹ֛ד גִּבּ֥וֹר צַ֖יִד לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
He was a mighty hunter before God;⁠1 therefore it is said, "As Nimrod, a mighty hunter before God".
1. before God | לִפְנֵי יְהֹוָהיְ⁠־⁠הֹוָה – Commentators debate the import of this term. Ibn Ezra takes it literally to mean that Nimrod sacrificed before God, while Rashi reads it negatively, that Nimrod acted in defiance of God ("in God's face"). Radak, in contrast, asserts that the phrase act as an intensifier ("Nimrod was a very mighty hunter"), comparing our verse to Yonah 3:3. For further discussion and how these readings impact the overall portrait of Nimrod, see Nimrod.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרארשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור המילותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[כב] 1הוא היה. אמר ר׳ שמואל חמשה צדיקים כתיב בהן הוא, כו׳ וחמשה רשעים כתיב בהם הוא. ואלו הן: נמרוד הוא היה גבור ציד. (אגדת אסתר פ״א א״א).
[כג] 2גבור ציד לפני ה׳. וכן הוא אומר כנמרד גבור ציד, שאין ת״ל לפני ה׳, אלא זה שהוא יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו. (תו״כ בחקותי פ״ב א״ב).
[כד] 3רבי יהודה אומר הכתונת שעשה הקב״ה לאדם ולאשתו היתה עמהם בתיבה וכשיצאו מן התיבה לקחה חם בן נח והוציאה עמו והנחילה לנמרוד, ובשעה שהי׳ לובש אותה היו כל בהמה חי׳ ועוף באין ונופלין לפניו, כסבורין שהוא מכח גבורתו לפיכך המליכוהו עליהם מלך, שנא׳ על כן יאמר כנמרוד גבור ציד לפני ה׳. (פרדר״א פכ״ד).
[כה] 4על כן יאמר כנמרוד גבור ציד. זה עשו, שהיו אומרים עליו כנמרוד גבור ציד, דכתיב ביה (בראשית כ״ה:כ״ז) איש יודע ציד איש שדה. (פס״ז נח).
[כו] 5הוא היה גבור ציד. שהיה צד את הבריות והורגן. (מדרש אגדה נח).
1. ב״ר פל״ז, חמשה הוא לרעה. מדרש תהלים הו״ב ק״ה. ועי׳ מגלה יא. ולעיל פ״ג מאמר ג.
2. במדרה״ג זה שמכיר רבו ומורד בו ועי׳ רש״י כאן. ועי׳ באע״ז שכ׳ לפרש הכוונה לפני ה׳ שהיה בונה מזבחות ומעלה אותן החיות עולה לשם. והרמב״ן כ׳ ע״ז שהוא מצדיק רשע כי חז״ל ידעו רשעו בקבלה, ולפלא שלא הביאו מפרשי האע״ז כי לשון הראב״ע מבואר בספר הישר עה״ת ומשמע שם דאח״כ הרשיע. ועי׳ בתרגום ירושלמי כאן, ובילקוט ראובני שמביאו בקצת שינוים.
3. עי׳ לעיל פ״ג. מאמר קפג. קפד. ומ״ש בבאור. ובזח״א עג: קלז: קלט. קמב. ובמדרש עשרת מלכים בקובץ מדרשים קטנים למהרח״ה ח״ב צד לח. מובא לעיל פ״ט מאמר י. וצרף לכאן וסוף המאמר הוא, כיון שמת אדם הראשון הפקידם לשת, ושת לחנוך, וחנוך לנח, ונח לשם, ושם לעבר, ונמרוד הרשע נלחם עם עבר ולקחן ולבשן ויצא לשדה, וכיון שהיו רואין אותו החיות והבהמות והעופות היו באות להשתחוות לפניו והוא תופשן היינו דכתיב הוא היה גבור ציד לפני ה׳. וכיון שנולד עשו וגדל עמד והרגו ולקחן. ובס׳ חמדת הימים מביא דברי הפרדר״א ומוסיף דהכתונת היה מעורו של נחש ועי״ז היה יכול לעמוד בין החיות בתבה שסגולתו הוא שנחש מפחיד הארי, עוד כתב שם ענין זה בסגנון אחר וז״ל פירש המחבר כתונת היתה דו פרצופין ויש בה סגולה שקבועין בה אבנים טובות ומרגליות מאירות דכתיב כתנות עור כמו אור מאחה״ע והיו בה אבנים שבחושן ואפוד של כהן גדול כי אדם היה כ״ג בג״ע לעבדה ולשמרה זו עבודת כהונה, וגנבה חם שהיה עז מצח ומסר אותה לכוש וכוש לנמרוד ומסגולת אותן אבנים היו פוחדים ממנו חיות ועופות וצד אותן עכ״ל.
4. לעיל מאמר טז.
5. עי׳ לעיל מאמר כא. ובתיוב״ע, ובס׳ הישר עה״ת כאן.
הוּא הֲוָה גִּבָּר תַּקִּיף קֳדָם יְיָ עַל כֵּן יִתְאֲמַר כְּנִמְרוֹד גִּבָּר תַּקִּיף קֳדָם יְיָ.
He was mighty and powerful before Hashem. It is therefore said, “Like Nimrod, mighty and powerful before Hashem.”

הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה׳ עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה׳
הוּא הֲוָה גִּיבָּר תַּקִּיף קֳדָם ה׳ עַל כֵּין יִתְאֲמַר כְּנִמְרוֹד גִּיבָּר תַּקִּיף קֳדָם ה׳
נמרוד – מורד?
על פי דרשת חז״ל ״נמרוד – שהמריד את כל העולם כולו עלי במלכותו״ (פסחים צד ע״ב) תרגם המיוחס ליונתן ״הוּא הֲוָה גִּיבָּר מְרוֹדָא קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״. וכך, בהדגשת חטאו, תרגם גם בפסוק הקודם. אבל אונקלוס אינו מתאר את נמרוד כמורד במקום בין משום שאינו נוטה לתרגום מדרשי ובין משום דרכו שלא להפריז בתיאור חטאים, אפילו של גויים, כמבואר לעיל ״אז הוחל״ (בראשית ד כו). אבל אין ת״א מפרש ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ לשבחו של נמרוד כדעת ראב״ע, עיין רמב״ן ורד״ק.⁠1 ומה שתרגם ״גִּיבָּר תַּקִּיף״ התבאר בפסוק הקודם.
1. רמב״ן: ״ורבי אברהם פירש הפך הענין על דרך פשוטו, כי הוא החל להיות גבור על החיות לצוד אותן. ופירש ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ שהיה בונה מזבחות ומעלה את החיות לעולה לפני השם. ואין דבריו נראין, והנה הוא מצדיק רשע, כי רבותינו ידעו רשעו בקבלה״. רד״ק: ״ופירוש לפני ה׳ – הוא הגדלת הגבורה, כי כן מנהג הלשון: כשמגדיל הדבר, סומך אותו לאל, כמו ״עיר גדולה לאלהים״ (יונה ג ג); ״כהררי אל״ (תהלים לו ז). ויש מפרשים (ראב״ע): לפני ה׳ – שהיה צד החיות ומקריבם לה׳. ודעת אנקלוס נוטה לפרושנו, שתרגם: גבר תקיף״.
הוא הוה גיבר בחטאה קדם י״י בגין כדיןא יתאמר כנמרוד גיבר בחטאה קדם י״י.⁠ב
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדין״) גם נוסח חילופי: ״כן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״כנמרוד ... קדם י״י״) נוסח אחר: ״מן יומא דאתברי עלמא לא הוה גיבר בחטאה {כ}⁠נמרוד ומרודה די״י״.
הוא הוה גיבר מרודא קדם י״י בגין כן יתאמר מן יומא דאיתברי עלמא לא הוה כנמרוד גיבר בצידא ומרודא קדם י״י.
He was a mighty rebel before the Lord; therefore it is said, From the day that the world was created there hath not been as Nimrod, mighty in hunting, and a rebel before the Lord.
הוא הוה גבור בציידא בחטאה קדם יי דהוה צייד בני אנשא בלישנהון ואמר להון רחוקו מן דינו דשם ואדבקו בדינו דנמרוד בגין כדין יתאמר כנמרוד גברא גבר בצדיא בחטאה קדם יי.
He was mighty in hunting and in sin before the Lord; for he was a hunter of the sons of men in their languages. And he said to them, Leave the judgments of Shem, and adhere to the judgments of Nimrod. On this account it is said, As Nimrod the mighty, mighty in hunting and in sin before the Lord.
[ג] הוּא הָיָה גִּבֹּר צַיִּד לִפְנֵי ה׳ – חֲמִשָּׁה הוּא לְטוֹבָה, וַחֲמִשָּׁה הוּא לְרָעָה. הוּא הָיָה גִּבֹּר צַיּד לִפְנֵי ה׳, הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם (בראשית ל״ו:מ״ג), הוּא דָּתָן וַאֲבִירָם (במדבר כ״ו:ט׳), הוּא הַמֶּלֶךְ אָחָז (דברי הימים ב כ״ח:כ״ב), הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ (אסתר א׳:א׳). וַחֲמִשָּׁה הוּא לְטוֹבָה, אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם (דברי הימים א א׳:כ״ז), הוּא משֶׁה וְאַהֲרֹן (שמות ו׳:כ״ז), הוּא אַהֲרֹן וּמשֶׁה (שמות ו׳:כ״ו), הוּא חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ (דברי הימים ב ל״ב:ל׳), הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל (עזרא ז׳:ו׳). רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חָנִין אַף אִית לָן חַד הוּא טָבָא מִן כֻּלְּהוֹן, הוּא ה׳ אֱלֹהֵינוּ (תהלים ק״ה:ז׳), שֶׁמִּדַּת רַחֲמָיו לְעוֹלָם.
[פרק י]
על כן יאמר כנמרוד גבור ציד – למה נקרא שמו גבור ציד לפי שלאדה״ר לא הותרה לו בשר תאוה ולא הותר לו אלא עשבים ופירות לפי שלא נברא העולם למיתה, הה״ד ויאמר אלהים הנה נתתי לכם וגו׳ (בראשית א׳ כ״ט), אבל לנח התיר שהיה צדיק ופרנס כל הבריות י״ב חדש, התירם כלם לו לאכול בשכרו, הה״ד כל רמש אשר הוא חי וגו׳ (בראשית ט׳ ג׳), ואעפ״כ לא רצה נח ובניו לאכול מהם, כדי שיפרו וירבו בעולם, אמר נח איני אוכל מהם מי יגע בהם. כשעמד נמרוד אמר, הב״ה התירם לנו מפני מה אין אנו אוכלין מהם. התחיל לצוד ולאכול, הה״ד גבור ציד לפני ה׳, שעשה מצותו של הב״ה וצד ואכל.
הוא היה גבור ציד1שהיה צד את הבריות והורגן.
לפני ה׳2שהיה יודע רבונו ומכוין למרוד בו.
על כן יאמר וגו׳ – 3זה עשו, שנקרא איש יודע ציד (בראשית כ״ה:כ״ז).
1. שהיה צד את הבריות. בב״ר פל״ז אות ב׳ צד את הבריות בפיהם. ורש״י עה״ת הביא צד דעתן של בריות בפיו ומטען למרוד במקום.
2. שהיה יודע רבונו ומכוין למרוד בו. וכן הביא רש״י לפני ה׳. מתכוין להקניטו על פניו. על כן יאמר על כל אדם מרשיע בעזות פנים יודע רבונו ומתכוין למרוד בו.
3. זה עשו. כן הובא בלקח טוב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

והו כאן ג׳בארא מכ׳ופא בין ידי אללה ולד׳לך יקאל הד׳א כנמרד ג׳באר מכ׳וף בין ידי אללה.
והוא היה גיבור מפחיד לפני ה׳, ולכן יאמר: זה כנמרוד גיבור מפחיד לפני ה׳.
גבור ציד – צד דעתן של בריות בפיו, ומטעםא למרוד במקום.
לפני י״י – מתכוין להקניטו על פניו.
על כן יאמר – על כל אדם מרשיע בעזות פנים, יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו: כנמרוד גבור ציד.
א. כך בכ״י פירנצה III.3. בכ״י מינכן 5, ויימר 651, פריס 155: ״ומטען״.
גבור ציד A MIGHTY HUNTER – He ensnared the minds of people by his words, misleading them to rebel against the Omnipresent (Bereshit Rabbah 37:2).
לפני י"י BEFORE HASHEM – intending purposely to provoke Him to His face.
על כן יאמר THEREFORE IT IS SAID – Regarding any man who brazenly acts wickedly – knowing his Master and yet of set purpose rebelling against Him – it is said. "This man is like Nimrod a mighty hunter" (Sifra, Bechukotai, Section 2 1-2).
על כן יאמר כנמרוד גבור ציד1זה עשו. שהיו אומרים עליו כנמרוד גבור ציד. דכתיב ביה איש יודע ציד איש שדה (בראשית כ״ה:כ״ז).
הוא היה2חמשה נאמרו בהם הוא לרעה. וחמשה לטובה. הוא היה גבור ציד. הוא מתחלתו ועד סופו הוא עשו (בראשית ל״ו:מ״ג). הוא דתן (במדבר כ״ו:ט׳). הוא המלך אחז (דברי הימים ב כ״ח:כ״ב). הוא אחשורוש (אסתר א׳:א׳). לטובה. הוא אברהם (דברי הימים א א׳:כ״ז). הוא משה ואהרן (שמות ו׳:כ״ז). דוד הוא הקטן (שמואל א י״ז:י״ד). 3הוא חזקיהו המלך (דברי הימים ב ל״ב:ל׳). הוא עזרא עלה מבבל (עזרא ז׳:ו׳). 4הוסיף ר׳ ברכיה בשם רבנן הוא ה׳ אלהינו (תהלים ק״ה:ז׳). שהוא טוב על הכל. שמדת רחמיו לעולם ועד.
1. זה עשו. ב״ר פל״ז. ילקוט רמז ס״א.
2. חמשה נאמרו בהם הוא לרעה. מגלה י״א ע״א. ב״ר שם. שו״ט מזמור ק״ה. אסתר רבה פ״א. ילקוט רמז ס״ב באיזה שנוים.
3. הוא חזקיה המלך. כ״ה גם בכ״י פלארענץ. וכן מובא בב״ר וילקוט שם. אולם ליתא בקרא. ורשמתי דה״ב ל״ב ל׳. וכוונתם על הכתוב והוא יחזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון. וכ״ה במדרש שו״ט. ולדעת בעל מנות הלוי הכוונה על הכתוב הוא יחזקיהו אשר הסיר את במותיו (דברי הימים ב ל״ב י״ב) ולדעת בעל יפ״ת והובא בעץ יוסף כוון הדורש על הכתוב שהבאתי והוא יחזקיהו סתם וגו׳. ואע״פ שלא הודו לו. מ״מ הוא לטובה נתכוון ולכן תשבוהו לטובה.
4. הוסיף ר׳ ברכיה בשם רבנן. בב״ר פל״ז הגי׳ רבי ברכיה בשם רבי חנין. ובילקוט רמז ס״ב מובא בשם רבי ברכיה לבד.
{לפני י״י – על פי הדיבר, כמו: ארור האיש לפני י״י אשר יקום ובנה {את העיר הזאת} את יריחו (יהושע ו׳:כ״ו). וכתיב: בימיו בנה חיאל {בית האלי} את יריחו וגומ׳ ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר י״י אשר דבר ביד יהושע בן נון (מלכים א ט״ז:ל״ד). הא למדת שלפני י״י – פירושו: על פי הדיבר. אף כאן פירושו: ממרום נגזר על נמרוד שתצלח רוח גבורה עליו ויתפוש נצחון בכל אשר ילך. על כן יאמר כנמרוד – על כן, כל אדם אשר יריק את חניכיו לחנכו לתפוש חרב, מברכו ברכה זו: כנמרוד שגזר עליו הקב״ה להיות גיבור ציד – לצוד ציד, שלא ישמט מידו חיה רעה דוב וחזיר יער וארי, כן תצלח בחרב זו שאני חוגרך, ותתפוש נצחון בכל אשר תלך. (חזקוני בעילום שם המפרש)}⁠1
1. הביאור מופיע בקיצור נמרץ גם בליקוט אוקספורד-מינכן. למרות שאין ייחוס מפורש לר״י קרא, נראה סביר לייחס הביאור אליו מפני דמיונו לביאור ר״י קרא על דברים כ״ד:י״ג-י״ד. והשוו לביאורו המשוחזר לבראשית כ״ז:ז׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

(ט) גיבור ציד לפני י״י – בעולם. וכן עיר גדולה לא-להים (יונה ג׳:ג׳) – בכל עולמו של הקב״ה לא הייתה עיר גדולה כמוה.⁠1
1. שוחזר מחזקוני, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 138 ואילך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(ט) וטעם לפני י״י – שהיה בונה מזבחות ומעלה אותם החיות עולות לשם. וזו דרך הפשט, והדרש (בבלי עירובין נ״ג.) דרך אחרת.
על כן יאמר כנמרד – משל היה גם בימי משה.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

(9) The meaning of before the Lord (v. 9) is that Nimrod built altars and offered the animals he hunted as whole offerings to God. This is the literal meaning of the verse. However, its Midrashic interpretation is totally different.⁠1
WHEREFORE IT IS SAID. This proverb was also used in the days of Moses.⁠2
1. Cf. Rashi. He ensnared men with his words and caused them to rebel against God. See also Nahmanides: "Ibn Ezra's words do not appear to be correct, for our rabbis know by tradition of Nimrod's wickedness.⁠"
2. Hence the use of the present form, it is said, that is, we say today, today being the age in which the Torah was written.
גבור ציד – לצוד חיות וללסטס בריות.
לפני י״י – פירש רש״י: מתכוין להכעיס.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

גבור ציד – A MIGHTY HUNTER – to hunt animals and to rob people.
לפני י"י – BEFORE HASHEM – Rashi interprets: He intended to anger [Hashem].
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

הוא היה גבור ציד לפני י״י – אמר שהתגבר גם כן על החיות הרעות לצוד אותם בגבורתו ובתחבולותיו עד שתמהו בני אדם עליו איך יכול עליהם, עד שהיה משל בפי האנשים, כי כשהיו רואים באותו זמן או בזמנים הבאיםא אדם מתגבר על החיות הרעות, היו אומרים עליו: זה הוא כנמרד גבור ציד לפני י״י.
ופירוש לפני י״י – הוא הגדלת הגבורה, כי כן מנהג הלשון כשמגדיל הדבר סומך אותו לאל, כמו: עיר גדולה לאלהים (יונה ג׳:ג׳), כהררי אל (תהלים ל״ו:ז׳), וענפיה ארזי אל (תהלים פ׳:י״א) שלהבת יה (שיר השירים ח׳:ו׳) מאפליה (ירמיהו ב׳:ל״א).
ויש מפרשים (ראב״ע): לפני י״י – שהיה צד החיות ומקריבן לי״י. ודעת אנקלוס נוטה לפרושנו שתרגםב גבר תקיף.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״ההם״.
ב. כן בכ״י מינכן 28. בכ״י פריס 193: ״שתרג׳⁠ ⁠⁠״. בכ״י מוסקבה 495: ״שתרגו׳⁠ ⁠⁠״.
'הוא היה גבור ציד לפני ה, the word ציד tells us that Nimrod was also a mighty hunter, i.e. that the beasts were in awe of him, too. He both shot and trapped them. People wondered how he managed this. His fame became proverbial. When one encountered an exceptionally powerful individual either then or in the future, one would compare him to Nimrod, saying that he was as great a hero as Nimrod. The meaning of the words לפני ה', is a figure of speech, i.e. if one uses this simile one pays the subject described as such a supreme compliment. Expressions such as עיר גדולה לאלוהים, (Jonah 3,3) or הררי א-ל (Psalms 36,7) and numerous other examples, all use the name of God to describe something as outstanding in its category, i.e. as almost divine in nature. Some scholars understand the words לפני ה' as meaning that Nimrod offered some of the animals he had hunted to God as a sacrifice, acknowledging His help. Onkelos is closer to our interpretation when he writes גבר תקיף, an aggressive and powerful man.
גיבור ציד לפני י״י – בעולם. וכן: עיר גדולה לאלהים (יונה ג׳:ג׳) – בכל עולמו של הקב״ה לא הייתה עיר גדולה כמוה.
דבר אחר: לפני י״י – על פי הדיבר,⁠1 כמו: ארור האיש לפני י״י אשר יקום ובנה {את העיר הזאת} את יריחו (יהושע ו׳:כ״ו). וכתיב: בימיו בנה חיאל {בית האלי} את יריחוא וגומ׳ ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר י״י אשר דבר ביד יהושע בן נון (מלכים א ט״ז:ל״ד). הא למדת שלפני י״י – פירושו: על פי הדיבר. אף כאן פירושו: ממרום נגזר על נמרוד שתצלח רוח גבורה עליו ויתפוש נצחון בכל אשר ילך.
על כן יאמר כנמרוד – על כן, כל אדם אשר יריק את חניכיו לחנכו לתפוש חרב, מברכו ברכה זו: כנמרוד שגזר עליו הקב״ה להיות גיבור ציד – לצוד ציד, שלא ישמט מידו חיה רעה דוב וחזיר יער וארי, כן תצלח בחרב זו שאני חוגרך, ותתפוש נצחון בכל אשר תלך.⁠2
1. בדומה בר״י קרא דברים כ״ד:י״ג-י״ד (ושם הוא מצטט את פירושו לספר יהושע), ובקיצור בליקוט אוקספורד-מינכן.
2. ביאור זה כנראה שאוב מפירושו של ר״י קרא.
א. כן בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224. בנוסח שלנו: ״יריחה״.
'גבור ציד לפני ה, "a great hunter before the Lord, i.e. throughout the earth.⁠" We find a similar use of the expression when in the Book of Jonah (Jonah 3,3) the city of Nineveh is described as עיר גדולה לאלוהים, "a great city before God,⁠" where the expression means that on the whole globe there was no city comparable in size of population. A different interpretation of the expression: 'לפני ה"as predicted in the name of the Lord.⁠" Compare: Joshua 6,26 where Joshua predicts that anyone who would dare to rebuild the city of Jericho would pay the price in the eyes of God by losing his oldest son when commencing that enterprise, and that he would wind up by losing his last son by the time he would affix the gates to the city wall. His prediction came true in the time of the prophet Elijah when a man by the name of Chiel son of Eli, did exactly this, and wound up by losing all his sons in that order. (Kings I 16,34.) The Torah tells us that God decreed that a person of the type of Nimrod had to arise in order for Avraham to demonstrate that one could prevail even against such mighty warriors who defied the Lord.
על כן יאמר כנמרוד, "this is why people would use Nimrod as an example, saying: 'just like Nimrod, a mighty hunter by the grace of the Lord.'" According to tradition no ferocious beast ever escaped alive in an encounter with Nimrod. He was aided by God in attaining such a reputation so that God could demonstrate in due course that such apparently invincible warriors could not prevail against Him.
גיבור ציד – חסר כתי׳. לומ׳ שלא היתה גבורתו אלא מחמת אדם הראשון. יפריח.
גבור ציד – הראשון כתיב גב״ר חסר, וכן מתחלה הוא החל להיות גבור בארץ מלמד שגבורתו הוא לצוד דעת הבריות ולהמרידם ביוצר אינה מצד עצמו אלא מחמת אדה״ר שחטא ומרד ג״כ בכך והוא הוא הראשון שהחל להיות בארץ כי אדם הי׳ יציר הראשון, פי׳ ר״י חסיד.
(ט-יא) הוא היה גבור ציד לפני י״י – צד דעתן של בריות בפיו, ומטען למרוד במקום. על כן יאמר על כל אדם מרשיע בעזות פנים, ויודע רבונו ומתכוין למרוד בו, יאמר: זה כנמרוד. לשון רבינו שלמה. וכן דעת רבותינו (בראשית רבה ל״ז:ב׳).
ור׳ אברהם הפך הענין על דרך פשטו, כי הוא החל להיות גבור (בראשית י׳:ח׳) על החיות לצוד אותן, ופירש לפני י״י – שהיה בונה מזבחות, ומעלה את החיות לעולה לפני השם. ואין דבריו נראין, והנה הוא מצדיק רשע, כי רבותינו ידעו רשעו בקבלה.
והנכון בעיני: כי הוא החל להיות מושל בגבורתו על האנשים, והוא המולך תחלה, כי עד ימיו לא היו מלחמות ולא מלך מלך וגבר תחלה על אנשי בבל, עד שמלך עליהם. ואחר כן יצא אל אשור, ועשה כרצונו והגדיל ובנה שם ערים בצורות בתוקפו ובגבורתו. וזהו שאמר: ותהי ראשית ממלכתו בבל ומן הארץ ההיא – במלכו עליה יצא אשור – פתרונו: יצא אל אשור, כי אשור מבני שם היה. וזה כלשון: ויצא חצר אדר ועבר עצמונה (במדבר ל״ד:ד׳), ויצא עוג מלך הבשן למלחמה אדרעי (דברים ג׳:א׳), וישב ארצו ברכוש גדול (דניאל י״א:כ״ח), ורבים כן. ולכך תקרא ארץ אשור: ארץ נמרוד, כמו שנאמר: ורעו את אשור בחרב ואת ארץ נמרוד בפתחיה (מיכה ה׳:ה׳). וארץ נמרוד ירמוז אל נינוה ואל רחובות עיר ואל כלח.
וסיפר עוד בגבורתו כי היה גבור ציד להתגבר גם על החיות לצוד אותן, ואמר לפני י״י להפליג, כי אין תחת כל השמים כמוהו בגבורה. וכן: ותשחת הארץ לפני האלהים (בראשית ו׳:י״א) – כי כל אשר לפניו בארץ נשחתו. כענין: ונכרתה הנפש ההיא מלפני (ויקרא כ״ב:ג׳) – כי כל מקום הוא לפניו.
(9-11) HE WAS A MIGHTY HUNTER BEFORE THE ETERNAL. He ensnared the minds of people by his words, misleading them to rebel against the Omnipresent. Therefore it is said regarding any man who brazenly acts wickedly, knowing his Master and yet intentionally rebelling against Him — it is said, "This man is like Nimrod.⁠" Thus the language of Rashi, and so is the opinion of our Rabbis.⁠1
But Rabbi Abraham ibn Ezra explained the matter in the opposite way, by way of the plain meaning of Scripture, for he interpreted the verses thus: He began to be a mighty one over the animals in hunting them. Before the Eternal, Ibn Ezra explained, means that he would build altars and offer the animals as whole-offerings before G-d. But Ibn Ezra's words do not appear to be correct, and lo he justifieth the wicked,⁠2 for our Rabbis knew by tradition of Nimrod's wickedness.
The correct interpretation appears to me to be that Nimrod began to be a ruler by force over people, and he was the first monarch. Until his era there were no wars and no reigning monarchs; it was he who first prevailed over the people of Babylon until they crowned him.⁠3 After that he went to Assyria,⁠4 and he did according to his will, and magnified himself,⁠5 and there he built fortified cities with his power and with his might. This is what Scripture intended when it said, And the beginning of his kingdom was Babel…and Accad…and Shinar.⁠6
OUT OF THAT LAND — when Nimrod reigned over it — WENT FORTH ASSHUR, meaning he went forth to Asshur for Asshur was one of the sons of Shem.⁠7 This usage is similar to that found in the verses: And it shall go forth Hazar-addar, and pass along to Azmon,⁠8 [which means that it shall go forth to Hazzar-addar]; And Og the king of Bashan came out against us Edrei,⁠9 [which means at Edrei]; And he shall return his own land with great substance,⁠10 [which means that he shall return to his own land]; and many other similar verses. This is why the land of Assyria is called the land of Nimrod, just as it is said, And they shall waste the land of Assyria with the sword, and the land of Nimrod with the keen-edge sword,⁠11 alluding to Nineveh, and the city of Rehoboth, and Calah.⁠12 Scripture tells yet more about Nimrod's prowess — i.e., that he was a mighty hunter,⁠13 prevailing also over the animals and ensnaring them. Scripture said, Before the Eternal,⁠14 to suggest wonderment for there was no one under the heaven like him in strength. Similarly, And the earth was corrupt before G-d,⁠15 means that everything before Him on the earth was corrupt. This is like the verse, That soul shall be cut off from before Me,⁠16 since every place is "before Him.⁠"
1. Bereshith Rabbah 37:2.
2. Proverbs 17:15.
3. (10) here.
4. (11).
5. Daniel 8:4.
6. (10) here.
7. (22).
8. Numbers 34:4.
9. Deuteronomy 3:1.
10. Daniel 11:28.
11. Micah 5:5.
12. (11).
13. (9) here.
14. (9) here.
15. Above 6:11.
16. Leviticus 22:3.
הוא היה גבור ציד – פירש״י צד דעתן של בריות בפיו ומטען למרוד במקום.
ור׳ אברהם פירש: הפך הענין על דרך הפשט כי הוא החל להיות גבור על החיות לצוד אותם ופי׳ לפני י״י שהיה בונה מזבחות ומעלה חיות לעולה לפני ה׳. וכתב הרמב״ן ואין דבריו נראין כי הוא מצדיק רשע כי רבותינו ידעו רשעו בקבלה והנכון כי הוא החל להיות מושל בגבורתו על אנשים כי עד ימיו לא היו מלחמות ולא מלך מלך וגבר תחלה על אנשי בבל עד שמלך עליהם ואח״כ יצא אל אשור וזהו שאמר ותהי ראשית ממלכתו בבל ומן הארץ ההיא יצא אשור ופי׳ יצא אל אשור כי אשור מבני שם היה כמו ויצא חצר הדד ועבר עצמונה וספר עוד בגבורתו כי היה גבור ציד לצוד חיות ולהתגבר עליהם ואמר לפני י״י להפליג שאין תחת כל השמים כמוהו בגבורה וכן ותשחת הארץ לפני האלהים כי כל אשר לפניו בארץ נשחת כענין ונכרת הנפש ההיא מלפני כי כל מקום הוא לפניו:
הוא היה גבור ציד, "he was a ferocious hunter.⁠" Rashi interprets the words גבור ציד to mean that Nimrod was clever in brainwashing people to rebel against the rule of God on earth. Ibn Ezra approaches the verse by stressing the plain meaning, saying that Nimrod began to display prowess as a hunter of wild beasts. He adds that the meaning of the words לפני ה' is that he built altars on which he offered some of the animals he had hunted successfully as offerings to God. Nachmanides writes that Ibn Ezra's approach does not appeal to him as Ibn Ezra justifies the actions of a wicked person by what he writes in his commentary. He adds that when our sages described Nimrod as a wicked individual they had reliable traditions to base themselves on.
The correct interpretation of our verse (author's words) is that he was the first individual to assert his power over his fellow human beings, making them subject to his will. He introduced organized warfare, commencing with his capture of Babylon. He followed this up by subjecting Assyria to his rule. When the Torah describes how he extended his rule to Ashur (verse 11) this is noteworthy, as Ashur was one of the descendants of Shem. He proceeded to build fortified cities there. The meaning of the words לפני ה' is meant to draw our attention to the extent of his achievements, something unparalleled by anyone except God. The Torah had described such unparalleled actions in similar terms once before when it wrote (Genesis 6,11) ותשחת הארץ לפני האלוהים.
יאמר – ג׳ במסורה. על כן יאמר כנמרוד, על כן יאמר בספר מלחמות ה׳, ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, מלמד שהיה נמרוד איש מלחמה ולוכד ערים כדכתיב ותהי ראשית ממלכתו בבל וזה הוא על כן יאמר בספר מלחמות ולציון יאמר שיהא כל הילוד בה גבור וגבה קומה כנמרוד ויהא ניכר ויאמרו הכל זה יולד בה.
הוא היה גִבֹּר ציד לפני ה׳ – רוצה לומר שהוא היה גיבור לצוד האנשים ולהכניעם תחתיו, עד שכבר מלך במקומות רבים, והוציא משם אשור שהיה מבני שֵׁם. ולא נשמר מֵעשות חמס בפרהסיא לפני ה׳ יתעלה, רוצה לומר שה׳ רואה כל מעשיו, כטעם ׳וַתִּשָּׁחֵת הארץ לפני האלהים׳ (ו, יא). והנה בני נח הוזהרו על הגזל כמו שקדם.
על כן יֵאָמַר – רוצה לומר שבעת נתינת התורה היה זה המאמר מפורסם, שיאמרו אותו על האיש האכזרי הרודף אחר השררה והניצוח.
(ט-י) ואמנם אמרו עוד הוא היה גבור ציד לפני ה׳ כבר ידעת מה שפירשו בו חז״ל שהיה צודה דעת הבריות בתחבולותיו ואני חושב שהיה צודה גדול מהחיות יגיד הכתוב שעשה שני אופנים מהתחבולה להשתרר על עמו גם השתרר. הא׳ שעשה עצמו גבור ציד צודה החיות וכובש אותם וכראות בני אדם שהדובים והאריות היו נכבשים לפניו עם כל חזוקם היו הם ג״כ יראי׳ ממנו ונכבשי׳ לפניו וזהו אמרו הוא היה גבור ציד לפני ה׳ שר״ל לפני ה׳ תחת כל השמי׳ לא היה גבור ציד כמוהו עד שנשאר בפ׳ בני אדם למשל ולשנינה עד זמן כתיבת התורה כנמרוד גבור ציד לפני ה׳ ואפשר שהיה נמרוד מעלה עולה לה׳ מצידו כדי להתחסד ולהראות את עצמו עובד אלהים כי בזה ימשיך לב העם יותר אחריו ועל זה אמר גבור ציד לפני ה׳. והאופן הב׳ מהתחבולה הוא שעשה בארץ מגדלים וערים בצורות חזקים מאד למשול משם על כל הארץ כי בהיותו יושב במגדל עז תפול אימתו ופחדו על כל יושבי המישור ועל זה נאמר (שם י׳) ותהי ראשית ממלכתו בבל כי עשה שם במדינות החזקות אשר בנה מושב מלכותו.
לפני ה׳ – גבור מאד, כענין ״עיר גדולה לאלהים״ (יונה ג׳:ג׳).
על כן יאמר כנמרד גבור ציד – ולשמע גבורתו מלך בגויים, כאמרו,
'לפני ה, this does not mean that he was on the same wavelength as God; on the contrary, such expressions are used when someone equates himself and his illusion of power with that of God. Compare Jonah 3,3 עיר גדולה לאלוהים, “a great city, God-like.”a
a. they were God-like in their arrogance.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

כנמרד גִבּוֹר ציד: דין לחוד מל׳ וי״ו באורייתא בלישנ׳, וקדמאה דפסוק זה וכל שאר׳ חסרי׳. [גבור].
גִבוֹר צַיִד: בלא מקף. [גִּבּ֥וֹר צַ֖יִד].
מתכוין להקניטו. דקשה לרש״י הא בכל מקום שהוא הוא לפני ה׳:
He intentionally provoked Him. Rashi is answering the question: Wherever Nimrod is, he is "before Hashem.⁠" [So what is the meaning of "before Hashem"?]
הוא היה גבור צַיִד לפני ה׳ – הכתוב יפרש איך החזיק מלכות בחלקלקות, ואמר שהיה גבור נלחם עם חַיַת הארץ בקֶשֶת ובחצים, וְטִהֵר הארצות שֶׁרָבָּה בהן חית הארץ ועשאן למושב בני אדם, והצטדק לפני בני האדם שעושה כן מיראת ה׳, להיטיב עם בני העולם. וע״י כן טעו בו ודבקו אחריו עד שראה עצמו חזק ועצום. ואז החל להיות ״גבור בארץ״, מתקומם על הטובים, ומושל עליהם בזדון.
על כן יאמר כנמרוד גבור ציד לפני ה׳ – על כן היה למשל בימים ההם ובימי משה שהיו אומרים על מושל רשע המראה טלפים כאילו הוא צדיק, ״זה דומה לנמרד הרשע, שהיה גבור ציד לפני ה׳ ״, וע״י כן הכניע והזיד עם אנשי דורו. ובהיות זה טעם המשל לא נאמר ״כנמרוד גבור בארץ״.
הוא היה גבר ציד – להתגבר על החיות ולצוד אותם, והיה בזה תועלת עצום לצורך קיום המין האנושי, לפי שחיות השדה רבו על בני אדם ומשחיתות את הארץ, ועדיין לא ידעו בני אדם לכבוש את הבהמות הביתיות ולרדות בהם ככל הצורך להלחם על ידם עם הבריות המשחיתות האלה, ולכן היודע לצוד ציד משובח מאד ביניהם, ואפשר שלזה המליכו עליהם את נמרוד:
לפני ה׳ – להפלגה, כי אין תחת כל השמים כמהו, כמו ותשחת הארץ לפני האלהים:
על כן יאמר – משל היה גם בימי משה:
גבר ציד – צד דעתן של בריות והטען למרוד במקום (רש״י מרבותינו) וכ״ת יב״ע גבור בצידא ומרודא, ועמ״ש (תולדות כ״ה כ״ח) כי ציד בפיו.
לפני ה׳ – מתכוין להקניטו (רש״י) ולשון לפני ישמש על התנגדות ג״כ ויצא לפניהם (דברי הימים א י״ד) ויצא אסא לפניהם (דברי הימים ב י״ד) ובקרח ויקומו לפני משה.
הוא היה גבור ציד – ידוע כי בימי קדם היו חיות השדה פושטות בארץ למיעוט היישוב, והיו הגבורים הורגי החיות נכבדים מאד לרב תועלתם, כגון הירקוליס ואחרים.
גבור ציד – גבור סמוך וציד שם דבר, כמו גבורי מלחמה {דברי הימים ב י״ג:ג׳}, אנשי אמת {שמות י״ח:כ״א}.
לפני ה׳ – בכל העולם, שגם האל לא היה רואה בארץ גבור ציד ממנו (רמב״ן).
על כן יאמר – כך היה משל הדיוט כשהיו רוצים להלל איש גבור היו אומרים דרך גוזמא שהוא כנמרד.
He was a mighty hunter. It is well known that in ancient times wild animals spread throughout the land, limiting the inhabitable areas; the mighty ones – such as Hercules and others – who killed beasts were highly honored for the great benefits they bestowed.
a mighty hunter (gibbor tsayid, lit. “mighty one of the hunt”). The word gibbor is in the semikhut (construct) state and tsayid is in the absolute state. Cf. the expressions gibborei milḥamah (“mighty warriors,” lit. “mighty ones of war”); anshei emet (“truthful men,” lit. “men of truth”).
before the Lord. In all the world, so that God Himself would not see a mightier hunter than he in the world (Nachmanides).
whence it is said. This was a popular expression; when people wanted to praise a mighty man they would say, by way of exaggeration, that he was like Nimrod.
מגדיר הכתוב ״גיבור״ זה במילה ״ציד״, ובכך הופכת הגבורה למקור של רוע.
על אף ש״ציד״ בדרך כלל מתייחס לציד חיות, מוזכר השורש ״צוד״ לעתים קרובות גם לענין צידת ולכידת אדם. כך: ״חָמַד רָשָׁע מְצוֹד רָעִים״ (משלי יב, יב), ועוד כיוצא בזה. ובדומה, מטרת ה״מצודה״, היא לסגור ולכלוא בני אדם.
״זוד״, ״סוד״, ו״צוד״ הם שרשים קרובים. ״זוד״ הוא כוונה נסתרת; לא המעשה עצמו, אלא ההחלטה לעשותו, ההחלטה הנשארת נסתרת עד שהמעשה מתבצע. אם כוונה נועדה להשאר נסתרת לאורך זמן, או שהמניעים לא יתגלו לעולם, הרי היא הופכת ל״סוד״.
״סוד״ אינו מתאים בחברה האנושית. רק ״סוד ה׳⁠ ⁠⁠״ הוא טוב. אם אדם חייב לשמור משהו בסוד, סימן רע הוא לו או לסביבתו, או לסוד עצמו שחייב להשאר צפון בלבו. דברים אלו אמורים בפרט בחיים הציבוריים. (נזכור שבפסוק זה אנו עומדים בתחילת צמיחת המלכות.) ״סוד״ אינו מוסיף כבוד למעשי השלטון. לפי התפיסה היהודית, מדיניות סודית היא מדיניות גרועה. אדרבה, ״כְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר״ (משלי כה, ב) – תהילת המלכים היא כאשר מעשיהם ברורים ושקופים, כך שכל אחד יכול להבינם במדוייק. פומביות ופתיחות הם אבני הבוחן של מעשי השליט. רק על ה׳ נאמר: ״כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר״ (שם). סוד ה׳ והנהגתו הנסתרת הבלתי נתפסת, מעידים על גדולת ה׳.
״צוד״ הוא מזימה שנזממה ב״זדון״ ונשמרה ב״סוד״, ובשעת הכושר מוצאת לפועל בכח [כנרמז באות צד״י המרמזת על יתר כח]. וזו גם משמעות ״מצודה״: קן שודדים בגבהים או מעוז מבוצר של עריץ, המתפרץ בזמן המתאים ממעוזו לבצע את תוכניות השוד והביזה שלו.
נמרוד החל להיות ״גבור ציד״ – גבור לצידת אנשים. הוא צירף כח אלימות עם ערמה כדי ללכוד אנשים לצורך תכניותיו. מבחינה מוסרית, ״גבורה״ ו״סוד״ הם ניגודים גמורים, שהרי כח כשמשתמשים בו בשירות הדין והצדק, בז לסודיות וערמה, ואין לו צורך בהן. זאת ועוד, עצם תיבת ״ציד״ רומזת למטרה אנוכית, שהרי ״צידה״ מציינת מזון השמור לשימוש עתידי. לא הרי ״לחם״ כהרי ״צידה״, היות ו״לחם״ עומד לשימוש מיידי, ואילו ״צידה״ נלכדת בעורמה ונשמרת במלאי לרגע הנכון. נמצאת אומר שהצד ציד לוכד דבר כדי להשתמש בו, ולא כדי לאבדו (ולכן הצד נחש בשבת פטור, ראה שבת קז.); הוא מבצע תכנית אנוכית לצורך עניינו העצמי. כאן מונחת הסכנה של ה״גבור ציד״, סכנה הנובעת מאלימות המצורפת עם ציד – או ביתר דיוק: אלימות בשירות הציד.
אמנם סימן טוב הוא לחברה אם הגבורים שהתברכו ביכולות עצומות הם המנהיגים, והאחרים נכנעים להם. אבל דבר זה נכון אם ה״גבור״ פועל לטובת האחרים, מגן על זכויות החלשים ורב את ריבם. אבל ״גבור ציד״ הוא הניגוד הגמור לזה, הוא משתמש בכחו לרעה, ולוכד את הבריות ברשתו לקדם את מטרותיו האנוכיות.
נמרוד היה הראשון מגבורי הציד. הוא הכיר בעליונותו החמרית, ואולי גם השכלית. הוא שעבד את אלה הנחותים ממנו בכחם ובבינתם, והחזיק אותם בשבי כדי להשתמש בהם בשעת הצורך. זוהי רשעת העריצות, שמאוחר יותר תגלה עצמה בתולדות העמים. כאן הראו לנו שמקור העריצות הוא באלימות ובערמה שמלמעלה, ולא בכניעה מרצון שמלמטה.
״ציד״ כאן מתייחס ללא ספק לציד אדם ולא – כפי שמפרשים בדרך כלל – לצידת חיות; שהרי הפסוק הבא ממשיך ״ותהי ראשית ממלכתו״, משמע של״גבור ציד״ בהגדרתו יש ״ממלכה״, או ש״גבור ציד״ כאן הוא הוא ה״מלך״. נמרוד משל בכח הזרוע – הוא היה העריץ הראשון.
הכתוב מוסיף כאן עוד שתי מילים מאד חשובות: ״גבור ציד לפני ה׳⁠ ⁠⁠״. ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ אינו מורה באף מקום על דבר הנעשה בניגוד לרצון ה׳. להפך, הוא מתייחס תמיד לדבר שרצון ה׳ מתקיים בו. כן מצאנו שוב ושוב בפרשת בני גד ובני ראובן: ״אם תחלצו לפני ה׳ למלחמה״ (במדבר לב, כ והלאה). וגם כאן: נמרוד היה ״גבור ציד לפני ה׳⁠ ⁠⁠״, הוא דיבר בטובת ה״דת״ ופעל ״בשם ה׳⁠ ⁠⁠״. ולמרות זאת, דבר זה מציין את פיסגת ההשחתה שבפרשת נמרוד. נבאר:
שם ״ה׳⁠ ⁠⁠״ – אם יובן כראוי – מעניק שחרור ושוויון לכל. כשהולכים בשם זה, נוהגים הכל ברחמים ובאהבה, איש ברעהו; ושם זה טרם נשתכח מן הלב. עתה החל נמרוד לרדות בעמיתיו ״בשמו של ה׳⁠ ⁠⁠״. הוא היה הראשון להשתמש לרעה בשם ה׳. הוא הסווה את עריצותו בזוהר קודש של הרצון האלקי, ותבע הכרה בסמכותו בשם ה׳. בזמן מאוחר יותר בעת העתיקה, לא רק שהמלכים משלו בשם ה׳ וקשטו עצמם בזיו האלוקות, אלא שאף נטלו לעצמם מעמד אלקי. זרעו של חם בייחוד ייצר מלכים המכונים ״פרעה״ שכרעו ברך לפני הצלם של עצמם. נמרוד היה הדוגמא הראשונה לכל העריצים הערמומיים, המעטרים עצמם בכתר של קדושה. כחם, מדיניותם, ועטרת הקדושה על ראשם, כולם מתוארים במאמר זה: ״כנמרוד גבור ציד לפני ה׳⁠ ⁠⁠״.
הוא – גבורתו התחילה בציד החיות שהיו רבים בעת ההיא וכל מי שהיה גבור בצידת החיות היו מיחסים לו אלהות, ועז״א לפני ה׳, ועי״כ אסף אליו אנשים והתגבר אח״כ על בני אדם.
והיינו דכתיב: גבור ציד לפני ה׳1: שבזה השלים בגבורתו רצון ה׳2, ומיקרי ׳עבד ה׳⁠ ⁠׳, כמו נבוכדנצר הרשע שנקרא ״עבדי״ (ירמיהו כה,ט), ואע״ג שהרשיע לעשות, בכל זאת משום שהיה שבט אפו של הקב״ה ובו השלים הקב״ה רצונו משום הכי נקרא ״עבד ה׳⁠ ⁠⁠״, וכך היה נמרוד הרשע.
על כן יאמר: על איש שהוא רשע ומכל מקום מעשיו רצוים3 לפניו יתברך, וזהו דבר פלא וחידוש, ונאמר על איש כזה ״כנמרוד גבור ציד לפני ה׳⁠ ⁠⁠״.
1. ודנים כל המפרשים מהו ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״.
2. רבינו מפרש כתפיסתו של הראב״ע ש״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ הוא תיאור חיובי, אך לא כדרכו של הראב״ע (נגד חז״ל) שהיה בונה מזבחות לה׳, אלא שמעשה מלכותו היה לרצון ה׳ אף שהיה רשע (כדעת חז״ל).
3. לא ׳רצויים׳ במובן של ׳לרצון לפניו׳, אלא מעשיו מגיעים לתכלית הרצויה לפניו יתברך.
הוא⁠־היה גבר⁠־ציד – ביאור מפורט יותר לנאמר בסיפא של הפסוק הקודם, כלומר גבור בציד. התרגום הירושלמי מבאר, שהיה צד אנשים על מנת להרחיקם מדינו של שם כדי להדבק בדינו הוא, אך לפי פשוטו של מקרא נראה, שתחילה נסה כוחו בציד חיות, כדי להשתמש בכוח זה מאוחר יותר לשעבד בו בניא אדם.
לפני ה׳ – על פני ה׳ הוא עסק, תחילה במעשה הנפשע של ציד החיות, ואחר כך הביא, לראשונה, את המלחמה אל האנושות, אנושות שהיתה שלוה עד כה; השווה ״ותשחת הארץ לפני האלהים״.⁠1 כאן משתמש הכתוב בשם ה׳ ולא בשם אלהים כמו לעיל, משום שכבר התיר האלהים את המתת בעלי החיים כשהיא לצורך דבר.⁠2 הווה אומר שמידת הדין לא נפגעה כאן. אולם ה׳, אשר כמחנך האנושות רוצה לחנך את בניו לחסד ולהומאניות, אין ה׳ הזה מרשה, שהאדם יעסוק בהמתתם של בעלי החיים בדרך האכזרית שע״י הציד.
על כן יאמר – ומכאן הפתגם, שמן ההכרח להניח שהיה שגור בפי הבריות בימיו של משה רבנו, לומר עליו על עריץ זה שמורד בה׳ ומביא מלחמה על בריאתו ית׳, שהוא כנמרוד.
1. לעיל ו׳:י״א.
2. לעיל ט׳:ג׳.
א. {כך כנראה צריך לומר. בנדפס: בנים.}
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרארשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור המילותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(י) וַתְּהִ֨י רֵאשִׁ֤ית מַמְלַכְתּוֹ֙ בָּבֶ֔ל וְאֶ֖רֶךְ וְאַכַּ֣ד וְכַלְנֵ֑הא בְּאֶ֖רֶץ שִׁנְעָֽר׃
The beginning of his kingdom was Bavel, Erekh, Akkad, and Kalneh, in the land of Shinar.
א. וְכַלְנֵ֑ה =א⁠(ס),ל,ש,ק3 <א⁠(ס)=סגול? אינו כן אלא צֵרי> וכמו כן בתיגאן ובכתבי⁠־יד ספרדים ובדפוסים
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקונירמב״ןאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןמנחת שיר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהשד״לרש״ר הירשאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[כז] 1ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה. בבל כמשמעה, ארך זו אוריכות, ואכד זה בשכר, כלנה זה נופר נינפי. (יומא י.).
[כח] 2ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה, חרן ונציבין וקטוספין. (בראשית רבה ל״ז).
[כט] 3בארץ שנער. זו בבל, למה נקרא שמה שנער אמר ר״ל ששם ננערו מתי דור המבול. (בראשית רבה ל״ז).
[ל] 4ד״א שנער. שהיא מנוערת מן המצות בלא תרומה ובלא מעשרות ובלא שביעית. (בראשית רבה ל״ז).
[לא] 5ד״א שנער. שהם מתים בתשנוק, בלא נר ובלא מרחץ. (בראשית רבה ל״ז).
[לב] 6ד״א שנער. ששריה מתים נערים. (בראשית רבה ל״ז).
[לג] 7ד״א שנער. ששריה מביטין בתוכה עד שהם נערים. (בראשית רבה ל״ז).
[לד] ד״א שנער. שהעמידה שונא וער להקב״ה ואי זה זה נבוכדנצר. (בראשית רבה ל״ז).
[לה] רי״ש, אין ריש אלא מלכות בבל שנא׳ ותהי ראשית ממלכתו בבל. (אותיות דרע״ק).
[לו] 8עשרה מלכים מלכו מסוף עולם עד סופו וכו׳ המלך השני זה נמרוד שמשל מסוף העולם ועד סופו שהיו כל הבריות יראים ממי המבול ונמרוד הי׳ עליהם מלך, שנאמר ותהי ראשית ממלכתו בבל. (פרדר״א פי״א).
1. בדקדוקי סופרים מש״ס כת״י גורס ארך זו ארכת, כלנה זה נפגר. ומלת ״נינפי״ ליתא בשום כת״י ומביא שם הרבה גרסאות באלו השמות ואכמ״ל ועי׳ לעיל מאמר ד. וצרף לכאן.
2. במנח״י מכת״י גורס הדס ונציבין וקטיספון, ומביא שם גרסאות שונות, ועי׳ בתרגומים כאן, ובתוס׳ פסחים ג. הביאו דברי תרגום ירושלמי כמו שהוא לפנינו ולא בלשון התיב״ע.
3. שבת קיג: ירושלמי ברכות פד. מבואר דרשות אלו על הפסוק לקמן יא. ב. וימצאו בקעה בארץ שנער. ועי׳ איכ״ר פתי׳ כד.
4. שאינן נוהגות אלא בא״י.
5. בתשנוק, בפי׳ ב״ר כ״י בחנק, כאדם הנחוק מרוב הזוהמא.
6. שריה, ת״ח שבה עי׳ ברכות ח. א״ל לר״י איכא סבי בבבל תמה ואמר למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב (פי׳ ב״ר).
7. בירושלמי בברכות פ״ד ה״א לא מובא דרש זה, ובאיכ״ר פתי׳ כד. גורס ששריה נערים ״מבעטים״ בתורה. ולגי׳ זו נראה ששריה כפשוטו, ולא ת״ח כלעיל מאמר לב.
8. בילקוט המכירי תהלים עב. מביא הגי׳ שהיו כל הבריות יושבין במקום אחד ויראים ממי המבול, וז״נ. ובמדרש עשרת מלכים בקובץ מדרשים קטנים למהרח״ה צד לח. איתא שמלך מסוף העולם ועד סופו כו׳ וכל בני אדם היו יראים ממנו ומפני זה מלך כו׳ עי׳ לעיל מאמר כד.
וַהֲוָת רֵישׁ מַלְכוּתֵיהּ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאַרְעָא דְּבָבֶל.
The beginning of his kingdom was Babylon, Erech, Akad, and Kalneh in the land of Babylon.

וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר
וַהֲוָת רֵישׁ מַלְכוּתֵיהּ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאַרְעָא דְּבָבֶל
בבל – ארץ או עיר?
ת״א ״בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר״ – ״בְּאַרְעָא דְּבָבֶל״ מלמד שבבל הוא שם מדינה ואינה עיר כבפסוק ״לָשׂוּם אֶת אֶרֶץ בָּבֶל לְשַׁמָּה״ (ירמיהו נא כט). וכן כתבו התוספות: ״בבל הוא שם מדינה ולא שם העיר... ולא אשכחן שום דוכתא עיר ששמה בבל אלא מדינה היא״ (שבת לו ע״ב ד״ה נפקא מינה).⁠1
כנגד זאת, מן הפסוק ״הֲלָא דָא הִיא בָּבֶל רַבְּתָא דִּי אֲנָה בֱנַיְתַהּ״ (הלא זוהי בבל הגדולה שאני בניתיה, דני׳ ד כז) עולה לכאורה שבבל היא עיר שאין שייך לשון בניין על מדינה. וכן משמע להלן ״וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר, עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל״ (יא ח-ט) שהיתה זו עיר. אפשר שמטעם זה תרגם המיוחס ליונתן ״ראשית ממלכתו בָּבֶל״ – ״בָּבֶל רַבָּתִי״, לציין שבנוסף לארץ, ישנה גם עיר בבל. לכן תרגם בשמות ערים בבליות: ״וַהֲוָה שֵׁירוּיֵי מַלְכוּתֵיה בָּבֶל רַבָּתִי וַהֲדָס וּנְצִיבִין וּקְטִיסְפּוֹן בְּאַרְעָא דְפּוֹנְטוֹס״, וראה גם ״אהבת יהונתן״, ״חליפות שמלות״ ובביאורנו להלן ״וימצאו בקעה בארץ שנער״ (בראשית יא ב) בְּאַרְעָא דְּבָבֶל״.
1. אבל הרה״ג אביגדר נבנצל כתב ״דברי התוס׳ תמוהים מאד לענ״ד. עיין למשל ברכות נז ע״ב ״מר בריה דרבינא כי הוה מטי לבבל, הוה שקיל עפרא בסודריה״, ולכאורה כל ימיו היה חי במדינת בבל. אלא הכוונה לעיר בבל וכהנה רבות״.
והווה שרוי מלכותיה ב⁠(כ){ב}⁠ל הד⁠(ם){ס} ונציבין וקטיספי בארעא דבבלא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דבבל״) גם נוסח חילופי: ״דפונטוס״.
והות שירוי מלכותיה בבל רבתי והדס ונציבין וקטיספון בארעא דפונטוס.
And the beginning of his kingdom was Bavel the Great, and Hadas, and Netsibin, and Ketispon, in the land of Pontos.
והות שירוי מלכותיה בבל והדס ונציבין וקטיספון בארעא דבבל.
And the beginning of his kingdom was Bavel, and Hadas, and Netsibin, and Katispa in the land of Bavel.
[ד] וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה – חָרָן וּנְצִיבִין וְקַטּוֹסְפִין. בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר – זוֹ בָּבֶל.
לָמָה נִקְרָא שְׁמָהּ שִׁנְעָר? אָמַר רֵישׁ לָקֵישׁ: שֶׁשָּׁם נִנְעֲרוּ מֵתֵי דּוֹר הַמַּבּוּל.
דָּבָר אַחֵר: שִׁנְעָר – שֶׁהִיא מְנֹעֶרֶת מִן הַמִּצְווֹת, בְּלֹא תְּרוּמָה וּבְלֹא מַעַשְׂרוֹת וּבְלֹא שְׁבִיעִית.
דָּבָר אַחֵר: שִׁנְעָר – שֶׁהֵם מֵתִים בְּתַשְׁנִיק, בְּלֹא נֵר וּבְלֹא מֶרְחָץ.
דָּבָר אַחֵר: שִׁנְעָר – שֶׁשָּׂרֶיהָ מֵתִים נְעָרִים.
דָּבָר אַחֵר: שִׁנְעָר – שֶׁשָּׂרֶיהָ מַבִּיטִין בַּתּוֹרָה עַד שֶׁהֵם נְעָרִים.
דָּבָר אַחֵר: שִׁנְעָר – שֶׁהֶעֱמִידָה שׂוֹנֵא וְעָר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵי זֶה זֶה נְבוּכַדְנֶצַר.
ותהי ראשית ממלכתו בבל – שלקח המלכות בחזקה.
מַאי בָּבֶל, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּלוּלָה בְּמִקְרָא, בְּלוּלָה בְּמִשְׁנָה, בְּלוּלָה בְּתַלְמוּד.
וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה – אַרָם וּנְצִיבִין וּקְטִיפִין. בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר – זוֹ בָּבֶל שֶׁהִיא מְנוֹעֶרֶת מִן הַמִּצְווֹת בְּלֹא תְּרוּמָה וּבְלֹא מַעֲשֵׂר וּבְלֹא שְׁבִיעִית. שִׁנְעָר – שֶׁהֵן מֵתִים בְּתִשְנוּק בְּלֹא נֵר וּבְלֹא מֶרְחָץ. שִׁנְעָר – שֶׁשָׂרֶיהָ מֵתִים נְעָרִים. שִׁנְעָר – שֶׁשָּׂרֶיהָ מַבִּיטִין בַּתּוֹרָה עַד שֶׁהֵן נְעָרִים. דָּבָר אַחֵר: שִׁנְעָר – שֶׁהֶעֱמִידָה שׂוֹנֵא וְצָר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵי זֶה, זֶה נְבוּכַדְנֶאצַּר.
וכאן אול מלכה באבל ואלברס ואכד וכלנה פי בלד אלשינור.
והייתה ראשית ממלכתו בבל, והברס, ואכד, וכלנה בארץ שנער.
ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה – ארבעה מלכיות תחתיו.
בארץ שנער1שכל מתי מבול ננערו שם. 2לפי שהיתה צולה. וכן הוא אומר האומר לצולה חרבי (ישעיה מ״ד:כ״ז).
3ד״א: ארץ שנער – שננערת מן המצות לא תרומה ולא מעשרות.
1. שכל מתי מבול ננערו שם. בב״ר פל״ז שנער זו בבל למה נקרא שמה שנער אמר ר״ל ששם ננערו מתי דור המבול. וכ״ה שבת קי״ג ע״ב. ועי׳ ירושלמי ברכות פ״ד ה״א שם איתא פלוגתת ר׳ יוחנן ור״ל.
2. לפי שהיתה צולה. לדעתי יש לתקן שצ״ל ולמה נקרא שמה מצולה לפי שהיתה צולה. וזה ליתא בב״ר שם רק הוא בפתיחתא איכה רבתי סי׳ ל״ג בסוף המאמר ר׳ יהושע דסכנין בש״ר לוי פתת וזכור את בוראך אר״י האומר לצולה חרבי זה בבל. למה נקראה שמה מצולה ששם צללו מתי מבול. ואח״כ מובא שם למה נקרא שמה שנער כמו שהוא בב״ר פל״ז. ובגמ׳ שבת שם א״ר יוחנן למה נקרא שמה מצולה שכל מתי מדבר נצטללו לשם.
3. ד״א ארץ שננערת מן המצות. ב״ר שם ואיכה רבתי שם וילקוט רמז ס״ב. וע״ע בירושלמי ברכות פ״ד ה״א.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

והנה מלך על בבל אחר הפלגה, הטעם: מעת הפלגה.
ואמר כי: ממלכתו לשון מפעיל. ואיננה כי אם שם ממש, ובלשון הקודש אין השמות נשמרים כמו הפועלים.
ותהי ראשית ממלכתו – כבש בבל ומלך עליה ואחר כן כבש ארך ואכד וכלנה – שארבעתן בארץ שנער.
או ארבעתן כבשן בתחלה ואחר כך כבש מדינות אחרות שלא נזכרו.
ותהי ראשית, first he conquered Babylon, and established himself as king there. Subsequently, he conquered ארך, אכד, and כלנה, all of which are part of the land known as the land of Shinor. After that he went on to conquer many more and more distant lands.
(י-יב) ותהי ראשית ממלכתו וכו׳ – בתחילה הייתה מלכותו מצער, אבל באחריתו הרחיב גבולו שמן הארץ ההיא יצא לאשור וכו׳ ומלך בכלא ארץ אשור.
אשור – כמו לאשור.⁠1
ואת רסן בין נינוהב וגו׳ – בנה רסן בין נינוהג ובין כלח, וחיבר נינוהד וכלח יחדיו, והיו דומות לעיר גדולה, ולכך נקראת נינוהה העיר הגדולה.⁠2
דבר אחר: מן הארץ ההיאו יצא אשור – שם איש, כמו שפר״ש.
ונמצא במדרש: מה ראה הקב״ה להעמיד נביא להוכיח נינוהז יותר מכל שאר אומה? אלא בזכות אשור שהיה צדיק שבנה את נינוה,⁠ח כדכתיב: מן הארץ ההיא יצא אשור – פירוש: מן העצה ההיא יצא אשור שלא הסכים לדור הפלגה, וצדיק היה. ולבסוף כתיב: גם אשור נלוה עמם (תהלים פ״ג:ט׳), שלבסוף סרח.⁠3
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
3. שאוב מספר הג״ן בשם אביו. בדומה מופיע גם בכ״י אוקספורד 271/8.
א. כן בכ״י מינכן 224.
ב. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״ננוה״.
ג. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״ננוה״.
ד. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״ננוה״.
ה. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״ננוה״.
ו. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״ההיא״.
ז. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״ננוה״.
ח. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״ננוה״.
(10-12) 'ותהי ראשית ממלכתו וגו, "at the beginning his kingdom extended only to Babylonia and Accadia, extending eventually throughout the whole region of Shinor. Eventually he even conquered the region of Ashur. (northeast) Ashur had emigrated as he could not stand Nimrod's anti-God attitude.
אשור, as if the Torah had written: לאשור, "to Ashur.⁠" [According to this interpretation Ashur here was not the name of a person but of the city he had founded. Ed.]
ואת רסן בין נינוה, "and the great city of Nineveh situated between Ressen and Kolach". He linked all three cities into one great metropolis. This is the reason why subsequently we find Nineveh referred to as: "the great city.⁠"A different interpretation of the phrase: "and from this land Ashur emigrated.⁠" The word Ashur is the name of a man, as suggested by Rashi, who described Ashur as being disgusted with his own children acclaiming Nimrod as deity, so much so that he decided to move far north east. In a Midrash, the source of which our author does not quote, the question is raised why God appointed a special prophet to warn the city of Nineveh of impending destruction if its people did not mend its ways. The answer given is that that this was in recognition of the courageous conduct of its founder Ashur, who had dissociated himself from Nimrod's pantheistic kingdom. That Midrash cites our verse as the source for God's special consideration for Nineveh's people. The Midrash interprets the words: מן הארץ ההיא יצא אשור, as if the Torah had written: 'the plan that prompted Ashur to move far away from the domain of Ni rod, eventually paid dividends by the inhabitants of their capital being given 40 days during which to reform heir lifestyle.⁠" In Psalms 83,9, we are told that eventually also the Kingdom of Ashur turned anti Israel, as when they conquered the territories of the northern kingdom of the ten tribes and exiled its inhabitants in 722 B. C and that is why the Babylonians not long afterwards conquered the Kingdom of Ashur that had been predominant in that region. Rabbi Shimon ben Lakish explains that the error made by the people of Ashur was that they thought the family of Put (verse 7) had become extinct, until we find in the Book of Ezekiel 30,5 that "both Put, Lud, and a mixed multitude of non pure ancestry,⁠" is mentioned by the prophet as among the nations falling victim to conquerors together with the Egyptians whom they had supported. The reason that these details have not been spelled out in the Torah is that if you enumerate all these tribes we would think that there had been more than the 70 nations of which the Torah speaks after the fall of the Tower.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ותהי ראשית ממלכתו בבל – וזה להודיע שמפני מלכותו קרה, כשבאו האומות בארץ שנער, שנעשתה המצאת העיר והמגדל כדי שתתפשט מלכותו על כל המין האנושי באמצעות אל נכר כללי לכל המין, ׳אליו גוים ידרשו׳, כענין עצת ירבעם כאשר ירא דרישת המקדש.
ותהי ראשית ממלכתו בבל, the Torah mentions this to explain that because of Nimrod’s powerful and relatively civilised kingdom all the people moved to the valley of Shinor to be within the orbit of his power and influence. The illusion of great power, augmented by unity of purpose, led to their insurrection against God, and to their downfall. Central symbols always exercised a gravitational pull on people’s minds, as we see even among the Jewish people in the efforts by Jerobam to counteract the centrality of the Temple in Jerusalem. (Kings I 12,26)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[א] ותהי ראשית ממלכתו בבל
[1] יומא פרק ראשון דף י ע״א (יומא י.)
וְכַלְנֵה: ברוב ס״ס הנו״ן בצירי, וכן כת׳ א״ת. ועיין1 עמוס ו׳. [וְכַלְנֵה].
1. ועיין: מ״ש עמ׳ ו ב (׳כלנה׳).
ותהי ראשית ממלכתו בבל – לדעתי זהו הקדמה ללמדנו ענין דור הפלגה הנזכר למטה בענין. כי לאיזו צורך כתב אנה היה ראשית ממלכת הרשע הזה? ועוד כמו שהודיע ראשית ממלכתו, למה לא הודיע עד היכן התפשטה מלכותו? אבל אין מלת ״ראשית״ פה על ההתחלה אלא כמו שפרשנו בראש המקרא, וכמו ״וראשית שמנים ימשחו״,⁠1 השמנים החשובים. וכן ״ותהי ראשית ממלכתו״, עיקר וחשיבות ממלכתו היתה ״בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער״, שעל המחוז הזה הודיע אחרי כן כי שם נקבצו אנשי דור הפלגה. והיה נמרוד מולך במקום החזק ההוא, ומשם כתב שטנה, וצוה חקים על ראשי האומות שבכל מדינה ומדינה. ובפרשה הסמוכה אפרש בעז״ה.
1. עמוס ו, ו.
ראשית ממלכתו היתה בבל – לא שהוא היה המלך הראשון בארץ, כמו שכתבו כותבי דברי הימים לעמים, שהרי נביאי אמת העידו כי אשור בן שם מלך שם תחלה. ישעיהו אמר, הן ארץ כשדים זה העם לא היה אשור יסדה לציים (ישעיהו כ״ג:י״ג) – הוא יסדה בהיותה מלאה ציים, חיות רעות ואנשים פרועים (ווילדע). ומיכה אמר, ורעו את ארץ אשור בחרב, ואת ארץ נמרד בפתחיה (מיכה ה׳:ה׳), הרי שאשור משל בה תחלה, ולאחר ימים ירד נמרד לתוכה וגברה ידו ומלך, ויצא אשור משם, והוא שכתוב כאן משם יצא אשור (בראשית י׳:י״א), וידוע שבבל וכשדים אחד הם בכל הנביאים.
ותהי ראשית ממלכתו וגו׳ – נראה שהוא בנה את הערים האלה כמו שאמר אח״כ שבנה את נינוה וכו׳.
ארך – תרגום ירושלמי והיירונימוס ומר אפרֵים סורי אומרים שהיא Edessa בארם נהרים, וראזנמילר וגעזעניוס נוטים לדעת Salmasius ובושארט האומרים שהיא Areca בארץ בבל, ומהעיר הזאת אומרים שהם הנזכרים בעזרא (ד׳:ט׳) בשם אַרְכְוָיֵא.
אכד – וראזנמילר וגעזעניוס נוטים לדברי קלעריקוס שהיא עיר Sacada שהזכיר תַלְמַי (Ptolemaeus) ואמר שהיא מעט למטה מנינוה, קודם שיִשָפֵך נהר ליקוס לתוך חדקל.
כלנה – לדעת Quatremere היא עיר Kolwan הרחוקה חמשה ימים מבבל.
שנער – הארץ שסביבות בבל, ולא נדע עד היכן נמשכה.
The beginning of his kingdom, etc. Apparently this means that he built these cities, as it says in the next verse, “And he built Nineveh,” etc.
Erech. The Jerusalem Targum, Jerome, and St. Ephraem the Syrian identify this with Edessa in Syria. Rosenmueller and Gesenius, however, incline to the view of Salmasius and Bochart and identify it with Areca [Warka] in Mesopotamia. They say that the natives of this city are the ones mentioned in Ezra 4:9 under the name Arkevaye (“Archevites”).
Akkad. Rosenmueller and Gesenius incline to the view of Clericus identifying this with the city of Sacada, mentioned by Ptolemy, who placed it slightly below Nineveh, before the river Likus empties into the Tigris.
Calneh. According to Quatremère, this is the city of Kolwan, five days’ journey from Babylon.
Shinar. The land surrounding Babylon; we do not know its extent.
ממלכתו – המילה היחידה בעברית הקרובה ל״מלך״ היא ״מלק״, בהיגוי של אות קו״ף [המורה שהוא יותר חזק מ״מלך״], שהוראתה: ללחוץ בחזקה כדי להסיר את הראש. בהתאם לכך, אולי זהו תפקידו של המלך: הוא משרת כראש לעמו, והכל מתייעצים עמו. צרכי כל העם הם תחת אחריותו, כביכול מוטלים ״על ראשו״ – ראשו במקום ראשם. מכאן גם המילה הארמית ״נמלך״ – להתייעץ באחר, לעשות את האחר לראש, כביכול.
אולי אפשר לומר כך על אותיות השורש בלשון העברית: כל אות מהשורש מייצגת מושג המובע באותו שורש. שכן למחציתן של כ״ב אותיות האלף⁠־בית העבריות יש משמעות ברורה, ותיבת ״מלך״ היא הוכחה טובה. מושג המלך כלול בסימנים מ׳, ל׳, ך׳. מ׳ – הכל בא ממנו. ל׳ – הכל חוזר אליו. כ׳ – הוא מהווה דוגמא ושאיפה לכל. כאן מונח ההבדל שבין ״מלך״ ל״מושל״. ב״משל״ חסרה אות הכ׳ המורה על דוגמא ומופת. מלך, ובפרט מלך ישראל, מהווה דוגמא לעמו, הוא האציל והחכם, המאיר לעמו את הדרך. ואכן בתנ״ך יש למלכות ייעוד במסגרת מלכות ה׳, המיוסדת בארץ. תקווֹתינו ותקווֹת האנושות עתידות יום אחד להתממש על ידי המלך המשיח. לעומת זאת, המושג ״משל״ אינו מציין דוגמא אישית ומוסרית. ה״מושל״ קובע טיבם של דברים או מה עליהם להיות (אות שי״ן) [עיין דוגמאות בפירוש לקמן כה, ה]. זהו גם פירושו של ״מָשָׁל״ – פתגם או סמל. ה״מָשָׁל״ מבטא מה טיבו של דבר או מה עליו להיות.
ארך אכד וכלנה. בב״ר הרן? — ונציבין — וקטוספין Nisibi Ctesifonte ומיכאליס וגיזיניוס תרגמו שניהם כלנה קטיסיפון, ומיכאליס תרגם אכד נציבין.
ותהי וגו׳ – תחילה הוא השתלט על ארבע הערים בבל, ארך, אכד, וכלנה1 שבארץ שנער ומלך בהן.
1. כאן מנסה המחבר לזהות ערים אלה, אך לא מצאתי ענין לתרגם דבריו בזה, ור׳ הערה 36 (המ׳).
בבל וגו׳ – בבל כמשמעה, ארך זה אוריכות, אכד זה בשכר, כלנה זה נופר נינפי.⁠1 (שם שם)
בארץ שנער – תניא, למה נקרא שמה שנער, א״ר יוחנן, שכל מתי מבול ננערו שם,⁠2 ור׳ אבהו אמר, שמנערת עשיריה.⁠3 (זבחים קי״ג:)
בארץ שנער – תניא, למה נקרא שמה שנער, שהם מתים בתשנוק בלא נר ובלא מרחץ,⁠4 דבר אחר, שהם מנועים מן המצות בלא תרומה ובלא מעשר,⁠5 דבר אחר שנער, שהעמידה שונא וער להקב״ה, ואיזה הוא – זה נבוכדנצר.⁠6 (ירושלמי ברכות פ״ד ה״א)
1. ועיין בעזרא (ד׳ ט׳) אפרסיא ארכויא בבליא שושנכיא, ופירש״י ארכויא הם בני ארך שנאמר וארך ואכד וכלנה, עכ״ל, ויתכן שגם יתר השמות מכוונים להשמות שבאלו הפסוקים עם איזו שנויים.
2. מפני שהיא עמוקה מאד, ואשר ע״כ נקראת בבל [שהיא גם שנער] בשם מצולה וכמש״כ בישעי׳ מ״ד האומר לצולה חרבי, יעו״ש במפרשים.
3. אולי הפי׳ שאין קיום לעשרם, או שאין העשירות מתקנת נפשם, וכמ״ש בביצה ל״ב ב׳ עתירי בבל יורדים לגיהנם מפני שאין מרחמין על הבריות, ושנער הוא בבל, כמבואר בפרשה הסמוכה (י״א ב׳ – ט׳). והנה אע״פ שאין הכרח לדרוש מה שנקראת מתחלה שם עיר זו בשם שנער, אך כן דרך חז״ל לדרוש שמות, וכמ״ש בברכות ז׳ ב׳ על הפ׳ אשר שם שמות בארץ (תהלים מ״ו) אל תקרא שמות אלא שמות, יעו״ש, וע״ע בדרשא הבאה מענין זה.
4. על הפסוק בפ׳ בא את אשר התעללתי במצרים תרגם יונתן ית מה דשניקית מצראי, ולפי״ז י״ל דהכונה שמתים כמזולזלים והוללים שאין עומדין לפני מטתן בנר ואין רוחצין ומטהרין גופן, שכל אלה הם דרך כבוד ומניעתם – דרך בזיון. וטעם הדבר שנהגו כן י״ל ע״פ מ״ש בשבת כ״ה ב׳ על הפסוק ותזנת משלום נפשי (איכה ג׳) זו הדלקת נר בשבת, נשיתי טובה – זו בית המרחץ, וכתבו המפרשים דתפס רק שני דברים אלו משום דשמן ועצים היו יקרי המציאות בבבל [ושנער היא בבל כמבואר בפרשה הסמוכה (י״א ב׳ וט׳)], ולכן לא שמשו בהם גם לצרכי מתים. ומה שראו חז״ל בכלל לדרוש המלה שנער לענין זה י״ל משום דבלשון רומי הוי באור המלות סינ״י אאו״ר – בלי אור, וסינ״י ארו״ר – בלי מרחץ, וידוע כי חז״ל השתמשו הרבה בלשון רומי, ולאשר כי הברת המלות קרובה למלת שנער לכן דרשוה מענינים אלה, וכן מצינו הרבה לחז״ל שדרשו על יסוד זה שכן בלשון פלוני קורין לדבר פלוני כך וכך, כנודע, ואין להאריך.
5. נראה דר״ל מן המצות התלויות בארץ.
6. ע׳ ישעי׳ י״ד שהעיז לומר אעלה על במתי עב אדמה לעליון.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקונירמב״ןאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןמנחת שיר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהשד״לרש״ר הירשאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יא) מִן⁠־הָאָ֥רֶץ הַהִ֖וא יָצָ֣א אַשּׁ֑וּר וַיִּ֙בֶן֙ אֶת⁠־נִ֣ינְוֵ֔ה וְאֶת⁠־רְחֹבֹ֥ת עִ֖יר וְאֶת⁠־כָּֽלַח׃
From that land, he went to Assyria,⁠1 and he built Nineveh, Rechovot Ir,⁠2 Kalach,
1. he went to Assyria | יָצָא אַשּׁוּר – This assumes that Nimrod is the subject of the sentence (Targum Yerushalmi (Yonatan), R"Y Bekhor Shor, Ramban). Alternatively: "Asshur went out", with Asshur referring to a person (Bereshit Rabbah 37:4, Rashi).
2. Rechovot Ir | רְחֹבֹת עִיר – This assumes that this is a proper name of a city. Alternatively: "city squares", with "רְחֹבֹת" meaning "wide open spaces", as in Bereshit 19:2 (see R. D"Z Hofmann similarly).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[לז] 1מן הארץ ההוא יצא אשור. תהי רב יוסף אשור זה סילק. (יומא י.).
[לח] 2ויבן את נינוה, ואת רחובות עיר, ואת כלח, נינוה כמשמעו, רחובות עיר זו פרת דמישן, כלח זו פרת דבורסיף. (יומא י.).
[לט] 3מן הארץ ההוא יצא אשור וגו׳, מן העצה ההיא יצא אשור, כיון שראה אותן באים לחלוק על הקב״ה פנה מארצו, אמר לו הקב״ה את יצאת לך מארבע, חייך שאני פורע לך ונותן לך ד׳, ויבן את נינוה ואת רחובות עיר ואת כלח ואת רסן, תלתסר, ולא עשה, אלא כיון שבא ונשתתף עמהן בחורבן בית המקדש אמר לו הקב״ה אתמול אפרוח עכשיו ביצה, אתמול מפריח מצות ומעשים טובים עכשיו מכונן כביצה אתמהא, לפיכך (תהלים פ״ג:ט׳) היו זרוע לבני לוט סלה, ללוט. (בראשית רבה ל״ז).
[מ] 4ארבעה חסידים היו שם בדור הפלגה שם ועבר ונח ואברהם, שם ועבר ואברהם הטמינו עצמן, אשור פירש מהן, שנא׳ מן הארץ ההיא יצא אשור, אל תקרי מן הארץ ההיא, אלא מן העצה ההיא, הלך ובנה נינוה לפיכך חמל עליה בימי יונה ולא הפכה, אבל נח עמד ומסר עצמו על קדושת השם והיה מוחה בהם ולא קבלו ממנו. (ילמדנו).
1. בש״ס כת״י בד״ס הגי׳ זו סליק, וכ״ה בד״ו וש״ר ומביא שם בהגהות גי׳ חדשה מכתי״ל אשור זה ״נח״ וכתב רבי אליקום אשור זה נח שלא היה בעצת דור הפלגה שיצא מעצתם כדמתרגמינן מן עצה ההוא נפק וכן הביא נוסחא זו בתוס׳ רי״ד ועי׳ לקמן מאמר לט. ולעיל פ״ב מאמר ריג. מגמ׳ כתובות י. ומ״ש בבאור שם, ובפס״ז לך יב, א. מן הארץ ההוא יצא אשור מתרגמינין מן עצה ההוא נפיק אשוראה, זה אברהם אבינו, והוא דבר חדש, ועי׳ לקמן מאמר מ.
2. עי׳ לקמן מאמר מא.
3. עי׳ לקמן מאמר מ. פס״ר פל״ג, ומדרש תהלים קיח. תלתסר, בערוך גורם ואת רסן זו תלסר, ועי׳ בתיב״ע כאן. ולא עשה, לא עמד בצדקו.
4. מובא מכת״י תלמוד תורה באו״מ כת״י ח״א (עג.) וצ״ב שמתחיל ארבעה חסידים כו׳ וחושב גם אשור ביניהם והוי חמשה א״כ, אמנם במדרש תהלים פקי״ח איתא מאמר זה בשינוי לשון חמשה צדיקים עמדו בעולם, נח, עבר, ושם, ואשור, ואברהם, נח לא הקפיד לעבוד אלא עמד ונטע כרם, שם ועבר הטמינו את עצמן, אשור אמר האיך אני דר בין הרשעים הללו והלך לו שנאמר מן הארץ ההיא יצא אשור, ועי׳ במדרש הלל בבהמ״ד ח״ה בקצת שינוי, ועי׳ בסדא״ר פ״כ שאשור איש כשר היה מן העצה, כלשון הזה אל תקרי מבואר בסדרי אליהו זוטא פכ״ה ואשור היה יודע ולא מיחה בבני דור הפלגה ומניין שהיה יודע אשור שמו של הקב״ה שנאמר מן הארץ ההיא יצא אשור אל תקרי מן הארץ אלא מן העצה ההיא. ועי׳ לעיל מאמר לט. מב״ר, ובמאמר לז. בבאור מה שהבאתי מפס״ז דמתרגמינן מן עצה ההוא, וכן יש ס״א דגורסים כן בתרגום אונקלוס עי׳ בנל״ג, וכדברים אלו מבואר בפי׳ המחזור כת״י מובא בלקוטים ממדרש איוב איש היה בארץ עוץ, ארץ שנוטלים בה עצות רעות על הקב״ה שנאמר מן הארץ ההיא יצא אשור ומתרגמינן מן עצה ההיא. ובהערות מביא מנמוקי ר׳ נחשון גאון כת״י מהגניזה שבמצרים שכ׳ אשור צדיק גמור היה שנאמר מן הארץ ההוא יצא אשור יצא מעצת אנשי דור הפלגה ויבן את נינוה ונשא אשה והוליד, ותוכן מאמר הנ״ל מובא ברש״י איוב א, א. רש״י תהלים פג, ט. ורש״י יחזקאל ל. ד. ומובא בפי׳ התוס׳ בהד״ז ובאמרי נועם כאן. ובחזקוני מביא ג״כ בשם מדרש בזכות אשור שהיה צדיק שפירש מן העצה עיי״ש, ועי׳ פירש״י כאן. ובמדרש אגדה באריכות התוכן המבואר בדברי רש״י ועי׳ במדרש הגדול.
מִן אַרְעָא הַהִיא נְפַק אַתּוּרָאָה וּבְנָא יָת נִינְוֵה וְיָת רְחוֹבוֹת קַרְתָּא וְיָת כָּלַח.
The Assyrians departed that land and built Nineveh, Rechovos Ir, and Kalach,

מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח
מִן אַרְעָא הַהִיא נְפַק אַתּוּרָאָה וּבְנָא יָת נִינְוֵה וְיָת רְחֹבֹת קַרְתָּא וְיָת כָּלַח
אַשּׁוּר – מקום או אומה?
״מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר״ הוא פסוק קשה, שהרי אשור הוא מבני שם כמפורש להלן ״בני שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר״ (כב) ומה טעם להזכירו כאן אצל בני חם? אפשר שמטעם זה תרגם המיוחס ליונתן ״מִן אַרְעָא הַהִיא נְפַק נִמְרוֹד וּמְלַךְ בְּאַתּוּר״.⁠1 כלומר, בהמשך לכתוב על נמרוד שהוא מבני חם, נאמר עליו עוד שיצא מארצו אל אשור השייכת לבני שם, וכן פירש רמב״ן.⁠2 ואולם בכמה מדרשים מתבאר פסוקנו כמאמר מוסגר על אשור בנו של שם: אשור ״יצא מן הארץ״ ונפרד מנמרוד כדי לא להשתתף בחטא דור הפלגה, וכדרך זו פירש רש״י.⁠3
אבל אונקלוס שתרגם ״יָצָא אַשּׁוּר״ – ״נְפַק אַתּוּרָאָה״, מפרשו על העם; יצאו האשורים. ואילו סבר כמיוחס ליונתן שמדובר בנמרוד שיצא לאשור, היה לו לתרגם אַתּוּר כשם מקום דוגמת ״קִדְמַת אַשּׁוּר״ (בראשית ב יד) ״לְמַדִינְחָא דְּאַתּוּר״. תרגומו אַתּוּרָאָה מלמד שאין הכוונה לשם מקום אלא לעם האשורי.⁠4
1. התרגום בשלמותו הוא ״מִן אַרְעָא הַהִיא נְפַק נִמְרוֹד וּמְלַךְ באַתּוּר דְלָא בְּעָא לְמֶהֱוֵי בְּעֵיטַת דָרָא דִפְלוּגְתָא״. התוספת ״דלא בעא״ נראית כשיבוש ששורבב מת״י ות״נ. אלה תרגמו ״מִן אַרְעָא הַהִיא נְפַק אַתּוּר דְלָא בְּעָא״ וכו׳ ולפי דרכם הכתוב נאמר לשבחו של אשור בן שם (כב״ר וכרש״י). ואולם המיוחס ליונתן שפירש על נמרוד ולגנאי אינו יכול לתרגם כך.
2. רמב״ן: ״מן הארץ ההיא – במלכו עליה, יצא אשור – פתרונו יצא אל אשור, כי אשור מבני שם היה... ולכך תקרא ארץ אשור ארץ נמרוד, כמו שנאמר וְרָעוּ אֶת אֶרֶץ אַשּׁוּר בַּחֶרֶב וְאֶת אֶרֶץ נִמְרֹד בִּפְתָחֶיהָ״ (מיכה ה ה) וארץ נמרוד ירמוז אל נינוה ואל רחובות עיר ואל כלח״.
3. רש״י: ״מן הארץ וגו׳ – כיון שראה אשור את בניו שומעין לנמרוד ומורדין במקום לבנות המגדל, יצא מתוכם״. והשווה רש״י לפסוק ״גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם״ (תהלים פג ט): ״גם אשור – אף אשור שהיה נזהר עד היום משאר עצה סכלה ולא יתחבר עם מרעים כמה דאת אמר ״מן הארץ ההיא יצא אשור״ שיצא מעצת דור הפלגה, כאן נלוה עמם ועזרם לרעה״. וכן בב״ר לז: ״מן הארץ ההיא יצא אשור – מן העיצה ההיא יצא אשור. כיון שראם באים לחלק על הקב״ה פינה מארצו, אמר לו הקב״ה אתה יצאת לך מארבע חייך שאני נותן לך ארבע ויבן את נינוה ואת רחובות עיר ואת כלח ואת רסן״. וכן במדרש ילמדנו (בראשית אות מט, לא ע״א): ״ארבעה חסידים היו שם בדור הפלגה: שם, ועבר, ונח, ואברהם. שם ועבר ואברהם הטמינו עצמן. אשור פירש מהם, שנ׳ מן הארץ ההיא יצא אשור, אל תקרי מן הארץ ההיא אלא מן העצה ההיא״. [והוסיף הרה״ג אביגדר נבנצל: אולי בגלל שאשור לא השתתף במגדל בבל, זכה לנבואת יונה להצלת נינוה].
4. לא פעם אונקלוס מבחין בין שם העם לשם הארץ גם כשבעברית אין הבדל ביניהם, ולדוגמה השווה: ״וַיֻּגַּד למלך מצרים״ (שמות יד ה) ״למלכא דְּמִצְרַיִם״ לעומת ״וירדפו מצרים אחריהם״ (שמות יד ט) ״וּרְדַפוּ מִצְרָאֵי״. אבל מה שכתב ״אהבת יהונתן״ שגם אַתּוּרָאָה בת״א משמעו אל אשור אינו נכון, כי בארמית ״כל תיבה שצריכה למ״ד בתחילתה הטיל לה ה״א בסופה״ כמבואר להלן ״הֶרָה נסו״ (בראשית יד י) ״לְטוּרָא עֲרַקו״.
מן ארעא ההיא נפק אתוריאא ובנה ית נינוה וית פלטיותא דקרתא וית הדיףב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתוריא״) גם נוסח חילופי: ״אתווריה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פלטיותא דקרתא וית הדיף״) גם נוסח חילופי: ״פלטייוות קרתא וית חדיי⁠(ת){ב}״.
מן ארעא ההיא נפק נמרוד ומלך באתור דלא בעא למיהוי בעיטת דרא דפלוגתא ושבק ארבע קוריין אילין ויהב ליה י״י בגין כן אתרא ובנא ארבע קוריין אוחרנין ית נינוה וית פלטיאת קרתא וית חדיות.
From that land went forth Nimrod, and reigned in Athur, because he would not be in the counsel of a divided generation. And he left those four cities; and the Lord thereupon gave him a place; and he built four other cities, Nineveh and Pelatiath, Kartha and Parioth.
מן ארעא ההוא נפק אתורייא ובנא ית נינוה וית פלטייתא דקרתא וית חריית.
From that land he went out towards Athur, and builded Nineveh, and Pelatiath-Kartha, and Hadiath.
מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר – מִן הָעֵצָה הַהִיא יָצָא אַשּׁוּר, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָן בָּאִים לַחְלֹק עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּנָה מֵאַרְצוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתְּ יָצָאתָה לְךָ מֵאַרְבַּע, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְךָ וְנוֹתֵן לְךָ אַרְבַּע, וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח וְאֶת רֶסֶן, תְּלַתְסַר, וְלֹא עָשָׂה, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁבָּא וְנִשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן. בְּחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶתְמוֹל אֶפְרוֹחַ עַכְשָׁו בֵּיצָה, אֶתְמוֹל מַפְרִיחַ מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, עַכְשָׁו מְכוֹנָן כַּבֵּיצָה, אֶתְמְהָא, לְפִיכָךְ: הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט סֶלָה (תהלים פ״ג:ט׳), לִלְוָט.
לשונאי ועושה חסד לאלפים (שמות כ׳:ה׳-ו׳), בשעה שאמר הב״ה ליונה קום לך אל נינוה (יונה א׳ ב׳). א״ל יונה רבון העולמים מה נשתניתי אני מן הנביאים שהם מתנבאין ממקומן אל העיירות ועל האומות ולי אתה אומר לך אל נינוה, איני עושה זה אלא שאני פורע מה שעשה זקנם עמי שהניח ארצוא ויצא בשביל כבודי, שנאמר מן הארץ ההיא יצא אשור. אברהםב נצטער בשבילי ויצא ברגליו, אף אתה קום לך אל נינוה ברגליך, הוי לשנאי ועושה חסד.
מן הארץ ההיא יצא אשור – ר׳ אליעזר אומר מפני מה לא מיחה בהם אשור מפני שהיה יודע שעתיד לצאת ממנו סנחריב שהיה מחרף ומגדף כלפי מעלה, ואם ימחה בהם הם אומרים לו, זרעו של אותו האיש מרגיז להב״ה ובנו אתה מוחה, לך מחה בזרעך, לכך מן הארץ ההיא יצא אשור.
א. כן נראה בכ״י. במהדורת אלבק: ״ארצי״.
ב. כן בכ״י. ואולי צ״ל: ״אשור״.
מן הארץ ההוא יצא אשור1לפי שראה אשור שבניו מורדין בהקב״ה ובנו עיר ומגדל בארץ שנער במלכות נמרוד. ולמה נקרא שמו נמרוד, שמרד בהקב״ה, יצא מעצתם והלך לו לארץ אחרת ולפיכך נתן בו הקב״ה רוח ובינה ובנה נינוה ורחובות עיר וכלח ורסן. ולפי שברח מהם ולא רצה להיות בעצתם למרוד בהקב״ה, לכך כשחטאו בני נינוה אמר הקב״ה ליונה בן אמתי שילך לשם וינבא עליהם, אמר לו הקב״ה אביהם יצא מארצו לכבודי, לכך לך בשליחות אל בני עירו מה שלא מצינו בשאר הנביאים שהלכו לעיירות של אומות העולם, אע״פ שהיו מתנבאים עליהם.
1. לפי שראה אשור. ב״ר פל״ז אות ד׳ ורש״י עה״ת ולקח טוב.
(יא-יב) מִן הָאָרֶץ הַהִיא יָצָא אַשּׁוּר – מִן הָעֵצָה הַהִיא יָצָא אַשּׁוּר כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁהֵן בָּאִין לַחֲלוֹק עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּנָה מֵאַרְצוֹ, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה יָצָאתָ לְךָ מֵאַרְצְךָ חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְךָ וְנוֹתֵן לְךָ אַרְבַּע, וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח וְאֶת רֶסֶן, וְלֹא עָשָׂה אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁבָּא וְנִשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶם בְּחָרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶתְמוֹל אֶפְרוֹחַ עַכְשָׁיו בֵּיצָה, אֶתְמוֹל מַפְרִיחַ מִצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים עַכְשָׁיו מְכוֹנָן כְּבֵיצָה אֶתְמְהָא, לְפִיכָךְ (תהלים פ״ג:ט׳) ״הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט סֶלָה״, לִלְוַוט.
וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח וְגוֹ׳ – (וְאֶת רֶסֶן) אֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם רֶסֶן הִיא הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אִם נִינְוֵה הִיא הָעִיר הַגְּדוֹלָה מִן מַה דִּכְתִיב ״וְנִינְוֵה הָיְתָה עִיר גְּדוֹלָה״, הֲוֵי נִינְוֵה עִיר הַגְּדוֹלָה.
ומן ד׳לך אלבלד כ׳רג׳ אשור ובנא נינוה וקריה אלרחבה ואלאבלה.
מן הארץ ההיא יצא אשור ובנה את נינוה ואת העיר רחובות ואת אלאבלה1.
1. ״אלאבלה״ הוא שם המקום העתיק Apologos או Ubulu, שהיה נמל חשוב בדרום עיראק, ליד הבצרה.
מן הארץ ההיא – כיון שראה אשור את בניו שומעין לנמרוד ומורדים במקום לבנות המגדל, יצא מתוכם.
מן הארץ וגו'‏ OUT OF THAT LAND WENT FORTH ASSHUR – As soon as Asshur saw that his sons listened to Nimrod, rebelling against the Omnipresent by building the Tower, he went forth out of their midst (Bereshit Rabbah 37:4).
מן הארץ ההוא יצא אשור1מן העצה ההיא יצא אשור. 2הניח ד׳ מקומות ובנה ד׳ תחתיהם. דכתיב ויבן את נינוה ואת רחובות עיר ואת כלח ואת רסן.
1. מן העצה ההיא יצא אשור. ב״ר פל״ז וילקוט שם. ור״ל מן העצה של הארץ ההיא שלא היה עמהם בעצה כלל.
2. הניח ד׳ מקומות. ב״ר שם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

וטעם מן הארץ ההיא יצא אשור – הואא בן יפת. וזה היה אחר הפלגה. והמלך אשר מלך על בבל בתחלה היה נמרוד.
ובעל סדר עולם פירש: כי בימיו נפלגה הארץ (בראשית י׳:כ״ה) – שהוא היה מלך על השבעים.
א. כן בכ״י פריס 176, ס״פ I.24, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: והוא.
[OUT OF THAT LAND WENT FORTH ASSHUR.] Asshur was the son of Japheth.⁠1 The events related in this verse took place after the dispersion following the building of the Tower of Babel. Nimrod was the first king over Babel.⁠2 According to Seder Olam, Nimrod was king over the seventy who built the tower, and it was in his time that the dispersion took place.⁠3
1. This comment is extremely difficult; Scripture nowhere says this. Indeed, in Ibn Ezra's alternate commentary to Genesis he writes, "We do not know who was the father of Asshur.⁠" Some suggest that our text is corrupt, and on the basis of verse 22 emend it to: son of Shem (Weiser).
2. There was no Babel before the dispersion. Thus Nimrod's rule over Babel had to be after the dispersion. Hence what Scripture relates about Asshur had to happen after the dispersion (Netter).
3. This is not found in our editions of the Seder Olam. Krinsky points out that there are many citations quoted in the early sources from this work that are missing in our edition of the Seder Olam. From the fact that Nimrod was king during the time of the dispersion we see that what Asshur did happened later.
זה אשור – לא ידענו בן מי הוא, ויתכן שהיה מבני חם, על כן הזכירו עם יחס חם.
מן הארץ ההואא יצא אשור – כמו: לאשור. כלומר: יצא למלוך באשור, כמו: ויבא ירושלים (שמואל ב י׳:י״ד, מלכים א ג׳:ט״ו), כמו לירושלים.
א. בכ״י מינכן 52: ההיא.
מן הארץ ההוא יצא אשור – FROM THAT LAND HE LEFT [TO] ASHUR – Like "to" Ashur. Meaning to say, he went to rule in Ashur, similar to "And he came [to] Jerusalem,⁠" (Shemuel II 10:14, Melakhim I 3:15) which is like "to" Jerusalem.
מן הארץ – מארץ שנער.
יצא אשור – ולא זכר בן מי היה אולי מבני חם היה לפי שזכרו עם בני חם.
או היה בן שם, כמו שאמר בני שם עילם ואשור (בראשית י׳:כ״ב), וזהו הנכון. ומה שזכרו הנה עם ספור בני חם, אולי ישב אשור בארץ שנער אחר שגדל והתגבר על מלך הארץ ההיא שהיה נמרוד או אחד מבניו ולקח המלוכה מידו, כי מן הדומה כי הוא לקח המלוכה מיד נמרוד או מיד זרעו ומלך על הארץ, לפיכך אמר יצא – יצא מארצו מי שלקח המלוכה מידו, אף על פי שהיה גבור, או מיד זרעו. ונקראת ארץ אשור על שמו, כי מצאנו כי מלך אשור מלך על בבל ועל כל הארץ ההיא. גם בני חם גורשו משם והיתה לבני כשד שנקראו כשדים והם מבני שם.
וכל הספור הזה להודיע כי לי״י הארץ ולא בכח יגבר איש (שמואל א ב׳:ט׳), ונוטל מלכות הארץ מזה ונותנה לזה כאשר ישר בעיניו כמו שאמר: ונתתיה לאשר ישר בעיני (ירמיהו כ״ז:ה׳) והכל לפי מעשיהם כי הוא אל אמונה ואין עול (דברים ל״ב:ד׳). ואפשר כי לעיר מיוחדת שבנה אשורא קרא שמה אשור כשמו, או לכל הארץ ההיא כי מצאנו: באכה אשורה (בראשית רבה כ״ה:י״ח), מלך אשור, מלכי אשור (מלכים ב י״ט:י״א) לפיכך יוכל להיות שם עיר או שם הארץ.
ובדברי רבותינו ז״ל (בבלי יומא י׳) תני רב יוסף אשור, זה סליק.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 נוסף כאן: ״אשר״.
מן הארץ, from the land of Ashur he went forth in the direction of Assyria. The Torah fails to tell us if Ashur belonged to the descendants of Cham or of Shem. In verse 22 we are told that Eylam and Ashur were sons of Shem, so that it is unlikely that here we speak of a descendant of Shem, the subject matter being the descendants of Cham, i.e. Kush. However, seeing the Torah did not mention another Ashur, it is most probable that he was a descendant of Shem. Perhaps he had made his home for a while in the land of Shinor, i.e. regions populated by the descendants of Cham, so that the words מן הארץ ההיא יצא אשור gain added significance, seeing that this was the first example of someone migrating from one region to another. Perhaps Ashur had even overcome Nimrod or his successor in the land of Shinor and founded a rival kingdom in Nineveh. His kingdom, as distinct from its capital, may have been named after its founder, Ashur. We definitely have evidence that the King of Ashur ruled over Babylon and its surrounding region. The various descendants of Cham were expelled from that entire region, being supplanted by the Chaldeans, כשדים, in the time of Avraham. These people were descended from Shem,⁠1
This whole story is only meant to remind us that the entire universe belongs to God, no matter how great the conquerors on earth, (Psalms 24,1 and Samuel I 2,9) and if He decides to take away a country from its ruler and to substitute new inhabitants and rulers, He will do so at will. This is what the prophet Jeremiah 27,5 spoke about when he said ונתתיה לאשר ישר בעיני “I will give it (the land) to whoever is right in My eyes.” Ownership of a part of the earth is totally dependent on the deeds or misdeeds of the people living on that land. (Deuteronomy, 32,4). We are not sure if the word Ashur refers only to a city or to an entire kingdom. The verses (25,18 in Genesis, or Kings II 15,19), speaking of מלך אשור, or Kings II 19,11, speaking of מלכי אשור, do not give clear guidance on that point. According to Yoma 10, in the name of Rabbi Yossi, Ashur is equivalent to סלוק, (Silikia? in Iraq, on the banks of the Tigris)
1. else how could Avraham have been at home there?
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

מן הארץ ההיא יצא אשור – מבני שם היה, שנאמר בני שם עילם ואשור, ולפי שדור הפלגה היה רובן מבני שם לכך הזכיר באשור שיצא מן הארץ, ולא היה בעצת דור הפלגה, וכמו שדרשו רבותינו ז״ל. ומה שכתוב (תהלים פ״ג:ט׳) גם אשור נלוה עמם יורה שלא הרע אשור לישראל כשאר האומות.
מן הארץ ההיא יצא אשור, "from that land Ashur went forth, etc.⁠" He was one of the sons of Shem as we are told in verse 22 that Shem's sons were Eylam, Ashur, Arpachshad Lud and Aram. Seeing that most of the people alive during the generation of the Tower were descendants of Shem, the Torah mentioned that Ashur had left that land (the valley including Babel). He had not had part in the uprising against God that those people were planning in accordance with the statement by our sages in Bereshit Rabbah 37,4. the words מן הארץ ההיא mean that Ashur dissociated himself from these people and their land as he realised they were preparing to rebel against God. This also explains Psalms 83,9 גם אשור נלוה עמם, "also Ashur made common cause with them,⁠" Seeing that on this occasion Ashur was on the side of God, the psalmist had to contrast this with a future occasion when also Ashur joined the forces of evil planning to wipe out the Jewish people.
מן הארץ ההיא יצא אשור – שלא רצה להיות בעצת דור הפלגה ובהכי ניחא הא דאיתא במזמור לאסף גם אשור נלוה עמם כלומר אפי׳ אשור שלא היה בעצת דור הפלגה.
מן הארץ ההיא יצא אשור – הנה לא ביאר כן מי זה, כי לא חשש. ונראה שהכונה שהיה מבני כוש ונמרוד ואיננו אשור הנזכר בבני שם.⁠1
1. מן הפסוקים לא ברור מהו הייחוס של אשור, משום שמוצאו של אשור זה אינו חשוב. כנראה אשור בפסוק זה הוא מבני כוש ונמרוד, על פי ההקשר. ואין זה אותו אשור שהוא מבני שֵם הנזכר לקמן בפסוק כב כפי שפירש רמב״ן.
ואמנם אמרו מן הארץ ההיא יצא אשור פי׳ הרמב״ן שהוא כמו מן הארץ ההיא יצא נמרוד למשול בארץ אשור ושם בנה את נינוה ושאר המדינות הגדולו׳ אשר זכר ויהיה אמרו יצא אשור כאמרו יצא לאשור וכמוהו למלחמה אדרעי שר״ל למלחמה לאדרעי האמנם המספרים הקדומים כתבו שאשור בן שם מתנחל במלכות השיר״ייאה והיה שם עם בני חם וכדי שלא להיות אשור בבוני המגדל הלך אשור משם לארץ אחרת ושעל זה נאמר מן הארץ ההיא יצא אשור ושהארץ הראשונה נקראת שיריא״ה מאשור. וכתבו המספרים ג״כ שנמרוד זה עשה עצמו אלוה בבבל וזה אלוה בל ועל שמו נקראת המדינה בבל וכמאמר הנביא ופקדתי על בל בבבל. ואמרו שנמרוד היה ענק ושנתייעץ עם יוניק״ו אחרי שמת להמליכו על כל בני חם כי היה חזק הכח מאד והתחיל למלוך על בבל במרמה והיה נקרא בלשונם מעול וחומץ המין האנושי ומרמה בני אדם ושנמרוד זה היה בבוני המגדל וכאשר בלל השם לשונם וראה שלא היו מבינים דבריו הלך משם אל פרס ולמד את הפרסיים לעבוד את האש באמרו אליהם שהשמש הוא אלוה גדול וכמה ענינים אחרים ספרו ממנו.
מן הארץ ההוא יצא אשור – בלתי מסכים למלכות נמרוד או לעצתו הנבערה, כדברי רבותינו זכרונם לברכה.
ויבן את נינוה – ולכן זכה לבנות את כל אלה, כאמרו ״אל פניו ישלם לו״ (דברים ז׳:י׳).
מן הארץ ההיא יצא אשור, he emigrated from there because he disagreed with Nimrod politically, i.e. he opposed the building of the Tower (fearing that God would punish the people including his children who were associating themselves with rebellious project)
ויבן את נינוה, because he had distanced himself from the plans undertaken by the four countries under the rule of Nimrod in the land of Shinor, God rewarded him to let him build the four cities mentioned here. This is an instance of אל פניו ישלם לו, of God recompensing someone for a good deed “to his face,” i.e. so that he can realise that this is what God has done for him. (Deuteronomy 7,10)
ואת רְחֹבֹת: חס׳ דחס׳ ברובא דנוסחי דיקי, ומסו׳ עלי׳1 ל׳ חס׳. [רחבת].
1. ומסו׳ עלי׳: מ״ק-ד על אתר.
מן הארץ ההיא יצא אשור – לדעת רמב״ן ז״ל סִפֵּר שהיה תחלת מלכותו בבל, ומשם יצא אל1 ארץ אשור. כי אשור מבני שם היה. ולא נכתב ״אל״, כמו ״ויצא חצר אדר״,⁠2 ״ויצא עוג... למלחמה אדרעי״,⁠3 ורבים כן. ולכן תקרא ארץ אשור ארץ נמרוד, כמו שנאמר ״ורעו את ארץ אשור בחרב, ואת ארץ נמרוד בפתחיה״.⁠4 [עד כאן דברי רמב״ן]. ולא אחשוב כן,⁠5 כי אם מָלַךְ גם על נינוה וכל ארץ אשור, לא היה צריך לומר רק ״ורעו את נמרוד בפתחיה״ הכוללת בבל ואשור. ועוד יאמר ״ויבן גם את נינוה״ וגו׳ ומעצמנו נדע שיצא אל אשור. אבל אחשוב כי בבל וכל ארץ שנער היה מושב אשור ובניו. וכאשר גָבַר נמרוד וּמָלַךְ בחזקה על בני אדם, לא יכול אשור לסבול ויצא משם6 לצד צפון ״ויבן את נינוה ואת רחובות עיר ואת כלח״ והושיב בהן לאומיו. ועל כן נקראת זאת הארץ ״ארץ אשור״, כי באמת הגבול ההוא היה לבני יפת גומר ומגוג, וכמו שפרשנו למעלה. והניחו בני יפת לאשור לבנות הערים האלה להנצל מאכזריות נמרוד ועמו. ובבל וסביבותיו שהיו תחלה ארץ אשור, מעת שיצא משם אשור לא נקראת עוד על שמו. ועל כן אמר הנביא ״את ארץ אשור ואת ארץ נמרוד״,⁠7 שהיא נינוה ובבל שתי ממלכות גדולות. ונזכר זה בתורה לזכות ולצדקה לאשור בן שם, שהניח ארצו וממשלתו ברצון טוב, שלא להתערב עם נמרוד ואנשיו שהיו במורדי אור, וזכה להיות ממלכה גדולה בעולם, מושל על עמים רבים דורות רבים עד חורבן נינוה כמבואר בספרי הקדש, [ו]⁠גם בשארית דברי הימים לסופרים קדמונים בעמים. ומלכות נמרוד בן כוש נאבדה מן העולם, וּמָשְׁלוּ בני אשור על שתי הממלכות. ולכן לא מצאנו זכר נמרוד בספרי הסופרים הקדמונים, שכתבו שלשלת מלכי אשור, כי לא היו מהם. אבל זכרו שהמלך הראשון היה שמו בילזה, ואחריו נינו. ואחשוב כי נינו שם בן בנו שם בן בנו של אשור, ולכבודו קראו שם העיר הגדולה ״נינוה״.
כלח – אולי בסוף גבול ארצו היתה, וזה שם ״כלח״, ודומה לו ״תבא בכלח אלי קבר״.⁠8 לימי זקנה סוף גבול ימי האדם.
1. פירושו של רמב״ן שלא תבין המקרא מאן יצא אלא לאן יצא. ורבינו חולק על פירוש זה.
2. במדבר לד, ד.
3. דברים ג, א.
4. מיכה ה, ה.
5. דברי רבינו.
6. כלל בידינו כי כל דברי תורה שבעל פה נרמזו בתורה שבכתב. הדרכתו של הרמב״ם (הלכות דיעות פ״ו ה״א) רמוזה כאן במקרא. כך דבריו:
״דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם... וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעָם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי... ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חַטָּאִים״.
7. מיכה ה, ה.
8. איוב ה, כו.
מן הארץ ההוא יצא אשור – כמו לאשור והלמ״ד חסר, כלומר נמרוד יצא מן הארץ ההיא שהיא בבל שבה התחיל למלוך, ובא לארץ אשור ומלך גם בה, כי הצליח למלוכה:
מן הארץ ההוא יצא אשור – הנכון כדברי רמב״ן ולפניו התרגום המיוחס ליונתן ואחריו בושארט, קלעריקוס, ורמבמ״ן,⁠א ומהרש״ד כי נמרד יצא משם והלך לאשור. וארץ אשור היתה נקראת בפרט מדינת Adyabene (Plinius, 5. 12.) אשר בה עיר נינוה, ולפעמים נכללו בשם אשור כל ארצות ממלכת מלכי אשור, ולפעמים נקראה מלכות בבל אשור, כשנפלה מלכות אשור ביד מלכי בבל, וכשנפלה בבל ביד פרס ומדי נקרא דריוש מלך פרס בשם מלך אשור (עזרא ו׳:כ״ב).
נינוה – היא עתה נחרבת, ואצלה עתה עיר Mosul {מוסול}. ויש קרוב לה כפר הנקרא Nunia. אבל מה שרצה מה״ר שלמה דובנא להסתייע מתרגום אנקלוס אינו אלא טעות, כי הה״א בסוף תיבה במקום למ״ד בתחילה אינה נוהגת בלשון ארמי; ותרגום אשורה (למטה כ״ה:י״ח) הוא לאתור, אבל אתוראה הוא שם היחס (אשורי) כמו בבלאה, פרסאה, מערבאה, וכן עד מה אשור תִשְבֶךָ (במדבר כ״ד:כ״ב) תרגומו אתוראה ישבינך.
רחובות עיר – כך היה שמה, והוסיפו מלת עיר, כי שם רחובות לא יראה ממנו שהוא שם עיר. ולדעת בני ע״ה כך עקר שמה, רחובות עיר, והוא שם הודיי (Sanscritico) לפיכך בא הסמוך אחר הסמוך, ומלת Ira ענינה ארץ.
יצא אשור, אל אשור, כמו בצאתי שער עלי קרת (איוב כ״ט:ז׳), ויצא חצר אדר (במדבר ל״ד:ד׳), ויצא נחל מצרים (יהושע ט״ו:ד׳) ויצא יבנאל (שם שם י״א), ויצא הירדן (שם ט״ז:ז׳), ויצא עין שמש (שם י״ח:י״ז), וכן בשרש בוא, ויבא ירושלים (מלכים א ג׳:ט״ו) ויביאהו בבל (מלכים ב כ״ה:ז׳), וזולתם רבים.
א. כן כנראה צ״ל. בדפוס ראשון: ״ורמ״בן״.
From that land he went forth to Assyria (yatsa Ashur). The correct opinion is that of Nachmanides, preceded by the so-called Targum Jonathan and followed by Bochart, Clericus, Mendelssohn, and Dubno: that Nimrod left Shinar and went to Assyria [i.e., that the subject of the verb yatsa is Nimrod, not Ashur]. The support Dubno sought to derive [for this opinion] from Onkelos’ translation [atura’ah] is, however, mistaken. The final he in place of an initial lamed [denoting direction toward a place] is not used in Aramaic. The Targum renders ashurah (“toward Assyria,” below, 25:18) as le-atur. The form atura’ah, however, is the relative form (equivalent to the Hebrew ashuri, “the Assyrian”), analogous to bavla’ah, parsa’ah, ma’arava’ah (“Babylonia,” “Persian,” “western”). Similarly, in the verse ad mah Ashur tishbekha (“Until when must the Assyrian hold you in captivity?” – Num. 24:22), the Targum is atura’ah yishbinnakh (“the Assyrian will take you captive”).
Assyria proper was called Adyabene (Pliny, Natural History 5.13); this is where the city of Nineveh was located. Sometimes all the lands under the rule of the kings of Assyria were included in the term “Assyria,” and sometimes the kingdom of Babylonia was called “Assyria” after the Assyrian kingdom fell to the kings of Babylonia. When Babylonia fell to Persia and Media, Darius king of Persia was called “king of Assyria” (Ezra 6:22).
Nineveh. Now in ruins, located near the modern city of Mosul. Nearby is a village called Nunia.
Rehoboth-Ir. Rehoboth was the city’s name, and the word Ir (“city”) was added because the name Rehoboth [Reḥovot, lit. “broad places”] would not otherwise have been recognized as the name of a city. According to my late son, however, Rehoboth-Ir is the city’s actual name; it is a Sanskrit name, and so the word order of the construct state is reversed [from the normal Hebrew order], and the word ira means “land.”
In the phrase yatsa Ashur, the word el (“to”) is to be understood as implied [i.e., yatsa el Ashur, “went forth to Assyria”]. The following are similar examples of the missing el after the verb yatsa:
• “When I went out to the gate [be-tseti sha’ar] through the city” (Job 29:7);
• “Then it [the border] will go out again to [ve-yatsa] Hazar Addar” (Num. 34:4);
• “And went out to [ve-yatsa] the Brook of Egypt” (Joshua 15:4);
Ve-yatsa Yavne’al (ibid., 15:11);
Ve-yatsa ha-Yarden (ibid., 16:7);
Ve-yatsa Ein Shemesh (ibid., 18:17).
So also with the verb bo (“to come”):
• “And he came to [va-yavo] Jerusalem” (1 Kings 3:15);
• “And carried him to [va-yevi’ehu] Babylon” (2 Kings 25:7).
There are many other examples.
אשור היה מזרע שֵם (פסוק כב). נראה שנמרוד הצליח להיות ״גבור ציד״ רק בחוג הפנימי שלו – בקרב אחיו בני חם. רק במקום שהחירות המוסרית סולקה, מתאים אדם להיות עבד עבדים, ורק שָׁם יכולים ״גבורי ציד״ ליטול את השלטון. נראה שנמרוד הצליח לבצע את זממו רק בתחום מושב צאצאי חם. אשור, על כל פנים, השתמט מנמרוד ויצא מן הארץ ההיא. בעוד שנמרוד היה שליט עריץ, אשור בנה ערים וסלל כבישים מעיר לעיר (״רחובות עיר״). נמרוד היה כובש, ואשור בונה. אך אלה הן בכל אופן רק השערות.
מן הארץ ההיא יצא נמרוד אל אשור (כמו למלחמה אדרעי) כן פירש הרמב״ן, ובנה גם באשור ערים חזקים שחשב פה, ויתכן שתחלה כאשר התקבצו דור הפלגה בשנער היה מלך עליהם, וכשנשבת בנין העיר והמגדל בנה את בבל וארך וכו׳, וכאשר נפוצו אנשים עוד הלאה, ורבים נסעו לאשור, יצא אליהם ובנה גם שם ערים ובירניות. ויל״פ מ״ש את רחובות עיר, שכאשר רבו האנשים בנינוה בנה רחובות השייכים לעיר נינוה, והרחובות האלה היו ג״כ מלאות צאן אדם ונקראים רחובות של העיר, וכאשר צר להם המקום הוסיף לבנות את כלח.
יצא אשור1: עוד לא נפרדו כל הגוים, והיו כולם שפה אחת, ונמרוד מלך, והיו בני שם וחם ויפת מעורבים, ומכל מקום ודאי כמה עיירות היו2 כמו שכתבתי להלן (יא,ד), ויצא אשור ובנה ערים הללו סמוכים לבבל ותחת רשות המלך נמרוד3. ובמדרש רבה (לז,ד)⁠4 איתא שאשור נשתבח בזה שנפרד מנמרוד, וגם זה אמת, שבלבו היה נפרד ולא הסכים ל״דברים אחדים״ שהיו ביניהם, אבל לא היה בידו להפרד לגמרי באשר גזירת נמרוד חזקה עליו, וזהו ענין המגדל כאשר יבואר, על כן יצא ברשותו ובנה איזה ערים בארצו סמוך לעיר בבל. ומשום הכי אפילו אחר שנפרדו בעונש5, הוא אשור נשאר במקומו בעריו וממשלה בפני עצמו.
1. כאן מדובר עוד לפני ענין דור הפלגה ועונשם, כשכולם עדיין היו ביחד ״שפה אחת ודברים אחדים״ (להלן יא,א), א״כ איך ניתן להבין שאשור לא היה עמם. ובעקבות בעיה זו כותב הראב״ע שפסוק זה מתאר מצב שלאחר ענין דור הפלגה.
2. לדור הפלגה, עוד לפני שה׳ הפיצם, ולא התרכזו כולם בעיר אחת.
3. כלומר, לא יצא לגמרי, רק נשאר סמוך ותחת סמכות נמרוד. אך ברד״ק לא משמע כך, עיי״ש.
4. והביאו רש״י כאן, וז״ל: כיון שראה אשור את בניו שומעין לנמרוד ומורדין במקום לבנות המגדל, יצא מתוכם.
5. של דור הפלגה.
יצא אשור – נמרוד הנ״ל יצא לארץ אשור (אשורה) ובנה את נינוה (והשיבך ה׳ מצרים במקום מצרימה, פרשת תבא), שד״ל.
מן הארץ ההיא יצא אשור. הנכון לכי דעתי לפרש שמן הארץ ההיא יצא נמרוד לארץ אשור, ולא שאשור שם אדם שיצא מהארץ ההיא, והראיה לפירוש זה שבס׳ מיכה (ה׳ ו׳) מצינו שקורא לארץ אשור ארץ נמרוד כמ״ש ורעו את ארץ אשור בחרב ואת ארץ נמרוד בפתחיה וכו׳ הרי שקרא לאשור, ארץ נמרוד. ויבן את נינוה, הסופרים היונים והרומיים כדיודורו וזולתו כתבו שגיגוס הוא המיסד נינוה, ושקראה על שמו. ולדעתי אין סתירה מזה לספור התו׳ ואולי נמרוד בנאה וקראה על שם בנו, כמו שמצינו ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך, וכן נינוה מורכב מב׳ מלות נין-נוה, נוה הבן — ומזה נשאר לזכר אצל הגוים שאיש שמו נינוס יסדה.
יצא אשור – רבים1 רואים במלה אשור את הנושא, כלומר אשור יצא מפני נמרוד. אך לנו נראה כביאורו של יונתן בתרגומו,⁠2 לפיו נמרד הוא גם נושא לפסוק יא, כלומר נמרוד הוא שיצא מארץ שנער לארץ אשור; והשווה דברים כ״ח:ס״ח, מלכים א י״א:י״ז, כ״ב:ל״ז ועוד פסוקים בהם אין הכתוב משתמש באות השימוש לציון הכיוון. הכוונה כאן לאשור במובן המצומצם, כלומר האזור שבמזרח החידקל; השווה מיכה ה׳:ה׳.
נינוה – ידוע.
רחבת עיר – כלומר שווקי העיר, אך אין בידנו לזהות עיר זו.
כלח – לפי תרגום יונתן — חריית, ששימשה מאוחר יותר בירה למלכי אשור.
1. רש״י, רמב״ן, ראב״ע, ספורנו, וכן הוא בבראשית רבה ל״ז:ו׳ (המ׳).
2. מן ארעא ההיא נפק נמרד וכו׳.
יצא אשור – תנא רב יוסף, אשור זו סליקא.⁠1 (יומא י׳.)
את נינוה ונו׳ – תנא רב יוסף, נינוה – כמשמעה, רחובות עיר – זו פרת דמישן, כלח – זו פרת דבורסיף2 (שם שם)
1. ע׳ בפ׳ דברים ג׳ י׳ סלכה ואדרעי תרגום ירושלמי סליוקא, ונראה דאין זו סליקא, יען שסלכה בא״י היא וארץ אשור רחוקה ממנה סמוך לבבל. והנה אע״פ דלא הואי אז עיר זו, כתב קרא על שם העתיד, ע׳ כתובות י׳ ב׳ ומש״כ לעיל בפ׳ בראשית בפסוק הוא ההולך קדמת אשור.
2. ושניהם נקראין על שם הנהר פרת שעובר בתוכן.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יב) וְֽאֶת⁠־רֶ֔סֶן בֵּ֥ין נִֽינְוֵ֖ה וּבֵ֣ין כָּ֑לַח הִ֖וא הָעִ֥יר הַגְּדֹלָֽה׃
and Resen between Nineveh and Kalach which is the big city.⁠1
1. which is the great city | הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה – Commentators debate whether the phrase refers to Resen (Radak), Nineveh (many exegetes, noting that in Yonah 3:3, Nineveh is referred to as the "great city"), or to all the cities together, viewing them as a metropolis (R"Y Bekhor Shor, R. D"Z Hoffmann).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקונירלב״ג ביאור המילותמזרחיגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[מא] 1ואת רסן בין נינוה ובין כלח וגו׳. רסן זו אקטיספון. (יומא ו.).
[מב] 2היא העיר הגדולה. איני יודע אם נינוה העיר הגדולה, אם רסן העיר הגדולה, כשהוא אומר (יונה ג׳:ג׳) ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים מהלך שלשת ימים, הוי אומר נינוה היא העיר הגדולה. (יומא י.).
1. עי׳ גטין ו. בתוס׳ ד״ה ומבי ארדשיר לאקטיספון, ולעיל מאמר לט. בבאור.
2. ב״ר פל״ז, מדרש תנאים דברים יא, ב. וע׳ בתוס׳ יומא שם ובתוס״י מ״ש הטעם דלא אמרו אם כלח עיר גדולה. והנה במדרש יונה בילק״ש רמז תק״ן תקנ״א נדפס גם בקמ״ק צד טו. איתא אין אנו יודעים אם ננוה העיר הגדולה אם כלח עיר גדולה, ומפורש דעל כלח קמסתפק משום דמינה קא סליק. ועי׳ ברד״ק כאן כ׳ דהנכון כי על רסן אמר היא עיר גדולה עיי״ש.
וְיָת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִיא קַרְתָּא רַבְּתָא.
And Resen between Nineveh and Kalach. This is the great city.

וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה
וְיָת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִיא קַרְתָּא רַבְּתָא
איזוהי הָעִיר הַגְּדֹלָה?
בגמרא דרש רב יוסף ״רסן – זה אקטיספון״ (יומא י ע״א) אבל המיוחס ליונתן תרגם לעיל ״כַלְנֵה״ (י) ״קְטִיסְפּוֹן״, וכאן תרגם ״וְאֶת רֶסֶן – וְיָת תַּלְסַר״ [ובתרגום ירושלמי: תַּלְאָסָר] והיא עיר מערי אשור, וראה ״אהבת יהונתן״. ומן התרגומים אין להכריע האם הָעִיר הַגְּדֹלָה היא נִינְוֵה או כָּלַח וראה יומא שם וראב״ע.⁠1
1. יומא י ע״א: ״היא העיר הגדלה – איני יודע אם נינוה העיר הגדולה, אם רסן העיר הגדולה. כשהוא אומר (יונה ג) ״ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים מהלך שלשת ימים״ – הוי אומר: נינוה היא העיר הגדולה״. ראב״ע: ״היא העיר הגדולה – הקרוב אלי שהוא דבק עם ויבן את ננוה. ולהיותו דבק עם רסן או עם כלח איננו רחוק״. וראה גם גיטין ו ע״א תוד״ה ומבי ארדשיר לאקטיספון ובמהרש״א שם שכתב: ״ואולי טעות נפל בדבריהם ונמצא בתרגום ירושלמי אכלנה בארץ שנער וקטיספון בארעא דבבל וכ״ה בת״י ובב״ר ויש להגיה. ובירושלמי כתוב רסן אין זה אקטיספון כמ״ש בגמרא דיומא״.
וית תלאסרא בין נינוה ובין הדיףב היא קרתא רבתא.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״דאית״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הדיף״) גם נוסח חילופי: ״הדייף?⁠״.
וית תלסר דמתבניא ביני ניניוה וביני חדיית איהי קרתא רבתי.
And Talesar, which was built between Nineveh and Hadiath; that is a great city.
וית תלאסר בין נינוה ובין חריית היא קרתא רבתא.
And Talesar, between Nineveh and Hadiath, which is a great city.
וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח וגו׳ – אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם רֶסֶן הִיא הַגְּדוֹלָה וְאִם נִינְוֵה הִיא הַגְּדוֹלָה, מִן מַה דִּכְתִיב: וְנִינְוֵה הָיְתָה עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים מַהֲלַךְ שְׁלשָׁה יָמִים (יונה ג׳:ג׳), הֱוֵי נִינְוֵה הִיא הַגְּדוֹלָה.
היא העיר הגדולה1זה נינוה, כמו שנאמר ונינוה [היתה] עיר (הגדולה) [גדולה] לאלהים (יונה ג׳:ג׳), ולמה נאמר עיר גדולה לאלהים, שהיו רעים בגופם בעריות, שנאמר ואיך אעשה הרעה הגדולה וגו׳ (בראשית ל״ט:ט׳), ורעים בעריות, שנאמר אתם חטאתם (לה׳) [חטאה גדולה] (שמות ל״ב:ל׳).
1. זה נינוה. ב״ר יומא י׳ ע״ב ורש״י עה״ת ולקח טוב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

ואלמדאין בין נינוה ובין אלאבלה הי אלקריה אלעצ׳מי.
והערים בין נינוה ובין אלאבלה היא העיר הגדולה.
היא העיר הגדולהאשנאמר: ונינוה היתה עיר גדולה (יונה ג׳:ג׳).
א. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ויימר 651 נוסף כאן: נינוה העיר הגדולה. המלים חסרות בכ״י פירנצה III.3, פריס 155.
העיר הגדלה THE GREAT CITY – This refers to Nineveh (not to Calah the last mentioned city nor to Resen), as it is said "Now Nineveh was an exceeding great city" (Yonah 3:3) (Yoma 10a).
הוא העיר הגדולה – איני יודע אם רסן היא גדולה אם נינוה. כשהוא אומר ונינוה היתה עיר גדולה (יונה ג׳:ג׳). למדנו 1שנינוה היא הגדולה.
1. הוא נינוה. ב״ר וילקוט שם. יומא י׳ ע״ב. ורש״י עה״ת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

היא העיר הגדולה – והקרוב אלי: שהוא דבק עם: ננוה.
ולהיותו עם רסן או כלח איננו רחוק.
THE SAME IS THE GREAT CITY. It appears to me that this is connected to and builded Nineveh. However, it is also possible that it is connected to Resen or Calah.⁠1
1. Three cities are mentioned in the verse. Hence the same is the great city may be taken to refer to any one of them.
היא העיר הגדולה – המפרשים כלם אומרים: כי הוא נינוה. רק מפרש אחד היה אומר: כי הוא רסן.
ואת רסן בין נינוה ובין כלח – עשה חיבור ורסן בין נינוה ובין כלח. כמו רסן הסוס, שהוא בראש הסוס וראש אחד ביד האדם, ומחברן, כמו: ומתג ורסן (תהלים ל״ב:ט׳). שעשה ביניין בין שתי העיירות עד שהגיע הבניין לכאן ולכאן, וחיבר שתי העיירות יחד, ונעשו כולם עיר אחת גדולה, ונקראו על שם נינוה. וכן הוא אומר: ונינוה הייתה עיר גדולה וגו׳ (יונה ג׳:ג׳).
ואת רסן בין נינוה ובין כלח – AND RESEN BETWEEN NINEVEH AND KALACH – He made a joining and a bridle between Nineveh and Kalakh. Like the bridle of a horse, which is on the head of the horse and the other end is in the person's hand, and joins them, like: "a bit and a bridle" (Tehillim 32:9). That he made a construction between the two cities until the construction reached to there and to there, and joined the two cities together, making it all one giant city, which was called by the name Nineveh. And thus it says: "And Nineveh was a giant city etc.⁠" (Yonah 3:3).
ויבן את נינוההיא העיר הגדולה – רוב המפרשים אמרו כי על נינוה אמר כמו שנאמר עליה: גדולה לאלהים (יונה ג׳:ג׳), והנכון כי על רסן אמר, כי עליה היה הספור. וכל הספור הזה כמו שכתבנו, כי אף על פי שכבש אשור ארצות ובנה מדינות גדולות ומלכו עליהם מלכי אשור, זמן רב לקחום מידם הנקראים מלכי בבל, מרודך בלאדן בן בלאדן (ישעיהו ל״ט:א׳) ונבוכדנצר ובניו, ואחר כן לקחו המלוכה מלכי פרס, וכן ממלך למלך, כן הם כל הארצות, כל הימים להודיע כי לי״י הארץ.
ויבן את נינוה היא העיר הגדולה, most commentators believe that the words העיר הגדולה refer to the city Nineveh, seeing that this city has been described in similar terms in Jonah 3,3. I believe that actually, these words refer to רסן, seeing that our verse speaks about this city in the first place. The entire story, as we mentioned previously, has as its objective to demonstrate how ownership of even a sizable land or city is subject to rapid change. Even though Ashur established a great empire, this empire was crushed by the Babylonians who replaced them, and who, in turn were replaced in short order by the Persians and the Medes.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

היא העיר הגדֹלה – שב אל רסן לפי מה שאחשוב, כי הוא יותר ראוי לפי מנהג הלשון. ואף על פי שכבר מצאנו בנינוה שהיא עיר גדולה בימי יונה (יונה א, ב), הנה זה לא יחייב שיהיה שב אל נינוה.
שנאמר ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים. שאלמלא המקרא הזה לא היינו יודעים אם רסן היא הגדולה אם נינוה כך מצאתיו בב״ר ולא הבינותי דבריהם כי היה להם להסתפק גם בכלח הסמוכה למלת גדולה:
ונינוה היתה עיר גדולה לאלקים. ובב״ר (לז, ד) אמרו – לא ידענו אם נינוה העיר הגדולה או רסן היא עיר הגדולה, כשהוא אומר (ראו יונה ג, ג) ״וננוה עיר גדולה״ אם כן נינוה העיר הגדולה. והקשה הרא״ם שתימה למה אינם מסופקים גם כן בכלח, ד״עיר גדולה״ סמוך ליה, ואפשר לומר דמדהקדים נינוה לכלח שמע מינה דנינוה היא גדולה מן כלח, ואם כן על כלח לא קאי, אבל ברסן לא מצי להוכיח מדהקדים רסן – דהיא גדולה, דודאי צריך להקדים רסן דאיירי בה קרא. ואין זה סברא, דיותר מסתברא לומר דקרא קאי אסמוך לו, ויותר מסתבר דהכי פירושו – לא ידענו אם נינוה גדולה, דהא נינוה ידוע שהיא גדולה, או רסן, דכן משמע הכתוב ״ואת רסן בין ננוה״, ומתרץ כיון דכתיב ״וננוה עיר גדולה לאלקים״ יש לנו לומר שקרא הכתוב כאן ״גדולה״ מי שנקרא גם כן ״גדולה״ במקום אחר. ובתוספות פרק קמא דיומא (י. ד״ה איני) הקשו התוספות קושיא זאת, ותרצו דמדכתיב ״היא העיר הגדולה״, ולא כתיב ׳העיר הגדולה׳, משמע דלא קאי אמה שכתוב סמוך לו, אלא אלפניו קאי, והיינו או רסן או נינוה, אבל בכלח הסמוך לו אין להסתפק, דהוי ליה למכתב ׳בין נינוה ובין כלח העיר הגדולה׳. אמנם לי יראה עוד דהכי פירושו – ׳איני יודע אם נינוה כו׳⁠ ⁠׳, כלומר נינוה הכתוב היינו מסופקים בו אם היא עיר הגדולה, דיש לומר רסן היא עיר הגדולה, דמשמעות הכתוב דרסן עיר הגדולה דאיירי בה קרא, ולכך בודאי היה מסופק לך אם נינוה עיר גדולה, דשמא רסן עיר גדולה – דבה איירי קרא, ואף על גב דבכלח נמי איכא לספוקי, לא איירי רק בנינוה. והא דלא קאי רק על נינוה לומר דבה היינו מסופקים, ולא קאי על כלח, משום שהאמת דנינוה עיר גדולה, לכך נקט בלישנא נינוה, ורוצה לומר נינוה זאת הכתובה כאן, שהאמת הוא שהיא גדולה, היינו מסופקים אם היא ׳עיר גדולה׳, משום שיש לפרש דרסן היא עיר גדולה, דקרא איירי ברסן, ומשמע דעל רסן קאי לומר שבנה עיר גדול, אי לאו שמצאנו מפורש במקום אחר דנינוה עיר גדולה, וזה פשוט:
וְֽאֶת⁠־רֶסֶן: הוי״ו בגעיא. [וְֽאֶת⁠־רֶ֔סֶן].
רֶ֔סֶן: זקף קטן ברי״ש, וכ״כ א״ת. [רֶ֔סֶן].
היא נינוה. משום דלא ידעינן אי העיר הגדולה קאי על נינוה או על כלח: דאי ס״ד דכלח הגדולה הל״ל ובין כלח העיר הגדולה היא ל״ל. [נח״י בשם תוספות דיומא (י. ד״ה איני)] וע״ש:
This refers to Nineveh. [Rashi explains this] because we do not know if "the great city" refers to Nineveh or to Kalach. [And Rashi knows it is Nineveh] because if Kalach was "the great city,⁠" it should say, ובין כלח העיר הגדולה. Why does it say היא? (Nachalas Yaakov, citing Tosfos Yoma 10a, ד"ה איני)
ואת רסן – אולי כמו ״מתג ורסן״.⁠1 שעל ידי הרסן ימשול הרוכב על בהמתו. על כן קראו שם העיר רסן, שהיתה מבצר חזק בעד האויב, וּבְנָאָהּ בעבור שכנו נמרוד הרע שלא יחריב ארצו.
היא העיר הגדולה – אמרו רבותינו2 ״איני יודע אם רסן העיר הגדולה, אם נינוה? כשהוא אומר ׳ונינוה עיר גדולה לאלהים׳, הוי אומר זה נינוה״. וכן הוא בלי ספק, והודיעה התורה דבר זה, לרמוז על מלכות אשור שהיתה כבר בימי משה ממלכה גדולה. ונינוה עיר המלכות, וכאומר ״מלכות נמרוד חרוב יחרב, ונינוה היא תהיה עיר הגדולה״.
1. תהלים לב, ט.
הוא העיר הגדלה – שב על נינוה כדכתיב ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים (יונה ג׳ ג׳):
[{ביאור זה מופיע רק בדפוס ראשון:} היא העיר הגדולה – עיין יומא י׳ א׳. ולפי הפשט מסתבר שבנה רסן בין נינוה ובין כלח, וחבר נינוה וכלח יחד, והיו דומות לעיר אחת גדולה. ולכן נקראת נינוה העיר הגדולה. ואפשר שרסן מלשון רסן הסוס, שבנה בנין ארוך לחבר שתי המקומות (רוו״ה).]
רסן – איננה ידועה, ומר אפרים אומר כי יש בארם נהרים בין נינוה ובין כלח עיר ששמה רֵיש עַיִן, ואולי היה שמה מתחלה רסן.
כלח – לדעת Quatremère היא Karch בדיארבֵקר.
Resen. Its identity is unknown. St. Ephraem said that there was a city in Mesopotamia between Nineveh and Calah called Resh Ayin; perhaps its name was originally Resen.
Calah. According to Quatremère, this is Karch in Diyarbakir [located in eastern Turkey].
ואת – ואח״כ בנה בין נינוה ובין כלח את העיר רסן, וחשב שגם שם יתקבצו המון רב ותהיה גדולה יותר מנינוה, ולא היה כן, כי נינוה נשארה העיר הגדולה, שלכן ישבו בה מלכי אשור תמיד.
היא העיר הגדולה1: לפי הפשט, אחר שבנה את רסן בין שתי ערים הללו, נתחברו שלשת ערים הללו ונעשו עיר גדולה לאלקים. ואח״כ הוסבו שלשת הערים על שם נינוה לבד2. (אח״כ מצאתי בספר הכתב והקבלה3).
1. מי היא ״העיר הגדולה״. רש״י בעקבות חז״ל (יומא י,א) כותב שנינוה היא העיר הגדולה, וההוכחה מהפסוק ״ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים״ (יונה ג,ג).
2. כך שפירוש זה לא סותר את דעת חז״ל שה״עיר הגדולה״ היא נינוה.
3. לא מצאנו לפנינו ב׳הכתב והקבלה׳. אך לפנינו מופיע פירוש זה בחזקוני (בעקבות בעלי התוספות), וכן בריב״ש בפירושו בכור שור.
רסן – לפי תרגום יונתן והמדרש1 — תלסר (תלתסר); השווה מלכים ב י״ט:י״ב. לפי התרגום הירושלמי — תלאסר — ייתכן שהוא זהה עם אלסר (להלן י״ד:א׳); לפי אחדים — לריסה.
היא העיר הגדלה – מוסב על נינוה, המוזכרת קודם,⁠2 וייתכן ששלוש הערים האחרות — רחבת עיר, כלח ורסן היו פרבריה של נינוה, והארבע יחד היוו את נינוה העיר הגדולה.
1. בראשית רבה ל״ז:ו׳, ועיין יומא י׳. באשר לזיהוין גם של ארבע ערים אלה (המ׳).
2. וכן הוא בבראשית רבה ל״ז:ז׳ וביומא י׳. (המ׳).
ואת רסן – תנא רב יוסף, רסן זו אקטיספון.⁠1 (שם שם)
היא העיר הגדולה – איני יודע אם נינוה העיר הגדולה אם רסן העיר הגדולה,⁠2 כשהוא אומר (יונה ג׳) ונינוה היתה עיר גדולה, הוי אומר נינוה היא העיר הגדולה. (שם שם)
1. היא במדינת פרס, שכן בגיטין ו׳ א׳ מאקטיספון לבי ארדשיר ומארדשיר לאקטיספון, משמע שם שסמוכים הם, וארדשיר היא בפרס, ובעירובין נ״ז ב׳ איתא בני אקיסטפון ואולי צ״ל אקטיספון, וסופרי דברי הימים מזכירים עיר בפרס בשם קטיזיפון, ויתכן שהיא אקטיספון.
2. ר״ל על מה קאי הלשון היא העיר הגדולה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקונירלב״ג ביאור המילותמזרחיגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יג) וּמִצְרַ֡יִם יָלַ֞ד אֶת⁠־לוּדִ֧ים וְאֶת⁠־עֲנָמִ֛ים וְאֶת⁠־לְהָבִ֖ים וְאֶת⁠־נַפְתֻּחִֽים׃
And Mitrzyaim fathered Ludim, Anamim, Levahim, Naftuchim,
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קרמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותמזרחיגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לאם למקרארד״צ הופמןעודהכל
(יג-יח) צאצאי חם – דברי הימים א א׳:ח׳-ט״ז
[מג] 1ומצרים ילד את לודים וגו׳, א״ר אבא בר כהנא אר״י כן קרחה כל מוניטא של מצרים אינה אלא בים, לודים לודי ים, עגמים עגמי ים כשמן, להבים להבי ים, נפתוחים נפתוחי ים. (בראשית רבה ל״ז).
1. בפס״ז כל מוניטא של מצרים אינו אלא ביו״ד מ״ם, שכל ז׳ שמות הללו סופם כתוב י׳ מ׳. לודים שכל מה שילדו הוטבע בים וכן כולם, ורש״י בד״ה א, יא. מביא הגירסא בב״ר לודים לודיים בשני יודין לומר לך לודיים לודי ים ענמיים ענמי ים, להבים להבי ים, נפתוחים נפתוחי ים. וכ״כ ברד״ק כאן, ובמנח״י מכת״י גי׳ שונות בזה. ועי׳ ברש״י כאן.
וּמִצְרַיִם אוֹלֵיד יָת לוּדָאֵי וְיָת עַנְמָאֵי וְיָת לַהְבָּאֵי וְיָת נַפְתּוּחָאֵי.
Mitzraim sired [the following nations]: Ludim, Anamim, Lehavim the Naftuchim,

וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים
וּמִצְרַיִם אוֹלֵיד יָת לוּדָאֵי וְיָת עֲנָמָאֵי וְיָת לַהְבָּאֵי וְיָת נַפְתּוּחָאֵי
תצורה ארמית
כאשר שמות עמים באים בלשון רבים ת״א נוטה נוטה להעתיקם בתצורה ארמית: ״לוּדִים, עֲנָמִים״ – ״לוּדָאֵי, עֲנָמָאֵי״.⁠1 אבל עיין לעיל ״כִּתִּים וְדוֹדָנִים״ (ד).
1. המיוחס ליונתן תרגם ״וּמִצְרַיִם אוֹלֵיד יָת נִיוָוטָאֵי וְיָת מַרְיוטָאֵי וְיָת לִיוַוקָּאֵי וְיָת פַּנְטַסְכִּינָאֵי״ המזוהים כשבטים שונים במצרים או בסמוך לה. והגר״א בביאורו לפסוק המקביל כתב (דברי הימים א א ד): ״והנה השמות שבאו כאן בלתי יו״ד ומ״ם באחרונה כמו גֹּמֶר וּמָגוֹג הוא שם העצם של [ה]⁠בן ההוא, אלא שהאומה היוצאת ממנו נקראה גם כן על שמו. וכל שם שבא כאן עם יו״ד ומ״ם אחרונה כמו כִּתִּים וְדוֹדָנִים אינו שם של {ה]⁠בן ההוא, אלא נכתב על שם האומה שיצאה ממנו״.
ומצרים אולד ית לודיא וית ענמיה וית להבייא וית נפתוחייאא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לודיא וית ענמיה וית להבייא וית נפתוחייא״) גם נוסח חילופי: ״לוויקאי וית מרטיונאי וית פניפוליטאי וית סכינאי״.
ומצרים אוליד ית ניווטאי וית מריוטאי וית ליווקאי וית פנטסכינאי.
And Mizraim begot the Nivatee, and the Mariotee, and the Livakee, and the Pantascinee,
ומצרים אוליד ית מריוטאי וית פנטפוליטאי וית לוסטאי.
And Mizraim begat the Mariotaee, and Pentepolitaee, and Lusetaee,
[ה] וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וגו׳ – אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה כָּל מוֹנִיטָא שֶׁל מִצְרַיִם אֵינָהּ אֶלָּא בַּיָּם, לוּדִים – לוּדֵי יָם. עֲנָמִים – עֲנָמֵי יָם, כִּשְׁמָן. לְהָבִים – לַהַב יָם. נַפְתֻּחִים – נַפְתּוּחֵי יָם. פַּתְרֻסִים – פַּרְוִיטוֹת. כַּסְלֻחִים – פְּקוּסִים.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא פַּתְרֻסִים וְכַסְלֻחִים הָיוּ מַעֲמִידִין הוּטְלִיסוֹן, הָיוּ אֵלּוּ מְגַנְבִין נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל אֵלּוּ וְאֵלּוּ מְגַנְבִין נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל אֵלּוּ. מַה יָּצָא מֵהֶן, פְּלִשְׁתִּים, גִּבּוֹרִים, כַּפְתֹּרִים, נַנָּסִים.
(טו-יז)
[ו] וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן, וְאֶת הַחִוִּי – חַלְדִּין.
וְאֶת הָעַרְקִי – אַרְקָא דְּלִיבְנָן.
אֶת הַסִּינִי – אַרְתּוֹסְיָה.
אֶת הָאַרְוָדִי – אַרְוָד.
אֶת הַצְּמָרִי – חֶמֶץ, וְלָמָּה הוּא קוֹרֵא אוֹתָהּ צְמָרִי, יְהוּדָה בַּר רַבִּי אָמַר שֶׁהֵן עוֹשִׂין בַּצֶּמֶר.
אֶת הַחֲמָתִי – פִּיפַנִי.
(יג-יד) וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים – מוֹנִיטוֹן שֶׁל מִצְרַיִם אֵינָן אֶלָּא פְּסוּלִין. פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים הָיוּ מַעֲמִידִין הַטַּלִיסוֹן וְהָיוּ אֵלּוּ מְגַנְּבִין נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל אֵלּוּ וְאֵלּוּ מְגַנְּבִין נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל אֵלּוּ, וּמַה יָצְאוּ מֵהֶן פְּלִשְׁתִּים גִּבּוֹרִים, פַּתְרֻסִים גַּנָּבִים, כַּפְתֹּרִים נַנָסִין.
ומצרים אולד אלתניסיין ואלאסכנדראניין ואלבהנסיין ואלפרמיין.
ומצרים הוליד את התנסאים,⁠1 והאלכסנדרונים, והבהנסים, והפרמים.
1. ״אלתניסיין״ אינו המדינה תוניס, אלא כנראה ״תנס״ היא צוען מצרים שתרגם אונקלוס ״טנס״ (ומהם יצאו הצוענים).
להבים – שפניהם דומין ללהב.
להבים LEHABIM – So called because their faces were fiery as a flame.
ומצרים ילד את לודים ואת ענמים ואת להבים1אמר ר׳ אבא בר כהנא 2כל מוניטא של מצרים אינו אלא ביו״ד מ״ם. 3שכל ז׳ שמות הללו סופם כתוב י׳ מ׳. לודים שכל מה שילדו הוטבע בים. וכן כולם.
1. א״ר אבא בר כהנא. ב״ר פל״ז. וילקוט רמז ס״ב בלי שם האומר.
2. כל מוניטא. המלה רומית Moneta והוראתה מטבע (עיין בייטרעגע ח״ב צד ע״ט) ומזה במדרש ב״ר פל״ט שיצא מוניטון שלו בעולם. וע״ש במדרש שחושב כל ארבעה שיצא להם מוניטון בעולם. בכולם כתיב שם. כמו ואגדלה שמך. ויהי שמעו בכל הארץ. ויצא שם דוד. ושמעו הולך. וכן בכאן הכוונה כל מוניטא של מצרים היינו כל שמותם.
3. שכל שבע שמות הללו. עי׳ ב״ר פל״ז כל מוניטא של מצרים אינו אלא בים. ור״ל כל השמות הללו של מצרים אינם אלא באותיות י״ם לבסוף ורש״י דה״א א׳ י״א הביא וז״ל בב״ר [פל״ז] אראב״כ כל מוניגנא [צ״ל מוניטא] של מצרים אינה אלא בים. אמרריב״ק בד״ה לודים לודיים כתיב בשני יודי״ן לומר לך לודיים לודי ים ענמים ענמי ים. להבים להבי ים. נפתוחים נפתוחי ים עכ״ל. והיא גי׳ יותר נכונה מאשר היא לפנינו במדרש:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

(יג-יד) ומצרים ילד את לודים – על דעתי: שאלה שמות המדינות, בכל מדינה משפחה. על כן הם כולם לשון רבים, גם: פתרוסים לעד. והראיה הגמורה: אשר יצאו משם, ושם רמז למקום.
כסלחים גם כפתרים – ילדם מצרים.
ובעבור שהבן מאון האב ומכוחו כצלמו בדמותו, יאמר לו ילד.
(13-14) AND MIZRAIM BEGOT LUDIM. In my opinion, these are the names of countries, each of which was populated by a particular family. This is why all the names (in verses 13 and 14) are in the plural. Proof of this is the name Pathrusim.⁠1 Additional and definite proof that this interpretation is correct is the phrase whence went forth (v. 14), for the word whence2 alludes to a place.
[AND CAPHTORIM.] Mizraim also begat the Caphtorim.⁠3 The term begat is used in Scripture when referring to the father because the child comes from the strength and power of the father4 and is in his likeness and image.
1. (14). The land itself was called the "country of Pathros" (Jer. 44:1), and its inhabitants called "Pathrusim.⁠" The same applies to all the names in verses 13 and 14. Hence, Pathros is the name of a place. Similarly all the names in verses 13 and 14 refer to names of places, their inhabitants taking the name of the place wherein they lived.
2. The Hebrew mi-sham indicates a place.
3. And Caphtorim is not to be connected to whence went forth the Philistines, but to And Mizraim begot.
4. An allusion to semen. The word yalad (begot) actually means to give birth and it is used when referring to the father (yalad) as well as the mother (yaledah) for the reason noted by Ibn Ezra (Netter).
יש אומרים: כי לודים שם אדם, וככה חבריו, וכמוהו: כתים (בראשית י׳:ד׳). ויש טענה עליהם, בעבור שאמר אשר {יצאו} משם, ו״שם״ לעולם יורה על מקום. ויש להשיב: ומשם לא תאכל (מלכים ב ז׳:ב׳). ויוכל הראשון להשיב: כי מאותו המקום לא תאכל כלום.
ויש אומרים: כי יש ״שם״ רמז לזמן, כמו: שם יצעקו (איוב ל״ה:י״ב), משם רועה אבן ישראל (בראשית מ״ט:כ״ד). ואחרים אמרו: כי הם משפחות ומדינות נקראו על שם הבונה, כמו: מצרים. והנה פלשתים גם הם מחם, על כן הזכירם הכתוב.
ומצרים – לא ידענו למה קרא חם שם בנו זה מצרים ביו״ד מ״ם השניות מה שלא מצאנו בכל שמות הנזכרים הנה בבני נח ובני בניו אלא בבני יון: כתים ודודנים ביו״ד מ״ם הרבוי. ואיפשר שהיה לענין ארע בעת מולדתו, כי בזמנים הראשונים כל שמות בני אדם היו נקראים לענין, וכן מצרים קרא לבניו ביו״ד מ״ם הרבוי, וכל זה לענין ידוע אצלם.
ובדרש (בראשית רבה ל״ז): כל תולדות מצרים ים, ר״ל יו״ד מ״ם, רמז שטבעו בים.
ומצרים, we do not know why Cham called the name of his son מצרים with the letter י, and the letter ם at the end. We do not find a parallel to this except amongst the sons of יון in verse 4, who was a descendant of Yaphet, where we encounter כתים and דודנים. (plural mode) Perhaps, the spelling of the name מצרים is related to something that happened at the time he was born. Most names in those days were related to some incident of which the father had foreknowledge and wanted to be remembered. According to Bereshit Rabbah 37 all the offspring of מצרים listed are spelled with the ending ים. This ending, which also means yam, sea, is an allusion to the Egyptians being drowned in the sea.
(יג-יד) ומצרים ילד – הזכיר למצרים תולדותיו, ולא הזכיר מושבם כמו שהזכיר באחרים, כי בבני יפת הזכיר איים, ובבני כוש ארץ שנער ואשור, ובבני כנען הזכיר תחומי ארצם, וכן בבני שם. והיה זה כי מצרים ארץ מושבו ידועה, שהיא נקראת על שמו והיו כל בניו יושבים כאחד סביבות מצרים, ושם ארצם גם כן כשמם, כי כן מצינו לפתרוסים ארץ פתרוס, והיא מכלל ארץ מצרים, כמו שכתוב: ונתתי יראה בארץ מצרים והשמותי אתא פתרוס ונתתי אש בצוען (יחזקאל ל׳:י״ג-י״ד), וכתוב במצרים: והשיבותי אותם ארץ פתרוס על ארץ מכורתם (יחזקאל כ״ט:י״ד). וכן לוד וכל הערב סביבות מצרים, ושמם ושם ארצם שוה. וכן פלשתים ארצם פלשת, וכן כתוב: יושבי פלשת (שמות ט״ו:י״ד).
ואמר ר׳ אברהם: כיב אלה שמות המדינות, ובכל מדינה משפחה אחת, ועל כן הם כלם לשון רבים. והראיה הגמורה: אשר יצאו משם, כי זה רמז למקום. וטעם: אשר יצאו על דעת המפרשים – שהולידום, כלשון: מחלציך יצאו (בראשית ל״ה:י״א).
וכתב רבינו שלמה: משניהם יצאו, שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפין נשותיהן זה לזה, ויצאו פלשתים מביניהם. מבראשית רבה (בראשית רבה ל״ז:ה׳).
ועל דעתי בדרך הפשט: היו כסלוחים יושבי עיר ששמה כן, והיתה מכלל ארץ כפתור אשר שם כפתורים אחיהם, ויצאו משם – מן הכפתורים אשר הם מזרע כסלוחים, והלכו לתור להם מנוחה,⁠1 והניחו הארץ לאחיהם וכבשו להם ארץ ששמה פלשת, ונקראו אחרי כן פלשתים על שם הארץ. והוא מה שכתוב: כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם (דברים ב׳:כ״ג), והם מבני כסלוחים יושבי ארץ כפתור.
1. השוו ללשון הפסוק בבמדבר י׳:ל״ג.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״ארץ״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כי״.
(13-14) AND MITZRAIM BEGOT. Scripture mentions the descendants of Mitzraim but does not specify their habitation as it does concerning the others. With the sons of Japheth it mentioned the isles,⁠1 with the sons of Cush it mentioned the land of Shinar2 and Asshur,⁠3 and with the sons of Canaan it mentioned the boundaries of their land,⁠4 and likewise with the sons of Shem.⁠5 This was because Mitzraim (Egypt), the land of his habitation, was known for it was called by his name, and all his children lived around Egypt, and the names of their countries were also like their names. Thus we find for Pathrusim,⁠6 [one of the children of Mitzraim], the land of Pathrus, which is part of the land of Egypt, as it says, And I will put a fear in the land of Egypt. And I will make Pathros desolate;7 Into the land of their origin.⁠8 Similarly, Lud and all the Arabians9 were also around Egypt, and the names of their countries were like their names. So also the land of the Philistines was called Philistia, and so it is written [in Exodus 15:14], the inhabitants of Philistia.
But Rabbi Abraham ibn Ezra said that these [names — Ludim, and Anamim, etc., in Verses 13-14] — are names of countries, and in each and every country there dwelled one family. This is why the names are all in the plural form, [that is, on account of the persons in the family, hence Ludim and not "Lud"]. And the real proof [that these are names of countries is the expression], 'misham' (whence) went forth,⁠10 for this word misham alludes to a place. In the opinion of the commentators,⁠11 the meaning of the expression, that went forth, is that they begot them, just as in the expression, And kings shall come out of thy loins.⁠12 Now Rashi wrote: "They [the Philistines] were descended from both of them [the Pathrusim and the Casluhim], for the Pathrusim and Casluhim used to live together in promiscuous intercourse, and the Philistines were their offspring. Thus in Bereshith Rabbah.⁠"13
In my opinion, by way of the plain meaning of Scripture, the Casluhim dwelled in a city of that name — which was part of the land of Caphtor where the Caphtorim their brethren were — and they went forth from there, meaning from the Caphtorim who were of the seed of Casluhim. And they went in order to look for a resting-place for themselves,⁠14 and they left the land to their brethren and conquered for themselves a land by the name of Philistia, after which they came to be called Philistines. This is why Scripture says, The Caphtorim, that came forth out of Caphtor, destroyed them, and dwelt in their stead,⁠15 the Caphtorim being of the sons of Casluhim, dwellers of the land of Caphtor.
1. (5) here.
2. (10) here.
3. (11).
4. (19).
5. (30).
6. (14).
7. Ezekiel 30:13-14.
8. Ibid., 29:14. The verse reads: And I turn the captivity of Egypt, and will cause them to return into the land of Pathros, into the land of their origin. This shows that the land of Pathros is near Egypt.
9. Ibid., 30:5.
10. (14).
11. Rashi and Ibn Ezra.
12. Genesis 35:11.
13. 37:8.
14. Numbers 10:33.
15. Deuteronomy 2:22.
ומצרים ילד – הזכיר למצרים תולדותיו ולא הזכיר לו מושביו כמו שהזכיר לאחרים כי בבני יפת הזכיר איים ובבני כוש ארץ שנער ובבני כנען הזכיר תחומי ארצם וכן בבני שם והטעם כי מצרים מושבו ידועה שהיא נקראת על שמו והיו כל בניו יושבי׳ כאחד סביבות מצרים ושם ארצם ג״כ כשמם כי כן מצינו לפתרוס ארץ פתרוס והיא מכלל מצרים דכתיב ונתתי יראה במצרים והשמותי את ארץ פתרוס וכן לוד וכל הערב סביבות מצרים ושמם ושם ארצם שוה וכן פלשתים ארץ פלשת. ור׳ אברהם אמר כי אלה שמות המדינות וכל מדינה משפחה אחת ועל כן כולם לשון רבים והראי׳ הגמורה אשר יצאו משם כי זה ירמוז למקום. והרמב״ן כתב ועל דעתי בדרך הפשט היו כסלוחים יושבי עיר ששמה כן והיתה מכלל ארץ כפתור אשר שם כפתורים אחיהם ויצאו משם מן הכפתורים אשר הם מזרע כסלוחים והלכו להם לתור מנוחה והניחו הארץ לאחיהם וכבשו להם ארץ ששמה פלשת ונקראו אח״כ פלשתים על שם הארץ והוא מה שכתוב כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם והם מבני כסלוחים יושבי ארץ כפתור:
ומצרים ילד, "and Mitzrayim sired, etc.⁠" The Torah, though mentioning Mitzrayim's offspring, fails to mention where Mitzrayim lived, as it had done with the people mentioned previously. (Nachmanides) The reason is that as opposed to the various hardly known islands over which the descendants of Yephet were scattered, and the shifting lands occupied at different times by the Canaanites, Semites, etc., the boundaries of Egypt not only have remained pretty stationary and are well known, but the land itself bears the name of its founder. There was therefore no need to duplicate this information. Furthermore, all the sons of Mitzrayim took up residence within or adjacent to the land of Egypt. (compare Ezekiel 30,4-5 where the prophet lists the names of the brothers of the original Mitzrayim as being in the proximity of the land of Egypt.)
According to Ibn Ezra all the names mentioned in our verses here are names of countries, nations, each nation having evolved out of a small family. This is the reason why all these names end in the plural mode. As proof for his argument he cites the phrase אשר יצאו משם, which he translated as "from where they had emerged, evolved.⁠" In other words, the founders had come from some other location. The word משם clearly alludes to a location.
Nachmanides views the כסלוחים as the inhabitants of a city called by that name, a city which was part of the land known as כפתור in which their brothers the כפתורים resided. The כסלוחים had left the land of כפתור, conquering a nation named פלשת, (Philistia). They subsequently changed their name to פלשתים, Philistines. This is what is meant when the Torah spoke about the כפתורים היוצאים מכפתור, "the Cypriots who had originated in Cyprus.⁠" (Deut. 2,23) These people had originally been כסלוחים.
(יג-יד) לודים, ענמים, ושאר השמות הנמשכים להם, הם כולם שמות משפחות נקראות בשם המקומות אשר ישבו בהם. הלא תראה שכפתורים נקראים על שם כפתור שהיה מקומם, כמו שנזכר בתורה (דברים ב, כג), וכן פלשתים נקראים על שם פלשת. וזכר שמכסלוחים נשתלשלו שתי משפחות אחרות זולתם, והם פלשתים וכפתורים.
להבים שפניהם דומין ללהב. לא ידעתי מי הכריחו לפרש זה השם מכל שאר השמות שנתפרשו בב״ר.
ושמא בעבור שהוא נגזר מלהב:
שפניהם דומים ללהב. דכל שם אשר יש לו פירוש כזה, שהוא לשון להב וכיוצא בזה, על כרחך נקראים על עניין מה, דאין אדם קורא אותו בשם להב אלא אם כן יש לו שייכות, דאם לא כן למה יקרא אותו בשם להב – אחר שאין לו שייכות לו, בשלמא שאר שמות ״ענמים״ ו״לודים״ וכיוצא בזה כיון דאין שום עניין נקרא בשם ״ענמים״ יש לקרא אותו בשם ענמים, אבל להיות קורא אותו בשם להבים – למה יקרא אותו בשם להבים, ולפיכך צריך לומר דפניהם דומים ללהב:
דומים ללהב. כל היכא שהשם הוא מלה עברית מפרשים למה נקרא כן אלא מורה על דבר זה אבל היכא שאין השם מלה עברית לא פירש כלום:
Because of their fiery faces. Wherever the name is a Hebrew word, Rashi explains why that name is used, telling us what it signifies. But if the name is not a Hebrew word, Rashi does not comment.
ומצרים יָלַד – לא הזכיר מושבם כמו שיזכיר באחרים, כי בבני יפת הזכיר איים, ובבני כוש ארץ שנער ואשור, ובבני כנען תחומי ארצם, וכן בבני שם, לפי שמצרים ארץ מושבו ידוע כי היא נקראת על שמו, וכל בניו ישבו סביבות מצרים, [להלן מדברי רמב״ן] ושם ארצם ג״כ כשמם. כמו כן מצינו לפתרוסים ארץ פתרוס, כמו שכתוב ״והשיבותי אותם ארץ פתרוס״,⁠1 וכן ״לוד וכל הערב״,⁠2 ושמם ושם ארצם שוה. וכן פלשתים ארצם ״פלשת״ וכן כתוב ״יושבי פלשת״.⁠3 [אלו תמצית] מדברי רמב״ן ז״ל. ואני תמה על דבריו, כי שם ארצות בני יפת ג״כ כשמם, גומר מגוג יון, וכן כלם מצינו בכתובים שהן שמות ארצות, וכמו שבארנו כלם. ובבני מצרים יש מקצת שלא מצינו בכתובים זכרונם כמו ענמים, לובים, כסלוחים, נפתוחים, ובבני כנען כלם שמות ארצות והיא ידועה יותר ממצרים. גם בני שם עילם ואשור ואופיר וחוילה ושבא גם הם שמות ארצות. והאמת שבבני יפת לא זכר מושבם כי מאלה נפרדו איי הגויים איננו על איי הים, כמו שביארנו,⁠4 ובבני כוש ג״כ לא זכר מושבם. וענין בבל ואשור שזכר בענינם, בעבור מה שקרה בדור הפלגה, וכמו שיתבאר. וכמו שזכר רשעת נמרוד, זכר צדקות אשור ושעלה לגדולה. אבל בכנען זכר גבולם בעבור שתהיה נחלת ישראל וכמו שיתבאר. וטעם זכר מושב בני שם, אפרש בעז״ה.
לודים – מצאנום בכתובים. ונודע מספרי קדמונים שמלכות מצרים היתה נחלקת לשלשה מלכיות, מצרים התחתונה. הנקראת עתה דעלטא והיא צען. ומצרים העליונה הנקראת מעמפיס והיא נוף. ומלכות תב״ן טעבייד״א. ואמרו שענמים מלך בצען, ונפתוחים בנוף, ופתרוסים במלכות פתרוס שהיא טעביידא. גם לודים ולובים וכסלוחים וכפתורים היו ראשי לאומים בארצות מחולקות, נשכח גבולם ושמותם.
1. יחזקאל כט, יד.
2. שם ל, ה.
3. שמות טו, יד.
4. על בראשית י, ה.
את לודים – משמות בני מצרים נולדו שמות אומות הנקראים על שמם, וזה טעם סימן הרבוי שבהם, וגם המדינות נקראו אח״כ בשם ראשי אומותם, כי בנו להם ערים ויקראו לעריהם בשמותם:
את לודים וגו׳ – שמות אומות בלתי ידועות היום, ואפשר שלא היו אלא משפחות מאומת מצרים.
the Ludites, etc. These are the names of peoples unknown to us today; perhaps they were merely clans within the Egyptian people.
ואת נפתחים. לפי דעת החוקר. Jackson Cronolog Antiq. שם נפתחים הוא מיוחס אל עם אחד בארץ ליבייא שנקרא כן מהמצריים שכיניהם, ונגזר מגפת Nephtys אליל הרע אשת טיפון, וזה להיות העם ההוא יושב על שפת הים פרסי — ויש מי ששיער שמזה נגזר שם ניפתון שרו של ים אצל היונים להיות כי הים היה מתועב בעיני המצריים שמהם למדו היונים, Guignaut. Relig. de l' antiq. v. l. 847. וידענו מאירודוטו (ס׳ כ׳) שהראשונים הקוראים בשם ניפתון היו הליביים Libj.
שמות העממים המצרים מעורפלים הם וקשה לזהותם, והשווה תרגום יונתן ותרגום ירושלמי.
ואת ענמים – יונתן תרגם וית פנטפוליטאי, בעלי חמשה אזורים או חמש מדינות; לפי חוקרים חדשים — מצרים האמצעית.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קרמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותמזרחיגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לאם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(יד) וְֽאֶת⁠־פַּתְרֻסִ֞ים וְאֶת⁠־כַּסְלֻחִ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָצְא֥וּ מִשָּׁ֛ם פְּלִשְׁתִּ֖ים וְאֶת⁠־כַּפְתֹּרִֽים׃
Patrusim, Kasluchim, from which the Philistines emerged, and Kaftorim.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳רד״קרמב״ןר׳ בחיירלב״ג ביאור המילותמזרחימנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לנצי״באם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[מד] 1פתרוסים, פרוויטות. כסלוחים, פקוסים. א״ר אבא בר כהנא פתרוסים וכסלוחים היו מעמידין הוטליסון, היו אלו מגנבין נשותיהן של אלו ואלו מגנבין נשותיהן של אלו, מה יצא מהם פלשתים גבורים, כפתורים ננסים. (בראשית רבה ל״ז).
[מה] 2אשר יצאו משם וגו׳, אינו אומר אשר הולידו אלא אשר יצאו להודיע שהן כלן בני זמה. (תנחומא וישב ה׳).
1. פרוויטות, פקוסים, הן לשונות של גנאי, ועי׳ מנח״י, ובמדרש אגדה שהיו מחלפין נשותיהם זל״ז.
2. לעיל מאמר מד. ובמדרש אגדה כאן.
וְיָת פַּתְרוּסָאֵי וְיָת כַּסְלוּחָאֵי דִּנְפַקוּ מִתַּמָּן פְּלִשְׁתָּאֵי וְיָת קְפוּטְקָאֵי.
The Pasrusim, and the Kasluchim; from whom came the Plishtim and the Kaputkim.

וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִים
וְיָת פַּתְרוּסָאֵי וְיָת כַּסְלוּחָאֵי דִּנְפַקוּ מִתַּמָּן פְּלִשְׁתָּאֵי וְיָת קְפוּטְקָאֵי
כַּפְתֹּרִים – קְפוּטְקָאֵי
הואיל ושמות האומות שבפרק באים בת״א כצורתם לא ברור מדוע תרגם ״וְאֶת כַּפְתֹּרִים״ – ״וְיָת קְפוּטְקָאֵי״ בזיהוי האומה, וכמוהו גם ״כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר״ (דברים ב כג) ״קְפוּטְקָאֵי דִּנְפַקוּ מִקְּפוּטְקְיָא״. ואולי תרגם כך משום שמוצא הפלישתים אינו מבורר: האם באו מכפתור ככתוב ״פְּלִשְׁתִּים שְׁאֵרִית אִי כַפְתּוֹר״ (ירמיהו מז ד) ״וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר״ (עמוס ט ז), או מכרתים כנאמר ״הוֹי יֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם גּוֹי כְּרֵתִים דְּבַר ה׳ עֲלֵיכֶם כְּנַעַן אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים״ (צפניה ב ה). ובא התרגום להבחין בין פלשתים שמימי האבות לאלה של תקופת השופטים עד ימי דוד: הראשונים שמקורם בכפתור הם ה״קְפוּטְקָאֵי״ מקפודקיא שבאסיה הקטנה, ו״אי כפתור״ הוא בים האגאי. אבל פלשתים שבימי השופטים מוצאם מכרתים ומכאן ״נֶגֶב הַכְּרֵתִי״.⁠1
1. וכן כתב רש״י לצפניה ב ה: ״גוי כרתים מדינה היא בפלשתים ושמה כרתי וכן הוא אומר בצקלג, אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי (שמואל א ל יד) ולמטה כתוב בְּכֹל הַשָּׁלָל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים (שמואל א ל טז)״. ובביאור הש״ס כתב: ״כפתורים – לאו מפלשתים נינהו״ (חולין ס ע״ב). וראה ״נתינה לגר״.
וית פתרוסיא וית כסלוחיאא די נפקו מן תמן פלישתייא וית קפודקייא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פתרוסיא וית כסלוחיא״) גם נוסח חילופי: ״פילוסאי וית פנטסכינאי״.
וית נסיוטאי וית פנטפוליטי דנפקו מתמן פלישתאי וית קפודקאי.
and the Pathrosim, and the Nasiotaee, and the Pantapolotee, from whom went forth the Philistaee and the Kaphodikaee.
וית פילוסאי וית פנטסכנאי דנפקו מתמן פלישתאי וית קפודקאי.
and Pelusaee, and the Pantaskenaee, from whom went forth the Philistaee and Kapodekaee.
ואת פתרסים ואת כסלוחים אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתורים1ללמדך שהיו מחלפין נשותיהם זה לזה, ויצא מהם פלשתים וכפתורים, ולא נודע מי היה אביהם.
1. ללמדך. עיי׳ ב״ר פל״ז אות ה׳, ועיי׳ רש״י עה״ת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

ואלבמיין ואלצעידיין אלד׳י כ׳רג׳ו מן ת׳ם אלפלסטיניון ואלדמיאטיון.
והבמים והצעידים אשר יצאו משם הפלשתים והדמיאטים.
פתרוסים וכסלוחים אשר יצאו משם פלשתים – משניהם יצאו,⁠א שהיוב מחליפין משכב נשותיהם אלו לאלו ויצאו פלשתים מביניהם.
א. כך בכ״י ליידן 1, ויימר 651, פריס 155. בכ״י פירנצה III.3 חסרה המלה: יצאו. בכ״י מינכן חסר: ״אשר... שהיו״.
ב. כך בכ״י מינכן 5 וויימר 651. בכ״י ליידן 1, פריס 155: פתרוסים וכסלוחים. בכ״י פירנצה III.3 רק: ״פתרוסים״.
ואת פתרסים ואת כסלחים אשר יצאו משם פלשתים AND PATHRUSIM AND CASLUHIM OUT OF WHOM CAME PHILISTIM – They (the Philistines) were descended from both of them for the Pathrusim and the Casluhim used to live together in promiscuous intercourse, and the Philistines were their offspring (Bereshit Rabbah 37:5).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

ואתאשר יצאו משם פלשתיםא – מכסלוחים או משניהם מפתרוסים ומכסלוחים שהתחתנו יחד. ומצאנו מלת שם נופלת על האדם, כמו: משם רועה אבן ישראל (בראשית מ״ט:כ״ד).
כפתרים – תרגם רב סעדיה: דמי אטיין, וכפתור – דמי אטיא.
וזכר זה שאף על פי שפלשתים מזרע מצרים, ארץ מצרים היתה ארץ לא להם לישראל וארץ פלשתים היתה ראויה להם כי היא סמוכה לארץ כנען.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28 חסר: ״פלשתים״.
ואת...אשר יצאו משם פלשתים, it is not clear if the Philistines are the offspring of only the Kassluchim or from both the Patrussim and the Kassluchim who had intermarried among themselves so that the Philistines had genetic input from both these families. It is interesting that the expression שם or משם, i.e. expressions used to describe physical locations, origins, are also used elsewhere in a genetic sense such as in Genesis 49,24 משם רועה אבן ישראל, “from there he became the shepherd of Israel.”
כפתרים, according to Rav Saadyah gaon, a tribe that used to live in the neighborhood of Port Said in Eastern Egypt. The reason they are mentioned here separately is that although the Philistines, basically, are descended from the offspring of מצרים, the land of Egypt did not belong to them, so that the Israelites were entitled to take over the parts of the land of Canaan then inhabited by the Philistines.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

ואת פתרוסים ואת כסלוחים אשר יצאו משם פלשתים – יגיד לך הכתוב כי אומה זו של פלשתים היו ממזרים, לפי שפתרוסים וכסלוחים היו מחליפים נשותיהם אלו לאלו ויצאו מהם פלשתים. ותמצא כל התולדות הללו של מצרים ששמותם על שם סופם שנאבדו בים, ונקרא הראשון לודים על שם שנולדו והוטבעו בים.
ואת פתרוסים ואת כסלוחים אשר יצאו משם פלשתים, "and the Pathrusim and the Casluhim, whence the Philistines came forth.⁠" The Torah stresses this in order to tell us that the nation of the Philistines have their origin in bastardy The two above-mentioned nations engaged in wife-swapping and the Philistines emerged as a result of this incest (compare Bereshit Rabbah 37,5). You will find that all these descendants of Mitzrayim have names which end with the letters ים, "sea,⁠" an allusion to their eventual demise in the sea (Pessikta Zutrata). The first of these nations was called לודים, since they were both born in the sea and drowned in the sea.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

אשר יצאו משם פלשתים משניהם יצאו כו׳. בב״ר דאי מכסלוחים בלבד אשר יצאו ממנו מיבעי ליה:
וְֽאֶת⁠־פַּתְרֻסִים: הוי״ו בגעיא. [וְאֶת⁠־פַּתְרֻסִ֞ים].
ויצאו מהם פלשתים. דאי ס״ד מכסלחים לבד הל״ל וכסלחים ילד את פלשתים ולא לומר אשר יצאו משם גם אין לפרש כונת המקרא שנותן סימן והבדלה שזהו הכסלחים אשר יצאו דהא לא מצינו כסלחים אחר מוזכר במקרא. [נחלת יעקב]:
And the Plishtim descended from them. For if the Plishtim descended from the Kasluchim alone, it should say: "And the Kasluchim produced the Plishtim,⁠" and omit, "From whom came.⁠" Furthermore, Scripture cannot be identifying which Kasluchim it speaks of — i.e., they are the ones from which the Plishtim came — as no other mention of Kasluchim appears in Scripture. (Nachalas Yaakov)
ואת פתרוסים – פרשנו שהיא טעביידא, והיא ממלכה גדולה. כי מכל המחוזות האלה פרט הנביא מצרים ופתרוס ואמר ״והיה ביום ההוא וגו׳ אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש״ וגו׳.⁠1
כסלחים אשר יצאו משם פלשתים – דרך האגדה ידוע בפירוש רש״י ז״ל. ורמב״ן ז״ל פירש: ״כסלחים יושבי עיר ששמה כן, והיתה מכלל ארץ כפתור אשר שם כפתורים אחיהם. ויצאו משם מן הכפתורים אשר הם מזרע כסלחים, והלכו לתור להם מנוחה, והניחו הארץ לאחיהם, וכבשו להם ארץ ששמה ׳פלשת׳. ונקראו אח״כ פלשתים על שם הארץ, וזהו ׳כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם׳,⁠2 והם מבני כסלחים היושבים בארץ כפתור״. [עד כאן דברי רמב״ן] ואין דבריו מתוקנים, כי מה טעם לקרות בני כסלוחים בשם ״כפתורים״. ולא אמר ״כסלחים היוצאים מכפתור״. ומאין לו שמחוז כסלוחים מכלל ארץ כפתור היא, והכתוב אומר ״ואת כסלוחים וגו׳ ואת כפתורים״,⁠3 וכלן ראשי אומות ומחוזות הן, כמו כל הבנים שנזכרו בפרשה. ובעיקר הפירוש דבריו נכונים, שאין ״אשר יצאו משם״ כדעת המפרשים ז״ל שהולידום, כמו ״מחלציך יצאו״,⁠4 כי יאמר ״אשר יצאו מהם״. גם בכל הפרשה אומר ״ובני גֹּמֶר״ ו״בני יון״, וככה יאמר ״ובני כסלחים פלשתים״. ואם יש לצדד שלא היה בנו, כי אם בן בנו או בן בן בנו. אבל [הפירוש הנכון הוא] ״אשר יצאו משם״, שיצאו מכסלחים לבקש להם ארץ. והיה [זה] אחר שהחל נמרוד לעשות גבורות, כי אחריו קמו גבורים אחרים תופשי ארצות בחרב. ואלה זרע כסלוחים גם הם יצאו מארצם לתפוש ארץ. ולא שמצאו ארץ ששמה ״פלשת״ ועל שם הארץ נקראים ״פלשתים״. אבל כל אחד מראשי אומות האמורים בפרשה הולידו משפחות, וכל משפחה נקראת בשם בפני עצמה, כמו בני גומר ובני יון.
וכן אחת ממשפחות כסלוחים היתה ״פלשתים״, וזאת המשפחה יצאה מארצה, ותפשה להם חלק גדול מארץ כנען לצד דרום ולצד צפון, והסבו שם הארץ שלקחו וקראוה על שמם ״ארץ פלשתים״. והנה היא מארץ כנען בכלל הארץ שנתנה לאברהם אבינו ע״ה. ועל כן כתוב בספר יהושע, ״זאת הארץ הנשארת, כל גלילות הפלשתים וכל הגשורי. מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב, חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים. מתימן5 כל ארץ הכנעני ומערה אשר לצידונים עד אפקה עד גבול האמורי״.⁠6 שמענו כי ארץ פלשתים היא מארץ כנען, והודיע להם יהושע שאעפ״י שבמחוזות האלו יושבים פלשתים מבני כסלוחים בן מצרים, אל יחשבו שאינן בכלל ארץ בני כנען, אבל לכנעני תחשב וארץ ישראל היא. ועוד חלק אחר מארץ כנען תפשו הכפתורים, וישבו בה תחילה עוים, והיא משפחה מאחד מבני כנען, ועליה אמר ״והעוים״. ובתורה פירש ״והעוים היושבים בחצרים עד עזה, כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם״.⁠7 ואם כן אף היא מארץ ישראל. כך נראין הדברים, ועוד אפרש בסמוך בעז״ה.
ואת כפתורים – לא אמר ״אשר יצאו משם״, כי היוצאים שמם כשם אביהם, כאמרו ״כפתורים היוצאים מכפתור״. אבל ״פלשתים״ ו״כסלוחים״ שני שמות הם, ולולא נכתב לא ידענו בני מי הם. ובנבואת ירמיה על חורבן פלשתים וכפתורים ביד נבוכדנצר מלך בבל אמר ״כי שודד ה׳ את פלשתים שארית אי כפתור״,⁠8 מה שנחלו פלשתים ושארית המחוז שלקחו כפתורים. לא שפלשתים וכפתורים אחד כדברי רמב״ן ז״ל.
1. ישעיה יא, יא.
2. דברים ב, כב.
3. בראשית י, יד.
4. שם לה, יא.
5. מצד דרום ארץ ישראל.
6. יהושע יג, ב-ד.
7. דברים ב, כג.
8. ירמיה מז, ד.
ואת פתרסים – בדרך הפשט יהיה מאמר אשר יצאו משם פלשתים כמו מסוגר, ועיקר הכתוב הוא ואת פתרוסים ואת כסלוחים ואת כפתורים, והודיע שאלה הג׳ הם ג״כ מבני מצרים, וספר שאחר זמן יצאו איזה מבני הכסלוחים משם, דהיינו מארצם שהיתה מכלל ארץ כפתור אחיהם, והלכו לתור להם מנוחה והניחו הארץ לאחיהם, וכבשו להם ארץ ששמה פלשת ונקראו אח״כ פלשתים על שם הארץ ההיא שכבשו, וזהו שאמר הכתוב ופלשתיים מכפתור (עמוס ט׳ ז׳), וכן כי שודד ה׳ את פלשתים שארית אי כפתור (ירמיה מ״ז ד׳), והנה הוצרך הכתוב להודעה זאת כי על ידה יובנו כמה מקראות בתורה ובנביאים כמו שארמוז (לקמן פסוק י״ח, ודברים ב׳ כ״ג):
פתרוסים – יושבי פתרוס (ישעיהו י״א י״א, ירמיה מ״ד:א׳ וט״ו), ואומרים שהיא Thebais.
כסלוחים – בלתי ידועים.
אשר יצאו משם פלשתים – לפי הטעמים יצאו פלשתים מפתרוסים ומכסלוחים יחדו, לא מכסלוחים לבדם, ועל כל פנים לא יצאו מכסלוחים לבדם, כי גם מכפתורים יצאו, ככתוב את פלשתים שארית אי כפתור (ירמיהו מ״ז:ד׳), ופלשתים מכפתור (עמוס ט׳:ז׳) וכתוב והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם (דברים ב׳:כ״ג), ומן הפסוק האחרון הזה נראה כי לא כל הפלשתים, אלא קצתם, יצאו מכפתור, ושאריתם יתכן שהם מן הפתרוסים והכסלוחים.
ואת כפתורים – גם את אלה ילד מצרים. והנה רצה הקב״ה להודיע לישראל כי הפלשתים שהיו הם הולכים לשכון אצלם הם מבני מצרים, כדי שיתרחקו מהם ומדרכיהם, כי אין ספק שהיו ישראל שבימי משה שונאים את המצרים שהשתעבדו בהם. כפתור כנראה כדעת געזעניוס שהיא Creta {כרתים}.
פלשתים – פלש בלשון איטיאופיאה ענינו גָלָה מארצו.
Pathrusites. The inhabitants of Pathros (Isa. 11:11, Jer. 44:1, 15), which is said to be Thebes.
Casluhites. An unknown people.
from whom originated the Philistines. According to the accentuation, the Philistines originated from both the Pathrusites and the Casluhites, not from the Casluhites alone [i.e., no disjunctive separates the two names]. In any case, they did not originate solely from the Casluhites, but also from the Caphtorites, as it is written:
• “The Philistines, the remnant of the isle of Caphtor” (Jer. 47:4);
• “And the Philistines from Caphtor” (Amos 9:7);
• “As for the Avvites, however, who dwelled in villages as far as Gaza, it was the Caphtorites [i.e., Philistines], having come forth from Caphtor, who destroyed them and occupied their place” (Deut. 2:23).
From this last verse it appears that not all the Philistines, but only some of them, originated from Caphtor; the rest probably originated from the Pathrusites and Casluhites.
and the Caphtorites. These, too, were children of Mizraim [i.e., not of the Pathrusites and Casluhites].
The Holy One, blessed is He, wanted to let Israel know that the Philistines, near whom they were about to dwell, were descended from the children of Mizraim (Egypt), so that the Israelites would separate themselves from them and their ways; for there is no doubt that the Israelites in the time of Moses hated the Egyptians, under whom they had been enslaved.⁠1
Caphtor is apparently to be identified, as Gesenius said, with Crete.
Philistines (Pelishtim). The root palash [falasa] in the Ethiopian [Ge’ez] language means “exiled” from one’s land.⁠2
1. {Translator's note: This would seem to be a curious statement in light of the command, “Do not abominate the Egyptian, for you were a guest in his country” (Deut. 23:8). The context of that command, however, has to do with accepting a third-generation descendant of an Egyptian into the Israelite people.}
2. {Translator's note: This is the origin of the term “Falasha” for the Ethiopian Jews. Filosseno Luzzatto wrote a study, Mémoire sur les Juifs d’Abyssinie ou Falashas (in Archives Israélites, 12-15, 1851-1854).}
ואת כפתורים: תרגם אונקלוס ״קפוטקאי״. וביחזקאל (כז,יא) קורא אותם ״גמדים״, ותרגום יונתן ג״כ ״קפוטקאי״. למדנו שאומה זו הם קטנים בטבע כאמה1. ועיין מה שכתבתי בספר דברים (ב,כג)2.
1. כך גם בב״ר (לז,ה) ״כפתורים״ – ננסים.
2. ״כפתורים היוצאים מכפתור״...
ואת פתרוסים וגו׳ אשר יצאו משם וגו׳. רש״י משם חז״ל משניהם יצאו שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפין משכב נשותיהם אלו לאלו ויצאו מהם פלשתים — ומי יודע אם נשאר בשמותם זכר ממקורם המושחת כמ״ש וישב ממזר באשדוד, ואין לשתוק שכיוצא מזה הענין סופר מעם יון כפי עדות הקדמונים (עיין פוליטיקא לארסטו ס׳ ה׳ הערה ו׳ דפוס פאריז) שכתבו על עיר טראנטו באי סיציליא שנתיסדה מעם אחד שיצא מעיר לאצידימוני והיו כלם ממזרים שנולדו מנשי ספארטא כשפחדו יושביה פן תהיה הארץ שממה במלחמת מיסיניא, והתירו לכמה בחורים גבורי כח שישכבו את נשיהם, ומהם נולדו מייסדי טראנטו. והנה מפשט הכתוב היה נראה שפלשתים וכפתורים שני אומות הן כל א׳ בפ״ע וכפתורים אחד מבני מצרים כלודים להבים וכו׳ אלא שבב״ר פ׳ ל״ז נראה שדעת חז״ל שפלשתים וכפתורים אומה אחת הן, ושניהם יצאו מפתרוסים וכסלוחים שהיו מגנבים נשותיהם כמו שכתבנו, ואף על פי שאין המקרא הזה מסייען אין ספק כי דברי הנביאים מסייעים אותם כמעט באופן שאין בו ספק, — הא הוא ירמיה (מ״ז ד׳) שכתב כי שודד ה׳ את פלשתים שארית אי כפתור. הב׳ עמוס (ט׳ ז׳) הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתיים מכפתור וגו׳ — והג׳ מרע״ה שכתב והעוים היושבים בחצרים עד עזה, כפתורים היוצאים מכפתור וגו׳, וידענו ידיעה תמה, שיושבי עזה פלשתים היו, הרי שלשת הרועים מעידים בדברי חז״ל שפלשתים וכפתורים אומה אחת הן, ועיין כמה נדחק רש״י ז״ל בעמוס (שם) לפרש ופלשתים מכפתור וגו׳, — ומפסוק זה של עמוס אין כ״כ ראיה כמהב׳ האחרים. פתרוסים, בב״ר פרווטות. כסלוחים, בב״ר סקוסים.
אשר יצאו משם וגו׳ – על פי ירמיהו מ״ז:ד׳ ועמוס ט׳:ז׳, הרי הפלשתים הם מכפתר, אך ייתכן שאחד משבטי פלשת מתיחס אל כסלוחים.
ואת⁠־כפתרים – לפי תרגום יונתן — קפודקאי, ולפי המדרש1 — עם של ננסים. לפי חדשים — תושבי אי⁠־הכרתים; השווה ירמיהו מ״ז:ד׳.
1. בראשית רבה ל״ז:ח׳ (המ׳).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳רד״קרמב״ןר׳ בחיירלב״ג ביאור המילותמזרחימנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לנצי״באם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(טו) וּכְנַ֗עַן יָלַ֛ד אֶת⁠־צִידֹ֥ן בְּכֹר֖וֹ וְאֶת⁠־חֵֽת׃
And Canaan fathered Tzidon, his firstborn, and Chet,
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י קרארשב״ם המשוחזראבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךאברבנאלר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[מו] 1וכנען ילד את צידון בכרו. והיה כי יביאך ה׳ אל ארץ הכנעני, זכה כנען שנקרא הארץ על שמו וכי מה עשה כנען, אלא כיון ששמע כנען שישראל נכנסים לארץ עמד ופנה מפניהם, א״ל הקב״ה אתה פנית מפני בני אני אקרא הארץ על שמך ואתן לך ארץ יפה כארצך ואיזה זו אפריקא, וכה״א וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת. (מכילתא בא פי״ח).
[מז] 2כי יביאך אל ארץ הכנעני (שמות י״ג:י״א) וכי ארץ כנעני היתה, והלא היא ארץ חמשת עממים, אלא מלמד שכנען היה אביהן של כולם, וכן הוא אומר וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת. (מכילתא דרשב״י פרשת בא יג. יא).
1. מסיים שם במכלתא וכתיב ויענו בני חת וגו׳ שמעני אדוני, אמר להם הקב״ה אתם כבדתם את ידידי, אני אקרא הארץ על שמכם ואתן לכם ארץ טובה כארצכם, ובחזקוני כ׳ הכנעני על שם שבניו כבדו את אברהם אבינו בקנין מערת המכפלה. והוא כמבואר במכלתא, ועי׳ בויק״ר פי״ז ס״ו.
2. בויק״ר פי״ז ס״ה איתא ד״א כי תבאו אל ארץ כנען, שבעה עמים הן ואתה אומר ארץ כנען, רבנן אמרי רמזו מה חם סרסו וכנען לקה אף כאן ישראל חוטאים והארץ היא מתקללת, ראב״י ורבנן רא״א ע״י שהיה כנען אביהם של כולם הה״ד וכנען ילד את צידון וגו׳ ורבנן אמרי ע״י שהיו כולם תגרין כמד״א אשר סוהרי׳ שרים כנעניה נכבדי ארץ. ובענין זה שמבואר כאן ארץ חמשת עממים, ובויק״ר שבעה עממים, ובקרא מונה יא. ראה מ״ש בחזקוני, וכנען ילד את צידון, אחר עשר בנים היו לו ולבסוף לכנען הוא אומר ואחר נפוצו משפחות הכנעני ללמדך שהאחד נעשה שתים והיו שנים עשר, דוגמא יוסף שנחלק לשני שבטים וע״ז יאמר יצב נבולות עמים למספר בנ״י שי״ב בני כנען נתנו לי״ב שבטים ומשה רבינו קראם שבעה, הששה שהיו חשובים קרא להם שם בפני עצמם והאחרים כללם בשם אביהם ע״כ, וכנראה מקור הדברים באיזה מדרש. ויש ליישב בזה שינוי לשונות הנ״ל, ועי׳ ברב״ח כאן, ובס׳ ת״י, ובפס״ז צידון בכורו נפסל בעיני כל האומות חוץ מאביו דכתיב בכורו, לאביו היה בכור. ועי׳ ברד״ק שכ׳ להיפך.
וּכְנַעַן אוֹלֵיד יָת צִידוֹן בּוּכְרֵיהּ וְיָת חֵת.
Canaan sired his first-born, Sidon, and Cheis,
וכענן אול׳ ית צידון בכורא וית חת.
וכנען אוליד ית צידון בוכריה וית חת.
And Kenaan begot Zidon his firstborn, and Heth,
וכנען אולד צידון בכרה וחת.
וכנען הוליד את צידון בכורו וחת.
וכנען ילד את צידון בכורו1נפסל בעיני כל האומות חוץ מאביו. דכתיב בכורו. לאביו היה בכור.
1. נפסל בעיני כל האומות דכתיב בכורו כו׳. זה טעם על יתור לשון הכתוב בכורו. שבלי ספק הנחשב ראשון הוא בכור. וע״ז כתב שהכתוב השמיענו שרק בעיני אביו היה בכור וחשוב. אבל בעיני האומות היה נפסל. וראיתי ברד״ק עה״ת שכתב וז״ל מה שאמר את צידון בכורו לא מצאתי בו טעם נכון. למה אמר בכורו. מה שלא זכר כן באחרים. כי ברוב הנזכר ראשון הוא הבכור. אלא א״כ זכר ראשון למעלתו. וצידון שהיה גדול במעלה מאחיו וגם בכור היה ולשתי מעלות שהיו בו אמר בכור. וכן אמר (דברי הימים א כ״ט) בכור ישמעאל נביות. והוא היה ג״כ גדול במעלה מאחיו עכ״ל. והוא ממש להיפך ממ״ש רבינו.
מאחר שלא נתבלעה משפחתו למה לא כתב ופוט ילד? ואמר: בפרשה זאת כתובים שבעים בנים מבני נח. מכאן אנו למדים שבעים אומות שהרי כתוב בפרשה מאלה נפרדו. ופוט וכל בניו לא היו אלא אומה אחת. ואלו אמר ופוט ילד פלוני ופלוני היאך יכול לומר מאלה נפרדו דמשתמע כי הגוים היו נפרדים מבני נח ולפיכך פי׳ כל אחד ואחד, שאם כן, יהיה יותר משבעים לשון. לכך לא כתב ופוט ילד, לידע כי פוט וכל זרעו לא היו אלא לשון אחד. (כ״י מינכן 252 בשם ושאל הרב ר׳ יוסף קרא את ר׳ שמואל)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

(טו) וכנען ילד את צידון בכורו – כנען ובניו י״ב הם, שגם כנען נטל חלקו בארץ.⁠1
1. שוחזר מכ״י אוקספורד 31/1, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 223 ואילך.
(טו-יט) ויש לשאול: הנה כנען הוליד חת, גם יבוסי ואמורי וגרגשי וחוי, למה כתוב: הכנעני החתי והאמורי (שמות ג׳:ח׳, שופטים ג׳:ה׳). התשובה כי הששה הנזכרים היו רבים.
ולא ידענו פריזי איזה מהם הוא, אם ערקי או סיני, כי יש בתורה, גם במקרא,⁠1 כמה אנשים שיש להם שני שמות, כמו: צהר וזרח (בראשית מ״ו:י׳, במדבר כ״ו:י״ג) ויתרו וחובב (שמות ג׳:א׳, במדבר י׳:כ״ט) ואבישלום ואוריאל (מלכים א ט״ו:ב׳, דברי הימים ב י״ג:ב׳). ושאר בני כנען היו מעטים, וכללם הכתוב במלת הכנעני.
1. כלומר: בנביאים וכתובים.
(טו-יח) וכנען ילד את צידון וגו׳ – י״א הם, ולבסוף אמר: ואחר נפוצו – שהאחד נעשה שנים, כמו יוסף שנחלק לשני שבטים, והרי הם י״ב. ועל זה אמר משה: יצב גבולות עמים למספר בני ישראל (דברים ל״ב:ח׳), שנתן לי״ב שבטים י״ב בני כנען. ומשה קראן שבעה,⁠1 שהששה שהיו חשובין קרא להן שם בפני עצמן, והאחרים כללן שם אביהן וקראן הכנעני.
(15-18) וכנען ילד את צידון וגו'‏ – CANAAN GAVE BIRTH TO TZIDON ETC. – They were eleven, and at the end it says: AND AFTER THEY SPREAD – that one was made into two, like Yosef who was divided into two tribes, and then they were twelve. About this Moshe said: "He set the boundaries of nations based on the number of the children of Israel" (Devarim 32:8), that He gave the twelve sons of Canaan to the twelve tribes. And Moshe called them seven [nations], since the six that were prominent he called by their own names, and the rest he included with the name of their father and called them the Canaanites.
[וכנען ילד – ראיתי לאחד מן המפרשים שכתב כי בני כנען אחד עשר ועמו הם שנים עשר והוא שאמר הכתוב יצב גבולות עמים למספר בני ישראל (דברים ל״ב:ח׳) – גבולות כנען ובניו שהם למספר בני ישראל.]⁠א
וכנען – ותולדות פוט לא זכר כי אין צורך בספור תולדתו.
ומה שאמר את צידון בכורו – לא מצאתי בו טעם נכון למה אמר בכרו מה שלא זכר כן באחרים, כי ברוב הנזכר ראשון הוא הבכור אלא אם כן זוכר אותו ראשון למעלתו, כמו את שם את חם ואת יפת (בראשית ה׳:ל״ב), לדעת המפרש כי יפת היה גדול בשנים. וצידון איפשר שהיה גדול במעלה מאחיו וגם בכור היה, אלא לשתי מעלות שהיו בו אמר: בכורו. וכן אמר: בכור ישמעאל נביות (בראשית כ״ה:י״ג), והוא היה גם כן גדול במעלה מאחיו, כמו שאמר: אחות נביות (בראשית כ״ח:ט׳).
א. התוספת מופיעה בכ״י מינכן 28, פריס 194. היא חסרה בכ״י מוסקבה 495, פריס 193.
וכנען ילד, I have found one commentator who writes that Canaan had 11 sons so that his nation, including the founding father Canaan, comprised 12 tribes This is supposedly what is meant in Deuteronomy 32,8 יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, “He sets the borders of the people in a manner corresponding to the number (of tribes) of the Children of Israel.” וכנען, Put’s offspring is not mentioned as there is no need to report on this.
את צדון בכורו, I have not been able to find a good reason for the Torah describing צדון as a firstborn, seeing that no other firstborn son of these people is described as such. Normally, the first named son is presumed to be the firstborn, so that there is no need for adding that attribute, unless we are to assume that the Torah, in naming someone as the first in a list of sons, does so because he possessed superior qualities to those of his brothers. One such example would be the mention of Shem ahead of his brothers, although he was not the oldest (5,32), according to those commentators who believe that Yaphet was Noach’s oldest son.
It is possible that Tzidon did possess superior qualities when compared to his brothers, so that by describing him as the firstborn the Torah wanted to draw attention to both of these distinctions. We find something parallel in Genesis 25,13 where Nevayot is described as the firstborn son of Ishmael. We have reason to believe that he possessed outstanding qualities because his sister Machalat is not described only as the daughter of her father Ishmael, and her grandfather Avraham, but also as the sister of Nevayot, her brother. (Genesis 28,9)
אמר ריש לקיש (בראשית רבה ל״ז:ב׳): כסבורין היינו שנתבלעה משפחתו של פוט עד שבא יחזקאל ופרסמה: פוט ולוד וכל הערב (יחזקאל ל׳:ה׳). והא דלא נתפרשו בתורה, שאם תמנה אותם תמצא בהן יותר משבעים אומות.⁠1
וכנען ילד את צידן – אחד עשר בנים היו לו לכנען, ולבסוף הוא אומר: ואחר נפוצו משפחות הכנעני (בראשית י׳:י״ח), ללמדך שהאחד נעשה שנים והיו שנים עשר, דוגמה יוסף שנחלק לשניא שבטים. ועל זה נאמר: יצב גבולות עמים למספר בני ישראל (דברים ל״ב:ח׳), ששנים עשר בני כנען ניתנו לשנים עשר שבטים. ומשה רבינו קראם שבעה, הששה שהיו חשובין קרא להם שם בפני עצמם, והאחרים כללם בשם אביהם.⁠2
1. שאוב מרשב״ם.
2. שאוב מר״י בכור שור.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״לשנים״.
וכנען ילד את צידון, "Canaan sired Tzidon;⁠" Canaan sired a total of 11 sons. After having listed all their names, the Torah continues with describing how they dispersed over different regions, and that one of them split into two nations, thus making a total of 12 Canaanite tribes. This is comparable in Jewish history to the tribe of Joseph being made up of Menashe and Ephrayim, who on most occasions appear independently whenever the tribe of Levi is not included in the count of the Jewish tribes. Moses refers only to seven Canaanite tribes; the six which were historically significant he names separately, attributing their genealogy to their founding father Canaan. The reason why they deserved this honorable mention is that when the brotherstook their father Yaakov to be buried in the cave of Machpelah, these Canaanite kings all paid honour to Yaakov the descendant of Avraham. (Genesis 50,11)
וכנען ילד את צידון בכורו – אלו עשרה עממין בני כנען שנתנו לאברהם אבינו, כי כל זרע כנען נמכר לעבד עולם, והם שנתנם לו, אבל נתחלף השם ברובם בימי אברהם. כי בכאן נכתבו בשם שקראם אביהם ביום הולדם, ואחר שנפרדו בארצותם לגוייהם נקראו בשמות אחרים, אולי העלו להם שם על שם הארץ אשר ישבו בה כי בני מצרים כלם על שם הארץ נקראו כמו שפירשנו (רמב״ן בראשית י׳:י״ג). וכן שעיר החורי (בראשית ל״ו:כ׳) – שם העיר שעירה, וכן רבים. או שהולידו הערקי והסיני משפחות ונכרתו מהם, ובניהם היו קיני וקניזי על דרך משל, והיו לראשי בתי אבות, תקרא האומה בשמם כנהוג בשבטי ישראל. והנה קראם בשם שהיה להם בימי אברהם במתנתו. וראיה לדבר כי החוי הנזכר בכאן איננו נזכר במתנתו של אברהם, והוא היה מהם שנאמר: ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי שבעה גוים (דברים ז׳:א׳). וכן בכל מקום. וימנה הכנעני עם בניו, ולא ימנה רק עשרה, כי אחד מבניו לא גבר כאחיו ונקרא עם אחיו בשם אביו. ויתכן שהיה צידון בכורו הנקרא כנעני עם אחד מאחיו, שלא היה לגוי.
ואל יקשה עליך ארץ פלשתים שהיתה לאברהם כדכתיב: גור בארץ הזאת כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל (בראשית כ״ו:ג׳), והם מבני מצרים, כי הכתוב אמר: לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים (יהושע י״ג:ג׳) כי כבשו מקצת הארץ וישבו בה. [ובכאן תראה כי גבול הכנעני מצידון באכה גררה עד עזה (בראשית י׳:י״ט), ואלה ערי פלשתים. כי אבימלך מלך גרר, ועזה לעזתי היא, וכן: לעזה אחד (שמואל א ו׳:י״ז) וצידון לפלשתים, כדכתיב: כל צידונים אנכי אורישם מפני בניא ישראל רקב הפילהג בנחלה (יהושע י״ג:ו׳), וכתיב: וגם מה אתם לי צור וצידון וכל גלילות פלשת (יואל ד׳:ד׳).]⁠ד ואולי שאר ארץ פלשתים לא היתה לישראל לבד אלו חמשת סרניהם. ודע כי ארץ כנען לגבולותיה מאז היתה לגוי היא ראויה לישראל, והיא חבל נחלתם כמו שנאמר: בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בניה ישראל (דברים ל״ב:ח׳), אבל נתנה הקב״ה בעת הפלגה לכנען מפני היותו עבד לשמור אותה לישראל, כאדם המפקיד נכסי בן האדון לעבדו עד שיגדל ויזכה בנכסים ובעבד. ועוד אבאר זה בעזרת השם יתברך (רמב״ן בראשית י״ד:י״ח).
א. כן בכ״י מינכן 138, רומא 44, דפוס ליסבון, דפוס רומא, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״אורישם מבני״.
ב. כן בכ״י רומא 44, דפוס ליסבון, דפוס רומא, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138: ״אך״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3119, וברשימת ההוספות בכ״י לונדון 208 ובכ״י פרמא 3535. בדפוס ליסבון, וכן בפסוק, נוסף כאן: ״לישראל״.
ד. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ה. כן בכ״י מינכן 138, דפוס רומא, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״שבטי״.
AND CANAAN BEGOT ZIDON HIS FIRST-BORN. These were the ten1 nations, sons of Canaan, whose lands were given to our father Abraham since all seed of Canaan were sold into servitude forever. These were the ones that were given to Abraham. Their names, however, changed for the most part in the days of Abraham; here they were inscribed according to the names their father called them on the days of their birth, but after they parted according to their lands and their nations, they were called by other names.⁠2 Perhaps they were called by the names of the land in which they settled, as we have explained.⁠3 Likewise, Se'ir the Horite4 was so called because the name of the city was Se'ira. And there are many similar names. It may be that the Arkite and the Sinite5 did beget families but were cut off from them, and their children were, for example, the Kenite, and the Kenizzite.⁠6 These became the heads of families, the entire nation being called by their name as was customary among the tribes of Israel. Now in His gift [of the land of Abraham, G-d] called the ten nations by the names by which they were known in the time of Abraham.⁠7
Proof of this, [namely, that some of the names of the sons of Canaan changed in the time of Abraham], is that the Hivite mentioned here8 is not mentioned in the gift to Abraham,⁠9 and yet he was among them, as it is said, And He shall cast out many nations before thee, the Hittite, and the Girgashite, and the Amorite, and the Canaanite, and the Perizzite, and the Hivite, and the Jebusite, seven nations.⁠10 So also in every place [Scripture counts the Hivite among the nations that inhabited the land of Canaan]. Now the Canaanite is counted in the gift to Abraham among his [Canaan's] children,⁠11 but only ten are counted [there12 — while eleven children of Canaan are mentioned here] —13 because one of his sons did not prevail like his other brothers, and so he was called together with his brother [the Hivite] by the name of his father, [thus bringing to a total of ten the number of nations whose lands were given to Abraham]. It is possible also that it was Zidon, Canaan's first-born who was called the Canaanite together with his brother, [the eleventh son of Canaan], who did not become a nation, [thus making ten the total number of lands given to Abraham].
Do not find it difficult that the land of the Philistines was also given to Abraham — as it is written, Sojourn in this land … for unto thee, and unto thy seed, I will give all these lands14 — and yet the Philistines were of the sons of Mitzraim [and not of Canaan]! Scripture said, Counted to the Canaanites were the five lords of the Philistines,⁠15 because the Philistines conquered part of the land of the Canaanites and settled thereon. And here in Scripture you will see [that the Philistines captured part of the Canaanite land], for the boundary of the Canaanite was from Sidon, as thou comest to Gerar, unto Gaza16 yet we find that these were Philistine cities, since Abimelech, king of the Philistines, was king of Gerar,⁠17 and Gaza belonged to the Gazites. Similarly, For Gaza one.⁠18 Sidon also belonged to the Philistines, for it is written, All the Zidonians will I drive out from before the children of Israel; only allot thou it unto Israel for an inheritance;19 and again, And also what are ye to Me, O Tyre, and Zidon, and all the regions of Philistia?20 Perhaps the rest of the land of the Philistines, excluding that of these five of their lords,⁠21 was not given to Israel.
Know that the land of Canaan with its boundaries, since it became a nation,⁠22 was qualified for Israel, and this was the lot of their inheritance, as it is said, When the Most High gave to the nations their inheritance, when He separated the children of men, He set the borders of the peoples according to the number of the children of Israel.⁠23 But at the time of the dispersion of the nations, the Holy One, blessed be He, gave it to Canaan, on account of his being a servant, to keep it for Israel. This is just as a man who deposits for safe-keeping the belongings of the master's son with his servant until such time as the son will grow up and acquire the belongings as well as the servant. I will explain this yet24 with the help of G-d, exalted be He.
1. "Ten.⁠" There are eleven children of Canaan mentioned here. Ramban will explain later in the text that one did not develop into a separate nation.
2. Compare Verses 15-18 here with Verses 19-21 in Chapter 15.
3. Above, at the end of (13) concerning the origin of the name Philistines.
4. Genesis 36:20.
5. (17) here.
6. Further, 15:19.
7. Ibid., Verses 19-21.
8. (17) here.
9. Ibid., Verses 19-21.
10. Deuteronomy 7:1.
11. As the verse states: And the Amorite and the Canaanite… . Further, 15:21.
12. Ibid., Verses 19-21.
13. Verses 15-18 here.
14. Genesis 26:3.
15. Joshua 13:3. Hence their lands were also given to Abraham even though the Philistines themselves were not of the seed of Canaan.
16. (19) here.
17. Genesis 20:2.
18. I Samuel 6:17. This is counted among the guilt-offerings the five Philistine cities sent along with the Ark of G-d which they were returning.
19. Joshua 13:6.
20. Joel 4:4.
21. Joshua 13:3.
22. Exodus 9:24.
23. Deuteronomy 32:8.
24. Ibid., 2:23.
וכנען ילד את צידון בכורו – בכאן ימנה הכתוב עשרה שיצאו מזרע כנען וכלן נתנו לאברהם אבינו במתנת הארץ, הוא שאמר לו בברית בין הבתרים (בראשית ט״ו:י״ח-י״ט) לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני, ומונה והולך עשרה עממים. ומה שנשתנו בשמות, לפי שהפרשה הזאת הן השמות שקרא להם אביהם בהולדם, ובמתנת הארץ נשתנו שמותם לפי השתנות הלשונות והארצות, כי כשנפרדו בארצות לגוייהם נקראו בשמות אחרים. ואם תחשוב אותם תמצאם י״א, אבל צידון בכורו הוא הנקרא כנעני, נצטרף עם אחד מאחיו שלא היה לגוי.
ודע כי עשרה עממים אלה שבעה מהם כבשום ישראל בימי יהושע, אבל הג׳ והם הקיני והקנזי והקדמוני לא כבשום מעולם, וא״כ הפרשה הנאמרת לאברהם במתנת הארץ שבה הזכיר עממים אלה היא רומזה לעתיד לבא שיהיו משועבדין לנו. והנה מחשבות הש״י עמוקות כי רצה שתהיה הארץ הקדושה לכנען, הוא העבד שנשתעבד לבני שם על פי אביו ונמסרה בידו מזמן הפלגה כדי שלא יוכל להחזיק כי אין העבד יכול להחזיק בנכסי האדון, שאלו נמסרה ביד אומה אחרת, אולי היו מחזיקין בה, מה שאין כן בעבד.
וכנען ילד את צידון בכורו, "and Canaan begot Tzidon his firstborn.⁠" We have now heard about ten descendants of Canaan; all of them (and their lands) were promised to Avraham when God promised him the Holy Land at the covenant between the pieces. We read there (Genesis 15,18-19) "to your descendants I have given this land from the river adjoining Egypt to the great river, the river Euphratus; the Kenite, the Kenizite, the Kadmoni, etc.⁠" The Torah enumerates a total of ten Canaanite nations in that instance. The reason these nations appear with different names in chapter 15 is that in this chapter only the names given to their respective founders by their fathers are mentioned. At the time God promised the lands of these nations to Avraham their names had undergone changes just as they no longer spoke the same language as they had spoken at the time they were born and grew up. When you count the names of Canaan's descendants listed here you will actually find that there are eleven. This is easily accounted for; Canaan's firstborn Tzidon was the one who was called "the Canaanite.⁠" He was joined with one of his brothers who never developed into a clan that qualified for the term "nation.⁠"
Of the ten nations whose land God promised to Avraham only seven were subsequently conquered by the Israelites in the days of Joshua. But the three remaining ones, i.e. The Kenite, the Kenizite, and the Kadmoni, have never been conquered by the Jewish people. In other words, the passage in which God promised all these nations to Avraham indicates that there is a future for the Jewish people after their exile when God will make good His promise. God's thoughts are very profound indeed. Consider for a moment why He wanted Canaan of all people to own the Holy Land before it came into possession by the Jewish people. Seeing that Canaan was the slave who became the servant of Shem at his father's command and who acquired the Holy Land at the time all the nations were split up, there would not be the slightest complaint by anyone who would be dispossessed due to the Jewish people taking over that land. Had it not belonged to slaves who by definition do not own anything in their own right, God would have had to justify dispossessing such a people. Now that this land was "owned" by the Canaanites there was not even a need to justify their becoming dispossessed.
וכנען ילד את צידון בכורו – אלו עשרה עממין בני כנען שניתנו לאברהם אבינו כי כל זרע כנען נמכר לעבד עולם אלא שנתחלף שמם ברובם בימי אברהם כי בכאן נכתבו בשם שקראם אביהם ביום הוולדם ואחר שנפרדו בארצותם לגוייהם נקראו בשמות אחרים ואולי העלו להם שם על שם הארץ אשר ישבו בה כמו מצרים שנקראו כולם על שם הארץ כמו שפירשנו או שהולידו הערקי והסיני משפחות ונכרתו מהם ובניהם היו קני וקנזי והיו לראשי בתי אבות ונקראת האומה בשמם וקראם בשם שהיה להם בימי אברהם במתנתו. וראי׳ לדבר כי החוי הנזכר במתנתו של אברהם אבינו והוא היה מהם שנאמר ונשל גוים רבים ממך החתי הגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחוי היבוסי שבעה גוים. ומונה הכנעני עם בניו ואינו מונה רק עשרה כי אחד מבניו לא גבר כאחיו ונקרא עם אחיו בשם אביו ויתכן שהיה צידון בכורו נקרא כנעני עם אחיו מאחר שלא היה לגוי ואל יקשה עליך ארץ פלשתים שהיתה לאברהם שנאמר גור בארץ הזאת כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והם מבני מצרים כי הכתוב אמר לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים כי כבשו מקצת ארץ פלשתים וישבו בה. ובכאן תראה כי גבול הכנעני צידון בואכה גררה עד עזה ואלה ערי פלשתים כי אבימלך מלך גרר לעזה לעזתי וצידון לפלשתים דכתיב כל צידונים אנכי אורישם מפני בני ישראל ואולי כל שאר ארץ פלשתים לא היתה לישראל רק חמשת סרניהם. ודע כי ארץ כנען מאז היתה לגוי היתה ראויה לישראל והוא חבל נחלתם שנאמר בהנחל עליון גוים וגו׳ יצב גבולות עמים למספר בני ישראל אבל נתנה הקב״ה בעת הפלגה לכנען מפני היותו עבד לשמור אות׳ לישראל כאדם המוסר נכסי בן האדון לעבדו עד שיגדל ויזכה בנכסים ובעבד:
וכנען ילד את צידון בכורו, "and Canaan sired Tzidon his firstborn.⁠" These (following) ten nations (Canaanites) are all the ones that God promised Avraham that his descendants would inherit or dispossess. (Genesis 15,19-21) This is all based on the fact that all of Canaan's descendants had been condemned to be slaves, forever. However, some of them had changed their names by the time Avraham appeared on the scene of history. At this point the Torah called them by the names given to them by their father at the time they were born. Once they had grown up, moved away from home and founded nations their names changed. Perhaps they adopted the name of the country in which they dwelled, just as the Egyptians called themselves Mitzrim, a derivative of the name Mitzrayim, the land they lived in. It is also possible that those sons that did not become founders of separate nations retained the names given to them at birth, whereas the others changed their names, or their descendants changed their names. Tzidon would be a case in point. He is called a Canaanite as he did not develop into a separate nation and adopted the name of his country. When the Torah had clearly described the land of the Philistines as being part of the land of Israel, although the Philistines had descended from Mitzrayim and not from Canaan, this is no counter argument. At the time when God described the land of the Philistines as part of the land He would give to his descendants, (Genesis 26,3 where God referred in his prophecy to Yitzchok that He had already sworn that land to his father's descendants) the Canaanites had already conquered that part of the land from their original owners. It is quite possible that the Israelites did not inherit more than the 5 principalities that had been inhabited by the 5 Philistine cities mentioned in Joshua It is important to realize that the land of Canaan, ever since the people on it became a nation, had been slated to become Israel's. This is the חבל נחלתם of which Moses had spoken already in Deuteronomy At the time when God scattered the people of the earth, at the time when the tower was destroyed, He allocated that strip of land to the Canaanites on a "temporary" lease. The Canaanites' function during the hundreds of years before the Israelites conquered that land had been to serve as caretakers on behalf of the Israelites, a task not uncommon for slaves to perform for absentee owners. The Israelites during that period need to be viewed as not yet having come of age to take over their inheritance. [although the author does not mention it, this commentary has been almost literally copied from Nachmanides. Ed.]
והנה בבני כנען זכר הכתוב בכאן עשרה עממים והם שנתנו לאברהם אבינו אבל נשתנו בימי אברהם כי כאן נכתבו בשם שקראם אביהם ביום הולדם ואחרי שנפרדו בארצותם לגוייהם נקראו בשמות אחרים אולי לקחום מהארץ אשר גרו בה כמו שכתב הרמב״ן.
(טו-יז) וכנען יָלַד – מנה אחד עשר בנים לכנען, וכל אחד היה לו מחוז ידוע נקראת על שמו, כמו בני האחים האחרים שנזכרו בפרשה. וראיה [לזה] צידון, שנקראת ממלכה זו ככה על שם צידון בכור כנען. וירושלים וסביבותיה נקראת ארץ יבוסי על שם יבוסי בן כנען, וכן האחרים. אך כשכרת ה׳ את הברית עם אברהם אבינו ע״ה אמר לתת לו עשרה עממין ופרטן בשמות. ונחלפים הרבה מן השמות שנזכרו פה. כי הראשון שזכר כאן וששה האחרונים לא נזכרו שם. כי מכולן לא זכר שם רק חתי ויבוסי ואמורי וגרגשי, ועליהן הוסיף שם ששה שלא נזכרו פה, והם קני, וקניזי, וקדמוני, פריזי, ורפאים, וכנעני. והנה נתן לו עשרה תחת י״א, ולהן שמות אחרים. ודברי ה׳ למשה לא זכר מכל הנזכרים פה רק חתי ואמורי וחוי ויבוסי, ועליהן הוסיף הכנעני והפריזי, ולא זכר גרגשי ובמקומו חוי. ובאברהם אמר גרגשי ולא חוי. והדבר קשה.
וראיתי לרמב״ן ז״ל שכתב ״אלה עשרה עממים בני כנען שנתנו לאברהם אבינו. כי כל זרע כנען נמכר לעבד עולם, והם שנתנו לו. אבל נתחלף השם ברובם בימי אברהם. כי בכאן נכתבו בשם שקראם אביהם ביום הולדם, ואחר שנפרדו בארצותם לגוייהם נקראו בשמות אחרים. אולי העלו להם שם על שם הארץ... או שהולידו הערקי והסיני משפחות ונכרתו מהם, ובניהם היו קיני וקניזי על דרך משל, והיו לראשי בתי אבות, תקרא האומה בשמם, כנהוג בשבטי ישראל.⁠1 והנה קראם בשם שהיה להם בימי אברהם במתנתו, וראיה לדבר,⁠2 החוי שנזכר כאן ואינו נזכר במתנתו של אברהם,⁠3 והוא היה מהם שנאמר ׳ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי שבעה גוים׳,⁠4 וכן בכל מקום. וימנה הכנעני עם בניו, ולא ימנה בהן רק עשרה, כי אחד מבניו לא גבר כאחיו, ונקרא עם אחיו כשם אביו. ויתכן שהיה צידון בכורו הנקרא כנעני עם אחד מאחיו שלא היה לגוי. [עד כאן לשון רמב״ן].
ולדעתי5 כאשר לקחו הפלשתים אחרי כן בחרב מלחמה מקצה ארץ בני כנען, וקראוהו ״ארץ פלשתים״, היה נקרא ג״כ ״ארץ כנען״, להבדיל בין הארץ הזאת ובין שאר המחוזות שתפסו פלשתים בימים ההם, כמו צור וצידון עם הגלילות שאינן מארץ כנען. ולכן כשצוה יהושע שיחלקו בגורל גם ארץ פלשתים, נתן סימנים וגבולים עד היכן הוא לארץ כנען, ומשם והלאה, אעפ״י שהוא לפלשתים איננו הארץ כנען. ועל כן אמר ״מן השיחור וגו׳ ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב. ומתימן כל ארץ הכנעני ומערה אשר לצידונים עד אפקה עד גבול האמורי״.⁠6 והנה לקחו הפלשתים חמשה מחוזות של הערקי והסיני, והארודי והצמרי והחמתי, וחלקוה בין חמשת סרניהם, ולכן לא נזכרו חמשה אלה עוד בין בני כנען בשום מקום, כי גורשו מנחלתם, והיתה ארצותם מוסבות-שם בשם הפלשתים. ועוד היתה נקראת ״כנען״ על שם האב הראשון מטעם שאמרנו. ולכן הן במראה בין-הבתרים, וכל שכן אחרי כן באו מלות כנעני תחת זכרון חמשה אלה. וכן צידון וסביבותיה, לקחו ג״כ הפלשתים, וכמו שהוכחנו למעלה מן הכתובים. ולפי שצידון מבני כנען גם הוא בכלל הכנעני, ויהיה כנעני כולל ששה בני כנען, ועוד חמשה שהן חתי ויבוסי אמורי וגרגשי וחוי, ובין כולם אחד עשר הנזכרים בפרשה. ובימי אברהם כבר חוץ הששה ביד הפלשתים, על כן לא נזכרו עוד בשמם, ובמקום כלם אמר ״והכנעני״. וכל שכן בימי משה. והחוי שלא נזכר במראה בין הבתרים, ונזכר בדברי ה׳ למשה, ולהיפך הגרגשי שנזכר במראה בין הבתרים, ולא נזכר בדברי ה׳, אפרשנו בעז״ה בפרשת לך לך. והפריזי שנזכר בשתי המקומות ולא נזכר כאן, גם זה אפרש שם בעז״ה.
1. עיין במדבר כו, ב.
2. שנתחלף השם בימי אברהם.
3. בראשית טו, יט-כא.
4. דברים ז, א.
5. מכאן ואילך דעת רבינו.
6. יהושע יג, ג-ד.
וכנען ילד – אחד עשר בנים הזכיר כאן לכנען, ואין ספק כי ארץ כל אחד מהם נתנה לאברם במתנה, אמנם בברית בין הבתרים נזכרו רק עשר, גם קצתם בשמות אחרים, לכן נפרש כאן בבני כנען את השייך לענין זה:
צידן בכרו – מקום עיר צידון ידוע, היא נפלה בגורל לבני אשר, אבל לא כבשוה, ויתכן כי צידון להיותו הבכור נקרא אח״כ על שם אביו כנעני עם אחד מאחיו שלא היה לגוי, וכשנזכר בתורה כנעני עם שאר העמים פריזי חוי יבוסי וכו׳, הכונה על צידון עם איזה בני אחיו שנתערבו בו ולזה כתיב והכנעני יושב על הים (במדבר י״ג כ״ט):
ואת חת – נתישבו בנגב א״י, כי שדה עפרון החתי היה סמוך לממרא:
צידון – שם עיר ידועה.
ואת חת – יושבי חברון.
Sidon. The name of a famous city.
Heth. The inhabitants of Hebron.
צידן – ידוע, וכן חת, עם מתושבי ארץ כנען המוזכר במצבות המצריות לעתים קרובות בשם חתא, וכן היבוסי, האמרי והגרגשי והחוי.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י קרארשב״ם המשוחזראבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךאברבנאלר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרד״צ הופמןהכל
 
(טז) וְאֶת⁠־הַיְבוּסִי֙ וְאֶת⁠־הָ֣אֱמֹרִ֔י וְאֵ֖ת הַגִּרְגָּשִֽׁי׃
and the Jebusites, the Emorites, the Girgashites,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״ם המשוחזראבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לנצי״באם למקראעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

וְיָת יְבוּסָאֵי וְיָת אֱמוֹרָאֵי וְיָת גַּרְגִּישָׁאֵי.
And the Yevusite, the Amorite, the Girgashite,
וית יבוסיא וית אמוראי וית גרגשיא.
וית יבוסאי וית אמוראי וית גירגשאי.
and the Jebusaee, and the Emoraee, and the Gergeshaee,
ואליבוסיין ואלאמוריין ואלגרג׳שיין.
והיבוסים והאמורים והגרגשים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 15]

ואת היבוסי – כל אלה זכר עם יו״ד היחש כי המשפחות היוצאות מהם נקראו כן, לפיכך באה עליהם ה״א הידיעה כי לא תבא ה״א הידיעה על שם אדם פרטי.
והפריזי שלא נזכר הנה, אולי הוא אחד מן הנזכרים שלא נאמר לאברהם אבינו, כי עשרה נאמרו לו, והנה נזכרו עשרה גם כן.
וצידון אינו מן הכלל, אף על פי שהוא סמוך לארץ כנען, שהרי אמר יעקב אבינו בברכת זבולן: וירכתו עלא צידון (בראשית מ״ט:י״ג), וכן אמר הנה: גבול הכנעני מצידן (בראשית י׳:י״ט).
והאל נתן לאברהם ארץ כנען לגבולותיה,⁠ב ונזכרו מקצת כאן בשם אחד ושם בשם אחר, ושם נזכר הכנעני עם הפרטים, והנה לא נזכר אלא כנען אביהם. נראה שאחד מן הנזכרים היה שמו גם כן כנען בשם אביו ונקראת משפחתו כנעני, והרבה נמצאים במקרא איש אחד בשני שמות, ונקראו כלם גם כן כנעני דרך כלל לפי שכלם בני כנען.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י פריס 193: ״עד״. ועיינו בהערה על רד״ק בראשית מ״ט:י״ג.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״שהרי אמר יעקב... ארץ כנען לגבולותיה״.
ואת היבוסי, all of these1 have the letter י at the end, signifying who they belong to. The families emanating from them carried the name of their respective forbear. This is also why they have the letter ה at the beginning of their names, signifying that they were a known entity. i.e. the letter ה as definitive article. The הפריזי is not mentioned here seeing that the definitive article is not applied to an individual person. Perhaps he was one of the sons of Canaan about whom God had not spoken to Avraham, seeing He spoke to him only about ten of these sons (Genesis 15,19-21) Tzidon may be excluded here as not being included in the list of Canaanite tribes even though the territory of Tzidon was adjacent to the other Canaanite territories, just north of them. We have this on the authority of Yaakov who said (Genesis 49,13) that the territory of Zevulun would border on Tzidon. We also have the borders of the Canaanite tribes described as extending southwards from Tzidon in verse 19 of our chapter. The fact is that God gave to Avraham, i.e. his descendants, the land of the Canaanites i.e. all their territory, everything within its original borders.⁠2 On different occasions in the Torah when the subject came up, only some of the names of the tribes are listed, sometimes 7, sometimes 6, and in chapter 15 ten such names are mentioned. It is possible that one or another of these sons of Canaan was known by more than one name. Still, they all had the family name “Canaanite” in common tracing themselves to their ancestor by that name.
1. after Tzidon and Chet,
2. Tzidon never became part of the land of Israel.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ואת היבוסי – נתישבו בירושלים וסביבותיה:
ואת האמרי – ארצם היתה לצד מזרחית דרומית, סמוך לים המלח, שנאמר את האמורי היושב בחצצון תמר, אך בהיות האמורי היותר תקיף וגדול מכל אחיו, שנאמר ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים (עמוס ב׳ ט׳), לכן לפעמים נקראו גם שאר הכנענים בשם האמורי, כמו סיחון ועוג נקראו שני מלכי האמורי (דברים ג׳ ח׳), אף כי עוג מן הרפאים היה:
הגרגשי – אחז״ל שפנה והלך לו והניח ארצו לישראל:
היבוסי – יושבי ירושלים.
The Jebusites. The inhabitants of Jerusalem.
ואת היבוסי: אם היו כולם בנים ממש היה ראוי לכתוב ׳ואת יבוס׳1, וכן כולם, אלא מאיזה בנים יצאו משפחות אלו2, ומשום הכי כתיב להלן ״נפוצו משפחות הכנעני״ ולא כתיב ׳בני הכנעני׳.
1. כפי שכתוב ״את צידון בכורו ואת חת״.
2. כלומר, מ״יבוסי״ והלאה כולם שמות משפחות ולא שמות של בנים, והבנים היו צידון וחת בלבד. וכך איתא ברד״ק, והוסיף ׳כי לא תבא ה״א הידיעה על שם אדם פרטי׳. וע״פ חידושו של רבינו יש ליישב את הבעיה שמעלה הרמב״ן שהשמות המוזכרים כאן שהם עשרת עממין של כנעני לא מתאימים לשמות שהוזכרו להלן בברית בין הבתרים לאברהם אבינו, ועיין.
ואת הגרגשי. על הגרגשי אמרו חז״ל שפנה והלך לאפריקי — והחכם שלמה מונק (פאליסטינא.80.2) מעיד בגדלו שקבלה היא מפורסמת בין גויי אפריקא משנים קדמוניות עד היום הזה, וידענו שמזמן ההגמון אגוסטינו שהיה לראש לנוצרים בעיר איפונא היא עננא, הכפריים היושבים סביב לעיר היו קוראים עצמם כנענים. ופרוקופיו Procopio סופר יוני בדור ששי לחשבונם מספר על כתיבה אחת צידונית חקוקה על האבן וזה תוארה ״אנחנו הבורחים מפני הרצחן יהושע בן נון״.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״ם המשוחזראבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לנצי״באם למקראהכל
 
(יז) וְאֶת⁠־הַֽחִוִּ֥יא וְאֶת⁠־הַֽעַרְקִ֖יב וְאֶת⁠־הַסִּינִֽי׃
the Chivites, the Arkites, the Sinites,
א. וְאֶת⁠־הַֽחִוִּ֥י ל=וְאֶת⁠־הַֽחִוִּ֥י בגעיה ימנית
ב. וְאֶת⁠־הַֽעַרְקִ֖י =ל,ל1,ש,ק3 (ל=וְאֶת⁠־הַֽעַרְקִ֖י בגעיה ימנית), פתח בה"א, וכמו כן בתיגאן ובכתבי⁠־יד ספרדים
• דפוסים=וְאֶת⁠־הָֽעַרְקִ֖י (ה"א בקמץ)
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״ם המשוחזראבן עזרא ב׳ר״י בכור שורמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

(יז-יח) [מח] 1וכנען ילד את צידון, ואת החוי חלדון. ואת הערקי ארקא דליבנן. ואת הסיני ארתוסייה. ואת הארודי ארווד, את הצמרי חמץ. ולמה הוא קורא אותה צמרי, יהודה בר ר׳ אמר שהן עושין בצמר, ואת החמתי פיפניה. (בראשית רבה ל״ז).
[מט] 2וחוי, אמר רב פפא שהיו טועמין את הארץ כחויה. (שבת פה.).
1. בירושלמי מגלה פ״א ה״ט את הארודי, רודוס. את הצמרי, חמץ. את החמתי, חמת. ועי׳ בתרגומים כאן ובדברי הימים א׳ ובמקומות שציינתי לעיל מאמר ג. בבאור.
2. פירש״י למה נקרא חוי שטועמין את הארץ לאיזה דבר ראויה (באיזה מקום ראוי לגדל כל דבר). כחיויא, כנחש שמאכלו עפר, עיי״ש בתוס׳ ומהרש״א שם. דקאי לפרש וחוי דכתיב ברא׳ לו. ב.
וְיָת חִוָּאֵי וְיָת עַרְקָאֵי וְיָת אַנְתּוּסָאֵי.
The Chivite, the Arkite, the Antosite,

וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִי
וְיָת חִיוָּאֵי וְיָת עַרְקָאֵי וְיָת אַנְתּוּסָאֵי
הַסִּינִי – אַנְתּוּסָאֵי
אונקלוס תרגם ״וְאֶת הַסִּינִי״ בזיהוי ״וְיָת אַנְתּוּסָאֵי״, כבתרגום המיוחס ליונתן. וזהו כמדרש ״את הסיני – ארתוסייה״ (ב״ר, פרשה לז) וארתוסיה (או: אנתוסיה) היא עיר פניקית ידועה. אבל בת״י: ״וְיָת כַּפְּרוּסָאֵי״, היא קפריסין שממנה ״יין קפריסין״.⁠1 ומכל מקום, כל תרגומי התורה הארמיים מזהים את מקום הַסִּינִי מצפון לארץ ישראל.
ולא נתברר מה טעם מזהה אונקלוס מקום אומה זו, שלא כדרכו להעתיק את שמות האומות מבלי לזהותם. ואולי הוצרך לכך כדי להבחין בין ״הַסִּינִי״ כאן לבין ״אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים״ (ישעיהו מט יב) המתורגם ביוב״ע ״מֵאֲרַע דָרוֹמָא״, בדרום הארץ. אמנם עיין רד״ק שם.⁠2
1. ראה ״אהבת יהונתן״ ו״מנחת יהודה״ לב״ר שם.
2. רד״ק שם: ״מארץ סינים – הוא הדרום כמו שתרגם יונתן מארע דרומא, כי הסינים שוכנים שם, והסינים הוא מבני כנען, כמו שכתוב״. וכבר נתברר במבוא שתרגום התורה המיוחס ליונתן אינו משל יוב״ע שתרגם נביאים בלבד.
וית חוויא וית ערקיא וית ארתוסיאא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארתוסיא״) גם נוסח חילופי: ״סינאי״.
וית חיואי וית עירקאי וית אנתוסאי.
and the Hivaee, and the Irkaee, and the Antosaee,
וית טריפולאי וית ערקאי וית כפרוסאי.
And the Tripolaee, and the Arkaee, and the Kaphrusaee.
ואלחויין ואלערקיין ואלטראבלסיין.
והחוים והערקים והטריפוליטנים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 15]

הָעַרְקִי: הה״א בקמץ, וא״ת כתב שבמקצת ספרי׳ בפתח. [הָעַרְקִי].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

החוי – הם הנקראים עוים (דברים ב׳ כ״ג) כי חי״ת ועי״ן מתחלפות, וקצת מבני החוי (דהיינו היושבים בחצרים) נשמדו ע״י הפלשתים שיצאו מאי כפתור ככתוב שם, וקצתם היושבים בערי המבצר נשארו במקומם סמוך להרי לבנון, ולכן נזכרו ביהושע י״ג מלבד חמשת סרני פלשתים, שנאמר העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים:
ואת הערקי ואת הסיני – שם משפחות מבני כנען, והיירונימוס אומר כי בימיו היו בא״י חרבות עיר נקראת Sin, וכן Arca אומרים שהוא שם עיר אצל הלבנון, והיא עתה חרבה.
the Arkites, and the Sinites. Names of Canaanite clans. Jerome said that in his time, there were ruins of a city in the land of Israel called Sin. Similarly, Arca is said to be the name of a city near the Lebanon, now in ruins.
חוי. בב״ר חלדין: ערקי, בב״ר אדקא דליבנן: סיני, בב״ר ארתוסייא — ואנקלוס תרגם אנתוסאי.
ואת⁠־הערקי – לפי המדרש1 — ארקא דליבנן, לרגלי הלבנון, בצפון מערבו, ובלוחות תל⁠־עמרנה הוא נקרא אירגתא.
ואת⁠־הסיני – לפי תרגום יונתן — אנטוסאי, ובמדרש2 — ארתוסייה, גם הוא בלבנון. לפי התרגום הירושלמי הרי החוי — טריפולאי, אלה שמטריפולי, והסיני כפרוסאי, אלה שמכפריסין.
1. שם ושם (המ׳).
2. שם ושם (המ׳).
ואת החוי – למה נקרא שמם חוי, אמר רב פפא, שהיו טועמין את הארץ כחויא.⁠1 (שבת פ״ה.)
1. כנחש שכל מאכלו עפר, ור״ל שע״י הטעימה היו יודעים ומכירים סגולת הארץ ותכונתה מה ראוי לגדל בה, וכעין מ״ש בפסוק אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ (ס״פ וישלח) אטו כולי עלמא יושבי רקיע הם, אלא שהיו בקיאים בישובה של ארץ, שהיו אומרים מלא קנה זה לזית, מלא קנה זה לגפנים, מלא קנה זה לתאנים, כלומר, במקום זה ראוי לגדל זית ובזה גפן ובזה תאנה, וכדומה. ועיין מש״כ שם מה שנוגע מדרשות אלו לדינא, ובכלל מדרך חז״ל לדרוש שמות עיין מש״כ לעיל אות ט׳.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״ם המשוחזראבן עזרא ב׳ר״י בכור שורמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יח) וְאֶת⁠־הָֽאַרְוָדִ֥יא וְאֶת⁠־הַצְּמָרִ֖י וְאֶת⁠־הַֽחֲמָתִ֑יב וְאַחַ֣ר נָפֹ֔צוּ מִשְׁפְּח֖וֹת הַֽכְּנַעֲנִֽיג׃
The Arvadites, the Tzemarites, and the Hamatites. And afterwards the families of the Canaanites dispersed.
א. וְאֶת⁠־הָֽאַרְוָדִ֥י ל=וְאֶת⁠־הָֽאַרְוָדִ֥י בגעיה ימנית
ב. וְאֶת⁠־הַֽחֲמָתִ֑י ל=וְאֶת⁠־הַֽחֲמָתִ֑י בגעיה ימנית
ג. הַֽכְּנַעֲנִֽי ל=הַֽכְּנַעֲנִֽי בגעיה ימנית
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״ם המשוחזראבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קמזרחיגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םאם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וְיָת אַרְוְדָאֵי וְיָת צַמְרָאֵי וְיָת חִמְתָּאֵי וּבָתַר כֵּן אִתְבַּדַּרוּ זַרְעֲיָית כְּנַעֲנָאֵי.
The Arvadite, the Tzemarite, and the Chamatite. Later, the families of the Canaanites were spread out.

וְאֶת הָאַרְוָדִי וְאֶת הַצְּמָרִי וְאֶת הַחֲמָתִי וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי
וְיָת אַרְוְדָאֵי וְיָת צַמְרָאֵי (ח״נ: צַלְמוּדָאֵי) וְיָת חִמְתָאֵי וּבָתַר כֵּין אִתְבַּדָּרָא (ח״נ: אִתְבַּדַּרוּ) זַרְעְיָת כְּנַעֲנָאֵי (ח״נ: כְּנַעֲנָאָה)
זיהוי האומות
ת״א אינו מזהה את האומות אבל במדרש: ״את הארודי – ארוד, את הצמרי – חמץ, ולמה קורין אותו צמרי? שעושין בצמר. החמתי – פיפניה״ (ב״ר, פרשה לז ו). על דרך זו תרגם המיוחס ליונתן ״וְיַת לוֹטְסָאֵי וְיַת חוֹמְצָאֵי וְיַת אַנְטְכוֹאֵי״.⁠1 ארוד היא עיר נמל חשובה המוזכרת בנביא ״יֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאַרְוַד״ (יחזקאל כז ח) ולכן הזיהוי לוֹטְסָאֵי אינו ברור. כנגד זאת הַצְּמָרִי – חוֹמְצָאֵי מכוון לעיר חֻמְץ שבמרכז סוריה.⁠2 ואילו הַחֲמָתִי המזוהה במדרש עם פיפני כלומר עם אפיפניה, שהוא השם ההלניסטי של חמת – מתורגם אַנְטְכוֹאֵי.
1. וכן מתורגם בפסוק המקביל שבדה״א א יז.
2. ואין לזהות הַצְּמָרִי עם העיר בערי בנימין שבפסוקים ״וּבֵית הָעֲרָבָה וּצְמָרַיִם וּבֵית אֵל״ (יהושע יח כב), ״וַיָּקָם אֲבִיָּה מֵעַל לְהַר צְמָרַיִם אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם״ (דברי הימים ב יג ד).
וית ארוודייא וית זימרייא וית אנטוכיאא ומן בתר כדיןב אתפרשו זרעיהוןג דכנע⁠{נ}⁠יא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זימרייא וית אנטוכיא״) גם נוסח חילופי: ״חמצאי וית אנטיוכאי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדין״) גם נוסח חילופי: ״כן״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זרעיהון״) גם נוסח חילופי: ״זרעוותהון דכנענאי״.
וית לוטסאי וית חומצאי וית אנטיוכי ובתר כדין איתבדרו זרעיתהון דכנענאי.
and the Lutasaee, and the Chomtsaee, and the Antekoee; and after then the seed of the Kenaanaee were scattered.
וית אנטרידנאי וית חמיצאי וית אנטוכיא מן בבל מן בתר כדין אתפרעו ניסי אומיא.
And the Antridanaee, and the Chamatsaee, and the Antukeia: from Bavel, after then, were distinguished the islands of the peoples.
ואלארודיין ואלחמציין ואלחמאויין ובעד ד׳לך תפרקת עשאיר אלכנעאניין.
והארודים והחמצים והחמתים, ואחר כך נפרדו משפחות הכנענים.
ואחר נפוצו – מאלה נפוצו משפחות הרבה.
ואחר נפוצו AND AFTERWARDS WERE SPREAD ABROAD – From these many families were spread abroad (besides those already mentioned. 5:15–18).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 15]

ואחר נפצו – אחר הפלגה.
משפחות הכנעניא – אלה הנזכריםב שהיו בני כנען נפוצו ממקומם שהיה במזרח עם שאר המשפחות ונפצו אל הארץ הנקראת אחר כןג ארץ כנען.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״הכנעני״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״הנזכרים״.
ג. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״אחר כן״.
ואחר נפוצו, after the languages were confused.
משפחות הכנעני, the ones who had been mentioned previously, i.e. the Canaanites, were scattered to a different region, to the land called afterwards “the land of Canaan.”
מאלה נפוצו משפחות הרבה. כמו ג׳ אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ שפי׳ שנולדו מהם משפחות רבות ונתמלאת כל הארץ מהם לא שבני כנען הנזכר שהם משפחות הכנעני נפוצו ע״פ כל הארץ דא״כ לא היה לכתוב אלא ואחר נפוצו ומסתמא אבני כנען דלעיל קאי שהם משפחות הכנעני אלא על כרחינו לומר שפירש כאלו אמר ואחר נפוצו מאלו משפחות רבות נקראות משפחות הכנעני:
ואחר נפוצו משפחות הכנעני – מאלה נפצו משפחות הכנעני. פירוש דאין לפרש ״ואחר נפוצו משפחות הכנעני״ בכל הארץ, דלא שייך ״נפוצו״ כיון דהיה להם גבול, כדכתיב (ראו פסוק יט) ״ויהי גבול הכנעני מצידון בואכה סדומה״, וכיון דהם מיושבים בארץ אחת – אין זה ״נפוצו״:
משפחות הרבה. דא״ל ואחר נפצו קאי על אותן הנזכרים לעיל שהם בני כנען דא״כ לא ה״ל לכתוב אלא ואחר נפוצו דודאי קאי על אותן דלעיל למה ליה למיכתב משפחות הכנעני אלא מאלה נפוצו משפחות הרבה רוצה לומר שאר משפחות וקאי על שלשה בני נח. [ר׳ אליהו מזרחי]:
Many families. ואחר נפצו cannot refer to the above-mentioned descendants of Canaan, [saying that they spread across the earth,] for then it should say just ואחר נפצו and omit משפחות הכנעני. For it clearly would refer back to those above. Perforce, it says משפחות הכנעני to tell us that "from these, many other families branched out.⁠" This is similar to Noach's three sons [from whom many families branched out]. (Re'm)
ואחר נפוצו משפחות הכנעני – כלל המפרשים ז״ל פירשו, שמהן נפרדו משפחות הכנעני דומה לאיים בבני יפת, ״מאלה נפרדו איי הגוים איש ללשונו למשפחותם בגוייהם״.⁠1 וכן ״שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ״.⁠2 ולדעתי אין הדבר כן, כי הנאמר בבני יפת כולל בני חם ובני שם, ולא הוצרך עוד להאריך. כי כמו שלמדנו שמבני יפת הנזכרים נפרדו איי הגוים, כי איש ללשונו היה ראש בית אב, ותפס לו מקום ואי לשבת, עד שהיו למשפחותם בגוייהם, ככה קרה לבני חם ולבני שם. ועל כן קצר ואמר ״אלה בני חם למשפחותם ללשונותם בארצותם בגוייהם״, וככה הזכיר על בני שם. ואחר שזכר שלשה בני נח ותולדותיהן חתם ״ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחרי המבול״, וזה דומה למקרא ״מאלה נפרדו איי הגוים״ וגו׳. ואם כן מה טעם לומר בפרט על בני כנען ״ואחר נפוצו משפחות הכנעני״? ולמה לא אמר כן על בני כוש, ולא על בני מצרים, וגם לא על אחד מבני שם. אך המפרשים ז״ל לא שמו לב להבדיל בין שני השרשים הקרובים בעניניהם, האחד שרש ״נפץ״, כמו ״ומאלה נפצה כל הארץ״, ״כי נפץ העם מעלי״3 וכדומה, והשני מנחי עין ״פוץ״, כמו ״נפוצו משפחות הכנעני״,⁠4 ״ויפץ ה׳ אותם משם״,⁠5 ״אשר הפיצך ה׳ אלהיך שמה״,⁠6 ודומיהן. כי אותן שהן ״נפץ״ מחסרי פ״א מורים על ההתפרדות ברצון, כמו ״מאלה נפצה כל הארץ״, שהתפרדו המשפחות ולקחו כל אחת מושב נאות להן בארץ. וכן ״נפץ העם מעלי״ מרצונם, כי הוא חפץ שישארו במחנהו.⁠7 ואותן שהן מנחי העין ״פוץ״, כלם על ההתפרדות באונס ובכח חזק המכריח להפרד ולהתרחק שלא ברצון, כמו אנשי ההפלגה שרצו בהתחברות, ״וה׳ הפיצם בכחו ובגזרתו. וכן גלות ישראל לארבע כנפות הארץ היה בגזרת עליון נגד רצונם, ועל כן אמר ״אשר הפיצך״, ״והפיץ ה׳ אותך בעמים״. וכן כולם משורש זה.
וככה ״ואחר נפוצו משפחות הכנעני״ מנחי עין, איננו על הפרדם ברצונם למחוזות למשפחותיהן, אבל הפיצו אותם אויביהם מארצם, והיו מקצתן עבדים לאחיהם בני מצרים ובני כוש, וכמו שאמרנו שיצא פלשתים מכסלוחים, ולקחו ארץ ששה הבנים. והוצרך הכתוב לרמוז על הגרוש הזה בכתוב הזה, לפי שמונה אחד עשר בני כנען, וכשנתן ארצם לאברהם אבינו לא נזכר שם ששה מהן. וכן בכל התורה לא נזכרו ששה מהן עוד, הודיע שאחרי כן קודם שנגלה אלהים לאברהם, נפוצו משפחות הכנעני, שבאו עליהם אויבים והפיצו אותם ממחוזותיהם, והסבו שמות המחוזות, ונשכחו השמות הראשונים מפי כל אדם. ובכל זאת היא ארץ כנען שנתן ה׳ ב״ה מתנה לאברהם ולזרעו. ועם זה נתקיימה קללת נח שקלל ארור כנען ״עבד עבדים יהיה לאחיו״.⁠8 כי פלשתים וכפתורים מבני מצרים אחיו, הם החריבו זרע כנען וארצותם, והיו להם עבדים בשפל המדרגה.
1. בראשית י, ה.
2. שם ט, יט.
3. שמו״א יג, יא.
4. בראש ית י, יח.
5. שם יא, ח.
6. דברים ל, ג.
7. כלומר הוא לא הפיץ אותם ממנו.
8. בראשית ט, כה.
ואת הארודי ואת הצמרי ואת החמתי – עם שנים הנזכרים למעלה ערקי וסיני, אלה חמשה עממים לא נזכרו עוד בתורה בשום מקום, והטעם לפי שנשמדו בתחילת ישיבתם בארץ ע״י הפלשתים מבני חם אשר יצאו מכפתור כמו שהודיענו הכתוב למעלה, וקמו תחתם חמשת סרני פלשתים, ולפי שגלילות פלשת היו תחילה לחמשת בני כנען האלה, לכן הבטיח ה׳ ליצחק גם ארץ פלשתים כי בהיותו בגרר אמר לו השם כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל (לקמן כ״ו ג׳), וכן כתוב לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים (יהושע י״ג ג׳), ואולי גם אלה החמשה בני כנען נכללו אח״כ בשם עוים, ועל זה סובב הכתוב והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם (דברים ב׳ כ״ג), שהרי עזה היתה לפלשתים:
ואחר נפצו משפחות הכנעני – שורש פוץ הונח על הפיזור והזריה בהכרח מפני המלחמה או אונס, כמו שאוכיח לקמן (י״א ד׳), וכן פירושו כאן, אחרי שהזכיר כל בני כנען, הודיענו שלאחר זמן נפוצו ונתפזרו קצת משפחות הכנעני, כי קאה הארץ אותם מפני חטאותיהם, ולכן קצתם לא נזכרו עוד בכתוב, כגון חמשת האחרונים, וקצתם נזכרו בשינוי שמם הראשון, כגון העוים והפריזי, וכן קני קניזי וקדמוני ורפאים הנזכרים בברית בין הבתרים, כמו שאפרש שם, סבת כל השנויים האלה הוא מפני המלחמות שהיו לבני כנען מלפנים, פעם עם כדרלעומר וחביריו ופעם עם הפלשתים מכפתור, שע״י כך נתפזרו ונשמדו קצתם, ועל המלחמות וההשמדות האלה רומז הכתוב כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם (ויקרא י״ח כ״ח), ושם אפרש:
הארודי – נזכר ביחזקאל (כ״ז:ח׳) יושבי צידון וארוד ואומרים שהיא אי בפיניציאה, נקראת עכשו Ruad o Rovada.
הצמריShaw ראה אצל חרבות Arca חרבות עיר גדולה הנקראת Sumra.
החמתי – עיר חמת נמצאת עד היום בארם, אצל נהר Orontes {אורונטס} והיונים קראו לה Epiphania {אפיפניה}.
ואחר נפוצו משפחות הכנעני – נתרבו ונתישבו בארצות אחרות, ונראין דברי נתיבות השלום כי מה שכתוב אח״כ ויהי גבול הכנעני מצדון וגו׳ הם גבולי כנען מימי קדם, אבל בימי משה כבר נפצו משפחותם ונתפשטו הרבה והלאה לגבולים האלה, כפי מה שנתבארו גבולות ארץ כנען בפרשת מסעי.
The Arvadites. Mentioned in Ezekiel, “The inhabitants of Sidon and Arvad were your rowers” (27:8). Arvad is said to be an island off Phoenicia, now called Ruad or Rovada.
the Zemarites. Shaw saw the ruins of a large city called Sumra near the ruins of Arca.
the Hamathites. The city of Hamath [Hamah] is found to this day in Syria, by the river Orontes. The Greeks called it Epiphania.
the families of the Canaanites were scattered (nafotsu). I.e., they increased and settled in other lands. Netivot ha-Shalom was apparently correct in saying that the statement in the next verse, “The territory of the Canaanites was from Sidon,” etc., describes the ancient borders of Canaan, but that by the time of Moses their families had already scattered and spread far beyond these borders, as we see from the description of the borders of the land of Canaan in the parashah of Mas’ei (Numbers 34).
ואחר נפוצו – עד לכאן הם התפצלו באופן רגיל, אך לאחר מכן גרמו התנאים החיצוניים שהם ״נפוצו״ עוד יותר.
ואחר נפוצו משפחות הכנעני – ספר כי רבים ממשפחות הכנעני נפוצו וגלו ממקומם (כי פעל פוץ מנחי ע״ו מורה שנפוץ ע״י הכרח וגלות כמ״ש בפי׳ הנ״ך), והוא מ״ש (דברים כ״ג) והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם, והעוים היו כנענים, וכן הפלשתים הורישו את הכנעני, כמ״ש (יהושע י״ג) מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים העזתי וגו׳ והעוים, וכן צידון היה לכנעני והפלשתים לקחו מידם, ושם ישבו משפחות הכנעני שנזכר פה ולא נחשבו במתנת הארץ שנתנה לאברהם (לקמן טו), ובזה נתקיימה קללת נח הראשונה עבד עבדים יהיה לאחיו שהוא לבני חם.
ארודי. בב״ר ארווד — ירושלמי רודוס, וביחזקאל כ״ז יושבי צידון וארוד היו שטים לך. צמרי, בב״ר חמץ וכן בירושלמי. חמתי, בב״ר פיפני והיא Epifane. כדעת גיזיניוס, וזולת השתוות הדעות גם שם חמת עניינו כמו איפיפני, ואפשר שזה היה הטעם לתרגם איפיפני כי חמת מלשון חמא, ראה בל׳ ארמי, וכן איפיפני בל׳ יוני — וכגון זה מצאנו לשבעים שתרגמו מעילם ומחמת מל׳ שמש, מקום זריחת השמש, והוא ארץ קדם, ראה Basnage v.V. 1095. חמת, אמרו על חמת שהיא איקבאטאנא מטרופולין למדי שנתיסדה מקאי קאוס על ראש ההר, עיין Creuzer. ed. Paris. l. 687. — ודעת גיזיניוס (Lexicon) שחמת בסוריא והיא הנקראת אצל היונים איפיפאני, ובאמת שאֵפִּיפַאנֵי ענינה קרוב לחמת כי שניהם מל׳ רְאִייה כמו שכתבנו — ואולם חובה להודות שפעמים חמת בל׳ הכתוב הוא שם כללי לכל המדינה ולא שם עיר אחת בלבד ממה שאנו רואים בירמיה רבלתה בארץ חמת — ויש מקומות שחמת היא שם מדינה נזכרת בכלל עילם ושנער ואיי הים, כמ״ש מעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים- ולדעת חז״ל רבלה היא אנטיוכיא (רש״י ירמיה) ואם כן חמת שבה היתה נתולה רבלה, כמ״ש בארץ חמת, תהיה ארץ סיריא כדעת גיזיניוס.
ואחר נפוצו משפחות הכנעני. הנה התורה זכרה י״א בנים לכנען ואח״כ הוסיפה ואחר נפוצו וגו׳ — ורש״י ז״ל פירש כי מאלה הבנים נפוצו משפחות אחרות — אבל החזקוני כתב כי מאחד נעשה שנים דוגמת יוסף שנחלק לב׳ שבטים — וכנראה שהפסוק לא יסבול פירוש זה כי משפחות לשון רבים, ולדעת החזקוני משפחה אחת לבד נוספה על הנזכרות — ולמה יגרע השבט הנוסף שלא נתגלה שמו? וגם לפירש״י לא יובנו מלות אלה ואחר נפוצו וגו׳ כי מה נשתנה כנען מכל זרעו של נח שלא נזכרו בהם כדברים האלה להיות הדבר מובן מעצמו, וגם כבר תעיד התורה ע״ז דרך כלל באומרה מאלה נפרדו איי הגוים וגו׳ — ועוד יקשה לפירושו, כי נפוצו אין משמעו הולידו רק לשון פזור, כמו ויפץ ה׳ אותם ועוד שבפ׳ לך לך נזכר שם כנען על אומה פרטית, ומי הוא לדעת רש״י? — וראב״ע בפ׳ נח לא פירש בזה כלום, אלא ממה שכתב אצל יעוד האל לאברהם בפ׳ לך לך נראה כי לדעתו שם כנעני הוא שם כולל בנים אחרים, ואיידי דזוטר לא נזכרו בשמותם — ולא נתחוור אצלי גם פירוש זה שאם כדברי הרב ששם כנען הוא שם משותף לכל יוצאי חלציו למה נזכרו אותם הפרטים, ואם מרוב גדולתם זכו שיעלה שמם על ספר איך צדון רבתי בגוים לא שם ולא זכר לה ביעוד האל? — ואם תשיב כי צדון לא נמסרה לישראל ולכן לא נזכרה ביעוד האל לאברהם, נהפוך הקושיא, שאם יש מבניו של כנען שלא ירשו ישראל איך נכתב ביעוד עם כנען, והוא כולל כל זרעו מקטון ועד גדול? — אם לא שנאמר כדברי הראב״ע ששם כנען נשאר להורות בפרטות על המשפחות הקטנות שלא היה להם שם פרטי ונשתקע מהגדולות והחשובות.
ואת⁠־החמתי – לפי תרגום יונתן — אנטוכיא, דהיינו אנטיוכיא, ולפי המדרש — פיפניה, על שפת הנהר אורונטס.
ואחר וגו׳ – עממים אלה שמצאצאי כנען התפשטו אחר כך עוד יותר. אחר כך מוזכרים שבטים כנענים נוספים, ועוד נעיר על כך במקומות המתאימים.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״ם המשוחזראבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קמזרחיגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םאם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(יט) וַיְהִ֞יא גְּב֤וּל הַֽכְּנַעֲנִי֙ב מִצִּידֹ֔ן בֹּאֲכָ֥ה גְרָ֖רָה עַד⁠־עַזָּ֑ה בֹּאֲכָ֞ה סְדֹ֧מָה וַעֲמֹרָ֛ה וְאַדְמָ֥ה וּצְבֹיִ֖ם עַד⁠־לָֽשַׁע׃
The borders of the Canaanites were from Tzidon, as you come toward Gerar, to Azzah, as you come towards Sedom, Amorah, Admah, and Tzevoyim, to Lesha.
א. וַיְהִ֞י =ש,ל-מ,ק3 (ל-מ לפי עדותו של ברויאר שמחק את הגעיה על פיו) ושיטת-א (אין געיה ב"ויהי" ודומותיה המוטעמת בטעם גרשיים) וכמו כן בתיגאן בכתב⁠־יד וברוב כתבי היד הספרדים.
• ל=וַֽיְהִ֞י (בגעיה) וכמו כן בתנ"ך ליסבון ובדפוס הראשון של התאג'.
ב. הַֽכְּנַעֲנִי֙ ל=הַֽכְּנַעֲנִי֙ בגעיה ימנית
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קחזקונימזרחיגור אריהמנחת שיר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[נ] 1ארץ הכנעני (דברים א׳:ז׳) זה גבול הכנעני שנא׳ ויהי גבול הכנעני מצידון. (מדרש תנאים דברים א. ז.).
[נא] 2ויהי גבול הכנעני מצידון וגו׳ עד קלדה. (בראשית רבה ל״ז).
[נב] 3לפיכך כשרצה הקב״ה להחריב חמשת כרכים הללו אמר איני מחריבן אלא מדעתו של אברהם, אם תאמר שלא היו מארץ כנען, ראה מה כתיב ויהי גבול הכנעני מצידון וגו׳, מדמה ועמורה ואדמה וצבויים עד לשע, לפיכך לא החריבן עד שנמלך באברהם שנאמר (בראשית י״ח:ז׳) וה׳ אמר המכסה אני מאברהם. (תנחומא ישן וירא מ״ה).
1. עי׳ מ״ש הר״א מזרחי כאן.
2. ירושלמי מגלה פ״א ה״ט, ובספרי דברים פסקא ו׳ עד לשע זו קלדה, ובתיב״ע דברים א׳ ז. עד קלדוהוי, ובמנח״י הגי׳ עד קלרהי ועי׳ בתרגומים.
3. עי׳ מדרש זוטא שה״ש ח. ח. אחות לנו קטנה זו סדום וכו׳ מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה לפורענות, ואלו הן חמשה כרכים, ויהי גבול הכנעני מצידון וגו׳.
וַהֲוָה תְּחוּם כְּנַעֲנָאָה מִצִּידוֹן מָטֵי לִגְרָר עַד עַזָּה מָטֵי לִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְאַדְמָה וּצְבוֹיִם עַד לָשַׁע.
The borders of the Canaanites were from Sidon toward Gerar until Gaza, toward Sedom, Amorah, Admah, and Tzevoyim, until Lasha.

וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע
וַהֲוָה תְּחוּם כְּנַעֲנָאָה מִצִּידוֹן מָטֵי לִגְרָר עַד עַזָּה מָטֵי לִסְדוֹם וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִים עַד לָשַׁע
בֹּאֲכָה – מָטֵי, מַעֲלָךְ
א. אונקלוס תרגם ״בֹּאֲכָה גְרָרָה״ – ״מָטֵי לִגְרָר״, ״בֹּאֲכָה סְדֹמָה״ – ״מָטֵי לִסְדוֹם״. אבל במיוחס ליונתן: ״בֹּאֲכָה גְרָרָה״ – ״מַעֲלָךְ לִגְרָר״, וההבדל ביניהם כפול: לפי המיוחס ליונתן בֹּאֲכָה הוא מקור של הפועל ״בוא״ והכ״ף ״בֹּאֲכָה״ נוספה לכינוי הנוכח, אבל לאונקלוס בֹּאֲכָה הוא שֵם בהוראת לָבוֹא. ועוד, המיוחס ליונתן מפרש בֹּאֲכָה כניסתך, לכן תרגם ״מַעֲלָךְ לִגְרָר״ בפועל ״עוֹל״ המציין כניסה.⁠1 אבל לת״א בֹּאֲכָה מציין מגמה וכיוון בלבד וזהו ״מָטֵי לִסְדוֹם״ בפועל ״מטא״ המביע כיוון ומגמה, כמו ״וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה״ (בראשית כח יב) ״וְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא״.⁠2 גם מפרשי המקרא נחלקו במשמעות ״בֹּאֲכָה״.⁠3
זיהוי לָשַׁע
ב. אונקלוס העתיק ״עַד לָשַׁע״ כצורתו, אבל המיוחס ליונתן תרגם ״עד קַלְרָהִי״ כמסורות חז״ל.⁠4
1. כמבואר בפסוק ״בֹּא... אל התבה״ (בראשית ז א) ״עוֹל... לְתֵיבוֹתָא״.
2. כמחלוקתם בפסוק ״לְבֹא חֲמָת״ (במדבר יג כא): ת״א – ״לְמָטֵי חֲמָת״, אבל המיוחס ליונתן – ״מֵעַלָךְ לְאַנְטוּכְיָא״.
3. רד״ק (״שרשים״, בוא) מפרש בֹּאֲכָה כפועל: ״בֹּאֲכָה גְרָרָה, בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה (בראשית כה יח), אין הכ״ף נוספת כאשר חשבו רבים, אך היא לנוכח היודע המקום״. אבל רש״י הביא שתי דעות: ״בֹּאֲכָה – שם דבר. ולי נראה כאדם האומר לחבירו גבול זה מגיע עד אשר תבא לגבול פלוני״. הראשון כשם וכת״א, והשני – כפועל.
4. ב״ר לז ו: ״קַלִּרֹהִי״. והוסיף ״דעת מקרא״: מקום מעינות-מרפא נודע, בקצהו הצפוני מזרחי של ים המלח. אבל הרה״ג אביגדר נבנצל כתב: ״לענ״ד לָשַׁע היא לַיִשׁ היא לֶשֶׁם בצפון מזרח א״י, וכך יש כאן גבול הכנעני מארבע רוחות״ [השווה יהושע יט מז: וַיַּעֲלוּ בְנֵי דָן וַיִּלָּחֲמוּ עִם לֶשֶׁם... וַיִּקְרְאוּ לְלֶשֶׁם דָּן.. שופטים יח כט: וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הָעִיר דָּן... וְאוּלָם לַיִשׁ שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה].
והוה תחומהון דכנעיא מן צידון מעלך לגררה עד עזה מעלך סדו⁠((ם))[מ]⁠ה ועמרה אדמה וצבוים עד קלרהי.
והוה תחום כנענאי מן בותנייס מעלך לגרר עד עזה מעלך לסדום ועמורא אדמא וצבויים עד קלרהי.
And the limit of the Kenaanaee was from Kothanis, going up to Gerar, unto Azah, unto Sedom and Amorah, Admah and Zeboim, unto Kaldahi.
וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן וגו׳ – עַד קָלָדָה.
וכאן תכ׳ם אלכנאעניין מן צידא אלי אן תג׳י אלי אלכ׳לוץ ואלי גזה ואלי אן תג׳י אלי סדום ועמרה ואדמה וצביים אלי לשע.
והיה גבול הכנענים מצידון עד שתבוא אל החלוץ1 ואל עזה ועד שתבוא אל סדום ועמורה ואדמה וצבויים עד לשע.
1. רס״ג מתרגם בכל מקום ״גרר״ - ״אלכ׳לוץ״ (الخلوص), מה שעשוי להיות העיר הפלסטינית חלוצה (חַלוּצָה/אֶלוּסָה), שהייתה עיר נבטית חשובה בנגב.
אגבול הכנעני – גבול סוף ארצו, כל גבול שבמקרא לשון סוף וקצה.
באכה – שם דבר הוא.
ולי נראה: כאדם המדבר לחבירו: גבול זה מגיע עד שתבא למקום פלוני.
א. בכ״י פירנצה III.3 ד״ה ״גבול״ בא לאחר ד״ה ״באכה״.
גבול הכנעני THE BOUNDARY OF THE CANAANITE – means the end of his land: wherever גבול occurs it signifies end and extremity.
באכה AS YOU COMEST – This word is a noun.
I think it is a colloquial expression like that used by a person who says to another: This boundary stretches until you come to such and such a boundary.
ולי נראה כאדם האומר לחבירו גבול זה מגיע עד אשר תבוא אל מקום פלוני. (ליקוט גד ע״פ כ״י מינכן (שזהותו לא ברור) בשם מפי ר״י קרא)⁠1
1. מופיע כחלק מפירושו של רש״י בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, פריס 155, פרמא 181, ברלין 121, פריס 157, פרנקפורט 19, פריס 48, וינה 24, פריס 159, ובמהדורות הדפוס כולל כל הדפוסים הראשונים. [בכ״י ויימר 651 הוא מופיע עם סימון לפניו, ובכ״י ברלין 1222 יש תוספת מלים לפניו.] אולם, הפירוש חסר בכ״י ליידן 1, וטיקן 94, פריס 158, ומופיע רק בגיליון בכ״י פריס 156, פרמא 2986.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

(יט) ויהי גבול הכנעני וגומ׳ – נתפרש גבולו מה שלא נעשה כן באחרים לפי שישראל ירשו את ארצו.⁠1
1. שוחזר מחזקוני, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 337 ואילך.
באכה גררה – אל גרר.
AS THOU GOEST TOWARD GERAR. The word gerarah means to Gerar.⁠1
1. The heh at the end of the name of a place is in place of an el (to) before it. Hence gerarah means el Gerar, to Gerar (Krinsky).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ויהי – ועתה זוכר גבולה מצידון עד סדום, ולא זכר כל גבולותיה, כי עתיד לזכרם בחלוקת הארץ. והיה הסיפור הזה להודיע כי רצון האל היה שישכנו משפחות הכנעני שם עד בא קצם, כי לישראל בחרה האל, אלאא שיישבוה בני כנען לצרך ישראל שלא יצטרכו ישראל בבאם לישב הארץ לטעת כרמים ולבנות בתים אלא ימצאו אותה ישראל מיושבת מלאה כל טוב, כמו שאמר בהבטחתו להם: ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וברות חצובים אשר לא חצבת כרמים וזתים אשר לא נטעת (דברים ו׳:י״א). ואמר בשירת האזינו: יצב גבולות עמים למספר בני ישראל (דברים ל״ב:ח׳) – כלומר הציב גבולות משפחות הכנעני שיהיו נחלקים למספר בני ישראל, כלומר לשנים עשר שבטים, כי לכלם היה די בארץ ההוא, והיה רצון האל שיהיו הכנענים קודמים לישראל לפי שהם עבדים כמו שקללם נח, ויהיו מכינים הארץ לישראל כעבד המכין לפני אדוניו.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 הושמט ע״י הדומות: ״אלא״.
ויהי, now the Torah mentions the territorial boundaries extending from Tzidon to Sodom, but fails to list all the boundaries, seeing that these will be mentioned independently on future occasions. The story here has as its function to inform us that it had been God’s will that the Canaanites settle permanently in one region until the time came for their destruction in the days of Moses and Joshua, seeing that God had chosen the Israelites to dwell in that land. In fact, settlement of the Canaanite tribes in the land later to become the land of Israel was for the sake of the Israelites. When the Israelites would take over that country which had been developed agriculturally, and in which their remained most of the infra structure of a wealthy nation, it saved them the trouble of developing virgin land,⁠1 The Torah points that out specifically in Deuteronomy 6,11 writing that God is bringing the Jewish people to a land with beautiful cities which they did not have to build, houses full of every good thing that the Jews did not have to accumulate, water cisterns full with supplies of drinking water, etc. It is clear from the verse in Deut. 32,8 to which we referred already, that the sections of territory occupied by the Canaanites had been designed from the outset as the territory that would, when the time was ripe, be allocated to the 12 tribes of the Jewish people. The Canaanites preceded the Israelites, seeing that they had been cursed to be slaves to the descendants of Shem, i.e. Israel. A slave prepares things so that his master can subsequently enjoy them.
1. as did the Europeans who settled in America.
הכנעני – על שם שבניו כבדו את אברהם אבינו בקניין מערת המכפלה.⁠1
ויהי גבול הכנעני וגומ׳ – נתפרש גבולו מה שלא נעשה כן באחרים, לפי שישראל ירשו את ארצו.⁠2
1. בדומה במכילתא דר׳ ישמעאל שמות י״ג:י״א.
2. בדומה ברשב״ם דברים ל״ב:ח׳, ואפשר ששאוב מפירוש רשב״ם כאן.
'ויהי גבול הכנעני וגו, "and the boundaries of the territory ruled over by the Canaanite were, etc.⁠" The details by the Torah provided here are exceptional, and are listed only because in the future the Israelites would inherit the lands owned by the Canaanites.
גבול הכנעני סוף ארצו כל גבול לשון סוף וקצה. ויחוייב מזה שיהיה פי׳ מצידון עד עזה מקומות הספר של גבול הכנעני לא שיעור מקומה:
בואכה שם דבר. לא מקור עם כנוי הנוכח כי חסר הפועל והכ״ף והה״א נוספים הם ואינם לנוכח היודע המקום ההוא כאשר חשבו הרבה מהמדקדקים:
סוף ארצו וכו׳. פירוש דאין לשון ״גבול״ רק על הסוף. ואין לפרש על כל שטח המקום שיהיה נקרא ״גבול״, ויהיה פירוש ״ויהי גבול הכנעני״ כלומר שטח ארצו (קושית הרא״ם), וזה אינו, כי נמצא לשון זה דווקא על הסוף, כדכתיב (ראו שמות יט, כג) ״והגבלת את ההר״, וכן הרבה מאד, שמוכח כי הוא נאמר על הסוף ועל הקץ:
בואכה שם דבר הוא. ואינו כינוי, דלמי יהיה כינוי זה, אלא שם דבר הוא, וה״א הוא נוסף:
ולי נראה. פירש דלעולם הכ״ף הוא לנוכח, ומה (שהקשה) [שקשה] דלמי קאי כ״ף הנוכח, כך פירושו, כאדם האומר לחבירו גבול זה מגיע עד אשר תבא לגבול פלוני:
גְֿרָרָה: הגימ״ל רפה. [גְרָרָה].
וְאַדְמָה: בוי״ו. [ואדמה].
וּצְבֹיִם: וצבוים ק׳. ובשם ספר ירושלמי, כתי׳ בתרי יו״דין, ובכל הספרי׳ שלנו חס׳ דחס׳. וכן כת׳ הרמ״ה1 ז״ל, ד׳ קרי כתי׳, דֵין חס׳ דחס׳ כתי׳, חס׳ וי״ו וחס׳ יו״ד תנין, וקרי וצבוים, ותלתא כתי׳ חס׳ וא״ו ומלאי׳ תרי יו״דין חד קרי וחד לא קרי, ושמאבר מלך צביים2, וחברו בפ׳ לך לך, מלך אדמה ומלך צביים3, וק׳ צבוים, ודכות׳ אדמה וצביים אשר הפך4 דנצבים, הדין תלתא כתיבי בתרין יו״דין וחס׳ וא״ו. [וצבים כ׳, וּצְבוֹיִם ק׳].
1. הרמ״ה: צביים.
2. ושמאבר מלך צביים: בר׳ יד ב.
3. מלך אדמה ומלך צביים: בר׳ יד ח.
4. אשר הפך: דב׳ כט כב.
ויהי גבול הכנעני מצידון – מקרא זה סתום בטעמו, למה זכר כן לבד אצל הכנעני ולא אצל בני יפת? גם לא בבני כוש ולא בבני מצרים? ואם בבני שם אמר ״ויהי מושבם ממשא״,⁠1 לא זכר גבולי ארצותם. ואם נאמר לפי שנתן ה׳ ארץ כנען לישראל זכר גבוליה, הנה לא הגביל רק מצידון עד עזה ומסדום ועמורה עד לשע, ומלשע ואילך על פני המזרח לא נתן גבול. ועוד שבברית בין הבתרים נתן גבול המתנה מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת,⁠2 וזה רב מאוד מן הגבול שזכר כאן. וכמפורש ביהושע ״מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב״.⁠3 וכן בגבולי הארץ בפרשת מסעי4 נותן פאת נגב ממדבר צין עד נחל מצרים ועד הים, וכן הולך ונותן גבולי צפון ומזרח. ואין להעלות על הדעת שענין הכתוב מוסב על ״ואחר נפוצו משפחות הכנעני״, שהארץ שלקחו אויביהם מידם היתה מצידון באכה גררה עד עזה, כי עזה בקצה הנגב, וצידון בקצה הצפון כמפורש בספר יהושע, וכידוע ליודעי גלילות הארץ. ואם כן לקחו כל הארץ מן הצפון עד הדרום, ולא נשאר לבני כנען מאומה, וזה בטל מעצמו. ולא מצאתי למפרשים ז״ל שפירשו בפסוק זה דבר. ורמב״ן ז״ל כתב דברים5 ולא הִרְוַחְנוּ בהם, כי אמר ״אל יקשה עליך ארץ פלשתים שהיתה לאברהם כדכתיב ׳גור בארץ הזאת כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל׳.⁠6 והם מבני מצרים, כי הכתוב אמר ׳לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים׳,⁠7 כי כבשו מקצת הארץ וישבו בה, ובכאן תראה כי גבול הכנעני מצידון באכה גררה עד עזה, ואלה ערי פלשתים, כי אבימלך מלך גרר.⁠8 ועזה לעזתי היא וכן ׳לעזה אחד׳,⁠9 וצידון לפלשתים דכתיב ׳כל צידונים אנכי אורישם לפני בני ישראל רק הפילה בנחלה׳,⁠10 וכתוב ׳וגם מה אתם לי צור וצידון וכל גלילות פלשת׳.⁠11 ואולי שאר ארץ פלשתים לא היתה לישראל, לבד אלו חמשת סרניהם״. [עכ״ל]. וכל דבריו ישרים כמו שהוכחנו למעלה, ועל זה עצמו אמר הכתוב ״ואחר נפוצו משפחות הכנעני״. אבל לא פירש לנו לאיזו טעם נכתב מקרא זה, ולמה איננו שוה עם מה שכתוב בגבולי הארץ שהבטיח לאברהם אבינו ע״ה, ולא עם הגבולים שבפרשת מסעי.
ולדעתי אחר שהודיע ״ואחר נפוצו משפחות הכנעני״, הודיע מה נשאר עוד לזרע כנען, ועליו אמר ״ויהי גבול הכנעני מצידון באכה גררה״. כי קודם שכבשו פלשתים מארצם היו מושלים גם בצידון וצור וסביבותיהן מצד הצפון, וכן היו מושלים בגרר ומחוזותיה ובעזה ואשדוד וגת ואשקלון ועקרון ועד נחל מצרים מצד הדרום. ועתה שלקחו פלשתים מדרום ומצפון, היה גבול הכנעני מתחיל מצפון ולא צפון ומחוזותיה, ונמשך גבולם אל דרום כל יד הים עד באכה גררה, ולא גרר וסביבותיה. ומגרר נסב הגבול עד עזה ולא עזה ושאר ערי הפלשתים. ומעזה תאר הגבול עד סדום ועמורה ולא סדום ועמורה. ומשם הלך עד לשע ולא לשע. וצד גבול המזרח לא זכר, כי הוא הירדן הידוע בגבולי הארץ. ומעבר לירדן לא לקחו הפלשתים מהם דבר. וכן לא זכר גבול המערב, כי הוא הים הגדול. והיה ראוי לישראל לירש הארץ כולה כמו שהיתה לכנעניים קודם שלוקחה מידם, וכן נתנה לאברהם אבינו ע״ה בברית בין הבתרים, וכמו שאפרש שם בעז״ה. ועוד נתן לו גם מעבר לירדן ארץ סיחון ועוג ואדום ועמון ומואב עד הנהר הגדול נהר פרת כמפורש שם. וכל זה אם ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו. ובפרשת מסעי הגביל לבד ארץ כנען, לא המדינות שהן מעבר לירדן עד נהר פרת, כי ארץ סיחון ועוג כבר לקחו בעת ההיא, ושאר הארצות אסר עליהן. וזאת גרם להם חטאתיהם במדבר. וזהו שהוכיחם משה ואמר ״ה׳ אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר וגו׳ פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים, ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת. ראה נתתי לפניכם את הארץ וגו׳ אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב״12 וגו׳. כלומר בהיותכם בחורב טרם הרביתם לחטוא, דבר ה׳ [היה] שתירשו המתנה כלה שנשבע לתת לאבותיכם, כל המדינות שהן עד נהר פרת, וכל מדינות הכנעני שהיתה להם קודם שלוקחה מידם. ואח״כ ספר החטא הגדול שחטאו בענין המרגלים ושנסו את ה׳, וענש את הדור ההוא, גם בניהם הבאים לארץ לא זכו עוד במתנה כלה, אלא אסר עלינו ארץ אדום ועמון ומואב. עד אשר באנו אל ארץ סיחון, ומשם ואילך התחילה ירושתינו, כאמרו ״קומו וסעו ועברו את נחל ארנון, ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון ואת ארצו, החל רש והתגר בו מלחמה״.⁠13 כלומר פה תתחילו לירש, ולא משם ואילך. ועדיין היו ראויין לירש כל ארץ כנען בגבולותיה קודם שנפלה מקצת הארץ ביד פלשתים. ועל כוונה זו באו הגבולים בפרשת מסעי המתחילים מנחל מצרים בנגב, וכָלים בחצר עינן בצפון, ובהם כלולים כל הארצות שלקחו מהם פלשתים. אבל כבואם לארץ הוסיפו לחטוא והניחו הכנעני לשבת הארץ, ואז הניח ה׳ גם הפלשתים בארצם. וכמו שכתוב ״ואלה הגוים אשר הניח ה׳ לנסות בם את ישראל וגו׳ חמשת סרני פלשתים, וכל הכנעני והצידוני והחוי יושב הר הלבנון מהר בעל חרמון עד לבוא חמת״.⁠14 הרי שארץ חמשת סרני פלשתים מנגב, וכל ארץ הכנעני והצידוני מצפון לא ירשו ישראל, ולא נשאר בידם רק הגבולים שנשאר לכנענים אחר שנפוצו משפחותיהם, שעליהן אמר ״ויהי גבול הכנעני״. ובא הכתוב הזה ולימד על מה שנחלו ישראל בעת ההיא, והודיע טעם הדבר, כאומר: הואיל וחטאתם לה׳ אין אתם כדאי לירש ארצות שכבר לקחו עמים אחרים מיד הכנענים בחטאתיהם, ולא תירשו רק ארצות יושבי בני כנען שאררו אביו. ולא תקויים הבטחת ה׳ לאברהם אבינו ע״ה עד הגאולה האחרונה, כי אז יירשו את כל הארצות עד הנהר הגדול נהר פרת, גם המדינות שהן מצפון ומדרום, ויתקדשו כלם בקדושת ארץ ישראל. וכמו שכתוב ״משא דבר ה׳ בארץ חדרך ודמשק מנוחתו וגו׳. וגם חמת תגבל בה, צור וצידון כי חכמה מאוד. תרא אשקלון וגו׳ ועקרון וגו׳ ואבד מלך מעזה וגו׳. וישב ממזר באשדוד וְהִכְרַתִּי גאון פלשתים וגו׳, ונשאר גם הוא לאלהינו, והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי״.⁠15 למדנו כי דמשק וחמת וצור וצידון ועקרון וכל ארצות פלשתים שהיו לפנים מארצות כנען יהיו אז לאלהינו כארץ יהודה וירושלים. ועובדיה אמר ״וירשו הנגב את הר עשו והשפלה את פלשתים״16 וגו׳. וכן מפורש בנבואת בלעם.⁠17 ועל זב כתוב ״כי ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך כאשר דבר לך״,⁠18 וכמו שאמרו קדמונינו ז״ל.⁠19 זהו פירוש הפסוק, ופשט הענין כפי שאחשוב.
1. שם י, ל.
2. שם טו, יח.
3. יהושע יג, ג.
4. במדבר לד, ב-יב.
5. בביאורו לפסוק ט״ו.
6. בראשית כו, ג.
7. יהושע יג, ג.
8. בראשית כ, ב.
9. שמו״א ו, יז.
10. יהושע יג, ו.
11. יואל ד, ד.
12. דברים א, ו-ח.
13. דברים ב, כד.
14. שופטים ג, א-ג.
15. זכריה ט, א-ז.
16. עובדיה א, יט.
17. במדבר כד, יז-יח.
18. דברים יב, כ.
19. פירוש הארוך של הטור, למקרא זה.
מצידון – כל הגבולים האלה הם מחוץ לכנען. צידון היא ממלכה לבדה, עזה וגרר מפלשתים, סדום וחברותיה גם הן אינן לכנען נחשבות, לפי פשוטת לשון הכתוב, שאמר, אברם ישב בארץ כנען ולוט ישב בערי הככר וגו׳ (בראשית י״ג:י״ב).
אלא בבוא אברהם בארץ, מצא הכנעני שנפל מקרוב לתוכה והתישב בתחום הזה שבא שם אברהם, וזהו והכנעני אז בָארץ (בראשית י״ב:ו׳) – בתחום הזה (קרייז). ובעוד שהתגורר אברהם במצרים נפל גם הפריזי לתוכה והתישב בסביבות שכם, כמו שנאמר אחרי שוב אברהם לארץ, והכנעני והפריזי אז יושב בארץ (בראשית י״ג:ז׳), וכמו שאמר יעקב בשבתו בתחום שכם, אשר הבאשתם וגו׳ בכנעני ובפרזי וגו׳ (בראשית ל״ד:ל׳).
ומפרש ידוע1 שלא השכיל באמתו, נתן מכשול לפני עורי לב2 בסוד משחקים.⁠3
1. ראה פירוש אבן עזרא בראשית י״ב:ו׳: ״והכנעני אז בארץ – יתכן שארץ כנען תפשה כנען מיד אחר. ואם איננו כן, יש לו סוד, והמשכיל יבין וידום. וראה גם פירוש אבן עזרא לדברים א׳:ב׳, ״ואם תבין סוד השנים עשר, גם ויכתוב משה, והכנעני אז בארץ (בראשית י״ב:ו׳), בהר ה׳ יראה (בראשית כ״ב:י״ד), והנה ערשו (דברים ג׳:י״א), תכיר האמת״.
2. יתכן שהכונה לברוך שפינוזה – מאמר תאולוגי-מדיני, פרק ח׳ – Tractatus Theologico-Politicus
3. השוו ללשון הפסוק בירמיהו ט״ו:י״ז.
ויהי גבול הכנעני מצידן – עכשיו יודיע באיזו מדינה נתישבו בני כנען והזכיר גבוליהם שהיו להם בתחילת ישיבתם, ואעפ״י שאח״כ נשתנו הגבולים האלה בפ׳ מסעי, הנה כונת הכתוב כאן אינו אלא להודיע מקום מושבם ואיזה חלק מן התבל לקחו להם, לא גבולים בצמצום, ודי להודיע עתה כי מצידן ועד עזה כל צד מערבי של א״י סמוך לים הגדול היה לבני כנען לנחלה, ומזה נלמד שארץ פלשתים לא לבני חם היתה, אלא לקחוה בחזקה מיד בני כנען, ולכן ראויה ליפול אח״כ ביד ישראל:
באכה – הכ״ף לכנוי, כאדם מדבר עם חברו (רש״י ורד״ק), וענין המליצה הזאת כענין דרך או מצד.
לשע – אומרים שהיא Callirrhoe שהיה בה מעין מים חמים ההולכים בים המלח.
going toward (bo’akha, lit. “as you go toward”). The khaf in the Hebrew is a pronominal suffix, used as if one man were talking to another (Rashi, Kimhi). The expression means “by way of” or “in the direction of.”
Lesha. Said to be Callirrhoe, where there was a hot spring flowing into the Dead Sea.
ויהי גבול הכנעני – ואז נתקצר גבול הכנעני, שמצידון עד עזה (שצידון בצפונית מערבית ועזה בדרומית מערבית וגרר הוא בינתים) שהיה לכנעני לקחום הפלשתים, כמ״ש (יואל ד׳) צור וצידון וכל גלילות פלשת, וגבולם היה עתה מצידון עד עזה וצידון וגרר ועזה יצאו עתה מגבולם, וכן בדרום היה להם סדום ועמורה וגם משם נגרשו ע״י בני חם, ושם נעשה גבולם, כי ארץ סדום ועמורה עד לשע יצא מהם, וע״כ תמצא בגבולי העתיד שנאמר ליחזקאל יכנסו כל אלה המקומות בגבולי הארץ, כמ״ש בפי׳ יחזקאל (סי׳ מ״ז) באורך.
מצידן – יונתן מתרגם מן כותנייס, והשווה תרגום לדברי הימים א א׳:י״ג — בותנאס הוא דבנא ית צדון.
באכה גררה וגו׳ – גבולם נמשך בכיוון לגרר, כלומר דרומה, עד עזה; וכן נמשך הגבול בכיוון סדום וכו׳ עד לשע, הוא קלרהי, מקום רחצה מפורסם בשל מעינותיו החמים, בחופו המזרחי של ים המלח.
ויהי גבול הכנעני כו׳ באכה סדומה כו׳ וצבויים כו׳ – פרט הכתוב כאן ערי סדום לבד צוער כדי לפרש למה חס המקום על צוער שמפני שפוקד עון אבות על בנים שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם וכנען רבעו והם אמרו הוציאה וכו׳ ונדעה אותם לכן בעונות אבותם אתם נמחו משא״כ צוער לפיכך ניצולה ופשוט.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קחזקונימזרחיגור אריהמנחת שיר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(כ) אֵ֣לֶּה בְנֵי⁠־חָ֔ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לִלְשֹֽׁנֹתָ֑ם בְּאַרְצֹתָ֖ם בְּגוֹיֵהֶֽם׃
These are the sons of Cham according to their families, according to their languages, by their lands, by their nations.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳רד״קמזרחיגור אריהמנחת שיר׳ נ״ה וויזלשד״לנצי״בעודהכל
אִלֵּין בְּנֵי חָם לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְלִישָׁנְהוֹן בְּאַרְעָתְהוֹן בְּעַמְמֵיהוֹן.
These are the sons of Cham according to their families, and their languages, in their lands and in their nations.
אילין בנוי דחם לזרע⁠(וי)[יי]⁠תהוןא ללשניהון בארעהון באומיהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לזרע⁠(וי)[יי]⁠תהון״) גם נוסח חילופי: ״לזרעיאתהון״.
איליין בנוי דחם לזרעית יחוסיהון ללישנהום במותב ארעתהון בגניסת עממיהון.
These are the sons of Cham, according to the seed of their genealogies, after their languages, in the dwelling of their lands, in the kindred of their people.
האולי בני חם לעשאירהם ולגאתהם פי בלדאנהם לאממהם.
אלה בני חם למשפחותיהם וללשונותיהם בארצותם לאומותיהם.
ללשונותם בארצותם – אף על פי שנחלקו להם לשונות וארצות, כלם בני חם הם.
ללשנתם בארצתם AFTER THEIR TONGUES, IN THEIR LANDS – Although these were of different tongues and lands they are nevertheless all sons of Ham.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

אלה בני חם {למשפחתם} ללשנתם – וכן אמר על בני יפת (בראשית י׳:ה׳) ועל בני שם (בראשית י׳:ל״א).
THESE ARE THE SONS OF HAM, AFTER THEIR FAMILIES, AFTER THEIR TONGUES. Scripture says the same concerning the children of Japheth1 and the children of Shem.⁠2
1. Gen. 10:5.
2. Gen. 10:31.
אלה – מבואר הוא.
אלה, this has been explained already on 10,1.
אע״פ שנחלקו כו׳. דאם לא כן ללשונותם בארצותם למה לי והלא לא היה צריך להודיענו רק המשפחות שיצאו מכל אחד ואחד מה לנו וללשונות או לארצות:
אף על פי שנחלקו כו׳. דאם לא כן יקשה לך למה לי ״למשפחותם ללשונתם בארצותם״, אלא לומר לך אף על גב שהם וכו׳ – אלו כלם בני חם הם, והשתא אתי שפיר:
אֵ֣לֶה בְֿנֵי⁠־חָם: וכן אֵ֣לֶה בְֿנֵי שֵם שבסמוך הבי״ת רפה, ואין כאן דין אתי מרחיק, לפי שמלת בְֿנֵי סמוכה לשאחריה כמו שכתבתי1 בפ׳ פנחס על פסוק אלה בני גלעד. [אֵ֣לֶּה בְנֵי⁠־שֵׁ֔ם].
1. כמו שכתבתי: מ״ש במ׳ כו ל (׳אלה בני גלעד׳).
אלה בני חם למשפחותם – אלה בני חם הנזכרים הם משפחות ״ללשונותם״, שכל אחד מהם היה איש ללשונו, ראש אומתו ומנהיגה כפי דבריו ומנהגיו. ״בארצותם״ שלקחו כל אחד מחוז ידוע והושיב שם בני משפחתו ונעשו לגוים, וכמו שפרשנו אצל בני יפת, כי המשפחות חלוקות בטבעיהן, וכמו שבארנו על ״למשפחותיהם יצאו מן התיבה״.⁠1
1. בראשית ח, יט.
בגויהם – עין למעלה י׳:ה׳.
and nations (be-goyehem). See above at Gen. v. 5.
למשפחתם ללשנתם בארצתם בגויהם: יש מהם שישבה כל ׳משפחה בארץ׳ בפני עצמה, אבל לא היו לגוי בפני עצמו, אלא גוי אחד ולשון אחת. ויש מהם מחולקים ״בלשונותם בגויהם״, כל לשון גוי בפני עצמו. נמצא ״בארצותם״ קאי על ״למשפחותם״, ו״בגויהם״ קאי על ״ללשונתם״. ומסתמא לא לחנם נשתנה הלשון בין בני יפת ובין בני חם1, אלא היה שינוי בפרידתם, ואנחנו לא ידענו.
1. שבבני יפת לעיל פסוק ה׳ כתוב ״מאלה נפרדו איי הגויים בארצותם איש ללשונו למשפחותם בגויהם״. ועיין להלן פסוק ל״א בבני שם שסדר הפסוק שם כמו בפסוקנו, לבד ההבדל ששם כתוב ״לגויהם״ וכאן ״בגויהם״.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳רד״קמזרחיגור אריהמנחת שיר׳ נ״ה וויזלשד״לנצי״בהכל
 
(כא) וּלְשֵׁ֥ם יֻלַּ֖ד גַּם⁠־ה֑וּא אֲבִי֙ כׇּל⁠־בְּנֵי⁠־עֵ֔בֶר אֲחִ֖י יֶ֥פֶת הַגָּדֽוֹל׃
And to Shem, the father of all the sons of Ever,⁠1 the brother of Yefet, the elder,⁠2 were also born sons.⁠3
1. sons of Ever | בְּנֵי עֵבֶר – "Ever" might refer to the individual mentioned in verse 24, though it is not clear why he is singled out. Alternatively, the phrase refers to those who lived "on the other side of the river (בעבר הנהר)", the site from which Avraham originated (Rashi, Ramban). Either way, the verse highlights that Shem was the ancestor of the Hebrews.
2. the elder | הַגָּדוֹל – It is ambiguous whether the word "elder" describes Shem (opinion in Radak, Ramban) or Yefet (Rashi, Ibn Ezra). According to the first possibility the phrase reads: "Shem... the older brother of Yefet", while according to the second, it reads: "Shem... the brother of the eldest, Yefet"
3. born sons | יֻלַּד – The word "sons" is simply assumed by the Hebrew and does not appear in the text.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורליקוט מחכמי צרפתרד״קחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[נג] 1אחי יפת הגדול. כיוצא בו אתה אומר ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבד אחי יפת הגדול ואין אנו ת״ל (בראשית י״א:י׳) אלה תולדות שם שם בן מאת שנה). (מדרש תנאים דברים י״ד ב׳).
[נד] 2אבי כל בני עבר. והוא שם, כל בני עבר אלו ישראל. (מדרש אגדה נח).
1. לעיל פ״ה מאמר פד. מגמ׳ סנהדרין פט. וב״ר פל״ז, במדב״ר ד. שמו״ר יח. ת״ל אלה תולדות, מזה מוכח דיפת הוא הגדול, עיי״ש בבאור וצרף לכאן.
2. עי׳ באע״ז שמות א, טז. כל שהוא ממשפחת עבר יקרא עברי, ועל אמונתו יקרא עברי. ובאע״ז שמות ב, ב. משפטים כא, ב. ועי׳ בספר מלמד התלמידים לו. מ״ש דטעם שיקראו עברים ע״ש עבר שהוא למד תורה לעם אחרי שם אביו, עי׳ לקמן מאמר נו.
וּלְשֵׁם אִיתְיְלִיד אַף הוּא אֲבוּהוֹן דְּכָל בְּנֵי עֵבֶר אֲחוּהִי דְּיֶפֶת רַבָּא.
Sons were also born to Shem, father of the Children of the Other Side. He was the brother of Yefet, the elder.

וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל
וּלְשֵׁם אִתְיְלִיד אַף הוּא אֲבוּהוֹן דְּכָל בְּנֵי עֵבֶר אֲחוּהִי דְּיֶפֶת רַבָּא
אֲבִי – אֲבוּהִי, אֲבוּהוֹן
א. בהערת מסורה לפסוקנו נרשם: ״אֲבִי דמתרגם אֲבוּהוֹן ה׳ באוריתא: עבר, מואב, בני עמון, אדום, עשו״,⁠1 שפירושה: בחמשה הפסוקים שבהם אֲבִי מתייחס לאומה כולה תרגם אֲבוּהוֹן כבפסוקנו שבו נאמר ״אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר״ ותרגם ״אֲבוּהוֹן דְּכָל בְּנֵי עֵבֶר״. וכן בבאים תרגם ״אֲבוּהוֹן״: ״הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם״ (בראשית יט לז), ״הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם״ (בראשית יט לח), ״וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם״ (בראשית לו ט), ״הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם״ (בראשית לו מג). אבל ״וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן״ (בראשית ט יח) תרגם ״וְחָם הוּא אֲבוּהִי דִּכְנָעַן״ ביחיד, כי הכוונה לבנו של חם ולא לאומה הכנענית.⁠2
מיהו הַגָּדוֹל?
ב. מן הכתוב ״אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל״ אין להכריע האם ״הגדול״ מוסב על יפת או על שם. גם אונקלוס שתרגם ״אֲחוּהִי דְּיֶפֶת רַבָּא״ לא הכריע בדבר. אמנם חז״ל קבעו ש״הגדול״ הוא יפת וכן הוא פיסוק הטעמים אֲחִ֖י יֶ֥פֶת הַגָּדֽוֹל.⁠3 אבל המיוחס ליונתן שתרגם ״וּלְשֵׁם... אָחוֹי דְיֶפֶת רַבָּא בִדְחַלְתָּא דַה׳״ מפרש ״הגדול״ על שם: גדול ביראת ה׳, וגם לכך סימוכין בחז״ל.⁠4
1. קליין, מסורה, עמ׳ 42.
2. אבל ״הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה״ (בראשית ד כ) מתורגם ״הוּא הֲוָה רִבְּהוֹן דְּיָתְבֵי מַשְׁכְּנִין וּמָרֵי בְעִיר״ [ולא: אֲבוּהוֹן], עיין שם הטעם.
3. ב״ר לז: ״ולשם יולד גם הוא וגו׳ אחי יפת הגדול – אין אנו יודעין אם שם הגדול אם יפת הגדול. מן מה דכת׳ אלה תולדות שם שם בן מאת שנה וגו׳ שנתים אחר המבול (בראשית יא י) הוי יפת הוא הגדול״. וכן בסנהדרין סט ע״ב: ״ולשם ילד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול – יפת הגדול שבאחיו הוה״. וכן פיסוק הטעמים: אֲחִי בטפחא להפרידו מיֶפֶת הַגָּדוֹל מרכא ס״פ. וכן פירש רש״י.
4. סנהדרין קח ע״ב ורש״י: ״לשם רבא – גדול, בנו של נח״. פרקי דר״א, פרק ז: ״וכי שם בן נח כהן היה? אלא שהיה בכור והיה משרת לאלהיו ביום ובלילה״. וכן ברמב״ן כאן: ״והנראה אלי שיהיה ״הגדול״ תאר לשם, לומר שהוא האח הגדול של יפת״.
ולשם אתילד אףא הוא אבוהון דכל בני עבריאב אחוי דיפת רבה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אף״) גם נוסח חילופי: ״לחוד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עבריא״) גם נוסח חילופי: ״עבר נהרא״.
ולשם איתיליד אף הוא בר הוא אבוהון דכל בני עיבראי אחוי דיפת רבא בדחלתא די״י.
And to Shem also was born a son. He is the father of all the sons of the Hebrews, the brother of Japheth, great in the fear of the Lord.
[ז] וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר וגו׳ – אֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם שֵׁם הוּא הַגָּדוֹל אִם יֶפֶת הוּא הַגָּדוֹל, מִן מַה דִּכְתִיב: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל (בראשית י״א:י׳), הֱוֵי יֶפֶת הוּא הַגָּדוֹל.
ולשם ילד גם הוא – משם היו כל הצדיקים שנאמר אבי כל בני עבר אלו הצדיקים שפרשו מדרכי הרשעים ועמדו לעבר אחד.
אבי כל בני עבר – והוא שם כל בני עבר אלו ישראל.
אחי יפת – ולא אחי חם, שהלעיג על אביו, ויפת לקח השמלה וכסה ערות אביו עם שם.
וּלְשֵׁם יֻלָּד גַּם הוּא – אֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם שֵׁם הוּא הַגָּדוֹל אִם יֶפֶת הוּא הַגָּדוֹל, [מִן מַה דִּכְתִיב (בראשית י״א:י׳) ״אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל״ הֱוֵי יֶפֶת הוּא הַגָּדוֹל].
וולד לשם הו איצ׳א אבו ג׳מיע בני עבר אכ׳י יפת אלאכבר.
ונולד לשם, הוא גם אבי כל בני עבר, אחי יפת הגדול.
אבי כל בני עבר הנהר,⁠א היה שם.
אחי יפת הגדול – איני יודע אם שם הגדול או אם יפת הגדול. כשהוא אומר: שם בן מאת שנה שנתים אחר המבול (בראשית י״א:י׳), הוי [אומר]⁠ב יפתג הגדול. שהרי בן חמש מאות שנה היה נח כשהתחיל להוליד, והמבול בשנת שש מאות, נמצא שהגדול בבניו היה בן מאת שנה, ושם לא היה בן מאה עד אחר המבול שנתיים.
אחי יפת – ולא אחי חם. שאלו שניהם כבדו את אביהם, וזה בזהו.⁠ד
א. כך בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ויימר 651, פריס 155, דפוס רומא, ודפוס רייגיו. בכ״י פירנצה III.3 ודפוס אלקבץ חסרה המלה: ״הנהר״.
ב. כן בכ״י ליידן 1. בכ״י מינכן 5, פירנצה III.3, ויימר 651, חסרה מלת: ״אומר״.
ג. בכ״י מינכן 5, ויימר 651 נוסף: ״הוא״.
ד. בכ״י פירנצה III.3 נוסף: ועל זה לא רצה להזכיר עליו האחוה. בכ״י מינכן 5 נוסף: ״לכך לא ייחסן הכתוב מאותו רשע חם״.
אבי כל בני עבר THE FATHER OF ALL THE CHILDREN OF EBER – (עבר means the "side" or "other side" of a river) – The father of all the children of עבר הנהר, the other side of the River (Euphrates), was Shem.
אחי יפת הגדול [SHEM …] THE BROTHER OF JAPHETH, THE ELDER – (The Hebrew is ambiguous: "the elder" may refer either to Shem or to Japheth). One cannot from here determine whether Japhet was the elder or Shem. Since, however, it states "Shem was a hundred years old … two years after the flood" (Bereshit 10:10) you must admit that Japhet was the elder. Because Noah was 500 years old when he first had children (Bereshit 5:32), and the Flood happened in the six hundredth year of his life (Bereshit 7:11), consequently the eldest of his sons was then one hundred years old, whereas Shem reached his hundredth year only two years after the Flood (and therefore Japhet was the elder of the two) (Bereshit Rabbah 37:7).
אחי יפת THE BROTHER OF JAPHETH – It does not state "brother of Ham", because those two honored their father whereas Ham put him to shame.
ולשם ילד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול1למדנו ליפת שהוא גדול מכולם.
1. למדנו ליפת שהיה גדול. ב״ר פל״ז. וסנהדרין ס״ט ע״ב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

(כא) אבי כל בני עבר – זה עבר הנהר, שנאמר: בעבר הנהר ישבו אבותיכם (יהושע כ״ד:ב׳).⁠1
1. שוחזר מליקוט אוקספורד-מינכן, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 288 ואילך.
וטעם אבי כל בני עבר – להודיע אבי העבריים, כי אין למעלה ממנו, והשם אלהיו. וכן כתוב: כה אמר י״י אלהי העברים (שמות י׳:ג׳). וכנען – אביו חם, שאין למטה ממנו, ואין ראוי להתערב קודש בחול.
וטעם אחי יפת הגדול – שהיה יפת טוב. והקדים הכתוב להזכיר שםא כי הוא קטן, קודם יפת שהוא הגדול, בעבור כבודו. והעד, שאמר הכתוב: כי נח היה בן חמש מאות שנה כשהחל להוליד (בראשית ה׳:ל״ב), ואין בזה לטוען מקום לטעון, כי אין פחות מחמש מאות שנהב ובשנת שש מאות שנה בא המבול, ובצאת נח מהמבול היה שם בן מאת שנה ושנה אחת, והכתוב אמר: שנתים אחר המבול (בראשית י״א:י׳).
ויש מפרש: כי אחי יפת הגדול ממנו הוא שם, על כן הזכירו הכתוב בתחלה. ואמר: כי כאשר נולד שם, לא נכנסו משנת חמש מאות שנה לנח כי אם ימים מועטים, כי יום בשנה חשוב שנה, ונח נולד באייר, ושם בסיון, וכשבא המבול היה לנח ת״ק ותשעים ותשע שנה וימים. והנה אין לשם תשעים ותשע שלימות לשנת המבול, ויהיה כשנולד ארפכשד בן מאת שנה וחדשים. ופירוש שנתים (בראשית י״א:י׳) שנכנסה השנה השנית מחשבון ראשית המבול.
גם יש אומרים: כי אחר חמשה חדשים מיום המבול, שחסרו המים, הרתה אשת שם. והנה היה שם בן מאה שנה (בראשית י״א:י׳). וכחשבון הזה ימצא במלכים בעשרה מקומות.
א. בכ״י פריס 177 נכפלה כאן מלת ״שם״.
ב. מלת ״שנה״ הושמטה בכ״י פריס 177, והושלמה מכ״י פריס 176.
[THE FATHER OF ALL THE CHILDREN OF EBER.] Scripture informs us that Shem was the father of the Hebrews for no one was greater than he, and the Lord was his God. Similarly it is written, Thus saith the Lord, the God of the Hebrews (ivrim) (Ex. 10:3).⁠1 On the other hand, the Bible tells us that Ham was the father of Canaan2 for no one was baser that he. It is unfitting for the holy and profane to intermingle.
Scripture notes that Shem was the brother of Japheth the elder3 to teach us that Japheth, too, was a worthy person. The Bible lists Shem, who was the youngest, before Japheth,⁠4 who was the elder,⁠5 out of respect to Shem. Proof that Japheth was the elder lies in Scripture's stating that Noah was five hundred years old when he begat his first son.⁠6 There is no room for argument, for it is clear that Noah had no children prior to reaching the age of five hundred. The flood came when Noah was six hundred years old.⁠7 Therefore if Shem was the eldest he would be one hundred and one years old when Noah and his sons came out of the ark.⁠8 However, Scripture tells us Shem was a hundred years old, and begot Arpachshad two years after the flood (Gen. 11:10).⁠9 Others say that Shem was the elder brother of Japheth,⁠10 and it is for this reason that Shem is mentioned first. They explain that Shem was born a few days after Noah entered his five hundredth year, for even a day in a year is considered a year.⁠11 They say that Noah was born in Iyyar12 and Shem in Sivan.⁠13 When the flood came Noah was five hundred and ninety-nine plus a number of days old.⁠14 Hence Shem was not a full ninety-nine years old when the flood started and was a hundred and one years plus a number of months old when his son Arpachshad was born. The meaning of two years after the flood (Gen. 11:10) therefore is to be interpreted as meaning that Arpachshad was born in the second year following the beginning of the flood. There are also those who maintain that the wife of Shem conceived five months after the start of the flood when the waters started decreasing.⁠15 Shem was thus one hundred years old when Arpachshad was born.⁠16 There are ten similar instances in the Book of Kings.⁠17
1. Ibn Ezra identifies the children of Eber (ever) with the Hebrews (ivrim).
2. The text reads, Canaan was the father of Ham. The text is obviously corrupt. Ham was the father of Canaan. Vat. Ebr. 38 reads, u-khena'an aviv cham. The vav of aviv was dropped in transmission. Thus aviv (his father) became avi (father of).
3. This is the literal meaning of achi yefet ha-gadol. From the text it is not clear whether Japheth or Shem was the elder; the grammatical construction is such that elder may apply to either. Ibn Ezra is trying to explain why Scripture tells us that Shem was Japheth's brother, but does not say the same about Ham.
4. The Bible lists Noah's sons as Shem, Ham and Japheth (Gen. 5:32; 6:10). According to Ibn Ezra the order of their birth was Japheth, Ham and Shem (Krinsky).
5. Ibn Ezra assumes that elder applies to Japheth (see note 20).
6. Gen. 5:32.
7. Gen. 7:6.
8. The flood lasted a year.
9. Hence Shem reached the age of 100 two years after the flood and could not have been begotten by Noah when the latter was 500 years old. Therefore Shem was not Noah's eldest son. Japheth was. Thus the elder in verse 21 refers to Japheth.
10. This interpretation explains achi yefet ha-gadol to mean the elder brother of Japheth. According to this interpretation Shem is the eldest.
11. Thus 499 years plus a few days is considered 500 years.
12. Noah was 499 years old in Iyyar.
13. Shem was thus born in Noah's 500th year.
14. In other words, Noah was in his 600th year when the flood began.
15. Thus Arpachshad was born two years after the flood, i.e., in the second year following the start of the flood.
16. Those who put forth this interpretation agree with the second interpretation. However, they are bothered by one problem. If Shem was 100 years plus some months when Arpachshad was born, why does Scripture say that Shem was 100 years old at the time? It should consider him to be 101 since part of a year is considered a year. They solve this problem by assuming that Shem's wife conceived in the ark five months after the start of the flood, i.e., in Tishri, and gave birth to Arpachshad the following Sivan, some days before Shem's 100th birthday. Shem, according to this interpretation, was born in Sivan. Scripture thus tells us that Shem was a hundred years old when Arpachshad was born, i.e., 99 years plus. The Bible is thus consistent in listing the years (Cherez).
17. Where part of a year is considered a year. Krinsky lists the 10 places as: I Kings 15:1, 2, 9; 22:52; II Kings 1:17; 3:1; 8:16; 9:29; 13:10; 14:23; 15:1; 17:1.
וטעם אחי יפת הגדול – שהיו צדיקים שניהם, להוציא חם.
ונראה הפשט: כי יפת הוא האח הגדול.
אחי יפת הגדולא – לפי שבכל מקום מונה שם תחילה, וכאן מנאן דרך תולדתן – יפת וחם ושם, מגיד לך שזה דווקא, יפת הוא הגדול.
א. ד״ה זה מופיע בכ״י לאחר הביאורים על י׳:כ״ה.
אחי יפת הגדול – THE BROTHER OF YEFET THE OLDEST – Since in every place, Shem is enumerated first, and here they are enumerated in order of their birth – Yefet and Cham and Shem, it tells you that this is deliberate, Yefet is the oldest.
אחי יפת הגדול – קש׳ וכי אינו יודע אם שם גדול או יפת הגדול. (כ״י אוקספורד 271/8)
ולשם – זכר שם באחרונה לפי שהיה עתיד לזכר ספור ענין האבות שהיו מזרע שם, ספר תולדות שם מאיש לאיש עד אברהם אבינו.
ומה שאמר גם הוא – אל תחשבו לפי שלא זכרנו תולדותיו בראשונה כמו שנזכר הוא בכל הספורים בראשונה, שלא היו לו תולדות, כי גם הוא היו לו תולדות.
והוא היה אבי כל בני עבר – שממנו יצאו האבות.
ויותר היו חשובים תולדותיו מתולדות אחיו שהיה אבי כל בני עבר.
והיה גם כן הוא מעולה באחיו שהיה אחי יפת הגדול – כלומר אחיו היה במעלה, לא אחי חם שהיה פחות מאחיו ותולדותיו גם כן פחותים מתולדות אחיו.
וטעם הגדול – על יפת או על שם, ויהיה פירושו: הגדול בשנים, כי לדעתנו שם היה גדול בשנים, ולדעת רוב המפרשים יפת היה גדול בשניםא כמו שכתבנו.
ויש לפרש גם כן הגדול במעלה, ויאמר גם כן על אחד משניהם.
ומה שאמר יֻלד ולא אמר ילדו – אמר כן על דרך כלל, כמו, ולעבר יֻלד שני בנים (בראשית י׳:כ״ה).
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 194 הושמט ע״י הדומות: ״ולדעת רוב המפרשים יפת היה גדול בשנים״.
ולשם, the reason that the descendants of Shem are listed last in this chapter is that the story will continue with the lives of the patriarchs, all of whom are descended from Shem. The Torah is trying to preserve continuity. As to the unusual phrase
גם הוא, the Torah adds these words as if to say that we should not think that seeing that up to now we heard about Shem always first, that the fact that we had not heard about him in this chapter means that he had not been blessed with offspring. Not only did he have sons, but he became the founding father of all the tribes descended from עבר, who in turn became the ancestor of the patriarchs. In fact, his descendants were even more important than those of his older brother Yaphet, described as הגדול, the great one. The attribute הגדול, when used in conjunction with Yaphet may be understood as Shem sharing his brother Yaphet’s distinction of doing good deeds. The Torah invites you to note that Shem has not been compared to Cham, neither in seniority nor in quality of lifestyle. The word הגדול may equally well be understood as “the great one,” i.e. in deeds.
יולד, a somewhat strange word when we would have expected יולדו in the plural mode, seeing that a number of sons were born to him. The singular is used to cover the subject of progeny being born. It has been use in a similar manner in verse 25, when speaking of Ever’s progeny.
ולשם יולד וכו׳ – כאן מונה אותם דרך תולדותם: בני יפת וגומ׳ (בראשית י׳:ב׳), ובני חם וגומ׳ (בראשית י׳:ו׳), ולשם יולד וגומ׳ – מגיד לך שזהו הסדר דוקא, ולכך נכתב כאן: יפת הגדול. ומה שהזכירו הכתוב כמה פעמים קודם אחיו, דרך חשיבותן קחשיב.⁠1
אחי יפת – שנעשה עמו שותף לכבד אתא אביו.⁠2
1. שאוב מר״י בכור שור בראשית י׳:כ״א, ו׳:א׳.
2. בדומה ברש״י.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״את״.
'ולשם יולד וגו, "and for Shem were born, etc.⁠" In these verses (221) the three sons are listed in the order of their ages. As to the reference to Yephet as the הגדול, "the big one,⁠" this adjective was used here to ensure that we realise that he was the oldest. If his other brothers were sometimes mentioned ahead of Yephet, this was only in order to underline an important act performed by the one concerned.
ולשם יולד גם הוא – בעבור שאיחר תולדות שם, וסיפר תולדות אחיו הקטן ממנוא כאלו לא היו לו בנים, אמר בכאן גם הוא. וטעם אבי כל בני עבר – שהוא אבי כל יושבי עבר הנהר, שהוא מקום יחוס אברהם. ולא יתכן שיהיה עבר במקום הזה שם האיש אבי פלג, כי למה ייחס אותן אליו.
אחי יפת הגדול – דרך הכתוב ליחס הקטן אל הגדול באחים ולא אל הנולד אחריו, וכן: מרים הנביאה אחות אהרן (שמות ט״ו:כ׳). וטעם להזכיר זה הכללב לומר כי הוא אחי הנכבד, שוה אליו בכבודו, להגיד שלא איחר אותו מפני מעלת חם עליו.
והנראה אלי שיהיה הגדול תואר לשם, לומר שהוא האחג הגדול של יפת, כי חם קטן מכולם ואם הקדים אותו. וכן בכל מקום התואר למדובר בו, כגון: ישעיהו בן אמוץ הנביא (מלכים ב כ׳:א׳), חנניה בן עזור הנביא (ירמיהו כ״ח:א׳), לחובב בן רעואל המדיני חתן משה (במדבר י׳:כ״ט).
ורבינו שלמה כתב: אחי יפת ולא אחי חם, שאלו שניהם כבדו אביהם וזה בזהו. גם זה לומר שהוא אחי הצדיק ולא אחי הרשע, אף על פי שנמנה אחריו.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״הוא״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, ס״פ I 44. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, רומא 44, פרמא 2978, פריס 222, פריס 223, דפוס ליסבון, דפוס רומא: ״כלל״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אח״.
AND UNTO SHEM, TO HIM ALSO WERE CHILDREN BORN. Since Scripture delayed the narration of the generations of Shem and related the generations of his younger brother as if Shem had no children, it therefore says here, to him also.
THE FATHER OF ALL THE CHILDREN OF 'EBER.' This means that he was the father of all who dwelled beyond (eber) the Euphrates River, which was the place of Abraham's family. But it is not possible that Eber in this context be the name of the person who was the father of Peleg1 for why would Scripture connect the children of Eber with Shem [moreso than with any of his other offspring]?
THE BROTHER OF JAPHETH THE ELDER. It is the way of Scripture to record a younger brother beside the oldest of his brothers, and not beside a younger one than himself.⁠2 And similarly, we find the verse, Miriam the prophetess, the sister of Aaron.⁠3 The reason for mentioning this altogether is to state that he [Shem] is the brother of the honorable Japheth, comparable to him in distinction. Scripture thus declares that the reason it delayed telling of his genealogy is not because Ham was more distinguished than he.
It appears to me that "the elder" is descriptive of Shem,⁠4 meaning that he was the older brother of Japheth, as Ham was the youngest of all, even though Scripture mentioned Japheth first. So, likewise, in all places in Scripture, the descriptive noun refers to the subject spoken of, such as: Isaiah the son of Amoz the prophet,⁠5 [the term "the prophet" refers to Isaiah, who is the subject of the narration]; Unto Hobab, the son of Reuel the Midianite, Moses' father-in-law,⁠6 [here, "Moses' father-in-law" refers back to Hobab]. But Rashi wrote: "The brother of Japheth. It does not state "the brother of Ham" because these two [Shem and Japheth] honored their father whereas Ham put him to shame.⁠" This interpretation also declares that the sense of the verse is that Shem is the brother of the righteous brother, and not the brother of the wicked brother even though he is counted after him.
1. (25) here. So too the opinion of Ibn Ezra and Radak.
2. See above, 6:10, that Ramban's opinion is that Noah's children were born in this order: Japheth, Shem, and Ham. Ramban thus says here that it is customary for Scripture to record a second son (Shem) beside the oldest (Japheth) even though Shem had a younger brother, Ham. Thus Scripture writes, the brother of Japheth the elder, rather than "the elder brother of Ham.⁠"
3. Exodus 15:20. Even though Moses was younger than Miriam, Scripture records the younger Miriam beside the elder Aaron, rather than say, "the older sister of Moses.⁠"
4. Ramban, in this final paragraph, sets forth his principle that Shem was really the oldest of the three brothers. The order of their birth was thus: Shem, Japheth and Ham. This is completely unlike the theory of Rashi (5:32; 9:24) who holds that they were born in this order: Japheth, Ham and Shem. Radak here conforms with Ramban's theory, as is clear from Radak's following words: "The word hagadol (the elder) is descriptive either of Japheth or of Shem. If so, the elder refers to age in years for in my opinion Shem was the oldest of the brothers while, in the opinion of most commentators, Japheth was the oldest. It is also possible to explain the elder as referring to distinction, and it may also be descriptive of either of them.⁠"
5. II Kings 20:1.
6. Numbers 10:29.
ולשם יולד גם הוא – בשביל שאיחר תולדות שם וספר תולדות אחיו הקטן ממנו כאלו לא היו לו בנים אמר גם הוא:
אבי כל בני עבר – שהוא אבי כל יישובי עבר הנהר שהוא מקום יחוס של אברהם:
אחי יפת הגדול – דרך הכתוב לייחס הקטן אצל הגדול באחים ולא אל הנולד אחריו וכן מרים הנביאה אחות אהרן וטעם להזכיר כלל לומר כי אחיו הנכבד שוה אליו בכבודו להגיד שלא איחר אותו מפני מעלת חם עליו. והנראה בעיני שהגדול הוא תאר לשם כלומר שהוא אח הגדול של יפת כי חם קטן מכול׳ אע״פ שהקדימו לו וכן בכל מקום התואר למדובר בו כגון ישעיהו בן אמוץ הנביא חנני׳ בן עזור הנביא:
ולשם יולד גם הוא, "also for Shem offspring had been born.⁠" The Torah chose this unusual syntax so that we would not think that seeing Shem's offspring had not been mentioned up until now that he had been childless during the time Canaan had produced all these nations.
אבי כל בני עבר, "the founding father of all the "Ivrim.⁠" He was the founder of all the clans settling west of the river Euphrates, the region from which Avraham stemmed.
אחי יפת הגדול "the brother of the senior Yephet.⁠" It is the custom of the Torah to relate the younger brother always by comparing him to the oldest, not to the one who had been born immediately after to him. This is why we have the prophetess Miriam described as Aaron's sister and not as Moses' sister (Exodus 15,20) The reason why this comparison is mentioned altogether, is to inform us that his distinguished brother was equal to him, and that Shem's being mentioned last does not suggest that he was less distinguished or worthy of mention. Cham was certainly not more distinguished than Shem. [this too is the commentary by Nachmanides. Ed]
Personally, I believe that the word הגדול in our verse is an adjective that applies to Shem, [he was the "great one"] i.e. he was senior to Yephet, Cham being the youngest, although he was listed in an order that suggests otherwise. So, likewise, in all places in Scripture, the adjective refers to the subject spoken of.
ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול – שני היחוסים האלה לשֵם הוא לשבח, הפך שני היחוסים שכתו׳ בחם.⁠1
ואולם הגדול היה כונת נותן התורה כי הוא תואר ליפת2 כאשר העידו עליו עדים נאמנים, אנשי כנסת הגדולה.⁠3 ואין תימה מאמרינו ״הגדול״, כי אין הכרח שיהיה הצרוף לחָם ושֵם4, כל שכן שכיון לבאר זה כי עיקר הדבוק בענין האדם בקטן וגדול הוא מצד הנפש,⁠5 כי ״לא בשוקי האיש ירצה״ (תהלים קמ״ז:י׳), וכתו׳ ״אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו כי מאסתיוא״ (שמואל א ט״ז:ז׳),⁠6 כלומר כי מאוס הוא לשם מצד נפשו, והוא ית׳ יודע נפש כל חי.⁠7
1. כתיבת שני התארים לשם: ׳אבי כל בני עבר׳ ו׳אחי יפת הגדול׳, היא לשבחו של שם, כניגוד לשני תוארי הגנאי שנאמרו על חם: ״וחם הוא אבי כנען״ (בראשית ט׳:י״ח) ו״בנו הקטן״ (בראשית ט׳:כ״ד). ראה לעיל בפירושים על ט׳, יח,כד.
2. ׳הגדול׳ הוא תואר ליפת ולא לשם. אין כוונת הפסוק ששם הוא אחיו הגדול של יפת, אלא ששם הוא אחיו של יפת הגדול. לעומת זאת ראב״ע בשם יש מפרשים פירש: ״אחי יפת הגדול ממנו הוא שם״. כאן חזר בו ריא״כ מפירושו בטירת כסף, עמ׳ 70, שם פירש כפירוש הנ״ל שהביא ראב״ע: ״אמנם אמרו אחי יפת הגדול, ר״ל לפי דעתי באמרו ׳הגדול׳, תאר לשם. כלומר כי שם הוא אחיו הגדול יותר…״.
3. אנשי כנסת הגדול, שהם לדעת ריא״כ קבעו את טעמי המקרא, ייסדו במלה ״יפת״ טעם מחבר, ונמצא ״הגדול״ מחובר ל״יפת״. לפי זה ״יפת הגדול״ היא יחידה אחת, אשר ״אחי״ נסמך אל כולה.
4. אף על פי שיפת צעיר משם וחם, יכול הוא להכנות ׳הגדול׳, שהרי גדלות היא מושג יחסי, וגדלותו של יפת לא הייתה ביחס לאחיו.
5. הצדקה גדולה יותר לשימוש בתואר ׳הגדול׳ ביחס ליפת היא שהתורה אמרה במכוון שיפת הוא הגדול (׳כיון לבאר זה׳) משום שבדרך כלל התארים ׳גדול׳ ו׳קטן׳ ביחס לאדם מתארים את גדלות נפשו, ולא את גילו או את גדלו הפיסי. לכן כאן הפירוש הוא שיפת היה אדם גדול בנפשו.
6. מובאות כאן דוגמאות לכך שה׳ מחשיב את נפש האדם ולא את כוחותיו הפיסיים.
7. ריא״כ בא כאן לחלוק על הפירוש שהביא בפירושו על שמואל שם בשם ר״י אבן ג׳נאח, שפסוק זה מוסב על שאול, כלומר, אל לך לבקש להשאיר את המלוכה בידי שאול משום מראהו וגובה קומתו, שהרי אני ה׳ כבר דחיתי אותו ממלוכה. לפי פירוש זה ׳מאסתיהו׳ פירושו עצם דחיית שאול. לדעת ריא״כ הפירוש הוא שאף על פי שמבחינה חיצונית אליאב הוא יפה, בנפשו הוא מאוס, ומשום כך ממשיך הפסוק לומר ״כי האדם יראה לעינים וה׳ יראה ללבב״, כלומר ה׳ יודע בנפשו של אליאב שהוא מאוס.
א. בנסה״מ: מאסתיהו.
אבי כל בני עבר – הם ישראל, כי הם נקראו עברים, אמר: ׳ה׳ אלהי העברים׳ (שמות ז, טז, ועוד), וייחסוֹ להם לפי שהם היותר נכבדים מזרעו.
אחי יפת הגדול – ידוע שיפת היה הגדול, לפי שנח היה בן חמש מאות שנה כשהוליד, ולזה היה לגדול שבבניו מאה ושתים שנה שנתים אחר המבול, והנה מצאנו שהיה שֵׁם בן מאת שנה שנתים אחר המבול (יא, י). ועוד, שהתורה הקדימה לספר תולדות יפת קודם תולדות שֵׁם. והנה ייחס שֵׁם אל יפת שהוא הגדול, להיותם יחד טובים כמו שנתבאר בסיפור הקודם (ט, כג), ולזה לא ייחסוֹ שיהיה אחי חם.
אבי כל בני עבר הנהר היה שם. לא בני עבר בן בנו דמאי רבותיה דעבר כל או״א אבי כל המשפחות היוצאות ממנו הוא ומכיון שאבי כל בני עבר הוא שם יחוייב שיהי׳ פי׳ כל בני עבר עבר הנהר:
היה שם. פי׳ מלת אבי דבק עם ולשם לא עם יולד כי למה יתיחסו אל בנו ולא אליו שהוא אבי הכל ולמה לא הודיענו הכתוב איזה מבניו הוא המתיחסים אליו כל בני עבר אבל סתם ולא פירש ומה תועלת בזה אחר שאין נזכר:
שהרי בן ת״ק שנה היה נח. כשהתחיל להוליד דליכא למימר כשכלה להוליד דאם כן יהיו שני בני נח הגדולים בעת בא המבול יותר מבני מאה שנה ואי אפשר זה שהרי לא כבש הקב״ה את מעיינו של נח מלהוליד עד בן חמש מאות שנה אלא כדי שלא יהא שום אחד מבניו ראוי לעונשין בעת המבול כדלעיל ועוד דאם כן יהיה הקטן שבבניו בן מאה שנה כשבא המבול. וא״א זה שהרי שם לא היה בן מאה שנה רק שנתים אחר המבול. ואם תאמר אכתי איך ידע מזה שיפת הוא הגדול משם דילמא מבן חמש מאות התחיל נח להוליד ולא נולד יפת עד אחר ג׳ שנים משהתחיל להוליד שהיה אז נח בן תק״ג שנה ושם נולד אחר ב׳ שנים משהתחיל נח להוליד שהיה אז נח בן תק״ב שנה שנמצא בזה ששם היה בן ק׳ שנה שנתיים אחר המבול ויפת היה בן מאה שנה בשלש שנים אחר המבול. יש לומר שמאחר שסתם הכתוב זמן לידתם למדנו שלא נולדו אלא שנה אחר שנה על הסדר הראשון בשנת ת״ק השני בשנת תק״א השלישי בשנת תק״ב ואחר שהודיענו שנולד שם בשנת תק״ב כדמשמע משם בן ק׳ שנה שנתים אחר המבול למדנו ששם היה האחרון ויפת הגדול ממנו ובסנהדרין בפ׳ בן סורר ומורה אמרו שלשה בני נח דכתיב בהו ויולד את שם ואת חם ואת יפת ושלשה בני תרח דכתיב בהו ויולד את אברם את נחור ואת הרן כל אחד מהם גדול מאחיו שנה אחת:
ואולם אמרו ולשם יולד אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול כתב הרמב״ן שבעבור שאחר ספור תולדות שם וזכרו באחרונה אמר אל תחשוב שבעבור שזכרתי תולדות יפת ותולדו׳ חם ולא נזכרו עדינה תולדות שם שלא היו לו בנים ושלהיות אלהי ועיוני תמיד לא נזדווג לאשה אין הדבר כן כי לשם יולד גם הוא ושאמרו אבי כל בני עבר אין הרצון על עבר בן שלח בן ארפכש׳ הנזכר בפרשה אלא שהיה אבי כל בני עבר הנהר מקום אברהם ואינו נכון כי מה צורך באמרו ולשם יולד גם הוא. להודיע שהיו לשם תולדות אחרי שזכרה התור׳ תולדותיו וגם אמרו שהיה אבי כל בני עבר הנהר היא באמת הודעה שאין בה תועל׳ ולמה לא זכר חרן ושאר הארצות שהם ג״כ בניו של שם כ״ש שהכתוב לא אמר אבי כל בני עבר הנהר אלא אבי כל בני עבר והוא עבר בן שלח באמת. והנרא׳ לי בזה הוא שבעבור שהיו לשם בני׳ ובני בנים רבי׳ וכן היו לו אחים יפת וחם ובניהם לכן רצת׳ התורה להגיד מתכונ׳ שם ויושר מזגו שלא היתה אהבתו תלויה באחד מבניו ולא מבני בניו כ״א בעבר בן שלח בן ארפכשד ובכל זרעו כי אותו ראה צדיק לפניו ובר חכים הוא ליה יושב אוהלים ומדרשות כמוהו. ושכמו כן לא היתה אהבתו עם חם ולא עם בניו אלא עם יפת גדול המעלה והשלמות וכאלו לא היו לשם בנים אחרים כי אם בני עבר ולא היה לו אח כי אם יפת והוא אמרו ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר ר״ל לשם גם כן יולדו בנים הרבה כמו שיולדו לשאר אחיו אבל עכ״ז לא היה בעיניו כי אם אבי כל בני עבר שלהם היתה אהבתו כרחם אב על בנים כאלו לא היה אביהם של שאר הבנים. וכן בענין האחים כאלו היה אחי יפת בלבד וגם אחיו הגדול כי האח הגדול ירחם על אחיו הקטנים כאלו הם בניו וכן היה שם אחיו הגדול של יפת בלבד כי כן היה ענינו באהבתו אותו וכל זה לאות ששאר בניו ושאר אחיו לא היו נחשבים אצלו לכלום ועם מה שפירשתי בפסו׳ זה הותרה השאלה הז׳.
ולשם ילד – נולד אדם דומה לו במעלה והוא עבר.
גם הוא אבי כל בני עבר – אף על פי שהמחזיקים בדעות מציאות האל ויכלתו והשגחתו נקראו ״עברים״ על שם עבר שהשתדל להבין ולהורות זה, כאמרו ״ויגד לאברהם העברי״ (בראשית י״ד:י״ג), מכל מקום ״גם הוא״, שם גם כן היה ״אבי״ ומלמד ״כל בני עבר״. כי אמנם המלמד ומורה יקרא ״אב״ כמו ״אבי כל תפש כנור ועוגב״ (בראשית ד׳:כ״א), ״ומי אביהם״ (שמואל א י׳:י״ב), והתלמידים נקראו ״בנים״ כאמרו ״בני הנביאים״ (מלכים א כ׳:ל״ה).
ולשם יולד, the formulation suggests that the son born to Shem resembled his father in his good qualities, the son in question being עבר.
גם הוא אבי כל בני עבר, although, as we know from the description of Avraham as an עברי, a Hebrew, (a descendant of Ever) i.e. as someone believing in God the Creator being the sole God, and it might appear that Ever initiated this adherence to monotheism in his time, Shem, the father too, was a founder of preaching monotheism in his time. Anyone teaching and instructing others, especially in a way of life and philosophy, is called אבי, “father of.” We have come across this term as possessing such meaning already in Genesis 4,21 when Yuval was introduced as the inventor and teacher of how to play musical instruments featuring strings. Just as the teachers, mentors are called “fathers,” so the disciples are called “sons,” בנים, as in Samuel I 10,12 בני הנביאים, “the disciples of the prophets.”
[א] ולשם ילד גם הוא אבי כל בני עבר
[1] סנהדרין פרק שמיני דף סט ע״ב (סנהדרין סט:)
אבי כל בני עבר – הנהר היה שם. דאין פירושו שהוא ״אבי כל בני עבר״ שהוא בן בנו, כדכתיב (ראו פסוק כד) ״ושלח הוליד את עבר״ (קושית הרא״ם), דמאי שנא עבר דנקט, שהוא אחד מבני שם, משאר יוצאי חלציו של שם, שיאמר שהוא ׳אבי כל בני עבר׳ – משיאמר שהוא ׳אבי בני ארפכשד׳, או שאר שהם מיוצאי חלציו של שם. ומה שהוסיף ׳היה שם׳, שלא תאמר ״ולשם ילד״ פירושו דנולד לו בן שהיה אותו בן אבי כל בני עבר הנהר, דזה אינו, דהוי להזכיר את הנולד קודם ואחר כך יאמר ״אבי כל בני עבר״, ועוד – דלא ידענו מי הוא אותו הנולד, שלא הזכירו הכתוב, אלא ״אבי כל בני עבר״ קאי על שם, ולשון ״ילד״ דכתיב בלשון יחיד – רצה לומר ילד זרע – עד שהיה אבי כל בני הנהר:
שהרי בן ת״ק שנה וכו׳. פירוש דאין לומר דהא דכתיב (ראו לעיל ה, לב) ״ויהי נח ת״ק שנה״ היינו כשפסק להוליד (הערת הרא״ם), דאם כן יהיה הקטן שבבניו כשבא המבול בן ק׳ שנה, וזה לא יתכן, דהא שם היה בן מאה – שנתיים אחר המבול (להלן יא, י). ואין לומר דחם נולד בן ת״ק, ושם בן תק״ב, ויפת בן תק״ג, ושם גדול מיפת (קושית הרא״ם), דודאי או יפת הגדול או שם הגדול, אבל שיהיה חם הגדול זה לא יתכן, דהא כאן כתיב ״אחי יפת הגדול״, וסתמא כתיב, דמשמע הגדול בכל הבנים, כיון דלא כתיב ׳אחי יפת הגדול ממנו׳. והרא״ם תירץ דודאי כיון דסתם כתב לך תולדותיו, אם כן לא היו גדולים זה מזה רק שנה מחבירו, ומכיון דהיה שם בן מאה – שנתיים אחר המבול, אם כן נולד בן תק״ב, וממילא למדנו כי יפת הגדול – בשנת ת״ק, ואחריו חם בשנת תק״א, ושם היה הקטן – בשנת תק״ב. וכן אמרינן בסנהדרין (סט ע״ב) דכל אחד היה גדול מחבריו שנה. והאמת שכך איתא בגמרא בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין סט ע״ב), אלא שאני אומר דהא דקאמר שם ׳שם גדול מחם שנה וחם גדול מיפת שנה׳ זהו באשר היינו סוברים דחשיב להו תנא דרך תולדותן, אז אמרינן דכל אחד ואחד גדול מחבירו שנה כמשמעות הכתוב, אבל לפי המסקנא דחשיב להו דרך חכמתן, והא דכתיב (ראו לעיל ה, לב) ״ויהי נח בן ת״ק ויולד את שם ואת חם ואת יפת״, ושם נולד בן תק״ב לנח, ויפת נולד בן ת״ק, שפיר מצינו למימר דחם נולד אחר שם, ולא ידענו מתי. וכן [נראה] מדברי רש״י, דכתב רש״י למעלה (ט, כה) ׳ארור בנך הרביעי שיהיה משמש זרעם של אלו הגדולים׳, משמע דאלו ב׳ הם הגדולים, וכך היה; דיפת נולד בשנת ת״ק, ושם בשנת תק״ב, ובשנת תר״ב לנח היה שם בן מאה שנה, וזה ״שנתיים אחר המבול״:
הנהר. דלפי פשוטו של קרא משמע דעבר שם אדם הוא וא״כ למה אמר אבי כל בני עבר וכי לא היה שם אלא אבי בני עבר לבד והלא גם שאר בנים היה לו לשם ל״פ דעבר לאו שם אדם הוא אלא עבר הנהר ודלא כפי׳ הרא״ם שפי׳ לאו בני עבר בן בנו דמאי רבותא דעבר הא כל אחד ואחד אבי כל משפחה ומשפחה היוצאות ממנו א״כ עבר ר״ל עבר הנהר:
נמצא שהגדול בבניו הי׳ בן ק׳ שנה. וא״ת ומה הוכחה זו דלמא חם היה בן ק׳ שנה כשבא המבול ושם היה בן ק׳ ב׳ שנה אחר המבול ויפת היה בן ק׳ ג׳ או ארבע שנה אחר המבול וי״ל משום דבדורות הראשונים כל בנים שהולידו היו מולידין שנה אחר שנה כדאמרינן בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין סט:) ואחר שהודיענו שנולד שם בשנת תק״ב שהוא שנתים אחר המבול למדנו ששם היה האחרון כי יפת נולד בשנת תק״א וחם נולד בשנת ת״ק לחיי נח וק״ל:
Of the river. The simple reading of the verse is that Eiver is the name of a man [who was a greatgrandson of Sheim]. But if so, why does it say that Sheim was "father of the children of Eiver"? Was Sheim the forefather only of Eiver's descendants? Sheim had other sons as well! Thus Rashi explains that Eiver is not a name of a person, but it means עבר הנהר, the other side of the river. This is preferable to the Re'm's explanation, that it cannot refer to Eiver the great-grandson of Sheim because then what would it come to teach us? Everyone is the forefather of the families he produced! Perforce, עבר means the other side of the river.
Consequently, his oldest child was 100 years old. [The Re'm, who holds that Cham was the oldest son of Noach (see entry on 9:24, citing Re'm) writes as follows:] You might ask: How does this prove [that Yefes was older than Sheim]? Perhaps Cham was 100 years old when the Flood came, Sheim was 100 at two years after the Flood, and Yefes was 100 at three or four years after the Flood. The answer is: In the early generations, sons were born at intervals of one year, as it says in Sanhedrin 69b. Once Scripture tells us that Sheim was born when Noach was 502, which is [deduced from the fact that Sheim turned 100] "two years after the Flood,⁠" we may infer that Sheim was the last [to be born. This is because "Noach was 500 years old when he had his first child.⁠" [We may therefore deduce that] Yefes was born when Noach was 501, and Cham was born when Noach was 500.
ולשם יולד גם הוא – [כתב רמב״ן] ״בעבור שֶׁאִחֵר [לכתוב] תולדות שם, וְסִפֵּר תולדות אחיו הקטן ממנו כאילו לא היו לו [לשֵׁם] בנים, אמר בכאן ׳גם הוא׳⁠ ⁠⁠״. מפי׳ רמב״ן ז״ל, ואינו רואה הצורך הזה אחר שפרט תולדותיו ואין לטעות. גם לדעתי יפת [הוא] הקטן, ושם הבכור כמו שאפרש בעז״ה בפרשה הסמוכה, וּזְכָרָם מן הצעיר אל הבכור לפי שרוצה לפרש בסמוך תולדות שם׳ בניו ובני בניו הניחוֹ באחרונה, שכן דרך הכתובים לפרש במה שסיים כמו שפרשנו בפירוש ״תהו ובהו וחושך״.⁠1 ולדעתי אמר ״גם הוא״ כמו ״והבל הביא גם הוא״2 שהוא לרבות, שמנחתו היתה טובה ממנחת אחיו. וכן כאן אעפ״י שאמרתי לך תולדות יפת וחם, שהקימו מבניהם שָׂרים ומלכים יורשי ארצות, למעלה מהן שֵׁם, כי תולדותיו נכבדות יותר בירושת הארצות והעמיד מלכים גדולים ונכבדים; וביותר שמחלציו יצא אברהם וזרע הסגולה, כי הוא היה ״אבי כל בני עבר״ וכמו שאפרש.
אבי כל בני עבר – הוא היה אבי כל הממלכות שבעבר הנהר, והוא נהר פרת, ולכן תולדותיו חשובים יותר מתולדות חם ויפת. כי מלכיות חלק העולם שמעבר נהר פרת עד המזרח גדולים ועצומים ממלכויות שלפני נהר פרת, כי שם בבל ופרס ואשור והודו וסינא.⁠3 וכל אלה התישבו מבני שם, וכן ארם נהרים, ועילם, והן ארצות חשובות יותר מאותן שלקחו בני חם ויפת. גם הוא אבי זרע הסגולה שהן פרי העולם. ורמב״ן ז״ל אמר ״טעם אבי כל בני עבר, שהוא אבי כל יושבי עבר הנהר שהוא מקום יחוס אברהם. ולא יתכן שיהיה עבר במקום הזה שם האיש אבי פלג. כי למה ייחס אותן אליו?⁠״ [עכ״ל]. ונכון הוא.
אחי יפת הגדול – [כתב רמב״ן] ״הנראה אלי כי ׳הגדול׳ תואר לשם... וכן בכל מקום תאר למדובר בו, כגון ׳ישעיה בן אמוץ הנביא׳,⁠4 ׳חנניה בן עזור הנביא׳,⁠5 ׳לחובב בן רעואל המדיני חותן משה׳.⁠״6 [עכ״ל] גם זה מפירוש רמב״ן ז״ל. ויפה דקדק אלא שאמר כי הוא האח הגדול של יפת, כי חם קטן מכולם ואם [ש]⁠הקדים אותו. וכבר אמרנו שאינו נראה כן, אלא שם הגדול שבאחים והכתוב כפשוטו. וטעם שקראו כאן אחי יפת, לדעתי לפי שקראו ״אבי כל בני עבר״, לפי שיצאו מזרעו אנשים חכמים, יראי ה׳ וחושבי שמו והוא אביהם. והוא צדיק ומורה דרך לבניו, כדרך שפרשנו ״אבי כל יושב אהל ומקנה״,⁠7 הודיע עוד שהיה נוהג באחוה עם אחיו יפת, ומעלת שֵׁם היתה גדולה בעיני יפת, וקבל ממנו דברי מוסר וחכמה. על כן הוא אחיו הגדול, כי גדלה מעלתו בעיני יפת. אבל חם לא נשמע לעצתו, ולא נהג בו אחוה, ועל כן הוליד רשעים כנען ובניו ונמרוד בן כוש, והמצריים שטמאו בני אדם בהבליהם. ועל זה אמר ג״כ ״יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם״,⁠8 כי היה כרוך אחריו ולומד מדרכיו.
1. שם א, ב.
2. שם ד, ד.
3. סין.
4. מל״ב כ, א.
5. ירמיה כח, א.
6. במדבר י, כט.
7. בראשית ד, כ.
8. שם ט, כז.
יפת הגדול – אין דרך הכתוב לכנות הבכור ״גדול״. גם, אם הוא הבכור, למה מנה תמיד חם תחלה אף אחר שקלקל. על כן יתכן לפרש שהיה נודע בדורו בכנוי ״יפת הגדול״, על שם מעשיו או חכמתו, כמו שנהוג בדורות אחרים, כגון ״ר׳ אליעזר הגדול״, וכיוצא. וחם הבכור, לכך מנאו לפני יפת, ושם ראשון, לחשיבותו ולכבוד אברהם וזרעו.
ולשם ילד גם הוא – בעבור שאיחר תולדות שם וספר תולדות אחיו הקטן ממנו כאילו לא היו לו בנים אמר בכאן גם הוא:
אבי כל בני עבר – הוא עבר בן שלח הנזכר בסמוך, ולהיותו גדול המעלה כי חז״ל קבלו שהיה נביא ושיעקב למד בביתו י״ד שנה, לכן אליו יוחסו אנשי המעלה והזרע הנבחר, ובכל מקום שנקראו בני ישראל בשם עבריים הכונה על שנולדו מעבר שהיה גדול בדורו. והנה גם שם בן נח גדול בדורו היה, כמו שזכרו חז״ל מדרשו של שם ועבר, אולם לא נקראו בני ישראל על שמו אולי לפי שהוליד בנים רבים שהיו ראשי אומות אחרות, כמו עילם אשור וארם, אבל עבר לא הוליד כי אם שני בנים פלג ויקטן, פלג הוליד הזרע הנבחר, ובני יקטן זכר הכתוב שנתישבו במדינות רחוקות למזרח א״י, ולפיכך לא יחשבו עוד לעבריים, והנה עבר דומה במעלה לאברהם שהוליד יצחק וישמעאל וגם ליצחק שהוליד יעקב ועשו, ולכן זכה להזכר שמו על האומה הנבחרת:
אחי יפת הגדול – גדול הוא תואר ליפת, וענינו שיפת היה הגדול מכל אחיו:
ולשם יולד גם הוא – בעבור שיאחר תולדות שם וסיפר תולדות אחיו הקטן ממנו כאלו לא היו לו בנים, אמר בו גם הוא (רמב״ן) ורי״א אמר להיות שם עוסק תמיד בעיונים אלהיי׳ היה עול׳ על הדעת שלא נזדווג לאשה כלל. לכן אמר בו גם הוא, ויש מן המפרשים שמחברים מלות גם הוא למה שאחריו, והאתנח במלת הוא לא יאבה בזה. ול״נ אחרי שידענו מקבלת רבותינו כי שם היה אחד מאנשי מעלה הגדולים, עד שאמרו יעקב אבינו למד בבית מדרשו של שם ועבר, ומלכי צדק מלך שלם והוא כהן לאל עליון הוא שם בן נח (ע״ש רש״י ויב״ע) ואמרו שם במדרש גלה שם תורה לאברהם, ובתנא דב״א (ח״א פי״ח) שם התנבא ארבע מאות שנה בכל ארצות, אומר לי לבי כי גם הכתוב לא העלים מלהודיע מעלתו וכללו במלת, גם הוא, וזה מלת גם כפי מה שגדרוה בעלי לשון הוא לשון תוספות ורבוי, אם להוסיף נושא על נושא, או נשוא על נשוא, גם הצאן והבקר אל ירעו, הוא תוספו׳ נושא, ויאכל גם אכל את כספינו הוא תוספות נשוא, ולפי שעיקר הוראתו הוא תוספות ורבוי, לכן אומר אני שלא ישמש גם כאן רק למלה בעלמא, אבל ישמש גם לתואר השם, ויורה על תוספות ורבוי מעלה שישנו בדבר, וטעם גם יתרון מעלה (פאָרצוג), ואחר שהתחיל לומר ולשם ילד להודיע תולדותיו, הודיע גם שבח עצמו, עז״א גם הוא ר״ל זה האיש שם הוא מופלג ביתרון מעלותיו (ער דער פאָרציגליכער) בכל אנשי דורו, ועל כונה זו יש לפרש גם בשת שנאמר בו (בראשית ד׳ כ״ו) ולשת גם הוא, כי גם שת היה מופלג ביתרון מעלה, כעדות הכתוב עליו (שם ה׳ ג׳) שנולד בדמותו כצלמו, שכתב בו הגר״א, אף שכל מין אדם הם בצלם, מ״מ בעצם לא נבראו בצלם רק אדם ושת, ולכן יצא בת קול (ב״ב נ״ח א׳) אם בדמות דיוקני וכו׳, אבל מאנוש ואילך לא נולדו עוד בדמותו וצלמו רק כקוף בפני אדם, ולכן נקראו כל אדם אחריו אנשים לשון רבים על שמו, וכן כשרוצים לגנות אדם קורין אותו אנוש, מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח׳:ה׳), וע״ש ברמב״ן ואמרו במ״ר פכ״ג בעון קומי אבא כהן ברדלא אדם שת אנוש ושתק (ר״ל פסק בו פסקא) אמר ע״כ בצלם ובדמות מכאן ואילך נתקלקלו הדורות ונבראו קטורון (שאינם אלא דמות אדם, לכן עשה בו פיסקא כי בו בעצמו היה פיסקא בצלם), הנה ליתרון מעלת שת בעצם הצלם אמר עליו גם הוא - ואמר עוד ממעלות שם: אבי כל בני עבר: כלומר כל התלמידים שהיו בבית מדרשו של עבר, הוא היה המלמד והמורה אותם, שם היה המשתדל להבינם ולהורותם הידיעות האמתיות; והמלמד והמורה יקרא אב, כמו (שמואל א יו״ד ומי אביהם וכמו (מלכים ב י״ב) אבי אבי רכב ישראל. והתלמידים נקראו בנים, ככתוב בני הנביאים, ועבר במקום זה הוא אבי פלג המפורסם מאד במעלתו, כקבלת חכמינו שנביא גדול היה, ואברהם בעת ברחו מנמרוד למד מעבר דרכי ה׳ ומוסרים, הנה בבית מדרשו היה שם המלמד והמורה, והוסיף לומר ממעלות שם, אחי יפת הגדול: ר״ל לא היה לו אחוה וקרבות עם שאר אחיו רק עם יפת שהיה גדול המעל׳ והשלמות, כמו שתיב״ע אחוי דיפת רבא בדחלתא דהשם, הגדול הוא תואר ליפת, כי אם היה תואר לשם, צריך להיות אחי יפת במרכא טפחא, ודלא כרמב״ן.
ולשם ילד גם הוא – אמר לשון זה בשם לפי שהזכירו באחרונה (רמב״ן) כדי שלא יֵחָשֵב שלא היה נכבד כאחיו, או שלא היה מרובה באכלוסין כמוהם. ולפי שאִחֵר אותו הוסיף בשבחו כי הוא אבי כל בני עבר וגו׳.
אבי כל בני עבר – הנכון כדעת רש״י ורמב״ן וקלעריקוס וראזנמילר וגעזעניוס שהטעם אנשי עבר הנהר, כלומר השוכנים למזרחו של פרת, כטעם בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם (יהושע כ״ד:ב׳), וענו אשור וענו עבר (במדבר כ״ד:כ״ד), בעברי נהר במלך אשור (ישעיהו ז׳:כ׳) והם אנשי אשור ובבל ואנשי ארם נהרים, שהיו גוים עצומים וממלכות גדולות. ואברהם שבא מארם נקרא העברי (למטה י״ד:י״ג) וכשנתרבה זרעו נקראו בני המשפחה כלם עברים; ואם אולי גם אחרים באו מהארצות ההן לארץ כנען והולידו שם בנים, לא נקראו עברים כי התערבו עם גויי הארץ, ולא נשארו אומה נבדלת כמו שנשארו בני ישראל. והדבר מובן מאליו כי השמות האלה עבר הנהר ועברים נולדו בארץ כנען אשר היא בעבר המערבי לנהר פרת, והעמים היושבים בעבר המזרחי עקר שמם היה ארמים אשורים בבלים, לא עברים, ורק כשהיה אחד מהם יוצא מארצו ועובר את הנהר היו הכנענים קוראים לו עברי; וכן ארצות ארם נהרים ואשור היו נקראות רק בארץ כנען בשם עבר הנהר, וכן מה שכתוב כאן אבי כל בני עבר הוא לפי מה שנקראו הארצות ההן בפי אנשי כנען ואח״כ בפי בני ישראל המדברים שפת כנען. והפך מזה בעזרא ונחמיה מצינו ארץ ישראל וסביבותיה נקראות עבר הנהר או עבר נהרא (עזרא ה׳:ל״ו; נחמיה ב׳:ז׳,ט׳; ג׳:ז׳; עזרא ד׳:ט״ז), כי כן היו מעבר לנהר ליושבי אשור ובבל. וכן בפסוק כי הוא רודה בכל עבר הנהר (מלכים א ה׳:ד׳) הכוונה על א״י והממלכות אשר סביבותיה, וזה מפני כי ס׳ מלכים שבידנו (שהוא קצור מס׳ ד״ה למלכי יהודה וישראל שנאבד) נעשה בגלות בבל (אדר תרכ״א).
אחי יפת הגדול – הגדול כנוי ליפת, והנה כבר ידענו כי שם ויפת אחים, והנכון כפי רש״י כי כאן הכוונה במלת אח שוה, כמו שמעון ולוי אחים (למטה מ״ט:ה׳), אח הייתי לתנים (איוב ל׳:כ״ט), אח הוא לבעל משחית (משלי י״ח:ט׳), והטעם שהיה נכבד כיפת שהיה הגדול; וכל זה אמנם להבזות את חם שיצאו ממנו מצרים וכנען.
Shem, too, had [numerous] descendants. This is said of Shem because he is mentioned last (Nachmanides), and it was not to be thought that he was not as worthy of honor as his brothers, or was not as populous. Again because he is mentioned last, he is additionally praised as the father of the trans-river people, etc.
the progenitor of all the [so-called] trans-river people (avi kol benei ever). The correct explanation is that of Rashi, Nachmanides, Clericus, Rosenmueller, and Gesenius, that benei ever means “the people from across the river,” i.e., those who live east of the Euphrates. The term appears in this sense in the following verse:
• “Your fathers dwelt on the other side of the river [be-ever ha-nahar] in the old time, Terah, the father of Abraham…” (Joshua 24:2);
• “And [ships from Greece] will oppress the Assyrian, and they will oppress the Transeuphratians [ever]” (Num. 24:24);
• “With them beyond the river [be-evrei nahar] with the king of Assyria” (Isa. 7:20).
These are the people of Assyria, Babylonia, and Aramea, which were mighty nations and great kingdoms. Abraham, who came from Aramea, is called ha-ivri (“the Hebrew,” i.e., “the one from across [the river],” below, 14:13). When his descendants became numerous, the entire clan was called ivrim (“Hebrews”). If by chance others came from those countries to the land of Canaan and had children there, they were not called ivrim, because they assimilated with the local peoples and did not remain a distinct people as the Israelites did.
It is obvious that the names ever ha-nahar and ivrim originated in the land of Canaan, which is on the western side of the Euphrates. The nations on the eastern side were properly called aramim, ashurim, bavlim (“Arameans, Assyrians, Babylonians”), not ivrim. Similarly, the lands of Aramea and Assyria were called ever ha-nahar only in the land of Canaan; the reference here to avi kol benei ever is in conformance with what these countries were called by the Canaanites and afterwards by the Israelites, who had adopted the Canaanite language.
Conversely, in Ezra and Nehemiah we find the land of Israel and its environs referred to as ever ha-nahar or [in Aramaic] avar nahar, for these lands were across the river from the inhabitants of Assyria and Babylonia. So also in the verse, “For he had dominion over all the region ever ha-nahar [commonly translated ‘this side of the River’]” (1 Kings 5:4), the reference is to the land of Israel and the kingdoms in its vicinity. This is because the Book of Kings that is in our hands (an abridged version of the lost Chronicles of the Kings of Judah and Israel) was created in the Babylonian exile (Adar 5621 [1861]).
he who of the eldest brother, Japheth, etc. (aḥi Yefet ha-gadol). “The eldest” [ha-gadol] refers to Japheth. We already know, of course, that Shem and Japheth were brothers, but Rashi correctly explains that the meaning here is “an equal brother,” as in, “Simeon and Levi are (entirely) brothers” (Gen. 49:5); “I am a brother to jackals” (Job 30:29); “[He who is slothful] is brother to him who destroys” (Prov. 18:9). Here the meaning is that Shem was as respected as Japheth, who was the eldest. The purpose of this statement is to deprecate Ham, from whom descended Egypt and Canaan [see also above at Gen. 5:32].
ולשֵם ילד גם הוא – נולדו צאצאים גם לשֵם, שדרכו עתידה להתקיים התכלית הסופית של האנושות. הכתוב מדגיש זאת משתי בחינות:
האחת, שֵם היה ״אבי כל בני עֵבֶר״. ועל אף שעֵבֶר היה נינו הגדול של שֵם, ורק בניו של עֵבֶר החלו לממש את מאמר נח ״וישכן באהלי שֵם״, בכל זאת, גם שֵם היה אביהם הרוחני. אחרי הכל, יעקב גם הוא למד תורה משֵם (בראשית רבה סג, י). אנחנו רואים שאברהם יצא מביתו של תרח, ובני אברהם קיבלו מידיו את הפקדון היקר שנמסר לו למען האנושות – וכל זה לא היה אפשרי אלמלא זכותו של שֵם. יתכן מצב שאדם לועג על אבותיו ובז למסורתם, ואין עולה על דעתו שזכותם שמורה בידיו להוריש לבניו אחריו.
שנית, שֵם היה ״אחי יפת הגדול״, היינו [עיין פירוש לעיל ט, כד] שיפת היה אחיו הגדול. ייעודו של יפת היה לעבור לפני שֵם, ולהכשיר את לבות בני האדם להיות כלי קיבול לתורת שֵם. טבעי הדבר, ששֵם לא הוכר מיד כַּ״גדול״ על הארץ [אלא שהחשיבו את יפת לגדול האחים]. האמנויות והמדעים של יפת נוחים יותר להתקבל בלבות האנשים. אך האור השָלֵו ששֵם הוא נושאו, והאמת שהוא מבשר, התורה, שאותה אפשר רק או לדחות או לקבל (אין דרך אמצעית), זמן רב עוד יעבור עד שיזכו להכרה כללית.
ולשם יולד – כבר כתב בכוזרי כי בדורות הראשונים היה הלב והסגולה אצור רק ביחידי הדורות, שלפעמים היו בעצמם סגולה ולפעמים היו מוכנים להוליד בן שיהי׳ סגולה, שאדם ושת ואנוש היו בעצמם סגולה, שע״כ אמר במדרש אדם שת אנוש ע״כ בצלם ובדמות כמש״ש, והדורות אחריו היה טמון בהם סגולה, שחנוך ומתושלח ולמך ונח היו בעצמם סגולה, וע״כ כתיב שם ולשת יולד גם הוא, ר״ל שגם הוא נולד, כי אנוש היה סגולה כמוהו, ובבני נח היה שם הסגולה, אבל בבני שם לא נמצא הלב והסגולה, כי ארפכשד ושלח לא היו סגולה רק שהיה טמון בם הכח שעבר בן בנו של ארפכשד היה סגולה, ועז״א ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר, שבזה שהיה אבי כל בני עבר יולד לו גם הוא סגולה כמוהו, כי יתר בניו היו קליפות, ורק שהיה שמור הסגולה לדור רביעי. ואמר שהיה אחי יפת, כי שם ויפת היתה ביניהם אהבת אחים, שכן הם נהגו כבוד באביהם, וחם נפרד מהם בבזותו את אביו ובתאות בשרים.
אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול: יחס זה אומר פרשני1, ומהו ״הגדול״2. והענין, שבא הכתוב להודיע דזרע שם היו לשני מינים3, האחד, האומה הנבחרת שנתייחדה בשמה ׳בני עבר׳, כדכתיב ״אברם העברי״ (להלן יד,יג), ועם ישראל נקראו ׳עברים׳4, וזה המין היה מופלג ונעלה מבני יפת. והשני5 היו ככל אומות העולם בערך בני יפת, אבל בזה היו בני יפת מצוינים מבני שם, ומשום הכי כתיב ״אחי יפת הגדול״6. {וכן מי מבני ישראל שיוצא מתורת בני עבר, נכלל בתוך הגרועים מבני יפת, ועוד לחרפה הוא לו שהוציא עצמו ממעלתו, ועיין מה שכתבתי בספר שמות (יג,יג) בבאור המקרא ״ואם לא תפדה וערפתו״.}
וכיוצא בזה היה בבני יוסף מנשה ואפרים, דאפרים היה גדול ממנשה בעניני אלקות, ומנשה היה גדול בהויות העולם, כאשר יבואר במקומו בפרשת ויחי.
1. הפסוק מגדיר את שם כאביהם של בני עבר (כשודאי אין מדובר על ״עבר״ האיש, כי עבר היה נינו של שם). וגם מגדיר את שם כאחיו של יפת – מדוע להזכיר עובדה זו הידועה פעמים רבות. ועיין ברש״י ד״ה ״אחי יפת״ – ולא אחי חם, שאלו שניהם כיבדו את אביהם, וזה ביזהו.
2. ומדוע התורה בחרה דוקא כאן בסוף כל הענין לגלות לנו שיפת הוא הגדול.
3. עיין לעיל ט, כו-כז ברבינו.
4. א״כ ״אבי כל בני עבר״ – אביהם של העברים, של בנ״י לעתיד, וכך איתא בראב״ע, עיי״ש.
5. המין השני מזרע שם (הרמוז ב״אחי יפת הגדול״).
6. ״גדול״ מלשון גדולה ומעלה. וכך רומז גם הראב״ע ׳שהיה יפת טוב׳. וגם הרד״ק הביא אפשרות כזאת בפירוש הפסוק.
ילד גם⁠־הוא – כמו לעיל ד׳:כ״ו אצל שת. כמי שנועד להיות אבי כל בני עבר, מגעת לו לשם תשומת לב מיוחדת.
אבי כל⁠־בני עבר – אין הכוונה לומר ששם הוא אבי עבר ממש, שכן מיד נאמר (פסוק כ״ד) ששלח הוא אבי עבר. אבל הכוונה לומר ששם הוא אבי כל בני עבר, כלומר העברים, ויחד עם זאת ייאמר שאמנם העברים קרובים הם לכל העמים המוזכרים כאן.
אחי יפת הגדול – לפי טעמי המקרא, וכן גם לפי המדרש,⁠1 הרי ״הגדול״ מוסב על יפת, וכן משמע להלן י״א:י׳, והשווה להלן מ״ד:י״ב ושמואל א י״ז:י״ג, שם ברור שגדול הוא הגדול בשנים, ובדומה לכך להלן מ״ח:י״ט, שם פירושו של ״אחיו הקטן״ הוא — הקטן בשנים. ואכן, אי אפשר לפרש כאן אחרת, שכן לא מצינו בשום מקום אלא שהאח הצעיר יתייחס אל המבוגר ממנו, ולא להיפך (פרט ליוצא מן הכלל אחד — אצל נשים ״מרים הנביאה אחות אהרן״2). אך השווה תרגום יונתן, המפרש את המלה ״הגדול״ — ״רבא בדחלתא דה׳⁠ ⁠⁠״, וזאת משום שלדעתו שם הוא הגדול שבאחים, וכן גם דעת הרמב״ן כאן.⁠3
1. שם שם, ט, וכן הוא בסנהדרין ס״ט: (המ׳).
3. ״והנראה אלי שיהיה הגדול תאר לשם, לומר שהוא האח הגדול של יפת, כי חם קטן מכולם״, אך השווה דבריו לפני כן, ״דרך הכתוב ליחס הקטן (כלו׳ שם) אל הגדול באחיו (כלו׳ יפת), וכן מפורשים דבריו בריש פרשת נח (בראשית ו׳:י׳) (המ׳). השווה דעות אלה ויישובם עם הפסוק י׳ בפרק יא אצל דליצש.
אחי יפת הגדול – יפת גדול שבאחיו היה, [וכתיב (פ׳ בראשית) ויולד נח את שם את חם ואת יפת, מלמד שדרך חכמתם השיב להו].⁠1 (סנהדרין ס״ט:)
1. מדחשיב את שם ברישא, ועיין לפנינו לעיל ס״פ בראשית בפסוק ויולד נח את שם את חם ואת יפת, באה דרשא אחרת בענין זה שיפת גדול בשנים משם, וי״ל הא דלא ילפו שם מפסוק זה, משום דכאן אין הכרע דיפת גדול בשנים משם, משום די״ל דהגדול קאי על שם. ועיין ברמב״ן שפירש דהגדול מוסב על שם, ביחס אל חם, שהוא, שם, היה הגדול שבאחי יפת והוא נגד פסוק הטעמים.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורליקוט מחכמי צרפתרד״קחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כב) בְּנֵ֥י שֵׁ֖ם עֵילָ֣ם וְאַשּׁ֑וּר וְאַרְפַּכְשַׁ֖ד וְל֥וּד וַֽאֲרָֽםא׃
The sons of Shem: Eilam, Asshur, Arpachshad, Lud, and Aram.
א. וַֽאֲרָֽם ל=וַֽאֲרָֽם בגעיה ימנית
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״ם המשוחזררד״קר׳ נ״ה וויזלשד״לאם למקרארד״צ הופמןעודהכל
(כב-כט) צאצאי שם – דברי הימים א א׳:י״ז-כ״ג
[נה] 1אל ירא אברהם וגו׳ (בראשית ט״ו:א׳), ממי היה מתירא, משם בן נח שהרג את בני עילם, שלשה בנים היה לו וכתיב בני שם עילם ואשור והרגם, והיה מתירא לומר שהרגתי בניו של צדיק עכשיו יקללני ואמות, א״ל הקב״ה אל תירא, לא דייך שלא יקללך אלא יצא לקראתך בדורון ומברכך, שנא׳ (בראשית י״ד:י״ח) ומלכי צדק מלך שלם וגו׳. (תנחומא נח א״א).
1. בתנ״י או״ט בשינוים שהרג את בניו את כדרלעומר מלך עילם ושלשת בניו שנא׳ בני שם וגו׳ ובפס״ז לך יח. לג. ונהרג בנו כו׳ ומי היה בנו כדרלעומר מלך עילם וכ״ה במדרש אגדה שם. ובתנחומא ישן נח אכ״א, ותנ״י צו א״ג מובא לעיל פ״ט מאמר קלז. מבואר דסנחרב וחיילותיו נשרפו גופיהן ולא בגדיהן מפני שהי׳ מבני בניו של שם כו׳ עילם ואשור.
בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם.
The sons of Shem were Elam, Asshur, Arpachshad, Lud, and Aram.
בנוי דשם עלם ואשור וארפכשד ולוד וארם.
בנוי דשם עילם ואתור וארפכשד ולוד וארם.
The sons of Shem: Elim, and Athur, and Arphakshad, and Lud, and Aram.
בנו שם כ׳וזסתאן ואלמוצל וארפכשד ולוד וארמן.
בני שם: ח׳וזיסטאן, והמוצל, וארפכשד, ולוד, וארמניה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

בני שם – מבואר הוא.
בני שם, this is self-explanatory.
בני שם עילם – [מדינה] ידועה, וחדקל עובר בתוכה בעילם המדינה. וכן אשור ממלכה גדולה ומשלה דורות רבים בעולם.
וארפכשד – לא מצינו בכתובים ממלכה על שם הבן הזה, וממנו יצא הזרע שבחר בו ה׳. גם שלח ועבר ופלג לא מצינו להם שמות ממלכות, כאלו לא היה נולדים להשתרר, רק להתגורר ולהוציא מהן פרי העולם.
ולוד – היא מלכות לידיען1 סמוכה לבבל.
וארם – היא ארם שמעבר לנהר פרת, כאמרו ״ויוצֵא את ארם אשר מעבר הנהר״.⁠2
1. Lydda.
2. שמו״ב י, טז.
עילם – היא Elimais, והעם הנקרא Elimoei, והיה מושבם בין מדי ובין Susiana, ושם הארץ ההיא Khusistan.
ארפכשד – זה שם אדם, כי נזכרו תולדותיו למטה, אך על שמו נקראה אחת ממדינות אשור Arropachitis, קרוב לארמיניאה.
לוד – יש אומרים שהיא Lydia באזיאה הקטנה, ולדעת Rosellini הוא שם לחלק אזיאה אשר מעבר להרי Taurus.
ארם – שתי ארצות נקראו כן, האחת היא Syria {סוריה}, והיא ארם דמשק, והיו בה בימי דוד ממלכות שונות, ארם צובה, ארם בית רחב, ארם מעכה, וחמת; והשנית היא ארם נהרים או פדן ארם, Mesopotamia שבין פרת וחדקל.
Elam. This is the land of Elimais, whose people were called Elimoei. They lived between Media and Susiana; the country was later called Khusistan.
Arpachshad. This is the name of an individual, for his descendants are recorded below; but one of the provinces of Assyria near Armenia was name Arropachitis after him.
Lud. Some say this is Lydia in Asia Minor. According to Rosellini, this is the name of a part of Asia [Minor] beyond the Taurus Mountains.
Aram. This is the name of two countries: one is Syria, called Aram Dammesek (“Aramea of Damascus”); it was the site of several kingdoms during the time of David: Aram Zobah, Aram Beth Rehob, Aram Maachah, and Hamath. The other country is Aram Naharaim (“Aramea of the Two Rivers”) or Paddan Aram, which is Mesopotamia, between the Tigris and the Euphrates.
עילם. בלשון פרס איראן — ומקום קרוב טמא אצלם אַנִירַאן -והחוקר הצרפתי. Renan. Hist. des lang. semitiques I. 41 מצא שבקצת כתיבות קדמוניות בארץ פרס כתוב ילאן תחת איראן והוא קרוב יותר לשם עילם.
ארפכשד. קרוב ונראה ששם זה נחלק לשנים — ארף (תחום וגבול. בלשון ערבי). כשד, כשדים, ועיין גיזיניוס- ופטולומאוס בעל המפה זכר מחוז באשור שמו אראפאכיטירי וחשבו רבים ונכבדים שנגזר מארפכשד להיות שזרעו קבע דירתו שם ונקרא על שמו.
בני שם – אמנם בנו בכורו של שם הוא ארפכשד, כפי שמובן מסדר התולדות דלהלן (בראשית י״א:י׳), ואין הכתוב מונה את הבנים שלא לפי הסדר אלא כדי לסיים עם הקרוב יותר.
ואשור – במשמעות הצרה יותר.⁠1
וארפכשד – לפי יוסף בן מתתיהו — אבי הכלדאים (הכשדים).
וארם – כמשמעו. והשווה להלן כ״ה:כ׳, שם מציין הכתוב את נחור כאבי ענף יותר צעיר של ארם.
1. והשווה יומא י׳. — ״זה סילק״ (המ׳).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״ם המשוחזררד״קר׳ נ״ה וויזלשד״לאם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(כג) וּבְנֵ֖י אֲרָ֑ם ע֥וּץ וְח֖וּל וְגֶ֥תֶר וָמַֽשׁ׃
And the sons of Aram: Utz, Chul, Geter, and Mash.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״ם המשוחזררד״קר״י אבן כספיר׳ נ״ה וויזלשד״למלבי״םרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

וּבְנֵי אֲרָם עוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמַשׁ.
The sons of Aram were Uz, Chul, Geser, and Mash.
ובנוי דארם עוץ וחול וגתר ומש.
א_
א. התרגום לפסוק כ״ג חסר בכ״י לונדון.
a_
a. The Targum for verse 23 was omitted in MS London.
ובנו ארם אלגוטה ואלחולה ואלג׳ראמקה ומש.
ובני ארם: הע׳וטה, והחולה, והג׳ראמקה, ומש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ובני ארם – החל מהקטן לפי שגמר בו, ולא זכר תולדות עילם ואשור ולוד, כי אין צרך בזכרונם, וזכר תולדות ארם, אולי תרח התחתן עם זרע ארם, לפיכך קרא נחור שם בנו הבכור עוץ, וכן בן בנו ארם.
ומש – ובדברי הימים ומשֶך (דברי הימים א א׳:י״ז).
וארפכשד – מבואר הוא.
ובני ארם, the detailed list begins with Aram, the youngest of Shem’s sons, seeing that the previous verse had concluded with the mention of Aram. Perhaps Terach had married one of the daughters or granddaughters of Aram. This may have been the reason why Nachor called his own firstborn Utz, as well as his grandson Aram, to perpetuate the names of his ancestry.
ובני ארם עוץ – זכר זה כי צורך הוא לו כי עתיד לזכרו בכתבו ספר איוב, ואחר שזכר זה זכר אחיו.⁠1
1. ריא״כ הולך כאן לפי השיטה שמשה כתב ספר איוב (ב״ב יד, ע״א – טו, ע״ב), ומפרש שנכתב כאן שעוץ הוא בן ארם, לצורך הזיהוי של ׳ארץ עוץ׳ באיוב א׳:א׳, ואגב כך מנה אף את יתר בני ארם. שהרי לולא סיבה זו, לא הה צריך להזכיר אלא את ארפכשד, כדרך שהולך וממשיך ומזכיר רק אחד בשני הדורות הבאים עד בני יקטן, בהם מסתיים הקטע של תולדות שם.
עוץ – נזכר בכתוב ״ואת כל מלכי ארץ העוץ״,⁠1 גם ״איש היה בארץ עוץ״.⁠2 גם ״חוּל גשר ומש״ הם מחוזות מעבר לנהר, אבל לא מצאנו זכרם בכתוב, ואולי אחרי כן נקראו כולם על שם מלכי ארץ העוץ.
1. ירמיה כה, כ.
2. איוב א, א.
עוץ – דעת בושארט (ואחריו בעל מחקרי ארץ) שהיא קרוב לדמשק, ושמה Guta. ודעת ראזנמילר וגעזעניוס שהיא Ausitis בצפונה של ערב המדברית (deserta) לצד בבל והיא מקומו של איוב, ובזמן גלות בבל פשטו בני אדום והגיעו עד שם (איכה ד׳:כ״א).
חול – אומרים שהיא בארם, ונקראת עד היום ארץ אלחול״ה, אצל מֵי מֵרוֹם.
גתר – לא נודע.
מש – אומרים שהם אנשי ההר Masius לצפון עיר נציבין (Nisibis).
Uz. According to Bochart (followed by the author of Mehkerei Arets), this was a place near Damascus called Guta. According to Rosenmueller and Gesenius, this is Ausitis in the north of the Arabian Desert near Babylon; this was the home of Job, and in the time of the Babylonian exile the Edomites extended as far as there (Lam. 4:21).
Hul. Said to be in Syria; it is called the land of al-Hulah to this day, situated by the Waters of Merom [Lake Huleh].
Gether. Unidentified.
Mash. Said to be the inhabitants of the mountain called Masius, north of the city of Netsivin (Nisibis).
ובני ארם – ר״ל הבנים שהיו לאומות בפ״ע, כי יתר בני אדם היו כולם אומה אחת תחת שם ארם. וכן ארפכשד הוליד כמה בנים, והיו לאומה בשם ארפכשד, ושלח נעשה אומה בפ״ע. ומבניו יצא עבר שהיה לאומה בפ״ע, כי בנים רבים היו לו כמ״ש ויולד בנים ובנות והיו לאומה אחת בשם עבר.
עוץ – נראה שהתיישב בחלקה הצפוני של סוריה; והשווה להלן כ״ב:כ״א וכן ל״ו:כ״ח.
וחול – לפי יוסף בן מתתיהו ארצו היא ארמניה.
ומש – לפי דברי הימים א א׳:י״ז הרי שמו משך.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״ם המשוחזררד״קר״י אבן כספיר׳ נ״ה וויזלשד״למלבי״םרד״צ הופמןהכל
 
(כד) וְאַרְפַּכְשַׁ֖ד יָלַ֣ד אֶת⁠־שָׁ֑לַח וְשֶׁ֖לַח יָלַ֥ד אֶת⁠־עֵֽבֶר׃
And Arpachshad fathered Shelach, and Shelach fathered Ever.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״ם המשוחזראבן עזרא ב׳ר׳ נ״ה וויזלשד״לרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

וְאַרְפַּכְשַׁד אוֹלֵיד יָת שָׁלַח וְשֶׁלַח אוֹלֵיד יָת עֵבֶר.
Arpachshad sired Shelach, and Shelach sired Eiver.
וארפכשד אולד ית שלח ושלח אולד ית עבר.
וארפכשד אוליד ית שלח ושלח אוליד ית עבר.
Arphakshad begot Shelach, and Shelach begot Eber.
וארפכשד אולד שלח ושלח אולד עברא.
א. וארפכשד אולד שלח ושלח אולד עבר] - ב
וארפכשד הוליד את שלח, ושלח הוליד את עבר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ובפרשת כי תקנה עבד עברי (שמות כ״א:ב׳) אפרש מלת עברי.
וארפכשד – בפרשה הסמוכה מונה השתלשלות הדורות משֵׁם עד אברהם, וכאן לא מנאן אלא משום בני יקטן שנהיו לממלכות, ולהודיע שבימי פלג נפלגה הארץ. על כן הוצרך להזכיר הדורות עד פלג ויקטן. ואל תחשוב שלא הוליד ארפכשד כי אם בן אחד; וכן שלח; ושעבר לא הוליד כי אם שני בנים, אבל הרבו בנים. והכתוב לא יזכיר רק הבנים שמהן יחס אברהם, ובני יקטן שהיו כלם ראשי אמות וממלכות, וכמו שבארנו בראש הענין.
עבר – דעת ראזנמילר וגעזעניוס כי היהודים קראו לו שם זה, על שם שממנו יצאו העברים; ואני אומר כי מעולם לא מצאנו שיהיו ישראל מיחסים עצמם לעבר, אלא לאברהם ליצחק ויעקב, והנכון בטעם שם עברים מה שכתבתי למעלה (כ״א), וטעם שם עבר לאיש זה לא ידענוהו.
Eber. According to Rosenmueller and Gesenius, the Jews gave him this name, because the Hebrews [ivrim] descended from him. I say, however, that we never find that the Israelites trace themselves to Eber, but only to Abraham, Isaac, and Jacob. The correct explanation of the name ivrim is as I have written above (at v. 21); we do not know the reason why this individual was named Eber.
שלח – שם זה אינו מוזכר עוד בהקשר אחר.
עבר – כלומר תושבי עבר הנהר, צדו האחר; השווה ״וענו אשור וענו⁠־עבר״.⁠1
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״ם המשוחזראבן עזרא ב׳ר׳ נ״ה וויזלשד״לרד״צ הופמןהכל
 
(כה) וּלְעֵ֥בֶר יֻלַּ֖ד שְׁנֵ֣י בָנִ֑ים שֵׁ֣ם הָֽאֶחָ֞דא פֶּ֗לֶג כִּ֤י בְיָמָיו֙ נִפְלְגָ֣ה הָאָ֔רֶץ וְשֵׁ֥ם אָחִ֖יו יׇקְטָֽן׃
And to Ever were born two sons; the name of one was Peleg1 because in his days the earth was divided,⁠2 and the name of his brother was Yoktan.
1. Peleg | פֶּלֶג – The name relates to the verb, "פלג", to split or divide. As a noun, it also means channel or canal.
2. the earth was divided | נִפְלְגָה הָאָרֶץ – This might refer to the dispersal of nations and languages discussed in Chapter 11 (Rashi), or to the fact that in his era the lifespans of humans were split and began to shorten, as seen in the genealogy list of Chapter 11 (R"Y Kara).
א. הָֽאֶחָ֞ד ל=הָֽאֶחָ֞ד בגעיה ימנית
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י קרארשב״ם המשוחזראבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאמנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמושב זקניםר״י אבן כספימזרחיר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״למלבי״םהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[נו] 1כי בימיו נפלגה הארץ. אמר רבי יוסי נביא גדול היה עבד שקרא שם בנו פלג ברוח הקודש, שנא׳ כי בימיו נפלגה הארץ, אם בתחלת ימיו, והלא יקטן אחיו היה קטן ממנו והוליד י״ג משפחות ונתפלגו, ואם באמצע ימיו והלא לא בא לסתום אלא לפרש, הא אינו אומר כי בימיו נפלגה הארץ אלא בסוף ימיו. (סדר עולם פ״א).
[נז] 2כי בימיו נפלגה הארץ, שהוא היה מלך על שבעים אומה, ונקרא שמו פלג. (סוד עולם).
[נח] 3ולעבר יולד שני בנים שם האחד פלג כי בימיו נפלגה הארץ, כו׳ ר׳ יוסי אומר הראשונים על ידי שהיו מכירים את ייחוסיהם, היו מוציאין שמן לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו מכירים את ייחוסינו אנו מוציאין לשם אבותינו, רשב״ג אומר הראשונים על ידי שהיו משתמשין ברוח הקודש היו מוציאין לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו משתמשין ברוח הקודש אנו מוציאין לשם אבותינו. (בראשית רבה ל״ז).
[נט] 4כי בימיו נפלגה הארץ. שעד פלג היה בני אדם חיים ארבע מאות שנה, אלא [אבל] פלג לא היה אלא ר׳ שנה ומעט. (מדרש אגדה נח).
[ס] 5יקטן, ולמה נקרא שמו יקטן, שהיה מקטין את עצמו ואת עסקיו. ומה זכה, זכה להעמיד י״ג משפחות, ומה אם הקטן שהוא מקטין עסקיו כך, גדול שהוא מקטין עסקיו עאכ״ו כו׳. (בראשית רבה ל״ז).
1. בב״ר אריב״ח נביא גדול היה שהוציא לשם המאורע הה״ד ולעבר יולד שני בנים. ובסדר עולם פ״א חושב עבר בין מ״ח נביאים ומביא מקרא זה פלג כי בימיו נפלגה הארץ, ובפס״ז לך יב. א. כותב לפרש א״א היה בפלגה בן מ״ח שנה כמבואר בסדר עולם ומשנולד פלג עד שנולד אברהם אבינו קצ״א וכל חיי פלג רל״ט, צא מהם קצ״א לאברהם נשארו לפלג משנותיו מ״ח ובסוף שנותיו נפלגה הארץ שנא׳ כי בימיו נפלגה הארץ כי בימיו, סוף ימיו. ועי׳ ברש״י, ובמדרה״ג כאן.
2. מאמר זה בשם סדר עולם מובא בכת״י חמאת החמדה נדפס בלקוטים ממנו בגנזי ירושלם ח״ג, ובאע״ז פי״א מובא מאמר זה בשינוי, ובעל סדר עולם פירש כי בימיו נפלגה הארץ שהוא היה מלך על השבעים, וכוונתו שם על נמרוד ומלשון הנ״ל מוכח דמדבר מפלג, ומ״ש האע״ז על שבעים, ראיתי בפי׳ יהל אור דמפרש כי כוונתו להמכואר באע״ז יא, י. כי שבעים היו בוני המגדל וסיים שם כי איננו נכון כי על דעת סדר עולם יהיו לאלפים ורבבות בוני המגדל, וזה דוחק כי אחרי שמדחה דעה זאת איך סתם כאן דברי הסדר עולם להיפך אבל פשוט דצ״ל כנ״ל שבעים אומה, ועי׳ בסדר עולם הו״ר.
3. שהיו מכירים, ולא היו צריכים לקרוא בניהם ע״ש אבותם היו מוציאין שמן לשם המאורע כו׳ ובילקוט שמעוני דה״י רמז אלף עג. גורס להיפך הראשונים ע״י שלא היו מכירין. ועי׳ בפי׳ הריב״א עה״ת שמביא רי״א הראשונים ע״י שהיו מכירים את ייחוסיהם היו מוציאין לשם אבותינו פי׳ כדי להכיר ייחוסינו. ונוסח זה תמוה, ונראה דט״ס הוא שם וחסר אחר תיבת היו ״מוציאים לשם המאורע אבל אבל אנו״ מוציאין כו׳ וכן שם בדברי רשב״ג.
4. בפי׳ רבעה״ת מובא כן בשם ר׳ יוסף קרא שבימיו נפלגו ימי חיי בנ״א שהתחילו בנ״א לקצר כי מיום שנולד פלג לא בא אדם לכלל שלש מאות שנה. - ועי׳ לעיל מאמר נו.
5. במדרש אגדה איתא לכך זכה להעמיד י״ב תולדות. ובקרא חושב י״ג.
וּלְעֵבֶר אִתְיְלִידוּ תְּרֵין בְּנִין שׁוֹם חַד פֶּלֶג אֲרֵי בְּיוֹמוֹהִי אִתְפְּלֵיגַת אַרְעָא וְשׁוֹם אֲחוּהִי יָקְטָן.
Two sons were born to Eiver, the name of one was Peleg, for in his days the earth[’s inhabitants] were dispersed, and his brothers name was Yaktan.

וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן
וּלְעֵבֶר אִתְיְלִידוּ תְּרֵין בְּנִין שׁוֹם חָד פֶּלֶג אֲרֵי בְיוֹמוֹהִי אִתְפְּלַגַת אַרְעָא וְשׁוֹם אֲחוּהִי יָקְטָן
יֻלַּד – אִתְיְלִידוּ ברבים
בהערת מסורה לפסוקנו נרשם : ״יֻלַּד דמתרגם אִתְיְלִידוּ – ד׳: וּלְעֵבֶר יֻלַּד, וּלְיוֹסֵף יֻלַּד, אֵלֶּה בְּנֵי, וּבְנֵי יוֹסֵף״,⁠1 שפירושה: בארבעה פסוקים ״יֻלַּד״ ביחיד מתורגם ״אִתְיְלִידוּ״ ברבים, כי בכולם מדובר ביותר מילד אחד: בפסוקנו נאמר ״וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים״. וכן: ״וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב״ (בראשית מא נ), ״אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב״ (בראשית מו כב), ״וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם״ (בראשית מו כז) לכן בכל אלה תרגם ״יֻלַּד״ – ״אִתְיְלִידוּ״ ברבים. אבל בפסוק ״וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן״ (בראשית ד כו) תרגם ״אִתְיְלִיד בַּר״ כי נולד לו בן אחד. וכן תרגם ״וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא״ (בראשית י כא) ״אִתְיְלִיד״ כי לא נזכר שם ריבוי צאצאים.
1. קליין, מסורה, עמ׳ 42.
ולעבר אתילד תרין בנין שמה דחד מנהון פלג ארום ביומוי אתפלגו דיירי ארעאא ושמה דאחוי יקטן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתפלגו דיירי ארעא״) גם נוסח חילופי: ״אתפלגת ארעא״.
ולעבר איתילידו תרין בנין שום חד פלג ארום ביומוי איתפליגת ארעא ושום אחוי יקטן.
And to Eber were born two sons: the name of the one was Peleg, because in his days the earth was divided; and the name of the other Joktan.
וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ – רַבִּי יוֹסֵי וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר הָרִאשׁוֹנִים עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מַכִּירִים אֶת יִחוּסֵיהֶם הָיוּ מוֹצִיאִין שְׁמָן לְשֵׁם הַמְאֹרָע, אֲבָל אָנוּ שֶׁאֵין אָנוּ מַכִּירִים אֶת יִחוּסֵינוּ, אָנוּ מוֹצִיאִין לְשֵׁם אֲבוֹתֵינוּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר הָרִאשׁוֹנִים עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הָיוּ מוֹצִיאִין לְשֵׁם הַמְאֹרָע, אֲבָל אָנוּ שֶׁאֵין אָנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אָנוּ מוֹצִיאִין לְשֵׁם אֲבוֹתֵינוּ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא נָבִיא גָדוֹל הָיָה עֵבֶר שֶׁהוֹצִיא לְשֵׁם הַמְאֹרָע, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים וגו׳, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ יָקְטָן, שֶׁהָיָה מַקְטִין אֶת עַצְמוֹ וְאֶת עֲסָקָיו. וּמַה זָּכָה, זָכָה לְהַעֲמִיד שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִשְׁפָּחוֹת. וּמָה אִם הַקָּטָן שֶׁהוּא מַקְטִין עֲסָקָיו כָּךְ, גָּדוֹל שֶׁהוּא מַקְטִין אֶת עֲסָקָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְדִכְוָתָהּ: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר (בראשית מ״ח:י״ד), אָמַר רַבִּי הוּנָא וְכִי מִן הַתּוֹלָדוֹת אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁהוּא הַצָּעִיר, אֶלָּא שֶׁהָיָה מַצְעִיר אֶת עֲסָקָיו. וּמַה זָכָה, זָכָה לַבְּכוֹרָה. וּמָה אִם הַצָּעִיר עַל יְדֵי שֶׁהָיָה מַצְעִיר אֶת עֲסָקָיו זָכָה לַבְּכוֹרָה, גָּדוֹל שֶׁהוּא מַצְעִיר אֶת עֲסָקָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
ולעבר ילד שני בנים שם האחד פלג1נביא גדול היה שנקרא שמו פלג, כי בסוף ימיו נפלגה הארץ, שעד פלג היו בני אדם חיים ארבע מאות שנה, אלא פלג לא חיה אלא ר׳ שנה ומעט.
ושם אחיו יקטן2שהקטין את עצמו, לכך זכה להעמיד י״ב תולדות.
1. נביא גדול היה. ב״ר פל״ז אות ז׳, והובא ברש״י עה״ת בתוספת ביאור.
2. שהקטין את עצמו. ב״ר שם, ורש״י עה״ת.
שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג – רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹנִים עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מַכִּירִין אֶת יִחוּסֵיהֶן הָיוּ מוֹצִיאִין שְׁמָן לְשֵׁם הַמְּאֹרָע אֲבָל אָנוּ שֶׁאֵין אָנוּ מַכִּירִין יִחוּסֵינוּ אָנוּ מוֹצִיאִין לְשֵׁם אֲבוֹתֵינוּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹנִים עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הָיוּ מוֹצִיאִין לְשֵׁם הַמְּאֹרָע אֲבָל אָנוּ שֶׁאֵין אָנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְכוּ׳.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, נָבִיא גָּדוֹל הָיָה עֵבֶר שֶׁקָּרָא אֶת שֵׁם בְּנוֹ פֶּלֶג בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ, אִם תֹּאמַר בִּתְחִלַּת יָמָיו וַהֲלֹא יָקְטָן אָחִיו הָיָה קָטָן מִמֶּנּוּ וְהוֹלִיד מִשְׁפָּחוֹת הַרְבֵּה וְנִתְפַּלְגוּ, וְאִם תֹּאמַר בְּאֶמְצַע יָמָיו לֹא בָּא הַכָּתוּב לִסְתוֹם אֶלָּא לְפָרֵשׁ אֶלָּא בְּסוֹף יָמָיו. אַבְרָהָם אָבִינוּ הָיָה בַּהַ(הֲ)⁠פְלָגָה בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים.
וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן – שֶׁהָיָה מַקְטִין אֶת עַצְמוֹ וְאֶת עֲסָקָיו.
וולד לעבר אבנאן אסם אחדהמא פלג לאן פי איאמה אנקסמת אלארץ׳ ואסם אכ׳יה קחטאן.
ונולדו לעבר שני בנים, שם האחד פלג כי בימיו נחלקה הארץ, ושם אחיו קחטאן.
נפלגה הארץ – נתבלבלו הלשונות ונופצוא מן הבקעה ונתפלגו בכל העולם. למדנו שהיה עבר נביא שקרא שם בנו על שם העתיד, ושנינו בסדר עולם (סדר עולם רבה א׳): שבסוף ימיו נתפלגו. שאם תאמר בתחלת ימיו, הרי יקטן אחיו צעיר ממנו והוליד משפחות קודם לכן, שנאמר: ויקטן ילד (בראשית י׳:כ״ו), ואחר כך ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים (בראשית י״א:א׳). ואם תאמר באמצע ימיו, לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ולמדת שבשנת מות פלג נתפלגו.
יקטן – שהיה עניו ומקטין עצמו, לכך זכה להעמיד כל המשפחות הללו.
א. כך בכ״י פירנצה III.3, ליידן 1 ומינכן 5. בכ״י ויימר 651 ופריס 155: ״נפוצו״.
נפלגה [THE EARTH] WAS DIVIDED – The languages became confounded and they (the peoples) were scattered abroad from the plain of Shinar, and were dispersed throughout the whole world. We may learn from this that Eber was a prophet, for he gave his son the name פלג, "division" after an event which was to happen in the future (Bereshit Rabbah 37:7). For we learn in Seder Olam that it was during the last of his days that they were dispersed abroad. For if you argue that this happened early in his life (and that therefore he was not anticipating the future in so naming his son, but that the name referred to an event that had already happened), behold, his brother Joktan was younger than he and he had begotten many families previous to the dispersion, as it is said "And Joktan begot etc.⁠" (Bereshit 10:26) and only afterwards is it stated "And the whole earth was etc.⁠" (with reference to the dispersion). If, on the other hand, you argue that the dispersal happened in the middle period of his life, then I reply that the verse surely does not intend to refer to the time when the dispersion took place in an indefinite manner, but to state quite definitely when it was. Hence you may learn that it was in the year of Peleg's death that they were dispersed.
יקטן JOKTAN – He was so called ("the little one") because he was so humble and thought little (ומקטין) of himself; therefore he merited the privilege of rearing all these families (Bereshit Rabbah 37:7).
פלג – שקרא שמו פלג לפי שבימיו נפלגו ימי חיי בני אדם שהתחילו ימי בני אדם לקצר. כי מיום שנולד פלג לא בא אדם לכלל שלש מאות שנה. (דעת זקנים (דפוסים) בשם פי׳ הרב יוסף קרא ז״ל)⁠1
1. פירוש דומה מופיע בר״י בכור שור, ובכ״י אוקספורד הונטינגטון 569 של דעת זקנים אין ייחוס לר״י קרא. ייתכן שהייחוס בדפוסים מוטעה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

כי בימיו נפלגה הארץ – על דרך הפשט היה נראה: כי אז נולד, כדרך: אי כבוד (שמואל א ד׳:כ״א). ואם אמרנו שבסוף ימיו היתה הפלגה, ועבר אביו יקרא שמו כן בדרך נבואה, הלא יקטן אחיו שם היה. ועל דעת בעל סדר עולם: כי שם היה אברהם אבינו. והכלל כי אין ראיה מהסמוכים.
ויתכן שפרשת ויהי כל הארץ שפה אחת (בראשית י״א) מאוחרת. וככה: ויהי בעת ההיא וירד יהודה (בראשית ל״ח:א׳) לפני מכירת יוסף. וכתוב: ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן (דברים י׳:ו׳), ואחר כן כתוב: בעת ההיא הבדיל י״י (דברים י׳:ח׳).
ויש אומרים: כי מלך היה פלג, ובימיו נפלגה הארץ.
ויש לפרש: כי נפלגו ימי האדם, כי הדורות לפניו, והם הבאים אחר נח, חיו כמו חמש מאות שנה, והוא חיה חצי זה, וככה הדורות הבאים אחריו.
ויש מחשבים אלה הנזכרים, ואומרים: כי שבעים אנשים היו בדור הפלגה.⁠1 והנה מה נעשה עם בעל סדר עולם ששם היה אברהם, והנה אין מספר להם.
1. השוו פירוש רשב״ם המשוחזר.
פלג – הכי נזרק בפיו על שם העתיד. ובסדר עולם (סדר עולם רבה א׳) אומר: נביא גדול היה עבר.
כי בימיו נפלגה וגו׳ – כלומר: נחלקו שני חיי בני אדם. כי עד פלג תמצא כלל השנים לבד הפרט – ד׳ מאות, ומפלג ואילך – מאתים.
וישא מפרשים: על הפלגה נקרא פלג.
ואיכא למימר: הא והא גרמא ליה ליקרות פלג.
א. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: והכל.
פלג – PELEG – Such was thrown into his mouth regarding the future. And in Seder Olam it says: Ever was a great prophet.
כי בימיו נפלגה וגו'‏ – BECAUSE IN HIS DAYS IT WAS DIVIDED ETC. – Meaning: The years of human lifespans were split. Because until Peleg you find the larger units of years, except for the smaller units, to be four hundred years, 1 and from Peleg and onwards – two hundred.
And there are those who interpret: Because of the Pelagah2 he was called Peleg.
And it is possible to say: This and this caused him to be called Peleg.
1. In other words, if one rounds to the hundreds and does not count the tens, each lifespan reached four hundred years.
2. I.e. the dispersal of nations and languages discussed in Chapter 11.
ולעבר ילד שני בנים – אמר ילד דרך כלל, כמו ולשם ילד (בראשית י׳:כ״א), וליוסף ילד שני בניםא (בראשית מ״א:נ׳). לא נוכל לומר שלא היו לו בנים אחרים, שהרי נאמר עליו: ויולד בנים ובנות (בראשית י״א:י״א), אלא אמר אלה שני בנים על שם המאורע שקרא שמותם.
שם האחד פלג – קרא שם האחד פלג. והטעם כי בימיו נפלגה הארץ – כלומר כשנולד היה ענין הפלגה. לפיכך קרא שמו פלג.
ושם אחיו יקטן – ולא זכר הטעם. ואמרו כי ממנו ואילך חסרו שנות האנשים מאשר היו בתחלה, שהרי עבר חיה ארבע מאות וששים וארבע שנים ופלג בנו מאתים ותשע. הנה חסרו יותר ממחצה, וכן היו הלוך וחסור,⁠1 וקרא לפלג על שם הפלגה, וליקטן על שם קטנות השנים. וידע זה עבר בעת הולדו, כי נולד וצורתו קטנה מהנולדים אשר היו לפנים, וידע כי גם שנותיו יהיו קטנים, כי הראשונים כמו שכתבנו היו מאריכים ימיםב והיו גדולי הגוף, והטעם כתבנו. וכיון שראה עבר צורת בנו קטנה ידע כי גםג ימיו יהיו מעטים כנגד דורות הראשונים.
ובדברי רבותינו ז״ל (בראשית רבה ל״ז): א״ר יוסי נביא גדול היה עבר שקרא את שם בנו פלג ברוח הקדש. ואם תאמר בתחלתד ימיו היה, והלא יקטן אחיו קטן ממנו היה והוליד כמה משפחות ונתפלגו. ואם תאמר באמצע ימיו, לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, אלא בסוף ימיו היה.
1. השוו ללשון הפסוק בבראשית ח׳:ה׳.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 יש שיבוש ומופיע רק: ״כמו ולשם וולד שני״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״ימים״.
ג. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מינכן 28, פריס 194: ״ודע כי גם״. בכ״י מוסקבה 495: ״דע כי כלם״.
ד. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״בתחלה״.
ולעבר יולד שני בנים, here too the Torah wrote the singular mode yulad, was born, instead of “were born,” as it referred to the general subject of providing progeny, just as in verse 21. We find a parallel construction with Joseph, in Genesis 41,50 וליוסף יולד שני בנים. This does not mean that the people mentioned did not have more than the two sons mentioned, seeing that the Torah specifically mentions (11,15) ויולד בנים ובנות, “he fathered sons and daughters.” The names of the two sons whose births were mentioned here must be understood as being linked to some important experience in the life of their father, who commemorated the event by the way he named these sons.
שם האחד פלג, the Torah immediately supplies the reason for this strange-sounding name, i.e. hardly a good omen, by writing that the split in the unity of mankind when the languages were confused occurred during his lifetime.
ושם אחיו יקטן. In this instance the Torah does not reveal the reason why Ever called his second son Yokton. Our sages surmise that the reason may have been that starting with Yokton, the average lifespan of people became drastically reduced. (Torah Shleymah 59 on our verse) Whereas Ever himself still lived for 464 years, his son Peleg died at 239 years. Not only did he live only a little more than half the number of years his father had enjoyed on earth, but he died while his father was still alive. The names of Ever’s sons are reminders therefore of both the splitting up of a unified mankind into different languages, followed by differing cultures, and into the shorter lifespan which became the order of the day. Apparently, Ever had been aware of this already at the time his sons were born. Clearly, Yokton, even as a baby had been so much smaller than babies had been before his time, that his father had had a premonition that he would not be able to live that long. We had mentioned earlier that the generations that had lived such long lives had also been blessed with much bigger bodies than was the case during subsequent generations. (compare 5,4 and 6,4) According to the view expressed in Seder Olam, and quoted by Rashi, Ever had been a great prophet, equipped with holy spirit, so that he must have predicted all this long before Yokton had been born, seeing that according to the sequence in which matters are reported in our chapter the Tower was built several generations after Yokton had been born already.
פלג כי בימיו נפלגה הארץ – רשב״ג אומר: הראשונים על ידי משתמשין ברוח הקודש היו מוציאין לשם המאורע, אבל אנו שאין משתמשין ברוח הקודש אנו מוציאין לשם אבותינו.⁠1
נפלגה הארץ – נפלגו שני חיי בני הארץ, כי עד פלג תמצא כלל השנים ארבע מאות לבד הפרט, ומפלג ואילך לא תמצא כי אםא מאתים.⁠2
1. שאוב מבראשית רבה ל״ז:ז׳.
2. שאוב מר״י בכור שור.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסר: ״לא תמצא כי אם״.
פלג, כי בימיו נפלגה הארץ, "Peleg,⁠" so called as during his lifetime the population of the earth was split up. According to Rabbi Shimon ben Gamliel, B'reshit Rabbah 37,7, states that former generations who had been endowed with holy spirit were able to name their children in a manner that reflected important acts that they would perform in the future, whereas we who have not been enabled to "make use of holy spirit" and who did not know i.e. we did not witness the deeds which made our forefathers famous, (as the lifespan had been so drastically curtailed) must name our children after our ancestors in order to keep alive at least some knowledge of their importance during their lifetime. [This is how this editor understands the commentary by maharzu on this passage of the Midrash. Ed.]
נפלגה הארץ, literally: "the earth was divided;⁠" a reference to people's lifespans having been halved. Careful analysis of the text will show that up until the birth of Peleg, people appear to have lived for 400 years, whereas starting with him they did not live to be much more than 200 year old.
ויקרא שמו פלג. נביא גדול היה עבר כו׳ (סדר עולם א). ותימ׳ אין זו נבואה. אלא התם כמו רות (ברכות ז:). וי״ל חדא דלמה קרא שמו פלג יותר משאר בני אדם שהיו באותו הדור. ועוד שהכתו׳ מעיד בו כי בימיו נפלגה הארץ. א״כ נבואה הייתה.
ולעבר יולד שני בנים שם האחד פלג כי בימיו נפלגה הארץ – איתא בב״ר על פסוק זה ר׳ יוסי ורשב״ג ר׳ יוסי אומר הראשונים על ידי שהיו מכירים את ייחוסיהם היו מוציאין לשם אבותינו אבל אנו שאין אנו מכירים את יוחסינו אנו מוציאים לשם אבותינו, פי׳ כדי להכיר ייחוסינו. רשב״ג אומר הראשונים על ידי שהיו משתמשים ברוח הקודש אנו מוציאים לשם אבותינו.
שם האחד פלג כי בימיו נפלגה הארץ – נחלקה ואף משנים נמי שקודם לכן לפלג הם חיים ת״ק שנים ואף ת״ן וכשנולד פלג לא הם חיים אלא או ר״ל או ר״ן ולאו דוקא אלא מעט פחות או יותר אבל לג׳ מאות לא הגיעו.
פלג – פי׳ הרב יוסף קרא ז״ל שקרא שמו פלג לפי שבימיו נפלגו ימי חיי בני אדם שהתחילו ימי בני אדם לקצר. כי מיום שנולד פלג לא בא אדם לכלל שלש מאות שנה.
פלג. "Peleg.⁠" Rabbi Joseph Kara explains the reason why this son of Ever was called peleg, "division, segment,⁠" was because in his time when the Tower was built and destroyed, the language of mankind, which as the Torah had reported (Genesis 11,1) was uniform and the basis of their unity, was interfered with by G–d, so that eventually there were 70 nations each with a language all their own. At the same time generation after generation man's lifespan also became drastically shortened. At the time when Peleg was born it had shrunk to about 300 years.
שם האחד פלג – פר״ש למדנו שנביא גדולה היה עבר שקראו לבנו פלג כו׳. ותימה מ״ל, יהיה כמו שאומר ברות (ברכות ז׳ ב׳) למה שמה רות שיצא ממנה דוד שריוה ושבח להקב״ה בשירות, י״ל (הדא) דלמה קרא שמו פלג יותר משאר בני אדם שהיו באותו הדור, ועוד שהכתוב מעיד בו כי בימיו כו׳.
כי בימיו נפלגה הארץ – להעירנו כי גם לכולם בשמות נקראו ולטעם. אבל אין צורך להכתב הכל בתורה.⁠1
1. פסוק זה בא ללמדנו כי כל השמות כאן היו בעלי משמעות, ונִתנו לאיזו סיבה (׳טעם׳). אבל אין צורך שהתורה תכתוב את סיבות כל השמות. ראה לקמן בפירוש על י״א, י.
נתבלבלו הלשונות ונפוצו מן הבקעה ונתפלגו בכל העולם. מפני שהפליגה הנאמרת על חילוק הלשונות שנהיה על דור הפלגה כדכתיב ונבלה שם שפתם ועל חילוק הארצות שנתפזרו בם כדכתיב ויפץ ה׳ אותם משם על פני כל הארץ פירש מלת נפלגה על שניהם יחד:
שאם תאמר בתחלת ימיו. וקראהו פלג בשם מקרה ההוא ולא שקראו בנבואה הרי יקטן כו׳:
ואם תאמר באמצע ימיו. שאז יתכן לומר שיקטן הצעיר ממנו הוליד המשפחות קודם בא הפלגה ולא נצטרך לנביאות עבר אבל אין לומר שבסוף ימיו שנפלגה הארץ קראוהו פלג בשם המקרה ההוא שאין דרך לקרא שם למת בעבור המקרה שקרה בעת מותו רק או בעת לידתו כאי כבוד או באמצע ימיו כירובעל גם יתכן לפרש שמאמר הרב באם תאמר ואם תאמר הוא על דעת סדר עולם שאמר שבסוף ימיו נתפלגו שאם תאמר בתחלת ימיו קשיא מיקטן ואם תאמר באמצע ימיו לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש אבל במה שאמר למדנו שהיה עבר נביא מבואר הוא ממה ששנינו בסדר עולם שבסוף ימיו נתפלגו:
יקטן שהיה ענו ומקטין עצמו. ב״ר הוצרך הרב לפרש זה השם מכל שאר השמות מפני שהוא נגזר מהקטנות כשם להבים מלהב או מפני שאחיו נקרא פלג בשם מקרה הפלגה ויחשב שגם האחר נקרא יקטן מפני שום מקרה שקרה ולא הוצרך הכתוב להודיעו אמר שנקרא יקטן מגזרת קטנות שהיה מקטין עצמו ולא מפני שום מקרה שקרה והראשון נכון בעיני שהרי פירש גם שם חצר מות אע״פ שאין שום אחד מכל אחיו נקרא על שם המקרה:
פלג, כי בימיו נפלגה הארץ – הודיע מעלת עבר, שכיון ברוח הקדש מה שהיה עתיד אז להיות בימי בנו, וקרא שם בנו פלג להודיע סבת קיצור שני חיי האדם מפלג והלאה, כי אמנם סבת זה היה חטא בני הפלגה ועונשם, שקלקל מזגם ההשתנות הפתאומית מאויר לאויר.
פלג..כי בימיו נפלגה הארץ, this verse informs us of the moral stature of Ever who was able to foresee by means of holy spirit what the future held in store during the lifetime of his son. He called his son Peleg in order to allude to the fact that commencing with his son, man’s life on earth would be drastically shorter. In fact, it was due to the sin committed when his generation built the Tower, that God punished them by making them physically weaker so that they aged much more rapidly. The collapse of the Tower was also accompanied by a change in the earth’s climate. (may be not so much the earth’s climate, but the adjustment necessary for the bodies of the people emigrating to regions on earth which had a climate different from that in Mesopotamia)
נתבלב לו הלשונות. פירש דמשמעות הלשון דהארץ נתחלקה, שהיו חולקים הארץ ביניהם על ידי מעשה, כי אומה פלוני לקח לו גבול פלוני ואומה פלוני גבול פלוני, ואין זה, אלא נתבלבלו הלשונות, ומתוך זה נפוצו מן הבקעה ונתפלגו בכל העולם:
ואם תאמר באמצע ימיו. והשתא לא יהיה צריך לומר שהיה נביא, דיש לומר שקרא לו שם ״פלג״ כשנפלגה הארץ באמצע ימיו. אבל בסוף ימיו – לא שייך לומר שקראו לו שם בסוף ימים של אדם – כשמת:
שהיה ענו וכו׳. דאם לא כן למה יקרא אותו בשם ״יקטן״, כדלעיל גבי ״להבים״ (אות ד):
שבסוף ימיו נתפלגו. והיאך ידע אלא נביא היה:
בתחלת ימיו. רוצה לומר ולא נביא היה אלא כן היה המעשה בתחלת ימיו וקראו כן על שם המעשה הרי יקטן וכו׳.
וא״ת באמצע ימיו. רוצה לומר וקודם לכן היה לו שם אחר אלא כשאירע המעשה קרא שמו כן לא בא הכתוב וכו׳ אלא בסוף ימיו נתפלגו והשתא אין לומר דלמא קודם לכן היה לו שם אחר אלא כשאירע המעשה נקרא פלג דכיון שהיה בסוף ימיו אין דרך לקרא למת שם אחר בעבור המקרה שקרה בשעת מותו או סמוך למיתה אלא ודאי בתחלת ימיו וקרא אותו ע״ש העתיד:
ומקטין עצמו. דקשה לרש״י כיון דמשני הקרא בלידת בניו של עבר דכתיב ולעבר יולד שני בנים ולא נקט הקרא כמו בשאר הנולדים כמו וארפכשד ילד את שלח ויקטן ילד את אלמודד ואת שלף וגו׳ אלא להכי שניה וכתב ולעבר ילד שני בנים וקרא את שמותם ע״ש המאורע וא״כ קשה בשלמא פלג נתן הכתוב טעם למה נקרא פלג אלא יקטן מאי טעמא אלא על שם שהי׳ מקטין את עצמו וכל זה ראה עבר ברוח הקודש אשר עליו והרא״ם כתב טעם מפני שזה השם נגזר מהקטנות פירש שם זה יותר משאר שמות:
Towards the end of Eiver's life they became dispersed. If so, how did Eiver know [to name his son Peleg]? Perforce, he was a prophet.
Early in his life. And thus Eiver was not a prophet. Perhaps, the dispersion happened early on, and he named [his son Peleg] after a past event. [This is not so,] because "Yokton... had propagated many families before this.⁠"
And if you will claim that [the dispersion took place] in his mid-life. Meaning: Peleg had a different name before the dispersion, and when it occurred, Eiver renamed him. [To this Rashi counters:] "Scripture does not come to obfuscate, but to clarify. Hence, you may conclude that in the year of Peleg's death they were dispersed.⁠" This eliminates the possibility that Peleg had another name beforehand, and Eiver renamed him after the dispersion occurred. For it occurred at the end of Peleg's life, and a deceased person is not renamed on account of an event that took place at the time of or shortly before his death. Surely, Eiver named him Peleg early in Eiver's life, on account of a future event.
And thought little of himself. Rashi is answering the question: Why does Scripture change the style of its text when telling about the birth of Eiver's sons? For it is written: "Two sons were born to Eiver.⁠" This is unlike other births, where it says, for instance, "Arpachshad produced Shelach,⁠" and, "Yaktan produced Almodad, Shelef...⁠" Perforce Scripture changed the style of its text and writes, "Two sons were born to Eiver,⁠" [because] he named them on account of an event. But the question is: Indeed, Scripture gave a reason for naming Peleg so. But why was Yaktan named so? It must be because he thought little of himself. Eiver saw all this prophetically. But the Re'm writes that Rashi specially explains Yaktan because it is derived from קטן [which is a Hebrew word].
כי בימיו נפלגה הארץ – פירש רש”י ז״ל ״נתבלבלו הלשונות ונפוצו מן הבקעה, ונתפלגו מן הבקעה ונתפלגו בכל העולם. ולמדנו1 שהיה עבר נביא שקרא שם בנו על שם העתיד. ושנינו ב״סדר עולם״2 שבסוף ימיו נתפלגו. שאם תאמר בתחלת ימיו, הרי יקטן אחיו צעיר ממנו והוליד כמה משפחות קודם לכן, שנאמר ׳ויקטן ילד׳3 וגו׳. ואח״כ ׳ויהי כל הארץ שפה אחת׳.⁠4 ואם תאמר באמצע ימיו? לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. הא למדת שבשנת מות פלג נתפלגו״. [עכ״ל]. הנה פתר הרב ז״ל ״נפלגה״ על פרוד הלשונות, ועל פרוד הארצות. ולדעתי ״נפלגה הארץ״ איננו ענין ״ונבלה שם שפתם״ אבל הוא כמו נחצות הארץ. כי עד ימיו היו תולדות נח ובניו מחוברים יחד במחוז אחד, הזקן ובניו ובני בניו במדינה שבאו נח ובניו [בה] כשיצאו מן התיבה. וכאשר הפרו והרבו ציוו האבות לבניהם ומשפחותיהם שהולידו שיפרדו איש מעל אחיו, ויתורו להם ארצות לאחוזתם. שכן צוה ה׳ לנח ולבניו ״פרו ורבו ומלאו את הארץ״. ואם ישארו מקובצים תמיד לא תמלא הארץ מהם. והיה זה בימי עבר כשנולד פלג, ועל כן קְרָאוֹ בשם זה. והיה זה כמו מאה שנה אחר המבול כנראה מפרשה הסמוכה. וכבר הרבו בעת ההיא בנים רבים, וכמו שפרשנו בתחלת הפרשה, שמלבד הבנים שזכר הכתוב שנהיו ראשי אומות ותופשי ארצות, הולידו בנים אחרים רבים, כי ברכת ה׳ היתה להפרותם ולהרבותם למלאות תבל השוממה ממי המבול. ומאז החלו בני יפת וחם ושם הנולדים להפרד זה מזה, ואחזו במדינות שנקראו אחרי כן על שמם. ומקצתם שנשארו אצל האבות והפרו והרבו ברבות השנים, נסעו גם הם אל המקומות שכבר תפסו בני משפחתם. ולכן בני יקטן שהרבו אחרי תחלת ימי הפלגה, כשהיו רבים תפשו מדינת קדם5 כנזכר בפרשה. אבל מעשה הפרשה הסמוכה שסוּפָּר בה כי בלל ה׳ שפת כל הארץ, היה שנים רבות אחר שנפלגה הארץ, וכקבלת רבותינו ז״ל שהיה בסוף ימי פלג, יותר ממאתים שנה אחר שהחלו להפרד זה מזה, ושם אפרש בעז״ה. ואין טעם ״נפלגה הארץ״ לבלבול הלשונות שאמר עליה ״כי שם בלל ה׳ ״. ״ונפלגה״ כמו ״פלגי מים״,⁠6 ״פלגים יבלי מים״,⁠7 שהן מים הנחצים; במקום זה פלג, ובמקום אחר פלג, לא כנהר שהולך ומימיו מחוברים. וכן הארץ נפלגה, לאומה זו מקצתה, ומקצתה לאומה אחרת, וכלשון ארמית המורגל בתלמוד ״נקוט מיהא פלגא בידך״,⁠8 ״פלג גופא״, שהיא על דבר הנחלק לחלקים.
1. בראשית רבה לז, ז.
2. פרק א.
3. פסוק כו.
4. בראשית יא, א.
5. הר הקֶדֶם (פסוק ל).
6. תהלים א, ג.
7. ישעה ל, כה.
נפלגה – אין לשורש ״פלג״ כי אם ב׳ משמעות בעברי:
א׳ קלחי מים:
• פלגי מים תרד וגו׳ (איכה ג׳:מ״ח),
• פלגים יבלי מים (ישעיהו ל׳:כ״ה)
• וכן, מי פלג לשטף תעלה (איוב ל״ח:כ״ה), מענין זה.
ב׳ בלבול שפה:
• בלע ה׳ פלג לשונם (תהלים נ״ה:י׳) – תבלבל את לשונם
• לפלגות ראובן (שופטים ה׳:ט״ז) – לבלבול שפתם, אלו אמרו לבא למלחמה, ואלו מאנו לבא. כמו שגנתה דבורה אותם, לקראם ״חקרי לב״ (שופטים ה׳:ט״ז) ו״חקקי לב״ (שופטים ה׳:ט״ו), שחקרו וחקקו אם לצאת לצבא אם לחדול.
אבל במשמעות חלוקה, לא נמצא בעברי, חוץ מבדברי הימים, לפלוגות בית אב1 (דברי הימים ב ל״ה:ה׳), והוא מארמי, שבארמי חלוקה – פלגא.
ועתה פירש, נפלגה הארץ – נתבלבלה שפת הארץ, או נתרבו בימיו פלגים יבלי מים,⁠2 והיתה זאת ברכה לארץ, וקרא בנו על שמה ״פלג״, כמו, פלג אלהים מלא מים. ובימיו – בימי עבר. ופירוש נפלגה (בעשטראהמט ווארדען).
ובמשמעות חלוקה אין ליישבו, שהרי לא הארץ נחלקה ולא יושביה, אלא נפוצו, ואין זה חלוקה. ומה שנאמר ויחלק עליהם לילה (בראשית י״ד:ט״ו), הוא חלוק בכונה וסדור.
1. בפסוק: ״לִפְלוּגֹּת בֵּית הָאָבוֹת״.
2. השוו ללשון הפסוק בישעיהו ל׳:כ״ה.
כי בימיו נפלגה הארץ – לא היה זה בלבול הלשונות הנאמר להלן, כי הוא היה בסוף ימי פלג כמו ג׳ מאות שנה אחר המבול, אבל כאן הזכיר סבת הקראו פלג כשנולד, ומלת נפלגה הוא כמו פלגי מים שפירושו חצי, ופי׳ הכתוב שבימי לידת פלג נחלקה כל הארץ לממשלות רבות ולסבה זו קראו את שמו פלג, והענין כי בני נח אחר המבול נתישבו בארצות אררט עד ימי לידת פלג, ובזמן ההוא פרו ורבו מאד ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותן, אז צוה אותם האב הזקן נח שהיה נביא ה׳ שיפרדו למשפחותיהם וילכו לרשת להם משכנות, ונתן לכל אחד מהם חלקו בארץ הכל מיד ה׳ עליו השכיל, ועל ענין זה נאמר בהנחל עליון גוים וכו׳ (דברים ל״ב ח׳), כי לא מצינו שהנחיל השם לעם ועם ארצות בימי קדם ושהציב להם גבולים רק כאן אחר המבול, ולמדנו שנעשה הכל בעצת ה׳, ולזכר הפלגה הזאת קראו את שמו פלג:
נפלגה הארץ – נפלגה שני חיי בני הארץ כי עד פלג תמצא כלל השנים ד׳ מאות לבד הפרטים, ומפלג ואילך לא תמצא כ״א מאתים, גם יתכן שהודיע בזה מעלת עבר שכיון ברוח הקודש מה שעתיד להיות בימי בנו וקרא שם בנו פלג להודיע סבת קצור שני חיי האדם מפלג והלאה, כי אמנם סבה זאת היתה חטאת בני דור הפלגה וענשם שקלקל מזגם בהשתנות פתאומי מאויר לאויר (רוו״ה).
יקטן – כי בימיו נתקטנו מספר שני הדורות, עד ימי חייו עד ת״מ שנה, ואחר כך לא חיו יותר מן ר״מ שנה, ורש״י פירש אלו הדברים (דברי הימים א א׳ י״ט) על פלג, ואין הלשון נופל ע״ז, וגם סותר פירושו כאן, (רוו״ה).
נפלגה הארץ – נתבלבלו הלשונות.
יקטן – הוא נזכר עדיין אצל הערביים יושבי Iemen {תימן}, והם מתיחסים לו.
the land was divided (niflegah ha-arets). The languages were confused.
Joktan. Still remembered among the Arabs of Yemen, who trace themselves to him.
ולעבר – וחוץ מזה הוליד עבר שני בנים שכ״א היה אומה בפ״ע, כי בימיו נפלגה הארץ, היינו שאז היה דור הפלגה שאחזו לשונות אחרות ומנהגים ואמונות זרים והוא נשאר בלשונו ובאמונתו להאמין בה׳ כמ״ש אלהי העברים נקרא עלינו, וקראוהו פלג שהוא נפלג מיתר הדור, וכבר בארו חז״ל שהיה מדרשו של שם ועבר, שהיו נביאים ובעלי הרוח, ושם אחיו יקטן שהיה קטן ממנו במעלה ומבניו עמדה אומה אחת תחת שם יקטן, וחוץ מזה הוליד י״ג בנים שהיו ראשי אומות שחשב בפסוקים הבאים, וסיים כל אלה בני יקטן, ר״ל חוץ מבנים הקודמים שלא היו ראשי אומות רק אומה אחת בשם יקטן, צא וחשוב היו מבני שם כ״ו אומות ושלשים מחם וי״ד מיפת הם שבעים אומות, עד שבא אברהם ונעשה ראש אומות בפ״ע וכמ״ש כי אב המון גוים נתתיך: והנה האריכה התורה ביחוס האומות והסתעפותיהם שזה אות או מופת על אמתת הדברים שספר מענין המבול, שמימי המבול עד ימי משה לא היו רק שמונה מאות שנה, ומשה הודיע יחוס כל האומות והסתעפותם בזמן המועט הזה, שא״א שיגיד בזה איזה דבר שאינו אמת שאז היו כולם מבררים שקרות דבריו ח״ו ע״י ד״ה אשר לאומות, מזה התבררו אמתת דברי תוה״ק, וכמו שנבאר עוד בספור ענין דור הפלגה עיי״ש.
שם האחד פלג כי בימיו נפלגה הארץ – נ״ל שמליצת בימיו לא תורה בעת הולדתו רק בחזקו ובתקפו, ועוד שבהולדתו ק״א שנה אחר המבול לא רבו עוד בני אדם כ״כ עד שבנו עיר ומגדל, וסברתי היא שפרידת בני האדם איש מעל אחיו היתה אחר מיתת נח, שכל זמן שנח קיים היו סרים אל משמעתו, ואחרי מותו נתפרדה החבילה, וזה היה קרוב לצאת אברהם מחרן בהיותו בן ע״ה שנה, צא וחשוב. ואולי פלג הוא שהתחיל להפרד עם בני משפחתו כמו שעשה תרח, או נתן עצה לאחרים להפליג ועל זה קראוהו פלג, שם נוסף על שמו הראשון שנשכח;
ומהח״ר יח״ק הואיל לקיים סברת האומר שחלקי הארץ הזאת התפרדו איש מעל אחיו (אמיריקא מאיורופא ואפריקא, ואוסטרליאה ואיי הים סביבותיה מאסיא) מחמת הפיכת המבול, וזה היה כמו מאה שנה אחר המבול עצמו בימי הולדת פלג ומזה שמו.
יקטן. בארץ ערב היה שם יקטן זאת לפנים גם קודם נבואת מחמד, לשם ולתפארת ולתהלה, רק חסרו ממנו היו״ד וקראו אותו קטן — ופטולומיאו יזכור עם מארץ ערב בשם קטני Catanita ותדע שבכתבי הערביים הקדמונים ובקבלתם ימצא כי אביהם הא׳ היה יקטן והוא הוליד את ירב, וזה יורה כי שמרו יחסיהם מזמן הפלגה עד היום, כי מה שהם אומרים נתאמת בדברי תורתינו שכ׳ ויקטן ילד וגו׳ ואת ירח. ובנקל ישתנה ירח בירב, ויותר מזה תמצא הוכחה גמורה בשם אוזל אשר בו נקראת עיר אחת ישנה במלכות ימין והיא יקראו אותה היום סאנאע, ואולי אוזל בנו של יקטן קראה על שמו — ור״ס גאון חשב כי המוקא העיר הקדושה לישמעאלים היא המשא שבכתוב ויהי מושבם ממשא וגו׳. וכן עיר אחרת אשר היא היום כמעט חרבה, יקראוה הערביים הדרמות משם חצרמות בנו של יקטן אחיו של אוזל, והיודע לשון ערבי לא יסתפק משינוי צ׳ בד׳ כי פעמים הרבה הם משתמשים באות צ׳ תחת ד׳ והראיה רמץ (אפר) יקראו רמד כאלו כתוב בד, ובעיר הזאת נתישבה שבט אד אחת משבטי הערביים אשר הם אומרים שהיה בנו של עוץ בנו של ארם בנו של שם, והשבטים אחרים יקראו אותם תמוד, תאסם, דיאדיס, דיוראס ועמלק, ועל שבט תמוד הם אומרים שהיו מבני בניו של גתר בנו של ארם, והם מוסיפים שכאשר טעו בני השבט ההוא אחרי האלילים ועזבו האלוה האמיתי אשר הנחילו להם אבות ראשונים, עמד בניהם נביא א׳ שמו שלח והיה מתנבא בשם ה׳ ומחזירם למוטב, ועל הנביא הזה נתחבטו רבים מחכמי האומות לדעת מי הוא זה ואי זה הוא, יש מי שחשב Herbelot. Bib. Orient. שהוא שלח אביו של עבר, אבל אחרים מקבלת הישמעאלים רצו להוכיח כי אינו מן האפשר היותו שלח המוזכר בתורה, וטענתם ממה שאומרים הישמעאלים כי נביא הזה נולד אחר אוד וקודם אברהם ולפי׳ יש מי שאמר שאוד זה הוא עבר, רצו לטעון מזה כי הנביא המוזכר איננו שלח שבכתוב אחר שהוא היה אביו של עבר — אבל לא ידעתי מנין יצא להם כי אוד יהיה עבר ואיך נתחלף שמו לשם אחר, אחר שאנו מוצאים שכל השמות נשארו בידם כמו שהיו בראשונה ולא זזו ממקומם, והאמת הוא אצלי כי שלח הנביא איננו כ״א שלח אביו של עבר, ואוד הוא לוד בנו של שם, ובזה נחה שקטה החקירה וההתנגדות חלף הלך לו — ולנביא הזה מיחסים לו כמה אותות ומופתים כמו הוצאת גמל מן הסלע אשר לא זכרה תורה, והערביים בדו מלבם, — ועל שבט תאסם הם אומרים כי בניו של לוד בן שם הם, ושבט דיארס מבניו של גתר ושבט דיוראס הם אומרים שמבנו של נח יצאו, אך אינם מוסיפים עוד פי׳ לדבריהם, ועל שבט עמלק יש בזה דעות שונות, מהם אומרים כי מבני אליפז בן עשו נולדו וזה יסתייע ממה שספרה לנו תורתינו אבל אחרים נתחלקו לב׳ כתות, הא׳ אומרת שהם מזרעו של חם, והב׳ חולקת עליה ואומרת כי אינה אלא מבני בניו של שם, והדעת הא׳ הובא בס׳ שזכרנו ע״ש Herbelot 110. ובעל הסברא הב׳ הוא מחבר אחד לישמעאלים אבן שונא, ואין זה לבד מן התמהין, כי יש עוד מי שכתב שהשבט הזה כבש תחת ידו כל גליל מצרים התחתון Basso Egitto בזמן יוסף, ושהם הנודעים בדברי הימים למלכות מצרים בשם רועים כנעניים (Pastori fenicj) ולא מצאתי פתרון לכל זה ולא ידעתי ג״כ מנין יצאו להם הספורים האלו כי זרות גדול הוא להאמין כי בני עמלק בן דודו של יוסף פרו ורבו כ״כ עד שבזמן ירידתו למצרים היו מושלים בכל הארץ, ונחו שקטו אויביהם מסביב, וזה יתכן אם נניח כי עמלק הוא בן בנו של נח כסברת החכמים הנזכרים אלא שעדות ה׳ נאמנה מכחשת כל זה בפירוש, ולא זכרה בין יוצאי חלציו של נח השם הזה של עמלק, — והערביים השוכנים היום בארצות הערב Arabia מתחלקים לב׳ תולדות כפי סברת חכמיהם וכותבי תורותיהם, הא׳ נקראת קאטאן והיא מתיחסת ליקטן בנו של עבר המוזכר בתורה, וכן כתב ר״ס גאון הובאו דבריו בס׳ אחד חכם לנוצרים Observations sur le Mahométisme והם היו יושבי הארץ הקדמונים ונקראים בלשונם ערב אל עריבא, והמשפחה הב׳ נקראת ארואן והם מבניו של ישמעאל בין אברהם ונקראים ערב אל מסתעארבא — ומספרי הקורות לישמעאלים מוסיפים כי ירב או ירח בנו של יקטן מלך עליהם כמה שנים, והוא יסד ותיקן מלכות יאמאן, ואחיו דיוראס הוא היה בונה עיר וקראה חריאז, והשמות האלה הם בעצמם אותם שבאו בתורה, וירח ג״כ תמצא שהוא בנו של יקטן כמאמר הישמעאלים, ואחיו שהם קראו דיוראם הוא באמת הדורם בנו של יקטן, ומעתה נתבאר מנין להם לקרות שבט אחד קדמון בשם דיוראם, כי ברור הוא כי על שם אביהם הראשון כך הם נקראים.
פלג וגו׳ – על פיזור אוכלוסית הארץ מסופר בפרוטרוט להלן, י״א:א׳-ט׳.
כי בימיו וגו׳ – או שיש לפרש כרש״י,⁠1 שאכן ״נביא גדול היה עבר שהוציא לשם המאורע״,⁠2 כלומר שידע עבר את אשר עתיד להיות וקרא שם בנו על שם העתיד, או שיש לפרש בדומה אל דברי עשו — ״הכי קרא שמו יעקב״,⁠3 על שם העתיד, כלומר אל נכון הוא נקרא פלג כבר עם לידתו, כי אכן התפלגה הארץ בימיו.
יקטן – הוא אבי השבטים הערביים הקמאיים, שהתערבו יותר מאוחר עם צאצאי אברהם שעלו לארץ לאחר מכן.
1. ומקורו בבראשית רבה ל״ז:י׳ (המ׳).
2. שם (המ׳).
3. להלן כ״ז:ל״ו.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י קרארשב״ם המשוחזראבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאמנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמושב זקניםר״י אבן כספימזרחיר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״למלבי״םהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(כו) וְיׇקְטָ֣ן יָלַ֔ד אֶת⁠־אַלְמוֹדָ֖ד וְאֶת⁠־שָׁ֑לֶף וְאֶת⁠־חֲצַרְמָ֖וֶת וְאֶת⁠־יָֽרַח׃
And Yoktan fathered Almodad, Shelef, Chatzarmavet, Yerach,
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״ם המשוחזררד״קמזרחיגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלשד״לרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[סא] 1ויקטן ילד את אלמודד ואת שלף ואת חצרמות, ר״ה אמר מקום הוא ששמו חצר מות, שהן אוכלים כרישים, לובשים כלי פפייר ומצפים למיתה בכל יום, ר׳ שמואל אמר אפי׳ כלי פפייר אין להם. (בראשית רבה ל״ז).
1. עי׳ בערוך פפייר ה״א.
וְיָקְטָן אוֹלֵיד יָת אַלְמוֹדָד וְיָת שָׁלֶף וְיָת חֲצַרְמָוֶת וְיָת יָרַח.
Yaktan sired Almodad, Shelef, Chatzarmavet, and Yerach,

וְיָקְטָן יָלַד אֶת אַלְמוֹדָד וְאֶת שָׁלֶף וְאֶת חֲצַרְמָוֶת וְאֶת יָרַח
וְיָקְטָן אוֹלֵיד יָת אַלְמוֹדָד וְיָת שָׁלֶף וְיָת חֲצַרְמָוֶת וְיָת יָרַח
מדרשי השמות אַלְמוֹדָד ושָׁלֶף
המיוחס ליונתן דרש השמות אַלְמוֹדָד כלשון מדידה ושָׁלֶף כלשון שליפה: ״וְיָקְטָן אוֹלִיד יַת אַלְמוֹדָד דִמָשַׁח יַת אַרְעָא בְּאַשַׁלְוָן וְיַת שָׁלֶף דְשָׁלֶף מוֹי דְנַהַרְוָותָא״ (אלמודד שמדד את הארץ בחבלים ואת שלף ששלף מי נהר). אבל ״אהבת יהונתן״ כתב שלא מצא לו מקור בחז״ל.
ויקטן אולד ית אלמודד וית שלף וית חצר מות וית ירח.
ויקטן אוליד ית אלמודד דמשח ית ארעא באשלוון וית שלף דישלף מוי דנהרוותא וית חצרמות וית ירח.
And Joktan begot Elmodad, who measured (or lined) the earth with lines; and Shaleph, who led forth the waters of rivers, and Chatsarmaveth, and Jarach,
[ח] וְיָקְטָן יָלַד אֶת אַלְמוֹדָד וְאֶת שָׁלֶף וְאֶת חֲצַרְמָוֶת – רַבִּי הוּנָא אָמַר מָקוֹם הוּא שֶׁשְׁמוֹ חֲצַרְמָוֶת, שֶׁהֵן אוֹכְלִין כְּרִישִׁים וְלוֹבְשִׁים כְּלֵי פַּפְּיָר וּמְצַפִּים לַמִּיתָה בְּכָל יוֹם. רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר אֲפִלּוּ כְּלֵי פַּפְּיָר אֵין לָהֶם.
וְיָקְטָן יָלַד אֶת אַלְמוֹדָדוְגוֹ׳ – מָקוֹם הוּא שֶׁשְּׁמוֹ חֲצַר מָוֶת שֶׁהֵן אוֹכְלִים כְּרִישִׁין וְלוֹבְשִׁין כְּלֵי פַּפְיֵיר וּמְצַפִּין לְמִיתָה בְּכָל יוֹם, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ כְּלֵי פַּפְיֵיר אֵין לָהֶם.
וקחטאן אולד אלמאדד ואלסלף וחצ׳רמותא וירח.
א. וחצ׳רמות] ב2 וחצ׳מות ב
וקחטאן הוליד את אלמדד, והסלף, וחצרמות, וירח.
חצרמות – על שם מקומו, דברי אגדה.
חצרמות – He was so called (Court of Death) after his city. So is the statement of the Aggadah (Bereshit Rabbah 37:8).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ויקטןחצרמות – מלהא אחת.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״מנה״.
חצרמות, this is one word though it may sound as if it should be two words.
חצר מות על שם מקומו. ב״ר ונקרא המקום כן מפני שאנשי המקום ההוא מצפין המיתה בכל יום כמו שאמרו בב״ר אמר ר׳ חוניא מקום אחד יש שאוכלין כרישין ומצפין למיתה בכל יום:
על שם מקומו נקרא חצר מות. כדאמרינן בבראשית רבה (לז, ח) דהיו יושבי אותו המקום ׳מלפין למימת׳, פירוש רגילים למות בכל יום:
חֲצַרְמָוֶת: כת׳ הרמ״ה1 ז״ל, מלה חדא, והרי״ש בשוא, וכן הכריע א״ת. ועיין2 ד״ה א׳. [חֲצַרְמָוֶת].
1. הרמ״ה: חצ״ר.
2. ועיין: מ״ש דה״א א כ (׳חצרמות׳).
ע״ש מקומו. דכל אנשי המקום שהיו שם מצפים בכל יום על המיתה שאוכלין כרישין:
He was so called because of his city. [The Aggadah explains that] the people of that city awaited death [מות] every day, because they [were very poor] and ate animal fodder.
(כו-כט) ויקטן יָלַד – זה האח הקטן הוליד שלש עשרה בנים שהיו כולם ראשי אומות, ותפשו להם במזרח העולם ארצות גדולות. וכפי הנראה לפי שבני יפת ובני חם כבשו קודם לכן, זה בצפון וזה בדרום העולם, הנה הנולדים אחרי כן מזרעו של שם, אחר שלקחו הגדולים עילם ואשור ושאר המחוזות שנזכרו למעלה, הרחיקו יותר למזרח העולם שהוא ארץ הודו וחינא1 וכיוצא. אבל אין השמות האלו נודעים עתה איזו מחוזות הן, זולתי הנזכרים באחרונה, שְׁבָא אופיר וחוילה, ששלשתן יש בהם מוצא הזהב ואבנים טובות. כי שלמה שלח אניות לאופיר2 דרך ים סוף, ושממנו יבואו לארץ הודו. וחוילה נרמז שנהר פישון סובב אותו, ואמר ״אשר שם הזהב״,⁠3 גם שם הבדולח ואבן השהם, וזו היא מדינות הודו. וכן שְׁבָא האמור פה הוא בהודו מקום הזהב, ואיננו שְׁבָא הנזכר בין בני כוש.⁠4 ואולי מלכת שְׁבָא שבאה לשלמה מהודו היתה, קרובה לאופיר ששלח שם אניותיו.
1. סין.
2. מל״א ט, כח.
3. בראשית ב, יא.
4. שם י, ז.
את אלמודד – דעת געזעניוס כי הוא Morad {מורד} שלפי דברי הערביים בספור יחוסיהם היה מגזע יקטן, ויש משפחה ממשפחות הערביים יושבי Iemen {תימן} הנקראת על שמו בני מראד; והנה מלבד חלוף הדל״ת ברי״ש, קשה לי בזה שיהיה סימן הידיעה (אל בערבי כה״א הידיעה בעברי) בשם אדם, והנכון שאותיות אל גם הם מן השרש, ושאין כאן טעות בכתיבת השם, ואנחנו לא נדע מי הם יוצאי אלמודד, כאשר לא נדע כמה אומות אחרות.
שלף – תלמי הזכיר אומה בעֲרב הנקראת Salapeni.
חצרמות – שם מחוז בערב נקרא Hadramant, והיא ארץ מור ולבֹנה.
ירח – אצל חצרמות נמצא הר הנקרא הר הלבֹנה (גַבַל אַל קַמַר).
Almodad. According to Gesenius, this is Morad, who was descended from Joktan according to the genealogy of the Arabs, and there is a clan among the Arabs of Yemen called “the children of Morad” after him. However, besides the change of the letter dalet for resh, I find it hard to accept the definite article (al in Arabic, equivalent to the prefix he in Hebrew) as part of a personal name. The letters al are part of the root of this name; there is no error here in the recording of the name. We do not know who the descendants of Almodad were, just as we do not know the identity of several other peoples.
Sheleph. Ptolemy mentions a people in Arabia called Salapeni.
Hazarmaveth. The name of a region in Arabia called Hadramaut, a land of myrrh and frankincense.
Jerah. Near Hadramaut there is a mountain called “the mountain of frankincense [levonah]” [seemingly related, like Jerah, to a word for “moon”], or Jebel al-Qamar.
ואת חצרמות – אזור מזרחה לתימן, לחוף האוקינוס הערבי.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״ם המשוחזררד״קמזרחיגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלשד״לרד״צ הופמןהכל
 
(כז) וְאֶת⁠־הֲדוֹרָ֥ם וְאֶת⁠־אוּזָ֖ל וְאֶת⁠־דִּקְלָֽה׃
Hadoram, Uzal, Diklah,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״ם המשוחזרר׳ נ״ה וויזלשד״לרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

וְיָת הֲדוֹרָם וְיָת אוּזָל וְיָת דִּקְלָה.
And Hadoram, Uval, and Diklah,
וית הדורם וית אוזל וית דקלה.
וית הדורם וית אוזל וית דיקלא.
and Harodam, and Uzal, and Dikla,
והדורם ואוזל ודקלה.
והדורם, ואוזל, ודקלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

הדורם ודקלה – לא נודעו.
אוזל – שם עיר גדולה ואם בערב המבורכת (Iemen) {תימן} ושמה עתה שנעא, ועתה בימינו הומת שם בסם המות החכם (Sectzen).
Hadoram… Diklah. Unidentified.
Uzal. The name of a large and important city in Arabia Felix (Yemen), now called San’aa. Only recently the scholar Seetzen was poisoned to death there.⁠1
1. {Translator's note: For details, see Sources printed at the end of this book.}
ואת אוזל – לפי המסורת הערבית הרי זה שמה העתיק של בירת תימן.
ואת⁠־דקלה – מלשון דקל.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״ם המשוחזרר׳ נ״ה וויזלשד״לרד״צ הופמןהכל
 
(כח) וְאֶת⁠־עוֹבָ֥ל וְאֶת⁠־אֲבִֽימָאֵ֖ל וְאֶת⁠־שְׁבָֽא׃
Oval, Avima'el, Sheva,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״ם המשוחזרמנחת שיר׳ נ״ה וויזלשד״לעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

וְיָת עוֹבָל וְיָת אֲבִימָאֵל וְיָת שְׁבָא.
And Oval, Avimaeil, and Sheva,
וית עובל וית אבימאל וית שבא.
וית עובל וית אבימאל וית שבא.
and Oval, and Avimael, and Sheba,
ועובל ואבימאל ושבא.
ועובל, ואבימאל, ושבא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

<ואת עוֹבָל: מל׳ וי״ו, ובד״ה1 ביו״ד.> [ואת⁠־עובל].
אֲבִימָאֵל: חדא מלה כתי׳, וכל אורית׳ דכותי׳. [אבימאל].
1. ובד״ה: דה״א א כב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

עובל ואבימאל – לא נודעו.
שבא – עם מפורסם אצל הקדמונים בערב המבורכת (Sabaei) ונזכר הרבה במקרא.
Sheba. A nation in Arabia Felix (the Sabaei) well known to the ancients and mentioned many times in Scripture [e.g., the Queen of Sheba, 1 Kings ch. 10].
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״ם המשוחזרמנחת שיר׳ נ״ה וויזלשד״להכל
 
(כט) וְאֶת⁠־אוֹפִ֥ר וְאֶת⁠־חֲוִילָ֖ה וְאֶת⁠־יוֹבָ֑ב כׇּל⁠־אֵ֖לֶּה בְּנֵ֥י יׇקְטָֽן׃
Ofir, Chavilah, and Yovav. All of these are the sons of Yoktan.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״ם המשוחזררד״קר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לאם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

וְיָת אוֹפִיר וְיָת חֲוִילָה וְיָת יוֹבָב כָּל אִלֵּין בְּנֵי יָקְטָן.
And Ophir, Chavilah, and Yovav. All these were sons of Yaktan.
וית אופיר וית חוילה וית (יקטן) {יובב} כל אלין בנוי דיקטן.
וית אופיר וית חווילא וית יובב כל אילין בנוי דיקטן.
and Ophir, and Havila, and Jobab. All these are the sons of Joktan.
ואופיר וחוילה ויובב כל האולי בני קחטאן.
ואופיר, וחוילה, ויובב, כל אלה בני קחטאן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ואת, ואת, ואת, כל אלה בני יקטן – אמר כל לפי שאין בכל הנזכרים אדם שהיו לו שלשה עשר בנים.
_
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

ואת אופר ואת חוילה – שמות בני אדם, ונקראו שמות מקומותם על שמם, והם מקומות הזהב:
אופיר – שם מחוז בדרום ערב, והוא אופיר שהיו הולכות שם אניות שלמה, וכבר מצא Seetzen במדינת Oman אשר על יד ים אוקיאנוס עיר הנקראת El Ophir: ובני ע״ה מצא בס׳ Rosellini אופיר נזכר בכלל הארצות שכבשו מלכי מצרים באניותיהם, וזה סיוע לדעת Seetzen. וכבר רבו הדעות על מקום ארץ אופיר, וראזנמילר הסכים שהיא זאת אשר בארץ ערב, וגעזעניוס מסופק בין שתי סברות, האחת היא זאת, והשנית היא היות אופיר בארץ הֹדו ולסברה הראשונה הסכימו מיכאעליס, Wolney, Niebuhr, Seetzen ואחרים, ולסברה השנית Relandus ואחרים, ודעת בושארט כי שתי אופיר היו, אחת בערב ואחת בהֹדו. והנה אעפ״י שלא נמצא עתה זהב בארץ ערב, געזעניוס אומר שאין להכחיש המצאו שם בימי קדם, אחרי שמצאנו ויתן לו מזהב שבא (תהלים ע״ב:ט״ו), וכן העידו קצת מסופרי העמים, ובתוכם פליניאוס (VI 28 32), וסטרבון כתב כי עם שבא (Sabaei) היו שוכנים אצל מחוז אשר שם הזהב. גם אומר געזעניוס כי יתר הסחורות שהיו באות לשלמה מאופיר, יתכן שהיו באות מהדו לאופיר, ואין ראיה אם אינן נמצאות בערב עצמה.
חוילה – אומרים שהיא ארץ בערב המבורכת, ונקראת עתה Chaulan.
יובב – תלמי הזכיר אומה נקראת Iobabitae, בין Oman וחצרמות.
Ophir. The name of a region in southern Arabia. This is the Ophir to which Solomon’s ships journeyed. Seetzen has found a city in Oman, on the [Indian] Ocean, called El Ophir. My late son found in Rosellini’s book that Ophir is mentioned among the lands conquered by the kings of Egypt with their ships; this supports Seetzen’s opinion.
There have been many opinions as to the location of the land of Ophir. Rosenmueller agreed that it was in Arabia, while Gesenius was uncertain whether it was in Arabia or in India. The first opinion was shared by Michaelis, Seetzen, Niebuhr, Volney, and others; the second was held by Relandus and others. Bochart maintained that there were two Ophirs, one in Arabia and the other in India.
Even though gold is no longer found in Arabia, Gesenius said that its presence in ancient times is not to be denied, since we find, “And may the gold of Sheba be given to him” (Ps. 72:15). Several Gentile historians testified of this as well, among them Pliny (6.28, 32). Strabo wrote that the people of Sheba (the Sabaei) lived near a region that had gold. Gesenius said, moreover, that the other merchandise that came to Solomon from Ophir [i.e., sandalwood and precious stones, 1 Kings 10] had probably come from India to Ophir, and the fact that they are no longer found in Arabia proves nothing.
Havilah. Said to be a country in Arabia Felix, now called Chaulon.
Jobab. Ptolemy mentions a people called Iobabitae, between Oman and Hadramaut.
אופיר. בושארט (Bochart) כתב שכן אופיר היו ונקראו כן ע״ש שהיו מקומות דשנים ושמנים — הא׳ נודע מימות איוב והוא בארץ ערב, ומשם היו מוציאים הזהב ויושבי הארץ היו מחליפין אותו בברזל או בעופרת, והוא זהב אופיר שנזכר בס׳ תהלים בשם כתם אופיר, והב׳ לדעת קצת, בחלק תבל הנקרא אמיריקא בארץ פירו — וטען ע״ז באסנאז כי לא היו יכולים בימים קדמונים לנסוע כ״כ למרחקים דרך ים, ולדעת בושארט, אופיר הוא בהודו באי ציילאן, היא הידועה בשם טפרובאנא לקדמונים, והביא ראיה כי שם נמצא הפיל לרוב (וממנו השנהבים שלשלמה) ושם אבנים יקרות ג״כ לרוב וטענו שא״כ לא היה הדרך כ״כ רחוק כמ״ש בס׳ מלכים, ונסמכו על מ״ש סטראבוני על הרחק האי הזאת, ובאסנז מצא טעם לארך הנסיעה בבנין הספינות ובוילונות שהיו עשוים מגמא הנק׳ פאפירו — ורילאנד (Reland) הקדים ג׳ תנאים למצוא המקום הנרמז בשם אופיר כפי אשר אנו למדים מהכתוב — א׳ שימצאו בו הדברים הנזכרים לרוב, ב׳ הכרח הנסיעה מלשון ים ערב (Golfo Arabico) כאשר נזכור — ג׳ הרחק בערך ג׳ שנים שהיו הולכים ובאים, ולדעתי תנאי זה השלישי אינו מוכרח כלל שהרי לא אמר הכתוב כ״א אחת לשלש שנים תבאנה וגו׳ ואין במשמעותו שיצטרך ג׳ שנים לילך ולבא, רק שבכלל הישיבה שהיו יושבים בכל המקומות וגם הנסיעה, היו מתעכבים ג׳ שנים, ומכח התנאים האלה העלה רילאנד שאופיר היה מהלאה לנהר גאנזי בהודו המזרחית -. וטען בזה באסנאז כי הודו המזרחית לא היתה נודעת היטב אפי׳ בזמן טיבריאוס קיסר אף כי בימי שלמה — ואחרים אמרו שאופיר בחוף מאלאבאר היא גוהא (Goa) וטעמם שמקדם היתה נקראת סופארא — וידענו מיוסף הכהן לרומיים, שקרא לאופיר שבמקרא סופיר — ודעת אריאס מונטאנו ששם אופיר נשתנה אחר שלמה לפרוים דהיינו שתי מדינות גדולות, ובניהם לשון ים פאנאמא -ואמר עוד שאופיר כפי הכתוב נולד מיקטן, ובארץ פירו מצינו מחוז בשם יוקאטאן — וקשה להאמין שאופיר הוא פירו מכח שווי המלות, שהרי ידענו כי שם פירו נתחדש אחר זמן ע״י מעשה ששאלו לאחד מהאזרחים מה שם המקום, והוא בחשבו ששאלו על שמו, השיב פירו, ונשאר שם פירו לזכר עולם.
ואת⁠־אופר – הוא גם שם הארץ שממנה הביא שלמה המלך את הזהב1 ואותה קבעו בהודו, וחוקרים חדשים — באפריקה המזרחית. אך ברור שאופר המוזכר כאן הוא בערב.
ואת⁠־חוילה – בוודאי שונה מחוילה זה שהוא מבני כוש.⁠2
2. לעיל פסוק ז׳.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״ם המשוחזררד״קר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לאם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(ל) וַיְהִ֥יא מוֹשָׁבָ֖ם מִמֵּשָׁ֑א בֹּאֲכָ֥ה סְפָ֖רָה הַ֥ר הַקֶּֽדֶם׃
And their dwelling place extended from Mesha as you come towards Sefar, the hill country1 of the east.
1. the hill country | הַר הַקֶּדֶם – See Shadal. Alternatively: "the mountain of the east", referring to a specific mountain.
א. וַיְהִ֥י =ו,ל1,ש,ל-מ,ק3 (ל-מ לפי עדותו של ברויאר שמחק את הגעיה על פיו) ושיטת-א (אין געיה ב"ויהי" ודומותיה המוטעמת במשרת) וכמו כן בתיגאן ובכתבי⁠־יד ספרדים
• ל=וַֽיְהִ֥י (בגעיה ימנית)
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״ם המשוחזראבן עזרא ב׳רד״קמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרד״צ הופמןעודהכל
[סב] 1ויהי מושבם ממשא וגו׳. אלעזר בן פנחס אמר מישה מיתה, מדי חולה, עילם גובבי גוססות, חבל ימא תכלתא דבבל, צורצייר תכלתא דחבל ימא, רבי יהודא אומר בין הנהרות בגולה ליחוסים. (בראשית רבה לז).
[סג] 2באכה ספרה טפרי, הר הקדם טורי מדינחא. (בראשית רבה ל״ז).
1. ירושלמי יבמות פ״א ה״ו ירושלמי קדושין פ״ד, קדושין עא: עב. ונשנה בשינוים רבים ונאמר במשל לענין יוחסין. בבבלי שם, בבל בריאה, מישון מיתה, מדי חולה, עילם גוססת, ומה בין חולים לגוססין רוב חולין לחיים רוב גוססים למיתה. ובערוך ע׳ בר ה׳ מפרש בבל בריאה, כולם מיוחסים. מישן מיתה, כולם פסולים כממזירי ונתיני, מדי חולי, רובן כשרים שרוב חולין לחיים, עילם גוססת שרובן פסולים שרוב גוססים למיתה. תכלתא דבבל פירש״י מכלילא ותפארת של בבל ליוחסין. עיי״ש במפרשים. וברד״ק הביא ממשא, תרגם רב סעדיה ז״ל מכא שהולכים הישמעאלים לחוג שם.
2. טפרי, ס״א טפר, והוא שם עיר.
וַהֲוָה מוֹתַבְהוֹן מִמֵּישָׁא מָטֵי לִסְפָר טוּר מַדְנְחָא.
Their dwelling place was from Meishah toward Sephor, the eastern mountain.
והוה משרוייהו׳ מן מישא מעלך לספריאא טווריב מדנחה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לספריא״) גם נוסח חילופי: ״לספרוויי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״טוורי״) גם נוסח חילופי: ״לטור״.
והוה בית מותבניהון מן מישא מעלך לספרוואי טור מדינחא.
And the house of their dwelling was from Mesha, by which you goest up to Sepharvae, a mountain of the east.
וַיְהִי מוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא – אֶלְעָזָר בֶּן פִּנְחָס אָמַר מֵישָׁה, מִיתָה. מָדַי, חוֹלָה. עֵילָם, גּוֹבְבֵי, גּוֹסְסוֹת. חֶבֶל יַמָּא, תְּכֶלְתָּא דְּבָבֶל. צוֹר, צָיָר, תְּכֶלְתָּא דְּחֶבֶל יַמָּא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בֵּין הַנְּהָרוֹת כַּגּוֹלָה לַיִּחוּסִים.
בֹּאֲכָה סְפָרָה – טַפְּרֵי.
הַר הַקֶּדֶם – טוּרֵי מַדִּינְחָא.
וַיְהִי מוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא – מֵשָּׁא מֵיתָה מָדַי חוֹלָה עֵילָם וגוֹנְבֵי גוֹסְסוֹת חֶבֶל יַמָּא תְּכֵלְתָא דְּבָבֶל צוֹר צִיִר תְּכֵלְתָא דְחֶבֶל יַמָּא בֵּין הַנְּהָרוֹת כְּגוֹלָה לְיוֹחֲסִין הַר הַקֶּדֶם טוּרֵי מַדִינְחָא.
תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם יָשַׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְדָרַשׁ וְחָקַר וּבָחַן וְצֵרֵף אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וּמִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם עַד אוֹתָהּ שָׁעָה, וְכָל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה דְּרָשׁוֹ וּחְקָרוֹ וּבְחָנוֹ וְצֵרְפוֹ בְּמָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה פְּעָמִים כְּנֶגֶד מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים שֶׁבָּאָדָם, וְאַחַר כָּךְ הוֹצִיאוֹ מִתּוֹךְ פִּיו וְּקְבָעוֹ בְּתוֹרָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים י״ב:ז׳) אִמְרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת וְגוֹ׳, וְכָל דָּבָר וְדָבָר שֶׁקָּבַע בַּתּוֹרָה אִם זָז מִמְּקוֹמוֹ קִמְעָא קִלְקֵל אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וּבְדַעְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא לִיתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לִבְהֵמָה וּמִתּוֹךְ שֶׁנָּתַן פִּתְחוֹן פֶּה לַנָּחָשׁ קִלְקֵל אֶת כָּל הָעוֹלָם. עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ, בְּדַעְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפְקֹד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֹא פָּקַד, אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד עֲשָאוֹ מֶלֶךְ עַל אִשְׁתּוֹ וְעַל בְּנֵי בֵּיתוֹ, אֵין לָהֶם לֹא אֵימַת מַלְכוּת וְלֹא מִדַּת פֻּרְעָנוּת, אֶלָּא אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׁבֵעִין וּבוֹעֲטִין מִתּוֹךְ הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כ״א:י״ד) ״וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ״ עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם בְּדַעְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַלְּקָם לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן, וְהוּא לֹא עָשָׂה כֵן, אֶלָּא עֲשָׂאָן כֻּלָּן לָשׁוֹן אֶחָד וּבִקְּשׁוּ לְהַחֲרִיב אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת.
וכאן מסכנהם מן מכה אלי אן תג׳י אלי אלמדינה אלשרקי.
והיה מושבם ממכה עד שתבוא אל מדינה המזרחית.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

הר הקדם – לקו השוה, או למקום שנחה בו התבה, והם הרי אררט, וכתוב: והמה נמלטו ארץ אררט (מלכים ב י״ט:ל״ז).
ויהי מושבם ממשא – אחר הפלגה בררו להם זאת הארץ אשר ממשא עד הר הקדם – והוא הר המזרחי. ישבו זאת הארץ, וישבו בה הם ותולדותם.
ומשא – תרגם רב סעדיה ז״ל מֵיכַא שהולכים הישמעאלים לחוג שם.
ויהי מושבם ממשא, after the dispersal of mankind, these sons of Yokton chose for themselves the land extending eastward from the valley of the Euphrates and Tigris. Rav Saadyah gaon understands the meaning of the word Mesha as what is known nowadays as Mecca, the city to which the Muslims make their pilgrimage.
סְפָ֖רָה: הפ״א בקמץ. [סְפָרָה].
ויהי מושבם ממשא – טעם שזכר מושב בני יקטן לפי ששמותן אינן כשמות המחוזות שהתישבו בהן, זולת אופיר וחוילה ושבא, שהן ידועות. אבל יתר שמותן לא מצינו בכתובים, שאעפ״י שאלה כלן היו ראשי ראשי אמות ולכל אחד עם משפחתו היתה ארץ ידועה, לא נקראת ארצו בשמו, הוצרך להודיע איפה היו ארצותיהם. על כן אמר שמלכות י״ג בני יקטן התחילה ממֵשָׁא, ונמשכת בֹּאֲכָה סְפָרָה עד בואה אל ספרה ואל הר הקֶדֶם. ואם גם משא וספרה והר הקדם, אינן נודעות לנו, היו נודעות לאבותינו בימים ההם. ואולי משא הוא ארץ מָשׁ אחד מבני ארם,⁠1 ומשם התחיל מדינת בני יקטן. ושאר בני שם כלם שמות מדינות הם, וכן שמות בני חם ושמות בני יפת, וכמו שפרשנו בהם. ולפי שהמדינות ידועות לא הוצרך לומר בהם איפה היה מושבם.
1. שם י, כג.
הר הקדם – כל הארצות המזרחיות לארץ ישראל נקראו ארץ קדם:
ויהי מושבם וגו׳ – נראין דברי מיכאעליס (שלא כדעת בעל הטעמים) שהטעם ויהי מושבם הר הקדם, ממשא באכה ספרה. וכן היא ג״כ דעת רש״י, שכתב (י״א:ב׳) בנסעם מקדם שהיו יושבים שם כדכתיב למעלה ויהי מושבם וגו׳ הר הקדם.
משא – היא Misene ובתלמוד מישן, והיא על נהר פרת ממזרח לארץ ערב.
וסְפָר אומרים שהיא הנקראת Tehama, והיא לצד ים סוף ובקצה מערבי לארץ ערב, וספר ענינו גבול ותחום.
הר הקדם – ארץ הרים נקראת הר, כמו ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג׳:כ״ה) הר האמרי (שם א׳:ז׳), וכן בעובדיה {א׳:ט׳} הר עשו, והנה אומר כי היה מושב בני יקטן בארץ הנקראת הר הקדם, כי כן רוב חלק ערב אשר ישבו בה בני יקטן היא ארץ הרים.
Their abode was, etc. Michaelis expressed the plausible view (contra the accentuator [who placed the major disjunctive at the word “Mesha”]) that this verse means, “Their abode was in the eastern mountain region, from Mesha going toward Sephar.” This is also the opinion of Rashi, who wrote (at Gen. 11:2), “Moving from the east: where they were then dwelling, as it is written above, ‘Their abode was,’ etc., ‘in the eastern mountainous region.’”
Mesha. This is Misene, called Meshan in the Talmud, on the Euphrates to the east of Arabia.
Sephar. Said to be the city called Tehama, by the Red Sea on the western edge of Arabia. The word sefar means “border” or “boundary” [teḥum].
the eastern mountainous region (har ha-kedem). A mountainous region is often called har (lit. “mountain”), as in:
• “That good mountainous region [ha-har ha-tov ha-zeh], and the Lebanon” (Deut. 3:25);
• “The mountain [har] of the Amorites” (Deut. 1:7);
• “The mountain [har] of Esau” (Obadiah 1:21).
This verse means to say that the abode of the sons of Joktan was in the land called har ha-kedem [lit. “the eastern mountain”], for most of that part of Arabia in which the sons of Joktan lived was a mountainous region.
ספרה – או מדובר כאן בספר שבמזרח אזור חצרמות, או בסופר, עיר נמל בים ההודי, דרומית למרה.⁠1
הר הקדם – ההר המזרחי, דהיינו או הרי הלבונה הגבוהים או הרמה הערבית.
1. אך השווה רמב״ן י״א:כ״ח, לפיו יש לחפש אזור זה בארם (המ׳).
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״ם המשוחזראבן עזרא ב׳רד״קמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרד״צ הופמןהכל
 
(לא) אֵ֣לֶּה בְנֵי⁠־שֵׁ֔ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לִלְשֹׁנֹתָ֑ם בְּאַרְצֹתָ֖ם לְגוֹיֵהֶֽם׃
These are the sons of Shem, according to their families, according to their languages, by their lands, to their nations.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״ם המשוחזרמנחת שיר׳ נ״ה וויזלרד״צ הופמןעודהכל
[סד] 1אלה משפחת בני נח לתלדתם בגויהם, כל המדינות שחלקו בני נח לבניהם מאה וארבעה, כל אייהם תשעה וששים, כל הלשונות שנים ושבעים, כל הכתבים ששה עשר, ליפת מדינות ארבעה וארבעים, איים שלוש ושלשים, לשונות שנים ועשרים, כתבים חמשה ואלה הן, יבוסי, ורחומי, וקפרקי, יוני, ומדי. לחם מדינות ארבע ושלשים, איים שלוש ושלשים, לשונות ארבע ועשרים, כתבים חמשה ואלו הן פרסי, אגגי, אפירקי, וצרדי, ופקפילי. לשם מדינות ששה ועשרים, איים שלש ושלשים. לשונות ששה ועשרים, כתבים ששה ואלו הן, מצרי, הלבני, השורי, עברי, כשדי, וגוטאזכי, שם נטל כתב אחד יתר על אחיו והוא העברי שדיבר בו הקב״ה על הר סיני. (מדרש הגדול נח.).
1. לא ידוע מקורו ובוודאי היה זאת לפניו במדרש חז״ל. ועי׳ לעיל פ״י מאמר ב. לקמן פי״א מאמר א. ומכאן מבואר דעברית הוא לשון הקודש ולא אשורית לא כמ״ש בפסקי תוס׳ מגלה פ״א סי׳ כ״ג כי אשורית לה״ק ולא עברית, ומה שקורין ללשון הקודש עברית משום אברהם שסיפר לשון עברי והוא לשון הקודש ונמסר לאשור שיצא מדור הפלגה. ועי׳ לעיל מאמר מ. ועי׳ מענין זה בירושלמי מגלה פ״ט ה״א, וגמ׳ סנהדרין כב. ומש״ל פ״א מאמר ו. ועי׳ שו״ת הגאונים הרכבי סי׳ שנח. ובמבוא לספרי שער קדמות הכתב הארכתי בזה, ואכ״מ, ועי׳ זח״ג כ. קי.
אִלֵּין בְּנֵי שֵׁם לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְלִישָׁנְהוֹן בְּאַרְעָתְהוֹן לְעַמְמֵיהוֹן.
These are the sons of Shem, according to their families and their languages, in their lands and in their nations.

אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם
אִלֵּין בְּנֵי שֵׁם לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְלִישָׁנֵיהוֹן בְּאַרְעָתְהוֹן לְעַמְמֵיהוֹן (ח״נ: בְּעַמְמֵיהוֹן)
שיבוש גורר שיבוש
לפעמים נשענים חכמי המסורה על ת״א כדי לקבוע את נוסח המקרא. ואולם יש מקרים שבהם העדות מת״א היא עצמה משובשת כדוגמה המופיעה ב״מנחת שי״ לפסוקנו: ״בהעתק הללי כתוב בְּגוֹיֵהֶם, בבי״ת. וכן תרגם אונקלוס בְּעַמְמֵיהוֹן. ובכל הספרים כתוב לְגוֹיֵהֶם בלמ״ד וכן דקדק יונתן בן עוזיאל״.
״ספר הללי״ הוא כתב יד עתיק מספרד שרבים, ביניהם רד״ק, מרבים להזכירו. ״הללי״ גרס ״בְּאַרְצֹתָם בְּגוֹיֵהֶם״ והוכיח דעתו מנוסח ת״א ״בְּעַמְמֵיהוֹן״ שהיה לפניו. אבל נוסח זה מופיע רק בשני כתבי יד מספרד ובכל הספרים התרגום הוא ״לְעַמְמֵיהוֹן״.
אלין בנוהי דשם לזרעיתהוןא ללשניהון בארעהון לאמיהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לזרעיתהון״) גם נוסח חילופי: ״לזרעייותהון״.
אילין בנוי דשם ליחוסיהון במותב ארעייתהון לגניסת עממהון.
These are the sons of Shem, according to their houses, in the dwelling of their lands, according to the kindred of their people.
האולי בני שם לעשאירהם ולגאתהם פי בלדאנהם ואממהם.
אלה בני שם למשפחותיהם וללשונותיהם בארצותם ולאומותיהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

אלה בני שם למשפחתם ללשנתם בארצתם לְגוֹיֵהֶם: בהעתק הללי כתוב בְגוֹיֵהֶם בבי״ת, וכן תרגם אנקלוס1 בעממיהון, ובכל הספרי׳ כתוב לגויהם בלמ״ד, וכן דקדק יונתן בן עוזיאל2 לתרגם זה בלמ״ד. וכן מצאתי מסורת כ״י נמסר על זה בלמ״ד ושאר בארצתם בגויהם. וכן כת׳ הרמ״ה3 ז״ל, אלה בני חם4 למשפחתם ללשנתם בארצתם בְגוֹיֵהֶם, מל׳ וי״ו וחס׳ גם יו״ד, ודכות׳ לְגוֹיֵהֶם דאלה בני שם5, וכל לישנ׳ דגוֹיֵהֶם באורית׳ דכותי׳ כתי׳. [לגויהם].
1. אנקלוס: אונקלוס שנדפס ב-ד על אתר (בתרגום אונקלוס במהד׳ שפרבר [כתבי הקדש בארמית, ליידן 1959; וכן במהדורות ׳תורת חיים׳ ו׳מקראות גדולות הכתר׳] נוסח אונקלוס הוא ׳לעממיהון׳. באפראט חילופי הנוסחאות ציין שפרבר שני דפוסים [ליסבון 1491 ו-ד] שבא בהם הנוסח ׳בעממיהון׳, והוא הנוסח שהיה לפני נורצי).
2. יונתן בן עוזיאל: המיוחס ליונתן, על אתר (׳לגניסת עממיהון׳).
3. הרמ״ה: גו״י.
4. אלה בני חם: לעיל פס׳ כ.
5. דאלה בני שם: פסוקנו.
אלה בני שם – כמו ״מאלה נפרדו הגויים״ אצל בני יפת, וכמו ״אלה בני חם״, ופרשנום למעלה.
אלה – זוהי נוסחת הסיום לתולדות בני שם, ואחר כך לתולדות בני נח בכללם.
ללשנתם – ביטוי זה מופיע כאן ברשימת העמים1 על שם העתיד לבוא, אחר פיזורה של האנושות על פני הארץ, המתואר להלן.
1. ובדומה לזה לעיל בפסוקים ה׳ וכ׳ (המ׳).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״ם המשוחזרמנחת שיר׳ נ״ה וויזלרד״צ הופמןהכל
 
(לב) אֵ֣לֶּה מִשְׁפְּחֹ֧ת בְּנֵי⁠־נֹ֛חַ לְתוֹלְדֹתָ֖ם בְּגוֹיֵהֶ֑ם וּמֵאֵ֜לֶּהא נִפְרְד֧וּ הַגּוֹיִ֛ם בָּאָ֖רֶץ אַחַ֥ר הַמַּבּֽוּל׃
These are the families of the sons of Noach, according to their descendants, by their nations; and from these, the nations were divided throughout the earth after the Flood.
א. וּמֵאֵ֜לֶּה =ו,ל,ש,ק3 (בטעם גרש) וכמו כן בתיגאן וברוב כתבי⁠־היד הספרדים
• דפוסים=וּמֵאֵ֗לֶּה (בנקודה לטעם רביע) וכמו כן בתנ"ך ליסבון.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״ם המשוחזררד״קחזקוניעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייונצי״ברד״צ הופמןעודהכל
אִלֵּין זַרְעֲיָית בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדָתְהוֹן בְּעַמְמֵיהוֹן וּמֵאִלֵּין אִתְפָּרַשׁוּ עַמְמַיָּא בְּאַרְעָא בָּתַר טוֹפָנָא.
These are the families of the sons of Noach, according to their descendants and in their nations. From these the nations were separated on the earth after the Flood.
אילין זרעיתא בנוי דנח לתל⁠{ד}⁠וותהון באומיהון ומן אלין אתפרשו אומייא בארעא בתר מבולא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זרעית״) גם נוסח חילופי: ״זרעייוות״.
אילין יחוסי בנוי דנח ליחוסיהון בעממיהון ומאילין איתפרשו עממיא בארעא בתר טובענא.
These are the houses of the sons of Noah, according to their houses in their peoples, and from them are the peoples distinguished in the earth after the deluge.
האולי עשאיר בני נוח לתאלידהם ואממהם ומנהם תפרקת אלאמם פי אלארץ׳ בעד אלטופאן.
אלה משפחות בני נח לתולדותם ולאומותיהם, ומהם נפרדו העמים בארץ אחר המבול.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

(לב) אלה משפחת בני נח – בפרשה זו תמצא שבעים בנים: ארבעה עשר ליפת, שלשים לחם, עשרים וששה לשם, והם ראשי משפחות שמהם יצאו שבעים אומות לשבעים לשון. והמדינות שירשו נקראו על שמם, דוגמה: ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך (בראשית ד׳:י״ז).⁠1
1. שוחזר מחזקוני, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 209 ואילך.
אלה. אלהאחר המבול – והנה לא נפרדו אלא אחר הפלגה? אלא פרושו: אלה משפחות בני נח שנולדו אחר המבול, נפרדוא בארץ כשנפרדו והוא אחר הפלגה.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״נפרד״.
אלה..אחר המבול, what does the deluge have to do with this, seeing the people were not dispersed until after they built the Tower1? The meaning of this verse is that all these families of Noach’s children were born after the deluge, only to be scattered all over the globe, something which occurred after the building of the Tower.
1. approximately 300 years later.
אלה משפחות בני נח – בפרשה זו תמצא שבעים בנים: ארבעה עשר ליפת, שלשים לחם, עשרים וששה לשם, והם ראשי משפחות שמהם יצאו שבעים אומות לשבעים לשון. והמדינות שירשו נקראו על שמם, דוגמה: ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך (בראשית ד׳:י״ז), ואומר: קראו בשמותם עלי אדמות (תהלים מ״ט:י״ב).⁠1
1. אפשר ששאוב מרשב״ם.
אלה משפחות בני נח, "these are the families of Noach's sons;⁠" in this paragraph we find 70 descendants; 14 descendants of Yephet; 30 of Cham, and 26 of Shem. These are the founding fathers of the famous "70 nations" of the earth. All the nations that stem from them bear the names of these founding fathers. For instance: We read already in Genesis 4,17 when the first city was built by Kayin for his son, that he named the city after his son. Compare Psalms 49:12 בשמותם עלי אדמות, "after the names of those who had been famous on earth.⁠"
אמנם ענין השני (ר״ל ענין דור הפלגה) מה שהמשיך אחר ספור תולדותיהם ואיך נפרדו משפחות אלו הבנים כל אחד לענינו וגמר בסוף דבריו אלה משפחות בני נח לתולדותם בגוייהם ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול. כמו שאמרנו סמך ענין מצויין. שקרה להם בימי פלג הנולד שבע וששים שנה אחר המבול כמו שהוסכמו בו כל הדעות אבל שכבר בחרו להם הטוב שבעסקים המדומים וכאשר היה להם פני הראות לטעות בו בצד מצדדי הדעת לא כמו שהוסכמו ראשונה בהשחתת מעשיהם וקלקול דרכם לגמרי כראשונים.
וראיתי אני מפני שלמות המלאכה להגיד לך פה מה שמצאתי בדברי המספרים הקדומי׳ מארצות האומות האלה שזכרה התורה בתולדו׳ בני נח והעמים שיצאו מהם כפי שמות שקראו להם הלטיני״ם. הנה יפת אמרה תורה שהיו לו ז׳ בנים הא׳ גומר הבכור וממנו יצאו הגומריט״י שהיו היונים קורין גלאט״י וארץ גלאסי״א היא בסוף ארץ ספרד והיא הנקרא׳ היום גאליזיי״א כי היה כמו שכתב יוסף בן גוריון בני יפת נחלו כל ארץ ספרד. הבן השני היה מגוג ויצאו ממנו האומ׳ שקראו היונים שיט״י והגוט״י שנתפשטו אחר כך באיטליי״א וצרפת וספרד ממנו באו. הבן הג׳ היה מדי והעם היוצא ממנו היו מידיא״ש ממלכות מדי אשר בין הפירשי״א והשיריא״ה. הבן הד׳ היה יון וממנו יצאו היונים ובעבור׳ הקרא הים העובר שם ים גונ״ו וארצם בסוף האשיא״ה הקטנה ובתוך קריי״א וקוליא״ה שהיום קורין טורקיי״א. והבן הה׳ הוא תובל וממנו יצאו הספרדיים כלם וכן כתב יוסף בן גוריין שבני תובל מהם ישבו בפיש״א המדינה אשר באיטלי״א ובצרפת על נהר סינ״א ובבריטאניי״א על נהר לירא״ל שמבני תובל נחלו להם ארץ ספרד ובעבור כן היו נקראים אנשי ספרד סינטובאלי״ש ר״ל אנשי תובל וחייליו. הבן הו׳ הוא משך ממנו יצאו אנשי קאפדושיא״ה שקראו סיסאריא״ה והוא מלכות אחד קרוב לארמיניא״ה הגדולה ונהר פרת עובר בתוכה. והבן הז׳ הוא תירס ממנו יצאו אנשי טראסיי״א אנשים אכזריים והיא בארץ שיטיי״א ומהם היו מלכיות רוסיי״א ואינגלא״טירא.
ואמנם אשכנז בן גומר ממנו יצאו עם שרמאטיא״ה שהיונים קורין ריג״ו והם שוכנים ביותר שפל מפאלוד״י ניאוטיני והיא ארץ קשאר״י ומבלי פירות. ומהם היו ג״כ האשכנזים והם סטודיסק״י בני אלמאנייא ובני השוט״י. הבן הב׳ לגומר היה ריפת מהם יצאו אנשי פאנפלאגוניא איטרויואנ״י והיא באשייא הקטנה. ובאו מהעם הזה באיטאליי״א ואח״כ בויניזייאנ״י לקחו מושבם ונשארו במקומם ומהם נשארו בצרפת היא פראנציא״ה ובירטאניי״א הקטנה וכבר כתב יוסף בן גוריון שעשרה משפחות היו מתוגרמה מהם באו הפריג״י והם באשייא״ה הקטנ׳ ומהם היו הטורקי״ש אלישע בן יון קראוהו היוני׳ איוואל״י וארצו היא קרובה לארץ איטליי״א ק״ה מילין והיא באי סיסי״ליאה. תרשיש אחיו ממנו יצאו התרשישים והיו מקדם קורין אותם שליצ״י והיא בין האשיא״ה הקטנה ובין השיריא״ה ומבני תרשיש באו ונתיישבו בטושקאנ״א ולומבארדיא״ה והם הפלורינטינ״י והמילאניס״י והויניזיאני ושאר המדינות שבאותו מחוז. כתים אחיו זה קנה האי סיטינ״א שהיום קורין אותה ציפר״י ומהכתי׳ יצאו האיטליאנ״י והרומאנ״י. דודנים אחיו נתישב באי רוד״ש וכתב א׳ מחכמי האומות שזרע יפת בניו ובני בניו נחלו מן הטאר״ו ההר שבשליציא״ה וירשו קילונ״י מנרי׳ אוקינוס בחצי האשיא״ה ובכל האיאורופא ועד ים אוסיאצ״ו בבירטאנייא״ה שהם קק״ה מחוזות תחת ט״ו לשונות. כוש יצאו ממנו הכושים השחורי׳ ושוכני האיאופייא״ה שהיא בסוף מהאוריטאניא״ה ארץ גדול׳ כנגד המזרח כמו שכתב יוסיפון. מצרים ממנו יצאו עם המצריים. פוט כתב יוסיפון שממנו יצא עם ליביא״ה שבאפריק״א ושבראשונה היה נקרא שמו פו״ט ואח״כ לקח השם מאחד מבני בניו ליבי״ו ולכן נקראת ארצו ליביי״א. כנען בן רביעי לחם נתישב בארץ כנען ואח״כ לקחוהו העברים. סבא בן כוש באו ממנו הסבאים שהם אנשי אראביא״ה והיא באשיא״ה הגדולה שמחלקת בין ארץ מצרים ובין ארץ כנען. חוילה בן כוש ממנו יצאו העמי׳ הנקראים גיטולי״ש השוכנים באפריק״א. סבחה בן כוש ממנו יצאו הסאביטיני״ש שקוראין היונים אשטאבר״י. רעמה וסבתכה בני כוש אמרו שבאים מהם עמי׳ מהטיאופיאה השוכנים לצד המזרח. לודים בן מצרים ממנו יצאו עם ליריא״ה שהיא ארץ אחת באשיא״ה הקטנה ואחרים אמרו שהם נתישבו בארץ המוריא״ה: נעמים בן מצרים ולהבים ונפתוחים ופתרוסים לא ידענו מהם כי בא סנחריב ובלבל את העול׳. כסלוחי׳ פלשתי׳ הם מארץ פלשת והיא בשיריי״א בסוף ארביא״ה ויש בה מדינה שנקראת פלשת ועל שמה נקראו כלם פלשתים. עילם בן שם ממנו יצאו הפרסיי׳ והגוי הנקרא אלאמינו״ש. אשור בן שם נתישב בשיריא״ה ועל שמו נקראת כן וכדי שלא להיות בבוני המגדל הלך משם לארץ אחרת כמו שפירשתי למעלה בפסוק מן הארץ ההיא יצא אשור. לוד בן שם נקראו על שמו עם הלודי׳. ארם בן שם ממנו יצאו הארמיים. והמדינ׳ הגדול׳ היא דמשק. ארם הנזכר הוליד ד׳ בני׳ א׳ הוא עוץ שהי׳ התחל׳ העם טראקוניט״א שהי׳ ארץ בין פלשתי״נ׳ ובין השיר״יא׳ ושם היה איוב. הב׳ חול ממנו יצאו אנשי ארמיניא״ה. הג׳ גתר ממנו יצאו הקאראמאני״י הד׳ מש ממנו יצאו למאונ״י וכתב אישידר״ו שהאומות האלו נתישבו אחר המבול ובלבול הלשונות בארץ מזרח עד אטינ״א שהם ט״ו מחוזות והם תחת כ״ב לשונות. ארפכשד ממנו יצאו הכל״דיים. ובעבור זה נקראת ארצם כלדיא״ה והיא בחלק האשיא״ה בסוף אראב״יאה. והיא כלה ארץ מישור חסרת המסוות והמדינה הגדולה שבה היא בבל. שלח כתב יוסיפון שממנו יצאו עם שרמאט״י שהיום קורים הודיים אינ״די. עבר ממנו יצאו העברים ובעת בלבול הלשונות נשארה הלשון שהיו מקדם מדברים כל העולם בעבר ובבניו. פלג בימיו נתישבה ארץ השטים שחציה היא בחלק האיאו״ריפא של איטראסי״א וחציה בחלק האשיי״א. רעו בימיו התחילו המלכי׳ לעשו׳ עצמ׳ אלוהות והתחילו האנשים לעשות בתים לאלהיהם ובאותו זמן נתישב מצרים ישוב גדול וגם בזמן ההוא התחילו להלחם הנשים הנקראו׳ מאזונ״י ותצאנה מהשטים וכבשו רוב האשי״א וגם נתפשטו לכבוש את הבוהמ״ייא. ושם אמזינ״י פירושו בלי שד שכן היה מנהגם לכרו׳ את השד מפני הקשת. שרוג בימיו התחילו למלוך אנשי שיריי״א כפי היוסיפו׳ ובימיו מת נמרד ומלך אחריו נינו בנו ולפי שנתעצב על מות אביו עשה לכבודו צלם בדמותו וצלמו והיה משתחוה לפניו. ומי שהיה חייב מיתה והיה בורח אצל הצלה היה מכופר. ונמשכו בני אדם לעבדו ובאורך הימים קראוהו שמות מתחלפים מהם קראוהו בל ומהם קראוהו בעל ומהם קראוהו בעל פעור ומהם קראוהו בעל זבוב ואף בימי דניאל היה הצלם הזה. נחור בימיו היה מלכות שיציאונ״י והתמיד עד זמן עלי השופט שהיו בו כ״ה מלכים מעוטרי׳ בזמן תתע״ב שנים זהו מה שראיתי לכתוב בדבר הזה וכמה דברים אחרי׳ כתבו על זה והנחתים מפני יראת האריכות וגם שאין בם תועל׳ רב.
נפרדו הַגּוֹיִם: דגש בגימ״ל. [הַגּוֹיִם].
אלה משפחות בני נח לתולדותם בגוייהם – חזר וכלל שכל הנזכרים בענין היו ראשי אבות האומות כלם, כל אחד מהן משפחה לתולדתה, כמו ״תולדותם לבית אבותם״,⁠1 שהיו כלם מיוחסים על שם אבי השבט. ויאמרו תמיד זה מבני ראובן, זה מבני שמעון, עד סוף כל הדורות. וכן אלה הם שיתיחסו אליהן כל גויי הארץ ויקראו עַם גֹּמֶר, עַם מגוג, עַם יון וכיוצא, ואח״כ נחלקה כל משפחה מהן למשפחות רבות והיו לגוים. וכמו שפירשנו על ״מאלה נפרדו איי הגוים איש ללשונו״,⁠2 ועל כן אמר ״מאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול״,⁠3 ובעבור זה אמר בפסוק זה לתולדותם, מה שלא אמר בשלשה כתובים הדומים להם, כי הנפרדים בכל אומה על תולדות אלה יחשבו.
1. דהי״א ז, ד.
2. בראשית י, ה.
3. שם י, לב.
ומאלה נפרדו – זהו הפירוד שזכרנו למעלה בימי לידת פלג:
ומאלה נפרדו הגוים: גם אותם שלא היו לעם בפני עצמו, מכל מקום נפרדו מהם לכמה מקומות, עד שנתמלאה הארץ והישוב.
לתולדתם – בהתאם לנאמר לעיל1 ״תולדות בני נח״.
1. פסוק א.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״ם המשוחזררד״קחזקוניעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייונצי״ברד״צ הופמןהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144