×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַֽיהֹוָ֛הי⁠־⁠הֹוָ֛הא פָּקַ֥ד אֶת⁠־שָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֣ר אָמָ֑ר וַיַּ֧עַשׂ יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה לְשָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃
Hashem remembered1 Sarah as He had said and Hashem did for Sarah as He had spoken.
1. Hashem remembered | וַיהֹוָהי⁠־⁠הֹוָה פָּקַד – The verb "פקד" has the connotation of paying attention to or taking special note of someone or something.
א. וַֽיהֹוָ֛הי⁠־⁠הֹוָ֛ה ל=וַֽיהוָ֛הי⁠־⁠הוָ֛ה בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טובר״י קרארד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[א] 1וה׳ פקד את שרה, א״ר אלעזר בן פדת כל מקום שאתה מוצא וה׳ הוא וסנקליטו, [ובית דינו] שלו, מלמד שישב הקב״ה במשפט, ואמר למלאכי השרת ראויה היא שרה שתלד בן, והסכימו כולן ואמרו הן וחתם הקב״ה אחריהן, זהו וה׳ פקד את שרה ונו׳. (תנ״י וירא לד.)
[ב] 2וה׳ פקד את שרה, אריבר״ס אע״ג דאר״ה מלאך הוא שהוא ממונה על התאוה אבל שרה לא נצרכה לדברים הללו אלא הוא בכבודו וה׳ פקד את שרה. (בראשית רבה נג)
[ג] 3וה׳ פקד את שרה, שלשה מפתחות לא האמין הקדוש ברוך הוא לברייה לא למלאך לא לשרף לא לגדוד, אלא בידו נתונים, מפתח של גשמים כו׳, ומפתח של תחיית המתים כו׳, ומפתח של רחם, וה׳ פקד את שרה, וכה״א ויזכור אלהים את רחל וגו׳ ויפתח את רחמה (בראשית ל׳:כ״ב). (פס״ר פמ״ב)
[ד] 4וה׳ פקד את שרה, בר״ה נפקדה שרה, רחל, וחנה, מנלן, א״ר אלעזר אתיא זכירה זכירה, ואתיא פקידה פקידה, כתיב בה ברחל ויזכור אלהים את רחל (בראשית ל׳:כ״ב), וכתיב בה בחנה ויזכרה ה׳ (שמואל א א׳:י״ט), ואתיא זכירה זכירה, מר״ה דכתיב זכרון תרועה מקרא קודש (ויקרא כ״ג:כ״ד), ואתיא פקידה פקידה כתיב בחנה כי פקד ה׳ את חנה (שמואל א ב׳:כ״א), וכתיב בשרה, וה׳ פקד את שרה. (ר״ה יא.)
[ה] 5וה׳ פקד את שרה, בר״ה קורין וה׳ פקד את שרה כאשר אמר. (תוספתא מגילה פ״ד)
[ו] 6וה׳ פקד את שרה, אין מזכירין זכרון של יחיד ואפילו לטובה וכו׳, פקדונות הרי הן כזכרונות, כגון וה׳ פקד את שרה, וכגון פקד פקדתי אתכם (שמות ג׳:ט״ו), דברי ר׳ יוסי, ר׳ יהודה אומר אינן כזכרונות, ולר׳ יוסי נהי נמי דפקדונות הרי הן כזכרונות, וה׳ פקד את שרה, פקדון דיחיד הוא, כיון דאתו רבים מינה כרבים דמיא. (ר״ה לב:)
[ז] 7וה׳ פקד את שרה, אמר ר׳ אחא הקב״ה בעל פקדונות הוא, עמלק הפקיד אצל הקב״ה חבילות של קוצים, החזיר לו חבילות של קוצים פקדתי את אשר עשה עמלק (שמואל א ט״ו:ב׳), שרה הפקידה אצלו מצות ומעשים טובים החזיר לה מצות ומעשים טובים וה׳ פקד את שרה. (בראשית רבה נג)
[ח] 8וה׳ פקד את שרה, אר״י כתיב ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרע זרע (במדבר ה׳:כ״ח), זו שנכנסה לביתו של פרעה ולביתו של אבימלך ויצאת טהורה אינו דין שתפקד. (בראשית רבה נג)
[ט] 9וה׳ פקד, יש פקידה לברכה כו׳ ויש פקידה של בנים וה׳ פקד את שרה כאשר אמר. (פס״ר פמ״ב)
[י] 10וה׳ פקד, ולא נאמר וה׳ זכר, כל שהוא לאחר זמן מרובה נאמר בו פקידה, וכל שהוא לזמן מועט נאמר בו זכירה, פקד פקדתי אתכם (שמות ג׳:ט״ו), לא נאמר (שמות ג׳:ט״ו), אלא אחר ארבע מאות שנה, וכאן וה׳ פקד שהרי הבת ראוי׳ להיריון מבת שתים עשרה שנה, ושרה לא ילדה אלא לאחר תשעים, אבל הזכירה לזמן מועט כמו שנאמר ויזכור אלהים את אברהם (בראשית י״ט:כ״ט), וכן דוד אומר זכרני ה׳ ברצון עמך פקדני בישועתך (תהלים ק״ו:ד׳), לעתיד לבא. (מדרש הבאור)
[יא] 11וה׳ פקד את שרה, מרבוי כיצד הרבוי שלש לשונות: את, גם, אף, את לרבות כיצד, דכתיב וה׳ פקד את שרה, אילו היה אומר פקד שרה הייתי אומר שרה לבדה נפקדה, כשהוא אומר את מלמד שכל העקרות נפקדו עמה וכו׳. (ברייתא דל״ב מדות)
[יב] 12כאשר אמר, א״ל רבא לרבה בר מרי מנא הא מלתא דאמור רבנן, כל המבקש רחמים על חבירו, והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחלה, א״ל את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וגו׳ (בראשית כ׳:י״ז), וכתיב וה׳ פקד את שרה כאשר אמר וגו׳, כאשר אמר אברהם אל אבימלך. (ב״ק צב.)
[יג] 13וה׳ פקד את שרה כאשר אמר, והיכן (דיבר) [אמר, ויאמר אלהי׳] אבל שרה אשתך (בראשית י״ז:י״ט) כו׳ ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר, והיכן דבר ביום ההוא כרת ה׳ את אברם ברית [לאמר לזרעך נתתי] (בראשית ט״ו:י״ח). (מכלתא בא פי״ב)
[יד] 14וה׳ פקד את שרה כאשר אמר, ר׳ יהודה אומר כאשר אמר ליתן לה בן, ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר, לברכה בחלב. (בראשית רבה נג)
[טו] 15וה׳ פקד את שרה וגו׳, זה הוא שאמר הכתוב וידעו כל עצי השדה כי אני ה׳ השפלתי עץ גבוה הגבהתי עץ שפל הובשתי עץ לח הפרחתי עץ יבש אני ה׳ דברתי ועשיתי (יחזקאל י״ז:כ״ד), אמר ר׳ יודן לא כדין דאמרין ולא עבדין, אמר ר׳ ברכיה אני ה׳ דברתי ועשיתי, היכן דיבר למועד אשוב אליך וגו׳ (בראשית י״ח:י״ד), ועשיתי, ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר, וידעו כל עצי השדה אלו הביריות היך דאת אמר כי האדם עץ השדה (דברים כ׳:י״ט), כי אני ה׳ השפלתי עץ גבוה זה אבימלך, הגבהתי עץ שפל זה אברהם הובשתי עץ לח (יחזקאל י״ז:כ״ד), אילו נשי אבימלך שנ׳ כי עצר עצר ה׳ (בראשית כ׳:י״ח), הפרחתי עץ יבש (יחזקאל י״ז:כ״ד), זו שרה, אני ה׳ דברתי ועשיתי, אמר ר׳ יודן לא כדין דאמרין ולא עבדין, אמר ר׳ ברכיה אני ה׳ דברתי, היכן דיבר למועד אשוב אליך וגו׳ ועשיתי ויעש ה׳ לשרה וגו׳. (בראשית רבה נג)
[טז] 16וה׳ פקד את שרה, זש״ה כי תאנה לא תפרח (חבקוק ג׳:י״ז), מי הוא זה, זה אברהם, שנ׳ כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם (הושע ט׳:י׳), ואין יבול בגפנים (חבקוק ג׳:ט״ז), בגפן זה שרה, שנ׳ אשתך כגפן פוריה (תהלים קכ״ח:ג׳), כו׳ (לעיל פי״ח מאמר קלח. בבאור.) ושדמות לא עשו אוכל (חבקוק ג׳:ט״ז), אותן השדים אינן מניקין אדם, גזר ממכלה צאן (חבקוק ג׳:ט״ז), אין את מעמיד ממנה כנסת ישראל שנקראת צאן, שנ׳ ואתנה צאני (יחזקאל ל״ד:י״ז), כו׳ (לעיל פט״ו מאמר סה.) ואין בקר ברפתים (חבקוק ג׳:ט״ז), אין אתה ממעמיד ממנה שבט אפרים, שכתוב בו ואפרים עגלה מלומדה (הושע י׳:י״א), אין בקר, אמרה אמנו שרה, אע״פ כן ואני בה׳ אעלוזה (חבקוק ג׳:י״ח), אלו אומרים אין שרה יולדת, ואלו אומרים אברהם מוליד, אע״פ כן בה׳ בוטחה, אמר לה הקב״ה ועלי את נבטחת, חייך אני פוקד אותך שנאמר וה׳ פקד את שרה. (תנ״י וירא לא.)
[יז] 17וה׳ פקד את שרה, ילמדנו רבינו אי זו אונאה כך שנו רבותינו אסור לאדם שיונה את חבירו ולא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה לקנותו כו׳ בא וראה כל מי שיונה את חבירו הוא נענש תחלה ושרה שהונת את עצמה ונטלה שכרה שאמרה לאברהם הנה נא עצרני ה׳ מלדת בא נא אל שפחתי כו׳ מה כתיב אחריו וה׳ פקד את שרה. (תנחומא וירא יד)
[יח] 18וה׳ פקד את שרה, ילמדנו רבינו אם היתה קטטה בין אדם לחבירו כיצד מתכפר לו ביום הכפורים כך שנו רבותינו עבירות שבין אדם למקום יוה״כ מכפר, שבינו לחבירו אין יוה״כ מכפר עד שירצה את חבירו כו׳ כל זמן שאתה מרחם על חבירך המקום מרחם עליך אברהם מיד נטל שכרו שנאמר ויתפלל אברהם וגו׳ ומה שכר נטל שנפקדה אשתו וילדה לו בן שנאמר וה׳ פקד את שרה כאשר אמר. (תנ״י וירא ל.)
[יט] 19ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר, ר׳ ברכיה בש״ר לוי להוסיף על המאורות, נאמר כאן עשיה ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר, ונאמר להלן ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים (בראשית א׳:ט״ז), מה עשיה האמורה להלן, ליתן אורה לעולם, אף כאן ליתן אורה לעולם וגו׳. (פסיקתא דר״כ פ״ב)
[כ] 20וה׳ פקד את שרה, בשעה שנתבשרה שרה שיהיה לה יצחק, היתה שרה מתפללת לפני המקום ב״ה הואיל ונתת לי זרע מדוע יהא בשעבוד גדול כזה, אמר לה הקב״ה אני אגרע מן המנין כנגד שנים שלך וכנגד שנים של אברהם שהם ק״ץ, ולפיכך לא ישתעבדו ישראל במצרים כי אם ר״י שנה, וזהו שאמר הכתוב וה׳ פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר. (מדרש אגדה)
1. ה׳ הוא ובית דינו, לעיל פי״ט מאמר קכא. ירוש׳ ברכות פ״ט ה״ו, סנה׳ פ״א ה״א, שמו״ר יב. ד. ויק״ר כד, ב. במדב״ר ג, ד. שהש״ר א, ט. תנ״י וירא יט, לד. וארא כא. כא יז. ובתנחו׳ וארא טו. ובפס״ר פמ״ב (קעה:) מבואר עניין זה באריכות, א״ר אליעור כל מקום שנא׳ וה׳ הוא ובית דינו שהיו המלאכים אומרים לו רבונו של עולם בדין הוא שיפקד אברהם שאם אין אתה פוקדו עכשיו תורתך היתה מזוייפת, היאך, אלא א״ר יהודה תלוי בשם ר׳ שלום בן שבעים שנה היה אברהם כשהסיח הקב״ה עמו בין הבתרים וגזר עליו ידע תדע כי גר יהיה זרעך משיהא לך זרע בניך משתעבדים ארבע מאות שנה, וכבר קדמה התורה לבריאת העולם, וכתיב בה ומושב בני ישראל וגו׳ שלשים שנה וארבע מאות שנה והיום אברהם בן מאה, ואם אין אתה פוקדו עכשיו אתה מזייף את תורתיך שאתה משהה בקץ בדין הוא שיפקוד, וה׳ פקד, ושם קעו. דרש אחר אמרו המלאכים רבונו של עולם אילו (בנות לוט) הולכות ישנות עם אביהן בעילה אחת ומעמידות ממזרים, והצדיק הזה מצטער כל השנים הללו בדין הוא שיפקוד וה׳ פקד, ובפסקתא חדתא בביהמ״ד ח״ו בשנוים, ועי׳ לעיל פט״ז מאמר יט. ובפי׳ הריב״א בפסוק וה׳ המטיר על סדום, כתב פירש״י כ״מ שנ׳ וה׳ ר״ל הוא ובית דינו, וכו׳ וא״ת והא כתיב וה׳ פקד את שרה, וי״ל משום דכתיב ואם לא נטמאה האשה וכו׳ ונזרעה זרע נמלך בבית דינו אם היא היתה ראוי׳ לילד לפי שנסתרה עם פרעה ויצא הדבר מביניהם כיון שלא נטמאה ראויה היא לילד. ולא הביא מכל הנ״ל.
2. עי׳ ב״ר פפ״ה ח. ובשכל טוב אע״ג דאר״ה מלאך הוא הממונה על התאוה ועל הריון אבל שרה לא נפקדה ע״י המלאך כי אם ע״י הקב״ה בעצמו שנא׳ וה׳ פקד.
3. תנ״י וירא לה. ועי׳ תענית ב. ב״ר פע״ג ד. דב״ר ז. ו. מדרש תהלים עח. וכת״י ובתיב״ע בראשית ל, כב. ועי׳ לעיל מאמר ב.
4. בתנחומא וירא יז. בר״ה נפקדה שרה ונולד יצחק לז׳ חדשים בליל פסח שנ׳ שוב אשוב אליך כעת חיה, וארבע עקרות נפקדו בר״ה ואלו הן שרה ורבקה רחל ולאה, ועי׳ לעיל פי״ח מאמר קמ. פי״ז מאמר קמט. ולקמן מאמר י. ובזח״א לז. בראש השנה עקרות נפקדות מנלן דבראש השנה הוה דכתיב וה׳ פקד את שרה וה׳ דייקא דא ר״ה כו׳, ועי׳ לקמן מאמר ו. בבאור ממכלתא דרשב״י, ובשכל טוב כאן.
5. ירושלמי מגלה פ״ג ה. ובבלי מגילה לא. בראש השנה [קורין] (במדבר כט.) בחדש השביעי, ומפטירין (ירמיה לא.) הבן יקיר לי אפרים, ויש אומרים וה׳ פקד את שרה, ומפטירין (שמואל ב, א.) בחנה, והאידנא דאיכא תרי יומי, יומא קמא, כיש אומרים, למחר והאלהים נסה את אברהם ומפטירין הבן יקיר, ועי׳ מס׳ סופרים פי״ז, ולעיל מאמר ד. ובבאור, ובתוספתא פרק ד. דר״ה פקדונות כזכרונות וכה״א וה׳ פקד את שרה.
6. דאתו רבים מינה, בההוא פקידה. (רש״י) עי׳ לעיל מאמר ד, ה. דזה היה בר״ה ומטעם זה קורין בראש השנה וה׳ פקד. ובמכלתא דרשב״י ממדרש הגדול בשמות כ, ה. פקד אין פקד אלא מזכיר וכן הוא אומר וה׳ פקד את שרה ואומר פקד פקדתי אתכם, ועי׳ זהר חלק א. קטו. קטו:
7. פס״ר פמ״ג, מדרש שמואל פי״ח, בשנוים ועי׳ לעיל בתורה שלמה פי״ב מאמר צה. ובפי׳ הר״י ברצלוני לס׳ יצירה קיז. גורס שרה הפקידה אצלי חבילות וורדים שהן מצות ומעשים טובים.
8. עי׳ ברכות לא: ובשכ״ט ורב״ח כאן.
9. בפס״ר שם מביא י״ז דברים שנא׳ בהם לשון פקידה, ויש להעיר במה שהביא שם ויש פקידה של ארץ מקרא פקדת הארץ ותשוקקה (תהלים סח, י.) ובגמ׳ תענית ח: איתא אר״ל בשעה שהמים נעצרין מלהוריד מטר דומה לאשה שמחבלת ואינה יולדת כו׳ נאמר פקידה באשה ונאמר פקידה בגשמים, נאמר פקידה באשה דכתיב וה׳ פקד ונאמר פקידה בגשמים פקדת הארץ ותשקקה, ובילהמ״כ תהלים פס״ה הגירסא נאמר פקידה ״ברקיע״, ומבואר דמקרא זה למדין שנאמר פקידה בגשמים, ועי׳ מדרש תהלים פ״ח ובן אדם כי תפקדנו זה יצחק שנא׳ וה׳ פקד את שרה, ובילק״ש תהלים שם הגי׳ ״זו שרה״ ועי׳ לעיל פי״ט מאמר קסח.
10. עי׳ לעיל מאמר ו. בבאור.
11. ב״ר פנ״ג מובא לקמן מאמר לז. ובפס״ר פמ״ב, ד״א וה׳ פקד את שרה כל עקרות שהיו בעולם נפקדו עם שרה ועיברו עמה, וכשילדה ילדו כולם עמה, היא ששרה אומרת צחוק עשה לי האלהים כל השומע יצחק לי ראובן שמח ושמעון עסוק בקרדומו בשדה, ומה שמחה יש לו, אלא שכל עקרות שהיו בעולם נפקדו עמה, הוא שכתב וה׳ פקד את שרה, ולא זו בלבד אלא כשילדה שרה כל סומא שהי׳ בעולם נפתח וכל פסח נעשה שוה, וכל אלם נפקח וכל שומה נתרפא כו׳, ועי׳ גנז״ש ח״א צב, נב. ולעיל מאמר ד, ו.
12. לקמן מאמר יח. ולעיל פ״כ מאמר פה.
13. מובא בילק״ש כאן, ואב״א בב״ר מפרש דברי המכלתא דהברית היה ע״י דבור כדכ׳ היה דבר ה׳ אל אברהם, ובאיפת צדק גורס במכלתא והנה דבר ה׳ אליו לא יירשך זה ובב״ר נג. בסגנון אחר וה׳ פקד את שרה וגו׳, ר׳ יודה א׳ וה׳ פקד את שרה כאשר אמר, מה שאמר לה באמירה, ויעש ד׳ לשרה כאשר דבר מה שאמר לה בדבור, ר׳ נחמיה א׳ וה׳ פקד את שרה כאשר אמר מה שאמר לה ע״י מלאך, ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר לה הוא, ועי׳ פרש״י כאן ומה שהקשה הריב״א, וזח״א קטו, קיז: קי. ובלק״ט כאשר אמר ע״י המלאך ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה, כאשר דבר ע״י שכינה וידבר אתו אלהים (יז, ג.) והוא פיר׳ לדברי ר״נ.
14. סוף המאמר לעיל פי״ז מאמר קכא. עיי״ש בבאור וצרף לכאן, ולעיל פי״ח מאמר קלח. ובפס״ר פמ״ב ד״א וה׳ פקד את שרה, רבי יהודה אומר פקד את שרה בבנים, ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר בחלב, ר׳ נחמיה אומר וה׳ פקד את שרה בבן, מהו ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר, שהחזירה לנערותה, ר״ש בן לקיש אומר וה׳ פקד את שרה בבנים ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר שלא הי׳ לה מטרין ועשה לה מטרין, ועי׳ לעיל פי״א מאמר קו. ובתנ״י נשא יב. תנחומא שם ז. איכ״ר א, יז. איכה זוטא א, לח. ויש להעיר מהמאמר המבואר בויק״ר כו, ד. כל מה שהקב״ה עתיד לעשות ולחדש בעולמו לע״ל כבר הקדים ועשה מקצתו ע״י נביאיו הצדיקים בעוה״ז כו׳ אני הוא שעתיד לפקוד עקרות כבר עשיתי שנא׳ וה׳ פקד את שרה כו׳, ועי׳ במדב״ר ט. איכ״ר א, נב. קה״ר ג, טו. ובתנ״י ותנחומא אמור יב.
15. תנ״י וירא לג. תנחומא שם טו. אגדב״ר פכ״ט, פדר״א פנ״ב, ועי׳ לעיל מאמר יד. לא כדין דאמרין ולא עבדין, בב״ר נג. יש עוד מענין דרש זה בשעה שאמר הקב״ה לאברהם למועד אשוב אליך (יח, יד.) לא איש אל ויכזב (במדבר כג, יד.) וה׳ פקד את שרה, וענין זה מבואר לעיל פי״ח מאמר קלז, קלט. ובבאור ולעיל פי״ח מאמר קמ. ותנ״י וירא לו. וה׳ פקד את שרה באותו הזמן כו׳ שרט לו, ובב״ר כאן דבריו של בי״ד מתקיימין של הקב״ה לא כל שכן, וה׳ פקד את שרה וכ״ה בתנ״י וירא לו. ותנחומא שם יג. ועי׳ ב״ר נג, אשר שמרת לעבדך דוד אבי, אשר שמרת לעבדך זה אברהם, אשר דברת לו, למועד אשוב אליך, ותדבר בפיך ובידך מלאת כיום הזה, וה׳ פקד את שרה, ודרש זה תמוה דמפורש בקרא דוד אבי ודורש על אברהם וצ״ע, הובשתי עץ לח, בב״ר כאן דורש מעין זה בפסוק ישעי׳ מ, ח. יבש חציר נבל ציץ, יבש חצירו של אבימלך ונבל ציצו, ודבר אלהינו יקום לעולם. וה׳ פקד את שרה.
16. ב״ר פרק נג. פס״ר פמ״ב בשנוים, והדרש דגפן זה שרה מבואר עוד שם בב״ר ופקוד גפן זאת וה׳ פקד את שרה, וכ״ה במדרש תהלים פ, ז. מדרש שמואל פט״ז, אגדב״ר פכ״ח.
17. תנ״י וירא לב. פס״ר. פמ״ב, ולעיל פט״ז מאמר ח. ובבאור וצרף לכאן, ועי׳ משנה ב״מ פ״ד מ״י.
18. יומא פ״ח מ״ט, ועי׳ לעיל מאמר יב. בבאור.
19. עי׳ בתורה שלמה לעיל פ״א מאמר תרלב. ולקמן מאמר מ. ובפס״ר פמ״ב ארחב״ל דבר גדול ומעולה יותר מזה שבאותו היום שנולד בו יצחק הוסיף הקב״ה אור של גלגל חמה מ״ח פעמים כנגד מה שיש בו, ובתנחומא תולדות ב׳ בשעה שנולד יצחק היו הכל שמחים שמים וארץ חמה ולבנה כוכבים ומזלות.
20. עי׳ לעיל פט״ו מאמר קנ.
וַייָ דְּכִיר יָת שָׂרָה כְּמָא דַּאֲמַר וַעֲבַד יְיָ לְשָׂרָה כְּמָא דְּמַלֵּיל.
Hashem remembered Sarah as He had said, and Hashem did for Sarah as He had spoken.

וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה׳
לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר
וַה׳ דְּכִיר יָת שָׂרָה כְּמָא דַּאֲמָר וַעֲבַד ה׳ לְשָׂרָה כְּמָא דְּמַלֵּיל
זָכַר לְטוֹבָה – דְּכִיר, זָכַר לָרָעָה – אַסְעַר
א. פָּקַד במשמע מָנָה, סָפַר, מתורגם בלשון מניין כגון ״תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם״ (במדבר א ג) ״תִּמְנוֹן יָתְהוֹן״. אבל פָּקַד בהוראת זָכַר מתורגם בהבחנה: זָכַר לְטוֹבָה מתורגם בלשון זכירה כגון ״פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם״ (בראשית נ כה) ״מִדְכָּר דְּכִיר ה׳ יָתְכוֹן״ וכן כאן ״וה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה״ – ״וַה׳ דְּכִיר יָת שָׂרָה״. כנגד זאת פָּקַד במשמע זָכַר לָרָעָה מתורגם אַסְעַר כגון ״וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עליהם חטאתם״ (שמות לב לד) ״וּבְיוֹם אַסְעָרוּתִי וְאַסְעַר עֲלֵיהוֹן חוֹבֵיהוֹן״, ועיין שם במשמעו.⁠1 והטעם שתרגם ״וַה׳ דְּכִיר״ בבינוני פָּעוּל (וה׳ זָכוּר) נתבאר לעיל ״ויזכר אלהים את נח״ (בראשית ח א) ״וּדְכִיר ה׳ יָת נֹחַ״.
ב. לעומת תרגומי ארץ ישראל שהטעימו ״וַיַּעַשׂ ה׳ לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר״ – ״וְעָבַד ה׳ לְשָׂרָה נִיסָא הֵיכְמָא דְמַלֵיל״ (המיוחס ליונתן, ת״נ), אונקלוס נמנע מלהזכיר ניסים שלא נתפרשו בכתוב כמבואר בפסוק ״ומטר לא נִתַּךְ ארצה״ (שמות ט לג).
1. אבל פָּקַד בהוראת צִוָּה אינו מופיע בתורה אלא בנ״ך בלבד: ״יִפְקֹד ה׳ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם״ (ישעיהו כד כא), ״וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם״ (דברי הימים ב לו כג). על הִפְקִיד (הִפְעִיל) ראה להלן מ ד.
וי״י אדכר ברחמוי טיביא ית שרה היך מה דאמ׳ ועבד י״י ניסין לשרה היך מה דמלל.
וי״י דכר ית שרה היכמא דאמר ליה ועבד י״י ניסא לשרה היכמא דמליל אברהם בצלותיה על אבימלך.
And the Lord remembered Sarah according to that which He had said to her; and the Lord wrought a miracle for Sarah like to that for which Abraham had spoken in prayer for Abimelek.
ועבד יי ניסין לשרה היך דמליל.
And the Lord wrought miracles for Sarah, as He had spoken.

פרשה נג

[א] וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר – זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְיָדְעוּ כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה כִּי אֲנִי ה׳ הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַּ הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל (יחזקאל י״ז:כ״ד), אָמַר רַבִּי יוּדָן לָא כְדֵין דְּאָמְרִין וְלָא עָבְדִין, אֶלָּא: אֲנִי ה׳ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי (יחזקאל י״ז:כ״ד).
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אֲנִי ה׳ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי, וְהֵיכָן דִּבֵּר: לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ וּלְשָׂרָה בֵן (בראשית י״ח:י״ד), וְעָשָׂה וְיָדְעוּ כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה, אֵלּוּ הַבְּרִיּוֹת, הֵיךְ מָה דְּאַתְּ אָמַר: כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ׳:י״ט). כִּי אֲנִי ה׳ הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַּ, זֶה אֲבִימֶלֶךְ. הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל, זֶה אַבְרָהָם. הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח, אֵלּוּ נְשֵׁי אֲבִימֶלֶךְ, דִּכְתִיב: כִּי עָצֹר עָצַר ה׳ (בראשית כ׳:י״ח). הִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ, זוֹ שָׂרָה. אֲנִי ה׳ דִּבַּרְתִּי, הֵיכָן דִּבֵּר, לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ. וְעָשִׂיתִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּעַשׂ ה׳ לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִבֵּר.
[ב] הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָק אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר (איוב ד׳:י״ז), וְכִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לִהְיוֹת צַדִּיק יוֹתֵר מִבּוֹרְאוֹ, אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר, וְכִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לִהְיוֹת טָהוֹר יוֹתֵר מִבּוֹרְאוֹ. מָה אֱלִישָׁע אוֹמֵר לַשּׁוּנַמִּית: לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חוֹבֶקֶת בֵּן (מלכים ב ד׳:ט״ז), אָמְרָה לוֹ: אַל אֲדוֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ (מלכים ב ד׳:ט״ז), אוֹתָן הַמַּלְאָכִים שֶׁבִּשְּׂרוּ אֶת שָׂרָה, כָּךְ אָמְרוּ לָהּ: לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן (בראשית י״ח:י״ד), אָמַר לָהּ אוֹתָן הַמַּלְאָכִים הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁהֵם חַיִּים וְקַיָּמִין לְעוֹלָם, אָמְרוּ לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, אֲבָל אֲנִי שֶׁאֲנִי בָּשָׂר וָדָם, קַיָּם הַיּוֹם מֵת לְמָחָר, בֵּין חַי בֵּין מֵת לַמּוֹעֵד הַזֶּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן. מַה כָּתוּב שָׁם: וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע (מלכים ב ד׳:י״ז), דְּבָרָיו שֶׁל בָּשָׂר וָדָם מִתְקַיֵּם וּדְבָרָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין מִתְקַיְּמִין, וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וגו׳.
[ג] כִּי תְאֵנָה לֹא תִפְרָח וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה זַיִת וּשְׁדֵמוֹת לֹא עָשָׂה וגו׳ (חבקוק ג׳:י״ז), כִּי תְאֵנָה לֹא תִפְרָח, זֶה אַבְרָהָם, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם (הושע ט׳:י׳). וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים, זוֹ שָׂרָה, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה וגו׳ (תהלים קכ״ח:ג׳). כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה זַיִת, אוֹתָן הַמַּלְאָכִים שֶׁבִּשְּׂרוּ אֶת שָׂרָה הֵאִירוּ פָנֶיהָ כַּזַּיִת. כּוֹחֲשִׁים הָיוּ, אֶלָּא שְׁדֵמוֹת לֹא עָשׂוּ אֹכֶל, אוֹתָן הַשָּׁדַיִם הַמֵּתִים לֹא עָשׂוּ אֹכֶל. גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם (יחזקאל ל״ד:ל״א), אֶלָּא וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: אֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻמָּדָה אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ (הושע י׳:י״א). חָזְרָה שָׂרָה וְאָמְרָה, מָה אֲנִי מוֹבְדָה סִבְרִי מִן בָּרְיִי, אֶלָּא: וַאֲנִי בַּה׳ אֶעֱלוֹזָה אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי (חבקוק ג׳:י״ח), אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתְּ לָא אוֹבְדִית סִבְרָךְ, אַף אֲנָא אֵינִי מוֹבְדִית סִבְרָךְ, אֶלָּא וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה וגו׳. וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה, יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ (ישעיהו מ׳:ח׳), יָבֵשׁ חֲצִירוֹ שֶׁל אֲבִימֶלֶךְ וְנָבֵל צִיצוֹ, וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם (ישעיהו מ׳:ח׳), וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר.
[ד] לְעוֹלָם ה׳ דְּבָרְךְ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם (תהלים קי״ט:פ״ט), הָא בָּאָרֶץ לֹא, אֶלָּא מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לְאַבְרָהָם בַּשָּׁמָיִם: לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה (בראשית י״ח:י״ד). רַבִּי נַחְמָן דְּיָפוֹ מִשֵּׁם רַבִּי יַעֲקֹב דְּקֵיסָרִין פָּתַח: אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת (תהלים פ׳:ט״ו), שׁוּב וַעֲשֵׂה מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לְאַבְרָהָם: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים (בראשית ט״ו:ה׳). וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת, וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן פָּתַח: לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם (במדבר כ״ג:י״ט), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל הַפָּסוּק הַזֶּה לֹא רֹאשׁוֹ סוֹפוֹ וְלֹא סוֹפוֹ רֹאשׁוֹ, לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וגו׳ הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר לְהָבִיא טוֹבָה לָעוֹלָם, לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא גּוֹזֵר לְהָבִיא רָעָה, הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם: כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע (בראשית כ״א:י״ב), לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ: קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ (בראשית כ״ב:ב׳), הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם (שמות ג׳:ט״ז), לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם (דברים ט׳:י״ד), הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: וְגַם אֶת הַגּוֹי (בראשית ט״ו:י״ד), לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב, וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ: וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם (בראשית ט״ו:י״ג), הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ (בראשית י״ח:י׳), לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב, אֶלָּא וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה.
[ה] וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה – אֲשֶׁר שָׁמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ דָּוִד אָבִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לוֹ (מלכים א ח׳:כ״ד). אֲשֶׁר שָׁמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ, זֶה אַבְרָהָם. אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לוֹ: לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ (בראשית י״ח:י״ד). וַתְּדַבֵּר בְּפִיךָ וּבְיָדְךָ מִלֵּאתָ כַּיּוֹם הַזֶּה (מלכים א ח׳:כ״ד), וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה. מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה (תהלים קי״ג:ט׳). מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת, זוֹ שָׂרָה, וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה (בראשית י״א:ל׳). אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה (בראשית כ״א:ז׳). וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר, מַה שֶּׁאָמַר לָהּ הוּא בַּאֲמִירָה. וַיַּעַשׂ ה׳ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, מַה שֶּׁדִּבֵּר לָהּ עַל יְדֵי מַלְאָךְ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר, מַה שֶּׁאָמַר לָהּ עַל יְדֵי מַלְאָךְ. וַיַּעַשׂ ה׳ לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, מַה שֶּׁאָמַר לָהּ הוּא. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר כַּאֲשֶׁר אָמָר, לִתֵּן לָהּ בֵּן. כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, לְבָרְכָהּ בְּחָלָב. אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה וַהֲלֹא כְּבָר נִתְבַּשְּׂרָה בְּחָלָב, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִימֵי נַעֲרוּתֶיהָ. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר נוֹתֵן אֲנִי יִרְאָתָהּ עַל כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, דְּלָא יְהוֹן מוֹנִין לָהּ וְצָוְחִין לָהּ עֲקַרְתָּא. רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ עִקַּר מִיטְרִין לֹא הָיָה לָהּ וּגְלַף לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִקַּר מִיטְרִין.
אָמַר רַבִּי אַדָּא בַּעַל פִּקְדוֹנוֹת אָנִי, עֲמָלֵק הִפְקִיד אֶצְלִי חֲבִילוֹת שֶׁל קוֹצִים, וְהֶחֱזִיר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲבִילוֹת שֶׁל קוֹצִים, שֶׁנֶּאֱמַר: פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל (שמואל א ט״ו:ב׳). שָׂרָה הִפְקִידָה אֶצְלִי מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, הֶחֱזִיר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה.
[ו] וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה – אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כְּתִיב: וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְתָה וְנִזְרְעָה זָרַע (במדבר ה׳:כ״ח), זוֹ שֶׁנִּכְנְסָה לְבֵיתוֹ שֶׁל פַּרְעֹה וּלְבֵיתוֹ שֶׁל אֲבִימֶלֶךְ וְיָצָאת טְהוֹרָה אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּפָּקֵד.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אַף עַל גַּב דְּאָמַר רַבִּי הוּנָא מַלְאָךְ הוּא שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עַל הַתַּאֲוָה, אֲבָל שָׂרָה לֹא נִצְרְכָה לַדְּבָרִים הַלָּלוּ אֶלָּא הוּא בִּכְבוֹדוֹ, וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה.
[יג] וַי״י פָּקַד אֶת שָׂרָה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם (במדבר כ״ג:י״ט). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, סוֹפוֹ שֶׁל פָּסוּק שׁוֹבֵר אֶת רֹאשׁוֹ. מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב, חוֹזֵר וְאוֹמֵר הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה. וּמַהוּ לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר לַעֲשׂוֹת טוֹבָה. כֵּיצַד? מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אוֹצֵר לִתֵּן מַתָּנָה לִבְנוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִכְעִיסוֹ חוֹזֵר בְּמַתְּנָתוֹ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לַעֲשׂוֹת טוֹבָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁחוֹטְאִין אֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ. לָמָּה? בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ (תהלים ק״ה:מ״ד-מ״ה). וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמְרוּ חֻקָּיו וְלֹא נָצְרוּ תוֹרוֹתָיו, נָתַן לָהֶם וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא אַחַר שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל וּבִקֵּשׁ עֲלֵיהֶן מֹשֶׁה רַחֲמִים, מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ: וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מִמִּצְרָיִם (שמות ל״ג:א׳). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מֹשֶׁה, אֵינִי כְּבָשָׂר וָדָם שֶׁאוֹמֵר לִתֵּן מַתָּנָה וְחוֹזֵר בּוֹ. הֱוֵי, לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב (במדבר כ״ג:י״ט). מַהוּ הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה. אִם אָמַר בִּשְׁעַת כַּעְסוֹ לְהָבִיא רָעָה, חוֹזֵר בּוֹ. שֶׁכֵּן אָמַר לְמֹשֶׁה, הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה וְגוֹ׳ (דברים ט׳:י״ד), וְלֹא עָשָׂה, אֶלָּא וַיִּנָּחֶם י״י עַל הָרָעָה (שמות ל״ב:י״ד). וְכֵן עַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם (שמות ל״ב:י׳), וְלֹא עָשָׂה, אֶלָּא וַיֹּאמֶר י״י סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶיךָ (במדבר י״ד:כ׳). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵינִי כְּבָשָׂר וָדָם שֶׁאוֹמֵר לַעֲשׂוֹת רָעָה וּמִתְגָּאֶה לַעֲשׂוֹתָהּ. אָמַר רַב הוּנָא הַכֹּהֵן בְּשֵׁם רַבִּי אָחָא, בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר יִרְמְיָה הָבִיאוּ אֶת צַוְּארֵיכֶם מֶלֶךְ בָּבֶל וְעִבְדוּ אֹתוֹ וְעַמּוֹ, וְהָיָה עִמּוֹ חֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר הַנָּבִיא הַשֶּׁקֶר וְהָיָה מִתְנַבֵּא טוֹבוֹת כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ח׳:י״א): וַיְרַפּוּ אֶת שֶׁבֶר בַּת עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם (ירמיהו ח׳:י״א), אוֹמֵר לָהֶם, הִנֵּה כְלֵי בֵית י״י מוּשָׁבִים מִבָּבֶלָה עַתָּה מְהֵרָה (ירמיהו כ״ז:ט״ז). אָמַר לוֹ יִרְמְיָה, אֲנִי מִתְנַבֵּא רָעוֹת מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַתָּה מִתְנַבֵּא טוֹבוֹת שֶׁל שֶׁקֶר, מֵעַצְמְךָ אַתָּה אוֹמֵר. יָקֵם י״י אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית י״י (ירמיהו כ״ח:ו׳). וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְיִרְמְיָה, עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת וּנְתַתָּם עַל צַוָּארֶךָ (ירמיהו כ״ז:ב׳), כְּמוֹ שֶׁנְּבוּכַדְנֶצַר עָתִיד לִתֵּן בְּצַוְּארֵיהֶן שֶׁל בָּנַי, וְכֵן עָשָׂה, וַחֲנַנְיָה נוֹטְלָן מֵעַל צַוָּארוֹ וְשׁוֹבְרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ (ירמיהו כ״ח:י׳). אָמַר לוֹ: כָּךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבוּכַדְנֶצַר מֶלֶךְ בָּבֶל (ירמיהו כ״ח:י״א). אָמַר לוֹ יִרְמְיָה: כְּבָר עָמְדוּ נְבִיאֵי אֱמֶת לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ, הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ י״י בֶּאֱמֶת (ירמיהו כ״ח:ט׳). וַאֲנִי מִתְנַבֵּא רָעוֹת, אִם לֹא יָבוֹאוּ דְבָרַי אֵין אֲנִי שַׁקְרָן, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לַעֲשׂוֹת רָעָה וְחוֹזֵר בָּהּ. וְאַתָּה מִתְנַבֵּא טוֹבוֹת, וְאִם לֹא יָבוֹאוּ דְבָרֶיךָ אַתָּה נְבִיא שֶׁקֶר, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לַעֲשׂוֹת טוֹבָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁסַּרְחָנִין הֵן אֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לִיחֶזְקֵאל בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ, חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם אֲדֹנָי אֱלֹהִים (יחזקאל כ׳:ג׳). וְחָזַר בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצּאן אָדָם (יחזקאל ל״ו:ל״ז). הֱוֵי, לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב, לְטוֹבָה. (במדבר כ״ג:י״ט) הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה, בְּרָעָה. תֵּדַע לְךָ שֶׁכְּשֶׁבָּאוּ הַמַּלְאָכִים אֵצֶל שָׂרָה מַה כְּתִיב שָׁם, שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ וְגוֹ׳. זַבְדִּי בֶּן לֵוִי אָמַר, סָרַט לוֹ סְרִיטָה עַל הַכֹּתֶל וְאָמַר לוֹ: לִכְשֶׁתַּגִּיעַ הַחַמָּה לְכָאן תִּהְיֶה נִפְקֶדֶת. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַחַמָּה, נִפְקְדָה שָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַי״י פָּקַד אֶת שָׂרָה. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ: שֶׁנִּתְיָאֲשָׁה מִן הַבָּנִים, שֶׁכֵּן הִיא תוֹמַהַת וְאוֹמֶרֶת, אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲרֵינִי מוֹדִיעָהּ שֶׁתִּבָּנֶה. תֵּדַע לְךָ כְּשֶׁבָּאוּ הַמַּלְאָכִים, אָמַר לָהּ אַבְרָהָם, מַהֲרִי שְׁלֹש סְאִים קֶמַח סֹלֶת. אָמַר רַב יְהוּדָה בַר שָׁלוֹם, הֵיאַךְ שֶׁהִיא עֲסוּקָה לָשָׁה בָעִסָּה, רָאֲתָה דֶרֶךְ נָשִׁים. כֵּיוָן שֶׁהֵבִיא לִפְנֵיהֶם שֶׁיֹּאכְלוּ, אֵין אַתָּה מוֹצֵא שֶׁהֵבִיא לָהֶם פַּת, אֶלָּא וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּבָר אָמַרְתִּי לְאַבְרָהָם, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. מַה הוּא כֹּה יִהְיֶה. אָמַר רַבִּי תַנְחוּם בְּשֵׁם רַבִּי אָחָא, אֵין הָעוֹלָם חָסֵר שְׁלֹשִׁים צַדִּיקִים, שֶׁכֵּן יִהְיֶה בְּגִימַטְרִיָּא שְׁלֹשִׁים, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַי״י פָּקַד אֶת שָׂרָה.
[יד] וַי״י פָּקַד אֶת שָׂרָה – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, אֵי זוֹ הִיא אוֹנָאָה? כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אָסוּר לָאָדָם שֶׁיּוֹנֶה אֶת חֲבֵרוֹ, וְלֹא יֹאמַר לוֹ בְּכַמָּה חֵפֶץ זֶה וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִקְנוֹתוֹ. וְאִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה, אַל יוֹנֶה אוֹתוֹ וְלֹא יֹאמַר לוֹ זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. וְאִם הָיָה בֶן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ, שֶׁהֲרֵי הַחֲזִיר נָשׁוּךְ בֵּין שִׁנֵּיהֶם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דַּיְּךָ לִהְיוֹת שָׁוֶה לִי כִּבְיָכוֹל. אֲנִי כְּשֶׁבָּרָאתִי אֶת עוֹלָמִי, לֹא בִקַּשְׁתִּי לְהוֹנוֹת לִבְרִיָּה וְלֹא פִרְסַמְתִּי לְבָאֵי עוֹלָם מֶה הָיָה הָאִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן. בֹּא וּרְאֵה, כָּל מִי שֶׁיּוֹנֶה לַחֲבֵרוֹ, הוּא נֶעֱנָשׁ תְּחִלָּה. וְשָׂרָה שֶׁהוֹנֵת אֶת עַצְמָהּ וְנָטְלָה שְׂכָרָהּ, שֶׁאָמְרָה לְאַבְרָהָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי י״י מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתְּ הוֹנֵת אֶת עַצְמֵךְ, חַיַּיִךְ, בַּלָּשׁוֹן שֶׁאָמַרְתְּ בּוֹ אֲנִי פוֹקְדֵךְ. אַתְּ אָמַרְתְּ, עֲצָרַנִי, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה? כִּי עָצֹר עָצַר י״י בְּעַד כָּל רֶחֶם וְגוֹ׳. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַבְרָהָם הִתְפַּלֵּל לְפָנַי עַל אֲבִימֶלֶךְ הָרָשָׁע וְנִתְמַלֵּאתִי רַחֲמִים עָלָיו, הֲרֵינִי פוֹקֵד לְאַבְרָהָם עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וַי״י פָּקַד אֶת שָׂרָה.
[טו] וַי״י פָּקַד אֶת שָׂרָה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְיָדְעוּ כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה כִּי אֲנִי י״י וְגוֹ׳ (יחזקאל י״ז:כ״ד). הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַּ זֶה אַשּׁוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יְפֵה עָנָף וְחֹרֶשׁ מֵצַל וּגְבַהּ קוֹמָה (יחזקאל ל״א:ג׳). הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם (מלאכי ב׳:ט׳). הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח, זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל אֲבִימֶלֶךְ. וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ, זוֹ שָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה. אֲנִי י״י דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ י״י לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. אָמַר רַבִּי לֵוִי, כְּשֶׁתְּקוּפַת תַּמּוּז נִכְנֶסֶת, מְיַבֶּשֶׁת הָעֲשָׂבִים וּמַפְרַחַת הָאִילָנוֹת. כָּךְ יָבְשׁוּ הָעֲשָׂבִים, כִּי עָצֹר עָצַר י״י. וְהִפְרִיחוּ הָאִילָנוֹת, וַי״י פָּקַד אֶת שָׂרָה.
[טז] וַי״י פָּקַד אֶת שָׂרָה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים (ישעיהו מ״ד:כ״ו). מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי (בראשית כ״ו:כ״ד), שֶׁהִתְפַּלֵּל עַל אֲבִימֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים (בראשית כ׳:י״ז). וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים, שֶׁבִּשְּׂרוּ אוֹתוֹ הַמַּלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה. הָאֹמֵר לִירוּשָׁלַיִם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה (בראשית כ׳:י״ז). וּמָה עִנְיָן זֶה לְכָאן? אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁנִּתְיַאֲשׁוּ מִמֶּנָּה הָאֻמּוֹת שֶׁלֹּא נִבְנֵית וְהִיא תִּבָּנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: הָאֹמֵר לִירוּשָׁלַיִם תּוּשָׁב. וּכְתִיב: כִּי בָנָה י״י צִיּוֹן (תהלים ק״ב:י״ז). אִם תְּמֵהִים אַתֶּם, הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם (ישעיהו נ״א:ב׳). כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂיתִי לְאַבְרָהָם וּלְשָׂרָה, כָּךְ אֶעֱשֶׂה לִירוּשָׁלָיִם.
[יז] וַי״י פָּקַד אֶת שָׂרָה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי י״י בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת וְגוֹ׳ (יחזקאל ל״ו:ל״ו). וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם, אֵלּוּ הַנָּשִׁים שֶׁהָיוּ מְבַיְּשׁוֹת אֶת שָׂרָה וְקוֹרְאוֹת אוֹתָהּ עֲקָרָה. כִּי אֲנִי י״י בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, שֶׁהָיְתָה נֶהֱרֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים (בראשית י״ח:ט״ו). מָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה (בראשית י״ח:ט״ו), שֶׁהָיְתָה אוֹמֶרֶת, אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה. אֲנִי י״י דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי (בראשית י״ח:ט״ו), שֶׁנֶּאֱמַר: וַי״י פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדָה שָׂרָה וְנוֹלַד יִצְחָק לְשִׁבְעָה חֳדָשִׁים בְּלֵיל פֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר: שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה. וְאַרְבַּע עֲקָרוֹת נִפְקְדוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְאֵלּוּ הֵן: שָׂרָה וְרִבְקָה וְרָחֵל וְלֵאָה.
[Siman 13] And the Lord remembered Sarah, as he had said (Gen. 21:1). Scripture states elsewhere in allusion to this verse: God is not a man that He should lie; neither the son of man, that He should repent; when He hath said, will He will not do it? Or when He hath spoken, will He not make it good? (Num. 23:19). R. Samuel the son of Nahman contended: The conclusion of this verse contradicts the beginning. It begins: God is not a man that He should lie, but subsequently it reverses itself by stating: when He hath said, will He not do it? What is meant by God is not a man that He should lie? It indicates that when the Holy One, blessed be He, promises to perform a good deed, He does so. For example: A mortal king may promise his son a gift, but if his son angers him, he will withdraw his promise. However, if the Holy One, blessed be He, promises to do a good deed, He will not retract His promise even though they sin against Him. Scripture states: And He gave them the lands of the nations, and they took the labor of the peoples in possession; that they might keep His statutes and observe His Laws (Ps. 105:44–45), and even though they neglected to keep His commandments and to observe His laws, He gave them the land. Similarly, though the Israelites erected the golden calf, when Moses pleaded for mercy in their behalf, the Holy One, blessed be He, said to him: Depart, go up hence, thou and the people thou hast brought out of the land of Egypt (Exod. 33:1). The Holy One, blessed be He, said: Moses, I am not like a man who promises a gift and then retracts. Hence, it says: God is not a man that He should lie.
What is meant by When He hath said, will He not do it? It means that though He should decide in a moment of anger to inflict misfortune, He might rescind that decision. For example, though He said to Moses: Let Me alone that I may destroy them and blot out their name (Deut. 9:14), He did not do so, for The Lord repented of the evil (Exod. 32:14). Likewise, though He declared: Now, therefore, let Me alone that My wrath may wax hot against them, and that I may consume them (ibid., v. 10), yet he did not do so. Instead, the Holy One, blessed be He, exclaimed: I have pardoned according to thy word (Num. 14:20). Hence, the Holy One, blessed be He, said: I am not a man who threatens to do evil and then haughtily does it.
R. Huna Hakohen (“the priest”) stated in the name of R. Aha: This is proven by what occurred at the time Jeremiah said: Bring your necks under the yoke of the king of Babylon, and serve him and his people, and live (Jer. 27:12). Hananiah the son of Azzur, the false prophet, had prophesied good tidings, as it is said: And they have healed the hurt of the daughters of my people lightly, saying peace when there is no peace (ibid. 8:11), and he had told them also: Behold, the vessels of the house of the Lord shall now shortly be brought again from Babylon (ibid. 27:16). Thereupon Jeremiah exclaimed: I prophesy evil in accordance with the word of the Holy One, blessed be He, while you prophesy good tidings falsely of your own accord. Yet may it be that the Lord fulfill the words which thou hast prophesied, to bring back the vessels of the Lord’s house (ibid. 28:6).
The Holy One, blessed be He, told Jeremiah: Make thee bands and bars and put them upon thy neck (ibid. 27:2), just as, in the future, Nebuchadnezzar will bind them about the necks of My children. And he did so (on himself). However, Hananiah removed them from Jeremiah’s neck and destroyed them, as it is said: Hananiah the prophet took the bar from off the prophet Jeremiah’s neck, and broke it. And Hananiah spoke in the presence of all the people, saying: “Thus saith the Lord: Even so will I break the yoke of Nebuchadnezzar, king of Babylon” (Jer. 28: 10–11). Jeremiah, thereupon, called out to Hananiah: There have been prophets before me and you, but the prophet that prophesieth of peace, when the word of the prophet shall come to pass, then shall the prophet be known, that the Lord hath truly sent him (ibid., v. 9). I have prophesied misfortune, but if my prophecy does not come to pass, I shall not necessarily have lied, for the Holy One, blessed be He, may threaten to do evil and then retract. But you have prophesied good tidings; if your words do not come to pass, then you shall be a false prophet, for when the Holy One, blessed be He, promises to do a good deed He does not retract His promise even though men transgress against Him.
You find also that though the Holy One, blessed be He, told Ezekiel in a moment of anger: As I live, … I will not be inquired of by you (Ezek. 20:3), He later retracted this statement, as it is said: I will yet for this be inquired of by the house of Israel, to do it for them; I will increase them with men like a flock (ibid. 36:37). Hence the words God is not a man that He should lie refer to His promises of good, and the words When He hath said, will He not do it? allude to His threats of misfortune. You know this is so also from what is written concerning the angels’ visit to Sarah: I will certainly return to thee; and, lo, Sarah, thy wife, shall have a son (Gen. 18:10). Zabdi the son of Levi stated: The angel drew a mark upon the wall and told her: When the sun reaches that mark, you will conceive. And when the sun touched the mark, Sarah did conceive, as is said: And the Lord remembered Sarah (ibid. 21:1).
Our sages maintained that she had despaired of ever giving birth to a child and was so astonished by his words, that she said to herself: I am waxed old; shall I have pleasure? (ibid. 18:12)? Thereupon the Holy One, blessed be He, declared: I will make it known to her that she shall beget a child. How did He do this? We read that when the angel came, Abraham told her: Bring quickly three measures of fine meal (ibid., v. 6). R. Judah the son of Shalum commented upon this as follows: While she was kneading the dough, she began to menstruate, and that is why Abraham did not bring the bread, but only curd, milk, and the calf (ibid., v. 8).⁠1 The Holy One, blessed be He, declared: I have already told Abraham: Thus shall be your seed (ibid. 15:5). What is the meaning of Thus shall be? R. Tanhuma said in the name of R. Aha: These words indicate that the world will never lack thirty righteous men, since the letters in the word yihyeh (“shall be”) total thirty arithmetically.⁠2 Hence, Scripture says: And the Lord remembered Sarah.
[Siman 14] And the Lord remembered Sarah, as he had said (Gen. 21:1). May it please our master to teach us: What is considered ona’ah (wrong doing)? Our masters teach us: A man is forbidden to hurt his fellow man by asking “How much do you want for this article?” when he has no intention of purchasing it; nor should he grieve a person who has repented by reminding him of his previous behavior; nor should he taunt a man who is the son of a proselyte by saying: “Remember how your forebears behaved, the flesh of swine is still lodged between their teeth.” The Holy One, blessed be He, declared: Strive to act as I did, as though that were possible. When I fashioned the world I had no wish to bring grief to My creatures, and therefore did not disclose to the inhabitants of the world the tree from which Adam ate the forbidden fruit.
Observe that anyone who causes his neighbor to grieve is the first to be punished. Conversely Sarah was rewarded because she brought grief to herself when she said to Abraham: Behold now, the Lord hath restrained me from bearing; go in, I pray thee, unto my handmaid (Gen. 16:2). The Holy One, blessed be He, told her: Inasmuch as you inflicted distress upon yourself, you may be assured that with the very words you spoke, I will remember you. You said: The Lord hath restrained me; therefore it is written: The Lord hath restrained the wombs of the house of Abimelech (Gen. 20:18). The Holy One, blessed be He, declared: Abraham pleaded with Me in behalf of the wicked Abimelech, until I became merciful toward him; therefore, I shall remember Abraham together with him, as it is said: And God healed Abimelech, and his wife, and his handmaids (ibid., v. 17). What is written next? And the Lord remembered Sarah.
[Siman 15] And the Lord remembered Sarah, as he had said (Gen. 21:1). Scripture states elsewhere in allusion to this verse: And all the trees of the field shall know that I, the Lord, have brought down the high tree, have exalted the low tree, and have dried up the green tree, and have made the dry tree to flourish. I, the Lord, have spoken and I will do it (Ezek. 17:24). I have brought down the high tree alludes to Assyria, as it is said: Behold, the Assyrian was a cedar in Lebanon with fair branches, and with a shadowing thicket. And of a high stature (ibid. 31:3). Have exalted the low tree refers to Israel, as it is said: Therefore, I have made you contemptible and base before all the people (Mal. 2:9). Have dried up the green tree refers to Abimelech’s wife (because she could not bear children), and I have made the dry tree to flourish alludes to Sarah, as is said: And Sarah conceived and bore a son to Abraham (Gen. 21:2). I, the Lord, have spoken and I will do it parallels And the Lord did unto Sarah as He had spoken (ibid., v. 1). R. Levi said: During the month of Tammuz, grass withers and trees blossom. Similarly, the grass withered when the Lord closed all the wombs of the house of Abimelech, and the trees blossomed when the Lord remembered Sarah.
[Siman 16] And the Lord remembered Sarah (Gen. 21:1). Scripture states elsewhere in reference to this verse: That confirmeth the word of His servant, and performeth the counsel of His messengers. That saith of Jerusalem: “She shall be inhabited”; and of the cities of Judah: “They shall be built” (Isa. 44:26). That confirmeth the word of His servant refers to Abraham, for the Holy One, blessed be He, said: I opened his womb (Abimelech) on account of Abraham, My servant, who prayed in his behalf, as it is said: And Abraham prayed unto God (Gen. 20:17). Performeth the counsel of His messengers alludes to the angels who informed Abraham that he would have an offspring, as it is said: I will certainly return unto you when the season cometh around (ibid. 18:10).
That saith of Jerusalem: “She shall be inhabited”; and of the cities of Judah; “They shall be built” relates to the subject we are discussing. Though the nations were confident that Jerusalem would not be rebuilt, it will be rebuilt, as it is said: That saith of Jerusalem: “She shall be inhabited”, and it is written elsewhere: When the Lord hath built Zion (Ps. 102:17). But if you are doubtful as to the ultimate rebuilding of Jerusalem, look unto Abraham, your father, and unto Sarah who bore you (Isa. 51:2), for just as I did in behalf of Sarah and Abraham, so I shall do in behalf of Jerusalem.
[Siman 17] And the Lord remembered Sarah (Gen. 21:1). Scripture says elsewhere in allusion to this verse: Then the nations that are left round about shall know that I, the Lord, have builded the stricken places, and have planted that which was desolate: I, the Lord, have spoken it, and I will do it (Ezek. 36:36).
The nations shall know refers to the women who taunted Sarah by calling her a barren woman. I, the Lord, have builded the stricken places indicates that she was stricken with old age, as it is said: And Abraham and Sarah were old, and well stricken with age (Gen. 18:11). Have planted that which is desolate refers to her remark: After I am waxed old, shall I have pleasure? (ibid., v. 12). And I, the Lord, have spoken it, and I will do it is stated because it is said: And God remembered Sarah as He has said, and the Lord did unto Sarah as He had spoken (ibid. 21:1).
Sarah conceived on Rosh Hashanah, and Isaac was born in the seventh month, on the night of Passover, as is said: I will certainly return unto thee when the season cometh around (Gen. 18:10). Four barren women conceived on Rosh Hashanah: Sarah, Rebecca, Rachel, and Leah.
1. Bread prepared by a menstruating woman may not be eaten, because she is considered to be in a state of impurity.
2. Tradition has increased the number to thirty-six.
[ל] וה׳ פקד את שרה (בראשית כ״א:א׳). ילמדנו רבינו, אם היתה קטטה בין אדם לחבירו כיצד מתכפר לו ביום הכפורים, כך שנו רבותינו, עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, שבינו לבין חבירו אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חבירו, אם הלך לרצות ולא קיבל מה יעשה, אמר ר׳ יוסי בן דורמסקית זה סימן יהא בידך כל זמן שאתה מרחם על חבירך יש לך מרחם, ואם אי אתה מרחם על חברך אין לך מרחם, מה יעשה, אמר ר׳ שמואל בן נחמן יביא עשרה בני אדם ויעמידם שורה אחת, ויאמר לפניהם אחי קטטה היה ביני ובין פלוני זה, והלכתי לרצותו ולא קיבל, מיד הקב״ה רואה שהשפיל עצמו לפניו, והוא מרחם עליו, שנאמר ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי (איוב ל״ג:כ״ז), מה כתיב שם פדה נפשו מעבור בשחת (שם שם:כ״ח), וכתיב ומודה ועוזב ירוחם (משלי כ״ח:י״ג), אמר ר׳ יהודה מודה על מנת לעזוב ירוחם, וכן אתה מוצא כל ימים שהיה איוב מקפיד כנגד חבריו, וחביריו כנגדו, היתה מדת הדין מתוחה כנגדו, שנאמר ועתה שחקו עלי צעירים ממני לימים (איוב ל׳:א׳), אמר לאליפז ולא בנו של עשו אתה, אילו היה אביך עומד מבקש שאשים אותו ליזון עם הכלבים שלי הייתי מואסו, אשר מאסתי את אבותם לשית עם כלבי צאני (איוב שם), וחבריו אמרו את הוא הישיש לעצמך, אף לנו יש ישישים, שנאמר גם שב גם ישיש (לנו) [בנו] (שם ט״ו:י׳), וכיון שנגלה להם הקב״ה, ואמר להם מה אתם עומדים לכו ופייסו את איוב, שנאמר ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים וגו׳ ואיוב עבדי יתפלל עליכם (שם מ״ב:ח׳), מיד הלכו ועשו כן, מה כתיב שם, וה׳ שב את שבות איוב (שם שם:י׳), אימתי בהתפללו בעד רעהו (שם), כך אבימלך ויתפלל אברהם וגו׳ (בראשית כ׳:י״ז), אמר הקב״ה אברהם בקש רחמים על אבימלך, אני פוקד אותו מיד, וה׳ פקד את שרה.
[לא] [וה׳ פקד את שרה]. זש״ה כי תאנה לא תפרח (חבקוק ג׳:י״ז), מי הוא זה, זה אברהם, שנאמר כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם (הושע ט׳:י׳), ואין יבול בגפנים (חבקוק שם), בגפן זו שרה, שנאמר אשתך כגפן פוריה (תהלים קכ״ח:ב׳), כחש מעשה זית (חבקוק שם), כחשים היו הדברים שבשרו מלאכי השרת לשרה שוב אשוב אליך (בראשית י״ח:י׳), מעשה זית, מה הזית הזה מאיר לעולם כך המלאכים מאירים דבריהם, ושדמות לא עשה אוכל (חבקוק שם), אותן השדים אינן מניקין אדם, גזר ממכלה צאן (חבקוק ג׳:י״ז), אין את מעמיד ממנה כנסת ישראל שנקראת צאן, שנאמר ואתנה צאני (יחזקאל ל״ד:י״ז).
ד״א ואתן הגזירה שגזרת עלי ואמרת כה יהיה זרעך (בראשית ט״ו:ה׳), מכלה אתה אותן, ואין בקר ברפתים (חבקוק שם), אין אתה מעמיד מנה שבט אפרים, שכתב בו ואפרים עגל מלומדה (הושע י׳:י״א), אין בקר אמרה אמנו שרה, אע״פ כן ואני בה׳ אעלוזה (חקוק שם:י״ח), אלו אומרים אין שרה יולדת, ואלו אומרים אין אברהם מוליד, אע״פ כן בה׳ בוטחה, אמר לה הקב״ה ועלי את נבטחת, חייך אני פוקד אותך שנאמר וה׳ פקד את שרה].
[לב] וה׳ פקד את שרה (בראשית כ״א:א׳). ילמדנו רבינו, אי זו היא האונאה, כך שנו רבותינו, אסור לאדם שיונה את חברו, ולא יאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אינו צריך ליקח, ואם היה בעל תשובה אל יונה אותו ויאמר לו זכור מעשיך הראשונים, ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, שהרי חזיר נשוך בין שיניהם, אמר הקב״ה דייך להיות שוה לי, כביכול אני כשבראתי את עולמי לא בקשתי להונות לבריה, ולא פרסמתי לבאי עולם מה היה האילן שאכל ממנו אדם הראשון, בא וראה מי שאינה לחברו הוא נענש תחלה, ושרה הונת את עצמה ונטלה שכרה, אמרה לאברהם הנה נא עצרני ה׳ מלדת (בראשית ט״ז:ב׳), אמר לה הקב״ה הונית את עצמך, חייך בלשון שאמרת בו אני פוקדך, אתה אמרת עצרני, מה כתיב למעלה, כי עצור עצר ה׳ בעד כל רחם וגו׳ (שם כ׳:י״ח), אמר הקב״ה אברהם התפלל לפני על אבימלך הרשע ונתמלאתי רחמים עליו, הריני פוקד לאברהם עמו, שנאמר וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו (שם שם:י״ז), מה כתיב אחריו וה׳ פקד את שרה.
[לג] [וה׳ פקד את שרה]. זש״ה וידעו כל עצי השדה כי אני ה׳ וגו׳ (יחזקאל י״ז:כ״ד) מי הן עצי השדה, ר׳ יעקב בר אחא אמר אלו בני אדם, שנאמר כי האדם עץ השדה (דברים כ׳:י״ט), השפלתי עץ גבוה (יחזקאל שם), זה נבוכדנצר, הגבהתי עץ שפל (יחזקאל י״ז:כ״ד), זה חנניה מישאל ועזריה שהושלכו לכבשן האש, הובשתי עץ לח (שם), זה בלשצר, הפרחתי עץ יבש (שם), זה דניאל.
ד״א וידעו כל עצי השדה, מדבר באברהם, השפלתי עץ גבוה זה פרעה, הגבהתי עץ שפל זה אברהם, הובשתי עץ לח זה אבימלך, הפרחתי עץ יבש זה שרה, אני ה׳ דברתי ועשיתי (שם), שנאמר וה׳ פקד את שרה.
[לד] [וה׳ פקד את שרה]. אמר ר׳ אלעזר בן פדת כל מקום שאתה מוצא וה׳ הוא וסנקליטון (פי׳ חיל) שלו, (ד״א וה׳), מלמד שישב הקב״ה במשפט, ואמר למלאכי השרת ראויה היא שרה שתלד בן, והסכימו כולן ואמרו הן, וחתם הקב״ה אחרינן, זהו וה׳ פקד את שרה וגו׳.
[לה] [וה׳ פקד את שרה]. ארבע מפתחות הן, מפתח של כלכלה, ומפתח של מטר, ומפתח של קברות, ומפתח של עקרות, וארבעתן ביד הקב״ה, של כלכלה מנין, שנאמר פותח את ידך (תהלים קמ״ה:ט״ז), ושל מטר מנין, שנאמר יפתח ה׳ לך וגו׳ (דברים כ״ח:י״ב), ושל קברות מנין, שנאמר בפתחי את קברותיכם (יחזקאל ל״ז:י״ג), ושל עקרות מנין, שנאמר ויזכור אלהים את רחל וגו׳ ויפתח את רחמה (בראשית ל׳:כ״ב).
[לו] וה׳ פקד את שרה. מה כתיב למעלה מן הענין, ויתפלל אברהם וגו׳ (בראשית כ׳:י״ז), משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו אוהב והיה מחבבו ביותר, וכל מה שהיה אוהבו שואל ממנו היה עושה, כיון שהיו הכל יודעים שהמלך מחבבו ביותר, וכל מי שהיה מבקש שררה היה בא אצלו והוא מבקש מן המלך ועשה לו חפצו, ולאותו אוהב לא נתן שררה מאומה, אמרו לו בני פלטין שלו אדונינו המלך אוהבך זה מבקש לאחרים, ולנפשו אינו מבקש, מי הוא זה האוהב, זה אברהם, שנאמר זרע אברהם אוהבי (ישעיהו מ״א:ח׳). וכיון שנטל אבימלך את שרה, סתם הקב״ה כל מעיינותיהם, שנאמר כי עצור עצר ה׳ (בראשית כ׳:י״ח), אלא כיון שבקש אבימלך מאברהם נתרפא, כי התפלל עליו, שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים (שם שם:י״ז), אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה רבונו של עולם אברהם מרפא אחרים, והוא צריך רפואה, ריפא לאבימלך ולביתו וילדו, שנאמר וירפא אלהים, ואין אתה מרפא אותו, אמר קב״ה כדאי הוא שאתן לו בנים. ראה מעשה של הקב״ה שאינו כמעשה בשר ודם, אומר אדם ליתן לחבירו מתנה, פעמים נותן, פעמים אינו נותן, אבל הקב״ה אינו כן, כשהוא אומר להיטיב, מיד הוא מטיב, אמר בלעם לא איש אל ויכזב (במדבר כ״ג:י״ט), וחזר ואמר, ההוא אמר ולא יעשה (שם), אמר ר׳ שמשואל בר נחמן הפסוק הזה לא סופו ראשו, ולא ראשו סופו, שהוא אומר לא איש אל ויכזב וגו׳, וחזר ואמר ההוא אמר ולא יעשה, אלא בן אדם, ההוא אמר ולא יעשה, אבל הקב״ה אומר ועושה, גוזר ומקיים, שנאמר וה׳ פקד את שרה.
ד״א וה׳ פקד את שרה וגו׳. באותו הזמן, למועד אשוב אליך כעת חיה וגו׳ (בראשית י״ח:י״ד), זבדי בר לוי אמר שרט לה הקב״ה שריטה על הכותל, אמר לה לכשיבא השמש לכאן תלד, שנאמר ולשרה בן לפיכך ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר.
[30] (Gen. 21:1:) THEN THE LORD VISITED SARAH. Let our master instruct us: If there is a quarrel between someone and his friend, how is there atonement for him on the Day of Atonement?⁠1 Thus have our masters taught (in Yoma 8:9): FOR TRANSGRESSIONS THAT ARE BETWEEN SOMEONE AND THE OMNIPRESENT, THE DAY OF ATONEMENT ATONES. FOR < TRANSGRESSIONS > THAT ARE BETWEEN HIM AND HIS COMPANION, THE DAY OF ATONEMENT DOES NOT ATONE UNTIL HE MAKES PEACE WITH HIS COMPANION. 2 If he went to make peace, and he did not accept, what should he do? R. Jose, the son of a Damascene woman, said:⁠3 This would be a ready sign4 for you. Every time that you show mercy to your companion, there is one showing mercy (i.e., the Omnipresent) to you. But if you do not show mercy to your companion, there is no one showing mercy to you.⁠5 What should he do? R. Samuel ben Nahman said: Let him bring ten people and set them in a single line. Then let him say before them: My brothers, there has been a quarrel between me and such and such a person. So I went to make peace with him, but he did not accept. Immediately the Holy One sees that he has humbled himself before him, and he has mercy on him.⁠6 Thus it is stated (in Job 33:27): LET HIM DRAW UP A LINE (YShWR)⁠7 OF PEOPLE AND SAY: I HAVE SINNED AND PERVERTED THAT WHICH WAS RIGHT (yashar).⁠8 What < else > is written there (in vs. 28)? SO HE REDEEMS HIS SOUL FROM GOING INTO THE PIT. It is also written (in Prov. 28:13): BUT WHOEVER CONFESSES AND FORSAKES < HIS TRANSGRESSIONS > SHALL OBTAIN MERCY. R. Judah said: The one who confesses in order to forsake < transgressions > shall obtain mercy. Now you find it to be so (in Scripture). All the days that Job was angry with his companions and his companions with him, strict justice was extended against him. Thus it is stated (in Job 30:4): BUT NOW THOSE WHO ARE YOUNGER THAN I LAUGH AT ME. He said to Eliphaz: And are you not a son of Esau?⁠9 If your father had persisted in begging me to have him eat with my dogs, I should have refused him. (Thus Job 30:1 continues:) WHOSE FATHERS I REFUSED TO SET WITH THE DOGS OF MY FLOCK. Then his companions said: Are you the only venerable one? We also have venerable ones, as stated (in Job 15:10): (WE ALSO HAVE) [WITH US ALSO ARE] BOTH THE OLD AND THE VENERABLE, < OLDER THAN YOUR FATHER >. Then, when the Holy one appeared to them and said to them: Why are you persisting? Come and make peace with Job. Thus it is stated (in Job 42:8): NOW THEREFORE, TAKE SEVEN BULLS AND SEVEN RAMS, < GO UNTO MY SERVANT JOB, AND SACRIFICE A BURNT OFFERING FOR YOURSELVES. > THEN LET MY SERVANT JOB PRAY FOR YOU. < When the Holy One had so spoken >, they immediately went and did so. What is written there (in vs. 10)? AND THE LORD RESTORED THE FORTUNES OF JOB. When? (Ibid., cont.:) WHEN HE PRAYED FOR HIS FRIENDS. So < it was with > Abimelech (according to Gen. 20:17): THEN ABRAHAM PRAYED < UNTO GOD; AND GOD HEALED ABIMELECH >…. The Holy One said: Abraham has sought mercy for Abimelech; I will visit him. Immediately (there follows in Gen. 21:1): THEN THE LORD VISITED SARAH.
[31] [(Gen. 21:1:) THEN THE LORD VISITED SARAH.] This text is related (to Hab. 3:17): FOR THOUGH THE FIG TREE SHALL NOT BLOSSOM.⁠10 Who is this < fig tree >? This is Abraham, since it is stated (in Hos. 9:10): I SAW YOUR FATHERS AS THE FIRST FRUIT OF A FIG TREE IN ITS FIRST SEASON. (Hab. 3:17, cont.:) AND THERE IS NO YIELD ON THE VINES. ON THE VINE [sic] refers to Sarah, since it is stated (in Ps. 128:3): YOUR WIFE IS LIKE A FRUITFUL VINE. (Hab. 3:17, cont.:) THOUGH THE WORK OF THE OLIVE HAS FAILED. Were the words which the ministering angels brought as good tidings to Sarah deceptive? < They had said > (in Gen. 18:10): I WILL SURELY RETURN UNTO YOU. (Hab. 3:17:) THE WORK OF THE OLIVE. As the olive gives light to the world (through its oil), so the angels enlightened < Sarah > with their words.⁠11 (Hab. 3:17, cont.:) AND THE GRAINFIELDS (ShDMH) PRODUCE NO FOOD. Those breasts (ShDYM)⁠12 suckle no one. (Hab. 3:17, cont.:) HE HAS DECREED13 A FLOCK FROM THE FOLD. Have you not raised up from her (i.e., from Sarah, the fold) the assembly of Israel, which is called a flock, where it is stated (in Ezek. 34:17): AND YOU, MY FLOCK?
Another interpretation (of Hab. 3:17, cont.): < HE HAS DECREED A FLOCK FROM THE FOLD >. This is the decree which you have decreed concerning me when you said (in Gen. 15:5): SO (i.e., like the stars) SHALL YOUR SEED BE. Would you destroy them so that (according to Hab. 3:17, cont.:) THERE SHALL BE NO HERD IN THE STALLS?⁠14 Have you not raised up from her the tribe of Ephraim? About that < tribe > there is written (in Hos. 10:11): EPHRAIM IS A TRAINED HEIFER. NO HERD, says our mother Sarah; nevertheless (according to Hab. 3:17, cont.): YET I WILL REJOICE IN THE LORD. Some say: Sarah was not bearing, and others say: Abraham was not begetting; nevertheless, she trusts in the LORD. The Holy One said to her: Since you have put your trust in me, by your life, I am visiting you. Thus it is written (in Gen. 21:1): THEN THE LORD VISITED SARAH.]⁠15
[32] (Gen. 21:1:) THEN THE LORD VISITED SARAH. Let our master instruct us: What is meant by abuse?⁠16 Thus have our masters taught: It is forbidden for someone to abuse his neighbor. (According to BM 4:10:) LET HIM NOT SAY: HOW MUCH DOES THIS COST? IF HE DOES NOT INTEND TO BUY. IF SOMEONE HAS REPENTED, ONE SHOULD NOT ABUSE HIM AND SAY TO HIM: REMEMBER YOUR FORMER DEEDS. IF SOMEONE IS A DESCENDANT OF PROSELYTES, ONE SHOULD NOT SAY TO HIM: REMEMBER THE CONDUCT OF YOUR ANCESTORS; just look at < the meat of the > pig stuck between their teeth. The Holy One said to them: It is enough for you to be like me. When I, as it were, created my world, I did not desire to abuse creation. So I did not publicize to those coming into the world from what tree the first Adam had eaten.⁠17 Come and see: Whoever abused his companion was punished from the start. But Sarah abused herself; so she received her reward. She said to Abraham (in Gen. 16:2): PLEASE LOOK AT HOW THE LORD HAS RESTRAINED ME FROM BEARING! The Holy One said to her: You have abused yourself. By your life, I am visiting you through the very language that you have spoken. You said: RESTRAINED. What is written elsewhere (in Gen. 20:18)? FOR THE LORD HAD COMPLETELY RESTRAINED EVERY WOMB < IN THE HOUSE OF ABIMELECH, DUE TO THE WORD OF ABRAHAM'S WIFE, SARAH >. The Holy One said: When Abraham prayed to me about the wicked Abimelech, I was filled with compassion for him. Behold, I am visiting Abraham along with him. Where it is stated (in Gen. 20:17): AND GOD HEALED ABIMELECH, HIS WIFE, AND HIS FEMALE SERVANTS SO THAT THEY BORE. What is written after that (in Gen. 21:1)? THEN THE LORD VISITED SARAH.
[33] [(Gen. 21:1:) THEN THE LORD VISITED SARAH.] This text is related (to Ezek. 17:24): THEN ALL THE TREES OF THE FIELD SHALL KNOW THAT I THE LORD….⁠18 Who are these TREES OF THE FIELD? R. Jacob bar Aha said: These are the children of Adam, as stated (in Deut. 20:19): FOR THE TREE OF THE FIELD IS HUMANITY. (Ezek. 17:24, cont.:) HAVE BROUGHT DOWN THE LOFTY TREE. This is Nebuchadnezzar. (Ibid., cont.:) HAVE EXALTED THE LOWLY TREE. This refers to Hananiah, Mishael, and Azariah, who were thrown into the fiery furnace. (Ibid., cont.:) HAVE DRIED UP THE GREEN TREE. This is Belshazzar. (Ibid., cont.:) HAVE MADE THE WITHERED TREE BUD. This is Daniel.
Another interpretation (of Ezek. 17:14): THEN ALL THE TREES OF THE FIELD SHALL KNOW < THAT I THE LORD >. < The verse > speaks about Abraham. (Ibid., cont.:) < THAT I THE LORD > HAVE BROUGHT DOWN THE LOFTY TREE. This is Pharaoh. (Ibid., cont.:) HAVE EXALTED THE LOWLY TREE. This is Abraham. (Ibid., cont.:) HAVE DRIED UP THE GREEN TREE. This is Abimelech. (Ibid., cont.:) HAVE MADE THE WITHERED TREE BUD. This is Sarah. (Ibid., cont.:) I THE LORD HAVE SPOKEN, AND I WILL ACT. Thus it is stated (in Gen. 21:1): THEN THE LORD VISITED SARAH.
[34] [(Gen. 21:1:) AND THE LORD VISITED SARAH.] R. Eleazar ben Pedat said: Every place that you find AND THE LORD, < the words mean > "he and his sygkletos"19 {i.e., his host}.⁠20 {Another interpretation: AND THE LORD < VISITED SARAH >.} < These words > teach that the Holy One sat in judgment and said to his ministering angels: Does Sarah deserve to bear a son? When they all agreed and said: Yes, the Holy One set his seal after theirs. This is the meaning of (Gen. 21:1): AND THE LORD VISITED SARAH….
[35] [(Gen. 21:1:) THEN THE LORD VISITED SARAH.] There are four keys (rt.: PTH): the key to sustenance, the key to rain, the key to graves, and the key to barren women.⁠21 Moreover, the four of them are in the hand of the Holy One. Where is it shown about sustenance? Where it is stated (in Ps. 145:16): YOU OPEN (rt.: PTH) YOUR HAND < AND SATISFY THE DESIRE OF EVERY LIVING BEING >. Where is it shown about rain? Where it is stated (in Deut. 28:12): THE LORD WILL OPEN (rt.: PTH) FOR YOU < HIS BOUNTEOUS TREASURY, THE HEAVENS, TO GIVE RAIN FOR YOUR LAND IN ITS SEASON >. Where is it shown about graves? Where it is stated (in Ezek. 37:13): WHEN I HAVE OPENED (rt.: PTH) YOUR GRAVES < AND BROUGHT YOU UP OUT OF YOUR GRAVES >. Where is it shown about barren women? Where it is stated (in Gen. 30:22): THEN THE LORD VISITED RACHEL… AND HE OPENED (rt.: PTH) HER WOMB.
[36] (Gen. 21:1:) THEN THE LORD VISITED SARAH. What is written above on the matter (in Gen. 20:17)? THEN ABRAHAM PRAYED < UNTO GOD; AND GOD HEALED ABIMELECH >…. A parable: To what is the matter comparable? To a king who had a friend and loved him exceedingly; so he did everything that his friend asked of him. Since everybody knew that the king loved him exceedingly, anyone who sought an office came to him. Then he would make a request of the king, and he would fulfill his desire for him. Yet, to that friend he did not give any office at all. The people of his palace22 said to him: Our Lord King, this friend of yours makes requests for others, but for himself he requests nothing. Who is this friend? This is Abraham, of whom it is stated (in Is. 41:8): THE SEED OF MY FRIEND ABRAHAM. When Abimelech took Sarah, the Holy One closed up all their springs, as stated (in Gen. 20:18): FOR THE LORD HAD COMPLETELY RESTRAINED < EVERY WOMB IN THE HOUSE OF ABIMELECH >. When, however, Abimelech made a request of Abraham, he was healed because he had prayed for him. It is so stated (in Gen. 20:17): THEN ABRAHAM PRAYED UNTO GOD; < AND GOD HEALED ABIMELECH >…. The ministering angels said to the Holy One: Sovereign of the World, Abraham is healing others, but he < himself > needs healing. He healed Abimelech and his house, so that they bore < children >. Thus it is stated (ibid.): AND GOD HEALED < ABIMELECH >. So are you not healing him? The Holy One said: He is worth having me give him children. Look at the work of the Holy One! It is not like the work of flesh and blood. A human promises to give a gift to his companion. Sometimes he gives it; sometimes he does not give it. But the Holy One is not like that. When he promises to do something good, he immediately does something good. Balaam said (in Numb. 23:19): GOD IS NOT A HUMAN THAT HE SHOULD LIE. And again he said (ibid.): WHEN HE HAS PROMISED, HE WILL NOT ACT.⁠23 R. Samuel bar Nahman said: In this verse the end does not correspond to the beginning, nor the beginning to the end. Thus he says < at the beginning of the verse >: GOD IS NOT A HUMAN THAT HE SHOULD LIE…. Yet again he says < at the end of the verse >: WHEN HE HAS PROMISED, HE WILL NOT ACT; < AND WHEN HE HAS SPOKEN, HE WILL NOT FULFILL IT >. It is simply that, in the case of a descendant of Adam, WHEN HE HAS PROMISED, HE WILL NOT ACT. But, when the Holy One promises, he acts; when he decrees, he fulfills.⁠24 Thus it is stated (in Gen. 21:1:) THEN THE LORD VISITED SARAH < AS HE HAD PROMISED >.
Another interpretation (of Gen. 21:1): THEN THE LORD VISITED SARAH < AS HE HAD PROMISED, AND THE LORD DID UNTO SARAH AS HE HAD SPOKEN > at the very time (mentioned in Gen. 18:14): AT THE SET TIME I WILL RETURN UNTO YOU, AT THE TIME THAT LIFE IS DUE, < AND SARAH SHALL HAVE A SON >. Zavday bar Levi said: The Holy One scratched for her a mark on the wall.⁠25 He said to her: When the sun comes to here, you shall bear, as stated (in Gen. 18:14): AND SARAH SHALL HAVE A SON. Ergo (in Gen. 21:1): AND THE LORD DID UNTO SARAH AS HE HAD SPOKEN.
[37] (Gen. 21:2:) SO SARAH CONCEIVED AND BORE A SON TO ABRAHAM IN HIS OLD AGE. There is an analogy here between her conception and her giving birth. Just as her conception was painless, so was her giving birth painless.⁠26 Hezekiah bar Hiyya said: What is the meaning of IN HIS OLD AGE? < He > was grinding < away at sexual intercourse > and emitting nothing. IN HIS OLD AGE < means > that he was exceedingly aged.
(Gen. 21:6:) SARAH SAID: GOD MADE LAUGHTER FOR ME; < EVERYONE WHO HEARS WILL LAUGH FOR ME >. The verse teaches how in the hour that Isaac was born, the sick were healed, the deaf regained their hearing, and the blind began to see.⁠27 It therefore says: GOD MADE LAUGHTER FOR ME. R. Berekhyah the Priest said: What is the meaning of EVERYONE WHO HEARS WILL LAUGH FOR ME? Surely not that everyone heard! But what is the meaning of EVERYONE WHO HEARS? That the Holy One increased the light of the sun and the moon. Thus it is stated (in Gen. 1:16): AND GOD MADE THE TWO LIGHTS THE GREATER ONES. Therefore: EVERYONE WHO HEARS WILL LAUGH FOR ME.⁠28
(Gen. 21:7:) THEN SHE SAID: WHO WOULD HAVE PROCLAIMED (MLL) TO ABRAHAM! < These words imply > that he had within himself the virility of youth!⁠29 Now the word PROCLAIMED (MLL) is nothing but a word < implying > virility, just as you say (in Deut. 23:26 [25]): THEN YOU SHALL NOT PLUCK RIPE EARS (rt.: MLL)⁠30 < WITH YOUR HAND >.
Another interpretation (of Gen. 21:7): WHO WOULD HAVE PROCLAIMED! < WHO WOULD HAVE PROCLAIMED > that my children are going to say to the Holy One at the < Reed > Sea (in Exod. 15:11): WHO IS LIKE YOU….
(Gen. 21:7, cont.:) THAT SARAH WOULD SUCKLE CHILDREN! R. Pinhas bar Hama the Priest said in the name of R. Hilqiyah: Now she did not bear Isaac alone, since it says SARAH WILL SUCKLE CHILDREN. But what is the meaning (of ibid.): WHO WOULD HAVE PROCLAIMED (MLL)! M is forty; L < plus > L equal sixty for a total of one hundred.⁠31 Who would have announced the good news to Abraham that at age one hundred you will beget a son!
Another interpretation (of Gen. 21:7, cont.): THAT SARAH WOULD SUCKLE CHILDREN! R. Pinhas bar Hama the Priest said: When Sarah bore, the women of the gentile nations were skeptical and said: Is it possible for her to give birth? They also said to each other: Now is not Sarah an old woman? But perhaps it was her bondwoman. So what did they do? Taking their children, they went to Sarah and said: Suckle this child. Then she suckled their children, as stated (in Gen. 21:7, cont.): THAT SARAH WOULD SUCKLE CHILDREN!
[38] Our masters have said: All the Egyptian women's children whom Sarah suckled, all of them became proselytes; and do not be surprised at the news. So you find the following in the case of Eliphaz ben Esau (of Gen. 36:10f.; I Chron. 1:35f.): Because he grew up in the bosom of Isaac, he became righteous and was worthy of having the Holy Spirit rest (Sharah) 32 upon him. Thus it is stated (in Prov. 11:30): THE FRUIT OF THE RIGHTEOUS IS A TREE OF LIFE. R. Eleazar {bar Simeon} was the son of R. Simeon ben Johay.⁠33 R. Jose ben Halafta saw him. He said to him: You stem from a root of righteous people, but you are not a Torah scholar. He said to him: Then what should I do? He said to him: Do you want to learn? He said: Yes. He began teaching him one chapter, then a second, then a third. They brought him to the academy. Rabbi (Judah the Prince) saw him. He said to him: Have you brought this one with you? He said to him: He comes from the trunk of R. Simeon ben Johay. R. Jose brought him up to Sepphoris and instructed him. The next year he brought him down with him and entered the academy. When he began to give answers there, our holy master (Rabbi Judah the Prince) applied < Prov. 11:30 > to him: THE FRUIT OF THE RIGHTEOUS IS A TREE OF LIFE.⁠34 Who caused him to become a Torah scholar? Was it not through R. Jose ben Halafta? Similarly in the case of the children who nursed from our mother Sarah, all of them became proselytes. The Holy One said: In this world individuals have become proselytes through the righteous ones, but in the world to come I will draw near the righteous and bring them under the wings of the Divine Presence. Thus it is stated (in Zeph. 3:9): FOR THEN WILL I MAKE THE PEOPLES PURE OF SPEECH, SO THAT THEY ALL MAY INVOKE THE LORD BY NAME AND SERVE HIM WITH ONE ACCORD.
1. PR 38.
2. Cf. Matthew 5:22f.
3. As Buber points in a note, R. Jose’s statement belongs further down in the paragraph, where it is found in PR 38.
4. Gk.: semeion.
5. Mark 11:25; Matthew 6:14-15; 18:23-35; Matthew 6:12//Luke 11:4.
6. yYoma 8:9 (45c); cf. Yoma 87a.
7. The midrash understands YShWR as a verb related to the noun shurah (“line”) and vocalized yeshawwer.
8. This word also is related to YShWR (“line”).
9. The midrash identifies Job’s companion with the Eliphaz mentioned in Gen. 36:4, 10-12, 15-16;I Chron. 1:35-36.
10. Gen. R. 53:3; PR 42:5.
11. Cf. Gen. R. 53:3, according to which THE WORK OF THE OLIVE alludes to the fact that the faces of the angels who gave Sarah the good tidings shone like an olive.
12. ShDYM in an unvocalized text could easily be read as a plural of SDH, a common word meaning “field,” although not quite the word designating GRAINFIELDS in Hab. 3:17.
13. The midrash requires this translation. See the following note.
14. The rhetorical question speaks against interpreting the phrase from Hab. 3:17: HE HAS CUT OFF A FLOCK FROM THE FOLD.
15. This single bracket stands alone in the Buber text.
16. Tanh., Gen. 4:14; PR 42:1 ; cf. BM 58b (bar.)
17. Thus God even avoided abusing a tree.
18. Gen. R. 53:1.
19. The Greek word means “assembly” or “senate.”
20. yBer. 9:7 (14b); Gen. R. 51:2; Exod. R. 12:4; Lev. R. 24:2; Tanh., Exod. 2:16; PR 42:3.
21. Cf. below, Gen. 7:16; Frag. (Jerusalem) Targum, Gen. 30:22; Frag. (Jerusalem) Targum, Deut. 28:11; Ta‘an. 2ab; Sanh. 113a; Gen. R. 72:4; Deut. R. 7:6; PR 42:7; M. Ps. 78:5.
22. Gk.: palation; Lat.: palatium.
23. Unlike other interpretations of this verse, the midrash does not interpret these words as an interrogative.
24. Cf. yTa‘an. 2:1 (65b); Gen. R. 53:4; Tanh., Gen. 4:13; M. Pss. 13:1.
25. Cf. Exod. R. 12:2.
26. For the same tradition applied to Jochebed, cf. Sot. 12a; Exod. R. 1:20.
27. Gen. R. 53:8; PRK 22:1; cf. PR 42:4.
28. See Gen. R. 53:8 and PRK 22:1, according to which, just as in Gen. 1:16 the word MADE speaks of God giving light to the world, so in Gen. 21:6 MADE implies the addition of more light for the world.
29. Gen. R. 53:9; PR 43:4; cf. Gen. R. 48:16.
30. This root may also be seen as related to milah, the “circumcised member.”
31. See Gen. R. 53:9.
32. In an unvocalized text the verb could be read as (Sarah).
33. Cf. BM 85a; also PRK 11:22.
34. I.e., a line of righteous people.
וה׳ פקד את שרה – בשעה שנתבשרה שרה שיהיה לה יצחק, היתה שרה מתפללת לפני המקום ב״ה הואיל ונתת לי זרע מדוע שיהא שעבוד גדול כזה, אמר לה הקב״ה אני אגרע מן המנין כנגד שנים שלך, וכנגד שנים של אברהם שהם ק״ץ, ולפיכך לא ישתעבדו ישראל במצרים כי אם ר״י שנה, וזהו שאמר הכתוב וה׳ פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר.
וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, (יחזקאל י״ז:כ״ד) ״וַיֵּדְעוּ כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה״, אֵלוּ הַבְּרִיּוֹת. כְּדָא דְּאַתְּ אָמַר ״כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה״, (יחזקאל שם) ״כִּי אֲנִי ה׳ הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַ״, וְזֶה אֲבִימֶלֶךְ, כִּי עָצוֹר עָצַר. ״וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ״ זֶה שָׂרָה. ״אֲנִי ה׳ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי״. לֹא כְּאִלֵּין דְּאָמְרִין וְלֹא עָבְדִין, דִּבַּרְתִּי״ (בראשית י״ח:י״ד) ״לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ״ ״וְעָשִׂיתִי״ וַיַּעַשׂ ה׳ לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.
״הַאֶנֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק״, וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְבָשָׂר וָדָם לִהְיוֹת צַדִּיק יוֹתֵר מִבּוֹרְאוֹ, (שם) הֲלֹא ״אִם מֵעוֹשֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר״, וְכִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת טָהוֹר יוֹתֵר מִבּוֹרְאוֹ. מַה אֱלִישָׁע אָמַר לַשּׁוּנַמִּית: ״לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן״ (מלכים ב ד׳:ט״ז) מַה כְּתִיב שָׁם ״וַתַּהַר וַתֵּלֵד בֶּן לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֵּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע״, דְּבָרָיו שֶׁל בָּשָׂר וָדָם מִתְקַיְּמִין דְּבָרָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה.
״כִּי תְאֵנָה לֹא תִפְרָח״ (חבקוק ג׳:י״ז), זֶה אַבְרָהָם כְּדָא דְּאַתְּ אָמַר: ״כְּבִכּוּרָה בִּתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ״ וְגוֹ׳. (חבקוק ג׳:י״ז) ״וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים״, זֶה שָׂרָה כְּדָא דְּאַתְּ אָמַר: ״אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה״. (חבקוק ג׳:י״ז) ״כִּחֵשׁ מַעֲשֶׂה זַיִת״, וְכִי אוֹתָם הַמַּלְאָכִים שֶׁבִּשְּׂרוּ אֶת שָׂרָה כָּחָשִׁים הָיוּ ״מַעֲשֶׂה זַיִת״, הֵאִירוּ פָּנֶיה כַּזַּיִת, ״וּשְׁדֵמוֹת לֹא עָשָׂה אֹכֶל״, אוֹתָן הַשָּׁדַיִם לֹא עָשׂוּ אֹכֶל, ״גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן״ כְּדָא דְּאַתְּ אָמַר: (יחזקאל ל״ד:ל״א) ״וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם״. (חבקוק ג׳:י״ז) ״וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים״ כְּדָא דְּאַתְּ אָמַר: ״וְאֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻמָּדָה״, חָזְרָה וְאָמְרָה שָׂרָה מַה אָנָא מוֹבְדָא סִבְרִי מִן בֶּרְיִי, חַס וְשָׁלוֹם לֵית אָנָא מוֹבְדָא סִבְרִי מִן בֶּרְיִי אֶלָּא (חבקוק ג׳:י״ח) ״וַאֲנִי בַּה׳⁠ ⁠⁠״ וְגוֹ׳. אָמַר לָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתְּ לֹא אוֹבַדְתְּ סִבְרִיךְ, אַף אָנָא לֹא מוֹבִיד סִבְרִיךְ אֶלָּא וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה.
״יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ״, יָבֵשׁ חֲצִירוֹ שֶׁל אֲבִימֶלֶךְ נָבֵל צִיצוֹ שֶׁל אֲבִימֶלֶךְ, ״כִּי עָצֹר עָצַר ה׳⁠ ⁠⁠״. (ישעיהו מ׳:ח׳) ״וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם״, ״וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה״.
״לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב״ וְגוֹ׳ (במדבר כ״ג:י״ט). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל, פָּסוּק זֶה לֹא רֹאשׁוֹ סוֹפוֹ וְלֹא סוֹפוֹ רֹאשׁוֹ ״לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב״ וְגוֹ, ״הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה״ וְגוֹ׳, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר לְהָבִיא טוֹבָה לָעוֹלָם ״לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב״, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא גּוֹזֵר לְהָבִיא רָעָה לָעוֹלָם ״הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה״. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם, ״כִּי בְּיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע״ ״לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב״, וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ, (בראשית כ״ב:ב׳) ״קַח נָא אֶת בִּנְךָ״ וְגוֹ׳, ״הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה״. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, (שמות ג׳:ט״ז) ״פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרַיִם״, ״לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב״, וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, (דברים ט׳:י״ד) ״הֶרֶף מִמֶּנִי וְאַשְׁמִידֵם״, ״הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה״. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, ״וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי״, ״לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב״, וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ, (בראשית ט״ו:י״ג) ״וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם״ ״הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה״ כְּשֶׁאָמַר: ״לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ״, ״לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב״, אֶלָּא וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה.
מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת (תהלים קי״ג:ט׳), זוֹ שָׂרָה (בראשית י״א:ל׳) ״וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה״. ״אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה״, ״הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה״.
וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר – מַה שֶׁאָמַר לָה בַּאֲמִירָה וַיַּעַשׂ ה׳ לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, מַה שֶאָמַר לָהּ בְּדִבּוּר וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר, עַל יְדֵי מַלְאָךְ וַיַּעַשׂ ה׳ לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, מַה שֶׁאָמַר לָה הוּא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה לִיתֵּן לָה בֵן. וַיַּעַשׂ ה׳ לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר לְבָרְכָהּ בְּחָלָב. אָמַר לֵיה רַבִּי נֶחֶמְיָה, וְכִי כְּבָר נִתְבַּשְּׂרָה בְּחָלָב אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִימֵי נַעֲרוּתָהּ רַבִּי אֲבָהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא, נוֹתֵן אֲנִי יִרְאָתָה עַל כָּל אוּמוֹת הָעוֹלָם, דְּלֹא יְהוּ מוֹנִין לָה וְצוֹוְחִין לָה עֲקָרָה. רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ, עִקָּר מִטְּרִין לֹא הָיָה לָה וְגָלַף לָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִקָּר מִטְּרִין.
אָמַר רַבִּי אַחָא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּעַל פִּקְדוֹנוֹת עֲמָלֵק הִפְקִיד אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲבִילוֹת שֶׁל קוֹצִים וְהֶחְזִיר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲבִילוֹת שֶׁל קוֹצִים, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמואל א ט״ו:ב׳) ״פָּקַדְתִּי אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל״. שָׂרָה הִפְקִידָה אֶצְלוֹ מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וְהֶחְזִיר לָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּתִיב (במדבר ה׳:כ״ח) ״וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהוֹרָה הִיא וְנִקְתָה וְנִזְרְעָה זָרַע״, וְזֹאת שֶׁנִּכְנְסָה לְבֵית פַּרְעֹה וּלְבֵית אֲבִימֶלֶךְ וְיָצְתָה טְהוֹרָה, אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּפָּקֵד.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן, אַף עַל גַּב דְּאָמַר רַב הוּנָא מַלְאָךְ הוּא שֶׁמְּמוּנֶה עַל הַתַּאֲוָה אֲבָל שָׂרָה לֹא נִצְרְכָה לַדְּבָרִים הֲלָלוּ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא בִּכְבוֹדוֹ פְּקָדָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר, וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה.
וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה – הוּא וְסִנְקְלֵיטוֹן שֶׁלּוֹ.
מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (בראשית כ׳:י״ז) וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב, וְהָיָה מְחַבְּבוֹ יוֹתֵר מִדַּאי וְכָל מַה שֶׁהָיָה אוֹהֲבוֹ שׁוֹאֵל מִמֶּנוֹ הָיָה עוֹשֶׂה וְכֵיוָן שֶׁיָּדְעוּ כֵּן, כָּל מִי שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ שְׂרָרָה הָיָה בָּא אֶצְלוֹ, וְהוּא מְבַקֵּשׁ מִן הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ עוֹשֶׂה לוֹ חֶפְצוֹ, וּלְאוֹתוֹ אוֹהֵב לֹא נָתַן שְׂרָרָה. אָמְרוּ לוֹ בְּנֵי פַּלְטִין שֶׁלּוֹ, אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ אוֹהַבְךָ זֶה מְבַקֵּשׁ לַאֲחֵרִים שְׂרָרָה וּלְנַפְשׁוֹ אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אָמַר הַמֶּלֶךְ בְּדִין הוּא שֶׁאֶתֵּן לוֹ.

רמז צב

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדָה שָׂרָה, רָחֵל, חַנָּה. מִנָלָן, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אַתְיָא זְכִירָה זְכִירָה אַתְיָא פְּקִידָה פְּקִידָה, כְּתִיב בְּרָחֵל, ״וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל״, וּכְתִיב בָּה בְּחַנָּה, (שמואל א א׳:י״ט) ״וַיִּזְכְּרֶהָ ה׳⁠ ⁠⁠״, וְאַתְיָא זְכִירָה זְכִירָה מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דִּכְתִיב, ״זִכְרוֹן תְּרוּעָה״ וְאַתְיָא פְּקִידָה פְּקִידָה, כְּתִיב בָּה בְּחַנָּה, (שמואל א ב׳:כ״א) ״כִּי פָּקַד ה׳ אֶת חַנָּה״, וּכְתִיב בָּה בְּשָׂרָה, וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה.
כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי בַּאֲגָדָה עֲשֵׂה אָזְנְךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת. בִּשְׁלוֹשִׁים וּשְׁנַיִם מִדּוֹת הָאֲגָדָה נִדְרֶשֶׁת, אֶחָד מֵרִבּוּי, כֵּיצַד הָרִבּוּי, שָׁלֹשׁ לְשׁוֹנוֹת, ״אֶת״, ״אַף״, ״גַּם״. ״אֶת״ לְרַבּוֹת כֵּיצַד, וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה אִלּוּ נֶאֱמַר פָּקַד שָׂרָה הָיִיתִי אוֹמֵר שָׂרָה לְבַדָּהּ נִפְקְדָה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר אֶת, מְלַמֵּד שֶׁכָּל הָעֲקָרוֹת נִפְקְדוּ כָּמוֹהָ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (בראשית כ״א:ו׳) ״צְחֹק עָשָׂה״ וְגוֹ׳ כַּיּוֹצֵא בּוֹ ״אֶת פְּנֵי מֵבִין חָכְמָה״ אִלּוּ אוֹמֵר פְּנֵי מֵבִין הָיִיתִי אוֹמֵר לִשְׁעָתוֹ בִּלְבַד כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֶת״, רִיבָּה הַכֹּל לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (משלי ל״א:כ״ה) ״עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן״.
גַּם לְרַבּוֹת כֵּיצַד, (שמות י״ב:ל״ב) ״גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ״, אִלּוּ נֶאֱמַר ״צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם״ הָיִיתִי אוֹמֵר לֹא נָתַן לָהֶם אֶלָּא צֹאנָם וּבְקָרָם כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר גַּם, רִיבָּה, מְלַמֵּד שֶׁנָּתַן לָהֶם דּוֹרוֹן מִשֶּׁלּוֹ, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות י׳:כ״ה) ״גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים״ וְגוֹ׳. כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר: ״וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם״, אִלּוּ נֶאֱמַר ״שְׁנֵיהֶם״, הָיִיתִי אוֹמֵר הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְחַיְּבָה מִיתָה מַמְתִּינִין לָה עַד שֶׁתֵּלֵד, תַּלְמוּד לוֹמַר ״גַּם״ לְרַבּוֹת אֶת הַוְּלָד לְמִיתָה.
אַף לְרַבּוֹת כֵּיצַד, (מלכים ב ב׳:י״ד) ״וַיִּקַּח אֶת אֲדֶרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו [וְגוֹ׳] אַף הוּא וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם״ מְלַמֵּד שֶׁנַּעֲשׂוּ נִסִּים לֶאֱלִישָׁע בִּקְרִיעַת הַיַּרְדֵּן יוֹתֵר מֵאֵלִיָּהוּ, שֶׁבְּפַעַם רִאשׁוֹנָה הָיְתָה זְכוּת שְׁנֵי צַדִּיקִים עוֹמֶדֶת, וּבִשְׁנִיָּה לֹא הָיָה אֶלָּא זְכוּת צַדִּיק אֶחָד וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי״, אַתָּה מוֹצֵא שְׁמוֹנָה מוֹפְתִים בְּיַד אֵלִיָּהוּ וְשִׁשָּׁה עָשָׂר מוֹפְתִים בֶּאֱלִישָׁע, כַּיּוֹצֵא בּוֹ (איוב ל״ז:י״א) ״אַף בְּרִי יַטְרִיחַ עָב״ מְלַמֵּד שֶׁעֲנָנֵי מָטָר קָשִׁין וְהַבּוֹרֵא מַטְרִיחַ עֲלֵיהֶם לְהַסְפִּיק יָכוֹל שֶׁאֵין הַמָּטָר יוֹרֵד כָּל צָרְכּוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אַף״ רִיבָּה.
ת֗ם ד֗כר אללה סארה כמא קאל וצנע לה כמא ועד.
אחר כך זכר ה׳ את שרה כאשר אמר ועשה לה כאשר הבטיח.
[ואחר כך אמר: וי״י {כאן מופיע תרגום פרק כ״א}.]
הזכירה הראשונה הנאמרת בלשון פקידה, עניינה רחמים וברכה מאת אלהים כאשר אמר, הוא מה שאמר לאברהם: אבל שרה אשתך, כאשר דבר, מה שאמר המלאך: למועד אשוב אליך וגו׳.
וקו׳ כאשר אמר יעני מא ק׳ לאב׳ אבל שרי אשתך ואעאדתה כאשר יעני מא ק׳ אלמלאך למועד אשוב אליך כעת.
וי״י פקד – סמך פרשה זו לכאן, ללמד: שכל המבקש רחמים על חברו, והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה, שנאמר: ויתפלל וגו׳ (בראשית כ׳:י״ז).
וי״י פקד – שפקד כבר קודם שרפא את אבימלך.
פקדא – בהריון.
כאשר דברב – בלידה. ומה היא אמירה, והיכן הוא דיבור? אמירה – ויאמר אלהים אבל שרה אשתך (בראשית י״ז:י״ט), דבור – היה דבר י״י אל אברםג (בראשית ט״ו:א׳) בברית בין הבתרים, שם נאמר: לא יירשך זה וגומ׳ (בראשית ט״ו:ד׳), והביא היורש מן שרה.
ויעשד לשרה כאשר דבר – לאברהם.⁠ה
א. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5 ד״ה מורחב: ״וי״י פקד את שרה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165 (שם חסר ״י״י״), מינכן 5 ד״ה מורחב: ״ויעש י״י לשרה כאשר דבר״.
ג. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5, ליידן 1, פירנצה III.3, פריס 155. בכ״י לייפציג 1, ויימר 651: ״אברהם״.
ד. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155. בדפוס רומא, שונצינו נוסף: ״ה׳⁠ ⁠⁠״.
ה. בכ״י ויימר 651 מובא כאן תוספת: ותהר ותלד – מה הריון בלא צער אף לידה בלא צער. לימד על צדקניות שאינן בפיתק׳ של חוה.
וי"י פקד את שרה וגו'‏ AND HASHEM VISITED SARAH – It (Scripture) places this section after the preceding one to teach you that whoever prays for mercy on behalf of another when he himself also is in need of that very thing for which he prays on the other's behalf, will himself first receive a favorable response from God, for it is said (at end of last chapter), "And Avraham prayed for Abimelech and his wife and they brought forth".
And immediately afterwards it states here, "And Hashem remembered Sarah" – i.e. he had already remembered her before he healed Abimelech (Bava Kamma 92a).
פקד את שרה כאשר אמר HE REMEMBERED SARAH AS HE SAID – He remembered her by granting her pregnancy.
כאשר דבר [HE DID TO SARAH] AS HE HAD SPOKEN – by granting her the birth of a son (Pesikta). Where are the expressions "saying" and "speaking" used respectively in regard to these? "Saying" is mentioned in the verse "And God said (ויאמר): 'nay, but Sarah, your wife' etc.⁠"(Bereshit 17:19); – "Speaking" is mentioned in "And the word (דבר 'speaking') of Hashem came to Avraham" (Bereshit 15:1), and this was when He made the Covenant between the Pieces where it was stated, "This man (Eliezer) shall not be your heir, [but one who shall be born from you shall be your heir],⁠" and He brought forth this heir from Sarah.
ויעש י"י לשרה כאשר דבר AND HASHEM DID UNTO SARAH AS HE HAD SPOKEN – means, spoken to Avraham.
וה׳ פקד את שרה1לפי שיצאה אמנו שרה מביתו של פרעה ומאבימלך טהורה פקדה הקב״ה. דכתיב ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע (במדבר ה׳:כ״ח). לכך הוסמכה פרשה זו לזו.
וה׳ פקד את שרה2אע״פ שמלאך ממונה על הריון. כאן וה׳ פקד את שרה כאשר אמר. ההוא אמר ולא יעשה (שם כ״ג:י״ט).
ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר – ודבר לא יקימנה (שם).
3ד״א: כאשר אמר – ע״י המלאך ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה.
כאשר דבר – ע״י שכינה. וידבר אתו אלהים (בראשית י״ז:ג׳).
4ר׳ יהודה אומר כאשר אמר ליתן לה בן. ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר. לברכה בחלב.
1. לפי שיצאה. ב״ר פנ״ג וילקוט רמז צ״א בשם ר׳ יצחק.
2. אע״פ שמלאך ממונה. ב״ר שם וילקוט שם. ושם הגי׳ ממונה על התאוה. ועיין נדה ט״ז ע״ב.
3. ד״א. ב״ר וילקוט שם. ועי׳ מכילתא בא פי״ב.
4. ר׳ יהודה. ב״ר וילקוט שם.
וה׳ פקד את שרה – א״ר יהודה בר סימון אע״ג דאמר רב הונא מלאך הוא הממונה על התאוה ועל ההריון, אבל שרה לא נפקדה ע״י המלאך כי אם על ידי הקב״ה בעצמו, שנא׳ וה׳ פקד את שרה. ופקידה זאת היתה בר״ה ולמחר פירסה שרה נדה, שנאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה (בראשית יח יב), ושהתה בנדתה ב׳ ימים ומינה ה׳ ימים על הב׳ הרי ז׳, כי כן הי׳ דרך הראשונים, ובליל שמיני טבלה שהיא תשיעי לראש השנה נותרו כ״ב ימים לתשרי, וכ״ט למרחשון, ול׳ לכסליו, וכ״ט לטבת, ול׳ לשבט, כ״ט לאדר, וכ״ט לאדר שני, כי אותה שנה מעוברת היתה, ובי״ד בניסן ילדה בחצי היום, זמן שחיטת הפסח, והן שבעה חדשים מנין הרב״ה ארבה עצבונך, רי״ב יום הם שבעה חדשים, חוץ מיום שנולד בו, וחוץ מיום שנתעברה בו, ומניין שבזמן שחיטת הפסח נולד יצחק, א״ר הונא בשם חזקיה, כתיב הכא למועד אשר דבר אתו, וכתיב התם מועד צאתך (מארץ מצרים) [ממצרים], לג״ש:
וי״י פקד את שרה – גבי שרה כתיב פקידה וגבי רחל כתיב זכירה וגבי חנה פעמים זכירה ופעמים פקידה. גבי שרה זקינה הייתה והייתה צריכה לחזור לה דם נידה אז פקידה כמו לשון מפקידה לפקידה גבי נידה (בבלי נדה ב׳.), אבל רחל שהייתה בחורה ולא הייתה צריכה לחזור לה דם נידות לכך כתיב זכירה, וחנה בתחילה בשמואלא שעדיין הייתה בחורה כתיב ויזכריה אלהים ולאחר מכאן כשהזקינה אז כת׳ פקד. (כ״י המבורג 52 בשם ופי׳ רבי׳ יוסף קרא)⁠1
1. נוסח דומה מובא בפענח רזא (כ״י אוקספורד) ובמושב זקנים בשם ר״י קרא ובפירוש הטור הארוך בשם ר׳ יוסף קמחי (אך בכ״י פריס 236 מופיע רק ״ר׳ יוסף״ בלי קמחי).
א. במושב זקנים: ״לכתחילה כשהולידה שמואל״.
וי״י פקד את שרה כאשר אמר – שהרתה וילדה למועד ההוא. ולפי שהיה פלא שנה הענין ושלש. ומנהג הכתוב בכפול הענין ישנה המלות, וכן אמר תחלה פקד ואחר כך ויעש, תחלה כאשר אמר ואחר כן כאשר דבר.
וה' פקד את שרה, she conceived and gave birth in accordance with the times predicted. Seeing the matter was something so unusual, miraculous, the Torah repeats this fact repeatedly. Normally, when the Torah repeats certain information it does so by using different words, changing the syntax; Here too, the verse commences with the verb פקד, but then uses the word ויעש to tell us the same thing. At the very end of the verse it changes the syntax a third time, writing כאשר דבר, “as He had said.”
וי״י פקד את שרה – כל מקום שנאמר וי״י, הוא ובית דינו ישב עליה בדין. כתיב אם לא נטמאה וגו׳ וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע (במדבר ה׳:כ״ח) וגם יולדת זכר, ושרה נסתרה ולא נטמאה. ואין להקשות מן וי״י שמים עשה (תהלים צ״ו:ה׳), שהרי כן פירושו הוא הבעל רחמים עם מדת דינו שמים עשה. כמו שפר״ש גבי ביום עשות י״י אלהים ארץ ושמים (בראשית ב׳:ד׳).
את שרה – לרבות כל העקרות.
כאשר אמר – שוב אשוב אליך (בראשית י״ח:י׳), כאשר דבר – ביום ההוא כרת י״י ברית את אברהם וגו׳ (בראשית ט״ו:י״ח).
וה' פקד את שרה, "and after Hashem had taken due note of Sarah, etc;⁠" whenever in the Torah the name of Hashem is introduced with the prefix ו, meaning "and,⁠" it is a hint that God did not act singlehandedly but in consonance with His heavenly Tribunal. (Compare B'reshit Rabbah 51,2) In B'reshit Rabbah 53,6 this function of the Heavenly Tribunal is dealt with at greater length, especially in connection with Numbers 5,28 where the subject is the woman whose husband accused her of violating a specific command not to be alone with a certain man. This woman denied that she had committed an indiscretion, and the Torah promises that if she told the truth, and drank from the "bitter" waters, she will be rewarded with bearing a child she had been unable to conceive prior to this scandal. It is foolish to raise the question that since we know that God had known the truth all along, just as He does all the time, why was a miracle needed to demonstrate this truth? Her husband had not known, nor had her peers.
את שרה, the word את here seems superfluous, as we do not hear about other barren women suddenly becoming pregnant at the same time. As a result of Avraham having prayed for the women in Avimelech's palace to be able to give birth, even though his own wife had been unable to do so, he was rewarded in that she now became pregnant. All other barren women at the time were also now able to conceive. (Compare Torah Shleymah, 11, on this verse).
כאשר אמר, "as He had said,⁠" when the angel said that he would return around the same time in the following year and by then Sarah would have a baby. (Genesis 18,10)
כאשר דבר, "as He had spoken.⁠" A reference to a previous prophecy in Genesis 15,18, when God had concluded His first covenant with Avraham.
וה׳ פקד את שרה – בשילהי החובל (בבא קמא צב.) כאשר אמר אברהם על אבימלך והוא נענה תחלק. וקש׳ לר׳ יצחק דקודם מעשה אבימלך הרבה כבר אמ׳ לו הק׳ על ידי שליח אשר תלד לך שרה בשנה האחרת (בראשית יז:כא) (עי׳ תוספות בבא קמא צב. ד״ה כאשר).
וה׳ פקד את שרה – גבי שרה כתי׳ פקידה. וגבי רחל זכירה (בראשית ל:כב). וגבי חנה פעמי׳ פקידה (שמואל א ב:כא) פעמי׳ זכירה (שמואל א א:יט). ופי׳ רבי׳ יוסף קרא גבי שרה שהיתה זקינה והיתה צריכה לחזור לה דם נידות לשון פקידה כדאמרי׳ מפקידה לפקידה בריש נידה (א:א, עדיות א:א). אבל רחל שהיתה בחורה ולא היתה צריכה לפקידה. לכך כת׳ זכירה. וחנה לכתחלה בשמואל שעדיין היתה בחורה ויזכריה ה׳ (שמואל א א:יט). ולאחר מכאן כשהזקינה כת׳ פקד בה׳ בנים כו׳ (ע״פ שמואל א ב:כא).
וה׳ פקד את שרה וגו׳ – בשלהי החובל דרשו מזה שהמבקש רחמים על חבירו והוא צריך וכו׳, שהרי מיד אחר ויתפלל אברהם וגו׳ כתיב וה׳ פקד וגו׳ כאשר אמר, מהו כאשר אמר, כאשר אמר אברהם אל אבימלך, ואמר פקד בלשון עבר, כלומר כבר תחלה פקד את שרה, מדלא כתיב ויפקוד, וקשה לר״י מנ״ל הלא כבר זמן רב מפסח שלפניו הובטח מאתו ית׳ על ההריון.
וה׳ פקד – בשרה כתיב פקידה וברחל זכירה ובחנה פעמים פקידה ופעמים זכירה, משום דשרה כבר היתה זקנה ונתחדש בה וסת דרך נס יתכן בה לשון פקידה הנופל על דם נדות כאמרם ז״ל מפקידה לפקידה, וזהו וה׳ פקד דמה בפעל נסיי הי׳ הפקידה, וברחל שהיתה בחירה אמר לשון זכירה בעלמא, ואלו בחנה שמתחלה במעשה שלה היתה בחירה כתיב שם לשון זכירה, ולבסוף כשילדה עוד הזקינה אמר לשון פקידה.
וי״י פקד את שרה כאשר אמר – בהריון, כאשר דבר – בלידה. לשון רבינו שלמה.
ואין פקידה אלא לשון זכירה והשגחה על הנפקד, כגון: פקוד יפקוד אלהים (בראשית נ׳:כ״ה), פקד פקדתי אתכם (שמות ג׳:ט״ז), ויפקוד שמשון את אשתו בגדי עזים (שופטים ט״ו:א׳). אף כאן, וי״י פקד את שרהא – זכר את שרה, ועשה לה כאשר דבר. וכן הלשון בכל העקרות היולדות, ברחל: ויזכור אלהים את רחל (בראשית ל׳:כ״ב), ובחנה:⁠ב ויזכרה אלהיםג (שמואל א א׳:י״ט), וכך אמרו: פקדונות הרי הן כזכרונות (בבלי ר״ה ל״ב:).
א. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, רומא 44, דפוס רומי חסר: ״פקד את שרה״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בחנה״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פריס 222, פרמא 2978, דפוס ליסבון, וכן בפירוש ר״י קרא. בפסוק: ״י״י״.
AND THE ETERNAL 'PAKAD' (VISITED) SARAH AS HE HAD SAID. That is, by granting her pregnancy. And the Eternal did unto Sarah as He had spoken by granting her the birth of a son. Thus the words of Rashi.
But the word pekidah is only an expression of remembrance and attention to the one who is remembered, such as: G-d will surely remember ('pakod yiphkod') you;1 I have surely remembered you;2 And Samson remembered his wife by [bringing her] a kid.⁠3 Here, too, the sense of the verse is that the Eternal remembered Sarah, and He did to her as He had spoken. This expression is also found in connection with all barren women who later give birth. Thus, in the case of Rachel: And G-d remembered Rachel;4 and in the case of Hannah: And G-d remembered her.⁠5 Similarly, the Rabbis said,⁠6 "Biblical verses which mention pikdonoth are equivalent to verses which mention Divine remembrances.⁠"7
1. Further, 50:25.
2. Exodus 3:16.
3. Judges 15:1.
4. Further, 30:22.
5. I Samuel 1:19.
6. Rosh Hashanah 32b.
7. In the Additional Service of the New Year day, ten Biblical verses which speak of Divine remembrance are recited. A verse mentioning pikadon is treated as one mentioning remembrance. Thus, Ramban proves that the word pakad in the verse here can mean "remembered,⁠" and not as Rashi explained it as meaning "granting pregnancy.⁠"
וה׳ פקד את שרה כאשר אמר – בהריון. ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר בלידה. וז״ש מיד ותהר ותלד, ונסמכה פרשה זו לפרשת כי עצור עצר ה׳ להודיע כי השי״ת הוא העוצר והוא הפוקד ואין זולתו.
ובמדרש וה׳ פקד את שרה זה שאמר הכתוב (יחזקאל ה׳) וידעו כל עצי השדה כי אני ה׳ השפלתי עץ גבוה הגבהתי עץ שפל הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש אני ה׳ דברתי ועשיתי, השפלתי עץ גבוה זה סנחריב שנאמר הנה אשור ארז בלבנון יפה קומה. הגבהתי עץ שפל אלו ישראל שמשפילין עצמן שנאמר (מלאכי ב׳:ט׳) וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים. הובשתי עץ לח אבימלך שנא׳ כי עצור עצר ה׳, הפרחתי עץ יבש זו שרה. אני ה׳ דברתי ועשיתי. וה׳ פקד את שרה מהו פקד אמר רבי יצחק כתיב (במדבר ה׳:כ״ח) ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא וגו׳ וזו נכנסה לביתו של פרעה ויצאה טהורה לביתו של אבימלך ויצאה טהורה, אינו בדין שתפקד, הוי אומר וה׳ פקד את שרה, ע״כ בב״ר.
וה' פקד את שרה כאשר אמר, "and God had remembered Sarah just as He had said.⁠" This means she became pregnant.
ויעש ה' לשרה כאשר דבר, "and God did for Sarah as He had spoken.⁠" This is a reference to her giving birth. This is why the Torah immediately follows by recording: "she became pregnant and gave birth.⁠" The reason the Torah wrote this paragraph immediately after having informed us of the closing of the birth-canals in Avimelech's household, etc., is to remind us that both the "so-called" natural process of becoming pregnant and giving birth and the inability to do so are in God's hands. He alone is in charge of who becomes pregnant and who does not.
The Midrash (Tanchuma Vayera 15) uses this verse to remind us of Ezekiel 17,24: "Then shall all the trees of the field know that it is I the Lord who have abased the lofty tree and exalted the lowly tree, who have dried up the green tree and made the withered tree bud. I the Lord have spoken, and I will act.⁠" According to this Midrash the prophet referred to Sancheriv when he spoke about God "abasing the lofty tree,⁠" seeing that in Ezekiel 31,3 Ashur (Sancheriv's country) is described as "a cedar in Lebanon with beautiful branches of lofty stature.⁠" On the other hand, the words: "I have exalted the lowly tree,⁠" are a reference to the Jewish people who debased themselves as we know from Maleachi 2,9: "I too have made you despicable and vile in the eyes of all the people...said the Lord of Hosts.⁠" The words: "I have dried out the green tree,⁠" are a reference to Avimelech of whom the Torah said that God had closed up all his orifices, whereas the words "and I have made the withered tree bud,⁠" refer to Sarah. The words: "I the Lord have spoken and I have acted,⁠" refer to our verse in which God is reported as having remembered Sarah.
As to the choice of the word והשם, "and the Lord,⁠" Rabbi Yitzchak said: we find that the Torah writes in connection with the Sotah, the wife suspected of infidelity who had secreted herself with another man (Numbers 5,28), "but if the woman had not defiled herself and remained pure, etc.⁠" Such a description fits Sarah who had been alone with Pharaoh in Egypt and Avimelech in the land of the Philistines and had retained her purity on both occasions. Such a woman had certainly established a claim that God should remember her. This is why the paragraph starts with the prefix ו, i.e. "and" in front of the word השם, "The Lord.⁠"
וה׳ פקד את שרה – פרש״י בהריון. ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר בלידה. וק׳ שהיה לו לפרש ההפך דגבי לידה נאמרה האמירה וגבי הריון נאמר דבור ושמא דחק לפרש בסדר המקרא ההריון קודם הלידה.
וה׳ פקד את שרה וגו׳ – פירש״י כאשר אמר בהריון ודבר בלידה. וכתב הרמב״ן אין פקידה אלא לשון זכירה והשגחה על הנפקד כמו פקד יפקד אלהים אתכם אלא פי׳ פקד זכר את שרה ועשה לה כאשר דבר וכן דרך הלשון בכל העקרות היולדות ברחל ויזכור אלהים את רחל ובחנה ויזכרה אלהים. ופי׳ ר׳ יוסף היינו טעמא דגבי שרה כתיב פקידה וברחל זכירה ובחנה פעמים פקידה ופעמים זכירה לפי ששרה היתה זקנה והיתה צריכה שתחזיר לה דם נדות אמר לשון פקידה כמו מפקידה לפקידה אבל רחל היתה בחורה ולא היתה צריכה פקידה אמר זכירה ובחנה מתחלה על שמואל שהיתה עדיין בחורה אמר זכירה ולבסוף כשהזקינה אמר בה פקידה:
וה' פקד את שרה, "at this time God remembered Sarah benevolently;⁠" The words כאשר אמר, "as He had said,⁠" implies that the word פקד refers to her becoming pregnant, whereas the words כאשר אמר, refer to her giving birth, according to Rashi.
Nachmanides writes that the expression פקידה always refers to remembering something pertaining to the party that is being remembered, such as פקוד יפקוד אלוהים אתכם, "God will surely remember you, etc.⁠" in Genesis 50,23. Therefore, the meaning of ה' פקד את שרה is that "God remembered Sarah and did for her as He had said.⁠" This formula is customary in connection with women who had been barren until God remembered them benevolently, as in the case of Rachel Genesis 30,22 who could give birth after being benevolently remembered by God.
Rabbi Joseph Kimchi points out that the reason that the Torah used the term פקידה when referring to Sarah, and the term זכירה for remembering with Rachel, was that in the case of Sarah who was already way past child bearing age, God had to extend Himself more than in the case of Rachel who was still in her twenties. God had to restore bodily functions to Sarah, functions that had not ceased functioning in the case of Rachel. The Mishnaic term for the days between two menstrual cycles is מפקידה לפקידה. Rachel's menstrual cycles had not yet ceased to occur regularly at the time she became pregnant and bore Joseph as a result. In the case of Channah giving birth to Shemuel, at a time when she was still young, the prophet uses the term זכירה, when she first prayed for children, (Samuel I 1,11) whereas when we hear about her having 5 more children in Samuel I 1,21 the prophet attributes this to a פקידה by God. seeing she had aged greatly in the interval.
וה׳ פקד – כל מקום שנאמר וה׳ הוא ובית דינו שלמדו עליה סנגוריא ואמרו אם לא תתן לה עתה בן א״כ תאחר את הקץ שגזרת וענו אותם ת׳ שנה משיהיה לו זרע והוא בן מאה עתה וצריך שיתחיל מעתה. ד״א שאמרו בנות לוט נתעברו מביאת איסור מאביהן ושרה לא תתעבר מאברהם. ד״א שאמרו נסתרה עם אבימלך וכתיב ואם טהורה היא ונקתה ונזרעה זרע. ומה שלא נפקדה אחר סתירת פרעה לפי שכאן היה משמוש ידים ולא היה חסר כי אם ביאה.
פקד את שרה – בגימטריא אף כל העקרות פקד.
וי״י פקד את שרה – מקשי׳ העולם למה נסמכה פקידת שרה לפרשת אבימלך. וי״ל לפי שמצינו בגמ׳ סוטה (כ״ו א׳) כשהסוטה היה נשקית ונמצאת נקייה ולא נטמאת היתה מתעברת מיד, ולהכי נסמכה להודיע שנקייה היתה והנה האות שנתעברה.
וי״י פקד את שרה – ולגבי רחל כתיב זכירה (בראשית ל׳ כ״ב) ויזכר אלקים. ופי׳ רבי׳ יוס׳ קרא גבי שרה שהיתה זקינה והיתה צריכה לחזר לה דם נדות שייך פקידה כדאמר בריש נדה (ב׳ א׳) מפקידה לפקידה. אבל רחל שהיתה בחורה ולא היתה צריכה לפקידה לכך כתיב זכירה. וחנה לכתחילה כשהולידה שמואל כתיב בה (שמואל א א׳ י״ז) זכירה לפי שעדיין היתה בחורה, ולאחר מכאן כשהזקינה כתיב בה (שמואל א ב׳ כ״ב) פקד.
וה׳ פקד את שרה כאשר אמר – בתת לה הריון.
ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר למועד אשר יעד לה וזה שביארו בכתוב הסמוך ותהר וכו׳ למועד וכו׳.
"God remembered Sarah as He had said,⁠" by making her pregnant. "He did for Sarah as He had said,⁠" He timed the event as promised. Sarah's exclamation means, "Let anyone who wants to mock do so, I am willing to bear it, even if God has made people mock me; the important thing is "He made a laughter, a joy for me.⁠"
12) The words mi millel, who would have foretold, seem an added expression of thanksgiving, such as "how wonderful he who foretold Abraham that Sarah would nurse children,” for I have indeed born a son in his old age. There are numerous examples of the use of the word mi in this sense. Compare Isaiah 49,21 "Who has born me these?⁠" (masculine usage of the verb yalad, gave birth), or Isaiah 63,1 "Who is this that comes from Edom"?
13) The display of excessive joy at the meal celebrating the weaning of Isaac, may have caused Ishmael to become concerned lest he lose part of his heritage, and he may have mocked Sarah and her having given birth in her old age. This may have angered Sarah sufficiently to ask that both Hagar and Ishmael be expelled from the household. Associating Ishmael's behavior with his mother was meant to convey Sarah's opinion that Ishmael had acted as he did only because he was Hagar's son, not because Abraham was his father. Abraham was naturally disturbed for his son's sake, but God intervened by telling him to give Sarah carte blanche in the matter.
14) Shmot Rabbah 1 tells us that Abraham was inferior to Sarah in prophetic insights. This may have been because she realized the fact that her son was Abraham's major issue. She was not beclouded in her judgment by the love for another son, begotten while he had not yet been circumcised. Abraham scrupulously carried out Sarah's instructions re the expulsion, and did not provide Hagar and Ishmael with money or luxuries beyond their immediate needs for survival. The "voice" of the lad that God heard needs to be understood in the same sense as "The voice of your brother's blood calls to Me" (Genesis 4,10), meaning God became aware of the great pain and discomfort suffered by Ishmael. That is why the angel said to Hagar, "Why are you afraid and raise your voice?⁠" The Lord has already heard the suffering of the lad, even though the latter did not raise his voice. "As he is there", i.e. the situation he finds himself in is enough to warrant My intervention. The angel's appearance and instructions confirm the worthiness of Hagar that we have discussed in previous chapters when she had encounters with angels. The whole problem of her seed had been that Ishmael had been conceived while his father had still been uncircumcised.
15) Avimelech and his commander-in-chief had convinced themselves that God was with Abraham through three outstanding events.
1) His victory over Kedorlomer;
2) The safe return of Sarah to him after two royal kidnappings, including his own;
3) The birth of Isaac at an unbelievably old age of the parents, the other having barren up to then. For these reasons they wanted to conclude a peace treaty with Abraham. Abraham was willing and capable of swearing an oath. He said "I can certainly swear,⁠" since my honesty is not in doubt. Avimelech's honesty, however, had been cast in doubt by the actions of his servants who had been hounding Abraham's well diggers. There was reason to suspect that Avimelech had connived with, or at least condoned, the actions of his servants. Abraham wanted to study Avimelech's reaction to his complaints before entering into a treaty with someone who might be untruthful, making Abraham guilty of loving the enemies of God. Avimelech accepted the rebuke and replied in a proper manner, namely that justice would be done in all three areas:
1) The perpetrator of the crime would be removed from his post and be disciplined.
2) The wrong itself would be corrected.
3) Someone would be appointed to supervise that the judgment would be executed. Avimelech personally excused himself in three ways:
1) He did not know who the guilty party was, therefore he had not been able to punish that person.
2) Since Abraham had not even lodged a complaint until just then, he, Avimelech, could not possibly have redressed the wrong already.
3) He himself had only heard about the complaint just then, hence he could not have appointed a royal commission of enquiry already. When Abraham realized from the explanations offered that Avimelech had no intention of disputing the ownership of the wells, he took the sheep to proceed with the oath which had been suggested, and made a covenant. The seven extra sheep are roughly the equivalent of the field on which the well was situated, and would serve as testimony that Abraham had dug the well, not merely found it and used it. Since in dealing with royalty, he did not want to insult the king by appearing to place too much emphasis on what was after all a minor transaction, he gave Avimelech generous gifts before setting aside the seven sheep. Therefore, Avimelech asked, "What are the seven sheep that you put aside?⁠" Abraham then answered him that those were to be the symbolic evidence that he had dug the well, and that the only thing that belonged to Avimelech was the ground the well was situated on. It was common practice at that time that anyone who found water on publicly owned land could claim the water as belonging to him. The name Beer Sheva first and foremost recalls the transaction connected with the well. However, beyond that, the site should be remembered as the spot at which the fateful covenant between Abraham and Avimelech had been concluded. The name therefore had a dual significance. By planting an orchard and staying there at least another thirty-eight years, Abraham introduced Godliness into the land of the Philistines.
סמך פרשה זו ללמדך כו׳ תימה דמהכא משמע שאין כאן מקומו דאם לא כן מאי סמך פרשה זו דקאמ׳ ואין הדבר כן שהרי בט״ו בניסן בשר המלאך את שרה ובי״ו בו נהפכה סדום ונוצל לוט עם שתי בנותיו באותו הר שהיה אברהם אבינו יושב בו וכשנעשה מעשה לוט עם בנותיו מיד נסע משם אברה׳ וישב לו בגרר בארץ פלשתי׳ כדפרש״י ושם לוקחה שרה ועצר השם בעד כל רחם לבית אבימלך והתפלל אברהם עליהם ונתרפאו ובראש השנה נפקדה שרה כדאיתא בפרק קמא דראש השנה הרי שכל הספורים הללו נמשכים זה אחר זה על הסדר ומהו זה שאמר סמך פרשה זו כו׳.
ושמא יש לומר דמדלא קאמר ויפקד ה׳ את שרה אלא וה׳ פקד דמשמע שכבר פקד את שרה קוד׳ שרפא את אבימלך כדפרש״י צ״ל שרפואתו של אבימלך שהיא וירפא וילדו אחר ר״ה היתה ולא היה ראוי לכתבה קודם פקידת שרה אלא ללמדנו שמפני שבקש רחמים על אבימלך ועל ביתו שיפתח השם את רחמן קודם ר״ה כפי סדר הנחתו והוא היה צריך לאותו דבר ולא התפלל על עצמו נענה הוא תחלה ונתרפא ועדיין אבימלך לא נתרפא עד אחר ר״ה ויש לתמוה שכבר בשר השם לאברה׳ והמלאך לשרה שבניסן הבא תלד שרה ובהכרח היה שיפקדנה בר״ה אף אם לא היה מבקש רחמים על אבימלך דאם לא יפקדנה עכשו בר״ה אימתי והלא בגמ׳ פריך עלה ובשיתא ירחי מי קא ילדה ומשני אותה שנה מעוברת היתה והדר פריך סוף סוף כי מידלי מר ימי טומאת נדה בצרי להו ומשני ביולדת לשבעה יולדת למקוטעין ואם כן איך אפשר לפקד את שרה אחר ר״ה אבל בפרק ת׳ דב״ק מייתי לה להא דרשא ואינו מזכיר שם סמיכות כלל אלא מנא הא מילתא דאמור רבנן כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה דכתיב ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא וגו׳ וכתיב וה׳ פקד את שרה כאשר אמר וגו׳ וכתב רש״י מדלא כתיב ויפקוד את שרה וכתיב וה׳ פקד משמע פקד כבר תחלה מאבימלך:
כאשר אמר בהריון כאשר דבר בלידה. פירוש הפקידה בהריון והעשייה בלידה לפי סדר העניינים כי בתחלה פקד ההריון ואח״כ הליד׳. ומה שטען הרמב״ן ז״ל ואין לשו׳ פקיד׳ אלא לשון זכיר׳ והשגחה על הנפקד אינ׳ טענ׳ כי הרב ז״ל לא פי׳ פקד מלשון הריון אלא שזכר אות׳ בהריון וזכירתו זו היא השגחתו שהשגיח עליה ונתן לה כח על ההריון ונשאר ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר על הלידה לא שזכירתה היא שעשה לה כאשר דבר כמו שפירש הרמב״ן ז״ל דא״כ הוה ליה למכתב וה׳ פקד את שרה ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר מהו כאשר אמר ומהו כאשר דבר:
אמירה ויאמר אלהים אבל שרה אשתך. ואע״פ שאין שם הריון אלא לידה כדכתיב יולדת לך בן פירושו אבל שרה אשתך תהיה הרה בהריון שתלד לך בן דמכיון דכתיב הכא פקידה ועשייה שפירושה פקידה להריון ועשייה ללידה דאל״כ מאי כאשר אמר ומאי כאשר דבר ואמר בפקידה כאשר אמר שמורה בהכרח על מאמר אבל שרה אשתך יולדת לך בן צריך לפרשו בהריון:
והביא היורש משרה. כלומר אף על פי שאין זה מחוייב מכח הכתוב שהרי אין כתוב שם אלא אשר יצא ממעיך הוא יירשך ואפשר שיהיה על ישמעאל מכל מקום כיון שמצינו באחרונה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק והסכים השם ואמר כי ביצחק יקרא לך זרע למדנו שמאמר אשר יצא ממעיך הוא יירשך מורה על יצחק ואע״פ שבאותו זמן עדיין לא היה יצחק לא בהריון ולא בלידה שהרי זה הדבור היה בברית בין הבתרים שאז היה אברה׳ בן ע׳ שנה. י״ל שעל הלידה העתידה להיות דבר לו השם שאותו שיצא ממעיך הוא יירשך ויציאת הבן מן המעיים היא הלידה:
כאשר דבר לאברהם. לא לשרה שלא מצינו שדבר השם עמה על זה ואף המלאך לא בשר את שרה אלא על ידי אברהם. אבל יש לתמוה למה לא פירש גבי כאשר אמר לאברהם ולא לשרה.
ושמא מפני שאמר אמירה ויאמר אבל שרה כו׳ שזו האמירה לאברהם נאמרה לא רצה לפרש וגבי כאשר דבר נמי לא היה צריך לפרש מכיון שאמר גבי דבר היה דבר ה׳ אל אברהם אלא כדי להודיע ההפרש שבין ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר ובין למועד אשר דבר שהראשון שב לאברהם והשני למועד כמו שכתב אחר זה:
וה׳ פקד את שרה וגומר עד ותרא שרה את בן הגר המצרית. בעבור שאמר למעלה כי עצור עצר ה׳ בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם. סמך אליו וה׳ פקד את שרה ר״ל לאויביה עצר ה׳ ולה שהיתה עקרה פקד אותה לשתלד. ואז״ל שהמתפלל בעד חברו נענה ראשונה לעצמו וכן היה אברהם בעבור שהתפלל על אבימלך פקד ה׳ את שרה אשתו. ולשון פקידה הוא באמת ביקור והשגחה כמו פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים. כי מפני שהיו חושבים שהוא ית׳ לא היה משגיח בהם אמר להם כן. וכמוהו ויפקוד שמשון את אשתו בגדי עזים. ה׳ בצר פקדוך. עד שמפני זה יקראו הנמנים פקודים והמונים אותם יקראו פוקדים. ופי׳ הפסוק הזה שהמלאך אמר בשם האל שוב אשוב אליך כעת חיה וענין השיבה והביאה היא ההטבה שיתן לו משרה בן כי הפעל מורה על מציאות הפועל ובהיות הפעל כאן היה הפועל כאן ולזה נאמר ויהי ה׳ את יהושע. ויהי ה׳ את יוסף להיות טובתו והשגחתו עמו וזה וה׳ פקד את שרה שהשגיח בענינה ומה שיעד לה ולפי שיש פקידה לטובה ופקידה לרעה כמו שאמר וביום פקדי ופקדתי הוצרך לפרש כאן שפקידת שרה היתה כשעשה ה׳ לה כאשר דבר כשנתן לה הבן אשר יעדה בו ולזה לא זכר שפקד את אברהם לפי שהקבול וההריון הוא באשה גם שהיה הדבר הזה יותר זר וקשה בבחינת שרה ממה שהיה בבחינת אברהם ואפשר לפרש וה׳ פקד את שרה כאשר אמר בתת לה זרע ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר שילדה בן זכר ולא בת ונקרא שמו יצחק כי זהו מה שדבר אליה.
וה׳ פקד את שרה כאשר אמר – סמך פרשת זו לכאן להודיענו שכבר נפקדה שרה בהריון קודם ענין אבימלך. בענין שזה אות כי הולד הוא של אברהם ולא של אבימלך. וזהו ותלד שרה לאברהם בן לזקניו ע״ד פלא בהיותו זקן מאד. וכן שרה היתה זקינה מאוד. וזהו ותלד שרה בן לאברהם. ועוד שהי׳ לזקוניו כמאמרם ז״ל שהיה זיו איקונין שלו דומה לאברהם. למועד אשר דבר אתו אלהים בשנה האחרת. ולא למועד אבימלך כי זו אי איפשר להתעבר ולילד מיד אבימלך. ואמר שקרא שמו יצחק כמו שאמר לו השם בזמן העבר ואת בריתי אקים את יצחק. וזה להורות שהיה מעשה נס לקיים השם מאמרו. כי מצד אברהם ושרה לא היו ראויים. וזהו ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו. אף על פי שהיה זקן וכן אשר ילדה לו שרה שהיתה זקנה יצחק. וזה שאמר ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו שלא בדרך העולם:
וה׳ פקד – אברהם התפלל בעד אבימלך (בראשית כ׳:י״ז), ״וה׳ פקד את שרה״, כאמרו ״וה׳ שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו״ (איוב מ״ב:י׳).
כאשר אמר – באמרו ״וברכתי אתה״ (בראשית י״ז:ט״ז), וזה היה שהסיר ממנה קללת חוה בעיבור ובלידה ובגידול, כאמרו ״הרבה ארבה עצבונך והרנך״ (שם ג׳:ט״ז).
ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר – כאמרו ״וגם נתתי ממנה לך בן״ (שם שם), שלא כמנהג המולידים בעת זקנה, שיולידו על הרוב נקבה.
וה' פקד, whereas Avraham was busy praying for the entourage of Avimelech to be able to give birth to the various fetuses all of which had had their progress towards birth arrested when Avimelech had taken Sarah into his palace, God used this time to make Sarah conceive. We find that something similar occurred in Job 42,10 on the occasion when Job is portrayed as offering a prayer on behalf of his friends Eliphaz, Bildad and Tzofar, who had been afflicted by God for having criticised God’s justice just as had Job at the time. (compare Rashi).
כאשר אמר, a reference to 17,16 where God told Avraham that He would bless Sarah (as distinct from Sarai). The blessing consisted in that God removed the curse from which other women suffer in that both their pregnancy, giving birth, as well as raining their children are frequently very frustrating experiences as we know from Chavah in Genesis 3,16 that the whole process of pregnancy and giving birth would be an extremely painful experience.
ויעש ה' לשרה כאשר דבר, in accordance with the promise in 17,16 “I will also give you a son from her.” When we do observe old men becoming fathers, the child is almost always a female. God had promised and kept His promise that the child Sarah would bear for him would be male.
[א] וה׳ פקד את שרה
[1] ראש השנה פרק ראשון דף יא ע״א (ראש השנה יא.) ופרק רביעי דף לב ע״ב (ראש השנה לב:)
[2] תענית פרק ראשון דף ח ע״ב (תענית ח:)
[3] מגילה פרק רביעי דף לא ע״א (מגילה לא.)
[4] בבא קמא פרק שמיני דף צב ע״א (בבא קמא צב.)
סמך פרשה זו ללמדך כו׳. הקשה הרא״ם דהא כאן מקומה ואין לה מקום אחר להסמך רק אחר פרשה זו, שהרי המלאכים בשרו את שרה בפסח (רש״י לעיל יח, י), ואחר כך נהפכו הכרכים (רש״י לעיל יט, א), ואחר כך נתעברו בנות לוט מאביהם, ואז נסע אברהם משם בשביל לוט שיצא עליו שם רע (רש״י לעיל כ, א), ולפיכך נלקחה שרה, ואחר כך זכר ״וה׳ פקד את שרה וגו׳⁠ ⁠⁠״, אם כן כאן מקומו הוא, ונראה כי אין הפירוש שרש״י למד מן סמיכות הפרשיות, שהרי לא אמר ׳סמך פרשה זו לפרשה של מעלה׳, רק אמר ׳סמך פרשה זו׳, שסמך אותה בלשון ״וה׳ פקד״, והוי למכתב ׳ויפקוד ה׳ את שרה׳, אבל ״וה׳⁠ ⁠⁠״ משמע בענין של מעלה הכתוב לפני זה – פקד ה׳ את שרה. וחלוק גדול יש בין ׳ויפקוד׳ ובין ״וה׳ פקד״, כי ׳ויפקוד׳ אף על גב שגם יש כאן וי״ו החיבור, הוי״ו מחבר זמן הפקידה אל זמן מעשה אבימלך, וזה כאשר יבא הוי״ו על פעל שהוא ׳פקד׳ אז הוא מחבר מעשה זה אל זמן מעשה הראשון. אבל כאשר הוי״ו בא על השם – לא יתכן לפרש כמו וי״ו החבור, רק מדבר בענין של מעלה עצמו ״וה׳ פקד את שרה״, והיינו כמו שמפרש כי המתפלל על חבירו והוא צריך לו – נענה תחילה. ומה שאמר ׳סמך פרשה זו׳ רוצה לומר שסמך עם ענין של מעלה כאילו הוא דבר אחד:
ובבבא קמא בפרק החובל (בבא קמא צב.) פירש רש״י דהוי למכתב ׳ויפקוד את שרה׳, ״וה׳ פקד את שרה״ משמע כבר, וכאן משמע שמן סמיכות הפרשה למד זה, ושניהם אתנהו, דנוכל ללמוד גם כן ממה שסמך אותה עם ענין של מעלה – לומר שהוא דבר אחד, שכל המתפלל על חבירו הוא נענה תחלה, וגם לשון ״פקד״ משמע כבר פקד, דאחר דהוי״ו הוא מחבר אותו עם לפני זה, ואמר אחריו ״פקד״ שהוא לשון עבר, משמע נפקד כבר, כי כן משמע – באותו ענין של מעלה כבר פקד את שרה, וכן פרשנו למעלה ״וה׳ המטיר״ (יט, כד, אות ל):
והקשה הרא״ם עוד, דהרי כבר בשרה הקב״ה שתלד (לעיל יח, י), ואם כן בלאו הכי היתה יולדת, ואין לומר דלזה מהני שהיתה מתעברת מיד, אבל אם לא היה מתפלל על אבימלך היה עוד ממתין לה זמן מה, ואפשר לקיים ההבטחה אחר כך, אין זה כן, דהא בפסח נולד יצחק (רש״י לעיל יח, י), ואי אפשר להיות ממשיך הזמן, דהא כבר הבטיחו הקב״ה ״למועד הזה בשנה האחרת״ (לעיל יז, כא), ואין זה קשיא, דאף על גב שבפסח נולד יצחק כמו שהבטיח, מכל מקום העבור היה אפשר לאחר יותר, ובשביל שהתפלל על אבימלך נענה תחלה ונתעברה קודם. ובלאו הכי נמי לא קשיא, שהשם יתברך סבב ענין זה של אבימלך כדי שיתפלל אברהם על אבימלך ויהיה נענה תחלה, ואם לא כן יקשה שראוי שלא יהיה אירע מעשה אבימלך לשרה, שהרי ליצני הדור היו אומרים מאבימלך נתעברה (רש״י להלן כה, יט), ולמה נתן הוא יתברך פתחון פה לחוטאים, אלא השם יתברך היה מסבב זה כדי שיתפלל אברהם על אבימלך, ויהיה נענה תחילה. והשתא לא קשיא, דזה בעצמו הוא ההבטחה. אמנם אין כל כך ראיה מה שאירע מעשה זה לאבימלך, שהיה זה להראות לבריות כי ענין אברהם ושרה על פי ה׳, ולא יתמהו כאשר יראו שתלד שרה לזקנתה ויאמרו שמא אינו מאברהם (ראו רש״י להלן כה, יט), או גם כן אינו משרה – שמא אסופי מן השוק הביאו (ראו רש״י פסוק ז), וכאשר ראו שאירע לאבימלך – ידעו כי ענין אברהם ושרה זיווגם על ידי השגחת השם:
ומהו האמירה וכו׳. ואם תאמר למה הוצרך להזכיר הדבור והאמירה, כיון דהרתה בודאי תלד, ועוד דקרא דכתיב ביה אמירה (לעיל יז, יט) לא נזכר הריון, רק לידה ולא הריון, אלא יש לומר דנקרא הריון מה שהרתה לזקנתה, שזה הוא ההבטחה אחת, ואותה הבטחה שאמר ״אבל שרה אשתך תלד״ רוצה לומר אף על גב שהיא אינה ראויה ללדת – וזה מפני שאינה ראויה להריון, לכך נקרא זה הריון. אבל אצל הדבור נאמר ״מה תתן לי ואנכי הולך ערירי״ (לעיל טו, ב), וזה מה שלא זכה לבנים. והנה אף על גב שהרתה, שמא לא יזכה לבן קיימא, שהרי האצטגנינות מורה כי אברהם אינו מוליד (רש״י לעיל טו, ה). ואצל הריון כתיב לשון ׳אמירה׳, ואצל הלידה לשון ׳דבור׳, הדבור הוא קשה, והלידה הוא במדה זאת, כמו שזכרו מפתח הלידה בברכת אתה גבור, והבן זה:
כאשר דבר לאברהם. כי לפי משמעות הכתוב שאמר ״ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר״ משמע שעשה וקיים ההבטחה אשר דבר, ודרך לומר שקיים ההבטחה שהבטיח אותו, ואין דרך לומר שקיים לו ההבטחה שהבטיח אחר, ולכך הייתי מפרש ״ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר״ – ׳לה׳, הוצרך לומר שאין זה כך, אלא שדבר לאברהם, שלא הבטיח הקב״ה רק אברהם:
וה׳ פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר יש הפרש בין לשון פקידה ללשון עשיה כי הפקידה אינה כי אם זכירה בעלמא, והעשיה היא פעולה ממשית כמ״ש ואעשך לגוי גדול ומסיק (ב״ר ל״ט:י״א) שלשון דבור מורה יותר חבה מן לשון אמירה, לפי שהדבור מורה על בירור הדברים בפירוש בחיתוך הלשון וזה מתייחס אל לשון עשייה.
וביאור הענין הוא, שכאשר נפקדה שרה נפקדו כל העקרות עמה, כמו שפרשתי פר׳ לך לך על פסוק והיתה לגוים (י״ז:ט״ז) ואע״פ שנפקדו עמה מ״מ לא היו שוים לשרה כי פקידת שרה בלשון עשייה ממש בפועל ידי הש״י כמ״ש (מדרש תהלים קל״ט:ה׳) גדולים צדיקים ממעשה שמים וארץ כי הצדיקים נבראו בשתי ידים כו׳ דהיינו עשייה ממש ובלשון דבור המורה על חבה כמ״ש (בראשית ט״ו:ז׳) והנה דבר ה׳ אליו לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך וגו׳. אבל שאר העקרות בלשון פקידה לבד ובלשון אמירה שאין בו חבה כל כך, כי פר׳ לך לך מתחיל בלשון אמירה, ושם נאמר (י״ז:ט״ז) וברכתיה והיתה לגוים, רצה לומר שתהיה לעזר לכל הגוים כי יפקדו עקרות של גויי הארצות עמה. זה״ש וה׳ פקד את שרה, כאלו אמר עם שרה, פי׳ את משמש לשון עם, כמו הבאים מצרימה את יעקב (שמות א׳:א׳) שאותן העקרות שנפקדו עם שרה לא נפקדו כ״א בלשון פקידה ובלשון אמירה, אמנם ויעש ה׳ לשרה פי׳ לשרה עצמה בלשון דבור כאשר דבר ועשיה ממש. דרך משל מי שאינו אוהב גדול לחבירו אף על פי שלפעמים הוא זוכרו מ״מ אינו עושה כל כך בעבורו, אבל בשביל אוהבו הוא נכנס בעובי הקורה ועושה בעבורו. ומה שנאמר וה׳ בוי״ו רז״ל אמרו (בר״ר נ״א:ב׳) כל מקום שנאמר וה׳ הוא ובית דינו, סמך מכאן לדברי רז״ל (ר״ה יא.) שפקידה זו היתה בראש השנה אשר בו הקב״ה יושב בדין עם כל בית דינו שלמעלה לכך קורין פרשה זו בראש השנה.
ללמדך שכל המבקש רחמים על חבירו כו׳. וא״ת מה הוכחה יש מכאן דלמא מה שפקדה עתה לפי שעתה היה המועד שקבע לו הקב״ה דאם לא עכשיו אימתי דהא לפסח צריך לילד ובראש השנה היתה הפקידה וי״ל דרש״י בעצמו תירץ זה במה שכתב פקד כבר קודם שריפא את אבימלך וקשה מה בא להשמיענו שקודם שריפא את אבימלך ריפא את שרה אלא ודאי שבא להשמיענו כל המבקש כו׳. [ר׳ אליהו מזרחי]: כתב הרא״ם תימא דמהכא משמע שאין כאן מקומו דאל״כ מאי סמך פרשה זו דקאמר ואין הדבר כן שהרי בט״ו בניסן בשר המלאך את שרה ובט״ז בו נהפכה סדום וניצול לוט עם בנותיו וכשנעשה מעשה לוט עם בנותיו מיד נסע אברהם וישב לו בגרר ושם נלקחה שרה ועצר השם בעד כל רחם לבית אבימלך והתפלל אברהם עליהם ונתרפאו ובראש השנה נפקדה שרה הרי כל הסיפורים האלו נמשכים זה אחר זה על הסדר ומה זה שאמר סמך פרשה זו וכו׳ ותירץ דהא כתיב וה׳ פקד את שרה דמשמע שפקד אותה קודם שריפא את אבימלך אם כן לא היה להקדים אלא ללמדך וכו׳:
לאברהם. ולא לשרה כי לא מצינו דיבור ה׳ לשרה. הקשה מהרא״ם אבל יש לתמוה למה לא פירש גבי כאשר אמר לאברהם ולא לשרה ותירץ ואפשר מפני שאמר אמירה ויאמר אבל שרה וגו׳ (לעיל י״ז:י״ט) שזו האמירה לאברהם נאמרה לא רצה לפרש וגבי כאשר דבר נמי לא היה צריך לפרש מכיון שאמר גבי דבר ה׳ היה אל אברם (לעיל ט״ו:א׳) אלא כדי להודיע ההפרש שבין ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר ובין למועד אשר דבר שהראשון שב לאברהם והשני למועד כמו שכתב אחר זה. וא״ת ל״ל לרש״י לפרש זה וי״ל ר״ל אע״פ שלא אמר הקב״ה לא יירשך זה וגו׳ (שם ט״ו:ד׳) אלא לאברהם אבל לא הבטיחו שיהי׳ היורש משרה מ״מ ויעש ה׳ לשרה אע״פ שלא דבר אלא לאברהם. [מהרש״ל]:
To teach you that whoever prays for mercy for another... You might ask: How does this prove it? Perhaps she was remembered now because this was the time Hashem set. She needed to give birth on Pesach, and she was remembered on Rosh Hashanah, so it had to be now. The answer is: Rashi himself answered this when he wrote, "He had already remembered her before He cured Avimelech.⁠" And what is the verse teaching us by saying that Hashem cured Sarah first? Perforce, "To teach you that whoever prays for mercy for another...⁠" (Re'm) The Re'm objects: Rashi implies that this section is out of place, for he says, "This section was placed here to teach you...⁠" But this is not so, for on the fifteenth of Nisan the angel foretold to Sarah, and on the sixteenth, Sedom was overturned and Lot was rescued with his daughters. And right after the incident of Lot with his daughters, Avraham traveled to reside in Gerar, where Sarah was taken and Hashem restrained every womb of Avimelech's house, whereupon Avraham prayed for them and they were cured. And on Rosh Hashanah, Sarah was remembered. Everything is in chronological order! He answers: וה' פקד implies He remembered her before He cured Avimelech. [Had Sarah conceived after, it would say ויפקוד ה'.] Thus, Avimelech's curing should not have been written before. And why was it? In order "to teach you that whoever prays for mercy for another...⁠"
To Avraham. Not to Sarah, as it says nowhere that Hashem spoke to her [about this]. The Re'm asks: Why did Rashi not explain that also Hashem's saying was to Avraham and not to Sarah? He answers: Perhaps because it is written there (17:19), "God said, 'Indeed your wife Sarah will bear you a son,'" [so it is obvious] that this was said to Avraham; Rashi did not need to explain it. And Rashi did not need to explain it even for Hashem's speaking, since it is written there (15:1), "The word of Adonoy came to Avram.⁠" Rather, Rashi comes to tell us the difference between "Hashem did for Sarah as He had spoken,⁠" and "At the designated time that Elokim had spoken" (v. 2). The former refers to Avraham, while the latter refers to [His declaration of] the designated time, as Rashi explains there. You might ask: Why does Rashi explain this? The answer is: Rashi means that Hashem said only to Avraham, "That one [Yishmael] will not be your heir" (15:4), and never promised that the heir will come from Sarah. Nevertheless, "Hashem did for Sarah,⁠" although He had spoken only to Avraham. (Maharshal)
וה׳ פקד וגו׳ כאשר אמר – פי׳ לא לצד שהתפלל על אבימלך ומטעם כל המתפלל על חבירו וכו׳ וזולת זה לא היה נפקד וזה ימעיט ח״ו ההבטחה שאמורה בתחילת הפרשה אלא כאשר אמר.
עוד לעולם כי תפלתו על אבימלך הוא דבר המעמיד לפקידת שרה והבטחתו יתברך היתה שיתן לו בן והזמין לו ה׳ מצוה שסגולתה שיפקד ובזה נתקיימה הבטחתו והוא אומרו כאשר אמר פירוש ולצד האמירה שאמר ה׳ הוא שנזדמן לו הדבר ונפקדה, כי כשירצה ה׳ להיטיב יזמין המצוה שסגולתה היא הטובה המבוקשת. ותמצא שקודם הבטחת הפקידה כבר נזדמן לאברהם מעשה פרעה שהוא בדומה למעשה אבימלך ולא עצרו ה׳ לפרעה כדי שיתפלל עליו אברהם וזה לך האות למה שפירשנו.
ויעש ה׳ וגו׳ כאשר דבר – טעם שכפל לומר ויעש וגו׳, יכוין לפי דבריהם ז״ל (תנחומא) בפסוק כעת חיה ששרט לה המלאך שריטה בכותל כשיגיע השמש למקום זה ולשרה בן, והוא שהודיע הכתוב שנתקיים מאמר המלאך הדובר אליה בדקדוק הזמן.
עוד יכוין הכתוב ע״פ מה שפירשתי בפסוק (לעיל י״ח י׳) בן לשרה אשתך שבא מצד הנקובא ולסיב׳ זו הוצרך לעקידה, וידוע הוא כי זו היא סיבת מיתת שרה, ולפי מה שכתבתי כי הקפיד ה׳ על צחיקת שרה וקיים הגזירה שלא תלד שרה אלא בן מסטרא דנוקבא כאומרו (לד י״ז י״ט) אבל שרה אשתך יולדת, לזה אמר ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר וידוע הוא כי הדיבור קשה והוא שלא ילדתו שלם בשלימות הצריך ונתגלגלו הדברים ונפטרה שרה מסיבה זו. ולדרך זה קיום ההבטחה על השריטה ששרט לה המלאך נרמזה בפסוק שאחרי זה דכתיב למועד אשר דבר אתו וגו׳.
וה' פקד את שרה כאשר אמר. God remembered Sarah as He had said. The Torah tells us that this would have occurred even if Abraham had not prayed on behalf of Avimelech as we stated already. We should not think that God needed a prayer to prompt Him to keep His promise.
There was, however, a connection between Abraham's prayer on behalf of Avimelech and God "remembering" His promise to give Sarah a son. God provided Abraham with an opportunity to perform a מצוה which in turn would trigger His removing Sarah's sterility. This is the deeper meaning of the additional words כאשר אמר. Whenever God wants to do someone a favour, He provides him with an opportunity to perform a good deed in response to which God can translate His intention into practice. The reason that God did not make Pharaoh and his household sterile at the time Sarah was kidnapped by Pharaoh was so that Abraham could pray for them because there had not yet been a promise to Sarah whose fulfillment could have been triggered by Abraham's prayer.
ויעש…כאשר דבר, and God did for Sarah as He had foretold. The reason that the Torah repeats "He did" is explained in Tanchuma on our verse. When the angel had announced the impending birth by saying "כעת חיה,⁠" he had made an incision on the wall to mark the exact time of day the baby would be born, i.e. when the sun would hit that line. The Torah here confirms that the birth took place exactly as predicted.
The verse also reports something we have explained on 18,10 and again on 17,19, namely that the son Sarah bore originated in the female (negative) side of the emanations. This in turn was the reason Isaac needed to submit to the binding on the altar, something that resulted in Sarah's death. The word דבר always refers to speech containing some harsh element. The Torah therefore uses it when it wants us to note that the birth of Isaac was not something that was perfect. He had to undergo a process of refinement as a result of which he could become holy. When the Torah says ויעש ה' לשרה כאשר דבר, this really means that "God did to Sarah as He had foretold.⁠" Isaac was born in response to Sarah's prayer, not in response to Abraham's.
וה׳ פקד את שרה כאשר אמר – [כתב רמב״ן, פקד] ״בהריון, ׳כאשר דִבֵּר׳ בלידה. ואין ׳פקידה׳ אלא לשון זכירה והשגחה על הנפקד. כגון ׳פקד יפקד אלהים אתכם׳,⁠1 ׳פקד פקדתי אתכם׳,⁠2 ׳ויפקוד שמשון את אשתו בגדי עזים׳,⁠3 אף כאן וה׳ ׳זכר׳ את שרה ועשה לה כאשר דבר. וכן הלשון בכל העקרות היולדות, ברחל ׳ויזכור אלהים את רחל׳,⁠4 בחנה ׳וַיִזְכְּרֶהָ אלהים׳,⁠5 וכך אמרו6 ׳פקדונות הרי הן כזכרונות׳⁠ ⁠⁠״. דברי רמב״ן ז״ל. וזה כשיטת רד״ק ז״ל ב״שרשים״ שאמר שכל פקידה ענין זכירה והשגחה על הנפקד. ואין הכתוב מתפרש בדבריו. כי מה טעם לכפול ״כאשר אמר, כאשר דבר״? והכל אחד. אבל לדעתי יבדל לשון ״זכירה״ מלשון ״פקידה״. כי ה״זכירה״ הסמוכה אל ה׳ תורֵנו כי בא מועד שיזכור מעשה האיש לשפוט עליו ולהשיב לו גמול. שכל זמן שיש ארך אפים נדמה כביכול כשוכח מעשה הרשעים; וכל זמן הנסיון נדמה כשוכח מעשה הצדיק. ולכן כבוא יום משפט וגמול יקרא ״זכירה״, ובארנוהו בפרשת נח,⁠7 ואין צורך להזכיר אצלו פעולת הזכירה בפרט, כמו ״זכרתי לך חסד נעוריך״8 וגו׳ אחרי ״קדש ישראל לה׳⁠ ⁠⁠״ וגו׳. וזה כלל להודיע שה״זכירה״ תהיה לטובה. וכן ״וזכרתי את בריתי יעקב וגו׳ והארץ אזכור״.⁠9 ולא נזכר מה יצוה כשיזכור אותם? אבל ידענו שיבא מועד שיזכור כל אלה לטובה, וכן כולם. אבל לשון ״פקידה״ הוא על הדבר שיצוה במשפטו מה שיגיע לאיש בעבור זכותו או בעבור רשעתו, כמו ״ואלהים פקוד יפקוד אתכם״,⁠10 ופירש ״והעלה אתכם מן הארץ הזאת״. וזוהי הפקידה שפקד אותם אלהים, שינחלו את ארץ כנען. וכן ״פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים״,⁠11 כלומר צויתי עליכם ועל העשוי לכם, ופירש מה צוה ״ואומר, אעלה אתכם מעני מצרים״.⁠12 כלומר על העשוי פקד שיגאל אותם מֵעָנְיָם, ואותם פקד שיבואו ויירשו את ארץ כנען. וכן ״ויפקד שמשון את אשתו״, ופירש, ״בגדי עזים״ שהסכים לתת גדי עזים. וכן ״ואת אחיך תפקוד״,⁠13 ופי׳ ״לשלום״, כלומר תצוה להם שלומי. וכל פקידה כמו צווי שיפקוד עליו דבר, או יפקדהו לדבר, וכן כלם. ולכן לא נאמר כאן ״וה׳ זכר את שרה״, שכבר כתוב בפרשת המילה שבא זכרונה לפניו. אבל הודיע הדבר שפקד עליה, והוא הדבר שאמר לאברהם ״אבל שרה אשתך יולדת לך בן״,⁠14 וכמו שיפרש הפסוק השני. ולפי שאי אפשר לפקידה שיפקוד טוב או רע על איש קודם שישפטנו אלהים שהיא הזכירה, יפה אמרו ״פקדונות הן כזכרונות״,⁠15 שכל נפקד נזכר תחלה.
ויעש ה׳ לשרה כאשר דִּבֵּר – כבר בארנו למעלה16 שלשון ״דבור״ הרחבת דברים ופרושם בטעמם. ותחלה אמר ה׳ לאברהם סתם ״וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן״,⁠17 וכשנפל אברהם על פניו, דבר אתו אלהים ופירש לו שלא יאריך [זמן עד] הדבר, ואמר ״למועד הזה בשנה האחרת״. וחזר להבטיח במראה אלוני ממרא ״למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן״, שלא תקש בלדתה ושלא תצטער כמבכירה וזקנה, כי כרגע תמליט בן, כי ה׳ יעזרנה. ועל זה אמר כאן ״ויעש ה׳ לשרה כאשר דִּבֵּר״, שמלא דבר קדשו וברגע המועד ילדה בלי צער.
1. שם נ, כה.
2. שמות ג, לז.
3. שופטים טו, א.
4. בראשית ל, כב.
5. שמו״א א, יט.
7. על בראשית ח, א. ״ויזכור אלהים את נח״.
8. ירמיה ב, ב.
9. ויקרא כו, מב.
10. בראשית נ, כד.
11. שמות ג, טז.
12. שם ג, יז.
13. שמו״א יז, יח.
14. בראשית יז, יט.
16. על בראשית יז, ג.
17. בראשית יז, טו.
וה׳ פקד – אין פקידה אלא לשון זכירה והשגחה על הנפקד, וכשבא הלשון הזה אצל ה׳ יתברך יורה שהגיע הזמן שבו ימלא ה׳ את דברו והבטחתו, כמו לשון זכירה שיורה על יום הגמול:
כאשר אמר – זוהי בשורת המלאך שוב אשוב אליך וכו׳:
ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר – זהו ענין אחר ולכן חזר לכפול שם ה׳ ושם שרה, ואילו היה חוזר למה שלמעלה היה די לומר ויעש לה כאשר דבר, אלא הענין הוא שגידל שמה בעיני העמים ועשאה אֵם לאומה הנבחרת, כדרך שפירשנו (לעיל י״ז ט״ז) בברכה שבירכה ה׳:
פקד – כפי שכבר הערנו (בפירוש לעיל יב, א), ״פקד״ קרוב ל״בגד״. ״פקד״ פירושו: להלביש דבר באופן רוחני ב״בגדיו״, כלומר, בתכונותיו, תנאיו, ויחסיו; להעלות בדמיון את מראהו הרוחני על כל יחסיו. לכן גם במובן המעשי, ״פקד״ הוא: לשים אדם במערכת יחסים מסוימת, להציב אותו בעמדה חדשה, להפקיד בידיו משרה עם סמכות.
בהתייחסות להשגחה האלקית, כמו בפסוקנו, מציין ״פקד״ פעולת התערבות מיוחדת, שמטרתה הסדר מתאים של תנאים לאדם או לאומה.
כאשר אמר – עיין לעיל א, כב. ה״אמירה״ הנזכרת כאן היא כנראה ההבטחה שניתנה לעיל, יז, טו–טז; עיין בפירוש שם. עם ה״אמירה״, הושגה כבר ה״פקידה״, ושרתה על שרה ברכת פוריות. עתה, בלידת יצחק, קיים ה׳ בנוגע לשרה גם את ״כאשר דבר״, את הדבר שהכריז עליו כמאורע העתיד להתקיים.
שאלות:
הכפל וה׳ פקד וגו׳ ויעש ה׳ וגו׳. שאלת הר״ן שקרא שמו ביום לדתו ולא ביום מילתו, מ״ש ואברהם בן מאה שנה מיותר שכבר ידענו זה מהנאמר קודם שנולד שנה אחר מילת אברהם שהיה אז בן צ״ט. מ״ש שרה צחוק עשה לי אינו מובן, וכן מ״ש מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה מה רצה בזה.
וה׳ פקד את שרה – כבר בארתי באילת השחר שבמקום שיקדים השם אל הפעל יורה שהיה הדבר קודם לכן. ור״ל שעוד קודם שלקחה אבימלך כבר נתעברה מאברהם, וזה כדעת ר׳ חמא במד׳ שילדה לשבעה מקוטעין, כי ע״כ בעת שלקחה אבימלך לא נכר עוברה, ואם ילדה לתשעה יאמרו שמאבימלך נתעברה וילדה לז׳ מקוטעין, ומ״ד שילדה לתשעה ס״ל שה׳ פקד את שרה אחר מעשה דאבימלך, ומעשה דאבימלך היה עשרה או י״א חדשים קודם לדתה, וידעו ג״כ שלא נתעברה מאבימלך. ומה שהקדים השם אל הפעל בא להורות קשור המעשה, שע״י שהתפלל על אבימלך ה׳ פקד את שרה, כענין מ״ש המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה. וה׳ פקד, יש הבדל בין אמירה ובין דבור כמ״ש באורך בס׳ התו״ה (ויקרא סי׳ ג׳) שהדבור יציין גם פירוש הדברים, ויש הבדל בין זכר ובין פקד, שהפקודה היא תמיד לעשות לו איזה דבר, ותחלה אמר ה׳ בפ׳ לך, אבל שרה אשתך יולדת לך בן, וזה קרא אמירה, וזה נתקיים בעת שפקדה ליתן לה הריון, ואח״כ דבר ופירש ע״י המלאך וגבל את הזמן למועד אשוב אליך, שיהיה בפסח בשנה הבאה, ועז״א פויעש ה׳ לשרה כאשר דבר.
AND THE LORD REMEMBERED SARAH. I have already made it clear in Ayelet HaShahar that whenever the subject precedes the predicate, it means that what is described had happened earlier. Here the verse means to stress that Sarah had already conceived before Avimelekh took her. This accords with the view of R. Hama (in the Midrash1) that she gave birth prematurely at seven months; for clearly, when Avimelekh took her the pregnancy was not yet evident — and had she given birth at nine months, it would have been said that she conceived from Avimelekh and gave birth prematurely I at seven months.⁠2
But he who says that she gave birth at nine months, holds that the Lord remembered Sarah after the episode with Avimelekh. That the episode took place ten to eleven months before she gave birth, so that, again, it was evident that she I had not conceived from Avimelekh. As for the subject appearing before the predicate, in this view, it stresses the eternal connection of what is being related, viz., that as a result. of his prayer for Avimelekh, the Lord remembered Sarah — in accordance with the express principle3 that if one prays for another and he himself stands in need of the same thing, he is answered first.
{Why the iteration: ‘the Lord remembered... the Lord did’?}
AND THE LORD REMEMBERED (PAQAD) AS HE HAD SAID (AMAR). There is a difference in meaning between ‘saying’ (amirah) and ‘speaking’ (dibbur), as I have explained at length elsewhere;⁠4 dibbur includes, as well, explanation of what has been said. There is also a difference in meaning between zakhar (‘remembered’) and paqad, the word pequdah designating always a command to do something.
In Lekh Lekha the Lord had previously said (‘vayo-mar): Sarah...indeed, I will give you a son by her. An illustration of saying-amirah, what he said being realized when He remembered (paqad) to provide her with the boon of pregnancy.⁠5 This was then followed by dibbur — had spoken: had explained through the malakh; He fixed the time when I will return to you this living time next year — at Pesah-time next year. Hence: and the Lord did for Sarah as He had spoken (‘diber’).
1. Ibid. 53:6.
2. It must mean that Avimelekh took Sarah two months after the malakhim visited her — and she gave birth seven months after their visit. Hence she gave birth five months after Avimelekh took her, so that she could not have conceived from him.
3. Bava Kamma 92a.
4. On Lev. 3.
5. Hence: remembered as he said.
{וה׳ פקד וגו׳1: אחרי שאירע לשרה ענין אבימלך, פקד את שרה. כאשר יבואר כי זה היה בהשגחה פרטית.}
ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר: כפל המאמר הוא תמוה. ופירוש רש״י בזה2 אינו מרווח, דבאמת ב׳מאמר׳ ה׳ כבר נאמר לידה ג״כ3, ולהיפך ב׳דבר׳ ה׳ לא נזכרה שרה מאומה4, והיה אפשר לפרש דעל ישמעאל דיבר ה׳. אלא הוא הדבר אשר פירשנו (לעיל יח,יב), שהקב״ה התרעם על שרה במה שצחקה והסתפקה במה שלא ראתה שינוי בפני אברהם כאשר מצאה את עצמה בעדנה של ילדות, ובשביל זה נענשה במעשה אבימלך, וכאשר יבואר עוד, שנולד לבריות ספק בעיקר הלידה אם אינו מאבימלך5, באשר עליה לא היה עוד פלא כי הכל ראו אותה שילדה, משא״כ באברהם שהיה עדיין ניכר לבן מאה שנה6. וזהו7 ״ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר״, ודיבור הוא לשון עז כידוע8, היינו במה שרגז עליה כן עשה לה9. {ויותר יש להסביר10 כמו שכתבתי להלן כד,נא כי כאשר נראה רצון ה׳ הוא מיקרי ׳דבר ה׳⁠ ⁠׳11, והכי נמי התרעומות על הצחוק הוא דבר ה׳ להענישה.}
1. ׳סמך פרשה זו לכאן׳... – רש״י.
2. רש״י: ״כאשר אמר״ – בהריון... ״כאשר דבר״ – בלידה... (מקורו של רש״י במכילתא פרשת בא פרק י״ג).
3. כלומר, ב-״כאשר אמר״ המכוון על הפסוק לעיל יז,יט ״ויאמר אלהים אבל שרה אשתך יולדת לך בן״ הוזכרה לידה ולא רק הריון. ועיין ברא״ם שהתקשה בזה, ותירוצו אכן דחוק. ועיין בגו״א היטב.
4. כלומר ב״כאשר דבר״ המכוון על הפסוק בברית בין הבתרים ״לא יירשך זה, כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך״ לא מוזכרת שרה כלל, אלא שאברהם יזכה לזרע שלו. ועיין ברא״ם שמפרש שזו כוונת רש״י בהוסיפו את המילים ׳והביא היורש משרה׳. ועיין גם בגו״א היטב.
5. (רש״י הזכיר ענין זה בשם חז״ל להלן בתחילת פרשת תולדות, עיי״ש). כפי שנראה, רבינו מפרש עתה לפי תפיסה זו את כל מהלך הפסוקים ׳כמין חומר׳.
6. אף שאברהם ילד את ישמעאל רק עשר שנים קודם לכן...
7. כלומר, ״וה׳ פקד את שרה כאשר אמר״ הוא המשפט הפותח ואינו מיותר. אך המשפט השני הוא מיותר, והסברו...
8. אך לפי תפיסת גדולי הדקדקנים ובראשם הרד״ק, הרא״ם והמלבי״ם אין ׳דיבור לשון עז׳ בכל מקום, ובפסוקנו זו דוגמא למקום שאין הכלל תופס. עיין להלן פרק מ״א הערה 84.
9. כלומר, ׳ה׳ עשה לה כאשר דיבר׳ בכעס ״למה זה צחקה״. ומה עשה לה, שנולד לבריות ספק האם יצחק נולד מאבימלך.
10. הסבר אחר מ׳דיבור לשון עז׳.
11. לשון רבינו שם – מה שהורה בהשגחה פרטית הוא ׳דבר ה׳⁠ ⁠׳. וכן להלן כב,ב. לב,יג ברבינו.
וה׳ – שם זה בא כאן מן הסתם בקשר אל הפסוק האחרון של הפרק הקודם. אותו ה׳, אשר שמר על שרה באופן נסי, כאשר היתה בביתו של אבימלך, אותו ה׳ פקד אותה סמוך לכך באופן נסי ונתן לה את הבן המובטח. רק בפסוקים הבאים שוב משתמש הכתוב בשם אלהים, השם שבא לאורך כל פרשת ברית המילה,⁠1 ובזה נוצר קשר הדוק בין הולדת יצחק וברית זו. הבן המובטח הוא בן המילה, זה שנולד תמים, אחרי שאברהם נתקדש בברית המילה, בניגוד גמור לישמעאל, ״בן הערלה״, כפי שהוא נקרא בפי הפייטנים,⁠2 בן אשר גם מצד אמו לא נראה מסוגל להמשיך את שליחותו של אברהם. ומשום כך יש הכרח בגירושו של ישמעאל סמוך להולדת יצחק.
פקד = זכר. שני הפעלים באים בכתוב כאשר עקרה זוכה לפרי בטן.⁠3
פקד... ויעש – פסוק א׳ מדבר באופן כללי על ביטול עקרותה של שרה, בעוד שפסוק ב׳ מספר במפורש על הולדת הבן המובטח.
כאשר אמר... כאשר דבר – אין לקבוע בוודאות על אלו פסוקים מוסבים שני ביטויים אלה, אם על הפסוקים ט״ו-י״ט שבפרק י״ז, אם על הפסוקים י-טו שבפרק יח.
1. לעיל י״ז:ג׳ ואילך.
2. השווה ״והשיבו, לאיזה בן, לבן הערלה או לבן המילה״, בפיוט ״אשר מי יעשה כמעשיך וכגבורותיך״ ליום שני של ראש השנה (המ׳).
3. השווה להלן ל׳:כ״ב, שמואל א א׳:י״א,י״ט וכן שם ב׳:כ״א.
וה׳ פקד – בראש השנה נפקדה שרה, דכתיב הכא וה׳ פקד את שרה וכתיב התם (שמואל א ב׳) כי פקד ה׳ את חנה, מה חנה נפקדה בר״ה אף שרה נפקדה בר״ה.⁠1 (ר״ה י״א.)
כאשר אמר – אמר לי׳ רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמור רבנן בל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, דכתיב (כ׳ י״ז) ויתפלל אברהם [על אבימלך] וכתיב בתרי׳ וה׳ פקד את שרה כאשר אמר, כאשר אמר אברהם על אבימלך2 (ב״ק צ״ב.)
1. ר״ל הרי דחזיק דגם פקידת הריון הוי בכלל פקידות ודינים שאדם נדון בר״ה, וא״כ כמו בחנה כן בשרה שבשתיהן היתה פקידה מיוחדה לעקרות שתלדנה נפקדו בר״ה, והיינו שבר״ה נגזר עליה הריון. אבל אין לפרש שבר״ה הרתה, שהרי מבואר בריש פרשה זו שבפסח ילדה, וע׳ בחא״ג. ובחנה יש דרשא מיוחדת בגמרא.
2. מה שהכריח לו להוציא המלות כאשר אמר מפשטן דקאי על הקב״ה, משום דיש בפסוק זה כפל לשון, וה׳ פקד את שרה כאשר אמר, ויעש כאשר דבר, ולכן דריש ע״ד אסמכתא דלשון אחד מוסב על אברהם וכדמפרש. –
וע׳ בברכות נ״ה א׳, האי מאן דחזי חלמא יאמר וכו׳ בין שחלמתי על עצמי ובין שחלמתי על אחרים, וכתב המג״א בסי׳ ק״ל ס״ב דצ״ל מקודם בין שחלמתי על אחרים, יען כי המתפלל על חבירו הוא נענה תחלה, ע״כ, ותימה בעיני שמהפך נוסחא קבועה בגמרא בשביל ראי׳ שאינה מכרחת כלל, כי לא אמרו בגמרא רק שאם מתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר והוא אינו מתפלל אז על עצמו הוא נענה תחלה, אבל בודאי כשמתפלל בנוסח תפלה כללית, בודאי צריך מקודם לבקש על עצמו, כי אדם קרוב לעצמו וחייך קודמין, וראי׳ לזה מתפלת רבי נחוניא בן הקנה (ברכות כ״ז:) יהי רצון שלא אכשל בדבר הלכה ולא יכשלו חברי בדבר הלכה, הרי שביקש מקודם על עצמו.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טובר״י קרארד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144