×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(כו) וַיִּתְעַבֵּ֨ר יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֵלַי֙ רַב⁠־לָ֔ךְ אַל⁠־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃
But Hashem was angry with me for your sakes, and didn't listen to me; and Hashem said to me, "Enough; speak no more to Me of this matter.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא כט]
ויתעבר ה׳ בי למענכם ולא שמע אלי – רבי אליעזר אומר נתמלא עלי חימה רבי יהושע אומר כאשה שאינה יכולה לשוח מפני עוברה.
למענכם – בשבילכם נעשה לי כך.
ולא שמע אלי – ולא קבל תפלתי.
ויאמר ה׳ אלי רב לך – אמר לו משה אדם נודר לאין הולך לא אצל רבו שיתיר לו נדרו מה עליך לשמוע דברי רבך.
דבר אחר: ויאמר ה׳ אלי רב לך – אמר לו משה דוגמא אתה עשוי לדיינים שיאמרו מה משה שהוא חכם חכמים גדול גדולים לא נשא לו פנים על ידי שאמר (במדבר כ׳:י׳) שמעו נא המורים נגזרה גזרה שלא יכנס לארץ המענים את הדין והמעותים את הדין על אחת כמה וכמה. ומה משה שנאמר לו רב לך אל תוסף לא נמנע מלבקש רחמים מלפני הקדוש ברוך הוא שאר בני אדם על אחת כמה וכמה ומה חזקיה שנאמר לו (מלכים ב כ׳:א׳) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה לא נמנע מלבקש רחמים שהיה דורש אפילו חרב חדה על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים שנאמר (ישעיהו ל״ח:ב׳) ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל, שאר ישראל על אחת כמה וכמה.
דבר אחר: ויאמר ה׳ אלי רב לך – אמר לו משה הרבה לך בידי לעולם הבא כאדם שאומר לחבירו הרבה לך בידי אל תביישיני.
דבר אחר: ויאמר ה׳ אלי רב לך – כאדם שאומר לחבירו עיבר פלוני דרך על פלוני.
[Piska 29]
"And ("yithaber") the Lord with me because of you (lema'anchem), and He would not hearken to me": R. Eliezer says: He was filled with wrath ("evrah" [like "yithaber"]). R. Yehoshua says: He (the Lord) became like a woman who could not stoop because of her fetus ("ubar" [like "yithaber"]).
"lema'anchem": Because of you this was done to me. "and He would not hearken to me": He did not accept my prayer. "And the Lord said to me: 'rav lach. Presume to speak to Me no more about this thing.'" An analogy: A man makes a vow. Does he not go to his master for absolution of his vow? If the master makes a vow (affecting his disciple), it is the disciple's part to heed the words of his master. You, too, heed the words of your master. (Thus, "rav lach" ["You have a Master!⁠"])
Variantly: "And the Lord said to me: 'rav lach'" (i.e., you are a "teacher" in this thing) — You are an example for judges to say: If the great sage, Moses, was not forgiven for saying (Bemidbar 20:10) "Hear, now, you rebels,⁠" but it was decreed that he not enter Eretz Yisrael, then those who delay judgment and those who pervert justice, how much more so! And if Moses who was told (Ibid. 12) "You shall not bring this congregation into the land,⁠" did not refrain from imploring the Lord for mercy — how much more so (should this be the pattern for) other men, (who were not told such a thing!) And if Chezkiah, who was told (II Kings 20:1) "Set your house in order, for you shall die and not live" did not refrain from imploring the Lord for mercy, acting on the principle of "Even if a sharp sword is poised over a man's neck he should not refrain from imploring mercy,⁠" as it is written (Isaiah 38:2) "then Chizkiyahu turned his face to the wall and prayed to the Lord" — how much more so other men!
Variantly: ("rav lach":) "harbeh lach" ("There is much owing you") in the world to come — as one would say to his neighbor "There is much owing you — you need not petition it.⁠" Variantly: "vayithaber": As one would say to his neighbor: "That man crossed (avar) that road again.⁠" (i.e., Moses exceeded his bounds.)
ויתעבר ה׳ בי למע׳ ר׳ אליעזר אומר נתמלא עלי עברה ר׳ יהושע אומר כאשה זו שאין יכולה לשוח מפני עוברה:
ויתעבר ה׳ יכול מפני עבירות שהיו בידי ת״ל למענכם בשבילכם נעשה לי כך:
כיוצא בדבר אתה אומר (דברים א׳ ל״ז) גם בי הת׳ ה׳ יכול מפני עבירות שהיו בידי ת״ל בגללכם:
ולא שמע אלי ולא קבל תפלתי כשחטאתם אתם בקשתי עליכם רחמים ונעניתי אבל כשבקשתי על עצמי ולא שמע אלי:
ויאמר ה׳ אלי רב לך אמר משה לפני המקום רבונו של עולם וכי איזה מלך שיעכב על ידך אלא הואיל וגזרת עלי שלא אעבור מלך אעבור הדיוט שלא אעבור בארץ אעבור במחילה שלא אעבור חי אעבור מת יקברו עצמותי בארץ ישראל אמר לו המקום רב לך אל תוסף דבר אלי:
ד״א רב לך אמר לו הרבה ממה שבקשת נתון לך אלו היית נכנס לארץ ישראל היית נכנס לתוך בני אדם מתים ובני אדם מתים קוברין אותך ועכשו את נכנס לתוך מלאכי שרת ומלאכי שרת קוברין אותך שנ׳ (דברים ל״ד ה׳) וימת שם משה עבד ה׳ בא׳ מו׳ על פי ה׳:
ד״א רב לך אמר לו הרבה ממה שבקשת נתון לך אלו היית נכנס לארץ ישראל לא היית מספיק לראותה כל ימיך ועכשו הריני מראה אותך כלו באצבע שנ׳ (שם א׳ - ג׳) ויראהו ה׳ את כל הארץ ואת נפתלי ואת הנגב מלמד שאמר לו זה חלקו של יהודה וזה חלקו של בנימין וזו ארץ אפרים וזו ארץ מנשה:
ד״א רב לך אמר לו הרבה ממה שבקשת נתון לך אלו היית נכנס לארץ הייתה נקבר בקבר מעשה אדם ובארון מעשה אדם ועכשו את נקבר בקבר מעשה שמים ובארון מעשה שמים שנ׳ (שם ל״ג כ״א) וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון אין ספון אלא מצויר שנ׳ (ירמי׳ כ״ב י״ד) וספון בארז ומשוח בששר:
ד״א רב לך אמר לו המקום משה אדם נודר לאין הולך לא אצל רבו שיתיר לו נדרו ומה עליך לשמוע דברי רבך:
ד׳א רב לך אמר לו משה דוגמא אתה עשוי לדיינין יאמרו מה משה שהוא חכם חכמים גדול גדולים לא נשא לו פנים על ידו שאמר (במדבר כ׳ י׳) שמעו נא המרים נגזרה עליו גזרה שלא יכנס לארץ המענין את הדין והמעוותין את הדין על אחת כמה וכמה:
ד״א רב לך אמר לו משה הרבה לך בידי לעולם הבא שאני פורע לך אותו רב מה רב טובך כאדם שאומר לחברו הרבה לך בידי אל תביישני:
ד״א רב לך כאדם שאומר לחברו עיבר פלוני דרך על פלוני:
ד״א רב לך אמר לו הרבה נסים ונפלאות עשיתי על ידך עכשו ארכי של יהושע דוחקת לפני שבשעה שבראתי את עולמי בראתי אותו אורכיות אורכיות:
ד״א רב לך דייך שלא שלט בך יצר הרע ולא עוד אלא שאין אני מוסרך ביד מלאך המות אלא אני בעצמי מיטפל בך:
ד״א רב לך יש לך רב והרב שליט לעשות בתלמיד מה שהוא רוצה:
ד״א רב לך רב יש לך ומנו יהושע:
אל תוסף דבר אלי קשה הוא הדבור שלא יהוא הבריות אומרות הרב כמה קשה והתלמוד כמה סרבן [השמטה: באותה שעה אמר משה לפני המקום מה אני יוצא ריקם מתפלתי בדבר הזה אמר לו עלה ראש הפסגה]. מיכן היה ר׳ אליעזר בן יעקב אומר יפה תפלה אחת יתר ממאה מעשים טובים שבכל מעשים טובים של משה לא נאמר לו עלה ובתפלה נאמר לו עלה:
ר׳ אליעזר אומר אלו קדמו מעשיו של משה לתפלתו לא היה נענש:
ר׳ שמעון אומר אלו קדמו מעשיו של משה לתפלתו לא היה נענש אדם שהעיד עליו הקב״ה (במדבר י״ב ג׳) והאיש משה עניו מאד להקפיד כנגד ישראל:
ומפני מה המתין משה ארבעים שנה ואחר כך התחיל להתחנן שיכנס לארץ מפני כשאמר שמעו נא המ׳ (במדבר כ׳ י׳) ואמר לו הקב״ה לכן לא תביא את הקהל הזה (שם י״ב) אמר משה זו שעת שבועה היא איני מתחנן בה שאין לכן אלא שבועה בענין שנ׳ (שמואל א ג׳ י״ד) ולכן נשבעתי לבית עלי אמר לו הקב״ה בשביל שהמתנת ארבעים שנה עלה ראש הפסגה מיכן אמרו חכמים אל תשאל לחבירך בשעת נדרו:
וַהֲוָה רְגַז מִן קֳדָם יְיָ עֲלַי בְּדִילְכוֹן וְלָא קַבֵּיל מִנִּי וַאֲמַר יְיָ לִי סַגִּי לָךְ לָא תוֹסֵיף לְמַלָּלָא קֳדָמַי עוֹד בְּפִתְגָמָא הָדֵין.
But there was displeasure with the Lord against me on your account, and He heard me not; but said to me, It is enough for you; add not to speak again before Me of this thing:
ותקף רוגזיהא די״י בי מן בגללכון ולא שמע בקל צלותי ואמר י״י לי אמר משה סגיןב לך לא תוסף למללהג קדמי תובד בפתגמא הדין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רוגזיה״) גם נוסח חילופי: ״{רוג}⁠זה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סגין״) גם נוסח חילופי: ״סגי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למללה״) גם נוסח חילופי: ״{ל}⁠ממל⁠{לה}״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדמי תוב״) גם נוסח חילופי: ״עמי עוד״.
ורגיז י״י עלי בגללכון ולא קביל צלותי ואמר י״י לי סגי לך לא תוסיף למללא קדמי תוב בפתגמא הדין.
But the Lord was displeased with me on your account, and received not my prayer; but the Lord said to me: Let it be enough for thee; speak not before Me again of this matter:
וַיֹּאמֶר י״י אֵלָי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף – בַּעַל דִּין שֶׁלְּךָ כְּבָר הִקְדִּימְךָ. שֶׁכָּךְ אָמַר אִיּוֹב, מִי יִתֶּן שׁוֹמֵעַ לִי הֶן תָּוִי שַׁדַּי יַעֲנֵנִי וְסֵפֶר כָּתַב אִישׁ רִיבִי (איוב ל״א:ל״ה). וְאֵי זֶה סֵפֶר, זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם. מָה אָמַר אִיּוֹב, קָטָן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדוֹנָיו (שם ג׳:י״ט). הֱוֵי, רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף וְגוֹ׳.
[ו] אַל תּוֹסֶף – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אִיּוֹב, אִם יַעֲלֶה לַשָּׂמַיִם שִׂיאוֹ וְגוֹ׳, כְּגֶלְלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד וְגוֹ׳ (שם כ׳:ו׳-ז׳). כְּנֶגֶד מִי אָמַר אִיּוֹב מִקְרָא זֶה. לֹא אֲמָרוֹ אֶלָּא כְּנֶגֶד יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁאֲפִלּוּ אִם יַעֲלֶה אָדָם לַשָּׁמַיִם וְיַעֲשֶׂה כְּנָפַיִם כַּנֶּשֶׁר, כֵּיוָן שֶׁיַּגִּיעַ קִצּוֹ לָמוּת, נִשְׁתַּבְּרוּ כְּנָפָיו וְנוֹפֵל לִפְנֵי מַלְאַךְ הַמָּוֶת כִּבְהֵמָה לִפְנֵי הַטַּבָּח. וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר, תֵּצֵא רוּחוֹ יָשׁוּב לְאַדְמָתוֹ (תהלים קמ״ו:ד׳). וְכֵן אָמַר אִיּוֹב, קָטָן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדוֹנָיו. שֶׁאֲפִלּוּ לְקָחוֹ רַבּוֹ בְּאֶלֶף אַלְפֵי דִּינְרֵי זָהָב, כֵּיוָן שֶׁיַּגִּיעַ קִצּוֹ לָמוּת, אֵינוֹ יָכֹל לוֹמַר עַבְדִּי אַתָּה, אֶלָּא נַעֲשֶׂה חָפְשִׁי מֵאֲדוֹנָיו. דָּבָר אַחֵר: אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ, זֶה מֹשֶׁה שֶׁעָלָה לָרָקִיעַ וְנִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל וְהָיָה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְדִבֵּר עִמּוֹ פָּנִים בְּפָנִים וְקִבֵּל תּוֹרָה מִיָּדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ קִצּוֹ לָמוּת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לַשָּׁוְא דָּשׁוּ רַגְלַי עֲרָפֶל, וְלַשָּׁוְא רַצְתִּי לִפְנֵי בָּנֶיךָ כְּסוּס, שֶׁיְּהֵא סוֹפִי לְתוֹלֵעָה. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְאֶחָד מִגְּדוֹלֵי מַלְכוּת שֶׁמָּצָא חֶרֶב הִנְדִּיִי שֶׁאֵין אַחֵר כְּמוֹתוֹ בָּעוֹלָם, וְאָמַר, אֵין זֶה רָאוּי אֶלָּא לַמֶּלֶךְ. מֶה עָשָׂה, הֵבִיאָהּ דּוֹרוֹן לַמֶּלֶךְ. אָמַר הַמֶּלֶךְ, חִתְכוּ בָּהּ רֹאשׁוֹ. כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בַּדָּבָר שֶׁקִּלַּסְתִּיךָ וְאָמַרְתִּי, הֵן לַי״י אֱלֹהֶיךָ הַשָּׂמַיִם וְגוֹ׳ (דברים י׳:י״ד). בּוֹ בַּלָּשׁוֹן אַתָּה גּוֹזֵר עָלַי מִיתָה, וְאוֹמֵר: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת. אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה, כְּבָר קָנַסְתִּי מִיתָה עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן. אָמַר לְפָנָיו, אֲדוֹנָי, אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה רָאוּי לָמוּת, שֶׁמִּצְוָה קַלָּה שֶׁצִּוִּיתָ אוֹתוֹ, עָבַר עָלֶיהָ, וּלְכָךְ נָאֶה שֶׁיָּמוּת. אָמַר לוֹ: הֲרֵי אַבְרָהָם קִדֵּשׁ אֶת שְׁמִי בְּעוֹלָמִי. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַבְרָהָם יָצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל, שֶׁגִּזְעוֹ מַכְעִיסִין לְפָנֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים וְגוֹ׳ (איוב י״ב:ו׳). אָמַר לוֹ: הֲרֵי יִצְחָק שֶׁפָּשַׁט צַוָּארוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ. אָמַר לְפָנָיו, יִצְחָק יָצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו שֶׁעָתִיד לְהַחְרִיב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְלִשְׂרֹף אֶת הֵיכָלֶךָ. אָמַר לֵיהּ: הֲרֵי יַעֲקֹב שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ שְׁנֵים עָשָׁר שְׁבָטִים וְלֹא הָיָה בָּהֶם שׁוּם דֹּפִי אָמַר לְפָנָיו, יַעֲקֹב לֹא עָלָה לָרָקִיעַ, וְלֹא דָּשׁוּ רַגְלָיו עֲרָפֶל, וְלֹא הָיָה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְלֹא דִּבַּרְתָּ עִמּוֹ פָּנִים בְּפָנִים, וְלֹא קִבֵּל אֶת הַתּוֹרָה מִיָּדְךָ. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רַב לָךְ אֶל תּוֹסֶף דַּבֵּר. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ הַדּוֹרוֹת, אִלְמָלֵא לֹא מָצָא בְּמֹשֶׁה דְּבָרִים רָעִים, לֹא הָיָה מְסַלְּקוֹ מִן הָעוֹלָם. אָמַר לוֹ: כְּבָר כָּתַבְתִּי בְּתוֹרָתִי, וְלֹא קָם נָבִיא וְגוֹ׳. אָמַר לְפָנָיו, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ הַדּוֹרוֹת, בְּקַטְנוּתִי עָשִׂיתִי רְצוֹנְךָ, וּבְזִקְנוּתִי לֹא עָשִׂיתִי רְצוֹנְךָ. אָמַר לֵיהּ: כְּבָר כָּתַבְתִּי בְּתוֹרָתִי, עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי. אָמַר לְפָנָיו, אִם רְצוֹנְךָ אֶכָּנֵס לָאָרֶץ וְאֶהֱיֶה שָׁם שְׁנַיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַחֲרֵי כֵן אָמוּת. אָמַר לוֹ: וְשָׁמָּה לֹא תָּבֹא. אָמַר לְפָנָיו, אִם לֹא אֶכָּנֵס בְּחַיַּי, אֶכָּנֵס לְאַחַר מוֹתִי. אָמַר לוֹ: לֹא בְּחַיֶּיךָ וְלֹא לְאַחַר מוֹתְךָ. אָמַר לְפָנָיו, כָּל הַכַּעַס הַזֶּה עָלַי לָמָּה. אָמַר לוֹ: עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי. אָמַר לְפָנָיו, עִם כָּל הַבְּרִיּוֹת אַתָּה מִתְנַהֵג בְּמִדַּת רַחֲמִים שָׁנִים וּשְׁלֹשָׁה פְּעָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל, פַּעֲמַיִם שָׁלֹש עִם גָּבֶר (שם ל״ג:כ״ט). וַאֲנִי, עָוֹן אֶחָד אֵין אַתָּה מוֹחֵל לִי. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֹשֶׁה, הֲרֵי אַתָּה עָשִׂיתָ שִׁשָּׁה עֲוֹנוֹת וְלֹא גִּלִיתִי לְךָ אֶחָד מֵהֶם. בִּתְחִלָּה אָמַרְתָּ, שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלַח (שמות ד׳:י״ג). שְׁנִיָּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ (שם ה׳:כ״ג). שְׁלִישִׁית, הַצֹּאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם (במדבר י״א:כ״ב). רְבִיעִית, לֹא י״י שְׁלָחַנִי (שם ט״ז:כ״ט). חֲמִישִׁית, שִׁמְעוּ נָא הַמּוֹרִים (שם כ׳:י׳). שִׁשִּׁית, וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבוֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חֲטָאִים (שם ל״ב:י״ד). וְכִי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב חֲטָאִים הָיוּ שֶׁאָמַרְתָּ לִבְנֵיהֶם כָּךְ. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, מִמְּךָ לָמַדְתִּי, שֶׁאָמַרְתָּ, אֶת מַחְתּוֹת הַחֲטָאִים הָאֵלֶּה (שם י״ז:ג׳). אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי אָמַרְתִּי, בְּנַפְשׁוֹתָם (שם), וְלֹא בַּאֲבוֹתָם. אָמַר לְפָנָיו, אֲנִי יָחִיד, וְיִשְׂרָאֵל שִׁשִּׁים רִבּוֹא. הַרְבֵּה פְּעָמִים חָטְאוּ לְפָנֶיךָ וּבִקַּשְׁתִּי עֲלֵיהֶם רַחֲמִים וּמָחַלְתָּ לָהֶם. עַל שִׁשִּׁים רִבּוֹא הִשְׁגַּחְתָּ, וְעָלַי אֵין אַתָּה מַשְׁגִּיחַ. אָמַר לֵיהּ: מֹשֶׁה, אֵין דּוֹמֶה גְּזֵרַת צִבּוּר לִגְזֵרַת יָחִיד. וְעוֹד, עַד עַכְשָׁו הָיְתָה שָׁעָה מְסוּרָה בְּיָדְךָ, וּמֵעַכְשָׁו אֵין שָׁעָה מְסוּרָה בְּיָדְךָ. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, עֲמֹד מִכִּסֵּא דִּין וְשֵׁב בְּכִסֵּא רַחֲמִים עָלַי וְלֹא אָמוּת, וַעֲוֹנוֹתַי יִהְיוּ נִמְחָלִים בְּיִסּוּרִין שֶׁתָּבִיא בְּגוּפִי, וְאֶל תִּתְּנֵנִי בְּחֶבְלוֹ שֶׁל מַלְאַךְ הַמָּוֶת. אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ, אַגִּיד שִׁבְחֲךָ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, כְּשֵׁם שֶׁאָמַר דָּוִד, לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וְגוֹ׳ (תהלים קי״ח:י״ז). אָמַר לוֹ: זֶה הַשַּׁעַר לַי״י צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ (שם פסוק כ), מוּכָן הוּא לַצַּדִּיקִים וּלְכָל הַבְּרִיּוֹת, מָוֶת מְתֻקָּן מִיְּמוֹת עוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מֹשֶׁה שֶׁאֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ, הָלַךְ אֵצֶל שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אָמַר לָהֶם: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים. אָמְרוּ לֵיהּ, עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁכָּתוּב, כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה (ישעיהו נ״א:ו׳). הָלַךְ אֵצֶל כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אָמַר לָהֶם: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים. אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְגוֹ׳ (שם ל״ד:ד׳). הָלַךְ אֵצֶל הָרִים וּגְבָעוֹת, אָמַר לָהֶם: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים. אָמְרוּ לוֹ כוּ׳ נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה (שם נ״ד:י׳). הָלַךְ אֵצֶל הַיָּם הַגָּדוֹל, אָמַר לוֹ: בַּקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים. אָמַר לוֹ: בֶּן עַמְרָם, מָה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִם. הַלֹּא אַתָּה בֶּן עַמְרָם, שֶׁבָּאתָ עָלַי בְּמַטְּךָ וְהִכִּיתַנִי וְחִלַּקְתָּ לִשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבִילִים, וְלֹא יָכֹלְתִּי לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ מִפְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁמְּהַלֶּכֶת לְפָנֶיךָ לִימִינְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ, בָּקַע מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם (שם ס״ג:י״ב). וְהַיּוֹם מֶה עָלְתָה לְךָ. כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר לוֹ הַיָּם, מַה שֶּׁעָשָׂה בְּנַעֲרוּתוֹ, צָעַק וּבָכָה וְאָמַר, מִי יִתְּנֵנִי כְּיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי (איוב כ״ט:ב׳). בְּשָׁעָה שֶׁעָבַרְתִּי עָלֶיךָ, הָיִיתִי מֶלֶךְ עוֹלָם, וְעַכְשָׁו אֲנִי מִשְׁתַּטֵּחַ וְאֵין מַשְׁגִּיחִין בִּי. מִיָּד הָלַךְ לוֹ אֵצֶל שַׂר הַפְּנִים, אָמַר לוֹ: בַּקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים שֶׁלֹּא אָמוּת. אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה רַבִּי, טֹרַח זֶה לָמָּה. כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד, שֶׁאֵין תְּפִלָּתְךָ נִשְׁמְעָה בַּדָּבָר הַזֶּה. הִנִּיחַ מֹשֶׁה יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה, וְאוֹמֵר: אֵצֶל מִי אֵלֵךְ לְבַקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים. אָמַר רַבִּי שִׁמְּלַאי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְמַלֵּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעֶבְרָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְעַבֵּר י״י בִּי לְמַעְנְכֶם וְגוֹ׳, עַד שֶׁפָּתַח מֹשֶׁה מִקְרָא זֶה, וַיַּעֲבֹר י״י עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא (שמות ל״ד:ו׳). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְקָרְרָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, שְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת נִשְׁבַּעְתִּי, אַחַת שֶׁתָּמוּת, וְאַחַת שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל. לְבַטֵּל אֶת שְׁתֵּיהֶן אִי אֶפְשָׁר, אִם תִּרְצֶה לִחְיוֹת וְיֹאבְדוּ יִשְׂרָאֵל, מוּטָב. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנִי, בַּעֲלִילָה אַתָּה בָּא עָלַי. אַתָּה תּוֹפֵשׂ הַחֶבֶל בִּשְׁנֵי רָאשִׁים. יֹאבַד מֹשֶׁה וְאֶלֶף כָּמוֹהוּ, וְאֶל יֹאבַד אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, רַגְלַיִם שֶׁעָלוּ לָרָקִיעַ, וּפָנִים שֶׁקִּבְּלוּ פְּנֵי הַשְּׁכִינָה, וְיָדַיִם שֶׁקִּבְּלוּ תּוֹרָה מִיָּדֶךָ, יְלַחֲכוּ עָפָר. וַוי, יֹאמְרוּ כָּל הַבְּרִיּוֹת, וּמַה מּשֶׁה שֶׁעָלָה לַמָּרוֹם, וְהָיָה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְדִבֵּר עִמּוֹ פָּנִים בְּפָנִים וְקִבֵּל תּוֹרָה מִיָּדוֹ, לֹא הָיְתָה לוֹ תְּשׁוּבָה לְהָשִׁיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בָּשָׂר וָדָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּלֵךְ בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא מִצְוֹת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל זֶה שֶׁאַתָּה מִצְטַעֵר לָמָּה. אָמַר, רִבּוֹן הָעוֹלָם מִתְיָרֵא אֲנִי מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מַלְאַךְ הַמָּוֶת. אָמַר לוֹ: אֵינִי מוֹסֶרְךָ בְּיָדוֹ. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, יֹכֶבֶד אִמִּי שֶׁהֻקְהוּ שִׁנֶּיהָ בְּחַיֶּיהָ בִּשְׁנֵי בָּנֶיהָ, יִקְהוּ עוֹד שִׁנֶּיהָ בְּמִיתָתִי. אָמַר לוֹ: כָּךְ עָלְתָה בַּמַּחְשָׁבָה וְכֵן מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו, דּוֹר דּוֹר וּפַרְנָסָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַנְהִיגָיו. עַד עַכְשָׁו הָיָה חֶלְקְךָ לְשָׁרֵת לְפָנַי, וְעַכְשָׁו אָבַד חֶלְקְךָ וְהִגִּיעַ שָׁעָה שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידְךָ לְשָׁרֵת. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנִי, אִם מִפְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ אֲנִי מֵת, אֵלֵךְ וְאֶהְיֶה לוֹ תַּלְמִיד. אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כָּךְ, לֵךְ עֲשֵׂה. עָמַד מֹשֶׁה וְהִשְׁכִּים לְפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. הָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ, וְעָמַד מֹשֶׁה וְכָפַף קוֹמָתוֹ וְהֵנִיחַ יָדוֹ עַל פִּיו, וְנִתְעַלְּמוּ עֵינָיו שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וְלֹא רָאָה אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּצְטַעֵר וְיַשְׁלִים עַצְמוֹ לְמִיתָה. וְהָלְכוּ יִשְׂרָאֵל אֵצֶל מֹשֶׁה לְפִתְחוֹ לִלְמֹד תּוֹרָה, וְשָׁאֲלוּ וְאָמְרוּ, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הֵיכָן הוּא. אָמְרוּ לָהֶם, הִשְׁכִּים וְהָלַךְ לְפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. הָלְכוּ וּמְצָאוּהוּ בְּפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וּמֹשֶׁה עוֹמֵד. אָמְרוּ לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ, מֶה עָלְתָה עַל לִבְּךָ שֶׁמּשֶׁה רַבֵּנוּ עוֹמֵד וְאַתָּה יוֹשֵׁב. כֵּיוָן שֶׁתָּלָה עֵינָיו וְרָאָהוּ, מִיָּד קָרַע בְּגָדָיו וְצָעַק וּבָכָה וְאָמַר, רַבִּי רַבִּי, אָבִי אָבִי וַאֲדוֹנִי. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, לַמְּדֵנוּ תּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: אֵין לִי רְשׁוּת. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ מַנִּיחִין אוֹתְךָ. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם, לִמְדוּ מִיְּהוֹשֻׁעַ, וְקַבְּלוּ עֲלֵיכֶם לֵישֵׁב וְלִלְמֹד מִיְּהוֹשֻׁעַ. יָשַׁב יְהוֹשֻׁעַ בָּרֹאשׁ, וּמֹשֶׁה בִּימִינוֹ, וּבְנֵי אַהֲרֹן מִשְּׂמֹאלוֹ, וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בִּפְנֵי מֹשֶׁה. אוֹמֵר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר יְהוֹשֻׁעַ, בָּרוּךְ אֲשֶׁר בָּחַר בַּצַּדִּיקִים, נִטְלוּ מְסוֹרוֹת חָכְמָה מִמּשֶׁה וְנִתְּנוּ לִיהוֹשֻׁעַ, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה מֶה הָיָה יְהוֹשֻׁעַ דּוֹרֵשׁ. אַחַר שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל מִיְּשִׁיבָה, אָמְרוּ לְמֹשֶׁה, פָּרֵשׁ לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אָשִׁיב לָכֶם. וְהָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ נִכְשָׁל וְנֹפֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, עַד עַכְשָׁו בִּקַּשְׁתִּי חַיִּים, וְעַכְשָׁו הֲרֵי נַפְשִׁי נְתוּנָה לְךָ. כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִים עַצְמוֹ לְמִיתָה, פָּתַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים (תהלים צ״ד:ט״ז). מִי יַעֲמֹד לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת כַּעֲסִי, וּמִי יַעֲמֹד בְּמִלְחַמְתָּן שֶׁל בָּנַי, מִי יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם בְּשָׁעָה שֶׁחוֹטְאִין לְפָנַי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא מְטַטְרוֹן וְנָפַל עַל פָּנָיו, וְאָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מֹשֶׁה בְּחַיָּיו שֶׁלְּךָ וּבְמוֹתוֹ שֶׁלְּךָ הוּא. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם כּוֹעֵס עָלָיו וּמְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה מִתְנַהֵג בִּכְבוֹד אָבִיו, וְהָיְתָה אִמּוֹ מַצִּילָתוֹ מִיָּדוֹ. לְיָמִים מֵתָה אִמּוֹ, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ בּוֹכֶה. אָמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו, אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה. אָמַר לָהֶם: לֹא עַל אִשְׁתִּי בִּלְבַד אֲנִי בּוֹכֶה, אֶלָּא עָלֶיהָ וְעַל בְּנִי, שֶׁהֲרֵי כַּמָּה פְּעָמִים כָּעַסְתִּי עָלָיו וּבִקַּשְׁתִּי לְהָרְגוֹ וּמַצִּילָתוֹ מִיָּדִי. אַף כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לִמְטַטְרוֹן, לֹא אֲנִי מִתְאוֹנֵן עַל מֹשֶׁה בִּלְבַד, אֶלָּא עָלָיו וְעַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַרְבֵּה פְּעָמִים הִכְעִיסוּנִי וְכָעַסְתִּי עֲלֵיהֶם, וְעָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי לְהָשִׁיב חֲמָתִי מֵהַשְׁחִיתָם. בָּאוּ וְאָמְרוּ לְמֹשֶׁה, הִגִּיעָה שָׁעָה שֶׁאַתָּה נִפְטָר מִן הָעוֹלָם. אָמַר לָהֶם: הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁאֲבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא מָצְאוּ מִמֶּנִּי קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם, מִפְּנֵי אַזְהָרוֹת וְתוֹכָחוֹת שֶׁהָיִיתִי מוֹכִיחָן. הִתְחִיל לְבָרֵךְ כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט בִּפְנֵי עַצְמוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁנִּתְקַצְּרָה הַשָּׁעָה, כְּלָלָן כֻּלָּן בִּבְרָכָה אַחַת. בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ: הִגִּיעָה הַשָּׁעָה שֶׁאַתָּה נִפְטָר מִן הָעוֹלָם. אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, הַרְבֵּה צִעַרְתִּי אֶתְכֶם עַל הַתּוֹרָה וְעַל הַמִּצְוֹת, וְעַכְשָׁו מַחֲלוּ לִי. אָמְרוּ לֵיהּ, רַבֵּנוּ אֲדוֹנֵנוּ מָחוּל הוּא לָךְ. אַף יִשְׂרָאֵל עָמְדוּ עָלָיו וְאָמְרוּ לוֹ: מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, הַרְבֵּה הִכְעַסְנוּךָ וְהִרְבֵּינוּ עָלֶיךָ טֹרַח, מְחֹל לָנוּ. אָמַר לָהֶם: מָחוּל לָכֶם. בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ: הִגִּיעַ רֶגַע שֶׁאַתָּה נִפְטָר מִן הָעוֹלָם. אָמַר, בָּרוּךְ שְׁמוֹ חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם וָעֶד. אָמַר לְיִשְׂרָאֵל בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם כְּשֶׁתִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ זִכְרוּ אוֹתִי וְאֶת עַצְמוֹתַי, וְתֹאמְרוּ אוֹי לְבֶן עַמְרָם שֶׁרָץ לְפָנֵינוּ כְּסוּס וְנָפְלוּ עַצְמוֹתָיו בַּמִּדְבָּר. בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ: הִגִּיעַ חֲצִי רֶגַע. נָטַל שְׁתֵּי יָדָיו וְהִנִּיחָן עַל לִבּוֹ, וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל, רְאוּ אַחֲרִיתוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם עָנוּ וְאָמְרוּ יָדַיִם שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה, יִפְּלוּ בַּקֶּבֶר. בְּאוֹתוֹ רֶגַע, יָצָאת נִשְׁמָתוֹ בִּנְשִׁיקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה וְגוֹ׳ (דברים ל״ד:ה׳). וְלֹא נִתְעַסְּקוּ בִּקְבוּרָתוֹ לֹא יִשְׂרָאֵל וְלֹא הַמַּלְאָכִים, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי וְגוֹ׳ (שם פסוק ו). וּמִפְּנֵי מָה נִקְבַּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ. כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַמֵּתִים שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ חַיִּין בִּזְכוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ וְגוֹ׳ (שם ל״ג:כ״א). וְאֵימָתַי מֵת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר, דִּכְתִיב: וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה (שם ל״ד:ה׳). וּכְתִיב: וַיִּבְכּוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְגוֹ׳ (שם פסוק ח). וּכְתִיב: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה וְגוֹ׳ (יהושע א׳:א׳). וּכְתִיב: וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן (שם ד׳:י״ט). הוֹצֵא שְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה לְמַפְרֵעַ, הֲרֵי בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת מֹשֶׁה. וּמִנַּיִן שֶׁבְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלַד מֹשֶׁה. דִּכְתִיב: בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם (דברים ל״א:ב׳), שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר: הַיּוֹם. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: הַיּוֹם. הַיּוֹם מָלְאוּ יָמַי וּשְׁנוֹתַי. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְמַלֵּא יְמֵיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא (שמות כ״ג:כ״ו).
[Siman 6] (Deut. 3:26), “Do not [ever] speak [unto me on this matter] again.]” This is related to what Job said (in Job 20:6-7), “Even though one's height ascends to the heavens, [and his head reaches the clouds]. He perishes forever, like his dung….” With reference to whom did Job say this verse? It only speaks with reference to the day of death. So even though one ascends to the heavens and makes himself wings like a bird; when his time to die arrives, his wings are broken, and he falls before the angel of death like an animal before the butcher. So also has David said (in Ps. 146:4), “His spirit departs; he returns to the ground.” And Job has already stated (in Job 3:19), “The small and the great are there, and the slave ('eved) is free from his master.” As even if his master bought him for thousands and thousands of gold coins, once [the slave’s] time to die has come, he cannot say, “He is my slave,” but rather he becomes free from his master. Another interpretation (of Job 20:6), “Even though one's height ascends to the heavens.” This refers to Moses, who ascended to the firmament and who came to the Araphel (the lower sky). Moreover, he was like the ministering angels in that he spoke with Him (i.e., with the Holy One, blessed be He,) face to face and received the Torah from His hand. When his time to die arrived, He said to him (in Deut. 31:14), “Behold the days are drawing near for you to die.” [Moses] said to Him, “Master of the world, is it for nothing that my feet have trodden Araphel? Is it for nothing that I have run before Your children like a horse, that my end be for the worm? R. Abbahu said, “To what is the matter comparable? To one of the nobles of the kingdom, who found a certain Hindu sword, which was unmatched [in the world] and who said, ‘This is suitable only for the king.’ What did he do? He brought it to the king as a gift.⁠1 The king said, ‘Cut off his head with it.’ So also Moses said to the Holy One, blessed be He, ‘By the word that I [used to] praise2 you, when I said (in Deut. 10:14), “Behold (hen), the heavens [and the heavens of the heavens, the earth and all that is in it] belong to the Lord your God!’ By that [very] word (i.e., hen) You are decreeing death over me, when you say (in Deut. 31:14), “Behold (hen), the days are drawing near for you to die.”’”3 He said to him, “Moses, I have already decreed4 death over the first Adam.” He said to him, “My master, the first Adam deserved to die. You decreed an easy commandment for him, and he transgressed it. Hence it is fitting for him to die. [God] said to him, “Consider Abraham, [who] sanctified My name in My world [but still died].” He said to him, “Master of the world, From Abraham there came out Ishmael, whose race provoked You to anger, as stated (in Job 12:6) ‘The tents of robbers prosper, [and those who provoke God have security, the ones whom God brought forth in His hand].’” He said to him, “Consider Isaac, who stretched out his neck upon the altar.” He said to him, “From Isaac there came out Esau, who in the future will destroy the Temple and burn Your sanctuary.” He said to him, “Consider Jacob, out of whom there came twelve tribes without any flaw.” He said to him “Jacob did not ascend into the firmament, his feet did not trod Araphel, he was not like the ministering angels, he did not receive Torah from Your hand and he did not speak with you face to face.” The Holy One, blessed be He, said to him (in Deut. 3:26), “Enough from you; do not [ever] speak [unto Me on this matter] again.” He said to Him, “Perhaps [future] generations will say, ‘If He had not found bad things in Moses, He would not have removed him from the world.” He said to him, “I have already written in my Torah (in Deut. 34:10), “Never again did there arise in Israel a prophet like Moses.” He said in front of Him, “The people will say] I did your will in my youth, but I did not do your will in my old age.” He said to him, “I have already written (in Deut. 32:51), “Because you acted faithlessly with me.”5 He said to Him, “Please let me enter the land [and spend] two or three years there, and after that let me die.” He said to him (in Deut. 32:52), “And there you shall not go.” He said to Him, “If I am not to enter while alive, let me enter after my death.” He said to him, “Not while you are alive, and not when you are dead.” He said in front of Him, “Why all this anger against me?” He said to him (according to Deut. 32:51), “Because you did not sanctify Me.” He said to him, “With all mortals you are guided two or three times by the principle of mercy, as stated (in Job 33:29), ‘Behold, God does all these things two or three times to a man’; yet in my case, when a single sin is found in me, you do not forgive me.” The Holy One, blessed be He, said to him, “See here, Moses, you have committed six sins, and I have not disclosed one of them. First you said, (in Exod. 4:13) ‘Please make someone else your agent’; secondly (in Exod. 5:23), ‘For ever since I came to Pharaoh to speak in Your name, [he has dealt worse with this people, and You have still not delivered Your people]’; thirdly (in Numb. 11:22) ‘If the sheep and cattle would be slaughtered for them , would it be [enough] for them’; fourthly (in Numb. 16:29), ‘The Lord did not send me’; fifthly (in Numb. 20:10), ‘Listen, you rebels, [shall we bring forth water for you from this rock]’;⁠6 sixth (in Numb. 32:14), ‘And now you brood of sinners have arisen in place of your ancestors.’ But were Abraham, Isaac, and Jacob sinners, for you to say this to their children?” He said to Him, “I have learned so from You, when you said (in Numb. 17:3), ‘The censers of these who have sinned [at the cost of their lives].’ He said to him, “I said (ibid.), ‘At the cost of their lives,’ and not, ‘at the cost of their ancestors.’” He said in front of Him, “I am an individual, while Israel numbers sixty myriads (i.e., 600,000). They have sinned before You a lot of times; and when I sought mercy on their behalf, You forgave them. You took care of sixty myriads [because of me], yet You are not taking care of me.” He said to him, “Moses, a decree over a community is not like a decree over an individual. Furthermore, up to now [the] time was delivered into your hands, but from now [the] time is not delivered into your hands.” He said to Him, “Master of the universe, rise up from the seat of judgment and sit down upon the seat of mercy for me, so that I do not die. Then my sins shall be forgiven through torments which You shall bring on my body. So do not deliver me to the pangs of the angel of death. Moreover, if You do this, I will proclaim Your praise to all who come into the world, just as David has said (in Ps. 118:17), ‘I shall not die, but live [and recount the works of the Lord].’” He said to him (in vs. 20), “This is the gate of the Lord; the righteous shall come through it.” [From this it follows that] death has been ordained from time immemorial for the righteous and for all mortals. When Moses saw that they paid no attention to him, he went to the heaven and earth, where he said to them, “Seek mercy for me.” They said to him, “Before seeking mercy for you, we should seek mercy for ourselves, since it is stated (in Is. 51:6), ‘for the heavens shall vanish like smoke, and the earth shall wear out like a garment.’”7 He went to the stars and planets. He said to them, “Seek mercy for me.” They said to him, “Before seeking mercy for you, we should seek mercy for ourselves, since it is stated (in Is. 34:4), ‘All the host of heaven shall rot away….’” He went to the mountains and hills. He said to them, “Seek mercy for me.” They said to him, “[Before seeking mercy for you,] we should seek mercy for ourselves, since it is stated (in Is. 54:10), ‘For the mountains shall move, and the hills shall be shaken.’”8 He went to the Great Sea. He said to it, “Seek mercy for me.” [The sea] said to him, “Son of Amram, how is today different from a couple of [other] days? Are you not the son of Amram, who came upon me with your rod, smote me, and divided me into twelve parts? For I was unable to stand before you because the Divine Presence was walking at your right hand. It is so stated (in Is. 63:12), ‘Who had His glorious arm walk at the right hand of Moses, who divided the waters before them […].’ So what has happened to you today?” When the sea reminded him what he had done in his youth, he cried out and said (in Job 29:2), “’O that I were as in the months of old, as in the days when God watched over me!’ When I passed through you, I was a world king; but now I am prostrate, and they pay no attention to me.” Immediately he betook himself to the arch[angel] of the [Divine] Presence and said to him, “Seek mercy for me, that I not die.” He said to him, “My master, Moses, why the exertion? This is what I have heard from behind the curtain:⁠9 That your prayer is not heard on this matter.” Putting his hands on his head, Moses sobbed and wept, as he said, “With whom shall I seek mercy for myself?” R. Simlay said, “At that time the Holy One, blessed be He, was full of anger over him, as stated (in Deut. 3:26), ‘But the Lord was angry with me […],’ until Moses began by uttering this Scripture (Exod. 34:6): ‘Then the Lord passed before him and proclaimed, “the Lord, the Lord is a merciful and gracious God, slow to anger…].’” Immediately the holy spirit was cooled off.” The Holy One, blessed be He, said to Moses, “Moses, I have sworn two oaths, one that you should die and one to destroy Israel. To repeal both of them is impossible; so if you want to live, Israel will be destroyed.” He said before Him, “You are coming to me with a plot. You are seizing the rope at both ends. Let Moses and a thousand like him be destroyed, but do not let one person in Israel be destroyed.” He said to him, “Master of the Universe, should feet that have climbed up to the firmament, should a face that has greeted the Divine Presence, should hands that have received Torah from Your hands lick the dust? Woe!⁠10 All mortals will say, “If Moses, who ascended on high, became like the ministering angels, spoke with Him face to face, and received Torah from His hand, had no reply for responding to the Holy One, blessed be He, how much the worse it will be for [mere] flesh and blood, who comes with no [merit from] Torah and with no [merit from the] commandments?” The Holy One, blessed be He, said to Moses, “Why all this anguish that you are experiencing?” He said, “Master of the world, I am afraid of the pangs of the angel of death.” He said to him, “I am not delivering you into his hands.” He said in front of Him, “Master of the universe, my mother Jochebed, who was distressed (literally, whose teeth were blunted) during her lifetime by two of her sons, will be distressed by my death.” He said to him, “So has it come up in [My] mind, and so is it the way of the world: every generation with its expositors, every generation with its administrators,⁠11 every generation with its leaders. Up to now it has been your lot to serve in front of Me, but now your lot is over and the time of your disciple Joshua for him to serve [Me] has arrived.” He said to him, “My Master, if I am dying because of Joshua, let me go and become his disciple!” He said to him, “If you want to do that, go and do it.” Moses arose and went early to Joshua's door.⁠12 Now Joshua was seated expounding [Torah], so Moses stopped to bend his stature and put his hand on his mouth. But Joshua's eyes were hidden, and he did not see him, so that he (Moses) would be sorrowful and resign himself to death. When Israel came to Moses' door to study Torah, they asked and said, “Where did Moshe our master [go]?” [Others] said to them, “He got up early and went to the door of Joshua.” [So] they went and found him at the door of Joshua, with Joshua sitting and Moses standing. They said to Joshua, “What has come over you that Moses our master stands, while you sit?” When he raised his eyes and saw him, he immediately rent his clothes. Then sobbing and weeping, he said, “O my master, my master! My father, my father and lord!” Israel said to Moses, “Moses our master, teach us Torah.” He said to them, “I am not allowed.” They said to him, “We are not leaving you.” A heavenly voice (bat qol) came forth and said to them, “Learn from Joshua.” [So] they took upon themselves to sit and learn from the mouth of Joshua. Joshua sat at the head with Moses to his right and with [Elazar and Ithamar] to his left. So he sat and expounded in the presence of Moses. R. Samuel bar Nahmani said that R. Johanan said, “When Joshua opened by saying, ‘Blessed be the One who has chosen the righteous,” they took the traditions of wisdom from Moses and gave them to Joshua. Now Moses did not know what Joshua was expounding. After Israel arose [from the session], they said to Moses, “[Explain] the Torah [we have just heard] to us.” He said to them, “I do not know what to answer you.” So Moses our master was stumbling and falling. It was at that time that he said, “Master of the universe, up to now I requested life, but now here is my soul given over to You.” Then when he had resigned himself to death, the Holy One, blessed be He, opened by saying (in Ps. 94:16), “’Who will stand for Me13 against evildoers?’ Who will stand for Israel in the time of My wrath? Who will stand in the battle of My children? And who will stand and seek mercy for them, when they sin before Me?” At that time Metatron14 came and fell on his face. He said to Him, “Master of the world, [as] in Moses' life he belonged to You, so in his death he belongs to You.” The Holy One, blessed be He, said to him, “Let me give you a parable. To what is the matter comparable? To a king who had a son. Now on each and every day, his father was angry with him and sought to kill him because he did not maintain respect for the father; but his mother rescued him from his hand. One day his mother died and the king wept. His servants said to him, ‘Our lord king, why are you weeping?’ He said to them, ‘It is not over my wife alone that I am weeping, but for my son; for many times when I was angry with him and wanted to kill him, did she rescue him from my hand?’” So also did the Holy One, blessed be He, say to Metatron, “It is not over Moses alone that I am weeping, but over him and over Israel, for look at how many times that they angered Me, and I was angry with them; but he stood in the breach before Me to turn back My anger from destroying them.” They came and said to Moses, “The hour has arrived for you to depart from the world.” He said to them, “Wait for me until I bless Israel, for they have not found contentment from me all my days, because of the rebukes and warnings with which I rebuked them.” He began to bless each tribe separately. When he saw that the time was growing short, he included all of them in a single blessing. They came and said, “The hour has arrived for your soul to depart from the world.” He said to Israel, “I have caused you a lot of grief over the Torah and over the commandments, but now forgive me.” They said to him, “Our lord master, you are forgiven.” Israel also arose before him and said to him, “O Moses our master, we have angered you a lot and increased the burden upon you. Forgive us.” He said to them, “You are forgiven.” They came and said to him, “The moment has arrived for you to depart from the world.” He said, “Blessed be the name of the One who lives and abides forever.” He said to Israel, “If you please, when you enter the land, remember me and my bones, and you shall say, ‘Woe (oy) to the son of Amram, who ran before us like a horse but whose bones have fallen in the wilderness.’” They came and said to him, “The half moment has arrived.” He took his two arms and placed them on his heart. Then he said to Israel, “See the final end of flesh and blood.” They answered and said, “The hands which received the Torah from the mouth of the Almighty shall fall to the grave.” At that moment his soul departed with a kiss (from the Holy One, blessed be He),⁠15 as stated (in Deut. 34:5), “Then Moses [the servant of the Lord] died there [in the Land of Moab at the command of the Lord (literally, by the mouth of the Lord)].”16 Now [the ones who] took care of his burial were neither Israel nor the angels but the Holy One, blessed be He, [Himself], as stated (in vs. 6), “Then He (the Holy One, blessed be He,) buried him (Moses) in the valley [in the Land of Moab].” And for what reason was he buried outside the land? So that those who die when outside the land might live [again] through his merit,⁠17 as stated (in Deut. 33:21), “He has chosen the best for himself, [for there is an honored lawgiver's portion].” But when did Moses our master die? On the seventh of Adar,⁠18 as stated (in Deut. 34:5), “Then Moses the servant of the Lord died there [in the Land of Moab].” It is also written (in vs. 8), “And the children of Israel mourned Moses [on the Plains of Moab for thirty days.]” And it is written (in Josh. 1:1), “And it came to pass after the death of Moses, [the servant of the Lord, the Lord spoke unto Joshua]”; (Josh. 4:19) “Now the people came up from the Jordan on the tenth day of the first month (i.e., Nisan).” Reckon back thirty-three days [from then]. Ergo, he died on the seventh of Adar. And where is it shown that he was born on the seventh of Adar? Where it is stated (in Deut. 31:2), “He said to them, ‘I am one hundred twenty years old today.’”19 What is the text teaching with, “today?” Today, I have fulfilled my days and any years. [It is there] to teach you that the Holy One, blessed be He, fulfills the years for the righteous from day to day and from month to month, as stated (in Exod. 23:26), “I will fulfill the number of your days.”
1. Gk.: doron.
2. Rt.: KLS. Cf. Gk.: kalos.
3. Below, Deut. 11:6.
4. Rt.: QLS. Cf. Lat.: census; Gk.: kensos.
5. Cf. Numb. 20:12.
6. See above, the note at the end of Exod. 1:20.
7. See ‘AZ 17a, for this verse applied to Eleazar ben Dordia in a similar way.
8. The translation of the verb tenses here differs from some biblical translations but fits the sense of the midrash.
9. Pargod. Cf. Lat.: paragauda or [paragaudis] (a garment with a lace border); Gk.: Paragaudes (a garment with a purple border).
10. Vay.
11. Gk.: pronoi (“prudent ones”).
12. Cf. the somewhat different account in Deut. R. 9:9.
13. In context, the word, me, here is self-referential to the author of Psalms, and not referring to God.
14. Lat.: metator (“measurer,” “one who marks out boundaries”).
15. See MQ 28a.
16. BB 17a; ARN, A 12:2; Cant. R. 1:2:5; Petirat Mosheh Rabbenu, recension A, in A. Jellinek, Bet ha-Midrasch (Leipzig: Vollrath, 1853-57), vol. I, p. 129; ibid., recension B, in Jellinek, vol. VI, p. 77.
17. The translation here follows the traditional Tanhuma. Deut. 2:6. So also Codex Vaticanus Ebr. 34. The Buber text omits “might live again” and reads “through their merit.”
18. Seder ‘Olam Rabbah, 10; TSot. 11:7; Qid. 38a; see Meg. 13b; Sot. 12b.
19. Since Moses spoke these words on the day of his death, his birthday must have been the same as the day of his death.
[ו] [רב לך אל תוסף דבר] (דברים ג׳:כ״ו). זה שאמר איוב אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע (איוב כ׳:ו׳), כנגד מי אמר המקרא הזה, לא אמרו אלא כנגד יום המיתה, שאפילו אדם יעלה לשמים ויעשה לו כנפים כעוף, כיון שיגיע קיצו למות, נשתברו כנפיו ונופל לפני מלאך המות, כבהמה לפני הטבה, וכן אמר דוד תצא רוחו ישוב לאדמתו (תהלים קמ״ו:ד׳).
אם יעלה לשמים שיאו (איוב שם), זה משה שעלה לרקיע ודשו רגליו ערפל, והיה כמלאכי השרת, ודיבר עמו פנים בפנים, וקיבל את התורה מידו, כיון שהגיע לקיצו למות, א״ל הן קרבו ימיך למות (דברים ל״א:י״ד), אמר לפניו רבונו של עולם לשוא דשו רגלי ערפל, לשוא רצתי לפני בניך כסוס, סופי רימה ותולעה, אמר ר׳ אבהו למה הדבר דומה, לאחד מגדולי מלכות, שמצא סייף אחד הינדוי, שאין כמותו [בעולם] ואמר אין זה ראוי אלא למלך, מה עשה הביאו דורון למלך, אמר המלך חתכו את ראשו בו, ואף כך אמר משה לפני הקב״ה בדבר שקילסתיך, ואמרתי הן לה׳ אלהיך וגו׳ (דברים י׳:י״ד), בו בלשון אתה גוזר עלי מיתה, ואומר הן קרבו ימיך (שם ל״א:י״ד), אמר לו כבר קנסתי מיתה על אדם הראשון, אמר לפניו רבונו של עולם אדם [הראשון] היה ראוי למות, מצוה קלה צוית אותו ועבר עליה, ואני לא אמות, א״ל הרי אברהם שקידש את שמי בעולם ומת, אמר לפניו רבונו של עולם הרי יצא ממנו ישמעאל שגיזעו מכעיסין לפניך, שנאמר ישליו אהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי אל לאשר הביא אלוה בידו (איוב י״ב:ו׳), אל הרי יצחק שפשט צוארו על גבי המזבח, אמר לפניו מיצחק יצא עשו הרשע, שהחריב מקדשך ושרף היכלך, א״ל הרי יעקב שיצאו ממנו שנים עשר שבטים, אמר לפניו יעקב לא עלה לרקיע, ולא דשו רגליו בערפל, ולא קיבל תורה מידך, ולא דיבר עמך פנים אל פנים, א״ל הקב״ה רב לך אל תוסף דבר, אמר לפניו שמא יאמרו הדורות אילמלא לא מצא במשה דברים רעים, לא היה מסלקו מן העולם, א״ל כבר כתבתי בתורתי ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (דברים ל״ד:י׳), אמר לפניו רבונו של עולם שמא [יאמרו הבריות] בקטנותי עשיתי רצונך, בזקנותי לא עשיתי רצונך, א״ל כבר כתבתי [על אשר מעלתם בי וגו׳] על אשר לא קדשתם אותי (שם ל״ב:נ״א), אמר לפניו אם רצונך אכנס לארץ [ואהיה שם] שתים ושלש שנים, ואחר כך אמות, א״ל גזירה היא מלפני, א״ל אם לא אכנס בחיי, איכנס לאחר מותי, א״ל לא בחייך ולא במותך, אמר לפניו רבונו של עולם כל הכעס הזה עלי למה, על אשר לא קדשתם אותי (שם), אמר לפניו עם כל הבריות אתה מתנהג במדת רחמים שנים ושלה פעמים, שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר (איוב ל״ג:כ״ט), ואני עון אחד נמצא בי, ואין אתה מוחל לי, א״ל הקב״ה משה הרי עשית ששה עונות, ולא גילית אחד מהם, בתחילה אמרת שלח נא ביד תשלח (שמות ד׳:י״ג), ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך [הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך] (שם ה׳:כ״ג), לא ה׳ שלחני (במדבר ט״ז:כ״ט), ואם בריאה יברא ה׳ (שם שם:ל׳), שמעו נא המורים (שם כ׳:י׳), והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים (שם ל״ב:י״ד), ואברהם יצחק ויעקב חטאים היו, שאמרת לבניהם כך, אמר לפניו מך למדתי, שאמרת מחתות החטאים (שם י״ז:ג׳), א״ל אני אמרתי בנפשותם (שם), ולא באבותם, אמר לפניו רבונו של עולם, אני יחיד וישראל ששים רבוא, הרבה פעמים חטאו לפניך, ובקשתי עליהם רחמים, ומחלת להם, על ששים ריבוא השגחת בשבילי, ועלי אין אתה משגיח, א״ל משה אינו דומה גזירת ציבור לגזירת יחיד, ועוד עד עכשיו היתה שעה מסורה בידך, ועכשיו אין שעה מסורה בידך, אמר לפניו רבש״ע עמוד מכסא דין, ושב על כסא רחמים עלי ולא אמות, ועוונותי יהיו נמחלות ביסורין שתבא בגופי, ואל תתנני בחבלו של מלאך המות, ואם אתה עושה כך אגיד שבחך לכל באי עולם, כשם שאמר דוד לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה (תהלים קי״ח:י״ז), א״ל זה השער לה׳ [צדיקים יבאו בו] (שם שם:כ׳), מכאן לצדיקים, ולכל הבריות מתוקן מות מימות עולם, כשראה משה שאין משגיחין עליו, הלך אצל שמים וארץ, ואמר להם בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שנבקש רחמים עליך, נבקש רחמים על עצמינו, שנאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה (ישעיהו נ״א:ו׳), הלך אצל חמה ולבנה, אמר להן בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שנבקש רחמים עליך נבקש רחמים על עצמנו, שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה (ישעיהו כ״ד:כ״ג), הלך אצל כוכבים ומזלות, אמר להם בקשו עלי רחמים, אמרו לו [עד שנבקש רחמים עליך] נבקש רחמים על עצמנו, [שנאמר] ונמקו כל צבא השמים [וגו׳] (שם ל״ד:ד׳), הלך אצל הרים וגבעות, אמר להם בקשו עלי רחמים, אמרו לו נבקש על עצמנו, שנאמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה (שם נ״ד:י׳), הלך אצל ים הגדול, א״ל [בקש עלי רחמים, א״ל] הים, בן עמרם מה היום מיומים, הלא אתה בן עמרם שבאת עלי במטך והכיתני, חילקתני לשים עשר חלקים, ולא הייתי יכול לעמוד לפניך, מפני שכינה שהיתה מהלכת לימינך, שנאמר מוליך לימין משה וגו׳ (שם סגי ב), ועכשיו מה עלתה לך, כיון שהזכיר לו הים מה שעשה בנערותו, צווח ואמר מי יתנני כירחי קדם (איוב כ״ט:ב׳), בשעה שעמדתי עליך הייתי מלך בעולם, ועכשיו אני משתטח ואין משגיחין בי, מיד הלך לו אצל שר הפנים, א״ל בקש עלי רחמים שלא אמות, א״ל משה רבי טורח זה למה, כך שמעתי מאחורי הפרגוד, שאין תפלתך נשמעת בדבר זה, הניח משה ידיו על ראשו, והיה צועק ובוכה, ואמר אצל מי אלך לבקש עלי רחמים. אמר ר׳ שמלאי באותה שעה נתמלא הקב״ה עליו בעברה, שנאמר ויתעבר ה׳ בי (דברים ג׳:כ״ו), עד שפתח משה ואמר מקרא זה, [ויעבור ה׳ על פניו ויקרא] ה׳ ה׳ אל רחום וחנון וגו׳ (שמות ל״ד:ו׳), מיד התקררה רוח הקודש, א״ל הקב״ה למשה, משה שתי שבועות נשבעתי, אחת שתמות, ואחת לאבד את ישראל, לבטל שתיהן אי איפשר, ואם תרצה אחתה להחיות יאבדו ישראל, אמר לפניו רבונו של עולם בעלילה אתה בא עלי, אתה תופש את החבל בשני ראשים, יאבד משה ואלף כמותו, ואל יאבד אחד מישראל. אמר לפניו רבונו של עולם רגלים שעלו לרקיע, ופנים שהקבילו פני שכינה, וידים שקיבלו תורה מידך, ילחכו עפר, ווי לכל הבריות, יאמרו ומה משה שעלה למרום, והיה כמלאכי השרת ודיבר עמו פנים בפנים, וקיבל תורה מידו, לא היתה לו תשובה להשיב לפני הקב״ה, בשר ודם שילך בלא תורה ובלא מצות על אחת כמה וכמה, א״ל הקב״ה למשה כל צער זה שאתה מצטער למה, אמר רבונו של עולם מתיירא אני מחבלו של מלאך המות, א״ל איני מוסרך בידו, אמר לפניו רבונו של עולם [יוכבד] אמי שהקהו שיניה בשני בניה בחייה, יקהו שיניה במיתתי, אמר לו כך עלתה במחשבה, וכך מנהגו של עולם, דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו, עד עכשיו היה חלקך לשרת, [ועכשיו הגיע חלקו של יהושע תלמידך לשרת], אמר לפניו רבונו של עולם אם מפני יהושע אני מת, אלך ואהיה תלמידו, א״ל אם אתה רוצה לעשות כך לך עשה, עמד משה והשכים לפתחו של יהושע, והיה יהושע ישב ודורש, ועמד משה וכפף קומתו, והניח ידו על פיו, ונתעלמו עיניו של יהושע ולא ראה אותו, כדי שיצטער וישלים עצמו [למיתה], והלכו ישראל אצל פתחו של משה, ומצאוהו בפתחו של יהושע, והיה יהושע יושב ומשה עומד, אמרו לו ליהושע מה עלתה לך שמשה רבינו עומד, ואתה יושב, כיון שתלה עיניו וראהו, מיד קרע את בגדיו וצעק ובכה, ואמר רבי רבי אבי אבי ואדני, אמרו ישראל למשה משה רבינו למדנו תורה, אמר להן אין לי רשות, אמרו לו אין אנו מניחין אותך, יצתה בת קול ואמרה להם למדו מן יהושע, קיבלו עליהן לישב וללמוד מפי יהושע, ישב יהושע בראש, ומשה מימינו, ואלעזר ואיתמר משמאלו, ויושב ודורש בפני משה, אמר ר׳ שמואל בר נחמני אמר ר׳ יונתן בשעה שפתח יהושע ואמר ברוך שבחר בצדיקים ובמשנתם, נטלו מסורות החכמה ממשה וניתנו ליהושע, ולא היה יודע משה מה היה יהושע דורש, אחר שעמדו ישראל, אמרו לו למשה סתם לנו את התורה, אמר להם איני יודע מה אשיב לכם, והיה משה רבינו נכשל ונופל, באותה שעה אמר רבונו של עולם עד עכשיו בקשתי חיים, ועכשיו הרי נפשי נתונה לך, וכיון שהשלים נפשו למיתה, פתח הקב״ה ואמר מי יקום לי עם מרעים (תהלים צ״ד:ט״ז), ומי יעמוד להם לישראל בשעת כעסי, ומי יעמוד במלחמתו של בניי, ומי יעוד ויבקש עליהם רחמים, בשעה שחוטאין לפני, באותה שעה בא מטטרון ונפל על פניו, אמר לפניו רבונו של עולם בחייו של משה שלך הוא, ובמותו שלך הוא, א״ל הקב״ה אמשל לך משל, למה הדבר דומה, למלך שהיה לו בן, ובכל יום ויום היה כועס עליו אביו, ומבקש להורגו, שלא היה עומד בכבוד אביו, והיתה אמו מצלת אותו מידו, לימים מתה אמו, והיה המלך בוכה, אמרו לו עבדיו אדונינו המלך מפני מה אתה בוכרה, אמר להם לא על אשתי לבד אני בוכה, אלא על בני, שהרבה פעמים כעסתי עליו, ובקשתי להרגו, והצילתו מידו, אף כך אמר הקב״ה למטטרון, לא על משה לבד אני בוכה, אלא עליו ועל ישראל, שהרי כמה פעמים הכעיסוני, וכעסתי עליהם, ועמד בפרץ לפני [להשיב חמתי מהשחיתם], באו ואמרו למשה הגיעה השעה שאתה נפטר מן העולם, אמר להם המתינו לי עד שאברך את ישראל, שלא מצאו ממני קורת רוח כל ימיי, מפני תוכחות ואזהרות שהייתי מוכיחן, התחיל לברך כל שבט בפני עצמו, כיון שראה שנתקצרה השעה, כללן כולן בברכה אחת, באו ואמרו הגיעה השעה שאתה נפטר מן העולם, אמר להם לישראל, הרבה ציערתי אתכם על התורה ועל המצוות, ועכשיו מחלו לי, אמרו לו רבינו אדונינו מחול לך, אף ישראל עמדו לפניו, ואמרו לו משה רבינו הרבה הכעסנוך והרבינו עליך טורח, מחול לנו, אמר להם מחול לכם, באו ואמרו לו הגיע רגע שאתה נפטר מן העולם, אמר ברוך שמו חי וקיים לעולם ועד, אמר להם לישראל, בבקשה מכם כשתכנסו לארץ זכרו אותי ואת עצמותי, ואמרו אוי לו לבן עמרם שרץ לפנינו כסוס, ונפלו עצמותיו במדבר, באו ואמרו לו הגיע חצי רגע, נטל שתי זרועותיו והניח על לבו, ואמר לישראל ראו אחריתו של בשר ודם, שני ידיי שקיבלו את התורה מפי הגבורה יפלו בקבר, באותה רגע יצתה נשמתו בנשיקה, שנאמר וימת שם משה עבד ה׳ וגו׳ (דברים ל״ד:ה׳). ולא נתעסקו בקבורתו, לא ישראל ולא אחד מן המלאכים, אלא הקב״ה שנא׳ ויקבור אותו בגיא וגו׳ (שם שם:ו׳), ומפני מה נקבר בחו״ל, כדי שיחיו מתים שבחוצה לארץ בזכותן, שנאמר וירא ראשית לו וגו׳ (שם ל״ג:כ״א). ואימתי מת משה רבינו, בשבעה באדר, שנאמר וימת משה עבד ה׳ וגו׳ (שם ל״ד:ה׳), וכתיב ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום וגו׳ (שם שם:ח׳), וכתיב ויהי אחרי מות משה עבד ה׳ וגו׳ (יהושע א׳:א׳), משה עבדי מת (שם שם:ב׳), והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש (הזה) [הראשון] (שם ד׳:י״ט), צא מהן שלשה ושלשים יום למפרע, הרי בשבעה באדם מת, ומנין שבשבעה באדר נולד, שנאמר ויאמר להם בן מאה ושרים שנה אנכי היום (דברים ל״א:ב׳), מה תלמוד לומר היום, ללמדך שהקב״ה ממלא שנותיהם של צדיקים, מיום ליום, ומחודש לחודש, שנאמר את מספר ימיך אמלא (שמות כ״ג:כ״ו).
חסלת פרשת אתחנן
רב לך – מה שאתה אומר לי כשם שהתרת נדרך כך שאל על נדרי, אין נדרי דומה לנדרך, לפי שנדרך היה להרב להתיר אותו, אני אין לי רב, אני יחיד בעולמי. ואין שני לי.
דבר אחר: רב לך אל תוסף דבר – לפי שאמר רב לכם בני לוי (במדבר ט״ז:ז׳), נאמר לו רב לך וגו׳.
ויתעבר ה׳ בי
סוד העיבור, ששים ריבוא בנשמת משה
וּמִשּׁוּם זֶה אָמַר מֹשֶׁה, (דברים ג) וַיִּתְעַבֵּר ה׳ בִּי לְמַעַנְכֶם. כָּאן הוּא סוֹד הָעִבּוּר. רוֹעֶה נֶאֱמָן הִשְׁאִיר שִׁשִּׁים רִבּוֹא, כַּמָּה פְעָמִים שֶׁבָּא בְגִלְגּוּל, וּמִשּׁוּם זֶה זְכוּת כֻּלָּם תָּלָה בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמִשּׁוּם זֶה פֵּרְשׁוּהָ חֲכָמִים, אִשָּׁה אַחַת יָלְדָה בְמִצְרַיִם שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְּכֶרֶס אֶחָד. וְאַף עַל גַּב שֶׁחֲכָמִים פֵּרְשׁוּהָ בִּדְבָרִים אֲחֵרִים - שִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה.
דברי אגדה ברמיזה
שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעֲלֵי הַסּוֹדוֹת: אוֹמְרִים מַרְגָּלִית לְתַלְמִידֵיהֶם, וְלֹא נוֹדְעוּ בוֹ בִּרְמִיזָה, חוֹזֵר לָהֶם אוֹתוֹ דָּבָר בִּדְבַר שְׂחוֹק, כְּמוֹ אוֹתוֹ שֶׁאָמַר, בֵּיצָה אַחַת הִפִּילָה שִׁשִּׁים כְּרַכִּים. וּבָאָה בֵיצָה וְנָפְלָה מֵעוֹף שֶׁהָיָה פוֹרֵחַ בָּאֲוִיר וְהִכְּתָה שִׁשִּׁים כְּרַכִּים אֵלּוּ. וּבַעֲלֵי לֵיצָנוּת אָמְרוּ שֶׁלֹּא אָמַר הוּא, רַק שֶׁבֶּן אָדָם כָּתַב שִׁשִּׁים כְּרַכִּים, וּבָאָה בֵיצָה שֶׁיָּצְאָה מֵעוֹף וּמָחֲקָה שִׁשִּׁים כְּרַכִּים שֶׁל כְּתִיבָה. וְחַס וְשָׁלוֹם שֶׁבַּעֲלֵי הַתּוֹרָה אוֹמְרִים דִּבְרֵי שְׂחוֹק וּדְבָרִים בְּטֵלִים בַּתּוֹרָה.
(זוה״ק במדבר רטו: רעיא מהימנא)
וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף וְגוֹ׳.
רב לך שהזדווגת בשכינה
אָמַר רַבִּי חִיָּיא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, רַב לָךְ שֶׁהִזְדַּוַּגְתָּ בַּשְּׁכִינָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ אַל תּוֹסֶף.
רב לך באור השמש שהיה לך
רַבִּי יִצְחָק אָמַר, רַב לָךְ בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁהָיָה לָךְ, אַל תּוֹסֶף, שֶׁהֲרֵי זְמַן הַלְּבָנָה הִגִּיעַ, וּלְבָנָה לֹא יְכוֹלָה לְהָאִיר עַד שֶׁיִּתְכַּנֵּס הַשֶּׁמֶשׁ.
השמש צריכה להאיר ללבנה
אֲבָל, וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ. אַתָּה, שֶׁהוּא הַשֶּׁמֶשׁ, צָרִיךְ לְהָאִיר לַלְּבָנָה, וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר. וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם וְגוֹ׳.
רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, (תהלים קמד) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ וְגוֹ׳. אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בָּחַר בָּהֶם מִכָּל עַמִּים עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְהֶעֱלָה אוֹתָם לְגוֹרָלוֹ וּבֵרְכָם בְּבִרְכָתוֹ, בְּבִרְכַּת שְׁמוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה סא) כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה׳, בֵּרַךְ ה׳ מַמָּשׁ.
וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי וְגוֹ׳.
הראית מימך שתשלוט לבנה כששמש עומדת
כָּתוּב (דברים ג) וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי וְגוֹ׳. וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, הֲתִרְצֶה לְחַדֵּשׁ (להחליש) עוֹלָם?! רָאִיתָ מִיָּמֶיךְ שֶׁמֶשׁ עוֹבֵד לַלְּבָנָה?! רָאִיתָ מִיָּמֶיךְ שֶׁתִּשְׁלֹט הַלְּבָנָה בְּעוֹד שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ עוֹמֵד?!
אֶלָּא - הֵן קָרְבוּ יָמֶיךְ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ. יִתְכַּנֵּס הַשֶּׁמֶשׁ וְתִשְׁלֹט הַלְּבָנָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אִם אַתָּה תִּכָּנֵס לָאָרֶץ, תִּתְכַּנֵּס הַלְּבָנָה מִלְּפָנֶיךְ וְלֹא תִשְׁלֹט. וַדַּאי שֶׁשִּׁלְטוֹן הַלְּבָנָה הִגִּיעַ, וְלֹא תִשְׁלֹט בְּעוֹד שֶׁאַתָּה קַיָּם בָּעוֹלָם.
קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְגוֹ׳. וּמָה אָמַר? הִנְּךְ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךְ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְגוֹ׳.
מהו ואצוונה הרי צוה הקב״ה רק את משה
וְלֹא מָצָאנוּ שֶׁצִּוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יְהוֹשֻׁעַ, אֶלָּא אֶת מֹשֶׁה. שֶׁאָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה כָּל זֶה, שֶׁכָּתוּב (שם לא) וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם. אִם כֵּן, מַהוּ וַאֲצַוֶּנּוּ?
הנך שוכב להאיר
אֶלָּא הַכָּתוּב אָמַר, הִנְּךְ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךְ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אַף עַל גַּב שֶׁתִּשְׁכַּב עִם אֲבוֹתֶיךְ, הֲרֵי אַתָּה תָּמִיד קַיָּם לְהָאִיר לַלְּבָנָה, כְּמוֹ שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁמִּתְכַּנֵּס, לֹא מִתְכַּנֵּס אֶלָּא לְהָאִיר לַלְּבָנָה, וְאָז מֵאִיר לַלְּבָנָה כְּשֶׁמִּתְכַּנֵּס. וְעַל זֶה הִנְּךְ שּכֵב, לְהָאִיר, וְזֶהוּ וַאֲצַוֶּנּוּ. וְאָז (הכשר) הִתְבַּשֵּׂר יְהוֹשֻׁעַ לִהְיוֹת מוּאָר, וְעַל זֶה כָּתוּב הִנְּךְ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךְ, לְהָאִיר לִיהוֹשֻׁעַ, וְזֶהוּ (דברים ג) וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ. וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ, הַכֹּל כְּדֵי לְהָאִיר.
קודם תבוא לבשר שיכנס לארץ ואחר תביא לבשר השלטון
כִּי אַתָּה תָּבֹא, וְאַחַר כָּךְ תָּבִיא, מַה בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא אֶחָד תָּבֹא, לְבַשֵּׂר לוֹ שֶׁיִּכָּנֵס לָאָרֶץ וְיִתְקַיֵּם בָּהּ. וְאֶחָד תָּבִיא, לְבַשֵּׂר לוֹ אֶת הַשִּׁלְטוֹן עַל יִשְׂרָאֵל, וְהִתְבַּשֵּׂר עַל קִיּוּם שֶׁל עַצְמוֹ, וְהִתְבַּשֵּׂר עַל שִׁלְטוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
(זוה״ק במדבר רפד)
וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי וְגוֹ׳.
ראית מימך שמש עובד ללבנה
כָּתוּב (דברים ג) וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי וְגוֹ׳. וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, הֲתִרְצֶה לְחַדֵּשׁ (להחליש) עוֹלָם?! רָאִיתָ מִיָּמֶיךְ שֶׁמֶשׁ עוֹבֵד לַלְּבָנָה?! רָאִיתָ מִיָּמֶיךְ שֶׁתִּשְׁלֹט הַלְּבָנָה בְּעוֹד שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ עוֹמֵד?!
יתכנס השמש ותשלט לבנה
אֶלָּא - הֵן קָרְבוּ יָמֶיךְ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ. יִתְכַּנֵּס הַשֶּׁמֶשׁ וְתִשְׁלֹט הַלְּבָנָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אִם אַתָּה תִּכָּנֵס לָאָרֶץ, תִּתְכַּנֵּס הַלְּבָנָה מִלְּפָנֶיךְ וְלֹא תִשְׁלֹט. וַדַּאי שֶׁשִּׁלְטוֹן הַלְּבָנָה הִגִּיעַ, וְלֹא תִשְׁלֹט בְּעוֹד שֶׁאַתָּה קַיָּם בָּעוֹלָם.
קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְגוֹ׳. וּמָה אָמַר? הִנְּךְ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךְ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְגוֹ׳. וְלֹא מָצָאנוּ שֶׁצִּוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יְהוֹשֻׁעַ, אֶלָּא אֶת מֹשֶׁה. שֶׁאָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה כָּל זֶה, שֶׁכָּתוּב (שם לא) וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם. אִם כֵּן, מַהוּ וַאֲצַוֶּנּוּ?
אף שאתה שוכב עם אבותיך אתה קיים להאיר ללבנה
אֶלָּא הַכָּתוּב אָמַר, הִנְּךְ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךְ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אַף עַל גַּב שֶׁתִּשְׁכַּב עִם אֲבוֹתֶיךְ, הֲרֵי אַתָּה תָּמִיד קַיָּם לְהָאִיר לַלְּבָנָה, כְּמוֹ שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁמִּתְכַּנֵּס, לֹא מִתְכַּנֵּס אֶלָּא לְהָאִיר לַלְּבָנָה, וְאָז מֵאִיר לַלְּבָנָה כְּשֶׁמִּתְכַּנֵּס.
וְעַל זֶה הִנְּךְ שּכֵב, לְהָאִיר, וְזֶהוּ וַאֲצַוֶּנּוּ. וְאָז (הכשר) הִתְבַּשֵּׂר יְהוֹשֻׁעַ לִהְיוֹת מוּאָר,
וְעַל זֶה כָּתוּב הִנְּךְ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךְ, לְהָאִיר לִיהוֹשֻׁעַ, וְזֶהוּ (דברים ג) וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ. וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ, הַכֹּל כְּדֵי לְהָאִיר.
תבוא להיכנס, ותביא לשלטון
כִּי אַתָּה תָּבֹא, וְאַחַר כָּךְ תָּבִיא, מַה בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא אֶחָד תָּבֹא, לְבַשֵּׂר לוֹ שֶׁיִּכָּנֵס לָאָרֶץ וְיִתְקַיֵּם בָּהּ. וְאֶחָד תָּבִיא, לְבַשֵּׂר לוֹ אֶת הַשִּׁלְטוֹן עַל יִשְׂרָאֵל, וְהִתְבַּשֵּׂר עַל קִיּוּם שֶׁל עַצְמוֹ, וְהִתְבַּשֵּׂר עַל שִׁלְטוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף וְגוֹ׳.
רב לך שהזדווגת בשכינה, רב לך באור השמש
אָמַר רַבִּי חִיָּיא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, רַב לָךְ שֶׁהִזְדַּוַּגְתָּ בַּשְּׁכִינָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ אַל תּוֹסֶף.
רַבִּי יִצְחָק אָמַר, רַב לָךְ בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁהָיָה לָךְ, אַל תּוֹסֶף, שֶׁהֲרֵי זְמַן הַלְּבָנָה הִגִּיעַ, וּלְבָנָה לֹא יְכוֹלָה לְהָאִיר עַד שֶׁיִּתְכַּנֵּס הַשֶּׁמֶשׁ. אֲבָל, וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ. אַתָּה, שֶׁהוּא הַשֶּׁמֶשׁ, צָרִיךְ לְהָאִיר לַלְּבָנָה, וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר.
פַוַגַדַ אַללָּהֻ עַלַי בִּסַבַּבִּכֻּם וַלַם יַסמַע לִי בַּל קַאלַ לִי חַסבֻּךַּ לַא תֻזִד מַסאַלַתִי פִי הַדַ׳א אַלּבַּאבִּ
ומצא ה׳ עלי בסבתכם1, ולא-שמע אלי, אלא אמר לי, אל תחשב על ההוספה בהעלאת שאילתות אלי בענין הזה.
1. (זה עניין המרגלים, פה מזכיר משה רבינו בפעם השניה את הדבר כפי שאמר אותו לעיל פרק א׳ פסוק לז.)
ויתעבר – נתמלא חימה.
למענכם – אתם גרמתם לי, וכן הוא אומר: ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם (תהלים ק״ו:ל״ב).
רב לך – שלא יאמרו: הרב כמה קשה ותלמידא כמה סרבן – מפצירב (בבלי סוטה י״ג:).
דבר אחר: רב לך – הרבה מזה שמור לך, רב טוב הצפון.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, וכן בבבלי סוטה י״ג: ורש״י שם. בכ״י אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״והתלמיד״.
ב. כן נוסף בגיליון בכ״י לייפציג 1, וכן בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, וכן ברש״י סוטה י״ג: (שם ביאר רש״י ש״סרבן״ בלשון חכמים פירושו ״מפציר״). בכ״י מינכן 5, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״מפציר״.
ויתעבר י"י – This means, GOD WAS FILLED WITH WRATH (Sifre Bemidbar 135).
למענכם ON ACCOUNT OF YOU – You caused this for me (that God was wroth with me); similarly it states, "And they provoked Him at the waters of Meriba, and He did evil to Moshe on their account" (Tehillim 106:32).
רב לך LET IT SUFFICE YOU – (i.e. pray no more), so that people should not say, "How harsh is the Master, and how obstinate and importunate is the disciple" (Sotah 13b).
Another explanation of רב לך (lit., there is much for you) – more than this is reserved for you; much is the goodness that is stored up for you (Sifre Bemidbar 135).
פס׳: ויתעבר ה׳ בי – ר׳ אליעזר אומר נתמלא עלי חמה כאשה עוברה, 1למענכם בשבילכם.
ולא שמע אלי – לא קיבל תפלתי.
ד״א: ויתעבר – על הנסיון של קדש ברנע שנאמר (במדבר כ׳:ח׳) ודברתם אל הסלע.
ולא שמע אלי – רב לך. רב שכרך לעתיד לבא, (תהלים ל״א:כ׳) מה רב טוב אשר צפנת ליראיך.
ד״א: רב לך – הואיל ואין רבך מודה לך אל תוסף דבר אלי. ד״א ממך ילמדו דייני ישראל ומה אם אתה שלא אמרת להם אלא שמעו נא המורים נגזרה עליך גזירה. דיינין המענין את הדין והמעוותין את הדין עאכ״ו.
ד״א ויתעבר ה׳ בי למענכם – אתם גרמתם. וכה״א (תהלים ק״ו:ל״ב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם.
ויאמר ה׳ אלי רב לך – הרבה יגעת הרבה עמלת לך ותנוח.
ד״א: רב לך – אמר משה אכנס בה כהדיוט. אמר לו הקב״ה רב לך מעלין בקדש ולא מורידין, אכנס בה דרך אויר או דרך מחילות אמר לו (דברים ל״ב:נ״ב) ושמה לא תבוא. כי לא תעבור את הירדן הזה. 2אפילו עצמותיך.
1. למענכם בשבילכם. אולי הכוונה כמו שאמר למעלה בפ׳ דברים עתיד משה רבינו להעלות מתי מדבר:
2. אפילו עצמותיך. בספרי פנחס כפי גירסת הגר״א כי לא תעבור את הירדן הזה אף עצמותיך אינם עוברים שנאמר כי אנכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן וכי היה יכול לעבור אלא אמר משה אף עצמותי אינם עוברים את הירדן:
רב לך – לדבר בדברים הללו.
אי נמי: רב לך – בניסים ונפלאות שעשיתי לך, הנח לאחרים שיתגדרו ויתגללו במה שאעשה עמהם. כי אם כן, אין לדבר סוף, לאחר שתכנס לארץ, תשאל לראות בית המקדש. ואונקלוס תרגם שכן שאל, דמתרגם: והלבנון (דברים ג׳:כ״ה) – ובית מקדשא, לפי שנעשה מעצי הלבנון.
רב לך – ב״רב״ בישר קרח (במדבר ט״ז:ז׳), ב״רב״ בשרוהו מן השמים (בבלי סוטה י״ג:).
רב לך – ENOUGH FOR YOU – to speak about these things.
Or else: רב לך – ENOUGH FOR YOU – with the miracles and wonders that I did for you, leave it for others to boast about and recount what I will do with them. Because if so, there is no end, after you enter the land, you will ask to see the Holy Temple. And Onkelos translated that he asked thus, for he translates: And the Lebanon (Devarim 3:25) – And the Holy Temple, since it is made from trees of Lebanon.
רב לך – ENOUGH FOR YOU – With “enough” he proclaimed [to] Korach (Bemidbar 16:7), with “enough” it was proclaimed to him from Heaven (Bavli Sotah 13b:13).
ויתעבר י״י בי למענכם – אמר הקב״ה למשה אם אתה עובר בארץ יאמרו מה שנגזר על דור המדבר שלא ליכנס לארץ היינו לפי שאין להם חלק לעולם הבא ואם תכנס לארץ בתפלתך יאמרו לא חש משה אלא על עצמו אלא תיקבר אצלם ותביא עמך לעתיד היינו ויתא ראשי עם (דברים ל״ג:כ״א).
רב לך – במה שהראיתיך כבוש ארץ סיחון ועוג, על שאמרת אעברה אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה – ועל שאמרת ואראה את הארץ הטובה (דברים ג׳:כ״ה) הריני שומע לך עלה ראש הפסגה וגו׳ (דברים ג׳:כ״ז).
ויתעבר ה' בי למענכם, "but the Lord was angry at me for your sakes;⁠" God had said to Moses: "if you cross the Jordan into the Holy Land, people will say that the decree against the generation which had come out of Egypt to die in the desert was because they had forfeited their claim on an afterlife. If I now allow you to enter the Holy Land in response to your prayer, they will say that Moses was not concerned with anyone but himself. Therefore you will be buried where they are buried, and both you and they will rise at the time of the resurrection and live in the Holy Land.⁠" This is the meaning of: ויתא ראשי עם in Deuteronomy 33,21: "they (the tribe of Gad) positioned himself at the head of the fighting men of the people", i.e. as the pioneers. Moses, by agreeing to be buried in the fields of Moab displayed his total identification with the fate of his people.
רב לך, "it is enough for you;⁠" the fact that you merited to experience the conquest of the lands of Sichon and Og.⁠"As far as your request to cross the Jordan is concerned, do not continue to belabour this subject with Me. As far as your request to see the land with your own eyes, is concerned, I am willing to grant that wish of yours.⁠"
ויתעבר ה׳ בי למענכם – ע״ד הפשט נתמלא עלי עברה בשביל תלונותיכם, וכן הזכיר בסמוך וה׳ התאנף בי על דבריכם, והוא שכתוב (תהלים ק״ו:ל״ב) וירע למשה בעבורם.
וע״ד המדרש ויתעבר ה׳ בי, זהו שכתוב (שמות ל״ד:ו׳) ויעבור ה׳ על פניו, כלומר אותה שעה כשנתן לי גדולה בשבילכם והעביר כבודו לפני בסיני התחננתי לפניו על זאת ולא שמע אלי.
וע״ד הקבלה ויתעבר ה׳ בי, ירמוז לסוד העבור, וזהו לשון בי כי היה ראוי שיאמר עמי, כענין שכתוב (תהלים פ״ט:ל״ט) התעברת עם משיחך, וידוע כי לשון סוד העבור מלשון עברה, כי סוד הגלגול בענין היצירה מדה מתנהגת בעוה״ז במדת הדין, והוא סוד (שמות ז) פוקד עון אבות, וכבר רמזתיו שם, וזהו שאמרו רז״ל בברכות אפילו בשעה שאתה מלא עליהם עברה באשה עוברה יהיו צרכיהם לפניך. ויש מן החכמים קורין כאשה עוברה בכ״ף, ובהרבה ספרים נמצא כן, וגרם להם שלא הבינו פנימיותו של ענין ולא לקחו ממנו רק נגלהו, אבל העיקר כי הוא באות בי״ת, וכן קבלת החכם רבי יצחק בן הרב ז״ל באשה עוברה באות בי״ת. ומה שנקרא סוד העבור על שם כח הדורות שהוא קורא הדורות מראש שהוא מעובר מן הכח הפנימי, ועל שם שכל המתגלגל יתגלגל מכח הדורות לכך נקרא סוד העבור כח הדורות, ועוד שלשון עבור מלשון רבוע, ועל שם שהענין עם רבעים עם המגולגל וזולתו פעמים שלש, ועוד לשון עבור על שם שאינו עובר ממשפחתו.
רב לך אל תוסף – דרשו רז״ל, רב לך דייך מה שצפון לך, ממה שכתוב (שם ל״א) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך.
ובמדרש תנחומא רב לך אל תוסף, כיון שאמר לו הקב״ה רב לך אל תוסף, אמר לו משה, רבש״ע יוכבד אמי שקהו שיניה בשני בניה יקהו עוד שיניה במיתתי, אמר לו כך עלה במחשבה, וכך מנהגו של עולם, עד כאן. ופירוש מחשבה העליונה שכלן נאצלו ממנה וכלן נכללות בה, וזהו לשון מחשבה, והמשכיל יבין.
ויתעבר ה' בי למענכם, "the Lord was angry at me on your account.⁠" According to the plain meaning of the text God became filled with anger on account of your many complaints. We have a similar verse in 4,21 where the wording is והתאנף ה' בי על דבריכם, "the Lord was angry at me on account of your words. Moses' own reaction to some of the Israelites' complaints was described in similar language, such as in Psalms 106,32: "and Moses suffered on their account.⁠" [His error had been caused by the Israelites' annoying God. Ed.].
A Midrashic approach to these words: The word ויתעבר is basically the same as ויעבור in Exodus 34,6 ויעבור ה' על פניו, "the Lord passed in front of Moses.⁠" Moses refers to the time after the sin of the golden calf when, seeing that God had endowed him with greatness on account of the Jewish people and "God passed before him,⁠" he pleaded with God to forgive his own sin as well, but God did not accept his plea.
A kabbalistic approach: the word ויתעבר contains an allusion to the mystical dimension of calculating the lunar calendar. This idea is reinforced by Moses using the word בי instead of the word עמי, "with me.⁠" On other occasions when the word התעבר is used as an expression of God's anger such as in Psalms 89,39 the preposition used is עם, i.e. התעברת עם משיחך, "You were angry with Your anointed.⁠"
It is common knowledge that the expression סוד העבור, is chosen as it depicts an element of עברה, זעם, i.e. Divine anger. The mystical dimension of all the orbits, the constant revolutions of celestial bodies which are a feature of this present imperfect universe (עולם הזה), are manifestations of the attribute of Justice. This is also the mystical dimension of Exodus 34,20 that God is פוקד עון אבות על בנים, that He remembers and punishes the sons if the sins of their fathers have not been expiated I have alluded to this principle when I discussed that verse and subject.
Another meaning of the expression פרשת העבור is that offered in Berachot 29, where Rav Chisda says that even when God is angry the needs of a pregnant woman, עוברה, are constantly part of His concern. Moses prayed that God should not allow His anger to blot out any other consideration. Some commentators in the Talmud there read instead of באשה עוברה, "at,⁠" or "of" a pregnant woman,⁠" כאשה עוברה "like a pregnant woman.⁠" This error is responsible for these people misunderstanding the Talmud, as they thought God's anger is compared to a pregnant lady. There can be no doubt that the correct text is באשה עוברה. This is also the view of the famous Kabbalist of Gerona, Rav Yitzchak the blind. [Incidentally, his house is the only trace of a Jewish presence ever in Gerona. This editor visited Gerona].
The reason that the science of calculating the time when the moon renews itself month after month is known as סוד העבור is that God knows all developments in human history long before they occur as well as the dates on which they will occur, as we know from Isaiah 41,4 קורא הדורות מראש, "He Who announced the generations from the start (of history).⁠" [If the sages who calculate our calendar would err with the date the new moon is to appear and fix our calendar according to their faulty calculations this would cause confusion and play havoc with God's plans seeing He authorized the Jewish sages to determine the calendar. Ed.]. This is why the סוד העבור is also known as כח הדורות, "the force determining human development.⁠" All manifestations of trans-migrations of souls derive from the concept that God has foreseen all developments and finds ways of achieving His objectives in spite of man's freedom of choice.
The word עבור is also closely related to the word רבוע, "square, divided into four equal parts,⁠" (same letters differently arranged), an allusion to such transmigrations of souls being limited to a total of four such lives i.e. the original and a maximum of three transmigrations. Another mystical dimension of the word עבור is that such transmigrations do not occur outside, (beyond) the original family of the body the soul lived its original life in [if I understand the author correctly. Ed.]
רב לך אל תוסף, "enough for you; do not carry on.⁠" According to our sages (Sifri Pinchas 135) God meant: "what has been reserved for you as reward in the hereafter is sufficient.⁠" The word רב is understood by Sifri in the same sense as Psalms 31,20: "how abundant is the good that You have in store for those who revere You.⁠"
A Midrashic approach by Tanchuma Vaetchanan 6: when God said to Moses רב לך אל תוסף, Moses replied: "not only did my mother have to gnash her teeth when she had to throw me in the river, but now she even has to gnash her teeth in death (when I die).⁠" God answered that this is the way He had decided in His מחשבה, and this is the way of the world, i.e. everyone has to die. [If I understand this, the Midrash refers to the word אל תוסף, interpreting these words as God saying to Moses: "do not add new rules to the way the world is run.⁠" Ed.]
רב לך – ואי אתה רשאי להתיר הנדר לעבור בארץ.
רב לך – אמר משה לפני הקב״ה רבון העולמים אם נדרת ונשבעת שלא אכנס לארץ לך והתיר נדרך כמו שהתרת לי נדרי כשנשבעתי ליתרו כדפרש״י בפ׳ ואלה שמות אמר לו הקב״ה משה רב לך כלומר יש רב עליך שיכול להתיר נדרך אבל אני אין לי רב עלי ואין לי מי שיתיר נדרי. ד״א רב לך ברב בשרת רב לכם בני לוי ברב בשרוהו רב לך. ד״א יש לך רב ומנו יהושע שהגיע זמנו למלוך. ד״א רב לך אל תוסף דבר אמר משה לפני הקב״ה רבון העולמים לי קראת עבדך שנאמר לא כן עבדי משה וללויתן עבד שנא׳ תקחנו עבד עולם והתחנן לפניך שנא׳ הירבה אליך תחנונים וכרת עמו ושמעת לו שנא׳ היכרות ברית עמך תקחנו לעבד עולם ואני עבדך התחננתי לפניך ואמרת אלי הנה אנכי כורת ברית וגו׳ ולא תתקיים בי שאתה אומר אלי עלה ומות בהר. ועוד כתבת בתורה ואם אמר יאמר העבד אהבתי וגו׳ ועבדו לעולם. אמר לו הקב״ה רב לך בעל ריב שלך כבר הוציא עליה גזרה שתמות וזהו אדם הראשון שאכל מעץ הדעת וגרם מיתה לכל בריה וזהו שאמר איוב אם יעלה לשמים שיאו וגו׳ שאפילו אם יעלה אדם לשמים כמו שעשה משה שדש העב ברגליו כמלאכי השרת ודבר אליו הקב״ה פנים אל פנים וכיון שהגיע זמנו למות נשתברו כנפיו ונפל לפני מלאך המות. ועוד כתיב ועבד חפשי מאדוניו שאפילו לקחו רבו באלף זוז כיון שהגיע זמנו למות אינו יכול לומר עבדי אתה ולא תלך למות.
רב לך, these words introduce G–d's reply to Moses' plea which had been based on G–d having released Moses from a vow given to his father-in-law Yitro not to circumcise one of his sons. (as explained by Rashi according to Yalkut Shimoni on our portion item 814.)⁠1 G–d reminded Moses that no one could cancel his own vows. He had been able to do this for Moses, as He was his superior. Since He, G–d, had no superior to do this for him, He could not comply with that request. Yet another way of understanding the words רב לך, with which G–d tells Moses to desist from continuing with his plea: G–d quotes words which Moses had used when denying Korach his request to be elevated to the priesthood.
רב לך אל תוסף דבר.⁠2 Moses quotes G–d, Who had described him as closer to Him than any previous human being and had made a covenant with him. He hints that G–d is reneging on that covenant if he has to die before crossing the Jordan. G–d replies that mortality has been decreed on every human being, dating back to the time when Adam had sinned, and that He therefore cannot violate that decree by making an exception for him. His time had come to die, and it was therefore futile for him to implore G–d further.
1. [Since the author of the Midrash lived at least 100 years after Rashi's death he could not have quoted him. Ed.]
2. [I am summarising Moses' plea and G–d's reply. In order to appreciate what follows the reader is advised to read chapter 40 in Job. Ed.]
רב לך – אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע אם נדרת שלא אכנס לארץ התר נדרך כמו שהתרתי נדרי שנדרתי ליתרו א״ל הקב״ה למשה רב לך כלו׳ יש רב עליך שיוכל להתיר נדריך אבל אני אין רב עלי וא״כ אין לי מי שיתיר נדרי. ד״א רב לך אל תוסף דבר אלי רב לך הגיע מלכות של יהושע ואין מלכות נוגעת בחברתה ואפי׳ כמלא נימא.
רב לך – פי׳ אתה התחלת לספר בשבחי רב הוא אצלך וגדול ממך מלספר בו. ד״א הרב שלך וגדול ממך והוא אדה״ר על ידו נקנסה מיתה לכל וא״א לך לינצל ממנה. ד״א רב לך הרבה פעמים עשית כנגדי. אמרת שלח נא ביד תשלח. ולמה הרעת. הצאן ובקר. והסלע. אי אפשר לי לסבול לך יותר. ד״א אפילו בדבר מועט שאתה עושה שלא כהוגן הוא רב לך לפי חכמתך. ד״א בזה יודע שרב לך כי אני רבך כי כמה פעמים נצחתני ועתה לא תוכל לנצחני. ד״א רב לך אתה יש לך רב אבל אני אין לי רב שיתיר שבועתי לכן לא תבואו. ד״א הגיעה השעה שיש לך רב כי כבר הגיע זמנו של יהושע ואין רבנותו ניכר בעודך חי. ד״א רב לך אל תירא ממלאך המות כי הרב שלך יעסוק בך ד״א רב לך הרבה טובות מתוקנים לך מה רב טובך אשר צפנת ליראיך.
ויתעבר י״י בי למענכם – זה רומז למה שקדם זכרו: גם בי התאנף י״י בגללכם (דברים א׳:ל״ז), שזה היה בתחלת הארבעים בעת שליחות המרגלים, כי בעבור הסבה ההיא חייב ההכרח שיסבו המדבר ארבעים שנה, ובזה כלו ימי משה הקצובים. וסיפר זה כי עדיין קיים רצונו ית׳ הקדום, ולא שמע אליו אף באחרית התחנות בסוף הארבעים להאריך עוד ימיו, אבל אמר לו עתה כלה מדברותיך, אל תוסף דבר אלי עוד, כי אין בזה רפואה.
ויתעבר י״י בי למענכם – כבר ביארנו בפרשת פרה איך היתה הגזרה הזאת על משה בעון ישראל.
ויאמר י״י אלי רב לך – רוצה לומר: רב לך חכמה ושפע נבואה במה שהשגת עד שלא יהיה נביא אחר כמוך ולזה אין צורך לך לבא בארץ לזאת הסבה כי כבר זכית באלה המעלות למה שלא זכה אחר.
התועלת השביעי הוא במדות והוא להודיע שהוא ראוי למי שישיגהו עונש מהשם יתעלה על מריו שיראה שהוא מרגיש שעור מה שאבד ממנו כי בזה תועלת ללקיחת המוסר כי מי שלא ירגיש שהוכה על מריו לא יקבל מוסר כמו שאמר הנביא על מה תוכו עוד תוסיפו סרה וגומ׳ ולזה תמצא שמשה הראה שהוא מרגיש בשעור מה שאבד ממנו בשלא הסכים השם יתעלה שיעבור את הירדן כדי להקנותו זאת המדה החשובה.
התועלת השמיני הוא בדעות והוא להודיע שלא זכה משה לזאת המעלה העליונה מהנבואה מצד יתרון הכנתו הטבעית לקבל שפע הנבואה שאם היה זה כן לא היה ראוי שישיב השם יתעלה למשה על בקשתו זאת רב לך כי בודאי היה מוסיף שלמות בנבואה לפי זאת ההנחה אם היה בא לארץ ישראל מפני יתרון הכנתה לנבואה לזה הוא מבואר שלא השיג משה רבינו זאת המעלה הנפלאה מהנבואה מצד יתרון הכנתו על האנשים כולם כי כמו זאת ההכנה יתכן שימצא לזולתו כי זה דרך האפשר במין כמו שהתבאר בטבעיות וכבר יתבאר במה שיבא מדברי התורה הקדושה שלא יהיה שם נביא תורה זולת משה עליו השלום ולזה הוא מבואר כי עוצם מעלת נבואת משה להנתן זאת התורה האלהית על ידו היה מהשם יתעלה על צד המופת והפלא. כמו שהיה עני מעמד הר סיני על דרך הנפלאות ומפני זה ענה השם יתעלה למשה על שאלתו זאת רב לך, רוצה לומר: שיתרון הכנת הארץ לא יוכל להוסיף על שלמותך בנבואה כי לא היה זה השלמות לך מצד הכנתך כי אני שמתיו לך עודף על שלמות כל בעל הכנה ולזה ראוי שתדע כי מה שאמרנו בפרשת בלק שכבר יקום נביא בישראל ובשאר האומות כמשה והוא מלך המשיח אשר אנחנו מקוים אין הרצון בזה שיהיה נביא תורה כי זה בלתי אפשר ואינו דרך הנבואה במה שהיא נבואה שתודיע נימוס תוריי אלהי אם לא על דרך המופת כמו שהיה הענין בנבואת משה אך הרצון בזה שיהיה כמוהו או למעלה ממנו בעניינים ההם הנזכרים שם, רוצה לומר: חדוש האותות והמופתים ויתר העניינים שהמשיך למה שאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה.
ויתעבר י״י נתמלא חמה. בספרי מלשון עברה:
למענכם אתם גרמתם לי. ובספרי למענכם בשבילכם נעשה לי כך לא למענכם בעבור שיעשה רצונכם שהייתם חפצים שלא אכנס לארץ כמו למענכ׳ שלחתי בבלה אלא שאתם גרמתם לי שלולא שהכעסתם אותי על מי מריבה לאמר מן הסלע הזה תוציא לנו מים וכעסתי ואמרתי שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים לא היה השם גוזר עלי הגזרה הזאת ואתם גרמתם לי ממה שאמר הכתוב:
ויקציפו על מי מריבה וכן הוא אומר וירע למשה בעבורם. פירוש והראיה על שפירוש למענכם אתם גרמתם מפסוק ויקציפו על מי מריבה שפירושו מפני שהקציפו את משה על מי מריבה גרמו לו שנגזרה עליו הגזרה ולא כדי להפיק את רצונם.
רב לך שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן. ובספרי רב לך אמר לו למשה אדם נודר להיכן הוא הולך לא אצל רבו שיתי׳ לו נדרו מה עליך לשמוע אלא דברי רבך פירשו רב לך מענין רבנות כאילו אמר אחר שאני רבך ואתה תלמידי אין ראוי שיהיה סרבן לנגדי שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן אלא עליך לשמוע דברי רבך:
והנה אמר ויתעבר ה׳ בי למענכם לפי שכמו שזכר בסדר אלה הדברים. הנה היתה גזרת משה רבינו עליו השלום שלא יעבור אל הארץ נמשכת מענין המרגלים בעבור הדברים שהטיחו ישראל כנגד המקום בענין הארץ. והיה משה רע״ה סבה במקרה לזה במה שצוה למרגלים וראיתם את הארץ מה היא וראיתם את העם. ושאר הדברים שמפני תשובתם הסיתו לבב העם ונטו להעדר האמונה. ולכן אמר משה הנה כאשר התחננתי לפניו לומר אעברה נא ואראה את הארץ הטובה התעבר ה׳ בי. בסבת מה שעשיתם אתם בענין המרגלים ולא שמע אלי. כאדון הכועס על עבדו שאינו רוצה לא לבד שלא למלאות את שאלתו. אבל גם שלא לשמוע את דבריו.
ואמר לו רב לך ר״ל כבר נתתי לך יותר מהראוי. והיה זה במה שכבשת את ארץ סיחון ועוג והרגת את מלכיהם ואת עמם וחלקת והנחלת את ארצם לשבטים. וכל זה לא היה ראוי אליך רק ליהושע הלוחם והמנחיל. והוא אמרו רב לך ר״ל די לך במה שנתתי לך עד הנה ולכן אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. ובזה העירו שמה שאמר לו בענין סיחון אחל תת פחדך החלותי תת לפניך את סיחון החל רש וגומר. כנגד ישראל אמרו שזה היה להם התחלה למה שיהיה אחריו אבל בערך מרע״ה לא היה זה התחלה כי אם סוף וזהו אמרו רב לך אל תוסף וגו׳.
וכל זה להוכיח לישראל ולהודיע להם איך כ״ז היה בסבתם. וזהו ויתעבר ה׳ בי למענכם. ואמר ולא שמע אלי. להורות שאע״פ שהיה ראוי שישמע אליו. אחר שסדר תפלתו ביותר נאות שאפשר. ובזמן הראוי. ובתנאים הראויים. עם כל זה לא שמע אליו ולא הקשיב בקול תפלתו בסבת ישראל. ויאמר ה׳ אלי רב לך. כלומר אע״פ שאתה גדול בנבואה. רב יש לך ושופט גדול ממך. אחר שיש לך רב אין לך להרהר אחר דברי. ולכן אל תוסף דבר אלי עוד וכו׳. וזה יורה על פירוש הראשון כי בעת ההיא חוזר למפלת סיחון ועוג ולצוות את יהושע. וזהו אל תוסף דבר אלי עוד. שנראה מזה שכבר דבר פעם אחרת בשעת הגזירה. ועכשיו חזר לדבר עוד אחר מפלת סיחון ועוג.
ויתעבר ה׳ בי למענכם – מפני שהייתי מתאוה לקיים אתכם בה שלא תגלו ממנה לעולם, והוא כבר נשא ידו להפיל זרעכם בגוים (על פי תהלים ק״ו:כ״ז).
ויתעבר ה' בי למענכם, God was angry at me for trying to ensure your permanent stay in that land while He had already decreed that at a certain point in history your descendants would be exiled among the gentiles.
נתמלא חמה. מלשון עברה (כ״ה ברא״ם). ומה שהוסיף ׳נתמלא חמה׳, מפני לשון התפעל, שצריך לפרש כך ״ויתעבר״, שהוא משמש על עצמו, כמו כל לשון התפעל:
אתם גרמתם לי. פירוש, אלמלא שהכעיסו את משה במעשיהם – לא היה בא לכלל החטא. וכדי שלא תפרש ״ויתעבר ה׳ למענכם״ שבשביל שקרא אותם ״מורים״ (במדבר כ, י) היה העונש עליו, וזהו משמעות ״ויתעבר ה׳ בי למענכם״, בשביל כבודכם, הביא ראיה שהרי הכתוב מספר מה שעשו ישראל ״ויקציפו על מי מריבה״ (תהלים קו, לב), וכתיב אחריו (שם) ״וירע למשה בעבורם״, ולא נוכל לפרש בשביל כבודם, שהרי מזכיר כל הרעות שעשו, כמו שנאמר ״ויקציפו על מי מריבה״, ולא היה לו להזכיר שהיה מעניש את משה, אם לא שפירושו שבשביל שהכעיסו את משה היה מעניש אותו:
שלא יאמרו הרב כמה קשה וכו׳. דאם לא כן, למה אמר ״רב לך״ שאל יתפלל עוד, יתפלל ומה בכך. ובספרי משמע שפירושו ״רב״, כלומר יש לך רב, כי אני רבך, ואל תתפלל עוד, שאין לתלמיד להפציר כל כך ברב, ׳שלא יאמרו כו׳⁠ ⁠׳:
דבר אחר. שקשה ללשון ראשון, דלא הוי לכתוב ״רב לך״, ודי במה שכתוב אחריו ״אל תוסף דבר בדבר הזה״:
ויתעבר ה֥׳ בִּי: הבי״ת של מלת בִּי דגושה מדין מפיק, כמ״ש1 בתילים סי׳ ב׳. [יְדֹוָ֥ד].
לְמַעַנְכֶם: המ״ם רפה.⁠א [לְמַעַנְכֶם].
אל תוֹסֶף: כתו׳ במסורת הדפוס2 ב׳ מלאי׳ בליש׳, דין, וחברו לא תוסף עליו3 (דראה), וזה שיבוש, דהאי דראה חס׳ בכולהו ספרי. ונר׳ שצ״ל אל תוסף על דבריו4 דמשלי. וכ״כ הרמ״ה5 ז״ל, ותסף ללדת6, חס׳ וי״ו כתי׳, ודכות׳ לא תסף תת7 כחה לך, וכל אורית׳ בליש׳ דכות׳ חס׳, בר מן א׳ מל׳, וסי׳ אל תוסף דבר8 אלי עוד, וכל שאר אורית׳ חס׳ וי״ו בליש׳, ומסי׳ עלי׳ תרין מלאי׳ בלישנ׳, דין, ואל תוסף על דבריו פן יוכיח ונכזבת, מכלל דשאר׳ חס׳ וי״ו בליש׳. ואית מסור׳ דמסרא גבי אל תסף ראות9 פני, לי׳ כו׳ חס׳, מכלל דבתראה10 מל׳ כדאמרן, והאי מסו׳ בלשון זכר קא מסרה, דאי בכל לישנ׳, הא איכא אחרינא וחס׳ לא תסף תת כחה לך. ואית מסורת דמסר׳ בהון תלתא מל׳, וחשבא אל תסף ראות פני בהדאי, ושבושא הוא, דכולהו נוסחי דיקי פליגי עליה. [אַל⁠־תּוֹסֶף].
1. כמ״ש: מ״ש תה׳ ב יא (׳עבדו את ה׳ ביראה׳).
2. במסורת הדפוס: מ״ג-ד על אתר.
3. לא תוסף עליו: דב׳ יג א.
4. אל תוסף על דבריו: מש׳ ל ו.
5. הרמ״ה: יס״ף.
6. ותסף ללדת: בר׳ ד ב.
7. לא תסף תת: בר׳ ד יב.
8. אל תוסף דבר: פסוקנו.
9. אל תסף ראות: שמ׳ י כח.
10. דבתראה: בפסוקנו.
א. נורצי העתיק הערה זו מא״ת, [והיא באה להוציא מדפוס ונציה ש״ד, שנראה בו כעין דגש באות מ״ם].
נתמלא חמה. מלשון עברה:
אתם גרמתם לי כו׳. ר״ל בשביל שאמרתי לכם שמעו נא המורים (במדבר כ׳:י׳), בשביל חטא זה נגזר עלי שלא אכנס לארץ. ומביא ראיה וכן הוא אומר וכו׳ וירע למשה בעבורם, דאף התם פירושו כמו הכא, בעבורם, וירע למשה בשביל שהם גרמו. ואין למענכם פירושו בעבור שיעשה רצונכם, שהייתם חפצים שלא אכנס לארץ, כמו למענכם שלחתי בבלה (ישעיה מ״ג:י״ד):
שלא יאמרו הרב כמה קשה כו׳. ופירוש רב לך מלשון רבנות, כאילו אמר מאחר שאני רבך ואתה תלמידי אין לך אלא לשמוע דברי רבך, ולא להיות סרבן נגדי שלא וכו׳:
ד״א רב לך הרבה מזה כו׳. דלטעם א׳ קשה הל״ל רב אני, משום הכי פירש ד״א וכו׳. ולטעם של ד״א לחוד נמי קשה הל״ל רב טוב לך. לכן צריך גם טעם ראשון:
רב טוב הצפון לך. ר״ל טוב הצפון בעולם הבא יותר משתכנס אתה לארץ:
He was filled with wrath. The term ויתעבר is related to the term עברה (wrath).
You caused this [to happen] to me, etc. I.e., Because I had said to you, "Listen you rebellious ones (Bamidbar 20:10),⁠" on account of this sin Hashem decreed that I shall not enter the Land. Rashi quotes a proof: Similarly is states, "...and Moshe suffered harm because of them (Tehillim 106:32).⁠" For that verse means the same as here: "Because of them,⁠" means that Moshe suffered because they caused him harm. The word למענכם (lit., because of you) does not mean, "Because He is doing as you wish and you do not wish for me to enter the Land,⁠" as in, "Because of you (למענכם) I was sent to Babylon (Yeshayah 43:14).⁠"
So that people should not say "How harsh is the Master,⁠", etc. The term רב לך means, "master,⁠" as if Hashem were saying: "Since I am your Master and you are my disciple, you must listen to your Master, and you may not stubbornly oppose Me so that, etc.⁠"
Another explanation of רב לך, Much more than this, etc. The first reason is problematic, for the verse should say רב אני (I am your Master). Therefore, Rashi suggests, "Another explanation, etc.⁠" But the second reason by itself is also problematic, for the verse should say רב טוב לך (great is the goodness) [that is hidden away for you]. Therefore, the first reason is also needed.
Great is the goodness that is hidden away for you. I.e., the goodness that is hidden away for you in the World to Come is greater than [the goodness] you would have from entering the Land.
ויתעבר ה׳ וגו׳ ולא שמע וגו׳ – כפל לומר ויתעבר ולא שמע, גם הפסיק בתיבת למענכם, בין מאמר ויתעבר למאמר ולא שמע שהיל״ל ויתעבר ה׳ בי ולא שמע אלי למענכם, גם אמר תיבת למענכם אחר שכבר אמר למעלה (א׳ ל״ז) גם בי התאנף ה׳ בגללכם, יתבאר על פי מה שפירשנו במה שאמר בעת ההיא לאמר שנתכוין להתפלל על עצמו וגם על ישראל, לזה כנגד מה שנתכוין בתפלתו על ישראל, אמר ויתעבר ה׳ בי למענכם פירוש למען מה שנוגע לכם, וכנגד מה שהתפלל על עצמו אמר ולא שמע אלי פירוש למה שנוגע לי, ובזה לא אמר לשון עברה כי שאלת משה על עצמו היא שאלת חכם בטענה הנשמעת כמו שכתבנו למעלה מה שאין כן ישראל שהקציפו את ה׳ ונתחייבו כלייה ב״מ לזה אמר ויתעבר.
או ירצה על זה הדרך ויתעבר ה׳ בי למות חוץ לארץ למענכם מטעם הידוע כדי שיעמדו עמו לעולם הבא, כאומרם ז״ל, ולזה דקדק לומר ויתעבר לשון עברה על דרך אומרו (צפני׳ א׳) יום עברה היום ההוא שהוא יום המיתה, ואומרו ולא שמע אלי שלא רצה ה׳ שיכנס לארץ כל עיקר, אפילו בתנאי שיצא ממנה אחר כך ויקבר במקום ההוא שבו נקבר עם מתי מדבר כמו שפירשנו למעלה במאמר אעברה נא.
ויאמר וגו׳ רב לך וגו׳ אל תוסף – כפל לומר רב לך אל תוסף, בא להשיב לב׳ דברים הבאים בתפלת משה, כנגד מה שהתפלל על עצמו אמר לו רב לך רמז לו בתיבת רב כי כלום טעם תפלת משה לעבור אל הארץ הוא כדי לקיים מצות התלויות בארץ, לזה השיבו שאינו צריך לזה כי יש לו רב טוב אשר יתן לו ה׳, והוא אומרו רב לך ואינך צריך לשום תוספת זכות, וכנגד מה שהיה מתפלל על ישראל השתיקו בגערה ואמר לו אל תוסף דבר וגו׳.
או נתכוון לומר על זה הדרך כי כל זכות שתגיע לבאי הארץ מן המצות התלויות בארץ יש לך חלק בכלן ומה זה הוא החלק שאתה הוא המצוה אותם לעשות, והוא אומרו רב לך פירוש הרבנות של קיום המצוה לך היא ואם כן יש לך חלק עם כל א׳ בכל מעשה אשר יעשו שם ואשר ע״כ אל תוסף דבר בדבר זה.
עוד נתכוון במאמר רב לך להשיב על טענת אעברה נא שפירשנו שרצה לומר שיעבירהו מהמלכות משום מלכות יהושע, לזה אמר רב לך פירוש הגדולה והרבנות היא מיועדת ומיוחדת לך כל זמן שאתה בנמצא ולא אפשר לתת הגדולה לתלמידך בחיים חיותך, ומעתה אין תיקון לטעם אין מלכות נוגעת בחברתה וכו׳ (ברכות מח:), ולדרך זה המאמר אל תוסף צריך לעצמו ואינו מיותר.
עוד נראה לפרש על זה הדרך רב לך לגופא, ואומרו אל תוסף נמשך עם מה שלאחריו שהיא מאמר עלה ראש הפסגה וגו׳, פירוש לפי שאמר לו ה׳ עלה ראש וגו׳ שנתקבלה חצי תפלתו שאמר ואראה את הארץ הטובה, חש ה׳ שיאמר משה אוסיף לשפוך שיחי וזה לך האות כי ה׳ שמע קולי בשיחי, לזה אמר לו אל תוסף וגו׳ בדבר הזה פירוש בדבר זה שאני אומר, והוא מה שגמר אומר כי לא תעבור פירוש דבר זה מוחלט הוא.
ויתעבר ה' בי למענכם, "But God became angry with me because of you, etc.⁠" Moses repeated himself by first citing God as becoming angry with him and then saying God would not listen to him. He interrupted himself by adding the words "on your account;⁠" we would have expected him to say: "God became angry at me and would not listen to me.⁠" Besides, seeing Moses had already said in 1,37 that "God became angry at me on your account,⁠" we must try and understand what he meant to add here. I have explained earlier that the words "on your account" in 1,37 were an allusion to Moses' intention to offer a prayer on behalf of the whole people בעת ההיא, at that time, in addition to the plea he made on his own behalf. At this point Moses said ויתעבר ה' בי למענכם, meaning that as far as the prayer on Israel's behalf was concerned God remained angry; as far as the prayer on his own behalf was concerned, God did not listen to him. He did not use the term עברה, "anger,⁠" concerning God's reaction to the prayer on his own behalf as what he had asked for himself was not based on God having been angry at him for something he had done.
Another meaning of this verse could be as follows: "God was angry at me, i.e. insisting that I die before crossing the Jordan, למענכם, "for your sake,⁠" i.e. so that I will eventually become your redeemer. We have to understand the word ויתעבר in the sense that the prophet Tzefaniah used it in Tzefaniah 1,15 where the יום עברה is a reference to the day on which the people who are the victim of this "anger" will die. When Moses added: "God did not listen to me,⁠" he meant that God was not willing for him to cross the Jordan even temporarily, even on condition that he would return to the East Bank and be buried there.
ויאמר ה' אלי רב לך, אל תוסף, God said to me: "enough for you, do not continue, etc.⁠" Why did God say to Moses both: "enough for you, and "do not continue, etc.?⁠" God answered both parts of Moses' request. Concerning the part of Moses' prayer in which he asked to personally be allowed to cross the Jordan, God said: רב לך, "enough for you.⁠" God meant that He did not accept that Moses only wanted to cross the Jordan in order to fulfill certain commandments there. Moses had already fulfilled so many commandments that he did not need the additional merit which would accrue to him from fulfilling מצות התלויות בארץ, the kind of commandments which require one to be in the land of Israel in order to fulfill them. God would give him such a great reward that he would not miss out on anything by not having attained this particular merit. Concerning the prayer Moses offered on behalf of the people, God silenced him by saying that he should not continue to harp on that subject.
Alternatively, God implied that all the people who would fulfill the commandments which could only be fulfilled in the land of Israel would share the merit they acquired with Moses because he had been the one who had instructed them to observe these commandments. This is the mystical dimension of the words רב לך, "it was due to you their teacher that they will attain the merit which accrues from fulfilling all these commandments.⁠" God implied: "seeing that you have a share in all the מצות performed by your pupils, there is no need for you to belabour the subject, i.e. אל תוסף דבר, you will also have a share in those מצות.⁠"
The words רב לך may also be God's answer to Moses' offer to immediately resign his position so as not to conflict with the period during which Joshua was to reign. God answered that Moses could not do this as the position allocated to him was a lifetime position. He had to remain king as long as he was alive. Crossing the Jordan as a private citizen was out of the question. He could not transfer his status to Joshua during his lifetime. The words אל תוסף דבר are essential then.
Furthermore, it is possible to understand the words רב לך as applying to the subject at hand, whereas the words אל תוסף דבר belong to the next subject, i.e. עלה ראש הפסגה, "ascend the top of the hill, etc.⁠" Seeing that God had accepted half of Moses' prayer, i.e. to let him see the land, He told him not to speak about it anymore but to go to the top of the summit from where he would be able to see the land in all its details. God was afraid that Moses would persist that He should also grant the other half of his prayer. The very fact that God had granted part of his prayer might encourage Moses to persist. This is why He had to tell him to ascend instead of continuing to plead. The words בדבר הזה mean that this subject is closed. God reinforced this by saying: "for you will not cross this Jordan.⁠"
ויתעבר – ר׳ יהושע אומר כאשה שאינה יכולה לשוח מפני עוברה.
ולא שמע אלי – לא קבל תפלתי.
ויאמר ה׳ אלי רב לך וגו׳ – משל לאדם שנודר. לאן הולך אצל רבו להתיר לו נדרו. מה עליך לשמוע דברי רבך. ד״א אמר לו דוגמא אתה עושה לדיינים שיאמרו מה משה חכם גדול לא נשא לו פנים ועל שאמר שמעו נא המורים נגזר שלא יכנס לארץ. המענין את הדין והמעוותים עאכ״ו. ומה משה שנאמר לו רב לך. לא נמנע מלבקש. שאר בני אדם עאכ״ו. ומה חזקי׳ שנא׳ לו צו לביתך לא נמנע מלבקש רחמים שהי׳ דורש אפי׳ חרב חדה כו׳ שנא׳ ויסב חזקיהו וגו׳. שאר בני אדם עאכ״ו. ד״א כאדם שאומר לחבירו. עובר פלוני על דרך פלוני.
אל תוסף וגו׳ – מכאן אר״א בן יעקב יפה שעה אחת בתפלה יותר ממע״ט שבשביל כל מעשיו של משה לא נאמר לו עלה וכאן אמר לו עלה וכן אמרו (ברכות דף ל׳ א׳) העומדים בח״ל הופכים פניהם כנגד א״י שנא׳ והתפללו אליך דרך ארצם. ובא״י הופכים כנגד ירושלים שנא׳ והתפללו אל העיר הזאת ובירושלים נגד בהמ״ק שנא׳ והתפללו אל הבית הזה. בבהמ״ק כנגד בית ק״ק שנאמר והתפללו אל המקום הזה נמצאו כל ישראל מתפללין למקום א׳.
ויתעבר ה׳ בי למענכם – כמ״ש רז״ל אשה אחת ילדה ששים ריבוא בכרס אחד. והוא משה. והוא בבחינת העיבור כמו שהשמש מזהיר את הכוכבים בלילה. כן נשמתו מזהיר ומנהיר לכל ששים ריבוא שבדורו. ובגינו קיימין אלף טורין משיריין סגיאין.
למענכם – כי לולי חטאתכם היה מתקן לעולמי עולמי׳. ובעבורם נענש בארבעה דברים כמו שאמר. וה׳ התאנף בי על דבריכם וישבע לבלתי עברי את הירדן. ולבלתי בא אל הארץ הטובה. כי אנכי מת בארץ הזאת. אינני עבר את הירדן. והמה נגד ארבעה שגגות ששגג. א׳ בעון העגל אשר עשו הערב רב. ונחשב עון למשה בעבור שקבלם לילך עם ישראל. ואף שכונתו הי׳ לקרבם תחת כנפי השכינה נחשב לו לעון בעבור שלא שאל את פי ה׳ והמה הערב רב חטאו והוא נענש בעבורם. ב׳ בעון המרגלים. כמ״ש ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים וגו׳ וייטב בעיני הדבר. ואמר לו הקב״ה שלח לך אנשים. אבל כוונת משה היה רצויה באמרו בלבבו כאשר יראו האנשים את ארץ חמדה טובה ורחבה. ויספרו את הגדולות והחמודות אשר ראו עיניהם. באזני כל ישראל. יזדרזו ישראל כלם ללכת אל ארצם בלבב שלם ובנפש חפיצה. ובאמת היתה שגגתו אשר לא הזהיר להאנשים התרים את הארץ הטובה. לאמר להם טרם הליכתם. אותם הדברים שאמר להם אח״כ. והוא שאמר ה׳ אלהיכם ההלך לפניכם הוא ילחם לכם וגו׳ ובמדבר אשר ראית וגו׳ כאשר ישא איש את בנו. ועל עון העגל נגזר עליו מיתה. והיה לו ג״כ חלק בעונשם כמשרז״ל חרות על הלוחות שמתחילה נעשים כל ישראל חפשים וחירות ממ״ה ובעון העגל נגזר על כולם. ובעון המרגלי׳ נענש בעבורם שלא לבוא לא״י כמ״ש גם בי התאנף ה׳ בגללכם לאמר גם אתה לא תבא וגו׳. ובעון מי המריבה אשר רבו עם ה׳. נענש למענם. ונאמר יען לא האמנתם בי וגו׳ ויקדש בם. וביאורו שניטלו הקדושים מהם. והם משה ואהרן והיה עונשן שלא עברו את הירדן בחיים חייתם. ובעון בנות מואב בשטים. נענש בחטאם שלא קינא בעצמו כ״א ע״י פנחס. ולכן נמדד לו שגם עצמותיו לא עברו את הירדן. וז״ש למענכם שנענש בארבעת פשעם. ולא השיג חפצו בארבעה דברים שהזכיר כאן שחשק לראות ארבע מקומות דלעיל. ולע״ל יזכה שוב לארבעה מדריגות נישאות. וכמ״ש (ישעיהו נ״ב:י״ג) הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד. ואמר ישכיל בתחילה לבדנה. ואח״כ ג׳ מעלות לבד. וכמ״ש כאן ג׳ ראיות ואחת כוללת הכל. וז״ש ויאמר ה׳ אלי רב לך. ביאורו מה רב טוב צפון לך. והוא מ״ש הכתוב הנה ישכיל עבדי וגו׳. ובפרשת הנה ישכיל עבדי חשב שם כמה יסורין שיסבול בעד ישראל עד ולפשעים יפגיע. ושני תיבות אלו האחרונים נאמר על העתיד מה שיסבול לעתיד בעבורם והוא שיקומו כולם בתה״מ והכל בזכותו. וזהו שאמר רב לך כנגד שני תיבות האלו. כי עד ולפשעים יפגיע נאמר שם ר״ב תיבות שכלולים בהם ר״ב עניינים. ואמר ר״ב לך. כי בעת ההיא תזכה לחמשים שערים כמנין ל״ך. והוא ולפשעים יפגיע שהוא שער החמשים. וז״ש עלה ראש הפסגה. שהיא עליה גדולה.
למענכם – אתם גרמתם לי, וכן הוא אומר וירע למשה בעבורם (תהלים ק״ו ל״ב):
רב לך – אתה טענת שהחילותי להראות לך גדולתי ושראוי עוד להוסיף לך, אמנם, די לך הגדולה והיקר שנתתי לך, כי לא קם ולא יקום כמוך בעולם, ואם כל חפצך לעבור שמה הוא כדי לראות את הארץ, עלה ראש הפסגה וכו׳ וראה בעיניך:
בדבר הזה – בשביל הדבר הזה:
ויתעבר ה׳ – פירש״י נתמלא חמה, ואונקלס הרחיק קצת ממנו ית׳ התפעלות החמה והעברה לכן תרגם והוה רגז קדם ה׳; ובספר המגיד למהר״י קארא סוף פ׳ זו כתב, ויתעבר ה׳ האי ויתעבר כמו תשרש, כמו ודשנו את המזבח, וה״ק ולא שבקני קב״ה דאיעבר, ע״כ. הנה הרחיק ג״כ מלפרשו לענין עברה כעס וחמה, וכן נראה שאין מן ההכרח לפרשו ענין הכעס והחמה, רק כמו שיורה פעל עבר על העתק העצם ממקום למקום במובן טבעי, ככה יורה במובן מוסרי על פניית המחשבה והסרת ההשגחה מן הדבר, כמו נסתרה דרכי מה׳ ומאלהי משפטי יעבור (ישעיהו מ׳), שענינו העלמת עין והסרת עשיית המשפט (ענטציעהען, ענטגעהען), וכלשון עובר על פשע (מיכה ז׳, משלי ט׳), לא אוסיף עוד עבור לו (עמוס ז׳), שענינם מניעת ההשגחה על הפשע, וכן יורה לשון עבר על המסיר השגחתו מן החוב המוטל עליו, מדוע אתה עובר את מצות המלך (אסתר ג׳), לא עברתי ממצותיך (לעיל כ״ז), ובהתפעל על המתחזק עצמו בהסרתו זו, וכסיל מתעבר (משלי י״ד ט״ז) כלומר מתחזק לעבור (ע״ש רש״י), ומזה הענין ויתעבר ה׳ כאילו כביכול ית׳ העביר והסיר מחשבתו מלהשגיח בעין טובה עלי (ענטציעהען, וועגווענדען), דומה למליצה אשכנזית על הרחקת דבר וסלוקו (דיא זאכע בע- זייטיגען); ומצאתי בספרי (פסקא כ״ט) בפ׳ ויתעבר ה׳ בי, דלא ניחא לר׳ יהושע לפרושי׳ לענין כעס וחמה, ואמר ויתעבר כאשה שאינה יכולה לשוח מפני עוברה, ע״ש שהשחיי׳ והנטי׳ לצד מטה קשה עלי׳ לכן היא מעברת עיני׳ מלהשגיח על הדבר המונח לפני׳ על הקרקע וליטלנו, ככה כביכול ית׳ מפני השבועה שנשבע לבלי העבירנו העביר עינו מלהסתכל בי ומלקבל דברי תחנוני׳, ועמ״ש ס״פ דברים בהתאנף ה׳.
רב לך אל תוסף דבר – טעמו יותר חשיבות וכבוד יהיו לך בשלא תוסיף לדבר (ווירדיגער פיר דיך ניכט מעהר צו רעדען) כי לאשר הוסכם עמדי שלא תעבור, לא תגיע לך תפארת ברבוי תחנונך כי יאמרו עליך כמה סרבן מפצר ולא ישיג מבוקשו, ע״כ מניעתך מתחנונים היא כבודך ותפארתך, מלת רב ענין גדולה וחשיבות, כמו רבי המלך (ירמיהו ל״ט) ואין אל תוסף שלילה הגוזרת (זאָללסט ניכט) דא״כ הו״ל לומר לא תוסף, אבל היא שלילה בלתי גוזרת, כהוראת מלת על שיורה שלילה מצד הראוי ונימוס (מאֶגע ניכט) כמ״ש (קדושים י״ט ד׳) אל תפנו.
ויתעבר וגו׳ – משמעותו העיקרית של ״התעבר״ היא לצאת ולעבור את גבולות האני הפנימי העצמי, להתנגד לאחר בכל האישיות, הווי אומר, לדבר נגד מישהו בהחלטיות גמורה. ״ויתעבר ה׳ בי״: ה׳ פנה נגדי בחרון אף.
למענכם – ברובם המכריע של המקומות – ולדעתנו, בכל המקומות – ״למען״ אינו מוסר את הטעם, את הסיבה, אלא את התכלית. כבר הערנו (פירוש, במדבר כ, יב–יג) שלְמוֹתם של משה ואהרן במדבר, בעבר הירדן – לצד קברי הדור שמת במדבר – ישנה חשיבות רבה בנוגע לאימוּת שליחות משה בקרב עמו, וחשיבות זו ממשיכה להיות קיימת לדורות עולם. לפיכך מתקבל על הדעת שתיבת ״למענכם״ מרמזת לאותה תכלית לאומית נעלה.
רב לך – עשית את שלך. על ידי פעילותך עלי אדמות, מילאת את חובתך, והשגת את חלקך בראיית הגודל וחוזק⁠־היד של שלטוני.
ויתעבר ה׳ בי למענכם – כבר בארתי (בתורה אור פ׳ שלח ובהתו״ה פ׳ חוקת אצל מי מריבה) שתחלת הגזרה שלא יכנס משה לארץ היה בחטא מרגלים, כמ״ש בפ׳ דברים גם בי התאנף ה׳ בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, שמבואר שבעת שגזר בחטא המרגלים שלא יכנסו לארץ גזר גם על משה, ובארתי שם בארך שאחרי חטא המרגלים לא היו ישראל ראוים עוד אל המדרגה הזאת שמשה יכניס אותם לארץ, שאם היה משה מביא את ישראל לארץ היה הכבוש שלא ע״י מלחמה רק ע״י ה׳ שהיה מפיל אויביהם לפניהם חללים כמ״ש רש״י ע״פ חז״ל למעלה (דברים א׳ ח׳) על פסוק בואו ורשו את הארץ, ועוד אמרו חז״ל שאם היה משה נכנס לארץ היה בונה המקדש ולא היה נחרב לעולם, ועוד אמרו שאז היה כובש את כל העשרה עממין שנתן ה׳ לאברהם והיה אז הגאולה המקווה שהוא ימות המשיח וכ״ז היה תלוי על תנאי שיהיו ישראל שלמים באמונתם וצדקתם והיו כלם ממלכת כהנים וגוי קדוש, אבל אחר שחטאו במרגלים שנתברר שאינם שלמים באמונתם לא היה אפשר שמשה יביא אותם לא״י אחר שמאז היו עתידים להיות בשעבוד גליות ושהמקדשות יחרבו מה שהיה בלתי אפשר אם היה משה נכנס לארץ (וכמ״ש בהתו״ה פ׳ שלח בארך), ומאז חשב ה׳ שגם משה לא יכנס לארץ וכשגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ לא הוציא מהגזרה כי אם יהושע וכלב לא את משה ואהרן, ועז״א שם גם בי התאנף ה׳ בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, ובכ״ז לא היה אז גז״ד שיש עמו שבועה ואם לא היה ענין של מי מריבה שאז היה מקדש את ה׳ בנס המים והיו ישראל שלמים באמונתם היה אפשריית שיוחזר הדבר לתקונו ותהיה ההבאה אל הארץ ע״י משה, אבל ע״י מי מריבה שרבו את ה׳ והראו שאינם שלמים באמונתם (כמו שבארתי שם במקומו) נשבע ה׳ שלא יביאו את הקהל, ובאר שלא היה הגז״ד בעבור משה כי משה לא חטא כלל במי מריבה רק בעבור הקהל שאין ראוים שמשה יביא אותם לא״י, אולם אחר שלא יכול לכנס בתורת מנהיג ומביא את הקהל, לא היה אפשר ג״כ שיבא אל הארץ כהדיוט, וזה מכמה טעמים [א] שאחר שלא היה יכול עוד להנהיג את ישראל והיה רוצה לעבור אל הארץ רק לצורך עצמו להשיג שם שלמות יותר ע״י קדושת א״י וע״י קיום מצותיה אמר לו ה׳ רב לך, ר״ל כבר יש לך שלמות וקדושה די והותר ולא תוסיף לעצמך שום מעלה יתירה ע״י כניסתך לא״י, [ב] שזה פחיתות והורדה למעלתו שיהיה בא״י וההנהגה תהיה ע״י תלמידו וגם זה נכלל במ״ש רב לך, [ג] באר הענין במ״ש ויתעבר ה׳ בי למענכם, ולמעלה אמר גם בי התאנף ה׳ בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, ויש הבדל בין התאנף ובין התעבר שפעל אנף מורה שמכלה בו אפו וחרונו וזה משמע שהיה חרון על משה עצמו כאלו יאמר שחרה בו אף ה׳ על ששלח את המרגלים ועי״כ גרם כל זאת, אולם באר זה במ״ש בגללכם שמלת בגלל מציין הסבה הגורמת ר״ל שבשליחות המרגלים לא אני הייתי הגורם לזה רק אתם כמ״ש ותקרבון אלי כלכם, וא״כ האף הזה הייתם אתם סבה הגורמת לזה, אולם פה גלה לו ה׳ שאינו מונע ממנו העברתו אל הארץ בעבור שקוצף על משה רק שעושה זאת לטובת ישראל שאם היה משה נכנס לארץ אף שלא בתורת מנהיג רק כהדיוט בכ״ז היה המקדש נבנה תיכף ע״י באופן שלא יחרב לעולם, וזה היה רעה גדולה לישראל, כי אז כשנתחייבו על חטאתם היה מכלה חמתו על ישראל עצמם משא״כ כשנבנה המקדש שלא ע״י משה כשחטאו החריב המקדש וכלה חמתו על העצים והאבנים, ועוד אמרו חז״ל שמת משה במדבר כדי שיביא עמו דור המדבר לעת״ל וכמ״ש זה בתורה אור פ׳ שלח, וא״כ מת במדבר לטובת ישראל לא בעבור שקצף ה׳ עליו ועז״א פה ויתעבר ה׳ בי למענכם שפעל התעבר מציין שלא קצף על משה בעצמו, כי עברה מציין שע״י שקצף על החוטא יצא העברה הכללית גם על הבלתי חוטא ששם עברה מציין שעובר הגבול בקצף כללי על החוטא ועל הבלתי חוטא כמ״ש בכ״מ, ועז״א למענכם שמלת למענכם מציין הסבה המאוחרת ר״ל שזה עשה לטובתכם ובאשר ידע ה׳ שמשה חפץ בטובת ישראל גלה לו שבמה שלא יעבור לא״י יהיה טובה לישראל בעתיד ולכן א״ל רב לך אל תוסף ר״ל שבמה שא״ל אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה יהיה לך רב יותר משאם יהיה לך בהעברתך אל הארץ כי בזה תיטיב לישראל:
למענכם – אינו כמו משמעות בגללכם1 שהוא בסיבתכם אלא למענכם משמעו לטובתכם2, ולא נתבאר טובה זו מה היא3. אבל ממה שסמך ענין לזה המאמר ונשב בגיא מול בית פעור שאינו ענין לכאן למדו חז״ל במדרש והובא בתוס׳ סוטה ספ״א דע״ז פעור היה מושך הרבה את ישראל לעבודתה כדתני׳ בספרי פ׳ בלק. אבל כח משה רבינו היה נגד ע״ז פעור להחליש כוחה,⁠4 כן בחייו וכן אחר מותו היה קבר משה לסגלה וכמש״כ בפ׳ ברכה בברכת שבט גד. ונמצא זה שנשאר משה בעה״י מקור טומאת ע״ג היה לטובה5 לב״ג וב״ר וכן לשאר שבטים שלא יכשלו בבואם לשם. ומשום זה סיים משה שאחר שנשארתי בעה״י ישבנו בטח בגיא מול בית פעור ע״פ טעם שיבואר עוד להלן ד׳ מ״ו למאי בחרו באותו מקום דיקא באותה שעה ולא הזיק לאחד מהם. רב לך6 – הרבה עשית לטובת הכלל7 ולא תוכל להוסיף בזה בהשרשת תורה8.
1. כפי שמתרגם אונקלוס ״בדילכון״, וכפי שמשמע ברש״י ׳אתם גרמתם לי׳..
2. דיוק מתבקש בפסוק.
3. וז״ל רבינו בפירוש ׳עמק הנציב׳ בפרשת פינחס: שזה היה טובת ישראל שמתו במדבר, וכדאיתא במדרש רבה פרשת חוקת ופרשת ואתחנן: אמר לו הקב״ה למשה, שבחך הוא וכו׳, עכשיו יאמר אין לדור המדבר חלק לעוה״ב וכו׳...
4. ז״ל: ומדרש אגדה, בכל שנה ושנה בעת שחטאו ישראל בבנות מואב, באותו פרק, בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עוון, וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע...
5. ״למענכם״.
6. רש״י פירש פירוש ראשון בעקבות אונקלוס ״די לך״, ופירוש שני מלשון ׳הרבה׳ – הרבה מזה שמור לך רב טוב הצפון לך. רבינו מפרש מלשון ׳הרבה׳ אך בכיוון אחר.
7. וכעין זה בספרי פרשת פינחס: דבר אחר, אמר לו, הרבה יגעת, הרבה עמלת...
8. כפי שאתה רוצה, וכפי שהסביר רבינו לעיל פסוק כ״ה.
ויתעבר – מל׳ עברה. וההפרש שבין ׳חרון אף׳, ׳כעס׳, ׳עברה׳ ו׳זעם׳ הוא שחרון אף פתאומי וחזק מאד. כעס הוא תמידי ע״י מעשים רעים המנקרים כְּעָשׁ בלבו של אדם (איוב י״ז:ז׳) ומכאיבים אותו. עברה גם היא פתאומית אבל תעבור כרגע ולא תאריך זמן. זעם פנים, וזעף קרוב לו, ושניהם מושאלים מפני הגשמים כשהם מכוסים בעבים ומעריפים מטר וברד. וכן כאן ויתעבר מורה כעס מועט, ו׳התאנף׳ מגזרת אף שגם הוא שרשו אנף.
ויתעבר. כתב ראב״ע בפי׳ לס׳ תהלים, 79 עברה מגזרת עבר שעברה חק החרון ופירוש נכון הוא, ואולי גם מזה הענין עבירה שבדברי חז״ל שעבר חק התורה, וכן מצינו בנביאים עברו תורות (ישעיה) כי החק והתורה הוא גבול לבחירת האדם בל יעברנהו ומזה המעשה האסור נקרא עבירה.
ויתעבר – מלשון עבר, כלומר הרוגז פורץ. זה הוא הרוגז הניכר על ידי מלים תקיפות, כאן על ידי הקריאה: ״רב לך אל תוסף״, שהפסיקו כל בקשה נוספת מצדו של משה רבינו.
למענכם – אני מסופק אם פירושו כמו ״בגללכם״ (דברים א׳:ל״ז). למעלה מספר משה רבינו את העובדה ההיסטורית, שתלונותיו של העם גרמו לו בעקיפין שה׳ ירגז עליו. כי בקדש (במדבר כ״ז:י״ד) היה זה העם שהיה הגורם הראשון לעונשו של משה רבינו. על ידי תלונות העם כעס משה רבינו ולא קיים את מצותו של הקדוש ברוך הוא כראוי, כמו שנזכר גם בתהלים ק״ו:ל״ב. כאן לא גרם העם כלל ל״ויתעבר״, אלא אם כן נפרש אותו כעבר שבעבר, כלומר התעבר כבר, ונייחס אותו אל הגזירה הראשונה שנגזרה אז על משה, אך פירוש זה דחוק.
על כן הנכון כתרגומו של רבי שמשון ב״ר רפאל הירש, שמתרגם ״למענכם״ כמו ״בשבילכם״ ״לתועלתכם״ (וכן שולץ). על ידי פטירתו של משה במדבר, שנגזרה עליו על עון קל, הראה הקדוש ברוך הוא את קדושתו הנעלה שאין להתקרב אליה, ככתוב בבמדבר כ׳:י״ג, כמו שעשה גם במות נדב ואביהוא (ויקרא י׳:ג׳). מאורע זה היה צריך לשמש מוסר⁠־השכל תמידי לישראל, ועל כן לא קבל ה׳ את תפילתו של משה רבינו.
אל תוסף דבר – כמו לדבר (איוו. 285 גזניוס-קאוטש 114).
ויתעבר ה׳ וכו׳ – כאדם שאומר לחבירו עבר פלוני ע״ד פלוני ספרי [לפי הגהת הגר״א]. פירוש, שהוא ביקש בשתי מדות של הקב״ה ה׳ אלהים וכמוד״א לעיל בספרי ובפ׳ פנחס, החזקה שאתה כובש ברחמים מדת הדין, לכן אמר שהקב״ה עבר מדת הרחמים, וזה ויתעבר ה׳, ופשוט.
ועוד שם ויתעבר – כאדם שאומר נתעבר בי פלוני ונתמלא עלי חימה, ובמק״א אמרו כביכול כאשה המתמלאה מעוברה. וע״ד פשוט נראה, שמשה רצה ליכנס ולעשות גמר התיקון לבנות בהמ״ק, וכמו שאמר ואראה כו׳ והלבנון זה בהמ״ק, והראה לו כביכול שעדיין לא הגיע הזמן וכאילו באמצע ימי הריון שעדיין לא נעקר הולד, האם טוב להוליד אז, כן עדיין לא הגיע גמר התיקון, לכן מוכרח משה למות. וזה רעיון נכון.
רב לך – ע״ד דרש, כי איתא בספרי אתה החילות לא כבר נשבעת בעגל וחזרת בך, אולם הא אמרינן בר״ה כאן ביחיד כאן בצבור אבל משה דהוי רבים צריכים לו כרבים דמי (תענית פ״ק), לכן אמר שיש לך רב, וכמאמרם והיה משה יושב כתלמיד ואינך כרבים ולאחר גז״ד אינו נקרע ביחיד, וזהו שאמרו בספרי פנחס בשעה שנכנס משה לנחלת בני ראובן וגד שמח ואמר, דומה אני שהותר הנדר, פירוש דבארץ סיחון ועוג היה המן יורד להם בזכות משה ועדיין צריכים לו וכרבים דמי ונקרע אף לאחר גז״ד ודו״ק. וכן בתנחומא מפורש, אמר לפניו אני יחיד וישראל ס׳ רבוא הרבה פעמים חטאו לפניך ובקשתי עליהם רחמים ומחלת להם, על ס׳ רבוא השגחת ועלי אין אתה משגיח, א״ל משה אין דומה גזרת צבור לגזרת יחיד יעו״ש.
רב לך – א״ר לוי, ברב בישר ברב בשרוהו, ברב בישר – רב לכם בני לוי (פ׳ קרח) ברב בשרוהו – רב לך אל תוסף דבר אלי.⁠1 (סוטה י״ג:)
1. דרשה זו כפולה לפנינו לעיל ר״פ קרח ושם בארנוה די הצורך.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144