×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(כג) {פרשת ואתחנן} וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל⁠־יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר׃
I begged Hashem at that time, saying,
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[פרשת ואתחנן]
[פיסקא כו]
ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמר – זהו שאמר הכתוב (משלי י״ח:כ״ג) תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות.
שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל משה ודוד מלך ישראל, משה אמר לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, עבירה שעברתי תכתב אחרי שלא יהו הבריות אומרים דומה שזייף משה בתורה או שאמר דבר שלא נצטוה משל למלך שגזר ואמר כל מי שאוכל פגי שביעית יהיו מחזרים אתו בקנפון הלכה אשה אחת בת טובים לקטה ואכלה פגי שביעית והיו מחזרים אותה בקנפון אמרה לו בבקשה ממך אדוני המלך הודיע סרחוני שלא יהו בני המדינה אומרים דומה שנמצא בה דבר נאוף או שנמצא בה דבר כשפים הם רואים פגים תלוים בצוארי ויודעים שבשבילם אני מחזרת כך אמר משה לפני המקום עבירה שעברתי תכתב אחרי אמר לו הקדוש ברוך הוא הריני כותבה שלא היתה אלא על המים שנאמר (במדבר כ״ז:י״ד) כאשר מריתם פי וגו׳.
רבי שמעון אומר משל למלך שהיה מהלך בדרך ובנו עמו בקרוכין שלו הגיע למקום צר נהפכה קרוכין שלו על בנו נסמת עינו נקטעה ידו נשברה רגלו, כשהיה המלך מגיע לאותו מקום אומר כאן נזק בני כאן נסמת עינו כאן נקטעה ידו כאן נשברה רגלו אף כך המקום מזכיר שלש פעמים מי מריבה מי מריבה מי מריבה לומר כאן הרגתי את מרים כאן הרגתי את אהרן כאן הרגתי את משה וכן הוא אומר (תהלים קמ״א:ו׳) נשמטו בידי סלע שופטיהם.
דוד אמר לפני המקום עבירה שעברתי לא תכתב אחרי אמר לו המקום לא שוה לך שיהו הבריות אומרים בשביל שאהבו מחל לו, משל לאחד שלוה מן המלך אלף כורים חטים בשנה היו הכל אומרים איפשר שזה יכול לעמוד באלף כורים חטים בשנה ואינו ממשכנו המלך אלא כתב לו אפוכי, פעם אחת שייר ולא שקל לו כלום נכנס המלך לביתו ונטל בניו ובנותיו והעמידם על אבן המכר באותה שעה ידעו הכל שלא שייר בידו כלום אף כל פורעניות שהיו באות על דוד היו מכופלות שנאמר (שמואל ב י״ב:ו׳) ואת הכבשה ישלם ארבעתים, רבי חנינה אומר ארבעתים ששה עשר. אף נתן הנביא בא והוכיחו על אותו מעשה שעשה, דוד אמר (שם י״ב:י״ג) חטאתי לה׳, מה אמר לו (שם) גם ה׳ העביר חטאתך לא תמות, ואומר (תהלים נ״א:ו׳) לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי.
שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל משה ודוד מלך ישראל והיו יכולים לתלות את העולם במעשיהם הטובים ולא בקשו מן המקום שיתן להם אלא חנם והלא דברים קל וחומר ומה אלו שיכולים לתלות את העולם במעשיהם הטובים לא בקשו מלפני הקדוש ברוך הוא שיתן להם אלא חנם מי שאינו אחד מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות מתלמידי תלמידיהם על אחת כמה וכמה שלא יבקש מלפני הקדוש ברוך הוא שיתן לו אלא חנם.
דבר אחר: ואתחנן אל ה׳ – עשרה לשונות נקראת תפלה זעקה שועה נאקה שנאמר (שמות ב׳:כ״ג-כ״ד) ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם, וישמע אלהים את נאקתם, נקראת בצר וקריאה שנאמר (שמואל ב כ״ב:ז׳) בצר לי אקרא ה׳, נקראת רנה ופגיעה שנאמר (ירמיהו ז׳:ט״ז) ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי, נקראת נפול שנאמר (דברים ט׳:כ״ה) ואתנפל לפני ה׳, נקראת פלול שנאמר (שם ט׳:כ״ו) ואתפלל אל ה׳, נקראת עתירה שנאמר (בראשית כ״ה:כ״א) ויעתר יצחק לה׳ לנכח אשתו, נקראת עמידה שנאמר (תהלים ק״ו:ל׳) ויעמד פנחס ויפלל וגו׳, נקראת חילוי שנאמר (שמות ל״ב:י״א) ויחל משה וגו׳, נקראת תחנה שנאמר ואתחנן אל ה׳.
בעת ההיא לאמר – משל לבני מדינה שהיו מבקשים מלפני המלך שיעשה את מדינתם קלוניא פעם אחת היו לו שני אויבים ונפלו לפניו אמרו הרי שעה שנבקש בה מלפני המלך שיעשה את מדינתנו קלוניא כך משה היה מבקש מלפני הקדוש ברוך הוא שיכנס לארץ כיון שראה שנפלו סיחון ועוג לפניו אמר הרי שעה שאבקש בה מלפני הקדוש ברוך הוא שאכנס לארץ לכך נאמר בעת ההיא.
לאמר – זה אחד מן הדברים שאמר משה לפני המקום הודיעני אם אתה עושה לי אם אי אתה עושה לי, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה, (שם י״ז:ד׳) ויצעק משה אל ה׳ לאמר מה אעשה לעם הזה, שאין תלמוד לומר לאמר ומה תלמוד לומר לאמר, אמר לו הודיעני אם נופל אני בידם אם לאו.
[Parashat Vaetchanan]
[Piska 26]
"And I entreated the Lord at that time, saying": This is as Scripture writes (Proverbs 18:23) "The poor man speaks imploringly and the rich one answers brazenly.⁠"
Two goodly leaders arose for Israel — Moses and David king of Israel. Moses said to the Holy One Blessed be He: Lord of the universe, I have transgressed. Let it be written after me, so that men not say: It seems that Moses has fabricated the Torah or that he has written something which he was not commanded to write. An analogy: A king decreed that one who ate unripe figs shevi'ith of (the sabbatical year) be pilloried. She: Please publicize my fault so that people not say: It must be that she was caught in niuf (illicit relations) or in witchcraft. When they see shevi'ith figs strung around my neck, they will know that it is because of this that I am being pilloried. Thus did our teacher Moses say before the Holy One Blessed be He: Let my transgression be written down after me. The Holy One: I will write that it was only because of your lapse at the waters (of Marah), viz. (Bemidbar 27:14) [This, your death, was decreed] "when you flouted My command in the desert of Tzin in the contention of the congregation, etc.⁠"
Variantly: An analogy: A king and his son are traveling by coach until they come to a narrow place, where his coach overturns on his son, whose eye is blinded, his foot severed, and his hand broken. When he comes to this place (in the future), he mentions two or three times: "Here my sons' eye was blinded, his foot was severed, and his hand broken.⁠" Here, too, the Holy One Blessed be He mentioned mei merivah (the waters of contention) three times (Bemidbar 20:13, Ibid. 24, Devarim 33:8), saying (as it were) "Here I killed Aaron, here I killed Moses.⁠" And thus is it written (Psalms 141:6) "Their judges (Moses and Aaron) have 'slipped' by (hitting) a rock.⁠" (viz. 11:20).
King David said before the Holy One Blessed be He. King David said before the Holy One Blessed be He: Let my transgression before You (with Bathsheva) not be written after me. The Lord: Is it not sufficient for you that people not say: "Because he loved him, He forgave him"? An analogy: A man borrowed from the king twenty kor of wheat a year, and people said: Can this man possibly have met such a debt? It must be that the king forgave him and wrote him a settlement. Once, the king sent (demanding payment), and he did not pay, at which the king entered his house and took his sons and daughters and put them up (for sale) at the auction block — whereupon everyone knew that he had nothing (i.e., that he had not been pardoned.) Here, therefore, all of the punishments that came upon David were publicized and doubled, viz. (II Samuel 12:6) "And he (David) must pay four for the ewe.⁠" R. Chananiah says: "arbatayim" — sixteen.
And when Nathan the Prophet came and rebuked David for that act, he said (Ibid. 13) "I have sinned to the Lord,⁠" and (Psalms 51:3) "Be gracious (chaneini) to me, O G-d, according to Your lovingkindness … (6) To You alone have I sinned and what is evil in Your eyes have I done.⁠"
Two goodly leaders rose up for Israel — Moses and David king of Israel — and they could have asked for reward on the basis of their good deeds, but they asked of the Holy One Blessed be He only that he "grace" them, (this being the thrust of "chaneini" and of "va'etchanan"). Now does this not follow a fortiori, viz.: If these, who could have asked for reward on the basis of their good deeds, asked of the Holy One Blessed be He only that He "grace" them, then we, who are not even a thousandth of the thousands and ten thousands of his disciples, how much more so should we ask of the Lord only that He "grace" us!
Variantly: Prayer (tefillah) is called by ten names: ze'akah, shav'ah, ne'akah, rinah, pegiah, nipul, pilul, atirah, chilui, and chinun: ze'akah(Shemot 2:23) "And it was in the course of those many days that the king of Egypt died, and the children of Israel moaned under the toil, and they cried out ("vayizaku"). "shav'ah" — (Ibid.) "and their outcry ("shavatham") ascended.⁠" "ne'akah" — (Ibid. 24) "And G-d heard their outcry ("na'akatham"). "rinah" — (Jeremiah 7:16) "and do not raise for them an outcry ("rinah"). "pegiah" — (Ibid.) "and do not entreat ("tifg'u") Me.⁠" "nipul" — (Devarim 9:18) "And I prostrated myself ("va'ethnapal") before the Lord as at first.⁠" "pilul" — (Ibid. 26:) "And I prayed ("va'etpallel") to the Lord.⁠" "atirah" — (Bereshit 25:21) "And Isaac entreated ("vaye'tar Yitzchak") the Lord for his wife.⁠" "chilui" — (Shemot 32:11) "And Moses prayed" ("Vayechal Mosheh.⁠") "chinun" — (Devarim 3:23) "And I entreated ("va'ethchanan") the Lord.⁠" (Ibid.)
"at that time": An analogy: The men of a province ask their king to make their province a colony (and exempt from taxes). Once, when two of his foes fell before it, they said: Now is the time to ask the king to grant our request. Similarly, Moses asks the Holy One Blessed be He to be allowed to enter Eretz Yisrael. When he sees Sichon and Og fallen before him, he says: This is the time to ask that my request be granted, and this is the intent of "at that time.⁠"
"to say": This is one of the times when Moses says to the Lord: Tell me whether or not You will grant my request. Similarly, (Shemot 17:4) "And Moses cried out to the Lord, to say: What can I do to this people?⁠" What is the intent of "to say"? Apprise me of whether or not I will fall into their hand. Similarly (Ibid. 6:12) "And Moses spoke before the Lord, to say": Apprise me whether or not You will redeem them. Similarly, (Bemidbar 12:13) "And Moses cried out to the Lord to say": Apprise me whether or not You will heal her. Similarly, (Ibid. 27:15) "And Moses spoke to the Lord, to say": Apprise me whether or not You will appoint leaders over them. Thus, here, "at that time, to say": Apprise me whether or not I will enter the land.
[ואתחנן אל ה׳] זהש״ה (משלי י״ח כ״ג) תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות שני פרנסין טובים עמדו להן לישראל משה ודוד מלך ישראל משה אמר לפני הקב״ה רבונו של עולם עברה שעברתי תכתב אחרי שלא יהיו הבריות אומ׳ דומה שזייף משה בתורה או שאמר דבר שלא נצטוה מושלו מלה״ד למלך שגזר ואמר כל מי שאכל מפגי שביעית יהוא מחזירין אותו בקמפון הלכה אשה אחת בת טובים ליקטה ואכלה פגי שביעית והיו מחזירין אותה בקמפון אמ׳ לו אדוני המלך בבקשה ממך הודיע סורחני שלא יהו בני המדינה אומ׳ דומה שנמצא בה דברי ניאוף או שנמצא בה דבר כשפים הן רואין פגין תלויין בצוארי ויודעין שבשבילן אני מתחזרת כך אמר משה לפני המקום עברה שעברתי תכתב אחרי אמר לו המקום הריני כותבה שלא היתה אלא על המים שנ׳ (במדבר כ״ז י״ד) כאשר מריתם פי במדבר צן:
ר׳ שמעון אומר מלה״ד למלך בשר ודם שהיה מהלך במדבר בקרוכין (שלא) [שלו] הגיע למקום (יפה) [שיפה] נהפכה קרוכין (שלא) [שלו] על בנו [נסמת עינו] נקטעה ידו נשברה רגלו כשהיה המלך מגיע לאותו מקום אומר כאן ניזוק בני כאן נסמית עינו כאן נקטעה ידו כאן נשברה רגלו אף כך הקב״ה מזכיר ואומר כאן הרגתי את מרים כאן הרגתי את אהרן כאן הרגתי את משה וה״א (תהלים קמ״א ו׳) נשמטו בידי סלע שפטיהם:
דוד אמר לפני המקום עברה שעברתי לא תכתב אחרי אמר לו [אי] איפשר שלא יהוא הבריות אומ׳ בשביל שאהבו מחל לו וה״א (שם נ״א ו׳) לך לבדך חטאתי מפני מה למען תצדק בדברך:
מושלו למה״ד לאחד שלוה מן המלך אלף כורים חטים בשנה היו הכל אומ׳ אפשר שזה יכול לעמוד באלף כורים חיטים בשנה אינו אלא משכנו לו המלך וכתב לו אפובי פעם אחת שיירו ולא שקל לו כלום נכנס המלך לתוך ביתו נטל בניו ובנותיו והעמידם על אבן המכר באותה שעה ידעו הכל שלא שייר בידו כלום כך כל פורעניות שהיו באות על דוד היו מכופלות שנ׳ (שמואל ב יב ו׳) ואת הכבשה ישלם ארבעתיים:
ר׳ חנינא אומר (ארבעת) [ארבעתים שש] עשרה אף נתן הנביא בא והוכיחו על אותו מעשה שעשה דוד אמר (שם י״ג) חטאתי לה׳ מה נתן הנביא אומר לו (שם) גם ה׳ העביר חטאתך לא תמות:
ואומר לך לבדך חטאתי והרע בעינך עשיתי:
אלו שני פרנסים טובים עמדו להן לישראל והיו יכולין לתלות את העולם במעשיהן הטובים ולא בקשו מלפני הקב״ה שיתן להם אלא חנם והלא דברים קל וחמר ומה אלו שיכולין לתלות את העולם במעשיהם הטובים לא בקשו מלפני המקום שיתן להם אלא חנם מי שאינו אחד מאלף אלפי אלפים ומרבי רבבות מתלמידי תלמידיהון על אחת כמה וכמה שלא יבקש מלפני המקום שיתן לו אלא חנם לכך נאמר תחנונים ידבר רש זה דוד מלך ישראל ועשיר יענה עזות זה משה:
ד״א תחנונים ידבר רש זה בשר ודם שהוא רש מכל דבר שאין מלווין אותו בשעת פטירתו לא כסף ולא זהב אלא תשובה ומעשים טובים:
ועשיר יענה עזות זה הקב״ה שנ׳ (תהל׳ כ״ד א׳) לה׳ הארץ ומלואה ללמדך כשאדם נצרך לבקש מלפני הקב״ה צריך להתחנן ולהשתטח לפניו וכן מצינו במשה כשביקש להיכנס לארץ לא ביקש מלפני הקב״ה אלא בתחנונים מנין ממה שקרינו בענין ואתחנן אל ה׳ והרי דברים קל וחמר ומה אם משה רבינו שלא היה לו עון אלא בשביל ישראל כשביקש לא ביקש אלא בתחנונים שאר כל אדם על אחת כמה וכמה:
ד״א תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות זה משה שמתחילה היו דבריו עזים שכן הוא אומר (שמות ה׳ כ״ג) ומאז באתי אל פרעה לד׳ בש׳ ואומ׳ (שם ד׳ י״ג) שלח נא ביד תשלח ואומ׳ (במדבר ט״ז כ״ט) אם כמות כל הא׳ ימותון אלה לא ה׳ שלחני בזמן שהיה אומר הדברים הללו נאמר עליו ועשיר יענה עזות וכשהגיע זמנו להפטר מן העולם נאמר עליו תחנונים ידבר רש שהתחיל מתחנן כרש הזה מנ׳ ממה שקרינו בענין ואתחנן אל ה׳:
ואתחנן אל ה׳ בעשרה לשונות נקראת תפלה נקראת זעקה שועה אנקה שנ׳ (שמות ב׳ כ״ג) ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוע׳ ויש׳ אלהים את נאק׳ נקראת קרייה שנ׳ (תהלים י״ח ז׳) בצר לי אקרא ה׳ נקראת רנה ופגיעה שנ׳ (ירמיה ז׳ ט״ז) ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי:
נקראת ניפול שנ׳ (דברים ט׳ כ״ה) ואתנפל לפני ה׳:
נקראת תפלה ופילול שנ׳ (שם כ״ו) ואתפלל אל ה׳ נקראת תחנה שנ׳ ואתחנן אל ה׳:
ואע״פ שנאמ׳ תפלה בעשרה לשונות קרובה שבכולן תחנה שנ׳ (מלכים א׳ ח׳ נ״ט) ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה׳ קרובי׳ אל ה׳ אלה׳ ושני צדיקים נתפללו בה דוד ומשה דוד שנ׳ (תהלים נ״א ג׳ ע״ש) חנני ה׳ כחסדך משה שנ׳ ואתחנן אל ה׳ ומנ׳ למד משה מדרכיו של הקב״ה בשעה שעמד בנקרת הצור פתח לו הקב״ה בחינון שנ׳ (שמות ל״ג י״ט) וחנותי את אשר אחן:
נשא משה קל וחמר בעצמו ואמר אלמלי לא היה לשון חביב לפני הקב״ה לא פתח בו תחלה לכך פתח משה ואתחנן אל ה׳:
ולמה נקראת התפלה תחנה מפני שצריך לאמרה בלשון תחנונים וכך שנינו העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים:
ד״א ואתחנן אל ה׳ אמ׳ ר׳ מאיר כיון שידעו ישראל שאמר הקב״ה למשה הגיע זמנך ליפטר מן העולם נתקבצו אליו כל ישראל ואמ׳ לו רבינו משה כשהות בינינו היינו כולנו מתענגין ומשליכין יהבינו עליך עכשיו מי יעמד לנו אחריך ומי יגדור פרצותנו ועל מי אתה מניחנו השיבם ואמ׳ להם אל תבטחו בנדיבים (תהלים קמ״ו ג׳) עד שאדם נותן בטחונו על בשר ודם ומבקש ממנו שיושיעו יושיע עצמו מן המיתה תחלה אל יהי לכם בטחון אלא במי שאמר והיה העולם ב״ה שהוא חי וקיים לנצח שנ׳ (ישעיהו כ״ו ד׳) בטחו בה׳ עדי עד ואומ׳ (תהלים ס״ב ט׳) בטחו בו בכל עת עם בין שאתם חוטאין ובין שאתם זוכין שפכו לפניו לבבכם (שם) בתשובה מיד השיבו ישראל ואמרו אלהים מחסה לנו סלה (שם):
ד״א אמר משה לישראל עד עכשיו הייתי מתפלל עליכם ומבקש בעדכם רחמים מיכן ואילך כל אחד ואחד זכותו תעמוד לו והרי אני מבקש על עצמי לכך נאמר ואתחנן אל ה׳:
ד״א ואתחנן אל ה׳ אע״פ שאמר הקב״ה למשה (דברים ג׳ כ״ח) וצו את יהושע וחז׳ ואמ׳ כי הוא יע׳ לא נתיאש מן הרחמים אלא עמד והתחיל ומבקש על עצמו מושלו מלה״ד לחולה שהוטל על המטה וישב וכתב דיאתיקי לבנו והעמיד להן אפטורפוס ואע״פ כן היה מבקש על עצמו שמא יתרפא מחליו לכך נאמר ואתחנן אל ה׳:
ד״א ואתחנן אל ה׳ מלמד שהסדיר משה חמש מאות וחמש עשרה תפלות מניין ואתחנן והיא מנין טלפי החיות שנ׳ (יחזקאל א׳ ז׳) ורגליהם רגל ישרה מנין ישרה חמש מאות וחמש עשרה כנגד מנין ואתחנן עד שעלת תפלתו למרום ונתקבל ואמר לו (דברים ג׳ כ״ז) עלה ראש הפסגה ושנים הן שעסקו בתפלה והועילו משה רבינו וחזקיהו ויש אומ׳ אף יונה שנ׳ (יונה ב׳ ב׳) ויתפלל יונה אל ה׳ אלהיו ואומר (שם ח׳) ותבוא אליך תפלתי:
בעת ההוא זו עת רצון כענין שנ׳ (תהלים ס״ט י״ד) ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון מושלו מלה״ד לבני מדינה שהיו מבקשין מלפני המלך שיעשה את מדינתן קלוניא פעם אחת היו לו שני אויבים ונפלו לפניו אמרו הרי שעה שנבקש בה מלפני המלך שיעשה מדינתינו קלוניא כך משה היה מבקש מלפני המקום שיכנס לארץ כיון שנפלו סיחון ועוג לפניו אמר הרי שעה שאבקש בה מלפני המקום שאכנס לארץ לכך נאמר בעת ההיא:
לאמר זה אחד מן הדברים שאמר משה לפני המקום הודיעני אם אתה עושה לי אם אי אתה עושה עמי ואמר לו המקום אני עושה:
וידבר משה לפני ה׳ (שמות ו׳ י״ב) שאין ת״ל לאמר ומה ת״ל לאמר אמר לו הודיעני אם גואלן את אם לאו אף כאן מה ת״ל לאמר אמר לו הודיעני אם אכנס לארץ אם איני נכנס:
וְצַלִּיתִי קֳדָם יְיָ בְּעִדָּנָא הַהוּא לְמֵימַר.
And I prayed before the Lord at that time, saying:
וצליתי ובעיתיא רחמין מן קדם י״יב בשעתה ההיא למימר.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וצליתי ובעיתי״) גם נוסח חילופי: ״וצלית ובעית״, וגם נוסח חילופי: ״וצליית ובעיית״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן קדם י״י״) גם נוסח חילופי: ״קדם י״י אמר משה״.
ובעית רחמין מן קדם י״י בעידנא ההיא למימר.
And I sought mercy at that time from before the Lord, saying:
וצלית ובעית רחמין מן קדם יי אמר משה בשעתא ההיא למימר.
And I prayed and sought mercy in that hour, said Mosheh, saying:

פרשה ב

סדר ואתחנן

[א] וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳ – הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל, מַהוּ שֶׁיְּהֵא מֻתָּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל בְּקוֹל גָּדוֹל, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים (בבלי ברכות ל״א.): הָיָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל יָכוֹל יַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ, כְּבָר פֵּרְשָׁה חַנָּה: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ (שמואל א א׳:י״ג), יָכוֹל יְהֵא מִתְפַּלֵּל שְׁלָשְׁתָּן כְּאַחַת, כְּבָר פֵּרַשׁ בְּדָנִיֵּאל: וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ (דניאל ו׳:י״א). יָכוֹל יְהֵא מִתְפַּלֵּל בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, כְּבָר פֵּרַשׁ דָּוִד: עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וְיִשְׁמַע קוֹלִי (תהלים נ״ה:י״ח), יָכוֹל יְהֵא תּוֹבֵעַ צְרָכָיו וְיוֹצֵא לוֹ, כְּבָר פֵּרַשׁ שְׁלֹמֹה: לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה (מלכים א ח׳:כ״ח), רִנָּה זוֹ קִלּוּסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּתְפִלָּה, לִצְרָכָיו שֶׁל אָדָם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, זֶה סִימָן לִתְפִלָּה, אִם כִּוֵּן אָדָם לִבּוֹ לִתְפִלָּה, יְהֵא מֻבְטָח שֶׁתְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ (תהלים י׳:י״ז).
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת נִקְרֵאת תְּפִלָּה, וְאֵלּוּ הֵן: שַׁוְעָה, צְעָקָה, נְאָקָה, רִנָּה, פְּגִיעָה, בִּצּוּר, קְרִיאָה, נִפּוּל וּפִלּוּל וְתַחֲנוּנִים. שַׁוְעָה צְעָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וגו׳ (שמות ב׳:כ״ג). נְאָקָה, דִּכְתִיב: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם (שמות ב׳:כ״ד). רִנָּה וּפְגִיעָה, דִּכְתִיב: אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַּעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי (ירמיהו ז׳:ט״ז). בִּצּוּר וּקְרִיאָה, דִּכְתִיב: בַּצַּר לִי אֶקְרָא ה׳ (תהלים י״ח:ז׳). נִפּוּל, דִּכְתִיב: וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה׳ (דברים ט׳:י״ח). פִּלּוּל, דִּכְתִיב: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל (תהלים ק״ו:ל׳). וְתַחֲנוּנִים, דִּכְתִיב: וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳. וּמִכֻּלָּן לֹא נִתְפַּלֵל משֶׁה אֶלָּא בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁאֵין לִבְרִיָה כְּלוּם אֵצֶל בּוֹרְאָה, שֶׁהֲרֵי משֶׁה רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים לֹא בָא אֶלָּא בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים.
אָמַר רַבִּי לֵוִי, לָמָּה לֹא בָא משֶׁה אֶלָּא בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים, הַמָּשָׁל אוֹמֵר הֱוֵי זָהִיר שֶׁלֹא תִּתָּפֵס מְקוֹם דִּבּוּרָךְ, כֵּיצַד, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן (שמות ל״ג:י״ט), אָמַר לוֹ, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדִי, וְרִחַמְתִּי (שמות ל״ג:י״ט), בְּמִדַּת הָרַחֲמִים אֲנִי עוֹשֶׂה עִמּוֹ. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בְּיָדִי, וְחַנֹּתִי, בְּמַתְּנַת חִנָּם אֲנִי עוֹשֶׂה עִמּוֹ, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה משֶׁה מְבַקֵּשׁ לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רַב לָךְ (דברים ג׳:כ״ו), אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִי, כָּל מִי שֶׁאֵין לוֹ בְּיָדִי וְחַנֹּתִי, בְּמַתְּנַת חִנָּם אֲנִי עוֹשֶׂה עִמּוֹ, עַכְשָׁו אֵינִי אוֹמֵר שֶׁמִּתְבַּקֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ מְאוּמָה, אֶלָּא חִנָּם עֲשֵׂה עִמִּי, מִנַּיִן, מִמַּה שֶׁקָּרֵינַן בָּעִנְיָן, וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳.
[ב] דָּבָר אַחֵר: וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בְּתוֹכָחוֹת עַל עָוֹן יִסַּרְתָּ אִישׁ וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ אַךְ הֶבֶל כָּל אָדָם (תהלים ל״ט:י״ב), מַהוּ בְּתוֹכָחוֹת עַל עָוֹן, עַל יְדֵי עָוֹן אֶחָד שֶׁהָיָה בְּיַד משֶׁה שֶׁהוֹכִיחַ אֶת בָּנֶיךָ וְאָמַר לָהֶם: שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים (במדבר כ׳:י׳), יִסַּרְתָּ אוֹתוֹ וְהוֹכַחְתָּ אוֹתוֹ. וְאֵין אִישׁ אֶלָּא משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד (במדבר י״ב:ג׳). מַהוּ וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ, כָּל חֶמְדָה שֶׁהָיָה מִתְאַוֶּה משֶׁה לִכָּנֵס לָאָרֶץ, הֵמַסְתָּ אוֹתוֹ כָּעָשׁ הַזֶּה שֶׁנִּכְנַס בַּכֵּלִים וּמַרְקִיבָן. וְאֵין חֲמוּדוֹ אֶלָּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה וגו׳ (ירמיהו ג׳:י״ט), וְאִם כָּךְ הִגִּיעַ לְמשֶׁה הַצַּדִּיק, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שְׁאָר כָּל הַבְּרִיּוֹת שֶׁהֵם מְתֻקָּנִין לַהֶבֶל וּמְתֻקָּנִין לְיוֹם הַדִּין, אַךְ הֶבֶל כָּל אָדָם, אָמַר רַב אַחָא שֶׁנַּעֲשָׂה אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר: רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה (שמות ז׳:א׳), עַכְשָׁו הוּא מִתְחַנֵּן וּמִתְחַבֵּט וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳.
[ג] דָּבָר אַחֵר: וָאֶתְחַנַּן – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְהוּא מְהַשְּׁנֵא עִדָּנַיָא וְזִמְנַיָא וגו׳ (דניאל ב׳:כ״א), אָמַר רַבִּי אָבִין לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אָהוּב וְהוּא מְמַנֶּה דֻּכָּסִין וְאִפַּרְכִין וְאִסְטְרַטְלִיטִין, לְאַחַר יָמִים רָאוּ אוֹתוֹ שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ מִן הַשּׁוֹעֵר לִכָּנֵס לַפָּלָטִין וְאֵינוֹ מַנִּיחַ לוֹ, הָיוּ הַכֹּל תְּמֵהִין וְאוֹמְרִין אֶתְמוֹל הָיָה מְמַנֶּה דֻּכָּסִין וְאִפַּרְכִין וְאִסְטְרַטְלִיטִין, וְעַכְשָׁו הוּא מְבַקֵּשׁ מִן הַשּׁוֹעֵר לִכָּנֵס לַפָּלָטִין וְאֵינוֹ מַנִּיחַ לוֹ, אָמְרוּ לוֹ שַׁעְתָּא עָבְרַת. כָּךְ משֶׁה גּוֹזֵר עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוּא מְקַיֵּם, קוּמָה ה׳ (במדבר י׳:ל״ה), שׁוּבָה ה׳ (במדבר י׳:ל״ו), וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה׳ (במדבר ט״ז:ל׳), אִם נִבְרָא לָהּ פֶּה מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית הֲרֵי מוּטָב וְאִם לָאו יִבְרָא ה׳, וְעַכְשָׁו מִתְחַנֵּן וּמִתְחַבֵּט לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ מִתְקַבֵּל, שַׁעְתָּא עָבְרַת, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר.
[ד] וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת (משלי י״ח:כ״ג), אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ, זֶה משֶׁה, שֶׁבָּא אֵצֶל בּוֹרְאוֹ בְּתַחֲנוּנִים. וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת, עֲשִׁירוֹ שֶׁל עוֹלָם, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עָנָה אוֹתוֹ עַזּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי (דברים ג׳:כ״ו).
דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ, אֵלּוּ נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל. וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת, אֵלּוּ נְבִיאֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין לְךָ צַדִּיק בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם יוֹתֵר מֵאִיּוֹב, וְלֹא בָּא אֶלָּא בְּתוֹכָחוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶעֶרְכָה לְפָנָיו מִשְׁפָּט וּפִי אֲמַלֵּא תוֹכָחוֹת (איוב כ״ג:ד׳). אֵין לְךָ גָּדוֹל בַּנְּבִיאִים מִמּשֶׁה וִישַׁעְיָה, וּשְׁנֵיהֶם לֹא בָּאוּ אֶלָּא בְּתַחֲנוּנִים, יְשַׁעְיָה אָמַר: ה׳ חָנֵנוּ לְךָ קִוִּינוּ (ישעיהו ל״ג:ב׳). וּמשֶׁה אָמַר וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳.
דָּבָר אַחֵר: וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳ – לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמַטְרוֹנָה שֶׁיָּלְדָה בֵּן, כָּל יָמִים שֶׁבְּנָהּ קַיָּם הָיְתָה נִכְנֶסֶת בַּפָּלָטִין בִּזְרוֹעַ, מֵת בְּנָהּ, הִתְחִילָה מְבַקֶּשֶׁת לִכָּנֵס בִּתְחִינוֹת. כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל קַיָּמִים בַּמִּדְבָּר, הָיָה משֶׁה נִכְנַס לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּזְרוֹעַ: לָמָּה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ (שמות ל״ב:י״א), סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה וגו׳ (במדבר י״ד:י״ט). כֵּיוָן שֶׁמֵּתוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הִתְחִיל מְבַקֵּשׁ לִכָּנֵס בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּתַחֲנוּנִים וָאֶתְחַנַּן.
[ה] בָּעֵת הַהִוא – בְּאֵיזֶה עֵת, בְּאוֹתוֹ עֵת שֶׁנִּתְמַנָּה יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי (דברים ג׳:כ״א).
אָמַר רַב הוּנָא כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה הִגִּיעַ אַרְכִי לִיהוֹשֻׁעַ, אוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים לִכָּנֵס לָאָרֶץ, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאִיפַרְכוֹס שֶׁהָיָה בָּאַרְכִי שֶׁלּוֹ, וְהָיָה גּוֹזֵר עַל הַמֶּלֶךְ וְהוּא עוֹשֶׂה, הָיָה פּוֹדֶה לְמִי שֶׁרוֹצֶה, וְחוֹבֵשׁ לְמִי שֶׁרוֹצֶה, וְכֵיוָן שֶׁנִּתְחַלֵּף וְנִתְמַנָּה אַחֵר תַּחְתָּיו, הִתְחִיל לְבַקֵּשׁ מִן הַשּׁוֹעֵר לִכָּנֵס וְלֹא הָיָה מַנִּיחַ לוֹ. כָּךְ משֶׁה, כָּל יָמִים שֶׁהָיָה בָּאַרְכִי שֶׁלּוֹ, הָיָה חוֹבֵשׁ לְמִי שֶׁרוֹצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים וגו׳ (במדבר ט״ז:ל״ג), וּפוֹדֶה לְמִי שֶׁרוֹצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת (דברים ל״ג:ו׳), וְכֵיוָן שֶׁנִּתְחַלֵּף וְנִתְמַנָּה יְהוֹשֻׁעַ תַּחְתָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן (במדבר כ״ז:י״ח), הִתְחִיל לְהִתְחַנֵּן לִכָּנֵס לָאָרֶץ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רַב לָךְ (דברים ג׳:כ״ו).
[ו] דָּבָר אַחֵר: בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר – מַהוּ לֵאמֹר, אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה לֵאמֹר לַדּוֹרוֹת שֶׁיִּהְיוּ מִתְפַּלְּלִין בִּשְׁעַת הַצָּרָה, שֶׁהֲרֵי משֶׁה אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ: לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה (דברים ג׳:כ״ז), הִתְחִיל מִתְחַנֵּן.
דָּבָר אַחֵר: מַהוּ לֵאמֹר, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲשִׁיבֵנִי עַל דְּבָרַי אִם אֲנִי נִכְנָס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אִם אֵינִי נִכְנָס.
דָּבָר אַחֵר: מַהוּ לֵאמֹר, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תִּכָּתֵב חֲטָיָה שֶׁלִּי לְדוֹרוֹת, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר כָּל מִי שֶׁיְלַקֵּט וְיֹאכַל מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית מַחֲזִירִין אוֹתוֹ בְּקוֹמְפִּין, הָלְכָה אִשָּׁה אַחַת וְלִקְטָה וְאָכְלָה, הִתְחִילוּ לְחַזֵּר אוֹתָהּ בַּקּוֹמְפִּין, אָמְרָה לוֹ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ יִתָּלוּ הַפַּגִּין הַלָּלוּ בְּצַוָּארִי, שֶׁלֹא יְהוּ בְּנֵי הַמְדִינָה אוֹמְרִים נִמְצָא בָהּ דְּבַר כְּשָׁפִים אוֹ דְּבַר נִאוּף, וּמִתּוֹךְ שֶׁהֵן רוֹאִים אֶת הַפַּגִּים בְּצַוָּארִי יוֹדְעִים שֶׁבִּשְׁבִילָם אֲנִי מְחַזֶּרֶת בַּקּוֹמְפִּין. כָּךְ אָמַר משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תִּכָּתֵב חֲטָיָה שֶׁלִּי לְדוֹרוֹת, שֶׁלֹא יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים זִיֵּף משֶׁה בַּתּוֹרָה אוֹ אָמַר דָּבָר שֶׁלֹא נִצְטַוָּה, וְיֵדְעוּ שֶׁלֹא הָיָה אֶלָּא עַל הַמַּיִם, הֲרֵי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר.
[פרשת ואתחנן]
[א] וָאֶתְחַנָּן אֶל י״י – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אַחַת הִיא עַל כֵּן אָמַרְתִּי, תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה (איוב ט׳:כ״ב). אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַחַת הִיא, הַכֹּל שָׁוִין לְפָנֶיךָ, גְּזֵרָה אַחַת לַצַּדִּיקִים וְלָרְשָׁעִים. וְכֵן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר, הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע וְגוֹ׳ (קהלת ט׳:ב׳). לַצַּדִּיק, זֶה נֹחַ. רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, נֹחַ עִם כְּשֶׁהוּא יָצָא מִן הַתֵּבָה, הִכִּישׁוֹ הַאֲרִי וּשְׁבָרוֹ, וְלֹא הָיָה כָּשֵׁר לְהַקְרִיב קָרְבָּן, וְהִקְרִיב שֵׁם בְּנוֹ תַּחְתָּיו. וְלָרָשָׁע, זֶה פַּרְעֹה נְכֹה. בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ לֵישֵׁב עַל כִּסֵּא שְׁלֹמֹה, לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַנְגְּנִין שֶׁלּוֹ, הִכִּישׁוֹ הַאֲרִי שֶׁבַּכִּסֵּא וּשְׁבָרוֹ. זֶה מֵת צוֹלֵעַ, וְזֶה מֵת צוֹלֵעַ. לְטוֹב, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא (שמות ב׳:ב׳), שֶׁנּוֹלַד מָהוּל. לַטָּהוֹר, זֶה אַהֲרֹן, שֶׁמְּטַהֵר עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. לַטָּמֵא, אֵלּוּ הַמְרַגְּלִים. אֵלּוּ אָמְרוּ שִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵלּוּ אָמְרוּ גְּנוּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֵלּוּ לֹא נִכְנְסוּ לָאָרֶץ, וְאֵלּוּ לֹא נִכְנְסוּ. לַזּוֹבֵחַ, זֶה יֹאשִׁיָהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּרֶם יֹאשִׁיָהוּ לִבְנֵי הָעָם צֹאן כְּבָשִׂים וּבְנֵי עִזִּים הַכֹּל לַפְּסָחִים (דברי הימים ב ל״ה:ז׳). לַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זוֹבֵחַ, זֶה אַחְאָב, שֶׁבִּטֵּל קָרְבָּנוֹת מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, דִּכְתִיב: וַיִּזְבַּח לוֹ אַחְאָב צֹאן וּבָקָר (שם י״ח:ב׳), לוֹ זֶבַח, וְלֹא לַקָּרְבָּנוֹת זֶבַח. זֶה מֵת בַּחִצִּים, דִּכְתִיב: וְיוֹרוּ הַמּוֹרִים לַמֶּלֶךְ (שם ל״ה:כ״ג). וְזֶה מֵת בַּחִצִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ (מלכים א כ״ב:ל״ד). כַּטּוֹב, זֶה דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי (שמואל א ט״ז:י״ב). כַּחוֹטֵא, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק (דניאל ד׳:כ״ד). זֶה בָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמָלַךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְזֶה הֶחְרִיבוֹ וּמָלַךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה. כַּנִּשְׁבָּע, זֶה צִדְקִיָּהוּ, דִּכְתִּיב בֵּיהּ, וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶצַּר מָרַד אֲשֶׁר הִשְׂבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים (דברי הימים ב ל״ו:י״ג). מַאי מְרִידְתֵיהּ. אַשְׁכְּחֵיהּ צִדְקִיָּהוּ דְּקָא אָכִיל אַרְנֶבֶת חַיָּה. אָמַר לָהּ נְבוּכַדְנֶצַּר לְצִדְקִיָּהוּ, אִשְׁתַּבַּע לִי דְּלָא מְגַלִּית. אִשְׁתַּבַּע לֵיהּ. לַסּוֹף הָיָה מִצְטַעֵר צִדְקִיָּהוּ בְּגוּפֵיהּ. אִתְשִׁיל לִשְׁבוּעָתֵיּה. שָׁמְעוּ מַלְכֵי אַחְרִינֵי וַהֲוֵי קָא מְבַזֵּי לֵיהּ, וַהֲווּ אָמְרִין לֵיהּ, הַכֵּר לְמִי מוֹשֵׁל אָרֶץ, לְמִי שֶׁאוֹכֵל אַרְנֶבֶת חַיָּה. שָׁמַע נְבוּכַדְנֶצַּר, שָׁלַח לַאֲתוּיֵי סַנְהֶדְרִין וְצִדְקִיָּהוּ. אָמַר לְהוּ, חֲזִיתוּן מָה עָבַד בִּי צִדְקִיָּהוּ. לָא אִשְׁתַּבַּע לִי. אָמַר לֵיהּ צִדְקִיָּהוּ, אִתְשִׁילִית אַשְּׁבוּעָתִי. אָמַר לְהוּ לַסַּנְהֶדְרִין, מִי מִתְשִׁילִין אַשְּׁבוּעָתָא. אָמְרוּ לֵיהּ, מִתְשִׁילִין לְסַכָּנַת נְפָשׁוֹת. אָמַר לְהוּ, אֵימַת. אָמְרוּ לוֹ: וּבוֹ בַּיּוֹם. אָמַר לְהוּ, בְּפָנָיו אוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. אָמְרוּ לוֹ: בְּפָנָיו. אָמַר לָהֶם: וּמַאי טַעְמָא לָא אַמְרִיתוּן לְצִדְקִיָּהוּ. מִיָּד, יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְמוּ זִקְנֵי בַּת צִיּוֹן (איכה ב׳:י׳). אָמַר רַבִּי יִצְחָק, שֶׁשָּׁמְטוּ כָּרִים וּכְסָתוֹת מִתַּחְתֵּיהֶם. כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא, זֶה שִׁמְשׁוֹן שֶׁאָמַר לָהֶם: הִשָּׁבְעוּ לִי פֶּן תִּפְגְּעוּ בִּי אַתֶּם (שופטים ט״ו:י״ב). זֶה מֵת בְּנִקּוּר עֵינַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר (מלכים ב כ״ה:ז׳). וְזֶה אֶחָד מִשִּׁבְעָה שֶׁנִּדְמוּ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, צִדְקִיָּהוּ בְּעֵינָיו. נַעֲצוּ בְּעֵינָיו לוּנְבִּיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל. וְלֹא נִתְעַוְּרוּ עֵינָיו עַד שֶׁשָּׁחַט אֶת בָּנָיו לְעֵינָיו וְאַחֲרֵי כֵן נִתְעַוְּרוּ עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר (שם). וְשִׁמְשׁוֹן מֵת בְּנִקּוּר עֵינַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיֹאחֲזוּהוּ פְּלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו (שופטים ט״ז:כ״א). דָּבָר אַחֵר: הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל. אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָם, הַכֹּל שָׁוִין לְפָנֶיךָ, תָּם וְרָשָׁע אַתָּה מְכַלֶּה. מְרַגְּלִים הִכְעִיסוּ לְפָנֶיךָ בְּדִבַּת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ (במדבר י״ג:ל״ב). וַאֲנִי שֶׁשִּׁמַּשְׁתִּי אֶת בָּנֶיךָ לְפָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, מִקְרֶה אֶחָד לִי וְלָהֶם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לַמֶּלֶךְ שֶׁבִּקֵּשׁ לִישָּׂא אִשָּׁה. שָׁלַח שְׁלוּחָיו לִרְאוֹתָהּ אִם נָאָה אִם לָאו. הָלְכוּ וְרָאוּ אוֹתָהּ. בָּאוּ לַמֶּלֶךְ וְאָמְרוּ לוֹ: רָאִינוּ אוֹתָהּ וְאֵין כְּעוּרָה וַעֲזוּבָה כָּמוֹהָ. שָׁמַע שׁוֹשְׁבִינוֹ וְאָמַר לֵיהּ: לֹא כֵן מָרִי, אֶלָּא אֵין אִשָּׁה נָאָה מִמֶּנָּה בָּעוֹלָם. בָּא לִישָּׂא אוֹתָהּ. אָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָה לִשְׁלוּחֵי הַמֶּלֶךְ, נִשְׁבַּע אֲנִי בְּחַיֵּי הַמֶּלֶךְ, שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם נִכְנָס כָּאן, מִפְּנֵי שֶׁבִּזִּיתֶם אוֹתָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. בָּא הַשּׁוֹשְׁבִין לִיכָּנֵס, אָמַר לוֹ: אַף אַתָּה לֹא תִּכָּנֵס. אָמַר לוֹ הַשּׁוֹשְׁבִין, אֲנִי לֹא רְאִיתִיהָ וְאָמַרְתִּי לַמֶּלֶךְ שֶׁאֵין נָאָה הֵימֶנָּה בָּעוֹלָם, וְהֵם אָמְרוּ אֵין כְּעוּרָה הֵימֶנָּה. וְעַכְשָׁו הַנַּח לִי וְאֶרְאֶה אִם כִּדְבָרִי אִם כְּדִבְרֵיהֶם. כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנִי, הַמְּרַגְּלִים הוֹצִיאוּ דִּבָּה עַל הָאָרֶץ, וְאָמְרוּ, אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ (במדבר י״ג:ל״ב). אֲבָל אֲנִי לֹא רָאִיתִי אוֹתָהּ וְשִׁבַּחְתִּיהָ לִפְנֵי בָּנֶיךָ וְאָמַרְתִּי, כִּי י״י אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה. וְעַכְשָׁו אֶרְאֶה אוֹתָהּ אִם כִּדְבָרִי אִם כְּדִבְרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְגוֹ׳. אָמַר לֵיהּ: כִּי לֹא תַּעֲבֹר. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, אִם כֵּן הַכֹּל שָׁוִין לְפָנֶיךָ, תָּם וְרָשָׁע אַתָּה מְכַלֶּה.
[ב] דָּבָר אַחֵר: וָאֶתְחַנָּן אֶל י״י – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְגוֹ׳ (קהלת ט׳:י״א). לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ, זֶה עֲשָׂהאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָאִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה (שמואל ב ב׳:י״ח), שֶׁהָיָה רָץ אַחֲרֵי אַבְנֵר. אָמַר לוֹ אַבְנֵר, סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי (שם פסוק כב). וְהָיָה בָּטוּחַ שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ, שֶׁהָיָה קַל בְּרַגְלָיו. מַה כְּתִיב: וַיְמָאֵן לָסוּר וַיַּכֵּהוּ בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל הַחֹמֶשׁ (שם פסוק כג). וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה, זֶה אַבְנֵר. כְּשֶׁהָלַךְ אֵצֶל דָּוִד מַה כְּתִיב: וְיַטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי וְיַכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ (שם ג׳:כ״ז). וְהֵיכָן הָיְתָה גְּבוּרָתוֹ. הֱוֵי, לֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה. וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם, זֶה שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיֶחְכַּם מִכָּל הָאָדָם (מלכים א ה׳:י״א). וְהוֹרִידוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכִּסְּאוֹ, וְהָיָה הַמַּלְאָךְ מְזַמֵּן וּמֵבִיא לוֹ כִּכַּר לֶחֶם וּקְעָרָה שֶׁל גְּרִיסִין בְּכָל יוֹם. הֱוֵי, לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם. וְלֹא לַנְּבוֹנִים עֹשֶׁר, זֶה אִיּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי כִּי יַד אֱלוֹהַּ נָגְעָה בִּי (איוב י״ט:כ״א). וְלֹא לַיּוֹדְעִים חֵן, זֶה יְהוֹשֻׁעַ. שְׁנֵי דְּבָרִים אָמַר בִּפְנֵי רַבּוֹ, וְאֵלּוּ הֵן וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה וְגוֹ׳ (במדבר י״א:כ״ח). אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, וּמִי יִתֵּן כָּל עַם י״י נְבִיאִים (שם פסוק כט). וְאֶחָד בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה (שמות ל״ב:י״ז). אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, יְהוֹשֻׁעַ, עָלֶיךָ נִשְׁעָנִים וּבְטוּחִים שֶׁתַּנְחִיל אֶת הָאָרֶץ, וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ לְהַפְרִישׁ בֵּין קוֹל לְקוֹל. אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְגוֹ׳ (שם פסוק יח). הֱוֵי, וְלֹא לַיּוֹדְעִים חֵן. דָּבָר אַחֵר: לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁהָיָה מְקַפֵּץ כָּאֲרִי בְּמַתַּן תּוֹרָה. מַה כְּתִיב שָׁם, וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים (שם י״ט:ג׳), וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם (שם פסוק כה). וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁהָיָה מְנַגֵּחַ בַּמַּלְאָכִים לְמַעְלָה. וּכְשֶׁרָאָה עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִתְיָרֵא. לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: עִיר גִּבּוֹרִים עָלָה חָכָם (משלי כ״א:כ״ב). וְאוֹמֵר: לֶחֶם לֹא אָכַל (שמות ל״ד:כ״ח). וְלֹא לַנְּבוֹנִים עֹשֶׁר, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ יֵלֵךְ נָא י״י בְּקִרְבֵּנוּ (שם ל״ד:ט׳). רַב הוּנָא שָׁאַל לִשְׁמוּאֵל, מַאי דִּכְתִיב: עֵת וּפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם (קהלת ט׳:י״א). אָמַר לוֹ: עָתִיד הוּא שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם וְיֵעָנֶה. אָמַר, מֹשֶׁה אָחַז אֶת הַתְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶתְחַנָּן אֶל י״י וְגוֹ׳.
[ג] דָּבָר אַחֵר: וָאֶתְחַנָּן אֶל י״י – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ (מלכים א ח׳:כ״ח). הֲרֵי בְּהַרְבֵּה שֵׁמוֹת נִקְרֵאת הַתְּפִלָּה, אֵלּוּ הֵן. תְּפִלָּה, תְּחִנָּה, צְעָקָה, זְעָקָה, שַׁוְעָה, רְנָנָה, פְּגִיעָה, נְפִילָה, עֲמִידָה. וְלָמָּה לֹא נִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּאַחַת מֵהֶן אֶלָּא בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶתְחַנָּן. אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁעָמַד מֹשֶׁה וְאָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבוֹדֶךָ (שמות ל״ג:י״ח), אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹדִיעֵנִי נָא בְּאֵי זוֹ מִדָּה אַתָּה נוֹהֵג עוֹלָמְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹדִיעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶיךָ (שם פסוק יג). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵן, אֲנִי מַרְאֶה לְךָ, אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי וְגוֹ׳ (שם פסוק יט). אָמַר לוֹ: אֵינִי חַיָּב לִבְרִיָּה. כָּל מַה שֶּׁיַּעֲשֶׂה אָדָם מִצְוָה, חִנָּם אֲנִי נוֹתֵן לוֹ. לֹא שֶׁאֲנִי חַיָּב לְכָל בְּרִיָּה כְּלוּם, אֶלָּא חִנָּם אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַחֲנֹתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם (שם). אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, אִם כֵּן עֲשֵׂה עָלַי מִצְוָה וְתֵן לִי חִנָּם. לְפִיכָךְ כְּתִיב: וָאֶתְחַנָּן.
[ד] דָּבָר אַחֵר: וָאֶתְחַנָּן אֶל י״י – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב בִּירוּשָׁלַיִם, בָּכוֹ לֹא תִּבְכֶּה חָנוֹן יָחְנְךָ וְגוֹ׳ (ישעיהו ל׳:י״ט). מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וְעָרָיו נָתַתִּי לָרְאוּבֵנִי וְגוֹ׳. לִמֵּד מֹשֶׁה אֶת בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם הוֹאִיל וְחֹלִי שֶׁלִּי מְסֻכָּן וְעָשָׂה דְּיָיתֵיקֵי וְחִלֵּק כָּל אֲשֶׁר לוֹ, לֹא יֹאמַר הוֹאִיל שֶׁעָשָׂה דְּיָיתֵיקֵי, לֹא יִתְפַּלֵּל עוֹד, אֶלָּא יִתְפַּלֵּל, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵל תְּפִלַּת כָּל בְּרִיָּה, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה עָשָׂה דְּיָיתֵיקֵי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָרָיו נָתַתִּי לָרְאוּבֵנִי וְלַגָּדִי, וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח, וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָד, וַאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר י״י אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ, וְאֶת יְהוֹשֻׁעַ צִוִּיתִי בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר. הֲרֵי דְּיָיתֵיקֵי. שֶׁמָּא תֹּאמַר, עָמַד לוֹ וְלֹא הִתְפַּלֵּל. תַּלְמוּד לוֹמַר: וָאֶתְחַנָּן אֶל י״י.
וָאֶתְחַנָּן אֶל י״י – לָמָּה. כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לָאָרֶץ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שִׁמְעָה אֱלֹהִים רִנָּתִי (תהלים ס״א:ב׳). אַל תִּתְעַלֵּם מִתְּחִנָּתִי. אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ. אָמַר לוֹ: מִקְּצֵה הָאָרֶץ אֵלֶיךָ אֶקְרָא בַּעֲטֹף לִבִּי (שם פסוק ג). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רַב לְךָ אַל תּוֹסֵף (דברים ג׳:כ״ו). אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אַתָּה קְרָאְתַּנִי מֹשֶׁה עַבְדִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא כֵן עַבְדִי מֹשֶׁה (במדבר י״ב:ז׳). אֲנִי עֶבֶד, וְלִוְיָתַן עֶבֶד. וַאֲנִי מִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ, וְהוּא מִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: הִרְבָּה אֵלֶיךָ תַּחֲנוּנִים אִם יְדַבֵּר אֵלֶיךָ רַכּוֹת (איוב מ׳:כ״ז). תְּחִנַּת לִוְיָתָן שָׁמַעְתָּ וְכָרַתָּ עִמּוֹ בְּרִית וְקִיַּמְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲיִכְרֹת בְּרִית עִמָּךְ תִּקָּחֶנּוּ לְעֶבֶד עוֹלָם (שם פסוק כח). וַאֲנִי עַבְדְּךָ, וְאָמַרְתָּ לִי, הִנֵּה אֲנֹכִי כּוֹרֵת בְּרִית וְגוֹ׳ (שמות ל״ד:י׳), וְלֹא קִיַּמְתָּ, אֶלָּא אָמַרְתָּ, וּמוּת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה וְגוֹ׳ (דברים ל״ב:נ׳). וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתֶךָ, וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי וְגוֹ׳ (שמות כ״א:ה׳). וַאֲנִי אָהַבְתִּי אוֹתְךָ וְתוֹרָתְךָ וּבָנֶיךָ, לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי (שם), אֵינִי מְבַקֵּשׁ לָמוּת. וְהִגִּישׁוֹ אֲדוֹנָיו וְגוֹ׳, וַעֲבָדוֹ לְעוֹלָם (שם פסוק ו), וְלֹא קִיַּמְתָּ עִמִּי. וְעַכְשָׁו בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, שִׁמְעָה אֱלֹהִים רִנָּתִי וְאֶל תִּתְעַלֵּם מִתְּחִנָּתִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רַב לְךָ (דברים ג׳:כ״ו), בַּעַל דִּין שֶׁלְּךָ כְּבָר הוֹצִיא עָלֶיךָ גְּזֵרָה שֶׁתָּמוּת, וְכָל הַבְּרִיּוֹת כְּמוֹתְךָ. אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁאָכַל מִן הָאִילָן, גָּזַר מִיתָה לַכֹּל.
[Parashat Vaetchanan]
[Siman 1] (Deut. 3:23:) “I besought the Lord.” This text is related (to Job 9:22), “It is all one; therefore, I say, ‘He destroys the innocent and the wicked.’” Moses said, “Master of the world, everything is equal before you. There is one determination for the righteous and for the wicked.” Similarly also Solomon says (in Eccl. 9:2), “Since everything [happens] to everyone, the same lot [falls] to the righteous and to the wicked, [to the good, to the clean and to the unclean, to the one who sacrifices and to the one who does not sacrifice; as it is with the good, so it is with the sinner; the one who takes an oath is like one who fears an oath].” (Eccl. 9:2:) “To the righteous” refers to Noah.⁠1 R. Phinehas [said] in the name of R. Johanan, [who spoke] in the name of R. Eliezer the son of R. Jose the Galilean, “When Noah came out of the ark, the lion bit him and maimed him so that he became unfit to offer sacrifice; so his son Shem offered sacrifice in his place.” (Eccl. 9:2, cont.:) “And to the wicked” refers to Pharaoh Necho. When he wanted to sit on Solomon's throne [and] did not know its mechanism,⁠2 a lion which was on the throne3 bit him and maimed him. The former died with a limp, and the latter died with a limp. (Eccl. 9:2, cont.:) “To the good” refers to Moses, as stated (in Exod. 2:2), “And when she saw that he was good,” in that he was born circumcised.⁠4 (Eccl. 9:2, cont.:) “To the clean” refers to Aaron, who would cleanse the sins of Israel. (Eccl. 9:2, cont.:) “And to the unclean,” refers to the spies. The one group (i.e., the spies) uttered slander against the land of Israel, while the other (i.e., Moses and Aaron) uttered praise for the land of Israel; [still] the former did not enter [the land], nor did the latter enter it. (Eccl. 9:2, cont.:) “To the one who sacrifices” refers to Josiah, as stated (in II Chron. 35:7), “Then Josiah donated to the lay people a flock of lambs and kids, all for Passover sacrifices.” (Eccl. 9:2, cont.:) “And to the one who does not sacrifice” refers to Ahab, who abolished the sacrifices from upon the altar, since this is what is written (in II Chron. 18:2), “where Ahab slaughtered sheep and cattle for him (i.e., for Jehoshaphat).” “For him” he slaughtered, but for sacrifices he did not slaughter. [Nevertheless] the former died by arrows, as written (in II Chron. 35:23), “Then the archers shot King Josiah,”5 and the latter died by arrows, as written (in I Kings 22:34 = II Chron. 18:33), “But a certain man drew his bow at random and struck the king of Israel….” (Eccl. 9:2, cont.:) “As it is for the good refers to David, of whom it is stated (in I Sam. 16:12), “And they sent and they brought him, and he was ruddy with beautiful eyes and a good appearance.” (Eccl. 9:2, cont.:) “So it is with the sinner” refers to Nebuchadnezzar, of whom it is written (in Dan. 4:24), “atone for your sinning through righteousness.” The former built the Temple and reigned forty years. The latter destroyed the Temple and reigned forty years. (Eccl. 9:2, cont.:) “The one who takes an oath (without keeping it)” refers to Zedekiah, of whom it is written (in II Chron. 36:13), “And he also rebelled against Nebuchadnezzar who had made him take an oath by God.” What was his rebellion?⁠6 Zedekiah discovered Nebuchadnezzar as he was eating a live rabbit. Nebuchadnezzar said to Zedekiah, “Swear to me that you will not reveal it.” He swore to him. In the end he was inwardly sorry, and he had his oath absolved. When the other kings heard [what Nebuchadnezzar did], they disparaged him. [Moreover] they were saying against him, “Be aware of who is ruling the earth, one who eats live rabbit!” When Nebuchadnezzar heard [what they were saying], he sent to have the Sanhedrin7 and Zedekiah come to him. He said to them, “Have you seen what Zedekiah has done to me; did he not swear to me?” [Zedekiah] said to him, “I had my oath absolved.” He (Nebuchadnezzar) said to the Sanhedrin, “Can an oath be absolved?” They said to him, “One absolves [an oath, if there is] danger to one's life.” He said to them, “When?” They said to him, “On the same day.” He said to them, “In the presence of him [to whom the oath was sworn] or not in his presence?” They said to him, “In his presence.” He said to them, “And what was the reason you did not say [so] to Zedekiah?” Immediately (in the words of Lam. 2:10), “The elders of the Daughters of Zion sit on the ground in silence.” R. Isaac said, “[This teaches that] they removed the pillows and cushions from beneath them.” (Eccl. 9:2, cont.:) “Like one who fears an oath.” This refers to Samson, [as stated (in Jud. 15:12),] “then Samson said to them, ‘Swear to me that you yourselves will not attack me.’” From here [we know] that he feared an oath. [The former died with his eyes gouged out, and the latter died with his eyes gouged out.] The former died with his eyes gouged out according to what is stated (in II Kings 25:7 = Jer. 39:7 = Jer. 52:11), “then he put out Zedekiah's eyes.” This was one of seven who were like the first Adam [in one feature.⁠8 In the case of] Zedekiah [it was] because of his eyes. So they thrust iron lances9 into his eyes, but his eyes were not put out until they slaughtered his children before his eyes, and then they put out his eyes. It is so stated (II Kings 25:7), “And they slaughtered the children of Zedekiah before his eyes and then he put out Zedekiah's eyes.” Samson also [died with his eyes gouged out, as stated (in Jud. 16:21), “] “So the Philistines seized him and gouged out his eyes.” Another interpretation (of Eccl. 9:2), “Since everything [happens] to everyone.” Moses said in front of the Holy One, blessed be He, “Master of the world, everything is the same for You; You destroy (according to Job 9:22) ‘the innocent and the wicked.’ The spies provoked You with anger by slandering the land, as stated (in Numbers 13:32), ‘And they put out slander against the land,’ while I have served your children forty years in the wilderness. [Yet] the same lot is [in store] for me as for them.” A parable: To what is the matter comparable? To a king who wanted to take a wife. He sent emissaries10 to see whether she was beautiful or not. They went to see her. [Then] they came [back] and said to him, “We have seen her and there is no one more desolate and ugly than she.” When her sponsor heard, he said, “My Lord, there is no one in the world more beautiful than she.” He came to marry her. The father of the young woman said to the king's emissaries, “I swear by the life of the king that not one of you shall come to [the wedding feast], seeing that you humiliated her before the king.” When the sponsor came to enter, he said to him, “You also may not come in.” The sponsor said to him, “I did not see her and [yet] I told the king that there was no one more beautiful than she, while those said, ‘There is no one more ugly than she.’ And now allow me [to enter] and I shall see whether [she is] like my report or like their report.” Similarly Moses said to the Holy One, blessed be He, “My master, the spies uttered slander, [in describing the land (in Numb. 13:32) as] ‘a land that eats up its inhabitants.’ I, however, have not seen it, but I have praised it before Your children (in Deut. 8:7), ‘For the Lord your God is bringing you unto a good land.’ And now I shall see whether [it is] like my report or like their report.” Thus it is stated (in Deut. 3:25), “Please let me cross over and see the good land […].” He said to him (in Deut. 3:27), “For you shall not cross over [this Jordan].” Moshe said to him, “If so, everything is the same for You. You destroy (in accordance with Job 9:22) ‘the innocent and the wicked.’”
[Siman 2] Another interpretation [of] "I pleaded with the Lord" (Deuteronomy 3:23): This is [the meaning of] that which was stated by the verse (Ecclesiastes 9:11), "The race is not won by the swift, [nor the battle by the valiant; nor is bread won by the wise, nor wealth by the intelligent, nor favor by the learned; for the time of mischance comes to all].⁠" "The race is not won by the swift,⁠" that is Asahel, as stated (II Samuel 2:18), "Asahel was swift of foot, like a gazelle in the open field.⁠" He was running after Avner, [and] Avner said to him (II Samuel 2:22), "Turn yourself away from behind me,⁠" but he was confident that he [could] flee (if necessary), as he was swift of foot. What is written? "And he refused to turn away, so Avner struck him in the belly with a backward thrust of his spear.⁠" "Nor the battle by the valiant,⁠" that is Avner. What is written when he went to David? "Yoav took him aside within the gate to talk to him privately; there he struck him in the belly" (II Samuel 3:27). Thus, "nor the battle by the valiant.⁠" "Nor is bread won by the wise,⁠" that is Shlomo, as it is stated (I Kings 5:11), "And he was wiser than all men.⁠" Yet the Holy One, blessed be He, brought him down from his thrown, and had an angel designated to bring him a loaf of bread and a plate of barley every day. Thus, "nor is bread won by the wise. "Nor wealth by the intelligent,⁠" that is Iyov; as it is stated (Job 19:21), " Pity me, pity me, you are my friends; for the hand of God has struck me.⁠" "Nor favor by the learned,⁠" that is Yehoshua. He said two things in front of his master (Moshe) and these were them: "And Yehoshua son of Nun, Moshe's attendant [from his youth, spoke up and said, 'My lord Moshe, restrain them']" (Numbers 11:28). [To this] Moshe said to him (Numbers 11:29), "Would that all the nation of the Lord be prophets!⁠" And the [other time] was with the story of the [golden] calf, as it is stated (Exodus 32:17), "When Yehoshua heard the sound of the people in its boisterousness, he said to Moshe, 'There is a sound of war in the camp.'" [And to this] Moshe said to him, "Yehoshua, they are depending on you and trusting you to acquire the land and [yet] you do not know how to distinguish between one sound and another; 'It is not the sound of the tune of triumph...' (Exodus 32:18).⁠" Thus, "nor favor by the learned.⁠" Another interpretation: "The race is not won by the swift,⁠" that is Moshe, as he leaped like a lion at the giving of the Torah. What is written over there? "And Moshe went up to God" (Exodus 19:3). [But then it is written (Exodus 19:25), "And Moshe went down to the people.⁠" "Nor the battle by the valiant,⁠" that is [also] Moshe. As he gored angels above, but when he saw Og, the king of Bashan, he was frightened. "Nor is bread won by the wise,⁠" that is [also] Moshe. As it is stated (Proverbs 21:22), "One wise man prevailed over a city of warriors.⁠" [Yet] it states (Exodus 34:28), "he did not eat bread.⁠" "Nor wealth by the intelligent,⁠" that is [also] Moshe, as it is stated about him (Exodus 34:9), "If I have found favor in Your eyes, may the Lord go among us.⁠" Rav Huna asked Shemuel, "What is [the meaning of] 'for the time of mischance (fega, which is a word also used for a prayer encounter) comes to all?'" He said to him, "It is in the future that a person will pray and be answered.⁠" He said, "Moshe seized prayer [but was not answered], as stated, 'I pleaded with the Lord....'"
[Siman 3] (Deut. 3:23:) “I besought the Lord.” This text is related (to I Kings 8:30 // II Chron. 6:21), “And may You harken unto the prayer of Your servant and to his supplication.” See, prayer is designated by many names:⁠11 (1) prayer, (2) beseeching, (3) call, (4) cry, (5) outcry, (6) chant, (7) encounter, (8) falling and (9) amidah.⁠12 Why did Moses only pray under the word, "beseeching (rt.: hnn)"? [This is the usage here] where it is stated (in Deut. 3:23), “I besought (rt.: hnn) the Lord.” It is simply that when Moses stood there and said to the Holy One, blessed be He, (in Exod. 33:18), “Please show me Your glory,” he said to Him, “Master of the world, please show me by what principle You run Your world.” It is so stated (in Exod. 33:13), “please show me Your principle.” The Holy One, blessed be He, said to him, “Yes, I will show you; (in Exod. 33:19:) ‘I will make all My goodness pass before you, and I will call….’” [The Holy One, blessed be] He, said to him, “I have no obligation to [any] creature. Anytime a person does a commandment, I give him [reward] as a favor. Not that I have any obligation to any creature, but I do it as a favor.” Thus it is stated (ibid., cont.), “I will be gracious (rt.: hnn) to whom I will be gracious […].” Moses said to him, “If so, do me a kindness, make a commandment for me and grant [the reward] to me as a favor (rt.: hnn).” Ergo (in Deut. 3:23), “I besought [the Lord].”
[Siman 4] Another interpretation (of Deut. 3:23), “I besought [the Lord].” This text is related (to Is. 30:19), “Indeed, O people in Zion, inhabitants of Jerusalem, you shall surely weep no more, He will surely show you compassion (rt.: hnn)]….” What is written above the matter (in Deut. 3:12)? “And its cities I gave to the Reubenites [and to the Gadites].” Moses taught [all] who come into the world that one should not say that, whereas he is dangerously ill, has made a will13 and divided all that he has; he should not say that whereas he has made a will, he will no longer pray. Rather he should pray, because the Holy One, blessed be He, does not disqualify the prayer of [any] creature. See here. Moses made a will, as stated (in Deut. 23:12-21), “and its cities I gave to the Reubenites and to the Gadites [….] Yair ben Manasseh received […]. To Machir I gave Gilead. And to the Reubenites and the Gadites I gave […]. Then I charged you at that time, saying [...]. I also charged Joshua at that time], saying.” Ergo, [Moses made] a will. Lest you say, “He ceased and did not pray,” the text reads (in Deut. 3:23) “I besought the Lord.” (Deut. 3:23:) “I besought the Lord.” For what? That he should enter the land. This text is related (to Ps. 61:2), “Hear my song of prayer, O God”; (Ps. 55:2) “Do not hide yourself from my beseeching.” He said to him, “What do you want.” He said to him (in vs. 3) “From the end of the earth (which can also be read as land), I call unto You when my heart is faint.” The Holy One, blessed be He, said to him (in Deut. 3:26), “Enough from you; do not [ever speak unto Me on this matter] again.” Moses said to him, “Master of the universe, You addressed me as, ‘My servant Moses,’ as stated (in Numb. 12:7), ‘Not so with My servant ('eved) Moses.’ I am a servant ('eved), and Leviathan is a servant ('eved). I act the suppliant before You, and he acts the suppliant before You, as stated (in Job 40:27), ‘Will he make many supplications unto you?’ The supplication of Leviathan You hear; for You have made a covenant with him and sustain him, as stated (in Job 40:28), ‘Will he make a covenant with You for You to take him as Your servant ('eved) forever?’14 Now I am Your servant ('eved), You have said to me (in Exod. 34:10), ‘I hereby make a covenant….’ But You have not carried it out. Instead you have said to me (in Deut. 32:50), ‘And you shall die on the mountain that you [are ascending]….’ And not only that, but you have written in the Torah and said (in Exod. 21:5), ‘But if the slave ('eved) says, “I love [my master],”’ yet I loved You, and Your Torah and Your children, ‘I will not go away a free person,’ I do not wish to die. (Exod. 21:6:) ‘Then his master shall bring him [before God] …, and he shall serve him forever.’ But You have not carried it out with me. So now please, (Ps. 61:2) ‘Hear my song of prayer, O God’; (Ps. 55:2) ‘Do not hide yourself from my beseeching.’” The Holy One, blessed be He, said to him, (Deut. 3:26) “’Enough from you!’ The litigant against you has already made a decision over you that you and all creatures like you are to die. When the first Adam ate from the tree, he caused death for all.”
1. Lev. R. 20:1; Eccl. R. 9:2:1; PRK 26:1; cf. Tanh., Lev. 6:1; above, Lev. 6:1.
2. Gk.: manganon.
3. I Kings 10:19-20 = II Chron. 9:18-19.
4. Sot. 12a; Exod. R. 1:20.
5. Cf. yQid. 1:7 (61a); Ta‘an 23b; MQ 28b; Sanh. 48b.
6. Ned. 65a.
7. Gk.: Synedrion.
8. Cf. Sot. 10a.
9. Gk.: logchai.
10. Shulahin. The word represents the Hebrew concept behind the Greek and Latin words translated “apostles” and denotes people having the ancient equivalent of a power of attorney.
11. Sifre to Deut. 3:23 (26); Deut. R. 2:1.
12. Standing, which is the name given to The Eighteen Blessings (Shemone ‘Esreh) of the daily liturgy.
13. Gk.: diatheke.
14. The standard translation of You here is that it referring to Job and not to God. But the midrash understands it otherwise.

פרשת ואתחנן

[א] ואתחנן אל ה׳ וגו׳ (דברים ג׳:כ״ג). זש״ה אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה (איוב ט׳:כ״ב), אמר משה רבונו של עולם הכל שוין לפניך גזירה אחת לצדיקים ולרשעים, וכן שלמה אמר הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא ולזובח ולאשר איננו זובח כטוב כחוטא הנשבע כאשר שבועה ירא (קהלת ט׳:ב׳), לצדיק זה נח, ר׳ פנחס בשם ר׳ יוחנן בשם ר׳ אלעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי נח עם כשהוא יוצא מן התיבה הכישו הארי ושברו, ולא היה כשר להקריב קרבן, והקריב שם בנו תחתיו. לרשע, זה פרעה נכו, בשעה שביקש לישב על כסא שלמה, לא היה יודע מנגנון שלו, הכישו הארי שבכסא ושברו, זה מת צולע וזה מת צולע. לטוב זה משה, שנאמר ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב׳:ב׳), שנולד מהול. לטהור זה אהרן, שמטהר עוונותיהם של ישראל. לטמא, אלו מרגלים, אלו אמרו גנותה של ארץ ישראל, ואלו אמרו שבחה של ארץ ישראל, אלו לא נכנסו ואלו לא נכנסו. לזובח זה יאשיהו, שנאמר וירם יאשיהו לבני העם צאן כבשים וגו׳ (דברי הימים ב ל״ה:ז׳). ולאשר איננו זובח, זה אחאב, שביטל קרבנות מעל המזבח, והכתיב ויזבח לו אחאב צאן ובקר (שם י״ח:ב׳), לו לזבח, ולא לקרבנות, זה מת בחיצים, דכתיב ויורו (המורים) [היורים] למלך יאשיהו (שם ל״ה:כ״ג), וזה מת בחיצים, דכתיב ואיש (מושך) [משך] בקשת לתומו (מלכים א כ״ב:ל״ד). כטוב, זה דוד, שנאמר עם יפה עינים וטוב רואי (שמואל א ט״ז:י״ב). כחוטא, זה נבוכדנצר, דכתיב חטאך בצדקה פרוק (דניאל ד׳:כ״ד), זה בנה בית המקדש ומלך ארבעים שנה, וזה חרב בית המקדש ומלך ארבעים שנה. נשבע, זה צדקיהו דכתיב בו וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים (דברי הימים ב ל״ו:י״ג), מאי מרדותיה, אשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דקא אכיל ארניבתא חיה, א״ל נבוכדנצר לצדקיהו אישתבע לי דלא מגלית, אישתבע ליה, לסוף הווה מצטער בגופיה, איתשיל אשבועתיה, והגיד לה׳ מלכים שהמשילו נבוכדנצר עליהם, שמעו מלכי אחריני והוו מבזו ליה, והוו אמרין ליה זהו מושל ארץ שאוכל ארנבת חיה, שמע נבוכדנצר ושלח לאיתויי הסנהדרין וצדקיהו, אמר להו חזיתון מה עביד בי צדקיהו, אמר להו אישתילית אשבועתי, אמר לסנהדרין מי משתלין אשבועתא, אמרו ליה משתלין לסכנת נפשות, אמר להו אימת, אמרו לו בו ביום, בפניו או שלא בפניו, אמרו לו בפניו, ומאי טעמא לא אמריתון לצדקיהו, מיד ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון (איכה ב׳:י׳), אמר ר׳ יצחק ששמטו כרים וכסתות מתחתיהן. כאשר שבועה ירא, זה שמשון, (שאמר) [ויאמר] להם [שמשון] השבעו לי פן תפגעון בי אתם (שופטים ט״ו:י״ב), מכאן שהיה שבועה ירא, זה מת בניקור עינים וזה מת בניקור עינים, [זה מת בניקור עינים], שנא׳ ואת עיני צדקיהו עור (מלכים ב כ״ה:ז׳), זה אחד משבעה שנדמו לאדם הראשון, צדקיהו בעיניו ונעצו בו לולכיות של ברזל ולא נתעוורו עיניו, עד ששחטו בניו לעיניו, שנאמר וישחט מלך בבל וגו׳ (ירמיהו ל״ט:ו׳). ושמשון [מת בניקור עינים שנאמר] ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו (שופטים י״ז:כ״א).
[ב] ד״א הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע, אמר משה [לפני הקב״ה רבון העולמים] הכל שווין לפניך תם ורשע (אתה) [הוא] מכלה (איוב ט׳:כ״ב), מרגלים הכעיסו לפניך בדיבת הארץ, ואני ששימשתי את בניך במדבר ארבעים שנה, מקרה אחד לי ולהם, משל למה הדבר דומה, למלך שביקש לישא אשה, שלח שלוחין לראותה, אם נאה היא ולא לאו, הלכו וראו אותה, באו ואמרו לו ראינו אותה, ואין עזובה וכעורה ממנה, שמע שושבינה ואמר מרי אין נאה הימנה בעולם, בא לישא אותה, אמר אבי הנערה לשלוחי המלך, נשבע אני שאין אחד מכם נכנס, כיון שבזיתם אותה לפני המלך, בא השושבין ליכנס, ואמר ליה אף אתה לא תכנס, אמר ליה השושבין אני לא ראיתיה, ואמרתי למלך שאין נאה הימנה, ואותם אמרו אין כעורה הימנה, ועכשיו אראה אם כדבריי אם כדבריהם, כך אמר משה לפני הקב״ה רבונו של עולם המרגלים דברו לשון הרע, ארץ אוכלת יושביה (במדבר י״ג:ל״ב), אבל אני לא ראיתי אותה ושיבחתי אותה לפני בניך, ואמרתי כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו׳ (דברים ח׳:ז׳), ועכשיו אראה אותה אם כדבריי אם כדבריהם, שנאמר אעברה נא ואראה את הארץ הטובה (שם ג׳:כ״ה), אמר ליה כי לא תעבור (שם שם:כ״ז), אמר ליה אם כן הכל שוין לפניך, תם ורשע הוא מכלה.
[ג] ד״א ואתחנן אל ה׳. זש״ה ושמעת אל (תפלת) [תחנת] עבדך (מלכים ב ח׳:ל׳), הרבה שמות נקראת התפלה, תפלה, תחנה, צעקה, זעקה, שוועה, רננה, פגיעה, נאקה, קריאה, עתירה, עמידה, חילוי, למה לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים, שנאמר ואתחנן אל ה׳, אלא בשעה שעמד משה ואמר לפני הקב״ה הראני נא את כבודך (שמות ל״ג:י״ח), א״ל רבונו של עולם הראיני נא באיזו מדה אתה מנהיג עולמך, א״ל הקב״ה אני אראה לך, ויאמר אני אעביר כל טובי (שם שם:י״ט) א״ל הקב״ה איני חייב לבריה כלום, אלא חנם אני נותן להם, שנאמר וחנותי את אשר אחון (שם שם), [א״ל משה א״כ עשה עמי מצוה ותן לי חנם, לפיכך אמר ואתחנן].
[ד] ד״א ואתחנן. זש״ה כי עם בציון ישב בירושלם [בכה לא תבכה חנון יחנך וגו׳] (ישעיהו ל׳:י״ט), מה כתיב למעלה מן הענין, ועריו נתתי (לבני ראובן לבני גד) [לראובני ולגדי] (דברים ג׳:י״ב), לימד משה את באי עולם, שלא יאמר אדם הואיל וחולה שלו מסוכן, ועשה דייתיקי, וחילק כל אשר לו, לא יאמר הואיל ועשה דייתיקי לא יתפלל עוד, אלא יתפלל, שאין הקב״ה פוסל תפלת (בריא) [כל בריה], שהרי משה עשה דייתיקי, שנאמר ועריו נתתי לראובני ולגדי [וגו׳], יאיר בן מנשה וגו׳ (שם יד), ולמכיר נתתי את הגלעד (שם טו), ולראובני ולגדי נתתי [וגו׳] (שם טז), (ואצוה) [ואצו] אתכם בעת ההיא לאמר [וגו׳] (שם יח), ואת יהושע צויתי [בעת ההיא] לאמר וגו׳ (שם שם:כ״א), [הרי דייתיקי, שמא תאמר עמד לו ולא התפלל, תלמוד לומר ואתחנן אל ה׳].
[ה] ואתחנן אל ה׳. למה כדי שיכנס לארץ, זש״ה שמעה אלהים (צדק) [רנתי] וגו׳ (תהלים ס״א:ב׳), אמר ליה מה אתה מבקש, אמר ליה מקצה הארץ אליך אקרא בעטוף לבי (שם שם:ג׳), א״ל הקב״ה רב לך אל תוסף (דברים ג׳:כ״ז), [א״ל משה] רבונו של עולם אתה קראתני משה עבדי, לא כן עבדי משה (במדבר י״ב:ז׳), אני עבד ולויתן עבד, אני מתחנן לפניך, והוא מתחנן לפניך, שנאמר הירבה אליך תחנונים (איוב מ׳:כ״ז), תחינת לויתן שמעת וכרת עמו ברית וקיימתו, שנאמר היכרות ברית עמך תקחנו לעבד עולם (שם שם:כ״ח), ואני עבדך ואמרת לי, הנה אנכי כורת ברית (שמות ל״ד:י׳), ולא קיימתה, אלא אמרת לי, ומות בהר וגו׳ (דברים ל״ב:נ׳), ולא עוד אלא כתבת בתורה ואמרת, ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני וגו׳ (שמות כ״א:ה׳), ואני אהבתי אותך ותורתך ובניך, לא אצא חפשי (שם), איני מבקש למות, והגישו אדוניו אל האלהים ועבדו לעולם (שם שם:ו׳), ולא קיימת עמי, ועכשיו בבקשה שמעה אלהים רנתי (תהלים ס״א:ב׳), ואל תתעלם מתחנתי (שם נ״ה:ב׳), א״ל הקב״ה אי אפשר, רב לך (דברים ג׳:כ״ו), בעל דין שלך כבר הוציא עליך גזירה שתמות וכל הבריות כמותך.
אדם הראשון שאכל מן האילן גרם מיתה לכל, ד״א ויאמר ה׳ רב לך בעל דין שלך כבר הקדימך, שכבר אמר איוב מי יתן שומע לי [הן תוי שדי יענני וספר כתב איש ריבי] (איוב לא לה, ואיזה [ספר], זה ספר תולדות אדם (בראשית ה׳:א׳), ומה אמר איוב, קטון וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו (איוב ג׳:י״ט), הוי רב לך אל תוסף דבר.
[Parashat Vaetchanan]
[1] (Deut. 3:23:) I BESOUGHT THE LORD…. This text is related (to Job 9:22): IT IS ALL ONE; THEREFORE, I SAY: HE DESTROYS THE INNOCENT AND THE WICKED. Moses said: Sovereign of the World, everything is equal before you.⁠1 There is one determination for the righteous and for the wicked. Similarly also Solomon says (in Eccl. 9:2): SINCE EVERYTHING <HAPPENS> TO EVERYONE, THE SAME LOT <FALLS> TO THE RIGHTEOUS AND TO THE WICKED, TO THE GOOD, TO THE CLEAN AND TO THE UNCLEAN, TO THE ONE WHO SACRIFICES AND TO THE ONE WHO DOES NOT SACRIFICE. AS IT IS WITH THE GOOD, SO IT IS THE SINNER; THE ONE WHO TAKES AN OATH IS LIKE ONE WHO FEARS AN OATH. (Eccl. 9:2:) TO THE RIGHTEOUS refers to Noah.⁠2 R. Pinhas <said> in the name of R. Johanan, <who spoke> in the name of R. Eleazar the son of R. Jose the Galilean: When Noah came out of the ark, the lion bit him and maimed him so that he became unfit to offer sacrifice; so his son Shem offered sacrifice in his place.⁠3 (Eccl. 9:2, cont.:) AND TO THE WICKED refers to Pharaoh Necho. When he wanted to sit on Solomon's throne <and> did not know its mechanism,⁠4 a lion which was on the throne5 bit him and maimed him. The former died with a limp, and the latter died with a limp. (Eccl. 9:2, cont.:) TO THE GOOD refers to Moses, as stated (in Exod. 2:2): AND WHEN SHE SAW THAT HE WAS GOOD, in that he was born circumcised.⁠6 (Eccl. 9:2, cont.:) TO THE CLEAN refers to Aaron, who would cleanse the sins of Israel. (Eccl. 9:2, cont.:) AND TO THE UNCLEAN refers to the spies. The one group (i.e., the spies) uttered slander against the land of Israel, while the other (i.e., Moses and Aaron) uttered praise for the land of Israel; <still> the former did not enter <the land>, nor did the latter enter it. (Eccl. 9:2, cont.:) TO THE ONE WHO SACRIFICES refers to Josiah, as stated (in II Chron. 35:7): THEN JOSIAH DONATED TO THE LAY PEOPLE A FLOCK OF LAMBS <AND KIDS, ALL FOR PASSOVER SACRIFICES>. (Eccl. 9:2, cont.:) AND TO THE ONE WHO DOES NOT SACRIFICE refers to Ahab, who abolished the sacrifices from upon the altar, since this is what is written (in II Chron. 18:2): WHERE AHAB SLAUGHTERED SHEEP AND CATTLE FOR HIM <IN ABUNDANCE>, (ibid.:) FOR HIM (i.e., for Jehoshaphat) as a feast and not for sacrificial offerings. <Nevertheless> the former died by arrows, as written (in II Chron. 35:23): THEN THE ARCHERS SHOT KING JOSIAH,⁠7 and the latter died by arrows, as written (in I Kings 22:34 = II Chron. 18:33): BUT A CERTAIN MAN DREW HIS BOW AT RANDOM <AND STRUCK THE KING OF ISRAEL>. (Eccl. 9:2, cont.:) AS IT IS FOR THE GOOD refers to David, of whom it is stated (in I Sam. 16:12): WITH BEAUTIFUL EYES AND A GOOD APPEARANCE. (Eccl. 9:2, cont.:) SO IT IS THE SINNER refers to Nebuchadnezzar, of whom it is written (in Dan. 4:24 [27]): ATONE FOR YOUR SINNING THROUGH RIGHTEOUSNESS. The former built the Temple and reigned forty years. The latter destroyed the Temple and reigned forty years. (Eccl. 9:2, cont.:) THE ONE WHO TAKES AN OATH (without keeping it) refers to Zedekiah, of whom it is written (in II Chron. 36:13): AND HE ALSO REBELLED AGAINST NEBUCHADNEZZAR WHO HAD MADE HIM TAKE AN OATH BY GOD. What was his rebellion?⁠8 Zedekiah discovered Nebuchadnezzar as he was actually eating a live rabbit. Nebuchadnezzar said to Zedekiah: Swear to me that you will not reveal it. He swore to him. In the end he was inwardly sorry. He had his oath absolved and told the five kings who had allowed Nebuchadnezzar to rule over them. When the other kings heard <what he did>, they despised him. Moreover they were saying against him: Should this man be ruling the earth, when he eats live rabbit! When Nebuchadnezzar heard <what they were saying>, he sent to have the Sanhedrin9 and Zedekiah come to him. He said to them: Have you seen what Zedekiah has done to me? <Zedekiah> said to them: I had my oath absolved. He (Nebuchadnezzar) said to the Sanhedrin: Who absolved the oath? They said to him: One absolves <an oath, if there is> danger to one's life. He said to them: When? They said to him: On the same day. <He said to them:> in the presence of him <to whom the oath was sworn> or not in his presence? They said to him: In his presence. <He replied:> But what was the reason for not saying so to Zedekiah? Immediately (in the words of Lam. 2:10): THE ELDERS OF THE DAUGHTERS OF ZION SIT ON THE GROUND AND SILENCE. R. Isaac said: <This teaches that> they removed the pillows and cushions from beneath them. (Eccl. 9:2, cont.:) LIKE ONE WHO FEARS AN OATH. This refers to Samson, {since it says (in Jud. 15:12):} [THEN SAMSON SAID] TO THEM. SWEAR TO ME THAT YOU YOURSELVES WILL NOT ATTACK ME. From here <we know> that he feared an oath. The former died with his eyes gouged out, and the latter died with his eyes gouged out. [The latter died with his eyes gouged out] according to what is stated (in II Kings 25:7 = Jer. 39:7 = Jer. 52:11): THEN HE PUT OUT ZEDEKIAH'S EYES. This was one of seven who were like the first Adam <in one feature>.⁠10 <In the case of> Zedekiah <it was> because of his eyes. So for they thrust iron lances11 into his eyes, but his eyes were not put out until they slaughtered his children before his eyes. It is so stated (in Jer. 39:6 = Jer. 52:10 // II Kings 25:7): AND THE KING OF BABYLON SLAUGHTERED <THE CHILDREN OF ZEDEKIAH BEFORE HIS EYES (AT RIBLAH)>. Samson also [died with his eyes gouged out, as stated (in Jud. 16:21):] SO THE PHILISTINES SEIZED HIM AND GOUGED OUT HIS EYES.
[2] Another interpretation (of Eccl. 9:2): SINCE EVERYTHING <HAPPENS> TO EVERYONE, THE SAME LOT <FALLS> TO THE RIGHTEOUS AND TO THE WICKED. Moses said [to the Holy One: Sovereign of the Universe,] everything is the same for you; (according to Job 9:22) {YOU DESTROY} [HE DESTROYS] THE INNOCENT AND THE WICKED. The spies provoked you with anger by slandering the land, while I have served your children forty years in the wilderness. Is the same lot [in store] for me as for them? A parable: To what is the matter comparable? To a king who wanted to take a wife. He sent emissaries12 to see whether she was beautiful or not. They went to see her. <Then> they came <back> and said to him: We have seen her and there is no one more desolate and ugly than she. When her sponsor heard, he said: My Lord, there is no one in the world more beautiful than she. He came to take her. The father of the young woman said to the king's emissaries: I swear that none of you shall come to <the wedding feast>, seeing that you humiliated her before the king. When the sponsor came to enter, he said to him: You also may not come in. The sponsor said to him: Did I not see her and tell the king that there was no one more beautiful than she, while those said: There is no one more ugly than she? And now I shall see whether <she is> like my report or like their report. Similarly Moses said to the Holy One: Sovereign of the World, the spies uttered slander, <in describing the land (in Numb. 13:32) as> A LAND THAT EATS UP ITS INHABITANTS. I, however, have not seen it, but I have praised it before your children (in Deut. 8:7): FOR THE LORD YOUR GOD IS BRINGING YOU UNTO A GOOD LAND…. And now I shall see whether <it is> like my report or like their report. Thus it is stated (in Deut. 3:25): PLEASE LET ME CROSS OVER AND SEE THE GOOD LAND. He said to him (in Deut. 3:27): <GO UP TO THE TOP OF PISGAH …,> FOR YOU SHALL NOT CROSS OVER <THIS JORDAN>. He said to him: If so, everything is the same for you. (In accordance with Job 9:22) HE DESTROYS THE INNOCENT AND THE WICKED.
[3] (Deut. 3:23:) I BESOUGHT THE LORD. This text is related (to I Kings 8:30 // II Chron. 6:21): AND YOU SHALL HARKEN UNTO THE {PRAYER} [SUPPLICATION] OF YOUR SERVANT. Prayer is designated by many names.⁠13 (1) Prayer, (2) beseeching, (3) call, (4) cry, (5) outcry, (6) chant, (7) supplication, (8) wailing, (9) calling, (10) plea, (11) Amidah,⁠14 (12) entreaty. Why did Moses only pray under the word, "beseeching (rt.: HNN)"? <This is the usage here> where it is stated (in Deut. 3:23): I BESOUGHT (rt.: HNN) THE LORD. It is simply that when Moses stood there and said to the Holy One (in Exod. 33:18): PLEASE SHOW ME YOUR GLORY, he said to him: Sovereign of the World, please show me by what principle you run your world. The Holy One said to him: I will show you. (Exod. 33:19:) AND HE SAID: I WILL MAKE ALL MY GOODNESS PASS [BEFORE YOU]. The Holy One said to him: I have no obligation to <any> creature, but I am giving you <this> as a favor (rt.: HNN). Thus it is stated (ibid., cont.:) I WILL BE GRACIOUS (rt.: HNN) TO WHOM I WILL BE GRACIOUS. [Moses said to him: If so, do me a kindness, and grant it to me as a favor (rt.: HNN). Ergo (in Deut. 3:23): I BESOUGHT THE LORD.]
[4] Another interpretation (of Deut. 3:23): I BESOUGHT <THE LORD>. This text is related (to Is. 30:19): INDEED, O PEOPLE IN ZION, INHABITANTS OF JERUSALEM, [YOU SHALL SURELY WEEP NO MORE. <HE WILL SURELY SHOW YOU COMPASSION (rt.: HNN)>…. ] What is written above on the matter (in Deut. 3:12)?⁠15 <…> AND ITS CITIES I GAVE {TO THE CHILDREN OF REUBEN AND TO THE CHILDREN OF GAD} [TO THE REUBENITES AND TO THE GADITES]. Moses taught <all> who come into the world that one should not say that, whereas he is dangerously ill, has made a will,⁠16 and divided all that he has. He should not say that, whereas he has made a will, he will no longer pray. Rather he should pray, because the Holy One does not disqualify the prayer of [any] creature. See here. Moses made a will, as stated (in Deut. 23:12): < … > AND ITS CITIES I GAVE TO THE REUBENITES AND TO THE GADITES [….: (vs. 14:) JAIR BEN MANASSEH <RECEIVED>…. (vs. 15:)TO MACHIR I GAVE GILEAD. (vs. 16:) AND TO THE REUBENITES AND THE GADITES I GAVE [….: (vs. 18:) THEN I CHARGED YOU AT THAT TIME, SAYING [….] (vs. 21:) I ALSO CHARGED JOSHUA [AT THAT TIME], SAYING: [Ergo, <Moses made> a will. Lest you say: He ceased and did not pray, the text reads (in vs. 23) I BESOUGHT THE LORD.]
[5] (Deut. 3:23:) I BESOUGHT THE LORD. For what? That he should enter the land. This text is related (to Ps. 61:2 [1]): HEAR {A JUST CAUSE}[MY SONG OF PRAYER],⁠17 O GOD. He said to him: What do you want. He said to him (in vs. 3) FROM THE END OF THE EARTH I CALL UNTO YOU WHEN MY HEART IS FAINT. <LEAD ME TO A ROCK THAT IS HIGHER THAN I.> The Holy One said to him (in Deut. 3:26): ENOUGH FROM YOU! DO NOT <EVER SPEAK UNTO ME ON THIS MATTER> AGAIN. [Moses said to him:] Sovereign of the World, you addressed me as MY SERVANT MOSES (in Numb. 12:7): NOT SO WITH MY SERVANT ('eved) MOSES. I am a servant ('eved), and Leviathan is a servant ('eved). I act the suppliant before you, and he acts the suppliant before you, as stated (in Job 40:27 [41:3]): WILL HE MAKE MANY SUPPLICATIONS UNTO YOU? The supplication of Leviathan you hear, for you have made a covenant with him and sustain him, as stated (in Job 40:28 [41:4]): WILL HE MAKE A COVENANT WITH YOU FOR YOU TO TAKE HIM AS YOUR SERVANT ('eved) FOREVER? Now I am your servant ('eved), you have said to me (in Exod. 34:10): I HEREBY MAKE A COVENANT. But you have not carried it out. Instead you have said to me (in Deut. 32:50): AND YOU SHALL DIE ON THE MOUNTAIN <THAT YOU ARE ASCENDING>…. And not only that, but you have written in the Torah and said (in Exod. 21:5–6): BUT IF THE SLAVE ('eved) SAYS: I LOVE MY MASTER, <MY WIFE, AND MY CHILDREN>; I WILL NOT GO AWAY A FREE PERSON. THEN HIS MASTER SHALL BRING HIM BEFORE GOD, AND HE SHALL BRING HIM UNTO THE DOOR OR UNTO THE DOORPOST, WHERE HIS MASTER SHALL PIERCE HIS EAR WITH AN AWL, AND HE SHALL SERVE HIM FOREVER. > Now I love you and I love your children; (in accord with Exod. 21:5) I WILL NOT GO AWAY A FREE PERSON. I do not want to die. (Exod. 21:6:) THEN HIS MASTER SHALL BRING HIM BEFORE GOD …, AND HE SHALL SERVE HIM FOREVER. But you have not carried it out with me. So now please, (Ps. 61:2 [1]:) HEAR MY SONG OF PRAYER, O GOD. (Ps. 55:2 [1]:) DO NOT HIDE YOURSELF FROM MY BESEECHING. The Holy One said to me: Impossible! (Deut. 3:26:) ENOUGH FROM YOU! The litigant against you (Satan) has already made a decision over you that you and all creatures like you are to die.
When the first Adam ate from the tree, he caused death for all. Another interpretation (of Deut. 3:26): SO THE LORD SAID UNTO ME: ENOUGH FROM YOU! The litigant against you has already preceded you, as Job has already stated (in Job 31:35): O THAT SOMEONE WOULD GIVE ME A HEARING! [HERE IS MY SIGNATURE. LET THE ALMIGHTY ANSWER ME, AND LET MY ACCUSER WRITE A TRUE BILL (literally: A BOOK.] Which [BOOK]? (Gen. 5:1:) THIS IS THE BOOK OF THE GENERATIONS OF ADAM. So what did Job say (in Job 3:19)? THE SMALL AND THE GREAT ARE THERE, AND THE SLAVE ('eved) IS FREE FROM HIS MASTERS. Ergo (in Deut. 3:26): ENOUGH FROM YOU! DO NOT <EVER> SPEAK <UNTO ME ON THIS MATTER> AGAIN.
[6] [(Deut. 3:26): ENOUGH FROM YOU! DO NOT <EVER> SPEAK <UNTO ME ON THIS MATTER> AGAIN.] This is related to what Job said (in Job 20:6): EVEN THOUGH ONE'S HEIGHT ASCENDS TO THE HEAVENS, AND HIS HEAD REACHES THE CLOUDS. With reference to what does this scripture speak? It only speaks with reference to the day of death.⁠18 So even though one ascends to the heavens and makes himself wings like a bird, when his time to die arrives, his wings are broken, and he falls before the angel of death like an animal before the butcher. So also has David said (in Ps. 146:4): HIS SPIRIT DEPARTS; HE RETURNS TO THE GROUND; <ON THAT DAY HIS PLANS PERISH>.
(Job 20:6): EVEN THOUGH ONE'S HEIGHT ASCENDS TO THE HEAVENS. This refers to Moses, who ascended to the firmament and whose feet trod on Araphel (the lower sky). Moreover, he was like the ministering angels in that he spoke with him (i.e., with the Holy One) face to face and received the Torah from his hand. When his time to die arrived, he said to him (in Deut. 31:14): BEHOLD THE DAYS ARE DRAWING NEAR FOR YOU TO DIE. <Moses> said to him: Sovereign of the world, is it for nothing that my feet have trodden Araphel? Is it for nothing that I have run before your children like a horse? Is my end the worm and the maggot? R. Abbahu said: To what is the matter comparable? To one of the nobles of the kingdom, who found a certain Hindu sword, which was unmatched [in the world] and who said: This is suitable only for the king. What did he do? He brought it to the king as a gift.⁠19 The king said: Cut off his head with it. So also Moses said to the Holy One: By the word that I <used to> praise20 you, when I said (in Deut. 10:14): BEHOLD (hen), <THE HEAVENS AND THE HEAVENS OF THE HEAVENS, THE EARTH AND ALL THAT IS IN IT> BELONG TO THE LORD YOUR GOD! by that <very> word (i.e., hen) you are decreeing death over me, when you say (in Deut. 31:14): BEHOLD (hen), THE DAYS ARE DRAWING NEAR FOR YOU <TO DIE>.⁠21 He said to him: I have already decreed22 death over the first Adam. He said to him: Sovereign of the World, [the first] Adam deserved to die. You decreed an easy commandment for him, and he transgressed it. But I should not die. He said to him: Consider Abraham, who sanctified my name in the world but <still> died. He said to him: Sovereign of the World, consider <the fact that> out of him there came Ishmael, whose race provoked you to anger, as stated (in Job 12:6) THE TENTS OF ROBBERS PROSPER, AND THOSE WHO PROVOKE GOD HAVE SECURITY, THE ONES WHOM GOD BROUGHT FORTH IN HIS HAND. He said to him: consider Isaac, who stretched out his neck upon the altar. He said to him: Out of him there came Esau the Wicked, who destroyed your sanctuary and burned your temple. He said to him: Consider Jacob, out of whom there came twelve tribes. He said to him Jacob did not ascend into the firmament, his feet did not trod Araphel, he did not receive Torah from your hand, and he did not speak with you face to face. The Holy One said to him (in Deut. 3:26): ENOUGH FROM YOU! DO NOT <EVER> SPEAK <UNTO ME ON THIS MATTER> AGAIN. He said to him: Perhaps <future> generations will say: If he had not found evil things in Moses, he would not have removed him from the world. He said to him: I have already written in my Torah (in Deut. 34:10): NEVER AGAIN DID THERE ARISE IN ISRAEL A PROPHET LIKE MOSES. He said to him: Sovereign of the World, perhaps [the people will say] I did your will in my youth, but I did not do your will in my old age. He said to him: I have already written (in Deut. 32:51): [BECAUSE YOU ACTED FAITHLESSLY WITH ME] <AMONG THE CHILDREN OF ISRAEL AT THE WATERS OF MERIBATH-KADESH IN THE WILDERNESS OF ZIN>, BECAUSE YOU DID NOT SANCTIFY ME <AMONG THE CHILDREN OF ISRAEL>.⁠23 He said to him: If you are willing, let me enter the land [and spend] two or three years [there], and after that let me die. He said to him: It is an irrevocable decision from me. He said to him: If I am not to enter while alive, let me enter after my death. He said to him: Not while you are alive, and not when you are dead. He said to him: Sovereign of the World, why all this anger against me? (According to Deut. 32:51) BECAUSE HE DID NOT SANCTIFY ME. He said to him: With all mortals you are guided two or three times by the principle of mercy, as stated (in Job 33:29): BEHOLD, GOD DOES ALL THESE THINGS TWO OR THREE TIMES TO A MAN; yet in my case, when a single sin is found in me, you do not forgive me. The Holy One said to him: See here, Moses, you have committed six sins, and I have not disclosed one of them. (1) In the first place you said (in Exod. 4:13) PLEASE MAKE SOMEONE ELSE YOUR AGENT. (2, in Exod. 5:23:) FOR EVER SINCE I CAME TO PHARAOH TO SPEAK IN YOUR NAME, [HE HAS DEALT WORSE WITH THIS PEOPLE, AND YOU HAVE STILL NOT DELIVERED YOUR PEOPLE]. (3, In Numb. 16:29:) THE LORD DID NOT SEND ME. (4, In Numb. 16:30:) BUT IF THE LORD CREATES SOMETHING NEW. (5, In Numb. 20:10:) LISTEN, YOU REBELS, <SHALL WE BRING FORTH WATER FOR YOU FROM THIS ROCK>?⁠24 (6, Numb:32:14:) AND NOW YOU BROOD OF SINNERS HAVE ARISEN IN PLACE OF YOUR ANCESTORS. But were Abraham, Isaac, and Jacob sinners, for you to say this to their children? He said to him: I have learned so from you, when you said (in Numb. 17:3 [16:38]): THE CENSERS OF <THESE> WHO HAVE SINNED <AT THE COST OF THEIR LIVES>. He said to him: I said (ibid.): AT THE COST OF THEIR LIVES, and not: "At the cost of their ancestors.⁠" He said to him: Sovereign of the World: I am an individual, while Israel numbers sixty myriads (i.e., 600,000). They have sinned before you a lot of times; and when I sought mercy on their behalf, you forgave them. You took care of sixty myriads because of me, yet you are not taking care of me. He said to him: Moses, a decree over a community is not like a decree over an individual. Furthermore, up to now time was delivered into your hands, but now time is not delivered into your hands. He said to him: Sovereign of the World, rise up from the seat of judgment and sit down upon the seat of mercy for me, so that I do not die. Then my sins shall be forgiven through torments which you have brought on my body. So do not deliver me into the bonds of the angel of death. Moreover, if you do this, I will proclaim your praise to all who come into the world, just as David has said (in Ps. 118:17–18): I SHALL NOT DIE, BUT LIVE AND RECOUNT THE WORKS OF THE LORD. <THE LORD HAS PUNISHED ME SEVERELY, BUT HE DID NOT HAND ME OVER TO DEATH.> He said to him (in vs. 20): THIS IS THE GATE OF THE LORD; [THE RIGHTEOUS SHALL COME THROUGH IT.] From this it follows that for the righteous and for all mortals death has been ordained from time immemorial. When Moses saw that they paid no attention to him, he went to heaven and earth, where he said to them: Seek mercy for me. They said to him: Instead of us seeking mercy for you, we should seek mercy for ourselves, since it is stated (in Is. 51:6): FOR THE HEAVENS SHALL VANISH LIKE SMOKE, AND THE EARTH SHALL WEAR OUT LIKE A GARMENT.⁠25 He went to the sun and the moon. He said to them: Seek mercy for me. They said to him: Instead of us seeking mercy for you, we should seek mercy for ourselves, since it is stated (in Is. 24:23): THEN THE MOON SHALL BE ASHAMED, AND THE SUN SHALL BE ABASHED. He went to the stars and planets. He said to them: Seek mercy for me. They said to him: [Instead of us seeking mercy for you,] we should seek mercy for ourselves, [since it is stated] (in Is. 34:4): ALL THE HOST OF HEAVEN SHALL ROT AWAY [….] He went to the mountains and hills. He said to them: Seek mercy for me. They said to him: We should seek mercy for ourselves, since it is stated (in Is. 54:10): FOR THE MOUNTAINS SHALL MOVE, AND THE HILLS SHALL BE SHAKEN.⁠26 He went to the Great Sea. He said to it: [Seek mercy for me. The sea] said to him: Son of Amram, how is today different from a couple of <other> days? Are you not the son of Amram? <Are you not the one> who came upon me with your rod, smote me, and divided me into twelve parts? For I was unable to stand before you because the Divine Presence was walking at your right hand. It is so stated (in Is. 63:12): WHO HAD <HIS GLORIOUS ARM> WALK AT THE RIGHT HAND OF MOSES, <WHO DIVIDED THE WATERS BEFORE THEM>…. So now what has happened to you? When the sea reminded him what he had done in his youth, he cried out and said (in Job 29:2): O THAT I WERE AS IN THE MONTHS OF OLD, <AS IN THE DAYS WHEN GOD WATCHED OVER ME>! When I stood by you, I was a king in the world; but now I am prostrate, and they pay no attention to me. Immediately he betook himself to the Arch<angel> of the <Divine> Presence and said to him: Seek mercy for me, that I not die. He said to him: My Master, Moses, why is this a problem? This is what I have heard from behind the Curtain:⁠27 that your prayer has not been heard on this matter. Putting his hands on his head, Moses sobbed and wept, as he said: With whom shall I seek mercy for myself? R. Simlay said: At that time the Holy One was full of anger over him, as stated (in Deut. 3:26): BUT THE LORD WAS ANGRY WITH ME, until Moses began by uttering this scripture: (Exod. 34:6:) [THEN THE LORD PASSED BEFORE HIM AND PROCLAIMED:] THE LORD: THE LORD IS A MERCIFUL AND GRACIOUS GOD, <SLOW TO ANGER>…. Immediately the Holy Spirit cooled him off. The Holy One said to Moses: Moses, I have sworn two oaths, one that you should die and one to destroy Israel. To repeal both of them is impossible; so if you want to live, Israel will be destroyed. He said to him: Sovereign of the World, are you coming to me with a plot? You are seizing the rope at both ends. Let Moses and a thousand like him be destroyed, but do not let one person in Israel be destroyed. He said to him: Sovereign of the World, should feet that have climbed up to the firmament, should a face that has greeted the Divine Presence, should hands that have received Torah from your hand lick the dust? Woe28 to all mortals. They will say: If Moses, who ascended on high, became like the ministering angels, spoke with him face to face, and received Torah from his hand, had no reply for responding to the Holy One, how much the worse it will be for <mere> flesh and blood, who comes with no Torah and with no commandments? The Holy One said to Moses: Why all this sorrow over which you are sorrowing? He said: Sovereign of the World, I am afraid of the bonds of the angel of death. He said to him: I am not delivering you into his hands. He said to him: Sovereign of the World, my mother [Jochebed], who was put to shame (literally: whose teeth were blunted) during her lifetime by two of her sons, will be put to shame by my death. He said to him: This has come to mind, but this is the way of the world: every generation with its expositors, every generation with its administrators,⁠29 every generation with its leaders. Up to now it has been your lot to serve <me>, [but now the lot of your disciple Joshua has arrived for him to serve <me>]. He said to him: Sovereign of the World, if I am dying because of Joshua, let me go and become his disciple! He said to him: If you want to do that, go and do it. Moses arose and went early to Joshua's door.⁠30 Now Joshua was seated expounding <Torah>, so Moses stopped to bend his proud stature and put his hand on his mouth. But Joshua's eyes were hidden, and he did not see him, so that he (Moses) would be sorrowful and resign himself [to death]. When Israel came to Moses' door, they found him at the door of Joshua with Joshua sitting and Moses standing. They said to Joshua: What has come over you that Moses our Master stands, while you sit? When he raised his eyes and saw him, he immediately rent his clothes. Then sobbing and weeping, he said: O my Master, my Master! My Father, my Father and Lord! Israel said to Moses: Moses our Master, teach us Torah. He said to them: I have no authority. They said to him: We are not leaving you. A heavenly voice (bat qol) came forth and said to them: Learn from Joshua. They took upon themselves to sit and learn from the mouth of Joshua. Joshua sat at the head with Moses to his right and with Eleazar and Ithamar to his left. So he sat and expounded in the presence of Moses. R. Samuel bar Nahmani said: R. Johanan said: When Joshua opened by saying: Blessed be the one who has chosen the righteous and their Mishnaic teaching, they took the traditions of wisdom from Moses and gave them to Joshua. Now Moses did not know what Joshua was expounding. After Israel arose <from the session>, they said to Moses: Close off the Torah for us. He said to them: I do not know what to answer you. So Moses our Master was stumbling and falling. It was at that time that he said: Sovereign of the World, up to now I wanted to live, but now here is my soul given over to you.. Then when he had resigned his soul to death, the Holy One opened by saying (in Ps. 94:16): WHO WILL STAND FOR ME AGAINST EVILDOERS? Who will stand for Israel in the time of my wrath? Who will stand in the battle of my children? And who will stand and seek mercy for them, when they sin before me? At that time Metatron31 came and fell on his face. He said to him: Sovereign of the World, <as> in Moses' life he belonged to you, so in his death he belongs to you. The Holy One said to him: Let me give you a parable. To what is the matter comparable? To a king who had a son. Now on each and every day his father was angry with him and sought to kill him, because he did not maintain respect for his father; but his mother rescued him from his hand. One day his mother died and the king wept. Her servants said to him: Our Lord King, why are you weeping? He said to them: It is not over my wife alone that I am weeping, but for my son; for many times when I was angry with him and wanted to kill him, she rescued him from my hand. So also did the Holy One say to Metatron: It is not over Moses alone that I am weeping, but over him and over Israel, for look at how many times that they angered me, and I was angry with them; but he stood in the breach before me [to turn back my anger from destroying them]. They came and said to Moses: The hour has arrived for you to depart from the world. He said to them: Wait for me until I bless Israel, for they have not found contentment from me all my days, because of the rebukes and warnings with which I rebuked them. He began to bless each tribe separately. When he saw that the time was growing short, he included all of them in a single blessing. They came and said: The hour has arrived for your soul to depart from the world. He said to Israel: I have caused you a lot of grief over the Torah and over the commandments, but now forgive me. They said to him: Our Lord Master, you are forgiven. Israel also arose before him and said to him: O Moses our Master, we have angered you a lot and increased the burden upon you. Forgive us. He said to them: You are forgiven. They came and said to him: The moment has arrived for you to depart from the world. He said: Blessed be the name of the one who lives and abides forever. He said to Israel: If you please, when you enter the land, remember me and my bones. They said: Woe (oy) to the son of Amram, who ran before us like a horse but whose bones have fallen in the wilderness. They came and said to him: The half moment has arrived. He took his two arms and placed them on his heart. Then he said to Israel: See the final end of flesh and blood. My two hands with which I received the Torah from the mouth of the Almighty shall fall in the grave. At that moment his breath departed with a kiss (from the Holy One),⁠32 as stated (in Deut. 34:5): THEN MOSES THE SERVANT OF THE LORD DIED THERE <IN THE LAND OF MOAB AT THE COMMAND OF THE LORD (literally: ON THE MOUTH OF THE LORD)>.⁠33 Now <the ones who> took care of his burial were neither Israel nor any of the angels but the Holy One <himself>, as stated (in vs. 6): THEN HE (THE HOLY ONE) BURIED HIM (MOSES) IN THE VALLEY <IN THE LAND OF MOAB>…. And for what reason was he buried outside the land? So that those who die when outside the land might live again through his merit,⁠34 as stated (in Deut. 33:21): HE HAS CHOSEN THE BEST FOR HIMSELF, <FOR THERE IS AN HONORED LAWGIVER'S PORTION, WHERE HE CAME AT THE HEAD OF THE PEOPLE. HE CARRIED OUT THE LORD's RIGHTEOUSNESS AND HIS ORDINANCES FOR ISRAEL>. But when did Moses our Master die? On the seventh of Adar,⁠35 as stated (in Deut. 34:5): THEN MOSES THE SERVANT OF THE LORD DIED THERE <IN THE LAND OF MOAB>…. It is also written (in vs. 8): AND THE CHILDREN OF ISRAEL MOURNED MOSES ON THE PLAINS OF MOAB FOR THIRTY DAYS. And it is written (in Josh. 1:1–2): AND IT CAME TO PASS AFTER THE DEATH OF MOSES, THE SERVANT OF THE LORD, <THE LORD SPOKE UNTO JOSHUA BEN NUN, MOSES' ATTENDANT, SAYING>: MOSES MY SERVANT IS DEAD. (Josh. 4:19:) NOW THE PEOPLE CAME UP FROM THE JORDAN ON THE TENTH DAY OF {THIS} [THE FIRST] MONTH (i.e., Nisan). Reckon back from those thirty-three days. Ergo, he died on the seventh of Adar. And where is it shown that he was born on the seventh of Adar? Where it is stated (in Deut. 31:2): HE SAID TO THEM: I AM ONE HUNDRED TWENTY YEARS OLD TODAY.⁠36 What is the significance of TODAY? <It is there> to teach you that the Holy One fulfills the years for the righteous from day to day and from month to month, as stated (in Exod. 23:26): I WILL FULFILL THE NUMBER OF YOUR DAYS.
The End of Parashah Wa'ethannan
Appendix to Vaetchanan
[1] (Job 20:6:) EVEN THOUGH ONE'S HEIGHT ASCENDS TO THE HEAVENS. This refers to Moses, when he ascended unto the firmament and drew near unto the Araphel (the lower sky). Moreover, he was like the ministering angels in that he spoke with him (i.e., with the Holy One) face to face and received the Torah from the hand of the Holy One. But when he besought him that he not die, the Holy One said to him: (in Deut. 3:26): DO NOT <EVER> SPEAK <UNTO ME ON THIS MATTER> AGAIN. Why was the Holy One angry with Moses? Because he had rebuked Israel. A parable: To what is the matter comparable? To a king who had a son. He handed him over to a paidagogos.⁠37 <When> the paidagogos became angry with him and reprimanded him, the king heard <about the reprimand> and said: By the life of my kingdom, you are not entering my palace.⁠38 Similarly when Moses said to Israel (in Numb. 20:10): LISTEN, YOU REBELS, the Holy One said to him (in Numb. 20:12): THEREFORE YOU SHALL NOT LEAD THIS CONGREGATION <INTO THE LAND THAT I HAVE GIVEN THEM>.
(Deut. 3:24:) YOU HAVE <ONLY> BEGUN <TO SHOW YOUR SERVANT YOUR GREATNESS AND YOUR MIGHT…. > He said to him: You are the one who opened a door for me to pray to you.⁠39 When? When they did that deed.⁠40 The Holy One said to him (in Deut. 9:14): LET ME ALONE, AND I WILL DESTROY THEM AND BLOT OUT THEIR NAME FROM UNDER THE HEAVENS. Moses said: Who would seize hold of the Holy One? One only seeks to pray for one's children. What is written there (in Exod. 32:11)? AND MOSES IMPLORED THE LORD HIS GOD. Moses said: Once I prayed for the community and was answered, but the community prayed for me and was not answered. Why? Because you have issued a decree over me <for calling them rebels>! But you were the one who began by calling them <rebels> (in Numb. 17:25 [10]): <PUT BACK AARON'S ROD … > TO BE KEPT AS A SIGN FOR THE CHILDREN OF REBELLION. Then because I called them <rebels> (in Numb. 20:10): LISTEN, YOU REBELS, you said (in 20:12): THEREFORE YOU SHALL NOT LEAD THIS CONGREGATION <INTO THE LAND THAT I HAVE GIVEN THEM>.
(Deut. 3:26:) BUT THE LORD WAS WRATHFUL WITH ME. What is the meaning of WAS WRATHFUL (rt.: 'BR)? R. Judah and R. Nehemiah disagreed. One said: He was full of wrath (rt.: 'BR), while the other said: He made him like a pregnant (rt.: 'RB) woman who cannot sit because of her fetus. The Holy One said to Moses: You are an example41 for judges, and they pervert justice. Therefore (in Deut. 3:26): ENOUGH FROM YOU! You have a lot <of merit stored> with me for the world to come, where I am repaying you. It is also stated about this (in Ps. 31:20 [19]): HOW ABUNDANT IS THE GOOD WHICH YOU HAVE LAID UP FOR THOSE WHO FEAR YOU.
[2] (Deut. 4:25:) WHEN YOU HAVE BEGOTTEN CHILDREN AND CHILDREN'S CHILDREN. This text is related (to Is. 46:10): DECLARING THE END FROM THE BEGINNING. When Moses arrived at passing from the world, the Holy One declared to him what Israel was going to do after the death of Joshua. Thus it is stated (in Deut. 31:16): THE LORD SAID UNTO MOSES: BEHOLD, YOU ARE SOON TO SLEEP WITH YOUR ANCESTORS. THEN THIS PEOPLE WILL ARISE AND GO WHORING AFTER THE ALIEN GODS OF THE LAND. For that reason Moses warned them (in Deut. 31:29): FOR I KNOW THAT AFTER MY DEATH YOU WILL SURELY ACT CORRUPTLY. But they said to him: We will not do this thing. He said to them: You are going to beget CHILDREN AND CHILDREN'S CHILDREN and forget the name of the Holy One, as stated (in Deut. 4:26; 30:19): I HAVE CALLED THE HEAVENS AND THE EARTH TO WITNESS AGAINST YOU TODAY…. Ergo (in Is. 46:10): DECLARING THE END FROM THE BEGINNING.
And so you find that Israel did everything that he had said to them in the days of the judges, as stated (in Jud. 10:6): <AGAIN THE CHILDREN OF ISRAEL DID WHAT WAS EVIL IN THE EYES OF THE LORD> AND SERVED THE BAALS AND THE ASTARTES. So also Jeroboam, as stated (in I Kings 12:28–29): SO THE KING TOOK COUNSEL AND MADE TWO CALVES OF GOLD <….> THEN HE SET ONE IN BETHEL AND THE OTHER HE {SET} [PUT] IN DAN. Moreover, he did not allow Israel to go up to Jerusalem. Instead he said: These are your Gods, O Israel. So also Ahab sinned and made Israel sin more than all he wicked ones who came before him. (I Kings 16:30:) AND AHAB [BEN OMRI] DID MORE EVIL IN THE EYES OF THE LORD THAN ALL WHO <HAD COME> BEFORE HIM. You yourself know that he sold himself to idolatrous worship, as stated (in I Kings 21:25): <INDEED THERE WAS NO ONE> LIKE AHAB WHO SOLD HIMSELF TO DO EVIL IN THE EYES OF THE LORD. He also made them forget the name of the Holy One. How? He blotted out the references <to the Divine Name> and wrote in their place, <e.g.,> "And Baal spoke,⁠" "In the beginning Baal,⁠" "And Baal said.⁠" And for all the whole Torah he did likewise. That is what the prophet says (in Jer. 23:27): THE ONES WHO INTEND TO MAKE MY PEOPLE FORGET MY NAME. But Menasseh did more than all of them, as stated (in II Chron 33:7; cf. II Kings 21:7): AND HE SET UP A SCULPTURED IMAGE <WHICH HE HAD MADE IN THE HOUSE OF GOD>…. (II Chron. 33:6 // II KINGS 21:6): AND HE HAD HIS SONS PASS THROUGH FIRE {FOR MOLECH} IN THE VALLEY OF BEN-HINNOM. HE ALSO PRACTICED SOOTHSAYING, AUGURY, [SORCERY,] NECROMANCY, AND WIZARDRY. [HE DID MUCH EVIL IN THE EYES OF THE LORD TO PROVOKE HIM TO ANGER.] And how <did he do it>? Molech was in the valley of Ben-hinnom.⁠42 It took place outside of Jerusalem and in a remote place. There was also an image <there> with the face of a calf and with its hands extended like a human [whose hands are open to receive] something from one's friend. Then they heated it until its hands became like fire. It also had seven latticed gates,⁠43 with <the image> behind the innermost of them. Each and every one would enter in accordance with his offering. Whoever offered a bird entered the first lattice gate. With a goat he entered the second lattice gate; with a lamb, the third; with a calf, the fourth; with a bullock, the fifth; with a bull, the sixth. To whoever was offering his child the idol priests would say that there is none higher than that. He entered within the seventh lattice gate. Then he went and kissed it, as stated (in Hos. 13:2): THOSE WHO SACRIFICE A HUMAN BEING KISS CALVES. Then the idol priests would take his child from him and put the young child44 upon the hands of Molech, while they took the drums and beat on them, so that the father would not hear the voice of his child. Then they pressed the young child's entrails upon it, while the young child screamed until <its spirit> left its body in the hands of <the idol>. R Judah the Levite said: That is what is written (in Jer. 7:31): AND THEY HAVE BUILT THE HIGH PLACES OF TOPHETH, WHICH ARE IN THE VALLEY OF BEN-HINNOM <TO BURN THEIR SONS AND THEIR DAUGHTERS IN THE FIRE>. What is the meaning of TOPHETH? That they beat on their drums (tuppim, sing.: toph). What is the meaning of HINNOM? That the idol priests said to Molech, when the young child screamed (rt.: NHM): May it be pleasing to you! May it be appealing to you! Look at how fervent they were for idolatry! The Holy One said: It is on account of the evil drive (yetser hara) that you have sinned and gone into exile; but in the age to come I am rooting it (i.e., the evil drive) out of you,⁠45 as stated (in Ezek. 36:26): I WILL REMOVE THE HEART OF STONE FROM YOUR FLESH AND GIVE YOU A HEART OF FLESH.
[3] (Deut. 4:41:) THEN MOSES SET APART THREE CITIES. This text is related (to Eccl. 5:9 [10]): A LOVER OF MONEY NEVER RECEIVES ENOUGH MONEY; NOR WHOEVER LOVES ABUNDANCE, <ENOUGH> PRODUCE. <THIS ALSO IS VANITY. > R. Nehemiah says: Whoever loves the Torah never receives enough Torah.⁠46 <When> one learns Mishnah, he seeks to learn the Talmud. <When> one learns, Talmud, he seeks to learn Tosafot.⁠47 So also: NOR WHOEVER LOVES ABUNDANCE, ENOUGH PRODUCE. Nor does he raise up students.⁠48 THIS ALSO IS VANITY.
Another interpretation (of Eccl. 5:9 [10]): WHOEVER LOVES ABUNDANCE (rt.: HMH), <i.e.,> whoever longs for (rt.: HMH) and yearns (rt.: HMH) after the commandments. (Ibid., cont.:) NOR <ENOUGH> PRODUCE, for he does not have good works. (Ibid., cont.:) THIS ALSO IS VANITY. Moreover, the one who cherishes the commandments is Moses. For when he came to pass from the world, < there was> a small commandment that he had left out. He would not pass from the world until <in his words >: I separate it out while I still have the power in hand. Thus it is stated (in Deut. 4:41): THEN MOSES SET APART THREE CITIES.
[4] (Deut. 4:41:) THEN MOSES SET APART. What is the meaning of THEN? <It is> a word <denoting> a song. Who uttered a song? The murderer of whom it is written (in Numb. 35:16): THE MURDERER SHALL SURELY BE PUT TO DEATH; for the murderer will not be slain.⁠49
Another interpretation: Who uttered a song? Moses uttered a song. A common50 proverb says: Whoever eats the dish knows how it tastes.⁠51 Because he had killed the Egyptian and fled, he therefore knew what was in the soul of a killer. So it says (in Deut. 4:41:) THEN MOSES SET APART.
Another interpretation: Who uttered a song? Israel uttered a song. Since it is written (in Numb. 35:33): AND FOR THE LAND THERE IS NO EXPIATION FOR THE BLOOD <THAT IS SHED UPON IT, EXCEPT BY THE BLOOD OF THE ONE WHO SHED IT>. Israel said: Shall whoever kills by accident be killed? When Moses stated his remedy for the matter, Israel uttered a song.
(Deut. 4:41:) THEN MOSES SET APART THREE CITIES <ON THE OTHER SIDE OF THE JORDAN > TOWARD THE RISING OF THE SUN. All murderers flee eastward. Thus it is stated (in Gen. 3:24): AND AT THE EAST OF THE GARDEN OF EDEN HE POSTED <THE CHERUBIM>. Cain fled to eastward, as stated (in Gen. 4:16): AND CAIN WENT OUT FROM BEFORE THE LORD AND DWELT IN THE LAND OF NOD, EAST OF EDEN.
Thus it is written (in Deut. 4:41): TOWARD THE RISING OF THE SUN. Israel said: Sovereign of the World, what about one who takes52 a life unwillingly? The Holy One said: In the case of whoever takes a life by accident, behold, I have given him a place where he may flee. It is therefore stated (in Prov. 28:17): SOMEONE OPPRESSED BY BLOODGUILT WILL BE A FUGITIVE TO THE GRAVE; LET NO ONE SUPPORT HIM. What is the meaning of WILL BE A FUGITIVE TO THE GRAVE? The Holy One said: In the case of whoever has sinned by accident, behold, I have given him a place in the region of Reuben, (as stated in Deut. 4:43:) BEZER IN THE WILDERNESS IN THE LAND OF THE PLATEAU <BELONGING TO THE REUBENITES<…. >
[5] (Deut. 5:1) I AM THE LORD YOUR GOD. Why did <Moses> begin with the word <YOUR> in the singular and not say, "Your God" (with "your" in the plural)? Rabbi Simeon has said: In order to give a defence,⁠53 in which Moses argued a defence (before the Holy One) for the act of the <golden> calf. He said to him: Why are you angry? (Exod. 32:11:) WHY, [O LORD], DOES YOUR WRATH BURN AGAINST YOUR PEOPLE? Have you given them some commandment?⁠54
The End of the Supplement to Parashah Wa'ethannan
1. Tanh., Deut. 2:1.
2. Lev. R. 20:1; Eccl. R. 9:2:1; PRK 26:1; cf. Tanh., Lev. 6:1; above, Lev. 6:1.
3. Contrary to Gen. 8:20.
4. Gk.: manganon.
5. I Kings 10:19-20 = II Chron. 9:18-19.
6. Sot. 12a; Exod. R. 1:20.
7. Cf. yQid. 1:7 (61a); Ta‘an 23b; MQ 28b; Sanh. 48:b.
8. Ned. 65a.
9. Gk.: Synedrion.
10. Cf. Sot. 10a.
11. Gk.: logchai.
12. Shulahin. The word represents the Hebrew concept behind the Greek and Latin words translated “apostles” and denotes people having the ancient equivalent of a power of attorney.
13. Cf. Tanh., Deut. 2:3; Sifre to Deut. 3:23 (26); Deut. R. 2:1.
14. The Eighteen Benedictions (Shemone ‘Esreh) of the daily liturgy.
15. Tanh., Deut. 2:4.
16. Gk.: diatheke.
17. Buber in a note suggests that there is a confusion here with Ps. 17:1.
18. Tanh., Deut. 2:6.
19. Gk.: doron.
20. Rt.: KLS. Cf. Gk.: kalos.
21. Below, Deut. 11:6.
22. Rt.: QLS. Cf. Lat.: census; Gk.: kensos.
23. Cf. Numb. 20:12.
24. See above, the note at the end of Exod. 1:20.
25. See ‘AZ a for this verse applied to Eleazar ben Dordia in a similar way.
26. The translation of the verb tenses here differs from some biblical versions but fits the sense of the midrash.
27. Pargod. Cf. Lat.: paragauda or [paragaudis] (a garment with a lace border); Gk.: Paragaudes (a garment with a purple border).
28. Vay.
29. Gk.: pronoi (“prudent ones”).
30. Cf. the somewhat different account in Deut. R. 9:9.
31. Lat.: metator (“measurer,” “one who marks out boundaries”).
32. See MQ 28a.
33. BB 17a; ARN, A 12:2; Cant. R. 1:2:5; Petirat Mosheh Rabbenu, recension A, in A. Jellinek, Bet ha-Midrasch (Leipzig: Vollrath, 1853-57), vol. I, p. 129; ibid., recension B, in Jellinek, vol. VI, p. 77.
34. The translation here follows the traditional Tanhuma. Deut. 2:6. So also Codex Vaticanus Ebr. 34. The Buber text omits “might live again” and reads “through their merit.”
35. Seder ‘Olam Rabbah, 10; TSot. 11:7; Qid. 38a; see Meg. 13b; Sot. 12b.
36. Since Moses spoke these words on the day of his death, his birthday must have been the same as the day of his death.
37. This Greek word does not correspond to the English “pedagogue.” Rather it denotes a slave whose task was to accompany a child as a companion to steer him on the right ways of life. The paidagogos was more of a nanny than a teacher. See my chapter, “Ancient Education in the Time of the Early Roman Empire,” in The Catacombs and the Colosseum, edited by S. Benko and J. J. O’Rourke (Valley Forge: Judson, 1971), pp. 139–163, especially p. 144.
38. Palterin. Gk.: praitorion; Lat.: praetorium.
39. Sifre to Deut. 3:24 (27).
40. I.e., when they made and worshiped the golden calf. See Deut. 9:7–12.
41. Gk.: deigma.
42. Cf. Lam. R. 1:9 (36).
43. Qanqalim. Probably from the Gk.: kingklis, or the Lat.: cancelli, but Buber, n. 5, suggests the word comes from coenacula, which means “upper rooms.”
44. Tinoq. “Young child” rather than “infant” here, because a parallel description in Lam. R. suggests that the offering might be an offspring somewhat older than an infant.
45. Cf. Deut. R. 2:30.
46. Deut. R. 2:26/27.
47. Buber, in n. 7, that Tosefta is what is meant here.
48. See Avot 1:1.
49. I.e., the one who kills by accident will not be slain, when he reaches one of the cities of refuge set apart by Moses.
50. Gk.: idiotes.
51. Deut. R. 2:26/27.
52. The translation follows Buber, n. 10, in reading horeg for the unknown hawwat.
53. Gk.: synegoria.
54. The making of the golden calf took place before the people had received any commandments at Sinai.
ואתחנן אל ה׳ וגו׳ – 1נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם (ישעיהו מ׳:א׳) אמר ישעיהו הנביא ע״ה מטייל הייתי בבית תלמודי ואשמע את קול אומר, את מי אשלח וגו׳ (ישעיהו ו׳:ח׳), שלחתי את עמוס 2והיו קורין אותו עלג, אמר ר׳ פנחס ולמה נקרא שמו עמוס, שהיה פסילוס בלשונו, אמרו לו מה אתה אמר להם נביא שלחני השם אליכם, אמרו לו הניח הקב״ה את עולמו ולא השרה שכינתו 3אלא על עלג השפה, דהוא קטיע בלישניה, שלחתי את מיכה, והיו מכין אותו על הלחי [בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל (מיכה ד׳:י״ד), מעתה את מי אשלח ומי ילך לנו] ואומר הנני שלחני, אמר לי ישעיה בני, בני סורבנין אינון, בני טרחנין אינון, מקבל אתה עליך ללקות ולהתבזות מהם, אמר לו על מנת כן, גוי נתתי למכים ולחיי למורטים (ישעיהו נ׳:ו׳), ואיני כדאי שאלך אצל בניך, אמר לו אהבת צדק ותשנא רשע (תהלים מ״ה:ח׳), ואתה אהבת לצדק את בני, ותשנא לחייבן, על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחביריך (תהלים מ״ה:ח׳) [מהו מחבריך, א״ל הקב״ה חייך], שהנביאים מתנבאים נביא מפי נביא, נחה רוח אליהו על אלישע (מלכים ב ב׳:ט״ו), נחה רוח משה על שבעים זקנים, שנאמר ויאצל מן הרוח אשר עליו וגו׳ (במדבר י״א:כ״ה), אבל תאצל רוח ה׳ עליך, ואתה מתנבא בכפליים עורי עורי (ישעיהו נ״א:ט׳), התעוררי התעוררי (ישעיהו נ״א:י״ז), אנכי אנכי (ישעיהו נ״א:י״ב), שוש אשיש (ישעיהו ס״א:י׳), נחמו נחמו (ישעיהו מ׳:א׳), והלכו כל הנביאים לנחם את ישראל ולא קיבלו.
4הלך הושע אמר להם אהיה כטל לישראל וגו׳ (הושע י״ד:ו׳), אמר לו אתמול אמרת הכה אפרים שרשם יבש (הושע ט׳:ט״ז), ועכשיו אמרת אהיה כטל לישראל וגו׳, לאיזה נאמין לראשונה או לשנייה.
5הלך יואל לנחמם אמר להם ביום ההוא יטפו ההרים עסיס וגו׳ (יואל ד׳:י״ח), אמר לו אתמול אמרת הקיצו שכורים ובכו (יואל א׳:ה׳), ועכשו אמרת יטפו ההרים עסיס, למי נאמין לראשונה או לשנייה.
הלך עמוס לנחמם אמר לו הקב״ה שלחני אצלכם לנחמך, אמרו לו מה בידך, אמר להם ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת (עמוס ט׳:י״א), אמרו לו אתמול אמרת נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל (שם ה׳:ב׳), למי נאמין [לראשונה או לשנייה].
הלך מיכה לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר מי אל כמוך נושא עון וגו׳ (מיכה ז׳:י״ח) אמרו לו אמש אמרת בפשע יעקב כל זאת [ובחטאת בית ישראל] (שם א׳:ה׳), אמרו לו למי נאמין לראשונה או לשנייה.
הלך נחום לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר הנה על ההרים רגלי מבשר וגו׳ (נחום ב׳:א׳), אמרו לו אמש אמרת ממך יצא חושב על ה׳ וגו׳ (שם א׳:י״א), ועכשו למי נאמין לראשונה או לשנייה.
הלך חבקוק לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר להם יצאת לישע עמך וגו׳ (חבקוק ג׳:י״ג), אמרו לו אמש אמרת עד אנא ה׳ שועתי ולא תשמע וגו׳ (שם א׳:ב׳), ועכשיו למי נאמין לראשונה או לשנייה.
הלך צפניה לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר והיה (ביום) [בעת] ההוא אחפש את ירושלם בנרות (צפניה א׳:י״ב), אמרו לו 6אתמול אמרת (כי) יום עברה היום ההוא יום צרה (וצוקה) [ומצוקה וגו׳] (צפניה א׳:ט״ו), ועכשו למי נאמין לראשונה או לשנייה.
הלך חגי לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר להם העוד (זרע) [הזרע] במגורה ועד הגפן וגו׳ (חגי ב׳:י״ט), אמרו לו אמש אמרת (זרע) [זרעתם] הרבה והבא מעט (חגי א׳:ו׳), ועכשיו אתה אומר לי כן למי נאמין לראשונה או לשנייה.
הלך זכריה לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר להם וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים (זכריה א׳:ט״ו), אמרו לו אתמול אמרת קצף ה׳ על אבותיכם קצף (זכריה א׳:ב׳), ועכשיו אתה אומר לי כן למי נאמין לראשונה או לשנייה.
הלך מלאכי לנחמם, אמרו לו מה בידך אמר להם ואשרו אתכם כל הגוים [כי תהיו אתם ארץ חפץ] (מלאכי ג׳:י״ב), אמרו לו אתמול אמרת מי גם בכם ויסגור דלתים [וגו׳ אין לי חפץ] (מלאכי א׳:י׳) ועכשו אתה אומר כך למי נאמין לראשונה או לשנייה.
הלכו [כל] הנביאים לפני הקב״ה ואמרו רבונו של עולם לא קיבלה ירושלם ניחומים מאנה להנחם, אמר להם הקב״ה אני ואתם וישעיה עבדי נלך וננחם אותה, מיד קרא הקב״ה על ידי ישעיה ואמר נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם, 7אל תקרי עמי אלא עמי, אני ואתם ננחם אותה, נחמוה בעולם הזה, נחמוה לעולם הבא, נחמוה עליונים, נחמוה תחתונים, נחמוה על עשרת השבטים נחמוה על שבט יהודה ובנימן, נחמוה על בית ראשון, נחמוה על חורבן בית שני דכתיב עד מתי תאבל הארץ (ירמיהו י״ב:ד׳), 8משל למה הדבר דומה, לאשה שנהרגו בניה ונתנה ידה על ראשה ותצעק במר נפש ומנחמים אותה כל העולם, ואינה מקבלת תנחומין, שנאמר עניה סוערה לא נחמה (ישעיהו נ״ד:י״א), ואומר מאנה להנחם על בניה כי (איננה) [איננו] (ירמיהו ל״א:י״ד), עד שניחם אותה הקב״ה, שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיהו נ״א:י״ב), כאיש אשר אמו תנחמנו (שם ס״ו:י״ג), כה אמר ה׳ מנעי קולך מבכי (ירמיהו ל״א:ט״ו), ואומר שמחו את ירושלם (ישעיהו ס״ו:י׳), ואומר דברו על לב ירושלם (שם מ׳:ב׳), וכל זאת בעבור התשובה, מכאן ראינו כי אין בעולם גדול מתשובה ותפלה כי משה רבינו נגזר עליו גזירה שלא יכנס לארץ ולא יראה אותה, שנאמר אם יראה איש באנשים (דברים א׳:ל״ה), ואין איש אלא משה, שנאמר והאיש משה עניו מאד (במדבר י״ב:ג׳), וכיון שהרבה בתפלה, אמר לו הקב״ה עלה ראש הפסגה וגו׳ וראה בעיניך (פסוק כז), ואמרו חכמינו ז״ל כי קיפל הקב״ה כל ארץ ישראל לפני משה רבינו והראה לו כל דור ושמשיו, ודור ופרנסיו, שנאמר ויראהו ה׳ את כל הארץ [וגו׳] עד הים האחרון (דברים ל״ד:א׳-ב׳), 9אל תיקרי עד הים אלא עד היום האחרון, 10וכל זה בזכות התפלה, שנאמר ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמר. לא ביקש מן הקב״ה שישלם לו שכר מן מצות, ומן צדקות שעשה ויניחנו לעבור, אלא על חנם היה מבקש מלפניו, שאינו אומר ואתפלל אלא ואתחנן, שמתנת חנם יעשה עמו, אבל שכר פעולתו תהיה שלימה לעולם הבא. וכן דוד ע״ה אמר חנני ה׳ חנני (תהלים נ״ז:ב׳), עם צדיקים גמורים, הוי לא היה מבקש מן הקב״ה שיעשה עמו טוב אלא על חנם, קל וחומר לשאר בני אדם.
דבר אחר: ואתחנן11תקט״ו תפלות עשה על זה הדבר כמנין ואתחנן אעפ״כ לא קבל הקב״ה תפלתו.
1. נחמו נחמו עמי אמר ישעיה הנביא מטייל הייתי. פסיקת׳ דר״כ פיסקא נחמו (קכ״ה ע״ב), וי״ר פ״י אות ב׳, ושם מתחיל ר׳ עזרי׳ בש״ר יודן בר סימון פתר קריא [אהבת צדק ותשא רשע על כך משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחבריך (תהלים מ״ה:ח׳)]. בישעי׳ אמר ישעי׳ מטייל הייתי כו׳.
2. והיו קורין אותו עלג. שם הגירס׳ והיו קורין אותו פסילוסא, עיין בפסיקת׳ שם הערה נ״ג.
3. אלא על עלג השפה דהוא קטיע בלישניה. ע״ש בהערה הנ״ל.
4. הלך הושע. פסיקת׳ שם דף קכ״ז ע״ב.
5. הלך יואל וכן הנביאים שלאחריהם. הוא בפסיקת׳ שם.
6. אתמול אמרת יום עברה וגו׳. בפסיקת׳ שם הערה צ״א העירותי כ״ה בכל כ״י, ובילקוט ישעיה רמז צ״ז, ובכולם בטעות, כי מקרא בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות מוקדם הוא להמקרא יום עברה ואיך יאמר על המאוחר אתמול אמרת? לכן נכונה יותר גירסת הפסיקתא רבתי פסקא בכה תבכה אתמול אמרת לי אסוף אסף כל מעל פני האדמה (צפניה א׳:ב׳).
7. אל תקרי עמי אלא עמי זה ליתא בפסיקת׳ וע״ש בהערה צ״ו והעירותי כי דרש עמי כמו עמי, ר״ל עמדי.
8. משל למה הדבר דומה. זה ליתא בפסיקת׳ שם ונעלם ממני המקור.
9. אל תקרי עד הים אלא עד היום האחרון. ספרי ברכה פיסקא שנ״ז.
10. וכל זה בזכות התפלה שנאמר ואתחנן אל ה׳. בעבור הסיום הזה הביא כל הדרשא עד כאן.
11. תקט״ו תפלות עשה במנין ואתחנן. במדרש דב״ר ברכה פי״א אות ט׳ מנין שהתפלל משה באותו הפרק תקט״ו פעמים שנאמר ואתחנן בגימטרי׳ הכי הוי.
פרשת ואתחנן
ואתחנן אל ה׳
בַּאדֹנָ״י לַשְּׁכִינָה בְּתַחֲנוּנִים, וְלַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בְּרַחֲמִים.
וְסוֹד הַדָּבָר - שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם יָ״הּ, לֹא בָאָה שָׁם ה׳. וּמִי שֶׁרוֹצֶה לְיַחֵד אוֹתִיּוֹת, צָרִיךְ בִּתְחִנָּה וּבְתַחֲנוּנִים. וְלָכֵן (דברים ג) וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳, בַּאדֹנָ״י לַשְּׁכִינָה בְּתַחֲנוּנִים, וְלַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בְּרַחֲמִים. עַד כָּאן.
(זוה״ק רעיא מהימנא במדבר רכו)
וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳ בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר.
כמה עליון וחזק כח התורה
אֲדֹנָ״י יֱהִֹוִ״ה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךְ וְגוֹ׳. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (ישעיה לח) וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה׳. בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה הוּא הַכֹּחַ הֶחָזָק שֶׁל הַתּוֹרָה וְכַמָּה הוּא עֶלְיוֹן עַל הַכֹּל, שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, לֹא פוֹחֵד מֵעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְלֹא פוֹחֵד מִמִּקְרִים רָעִים שֶׁל הָעוֹלָם, מִשּׁוּם שֶׁהוּא אָחוּז בְּעֵץ הַחַיִּים וְאוֹכֵל מִמֶּנּוּ בְּכָל יוֹם.
ובכוחה אף לבטל גזירת מות
שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה מְלַמֶּדֶת אֶת הָאָדָם לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ אֱמֶת, מְלַמֶּדֶת אוֹתוֹ עֵצָה אֵיךְ יָשׁוּב לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ (לבטל לאותה הגזרה), וַאֲפִלּוּ שֶׁתִּגָּזֵר עָלָיו מִיתָה - הַכֹּל יִתְבַּטֵּל וְיִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ וְלֹא יִשְׁרֶה עָלָיו. (עצה של אדם בעולם הזה) וְעַל כֵּן צָרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה וְלֹא יָזוּז מִמֶּנָּה, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (יהושע א) וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. וְאִם מֵזִיז מִמֶּנּוּ אֶת הַתּוֹרָה אוֹ נִפְרָד מִמֶּנָּה, כְּאִלּוּ נִפְרָד מִן הַחַיִּים.
צריך לקבל ע״ע כל לילה עול מלכות שמים
בֹּא וּרְאֵה, עֵצָה שֶׁל הָאָדָם, כְּשֶׁהוּא בַּלַּיְלָה עַל מִטָּתוֹ, צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שֶׁל מַעְלָה בְּלֵב שָׁלֵם, וּלְהַקְדִּים לִמְסֹר אֵלָיו פִּקְדוֹן נַפְשׁוֹ. וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, מִשּׁוּם שֶׁכָּל הָעוֹלָם טוֹעֲמִים טַעַם הַמָּוֶת, שֶׁהֲרֵי עֵץ הַמָּוֶת שָׁרוּי בָּעוֹלָם, וְכָל רוּחוֹת בְּנֵי אָדָם יוֹצְאוֹת וְעוֹלוֹת וּמִתְחַבְּאוֹת (ונמסרו) אֶצְלוֹ. וּמִשּׁוּם שֶׁהֵן בְּפִקָּדוֹן, כֻּלָּן שָׁבוֹת לִמְקוֹמוֹתֵיהֶן.
פקדון של כולם שב אליהם
בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁמִּתְעוֹרֶרֶת רוּחַ צָפוֹן בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, וְכָרוֹז יוֹצֵא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא לְגַן עֵדֶן לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּרוּחוֹת הַצַּדִּיקִים, אָז מִתְכַּוְּנִים (מתעוררים) כָּל בְּנֵי הַמַּלְכָּה וְכָל בְּנֵי הַהֵיכָל לְשַׁבֵּחַ אֶת הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. וְאָז כָּל אוֹתָם פִּקְדוֹנוֹת שֶׁל הָרוּחוֹת שֶׁנִּמְסְרוּ בְיָדָהּ, אֶת כֻּלָּם מֵשִׁיב לְבַעְלֵיהֶם. וְרֹב בְּנֵי הָעוֹלָם מִתְעוֹרְרִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וַהֲרֵי פִּקָּדוֹן שֶׁל כֻּלָּם מֵשִׁיב אֲלֵיהֶם.
בני ההיכל העליון -בני המלך
אוֹתָם שֶׁבְּנֵי הַהֵיכָל הָעֶלְיוֹן עוֹמְדִים בְּעָמְדָם מִתְעוֹרְרִים, מִשְׁתַּדְּלִים בְּתִשְׁבְּחוֹת הַתּוֹרָה, וּמִשְׁתַּתְּפִים בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁמֵּאִיר הַיּוֹם. כְּשֶׁמַּגִּיעַ הַבֹּקֶר, הִיא וְכָל בְּנֵי הַהֵיכָל (המלך), כֻּלָּם בָּאִים לַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְהֵם נִקְרָאִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ.
ובבוקר יחגור כלי מלחמתו להשתדל עם המלך הקדוש
כְּשֶׁמַּגִּיעַ הַבֹּקֶר צָרִיךְ לְנַקּוֹת עַצְמוֹ בַּכֹּל וְלַחְגֹּר כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ לְהִשְׁתַּדֵּל עִם הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהֲרֵי בַּלַּיְלָה הִשְׁתַּדֵּל בַּמַּלְכָּה. כָּעֵת בָּא עִם הַמַּלְכָּה לְזַוֵּג אוֹתָהּ עִם הַמֶּלֶךְ.
ובביהכנ״ס יטהר עצמו, ישבח ויכון רצונו לפני בוראו
בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת, מְטַהֵר עַצְמוֹ בַּקָּרְבָּנוֹת, מְשַׁבֵּחַ בְּתִשְׁבְּחוֹת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, אוֹחֵז תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ (בידו ובראשו) וְצִיצִית בִּכְנָפָיו, אוֹמֵר ״תְּהִלָּה לְדָוִד״. וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ, בַּתְּפִלָּה צָרִיךְ לַעֲמֹד, כְּמוֹ (בזווג) מַלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים, לְהִתְחַבֵּר עִמָּם, שֶׁהֵם נִקְרָאִים הָעוֹמְדִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ג) וְנָתַתִּי לְךְ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים, וּלְכַוֵּן רְצוֹנוֹ לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ, וְיִתְבַּע בַּקָּשָׁתוֹ.
הכרוז קורא על האדם הקם בחצות הלילה להשתדל בתורה
בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם קָם בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה מִמִּטָּתוֹ לְהִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, הַכָּרוֹז קוֹרֵא עָלָיו וְאוֹמֵר: (תהלים קלד) הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת ה׳ כָּל עַבְדֵי ה׳ הָעֹמְדִים בְּבֵית ה׳ בַּלֵּילוֹת. עַכְשָׁו כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ, אוֹתוֹ כָּרוֹז קוֹרֵא עָלָיו וְאוֹמֵר: וְנָתַתִּי לְךְ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה.
(זוה״ק דברים רס)
אחר סיום התפילה מוסר נפשו ברצון הלב
אַחַר שֶׁמְּסַיֵּם תְּפִלָּה בְרָצוֹן (ועומד בעצה) לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ, הֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ שֶׁצָּרִיךְ לִמְסֹר נַפְשׁוֹ בִּרְצוֹן הַלֵּב לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ. וְכַמָּה עֵצוֹת יֵשׁ לָאָדָם בַּכֹּל. וּבְשָׁעָה שֶׁהַתְּפִלָּה קַיֶּמֶת (הסתימה), כָּל אוֹתָם דִּבּוּרִים שֶׁמּוֹצִיא אָדָם מִפִּיו בְּאוֹתָהּ תְּפִלָּה, כֻּלָּם עוֹלִים לְמַעְלָה וּבוֹקְעִים אֲוִירִים וּרְקִיעִים, עַד שֶׁמַּגִּיעִים לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁמַּגִּיעִים, וּמִתְעַטְּרִים בְּרֹאשׁ הַמֶּלֶךְ וְעוֹשִׂים מֵהֶם עֲטָרָה.
צריך שהתיפלה תהא תחנונים
וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ הַחֲבֵרִים, תְּפִלָּה שֶׁצָּרִיךְ לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא, לְכַוֵּן שֶׁתִּהְיֶה תְפִלַּת תַּחֲנוּנִים. מִנַּיִן לָנוּ? מִמֹּשֶׁה, שֶׁכָּתוּב וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳. זוֹהִי תְפִלָּה מְעֻלָּה.
העומד צריך לכון רגליו, ולכסות ראשו ועיניו
בֹּא וּרְאֵה, מִי שֶׁעוֹמֵד בַּתְּפִלָּה, צָרִיךְ לְכַוֵּן רַגְלָיו, וּפֵרְשׁוּהָ. וְצָרִיךְ לְכַסּוֹת רֹאשׁוֹ כְּמִי שֶׁעוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְצָרִיךְ לְכַסּוֹת (לכסות) (לסתם) עֵינָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בַּשְּׁכִינָה.
הפותח עיניו בתפילה לא יסתכל באור השכינה
וּבְסִפְרוֹ שֶׁל רַב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר, מִי שֶׁפּוֹקֵחַ עֵינָיו בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה אוֹ שֶׁלֹּא מַנְמִיךְ אֶת עֵינָיו לָאָרֶץ, מַקְדִּים עָלָיו מַלְאַךְ הַמָּוֶת, וּכְשֶׁתֶּצֵא נַפְשׁוֹ לֹא יִסְתַּכֵּל בְּאוֹר הַשְּׁכִינָה וְלֹא יָמוּת בִּנְשִׁיקָה. מִי שֶׁמְּזַלְזֵל בַּשְּׁכִינָה הוּא מִתְזַלְזֵל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהוּא צָרִיךְ אוֹתָהּ,
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמואל א ב) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ. זְה מִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל בַּשְּׁכִינָה בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל.
שלא יהא חוצץ בינו ובין הקיר
וְאֵיךְ יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בַּשְּׁכִינָה? אֶלָּא לָדַעַת שֶׁוַּדַּאי הַשְּׁכִינָה עוֹמֶדֶת לְפָנָיו. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר, שֶׁשָּׁם שׁוֹרָה הַשְּׁכִינָה. מִשּׁוּם כָּךְ לֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת חוֹצֵץ בֵּינוֹ וּבֵין הַקִּיר, וּפֵרְשׁוּהָ.
(זוה״ק ר״ס ע״ב))
תֻ׳ם תַּחַנַנתֻ בַּיְןַ יַדַיִ אַללָּהִ פִי דַ׳לִךַּ אַלּוַקתִ קַאאִלַא
אחרי זאת התחננתי לפני ה׳ באותו הזמן, לאמר.⁠1
1. [ואתחנן אל ה׳. (המלה ואתחנן עולה בחשבון 515 בגימ׳ תפלה התפלה היא בקשה ושאלה, וזה מוכח מן השכל ומן הכתוב. מן השכל כי הרי דבור העבד לרבו צריך להיות שונה מדבור האדון לעבדו. כי האדון מצווה את עבדו ואוסר עליו, כמו שאתה מוצא בתורה זכור ושמור. כבד. לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו. ואמר בספר תהלים נצור לשונך מרע. סור מרע ועשה טוב. גול על ה׳ דרכך וגו׳ וכן גם מבטיח לו ומאיים עליו כמו שתאר בתורה בפרשת ׳אם בחקותי תלכו, ואם בחקותי תמאסו וגו׳ אבל העבד אינו רשאי לפנות אל אדוניו בדבר מן הדבורים האלה כי הוא היה כופר בו אילו היה מצוהו ואוסר ומבטיח ומאיים חלילה, כי מה שצריך העבד להגיד לאדונו, הוא שיבקש חסדו ורחמיו וארך אפים וסליחה על חטאיו ומחילה על עוונותיו ויודה על החסדים שגמל לו בעבר.-ומן הכתוב, כמו שעשה משה רבינו ע״ה. ומשום כך צוה ה׳ ית׳ את המתפללים לבחור במלים שראוי לעבד לבוא בהן לפני רבו. שנאמר: קחו עמכם דברים וגו׳ וזהו מה שאפשר להביא לראיה מן הכתוב ומהביאור מפי נביאי ה׳ עליהם השלום. מכיון שנוסח תפלות בני ישראל וברכותיהם לה׳ יתברך שמו הגדול, איננו כתוב במקרא מפורש. כמו רבים מדיני המשפטים והמצוות. אלא הצריכנו לגביהן המצוות, למסורת מפי נביאיו. אם כן נתבררה חובת התודה מן השכל, וקריאתה בשם ׳תפלה׳ היא מן המקרא והתברר גם כן שעצם התפלה היא תודה ובקשה והודאה. ונאמר עתה, מאחרי שהתודה היא חובה שמחייב בה השכל ומביא אותה הכתוב, לכן היתה ׳השאלה׳ המין הכולל והרחב והמצוי ביותר במיני התפלה. וכך היתה גם כן מחמת ריבוי צרכי הבריות במה שעתיד להיות. אבל מה שעבר הרי עבר. ולכן היה הידוע ביותר בכתובים מענייני התפלה הן השאלה והדרישה. ללמדנו, שעיקר עניין התפלה הוא דרך הבקשה וזה נתברר גם כן ונתחוור בשעה שתיבה זו הועתקה ללשון תרגום שהרי נתפרשה מילת תפלה בלשון בקשה כמו שאמר על דניאל ׳וזמנין תלתה ביומא בעא בעותא׳ אם כן שמו אבותינו במקום התפלה בעות ואין ספק בה שהיא שאלה ודרישה. ומסייע לזה גם כן שאנו מוצאים התפלות הנזכרות במקרא בשמותיהן השונים והן ביחד שמונה עשרה. הראשונה ויתפלל אברהם אל האלהים. 2. ויעתר יצחק לה׳. 3. ואמר יעקב אלהי אבי אברהם. 4. ויצעק משה אל ה׳ על דבר הצפרדעים. 5. ובערוב כתיב, ויעתר אל ה׳. 6. ובברד, ויפרש כפיו על ה׳. 7. ובארבה, ויעתר אל ה׳. 8. אז ישיר משה. 9. ויחל משה. 10. ובפרשת ראה אתה אומר: אלי העל׳ וגו׳. 11. ועוד אם נא מצאתי חן בעיניך ה׳ ילך נא. 12. ויתפלל משה אל ה׳ ותשקע האש. 13. אל נא רפא נא לה. 14. ובפרשת ׳ושמעו מצרים כי העלית בכחך וגו׳. 15. ובנחשים, ויתפלל משה בעד העם. 16. אז ישיר ישראל. 17. יפקד ה׳ אלהי הרוחות. 18. ואתחנן אל ה׳. ואלה הן שמונה עשרה. והטעם, מפני שהתורה קידשה את המספר הזה בשימה יח ימי המועדים. פסח שבעה. שבועות אחד. ראש השנה אחד. יום כפורים אחד. סוכות שמונה ביחד שמונה עשרה. סדור של רב סעדיה גאון.]
ואתחנן – אין חינון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם. אף על פי שישא לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשין מאת המקום אלא מתנת חנם.⁠ב
דבר אחר: זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפילה, כדאיתה בסיפרי (ספרי דברים ג׳:כ״ג).
בעת ההיא – לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר.
לאמר – זה אחד משלשה מקומות שאמר משה לפני המקום: איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, דפוס רומא נוסף כאן: ״להם״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, פריס 157, וטיקן 8, פרנקפורט 19, פרנקפורט 152, וטיקן 94. בדפוס סביונטה 1557 נוסף: ״לפי שאמר לו: וחנותי את אשר אחון (שמות ל״ג:י״ט) אמר לו בלשון ואתחנן״.
ואתחנן – All forms of the verb חנן signify an ex gratia gift. Although the righteous might make a claim to reward depend Upon their good deeds, yet they solicit from the Omnipresent only an ex gratia gift. [Because He had said to him, "I will show grace (וחנתי) unto him to whom I will show grace" (Shemot 33:19), he (Moshe) when referring to his entreaty of God uses the expression "I implored grace (ואתחנן)" (lit., spoke to Him) (Tanchuma Vaetchanan 5:2:3].
Another explanation is that the idea of an ex gratia gift is not to be stressed; but this is merely one of the ten terms by which prayer is described, as are enumerated in Sifre Devarim 3:23.
בעת ההוא [I IMPLORED GRACE OF GOD] AT THAT TIME – After I had subdued the land of Sihon and Og I thought that perhaps the vow that I should not enter the land was annulled, since this was part of the land of Canaan (cf. Sifre Devarim 3:23 and Rashi on Bemidbar 27:12).
לאמר TO SAY (i.e. that God should say) – This is one of the three occasions where Moshe spoke before the Omnipresent: I will not let You go until You tell me whether You will fulfill my request or not (Sifre Devarim 3:23; cf. Rashi on Bemidbar 12:13).
כתוב הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא ולזובח ולאשר איננו זובח כטוב כחוטא כנשבע כאשר שבועה ירא (קהלת ט׳:ב׳):
לפי שצפה קהלת ברוח הקודש וראה שאין שכר המצות בעולם הזה אמר הכל כאשר לכל. כלומר כל העולם הזה הולך הכל דור אחר דור כאשר ניהג משנברא העולם עד עכשיו. וכן הוא אומר (שם א) אין כל חדש תחת השמש. מקרה אחד ענין אחד לצדיק ולרשע. אין לנו צדיק יותר ממשה רבינו והוא סיפר בשבח ארץ ישראל שנאמר (דברים ח׳:ז׳) כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה. והיה מתחנן לפני הקב״ה שיכנס לארץ ישראל ואמר לו כי לא תעבור את הירדן הזה. ולרשע אלו מרגלים שהוציא דבת הארץ ונגזר עליהן גזירה שלא ליכנס לארץ ישראל. אמר קהלת זה לכל הדורות שלא יתמהו כל באי העולם לומר מפני מה יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו. 1והוא שאמרו חכמים ז״ל חיי וברי ומזוני לא בזכותא תליא מלתא ואלו הן חמש מדות שנאמרו בפסוק זה צדיק וטוב וטהור וזובח אשר שבועה ירא כנגד ה׳ מדות רשע טמא איננו זובח חוטא נשבע כנגד ה׳ הרגשות שבאדם. שמיעת האוזן ראיית העין ודיבור והילוך ומישוש ידים. ואומר טוב טוב שתי פעמים מלמד שכל הפסוק נדרש על משה רבינו שנקרא טוב שנאמר (שמות ב׳:ב׳) ותרא אותו כי טוב הוא:
ואתחנן – מה ראה משה רבינו לפתוח בלשון תחנה. לפי שאמר לו הקב״ה (שם לג) וחנותי את אשר אחון אמר לפניו רבש״ע 2אתה חונן את שאינו ראוי כל שכן את הראוי. 3תניא ר׳ אליעזר אומר שואל אדם צרכיו ואח״כ יתפלל שנאמר (תהלים ק״ב:א׳) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה׳ ישפוך שיחו. ואין שיחה אלא תפלה שנאמר (בראשית כ״ד:ס״ג) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. ר׳ יהושע אומר יתפלל אדם ואח״כ ישאל צרכיו שנאמר (תהלים קמ״ב:ג׳) אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד. דרש ר׳ שמלאי לעולם יסדיר אדם שבחו של הקב״ה ואח״כ יתפלל. מנא לן ממשה רבינו דכתיב ה׳ אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך וגו׳. וכתיב בתריה אעברה נא ואראה. והאידנא עבדינן כר׳ יהושע דילפינן ממשה. וחכמים אומרים שואל אדם צרכיו בשומע תפלה. ואם רצה לומר בסוף כל ברכה וברכה 4מעין כל ברבה וברכה אומר. ומצאנו בדניאל שכתוב בו (דניאל ו׳:י״א) וזימנין תלתא ביומא הוא ברך על ברכוהי וגו׳ ובעא בעותה. וכן אמר בדוד (תהלים נ״ה:י״ח) ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי. ואמרו רבותינו ז״ל אברהם תיקן תפלת שחרית שנאמר (בראשית י״ט:כ״ז) וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה׳. יצחק תיקן תפלת המנחה שנאמר (שם כד) ויצא יצחק לשוח בשדה. יעקב תיקן תפלת ערבית שנאמר (שם כח) ויפגע במקום וילן שם. 5שבעה שמות לתפלה. תהלה. שועה. שיחה. פגיעה. עמידה. רנה. בקשה, וחכמי ישראל אמרו מצאנו בתפלת חנה מעין י״ח (שמואל א ב׳:ב׳) רמה קרני. מגן אברהם. ממית ומחיה. מחיה המתים. אין קדוש כה׳. האל הקדוש. כי אל דעות ה׳, חונן הדעת, ונכשלים אזרו חיל. הרוצה בתשובה. מוריד שאול ויעל. מרבה לסלוח. כי שמחתי בישועתיך. גואל ישראל. 6מקים מעפר דל. רופא חולי עמו ישראל. שבעים בלחם נשכרו. מברך השנים. רגלי חסידיו ישמור, מקבץ נדחי עמו ישראל. ידין אפסי ארץ. אוהב צדקה ומשפט. ורשעים בחשך ידמו. מכניע זדים. קשת גבורים חתים. מבטח לצדיקים. וירם קרן משיחו. בונה ירושלים. אין צור כאלהינו. שומע תפלה, 7אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה יצא עתק מפיכם. זו הודאה. ויתן עוז למלכו. זה שים שלום. א״ר אלעזר גדולה תפלה מכל מעשים טובים שאין לך גדול במעשים טובים כמשה רבינו ואע״פ כך לא נענה אלא בתפלה, ותקנו רבותינו ז״ל שמונה עשרה ברכות כנגד י״ח הזכרות שבקריאת שמע. וי״ח הזכרות שבמזמור הבו לה׳ בני אלים כדמפורש במס׳ מגילה. א״ר שמואל בר נחמני כנגד י״ח הזכרות שבהבו לה׳. רבי יוסי אומר כנגד י״ח אזכרות שבקריאת שמע. רבי תנחום אמר ר׳ יהושע בן לוי כנגד י״ח חליות שבשדרה שהמתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חליות שבשדרה, עולא אמר עד שיראה איסר כנגד לבו. והמתפלל צריך שיעמוד ביראה באימה ברתת ובזיע. ואפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק. ואין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד האש. אמר רבי אלעזר 8ראיה לדבר (שמואל א א׳:י׳) והיא מרת נפש וגו׳. והמתפלל צריך שיכוין את לבו שנא׳ (תהלים י׳:י״ז) תכין לבם תקשיב אזנך. ואסור לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל שנאמר (שם פה) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. אמר רבי אלעזר לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שנאמר (איוב ל״ו:י״ט) היערוך שועך לא בצר וגו׳. וכשהוא כורע כורע בברוך. וכשהוא זוקף זוקף בשם. וצריך לאדם שתהא תפלתו בלשון תחנונים שלא תהא עליו כמשוי. 9והמתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה. ושנינו בבחירתא שהיא מסכת עדיות על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות. ואם לא התפלל עד ארבע שעות מתפלל כל היום אבל אין לו שכר תפלה בעונתה. ושאר סדרי התפלה הנם במסכת ברכות. והלכתא טעה באמצעיות חוזר למקום שטעה 10שהלכה כרב (אשי). והלכתא המתפלל ושמע צבור שעונין אמן יהא שמיה רבא מברך אינו עונה עמהן שאין דרך עבדי המלך ליכנס מעבודה לעבודה. 11אבל ישתוק מתפלתו עד שהעם עונין. ומתוך שהוא שומע כאלו הוא עונה שדברי הכל שהשומע כעונה:
פס׳: ואתחנן – כיון שראה משה שנפלו סיחון ועוג בידו 12אמר הנה זמן שאבקש מלפני הקב״ה שאכנס לארץ.
13לאמר – השיבני על כך אם אכנס לארץ ואם לאו. דע כי בהרבה ענינים נקראת תפלה וכלם אפשר בגבוה ובהדיוט כמו תחנה ובקשה, שהאדם מתחנן ומבקש מחבירו אבל לשון תפלה אי אפשר אלא בבורא:
1. והוא שאמרו חז״ל (מ״ק כ״ח:) חיי ובני ומזוני כו׳:
2. אתה חונן את שאינו ראוי כו׳. ברבה וכן בפרש״י בחומש. פי׳ להיפך אע״פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אעפ״כ אינם מבקשים אלא מתנת חנם:
3. תניא ר״א אומר שואל וכו׳. (ע״ז ז:) ע״ש ודורש כי יעטוף עטיפת נפשו ודאגת לבו יתפלל תחלה ואח״כ לפני ה׳ ישפוך שיחו היינו תפלת שמ״ע:
4. מעין כל ברכה וברכה. עיין ע״ז שם. אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם יש לו חולה אומר בברכת חולים. ואם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים:
5. שבעה שמות לתפלה. ברבה הגי׳ יו״ד שמות לתפלה:
6. מקים מעפר דל רופא חולי. כי החולה מכונה בשם דל כמו מדוע ככה אתה דל בן המלך:
7. אל תרבו תדברו גבוהה. שאותך לבדך ביראה. יצא עתק מפיכם זו הודאה כצ״ל וכ״ה בילקוט שמואל:
8. ראיה לדבר חנה והיא מרת נפש כצ״ל:
9. והמתפלל וכו׳. עיניו למטה ולבו למעלה (יבמות קה:):
10. שהלכה כרב אסי כצ״ל:
11. אבל ישתוק מתפלתו וכו׳. עיין (סוכה לח.) בתוס׳ ד״ה שמע וכו׳ כדברי המחבר:
12. אמר חנה ומן. כי דומה שנתבטל השבועה אחרי כי כבש ארץ סיחון ועוג יכבוש כל א״י:
13. לאמר השיבני על כך. מלת לאמר דריש:
{ואתחנן בעת ההיא – כשנפלו בידו סיחון ועוג.}⁠א
ואתחנן – בילמדנו פרשת שלח לך: ואל תשאל לו בשעת נדרו (משנה אבות ד׳:י״ח). מנין? ממשה. כשאמר לישראל: שמעו נא המורים (במדבר כ׳:י׳), נשבע הקב״ה שלא יכנס לארץ, שנאמר: לכן לא תביאו את {וג׳} (במדבר כ׳:י״ב). אמר משה: שעת כעס ושעת שבועה הוא, איני מדבר עכשיו. המתין שנה ואחר כך התחיל והתחנן לפניו, שנאמר: ואתחנן אל י״י (דברים ג׳:כ״ג). אמר הקב״ה: בשביל שהמתנת, שאר המתים יורדים לשאול ואתה תעלה, שנאמר: עלה ראש הפסגה (דברים ג׳:כ״ז), ותראה משם.ב
א. ביאור זה מופיע בכ״י ברלין 121 עם החתימה ״ר׳ שמואל״. הוא חסר בשתי הנוסחאות בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון. והשוו לתוספת ברש״י כ״י לייפציג 1 עם החתימה ״ת׳ ר׳ש׳⁠ ⁠⁠״, וייתכן שר׳ שמעיה הוא מקור הביאור.
ב. רוזין מציין שאף מאמר מוסגר זה הינו תוספת של המעתיק, אולם לא ברור האם גם ביאור זה נכתב באותיות קטנות בכ״י ברסלאו (כמו הביאורים בדברים ב׳:כ״ג, ג׳:י״ג). מדברי רוזין בהערתו על רשב״ם דברים י״א:י״ג משמע שתוספת זו היתה חסרה בנוסח ב׳ בכ״י ברסלאו.
{See Hebrew text.}
a{1ואתחנן I PLEADED [WITH THE LORD AT THAT TIME]: In Yelammedenu2 on the Torah portion Shelaḥ lekha,⁠3 it is written:
“[Do not attempt to appease your fellow in his time of anger ...] or question him at the time of his vow” (’Avot 4:18): How do we know this? From Moses’ [behavior].
When Moses said to the Israelites (Numbers 20:10), “Listen, you rebels,” God then swore that Moses would never enter the land [of Israel], as it is written (Numbers 20:12), “Therefore (לכן)⁠4 you shall not lead [this people into the land].” Moses said [to himself], “This is a time of anger and of oaths [by God]; this is not a good time to speak [to God to ask him to change his mind].” So he waited a year,⁠5 and only then did he begin to plead before God, as it is written (here), “I pleaded with the LORD [at that time].” God answered: “Since you waited, all other dead people will go down to Sheol, but you will go up,” as it is written (vs. 27) “Go up to the summit of Pisgah”6 where you will be able to see the land.}
1. This comment appears in the manuscript after Rashbam’s comment on 3:23. It is clearly not from Rashbam’s pen.
2. Rashbam does occasionally refer to this midrashic work, but he always uses its standard name, תנחומא, and not this alternate name, ילמדנו.
3. This comment is not found in any extant version of Tanh. It does appear in Yalqut Shimoni on Shelaḥ lekha (743) and in Midrash Tanna’im on our verse.
4. The source in Midrash Tanna’im (ibid.) explains more clearly that the word לכן is being interpreted here as oath language. See also Rashi there in Numbers and ad Exodus 6:6 and passim.
5. The source in Midrash Tanna’im (ibid.) says that Moses waited forty years. Our commentator apparently feels that the incident at the waters of Meribah occurred in the thirty-ninth or fortieth year of the wandering in the wilderness. See Rashbam’s commentary ad Numbers 20:1, and note 7 there.
6. The idea that all the dead go down to Sheol except for Moses who went up the mountain is found in Yalqut Shimoni Psalms 873. There it is connected not to our verse but to Deuteronomy 32:49, “Go up to these heights of Abarim.”
a. The interpretation enclosed in braces is an interpolation of an early copyist.
ואתחנן – הטעם, וכבר התחננתי, כי כאשר הזכיר יהושע ואמר צויתיו (דברים ג׳:כ״א), בעבור כי אינני עובר עמכם, כי התחננתי לשם לעבור עמכם, ובעבור כי לגדולת השם אין חקר, וחדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג׳:כ״ג).
The meaning of va-etchannan (and I besought) is, and I had already besought.⁠1 When Moses mentioned Joshua and said, And I commanded Joshua, etc. (v. 21) because I am not passing over with you, he had already asked the Lord to be allowed to pass over with the Israelites; for God's greatness is unsearchable (Ps. 145:3) and They are new every morning; Great is Thy faithfulness (Lam. 3:23).⁠2
1. Before charging Joshua. He would not beseech God to pass over the Jordan after telling Joshua that he would lead Israel into Canaan.
2. Hence Moses thought that God might relent and permit him to enter Canaan.
ואתחנן בעת ההיא – כשנפלו בידו סיחון ועוג.
ואתחנן – ואתמלא תחנונים וכן בהתחננו אלינו (בראשית מ״ב:כ״א) בהתמלאו תחנונים אלינו ולפירוש ר״ש שפרשו לשון חנם נראה שהנו״ן אחרונה במקום מ״ם.
ואתחנן, "I pleaded;⁠" the root חנן when used in the reflexive conjugation occurs in this sense also in Genesis 41,21 when Joseph is described as pleading with his brothers. According to Rashi, who considers the root of the word to be חנם, the final letter ן at the end, should really have been a final ם.
ואתחנ״ן בגימט׳ תפל״ה, ובגימט׳ שיר״ה שצריך לתפלת ניגון ונעימת קול כענין כבד את ה׳ מהונך ממה שחננך, ובגימט׳ ישר״ה אשר תפלה עולה כן, מפני שצריך להיישיר ולכוין רגליו בתפלה כמו ורגליהם רגל ישרה, ומלמד שכ״ז עשה משה בתפלתו וכן כל יסודו של פסוק זה הוא שש, שמתחיל בוי״ו שמספרה שש וששה אותיות בתיבת ואתחנן, וששה תיבות בפסוק הרי י״ח מלמד שהתפלל תפלת י״ח.
ואתחנן אל י״י בעת ההיא לאמר – כאשר הזכיר כבוש ארץ סיחון ועוג ואמר: ואת יהושע צויתי בעת ההיא (דברים ג׳:כ״א), הזכיר כי אני לא אעבור שם כי התחננתי אל השם הנכבד ולא שמע אלי, וצוה אותי לחזק את יהושע כי הוא יעבור (דברים ג׳:כ״ח). וטעם: בעת ההיא – רמז לעת הגזרה שהזכיר: גם בי התאנף י״י (דברים א׳:ל״ז), ולא נזכרה שם התחנה ביום המעשה.
והנכון, כי בעת ההיא – בעת הנזכרת שכבשתי סיחון ועוג והתחלתי להלחם בעממין שנתנו לישראל, וחלקתי הארץ לשני השבטים. ויהיה זה כאשר נאמר לו: עלה אל הר העברים הזה (במדבר כ״ז:י״ב), כי אז בקש רחמים על הדבר והתחנן התחנה הזאת. וכאשר לא שמע השם לקולו, חזר והתפלל: יפקוד י״י אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה (במדבר כ״ז:ט״ז), כמו שנזכר שם, וזהו: ואת יהושע צויתיא (דברים ג׳:כ״א). אבל הזכיר שם התפלה אשר נענה עליה, וכאן הזכיר זה להודיע כי הארץ היתה חביבה עליו מאד ולא זכה אליה בעבורם, וכל זה מתוכחותיו.
א. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון: ״וזהו וצו את יהושע (דברים ג׳:כ״ח)״.
AND I BESOUGHT THE ETERNAL AT THAT TIME, SAYING. [The time referred to, is] when Moses mentioned the conquest of the lands of Sihon and Og. He said, And I commanded Joshua at that time,⁠1 intimating, that "I [Moses] will not go over there, for I besought the Glorious Name2 [to rescind the decree forbidding me to enter the Land], but He hearkened not to me and He commanded me to charge Joshua, for he shall go over before this people.⁠"3
The purport of the expression at that time is that it alludes to the time of the decree that he mentioned, Also the Eternal was angry with me [for your sakes, saying: 'Thou shalt not go in thither'],⁠4 though [Moses'] supplication is not mentioned there on the day of that event. The correct interpretation, however, is that the expression at that time refers to the time mentioned: "when I conquered Sihon and Og and I began to war against the nations given to Israel and I allocated the land to the two tribes [Reuben and Gad].⁠" In that case, this supplication [referred to here] was offered when it was said to Moses, Get thee up into this mountain of A barim,⁠5 for it was then that he sought mercy in the matter and entreated this supplication. And when G-d did not hearken to his voice, he again prayed, Let the Eternal, the G-d of the spirits of all flesh, set a man over the congregation,⁠6 as is mentioned there. It is this verse, And charge Joshua7 [that constitutes the answer to Moses' second request]. Now, there [in the Book of Numbers] Scripture mentioned the prayer on which he was affirmatively answered [namely, the appointment of a successor]⁠8 and here he mentioned this [unsuccessful prayer] in order to inform the people that, although the Land was beloved to him, he did not merit [to enter] it because of them. All this was part of his reproof.
1. Above 3:21.
2. Further, 28:58.
3. (28) here.
4. Above, 2:37.
5. Numbers 27:12.
6. Ibid., (16).
7. (28) here.
8. Ibid., Verses 18-21.
מלוה ה׳ חונן דל וגמולו ישלם לו (משלי יט, י״ז)
שלמה המלך ע״ה באר לנו בכתוב הזה (משלי י״ט) תועלת מדת הצדקה וגודל שכרה בעוה״ז ובעוה״ב. ודבר ידוע כי עיני העשיר תלוים אל עשרו או לרבוי אוהביו ומיודעיו שהם רבים, כענין שכתוב (שם י״ד) ואוהבי עשירי רבים, אבל העני אין עיניו תלויות כי אם לה׳ יתברך, לא לעשרו כי עני הוא, ולא לחבורת אוהבים כי אין לו אוהבים ומרעים, ואף אם היו לו הלא המה כלם יחדיו יפרדו ממנו וישנאוהו בסבת רישו וכענין שכתוב (שם י״ט) כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו, וכתיב (שם) ודל מרעהו יפרד, יאמר כי אפילו לא נשאר לו אלא ריע אחד אותו הריע הוא מתרחק ממנו, ועל כן אמר שלמה ע״ה כי כיון שהוא שנאוי מן הכל הקב״ה אוהבו, והמחונן אותו הוא מלוה ה׳, לפי שלא הביאו לחון את הדל כי אם אהבתו של הקב״ה, שהוא אוהב למי שאוהב הקב״ה שהרי הקב״ה אוהבו שקראו עמי, שנאמר (ישעיהו י״ד:ל״ב) ובה יחסו עניי עמו, וכיון שהוא מלוה להקב״ה הרי נתחייב לו הקב״ה לפרוע לו המלוה ההיא, כלומר השכר בעולם הזה, שכן מצינו בפרשת הצדקה (דברים י״ד:כ״ט) למען יברכך ה׳ אלהיך, והברכה היא תוספת טובה והצלחה בעוה״ז, וכן דרשו רז״ל מלוה ה׳ חונן דל, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול עבד לוה לאיש מלוה. וגמולו ישלם לו, זו הבטחה על שכר העולם הבא כי מלבד שיפרע לו הקב״ה המלוה בעולם הזה יתן לו שכרו בעוה״ב, כי אין מנהג ספר משלי להזכיר מצוה מן המצות הכתובות בתורה בלתי אם יוסיף או יחדש בה דבר, כמו שהזכרתי פעמים רבות, ומה שאמרו חונן דל ולא מרחם לפי שמלת חנינה הוא מלשון מתנת חנם, וכתיב בפרשת הדל (שמות כ״ב:כ״ו) והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, אעפ״י שאינו הגון, ועל כן נתחייב האדם במדת החנינה לפי שהוא מדתו של הקב״ה שהוא משפיע מברכתו לבריות ונותן להם מטובתו חנם, שכן הודיע למשה בסיני שהוא מנהיג עולמו במדת החנינה שנאמר (שמות ל״ג:י״ט) וחנותי את אשר אחון, וכתיב (דברים כ״ח:ט׳) והלכת בדרכיו, מה הוא נותן מתנת חנם. אף אתה תתן מתנת חנם וכן כל מבקש מלפניו ויעמוד בתפלה הוא נענה בתחנה שהוא העיקר בתפלה, וכן מצינו בדוד שאמר (תהלים ל׳:ט׳) אליך ה׳ אקרא ואל ה׳ אתחנן, וכן מצינו במשה רבינו ע״ה שהתעסק בתפלה ארבעים יום וארבעים לילה ולא נענה בכלן אלא בתחנה, וזהו שכתוב.
ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמר – בעת ההיא, אחר שכבשתי סיחון ועוג והתחלתי להלחם בעממין שנתנו לישראל חשבתי שמא בטלה גזרה. והכתוב הזה דבק עם הפרשה של מעלה שהזכיר לשני המלכים האלה.
לאמר – היתה התפלה בחתוך שפתים, וכן (במדבר י״ב:י״ג) ויצעק משה אל ה׳ לאמר, ענינו אמירה גמורה בחתוך שפתים, וכבר הזכרתי שם טעם הדבר.
ובמדרש ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמר, אמר משה לפני הקב״ה, רבש״ע אתה קראתני עבד שנאמר (שם) לא כן עבדי משה, אני עבד ולויתן עבד, אני מתחנן לפניך והוא מתחנן לפניך, שנאמר (איוב מ׳:כ״ז) הירבה אליך תחנונים אם ידבר אליך רכות, תחנת לויתן שמעת וכרת עמו ברית וקיימתו שנאמר (שם) היכרות ברית עמך, ואני עבד ואמרת לי (שמות ל״ד:י׳) הנה אנכי כורת ברית, ואי אתה מקיים אותו, אלא אמרת לי (דברים ל״ב:נ׳) ומות בהר אשר אתה עולה שמה, ולא עוד אלא כתבת בתורתך (שמות כ״א:ה׳) ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי, איני רוצה למות, והגישו אדוניו אל האלהים ועבדו לעולם, ולא קיימת זה עמי, בבקשה ממך שמע אלהים רנתי ואל תתעלם מתחנתי, אמר לו הקב״ה רב לך, בעל ריבך בעל דין שלך כבר הוציא עליך גזרה שתמות, אדם הראשון שאכל מן האילן גזר מיתה על הכל, וכן אמר איוב על אדם הראשון (איוב ל״א:ל״ה) מי יתן לי שומע לי הן תוי שדי יענני וספר כתב איש ריבי, אי זה ספר כתב, ספר תולדות אדם עד כאן.
מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו, "God is a lender to him who is gracious to the poor; He will recompense him.⁠" (Proverbs 19,17)
In this verse Solomon explained to us the usefulness (on a functional level) of practicing charity and the great reward in store for performance of this commandment both in this life and in the world to come. It is a well known fact that the eyes of the wealthy person are turned inwards towards his wealth or to the many people whom he believes to be his friends. Solomon himself said in Proverbs 14,20 that the rich have many friends. The poor on the other hand, has no one to focus his eyes on except Hashem. He cannot rely on his personal wealth, seeing he does not have any. He cannot turn to his friends either, seeing that the poor do not have many friends. Even if he had friends from before he became poor, they will likely abandon him as they do not want to be associated with "a loser,⁠" a person whom they now perceive as a failure. Solomon already taught us this piece of human psychology in Proverbs 19,7: where he said: "all the brothers of a poor man hate him; how much more is he shunned by his one time friends. He pursues them with words but they are not to be found.⁠" In verse 4 of that same chapter Solomon had already said that a poor man finds himself separated from his friend. Solomon means that even if he had one solitary friend left, this one too soon turns his back on him. Seeing the poor is shunned by his peers, God loves him instead.
This point is made succinctly in Isaiah 14,32: "in it (Zion) the needy of His people shall find shelter.⁠" Seeing that the Jewish people (Zion) act as lenders to Hashem in supporting the poor when they perform charity, Hashem in turn is indebted to them and has to repay them both in this life and in the hereafter. It is not the custom for the Book of Proverbs to mention commandments explicitly written in the Torah unless a new dimension of that commandment is added to our understanding of it thereby. When Solomon speaks about חונן דל instead of מרחם, in Proverbs 19,17 "granting grace to the poor, instead of extending mercy to the poor,⁠" the reason is that the word חונן suggests חינם, extending help for free, without demanding any sort of recompense from the recipient. Even when the recipient did not have a claim on such largesse, God extends it "without strings attached.⁠" He had explained this as being one of His attributes when He told Moses at Mount Sinai וחנותי את אשר ארחם, "I reserve the right to extend My grace to whomsoever I will extend My mercy" (Exodus 33,19).
We are commanded to emulate this attribute of Hashem when the Torah writes in Deut. 28,9: והלכת בדרכיו, "you shall walk in His ways,⁠" i.e. just as God extends His mercy not asking for anything in return, we too must relate to the poor without asking anything in return. When someone practices this commandment and he makes certain requests from Hashem in the course of his prayer, his prayer will be favorably received. We have proof of this In Psalms 30,9 where David says: "I called to You my Lord, to my Lord I made appeal.⁠" The repetition is an explanation of why David thinks he has a right to make such an appeal. Moses did something similar in the first verse of our portion when he describes himself as having pleaded with God, i.e. ואתחנן. He was busy for 40 days and 40 nights praying and none of his prayers was responded to positively until he used the תחנה prayer.
ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור, "I pleaded with the Lord at that time, saying:" the words בעת ההיא, "at that time,⁠" refer to the aftermath of the defeat of Sichon and Og, whose lands were given to the Israelites. At that time Moses had dared hope that maybe the decree that he would not be allowed to enter the Holy Land had been canceled. This verse is a continuation of verse 21 when the Torah mentioned "these two kings.⁠"
לאמור, "to say.⁠" This expression is strange as who was God to say this to? The fact is that the word לאמור here refers to the movement of the lips of Moses during prayer. We have encountered a similar construction in Numbers 12 13: ויצעק משה אל ה' לאמור, "Moses cried out to Hashem saying.⁠" On that occasion I already commented on the meaning of the word לאמור at that juncture.
A Midrashic approach to the words ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור; Moses said to God: "You have called me 'servant,' seeing You have said to Miriam and Aaron: "not so My servant Moses" (Numbers 12,7). I am Your servant and Leviathan is Your servant. I am pleading with You and Leviathan is pleading with You. We know that Leviathan is pleading with You from Job 40,27: "Will he plead with you at length? Will he speak soft words to you?⁠" You have accepted the pleadings of Leviathan [why else would Job be unable to catch the Leviathan unless God had responded to its pleas? Ed.] Moses continues: "Leviathan apparently has made a covenant with You to remain Your lifelong slave.⁠" Moses argued that seeing God had also said to him that He had made a covenant with him (Exodus 34,10) why should God listen any less to his entreaty than to that of the Leviathan?⁠" Moses added that apparently God did not mean to keep this covenant with him else why did He tell him that he would die on the mountain he would ascend (Deut. 32,3)? There is another verse in Exodus 21,6 that if the slave does not want to leave the master and go free that he will have his ear pierced and serve the master forever? Moses claimed this right for himself in his prayer. He complained that God did not apply that rule to him. God answered him: רב לך, meaning: "as far as you are concerned Your adversary, i.e. Adam, the first human being, already caused the decree that you or any human being cannot live forever seeing he had eaten from the tree and he and his descendants have been condemned to become mortal. The very Job whom you have cited as discussing the fate of Leviathan already said (Job 31,35) concerning Adam: 'O that I had someone to give me a hearing; O that Shaddai would reply to my writ; or my accuser draw up a true bill!'" Which was the book he talked about? The ספר תולדות אדם, the Book of the descendants of man (Genesis 5,1). Thus far the Midrash.
ואתחנן אל ה׳ – שבעה שמות נקראו לתפלה ואלו הן תפלה תחינה צעקה זעקה נפילה פגיעה רנה ובכלן לא התפלל משה אלא בתחנה ולמה לפי שבשעה שאמר משה לפני הקב״ה הודיעני נא את דרכיך באיזו מדה אתה מנהיג את עולמך ואמר לו הקב״ה וחנותי את אשר אחון כלומר כל מה שאני עושה עמהם מתנת חנם אני נותן להם אמר לו משה באותה מדה שאמרת לי התנהג ותן לי במתנת חנם שאעבור את הירדן לכך אמר ואתחנן לשון וחנותי. ד״א שהתפלל משה תקט״ו תפלות כמנין ואתחנן.
'ואתחנן אל ה, "I pleaded with the Lord. The holy tongue knows of seven different names, each referring to a different category of prayer. They are as follows: תפלה, תחינה, נפילה, פגיעה, רנה, צעקה, זעקה. Of all the types of prayer at the disposal of Moses, why did he choose only one category, i.e. תחינה? When Moses had asked G–d to reveal more of His attributes, especially His method of dealing with sinners, in Exodus 33,13, after answering Moses in part, He had concluded with: וחנותי את אשר אחון, (verse 19 there) He made it clear to Moses that whenever and howsoever He forgives a sinner or reduces the punishment for which that sinner is in line, it is a gift a תחינה. It is not something that the recipient had a claim to. Moses wanted God to know that though he pleads, he is aware that even if G–d responds favourably to his plea, he will never forget that this would be an outright gift rather than something he had been entitled to. Letting him cross the Jordan would be an outright gift. (Compare Tanchuma, section three on our parshah). Another reason for Moses' choice of the word: ואתחנן, is that the numerical value of the letters in that word וחנותי we quoted from Exodus 33,19, is the same as that of ואתחנן.
ואתחנן אל ה׳ – שמנה שמות נקראת התפלה ואלו הן תפלה תחנה צעקה שועה נפילה פגיעה רנה שיחה ובכולם לא התפלל משה אלא בתחנון למה לפי שבשעה שאמ׳ הודיעני נא את דרכיך באיזה מדה אתה מתנהג עם עולמך וא״ל הקב״ה וחנותי את אשר אחון כלומר כל מה שאני עושה עם הבריות מתנת חנם אני נותן אמר לפניו באותה מדה תתנהג עמי ותן לי מתנת חנם לעבור את הירדן לכך אמר ואתחנן לשון וחנותי.
ואתחנן – כתב הרמב״ן כאשר הזכי׳ כיבוש סיחון ועוג אמר הטעם ואת יהושע צויתי בעת ההיא לאמר כי אנכי לא אעבור שם למה כי התחננתי אל ה׳ אלהי ולא שמע אלי וצוה אותי לחזק את יהושע כי הוא יעבור. ופי׳:
בעת ההיא – בעת שנגזרה עליו הגזירה שלא יעבור ולא נזכרה התחנה ביום המעשה. ורש״י פי׳ בעת ההיא אחר כיבוש סיחון ועוג וכאשר לא שמע ה׳ בקולו חזר והתפלל יפקוד ה׳ אלהי הרוחות לכל בשר וזהו שאומר כאן אחר התחנה וצו את יהושע אבל הזכיר שם התפלה אשר נענה עליה וכאן הזכיר זה להודיע כי הארץ היתה חביבה עליו מאד ולא זכה אליה בעבורם וכל זה תוכחותיו:
ואתחנן, "I pleaded;⁠" Nachmanides writes that when Moses mentioned the conquest of the lands of Sichon and Og, (3,21) adding the words ואת יהושע צויתי וגו', "and I commanded Joshua" (in preparation for his becoming his successor) it was because he wanted to stress that he himself was not going to cross the Jordan. He now added the reason why he felt sure about this, namely that he had already pleaded with Hashem to allow him to at least cross that river, but his plea had not been accepted. It was therefore his duty to pray to Hashem to give Joshua the strength without which no one could successfully lead the Jewish people.
בעת ההיא, "at that time;⁠" at the time when the decree that he himself would not cross the Jordan had become final and irrevocable. He had not made mention of his plea on the day it had been rejected.
Rashi explains the words בעת ההיא as the period during which the armies of Sichon and Og were crushed and their lands conquered. When God had not accepted his prayer, Moses tried once more, including the request to appoint a suitable successor for himself. This was the prayer that he alludes to here, i.e. a prayer that had been well received by Hashem. In other words, only the opening words of our paragraph ואתחנן אל ה' are a reference to his plea on his own behalf. The only reason he made a public reference to his personal plea at all was to let the people know that he valued the merit of being allowed to set foot in that land so highly that he even had asked to revoke the decree that denied him entry, even as a private. He hinted that his not being allowed to enter that land was (at least partially) the people's fault.
ואתחנן – לעיל כתיב לא תיראום חזקתי את ישראל אולי ירחם עלי.
ואתחנן – בגימטריא שירה שאמר לפניו שירה כדי שישמע תפלתו. סמך ה׳ אלהיכם לואתחנן לומר שויתי ה׳ לנגדי תמיד.
ואתחנן – אמר אבן עזרא: וכבר התחננתי, וההתחננות היה טרם מה שקדם זכרו: ואת יהושוע צויתי בעת ההיא לאמר (דברים ג׳:כ״א). ואילו היה כן למה הפסיק משה זאת הפרשה בכאן, והיה יותר ראוי להיות תחלת הפרשה אמרו: ועתה ישראל שמע אל החוקים (דברים ד׳:א׳), כי משם יחלו לו ע״ה דברי תוכחות להם, לכן אומר אני כי זה ההתחננות היה מאוחר בזמן כדרך איחורו בסדר. כי משם שקדם זכרו שציוה יהושע, לא היה בסוף שנת הארבעים לגמרי, אולי היה בתחלת שנת הארבעים או קודם לכן, כי תחלת מה שהתאנף י״י עד שגזר שמשה לא יכנס לארץ, היה בעת שליחותם המרגלים, כמו שקדם אמרו: גם בי התאנף י״י בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, יהושע בן נון, אותו חזק (דברים א׳:ל״ז-ל״ח). והוא ע״ה כן עשה כמה פעמים תוך השלשים ושמנה שנה, רצוני שחזק וציוה יהושע, ועם כל זה לא מנע עצמו מן הנלחמיםא כל אותן השנים ואף בשנה האחרונה מהם, להתחנן אל השם שיעבור ויראה הארץ הטובה, וזה כאילו יתחנן לו שיאריך ימיו על מאה ועשרים שנה.
אם כן אמרו: ואתחנן אל י״י בעת ההוא – רומז לסוף תחנותיו היו בשנה האחרונה או כולל לכולם, רצוני לראשונות ולאחרונות, ואיך שיהיה זה, הנה מסודר כפי זמנו, ולהראותנו זה עשה זו תחלת פרשה.
א. כן בכ״י המבורג, ואולי צ״ל: ״הרחמים״.

פרשת ואתחנן

ואתחנן אל י״י בעת ההיא עד אז יבדיל משה – ענין התחנה הוא בקשה ותפילה.
והתועלות המגיעים ממנה הם תשע עשרה:
התועלת הראשון הוא להודיע שהמתפלל צריך שישתדל תחלה לסדר שבחי השם יתעלה ולהשיג אותו כפי היכולת ואחר זה בהיותו דבק בשם יתעלה יאות לו להתפלל ולבקש ממנו מה שירצה הלא תראה כי משה רבינו עליו השלום אף על פי שהיה באופן מהשלמות שהיה תמיד עם השם יתעלה עד שכבר היה מתנבא בכל עת שירצה כאמרו: עמדו ואשמעה מה יצוה י״י לכם הנה עם כל זה כשרצה להתפלל לשם יתעלה לבקש ממנו שיעבור את הירדן ויראה את הארץ ספר תחלה שבחי השם יתעלה במה שהורה על השגחתו יתעלה בשעור האפשרי ואחר זה בקש בקשתו ולזה תקנו רבותינו זכרונם לברכה שיסמך אדם גאולה לתפלה כדי שתהיה ענין התפילה אחר סדור השבחים הנפלאים הנכללים בברכות קריאת שמע ובקריאת שמע ולזה אמר והתענג על י״י ויתן לך משאלות לבך כי מי שישיג השם יתעלה ההשגה האפשרית לו הוא מתענג עליו תענוג נפלא ולזה תהיה אז תפילתו נשמעת לדבקות ההשגחה האלהית בו וזה גם כן מה שאמר איוב אם על שדי יתענג יקרא אלוה בכל עת.

Gate 88

Some problems in the text of our Parshah.
1) Why does Moses repeat in detail his efforts to change Gods decree denying him entry into the promised land? Why does the Parshah start with the conjunctive letter vav, "and?⁠"
2) When addressing God, why does Moses list all His attributes, when it would seem only Gods will was the obstacle that Moses faced?
3) Why does Moses stress the physical qualities of the mountain and the land, as if they had been the reason that he had pleaded to be allowed entry?
4) Why is Moses commanded to ascend the summit? What good will "seeing" the land do him?
5) Why does Moses discuss events in the distant future, i.e. "when you will beget children,⁠" before dealing with the events of the past, the revelation at Mount Sinai?
Apart from other motivations mentioned in connection with Moses' request to Sichon to allow passage through his land, the purpose of recording it here is to teach future generations that though the request was couched in imperious language, it was peaceful in content. Although Gods instructions had been to make war, Moses offered Sichon peaceful means of avoiding war without impairing his sovereign existence. The major difference between the approach to Edom and that to Sichon was the use of the word "please" in the request to Edom. Reviewing the total defeat of Sichon and Og, is to underline that during the stewardship of Moses, and in accordance with Gods promise to him, no remnant of these two nations was to be left. Israel inherited their land by right, there being no survivors who could lay claim to any part of those lands.
1) When Moses had asked God to allow him to cross the Jordan, he wanted to make sure that the conquest of the West Bank would proceed along the same lines, eliminating all survivors who could pose a threat to the Jewish people in the future.
2-3) In Numbers 33,55-56, God had warned that His assistance would be predicated on the degree of absolute war Israel would wage against those inhabitants. Had Israel remained under the leadership of Moses after they crossed the Jordan, all the problems that developed later would not have occurred. His request then was not for his own sake, but for the sake of the people. He begged for a continued display of Gods greatness, His strong hand, His unparalleled Power as displayed in the wars against Sichon and Og.
4) Since the people were not worthy of that degree of success, Moses could not be allowed to cross the Jordan, since God could not have denied Moses such a degree of success. However, only the physical crossing was denied Moses, not the view of the country. In order to placate me, Moses tells the people, Hashem told me to ascend the mountain and see the expanse of the land of Israel. Concerning the conquests, however, God instructed him to command Joshua, making it plain that Moses had asked for the role of leading the conquest of the land. Moses is told that he should do his utmost to prepare Joshua for his task. God would then fulfill what He had promised Moses after the episode of the golden calf, when Moses had stood in the crook of the rock and God had assured him "in view of the whole nation, I will perform miracles.⁠" In this, God had referred to the arrest of the sun and the moon in their respective orbits during the term of Joshua's leadership of the people, as well as other lesser miracles. The people's fear, that if God did not respond favourably to Moses' prayer, there would be no chance that He would respond to the likes of them, is put to rest by Moses. He points out that they have survived the anger of God on the occasion of the sin at Baal Peor, and that the merit of the multitude in any case is much stronger collectively than that of any individual, however great that individual. This was what had enabled them to survive at that time. Moses points out that their success and survival is not conditional on his physical presence in their midst, but rather lies in their observing the laws that Moses had been teaching them before his death. In the event they had failed to appreciate the connection between the life giving power of observing mitzvot, Moses points out that precisely those of whom it could be said "you who have cleaved to the Lord your God" are the ones who are alive and well today. (see commentary chapter 83) In contrast, when one person sins, he may have to pay for his transgression. This is why Moses' sin resulted in his having to die prior to entry into Eretz Yisrael. This was due partly to the fact that Moses' error had had repercussions on the people. "God was angry at me because of your words.⁠" Even though they were the cause of his error, his personal merit did not suffice to reverse the decree of death against him.
ואתחנן אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם אע״פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם כו׳ ד״א זה אחד מעשר׳ לשונו׳ שנקרא׳ תפלה. ואלו הן שועה צעקה נאקה רנה בצור וקריאה נפול ופלול ופגיעה ותחינה שתי הלשונות הללו בספרי אבל בדברים רבה אמרו שתי הלשונות הללו בלשון אחד א״ר יוחנן י׳ לשונות נקראת תפלה ואלו הן שועה צעקה כו׳ ומכלן לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים אמר ר׳ יוחנן מכאן אתה למד שאין לבריה כלום אצל בוראה שהרי משה רבן של כל הנביאים לא בא אלא בלשון תחנונים והשואלים מנח מצא חן בעיני י״י שלא היתה מתנת חנם כי אחריו צדי׳ תמי׳ היה בדורותיו הנה טעו בין חן לחנון כי חן בכל מקום קרוב מענין אהבה וחבה כי ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואי׳ ויתן י״י את חן העם ויתן חנו למצא חן בעיניך כלם מפורשים מענין אהבה וחבה ולא מענין מתנת חנם ולא כן פועל החנינה והחנון כי הם כולם מענין מתנת חנם כמו וחנותי את אשר אחון בהתחננו אלינו כי יחנן קולו ומחונן עניי׳ אשריו יוחן רשע בל למד צדק ואשר תחון יוחן כלם מפורשים מעניין מתנת חנם ולא מענין אהבה וחבה ואע״פ שקצת מפרשים סוברים שכלם מעניין אחד רש״י ז״ל לא יחשוב כן:
בעת ההיא לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר. בספרי ולא בא להודיענו דהאי בעת ההיא בעת כבו׳ סיחון ועוג קמיירי ולא בעת הגזר׳ דהא מילת׳ דפשיט׳ היא שהרי לעיל מיניה כתיב ואצו אתכ׳ בעת ההיא לאמר שפירושו בעת כבוש סיחון ועוג ואחריו ואת יהוש׳ צויתי בעת ההיא לאמר עיניך הרואות את כל אשר עשה י״י אלהיכם לשני המלכים וגומר שפירושו בעת כבוש סיחון ועוג ולא פי׳ רש״י כלום להיותם מבוארים וכיון דכתיב בתרי׳ ואתחנן אל יי בעת ההיא עכ״ל דאין זה אלא בעת כבוש סיחון ועוג מאחר שכלם נמשכים זה אחר זה אלא ה״ק הא דאצטריך קרא למכתב הכא בעת ההיא ולא הספיק לו עם בעת ההיא דלעיל מיניה אינו אלא כדי להודיע הסבה שהתחנ׳ בעת הכובש ולא בעת הגזרה ואמר שבעת שכבשתי ארץ סיחון ועוג שהיא חלק מנחלת ארץ ישראל דמיתי שכבר הותר הנדר ולפיכך האריך בלשונו ואמר דמיתי שכבר הות׳ הנדר ולא הספיק לו לומר בעת ההיא בעת כבוש סיחון ועוג:
לאמר זה אחד משלשה מקומות שאמר משה לפני המקום איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי. אבל בספרי לא שנו אלא זה אחד מן הדברים שאמר משה לפני המקום הודיעני אם אתה עושה לי וידבר משה אל י״י לאמר מה אעשה לעם הזה שאין ת״ל לאמר מת״ל לאמר אמר לו הודיעני אם נופל אני בידם אם לאו כיוצא בו אתה אומר וידבר משה לפני י״י לאמר שאין ת״ל לאמר ומת״ל לאמר א״ל הודיעני אם אתה גואלן אם לאו כיוצא בו אתה אומר ויצעק משה אל י״י לאמר שאין ת״ל לאמר ומת״ל לאמר א״ל הודיעני אם אתה מרפ׳ אם לאו כיוצא בו אתה אומר וידבר משה לפני י״י לאמר שאין ת״ל לאמר ומת״ל לאמר א״ל הודיעני נא אם אתה ממנה עליהם פרנסים אם לאו אף כאן אתה אומר בעת ההיא לאמר שאין ת״ל לאמר ומת״ל לאמר א״ל הודיעני אם אכנס לארץ אם לאו וא״כ זה אחד מחמשה מקומות שאמר משה לפני המקום איני מניחך עד שתודיעני אם תעש׳ שאלתי מיבעי ליה אבל בפסוק וידבר משה לפני י״י לאמר יפקוד יי אלהי הרוחות וגומר שנו בספרי רבי אליעזר אומר בארבעה מקומות בקש משה מלפני המקום והשיבו המקום על שאלותיו והביאם כלם והשמיט מהחמשה דלעיל המקום של וידבר משה אל י״י לאמר מה אעשה לעם הזה ולא ידעתי למה ולפי זה יהיה לאמר האמור כאן אחד מארבע מקומות שאמר משה לפני המקום איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו לא אחד מג׳ מקומות כמו שכתב רש״י ז״ל וצ״ע ומה שדרז״ל בלאמר הכתובים באלה הה׳ מקומות מה שלא דרשו בשאר המקומות הנה כבר כתבתי הטעם בפרשת פנחס בפסוק וידבר משה לפני י״י לאמר יפקוד י״י אלהי הרוחות והארכתי שם מאד ע״ש:
ואתחנן אל ה׳ וגומר עד ועתה ישראל. שמע אל החקים וגומר הפירוש לפי שראה אדונינו משה שהיתה הגזרה עליו כמו שנזכר בפרשת חקת לכן לא תביאו את הקהל הזה וגומר. חשב בלבו שלא היתה הגזרה שהוא לא יבא ולא יכנס לארץ. כי אם שלא יביא את הקהל שמה. ר״ל שלא יכנסו ישראל לארץ בהיותם תחת הנהגתו ושררתו. כי אם בהיותם עליהם שר ומושל אחר. ולכן אחרי מלחמת סיחון ועוג ראה לתת מנוי ההנהגה ליהושע כדי שמשם והלאה יהיה יהושע המוציא והמביא שוטר ומושל במקום משה. וישאר משה רע״ה כאחד העם מבלי השאיר לו מנוי והנהגה אבל היותו משועבד תחת הנהגת יהושע ושררתו. וזהו אמרו למעלה מזה ואת יהושע צויתי בעת ההיא לאמר עיניך הרואות את כל אשר עשה ה׳ אלהיכם לשני המלכים האלה כן יעשה וגומר וזכר שבעת ההיא שצוה את יהושע על שררתו והנהגתו כמו שזכר.
ואתחנן – לפי שאמר למעלה ואת יהושע צויתי בעת ההוא לאמר עיניך הרואות וגו׳. סמך לכאן ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא. להורות לנו מה שאמרו חכמים ז״ל אפי׳ חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. וכן בכאן אע״פ שמשה ע״ה היה יודע הגזירה שנגזרה עליו שלא יכנס לארץ. והוא עצמו הודה בדבר וצוה ליהושע ואמר לו עיניך הרואות מה שעשה השם לשני המלכים האלה כן יעשה השם לכל הממלכות אשר אתה עובר. שנראה מכאן שכבר נתיאש משה מעבור את הארץ. עם כל זה לא מנע עצמו מן הרחמים. וחזר להתחנן אל השם בעת ההיא שהיא עת צוואת יהושע אחר נצחון סיחון ועוג. והטעם לזה לפי שהשם אמר לו במלחמת סיחון ועוג היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים. ורגזו וחלו מפניך. שרמז בזה במלת אחל. שיראהו השם סוף כל הדברים וכל מלחמות כנען. לפי שאין התחלה בלא סוף. וכן באומרו ורגזו וחלו מפניך. רמז על מה שאמרו בסוף השירה שמעו עמים ירגזון אז נבהלו אלופי אדום נמוגו כל יושבי כנען תפול עליהם וגו׳. וזה שאמר כאן אחל תת פחדך. וכן אמר ורגזו וחלו כנגד שמעו עמים ירגזון. וכן חזר לומר ראה החלותי תת לפניך לרמוז שסיחון ועוג יהיו התחלה. ומלכי כנען יהיו סוף המלחמה. באופן שכל זה נתן רעדה למשה לחזור ולהתפלל לפני השם. ולומר ה׳ אלהים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך במה שאמרת ראה החלותי. וכן באומרו אחל תת פחדך ויראתך. אם יועיל יועיל ואם לא יועיל למעט יקחו הוראה הדורות הבאים אחריו להתפלל בעת צרתם ואפי׳ במקום גזירה. וזהו ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמר. לאחרים וללמדם שיעשו כמוהו. וכמו שאמרו על פסוק וידר יעקב נדר לאמר וללמד לנודרים שיעשו כן בעת צרתם:
או שרמז בעת ההיא לעת הגזירה. וזה לרמוז לנו שתפלת ותחנת משה היתה ראויה ובזמן ראוי. כי מיד בעת החטא ובעת הגזירה מיד ואתחנן אל ה׳ אשר חטא כנגדו לבטל הגזירה. וזה להורות לחטאים בנפשותם שישובו מיד אל ה׳ בעת חטאתם. ולא יתאחרו לעמוד על נפשם. כי אם יום או יומים יעמודו לא יוכלו מלט משא. אחר שעבר יומו ובטל קרבנו. ואז צריכים רחמים גדולים וסגופים גדולים לבטל הגזרה. מה שאין כן לשבים מיד. ולזה אמרו תענית חלום אפי׳ בשבת. לפי שכשמראין לאדם חלום רע הוא בעבור שנמצא בו עון אשר חטא. ומן השמים מרחמים עליו לתת לו הערה שישוב. כאומרו או הודע אליו חטאתו אשר חטא. וזאת ההודעה היא מצד הייסורים או חלומות שמודיעים אליו חטאתו. כמאמר אליהו בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים אז יגלה אוזן אנשים ובמוסרם יחתום. וא״כ אחר שהודיעוהו חטאו בחלום צריך לשוב מיד מחטאתו ולהתענות אפילו בשבת. בענין שלא יעבור אותו יום שלא בקדושה. כי בכל יום ויום יש כח ידוע וממונה ידוע שהוא שואל ומשיב וטוען ומערער. ולכן צריך לתקן המעוות באותו יום ממש. באופן שלא יתקיים בו וכשלו אחור ונפלו. ועל זה נאמר אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום. ועל זה אמרו אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה שמא עשה תשובה. שמא עשה תשובה ס״ד אלא אימא ודאי עשה תשובה. ומה תמיהה היא זאת שיעשה תשובה ביום אחד. אבל האמת הוא כמו שאמרנו שאם הוא ת״ח לא ימתין ליום אחר כי לא ידע מה ילד יום. ומלבד שיש בזה דברים בגו ודברי חטאיו ויהיה הדבר ישן נושן אצלו. אלא שבכל יום ויום יתחרט מחטאיו ויודה על פשעיו. וכן הדבר בענין העונש כי מאהבת השם את ישראל פוקד עונם בכל יום ויום ומוכיחם. כאומרו רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם. בכל יום ויום. שלא יתישן הדבר ולא יוכלו מלט משא. והנה שלמה בתפילתו על ישראל לא שאל דבר אחר מהשם. אלא שיוכיחם בכל יום ויום על חטאתם ולא יתישן העונש. וזה שאמר יהי ה׳ אלהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו. שהיה פוקד עונם עליהם בכל יום ויום. במדבר בעגל ובמרגלים. אל יעזבנו ואל יטשנו להוכיחנו. להטות לבבנו אליו. בענין שבזה נשמור מצותיו ולא נשכח את ה׳. ולפי שזה נראה דבר זר שישאל מהשם שיוכיחנו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם. חזר לומר ויהיו דברי אלה קרובים אל ה׳. שהוא דבר ראוי לנו מאד. לעשות משפט עמו ישראל דבר יום ביומו. בענין שלא יתישן הדבר ויעשה כעבות העגלה חטאה. וכן בענין התשובה צריך ג״כ שתהיה בעת הגזירה ולא יהיה ישן נושן. וזהו בעת ההיא לאמר. וללמד לאחרים שיעשו תשובה מיד:
ואתחנן אין חנון בכל מקום וכו׳. פירוש ״ואתחנן״ הוא לשון חנם, כי ׳חנם׳ שרשו ׳חנן׳, כי המ״ם בלשון ׳חנם׳ נוסף, כמו מ״ם של ״רקם״ (שמות ג, כא), וכמו שכתב הראב״ע בפרשת משפטים, ושורש המלה ׳חנן׳, כי הנו״ן השניה היא נבלעת בדגש של נו״ן ׳חנם׳, כדרך לשון הקדש:
אין מבקשים אלא מתנת חנם. ובודאי הא דכתיב אצל משה לשון תפלה, ״ואתפלל אל ה׳⁠ ⁠⁠״ בפרשת עקב (להלן ט, כו), אין זה קשיא, שהצדיקים אינם מבקשים אלא מתנת חנם כאשר מתפללים על עצמם, שאינם מתגאים הצדיקים לומר שיש להם זכות. וכשהם מתפללים על אחרים, אינם מבקשים מתנת חנם, אדרבא, כשהוא מתפלל על אחר – מזכיר זכות אותו האחר שהוא מתפלל עליו, ואין בזה שום גאוה
:אבל קשה עדיין מחנה, שכתב אצלה (ראו ש״א א, י) ״ותתפלל חנה אל ה׳⁠ ⁠⁠״, וכן בחזקיה, שהיה מתפלל גם כן על חייו, כתיב (ראו מ״ב כ, ב) ״ויתפלל חזקיה אל ה׳⁠ ⁠⁠״. ויש לתרץ, כי חנה נמי מתנת חנם היתה מבקשת, וגלי הכתוב גבי אדון הנביאים שלא היה מתפלל בזכות עצמו, אף על גב דודאי יש לתלות במעשיו, כל שכן בשאר חסידים, שאינם כל כך במדריגתו, שאין לתלות במעשים שלהם. ולפיכך ״ותתפלל חנה״ גם כן מתנת חנם היתה מבקשת, אף על גב דכתיב ״ותתפלל״, דאטו מי שמבקש מתנת חנם אינו מתפלל גם כן. וגלי הכתוב כאן שמתנת חנם הוא:
מיהא גבי חזקיה אין לומר כן, שבפירוש כתיב שהיה תולה בזכותו, שאמר (ראו מ״ב כ, ג) ״זכור אשר התהלכתי לפניך באמת ובתמים״. אלא דהיינו מה שאמרו חז״ל שלא יפה עשה חזקיה במה שהיה תולה בזכותו, שאמרו (ברכות י ע״ב) כל התולה בזכותו – תולין לו בזכות אחרים, שאמר לו הקדוש ברוך הוא ״וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי״ (מ״ב כ, ו). משה היה תולה בזכות אחרים, שאמר ״זכור לאברהם וליצחק וגו׳⁠ ⁠⁠״ (שמות לב, יג), ותלה הכתוב בזכות עצמו, שאמר (ראו תהלים קו, כג) ״לולי משה בחירו שעמד בפרץ להשיב חמתו מהשחית״:
לפי שאמר לו וחנותי וכו׳. פירוש, מה שהתפלל בלשון ״ואתחנן״, דמנא ידע משה שהקב״ה נותן מתנת חנם, שאין בשר ודם נותן מתנת חנם, ומנא ליה שמדת הקדוש ברוך הוא שנותן מתנת חנם, לכך קאמר ׳לפי שאמר לו הקדוש ברוך הוא ״וחנותי וגו׳⁠ ⁠⁠״ (שמות לג, יט) ׳, ידע משה רבינו עליו השלום שהקדוש ברוך הוא נותן מתנת חנם:
דבר אחר. לפי שקשה ללשון ראשון, דעדיין לכתוב ״ויתפלל״, ואפילו הכי מתנת חנם הוא, שהרי בפירוש כתיב מתנת חנם, שאמר (פסוק כד) ״אתה החלות להראות את עבדך את גדלך״, כמו שפירש רש״י אחר זה, אם כן לא היה מזכיר כלל שום זכות, אלא שיזכה במדת טובו של הקדוש ברוך הוא, ולפיכך תירץ ׳דבר אחר׳:
שמא הותר הנדר וכו׳. וקשה, אחר שהיה סבור שהותר הנדר, אם כן לא היה צריך להתפלל, שהרי כבר הנדר הותר. ועוד קשה, למה הנדר הותר בלא תפילה, שלא התפלל, ויהיה הנדר מותר
:ונראה, שמשה היה סובר שהקדוש ברוך הוא נשבע שלא יביא משה את ישראל אל הארץ אשר נשבע לאבותם (ראו במדבר כ, יב), ובכלל שבועה זאת היא כל הארץ, אף ארץ סיחון ועוג, שהרי נתן הקדוש ברוך הוא לאברהם, כמו שפירש רש״י אצל ״ההוא יקרא ארץ רפאים״ (פסוק יג). ומה שבא משה אל ארץ סיחון ועוג, אף על גב שגם היא בכלל הארץ אשר נתן הקדוש ברוך הוא לאברהם, היינו טעמא, שעדיין לא שאלו בני ראובן ובני גד הארץ לחלקם, ואם לא [היו] מבקשים את ארץ סיחון ועוג – לא היו יורשים בני ישראל הארץ, כמו שכתב הרמב״ן בפרשת חקת (במדבר כא, כא), וכן הארכנו בפרשת מטות (במדבר פל״ב אות יב), עיין שם, אלא היתה הארץ נשארת חריבה מאין יושב, והיו מניחין אותה כך, והולכין להם. לכך לא יקרא בזה ״לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם״ (ראו במדבר כ, יב), כיון שלא היה כבוש הראשון לנחול הארץ ולישב בה. וכאשר שאלו בני גד ובני ראובן את ארץ סיחון ועוג לחלקם (במדבר לב, א-ה), היה משה סובר אחר שהשבועה היא ״לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי״, ואני הבאתים אל הארץ אשר נשבע לתת להם, שכיון שירשו את ארץ סיחון ועוג קורא אני בו ״אשר נשבעתי לאבותם״, והיה אומר שכיון שבטל מקצת הנדר – בטל כולו, כך היה דעת משה רבינו עליו השלום:
ומכל מקום היה אומר צריך אני להתפלל, שאף על גב שהנדר בטל מטעם נדר שבטל מקצתו בטל כולו, סוף סוף העונש לא בטל מה שהקדוש ברוך הוא רוצה להעניש אותו שלא יבוא לארץ, כי מה שבטל זה – והביאם אל ארץ סיחון ועוג – היה ממילא, כמו שפירשנו למעלה, שבעת שבא לשם לא היה הארץ של ישראל, ולא יאמר עליה ״לא תביאו הקהל אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם״, ואם כן הקדוש ברוך הוא יקיים דבריו ויענוש בלא שבועה, דשבועה דל מהכא – העונש במקומו עומד, לכך הוצרך להתפלל לבטל העונש, אחר שנתבטל השבועה:
אמנם לפי האמת לא נתבטלה השבועה, שמה שאמר הקדוש ברוך הוא ״לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם״ היה על עיקר הארץ, והוא מעבר הירדן והלאה:
זה אחד משלשה מקומות וכו׳. זהו האחד, והשני – ״ויצעק משה אל ה׳ לאמר״ אצל מרים (במדבר יב, יג), שאין תלמוד לומר ״לאמר״, אלא אמר הודיעני אם מרפאה אם לאו (רש״י שם). וכן ״וידבר משה לפני ה׳ לאמר יפקוד ה׳ אלקי הרוחות״ (ראו במדבר כז, טו-טז), הודיעני נא אם תמנה עליהם פרנס (רש״י שם). ובספרי (כאן) שנו ״וידבר משה לפני ה׳ לאמר״ (שמות ו, יב), הודיעני אם אתה גואלן אם לאו וכו׳. והקשה הרא״ם, דצריך עיון למה רש״י לא הביאו:
ויראה דרש״י לא הביא רק אותם שהיה משה מתפלל עליהן, והם אלו שלשה, דכתיב ״ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא״. וכן היה מתפלל על מרים. והיה מבקש מלפניו ״יפקוד ה׳ אלקי הרוחות איש על העדה״. ולא הביא עמהן ״וידבר משה לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ דפרשת וארא (שמות ו, יב), כי אותה בקשה – שיודיע לו אם גואל אותם אם לאו – לא היה בקשה גמורה, שלא היה מבקש עתה שיגאל ישראל, רק שרצה לדעת אם יגאל ישראל, ולכך לא חשיב אותו עמהם
:אבל בספרי בפרשת פנחס (במדבר כז, טז) אצל ״יפקוד ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״, מנה אלו שלשה, ומנה גם כן עמהם ״וידבר משה לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ דבפרשת וארא, אף על גב שלא היה מבקש עתה על גאולתם, מכל מקום היה חפץ בגאולתם, ורצה לדעת אם יגאל אותם. ומכל מקום לא חשיב (ספרי שם) עמהן ״ויצעק משה אל ה׳⁠ ⁠⁠״ דבפרשת בשלח (שמות יז, ד), משום דשם היה מבקש להודיע אותו אם יפול בידיהם אם לא, ולא היה זה שאלה ראויה, שהרי השיב לו הקב״ה, אתה אמרת ״עוד מעט וסקלוני״ (שם), ואמר לו ״לך עבור לפני העם״ (ראו שם שם ה), ׳וראה אם יסקלוך, [למה] הוצאת לעז על בני׳ (רש״י שם), ולכך לא חשיב זה. אבל בספרי בפרשת ואתחנן חשיב שם גם זה עמהם, ששם בא למנות כל המקומות שאמר משה להקדוש ברוך הוא שיודיעהו תשובה על דבריו. כך יראה נכון:
ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמר – פירש״י אע״פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים מ״מ אינן מבקשים כ״א מתנת חנם (ספרי ואתחנן כ״ג) וקשה על זה מהיכא תיסק אדעתין שיתלו במעשיהם הטובים שכבר עשו הלא לעולם אין לאדם שום חוב על הקב״ה, כי כל המצות שהאדם עושה אין בהם די השיב כעל גמולות כעל ישלם (ישעיהו נ״ט:י״ח) כל תגמולוהי עליו במה שכבר עשה לו ה׳ כי גבר עליו חסדו מיום הולדו, כמו שהאריך מזה בחוה״ל (שער הבטחון פרק ד׳) ורז״ל (ברכות י:) האשימו את חזקיה שתלה במעשיו ואמר זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת. (מלכים ב כ׳:ג׳) ותלו לו בזכות אחרים שנאמר וגנותי על העיר הזאת בעבור דוד עבדי (שם כ׳:ו׳) כי מן השמים הראו לו שאין לו שום זכות כי כבר אכלו חזקיה, ונתקיים בו מאמר קטונתי מכל החסדים. כי הודה ואמר שקטן יעקב ודל במצות מצד כל החסדים שכבר קבל, ואיך אמרו אע״פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, והראיה שמביא מן פסוק וחנותי את אשר אחון. אינה ראיה לכאן כי פסוק זה אין למידין ממנו כ״א שאף מי שאין לו זכות הקב״ה עושה עמו על צד החנינה אבל משה שנענש בחטאו שלא יכנס לארץ מה ענינו לפסוק זה כי הוא ודאי גרוע ממי שאין לו לא זכות ולא חובה.
והתשובה לכל זה, שמה שאמרו שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין הפירוש באותן מע״ט שכבר עשו אלא במעשיהם הטובים שעתידין לעשות, כי מסתמא כל צדיק אינו מבקש שום הנאה גופנית כ״א כדי שעל ידה יהיה לו מקום לקיים איזו מצוה, וזה הדבר שדרש רבי שמלאי (סוטה י״ד) וכי לאכול מפריה היה צריך משה אלא אמר הרבה מצות תלויות בארץ, וא״כ היה לו לתלות בקשתו באותן מעשים טובים שעתיד הוא לעשות ע״י בקשה זו, וזה דבר אמיתי ששורת הדין נותן שימלא ה׳ משאלות לבו יען כי אינו חפץ כ״א את אשר חפץ ה׳ בו, ואע״פ שבחטאו נקנס עליו מ״מ אין מענישין החוטא לאמר לך עבוד עבודה שהיא זרה אצלך להוסיף על חטאתו פשע. אלא שמרוב ענוה שבו לא רצה לתלות השאלה באותן מעשים טובים שעתיד הוא לעשות ע״י הכניסה לארץ, כי אולי יכנס ולא יעשה המצות ורק ההנאה הגופנית יקבל ואת הטוב לא יקבל, לכך בקש בלשון חנינה מתנת חנם בעלמא, ולכך נאמר בעת ההיא לאמר. כי עשה שאלתו באשר הוא שם על דעת ההוה שעדיין אין שום זכות בידו מבלי שישקיף על העתיד לבא שסופו לבא לידי קיום מצות, כי שמא יבא או לא יבא לכך אמר בלשון ואתחנן כי היה צריך לבקש מתנת חנם על העת ההיא כאמור.
בעת ההיא לאמר – כבר כתבנו שהתפלה והתחינה היתה על העת ההיא מבלי שיתלה שאלתו במעשים טובים שסופם לבא ואמר לאמר לדורות שכל צדיק יבקש תחנונים מתנת חנם וי״א שמשה אמר איני מניחך עד שתאמר לי הן או לאו ועל זה נאמר בעת ההיא לאמר ר״ל שיאמר לו תשובה תיכף בעת ההיא. וי״א שהוא על דרך ה׳ שפתי תפתח וגו׳ (תהלים נ״א:י״ז) שבקש ממנו ליתן לו מקום לאמר דבריו כמ״ש וארשת שפתיו בל מנעת סלה (שם כ״א:ג׳).
ורש״י פירש, בעת ההיא – אחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר ונראה שחשב משה כי טעם הנדר הוא יען לא האמנתם בי. לא גרמתם לישראל להאמין בי ע״י שיראו נס מפורסם זה, ובמלחמת סיחון העמיד משה החמה וע״י נס מפורסם זה בלי ספק שנעשו בנים אמון בם ותיקן מה שקלקל. וכ״ש לדעת העקרים שכתב בטעם חטא מי מריבה כי היה לו למשה לדבר מעצמו אל הסלע קודם שיצוה לו ה׳ כי כל נביא גוזר אומר ויקם לו כמו שעשה אליהו ואלישע כו׳. וכן יהושע אמר שמש בגבעון דום (יהושע י׳:י״ב) כל זה תורף דברי הרב. והנה עכשיו עשה משה כמו שעשה יהושע והעמיד החמה כי מאחר שילפינן בג״ש דאחל אחל שהעמיד משה החמה כיהושע אין היקש לחצאין, כמו שיהושע עשה כן מעצמו כך משה עשה כן מעצמו ובזה נתקדש השם ותיקן מה שקלקל וחיזק האמונה ע״כ חשב שהותר הנדר, ולא שתלה בכיבוש ארץ סיחון ועוג כי לכתחילה לא היה בכלל השבועה שהרי נאמר (במדבר כ׳:י״ב) לכן לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נתתי להם. והיינו ארצות שבע אומות שכבר נתן לאבותם אבל ארץ סיחון ועוג לא היה מעולם בכלל הבטחה זו.
אין חנון בכל מקום כו׳. דאם לא כן הוה לי׳ למימר ואתפלל:
לפי שא״ל וחנותי את אשר אחון כו׳. רצונו לומר מהיכן ידע משה לבקש מהקב״ה בקשה אף במתנת חנם ולא בשביל מעשים טובים, ועל זה פי׳ וחנותי וגו׳:
ד״א זה אחד מעשרה לשונות. דלטעם ראשון קשה למה לא כתיב ואתחנם, לכן קאמר ד״א וכו׳. ולטעם אחרון קשה למה לא אמר ויחל כדלעיל (שמות ל״ב:י״א):
שנקראת תפלה כדאיתא בספרי. ואלו הן: שועה, צעקה, נאקה, רנה, פצור, קריאה, נפול, פלל, פגיעה, תחנה:
לאחר שכבשתי כו׳. דקשה לרש״י, דהא לעיל מני׳ (דברים ג׳:כ״א) כתיב ואת יהושע צויתי בעת ההיא וגו׳ שפירושו בעת כבוש סיחון ועוג, ועליה קאי ואתחנן. ומתרץ לאחר כו׳ דמיתי שהותר קצת הנדר, לכך עלתה על דעתי להתפלל כדי שאכנס לארץ וכו׳:
דמיתי שמא הותר הנדר. וא״ת וכיון שהותר הנדר תפלה זו למה. וי״ל דה״ק משה, קודם כיבוש ארץ סיחון ועוג לא עלתה על דעתי להתפלל, כיון שהי׳ גזר דין עם שבועה לא יועיל שום תפלה, אבל לאחר הכיבוש והנחיל לבני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה, אמרתי שמא הותר הנדר, דבכל הנדר שהותר מקצתו הותר כולו, וא״כ הוי גזר דין בלא שבועה, להכי מהני תפלה:
זה אחד מג׳ מקומות כו׳. כתב הרא״ם צריך עיון, דבספרי חשיב ה׳ מקומות, ור׳ אלעזר בן עזרי׳ אומר בד׳ מקומות בקש משה וכו׳, והביא כולם, א״כ דברי רש״י דלא כמאן. ונ״ל הא דכתב רש״י הכא זה אחד מג׳ מקומות וכו׳, ר״ל שהתפלל משה עליהם ובקש מהקב״ה שימלא שאלותיו ושיודיענו אם יעשה שאלתו ובקשתו, כמו גבי מרים (במדבר י״ב:י״ג) שבקש שירפא אותה מצרעתה, וכן גבי יפקוד ה׳ אלהי הרוחות (שם כ״ז:ט״ו) בקש שירשו בניו אחריו גדולתו, וכמו שפירש רש״י שם, והכא התפלל שיעבור הירדן. אבל השנים האחרים שמביא שמה, דהיינו הא׳ (שמות ו׳:י״ב) וידבר משה לפני ה׳ לאמר הודיעני אם אתה גואלם וכו׳, וכן (שם י״ז:ד׳) ויצעק משה אל ה׳ לאמר וגו׳ מה אעשה לעם הזה וגו׳, שאמר משה הודיעני אם נופל אני בידם וכו׳, אותן שני דברים אינן אלא הודעה בעלמא, ולא בקשה ותפלה שימלא את שאלתו. וכן הוא בדברי רש״י אם תדקדק בלשונו הכא:
The word חנון everywhere signifies, etc. Otherwise, it should have said ואתפלל (I prayed).
Because [the Almighty] had said to him, etc. Rashi is saying: How did Moshe know to ask the Almighty even for an underserved gift, one that is not dependent upon good deeds? On this question Rashi explains, "I will be gracious, etc.⁠"
There is another explanation: This is one of the ten terms. According to the first explanation there is a difficulty: Why is it not written ואתחנם (I asked for a free gift). Therefore Rashi says, "There is another explanation, etc.⁠" But according to the second explanation there is a difficulty: Why does it not say ויחל (implored) as above (Shmos 32:11).
By which prayer is described, as is stated in Sifrei. The following [are the ten terms: 1. שועה. 2.צעקה. 3.נאקה (three types of crying out). 4.רנה (song). 5.פצור (press). 6.קריאה (call). 7.נפול (fall). 8.פלל (plead). 9.פגיעה (approach). 10.תחנה (supplicate).
After I had captured, etc. Rashi has the following difficulty: Above it is written (Devarim 3:21), "And Yehoshua I commanded at that time, etc.⁠" which means at the time of capturing Sichon and Og. And, "I pleaded to Adonoy,⁠" refers to that verse [therefore the phrase here, "at that time,⁠" is apparently not necessary]. Rashi answers: After ... I imagined that the vow had been partially cancelled. Therefore, [at that time] I thought to pray in order to enter the land, etc. (Re"m).
I imagined that the vow had been cancelled. You might ask: Since the vow had been cancelled, why then did Moshe need to pray? The answer is that Moshe thought the following: Before the land of Sichon and Og were conquered, it did not occur to me to pray because the Almighty had made a decree along with a vow, and therefore prayer would not help. But after conquering the land, and Bnei Gad, Bnei Reuvein, and half the tribe of Menashe inherited it, I thought that perhaps the vow had been cancelled — for a vow which is partially cancelled becomes totally void. If so, then the Almighty's decree is without a vow and thus prayer will help.
This is one of the three occasions, etc. Re"m writes that Rashi is difficult to understand. For Sifrei lists five places, and Rabbi Elazar ben Azaria mentions four occasions where Moshe said, etc., and they are all listed explicitly. If so, Rashi's words do not match either opinion. But it seems to me [the answer is]: Rashi's commentary, "This is one of the three occasions, etc.,⁠" means that Moshe prayed for these things and requested for the Almighty to fulfill his request and to make known to him if his request will be fulfilled. Such as regarding Miriam (Bamidbar 12:13) where Moshe requested she should be healed from tzara'as. Also regarding (Ibid. 27:15), "Almighty, appoint etc.,⁠" where Moshe requested that his sons inherit his position of leadership — as Rashi explains there. And also here, Moshe is praying to cross the Yardein. But the other two occasions quoted in Sifrei are different. "Moshe spoke before Adonoy saying, etc. (Shmos 6:12),⁠" where Moshe requested to know if You would redeem them, etc. And also, when "Moshe cried out to Adonoy saying 'What shall I do to this people,', etc. (Ibid. 17:4),⁠" where Moshe requested to know if he would fall into their hands, etc. These two occasions were only a request to be informed, but not a request and prayer for the Almighty to fulfill what he is asking for. This answer can be found here in Rashi's words, if you read the text carefully.
ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמר – צריך לדעת אומרו בעת ההיא, ורבותינו ז״ל אמרו (ספרי) כשראה שנפל סיחון ועוג לפניו וכו׳, לדבריהם חוזר למה שלפניו שהיא מלחמת סיחון ועוג, ולפי זה טעם המאמר לומר שזולת מה שהיה בעת ההיא לא הייתי מתפלל כי הגזירה כבר נגזרה.
ונראה לומר בהעיר עוד אמרו לאמר, ורבותינו ז״ל דרשו (שם) שאמר משה לה׳ השיבני על דברי אם אני נכנס לארץ, וזה דרך דרש, אכן פירוש אומרו בעת ההיא הוא זמן שנשבע ה׳ על דור המדבר שלא יראו את הארץ שאמר בפרשה שלמעלה וכללו למשה בכלל שבועת הגזירה כמו שאמר (א׳ ל״ז) גם בי התאנף ה׳ בגללכם, בעת ההיא התחנן לה׳ לבטל גזירתו ולהתיר השבועה כרמוז במאמר אתה החלות ודרשו רבותינו ז״ל לשון התרת שבועה כאשר אבאר בסמוך, וטעם המאמר הוא להודיעם לבל יחשדהו שלא התפלל אלא על עצמו לבטל גזירתו ולא חש לדורו והעלים עין ממנו ותם כל הדור ההוא, לזה אמר בעת ההיא פירוש קודם שנתקיימה הגזירה התחנן לה׳.
והגם שבתחילתו לא מצינו שלא הזכיר אלא על עצמו ולא עמו, אף על פי כן כונתו היתה בחכמה שהתפלל על עצמו להתיר שבועה שעליו ואחר כך יאמר לפניו לבטל גם על ישראל, ויהיה הדבר קל להשיג מדין נדר שהותר מקצתו הותר כלו (נדרים סו.), והוא אומרו לאמר פירוש אין תכלית הדבר בדברים הנאמרים אלא לאמר עוד דברים אחרים, וזה עשה בחכמה כי יותר יהיה נקל להתקבל תפלתו על עצמו להתיר שבועת הגזירה שעליו להיותו נקי וצדיק מהתיר שבועת גזירת ישראל שהם בעלי העון, וכל דברי משה יגידו צדקת ה׳ עשה.
עוד נתכוון לדייק ד׳ תנאים הצריכין לקבלת תפלה, אחד שיתפלל כעני הדופק על הפתח כדרך אומרו (משלי י״ח) תחנונים ידבר רש, ב׳ שיבקש ממקור הרחמים, ג׳ זמן התפלה כדרך אומרו (תהלים ס״ט) ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון, ד׳ שתהיה תפלתו מפורשת ולא תהיה סובלת פירוש בלתי הגון, וכמעשה שהובא במדרש (אסתר ר׳ פ״ז כ״ד) בההוא גוי וישראל וכו׳ וילדה בהמתו של גוי ואנס ישראל להרכיבו על כתפו וכו׳ ע״כ, והוא מה שנתכוון משה במאמרו כאן ואתחנן ל׳ תחנונים זה כנגד תנאי א׳, אל ה׳ שבקש ממקור הרחמים זה כנגד תנאי ב׳, בעת ההיא פירוש בעת הידועה לקבלת תפלה שהיא עת רצון כי מי יודע עת הרצון כמשה, ואפשר שזה היה בעת אשר אמר לו ה׳ החל רש ארץ סיחון ועוג, וזה מכוון לדברי רבותינו ז״ל שאמרו לאחר. שכבש ארץ סיחון ועוג וכו׳ זה כנגד תנאי ג׳, לאמר פירוש פירש אמריו כמצטרך שלא יסבלו דבריו דבר בלתי הגון זה כנגד תנאי ד׳, ולדברי רבותינו ז״ל שאמרו בעת ההיא כשראה מלחמת סיחון ועוג, טעם אומרו לאמר, נמשכת עם אתה החילות, וכבר כתבתי בכמה מקומות כי כשאינו אומר הדיבור בלשון עצמו שאמרו אלא כולל המכוון בלשון אחר הוא אומר לאמר פירוש כונת המאמר היא זאת, כמו כן במה שלפנינו אמר לאמר להעירך על זה, ויש מרבותינו ז״ל שאמרו (. לק, יט) בעת ההיא כשאמר לו (במדבר כ׳ י״ב) לא תביאו את הקהל וגו׳, ויש שאמרו (רבה) כשאמר לו (במדבר כ״ז י״ח) קח את יהושע וגו׳, ואפשר שבכל העתים התפלל ועל כל עת מהם הוא אומר בעת ההיא, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.
ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור, "I pleaded with God at that time, saying, etc.⁠" Why did Moses have to say "at that time?⁠" Sifri writes that when Moses saw how Sichon and Og had fallen, he believed that the fact that he had lived to see this was proof that God had relented in His decree against him and that this was an opportune time to plead to be allowed to enter the West Bank. If we accept this interpretation the words בעת ההיא refer to the time of the wars with Sichon and Og. Moses excused himself saying that had it not been for what he had been allowed to witness at that time he would not have pleaded for God to rescind His decision seeing he was aware that the decree was final.
According to the sages in the Sifri even the word לאמור is part of Moses' plea. Moses challenged God to tell him if He was prepared to let him enter the Holy Land. I believe that all these comments are merely homiletics. The words בעת ההיא refer to the time when God had sworn that except for Joshua and Calev no one who had been over 20 at the time of the Exodus would see the land of Israel. Moses had referred to that date in 1,37 when he had mentioned that God had been angry at him also, saying that he too would not get to the Holy Land. At that time Moses had pleaded to cancel His decree and to release Himself from the oath as alluded to by the words: "You have begun to show your servant Your greatness, etc.⁠" Our sages interpreted these words as a reference to an invalidation of an oath, as I shall discuss shortly. The reason Moses inserted this paragraph at this point was so that the people should not suspect him of having pleaded only on his own behalf and that he was not concerned with God cancelling the decree He had sworn concerning the entire generation. By saying בעת ההיא, Moses indicated that he prayed before the decree had begun to be executed.
Even though we do not find in Moses' opening words that he prayed also on behalf of his people, his intention had been to pray on behalf of the people as soon as God had hearkened to his own prayer concerning himself. This would be relatively simple as we have a principle that once part of a vow has been cancelled, the entire vow is no longer valid (Nedarim 66). The word לאמור in our verse indicates that Moses was concerned not only with himself but also with additional words he was going to say. He thought he acted wisely as he assumed that it would be easier to obtain a cancellation of the part of the decree which referred to him personally not entering the Holy Land. After all, he, personally, had not committed a sin involving lack of faith as had his peers. All of Moses' words demonstrate that he considered God as having acted righteously.
Moses' entreaty also demonstrated four conditions which are necessary in order for one's prayer to be accepted. 1) One needs to pray in a manner similar to a poor man who knocks on a door in order to obtain some alms or some food as a hand-out, as we have been taught in Proverbs 18,23: "the poor man speaks beseechingly.⁠" 2) The prayer must be addressed to the source of Mercy, i.e. God Himself in His capacity as the attribute of Mercy. 3) It must be offered at a time when prayers are accepted, as we know from Psalms 69,14: "May my prayer to you come at a favourable moment, etc.⁠" 4) The prayer must be specific, incapable of being interpreted wrongly. This point is illustrated by Esther Rabbah at the beginning of chapter 7 item 24. [The Midrash discusses the meaning of the words in Esther 3,14: "that the people should be ready for this date,⁠" without specifying what precisely they should expect to happen on that day. The point is made that predictions made by Gentile prophets are obscure, liable to be misunderstood, whereas predictions made by Jewish prophets are clear and unambiguous. Ed.] The example quoted concerns a Jewish traveller who tired of the long trek he had to walk and whose ankle gave out. He said: "I wish I had a donkey.⁠" Shortly thereafter a Roman whose ass had just given birth to a young donkey passed him and told him to take it and to carry it. The traveller acknowledged that his prayer had been heard but that he had not expressed his prayer appropriately. He had failed to specify for what purpose he had requested the donkey. Thus far the Midrash. The word ואתחנן is the appropriate terminology when one beseeches God. By using this word Moses had complied with the first of the four conditions needed for a successful prayer. When he added אל השם, he complied with the second condition, i.e. he addressed his prayer to the attribute of Mercy. When he said בעת ההיא, he indicated that he had waited for the appropriate moment to offer up his prayer, i.e. a moment when God was known to be in a favourable frame of mind. Who would know better when such a time occurred than Moses? Perhaps this had been at the moment when God had said החל רש, "begin to possess and inherit his land" (Deut. 2,31). This would be in line with the view of our sages who said that Moses offered this prayer after the Israelites had defeated Sichon and Og and conquered their lands. By having waited for the appropriate time Moses had complied with the third of the four conditions for successful prayer we have listed earlier. Moses complied with the fourth condition for successful prayer when he said לאמור, i.e. he was precise in the formulation of his prayer, making it imposssible to misunderstand. I have pointed out repeatedly that the word לאמור is often used to indicate that whatever immediately precedes it does not necesssarily describe the exact words being used. Some of our commentators such as the author of the Yalkut Shimoni hold that the words בעת ההיא, "at that time,⁠" refer to Numbers 20,12 when God had told Moses and Aaron: "you (both) will not bring this community to the land I have given to them.⁠" On the other hand, Midrash Rabbah claims that the time Moses offered this prayer was on the occasion of Numbers 27,18 when God had told Moses to appoint Joshua as his successor. It is possible that Moses prayed a similar prayer on each of the occasions mentioned.
ואתחנן (זפרי) ז״ש הכתוב תחנונים ידבר רש. שני פרנסים טובים עמדו לישראל משה ודוד. משה אמר רבש״ע עבירה שעברתי תכתוב אחרי. שלא יאמרו הבריות שזייף משה בתורה או שאמר דבר שלא נצטוה. משל למלך שגזר על מי שיאכל פגי שביעית שיהיו מחזירין אותו בקונפין. (פי׳ שיהיו מכריזים עליו במקום שכל העם מתכנפין שם) הלכה אשה אחת בת טובים ליקטה ואכלה והם מחזירים אותה בקונפין א״ל בבקשה ממך המלך הודיע סורחני שלא יהיו אומרים שלמצא בה דבר ניאוף או כשופים. כשהם רואים פגי שביעית תלוים בצוארה יודעים שבשביל כו׳ א״ל הקב״ה הריני כותבה שנאמ׳ על אשר מריתם וגו׳. רש״א משל למלך שמהלך ובנו עמו בדרך בקרונין (פי׳ מרכבה) הגיעו למקום צר ונהפך הקרונין על בנו נסמית עינו נקטעה ידו נשברה רגלו. כשהי׳ מגיע לאותו מקום מזכיר שלשה פעמים. אף כך המקום מזכיר שלשה פעמים מי מריבה לומר כך הרגתי את משה ואהרן ומרים וכה״א נשמטו בידי סלע שופטיהם. דוד אמר לא תכתוב סורחני א״ל המקום. לא שוה לך כלום שיהיו הבריות אומרות בשביל שאהבו מחל לו. משל לא׳ שלוה מן המלך אלף כורים חטים בשנה. והיו הכל אומרים אפשר שזה יכול לעמוד באלף כורים האלו. אלא משכנו המלך וכתב לו אפרכי (פי׳ נתן לו מדינה במשכון) פעם אחת שיגר ולא שייר כלום. נכנס המלך לביתו ונטל בניו ובנותיו והעמידן על אבן המכר. באותה שעה ידעו שאין בידו כלום. אף כל הפורעניות שהיו באות על דוד היו מוכפלות שנ׳ ואת הכבשה ישלם ארבעתים ר׳ חננו׳ אומר ששה עשר. ואף נתן הנביא בא והוכיחו על אותו המעשה ואמר חטאתי לה׳ ונתן אמר גם ה׳ העביר חטאתך וגו׳ ואומר לך לבדך חטאתי.
זה הדבר ק״ו מה אלו שיכולים לתלות במעשיהם הטובים ולא בקשו אלא מתנת חנם מי שאינו א׳ מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות מתלמידיהם עאכ״ו שלא יבקש מהקב״ה אלא מתנת חנם.
בעת ההוא – משל לבני מדינה שמבקשים מאת המלך שיעשה מדינה קלניא (פי׳ חפשי מן מס וארנוניות) פעם אחת היו לו ב׳ אויבים ונפלו לפניו אמרו הרי שעה שנבקש מלפניו כך משה מבקש מלפני המקום שיכנס לארץ. כיון שראה שנפל סיחון ועוג אמר הרי שעה שאבקש שאכנס לארץ לכך נאמר בעת ההוא.
לאמר – כיוצא בו אתה אומר וידבר משה לפני ה׳ לאמר א״ל הודיעני אם אתה גואל אם לאו. כיוצא בו וידבר משה אל ה׳ לאמר. הודיעני אם אתה ממנה עליהם פרנסים אם לאו אף כאן כו׳.
ואתחנן – ארז״ל שהתפלל משה תקט״ו תפלות כמנין ואתחנן. ביאורו שתפלתו הי׳ כולל תקט״ו עניינים וכן משרז״ל (ברכות ח׳ א׳) לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואח״כ יתפלל. הם שני פתחים לכנוס לעלמא עילאה. מעון ומכון.
בעת ההוא – עת זה סוד אל גנת אגוז ירדתי. ההוא. זה אגוז שבתוכה והן ח״י ברכאן דצלותא כמו שאמרו בתיקונין. שסוד ח״י ברכות הם סוד שני״ם שני״ם איש ואשתו. שבע״ה שבע״ה איש ואשתו הנאמרים בפ׳ נח. ומתחלת ספר דברים נאמר עשרה פעמים בעת ההוא. והאמור בפ׳ ואתחנן הוא העשירית. כי התפלה נכנסת במדה העשירית. והיא כוללת כל העשרה. וענייני התפלה הם עשרה ד״ו פרצופין וששה דרגין. ועוד על ארבעה התפלל עליהן א׳ בעלמא תתאה ושלשה בעלמא עילאה. כש״ה לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו. ועל זה אמר אעברה נא ואראה וגו׳.
לאמר – ר״ל שאמר משה להקב״ה וביאורו שבקש השיבני. והם חמשה פעמים. א׳. בפ׳ וארא וידבר משה לפני ה׳ לאמר הן בני ישראל וגו׳. ב׳. בפ׳ בשלח ויצעק משה אל ה׳ לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וגו׳. ג׳. בפ׳ בהעלתך ויצעק משה אל ה׳ לאמר אל נא רפא נא לה. ד׳. בפ׳ פינחס וידבר משה אל ה׳ לאמר יפקד ה׳ אלהי הרחות לכל בשר. ה׳. ואתחנן אל ה׳ לאמר (ספרי).
ואתחנן – וכבר התחננתי, כי כאשר הזכיר יהושע ואמר ציויתיו לאמר עיניך הרואות וגומר (לעיל כ״א), יאמר הנה אנכי כבר התחננתי אל ה׳ לעבור את הירדן, אך ה׳ מנעני מראות את הארץ הטובה, ולכן ציויתי את יהושע, ולשון ואתחנן אינו אלא בקשת החנינה מאת השם, לא לגמול על מעשה הטוב אלא מצד היותו יתברך החנון האמיתי, ולזה בא בהתפעל:
בעת ההוא – כשכבשתי סיחון ועוג והתחלתי להלחם בעממין שניתנו לישראל וחלקתי הארץ לשני השבטים, והיה זה כאשר נאמר לו עלה אל הר העברים הזה (לקמן ל״ב מ״ט), כי אז ביקש רחמים והתחנן התחינה הזאת, וכאשר לא שמע השם אליו, חזר והתפלל יפקוד ה׳ אלהי הרוחות איש על העדה (במדבר כ״ז ט״ז), וזהו וצו את יהושע הבא בסמוך בפרשה. והנה בספר במדבר הזכיר רק התפילה אשר נענה עליה, שהיא יפקוד ה׳ וכו׳, וכאן הזכיר גם התפילה על העברת הירדן, להודיע כי הארץ היתה חביבה עליו ולא זכה אליה בעבור ישראל, וכל זה מתוכחותיו:
ואתחנן – היא בקשה בדרך תחנונים והיינו בזמן שהמבקש משער את עצמו בלתי ראוי אל הדבר המבוקש ע״צ החיוב, ואינו מבקש להשיג מבוקשו רק ע״צ החנינה שיחוננוה המתבקש ויתעורר במדת רחמיו למלאות שאלתו אעפ״י שאינו ראוי לכך וטעם תחנה כטעם תפלה, שענין תפלה עזיבת הדבר אל המתבקש שיעשה פלילה, וענין תחינה עזיבת הדבר אל המתבקש לעשות בו חנינה, דהיינו מציאת חן שאם ימצא חן בעיני המתבקש הנה הוא מוותר נגדו אעפ״י שאין הדבר עליו חובה. ובא בהתפעל, ותרגומו (אום גנאדע ביטטענד געוואָרדען) רבי שלמה פאפענהיים, ועמ״ש בפ׳ וירא ויתפלל אברהם.
ואתחנן – אין צורך לדברי הראב״ע שמפרש וכבר התחננתי, כי ואת יהושע צויתי האמור למעלה {דברים ג׳:כ״א} איננו במצות ה׳ פרטית, אלא הזהרה שהזהיר משה את יהושע מעין המאורע: עיניך הרואות, כן יעשה, לא תיראום. ואעפ״י שידע משה כי יהושע עתיד להכניס את ישראל לארץ, לא מנע עצמו מן הרחמים, ובפרט כי לא בקש לעבור כמנהיג אלא אעברה נא, אפי׳ כהדיוט. גם היה אפשר שיכנס משה לארץ ויתחיל הכבוש וימות, ויהושע ישלים הכבוש. וענין וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו {דברים ג׳:כ״ח} הוא מה שעשה משה לבסוף לפני כל העם, לא ההזהרה שלמעלה שלא היתה אלא בינו לבינו.
ואתחנן
ואתחנן – ״חנן״ – עיין פירוש, בראשית ו, ח. ״חנן״: למלא בקשה; ״חן״: היות האדם ראוי שבקשתו תיענה; ״חַנֵּן״ (רק במשלי כו, כה): לבקש היענות לבקשה. ״התחנן״ יכול להתפרש בשתי דרכים: או לבקש לעצמו את ההיענות לבקשתו, או לעשות עצמו ראוי למלא בקשתו. מילת היחס ״אל״ מורה על הפירוש האחרון. זוהי פעולה החוזרת אל הפועֵל: ה״מתחנן״ עובד על עצמו ומטהר את לבו, כדי שיהיה ראוי לכך שבקשתו תתמלא. כך לומדים חז״ל מצורת ״התחנן״ שהעומד להתפלל צריך ליישב את דעתו לפני התפילה, ״כדי שתתחונן דעתו עליו״ (ברכות ל:) – הווי אומר, כדי להביא עצמו לישוב⁠־הדעת הנכון.
בעת ההִוא – עיין במדבר כז, יב, ופירוש שם.
ואתחנן אל ה׳ בעת ההוא – כבר פי׳ הרי״א שמפני שבגזרת מי מריבה אמר לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ, ולא אמר לכן לא תבא אל הארץ, חשב משה שלא נגזר עליו שלא יבא שמה הוא בעצמו רק שלא יביא את הקהל היינו שהוא לא יהיה השר והמנהיג אותם רק ינהיגם איש אחר, וע״כ אחר מלחמת סיחון מסר מינוי ההנהגה ליהושע כמ״ש ואת יהושוע צויתי עיניך הרואות וכו׳ כן יעשה ה׳ לכל הממלכות אשר אתה עובר, ואחר זה התחנן אל ה׳ לאמר אעברה נא ר״ל שלא אעביר את העם כשר ומנהיג רק אעברה כהדיוט לראות את הארץ שע״ז לא נגזר עליו, ולכן אמר בעת ההוא ר״ל בעת שמסרתי ההנהגה ליהושע:
{ואתחנן וגו׳ – קודם שבא לתכלית הדרוש ועתה ישראל שמע וגו׳, הקדים עוד לומר על מה קבע דרשותיו פה, והלא עדיין לא באו אל המנוחה ואל הנחלה, ויותר טוב היה לבוא לזה הלימוד אחרי שינוחו ממלחמת ארץ כנען, וכמו שמשה בעצמו החל1 אחרי הכותו לסיחון ועוג כמו שכתבתי לעיל (א׳:ד׳). משום הכי אמר משה שגם אני התחננתי הרבה על זה.}
בעת ההיא2 – שנחלק הנחלה לב״ג וב״ר. וראה כי ההכרח להשריש בישראל כח התלמוד והעסק בה כמו שביארנו שזה3 היה שורש הגלות והגלות גורם ההכרח לתלמוד. ורצה משה רבינו שיהיה זה הפעולה4 בארץ ישראל שמסוגל יותר מעה״י ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל וכמש״כ לעיל. וביחוד ירושלים אשר היא מסוגלת לצאת תורה ממנה5, וביחוד מקום בית המקדש בהר ה׳ יראה6.
[הרחב דבר: וגם עד שלא נבנה בהמ״ק היה המקום7 מקודש לתורה. ומש״ה כשמצאו דוד ושמואל הרואה אותו מקום עשו אותו לשער המצוין בהלכה8. והיינו דכתיב בתהלים (ע״ח,סז) וימאס באהל יוסף וגו׳ ויבחר בשבט יהודה את הר ציון אשר אהב. ומשמעות הלשון אשר אהב קודם שבחרו לבהמ״ק והיינו משום שנקבע שם שער המצוין בהלכה אשר אהב ה׳ יותר מכל משכנות יעקב כדאי׳ בברכות (ח,א).⁠9 ודייק הכתוב הר ציון דמש״ה נקרא הר כמש״כ בס׳ בראשית (י״ב י״ז)10. והיינו שהבטיח ה׳ לדוד בס׳ שמואל ב׳ ז׳ כתיב ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו. ואי׳ שם ד״ז כל הקובע מקום לתורתו11 אויביו נופלים תחתיו12. והכי עיקר הנוסחא13, והכי אי׳ ברי״ף ויליף מזה המקרא ושמתי מקום וגו׳ ונטעתיו. דדברי חכמים כמשמרות נטועים. ואנן מברכינן14 וחיי עולם נטע בתוכנו והוא התלמוד כמבואר בשו״ע או״ח סי׳ קל״ט15. ואמר הקב״ה בדוד שיהי׳ מסייע לקבוע מקום לתורה והיינו במה שנמצא ההר הטוב הזה ועשה שם דוד ישיבה מיד. וזהו דכתיב דה״ב ג׳ ויחל שלמה לבנות את בית ה׳ וגו׳ אשר הכין במקום דוד בגורן ארנן היבוסי. ואין הלשון מדויק16 אלא משמעו במקום אשר הכין דוד מכבר להיות מקום קבוע לתורה.]
וביקש לבא לשם להרביץ תורה.
1. ללמד את עם ישראל – ״הואיל משה באר את התורה הזאת״.
2. מדוע רק אז החל לבקש, ועיין ברש״י. אך יש להדגיש כפי שכותבים הראב״ע והרמב״ן, שמשה מספר לבנ״י שהתחנן עוד לפני שאמר ליהושע בפסוק כ״א ״עיניך הרואות וגו׳⁠ ⁠⁠״, כי בזה הוא מינה אותו סופית לכבוש את הארץ, וא״כ הבקשה וסירובו הסופי של הקב״ה היתה לפני כן. וא״כ הכוונה ב״ואתחנן״ – כבר התחננתי וה׳ סירב. (ברמב״ן יש דעה נוספת, שמשה מספר שהתחנן מיד אחרי חטא מי מריבה ולא בזמן הזה כשכבשו את סיחון ועוג. אך רש״י ובעקבותיו רבינו סוברים שהכוונה שהתחנן עתה בזמן כיבוש סיחון ועוג).
3. גזירת הארבעים שנה במדבר.
4. של כח התלמיד.
5. ״כי מציון תצא תורה״ (ישעיהו ב,ג).
6. בראשית (כב,יד) ״ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה׳ יראה, אשר יאמר היום בהר ה׳ יראה״, עיי״ש ברבינו.
7. הר המוריה.
8. לא מצאנו מקור לזה.
9. אמר רב חסדא, מאי דכתיב (תהלים פז,ב) ״אוהב ה׳ שערי ציון מכל משכנות יעקב״ – אוהב ה׳ שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות.
10. בעקבות הגמרא בפסחים (פח,א) אברהם אבינו קרא להר המוריה ״הר״, ויצחק קראו ״שדה״ ויעקב קראו ״בית״. וכותב שם רבינו: משום דאברהם אבינו (שהיה עמוד התורה ע״פ רבינו) ראה משם השגחה במלחמה, על כן המשילו ל״הר״ שהוא מסוגל לניצוח, כמו שכתבתי בחומש דברים (לג,יט).
11. לפנינו הגירסא ׳לתפלתו׳, אך ׳מסורת הש״ס׳ מביא גירסא ׳לתורתו׳.
12. שנאמר ״ושמתי מקום לעמי וגו׳⁠ ⁠⁠״.
13. ׳לתורתו׳.
14. בזמן שעולים לתורה.
15. סעיף י׳, וז״ל: ברכה אחרונה ׳אשר נתן לנו תורת אמת׳ – זו תורה שבכתב, ׳וחיי עולם נטע בתוכנו׳ – הוא תורה שבע״פ. וכותב ה׳משנה ברורה׳: נטע בתוכנו – על שם הכתוב ״דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים״.
16. עיי״ש ברש״י.
ואתחנן – משה רבינו ברוב ענותנותו לא תלה במעשיו הטובים אלא בקש מתנת חנם (רש״י).
בעת ההיא – אחרי הנצחונות על סיחון ועוג היה משה רבינו סבור לזכות לחסדים נוספים. (רבינו אליהו מווילנא מעיר ש״בעת ההיא״ נזכר עשר פעמים בנאום הראשון).
ואתחנן – כמה ישהא בין תפלה לתפלה,⁠1 רב הונא ורב חסדא, חד אמר, כדי שתתחונן דעתו עליו דכתיב ואתחנן אל ה׳,⁠2 וחד אמר כדי שתתחולל דעתו עליו דכתיב (פ׳ תשא) ויחל משה3. (ברכות ל׳:)
1. כשמתפלל ב׳ תפלות, כגון בין שחרית למוסף, או היכי ששכח ולא התפלל שצריך להשלימה כשמתפלל תפלה שלאחריה ומתפלל שתים, וטעם השהוי נראה משום דאין עושין מצות חבילות כמ״ש בסוטה ח׳ א׳.
2. ר״ל עד כדי שתהא דעתו מיושבת להתפלל בלשון תחנה.
3. גם זה כעין פירוש שתתחונן, ובלישנא בעלמא פליגי, ובירושלמי כאן מבואר דהוא כדי שיעור הילוך ד׳ אמות, ועיין באו״ח סי׳ ק״ה ולפנינו בפ׳ תשא שם.

ועיין בשו״ת הרשב״א סי׳ תל״ו, דהש״ץ אחר תפלה בלחש יעמוד כדי הלוך ד׳ אמות קודם שיחזור למקומו להתפלל לפני הצבור, וזה נסמך ג״כ על דרשות שלפנינו, ובב״י לאו״ח סי׳ קכ״ג כתב דיחיד לאחר תפלת י״ח יחזור למקומו אחר שיעור הלוך ד׳ אמות, והב״ח כתב אחר שיתחיל הש״ץ, ומכאן משמע כב״י, שהרי מבואר כאן דשיעור שהיה הוא כדי שתתחונן או כדי שתתחולל דעתו עליו, ומבואר בירושלמי דשיעור זה הוא כדי הלוך ד׳ אמות, ודו״ק.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראפירוש מחכמי צרפתחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144