[לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת] עַל נַחֲלָתוֹ. בהיכנס בה גואל משלים מצות הנישואין1, שהשלמתו היא להשיג פרי בטן2, ובזה לֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת לחיי עולם מֵעִם אֶחָיו שזכו לשכר פרי הבטן3, וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ בעולם הזה, כי יעתירו בעדו החיים4:
1. על ידי נישואי רות יקים בועז את שם המת מחלון על נחלתו, בכך שייכנס אל נחלתו של מחלון אותו הגואל שישלים את המצוה שהתחיל מחלון בנישואיו. והנה, רש״י פירש ׳להקים שם המת על נחלתו׳ - שמתוך שאשתו יוצאה ובאה בנחלה ומכנסת ומוציאה, אומרים זאת היתה אשת מחלון, ושמו נזכר עליה. וביאר בבאר מים שלפי שכתוב אח״כ
ולא יכרת שם המת מעם אחיו, והיה מקום לומר שהכוונה לענין הייבום כלשון הכתוב שם
(דברים כה ו) ׳ולא ימחה שמו מישראל׳, לכן מפרש רש״י שעל דרך הפשט לא היה כאן ייבום כלל, אלא שיהיה שם המת נזכר על השדה. וכ״כ הרלב״ג ׳שכבר יאמרו שאשת המת מחזקת בו, ואם יהיה לה זרע יירש זאת הנחלה׳. וראה בשורש ישי מה שהשיג בחריפות על דבריהם, כי לא יתכן שהזקנים יעשו כזה עסק כדי שיהיה זכר קלוש כזה ששם המת נקרא כאשר אשתו נכנסת לשדהו, ולא על זה בירכו את בועז בברכות כאלה. ורבינו מוסיף על פירושו של רש״י שלא על ידי כניסת אשתו לנחלתו הוקם שם המת, אלא הגואל עצמו הוא המקים שם המת בהיכנסו לשדה, כיון שבנישואיו השלים מצות המת שהתחיל על ידי קידושיו. ולדעת רבינו קרוב העניין לייבום, אלא שהוסיף על כך גם את עניין כניסת הגואל לשדה המת, בדומה לרש״י. וראה מש״כ הרמב״ן
(בראשית לח ח), ומה שהארכתי בס״ד באוצרות המפרשים (פרקי עיון, פרק ז).
2. שלימות מצות הנישואין הוא בכך שמקיים האדם פרייה ורבייה. ויש לבאר ע״פ מש״כ בהגהות אשרי פ״ק דכתובות
(סי׳ יב) שאין מברכים ברכת המצוות על הקידושין כיון שקיום המצוה הוא רק כאשר יקיים פריה ורביה, נמצא שכאשר מקיים פריה ורביה למפרע נשלמה מצות הקידושין. ולכן כאשר הגואל או היבם מכוון בנישואיו להשלים מצוות המת, הרי שהמת עצמו זוכה למפרע במצוותו. וכ״כ רבינו בדברים
(כה ו) במצות ייבום: ׳ולא ימחה שמו מישראל - שיהיה הוולד נחשב אצל ה׳ יתעלה קיום פריה ורביה למת, שהרי נולד על ידי קידושיו של מת, ואין היבם צריך לקדשה קידושין אחרים, וזה מאס אונן בשנאתו את אחיו, ובזאת היה עליו קצף׳. כלומר, כיון שהוולד בא לעולם ע״י קידושי האח הראשון, נחשבת קיום המצווה גם בשבילו, ובזה ׳לא ימחה שמו מישראל׳. ועיין מה שחקר באתוון דאורייתא (סימן ח) באיסור יבמה לשוק, אם הוא משום אישות האח המת, או משום זיקתה לאח החי. ומדברי רבינו משמע שרק הוולד הראשון נקרא על שם אחיו המת, לא שאר ילדיו, ולפ״ז מובן פשוטו של מקרא ׳והיה הבכור אשר תלד׳ (אפרקסתא דעניא ח״ג יו״ד סי׳ קמט, וראה מש״כ עוד בח״א סי׳ קא). וראה עוד בדברי רבינו שם (פסוק ט) בפרשת חליצה ׳ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו - ראוי הוא [החולץ] לזה הבזיון מאחר שלא חפץ להשלים בנין הבית שהתחיל לבנות אחיו בקידושיו, כאמרם ז״ל
(שבת קיח:) ׳לא קראתי לאשתי אלא ביתי׳ ׳. וכ״כ רבינו בבראשית בעניין ער ואונן (לח ט) ׳כי לא לו יהיה הזרע - ידע שלא היה הוא לבדו הזוכה בכל אותה המצוה, שהרי בקידושי אחיו יקיים הזרע, ונמצא אחיו זוכה במקצתה, לבלתי נתן זרע לאחיו - שלא יזכה אחיו על ידו שיושג התכלית המכוון בקידושיו׳.
3. מלבד זאת שיוקם שם המת על נחלתו, גם לא יכרת מעם אחיו, שיהיה חלקו בעולם הבא ביחד עם אחיו שזכו לקיים מצות פרו ורבו. ובזה יישב את כפילות הענין, ׳להקים שם המת׳ ׳ולא יכרת שם המת׳. [ומה שפירש ׳מעם אחיו׳, פירוש דומה כתב רבינו על פטירת אברהם אבינו
(בראשית כה ח) ׳ויאסף אל
עמיו - נאסף אל צרור החיים לחיי העולם עם צדיקי הדורות שהם עמיו ודומים אליו׳, ובפטירת משה רבינו
(דברים לד נ-נא) ׳והאסף אל
עמיך - ובזה תאסף בצרור החיים עם הכשרים כמוך׳, ולהיפך בעניין מיתת כרת
(שמות לא יד) ׳מקרב
עמיה - ממדרגת נפשות העם אשר כערכה לחיי עד׳].
4. מלבד שלא יכרת מעם אחיו לחיי עולם, גם מבין החיים לא ישכח, ויזכרו אותו להתפלל עבור טובת נשמתו.