ולראובני ולגדי וגו׳ – אין סדר הספור מכוון. במקרא י״ב החל בנחלת ראובני וגדי והפסיק הענין והחל בנחלת שבט מנשה¹, ואח״כ² סיים בנחלת ראובני וגדי ולאו דבר ריק הוא. אלא נראה עפ״י שיש להתבונן עוד שהרבה משה רבינו חלקת חצי שבט מנשה הרבה לפי ערך שני שבטים אלו³, וגם לא התנה עמם תנאי בני גד ובני ראובן⁴. הן אמת שהלכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה⁵, מכ״מ אין זה טעם ליתן להם בשביל זה. כמו שלא נתן לשלוחי ישראל לרגל את יעזר ולכדו בנותיה⁶, ומכ״מ לא ניתן להם בנות יעזר, דבשליחות ישראל נעשה ואמאי ניתן הגלעד למכיר וחבל ארגוב ששים עיר ליאיר⁷. וע״כ היה בזה כונה פנימית שנוגע לכלל ישראל שישבו בעה״י. ונראה דבשביל שראה משה רבינו דבעה״י כח התורה מעט כמש״כ לעיל בשם אדר״נ. ע״כ השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי הארץ באור כח שלהם. וכתיב מני מכיר⁸ ירדו מחוקקים. היינו גדולי תורה ראשי ישיבות כמו שמפורש בסנהדרין ד״ה על הא דכתיב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים. וכן היה בכל דור. וכבר פירשו ביבמות (ס״ב ב׳) דמני מכיר ג״כ היה משבט יהודה⁹, היינו זרע יאיר בן מנשה היו מבני יהודה כמבואר בדה״א ב׳ שהיה בן שגוב¹⁰ בן חצרון¹¹ בן פרץ¹². ועיין להלן (ל״ג כ״ג) והשתדל משה שיתרצו המה¹³ לשבת בעה״י. ומשום זה הרבה להם נחלה עד שנתרצו. והכי אי׳ בירושל׳ ביכורים פ״א שאין מביאין ביכורים מעה״י משום דכתיב ארץ זבת חו״ד ולא עה״י. תני אשר נתת לי ה׳ ולא שנטלתי לי לעצמי מאי ביניהון א׳ ר׳ אבין חצי שבט מנשה ביניהון מ״ד אשר נתת לי ולא שנטלתי לי מעצמי חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן כו׳. פי׳ שלא נטלו כי אם ע״י בקשת משה¹⁴, ומסתמא עשה ע״פ ה׳. וזהו סדר הפרשה¹⁵, שהוכיח משה לישראל שהחל לחלוק נחלת בני גד ובני ראובן¹⁶, ולא יכול לגמור¹⁷ עד שדבר עם חצי שבט מנשה וגמר עמם ונתרצו בחלקם¹⁸, אז ידע משה לגמור חילוק נחלת בני גד ובני ראובן¹⁹. ודבר זה היה ידוע לכל ישראל באותה שעה. ואח״כ סיפר להם הענין כמה השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה. ומזה ילמדו לדורות להשתדל לדור במקום תורה דוקא כי בזה תלוי חיי ישראל וכדאי׳ בכתובות דקי״א א׳ כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל כך אסור לצאת מבבל לחו״ל ופרש״י לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד. ואפי׳ לענין קבורה אמרו חז״ל שם שטוב להקבר במקום תורה כמו במעלת ארץ ישראל²⁰. כ״ז הראה משה רבינו לדורות מה שעשה בזמנו.

{מן הגלעד – הוא האמצע. ועד נחל ארנון – לצד דרום. ועד יבוק וגו׳ – לצד צפון.}

תוך הנחל וגבול – פרש״י וגבול מעבר לשפתו כו׳ והנה בגיטין ד״ח א׳ פליגי ר״י ורבנן בהא דכתיב בגבולי ארץ ישראל וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול. דר״י ס״ל דכל שנגד הים הגדול היה כארץ ישראל²¹, ורבנן סברי לרבות נסין²² שבים. וכאן פרש״י כמו פי׳ רבי יהודה²³. ואע״ג דבס׳ במדבר שם פי׳ כדעת רבנן²⁴, מכ״מ כאן א״א לפרש הכי שהרי בפירוש כתיב תוך הנחל. וא״כ ע״כ לכ״ע הפי׳ וגבול כאן היינו מעבר לשפתו²⁵. זהו דעת רש״י. אבל נראה דוחק באיזה גבול הוא מעבר לשפת הנחל ועד היכן הוא נמשך. וגם הרי מקרא מלא כתיב כי ארנון גבול מואב. ע״כ נראה דכאן משמעות וגבול. כאן הגבול ולא יותר. והא דפליגי בגיטין במקרא דשם. משום דשם כתיב בפירוש וגבול ים והיה לכם הים הגדול. וע״כ וגבול לדרשה²⁶, אבל כאן מתפרש כמשמעו.