ותאמר וג׳ – היה נחוץ לדעתה להרחיק את ישמעאל, ומפני החמלה והרחמים לא היתה יכולה להפריד אותו מאמו1.
ומה שאמרה כי לא יירש – לא התכוונה בו אל ענין ירושת הנכסים אלא אל ענין המגורים2 והריעות והחבירות3. ונראה לי כי רמזה בזה גם כן בידיעה נבואית אשר גילה יתעלה אחר כך, כי השלימות הדתית אשר הובטחה לזרע אברהם לא ישתתף בה זרע ישמעאל עם זרע יצחק, והוא לא יירש את השלימות עם יצחק שותפות גמורה4. והוא כך לפי שזרע ישמעאל לא התחייבו לתורה, ואע״פ שהאמינו בה הרי הפירו אותה בטענת ביטולה, והריקו אותה בטענת שינויה והחלפתה5. ואע״פ שהאמינו באחדות הבורא הרי לא היתה {אמונתם} זו עם זרע יעקב אלא בזמן החשיכה לזרע יצחק6, ובכן לא ירש {ישמעאל} את השלימות עם יצחק7.
וזה על דרך הרמז ׳ואלתאויל׳ (=פירוש אלגורי) בלתי רחוק. וכוונת הפשט {היא על} הפירוד בין שניהם בחינוך והחבירות. והוציאה אותו {שרה} בלשון יירש לפי שהיא ואברהם כבר היו באים בימים ולכך היתה יראה שמא ימותו שניהם, ויהיה יצחק נשאר רך בשנים עם ישמעאל ויהיה טרוד {מדי} בדרכו8 (=של ישמעאל), מכדי להתעסק בשלימות.
1.
כג. לא ביאר רבנו אם החמלה היא על האם או על הבן, והשוה פירוש הרמב״ן שכתב כעי״ז ומבואר בדבריו שחמלה על ישמעאל, וז״ל
׳ואמרה שיגרש גם אמו כי לא יוכל הנער לעזוב את אמו ועזב את אמו ומת׳. אך הרמב״ם בפיה״מ לאבות
(ה:יט) כתב טעם אחר, וז״ל:
׳וכן כשביקשה ממנו שרה לגרשה עם ישמעאל עד שתמנעהו מנטות אחריה בעבור המשגל׳, כלומר שרה חששה שהגר תשכנע את אברהם להשיב את ישמעאל, ולכך ביקשה לשלח גם אותה.
2. כד. במקור: ׳אלסכן׳ (בתרגום המהדיר: הדירה).
3.
כה. כך גם בתרגום רס״ג [וכפי המתבאר בדברי רבנו בהמשך אי״ז תרגום מילולי אלא ענייני], וזאת בניגוד למדרשם ז״ל שהביא רש״י שהיה ישמעאל מריב עם יצחק על הירושה [והעירוני שלדברי רש״י נראה שלא מדובר רק בכתובת בנין דכרין כ״א בעיקר דין ירושה, שכן לדבריה בן האמה עבד הוא ואינו ראוי ליירש]. כנראה לא ניחא ליה לרבנו לפרש בדרך הפשט שהעסיקה את שרה בעיית כתובת בנין דכרין לאחר מותם, וא״נ טעמו כמו שפי׳ רס״ג בפירושו הארוך
(מהד׳ צוקר עמ׳ 395–396) שבאמת רשאית היתה שרה להרחיקו מן הבית, אבל לא היתה רשאית להעבירו מן הנחלה [אם כי נראה שיש מקום לדון ולומר שתלויים הם זב״ז, וכיון שנתגרש מן הבית ניטלה ממנו ירושתו, והשוה פירוש רבנו להלן
(כב:ב) שהי״ת אמר לאברהם על יצחק ׳בנך יחידך׳ מכיון שכבר נתגרש ישמעאל וממילא חשוב היה כמי שאינו בנו]. וגם לדרך הרמז שרמז רבנו אח״כ שדיברה שרה בכעין ׳ניבאה ולא ידעה מה ניבאה׳, אין ירושה כמשמעה במובן ירושת ממון, אלא מדובר בירושה רוחנית של שלמות דתית שהנחילוה לנו אבותינו.
4.
כו. נראה שדקדק זאת רבנו ממה שאמרה שרה לאברהם ׳כי לא יירש בן האמה׳ בדרך קביעת עובדה ולא בדרך בקשה, כמו שפירש רבי אליעזר אשכנזי
(נפטר שנת שמ״ו) בספרו ׳מעשי ה׳ ׳ וז״ל:
׳ואומרה כי לא יירש בן האמה, כבר אמרנו שלא היה ענינה על ירושת הממון רק על ירושת הפעולה, וכמו שאמרנו במראה בין הבתרים שאומרו ׳לא יירשך זה׳ (בראשית טו:ד) הכל לענין הפעולה הנבחרת שהיה עושה בהכרזת האלהות, כי היא הירושה האמיתית לא המדומית, ולהיות הענין כן אמרה כי לא יירש בן האמה, ולא היה אומרה כן כאילו אין רצונה שיירש, אבל אמרה כן דרך נבואה שישמעאל לא ימשך אחרי דעותיו של אברהם להכריז האלהות׳.
5. כז. מקביל לטענת האיסלאם שהביאה הרמב״ם באגרת תימן (מהד׳ ר״י שילת עמ׳ קלא): ׳וכאשר לא מצאו להם טענה כלל בכל התורה, לא כתוב ולא דמיון, ולא מקום מחשבה להתלות בו, אמרו המירותם התורה ושיניתם אותה ואתם מחקתם שם פלוני מן התורה׳. [ע״פ הערות נהור שרגא]
6. כח. ראה להלן (פסוק יג) שחזר על קביעתו זאת שהתגלות האיסלאם היתה בשעת חשכת הגלות לישראל.
7. כט. נראה שכוונתו, שהשלימות הרוחנית של יצחק אינה אחדות ה׳ לבדה אלא היא ׳הכרזת האלהות׳ [כלשון מעשי ה׳ שהבאתי בהערה למעלה], ובתקופת הגלות אין ליצחק שלימות זאת, ונמצא שישמעאל לא ירש את השלימות בזמן אחד עם יצחק, למרות שבתקופה מאוחרת אכן ירש גם הוא שלימות מסויימת המתאימה לו בענין האמונה באחדות ה׳.
8. ל. במקור: ׳פישתגל בטריקה׳ (בתרגום המהדיר: ויסיח דעתו בדרכו). והשוה לשון הרמב״ם בפיה״מ (חגיגה ריש פרק ב): ׳פישתגל באלהם׳ (ויטרדו מחשבתם).