1. בעין יעקב מעתיק כל הפסוק, ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק, ויתכן דמדייק כפל הלשון ביום הגמל את יצחק, דלפי המשך הענין והלשון הי׳ די לכתוב ביום הגמלו, כיון דמוסב על יצחק, ולכן דריש דכפילת השם יצחק רומז לזרעו, ע״ש הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע. –
ובפרקי דר״א פ׳ כ״ט מסמיך על לשון זה ביום הגמל חיוב לעשות סעודה ביום המילה, ודריש ע״ד רמז ואסמכתא ביום ה״ג מל את יצחק, כלומר ביום השמיני, ה״ג בגימטרי״א ח׳, ויתכן דמדייק מדלא כתיב ביום ההוא, דהא כבר כתיב ויגדל הילד ויגמל, לכן רומז דביום המילה, היינו ביום השמיני, עשה ג״כ משתה.
וע׳ בנדה ל״א ב׳ דיש לדייק משם דלסעודת מילה יש סמך נאמן מן התורה, דאיתא שם, מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים [שאסורים בתה״מ], ופירש״י כולם שמחים שאוכלים ושותים בסעודה [וע׳ מש״כ בבאור אגדה זו ר״פ תזריע], ומבואר שמפני טעם זה הגבילה התורה זמן המילה, הרי דלחיוב סעודה ביום המילה יש סמך בתורה, וזה דבר חדש. וצ״ע לפי״ז מ״ש בתנחומא ס״פ חיי ור״פ תצוה אפילו אדם ממשכן עצמו ומשמח אותו היום [של ברית מילה] מה שלא נצטוה, ולפי מש״כ אינו מבואר כ״כ הלשון שלא נצטוה, וצ״ל דהכונה דאעפ״כ אין מצותו מפורש בתורה. –
ודע שכתב המג״א בסי׳ קל״א ס״ק י״א דיש מקומות שנוהגים לעשות סעודת מילה בלילה שאחר יום המילה, ותמה אני על מה סמכו בזה, והלא מכיון דעיקר חיוב הסעודה ילפינן מן ביום הגמל, כמש״כ, ודבר ידוע הוא, דכל מקום שנאמר ביום מצותו ביום דוקא, כמבואר במשנה וגמרא מגילה כ׳ ב׳, וכן מפורש בגמרא שם ז׳ ב׳ סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו, מאי טעמא ימי משתה כתיב, וה״נ ביום כתיב.
וכן נראה ראי׳ מכרחת לאיסור דבר זה מאגדה דנדה שהבאנו, מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה כדי שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים, ופירש״י מפני מה מילה בשמיני ולא בשביעי שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים שאסורים בתה״מ, ואי ס״ד דמותר לעשות הסעודה בלילה שאחר יום המילה, אכתי תקשה מפני מה אין מילה בשביעי, ואי משום שלא יהיו אביו ואמו עצבים הלא אפשר לעשות הסעודה בליל השייך לשמיני ואז יכולה לטבול ולהיות מותרת לביתה [מדין תורה, כפי שיתבאר בר״פ תזריע) –
וגם אפשר ליישב ע״פ זה הערה נכונה מה ששמעתי מדקדקים לפי המבואר דמצוה לעשות סעודה ביום המילה, ואין לך זריז ומחבב מצות כאברהם אבינו [ע׳ נדרים ל״ב א׳] א״כ למה לא נזכר שעשה אברהם סעודה ביום המלו את עצמו.
אך הנה כפי שנתבאר מקור הסמך שעשה אברהם סעודה ביום מילת יצחק נובע מפרקי דר״א ע״פ הדרש ביום הגמל – ביום ה״ג [ביום השמיני] מל את יצחק ועשה סעודה כמש״כ למעלה, ובאותן פרקי דר״א (פכ״ט) מבואר דאברהם מל עצמו ביום הכפורים [ע׳ תוס׳ ר״ה י״א א׳], א״כ ניחא מה שלא עשה סעודה במילתו, והנה אם נימא דמותר לעשות סעודה בלילה שאחר יום המילה אכתי קשה למה לא עשה סעודה במילתו במוצאי יוהכ״פ, ודו״ק. ואע״פ שראי׳ אגדית היא, בכ״ז כיהודה ועוד לקרא, לראיות הקודמות, ראויה להאמר. –
וע׳ במ״ר ובפירש״י, ויעש אברהם משתה גדול, שהיו שם גדולי הדור, ולא נתבאר מאין דרשו כן ומה קשה להם לפרש משתה גדול כפשוטו משתה רחבה ביד רחבה, וכמו באחשורוש ויעש המלך משתה גדול. ואפשר לפרש בטעם הדרשא, משום דבכ״מ דמצינו עשית משתה כתיב למי ולמי נעשה המשתה, וכמו לעיל בפרשה זו (י״ט ג׳) ויעש להם משתה, ולהלן בפ׳ תולדות ויעש להם משתה, ובפ׳ ויצא ויאסוף את אנשי המקום ויעש משתה [פי׳, לאנשי המקום], ובס״פ וישב ויעש משתה לכל עבדיו, ובמלכים א׳ ג׳ ויעש משתה לכל עבדיו, ובאסתר א׳ עשה משתה לכל שריו, עשה המלך לכל העם משתה, ועוד כהנה, וכאן לא נתפרש למי עשה אברהם את המשתה, ולכן דרשו שהיו שם גדולי הדור, וסמכו זה ברמז במלת גדול. וטעם הדבר שהי׳ צריך לגדולי הדור נתבאר לעיל בדרשא בפ׳ ז׳ היניקה בנים שרה.