Bereshit 21 – בראשית כא‏ – Mikraot Gedolot

[מב] ¹ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה וגו׳, מי אמר מי דיבר אין כתיב כאן אלא מי מלל רמזו שהוא מוליד למאה שנה מנין מלל. (בראשית רבה נג)

[מג] ²ד״א מלל, שהניקה בכל יום מאה פעמים. (פס״ז)

[מד] ³ותאמר מי מלל לאברהם, שיש בו ליחה של נערות, ואין לשון מלל אלא לשון לח, כד״א וקטפת מלילות (דברים כ״ג:כ״ו). (תנ״י וירא לז.)

[מה] ⁴ד״א מי מלל, שעתידין בני לומר לפני הקב״ה בים מי כמכה (שמות ט״ו:י״א) וגו׳. (תנ״י וירא לז).

[מו] ⁵ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה, כמה בנים הניקה שרה א״ר לוי אותו היום שגמל אברהם את יצחק בנו, עשה סעודה גדולה, היו כל אומות העולם מרננים ואומרים, ראיתם זקן וזקנה, שהביאו אסופי מן השוק, ואומרים בנינו הוא, ולא עוד אלא שעושין משתה גדול, להעמיד דבריהם, מה עשה אברהם אבינו, הלך וזימן כל גדולי הדור, ושרה אמנו, זימנה את נשותיהם, וכל אחת ואחת הביאה בנה עמה, ומניקתה לא הביאה, ונעשה נס, בשרה אמנו, ונפתחו דדיה כשתי מעיינות, והניקה את כולן, ועדיין היו מרננים ואומרים, אם שרה הבת תשעים שנה תלד, אברהם בן מאה שנה יוליד, מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם פתחו כולם ואמרו אברהם הוליד את יצחק (בראשית כ״ה:י״ט) (ב״מ פז.)

[מז] ⁶היניקה בנים שרה, היניקה בן אין כתיב כאן אמנו שרה היתה צנועה יותר מדאי, א״ל אבינו אברהם אין זו שעת הצניעות אלא גלי את דדיך כדי שידעו הכל שהתחיל הקב״ה לעשות נסים, גלתה את דדיה והיו נובעות חלב כשני מעיינות והיו מטרוניות באות ומניקות את בניהם ממנה והיו אומרות אין אנו כדיי להניק את בנינו מחלבה של צדקת כו׳. (בראשית רבה נג)

[מח] ⁷היניקה בנים שרה, מלמד שהבן שניתן לה שקול כנגד כמה בנים כענין שנאמר הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים (שמואל א א׳:ח׳), וכן הוא אומר וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק (יהושע כ״ד:ג׳), מלמד שיצחק שקול כנגד כמה בנים א״ר יהודה כתיב וארב (יהושע כ״ד:ג׳), וקרי וארבה, אמר הקב״ה כמה ריבין עשיתי עמו עד שנתתי לו את יצחק. (מדרש הגדול)

1. תנ״י וירא לז. ועי׳ לעיל פי״ב מאמר י. ובמדרה״ג אמרה אמנו שרה מי תכן את רוח ה׳ זו נבואה שע״י מלאך, ואיש עצתו יודיענו שנרמז לאברהם לך לך מנין לך לך ותוליד בן והיינו דכתי׳ מלל.

2. נראה דהיה לפניו כן במדרש, ועי׳ לקמן מאמר מו.

3. בב״ר פנ״ג ר׳ פנחס כו׳ קמתו של אברהם אבינו היתה יבישה ונעשה מלילות, וקמתו מלשון קמה או גדיש, ועי׳ בפס״ר פמ״ג.

4. עי׳ לעיל מאמר לח.

5. לקמן מאמר מז. פסקתא דר״כ פכ״ב, פס״ר פמ״ג, תנ״י וירא לז, לח. תנחומא תולדות ג. פדר״א פנ״ב, ועי׳ לעיל פי״ז מאמר קלא. זח״א י:

6. לעיל מאמר מו. ובבאור וצרף לכאן, ולעיל פי״ז מאמר קכב. ובבאור, וסוף המאמר בב״ר הנ״ל רבנן אמרי כל מי שבא לשום שמים נעשה ירא שמים, ר׳ אחא אמר אף מי שלא בא לשום שמים נותן לו ממשלה בעולם, ולא עשו אלא כיון שהפליגו עצמן בסיני ולא קיבלו את התורה ניטלה מהם אותה הממשלה הה״ד מוסר מלכים פתח ויאסור אזור מתניהם, (איוב יב, יח.) ובתנ״י וירא לח. אמרו רבותינו כל הבנים שהניקה שרה כולם נתגיירו ואל תתמה בדבר, וכן אתה מוצא באליפז בן עשו ע״י שנתגדל בחיקו של יצחק נעשה צדיק וזכה ששרה עליו רוח הקדש שנאמר פרי צדיק עץ חיים, ומובא בילק״ש ח״ב רמז תתקמז.

7. בפסקתא דר״כ פ״כ, ומדרש שמואל פ״ו אם הבנים שמחה היניקה בנים שרה, וכ״ה באריכות בפס״ר פמ״ג, ועי׳ תנ״י חיי שרה ג. טעמה כי טוב סחרה ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה.

וַאֲמַרַת מְהֵימָן דַּאֲמַר לְאַבְרָהָם וְקַיֵּים דְּתוֹנֵיק בְּנִין שָׂרָה אֲרֵי יְלֵידִית בַּר לְסֵיבְתוֹהִי.

She said, “Who is faithful that he said to Avraham and fulfills His promise, that Sarah would nurse children? For I have given birth to a son in his old age.”

וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו

וַאֲמַרַת מְהֵימָן (ח״נ: מַאן מְהֵימָן) דַּאֲמַר (ח״נ: דְּמַלֵּיל) לְאַבְרָהָם וְקַיֵּים דְּתוֹנֵיק בְּנִין שָׂרָה אֲרֵי יְלֵידִית בַּר לְסֵיבְתוֹהִי

שימושי מִלֵּל בעברית ובארמית

א. פועל מִלֵּל משמש בעברית וגם בארמית אך יש הפרש ביניהם: בעברית המקראית נתייחד מִלֵּל לדברים ברורים כגון ״וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ״ (איוב לג ג) וכמוהו ״מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה׳⁠ ⁠⁠״ (תהלים קו ב): אמת שיש לדבר מגבורותיו, אך מי יודע לבררן על אמתתן? וכן כאן ״מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם״: מיהו שיכול היה לומר בבירור כי שרה תיניק בנים? אבל בארמית הורחב ״מלל״ לכל פעולת דיבור בין ״וידבר משה את מֹעֲדֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ (ויקרא כג מד) ״וּמַלֵּיל מֹשֶׁה״, וגם ״וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו״ (בראשית יט יד) ״וּמַלֵּיל״.⁠¹

מִי מִלֵּל וכו׳ – שני נוסחי תרגום

ב. לתמיהה ״מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה״ יש שני נוסחי תרגום: לפי נוסח ״מְהֵימָן דַּאֲמַר לְאַבְרָהָם וְקַיֵּים דְּתוֹנֵיק בְּנִין שָׂרָה״, אונקלוס הפך את השאלה הרטורית למשפט חיווי ותרגם: ״נאמן שאמר לאברהם וקיים שתיניק בנים שרה״. ואולם לפי הנוסח המופיע ברמב״ן ״מַאן מְהֵימָן דַּאֲמַר לְאַבְרָהָם וְקַיֵּים דְּתוֹנֵיק בְּנִין שָׂרָה״ (מיהו הנאמן שאמר לאברהם וקיים שתיניק בנים שרה?), התמיהה מתורגמת כצורתה.

רוב מפרשי אונקלוס דחו את נוסח הרמב״ן, כי מדרך התרגום לסלק שאלות רטוריות מהבורא.⁠² אולם ייתכן שהבדלי הנוסחים תלויים בשאלה מיהו נושא המשפט ״מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם?⁠״: לפי רש״י שכתב ״מי מלל לאברהם – לשון שבח וחשיבות. ראו מי הוא וכמה שומר הבטחתו! הקב״ה מבטיח ועושה!⁠״ הנושא הוא הקב״ה. ומכיוון שעצם התמיהה נשמעת כהטלת ספק ביכולתו של ה׳ ובכגון זה ת״א מסלק את השאלה הרטורית, העדיפו מפרשי התרגום את נוסח ״מְהֵימָן דַּאֲמַר לְאַבְרָהָם״ כמשפט חיווי.

אבל רמב״ן פירש שתמיהת ״מי מלל״ מוסבת לבני אדם ולא לה׳ כי לא מצאנו לשון ״מי״ בהוראת שבח אלא רק לבזיון.⁠³ לכן גרס רמב״ן ״מַאן מְהֵימָן״ וכו׳, כי בשאלות רטוריות המוסבות לבני אדם אין ת״א נמנע מתרגומן כצורתן, וזה לשונו:

והנכון בעיני כי אמרה צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי, למלאת פיו ברנה ושחוק בפלא הנעשה לי. כי מי בכל השומעים שאמר לאברהם מתחלה תניק בנים שרה? אין בעולם שיאמר אליו כן אפילו לנחמו, כי לא עלה זה על לב איש מעולם. ולשון אונקלוס קרוב לזה: מַאן מְהֵימָן דַּאֲמַר לְאַבְרָהָם וְקַיֵּים דְּתוֹנֵיק בְּנִין שָׂרָה? כלומר כל השומע יצחק לי כי אין אדם שיהיה נאמן גם בעיני אברהם אם הגיד לו זה הפלא.⁠⁴

הבדלי הנוסחים משתקפים גם בהערת המסורה על ״מִי מִלֵּל״: ״לסוראי – דְּיֵימַר. לנהרדעי – דַּאֲמַר״.⁠⁵ פירוש: סוראי החזיקו כנראה בנוסח הרמב״ן ולכן גרסו ״מַאן מְהֵימָן דְּיֵימַר לְאַבְרָהָם״ בלשון עתיד. אבל נהרדעי שגרסו דַּאֲמַר בעבר החזיקו בנוסח ״מְהֵימָן דַּאֲמַר לְאַבְרָהָם וְקַיֵּים״, שהוראתו: ״נאמן אשר הבטיח לאברהם וקיים הבטחתו״.⁠⁶

1. ראה ״הכתב הקבלה״ כאן ו״עוטה אור״ עמ׳ 87. ואולי כדי להבחין בין מִלֵּל העברי לארמי, תרגמו ברוב הנוסחים: ״מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם״ – ״דַּאֲמַר לְאַבְרָהָם״ [ולא: דְּמַלֵּיל כמקצת נוסחים).

2. כמבואר לעיל בפסוק ״הֲשֹׁפֵט כל הארץ לא יעשה משפט״ (בראשית יח כה). ראה ״אוהב גר״ ו״מרפא לשון״.

3. רמב״ן: ״ולא מצינו מלת ״מי״ בערך כזה למעלה וכבוד, רק לבזיון, מי אבימלך ומי שכם (שופטים ט כח), מי דוד ומי בן ישי (שמואל א כה י)״.

4. ואולם לפי נוסחו תקשה תיבת וְקַיֵּים, לכן פירש ״נתינה לגר״ שהיא מוסבת לאברהם: ״מי האמין שיאמר כן לאברהם ועודו קיים״ [ואולי לכך מכוונת הערת המסורה ״וְקַיִים דאיק״, כלומר הנוסח המדוייק הוא וְקַיִים ולא וְקַיֵּים]. ו״נפש הגר״ פירש: מי האמין שהקב״ה יקיים אף יותר משהבטיח, לא רק שיהיה לשרה בן אלא ״וְקַיֵּים דְּתוֹנֵיק בְּנִין שָׂרָה״. ו״שדה ארם״ (עמ׳ 29) הרכיב את שני הנוסחים וגרס ״מאן דאמר לאברהם דתוניק בנין שרה – מהימן וקים, ארי ילידית בר לסבתוהי״. ופירושו: ״מי שמלל לאברהם שתיניק בנים שרה – הוא נאמן בהבטחתו וקים במאמרו״.

5. קליין, מסורה, עמ׳ 57.

6. ״באורי אונקלוס״.

ואמרת אלווי^א מן ייזיל ותני בבייתיה דנחור אחוי דאברהם אייניקת בנין שרה ארום ילדת ליה בר לאשון סיבותיה.⁠^ב

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלווי״) גם נוסח חילופי: ״ולווי״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ואמרת... סיבותיה״) נוסח אחר: ״ואמרת מה מהיימן הווה בישריה די בשר לריבוני אברהם מן שרוייה ואמ׳ עתידה היא למיינקה בנין שרה ארום ילדית ליה ברא לסבותא״.

ואמרת מה מיהמין מבשרא דבשר לאברהם ואמר עתידה דתוניק בנין שרה ארום ילידת ליה ביר לאישון.

And she said, How faithful was the messenger who announced to Abraham, and said, Sarah will nurse children, for she shall bring forth a son in her old age!

ואמרת מה הוות בשרא דבשר לרבוני לאברהם מן שירויה ואמר עתידה היא למנקה ארי ילידית בר לסבתוהי.

And she said, What was the announcement which announced to my lord Abraham at the beginning, and said, It will be that she will give suck, because she shall bring forth a son in her old age?

[ט] וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה – רַבִּי פִּינְחָס מִשּׁוּם רַבִּי חִלְקִיָה מִי אָמַר מִי דִּבֵּר אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא מִי מִלֵּל, רְמָזוֹ שֶׁהוּא מוֹלִיד לְמֵאָה שָׁנָה מִנְיַן מִלֵּ״ל. רַבִּי פִּנְחָס אָמַר קוֹמָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ הָיְתָה יְבֵשָׁה וְנַעֲשָׂה מְלִילוֹת. הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה, הֵינִיקָה בֵן אֵין כְּתִיב כָּאן, אִמֵּנוּ שָׂרָה הָיְתָה צְנוּעָה יוֹתֵר מִדַּאי, אָמַר לָהּ אָבִינוּ אַבְרָהָם אֵין זוֹ שְׁעַת הַצְּנִיעוּת אֶלָּא גַּלִּי אֶת דַּדַּיִךְ, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל שֶׁהִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת נִסִּים, גִּלְּתָה אֶת דַּדֶּיהָ וְהָיוּ נוֹבְעוֹת חָלָב כִּשְׁנֵי מַעְיָנוֹת, וְהָיוּ מַטְרוֹנִיּוֹת בָּאוֹת וּמֵינִיקוֹת אֶת בְּנֵיהֶם מִמֶּנָּה, וְהָיוּ אוֹמְרוֹת אֵין אָנוּ כְּדַי לְהָנִיק אֶת בָּנֵינוּ מֵחֲלָבָהּ שֶׁל צַדֶּקֶת. רַבָּנָן וְרַבִּי אֲחָא, רַבָּנָן אָמְרֵי כָּל מִי שֶׁבָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, נַעֲשָׂה יְרֵא שָׁמַיִם. רַבִּי אֲחָא אָמַר אַף מִי שֶׁלֹא בָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם נִתַּן לוֹ מֶמְשָׁלָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, כֵּיוָן שֶׁהִפְלִיגוּ עַצְמָן בְּסִינַי וְלֹא קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה נִטְּלָה מֵהֶם אוֹתָהּ הַמֶּמְשָׁלָה.

ותאמר מי מלל לאברהם (שם כ״א:ז׳), שיש בו ליחה של נערות, ואין לשון מלל אלא לשון לח, כד״א וקטפת מלילות (דברים כ״ג:כ״ו).

ד״א מי מלל. שעתידין בני לומר לפני הקב״ה בים, מי כמוכה וגו׳ (שמות ט״ו:י״א).

הניקה בנים שרה וגו׳ (בראשית כ״א:ז׳). אמר ר׳ פנחס הכהן בר חמא בשם ר׳ חלקיה ולא יצחק בלבד ילדה, שהוא אומר היניקה בנים שרה, אלא מהו מי מלל, מ׳ ארבעים ל׳ ל׳ ששים, הרי מאה, מי בישר לאברהם מבן מאה שנה אתה מוליד.

ד״א היניקה בנים שרה, ר׳ פנחס הכהן בר חמא אמר כיון שילדה שרה היו נשי אומות העולם תמהים לומר אפשר שילדה, והיו אומרין אלו לאלו והלא זקנה שרה, ושמא שפחתה היא, ומה היו עושות, היו נוטלות בניהן והולכות אצל שרה, ואומרות לה היניקי את הילד הזה, והיתה מניקה את בניהם, שנאמר היניקה בנים שרה.

[לח] אמרו רבותינו כל בני המצריות שהניקה שרה כולם נתגיירו, ואל תתמה בדבר, וכן אתה מוצא באליפז בן עשו, על ידי שנתגדל בחיקו של יצחק נעשה צדיק, וזכה ששרה עליו רוח הקדש, שנאמר פרי צדיק עץ חיים (משלי י״א:ל׳). ר׳ אלעזר (בר שמעון) בנו של ר׳ שמעון בן יוחי היה ראה אותו ר׳ יוסי בן חלפתא, א״ל אתה משורש צדיקים ואין אתה בן תורה, אמר לו ומה אעשה. א״ל מבקש אתה לשנות, אמר לו הן, התחיל מלמד אותו פרק אחד ושני ושלישי, הכניסו לבית הוועד, ראה אותו רבי, אמר לו לזה הכנסתה עמך, אמר לו מקורתו של ר׳ שמעון בן יוחי הוא בא, העלה אותו ר׳ יוסי לציפורי והיה משנה אותו, בשנה אחרת הורידו עמו, ונכנס לבית הוועד, התחיל משיב דברים שם, וקרא עליו רבינו הקדוש פרי צדיק עץ חיים, מי גרם לו שיהיה בן תורה, לא על ידי ר׳ יוסי בן חלפתא, כך התינוקות שינקו משרה אמנו כולם נתגיירו, אמר הקב״ה בעולם הזה על ידי הצדיקים היו יחידים מתגיירין, אבל לעולם הבא אני מקרב את הצדיקים, ומביאן תחת כנפי השכינה, שנאמר כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד (צפניה ג׳:ט׳).

היניקה בנים שרה – ר׳ פנחס הכהן אמר ולא ליצחק לבדו ילדה שהוא אומר היניקה בנים, אלא היו נשי אנשי מצרים תמהות לומר אפשר שילדה שרה בן, והיו אומרות זו לזו, לא זקנה היתה שרה שילדה בן, אלא בן שפחה הוא. ומה היו עושות, היו נוטלות את בניהן והולכות אצל שרה ואומרות היניקי לי את הילד הזה. ואמרו שרה היתה צנועה יותר מדאי, א״ל אברהם אין זו שעת הצנע אלא גלי את דדיך כדי שידעו הכל שעשה הקב״ה נסים עמנו. מיד גלתה דדיה והיו נובעות כב׳ מעינות חלב והיו כל מטרניות באות ומיניקות את בניהן והיו אומרות אין אנו כדאין להניק את בנינו מחלבו של צדיק.

(יא-יד)

חושך שבטו שונא בנו (משלי י״ג כ״ד) זה אברהם שלא רידה את ישמעאל יצא לתרבות רעה, שהיה עובד ע״ז ושופך דמים, וכיון שהגידה לו שרה מעשיו אמרה לו לגרש הוא ואמו, נצטער על בנו על שיצא לתרבות רעה הה״ד על אודות בנו, על מעשי בנו, והיה סבור אברהם שלא יגרשנו שמא יחזירנו למוטב, עד שא״ל הקב״ה לגרשו שאין בו תוחלת. הה״ד אל ירע בעיניך וגו׳ ואת הילד וישלחה, מי שכתוב בו ואברם כבד מאד במקנה (בראשית י״ג ב׳) שלח בנו ריקם, אלא על שיצא לתרבות רעה שנאו ולא נפנה אליו לקיים מה שנאמר חושך שבטו שונא בנו.

ותאמר מי מלל לאברהם וגו׳ – ¹שהיו הכל אומרים ראו זקן וזקנה שלקחו ילד מן השוק ואמרו שהוא בנינו, מה עשה אברהם זימן כל אנשי העיר, ושרה אמנו זימנה נשותיהם, וכדי לנסותה הביאו ביניהם הקטנים עמהם, והיו אומרים לה שתניק את בנינו, מיד הניקה שרה ביניהם, באותה שעה האמינו שהיה יצחק בניהם, ועל זה נאמר הניקה בנים שרה.

1. שהיו הכל אומרים. פסיקתא דר״כ שם, ותנחומא וירא אות ל״ז, ופדר״א פנ״ב, וסגנון המאמרים משונים, ורש״י על התורה, והמדפיס ממנטובה הוסיף זה לתנחומא הנדפס מכבר תולדות אות ג׳, ושם המאמר מאות ב׳ הוסיף ג״כ, ואולי לקח המאמר מאות ב׳ מהילמדנו, עיי׳ מבוא התנחומא דף פ״ג.

וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם – מִי דִּבֵּר אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא מִי מִלֵּל. רָמְזוּ שֶׁהוֹלִיד לְמֵאָה שָׁנָה. רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי חִלְקִיָה, קָמוֹתָיו שֶׁל אֲבִיהֶם הָיוּ יְבֵשׁוֹת וְנַעֲשׂוּ מְלִילוֹת.

רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, אַתְּ מוֹצֵא כֵּיוָן שֶׁיָּלְדָה אִמֵּנוּ שָׂרָה אֶת יִצְחָק הָיוּ אוּמוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִים חַס וְשָׁלוֹם לֹא יָלְדָה שָׂרָה אֶת יִצְחָק, אֶלָּא הָגָר שִׁפְחַת שָׂרָה הִיא יָלְדָה אוֹתוֹ. מַה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יִבֵּשׁ דַדֵי נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל אוּמוֹת הָעוֹלָם, וְהָיוּ מַטְרוֹנִיּוֹת בָּאוֹת וְנוֹשְׁקוֹת עֲפַר רַגְלֶיהָ שֶׁל שָׂרָה וְאוֹמְרִים לָה עֲשִׂי מִצְוָה וְהֵינִיקִי בָּנִים שֶׁלָּנוּ. שָׂרָה הָיְתָה צְנוּעָה יוֹתֵר מִדַּאי אָמַר לָה אַבְרָהָם אָבִינוּ, שָׂרָה, אֵין זוֹ שְׁעַת הַצְּנִיעוּת, אֶלָּא גַּלִּי אֶת דַּדַּיִךְ וְיִתְקָדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁבִי בַּשּׁוּק, וְהֵינִיקִי בְּנֵיהֶן, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל שֶׁהִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לָנוּ נִסִּים, וְגִלְּתָה דַּדֶּיהָ וְהָיוּ נוֹבְעוֹת כִּשְׁתֵּי מַעֲיָנוֹת וְהָיוּ מַטְרוֹנִיּוֹת בָּאוֹת וּמֵנִיקוֹת אֶת בְּנֵיהֶם מִמֶּנָה, וְאוֹמְרִים, אֵין אָנוּ כְּדַי לְהָנִיק אֶת בָּנֵינוּ מֵחֲלָבוֹ שֶׁל יִצְחָק הָדָא הוּא דִּכְתִיב, הֵינִיקָה בָנִים. הֵינִיקָה בֶּן אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא בָנִים. רַבָּנָן וְרַבִּי אָחָא, רַבָּנָן אַמְרִי, כָּל מִי שֶׁבָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם נַעֲשָׂה יְרֵא שָׁמַיִם. רַבִּי אָחָא אָמַר אַף מִי שֶׁלֹּא בָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם נִתַּן לוֹ מֶמְשָׁלָה בָּעוֹלָם הַזֶּה כֵּיוָן שֶׁהִפְלִיגוּ עַצְמָן בְּסִינַי, וְלֹא קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה, נִטְלָה מֵהֶם אוֹתָה הַמֶּמְשָׁלָה, הַדָא הוּא דִכְתִיב, ״מוּסַר מְלָכִים פִּתֵּחַ״ וְגוֹ׳.

וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה – וְכַמָּה בָּנִים הֵינִיקָה תָּנָא אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁגָּמַל אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה גָּדוֹל וְהָיוּ אוּמוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִים רָאִיתֶם זָקֵן וּזְקֵנָה שֶׁהֵבִיאוּ אֲסוּפִי מִן הַשּׁוּק וְאוֹמְרִים בְּנֵנוּ הוּא, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁעָשׂוּ מִשְׁתֶּה גָּדוֹל כְּדֵי לְהַעֲמִיד דִּבְרֵיהֶם. מַה עָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ, עָמַד וְזִמֵּן כָּל גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, וְאַף שָׂרָה אִמֵּנוּ זִמְּנָה אֵת נְשׁוֹתֵיהֶם וְכָל אַחַת וְאַחַת הֵבִיאָה אֶת בְּנָהּ וְלֹא הֵבִיאָה מֵנִיקְתָהּ, נַעֲשָׂה נֵס וְנִתְפַּתְּחוּ דַּדֶּיהָ כִּשְׁנֵי מַעֲיָנוֹת וְהֵנִיקָה אֶת כּוּלָן, וַעֲדַיִן אוֹמְרִים שָׂרָה בַּת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד, אַבְרָהָם בֶּן מֵאָה שָׁנָה יוֹלִיד, מִיַּד נֶהֱפַּךְ קְלַסְתֵּר פָּנִים שֶׁל יִצְחָק וְנִדְמֶה לְאַבְרָהָם, בְּאוֹתָה שָׁעָה אָמְרוּ (בראשית כ״ה:י״ט) ״אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק״.

ת֗ם קאלת מן קאל לאברהים אן סארה סתרצ֗ע בנינא אד֗ ולדת אבנא לשיכ֗וכ֗תה.

עוד אמרה: מי אמר לאברהם ששרה תניק בנים, כי ילדתי בן לזקנתו.

ואומרה: מי מלל – סובל שני פירושים:

א. מי היה אומר כזאת ביחס אליה, אם לא ה׳ שהוא כל יכול,

ב. והב׳. לשון גדולה ורוממות: ״מי פעל ועשה כזאת״.

ויחתמל קולהא מי מילל מענאין אחד׳ מן כאן יקול לה הד׳א אלא אלכ׳אלק אלקדר עלי כל שי ואלב׳ תעט׳ים ללאמר ואג׳לאל כק׳ מי פעל ועשה.

מי מלל – לשון שבח וחשיבות: ראו מי הוא ומה^א הוא גדול שומר אבטחה ומבטיח ועושה.

מלל – שינה הכתוב ולא אמר: דבר. גימטריא שלו מאה, לסוף ק׳ לאברהם.

הניקה שרה בנים^ב – בנים?⁠^ג ביום המשתה, הביאו שרות בניהן עמן, שהיו אומרות: לא ילדה שרה, אלא אסופי הביאה מן השוק, והניקה אותם.

א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י ליידן 1: ״ומהו״. בכ״י מינכן 5: ״ומי״. בכ״י המבורג 13: ״וכמה״.

ב. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155: ״הניקה בנים שרה״.

ג. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155: במקום ״בנים״ כתוב: ״ומהו בנים לשון רבים״.

מי מלל לאברהם – The word מי is used as an exclamation of praise alluding to the distinguished position of the Being spoken of. The sense therefore is: See, Who it is, and to what extent He keeps his promise! The Holy One, blessed be He, promises and performs!

מלל SAID – Scripture employs here an unusual expression and does not use דבר, said, because its numerical value (i.e. of מלל) is one hundred, signifying as much as: Who was it who spoke in reference to the end of one hundred years of Avraham's life (Bereshit Rabbah 53:9).

הניקה בנים שרה THAT SARAH WILL HAVE SUCKLED – CHILDREN. What is the force of the word "children", in the plural? On the feast-day princesses brought their children with them and she (Sarah) gave them suck, for these women said, "Sarah has not given birth to a son; she has brought into her house a foundling from the street" (Bava Metzia 87a).

ותאמר מי מלל לאברהם – ¹ר׳ פנחס בשם ר׳ יחלקיהו אמר. מי אמר מי דבר לא כתיב. אלא מי מלל. רמזו למאה שנה מוליד מנין מלל.

ד״א מלל – שהניקה בכל יום מאה ילדים.

הניקה בנים – ²לפי שהיתה שרה אמנו צנועה ביותר אמר לה אברהם גלי דדייך והניקהו. כדי לפרסם נסי צורנו. והיו מטרוניות מביאות בניהם אצל שרה להניק. לקיים מה שנא׳ הניקה בנים שרה. וכדי להודיע שמו של הקב״ה.

1. ר׳ פנחס. ב״ר שם. וילקוט רמז צ״ג.

2. לפי שהיתה שרה. ב״ר שם. ופסיקתא שם צד קמ״ו ע״ב.

ותאמר מי מלל לאברהם – לשון תרגום, כלומר מי דיבר לאברהם זאת, כשילדה שרה לא היו מאמינים אלא הכל אומרים אספו להם אסופי אחד מן השוק, ואומרים עליו בנינו הוא זה, והיו השרות מבקרות אותה ומביאין גוריהן בחיקן, אמר אברהם לשרה אין זו שעת הצנע, גלי לדדיך והניקי תנוקות הללו, לפרסם מפעלות אלהינו, ולפי שהי׳ הדבר קשה בעיני שרה, לכך אמרה מי מלל לאברהם הניקה שרה בנים זרים:

ותאמר מי מלל לאברהם – כלומר: ידעו ויבינו כל השומעים מי הוא האלהים שמלל לאברהם להיות לו בן משרה, כי היניקה בנים שרה אחרי זקנתה ולזקוניו של אברהם, כי אין גדול כאלהים.⁠^א

א. גישה חילופית הובאה בגיליון כ״י וינה 23 בשם ר׳ שמואל: ״מי מלל לאברהם – מוסב לכל השומע ייצחק לי. כשמללו אברהם יולד לך בן זכר שמח שמחהו שילדתי בן לזקוניו. ר׳ שמו׳⁠ ⁠⁠״. לדיון, עיין א׳ טויטו, הפשטות המתחדשים בכל יום, 190-189.

Vatto'mer SHE SAID: WHO SAID TO ABRAHAM: In other words, let all those who hear know and understand who is the God who said to Abraham that he would have a son from Sarah.⁠¹ For SARAH HAS SUCKLED CHILDREN: in her old age and in Abraham's old age. Accordingly, there is none as great as God.⁠²

1. Both Rashi and Rashbam interpret the phrase, mi millel, as being an indicative statement about God and His greatness, not some form of subjunctive statement of amazement.
Cf. e.g. R. Joseph Bekhor Shor: "Who would have said to Abraham that this would happen ... there was nobody who would have said that to him for he would not have believed.⁠"

2. The last phrase appears to be an allusion to Hannah's prayer (I Sam. 2:2) when she, like Sarah, gave birth to a son after a long period of being barren. Further comparisons between the birth of Isaac and the birth of Samuel are made explicitly by Rashbam in his commentary to the next verse.

מי מלל לאברהם – כלומר: מי היה אומר לאברהם שאירע דבר זה שהניקה בנים שרה. לא היה אדם שיאמר לו כך, שלא היה מאמין, רק היה כמצחק בעיניו.

מי מלל לאברהם – WHO WOULD HAVE SAID TO AVRAHAM – Meaning: Who would have said to Avraham that this thing would happen, that SARAH WILL NURSE CHILDREN. Not a single person would have said this to him, for he would not have believed, but he would just be like a jokester in his eyes.

מי מלל – קי מושייט, כל השומע היה מצחק. (כ״י וינה 23)

ותאמר – אמרה עוד לרב התמה: מי מלל לאברהם – מי היה מדבר לאברהם שהניקה בנים שרה, דבר חדוש כזה מי היה אומר לו לולי כי האל עשה עמו פלא^א שילדתי לו^ב בן לזקניו.

לזקֻניו – כבר פרשנוהו.

ומה שאמ׳ בנים – אם מניקה בן אחד, כן תניק בנים אחרים אם תרצה.

ויש דרש (בבלי ב״מ פ״ז, בראשית רבה נ״ג): כי הנשים לא היו מאמינות שילדה והיו אומרות כי יצחק אסופי היה והיא מביאה את בניהן ומניקה אותם.

א. כן בכ״י פריס 193, מינכן 28. בכ״י מוסקבה 495: ״עושה פלא״.

ב. כן בכ״י פריס 193, מינכן 28. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״לו״.

ותאמר, she said something else reflecting her happy surprise,

מי מלל לאברהם, who would have dared foretell Avraham that Sarah would nurse babies? If God Himself had not been at work in this, no one would have foretold Avraham that something like this could occur.

לזקוניו, we already explained the meaning of this word in verse 2. As to Sarah speaking of בנים, children in the plural mode, although she had given birth to only one child, she assumed that if she had been able to nurse one child there would be nothing to prevent her from nursing more children if she so desired. There is an allegorical Midrash on this verse (quoted by Rashi) saying that many women did not believe that Yitzchok was drinking mother’s milk from Sarah’s breast. In order to silence their doubts or derision, Sarah offered to nurse also the children of such women.

ומה שאמרה הניקה בנים שרה {בלשון רבים} במקום ׳בן׳, {היינו מפני שבנים כאן הוא} שם המין¹, לא לחשבון².

1. יד. כלומר הניקה כדרך שנשים מניקות בנים. [הערות נהור שרגא]. כוונת רבנו, שאם היה כתוב ׳בן׳ היה במשמע שהכוונה דווקא ליצחק, ואינו כן, אלא אמרו עליה באופן כללי ׳מי האמין על שרה שתוכל להניק פרי בטן׳, ונקט הכתוב ׳בנים׳ במשמעותו הכללית על צאצאי האדם.

2. טו. נראה שדברי רבנו מכוונים להדגיש פשוטו של מקרא בניגוד למדרשם ז״ל בב״מ (פז.) שהניקה שרה בנים הרבה ע״י נס, וכעי״ז מובא בפרש״י כאן ע״ש. ולגוף פירושו כאן יש להעיר, שמצינו שמפרש רבנו לאידך גיסא, שיש לשון יחיד במקום רבים לומר שהוא שם המין, כמו אצל ׳ויהי לי שור וחמור׳ להלן פר׳ וישלח (לב:ה) וכן ב׳מלאת אבן׳ בפר׳ תצוה (שמות כח:יז), אבל אצל רבים במקום יחיד רגיל רבנו לפרש בענין אחר, השוה מש״כ להלן פר׳ ויגש (מו:ז): ׳אצל העברים נופל על היחיד שם הרבים דוגמת ובני דן חשים׳. ועמש״כ להלן פר׳ מקץ (מא:כה).

מי מילל – מי הוא שעלה בלבו כבר לומר עוד יבא יום שיאמרו הניקה בנים שרה – הישיט בלעז, לא היה להאמין כך.⁠¹

1. שאוב מר״י בכור שור.

מי מלל, "who would have dared predict that the day would come when I would nurse children?⁠" If someone had predicted this he would not have been believed.

מי מלל – מלל. בגימ׳ ק׳ כו׳.

מי מלל לאברהם – לשון שבח וחשיבות הוא, ראו מי הוא וכמה הוא גדול שומר הבטחה, ומבטיח ועושה. לשון רבינו שלמה.

ולא מצאתי^א מלת מי בערך כזה, למעלה וכבוד, רק לבזיון: מי אבימלך ומי שכם (שופטים ט׳:כ״ח), מי דוד ומי בן ישי (שמואל א כ״ה:י׳).

והנכון בעיני, כי אמרה: צחוק^ב עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי (בראשית כ״א:ו׳), למלאות פיו ברנה ושחוק בפלא הנעשה לי, כי מי בכל השומעים שאמר לאברהם מתחלה תניק בנים שרה, אין בעולם שיאמר אליו כן, אפילו לנחמו, כי לא עלה זה על לב מעולם. ולשון אנקלוס קרוב לזה: מאן מהימן דיימר לאברהם קיים דתוניק בנין שרה, כלומר כל השומע יצחק לי (בראשית כ״א:ו׳), כי אין אדם שיהיה נאמן גם בעיני אברהם אם הגיד לו זה הפלא.

א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פרמא 2978, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״מצינו״.

ב. כן בכ״י פולדה 2, ס״פ I 44, רומא 44, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 2978: ״שחוק״.

'MI' (WHO) WOULD HAVE SAID UNTO ABRAHAM. The word mi is used as an exclamation of praise and distinction. The sense of the verse is thus: "See Whom it is and to what extent He keeps His promise. He promises and performs!⁠" Thus the language of Rashi.
But we do not find the word mi used in this way in expressions of distinction and honor. Instead, we find it used only in a derogatory sense: 'Mi' (Who is) Abimelech, and 'mi' (who is) Shechem?⁠¹ 'Mi' (Who is) the son of Jesse?²
The correct interpretation appears to me to be that Sarah said, "G-d hath made laughter for me; and every one that heareth will laugh on account of me,⁠³ filling his mouth with song and laughter for the wonder that has been done to me, for who among the hearers would have previously said to Abraham that Sarah will suckle children? There is not a person in the world who would have told him this, even merely to console him, for the possibility would never have occurred to anyone.⁠" Onkelos' rendition is close to this interpretation: "How faithful is He who spoke to Abraham! He has fulfilled His word that Sarah will suckle children.⁠" That is to say, "Everyone that heareth will laugh on account of me" for there is no person who would have maintained his credulity even in the eyes of Abraham if he were to have told him this wonder.

1. Judges 9:28.

2. I Samuel 25:10.

3. (6) here.

מי מלל לאברהם – פירש״י שנה הכתוב ולא כתב מי דבר כי מלל גימטריא שלו ק׳ לסוף ק׳ של אברהם נולד לו בן למקשה זיל קרי בי רב הוא ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו תשיב דאי מהתם נוכל לומר דנכנסה שנת ק׳ ולא כלתה ומקצת שנה חשובה שנה לכך למד כאן רש״י מיתורא דלסוף ק׳ נולד.

מי מ״לל לאברהם – בגי׳ ק׳ רמז שאברהם היה בן מאה כשהוליד יצחק ואז הניקה בנים שרה.

ותאמר מי מלל – ותאמר לשון שבח ודומה לו אמרו צדיק כי טוב פי׳ שבחו לצדיק ה״נ שבחה שרה לאותו שמלל לאברהם הניקה בנים שרה דהיינו הקדוש ברוך הוא. ד״א מי מלל. מי יאמר לאברהם שיש בו לחלוחית והוא כמו מלילות.

'ותאמר: מי מלל וגו, she said: "who would have dared predict, etc.⁠" This was a way of giving thanks to the Lord. It is similar to Isaiah 3,10: אמרו צדיק כי טוב, "tell the righteous that he has done something good.⁠" Sarah here gave thanks to whosoever had foretold her husband Avraham that she would bear him a son in her old age and would even be able to nurse not only him but also other babies. In other words: she thanked the Lord. An alternate interpretation of this exclamation of Sarah: "Who would have foretold that Avraham was still virile enough still to have impregnated Sarah so that she could produce a healthy son.⁠" According to this interpretation the word מלל is similar to the word מלילות in Deuteronomy 23,26: "(plucking) ears of corn.⁠"

מי מלל לאברהם – פירש״י לשון שבח וחשיבות ראו מי הוא וכמה הוא גדול שומר הבטחתו שמבטיחו ועושה. וכתב הרמב״ן שלעולם לא תבא מי לשבח אלא לגנאי מי אבימלך ומי שכם מי דוד ומי אנשיו. ופי׳ הוא כל השומע יצחק לי מרוב הפלא שנעשה עמי כי מי בכל השומעים שאמר לאברהם תחלה שתניק בנים שרה אין בעולם מי שיאמר לו כן אפי׳ לנחמו שלא עלה על לב זה לעולם:

מי מלל לאברהם, "who had foretold Avraham, etc.⁠" According to Rashi, the word מלל is a form of a laudatory prediction such as an exclamation of "who would have known that Avraham is so distinguished and that HE who promised him this was capable of fulfilling his promise.⁠"

Nachmanides, on the other hand, writes that the word מי never introduces something laudatory but the contrary. Examples cited are the expressions מי אבימלך and מי דוד ומי אנשיו, in the Book of Judges and the Book of Samuel, respectively. He explains that Sarah exclaimed "the reason why all the people who hear about me nursing children will be so happy is that none ever believed that anyone who predicted that Avraham would father children was in earnest and knew what he was talking about.⁠"

מלל – ב׳ בתרי לישנא הכא ואידך שומר מה מליל. מדבר במפלת ארם לומר שבזכות אברהם יהיה מפלת ארם.

מלל׳ – בגימטריא ק׳ לומר כשהיה אברהם בן ק׳ היניקה בנים שרה.

ואמרה, להורות על עוצם הפלא שעשה לה ה׳ יתעלה: מי הוא זה שעלה בלבו לאמר לאברהם שתניק בנים שרה? זה לא מלל אחד מהאנשים - זולת הנביא שייעד לה זה הענין בדרך נבואה; אבל מי שאינו נביא - לא עלה בלבו זה הענין, לרוב הזרות שיהיה בו.

מי מלל לאברהם וכו׳ – כתב הרמב״ן ז״ל לשון שבח וחשיבות הוא ראו מי הוא וכמה הוא גדול שומר הבטחה ומבטיח ועושה לשון רש״י ז״ל ולא מצאתי מלת מי בערך כזה למעלה וכבוד רק לבזיון מי אבימלך ומי שכם (שופטים ט׳:כ״ח). מי דוד ומי בן ישי (שמואל א כ״ה:י׳). והנכון בעיני כי אמרה צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי. למלאת פיו ברנה וצחוק בפלא הנעשה לי כי מי בכל השומעים ששמע שאמר לאברהם מתחלה תניק בנים שרה אין בעולם שיאמר לו כן אפילו לנחמו כי לא עלה זה על לב מעולם כל אלו דבריו. ואני תמה איך לא זכר הרב מי ברא אלה (ישעיהו מ׳:כ״ו). מי ילד לי את אלה ואלה מי גדל (ישעיהו מ״ט:כ״א). מי זה בא מאדום (ישעיהו ס״ג:א׳). מי זאת הנשקפה (ש״ה ו׳). שכל אלה וזולתם כלם הם למעל׳ גדולה וכבוד [יג] והנכון בעיני שתאמר מי יתן והיה מאמר מי שמלל לאברהם על זה שתניק בנים רבים שרה כיון שכן נתקיימו דבריו כי ילדתי בן לזקוניו וכל זה הפלגת מליצה לשבח והודאה.

לשון שבח וחשיבות. הרמב״ן ז״ל טען ואמר ולא מצאתי מלת מי בערך כזה למעלה וכבוד רק לבזיון מי אבימלך ומי שכם מי דוד ומי בן ישי: ונראה לי שמלת מי כמלת מה שלפעמים יבא זה תמורת זה ואחר שמלת מה משמשת למעלה ולכבוד כמו מה גדלו מעשיך מה רב טובך מה טובו אהליך ולהפך כמו מה אדם ותדעהו ואהרן מה הוא תהיה גם מלת מי משמשת למעלה ולכבוד ולהפך ואחר שנמצא לבזיון מי אבימלך ומי שכם הנה ימצא גם ההפך למעלה וכבוד:

ואמנם אמרו מי מלל לאברהם ענינו אצלי שכאשר ראתה שרה שמלבד הליד׳ עוד הגדיל השם לעשות עמה חסד במה שנתן לה חלב בשדיה להניק את בנה כי זה על המעט ימצא בנשים הזקנות שיספיק הטבע לתת בהם דם חומר לעובר ובעוד שיבא לשדים מאותו דם שיתילד ממנו מזון לנולד לכן בראותם שלא היו לה שדים צומקים אבל שדים נכונו להניקו אמרה מאמר אחר מי מלל לאברהם הניק׳ בנים שרה ר״ל הנה הליד׳ הקב״ה יעד עליה לאברהם אבל ההנק׳ לא אמרה ולא הודיעה וזהו מי מלל לאברהם שלא אמר השם ולא המלאך ולא אדם בעולם לאברהם שתהיה אפשר שתניק בנים שרה עתה שילדה בן לזקוניו. ואין ספק שהחסד הזה עשה הש״י לכבוד יצחק לשלא יניק משדי נשים נכריות בנות כנען. או יהי׳ פי׳ כי ידעתי מי מלל לאברהם הניק׳ בנים שרה עם היות שמלל לו שילדתי בן לזקוניו.

[א] ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה

[1] מציעא פרק שביעי דף פז ע״א (בבא מציעא פז.)

לשון שבח וחשיבות. והקשה הרמב״ן על רש״י דלא מצאנו לשון ״מי״ רק לבזיון, כמו ״מי אבימלך ומי שכם״ (שופטים ט, כח), ויראה לומר אף כי בודאי הלשון משמע כמו שפירש הרמב״ן – מי זה שאמר לאברהם שתניק שרה בנים, שלא עלה על לב אדם מעולם, מכל מקום כאן אין לפרש כך, דאם כן למה תולה דבר זה באברהם, ויותר הוי ליה למכתב ׳מי מילל לשרה׳, או ׳מי מילל הניקה בנים שרה׳. אי נמי ׳אמר׳ הוי ליה לכתוב, כי ׳אמר׳ מצאנו אף במחשבה, והוי ליה לומר דאף במחשבה לא עלה, לכך פירש אותו על הדבור שאמר הקב״ה לאברהם. מכל מקום יש ליישב פירוש הרמב״ן שדרך לנחם את האדם אף בדבר רחוק שמא כך יהיה לך נחמה, ולא נחם אדם מעולם את אברהם. ולא תלה הדבר בשרה, כי מצאנו שאברהם היה מצער עצמו יותר על זרע, שאיש מצווה על פריה ורביה (יבמות סה ע״ב), לכך אמר ״מה תתן לי ואנכי הולך ערירי״ (לעיל טו, ב):

הֵינִיקָה: בתיקון ס״ת כתוב, ס״א הניקה, ע״כ. ודבר זה מסורת בידנו שהוא מל׳ דמל׳, ¹דמסו׳ עלי׳ ה׳ מלאי׳ בלישנ׳ בתרין יו״דין, תרין מנהון באוריית׳, ושאר׳ בנביאי׳ וכתובי׳. [היניקה].

1. דמסו׳ עלי׳: מ״ג-ד על אתר (וראה גם הרמ״ה, ינ״ק).

לשון שבח וחשיבות כו׳. שמלת מי כמלת מה והיא משמשת גם למעלה וכבוד כמו מה רב טובך (תהלים ל״א:כ׳) מה גדלו מעשיך (שם צ״ב:ו׳). [ר׳ אליהו מזרחי]: ולי נראה דאי כפשוטו מה אמרה מי מלל הלא הקב״ה מלל אלא לשון שבח וכו׳:

An expression of praise and esteem... [Rashi is saying] that the word מי is similar to the word מה, which infers greatness and honor, such as (Tehillim 31:20): "How (מה) great is Your goodness!⁠" and (ibid. 92:6): "How (מה) great are Your works!⁠" (Re'm) But it seems to me that [Rashi explained as he did] because if the verse follows its plain meaning, why did Sarah ask, "Who said to Avraham?⁠" Hashem clearly said it to him! Perforce, it is "An expression of praise...⁠"

ותאמר מי מלל לאברהם – זהו פירוש ״צחוק עשה לי אלהים״. עכשיו אני רואה דבר לא עלה על לבי שיהיה כן. וגם אברהם שהוגד לו מפי ה׳ שאלד לו בן, לא האמין שאניק אני את הילד, כי לידתו היתה על פי הדבור שיתן לו זרע ממני שיירשנו. אבל אמרתי אחר שיוולד אשוב לזקנותי, ואקרא לו מינקת שתניקהו. כי מה צורך שאיניקהו בעצמי? ומאין חלב בשדי הזקֵנה? וזהו שאמרה ״מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה כי ילדתי בן לזקוניו״. ומלת ״כי״ כמו אעפ״י, כלומר אעפ״י שילדתי בן לזקוניו כאשר דבר אליו אלהים, מי מלל אליו ששרה תניק בנים, הוא לא האמין כן.

מי מלל – לא אמרה ״מי דִבֵּר״. לדעתי זה ההבדל שביניהן. ״דבור ואמירה״ הם דברים כהוגן שיאמר או ידבר כדרך בן-דעת. אבל ״מלל״ גם על המגזם ואומר דברים רחוקים משִׁקוּל דעת כל אדם. והשם ״מלה״ וברבוי ״מלים״, והן תיבות כמוציא מפיו מלים בלי טעם. כמו ״מי זה מחשיך עצה במלין בלי דעת״,⁠¹ ״והוצאת מפיך מלין״.⁠² ומדרך המדברים לריעיהם לגזם, ויברכוהו בדברים ובברכות הרחוקים מהשיגם. אבל מי מבני אדם מלל לאברהם בדרך גוזמא ואמר ״היניקה בנים שרה״? זה לא עלה על לב איש. ולפי שכל מה שנגזם במעשה ה׳, יותר הוא באמת, כי גָדְלוּ מעשיו על כל מחשבת חושב. אמר המשורר ״מי ימלל גבורות ה׳, ישמיע כל תהלתו?⁠״³ כלומר כשיהללוהו בכל המלין שיגזם ויגדיל בהן, האם ישמיע כל תהלתו? כי אין לנו די מלין לבוא עד תכונתו.

בנים – [כתב רש״י] מהו ״בנים״ לשון רבים. ביום המשתה הביאו השרות בניהן עמהן, והניקה אותם. שהיו אומרות לא ילדה שרה אלא אסופי הביאו מן השוק״. לשון רש״י ממדרש.⁠⁴ ולפי הפשט יראה לי שגבר עליה חסד ה׳, שהיה החלב מתרבה בדדיה הרבה מצורך הנקת הילד, והוצרכו להביא בנים רבים להניק מחלבה שיתמעט ולא תסתכן. והיה פלא גדול שזקנה בת תשעים שנה תצטרך להניק בנים שלא תצטער ברוב החלב שבדדיה. וזהו פירוש ״כל השומע יצחק לי״, (האמות) [האומות] השומעות שמבקשין מהם בניהם שישלחום לבית שרה שתיניקם יצחקו עליה. וה׳ עשה כן לסימן כי באה ברכה לרגלו, ושיתברכו בו גויי הארץ.

כך נראה בעיני פירוש המקראות הללו. אבל רש״י⁵ פירש ״מלל״ ״לשון שבח וחשיבות הוא, ראו מי הוא וכמה הוא גדול ושומר הבטחתו מבטיח ועושה״. ורמב״ן ז״ל השיב ש״לא מצינו מלת מי בערך כזה למעלה וכבוד, רק לבזיון. ׳מי אבימלך ומי שכם?׳,⁠⁶ ׳מי דוד ומי בן ישי׳⁠ ⁠⁠״.⁠⁷ [עכ״ל] ויפה שאל. ואל תשעה לתשובת ר״י אברבנאל ז״ל שהרבה מצינו לכבוד.⁠⁸ ו⁠[אומר כי] שכח בהם הרב [רמב״ן] ז״ל [עכ״ל ר״י אברבנאל]. כי לא דקדק בדבריו שאמר בערך כזה שהוא ״מי הוא וכמה הוא גדול״,⁠⁹ ולא שכח הרב¹⁰ גם אחד, כי הכתובים שזכר רי״א ודומיהן הן לבד על דרך הַשְׁאָלָה.⁠¹¹ ורמב״ן ז״ל פירש מלל ״מי בכל השומעים שאמר לאברהם מתחלה¹² תניק בנים שרה. אין בעולם שיאמר אליו כן אפילו לנחמו, כי לא עלה זה על לב איש מעולם״. [עכ״ל]. ולא ידעתי מה חדשה בזה, והיא עצמה כששמעה הבשורה אמרה ״האף אמנם אלד?⁠״, כל שכן שלא יחשוב כן אדם אחר. ומה שפירשנו נאות כפי הפשט.

1. איוב לח, ב.

2. שם טו, יג.

3. תהלים קו, ב.

4. בבא מציעא פז, א.

5. כאן, פסוק ז׳.

6. שופטים ט, כח.

7. שמו״א כה, י.

8. ר״י אברבנאל, פרק כא, בשאלה הששית, שהביא ״שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה״ (ישעיה מ, כו) ״מי ילד לי את אלה (שם מט, כא) ואלה מי גדל (שם) מי זה בא מאדום (שם סג, א) מי זאת הנשקפה כמו שחר (שיר השירים ו, י) ורבים כאלה.

9. כלומר המקראות שר״י אברבנאל הביא הם לתאר לשבח כמה ה׳ הוא גדול. ולא כן הפסוקים שרמב״ן הביא מתייחסים לבני אדם בלבד, ושם הם לגנאי.

10. רמב״ן.

11. זאת אומרת, עוד הבדל בין הפסוקים שר״י אברבנאל הביא לאלו של רמב״ן, כי נאמרו על הקב״ה לא בעצם אלא כסגנון מליצי, ולא כפשוטם.

12. מאז, לפני שנתעברה שרה.

מי מלל וגו׳ – פשוטו כמו מי האמין לשמועתנו (ישעיהו נ״ג:א׳), מי הוא שהיה יכול לומר בברור כי שרה תיניק בנים. כל ״מלל״ דבר ברור הוא, מי ימלל גבורות ה׳ (תהלים ק״ו:ב׳) – אמת שיש לדבר מגבורותיו, אך מי יודע לבררן על אמתן כאשר הן, וכן ודעת שפתיך^א ברור מללו (איוב ל״ג:ג׳).

א. כן בדפוס ראשון. בפסוק: ״שפתי״.

מי מלל לאברהם – מי הוא האיש אשר יגיד מתחלה לאברהם הדבר הזה שתיניק בנים שרה, אין בעולם מי שיאמר לו כן, כי לא עלה על לב איש דבר פלא כזה ולכן כל השומע יצחק לי. ואפשר עוד שרמזה במלת מי אל המלאכים שבאו לאברהם בדמות אנשים, ואחד מהם אמר והנה בן לשרה אשתך והיא צחקה עליו בחשבה שהוא איש, ועתה אמרה, עכשיו נתאמת לעין כל שהאיש הדובר לאברהם עתידות כאלה לא בן אדם היה, כמו שחשבתי אז, אלא מלאך ה׳ צבאות, שהרי ילדתי בן לזקוניו. ועכ״פ עיקר כוונתה בדבריה לתת שבח להקב״ה השומר הבטחתו. והנה הזכירה תחלה עיקר הנס שילדה אחר שחדל לה האורח, ועל זה אמרה היניקה בנים שרה, ואח״ז זכרה הנס הנעשה לבעלה שהוליד בהיותו זקן, וע״ז אמרה לזקוניו:

מי מלל – כל מלל דבר ברור הוא, כמו ודעת שפתיך ברור מללו, מי ימלל גבורות ה׳, אמת שיש לדבר מגבורותיו אך מי יודע לבררן על אמתתן כאשר הן, וטעמו מי הוא שהיה יכול לומר בבירור כי שרה תיניק בנים (רל״ש).

מי מלל – לזאת יצחק כל השומע, כי לא היה אדם שיעלה על לבו לומר לאברהם כי שרה תיניק בנים, רק דרך נס היה הדבר, וכטעם גם לא שמעת גם לא ידעת גם מאז לא פתחה אזנך (ישעיהו מ״ח:ח׳). ואנקלוס הוציא הכתוב מפשוטו, לצורך ההמון, ונפתו אחריו המפרשים, ומליצה זאת היא דרך שיר, עיין נתיבות השלום {ביאור בראשית כ״א:ז׳}.

Who would have said (mi millel). Anyone who heard would have laughed at this, for it would have occurred to no one to tell Abraham that Sarah would nurse children; only through a miracle did it happen. Cf. “Yea, you heard not; yea, you knew not; yea, from old your ear was not opened” (Isa. 48:8).⁠¹

Onkelos, however, removed the verse from its literal meaning in order to suit the needs of the masses [and thus gave the translation, “How faithful is He Who fulfilled what He said to Abraham, that Sarah would nurse children”], and the commentators were led astray by him.⁠² The expression mi millel is poetic; see Netivot Ha-Shalom.⁠³

1. {Translator's note: In his comment on that verse, Shadal says that it means, “I announced to you tidings that you could have heard only from Me, and that you could not have known otherwise; if others had told them to you, the words would not have entered your ears.”}

2. {Translator's note: Rashi and Rashbam follow Onkelos’ interpretation. Nachmanides understands the verse as Luzzatto does, but curiously cites Onkelos in support of his view.}

3. {Translator's note: According to the Biur to Netivot ha-Shalom, Sarah’s entire speech resembles a short poem, and the word millel, an Aramaism, is never found in the narrative portions of Scripture, but is often found in Hebrew poetry.}

מלל – שורש זה כמעט ואינו מצוי בתנ״ך. פירושו הבסיסי הוא ״לקטוף, לתלוש״, כמו ב״וקטפת מלילת״ (דברים כג, כו). בעוד ש״דבר״ (קרוב ל״תפר״, ״טור״, ״תור״, ״דור״, שכולם מציינים חיבור אחיד של חלקים רבים) מבטא מושג שלם, הרי ״מלה״ היא עלה בודד שנקטף מעץ המחשבה, מלה אחת, שאינה צריכה לבטא אפילו מושג אחד שלם. כך ״מַלֵּל״ אין פירושו אלא: להביע חלקי מחשבה, לבטא דבר רק בקירוב. מכאן ש״מִלִּים״ בספר איוב (ו, כו ועוד) בא בעיקר במובן מזלזל, כלומר, מילים אשר אינן מביעות דבר בשלמות, או אינן מבטאות דבר כלל. מכאן גם: ״מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה׳⁠ ⁠⁠״, ״מי יכול לבטא, אף בקירוב, את מעשי גבורתו של ה׳?⁠״ (תהלים קו, ב).

וכן גם בפסוקנו: ״רבים צחקו, אבל מי מביניהם ׳מלל׳ לאברהם – אמר לו מלה, המתקרבת לבטא אף משהו מחשיבותו העצומה של תינוק זה, אשר אני חובקת בזרועותי! דרכו אני מגדלת את כל עתידה של אומה, ובו מהווה אני אֵם לכל זרעו הבא אחריו; שהרי הוא יקבל ויעביר לדורות העתידים את המורשת הרוחנית של אברהם״. אין כאן רק בן אחד שהיניקה האֵם שרה; בגידול וטיפוח בן אחד זה, ״היניקה בנים שרה״ – היא גידלה ״בנים״, שהרי ״ילדתי בן לזקניו״ [שבו תמשיך לחיות רוחו לאחר מותו]!

מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה – שמה שהוליד אברהם בזקנותו על זה הובטח מה׳, וה׳ אמר לו שיוליד ממני בן, ואין זה פלא שנתקיים דבר ה׳, אבל מה שאני מניק בנים ויש לי חלב להניק, על זה לא הובטח מאת ה׳ כלל, מי מלל ויעד נס זה, הלא זה לא נתבשר לא מאת ה׳ ולא מאת המלאך, ולמה נעשה הנס הזה אחר שכבר ילדתי בן לזקוניו וכבר נתקיימה הבטחת ה׳, ולמה ימשך הנס הזה גם אחרי הלידה שיהיה לזקנה חלב בדדיה להניק בנים, שנס זה הוא למותר כי יכלתי לתתו למינקת, וא״כ עשה ה׳ נס זה רק לצחוק ולשמחה, שכל העולם יצחקו וישמחו על נס זה.

{The meaning of: ‘who could have declared to Avraham him: once God had said that he that Sarah would suckle children!’?}

AND SHE CONTINUED TO SAY. True, I had returned to my youthfulness, and consequently the birth took place naturally. But who could have declared to Avraham that Sarah would suckle children! That Avraham fathered in his old age — this God had promised would father a son through me, it is no great wonder that God's word has been realized. But there was no promise by God that I should suckle sons — that I should have milk for suckling. Who spoke of it and who bore witness to this wonder? It was announced neither by the Lord nor by any malakh. Why then should this miracle have taken place, considering that I have borne a son in his old age, and God’s promise had thus already been fulfilled? Why, indeed, did this wondrous thing — an old woman having milk in her breasts to suckle children — continue also after the birth, when it is superfluous, I could have given him to a wet-nurse?!

It was, therefore, only for the purpose of delighted laughter and rejoicing that God performed this miracle; the whole world should laugh and be joyous at the wonder.

ותאמר¹: ביארה שמבינה שכך הוא, אע״ג שודאי לא העז שום אדם לצחוק בפניה, מ״מ היא מבינה, שהרי ״מי מלל² לאברהם וגו׳״ כדרך המברכים שיוליד עוד בנים, והיא לא שמעה משום אדם שבא אל השמחה שיאמר לאברהם ״היניקה בנים״ היינו שתלד עוד³, אלא משום שאינם מאמינים. וביארה הטעם שאין מאמינים – ״כי ילדתי בן לזקוניו״ ולא ׳לזקוניי׳, אלא ״לזקוניו״⁴, משום הכי מסתפקים וצוחקים בלבבם על זה.

1. אמירה חדשה, ומה הוסיפה כאן.

2. מי דיבר לאברהם, כפשוטו. (כלומר, לא היה מי שאמר לאברהם).

3. אף ש״היניקה״ לשון עבר, עיין ברס״ג ״הניקה״ – עתידה להניק. וגם ברמב״ן פירש ׳כי מי בכל השומעים שאמר לאברהם מתחילה תניק בנים שרה׳.

4. כפי שדקדק רבינו לעיל בפסוק ב׳ ״בן לזקוניו״.

ותאמר – בפסוק זה מוסר לנו הכתוב אימרה אחרת של שרה, אותה ודאי אמרה חדשים אחדים אחרי הלידה, כאשר באופן נפלא נשתמרה לה לשרה רעננות נעורים שניה זו, בהיותה מינקת בנה. היה זה איפוא נס ממושך. והיא מדברת בצורה פיוטית.

מלל – מלל = אמר, אך בלשון הפיוט בלבד. פירוש מי היה מעז לומר; והשווה משלי ל׳:ג׳.

בנים – הוא הרבים של המין.

כי⁠־ילדתי וגו׳ – מכיוון שילדתי לו בן לעת זקנתו, הרי כבר בזה כשלעצמו נס גדול.

היניקה בנים שרה – וכי כמה בנים היניקה שרה, א״ר לוי, לפי שהיו אומות העולם מרננים ואומרים ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בננו הוא, מה עשה אברהם, הלך וזימן את כל גדולי הדור ושרה זימנה את נשותיהם וכל אחת הביאה את בנה עמה בלא מניקתה, ונעשה נס בשרה אמנו ונפתחו דדיה כשני מעינות והיניקה את כולם.⁠¹ (ב״מ פ״ז.)

1. וע״ע לקמן ריש פ׳ תולדות המשך לאגדה זו שהיו עוד מרננים אם אברהם בן מאה שנה יוליד, מיד נהפך קלסתר פניו של יצחק ונדמה לאברהם, פתחו כולם ואמרו אברהם הוליד את יצחק, ע״כ, והנה לא נתבאר איפה מרומז עיקר דרשא זו שנעשה קלסתר פניו של יצחק דומה לשל אברהם, ויתכן לומר משום דלכאורה קשה בלשון שרה כאן, הלא היא כונה לומר בזה דברים מוכרחים שיודו הכל שמאברהם ילדה, וא״כ מה זה שאמרה כי ילדתי בן לזקוניו ואיה איפה ההכרח לזה שלאברהם הולידה, ולבד זה אין בדבר זה ענין נסי, כי הלא כמה זקנים מולידים.
ולכן י״ל דדרשו חז״ל המלה לזקוניו מפני שאינה נמצאת בכל התנו״ך זולת כאן, וביתר המקומות במובן כזה כתיב לעת זקנתו, כמו בשלמה (מלכים א י״א וט״ו), וכן אמר אליעזר ותלד שרה בן לאדוני אחרי זקנתה ולא לזקוניה, וידוע בחז״ל דכל מלה שאינה מצויה דרשוה בסימנים ורמזים ובנוטריקון בכל אופן שהוא, וכמו שנבאר בהמשך החבור בכמה מקומות, ולכן דרשו כאן ע״ד רמז ונוטריקון לזקוניו – כמו לזיו איקוניו, היינו דומה לפרצופו, ובזה רמזה גם ענין נסי גם ענין הכרחי שמאברהם ילדה, ודו״ק. –
ודע דמה שהיתה צריכה שרה כדי לברר אמתת הענין להניק בני אחרים ולא הניקה את יצחק עצמו, י״ל ע״פ מש״כ המפרשים בפ׳ הלשון ויגמל שהי׳ יצחק נגמל מעצמו שהי׳ יונק כ״ד חדשים ואח״כ הי׳ מואס בהנקה [ע׳ במפרשי רש״י כאן בשם מהרש״ל] וא״כ לא היתה יכולה להניק את יצחק שלא הי׳ רוצה עוד בזה והוכרחה להניק בני זולתה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון