×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת⁠־שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת⁠־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת⁠־אֶפְרָֽיִם׃
After these things, he said1 to Yosef, "Behold, your father is sick.⁠" He took his two sons with him, Menashe and Ephraim.
1. he said | וַיֹּאמֶר – The verse does not identity the subject of the verb "said", presumably because the person's identity is irrelevant. The phrase might be equivalent in meaning to the passive, "It was said...⁠".
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאהדר זקניםדעת זקניםמושב זקניםר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[א] 1ויהי אחרי הדברים האלה, מהו אחרי הדברים, רבנן אמרי הרהורי דברים יש כאן, ומה הן, כשבקש יעקב אבינו לירד למצרים היה מחשב בלבו ואומר תאמר שבני משתקעין במצרים, שאני מת במצרים, שאני נקבר במצרים, שאני רואה ליוסף, שאני רואה לבניו. השיבו הקב״ה מה שאמרת שאתה נקבר במצרים אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה (בראשית מ״ו:ד׳), מהוא גם אפילו מת. ד״א גם לרבות זרעו. שאני רואה ליוסף, ויוסף ישית ידו על עיניך (בראשית מ״ו:ד׳). כיון שעשה לו הקב״ה מה שחישב נגלה עליו ואמר לו עשיתי לך מה שחישבת הרי העת, לכך נאמר ויהי אחר הדברים האלה. (מדרש הגדול).
[ב] 2ויהי אחרי הדברים האלה, יוסף הרהר ואמר שיעקב עושה אותי בכור, ודוחף את ראובן מן הבכורה, ושהוא מצוה שתכנס רחל אמי עמו במערה. (ילמדנו).
[ג] 3ויהי אחרי הדברים האלה, אחר הרהורי דברים, שהרהר יעקב ואמר מפני מה לא סיפר לו יוסף ירידתו למצרים. (לקח טוב)
[ד] 4ויהי אחרי הדברים האלה, ויהי אחרי הוא זמן רחוק ויהי אחר הוא זמן קרוב (ידע יעקב בגזירה) שישראל משתעבדין במצרים (ולכן) תשש כחו שנאמר הנה אביך חולה. (נר השכלים כת״י).
[ה] 5ויאמר ליוסף, מי אמר לו מן דמר מנשה ומן דמר רופאים. (בראשית רבה צ״ז בכי״ו במנח״י)
[ו] 6ויאמר ליוסף, ארז״ל אפרים אמר לו שהיה עוסק בתורה עמו. (תנחומא ויחי ו.)
[ז] 7ויאמר ליוסף, מי אמר לו שאביו חולה, יש אומרים ברוח הקדש ראה, ויש אומרים בלהה אמרה לו שהיתה משמשת [את] יעקב, כיון שחלה באה ואמרה ליוסף, ויש אומרים בנימין הודיעו, ויש אומרים קריוסי הושיב יוסף בפלטרין כיון שהרגישו ביעקב שחולה באו והודיעו ליוסף. (פסיקתא רבתי פ״ג י:)
[ח] 8ויאמר ליוסף, מי הגיד לו אסנת אשתו, שמשעה שירד אביו יעקב למצרים היתה משמשת אותו, וכיון שראתה אותו חולה מיד שלחה ואמרה ליוסף, (ילמדנו)
[ט] 9ויאמר ליוסף, מאן דאמר אסנת אמרה לו כך שמעתי שכל המקבל ברכה מפי הצדיק כאילו קיבלה מפי השכינה קח בניך כדי שיברכם. (מדרש הגדול)
[י] 10הנה אביך חלה, אבינו יעקב על ידי שכתבו בו הייתי ביום אכלני חורב (בראשית ל״א:מ׳) כיון שהזקין בא לידי חולי הדא הוא ויהי אחר הדברים וגו׳ ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. (בראשית רבה צ״ז בכתי״ו במנח״י)
[יא] 11הנה אביך חלה, זה שאמר הכתוב רוח איש יכלכל מחלהו (משלי י״ח:י״ד) אדם שהוא מטורף מנעוריו ובא לידי חולי אין בו כח לקבל את החולי, כך יעקב עשו רודפו וכן לבן, ונתפגש עם המלאך, צרת דינה צרת יוסף, ולפיכך בה לידי זקנה וחלו איבריו עליו, לכך כתיב בו חולי. (ילמדנו).
[יב] 12הנה אביך חלה, מופת רביעי מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה אלא אם היה בדרך או בשוק היה עוטש והיה נשמתו יוצאה מנחיריו עד שבא יעקב אבינו בקש על זאת רחמים ואמר לפניו רבון כל העולמים אל תקח את נפשי ממני עד שאצוה את בני וב״ב ונעתר לו שנאמר ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה, ושמעו הדברים כל עמי הארץ ותמהו שלא היה כמותו מיום שנבראו שמים וארץ, לפיכך חייב אדם לומר בעטישתו חיים, שנהפך המות הזה לאור שנ׳ (איוב מ״א:ז׳) עטישותיו תהל אור. (פרקי דר״א פנ״ב)
[יג] 13ויקח את שני בניו עמו, מכאן שמבקרין את החולה. (מדרש החפץ כת״י)
[יד] 14ויקח את שני בניו עמו, כזה שהוא הולך לבית המשתה ונוטל את בניו עמו. (בראשית רבה צ״ז בכתי״ו במנח״י)
[טו] 15ויקח את שני בניו עמו, לקח את שני בניו אתו, משל לכהן שהלך לגורן ונטל שני בניו עמו להודיע שיש להם חלק כמותו. (ילמדנו)
[טז] 16את מנשה ואת אפרים, בשביל לזרזן לברכה ולמתנות. (בראשית רבה צ״ז בכתי״ו במנח״י)
1. בכל מקום בתורה שכתוב ויהי אחר הדברים או אחרי הדברים דרשו חז״ל שהרהורי דברים היה שם כלומר דברים שאינם מפורשים בפסוק. ראה לעיל א) פט״ו, אות א. ב) פכ״ב אות ג. ג) פכ״ב אות ריב. ד) פל״ט אות מו. ה) פ״מ אות א. וראה לקמן אות ג. דורש ג״כ הרהורי דברים על יעקב ובאות ב. דורש הרהורי דברים על יוסף. וראה לעיל פמ״ו אות ל.
2. מאמר זה מובא בקונדרס אחרון לילקוט שמעוני דפוס ראשון אות לב. ודרש זה מבואר באריכות בפסיקתא רבתי פ״ג ואף יעקב כיון שהגיע זמנו למות ושמע יוסף שחולה הוא התחיל מהרהר דברים בלבו, ר׳ אליעזר אומר הירהר [יוסף], ג׳ דברים (יוסף) בלבו, ור׳ שמואל בר נחמן אמר חמשה, בניי [ש]⁠נולדו במצרים תאמר שמברכם תאמר שיעשה אותם שבטים תאמר שיעשה אותי בכור תאמר שידחה את ראובן מן הבכורה ועל מה לא נכנסה רחל לקבורה. ובהערות מא״ש לא ידע מדברי הילמדנו הנ״ל וכותב ולא איתפרש הי מינייהו מפיק ר׳ אליעזר. וכנראה שר״א אומר אותם השלשה דברים שמבואר בילמדנו ומפיק שנים הראשונים. וראה לעיל אות א.
3. מובא בכת״י חמאת החמדה. וראה לקמן אות ז. בבאור.
4. ראה לעיל פט״ו אות א. דפליגי תרי מ״ד אם אחרי סמוך או מופלג, ובכל המקומות שציינתי לעיל אות א. ובזהר ויחי ריג. ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה וגו׳ מתניתין אמר רבי חזקיה לא אתיא קרא לאשמעינן דעבד אלא אתא קרא לאתיא מה דיהוי בסוף גלותא כל אלין לסוף מנינא דאתמני צבי למימר דייתי משיחא ויימא ליה אבוך דבשמיא בהיל וסבר אפך ספין לקצא דמשיחא יהא רעוא מן אלהא דשמיא דיסב בריה דאסגיאו בגלותא ומדאתנשיאו בהו דנשי יתהון קדשא בריך הוא בחוביהון בקושטא.
5. במדרש הגדול ויאמר ליוסף מי אמר לו מאן דאמר מנשה ומאן דאמר אפרים כו׳ וכ״ה בכת״י מדרש הביאור אית דאמרי מנשה ואית דאמרי אפרים שהיה מלמדם תורה. ועפ״ז נראה דצ״ל במקום רופאים אפרים. וכ״כ במנח״י.
6. במדרש הגדול ומאן דאמר אפרים שהיה אפרים בן תורה ולא היה זז מאצל זקנו. ובכת״י ילקוט ת״ת ומנין היה יודע אפרים לפי שהיה עוסק בתורה לפני יעקב.
7. קריוסי, לפי ענינו הוא מגידים ומבשרים ויש לחברו עם ערך קריאסות בערוך (מ״ע) ונראה דלזה כוון במדרש אגדה ויאמר ליוסף מי ומי אמר לו, מלמד שהניח יוסף שומרין לשמור את אביו, ובאו והגידו לו הנה אביך חולה והמה חזרו והגידו ליעקב. ראה ברש״י כאן ולקמן אות ט. ובפסיקתא רבתי שם מבאר הטעם שיוסף לא היה רגיל לבקר את אביו ולא ידע מחליו עד שבאו אחרים והגידו לו. וז״ל הרי כל שבחו של יוסף שהיה מפליג על כבוד אביו, ולא נכנס אצלו בכל שעה שאילולי שבאו אחדים ואמרו לו אבא חולה לא היה יודע, אלא להודיעך צדקו שלא רצה להתייחד עם אביו שלא יאמר לו היאך עשו בך אחיך ומקללם, אמר יוסף אני יודע צדקו של אבא כל דבריו גזירות הן, אמר ללבן עם אשר תמצא אלהיך לא יחיה (לא, לב) ומתה אמי, ואני בא לומר שיקללם, יקללם ונמצאתי מחריב את כל העולם שלא נברא העולם אלא בשביל השבטים. לפיכך לא היה הולך אצל אביו בכל שעה. וכ״ה בדרשת אבן שועיב כאן. ונראה כי יוסף לא היה נפרד ממצרים בעבור המלך ובמדרש אומר שנתיירא שלא יחקור אותו על מכירתו היאך בא למצרים. ובפי׳ התוס׳ דעת זקנים ושמעתי מפי הרב ר׳ שמואל ז״ל הטעם לפי שהיה ירא שישאל לו הענין היאך הורד למצרים ויגיד לו שמכרוהו אחיו ויקללם יעקב ונמצא מחרים [מחריב] את העולם כולו שהרי רחל אמו שקלל שלא מדעת ואמר עם אשר תמצא נתקיימה קללתו ומתה בדרך אפרת הא אם יקללם מדעת לא כל שכן. ומבואר שר׳ שמואל ז״ל אמר לו הטעם המבואר בפסיקתא שלא היתה לפניהם. וראה לעיל אות ג.
8. ראה לקמן אות ט. ולעיל פמ״א אות קיא.
9. ראה לעיל אות ח. וירושלמי עירובין פ״א ה״א. ונמצא למדין דיש עשרה פירושים מי אמר ליוסף. א) מנשה, ב) אפרים, ג) בנימן, ד) בלהה, ה) אסנת, ו) רופאים, ז) מגידים או שומרין, ח) רוה״ק. ולפ״ד הלק״ט לקמן בבאור אות יז. הוא שקראו ליוסף הוא שהגיד ליעקב. וראה לקמן אות יט. כ. ט) דגד אמר ליעקב, י) וי״א שרה בת אשר.
10. ראה לקמן אות יא. ובמדרש הגדול כאן יעקב אבינו לפי שציער עצמו עם לבן ועבד ביום ובלילה דכת׳ הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה (לא, מ) ועוד שנתפגש עם המלאך ונצחו, עם עשו ונצחו כיון שהזקין ובאו עליו חלאים לא יכול לסבלן דכתיב הנה אביך חולה.
11. ראה לעיל אות י. ובערוך ע׳ רוח מביא דברי הילמדנו בסגנון אחד שדורש להיפך כיון שעברו עליו צרות בנעוריו יש בו כח לקבל החולי. וז״ל בילמדנו הנה אביך חולה רוח איש יכלכל מחלתו כל ימים שאדם משומש בנערותיו כלומר שמשמשין לו ועושין לו הנאות אעפ״י שמזקין ובא לו חולי אין בו כח לקבל החולי אבל אם היה מטורף בנערותו אם יזקין ובא לידי חולי, יש בו כח לקבל החולי כן אתה מוצא ביעקב אבינו לפי שהיה מטורף וכו׳.
12. מובא בילק״ש לך רמז עז. ובילקוט המכירי משלי כ, כח. בקצת שינויים, ובחזקוני כאן מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם עוטש וחיה מחליו אלא בכל מקום שהיה או בדרך כו׳ רבש״ע אל תקח נפשי ממני עד שאצוה ״אל ביתי את בני ואת בני בני״ כו׳ לפיכך חייב אדם בשעת עטושו להודות להקב״ה שהפכו ממות לחיים כו׳ פדר״א, וכ״ה בילק״ש שם. ובענין עטישה שהזכיר בפדר״א העיר הרד״ל מירושלמי פ״ו דברכות אהן דעטיש גו מיכליה אסור לומר לו זיט, כ״ה גירסת הערוך ופי׳ חיים בלשון יוני. ובירושלמי שם לומר לו ייס פי׳ לשון אסוותא כמו שאנו נוהגין וכדתניא בתוספתא פ״ח דשבת ומייתי לה בברכות נג. לא היו אומרים מרפא בבית המדרש מפני ביטול בהמ״ד, וברש״י מרפא לאדם המתעטש שרגילים לומר אסותא. ויש להעיר על דברי רש״י דהרי בפדר״א מבואר דהמתעטש עצמו חייב לומר חיים ולא שאחרים אומרים לו, ונראה דמקור דבריו מילמדנו מובא בערוך ע׳ עטש וז״ל בילמדנו ויהי כי זקן יצחק עד ימי יעקב היה אדם עוטש ומת שכך הוא אדם עוטש והוא אומר לו חיים טובים מכלל שהיה מת מעיקרא עמד לו יעקב ובקש עליה רחמים. הרי מבואר דגם אחרים אומרים לו חיים טובים. שו״ר בכת״י ילקוט ת״ת מביא גירסת הפדר״א לפיכך חייב אדם לומר ״לחבירו״ בשעת עטישותיו שנהפך מות העולם לאור שנאמר עטישותיו תהל אור. פרקי ר״א, ובהשוכר את הפועלים, ובחופת אליהו, ובילמדנו. ובבראשית רבה, בכולהו משנה הלשון קצת. ונראה דגם לפני רש״י היתה גרסא זאת ומכאן מקור לפירושו. ובזית רענן בילק״ש שם כותב להודות להקב״ה ועכשיו נוהגין לומר לישועתך קויתי ה׳. וענין זה מבואר בקיצור בגמ׳ ב״מ פז. וסנהדרין קז. עד יעקב לא הוה חולשא, אתא יעקב בעא רחמי, והוה חולשא, שנאמר ויאמר ליוסף הנה אביך חולה, ופרש״י בעי רחמי והוה חולשא, שיחלה האדם לפני מותו ויצוה לביתו. ובסנהדרין קז: פרש״י כדי שיהא פנאי לבניו לבא כל אחד ואחד ממקומו להיות עליו בשעת מיתה שכיון שרואין שנפל למטה יודעין שימות ומתקבצין ובאין. ושני הטעמים יש לכוון בדברי המדרשים דלקמן. והתוס׳ ב״ב טז. וכן בכת״י מושב זקנים כאן כ׳ ור״ת ור״י מפרשי דעד יעקב לא הוה דאיחלש היינו חולי של מיתה מכאן ואילך הוה דאיחלש היינו חולי של מיתה מכאן ואילך הוה דאיחלש חולי של מיתה ולא הוה דאיתפח עד אלישע. ומפרשי עין יעקב כ׳ לפרש היאך דרשו כן מקרא שלפנינו. ולי נראה להעיר משום דכאן הוא הפעם הראשונה והיחידה בתורה שכתוב באיש שהיה חולה, ולמדו מזה דאצל יעקב נתחדש בחליו דבר שלא היה מקודם. ובסגנון אחר דרש הנ״ל בב״ר פס״ה ט. ופצ״ז בכי״ו יעקב תבע את החולי אמר לפניו רבון העולמים אדם מת בלא חולי ואינו מיישב בין בניו, מתוך שהוא חולה שנים שלשה ימים הוא מיישב בין בניו, אמר לו הקב״ה חייך דבר טוב תבעת ממך הוא מתחיל ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. ובפי׳ ב״ר שם אינו מיישב בין בניו שאינו מחלק להם נכסיו ומיישבן כראוי. ועי׳ מת״כ. ובתנחומא ישן חיי שרה ה. יעקב תבע את החולי אמר יעקב לפני הקב״ה רבונו של עולם אדם יושב בנחת ונפשו יוצאה ונכנס תחרות לעולם על זו מתבקש לאדם בידי אחרים או אחרים מתבקש להם בידו, והוא מת פתאום ותחרות נעשה בעולם, אלא יעשה אדם חולה חמשה או ששה ימים עד שיצוה לבניו כל מה שהוא צריך ויסתלק מן העולם, אמר לו הקב״ה יעקב תבעת את החולי, חייך ממך אני מתחיל שנאמר הנה אביך חולה. ובשינוי לשון במדרש הגדול וא״ר לוי שלשה אבות התקינו שלשה דברים, אברהם התקין זקנה יצחק התקין יסורין, יעקב התקין חולה נוטה למיתה אמר רבון העולמים אדם מת פתאום בלא חולי אינו עושה תקנה בין בניו אלא מתוך שהוא חולה מרגיש בעצמו ומצווה לבניו. א״ל הקב״ה חייך דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל הה״ד ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. וכ״ה בחופת אליהו רבה ובמדרש שלשה וארבעה באוצר מדרשים כת״י ח״א ל. וראה בלק״ט בראשית כז. א. ולעיל פכ״ד אות ו. ופכ״ז אות ו. ויש להעיר מהמבואר בערוך ע׳ אסתניד בלשון יון חולה וישראל שבין היונים לועזים והנה אביך חולה אסתנס, ויש לועזים ארוסטוס ובתרגומים אונקלוס וירושלמי שכיב מרע. ובתרגום השמרוני בהאש, ובתרגום הסורי אתכרה.
13. כן מבואר בספר לבנת הספיר פ׳ ויחי עד. בקור חולים גמרינן מיוסף דכתיב ויאמר ליוסף הנה אביך חולה כו׳ עו״ש והנה יוסף כבד את אביו יותר מכל אחיו כי בן זקונים הוא לו ועמד לו לפרנסו בעת זקנתו וכשאמרו לו הנה אביך חולה הניח כל חפצי המלכות והלך לבקרו והלך לברכה בהליכה זו בעולם הזה ולעולם הבא. וראה לעיל פי״ח אות א. ובגמ׳ נדרים ל״ט רמז לביקור חולין מן התורה מניין. והא דלא הביאו מכאן משום דמיירי מאב ובנו דיש גם מצות כיבוד ואינו ראיה. וטעם המדרש החפץ י״ל דדייק מזה שלקח בניו עמו להרגילם במצות ביקור חולים אע״פ שאין עליהם חיוב מצד כיבוד, כהשיטות לעיל פמ״ו אות י.
14. ראה לעיל אות ט. ולקמן אות טו. ובמנח״י מפרש כזה שהוא הולך וכו׳. נראה שכוונתו שיוסף ידע שבניו יזכו במתנות כאשר ילכו עכשיו עמו, כמו מי שהוא הולך וכו׳ ונוטל את בניו עמו, כדי שיקבלו מנות. וכזה בפסי״ר וילמדנו לקמן אות טז. ולפ״מ שמבואר לעיל אות יג. יש לפרש באופן אחר דהכוונה שנטל בניו עמו לקיימן בשמחה כשהלך לקיים מצות ביקור חולים וזרזן במצות לקיימן בשמחה. כזה שהוא הולך לבית המשתה ונוטל את בניו.
15. מובא בקו״א לילקוט שמעוני ד״ר אות לב. וראה לעיל אות יד. ואות ב. בבאור.
16. במנח״י מביא דבכת״י היה כתוב לבכורה והוגה.
וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָמַיָּא הָאִלֵּין וַאֲמַר לְיוֹסֵף הָא אֲבוּךְ שְׁכִיב מְרַע וּדְבַר יָת תְּרֵין בְּנוֹהִי עִמֵּיהּ יָת מְנַשֶּׁה וְיָת אֶפְרָיִם.
After these events, someone said to Yosef, “Behold your father is lying ill.” He took his two sons with him, Menasheh and Ephraim.

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם
וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָּמַיָא הָאִלֵּין וַאֲמַר לְיוֹסֵף הָא אֲבוּךְ מְרַע (ח״נ: שְׁכִיב מְרַע) וּדְבַר יָת תְּרֵין בְּנוֹהִי עִמֵּיהּ יָת מְנַשֶּׁה וְיָת אֶפְרָיִם
חֹלֶה – מְרַע או שְׁכִיב מְרַע?
״אָבִיךָ חֹלֶה״ – ״אֲבוּךְ מְרַע״, וכן גרס הרמב״ם בפירושו למשנה ״הכותב נכסיו שכיב מרע״ (פאה ג ז): ״שְׁכִיב מְרַע הוא השוכב מחמת חוליו. תרגום חולה – מְרַע״. ואף על פי שבהרבה נוסחים מתורגם ״הָא אֲבוּךְ שְׁכִיב מְרַע״, המפרשים העירו שאין בו צורך.⁠1 אבל ״נפש הגר״ הבחין בין חולה המסוגל ללכת שתרגומו מְרַע לשוכב על מיטתו שהוא שְׁכִיב מְרַע. ומכיוון שהפסוק הבא – ״וישב על המטה״ – מלמד שיעקב שכב בחוליו, תרגם בו ״שְׁכִיב מְרַע״.
ואולי נוסח ״שְׁכִיב מְרַע״ נשתרבב מלשון חז״ל שאצלם הוא חולה מסוכן, כמוכח מן המשנה.⁠2 ומכיוון שלפי מסורת המדרש עד זמנו של יעקב לא היה אדם חולה אלא מת מיד ויעקב ביקש על החולי טרם מיתה (פדר״א נב), הרי שהיה מסוכן ולכן תרגמו ״שְׁכִיב מְרַע״.
1. ראה ״אוהב גר״, ״לחם ושמלה״ ו״מרפא לשון״.
2. כגון בבא בתרא ט ו-ז: ״הוא אומר שכיב מרע היה והן אומרים בריא היה... רבי אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן״. הרי שהפך ״בריא״ – ״מסוכן״ וגם ״שכיב מרע״.
והוה בתר פתגמא האליין ואיתמרא ליוסף הא אבוך ביש ודברב ית תרין בנוהיג עמיה ית מנשה וית אפרים.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואיתמר״) גם נוסח חילופי: ״ואתאמר״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ביש ודבר״) גם נוסח חילופי: ״באש ונסב״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בנוהי״) גם נוסח חילופי: ״בנוי״.
והוה בתר פיתגמייא האילין ואיתאמר ליוסף הא אבוך שכיב מרע ודבר ית תרין בנוי עימיה ית מנשה וית אפרים.
And after these things it was told Joseph, Behold, thy father is lying ill. And he took his two sons with him, Menasheh and Ephraim.
[ד] וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חוֹלֶה – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מַהוּ לְבָרֵךְ עַל הַנֵּר וְעַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל מֵתִים. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵין מְבָרְכִין לֹא עַל הָאוֹר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל מֵתִים. מַאי טַעְמָא. שֶׁכָּתוּב, לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ (תהלים קט״ו:י״ז). אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מֵתֵי עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, מֵתִין. אֲבָל מֵתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינָן מֵתִים, מִפְּנֵי שֶׁבִּזְכוּתָן הַחַיִּים עוֹמְדִין. שֶׁכֵּן אַתָּה מוֹצֵא, כְּשֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, אִלּוּלֵי שֶׁהִזְכִּיר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ זְכוּת הָאָבוֹת, כְּבָר הָיוּ אֲבוּדִין יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ (שמות ל״ב:י״ג). לְפִיכָךְ קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְזֹר מִיתָה עַל הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: יָקָר בְּעֵינֵי י״י הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו (תהלים קט״ז:ט״ו). מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה, מַרְאֶה לָהֶם מַתַּן שְׂכָרָן, כְּדֵי שֶׁיִּתְבְּעוּ מִיתָה בְּפִיהֶן. רַבִּי אַבָּהוּ כְּשֶׁנָּטָה לָמוּת, הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתַּן שְׂכָרוֹ. וְתָמַהּ וְאָמַר, כָּל אֵלֶּה לְאַבָּהוּ. קָרָא עַל עַצְמוֹ, וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי אָכֵן מִשְׁפָּטִי אֶת י״י (ישעיהו מ״ט:ד׳). מִיָּד נִתְאַוָּה לַמִּיתָה. וְאַף אַבְרָהָם תָּבַע מִיתָה בְּפִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי (בראשית ט״ו:ב׳). לְכָךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם (בראשית ט״ו:ט״ו). יִצְחָק תָּבַע מִיתָה בְּפִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲבָרֶכְךָ לִפְנֵי י״י לִפְנֵי מוֹתִי (בראשית כ״ז:ז׳). לְכָךְ כְּתִיב: וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת (בראשית ל״ה:כ״ט). יַעֲקֹב תָּבַע מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אָמוּתָה הַפָּעַם (בראשית מ״ו:ל׳). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה אָמַרְתָּ אָמוּתָה הַפָּעַם, תֵּשֵׁב שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. וְחָלָה וְנֶאֱסָף.
[ה] וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֵלָּלָיו יִכָּרֵתוּ (תהלים ל״ז:כ״ב). אָמַר רַבִּי מֵאִיר, כָּל הַמְּבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ מְבָרֵךְ אֶת הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי מְבֹרָכָיו. כִּי מְבָרְכֵיהֶן לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא כִּי מְבֹרָכָיו. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, כָּל הָעוֹזֵר אֶת יִשְׂרָאֵל, כְּאִלּוּ עוֹזֵר אֶת הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֹרוּ אָרוֹר ישְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת י״י (שופטים ה׳:כ״ג). וְכִי צָרִיךְ הוּא לְסִיּוּעַ. אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הָעוֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל, כְּאִלּוּ עוֹזֵר אֶת הַשְּׁכִינָה. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אַתָּה מוֹצֵא שֶׁהַצַּדִּיקִים מְבָרְכִין לִבְנֵיהֶם בִּשְׁעַת מִיתָתָן. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר יִצְחָק לְעֵשָׂו, וַאֲבָרֶכְךָ לִפְנֵי י״י לִפְנֵי מוֹתִי. לְפִיכָךְ כְּשֶׁחָלָה יַעֲקֹב, נָטַל יוֹסֵף שְׁנֵי בָנָיו וְהִכְנִיסָן אֶל אָבִיו שֶׁיְּבָרְכֵם.
[ו] וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים – מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, לְמִי שֶׁהַשָּׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ. וְהַנָּבִיא צוֹוֵחַ, לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וְגוֹ׳ (ישעיהו כ״ו:כ׳). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי אָמַרְתִּי לָכֶם שֶׁתִּהְיוּ מַטְמִינִים עַצְמְכֶם וְתִתְּנוּ מָקוֹם לַשָּׁעָה. נָבוֹת לֹא נָתַן מָקוֹם לַשָּׁעָה, לְכָךְ כְּתִיב בֵּהּ, כִּי סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֶֹת (מלכים א ר״א:ט״ו). מָרְדְּכַי עָמַד כְּנֶגֶד הַשָּׁעָה, וְהָיָה לוֹ לְהַחֲנִיף לָרָשָׁע. וּלְפִי שֶׁעָמַד כְּנֶגֶד הָמָן הָרָשָׁע קִמְעָא, כְּבָר הָיוּ יִשְׂרָאֵל כָּלִים מִן הָעוֹלָם. דָּוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט מִפְּנֵי שָׁאוּל, וְכֵן בָּרַח מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְנוֹ. וְכֵן מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה (שמות ב׳:ט״ו). וְכֵן יַעֲקֹב בָּרַח מִפְּנֵי עֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם (הושע י״ב:י״ג). וְאַף אֲבוֹת הָעוֹלָם נָתְנוּ מָקוֹם לַשָּׁעָה וְהֶחֱנִיפוּ לְמִי שֶׁהַשָּׁעָה בְיָדוֹ. אַבְרָהָם נִטְפַּל בְּשָׂרָה, לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ. יִצְחָק הֶחֱנִיף לְעֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו. וְאַף כָּאן יַעֲקֹב קָרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי. אָמַר לוֹ: בְּאֵיזֶה מָקוֹם. אָמַר לוֹ: בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי. וְכִי חוֹפֵר קְבָרוֹת הָיָה יַעֲקֹב. אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ, כְּשֶׁמֵּת יִצְחָק, אָמַר יַעֲקֹב, אֶפְשָׁר שֶׁיִּקָּבֵר עֵשָׂו הָרָשָׁע בִּקְבוּרַת צַדִּיקִים. מֶה עָשָׂה. הֵבִיא כָּל כַּסְפּוֹ וּזְהָבוֹ וְעָשָׂה מֵהֶן כֶּרִי. אָמַר לְעֵשָׂו, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ הַכְּרִי הַזֶּה אוֹ הַקֶּבֶר הַזֶּה. נָטַל עֵשָׂו אֶת הַכְּרִי, וְיַעֲקֹב נָטַל אוֹתָהּ מְעָרָה.
וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה – אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אֶפְרַיִם אָמַר לוֹ: שֶׁהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה עִמּוֹ. וְלָמָּה וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב. אָמַר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּנִי, מֶלֶךְ הוּא וְאַחֲלֹק לוֹ כָּבוֹד.
[Siman 4]
And it came to pass after these things, that one said to Joseph: “Behold, thy father is sick” (Gen. 48:1). May it please our master to teach us whether a benediction may be recited over the light or the spices stationed at the side of a corpse? Our masters teach us: A benediction may not be recited over the light or the spices used at the side of a corpse. What is the basis of this decision? It is written: The dead praise not the Lord (Ps. 115:17).
R. Meir said: The idolatrous dead are truly dead, but the deceased in Israel do not actually die. They survive because of the merit (of their forebears). Thus, you find that the Israelites, who erected the golden calf, would have vanished from the world if Moses, our Master, had not mentioned the merit of the patriarchs, as it is said: Remember Abraham, Isaac, and Jacob, thy servants (Exod. 32:13). Therefore, it is difficult for the Holy One, blessed be He, to decree the death of the righteous, as it is said: Weighty in the sight of the Lord is the death of His saints (Ps. 116:15). What did the Holy One, blessed be He, do? He revealed to the righteous the reward that awaits them in the world-to-come so that they would plead for their own death. When R. Abahu was about to depart from this world, the Holy One, blessed be He, disclosed to him the reward stored up for him and he was astounded by it. He said: “Is all this for Abahu?” Whereupon he applied to himself the verse And I said: “I have labored in vain, I have spent my strength for naught and vanity; yet surely my right is with the Lord, and my recompense with my God” (Isa. 49:4). Immediately, he began to long for death.
Abraham also pleaded for death with his own lips, as it is said: What wilt thou give me, seeing I go hence childless (Gen. 15:2). Thereupon the Holy One, blessed be He, said to him: Thou shalt go to thy fathers in peace (ibid., v. 15). Isaac likewise sought death, as is said: That I may eat, and bless thee before the Lord before my death (ibid. 35:29). Similarly, Jacob asked for death, as is said: Now let me die (ibid. 46:30). The Holy One, blessed be He, told him: You have said: Now let me die, but you will live seventeen additional years. After that time had passed he became ill and died.
[Siman 5]
And it came to pass after these things (Gen. 48:1). Scripture states in response to this verse: For such as are blessed of Him shall inherit the land; and they that are cursed of Him shall be cut off (Ps. 37:22). R. Meir said: Every one who blesses Israel is considered to have blessed the Holy Spirit, since it is said: For such as blessed Him. The verse is not written “blessed them” but rather blessed Him. R. Simeon the son of Yohai declared: Every one who assists Israel is considered to be assisting the Holy Spirit, as is said: Curse ye bitterly the inhabitants thereof, because they came not to help of the Lord (Judg. 5:23). Does the Holy One, blessed be He, actually require assistance? This verse teaches us that one who aids Israel is considered to be aiding the Holy Spirit. R. Ishmael said: You find that righteous men bless their children when they are about to leave this life. That is why Isaac said to Esau: And bless thee before the Lord before my death (Gen. 27:7). Therefore, when Jacob became ill, Joseph took his two sons unto his father so that he might bless them.
[Siman 6]
And it came to pass after these things (Gen. 48:1). What is written previously on this subject? And the time drew near that Israel must die, and he called his son Joseph (Gen. 47:29). He called his son Joseph because he (Joseph) was in a position of authority at that time.
The prophet cried out: Come, my people, enter thou into thy chambers … hide thyself for a little moment (Isa. 26:20). The Holy One, blessed be He, had declared: I counsel you to restrain yourselves and to surrender to the conditions that prevail at the moment. Naboth would not temporize (when Ahab demanded his land), and so it is written about him: Naboth is stoned, and is dead (I Kings 21:14). Mordecai likewise refused to temporize. He should have flattered the wicked man. Indeed, Israel was almost obliterated from the earth because he antagonized Haman.
On the other hand, David fled and escaped from Saul, and he also fled from Absalom. Moses did likewise, as it is said: He fled from the face of Pharaoh (Exod. 2:15). Similarly, Jacob fled from Esau, as it is said: And Jacob fled into the field of Aram (Hos. 12:13). Even the patriarchs temporized and flattered the one in power at the moment. Abraham relied upon Sarah: That it be well with me for thy sake (Gen. 12:13). Isaac demeaned himself before Esau, as is said: Now Isaac loved Esau (ibid. 25:28). Similarly ,in this instance Jacob called his son Joseph.
But when I sleep with my fathers, bury me in their resting place (ibid. 47:30). “Where is that place?” Joseph inquired. Jacob replied: In the grave I prepared for myself Did Jacob actually dig a grave? The purpose of this remark is to teach us that after Isaac died, Jacob had said: “Perhaps the wicked Esau will be buried in the cave of the righteous one?” What did he do? He piled up all his gold and silver possessions into a single heap, and said to Esau: “Which do you prefer, this heap or the cave?” Esau chose the heap, and Jacob took the cave.
One said to Joseph: “Behold, thy father is sick” (ibid. 48:1). Our sages of blessed memory maintained that it was Ephraim who revealed this fact to him, for he was studying the law with Jacob at the time. Why does Scripture add the words: And Israel strengthened himself, and sat upon the bed (ibid., v. 2)? He said to himself: “Even though he is my son, he is a ruler, and I must be respectful toward him.”
פרשת ויחי
(א) ויאמר ליוסף הנה אביך חולה – מי אמר לו שאביו חולה, רבנין אמרי אפרים אמר לו שהיה יגע בתורה אצל יעקב. ר׳ מאיר אומר ברוח הקדש. ר׳ יהודה אומר בלהה אמרה לו שהיתה משמשת ליעקב. ר׳ נחמיה אמר בנימין הודיעו. והרי כל שבחו של יוסף שהוא מפליג על כבוד (בניו) [אביו] לא נכנס אצלו בכל שעה שאלולי שבאו אחרים והודיעו לו שאביו חולה לא היה יודע, אלא להודיע צדקו שלא רצה להתיחד עם אביו שלא יאמר לו היאך עשו בך אחיך ויקללם. אמר יוסף יודע אני את אבא שכל דבריו גזרות הן, אמר ללבן וכו׳ ומתה אמי, ואם יקללם נמצאתי מחייב כל העולם, שלא נברא העולם אלא בזכות השבטים, לפיכך לא היה הולך אצל אביו כל שעה.
(ד-ו)
ונתתיך לקהל עמים – א״ר יודן אמר יעקב על מנשה ואפרים עתידין בניך שיעשו קהל ועמים. ונתתיך לעמים אין כתוב כאן אלא לקהל עמים. מה עמים מקריבין באסור במה כך מנשה ואפרים מקריבים באסור במה, זה יהושע וגדעון שנאמר לי מנשה ואפרים וגו׳ (תהלים ס׳ ט׳). מה ראה יעקב לעשות ב׳ שבטים מאחד מבניו ולא יותר, לפי שלא אמר לו הב״ה אלא על שנים שאמר אני אל שדי פרה ורבה (בראשית ל״ה י״א) הרי שנים, ואם תאמר על בנימין אמר האחד, לא שכבר נתעברה ממנו אמו, לכך א״ל יעקב כאן הנני מפרך והרביתיך, שא״כ הוא שעל בנימין אמר לו האחד, לא היה מזכיר כאן יעקב אלא האחד כשם שלא הזכיר אלא (ו) [ל]⁠קהל עמים והניח לו (די) [גוי] ולכך יעקב אומר לו ועתה שני בניך וגו׳, שני ולא שלשה, הא אלו היה ראוים לשבטים שלא אמר לו הב״ה אלא על שנים. למה נצרך יעקב לומר עד באי אליך מצרימה לי הם, את מוצא לא נחלקה הארץ לבתי אבות אלא לאותן שנולדו בארץ כנען קודם שירד יעקב למצרים, לבד בני (תולע) [בלע] שלא היו נולדים בירידתן למצרים ונעשו בתי אבות שנאמר ויהיו בני בלע ארד ונעמן משפחת הארדי (במדבר כ״ו מ׳), ולמה נעשו בתי אבות, לפי שאמותיהן נתעברו מהם בארץ ולכך לא מנאן הכתוב בירידתן לפי שעדיין לא יצאו לאויר העולם. (וא״כ) [וא״ת] והלא כבר חשב יוכבד בכלל אעפ״י שלא נולדה בארץ, אינם דומים לה לפי שיוכבד נולדה בין החומות ואתה קורא בה כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה [וגו׳] שבעים (בראשית מ״ו כ״ו-כ״ז) לפי שנתקיימה בה ביאה במקצת, אבל ארד ונעמן לא נולדו אלא לאחר שישבו במצרים ואינו קורא בהם הבאה מצרימה, ולפי שנתעברו אמותיהם בארץ כנען זכו להיות בתי אבות. ולכך אמר יעקב ליוסף ועתה וגו׳ עד באי אליך וכו׳. א״ל יעקב אעפ״י שבניך נולדו במצרים מעלה אני עליהם כאלו נולדו בארץ כנען והעמידו בנים בתי אבות, גם אתה אותם בנים שהעמדת באותו זמן לי הם. חשובים הם לי כאלו נולדו בארץ כנען וירדו עמי למצרים, אבל אותם שנולדו (אליך) [לך] אחר שבאתי במצרים לא יחשבו אלא כמו שנולדו במצרים, כשם שאינן חשובין בני אחיך לאחר שירדתי למצרים שנולדו אחר מכאן, הה״ד לך יהיו שלא יהיו שבטים. על שם אחיהם, שאפילו בתי אבות אינם נקראים על שמן, אלא על שם מנשה ואפרים יטלו חלק בארץ.
ויאמר ליוסף1מי ומי אמר לו, מלמד שהניח יוסף שומרין לשמור את אביו, ובאו והגידו לו הנה אביך חולה, והמה חזרו והגידו ליעקב, הנה בנך יוסף בא אליך שבא לומר לו שיכלול בניו עם השבטים, ולהוכיחו על שקבר אמו בחוצה לארץ.
1. מי אמר לו מלמד. ורש״י הביא ויאמר ליוסף אחד מן המגידים והרי זה מקרא קצר ע״כ, ובפסיקתא רבתי פסקא ביום השמיני יש אומרים קריוסי הושיב יוסף בפלטרין, כיון שהרגישו ביעקב שחולה הוא באו והודיעו ליוסף.
וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה.
ולמא כאן בעד אלאמור קיל ליוסף אן אבאך מריץ֗ פאכ֗ד֗ אבניה מעה מנשא ואפראים.
וכאשר היה אחרי הדברים האלה, נאמר ליוסף כי אביך חולה, ולקח את שני בניו עמו, מנשה ואפרים.
ויאמר ליוסף – אחד מן המגידים, והרי זה מקרא קצר.⁠א
ויש אומרים: אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד, וכשחלה יעקב בארץ גשן, הלך אפרים אצל אביו למצרים, והגיד לו.
ויקח את שני בניו עמו – כדי שיברכם יעקב לפני מותו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 165 נוסף כאן: ״וכן דרך המקר׳ על מי שבידו לעשות סותמים הדבר״.
ויאמר ליוסף literally, HE SAID TO YOSEF – "he" means one of the messengers: it is an elliptical phrase.
Some say, that Ephraim was regularly with Yaakov for study and when Yaakov became ill in the land of Goshen Ephraim went to his father in Egypt and reported it to him (Tanchuma 1:12:6).
ויקח את שני בניו עמו AND HE TOOK HIS TWO SONS WITH HIM – so that Yaakov would bless them before his death.
ויהי אחר הדברים האלה – אחר הרהורי דברים. שהרהר יעקב לאמר מפני מה לא סיפר לי יוסף ירידתו למצרים.
ויאמר ליוסף1מי אמר לו. מנשה שהיה משרת את אבינו יעקב.
הנה אביך חולה2מעולם לא חלה אדם עד יעקב שבא וביקש רחמים שיחלה האדם. אמר רבש״ע מתוך שאדם חולה מרגיש בעצמו והוא מצוה את ביתו. ומתמרקים עונותיו והוא חוזר בתשובה. א״ל הקב״ה דבר טוב שאלת. חייך ממך אני מתחיל.
הנה אביך חולה ויקח את שני בניו עמו – הוא שקראו. ואותו שהיה עמו בבית.
1. מי אמר לו מנשה. בתנחומא ויחי ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. ארז״ל אפרים אמר לו. שהיה עוסק בתורה עמו. וגם רש״י בפי׳ עה״ת הביא וז״ל ויש אומרים אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד. וכשחלה יעקב בארץ גושן הלך אפרים אצל אביו למצרים להגיד לו עכ״ל. אולם בפסיקתא רבתי פ״ג פסקא ביום השמיני נשיא איתא כך: ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. מי אמר לו שאביו חולה. י״א ברוח הקודש ראה. וי״א בלהה אמרה לו כו׳. וי״א בנימין הודיעו. אולם כאשר הביא רבינו שמנשה הודיעו לא מצאתי.
2. מעולם לא חלה אדם. עיין ב״מ פ״ז ע״א.
ויהי אחר הדברים האלה – אחר הרהורי דברים, שהיה יעקב מהרהר ואומר מפני מה לא סיפר לי יוסף ירידתו למצרים:
ויאמר ליוסף הנה אביך חולה – מי סיפר לו, מנשה, שהעמידו יוסף אביו, לפני יעקב אביו לשמשו:
ויקח את שני בניו עמו את מנשה – שבא ובשרו:
ואת אפרים – שהיה עמו בבית:
(א-ב) ויאמר ליוסף – אדם אחד אמר, וכן: ויגד – המגיד ליעקב.⁠1
1. רשב״ם סבור כאן כאבן עזרא. שניהם חולקים על הדעות במדרש וברש״י המנסות לעמוד על זיהוי הדמויות.
(1-2) Vayyo'mer HE, some person, TOLD JOSEPH: Similarly (vs. 2), "vayyagged leya'aqov – HE, some person, TOLD JACOB.⁠1
1. So also Ibn Ezra, R. Joseph Bekhor Shor and Rashi, in his first interpretation.
Rashbam's explanation is opposed to the various midrashim that attempt to identify this anonymous speaker as being Ephraim, God, Bilhah, Benjamin or Osnat. See Kasher, pp. 1738-9, Sekhel Tov and Rashi's second interpretation.
ויאמר – האומר ליוסף. וכן: אשר ילדה אותה ללוי במצרים (במדבר כ״ו:נ״ט).
THAT ONE SAID TO JOSEPH. Someone said to Joseph.⁠1 Whom she bore to Levi in Egypt (Num. 26:59) is similar.⁠2
1. The subject of va-yomer (and he said) is omitted.
2. Scripture similarly omits the subject. The translation of Num. 26:59 is a literal one.
את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים – כי עוד היו לו בנים, רק לא הוליך עמו רק אלה השנים גדולים.
ויאמר ליוסף – מקרא קצר הוא, שלא פירש מי האומר. וכן ויגד ליעקב (בראשית מ״ח:ב׳) – לא פירש מי המגיד.
ויאמר ליוסף – HE SAID TO YOSEF – This is an elliptical text, for it does not specify who is speaking. And likewise: “And he told Yaakov” (Bereshit 48:2) – it does not specify who is the teller.
ויאמר – האומר, ומן הדומה שהיה אחד מאחיו שהלך למצרים ואמר ליוסף כי אביו חולה.
הנה אביך חולה – שנפל למטה ולא יכול לקום.
ויאמר, whoever it was who said it. It is reasonable to assume that it was one of the brothers who traveled to the capital to inform Joseph that his father had taken ill.
הנה אביך חולה – חולי אפיסת הכוחות הקודמת למות הטבעי, דוגמת מה שנאמר באלישע ע״ה (מלכים ב יג:יד) ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו. וחסד {מאת ה׳ הוא}1 שיקדם חולי כעין זה לפני המות כדי שההולך ליפטר יצוה על רצונו, ובשביל שאר יתרונות אשר ביאר בן חפני ז״ל בפירושו2. ויתרון {ענין} זה כאן מבואר, {והוא יתרון} גדול שיברך {יעקב} את בניו ברוח הקדש לפני פרידתו.
וראוי לך לדעת כי המיתה היא על שלשה אופנים3: חטופה, וטבעית, ופטירה אשר בה תוספת טובה.
החטופה – כגון המת פתאום בדֶבֶר ומגפה או בחליים רעים {הבאים} על ידי שינוי החומר4 או רקבון של מאכל5, או בחרב או בנפילה או בטביעה וכיוצא בזה, וזה הוא מות הנענשים6.
והמיתה הטבעית היא מיתת רפיון הזקנה ואפיסת הכוחות, ויקדם לה חולי אשר סיבתו הצטננות החום הטבעי והתגברות ההתרופפות7 וחולשת הכוחות. ומיתה זו היא שהובטחה לשומרי המצות במאמרו (שמות כג:כו) את מספר ימיך אמלא8, וכיוצא בזה נתבשר לאברהם ע״ה (בראשית טו:טו) ואתה תבוא אל אבתיך בשלום וג׳9. וזה הוא מה שאירע לאלישע ודוד ויעקב ושאר הנביאים אשר לא פירש המקרא את אופן מיתתם10.
והמיתה אשר בה אופן פטירה בתוספת טובה [היא] אשר הנביא יודע בה כי הוא הולך ליפטר, והוא נפטר בלי חולי והוא שמח. נושם חיי העולם הבא בשעת פטירתו כמו העובר מבית אשר היה שוכן בו אל ארמון ופרדיסאות אשר היה מצפה להם, עליז בפטירתו בלי צער – אפילו צער כלשהו – בשעת פטירתו11, בהיותו בטוח מפגעי הפטירה וטורחה ויגיעתה12. וזו היא מיתת משה רבינו ואהרן ע״ה – וכפי מאמר החכמים ז״ל (מו״ק כח., ב״ב יז.) גם מרים – אשר בכל אחד בהם נאמר על פי יוי (במדבר לג:לח, דברים לד:ה)13, ואל זה רמזו במאמרם מתו בנשיקה. והבן זה ושמור אותו כי הוא מן הסודות הנשגבים14.
ויקח יוסף את שני בניו עמו – ולקח יוסף את שני בניו עמו, או לבקר15, או בכוונת הברכה {שתבא} להם כמו שהיה {באמת}, והעיר על זה בן חפני ז״ל.
1. כב. במקור: ׳ואלכראמה׳, ותרגום המהדיר שהוא מלשון חסד ונדיבות מתועד במילונים (השוה מילונו של פרופ׳ מ״ע פרידמן עמ׳ 382), אבל הצריכו להוסיף הבהרה. ולחילופין אפשר שהוא מלשון הידור וכבוד (dignity) והכוונה המצב הכי מהודר, או המיתה הכי מכובדת הוא באופן זה, והבוחר יבחר.
2. כג. העיר המהדיר שתועלת זו שהזכיר רבנו, שילך ויצוה לביתו, אינה נזכרת בדברי ר״ש בן חפני (שמנה והלך עשר תועליות שיש במחלות), אבל היא נזכרת בדברי בעלי מדרשי ׳לקח טוב׳ ו׳שכל טוב׳. וכן ראה פירושי רשב״ח מהד׳ ר״א גרינבוים (עמ׳ שכ-שכב, הערה 36) שנתעורר בזה, וחתר למצוא רמז לזה בדברי רשב״ח ע״ש. והיה נראה שיתכן שענין זה נכנס במה שאמר שם רשב״ח שהתועלת החמישית במחלות היא במה שהיא אזהרה על המות, ואולם בלאו הכי לשון רבנו משמע לי שתועלת זו היא לבד מאלו שהזכיר רשב״ח, והבוחר יבחר.
יש לציין שדברי רבנו בזה דומים לפירוש רש״י על מאמר רז״ל בהקשר זה בב״מ (פז.): ׳עד יעקב לא הוה חולשא, אתא יעקב בעא רחמי והוה חולשא, שנאמר ויאמר ליוסף הנה אביך חולה׳, ופירש רש״י שם: ׳בעא רחמי והוה חולשא – שיחלה אדם לפני מותו ויצוה לביתו׳.
3. כד. השוה ברכות (ח.) ומו״ק (כא.), ונזכרו שם עוד אופנים אחרים. [הערות נהור שרגא]
4. כה. במקור: ׳תגיר מואד׳, ונראה שר״ל שינוי המצב הגשמי. והשוה מאמרם ז״ל בכתובות (קי:): ׳שינוי וסת תחלת חולי מעים׳.
5. כו. כיוצ״ב כתב רבנו בספר המספיק בפרק על הענוה (הוצאת פלדהיים עמ׳ 142): ׳ואם מתגאה הוא בבריאות גופו, שהיא שלמות גשמית, עליו לדעת כי עלולה היא להשחת מחמת שינוי אקלים או עכוב גדול בו או תוספת בכמות האוכל או מחסור באיכותו וכיוצא באלה׳.
6. כז. נראה שכוונתו למיתת כל מי שלא הגיע למעלת השלמים שהובטחה להם מיתה טבעית, שרק יחידים זכו לכך דוגמת האבות והנביאים כמבואר בהמשך דבריו, ושאר בני אדם מתים בעוונותיהם. ולא כמו שכתב המהדיר שזה רמז למאמרם ז״ל (כתובות ל. ועוד) שדין ארבע מיתות לא בטלו ע״ש.
אמנם יש להעיר ממאמרם ז״ל במסכת שבת (נה:): ׳אין מיתה בלא חטא׳, ואיכא למ״ד שגם משה ואהרן בחטאם מתו, וכשיטה זו נקט הרמב״ם בפשיטות במורה נבוכים (ג:יז,כד) ובאגרתו לחכמי מונפליר (מהד׳ ר״י שילת עמ׳ תפו), ועמש״כ בזה בקובץ ׳המשביר׳ ה (עמ׳ קפה-ו), וכיצד כתב רבנו שהצדיקים מתים מיתה טבעית ולא מתים בחטאם. ונראה שכוונת רבנו שאין בצדיקים חטאים מיוחדים שנגזר בעבורם מיתה, ואינו דומה למאמרם שם דאיירי בחטא דעלמא. כלומר, אילו היה אדם טהור לגמרי מן החטא היה ניצול מקללת אדם הראשון וחי לעולם, וכיון שחוטא אדם חטא כלשהו, נכנס בכלל הקללה ומת מיתה טבעית, ואם הוסיף לחטוא חטא חמור, נענש בהקדמת מיתתו לפני זמנו [וע״ש במהרש״א].
7. כח. במקור: ׳קוה אלתחלל׳ (בתרגום המהדיר: חוזק המסיסה), והכוונה להתרופפות האברים, והשוה מילונו של פרופ׳ בלאו בערכו (עמ׳ 142).
8. כט. בפירושו זה מיסב רבנו את מובן הפסוק ממשמעותו הפשוטה שלא ימות בטרם הזמן המוגבל שנקצב לו מלמעלה, ומבאר שהכוונה שתהיה המיתה טבעית כפי הראוי לגוף ע״פ מזגו הטבעי כאשר לא נשאר עוד בגופו כח של חיים, וכן ביאר להלן פר׳ משפטים (כג:כו) ע״ש. ונראה שפירוש זה יש בו הד לשיטת אביו במכתב תשובתו (אגרות הרמב״ם מהד׳ ר״י שילת עמ׳ רסט) שבו קובע שאין קץ מסוים קצוב לחיים ע״ש. ולהלן פר׳ משפטים (כא:יג) ננסה לבאר שיטת רבנו עצמו בענין חשוב זה, ועמש״כ לעיל בתחילת פרשת חיי שרה.
9. ל. כוונת רבנו לבאר ׳בשלום׳, שכן פשיטא ליה ש׳תבוא אל אבותיך׳ היינו הפטירה לחיי עוה״ב (וכעין שכתבנו למעלה מז:ל ע״ש), והשוה דברי מחבר ספר ׳פרקים בהצלחה׳ שיוחס להרמב״ם (מהד׳ בנעט עמ׳ 30): ׳ואתה תבוא אל אבותיך בשלום וכו׳, הנה זה עדות בהליכתו אחר המות אל משכן אבותיו הנכבדים, כמו נח וחנוך ומתושלח ודומיהם, לא כמו תרח ודוגמתו, אחר שלא היתה קבורתו אצל אחד מאבותיו וקרוביו, עד שתאמר שהכוונה היא הקבורה בקבריהם, ואולם קבורתו היתה עם בניו לא עם מולידיו׳.
10. לא. כנראה פרט לאלישע לפי שכבר דיבר בו, ולדוד מפני הסיפור הרחב בריש ספר מלכים על רפיון כחותיו. אבל מעניין שגם דוד בנביאים, והשוה לעיל פר׳ תולדות (כז:לט), ופר׳ וישלח (לו:מ). ואמנם אין בכלל הזה ישעיה הנביא שאופן מיתתו לא נתפרש במקרא, ומת בחרב מנשה לפי הקבלה (יבמות מט:), ויש אגדה חיצונית גם על ירמיה הנביא כי סקלו אותו בני דורו במצרים. [הערות נהור שרגא]
באשר ל׳נביאותו׳ של דוד ראה מש״כ בהערות במקומות הנזכרים, ואמנם מדברי רבנו ריש פר׳ חיי שרה מתבאר שענין זה לא נתייחד רק לנביאים אלא לכל אוהבי ה׳ ושומרי מצוותיו הצדיקים.
11. לב. השווה בזה מאמרם אודות מיתת נשיקה (ברכות ח.): ׳נשיקה דמיא כמשחל בניתא מחלבא׳ [׳כמושך נימת שער מתוך החלב׳. רש״י].
12. לג. מדגיש רבנו שמיתת נשיקה היא ללא הטורח והיגיעה המלווים מיתה רגילה, ובכן המיתה אינה אלא כמעבר ׳מבית אשר היה שוכן בו אל ארמון ופרדיסאות אשר היה מצפה להם׳. ברוח זה ביאר אביו הרמב״ם ענין מיתת משה רבנו ע״ה בהקדמת פירוש המשניות (ע״פ מהד׳ ר״י שילת): ׳אחר כך עלה להר בחצות יום שבעה באדר כפי מה שדקדקה הקבלה, והיה זה מותו בשבילנו לפי שחסרנו אותו, והחיים בשבילו למה שעלה אליו. וכך אמרו עליהם השלום משה רבנו לא מת אלא עלה ומשמש במרום, והדבור על זה ארוך מאד מאד ואין זה מקומו׳. ובסגנון זה כבר ביאר הענין לפניו אבי השושלת רבנו מימון הדיין ז״ל במאמר ׳אגרת הנחמה׳ שיוחס אליו (מהד׳ קלאר-פישמן עמ׳ נח): ׳גופו היקר זכה גם במותו לגוויה טהורה, שלא כהתה עינו ולא נס לֵחֹה, אלא כמי שישן ונגלה עליו הקב״ה כדרכו וכמנהגו, ואור ה׳ נשק על פיו הטהור [...] ונפשו הנישאה יצאה ממנו על פי גזרת ה׳, לא כדרך יציאת נפשות שאר בני אדם מתוך גופותיהם במר המוות, אלא בצורה שידיעתה נעלמה ממנו [...] זה שאמרו רבותינו ז״ל שהבינו את גודל ערכו, וכמה נכונה היא על עוצם מעמדו בשעה שאמרו וי״א מרע״ה לא מת אלא עומד ומשמש במרום, והוא הדבר אשר אמרנו׳. והשוה מה שעוד ביאר הרמב״ם בזה במורה נבוכים (ג:נא) ביתר הרחבה: ׳ועל זה הענין רמזו החכמים במות משה אהרן ומרים [ואמרו] ששלשתם מתו בנשיקה. שאמרו ׳וימת שם משה עבד ה׳ בארץ מואב על פי ה׳⁠ ⁠׳ – מלמד שמת בנשיקה, וכן נאמר באהרן ׳על פי ה׳ וימת שם׳, וכן אמרו במרים אף היא בנשיקה מתה – אבל לא זכר בה ׳על פי ה׳⁠ ⁠׳ להיותה אשה, ואין טוב לזכור זה המשל בה. הכוונה בשלשתם שמתו בענין הנאת ההשגה ההיא מרוב החשק. ונמשכו החכמים ז״ל בזה המאמר על דרך מליצת השיר המפורסמת שתקרא שם ההשגה המגעת עם חיזוק חשק האלוה ית׳ ׳נשיקה׳, כאמרו ׳ישקני מנשיקות פיהו וג׳⁠ ⁠׳. וזה המין מן המיתה, אשר הוא ההמלט מן המות על דרך האמת, לא זכרו החכמים ז״ל שהגיע רק למשה ואהרן ומרים אבל שאר הנביאים והחסידים הם למטה מזה׳.
13. לד. במרים לא נאמר כן בפירוש בכתוב [וראה מש״כ בזה הרמב״ם במו״נ, ודבריו מצוטטים בהערה הקודמת], ודברי רבנו מוסבים על אהרן ומשה שנאמר בכל אחד מהם בפירוש ׳על פי ה׳⁠ ⁠׳, באהרן בבמדבר (לג:לח) ובמשה בדברים (לד:ה). וראה מש״כ רבנו על מדרגת מרים בנבואה בפר׳ בשלח (טו:כ).
14. לה. בענין מיתת נשיקה בלי צער השוה ברכות (ח:א) ומו״ק (כח.), אבל בענין נשימת חיי העולם הבא לא מצאתי למחבר חבר. יש כעין זה בפרקי דרבי אליעזר (פרק לד): ׳אין הנשמה יוצאה מן הגוף עד שתראה השכינה׳, אמנם אותה ראיה אין לה ענין עם רעיון המחבר שהרי היא גם לרשעים כמבואר במדרש תהלים (סוף סי׳ כב). [הערות נהור שרגא]
וחשוב להבהיר, שברור שיש להבין ביאורו של רבנו בזה ע״פ תפיסת עולמו של הרמב״ם ושיטתו בענין חיי העולם הבא, שהם חיי המושכלות, השוה דבריו בהל׳ תשובה (ח:ב): ׳נהנין מזיו שכינה שיודעים ומשיגין מאמיתת הקב״ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל׳, ולפי זה ענין נשימת עולם הבא שהזכיר רבנו כאן היינו שהצדיק נפטר על ידי שסמוך למיתה נדבק במושכלות והשגת אמיתת מציאותו יתעלה כדרך שמשיגים הצדיקים בעולם הבא, ור״ל שבכך מהווה מיתה זו מעבר לעולם הבא. וזהו שכתב הרמב״ם במורה נבוכים (ג:נא, ומובא למעלה בהערה): ׳שמתו בענין הנאת ההשגה ההיא מרוב החשק׳.
יש לציין שאחרי הרמב״ם מצינו לעוד מפרשים שביארו כן ענין מיתת נשיקה, השוה לשון רבנו בחיי בפירושו לדברים (לד:ה): ׳מיתת נשיקה – השכליית מתעלה להדבק בשם הנכבד׳, וראה ביתר הרחבה בהקדמתו לפרשת אמור. והשוה לשון בעל ה׳כלי יקר׳ בפירוש לבראשית (כג:ב): ׳ויש מיתת נשיקה, והיא מיתת הצדיקים שמתים בנשיקה, והוא לשון חיבור, וענינה כאשר תעלה מחשבתם ונשמתם ותדבק למעלה בשכל הפועל, כיון שעלה שוב לא ירד, כי תשאר נשמתו מחוברת שמה׳.
15. לו. במקור: ׳ללזיארה׳, והוסיף המהדיר בסוגריים כדי להבהיר כוונתו: ׳את החולה׳, והדין עמו שכן מצינו בפירוש ר״ש בן חפני (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ שכב), שממנו מצטט רבנו ביאורו זה: ׳ויקח את שני בניו אתו לשתי סיבות אחת כדי לבקר אותו כי ביקור החולה חובה [...] והשנית להקנותם את הברכות׳ [ועי׳ להגרי״ח סופר בחיבורו ׳זרע חיים׳ (סימן א, עמ׳ ז-ח) שהביא סיוע מפירוש זה לדברי בעל הצפנת פענח, שכתב דהך קרא הוא מקורו של בעל השאילתות שפסק שהמבקר חולה אל יבקר יחידי ע״ש]. וכמו״כ מצינו לרז״ל במשנה נדרים (ד:ד) שקיצרו ואמרו ׳לבקרו׳ כשהכוונה לביקור חולים [וכמו״כ הרמב״ם בפירוש המשניות השתמש במונח הערבי ׳זיארה׳ בסתם במובן זה].
ויהי אחרי הדברים האלה – מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם עוטש וחיה מחליו, אלא בכל מקום שהיה או בדרך או בשוק והיה עוטש היה נפשו יוצאה, עד שבא יעקב ובקש רחמים על זאת. אמר לפני הקב״ה רבונו של עולם אל תקח נפשי ממני עד שאצוה אל ביתי את בני ואת בני בני ונעתר לו, שנאמר ויהי אחרי הדברים האלה וגו׳, שמעו כל מלכי הארץ רגזו וחלו שלא היה כמוה מיום שנברא העולם לפיכך חייב אדם בשעת עטושו להודות להקב״ה שהפכו ממות לחיים שנאמר עטישותיו תהל אור (איוב מ״א:י׳). פרקי דרבי אליעזר.
ויהי אחר הדברים האלה, "it was after these events, etc;⁠" ever since the universe had been created it had never happened that someone after having sneezed recovered from his illness. He would have died immediately, regardless of where he had been when he sneezed. Yaakov asked God to change this, so that he would be able to make his last will and testament before dying. God answered his prayer. This is the reason why this paragraph commenced with the words: '"It was after these words,⁠" after God had consented to give Yaakov enough time to prepare for his departure from earth. Not only this, but all the kings of the earth became very agitated, when they heard that Yaakov had died only after having made all these arrangements about his forthcoming demise. Ever since that time, not only Jews, but believing people everywhere, pronounce a benediction when they hear someone sneeze. God had transformed what used to be a signal of death to continued life, (compare Pirkey de Rabbi Eliezer, (earliest kabbalistic text) chapter 52.
ויאמ׳ ליוסף – במדרש אבכיר1 שהיתה אסנת ששימשה אותו. וי״מ בלהה. ותימ׳ לימ׳ ותאמר.
הנה אביך חולה – בבבא (מציעה) [מציעא] (בבא מציעא פז.) אמ׳ עד יעקב לא הוה חולשא ועד אלישע לא הוה דחלש ואיתפח. ותימ׳ דאמרי׳ בהשותפין (בבא בתרא טז:) שאבן טובה הוה בצוארו של אברהם שכל חולה שראה אותו מתרפא. ונתלה בחמה. אם כן משמע שהיו חולים קודם יעקב. וי״ל דבחולי׳ של מכה איירי התם. מיהו הר״י ור״ת מפ׳ דעד יעקב לא הוה חולשא. [היינו] חולי של מיתה. מכאן ואילך הוה דאיחלש חולי של מיתה. ולא הוה דאיתפח עד אלישע (תוספות בבא בתרא טז: ד״ה שכל חולה).
1. מדרש זה אינו לפנינו, אבל נמצא במדרש ילמדינו קונטרס אחרון.
ויאמר ליוסף הנה אביך חולה – זהו מאוחר, כי פירושו קודם שהשביעו יעקב, ותדע שהרי אח״כ פירש״י על ואני בבואי מפדן וגו׳, אע״פ שאני לא עשיתי כן לאמך וכו׳.
הנה אביך חולה – תימה דבב״מ אמרו עד יעקב לא הוי חולשה ועד אלישע לא הוה דחלש ואתפח, ובהשותפין אמרו מרגליות טובה היתה תלוי׳ בצוארו של א״א כל חולה שרואה אותה וכו׳, אלמא דקודם יעקב נמי הוי חולשה, וי״ל דבחולה של הכאה איירי התם, ור״י ור״ת פי׳ חולי של מיתה לא הוה.
ויאמר ליוסף – אמרו חכמים זה אפרים ואומר הר״מ שאותיות ויאמ״ר כאותיות אפר״ים רק שתחליף וא״ו לפ״ה והיא מתחלפת באתב״ש.
ויאמר ליוסף – מתוך כך משמע שלא היה רגיל יוסף אצל אביו כמו שמצינו ויקרא לבנו ליוסף. וי״ל שהיה ירא פן ישאל לו אביו ענין המכירה והיאך ירד למצרים ויקלל יעקב אחיו ויחריב העולם שהרי בקללתו שקלל רחל אמו כשאמר עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה נתקיימה בה קללתו ומתה אע״ף שקללה שלא מדעת כ״ש אם יקלל מדעת שתתקיים קללתו.
ויאמר ליוסף – אז״ל זה אפרים ואומר הרב משה זכר לדבר כי אותיות ויאמר כאותיות אפרים בהתחלף דוא״ו בפ״א דא״ו מתחלפת בפ״א באלפא ביתא דא״ת ב״ש ומשמע שלא היה יוסף רגיל אצל יעקב כמו שמצינו נמי ויקרא לבנו ליוסף ושמעתי מפי הרב ר׳ שמואל ז״ל הטעם לפי שהיה ירא שישאל לו הענין היאך הורד למצרים ויגיד לו שמכרוהו אחיו ויקללם יעקב ונמצא מחריב את העולם כולו שהרי רחל אמו שקלל שלא מדעת ואמר עם אשר תמצא נתקיימה קללתו ומתה בדרך אפרת הא אם יקללם מדעת לא כל שכן.
ויאמר ליוסף, "he said to Joseph;⁠" according to our sages, the subject in this verse was Ephrayim, who informed his father of Yaakov's illness; (Tanchuma section 6 on this portion) Rabbi Moshe adds that there is an oblique hint of this in the text, seeing that the letters in the word ויאמר and the word אפרים when reading the alphabet backwards, starting with the letter ת, are in the relative same position as when read from the right to left, i.e. the letter ו in the word ויאמר is the sixth letter in the alphabet when read from right to left, whereas the letter פ is in the sixth place when the alphabet is read from left to right commencing with the latter ת. (the other letters are identical) What we learn from this is that whereas Joseph was not a frequent visitor in the province of Goshen where his father resided, his sons spent much more of their time with their grandfather, so that they were aware of any changes in the state of his health. The words ויקרא לבנו ליוסף, "he called for his son, for Joseph,⁠" i.e. sent a messenger to ask for his presence, indicated that he did not want to wait for Joseph's next visit. I have heard from Rabbi Sh'muel of blessed memory that the reason that Joseph did not frequently visit his father was that he was afraid that Yaakov would ask him how he had come to be in Egypt in the first place, in which case he would have had to tell him that his brothers had sold him, etc., as a result of which his father would have cursed the brothers. This in turn would have spelled the destruction of the civilised world, seeing that when he had cursed Rachel quite unintentionally, Rachel died prematurely as a result, although the teraphim of Lavan had never even been found. We cannot even imagine what the result of Yaakov cursing ten of his twelve sons would have meant.
הנה אביך חולה – אמרינן בבבא מציעא (פ״ז א׳) דעד יעקב לא הוה חולשה ועד אלישע לא הוה דחלש ואתפח, ותימה דאמרינן בהשותפין (ב״ב ט״ז ב׳) אבן טובה היתה בצוארו של אברהם שכל חולה שרואהו מתרפא, ונתלה בחמה, א״כ משמע דהיו חולים קודם ליעקב. ור״ת מפרש דעד יעקב לא הוה חולשא של מיתה. מכאן ואילך הוה דאיחלש חולי של מיתה ולא הוה דאיתפח עד אלישע.
הנה אביך חולה כו׳ – תי׳ הר׳ ר׳ ישעיה על הא דמקשינן דעד יעקב אבינו לא היה חולה, ועוד דאבן היה לו לאברהם שכל מי שהיה רואה וכו׳, פי׳ לא היה חולה מהב״ה, ומה שהיה מתרפא בראות האבן זה היה ממכת אדם. וא״ת א״כ למה לא נתרפא ישמעאל שהיה חולת ממכת אדם. וי״ל שגם אותו לא היה מחמת אדם רק מחמת עין הרע, ועוד קשה למה לא נתרפא אברהם (בארץ) [בעצמו] והוצרך לרפאל, אלא פ״ר כדאמ׳ שחולי של הב״ה לא היה מתרפא. ועוד הקשה מהאי דאמרינן בפרק השוכר את הפועלים (בב״מ שם) עד אלישע לא היה חולה ואתפח, אתא (אליהו) [אלישע] ובעי רחמי ואתפח, ומה הי׳ צריך לבעי רחמי כבר היו בימי אברהם חולים והיו מתרפאים שהרי ישמעאל חולה ונתרפא, א״כ למה היה צריך אלישע לבקש רחמי׳ שיחלה אדם ויתרפא, וצ״ע.
ויאמר – אין צורך שיזכור האומר. וכן ״ויגד״ (ב).
ויקח את שני בניו עמו – אין הכרח שיסיים ׳וילך לו אל אביו׳.⁠1
1. אף על פי שלא מפורש לאן לקחם, הדברים ברורים מההקשר.
ויהי אחר הדברים האלה וכו׳ – שנתוספה עליו חולשה ונפל למשכב הוגד ליוסף כי קרוב יומו ויבא לפניו עם שני בניו שיברכם נפשו בטרם ימות.
When Jacob recalled the vision he had had at Looz, he tells Joseph that he had learned two things on that occasion. Firstly, that there is a connection between the blessing and residence in the land of Israel. Secondly, that at least part of that blessing applied to him personally, not only to his future issue (vayevarech oti, He blessed me). Therefore, the promise of possession of the land applied only to the future. For this reason, Jacob starts once more "He said to me" as a separate communication from God (48,34). Jacob realized that the meaning of the second part of the blessing was that just as his children would remain "alive,⁠" so would he remain "alive,⁠" which is part of the meaning of our sages' statement that "Jacob did not die.⁠"
4) On that occasion, at Bet El, we find that God blessed Jacob by saying, "Nation and community of nations will stem from you" (35,9-13). Apparently, this referred to children as yet unborn. Since only Benjamin had not been born yet at that time, Jacob was entitled to apply the second part of that blessing to himself having been promised more children. Joseph's two sons therefore could rightfully be considered as belonging to Jacob. Although they had been born in Egypt, the promise to Jacob had been made while he was in the land of Israel. Future events which dictated that the tribe of Levi would be separated into a separate unit with special functions, thus depriving the encampment of the children of Israel of one of their twelve armies, necessitated that Levi be replaced. Since Jacob allocated a double portion to the firstborn in the inheritance, he thus appointed Menashe and Ephrayim to represent the share of Joseph. Jacob did not discuss future children of Joseph then, but the words "And your offspring,⁠" refer to his grandchildren and his great grandchildren. We find the latter being counted as heads of tribal families in Numbers Chapter twenty-six. This shows that Menashe and Ephrayim, though belonging to a later generation, are given the same status as Reuben and Shimon. There cannot, therefore, be a question of non-fulfillment of a promise of future children for Joseph.
5) The fact that Rachel died almost immediately after Jacob had received that blessing, made it clear to him that this blessing could not have referred to his having any more children. The line, "When I came from Padan Aram, Rachel died etc.,⁠" is introduced as justification for appointing Menashe and Ephrayim as sons in the forthcoming distribution of the land of Israel.
6) Jacob saw a number of people around his bedside, not recognizing them. The Torah reports that they were Joseph's sons, but Jacob had not realized this until told by Joseph "these are my sons,” the ones born to him in Egypt, prior to Jacob's arrival. He had now brought them so that they could receive the blessing discussed previously. Jacob asked that they come closer so that perhaps he could recognize them despite his failing eyesight. The kissing and embracing substituted for his inability to see, just as in the case of his father Isaac, when Jacob had received the blessing (Genesis Chapter 27). Jacob expressed his satisfaction at having been granted not only reunion with his son Joseph, but at having seen his children also. When Joseph saw his father like this, in a happy frame of mind, he removed the children from his father's knees to position them so that they could receive the blessing in order of their seniority.
7) After Joseph had already heard his father give Ephrayim precedence when he compared his position to that of Reuben, although Ephrayim was the younger, Joseph, thinking his father had erred, placed Ephrayim on his right side. When, despite the way Joseph had positioned the children, Jacob crossed his hands, it became clear that Jacob could not have erred previously when he mentioned Ephrayim ahead of Menashe. The words of the Torah "And he was the younger,⁠" in describing Ephrayim, are not to be understood as "although he was the younger,⁠" but rather as "because he was the younger.⁠" It is clear that God did not intend for Jacob's left hand to come to rest on the head of Ephrayim. Jacob was presumably inspired by the order in which God had blessed him at Looz "be fruitful and multiply; the "be fruiful" came first. Since the name "Ephrayim" is derived from the same root as the word "fruitful,⁠" Jacob took this as his cue. The fact that the right hand represents the more important activities and achievements is well known and already documented in Proverbs 3,16, "Long life from its right, wealth and honor from its left.⁠" The word sikel seems the same as we find in connection with Achitofel (Samuel II 15,31), "Please make foolish the advice of Achitofel.⁠" It does not seem to matter whether the word is spelled with the letter sin or samech. The Torah tells us that the fact that he crossed his hands indicated that Jacob himself had not known who the firstborn was. He blessed Joseph.⁠" Being blessed in the name of God is a three-stage process:
1) The wish for successful spiritual development.
2) The wish for the material blessings which enable one to devote oneself to one's spiritual progress.
3) Protection against negative influences that stand in the way of one's achieving one's spiritual objectives.
8) Concerning the first portion of the blessing, Jacob said, "The God before whom my fathers have walked.⁠" Concerning the second portion of the blessing, he said, "The God who has been my shepherd.⁠" Concerning the third portion of the blessing, he said, "The angel who has acted as my redeemer etc.⁠" The line, "May my name be proclaimed through them in the name of my fathers,⁠" is confirmation that Ephrayim and Menashe are going to be treated like the other tribes.
9-10) "My name will attach to them.⁠" Joseph's objections were not based on begrudging Ephrayim the blessing; rather, he believed his father had erred in placing his right hand on Ephrayim, and that if so, the blessings might not be fulfilled since they had been given based on a mistaken premise. He felt that just as his father had remained unaware of what the brothers had done to him, so he might be unaware now as to which of the sons standing in front of him was the firstborn. Jacob's answer, stressing twice, "I know, my son, I know,⁠" reassures Joseph on both counts, tells him that his father is well aware of what the brothers had done to him. He also tells him that he is aware that Menashe would become a tribe on account of his being the firstborn, however the younger one would achieve even greater status, though not at the expense of the older one.
3) Apparently, Joseph was mollified, and when Jacob said, "With you Israel will bless,⁠" this indicates that Joseph joined in that blessing. Jacob's saying to Joseph, "I will give you one Shechem additional to your brothers,⁠" refers to the city that had been conquered by Shimon and Levi. When the Almighty gives territory to Israel, no one can claim it as his own, since they have not conquered it. Shechem, however, had not been given, but had been conquered. It, therefore, became the property of the conqueror and his to dispose of as he saw fit, seeing it was not part of the land promised to the children of Israel as a whole, as a gift from God. When David mourned Saul, he mourned the fact that it had become necessary to fight against Israel's enemies militarily, i.e. "to teach the sons of Yehudah the use of the bow" (Samuel II 1,18). This need had first manifested itself when Israel had been attacked by Amalek, and Moses had to tell Joshua to go and select fighting men. When at the end of that episode, the victory is described as, "He weakened Amalek by the sword;⁠" the reference is to all conquests based on merely military superiority. Human conquest, by definition, is "weak,⁠" as compared to territory that is acquired by the direct intervention of Providence on our behalf.
אחד מן המגידים. אמר אחד מן המגידים במקום אחד מן האומרים להודיע שפי׳ ויאמר ליוסף ויגד ליוסף כי על החדשות נופל לשון הגדה ולא לשון אמירה:
וי״א אפרים היה רגיל לפני יעקב. פי׳ ואין זה מקרא קצר:
כדי שיברכם. דאל״כ מה צורך להזכיר זה:
לפני מותו. סמוך למיתתו שכשהגידו לו שהוא חולה וכבר היה קודם זה כמו חולה מחמת תשות כחותיו כדלעיל ידע שזהו חליו אשר ימות בו ומפני שהמנהג לברך את בניו ובני בניו סמוך למיתתו לקחם כדי לברכם:
וספר הכתוב שאחר הדברים האלה כלומר סמוך אליהם כי לא נתארכו עליהם ימים רבים הוגד ליוסף שאביו חולה. ומפני שהיה זקן וחלוש מאד חשש אולי ימות פתאום או אם בימים ההם לא היה אדם ניצול מחליו וכמו שאמרו חז״ל שעד חזקיה לא חלה אדם שיחיה מחליו וכן מיד ששמע בחליו הלך והוליך את בניו עמו כדי שיברכם יעקב לפני מותו.
(א-ב) ויתחזק ישראל וישב על ראש המיטה. זאת היתה מדינות גדולה, לכבד בכל כוחו הראוי לכבוד אף על פי שהיה בנו, וכך אמרו (מגילה טז:) ׳תעלא בעידניה – סגיד ליה׳1:
1. אך שם אמרו כן על מש״כ לעיל (מז לא) ׳וישתחו ישראל על ראש המיטה׳.
[א] ויאמר ליוסף הנה אביך חולה
[1] בבא מציעא פרק שביעי דף פז ע״א (בבא מציעא פז.)
[2] סנהדרין פרק אחד עשר דף קז ע״ב (סנהדרין קז:)
וי״א אפרים וכו׳. ולא סגי לומר שהוא קצור לשון המקרא כמו שמפרש לקמן על ״ויגד״ (פסוק ב), כי לקמן נוכל לפרש ׳ויגד המגיד׳ מי שהיה, שהרבה בני אדם היו נכנסים אל יעקב והיו אומרים לו ״הנה בנך יוסף בא אליך״ (שם), ולכך על ״ויגד״ לא דרשו כלום, אבל יעקב שהיה רחוק מיוסף, ולא שייך לפרש המגיד מי שהוא, שהרי אין שכיחים רבים שיבאו מגושן למצרים למקום שהיה יוסף, ולא שייך לומר ׳אחד מן המגידים׳ על דבר שלא נמצא שנעשה ברגילות ושכיח שיהיה, לכך הוצרכו לדרוש (תנחומא ויחי ו) שהיה אפרים, ולא סגי בפירוש הראשון. ומה שאמרו דווקא אפרים ולא מנשה, כי אחר שאפרים יהיה יותר חשוב מן מנשה – מסתמא לזה היה מלמד תורה:
אחד מן המגידים כו׳. שפי׳ ויאמר ליוסף הוא כמו ויגד ליוסף כי על החדשות נופל ל׳ הגדה ולא ל׳ אמירה כי מה שהיה יעקב חולה קודם מיתה היה חידוש בעולם כי עד שלא בא יעקב לא הוה חולשא בעולם. והא דלא כתיב ויגד כי אצל המגיד לא היה כל כך חידוש כי המגיד היה אפרים והיה רגיל אצל יעקב וראה בחליו:
אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמודו כו׳. וא״ל ומנא ליה שאפרים היה רגיל. וי״ל מדכתיב לקמן (פסוק יד) וישלח ישראל את ימינו וגו׳ שכל את ידיו הוה לו לומר הפך את ידיו אלא רמז לו בזה משום שאפרים היה בעל תורה והשכיל יותר ממנשה מ״ה השכיל ג״כ את ידיו ומנין ידע יעקב זה אלא משום שאפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד. וק״ל:
כדי שיברכם יעקב. דאל״כ מה צורך להזכיר זה:
לפני מותו. דהיה יודע שתש כחו של יעקב ועכשיו הגידו לו שהוא חולה אמר יוסף בלבו בודאי הגיע יום מותו ולכן לקח בניו עמו:
One of the tellers... [Rashi says, "One of the tellers,⁠" to convey that] "said to Yoseif" in fact means "told Yoseif,⁠" for news is "told,⁠" not "said.⁠" Yaakov's falling sick before he died was something new to the world, since before his time there was no weakness [before death]. And why is it not written, "told Yoseif"? Because the teller was Ephraim, who was frequently with Yaakov so he saw that he was sick, and it was nothing new to him.
Ephraim was frequently with Yaakov for study... We need not ask: How does Rashi know that Ephraim was frequently [with him for study]? For the answer is: It is written (v. 14), "Yisrael stretched out his right hand... he deliberately placed his hands so (שכל את ידיו).⁠" And why does it not say he "switched his hands" (הפך את ידיו)? Because Yaakov was hinting to him that Ephraim was expert in Torah and had greater understanding (שכל) than Menasheh, and for this reason Yaakov deliberately placed (שכל) his hands. And how did Yaakov know this [about Ephraim]? Because Ephraim was frequently with Yaakov for study.
So that Yaakov might bless them. Otherwise, why should it be mentioned?
Before his death. Yoseif knew that Yaakov had weakened, and now they told him that he was sick. Yoseif said to himself: surely, the day of his death has come. Thus he took his sons with him.
ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה – יפלא כי כבר ראהו חולה כשהשתחוה על ראש המטה ונשבע לו?? גם מי זה שאמר ליוסף הנה אביך חולה ולא פירסמו הכתוב? והנכון {ב} שאין לאדם השלם להמתין ולצוות על נפשו כאשר חלה את חליו אשר ימות בו. גם יעקב בשבתו במנוחה במצרים שבע עשרה שנים אין כושל במחניו קפצה עליו מיתה באין מבין. אמנם לא רצה יעקב שילכו בניו בדרכיו בזה. כי לא כהוגן עשה שלא חשב יום המות ביום טובה. על כן עשה עצמו כאלו ישב במיטה מפני הזוקן ולא בעבור חליו וצוה על ביתו כאלו יצוה ועדיין בשרו לא יכאב ולא מחמת מיתה. ואחר שתקן זה ויאמר ליוסף הוא בעצמו בפיו ובשפתיו הנה אביך חולה כלומר למוד מזה דרך ארץ שתצוה את ביתך קודם שתתחל ועד לא יבואו ימי הרעה:
שני בניו עמו את וגו׳ – טעם שלא הספיק באומרו שני בניו ואני יודע כי הם מנשה ואפרים, או לומר מנשה ואפרים ואני יודע כי הם בניו הרשומים בפרשת מקץ, גם הפסיק בין הזכרת הבנים והודעת שמם בתיבת עמו, גם אומרו את ב׳ פעמים.
אולי כי יודיע הכתוב טעם יוסף בלקיחתם שהיתה לקחת כל אחד ברכתו בפני עצמו מלבד מה שיגיע אותם בברכת אביהם, והוא אומרו את שני בניו עמו זה מה שנוגע לחלק שיהיה נוגע להם בברכתו, גם את מנשה שיבורך בפני עצמו, ואת אפרים וגו׳.
או ירצה כי ראויים הם לברכה מב׳ צדדין לצד שהם בניו ולצד שכל אחד מהם ראוי לברכה מצד עצמו, ולזה אמר בניו עמו גם לצד היותם מנשה ואפרים צדיקים, ואמר עמו להפסיק שלא תבין שמפרש מי הם הבנים, ואמר את ואת לומר שכל א׳ חשוב בפני עצמו.
48.1. שני בניו עמו, את מנשה ואת אפרים, together with his two sons Menashe and Ephrayim. Why did the Torah have to give us the names of Joseph's two sons when we already know their names as well as the fact that he had only two sons? Alternatively, the Torah could have simply written: "Menashe and Ephrayim,⁠" and I would have known that these names referred to his two sons? Besides, why did the Torah have to insert the word עמו, with him, in the middle of the verse? Why did the Torah have to use the word את twice in this verse?
Perhaps the Torah describes Joseph's desire that each of his children be the recipients of separate blessings in addition to the blessings that would devolve upon them in their capacity as his children. This is why it says separately: את שני בניו עמו.
Perhaps the Torah wanted to inform us that Joseph's children deserved a blessing on two accounts; a) because of their respective virtues, b) because they were Joseph's children. The words בניו עמו refer to the latter, the words את מנשה ואת אפרים refer to their individual merits. The word עמו is interposed to prevent us from thinking that the Torah only wanted to inform us about the identity of these two sons.
ויהי אחרי הדברים האלה – כלומר אחר שקרה מה שנאמר [לעיל] בענין, והיה זה בשנה אחרונה לימי חייו.
ויאמר ליוסף הנה אביך חולה – כשהיה אצל אביו בפעם הראשון, אעפ״י שידע כי קרבו ימיו למות כי הרגיש בעצמו אפיסת כוחות ויתרון החולשה, ולא היה עדיין חולה, וכמו שאמר רמב״ן1 ז״ל אמר כי אח״כ חלה ונפל למטה, וזהו שאמר ״הנה אביך חולה״. וכל שכן לפירושנו שנודע לו ברוח הקדש שקרבו ימיו למות והיה בפעם הראשון עוד בריא ורענן. ובלי ספק אם ידע יוסף שקרבו ימי אביו למות שיצוה לעומדים לפניו כשיראו בו סימן חולי שימהרו להודיע לו הדבר, בעבור ילך אליו טרם ימות. וכן עשו שבשרוהו ע״י איש אחד כי חלה אביו. ואין ספק שהאומר הזה היה אחד מן הרופאים המנוסים שפירש לו מהו חליו, ושהוא חולה שיש בו סכנה.
ויקח את שני בניו עמו – ושלא נטעה שהיו לו עוד בנים אחרים פירש הכתוב ״את מנשה ואת אפרים״. כי חשב יוסף שאביו ירצה לברך קודם מותו את בניו ואת בני בניו, ולדבר אליהם מה שיש בלבו לדבר, כי הוא נביא לי״י. ולפי שבניו ובני בניו כולם סביב לו בארץ גשן, לבד יוסף ושני בניו הם במצרים, על כן הלך אליו ולקח בניו עמו. ומכאן יש ראיה ברורה שלא הוליד יוסף עוד בנים זולתי מנשה ואפרים, שאילו היו לו עוד בנים מדוע לא לקח אותם עמו כמו שלקח שנים אלה? וכולם בניו הם. ואפילו היתרון שיהיה למנשה ואפרים על שאר בניו לא ידע עדיין בעת לכתו אל אביו. ועוד נדבר בזה בעז״ה.
1. בדבריו על פסוק כט.
ויאמר ליוסף – האומר, ורבים כמהו:
ויקח – הרי מקרא קצר, ושיעורו ויקח את שני בניו וכו׳, וילך אל אביו:
ויאמר – האומר – וכן {בראשית מ״ח:ב׳} ויגד ליעקב; והיה עולה על הדעת לפרש ויאמר על ידי שליח, כמו ויאמר אל משה אני חתנך יתרו בא אליך (שמות י״ח:ו׳), אך לפי זה היל״ל אני אביך חולה; גם היה עולה על הדעת לקרוא וָיֵאָמַר וַיֻגַד, אלא שלפי זה היל״ל וַיֻגַד ליעקב לאמר, אבל ויגד ליעקב ויֵאמר היא מליצה זרה.
אחרי מורה תמיד על נקודת מפנה.
חלה – האות חי״ת מציינת תנועה מעוכבת, כמו ב״נוע״ ו״נוח״ [עיין פירוש לעיל א, לא]. כך ״עלה״ ו״חלה״: ה״עולה״ מעלה עצמו בכחותיו שלו, מתפתח ומתרומם (חומר חסר חיים שוקע; רק כח החיים מעלה את החי). עיכוב בהתפתחות אדם, או ליתר דיוק בהתרוממותו העצמית, משמעותו שאדם זה ״חולה״, התפתחותו מעוכבת. הרופא (קרוב ל״רפה״) מרפה את הקשר המעכב את העלייה. ״תְּעָלָה״ [עיין ירמיהו ל, יג; מו, יא] היא חידוש ההתפתחות והעלייה.
לעיל, כשיעקב מבקש דבר מיוסף, הוא קורא לו. אך כאן, כשרצונו לתת לו דבר ולהעניק לו את המתנה הנעלה והיקרה ביותר – הבכורה, הוא בפשטות משגר אליו ידיעה: ״אביך חולה״. יבוא נא יוסף מעצמו, כבן, כמי שיודע שאביו הזקן חולה, ובהזדמנות זו יעניק לו יעקב את מה שרצונו לתת. אף בעת שהוא נותן את המתנה הגדולה ביותר, אין יעקב עושה מזה ״עסק גדול״.
ויאמר ליוסף: שלח להודיע לו, נמצא שהוא כמו ׳ויאמר יעקב׳1, דהשליח אמר בשם משלחו, וציוהו בזה לבא לענין נחוץ מיוחד אליו.
1. לא כרש״י ׳ויאמר אחד מן המגידים׳, אלא מדין שליחות.
ויאמר ליוסף הנה אביך חולה כו׳ – הנה לא היה אז האזהרה של לא יוכל לבכר. אמנם בכ״ז היה אז דין בכורה כמו נחלות אחר מתן תורה והאבות עשו דבריהם על פי התורה אם לא מה שראו צורך גדול לפי הזמן לכן הדין דמנחיל אדם את בניו לר׳ יוחנן בן ברוקא כמה שירצה שירבה לאחד וימעט לאחד הוי רק כשהוא שכיב מרע לכן כשהיה חולה לקח מנשה ואפרים. והזמין הקב״ה דין מנשה ואפרים להראות כי לא מאהבת רחל או מפחיתות לאה העביר הבכורה מראובן ליוסף דהרי מנשה ואפרים הן מאם אחד ובכל זה וישם אפרים לפני מנשה ודבר הנאמר ע״י נביא אינו יכול להשתנות מטובה, לכן לא זכר יעקב מה שנאמר לך אתננה שכיון שההבטחה לעצמו יכול להשתנות, אבל לזרעו הרי נאמר ע״י נביא ואינו יכול להשתנות והוי כמוחזק ולכן יכול להנחיל לבניו. ומשום זה אמר נראה אלי בלוז כו׳. ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם והוי כמוחזק שכיון שאינו יכול להשתנות מפני החטא, לכן יכול להנחיל את בניו דבראוי לא אמר ריב״ב דיכול להנחיל לבניו וכמו שפסקו האחרונים ודו״ק.
הנה אביך חולה – תניא, עד יעקב לא הוי חולשא, אתא יעקב ובעי רחמי והוי חולשא, שנאמר, ויאמר ליוסף הנה אביך חולה.⁠1 (ב״מ פ״ז.)
1. לא נתבאר מאין מוכח זה מפסוק זה, ואפשר לומר ע״פ הנהוג במדות אנשים בעלי מדות להזהר לבשר בשורה רעה מפורש, וכשצריכים לזה מודיעים ברמז בהפוך הענין מאנשים אחרים, כדי שיבינו שאצל זה האיש המצב בהיפך, וכמו בריש פסחים ד׳ א׳ שאל ר׳ חייא לרב אם אביו קיים השיב לו שאמו קיימת והבין ר׳ חייא שאביו מת, והנה כאן הי׳ המגיד הזה – אפרים בן יוסף [ע׳ רש״י] שהי׳ בעל נמוס ודרך ארץ, וא״כ לא הו״ל לבשר ליוסף מפורש שאביו חולה אלא בענין נרמז, כמו שאם הי׳ מגיד לו שאחיו בריאים והי׳ מבין שאביו חולה, אך מכיון שעד יעקב לא הוי חולשא כלל לא הי׳ יוסף מבין מבשורה כזו שהוא חולה, אלא הי׳ חושב כי אביו מת, אחרי שעד אז היתה היפך הבריאות – המיתה, ולכן הי׳ מוכרח לומר מפורש שהוא חולה, וממילא מבואר שעד יעקב לא הוי חולשא כלל, ודו״ק. – גם י״ל בטעם דרשא זו ע״פ מש״כ הרשב״ם בפ׳ תולדות בפסוק והנה תומים בבטנה ובפ׳ ויצא בפסוק והנה היא לאה, דעל כל דבר חידוש שלא הי׳ עד כה רגיל הכתוב לומר הנה, יעו״ש, ואנחנו הארכנו בכלל זה לעיל בפ׳ לך בפסוק הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, יעו״ש, וכאן אמר הנה אביך חולה, מבואר שהי׳ הענין דבר חדש. וע״ע השייך לאגדה זו בתוס׳ ב״ב ט״ז ב׳. –
וטעם הדבר שביקש יעקב שתהיה חולשא פירש״י כאן כדי שיצוה לביתו, וכ״מ במ״ר, אבל בסנהדרין ק״ז ב׳ פירש כדי שיהא פנאי לכל אחד מבניו לבא ממקומו להיות אצלו בשעת מיתה, ולכאורה צ״ע פירש״י שלפנינו, כדי שיצוה, דהא ענין צואות מצינו עוד קודם יעקב, כמבואר בסנהדרין צ״א א׳ באברהם, ומבואר באגדות דשת צוה את בניו, ובפסחים קי״ג ב׳ איתא, חמשה דברים צוה כנען את בניו, וגם קשה, דהא צואה אפשר לעשות עודנו בחיים ובשלמות בריאותו.
ולכן נראה דכונת רש״י כאן ובסנהדרין אחת היא, והענין הוא, משום דכפי הנראה מפשטות הכתובים רצה יעקב אבינו להוכיח את בניו, וכ״מ במ״ר, ומבואר בספרי ר״פ דברים שאין מוכיחים אלא סמוך למיתה, ולכן רצה לדעת את עתו. ומש״כ רש״י כאן כדי שיצוה – היינו צואת דברי מוסר, וכמ״ש סוף הפרשה ויכל יעקב לצות את בניו, וקאי על הפרשה הקודמת דאיירי מדברים מוסרים, הרי דגם דברים מוסרים נקראו צואה. –
והנה בגמרא לא נתבאר אופן המיתה קודם שביקש יעקב חולשא קודמית, רק בילקוט פ׳ לך רמז ע״ז מבואר שהיו מתים ע״י עטישה, והיינו שהי׳ אדם עוטש ונשמתו יוצאת מנחיריו [באופן שבאה לו כמש״כ ויפח באפיו נשמת חיים], ולכן המנהג כשאדם עוטש אומרים לחיים ולשלום, מפני שאז נחשב לשעת סכנה. ועיין ברכות נ״ג א׳, אין אומרים מרפא בביהכ״נ מפני בטול תורה, ופירש״י לאדם המתעטש רגילין לומר אסותא, עכ״ל, משמע דאינו מצד הדין אלא מנהג בעלמא, אבל בילקוט ומ״ר שם איתא הלשון חייב אדם בעטישה להודות להקב״ה וכו׳, וצ״ל דלהאדם עצמו הוא חיוב ולאחרים הוא מנהג מוסרי ודרך ארץ, והנה עכ״פ להמעטש עצמו הוא חיוב, וצ״ע שאין נוהגין כן, ויש אומרים בשעת עטישה לישועתך קויתי ה׳, ואולי זה הוא ממקור החיוב המבואר, אבל לא נתפשט מנהג זה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאהדר זקניםדעת זקניםמושב זקניםר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ב) וַיַּגֵּ֣ד לְיַעֲקֹ֔ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה בִּנְךָ֥ יוֹסֵ֖ף בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וַיִּתְחַזֵּק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖שֶׁב עַל⁠־הַמִּטָּֽה׃
He told1 Yaakov and said, "Behold, your son, Yosef, is coming to you.⁠" Yisrael gathered his strength and sat up on the bed.
1. He told | וַיַּגֵּד – The verse does not identify the subject of the verb "told". See the similar elliptical construction in verse 1.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)רד״קחזקוניפענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״בעודהכל
[יז] 1ויגד ליעקב ויאמר, מי הגיד לו, מן דמר בנימין ומן דמר רוח הקודש. (בראשית רבה צ״ז בכתי״ו במנח״י)
[יח] 2ויגד ליעקב ויאמר, מי הגיד ליעקב כי יוסף בא אליו, אפרים שהיה רגיל לפני יעקב בלמוד. (מדרש)
[יט] 3ויגד ליעקב ויאמר, גם הגיד לו שמגיד ברוח נבואה כענין דכתיב מגיד דברו ליעקב (תהלים קמ״ז:י״ט). (מדרש)
[כ] 4ויגד ליעקב ויאמר, ומי הגיד ליעקב, שרח בת אשר שהיא יושבת עמו תמיד לעשות צרכו ולפיכך לא טעמה טעם מיתה. (ילקוט נר השכלים כת״י)
[כא] 5ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף בא אליך, מה צורך לזה אלא ללמדך שאין נכנסין לחולה פתאום שמא יתגנה. (מדרש החפץ כת״י)
[כב] 6הנה בנך יוסף בא אליך, כיון שחלה נסתלקה ממנו רוח הקודש, ולא ראה יוסף ובניו עד שהגידו לו, שנאמר ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף בא אליך. (ילקוט נר השכלים כת״י)
[כג] 7ויתחזק ישראל וישב על המטה, מצינו ביוסף שחלק כבוד למלכות שנאמר ויתחזק ישראל וישב על המטה. (מכילתא בא פי״ג)
[כד] 8ויתחזק ישראל וישב, חזק עצמו וישב לו, שלא יברך אותם מיסב ויאמרו שכיב מרע היה ולא היה יודע מה עשה. (ילמדנו)
[כה] 9ויתחזק ישראל וגו׳, אמר רבי פנחס בן חמא בשם רבי אחא חיזק עצמו בתפלה, אמר כשאבוא לברכם תשרה עלי רוח הקדש שאברך אותם כראוי, כיון שראה בניו עמו אמר לו הרי שבע עשרה שנה היית שואל שלומי, ולא היו באין אלא עכשיו באו עמך, יודע אני מה בלבך אם אברך אותם (אני) [איני] עושה דבריו של הקב״ה שאמר לי שנים עשר שבטים אני מעמיד ממך, ואם לא אברכם הרי רע לך, ומברך אני אותם, ולא תהא סבור שמא בשבילך שהאכלת אותי אני מברך אותם, אלא כבר אמר לי עד שאני בבית אל לברכם שאמר לי אל ש׳ נראה אלי בלוז ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים. (פסיקתא רבתי פ״ג י״א.)
1. הועתק במדרש הגדול כאן, ראה לעיל אות ה-ח. ובבאור. ובלק״ט הוא שקרא ליוסף הוא שהגיד ליעקב. ובשכל טוב ויגד ליעקב מנשה שבישר את יוסף הוא קדם אצל יעקב והגיד לו.
2. מאמר זה הוא בכת״י חמאת החמדה ונראה דמקורו ממדרש חז״ל.
3. מאמר זה מובא בספר חמדת ימים התימני ומסגנון לשונו נראה שמקורו במדרש חז״ל. וראה בזח״א ריג: רכו:
4. ראה לעיל פמ״ו אות פח. פמ״ז אות צז.
5. ראה לעיל פ״ג אות נא. ממס׳ דרך ארץ רבה פ״ה לעולם אל יכנס אדם פתאום לבית חבירו, ובנדה טז: ולעיל פמ״ו אות קנו. ובמשנה תמיד פ״א הממונה בא ודפק עליהם. ובלק״ט ריש פ׳ ויקרא מיכן לא יכנס אדם לבית הכירו אא״כ יאמר לו הכנס. וראה בהערות מס׳ ד״א הוצאת היגר צד קפב. ואם בכל אדם אמרו כן עאכו״כ בחולה.
6. ראה לקמן אות צה. ונראה טעם דרש זה שמפרש בא אליך שכבר בא. וראה לקמן אות כד.
7. כ״ה גם בתנחומא בא ז. ובב״ר פצ״ז בכתי״ו במנח״י ויתחזק ישראל וישב על המטה בשביל לחלוק כבוד למלכות מיישה בר בריה דר׳ יהושע בן לוי נטל אכסי ומה (משרה ושררה) מן המלכות, כד הוה עלל לבייתיה הווה סביא קאים ליה מן קודמוי בשביל לחלוק כבוד למלכות. (כשנכנס לביתו קם זקינו מפניו) ומובא במדרש הגדול כאן. ובכת״י ילקוט ת״ת מילמדנו ויתחזק ישראל וישב על המטה אמר אע״פ שהוא בני מלך הוא. ובפסיקתא רבתי פ״ג ויתחזק ישראל וישב על המטה ולמה נתחזק אמר רבי יהושע בן לוי הראה לו עמידה, (כאלו הוא עומד מפניו וחולק לו כבוד. ז״א) אמר לו הקב״ה עשה אותו קזמיקרטור (שליט בעולם, ערוך) ואני איני חולק לו כבוד לכך ויתחזק ישראל. דבר אחר למה נתחזק כדי שיראו השבטים האיך (אני) [אביו] ראה ליוסף אפילו בשעת חליו ועמד מלפניו ויהיו חולקים לו כבוד. ובפי׳ רבינו בחיי כאן ויתחזק ישראל דרשו רז״ל למה צער עצמו אמר יעקב אילו לגיון (שר צבא) אחד שלח לנו בגדים חייבים אנו לנהוג בו כבוד, ויוסף מפני שהוא בני אנהג בו בזיון. ויש להעיר על דברי ב״ר מהמבואר בגמ׳ קדושין לג: (ציינו גם במנח״י) איבעיא להו בנו והוא רבו (הבן רבו של אביו) מהו שיעמוד אביו מפניו ת״ש דאמר ר׳ יהושע בן לוי אני איני כדאי לעמוד מפני בני אלא משום כבוד בית נשיא כו׳ ה״ק אני איני כדאי לעמוד מפני בני ואפילו הוא רבאי דהא אנא אבוה אלא משום כבוד בית נשיא. (שנתחתן בנשיא. רש״י) (והרא״ש כותב כיון דבעיא לא איפשטא ספיקא דאורייתא הוא ויעמדו זה מפני זה. והרמב״ם בהל׳ ממרים פ״ו ה״ד דהאב שהיה תלמיד של בנו אין האב עומד מפני הבן אבל הבן עומד מפני אביו וכ״כ הר״ן בשם רבינו חננאל.) ולפ״ז יש להעיר על דברי ב״ר הנ״ל שלא הביא יותר רבותא העובדה של ר׳ יהושע בן לוי בגמ׳ קדושין שעמד מפני בנו שנתחתן בנשיא דהוי בכלל כבוד מלכות וי״ל שפיר דלמד מקרא דיעקב שעמד מפני בנו, ולמה הביא העובדה שקם מפני נכדו שהרי ליש אומרים מובא לעיל פמ״ו אות ו. אין חיוב כיבוד בזקינו, ואולי י״ל דריב״ל ס״ל כמ״ד דחייבים בכבוד זקנו ולכן הביאו העובדא שגם מפני נכדו שמלבד כבוד היה על נכדו המצוה מפני שיבה תקום ובכל זאת קם הוא מפניו משום כבוד מלכות ור׳ יהושע לשיטתו החמיר בזה. וראה בכתובות סב: מי איכא אבא דקאי מקמא ברא, ובשטמ״ק שם. ובס׳ רביד הזהב כאן העיר על הגמ׳ קדושין הנ״ל למה לא איפשטו הבעיא מקרא שלפנינו ותי׳ משום דיעקב לפנים משורת הדין עשה. ותימה שלא הביא מאמרי חז״ל הנ״ל שמפורש דכאן היה מפני כבוד מלכות וע״ז לא איבעי בגמ׳ דמפורש שם שריב״ל עמד מפני בנו משום שהיה חתן הנשיא. ובשו״ת שבות יעקב ח״א סי׳ כ״ו כתב לפרש הא דאמרינן במוע״ק כ״ז הכל עומדין בפני נשיא חוץ מאבל וחולה. דאם רוצה לעמוד אין איסור ודייק כן מדברי הפוסקים ומביא ראיה מקרא וישתחו ישראל על ראש המטה ומבואר בב״ר לחלוק כבוד למלכות הרי דאף דחולה אם רוצה מותר לחלוק כבוד. ויש לתמוה על השב״י שלא הביא מקרא זה ויתחזק ישראל דמפורש שהיה חולה וכפי דרשות הנ״ל. אמנם י״ל דאין ראיה מיעקב דהרי בגמ׳ מיירי מעמידה ממש ויעקב לא עמד רק ישב על המטה לחלוק כבוד למלכות או מטעם שרצה לברך אותם כהדרש לקמן אות כד. וי״ל שפיר דבכה״ג מותר גבי חולה אבל עמידה ממש אסור. אך מלשון הפסי״ר הראה לו עמידה כלומר שהראה לו כאילו עמד מפניו. ילה״ר לסברא הנ״ל. וראה בזח״א קמח. ריג: רכו:
8. מאמר זה נדפס בקונדרס אחרון לילקוט שמעוני ד״ר אות לג. ובמדרש הגדול ויתחזק ישראל שלא יהיו באי עולם אומרין לא בירך יעקב בניו אלא מתוך טירוף וכן נאמר ויתחזק ישראל. ובפסקתא רבתי פ״ג, דבר אחר למה נתחזק ועמד וישב לו רבי אחא אמר שלא (אברך) [יברך] אותם (מיושב) [מסב] ויאמרו מתנות שכיב מרע היו ברכותיו ולא היה יודע מה עשה לכך נתחזק ועמד וישב שידעו שמתנותיו היו מתנות בריא. ובמדרש אגדה. ויתחזק ישראל וישב על המטה, לפי שרצה שיהיה דבריו כתובין ומסורין דברי בריא ולא דברי שכיב מרע. ובכת״י מושב זקנים וכ״ה בדעת זקנים והד״ז ויתחזק ישראל וישב על ראש המטה. ותימה מה היה צריך לישב, וי״ל כדי שיהיה מתנתו מתנת בריא שלא יאמר שהוא מטורח מהחולי ואין מתנתו מתנה, ולא הזכירו שכן מבואר במדרשי חז״ל הנ״ל. והחזקוני מבאר דרש הנ״ל דהרי באמת מתנת שכיב מרע מתנה גמורה וז״ל התחזק בחזקו להראות עצמו כבריא לפי שמתנת שכיב מרע אם עמד יכול לחזור בו ועכשיו לפי שרצה לברכם נתכוין להיות מתנתו מתנת בריא שאינו יכול לחזור בו. ראה גמ׳ ב״ב קמו: אמנם תי׳ זה צ״ע דהרי מבואר במשנה הדין דגם שכיב מרע אם שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת. ולי נראה דיש לבאר מאמר זה עפ״מ דמבואר לעיל פמ״ז אות פז. מב״ר שיעקב נטל הבכורה מראובן ונותנה ליוסף ממנשה ונותנה לאפרים ועל זה חשש שלא יאמרו מתנת שכיב מרע ולא ידע מה שעשה. ועפ״ז י״ל דזה הוי יותר מסתם שכיב מרע שיחלק נכסיו לאחרים ולכן רצה שתהיה מתנת בריא. וראה לעיל אות כב. ופמ״ז אות פז. בבאור.
9. שבע עשרה שנה, צ״ע דלקמן אמר הרי שבע עשרה שנה ישבו אצלי כו׳ וצ״ל דאעפ״י שהם היו רגילים אצל יעקב מ״מ כשיוסף הולך אצל אביו לא היה דרכו להוליך בניו עמו רק עכשיו באו עמו ולפ״ז אפשר שחסר כאן תיבה אחת וכצ״ל ולא היו באים עמך. איני עושה דבריו, שאמר לי לקיים רק י״ב שבטים ממני ולא יותר. (ז״א) וראה לעיל אות ז. יח. ובזח״א קמח.
וְחַוִּי לְיַעֲקֹב וַאֲמַר הָא בְּרָךְ יוֹסֵף אָתֵי לְוָתָךְ וְאִתַּקַּף יִשְׂרָאֵל וִיתֵיב עַל עַרְסָא.
It was told to Yaakov, saying, “Behold, your son, Yosef, has come to you.” Yisrael gathered his strength and sat up in bed.
(3)'
Yaakov said to Yosef, “El Shaddai was revealed to me in Luz, in the land of Canaan, and He blessed me.

וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה
וְחַוִּי לְיַעֲקֹב וַאֲמַר הָא בְּרָךְ יוֹסֵף אָתֵי לְוָתָךְ וְאִתַּקַּף יִשְׂרָאֵל וִיתֵיב עַל עַרְסָא
לדרך התרגום במקרא קצר
א. ״וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב״ הוא ״מקרא קצר״; משפט שאין בו כל המלים הדרושות להבנתו. קיימים שני סוגים של מקראות קצרים – תחביריים וענייניים. התחביריים הם אלה שחסר בהם חלק מחלקי המשפט – הנושא, הנשוא וכיוצא בזה. הענייניים הם שלמים מבחינה תחבירית ובכל זאת אינם מובנים.
במשפטים מן הסוג הראשון אין אונקלוס נוהג להוסיף את החלק החסר או לשנות את הצורה הדקדוקית והוא מתרגמם כצורתם. לכן אף על פי שרש״י כתב ״וַיַּגֵּד – המגיד ליעקב, ולא פירש מי, והרבה מקראות קצרי לשון״, אונקלוס תרגם ״וְחַוִּי לְיַעֲקֹב״ מבלי לפרש את הנושא. גם בפסוק הקודם שבו כתב רש״י ״ויאמר ליוסף – אחד מן המגידים, והרי זה מקרא קצר״, אונקלוס תרגם ״וַאֲמַר לְיוֹסֵף״ מבלי לשנות. וכן בפסוק ״עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ״ (במדבר לה כה) ולא נתפרש מיהו שמשח,⁠1 אונקלוס תרגם ״עַד דִּימוּת כַּהֲנָא רַבָּא דְּרַבִּי יָתֵיהּ בִּמְשַׁח קוּדְשָׁא״ ללא תוספת.⁠2
כנגד זאת ב״מקרא קצר״ מבחינה עניינית, אונקלוס נוהג להוסיף פירוש והוא עושה זאת בשתי דרכים: הדרך האחת, הפשוטה, היא התוספת בסוף המשפט כגון, ״וילך אל ארץ״ (בראשית לו ו) ״וַאֲזַל לַאֲרַע אוֹחְרִי״, לארץ אחרת. אבל לפעמים הוא משבץ פירוש בתוך המשפט כגון ״ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי״ (בראשית מה כח) ״וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל סַגִּי לִי חַדְוָא עַד כְּעַן יוֹסֵף בְּרִי קַיָּים״, ״וַיִּנְהַג את הצאן אחר המדבר״ (שמות ג א) ״וּדְבַר יָת עָנָא לַאֲתַר שְׁפַר רִעְיָא לְמַדְבְּרָא״.⁠3
ב. ״עַל הַמִּטָּה״ – ״עַל עַרְסָא״ אבל במיוחס ליונתן ובת״י ״עַל דַרְגְשָׁא״. עַרְסָא נוהג בארמית הבבלית לכל סוג מטה לעומת דרגש שהיא מטה מסוג מיוחד.⁠4 ואולי לכן בא עַרְסָא בת״א שלשונו קרובה לבבלי, לעומת תרגומי ארץ ישראל שתרגמו דרגש. השווה: ״הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל״ (דברים ג יא) ״הָא עַרְסֵיהּ עַרְסָא דְּבַרְזְלָא״ אבל בת״י: ״הָא דַרְגְשֵׁיהּ דַרְגְשָׁא דְפַרְזְלָא״.⁠5
1. רש״י: ״אשר משח אותו בשמן הקדש – לפי פשוטו מן המקראות הקצרים הוא, שלא פירש מי משחו, אלא כמו אשר משחו המושח אותו בשמן הקדש״.
2. ואולם המיוחס ליונתן מפרש גם ״מקרא קצר״ תחבירי. לפעמים הוא עושה זאת בשינויים דיקדוקיים כבפרקנו: במקום ״וַיֹּאמֶר ליוסף״ מבניין פָּעיל תרגם ״וְאִיתְאַמַר לְיוֹסֵף״ (וַיֵאָמֵר ליוסף) בסביל. ובמקום ״וַיַּגֵּד ליעקב״ תרגם ״וְתַנִיאוּ לְיַעֲקֹב״, בשינוי יחיד לרבים. ולפעמים הוא מוסיף פירוש אף על פי שהוא מתרחק מסגנון הכתוב, כגון ״אשר משח אֹתוֹ בשמן הקדש״ המתורגם בהוספת הנושא: ״עַד דִּימוּת כַּהֲנָא רַבָּא דְּרַבִּי יָתֵיהּ סְגָנָא בִּמְשַׁח קוּדְשָׁא״.
3. וכן הבאים: ״ויצא לבם״ (בראשית מב כח) ״וּנְפַק מַדַּע לִבְּהוֹן״, ״לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ״ (בראשית מז כו) ״דִּיהוֹן יָהֲבִין חַד מִן חַמְשָׁא לְפַרְעֹה״, ״הזכרים לה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות יג יב) ״דִּכְרִין תַּקְדֵּישׁ קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״, ״ונתתי את כל אֹיְבֶיךָ אליך עֹרֶף״ (שמות כג כז) ״וְאֶמְסַר יָת כָּל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ קֳדָמָךְ מַחְזְרֵי קְדָל״, ״והיה פי ראשו בתוכו״ (שמות כח לב) ״וִיהֵי פוּמֵּיהּ כְּפִיל לְגַוֵּיהּ״, כפול לתוכו, ״אשר עשה ה׳ בבעל פעור״ (דברים ד ג) ״בְּפָלְחֵי בַּעְלָא פְּעוֹר״. לתרגומי מקרא קצר בשל העדר או החלפת אותיות השימוש, ראה בפסוק ״לדבר אל לבי״ (בראשית כד מה) ״לְמַלָּלָא בְלִבִּי״. לפגמים הספרותיים שבתרגומי מקרא קצר ראה ״כאשר בהיות התבן״ (שמות ה יג).
4. כמוכח מהדיון במועד קטן כז ע״א: ״מאי דרגש? ערסא דגדא״ (רש״י: מטה שמייחדים אותה למזל טוב ואין משתמשין בה כלום). ובהמשך שם ״מאי דרגש? ערסא דצלא״ (רש״י: מטה של עור). והשווה: ״הנודר מן המטה מותר בדרגש דברי רבי מאיר וחכמים אומרים דרגש בכלל מטה״ (משנה נדרים ז ה) ובפירוש המשנה לרמב״ם שם: ״דרגש, מטה קטנה נותנים אותו לפני המטה הגדולה הנקראת מטה״.
5. ראה ״ערוך״ ערך גד ו״מתורגמן״ ערך דרגש.
ואתני ליעקב ואמר הא ברך יוסף אתי לוותך ואזדרזא ישראל ויתב ליה על ריש דרגשה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואזדרז״) גם נוסח חילופי: ״ואתוקף״.
ותניאו ליעקב למימר הא ברך יוסף אתי לותך ואתתקף ישראל ויתיב על דרגשא.
And it was announced to Jacob, saying, Behold, thy son Joseph hath come to thee: and Israel strengthened himself, and sat upon the bed.
ויתחזק ישראל וישב על המטה1לפי שרצה שיהיו דבריו כתובין ומסורין דברי בריא ולא דברי שכיב מרע, ענה ליוסף על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, על שבא לומר לו שיכלול בניו במנין השבטים, 2אמר לו אל שדי נראה אלי בלוז, קודם שנולד בנימין, ואמר לי הנני מפרך והרביתך [ונתתיך] לקהל, זה בנימין. עמים, אלו בניך, 3וקודם שבאתי מצרימה לי הם כלומר במנין השבטים, ועל שבא להוכיחו על קבורת רחל, אמר לו מתה עלי, 4עלי היו חסרוניה.
כברת ארץ5אלפים אמה.
ואקברה שם6על פי השכינה, שעתידה לבקש רחמים על ישראל, שנאמר רחל מבכה על בניה וגו׳ (ירמיהו ל״א:י״ד).
1. לפי שרצה שיהיו דבריו דברי בריא ולא דברי שכיב מרע. פסיקתא רבתי שם ר׳ אחא אמר שלא יברך אותם מסב ויאמרו מתנת שכיב מרע היו ברכותיו כו׳, שידעו שמתנותיו היו מתנת בריא.
2. אמר לו אל שדי נראה אלי בלוז כו׳. עיין בפסיקתא רבתי שם.
3. וקודם שבאתי מצרימה לי הם. וז״ל רש״י הנולדים לך עד בואי אליך, לפני בואי אליך כלומר שנולדו משפירשת ממני עד שבאתי אצלך, לי הם בחשבון שאר בני הם ליטול חלק בארץ איש כנגדו.
4. עלי היו חסרוניה. בפסיקתא רבתי שם מה עלי, עלי היתה טרחותיה. דבר אחר: חסרותיה כו׳.
5. אלפים אמה. ז״ל רש״י כברת ארץ, מדת ארץ והם אלפים אמה כמדת תחום שבת כדברי רבי משה הדרשן.
6. על פי השכינה. בפסיקתא רבתי על פי הדיבור, וכן הביא רש״י, ועיין ב״ר פפ״ב אות י׳, ולק״ט ובהערה ח׳.
פאכ֗בר יעקוב וקיל לה הא אבנך יוסף דאכ֗ל אליך פתקוי וג֗לס עלי אלסריר.
והודיעו ליעקב ואמרו לו: הנה בנך יוסף נכנס אליך, התחזק וישב על המיטה.
ויגד – המגיד, ליעקב, ולא פירש מי, והרבה יש מקראות קצרי לשון.
ויתחזק ישראל – אמר: אף על פי שהוא בני, כיון שהוא מלך אחלוק לו כבוד, מכאן שחולקין כבוד למלכות. וכן משה חלק כבוד למלכות: וירדו כל עבדיך אלה אלי (שמות י״א:ח׳), וכן אליהו: וישנס מתניו וגו׳ (מלכים א י״ח:מ״ו).
ויגד literally, AND HE TOLD – "he" means the messenger whoever it was – TO YAAKOV. It does not state plainly who told it; there are many such elliptical verses.
ויתחזק ישראל AND ISRAEL STRENGTHENED HIMSELF – he said, "Although he is my son, he is a king, and I will do honor to him" (Tanchuma Bo 6). From this we may infer that we must show honor to a person of royal rank (Cf. Menachot 98a). Similarly, Moshe showed honor to the king when he said, "And all these, your servants, shall come down to me" (Shemot 11:8) (which was only a polite way of saying. "You, yourself, will be forced to come down to me"); so, too, did Elijah: "and he girded up his loins [and ran before Ahab] etc.⁠" (Melakhim I 18:46) (Tanchuma Bo 7).
ויגד ליעקב – הוא שקרא ליוסף. הוא שהגיד ליעקב.
ויתחזק ישראל – מתוך חליו נתחזק.
ויגד ליעקב – מנשה שבישר את יוסף הוא קדם אצל יעקב והגיד לו:
הנה בנך יוסף – שחביב לך מכל הבנים בא אליך לבקרך:
ויתחזק ישראל – מתוך חוליו נתחזק:
וישב על המטה – שכבר היה שוכב בחליו:
וישב על המיטה – תשובה למינים ששואלים: למי השתחוה אלא לע״ז שהיא בראש מיטתו. וי״ל להם תשובה אחריה: א״כ שע״ז בראש מיטתו, אז היה מבזה בה, שנאמ׳ וישב ישראל על ראש המיטה (בראשית מ״ז:ל״א), להבזות בה. (כ״י מינכן 50 בשם מוה״ר יוסף קרא ובדומה בכ״י לונדון 9931)⁠א
א. הביאור מובא בשם ר״ת בכ״י המבורג 52, לונדון 27128. ברלינר בפליטת סופרים הבין בכ״י מינכן 50 ש״מוה״ר יוסף קרא״ מהווה כותרת לביאור הבא. אולם כ״י לונדון 9931 מוכיח שאינו כן, והביאור שלאחריו שאוב מספר הג״ן (עיינו פענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103) שלקחו מר״י בכור שור.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב) וישב על המטה – היו רגליו למטה לארץ, ולכך כתוב לפנינו: ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו (בראשית מ״ח:י״ב).⁠1 וגם להגיד חוזקו של יעקב2 שכל דברי צוואתו עשה בישיבה ורגליו לארץ עד שסיים כל דבריו, ואחר כך ויאסוף רגליו אל המטה (בראשית מ״ט:ל״ג), הכניסם אל המטה כמו: ואספתו אל תוך ביתיך (דברים כ״ב:ב׳), ואין איש מאסף אותי הביתה (שופטים י״ט:י״ח).
2. השוו דברי רשב״ם בראשית כ״ט:י׳, מ״ט:ל״ג.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

(2) Vayyeshev HE SAT UP IN BED: with his feet on the floor. That is why it says below (vs. 12), "Joseph then removed them from his [= Jacob’s] knees.⁠" Furthermore, this verse relates Jacob's strength. He delivered all the words of his final testament sitting up, with his feet on the floor.⁠1 Only when he finished his testament did he "gather up (vayye'esof) his feet" (Genesis 49:33), i.e. bring them back into the bed.⁠2 ['-s-p often means "to bring in,⁠"] as in the phrase (Deut 22:2), "You shall bring it into (va'asafto) your house,⁠" or in the phrase (Jud. 19:18), "Nobody has brought (me'assef) me indoors.⁠"
1. See similarly R. Joseph Bekhor Shor ad 49:33 and and, especially, ad 49:33.
Ibn Ezra there correctly notes that that understanding of 49:33 implies that Jacob sat on the type of bed found in Christian Europe (’ereṣ 'edom), where one can sit up with one's feet on the floor. The existence of such high beds in the Ancient Near East is not clear.
See ׳Insiqlopediah miqra'it, s.v. mittah.
2. So also Rashi, ad 49:33.
ויגד – המגיד ליעקב. או: הוא האומר ליוסף, או: היה שליח מיעקב.
AND ONE TOLD JACOB. Someone told Jacob.⁠1 Or it may refer to the one who said to Joseph, Behold, thy father is sick. On the other hand, he may have been a messenger sent by Jacob.⁠2
1. The subject of va-yagged (and he told) is omitted.
2. And he told refers to a messenger sent by Jacob to Joseph requesting that he come to see him. This messenger came back and he told Jacob…Behold, thy son Joseph cometh unto thee.
ויגד ליעקב – המגיד. כמו: ויאמר ליוסף (בראשית מ״ח:א׳) – האומר.
ויתחזק ישראל וישב – כי שוכב היה בעבור חליו.
ויגד – בא המגיד לפני בא יוסף להגיד ליעקב יוסף בא אליו.
ויגד, the one who had carried the news to Joseph now returned to tell Yaakov that his son Joseph was about to visit him.
ויתחזק ישראל – התחזק בחזקו להראות עצמו כבריא, לפי שמתנת שכיב מרע אם עמד יכול לחזור בו, ועכשיו לפי שרצה לברכם נתכוין להיות מתנתו מתנת בריא שאינו יכול לחזור בו.
ויתחזק ישראל, "Israel recovered his strength.⁠" He decided to look upon himself as if healthy, seeing that the gifts bestowed by someone close to death, as long as he is able to stand, are considered in Jewish law as having been bestowed by a person healthy in body and mind. Israel was very anxious for the blessings he was about to bestow as being viewed as the blessing of a person completely healthy. Such a person's gifts are irrevocable in law.
ויגד ליעקב – ע״כ י״ל שזה מוקדם כי הוגד לו קודם השבועה שהיה חולה. תדע דלמטה אמ׳ ואני בבואי מפדן (בראשית מח:ז). ופי׳ הקונטר׳ (ד״ה ואני בבאי מפדן וגומ׳) אע״פ אותך לא כך עשיתי כו׳.
ויתחזק ישראל – דרשו רז״ל למה צער עצמו, אמר יעקב אילו לגיון אחד שלח לנו בגדים חייבים אנו לנהוג בו כבוד ויוסף מפני שהוא בני אנהוג בו בזיון.
ויתחזק ישראל, "Israel summoned his strength.⁠" Reflecting on this exertion by Yaakov, our sages asked themselves why he subjected himself to the obvious pain of sitting up in bed? They say that Yaakov reasoned that if a mere general were to send him some clothing would he not go out of his way to show honor to such a general? How could he shame his own son by showing him less honor?
ויתחזק ישראל וישב על המטה – לא רצה לברכם כשהיה שוכב על המטה שלא יאמרו מתנת שכיב מרע הוא ולא היה מיושב. לפיכך נתחזק וישב על המטה כדי שידעו הכל שמתנותיו מתנת בריא.
ויתחזק ישראל – ולא רצה לברכם כשהוא במטה שלא יאמר מתנת שכיב מרע היתה ברכתו ולא היה מיושב בדעתו.
ויתחזק ישראל, "Israel strengthened himself.⁠" He did not wish to bless his sons while bedridden, as he said that the blessing of a person clearly on the brink of dying, would not be considered as having been given by someone in possession of all his faculties.
ויתחזק ישראל – כדי ליתן לו במתנת בריא:
ויתחזק ישראל, "Israel strengthened himself;⁠" in order that the blessing he would bestow would be that of a healthy human being.
ויתחזק ישראל וישב על המטה – ותימה מה היה צריך לישב. וי״ל כדי שיהיה מתנתו מתנת בריא שלא יאמרו שהוא (מטורח) [מטורף] ואין מתנות מתנה.
התועלת החמישי הוא במידות, והוא שראוי לאדם לחלוק כבוד למלכות, ואף על פי שהיה המלך מי שהוא ראוי שיגיע מאתו כבוד לו, כאילו תאמר שהיה בנו, כמו הענין ביוסף עם יעקב. וזה, שיעקב כיבד בנו, והתחזק לשבת על המיטה לכבודו, מפני היותו מושל הארץ ההיא, כי בזה תועלת בתיקון המדינה מה שלא יֵעָלֵם.
ויגד המגיד. דלא שייך הכא לומר אפרים היה רגיל כדלעיל שהרי כתוב אחריו ויקח את שני בניו עמו ויחוייב מזה בהכרח שהוא מקרא קצר ומ״ש כאן והרבה מקראות קצרי לשון שב אל שתי מלות ויגד ויאמר והמתין הענין פה לכלול שניה׳ א״נ אינו שב אלא אל מלת ויגד אבל לא אל מלת ויאמר משום דהתם הוא בספק שמא יהיה האומר אפרים הרגיל לפני יעקב שאין זה מקרא קצר:
וכן היה שבבואו התחזק וישב על המטה ודבר עם יוסף וברך את בניו ואחר כך קרא לכל בניו וברכם ובהשלמתו ברכותיו אמר ויכל יעקב לצות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע וגו׳ והוא המורה שמת יעקב בנשיקה בהיותו מדריך את בניו ובהשלימו דבריו.
וישב על המטה – לחלוק כבוד למלכות כפי האפשר לו אז, וההיפך ״ולא קם ולא זע ממנו״ (אסתר ה׳:ט׳).
וישב על המטה. He did this in order to pay his respects to the presence of “Royalty” in his house to the extent that he was able to under, the circumstances, considering that he was bedridden. We observe the opposite mode of behaviour described when Mordechai did not make the slightest move indicating deference for Haman in Esther 5,9 “he neither rose nor even moved from where he was seated.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והרבה מקראות קצרי לשון. זה קאי גם כן על פירוש ראשון (רש״י פסוק א) על ״ויאמר״ – ׳אחד מן המגידים׳:
והרבה מקראות קצרי לשון. אבל הכא לא מצי רש״י לפרש דאפרים היה כדפירש לעיל דהא ויקח את שני בניו עמו משמע דהיה אצל יוסף והלך עמו אל יעקב:
מכאן שחולקין כבוד למלכות כו׳. שהרי יוסף היה צריך ליעקב ואעפ״כ השתחוה לו אבל לעיל (בראשית מ״ז:ל״א) פירש רש״י תעלא בעידניה וכו׳ לפי שיעקב היה צריך ליוסף:
וירדו כל עבדיך אלה אלי כו׳. ובאמת משה ידע שגם פרעה ירד כמו שאירע בסוף אלא משום כבוד מלכות אמר כן:
There are numerous such elliptical verses. Rashi does not explain here that the teller was Ephraim, as he explained above, since "he took his two sons with him" implies that Ephraim was with Yoseif and went with him to Yaakov.
From here that we must honor royalty... [Rashi knows this] because Yoseif needed Yaakov [to bless his sons], yet Yaakov bowed to him nevertheless. But before (47:31), Rashi explained [the bowing differently:] "When it is the time of the fox, bow to him.⁠" This is because Yaakov needed Yoseif [to swear to bury him].
And your servants will come down to me... Moshe knew that even Pharaoh would come down, as in fact happened. He said "your servants" [instead of "you"] to honor royalty.
ויגד ליעקב ויאמר – כבר בארנו פעמים רבות שבכל מקום שנכתב ״הגדה, דבור או ספור״ קודם לאמירה קדמו דברים אחרים לאמירה ההיא, שלא נזכרו בכתוב. וכן כאן שאם יאמרו לו פתאום ״הנה בנך יוסף בא אליך״ יחרד כדרך החולים בחשבם שהרופאים ויוסף יודעים כי בא קצם. מלבד זה אולי יכבד המחלה וכבד עליו בואו אליו, כי לא יוכל לקבלו ולדבר עמו כפי כבודו. ולכן הקדימו להגיד לו דברים המישבים דעתו של חולה ולשאול אם רוצה עתה בחברת בניו. וכשראו שדעתו שוקטת עליו, וְחֶפְצוֹ בחברת בניו, אז אמרו לו ״הנה בנך יוסף בא אליך״. ואמר הכתוב ״ויתחזק ישראל וישב על המטה״, כלומר אעפ״י שלחולשתו היה שוכב על מטתו כדרך החולים, עתה כששמע כי יוסף בא אליו החליף כח וישב על המטה כדרך הבריאים. ואין ספק כי השם עֲזָרוֹ ונתן רוחו עליו לדבר אל יוסף ואל שאר בניו הדברים והנבואות שנזכרו לפנינו.
ויגד ליעקב – המגיד, וענין ההגדה הוא סיפור דברים, והוסיף מלת ויאמר להודיע שהגידו לו בלשון הזה ממש הנה בנך יוסף וכו׳:
ויתחזק ישראל – לחלוק כבוד למלכות כפי האפשר לו אז, כי לא יכול לעמוד מפני החולי:
וישב על המטה – היו רגליו למטה לארץ, ולכך כתוב לפנינו ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו, וגם להגיד חזקו של יעקב שכל דברי צוואתו עשה בישיבה ורגליו על הארץ עד שסיים כל דבריו, ואח״כ ויאסוף רגליו אל המטה (לקמן מ״ט ל״ג), שהכניסם אל המטה:
וישב על המטה – ורגליו חוץ למטה ולמטה לארץ, ולכך כתוב לפנינו ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו. ולבסוף (מ״ט:ל״ג) כתוב ויאסוף רגליו אל המטה (קלעריקוס).
ויגד וגו׳ ויאמר – יוסף אינו יודע מה מצבו של אביו, ואינו רוצה להביא אותו לידי התרגשות; משום כך ״ויגד״, הוא דואג שיודיעו ליעקב אגב אורחא שהוא בא לבקר אותו; ורק אז ״ויאמר״, הוא שולח לומר לו שהוא שם.
ויגד: יוסף בשליחות1. וכתיב לשון הגדה2, היינו שהשליח הודיע ליעקב שאינו3 בא לבקרו לבד אלא מוליך עמו בניו, ומקוה לקבל ברכה מיוחדת בשעה זו, על כן יכין יעקב עצמו לשפע רוח הקודש4. וכבר ביארנו לעיל (מו,ב) שיעקב במצרים לא היה באור רוח הקודש תמיד, אלא בעת הצורך היה מכין עצמו לכך, והשיג כמו אור הברק שמבהיק את הלילה, ומכל שכן בעת שהיה חולה מסוגל יותר להשיג מעלתו, כאור הנר לפני הכיבוי, כמו שכתבתי בספר דברים ריש פרשת וזאת הברכה (דברים לג,א).
ויתחזק ישראל5: הכין עצמו למעלתו6, ונודע לו כי אין חדשות לברך את יוסף עצמו עתה7, כי אם במה שכבר נתברך בלוז.
1. השליח שהעביר ליוסף את הודעת יעקב שהוא חולה, השיב את תשובתו של יוסף, וה״ויגד״ מוסב על יוסף, וגם בזה לא כדעת רש״י שפירש ״ויגד״ – ׳אחד מן המגידים׳.
2. לעומת ״ויאמר ליוסף״ בפסוק הקודם.
3. שיוסף אינו...
4. והקשר של כל זה ללשון ׳הגדה׳ היא ע״פ שיטת רבינו בכל מקום (עיין לעיל מה,כו. מו,לא) שלשון ׳הגדה׳ מצביעה על התעמקות בדבר, וכאן אמר לו יוסף שאינו מגיע לביקור גרידא אלא לתכלית מיוחדת עם משמעות עמוקה.
5. ״ישראל״, לעומת ״ויגד ליעקב״ בתחילת הפסוק.
6. כפי המשמעות של השם ״ישראל״ בכל מקום, ע״פ רבינו.
7. נודע לו מהשמים (הואיל והיה עתה במעלת ׳ישראל׳) שאין בדעת הקב״ה להעביר דרכו ברכות חדשות, אלא להעביר ליוסף את מה שהקב״ה בירכו בלוז (לעיל לה,יא).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)רד״קחזקוניפענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״בהכל
 
(ג) וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל⁠־יוֹסֵ֔ף אֵ֥ל שַׁדַּ֛י נִרְאָֽה⁠־אֵלַ֥י בְּל֖וּז בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיְבָ֖רֶךְ אֹתִֽי׃
Yaakov said to Yosef, "El Shaddai1 appeared to me in Luz, in the land of Canaan, and blessed me.
1. El Shaddai | אֵל שַׁדַּי – See Bereshit 17:1 that the name might mean: "God Almighty" (Ibn Ezra) or "God who is Sufficient" (R. Saadia Gaon, Rashi).
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)רד״קעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[כו] 1נראה אלי בלוז, היא בית אל כדכתיב לוזה [וגו׳] היא בית אל (בראשית ל״ה:ו׳). (פסקתא רבתי פ״ג)
1. ראה לעיל פכ״ח אות קלח. פל״ה אות לא. וצרף לכאן. ובזהר ח״א ריד: ובלק״ט בראשית ל, לז.
וַאֲמַר יַעֲקֹב לְיוֹסֵף אֵל שַׁדַּי אִתְגְּלִי לִי בְלוּז בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וּבָרֵיךְ יָתִי.
ואמר יעקב ליוסף אלה שמיא אתגלי עלי בלוז בארעא דכנען וברך יתי.
ואמר יעקב ליוסף אל שדי איתגלי לי בלוז בארעא דכנען ובריך יתי.
And Jacob said to Joseph: El Shadai revealed Himself to me at Luz, in the land of Kenaan, and blessed me.
(ג-ד) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי וְגוֹ׳ וַיֹּאמֶר הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ – הִתְחִיל עוֹשֶׂה אֶת בְּנֵי יוֹסֵף שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי.
(3-4) And Jacob said unto Joseph: “God Almighty appeared … and said unto me: Behold, I will make thee fruitful, and multiply thee” (ibid., v. 4). This was the first time he included Joseph’s two sons among the tribes, as it is said: Ephraim and Manasseh, even as Reuben and Simeon, shall be mine (ibid., v. 5).
פקאל יעקוב ליוסף אעלם אן אלטאיק אלכאפי תג֗לי לי פי לוז פי בלד כנעאן ובארך פיי.
אמר יעקב ליוסף: דע כי האל המספיק נגלה אליי בלוז בארץ כנען ובירך אותי.
ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען – התחיל לספר לו על אחוזת ארץ ישראל. שעתידה להתחלק לשבטים. 1אע״פ שבנימין נולד בדרך. גם הוא נקרא קהל. שנאמר ד) ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם. אלו ימות המשיח.
1. אע״פ שבנימין נולד בדרך. עיין פסיקתא רבתי שם. ועיין בב״ר פפ״ב. גוי זה בנימין וקהל גוים זה מנשה ואפרים. ועיין הוריות ו׳ ע״ב.
ויאמר יעקב אל יוסף – התחיל לספר לו שהיתה השכינה שורה עליו ובישרו הקב״ה להנחיל לזרעו ארץ ישראל בעוה״ז ולימות המשיח:
אל שדי – שדי לעולם אלהותו:
נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי – קיים על הברכות שברכני אבא:
נראה אלי בלוז – בשובי מפדן ארם, וכת׳: אני אל שדי פרה ורבה (בראשית ל״ה:י״א).
Nir'ah EL SHADDAI APPEARED TO ME AT LUZ: when I returned from Paddan-aram. There it is written (Genesis 35:11), "I am El Shaddai; be fruitful and increase.⁠"1
1. God had spoken to Jacob in Luz both in chapter 28, before Jacob went to Paddan-aram, and in chapter 35, when Jacob returned. In both chapters God promised Jacob both numerous descendants and the inheritance of Canaan. Rashbam feels, for two reasons, that Jacob here refers specifically to the theophany of chapter 35. First, only in 35:11 does God identify himself as El Shaddai, as Jacob calls Him here in 48:3. Secondly, only in 35:11 are the verbs p-r-h and r-b-h used, similar to Jacob's paraphrase here in 48:4. So also Skinner and Driver.
(ג-ד) אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אתי – וזאת היא הברכה:
הנני מפרך – כמו שכתוב שם (בראשית ל״ה:י״א-י״ב). ועתה, אחר זאת הברכה לא הולדתי בנים ולא פריתי ורביתי. ואם כן, על בני הבטחני שהיו לי כבר, שיפרה וירבה אותם, ואחר כך: ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחזת עולם. כי אף על פי שנתנה לו ולאבותיו, לא שתהיה הארץ שלהם מיד, עד אשר יפרו בניהם ויוכלו לנחול את הארץ. על דרך: מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ (שמות כ״ג:ל׳). ומאחר שהשם נתנה לי אחר אבותי, הנה אעשה בה כרצוני, לתת ממנה ולחלקה כפי רצוני. והנה אני נותן לשני בניך הנולדים לך טרם בואי אליך שני חלקים, כאשר ינתן לראובן ושמעון בני שני חלקים, שהם הגדולים מבני. והנה נתן הבכורה ליוסף לתת לו פי שנים, וכן כתוב בדברי הימים (דברי הימים א ה׳:א׳).
ויאמר – כי שם זכר לו זה השם ואמר: אני אל שדי פרה ורבה (בראשית ל״ה:י״א).
א-ל שדי נראה אלי בלוז, that was the location where God had introduced Himself to Yaakov with His attribute of Shaddai. He had blessed him saying: “be fruitful and multiply. (35,10-11)
(ג-ד) ויאמר יעקב וכו׳ – למה שרצה להעלות את בני יוסף למעלת השבטים ומספרם. ולכאורה היה דבר זר ונפלא אם יש לו מקום לעשות זה בירר הטעם והסבה אשר בעבורה יש ממש במעשיו.
ואמר אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי ויאמר אלי וכו׳ – [ג] ירצה הנה למדתי מדבריו שני דברים: הראשון כי יש ענין לברכה זו עם היותו בארץ. והשני שהברכה ההיא נאמרת על עצמי ממש כמו שאמר ויברך אותי לא שכוונת אומרו הנני מפרך והרביתיך תהיה על הרבות הזרע לבד שאם כן לא היה לו לומר ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אלא ונתתי לך את הארץ הזאת ויובן הכל אל הזרע. אבל עכשיו שדבר עלי ועל זרעי יראה באמת שיש ברכה לי לעצמי וברכה לזרעי בפני עצמם והוא טעם ויברך אותי. ודוגמת זה הוא מה שאמרו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים כמו שביארנו.
והנה היו דבריו ליוסף אל שדי נראה אלי בלוז וגו׳ לפי שהיה דעתו להסיר הבכורה מראובן ולתתה ליוסף כמו שיתבאר ואולי יראה זה ממנו עוות הדין ומשפט מעוקל. לכן הודיעו איך משמים שמו הדבר הזה בלבו לעשותו וזהו אל שדי נראה אלי בלוז וגו׳ ר״ל ידוע תדע שבבואי מבית לבן נראה אלי אל שדי המורה על קיום ההבטחה והיה זה בלוז מקום מוכן לנבואה וכל זה יוכיח על אמתת המראה ההיא והנבואה ההיא לא תחשוב שנאמר לי על רבוי זרעי אחרי אין הדבר כן אבל ויברך אותי. כי אותי בפרט היתה הברכה ההיא.
(ג-ז) [שם ׳א-ל שד-י׳, ואפרים ומנשה כראובן ושמעון]:
ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי נראה אלי בלוז ויברך אותי וגו׳. ואמר ׳אל שדי׳, לפי ששם שד״י – ר״ל שדי למציאותו, כי אין פועל די בפעלו רק ה׳ יתברך לבד. כי הפועלים האחרים פועלים בנשוא, וה׳ אלהים אמת בורא הנושא ביחד עם הנשוא, הרי שדי הוא יתברך לפעלו התמים1. ו׳אל׳ – לשון חוזק. ר״ל, החזק שדי לו מציאותו.
וזה, להודיע כי הפעולות האלוקיות משונות מזולתן, והן נעשות וישועותיו באות כהרף עין, כמו שביארנו לעיל (מא יד) בפסוק ׳ויריצוהו מן הבור׳.
ולכן אמר פה ׳אל שדי׳ [אשר ...] בירך אותו, והברכה היא כי אמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתך לקהל עמים, ר״ל כ׳קהל׳ שיתפרדו ממנו ׳עמים׳, ונתתי את הארץ וגו׳, ועתה איני יודע היאך יתקיים זה הקהל של עמים זולתי בך, כי חשבתיך למת, ועתה עיני ראתך עם תולדותיך. ר״ל, יען נדר אלי ה׳קהל עמים׳, ואני רואה שנתקיים בי בגללך, לכן שני בניך הנולדים לך וגו׳ כראובן ושמעון יהיו לי2.
ומולדתך אשר הולדת אחריהם – שהם בני בניך, הם על שם אחיהם יקראו בנחלתם, ר״ל, כי לא יפרדו לראשים כמו שנפרדו בניך, כי מה שיקרא אחד מן האחים, גם אחיהם יקראו כך, ר״ל, שיאמרו כל בני מנשה על שם מנשה וכל בני אפרים על שם אפרים, ולא כמו אפרים ומנשה עצמם שנקראו על שמם ולא שניהם על שם יוסף.
ואם שמא תאמר, מה שנדר אליך האל ׳קהל עמים׳ רצה שיתקיים בך ולא באמצעותי, אינו אמת, כי אני פתאום בבואי מפדן מתה עלי רחל, והיאך היה יכול להתקיים יותר זה בי, ואקברה שם להורות כי לא יכול אפילו להביאה אל הקבורה הראוי, כי הוצרך לקברה שם3.
והנה אם כן לפי זה יפה אמר בשם ׳אל שד״י׳, יען פעולותיו משונות מזולתו, כמו שאמרנו, וישועותיו פתאומיות, ובנושא היותר בלתי מוכן שאפשר, שלא כשאר הפועלים, כמו שהיה זה הדבר כי השביעו לתת לו ׳קהל עמים׳ ונתקיים ביוסף שהיה בלתי מוכן בתכלית שבו יתקיים, לכל הקורות והצרות רבות ורעות עברו עליו משעת הנדר עד הולידו בנים:
1. ראה לעיל יז (א-ב) ובמצויין שם.
2. ראה עקידה.
3. ׳כי לפי פירוש רש״י ז״ל היה לו לומר ואני בבואי מפדן וכו׳. בשעה שהשביעו לא בזכרו הסבות אשר בעבורם יוכל לברך כן את יוסף׳ (בעל העקידה).
(ג-ז) ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי נראה אלי בלוז וגו׳ עד בדרך אפרת היא בית לחם – פירוש הכתובים כי הי״ת דבר לו אחר שנולדו לו השבטים וכאשר רחל כבר היתה מעוברת מבנימין שעוד יפרה אותו וירבנו ומכל מקום יתן הארץ לזרעו. יש במשמעות דברי ה׳ שהארץ תחלק לי״ב שבטים לבד כמנין בניו וא״כ נראין הדברים להפך אם עוד יתן לו זרע אחר. ואחר כך אמר שיתן הארץ לזרעו והוא לא היה ראוי להוליד כ״א י״ב כדברי חז״ל? מכאן למד יעקב שהיה רשאי לכלול בן אחר במנין בניו לצרפם למנין י״ב. כי כבר ידע ששבט לוי לא יהיה לו חלק בארץ כמו שאמר אחלקם ביעקב לפיכך ראה לחשוב מנשה ואפרים כבניו ובזה ישלמו מנין השבטים ויתקיים יעוד ה׳ בלוז בברכו אותו. ז״ש אל שדי נראה אלי בלוז ואמר שעוד יפרה אותי ושיתן הארץ לזרעי וא״כ נתן לי רשות ליקח בנים אחרים ולכללם לי״ב שבטים והטוב הזה מיועד לבניך שכבר נולדו לך אבל לא על מה שהולדת אחר בואי. כי יתכן שנולדו לו בנים אחרים על מנשה ואפרים. והואיל כי בבואי מפדן מתה עלי רחל ואי אפשר שתוליד עוד בן אחר להשלים המנין. ולאה עמדה מלדת. א״כ מאמר ה׳ היה על הבנים הנולדים לך וכאלו הם בני. ע״כ כראובן ושמעון יהיו לי:
ויאמר יעקב אל יוסף – אחר שדברו שלום זה לזה כנהוג, ושאין מדרך התורה להזכירם, אז אמר יעקב ליוסף מה טיב בואו אליו כי דבר אלהים יש אתו לדבר אלו, דברים הללו לא נודעו עד כה.
אל שדי – בארנוהו.⁠1
1. על בראשית יז, א.
אל שדי – כונת יעקב בדיבור זה לגלות ליוסף הטעם למה ירצה לקחת אפרים ומנשה לשני שבטים כראובן ושמעון, ואמר שהבטיחו השם בבואו מפדן ארם גוי וקהל גוים יהיה ממך, ולפי שלא נולד לו אחר זה אלא בנימין, הבין ברה״ק שהאל מסכים על ידו בקריאת מנשה ואפרים לשני שבטים:
נראה אלי בלוז וכו׳ ויברך אתי – כמ״ש שם אני אל שדי פרה ורבה (לעיל ל״ה י״א), ולמעלה ממנו כתוב ויברך אותו:
אל שדי נראה אלי – למעלה ל״ה י״א.
(ג-ו) ויאמר יעקב אל יוסף וגו׳ – מלשון ״ועתה״ שבפסוק ה אנו למדים ששני הפסוקים הקודמים הם הקדמה וביאור להענקת הבכורה ליוסף, ולהעמדת שני בניו כשבטים נפרדים. רגילים להסביר כאן שבשעה שחזר יעקב לארץ מולדתו ניתנה לו הבטחת: ״הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים״ (פסוק ד), או כלשון הפסוק לעיל (לה, יא): ״פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך״ (לעיל לה, יא). בעת ההיא, בנימין אפרים ומנשה היו היחידים שלא נולדו עדיין למשפחת יעקב. משום כך, אם ״גוי״ מתייחס לבנימין, הרי ש״גוים״ יכול להתייחס רק לאפרים ומנשה. ולכן, כבר מלידתם הם נועדו להיות שבטים נפרדים.
אולם לדעתנו, הקשר שבין פסוקים ג וד לפסוק ה אינו רק בכך. קשה לפרש שבמשפחה הכוללת כבר אחד⁠־עשר בנים, תיחשב תוספת קטנה זו לכל⁠־כך חשובה, עד שתוכל להיות רמוזה במילים ״הנני מפרך והרביתך״.
אלא כפי שכבר הערנו (שם), הביטוי ״קהל גוים״ – וכאן ״קהל עמים״ – מפקיד את עם יעקב על תפקידו המיוחד: בעם זה ייכללו שבטים שונים זה מזה בעלי תכונות שונות, תוך שמירת האחדות הגמורה על ידי תפקיד אחד משותף. על עם זה לייצג את עם עובדי האדמה, עם הסוחרים, עם הלוחמים, עם המלומדים, וכן הלאה. כעם לדוגמא, עליו להראות לעין⁠־כל שהתפקיד הגדול האחד, המשותף לכל בני האדם ולכל האומות, וכפי שהתגלה בתורת ה׳, אינו תלוי במשלח⁠־יד או בתכונה מסוימים. אלא שכל המין האנושי, על שלל מיניו וסוגיו, יכול למצוא את ייעודו במידה שווה בתפקיד המשותף האחד.
חלוקת האומה לשבטים שונים זה מזה, וכתוצאה מכך חלוקת הארץ למחוזות שונים לשבטים השונים, שבכך תישמר ייחודיותם – היא הנרמזת כאן (בפסוק ד). רק כך תהיה חשיבות כלשהי להפיכת אפרים ומנשה לשני שבטים ייחודיים. מבלי החלוקה לשבטים בעלי תכונות שונות, תיבטל כל ייחודיות בתוך ההמון המאוחד של האומה בכללותה, כפי שגם הארץ תתחלק לאומה בכללותה ולא לפי שבטים שונים.
אחזת עולם – למרות שכבר מאות בשנים אין הארץ ברשותנו, הרי היא אחוזתנו הנצחית. ״נֵאָחֵז בה״, אנו קשורים אליה, היא אוחזת בנו [עיין פירוש לעיל מז, יא], אף שאינה תחת שליטתנו.
אל שדי נראה אלי בלוז – שאז כבר היתה רחל מעוברת בבנימין ותיכף כשנסעו משם נולד בנימין ורחל מתה.
EL-SHADDAI APPEARED TO ME IN LUZ. At which time Rahel was already pregnant with Binyamin; and it was immediately upon leaving Luz that he was born and she died.
על כן: ויאמר יעקב: ולא ׳ישראל׳, כי לא אמר לו זה בנבואה חדשה, אלא נתן לו מה שכבר היה בידו מפי ה׳.
ויברך אותי: כבר ביארנו לעיל (לה,יא) שהודיע לו1 שיודע שמה שאמר לו ה׳ בלוז ״פרה ורבה״ אינו ציווי שיעסוק בפריה ורביה ואז יהיה גוי וקהל גוים ממנו2, אלא ״ויברך אותי״3. ולמד זה ממאמר יצחק, כמו שביארנו שם.
1. יעקב הודיע כאן ליוסף.
2. שהרי לא עסק יעקב משם ואילך בפריה ורביה.
3. וכפי שפירש כאן ״ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך״.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)רד״קעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ד) וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הִנְנִ֤י מַפְרְךָ֙ וְהִרְבִּיתִ֔ךָ וּנְתַתִּ֖יךָ לִקְהַ֣ל עַמִּ֑ים וְנָ֨תַתִּ֜י אֶת⁠־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָֽם׃
He said to me, 'Behold, I will make you fruitful and multiply you, and I will make you into an assembly of peoples and give this land to your offspring after you as an everlasting possession'.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[כז] 1ונתתיך לקהל עמים, ר׳ יהודה ור׳ שמעון שבט אחד דאיקרי קהל מנא להו כו׳, א״ר אחא בר יעקב דכתיב ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים וגו׳ מאן איתיליד ליה ההיא שעתא בנימין, ש״מ הכי קאמר רחמנא, מתיליד לך השתא קהל אחרינא, אמר לו ר׳ שבא לרב כהנא דילמא הכי קאמר ליה רחמנא לכי מתיליד לך בנימין הוא דהוו שנים עשר שבטים דמתקריית קהל א״ל אלא שנים עשר שבטים איקרו קהל אחד עשר שבטים לא איקרו קהל. (הוריות ה:)
[כח] 2ונתתיך לקהל עמים, דבר [אחד] שיקר [חיסר] לו כאן שלא אמר ונתתיך לגוי ולקהל עמים שכן אנו מוצאים כשנגלה עליו בבית אל בבאו מפדן ארם וכו׳ ויאמר לו אלהים אני אל שדי פדה ורבה גוי וקהל גוים יהיו ממך (בראשית ל״ה:י״א), והיה צריך לומר ליוסף הנני מפרך והרביתך ונתתיך לגוי ולקהל עמים, ולמה לא אמר לו אלא לקהל עמים בלבד, אלא אמר יעקב כשאמר לו הקב״ה הדבר הזה היה לו אחד עשר שבטים, וכיון שנולד בנימין אמרתי הרי מה שאמר לי קהל גוים. והוא שאומר לו שני בניך וגו׳ לי הם (בראשית מ״ח:ה׳), אמר לו אינם שלך אלא שלי שאמר לי גוי וקהל גוים ולא נתן לי אלא את בנימין הרי אינן שלך אלא שלי. (פסיקתא רבתי פ״ג)
[כט] 3ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת וגו׳, א״ר אחא ב״ר יעקב שבטו של לוי לא איקרו קהל, דכתיב הנני מפרך והרביתך ונתתיך [ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך לאחוזת עולם], כל שיש לו אחוזה איקרי קהל, וכל שאין לו אחוזה לא איקרי קהל, א״כ חסרי להו י״ב שבטים, אמר אביי אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מ״ח:ה׳). (הוריות ו:)
[ל] 4לזרעך אחריך אחזת עולם, אלו ימות המשיח. (לקח טוב)
1. שבט אחד דאיקרי קהל, לענין המבואר במשנה שם ד: הורו ב״ד ועשו כל הקהל או רובן על פיהן מביאין פר כו׳ (ב״ד ולא צבור) ר׳ יהודה אומר שנים עשר שבטים מביאין שנים עשר פרים. (דכל שבט ושבט איקרי קהל), וקסבר צבור מביאין פר ולא ב״ד. י״א שבטים לא, בתמיהה והא אמרת דשני שבטים אקרי קהל יהודה ובנימין אלא ודאי הכי קאמר ליה דהשתא מתיליד לך קהל אחרינא אלמא שבט בנימין לבדו איקרי קהל (רש״י). ובכת״י ילקוט ת״ת מביא גירסא אחרת בגמ׳ והכי קאמר ליה רחמנא לכי הוי בנימין מקרי קהל אמר ליה רב שבא לרב כהנא אימא הכי קאמר ליה רחמנא כי הוי בנימין מקרו כולהו קהל לא ס״ד השתא שני שבטים איקרו קהל אחד עשר שבטים מיבעיא. ובמדרש אגדה ענה ליוסף על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, על שבא לומר שיכלול בניו במנין השבטים, אמר לו אל שדי נראה אלי בלוז, קודם שנולד בנימין ואמר לי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל זה בנימין, עמים אלו בניך, וקודם שבאתי מצרימה לי הם כלומר במנין השבטים ועל שבא להוכיחו על קבורת רחל אמר לו מתה עלי עלי היו חסרוניה. ראה מ״ש בביאור דרשה זאת לעיל פל״ה אות ס. נח. וצרף לכאן. ופסחים פ. ברש״י ד״ה קהל, ולקמן אות כח-כט.
2. בז״א מגיה דצ״ל הרי מה שאמר לי ״גוי״. וראה ברש״י שמקור דבריו הוא מהמאמר שלפנינו, ובזכור לאברהם מביא גירסא ברש״י בשרני שעתידים לצאת ממני קהל וגוים, וי״ג קהל עמים בלי וי״ו. ראה לעיל פל״ה אות נח-ס. מ״ש בבאור. וברא״מ וצידה לדרך שם וכאן. והאע״ז מביא על דעת הגאון שאמר לי השם הנני מפרך ובן לא נולד לי רק מתה רחל ועתה ידעתי כי בעבור בניך הנולדים לך אמר הנני מפרך. וכ״ה בתרגום רס״ג ראה בהערות דירינבורג. עו״ש בפסקתא רבתי אמר ר׳ יהודה הלוי בר׳ שלום אם אין אתה למד מכאן שהם קהל גוים מן הפרשה אתה למד, ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים. וראה זהר ח״א ריד:
3. הוספתי בפנים המשך הפסוק ע״פ גירסת רבינו חננאל שם וכ״מ ברש״י. שבטו של לוי לא איקרו קהל וה״ה לכהנים דלא איקרו קהל דכהנים הויין בכלל שבט לוי כו׳. כל שיש לו אחוזה אקרי קהל וכהנים ולוים אין להם אחוזה. (רש״י). ובגמ׳ שם דחו תירוצו של רב אחא ראה לקמן אות מא. ורש״י ביומא סוף נ. כותב כהנים ודאי לא איקרו קהל אלא אותן שנטלו נחלה. ותמהו עליו שהביא דברי ר״א שנדחו בגמ׳ עי׳ בס׳ באר שבע ושער יוסף בהוריות שם שהאריכו בענין זה ומביאים שם הערה דמ״ד בחולין קל״א דשבט לוי לא אקרי עם היינו מהך קרא דכתיב ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ ואיכא למדרש נמי מי שיש לו אחוזה אקרי עם והאי תנא י״ל דלא ס״ל כמ״ד שדחו בגמ׳ דברי ר׳ אחא. ובשער יוסף דוחה דברים אלו. וראה בתוס׳ ישנים ביומא שם. ובס׳ תורה תמימה כותב על דרש הנ״ל צ״ע דהא גם ללוים יש אחוזה והם מ״ח ערי מגרש כמבואר בפ׳ מסעי, וצ״ל דאין לחשוב את ערי הלוים לאחוזה כמו נחלת כל ישראל מפני שהם היו רק מתנה הניתנת להם מישראל. ויש להעיר ע״ז ממשנה מפורשת במע״ש פ״ה מי״ד לענין וידוי מעשר דר״מ אומר דכהנים ולוים לא מתודין שלא נטלו חלק בארץ (ואינם יכולים לומר ואת האדמה אשר נתת לנו) ור׳ יוסי אומר יש להם ערי מגרש. ובירושלמי מע״ש פ״ה ה״ה אמרו שזה תלוי אם הגולים לערי מקלט היו מעלין שכר דר״מ סובר לא היו מעלין שכר דלא ניתנה להם רק לבית דירה. ולפ״ז י״ל דראב״י ס״ל כר״מ בזה. ואפילו יסבור כר״י י״ל ג״כ דלא דמי חלקם שקבלו ממ״ח ערים מפוזרות בין כל השבטים לחלקי הארץ שקבלו כל א׳ מהשבטים. וראה במשנה ראשונה שם מ״ש בביאור חילוק הנ״ל שערי מגרש אין זה נחלה שנתן להם המקום רק בנ״י.
4. בשכ״ט לזרעך אחריך, בעולם הזה, אחוזת עולם, אלו ימות המשיח.
וַאֲמַר לִי הָאֲנָא מַפֵּישׁ לָךְ וּמַסְגֵּי לָךְ וְאֶתְּנִנָּךְ לְכִנְשָׁת שִׁבְטִין וְאֶתֵּין יָת אַרְעָא הָדָא לִבְנָךְ בָּתְרָךְ אַחְסָנַת עָלַם.
He said to me, ‘Behold, I will increase you and make you numerous, and I will make you into an assembly of tribes. I will give this land to your descendants after you as an everlasting possession.’

וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם
וַאֲמַר לִי הָאֲנָא מַפֵּישׁ לָךְ וּמַסְגֵּי לָךְ וְאִיתְּנִינָּךְ לְכִנְשָׁת שִׁבְטִין וְאַתֵּין יָת אַרְעָא הָדָא לִבְנָךְ בַּתְרָךְ אַחְסָנַת עֲלָם
א. לעיל תרגם ״וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ״ (בראשית כח ג) יְבָרֵךְ יָתָךְ וְיַפְשִׁינָּךְ וְיַסְּגֵּינָךְ״ ולא הוסיף לָךְ. אבל כשמוטעם כינוי המדבר כבפסוקנו ״הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ״ תרגם ״הָאֲנָא מַפֵּישׁ לָךְ וּמַסְגֵּי לָךְ״. וכמוהו ״אָנֹכִי מְצַוֶּךָ״ (דברים ו ג) ״דַּאֲנָא מְפַקֵּיד לָךְ״.⁠1
ביאור הגרי״ז על לְכִנְשָׁת שִׁבְטִין
ב. לטעם ״וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים״ – ״לְכִנְשָׁת שִׁבְטִין״, עיין לעיל כח, ג. אבל הגרי״ז הוסיף בזה דברים וכתב2:
נראה ביאור הפסוק דהנה ת״א מתרגם לִקְהַל עַמִּים – לְכִנְשָׁת שִׁבְטִין, ר״ל דנאמרה בזה הבטחה על הדין של שבטים. [וכן מתרגם בפ׳ וישלח ״גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם״ (בראשית לה יא) ״עַם וְכִנְשָׁת שִׁבְטִין״. ר״ל דהגוי הראשון שנאמר בקרא פירושו על עם ישראל בכללו שיצא ממנו. ״וּקְהַל גּוֹיִם״ היא הבטחה שני׳, שעם ישראל זה יהיה מורכב משבטים. ונתחדש בזה דין של שבטים. ונאמר שם אח״כ וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה (בראשית לה יב), ר״ל שהארץ ג״כ תתחלק לשבטים].
וזהו שאמר ליוסף: דאחרי שנתחדש דין של שבטים ובזה תתקיים חלוקת הארץ – וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ וגו׳ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי, שגם הם יהיו שבטים.
1. ״מרפא לשון״.
2. חידושי מרן רי״ז הלוי על התורה, ירושלים תשכ״ג.
ואמר לי הא אנה מתוקףא יתך ומסגי יתך ותהווי לקהל כנישת אומין צדיקין ואתן ית ארעא הדא לבניךב מן בתרך אחסנותג עלם.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מתוקף״) גם נוסח חילופי: ״מתקף״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לבניך״) גם נוסח חילופי: ״לזרעת בנ׳⁠ ⁠⁠״, וגם נוסח חילופי אחר: ״לזרעיית בניך״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אחסנות״) גם נוסח חילופי: ״אחסנת״.
ואמר לי האנא מפיש לך ומסגי לך ואיתנינך לכינשת שיבטין ואיתין ית ארעא הדא לברך בתרך אחסנת עלם.
And He said to me, Behold, I will increase thee and multiply thee, and make thee an assemblage of tribes, and will give this land to thy sons after thee for an everlasting inheritance.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]

(ד-ו) הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְגוֹ׳ – כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֲחֻזָּה אִיקְרִי קָהָל, וְלֵוִי שֶׁאֵין לוֹ אֲחֻזָּה לֹא אִיקְרִי קָהָל אִם כֵּן חָסְרוּ לְהוּ שְׁנֵים עָשָׂר אָמַר אַבַּיֵּי, אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי אָמַר רָבָא, וְהָכְתִיב עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ וְגוֹ׳, לְנַחֲלָה הוּקְשׁוּ וְלֹא לְדָבָר אַחֵר וְכוּ׳, וְהָא חֲלוּקִין בַּנְּשִׂיאִים, הַהוּא לַחֲלֹק כָּבוֹד לַנְּשִׂיאִים דְּתַנְיָא, שְׁלֹמֹה עָשָׂה שִׁבְעָה יָמִים חֲנֻכָּה מָה רָאָה מֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת שְׁנֵים עָשָׂר יְמֵי חֲנֻכָּה, לַחֲלֹק כָּבוֹד לַנְּשִׂיאִים.
וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ – אָמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבַּיֵּי, לְמֵימְרָא דְּנוֹלָדִים דְּעֲתִידֵי דְּמִתְיַלְּדֵי מַשְׁמָע אֶלָּא מֵעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ הָכָא נַמִי הָעֲתִידִים דְּמִתְיַלְּדֵי אֶלָּא מַאי דִּילִדֵי מַשְׁמָע, אֶלָּא מֵעַתָּה (מלכים א י״ג:ב׳) ״הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָהוּ שְׁמוֹ״, הָכָא נַמִי דַּהֲוָה, וַעֲדַיִן מְנַשֶּׁה לֹא בָּא אֶלָּא מַשְׁמָע הָכִי וּמַשְׁמָע הָכִי וּבִנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.
וקאל לי האנא מת֗מרך ואכת֗רך ואג֗על מנך ג֗וק אמם ואעטי הד֗א אלבלד לנסלך מן בעדך חוז אלדהר.
ואמר לי: הנני מפרה אותך ומרבה אותך ואעשה ממך קהל עמים, ואתן את הארץ הזאת לזרעך אחריך לאחוזת עולם.
ונתתיך לקהל עמים – בשרני שעתידין לצאת ממני עודא קהל ועמים, שאמר לו: גוי וקהל גוים (בראשית ל״ה:י״א), גוי – אמר לו על בנימן, קהל גוים – הרי שנים לבד מבנימן, ושוב לא נולד לי בן. לימדני שעתיד אחד משבטיי ליחלק, ועתה אותה מתנה אני נותן לך.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״עוד״.
ונתתיך לקהל עמים AND I WILL MAKE OF YOU AN ASSEMBLY OF PEOPLES – He announced to me that there were yet to issue from me an assembly of peoples (i.e. at least two more tribes). Now, it is true that He then said to me, "A nation and an assembly of nations [shall be of you]" (Bereshit 35:11), but when He said "a nation" He intended it to refer to Benjamin who was not yet born, and this promise of "a nation" has been fulfilled by the birth of Benjamin, and for that reason I do not mention it now. "An assembly of nations [shall be of you]", however, presupposes that two more would descend from me besides Benjamin. Consequently, since no other son besides Benjamin was born to me, He was really telling me that one of my tribes (i.e. the tribe formed by one of my sons) would be divided so as to constitute at least two tribes, thus giving that son more importance, and that privilege I confer upon you (Bereshit Rabbah 82:4; Pesikta Rabbati 3).
ויאמר אלי – בברכתו:
הנני – בזריזות ומקרוב:
מפרך – בבנים:
והרבתיך – בבני בנים:
ונתתיך לקהל עמים – בישרני על בנימין שיהא קהל גדול ואעפ״כ כל העמים דהיינו כל השבטים יוצאי יריכו כולן יהיו קהל אחד:
ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך – בעולם הזה:
אחוזת עולם – אלו ימות המשיח:
(ד-ה) וטעם הנני מפרך – על דעת הגאון: שאמר לי השם הנני מפרךא ובן לא נולד לי, רק מתה רחל. ועתה ידעתי, כי בעבור בניך הנולדים לך, אמר: הנני מפרך. וזה הפירוש אין לו טעם ולא ריח, כי מה הפרשב בין בני יוסף ובין בני ראובן. ועוד: כי בנימין נולד לו אחרי זאת הנבואה.
והנכון בעיני: שאמר שהשם אמר לי כי ארץ כנען תהיה לי לזרעי אחוזת עולם, ואני אתן לך בנחלת הארץ הבכורה, ויקחו אפרים ומנשה חלקם בארץ, כאשר יקח ראובן ושמעון שהם גדולים מבני.
א. ״על דעת... מפרך״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 177, והושלם מכ״י פריס 176, לוצקי 827.
ב. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827. בכ״י פריס 177: תפרש.
(4-5) [BEHOLD, I WILL MAKE THEE FRUITFUL.] According to Saadiah Gaon Jacob told Joseph: God appeared to me and told me, Behold I will make thee fruitful. However, following this promise I had no other children, and Rachel died. I now know that the Divine promise of Behold, I will make thee fruitful was said concerning your children.⁠1 This interpretation is totally unpalatable. What difference is there between Joseph's children and Reuben's children?⁠2 Furthermore, Benjamin was born after this prophetic vision.⁠3 I believe that Jacob told Joseph the following: "God appeared to me and told me that the land of Canaan will be an everlasting possession for my children. I now give you a first born's share4 in this land. Therefore let Ephraim and Manasseh share in the land in the same manner as Reuben and Simeon, my two eldest sons (v. 5).
1. Hence Ephraim and Manasseh…shall be mine (v. 5).
2. How did Jacob know the promise referred to Joseph's children and not to Reuben's children when both are his descendants and the Divine promise, Behold, I will make thee fruitful could apply to both?
3. The vision in which God told Jacob, Behold, I will make thee fruitful, is recorded in Gen. 35:9-16. Benjamin's birth follows immediately in verse 18. Hence it may refer to him.
4. Since the land was given to me, I may pass it on as I see fit.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ונתתי את הארץ הזאת וגו׳ – ומאחר שנתנה לי הקב״ה, יכולני לחלקה כרצוני.
ונתתי את הארץ הזאת וגו'‏ – GIVE THIS LAND etc. – And since the Blessed Holy One gave it to me, I can divide it how I want.
ויאמר הנני מפרך – כבר פרשנו זה בפרשת וישלח יעקב. ופתח לו הדברים כן בעבור נחלת הארץ, כלומר האל ברך אותי ואמר לי שיתן לי ולזרעי אחרי את ארץ כנען, ואחר שאתם ובניכם תנחלוה, ממני אני מנחיל אותה לכם כן, כי שני בניך יקחו שנים חלקים כמו ראובן ושמעון כאלו היו בניך אלה בני.
הנני מפרך, we have explained this term on 35,11 as having been a necessary introduction leading up to taking possession of the land of Canaan in due course. Yaakov explains that in view of the fact that his sons will be the ones according to whom the keys in the distribution of that land will be determined, he wanted now already to establish that both of Joseph’s sons will rank equally with Joseph’s brothers in this respect.
(ד-ה) ועתה שני בניך – לדעת ר׳ סעדיה ז״ל1 וזולתו2, מובן מפרך והרביתך – תוספת זרע לו, ולא נולד לו אחרי כן אלא בנימין3 שהיתה אמו מעוברת עמו באותה השעה4, ולכן הרמז מפרך והרביתיך הוא} אל שני בניך. ופירוש זה צריך להשלמה, והיא כי המראה של נבואה נָתנה לו לדעת כי הרמז אל שני בני יוסף, [שיהיה יחסם אל בני יעקב יחס] אחים להם, ולא אל בני בנימין ושאר השבטים5.
ובן עזרא ז״ל סבר כי פירוט זה לאפרים ומנשה שיהיו כראובן ושמעון יצא על ידי העברת הבכורה מן ראובן אל יוסף, על פי מה שכתוב בדברי הימים (א ה:א) ובחללו יצועי אביו נִתנה בכורתו ליוסף6, והבכור נוטל שני חלקים. ובכן אמר לו יעקב ׳הנה גורלך בבכורה שהעברתי אליך מראובן – אשר יצא מזה שיהיה {גורלך} שני חלקים – {אותו הגורל} יהיה מתחלק בין אפרים ומנשה, ובכן יהיו כראובן ושמעון׳.
זו כוונת פירושו אע״פ שלא ביארו ב{סגנון} ביאור זה7, והוא טוב. ומה שמתנגד לו הוא מאמרו {של יעקב} ועתה שני בניך אשר מובנו מורה אל ההכרח והתוצאה8, אע״פ שאפשר לפרש אותו ולהוציא ממנו שהוא תחילת מאמר ופתיחתו, דוגמת מאמרו ועתה ישראל שמע וג׳ (דברים ד:א), ועתה ישראל מה וג׳ (שם י:יב).
וכדי להתאים אותו עם כוונת ביאורו, כבר פתר אותו {בן עזרא ז״ל} בפתרון אשר זה פירוש טעמו9, והוא שהקדים לו {יעקב ליוסף} ׳הנה האל יתעלה הבטיח לי ירושת ארץ כנען לזרעי ו{אמר לי} כי זה בגללי׳ – כמו שנאמר לו בנבואה שקדמה (בראשית כח:יג, לה:יב) לך אתננה ולזרעך – ׳והואיל שהנחילני אדון המציאות את הארץ הנזכרת הרי לי המשפט והשליטה בה10, ולכן אכיר לשני בניך שני חלקים בה כמו לראובן ושמעון, לא שיהיה להם רק חלק אחד כמו לבני שאר אחיך׳. וזה גם כן פירוש מתישב, אלא שנשאר מאמרו לי הם שהרי לא יתישב [אלא] לפי הפירוש הראשון11.
1. לז. שהוסיף על לשון המקרא בתרגומו להלן (סוף פסוק ז, במהד׳ הר״י קאפח עמ׳ ס): ׳ולא נולד לי אח״כ כלום׳. ועי׳ להראב״ע שהזכיר פירוש זה על שמו והרבה להשיב עליו: ׳על דעת הגאון שאמר לי השם הנני מפרך ובן לא נולד לי רק מתה רחל, ועתה ידעתי כי בעבור בניך הנולדים לך אמר הנני מפרך. וזה הפירוש אין לו טעם וריח כי מה הפרש בין בני יוסף ובין בני ראובן, ועוד כי בנימין נולד לו אחר זו הנבואה׳. ובהמשך תירץ רבנו קושיותיו על נכון, ראה בזה בסמוך.
2. לח. יתכן שהכוונה לפירוש ר״ש בן חפני (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ שכד, והעתקתי כאן מתרגומו של המהדיר בהערות נהור שרגא): ׳רצונו בזה כי אחר ברכה זו מתה רחל ולא נולד לי בן אחריה, ולכן היו לי ברכות אלה רק בשבילך ובשביל בניך׳.
3. לט. בכתה״י השם בנימין מופיע כאן ובעוד מקומות חסר: ׳בנימן׳ (וכמו שהוא מופיע במקרא ע״פ רוב), וכן מצינו בעוד חיבורים בני התקופה, כמו בתפסיר רס״ג בקצת מקומות ובפירושי ר״ש בן חפני וכדו׳. ברוב המקרים שינה המהדיר בהעתקתו לכתיב מלא, וגם אני הנחתי אותם אחריו במילואם כדי להקל על הקורא. והשוה פירוש רבנו לשמות (כח:י) ששם הוא בודאי חסר בדוקא.
4. מ. כלומר ולכן אי אפשר שהברכה על בנימין, והשוה ב״ר (פב:ה): ׳בנימין כבר יצא מחלצי ועדיין הוא במעי אמו׳, וזו תשובה לקושית ראב״ע כי בנימין נולד לו אחר זו הנבואה. אמנם לרש״י לעיל (לה:יא): ׳פרה ורבה (=׳הנני מפרך והרביתיך׳ כאן) על שם שעדיין לא נולד בנימין, ואע״פ שכבר נתעברה ממנו׳, וטעמו כאן ׳גוי אמר לי על בנימין, קהל גוים הרי שנים לבד מבנימין׳, וגם זה בב״ר (שם). [הערות נהור שרגא]
5. מא. דברי רבנו כאן עונים על התקפת הראב״ע על פירושו של רס״ג באומרו: ׳וזה הפירוש אין לו טעם וריח כי מה הפרש בין בני יוסף ובין בני ראובן׳.
6. מב. כן הביא גם רמב״ן כאן ורבנו עצמו לעיל (כה:לא), והוא בקצת נוסחאות המקרא כ״י, אבל ברוב הנוסחאות: ׳לבני יוסף׳, וכן היה לפני הרד״ק והמיוחס לרש״י שם. [הערות נהור שרגא]
7. מג. שהרי ראב״ע לא ביאר שהבכורה הוסבה מראובן, ולא הזכיר הפסוק בדברי הימים, רק כתב: ׳ואני אתן לך בנחלת הארץ הבכורה, ויקחו אפרים ומנשה חלקם בארץ כאשר יקח ראובן ושמעון שהם הגדולים מבני׳. וראה בהערות נהור שרגא שכתב המהדיר שדברי רבנו אינם בדברי ראב״ע לפנינו, ולכן חשב שכוונת רבנו לדברי הראב״ע ב׳שיטה אחרת׳ (הנדפס לראשונה ע״י מיכאל פרידלנדר בלונדון שנת תרל״ז) שהביא המקרא דדברי הימים. ואני תמה עליו שא״כ הוא כדבריו, הרי שם ביאר הראב״ע כוונתו באורך, ומה נחסר בפירושו שנצרך רבנו למלאותו. ויותר נראה לי כמש״כ, שהכוונה על דברי ראב״ע בפירושו הרגיל, ואכן הם מקוצרים ורבנו השלים כוונתו.
ואוסיף שאיני משוכנע כלל שרבנו השתמש ב׳שיטה אחרת׳ לראב״ע. ולא עוד אלא שנראה שפירוש זה לא יצא מתח״י הראב״ע, אלא הוא מפי תלמידו הכותב על פיו, כמו שרשום בכת״י ונדפס בראש הפירוש לפר׳ ויחי ע״ש, ולכן נראה שאילו באמת השתמש בו רבנו היה קורא לו בשם אחר. ועי׳ בדומה לזה להלן (מט:י) מש״כ בהערות.
8. מד. ר״ל שלשון ׳ועתה׳ מורה שמאמרו ששני בני יוסף יהיו כראובן ושמעון הוא תוצאה מהבטחת השי״ת ׳הנני מפרך והרביתיך׳ שהזכיר לפני כן, וזה מובן לדברי רס״ג. ואילו לדברי ראב״ע אין כל קשר בין המשפטים, ומה שנטל יעקב הבכורה מראובן ונתנה ליוסף עשה כן מדעתו, בלי קשר למה שאמר לו יתעלה ׳הנני מפרך והרביתיך׳.
9. מה. רבנו מתייחס לקושייתו על ראב״ע שאין שייכות בין הבטחת ׳הנני מפרך׳ וגו׳ ובין נתינת הבכורה ליוסף, ומיישב שהשייכות היא ביחס להמשך ההבטחה ׳ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך׳ וגו׳. ולשון רבנו מגומגם מעט, ור״ל שכבר יישב זאת ראב״ע עצמו אלא שקיצר כדרכו, שכתב: ׳והנכון בעיני שאמר: השם אמר לי כי ארץ כנען תהיה לזרעי אחוזת עולם, ואני אתן לך בנחלת הארץ הבכורה׳, ומרחיב רבנו בכוונתו כבסמוך.
10. מו. כוונתו שאע״פ שכאן הזכיר יעקב רק הנתינה לזרעו: ׳ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך׳, עיקר כוונתו למה שהובטח באותה ברכה ׳לך אתננה ולזרעך׳ מה שמורה שעוד בחייו תהיה לו שליטה עליה [והשוה פירוש רבנו לעיל פר׳ ויצא (כח:יג): ׳לך אתננה – רמז לקנינו מה שיקנה ממנה [הוא עצמו] דוגמת שכם וכיוצא בזה, והתישבותו בה אחרי הבריחה׳, ועמש״כ שם בהערה].
ואמנם קצת קשה, שלביאור זה עיקר חסר מן הספר בדברי יעקב, וכמו כן דוחק להעמיס ביאור זה בלשון ראב״ע [העתקנוהו בהערה קודמת], שגם שם עיקר חסר מן הספר. ובכל אופן לא נתבאר בדברי רבנו, וכן לא בדברי ראב״ע, לאיזה צורך נזכר תחילת הפסוק הקודם ׳הנני מפרך והרביתיך׳, וראה מה שנתבאר בזה ב׳שיטה אחרת׳ לראב״ע בכאן.
11. מז. כלומר לפירוש רס״ג טעם ׳לי הם׳ ניחא, כי אליהם רמז ׳הנני מפרך׳ וכאילו הם בכלל בניו, אבל לפירוש ראב״ע ׳לי הם׳ קשה, שהרי אין סיבת שני חלקים להם אלא לפי שאביהם יוסף נוטל שני חלקים. כן נראה לי לפרש את כוונת המחבר [והוספתי ׳אלא׳ לפי המשך הענין]. אמנם אין מונע לראב״ע מלפרש כרש״י: ׳בחשבון שאר בני הם ליטול חלק בארץ׳. [הערות נהור שרגא]
ונתתיך לקהל עמים – לשון רבים, ואחרי כן לא נולד לי אלא בנימן. לכך צריך אני ליתן אותה ברכה לאחד מבני והריני נותנה לך.⁠1
1. שאוב מרש״י.
ונתתיו לקהל עמים, "and I will make you into a community of nations.⁠" Even though God had used the plural mode, only Binyamin had been born for him after that. This being so, Yaakov said: "I must transfer the unfulfilled part of that blessing as belonging to my son (Joseph)". Ephrayim and Menashe, each being one of the 12 tribes of Israel, are viewed as representing fulfillment of that part of God's blessing.
ויאמר אליו הנני מפרך והרבתיך כו׳ – פירש״י שהזכיר לו מה שאמר לו הקב״ה קהל גוים יהי׳ ממך ונתן זו הברכה ליוסף ולכך הזכיר לו ג״כ מיתת רחל לומר שמשנאמ׳ לו מתה עלי רחל מיד ולא הי׳ לי בנים אח״כ ולכן נתקיים בך.
אי נמי: לפי שנתן לו חלק בירושת הארץ שיהי׳ חלק אפרים ומנשה כחלק ראובן ושמעון לכך הזכיר לו תחלה הקב״ה נתנה לו ובידו להורישו למי שירצה מבניו:
ויאמר אליו הנני מפרך והרבתיך וכו', "He said to him: here I am about to fructify you and to multiply you, etc.⁠" Rashi explains that Yaakov reminded Joseph that at the time when God had said to him that he would be the founder of nations and communities of nations (35,11), he had only had 11 sons, so that part of the blessing had not yet been fulfilled. He therefore directed that the as yet unfulfilled part of that blessing should be applied to Joseph and his sons. This is also the reason why he mentioned Rachel's death at this juncture. Seeing that the missing part of the blessing could not have applied to any further children whom Rachel would have, it must apply to existing children, and he chose to channel this blessing to Joseph and his children.
It is also possible that seeing he had allocated to the two sons of Joseph territory in the land of Israel on the same basis as that of Reuven and Shimon, i.e. as that of his actual sons, he mentioned that he had received the authority to make such allocations from God Himself.
(ד-ה) ונתתיך לקהל עמים – ראוי שתדע, שכבר אמר לו ה׳ יתעלה: ׳גוי וקהל גוים יהיה מִמֶּךָּ׳ (לה, יא), והנה השמיט יעקב בזה הסיפור אומרו ׳גוי׳, לפי שכבר נתקיים זה בבנימן, שנולד אחר זאת הנבואה, ומה שהיה עתיד ממנו להתקיים הוא שיהיה ממנו ׳קהל גוים׳. והנה נתבאר ליעקב שזה הייעוד הוא על בני בניו, רוצה לומר שכבר יִפָּרֵד אחד מבניו לשני גוים, והם שני שבטים. והנה נתן זאת המתנה ליוסף, כמו שנתן לו הבכורה, כי מפני שלא היה ראובן ראוי לבכורה הנה היה ראוי שתשוב הבכורה ליוסף, כי הוא היה הבכור לרחל, אשר היתה העיקר, כי ברחל נתרצה יעקב לעבוד לבן, ואולם נתגלגל הדבר שהיו לו לנשים לאה והשפחות. והרצון בזה, שיהיו נמנים לשני שבטים בעניין ירושת הארץ, כראובן ושמעון שהם הגדולים.
וכבר ישאל שואל: איזה תועלת היה לבני יוסף בהמנותם לשני שבטים לענין ירושת הארץ? והנה היתה נחלתם לפי מנין גולגלותם בשוה, כמו שאמר: ׳לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו׳ (במדבר כו, נד)! הנה היתר זה הספק הוא אצלי לפי מה שאומר: וזה, שכבר הוא אפשר שנעלם מיעקב מה שתייסד התורה מזה, והיה חושב שתהיה החלוקה לשבטים בשוה, כי כבר יֵעָלֵם מהנביאים דברים רבים. הלא תראה שכבר נעלם מיעקב מכירת יוסף; וכן אמר אלישע: ׳וה׳ העלים ממני׳ (מלכים ב ד, כז). ואפשר גם כן שנאמר, שזה הענין ברכה שברכוֹ ה׳ יתעלה שיפרה וירבה שבט מהשבטים באופן שיהיה לשני שבטים, והנה זאת הברכה נתן יעקב ליוסף, לראותו שהוא ראוי לה. ולזה תראה שעלה מספר שבטי מנשה ואפרים יותר ממספר שבטי ראובן ושמעון, כי מספר שבטי מנשה ואפרים עלה לירושת הארץ שמונים וחמשה אלף ומאתים, ומספר שבטי ראובן ושמעון לא היה כי אם ששים וחמשה אלף ותשע מאות ושלושים, ולזה נתקיים שיהיו אפרים ומנשה לענין ירושת הארץ כראובן ושמעון, ויותר מזה קרוב לשליש. ועוד כי כבר היה להם בזה תועלת מצד ריבוי הגורלות שיהיו להם, כי הגורל האחד יתכן שיקרה בו שיהיה לבעליו הפחוּת שבדברים אשר יפילוהו עליהם, ואמנם לא יקרה זה בשני גורלות. ועוד שכבר יֵרָאֶה שהודיע יעקב באיזה מקום קבר רחל, כדי שישתדלו בניה שיגיע המקום ההוא לגורלם, כי זה ראוי להיותה להם, לכבוד אמם. והנה כאשר היו לבניה שלושה גורלות, היה יותר קל להם שישיגוה. ולזה תמצא שכבר היתה קבורת רחל בחלק בנימן, כמו שאמר שמואל לשאול: ׳ומצאת שני אנשים עם קְבֻרַת רחל בגבול בנימן בצלצח׳ (שמואל א י, ב). ועוד כי כבר היה להם תועלת אחר מצד הקיום, כי כבר יתבאר מדברי התורה במה שיבוא שלא יִכלה שבט מהשבטים בעת מהעתים, ולזה יהיה בזה מהתועלת לזרע יוסף, שיהיה לזרע כל אחד מבני יוסף קיום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

בשרני שעתידין לצאת ממני עוד קהל ועמים. פי׳ הנשארים לי להוליד כפי הנבואה ההיא ולכן לא הזכיר כאן גוי המורה על בנימין כי כבר נולד ונקרא האחד עמים בלשון רבים כמו אף חובב עמים המורה על שם ישראל לבדו וכתיב אחריך בנימין בעממך אבל בפרשת וישלח גבי גוי וקהל גוי׳ כתב גוים מנשה ואפרים ולא הוצרך להוסיף וי״ו על מלת גוים כמו שהוסיף פה וכבר הארכתי שם על זה ע״ש:
שעתיד אחד משבטי ליחלק. וחלוקו לשנים נחשב כאילו נולדו שני בנים אחרים כי כל אחד מהשנים אשר בם נחלק השבט אינו השבט הנחלק:
(ד-ה) והנה היה ענינה שאמר לי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים ושלשת הלשונות האלו מורים שהיו עוד שלשת בנים להיות נוספים בבני וכנגד הא׳ אמר הנני מפרך. וכנגד הב׳ אמר והרביתיך. וכנגד הג׳ אמר ונתתיך לקהל עמים. ואין לומר שנאמר זה על רבוי זרעי כי מיד אח״ז אמר לי ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם. ומאשר בירושת הארץ ביארה המראה שהיה לזרעי אחרי מורה שמה שאמר משלשת הבנים. היה ברכה לי לא לזרעי שאם לא כן היה לו לומר ונתתי את הארץ הזאת אחוזת עולם.
אבל כיון שבארץ ביארה שהיה לזרעו הנה א״כ ברכת הבנים היה לי לא לזרעי. והנה אחר המראה ההיא לא נולד אלא בנימין ודבר אלהינו יקום לעולם. הנה א״כ בהכרח יאמר ששני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם ועליהם אמר השם היעוד הזה. והראב״ע כתב שנתן יעקב הבכורה ליוסף לפי שלא תאות רק לבכור פטר רחם וכיון שראובן לא היה ראוי אליה היתה ראויה ליוסף שהוא פטר רחם לרחל כי דן וגד היו בני השפחות ומאשר אמר הנני מפרך בתחלה ידעתי שנאמר על אפרים כי שמו אפרים מלשון מפרך. וכן אמר לו שם אני אל שדי פרה ורבה שפרה רמז לאפרים כמו מפרך ורבה על מנשה וזהו יעוד והרביתיך שנ׳ א״כ על מנשה שהוא אחיו והנה נראה לו ענין אפרים בשמו לא ענין מנשה לפי שמנשה להיותו בכור ליוסף כבר היה ראש לשבטו ולא נתחדש בו דבר אבל באפרים שלהיותו הצעיר מבניו לא היה ראוי שיהיה ראש שבט הוצרכה הנבואה להודיעו שהוא יהיה שבט בפני עצמו וגדול בפני אחיו ואמר הנני מפרך על אפרים ועל מנשה הסתפק לומר והרביתיך. והג׳ שהוא ונתתיך לקהל עמים נאמר על בנימין. והנה ראה יעקב שהיה המראה ההיא על שני בני יוסף הנולדים לו קודם בואו למצרים ולא לשאר בניו וגם לא על שאר בני יוסף אם יוליד אח״כ לפי שנ׳ לו הנני מפרך ויוסף קרא לבנו אפרים כאלו מן השמים הורוהו לזה כדי שתתקיים בו המראה ההיא ולא קרא כן אחד משאר בני בניו ולכן גזר אומר ואמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ר״ל שיקראו שניהם שבטים בדגלים ובחנוכת המזבח ובנחלת הארץ וביתר הדברים כלם נחשבו אפרים ומנשה כראובן ושמעון גם כיון באמרו אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ר״ל שיהיו כ״כ רבי האוכלוסים אפרים ומנשה כראובן ושמעון וכן אתה מוצא שהיו פקודי אפרים ומנשה יותר מראובן ושמעון והותרו השאלה הד׳ וה׳.
ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ – הנה אז כבר נולדו כל השבטים חוץ מבנימין, וכבר אמר לי בצאתי לחרן ״הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך״ (בראשית כ״ח:י״ג), אם כן היתה הכוונה שיתן לי קהל של עמים בענין ירושת הארץ, ואין לחשוב שאמר זה אלא עליך, שנתן לי אותך ואת שני בניך יחדיו.
ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ, at the time Yaakov received this promise all his sons with the exception of Binyamin had already been born, and God had already said to me when I left on the way to Charan (in the dream of the ladder) “the land which you lie on I shall give to you and to your descendants.” (28,13) If so, it had been God’s intention at that time already to give me a “community of nations, i.e. separate tribes. Seeing that you and your children are my descendants and it is unreasonable to assume that God had had only you personally in mind when speaking of קהל עמים, a community of nations, it is clear to me that I have the right to designate both these sons of yours as being part of this concept קהל, i.e. that each of them will become a founding father of one of these tribes which constitute this community of nations.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[א] הנני מפרך והרביתך
[1] הוריות פרק ראשון דף ה ע״ב (הוריות ה:) ודף ו ע״ב (הוריות ו:)
קהל ועמים. אין הפירוש כי ״קהל״ אחד ו״עמים״ נמי אחד – הרי ב׳, דלא כתיב ׳קהל ועמים׳ אלא ״קהל עמים״. ועוד דבפרשת וישלח דכתיב (לעיל לה, יא) ״קהל גוים״ לא הוסיף וי״ו, רק מן ״גוים״ בעצמו משמע שנים, ואם כן גם כאן מן לשון ״עמים״ משמע שנים, ויראה דודאי מן לשון ״עמים״ משמע שנים, אלא שהוסיף וי״ו על לשון ׳ועמים׳ כדי שלא תאמר כי פירושו ׳קהל של עמים׳, ויהיה פירושו יותר משני עמים, כי שנים לא יקראו ׳קהל של עמים׳, לכך פירש שכך פירושו ׳קהל ועמים׳, והשתא לא יהיה פירושו רק שני עמים. אבל לעיל בפרשת וישלח (שם) על ״גוי וקהל גוים״ לא הוצרך להוסיף וי״ו על ׳וגוים׳, שלא תפרש אותו ׳קהל של גוים׳ רוצה לומר הרבה גוים, שזה אי אפשר, דאם כן למה אמר ״גוי״ – לכתוב ״קהל גוים״ בלחוד, ויהיה הרבה גוים, וכיון דכתיב ״גוי״ בפני עצמו שמע מינה דבלשון ״קהל גוים״ לא יכלל רק שני גוים, ופירושו ״קהל״ והם ״גויים״, שהקהל הם משני גוים, ולכך לא הוצרך לפרש. ופירוש ׳קהל ועמים׳ שהקב״ה הבטיח אותו שיהיה לקהל, והקהל הוא מעמים, וזה שפירש ׳קהל ועמים׳, כאילו כתיב קהל יהיה ועמים יהיה, והשתא לא הוי רק שני עמים. והרא״ם שבש הגירסא בפרשת וישלח, ואין דבריו צריכין:
ויאמר אלי הנני מפרך והרבתיך וגו׳ – למה שינה יעקב הלשון, כי שם נאמר (בראשית ל״ה:י״א) ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך, והנה במקום פרה ורבה אמר מפרך והרבתיך, הלא דבר הוא. והענין הוא לפי שלשון פרה ורבה משמע שהוא ציווי אל יעקב שיעסוק בפריה ורביה, ועי״ז יצאו ממנו גוי וקהל גוים, וכאן על כרחך אין הפירוש כך שהרי לא נולד לו שום בן אחר נבואה זו, ומבנימין היתה כבר מעוברת, והנה גוי אמר על בנימין, וקהל גוים על שעתיד שבט אחד ליחלק לשנים, וכל זה אינו תלוי בפעולותו ע״י שיעסוק בפריה ורביה, ע״כ אמר במקום פרה ורבה הנני מפרך והרבתיך, לומר שזה אינו ציווי אליו שיעסוק הוא בפריה ורביה, אלא הקב״ה מפרה ומרבה אותן הנולדים כבר, ואין לומר שברכה זו, שיפרו וירבו הנולדים כבר, לא שיחלק שבט א׳ לשנים, דאם כן למה אמר פרה ורבה שפירושו מפרך, הל״ל מפרך, אלא שאמר מפרך בלשון פרה לומר לך שאותו שבט שעתיד ליחלק לשנים יהיו דומים בכל עניניהם כאילו אתה הולדתם, ר״ל על שמך יקראו כאילו אתה הולדתם, כמ״ש ועתה שני בניך וגו׳ לי הם.
ומזה למד יעקב שמאמר פרה ורבה אינו ציווי אליו שיעסוק בפריה ורביה ועי״ז יהיה לגוי וקהל גוים, שהרי מאותה נבואה והלאה לא נולד לו בן על ידי שעסק בפריה ורביה, אלא ודאי שפסוק זה ברכה ומתנה ליעקב להפרות ולהרבות הנולדים כבר, ועל כן אמר שפירושו מפרך ומרבך, ואין הפירוש סתם ברכה להפרות זרעו, דאם כן למה לא אמר לו בפירוש מפרך והרבתיך, אלא ודאי שתלה בי הדבר שאותו רבוי דומה כאילו אני הולדתים, ולמאי נפקא מינה יהיו דומים כאילו הולדתים, אלא ודאי לענין שיקראו על שמי להיות כל אחד שבט בפני עצמו, וזה מתנה הוא ולא על צד החיוב, ע״כ אמר יעקב ונתתיך לקהל עמים אע״פ שלשון זה לא נאמר שם מ״מ יובן כל זה משם.
ומה שקרא את יוסף קהל, יותר משאר השבטים לפי שלשון קהל מורה על היות הרבה אנשים נקהלים במקום אחד, ובמקום שיש הקהל הגדול העין הרע מצוי בו ביותר על כן נמנעים מלהקהל, חוץ משבט יוסף שאין ההקהל מזיק להם לפי שאין העין הרע מזיק להם, כמו שלמדו (ברכות כ) מן פסוק בן פרת יוסף בן פרת עלי עין. קרי ביה עולי עין.
ומהרי״א פירש שעשה סימן מן הנני מפרך על אפרים שיהיה גם הוא לראש, כי מנשה הבכור היה בלאו הכי ראש שבט, ולא הוצרך לבקש סימן כ״א על אפרים, גם הביא סימן על זה שקרה מקרה שנקברה רחל בדרך אפרת, כי אפרת מורה על שם אפרים, וסימנא מילתא היא שגם אפרים יהיה ראש שבט.
שעתיד אחד משבטי ליחלק כו׳. כלומר וחילוק לשנים חשוב כשני בנים אחרים:
That one of my tribes is destined to be divided... I.e., the division into two is considered as two extra sons.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

הנני מפרך וגו׳ – כפל לומר מפרך והרביתיך כנגד ב׳ בנים שיהיו לו עוד כמו שפירש הדברים יעקב באומרו ועתה. ואומרו ונתתיך לקהל עמים פירוש שיהיו ב׳ הבנים כל אחד לקהל ועם.
הנני מפרך והרבך, "I am fructifying and multiplying you, etc.⁠" The repetition of these expressions, i.e. both "multiply and fructify,⁠" alludes to God's promise to Jacob in 35,11 that he would be fruitful and would multiply. At the time he had interpreted that promise to mean that two more sons (at least) would be born to him. In the meantime he had found out that only one more son, i.e. Benjamin was born to him.
ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך – הזכיר יעקב מה שנאמר לו בצאתו מפדן ארם ״ויאמר לו אלהים אני אל שדי, פרה ורבה, גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו״1 ובפירוש כתוב ההוא נטינו מדברי המפרשים ז״ל שפירשוהו על יעקב שיוליד עוד בנימין, וירבה עוד מנשה ואפרים כי בניו יֵחָשֵׁבוּ. ואנחנו פירשנוהו ששב על זרע זרעו, שיפרו וירבו מאד. ודומה לאָמְרוֹ ״ומלכים מחלציך יצאו״. ומחלציו לא יצאו מלכים? אלא מחלצי זרעו. וכן ענין הפריה והרביה. ואולם ״גוי וקהל גוים״ איננו על בנימין ומנשה ואפרים, אלא על בית ישראל כולו. להודיעו ענין נפלא, שיהיו בניו כולם גוי אחד בארץ. וכאמרו ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״2 ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״.⁠3 לא כבני אברהם יצחק וישמעאל ובני קטורה, הנפרדים לגוים שונים ולממשלות שונות, ודרכיהן ומעשיהן שונות זו מזו. ולא כיצחק שהוליד יעקב ועשו, לאומים שונים בממשלותיהן ובדרכיהן. וכן לא כבני שם חם ויפת שהוליד כל אחד לאומים שונים. אבל אתה4 כל בניך רק גוי אחד, כולם ״בני ישראל״ יקראו, שוין בממשלה בדרכים ובמעשים כנודע. ובכל זאת ״קהל גוים״ יהיו, קהל מחובר מגוים רבים כמו ״ושחטו אותו כל קהל עדת בני ישראל״.⁠5 וכן ״ונעלם דבר מעיני הקהל״,⁠6 ״הקהל חֻקה אחת יהיה לכם״,⁠7 ששב על האומה בכללה. הנה ״קהל״ לא יהיה מאנשים פרטים אלא קהל מחובר מגוים רבים, כי כל אחד מבניך גוי בפני עצמו יהיה. ואלה הן שנים עשר שבטי-יה בני יעקב. ונוסף עליהם עוד כי יוסף לשנים יחשב, וכמו שיאמר על דרך שינחלו את הארץ, כל שבט יקח נחלה בפני עצמו לשבת בה, בניהם ובני בניהם. וכמו שלקחו השבטים נחלתם בימי משה ויהושע על פי י״י. ואילו היו גוי אחד ממש היו מובלעים זו בזו, וכל באי הארץ היו שוין ונוחלים חלק זה אחר זה. וכן לענין הנשיאות יש לכל שבט נשיא משבטו. וכן לענין הברכות משונה ברכת שבט זה מברכתו של שבט זה, כמו שנראה מברכת יעקב ומשה. וכן לענין חנוכת הבית, והדגלים.⁠8 ויש לכל שבט גדולה מיוחדת לו, כמו יהודה לממשלה לא לכהונה, יששכר יודעי בינה9 וכיוצא בזה. וזהו שהזכיר יעקב פה ״ונתתיך לקהל עמים״, כלומר קהל אחד מחובר מעמים רבים. כי כל אחד מבניך עַם בפני עצמו. והאומה בכללה נקראת ״עַם״ כאמרו ״כי עם קדוש אתה לי״י אלהיך״.⁠10 ״וקהל עמים״, קהל ישראל כולו המחובר מעמים רבים. וזהו שהוצרך יעקב להקדים ליוסף, שכל אחד מבניו אשר הוליד הוא גוי או עם מיוחד בפני עצמו. והעיקר בעבור הנחלה שיהיה לכל שבט גורל וחלק מיוחד בארץ כנען. וזהו שהוסיף ״ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך לאחוזת עולם״, וכמו שאבאר. שזהו הנוגע עתה ליוסף כאשר יבשר לו שמנשה ואפרים לשני שבטים יהיו, כנזכר בפסוק הסמוך. אבל מה שנאמר שם11 עוד ״ומלכים מחלציך יצאו״ לא הזכיר עתה, כי אין מזה טובה פרטית ליוסף, כי ליהודה ניתנה המלכות.
ונתתי את הארץ הזאת – מלת ״הזאת״ על ארץ כנען, ואעפ״י שבדברו אל יוסף היה במצרים אינו אלא ספור דברים מה שאמר לו השם בעת ההיא. וכבר הקדים ״נראה אלי בלוז בארץ כנען״.
לזרעך אחריך – שם נאמר ״ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק, לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ״,⁠12 אין שני המקומות שוין. שם ברך את יעקב והוצרך להודיעו כי הארץ אשר נתן לאברהם לא לזרעו כולו, שאין לישמעאל ובני קטורה חלק בה, אלא יצחק לבדו. כאמרו ״כי ביצחק יקרא לך זרע״.⁠13 וגם לא לזרע יצחק כולם כי אין לעשו חלק בה, אלא לך לבדך נתתי את הארץ. וגם לזרעך אחריך לכולם אתן את הארץ, לא כאברהם ויצחק שהבדלתי בין זרע לזרע. כי זרעך אשר הולדת כולם יירשוה. וזהו עיקר מה שרצה להודיע ליוסף, כי בניו שהוליד יירשו כולם חלק בארץ, וכל אחד מהן גוי בפני עצמו הוא, ועל זה יאמר ״ועתה שני בניך״ וגו׳ וכמו שאפרש בסמוך.
1. בראשית לה, יא.
2. שמות יט, ו.
3. דהי״א יז, כא.
4. יעקב.
5. שמות יב, ו.
6. ויקרא ד, יג.
7. במדבר ט, יד.
8. ראו דברי רבנו בחיי, על במדבר (ב, ב).
9. דהי״א יב, לג; עירובין ק, ב.
10. דברים יד, א.
11. בראשית לה, יא.
12. שם לה, יב.
13. בראשית כא, יב.
הנני מפרך – כל הענין כתוב שם, פרה ורבה גוי וקהל גוים וכו׳ ואת הארץ אשר נתתי וכו׳:
ונתתי את הארץ הזאת וגו׳ – ומאחר שהארץ הזאת עתידה להיות שלי, אני נותן לך בה מתנה זו (רשב״ם וראב״ע).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ויאמר אלי הנני מפרך – הוא מ״ש לו פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך, שמ״ש פרה הוא שאני עצמי אוליד עוד בנים, ומ״ש ורבה היינו בבני בנים, שהם יהיו לקהל עמים, עכ״פ מ״ש הנני מפרך לא נתקיים, כי מאז לא הוליד עוד, ואין לפרש על בנימין שנולד למחר וכבר היה בבטן המלאה, ודבור שני אמר לי ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחזת עולם, ומבואר שאם היה אומר לך ולזרעך אתן היו בני לוקחים אותו בתורת ירושה, וכן אם היה הכוונה שנותן תיכף לזרעי היו זוכים בו תיכף, אבל אחר שאמר לזרעך אחריך, הוא כמי שאומר הנני נותן לך שדה פלונית ואחריך לפלוני או ואחריך ליורשיך שלא קנו אותו מתורת ירושה, וכן לא קנו אותה תיכף, רק אחר מותו קונים אותה בתורת מתנה בפ״ע, ומזה הוציא שני דברים:
HE SAID TO ME, ‘I WILL MAKE YOU FRUITFUL’. This refers to the earlier (35:11), be fruitful and increase, a nation and congregation of nations shall come from you. Now be fruitful signified that I myself will beget additional sons, while and increase referred to grandchildren — these constituting that congregation of nations who shall come from you. This ‘I will make you fruitful’ did not, however, come true as Yaqov had not subsequently fathered any additional offspring (Nor can it be interpreted as referring to Binyamin, for Binyamin had then already filled out the womb.⁠1)
God also said to me, ‘I will give you this land, and to your offspring after you this land, for an eternal inheritance. Clearly if God had said to you and to your offspring I will give, then my sons would have gained possession of it as a legacy. And if the intent had been that He was giving it to my offspring at once, they would have acquired title to it at once. In actual fact, however, He said, to your offspring after you — which is like someone saying: ‘I hereby present you with this field, and after you to someone else’: or else, ‘and after you, to your heirs'. In either case they would not come to possess it as a true legacy — nor would they acquire it at once. Indeed they would acquire it, but only after his death, and then, in effect, as an outright gift [by the donor, rather than by way of inheritance from their father].
1. Since Rahel had died right after Yaqov was told to be fruitful.
ונתתיך לקהל עמים: היינו ״קהל גוים״ שאמר ה׳ (לעיל לה,יא), וכל משמעות לשון ״גוי וקהל גוים״ שאמר ה׳ (לעיל שם) לא נתכוין בזה שיהיו1 אומות ממש בפני עצמם כעיקר משמעות ״גוי״2, אלא למלוכה ולנחלה בארץ ישראל על שמם, באשר שכך הוא ענין גוי ואומה בפני עצמם, וכמו שביאר ה׳ שם ״ומלכים מחלציך יצאו, ואת הארץ וגו׳⁠ ⁠⁠״3.
וכאן לא אמר יעקב ליוסף אלא הנוגע אליו היינו ״לקהל גויים״4, אבל ״גוי״ נאמר (לעיל שם) על בנימין, ועיקר לשון ״וקהל גוים״5 אינו אלא בשביל לשון ״גוי״ שמורה על המלוכה6, וזה7 אינו בעם בפני עצמו אלא בגוי בפני עצמו8, אבל נחלה וארץ בפני עצמם9 אפשר גם בעם בפני עצמו תחת מלוכה אחרת, וא״כ היה ראוי לומר ׳וקהל עמים׳ שמורה על נחלה בפני עצמה לאפרים ומנשה, אלא בשביל שאמר (לעיל שם) ״גוי״ אמר ״וקהל גוים״10. משום הכי יעקב שלא הזכיר כאן ״גוי״ כלל אמר ״לקהל עמים״, ופירש השייך לזה הברכה היינו ״ונתתי את הארץ״ וגו׳11.
[הרחב דבר: ורש״י פירש כאן ׳בשרני שעתידים לצאת ממני קהל ועמים׳. דעת רבינו (רש״י) שכלל יעקב דבר ה׳ ״גוי וקהל גויים״ בקיצור בתיבת ״ונתתיך לקהל עמים״, ויהיה ״קהל״ בפני עצמו שהוא בנימין, ו״עמים״ בפני עצמו דהיינו בני יוסף. ולמד רבינו זה הפירוש מסוגיא דהוריות (ה,ב) דיליף מכאן דשבט אחד איקרי ״קהל״12, והרי לדברינו13 לא מוכח אלא דשני שבטים איקרי ״קהל״. ולכן הוכרח רש״י לפרש ד״קהל״ קאי על בנימין לבדו. אבל כל זה הוא לפי קושיית ראב״י שהקשה דילמא יהודה ובנימין דוקא שהיו שני שבטים מיקרי ״קהל״, הרי דמחלק בין שבט אחד לשני שבטים14. אבל בירושלמי יליף מדכתיב ״גוי וקהל גוים יהיה ממך״. ואע״ג דשם ודאי קאי ״וקהל״ על מנשה ואפרים, שהרי בנימין כתיב ״גוי״ בפני עצמו, אלא ס״ל לירושלמי שאין מקום לחלק בין שבט אחד לשני שבטים. והכי סתים רש״י פסחים (פ,א) דהוכחת ר׳ יהודה דשבט אחד איקרי ״קהל״ הוא מדכתיב ״גוי וקהל גויים״15 וכהירושלמי. וא״כ אין צריך לדחוק בפירוש מקרא דילן, אלא ״לקהל עמים״ אינו בבנימין כלל, רק מה שנוגע ליוסף.]
1. אפרים ומנשה, שעליהם נאמרה ההבטחה ״קהל גויים״ (לעיל) או ״קהל עמים״ (כאן).
2. משמעות ״גוי״ – אומה בפני עצמה ומלוכה בפני עצמה.
3. עיין לעיל שם בדברי רבינו.
4. כלומר, ״קהל עמים״, המקביל למה שנאמר ליעקב מפי הקב״ה לעיל ״קהל גויים״.
5. שנאמר לעיל שם.
6. אגב שאמר לשון ״גוי״ המתאים לבנימין (כפי שהסביר רבינו לעיל, שרומז על אבנר שהקים את איש בושת למלך) אמר שם גם על ״קהל״ – ״קהל גויים״, אף שמתאים היה לומר ״קהל עמים״.
7. לשון ״קהל גויים״.
8. שיש להם גם מלוכה בפנ״ע.
9. כפי שהיה לאפרים ומנשה (ללא מלוכה נפרדת).
10. אגב שאמר לשון ״גוי״ המתאים לבנימין (כפי שהסביר רבינו לעיל, שרומז על אבנר שהקים את איש בושת למלך) אמר שם גם על ״קהל״ – ״קהל גויים״, אף שמתאים היה לומר ״קהל עמים״.
11. כלומר, מנשה ואפרים יחשבו כאומות בפני עצמן לענין נחלתם בא״י.
12. ז״ל הגמרא: ורבי יהודה ורבי שמעון שבט אחד דאיקרי ״קהל״ מנא להו... אלא אמר רב אחא בר יעקב, דכתיב ״ויאמר אלי הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים וגו׳⁠ ⁠⁠״ (רש״י: והיכא אמר ליה הכי, דכתיב – לעיל לה,ט – ״וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם וגו׳⁠ ⁠⁠״, וכתיב ״ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך וגו׳⁠ ⁠⁠״), מאן איתיליד ליה ההיא שעתא (רש״י: כלומר, מאן הוה עתיד למילד ההיא שעתא, בנימין, וש״מ דקאמר ליה רחמנא השתא מתייליד לך קהל אחרינא) בנימין, ש״מ הכי קאמר רחמנא – מתייליד לך השתא קהל אחרינא.
13. לפי דרך הפשט, כפי שביאר רבינו.
14. לפני שהביאה הגמרא שם את הלימוד מפסוקנו הביאה לימוד אחר מפסוק בדהי״ב כ,ה ״ויעמוד יהושפט בקהל יהודה וירושלים בבית ה׳ לפני החצר החדשה״ (רש״י: מדכתיב ״קהל יהודה״ אלמא דשבט אחד איקרי ׳קהל׳)... מתקיף לה ר׳ אחא בר יעקב, ממאי, דילמא שאני ירושלים דהוה נמי בנימין (רש״י: שאני שבט יהודה דהוה עמיה בירושלים שבט בנימין, ושני שבטים הוא דאיקרי ׳קהל׳ אבל שבט אחד לא).
15. ז״ל הגמרא בפסחים: רבי שמעון אומר, אפילו שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורים הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן. מאי טעמא דר״ש, קסבר שבט אחד איקרי ״קהל״ (רש״י: ומילתא מפרש בהוריות, דקאמר ליה רחמנא ליעקב ״גוי וקהל גוים יהיה ממך״ וכבר נולדו לו כל השבטים חוץ מבנימין, הלכך שבט אחד חשוב כציבור ולא מידחי לשני).
ונתתיך לקהל עמים – ומאן אתיליד ליה ההיא שעתא – בנימין, שמע מינה, הכי קאמר ליה רחמנא, מתיליד לך השתא קהל אחרינא, ושמע מינה דגם שבט אחד נקרא קהל.⁠1 (הוריות ה׳:)
ונתתיך לקהל עמים – אמר רב אחא בר יעקב, שבטו של לוי לא אקרי קהל, דכתיב הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים, כל מי שיש לו אחוזה אקרי קהל, וכל שאין, לו אחוזה לא אקרי קהל.⁠2 (הוריות ו׳:)
1. כלומר, מאן הוי עתיד למילד ההיא שעתא – בנימין, וש״ע דקאמר לי׳ רחמנא השתא מתיליד לך קהל אחרינא, והיכי אמר לי׳ הכי, דכתיב בפ׳ וישלח וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם וגו׳ ויאמר לו פרה ורבה גוי וקהל גוים יהי׳ ממך, וצ״ע רב שהביאו בגמרא הפסוק שלפנינו התלוי בפסוק דפ׳ וישלח, ולא הביאו מיד אותו הפסוק, וכבר הקשו זה בתוס׳ ולא תרצו מאומה, וכן בחדושי חת״ס ובס׳ הורה גבר עמלו לתרץ ולא העלו דבר ברור, וזה באמת פליאה גדולה לכאורה.
ונראה לי ע״פ מ״ש רש״י בפ׳ נח (ט׳ ז׳) בפסוק ואתם פרו ורבו, דמש״כ שם בפסוק א׳ פרו ורבו הוא לברכה, והלשון פרו ורבו שבפסוק ז׳ הוא לצווי, ומבואר מזה דלשון פרו ורבו אפשר לפרש לצווי ולברכה, ולפי״ז י״ל דאי מפסוק דפ׳ וישלח אין ראי׳ מכרחת דשבט אחד אקרי קהל, יען די״ל מה שאמר לו הקב״ה פרה ורבה הוא לצווי, וכלומר שתתעסק בפו״ר ואז גוי וקהל גוים יהי׳ ממך, וי״ל דלכן לא הוליד רק את בנימין, יען שלא עסק בפו״ר זולת תולדת בנימין וממילא לא נתקיימה הברכה גוי וקהל גוים יהי׳ ממך, משא״כ כאן בפ׳ ויחי שפירש יעקב מאמר ההוא של הקב״ה ופירש מפורש שאותו הלשון פרה ורבה הי׳ לברכה ולא לצווי, כמו שאמר אל שדי נראה אלי בלוז וגו׳ ויברך אותי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים, ואנו רואים שקיים הקב״ה את ברכתו זאת רק בתולדת בנימין, הרי מבואר דשבט אחד אקרי קהל, אחרי דבו לבד נתקיימה ברכת ה׳ גוי וקהל גוים יהי׳ ממך, ודו״ק. –
ונ״מ מענין דרשא זו בכלל לדינא הוא לענין כמה דברים, כמו לענין פר העלם דבר שמביאין ב״ד על העלם דבר שעשו הקהל בשגגה על פיהם, חייבים עליו אפילו אם רק שבט אחד עשה הוראה על פיהם, דאע״פ דכתיב בענין זה והקריבו הקהל (פ׳ ויקרא ד׳ י״ד), אך גם שבט אחד אקרי קהל, כמבואר, וגם מבואר בירושלמי ברכות פ״ט ה״א מהאי טעמא שמברכין על נס שבט אחד כמו על נס של כל ישראל, ובירושלמי פסחים פ״ז ה״ו מבואר מטעם זה שאם נטמא שבט אחד בערב פסח יעשו הפסח בטומאה כמו אם נטמאו רוב ישראל. ובירושלמי תענית פ״ד ה״ז מבואר דמטעם פסוק זה קרבו ישראל את שבט בנימין לבא בקהל כמבואר בשופטים כ״א, כיון דרמז עליו הקב״ה שיהי׳ לקהל גוים.
2. סמיך אסיפא דקרא ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם. ולכאורה צ״ע, דהא גם ללוים יש אחוזה, והם מ״ח ערי מגרש כמבואר בפ׳ מסעי, וצ״ל דאין לחשוב את ערי הלוים לאחוזה כמו נחלת כל שבטי ישראל, מפני שהם היו רק מתנה הנתנה להם מישראל. ובגוף מאמר זה של רב אחא בר יעקב יש שקלא וטריא בגמרא, ולחד מ״ד לא ס״ל כן, ועיין מזה בלח״מ פי״ג ה״ב משגגות.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(ה) וְעַתָּ֡ה שְׁנֵֽי⁠־בָנֶ֩יךָ֩ הַנּוֹלָדִ֨ים לְךָ֜ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד⁠־בֹּאִ֥י אֵלֶ֛יךָ מִצְרַ֖יְמָה לִי⁠־הֵ֑ם אֶפְרַ֙יִם֙ וּמְנַשֶּׁ֔ה כִּרְאוּבֵ֥ן וְשִׁמְע֖וֹן יִֽהְיוּ⁠־לִֽי׃
And now, your two sons who were born to you in the land of Egypt before I came to you to Egypt, they are mine; Ephraim and Menashe, like Reuven and Shimon, will be mine.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[לא] 1ועתה שני בניך הנולדים לך, הנודר מן הילודים מותר בנולדים, מן הנולדים, אסור בילודים, ר׳ מאיר אומר אף הנודר מן הנולדים מותר בילודים, כי היכי דנודר מן הילודים מותר בנולדים, א״ל ר׳ פפא לאביי למימרא דנולדים, דמתיילדן משמע, אלא מעתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים, ה״נ דאיתיילדן (דמתיילדן) הוא, ואלא מאי דיילידו משמע אלא מעתה דכתיב הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו (מלכים א י״ג:ב׳), הכי נמי דהוה והא עדיין מנשה לא בא, אלא משמע הכי ומשמע הכי ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. וחכ״א לא נתכוין זה אלא ממי שדרכו להוולד. (נדרים ל:)
[לב] 2אפרים ומנשה כראובן וכשמעון, מה ראובן ושמעון שבטים אף אילו יהיו שבטים, ומה אילו דגל מחנה ראובן תימנה (במדבר ב׳:י׳), ועליו מטה שמעון, אף אילו דגל מחנה אפרים ימה ועליו מטה מנשה (במדבר ב׳:י״ח). (בראשית רבה צ״ז בכתי״ו במנח״י)
[לג] 3אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, ואלו יוצאות שלא בכתובה כו׳ אף המקללת יולדיו בפניו. אמר רב יהודה אמר שמואל במקללת יולידיו [יולדיו] בפני מולידיו [מולדיו] וסימניך אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. אמר ירבה דאמרה ליה ניכליה אריא לסבא באפי בריה. (כתובות עב:)
[לד] 4אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, בני בניו של אדם כבניו. ומנין אנו למדין מיעקב שאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, וכי בניו היו והלא בני בניו היו, אלא ללמדך שבני בניו של אדם כבניו. (פרקי דר״א פל״ו)
[לה] 5אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, נתבשר יוסף על שני דברים, שהדיבור בירך את שני בניו, המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים (בראשית מ״ח:ט״ז), ועשאם שבטים, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. אע״פ שהיצר הקדים אפרים למנשה. (פסיקתא רבתי פ״ג)
[לו] 6ועתה שני בניך הנולדים לך, וגו׳ [יהיו לי] נקראין על שמי, אם נא מצאתי חן בעיניך תנם לי ויקראו בנחלתי כדי שאוציא מהן מעשר ואל אפטר מן העולם ובידי עון, ומי הוציא מעשר מבניו לוי בלבד שהיה קודש מקודש ומינהו ראש וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה, ולא עמד בברית אבות אלא שבט לוי בלבד, ועליו נאמר ובריתך ינצורו (דברים ל״ג:ט׳). (מדרש הגדול)
[לז] 7אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, ארבעה עשר כבשים, כנגד י״ד בני יעקב, בני יעקב שנים עשר, ומנשה ואפרים שנים הרי ארבעה עשר, כי אפרים ומנשה נקראו על שמו שנאמר לי הם, והם לא היו פותחים והולכים אלא כשם שהיו י״ד ביום ראשון כך היו בכל יום י״ד, ללמדך שהם היו חזקים וקיימים לעולם. (מדרש אגדה פינחס כ״ח כ״ו)
[לח] 8כראובן ושמעון יהיו לי, הרי אפרים ומנשה שבטים הם כראובן ושמעון, ומה שאתה מוליד אחריהם שלך הם נקראים אבל אילו לשמי הם, שנאמר ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו. (פסיקתא רבתי פ״ג)
1. ממי שדרכו להוולד, ס״ל לרבנן דנולדים כולל שניהם היינו אותן שנולדו ושעתידין להוולד, ור״מ פליג ואמר דכי היכי דנודר מן הילודים אין הנולדים בכלל ה״נ נודר מן הנולדים שאין הילודים בכלל, ואע״ג דבלשון תורה מצינו הנולדים דהכוונה שנולדו כמו בפסוק שלפנינו מ״מ בלשון בני אדם לא מיקרו נולדים אלא עתידין להוולד, עיי״ש ברש״י ור״ן. ובירושלמי נדרים פ״ג ה״ז מבואר בסגנון אחר, מתני׳ הנודר מן הילודים, מותר בנולדים, מן הנולדים, ר״מ מתיר אף בילודים וכו׳ גמ׳ מאי טעמא דר׳ מאיר ועתה שני בניך הנולדים לך וכבר נולדו. עיי״ש במפרשים וצ״ע. וראה בזהר ח״א ריד:
2. מובא במדרש הגדול. וראה לקמן אות מא. מגמ׳ הוריות ו: ובלק״ט כראובן ושמעון יהיו לי שכן חלוקים בדגלים, ושכן חלוקים בחנוכת המשכן, ושכן חלוקים בנחלת הארץ. ובמדרש אגדה במדבר ב. ב. כשם שטענו מטת יעקב אביהם כך יחנו סביב למשכן וכו׳ יוסף אל יטעון שהוא מלך, אלא אני עשיתי בניו שבטים שנאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי לפיכך יטענו אפרים ומנשה ובנימן מן המערב. וראה בלק״ט במדבר פב: ובמבוא לתנ״י ע. מכת״י אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו אפרים מנשה בגימטריא ראובן שמעון. וברבעה״ת כאן בגימט׳ ראובן ושמעון אחד יותר.
3. יולדיו של בעל והוא אביו שילדו, מולדיו מה שבעלה מוליד והיינו [בניו] רש״י במהדורא קמא בשטמ״ק. (וראה במוסף התרביץ שנה ד׳ ספר ב׳ לרי״ן אפשטיין שפירוש זה אינו לרש״י רק לרבינו יהודה בן נתן תלמידו). במקללת יולידיו בפני מולידיו, כלומר בפניו דמתניתין לא תימא לפניו ממש אלא אפילו מקללת אביו של בעל בפני בנו של בעל. וסימנך אפרים ומנשה וגו׳ ופסוק זה יהא לך סימן על משנתנו לזכור על ידו דבפניו דמתני׳ [לא תימא בפניו ממש אלא] בפני בנו קאמר והוי כאילו בפניו, אפרים ומנשה וגו׳ בני בניו כבניו (רש״י). ובשטה מקובצת בשם לשון רש״י במהדורא קמא וז״ל כגון דאמרה בפני בני הבעל ניכול אריא לסבא אבי אביך שהוא חמיה וסימנ׳ כראובן ושמעון יהיו לי ומולדתך אלמא דחשב להו לבני יוסף כראובן ושמעון והכי נמי כיון שמקללת אבי הבעל בפני בנו כמאן דאמרה באפי בעל גופיה דמי והאי סימן לא נהירא לי ע״כ. (ומלשונו נראה דגורס שני הפסוקים, ויש לפרש גירסא זאת לפי פרש״י דיליף מקרא כראובן ושמעון דבני בנים כבנים ולפ״ז י״ל עפ״מ דמבואר לקמן אות מד. ממדרש אגדה דמפרש קרא ומולדתך שכל מה שיולידו [בניו] בחייו יהיו בתי אבות כאלו הם בניו א״כ הרי מבואר גם מקרא זה דבני בנים כבנים ולכן הביא שני הפסוקים ועפ״ז יש לפרש גם גירסת הראשונים וסימנך ומולדתך וכו׳ כמו שאביא לקמן דהכוונה כמו שכ׳ רש״י דבני בנים כבנים). והריטב״א כותב על פירש״י שהוא דחוק קצת ועוד דבכל הספרים גורסין מדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם. וכן הוא הגירסא ברי״ף ורא״ש. ולפי גי׳ זו מפרש הריטב״א (לפי הנוסח בשטמ״ק שם) ״ונקט קרא לסימנא שבניו כמותו מדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו שהבן כאביו״. ונראה מדבריו דזהו רק סימן ורמז בעלמא שהבן כאביו מלשון לך יהיו. ובס׳ ת״ת כותב שפירש״י קשה טובא שאם רוצה הגמ׳ להוכיח דבני בנים כבנים מה ראו להביא מדרשה רחוקה זו בעוד שבכמה מקומות בגמ׳ באו דרשות מיוחדות על כלל זה. ונעלם ממנו שבאמת כוון רש״י להדרש המבואר בפרקי דר״א לפנינו אות לד. שלמדו מקרא שלפנינו דבני בנים כבנים. כן מ״ש שם לדחות הגהת הגר״א בש״ס במקום יולידיו ומולידיו דצ״ל יולדיו ומולדיו ולדעתו אין צורך בהגה ונעלם ממנו דגירסת הגר״א ברורה ומפורש כן גם בש״ס כת״י מינכן וברי״ף ד״ר ובשטמ״ק הנ״ל. כן מה שנתקשה שם בלשון יולדיו, לא הביא פסוק מפורש בזכריה יג, ג. אביו ואמו ילדיו. (וראה בתוס׳ ומהרש״א שם מה שהביאו גרסאות אחרות). ול״ג לפרש גירסת הראשונים וסימנך ומולדתך אשר הולדת וגו׳ לפ״מ דמבואר לקמן אות לט. מלק״ט ושכ״ט ורשב״ם ורד״ק דהפירוש ומולדתך היינו בני בנים ולא בנים דלא מצינו שהוליד בנים אחרים. ובזה מתפרש הביטוי בגמ׳ יולדיו בפני מולדיו דמלת מולדיו מלשון הפעיל פירושה נכדו והיא מתיחסת אל יולדיו שהיא מקללת אבי בעלה בפני נכדו היינו בן בעלה וזה נקרא מולדיו כלישנא דקרא ומולדתך דהפירוש בני בנים. ועפמ״ש נ״ל דיש לפרש מ״ש בתוס׳ רי״ד בש״ס ד״ו במקללת יולדיו בפני מולידיו כו׳ פי׳ יולדיו קורא הזקן דהיינו חמיה, ומקללתו בפני בן בעלה כדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם. (וכל הקטע הזה מביא בשטמ״ק בשם הר״י מטראני ז״ל) ואינו מבואר בדבריו מהו הרמז מקרא זה ולפמ״ש י״ל דמפרש ג״כ דוסימנך שבגמ׳ בא לפרש מלת מולדיו, אמנם לדעתו הפירוש הוא מולדיו בניו כפשטות לשון התורה ומולדתך והכוונה לבנים.
4. ראה לעיל אות לג. ופל״א אות קא. פמ״ו אות מה.
5. על שני דברים, מבואר לעיל אות ב. בבאור שהרהר בלבו תאמר שמברכם תאמר שיעשה אותם שבטים עתה נתבשר עליהם שיברך הדיבור אותם וגם עשאם שבטים, אע״פ שהיצר שהיה יוסף מיצר על קדימת אפרים למנשה. ובתנחומא ויחי ו. התחיל עושה את בני יוסף שבטים שנאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. וראה לעיל פל״ה אות סא. מירושלמי תענית פ״ד ה״ז. ובתנ״י וישב ה. מובא לעיל פל״ז אות כה. מה יעקב העמיד שבטים אף יוסף העמיד שבטים. ובכת״י נר השכלים ועתה שני בניך כיון שראה יעקב יוסף ובניו אמר יעקב ליוסף יודע אני מה שבלבך אתה אומר שלא יתרחקו בניך ממני מפני שלקחת אשה מצרית איני מרחקן אלא מקרבן ומחבבן ביותר שנאמר ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים וגו׳ לי הם כלומר הם לי כבנים. ובחזקוני ועתה שני בניך וגו׳ מה שהבטיח יעקב ליוסף להיותו זוכה לשני שבטים מה שלא עשה כן לשבט אחר היינו טעמא כמו ששנו רבותינו בפרק יש נוחלין לפי שכלכל אותו ברעב ועוד יש לומר לפי שהיה פטר רחם לרחל שהיתה ראשית ועיקר מחשבתו מה שאין כן בדן וגד, ד״א לכבודה של רחל נתכוון להיותה יתירה שבט אחד על כל אחת מן הפלגשים ע״כ. ראה לקמן אות קלח. מגמ׳ ב״ב קכג: דמבואר שתירוץ הנ״ל לפי שכלכל אותו נדחה והעיקר כתירוץ השני.
6. התחלת המאמר הוא כשיצאתי מבית אבא לילך לחרן באתי אל בית אל והתפללתי שם ונדרתי נדר לה׳ וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (כח, כב.) וכבר קיימתי בכל נכסי, ומבני שנתן לי הקב״ה לא הוצאתי מהן מעשר, הן שנים עשר הוצאתי מהן ארבע בכורות שאין הבכור מתעשר, ראובן ויוסף ודן וגד, נשתיירו שמונה וכבר בירך הקב״ה אותי בחזירתי לבית אל ואמר לי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך, ולא נולדו לי בנים אלא פרה ורבה בבנימין גוי וקהל גוים זה מנשה ואפרים. וראה לעיל פכ״ח אות קסג. מובא מאמר זה בסגנון אחר עיי״ש בבאור. ובספר המעשיות לגאסטער צד כד. ולקמן פמ״ט אות ו.
7. ראה לעיל אות לו. בבאור, ובמדרש תדשא פ״י. וראה לקמן מט, כח. מתנחומא ויחי טו. כל אלה שבטי ישראל שנים עשר אר״י וכי י״ב שבטים הן והלא כבר נאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון והן י״ד כו׳.
8. במדרש הגדול כראובן ושמעון יהיו לי ומהו לי, אינן שלך אלא כראובן ושמעון יהיו לי, אבל מכאן ואילך ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו, על שמך נקראים ומקורו מפסיקתא רבתי. ובמדב״ר פי״ד יט. מנשה על שם יעקב נקרא כמ״ד ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם.
וּכְעַן תְּרֵין בְּנָךְ דְּאִתְיְלִידוּ לָךְ בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם עַד מֵיתַא לְוָתָךְ לְמִצְרַיִם דִּילִי אִנּוּן אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יְהוֹן קֳדָמָי.
And now your two sons, who were born to you in the land of Egypt before I came to you, to Egypt, are mine. Ephraim and Menasheh, like Reuvein and Shimon, shall be before me.

וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי
וּכְעַן תְּרֵין בְּנָךְ דְּאִיתְּיְלִידוּ לָךְ בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם עַד מֵיתַא לְוָתָךְ לְמִצְרָיִם דִּילִי אִינּוּן אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יְהוֹן קֳדָמַי
הַנּוֹלָדִים בהווה – דְּאִיתְּיְלִידוּ בעבר, ר״ן לנדרים
א. נוֹלָד משמש בעבר וגם בהווה ומתורגם על פי העניין. כאן ת״א ״שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים״ – ״תְּרֵין בְּנָךְ דְּאִיתְּיְלִידוּ״, כי כבר נולדו. כנגד זאת ״הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ״ (מלכים א יג ב) תיוב״ע ״הָא בְרָא מִתְיְלֵיד לְבֵית דָּוִד״, בעתיד.⁠1 אבל בפסוק הבא ״וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ״ ת״א ״דְּתוֹלֵיד״ בעתיד מן הטעם המבואר שם.
ב. ״עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ״ – ״עַד מֵיתַא לְוָתָךְ״ [ולא: עַד מֵיתִי]. וכן ״בְּבֹאִי מִפַּדָּן״ (ז) ״בְּמֵיתַא מִפַּדָּן״, כמבואר לעיל ״כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ״ (בראשית מד ל) ״כְּמֵיתַא לְוָת עַבְדָּךְ״.
לִי – דִּילִי, קֳדָמַי
ג. מדוע תרגם ״לִי הֵם״ – ״דִּילִי אִינּוּן״ אבל ״יִהְיוּ לִי״ – ״יְהוֹן קֳדָמַי״? כי יש הבדל בין פועל ״היה״ שלפני מלת היחס לִי לבין הבא אחריו: לִי שאחריה לשון הוויה משמעה שֶׁלִּי, כמו ״וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא״ (בראשית לא מג) ״דִּילִי הוּא״. לכן גם ״שְׁנֵי בָנֶיךָ... לִי הֵם״ – ״דִּילִי אִינּוּן״, שלי הם. וכן בפסוק הבא: ״וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ״ – ״דִּילָךְ יְהוֹן״, כי בשני אלה לי היא יחסת הקניין של הנחלה כמפורש בכתוב ״עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם״. אבל ״אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי״ המוסב למניין השבטים [כרש״י: לי הם – בחשבון שאר בני הם ליטול חלק בארץ איש כנגדו], תרגם ״יְהוֹן קֳדָמַי״.⁠2 ואולי מכיוון שהתפלגות אפרים ומנשה לשני שבטים תחול רק אחר מות יעקב, תרגם ״יְהוֹן קֳדָמַי״ לרמוז שהדבר יקרה רק בדורות הבאים.
1. השווה משנה נדרים ל ע״ב ״הנודר מן הנולדים מותר בילודים״, ובגמרא שם: ״למימרא, דנולדים דמתיילדן משמע? אלא מעתה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, ה״נ דאיתיילדן הוא? ואלא מאי? דיילידו משמע, אלא מעתה, דכתיב הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ, הכי נמי דהוה? והא עדיין מנשה לא בא! אלא משמע הכי ומשמע הכי, ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם״. ובר״ן: ״נולדים בלשון תורה כולל נולדים כבר ועתידין להוולד״. וראה כעין זה בפסוק ״כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד״ (שמות א כב). על דייקנות ת״א בזמני הפועל ראה בהרחבה בשמות א, יב.
2. ״חליפות שמלות״. אבל המיוחס ליהונתן שתרגם ״אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן מִתְחַשְּׁבִין לִי״ הניח תיבת לִי כצורתה.
וכדוןא תרין בניך דאתילדו לך בארעא דמצרים עד מייתויב לוותיך מצרימה לשמי אינוןג אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהוון לשמי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וכדון״) גם נוסח חילופי: ״וכדו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מייתוי״) גם נוסח חילופי: ״עיילנן״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אינון״) גם נוסח חילופי: ״הינון״.
וכדון תרין בנך דאיתילידו לך בארעא דמצרים עד דאתית לותך למצרים דילי אינון אפרים ומנשה הי כראובן ושמעון מתחשבין לי.
And now, thy two sons who have been born to thee in the land of Mizraim before I came to thee into Mizraim are mine; Ephraim and Menasheh as Reuben and Shimeon shall be reckoned unto me.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

פאלאן אבנאך אללד֗אן ולדא לך פי בלד מצר אלי אן אתיתך אליהא המא ינסבאן אליי יכון אפרים ומנשא מת֗ל ראובן ושמעון.
ועתה, שני בניך שנולדו לך בארץ מצרים עד שבאתי אליך הנה, הם יתייחסו אלי. אפרים ומנשה יהיו כמו ראובן ושמעון.
הנולדים לך, עד באי אליך – לפני בואי אליך, כלומר שנולדו משפרשתה הימני עד שבאתי אצלך.
לי הם – בחשבון שאר בניי הם, ליטול חלק בארץ איש כנגדו.
הנולדים לך עד באי אליך – literally, WHO WERE BORN TO YOU... UNTIL I CAME TO YOU, i.e. before I came to you. It signifies as much as: WHO WERE BORN from the time when you left me UNTIL THE TIME WHEN I CAME TO YOU. לי הם THEY SHALL BE MINE – they shall be counted among my other sons, to receive a portion in the Land each for himself (i.e. each to have his own territory exactly as each of my other sons has).
לי הם THEY SHALL BE MINE – they shall be counted among my other sons, to receive a portion in the Land each for himself (i.e. each to have his own territory exactly as each of my other sons has).
ועתה שני בניך הנולדים לך וגו׳ כראובן ושמעון יהיו לי1שכן חלוקים בדגלים. ושכן חלוקים בחנוכת המשכן. ושכן חלוקים בנחלת הארץ. ו) ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו. לא מצאנו שהוליד יוסף בנים אחרים חוץ ממנשה ואפרים. והיאך אמר לו אבינו יעקב ומולדתך אשר הולדת אחריהם. אלא הם בני בנים. בני מנשה ואפרים. שנא׳ וירא יוסף לאפרים בני שלשים גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף (שם נ׳:כ״ג). עליהם אמר יעקב לך יהיו על שם אחיהם. פירוש על שם אביהם. שכן כתוב ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים (שם ל״א:מ״ו). 2והם היו בניו וקראם הכתוב אחיו. כך בני מנשה ובני אפרים. יקראו על שם אביהם בנחלתם. שלא נקראו שבטים אלא מנשה ואפרים.
1. שכן חלוקים בדגלים. עיין רש״י בהוריות שם. גם מה שהביא בשם התנחומא.
2. והם היו בניו וקראם הכתוב אחיו. עי׳ ב״ר פע״ד ויאמר יעקב אל אחיו. אלו בניו שהוא קורא אותן בלשון הקדש אחיו.
ועתה – שהארץ מובטחת להנתן לזרעי הרי היא מקויימת ומוחזקת בידי לחלק בדבור:
שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך (מצרים) [מצרימה] לי הם – שלי הם, חשובים עלי כבנים ממש, ועלי להנחילם כל אחד ואחד בפני עצמו כאחד מבני ממש:
אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי – כך יהיו נקראים שבטים שלי, שכך הן חלוקין בהקמת המשכן, ובחנוכת המזבח, וכן חלוקין בדגלים, וכן חלוקין בחילוק הארץ:
ועתה שני בניך וגו׳ – כלומר: מאחר שנתן לי הקב״ה את ארץ כנען, הרי ברשותי לעשותך בכור ליטול פי שני שבטים, ולכך שני בניך יטלו כנגד ראובן ושמעון.
עד בואי – לפני בואי, כדכתיב: וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב (בראשית מ״א:נ׳), כלומר: קודם שבאתי מצרימה.
Ve'attah NOW YOUR TWO SONS ...: In other words, since God granted me the land of Canaan, I have the power to give you the right of the firstborn to inherit twice the amount of any tribe. Accordingly, your two sons will receive shares like Reuben and Simeon.⁠1
'Ad bo'i: "Before my arrival,⁠" as it is written (Gen. 41:50), "Joseph became the father of two sons before the years of famine came,⁠" i.e. "before I came to Egypt.⁠"2
1. Ibn Ezra and Rashbam concur both in their understanding of the connection between vss. 4 and 5 (so also R. Joseph Bekhor Shor; as opposed to Saadiah, cited by Ibn Ezra) and in their understanding of Joseph's new status as Jacob's firstborn (based on the law of Deut. 21:17). On Joseph as the new firstborn, see I Chron. 5:2, Sifre on Dt. 21:17 and BB 123a.
2. See Rashbam ad 41:50 and my notes there.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

כראובן ושמעון – ליטול שני חלקים בארץ. ולכך קרוב לשליש ארץ ישראל לבני רחל בעבר הירדן, שיש לה שני מטות וחצי בט׳ מטות וחצי.
כראובן ושמעון – LIKE REUVEN AND SHIMON – to take two portions in the land. And thus close to a third of the land of Israel on the other side of the Jordan was for the children of Rachel, for she has two and half tribes within nine and a half tribes.
ועתהעד באי – ואיני אומר על כל בניך שיהיו כבני בנחלה, אלאא על אלה שני בניך אפרים ומנשה.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״אלה״.
עד בואי, I am not saying that all your sons will be treated as if they were literally my own sons; only Menashe and Ephrayim will enjoy this status.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ועתה שני בניך וגו׳ – מה שהבטיח יעקב ליוסף להיותו זוכה לשני שבטים מה שלא עשה כן לשבט אחר היינו טעמא כמו ששנו רבותינו בפרק יש נוחלין לפי שכלכל אותו ברעב.
ועוד יש לומר: לפי שהיה פטר רחם לרחל שהייתה ראשית ועקר מחשבתו מה שאין כן בדן וגד.
דבר אחר: לכבודה של רחל נתכוין להיותה יתירה שבט אחד על כל אחת מן הפלגשים.
'ועתה, שני בניך וגו, "and now, as far as your two sons are concerned, etc.;⁠" according to the Talmud in Baba Batra 123, the reason why Yaakov appointed both of Joseph's sons as becoming founders of the twelve tribes, something he did not promise to any of his other sons, was because Joseph had sustained the whole family during the years of famine. Further more, Joseph had been the firstborn of Rachel who had been his principal wife, as opposed to the respective firstborn sons of Zilpah and Bilhah. Another explanation: Yaakov felt that this was one way he could honour the memory of Rachel versus the concubines by increasing the heritage of the sons of Rachel. Reuven had already forfeited his original claim to extra rights of the firstborn, having been guilty of a major indiscretion.
לי הם – ליטול חלק בארץ איש כנגדו (רש״י ד״ה לי הם). שהרי ארץ ישר׳ נתחלקה לי״ב חלקי׳. ונטלו אפרים ומנשה כנגד ראובן ושמעון. כדמוכח ביש נוחלין (בבא בתרא קכב.). ושם הארכתי (???).
כראובן ושמעון יהיו לי – ליטול שני חלקי׳ בארץ. וא״כ קרוב לשליש ארץ ישראל לבני רחל דבעבר הירדן שני מטות לקחו נחלתם. גן.
אפרים ומנשה – בגימ׳ ראובן ושמעון.
אפרי״ם ומנש״ה – בגימט׳ ראוב״ן ושמעו״ן.
כראובן ושמעון יהיו לי – בכאן נתן יעקב הבכורה ליוסף, ומה שכתוב (דברי הימים א ה׳:א׳) ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף מן הכתוב הזה נאמר כן.
והנה דעת רש״י ז״ל כי בכורתו של יוסף לא לענין נחלה רק לענין הכבוד שיקראו בניו שבטים.
והרמב״ן ז״ל דוחה זה כי אי אפשר בשום פנים שיהיה יוסף כשאר השבטים בנחלה ותהיה הבכורה להקרא שני שבטים, אבל בכורתו של יוסף היתה לענין נחלה וזהו שאמר הכתוב בנחלתם. וזהו שתרגם אונקלוס תרין שבטין יפקון מבנוהי יקבלון חולקא ואחסנתא, שחולקא הוא חלק הבכורה, ואחסנתא ירושת הפשוט.
כראובן ושמעון יהיו לי, "they will be for me just like Reuven and Shimon.⁠" This verse shows that Yaakov transferred the birthright to Joseph. As to the verse in Chronicles I 5,1 "Reuven the first-born of Israel, but when he defiled his father's bed his birthright was given to he sons of Joseph son of Israel but he is not to be reckoned as the first-born in genealogy.⁠"
Rashi holds that the transfer of the birthright did not include transfer of the right to inherit an extra portion of his father's estate, but that only the honour due to the first-born was taken away from Reuven.
Nachmanides rejects Rashi's approach arguing that it is impossible to say that Joseph was given only part of the birthright, i.e. that he would be two of the twelve tribes without inheriting accordingly in the land of Israel. He quotes 49,22 as proof that Joseph became two tribes and uses the plural in the words יקראו בנחלתם, "they will be called such in their respective inheritances" as proof that Joseph's birthright included the extra share of the inheritance. This is also in accordance with the translation of Onkelos who renders the words בנות צעדה עלי שור in 49,22 as תרין שבטין יפקון מבנוהי יקבלון חול'קא ואחסנתא as "two tribes from my sons will receive חולקא and אחסנתא" (different categories of land shares respectively).
אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי – אפרי״ם ומנש״ה בגימ׳ ראוב״ן ושמ״עון יתר חד. וא״ת למאן דאמר נחלקה הארץ לגולגולתם מאי נפקותא איכא י״ל הוי שם אדנות.
אפרים ומנשה – אפרים ומנשה עולין בגימט׳ ראובן ושמעון אחד יותר.
אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, "Ephrayim and Menashe shall be for me as possessing the same status as Reuven and Shimon.⁠" It is notable that the numerical value of the words כראובן ושמעון יהיו לי, are identical to the numerical value of אפרים ומנשה1
1. [with a difference of only "1, the former amounting to "1" more.⁠" Ed.]
אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי – אפרים ומנשה עולין בגימ׳ ראובן ושמעון וא׳ יותר היינו שכם א׳ על אחיך.
אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיה לי – יראה כאן מפירש״י שארץ ישראל נתחלקה לפי גלגלותם לפיכך אין נפקותא במה שאמר להיות אפרים בחשבון שאר השבטים אלא לענין השם לבד לקרות שבט. והקשה הרמב״ן הרי הכתוב אומר על שם אחיהם יקראו בנחלתם אלמא שיש להם נפקותא לענין עיקר הנחלה וגם הארץ לא נתחלקה לענין גולגולתם אלא לי״ב חלקים שוים ונטל כל שבט ושבט חלק כחלק והא דכתיב לרב תרבו נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו לענין בתי אבות נא׳ שכל שבט מחלק חלקו לבתי אבות של יוצאי מצרים ולבית אב מרובה נותנין חלק גדול ולקטן חלק קטן אבל לעולם י״ב חלקים היו שוים ונטל אפרים ומנשה כל אחד חלקו כמו ראובן ושמעון:
אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיה לי,⁠" Ephrayim and Menashe will be to me just as Reuven and Shimon.⁠" It appears from Rashi's commentary that the division of the land in the days of Joshua was not based on the actual claimants, the sons of Yaakov still being alive at the time, but it was based on a principle known as גלגול, re-incarnation. It did not matter therefore, that Yaakov appeared to have compared the younger son Ephrayim, to Yaakov's eldest, Reuven. Ephrayim and Menashe were to be "tribes" in name only, they did not replace the concept of "the tribe of Joseph.⁠" [the cut off point for being included in the original family of Yaakov was the date of their arrival in the land of Egypt. Seeing that both Ephrayim and Menashe had been born prior to Yaakov's arrival, even though they had been born on the contaminated soil of Egypt, enabled Yaakov to confer the status on them that he is about to bestow. Ed.]
Nachmanides questions the words על שם אחיהם יקראו בנחלתם, "they will be included under the names of their brothers in their inheritance,⁠" claiming that these very words indicate that the "name" is of the essence, not as Rashi suggests that they were "tribes" in name only. Besides, Nachmanides holds that the land division under Joshua was not based on the original Israelites who had left Egypt being considered as having been resurrected, and the size of the land holdings being based on the size of their families at that time, but that each tribe received the same size of territory in the Land of Israel, although the parcels were not of equal quality as farmland, etc. When the Torah had instructed that the more numerous tribes should receive larger portions of land, whereas the less numerous ones would receive a smaller share, (Numbers 26,4) this referred to the basic family units within the tribe, not to the tribes themselves. These family units were based on the state of affairs of the families when they left Egypt. [if, due to the sin of the spies and the death decreed on that whole generation, taking possession of the land had not been postponed by 40 years, a whole generation, there would not have been a problem in understanding the instructions of the Torah. Ed.] It is therefore quite easy to understand that the tribal portions allocated to Ephrayim and Menashe by Yoshua equaled those of Reuven and Shimon.]
אפרים ומנשה – בגימטריא ראובן ושמעון.
(ה-ז) ועתה שני בניך עד אמרו בית לחם הוא על קיום הברכה ועשותו מופת כי על שני בני יוסף כיון השם.⁠1 וביאור זה: אמר יעקב ליוסף כי האל נראה אליו בלוז בבואו מפדן ארם ובירך אותו בשיפרה וירבה ויהיה לקהל עמים, ושיתן הארץ ההיא לזרעו; ׳ואחר זאת הברכה והייעוד מן האל – שהכרח הוא שיקויים, והיה בה חזוק משולש לרבוי, כל שכן ׳קהל׳, שהוא יותר מאחד – הנה לא נולד אחר כן רק בן אחד, הוא בנימין, אף כי חסרתי גוף אחר והוא אשתי רחל. ולא היה כונת הדבור לפי צורתו על רבוי בני בנים רק בנים קרובים שלי. אם כן מחוייב מאלו ההקדמות2 תולדה3 אחת, והוא, כי על שני בניך שהיו עתידים אז להולד, כמו בנימין, אמר זה. לכן ״לי הם״, כלומר, בנים קרובים. 4 ובזה נתקיים בי אחר הייעוד הזה ׳פריתי ורביתי מקהל בנים׳, כלומ׳, שני בנים, והם בנימין ושני בניך, שיחשבו כולם שנים׳, ר״ל כי קודם הייעוד הזה היו לו אחד עשר בנים ואחר היעוד שלוש עשרה, ר״ל, בחשבון חלוקת הארץ, כמו שסיים ״ונתתי את הארץ הזאת וכו׳⁠ ⁠⁠״ (ד).⁠5 וראה הפלגה מחכמת ההגיון ממה שהודיעונו מהתרת ההקשים הנעשים בספרים ובהלצות, וזה, כי בכאן הקש אחד בתמונה הראשונה, אבלא אין בספר רק ההקדמה הקטנה, והשמיט נותן התורה ההקדמה הגדולה לגמרי. ושם התולדה רמוזה בכח באמרו ״ועתה שני בניך״ (ה), כי מה שכתו׳ ״ויאמר אלי וכו׳⁠ ⁠⁠״ (ד) הוא הקדמה קטנה. וביאור זה, כי ההקש כן: יעקב מחוייב שיפרה וירבה ויהיה לקהל עמים שיירשו את הארץ; וכל מי שהוא בזה התואר מחוייב שיוליד בנים יותר מאחד; א״כ הוא העולה מדבר השם ההכרחי הבחירה.⁠6 ואחר כן נעשה מזאת התולדה היקש תנאי מתחלק, ונאמר: הולדת יעקב אתב הבנים יותר מאחד הוא אם על בנים אם על בני בנים; ובאמת לא הייתה על בנים; אם כן מחוייב שיהיה על בני בנים. וזה ההקש התנאי המתחלק מובן מפסוק ״ואני בבֹואי מפדן וכו׳⁠ ⁠⁠״ (ז), כי המובן ממנו כי הוא לא ריבה אבל מיעט.⁠7 ומכאן ואילך הרשות נתונה ליעקב אם יבחר בני בנים מראובן ואחיו, או מיוסף, ולכן על צד החסד והחבה, מצורף להיותו בכור בן אשתו האהובה, ומצורף לנבלה שעשה ראובן (בראשית ל״ה:כ״ב), בחר יעקב שיהיה זה לבני בנו יוסף, וזאת הבחירה אמר לו בפסוק ״ועתה שני בניך וכו׳⁠ ⁠⁠״. ואמנם אומרו ״ומולדתך״ (ו), הכונה בזה אם שנולדו אז או שיִוָּלְדוּ לעתיד,⁠8 הנה בחירתי שיקראו על שם אחיהם. וראה כי א״ע נטה, כי אם היה אומרו ״ואני בבואי מפדן״ (ז) התנצלות כפירושו, היה ראוי זה במאמר הראשון באמרו ״ונשאתני״ (בראשית מ״ז:ל׳).⁠9 והגאון אמר האמת,⁠10 אבל מי ומי ידע לעמוד על כל ההתחייבות הזה11 אלא אם כן ידע מלאכת ההגיון. וזכור והקש על זה.
1. בפסוקים ה-ז מדבר יעקב על הברכה שקבל בלוז מסביר כיצד היא מהווה הוכחה (׳מופת׳) לכך שה׳ התכוון לבחירת שני בני יוסף לנחול בארץ ישראל עם יתר בני יעקב.
2. משפטים המשמשים בסיס להוכחה לוגית.
3. מסקנה מהיקש לוגי.
4. יעקב סיפר ליוסף על הברכה שקיבל, האומרת (ד) שיפרה ושירבה ושיהיה לקהל עמים, ושלזרע זה יתן ה׳ את הארץ. ואמר יעקב: ׳מאז שקבלתי ברכה זו – שבהכרח תתקיים, ושלא זו בלבד שהיו בה שלושה ביטויי התרבות (״הנני מפרך״, ״והרביתך״, ״ונתתיך לקהל עמים״), אלא אף היה בה לשון ׳קהל׳, ומכאן שמדובר בהולדה של יותר מילד אחד – מאז לא נולד לי אלא בן אחד, והוא בנימין, ולא זו בלבד אלא משפחתי אף קטנה שהרי אשתי רחל מתה. ומלשון הברכה ברור שאין הכוונה בה להתרבות של נכדים בתור שכאלה, אלא להתרבות של בנים שלי. מכך שלאחר הברכה נולד לי רק בן אחד, ושבברכה נאמר שיהיה יותר מבן אחד, יש להסיק שהברכה מדברת גם על (נוסף על בנימין) הולדת נכדים שיחשבו ״לי״, לבנים ישירים שלי׳.
5. המשמעות המינימלית של תוספת ההתרבות שאמורה לבוא לאחר הברכה, היא של תוספת שני בנים לעניין הנחלה. וזה התקיים על ידי הולדת בנימין והחלפת יוסף בשני בניו (שהרי מעתה לא ינחל יוסף בפני עצמו בארץ). לפני הברכה היו ליעקב אחד-עשר בנים (עם יוסף, בלי בנימין), ועתה שלושה-עשר (עם בנימין, בלי יוסף, ועם אפרים ומנשה). ספירה זו כוללת את לוי, אף על פי שלא תתחלק הארץ לו, משום שהעיקר כאן הוא תוספת השניים לעניין חלוקת הארץ, וזה אכן קיים.
6. יעקב עשה היקש לוגי על בסיס דבר ה׳ אליו בלוז: 1. יעקב יפרה וירבה; 2. הפרה ורבה (=׳מי שהוא בזה התואר׳) יוליד יותר מאחד; (לפיכך 3. יעקב יוליד יותר מאחד. המונחים הלוגיים כאן בדברי ריא״כ מוגדרים במילות ההגיון לרמב״ם, פרקים ו׳-ז׳. ה׳הקדמות׳ הן שני המשפטים שההיקש בנוי עליהם (אצלנו – משפטים 1,2). ה׳תולדה׳ היא מסקנת ההיקש (אצלנו – משפט 3). ה׳תמונה הראשונה׳ היא כינוי לסיווג ההיקשים אשר בהם ה׳גבול האמצעי׳, כלומר, החלק המשותף לשתי ההקדמות (אצלנו – הפריה והרביה) הוא הנושא בהקדמה אחת (אצלנו – 2) ונשוא בהקדמה אחרת (אצלנו – 1). ההקדמה אשר בה מופיע הנשוא של התולדה (אצלנו – ההולדה יותר מאחד) נקראת ׳ההקדמה הגדולה׳ (אצלנו – 2), וההקדמה אשר בה מופיע הנושא של התולדה (אצלנו – יעקב) נקראת ׳ההקדמה הקטנה׳ (אצלנו – 1). ההקדמה הקטנה, ׳⁠ ⁠׳יעקב יפרה וירבה׳, נזכר בפירוש, בפסוק ד. ההקדמה הגדולה, ׳הפרה ורבה יוליד יותר מאחד׳, לא כתובה בכלל. תולדת ההיקש רמוזה כהנחה בתוך פסוק ה, הקובע את בחירת יעקב את אפרים ומנשה, שהרי מונחת בתוך אמירה זו ההנחה שיש להוסיף על בנימין אחד נוסף.
7. ׳היקש תנאי נחלק׳, על פי המבואר במילות ההגיון פרק ז׳, הוא היקש הבנוי על משפט הקובע לנושא אחד שני נשואים אפשריים, כאשר שתי האפשרויות עומדות בסתירה זו לזו, ואז בחיוב אפשרות אחת נשללת האחרת, ובשלילת אפשרות אחת מתחייבת האחרת. הדוגמא הניתנת שם היא: ׳המים האלו הם חמים או קרים׳; ׳המים חמים׳; (לפיכך ׳המים אינם קרים׳. כך כאן על תולדת ההיקש הקודם, כלומר, על המשפט ׳יעקב יוליד יותר מאחד׳, בנה יעקב היקש תנאי נחלק: ׳הולדת יעקב יותר מאחד יכולה להיות או בבנים ממש, בניו הישירים הביולוגיים, או בבני בניו (כלומר, על ידי ייעודם להיות נחשבים בניו)׳; ׳הולדת יעקב יותר מאחד לא הייתה בבנים ממש; (לפיכך מחוייב ש׳הולדת יעקב יותר מאחד תהיה בבני בנים׳. כל הבנת ההיקש הזה מהכתוב הוא על בסיס הפסוק ״ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל״, אשר משמעותו היא: מאז הולדת בנימין לא רביתי (אלא מיעטתי, שרחל מתה), ואשר משמעות זו רלוונטית רק לעניין היקש זה.
8. הכוונה היא בין לבנים של יוסף שכבר נולדו לפני זמן זה של דברי יעקב (אלא שנולדו לאחר שנולדו אפרים ומנשה), ובין לבנים שעתידים להוולד.
9. לדעת ראב״ע תפקיד סיפור מותה של רחל כאן בפי יעקב הוא לצורך התנצלות בפני יוסף על שמבקשו דבר שהוא עצמו לא מילא כלפי רחל, כלומר, קבורה במערת המכפלה. ריא״כ דוחה פירוש זה משום שאם היה כדברי ראב״ע, הפסוק היה להופיע לעיל בפגישה הקודמת בין יעקב ליוסף (מ״ז, כט-לא), שם ביקש יעקב מיוסף לקברו עם אבותיו, ואין לפסוק קשר עם עניין בחירת בני יוסף להיות כבניו.
10. זה לשון רס״ג (על פי תרגום תרגומו בחומש ׳תורת חיים׳, מוסד הרב קוק): ״אבל אני בבואי מפדן ארם מתה עלי רחל … ולא נולד לי אחר כך כלום״. ופירש ראב״ע (על פסוק ד) את דבריו: ״וטעם הנני מפרך – על דעת הגאון שאמר לי השם הנני מפרך ובן לא נולד לי, רק מתה רחל. ועתה ידעתי כי בעבור בניך הנולדים לך אמר הנני מפרך״.
11. בניית המתחייב באופן לוגי, כפי כל המבואר לעיל.
א. בכה״י משובש ותוקן בשוליים.
ב. בכה״י: אל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(לא) התועלת הששי הוא במידות, והוא שראוי לאדם, כשישתדל במציאות דבר⁠־מה צריך אליו, שיעשה זה באופן מהקיום יוכל לבטוח בטחון שלם שכבר ימצא לו הענין ההוא בעת צורכו אליו, כי לולי זה אולי יהיה השתדלותו לבטלה. ולזה תמצא שיעקב, לא הספיק לו מאמר יוסף שיעשה כדברו, אבל רצה עם זה שישבע לו.
(ה-ז) התועלת השביעי הוא במידות, והוא שראוי לאדם שיאהב היותר⁠־שלם⁠־מבניו יותר, ואף על פי שאין לו קדימה זמנית על האחרים. ולזה תמצא שנתן יעקב זאת המתנה שייעדהו ה׳ יתעלה עליה — שיהיה לקהל גוים — ליוסף, למעלתו. ולא נְתנהּ לראובן, ואם הוא הבכור לפי האמת, אבל עשק הבכורה מראובן, לחסרונו, וּנְתנהּ ליוסף. כמו שאמר בספר דברי הימים (א, ה, א): ׳ובחללוֹ יצועי אביו נִתְּנָה בכֹרתו לבני יוסף׳. וזאת הבכורה היתה שנטל שני חלקים בארץ בירושת הארץ, כמו שביארנו במה שקדם (מח, ד-ה). ולזאת הסיבה בעינה שם ימינו על ראש אפרים, ואף על פי שהוכרח בזה לשׂכל את ידיו, ולא רצה לשים אותה על ראש מנשה, ואם הוא הבכור.
ועתה שני בניך הנולדים לך וכו׳ אחר שמהטעם הזה יש לפתור אותה ברכה שברכני בקהל עמים בעצמי ממש כלומר שיתוספו לי עוד בבני קהל עמים ואחרי כן לא נולד לי בן שיתקיים בו זולתי בנימן שעליו נאמר גוי כמו שפירש״י ז״ל. הנה מעתה ראיתי שיהא פתרונה כי שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם כי עליהם נאמר הנני מפרך והרבתיך כמו שאמרנו.
וכדי שלא יובן מאומרו לי הם שיהיו לו כשאר בני בניו, ביאר: אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי כי בהיות על זה האופן יתקיים מה שאמר ויברך אותי, ואמר עד בואי אליך כנגד מה שאמר נראה אלי בלוז בארץ כנען – לומר שכבר נולדו לו בעודו בארץ וזכות זה יסייע אע״פ שנולדו חוצה לה.
עד בואי אליך לפני בואי אליך. לא עד בואי אליך כמשמעו כי טרם בואו אליו יותר משתי שנים נולדו כדכתיב וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב ובעת בואו כבר עברו שנתים משנות הרעב כדכתי׳ כי זה שנתי׳ הרעב בקרב הארץ:
כלומר שנולדו משפרשת ממני עד שבאתי אצלך. מפני שמלת עד בכל מקום צריכה מלה מורה על מה שממנו הוצרך להוסיף משפרשת ממני ומפני שמלת הנולדים מורה על ההוו׳ וכבר נולדו קודם שנת הרעב שהוא קוד׳ בואו שתי שנים ויותר פי׳ אותם שנולדו כבר גם פי׳ עד בואי עד שבאתי לזאת הסב׳ עצמה כי כבר בא קודם זה הספור קרוב לי״ז שנה:
ליטול חלק בארץ איש כנגדו. אינו ר״ל שיטול כל אחד מהם מירושת הארץ כמו השיעור שיקח כל שבט ושבט שהרי הוא עצמו כתב אחר זה ואע״פ שנחלקה הארץ למנין גולגלותם וכל איש ואיש נטל חלק בשוה חוץ מן הבכורות כו׳ משמע שלא נחלקה הארץ לי״ב חלקים שוים אלא כל שבט ושבט לפי האוכלסין שלו וכן פי׳ ג״כ גבי לרב תרבה נחלתו ולשבט המרובה באוכלסין נתנו חלק רב אלא עכ״ל דה״ק ליטול כל אח׳ מהם בארץ תחום לעצמו כמו שיטול כל אחד וא׳ מהשבטים תחום לעצמו שאע״פ שלא נחלקה הארץ לשבטים לחלקים שוים אלא כל אחד לפי האוכלוסין שלו מ״מ נתחלקה לי״ב תחומין כמספר השבטים כמו שמפורש בבתרא פ׳ יש נוחלין והביאו הרב בפרשת פנחס ובעבור אותן התחומי׳ כיון הרב פה באמרו ליטול חלק בארץ איש כנגדו ר״ל שכל אחד מאפרים ומנשה יטול תחום לעצמו כמו שיטול כל אחד מהשבטים תחום לעצמו ופי׳ ולא יהיה להם שם בשבטים לענין הנחלה שלא יקחו תחומין לעצמן כמו השבטים ופי׳ לא נקראו שבטים אלא אלו לא נקראו שבטים לענין הנחלה שכבר פי׳ לעיל ולא יהיה להם שם בשבטים לענין הנחלה שפי׳ לקחת תחומין לעצמן אלא אלו פי׳ מנשה ואפרים בלבד ולא הנולדים אחריהם אבל יש לתמוה שאחר שפי׳ לא נקראו שבטים אלא אלו הוא שלא נקראו הנולדים אחרי אפרים ומנשה בשם שבטים לנחלה אלא אפרים ומנשה בלבד על כרחך לומ׳ שהקושיא של ואע״פ שנחלקה הארץ למנין גולגלותם היא על אפרים ומנשה עם הנולדים אחריהם ומאי קושיא והא לא נחלקה הארץ אלא לגולגלות השבטים ולגלגלות אפרים ומנשה בלבד אבל לא לגולגלות הנולדים ליוסף אחר אפרים ומנשה כנראה ממאמר לאלה תחלק הארץ אבל הנולדים ליוסף אחר אפרים ומנשה אינם מכלל השבטים לענין הנחלה ופי׳ על שם אחיהם יקראו בנחלתם שיתנו להם אפרים ומנשה חלק מנחלתם לא שיטלו חלק בארץ למנין גולגלותם כראובן ושמעון ושאר השבטים. והרמב״ן ז״ל טען ואמר ואינו נכון שא״כ אין הבכורה ליוסף אלא לענין הכבוד בלבד שיקראו בניו שבטים והכתוב אומר בנחלתם ובגמרא אמרו לנחלה הקשתי׳ לראובן ושמעון ולא לדבר אחר כו׳ כדאיתא בהוריות והזכירו רז״ל בכל מקום שהיה בכור לנחלה ויירש פי שנים כאחד כמשפט כל בכור לא שהיתה בכורתו שיקראו שבטים בלבד כדברי הרב ומזה נלמוד עוד שלא חלקו הארץ לכל שבטי ישראל לגולגלות׳ שא״כ מה הבכורה הזאת בירושה ואם נאמר שנתנו לכל א׳ מבני יוסף פי שנים כאחד מכל איש משאר השבטים לא הזכיר זה הכתוב כלל ולא מצינו ביעקב שיתן בכורה ליוסף אלא שאמר בכאן כראובן ושמעו׳ יהיו לי ומזה אמר הכתוב נתנה בכורתו ליוסף בן ישראל א״כ היו לגמרי כשני שבטים והיא בכורתו וכן הם דברי חכמים בכל מקום אבל הענין איננו כלל כמו שאמר הרב שא״י לשבטים נתחלקה שנים עשר חלקים עשו ממנה ונטל שבט שמעון הממועט שבהם כשבט יהודה המרובה באוכלוסין ונטלו אפרים ומנשה כראובן ושמעון בשוה וכך העלו בגמ׳ בפ׳ יש נוחלין וכתיב תתנחלו לשני׳ עשר שבטי ישראל חבלים וכן אמר אנקלוס תרין שבטין יפקון מבנוהי יקבלון חולקא ואחסנתא שיהיו שוים בקבלת הנחלה וטעם חולקא חלק בכור ואחסנת׳ ירושת הפשוט ומה שאמר הכתוב לרב תרבה לענין בתי אבות הנזכרים בפרשה דבר הכתוב שהשבט מחלק חלקו לבתי אבות של יוצאי מצרים ובית אב מרובה נותנין לו חלק גדול ובית אב ממועט נותנין לו חלק קטן ומתים יורשים את החיים כדמפורש בספרי ורש״י ז״ל הזכירו בפרשת פנחס והכלל שהיה בכור לנחלה ואם חלקו ישראל את הארץ לשבטים בשוה כמוזכר בגמרא נתנו לו כראובן ושמעון בשוה ואם אולי נאמר שחלקוה לגולגלותם כנגלה מן הכתוב נתנו להם כפלים במספרם חלק פשוט כדין שאר האנשים וחלק שני בכורה ויהיה טעם כראובן ושמעון כפלים במספרם אבל שיהיה יוסף כשאר השבטים בנחלה ותהיה הבכורה להקרא שני שבטים כמאמר הרב זה דבר שאי אפשר בשום פנים עכ״ד: ונראה לי שאין מכל אלו טענה על דברי הרב כי מה שטען שא״כ אין הבכורה ליוסף אלא לענין הכבוד בלבד ולא לנחלה והכתוב אומר בנחלתם וכן אמרו בגמרא לנחלה הקשתי׳ לראובן ושמעון ולא לדבר אחר וכן הזכירו רז״ל בכל מקום שיוסף בכור לנחלה ויורש פי שנים כאחד וכיוצא לאלה הטענות שמורים שיוסף נטל בנחלת הארץ יותר מכל א׳ מהשבטים חלק א׳ נוסף ולא מענין הכבוד בלבד כלם דברים תמוהים שהרי גם הרב ז״ל מודה בזה כמו שגלה דעתו בפי׳ לי הם בחשבון שאר בני הם ליטול חלק בארץ איש כנגדו שפירושו ליטול כל אחד מהם בארץ תחום לעצמו כמו שיקח כל א׳ מן השבטים תחום לעצמו ולא לענין הכבוד בלבד שיקראו בניו שבטים כאשר הבין הוא ממאמר לא נקראו שבטים אלא אלו שאם כן איך יתיישב מאמרו דלעיל שאמר לי הם ליטול חלק בארץ איש כנגדו ומאמר לא יהא להם שם בשבטים לענין הנחלה שהם מורים שהבכורה הזאת היתה לנחלה אלא עכ״ל כדפרישית שיוסף היה בכור לנחלה וירש פי שנים בארץ כמשפט כל בכור שהרי כל שבט ושבט לא לקח רק תחום אחד מהי״ב תחומין ויוסף לקח שני תחומין ומאמר אנקלוס ג״כ שאמר תרין שבטין יפקון מבנוהי יקבלון חולקא ואחסנתא שטעם חולקא חלק הבכור ואחסנתא ירושת הפשוט אינו אלא לתחומין שלקח תחום א׳ לירוש׳ הפשוט ותחום שני לחלק הבכור. ואין לטעון כיון שלא נחלקה הארץ אלא למנין גולגלותם מאי נפקא מינה אם לקח תחום א׳ או שני תחומין כי זאת הטענה עצמה נופלת גם על כל שבט ושבט כי מה תועלת לשבט בשיקח תחום לעצמו או שיכלל תוך תחום חבירו מכיון שלא לקח כל אחד אלא על פי מנין גולגלותיו ואם ישיבו שהתועלת בשיקח כל שבט ושבט תחום לעצמו הוא מפני שיש תחום של עדית ויש תחום של זיבורית.
ושמא יפול לו בגורלו תחום של עדית יותר משל חבירו ואעפ״י שלא נחלקה הארץ במדה אלא בשומא מ״מ יש הפרש בין עדית לזיבורית דעדית אית בה קופצים רבים יותר מהזיבורית. זאת התשובה בעצמה ישיבו על יוסף שיש לו זו התועלת שאם יפול בגורלו הראשון תחום של זיבורית אפשר שיפול בגורלו השני תחום של עדית ויעזר תחום הזיבורית בתחום העדית ועוד מהיכן הוציא מדברי הרב שהוא סובר שבכורתו של יוסף אינה אלא לענין הכבוד בלבד אם מאמרו מ״מ לא נקראו שבטים אלא אלו הנה זה המאמר כבר פירשנוהו שהוא כאילו אמר לא נקראו שבטים לענין הנחלה אלא אלו אלא שסתם ולא פי׳ מפני שסמך על מה שפירש קודם זה באמרו ולא יהא להם שם בשבטים לענין הנחלה ועוד אפי׳ את״ל שפי׳ לא נקראו שבטים אלא אלו הוא לענין הכבוד בלב׳ שיקראו בשם שבטים עדיין מזה אין ראיה כלל על שבכורתו של יוסף אינה אלא לענין הכבוד בלבד מפני שמאמר לא נקראו שבטים אלא אלו אינו אלא על מנשה ואפרים עם אחיהם הנולדים ליוסף אחריהם לא על שאר השבטים עם מנשה ואפרים כאשר חשב דא״כ מ״מ נקראו שבטים מיבעי ליה לא שלא נקראו שבטים אלא אלו דמשמע שבא להודיע שחוץ מנשה ואפרים אינם קרויין שבטים ומעתה מה שאמר ומזה נלמד עוד שלא חלק את הארץ לכל שבטי ישראל לגולגלותם שא״כ מה הבכורה הזאת בירושה איננו כן כי הבכורה הזאת בירושה היא שיטול חלק מן הארץ בתחומין כפל מה שיקח כל אחד ואחד מן השבטים שכל א׳ מהם לא לקח אלא תחום אחד וזה לקח שני תחומין ומזה אמר הכתוב נתנה בכורתו ליוסף בן ישראל שהיו לגמרי כשני שבטים. וכן מה שטען עוד שכבר העלו בגמ׳ פ׳ יש נוחלין שלא נתחלקה הארץ לקרקפתא דגברי אלא לשבטים דהיינו לי״ב חלקים שוים ונטל שבט שמעון הממועט שבהם כשבט יהודה המרובה באכלוסין אינה טענה כי כבר כ׳ רש״י בפסוק וישמעו את קול ה׳ אלהים וגו׳ שיש מדרשי אגדה ושאר מדרשות הרבה ואני לא באתי רק לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקר׳ ומשמעו וכיון שפשוטו של מקרא זה ומשמעו אינו אלא לקרקפתא דגברי שכ״כ הרמב״ן ז״ל עצמו ואם אולי נא׳ שחלקוה לגולגלותם כנגלה מן הכתוב פי׳ המקרא ע״פ פשוטו ואמר שחלוק הארץ היה לגולגלותם וכ״ש במקום הזה שרבותינו ז״ל נסתפקו בו אם נחלקה לשבטים או לקרקפתא דגברי אע״פ שהמסקנא היא שנחלקה לשבטים ועוד מאן לימא לן שפי׳ המסקנא שנחלקה לשבטים הוא לחלקים שוים דילמא ברייתא דקתני בתחלה לא נתחלקה הארץ אלא לי״ב שבטים שממנו פשטו הבעיא דלשבטים איפלג ארעא ולא לקרקפתא דגברי בשהיה החלק של כל שבט ושבט לפי רבוי האכלוסין שלו קמיירי כמו שכתב רש״י בפרשת פנחס שאע״פ שלא היו החלקים שוים שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים לא חלקו אלא על ידי הגורל כו׳ ויתפרש הא דבעי בגמרא א״י לשבטי׳ איפלג או לקרקפתא דגברי לי״ב חלקים בלבד נחלקה וכל חלק מהם כפי מספר גולגלולת השבט של יוצאי מצרים או של באי הארץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ועל אותן הי״ב חלקים שהן הי״ב תחומין היה הגורל ע״פ רוח הקדש אע״פ שלא היו שוי׳ או לקרקפתא דגברי דהיינו לתר״א אלף תש״ל חלקים או לתר״ג אלף תק״נ חלקים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ועל אותם החלקים היה הגורל וי״ב תחומין היו כתובים בפיתקין לבד והגורל נתן לכל אנשי השבט תחום אחד ופשיט תלמודא מקרא דבין רב למעט ש״מ דלשבטים איפלג ארעא דאס״ד לקרקפתא דגברי ועליהם היה הגורל מאי בין רב למעט הרי כל חלק וחלק שוה לחברו אלא עכ״ל שהגורל לא היה אלא על השבט ש״מ דלשבטי׳ איפלג ארע׳ ש״מ והא דלא פשיט בגמרא הבעיא הזאת מברייתא דספרי דקתני בהדיא איש לפי פקודיו מלמד שלא נתחלקה א״י אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא הוא דמאידך ברייתא דבתחלה לא נתחלקה הארץ אלא לי״ב שבטים יש ללמוד ממנה גם האופן של הגורל איך היה שלולא הברייתא הזאת לא היינו יכולים לדעת איך אפשר שיפול גורל על חלקי השבטים שהם מתחלפי׳ כל א׳ לפי רבוי האוכלוסין שלו שיתכן שיפול החלק הקטן לשבט המרובה באוכלוסין והחלק הגדול לשבט הממועט באוכלוסין אבל מהבריית׳ הזאת למדנו שזה הגורל לא היה כשאר גורלות דעלמא אלא אלעזר מלובש באורים ותומים ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו וקלפי של שבטים וקלפי של תחומין מונחים לפניו ואלעזר מכוין ברוח הקדש ואומר אם שבט זבולן עולה תחום עכו עולה טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו שבט זבלון בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו כו׳. והביאו גם רש״י זכרונו לברכה בפרשת פנחס ולפי זה יהיה פירוש המסקנא שנחלקה הארץ לשבטים כל שבט ושבט לפי מה שהוא פירוש לפי מספר גולגלותיו כמו הברייתא של ספרי דקתני איש לפי פקודיו מלמד שלא נתחלקה ארץ ישראל אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא וראיות רבות מוכיחות על הפי׳ הזה דאי כדפי׳ הרמב״ן ז״ל שהמסקנא דלשבטים איפלג ארעא הוא לי״ב חלקים שוים עכ״ל דברייתא דספרי משבשתא היא כמו שכתב הוא עצמו ומ״ל נפרושי המסקנא הכי ולשבושי הברייתא ועוד היכי פשיט תלמודא מקרא דבין רב למעט דלשבטי׳ איפלג ארעא ולא לקרקפתא דגברי משום דבין רב למעט מורה על כל א׳ מאנשי השבט ופירושו בין שהיה מגיע לו חלק מרובה כגון שבט שאנשיו מועטין בין שהיה מגיע לו חלק ממועט כגון שאנשיו מרובין דכיון דכל השבטים לוקחין בשוה שבט הקטן כשבט הגדול נמצאו חלקי בני שבט הקטן מרובין מחלקי בני שבט הגדול ואי לקרקפתא דגברי איפלג ארעא מאי בין רב למעט והלא כלם נטלו בשוה דילמא לעולם לקרקפתא דגברי איפלג ומאי בין רב למעט שבי׳ השבט המרובה באוכלוסין בין השבט הממועט באוכלוסי׳ ע״פ הגורל היה שלא היו החלקי׳ שוים אלא כל שבט לפי מה שהוא ואין הגורל הזה אלא ברוח הקדש כדאיתא בפרק יש נוחלין דהשתא הוי בין רב למעט דומיא דלרב תרבה נחלתו דלעיל מיניה ולא שפי׳ לרב תרבה יורה על השבט המרובה באוכלוסין ופי׳ בין רב למעט יורה על כל א׳ מאנשי השבט המגיע לו חלק רב והמגיע לו חלק מועט ועוד אם פי׳ לא נתחלקה הארץ אלא לשבטים הוא שכל שבט ושבט הוא לפי האוכלוסין שלו אם של יוצאי מצרים או של באי הארץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ושבכורתו של יוסף לא היתה אלא בתחומין כמו שנראה מדברי רש״י ז״ל מצינן לפרושי שפיר הא דא״ל רב פפא לאביי בשלמא למ״ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ היינו דקא צווחי בני יוסף אלא למ״ד לבאי הארץ אמאי קא צווחי הא כל חד וחד לנפשיה שקל בין לפי המסקנא דלשבטים נחלקה הארץ בין לפי הקס״ד דלקרקפתא דגברי נחלקה הארץ משום דבין כך ובין כך למ״ד ליוצאי מצרים נחלקה הארץ שפיר קא צווחי מכיון דיוצאי מצרים של יוסף היו ע״ב אלף ת״ש ובאי הארץ של יוסף היו פ״ה אלף ר׳ נוספים של באי הארץ על של יוצאי מצרים י״ב אלף ת״ק ואלו למ״ד לבאי הארץ נחלקה הארץ אין להם לצווח כלל מכיון דכל חד וחד לנפשיה שקל. אלא להרמב״ן ז״ל שפי׳ המסקנא דלשבטים נתחלקה הארץ לי״ב חלקים שוים ונטל כל שבט ושבט חלק א׳ ויוסף שני חלקים לא היה להם לצווח לא למ״ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ולא למ״ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ משום דאי מילתיה דרב פפא הוא לפי המסקנא אין לומר בו בשלמא למ״ד ליוצאי מצרים אלא למאן דאמר לבאי הארץ דהא אין להעמיד לפי המסקנא המחלוקת של יוצאי מצרים או של באי הארץ אלא בחלוקת השבט לפקודיו שאז לא יפול תוספת ומגרעת בנחלה עד שיצווחו לא למ״ד ליוצאי מצרים ולא למ״ד לבאי הארץ ועוד מאחר שנטל כל שבט ושבט חלק א׳ מהי״ב חלקים שוים ויוסף נטל מהם שני חלקים שהוא הכפל של כל שבט ושבט אין לו לצווח מפני שאע״פ שמספ׳ גולגלותיו היו יותר ממספר גולגלות כל שבט ושבט מ״מ לא היה התוספת של גולגלותיו על גולגלות של כל שבט ושבט במדרג׳ הכפל כמו שהית׳ התוספת נחלתו על נחלת כל שבט ושבט במדרגת הכפל ואי מילתיה דרב פפא הוא לפי הקס״ד שהוא לקרקפתא דגברי אכתי אין לומ׳ בו בשלמא למ״ד ליוצאי מצרי׳ נתחלקה הארץ היינו דקא צווחי בני יוסף שהרי הוא עצמו אמ׳ ואם נאמר שחלקוה לגולגלותם כנגלה מן הכתו׳ נתנו להם כפליי׳ כמספר׳ חלק פשוט כדין שאר האנשי׳ וחלק שני בכורה לו ויהיה טעם כראובן ושמעון כפליים כמספרם וכיון שכן לא היה להם לצווח מאחר שכל איש ואיש מבני יוסף נטל כפל ממה שנטל כל איש ואיש משאר השבטים ועוד למה אמר להם יהושע עלה לך היערה כו׳ במקום שהיה לו להשיב שאין לכם מקום לצווח מאחר שכל א׳ מכם נטל כפל ממה שנטל כל איש ואיש משאר השבטים ואין סברא לומר שאעפ״כ היו צווחים מפני שהחלק הנוסף שנתנו לכל קרקפתא וקרקפתא אינו מן המנין מפני שלא נתנוהו לו אלא בעבור חלק הבכורה והם מה שהיו צווחים לא היו צווחים אלא בעבור החלק הפשוט שיש להם י״ב אלף ת״ק נוספי׳ בין יוצאי מצרים לבאי הארץ כמו שפי׳ הרשב״ם ז״ל דאם כן למה אמר להם יהושע אם אץ לך המקום עלה לך היערה וגו׳ דמשמע שמפני צרות מקומ׳ היו צוחים וכן הא דמשני בגמרא אמילתיה דרב פפא משום טפלים דהוו נפישי להו בשלמא אם פי׳ המסקנא הוא שנתחלק׳ הארץ לי״ב חלקים מתחלפי׳ כל שבט ושבט לפי רבוי האוכלוסין שלו אם של באי הארץ אם של יוצאי מצרים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה איכא לשנויי שפיר דאפי׳ למ״ד לבאי הארץ נתחלקה וכל חד וחד שקל לנפשיה אעפ״כ היו צווחין משום טפלים דהוו נפישי להו פי׳ שהיו הטפלים שלו יתרים מהטפלים של כל שבט ושבט אלא להרמב״ן ז״ל שפיר׳ המסקנ׳ שנתחלקה הארץ לי״ב חלקים שוים וכל שבט ושבט נטל חלק א׳ מהם ויוסף נטל ב׳ חלקי׳ ופי׳ לקרקפת׳ איפלג שנטל כל קרקפתא וקרקפתא חלק א׳ שוה לחברו ויוסף נטל בכל קרקפת׳ וקרקפת׳ שני חלקי׳ האחד החלק הפשוט והאחר החלק של בכורתו שוב אי אפשר ליישב הא דמשני תלמודא משום טפלים דהוו נפישי להו משום דאי אפשר לומר שהיתרות של טפלי שבט מנשה על טפלי שבט יהודה הוא כל היתרות המופלג שיתרים פקודי יהודה על פקודי מנשה שהם כ״ד אלף ועוד נוספי׳ עליהם כל כך עד שיצווחו הם ולא יהודה וכל שכן שיהיה היתרות של טפלי אפרים על טפלי יהודה כל הסך המופלג שיתרים פקודי יהודה על פקודי אפרי׳ שהם מ״ד אלף ועוד נוספי׳ עליהם כל כך עד שיצווחו הם ולא יהודה שהרי שבט יהודה אע״פ שלא נטל מהארץ אלא כמו שנטל מנשה וכמו שנטל אפרים שוה בשוה ויש לו פקודי׳ יתרים על פקודי מנשה כ״ד אלף ועל פקודי אפרים מ״ד אלף לא היה צועק וא״כ עכ״ל שמנשה שהיה צועק צריך שיהיו הטפלים שלו יתרים על טפלי יהודה הכ״ד אלף של יהודה הנוספי׳ על פקודי מנשה ועוד נוספים עליהם כמה אלפים כדי שיצעק שבט מנשה ולא שבע יהודה וכן אפרים שהיה צועק עכ״ל שהיו הטפלים שלו יתרים על טפלי יהודה המ״ד אלף של יהודה הנוספים על פקודי אפרים ועוד כמה אלפי׳ נוספים עליהם כדי שיצעק שבט אפרים ולא שבט יהודה וזה דבר שאין השכל סובל אותו ועוד שלדברי הרמב״ן ז״ל שפי׳ המסקנא דלשבטי׳ איפלג שנחלקה לי״ב חלקים שוים יחוייב בהכרח שיפרש הקס״ד דלקרקפת׳ איפלג שנחלקה לי״ב חלקי׳ בלתי שוים כל א׳ לפי האוכלוסין שלו שזהו כדעת רש״י ז״ל ואם הית׳ טענת הרמב״ן ז״ל על רש״י על אומרו שנתחלק׳ הארץ לי״ב חלקים כל חלק וחלק לפי האוכלוסין שלו שטען אם כן מה הבכורה הזאת בירושה טענה צודקת עד שמצד הטענה הזאת דחה את דברי הרב ואמ׳ אבל הענין אינו כלל כמו שאמר הרב שארץ ישראל לשבטים נתחלקה י״ב חלקים עשו ממנה כו׳ מדוע לא טענו אותה בגמרא על הבעיא דאיבעיא להו ארץ ישר׳ לשבטי׳ איפלג או לקרקפתא דגברי איפלג לומר ומי מצית אמרת דלקרקפתא דגברי איפלג א״כ מה הבכורה הזאת בירושה אבל הוצרכו לפשוט את הבעיא הזאת מקרא דבין רב למעט ומברייתא דבתחלה לא נתחלקה אלא לי״ב שבטים סוף דבר דברי הרב הן העיקר וכל הפורש מהן כפורש מחייו. וא״ת אם פי׳ לקרקפתא דגברי איפלג ארץ ישראל הוא שנחלקה הארץ לתר״א אלף תש״ל או לתר״ג אלף תק״נ חלקים שוים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ועליהם היה הגורל איך יתישבו הכתובים שבחלוק הארץ שבספר יהושע דכתיב ויהי הגורל למטה בני יהודה ויצא הגורל לבני יוסף ויהי הגורל למטה מנשה ויעל גורל מטה בני בנימין ויצא הגורל השני לשמעון ויעל הגורל השלישי לבני זבולון וכו׳ שהם מורי׳ שהגורל היה על השבטים ולא על הגברים. י״ל שמאחר שהגורל הזה לא היה כשאר גורלות דעלמא אלא על פי רוח הקדש כדאמרן אם כן כמו שלא נפל גורל השבט המרובה באוכלוסין לשבט הממועט באוכלוסין אלא כל אחד לפי השבט הראוי לו כן לא נפלו אנשי השבט האחד מפוזרים בין חלקי אנשי השבטים האחרים אלא נפלו כל חלקי השבט האחד כלם מקובצים יחד אין זר אתם כאילו הי׳ זה בכוונת מכוין שיהיו כל חלקי השבט האחד בתחום אחד מלבד חלקי כל אנשי יוסף שנפלו בשני תחומין כל חלקי אנשי מנשה בתחום אחד וכל חלקי אנשי אפרים בתחום אחר עד שנמצא בזה הפועל כאילו נחלקה הארץ מתחלה לי״ב חלקי׳ כל חלק וחלק לפי רבוי אוכלוסי השבט ההוא אע״פ שמתחלה נתחלקה לתר״א אלף תש״ל חלקים או לתר״ג אלף תק״ן חלקי׳ והכתובים האומרים ויהי הגורל למטה יהודה גבול פלוני ויצא הגורל לבני יוסף גבול פלוני וכן כלם אינו ר״ל שגורל אחד בלבד היה לכללות השבט כמו שנראה מפשט הכתובים האלו אלא מפני שכל הגורלות של כל איש ואיש מאנשי השבט האחד נפלו מקובצים תוך גבול אחד מהי״ב גבולים הכתובים בפתקין קורא כל אותן הגורלות של כל אנשי השבט האחד גורל שבט פלוני בגבול פלוני כאילו הוא גורל אחד לכל השבט בכללו ואל יקשה עליך זה שאף לדעת הרמב״ן אי אפשר לומר אלא כן שהרי עכ״ל שגם הרמב״ן ז״ל יודה שפי׳ לקרקפתא דגברי איפלג הוא שנחלקה הארץ לתר״א אלף או לתר״ג אלף חלקי׳ שוים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והגורל היה על אותן החלקים שאין הפרש בין דברי הרב לדברי הרמב״ן ז״ל אלא בחלוק השבטים שהרב ז״ל יפרש אותו לי״ב חלקי׳ בלתי שוים כל אחד לפי מספר פקודיו והרמב״ן ז״ל יפרש אותו לי״ב חלקים שוים שא״ת שהרמב״ן ז״ל יפרש לקרקפתא דגברי כפי מה שפי׳ הרב גבי לשבטי׳ איפלג שנתחלקה הארץ מתחלה לי״ב חלקים בלתי שוים שכל חלק וחלק מאותם החלקים היה לפי מספר גולגלות השבט והיינו לקרקפתא דגברי דקאמר והגורל לא היה אלא על אותן הי״ב חלקים הבלתי שוים אם כן מאי דפשיט תלמודא ת״ש בין רב למעט ש״מ לשבטים איפלג ארץ ישראל ש״מ דילמא לקרקפתא דגברי איפלג ומאי בין רב למעט בין החלק הרב שהיה כמספ׳ קרקפת׳ השבט המרוב׳ באוכלוסין ובין החלק המועט שהיה כמספר קרקפתי השבט הממועט באוכלוסין כמו שיתפרש לרש״י ז״ל המסקנא. וא״ת בשלמא להרמב״ן ז״ל שפי׳ שהבעיא הזאת היא אם נחלקה הארץ לי״ב חלקים שוים או לי״ב חלקי׳ בלתי שוים כל אחד לפי רבוי האוכלוסין שלו לפי הפי׳ האחד או אם נחלקה הארץ לי״ב חלקים שוים או למספר באי הארץ או יוצאי מצרי׳ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לפי הפי׳ האחר איכא נפקותא בין זה לזה שאם נחלקה לי״ב חלקי׳ שוים יהיה כל חלק מחלקי אנשי השבט המרובה באוכלוסין יותר קטן מן החלק מחלקי אנשי השבט הממועט באוכלוסין ואם נתחלקה לקרקפתא דגברי יהיה החלק שנטל כל אחד מאנשי השבט המרובה באוכלוסין שוה לחלק שנטל כל אחד מאנשי השבט הממועט באוכלוסין אלא לרש״י ז״ל שפי׳ שהבעיא הזאת היא אם נחלקה הארץ לי״ב חלקי׳ בלתי שוים כל שבט לפי האוכלוסין שלו או אם נחלקה לתר״א אלף תש״ל או לתר״ג אלף תק״ן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מאי נפקא מינה בין זה לזה והלא בין כך ובין כך החלק שנטל כל אחד מאנשי השבט המרוב׳ באוכלוסין שוה הוא לחלק שנטל כל אחד מאנשי השבט הממועט באוכלוסין. י״ל שאין הנפקות׳ לדברי הרב בענין הריוח וההפסד אלא לענין חלוק הארץ והגורל בלבד שאם החלוק היה לי״ב חלקים בלבד הגורל היה עליהם בלבד ואם החלוק היה כמספר יוצאי מצרים או למספר באי הארץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הגורל היה על כל אחד ואחד מהם וכי האי גונא כתב הרב גבי ותנח התיבה בחדש השביעי זה סיון שהוא שביעי לכסלו שבו פסקו הגשמים מכאן אתה למד שהיתה התיבה משוקעת במים י״א אמה שהרי כתיב כו׳ וא״ת הוא אלול ועשירי לכסלו שפסקו הגשמים כו׳ והפליג בפלפול המקראות ההם ואין הנפקותא מכל אותו הפלפול רק בשקוע התיב׳ בלבד אם היה י״א אמה או יותר או פחות כ״ש בחלוק הארץ וגורלה שראוי לדעת פרטיה ודקדוקיה יותר ויותר. ומה שטען הרמב״ן ז״ל עוד בפרשת פנחס על דברי הרב במה שפי׳ לרב תרבה נחלתו לשבט המרובה באוכלוסין ואמר שמדרש רז״ל בכתוב הזה אינו כן אלא אמרו בספרי לרב תרבה נחלתו הרי שיצאו עמו עשרה ובכניסתו לארץ נמצאו חמשה קורא אני עליו לרב תרבה וכו׳ וחשב שפי׳ לרב תרבה שב אל בית אב לא אל השבט מפני שתלה הרבוי והמיעוט ביוצאי מצרים הנקראים מטות אבותם כדתני׳ בספרי ר׳ יאשיה אומר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ שנ׳ לשמות מטות אבותם ינחלו ואינה טענה כי הרב ז״ל יפרש הברייתא הזאת על השבט המרובה באוכלוסין ובא ללמד שפי׳ לרב אינו ר״ל לרב האוכלוסין בכניסתו לארץ אלא לרב האוכלוסין ביציאתו ממצרים כגון הרי שיצאו עמו עשרה בנים ממצרים ובכניסתו לארץ נמצאו חמשה קורא אני עליו לרב תרבה נחלתו ויתנו לו חלק רב יותר מהשבט הממועט באוכלוסין ביציאתו ממצרים אע״פ שהוא רב האוכלוסין בכניסתו לארץ ושזאת הברייתא סוברת כר׳ יאשיה דאמ׳ ליוצאי מצרים נחלקה הארץ והראי׳ לפי׳ זה שהרי אח׳ זה מיד דרשו איש לפי פקודיו מלמד שלא נתחלקה א״י אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא ואי אפשר לומר שישוב לרב על בית אב ולפי פקודיו על השבט ואף את״ל שהברייתא הזאת סוברת שיהיה לרב שבאל בית אב ולפי פקודיו שב אל השבט אין טענה מזה על דברי הרב שפי׳ שניהם על השבט מאחר שכבר גלה דעתו שיש מדרשי אגדה ושאר מדרשות רבים ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא כו׳ וכתב בפרשת וארא ואין המדרש מתיישב אחר המקרא מפני כמה דברים לכך אני אומר יתיישב המקרא על פשוטו והדרשה תדרש וא״כ הכא נמי שהוא רחוק מאד שיהיה לרב תרבה שב אל בית אב ואיש לפי פקודיו שבצדו שב על השבט פירש אותו לפי פשוטו שישוב הכל על השבט ויהיה לפי פקודיו פי׳ לרב תרבה ואל תחשוב שמה שכתב הרב בפסוק וישמעו את קול ה׳ אלהים שיש מדרשי אגדה הרבה ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא ושמועו אינו אלא במדרשי האגדה ושאר המדרשות אבל לא בדברי המשניו׳ והברייתות שהם הלכות ופסקי דינים דהא ביבמות בפרק כיצד שנו והיה הבכור מכאן שמצוה בגדול ליבם אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת יקום על שם אחיו לנחלה אתה אומ׳ לנחלה או אינו אלא לשם יוסף תורין אותו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן נאמר כאן יקום על שם אחיו ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה שם האמור להלן בנחלה אף שם האמור כאן בנחלה ולא ימחה שמו מישראל פרט לסריס ששמו מחוי ואמר רבא אף על גב דבכל התורה כלה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתיא ג״ש ואפיקתיה מפשטיה לגמרי ופירש רש״י אין מקרא יוצא מידי פשוטו דא״ע גב דדרשינן ליה מידי פשוטו מיהא לא נפיק והכא אפיקתיה לגמרי שאין צריך לקרות לבנו בשם אחיו המת משמע דאי לאו ג״ש אע״פ שדרשו אותו רז״ל לנחלה לא היינו מוציאים אותו מפשוטו לגמרי הרי לך בפי׳ שאע״פ שדרשו מה שדרשו לולא הג״ש היינו אומרים אין מקרא יוצא מידי פשוטו ולפי זה אין לטעון על רש״י ז״ל מההו׳ דא״ל רב פפא לאביי בשלמא למ״ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ היינו דכתיב לרב תרבה ולמעט תמעיט אלא למ״ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ מאי לרב ומאי למעט דמשמע דקר׳ דלרב תרבה אבית אב קאי ולא על השבט עם שאין מזה טענה כלל דאיכא למימר ה״ק בשלמא למ״ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ שנמצא שרבוי השבט ומיעוטו תלוי ברבויו ומיעוטו בעת צאתו ממצרים היינו דכתיב לרב תרבה לומר לך שאם היה השבט מרובה האוכלוסין בעת צאתו ממצרים תרבה נחלתו אעפ״י שהוא ממועט האוכלוסין בעת בואו לארץ אלא למ״ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ שנמצא שרבוי השבט ומיעוטו תלוי ברבויו ומיעוטו שבעת הכנסו לארץ מאי לרב תרבה דקאמ׳ דמשמע לשבט שהוא רב עכשיו בעת הכנסו לארץ תרבה הא מלתא דפשיטא היא דהא בהדיא כתי׳ קרא לאלה תחלק הארץ וליכא למימר דבחזרה קמיירי שאח׳ שיקחו חלקם לפי באי הארץ יחזירו נחלתם ליוצאי מצרים ופי׳ לרב לרב האוכלסין בצאתו ממצרים תרבה נחלתו מהנחלה שירשו באי הארץ דההוא מלשמות מטות אבותיו ינחלו נפקא אליביה דההוא תנא ועוד דתרבה ותמעיט נטילה ראשונה משמע שנטל כל א׳ חלקו מן הארץ קודם שיחזירוהו לבית אבותם כדכתיב בסיפיה דקרא איש לפי פקודיו יותן נחלתו ודרשו שם מלמד שלא נתחלקה א״י אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ועתה שני בניך הנולדים לך... לי הם – שאותם לבדם נתן לי יחדיו עמך, כענין ״ראה פניך לא פללתי והנה הראה אתי אלהים גם את זרעך״ (פסוק י״א).
ועתה שני בניך הנולדים לך....לי הם, God gave me only these two sons of yours together with you. Yaakov had confirmed his meaning when he said that just as he had not expected to see Joseph again he had also not expected to live to see two of his sons. (verse 11)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[א] ועתה שני בניך הנולדים לך
[1] נדרים פרק שלישי דף ל ע״ב (נדרים ל:)
[ב] אפרים ומנשה כראובן ושמעון
[1] כתובות פרק שביעי דף עב ע״ב (כתובות עב:)1
[2] הוריות פרק ראשון דף ו ע״ב (הוריות ו:)2
1. לשון הגמ׳: ׳אבא שאול אומר, אף המקללת יולדיו בפניו. אמר רב יהודה אמר שמואל, במקללת יולדיו בפני מולידיו, וסימניך, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי׳.
בפרשת וישב לט, א הע׳** ביארנו שרבנו בד״כ לא מציין לפסוקים שמובאים בגמ׳ לסימן בעלמא, ואילו כאן רבנו הפנה לגמ׳ בכתובות כאשר הציטוט שם מופיע כסימן. וצריך לומר שכאן אין זה רק סימן אלא הוכחה להסברו של רב יהודה בשם שמואל בשיטת אבא שאול, כפי שיוסבר להלן:
לדברי אבא שאול במשנה, המקללת יולדיו (הורי בעלה) בפני בעלה תצא בלא כתובה, ועל זה אמר רב יהודה אמר שמואל, לא רק כשמקללת את הורי בעלה בפניו אלא אף שקיללה את הוריו שלא בפניו אלא בפני בניו, תצא בלא כתובה. וסימן לדבר שנכדים הם כבנים: ׳אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי׳. ולכן כשמקללת את הוריו בפני בניו, כאילו קיללה אותם בפני בעלה שהוא בנם. ויתכן שלכך ראה רבנו חשיבות לציין לגמ׳ זו, שהרי מפסוק זה יהיה סימן שדברי המשנה אמורים אף במקללת הוריו בפני בניו.
2. במהדורות החדשות של תו״א הוסיפו כאן הפנייה נוספת למסכת ב״ב קכב, ב - קכג, א.
לשון הגמ׳ שם: ׳ת״ר, לתת לו פי שניים, פי שניים כאחד. אתה אומר פי שניים כאחד או אינו אלא פי שניים בכל הנכסים (האם הבכור יקבל שני שליש ושאר האחים יתחלקו בשליש הנותר). ודין הוא, חלקו עם אחד וחלקו עם חמישה, מה חלקו עם אחד פי שניים כאחד אף חלקו עם חמישה פי שניים כאחד. או כלך לדרך זו, חלקו עם אחד וחלקו עם חמישה, מה חלקו עם אחד פי שניים בכל הנכסים, אף חלקו עם חמישה פי שניים בכל הנכסים, ת״ל ׳והיה ביום הנחילו את בניו׳, התורה ריבתה נחלה אצל אחין, הא אין עליך לדון כלשון האחרון אלא כלשון הראשון. ואומר... [הברייתא מוכיחה מפסוק בדברי הימים שהבכורה ניטלה מראובן וניתנה ליוסף] שנאמר ליוסף ׳ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי׳ (בראשית מח, כב).
[הברייתא הוכיחה מהפסוק ׳ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך׳ שהבכור הנוטל פי שניים הכוונה לחלק נוסף של אח, ואין הכוונה לשני חלקים בכל הנכסים. הקשה רב פפא לאביי, שבפסוק אמנם משמע שקיבל יותר, אבל מניין שיוסף קיבל מחמת הבכורה כנגד אחד האחים, ואולי רק קרקע מועט הוסיף לו.] ׳א״ל (אביי), עליך אמר קרא ׳אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי׳ [ומשמע שיוסף קיבל כנגד שני שבטים].
הגמרא דורשת מפסוק זה דרשה חשובה בהבנת המושג ׳פי שניים׳ הנאמר בבכור, א״כ מדוע לא היפנה רבנו כאן לגמ׳ זו? וכנראה שהבין סוגיא זו כהבנת המהר״ם מלובלין שם, ששאל מדוע לא הובא הפסוק ׳אפרים ומנשה כראובן ושמעון׳ וכו׳ בברייתא עצמה כהסבר למשמעות פי שניים שנאמר בבכור? ותירץ שמכיון שמפסוק זה לבד לא משמע לעניין בכורה, ורק אחרי שנאמר בברייתא שהבכורה ניתנה ליוסף שנאמר ׳ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך׳, אפשר להבין שהפסוק ׳אפרים ומנשה כראובן ושמעון׳ משמעותו לעניין בכורה. ולכן לא הביאו התנא שכבר הזכיר את הפסוק ׳ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך׳ המדבר בבכורה והוא נושא הסוגיה שם בבבא בתרא.
וייתכן לומר שכך סבר רבנו שלא הפנה פסוק זה לגמרא שם בבבא בתרא, כי עיקר הדרשה והוכחה על משמעות פי שניים הנאמר בבכור לא נלמד מפסוק זה אלא כאמור מהפסוק ׳ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך׳. ועי׳ לקמן פסוק כב שרבנו הפנה את הפסוק ׳ואני נתתי לך׳...לגמרא בבבא בתרא שם.
לפני בואי אליך. כלומר שאין הכוונה כאן שנולדו עד שבא יעקב אליו, שהרי נולדו הרבה שנים קודם שבא יעקב אל יוסף, אלא רוצה לומר שנולדו לפני בואו אליו, לאפוקי אחר באו, וזה נקרא ״עד בואי״. ומפני שכל ״עד״ יש לו תמיד זמן שמתחיל בו, ועליו אומר ׳[מ] זמן פלוני עד זמן פלוני׳, הוצרך להוסיף ׳משפרשת ממני וכולי׳, דהשתא שייך לומר ״עד בואי״ (כ״ה ברא״ם):
ליטול חלק בארץ איש כנגדו. ואם תאמר מאי מהני להם דבר זה, סוף סוף לא יהיה להם יותר מלשאר שבטים, יש לומר דמהני להו שפיר, דאמרינן בפרק מרובה (ב״ק פא ע״ב) דלא היה שבט מישראל שלא היה לו בהר ובשפילה ובנגב, לכך מהני שיהיה לאפרים כל הדברים האלו וכן למנשה, וזהו שבח גדול להם, דיש ניחא ליה בהאי ויש ניחא ליה בהאי, וכאשר נתנו לאפרים בהר ובשפילה ובנגב לקח כל אחד ואחד מה דניחא ליה, ואם היה שבט אחד, אף על גב שאם היו רבים היו נותנים לו הרבה – היה מרבה לו בהר או בשפילה, דלא היה צריך רק שיהיה להם נחלה הרבה, כך יש לומר.
והרמב״ן הקשה על פירוש רש״י (פסוק ו) שאמר שלא היה הבכורה ליוסף רק שיהיו נקראים שבטים – שהרי הכתוב אומר (פסוק ו) ״בנחלתם״, ובכל מקום אמרו יוסף היה בכור לנחלה, ועוד דהעלה בגמרא בפרק יש נוחלין (ב״ב קכב.) דלשבטים איפלוג, פירוש שכל השבטים נטלו בשוה – אותו שהיה שבטו מרובה כאותו שהיה שבטו מועט, כך הקשה הרמב״ן.
ואינו קושיא מה שאמר כי יוסף היה בכור לנחלה, דודאי אף רש״י מודה בזה, שהרי בפירוש אמר (רש״י פסוק ו) ׳ולא יהיה להם שם בשבטים לענין נחלה׳, מכלל דאפרים ומנשה היה להם שם בשביל נחלה, אלא הרב מפרש דחילוק יש אף על גב דכל אחד נטל חלק בשוה, כיון דמסקינן (ב״ק פא ע״ב) דלא היה שבט שלא היה לו בהר ובשפילה כדאמרינן למעלה, היה מועיל להם שהיו ב׳ שבטים, דהשתא היה לכל אחד ואחד בהר ובשפילה, ואם לא שהיו ב׳ שבטים לא נתנו להם. ועוד לענין שלא תסוב הנחלה משבט זה אל שבט אחר יש חילוק ביניהם, דלכל אחד היה לו נחלה בפני עצמו, ולא יסוב משבט לשבט. והרי כך צריך לומר למאן דאמר לקרקפתא איפלוג אפילו לפירוש הרמב״ן ז״ל. ומה שפירש דאם נאמר דחלקו אותן לגלגולת היה בכורה של יוסף שנתנו להם כפלים כשאר השבטים, דבר זה אין הדעת מקבל, באיזה מקום נזכר זה בכתוב שיהיה לבני יוסף כפל לכל אחד ואחד, ולמה היה ליעקב לומר ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״, לא הוי ליה רק לומר שיתן לו הבכורה שיקח כל אחד שני חלקים בארץ – אם היינו מפרשים דהיו נותנים לבני יוסף לכל אחד ב׳ חלקים – חלק בכורה וחלק פשוט, אלא על כרחך לא היה ב׳ חלקים, רק שנקרא אפרים שבט בפני עצמו כמו ראובן ושמעון, והשתא איך יאמר דהיה הבכורה ליוסף אם נחלק לקרקפתא, אלא על כרחך כמו שפירש רש״י לענין זה, דהיה נוטל חלק בפני עצמו שלא תסוב משבט אפרים למנשה הנחלה כדאמרינן למעלה, והיה לכל אחד בהר ובשפילה. ומה שהקשה על זה דהרי בגמרא מסיק דלשבטים איפלוג ולא לקרקפתא, רש״י מפרש דאף אם נאמר דאפלוג לשבטים לא נטל כל שבט (יותר) [בשוה], רק כל אחד ואחד לפי שהוא מרובה באוכלוסין נתנו לו חלק רב ולמועט נתנו לו חלק קטן, ולא מבעיא ליה שם רק באיזה ענין היה חלוקה, אם לי״ב חלקים היה הגורל, או שהיו מטילין גורל על כל אחד ואחד.
אלא דקשיא מאי דמסיק התם דלעתיד תהיה הארץ נחלקת לי״ג חלקים, פירוש חלק אחד לנשיא, וזה אי אפשר לפרש רק שתהא הארץ נחלק בשוה לי״ג חלקים, דאם נאמר כל אחד לפי מה שהוא – מה יהיה מגיע לנשיא, אלא על כרחך לי״ג חלקים שוים קאמר, והכי נמי הא דאמרינן דארץ ישראל נחלק לי״ב חלקים הוא לחלקים שוים, אם לא שנדחק לפרש דמתחלה נחלקה לי״ג חלקים שוים, ונוטל הנשיא חלק אחד, ואחר כך יחזרו ויחלקו הי״ב חלקים של שבטים כל אחד כפי מה שהוא, וזה לא משמע מן הברייתא. וראיה לזה דקאמר בגמרא כי בעי למפשט דלשבטים נחלק – קתני מיהא שמתחלה נחלק לי״ב שבטים, ומאי ראיה היא זאת, שמא הכי קאמר – מתחלה לא היה נחלק לי״ג חלקים כמו שיהיה לעתיד שיהיה גם כן חלק אחד לנשיא, אלא לי״ב שבטים בלבד, ולא בא לאשמועינן רק דהיו חולקים אותו לי״ב חלקים ולא לי״ג, אלא עיקר ראיתו מדקתני ברישא עתידה שתחלק לי״ג חלקים שוים הכי נמי הא דקאמר ׳לי״ב חלקים׳ רוצה לומר לי״ב חלקים שוים, דודאי ׳לי״ג חלקים׳ משמע חלקים שוים נטלו. והשתא הוי שפיר נמי ׳קתני מיהת וכו׳⁠ ⁠׳ דמשמע דמרישא בלחוד דייק ולא מסיפא, ואדרבה מסיפא דייק טפי אי לא מיבעי רק באיכות החלוק אם היה הגורל על כל אחד ואחד או על השבטים, דבהדיא קתני ׳אם ראובן עלה – חלק פלוני יהיה עולה עמו׳, ובהדיא מוכח דלשבטים איפלוג, והווא ליה למימר ׳קתני מיהא אם ראובן עולה כו׳⁠ ⁠׳, ולא הוי ליה למימר ׳קתני מיהא שמתחלה נחלק לי״ב שבטים׳, אלא כמו שאמרנו דדייק מרישא.
ועוד דאי לקרקפתא דגברא אחלוק האי דקאמר ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״ באיזה ענין קאמר, כיון דהגורל היה על כל איש ואיש בטל לגמרי לפי זה ״כראובן ושמעון יהיו״, בשלמא אם נאמר דאף לאותה סברא ד׳לקרקפתא דגברא איפלוג׳ סבירא ליה דהחלוק לא היתה רק לשבטים, ולשבטים היו מפילים גורל, והיו נותנים לאפרים נחלה בפני עצמו, ולמשנה בפני עצמו, ולעולם היו נותנים לפי רבוים ולפי מיעוטם – שפיר, אבל אם נאמר דהיה הגורל על כל איש בפני עצמו – מאי מהני לאפרים ומנשה, דדוחק לומר דהיה מהני שהיה בא בגורל חלק אפרים ביחד וחלק מנשה ביחד, דאם כן היה הבכורה על מידי דהוא בידי שמים ולא בידי אדם, והרי יעקב נתן הבכורה ליוסף לא שיהיה כן בגורל. אבל אם נפרש ׳לשבטים׳ רוצה לומר לחלקים בשוה, ו׳לקרקפתא׳ כל שבט לפי מה שהוא, ומכל מקום כל שבט ושבט היה לו תחום בפני עצמו – ניחא. אבל מה שפירש הרמב״ן ולמאן דאמר ל׳קרקפתא דגברא׳ היו נוטלים כל אחד מבני יוסף ב׳ חלקים – כלל אין לומר כך, כמו שנתבאר למעלה. ועוד איך יתכן זה, דלא נתן יעקב הבכורה רק לאפרים ומנשה, לא לכל אחד ואחד מבני יוסף. ועיין בפרשת פנחס (במדבר כו, נד) עוד, ושם הארכתי לפרש הסוגיא:
לפני באי אליך כו׳. דעד בואי משמע לאחר שבא אליו היו נולדים ולעיל בפרשת מקץ (בראשית מ״א:נ׳) כתיב וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב וכשבא יעקב ליוסף היו כבר שני שנים של רעב עוברים ועל זה פירש לפני בואי וכו׳:
לפני — before I came to you... [Rashi explains this] because עד בואי seemingly implies they were born after Yaakov came to him. But in 41:50 it is written, "Two sons were born to Yoseif before the years of famine came.⁠" And when Yaakov came to Yoseif, two famine years had already passed. Thus Rashi explains, "Before I came...⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ועתה שני בניך וגו׳ – פירוש עתה שראיתי שלא היו לי בנים עוד מצד אותה ברכה אני יודע למפרע כי ב׳ בניך הנולדים לך וגו׳ לי הם שאמר לי ה׳ מפרך והרביתיך והוא שאמר לו ה׳ בבית אל (ל״ה י״א) פרה ורבה כראובן ושמעון יהיו לי, ועיין מה שכתבתי בסמוך.
ועתה שני בניך, "And now, your two sons, etc.⁠" As a result of this insight, ועתה, Jacob realised in retrospect that God had referred to two sons that were to be born to Joseph and that it was these that were destined to become גוי וקהל גוים as per that promise in 35,11. What God had meant was that Joseph's sons were to rank equally with Reuben and Shimon amongst Jacob's offspring.
ועתה שני בניך – כלומר אחר שאמר לי הקב״ה אעפ״י שיהיו כולם היוצאים מחלציך הם גוי אחד בארץ, יהיו ג״כ קהל גוים, שכל אחד מבניך יחשב לגוי בפני עצמו לענין הנחלה בארץ, שלא ינחלו אותה מעורבבים, בני בן אחד, בבני בן שני. אלא לכל בן ויוצאי חלציו תהיה חלק מן הארץ שתצא בגורלו, ולא ינחלו בה בני בן אחר. והרי הם דומים לגוים רבים משאר האומות שנחלו ארצות ולכל גוי ארץ מיוחדת לו כמו עמון ומואב, פלשתים ואדום וכיוצא. והנה מספר החלקים בנחלת הארץ יהיו כמספר הבנים שהולדת.
אגלה אזנך, כי עתה נאמר מפי הקב״ה כי אתה תנחל פי שנים בארץ, כי שני בניך אשר הולדת עד בואי אליך דומים כאילו הולדתים אני. ובהיותם שנים הם שני גוים ליטול כל אחד חלק שיפול בגורלו. וביאר דבריו מהו ״לי הם״, ואמר אפרים ומנשה ״כראובן ושמעון יהיו לי״. כשני בנים ממש וכאילו הולדתים. והנה גורל אפרים אחד כגורל ראובן, וגורל מנשה אחד כגורל שמעון. והודיע בזה כי לא יהיה לאחד מִיֶתֶר בניו היתרון שחלק ליוסף, שאם היה מייתר כזאת גם לאחד מיתר בניו, ראוי לראובן כי הוא הבכור. וגם גורלו שוה לגורל אחד משני בני יוסף ידענו כי אין לראובן יתרון בנחלת הארץ. ואם לו אין יתרון, כל שכן שלא יהיה לאחד משאר בניו. וכמו כן הודיע השם ליעקב קודם מותו כי שבט לוי לא ינחל בתוך אחיו כי ״י״י הוא נחלתו״.⁠1 וכמו שאמר ״ואפיצם בישראל״.⁠2 ושאותו החלק יותן לאחד3 משאר בניו שיחלק לשני שבטים. והיה היתרון הזה ראוי לראובן הבכור, כחו וראשית אונו,⁠4 אבל בעבור שחלל יצועי אביו תנתן הבכורה הזאת ליוסף בן ישראל, שיהיה הוא לשני שבטים לכל דבר. הן בחלוק הארץ, והן בנשיאים, והן בדגלים. ומן ההשואה לראובן ושמעון למדנו עוד כי בנשיאים ובדגלים אפרים ראש דגלו, כמו דגל מחנה ראובן אחריו שמעון ואחריו גד. כן דגל מחנה אפרים אחריו מנשה ואחריו בנימין. אעפ״י שבנימין נולד שנים רבות קודם מנשה ואפרים, גם מנשה גדול מאפרים, וקדם אפרים לכולן כמו ראובן. ומנשה אחריו כמו שמעון, שכן אמר ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״ הקדים אפרים להשותו לראובן, ומנשה לשמעון. וכל זה נבא יעקב ברוח אלהים שלבשתו עתה, וכמו שנראה מן ברכותיו בפרשה הסמוכה. ובתבונת אלהים העלים מיעקב כל זה עד יום מותו, שאילו נגלה לו קודם לכן מיד כשבלבל ראובן יצועיו והיה אומר לראובן אבדת בכורתך וניתנה ליוסף, היה מתרעם על אביו ומפציר בו שישא בעדו רנה ותפלה, והיתה מַשְׂטֵמָה בלב ראובן על יוסף וכיוצא יתעוררו מריבות בביתו. וכן אילו הוגד בבואו למצרים, אולי נחשד כמחניף את יוסף בעבור גדולתו, ובעבור שייטיב יוסף עמו ואת ביתו. לכן העלים השם מיעקב כל זאת עד יום מותו, וראו כולם כי רוח י״י דובר בו. וחלילה לשבטי יה לערער או לדבר דבר נגד עצת י״י. הגע בעצמך אם היה נודע כל זה ליעקב מלפנים, או שעשה כן מדעת עצמו, למה לא בִּשֵׂר ליוסף הטובה הזאת מעט לפנים, כשבקש ממנו על קבורתו עם אבותיו? אבל אמת הדבר שכל הנבואות הנזכרות בפרשה זו נאמרו לו סמוך למותו. ואל תתמה שלא זכרה התורה שֶׁדִּבֶּר אליו השם, כי כן דרכה במקומות רבים, שנאמרו דברים מפי נביא כמדבר מדעת עצמו, ואין ספק שהיו בנבואה. כמו מה שהשיב משה לבני ראובן וגד וחצי שבט מנשה והתנאי שהתנה עמהם אם יעברו חלוצים למלחמה לפני אחיהם,⁠5 ומלא משאלותם לירש מעבר לירדן שלא נזכר בענין דבר י״י. וחלילה למשה לעשות דבר גדול כזה מדעתו. וכן בכמה מקומות. וכן נראה מן המקרא ״ובני ראובן בכור ישראל, כי הוא הבכור, ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל, ולא להתיחש לבכורה. כי יהודה גָבַר באחיו ולנגיד ממנו, והבכורה ליוסף״.⁠6 לא אמר ״נתן יעקב בכורתו לבני יוסף״, אלא ״ניתנה בכורתו לבני יוסף״, כלומר ניתנה מן השמים כי בנבואה נצטוה יעקב על זה. וגם אין כאן מצות בכור היורש פי שנים, אלא מאת י״י היתה זאת, כי הבדיל שבט לוי מלנחול בארץ ובמקומו היה שבט אחד לשנים. והיה ראוי היתרון הזה לראובן שהוא הבכור היורש על פי התורה פי שנים אלא שניתנה מן השמים יתרון הבכורה ליוסף. וכמו שהוא ג״כ בדבר המלוכה שבהיות רק מלך אחד לכולם היה היתרון הזה ראוי לשבט ראובן כי הוא הבכור. אבל בדבר י״י ניתנה ליהודה וכמו שמפורש בדברי הימים במקרא הנ״ל ״כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו. והבכורה ליוסף״. ועליהן רמז יעקב ״ראובן בכורי אתה וגו׳ יתר שאת ויתר עז״.⁠7 וכמו שאין ביד יעקב לתת המלוכה לדורי דורות ליהודה, מי יערבנו? אבל קבל כן מפי השם, כן נתינת הבכורה ליוסף קבל מפי השם קודם מותו.
1. דברים י, ט.
2. בראשית מט, ז. ממילא אין להם נחלה בארץ ישראל.
3. הוא יוסף.
4. בראשית מט, ג.
5. במדבר לב, כט-לג.
6. דהי״א ה, א-ב.
7. בראשית מט, ג.
ועתה שני בניך – כלומר מאחר שנתן לי הקב״ה את ארץ כנען הרי ברשותי לעשותך בכור, ולכך שני בניך יחשבו כראובן ושמעון:
עד באי – לפני בואי, כדכתיב וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא וכו׳ (לעיל מ״א נ׳), כלומר קודם שבאתי מצרימה:
לי הם – בחשבון שאר בני הם:
כראובן ושמעון – כאלו הם בני ממש ולא ירשו ממך כלום, כי אם היה נותן הבכורה ליוסף ומנשה ואפרים ירשוהו, היו למנשה חלק כבכור בארץ ג״כ, לכן אמר שיהיו כבניו ממש ואז לא תהיה בכורה למנשה על אפרים. אבל מולדתך ר״ל בני מנשה יהיו על שם אחיהם שיולדו למנשה ואפרים אח״כ ויחלקו בנכסיך (ר׳ אליעזר אשכנזי).
אפרים ומנשה – הקדים אפרים למנשה, כי תמיד היה בדעתו שיהיה אפרים גדול ממנשה (תלמידי יוסף שבתי באזיבי).
כראובן ושמעון יהיו לי – לא אמר שיהיה יוסף הבכור כראובן, וגם אחר זה יעקב עצמו אמר {בראשית מ״ט:ג׳} ראובן בכורי אתה ולא אמר ליוסף שיהיה הוא הבכור. ע״כ נ״ל כי עד יעקב לא היה פי שנים נוהג, רק מאהבתו את יוסף נתן לו פי שנים, ואולי מזה נמשך אח״כ משפט פי שנים לבכור, ע״כ בד״ה כתוב (א׳ ה׳:א׳) נתנה בכורתו ליוסף, קורא למתנת פי שנים בכורה מפני שהבכור היה נוטל פי שנים; ואוהב גר ז״ל מוסיף כי גם ממה שאמר כראובן ושמעון יהיו לי משמע שלא היה פי שנים לראובן; ואם היה שכבר ניטלה הבכורה מראובן (כדעת בעל ד״ה) היה לו לפרש זה, ולפחות היה לו לומר כשמעון ולוי, לא כראובן ושמעון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

א] ועתה – אחר שהבטיח הנני מפרך ולא נתקיים בי בהכרח היה הכוונה שבני יוסף יתחלקו לשני שבטים, עד שיתוסף שבט אחד, וזה כי שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים לי הם – כי אחר שנטלה הבכורה מראובן שהוא בכור לאה היא שייכת ליוסף שהוא בכור רחל. ב] שע״י שהבטיח שיתן את הארץ לזרעי אחרי מתורת מתנה בפ״ע, ממילא אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, שאם היה אומר לך ולזרעך היו השבטים באים או מתורת מתנה תיכף או בתורת ירושה ולא היה אפשר לגרוע חלקם שכבר זכו אל בני יוסף, אבל אחר שאמר לזרעך אחריך אין להם זכות עדיין כ״ז שיעקב חי, ויוכל להחזיק שני בני יוסף כבניו עפ״י דבור ה׳ הנני מפרך, ומגיע להם חלק שוה עם ראובן ושמעון. ג] הוציא מזה שאין מגיע לראובן חלק בכורה, כי אין לוקח בתורת ירושה רק בתורת מתנה בפ״ע, ובני יוסף כבר נכללו במתנה זאת במ״ש הנני מפרך שבזה עשאם כבני יעקב, עז״א כראובן ושמעון. ד] החליט מזה מה שאמר,
This led Yaqov to two conclusions, 1) Since notwithstanding God's promise that I will make you fruitful it had not come true for me, it must mean that the intention was for one of Yosef’s sons to be divided into two distinct tribes, the number of tribes thus increasing by one. Hence, your two sons, which were born to you in the land of Mizraim...are mine. When the birthright was taken away from Reuven, the first-born of Leah, it passed to Yosef, the first-born of Rahel.
2)- By promising to give the land to my offspring after me as an outright gift, it naturally follows that Efraim and Menashe are considered by me to be like Reuven and Shimon. For had God said ‘to you and to your offspring’, then the tribes would have claimed theirs as an immediate gift or else as a rightful legacy, and it would not have been possible to benefit Yosef’s sons by subsequently reducing the shares the others had already come to possess. As He had, however, said, to your offspring after you, they did not in fact own it so long as Yaqov lived — and he could thus come to consider the two sons of Yosef as his own sons, in keeping with God’s promise that I will make you fruitful, which entitled them each to a portion equal to that of Reuven or Shimon.
Consequently, he further concluded that Reuven was not entitled to the birthright portion, since he was not acquiring his share as a legacy [to which the double-portion birthright law applies] but as a gift. On the other hand, the sons of Yosef had already been made participants in this gift — via I will make you fruitful that rendered them Yaqov's sons (hence like Reuven and Shimon!).
אפרים ומנשה1 כראובן ושמעון: יעקב ידע מכבר ברוח הקודש שבשעת ברכה שיברכם אח״כ יקדים אפרים למנשה, אבל יוסף לא הבין, וכסבור שמשום הכי הקדים אפרים למנשה בשביל שרוצה להשפיל בזה את ראובן2 הקודם3 שאינו אלא כהשני בבני יוסף4. על כן היה נבוך בעת הברכה5 במה שהקדים ושינה את אפרים לטוב, כמו שכתבתי להלן פסוק ט׳.
1. כאן כבר הקדים את אפרים, ויוסף לא הגיב, מדוע?
2. הבכור.
3. כאן, ״כראובן ושמעון יהיו לי״.
4. ועל כן לא שאל או מחה עתה.
5. להלן פסוק ט׳ ״קחם נא אלי ואברכם״.
ועתה שני בניך וגו׳ – יעקב היה רוצה להעביר הבכורה מראובן ולתתה ליוסף; אבל מה יהיה משפט הבכורה הזאת? האם ליטול פי שנים בנחלת אביו אחרי מותו? או להיות גדול הבית וכל אחיו יִשָמְעו לו? הלא יוסף משנה למלך ולו עושר מופלג! על כן צריכים אנו לפרש שיעקב חשב כי י״ב בניו יטלו חלק בארץ איש כאחיו, על כן בהיות שני בני יוסף לשני שבטים יטלו לעתיד פי שנים בנחלת ארץ כנען; אבל צוה ה׳ למשה ״לאלה תחלק הארץ במספר שמות (פרשת פינחס) לרב תרבה נחלתו וגו׳⁠ ⁠⁠״; אם כן תוחלת יעקב נכזבה כי בני יוסף היו נוטלים חלקם לא פחות ולא יותר גם בהיותם שבט אחד גם בהיותם שני שבטים, ושכר כבוד היותם לשני שבטים יצא בהפסדם, כי הלא היה טוב להם להיות שבט אחד מרובה באוכלוסין כמו שבט יהודה.
ועתה שני בניך הנולדים לך כו׳ אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי – פירוש. שהשם הבטיח לו שיתן הארץ הזאת לזרעו אחוזת עולם. אולם אפרים ומנשה כעת היינו בזמן הזה יהיו כראובן ושמעון. אבל בבוא הגואל האחרון יהיו לאחדים כמו שפרשו רש״י ותוספות פרק יש נוחלין דף קכ״ב מקרא דכתיב שער יוסף אחד, וזה שאמר ועתה יטלו שני בניך שני חלקים.
אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי – פירוש דארץ ישראל הוי מוחזקת מורשה מאבותיהם א״כ אם היה עושה ליוסף בכור הרי היה מנשה בכור אצל יוסף והיה לפ״ז נוטל מנשה שני חלקים משני חלקי יוסף ואפרים רק השליש, לכן אמר כי לא נתן ליוסף רק לבניו שיהיו כבניו. וכן כתוב בדברי הימים נתנה בכורתו לבני יוסף כו׳ וא״כ אפרים שוה למנשה לכן לא הקפיד יוסף רק על אשר ישית יד ימינו ולא מה שהקדים אפרים למנשה באמירתו. ולכן אמר ידעתי כשאמרתי אפרים ומנשה גם ידעתי עכשיו ובמכוון אמרתי ועשיתי כך ודו״ק.
אפרים – ומנשה וגו׳. תנן, האשה שמקללת יולדיו [של בעל] בפניו תצא שלא בכתובה,⁠1 אמר רב יהודה אמר שמואל, [לא תימא בפניו ממש, אלא אפילו] במקללת יולידיו בפני מולידיו, וסימנך אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי.⁠2 (כתובות ע״ב:)
1. כלומר שמקללת אבי בעלה בפני בעלה.
2. פירש״י אפילו מקללת אביו של בעל בפני בנו של בעל ג״כ תצא שלא בכתובה, וסימנך אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, דבני בניו כבניו, עכ״ל. וקשה טובא, שאם רוצה הגמרא כאן להוכיח דבני בנים כבנים מה ראו להביא מדרשה רחוקה זו שאפשר לומר כאן שהי׳ הדבר כיוצא מן הכלל בעוד שבכמה מקומות בגמרא באו דרשות מיוחדות על כלל זה דבני בנים הם כבנים, ועיין יבמות ס״ב ב׳, וגם למה לא אמר סתם ובקצור, המקללת יולדיו בפני מולידיו, מאי טעמא, בני בנים הרי הם כבנים, וכדרך הגמרא בכ״מ לומר כלשון זה.
והנה ברי״ף וברא״ש הגירסא במקום הפסוק אפרים ומנשה – הפסוק ומולדתך אשר הולדת אחריהם [הוא פסוק הבא], ולא בארו הכונה, ונראה הפירוש דרצה הגמרא כאן לפרש דהלשון יולידיו ומולידיו מורה על בני בנים ולא על בנים, ומדייק מדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו, דאם נפרש דהכונה ובניך אשר ילדת אתה אחרי אפרים ומנשה, קשה דלא מצינו בשום מקום בתורה ובדה״י שהיו ליוסף עוד בנים לבד אפרים ומנשה, ולא יתכן שהכתוב ישמיט זה, ויותר מזה בס׳ יהושע בענין חלוקת הארץ לבני יוסף וטענותיהם המרובות בענין זה לא יתכן שלא בא זכרון אלה הבנים, וא״כ הלא הוא דבר פלא, שהרי יעקב אמר מפורש ומולדתך אשר הולדת אחריהם, מבואר שהוליד בנים אחרי אפרים ומנשה. ומה שפירש״י בפסוק זה דהפי׳ אשר הולדת – אם תלד, בעתיד, הוא דבר קשה לומר כן, שהרי הפעל הולדת בעבר הוא.
ולכן מפרש הגמרא, דכונת הלשון ומולדתך אשר הולדת אחריהם – התולדות שילדו אפרים ומנשה אחריהם, ובאור הענין שהסביר יעקב ליוסף דאע״פ שהוא מקבל את אפרים ומנשה לבניו ממש הוא רק אותם לבדם ולא גם את בניהם אחריהם, אלא הם ישובו להקרא על שם יוסף בענין חלוקת הארץ ועוד ענינים שונים.
ולפי זה מבואר מהפסוק, שכונת הלשון ומולדתך אשר הולדת קאי על בני בנים של יוסף, ומביא זה לראי׳ דכמו הלשון מולידיו שהוא מהפעיל מורה על דור שלישי דהיינו בני בנים כך הלשון יולידיו שהוא ג״כ מהפעיל מורה על דור שלישי, ובענין שלפנינו בדורות למעלה, וזה גופא הכריח לרב לפרש לשון המשנה יולידיו במובן זה, ודו״ק.
והנה הריטב״א בחדושיו העיר שכגירסת רי״ף ורא״ש כן הוא בכל הספרים, וכדי להשוות גירסא זו עם זו שבגמרא לפנינו אפשר לומר דגם לפי גרסתנו אפרים ומנשה וכו׳ רק קצור לשון הוא, וכונת הראי׳ על המשך הענין הבא ומולדתך וכו׳. –
ודע שהגר״א באה״ע סי׳ קט״ו ס״ק י״ג הגיה בגמ׳ כאן במקום יולידיו ומולידיו – יולדיו ומולדיו, אבל לפי מה שבארנו כמדומה לנו בא הענין כולו מבואר ורצוי בלא הגהה. [ואגב נעיר שציון האותיות י״ג באה״ע שם לבאורי הגר״א לא בא במקומו הנכון, וצ״ל להלאה באותו הסעיף].
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ו) וּמוֹלַדְתְּךָ֛ אֲשֶׁר⁠־הוֹלַ֥דְתָּ אַחֲרֵיהֶ֖ם לְךָ֣ יִהְי֑וּ עַ֣ל שֵׁ֧ם אֲחֵיהֶ֛ם יִקָּרְא֖וּ בְּנַחֲלָתָֽם׃
But your progeny1 whom you fathered2 after them will be yours; they will be called by their brothers' names in their inheritance.
1. your progeny | וּמוֹלַדְתְּךָ – The word literally refers to those who are born or begotten; elsewhere, by extension, it can refer to family as a whole.
2. whom you fathered | אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ – Alternatively: "whom you will father", in the future tense (Targum Onkelos and Rashi, and see Ralbag that Tanakh often employs a past tense formulation, even though the future tense is implied). This reading is motivated by the fact that no additional sons of Yosef have been mentioned, suggesting, perhaps, that he did not have any. It is possible, however, that the birth and names of other sons was simply not recorded.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןמנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[לט] 1ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו, לא מצאנו שהוליד יוסף בנים אחרים חוץ ממנשה ואפרים והיאך אמר לו אבינו יעקב ומולדתך אשר הולדת אחריהם, אלא הם בני בנים, בני מנשה ואפרים, שנאמר וירא יוסף לאפרים בני שלשים גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף (בראשית נ׳:כ״ג) עליהם אמר יעקב לך יהיו על שם אחיהם, פירוש על שם אביהם, שכן כתוב ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים (בראשית ל״א:מ״ו), והם היו בניו וקראם הכתוב אחיו, כך בני מנשה ובני אפרים יקראו על שם אביהם בנחלתם, שלא נקראו שבטים אלא מנשה ואפרים. (לקח טוב)
[מ] 2ומולדתך אשר הולדת, אשר משמש מקום אם כלומר אם הולדת אחריהם. כיוצא בו אשר נשיא יחטא (ויקרא ד׳:כ״ב) פירושו אם נשיא יחטא, והרבה במקרא על דרך זו. (מדרש הגדול)
[מא] 3על שם אחיהם יקראו בנחלתם, אמר רבא והא כתיב על שם אחיהם יקראו בנחלתם, לנחלה הוקשו ולא לדבר אחר, ולא, והא חלוקין בדגלים, כנחלתן כך חנייתן, כדי לחלק כבוד לדגלים, והא חלוקין בנשיאים ההוא לחלוק כבוד לנשיאין. (הוריות ו:)
[מב] 4על שם אחיהם יקראו בנחלתם, אמר ר׳ חנין בשלשה מקומות אפרים נוטל מתוך חלק של מנשה והערים המבדלות לבני אפרים בתוך נחלת בני מנשה (יהושע ט״ז:ט׳), גלעד בתוך אפרים בתוך מנשה (שופטים י״ב:ד׳), וכאן אמר ר׳ אמי אימתי שמותן של אלו מתיחסין לכשיטלו בנחלתן, שנ׳ על שם אחיהם יקראו. (מדרש הגדול)
[מג] 5על שם אחיהם יקראו בנחלתם, יקום על שם אחיו (דברים כ״ה:ו׳), לנחלה, אתה אומר לנחלה, או אינו אלא לשם, יוסף, קורין אותו יוסף, יוחנן, קורין אותו יוחנן, נאמר כאן יקום על שם אחיו, ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם, מה שם האמור להלן נחלה, אף שם האמור כאן לנחלה. (יבמות כד.)
[מד] 6על שם אחיהם יקראו בנחלתם, בני יוסף למשפחותם (במדבר כ״ו:כ״ח), לפי שהיו במצרים אותם בנים שהיו לו בטרם ירד יעקב אבינו למצרים עשאם שבטים ואותם בנים שנולדו לו עשאם בתי אבות שנא׳ ועתה שני בניך הנולדים וגו׳ ואמר אחר מכאן ומולדתך אשר הולדת אחריהם וגו׳ שיהיו בתי אבות אחרים חוץ ממנשה ואפרים, ולא אמר לו אלא על בני בניו שכל מה שיולידו בחייו יהיו בתי אבות כאלו הם בניו כו׳ שכל הזרע שיראה מבניו שיהיו בתי אבות, ועל זה נאמר על שם אחיהם יקראו בנחלתם, כשם שהיו כל בני השבטים בתי אבות כך יהיו הם בתי אבות. (מדרש אגדה פינחס כ״ו כ״ח)
1. בשכ״ט ומולדתך, לא נאמר ובנים או ובניך אלא ומולדתך, דמשמע תולדות בעלמא ולא בנים ממש אלא כגון בני בנים ובני בנות. וראה בתרגומים כאן. ובפי׳ הרד״ק ומולדתך אשר הולדת אולי הוליד באלה י״ז שנים בנים אחרים ואע״פ שלא נזכרו ולא הביאם לפני אביו, והיו קטנים. וברשב״ם ומולדתך בניך או בני בניך שנולדו לך אחרי בואי באילו י״ז שנה שהייתי כאן. ועל פי הנ״ל נראה לי להביא מכאן מקור להמבואר בגמ׳ ב״ב קכא: מכיר בן מנשה ויאיר בן מנשה נולדו בימי יעקב ופירש הרשב״ם גמרא. ולפירוש לק״ט קרא ומולדתך אשר הולדת אחריהם היינו בני בניו של יוסף ולפמ״ש בשכ״ט שנולדו בימי יעקב וע״ז אמר אשר הולדות כבר כפשטא דקרא.
2. ראה רש״י כאן ותרגומים. ובשכ״ט אשר הולדת אחריהם לשון עבר משמע הולדת מלמד שכבר באותה שעה היו בנים לאפרים ולמנשה, והם היו תולדות של יוסף. ובמדרש הגדול ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו משמע לשעבר והוא משמש להבא כיוצא בו והיה הבכור אשר תלד משמע להבא והוא משמש לשעבר שאין קורא בכור אלא גדול שבאחים הוא שמצוה עליו ליבם או לחלץ, ויש במקרא מזה הרבה להודיע רחיבות הלשון וצחותה שהבא משמש מקום שעבר ושעבר מקום הבא. וראה זח״א רטו.
3. ראה לעיל אות כט. התחלת המאמר וכאן הוא ההמשך וש״נ. והא כתיב על שם אחיהם יקראו בנחלתם דלנחלה הוקשו אפרים ומנשה לשאר שבטים שיהיו נוטלים בנחלה כשאר שני שבטים ולא לדברים אחרים הוקשו אבל אין מביאין ב׳ פרים ואכתי חסרי להו מי״ב שבטים כו׳ כנחלתם כך חנייתם, שיעקב אבינו חלק להם את הארץ וצוה להם היאך יחנו לדגליהם. (רש״י). והא חלוקים בדגלים פירוש דכתיב דגל מחנה אפרים וגו׳ ועליו מטה מנשה, ופרקינן כדי לחלוק כבוד לדגלים, פירוש כי כל דגל היו לו ג׳ נשיאים ואילו לא נחלק שבט יוסף היה נשאר דגל אחד בב׳ נשיאים בלבד כי שבט לוי לא פוקד דכתיב והלוים לא התפקדו וגו׳ ס״א והא חלוקין בדגלים כנחלתם כך חנייתם פירוש הכי קאמר ליה יעקב ליוסף על שם אחיהם יקראו בנחלתם והמחנות נמי מעין נחלה היתה שהן חולקין הרוחות הלכך נחלקו. וראינו במקצת פי׳ חכמים (כ״ה בפרש״י) כנחלתם כך חנייתם שיעקב חלק להם את הארץ וצום היאך יחנו לדגליהם, וכן מצינו במדרש תנחומא איש על דגלו באותות לאות שצוה להם אביהם שלרוחות שנחלקו לשאת מטתו להן נחלקו לדגלים, ואקשינן והא חלוקין בנשיאים דכתיב ביום השביעי נשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד ביום השמיני נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור ופרקינן כדי לחלק כבוד לנשיאים. פירוש הואיל ונחלקו בדגלים לטעם שאמרנו אילו הקריב אחד וחבירו לא איכא זילותא (רבינו חננאל).
4. מקור המאמר בב״ר פצ״ז כתי״ו במנח״י (ושם הוא חסר והושלם ע״פ המדרש הגדול) על שם אחיהם יקראו בנחלתם אמ׳ ר׳ חנין בשלושה מקומות מצאינו אפרים נוטל בתוך חלקו של מנשה והערים המבדלות לבני אפרים בתוך נחלת בני מנשה וגו׳ (יהושע טז, ט), גלעד בתוך אפרים בתוך מנשה (שופטים יב, ד), וכאן אמר ר׳ אימי אימתיי שמותן של אילו מתייחסים, לכשייטלו נחלתם על שם אחיהם יקראו בנחלתם. ודורש על שם אחיהם וגו׳ שנחלת אביהם אחת היא שאפרים נוטל בתוך חלקו של מנשה (מנח״י).
5. ראה לעיל פל״ח אות מא. בבאור וצרף לכאן.
6. ראה המשך המאמר שם. בפירוש הרשב״ם כאן ביאור ענין זה מגמ׳ ב״ב קיח: וברש״י כאן וברמב״ן שהקשה עליו וברא״מ ונו״כ מה שהאריכו בענין זה, ובזכור לאברהם שמביא גירסא אחרת ברש״י.
וּבְנִין דְּתוֹלֵיד בָּתְרֵיהוֹן דִּילָךְ יְהוֹן עַל שׁוֹם אֲחֵיהוֹן יִתְקְרוֹן בְּאַחְסָנַתְהוֹן.
But your progeny that will be born after them shall be yours. They shall be called by their brother’s name with regard to their inheritance.

וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם
וּבְנִין דְּתוֹלֵיד בָּתְרֵיהוֹן דִּילָךְ יְהוֹן עַל שׁוֹם אֲחֵיהוֹן יִתְקְרוֹן בְּאַחְסָנְתְהוֹן
וּמוֹלַדְתְּךָ – וּבְנִין, כי בנות אינן יורשות
א. ״מושא פנימי״ מתורגם בנאמנות לסגנון הכתוב. כלומר, כשלשם ולפועל שורש עברי משותף, גם אונקלוס מתרגם בשורש משותף כמבואר בפסוק ״תדשא הארץ דשא״ (בראשית א יא) ״תַּדְאֵית אַרְעָא דִּתְאָה״. על פי זה מתבקש לתרגם ״וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ״ – ״וְתוּלְדְתָךְ דְּאוֹלֵידַת בָּתְרֵיהוֹן״ כת״נ.⁠1 אבל אונקלוס והמיוחס ליונתן תרגמו ״וּבְנִין דְּתוֹלֵיד״ כדי להדגיש ש״עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ״ נאמר רק לבנים ולא לבנות שאינן יורשות.
רמב״ן: אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ – דְּתוֹלֵיד, כי נולדו לו עוד בנים
ב. אונקלוס נוטה לתרגם כתובים ולפרשם בהתאם למציאות ההיסטורית.⁠2 מכיוון שאין בכתוב כל רמז שליוסף נולדו בנים זולת אפרים ומנשה, לכן במקום ״וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ״ בלשון עבר וכתיאור עובדה, תרגם ״וּבְנִין דְּתוֹלֵיד״ בעתיד. אמנם רש״י הבין כנראה ״וּבְנִין דְּתוֹלֵיד״ כאפשרות בלבד שכן כתב: ״ומולדתך וגו׳ – אם תוליד עוד לא יהיו במנין בני״. ואולם רמב״ן (בפסוק טו) פירשו כוודאות:
כי הנביא אומר וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם ודברו לא יהיה לריק. אבל הוליד אחרי כן בנים כדעת אונקלוס שאמר וּבְנִין דְּתוֹלֵיד בָּתְרֵיהוֹן, ויהיה אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ עבר במקום עתיד.⁠3
ונראים דבריו, כי אילו סבר אונקלוס שזוהי אפשרות בלבד (כרש״י) היה לו לפרש ״וּבְנִין דְּאִם תּוֹלֵיד״, כדרכו לפרש תנאי כמוס שבכתוב, כמו שנתבאר בפסוק ״ודפקום... ומתו״ (בראשית לג יג) ״אִם אַדְחוֹקִינּוּן... וִימוּתָן״, וראה שם דוגמאות לדבר.⁠4
הוכחת רמב״ן מהתרגום כנגד רש״י
ג. כתב רש״י: ״ואע״פ שנחלקה הארץ למנין גולגלותם... מכל מקום לא נקראו שבטים אלא אלו״. כלומר, אע״פ שאפרים ומנשה נחשבים כשני שבטים לא הרוויחו בכך דבר, שהרי הארץ נחלקה לפי גולגולת ונמצא כי בפועל לא היתה ליוסף מעלת בכור הנוטל פי שנים בנחלה. וכך מסכם רמב״ן את דעת רש״י: ״אם כן אין הבכורה ליוסף אלא לענין הכבוד בלבד שיקראו בניו שבטים״.
ואולם רמב״ן חולק על שתי הנחותיו של רש״י: חלוקת הארץ היתה לפי שבטים ולא לפי גולגולת, ויוסף אכן קבל פי שנים בחלוקה, שכן אפרים ומנשה נכללו במנין השבטים הנוחלים את הארץ. בין היתר נסמך רמב״ן גם מת״א: ״וכן אמר אונקלוס (בראשית מט כב) תְּרֵין שִׁבְטִין יִפְּקוּן מִבְּנוֹהִי יְקַבְּלוּן חוּלָקָא וְאַחְסָנְתָּא שיהיו שוים בקבלת הנחלה. וטעם חוּלָקָא, חלק בכור, וְאַחְסָנְתָּא, ירושת הפשוט״.
1. ועיין ת״א ״מולדת בית״ (ויקרא יח ט) ״דִּילִידָא מִן אֲבוּךְ״ ובביאורנו שם.
2. על נטייתו לדיוק היסטורי ראה בתרגומיו הבאים שנתבארו במקומם: ״וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים״ (בראשית כח ג) ״וּתְהֵי לְכִנְשָׁת שִׁבְטִין״, ״בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי״ (פסוק כב) ״בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי״, ״בקברי אשר כריתי״ (בראשית נ ה) ״דְּאַתְקֵינִית״, ״אתם הֲמִתֶּם את עם ה׳⁠ ⁠⁠״ (במדבר יז ו) ״אַתּוּן גְּרַמְתּוּן דְּמִית עַמָּא דַּה׳⁠ ⁠⁠״, ״וַנַּשִּׁים עד נֹפַח״ (במדבר כא ל) ״וְצַדִיאוּ עַד נֹפַח״, ״את אשר עשה ה׳ בבעל פעור״ (דברים ד ג) ״בְּפָלְחֵי בַּעְלָא פְּעוֹר״, ״הוציאך ה׳... ממצרים לילה״ (דברים טז א) ״אַפְּקָךְ ה׳ אֱלָהָךְ מִמִּצְרַיִם וַעֲבַד לָךְ נִסִּין בְּלֵילְיָא״.
3. עיין גם רד״ק כאן ובביאורנו לפסוק ״את הברכה אשר תשמעו״ (דברים יב כז) המתורגם ״אם תקבלון״.
4. ולא נתבאר לאיזה מן השבטים יתייחסו אותם הנולדים לעתיד, כי נאמר רק ״על שם אחיהם יִקָּרְאוּ בנחלתם״ מבלי לפרש האם הכוונה לאפרים או למנשה. וב״אמת ליעקב״ לגר״י קמנצקי הוכיח שהתייחסו למנשה, ראה בביאורו לפסוק ״למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי״ (במדבר יג יא).
ותולדתךא דאולידת בתריהון לשמך יהוון (על) על שם אחיהון יתקרון באחסנתיהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותולדתך״) גם נוסח חילופי: ״ובית תולדה״.
ובנך די תוליד בתריהון דילך יהון על שום אחיהון יתקרון באחסנתהון.
And thy children whom you mayest beget after them shall be thine; by the name of their brethren shall they be called in their inheritance.
[פרק מח]
ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו – וכי היו בנים ליוסף חוץ ממנשה ואפרים שא״ל [ומולדתך אשר הולדת אחריהם] אלא כך אמר יוסף ליעקב, אחר שהם נקראים על שמך מנשה ואפרים תן להם בתי אבות כשם שיש ליהודה ולאשר בנים [ו]⁠בני בנים בתי אבות. א״ל יעקב הרני עושה כן, כל בנים ובני בנים אשר יולידו בחייך יהיו בתי אבות הה״ד ומולדתך וגו׳ לך יהיו, שיהיו בתי אבות בזכותך, ולכן קראם מולדתך ולא קראם בניך, שלא היה אומר לו על בניו אלא על שם בני בניו. על שם אחיהם יקראו בנחלתם, כשם שבני יהודה ובני אשר ובני בניהם נקראים בתי אבות בנחלה, כן יקראו בניהם ובני בניהם בתי אבות בנחלה. ומנין שכן הוא, את מוצא שבט אפרים ובני בניו נעשו בתי אבות בנחלה שנאמר אלה בני אפרים [למשפחתם] לשותלח משפחת השותלחי לבכר משפחת [הבכרי] וכו׳ [ו]⁠אלה בני שותלח לערן וגו׳ (במדבר כ״ו ל״ה - ל״ו). וכן אתה מוצא בבני מנשה ג׳ דורות שנאמר בני מנשה למכיר משפחת המכירי ומכיר הוליד את גלעד לגלעד משפחת הגלעדי אלה בני גלעד איעזר משפחת האיעזרי וגו׳ (שם כ״ט - ל׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ותאלידך אלד֗י ולד בעדהמא אליך ינסבון ואלי אסמי אכ֗ויהם יצ֗אפון פי נחלתהם.
וצאצאיך שנולדו1 אחריהם, יתייחסו אליך, ואל שמות אחיהם יצטרפו בנחלתם.
1. המילה ״ולד״ שנקט רס״ג היא פועל קל בעבר, אבל בערבית, כשמשתמשים במבנה ״אלד׳י ואחריו פועל בעבר אחרי שם (כאן ״תאלידך״), יש אפשרות גם שמדובר במשפט זיקה המתייחס לעתיד, ואם כן יתכן שמדובר בבנים העתידים להיוולד.
ומולדתך – אם תוליד עוד, לא יהו במניין בני, אלא בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללים, לא יהו להם שם בשבטים לעניין הנחלה. ואף על פי שנחלקה הארץ לפי מניין גלגלתם, כדכתיב: לרב תרבו נחלתו (במדבר ל״ג:נ״ד), וכל איש ואיש נטל בשוה חוץ מן הבכורות, מכל מקום לא נקראו שבטים אלא אילו.⁠א
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 165 נוסף כאן: ״לעניין פרים שהקריבו הנשיאים, וזהו: על שם אחיהם״. בדפוסים מאוחרים נוסף: ״להטיל גורל הארץ למנין שמות השבטים, ונשיא לכל שבט ושבט, ודגלים לזה ולזה״.
Although the Land was divided according to the number of heads – as it is written, "To the more numerous you shall give a larger inheritance" (Bemidbar 26:54) – and each person had an equal share except those who were first-born sons (and these received a double share), yet only these of Yosef's sons bore the name of "tribe" when it became a matter of casting lots for the partition of the land according to the number of the tribes (cf. Bemidbar 26:55), and of appointing princes to the various tribes and of assigning banners to each of them.
ומולדתך – לא נאמר ובנים, או ובניך, אלא ומולדתך, דמשמע תולדות בעלמא, ולא בנים ממש, אלא כגון בני בנים ובני בנות, שהרי לא מצינו שהוליד יוסף בנים אחרים זולתי אפרים ומנשה:
אשר הולדת אחריהם – לשון עבר, משמע הולדת, מלמד שכבר באותה שעה היו בנים לאפרים ולמנשה, והם היו תולדות של יוסף:
לך יהיו – עליך יהיו להנחילם:
על שם אחיהם יקראו [בנחלתם] – של אפרים ומנשה, וזה שנא׳ אחיהם, אינו יכול לומר אחיהם ממש, אלא אבותיהם, כענין שנאמר ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים (בראשית לא מו), היינו לבניו, אף כאן על שם אחיהם על שם אפרים ומנשה אבותיהם, שיקראו בני אפרים ומנשה על שמם בנחלה, ולא שיהיו שבטים בפני עצמם, אלא אפרים ומנשה שבטים ובניהם תולדות:
ומולדתך – בניך או בני בניך שנולדו לך אחרי בואי באילו שבע עשרה {שנה} שהייתי כאן.
על שם אחיהם יקראו – ולא יהיו שבטים כי אם בתי אבות, כי כל שבעים נפש שהיו בשעת ביאת יעקב בין בנים בין בני בנים היו בתי אבות, ולהם נתחלקה הארץ, כדאמרי׳א בבבא בתרא (בבלי בבא בתרא קי״ח.) וכדכתיב בפנחס אפילו בבני פרץ: לחצרון משפחת החצרוני לחמול משפחת החמולי (במדבר כ״ו:כ״א), וכן בבני בלע: ארד ונעמן וגו׳ (במדבר כ״ו:מ׳). וכת׳ לבסוף: לאלה תחלק הארץ בנחלה וגו׳ לשמות מטות אבותם ינחלו (במדבר כ״ו:נ״ג-נ״ה).
וכן בני בניו של יוסף שנולדו אחרי כן: יקראו על שם אחיהם בנחלתם – והיו בתי אבות, כדכתיב בפרשת פנחס (במדבר כ״ו:כ״ט-ל״ב).
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): כדאמרה.
Umoladtekha YOUR PROGENY: "The sons or grandsons born to you in the last seventeen years since I have been here
SHALL BE RECORDED BY THE NAMES OF THEIR BROTHERS,⁠" i.e. they will not count as tribes but as ancestral houses.⁠1 All the seventy souls living when Jacob came to Egypt qualified as ancestral houses and received shares of the land, as it is written in Babba Batra (118b). So it is written also in the portion Pinhas, where even Perez's children2 are recorded (Num. 26:21), "Of Hezron, the clan of the Hezronites; of Hamul, the clan of the Hamulites,⁠" and so also Bela's children, Ard and Naaman.⁠3 At the end [of that list of ancestral houses] it is written (Num. 26:53-5), "Among these shall the land be apportioned in shares ... according to the listings of their ancestral branches.⁠"
[This verse in Genesis then implies that] Joseph's grandsons,⁠4 born5 later, would still be "recorded by the names of their brothers,⁠" and would qualify as ancestral houses, and so they are listed in the portion Pinhas.⁠6
1. Bate 'avot.
2. In other words one sees that even Jacob’s great-grandchildren are recorded among those that qualify as ancestral houses, because the head of that clan had been born already before the descent to Egypt.
3. Who were also Jacob’s great-grandchildren were recorded there as ancestral houses; see Num. 26:40.
4. While this verse seems to imply that Joseph did father sons after Ephraim and Menasseh (umoladtekha 'asher holadta 'aḥarehem), there is no record in the Bible of any such sons. Still, Ibn Ezra and R. David Qimhi here insist that he must have had further sons and Rashbam ad 41:50 clearly adopts that position:
Joseph indeed did bear further children and grandchildren after that; these latter [children] were "recorded under the names of their brothers in their inheritance,⁠" as Jacob had said.

However, in his commentary to this verse Rashbam retreats from his previous position. At the beginning of this pericope he equivocates by saying that moladtekha implies "sons or grandsons.⁠" By the end of this pericope he states simply, "Joseph’s grandsons, born later ….⁠" R. Joseph Bekhor Shor, LT and Sekhel Tov all similarly explain moladtekha as meaning grandchildren.
5. She-noldu. Rashbam's interpretation is opposed to that of Rashi. Rashi attempts to solve the problem of the apparent reference here to further unknown children of Joseph by suggesting that the text's holadta should be understood as "should you give birth.⁠" Rashbam disagrees. Since Rashbam now argues that moladtekha means "your grandchildren" (see my previous note), there is, presumably, no problem for him to claim that holadta is a simple past tense verb. See however the next note.
6. Num 26:29-32 and 26:35-6.
Rashbam's interpretation of this verse is predicated on the Talmudic explanation (BB 118b) that after the land was divided according to tribes, each tribe's land was subdivided into sections corresponding to the number of its ancestral houses (bate 'avot). The more common explanation of the phrase, 'al shem 'ahehem yiqqare'u benahalatam, is simply that Joseph's later progeny would not have independent status but would be subsumed within the tribes of Ephraim and Menasseh (Rashi and Ibn Ezra). Rashbam, however, sees this verse as meaning that, while Joseph's progeny will be subsumed, they will still be listed (yiqqare'u) as independent ancestral houses. While for the other tribes only that progeny that was born before the cutoff point of Jacob's descent to Egypt can qualify as ancestral houses, the deadline was extended for Joseph's progeny. Even those born after Jacob's descent to Egypt still qualify as ancestral houses. In this way Rashbam explains why Numbers 26 lists only Ephraimites and Menassehites – and not members of any other tribe – who were born after Jacob's descent to Egypt. See similarly Speiser: "Joseph's younger sons will move up in terms of inheritance, to the senior spots left vacant by their older brothers.⁠"
As I noted above, Rashbam, in contradistinction to Rashi, explains the verb holadta as a true past tense verb – "the progeny that you have already given birth to.⁠" In other words Rashbam would understand Jacob to have provided a limited extension of the deadline for qualifying as an ancestral house for Joseph's descendants. It is not that all future descendants of Joseph qualify as ancestral houses, only those that holadta – that Joseph had already given birth to by the time this speech is being made, just before Jacob’s death. In that case, Rashbam is not yet out of the woods. Num 26 (vss. 28-32) lists six greatgreat-grandchildren of Joseph, all fathered by the same greatgrandchild, Gilead. It is most difficult to imagine these children as having been born in the twenty-six years that elapsed between Joseph's marriage and Jacob's death.
ואשר תוליד אחרי – אפרים ומנשה, יקראו על שם אחיהם – הנזכרים, שירשו עמם בנחלתם.
והמפרש שאמר: ומולדתך – על בני מכיר שיולדו על ברכי יוסף (בראשית נ׳:כ״ג), לא ישרו בעיני דבריו, כי מה טעם: על שם אחיהם.
ואם יטען טוען: כי לא מצאנו ליוסף בנים אחרים, גם זאת איננה טענה, כי יתכן שהיו, ובעבור שירשו עם אחיהם לא הזכירם הכתוב, וכאלה רבים.
However, any children that will be born to you in addition to Ephraim and Manasseh1 shall be called after the name of their just noted brothers, namely, they will receive their inheritance among them (v. 6).⁠2 I take issue with the one who interprets And thy issue, that thou begettest after them (v. 6) as referring to the children of Machir the son of Manasseh who were born upon Joseph's knees (Gen. 50:23). If his interpretation is correct, why does Scripture say, they shall be called after the name of their brethren in their inheritance (v. 6)?⁠3 And what if one argues, but we do not find that Joseph had any other children after Manasseh and Ephraim?⁠4 It is not convincing. It is quite possible that Joseph had additional children but they are not mentioned because they received their inheritance among their brothers.⁠5 There are many other such instances in Scripture.⁠6
1. Viz., And thy issue, that thou begettest after them. Ibn Ezra explains holadta (literally, you begat) as an imperfect, you will beget.
2. They will be included in the Ephraimites and Manassites.
3. Machir's children received Machir's share in the land. Hence Scripture should have stated "after the name of their father" in their inheritance.
4. If Scripture tells us, and thy issue, that thou begettest after them, then it must be true. If we cannot apply it to Joseph's sons other than Manasseh and Ephraim, since he had no others, then the Bible must be referring to grandchildren.
5. Since they were included in the tribes of Manasseh and Ephraim, there was no reason to mention them.
6. Where names were left out because they had no significance.
על שם אחיהם – כחלק אחיהם ינחלו, כאשר יעשו שאר השבטים.
ומולדתך אשר הולדת – אולי הוליד באלה י״ז שנה בנים אחרים ואף על פי שלא נזכרו ולא הביאם לפני אביו, אולי היו קטנים. ואם תאמר שהוא במקום תוליד, כמו שתרגם אנקלוס וכמו שפרשו המפרשים, גם כן לא מצאנו לו בנים שנולדו לו אחר כן, ולא נזכרו לו בנים אחרים אלא אפרים ומנשה.
ומולדתך אשר הולדת, perhaps Joseph had sired other sons during the years that Yaakov had resided in Egypt even though the Torah did not see fit to mention this explicitly. The reason that Joseph did not bring them with him to his father’s bedside may have been that they were too young to travel. Even if you were to understand the word ומולדתך as does Onkelos, and other commentators, i.e. תוליד, as if Yaakov had meant: “whom you will sire,” we also do not find any mention of children born to Joseph after Menashe and Ephrayim.
ומולדתך וג׳ – משמעות {מולדת} תולדות1.
{אשר הולדת}2 – מפני שהוא – כלומר יוסף – כבר הוליד לפני זה {רק} אפרים ומנשה, ולפיכך ביארו המתרגם כי הוא בטעם תוליד. ו{אמנם} לא הוליד אחר זה, ורבים אינם יודעים מה טעם תוספת זו3.
דע4 כי בהתנצלות זו אשר התנצל בה יעקב אל בניו הוא רצה לגלות {הסיבה} בעשייתו שני בני יוסף כראובן ושמעון5, ואמר להם ׳הנה האל יתעלה הבטיחני בפְרִיָּה כאשר אמר לי הנני מפרך והרביתך׳, ואמר ׳הנה האל ישתבח כבר הכריז כי פריה זו תהיה מן יוסף, ובכן יהיו אפרים ומנשה כאילו הם בני׳.
1. מח. כך לפי המקור: ׳ומולדתך וג׳ מפהום תולדות׳, וכוונת רבנו לפרש המלה ׳מולדת׳ שלא יטעה הקורא בהבנתו [שכן יש שמובנו מקום הלידה כמו שהוא לעיל (יב:א) ועוד]. בדפו״ר העתיק המהדיר ׳מובן מולדות׳, ולא ידעתי למה שכן לכאורה אין לה שום מובן כאשר הרגיש קצת בעצמו.
2. מט. הוספתי לפי הנראה לי שכוונת רבנו להטעים שלא יתכן לפרש ׳אשר הולדת׳ לשון עבר, דהיינו מה שהוליד אחרי מנשה ואפרים, שכן לא ילד לפני זה כי אם מנשה ואפרים ותו לא. ואמנם לשון רבנו בפיסקא זו קשה קצת והיא קצרה מדי לפרשה בבירור בלי הוספה. בדפו״ר הוסיף המהדיר לתוך דברי רבנו בפיסקא זו ע״פ פירוש ר״ש בן חפני כך: ׳כי הוא – כלומר יוסף – כבר הוליד לפני זה [בנים אחר] אפרים ומנשה, [ולפיכך אמר הולדת אחריהם בלשון עבר. ויתכן גם כן שיהיה מאמרו הולדת לפי שימוש הלשון בלשון עבר במקום עתיד], ולפיכך ביארו המתרגם כי הוא בטעם תוליד׳. יש לציין שכדברי רשב״ח שיבא עבר במקום עתיד כ״כ הרמב״ן, והשוה פירוש רבנו לעיל פר׳ חיי שרה (כג:יג). להלן פר׳ בשלח (טו:ו) נתן רבנו טעם לדבר מפני שאצל הקב״ה אין הפרש בין עתיד לעבר. ונראה שלא הוצרך לזה אלא לרווחא דמילתא, שבלאו הכי כן הוא דרך המקראות אף כשלא מדובר בו יתעלה.
ויצויין, שעוד קבע רשב״ח בפירושו (שם) שכשם שיבא עבר במקום עתיד, כמו כן יבא עתיד במקום עבר, וראה מש״כ עוד בזה להלן (מט:ו).
3. נ. ר״ל, שמאחר שלבסוף לא היו ליוסף בנים נוספים – לאיזה צורך הוסיף יעקב שהבנים האחרים יהיו על שם מנשה ואפרים. וקושיא זו מבוססת על כך שכנראה לא נולדו בנים נוספים מאחר שלא הוזכרו בכתוב בשום מקום. אלא שצ״ב, א״כ גם לפירושו הראשון של רשב״ח שכבר הוליד יוסף בנים נוספים לפני ברכת יעקב, מדוע לא נזכרו תולדות אלו בפסוק. ובספר ׳למיסבר קראי׳ העיר כך: ׳צריך לומר שאם כן הוא, היה זה אחר ביאת יעקב למצרים, דאל״כ אמאי לא נימנו בתוך השבעים נפש שירדו למצרים, וגם היה אם כן יותר משבעים. אולם עדיין צ״ע שלא הוזכרו בני יוסף בשום מקום מחוץ לאפרים ומנשה, ואפשר שמתו אח״כ ולא נשאר מהם זרע׳.
ואמנם ראה בפי׳ הראב״ע, שממה שלא הזכיר הכתוב עוד תולדות אין ראיה שלא היו. והרמב״ן להלן (פסוק טו) כתב: ׳כי הנביא אומר ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו, ודברו לא יהיה לריק, אבל הוליד אחרי כן בנים כדעת אונקלוס שאמר ובנין דתוליד בתריהון, ויהיה אשר הולדת עבר במקום עתיד׳. [וראה מש״כ להלן פר׳ תצוה (שמות ל:י) בהערה]. ומסתבר שכדעת הרמב״ן כ״ה דעת רבנו ולכן לא ניחא ליה לפרש שלא דיבר יעקב דברים אלו ע״פ רוח הקדש, ולא ידע שלא יוולדו ליוסף בנים, ונצרך אפוא להודיעו שאם יוולדו – יהיו על שם אחיהם. [ובפשטות הנידון אם זו נבואה או לא – תלוי במחלוקת רס״ג וראב״ע לעיל האם התכוין יעקב להבטחת השי״ת ׳אני מפרך והרבתיך׳ או שמא זהו רק העברת חלק בכורה מראובן ליוסף. ויש לדחות].
4. נא. כאן מופיע פיסקא זו בכתה״י, וכוונת רבנו בזה לבאר למה נצרך יעקב להתנצלות זו, ומבאר שהתכוון בזה שמפני שבמחזה הנבואה ראה שבני יוסף יהיו כראובן ושמעון [כמוזכר שם], אין לשאר השבטים להלין על כך [ויתכן שבייחוד היה יעקב חושש לתלונתם בכה״ג מאחר שלפני רבות בשנים אירע מה שאירע במכירת יוסף עקב היותו משנה לבן בין הבנים]. והמהדיר שתירגם משפט הפתיחה (במקור: ׳פאעלם׳) ׳לכן דע׳, חשב שהוא נמשך עם פירוש שקדם, ולכן גרעו מכאן והוסיפו למעלה ודרשו, ועכ״ז נדחק לפרש הקישור.
5. נב. מבנה המשפט תוקן על ידי כאן במקצת, ובדפו״ר הוא מופיע כך: ׳לכן דע כי הוא רצה לגלות בהתנצלות זו אשר התנצל בה יעקב אל בניו על שעשה שני בני יוסף כראובן ושמעון [כי בירך אותם כך במעמד בניו]׳. השמטתי הוספת המהדיר שהוסיף במרובעיים בסוף המשפט, שכנראה סבור הוא שדוקא משום שבירכם במעמד יתר השבטים הוצרך יעקב להתנצלות זו, ואמנם אין הכרח שהיה במעמד השבטים, שכן בלא״ה עליהם לדעת ענין זה בשביל חלוקת הנחלה.
ומולדתך אשר הולדת אחריהם – מה שאפרים ומנשה יולידו בחייך, לך יהיו – לקרותם בתי אבות כמו בני יהודה ואשר.
על שם אחיהם – כמו על שדה הארץ יחשב (ויקרא כ״ה:ל״א), פירוש: עם שם אחיהם יקראו בנחלתם. ולכן נאמר וירא יוסף לאפרים בני שלשים וגו׳ (בראשית נ׳:כ״ג), כלומר אף על פי שלא נולדו בארץ כנען, מאחר שנולדו בחייו זכו להיות נקראין בתי אבות, כמו חצרון וחמול וחבר ומלכיאל שנולדו בארץ כנען.⁠1
ומולדתך אשר הולדת – כי מעיינת שפיר בסוגיא פרק יש נוחלין לא תמצא אחר המסקנא מה שפר״ש כאן דבעי התם לשבטים אתפלג או לקרקפי דגברי אתפלג ומסיק דלשבטים אתפלג ודריש התם, לרב תרבה נחלתו (במדבר כ״ו:נ״ד) בעניין אחר.
1. שאוב מרשב״ם.
ומולדך אשר הולדת אחריהם, "and any sons that you will beget after them, etc.⁠" sons of Ephrayim and Menashe that will be born while you are alive, will be considered as yours, founders of tribal families. They will rank on a par with the sons of Yehudah and Asher.
על שם אחיהם, "their names will be subcategories of their fathers' (who are part of the original twelve brothers) ancestral shares (when it comes to the distribution of the land of Israel)". The formulation על, here, is similar to: Leviticus 25,31, על שדה הארץ יחשב, "they shall be classed as open country.⁠" This is also reflected in what the Torah writes in 50,23: 'וירא יוסף לאפרים בני שלשים וגו, "and Joseph lived to see the third generation, i.e. children and grandchildren of Ephrayim.⁠" What the Torah tells us there is that although neither of them had been born in the land of Canaan, seeing they had been born during the lifetime of their father or grandfather who had been born in the Holy Land, they were included in the founding families, בתי אבות, of their respective tribes. Other such grandchildren were considered founding families of their respective tribes as they were born in the Holy Land. For instance: grandchildren of Asher, through Briyah. (46,17). According to the Talmud referred to earlier (Baba Batra, 123), it is not clear precisely according to which criteria the distribution of parcels of land during Joshua's time proceeded.)
ומולדתך אשר הולדת – מדלא קאמ׳ אשר תלד. ש״מ שכבר הוליד בנים. וא״כ אמאי לא בירכן עדא אפרים ומנשה. ותו מאחר שנולד לו יותר אמאי לא מצינו נזכרים בשום מקום. וי״ל הלא לא מצינו בבני דן רק חושים לבדו (עי׳ בראשית מו:כג, במדבר כו:מב-מג). יעקב.
א. כך מצאתי בכל הכת״י. אבל נלפענ״ד דצ״ל ״אמאי לא בירכן עם אפרים ומנשה״. וצ״ע.
ומולדתך אשר הולדת אחריהם – אם תוליד עוד, לא יהיו במנין בני אלא בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללין, ולא יהיה להם שם כשאר השבטים לענין הנחלה. ואף על פי שנתחלקה ארץ ישראל למנין גולגלותם, כדכתיב: לרב תרבה נחלתו (במדבר כ״ו:נ״ד), וכל איש נטל בשוה חוץ מן הבכורות, מכל מקום לא נקראו שבטים אלא אלו. לשון רבינו שלמה.
ואיננו נכון, שאם כן אין הבכורה ליוסף אלא לענין הכבוד בלבד, שיקראו בניו שבטים, והכתוב אומר בנחלתם. [ובגמרא אמרו: לנחלה הקשתים לראובן ושמעון ולא לדבר אחר וכו׳ כדאיתא בהוריות.]⁠א והזכירו רבותינו בכל מקום (בבלי ב״ב קכ״ג.) שהיה יוסף בכור לנחלה, וירש פי שנים כאחד כמשפט כל בכור, ולא היתה בכורתו להקרא שבטים בלבד כדברי הרב. ומזה נלמוד עוד, שלא חלקו הארץ לכל שבטי ישראל לגולגלותם, שאם כן מה הבכורה הזאת בירושה. ואם נאמר שנתנו לכל אחד ואחד מבני יוסף פי שנים כאחד מכל אישי שאר השבטים, לא הוזכר זה בכתוב כלל, ולא מצינו ליעקב שיתן בכורה ליוסף, אלא שאמר בכאן: כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מ״ח:ה׳), ומזה אמר הכתוב: נתנה בכורתו ליוסףב בן ישראל (דברי הימים א ה׳:א׳). אם כן היו לגמרי כשני שבטים, [והיא בכורתו,]⁠ג וכך הם דברי חכמים בכל מקום (בבלי ב״ב קכ״ג.).
אבל הענין איננו כלל כמו שאמר הרב. שארץ ישראל לשבטים נתחלקה, שנים עשר חלקים שוים עשו ממנה, ונטל שבט שמעון הממועט שבהם כשבט יהודה שמרובה באכלוסין, ונטלו אפרים ומנשה כראובן ושמעון בשוה. וכך העלו בגמרא בפרק יש נוחלין (בבלי ב״ב קכ״ג.), וכתיב: תתנחלו הארץ לשני עשר שבטי ישראל יוסף חבלים (יחזקאל מ״ז:י״ג), וכן אמר אנקלוס: תרין שבטין יפקון מבנוהי יקבלון חולקא ואחסנתא (אונקלוס בראשית מ״ט:כ״ב), שיהיו שוים בקבלת הנחלה, וטעם חולקא – חלק בכור, ואחסנתא – ירושת הפשוט. ומה שאמר הכתוב: לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט (במדבר כ״ו:נ״ד), לענין בתי אבות הנזכרים בפרשה דבר הכתוב. שהשבט מחלק חלקו לבתי אבות של יוצאי מצרים, ובית אב מרובה נותנין לו חלק גדול, ובית אב ממועט נותנין לו חלק קטן. ומתים יורשין החיים כדמפורש בספרי (ספרי במדבר כ״ו:נ״ג).
ורבינו שלמה הזכירו בפרשת פנחס (רש״י במדבר כ״ו:נ״ה). [והכלל בענין יוסף שהיה בכור לנחלה, ואם חלקו ישראל את הארץ לשבטים בשוה כמוזכר בגמרא (בבלי ב״ב קכ״א:), נתנו לו כראובן ושמעון בשוה, ואםד נאמר שחלקוה לגולגלותם, כנגלה מן הכתוב, נתנו להם כפלים במספרם, חלק פשוט כדין שאר האנשים, וחלק שני בכורה לו. ויהיה טעם: כראובן ושמעון (בראשית מ״ח:ה׳) – כפלים במספרם. אבל שיהיה יוסף כשאר השבטים בנחלה, ותהיה הבכורה להקרא שני שבטים כמאמר הרב, זה דבר שאי איפשר בשום פנים.]⁠ה
א. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים, וכן בפסוק: ״לבני יוסף״.
ג. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, וכן ברשימות ההוספות בכ״י לונדון הרלי 5703. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון נוסף כאן: ״אולי״.
ה. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
AND THE CHILDREN THAT WERE BORN TO YOU AFTER THEM. "If you beget any more children, they will not be numbered among my sons, but they will rather be included among the tribes of Ephraim and Menasheh. Nor shall they have a name amongst the tribes as far as inheritance in the Land of Israel is concerned.⁠" Now even though the Land of Israel was divided according to the number of persons, as it is written, To the more thou shalt give the more inheritance,⁠1 and each person received an equal share except for the first-born, who received a double share,⁠2 nevertheless only these sons were designated as "tribes.⁠" This is the language of Rashi.
Now this is not correct, for if so,⁠3 then Jacob's granting of the birthright to Joseph was just nominal, its only effect being that Joseph's sons would be called "tribes,⁠" whereas the verse states, in their inheritance.⁠4 In the Gemara,⁠5 the Sages have said: "I have likened Ephraim and Menasheh to Reuben and Simeon with respect to the matter of inheritance, but not with respect to other matters,⁠"6 as is stated in Tractate Horayoth.⁠7 Our Rabbis have mentioned in many places8 that Joseph was the first-born as far as inheritance was concerned, and that he received a double share in the Land, as is the rule of every first-born,⁠9 but not that his being first-born consisted merely of his sons being called "tribes,⁠" as the Rabbi [Rashi] would have it.
From this we further learn that the Land was not divided among all the tribes of Israel according to their populations for if so, what was the significance of this primogeniture with respect to inheritance? If we would say it meant that each and every individual offspring of Joseph was given double that of each person of all other tribes, this is not mentioned at all in Scripture, and we do not find Jacob giving the birthright to Joseph except by what he said here, As Reuben and Simeon shall they be to me,,⁠10 and based upon this, Scripture states, His [Reuben's] birthright was given to the sons of Joseph the son of Israel.⁠11 If so, then Ephraim and Menasheh were fully considered as two tribes, and it was this which constituted Joseph's birthright, and the words of the Sages indeed corroborate this everywhere.
Thus the matter is not at all as the Rabbi12 stated it. Instead, the Land of Israel was divided according to tribes. They made twelve equal parts of it, with Simeon, the least populous of the tribes, taking a share equal to that of Judah, the most populous of the tribes, and thus, Ephraim and Menasheh took exactly the same amount of land as Reuben and Simeon. This is the conclusion of the Gemara in the chapter, Yesh Nochalin.⁠13 Scripture also states, Ye shall divide the land for inheritance according to the twelve tribes of Israel, Joseph receiving two portions.⁠14 So too does Onkelos say,⁠15 "Two tribes shall come forth from his sons. They shall receive chulka ve'achsanta (portion and inheritance),⁠" which means that they shall be equal to the other tribes with respect to inheritance received. Now chulka (portion) refers to the extra share of the first-born, and achsanta (inheritance) refers to ordinary inheritance. In the verse stating, To the more thou shalt give the more inheritance, and to the fewer thou shalt give the less inheritance,⁠16 Scripture refers to the paternal families mentioned there in the chapter.⁠17 Scripture is stating that the tribe divides its share of the land among the paternal families that left Egypt by giving a larger portion to a more populous family and a smaller portion to a less populous family, with the dead becoming heirs of the living, as is explained in the Sifre18 and is mentioned by Rashi in the Parshah of Pinchas.⁠19 Thus the general principle with respect to Joseph was that he was the first-born as regards inheritance, and if, as mentioned in the Gemara,⁠20 the land was divided according to the number of tribes, they gave the children of Joseph portions equal to those of Reuben and Simeon.
And even if we were to say that the land was divided according to the number of persons, as is apparent from the verse,⁠21 then we would say that they gave them double portions commensurate with their numbers — an ordinary share as large as all the other people, and a second portion for the birthright. In that case, the meaning of Jacob's words, As Reuben and Simeon shall they be to me,⁠22 is that they should receive as many shares as twice their number of people. But that Joseph should be as the other tribes with respect to inheritance, with the birthright consisting of his two sons being called "tribes,⁠" as the Rabbi23 stated, this is impossible under any circumstance.
1. Numbers 26:54.
2. Deuteronomy 21:17.
3. If, as Rashi says, Joseph's designation as firstborn meant only that Joseph's two sons shall be counted as separate tribes, but not that they shall receive a double share in the Land, then it follows that, etc.
4. At the end of the verse before us: And the children that were born to you after shall be counted to you; they shall be called after the name of their brethren 'in their inheritance.' This indicates that the two sons of Joseph were to be given the extra right of the firstborn in the matter of inheritance.
5. Horayoth 6b.
6. As, for example, the case of a Sin-offering which is brought by the great Sanhedrin for an erroneous decision, followed by most of the tribes even though they did not constitute an actual majority of the entire population. In that case Ephraim and Menasheh are considered part of the tribe of Joseph.
7. Horayoth 6b.
8. Baba Bathra 123a.
9. Deuteronomy 21:17.
10. (5) here.
11. I Chronicles 5:1.
12. Rashi. Rashi's premise that the Land was divided according to population is disputed by Ramban. Since, according to Ramban, each tribe received an equal portion, he proceeds to differ with Rashi and says that Joseph received twice as much land as any other tribe since Ephraim and Menasheh were considered separate tribes.
13. Baba Bathra 121b. Yesh Nochalin ("There are some that inherit,⁠") the eighth chapter of that tractate, deals with all problems of personal inheritance, as well as with the whole range of problems connected with the original division of the Land by Joshua.
14. Ezekiel 47:13.
15. In translating the blessing bestowed upon Joseph by Jacob. Further, 49:22.
16. Numbers 26:54. This verse, which seems to indicate that the Land was divided according to population, as Rashi taught, is explained by Ramban as referring to the internal division within each tribe.
17. Ibid., Verses 8-50.
18. Sifre Pinchas 132. See also Ramban on Numbers 26:54.
19. Rashi, ibid.
20. Baba Bathra 121b. Yesh Nochalin ("There are some that inherit,⁠") the eighth chapter of that tractate, deals with all problems of personal inheritance, as well as with the whole range of problems connected with the original division of the Land by Joshua.
21. To the more thou shalt give the more inheritance, etc. (Numbers 26:54.)
22. (5) here.
23. Rashi. In his commentary to Numbers 26:54, Ramban further discusses this problem at great length.
ומולדתך אשר הולדת אחריהם – פרש״י אם תוליד עוד לא יהיו במנין בני אלא בתוך אפרים ומנשה יהיו נכללים ולא יהיה להם שם בשבטים לענין הנחלה ואע״פ שנחלקה הארץ לפי מנין גלגלותם כדכתי׳ לרב תרבה נחלתו וכל איש ואיש נטל בשוה חוץ מן הבכורות מ״מ לא נקראו שבטים אלא אלו. וקשי׳ לר״ת מאורליי׳ דמשמע שנחלקה הארץ לפי מנין גלגל׳ ובפ׳ יש נוחלין אמרי׳ דלשבטי׳ נחלק׳ הארץ והא דכתו׳ לרב תרבו נחלתו ר״ל לבית אב ואו׳ הרר״א שלפי מה שפי׳ רשב״ם בפר׳ יש נוחלין גבי לשבטים אתפלג ארעא ניחא שפי׳ וז״ל נתפלגה הארץ לי״ב שבטים שוים ואחר כך כל שבט ושבט מתחלק לפי אנשיו שהיו יוצאי מצרים או לפי באי הארץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עכ״ל. והילכך מה שפי׳ רש״י שנתחלקה הארץ לפי מנין גלגלת לפי אנשיו וכל איש ואיש נטל בשוה ר״ל אחר שנתחלקה הארץ לי״ב שבטים כל שבט ושבט היה מתחלק לפי אנשיו וכל איש ואיש נטל חלקו בשוה חוץ מן הבכורות והנה אכתו׳ בפרש׳ פנחס דין חלוקת הארץ בע״ה.
ומולדתך אשר הולדת אחריהם – פי׳ רשב״ם בני בנים של יוסף יהיו לך כי בני בנים הרי הם כבנים.
אשר הולדת אחריהם – איפשר כי בנים אחרים היו לו והפסו׳ לא הזכירם על שירשו עם אחיהם וכן יראה ממה שהוצרך להאריך ועתה שני בניך וגו׳ אפרים ומנשה ש״מ שהי׳ לו אחרים וכן משמע ממה דכתיב וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב אבל אחר הרעב נולדו לו אחרים.
אי נמי: אשר הולדת כמו אשר תוליד שפעמים רבים עבר במקום עתיד ואף כי לא מצינו לו בנים אחרים איפשר שהיו לו והפסוק לא הזכירם כמו שפירשתי או שלא היו לו בנים אחרים ויעקב דבר אם יוליד עוד:
אשר הולדת אחריהם, "whom you have sired after them;⁠" according to the past tense used here, it is quite possible that Joseph had begotten more children after Menashe and Ephrayim. The reason why the Torah had not spelled this out is because they would inherit with their brothers, not separately. The fact that this is the likely explanation is supported by the fact that Yaakov continued at length with: "and now, your two sons who have been born before I came down to Egypt, etc.⁠" This appears to support the theory that Joseph had indeed had other children, and that these were born to him after the famine had ceased.
Alternately, the words אשר הולדת could be understood to mean אשר תוליד, "whom you will beget;⁠" we have numerous examples of a past tense being used where we would have expected a future tense. The fact that we do not hear about other children does not prove that there were none. At any rate, Yaakov may have told Joseph what the status of such children would be in the event they would yet be born for him.
יקראו – ב׳ במסורה הכא ואידך בניו יקראו על שבט הלוי כמו שבכאן נקראו בנחלתם על שם אחיהם שהיו להם ערי המגרש מכל שבטי ישראל.
ומולדתך אשר הולדת אחריהם וכו׳ – פר״ש אם תוליד עוד לא יהיו כו׳. וקשה איך יאמר פה קדוש זה, ועוד בפרשת פנחס בקרא (במדבר כ״ו נ״ד) לרב תרבו כו׳. פי׳ שבט המרובה באוכלוסין תרבו, ואישתמיטתיה הא דאמר בבבא בתרא (קי״ז א׳) דא״י נחלק לשבטים, והא דכתיב לרב כו׳ דהיינו לבית אב שיש לו בנים מרובים, מ״מ כדין לקחו בני יוסף אע״ג דלשבטים אתפליג למ״ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ דכתיב (שם) [לבית] אבותם היו להם אוכלוסים מרובים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ומולדתך אשר הולדת אחריהם – יתכן שהוליד יוסף אחר בוא יעקב למצרים, ולא נתקיים מהם זרע. או יהיה הרצון באומרו אשר הולדת – אשר תוליד, כי כבר יימצאו כמו זה רבים בלשוננו. ואפשר שנולדו לו אחר זה בנים ומתו בלא בנים, או לא נזכרו בעניין משפחות בני יוסף להקראם על שם אחיהם. גם אפשר שלא נולדו לו בנים עוד; וזה, כי יעקב לא ייעד אותו שיוליד עוד, אך אמר אליו שאם יוליד עוד יִקָּרְאוּ על שם אחיהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

והנה צורך הברכה הזאת היה גדול מאד כי לפי שעתיד שבט הלוי ליבדל לימנות ליגיון לעצמו חוייב שיתוסף עוד שבט אחר למלאת מקומו בדגלים ובכל מקום להשלים מספר השנים עשר. וזה לא היה איפשר לו כי אם בחלוק שבט אחד לשנים והוא משפט הבכורה שהיה בידו לתתו לאחד מהם ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו וכו׳ – [ד] אמר כי בני בניו הנולדים לו אחריהם אחרי בואו למצרים הם יהיו לו. והכונה כי בני יוסף יהיו כבני יעקב ממש במספר השבטים. אמנם בני בניו יהיו לו ליוסף כאלו הם בניו ממש להקרא ראשי משפחות בישראל עד שיהיו שוים במדרגה אל חנוך ופלוא וחצרון וכרמי בני ראובן ואל יתר בני השבטים. ומזה תמצא שאפילו בני שלשים היו בהם ראשי משפחות מכח אומרו ומולדתך אשר הולדת וכו׳ כמו שאמר למכיר משפחת המכירי ומכיר הוליד את גלעד לגלעד משפחת הגלעדי אלה בני גלעד איעזר משפחת האיעזרי וכו׳ (במדבר כ״ו:כ״ט-ל׳). מה שלא נמצא כן לשאר השבטים בבני הבנים ואם היו מיורדי מצרים. וזהו טעם אומרו ומולדתך אשר הולדת כי לא על הבנים הוא אומר כי אם על תולדותיהם. וכמו שאמר אחרי כן גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף. ויתכן כי לא נכתב וירא יוסף אל בניו בני שלשים רק להודיע כי דבר ה׳ זה אשר בפי יעקב לא ישוב ריקם כי אם הוליד והצמיח ועשה פרי למעלה. והנה תועלת הברכה הזאת למתברכים בה היא גדולה מאד גם כן כי בה יהיו שני הבנים האלו מכלל השנים עשר עמודים אשר בית ישראל נכון עליהם אשר אי אפשר להתקיים זולתם ובניהם ובני בניהם מכלל הכוכבים הגדולים בעלי הכבוד הראשון אשר כל זה היה מעקר כונת הבית ועצם צורתו כמו שביארנו בשער הקודם ושאר דברי הרב רבי לוי בן גרשום ז״ל בזה הם חלושים מאד וכ״ש מה שהתחכם לומר שאולי לא ידע יעקב שתהי׳ אחר כך חלוקת הארץ לגלגלותם כי לפעמים יעלם מהנביא דבר. וכמו שאמר וה׳ העלים ממני וכו׳ (מלכים ב ד׳:כ״ז) ונעלמה מיעקב מכירת יוסף וכדומ׳ ואני איני רואה הנדון דומה לראיה כי באמת הנביאים לא אלהים המה שידעו כל המאורעות ההוות במציאות רק כשיגלה ה׳ סודו להם לתכלית מהתכליות וכאשר לא יועיל הגלוי או שיתכן ההסתר אז יהי׳ הדבר נעלם מהם כמו מהשאר אבל שיוגד להם דבר בנבואה והם לא ידעו ולא יבינו תכן אמיתתו חלילה לו ולהם כי באמת כשאמר ברוח הקדש שעליו אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי אלו לא היה יודע למה יהיו כמוהם אם למנין השבטים אם לנחלה אם לענין אחר יהיה דבר ה׳ בפיו ללעג ולחרפה.
אשר הולדת אם תוליד עוד. פי׳ מלת אשר שהיא במקו׳ אם ומלת הולדת שהו׳ פועל עבר במקום תוליד שהוא פועל עתיד מפני שאילו היה כמשמעו היה מביא גם אות׳ לאביו כדי לברך אותם ואין לומר שלא הביאם מפני קטנותם כי ברכת הנביא ברכת השם היא ואין למונעה מפני קטנותם ועוד מדוע לא הזכירם הכתוב בחלוק הארץ להודיע שקיימו מאמר יעקב על שם אחיהם יקראו בנחלתם כמו ויאמר אליו כלב בן יפונה הקנזי אתה ידעת את הדבר אשר דבר ה׳ אל משה כו׳ ועתה תנה לי את ההר הזה אשר דבר ה׳ וכתיב ויברכהו יהושע ויתן את חברון לכלב וכתיב אז יקרא יהושע לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה ויאמר אליהם אתם שמרתם את כל אשר צוה אתכם משה עבד ה׳ וגו׳ ועתה פנו וסעו לכם לאהליכם אל ארץ אחוזתכם וגו׳ להודיע שקיימו מה שנדרו וקיים גם יהושע מאמר משה להם וכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו להודיע שקיים משה מה שצוה יוסף לאחיו והעליתם את עצמותי מזה אתכם וכיון שלא הביאם יוסף לאביו כמו שהביא את אפרים ומנשה כדי לברכם גם לא הוזכרו בענין הנחלה יחוייב מזה בהכרח שיהיה פי׳ אשר הולדת אם תוליד שהוא מאמר מסופק ולא כמשמעו שהוא מורה על הודאי ואע״פ שלא מצאנו אשר במקום אם הנה מאחר שמצאנו אם במקום אשר כמו עד אם דברתי דברי שפי׳ עד אשר דברתי דברי יתכן לפר׳ גם מלת אשר במקום אם ומה שנדחק לפרש אשר נשיא יחטא מלשון אשור אשרי הדור שהנשיא מודה על פשעיו אינו אלא משום דשני קרא בלישני׳ שבכלם כתב ל׳ אם וכאן ל׳ אשר ופי׳ אשר תשמעו ע״מ אשר תשמעו ולא אם תשמעו דומיא דוהקלל׳ אם לא תשמעו מפני שע״מ בכ״מ מורה על שהמעש׳ קודם קיום התנאי שכל האומר ע״מ כאומר מעכשיו דמי וכאילו אמר ראה אנכי נותן לפניכם מעכשיו ברכה ע״מ שתשמעו אח״ז כמובן ממלת היום שפירושו מעכשיו אבל מלת אם מורה על קיום התנאי קודם המעשה ומלת היום מורה שברכם מהיום על מנת שישמעו ומפני שגם על מנת הוא מאמר תנאיי כמלת אם כתב אחריו והקללה אם לא תשמעו והוא במקום על מנת שלא תשמעו:
לא יהיו במנין בני. שלא יחשבו שלי כאפרים וכמנשה אלא שלך:
ואמנם ומולדתך אשר הולדת אחריהם – ר״ל אשר תוליד אחריהם כדברי רש״י לך יהיו – רוצה לומר לא יהיו במדרגת בני אלא במדרגת בני בני כי הנה אפרים ומנשה יהיו כראובן ושמעון אבל שאר אחיהם יהיו במדרגת בני בנים וזהו לך יהיו שיהיו כבניך ולפי שלא יחשוב יוסף ששאר הבנים יהיו נחשבים על שמו יהיו אם כן מביתו ג׳ שבטים אפרים ומנשה ויוסף לכך הוצרך לברר על שם אחיהם יקראו בנחלתם וכל ביתך אם כן תוכלל בשני שבטים אלו ושאר בני יוסף יהיו ראשי משפחות בישראל כחנוך ופלוא חצרון וכרמי בני ראובן. גם בזה הועילה ברכת יעקב ליוסף ר״ל שאפילו בני שלשים ליוסף היו ראשי משפחות ומכח זה המאמר כמו שאמר למכיר משפחת המכירי ומכיר הוליד את גלעד לגלעד משפחת הגלעדי אלה בני גלעד איעזר משפחת האיעזרי וגומר ראה שלא נמצא ככה בשאר השבטים רק בבני הבנים בלבד והם הם מיורדי מצרים וזהו טעם ומולדתך אשר הולדת אחריהם שלא בלבד נאמר על שאר בני יוסף כי אם על כל תולדותיהם עם היות שלא ישר זה בעיני הרא״בע. ואולי שלזה נאמר וירא יוסף לאפרים בני שלשים כדי להודיע שמכח ברכת אביו זכה לזה כי אלה הן התולדות שהוליד אחריהם והותרה בזה השאלה הו׳.
ומולדתך אשר הולדת אחריהם – שהם בני בניך, הנקראים מולדתך באמת.
לך יהיו – יקראו ״בית יוסף״ ויתברכו בברכותיך.
על שם אחיהם יקראו בנחלתם – כל אחד מבני מנשה יקרא כאחיו שעל שם מנשה, לנחול עמם בנחלתו, וכן כל אחד מבני אפרים יקרא כאחיו, על שם אפרים, לנחול עמם בנחלת אפרים.
ומולדתך אשר הולדת אחריהם, your grandchildren, who are truly called מולדתך, seeing that this expression includes children and grandchildren,
לך יהיו, they will be known as part of בית יוסף, the house of Joseph, bearing your name. And their blessing will be part of your blessing, not separate blessings.
על שם אחיהם יקראו בנחלתם, everyone of Menashe’s sons will also incorporate the name of his father Menashe, as will the sons of his brother, who will also incorporate the name of their father Ephrayim as part of their individual names. They were to inherit part of the land of Israel together with Yaakov’s other sons.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[א] על שם אחיהם יקראו בנחלתם
[1] יבמות פרק שני דף כד ע״א (יבמות כד.)
[2] הוריות פרק ראשון דף ו ע״ב (הוריות ו:)
אם תוליד עוד. שאין לומר שכבר נולדו לו כמשמעות הלשון, שאם כן למה לא לקח אותם לברכם – כמו שלקח אפרים ומנשה לברך אותם (כ״ה ברא״ם). וקשיא הרי לא נולדו ליוסף בנים עוד, ומה כתב לך – כיון שלא היו לו בנים עוד, ואפשר לומר כי היו לו בנים אחרים גם כן, וכיון שהם ״על שם אחיהם יקראו בנחלתם״ לא הזכירם הכתוב, ובכל מקום שמונה אפרים ומנשה – הם נכללים במספרם. אבל קשיא דלא ידעינן למנות אותם – אם יהיו נמנים עם שבט מנשה או עם שבט אפרים, לכך יש לפרש כי כן פירוש הכתוב – אם אתה רוצה להוליד עוד, שלא יחשוב – אחר שבני הם במנין השבטים, אקח עוד נשים להוליד שבטים כדי שיהיו בני במנין השבטים, לפיכך אמר – אם אתה רוצה להוליד עוד בנים – לא יהיו במנין השבטים, לכך הוצרך יעקב לומר זה כדי שלא יחשוב יוסף שבניו יהיו במנין השבטים וישא נשים. ואילו לא אמר זה – לקח יוסף עוד נשים והיה מוליד.
ואפשר עוד לומר כי יעקב הוצרך לומר זה, אף על גב דידע יעקב ברוח הקודש שלא יהיו ליוסף עוד בנים, היה יוסף אומר דאפרים ומנשה הם כראובן ושמעון – וחלקי לא אבדתי, ואם יהיו לי בנים אחרים הם יורשים את נחלתי כמו שאר שבטים, דבשביל שאפרים ומנשה בניו במנין השבטים – עדיין חלק יוסף במקומו עומד לשאר בניו שיוליד, ואף על גב דבסוף לא יוליד בנים, הרי יאמרו אפרים ומנשה – אם היו בנים ליוסף אבינו בניו היו יורשים חלק יוסף, עכשיו דאין לו בנים אנו יורשים חלק יוסף אבינו, ויהיה לנו ג׳ חלקים, אמר יעקב ״ומולדתך וגומר״, אם תוליד עוד יהיו על שם אחיהם – לא על נחלתך, ואם כן אין ליוסף חלק בפני עצמו. וכדי שלא יהיו אומרים בני אדם שלא ידע יעקב שלא יהיו עוד ליוסף בנים, אמר ״אשר הולדת״ לשון עבר, כלומר כמו שאין לך בנים כבר – כך לא תוליד עוד, אלא עיקר דבר זה שלא ירשו בני אפרים ומנשה חלק עוד, ומה שלא אמר דלא יהיה ליוסף עוד חלק, דזה הוה גנאי ליוסף, ויהיו סוברים כי אין ראוי יוסף ליטול חלק בארץ, ונתן לבניו אפרים ומנשה, ולכך אמר ״ומולדתך אשר תוליד על שם אחיהם״, כלומר דנחלת אפרים ומנשה הוא נחלתך, ולכך ״על שם אחיהם יקראו בנחלתם״, דאם לא כן באיזה מקום תמצא שיקרא האח על שם אחיו בנחלתו, וזה נכון למדקדק:
ואף על פי שנחלקה הארץ לגלגולת. פירוש ואם כן מאי רבותא דאפרים ומנשה על שאר בני יוסף, שהרי לפי הגלגולת נחלק, ומתרץ דלא נקראו שבטים רק אלו, ויהיה פירוש הכתוב ״על שם אחיהם יקראו בנחלתם״ שלא יקראו שאר הבנים שבטים. והקשה הרא״ם דאפילו נאמר שלא נחלקה הארץ רק לגלגולת – אכתי איכא טובא, דלא נתנו לשאר בני יוסף שום חלק כלל, כדמשמע מקרא דכתיב (במדבר כו, נג) ״לאלה תחלק הארץ״ והם אפרים ומנשה, ואם כן טובא איכא. והם דברים תמוהים, חדא – דאפילו אם היה זה בא רש״י ליישב – מה מעלת אפרים ומנשה כנגד שאר שבטים שאמר הכתוב ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״, ומפני שאמר שיהיה להם שם בשבטים לענין הנחלה, ועל זה אמר מה שם שייך באפרים ומנשה משאר שבטים. ועוד כי איך יתכן שלא יהיה נותן לבני יוסף חלק כלל, ובין למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלק ובין למאן דאמר לבאי הארץ נחלק – סוף סוף יוצאי מצרים היו או באי הארץ היו, ואיך לא יהיה נותן להם חלק, דממה נפשך אם היו ליוסף בנים עוד זולת אפרים ומנשה היו נכללים במנין אפרים ומנשה, כדכתיב ״על שם אחיהם יקראו בנחלתם״, והוא הדין לענין מספר לצורך הנחלה ״על שם אחיהם״ היו, ו״לאלה״ (שם) גם כן עליהם קאי, או שלא היו לו ליוסף עוד בנים כלל, ולפיכך לא הוצרך לכתוב בפרשת פנחס (במדבר כו, כח-לז) מספר שאר בני יוסף זולת אפרים ומנשה:
אם תוליד עוד לא יהיו במנין כו׳. דמל׳ אשר משמע דודאי הוא שיוליד לכן פי׳ אם תוליד דאשר הוא אם הואיל ומצינו דאם הוא אשר כדפירש״י בפ׳ חיי שרה (לעיל כ״ד:י״ט) גם אשר הוא אם:
מ״מ לא נקראו שבטים אלא אלו כו׳. דאותה נחלה שירשו השבטים היו נקראים על שמם כמו נחלת ראובן או נחלת שמעון וכן כולם וגם לנחלת מנשה ואפרים יקראו הנחלה על שמם נחלת מנשה נחלת אפרים כלומר כל אחד ואחד תחום לעצמו כמו שיטול כל אחד מן השבטים אבל לא על נחלת יוסף. וזהו שנקט רש״י לעיל ולא יהיה להם שם בשבטים רוצה לומר ולא יקרא הנחלה על שמם:
If you will have any more children they will not be counted... Since אשר seems to imply that he surely will have children, Rashi explains: "If you will have any more children.⁠" This is because אשר can mean אם (if). Since we find that אם can mean אשר, as Rashi explained on 24:19, therefore אשר can mean אם.
Nevertheless, the only ones to be called Tribes are these... Each tribe's inheritance was called by its own name: Reuven's inheritance, Shimon's inheritance, etc. Similarly, the inheritance of Menasheh and Ephraim will be called by their name: Menasheh's inheritance and Ephraim's inheritance, each with his own territory, like the other tribes. It will not be called Yoseif's inheritance. And when Rashi said above: "They [the future children of Yoseif] will not have their own names as tribes,⁠" it means that their inheritance will not be called by their name.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ומולדתך אשר וגו׳ – פירוש שלא ימנה יוסף במקום ג׳ שבטים אלא במקום ב׳. וכפי זה לא יקרא עוד שבט יוסף במנין השבטים זולת שבט אפרים ושבט מנשה, וכמו כן מצינו שכן הוא.
ויש לנו לחקור זאת למה הוציא יעקב את יוסף ממנין השבטים כמו שמצינו שלא נמנה בכלל השבטים כי אם אפרים ומנשה ולמה לא ימנה הוא גם כן ויהיו י״ד שבטים עם לוי כי ה׳ אמר אליו שיהיו ממנו ב׳ שבטים נוספים לא שיעקר שם יוסף. גם צריך לדעת מי אמר ליעקב כי ב׳ הגוים שאמר לו ה׳ שיהיו ממנו הם בני יוסף ולא בני שאר בניו ויותר היה לו לתלות ולומר שהם פרץ וזרח שהם ביותר מעולים כפי האמת שהם שלשלת המלוכה.
ואולי כי בני יהודה נרמזו במה שאמר לו עוד שם ה׳ ומלכים מחלציך יצאו. אלא מי יאמר שכוונת ה׳ באומרו ומלכים מחלציך וגו׳ היא זאת. ועוד אחרת דלמא הם הם גוי וקהל גוים הם הם המלכים. ועוד מי יאמר שאין הדברים נאמרים על בני שאר האחים.
אכן במה שנשכיל על דבר הבורא שאמר אליו בנבואה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו פשט הדברים יגיד שעל יעקב הוא אומר שממנו יצאו לא מבניו.
אלא יש לדעת מאמרם ז״ל (זהר ח״א ק״פ) כי יוסף הוא בחינת נפש יעקב. והוא שרמז הכתוב באומרו (ל״ז ב׳) אלה תולדות יעקב יוסף. והוא אומרו (תהלים עז) בני יעקב ויוסף, ורמזו חכמי אמת כי הוא בחינת מילוי הוא״ו שהמילוי כאות עצמו. ועל פי הקדמה זו יתיישבו כל הדקדוקים, כי יוסף הוא בחינת יעקב ובמדרגת אב לשבטים יקרא כרשום גם כן באומרו בני יעקב ויוסף, וכפי זה כשאמר ה׳ ליעקב שיצאו ממנו עוד בנים זה יעקב זה יוסף ולזה לא הלביש הנבואה בשאר בניו, ולזה דקדק לומר ב׳ בניך וגו׳ לי הם פירוש במדרגת בני יעקב לא במדרגת בני בניו ולזה הוסיף לבאר ואמר כראובן ושמעון, ומעתה הרי יוסף במדרגת אב כיעקב ואין האב נמנה עם הבנים בגדר אחד כמו שאין יעקב נמנה עם השבטים.
ומולדתך אשר הולדת אחריהם, "and any sons you beget after them, etc.⁠" This means that Joseph and his sons Menashe and Ephrayim would not be counted as three tribes but only as two. Accordingly, whenever the tribes are enumerated we do not find a tribe referred to as "the tribe of Joseph,⁠" but as the tribes Ephrayim and Menashe, respectively.
The fact that Jacob excluded mention of Joseph whenever the tribes would be mentioned or enumerated deserves our closer attention. Why would it bother Jacob that including Levi there would be 14 tribes if Joseph were to be mentioned separately? After all it appears from God's promise in 35,11 that Jacob was to produce two more tribes, not just one more tribe? Where do we have an indication that the name Joseph as a tribe would be eliminated or superseded? Besides, who told Jacob that the two additional children God promised him in 35,11 were to be the two sons of Joseph rather than two sons of another one of his children? Was it not more likely for Jacob to assume that the two additional children God had in mind were Peretz and Zerach, the children of the union of Yehudah and Tamar, truly superior children as we know from the fact that dynasties were descended from them?
Perhaps Jacob thought God that must have referred to Joseph's children as He had already alluded to the role of Yehudah's children when He had told him that kings would be descended from him in the same verse i.e. ומלכים מחלציך יצאו. However, why do we have to assume that these words referred to the sons of Yehudah rather than that the גוי וקהל גוים themselves would be the kings? Besides, there was always the possibility that God had referred to the sons of another one of Jacob's sons.
The plain meaning of the prophecy in 35,11 that "nations and a community of nations" would emanate from Jacob surely must have been that they would emanate from Jacob directly, not from his sons. The Zohar section 1 item 180 claims that the נפש of Jacob and Joseph were closely intertwined and that we have proof of this in Psalms 77,16 where the sons of Jacob and Joseph are almost equated by the use of a conjunctive letter ו by the psalmist to show how close these two were to one another. Kabbalists describe that letter ו as מלוי הוי'ו, i.e. that the מלוי is equivalent to the word itself. [In other words, Joseph equals Jacob because the psalmist joined his name to Jacob by means of this letter ו. Ed.] In this way Joseph became a "founding father" (patriarch) of tribes. Once we accept this, it was easy for Jacob to realise that of all his sons only his son Joseph was endowed with the ability to be a founding father of the tribes. When God had told Jacob that he would beget still more sons, this promise could therefore just as easily have been meant to apply to Joseph having these sons. As a result, Jacob had no reason at all to consider that prophecy as applicable to any of his other sons.
This is why Jacob was quite precise when he said: שני בניך…לי הם, "your two sons…are really mine, just as Reuben and Shimon are mine.⁠" He wanted Joseph to understand that he did not look at his sons as his grandsons but as his real sons. It followed that Joseph could no more be part of the tribes than Jacob himself could be part of the tribes.
ומולדתך אשר הולדת אחריהם – המקרא הזה קשה בטעמו, והוקשה על המפרשים ז״ל כולם. כי לא מצינו שהוליד יוסף בנים זולתי מנשה ואפרים? וכמו שבארנו (פסוק ב׳). ולכן רש״י וראב״ע ורד״ק ז״ל פירשו אשר הולדת כמו ״אשר תוליד״, עבר במקום עתיד, שלא כמנהג. גם אונקלוס ויונתן בן עוזיאל תרגמו ״דתוליד״ לשון עתיד. אך לא מצינו ליוסף בנים שהוליד אחרי כן. וראב״ע ז״ל שאמר יתכן שהיו ובעבור שירשו עם אחיהם לא הזכירם הכתוב.
ואמר רמב״ן ז״ל בפירוש ״ויברך את יוסף״ וגו׳ (פסוק ט״ו) ״כי הנביא אומר ׳ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו׳, ודברו לא יהיה לריק, אבל הוליד אחרי כן בנים, כדעת אונקלוס שאמר ׳ובנין דתוליד בתריהון׳, ויהיה ׳אשר הולדת׳ עבר במקום עתיד, כמו ׳אשר לקחתי מיד האמורי׳,⁠1 ורבים מלבדו. ועל דרך הפשט יראה שכבר היו לו בנים שהוליד אחרי בואו אליו מצרימה ממה שהוצרך להאריך... וזה טעם מה שאמר ׳וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב׳,⁠2 כי אחרי הרעב נולדו לו עוד בנים אחרים, והכתוב לא יזכיר אותם כי אין בהם צורך״ [עכ״ל רמב״ן בפסוק ט״ו].
וכן אמר רשב״ם ז״ל שאמר3 ״בניך או בני בניך שנולדו לך אחרי בואי באלו שבע עשרה שנה שהייתי כאן, על שם אחיהם יקראו ולא יהיו שבטים כי אם בתי אבות״ [עכ״ל]. לכל הדעות יהיה ״הולדת״ כמו ״תוליד״, ושנולדו ליוסף עוד בנים אחרי מות אביו. או שיהיה הולדת עבר שהוליד יוסף אחרי מנשה ואפרים עוד בנים בחיי אביו ושהם יקראו בנחלת הארץ על שם אחיהם.
וקשה מדוע לא נזכרו בתורה בפרשת פנחס, ולא בדברי הימים לענין היחוס? ומה שהוסיף רשב״ם ז״ל ״ובני בניך״ אעפ״י שבני בניו של יוסף שהם משפחות מנשה ואפרים נזכרים בתורה ובדברי הימים, לא עליהן רמוז הכתוב. שאם רמז על בני בנים מה טעם ״על שם אחיהם יקראו בנחלתם״? ״על שם אבותיהם יקראו״ היה לומר. ואשר יש בידי לבאר בפירוש המקרא הזה והכתוב הסמוך לו מנגד לך כבר בארנו (בראשית כב, יב) (וכן פרק לא, פסוקים א, ד) כי בלשון הקדש אין סימן בין עבר ממש, לעבר על תנאי, שהוא האומר ואילו היה הענין כך הייתי עושה כך. ובלשון אשכנז העבר ממש (איך זאגטע)⁠4 או (איך האב גזאגט), ועבר על תנאי (איך העטטי גזאגט)⁠5 וכן בכל דבר. וגם כאן ״אשר הולדת״, עבר על תנאי הוא, ויתורגם בלשון אשכנז (דיא דוא נאך שיהנן גצאיגט העטטעסט). וכך פירושו, לפי שאמר יעקב ליוסף ששני בנים שהוליד שני גוים או שני שבטים יהיו בנחלה, יאמין6 יוסף כי הוא דומה לאביו בענין זה. וכמו שכל בני אביו כולם גוים ושבטים, כן יהיו בניו. ואם יוליד עשרה, יהיו כולם שבטים בנחלה ולשאר הדברים. ואם אסנת אשתו לא הולידה לו רק שני בנים, יוסיף עליה המון נשים בעבור הרבות לו בנים. לכן הוסיף לומר לו שאין הדבר כן. כי רק שני הבנים שהוליד קודם בוא יעקב למצרים, שהן מנשה ואפרים, הם [ה]⁠דומים לבני יעקב ממש, כי כראובן ושמעון יהיו. ואילו הולדת עוד בנים אחריהם, לא יהיו נחשבים לבני, אלא ״לך יהיו״. וגם זה עתיד על תנאי ויתורגם (אירדן דיין גוועזן זיין) כי ״על שם אחיהם״ אפרים ומנשה יִקָרְאוּ בנחלתם. שני חלקים תקח בנחלה ובם ינחלו כל בניך. ואלה השנים יהיו שבט אפרים ושבט מנשה. ולכן אל תצטער שלא הרבית בנים וכן אל תתאמץ לישא לך המון נשים בעבור הוליד בנים עוד. כי כל הנולדים לך אחרי מנשה ואפרים לך יהיו, ואין להם שם ״שבטים״ כבנים אשר הולדתי אנכי, שהן כולם גוים ושבטים.
1. שם מח, כב.
2. שם מא, נ.
3. בפסוק ו.
4. אמרתי.
5. הייתי אומר.
6. יטעה להאמין.
ומולדתך אשר הולדת אחריהם – מלת הולדת אינו לא עבר בלבד (כי אז יהיה נשמע שכבר הוליד בנים אחרים, ולא מצאנו כן בשום מקום), ולא עתיד בלבד שאז יהיה כמו הודעה שיוליד לעתיד בלי ספק, וגם אחר מיתת יעקב לא מצינו שהוליד יוסף בנים אחרים, אלא הוא זמן מורכב מעבר ועתיד (avrai generato) ופירושו כי בעת שירדו בניו לנחלה אז תהיה ההולדה עברה לא עתידה, ולא בעבור שאמר לו כן הוא חיוב שיוליד עוד, אלא הכוונה אם תוליד:
לך יהיו – לא יהיו במנין בני אלא בחשבון בניך:
על שם אחיהם יקראו בנחלתם – בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללים ולא יהיה להם שם בשבטים לענין הנחלה. ואעפ״י שנחלקה הארץ למנין גלגלותם כדכתיב לרב תרבו נחלתו, וכל איש ואיש נטל בשוה חוץ מן הבכורות, מכל מקום יש יתרון רב בקריאת מנשה ואפרים לשני שבטים, כי הנה בחלוקת הארץ היו שמה גורלות באיזה מחוז ירש כל שבט נחלתו, כדרך שנפרש על פסוק לרב תרבה נחלתו (במדבר כ״ו נ״ד), ולכן אם היה יוסף שבט אחד לא היה לו רק גורל אחד, ובהיותו שני שבטים יהיו לו שני גורלות שהוא יתרון רב:
ומולדתך אשר הולדת וגו׳ – רשב״ם ור׳ עובדיה ספורנו מפרשים על בני בנים, והקשה ראב״ע – אם כן מה טעם על שם אחיהם? והיל״ל על שם אבותם, ור׳ עובדיה ספורנו השיב – כל אחד מבני מנשה יקרא כאחיו על שם מנשה לנחול עמם בנחלתו, וכן כל אחד מבני אפרים יקרא כאחיו על שם אפרים לנחול עמם בנחלת אפרים; וזה פירוש דחוק ובלתי מתישב. ואנקלוס ורש״י וראב״ע ורד״ק פירשו אשר תוליד, אם תוליד, ורמבמ״ן עשאו זמן מורכב מעבר ועתיד (che avrai generato) כי בעת בואם לנחלה תהיה לידתן בזמן עבר, וכשהיה יעקב מדבר היתה לעתיד, וגם לפירוש זה הכוונה אם תוליד.
על שם אחיהם – שלא יהיו נקראים שבטים, אלא יכנסו תחת שבטי מנשה ואפרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו – כי אחר שנתן ה׳ את הארץ לו ואחריו לזרעו, ממילא לא היה שלו עולמית רק שיהיה שלו לפי שעה בחייו, ואחר שיעקב לא זכה במתנה זו עולמית לא היה שלו רק כ״ז שהיה בא״י שנחשבת כשלו לענין שיחול עליה קדושת א״י, אבל אחר שיצא למצרים ולא היה עתיד לחזור לשם נסתלק זכותו והורק ליד בניו, שמאז זכו זרעו בארץ וכן אפרים ומנשה, אבל הבנים שנולדו ליוסף אחר ביאת יעקב אין להם זכות עוד. [ואמר על שם אחיהם יקראו, לבלי יאמר שיקראו על שם יוסף ויהיה שבט בפ״ע ע״ש יוסף].
BUT CHILDREN THAT You WILL BEGET AFTER THEM WILL BE YOURS. Since God had given the land to him and to his offspring after him, it naturally meant that it was not given to be his forever, but only temporarily, during his lifetime. In turn, the fact that Yaqov did not gain possession of the gift for perpetuity meant that it was not his outright, but only for as long as he remained in the land of Israel, in consequence of the land possessing qedushah-of-Erez-Israel status. After he left the land for Mizraim, never again to return to it, his right to it had expired and passed to his sons. As of that instant his offspring had gained the right to the land — also Efraim and Menashe (hence, Efraim and Menashe are...), However, children that you will beget after them — offspring born to Yosef after Yaqov’s arrival — will not have acquired any such right. (These, he told Yosef, will be reckoned under... their brothers, rather than being named after Yosef and becoming a distinct tribe called Yosef.)
ומולדתך אשר הולדת1 אחריהם: כבר הסכימו הראב״ע2 והרמב״ן בפסוק ט״ו שיוסף היו לו עוד בנים3 אלא שלא נזכרו בשם4. כיוצא בזה היה בבני מנשה כמו שמבואר להלן (נ,כג).
על שם אחיהם5 וגו׳: שלא תחשוב כי יהיו6 על שמך שבט יוסף בפני עצמו7, וכאשר היה כן במשמעות דבר ה׳ ״וקהל גוים יהיה ממך״8 היינו לבד מה שיש לו עתה, ויוסף הרי היה לו מכבר ובמה נגרע הוא מכל הבנים. אבל הודיע לו יעקב שאינו כן. {ודייק ואמר ״בנחלתם״, דבאמת לא נגרע כבוד יוסף להקרא בשמו ׳מטה יוסף׳, ורק בנחלה נגרע שמו.}
1. ״הולדת״ לשון עבר, משמע שהיו לו בנים נוספים, אך רש״י כאן בעקבות אונקלוס פירש ׳אם תוליד עוד׳, ולפי רש״י הפסוק כותב עבר בלשון עתיד (רמב״ן פסוק ט״ו), אך בודאי ע״פ הפשט משמע שכבר הוליד בנים נוספים.
2. הראב״ע בפסוקנו והרמב״ן בפסוק ט״ו.
3. ולכן מתאים לשון ״הולדת״.
4. שלא היו חשובים וראויים להזכר בשם. ועיין רבינו לעיל (מו,ז) בסוגיית קנה המידה להזכרת אנשים בשמותם בתורה.
5. רש״י: (הבנים הנוספים) לא יהיו במנין בני, אלא בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללים, ולא יהיה להם שם בשבטים לענין הנחלה.
6. הבנים האחרים שנולדו לך מלבד אפרים ומנשה.
7. ויהיו שלשה שבטים – יוסף, אפרים, מנשה.
8. כלומר, ״ממך״ יעקב יצאו ״קהל גויים״ – דהיינו שני שבטים, וזה מלבד יוסף שכבר יצא ממך.
יקראו בנחלתם – לנחלה הוקשו ולא לדבר אחר.⁠1 (הוריות ו׳:)
1. כגון לענין פר העלם דבר של צבור דקיי״ל שאם עשו רוב השבטים ע״פ הוראת הב״ד אע״פ שהן מעוט הקהל בית דין חייבים והעושים פטורים כמבואר בפ׳ ויקרא נחשבו כשבט אחד לענין זה, ואע״פ דמצינו שחלוקים בדגלים ובנשיאים, התם הוא לכונה אחרת, כדי לחלק כבוד לדגלים ולנשיאים.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןמנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(ז) וַאֲנִ֣י׀ בְּבֹאִ֣י מִפַּדָּ֗ן מֵ֩תָה֩א עָלַ֨י רָחֵ֜ל בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֙עַן֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּע֥וֹד כִּבְרַת⁠־אֶ֖רֶץ לָבֹ֣א אֶפְרָ֑תָה וָאֶקְבְּרֶ֤הָ שָּׁם֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔ת הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם׃
As for me,⁠1 when I came from Paddan, Rachel died on me,⁠2 in the land of Canaan, on the way, when there was still a stretch of land3 to come to Efrat, and I buried her there, on the way to Efrat, which is Beit Lechem.⁠"
1. As for me | וַאֲנִי – See Rashi that Yaakov's words here might refer back to his request in Bereshit 47:29-30 that Yosef bury him in Canaan. He feels the need to explain why he himself had not done similarly for Rachel; hence he begins, "as for me...⁠" Cf. R. Saaadia Gaon (cited by Ibn Ezra on vs. 4) who, instead, connects these words to the immediately preceding ones regarding the prophecy in Luz, suggesting that Yaakov is saying that due to Rachel's early death and the end of his child-bearing, the prophecy that he be fruitful must have referred to Yosef's sons. See Yaakov's Retrospective for discussion.
2. on me | עָלַי – The connotation might be that this was to his sorrow, and felt most by him (Sforno, R. Hirsch and compare Bereshit 42:36, "עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה" (upon me were they all), where Yaakov similarly emphasizes that he was the one to bear the brunt of the bereavement. Alternatively: "by me" (Ralbag, with Yaakov noting that he was near to Rachel in death).
3. stretch of land | כִּבְרַת אֶרֶץ – See the note on Bereshit 35:16.
א. מֵ֩תָה֩ =ל,ש1 (טעם כפול בכתב⁠־היד)
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ חננאלרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[מה] 1ואני בבאי מפדן, כיון שבירכם ועשאם שבטים התחיל אומר על עסק רחל, אמר לו למה לא נכנסה לקבורה עמך, שהיה יוסף מיצר על הדבר מאוד, התחיל אביו משיבו עליה אני בבואי מפדן אין כתיב אלא ואני בבואי מפדן. מהו ואני אמר לו חייך כשם שהיית מבקש שתכנס אמך לקבורה כך אני הייתי מבקש הדה הוא דכתיב ואני. (פס״ר פ״ג)
[מו] 2מתה עלי, מהו עלי, עלי הייתה טרחותה. דבר אחר עלי שחסרתיה, שלא הייתה לי נחת רוח אלא היא, מתה עלי שחסרתיה. (פסקתא רבתי פ״ג)
[מז] 3מתה עלי, תנא אין איש מת אלא לאשתו, ואין אשה מתה אלא לבעלה, אין איש מת אלא לאשתו שנאמר (רות א׳:ג׳) וימת אלימלך איש נעמי, ואין אשה מתה אלא לבעלה שנאמר ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל. (סנהדרין כב:)
[מח] 4מתה עלי רחל, כל מי שנודר ומשהה נדרו קובר את אשתו, הה״ד ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל. (ויק״ר פל״ז)
[מט] 5מתה עלי רחל, אמר ר׳ יוחנן עלי מיתתה של רחל, אמר יעקב אבינו קשה עלי מיתתה של רחל מכל הצרות הבאות עלי. (רות רבה פ״ב ז׳)
[נ] 6מתה עלי רחל, עם אשר תמצא אלוהיך לא יחיה (בראשית ל״א:ל״ב), וכתיב ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה (בראשית ל״ה:י״ט), וכתיב ואני בבואי מפדן מתה עלי, עלי הגרמת קללה. (לק״ט לא. לב.)
[נא] 7עלי, ע׳ דתלי בתר רישיהון, מתה עלי רחל. (ספר התגין)
[נב] 8מתה עלי רחל בדרך, תני ר׳ ליעזר בן יעקב לא תנחשו ולא תעוננו (ויקרא י״ט:כ״ו), אע״פ שאין נחש יש סימן, ובלבד לאחר ג׳ סימנים כגון ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין וגו׳. (ירושלמי שבת פ״ו ה״ט)
[נג] 9כברת ארץ, אלפים אמה. (מדרש אגדה)
[נד] 10בעוד כברת ארץ לבא אפרתה, אמר לו שמא מה שלא הכנסת אותה לקבורה שמא עונת גשמים הייתה, אמר לו לאו בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, בין פסח לעצרת היה בזמן שהארץ מנופה והולכת ובאה ככברה שיכולים (הלו׳) להלוך. (פסקתא רבתי פ״ג)
[נה] 11ואקברה שם, כענין שנאמר וימת שם משה (דברים ל״ד:ה׳), מה להלן על פי הדיבור אף כאן על פי הדיבור. (ילמדנו)
[נו] 12ואקברה שם, על פי הדבור, ולמה, שגלוי וצפוי לפניו שסוף בית המקדש עתיד ליחרב, ובניו עתידים לצאת בגולה, והם הולכים אצל אבות ומבקשים מהם שיתפללו עליהם ואינם מועילים להם, וכיון שהם הולכים בדרך הם באין ומחבקין קבורת רחל והיא עומדת ומבקשת רחמים מן הקדוש ברוך הוא, ואומרת לפניו, רבונו של עולם שמע בקול בכייתי ורחם על בני, או תן לי האוניא (שטר חוב) שלי, מיד הקב״ה שומע בקול תפלתה וכו׳ הרי פייסו למה לא נכנסה אמו לקבורה. (פסיקתא רבתי פ״ג)
[נז] 13ואקברה שם בדרך אפרת, למה קבר אותה שם לפי שאין כבוד לאשה להוליכה מתה ממקום למקום שנ׳ ותמת שם מרים ותקבר שם (במדבר כ׳:א׳), וכי לא היו יכולין ישראל להוליך אותה בשביל כבוד משה, אלא לא רצה לביישה להוליכה ממקום למקום. (סדר אליהו רבה)
[נז*] 14ואקברה שם בדרך אפרת, לפיכך קברה בדרך אפרת מפני שאפרת היא רמה ובה היו עתידין ישראל לחטוא ורחל בוכה ומתחננת עליהם לפני הקב״ה, שנא׳ קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה (ירמיהו ל״א:י״ד). (סדר אליהו רבה)
[נח] 15בדרך אפרת הוא בית לחם, ר׳ מאיר אומר בחלקו של בנה מתה שנאמר ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל וגומר [לבוא אפרתה.] ואין אפרתה אלא בית לחם שנאמר ואתה בית לחם אפרתה (מיכה ה׳:א׳). (ספרי דברים שנ״ב)
1. במדרש הגדול ואני בבואי נתפחד יעקב שמא יתרשל יוסף מקבורתו בארץ ישראל שמא יאמר הרי אמי קבר אותה בדרך לפיכך צריך יעקב להזכיר מיתתה. ובלק״ט מבואר דעד שלא התחיל יוסף לשאול אמר לו וז״ל ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל מה ענין זה הפסוק אצל זה אלא צפה יעקב אבינו שדעתו של יוסף לשאול על רחל אמו מפני מה לא העלה יעקב אבינו לקבורה במכפלה, הואיל וחביבה היתה עליו, ועד שלא התחיל יוסף לשאול התחיל יעקב לומר ואני כלומר ואני הייתי רוצה לומר לך על אמך כי בבואי מפדן מתה עלי רחל. ובכת״י מדרש הביאור ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל הזכירה כאן כדי שלא יאמר יוסף שזלזל בקבורת אמו ולא קברה במערה הודיעו שכבוד האשה קבורתה במקומה. ראה לקמן אות נז.
2. בשכ״ט ומפני מה לא העליתי אותה לקברה שם ת״ל בדרך שהיו עלי טרחת הדרך, והיה קיץ גדול ואבק בדרך, ולא הייתי יכול להעלותה מפני שהיה ארונה מתמלא אבק, ולא ראוי להשהותה מפני הכבוד.
3. ראה מנורת המאור ח״ד פ״י צד סז.
4. שבת לב: קה״ר פ״ה, וקהלת זוטא פ״ה ד. ותנחומא וישלח ח. וראה לעיל פל״ה אות ה. ובגמ׳ ר״ה ו. דרשינן ולא יהיה בך חטא בך ולא באשתך חטא סד״א הואיל וא״ר יוחנן ואי תימא ר״א אין אשתו של אדם מתה אלא א״כ מבקשין ממנו ממון ואין לו שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך אימא בהאי עון דבל תאחר נמי אשתו מתה קמ״ל. ובתוס׳ שם ד״ה דמ״ד בשבת מיירי דלא משלם כלל והכא מיירי במשלם אח״כ אלא שעבר בבל תאחר וכ״כ בחי׳ הר״ן סנהדרין שם, וראה בריטב״א ר״ה שם. ומדברי הזהר וישלח קעה: מבואר דבשעת הסכנה נענש במיתת אשתו על עון בל תאחר ולהכי מתה רחל בשעת סכנה. עיי״ש בהערת נצוצי אורות. ובס׳ והזהיר פ׳ בחוקותי קל. בהערות.
5. בב״ר פצ״ז כי״ו במנח״י מתה עלי רחל אמר ר׳ יוחנן עלי מיתתה של רחל קשה מכל הצרות הבאות עלי. וכ״ה במדרש הגדול. ובהערות שם כ׳ צ״ע ולא הביא מקור המאמר ברו״ר. וראה בזח״א קנח. קס:
6. ראה לעיל פל״א אות עה. ובזהר ח״א רכג. כתיב ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל מה עלי עלי ודאי כלומר בגיני, בארץ כנען בדרך בגיני מיתת בדרך דלא נפקת בגיני לעלמין כאחתה, בג״כ לאה דנפקא ובכת בפרשת ארחין בגיניה דיעקב זכתה לאתקברא עמיה, רחל דלא בעאת למיפק ולישאל בהדיה בג״כ קבורתה בפרשת אורחין. ובס׳ חמדת ימים הקנאה וגו׳ מוציאין את האדם מן העולם פ״ג דאבות קנאה מניין ותקנא רחל באחותה וכתיב מתה עלי רחל.
7. ראה לעיל צד תקלז.
8. ראה לעיל פמ״ב אות ל. צט. וש״נ.
9. ראה ברש״י מ״ש מר״מ הדרשן כברת ארץ כמדת תחום שבת. וברבה״ז ומשך חכמה דמכאן רמז להדין המבואר בירושלמי נזיר פ״ז ה״א דמת מצוה קונה מקומו דווקא כשהוא מחוץ לתחום אבל אם הוא תוך התחום מהעיר מביאו לבית הקברות ולכן אמר כי היה עוד כברת הארץ תחום שבת ולכן לא הביאה לבית הקברות רק קברה שם. וראה מ״ש בחוברת ר׳ משה הדרשן מנרבונה לר״א עפשטיין צד יז.
10. ראה ברש״י כאן ולעיל אות מו.
11. מובא בקונדרס אחרון ליקוט שמעוני ד״ר אות לג. וראה לקמן אות נו. ובמדרש הגדול ד״א שם על פי שכינה קברתיה כתיב הכא ואקברה שם וכתיב התם וימת שם משה עבד ה׳ על פי ה׳. ובפסקתא רבתי פ״ג אמר לו יוסף גזור עכשיו ואני מעלה אותה וקוברתה אמר לו יעקב אין אתה יכול בני שלא קברתיה שם אלא על פי הדבור שאף אני בקשתי להעלותה ולקוברה ולא הניחני הקב״ה שנאמר ואקברה שם מהו שם ע״פ הדבור.
12. ראה לעיל פל״ה אות פה. מב״ר וש״נ. וכ״ה בב״ר פצ״ז בכתי״ו במנח״י. וראה פתיחתא דאיכה פי׳ כ״ד. וסדר אליהו רבה פ״ל. וזח״א רטו. זח״ב כט:
13. מאמר זה מובא בכת״י ילקוט תלמוד תורה כאן בשם סדר אליהו רבה, ובהנדפס לפנינו ליתא מאמר זה וראה שם (פ״ל) פכ״ח צד קמח. (הוצאת מא״ש) ראה מ״ש לעיל פל״ה אות לז. פג. בבאור וש״נ. ומכאן מקור הדברים. ובמדרש הגדול כאן ואקברה שם שאין כבוד האשה אלא מקום מיתתה קבורתה. וכן הוא אומר במרים ותמת שם מרים ותקבר שם. ובמגדל חננאל מביא מכ״י מינכן בשם רבינו חננאל ואקברה שם כי היתה מגואלת בדם לידה. וכ״כ בחזקוני כאן. ובכת״י מדרש החפץ כאן מתה עלי וגו׳ בדרך, כבוד קבורתה שאין מניחין מטת האשה אלא סמוך למיתתה קבורתה. וברבה״ז כאן מחדש במ״ש תיכף למיתה קבורה היינו שיעור מיל. ראה לעיל פכ״א אות פז.
14. ראה לעיל אות נז. בבאור וש״נ.
15. בהערות מ״ע מביא גי׳ בחלקו של בנימן וכ״ה בכת״י ילקוט ת״ת. וראה שם המשך לשון הספרי ולעיל פל״ה אות פד. בבאור וש״נ. וראה בפי׳ הטור עה״ת כאן. ובסגנון אחר במדרש תנאים דברים לג, יב. הנה שמענוה באפרתה כו׳ ר׳ שמעון אומר בתוך חלקו של בנה שלמי שמתה באפרתה ומי מתה באפרתה רחל שנ׳ ואני בבאי מפדן מתה עלי. וראה בילקוט המכירי תהלים קלב, יד. וברש״י כאן להכניסה ״לארץ״. ובכת״י מושב זקנים ואקברה שם בדרך אפרת, פר״ש ולא הולכתי אותה אפילו לבית לחם, להכניסה לארץ ישראל, (לפנינו ברש״י להכניסה לארץ) וקשה והא כתיב מתה עלי רחל בארץ כנען ואקברה שם, ור״ש פי׳ דלא נכנסה לארץ, (וכן הקשה הריב״א על רש״י ונשאר בצ״ע וכן הקשה הרמב״ן) ושמא יש לפרש בארץ כנען בדרך כנען, א״נ נוכל לומר שאותו מקום שרחל קבורה שם נבלע בתחום ארץ ישראל, ובעבור שנבלע בתחום קורהו הפסוק מתה עלי רחל בארץ כנען אבל לא בארץ ישראל. ובס׳ כפתור ופרח פ״י (הוצאת לונץ צד רכ:) וכן רחל אמנו ע״ה נקברה ג״כ בארץ ישראל, וכדאיתא בתוספתא מסכת סוטה פי״א, וכו׳, והלא לא נקברה אלא בבית לחם חלקו של יהודה שנאמר ותמת רחל וגו׳ ואין אפרת אלא בחלקו של יהודה וכו׳, ותמה על זה מה שפירש רש״י ז״ל פ׳ ויחי, ואקברה שם ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וכל עצמו של הרב ז״ל שהוא סבור שאינה נקברה בארץ אלא מפני שלא היה הקבר קנוי וכו׳. וראה לעיל פל״ה אות פה. בבאור ובפי׳ הרע״ב מתרץ להכניסה לארץ היינו אל תוך העיר בית לחם. וכן בפי׳ הרא״ב ור״א אלדבי בס׳ קניזל פירוש על רש״י פי׳ לארץ, לעיר מיושבת ולא בדרך. וראה בספר פני דוד לרחיד״א ויחי לה:
וַאֲנָא בְּמֵיתַא מִפַּדָּן מֵיתַת עֲלַי רָחֵל בְּאַרְעָא דִּכְנַעַן בְּאוֹרְחָא בְּעוֹד כְּרוֹב אַרְעָא לְמֵיעַל לְאֶפְרָת וּקְבַרְתַּהּ תַּמָּן בְּאוֹרַח אֶפְרָת הִיא בֵית לָחֶם.
As for me, when I came from Padan, Rachel died on me in the land of Canaan, on the road, when there was still a plowing of land to go to Efrat. I buried her there on the road to Efrat, which is Beit Lechem.”

וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם
וַאֲנָא בְּמֵיתַא מִפַּדָּן מֵיתַת עֲלַי רָחֵל בְּאַרְעָא דִּכְנַעַן בְּאוֹרְחָא בְּעוֹד כְּרוֹב אַרְעָא לְמֵיעַל לְאֶפְרָת וּקְבַרְתַּהּ תַּמָּן בְּאוֹרַח אֶפְרָת הִיא בֵּית לָחֶם
א. ״בְּעוֹד כִּבְרַת״ – ״בְּעוֹד״, אבל ״בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים״ (בראשית מ יג) ״בְּסוֹף״, עיין שם בטעם ההבדל.
ב. ״כִּבְרַת אֶרֶץ״ – ״כְּרוֹב אַרְעָא״ התבאר לעיל ״וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ״ (בראשית לה טז).
ואנה במייתויא מפדן דארם מיתת קדמ׳ רחל בארעא דכנען בארחא באשון עללתא דארעא למיתא לאפרתהב וקברת יתה תמן באורחא דאפרת היא בית לחםג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״במייתוי״) גם נוסח חילופי: ״במיתי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באשון עללתא דארעא למיתא לאפרתה״) גם נוסח חילופי: ״בזמן אסון בכרת ארעא למיעול לאפר׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״דיהוד׳⁠ ⁠⁠״.
ואנא דבעיתי מינך למקברי עם אבהתיי מיתת עלי רחל בתכיף בארעא דכנען באורחא בעוד סוגעי ארעא למיעול לאפרת ולא יכילת לסוברותה למקברה במערת כפילתא וקברתה תמן באורח אפרת היא בית לחם.
And I beseech thee to bury me with my fathers. Rahel died by me suddenly in the land of Kenaan, while there was yet much ground to come to Ephrath; nor could I carry her to bury her in the Double Cave, but I buried her there, in the way of Ephrath which is Bethlechem.
ואני בבאי מפדן – התחיל יוסף שואלו על עסק רחל למה לא נכנסה לקבורת מערת המכפלה, שהיה יוסף מצר על הדבר מאד, והוא משיבו עליה ואני בבאי וגו׳. אינו אומר אני, אלא ואני, א״ל חייך כשם שהיית מבקש שאמך תכנס במערת המכפלה כך [אני] הייתי מבקש, הה״ד ואני. א״ל יוסף למה [לא] הכנסת אותה לקבורה שמא עונת גשמים היתה, א״ל לאו, בדרך מתה, בעוד כברת ארץ לבא אפרתה בין פסח לעצרת היה שהארץ מניעה והולכת כדי ובאה ככברה שבלים. א״ל יוסף גוזר אני עכשו ומעלה אותה למערה, [א״ל] אין אתה יכול לעשות בני שלא קברתיה בדרך אלא על פי הדבר, שאף (אם) [אני] בקשתי להעלותה ולא הניחני המקום, שנאמר ואקברה שם בדרך אפרת, מהו שם עפ״י הדבר שנאמר וימת שם משה [וגו׳] על פי ה׳ (וגו׳) (דברים ל״ד ה׳), ולמה, גלוי וידוע לפניו שסוף בית המקדש ליחרב על ידי נבוכדנצר ובני עתידים לצאת לגולה לבבל והם הולכין אצל האבות בתפלתן שיתפללו בעדם ואינם מועילים כלום, מכיון שמהלכין בדרך הם באים ומחבבין קבורת אמך והיא מבקשת עליהם רחמים ומיד הב״ה שומע לקולה ומרחם עליהם וכו׳.
וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל – תָּנִי, אֵין אִישׁ מֵת אֶלָּא לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (רות א׳:ג׳) ״וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי״, אֵין אִשָּׁה מֵתָה אֶלָּא לְבַעֲלָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר מֵתָה עָלַי רָחֵל.
רַבָּנָן אָמְרֵי, כָּל מִי שֶׁשּׁוֹהֶה אֶת נִדְרוֹ, סוֹף שֶׁהוּא קוֹבֵר אֶת אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל וָאֶקְבְּרֶהָ שָׁם.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר (וְאוֹמֵר) (מיכה ה׳:א׳) ״וְאַתָּה בֵּית לֶחֶם אֶפְרָתָה״. שׁוֹמֵעַ אֲנִי בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף בָּנָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר״, בְּמִי שֶׁנִּמְשַׁל בְּחַיְתוֹ יַעַר (בראשית מ״ט:כ״ז) ״בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף״.
אואמא אנא פי מג֗י מן פדן מאתת עני רחל פי בלד כנעאן פי אלטריק וקד בקי מיל מן אלמסאפה אלי דכ֗ול אפרת פדפנתהא הנאך פי טריק אפרת פי בית לחם פלם יולד לי בעד ד֗לךב.
א. מכאן עד סוף פסוק י״ד חסר בכ״י סנקט פטרבורג והושלם מכ״י אוקספורד. בכ״י אוקספורד נכרך הדף שבו התפסיר לפסוקים ז׳-ט׳ בהמשך, בדף 132.
ב. תוספת זו מובאת בשם רס״ג גם בראב״ע וראב״ם ומבוארת על ידם, וגם רשב״ח הוסיפה.
ואולם אני, בהגיעי מפדן, מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך, ואכן נותר מיל מהמרחק1 עד הכניסה לאפרת, וקברתי אותה שם בדרך אפרת, בבית לחם, ולא נולדו לי ילדים אחרי זה2.
1. על תרגום זה מעידים גם ריב״ג בספר השרשים שורש כבר, רד״ק בספר השרשים שורש ברה, דונש בהשגותיו (מהדורת חזון, 93) וראב״ע בשפת יתר עמ׳ 175. נראה שלא היתה בידם הכרעה אם רס״ג סובר שהכ״ף היא כ״ף הדמיון או שהיא מן השורש, ריב״ג נקט שאינה מן השורש אלא הוא שם מרחק מיל בין שני מקומות, דונש הסתפק בכך, ורד״ק וראב״ע נקטו שהיא כ״ף הדמיון. בתרגום שלפנינו נראה שאינה כ״ף הדמיון.
2. ראה ראב״ע וראב״ם שביארו עניינה של הוספה זו על ידי רבינו, שבכך ביאר יעקב את טעמו ליחסו לאפרים ומנשה כבניו, כיון שה׳ הבטיח לו שיוולדו לו עוד בנים ולא נולדו עוד בנים אחר בנימין.
ואקברה שם – כי היתה מגואלת בדם לידתה.
ואני בבאי מפדן וגומ׳ – ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני ליקבר בארץ כנען, לא כן עשיתי לאמך, שהרי מתה סמוך לבית לחם.
כברת ארץ – מדת ארץ, והן אלפים אמה כמדת תחום,⁠א כדברי רבי משה הדרשן. ולא תאמר שעיכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקוברה בחברון, עת הגריד היה שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה.
ואקברה שם – ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ. וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדִבֵר קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצתהב רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר: קול ברמה נשמע וגו׳ (ירמיהו ל״א:י״ד).
ואונקלוס תירגם: כרוב ארעא – כדי שיעור מחרישת יום.⁠ג ואומר אני: שהיה להם קצב שהיו קורין אותו כדי מחרישה אחת, קרואידא בלעז, כדאמרינן: כריב ותני (בבלי בבא מציעא ק״ז.), כמא דמסיק תעלא מבי כרבא (בבלי יומא מ״ג:).
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״שבת״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917. בדפוס רומא: ״יוצאה״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י מינכן 5, ליידן 1: חרישת הארץ. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״חרישה״.
ואני בבאי מפדן וגו'‏ AND AS FOR ME, WHEN I CAME FROM PADAN etc. – "And although I trouble you to take me for burial into the land of Canaan and I did not do this for your mother (i.e., I did not take the trouble to bury her in a place other than that in which she died, which was by the road-side) which I might easily have done since she died quite close to Bethlehem".
כברת ארץ – is a measure of land equal to 2000 cubits which is the extent of a Sabbath day's journey. This is according to the statement of R. Moshe the Expositor. – "Do not imagine that it was the rains which prevented me from bringing her to Hebron for burial. It was the dry season when the ground is riddled and full of holes like a sieve (כברה).
ואקברה שם AND I BURIED HERE THERE – and did not carry her even the short distance to Bethlehem to bring her into a city. I know that in your heart you feel some resentment against me. Know, however, that I buried her there by the command of God". And the future proved that God had commanded him to do this in order that she might help her children when Nebuzaradan would take them into captivity. For when .they were passing along that road Rachel came forth from her grave and stood by her tomb weeping and beseeching mercy for them, as it is said, "A voice is heard in Rama, [the sound of weeping … Rachel weeping for her children]" (Yirmeyahu 31:15), and the Holy One, blessed be He, replied to her "There is a reward for your work, says Hashem etc. for your children will return to their own border" (Yirmeyahu 31:16-17).
Onkelos translated it (כברת ארץ) by כרוב ארעא which is a full measure of one day's plowing. I am of opinion that they had a definite measure which they called "one full furrow"; cordié in old French. So we say, "He plows (כריב) and plows again" (Bava Metzia 107a), and "as much earth as a fox carries on its feet from a plowed field (בי כרבא)" (Yoma 43b).
ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל – מה ענין זה הפסוק אצל זה. אלא צפה יעקב אבינו שדעתו של יוסף לשאול על רחל אמו מפני מה לא העלה יעקב אבינו לקוברה במכפלה. הואיל וחביבה היתה עליו. ועד שלא התחיל יוסף לשאול. התחיל יעקב לומר ואני. כלומר ואני הייתי רוצה לומר לך על אמך. כי בבואי מפדן מתה עלי רחל. עלי היתה עצבונה. 1לפי שאין האשה מתה אלא לבעלה. ואין האיש מת אלא לאשתו. ושמא תאמר מפני מה לא קברתיה במערת המכפלה. בארץ כנען מתה. וכאילו במערה נקברה. ולמה לא העליתיה עוד לשם. כי בדרך מתה בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה. 2כי היה הקיץ גדול ואבק הדרך היתה יכול לכוברה בכברה. לפיכך ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם. 3על אם הדרך קברתיה שיהיו בניה עולים לארץ ישראל. ועומדין על קבורתה וזוכרין אותה.
1. לפי שאין האשה מתה אלא לבעלה. סנהדרין כ״ב ע״ב.
2. כי הי׳ הקיץ גדול כו׳. עיין רש״י עה״ת שהביא עת הגריד היה שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה. ואולי גם הסיום הזה לקח רש״י מדברי רבי משה הדרשן שהביאו בפסוק הזה. ועיין פסיקתא רבתי פ״ג. בין פסח לעצרת היה בזמן שהארץ מנופה. והולכת ובאה ככברה.
3. על אם הדרך קברתיה שיהיו בניה עולים כו׳. עיין ב״ר פפ״ב מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת אלא צפה יעקב אבינו שהגליות עתידות לעבור שם לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת רחמים. ועיין פסיקתא רבתי שם שלא קברתיה שם. אלא עפ״י הדבור כו׳ ע״ש ועיין רש״י עה״ת.
ואני בבואי מפדן – מה ענין זה אצל זה, אלא שצפה יעקב אבינו שדעתו של יוסף לשאול את אביו על רחל אמו מפני מה לא העלה אותה לקוברה במערת המכפלה, הואיל והיתה חביבה עליו ביותר, ועד שלא התחיל יוסף לשאלו, התחיל יעקב ואמר, ואני בבואי מפדן, כלומר ואני הייתי רוצה לומר לך על אמך, כי בבאי מפדן ארם מתה עלי רחל, עלי היתה עלבונה, לפי שאין האשה מתה אלא לבעלה, ואין איש מת אלא לאשתו, ושמא תאמר מפני מה לא קברתיה במערת המכפלה, הרי בארץ כנען קברתיה בגבול בית לחם, שהיא מובחרת מחברון, וכאלו היא קבורה במערת המכפלה, ואם תמצא לומר מערת המכפלה עדיפא, ששם האבות והאמהות, ומ״מ ראויה היתה להקבר עמהם, ומפני מה לא העליתי אותה לקוברה שם, ת״ל בדרך, שהיו עלי טרחות הדרך, והיה קיץ גדול ואבק בדרך, ולא הייתי יכול להעלותה מפני שהיה ארונה מתמלא אבק, ולא ראוי להשהותה מפני הכבוד, ואם תמצא לומר דרך קצרה היא משם עד מערת המכפלה, ת״ל בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, שעדיין היה רוב הארץ להלוך, ודומה למלת כברת הארץ, וכי כביר מצאה ידי (איוב לא כה), ירוע כבירים (שם לד כד), וילך מאתו כברת ארץ (מלכים ב ה יט), הן אל כביר (איוב לו ה), כביר כח לב (שם שם), כולן מדוברין על אופן ריבוי:
לבא אפרתה – לבא לאפרת כ״ש לחברון ששם מערת המכפלה:
ואקברה שם בדרך אפרת – על אם הדרך קברתיה שיהו בניה עולין לארץ ישראל ורואין קבורתה וזוכרין אותה, וכן מצינו בשעה שהיו ישראל הולכין בגולה לבבל, כיון שעברו על קבורתה של רחל התחילה נשמתה בוכה, שנא׳ כה אמר ה׳ קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו׳ (ירמיה לא יד), והקב״ה ענה אותה ואמר לה מנעי קולך מבכי וגו׳ (שם שם טו):
היא בית לחם – ולמה נקראת אפרת, ששם יושבין משפחות נשואי בית פרץ, שנאמר ודוד בן איש אפרתי (שמואל א יז יב), וכל מקום שנא׳ אפרת הוא לשון גדולה, וכן הוא אומר בן תחו בן צוף אפרתי (שם א א), ודומה לו בן פורת (בראשית מט כב):
ואני בבואי מפדן – באותו הדרך לאחר שברכני הקב״ה מתה רחל באותו הדרך בעוד הרבה דרך עד היישוב, לכן קברתיה בדרך, כי לא {היה} פנאי לקוברה אצל לאה במערת המכפלה.
ושלא יפשיעהו יוסף על אמו הוצרך לומר כן.
Va'ani "WHEN I WAS RETURNING FROM PADAN, on that same trip1 after God blessed me, RACHEL DIED, on that same trip when there was still a large distance2 to any settled area. That is why I buried her on the road, since there was no time to bring her to the cave of Machpelah to bury her with Leah.⁠"
Jacob said this so that Joseph would not blame him for [his treatment of] his mother.⁠3
1. The trip described in chapter 35, the one that Rashbam feels that Jacob alluded to in vs. 3; see commentary and my notes there.
2. On kivrat 'ereṣ, see Rashbam ad 35:16 and my notes there.
3. The apparent contextual irrelevance of this verse has caught the attention of both ancients (e.g. LT: mah 'inyan zeh 'esel zeh) and moderns (e.g. Driver: "It has no connexion with vv. 3-6"). The most common explanation of the verse is to see it as an apology that prepares the ground for Jacob's request that Joseph arrange for Jacob's burial in the cave of Machpelah (Rashi, Ibn Ezra, Nahmanides, LT, Sekhel Tov, Driver, Delitzsch and Dillmann). This explanation does not establish relevance to the immediate context but rather to Gen. 49:29-32 or Gen. 47:29-31. Many moderns, in fact, see the verse as clumsily removed by the redactor from its original context, in one of those two places.
Rashbam does manage to establish some connection between vss. 3-4 and vs. 7 – both relate events that occurred during the same trip. Vss. 5-6 would then be seen as a parenthetical comment, as Rashbam's commentary ad vs. 5, s.v. ve'attah, would imply.
וטעם ואני בבאי מפדן – שמתה רחל פתאום, ולא יכולתי להוליכה לקברה במערה כאשר קברתי את לאה (בראשית מ״ט:ל״א). ואמר זה ליוסף, שלא יחר לך שאבקש מאתך שלא עשיתי לכבוד אמך.
[AND AS FOR ME, WHEN I CAME FROM PADDAN.] Rachel died suddenly and I was not able to transport her to the cave of Machpelah and inter her there, as I did with Leah. Jacob told this to Joseph so that he would not be angry with him for requesting that he do for him what he didn't do for his mother.
ואני בבואי מפדן – נכון הוא לפרש: שלא ישים יוסף אלא לבו למה לא נקברה רחל במערה כמו שנקברה לאה.
בעוד כברת ארץ – מגזרת: כביר. והטעם: שהיה עוד רב הדרך לבוא אפרתה, על כן לא הבאתיה אל המערה.
א. כן בכ״י סנקט פטרפורג Evr. II A 244/1.
ולכך אני בבואי מפדןקברתי רחל בדרך אפרת, כי ידעתי שיעלה אותו מקום לחלק בניה, וזהו כבודה להיות נקברת בחלק בניה, וכמדומה בחלק בנימין הוא. ואם קברתיה במערה, היתה קבורה בחלק יהודה,⁠א ואין זו כבודה, כדאמרינן בבבא בתרא (בבלי ב״ב קי״ב.): וכי תימא דזבין מזבן, נמצא אותו צדיק נקבר בקבר שאינו שלו. וכן כתוב גבי שאול, דאמר ליה שמואל: ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח (שמואל א י׳:ב׳), אלמא דקבורת רחל בגבול בנימין. ומשום שדעתי להרויח נחלתך לשני שבטים, ידעתי כי אותו מקום יחול לגבול בני רחל, ולכך קברתיה שם.
וכן מצינו בגדולים שהיו נקברים בגבול שבטי⁠{ה}⁠ם, כדכתיב ביהושע: ויקברו אותו {בגבול נחלתו} בתמנת סרחב אשר בהר אפרים (יהושע כ״ד:ל׳), והוא מבני אפרים. ואת עצמות יוסף {וגו׳} קברו בשכם (יהושע כ״ד:ל״ב), שאף הוא בחלקו של אפרים, ואלעזר בגבעת פנחס בנו (יהושע כ״ד:ל״ג), וכן הרבה בשבטים.
ומולדתך – בני בנים שלך קרוין על שם קרוביהם, כי קרובים קרוין אחים.
א. בכ״י מינכן 52: יהודא.
ב. בכ״י מינכן 52 ובספר הג״ן (בהשפעת שופטים ב׳:ט׳): חרס.
And therefore אני בבואי מפדן – I WHEN I CAME FROM PADDAN, I BURIED Rachel ON THE WAY TO EFRAT, because I knew that this place would be bestowed as a portion for her children. And this is her honor to be buried in the portion of her children, and it would appear that it is in the portion of Binyamin. And if I buried her in the cave, she would be buried in the portion of Yehuda, and this is not her honor, as it says in Bava Batra (Bavli Bava Batra 112a): If you say that [Pinchas] purchased the land, it will be found that this righteous man was buried in a grave [in land] that is not his. And thus it is written about Shaul, that Shemuel said to him: “You shall find two men by the tomb of Rachel on the border of Binyamin at Zelzach” (Shemuel I 10:2), so we see that the tomb of Rachel is on the border of Binyamin. And since my intent is to expand your inheritance to two tribes, I knew that that place will fall in the borders of Rachel’s children, and therefore I buried her there.
And thus we see with great people that they were buried in the borders of their tribes, as it is written with Yehoshua: “And they buried him {in the border of his inheritance} in Timnat-Serach which is in the hill country of Ephraim” (Yehoshua 24:30), and he was from the children of Ephraim. And the bones of Yosef (etc.) were buried in Shekhem (Yehoshua 24:32), which is also in the portion of Ephraim, and Elazar in the hill of Pinchas his son (Yehoshua 24:33), and so too many in the tribes.
ומולדתך – BUT YOUR PROGENY – Your grandchildren will be called by the name of their relatives, because relatives are called “brothers.”
ואני – המאמר הזה היה להתנצל אל יוסף מה היה שלא קבר אמו במערה כמו שקבר לאה שלא יתפש עליו בזה, והוא צוה לו שישאהו ויקברהו במערה. אמר כי לא פשע בזה כי מתה בדרך והוא היה הולך לאטו לרגל המלאכה (בראשית ל״ג:י״ד), ולא יכול לעזב המלאכה ולנשאה לבית לחם, כל שכן למערה, וזהו שאמר: עלי, כמו: הצאן והבקר עלות עלי (בראשית ל״ג:י״ג). ואם היה נושאה לרגל המלאכה היתה מסרחת, אולי ימי קיץ היו. גם לא היה בידו לחנוט אותה כי לא היו רופאים עמו, ובדרך מתה,⁠א וקברה בדרך בכבוד והציב מצבה על קבורתה (בראשית ל״ה:כ׳) ועד היום היא מצבתה.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״כי לא היו רופאים עמו ובדרך מתה״.
ואני, this entire paragraph was inserted to describe Yaakov’s apology or justification to Joseph why he, who was so insistent on where he wanted to be buried and who was putting Joseph to so much trouble in this connection, had himself not acted in a similar manner when it came to burying Joseph’s mother, his own favourite wife, seeing that he had buried Leah in the cave of Machpelah. He explained that he had in no way been at fault, that it was not negligence on his part, but that fate had intervened, Rachel dying suddenly on route to the land of Canaan. The fact that he was moving extremely slowly at the time on account of all his livestock, something that the Torah had reported Yaakov as explaining already to Esau at the time, (33,13) made it impossible for him to carry Rachel’s body with him seeing he had no means to embalm it and keep it from decaying and becoming putrid until he would reach Chevron. Presumably, the season was summer when it is even harder to keep a body from decaying quickly. He therefore chose to bury her without delay, in the most dignified manner which the prevailing conditions had permitted.
ואני בבאי מפדן – עדיין לא הייתי מוחזק במערה שהרי עשו מערער עליה, לפיכך קברתיה בדרך. אבל כשקברתי את לאה כבר הלך לו עשו אל ארצו והניח לי את הכל.
ואקברה שם – כי ידעתי כי אותו גבול יעלה לחלק בניה, וכבוד הוא לה להיות נקברת בחלק בניה, וכן הוא אומר: ומצאת שם שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח (שמואל א י׳:ב׳). ואם קברתיה במערה אין זה כבודה שהרי היא בחלק יהודה בן לאה.⁠1
דבר אחר: לכך קברה שם יעקב לפי שגנות הוא לאשה יולדת מתה להוליכה למרחוק ולהשהותה פן יהיו דמיה מלכלכים תכריכיה. ולפי שרצה להקבר בארץ כנען הזכיר ליוסף זאת שלא יאשימהו על אמו ולא יהיה עצל בדבר. חז״ק על פר״ש: שהרי קבורתה של רחל בארץ ישראל.⁠2
1. שאוב מר״י בכור שור, ובדומה בכ״י מינכן 50 בשם ר״י קרא.
2. בדומה ברשב״ם ובאבן עזרא פירוש ראשון.
ואני בבואי מפדן ארם, "as far as I a am concerned, when I came from Padan Aram, etc.⁠" (Yaakov, who insists on being buried in the cave of Machpelah, owes Joseph an explanation for why he did not bury Joseph's mother Rachel there, when he was much closer).⁠"Rachel died on me suddenly at a time when I did not yet possess undisputed entitlement to that burial ground, since your uncle Esau had not yet ceded it to me by leaving the Land of Canaan with his whole family, so that an attempt to do so would have involved me in a confrontation with Esau, and it would have been most unseemly for your mother remaining unburied at that time. When I buried my wife Leah in the cave of Machpelah, Esau had already vacated the land of Canaan.⁠"
ואקברה שם, "I buried her there,⁠" (where she had died) I knew that the piece of land where I buried her would in the future be still part of the ancestral heritage of Binyamin, and it would be fitting for her to have her last resting place in soil that would be part of her children's heritage. We find an interesting verse in Samuel 10,2, where Samuel has just crowned the first Jewish King, Shaul, a descendant of Rachel from the tribe of Binyamin, and says to the newly crowned King: "when you leave me this day, you will meet two men near the tomb of Rachel in the territory of Binyamin, at a place called Zeltzah;⁠" Yaakov, added that if he had buried Rachel in the cave of Machpelah, which is in the territory of Yehudah, a son of Leah, this would not have been appropriate, seeing that she and Leah had been rivals during their lifetime. An alternate exegesis of this paragraph, quotes Yaakov as follows: "the reason that I have buried your mother where I did, at the time, was that seeing that she had died in childbirth and having to transport her any distance would most likely have resulted in her blood becoming putrid after having soiled her shroud. Seeing that I wanted to at least bury her in the holy soil of the land of Israel, I buried her where I did, just inside that land.⁠" (Compare Rashi's commentary on this verse, according to whom Rachel's tomb was outside the Holy Land.)
ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל – וקברתיה בדרך אפרת כי ידעתי שיעלה אותו המקום בחלק בניה שיהא בחלק בנימן. וזה כבודה להיות נקברת בחלק בני בנימן. דאם קברתיה בבית לחם במערה היתה קבורה בחלק יהודה. ואין זה כבודה. כדאמ׳ (בבא בתרא קיב.) נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו. וכן כתו׳ גבי שאול שא״ל שמואל ומצאת (שם) [שני] אנשים עם קבורת רחל בגבול (בני) בנימן בצלצח (שמואל א י:ב). ש״מ דקבורת רחל בחלק בנימן. ותימ׳ שהרי פר״ש בספר שמואל (רש״י שמואל א י:ב ד״ה עם קבורת רחל בגבול בנימן, וד״ה צלצח) והלא קבורת רחל בגבול יהודה בבית לחם. אלא עכשיו הם עם קבורת רחל. וכשתפגע בהם תמצאם בגבול בנימן שהיא ירושלם. [צלצח.] צל (לינת) [לצח של] הקב״ה הנק׳ דודי צח ואדום (שיר השירים ה:י). וכן שנויה בתוספת׳ דסוטה (תוספתא סוטה יא:ז). וי״ל שדעתו להרויח נחלתו לשני שבטי׳ כדכתי׳ ביהושע ויקברו אותו בתימנת (חרס) [סרח] אשר בהר אפרים (יהושע כד:ל, שופטים ב:ט). והוא היה מבני אפרים שנ׳ ואת עצמות יוסף אשר העלו ממצרים קברו בשכם (יהושע כד:לב) שהיא בחלקו של אפרים (עי׳ יהושע כ:ז). ואלעזר בגבעת פנחס בנו (יהושע כד:לג). גן.
ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל – פי׳ והיא ילדה לי בנימן. אחרון מכל בני ולא נולדו לי עוד בנים. לפיכך אני [נותן] להם עוד ברכה. ולפי שהיה צריך להגיד שלא נולדו לו אחר לידת בנימן שמתה ממנו רחל האריך לשונו באי זה מקום מתה ונקברה.
ולא יתכן לפרשו כמו שפי׳ רש״י (ד״ה ואני בבאי מפדן וגו׳) ואני בבואי מוסב לשבועתו שהשביעו לקוברו בארץ כנען (בראשית מז:כט-לא). כי לא עשה כן עם אמו. ועוד באותו פעם שהזכירו לא הזכיר לו מיתתה של רחל שהרי הלך לו לאחר שהשביעו. ואחר הזמן כשחלה חזר לו. ובאותה חזרה בירכו. יעק׳.
מתה עלי רחל – פי׳ באופן שבבנימין שילדה לי נשלמו כל בניי ואין לי עוד להוליד בנים לכן אני מתעצם לברכן, ואגב שהוצרך להגיד לו שבלידת בנימין מתה ואין לו עוד להוליד כנזכר האריך בענין מיתתה לומר בארץ כנען וגו׳.
כתוב בפירוש רבינו שלמה: ואקברה שם – ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ.
ולא ידעתי מהו, וכי בחוצה לארץ נקברה, חס ושלום! שהרי בארץ מתה, ושם נקברה, כמו שנאמר כאן בפירוש: מתה עלי רחל בארץ כנען, ושם כתוב עוד מפורש: ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען הואא בית אל (בראשית ל״ה:ו׳), וכתיב: ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת הארץ לבא אפרתה (בראשית ל״ה:ט״ז), ומתה בדרך בין בית אל ובין בית לחם אפרתה (ואקברה שם ברמה, והיא מארץ) [בארץ]⁠ב ישראל.
ואקברה שם – וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדבר קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאתהג על קברהד ובקשה רחמים עליהם, שנאמר: קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה (ירמיהו ל״א:י״ד), והקב״ה משיבה: יש שכר לפעולתך, ושבו בנים לגבולם (ירמיהו ל״א:ט״ו-ט״ז). לשון רבינו שלמה.
וצריך על כל פנים שיהיה רמז במקרא לטעם הזה שאמרו באגדה זו, ושמא זה הוא מה שאמר הכתוב מתה עלי רחל בדרך ואקברה שם בדרך, כלומר בדרך אשר יעברו בה בניה מתה, ושם קברתיה לטובתם, (כי היא לא מתה בדרך, רק ברמה שהיא עיר בארץ בנימין, ושם נקברה, אבל בדרך של עתיד מתה.)⁠ה והכתוב לא יפרש בעתידות, רק ירמוז בהם.
ועל דרך הפשט: גם כן אמר לו כן כמתנצל, שלא יחר ליוסף בראות חפצו בקבורת המערה על שלא קבר אמו שם, וכאשר קבר שם את לאה. ולכך אמר לו כי מתה בארץ כנען, ולא נקברה בחוצה לארץ, כאשר תהיה קבורת מצרים ליעקב. ומתה בדרך, בפתע פתאום, ולא יכול לקברה שם, כי איך יעזוב את בניו ואת מקנהו בדרך וילך מהרה עמה למערת המכפלה, ואיה הרופאים והרפואות לחנוט אותה. וזהו טעם: עלי. ואף על פי שמערת המכפלה אינה רחוקה משם רק כחצי יום, היה יעקב כבד מאד במקנה הגדול ובני בית, ולא יגיעו שם רק בימים רבים. וכן עשה בדרך ההוא ימים רבים עד באו אל אביו. ושנו חכמים: ולא של נשים לעולם מפני הכבוד (בבלי מועד קטן כ״ז.).
ואני סבור שהיו אלה דברי התנצלות. וגם יוסף יודע שמתה בדרך, ונקברה בארץ, וכבוד עשה לה במותה. אבל הכונה ליעקב שלא הוליך אותה למערה, כדי שלא יקבור שם שתי אחיות, כי יבוש מאבותיו, ולאה היא הנשאת לו בהיתר ראשונה, ורחל באהבתו אותה ובנדר אשר נדר לה לקחה.
א. כן בכ״י פרמא 3255, וכן הכתיב בפסוק. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון: ״היא״.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, דפוס ליסבון. בנוסח של פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115: ״יצאת״. בכ״י מינכן 138, פולדה 2: ״יצאה״.
ד. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בנוסח של פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115. בכ״י פרמא 3255: ״קבורתה״.
ה. הביאור בסוגריים העגולים הוא ממהדורה קמא של פירוש רמב״ן ונמחק במהדורה בתרא. עיינו הוספות רמב״ן.
AND I BURIED HER THERE. In Rashi's commentary it is written, "And I did not transport her for burial even to Bethlehem to bring her into the Land.⁠"
Now I do not know the meaning thereof. Was Rachel buried outside of the Land? Forbid it! She died within the Land, and she was buried there, just as it says here in the parshah: Rachel died by me in the land of Canaan.⁠1 And there in the narrative of her death it is still more clearly written, And Jacob came to Luz, which is in the land of Canaan — the same is Beth-el,⁠2 and it is further stated, And they journeyed from Beth-el and there was still some way to come to Ephrath,⁠3 and Rachel died on the way between Beth-el and Bethlehem Ephratha in the Land of Israel.
AND I BURIED HER THERE. "Now I know that there is some resentment in your heart against me [for not having brought her into the city]. But you should know that I buried her there by the word of G-d, that she might help her children when Nebuzaradan4 would exile them,⁠" for when they passed along that road, Rachel came forth from her grave and stood by her tomb beseeching mercy for them, as it is said, A voice is heard in Ramah, lamentation and bitter weeping, Rachel weeping for her children,⁠5 and the Holy One, blessed by He, answered her, Thy work shall be rewarded … and the children shall return to their own border.⁠6 This is the language of Rashi.
Now in any case there should be some allusion in Scripture to this interpretation which is stated in this Agadah. Perhaps this is alluded to in the expression of the verse, She died by me … in the way … And I buried her in the way,⁠7 that is to say, "She died on the road which her children would pass, and I buried her there for her advantage.⁠" She did not die on the road, but in Ramah,⁠8 a city in the land of Benjamin, and there she was buried. [Thus, according to the Midrash, Scripture is implying that] she died on the road which her children were destined to pass in the future, as Scripture does not fully explain future events but only alludes to them in a general manner.
In line with the plain meaning of Scripture, it is likewise understood that Jacob spoke to Joseph in an apologetic vein so that when he discerned his father's wish to be buried in the cave of Machpelah, Joseph should not be angered about his failure to bury his mother there just as he buried Leah there. It was for this reason that Jacob told him that she died in the land of Canaan, and she was not buried outside of the Land in the manner in which an Egyptian burial would befall Jacob. Furthermore, she died on the road suddenly, and he could not bury her in the cave of Machpelah for how could he leave his children and his flocks on the road and hurry with her body to the cave of Machpelah? And where could he find doctors and medicines to embalm her? This is the meaning of the word alai (by me) [in the verse, Rachel died by me]. Even though the cave of Machpelah is but a half-day's distance from the place of her death, Jacob was heavily laden with much cattle and family, and he would not arrive there for many days. Thus he did indeed spend many days on that road until he came to his father. Our Sages have further taught:⁠9 "The bier of a woman may never be set down, out of respect.⁠"
Now it is my opinion that these are but words of apology as Joseph already knew that Rachel died on the road and was buried in the Land, and that honor was paid to her when she died. But the reason Jacob did not transport Rachel to the cave of Machpelah was so that he should not bury two sisters there,⁠10 for he would be embarrassed before his ancestors. Now Leah was the one he married first, and thus her marriage was permissible, while he married Rachel out of his love for her and because of the vow he made to her.⁠11
1. In the verse before us.
2. Above, 35:6.
3. Ibid., (16).
4. Chief general of Nebuchadnezzar, king of Babylon, who destroyed the city of Jerusalem, burned the Temple, and led the people into captivity (II Kings 25:8-21).
5. Jeremiah 31:15.
6. Ibid., Verses 16-17.
7. The second baderech (in the way) is unnecessary except as an allusion to "the way" which Rachel's children were destined to use when they went into captivity. (Bachya. See my Hebrew commentary on Ramban, p. 261.)
8. See Ramban, above, 35:16.
9. Moed Katan 27a.
10. For being married concurrently to two sisters was later prohibited by the Torah (Leviticus 18:18). See also Ramban above, pp. 330-2.
11. Since he married her while already married to Leah, the wedding to Rachel would have been forbidden according to the Torah's later prohibition. Hence her burial place could not be in the cave of Machpelah. See my Hebrew commentary, p. 262.
ואני בבואי מפדן – מפני שעתה יצוה על יוסף לקבור אותו במערת המכפלה, על כן יתנצל אליו שלא קבר את רחל אמו כשם שקבר שם את לאה. ומפני זה יאמר מתה עלי רחל בארץ כנען לומר כי בארץ כנען מתה ולא נקברה בחוצה לארץ אבל מתה פתאום בדרך ולא היה יכול להוליכה שם למערת המכפלה מפני טורח הילדים וכובד המקנה כי איך יניחם בדרך וילך שם, ואלו היה מוליכם עמו לא היו מגיעים שם רק בימים רבים, אע״פ שלא היתה המערה רחוקה משם כי אם שעור חצי יום. ומפני זה אמר מתה עלי בדרך, כי בדרך מתה אבל לא נקברה בדרך כי אם ברמה שהיא עיר בארץ בנימן, וזהו שאמר.
ואקברה שם בדרך אפרת – היה מספיק שיאמר הכתוב ואקברה שם שכבר אמר בדרך בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה – אבל בא לרמוז מה שדרשו רז״ל שעל פי הדבור קברה שם כדי שתהא עזרה לבניה כשיגלם נבוזראדן, והוא שאמר ירמיה הנביא (ירמיהו ל״א:ט״ו) קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה. ומפני זה האריך הכתוב ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם, כלומר בדרך שיעברו בה בניה, וכל זה היה דרך התנצלות ליוסף שלא יחר לו, אבל כונת יעקב שלא הוליכה שם כי יתבייש מאבותיו אם יקבור שתי אחיות ביחד. כן פי׳ הרמב״ן ז״ל.
ואני בבואי מפדן, "as to my own situation, when I was on the way from Padan, etc.,⁠" seeing that Yaakov was about to request from Joseph that he bury him in the cave of Machpelah he first had to apologise to him for not having brought Joseph's mother Rachel to be buried there; this is why he said: "Rachel died on me on the journey in the land of Canaan.⁠" He emphasized that Rachel too had been buried in the Holy Land and not outside its boundaries. The fact that she was not buried in the cave of Machpelah was due only to her sudden and unexpected death which did not afford Yaakov an opportunity to carry her all the way to Chevron seeing he had so many children and cattle with him. Had he buried her there she would have started to decompose on the journey to that cave which would have taken several days at least. According to our best estimates today such a journey should not have taken longer than half a day. This is why he emphasized that although she died "on the way,⁠" she was not buried on the way, but on a hill, a distinctive place.
ואקברה שם בדרך אפרת, "and I buried her there on the way to Efrat.⁠" The words "I buried her there" would have sufficed. Why did he add the words: "on the way to Efrat?⁠" We have already seen told that Rachel died only a tract of land away from Efrat, another name for Bethlehem. Yaakov hinted what our sages told us in Bereshit Rabbah 82,10 that Yaakov buried Rachel where he did as he foresaw that in the future Jews going into exile would pass her grave and she would offer prayers on their behalf. This is what the prophet (Jeremiah 31,15) referred to when he wrote: "Thus said the Lord: 'a voice is heard in Ramah- wailing bitter weeping- Rachel weeping for her children.'" All of these details Yaakov revealed now so that Joseph would not become angry at what might appear an unreasonable request by his father who himself had not shown such concern about Joseph's mother. This is what Nachmanides wrote on our verse.
ואני בבואי מפדן וגו׳ – לפי שאמ׳ אחרי כן שמה קבר אברהם את שרה אשתו ושמה קברתי את לאה והיה ירא פן יאמר יוסף מדוע לא קברת שמה אמי לכך הקדים לומ׳ שמתה רחוק משם.
ואקברה שם בדרך אפרת – פרש״י לא הולכתיה לבית לחם להכניסה לארץ וקשי׳ לחזקו׳ שהרי קבורת רחל היתה בארץ ישראל וצ״ע.
ואקברה שם – מה שפירש״י ולא הולכתיה אפי׳ לבית לחם להכניסה לארץ ע״ז הקשה הרמב״ן בודאי בארץ נקברה כדכתיב הכא בהדיא מתה עלי רחל בארץ כנען ופי׳ הוא שעל דרך הפשט הי׳ מתנצל מיוסף שלא קברה במערה ולכן אמר לו אף כי לא נקברה למערה מ״מ נקברה בארץ כנען ולא בחוצה לארץ כאשר תהי׳ קבורתו במצרים ועל כן אמר לו בדרך לומר כי מתה עלי בדרך פתאום ולא הי׳ לי פנאי להוליכה כי לא יכולתי לעזוב ביתי ולהוליכה ואף כי מערת המכפלה אינה משם רחוקה אלא מהלך חצי יום הי׳ יעקב כבד מאוד במקנה ולא הי׳ מגיע לשם אלא לימים רבים וכן עשה בדרך ההוא עוד ימים רבים עד הגיעו לאביו וכל זה לא הי׳ אלא התנצלות וגם יוסף ידע שנקברה בארץ ומתה בדרך אבל הכונה ליעקב שלא הוליכה למערה שלא יקבור בה שתי אחיות שלא ייבוש מאבותיו ולאה קבר בה שהיא נישאת לו ראשונה בהיתר ורחל באהבתו אותה לקחה והדרש שדרשו רבותינו שעל פי הדיבור קברתי׳ שתהא לעזרה לבני׳ כשיגלם נבוזראדן דרך שם סמכוה על מה שכתוב מתה עלי רחל בדרך ואקברה שם והיא לא מתה אלא ברמה ושם נקברה והיא מנחלת בנימין על כן דרשו בדרך אשר יעברו שם בניה, ופי׳ בדרך של עתיד, שעתידים בניה לעבור דרך שם, מתה וקברתיה על פי הדבר באותו הדרך.
וי״מ: שלכך אמר לו שקברה בדרך אפרת שידעתי שיגיע לאחד מבניה בחלקו ולא קברתי׳ במערה שאינה בחלק בניה ולא יהי׳ כבודה להיותה קבורה בשאינה שלה:
ואקברה שם, "and I was forced to bury her there.⁠" Nachmanides questioned what Rashi explains here, i.e. that Yaakov apologized to Joseph that he had not even been able to transport the remains of Rachel the short distance to Beyt Lechem so that she would be buried on holy soil. Nachmanides feels that the text does not only not support this, but supports the very reverse, that Rachel, though not buried in a cemetery, was indeed buried within the boundaries of Eretz Yisrael. Why else would Yaakov have said that Rachel had died suddenly, "in the land of Canaan?⁠"
Yaakov's apology concerned the fact that he had not buried Rachel in the cave of Machpelah in Chevron, not that he had buried her outside the boundaries of the Holy Land. He emphasizes that although he had not been able to bury her in Machpelah, at least he had been able to bury her inside the Holy Land. He had not been able to abandon his entire family and carry the remains of Rachel all the way to the cave of Machpelah. He himself was likely to be buried outside of the Holy Land unless he could arrange before his death to have his remains transferred, as he was about to request from Joseph. If, at the time of Rachel's death he would have moved his entire camp with him to the cave of Machpelah, a journey which takes a half a day for a single traveler would have consumed many days and would have been a great indignity for the remains of Rachel as he had no means to embalm her and to prevent her body from decomposing in the interval. Joseph had been fully aware of the circumstances of his mother's death, as well as the fact that Yaakov could not have buried the remains of two sisters both of whom had been his wife, in the cave of Machpelah. The reason why he buried Leah in that cave was that he had, after all, married her first. Rachel died in "Ramah,⁠" hence רמת רחל,⁠" part of the territory of Binyamin after the distribution of the land by Joshua.
Our sages who explain all this allegorically, say that Rachel had to die when she entered the Holy Land, in order that Yaakov not become guilty of being married to two sisters both of whom were alive, something that the Torah had forbidden. Yaakov received instructions from on high to bury Rachel where he did, so that her spirit, in due course, could petition God when her "children,⁠" would be taken into captivity by the Babylonian general Nebuzaradan. Some commen-tators say that Yaakov explained to Joseph that the reason he had buried his mother on the way to Efrat was that this was within the tribal territory of one of her sons, whereas had she been buried in Machpelah, she would not have been interred in soil belonging to her offspring. Burying her in earth that would belong to the descendants of Leah would not have been something compatible with her dignity.
ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל – פי׳ והיא ילדה לי בנימין אחרון מכל בני, ולא נולדו לי עוד בנים, לפיכך אני נותן להם עוד ברכה, ולפי שהיה צריך להגיד שלא נולדו לו אחר לידת בנימין שמתה ממנו רחל, האריך לשונו באי זה מקום מתה ונקברה, ולא יתכן לפרש כמו שפרש״י ואני בבואי כו׳ מוסב על השבועה שהשביעו לקוברו בארץ כנען כי לא עשה כן לאמו. ועוד באותו פעם שהזכירו לא הזכיר מיתתה של רחל, שהרי הלך לו לאחר שהשביעו, ואחר זמן כשחלה חזר לו, ובאותה חזרה ברכו.
ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל – פר״ש שלא הולכתיה לבית לחם, ומזה אל תפרעני. ותימה היה לו לומר לעיל גבי ושכבתי עם אבותי ולמה הפסיק ויהי אחרי וכל זה.⁠א וי״ל בעבור שאמר להם מאותה הבטחה שהבטיחו השם (לעיל ל״ה י״א) אני אל שדי פרה וגו׳ וזה נאמר לו באופן משום שהקשתה בלדתה אמר לו בכאן.
ואקברה שם בדרך אפרת – פר״ש ולא הולכתי אותה אפי׳ לבית לחם להכניסה לארץ ישראל. וקשה והא כתיב מתה עלי רחל בארץ כנען ואקברה שם, ור״ש פי׳ דלא נכנסה לארץ, ושמא יש לפרש בארץ כנען בדרך כנען. א״נ נוכל לומר שאותו מקום שרחל קבורה שם מובלע בתחום ארץ ישראל, ובעבור שמובלע בתחום קורהו הפסוק מתה עלי רחל בארץ כנען אבל לא בארץ ישראל.
א. ״לעיל גבי ושכבתי עם אבותי ולמה הפסיק ויהי אחרי וכל זה״ הושלם מכ״י פריס 260.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

מתה עלי רחל – הרצון בזה: מתה אצלי, כמו: ׳ועליו מטה מנשה׳ (במדבר ב, כ). והנה אמר זה, להורות על רוב אהבתו אותה, שכבר היה קרוב אליה בעת שמתה לראות אם יוכל להצילהּ. והנה סיפר זה לו, להודיע לו שמן⁠־הראוי היה שייטיב ליוסף זאת ההטבה, לפי שרחל אמו היתה האהובה לו. והנה הודיע אותו שהוא קבר אותה שם, כדי שישתדלו זרעו וזרע בנימן שיעלה המקום ההוא לגורלם. והנה לא הקפיד לקוברה במערת המכפלה, לפי שהארץ ההיא תהיה כולה לזרעו לנחלה, כמו שזכר בזה המאמר. עם שכבר היה ידוע ליוסף כי בבואו מפדן בזה העת שמתה בו רחל היה ירא יעקב על ענין שכם, ולזה הסכים לקוברה שם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ואני בבואי וכו׳ – [ה] ירצה והראיה האמיתית על שהברכה אשר כן נתברכתי בלוז זה פתרונה ולא בשיתוספו לי עוד בנים כי אני בבואי מפדן תכף ומיד שנאמרה לי מתה עלי רחל בדרך ההוא עצמו אשר שם קבורתה עד היום בדרך אפרת והנה לא הייתי מייחל להבנות עוד זולתי ממנה שהיתה אז בתחלת הריונה. שלאה כבר ילדה בת ופסקה. והשפחות לא נתנו לו רק להבנות הגבירות בהנה כי בנימן כבר נגמר ונעשה.
ואע״פ שאני מטריח עליך. דאל״כ מה ענין זה לכאן:
לא כן עשיתי לאמך. אינו ר״ל שלא קברתי׳ בארץ כנען כמו שאני מבקש ממך לקברני בארץ כנען שהרי הרב עצמו כתב בפרשת וישלח גבי ואביו קרא לו בנימין נראה בעיני לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען כו׳ ופי׳ בנימין בן ימין אלא ה״ק לא כן עשיתי לאמך לטרוח עליה להוליכה בעיר אע״פ שמתה סמוך לבית לחם כמו שאני מטריח עליך ומה שאמר אחר זה ואקברה שם ולא הולכתיה אפי׳ לבית לחם להכניסה לארץ אינו ר״ל לארץ כנען שהרי המקום שמתה בו ארץ כנען היא כדכתיב מתה עלי רחל בארץ כנען והרב ז״ל כתב בהדיא שבנימין לבדו נולד בארץ כנען ופי׳ בנימין בן של ימין ומקום לידתו הוא מקום מיתת אמו אלא עכ״ל שפי׳ לארץ לעיר כלומר לארץ נושבת ומעתה מה שכתב הרמב״ן ז״ל ולא ידעתי מהו וכי בחוצה לארץ נקברה ח״ו הרי בארץ מתה ושם נקברה כמו שאמר כאן בפי׳ מתה עלי רחל בארץ כנען ושם כתוב עוד מפורש ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית אל וכתיב ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת הארץ לבא אפרתה ומתה בדרך בין בית אל ובין בית לחם אפרתה והוא בארץ ישראל אין כאן מקום תמיה כלל:
עת הגריד. עת היובש וחברו בפ׳ מקום שנהגו שותלה במקום הטיט ואינו שותלה במקום הגריד:
שהארץ חלולה ככברה. שאע״פ שפי׳ כברת מלשון מדה מ״מ מדאפקה בלשון כברת ש״מ תרתי והיינו דפתח מתחלה כברת ארץ מדת ארץ ומסיים בה ולא תאמר שעכבו עלי גשמים כו׳ וכבר פרשתיו בפרשת וישלח:
אבל דע שעל פי הדבור קברתיה שם כו׳. לפי דעתי אינו מחוייב שיהיה זה רמוז פה כמו שחשב הרמב״ן ז״ל כי מלת בדרך פה אינה מורה רק על דרכו שהיה הולך מפדן ארם אל חברון ארץ מגורי אביו ואע״פ שמתה ברמה אשר היא עיר נקראת לו לשם דרך מפני שכל המקומות שבין פדן ארם ובין חברון אשר היה הולך לדור בה כלם בשם דרך הם נקראים לו ומה שלא הוצרך לפרש פה הסיבה אשר לא הוליכה לקברה בחברון כמו שקבר את לאה הוא משום דמסתמא כבר הודיעה לו טרם המכרו כי לא יתכן שלא שאל הסבה בכל אותו הזמן שהיה עם אביו שכבר היה בן י״ז שנה והוא חכם כדכתיב כי בן זקונים הוא לו ארי בר חכים הוא ליה ולא בא הספור עתה רק מפני שבקש ממנו מה שלא עשה לאמו:
ואמנם אמרו ואני בבואי מפדן אפשר לפרש שאמר יעקב ליוסף וראוי לי לעשות לו היתרון הזה על אחיך לפי שקבלת עלבון ממני בקבורת אמך שלא קברתיה במערת המכפלה כאשר קברתי את לאה וקברתיה בדרך אפרת והיה זה לפי שמתה עלי בדרך ולא יכולתי להוליכה שמה להקבר. ובעבור זה לבניך היתרון הזה. והיותר נכון אצלי הוא שבמאמר הזה נתן יעקב ראיה אחרת על עשותו אפרים שבט בפני עצמו מלבד מנשה שהיה שבט במקום יוסף אביו וענינו שאני בבואי מפדן מתה עלי רחל בדרך והמקום שמתה בו הוא כברת ארץ לבא אפרת וקבר אותה שם בדרך אפרת והיה זה לו סימן גדול שנקברה ונשארה זכירת רחל באפרים בן יוסף בנה כי אפרתה ואפרת מורים על שם אפרים כמו שאמר מפרך. הנה אם כן עשה הזקן שתי ראיות. או אמור טענות על עשותו את אפרים שבט בפני עצמו הא׳ מלשון מפרך. והב׳ מקבורת רחל בדרך אפרת.
ואמנם מה המתנה שנתן יעקב ליוסף בעשות את בניו שבטים הנה הוא אצלי ג׳ דברים. האחד כי לפי שהיה ישראל בנוי על י״ב עמודים ערכם במציאות כערך הי״ב מזלות בשמים ממעל וצפה הזקן ברוח הקדש שעתיד שבט לוי ליבדל משאר השבטים לעבוד מקדש ה׳ היה מחייב שיתוסף עוד שבט אחר למלאת מקומו בשבטים ובכל שאר הדברים להשלים מספר י״ב שבטי יה וזה לא היה אפשר אלא בחלוק שבט אחד לשנים והוא משפט הבכורה הנה אם כן לכבוד ולתפארת ולקדושה רבה היה ליוסף הדבר הזה. והב׳ לענין רבוי האוכלוסים כי הנה מברכת יעקב זכו בני יוסף שהיו פקודים הרבה כראובן ושמעון. והג׳ והיא נמשכת מזאת הנה היא בענין נחלת הארץ כי עם היות שנתחלקה לגולגלותם הנה היו שמה גורלות באיזה מחוז יירש כל שבט נחלתו ואם היה יוסף שבט אחד לא היה לו רק גורל אחד ובהיותו שני שבטים יהיו לו שני גורלות שהוא יתרון גדול ואם בהיותו אוכלוסין יהיה לו חלק רב. וכבר ביארתי בפירושי לספר יהושע איך נתחלקה הארץ ושם ביארתי בשלמות רב הדרוש הזה שהוא רב הספקות והותרו בזה השאלות הז׳ והח׳.
ואני בבואי מפדן – לפי דעת המפרשים היה ראוי להיות מוקדם. ולכן פירושו אצלי שחוזר למאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. שפירושו יהיו לי כאלו אני הולדתים. וא״ת מאין לך זה. לזה אמר הטעם בזה לפי שבבואי מפדן מתה עלי רחל בדרך קודם זמנה. כי מן הדין היה לי להוליד ממנה שני בנים אחרים בענין שיהיו י״ב שבטים. ולפי שמתה עלי בדרך קודם זמנה אני רוצה שיהיו אלו השני בנים שלך במקומם ויהיו לי כאלו היא הולידה אותם אבל השאר יקראו על שמך. ואמר ויאמר מי אלה. להורות על מה שאמרנו באמרו כראובן ושמעון יהיו לי. ולפי שיוסף התחנן אליו ואמר בני הם אשר נתן לי אלהים בזה. ר״ל בזה המלכות. ולפי שהזמן והמקום והנושא שהייתי בו עבד ומלך ראוי שתברכם. ואמר קחם נא אלי ואברכם. לפי העת ולפי הזמן. וזהו קחם נא אלי. ואמר לא יוכל לראות. כלומר לא יוכל לראותם בטוב עין בעין כדי שתחול הברכה עליהם. ולכן וישק להם ויחבק להם. כדי להדביק מחשבתו בהם ולברכם. ואז א״ל ראה פניך לא פללתי. כלומר דברים הנמשכים ממך לא חשבתי לראות. ועכשיו הראה אותי השם במראה הנבואה. גם את זרעך והדברים הנמשכים מהם. וסיפר שלקחם יוסף לישבם הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו. ויעקב לא רצה בזה אלא שכל את ידיו כי מנשה הבכור. ורבינו יונה ז״ל פי׳ הבין את ידיו מידי יוסף כי מנשה הבכור. ולפי שהרגיש שהביא אליו מנשה בימינו. שכל וידע כי מנשה הבכור. או יהיה פירושו שכל את ידיו פועל יוצא והידים פעולות. כלומר נתן בשכל ידיו כאלו עשה בשכל ובחכמה מה שעשה. כי מנשה היה הבכור וראה בנבואתו שהיה קטן בברכה. וזה היה שכל ודבר גדול. כי אם היה נותן ימינו על ראש מנשה כן דרך העולם. וכן דעת התרגום אחכמינון לידוהי. ומענין זה השרש ניתן הסכל במרומים. ואע״פ שהוא כתוב בסמך וכבר כתבנו שעם הסמך ג״כ יתפרש כזה וכזה. ודעת המסרה כל לשון טפשותא הוא בס״מך חוץ מהוללות ושכלות שהוא בשי״ן ע״כ. וי״א שכל בידיו עם ידיו. שהיה לו דבר אלהי לכבד הקטן מהם על הגדול שבלא ראיה מכרת ומבדלת הצורות. שם ידו הימין על ראש הצעיר. להורות שהוא גדול בברכה אף כי מנשה הבכור. או יאמר שכל את ידיו. שכל בשכלו את ידי יוסף. בלוקחו את בניו להביאם אליו. שלוקח יוסף את אפרים בימינו כדי שיבא לשמאלו ואת מנשה בשמאלו כדי שיבא לימינו. וישלח יעקב את ימינו לנגד כוונת יוסף וישת אותה על ראש אפרים אע״פ שהוא הצעיר. גם שכל יוסף בידי אביו באיזה אופן יקח את בניו בידם להביאם אליו. כשישים אביו את ימינו על ראש הבכור ויקח הבכור בשמאלו להיות לימין אביו. ואביו ברוחו הנבואיי שם ימינו על ראש הצעיר. ובכאן היה ראוי שיאמר וירא יוסף כי ישית אביו. והפסיק ואמר ויברך את יוסף. לרמוז כי יעקב ראה מה שעשה ושחרה ליוסף. ולכן קפץ לברכו קודם שידבר יוסף כדי לקרר דעתו:
ואני – שמא תאמר, כשאמר אלי האל יתברך ״ונתתיך לקהל עמים״ (פסוק ד׳), היתה הכוונה שאוליד עוד בנים, אלא שגרם החטא, זה לא יתכן כי בבאי מפדן – כשנגלה אלי אז האל יתברך (ל״ה:י״א-י״ב).
מתה עלי רחל – כאמרם זכרונם לברכה ׳אין אשה מתה אלא לבעלה׳ (סנהדרין כ״ב:).
בדרך, בעוד כברת ארץ לבא אפרתה – תיכף כשנסעתי מאותו המקום שהיה מדבר האל יתברך אלי, בעודי בדרך, טרם הגיעי לבית לחם.
ואקברה שם בדרך אפרת – וכל כך גברה עלי טרדתי ואבלי שלא עצרתי כח להוליכה לבית קברות בית לחם, ואין ספק כי מאז היה ״לבי חלל בקרבי״ (תהלים ק״ט:כ״ב), ולא שלט עוד בי יצר הרע להתלכלך בחטא, ולא נשאר בי כח להוליד בנים.
ואני, maybe you think that when God said to me: “I will make you into a community of nations,” that He meant that I myself would become the father of more sons but that I was denied those on account of some sin, this cannot be because
בבואי מפדן, when I came away from Padan Aram, when God appeared to me,
מתה עלי רחל, as the sages say (Sanhedrin 22) a woman’s death is felt first and foremost by her husband;⁠a
בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה, immediately after God finished speaking to me before I had even arrived at Beyt Lechem,
ואקברה שם בדרך אפרת, and I had to bury her there on the route to Efrat; I was so overcome by grief at the time that I did not even have the strength to transport her remains to the burial grounds in Beyt Lechem. There is no doubt that ever since her death my heart was so full of grief that my libido had completely ceased to be active and I would not have been able to sire more children and to thereby become dirtied by sin, even if I had felt the desire to do so.⁠b
a. hence the justification for Yaakov saying עלי, “for me,” i.e. the loss was mine.
b. The author describes the act of procreation as “sinful,” meaning that even among the most pious, the act of ejaculating is itself accompanied by some impure thought, a degree of physical gratification.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[א] ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל
[1] סנהדרין פרק שני דף כב ע״ב (סנהדרין כב:)
אעפ״י שאני מטריח עליך וכו׳. דאם לא כן למה הוצרך יעקב לומר זה ליוסף, דגם יוסף ידע שלא נקברה בארץ. וקשה דלמה לא אמר יעקב זה ליוסף כשהשביעוהו על הקבורה (לעיל מז, לא), ולמה אמר זה עתה, ויש לומר כי דיו לצרה בשעתה (ברכות ט ע״ב), ולא הקדים הפורענות שעתיד לבא (מגילה ה.), ולכך לא היה רוצה לגלות עד יום מותו, דאם לא עכשיו אימתי, ועל כל פנים ראוי שלא יהיה נשכח לגמרי, דהוא מן הדברים הנעלמים. וזה היה גם כן שלא היה מגלה את הקץ עד יום מותו (רש״י מט, א), דאם לא עכשיו אימתי:
עת הגריד. שנת היובש:
שהארץ חלולה ככברה. אף על גב דאפקיה לשם מדת הארץ, מכל מקום מדאפקיה בלשון ״כברת״ שמע מינה תרתי (כ״ה ברא״ם):
להכניסה לארץ. אף על גב דודאי בארץ נקברת, דכתיב ״מתה עלי רחל בארץ כנען״ (קושית הרמב״ן), אלא רוצה לומר שלא הכנסתיה לארץ מיושבת – להכניסה לבית לחם לעיר, כך פירש הרא״ם:
אבל דע לך וכו׳. מדכתיב ״ואקברה שם״, ולא הוי למכתב רק ״בדרך״, אלא ״שם״ פירושו דווקא היה ראוי לקבור אותה שם בדרך – ולא במקום אחר, והיינו טעמא כמו שמפרש ואזיל. ואם תאמר ולמה רחל בוכה יותר משאר אמהות, ובמדרש איכה רבתי (פתיחתא סוף אות כד) אמר שם לפי שרחל אמנו אומרת להקב״ה מה עשו בני שכך הבאת עליהם פורענות, אם בשביל עבודה זרה שנקאת ׳צרה׳, הלא אהבתי אישי יעקב ועבד בי ז׳ שנים (לעיל כט, כ), ולבסוף נתן אבי לו את אחותי לאשה (שם שם כד), וקבלתי אהבתי לבעלי ומסרתי הסימנים לאחותי. אני בשר ודם – ואתה מלך רחמן על אחת כמה וכמה שתרחם עליהם, והקב״ה משיב ״יש שכר לפעולתך ושבו בנים מארץ אויב״ (ראו ירמיהו לא, טו). וביאור ענין זה כי בשביל שידעה רחל שיעקב ראוי שישא שתי נשים, כי אין העולם הזה – שהוא עולם החלוק והפירוד – ראוי שיהיה הכל באחדות, ואם לא היה ליעקב רק אשה אחת היו ישראל אחד, ולא היה יהודה מלאה ואפרים מרחל, כמו שלא יחצו לעתיד לימות המשיח, ומפני שראתה רחל דבר זה – קבלה באהבה, ולפיכך גם כן ראוי שימחול השם יתברך לישראל, כי מפני שאין האחדות בעולם הזה, ועדיין העבודה זרה בעולם – זהו שגורם לישראל לחטוא, שזהו מחסרון שהוא בעולם וממנהגו, ולכך רחל היא מבקשת רחמים, שהרי בה נראה שעולם הזה מסוגל שיהיה [בו] שניות וצרה בעולם הפירוד, שאינו מסוגל לאחדות. ועוד שכך אמרה – שאם לא היה מסדר העולם וענין שהוא נוהג להיות בו צרה – לא היה דבר זה לאבות, שהרי האבות לפי שהם אבות העולם [הם] עיקר מציאות העולם, וכמו שנתבאר בפרשת וישלח יעקב מלאכים (לעיל לב, ג סוף אות ב) שהאבות הם עיקר העולם וסדר של עולם, וכיון שמצאנו שהיה ענין שלהם להיות להם צרה כמו שהיה לרחל, אם כן ענין זה ראוי לעולם הזה, ולפיכך רחל מבקשת רחמים בלבד, והבן זה היטב.
ועוד יש במדרש (ב״ר עא, ב) ״רחל מבכה על בניה״ (ירמיהו לא, יד) ישראל נקראים על שם רחל, ולא על שם רחל אלא על שם בנה, שנאמר (ראו עמוס ה, טו) ״אולי יחנן ה׳ צבאות שארית יוסף״, ולא על שם בנה אלא על שם בן בנה ״הבן יקיר לי אפרים״ (ירמיהו לא, יט). וזהו המדרש יש לו סוד יותר, כי קרא כנסת ישראל ׳רחל׳, לפי שרחל עקרת הבית של יעקב והכל טפל אצלה, ולכך היא כמו בית יעקב, ונקראת כנסת ישראל – שהם בית יעקב – על שמה, ובזכות רחל ישובו לגבולם להתחבר בהקב״ה. כי פירוד זה שישראל נפרדים מעל הקב״ה מפוזרים בכל הארצות – יש להם כח המקשר והמקבץ אותם, שהרי רחל היא ׳בית יעקב׳ מחברת אותם, ובזכותה יהיה להם קבוץ גמור לשוב לגבולם, ולפיכך נקברה רחל בדרך. כי דבר זה הוא שלא תהיה נקברת רחל במערה אצל האבות רק תהא עם בניה, שהיא מתיחסת אל בניה, לפי שרחל היא היתה ׳בית יעקב׳ גם כן, ולפיכך כאשר הוגלו ישראל היתה רחל מבקשת רחמים, שאין ראוי שיהיה לישראל פירוד, כי היא קיבוץ לבית יעקב. והקב״ה משיב לה כי אף על גב שהוגלו לשעה, בזכותה שהיא מחברת ומאחדת הכל – ישובו לגבולם. כי יש כח קבוץ עוד בישראל ואחדות, שבזכות אותו קבוץ ואחדות ישובו הם לגבולם להתאחד. ולפיכך נקברה רחל בדרך, כי אחר שישראל הם בגלות חוץ למקומם, נמצא אצלם כח קבוץ שלהם המקבץ ומאחד אותם – שם, הוא בית יעקב, ובשביל אותו קבוץ מתכנסים מן הארץ אשר הוגלו ונפזרו לשם. ועל פי זה הסוד תרגם יונתן בן עוזיאל הפסוק הזה ״קול ברמה נשמע קול נהי רחל מבכה על בניה״ – על כנסת ישראל, שנקראת ״רחל״:
מֵתָה֩: עיין מש״א בס״ד1 בפ׳ בא על מלת וְכָכָה. [מֵתָה֩].
לָבֹא: בהעתק הללי לבוא, ירוש׳ לבא, עכ״ל. וכן הוא חסר בכל הספרים, והוא הראשון מן ט׳ חסרים, וסי׳ נמס׳ כאן במ״ג2, וכן כתבם הרמ״ה3 ז״ל, כמ״ש4 בפ׳ וירא. [לבא].
ואקברה שּם: השי״ן בדגש. [שָּׁם].
1. מש״א בס״ד: מ״ש שמ׳ יב יא (׳וככה תאכלו אתו׳).
2. במ״ג: מ״ג-ד על אתר.
3. הרמ״ה: בו״א, ט ע״א.
4. כמ״ש: מ״ש בר׳ יט לא (׳ואיש אין בארץ לבוא׳).
שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה. ואף על פי שפירש כברת מלשון מדה מ״מ מדאפקי׳ בלשון כברת ש״מ תרתי:
אפי׳ לבית לחם להכניסה לארץ כו׳. וא״ת והא בפסוק בהדיא כתיב שנקברה בארץ ישראל דכתיב מתה עלי רחל בארץ כנען וכנען הוא א״י. וי״ל דהא ודאי נקברה בא״י אלא לארץ פירושו לעיר שבני אדם יושבים כמו ארץ נושבת:
קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כו׳. וקשה והא לעיל בפ׳ ויצא (בראשית ל׳:ט״ו) פי׳ רש״י בשביל שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה לקבור עמו. וי״ל שאותו דבר היה גורם לה שלא נקברה עמו במערת המכפלה אבל עדיין קשה למה לא זכתה לילך ולקבור בעיר ולא בשדה אלא כדי שתהא לעזרה וכו׳ וא״ל שזה הטעם לבד גורם ולא משום שזלזלה דא״כ למה רחל לא נקברה עם יעקב יותר משאר אמהות אלא ודאי מפני שזלזלה נמי הוא. אך יש להקשות למה אמר לו יעקב עכשיו ליוסף שעל פי הדבור היה שקברה שם כי לא רצה לגלות לו הצרות שעתידים לבוא עד עת ההכרח דאם לא עכשיו אימתי:
כדאמרינן כרוב ותני כו׳. פי׳ חורש ושונה:
When the earth is riddled with holes like a sieve. Rashi explained כברת as a measure. Nevertheless, since Scripture chose to use the word כברת, both [explanations] are implied.
Even to Beis Lechem in order to bring her to a [settled] land... You might ask: Does the verse not state clearly that she was buried in Eretz Yisrael? For it is written, "Rochel died unto me in the land of Canaan,⁠" and Canaan is Eretz Yisrael. [If so, why does Rashi say that Yaakov did not bring her לארץ?] The answer is: Surely she was buried in Eretz Yisrael, but לארץ means "to an inhabited town,⁠" as in ארץ נושבת (Shemos 16:35).
I buried her there so that she may help her descendants... You might ask: Did Rashi not previously explain (30:15) that "because she made light of being with the tzaddik, she did not merit being buried with him"? The answer is: Although this caused her to not be buried with him in Me'aras Hamachpelah, the question remains: why did she not merit burial in a town, rather than in a field? Perforce, "So she might help her descendants...⁠" But we cannot say that "help her descendants" was the sole reason, and not "she made light.⁠" For if so, why was Rochel — out of all the matriarchs — not buried with Yaakov? Surely, it was also because "she made light.⁠" Question: Why did Yaakov tell Yoseif only now that her burial on the road was according to the word of Hashem? [The answer is:] Yaakov did not want to reveal to him the future troubles [of Israel's exile] until necessary. For if not now, when?
As is mentioned: "He plows repeatedly.⁠" This means to plow and then repeat it.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ואני בבואי מפדן וגו׳ – כתוב זה אין לו קשר עם מה שלמעלה ממנו. גם אין ידוע כוונת הודעה זו. ומה שפירשו ז״ל (רש״י לקח טוב) כי כונתו היא אף על פי שהטרחתיך להוליכני ליקבר בארץ כנען ולא כך עשיתי וכו׳ עד כאן. לפי דבריהם לא כאן הוא מקום הדברים אלא למעלה (מ״ז ל׳) כשאמר לו ונשאתני ממצרים וקברתני וגו׳, סמוך לזה היה לו לומר ואני בבואי וגו׳. עוד מה כוונתו באומרו תיבת עלי.
אכן לפי מה שפירשתי כי מודיעו שהבנים המובטח בהם שיצאו ממנו הם אלו נתכוון באומרו ואני בבואי וגו׳ כי הוא סיבה שלא יצאו ממנו ממש לצד שהוא גרם שתמות רחל, והוא אומרו מתה עלי פירוש על סיבתי כאומרם ז״ל, (ויק״ר פ׳ ל״ז) ששהה נדרו או לצד הקללה שקלל כאומרו עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה ואלו היתה קיימת רחל היו יוצאים ממנו ועכשיו יצאו מיוסף שהוא בחינת יעקב גם בחינת רחל.
עוד אפשר שנתכוון יעקב לרצות את יוסף על אשר סיבב מיתת אמו קודם זמנה ואמר כי טעם אשר החשיב ב׳ בניו כראובן ושמעון לצד כי מתה עליו רחל וקרב מיתתה, וטעם מה שהאריך לומר עוד בעוד כברת ארץ וגו׳ נתכוון לומר מה שדרשו ז״ל שנתכוין לומר אף על פי שלא כן עשה לאמו וכו׳.
ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל, "As for me, when I was coming from Padan Rachel died on me, etc.⁠" This verse seems to lack any connection to what preceded it. We do not even know what purpose this information is supposed to serve at this point. It is true that Rashi based on Midrash Lekach Tov explains that Jacob wanted to explain to Joseph why he had imposed upon him the difficult and tedious task of burying him in the land of Canaan while he himself had not buried Rachel in the cave of Machpelah which was much closer to the site of her death than Egypt from Machpelah. If that had been the Torah's purpose in writing this then it should have appeared in conjunction with 47,30 rather than here. Besides, what did Jacob mean when he said עלי, "she died on me?⁠"
Actually, having told Joseph that God had told him that he would have more children himself, Jacob now explained to Joseph that it was his own fault that this did not happen as Rachel had died prematurely because of his negligence by delaying to honour the vow he had made after the dream of the ladder. This is the meaning of מתה עלי, "she died on my account.⁠" The words ואני בבאי refer to the promised additional children not being physical issue of Jacob but that Joseph's children were the incarnation of that promise. Vayikra Rabbah 37,1 tells us that if someone makes a vow and is tardy in keeping it he is punished by having to bury his wife. Jacob's saying ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל is quoted as the source for this statement. Alternatively, Jacob may have referred to his rash curse of "anyone who has stolen Laban's teraphim shall not live" which he made without knowing that Rachel had been the thief. In either event, had Rachel remained alive Jacob himself would have sired the additional sons God had promised to him in 35,11.
It is also possible that Jacob intended to placate Joseph for having been instrumental in hastening his mother's death. He told him that the reason he considered Joseph's two sons as if they were equal to Reuben and Shimon was in expiation for having caused Rachel's death at the time. He added that although he buried Rachel בעוד כברת ארץ, "a tract of land away, (and had not buried her in the cave of Machpelah),⁠" he asked Joseph to go to the trouble of burying him there.
ואני בבואי מפדן – גם הכתוב הזה נראה שאין לו ענין עם מה שלפניו. ורש״י והמפרשים ז״ל כולם אמרו שהתנצל יעקב לפני יוסף על שלא קבר את רחל במערת המכפלה, כמו שקבר שם את לאה. וכמו שאמר רמב״ן1 ז״ל ״כמתנצל, שלא יחר ליוסף בראות חפצו2 בקבורת המערה, על שלא קבר אמו שם, וכאשר קבר שם את לאה ולכך אמר לו כי מתה בארץ כנען ולא נקברה בחוצה לארץ כאשר תהיה קבורת מצרים ליעקב. ומתה בדרך בפתע פתאום ולא יכול לקברה שם, כי איך יעזוב את בניו ואת מקנהו בדרך וילך מהרה עמה למערת המכפלה?... ואף על פי שמערת המכפלה אינה רחוקה משם רק כחצי יום, היה יעקב כבד מאד במקנה הגדול, ובני בית, ולא יגיעו שם רק בימים רבים״ [עכ״ל].
ויש להשיב על דברים אלו, אלא שאני רואה שהרב ז״ל גמגם בדבריו באמרו עוד: ״ואני סבור שהיו אלו דברי התנצלות, וגם יוסף יודע שמתה בדרך ונקברה בארץ, וכבוד עשה לה במותה. אבל הכוונה ליעקב שלא הוליך אותה למערה כדי שלא יקבור שם שתי אחיות, כי יבוש מאבותיו, ולאה היא הנשאת לו ראשונה בהיתר, ורחל באהבתו אותה בנדר אשר נדר לה לְקָחָהּ״ [עכ״ל רמב״ן].
וגם על זה יש תשובה. וחלילה שעשה יעקב דבר שיבוש בו מאבותיו. וקודם מתן תורה לא היה איסור בנשואי שתי אחיות. ושם קבר אברהם את שרה אשתו שהיתה לפי הפשט אחותו מאביו, אך לא מאמו,⁠3 והיתה מותרת קודם מתן תורה. ו⁠[בענין רחל] כשניתנה תורה נאסרה לבניו באיסור אחות אשתו.⁠4 סוף דבר אין לחפש אחר דברים אלו כי הם תעלומות ממנו, וטעמם נגלה לאבותינו הקדושים שהיו נביאי י״י ומשרתיו. גם יוסף ברוח קדשו עמד בסוד י״י וידע טעם שנקברה לאה במערת המכפלה ולא אמו, ולא היה נצרך יעקב להתנצל על זה ליוסף. ואם היה התנצלות היה לו לעשותו כְּשֶׁקְרָאוֹ ושאל ממנו בשבועה שיקברנו בקבורת אבותיו, שֶׁאַל יחר בעיניו שלא עשה כן גם לאמו. גם רבותינו ז״ל אמרו5 שעל פי הדבור קברה בדרך אפרת וזה הטעם באגדה.
ולכן אחשוב שאין מן ענין המקרא הזה התנצלות על שלא קבר את רחל במערת המכפלה, אבל נמשך למקראות שלפניו, כי אחר שהודיעו בנבואה ששני בניו מנשה ואפרים דומים בנחלה כמו ראובן ושמעון, כי חפץ השם הוא שיהיו שנים עשר שבטים, הן לכבוד הן לנחלה, הודיעו עוד כי גם הבן השנים עשר היה ראוי שיצא ממעי יעקב עצמו, כמו הי״א שהוליד הוא. ולא כך היה רצון המקום ב״ה, וְשָׁמוּר לך הזכות הזה שיצא ממעיך. וזהו שאמר ״ואני״, כלומר יתרונך ממני הוא כי בבואי מפדן מתה עלי רחל בדרך, ואילו לא מתה יכלתי להעמיד ממנה הבן השלשה עשר, כי לאה בלהה וזלפה כבר עמדו מלדת שנים רבות. רק רחל לבדה ילדה עוד את בנימין, ולולי שמתה בלידה זו היה אפשר שתלד עוד בן. והיא לא הפסידה בזה כלום בהיותך בנה יורש פי שנים, כי תחלק לשני שבטים. אבל מתה ״עלי״, שלא הולדתי עוד בן נוסף. רואה אני שזכות וכבוד הוא לה שהיא לבדה הולידה הבן שישלים מנין השבטים. כך נראה בעיני. ואולם מה שהוסיף לומר ״שמתה בדרך בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה״ וגו׳ בלי ספק לא לחנם נכתב, כי ידעו כל בית יעקב שנקברה מחוץ לבית לחם, והמצבה שהציב יעקב על קבורתה [תעיד זאת]⁠6 אבל כמו שמתה בדרך ולא ראתה פני יצחק בחברון, כן נקברה בדרך לא בחברון במערת המכפלה. והכל על פי הדבור וכמו שהבינו רבותינו ז״ל ונתנו טעם לזה מן הרמז שמצאו בנבואת ירמיה7 ע״ה וכמו שבאר רש״י ז״ל, וכמו שדבר על זה רמב״ן ז״ל. ואיננו מעניננו שהוא לפרש פשט המקראות, לא להכנס בדברי הסודות הנעלמים ממנו.
1. בפירושו על סוף פסוק ז.
2. של יעקב.
3. בראשית כ, יב.
4. ויקרא יח, יח.
5. פסקתא רבתי, פרשה ג. ומובא ע״י רש״י כאן.
6. המלים לא ברורות, וכתבנו לפי אומדן.
7. ירמיה לא, יד-טז.
מֵתָה עָלַי – פִּתְאוֹם, כְּמוֹ וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאוֹם (במדבר ו׳:ט׳), שֶׁאִם חָלְתָה הוֹלַכְתִּיהָ לְחֶבְרוֹן.
ואני בבאי מפדן – באותו הדרך לאחר שברכני הקדוש ברוך הוא:
מתה עלי רחל – הנכון כמאמרם ז״ל אין האשה מתה אלא לבעלה, ועלי כמו לי:
בדרך – בפתח לידיעה, באותו הדרך עצמו שנראה אלי השם:
בעוד כברת ארץ לבא אפרתה – מקרא קצר הוא, והראוי בהיות עוד כברת ארץ וכו׳ ולשון כברת פירשתיו (לעיל ל״ה ט״ז). והנה אמר יעקב כן כמתנצל, שלא יחר ליוסף בראות חפצו בקבורת המערה על שלא קבר אמו שם כאשר קבר שם את לאה, ולכך אמר לו כי מתה בארץ כנען ולא נקברה בחוצה לארץ כאשר תהיה קבורת מצרים ליעקב, ומתה בדרך בפתע פתאום ולא יכול לקברה במערה, כי איך יעזוב את בניו ואת מקנהו בדרך וילך מהרה עמה למערת המכפלה, ואיה הרופאים לחנוט אותה, וזה טעם עלי. ואעפ״י שמערת המכפלה אינה רחוקה משם רק כחצי יום, היה יעקב כבד מאד במקנה הגדול ובני בית ולא יגיעו שם רק בימים רבים, וכן עשה בדרך ההוא ימים רבים עד בואו אל אביו:
ואני בבאי מפדן – ערש״י, ורא״ש טען עליו שאין כאן מקום לענין זה ויותר היה לו לומר דברים אלה בעת שואלו ממנו הקבורה בארץ כנען, לכן פי׳ שהדברים נוגעים בענין הנחלה, שממנה סיים דבריו, אמר לו כשמתה רחל לא הולכתיה לקברה במקום אחר לפי שמתה בין חלק בנימין ובין חלק אפרים, לכן קברתיה שם שתנוח על משכבה בחלק העתיד ליפול ביד בניה, ואמר היא בית לחם, להודיע אעפ״י שנקראת עתה בית לחם עתידה להקראות אפרת ע״ש אפרים, וסתם בית לחם היא בחלק אפרים, ומה שהוא בחלק יהודה נקראת בית לחם יהודה.
ואני בבואי מפדן וגו׳ – לדעת רש״י, רשב״ם, ראב״ע ורד״ק היא התנצלות על שלא הוליך את אמו למערת המכפלה, כי מתה על הדרך; ולא היו לו רופאים לחנוט אותה ולהוליכה אל המערה; וקלעריקוס אומר כי רצה להודיעו מקום קבורת אמו שאם ירצה להוציא עצמותיה ולקברם במערה, ידע היכן הם, ואמנם לא מצאנו שהיו מוציאים העצמות מקבריהם, ויוסף הושם בארון, אך לא מצאנו שנקבר ואח״כ הוציאוהו מקברו, מלבד כי יוסף כבר ידע מקום קבורת רחל, כי מתה קודם מכירתו, שאל״כ לא היה יוסף יודע שיש לו אח ששמו בנימין, ודעת Hesse וראזנמילר שהכוונה אני עושה זה (ששני בניך יהיו לי כראובן ושמעון) בעבור אהבת רחל אמך; אמנם מה ענין להזכיר כאן קבורתה? ונ״ל שהכוונה לומר, צר לי מאד כי לא יכלתי לקברה במערת המכפלה וגם לא אוכל לומר לך שתקברני אצלה, כי עם כל מה שאני אוהב אותה, יותר אני חייב בכבוד אבותי, אך לעדות על אהבתי אותה אמרתי כי שני בניך יהיו נחשבים כשני שבטים.
מתה עלי – הייתה זאת פורענות שניחתה עלי.
כברת – עיין לעיל לה, טז.
אמירה זו, בה מזכיר יעקב את מיתת רחל וקבורתה, מתפרשת בדרך כלל כדברי התנצלות על דרישתו להקבר במערת מכפלה על אף שהוא עצמו לא קבר שם את אמו של יוסף. אך אם זו הייתה כוונת יעקב, היינו מצפים ממנו לומר זאת בפגישה הקודמת בה דרש את ההבטחה על קבורתו (לעיל מז, כט–לא).
המשך הסיפור מראה בבירור שהדברים נאמרו בהקשר למעמד שנקבע כאן לבניו של יוסף.
בפגישה הזו, עד לרגע שבו בברכתו לנכדיו הוא קובע את מעמדם בעתיד האומה (פסוק ח), מוזכר יעקב רק כ״יעקב״, ולא כ״ישראל״. והנה כאשר בא אליו יוסף (פסוק ב), נאמר ״ויתחזק ישראל״, יעקב אסף את כחותיו כדי לראות את יוסף לא רק כבנו, אלא גם מנקודת המבט של חשיבותו לעתיד האומה, הקשור לשם ״ישראל״. כך גם מנקודת המבט הזאת הוא מאציל את ברכתו על בני יוסף (פסוק ח).
אבל העדפתם כשבט כפול נבעה מהקשר האישי שהיה ליעקב איתם; לכן נאמר ״ויאמר יעקב״ (פסוק ג) ורק אחר⁠־כך ״וירא ישראל״ (פסוק ח). ואכן נראה שזכות זו שהושפעה על בני יוסף לא נובעת משיקולים לאומיים אלא מקשרים פרטיים ואישיים שנגעו ליעקב כ״יעקב״ האיש.
בימי חייו האחרונים, הוא זוכר במיוחד את האשה אשר אהבתו אליה הייתה העמוקה ביותר, שהיא לבדה הייתה אשת בחירתו, שאותה הוא איבד לפני כולן; ואשר עקב גורלה, הייתה צפויה סכנה שזכרונה לא יתפוס את מקומו הראוי לו בזכרון המשותף של האומה. כאשר בזמנים יבואו יבקרו בני ישראל בקברות אבותיהם, ימצאו שם את אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. אך לרחל, אם יוסף, לא ניתן אפילו במותה לתפוס את מקומה הראוי לה, במקום מנוחתם המשותף של האבות והאמהות. ובדומה לשפחות לשעבר, בלהה וזלפה, רק שני שבטים יקראו לה בשם ״אם״. וכך, דווקא האשה הקרובה ביותר ללב יעקב, אותה הוא חזה כאם העיקרית של אומתו העתידה – דווקא היא עלולה להיעלם מלבות אותה אומה.
משום כך היה זה הרצון העמוק של לב יעקב לרומם את יוסף, בנה בכורה של רחל, למעמד בכור אומתו; ולהעניק לו את זכות הבכורה הלאומית, על ידי עשיית בניו לשני שבטים. כך, על ידי לכל הפחות שבט אחד יותר מאשר שבטי בלהה וזלפה, יחיה זכרה של רחל.
ואני – ר״ל ולא תאמר שמ״ש אלי הנני מפרך כוון על בנימין, או שהיה הבטחה שאני בעצמי אוליד עוד בנים, רק אח״כ גרם איזה חטא שנתבטלה ההבטחה. לז״א הלא בבאי מפדן מתה עלי רחל תיכף בדרך אפרת, שהיה יום השני לאחר ההבטחה בלוז ואז נולד בנימין, ומזה מבואר שלא כוון על בנימין, ולא שאוליד עוד שאז לא היה ראוי שתמות רחל, רק שיהיה הזרע ממנה.
WHEN I. Nor should you think that in saying to me I will make you fruitful, God had referred to Benyamin — or that it had been a promise that I myself would still beget sons, a promise subsequently nullified because of some sin — for it was when I was traveling from Padan, that Rachel died by me, immediately afterward, on the road...to reach Efrath.
It was but the second day after the promise in Luz that Binyamin was born, making it evident that He did not mean Binyamin — nor that I would beget again, as then Rahel should not have died but, on the contrary, there should have arisen progeny from her.
ואני בבאי מפדן וגו׳: הראשונים ז״ל1 פירשו שבא להתנצל על הקבורה. והוא פלא, שא״כ היה לו להתנצל בשעת בקשת קבורתו ולא בשעת מתנה2. אלא היא התנצלות וטעם על מה שאמר לו שנעקר שם שבט יוסף מאחוזה בפני עצמה בארץ3, ואמר שלמד זה מדאירע לרחל אמו סיבה פתאומית בקבורתה שמתה סמוך לבית לחם, ולא היה יכול להוליכה אפילו לבית לחם מחמת שהיתה חיה4 ואי אפשר להשהות, וזו היתה סיבה מה׳ לדעת באחוזת נחלה לבניה. דזה כלל גדול דאחוזה בארץ וקבורה תליין זו בזו, כדאיתא בנדה (נז,א)5, משום שנאמר ״לא תסיג גבול רעך6 וגו׳ בנחלתך אשר תנחל״ (דברים יט,יד) – מי שיש לו אחוזה בארץ יש לו נחלה7. (ואע״ג דהתם מביאה הגמרא זה הדרש בשם כותאי8, מכל מקום הדרש אמת, כמבואר בשו״ע או״ח סימן תקכ״ו9, ולא כמ״א שם סק״כ10, ואין כאן מקום). ומזה יש לשפוט שכמו שהאחוזה המובחרת שאפשר להיות בארץ ישראל היא אחוזת שבטי יה שנקרא על שמם לדור דור, כך הקבורה המובחרת שאפשר להיות היא קבורת מערת המכפלה. ומעשי אבות ואמהות11 סימן לבנים, ולאה שנקברה במערת המכפלה12 היתה לכל בניה אחוזה על שמם, אבל רחל שלא זכתה להקבר במערת המכפלה מזה שפט יעקב דכשם שלא זכתה רחל לקבורה המובחרת כך לא יזכה אחד מבניה לנחלה המובחרת. ואי אפשר לומר דקאי על בנימין, שהרי נזכר סמוך לברכת הארץ במאמר ״גוי וקהל גוים״ וגו׳13, וגם לא היתה לרחל הכרה עמו כלל14. אלא אות הוא על יוסף שלא תהיה האחוזה נקראת על שמו אלא על שם אפרים ומנשה. ואע״ג דגם בלהה וזלפה לא נקברו במערת המכפלה ומכל מקום היתה לבניהם אחוזת נחלה על שמם, משום דבלהה וזלפה לא נקראו ״אמהות״, כדאיתא בברכות (טז,ב)15, ואין מהן סימן לבניהם16.
{בדרך אפרת: ״אפרת״ משמע ישיבה17, כמו שכתבתי להלן (מט,י) בהרחב דבר18. והודיע, שאע״ג שלא זכתה להקבר במערת המכפלה, מכל מקום נקברה במקום טוב19.}
1. ובראשם רש״י. ועיין בספורנו שפירש בכיוון אחר.
2. עתה כשנתן לו מתנת א״י כנגד שני שבטים.
3. כפי שביאר רבינו בפסוק הקודם.
4. יולדת, וכפי שביאר רבינו לעיל לה,יט.
5. במשנה שם איתא שהכותים לא קברו את נפליהם אלא השליכום (ולכן בית הנשים הנדות שלהם לא היה מטמא באוהל לפי דעת ר׳ יהודה, כי הנשים לא קברו את נפליהן וניתן לתלות שחיה גררתן). והגמרא מסבירה מדוע הכותים לא קברו את נפליהם.
6. רש״י: ומוקמינן לה בספרי במוכר קברי אבותיו.
7. לשון הגמרא – כל שיש לו נחלה יש לו גבול (קבר), כל שאין לו נחלה (כמו נפלים) אין לו גבול.
8. כך סברו הכותים.
9. סעיף י׳: נפלים... אסור לקברו ביום טוב אלא מניחו עד למחר.
10. השואל מהגמרא נדה הנ״ל ׳משמע דאנן לא קיימא לן כוותייהו׳ (של הכותים)...
11. עיין הערה 52.
12. שהיא הקבורה המובחרת.
13. לעיל לה,יב ״ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה״, וענין זה קשור ל״גוי״ שנאמר שם בפסוק שלפניו המוסב על בנימין, וכפי שביאר רבינו שם.
14. שהרי כשנולד מתה. א״כ מעשה שלה לא יכול להוות סימן לו.
15. ׳אין קורין אמהות אלא ארבע׳ (שרה, רבקה, רחל ולאה).
16. רבינו מניח כאן יסודות במושג ׳מעשה אבות סימן לבנים׳, א, כולל גם מעשי אמהות. ב, מדובר רק על אלו המוגדרים ׳אבות ואמהות׳ ולא על גדולי האומה בכללותה. ועיין ספורנו שמות א,א ובספר שירת דוד קהלת ז,א.
17. ׳ישיבה׳ שבה לומדים תורה.
18. אך יש לעיין מדוע הוציא רבינו את המלה מפשוטה.
19. בבית לחם. ׳ועיקר התורה בימי השופטים היה תמיד בבית לחם יהודה׳ (לשון רבינו להלן שם).
בעוד כברת ארץ. שני פעמים נזכר כברת במקרא והוא לדעת רש״י ז״ל שם מדה של קרקע, כמו צמדי כרם, ארפינט בלעז, והוא לשון צרפתי Arpent ובלשון איטלקי Jugero והוא מדת קרקע, רחב ר״ם רגלים וארכו ר״ך רגלים, וכל רגל י״ב גודלים, נמצא כברת ארץ לדעת רש״י ק״ך אמה מעלה מטה, ובזה יובן איך הגיע גחזי על רגליו עד נעמן שהיה רוכב במרכבה, כי אם היה המרחק רב ביניהם לא היה משיגו, ובפ׳ וישלח כתב רא״בע ז״ל יתכן להיות הכ׳ לדמות, ויהיה ברת מדת המלך. ואין ריע לו במקרא, ונעלם מהרב ז״ל מלכים ב׳ ה׳ וילך מאתו כברת ארץ, והתימה על מפרשי הרב שלא הרגישו בזה — ורד״ק פירש כברת ארץ הוא שיעור מיל, וכן העתיקו הנוצרים, ולא הבינותי מהיכן למדו.
ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל כו׳ – הענין שחשש שמא יאחר שבועתו להוליכו לארץ ישראל, לכן רמז לו כי רחל מתה עליו היינו בשבילו שאיחר את נדרו.
מתה עלי רחל – רבותינו פירשו בסבתי ובשבילי על שאחר נדרו ואמר את אשר תמצא כו׳ לא יחי׳ ואולי יתכן לפי דברי רמב״ן דנתעברה בחו״ל ומעת בואה בגבול הארץ לא נגע בה. יתכן כי משום זה לא היה זריז ומלובן כאמרו סוף פרק המפלת לכן קשתה בלדתה.
ואקברה שם בדרך בעוד כברת ארץ כו׳ – מכאן רמז למה שאמרו ז״ל בירושלמי דמת מצוה קנה מקומו דוקא כשהוא חוץ לתחום, אבל אם הוא תוך תחום העיר מביאו לבית הקברות ולכן אמר כי היה עוד כברת ארץ תחום שבת, ולכן לא הביאה לבית הקברות רק ואקברה שם וכו׳ ודו״ק.
ואני בבאי מפדן – תנא רבי אליעזר בן יעקב, לא תנחשו ולא תעוננו (פ׳ קדושים) אע״פ שאין נחוש יש סימן,⁠1 ובלבד לאחר שלשה סימנים, כגון ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, יוסף איננו ושמעון איננו (פ׳ מקץ).⁠2 (ירושלמי שבת פ״ו ה״ט)
מתה עלי רחל – תני, אין אשה מתה אלא לבעלה, שנאמר מתה עלי רחל.⁠3 (סנהדרין כ״ב:)
1. ר״ל בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה ואח״כ עשה עסק והצליח או לא הצליח, אע״פ שאסור לנחש ולסמוך על זה לומר כי ענינים אלו גורמים למערכת מזלו, בכ״ז סימנא בעלמא הוי שירגיל או לא ירגיל הרבה במסחר זה.
2. ענין זה בא גם בבבלי חולין צ״ה ב׳ ועיי״ש ברש״י, וכנראה לבטח ששם חסר הפסוק הראשון שבכאן, ואני בבואי מפדן, וכבר כתבנו מזה בארוכה לעיל בפ׳ מקץ בפסוק יוסף איננו, יעו״ש וצרף לכאן.
3. פשוט דדייק יתור לשון עלי, וכן דריש כאן בסוגיא אין איש מת אלא לאשתו, שנאמר וימת אלימלך איש נעמי, ודייק יתור לשון איש נעמי, וכפי המתבאר מתוך סוגית הגמרא הוא רק בזיווג ראשון. –
דע דאיתא במ״ר פ׳ בחקתי פ׳ ל״ז, כל מי שנודר ומשהה נדרו קובר את אשתו, הדא הוא דכתיב ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, ע״כ, ודריש עלי שהוא לשון נדר שאומרים בלשון הרי עלי, כנודע במס׳ נדרים ורומז להמבואר במ״ר ותנחומא פ׳ וישלח שאיחר יעקב את נדרו כמש״כ בפ׳ ויצא וידר יעקב נדר [וע׳ בסמוך], וברבה קהלת פ׳ ה׳ הלשון בזה, כל הנודר ואינו משלם [ולא הנודר ומשהה] גורם שתמות אשתו, דכתיב ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, ולכאורה לפי שטחות הלשונות סותרים הענינים זה את זה, דלפי נוסחא ראשונה מבואר שמתה מחמת שיהוי הנדר, ולנוסחא שניה מתה רק כשאינו משלם, אבל האמת י״ל דהענין אחד הוא, דכל זמן שמשהה הרי הוא בכלל אינו משלם.
וכן נראה לבאר לפי״ז מ״ש בר״ה ו׳ א׳ סד״א בעון בל תאחר נמי אשתו מתה, קמ״ל, והנה באמת כל זמן שמאחר הוא בכלל אינו משלם נדרו, אלא הפי׳ הוא, דכל זמן שמאחר והוא בכלל אינו משלם בודאי עלולה לעונש מיתה, ורק אם איחר ושילם ועד התשלומין לא מתה שוב אינה נענשה אח״כ בעון בל תאחר הקודם, ודו״ק. –
והנה לא נתבאר בכלל איפה מבואר שאיחר יעקב נדרו, ובמדרשים ומפרשים לא מצאתי כל באור ומראה מקום בזה. ולכאורה אפשר לומר מפני שהוא הלך מיצחק לאחר קבלת הברכות על דעת לשוב לאחר שבע שנים, כפירש״י בס״פ תולדות (כ״ט י״ח) ובעת יציאתו כתיב וידר יעקב נדר, והוא איחר בבית לבן כ״ב שנה, וא״כ איחר כט״ו שנה, אבל באמת אין זה נקרא איחור נדר, שהרי בשעת נדרו אמר ושבתי בשלום אל בית אבי ובכל עת היותו עם לבן הלא לא שב, וצ״ל דהמכוון הוא להי״ח חדשים שעשה בסכות בשובו מלבן, שאז כבר נתחייב בהקיום. –
ודע דרש״י ושארי מפרשים דקדקו ועמלו הרבה לפרש השייכות וההמשך לכאן כל המאמר ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, ורש״י פירש באריכות ע״פ דרש אגדי, ואמנם לפי דרשת המ״ר שהבאנו דהלשון עלי מורה על סבת איחור נדרו ועבור זה מתה רחל, י״ל בפשיטות שייכות המאמר לכאן, כי כפי המתבאר מענין הפרשה התאמץ לפעול אצל יוסף ולבטוח בו שיקיים בקשתו להוליכו ממצרים ולקברו בקבורת אבותיו, ואמר השבעה לי, ולפי״ז י״ל דרצה להוסיף לזרזו על קיום השבועה ושלא יתרשל בה, זכר לו הסבה שבאה לו ע״י איחור נדרו שמתה עליו רחל שלא בזמנה ושלא במקומה, ושבועות ונדרים דין אחד להם [עיין ר״ן נדרים ב׳ ב׳], ורמז לו שיהי׳ הוא זהיר וזריז לקיים שבועתו שלא יכשל בסבה כזו.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ חננאלרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ח) וַיַּ֥רְא יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת⁠־בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֖אמֶר מִי⁠־אֵֽלֶּה׃
Yisrael saw Yosef's sons and said, "Who are these?⁠"
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובשכל טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)רד״קחזקוניר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״בעודהכל
[נט] 1וירא ישראל וגו׳, אמר ר׳ יצחק האי קרא קשיא דכתיב וירא ישראל, וכתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות (בראשית מ״ח:י׳), אי לא יוכל לראות מהו וירא ישראל, אלא דחמא ברוח קודשא אינון בני יוסף דאינון ירבעם וחבריו דירבעם עבד תרין עגלי זהב ואמר אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב:ד׳), ובגין כך אמר מי אלה. (זח״א רכז:)
[ס] 2ויאמר מי אלה, אטו עד השתא לא ידע מאן נינהו, אלא דשייליה אם לא איתילידו בכתובה, וכיון דאחזייה כתובה, אתייתבא דעתיה, ונשקינהו בדיל יוסף. (מס׳ כלה פ״ג טו.)
[סא] 3ויאמר מי אלה, התחיל יעקב אמר לו מי אלה, הרי שבע עשרה שנה ישבו אצלו והוא אומר לו מי אלה, אלא שצפה שני עגליו של ירבעם שהוא מטעה את ישראל ואומר להם אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב:ד׳), (פסיקתא רבתי פ״ג)
[סב] 4ויאמר מי אלה, מהו מי, שצפה שעתיד ליפול מבניו חמשים רבוא מ׳ ארבעים י׳ עשרה הרי חמשים ריבוא, אילו חמש מאות אלף שהלך ישראל במלחמה. (פסיקתא רבתי פ״ג)
1. בלק״ט וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה שתי קושיות בפסוק, האחד, כתוב וירא ישראל את בני יוסף, ולמטה כתוב לא יוכל לראות, ועוד שאמר מי אלה, והלא למעלה אמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, ועתה הוא שואל מי אלה, אלא ארז״ל שצפה יעקב אבינו ברוח הקודש מעשה ירבעם בן נבט, שהיה עתיד לצאת מאפרים, ומה שכתוב וירא, ברוח הקודש ראה, שנאמר וירא ראשית לו (דברים לג כא) וירא את הקיני (במדבר כד כא), וירא את עמלק (שם שם כ), לכך שאל מי אלה, מי הוא זה שעתיד להדיח את ישראל ולומר אלה אלהיך ישראל (שמות לב ד), בזמן שהעמיד שני עגלי זהב, אחד בדן ואחד בבית אל. וראה לקמן אות סא. ובפענח רזא וברד״ק כאן. ובחזקוני ויאמר מי אלה לפי פשוטו לא היה רואה שיוכל להכיר ולהבחין צורתם שהרי כתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן ומה שכתיב וירא ישראל את בני יוסף רואה ואינו רואה אבל את יוסף הכיר לקולו שהיה מדבר עמו.
2. ראה בתרגום יוב״ע וברש״י כאן. ובמדרש אגדה וירא ישראל את בני יוסף וגו׳ ראה ורצה לברכן, נסתלקה ממנו שכינה, כשראה יעקב כך, היה סבור שפסולים הם, שאינן ראויים לברכה, לפי שנסתלקה ממנו שכינה, ואמר ליוסף מי אלה, כלומר כיצד נולדו אלה, ענה לו ואמר בני הם אשר נתן לי אלהים בזה, מלמד שהביאה לו אסנת כתובתה. ובכת״י מדרש הביאור ויאמר מי אלה אמר יעקב ליוסף הורתם בקדושה או שלא בקדושה, אמר לו אשר נתן לי אלהים בזה בכתובה וקידושין. וראה לקמן אות סה. ובפירוש מסכת כלה לראב״ן הירחי צד לג. כותב וע״ז נאמר בב״ר וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה מהיכן יצאו אלה שאינן ראוין לברכה ויוסף אמר בני הם אשר נתן וכו׳ בזה, הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה. ובשכ״ט צפה ברוח הקודש שבני יוסף עתידין להיות עמים רבים וגדולים, אמר שמא מאחת מבנות כנען נולדו לו ליוסף, והיאך נזקקתי להעמידם כל אחד שבט בפני עצמו כראובן ושמעון, באותה שעה שאל ליוסף ואמר מי אלה, מי הוא ייחוסן של אלה.
3. בב״ר פצ״ז בכתי״ו במנח״י וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה אמ׳ ר׳ אימי מי הוא זה שהוא עתיד להסב את ישראל לעבודה זרה ולהפיל מהם חמשים ריבוא ביום אחד ר׳ חנינא בריה דר׳ אדא אמ׳ מניין מי. ובתנחומא ויחי ו. וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה, א״ר יהודה בר שלום וכי לא היה מכירן והלא בכל יום ויום יושבין ועוסקין בתורה לפניו ועכשיו הוא אומר מי אלה, לאחר ששמשו אותו שבע עשרה שנה שעמד במצרים לא הכירן, אלא שראה לירבעם בן נבט ולאחאב בן עמרי שעומדין מאפרים עובדי ע״ז ונסתלקה רוח הקודש ממנו, כשראה יוסף כך מיד נשתטח בקרקע ובקש רחמים לפני הקב״ה ואמר רבון העולם אם הן ראוין לברכה אל תחזירני היום בבושת פנים, מיד הכניס הקב״ה רוח הקודש ביעקב וחזר וברכן, ומניין שכך כתיב ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו (הושע יא) תרגלתי רוח הקודש ליעקב בשביל אפרים. ובפסקתא רבתי פ״ג יש עוד מענין דרש זה אמר הקדוש ברוך הוא ואיני מודיע ליעקב מה עתיד לעמוד מאילו ירבעם בן נבט מאפרים (ומנשה שהכניס צלם בהיכל) אמר רבי חייא צפה הקב״ה שירבעם בן נבט עומד מאפרים ועושה שני עגלים מהו מי אלה, אלה אלהיך ישראל (שמות לב, ד), ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב (מלכים א׳ יב כח) מיד סילק הקב״ה ממנו רוח הקודש. ובמדרש הגדול מי אלה בא עגלו של ירבעם ועמד כנגדו ויאמר מי אלה. ובכת״י מדרש הביאור מיד נשתטח יוסף לפני הקב״ה ובקש רחמים ואמר רבון העולמים אל תבישני משברי, מיד הכניס הקב״ה רוח הקודש ביעקב וראה מזלו של יהושע ובירכם, וכך אמר בראשונה קחם נא אלי ואברכם וחזר ואמר מי אלה. ומענין זה בס׳ בעלי ברית אברם לר״א אזולאי בפ׳ ויחי כותב מצאתי כתוב שכאשר הביא יוסף את מנשה ואפרים לפני אביו לברכם, בא השטן והכניס צורת עגלים שעתיד להעמיד ירבעם והפסלים שעתיד להעמיד אחאב והעמידם לפני יעקב, ואז נסתלקה ממנו שכינה ע״ד אומרו לא יגורך רע, ואז גער הקב״ה בשטן והוציא את העגלים, ומיד חזרה השכינה ושרתה על יעקב, ומאריך שם עוד שחשב שבא על בת אל נכר כו׳ הראהו שטר כתובה שגייר אנשים לגרי צדק ובפניהם קידש.
4. ראה לעיל אות סא. בבאור. ובמדרש הגדול ויאמר מי אלה אמר ר׳ אמי מי הוא זה שעתיד להסב את ישראל לע״ז ולהפיל מהן חמשים ריבוא ביום אחד ואיזה זה ירבעם דכת׳ ויכו מהם אביה ועמו מכה רבה ויפלו חללים מישראל חמש מאות אלף איש בחור (דה״ב יג, יז.) וכן מיכה שהוא מאפרים הפיל שבעים אלף מישראל בפסלו.
וַחֲזָא יִשְׂרָאֵל יָת בְּנֵי יוֹסֵף וַאֲמַר מַן אִלֵּין.
Yisrael saw Yosef’s sons, and he said, “Who are these?”
וחמא ישראל ית בנוי דיוסף ואמר מאן אינון אלייןא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאן אינון אליין״) גם נוסח חילופי: ״מנן אתיילדו אילן״.
וחמא ישראל ית בנוי דיוסף ואמר מן מאן איתילידו לך אילין.
And Israel looked at the sons of Joseph and said, From whom are these born to thee?
וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה – אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שַׁלּוּם, וְכִי לֹא הָיָה מַכִּירָן, וַהֲלֹא בְּכָל יוֹם וָיוֹם יוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה לְפָנָיו, וְעַכְשָׁו הוּא אוֹמֵר מִי אֵלֶּה. לְאַחַר שֶׁשִּׁמְּשׁוּ אוֹתוֹ שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁעָמַד בְּמִצְרַיִם, לֹא הִכִּירָן. אֶלָּא שֶׁרָאָה לְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּלְאַחְאָב בֶּן עָמְרִי שֶׁעוֹמְדִין מֵאֶפְרַיִם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְנִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִמֶּנּוּ. כְּשֶׁרָאָה יוֹסֵף כָּךְ, מִיָּד נִשְׁתַּטַּח בַּקַּרְקַע וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר, רִבּוֹן הָעוֹלָם, אִם הֵן רְאוּיִן לִבְרָכָה, אַל תַּחֲזִירֵנִי הַיּוֹם בְּבֹשֶׁת פָּנִים. מִיָּד הִכְנִיס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּיַעֲקֹב וְחָזַר וּבֵרֲכָן. וּמִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וְאָנֹכִי תִּרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו (הושע י״א:ג׳), תִּרְגַּלְתִּי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לְיַעֲקֹב בִּשְׁבִיל אֶפְרַיִם. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, שְׁנֵי פְעָמִים נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִיַּעֲקֹב בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. אֶחָד כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לְבָרֵךְ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, וְאֶחָד כְּשֶׁבָּא לְגַלּוֹת הַקֵּץ.
And Israel beheld Joseph’s sons, and said: “Who are these?” (ibid., v. 8). R. Judah the son of Shalum asked: Is it possible that he did not recognize them? Had they not sat and studied the law with him every day? Yet now he asked “Who are these?” even though they had ministered to him during the seventeen years he had resided in Egypt. Did he actually not recognize them? The fact is that he foresaw that Jeroboam the son of Nebat and Ahab the son of Omri would descend from Ephraim, and that they would become idolaters.⁠1 It was for this reason the Holy Spirit departed from him. When Joseph realized this, he prostrated himself before the Holy One, blessed be He, and pleaded for mercy, saying: “Master of the Universe, if they are worthy to be blessed, do not turn away and cause me to be turned away today disgraced.” Thereupon the Holy One, blessed be He, restored the Holy Spirit to Jacob, and he blessed them. Whence do we know this? From the fact that it is written: And I, I taught Ephraim to walk, taking them by their arms (Hos. 11:3), that is, I restored the Holy Spirit to Jacob for the sake of Ephraim.
R. Samuel the son of Nahman stated: The Holy Spirit forsook Jacob twice. Once when he wished to bless Manasseh and Ephraim, and again when he was about to reveal the time of redemption.
1. Jeroboam made two calves of gold, placing one in Beth-El, and the other in Dan (I Kings 12:28). Ahab married the Phoenician princess Jezebel, who introduced the worship of Baal and Astarte into the northern kingdom. And he went and served Baal and worshipped him (I Kings 16:31).
וירא ישראל את בני יוסף וגו׳ – 1ראה ורצה לברכן, נסתלקה ממנו שכינה, כשראה יעקב כך, היה סבור שפסולים הם, שאינן ראויים לברכה, לפי שנסתלקה ממנו שכינה, ואמר ליוסף מי אלה, כלומר כיצד נולדו אלו, ענה לו ואמר בני הם אשר נתן לי אלהים בזה, 2מלמד שהביאה לו אסנת כתובתה.
1. ראה ורצה לברכן נסתלקה ממנו שכינה תנחומא הנדפס מכבר ויחי אות ו׳, ובפסיקתא רבתי שם סילק הקב״ה הימנו רוח הקודש, וכן רש״י הביא ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה, ועיין בלק״ט.
2. מלמד שהביאה לו אסנת כתובתה. גם רש״י הביא כן בזה הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה, ועיין בתיב״ע.
ולמא ראי אסראיל אבני יוסף קאל מן האולי.
וכאשר ראה ישראל את בני יוסף, אמר: מי אלה.
וירא ישראל – כלומר: נודע לו והרגיש בבואם, אף על פי שלא היה רואם, כמו שאמר: ועיני ישראל כבדו מזֹּקן לא יוכל לראות (בראשית מ״ח:י׳). (ספר השרשים ״ראה״)
וירא ישראל את בני יוסף – בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה.
ויאמר מי אלה – מהיכן יצאו אילו, שאינן ראויין לברכה.
וירא ישראל את בני יוסף AND ISRAEL SAW YOSEF'S SONS – he wished to bless them but the Divine Presence departed from him because he saw that from Ephraim would be born the wicked kings Jeroboam and Ahab, and from Manasseh Jehu and his sous (Tanchuma Vayechi 6).
ויאמר מי אלה AND HE SAID "WHO ARE THESE?⁠" – From where come these who are unfitted for blessing?
וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה – שתי קושיות בפסוק. האחד. כתוב וירא ישראל את בני יוסף. ולמטה כתוב לא יוכל לראות. ועוד שאמר מי אלה. והלא למעלה אמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. ועתה הוא שואל מי אלה. 1אלא ארז״ל שצפה יעקב אבינו ברוח הקדש מעשה ירבעם בן נבט. שהיה עתיד לצאת מאפרים. ומה שכתב וירא. ברוח הקודש ראה. שנאמר וירא ראשית לו (דברים ל״ג:כ״א). וירא את הקיני (במדבר כ״ד:כ״א). וירא את עמלק (שם שם כ׳). לכך שאל מי אלה. מי הוא זה שעתיד להדיח את ישראל ולומר אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב:ד׳). בזמן שהעמיד שני עגלי זהב. אחד בדן ואחד בבית אל.
1. אלא ארז״ל. תנחומא ופסיקתא רבתי פ״ג. ורש״י עה״ת.
וירא ישראל את בני יוסף – והלא נאמר ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות (שם מח י), ועוד כתיב מי אלה, וכבר נאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (שם שם ה), וקשיין קראי אהדדי, אלא צפה ברוח הקודש, כדכתיב וירא ראשית לו (דברים לג כא), וירא את הקני (במדבר כד כא), וירא את עמלק (שם שם כ), צפה ברוח הקודש שבני יוסף עתידין להיות עמים רבים וגדולים, אמר שמא מאחת מבנות כנען נולדו לו ליוסף, והאיך נזקקתי להעמידם כל אחד שבט בפני עצמו כראובן ושמעון, באותה שעה שאל ליוסף ואמר מי אלה, מי הוא ייחוסן של אלה:
ויאמר מי אלה – אל תתמה איך שאל מי אלה, כי דבר הכתו׳: ועיני ישראל כבדו מזוקן (בראשית מ״ח:י׳), ולפי זה שאל. (כ״י פירנצה II.20 בשם ״פי׳ הקרא״)
וירא ישראל – אף על פי שכתוב לפנינו: לאא יוכל לראות (בראשית מ״ח:י׳), יש רואה דמות אדם ואינו מכיר דמות פניו. וכן: לא יראני האדם (שמות ל״ג:כ׳), וכת׳: ראיתי את י״י (מלכים א כ״ב:י״ט).
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: ולא.
Vayyar ISRAEL SAW: Even though below (vs. 10) it is written that "he could not see,⁠" it is possible to see a person's shape without recognizing the features of his face.⁠1 So also (Ex. 33:20), "Man may not see Me (yir'ani) and live,⁠" and (I Kings 22:19), "I saw (ra'iti) the LORD.⁠"2
1. Rashbam's interpretation is opposed to LT's solution of the same contradiction. According to LT, Jacob did not "see" anything, except through prophecy. Ibn Ezra, R. David Qimhi, R. Joseph Bekhor Shor and Hizkuni all offer the same solution as Rashbam. Skinner cites the same supposed contradiction to support his assigning vss. 8 and 10 to different sources.
2. In other words, the dim type of vision described here should also be seen as the explanation of those passages wherein man's seeing of God is described.
Rashbam then appears to say that God can be seen in the same way that a partially blind man can see non-detailed images. While Rosin has claimed that, according to Rashbam, "Gott uber alle Korperlichkeit erhaben bleibt" (RSBM, p. 115), this pericope seems to contradict that assertion. God, according to Rashbam, can be seen; however, He cannot be seen well.
The crux of Rosin's proof (ibid., p. 114) seems to center on Rashbam's commentary ad Ex. 33:18, where he asks:
Consider – how did Moses have the nerve to wish to enjoy the radiance of the Shekhinah? Does not the text (Ex. 3:6) praise him that "Moses hid his face for he was afraid to look at God"?

To my mind, this quotation actually serves to prove that Rashbam does perceive God as visible. Rashbam does not ask, "How did Moses imagine that he could see the invisible God?⁠" His question implies that God is visible; righteous people, however, do not strive to see Him. See also Rashbam ad Lev. 16:2. See also Rashi ad Yevamot 49b, s.v. nistakkelu, and D. Berger, p. 259.
(ח-י) ואחר שאמר וירא ישראל את בני יוסף – איך יאמר לא יוכל לראות? וטעמו: לראות שיכירם היטב.
(8-10) [AND ISRAEL BEHELD JOSEPH'S SONS.] After stating in our verse, And Israel beheld Joseph's sons, how could Scripture go on to say, Now the eyes of Israel were dim for age, so that he could not see (v. 10)? The answer is, so that he could not see means he was not able to see clearly and recognize their faces.
וירא יעקב את בני יוסף – דרך הזקן שיראה בני אדם ולא יכיר מי הם, על כן שאל מי אלה.
וירְא – ראה אותם מרחוק ולא הבחין צורתם כי כבדו עיניו ולא יוכל לראות (בראשית מ״ח:י׳) ולהבחין, כי אם בקרוב לו מאד. לפיכך כשראה אותם עם יוסף שאל לו מי אלה שבאו עמך.
וירא, he saw them from a distance and was unable to make out who they were due to his failing eyesight. This is why, even when they were already quite close to him, he had to ask: “who are these lads?”
ויאמר מי אלה – לפי פשוטו: לא היה רואה שיוכל להכיר ולהבחין צורתם שהרי כתוב ועיני ישראל כבדו מזוקן (בראשית מ״ח:י׳). ומה שכתוב וירא ישראל את בני יוסף – רואה ואינו רואה.⁠1 אבל את יוסף הכיר לקולו שהיה מדבר עמו.
1. בדומה ברשב״ם, באבן עזרא פירוש ראשון ובר״י בכור שור.
ויאמר, "מי אלה?⁠", he said: "who are these?⁠" According to the plain meaning of the text, Yaakov's eyesight had been dimmed so that he could not recognize their facial features; This is why the Torah added that his failing eyesight was due to old age, (verse 10) If you were to counter that the Torah had described Yaakov just before as "seeing the sons of Joseph,⁠" (verse 8) this was not sufficient to be able to identify them individually. He had no trouble indentifying Joseph as he recognized him by his voice.
וירא ישראל את בני יוסף – ראיה זו בעין השכל היא איננה בחוש העין, שהרי נאמר בו ולא יכול לראות. מי אלה שאינם ראוים לברכה לפי שראה ירבעם שעתיד לצאת משבט אפרים שהעמיד שני עגלים שנאמר בהם (שמות ל״ב:ד׳) אלה אלהיך ישראל, וראה ליהוא ובניו יוצאים ממנשה. והשיב יוסף ואמר בני הם אשר נתן לי אלהים בזה – הזכיר השם שעשה לו נסים והגיעו למלכות עד שנתן לו המלך האשה הזאת, וממנה היו לו הבנים הללו. ואמר בזה כלומר בענין הזה שאמרתי שנולדו לי במצרים. ודרשו רז״ל בזה שטר כתובה הראה לו.
וירא ישראל את בני יוסף "Yisrael saw the sons of Joseph, etc.⁠" The word "he saw" in this verse is to be understood as a vision; he did not see them physically. We have already been told כי לא יכול לראות, "for he was unable to see.⁠" (verse 10)
מי אלה, "who are these? How can they qualify for a blessing?⁠" He foresaw at that moment that Jerobam, a future descendant of Ephrayim, would erect two golden calves of whom it was said: "these are your gods O Israel" (Exodus 32,8). He also foresaw that Yehu and his sons would be descendants of Menashe. To this question Joseph replied:
בני הם אשר נתן לי אלוהים בזה, "they are my sons whom God has given me here.⁠" Joseph mentioned the name of the Lord who had performed miracles for him and had raised him to the position of king so that he had been given this woman as a wife by Pharaoh. This wife had born these children for him. Targum Yonatan explains the word בזה to mean that he showed his father his marriage certificate, כתובה.
ויאמר מי אלה לך – מדרש: מי אלה העתידים לומר זה אלי ואנוהו על הים.
ויאמר מי אלה – לפי הפשט שראם ולא הכירם מי היו כי כבדו עיניו מזוקן אלא שראה דמות אנשים ולא הכירם מי היו כי כבדו ולכך שאל מי אלה:
ויאמר מי אלה, He said: "who are these?⁠" According to the plain meaning of the text, Yaakov's eyesight was failing to the extent that he no longer recognized his grandchildren, especially those who did not live in Goshen.
מי אלה – הנה לא היה יודע שהם בניו, ולזה שאל זאת השאלה. כי לא יחוייב בנביא שידע כל הדברים, כמו שאמרנו.
וירא ישראל וכו׳ – ראה אנשים נצבים עליו ולא הכירם כי כהו עיניו משיבו ושאל מי אלה. ואמר לו יוסף בני הם אשר נתן לי אלהים בזה המקום כאשר אמרת הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי וכו׳ והביאותים אליך והצגתים לפניך כדי שיתקיים עליהם בפניהם הדבר.
בקש לברכם ונסתלק׳ שכינה ממנו. מדבריו משמע שלא שאל מי אלה שאינם ראויים לברכה אלא מפני שראה שנסתלקה שכינה ממנו בעת שרצה לברכם ואלו בתנחומא אמרו א״ר יהודה בר שלום בכל יום היו יושבין ועוסקין לפניו ועכשו הוא אומר מי אלה אלא שראה לירבעם בן נבט ולאחאב יוצאים מאפרים ויהוא ובניו ממנש׳ לפיכך אמר יעקב מי אלה שעתידים לעמוד מאלו מיד נסתלקה ממנו רוח הקדש משמע שמפני שראה בנבואתו את ירבעם ואחאב שיוצאים מאפרים ואת יהוא ובניו שיוצאים ממנשה אמר מי אלה שעתידים לצאת מאפרים ומנשה ואחר כך נסתלקה שכינה ממנו ולפי׳ רש״י אתיא שפיר מה שהשיב בני הם אשר נתן לי אלהים בזה בשטר ארוסין ושטר כתובה על שאלת מי אלה שאינן ראויין לברכה אבל לפי׳ תנחומא שפי׳ מי אלה על ירבעם בן נבט ואחאב ויהוא ובניו העתידים שיצאו מאפרים ומנשה לא ידעתי איך יפרש תשובת בני הם אשר נתן לי אלהים בזה דלא שייך הכא לומר לא בני הם ולא אשר נתן לי אלהים בזה בשטר ארוסין ושטר כתובה.
ושמא יש לומר דה״ק ראה לירבעם ולאחאב יוצאים מאפרים ויהוא ובניו ממנשה ואמר מי אלה הבנים עד העתידים לצאת מהם אותם הרשעים ומרוב התפעלותו נסתלק ממנו רוח הקדש והשיב לו יוסף בני הם אשר נתן לי אלהים בשטר ארוסין ובשטר כתובה ונולדו בכשרות ואין הפרש בין סלוק רוח הקדש ובין ראיית העתידים לעמוד מהם מאחר שזה גורם לזה ולכן אין הפרש בין מאמר רש״י מהיכן יצאו אלו הבנים שאינם ראויים לברכה ובין מאמר תנחומא מי אלה שעתידין לעמוד מאלו כלומר ומפני זה אינן ראויין אלו הבנים לברכה:
וירא ישראל את בני יוסף וגו׳ עד ויקרא יעקב אל בניו. זכר הכתוב שראה יעקב בדבריו הדברים האלה אנשים נצבים עליו ולא הכירם כי קמו עיניו משיבו. ולכן שאל את יוסף מי אלה העומדים אצלינו ושומעים סודותינו.
וירא ישראל את בני יוסף – ראה שהם בני אדם, אבל לא הכיר מי הם.
וירא ישראל את בני יוסף, he recognized them as human beings, but did not recognize them for who they were.
(ח-טז) וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה. כי לא הכירם במה שהיו בני יוסף, אבל ראם ראייה מעורבבת.
ויאמר קחם נא אלי ואברכם. כסבור שהיו ראויים ומוכנים לברכה. וכשראם בלתי מוכנים, ביקש להכינם באלה הפעולות, שניגש להם וישק להם ויחבק להם1.
וכשראם עדיין בלתי מוכנים, ויברך את יוסף כדי שבגללו וממנו תתפשט הכנתו עליהם, ויאמר אחר כך לברכם, האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק – ולא קודם להם, שהיו עובדי עבודה זרה.
וכאן התחיל בזכות אבותיו, ואחר כך בזכותו באמרו האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה.
וכל אלה ׳האלהים׳ – הם על דרך קריאה, כלומר, או2 האלהים אשר התהלכו וגו׳ האלהים וגו׳, עֲשֵׂה שהמלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וגו׳. וזה, כי ברכות הצדיקים הם על שני פנים, אם שהוא עצמו מברך המבורך בשם ה׳, אם שהוא מתפלל אל ה׳ שיברך אותו המבורך, וזו היא המדריגה היותר גדולה. ולפי שראה אלה הבנים לא כל כך צדיקים כמו יוסף ואחיו, לכך ברכם הוא עצמו באמצעי בין ה׳ לבינם, שהוא המלאך הגואל, אבל כשבירך יוסף, התפלל לה׳ שיברכהו, באמרו (להלן מט כה) ׳מאל אביך ויעזרך׳, ר״ל והוא יעזרך.
ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק. ולא יותר קודם, שהיו רשעים, וכן אמרו ז״ל (סנהדרין נב.) ׳היאך קורין לרשיעא בר רשיעא או צדיקא בר רשיעא׳3, ר״ל שאם היה רשע, אפילו שאביו צדיק – קורין לו רשיעא בר רשיעא, לפי שבמשפחתו מקודם היה איזה רשע שזה נתדמה לו.
וידגו לרוב בקרב הארץ. שלא יהיה בו עיכוב ועול דרך ארץ מעכבם מפריה ורביה:
1. בעל העקידה כתב: ׳ויאמר קחם נא אלי ואברכם – שיקרבם אליו יותר, אולי יוכל לראותם וישום עיניו עליהם לטובה ולברכה, כי הוא דבר מועיל בכמו אלו העניינים. ועיני ישראל כבדו מזוקן, לא יוכל לראותם כאשר חשב, והגיש אותם אליו לנשקם ולחבקם, כי יהיה לו בזה נחת רוח עמהם מקום הראיה, כמו שעשה אביו באומרו (לעיל כז) גשה נא ושקה לי בני ויגש וישק לו וכו׳ ויברכהו וכו׳. והגיד שכבר הגיע לו מזה קורת רוח ומשוש נפש עד שאמר ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלהים גם את זרעך׳.
2. ׳או׳ לשון קריאה בלע״ז, וכן להלן (מט ג).
3. ׳תניא, היה רבי מאיר אומר, מה תלמוד לומר את אביה היא מחללת – שאם היו נוהגין בו קודש – נוהגין בו חול, כבוד – נוהגין בו בזיון, אומרין, ארור שזו ילד, ארור שזו גידל, ארור שיצא זו מחלציו. אמר רב אשי, כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא ואפילו לרשיעא בר צדיקא, כמאן – כהאי תנא׳.
בקש לברכם וכו׳. דאם לא כן וכי עד השתא לא ראם שכתוב ״וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי הם״, ואפרים רגיל היה בתלמודו לפני יעקב (רש״י פסוק א):
בקש לברכם ונסתלקה כו׳. דקשה לרש״י דמה זה דכתיב מי אלה וכי יעקב לא היה מכירן שהם מנשה ואפרים. א״נ דקשה לרש״י וירא ישראל והא בסמוך (פסוק י) כתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות ועל זה פי׳ בקש לברכם וכו׳ וע״כ האי וירא ברוח הקודש קאמר כמו וירא יעקב כי יש שבר במצרים (לעיל מ״ב:א׳):
He attempted to bless them, but the Divine Presence departed from him... Rashi is answering the question: Why is it written 'Who are these?⁠" Did Yaakov not recognize that they were Menasheh and Ephraim? Alternatively, Rashi is answering the question: [How can it say,] "Yisrael saw"? It is written right afterward (v. 10), "Yisrael's eyes were heavy ... he could not see.⁠" Thus Rashi explains, "He attempted to bless them but the Divine Presence departed from him...⁠" Accordingly, "Yaakov saw" means he saw through ruach hakodesh, as [Rashi explained on], "Yaakov saw that food was being sold in Egypt" (42:1).
וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה – מכיר היה שבניו היו ולא ידע אם הם מנשה ואפרים או בנים שהוליד אחריהם. ויוסף השיב שהם בניו הראשונים אשר נתן לו ה׳ בזה. כלל בזה הדבר שאמרת לי ועתה שני בניך וגו׳. לכן ענהו יעקב קחם נא אלי ואברכם. אם כן איפה בני הם ולא בניך הגישה נא אלי ואברכם כאב לבניו:
וירא ישראל וגו׳ – קשה והלא י״ז שנה היו יושבים לפניו ללמוד תורה ואיך שואל עליהם, ורז״ל אמרו (תנחומא) כי ראה בהם ראייה שכליית שעתיד לצאת מהם רשעים, וזה דרך דרש, וצריך לפרש הכתוב כפי פשוטו. והוא כי גילה לנו הכתוב שיעקב כבדו עיניו מזוקן שלא היה יכול לראות ולהכיר, ולצד זה הגם שראה ב׳ בני אדם עומדים לפניו לבד יוסף שעמו היה מדבר והכירו לצד שהודיעוהו שאמרו לו (ב׳) הנה בנך יוסף כאמור למעלה והבנים לא הכירם לזה שאול שאל עליהם מי אלה.
עוד אפשר שנתכוון יעקב לעורר אהבת האב על הבן קודם שיברכם כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה, ולזה שאל מי אלה כדי שישמע מפי בנו החביב אצלו לומר בני הם ויהמו מעיו להם, והוא סוד (ירמיהו לא) מדי דברי בו וגו׳ רחם ארחמנו וגו׳.
וירא ישראל את בני יוסף, Israel saw the sons of Joseph, etc. It is difficult to understand how Jacob failed to recognize grand-sons whom he had tutored for the last 17 years on a regular and frequent basis. Tanchuma on our portion explains that Jacob saw with his mental eye that in the future some evil people would come out of Menashe. This is homiletics, of course. We need to be able to explain the plain meaning of the verse also, and this is why the Torah reveals here that Jacob's eyesight had begun to fail him so that he could not see clearly and recognize people. Hence, although Jacob was aware that in addition to Joseph with whom he was speaking two other human beings were standing in front of him, he had recognized Joseph because he had been told in verse 2 that Joseph had come to visit him. He did not recognize Joseph's sons, however, and this is why he asked who they were.
It is also possible that Jacob wanted to arouse feelings of love in the heart of the children's father before he commenced to bless them. In such circumstances the effectiveness of the blessing is enhanced. By asking מי אלה, Jacob was sure he would elicit the response of a proud father, someone who loved his children.
וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה? – לא כהתה עין יעקב. הכהות היא מונעת הראיה מכל וכל, כמו אצל יצחק ״ותכהין עיניו מראות״1 וכמו שבארנו שם. אבל יעקב עודנו רואה אבל בכבדות איך לראות ולהתבונן היטב טרם יכיר מי הוא. והנה בְּדַבֵּר יעקב עם יוסף, והיו שני בניו עומדים בחדר מרחוק מפני המוסר והצניעות, אולי יש דבר סתר, לא נכון שֶׁיִוָּדַע להם, וכשכלה יעקב לדבר ראה דמות שני אנשים בחדר רחוק ממנו. ושאל את יוסף ״מי אלה?⁠״ ואולי לא ראה בני יוסף מזמן ד׳ או ה׳ שנים, כי הם מגודלים על ברכי יוסף ונשכח ממנו צורתם להכירם בטביעת עין. גם מדרך הנערים כי יגדלון שישתנה דמות פניהם וקומתם.
1. בראשית כז, א.
וירא ישראל את בני יוסף – ולהלן אומר לא יוכל לראות, רק ביאורו שלא יוכל לראות היטב שיכירם, אבל ראה דמות אנשים, כי יש רואה דמות אדם ואינו מכיר דמות פניו ולכן שאל מי אלה:
וירא ישראל את בני יוסף – שבאו עם יוסף, אך דרך כבוד לא נתקרבו אל יעקב כמו יוסף, ולפי׳ אמר קחם נא אלי (תלמידי מוהר״ר יצחק פארדו).
(ח-ט) וירא ישראל – מלבושי העברים היו משונים ממלבושי המצרים, ויוסף שהיה קרוב למלכות, וכן בניו היו לובשים כמלבושי שרי מצרים, וכמ״ש של בית ר״ג היו משנים מהלכתן משום כבוד מלכות, וע״כ תמה יעקב ואמר מי אלה, ויאמר יוסף בני הם, והם צדיקים ויראי ה׳, ומה שאתה רואה אותם משונים במלבושיהם מפני אשר נתן לי אלהים בזה, שנולדו בזה המקום והמקום והמצב מחייב זאת.
(8-9) YISRAEL SAW. The attire of the Hebrews differed from the attire of the Mizrim. But Yosef, who was close to the royal house, as well as his sons, were attired in the attire of Mizrian princes — even as it is recounted about the House of R. Gamliel, who differed in their ways out of respect for royalty.⁠1 It explains why Yaqov was puzzled and asked, “Who are these?” whereupon Yosef said... “They are my sons, and they are zadiqim and God-fearing. As for your seeing them dressed very differently, it is because of what God has here given me. It is because they were born in this place, and the place and the circumstances make it necessary.
1. Being of the House of David.
ויאמר מי אלה: בלא ספק הכירם וידע שהמה בני יוסף, שהרי עדיין לא הזכיר הכתוב ״ועיני ישראל כבדו מזקן״1, וגם, נהי שלא הכיר בטוב מי מהם מנשה ומי אפרים מכל מקום היה אפשר להכיר קומתם ותוארם הכללי2. ותו, אם היתה השאלה פשוטה שלא ידע שהמה בני יוסף ובא יוסף להודיע, א״כ לא היה נצרך להאריך כל כך אלא לומר ״בני הם״. ומזה בא הדרש3 שנסתלקה ממנו רוח הקודש כפירוש רש״י.
אכן לפי הפשט, כאן החל יעקב להמשיך עליו רוח הקודש לברכה, שהרי עד כה דיבר בבחינת יעקב כמו שכתבתי לעיל4. והנה כבר ביארנו לעיל (כז,כד) שמץ דבר, שהרוצה להמשיך רוח הקודש לברכה לאהבה5, עושה פעולות להרגיל אהבה להמתברך, והרבה מועיל לזה הבטה בעין חודרת לאהבה, ועוד מועיל לזה הזכרת שם המתברך. ולכן כשרצה יעקב להעיר אהבה ביקש שיזכיר יוסף אותם בשמם6.
[הרחב דבר: והוא פירוש הכתוב בירמיה (לא,יט) ״הבן יקיר לי אפרים וגו׳, כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד״. הכוונה בזה, דמי שמדבר עם חבירו על דברת איזה אדם, אם הוא לא שונאו ולא אוהבו מזכירו בשמו בתחילת הענין ואח״כ אומר בלשון נסתר ׳הוא׳, וכבר מובן על מי הוא מדבר. אבל כשהנדבר הוא שונאו אינו מזכירו אפילו בתחילת דיבורו, אלא מזכירו באיזה כינוי, כמו שהזכיר שאול את דוד בשם ״בן ישי״, ושלמה אמר לאביתר ״ענתות לך על שדיך״ (מלכים א ב,כו), קראו בשם ׳ענתות׳ על שם עירו, וכפירוש הר״ן במסכת יומא7. ולהיפך, אם הנדבר הוא אוהבו מזכירו בכל רגע בשמו, אע״ג שאינו לפי צורך הספור.
והיינו דבר הכתוב בירמיה ״כי מדי דברי בו״ ולא היה נצרך לפי הענין להזכיר שמו, מכל מקום ״זכור אזכרנו עוד״, והוא לאות על אהבה ושמחה לו בהזכירו שמו. וכן כתיב ״ה׳ זכרנו יברך״ (תהילים קטו,יב) – בשעה שמזכיר את שמנו מברך.]
1. דברי רבינו אינם ברורים לכאורה, שהרי ״ועיני ישראל כבדו מזוקן״ מופיע בפסוק הבא, וברור שזה היה המצב באותה שעה. (וצריך לומר שע״פ הבנת רבינו כתיבת השאלה ״מי אלה״ בלי להקדים ״כבדו מזוקן״ מלמדת שהשאלה אינה של זיהוי אינפורמטיבי – הערת אאמו״ר).
2. שהרי את יוסף הכיר, ולא שאלו מי הוא, אלא שהכירו ע״פ מראהו הכללי וכו׳. אך עיין בחזקוני שאת יוסף הכיר ע״פ קולו.
3. מקורו בתנחומא ויחי ו׳, ועוד.
4. פסוק ג׳, עיי״ש בדברי רבינו שעד כה לא בירך או נתן מתנה מחודשת, אלא הזכיר את דברי הקב״ה עמו בלוז בארץ כנען וכו׳.
5. מתוך אהבת השני.
6. ועיין בפירוש אור החיים כיוון דומה. ומקורם בספורנו ד״ה לא יוכל לראות.
7. דף א׳ עמוד ב׳ בדפי הרי״ף.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובשכל טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)רד״קחזקוניר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״בהכל
 
(ט) וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל⁠־אָבִ֔יו בָּנַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר⁠־נָֽתַן⁠־לִ֥י אֱלֹהִ֖ים בָּזֶ֑ה וַיֹּאמַ֕ר קָֽחֶם⁠־נָ֥א אֵלַ֖י וַאֲבָרְכֵֽםא׃
Yosef said to his father, "They are my sons whom God has given me here.⁠" He said, "Please, bring them to me and I will bless them.⁠"
א. וַאֲבָרְכֵֽם =ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל,ל1,ב=וַאֲבָרֲכֵֽם (חטף)
• א⁠(ס)=<סגול? אינו כן אלא בצֵרי כאור תורה ומנחת שי>
• הערת ברויאר
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןמנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהעודהכל
[סג] 1ויאמר יוסף אל אביו בני הם, התחיל יוסף מבקש ואמר לו אבא בניי צדיקים הם כמותי בני הם. (פסיקתא רבתי פ״ג)
[סד] 2ויאמר יוסף אל אביו בני הם, מה עשה יוסף השליך עטרה מראשו והתיר זוני (חגורה) שלו לפניו שנ׳ ויוצא יוסף אותם וגו׳ (בראשית מ״ח:י״ב), אמר לו מה שעתידין לחטוא אתה אומר מי אלה, ומה שעתידין לומר בים זה אלי ואנוהו (שמות ט״ו:ב׳), אין אתה רואה, כיון ששמע כך אמר לו אם כן קחם נא אלי ואברכם. (אגדת בראשית פ״ה)
[סה] 3אשר נתן לי אלהים בזה, אמר יעקב אבינו ליוסף שמא נשאת אימן שלאלו שלא כהוגן, הוציא לו אסנת וכתובתה עמה שלא לחשוד אותו בדבר אחר, לכך נאמר אשר נתן לי אלהים בזה, מהו בזה, בכתובתה וקידושין לפי שעתן. (מדרש הגדול)
[סו] 4אשר נתן לי אלהים בזה, מה בזה שהביא את אסנת אמם לפני אביו ואמר לו אבא בבקשה ממך אפילו בשביל הצדקת הזו. (פס״ר פ״ג)
[סז] 5ויאמר קחם נא אלי ואברכם, הביאם אצלו התחיל מגפפן ומנשקן ושמח בהם אמר שמא מתוך שמחה תשרה עלי רוח הקדש ואברכם ולא חזרה עליו רוח הקדש וכיון שראה יוסף צרתו נטלם ויצא לו לחוץ ונפל על פניו והרביצם על פניהם ומבקש רחמים, א״ר מיד אמר הקב״ה לרוח הקדש עד אימתי יהיה יוסף מצטער הגלי במהרה והכנסי ביעקב שיברכם, שאין הקב״ה יכול לראות את השבט נופל על פניו. (פסיקתא רבתי פ״ג)
[סח] 6קחם נא אלי ואברכם, כשאמר יעקב ליוסף קחם נא אלי ואברכם בזכותו של מי, בחבלי אדם אמשכם (הושע י״א:ד׳), בזכותו של יוסף, ולא ידעו כי רפאתים (הושע י״א:ג׳). (פסיקתא רבתי פ״ג)
[סט] 7לי, י׳ דעקים ככ״ף אשר נתן לי. (ספר התגין)
1. בשכ״ט בני הם, וכשרים כמותי אשר אין בהם פגם. ובלק״ט אמר לו יוסף אבי מה שהם בני הם.
2. ראה לעיל אות סא. ובכת״י ילקוט ת״ת מובא מאמר זה מסדר אליהו רבה וילמדנו ״באותה שעה השליך יוסף עטרה שלו והתיר זיינו ונפל לפניו הה״ד ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה החטא שעתידין בני לעשות אתה רואה והשירה שעתידין לומר על הים אין אתה רואה כיון ששמע יעקב כן אמר לו קחם נא אלי״. וראה לקמן אות סה. התחלת המאמר. ובכת״י ילקוט תימני ויאמר מי אלה לך מי אלה העתידים לומר זה אלי ואנוהו על הים. כנראה מקורו מכאן. ועי׳ בזהר ח״א רטו:
3. ראה לעיל אות ס. וש״נ. ובב״ר פצ״ז בכי״ו במנח״י ויאמר יוסף אל אביו בני הם וגו׳ הוציא לו את אסנת סומה מאחת מעיניה. (וסוף המאמר סומה מאחת מעיניה צ״ע דלא מצינו זאת בשום מקום. וראה לעיל פמ״א אות קיא-קיב. שהבאתי כל האגדות שישנם ע״ד אסנת ואין זכר מזה). ומ״ש במדרה״ג ״לפי שעתן״ מבואר בכת״י חמאת החמדה אשר נתן לי אלהים בזה, הראה לו שטר נישואין שהיה דרכם באותו הזמן להנשא בו. ובכת״י ילקוט תלמוד תורה בזה בכתובה וקדושין אמר לו יעקב אבינו יודע אני שבניך הם בקדושה ובטהרה אלא על אלה שראיתי אני מתבהל. המשך המאמר לעיל בביאור אות סד. ובכת״י ילקוט נר השכלים וכיון שראה אותם יעקב נסתלקה ממנו רוח הקודש, מפני שראה אחאב וירבעם בן נבט מזרע אפרים עובדים ע״ז, ונזדעזע, וכיון שראה יוסף אביו מזדעזע אמר בלבו שמא אבי סבור שבני באו לי בעבירה שאני יצאתי ממנו בלא אשה, מיד נטל שטר כתובה ואסנת אשתו לאביו, זו אשתי וזו כתובתה, שנאמר אשר נתן לי אלהים בזה, כלומר בזה המקום ובכתובה וקידושין. ולא עשה כן אלא מפני שהמצרים שטופים בזמה, וכיון שנזדעזע יעקב נסתלקה ממנו רוח הקדש ולא היה יודע למי מברך, שאין רוח הקדש שורה על אדם בעולם אלא מתוך שמחה, שנאמר פקודי ה׳ ישרים משמחי לב, ומיד אמר יוסף לבניו בואו אני ואתם ונבקש רחמים על אבי. ובכת״י מושב זקנים אשר נתן לי אלהים בזה, פר״ש בשטר וקידושין ולמד אותו ג״ש זה מזה ספר תולדות אדם, מורי ר׳ משה. וכ״כ בס׳ פענח רזא ובס׳ לבנת הספיר בזה ד״א לפי שהנושא ומוליד בנים מקבל י״ב מתנות טובה שמחה ברכה ושלום עזרה וכפרה תורה וחכמה אית דגרסי חכמה חיים ורצון עושר וכבוד ללמד שנכתר יוסף בכולן על דנטר האי קיימא קדישא דאקרי זה דכתיב וזה שער השמים. ראה לעיל פ״ב אות רמח. בבאור מקור הדברים בזהר חדש חקת. וראה בזהר ח״א רטו:
4. בשביל הצדקת הזו, אסנת שהיא צדקת יש לך לעשות עבורה ולברך את בני (ז״א). וראה לעיל אות ח. ובשכ״ט אשר נתן לי אלהים בהיתר ניתנו לי מאת הקב״ה כענין שנאמר לא תתעב מצרי והלא דברים ק״ו ומה עמון ומואב שנאמר בהם לא יבא בקהל ה׳ וקיי״ל עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, מצרי דכתיב ביה לא תתעב מצרי אינו דין שתהא מצרית כשרה לבוא בקהל, וכן אנו דורשין לכבודו של יוסף. ואעפ״כ עיקר הדין כך הוא שהרי לכך נאמר אשר נתן לו אלהים שבהיתר נולדו לו מאסנת בת פוטיפרע. (ראה יבמות עז: דר״ש דורש כן בנים ולא בנות גם במצרי אבל ההלכה היא דגבי מצרי אסורות גם נשותיהם וכ״ה בירושלמי יבמות פ״ח ה״ג) וראה לעיל פי״ז אות נא. בבאור מ״ש בענין זה איך נשא אברהם הגר שהיתה מצרית. ולפי הדרש לעיל פמ״א אות קיא. דהיתה בתה של דינה ל״ק כלל.
5. ראה לעיל אות סד-סה. ובתנחומא ויחי ו. מובא לעיל אות סא. ובילמדנו מובא לקמן אות ע.
6. ראה באגדת בראשית פ״ה.
7. ראה לעיל צד תקלז.
וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲבוּהִי בְּנַי אִנּוּן דִּיהַב לִי יְיָ הָכָא וַאֲמַר קָרֵיבִנּוּן כְּעַן לְוָתִי וַאֲבָרֵיכִנּוּן.
Yosef said to his father, “These are my sons, whom Hashem has given me here. He said, “Now bring them near to me, and I will bless them.”

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם
וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲבוּהִי בְּנַי אִינוּן דִּיהַב לִי ה׳ הָכָא וַאֲמַר קָרֵיבִינּוּן כְּעַן לְוָתִי וַאֲבָרֵיכִינּוּן
בָּזֶה – במקום הזה או בשטר הכתובה?
א. ת״א ״נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה״ – ״דִּיהַב לִי ה׳ הָכָא״ מפרש בָּזֶה, במקום הזה (במצרים) כשאר תיבות ״בזה״ שבתורה1; כולן רומזות למקום ומתורגמות הָכָא, השווה: ״לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה״ (בראשית לח כא) ״לֵית הָכָא מְקַדַּשְׁתָּא״, ״שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה״ (שמות כד יד) ״אוֹרִיכוּ לַנָא הָכָא״, ״בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים״ (במדבר כג א) ״בְּנֵי לִי הָכָא... וְאַתְקֵין לִי הָכָא״ וכן פירשו ראב״ע, רד״ק ורשב״ם. אבל המיוחס ליונתן הנוטה למדרש פירש ״בָּזֶה״, בדבר הזה. לכן תרגם ״בָּזֶה״ – ״בְּדֵין כְּתָבָא״ בשטר הכתובה. וכן פירש רש״י: ״בזה – הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה״.⁠2
קָחֶם – קָרֵיבִינּוּן, רמז לרוח הקודש
ב. התרגום הקבוע לפועל ״לקח״ הוא בפעלים ״נסב״ או ״דבר״. זולת לקיחה שעניינה הבאת בני אדם או בע״ח למעלה יתרה של קדושה המתורגמת בלשון קריבה כמבואר בפסוק ״קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת״ (בראשית טו ט) ״קָרֵיב קֳדָמַי״. וכן כאן: באמצעות ״קָחֶם נָא אֵלַי״ – ״קָרֵיבִינּוּן כְּעַן לְוָתִי״ אונקלוס רומז לרוח הקודש השורה על יעקב בשעה זו והלקיחה היא למעלת הבנים כדי לברכם.
1. אבל בנ״ך מצינו ״בזה״ גם במשמע באיש או בעניין הזה כגון, ״גם בזה לא בחר ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמואל א טז ח), ״ובזה הנערה באה אל המלך״ (אסתר ב יג). ואולם רמב״ן פירש ״נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה״ בעניין הזה (ולא: במקום הזה) שהרי ״לא היה צריך יוסף להודיע לאביו כי במצרים נולדו לו, שהרי כשפירש מאביו לא היו לא אשה ובנים״.
2. והטעם שלא פירש כת״א, כי רש״י נוטה לפרש זֶה כמורה באצבע, כגון ״החודש הזה (שמות יב ב) – הראה לו באצבע את הלבנה ברקיע ואמר לו כזה ראה וקדש״, ״זה יתנו (שמות ל יג) – הראה לו כמין מטבע של אש״, ״זה הדבר (ויקרא ח ה) – דברים שתראו שאני עושה לפניכם צוני הקב״ה לעשות״, ״זאת החיה (ויקרא יא ב) – מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל, זאת תאכלו וזאת לא תאכלו״. והרה״ג אביגדר נבנצל העיר שלפי דרשת רש״י ״הראה לו שטר אירוסין״ ראוי היה להינקד בַּזֶּה, ביידוע.
ואמר יוסף לאבוי בני אנון די יהב לי י״י הכא ואמר דברא כען יתהון לוותי ואברך יתהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דבר״) גם נוסח חילופי: ״קרוב״.
ואמר יוסף לאבוי בני הינון דיהב לי מימרא די״י בדין כתבא דעליה נסיבית ית אסנת ברת דינה ברתך לאינתו ואמר קריבינון כדון לותי ואיברכינון.
And Joseph answered his father, They are my sons which the Word of the Lord gave me according to this writing, according to which I took Asenath the daughter of Dinah thy daughter to be my wife. And he said, Bring them now near to me, and I will bless them.
קחם נא אלי ואברכם – הביאם לי שמא בזכותם ובזכותך יזכו לברכות.
קאל לה המא אבנאי אללד֗אן רזקניהמא אללה האהנא קאל קדמהמא אלי אבארך פיהמא.
אמר ילו: הם בניי אשר נתן לי אלוהים כאן. אמר: הגש אותם אליי ואברך אותם.
בזהאשטר אירוסין ושטר כתובה, ובקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוח הקודש.⁠ב
ויאמר קחם נא אלי ואברכם – וזו היא שאמר הכתוב: ואנכי תרגלתיג (הושע י״א:ג׳) רוחי ביעקב בשביל אפרים, עד שלקחם על זרועותיו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בדפוס רומא נוסף כאן: ״הראהו״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בדפוס רומא: ״הקדש״. בכ״י לייפציג 1, ליידן 1 חסרה מלת: ״הקודש״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: ״לאפרים״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917 נוסף כאן: ״לאפרים תרגלתי רוח הקודש״. בכ״י אוקספורד 165 נוסף כאן: ״לאפרים קחם על זרועותי – כלומר ואנכי תרגלתי״. בדפוס רומא נוסף כאן: ״לאפרים קחם על זרועותיו – תרגלתי רוח הקדש״.
בָּזֶה IN THIS PLACE – (literally, by this, or by means of this) He showed him the contract of betrothal and the contract of marriage (evidence that their mother had adopted the faith of Israel, and that his and her offspring were of their faith) and Yosef prayed to God about the matter and the Holy Spirit again rested upon him (Yaakov) (Tanchuma Vayechi 6).
ויאמר קחם נא אלי ואברכם AND HE SAID, BRING THEM, I PRAY YOU, UNTO ME, AND I WILL BLESS THEM – It is to this that the text alludes, "And I, I הרגלתי לאפרים taking them (קחם) upon his arms" (Hoshea 11:3), meaning, I made My Spirit once again a familiar thing (הרגלתי) in Yaakov for Ephraim's sake until he took them (him and Manasseh) upon his arms (cf. Tanchuma Vayechi 6).
ויאמר יוסף אל אביו בני הם – אמר לו יוסף אבי מה שהם בני הם.
אשר נתן לי אלהים בזה – במצרים. מיד ברכם.
ויאמר יוסף אל אביו בני הם – וכשרים כמותי, אשר אין בהם פגם:
אשר נתן לי אלהים – בהיתר ניתנו לי, מאת הקב״ה, כענין שנא׳, לא תתעב מצרי (דברים כג ח), והלא דברים קל וחומר, ומה עמון ומואב שנאמר בהן, לא יבא בקהל ה׳ (שם שם ג), וקיי״ל עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, מצרי דכתיב ביה לא תתעב מצרי, אינו דין שתהא מצרית כשרה לבא בקהל, וכך אנו דורשין לכבודו של יוסף, ואעפ״כ עיקר הדין כך הוא, שהרי לכך נאמר אשר נתן לי אלהים, שבהיתר נולדו לו מאסנת בת פוטיפרע:
בזה – במקום זה, ודומה לו עלה מזה (שמות לג א), מזה המקום כיון ששמע יעקב כך שמח שנתן גדולה לראוין לה:
ויאמר קחם – נהגם:
נא – לשון בקשה:
אלי – אצלי:
ואברכם – כדרך שהאב מברך את בניו, שכך אמרתי לך כבר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מח ה):
בזה – במלכות הזאת.
Ba-zeh: In this kingdom.⁠1
1. Rashbam's interpretation is opposed to that of Rashi (= Ps.-Jon., Kallah 3:15 and Midrash ha-gadol) who claims that ba-zeh is a reference to Joseph's ketubbah. LT and Sekhel Tov concur with Rashbam.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

בזה – במקום הזה.
קחם נא אלי – עתה. וכן כל נא שבמקרא.
ויאמרבזה – במקום הזה, וכן לא היתה בזה (בראשית ל״ח:כ״א).
בזה. As if the Torah had written במקום הזה, “in this place.” The brief בזה, also appears in the same sense already in 38,21 לא היתה בזה קדשה, “no harlot has been in this place, the word for “place,” מקום, being omitted.
קחם נא אלי ואברכם – בטעם קרב אותם אלי, לפי שהוא אוחז בהם בשעה שהוא מקרב [אותם] והרי הם כאילו הוא לוקח אותם בידו1.
ונא{כאן} הוא בטעם עכשיו2.
1. נג. רבנו מבליט בביאורו את הקושי בצירוף תיבת ׳קחם׳ שמובנו שיקח לעצמו, ל׳אלי׳ שמובנו שיגישם לו [ובדומה לזה ׳גש הלאה׳ שבפר׳ וירא (יט:ט) וע״ש במפרשים]. ונראה שמחמת קושי זה תירגם אונקלוס בדומה לד׳ רבנו כאן: ׳קריבינון כען לותי׳, ואמנם ס׳ פרשגן ביאר כוונתו באופן רחוק ע״ש, וראה מש״כ להלן ריש פר׳ תרומה (שמות כה:ב) אודות קיחה שמשמעותה נתינה, ודו״ק.
2. נד. כראב״ע לעיל (יב:יא), וכן נוטים דברי המחבר גם בשמות (יא:ב), אמנם תימה למה נטה כאן מפירושו לעיל (מז:כט) שהוא לשון בקשה כבמדרש שכל טוב גם כאן. [הערות נהור שרגא]
ויש ליישב בפשיטות כמו שכבר כתבתי לעיל (מז:כט) בהערה, שלדעת רבנו פעמים ׳נא׳ הוא לשון בקשה ופעמים הוא במובן שתירגמו אונקלוס ׳כען׳ – עכשיו. וא״כ כאן שהבקשה היא לטובת יוסף ובניו דעת רבנו היא שאין ׳נא׳ מלשון תחינה אלא במובן עכשיו.
אשר נתן לי אלהים בזה – הם אותן שנולדו לי במקום הזה קודם שבאת שעתיד אתה למנותם שבטים, כמו שאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מ״ח:ה׳), ולכך הביאותים.
אשר נתן לי אלוהים בזה, "whom God has given me in this land.⁠" They were born to me before you came down to Egypt so that you should include them in the list of the twelve tribes. This is why Yaakov responded by telling Joseph that as far as he was concerned Joseph's sons Ephrayim and Menashe would be just like Reuven and Shimon for him ((5)). Joseph explains that this is why he brought them with him.
בזה – פר״ש (ד״ה בזה) בשטר וקדושין. וא״ת מנא לן דזה משמע ספר ושטר. י״ל דיליף זה זה מזה ספר תולדות אדם (בראשית ה:א). מ״ר.
בזה – פירש״י בשטר דילפינן מזה ספר תולדות אדם לכן האי נמי מיירי בספר, ממורי.
אשר נתן לי אלהים בזה – לא היה צריך יוסף להודיע לאביו כי במצרים נולדו לו, שהרי כשפירש ממנו לא היה לו אשה ובנים, והוא אמר לו כבר: שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים (בראשית מ״ח:ה׳).
ונראה לי כי פירוש: בזה, בענין הזה שאמרת, שנתנם לי השם קודם בואך אלי מצרימה, והם אשר אמרת עליהם שהם לך. וכן: ובזה הנערה באה אל המלך (אסתר ב׳:י״ג). ואמר: נתן לי אלהים, שעשה לי השם נסים עד שנתן לי המלך האשה, והיו לי הבנים האלה ממנה.
WHOM G-D HATH GIVEN ME HERE. It was really not necessary for Joseph to inform his father that his two sons were born to him in Egypt since when Joseph left him he had no wife and children, and Jacob himself had previously said to him, Thy two sons, who were born unto thee in the land of Egypt.⁠1 It appears to me that the meaning of the word bazeh (here) is "in this matter concerning which you have spoken,⁠" i.e., "G-d gave them to me before you came to Egypt to me, and they are the ones concerning whom you have said that they are yours.⁠"2 A similar use of the word bazeh is found in the verse, In this way ('u'bazeh') the maiden came to the king.⁠3 Now Joseph said, G-d hath given me, meaning that "G-d had performed miracles for me until the king gave me this wife, and I have these children from her.⁠"
1. (5) here. Why then was it necessary for Joseph to tell his father, They are my sons, whom G-d hath given me here?
2. See (5) here.
3. Esther 2:13. Meaning that she came in this manner specified above. (Ibid., (12)).
אשר נתן לי אלהים בזה – פרש״י שטר אירוסין ושטר כתובה ואמנם ת״א דיהב לי ה׳ הכא. משמע בזה כמו במקום הזה.
בני הם אשר נתן לי אלהים בזה – לא הי׳ צריך יוסף לומר לאביו שנולדו לו במצרים כי הוא ידע וכבר אמר לו שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים אלא פי׳ בזה בענין הזה שאמרת שנתנם לי השם קודם בואך אלי מצרימה והם שאמרת אליהם שהם שלך:
בני אשר נתן לי אלוהים בדה, "they are my sons whom the Lord gave me here.⁠" There had been no need for Joseph to tell his father that these children had been born in Egypt, for Yaakov was not only aware of this but had already referred to them in verse 5 as the two sons who had been born for him in Egypt. The whole point Joseph was making was that these were the sons who had been given to him by God even before his father had come to Egypt. Yaakov had said that he considered them as his own sons, (not only as his grandchildren)
קחם נא אלי ואברכם – קחם לית וחד קחם בקמ״ץ תרגלתי לאפרים קחם פירוש תרגלתי לאפרים השריתי שכינתי עמו בשביל אפרים אימתי בשעה שנתברך מפי יעקב וקחם על זרועו שנאמר קחם נא אלי ואברכם.
אשר נתן לי אלהים בזה – פר״ש בשטר וקדושין ולומד אותו ג״ש זה מזה ספר תולדות אדם (לעיל ה׳ א׳). מורי ר׳ משה.
בני הם אשר נתן לי אלהים בָּזֶה – אחשוב שיהיה הרצון בזה: בני הם אשר נתן לי אלהים בעבור זה הייעוד שייעד לך שיצאו ממך קהל גוים. והנה הודיעוֹ בזה המאמר שהם מנשה ואפרים, ושהוא מסכים שמה שאמר אליו יעקב מזה הייעוד, שכבר היה על מנשה ואפרים, הוא האמת. גם יתכן שהיו לו בנים אחרים, והודיעוֹ שאלו הבנים הם מנשה ואפרים, כי הם היו העיקר — כמו שהתבאר מדברי יעקב — ולזה אמר לו שהם הבנים שנתן לו ה׳ יתעלה בעבור זה הייעוד. וראוי שתדע שאינו מחוייב שיהיה אומרו ׳בָּזֶה׳ מורה על המקום, כי תמצא אומרו: ׳גם בָּזֶה לא בחר ה׳⁠ ⁠׳ (שמואל א טז, ח-ט), והרצון בו: בָּאיש הזה. וככה יהיה הרצון באומרו ׳בָּזֶה׳ בזה המקום: בייעוד הזה שזכר יעקב.
התועלת השמיני הוא בדעות, והוא שהנבואה תגיע לנביא בעתידות אשר יקרו לאיש⁠־מה, כשישים מחשבתו באיש ההוא. ולזה שאל יעקב שיגיש אליו מנשה ואפרים בְּדרך שיראה אותם ראות שלם, כי בזה יִשְׁלַם לו שישים מחשבתו באיש איש מהם, ויגיע בזה שיגיע לו בנבואה מה שיקרה להם.
ויאמר קחם נא אלי ואברכם שיקרבם אליו יותר אולי יוכל לראותם וישום עיניו עליהם לטובה ולברכה כי הוא דבר מועיל בכמו אלו העניינים.
ויוסף כאשר שמע הרמזים אשר גלה לו אמר בני הם אשר נתן לי אלהים בזה ואין פי׳ בזה במצרים כי בידוע ששם נולדו לא בארץ כנען אבל כיוון לומר בני הם אשר נתן לי אלהים בעבור זה שאמרת שההשגחה אשר הודיעה לך כל הסודות והעתידות האלה היא עצמה סבבה כדי שתתקיים ההבטחה שנולדו לי הבנים ההמה כפי מה שנתיעדת במראת לוז אשר זכרת. ויהיה פי׳ מלת בזה כמו ובזה הנערה באה אל המלך שאין שם מלת בזה רומז למקום רק לענין ואופן ביאתה וכמו שרמז הרמב״ן ואז אמר יעקב קחם נא אלי ואברכם ר״ל שיוסף יקחם וישים אותם על ברכי אביו לברכם.
בני הם אשר נתן לי אלהים בזה – בני הם, ולא בני בני, אבל הם אותם הבנים אשר נתן לי אלהים ״בזה״, בעודי לבדי פה כאמרך ״הנולדים לך בארץ מצרים, עד באי אליך מצרימה״ (פסוק ה׳), ואמרת ״לי הם״ (שם).
בני הם אשר נתן לי אלוהים בזה. My sons, but not my grandsons. These are the sons God granted me while I was here, alone, without any member of my family. as you said when you spoke about “those whom you had before I came to Egypt.” They are the ones of whom you said: “לי הם,” “they are mine.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

בני הם אשר נתן לי אלהים בזה – נקט בזה לפי ששאלו מי אלה שאינן ראוין לברכה, כי אמר מבטן מי יצאו אלה, ר״ל שיאמרו אלה אלהיך על העגל שעשה ירבעם, והשיב יוסף בני הם מ״מ הם בני ומצדי הם ראוין לברכה, ומה שיצאו מהם אחאב וירבעם לפי שנתן לי אלהים אותם בזם פה במצרים ואמם מצרית בת פוטיפרע כהן און דהיינו כהן לע״ג, ע״כ יצאו ממנה לעתיד בנים כאלו עובדי ע״ג, אבל מצדי ראוים הם לברכה דאל״כ למה ברך ה׳ את יצחק, והלא יצאו ממנו עשו ויעקב מצד שהיתה רבקה בת בתואל הארמי, אלא ודאי שאין הקדוש ברוך הוא חושש אל זרע המקולקל וברכו בעבור הזרע הקדוש הראוי לברכה, כך תברכם גם אתה שהרי מצדי ראוים הם לברכה כי באשר הוא שם, כולם זרע ברך ה׳.
ויאמר קחם נא אלי – נקט לשון אלי להורות שראוי ללמוד ממני שהרי בעבורי נתברך אבי ולא חש הקב״ה אל עשו, ר״ל יהיו המתברכים כמוני לפיכך קחם אלי, ובמלת נא הורה על הזמן ההוה כמו הנה נא ידעתי (בראשית יביא) שפירושו לשון עתה ור״ל הנני מברכם כפי הזמן של עכשיו, שהרי עכשיו כולם צדיקים ולא אחוש אל העתיד, ויברכם ביום ההוא לאמר. כפי מה שהיו ביום ההוא, ולא היה חושש אל העתיד מה שיבא מזרעם, כי אין דנין את האדם כ״א לפי מעשיו של עכשיו, ד״א נקט אלי לומר הרי מתייחסים אלי כי משפחת האב עיקר אבל משפחת האם אינה קרויה משפחה.
וַאֲבָרְכֵם: בס״ס הכ״ף בצירי. [וַאֲבָרְכֵם].
הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה כו׳. וקשה למה הראה לו שטר אירוסין ואח״כ בקש רחמים ולמה לא עשה להיפך. ויש לומר שמתחילה היה סבור דמ״ה אינו רוצה לברך אותן משום שאינן בני קידושין והם ממזרים ולכך הראה לו שטר וכו׳ שאינן ממזרים וכיון שראה שעדיין לא בירך אותם אמר בודאי נסתלקה ממנו רוח הקודש ובקש רחמים. [מהרש״ל]:
He showed him his betrothal and marriage contracts... Question: Why did Yoseif show him the betrothal contract, and then pray? Why not the other way around? The answer is: At first he thought Yaakov did not want to bless them because they were born out of wedlock and were illegitimate children. So he showed him the contract, [proving] they were legitimate children. When he saw that Yaakov still did not bless them, he figured that surely ruach hakodesh must have left him, and he prayed for compassion. (Maharshal)
אשר נתן לי וגו׳ – דרך הצדיקים כשזוכרים הטוב אשר הגיעם חולקים כבוד לה׳ כי הוא הנותן, כאומרו (ל״ג ה׳) הילדים אשר חנן אלהים וגו׳.
ואומרו בזה כפי הפשט כי אפילו בימי גלותו בארץ נכריה חננו ה׳. גם רמז למאמרם ז״ל (סוטה לו:) כי עתיד היה יוסף להוליד י״ב שבטים ועל ידי מעשה אשת פוטיפר נרזבו מבין צפורני ידיו י׳ טיפות ולא נשארו אלא ב׳, והוא שרמז באומרו בזה זה בגימטריא י״ב במקום י״ב נתן לו אלהים ב׳. ודקדק לומר אלהים שיורה על המשפט.
אשר נתן לי אלוהים בזה, "whom God has granted me here.⁠" Righteous people do not let an opportunity go by without acknowledging that anything they have received was a gift of God. We find an example of Jacob having done the same in Genesis 33,5.
The reason Joseph added the words בזה, "in this place,⁠" was that he was grateful that even while he was in exile God had shown him favour. Moreover, we have learned in Sotah 36 that Joseph had been meant to beget twelve tribes but that the fact that he almost succumbed to the temptation of sleeping with the wife of Potiphar resulted in his begetting only two of the twelve tribes. The word ב⁠־זה is an allusion to this. The letter =2ב, whereas the numerical value of the word זה is 12. The word therefore alerts us to the tradition that he had only two children instead of twelve. Joseph added the word אלוהים, which describes God as the judge of our actions. Joseph acknowledged the fairness of God's decision by ascribing the number of children he had been granted to אלוהים.
ויאמר יוסף: בני הם – אשר הבאתי עמי לקבל פניך והם הבנים אשר אמרת עליהן כראובן וכשמעון יהיו לי. והנני רואה עתה כי מתת אלהים הם לי, כי הם משלימים את בית יעקב ונוטלין שני חלקים בארץ ובנשיאות, ובכל שאר מיני כבוד. וזהו ״אשר נתן לי אלהים בזה״, מלת ״בזה״ רומז על מה שאמרנו. ויפה אמר רמב״ן ז״ל ״לא היה יוסף צריך להודיע לאביו כי במצרים נולדו לו, שהרי כשפירש ממנו לא היו לו אשה ובנים. אבל פירוש ׳בזה׳ בענין זה שאמרת שנתנם לי השם קודם בואך אלי מצרימה, והם אותם שאמרת עליהם שהם לך. וכן ׳ובזה הנערה באה אל המלך׳⁠ ⁠⁠״.⁠1 [עכ״ל]. ופירושו במלת ״בזה״ נכון, אבל לא מטעמו. כי לדעתי שב על הודעת יעקב מענין הבכורה, וגם שב על זה אשר נתן לי אלהים וכמו שבארנו. כי רמב״ן ז״ל לשיטתו אמר ״אשר נתן לי אלהים שעשה לי השם נסים על ידי שנתן לי המלך האשה והיו לי הבנים האלה ממנה״. ופירושנו מכוון יותר.
קחם נא אלי – לשון של כבוד שידבר אליהם רכות, שיהיו נגשים אל יעקב להתברך בברכתו. וכמו ״קח לך את יהושע בן נון״2 שלא לְקָחוֹ בזרועו או מוליכו בידו, אבל לְקָחוֹ בדברים. וכן כאן לא הוליכם בידיו, כי הם בני עשרים ויותר, אבל בנועם דבריו קרבו לבוא.
1. אסתר ב, יג.
2. במדבר כז, יח.
בזה – במקום הזה, כמו לא היתה בזה קדשה (לעיל ל״ח כ״ב), ואעפ״י שכבר ידע יעקב שנולדו לו שני בנים במצרים, כמו שאמר לו ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך וכו׳ הנה לא ידע אם אלו הנערים הם אותם הבנים, ויוסף הודיעו שהם בניו, ושנולדו לו במצרים ושנולדו קודם בואו, כאומר הנה יש בהם כל התנאים שזכרת, ולכן ראוי שיתקיים בם מה שאמרת עליהם:
קחם נא אלי – הקריבם לפני, או הוליכם אלי, כי רוצה אני לברכם:
קחם נא אלי – הביאם אלי, כמו ועתה שלח וקח אותו אלי (שמואל א כ׳:ל״א).
קחם נא אלי – לפעמים נותנים אנו דבר לזולתנו, והמתנה הזאת מכפילה את ערכו גם עבורנו. יסוד זה בא לידי ביטוי ב״לקח אל״, כדוגמת ״ויקחו לי תרומה״ (שמות כה, ב). ״על ידי הבאת בניך אלי, תזכה בהם בכפליים עבור עצמך״. כאן מונח כל עומק הרגש שמרגיש בן, בעת שנופלת בידו הזכות להציג את בניו לפני אביו הזקן, כדי שיתברכו על ידו.
בפסוק ח מופיע מחדש השם ״ישראל״. אבי האומה העתידה, מרומם ברוח ה׳, מברך את נכדיו וקובע להם את מעמדם בעתיד הלאומי של עמו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

בני הם אשר נתן לי אלהים בזה1: יוסף לא רצה להזכירם בשמם, כי היה נבוך במה שהזכיר יעקב ״אפרים ומנשה״ (פסוק ה׳)⁠2, וליוסף היה קשה הדבר3 וחשב אולי יש בזה כוונה אחרת, כמו שכתבתי לעיל. ולהזכיר להיפך מלשון אביו ג״כ אין הדעת נותנת, על כן לא הזכיר שמם כלל. והעיר אהבה4 בדברים אלו, ש׳אלהים נתן לו בזה׳ זרע ברוכי ה׳, עד שהמה מתנת5 אלהים, ולא כשאר ילדים בטבע האדם.
1. ע״פ הסבר רבינו בפסוק הקודם בשאלת יעקב ״מי אלה״, קשה מדוע יוסף לא הזכיר את שמם דבר שיועיל להגברת האהבה של יעקב אליהם.
2. שהקדים את אפרים, לכן נבוך היה כי לא ידע איך לסדר את שמותם בתשובתו לאביו.
3. הקדמת אפרים למנשה.
4. רצה להשיג את אהבת יעקב למתברכים לא ע״י הזכרת שמותם אלא ע״י הזכרת מעלתם.
5. ״נתן לי אלהים״.
אשר נתן לי אלהים בזה – וגם למטה ״ראה פניך לא פללתי והנה הראה אתי אלהים גם את זרעך״ (בראשית מ״ח:י״א), נראה ברור שעד היום ההוא לא ראה יעקב את בני יוסף, אולי מקום גידולם היה רחוק מעיר המלוכה ומגשן.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןמנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משההכל
 
(י) {שני} וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְא֑וֹת וַיַּגֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֵלָ֔יו וַיִּשַּׁ֥ק לָהֶ֖ם וַיְחַבֵּ֥ק לָהֶֽם׃
And the eyes of Yisrael were heavy1 from age; he could not see. So, he brought them near to him, and he kissed them and embraced them.
1. were heavy | כָּבְדוּ – In other words, they had grown dim with age.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[ע] 1ועיני ישראל כבדו מזקן, א״ר יהודה כמשמעו של מקרא שריסי עיניו כבדו מזוקן והיו דבוקים זה לזה וכשהיה מבקש לראות היה תולה אותם, אמר לו רב נחמן חס ושלום, מהו לא יוכל לראות שנסתלקה ממנו רוח הקדש. (פסיקתא רבתי פ״ג)
[עא] 2ועיני ישראל כבדו מזקן, בזמן שאדם יזקין הכל מסתלק ממנו, ביצחק מה כתיב ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות (בראשית כ״ז:א׳), ביעקב כתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן. (תנחומא מקץ י.)
[עא*] 3ועיני ישראל כבדו מזקן, שהיו גבות עיניו גדולים ולא יכול לראות אם לא היו מגביהין לו את הגבות. (מדרש אגדה)
[עב] 4כבדו מזקן, יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר ועיני ישראל כבדו מזוקן. (יומא כח:)
[עג] 5לא יוכל לראות, שקיבל עליו יסורין להתמרק מה שנתבטל מכיבוד אביו. (שכל טוב)
[עד] ישראל, ש׳ דז׳ קרני, ועיני ישראל. ויגש, י׳ דעקים ככף, ויגש אותם. (ספר התגין)
[עה] 6וישק להם ויחבק להם, שרצה לשמח כדי שתשרה שכינה עליו שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו (רוח אלהים) [יד י״י] (מלכים ב ג׳:ט״ו). (מדרש אגדה)
1. בב״ר פצ״ז בכי״ו במנח״י ועיני ישראל כבדו מזוקן ר׳ יודה ור׳ נחמיה, ר׳ יודה אמ׳ ועיני ישראל וגו׳ ר׳ נחמיה אמ׳ ועיני ישראל כבדו מזיקנה לא יכול לראות ברוח הקודש. ובמנח״י מגיה בב״ר שחסר כאן תיבת ודאי והכונה שר״י מפרש ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות ודאי כלומר כמשמעו שלא ראה ממש ור״נ דורש לא יוכל לראות ברוח הקדש. וראה לעיל אות סא. מתנחומא ויחי ו. ואות נט. עו״ש בתנחומא א״ר שמואל בר׳ נחמן שני פעמים נסתלקה רוח הקודש מיעקב באותה שעה, אחד כשבקש לברך אפרים ומנשה ואחד כשבא לגלות הקץ. וכ״ה בילמדנו מובא בקונדרס אחרון ליק״ש דפ״ר אות לד. ועיני ישראל כבדו, מן הנבואה שנאמר כי נסך עליכם ה׳ רוח תרדמה וגו׳ (ישעיה כ״ט), שנסתלקה ממנו רוה״ק כשנמסר יוסף וכו׳ כיון שראה יוסף שלא שרתה עליו רוה״ק הוציאם מעם ברכיו והשתחוה לאל ומבקש רחמים על בניו באותה שעה שרתה רוה״ק על יעקב וברכם. ראה לעיל אות סז.
2. ובמדרש הגדול ח. א״ר יודה ביר׳ שלום לפי שראה יעקב אבינו ברוח הקודש שעתיד לצאת ירבעם מזרע של אפרים ומחטיא את ישראל, יהוא ממנשה, מיד כבדו עיניו ולא יכול לראות שנסתלקה ממנו שכינה, א״ר יוחנן משום ר׳ ישמעאל בן יהוצדק מכאן שכל המסתכל בדמותו של רשע מיד עיניו כהות. עו״ש ועיני ישראל כבדו מזקן ולמה לפי שאין דרכו של צדיק להסתכל ברשע שנאמר שאת פני רשע לא טוב, וכיון שהעמידן לפניו לברכן נתעלמה ממנו ברכה נישק להן וחיבק להן. ובכת״י מושב זקנים ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות, תימה והלא כתיב לעיל וירא ישראל את בני יוסף, וי״ל דמתחלה ראה דמות אנשים ולא ידע מי הם, ראה לעיל אות נט. בבאור ובתרגום הסורי דנחזאי ״שפיר״ היינו לראות היטב שיכירם כפי׳ האע״ז. ובפענח רזא ועיני ישראל כבדו מזקן כמו יצחק שכתוב בו ויהי כי זקן יצחק, שכשם שרימה הוא את אביו ע״י כבדות עיניו כך בא בנו לרמותו לשים את מנשה לימינו. ובפי׳ התוס׳ הדר זקנים ועיני ישראל כבדו מזוקן, כבדו עיניו מראות ברוח הקדש על שנעשה התורה זקנה בימי ירבעם שיצא מאפרים. ובזהר ח״א קמב. אברהם נהיר מסטרא דדרגא דיליה, יצחק אתחשך מסטרא דדרגא דיליה, יעקב אמאי דכתיב ועיני ישראל כבדו מזקן, אמר ליה הכי הוא ודאי כבדו כתיב ולא כהו, מזקן כתיב ולא מזקנו אלא מזקן, מזקן דיצחק מההוא סטרא כבדו, לא יוכל לראות לאסתכלא כדקא חזי אבל לא כהו, אבל יצחק כהו ודאי מכל וכל ואתעביד חשך דהא כדין אתאחיד ביה לילה ואתקיים ולחשך קרא לילה. וראה בזהר שם רטז קיט:
3. ראה לעיל אות ע. ולקמן קיג. ובספר חסידים מק״נ והכהנים בברכת כהנים סותמים עיניהם כו׳ ליצחק כתיב ותכהין עיניו מראות כשבירך ליעקב ויעקב כשבירך לאפרים ומנשה כתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות ובלעם כשבירך את ישראל כתיב בו (במדבר כד, ג.) ונאם הגבר שתום עין לפי שמחזה שדי יחזה ושכינה על עיניהם לכך סותמין עיניהם.
4. ראה לעיל פכ״ד אות ה-ו. פכ״ז אות א. וש״נ. ובלק״ט שמות ג, טז. מעולם לא פסקה זקנה מאבותינו וכו׳ ועיני ישראל כבדו מזקן.
5. ראה לעיל פכ״ז אות ו. ובלק״ט כבדו מזקן מלמד שהצרות מכהין את העינים.
6. כן מבואר בפסיקתא רבתי פ״ג לעיל אות סז. ראה שם בביאור.
וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל יְקַרָא מִסֵּיבוּ לָא יָכֵיל לְמִחְזֵי וְקָרֵיב יָתְהוֹן לְוָתֵיהּ וְנַשֵּׁיק לְהוֹן וְגָפֵיף לְהוֹן.
Yisrael’s eyes were heavy with age, and he could not see. He brought them near to him, and he kissed them and embraced them.

וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם
וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל יְקַרָא מִסִּיבוּ לָא יָכֵיל (ח״נ: לָא יִכּוֹל) לְמִחְזֵי וְקָרֵיב יָתְהוֹן לְוָתֵיהּ וְנַשֵּׁיק לְהוֹן וְגָפֵיף לְהוֹן
״לֹא יוּכַל לִרְאוֹת״ היא עובדה אובייקטיבית ותרגומה הקבוע הוא בזמן הווה: ״לָא יָכֵיל לְמִחְזֵי״. ולא כנוסחי ״לָא יִכּוֹל לְמִחְזֵי״ בעתיד, כי משמעם שגם אינו רוצה לראות כמבואר לעיל בתרגומי ״לֹא אוּכַל״ (בראשית יט יט).⁠1
1. גם ״מרפא לשון״ העיד על נוסח ״לָא יָכֵיל״. אבל הרב צובירי ב״פרשה מפורשה״ האריך לקיים נוסח ״לָא יִכּוֹל״, ובמחילת כבודו שגה ברואה.
ועיינוי דישראל כהון משיבה ולאא הוה יכיל למיחמי ואקריב יתהון לוותיה וגפףב יתהון ונשק יתהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כהון משיבה ולא״) גם נוסח חילופי: ״תקפו מן שיבו לא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וגפף״) גם נוסח חילופי: ״וחבק״.
ועיני ישראל יקרן מן סיבו ולא יכיל למיחמי וקריב יתהון לוותיה ונשיק להון וגפיף להון.
But Israel's eyes were heavy from age, and he could not see. And he brought them to him, and he kissed them and embraced them.
ועיני ישראל כבדו מזקן – ר׳ יהודה אומר דבוקים היו עיני יעקב זו בזו וכשהיה מבקש לראות היה תולה אותם. א״ל ר׳ נחמיה ח״ו, אלא מהו כבדו מזקן נתלה כבדות בעיניו על שנעשה תורה כזקנה בימי ירבעם בן נבט ויהוא בן נמשי ולכך לא יוכל לראות שנסתלקה רוח הקדש ממנו. וישק להם ויחבק להם, כשראה יעקב שנסתלקה ממנו רוח הקדש היה מגפפם ומחבקם כדי שתשרה עליו רוח הקדש, ולא חזרה מפני עונות ירבעם ויהוא בן נמשי.
(יא-יב)
ראה פניך לא פללתי – כשראה יעקב שנסתלקה ממנו רוח הקדש התחיל אומר ליוסף כמדומה לי לפי שפסקתי סברי מבוראי עליך לכך אין הב״ה עונה אותי בבניך הה״ד ראה פניך לא פללתי, לא נתפללתי עליך לפני המקום שאראך, ד״א לא פללתי לא דנתי בלבי לומר חי הוא או מת, אלא פסקתי סברי מבוראי עליך ואמרתי נסתרה דרכי מה׳ (ישעיה מ׳ כ״ז). אני עשיתי שלא כהוגן והב״ה גמל עלי כמה חסדים והמליכך על מצרים והראך לי מה שלא הייתי בוטח בו, ולא די לי שהראני אותך אלא גם הראני זרעך לכך אין לי פתחון פה לבקש רחמים מלפניו, צא אתה לבקש רחמים שתשרה רוח הקדש עלי לברך את בניך. מיד ויוצא יוסף אתם מעם ברכיו, כיון שראה יוסף צרת אביו נטלן ויצא לחוץ ונפל על פניו לפני הב״ה, הה״ד וישתחו לאפיו ארצה, ומיד קפץ הדבור עליו, שנאמר ואנכי תרגלתי לאפרים (הושע י״א ג׳) תרתי ורגלתי ברוח הקדש לברך אפרים, אימתי, קחם על זרועותיו (שם) כשאמר יעקב ליוסף קחם נא אלי וגו׳. בזכות מי בחבלי אדם אמשכם (שם ד׳) בזכותו של יוסף.
כבדו מזקן – שהיו גבות עיניו גדולים ולא יכול לראות, אם לא היו מגביהין לו את הגבות.
וישק להם ויחבק להם1שרצה לשמוח כדי שתשרה שכינה עליו, 2שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו (רוח אלהים) [יד ה׳] (מלכים ב ג׳:ט״ו) וכשראה יעקב שלא היתה שכינה שורה עליו, התחיל לטעון בדברים אחרים, שנאמר ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך לא פללתי, וכשראה יוסף שלא היה רוצה לברכם הוציאם מעל ברכיו.
1. שרצה לשמוח כדי שתשרה שכינה עליו. פסיקתא רבתי שם.
2. שאין השכינה שורה. שבת ל׳ ע״ב.
וכאנא עיני אסראיל קד ת֗קל מן אלשיכ֗וכ֗ה ליס יטיק אן ינט֗ר פקדמהא אליה פקבלהמא ועאנקהם.
ועיני ישראל היו כבדים מזקנה, לא יכול לראות. הגיש אותם אליו, ונשק להם וחיבק אותם.
ועיני ישראל כבדו מזוקן – מלמד שהצרות מכהין את העינים.
ועיני ישראל כבדו – שלא היה יכול להגביה את עיניו להסתכל:
מזוקן – מן הזקנה שקפצה עליו:
לא יוכל לראות – שקיבל עליו ייסורין להתמרק מה שנתבטל מכיבוד אביו:
ויגש אותם אליו – הגישם יוסף אצל אביו:
וישק להם ויחבק להם – ישראל לאפרים ומנשה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

לא יוכל לראות – להכיר בין זה לזה.
לא יוכל לראות – להתבונן, אלא כאדם שרואה ואינו רואה. ולכך נאמר: וירא ישראל את בני יוסף (בראשית מ״ח:ח׳).
ויגש אותם אליו – כדפרש לקמיה.
לא יוכל לראות – HE COULD NOT SEE – To discern, rather like a person who sees but does not see. Therefore it says: “Israel saw Yosef’s sons” (Bereshit 48:8).
ויגש אותם אליו – HE BROUGHT THEM NEAR TO HIM – As is explained ahead.
ועיניויגש אותם אליו – שלא כסדר.
ויגש אותם אליו, not in this order.
ועיני ישראל כבדו (מזוקן) [מזקן] – כתי׳ חסר. על שם כי זקן יצחק (בראשית כז:א). ומגיד כשם שרימה יעקב את אביו כך בניו רימו אותו.
לא יוכל לראות – תימ׳ והלא כתי׳ לעיל וירא ישראל את בני יוסף (בראשית מח:ח). ויש לתרץ דמתחילה ראה דמות אנשים ולא הבין מי הם. ה״ר יעקב.
ועיני ישראל כבדו מזוקן – פי׳ כמו ביצחק שכתוב בו ויהי כי זקן יצחק, שכשם שרימה הוא את אביו ע״י כבדות עיניו כך בא בנו לרמותו לשום את מנשה לימינו.
לא יוכל לראות – וקשה הא כתיב וירא ישראל את בני יוסף, וי״ל דדמות אנשים ראה אבל לא הכיר מי הם וזהו ענין כבדות עינים לא שהי׳ סומא לגמרי, הר״ר יעקב.
לא יוכל לראות – תימ׳ שהרי כתו׳ למעלה וירא ישראל את בני יוסף. ותירץ ר״ת שראה דמות אדם ולא ידע מי הוא.
ועיני ישראל כבדו מזוקן – כבדו עיניו מראות ברוח הקדש על שנעשה התורה זקנה בימי ירבעם שיצא מאפרים.
וישק להם ויחבק להם – לפי שאין שכינה שורה אלא מתוך שמחה.
וישק להם ויחבק להם – שאין שכינה שורה אלא מתוך שמחה וכדרך שנעשה לו שאביו חבקו ונשקו כשברכו:
וישק להם ויחבק להם, "he kissed and embraced them.⁠" Man is not blessed with the presence of the Divine (spirit) unless he is in a state of joy, happiness. This is why being kissed and embraced by his father enabled the blessing to take hold on Joseph and his sons.
מזקן – כתיב חסר על שם ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות כשם שרימה יעקב לאביו בברכתו כשכהו עיניו כך עשה לו בנו בברכו אותם שהחליף לו יוסף מנשה באפרים.
ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות – תימה והלא כתיב לעיל וירא ישראל את בני יוסף, וי״ל דמתחלה ראה דמות אנשים ולא ידע מי הם.
לא יוכל לראות – הנה זה גזירה1 שוללת, והמתנגדת לה: ״וירא ישראל את בני יוסף״ (ח). הנה דומה לזה ״והנה הסנה בֹער באש״ (שמות ג׳:ב׳) ואחריו: ״מדוע לא יבער הסנה״ (שמות ג׳:ג׳), ורבים כן. וכל זה נכון בעברי ובהגיון.⁠2
1. ׳גזירה׳ היא משפט חיווי, proposition.
2. נראה שכוונתו היא שכשם שבפסוק בשמות פירוש ״בוער באש״ הוא שהאש פועלת לבערת הסנה, אף על פי שהסנה איננו בוער, כך כאן נאמר שישראל ראה את בני יוסף, כאשר הכוונה היא רק שניסה לראותם. וניתן בעברית וכן בדקדוק הכללי המשותף לכלל השפות לתאר פעולה אף על פי שאין הפעולה מתקיימת.
לא יוכל לראות – רוצה לומר שלא יוכל לראות היטב, ולזה הגישם אליו כדי שיראם באופן יותר שלם.
ועיני ישראל כבדו מזוקן – [ו] לא יוכל לראותם כאשר חשב והגיש אותם אליו לנשקם ולחבקם כי יהיה לו בזה נחת רוח עמהם מקום הראיה כמו שעשה אביו באומרו גשה נא ושקה לי בני ויגש וישק לו וכו׳ ויברכהו וכו׳ (בראשית כ״ז:כ״ו-כ״ז).
ולפי שעיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות כאשר חשב לכן הגיש אותם יוסף לחבקם ולנשקם.
לא יוכל לראות – היטב כדי שתחול עליהם ברכתו בראותו אותם, כענין ״אשר תראנו משם״ (במדבר כ״ג:י״ג), וכענין ״ויראהו ה׳ את כל הארץ״ (דברים ל״ד:א׳), כדי שיברך אותה, וכן באלישע ״ויפן אחריו ויראם״ (מלכים ב ב׳:כ״ד).
וישק להם ויחבק להם – כדי שתדבק נפשו בהם ותחול עליהם ברכתו.
לא יוכל לראות, he could not see clearly. In order for a blessing to take hold it is necessary for the one bestowing the blessing to see the party whom he blesses at the time the blessing is pronounced. [The same is true of a curse,] this is why Balak took Bileam to a vantage point from which he could clearly see the people of Israel whom he had been hired to curse (Numbers 23,13). God also took Moses to a point from which he could see the land of Israel clearly so that he could bless the land. Something similar occurred in Kings II 2,24 where Elisha turned around to face the lads mocking his baldness before he cursed them.
וישק להם ויחבק להם, the physical contact was designed to make Yaakov more attached to them so that his blessing would be correspondingly more effective.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[א] ועיני ישראל כבדו מזקן
[1] יומא פרק שני דף כח ע״ב (יומא כח:)
ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות – יקשה עד מאד איך ראה בני יוסף אם כהו עיניו ואיך אמר ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלהים גם את זרעך וירא ישראל את בני יוסף? גם יפלא אמרו לא יוכל לראות לשון עתיד ולא אמר לא יכול לראות כראוי? ועוד טוב שיאמר ותכהין עיניו מראות ככתוב (לעיל כ״ז) ביצחק? אלא אפשר שלא קמו עיניו משיבו מכל וכל ורואה היה. אך היה מוכן לכהות עיניו בקרוב. ולפיכך לא אמר ותכהין עיניו כי לא כהו באמת אלא מוכן לפורענות היה ביני ביני. על כן אמר כבדו מזוקן באופן שלימים מועטים לא יוכל לראות. לכן יוסף הגישם אליו מיד עד לא תחשך האור וחשכו הרואות כי מעטו:
ועיני ישראל וגו׳ – צריך לדעת למה כתיב הודעה זו במקום זה, ומה קשר ושייכות לדבר זה עם הסמוך לו וישק להם ויחבק להם. עוד צריך לדעת אומרו להם שהיה לו לומר וישק אותם. ואולי ששני דקדוקים אלו כל אחת מתרצת חברתה כי לצד שכבדו עיניו מזוקן היה מחבק שלא במקום החיבוק ומנשק שלא במקום הנישוק ולזה אמר להם ולא אמר אותם והבן.
ועיני ישראל כבדו מזקן, Israel's eyes were heavy with old age, etc. Why did the Torah choose this point to inform us of Jacob's failing eyesight? What does it have to do with his proceeding to embrace and kiss Joseph's children? Besides, why did the Torah have to describe these kisses as להם instead of אותם? Perhaps one of these details will help us understand the other detail. Jacob embraced the children in the wrong places and kissed them in the wrong places due to his failing eyesight. If that were true the expression להם instead of אותם is quite understandable.
ועיני ישראל כבדו מזוקן, לא יוכל לראות – ממה שנאמר ״ויאמר מי אלה?⁠״1 אין לדעת שעיניו כהות מראות, כי אולי עמדו מרחוק הרבה? או שהשתנה מראיהם? וכמו שכתבנו. ולכן קודם שיספר מה שקרה בברכו אותם הוצרך להקדים ״ועיני ישראל כבדו מזוקן״ שלא היה נקל לו להכיר צורת הדברים בהביטו אליהם, ולא יכול לראות בהיותם עומדים רחוק מעט מעיניו, ולכן ויגש וגו׳.
וַיַּגֵשׁ אותם אליו – כפי הנראה שב על יוסף, שיגיש שני בניו אל אביו שיברכם. ואם כבר אמר ״קחם נא אלי״ ועתה אומר שחבקן ונשקם ידענו שנגשו אליו. ועוד שהיה ראוי להעמיד הנגינה המפסקת תחת מלת ״אליו״,⁠2 בהיות שני המאמרים הראשונים מחוברים כפי הפשט הזה, לפי שלא יוכל לראות הגישם יוסף אליו, ואחר כן שני מאמרים מחוברים מפעולת יעקב. ובעל הטעמים חבר שלשה המאמרים האחרונים יחדיו ״וַיַּגֵשׁ וישק ויחבק״ כאילו הם מעשה איש אחד. ולכן אחשוב שכן הוא באמת, שיעקב הגיש את אפרים ומנשה אליו בעבור הבט היטב בפניהם, ובעבור לנשקם ולחבקם. כי אחר שאמר יעקב ליוסף ״קחם נא אלי״, צוה יוסף להם שיקרבו ויעמדו לפני אביו וכשקרבו עמדו עוד מצד יוסף, איזו פסיעות רחוק ממנו3 כי לא ידעו כובד עיני הזקן. ועל זה הקדים ״ועיני ישראל כבדו מזוקן, לא יוכל לראות״ כלומר כשעמדו לפניו אעפ״י שראם עומדים לפניו, לא יוכל לראות כחפצו צורת פניהם אז וַיַּגֵשׁ אותם אליו, שיעקב לקחם בידיהם והגיש אותם אליו. ואז ראה אותם ושמח לבו בהדרת פניהם ובטוב מראיהם. וישק להם ויחבק להם מרוב שמחתו בם.
1. פסוק ח.
2. בניגוד לנמצא בספרים, שהאתנחתא תחת מלת ״לראות״.
3. מיעקב.
לא יוכל לראות – להבחין היטב, ולכן הגישם יוסף אליו, וזה כמו הקדמה לסיפור הבא אחריו, כי חשב יוסף שמחמת חולשת ראות עיניו בא לכלל טעות, ונתן את ימינו על ראש אפרים:
ועיני ישראל וגו׳ – זהו פירוש למה שאמר למעלה {בראשית מ״ח:ח׳} שראה את בני יוסף ולא הכירם ואמר מי אלה? והנה ביצחק אמר בתחלת הפרשה {בראשית כ״ז:א׳} ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות כי כהִיַת עיני יצחק היתה סבה לכל המאורע ההוא, אבל כאן כבדות עיני יעקב לא גרמה שום דבר רק ששאל מי אלה, ע״כ לא חש להזכירו בתחלה, והזכירו דרך פירוש אחר שהגיד שאלת יעקב ותשובת יוסף.
ועיני ישראל כבדו מזקן1 לא יוכל לראות: כדי להוסיף עוד אהבה ע״י הסתכלות יפה2, על כן עשה פעולות אחרות במשמוש ידים וברעיון שקוע בהם לאהבה3.
{וישק להם ויחבק להם: נשקו זה את זה וחבקו זה לזה4 כדי לעורר אהבה מזה לזה. וכאן כתיב תחילה נשיקה5, שהרי היו קרובים אליו, ולהוסיף אהבה חבקו זה לזה.}
1. מה הקשר בין העובדה שיעקב לא יכול היה לראות לבין חיבוקו ונישוקו אותם.
2. כלומר, ׳לא יכול היה לראות׳ כדי להוסיף אהבה (ע״פ הסבר רבינו בפסוק ח׳, עיי״ש).
3. ע״י הקשר עמם של חבוק ונשוק יהיו רעיוניו שקועים בהם לאהבה.
4. זו המשמעות של ׳נישק וחיבק להם׳ לעומת ׳ויחבקם וינשקם׳ המופיעים במלה אחת שאז משמעותו שרק אחד מהם חיבק ונישק את השני. עיין רבינו לעיל כז,כו. כט,יג. לג,ד. ולהלן נ,א.
5. לעומת ״ויחבק לו וינשק לו״ (לעיל כט,יג), ״ויחבקהו... וישקהו״ (לעיל לג,ד).
כבדו מזקן – היו יגעים ונושנים ותנועת עורקיהם כבדה.
כבדו מזקן – א״ר חמא ב״ר חנינא, מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה בהם, יעקב זקן ויושב בישיבה היה, דכתיב ועיני ישראל כבדו מזקן.⁠1 (יומא כ״ח:)
1. כבר באה דרשה כזו לפנינו לעיל בפ׳ חיי בפסוק ואברהם זקן, ושם פרשנוה ובארנוה די הצורך, וכן בארנו שם מענין הישיבות ות״ת שבימי האבות, יעו״ש וראויים הדברים להצטרף לכאן. ומפרש כבדו מזקן מרוב עמל בתורה, דמפרש זקן זה קנה חכמה וכמש״כ בארוכה בפ׳ חיי שם, יעו״ש, והוא ע״ד אסמכתא ודרש אגדי, ויתכן דסמך לדרוש כן, משום דקשה לפרש שכבדו מזקן גשמי, דהא אמרינן בב״ב י״ז א׳ שיעקב אבינו הטעימו הקב״ה מעין עולם הבא ולא חסר לו מכל טובה, וכבידת עינים מזקנה גשמית הלא הוא צער ומכאוב.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(יא) וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל⁠־יוֹסֵ֔ף רְאֹ֥ה פָנֶ֖יךָ לֹ֣א פִלָּ֑לְתִּי וְהִנֵּ֨ה הֶרְאָ֥ה אֹתִ֛י אֱלֹהִ֖ים גַּ֥ם אֶת⁠־זַרְעֶֽךָ׃
Yisrael said to Yosef, "I had not judged it possible1 to see your face, and behold, God has shown me also your offspring!⁠"
1. judged it possible | פִלָּלְתִּי – See Rashbam and Ibn Ezra, pointing to Shemot 21:22 and Tehillim 106:30 where the root relates to judgment or judges. Alternatively: "thought" (Rashi, pointing to similar usage in Yeshayahu 16:3), or: "prayed" (opinion in Radak, relating the word to "תפילה", prayer).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניהדר זקניםטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״באם למקראמשך חכמהעודהכל
[עו] 1ראה פניך לא פללתי וגו׳, ר׳ יודה ור׳ נחמיה, ר׳ יודה אמ׳ ראה פניך לא פללתי ולא עוד אלא והנה הראה אותי אלהים אתמהא, ר׳ נחמיה אמר הלווי ראה פניך לא פללתי למה הנה הראה אותי אלהים גם את זרעך זה ירבעם שהוא עומד ומסית את ישראל לעבודה זרה. (בראשית רבה צ״ז בכי״ו במנח״י)
[עז] 2ראה פניך לא פללתי, ר׳ חנינא בר אידא אמר לא סברית וכיון שלא בירכם קשה על יוסף ביותר ואחז בידן והוציאן מלפניו שנאמר ויוצא יוסף אתם מעם ברכיו. (מדרש הגדול)
[עח] 3והנה הראה אתי אלהים גם את זרעך, הראה אותי ברוח הקודש זרעך ממלאין מקומך כל אחד בפני עצמו. (שכל טוב)
1. במנח״י מבאר ור״י מפרש כמשמעו הנה זכיתי עוד לראות זרעיך, ור״נ דורש הלווי שלא ראיתי אותך ואת זרעיך היוצאים ממך. ולדעתי דוחק לפרש כן דברי ר״נ שאמר הלואי שלא ראיתי אותך דרש שהוא לגמרי נגד פשטות הכתובים, ול״נ דיש לפרש הלווי ראה פניך לא פללתי, הלואי שהייתי זוכה לראות רק את פניך מה שלא פללתי ובזה היתה שמחתי שלמה, למה זה הראה אותי אלהים גם זרעך היוצאים העתידים לצאת ממך שבזה הופרעה שמחתי.
2. לא סברית, כ״ה באונקלוס והפי׳ לא קויתי לא יחלתי. ובתרגום יוב״ע לא חשיבית. וכ״ה בפרש״י פללתי לשון מחשבה. ובלקח טוב לא פללתי כלומר לא הייתי מתפלל לראות פניך לפי שנתייאשתי ממך ואמרתי טרוף טורף יוסף כי דבר שאדם סבור שהוא בעולם הוא מתפלל עליו רבונו של עולם זכיני לראותו. וכ״ה בתרגום השמרוני לא פללתי לא צלית. מלשון ויעמוד פנחס ויתפלל (תהלים קו. ל). ובדברים רבה פ״ב אר״י בעשרה לשונות נקראת תפלה וכו׳ ופילול. ובשכל טוב לא פללתי לא דנתי בעצמי שאזכה לראות פניך שהייתי אומר נסתרה דרכי מה׳ ומאלהי משפטי יעבור ודומה לדבר ונתן בפלילים. וכן פירשו האע״ז והרשב״ם. וראה בחזקוני כאן ולפנינו ד׳ פירושים במלת פללתי. א) מלשון תקוה, ב) מחשבה, ג) תפלה, ד) דין. ובמדרש אגדה כשראה יעקב שלא היתה שכינה שורה עליו התחיל לטעון בדברים אחרים שנאמר ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך לא פללתי וכשראה יוסף שלא היה רוצה לברכם הוציאם מעל ברכיו.
3. בסגנון אחר בזהר ח״א רכז: וירא ישראל את בני יוסף חמא למרחיק ואזדעזע ואמר, מי אלה וכו׳ ועל דא אתיב יוסף ואמר בני הם אשר נתן לי אלהים בזה, ומנא לן דקב״ה אחמי ליה ברוחא דקדשא דכתיב והנה הראה אותי אלהים גם את זרעך גם לאסגאה אינון דנפקין מניה כדקאמרן. ובאגדת בראשית פס״ב יעקב אומר רבת צררוני מנעורי אלא גם לא יכלו לי, בין שדי ילין הראה לו הקב״ה לשני בניו שנא׳ ראה פניך לא פללתי וגו׳.
וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף מִחְזֵי אַפָּךְ לָא סַבַּרִית וְהָא אַחְזִי יָתִי יְיָ אַף יָת בְּנָךְ.
Yisrael said to Yosef, “I have never thought to see your face, and, behold, Hashem has even allowed me to see your offspring.”

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ
וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף מִחְזֵי (ח״נ: לְמִחְזֵי) אַפָּךְ לָא סַבַּרִית וְהָא אַחְזִי יָתִי ה׳ אַף יָת בְּנָךְ
א. ״רְאֹה פָנֶיךָ״ היא צורת מקור מקוצר במשמע ״לראות פניך״. מכאן תרגמו מקצת נוסחים ״לְמִחְזֵי אַפָּךְ״. אבל ״מרפא לשון״ דחה: ת״א שומר על צורת המקור המקוצר ולכן יש לגרוס ״מִחְזֵי אַפָּךְ״ [ולא: לְמִחְזֵי אַפָּךְ].
לֹא פִלָּלְתִּי – סָבָרִית לשון מחשבה או סַבַּרִית לשון תקוה?
ב. המפרשים נחלקו במשמע ״פִלָּלְתִּי״. רש״י ורד״ק בביאורו הראשון פירשוהו כלשון מחשבה, אבל רד״ק בביאורו השני פירשו כלשון תפילה.⁠1 קשה להכריע כיצד פירש ת״א ואפשר שנחלקו בכך מסורות הניקוד: לנוסח סביוניטה ״לֹא פִלָּלְתִּי״ – ״לָא סָבָרִית״ הוא לשון מחשבה כת״א ״אם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בנו״ (בראשית לז ח) ״אוֹ שׁוּלְטַנוּ אַתְּ סְבִיר לְמִשְׁלַט בַּנָא״ (או שלטון אתה חושב לשלוט בנו), על דרך ״וְיִסְבַּר לְהַשְׁנָיָה זִמְנִין״ (דניאל ז כה, ויחשוב לשנות הזמנים). אבל לנוסחי תימן ״לָא סַבַּרִית״ הוא לשון תקוה ותפילה כמו ״לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית מט יח) ״לְפוּרְקָנָךְ סַבַּרִית ה׳⁠ ⁠⁠״, על משקל ״עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ״ (תהלים קמה טו).
1. רש״י: ״לא פללתי – לא מלאני לבי לחשוב מחשבה שאראה פניך עוד. פללתי לשון מחשבה, כמו (ישעיהו טז ג) הביאי עצה עשי פלילה״. רד״ק: ״לא פללתי – לא דנתי בעצמי ולא חשבתי שאראך עוד; חשבתי שאתה מת. ויש מפרשים פללתי – ענין תפלה, כי לתפלת שוא הייתי חושב זאת התפלה, כי באמת הייתי חושב שאתה מת״.
{ואמר} ישראל ליוסף סבר אפיך לא סכיית למיחמי והא חזי יתי י״י אף ית בניך.
ואמר ישראל ליוסף מחמי סבר אפך לא חשיבית והא אחמי יתי י״י אוף ית בנך.
And Israel said to Joseph, To see thy face I had not reckoned, but, behold, the Lord hath also showed me thy sons.
גם את זרעך – רבוי אחר רבוי, גם זה יוסף, את⁠(ה) זה מכיר בן מנשה ויאיר בן מנשה שנולדו בימי יעקב, כההיא דתנינן וכו׳. עליהם אמר יעקב ומולדתך וגו׳ (בראשית מ״ח ו׳), תלד לא נאמר אלא הולדת, מכאן שנולדו לו כבר. מכיר העמיד בנים, אבל יאיר לא העמיד בנים, לכך כשמנה משפחות מנשה מנה למכיר ולא מנה ליאיר, לפי שלא היו לו בנים, ולכך כשהלך יאיר ולכד חוות גלעד קרא אותן חוות יאיר על שמו, כד״א ויקרא אתהן חות יאיר (במדבר ל״ב מ״א). אמר אחר שלא זכיתי להעמיד בנים שיטלו חלק בארץ והלכתי ונלחמתי בם ולקחתי אותה בשביל אחי, הנני קורא כל מה שלכדתי על שמי.
ת֗ם קאל אסראיל ליוסף אלנט֗ר אלי וג֗הך לם אומל פקד אראני אללה נסלך איצ֗א.
ואז אמר ישראל ליוסף: ראות את פניך לא קיוויתי, והנה הראני אלוהים גם את זרעך.
לא פללתי – לא מלאני לבי לחקורא מחשבה שאראה פניך עוד. פלילהב לשון מחשבה, כמו: הביאי עצה עשי פליליהג (ישעיהו ט״ז:ג׳).
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בדפוס רומא: ״לחשוב״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״פללתי״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, המבורג 13, וכן בכמה כ״י של המקרא. בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״פלילה״.
לא פללתי I HAD NOT CONTEMPLATED – I had never dared to cherish the thought that I would again see your face. פללתי is an expression for thinking, like the noun in "Give counsel, carry out the thought (פלילה)" (Yeshayahu 16:3).
ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך לא פללתי – כלומר לא הייתי מתפלל לראות פניך. לפי שנתייאשתי ממך ואמרתי טרוף טורף יוסף (בראשית ל״ז:ל״ג). כי דבר שאדם סבור שהוא בעולם הוא מתפלל עליו רבונו של עולם זכיני לראותו.
ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך – כלומר לראות פניך:
לא פללתי – לא דנתי בעצמי שאזכה לראות פניך שהייתי אומר נסתרה דרכי מה׳ ומאלהי משפטי יעבור (ישעיה מ כז), ודומה לדבר ונתן בפלילים (שמות כא כב), ופללו אלהים (שמואל א ב כה), עשי פליליה (ישעיה טז ג), וכל דומיהן:
והנה הראה אותי אלהים גם את זרעך – הראה אותי ברוח הקודש זרעך ממלאין מקומך כל אחד בפני עצמו:
ראה – כמו: ראות, וכן: עשה כיום הזה (בראשית נ׳:כ׳).
לא פיללתי – לא דנתי בלבי, כל פילול לשון דין. וכן: ויעמוד פנחס ויפלל (תהלים ק״ו:ל׳) – עשה נקמה, כדכתיב: ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו וגו׳ (במדבר כ״ה:ז׳), לשון נקמת דין.
Re'o: is like re'ot. Similarly, 'asoh in the phrase (Gen. 50:20), "To bring about ('asoh) the present result.⁠"1
Lo' fillalti: "In my heart, I did not judge it [possible].⁠" The root p-l-l always refers to judgement.⁠2 For example (Ps. 106:30), "Phineas stepped forth vayfallel" – exacted vengeance, meaning he exacted judgement,⁠3 as it is written (Num. 25:7), "He left the assembly and took a spear in his hand ...,⁠" language which implies exacting vengeful judgement.
1. Rashbam notes that in these two verses the infinitive absolute is used when the infinitive construct form would be expected. See similarly G.-K. 75n and Spurrell, here and ad 31:28.
2. While Rashi and Rashbam understand the phrase lo' fillalti in the same manner, they disagree about the base meaning of the root, p-l-l. Rashi sees all occurrences of p-l-l as having to do with "thought.⁠"
According to Rashbam, all are related to "judgement.⁠" Most moderns agree with Rashbam. See e.g. BDB.
3. See similarly Ibn Ezra in Psalms ad loc.
אוטעם {לא}⁠ב פללתי – לא דנתי בלבי, מגזרת: פלילים (דברים ל״ב:ל״א).
[והנכון להיותו מן: אשר פללת לאחותך (יחזקאל ט״ז:נ״ב) ביחזקאל. והטעם: כך היית מקוה לאחותך, כמו המתרגם ארמית: סברית.]⁠ג
א. הביאור לפסוק י״א מופיע לאחר הביאור לפסוק י״ב.
ב. המלה נוספה בין השיטין בכ״י פרנקפורט 150. היא חסרה בכ״י פריס 177, 176, ס״פ I.24, לוצקי 827.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177 ולוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
[I HAD NOT THOUGHT.] Pillalti (I thought) means, my mind never judged that I would ever see you. It comes from the same root as pelilim (judges) (Deut. 32:31).⁠1
1. Its root is peh, lamed, lamed.
ויאמֶרלא פללתי – מן ונתן בפלילים (שמות כ״א:כ״ב), כלומר לא דנתי בעצמי ולא חשבתי שאראך עוד, כי חשבתי שאתה מת.
ויש מפרשים: פללתי – ענין תפלה, כי לתפלת שוא הייתי חושב זאת התפלה, כי באמת הייתי חושב שאתה מת.⁠א
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״ויש מפרשים פללתי... שאתה מת״.
לא פללתי, related to the word ונתן בפלילים (Exodus 21,22) meaning here “I have not judged the situation and responsibility by myself but have left it to independent judges who are without prejudice.” As far as Joseph’s fate was concerned, Yaakov said that he had not arrived at definitive conclusions but had not dared hope that he would ever see him again. Some commentators relate the word פללתי to the word תפלה, prayer, in which case Yaakov was saying to Joseph that he had not prayed to God concerning being reunited with Joseph in this life as he had considered it a forbidden, vain prayer, i.e. uttering the Lord’s name in vain, seeing that all the evidence he had at his disposal indicated that Joseph was already dead. (compare Midrash Lekach Tov on this paragraph)
לא פללתי – לא שפטתי ולא דנתי כך, והטעם לא חשבתי1. גזירתו ופללו אלהים (שמואל א ב:כה).
1. נה. הראשונים נתנו ב׳ פירושים לשרש ׳פלל׳, הראב״ע והרשב״ם ביארו ששרשו לשון דין, ואילו רס״ג ורש״י פירשוהו מלשון מחשבה. נראה שרבנו מרכיב יחדיו את ב׳ הפירושים לענין אחד, שהמחשבה וההתבוננות נקראות פילול בהשאלה על שם המחשבה העמוקה שמשקיע השופט במשפטו [וראה להלן פר׳ משפטים (שמות כא:כב) שהביא רבנו מהפסוק שמביא כאן, לבאר ש׳פלילים׳ היינו הדיינים]. ולחילופין, יתכן בדעת רבנו שעיקר הפירוש הוא לשון דין ומשפט, אלא שכאן לא שייך משפט כפשוטו, ובהכרח שהוא לשון מושאלת והכוונה למחשבה. אלא שנקט הכתוב לשון משפט כאומר ׳כאשר דנתי ביני לבין עצמי בענין זה לא העלתי בדעתי להכריע שאראך׳.
ועי׳ להרד״ק בשרשיו (שרש פלל) שכתב כדעת הראב״ע: ׳לא עשיתי משפט ודין בעצמי שאוכל עוד ראות פניך׳, ובכל זאת בפירושו כתב כעין דברי רבנו והכניס ענין המחשבה וכתב: ׳כלומר לא דנתי בעצמי ולא חשבתי שאראך עוד׳. ובדעת המתרגם שתירגם ׳סברית׳ אפשר לפרשו כלשון מחשבה וגם כלשון תקוה (ראה בזה בס׳ פרשגן כאן, ובתורה שלמה כאן אות עז).
לא פללתי – לשון תפלה,⁠1 כמו ויעמוד פנחס ויפלל (תהלים ק״ו:ל׳). לא התפללתי לראות פניך, שהרי אמרתי טרוף טורף יוסף (בראשית ל״ז:ל״ג).
דבר אחר: לא דנתי בלבי. כל פלול לשון דין.⁠2
1. בדומה בלקח טוב.
2. שאוב מרשב״ם ובדומה באבן עזרא פירוש ראשון.
לא פללתי, an expression describing prayer as a request from God. We find this word in this sense also in Psalms 106,30, where it quotes Pinchas as having prayed. Yaakov says that he had not even prayed to see Joseph again, as it would have been inappropriate seeing that he thought he had seen evidence that Joseph had been the victim of a wild beast. (Genesis 37,33) An alternate explanation: whenever this word occurs it refers to making a judgment, i.e. arriving at a definitive conclusion. Yaakov would have been saying that he had never even entertained real hope to see Joseph again. (Rash'bam)
והנה הראה אותי אלהים גם את זרעך – ואני מצטער על שלא אוכל לברכם.
לא פללתי – פי׳ לא דנתי בלבי מלשון פלילים:
לא פללתי, "I had not dared to expect.⁠" I had not even entertained such a thought in my heart. The word is derived from פלילים, criminal judgments.
לא פללתי – לא דנתי בלבי, כמו שפירש החכם ר׳ אברהם בן עזרא ז״ל.
והגיד שכבר הגיע לו מזה קורת רוח ומשיב נפש עד שאמר ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלהים גם את זרעך.
לא מלאני לבי לחקור מחשבה. הוצרך להאריך לומר לא מלאני לבי לחקור מחשבה שאראה פניך ולא אמר פללתי חשבתי מפני שאין טעם לומר על מי שהיה אצלו בחזקת טרוף טורף שלא חשבתי לראות פניו רק פירושו לא מלאני לבי לחקור מחשבה שאראה פניך כלומר לא מלאני לבי להכנס בחקירה במחשבתי שמא לא טורפת ואתה חי ויתכן שאראה פניך:
והיה משמחת הזקן עד שאמר ליוסף ראה פניך לא פללתי וגו׳ – ר״ל ראות פניך לא הייתי מתפלל עליו להיותו בעיני תפלת שוא והגדיל י״י עמי שהראה לי גם את זרעך.
גם את זרעך – ועליכם אמר ״קהל עמים״ (פסוק ד׳), וזה אמר אלי כשברכני בירושת הארץ, כאמרו למעלה ״ויברך אתי״ (פסוק ג׳), אם כן ראוי שאותה הברכה תחול עליכם, ולכן ברך אז את יוסף (פסוק ט״ו) ואת בניו (פסוק כ׳).
גם את זרעך, the ones to whom the description קהל עמים applied. (verse 4) Yaakov continued (perhaps not audibly); this is when He said to me that He blessed me, i.e. Yaakov had repeated this blessing by God in his conversation to Joseph without being that specific.⁠a As a result of that blessing which I received, my blessing to you now will be effective, so that by blessing his sons he also blessed Joseph at the same time.
a. I had to paraphrase this to make the author intelligible.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

לא מלאני לבי וכו׳. פירוש כי ״לא פיללתי״ הוא לשון מחשבה ועצה כמו שפירש אחר זה (ד״ה פללתי), ומפני שלא יתכן לומר ׳ראות פניך לא חשבתי׳ כי משמע שהיה זה בשביל שלא מחשב עליו, אמר ׳לא מלאני לבי לחשוב מחשבה שאראה עוד פניך׳:
לא מלאני לבי לחשוב מחשבה כו׳. דקשה לרש״י פשיטא כיון דסבר שטרוף טורף איך יחשוב מחשבה לראות אותו ועל זה פי׳ לא מלאני לבי כלומר לא עלתה על דעתי מחשבה אחרת ולומר שמא לא נטרף ואראה אותך חי:
I did not dare have any thought... Rashi is answering the question: Yaakov thought that "Yoseif has been torn to pieces" (37:33). If so, why would he think he would see him? Thus Rashi explains, "I did not dare have any thought.⁠" In other words, it never occurred to me to think differently, that perhaps you were not torn up and I will see you alive.
ויאמר ישראל וגו׳ – כבר אמר לו כבואו למצרים ״אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי״.⁠1 ובלי ספק גם מנשה ואפרים ראה באותן י״ז שנה שהיה במצרים ושמח בהן שזכה לראות בני יוסף אהובו. אבל הדבר כמו שאמרנו שעברו איזה שנים שלא ראום והוסיפו במראה, בחן ובקומה. וראה ברוח אלהים שנחה עליו גדולת הבנים האלו, ומה יהיה בם. הנה אחר שהגיש אותם אליו והכיר בם אותות לטובה וכמו שכתבתי בפסוק הקודם, מרוב געגועיו ושמחתו אמר ליוסף ״רְאֹה פניך לא פללתי״ כלומר לראות פניך לא שפטתי בדעתי, כי אמרתי טרוף טורף אתה. ומלבד כי הראני אלהים אותך אדון, מושל וּמְצַוֶה הנה כמו כן הראה אלהים אותי גם את זרעך, זרע ברך י״י המוכנים לשררה ולגדולה כאשר אברכם עתה.
ומלת ״פללתי״ בבנין פעל, הוראתו על דין, הן בין אדם לחברו בדברי ריב, הן על משפט השכל באחד הדברים כמו ״ופללו אלהים״,⁠2 ״מי יתפלל לו?⁠״3 כלומר בין איש לרעהו ישפוט הדין. אבל בין איש לאלהים, מי ישפוט? וכן ״ויעמוד פינחס ויפלל״4 כמו ויעש משפט. וכן ״ונתן בפלילים״,⁠5 וכן כולם. אבל מבנין התפעל היא על התפלל, שמתפלל החוטא לאלהיו. וגם זה לשון משפט6 כי כל מתפלל יאמר ״אנא ה׳, חטאתי וראוי אני להענש. אבל בבקשה ממך סלח ומחול וחנני ברוב רחמיך״ וכיוצא בזה. ולפי שהוא שופט עצמו נקרא ״מתפלל״ בהתפעל שהוראתו על הפּוֹעֵל ומקבל כאחד, כן נראה לי.
1. בראשית מו, ל.
2. שמו״א ב, כה.
3. שם.
4. תהלים קו, ל.
5. שמות כא, כב.
6. קרוב לזה כתב הרב שמשון רפאל הירש, בפירושו על התורה (בראשית כ, ז).
לֹא פִלָלְתִּי – לֹא רָאִיתִי אֶת הַנוֹלַד הַזֶה. רְאִיַית הַנוֹלָדוֹת קְרוּיָה ״פְּלִילָה״, כְּמוֹ ״שָׁגוּ בָּרוֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה״ (ישעיהו כ״ח:ז׳), שָׁגוּ בְּנָבִיא, כָּשְׁלוּ בִּרְאִיַית הַנוֹלָדוֹת. ״הָבִיאִי עֵצָה עֲשׂוּ פְלִילָה״ (ישעיהו ט״ז:ג׳), שִׂימוּ לִבְּכֶם לִרְאוֹת הַנוֹלָדוֹת.
לא פללתי – לשון משפט ודין, וכמו ונתן בפללים (שמות כ״א כ״ב), ובא כאן על משפט הנפש בין דבר והפכו, והכוונה לא שפטתי בעצמי שאוכל עוד ראות פניך, והאלהים עשה עמי חסד שהראה אותי גם את זרעך:
לא פללתי – ״פלל״ קרוב ל״בלל״: להכניס גורם זר לתוך חומר ולערבבם יחד היטב עד שהכל ייעשה לחומר אחד (להבדיל מ״ערב״). וכ״בלל״ במובן המוחשי, כך ״פלל״ במובן הרוחני. ״פלל״ פירושו: להכניס גורם רוחני אל תוך מחשבות או מצבים, ליצוק בהם רעיון, אמת, עיקרון וכו׳, ובכך לחבר ולאחד אותם. מכאן ״פלל״, תפקיד השופט, המכניס צדק בתוך הדברים, ובכך הופך ריב ומחלוקת לאחדות [עיין פירוש לעיל יא, ז].
נמצא ש״התפלל״ פירושו: ליצוק בעצמו רעיונות אלקיים. תפילה יהודית אינה השתפכות מתוך פנימיותו של האדם; אלא פירושה: מילוי הלב באמיתות הבאות מחוץ לאדם. אילו הייתה התפילה רק ביטוי לרחשי הלב הקיימים, הרי שתפילת חובה הייתה דבר תימה שאין הדעת סובלתו; ותפילה בזמנים קבועים הנאמרת על ידי מספר בלתי מוגבל של אנשים, לא הייתה אלא שטות מוחלטת. שכן תפילה כזו תהיה מבוססת על ההנחה שמחשבות ורגשות מסוימים יכולים להמצא לפי דרישה, בזמנים מסוימים קבועים מראש, בלב כל מספר שהוא של אנשים, והם יהיו זקוקים לביטוי. ולא היא. ״התפלל״ פירושו: ליצוק בעצמו אמיתות נצחיות בנות קיימא, דווקא בגלל שהן עשויות להתמעט ולהעלם בהכרתו, או שמא כבר נעלמו.
בפסוקנו, ״ראה פניך לא פללתי״ פירושו: הרעיון שעוד אראה אותך פעם נוספת, היה נראה לי כה רחוק מכל אפשרות של מימוש עד שלא יכולתי להרשותו להכנס בלבי.
ויאמר ישראל וגו׳ לא פללתי: ׳פלילה׳ אינה מחשבה בעלמא1, אלא בהשתדלות להשיג דבר. ואמר יעקב הן לא השתדלתי אפילו לראות פניך, שהרי הייתי מיואש ממך, והנה בלי השתדלות:
הראה אתי אלהים גם את זרעך: והיה בזה הקדמה למה שחפץ להקדים ברוח הקודש את אפרים והוא הצעיר ולא חשב לגבוהות כאשר יבואר, על כן הקדים כי כך דרך השגחה העליונה לעשות דבר גם בלי שום השתדלות האדם. ויוסף2 הבין שמדבר במה שהגביה את יוסף בזה שנתן לבניו שני חלקים בלי השתדלות יוסף בזה.
1. כדעת רש״י כאן (וכן ברס״ג).
2. אבל יוסף הבין (אחרת).
פללתי. לא שפטתי בדעתי, ונקראת המשפט בלשון פלול או תפלה כי התפלה הוא המשפט השכלי, והמחשבה הנבחרת, כמו שנקראת ג״כ התפלה, שיחה, כי היא הדבור האמתי, ובזה נשלמו שני תנאי התפלה, המחשבה והדבור.
ראה פניך לא פיללתי כו׳ – בגמרא ב״ב דף קצ״א מכיר בן מנשה ויאיר בן מנשה נולדו בימי יעקב ופירש רשב״ם גמרא ולענ״ד י״ל עפ״י מה דדריש בל״ב מדות דר״א בנו של ריה״ג גם לרבות גם הארי וגם כו׳ הדוב לרבות גוריהן. וכן מות יומתו גם שניהם לרבות מעוברת שסוקלין ולדה. וא״כ גם הכא דרשינן קרא ראה פניך וכו׳ גם את זרעך דגם לרבות ולדותיהן, וזה נכון.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניהדר זקניםטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״באם למקראמשך חכמההכל
 
(יב) וַיּוֹצֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֹתָ֖ם מֵעִ֣ם בִּרְכָּ֑יו וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְאַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃
Yosef took them out from between his knees, and he bowed, with his face to the ground.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קפענח רזאקיצור פענח רזאהדר זקניםדעת זקניםר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״בהואיל משהעודהכל
[עט] 1ויוצא יוסף אתם מעם ברכיו, מהוא מהול אף בניו מהולים. (בראשית רבה צ״ז בכי״ו במנח״י)
[פ] 2ויוצא יוסף אתם מעם ברכיו, כיון שהוציאן הבין בינו לבין עצמו ואמר שמא לא היתה עת רצון, המתין שעה אחת והחזירן שנאמר ויקח יוסף את שניהם. (מדרש הגדול)
[פא] 3ויוצא יוסף אתם מעם ברכיו, כיון שהוציאן אמר להן אל תסתכלו בגדולה שבידינו שאינה אלא לפי שעה אלא בקשו רחמים שתשרה שכינה על אבא שיברך אתכם מיד שרת רוח הקודש עליו ובירכן, ועל ידי יוסף הורגלה ברכה לכל השבטים וזכה שיתברך תחלה וסוף שנאמר מאל אביך ויעזרך (בראשית מ״ט:כ״ה), אמר ר׳ יהושע בן לוי מנין שעל ידי יוסף הורגלה ברכה לכל השבטים שנאמר ואנכי תרגלתי לאפרים (הושע י״א:ג׳), תרגלתי רוח הקודש כדי שיברך לאפרים. (מדרש הגדול)
[פב] 4וישתחו לאפיו ארצה, וכשראה יוסף שלא היה רוצה לברכם, הוציאם מעל ברכיו, וישתחו לאפיו ארצה להקב״ה, ואמר לפניו רבונו של עולם כלום יש פסול במיטתי, מיד שרתה עליו שכינה, (מדרש אגדה)
[פג] 5וישתחו לאפיו ארצה, כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך (תהלים ל״ה:י׳), אמר לו הקב״ה דוד מה אתה עושה לי אמר לו אני אשבחך בכל אבריי בראשי כו׳ בשערות ראשי כו׳, בצוארי, בעיני כו׳ בפי כו׳, בשפתי כו׳ בזקני כו׳ בלשוני כו׳ באפי בהשתחויה שנאמר וישתחו לאפיו ארצה. (מדרש תהלים מזמור ל״ה)
1. במדרש הגדול מעם ברכיו הראה לו מה הוא מהול אף בניו מהולין. ראה לעיל פמ״ה אות יז. ולקמן אות צט.
2. ראה לעיל אות סז. מפסקתא רבתי פ״ג.
3. ראה לעיל אות סא. סז. מתנחומא ופסקתא רבתי. ובסגנון סתמי בפי׳ התוס׳ הדר זקנים וישתחו לאפיו ארצה עשה תפלה הוא ובניו ונפלו על פניהם שתשרה שכינה על יעקב, ומיד שרתה עליו שכינה, כי שבטו של יוסף כשנופל על פניו אין הקב״ה מעכב תפלתו אלא שומעו מיד כמו שעשה ליהושע שאמר לו הקב״ה קום לך למה אתה נופל על פניך.
4. ראה לעיל אות סא. סז. ולקמן אות פג.
5. צריך ביאור מה שהביא ראיה מקרא שלפנינו. ונראה לבאר עפמ״ש לעיל פל״ז אות פט. בבאור מדברי התוספות הרא״ש הוריות ד. מה שהביא ראיה מקרא שלפנינו וישתחו לאפיו ארצה שהשתחויה הוא יותר מקידה שמשפיל פניו עד הקרקע וש״נ. ולכן הביא ראיה מפסוק זה דהשתחויה מתיחסת לאפיו. וראה בתוס׳ שבועות טז: עוי״ל ע״פ הדרש לעיל אות פב. דקרא מיירי מהשתחואה להקב״ה. ובתרגום הסורי ״וסגדו״ קדמוהי על אפיהון על ארעא מפרש וישתחו לשון רבים ולכן אומר על אפיהון (ובאונקלוס על אפוהי). ויש להעיר דכן מבואר מלשון הפסקתא רבתי לעיל אות סו. ונפל על פניו והרביצם על פניהם, ולעיל אות פא. בביאור ונפלו על פניהם. ומה שהוסיף קדמוהי זה ביאור הענין, וכעי״ז באונקלוס פסוק זה מתרגם מעם ברכיו מן קדמוהי.
וְאַפֵּיק יוֹסֵף יָתְהוֹן מִן קֳדָמוֹהִי וּסְגֵיד עַל אַפּוֹהִי עַל אַרְעָא.
Yosef brought them out from before him, and he prostrated himself on his face, upon the ground.

וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה
וְאַפֵּיק יוֹסֵף יָתְהוֹן מִן קֳדָמוֹהִי וּסְגֵיד עַל אַפּוֹהִי עַל אַרְעָא
מֵעִם בִּרְכָּיו – מִן קֳדָמוֹהִי, לשמירת לשון נקייה
לפי הפשט אפרים ומשה עמדו בין ברכי יעקב כמו שתרגם המיוחס ליונתן ״וְאַפֵּיק יוֹסֵף יַתְהוֹן מִלְוַת רְכוּבוֹי״ (מבין ברכיו). נראה שזו גם דעת ת״א, אלא שלשמירת לשון נקייה דרכו לסטות מן התרגום המילולי אפילו בביטויים שהעניין המיני רק רמוז בהם. על כן תרגם ״מֵעִם בִּרְכָּיו״ – ״מִן קֳדָמוֹהִי״, ודוגמתו: ״וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו״ (בראשית מט י) ״מִבְּנֵי בְנוֹהִי״. אבל ״באורי אונקלוס״ כתב שלא יתכן שברגע שנחה עליו רוח הקודש ישב הנביא בהרחבת ברכיו שהוא קרוב לגילוי ערוה הרבה יותר מהרחבת הפסיעות.⁠1 לכן תרגם ״מִן קֳדָמוֹהִי״ שפירושו ״מעם פניו״, כי באמת לא עמדו בין ברכיו.
1. כרש״י: ״אשר לא תגלה ערותך (שמות כ כב) – שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב (שמות כח מב) ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא״. אבל ראה בפסוק ״ויבאו האנשים על הנשים״ (שמות לה כב) על לשון נקייה בת״א.
ואפק יוסף יתהון מן דברך יתהון (ואר) ואשתטחו קדמוי על ארעאא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן דברך יתהון (ואר) ואשתטחו קדמוי על ארעא״) גם נוסח חילופי: ״מן לוות ברכוי ושאלו בשלמה כנימוס ארעא״.
ואפיק יוסף יתהון מלות רכובוי וסגד על אפוי על ארעא.
And Joseph brought them out from (between) his knees, and bowed on his face upon the ground.
וישתחו לאפיו ארצה – להקב״ה ואמר לפניו רבונו של עולם כלום יש פסול במיטתי, מיד שרתה עליו שכינה, ולקח יוסף את שניהם, ולקח את אפרים מימינו, ואת מנשה בשמאלו, שכשבאים שני בני אדם זה לפני זה, עומד ימינו על חבירו כנגד שמאלו, ושמאלו כנגד ימינו, וכן עשה יוסף שרצה לשום אביו ימינו על ראש מנשה, ושמאלו על ראש אפרים, 1לפי שראה ברוח הקודש שיצא מן מנשה יהוא בן נמשי, וגדעון מאפרים, והיה עתיד משיח בן אפרים לצאת ממנו. ומה שאמר יעקב ידעתי בני ידעתי, ידעתי מה שגלוי לך, וידעתי מה שבסתר לך.
1. לפי שראה ברוח הקודש שיצא מן מנשה יהוא בן נמשי וגדעון מאפרים. הלשון משובש כי המאמר שיצא מן מנשה יהוא אין לו ענין לכאן, גם גדעון לא יצא מאפרים רק מן מנשה, ובודאי חסרים פה איזה שורות משגגת המעתיקים, ועיין בתנחומא הנדפס מכבר אות ו׳ ירבעם ואחאב עומדים מאפרים [וממנשה יהוא ובניו שהם] עובדי ע״ז, וכן הביא רש״י ויחי מ״ח ה׳ בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה, ועיין עוד בתנחומא שם ראה לגדעון עומד ממנשה ויהושע מן אפרים, וכן הביא רש״י שם מ״ח י״ט, ועיין לק״ט ויחי ס״ח ב׳ שצפה ברוח הקודש ירבעם עתיד לצאת מאפרים, ומאמרים נפרדים הם.
ת֗ם אכ֗רג֗המא מן ענד חג֗רה וסג֗ד יוסף עלי וג֗הה עלי אלארץ֗.
ואז הוציא אותם מעם חיקו1, ויוסף השתחווה על פניו ארצה.
1. רס״ג שינה התרגום מ״על ברכיו״ ל״עם חיקו״.
ויוצא יוסף אותם – לאחר שנשקם הוציאם יוסף מעם ברכיו כדי ליישבם זה לימין וזה לשמאל, לסמוך ידיו עליהם ולברכם.
וישתחו לאפיו – כשחוזר לאחוריו מלפני אביו.
ויוצא יוסף אתם AND YOSEF BROUGHT THEM OUT – After he (Yaakov) had kissed them, Yosef brought them out from between his knees in order to place them one at the right and the other on the left in order that Yaakov might thus lay his hands upon them and bless them.
וישתחו לאפיו AND HE PROSTRATED HIMSELF BEFORE HIS FACE – after he had stepped backwards from before his father.
ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו – הציגם לפני אביו.
וישתחוו לאפיו – חונן לאביו כדי לברכן.
ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו – של אביו שהרי כבר הגישם אצל אביו ועמדו שניהם בין ברכי יעקב, והיה מחבקם ומנשקם, וכיון ששמע מאביו שרוצה לברכם, הוציאם מעם ברכיו, שלא להטריח אותו, כדי להעמידם כפופים לפניו:
וישתחו לאפיו ארצה – נשתחוה לאביו משהיה מחבב שיברך את בניו:
א{ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו – לכך נכתב: ללמד שהיה יעקב יושב על המטה ורגליו מבחוץ עומדות לפני המטה, וזהו שכתוב מעם ברכיו, שהיו עומדות על הארץ, להשמיענו מה שכתוב לפנינו: ויאסף רגליו אל המטה (בראשית מ״ט:ל״ג) – כמו: מכניס,⁠ב כדכתיב: ואין איש מאסף אותםג הבית⁠{ה} (שופטים י״ט:ט״ו). ואם לא השמיענו כבר שהיו רגליו בארץ מחוץ למטה, היינו שואלים מתי הוציאם, שצריך לומר עתה שהכניסם.}
א. ביאור זה אינו מופיע בכ״י ברסלאו 103 ושוחזר מספר הג״ן (עם תוספת שתי מלים מפענח רזא כ״י אוקספורד 103 ופרמא 3512) בשם ״ר׳ שמואל״ (שם נוסף גם: ״וזה אחד מן הכתובים שפירש רבי׳ שמואל הבאים להסביר מקראות שלפנים כדפרי׳ בתחילת בראשית״), והשוו לפירושי רשב״ם בראשית מ״ח:ב׳, בראשית מ״ט:ל״ג.
ב. המלים ״כמו מכניס״ הם תוספת (הנתמכת על פי ההקשר) מן הקטע המקביל בפענח רזא כ״י אוקספורד 103 ופרמא 3512.
ג. בכ״י וינה 28: אותנו.
{See Hebrew for reconstructed text.}
אויוצא יוסף אתם מעם ברכיו – מאוחרב צריך להיות.
וטעם מעם ברכיו – כי הוא יושב על המטה (בראשית מ״ח:ב׳).
א. הביאור לפסוק י״ב מופיע קודם הביאור לפסוק י״א.
ב. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827. בכ״י פריס 177: מואחר.
AND JOSEPH BROUGHT THEM OUT FROM BETWEEN HIS KNEES. This verse should have followed And he blessed them that day, etc. (v. 20).⁠1
[FROM BETWEEN HIS KNEES.] Jacob sat on the edge of the bed.⁠2
1. So Krinsky, Weiser and Cherez. The point being that Manesseh and Ephraim were between Joseph's knees until the conclusion of the blessing. Hence our verse should have followed verse 20. However, the problem remains, why is this verse misplaced? Filwarg interprets Ibn Ezra as saying that Scripture first summarizes what transpired during the blessing and then goes into detail, that is, Scripture in verses 9-12 tells us that Joseph brought his children to Jacob and that Jacob placed them between his knees, kissed them and blessed them and that Joseph took them from between his knees, and bowed in gratitude before his father for blessing his children. Then in verses 13-20 the Bible tells us exactly what transpired during the blessing.
2. Jacob sat on the edge of the bed with his feet on the ground and Manasseh and Ephraim were between his knees (Cherez).
ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו של יעקב, לאחר שברכם.
וישתחו אפים ארצה – כשנפטר מלפניו. ועתה מפרש כיצד הגישם וכיצד ברכם.
ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו YOSEF TOOK THEM OUT FROM BETWEEN HIS KNEES of Yaakov, after he blessed them.
וישתחו אפים ארצה – AND HE BOWED his face TO THE GROUND – When he departed from before him. And now it details how he had them approach and how he blessed them.
ויוצא – אחר שנשק להם וחבק להם (בראשית מ״ח:י׳) קודם שיברכם הוציא אותם מעם ברכיו, כי שלא כסדר הגישם אליו ונזכר כי כסדר היו ראוים להיות לפניו כשיברכם, לפיכך הוציאם מעם ברכיו להגישם עוד לפניו כסדר.
מעם ברכיו – כלומר מבין ברכיו שהיו. כי מלת עם תבא בזה העניין, וכן מעם השולחן (שמואל א כ׳:ל״ד), עם באר לחי רואי (בראשית כ״ה:י״א).⁠א
וישתחו – והודה לו על שאמר לברכם.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״מעם ברכיו כלומר... לחי רואי״.
ויוצא, after he had kissed and embraced them before he had blessed them, Joseph took them away from Yaakov’s knees. The reason was that he had not brought them to his father in the order in which he meant for them to receive their blessing. He therefore now arranged them in what he considered the appropriate order.
וישתחו, he thanked his father for wanting to bestow special blessings on his sons.
מעם ברכיו, from between his knees. The word מעם occurs in this sense in connection with a table in Samuel I 20,34, מעם השלחן, it also occurs in a similar meaning in the phrase עם באר לחי רואי, (Genesis 25,11) “right by the well named by Hagar ‘the well of the Living G”d Who sees me.’”
ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו – לכך נכתב ללמד שהיה יעקב יושב על המטה. וזהו שכתו׳ מעם ברכיו. שהיו עומדות על הארץ להשמיענו מה שכתו׳ לקמן ויאסוף רגליו אל המטה (בראשית מט:לג). כמו מכניס. שלא תאמר מתי הוציאם שצריך לומ׳ שהכניסם. רבי׳ שמואל (אין זה ברשב״ם שלפנינו).
וי״מ לכך ישב על המטה ונתחזק ליתן לו מתנת בריא (פסיקתא רבתי ג:ד פיסקא ביום השמיני).
ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו – לכך נכתב: ללמד שהיה יעקב יושב על המטה {ורגליו מבחוץ עומדות לפני המטה}, וזהו שכתוב מעם ברכיו, שהיו עומדות על הארץ, להשמיענו מה שכתוב לקמן: ויאסף רגליו אל המטה – כמו מכניס, {כדכתיב: ואין איש מאסף אותם הבית⁠{ה}. ואם לא השמיענו כבר שהיו רגליו בארץ מחוץ למטה, היינו שואלים מתי הוציאם}, שצריך לומר {עתה} שהכניסם. רבינו שמואל.
ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה – עשה תפלה הוא ובניו ונפלו על פניהם שתשרה שכינה על יעקב ומיד שרתה עליו שכינה כי שבטו של יוסף כשנופל על פניו אין הקב״ה מעכב תפלתו אלא שומעו מיד כמו שעשה ליהושע שאמר לו הקב״ה קום לך למה אתה נופל על פניך. ד״א ויוצא יוסף אותם. לפי שהיו דבקים לו כאשר חבקם ונשקם. ורצה יוסף לסדרם להניח ידו של יעקב עליהם והוצרך להוציאם להרחיקם מעט לשים האחד לידו אחת והאחד לידו אחרת.
ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו – לפי שהיו דבוקים לו כשחבקן ונשקן ועכשיו רצה יוסף לסדר כדי שיניח ידו עליהם לכך הוצרך להוציאם מעם ברכיו ולהרחיקם מעט לשום אותם האחד לידו האחת והאחר לידו האחרת.
ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו, "and Joseph brought them out from between his knees.⁠" He did so as they had cleaved to their grandfather physically and had kissed him and embraced him. Joseph now wished them to assume a dignified posture to enable Yaakov to place his hands on their heads. Each one should receive his blessing while Yaakov had one hand on the head of each one of them.
וישתחו לאפיו ארצה – כינוי ״לאפיו״ ליוסף,⁠1 וגם אז ההשתחויה הייתה לשם, הודאה על מה שאמר אביו ״והנה הראה אתי אלהים גם את זרעך״ (יא), כי איך ישתחוה לאביו, והנה ״לא יוכל לראות״ (י). לכן אין כתוב כאן ׳וישתחו לו אפים ארצה׳.⁠2
1. הכינוי המוסב ׳ ָיו׳ במלה ׳לאפיו׳ היא ליוסף, כלומר, לא יוסף השתחוה לאפי יעקב אלא יוסף השתחוה על אפיו הוא. נמצא שהמלה ׳לאפיו׳ אינה מתארת את מושא ההשתחויה אלא רק את פעולתה.
2. ההשתחויה לא יכולה הייתה להיות אל יעקב, שהרי יעקב אינו יכול לראות, אלא הייתה לה׳. לכן לא כתוב שההשתחויה הייתה ׳לו׳. ראה גם לעיל על כ״ג, יב; מ״ז, לא.
[ז] וכיון שראה אותו יוסף שמח וטוב לב הוציא אותם מעם ברכיו לכוונם אל הברכה הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו והשתחוה על מה שראה כי נכון הדבר מעם האלהים וכו׳.
לאחר שנשקם הוציאם. לא לאחר שברכם כדעת החכם ר׳ אברהם ן׳ עזרא שצריך להיות מאוחר כי אין זאת ההוצאה שהוציא את בניו מעם ברכיו בעבור שילכו משם ולא ההשתחוייה שאחריה היא השתחווית הפטור כאדם המשתחוה כשהוא נפטר מרבו או מאביו רק שההוצאה היתה אחר הנשיקה מיד והוציאם מברכיו כדי לישבם זה לימין וזה לשמאל וההשתחוייה היתה כשחזר לאחריו מלפני אביו מיד לדרך כבוד בעלמא ואין כאן מוקדם ומאוחר:
ולפי שהיו אפרים ומנשה על ברכי יעקב חשש יוסף שיהיו לו למשא כבד ולפי שלא ייעף ולא ייגע אביו הוציאם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה כאומר לאביו חן חן לך על כל מה שאמרת ועשית לבני.
מעם ברכיו – של אביו שחבק אותם.
מעם ברכיו, of his father, who was embracing them.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

לסמוך ידיו עליהם ולברכם. ואף על גב שמתחלה אמר יעקב שאינם ראוים לברכה (רש״י פסוק ח), ואם כן מהיכן היה יודע יוסף שיברך אותם, שאחר שראה שנשק אותם (פסוק י) אחר שאמר ״מי אלה״ (פסוק ח) שמע מינה שחזר רוח הקודש לברך אותם, שאם לא כן לא נשקם. וזהו שפירש רש״י ׳לאחר שנשקם׳, כלומר שבזה ראה שדעת אביו לברכם:
כשחזר לאחוריו וכו׳. שזה דרך כבוד למי שנפטר מגדול:
לְאַפָּיו: הפ״א דגושה. [לְאַפָּיו].
כשחזר לאחוריו מלפני אביו. נ״ל דאזיל לטעמיה שפי׳ בפרשת מקץ (לעיל מ״ב:ו׳) דכל השתחואה שבמקרא הוא פשוט ידים ורגלים ממילא בעודו עומד לפני אביו לא היה יכול להשתטח אלא ודאי כשחזר וכו׳. [נחלת יעקב]:
When he stepped back from his father. It seems to me that Rashi here may be understood according to what he explained on 42:6, that "Every השתחואה implies the stretching out of the hands and feet.⁠" Accordingly, while Yoseif was still standing before his father he could not stretch himself out. Perforce, it was "when he stepped back.⁠" (Nachalas Yaakov)
ויוצא יוסף אתם מעם ברכיו וישתחו וגו׳ – מעם ברכיו של יעקב שהרי כבר נאמר ויגש אותם אליו וישק להם ששם אותם בין ברכיו שיחבקם וינשקם ואחר כך נטל אותם יוסף מעם ברכי אביו להעמידם על רגליהם כסדר ויברכם. וזהו וישתחו לאפיו ארצה שהיא שאלת הברכה:
ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו – כראות יוסף את שמחת אביו בזרעו, ושמע את הגדולות שדבר עליהם ושחפץ לברכם, מִהֵר להוציא אותם מפני ברכי אביו, מאצל ברכיו שהיו דבוקים בהם כשהגישם יעקב ונשקם וחבקם, ועתה הרחיקם יוסף מעט אל תוך החדר שיוכלו להשתחות לפניו על הכבוד שכבדם, ועל הטובה שדבר עליהן. וכשרחקו ממנו איזו פסיעות אז השתחוו לאפיו ארצה בפישוט ידים ורגלים כי הוא אביהם הזקן, ורוח י״י דובר בו וכמו שבארנו.⁠1
1. על בראשית מז, לא.
ויוצא יוסף אתם – כשהגישם אליו לקחם יעקב בין ברכיו ממש כדרך המחבקים, ולא הקפיד אז על סדר עמידתן, כי לא ברכם עדיין, ואח״ז כשראה יוסף שרוצה לברכם לקחם מעם ברכיו והעמידן לצדדיו על הסדר, הבכור לימין והצעיר לשמאל:
מעם ברכיו – מלת עם פירושה לפעמים סמוך, והכוונה פה מבין ברכיו:
וישתחו לאפיו ארצה – להודות לאביו על כל הטובה שהבטיח לבניו ועל אהבתו אותם:
וישתחו לאפיו – ת״א ויב״ע על אפוהי, וכ״ת וישתחו אפים (וירא י״ט) על אפוהי, וא״כ אין לאפיו חוזר על יעקב כ״א על יוסף שהשתטח על פניו ארצה, וסמוכים לזה וישתחו למלך לאפיו ארצה (שמואל ב י״ח:כ״ח) שמכוונו ע״כ לאפי המשתחוה לא לאפי שהשתחוה אליו, ולפ״ז למ״ד לאפיו כמלת את או כאות בית, וכמ״ש בסוף ויגש בלהורות לפניו גשנה.
מעם ברכיו – עיין למעלה פסוק ב׳; ברש״י כ״י ובדפוסים עתיקים מיומן לברכה, (לא מזומן), והכוונה שתהיה ברכתו גדולה וחזקה יותר.
ויוצא יוסף וגו׳ – הרגש שמילא את לב האב התגבר ביתר עוז על הבן.
על כן1: ויוצא יוסף אתם מעם ברכיו: כדי שתהיה ההשתחואה2 ליעקב פנים בפנים.
וישתחו לאפיו ארצה: כמודה ומחזיק טובה ליעקב על זה3, שהרי היה הדבר תלוי אך בו, והיה יכול לפרש ״וקהל גוים״ על שני בני בניו אחרים, על כן עליו להחזיק טובה על זה.
1. על כן השתחוה יוסף לאביו.
2. שלו.
3. שנתן לבניו שני חלקים.
מעם ברכיו – כי בין ברכיו היו בנשקו ובחבקו אותם, ויוסף דאג שמא ישים יד ימינו על שניהם ותהי ברכת הצעיר כברכת הבכור.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קפענח רזאקיצור פענח רזאהדר זקניםדעת זקניםר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״בהואיל משההכל
 
(יג) וַיִּקַּ֣ח יוֹסֵף֮ אֶת⁠־שְׁנֵיהֶם֒ אֶת⁠־אֶפְרַ֤יִם בִּֽימִינוֹ֙ מִשְּׂמֹ֣אל יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת⁠־מְנַשֶּׁ֥ה בִשְׂמֹאל֖וֹ מִימִ֣ין יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּגֵּ֖שׁ אֵלָֽיו׃
Yosef took both of them, Ephraim in his right, to the left of Yisrael, and Menashe in his left, to the right of Yisrael, and brought them near to him.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קחזקוניר׳ בחייעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהעודהכל
[פד] 1ויקח יוסף את שניהם, התחיל יוסף מקרב את בניו אצל אביו כדי שיברכם שנאמר ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו, ולמה עשה יוסף כן אלא כיון שראה שהזכיר לאפרים תחילה אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מ״ח:ה׳), נתיירא שמא ידחה מנשה מן הבכורה לפיכך הגישם אצלו והעמיד מנשה בימינו ואפרים בשמאלו. (פסיקתא רבתי פ״ג):
1. מענין זה במדרש במדב״ר פי״ד אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה, הרי ג׳ מינים כנגד ג׳ דברים שעשה יוסף בשביל מנשה שהיה מבקש לגדלו על אפרים אחיו האחת ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל וגו׳ והשנית ויתמוך יד אביו וגו׳ והשלישית ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי וגו׳.
וּדְבַר יוֹסֵף יָת תַּרְוֵיהוֹן יָת אֶפְרַיִם בְּיַמִּינֵיהּ מִסְּמָאלָא דְּיִשְׂרָאֵל וְיָת מְנַשֶּׁה בִּסְמָאלֵיהּ מִיַּמִּינָא דְּיִשְׂרָאֵל וְקָרֵיב לְוָתֵיהּ.
Yosef took the two of them – Ephraim in his right [hand], to Yisrael’s left, and Menasheh in his left [hand], to Yisrael’s right – and he brought them near to him.
ודברא יוסף ית תריהון ית אפרים בימיניה מן שמאלה דישראל וית מנשה בשמאליה מן ימיניה דישראל וקרב לוותיהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ודבר״) גם נוסח חילופי: ״ונסב״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וקרב לוותיה״) גם נוסח חילופי: ״ואקרב ית׳ לו׳⁠ ⁠⁠״.
ודבר יוסף ית תריהום ית אפרים מן צטר ימיניה דהוא שמאליה דישראל וית מנשה מן צטר שמאליה דהוא ימינא דישראל וקריב לוותיה.
And Joseph took both of them, Ephraim on his right side, which was Israel's left, and Menasheh on his left side, which was Israel's right, and brought them to him.
ת֗ם אכ֗ד֗המא יוסף אפרים בימינה מן יסאר אסראיל ומנשה ביסארה מן ימין אסראיל וקדמהא אליה.
ואז לקח אותם יוסף, את אפרים בימינו משמאל ישראל, ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל, והגיש אותם אליו.
את אפרים בימינו משמאל ישראל – הבא לקראת חבירו, ימינו כנגד שמאל חבירו, וכיון שיהא הבכור מיומן לברכה.
את אפרים בימינו משמאל ישראל EPHRAIM ON HIS RIGHT HAND TOWARDS ISRAEL'S LEFT – If one is moving towards another person his right hand is opposite the other's left. Now since he (Manasseh) was the first-born he was marked out for the blessing and should have been placed at Yaakov's right hand.
ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו1מפני מה לקח יוסף את אפרים הקטן בימינו. כדי להניחו בשמאל ישראל.
ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל – לפי שהיה עומד לפני אביו כדי להביא בשמאל ישראל פנים כנגד פנים. וכדי להביא תחלה את מנשה בימין ישראל. הקדים את אפרים בשמאל ישראל.
1. מפני מה לקח יוסף. בכ״י פלארענץ חסר כל המאמר מפסוק י״ג ומתחיל בפסוק י״ד וישלח ישראל.
ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו – יוסף היה עומד פניו כלפי אביו, ולקח את אפרים בימינו, כדי להביאו משמאל ישראל:
ואת מנשה בשמאלו – כדי להביאו מימין ישראל:
ויגש אליו – את אפרים תחלה לשמאל אביו, כדי שלא ידחה מנשה מימין ישראל:
את אפרים בימינו – להושיבו אצל שמאלו של ישראל.
'Et EPHRAIM IN HIS RIGHT HAND: In order to seat him near ISRAEL'S LEFT HAND.⁠1
1. The word missemol clearly means "to Israel's left.⁠" Such a use of the preposition mi- is well attested. (See BDB, s.v. min, I, c.) Rashbam, however, appears to be troubled by the fact that missemol follows the verb vayyiqqah. The phrase l-q-h mi- invariably means "to take from" or "to take out of.⁠" (See BDB s.v. l-q-h, 3.) This verse then could be misconstrued to mean, "With his right hand, he took Ephraim from Israel’s left.⁠" By seeing missemol yisra'el as an adverbial phrase, modifying the understood infinitive, "to seat him,⁠" Rashbam removes all ambiguities.
ויקח יוסף – וכבר לקח יוסף, וכבר הראיתיך רבים כאלה (ראב״ע בראשית פירוש ראשון א׳:ט׳).
AND JOSEPH TOOK THEM BOTH. Its meaning is: And Joseph had taken them both.⁠1 I have already noted many other such instances.⁠2
1. In other words va-yikkach (took) is a pluperfect that means had taken. In verse 9 we are told that Jacob told Joseph, Bring them (your sons), I pray thee, unto me, and I will bless them. (10), while stating that Jacob kissed them, does not state that Joseph brought them to his father. This is stated in verse 13. Filwarg in keeping with his interpretation of Ibn Ezra, viz., that verses 9-12 summarize what happened and verses 13-20 tell in detail what occurred, interprets as follows: Scripture is about to relate the details of the blessing. It begins by telling that Joseph had brought his children to his father in the following manner, Ephraim in his right hand and Manasseh in his left hand.
2. Of the pluperfect in Scripture. See Ibn Ezra's comments on Gen. 1:9.
ולקחם כסדר, ויקחבימינו – כדי שיהיה משמאל ישראל.
בימינו, on Joseph’s right, which was the left side of Yaakov (Yisrael)
ויקח יוסף – וכבר לקח יוסף.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא פירוש ראשון.
ויקח יוסף, "Joseph had already taken.⁠" [Contrary to the past tense mode with the vav hahippuch . Ed] This verse ought to be understood as following verse 9.
ויקח יוסף את שניהם – הגישם יוסף לאביו כמו שהיה ראוי ועל הסדר הנכון כי הגיש את מנשה הבכור לימין אביו והגיש אפרים לשמאלו.
והנה יעקב ידע ביוסף כי יגישם לפניו כך ועל כן שלח יד ימינו על ראש אפרים הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה, לפי שהיה יודע ברוח הקדש כי מעלתו של אפרים גדולה משל מנשה, והוא שאמר גם הוא יהיה לעם וגו׳ ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו. ומפני זה אמר שכל את ידיו, פירש רבי חננאל הרכיב ידיו זו על גב זו ע״כ. וכונתו לומר כי לא החליף את הנערים ולא שנה אותם ממקומם אבל החליף את ידיו והרכיבם זו על גב זו, ושם את ימינו על ראש הצעיר ושמאלו על ראש מנשה שהיה הבכור. ואין זה נכון, כי מה צורך להרכיב הידים זו על גב זו שנאמר כי לא שנה את הנערים רק ידיו.
אבל הנכון לפרש שכל את ידיו, מידיו של יוסף, כי ראה יעקב ששם יוסף את מנשה לימין אביו ואת אפרים לשמאלו, שכל את ידיו ושנה את הנערים, ויהיה שכל את ידיו באור לוישלח ישראל את ימינו ויאמר הכתוב וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים, ששנה את אפרים ומשכו לימינו, ואת שמאלו על ראש מנשה ששנה את מנשה ומשכו לשמאלו, ולא שנה את ידיו ולא הרכיבם כלל אבל שנה את הנערים. וזהו באור שכל את ידיו כלומר מידיו של יוסף, כי לא הגישם לפניו כך רק מנשה לימין ישראל ואפרים לשמאלו, והיתה הברכה חלה עליהם בסמיכה זו כאשר כתוב ביהושע (במדבר כ״ז:כ״ג) ויסמך את ידיו עליו, כדי שיאצל רוח הקדש על הנסמך. ומזה הענין היתה הסמיכה בזמן החכמים, גם ברכת כהנים בנשיאת כפים, כי לא יתכן לכהן הנושא את כפיו שיסמוך את ידיו על כל אחד ואחד מישראל, ועל זה היה פורש כפיו למעלה כדי להאציל כח הברכה למטה ממקור הברכה העליונה, והוא שכל את ידיו מלשון שכל וחכמה כי נתכון בעשר אצבעות ידיו להמשיך הברכה ממקור החכמה והשכל. וכן אמר התרגום אחכמינון לידוהי, כענין (תהלים קל״ד:ב׳) שאו ידיכם קדש וברכו את ה׳, קדש היא החכמה שהיא מקור הברכה והבן זה.
כי מנשה הבכור – אע״פ שמנשה הבכור, לפי שידע מעלת הצעיר עליו. והוא כלשון (תהלים מ״א) רפאה נפשי כי חטאתי לך אע״פ שחטאתי לך. וכן סלח לנו אבינו כי חטאנו.
ויקח יוסף את שניהם, "Joseph took both of them, etc.⁠" He presented them to his father in the proper order, Menashe the older one on his father's right, and Ephrayim the younger one on his father's left.
Yaakov realised that this was the order in which Joseph would place his sons before him. This is why he crossed his arms in order to place his right hand on the head of Ephrayim on the left hand on the head of Menashe. He possessed sufficient divine inspiration to foresee that historically Ephrayim would be of greater significance than his senior brother Menashe. This is why he said of Menashe (verse 19) "he too will become a nation, however his younger brother will be greater than he.⁠"
According to Rabbeinu Chananel, Yaakov did not actually cross his arms but he placed his hands one on top of the other. What the Rabbi meant was that Yaakov did not rearrange the position of the boys but the position of his hands. This does not seem right. We do not need Rabbeinu Chananel to tell us this as the Torah had already made it plain that the lads remained in their respective positions but that Yaakov crossed his hands!
The correct interpretation of Rabbeinu Chananel appears to be that the words שכל את ידיו, "he rearranged his hands" mean that relative to Joseph he rearranged his hands. When the Torah said: "he placed his right hand on the head of Ephrayim,⁠" the meaning is that he rearranged the boys and placed them so that Ephrayim was opposite his right hand, etc. He also rearranged the position of Menashe so that he stood opposite Yaakov's left hand. He did not rearrange his own hands at all. All he did was to rearrange the position of the boys. This is the correct meaning of the words שכל את ידיו, i.e. he rearranged them differently from the way Joseph had arranged them. The blessing took effect as a result of Yaakov placing his hands firmly on the heads of the lads. We find something similar in Numbers 27,23 where Moses placed his hands on Joshua and proceeded to bless him, making him his successor. The act of placing one's hands on the person one blesses is designed to facilitate the transfer of the holy spirit possessed by the one conferring the blessing to the recipient of said blessing.
When the sages of old ordained someone they also literally placed their hands on the head of the person so ordained. In the case of the priests blessing the people this was physically impossible. Instead the priest spread his hands heavenwards in a gesture commanding God's blessing on all those present. This is the deeper meaning of the words שכל את ידיו, the word שכל being derived from שכל,חכמה, "intelligence, wisdom.⁠" The ten fingers are to be the instrument which draws down blessings from its celestial source.
כי מנשה הבכור, "although Menashe was the first-born.⁠" Yaakov ignored this biological phenomenon as the younger of Joseph's sons displayed signs of spiritual superiority. The use of the word כי in the sense of "although" is not unique. We find it being used in the same sense in Psalms 41,5 רפאה נפשי כי חטאתי לך, "heal me although I have sinned against You.⁠" Another example of the use of the word כי in the sense of "although" is found in our daily prayer: "forgive us our Father although we have sinned.⁠" It would certainly not be logical to translate the words סלח לנו אבינו כי חטאנו, "forgive us our Father for we have sinned.⁠"
ויקח יוסף וכו׳ – הקפיד כל ככה על סדורם למה שראה את אביו מקדים את אפרים בדברים אמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי וחשב שהיה טעות בפיו. והזכיר הכתוב מה שלקח יוסף את אפרים בימינו וכו׳ [ז] לומר שכך הית׳ סבה מאת ה׳ שלא נחה על אפרים יד שמאל לא מיוסף ולא מיעקב כי הוא לקחם כן כדי שיביא לאביו להפך. ואמר וישלח ישראל יד ימינו וישת על ראש אפרים וכו׳ והוא הצעיר זאת אומרת כי צעירותו סייעה בדבר כמו שכתבנו בשער הבכורה ואולי בברכתו שנתברך בלוז ראה סימן זה במה שנאמר לו אני אל שדי פרה ורבה (בראשית ל״ה:י״א) כי שם אפרים קודם. וגם כאן זכרה יעקב ויאמר אלי הנני מפרך והרבתיך. ומשם למד אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. וענין הימין והשמאל הוא דבר מפורסם בכל אלו הענינים בפירוש אמר אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד (משלי ג׳:ט״ז). ייחס העקר אל הימין אשר היא העקר בפעולת האדם והתחלת תנועותיו והטפל אל השמאל שהיא מסייעת. וכן אמרו ז״ל (תנחומא פ׳ מטות) לב חכם לימינו (קהלת י׳:ב׳) זה משה, ולב כסיל לשמאלו אלו בני גד ובני ראובן ובפרק העומר יתבאר זה עוד שער ס״ז בעזרת הצור.
ואז חזר להגישם אליו ולשום כל א׳ מהם במקומו הראוי לקבל את הברכה את אפרים בימינו שהיה משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו להיות מימין ישראל ויגש אותם אל אביו לא שהיו על ברכי יעקב הזקן כבראשונה אלא שהיו עומדים על רגליהם נגשים אליו לקבל ברכתו. והותרו בזה השאלות הט׳ והי׳. ואין ספק שיוסף לא ירד לעומק דברי אביו בהקדים אפרים למנשה שחשב שהיתה כונת הזקן למנות את שניהם שבטים לא שיקדים במעלה אפרים למנשה ולכן היה מדריך את מנשה שיהיה לימין אביו להיותו הבכור והיד הימין היא גדולת הכח מהשמאלי׳ ולכן הי׳ הימין היא העקר בפעלות האדם וכמ״ש אורך ימי׳ בימינה בשמאלה עושר וכבוד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

בִֿשְֿמֹאלוֹ: הבי״ת והסי״ן רפין. [בִשְׂמֹאלוֹ].
ויקח יוסף את שניהם – דקדק הכתוב לומר תחלה ״את שניהם״, ואילו לא אמר רק ״ויקח יוסף את אפרים בימינו וגו׳ ואת מנשה בשמאלו״ וגו׳ ידענו ג״כ שלקח את שניהם. אבל היה אפשר [לחשוב] שלא יגישם כאחד, אלא תחלה מנשה לבדו ואח״כ את אפרים, והיה מברך כל אחד בשתי ידיו. אלא לפי שאמר יעקב ״קחם נא אלי ואברכם״1 הבין יוסף שֶׁיַגֵשׁ שניהם כאחד ושיברכם כאחד, ולפי שעל ידי כן אי אפשר לו לתת שתי ידיו על כל אחד מהן כי אם ידו האחת על ראש זה וידו השניה על הראש אחיו, על כן רצה יוסף שיניח אביו יד ימינו על ראש הבכור, וכל זה לכבוד בכורת מנשה. אין היד גורמת, אם הברכה שוה לשניהן, רק מפני הכבוד ואחר ש⁠[הביאם] יוסף על דרך זה קצת רחוק ממקום יעקב שלא יכול לראות מה הוא מברך.
ויגש אליו – הכתוב קצר מלת ״אותם״, ואפשר לפי שגם יוסף נגש עמהם, כנראה מן הענין, אמר סתם.
1. פסוק ט.
את אפרים בימינו – (של יוסף שהוא) משמאל ישראל, ואת מנשה בשמאלו (של יוסף שהוא) מימין ישראל, כך שיעור הכתוב, כי הבא לקראת חבירו ימינו כנגד שמאל חבירו, וכוון יוסף שיהיה הבכור מיומן לברכה:
ויגש אליו – שיעורו ויגישם אליו:
ויגש אליו – ובמקום אחר אמר ויגש לו ויאכל (לעיל כ״ז), וההבדל בזה לרבי שלמה פאפענהיים הגשה עם מלת לו אז ההגשה היא בעצמה התכלית, דהיינו שיהיה המאכל קרוב וסמוך לו, והגשה עם מלת אל אז ההגשה אינו רק הכשר התכלית, והתכלית עצמו יבא אח״כ דהיינו שיתברכו עמנו, וזהו ההבדל בכל הפעולות הנופלות ביחוס גבול שאליו כגון, הליכה ביאה יציאה עלי׳ ירידה פני׳ נטיה השקפה שמיעה וכיוצא בהם, אם יבואו בלמ״ד יהיה הפעל בעצמו התכלית המבוקש ואותן עם מלת אל יהיה הפעל רק הצעה והכנה אל התכלית שיבא אח״ז.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קחזקוניר׳ בחייעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלההכל
 
(יד) וַיִּשְׁלַח֩ יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת⁠־יְמִינ֜וֹ וַיָּ֨שֶׁת עַל⁠־רֹ֤אשׁ אֶפְרַ֙יִם֙ וְה֣וּא הַצָּעִ֔יר וְאֶת⁠־שְׂמֹאל֖וֹ עַל⁠־רֹ֣אשׁ מְנַשֶּׁ֑ה שִׂכֵּל֙ אֶת⁠־יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֽוֹר׃
Yisrael sent forth his right and set it on Ephraim's head, who was the younger,⁠1 and his left on Menashe's head; he crossed his hands2 even though3 Menashe was the first born.
1. who was the younger | וְהוּא הַצָּעִיר – Alternatively: "even though he was the younger", with the "ו" serving as a marker of contrast.
2. crossed | שִׂכֵּל – See Rashbam and Ralbag, relating the verb to the root "סכל", which they understand to mean "twist", pointing to its usage in Shemuel II 15:31. This assumes that the letters "ס" and "ש" might be interchangeable. Alternatively: "wittingly" (Targum Onkelos, Rashi, and others, associating the root with the word "שכל", wisdom). It is also possible that the verse implies a combination of the two possibilities: "he deliberately crossed his hands".
3. even though | כִּי – See Ibn Ezra that sometimes "כִּי" can mean "even though", pointing to another example in Shemot 34:9. See Tehillim 25:11 and 41:5 similarly.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ חננאלליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״למלבי״םנצי״באם למקראעודהכל
[פה] 1וישלח ישראל את ימינו, בכל מקום הימין משובח, לענין עבודה, לענין הזאה, ולענין ברכה. (לקח טוב)
[פו] 2וישת על ראש אפרים והוא הצעיר, אמר ר׳ חונה וכי מן התולדות אין אנו יודעים שהוא הצעיר, אלא שהיה מצעיר את עסקיו זכה לבכורה, ומה אם הצעיר על ידי שהיה מצעיר את עסקיו זכה לבכורה, גדול שהוא מצעיר את עסקיו על אחת כמה וכמה. (בראשית רבה צ״ז בכי״ו במנח״י)
[פז] 3ואת שמאלו על ראש מנשה, והלא דרכו ליושב על הצד להושיט ידו אל הצד אלא שדחה מזלו של אפרים למזלו של מנשה. (מדרש הגדול)
[פח] 4שכל את ידיו, ר׳ יודה ור׳ נחמיה, ר׳ יודה אמר נישתכלו ידיו שלאבינו יעקב מליתן בכורה למנשה, ר׳ נחמיה אמר ניתחכמו ידיו שלאבינו יעקב ליתן בכורה לאפרים, אמ׳ ר׳ שמואל בר נחמן אמר הקב״ה לרוח הקודש ברגיל ברגיל לכי אמרי ליעקב ליתן בכורה לאפרים כו׳ הדה היא ואנכי תרגלתי לאפרים וגו׳ (הושע י״א:ג׳), אמתיי, קחם על זרועותיו (הושע י״א:ג׳), בשעה שאמר קחם נא אלי ואברכם. (בראשית רבה צ״ז בכי״ו במנח״י)
[פט] 5ידיו, ובשתי ידים [סמיכת קרבן] מנה״מ אמר ר״ל דאמר קרא (ויקרא ט״ז:כ״א) וסמך אהרן את שתי ידו, כתיב ידו, וכתיב שתי, זה בנה אב כל מקום שנאמר ידו, הרי כאן שתים, עד שיפרט לך הכתוב אחת, אזל ר״א אמרה להא שמעתא בבי מדרשא, ולא אמרה משמיה דר״ל, שמע ר״ל ואיקפד, א״ל אי סלקא דעתך כל היכא דכתיב ידו תרתי נינהו, למה לי למיכתב ידיו, אקשי ליה עשרים וד׳ ידיו, (ויקרא ז׳:ל׳) ידיו תביאנה (דברים ל״ג:ז׳) ידיו רב לו, שכל את ידיו, אישתיק, לבתר דנח דעתיה א״ל מ״ט לא תימא לי, ידיו דסמיכה קאמרי, בסמיכה נמי כתיב (במדבר כ״ז:כ״ג), ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו, סמיכה דבהמה קאמרי. (מנחות צג:)
1. בשכ״ט שהימין מובחרת לעבודה ולהזאה ולברכת המזון. ובמכלתא בא פי״ז מובא הפסוק שלפנינו וישלח ישראל את יד ימינו בטעות כי לא כתוב יד וצריך להיות הפסוק דלקמן יז. ראה שם אות קיא. וכעי״ז באגדת בראשית פ״ה.
2. ראה לעיל פ״י אות ס. מב״ר פל״ג וכ״ה בב״ר פ״ו. ובמשנת רבי אליעזר פ״י צד קפט. גדולה היא הענוה, שבה נתגדל דוד כו׳ וכן הוא אומר וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר כו׳. ובסגנון אחר בפסיקתא רבתי פ״ג ולמה זכה אפרים לכך מפני שהיה ממעיט את עצמו שהקדוש ברוך הוא אוהב כל מי שמשפיל עצמו, כי רם ה׳ ושפל יראה (תהלים קלח, ו.) ומי לחשך שהיה משפיל את עצמו שנאמר על ראש אפרים והוא הצעיר שהיה ממעיט את עצמו, אבל מנשה היה יוצא ונזקק עם אביו (לענקים) [לעסקיו], אמר הקב״ה הואיל ומעט עצמו יזכה לכבוד הזה. ומה אם הקטן שהיה ממעט עצמו זכה לכבוד הזה גדול שממעט את עצמו על אחת כמה וכמה.
3. ראה לקמן אות פח. בבאור.
4. מובא במדרש הגדול כאן. ובפי׳ מנח״י נשתכלו ידיו וכו׳ נראה לפרש נשמטו ידיו של יעקב מליתן בכורה למנשה, שסירבו לנוח על ראש מנשה, ור״י קורא שכל בשי״ן ימנית, ור׳ נחמיה מפרש ניתחכמו, וכמו שמתורגם באונקלוס אחכמינון לידוהי ע״כ. ובפסקתא רבתי פ״ג כיון שהעמיד את אפרים משמאלו ואת מנשה בימינו [מה] עשה יעקב שכל את ידיו מהו שכל אמר רבי שכל [ודאי] אמר רבי יהודה שכל ידיו של יעקב בבכורתו של מנשה (ובפי׳ מ״ע מלשון שכל בשי״ן ימנית ששיכל את בכורתו של מנשה וכן פי׳ בזרע אפרים ומהרז״ו) ורבי נחמיה אמר שכל השכילו ידיו של יעקב לרוח הקודש כמה שכתב משכיל לאיתן האזרחי (תהלים פט, א). ובמדרש במדב״ר פי״ד טז. עשרה זהב כנגד י׳ תיבות שיש מן וישלח ישראל את ימינו עד והוא הצעיר מלאה קטרת שראה יעקב דבר זה ברוח הקדש שראוי היה אפרים שיניח ימינו על ראשו וכה״א שכל את ידיו כי מנשה הבכור השכילו ידיו לרוח הקדש וכו׳. ובילקוט כת״י מעין גנים גורס ומפרש אית דאמרי ״נשתכללו״ ידיו ואית דאמרי נתחכמו, מאן דאמר נשתכללו ידיו מדעתו, ומאן דאמר נתחכמו ידיו ברוח הקודש. ובתרגום רס״ג נתן שכל לידיו לעשות כן אף כי מנשה היה הבכור. ובשכ״ט שכל את ידיו כלומר השכיל שכל טוב ובינה את ידיו כמתכוונות ברוח הקודש ולפי הגירסא שלנו ״נישתכלו״ נראה לי לפרש דברי ר׳ יהודה נישתכלו ידיו של אבינו יעקב על פי פי׳ הרשב״ם שכל את ידיו שָכָל בשי״ן שמאלית כמו סכל שהוא לשון אדם מעוקם ונפתל כי מנשה הבכור. וכ״כ הרלב״ג דהפי׳ כמו סכל בסמ״ך כלומר ענין מעוקם ונפתל ששם ידיו באלכסון ושם ימינו לפאת שמאלו ושמאלו לפאת ימינו. וכ״כ הרבינו בחיי כאן בשם רבינו חננאל שכל את ידיו הרכיב ידיו זו על גב זו. וזהו דקאמר ר״י נישתכלו ידיו של אבינו יעקב היינו ששם ידיו באלכסון ולא באופן ישר כאלו נסכלו ללכת בדרך מעוקם ונפתל. (ובשכ״ט שכל, כל מלת שכל שהיא בשי״ן הרי היא לשון שכל טוב ודעת ובינה, וכל שהיא בסמ״ך הרי היא לשון שכלות והוללות. ובס׳ צרור המור כאן כותב מדעת המסרה כל לשון טפשותא הוא בסמ״ך חוץ מהוללות ושכלות שהוא בשי״ן ע״כ) ופירוש רבינו חננאל הנ״ל מבואר גם ברבינו חננאל ב״מ כה. שלחופי משלחפי שאין מיושבות זו על גב זו אלא מקצתן עליה ומקצתן יוצאה מעליה כגון כנפי הכרובים כדגרסינן בסוף המוכר את הבית (ב״ב צט.) ודלמא שלחופי הוא משלחפי אהדדי ועיקרו כדמתרגמי׳ בתרגום ארץ ישראל שכל את ידיו שלחופינון לידוהי ע״כ. וכ״ה ברי״ף ב״מ פ״ב פירוש משלחפי כו׳ כדמתרגמינן בתרגום ארץ ישראל שכל את ידיו שלחפינהו לידוהי. ומובא גם בערוך ע׳ שלחף וברשב״ם ב״ב שם. ובתרגום שלפנינו לא נמצא פירוש זה. ובערוך השלם שם הביא דברי הר״ח והרשב״ם ומפרש שלחף מן חלף ושחלף פי׳ המיר וכמבואר בתרגום יוב״ע וירושלמי פרג ית ידו ופי׳ פרג החליף וכ״ה בפי׳ יונתן. ובתרגום הסורי שחלף אינין ידוהי, וידידי הרב ר״ח הליר בביאורו על התרגום הסורי כאן מביא דברי הר״ח והרי״ף והרשב״ם מ״ש מתרגום ירושלמי וכותב ״אבל לא ידעתי מדוע תפסו ז״ל כי שלחפינהו לידוהי הפירוש הוא הרכבת ידים זו על זו ולא כפי הפשוט החליף״. ולדעתי טעמו של רבינו חננאל (וממנו בערוך ברי״ף ורשב״ם) ברור כמו שביאר בערוך ע׳ שלחף שהביא שם גם התרגום של והחליף משכורתי (בראשית לא, ז.) תר״י ושלחיף ית אגרי ומבואר שם מדבריו דמלת שלחופי כוללת כל הדברים שאינם מונחים בסדר הראוי כלומר שנחלפו ממקומם המתאים וזה אם היו המעות משלחפי שאינן מיושבות זו ע״ג זו אלא מקצתה עליה ומקצתה אינו עליה. וכן שכל את ידיו רבינו חננאל לשיטתו כפי שהביא רבינו בחיי בשמו שפי׳ דהרכיב ידיו זו ע״ג זו וכפירושים הנ״ל מלשון שכל או סכל - כמ״ש הרשב״ם. א״כ זהו ג״כ כוונת הת״י כאן שלחפינון לידוהי שלא נתן אותם בסדר הראוי אלא הרכיבם זו על זו והחליפם מסדרן. ובפי׳ הרא״ש עה״ת שכל את ידיו כי מנשה הבכור וא״ת איזו נתינת טעם היא, וי״ל דהכי קאמר בשביל מנשה שהיה בכור לא עשה אלא שיכול ידים ר״ל הרכיב הידים והזרועות זו על גב זו ושם הימין על אפרים והשמאל על מנשה שאלמלא לא היה בכור היה מחליפו ומעבירו מצד ימין על צד שמאל לגמרי וזו היא נתינת טעם. ורב״ח דוחה פי׳ זה ומפרש דשנה את הנערים אפרים לימינו ומנשה לשמאלו ושכל את ידיו כלומר מידיו של יוסף. ובכת״י חמאת החמדה שכל את ידיו, בהשכל ובחכמה כתרגומו, ד״א שכל מידיו, כלומר שכל יעקב מידי יוסף, שהושיב מנשה על הימין ואפרים על השמאל. ברגיל ברגיל, במנח״י מפרש מלשון בר גיל בן מזל. לפי שנופל על לשון תרגלתי. או דהכונה בעוד שאת עומדת על רגלך. וצ״ע.
5. כתיב ידו, חסר. אקפד, על שלא אמרה משמו ואקשיה ליה אי ס״ד וכו׳ למה לי דכתב רחמנא בשום מקום בתורה ידיו מלא לכתוב ידו ומשמע נמי תרי (רש״י). וצ״ב הא דאמרי בגמ׳ אקשו ליה עשרין וארבע ידיו, ובתנ״ך יש הרבה יותר ובתורה לבד הרבה פחות ובהתורה והמצוה ויקרא טז, כא. נדחק מאוד לפרש חשבון זה. ובהגהות ר״י בכרך בש״ס ווילנא כותב דהכוונה עשרים וארבע ידיו לידיו המוזכר בפסוק שמואל ב׳ כא. ידיו ואצבעות רגליו שש ושש עשרים וארבע. והביא בקיצור ידיו מקרא עשרים וארבע, וגם פי׳ זה דוחק גדול. ול״נ שיש לומר שלא חשב כל ידיו שיש בתנ״ך רק התחיל לחשוב ומנה כל ידיו מלא (פ״א וידיו ופ״א בידיו) שבתורה ונביאים הראשונים עם ישעיה שבהם יש מספר כ״ד והפסיק. ואם באנו להגיה י״ל הפי׳ אקשין ליה עשרים וארבע ידיו היינו מכל ידיו שיש בעשרים וארבע ספרים. אמנם צ״ב למה הביא לדוגמא מקרא ויקרא דברים ואח״כ בראשית. ואולי י״ל מכיון דמיירי מקרא ויסמוך את ידיו דבמדבר מביא מקרא הסמוך שלפניו בויקרא ידיו תביאנה ומקרא ידיו רב לו דכתיב בתריה בדברים ופסוק אחד מבראשית וצ״ע. ויש להעיר מה שראיתי בש״ס כת״י מינכן במקום דכתיב א״ל אי ס״ד אינו גורס א״ל אלא ״פירו׳⁠ ⁠⁠״ ובדק״ס מביא מגמ׳ כת״י דליתא כל השורה א״ל כו׳ ידיו, ומעיר ומזה אנו רואין שפירוש היה בגליון ונכנס בפנים. (וראה ברבנן סבוראי ותלמודם לדר׳ ב. מ. לוין צד לט. ויש להוסיף שם קטע זה.)
וְאוֹשֵׁיט יִשְׂרָאֵל יָת יַמִּינֵיהּ וְשַׁוִּי עַל רֵישָׁא דְּאֶפְרַיִם וְהוּא זְעֵירָא וְיָת סְמָאלֵיהּ עַל רֵישָׁא דִּמְנַשֶּׁה אַחְכֵּימִנּוּן לִידוֹהִי אֲרֵי מְנַשֶּׁה בּוּכְרָא.
Yisrael stretched out his right [hand] and placed it on the head of Ephraim, who was the younger, and his left [hand] on the head of Menasheh. He deliberately placed his hands so, even though Menasheh was the firstborn.

וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר
וְאוֹשֵׁיט יִשְׂרָאֵל יָת יַמִּינֵיהּ וְשַׁוִּי עַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם וְהוּא זְעֵירָא וְיָת סְמָלֵיהּ עַל רֵישָׁא דִמְנַשֶּׁה אַחְכֵּימִנּוּן (ח״נ: אַחְכֵּימִנִּין) לִידוֹהִי אֲרֵי מְנַשֶּׁה בּוּכְרָא
שִׂכֵּל אֶת יָדָיו – אַחְכֵּימִנּוּן, פְּרַג, שַׁלְחֵיף
״שִׂכֵּל אֶת יָדָיו״ – ״אַחְכֵּימִנּוּן לִידוֹהִי״ ופירש רש״י: ״שִׂכֵּל, כתרגומו אַחְכֵּימִנּוּן בהשכל ובחכמה״. ומה שמלמד על חכמתו הם המלים ״כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר״ ״שלא אמר להם להחליף מקומותיהם, שזה היה העדר הכבוד למנשה שהיה הבכור״.⁠1 ומה שפירש רשב״ם שִׂכֵּל מלשון סכלות ״כמו שָׂכָל, שהוא לשון אדם מעוקם ונפתל״, מסתבר שבא לדחות פרשנות נוצרית כמבואר אצל רבנו חיים פלטיאל.⁠2 ואילו במיוחס ליונתן ובתרגום ירושלמי ״שִׂכֵּל אֶת יָדָיו״ – ״פְּרַג יַת יְדוֹי״, מן היוונית.⁠3 ואולם בתרגומי הגניזה וכן בת״נ מופיע נוסח ״שַׁלְחֵיף [י]⁠ת יְדוֹי״ המוזכר אצל הרי״ף וגם בביאור רשב״ם לש״ס.⁠4
1. ״נתינה לגר״. ולא כ״מרפא לשון״ שהשווה ״אַחְכֵּימִנּוּן״ עם ״בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה״ (בראשית כז לה) ״בְּחוּכְמָא״, לשון הערמה ״ועל זה יפול הטעם כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר, כלומר דלכך לא החזירו לשמאלו כדי להערים עליו בסתר״, ורחוק.
2. ר׳ חיים פלטיאל: ״שכל את ידיו כי מנשה הבכור. פוקרים המינים לומר שכאן רמז שתי וערב. תשובה: היינו שכל לשון סכלות שעשה שטות, ועוד על זה א״ל יוסף לא כן אבי״. כלומר, כנגד הטענה שבתיבת שִׂכֵּל רמז הכתוב כביכול לשתי וערב, הרי שוברו בצדו כי התורה עצמה העידה שהוא מעשה סכלות. וכאן דוגמה לפרשנות רשב״ם המכוונת לא פעם כנגד הנוצרים כמבואר לעיל ״ורוח אלהים מרחפת״ (בראשית א ב) ״מְנַשְּׁבָא״.
3. ״אהבת יהונתן״.
4. רי״ף לבבא מציעא יג ע״ב: ״א״ר יצחק מגדלאה והוא שעשויין כמגדלין אבל משלחפי שלחופי כמפוזרות דמו והרי הן שלו. פירוש משלחפי, מקצת מטבע זה על מקצת מטבע זה כדמתרגמינן בתרגום ארץ ישראל שכל את ידיו שלחפינהו לידוהי״. רשב״ם לבבא בתרא צט ע״א: ״ודלמא שלחופי הוו משלחפי ידייהו – כנף על כנף כאדם שחובק את ידיו כדכתיב שכל את ידיו ומתרגמינן בתרגום ארץ ישראל שלחיפונון לידוהי״. וראה על כך במבוא, פרק ו, תרגומי ארץ ישראל.
ופשט ישראל ית ימינה ופשט ושווי על ראשה דאפרים והואא זעירא וית שמאליה על רישיה דמנשה שלחף ית ידו⁠[י] ארום מנשה הוה בכורה.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״הוה״.
ואושיט ישראל ית ימיניה ושוי על רישא דאפרים והוא זעירא וית שמאליה על רישא דמנשה פרג ית ידוי ארום מנשה בוכרא.
And Israel stretched out his right hand and laid it upon the head of Ephraim, though he was the younger; and his left hand upon the head of Menasheh, altering his hands, for Menasheh was the firstborn.
פרג ית ידוי.
He altered his hands.
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם – הִתְחִיל מְבָרְכָן, וְיִדְגּוּ לָרֹב, בִּשְּׂרָן שֶׁעֲתִידִים בְּנֵי אֶפְרַיִם לִהְיוֹת נִצּוֹדִים כַּדָּגִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמָר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת (שופטים י״ב:ו׳).
And Israel stretched out his right hand, and laid it upon Ephraim’s head (Gen. 48:14). He began to bless him with the words: And let them increase like fish (ibid., v. 16). He thus indicated that Ephraim’s descendants would be caught like fishes, as it is said: Say now “Shibboleth”; and he said “Sibboleth” (Judg. 12:6).⁠1
1. Just as fishes are caught by their mouths, so too forty-two hundred Ephraimites were killed because they could not pronounce the word Shibboleth correctly.
שכל את ידיו – א״ר יהודה מהו שכל, שכלו ידיו של יעקב בבכורה של מנשה. ר׳ (יהודה) [נחמיה] או׳ השכילו ידיו של יעקב לרוח הקדש כמו שכתוב משכיל לאיתן האזרחי (תהלים פ״ט א׳). מי גרם למנשה שידחה מן הבכורה, שררה שהיתה לו שנאמר מנשה הבכור שהיה מנהיג בעצמו דרך בכור.
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר – (כָּתוּב בְּרֶמֶז ט).
פמד אסראיל ימינה פג֗עלהא עלי ראס אפרים והוא אלאצגר ויסארה עלי ראס מנשה אחכם ידיה כד֗אך עלי אן מנשה הו אלבכר.
ושלח ישראל את ימינו ושם אותה על ראש אפרים והוא הצעיר, ושמאלו על ראש מנשה. חיכם1 את ידיו כך אף שמנשה הוא הבכור.
1. רס״ג מפרש כתרגום ש״שיכל״ הוא לשון חכמה, ולפי ההקשר בערבית פירושו: עשה בידיו בחכמה.
שכל את ידיו – הרכיב ידיו זו על גב זו. (ר׳ בחיי)
שִׂכל את ידיו – פירושו: הבין מידיו, כלומר: שהוא ידע מהנחת ידי יוסף כי מנשה הבכור. והכינוי אשר בידיו – שב אל יוסף. וכאשר ידע זה המיר את התכונה ההיא. ונצטרך הכתוב להודיענו זה, בעבור שיעקב לא היה רואה, אך הרגיש בזה במישוש ובסברא, לא בראות. ויתכן בשִׂכל את ידיו – שיהיה מעניין ההשקפה וההבטה (רצונו לומר, מעניין: אשרי משכיל אל דל (תהלים מ״א:ב׳), כלומר: כי כאשר השקיף במחשבתו והבנתו לתכונת ידי יוסף, כי מנשה הוא הבכור, בהסתר ידע (כלומר חסרה כאן מילת ידע), כאילו אמר: שִׂכל את ידיו (ידע) כי מנשה הבכור. וכן יתכן בלדוד משכיל (תהלים ל״ב:א׳) – שיהיה מן העניין הזה, ויהיה פירושו: הסתכלות והשקפה אל הא⁠־להים. (ספר השרשים ״שכל״, ״את״)
שכל את ידיו – כתרגומו: אחכימינין, בהשכל וחכמה השכיל ידיו לכן,⁠א ומדעת, כי יודע היה כי מנשה הבכור, ואף על פי כן לא שת ימינו עליו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165: ״לכך״.
שכל את ידיו PLACING HIS HANDS DESIGNEDLY – Understand this as the Targum renders it: אחכמינון he put wisdom into them (viz., into his hands), meaning designedly and wisely he moved his hands for this purpose, intelligently and with full knowledge, for he knew that Manasseh was the first-born and yet he did not place his right hand upon him.
וישלח ישראל את ימינו – בכל מקום הימין משובח. לענין עבודה. לענין הזאה. ולענין ברכה.
וישלח ישראל את ימינו וישת – ודומה לו וישת לו עדרים (בראשית ל מ), שיתי אותותי (שמות י א), וכל דומיהן, מדוברין על אופן הנחה:
וישת על ראש אפרים והוא הצעיר – כלומר שאין דרך ארץ לעשות כך אלא לפי שהבכור מובחר שבבנים צריך האב המברך אותו בין הבנים לשית ימינו על ראשו ולברכו בה, שהימין מובחרת לעבודה ולהזאה ולברכת המזון, ואת שמאלו שהיא גרועה על ראש מנשה:
שכל – כל מלת שכל שהיא בשי״ן הרי היא לשון שכל טוב ודעת ובינה, וכל שהיא בסמ״ך הרי היא לשון סכלות והוללות:
שכל את ידיו – כלומר השכיל שכל טוב ובינה את ידיו כמתכוונות ברוח הקודש:
כי מנשה הבכור – ועליו ראוי לסמוך יד ימינו, ועוד שהוא מכוון ועומד כנגד יד ימינו, וזה חילוף הענין:
שכל את ידיו – כמו: שכל, שהוא לשון אדם מעוקם ונפתל.
כי מנשה הבכור – ויודע היה יעקב שיוסף בנו הביאם שיהא מנשה לימינו של יעקב ואפרים לשמאלו, והוא רצה לתת ימינו על ראש הצעיר ושמאלו על ראש הבכור.
Sikkel: is related to the word sakhal, which means a twisted, tortuous man.
Ki FOR MENASSEH WAS THE FIRSTBORN: and Jacob knew that his son, Joseph, had brought them forward in such a manner that Menasseh would be to Jacob's right and Ephraim to his left. He, however, wanted to put his right hand on the younger son's head and his left hand on the firstborn's head.⁠1
1. Exegetes are troubled both by the meaning of sikkel (only here in piel) and by the phrase ki menashsheh ha-bekhor. If ki is translated as "because,⁠" the flow of the verse is difficult to follow. The simplest solution to that problem is to see ki menashsheh ha-bekhor, as meaning "although Menasseh was the firstborn" (Ibn Ezra; later adopted by Speiser and NJPS).
Other explanations are more convoluted. Rashi and R. Joseph Bekhor Shor (following Onq.) would render sikkel 'et yadav as "wisely guiding his hands.⁠" They are accordingly obliged to paraphrase ki menashsheh ha-bekhor as meaning, "because he was well aware that Menasseh was the firstborn.⁠" In other words, it should be understood that Jacob sikkel, acted wisely and not out of ignorance, ki, i.e. because he knew full well who was who.
Rashbam disputes this interpretation and suggests another in which ki menashsheh ha-bekhor can be taken literally. Jacob’s placement of his hands must be seen as sikkel, as twisted and tortuous, for Menasseh was the firstborn, who ostensibly merited Jacob's right hand.
While Rashbam appears to be alone among medieval exegetes in attributing negative connotations to sikkel, Kasher has collected a number of old midrashic manuscripts that offer that very explanation (pp. 1756-7, fn. 88).
Rashbam's explanation that sikkel 'et yadav means that Jacob guided his hands in a twisted and tortuous manner can be understood either abstractly ("His hands disregarded the laws of primogeniture") or physically ("In a convoluted manner, he put his right hand to the left and his left hand to the right"). This latter understanding would correspond to the common explanation of moderns (e.g. Speiser and NJPS) and medieval Christian polemicists (see D. Berger, pp. 59 and 248) who see sikkel 'et yadav as meaning "crossing his hands.⁠" See also Rashbam's commentary ad BB 99a, s.v. shalhufe: kanaf 'al kanaf ke'adam she-hoveq 'et yadav kedikhtiv sikkel 'et yadav umetargeminan betargum 'ereṣ yisra'el shalhifinon liyedohi.
שכל את ידיו – כאילו ידיו השכילו מה שהוא רוצה לעשות.
כיא מנשה הבכור – אףב על פי שמנשה הבכור, וכן: ילך נא י״י בקרבנו {כי עם קשה עורף} (שמות ל״ד:ט׳) – [ועל פי דעתי: אע״פ שקשה עורף הוא,]⁠ג ורבים כן.
א. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ס״פ I.24, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177 חסרה מלת: כי.
ב. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ס״פ I.24, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: ואף.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
GUIDING HIS HANDS WITTINGLY. His hands, as it were, understood what he wanted to do.⁠1
FOR MANASSEH WAS THE FIRST-BORN. Even though (ki) Manasseh was the first-born.⁠2 The word ki in O Lord, let the Lord…go in the midst of us, even though (ki) it is a stiff-necked people (Ex. 34:9) is similar. There are many similar instances.⁠3
1. The verse reads: sikkel et yadov, which literally means, he imparted wisdom to his hands. Hence his hands "understood" his intentions.
2. In other words, ki (for) is to be rendered even though, i.e., Jacob placed his left hand upon Manasseh's head even though Manasseh was the first born.
3. Where the word ki has the meaning of even though.
שכל את ידיו – כמו: שֶכֶל (שמואל א כ״ה:ג׳), כתרגומו.⁠א והטעם: חיכם דרך חכמה מדרך הנבואה כמו מספר שמספר.
א. כן בכ״י סנקט פטרפורג Evr. II A 244/1.
שיכל את ידיו כי מנשה הבכור – לפי שמנשה הבכור, וידע יעקב שהביאו יוסף ושמו לימינו, ואפרים בשמאלו.
שיכל את ידיו – בחכמה ובדעת עשה, ונתן ימינו על ראש אפרים, כי הבין שהוא לשמאלו, מפני שמנשה הבכור ושמו יוסף לימינו.
שיכל את ידיו כי מנשה הבכור – HE CROSSED HIS HANDS BECAUSE MENASHE WAS THE FIRST BORN – Since Menashe was the first born, and Yaakov knew that Yosef brought him and placed him to his right, and Ephraim at his left.
שיכל את ידיו – HE (INTELLIGENTLY) CROSSED HIS HANDS – he did with wisdom and knowledge, and he placed his right on the head of Ephraim, because he understood that he was to his left, since Menashe was the first born and Yosef placed him to his right.
וישלחשכל את ידיו – כלומרא נתן שכל לידיו כאלו עשו בשכל ובחכמה מה שעשו, כי מנשה היה הבכור, וראה בנבואה כי הוא יהיה קטן בברכה. וזהו השכל, כי אם היה נותן ימינו על ראש מנשה, מה שכל היה בזה, כן הוא דרך העולם.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״כלומר״.
שכל את ידיו, he conferred intelligence to his hands, so that they appeared to act intelligently on their own, seeing that Menashe was the firstborn and Yaakov saw with prophetic vision that he would be the “smaller one,” in the sense that his future would reflect less blessing than the future of his younger brother. Had he placed his right hand on Menashe, what intelligence would this have demonstrated?⁠1
1. the author surely means that the Torah does not have to speak about an act of special intelligence being required to put one’s right hand on the older of the two sons.
שכל את ידיו – תרגמו בזה ׳אחכם ידיה׳ (בערבית)1, ואמר בו אבו אלוליד2 כי הוא הבין ממה שהניח יוסף את אפרים משמאל יעקב כי הוא הצעיר, וממה שהניח את מנשה מימינו כי הוא הבכור. ובכן יהיה השיעור שכל את ידיו3 כי מנשה הבכור. וגם לבעל {ספר} השלם4 {טעמו} הבין מידיו – כלומר הרגיש5.
1. נו. הכוונה לתפסיר רס״ג ור״ש בן חפני, וכפשוטו ניתן היה להבין שרצונם בזה ששם את ידיו כך בהשכל ובדעת, ולא במקרה, אבל בהמשך מפרש רבנו בדרך אחרת מדברי ר״י ן׳ ג׳נאח, ונראה שרבנו הבין כן גם בדעת רס״ג.
2. נז. הכוונה לר׳ יונה ן׳ ג׳נאח שכתב בס׳ השרשים (עמ׳ 513): ׳פרושו הבין מידיו, כלומר שהוא ידע מהנחת ידי יוסף כי מנשה הבכור, באור זה, שידע כי יוסף לא הביא בשמאלו אל ימין ישראל אלא הבכור, והכנוי אשר ב׳ידיו׳ שב אל יוסף, וכאשר ידע זה המיר התכונה ההיא. ונצטרך הכתוב להודיענו זה בעבור שיעקב לא היה רואה אך הרגיש בזה במשוש ובסברא לא בראות׳, וכבר כתב זה בקיצור בתחילת ספרו (עמ׳ 52), וכפירושו כתבו גם ראב״ע ור״י בכור שור.
[יש שר״י ן׳ ג׳נאח נקרא בשמו הערבי ׳אבו אלוַאליד׳, אבל מוזר הדבר שבשאר המקומות בחיבור זה נזכר בשמו העברי (ראה לעיל ריש פר׳ תולדות (כה:כב) בביאור מלת ׳ויתרוצצו׳ ולהלן ריש פר׳ וארא (שמות ו:ב) על ׳ושמי ה׳ לא נודעתי להם׳ (ועמש״כ שם בהערה אודות שמו הפרטי) וכן בסוף פר׳ תרומה (כז:ה) על מלת כרכב). כמו״כ בפעם היחידה שנזכר בדברי הרמב״ם במורה נבוכים (ג:מג) הוא בשמו העברי, אמנם שם י״ל דטעמא רבה אית ביה, ששם מדבר הרמב״ם בביאור מלת כנף (=ג׳נאח בערבית) כמש״כ הר״י קאפח במאמרו על שמות בעלי שמועה הזהים עם שמועתם (ראה ספרו ׳כתבים׳, ח״א עמ׳ 72)].
3. נח. ניכר שכוונת רבנו לתת צורת קריאה אחרת לפסוק שלא ככתיבתו, אבל לא שינה דבר בהעתקת המשפט, ונראה שיש כאן טעות המעתיק ואולי צ״ל כך: ׳שכל מידיו כי מנשה הבכור׳ (וסימוכין לכך יש לראות במה שבסמוך דימה רבנו ביאורו זה לביאורו של בעל ספר השלם שפירש ׳הבין מידיו׳). ואולי כוונתו שיש לקרות כל אלו המילים ברצף כדין משפט אחד ארוך [ותיבת ׳כי׳ עניינה לשון אשר, ר״ל ׳שכל את ידיו אשר מנשה הוא הבכור׳], ולא בהפסקה קצרה כמו שיקרא הקורא אילו היו כאן ב׳ משפטים – מסובב (שכל את ידיו) וסיבה (כי מנשה הבכור). [המהדיר חשב שנשמט כאן מפני טעות הדומות המילים ׳כי הבין מידיו של יוסף׳, והיינו שנשמט מ׳כי׳ עד ׳כי׳, והוסיפם ע״פ לשון הר״י ן׳ ג׳נאח בס׳ השרשים, אבל אילו התכוון רבנו לצטט מדברי הר״י ן׳ ג׳נאח ודאי שהיה עושה כן בלשון הערבי המקורית ולא היה מתרגמם לעברית. ובלא״ה הרגיל בפירוש רבנו יכיר שכל פעם שהוא משתמש במונח ׳תקדירה׳ (=שיעורו) הוא מנסח הפסוק במילים עבריות אחרות].
4. נט. הוא ר׳ יעקב בן אלעזר מטוליטולה, אשר הביא רבנו ממנו גם להלן (מט:ה) בביאור הפסוק ׳כלי חמס מכרתיהם׳. היה מבני דורו של הרמב״ם, ונחשב כאחד מגדולי בלשני ספרד בדורותיו, והרד״ק הביא ממנו בס׳ השרשים כעשרים פעמים. קטעים מספרו ׳כתאב אלכאמל׳ [׳ספר השלם׳] לוקטו ונדפסו ע״י נחמיה אלוני (ירושלים תשל״ז), ובכללם גם המובאות ממנו בפירוש רבנו (עמ׳ 38 ועמ׳ 41–42).
5. ס. היינו שהרגישו ידיו שלו (בניגוד לפירוש ריב״ג שהבין מידיו של יוסף), וכ״ה בפי׳ הראב״ע ׳שכל את ידיו – כאלו ידיו השכילו מה שהוא רוצה לעשות׳.
וישת על ראש אפרים – למנותם שבטים, דוגמת: ויסמוך את ידיו עליו. ומזה למדו למנות פרשים כעניין זה.⁠1
שכל את ידיו – עשה עניינו בהשכל ובחכמה.⁠2 שמן הדין היה לו להפוך הבנים לפי מה שהיה בדעתו לתת אפרים לימינו ומנשה לשמאלו, והוא עשה ההשכל והחכמה בידיו שלא רצה לבייש מנשה כי הוא היה הבכור וצריך לחלוק לו כבוד קצת.
דבר אחר: כי מנשה הבכור – אף על פי שמנשה הבכור3 לא שת ימינו עליו, כי ראה ברוח הקדש שאחיו הקטן יגדל ממנו (בראשית מ״ח:י״ט). ויש הרבה כי שפירושם אף על פי, כמו רפאה נפשי כי חטאתי לך (תהלים מ״א:ה׳), וסלחת לעוני כי רב הוא (תהלים כ״ה:י״א), דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא (שמות י״ג:י״ז), ועוד הרבה.
1. השוו גם חזקוני במדבר ח׳:י׳, כ״ז:כ״ג.
2. בדומה ברש״י.
3. שאוב מאבן עזרא פירוש ראשון.
וישת על ראש אפרים, "he placed it (his right hand) on the head of Ephrayim.⁠" He did so with the intent of including them in the 12 tribes. We find a similar expression when Moses placed his hands on Joshua appointing him as his successor (Numbers 27,23).
שכל את ידיו, "Yaakov placed his hands by using his intelligence, i.e. sechel. One could have thought that instead of crossing his hands, Yaakov should have asked that the sons of Joseph switch their position in front of their grandfather, but that is precisely what Yaakov did not want them to do. He did not want to embarrass Menashe by relegating him to his left side, seeing that after all he was Joseph's firstborn, and he deserved to be treated with respect on account of this. The only reason he had not placed his right hand on the head of Menashe, was that he had seen through his holy spirit that his younger brother would historically be of greater importance than the first born. It occurs frequently that the word "כי,⁠" means "although;⁠" for instance: Psalms 41,5: כי חטאתי לך, "although I have sinned against You.⁠" Or, Psalms 25,11: כי רב הוא, "although it is great.⁠" Or, Exodus 13,17: כי קרוב הוא, "although it is nearby.⁠" The author states that he could have quoted many more examples.
שיכל את ידיו – וא״ת מדוע לא הסיר ידיו מראש מנשה לשים על ראש אפרים. ופי׳ ה״ר משה מפריש לפי שלא רצה לבייש הבכור. אורליי׳.
שכל את ידיו – וקשה למה לא חזר וצוה להעמיד אפרים לימין, הר״ר משה, וי״ל כדי שלא לבייש את הבכור, אורליינ״ש.
שכל את ידיו – פרש״י כתרגו׳ אחכמינון לידוהי בדעת ובהשכל השכיל ידיו ומדעת כי יודע היה שמנשה הבכור ואעפ״כ לא שת ימינו עליו. וי״מ שכל את ידיו ונתכוון להשית ימינו על ראש אפרים אף כי מנשה הבכור. ודומה לו לה׳ אלהינו הרחמים והסליחות כי מרדנו בו. כלומר אף כי מרדנו בו. וקשי׳ דאמרינן כי משמש בד׳ לשונות אי דילמא אלא דהא ואין זה אחד מהם. ומה שכתו׳ לה׳ אלהינו הרחמים והסליחות כי מרדנו בו יש לפרשו דהא וכך פתרונו לכך לה׳ אלהינו לפי שמרדנו בו. ואם לא היה אז במדת הרחמים והיה דן אותנו כפי עונותינו לא היה לנו תקוה לכך צריך לנו שיהא בעל רחמים.
שכל את ידיו וגו׳ – יעקב חשב שיוסף הביא מנשה הבכור לשמאלו לתתו לימין אביו לכך שכל את ידיו לתת ימינו על ראש אפרים. ואמר לו יוסף לא כן אבי כלומ׳ לא כן עשיתי כאשר דימיתי סבור אתה שהבאתי מנשה לימיני כדרך האנשים המנהיגים הבכור לימינם ונזדמן לשמאלם. ועל כן הפכת ידיך לשים ימינך על ראש הבכור ואני לא עשיתי כן אלא הבאתי לשמאלי להיות מזומן לימינך ועל חנם הפכת ידיך והשיב לו אביו ידעתי כי כן עשית כדברך אבל לכך הפכת את ידי כי אחיו הקטן יגדל ממנו והמפרש לא כן אבי כמו כן בנות צלפחד דוברות טועה חלילה ליוסף הצדיק שיאמר כן לאביו.
שכל את ידיו כי מנשה הבכור – פי׳ מתוך מעשה ידיו של יוסף שנתן מנשה משמאלו מימין ישראל שכל יעקב את ידיו.
כי מנשה הבכור – פי׳ יעקב ידע שיוסף ישים מנשה שהוא בכור לצד ימינו ולפיכך שכל את ידיו.
שכל את ידיו – פי׳ מתוך מעשה ידיו של יוסף שנתן מנשה לשמאלו שהוא ימין ישראל שכל יעקב את ידיו כי מנשה הבכור ואעפ״כ שם ימינו על ראש אפרים ודומה לו לה׳ אלהינו הרחמים והסליחות כי מרדנו בו.
שכל את ידיו, seeing that Joseph had lined them up with Menashe on Yaakov's right side, he was forced to cross his hand in order to give Ephrayim his blessing with his right hand. Although Menashe was Joseph's firstborn son, Yaakov wished to place his right hand on the head of Ephrayim. We encounter a similar situation in the Book of Daniel,9,91
1. [where the author recalls G–d's merciful attitude of forgiving before even having mentioned why that forgiveness was required. Ed.]
על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור – וא״ת איזו נתינת טעם היא. ויש לומר דהכי קאמר בשביל מנשה שהיה בכור לא עשה אלא שיכול ידים ר״ל הרכיב הידים והזרועות זו על גב זו ושם הימין על אפרים והשמאל על מנשה שאלמלא לא היה בכור היה מחליפו ומעבירו מצד ימין על צד שמאל לגמרי וזו היא נתינת טעם.
והוא הצעיר – בגימטריא הוא הקטין עצמו. לכך זכה ויצא ממנו יהושע שהוא מלא חכמה.
שכל את ידיו כי מנשה הבכור – וא״ת מדוע לא הסיר ידיו מראש מנשה להשים על ראש אפרים, ופי׳ הר׳ ר׳ משה לפי שלא רצה לבייש הבכור. א״נ לא רצה לצערו לפי שכל איברי החולה כבדים עליו.
כי מנשה הבכור – אין דעתי שימצא בכל התורה והמקרא מלת ׳כי׳ שטעמה ׳אע״פ׳. וגם אין כולם נתינת טעם וסבה, אבל היה כן בזה, כי זה טעם למה שאמר ״שכל את ידיו״ כלומר: תשאל איזה שכל והשתכלות עשה, התשובה – ״כי מנשה הבכור״ והוא שם שמאלו על ראשון הפך הנראה לעינים, כי הוא ראה ללבב לְמה שהשיג ברוח הקודש.⁠1
1. המילה ״כי״ כאן איננה יכולה להתפרש במובן נתינת טעם לאופן שבו שם את ידיו, שהרי בכרות מנשה בוודאי איננה הטעם לכך ששם יעקב את ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה. ראב״ע מפרש ״כי״ במובן ׳אף על פי׳: ״כי מנשה הבכור – אף על פי שמנשה הוא הבכור״. ריא״כ דוחה פירוש זה משום שלדעתו אין במקרא ׳כי׳ במובן אף על פי. ריא״כ מודה שלא כל ׳כי׳ במקרא משמש במובן נתינת סיבה, ואף על פי כן קובע שכאן ״כי״ אכן משמש במשמעות סיבתית, כאשר הסיבה היא לא לעצם האופן שבו שם את ידיו, אלא לעובדה ששימת יעקב את ימינו על ראש אפרים ושמאלו על ראש מנשה מהווה שיכול, כלומר, היא פעולה הנובעת מתוך חשיבה ושכל, שהרי הפעולה איננה מובנת על פי ראיה שטחית, שהרי מנשה הוא הבכור.
שׂכֵּל את ידיו – הוא לפי דעתי מענין עִוּוּת, כטעם ׳סַכֶּל נא את עצת אחיתֹפל ה׳⁠ ⁠׳ (שמואל ב טו, לא); ׳ודעתם יְסַכֵּל׳ (ישעיהו מד, כה); ואף על פי שהוא כתוב בשׂי״ן, הנה ענינו כאילו כתוב בסמ״ך, כמו הענין באומרו: ׳הֹלֵלוֹת וְשׂכְלוּת׳ (קהלת א, יז). והכוונה בזה, שהוא עיות ידיו, ושם ימינו לפאת שמאלו ושמאלו לפאת ימינו.
כי מנשה הבכור – הרצון בזה: אף על פי שהיה מנשה הבכור, והיה ראוי שישית יד ימינו עליו אחר שבא לפאת ימינו, הנה עיות יעקב עם כל זה להניח ימינו על ראש אפרים, להיותו ראוי יותר לברכה, כמו שנתבאר מדברי יעקב (יט).
או יהיה הרצון בזה, שיוסף שׂכֵּל את ידי יעקב, רוצה לומר שהיה סיבה לסכל ידי יעקב, ויהיה אומרו ׳שׂכֵּל׳ יוצא לשלישי; והנה עשה זה יוסף כי מנשה הבכור ולזה שם אותו לימין ישראל.
שכל את ידיו כי מנשה הבכור – [ז] לדעתי מלה זו ואם אינה סמוכה היא מלשון הסכלתי ואשגה (שמואל א כ״ו:כ״א), סכל נא את עצת אחיתופל (שמואל ב ט״ו:ל״א), וכבר באה מלת סכלות בשי״ן ובסמ״ך בשוה בספר קהלת (א׳ וב׳). והכונה כי במה ששם הימין על הצעיר והשמאל על הבכור הראה שסכלו ידיו ולא ידעו כי מנשה הבכור.
כי יודע היה כי מנשה הבכור ואעפ״כ לא שת ימינו עליו. הוסיף כי יודע היה קודם כי מנשה הבכור כדי שיהיה כי מנשה הבכור נתינת טעם על מאמ׳ שכל את ידיו ופירושו למה נקראת שימת ידו השמאלית על ראש מנשה שהיא הפך הראוי והמנהג פועל השכל מפני שלא עשה זה מחמת טעות שלא ידע שמנש׳ הוא הבכור כי ידע היה שמנשה הוא הבכור ואעפ״כ עשה מה שעשה וא״כ לא עשה זה אלא משכל וחכמה ובזולת התוספת הזה היה המובן ממנו למה נקרא׳ שימת ידו השמאלית על ראש מנשה שכל מפני שמנשה הוא הבכור ואי אפשר זה דאדרבה לא היה לו לשים ידו השמאלית על ראשו אלא הימנית אבל החכם ר׳ אברהם ן׳ עזרא לא שם התוספת הזה והוצרך לפרש כי מנשה הבכור אע״פ שמנשה הבכור והרב ז״ל ימאן זה מפני שאין זה על פי שרשי רז״ל שאמרו כי משמשת בד׳ לשונות אי דילמא אלא דהא ולא בלשון אע״פ:
אמנם ברצות י״י שיתברך אפרים יותר היה שלא חלה עליו יד שמאלית מיוסף ולא מיעקב כי הנה יוסף שמו בימינו לשמאל אביו ואביו לא חשש להנחתו אבל שלח ידו על ראש אפרים עם היותו צעיר ואת שמאלו על ראש מנשה ובזה האופן היה אפרים תמיד לצד הימין וזהו שכל את ידיו כי מנשה הבכור. ופי׳ שכל כמו סכל נא את עצת אחיתופל ועתה הסכלת עשה כי הסמ״ך והשי״ן מתחלפים יאמר ששכל את ידיו כי מנשה הבכור במה ששם ידיו כן הראה כי מנשה הקטן והצעיר מהם ושלא היו הידים יודעים שהיה מנשה הבכור.
שכל את ידיו – השכיל והבין במשוש ידיו בלא ראות.
שיכל את ידיו, he was quite clear, relying on his sense of touch, without being able to see exactly where his hands came to rest.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[א] שיכל את ידיו
[1] מנחות פרק תשיעי דף צג ע״ב (מנחות צג:)
שכל את ידיו כי מנשה הבכור – יש מקשים למה שתק יוסף עד אחר שבירך אותם ואח״כ ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים, למה לא עשה זה קודם שברכם אולי לפי שיוסף חשב שהשמאל חשוב מן הימין, לפי שהלב מקור השכל מונח ביד שמאל, והכבד מקור הנפש המתאוה שבימין, וחשב יוסף לפי שמנשה הבכור על כן רוצה לברכו בברכות שכליות ליתן לו המדע והחכמה ביתר שאת, ואת אפרים רצה לברך בברכות גשמיות, ואחר שבירך ברכה אחת לשניהם אז ראה יוסף שלא זו הדרך ולא נתכוין אביו לזה, ואולי טעה בין בכור לפשוט, או לא ידע מי עומד מימין ומי לשמאל, על כן וירע בעיניו ויאמר לא כן אבי.
ויש מקשים, וכי לא ראה שאביו שכל את ידיו בכוונה, ובודאי ידע את אשר עשה ולמה ירע בעיני יוסף, והיה לו לשאול לאביו על מה זה שכל ידיו, ונראה שיוסף חשב כי יעקב סבר יוסף לקח הבכור ביד ימין שלו ואפרים בשמאל שלו, ואז הבכור כנגד השמאל של יעקב ע״כ שכל ידיו כדי שיהיה הבכור בימין יעקב, לפיכך וירע בעיניו שהרי באמת לקח יוסף את אפרים בימינו.
כי יודע היה כי מנשה הבכור ואעפ״כ כו׳. דק״ל דכל כי שבמקרא הוא נתינת טעם אלמעלה ולפי התרגום דמפרש שכל ל׳ חכמה אין זה נתינת טעם ועל זה פי׳ אע״פ וכו׳ כלומר אע״פ שהיה יודע כי מנשה הבכור וכו׳ והיינו חכמה כמו שמפרש הפסוק בסמוך כי יודע וכו׳. וכתב מהרש״ל רבים פרשו כי כמו אע״פ אבל אין נ״ל אלא כך הוא החיבור שכל את ידיו ונתן טעם למה שכל ולמה לא אמר לו שיהפוך שיעמוד אפרים מימינו ומנשה משמאלו כי מנשה הבכור ר״ל בשביל שהי׳ מנשה הבכור לא היה רוצה לבייש אותו. עכ״ל:
For he well knew that Menasheh was the firstborn and, nevertheless... Rashi is answering the question: The word כי in Scripture usually comes to explain what preceded. But according to Onkelos, who explains שִׂכֵל as "wisdom,⁠" how does ["Menasheh was the firstborn"] explain [what preceded]? Thus Rashi explains [that here, כי does not explain what preceded. It rather means:] "And, nevertheless.⁠" In other words, [כי means:] even though he knew that Menasheh was the firstborn. And this was the wisdom, as it says, "I know my son, I know" (v. 19). Maharshal writes: Many explain that [according to Rashi, this] כי means "even though.⁠" But it seems not so. Rather, this is how the verse flows. It says, "He deliberately placed his hands,⁠" and then explains why he did this instead of telling Yoseif to rearrange them with Ephraim to his right and Menasheh to his left. [The explanation is:] "Because Menasheh was the firstborn.⁠" In other words, since Menasheh was the firstborn he did not want to embarrass him.
שכל את ידיו כי וגו׳ – אמר תיבת כי והוא טעם להפך, יש שפירשו על זה הדרך כי מנשה הבכור ואף על פי כן וגו׳.
והנכון בעיני הוא לפי מה שקדם הכתוב להודיע כי עיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל הכר מי הוא הבכור ומי הוא הצעיר, לזה כשרצה לברך דן בדעתו כי המסדר יסדרם בדרך מוסרי לעשות הבכור לימינו של המברך ובזה ידע מקום כל אחד מהם ועשה מה שעלה על מחשבתו עשות, וזה הוא שיעור הכתוב שכל את ידיו וא״ת מנין ידע והכיר מקומו של כל אחד לזה אמר כי מנשה הבכור ומזה ידע כי אותו יהיה לימין ולזה שכל ידיו.
שכל את ידיו כי כי מנשה הבכור, he placed his hands deliberately, keeping in mind that Menashe was the firstborn. Many feel that the word כי may best be understood as "although.⁠"
I think that we have to understand the verse in conjunction with the previous statement that Jacob's eyesight was failing. As a result he could not recognize which of the two grandchildren was the older one. When it came to the blessing he used his wits to compensate for his eyesight and reasoned that surely Joseph had placed the sons in such a position that the elder one would be blessed by his right hand and the younger one by his placing his left hand on him. He reversed his hands because he wanted to place his right hand on the head of the younger son Ephrayim.
וישלח ישראל כו׳ – שכל את ידיו בחכמ׳ כי ידע שמנש׳ הבכו׳ וע״כ יוס׳ ישי׳ ידו לימינו וז״ש כי כו׳.
וישלח ישראל את ימינו – כבר בארנו1 שכל מקום שנאמר ״שליחה״ אצל היד הוראתו שהשולח עושה מדעת עצמו, נגד דעת זולתו. כי אברהם לקח המאכלת מדעת עצמו נגד רצון [השם], שלא צוהו על זה.⁠2 וכן ״אם לא שלח ידו במלאכת רעהו״,⁠3 [נגד] רצון בעליו. ״ושלחה ידה והחזיקה במבושיו״,⁠4 וכן כולם. כאן הודיע הכתוב כי מדעתו עשה [יעקב] זאת נגד דעת יוסף. ולא נחשוב שלא יוכל לראות סבור היה שיוסף לקחם הבכור בימינו והצעיר בשמאלו והוצרך לְשַׂכֵּל את ידיו לתת הימין על ראש מנשה שהיה משמאל יעקב, אלא טעותו היתה בהשגחת השם כדי שיתן ימינו על ראש אפרים.⁠5 וכשרצה יוסף להזיזה מראש אפרים גלה לו הקב״ה שימאן לעשות כדבר יוסף, מטעם שאמר לו ״אין הדבר כן״.⁠6 אלא מתחלה ידע יעקב שיוסף העמיד מנשה לימין יעקב, אבל לא רצה לעשות כן אלא ״וישלח ישראל את ימינו״ וגו׳ נגד רצון יוסף. וכן נראה מדברי יעקב הראשונים שאמר ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״7 הקדים אפרים למנשה. ויוסף לא הקפיד על זה כי אמר מקרה הוא. אבל כששלח ידיו וְשִׂכְּלָם בכוונה, בעבור תת ימינו על ראש הצעיר, הֵרַע הדבר בעיניו. וענין ״והוא הצעיר״, להורות שבעשותו כן ידע שנותן ימינו על ראש הצעיר, וכמו שאמרנו.
שִׂכֵּל את ידיו – פירש רשב״ם ז״ל מלשון סכל שהוא ״לשון אדם מעוקם ונפתל״ [עד כאן דבריו]. כמו ״סכל נא את עצת אחיתופל״8 כי הסמ״ך והשי״ן השמאלית יבואו זה תחת זה. וכן פירש רלב״ג ז״ל. וכלומר שעיוות ועקל את ידיו. ובהיות ״שֵׂכֶל״ ו״סכל״ שני שרשים הפוכים זה מזה, איך יתכן להחליפם אחד באחד מהן במקום חברו? לא מצאנו כזאת וכן לא יֵעָשֶׂה. אבל רש״י וראב״ע ורד״ק ז״ל פרשוהו לשון ״שֵׂכֶל״ ממש, שהניע את ידיו בהשכל ודעת. וכן תרגם אונקלס ״אחכמינון לידוהי״. אבל לא ידעתי לאיזו צורך נאמר? ומפורש לפנינו ששכול ידיו היה ע״פ הדבור. ולדעתי מלת ״שכל״ על הניעת ידיו במהירות. ובחן זו [על ידי] זו, ויתברר ענין זה בחיבורנו ״מעין גנים״9 שהבדלנו בו בין בינה לשכל, והדברים ארוכים אי אפשר להעתיקם פה. גם בספרנו ״מוסר השכל״10 (חלק שני),⁠11 כשדברנו על חכמה, בינה, שכל ודעת הודענו איזו כח פנימי בנפש האדם, שמתארים הנביאים בשם ״שֵׂכֶל״ שהוא על הכח המהיר בתנועותיו השכליות, להבין דבר. ופעם לחקור ולעמוד ולמצוא טוב גם בדברים שאין בינת כל חי שולטת בהן כמו אמתת השם בסוד החכמה, [ו]⁠בדברי העולם שאין בינת האדם תעמוד עליהן. אבל השכל ישכיל בהן ואעפ״י שלא יבין דבר, ימצא טוב בהשכלות. ולכן נאמר ״ולהשכיל באמתך״,⁠12 ״הלוים המשכילים שכל טוב לי״י״,⁠13 ״למען תשכילו בכל אשר תעשון״,⁠14 ״ומשכילים בכל חכמה״,⁠15 לא נאמר באחד מהן ״להבין״, כי זה אי אפשר. והנה כח השכל הוא הכח הפונה מצד אל צד בדבר שמשכיל בו, ומוצא תמיד חדשות. והנה ה⁠[כשרון] וכרכור16 במחקר הדברים כתרגומנו בלשון לעז (גשיקליכקייט). היא מתנה גדולה בנפש האדם, נבדלים בה בני אדם בין רב למעט. אלו שכוחם רב יקראו ״משכילים״. וכן תונח שרש ״שֵׂכֶל״ על תנועת הגוף וכרכור. יש בני אדם איבריהם נחים וקלים להעתק במהירות ממקום למקום ומוצאים חן בתנועותיהם בעיני רואיהן, כמו אלו המפזזים במחולות והמרקדים, וכיוצא.⁠17 וביותר בתנועות הצריכות ללוחמים ביום מלחמה, גם עליהן יונח שרש ״שכל״.⁠18 ההשכלות הנפשיות הם כולם בבנין הפעיל בעבור שיוצא באמצעות ידיעה והקדמות שעל ידיהן ישכיל השכל. לא כן אותן השכלות הגוף צריכות להיות בקל19 כי היא פעולת הגוף בעצמה, בתנועותיו לשני, יהיה בבנין ״פָּעַל״. ולכן לפי שכל לשון ״שכל״ במקרא על השכלה נפשית הן כולם בהפעיל, לבד פעם אחת שנכתב על תנועות הגוף במלחמה נאמר בקל והוא מקרא ״מדי צאתם שָׂכַל דוד מכל עבדי שאול, וייקר שמו מאד״.⁠20 כלומר בכל המלחמות הראה דוד בפניותיו ותנועותיו כחו במלחמה, יותר מכל עבדי שאול. ולכן נכתב כן במקרא זה21 שנכתב על תנועת גופות, שבמהירות הפך את ידיו לתת ימינו על העומד בשמאלו, ושמאלו על ראש העומד לימינו, נאמר בְּפָּעַל, ובמקומו22 הרחבנו הדברים.
כי מנשה הבכור – פירש ראב״ע ז״ל ״כי, כמו אעפ״י שמנשה הבכור״. ורד״ק ז״ל פירש כפשוטו ״נתן ימין שכל לידיו כאילו עשו בשכל ובחכמה מה שעשו. ראה בנבואה כי הוא יהיה הקטן בברכה״. ולכל הפרושים ידענו מראש הכתוב מה שעשה בידיו, ומסוף הענין ידענו שעשה כן על פי הדבור מי״י. ולדעתי יש להתבונן אם על פי הדבור הניח ימינו על הצעיר, ולמה הוצרך לשכל את ידיו? כשראה איך העמידם יוסף לפניו היה לו לומר ״לא כן, בני, הַעֲמֵד הצעיר מול ימיני, והבכור לשמאלי כי כן צֻוֵיתִי לברכם״. אבל נשמר מזה שלא לבייש את מנשה בפני אביו ואחיו הקטן ממנו, כשיצוהו לסור ממקומו שהעמידו שם אביו, ולהעמיד במקומו אחיו הצעיר ממנו; ולמנשה נאות וראוי בהיותו הבכור. ואילו היו שני בנים שלא יבושו, ויוסף היה אוהב מנשה יותר והעמידו לימינו, היה אביו אומר לו שיעשה להפך, ולא היה חושש מה שאוהב אותו אביו. אבל בהיות מנשה הגדול מלידה כי הוא הבכור, הניחו במקומו וְשִׂכֵּל את ידיו. [ודבר] אחר מה שאמר הכתוב מה שעשה יעקב בתנועת ידיו, לפי שמנשה הבכור, ולא יכול לומר לו עזוב מקומך. ועוד יתבאר (פסוק י״ט).
1. על בראשית כב, י.
2. כדברי רש״י על בראשית כב, ב: ״והעלהו – לא אמר לו ׳שחטהו׳, לפי שלא היה חפץ הקב״ה לשחטו. אלא להעלהו להר לעשותו עולה, ומשהעלהו אמר לו ׳הורידהו׳⁠ ⁠⁠״.
3. שמות כב, ז.
4. דברים כה, יא.
5. לא נחשוב כך.
6. כנ״ל.
7. בראשית מח, ה.
8. שמו״ב טו, לא.
9. מעין גנים, בית הבינה, חדרים ח-ט (במהד׳ ראשון לציון, שנת תשע״ט, עמ׳ 244-293).
10. הוא ״ספר המדות״, ח״ב פרק א (מהד׳ ראשון לציון, תשע״ו, עמ׳ 215-217).
11. מלים אלו כתב רבינו.
12. דניאל ט, יג.
13. דהי״ב ל, כב.
14. דברים כט, ח.
15. דניאל א, ד.
16. הוא הריקוד מצד לצד⁠(ראו שמו״ב ו, פסוקים יד,טז).
17. לשון הרב אברהם דנציג בספרו ״חכמת אדם״ (סי׳ פט סעיף ו) ״האוחז את העינים, והוא מין ממיני התחבולות, מחובר אליו קלות התנועה בידים עד שיתדמה לאנשים שעושה ענינים, אין אמתתו בהם. כמו שנראה אותם יעשו תמיד, יקחו חבל וישימו אותו בכנף בגדיהם ויוציאו נחש. וישליך טבעת לאויר, ואחר כך יוציא אותה מפי אדם אחד מהעומדים לפניו. והעושה זה לוקה״.
18. ״ויהי דוד כל דרכיו משכיל״ (שמו״א יח, יד-טו) וכן ״גבור משכיל״ (ירמיה נ, ט).
19. פעל קל, בדקדוק הלשון.
20. שמו״א יח, ל.
21. בראשית מח, יד.
22. מעין גנים, בית הבינה, חדר השביעי (מהד׳ ראשון לציון, עמ׳ 240-243).
שכל את ידיו – פועל שכל הונח על ההכנה וההכשר לעשות דבר אחד אם בענין גופני ואם בענין רוחני, אלא שהבדילו ספרי הקודש ביניהם, אם ידבר על הכשר תנועות הגוף ואבריו באופן נכון ומתוקן אל התכלית שאליו יתכוון, אז בא הפועל הזה בקל או בפיעל, כמו שכל דוד מכל עבדי שאול (ש״א י״ח ל׳), ענינו שהיה בקי להניע זרועותיו ורגליו כראוי במלחמה, וכן כאן שבא בפיעל שכל את ידיו פירושו שידע ליתן את ידיו באופן מסכים לכוונתו, אבל כשבא בהפעיל יורה תמיד על השכלת הנפש, ושמור זה הכלל:
כי מנשה הבכור – מלת כי לנתינת טעם, כלומר לפי שמנשה היה הבכור והיה מן הדין לתת ימינו על ראשו, לכן מאחר שהבין ברוח נבואה כי היה קטן בברכה, הוצרך לשכל את ידיו:
שכל את ידיו – במשמוש ידיו בלא ראות השכיל והבין שמנשה הוא הבכור (רע״ס) ובחנם נדחקו המפרשים.
שכל את ידיו – אנקלוס ורש״י ואחרים פירשו נתן ידיו בהשכל וחכמה, ובכוונה עשה מה שעשה, אעפ״י שמנשה היה בכור, ורשב״ם ורלב״ג פירשו מן סכל נא את עצת אחיתופל (שמואל ב ט״ו:ל״א), ודעתם יסכל (ישעיהו מ״ד:כ״ה) ענין מעוקם ונפתל כלומר ששם ידיו באלכסון; והנכון כדעת תלמידי מוהר״ר יצחק פארדו עשה ידיו סְכָלות נתן אותם באופן שהרואים יחשבו שאין בהן דעת, כי אמנם מנשה היה הבכור ולו משפט הברכה ביד ימין. ודון יצחק פירש עשה ידיו כאלו אינם יודעות שמנשה הוא הבכור; פירש פועל סכל ignorare {לא ידע} כי להוראה זו ישתמשו בו המתפלספים שבימיו, אך אין זו הוראת הפועל הזה במקרא.
וישלח ישראל את ימינו – ר״ל הנה בברכת כהנים כתיב וישא את ידיו והכתיב ידו דצריך לארמא ימינו על שמאלו כמ״ש בזהר, וא״כ אחר שהגיעו ידי יעקב זו תחת זו היה צריך שיניח תחלה את שמאלו על ראש מנשה ואח״כ את ימינו על ראש אפרים, והיתה יד הימין על יד השמאל, והוא לא כן עשה רק תחלה שלח את ימינו וישת על ראש אפרים ואח״כ נתן את שמאלו על ראש מנשה, וא״כ היתה יד השמאל למעלה מיד הימין עז״א שכל את ידיו כי מנשה הבכור, בזה השכיל ע״י ידיו להראות שיודע שמנשה הבכור, וע״כ הגם שיש לו טעם לברך את הבכור ביד שמאל ואת הצעיר בימין, בכ״ז הרים יד שמאל למעלה להורות שמנשה הוא הבכור ואינו מושך שפע ברכתו ע״י אפרים רק מצינור בפ״ע, וע״כ בא השמאל למעלה מן הימין.
YISRAEL STRETCHED OUT HIS RIGHT HAND. About the priestly benedictions it is written1 And Aharon raised his hand(s) — ‘yadav’ — towards the people. It is pronounced — yadav — (hands) — but written as yado (hand), it having been necessary that he raise his right hand above his left hand — as the Zohar writes. Accordingly, when Yaqov’s hands reached out, one below the other, it should have happened that he should first have placed his left on Menashe’s head and only then his right hand on Efraim’s head, as then the right would have been above the left hand. Instead of doing this, however, Yaqov first stretched out his right hand, which he placed upon Efraim’s head, and only then put his left hand on the head of Menashe. His left hand was therefore above his right — that being the emphasis of, reversing his hands, for Menashe was the first-born.
By reversing his hands, he indicated that he knew Menashe to be the first-born. Thus, although he had a reason for blessing the first-born with the left hand and the younger one with the right, he nonetheless raised the left hand higher, making it clear that in actual fact Menashe was the first-born, so that he did not come by the divine abundance (shefa) of his blessing through Efraim but through his own separate conduit — signified by the left hand being over the right hand.
1. Lev. 9:22.
והוא הצעיר1: ביארו חז״ל במדרש רבה (לז,ז) שהגיע לו זה בשביל שהיה מצעיר את עסקיו2. והיינו, כדאיתא במסכת תמיד (לב,א) ששאל אלכסנדרוס מוקדון לחכמים מה יעשה אדם ויחיה, אמרו לו ימית את עצמו, ופירש רש״י – ׳ישפיל׳.
שכל את ידיו כי מנשה הבכור3: הוא מיותר, שהרי ידענו מענין הפרשה כי מנשה הבכור. אבל יש בזה עומק וכוונה, דבאמת לא היה ליעקב לשכל את ידיו, אלא להפוך את מעמד הבנים. אבל באשר ״מנשה הבכור״ משום הכי היה מכוון שיעמוד מנשה לרגל הימני של יעקב ואפרים לרגל השמאלי, ורק את ידיו שיכל שיהיו להיפך4.
וטעמו של דבר5, שאע״ג שהקדים יעקב את אפרים לפני מנשה ומשום הכי היה במדבר ראש הדגל6, מכל מקום בפקודים דפרשת פינחס היה להיפך7, ולא עוד אלא בפקודי דפרשת במדבר כתוב בכל הדגלים ״והחונים עליו״8 משא״כ במנשה כתיב ״ועליו מטה מנשה״. כל זה בא ללמדנו שלא היה אפרים קודם למנשה אלא בענינים רוחנים מה שלמעלה מהליכות עולם הטבע, אבל בהליכות עולם היה מנשה קודם וגדול מאפרים9. משום הכי במנין הראשון בהר חורב10 שהיתה שכינת עולם על ראשם וכל ההנהגה היתה למעלה מהטבע, היה אפרים קודם, אבל בפקודי דערבות מואב11 בכניסתם לארץ שהיו כמעט בהליכות הטבע כמבואר להלן ובספר במדבר ודברים, משום הכי היה מנשה קודם12. ועיין מה שכתבתי בספר במדבר (ב,כ) בשינוי ״ועליו מטה מנשה״. וזה הגיע, משום דבהליכות הטבע מעלת הבכורה מסוגלת הרבה, כמו שכתבתי לעיל (כז,יט).
והנה היד משמשת את הראש והדעת13, והרגל משמשת הליכות הגוף לפי טבעו, ומשום הכי אמרו חז״ל במליצתם (עירובין ע,ב) ׳ברא כרעא דאבוה׳14, פירוש, הרגל טבע אביו, שמהלך מעצמו בלי מחשבה ושכל15. משום הכי רצה יעקב אשר מנשה יעמוד לרגלו הימנית, ושיכל את ידיו להיות אפרים רק לידו הימנית. ועוד עיין בסמוך פסוק כ׳. וזהו שפירש הכתוב הטעם ״כי16 מנשה הבכור״17.
1. מיותר, לכאורה.
2. כלומר, עניו בעצמו ושפל בכל ענייניו, שלא היה מגביה עצמו בשום דבר – מתנות כהונה.
3. פירוש הפסוק ע״פ הפשט הוא: יעקב הוצרך לשכל את ידיו הואיל וידע שבגלל שמנשה הבכור יוסף מעמידו בימינו. – רשב״ם. ובראב״ע פירש ״כי״ = ׳אע״פ׳, אע״פ שמנשה הבכור, וכן ברד״ק. ועיין באור החיים פירוש מבריק בפשטותו.
4. כך פירש בחזקוני.
5. מדוע בעמידה העמיד את מנשה בצד ימין כפי מעמד הבכור, ורק את הידים שיכל (ועיין בחזקוני).
6. במדבר ב,יח ״דגל מחנה אפרים לצבאותם ימה... כל הפקודים למחנה אפרים... ועליו מטה מנשה״...
7. במדבר כו,כח ״בני יוסף למשפחותם מנשה ואפרים. בני מנשה, למכיר משפחת המכירי״...
8. שמשמעו כקטן הנסמך על הגדול, וחנייתו תלוי בדעת מי שגדול ממנו. משא״כ משמעות ״ועליו״ להיפך, דעת הגדול על הקטן והוא מנהיגו (לשון רבינו בבמדבר שם).
9. וכ״כ רבינו לעיל י,כא, עיי״ש.
11. שבפרשת פינחס.
12. אך בחז״ל בב״ר צז,ה איתא: כשם שקדמו כאן כך קדמו בכל מקום, קדמו בתולדות תחילה... קדמו ביוחסין... קדמו בנחלה... קדמו בדגלים... קדמו בנשיאים... קדמו בשופטים... קדמו במלכים... קדמו בברכה... משמע מחז״ל שקדימתו היא מוחלטת.
13. שהרי היא קרובה לראש יותר מהרגל.
14. לשון הגמרא שם ׳יורש כרעא דאבוה׳.
15. ודימו זאת ל׳רגל׳ = ׳כרעא׳.
16. פירוש הפסוק ע״פ הפשט הוא: יעקב הוצרך לשכל את ידיו הואיל וידע שבגלל שמנשה הבכור יוסף מעמידו בימינו. – רשב״ם. ובראב״ע פירש ״כי״ = ׳אע״פ׳, אע״פ שמנשה הבכור, וכן ברד״ק. ועיין באור החיים פירוש מבריק בפשטותו.
17. שיעור הכתוב – ״שיכל את ידיו״, אך לא שם את אפרים כולו בצדו הימני, ״כי מנשה הבכור״ ומפאת בכורתו השאיר למנשה את רגליו וגופו להיות בצדו הימני, דבר המסמל את הליכות הטבע, ופירוש נפלא הוא זה. ועיין בחזקוני.
וישלח ישראל וגו׳. איך יתכן ששני אבות העולם יעקב ויוסף ישאו ויתנו בנתינת הימין או השמאל על ראש הבנים, לולי היה בדעתם בימין ובשמאל סגולה ורמז לענינים רוחניים.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ חננאלליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״למלבי״םנצי״באם למקראהכל
 
(טו) וַיְבָ֥רֶךְ אֶת⁠־יוֹסֵ֖ף וַיֹּאמַ֑ר הָֽאֱלֹהִ֡ים אֲשֶׁר֩ הִתְהַלְּכ֨וּ אֲבֹתַ֤י לְפָנָיו֙ אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֔ק הָֽאֱלֹהִים֙ הָרֹעֶ֣ה אֹתִ֔י מֵעוֹדִ֖י עַד⁠־הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
He blessed Yosef, and he said, "The God before whom my fathers, Avraham and Yitzchak, walked, the God who has tended to me ever since I have been until today,
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןכלי יקרמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[צ] 1ויברך את יוסף, והלא לא בירך אלא בניו אלא מפני שחשכו עיניו כשראה רשעים שעתידין לצאת מהם, והביט בצורת יוסף והיאירו עיניו ובאות הברכה על ידו לכל השבטים לכך נאמר בך יברך ישראל (בראשית מ״ח:כ׳), (כלומר שבגללך חזרה הברכה לישראל). (ילקוט מדרשי תימן כת״י)
[צא] 2ויברך את יוסף, יראו את ה׳ קדושיו (תהלים ל״ד:י׳), אמר רבי עזריה בשעה שבירך יעקב אבינו את יוסף יצא ופניו מצהילות. והשבטים אומרין דין כל עמא עם קיימא, בשביל שהוא מלך עם מן דקיימין קיימין, אמר להם יעקב אבינו יראו את ה׳ קדושיו וגו׳ אנא מספקא לכולא, ויברך את יוסף. (בראשית רבה צ״ז)
[צב] 3האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו, ר׳ יוחנן אמר לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו, ריש לקיש אמר לנשיא מהלך והזקנים לפניו, על דעתיה דר״י אנו צריכין לכבודו. על דעתיה דר״ל הוא צריך לכבודנו. (בראשית רבה צ״ז)
[צג] 4האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו, את האלהים התהלך נח (בראשית ו׳:ט׳) מלמד שהיה הקב״ה סומכו שלא ישתקע במעשה דור המבול. כו׳ אבל באברהם כתוב התהלך לפני והיה תמים (בראשית י״ז:א׳), ובאבות כתיב אשר התהלכו אבותי לפניו וגו׳ שהיו מריחין בשכינה והיו מקדמין והולכין לפניו לעשות רצונו. (ילמדנו)
[צד] 5האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו, ד״א אשא דעי (איוב ל״ו:ג׳), זה יעקב כשירד למצרים הודיע כחו של הקב״ה שנא׳ ויברך את יוסף ויאמר האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו, אמר להן יהי רצון שתלכו כשם שהלך אברהם ויצחק בדרכי המקום. (אגדת בראשית (פ״פ) פפ״א.)
[צה] 6האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו, יעקב אבינו אמר אקרא לבני להודיע להם אימתי הוא הקץ, מיד נגלה עליו הקב״ה ואמר לו לבניך אתה קורא ולי לאו, שכן ישעיה אמר ולא אותי קראת יעקב (ישעיהו מ״ג:כ״ב), כיון שראה אותו יעקב התחיל אומר לבניו בבקשה מכם בני היו מכבדין להקב״ה כדרך שכבדוהו אבותי, שנאמר אשר התהלכו אבותי לפניו. (ילמדנו)
[צו] 7האלהים הרעה אתי, א״ר יוחנן קשין מזונותיו של אדם, יותר מן הגאולה, דאילו בגאולה כתיב המלאך הגואל אותי מכל רע, מלאך בעלמא, ואילו במזונות כתיב האלהים הרועה אותי. (פסחים קיח.)
[צז] 8האלהים הרעה אתי מעודי, אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא אתה מוצא שאין אומנות בזויה בעולם מן הרועה, שכל ימיו הולך במקלו ותרמילו, ודוד קרא להקב״ה רועה, אלא אמר דוד מזקנים אתבונן (תהלים קי״ט:ק׳), יעקב קרא לו רועה, שנאמר האלהים הרועה אותי מעודי אף אני קורא אותו רועה, ה׳ רועי לא אחסר (תהלים כ״ג:א׳). (מדרש תהלים מזמור כ״ג)
[צח] 9האלהים הרעה אתי מעודי, ד״א יאמר נא ישראל (תהלים קי״ח:ב׳), אמרו להקב״ה מי יודה לך, אמר להם הקב״ה יאמר נא ישראל החסד שעשיתי עמו, לא ליום ולא לשנה אלא לעולם שנא׳ קטונתי מכל החסדים (בראשית ל״ב:י״א), אמרו לו וכמה חסדים עשה עמך, אמר להם אין להם קצבה, אלא האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה. (מדרש תהלים מזמור קיח, ו.)
1. בשכל טוב ויברך את יוסף, מה ת״ל והלא לא בירך אלא את בני יוסף, אלא מלמד שאמר לו יוסף כל ברכות שאתה עתיד לברכני ברך את בני אלא שלא קיבל עליו יעקב לעשות כך. ובמדרש במדבר רבה פי״ד ט״ז, קרבנו קערת כסף אחת וגו׳ זה הקרבן הקריב לשם יעקב שהקדימו למנשה ולשם יוסף שבעבור אהבתו בירכן יעקב כל אותן הברכות כמה דתימה ויברך את יוסף ויאמר האלהים וגומר ואומר בך יברך ישראל וגו׳. קערת זה יעקב אל תקרי קערת אלא עקרת שעקר הימין ממנשה בעד אפרים. ומענין זה בזהר ח״א רכ״ז: ויברך וגו׳ בהאי קרא אית לאסתכלא ביה ויברך את יוסף דלא אשכחן הכא ברכה דבריך ליה ליוסף אלא לבנוי אי לבנוי ויברכם מיבעי ליה מהו ויברך את יוסף ולא אשכחן הכא דאתבריך יוסף, אמר רבי יוסף את דייקא כתיב את יוסף ברכתא דבנוי הוה וכד אתברכאן בנוי איהו מתברך דברכתא דבנוי דבר נש ברכתיה איהו אמר רבי אלעזר ויברך את יוסף את דייקא דבריך לאת קיימא רזא דברית דנטר יוסף ובגין כך אקרי צדיק את דיוסף רזא דברית דקיימא בהדיה דיוסף. ובזהר ח״ג קפ״ז: מה כתיב לעילא ויברך את יוסף ויאמר ולא אשכחן ליה ברכאן דהא לבתר בריך ליה דכתיב בן פורת יוסף אלא כיון דבריך לאלין נערים, ליוסף בריך דהא לא יכלי לאתברכא אלא מגו יוסף. ובכת״י מושב זקנים אשר התהלכו אבותי וכו׳ האלהים הרועה אותי וכו׳ המלאך הגואל, תימה למה כפל השם בזה הפסוק, היה יכול לומר האלהים אשר התהלכו והרועה אותי ולמה קרא השם מלאך, ועוד שאמר ויברך את יוסף ולא הזכיר בזה הפסוק שום ברכה ליוסף כו׳, מה שהזכיר האלהים ב׳ פעמים שלא תאמר לפי שהוא מדת הדין ואינו מרחם באותה מדה, לכך נאמר האלהים הרועה אותי מעודי כי בשעה שבניו עושים רצונו של מקום נהפכת מדת הדין למדת רחמים, ומה שקראו מלאך הכי איתא בסוד המרכבה כי הקב״ה הוא מלאך בסוד המלאכים והוא גלגל בסוד הגלגלים הוא הכס׳ וכולן אצילות הן הנאצלים מזוהר אורו הגדול לאין חקר ותכלית, וכן כתיב בואלה שמות דכתיב וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש וכתיב ויקרא אליו מתוך הסנה וכתיב כי ירא להביט אל האלהים, ולכן מלאך בגימטריא אלהים, ומה שהתחיל ביוסף ולא הזכירו בברכה נ״ל יברך קאי אדלעיל, ואשל אחריו, והענין מוכיח. ראה לקמן אות צט. בבאור מ״ש בענין זה וש״נ.
2. דין כל עמא (עלמא), זה מנהג כל העם להטות רצונם עם מי שהשעה עומדת לו שהרי יוסף בשביל שהוא היה מלך נטה אחריו יעקב אבינו הרי מי שהשעה עומדת לו עומדין ומקיימין עמו מכל צד. אנא מספקא, אני אספיק לכולכם בברכתי ודייק סיפיה דקרא כי אין מחסור ליראיו. (מת״כ). ובמנח״י מפרש דין כל עמא כל העם הזה (כלומר כולנו) הוא עם קיים לעולם.
3. ב״ר פ״ל וראה ביאור המאמר פי״ז אות יד. וש״נ. ובמדרש אגדה נח ו, ט. האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו שלא היו צריכים עוזרים להיותם צדיקים. וראה לקמן אות צג.
4. מאמר זה הוא בכת״י ילקוט תלמוד תורה פ׳ נח. ומובא באו״מ כת״י ח״א עב. והוא לפנינו בתנחומא נח ה. בקצת שינוים שהיו ״מרווחין״ ובפי׳ עץ יוסף שהיו עושין ריוח לפני הקב״ה כמו שעושין למלכים ושרים, וי״ג שהיו מדוחין לשכינה וכאן הגירסא ״מריחין״. ובלק״ט האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו שהיה רצים כפופים לפניו לעשות רצון המקום. ובשכ״ט שהיו מקפצים ורצים כסוסים לעשות רצונו. וראה לעיל פ״ה אות נז, פ״ו אות קלט. וש״נ. ולעיל אות צב. ובפי׳ מנחה בלולה האלהים אשר התהלכו, רצונו כי הרגישו בעצמם עוצם ריחוקם מבוראם ית׳ והיו יום יום הולכים ומתקרבים אליו לקרב הריחוק, והוא ההילכות שנאמר בחנוך ונח ואברהם ויתר הצדיקים.
5. ראה לקמן אות צה.
6. מובא בקו״א בילק״ש ד״ר. וכ״ה בתנחומא ישן ויחי ט. וראה לקמן פמ״ט אות יט.
7. במדרש תהלים מזמור פט, ב. א״ר שמואל בר נחמני קשה הפרנסה מן הגאולה, שהגאולה ע״י שליח, שנא׳ המלאך הגואל אותי, והפרנסה ע״י הקב״ה, שנא׳ האלהים הרועה אותי. ובסגנון אחר במדרש תהלים מזמור פ, ב. א״ר שמואל בר נחמני הפרנסה גדולה יותר מן הגאולה שהגאולה תלויה ע״י מלאך, שנא׳ המלאך הגואל אותי, והפרנסה ע״י הקב״ה, שנא׳ האלהים הרועה אותי, הוי רועה ישראל האזינה. ובב״ר פצ״ז ר׳ שמואל בר נחמן אמר וגדולה (פרנסה) מן הגאולה, שהגאולה על ידי מלאך, ופרנסה על ידו של הקב״ה, גאולה על ידי מלאך המלאך הגואל אותי, ופרנסה על ידי הקב״ה פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. וראה לעיל פ״ג אות קיג. ובפסקתא רבתי פל״ג אתה מוצא בשעה שיוסף מקריב את בניו לפני אביו שיברכם תלה את הגאולה במלאך המלאך הגואל אותי מכל רע אבל כשבא לפרוסה מה [הוא] אומר האלהים הרועה אותי.
8. ראה לעיל פמ״ו אות קפו. בבאור. ובילקוט המכירי גורס בזויה מן הרועה.
9. ראה לעיל פל״ב אות ס. וראה בילקוט המכירי שם.
וּבָרֵיךְ יָת יוֹסֵף וַאֲמַר יְיָ דִּפְלַחוּ אֲבָהָתַי קֳדָמוֹהִי אַבְרָהָם וְיִצְחָק יְיָ דְּזָן יָתִי מִדְּאִיתַנִי עַד יוֹמָא הָדֵין.
He blessed Yosef and said, “Hashem before whom my fathers served, Avraham, and Yitzchak, Hashem who sustains me from my inception until this day:

וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה
וּבָרֵיךְ יָת יוֹסֵף וַאֲמַר ה׳ דִּפְלָחוּ אֲבָהָתַי קֳדָמוֹהִי אַבְרָהָם וְיִצְחָק ה׳ דְּזָן יָתִי מִדְּאִיתַנִי עַד יוֹמָא הָדֵין
א. ״אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי״ – ״דִּפְלָחוּ אֲבָהָתַי״ התבאר לעיל ״הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי״ (בראשית יז א) ״פְּלַח קָדָמַי״.
הָרֹעֶה – מספק מזון, ומכאן גם בכתובה
ב. ״הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי״ – ״ה׳ דְּזָן יָתִי״. וכן להלן ״משם רֹעֶה אבן ישראל״ (בראשית מט כד) ״דִּבְמֵימְרֵיהּ זָן... זַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל״. אלה שתי הפעמים בתורה שבהן מכונה הקב״ה רועה. אונקלוס מפרש המליצה כסיפוק מזונות על פי הפסוק ״ה׳ רֹעִי לֹא אֶחְסָר״ (תהלים כג א). ומתרגומו נתמך בעל התשב״ץ לפרש לשון ״ואיזון ואפרנס ואסובר״ שבכתובה.⁠1
1. שו״ת תשב״ץ חלק ג סימן שא: ״ואונקלוס תרגם הרועה אותי – דזן יתי. וכן תרגם אכלכל אתכם (בראשית נ כא) אזון יתכון, כי רעיה וכלכלה בלשון עברי הם פרנסה ומזון ומסובר בלשון ארמית״.
וברך ית יוסף ואמר י״י די הלכוא אבהתי קדמוי בקושטא אברהם ויצחק י״י דדבר יתי מן טליותי עד יומא הדיןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הלכו״) גם נוסח חילופי: ״הליכו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הדין״) גם נוסח חילופי: ״דן״.
ובריך ית יוסף ואמר י״י דיפלחו אבהתיי קדמוי אברהם ויצחק י״י דאיזן יתי מדאיתני עד יומא הדין.
And he blessed Joseph, and said:The Lord, before whom my fathers, Abraham and Izhak, did serve; the Lord who hath fed me since I have been unto this day,

פרשה צז

[א] יְראוּ אֶת ה׳ קְדשָׁיו (תהלים ל״ד:י׳), אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשָׁעָה שֶׁבֵּרַךְ יַעֲקֹב אָבִינוּ אֶת יוֹסֵף יָצָא וּפָנָיו מַצְהִילוֹת, וְהַשְּׁבָטִים אוֹמְרִין דִּין כָּל עַמָּא עִם קַיָּמָא בִּשְׁבִיל שֶׁהוּא מֶלֶךְ, עִם מִן דְּקַיָּמִין קַיָּמִין. אָמַר לָהֶם יַעֲקֹב אָבִינוּ יְראוּ אֶת ה׳ קְדשָׁיו, אֲנָא מְסַפְּקָא לְכוּלֵּיהּ.
[ב] וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר – רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְאָמְרֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְרוֹעֶה שֶׁהוּא עוֹמֵד וּמַבִּיט בְּצֹאנוֹ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר לְנָשִׂיא מְהַלֵּךְ וְהַזְּקֵנִים לְפָנָיו. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אָנוּ צְרִיכִין לִכְבוֹדוֹ, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ הוּא צָרִיךְ לִכְבוֹדֵנוּ.
האלהים אשר וגו׳ – את מוצא כשהצדיקים מתברכין מתברכין בשמו של הב״ה, ויתן לך האלהים (בראשית כ״ז כ״ח), ואל שדי יברך אותך (בראשית כ״ח ג׳), ואל שדי יתן לכם רחמים (בראשית מ״ג י״ג), האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו, לפי שהצדיקים בטוחים בו לכך מתברכים בשמו. אבל כשהרשעים מתברכין אינו נזכר שם שמים בברכתם הה״ד הנה משמני הארץ יהיה מושבך (בראשית כ״ז ל״ט). אינו דין שהם שאינם בטוחים בו יתברכו בשמו. ד״א למה נזכר שם שמים בברכת הצדיקים ואינו נזכר בברכת הרשעים, לפי ששם שמים נזכר על הטובה ואינו נזכר על הרעה, וכשהצדיקים מתברכין טובה באה לעולם שנאמר בטוב צדיקים תעלוץ קריה (משלי י״א י׳), וכשהרשעים מתברכין רעה באה לעולם שנאמר בקום רשעים יסתר (עם) [אדם] (שם כ״ח כ״ח), לכך לא חל שם שמים בברכתם. ד״א האלהים מכאן אתה למד שכל המברך את חברו בלא הזכרת השם אין ברכתו ברכה. האלהים הרועה אותי. הה״ד מהר צעה להפתח (ישעיה נ״א י״ד), א״ר פנחס הכהן מי שמחזר על מזונותיו בפסיעותיו לכאן ולכאן וירוץ לכל מקום, לא יחסר לחמו (שם). ד״א מהר צעה, סימן טוב לחולה כיון שנפנה אינו מת, הה״ד מהר צעה להפתח, מה כתיב אחריו ולא ימות לשחת (שם). א״ר חייא אימתי אינו מת, בשעה שאינו חסר לחמו, אבל אם היה פתוח וחסר לחמו ימות לשחת שאינו אלא חולי מעים, הה״ד ולא ימות לשחת, אימתי, ולא יחסר לחמו. [עד] היום הזה. יכול עד שלא ירד זן הב״ה ליעקב, אבל כשירד למצרים יוסף כלכלו שנאמר ויכלכל יוסף (בראשית מ״ז י״ב), ת״ל עד היום הזה תלה הפרנסה בבעליה, ללמדך שכשהאדם זן את חברו אין טובתו עליו אלא על הב״ה שזמן לו לכלכלו.
ויברך את יוסף – הה״ד בן חכם ישמח אב (משלי י׳ א׳), כשאדם חכם השמחה היא של אביו, וכשאדם זוכה לברכה הברכה היא של [אביו], שהרי יעקב מברך לאפרים ומנשה וכלל הברכה ביוסף שנאמר ויברך את יוסף וגו׳.
אשר התהלכו אבותי1גדול [מה] שנאמר באברהם ויצחק, ממה שנאמר בנח, כי בנח כתיב את האלהים התהלך נח (בראשית ו׳:ט׳), כאדם שמהלך לפני אדונו בכל מקום שהוא רוצה.
1. גדול מה שנאמר באברהם. עיין ב״ר פ״ל אות י׳.
וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֶלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ – (כָּתוּב בְּרֶמֶז כ).
הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי – (כָּתוּב בְּרֶמֶז לז).
אובארך פי יוסף וקאל לה אללה אלד֗י סאר אבאיי פי טאעתה אברהים ואסחק הו אללה אלד֗י רעאני מד֗ כנת אלי הד֗א אליום.
א. מכאן שוב מכ״י סנקט פטרבורג.
ובירך את יוסף ואמר לו: האלוהים אשר התהלכו אבותיי תמיד1 בציות לו, אברהם ויצחק, הוא האלוהים אשר רעה אותי מאז הייתי עד היום הזה
1. הפועל ״סאר״ שבו תרגם רס״ג ״התהלכו״ מורה על הליכה מתמשכת והתנהלות לאורך זמן, בשונה מ״משא״ וכדומה.
ויברך את יוסף1בגדולה מתחילין מן הגדול.
האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו – שהיה רצים כסוסים לפניו לעשות רצון המקום.
האלהים הרועה אותי מעודי.
1. בגדולה מתחילין מן הגדול. עיין ברכות ס״א ע״א.
ויברך את יוסף – מה ת״ל והלא לא ברך אלא את בני יוסף, אלא מלמד שאמר לו יוסף כל ברכות שאתה עתיד לברכני ברך את בני אלא שלא קיבל עליו יעקב לעשות כך:
ויאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו – שהיו מקפצין ורצים כסוסים לעשות רצונו, כענין שנא׳ את האלהים התהלך נח (בראשית ו ט), התהלך לפני והיה תמים (שם יז א), ומאן נינהו אבותי אברהם ויצחק:
האלהים הרועה אותי – כלומר הוא האלהים הרועה אותי, ולפי שלא רצה לשבח את עצמו ולומר שגם הוא התהלך לפני הקב״ה, לפיכך אמר האלהים הרועה אותי מעודי, כלומר הקב״ה שפירנסני בחסדיו מעודי. משהייתי באויר העולם:
עד היום הזה:
ויברך את יוסף – ברכת הבנים היא ברכת האב.
Vayvarekh HE BLESSED JOSEPH: Blessing the children constitutes a blessing for the father.⁠1
1. While the text here says that Jacob blessed Joseph, only a blessing of Joseph's sons is recorded. Rashbam explains that there is no contradiction: Jacob’s blessing of Joseph's progeny constitutes a blessing for Joseph, himself. So similarly R. David Qimhi and Nahmanides
Cf. Speiser who solves the problem by emending 'et yosef to 'otam, with LXX. Skinner and Dillmann, however, argue for MT.
(טו-טז) האלהים – והוא, המלאך הגואל אותי – במצות יי.
ויברך את יוסף – כי כשברך בניו הרי ברך אותו.
אשר התהלכו אבותי לפניו – כבר פרשנו כי הלשון הזה מורהא על עבודת האל בלב ובמעשה, ושרש העבודה הוא בלב. ולא התפאר הוא על עצמו אף על פי שהוא התהלך לפניו, אלא זכר זכות אבותיו, ואמר על עצמו האלהים שהטיב עמו מעודו.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״הוא״.
ויברך את יוסף, anyone blessing his sons, automatically was conferring a blessing on him also.
אשר התהלכו אבותי לפניו, I have already explained on Genesis 17,1 that this wording includes serving God in one’s heart as well as with deeds. The root of all religious service is in the heart.⁠1 We must not understand Yaakov as claiming credit for himself or boasting, that he himself had served God, although it is a fact that he had served the Lord; he meant to give credit to his fathers, suggesting that if God had been at his side this had been largely due to the merits of both his father and grandfather.
1. when it is only the from the lips outward it is a sham.
ויברך את יוסף וג׳ – בירך את יוסף ברכה נתונה לזרעו, לא לעצמו1. ומה שלא קיצר {ליתן} לו את הברכה ותבוא בירושה לבניו, כמו שבירך יצחק את יעקב, לפי שביקש שיתחלקו בניו לשני שבטים ויעמוד כל אחד מהם במדריגה עיקרית כראובן ושמעון ושאר השבטים2.
והתחיל במאמרו האלהים אשר התהלכו וג׳ להעתיר לפניו יתעלה בזכות אברהם ויצחק בהילוכן, דוגמת מה שאמר אברהם (בראשית כד:מ) יוי אשר התהלכתי לפניו. [ולא אמר אברהם כך אשר התהלכו אבותי לפניו] לפי שאברהם לא היה לו אב {צדיק} להעתיר באמצעותו3 כמו יעקב. ושוב התפלל {יעקב} שההשגחה שהשגיח עליו יתעלה והתמידה עמו כל ימי חייו תהיה כוללת אותם ונותנת להם כח, ושיברך אותם יתעלה בחסדו כמו שהשגיח עליו בחסדו.
1. סא. כפירוש רשב״ח שכתב בפירושיו (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ של): ׳ויברך את יוסף ויאמר – עם זאת היתה התפלה והברכה לילדיו, כי אליו הם מיוחסים, והתפלה בשבילם משתמשים בה כלפיו׳, ונראה שעפ״ז פירש רבנו בחיי ׳ויברך את יוסף ויאמר – פתח בברכת יוסף ולא בירך כי אם הנערים, ועל דרך הפשט מכאן יש ללמוד כי ברכת הנערים היא היא ברכת יוסף, ומעלת הנערים הכל מעלת יוסף׳. וראה כעין זה בפירושי הרשב״ם והרד״ק והרמב״ן.
2. סב. הוספת רבנו היא כפי ההשלמה שביאר לדעת רס״ג לעיל (פסוק ד-ה), ולא כפירוש השני שכתב שם ע״פ הראב״ע, שלא עשאם כשני שבטים אלא רק נתן ליוסף חלק בכורה בנחלה.
3. סג. היינו בזכותו כההיא דלעיל (לב:י) ע״ש. במקור: להמליץ בו (וכעי״ז לעיל בסמוך) וראה מש״כ בנימוק תרגומי מלשון העתרה בהערות לפר׳ כי תשא בגליון מדברי רבנו מימון (שמות, עמ׳ תשמג הערה קסח).
ויברך את יוסף – היא ברכת הבנים היא ברכת האב.⁠1
1. שאוב מרשב״ם.
ויברך את יוסף, "he blessed Joseph.⁠" A blessing given to the sons is automatically also a blessing for their father. (Rash'bam)
ויברך את יוסף ויאמר – הטעם: כי לברך את יוסף באהבתו אותו, ברך את בניו. ויגיד כי לא היה ליוסף זרע אחר, והיתהא כל ברכתו בברכת אלה הנערים, או שיקראו שאר בניו על שם אחיהם, ומברכתם יבורכו גם הם, והוא הנכון בעיני. כי הנביא אומר: ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו (בראשית מ״ח:ו׳) ודברו לא יהיה לריק, אבל הוליד אחרי כן בנים, כדעת אנקלוס שאמר: ובנין דתוליד בתריהון. ויהיה אשר הולדת עבר במקום עתיד, כמו: אשר לקחתי מיד האמורי (בראשית מ״ח:כ״ב) ורבים מלבדו. כי על דרך הפשט יראה שכבר היו לו בנים שהוליד אחרי בואו אליו מצרימה, ממה שהוצרך להאריך, ולא אמר: ועתה שני בניך הנולדים לך אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, ומולדתך אשר תוליד לך יהיו. וזה טעם מה שאמר: וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב (בראשית מ״א:נ׳), כי אחרי הרעב נולדו לו עוד בנים אחרים, והכתוב לא יזכיר אותם כי אין בהם צרך.
האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק – יקרא הנביא אל אלהי אבותיו, אשר לו הגדולה והגבורה ועשה עמהם את הגדולות ואת הנוראות,⁠1 ויקרא לאלהי האמת אשר הוא רועה אותו מעודו.
ויתכן שיהיה הרועה אותי מגזרת: רעך ורע אביך אל תעזוב (משלי כ״ז:י׳), כי במדה ההיא שלום ורעות. והמלאך הגואל הוא העונה אותו בעת צרתו, ושאמר לו: אנכי האל בית אל (בראשית ל״א:י״ג), והוא שנאמר עליו: כי שמי בקרבו (שמות כ״ג:כ״א), ולכך אמר: בקרב הארץ. והרי זה מבואר למשכיל, ואל יקשה עליו מעודי עד היום הזה עם מה שכתבנו בפסוק: ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק (בראשית מ״ו:א׳), כי מעודו ינחהו בדרך אמת, אבל לא נתיחד לו המדה עד שובו לארץ אבותיו מפני היותו בחוצה לארץ, גם בעבור שהוצרך להתנהג עם לבן בדרך פתלתול, ואיננו דרך האמת.
1. השוו ללשון הפסוק בדברים י׳:כ״א.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״והיה״.
AND HE BLESSED JOSEPH, AND SAID. The meaning of this verse1 is that in order to bless Joseph, out of his love for him, he blessed his sons. Scripture is relating that Joseph had no other children and his entire blessing was inherent in the blessing of these boys. It may be that [the blessing here was directed at Joseph himself, stating that] the other children who will be born to him in the future2 shall be called by the name of their brothers and be blessed with their blessing.
In my opinion this latter interpretation is correct since the prophet Jacob said, And the children that were born ('holad'to')3 after them, shall be thine, and his word would not be in vain.⁠4 However, Joseph did beget children after that, just as is the opinion of Onkelos, who translated: "And the children that you will beget after them.⁠" And thus, asher holad'to is a past tense replacing a future, just as in the verse, Which I took out of the hand of the Amorite,⁠5 and many additional verses besides. Even in line with the literal interpretation of Scripture it would appear that Joseph had children that he had begotten after his father came to him in Egypt. This is obvious from the fact that Jacob found it necessary to elaborate rather than say, "And now thy sons, Ephraim and Menasheh, who were born to thee, shall be mine as Reuben and Simeon, and the children that will be born shall be thine.⁠" This is the reason why Scripture states, And unto Joseph were born two sons before the year of famine came,⁠6 since after the famine additional children were born to him, but Scripture does not mention them as there is no need for us to know of them [since they were absorbed into the tribes of Ephraim and Menasheh].
THE G-D, BEFORE WHOM MY FATHERS, ABRAHAM AND ISAAC, DID WALK, THE G-D WHO HATH BEEN MY SHEPHERD ALL MY LIFE LONG UNTO THIS DAY. The prophet7 calls upon the G-d of his fathers Who [has] the greatness and the power and Who did great and tremendous things for them, and [after that he refers to Him in a synonymous way and] he calls upon the true G-d, Who had been his shepherd all his life.
It is possible that the word haro'eh (shepherd) — in the phrase, Who hath been my shepherd — is derived from the word rei'ah (friend), as in the verse, Thine own friend ('rei'acha'), and thy father's friend, forsake not,⁠8 for in that attribute there is peace and friendship. Do not find difficulty with the expression, all my life unto this day, in connection with that which we have written on the verse, And he offered sacrifices unto the G-d of his father Isaac,⁠9 for from his very inception He did indeed lead him in the true path, but His attribute of truth was not brought to bear upon him completely until he returned to the land of his ancestors as he was outside of the Land, and also because he was constrained to conduct himself in a crafty manner towards Laban, and that was not the path of truth.
1. The verse begins by stating that Jacob blessed Joseph, and the blessing that follows refers only to his sons. Ramban is attempting to resolve this difficulty.
2. (6) here.
3. Holad'to is in the past tense and means "were born to you.⁠" Ramban will explain that Jacob's words are to be understood as if they were in the future tense: "And the children that will be born to you after them shall be thine.⁠" Joseph thus had other children besides Ephraim and Menasheh, whom Scripture does not record, as they were counted among the tribes of his first sons.
4. As it would be if we interpret the verse literally as referring to the past for Joseph did not as yet have any children other than Ephraim and Menasheh.
5. (22) here. Here again, lakachti (I took) is to be understood as if it were in the future tense.
6. Above, 41:50.
7. Jacob. Ramban is here explaining the double use of Elokim (G-d) in this blessing: The G-d before Whom … the G-d who hath been my shepherd.
8. Proverbs 27:10.
9. Above, 46:1. The difficulty is that the verse here indicates that the attribute of peace was forever directing Jacob's life, while in the verse above (46:1) Ramban explained that this attribute did not come into his life until that time. (Tziyoni. See my Hebrew commentary, p. 263.)
ויברך את יוסף ויאמר – פתח בברכת יוסף ולא ברך כי אם הנערים.
וע״ד הפשט מכאן יש ללמוד כי ברכת הנערים היא היא ברכת יוסף, ומעלת הנערים הכל מעלת יוסף.
וע״ד הקבלה יש בברכה הזאת רמז לכלל עשר ספירות, כי האלהים הגדולה והגבורה, מקבלים מלמעלה, וקראם אברהם ויצחק כי לפי הפשט היה ראוי הכתוב שיאמר האלהים אשר התהלכו לפניו אברהם ויצחק, אבל אמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק, וזהו (בראשית ל״ה:ז׳) כי שם נגלו אליו האלהים. ואמר אח״כ האלהים הרועה אותי, הוא אביר יעקב, וזהו שכתוב (תהלים פ׳:ב׳) רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף. ולשון רועה מלשון ריע כי במדה ההיא יש בה שלום ורעות. ואחר כן חתם דבריו באחרונה, שקרא המלאך הגואל, ואמר בקרב הארץ כלשון כי שמי בקרבו. וצריך אתה לדעת כי אילו התחיל יעקב תפלתו מן המלאך היה בזה קצוץ נטיעות, אבל התחיל במלת האלהים שהם המדות המקבלות מן העליון, וסיים במלאך הגואל לחתום תפלתו בו ואז ייחד את הכל יחוד שלם. ואם תשכיל היטב תמצא הברכה הזאת שברך את הנערים בכאן, הנה היא כדמיון הברכה שברך את יוסף למטה הוא שאמר (בראשית מ״ט:כ״ד) מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל. כי לשון ידי הוא שתי ידות שבכסא שלמה, הגדולה והגבורה שכנגדם הזכיר כאן אברהם ויצחק, אביר יעקב הוא תפארת ישראל. ולא תמצא בכל התורה כלה אביר אברהם ולא אביר יצחק אלא אביר יעקב, וזהו שכתוב (תהלים קל״ב:ב׳) נדר לאביר יעקב, ואנו אומרים בתפלה עננו אביר יעקב, והכונה על תפארת ישראל, ועל כן לא תמצא הלשון הזה רק ביעקב אביר יעקב, או אביר ישראל שהוא יעקב. וכנגדו הזכיר כאן האלהים הרועה אותי, משם רועה אבן ישראל. ביאורו שמשם, מיד אביר יעקב שהוא תפארת ישראל מקבל כח ואצילות אבן ישראל היא כנסת ישראל, והיא האבן הראשה החותמת, ולשון אבן שהוא בבנין משלים הכל, כנגדו הזכיר בכאן המלאך הגואל אותי.
ומעתה אין לתמוה אם פתח יעקב בברכת יוסף וברך את הנערים, לפי שברכת הנערים היא הברכה ביוסף, במעלה ובפנימיות ענין יוסף. והנה לשון הכתובים נאות מאד על זה והוא מעיד עליו.
ויברך את יוסף ויאמר, "He blessed Joseph, saying:" In commencing with Joseph's blessing Yaakov blessed him only by conferring his blessing on Joseph's sons.
From what appears to be a simplistic point of view, i.e. a reading of the text without reading between the lines, the message of the Torah is that the true blessing a person can experience is that his sons (children) are being blessed. The vicarious aspect of the blessing is its most powerful aspect. (The Torah only had to write: "he blessed them,⁠" instead of bothering to write "He blessed Joseph and said; etc.⁠")
A kabbalistic approach sees in this blessing an allusion to all ten emanations. The words אשר התהלכו אבותי לפניו ה-אלו-הים embody the attributes חסד וגבורה, the outstanding qualities of Avraham and Yitzchak seeing that it is such an unusual way of phrasing the blessing. We would have expected Yaakov to say ה-אלו-הים אשר הלכו לפניו אברהם ויצחק. The fact that Yaakov added the words אבותי are a reference to the names of the attributes of God which had been revealed to Yaakov. A few words later he adds: ה-אלו-הים הרועה אותי; the word רועה is derived from ריע, companion. Yaakov referred to the attribute of God which had become manifest to him throughout the vicissitudes of his trouble-filled life. His שלום וריעות, "peace and serenity,⁠" had been achieved only by means of that attribute of God. Psalms 80,2 alludes to this when the psalmist says: רועה ישראל האזינה, נוהג כצאן יוסף, "Give ear, O shepherd of Israel who leads Joseph like a flock!⁠" He concludes his blessing with the words המלאך הגואל ...בקרב הארץ, "the angel who redeems me...may they proliferate like the fish within the land.⁠" The word בקרב, is analogous to כי שמי בקרבו, "for My name is present within him (Exodus 23,21).⁠" Had Yaakov begun his prayer with the words המלאך הגואל, this would have sounded heretical, as if he had prayed to the angel. Seeing that he commenced his prayer with the words ה-אלו-הים, there cannot be a suspicion that he addressed the angel as the one who should fulfill his prayer.
A careful analysis of the wording used by Yaakov in verses 15-17 will demonstrate that this blessing is essentially the same as the one he extended to Joseph in verses 22-26. In the latter blessing Yaakov spoke of מידי אביר יעקב, "from the hands of the mighty One of Yaakov,⁠" as being the source which רעה אבן ישראל, "shepherded the stone of Yisrael.⁠" The words ידי are a reference to the two hands supporting the throne of Solomon, the attributes גדולה and גבורה respectively; these attributes were earlier referred to by the words אברהם ויצחק; the expression אביר יעקב which refers to תפארת ישראל, the attribute which combines the attributes of Avraham and Yitzchak respectively, is called אביר יעקב, in verse 24. Proof that the Torah speaks of a unique attribute of Yaakov is the fact that you do not find the expression אביר אברהם or אביר יצחק anywhere in the Torah. In our prayers we call upon this attribute when we say עננו אביר יעקב "answer us O mighty One of Yaakov" in the Selichot during the days preceding Rosh Hashanah and Yom Kippur. This attribute occurs only in connection with either יעקב or ישראל. In verse 24 it appears in both forms as אביר יעקב and as רועה אבן ישראל The overall meaning of verse 24 is that the source of Yaakov's spiritual strength also known as תפארת ישראל is אבן ישראל, another name for כנסת ישראל, the "spiritual concept of the people of Israel.⁠"
There is therefore no reason to be surprised that the Torah (Yaakov) describes the blessing of Joseph's sons as the blessing of Joseph. Blessing the "fruit,⁠" i.e. the product, is the most effective way of blessing the tree, the source.
ויברך את יוסף – לא בירך ליוסף אלא לבניו וחשי׳ לי׳ ברכ׳ ליוסף כי לא הי׳ לו זרע אחר והיתה כל ברכתו בברכ׳ אלו הנערי׳ או אפי׳ הי׳ לו אחרי׳ מברכת אלו יתברכו האחרים:
ויברך את יוסף, "He blessed Joseph.⁠" Although, literally speaking, as we can see, he blessed Joseph's sons, when the sons are blessed this is a great blessing for their father. Seeing that Joseph had only these two sons, Yaakov invested all his blessings in these two sons, thereby blessing all of Joseph. Even if Joseph were to have more children in the future, their blessings would be derived through the blessing now given to Ephrayim and Menashe.
(טו-טז) אשר התהלכו אבותי וכו׳ האלהים הרועה אותי וכו׳ המלאך הגואל – תימה למה כפל השם בזה הפסוק, היה יכול לומר האלהים אשר התהלכו והרועה אותי, ולמה קרא השם מלאך. ועוד שאמר ויברך את יוסף ולא הזכיר בזה הפסוק שום ברכה ליוסף, אלא לבניו שנ׳ יברך את הנערים, ולא אמר יברך את יוסף. ועתה נבאר על ראשון ראשון ועל אחרון [אחרון], מה שהזכיר האלהים ב׳ פעמים, שלא תאמר לפי שהוא מדת הדין, ואינו מרחם באותה מדה, לכך נאמר האלהים הרועה אותי מעודי, כי בשעה שבניו עושים רצונו של מקום נהפכת מדת הדין למדת הרחמים, ומה שקראו מלאך הכי איתא בסוד המרכבה, כי הקב״ה הוא מלאך בסוד המלאכים, והוא גלגל בסוד הגלגלים הוא הכס׳ וכולן אצילות הן הנאצלים מזוהר אורו הגדול לאין חקר ותכלית, וכן כתיב בואלה שמות דכתיב (שמות ג׳ ב׳) וירא מלאך י״י בלבת אש וכתיב (שם ד׳) ויקרא אליו י״י מתוך הסנה, וכתיב (שם ו׳) כי ירא מהביט אל האלהים ולכן מלאך בגימ׳ אלהים.⁠1 ומה שהתחיל ביוסף ולא הזכיר בברכה נ״ל יברך קאי אדלעיל ואשל אחריו והענין מוכיח.
1. עם האותיות.
ויברך את יוסף – כטעם ״ברוך פרי בטנך״ (דברים כ״ח:ד׳), והפך זה קלל חם כי אמר ״ארור כנען״ (בראשית ט׳:כ״ה).⁠1
1. הברכה כאן ליוסף היא בעצם ברכת זרעו (״…יברך את הנערים…״), וכן בדברים מובטחת ברכה לבני ישראל (״ובאו עליך כל הברכות האלה״ – שם ב), ובתוכן הברכה להם נאמרה ברכה לזרעם. וכן בהפכה של ברכה – בקללה, נח קלל את כנען בן חם על מעשהו של חם. וביאר ריא״כ שם: ״ואמנם מדוע בכעסו על חם קלל זרעו באמרו ארור כנען, מבואר לבעלי העינים כי כל עמל אדם הוא לזרעו, וקשה לכל אדם כשיקללו בני אדם את זרעו, והעד בקללות ״ארור פרי בטנך״ (דברים כ״ח:י״ח), והפך זה ״ברוך פרי בטנך״ (דברים כ״ח:ד׳). ויותר נמרץ אמרו ״ויברך את יוסף ויאמר״ ״יברך את הנערים וכו׳⁠ ⁠⁠״ (מ״ח, טו-טז).
הרֹעֶה אֹתי – המנהיג אותי, המשגיח בי.
ויברך את יוסף ויאמר וכו׳ – למה שהמבורך באלהים אמנם יתברך בג׳ עניינים ראשונים לכל הברכות:
הגדול שבכלן הישרה ההולכת למול ההצלחה האלהית הדבקה בנפש.
והשנית המצלחת בעניינים הזמנים הצריכים לפי דרכו כדי שלא יטרד משלמותו לבקשתם.
והשלישי ההצלה וההגנה מכל הפגעים והמקרים המתרגשים מחוץ.
וכאשר נשלמו ג׳ אלה לא ימצא עמו חסרון דבר.
[ח] והנה על הראשון אמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו.
ועל הב׳ אמר האלהים הרועה אותי מעודי וכו׳.
(טו-טז) ואמר ויברך את יוסף לפי שרצה הזקן לברכם במה שהם בני יוסף ולכן תהיה ברכתם שוה מבלי חלוף כמו ששניהם בני יוסף מבלי התחלפות אמנם הברכה האחרת שנתן להם אח״כ היתה כפי עצמם מהסבה שאבאר ולכן עשה חלוף מאפרים למנשה ולא בזאת והותרה השאלה הי״א.
והיתה בברכתו זאת האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו ואפשר לפ׳ שהאדם המבורך מבורך בג׳ ענינים ראשיים לכל הברכות. הא׳ שיתישר ללכת אחרי ההצלחה האלהית הדבקה בנפש. והב׳ שיתברך בענינים הזמניים כדי שלא יטרד משלימותו לבקשם. והג׳ שינצל מהפגעים והמקרים המתרגשים מחוץ. והתפלל הזקן שהנערים האלו יזכו לכלם. על הא׳ אמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק וכמ״ש באברהם התהלך לפני והיה תמים. ועל הב׳ אמר האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה שזנני ופרנסני והשלים כל חפצי ומה מתקו דברי רשומות שאמרו מעודי עד היום הזה מעודי בגמט׳ ק״ל הזה בגמט׳ י״ז רצו שהאלהים כלכלו כל ימיו עד בואו במצרים שהיו ק״ל שנה והוא עצמו כלכלו גם כן במצרים י״ז שנה שחיה שם כי הנה מה שעשה יוסף בכלכלתו בשליחות השם עשאו א״כ הכל ממנו יתברך. ועל השלישית אמר המלאך הגואל אותי מכל רע ועל כל א׳ וא׳ אמר יברך את הנערים שיברך אותם בברכות האלה המיוחסות אליו יתברך ולמלאכיו. והיותר נכון בזה אצלי הוא שהאבות הקדושים היו מושגחים מאתו יתברך לא מהמלאך ואם מצינו זכרון מלאך בהנהגתם היה ע״צ הכלי שלוח ההשגחה לא כמנהיג אותם וכן תמצא שאמר אברהם לעבדו י״י אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי הוא ישלח מלאכו וגו׳ כי היה המשגיח באמת הסבה הראשונה יתברך והוא ישלח מלאכו שהוא שליח השגחתו לעשות רצונו. ולזה עצמו כוונו חז״ל על אמרם הנה אנכי שולח מלאך לפניך מי ששמר את האבות ישמור את הבנים כי לא אמר מי שהשגיח או מי שהנהיג את האבות אלא מי ששמר שהוא פעל המלאך שלוח השגחתו ורצונו ולזה אמר כאן הזקן האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק כלומר שהיו עובדים אותו שהוא עצמו האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה שהוא אלהי האלהים ישתבח שמו כי הנה המלאך הוא הגואל אותי מכל רע שליח השם אבל לא היה הוא הרועה אותי והאלהים הרועה אותי הוא יברך את הנערים האלה ויקרא בהם שמי ושם אבותי ר״ל שיקראו בניו של יעקב וכל אחד מהם יאמר אפרים או מנשה בן יעקב בן יצחק בן אברהם בשוה כשאר השבטים וכמ״ש כראובן ושמעון יהיו לי כמו בני השבטים שיתיחסו אל אבותיהם ולפי שהעלה אותם במנין השבטים היה ראוי שירבה אכלוסיהם כשני שבטים שלמים ולזה אמר וידגו לרוב בקרב הארץ וגם כיון בזה שלפי שאמר ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק שלא יהיו עקרים כאברהם ויצחק שיקראו בהם אבל בהפך שירבו כדגים וזהו וידגו לרוב בקרב הארץ שירבו בארץ כדגים בים. והותרו עם זה השאלות הי״ב והי״ג.
ואמר לו האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק וגומר – ולא בירכו אלא בירך לבניו. ובזוהר אמרו כי בברכת הבנים כלולה ברכת האב. והנרצה אצלי כי לפי שיעקב רמז ליוסף בדבריו שלא היו ראוים לברכה. וכן שינה הסדר לשים ימינו על ראש הצעיר. להורות לו שהבכור נמצא בו שמץ דבר. לכן לקרר דעתו אמר לו לא תחשוב שזה חסרון אצלך. כי כבר ידעת כי אחרים גדולים ממך קרה להם כזה וכזה והיה בזרעם זרע כשר ופסול. כי אברהם הוליד לישמעאל. ויצחק הוליד לעשו. ולזה הזכיר בכאן ברמז האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק. ולא בעבור פיסול בניהם הניחו הם לעבוד את ה׳ ולהתהלך בארצות החיים. והוא האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה בלי הפסק באופן שמטתי היתה שלימה. ולכן לא תחשוב כי זרעך הוא כזרעם. כי המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים. כמו שבירך לנערי ולבני. ויקרא בהם שמי בראשונה. ואחר כך שם אבותי. ואחר שבמיטתי אין פיסול והם חשובים כבני ממש. איך אפשר שיהיה בהם פיסול. והרמז בזה שהפיסול יהיה מעט. והכשרות יהיה מרובה. וזהו וידגו לרוב בקרב הארץ. ואולי רמז כי סבת שלימותו היה היסורים שעבר מנעוריו. וזהו האלהים הרועה אותי ורודה אותי במדת הדין מנעורי עד היום הזה. ולכן המלאך הגואל אותי מכל רע. יברך את הנערים ויגאלם מכל רע כמו שגאל אותי:
ויברך את יוסף – ולא הוצרך בזה לראיה ולא לחבוק ולא לנשיקה, ולא הזכיר מה היתה הברכה.
ויאמר – אחר שברך את יוסף.
האלהים, אשר התהלכו אבתי לפניו – אתה אלהים אשר אתה הוא שהתהלכו אבותי לפניו, עשה בזכותם.
האלהים הרעה אתי – אתה שעשית עמדי חסד.
ויברך את יוסף, there was no need for him to see Joseph then in order for this blessing to be effective, neither was there any need for kissing or embracing. The precise nature of Yaakov’s blessing for Joseph at this point has not been spelled out.
האלוהים אשר התהלכו אבותי לפניו, as if he had addressed God in a preamble to the blessing, saying: “You are the God before Whom my fathers walked steadfastly, etc.; please do what I ask for the sake of their merit.”
האלוהים הרועה אותי, the same God Who has acted as my own shepherd, i.e. “You Who have shown me so much love.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[א] האלהים הרועה אותי
[1] פסחים פרק עשירי דף קיח ע״א (פסחים קיח.)
האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו – לא רצה לכלול את עצמו ולומר האלהים אשר התהלכתי אני ואבותי לפניו, כי לא רצה להחזיק את עצמו לצדיק גמור, ומי שאינו צדיק גמור אין לומר לפניו כ״א עמו, שצריך סעד לתומכו כמו נח שנאמר בו את האלהים התהלך נח (שם ו׳:ט׳) והזכיר ב״פ האלהים, ובשלישי הזכיר המלאך, לפי ששנים הראשונים אינם נאותים בלתי לה׳ לבדו, כי ההתהלכות לפני האלהים היינו העבודה, כתרגומו די פלחו אבהתי קדמוהי, וכן האלהים הרועה אותי מעודי והיינו הפרנסה, כי הוא מן ד׳ מפתחות שלא נמסרו לשליח. ודורשי רשומות אמרו מעודי עולה למספר ק״ל, היינו אותן ק״ל שנים שכלכלו ה׳ קודם בואו למצרים, עד היום הזה, מלת הזה עולה למספר י״ז, היינו אותן י״ז שהיה חי במצרים, ור״ל אף ע״פ שנראה כאילו היה יוסף מפרנסו אותן י״ז שנים, מ״מ תלה אותן באותן ק״ל שנים כשם שהם היו ודאי מאת ה׳ כך י״ז שנים אלו, אבל בענין השמירה מכל רע שנעשה ע״י שליח אמר המלאך הגואל אותי מכל רע, כי תמיד מלאכיו יצוה לשמרו, בכל דרכיו.
ויברך את יוסף – והלא לא ברך אלא הנערים ונראה לפרש מלשון (לעיל מ״ז) ויברך יעקב את פרעה שהוא לשון השתחויה. כי יוסף השתחוה ושאל לו ברכתו לבניו כאשר אמרנו לחלק כבוד לאביו לומר הנני נותן לך את בני ויהיו לך לבנים ובני לא יקראו עוד. ויעקב ג״כ החזיר לו שלום באמרו הנני לוקחם לבנים. ז״ש ויקרא בהם שמי פירוש ברשותך יקרא בהם שמי ויהיו מכאן והלאה בני וזה היא תפלה להי״ת שיחשבם כאלו נולדו ממנו ויהיו ראויים לחלוקת הארץ. ואחר זה ברכם כמו שאמר ויברכם ביום ההוא וגו׳:
ויברך את יוסף – לא ראינו ברכה ליוסף כאן. ורמב״ן פי׳ כי ברכת הבנים היא ברכת יוסף וכו׳. ואין הדעת נוחה בזה כי למה לא יתברך יוסף עצמו בדברים הנוגעים אליו בפרטות. והנכון בעיני כי בתיבת ויברך רשם הכתוב כי בירך ליוסף שיהיה תמיד מבורך.
עוד יתבאר על פי דבריהם שאמרו (בראשית רבה ל״ט) שמפתח הברכות היה ביד אברהם ומסרו ליצחק ויצחק מסרו ליעקב (שם פ׳ ס״א) ויעקב מסרו ליוסף, והוא אומרו ויברך וגו׳ פירוש מסר בידו מפתח הברכות.
ויאמר האלהים וגו׳ – התחיל לעורר האהבה של הקדמונים כסדר תפלת י״ח שמתפללין שמתחילין בזכרון אבות ואמר האלהים אשר וגו׳ אברהם ויצחק והזכיר גם כן זכותו בהצנע ואמר האלהים הרועה אותי וכאן רמז זכותו על זה הדרך כי הוא יעקב היה מתהלך לרצונו יתברך כשה לפני רועה הרועה אותה, ואחר שסדר זכות אבות התחיל להתפלל המלאך וגו׳.
ויברך את יוסף, He blessed Joseph. We do not find a blessing addressed to Joseph here. Nachmanides says that by blessing Joseph's sons Jacob actually blessed Joseph. This does not really appeal to me as it does not explain why Jacob did not say some words which would apply to Joseph individually. I believe that the very word ויברך was Jacob's way of telling Joseph that he would remain blessed henceforth.
The wording may also be explained in terms of Bereshit Rabbah 39,11 that Abraham received the keys to blessings. Isaac received those keys after Abraham had died and he handed them to Jacob before he sent the latter to get himself a wife. At this point Jacob bequeathed these keys to his son Joseph. This is the meaning of the words ויברך את יוסף.
ויאמר האלוהים אשר התהלכו אבותי לפניו, He said: "the God before Whom my forefathers walked, etc.⁠" Jacob recited the virtues of his forefathers before commencing his blessing much as we do when we commence the central prayer the עמידה, where we first introduce ourselves to God as descendants of worthy people. Jacob did not spell out the specific merits of his fathers, but when he spoke about himself he added that his own conduct had been similar to that of the sheep which walks in front of the shepherd who looks after it. Only after this introduction did Jacob commence his blessing with the words: המלאך הגואל.
ויברך את יוסף – ויאמר רשב״ם ז״ל פירש ששב על הברכה שברך את בנו, הנזכרת לפנינו, כי ״ברכת הבנים היא ברכת האבות״. אבל ר׳ עובדיה ספורנו ז״ל אמר שתחלה ברך את יוסף ברכה שלא נזכרה בתורה. ואח״כ אמר ״האלהים אשר התהלכו וגו׳ יברך את הנערים״, וברך את בניו. וכן דעתי נוטה. ואע״פ ששב ובירך את יוסף שהיותו עומד בין שאר השבטים,⁠1 אין שתי הברכות דומות. כי הברכה בין אחיו אעפ״י שאמר ״בן פורת יוסף״ כולה עתידה לבני בניו עד סוף כל הדורות, כמו ברכת משה שתחלתה ״וליוסף אמר״ וחתם ״והם רבבות אפרים״2 וגו׳. והברכה שבפסוק זה היא ברכה ליוסף עצמו. ואם ברכת הבנים היא ברכת האב, כדברי רשב״ם ז״ל, איננה רק פרט וחלק מברכת האב, ולא ברכתו כולה. כי אם אשרי בניו אחריו, והוא נגוע ומוכה אלהים בימי חייו, לא תועיל לו ברכתם. וכן כאן תחלה ברך את יוסף עצמו, שיוסיף לו השם שנות חיים, ושיעמוד בגדולתו עד יום מותו וכיוצא בברכות כאלה, שיברך בהן האב את בנו. ולא הוצרך הכתוב להזכירן {כי עיקר הברכה היה ליוסף ובכלל ברכתו הגדולה ג״כ שמעמיד שני שבטים בישראל. ולתכלית זה ברך גם את בני יוסף. ולא עשה כן לאחד משאר בניו שיזכיר שם אחד מבניהם ויברכנהו, כי רק על ברכות יוסף בפני עצמן נצטוה מן השם בה. וכאמרו ״קחם נא אלי ואברכם״. וסוף סוף ברכת יוסף היא} אבל זכר הכתוב תפלתו בנבואה שהתפלל על מנשה ואפרים, כי לדעתי [מפני] הנבואות שנבא בפרשה הסמוכה לכל אחד מבניו, עוד ברך את כל אחד מהם בברכה המיוחדת לו שלא נזכרו בכתוב. וכמו שאפרש בעז״ה (להלן מט, כח).⁠3
האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו – המקרא הזה לא זכר בו מה הוא מבקש מאתו. ובמקרא הסמוך [זוכר]⁠4 ״המלאך הגואל אותי מכל רע״ וסמך אחר כך ״יברך את הנערים״ והוא צריך להתפרש לאיזו טעם הוסיף ״הגואל אותי מכל רע״? ולא אמר כן אברהם כשבקש על שליחת מלאכו.⁠5 ועל דרך כלל יש להתבונן כי סמך ההתהלכות לפני האלהים רק אצל אבותינו, וגם הוא6 קדוש י״י ונביאו, והתהלך לפניו, ולמה כשדבר על עצמו אמר ״הרועה אותי״7 והשם היה רועה גם את אברהם ואת יצחק? ולמה ״הגואל אותי מכל רע״ וגם את אבותינו גאל מרע, [את] אברהם מפרעה ואבימלך, ויצחק ממלך פלשתים. והיה לו לכלול גם שלשתן ולומר ״האלהים אשר התהלכו אבותי ואני, לפניו, ואשר רועה אותנו וגאלנו מכל רע יברך את הנערים״. ואחשוב כי לפי שראה יעקב ברוח הקדש [את] אשר יקרה לישראל דור דור, טובות ורעות הגדולות והנפלאות בשבתן על אדמתן, ולכתן בגלות, ויקרום צרות רבות ורעות. ושהשם יגאלם מכל רע הצרות, לא יכַלם ולא ישבותו מהיות גוי אחד בארץ, ובאחרית יִוָשְׁעוּ תשועת עולמים. על כן ערך דבריו על סדר זה להורות כי קרות האבות סימן לבניהם. ופירוש הדברים נשען על תשובת יעקב על שאלת פרעה ״כמה ימי שני חייך״ ואמר ״ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה. מעט ורעים היו ימי שני חיי, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם״.⁠8 ובארנו שם שהודיע לפרעה כי אבותיו בלו שנותיהם בנעימים, והיו שנות חיים. לא כן הוא, כי רוב שנותיו היו שנות רעה, צרה ויגון. ולפי שאבותיו היו בטוב ולבם שמח, בכל עולם היו מתהלכים לפני האלהים תמיד. וכבר בארנו ענין ההתהלכות עם האלהים בביאורנו לספר ויקרא,⁠9 שהוא ההולך להתענג שעליו ההתפעל, לא על ההולך בדרכו למקום ידוע. וכן בענין התהלכות הנפש עם השם, שמתענגת במחשבות בפעולת אלהים ובמעשה ידיו, ועל כלל הדברים העליונים הנשגבים והמשמחים לב. ולא תוכל הנפש להתעסק באלה בימי עָנְיָהּ ובעת צרה ויגון. וכאמרו ״כי רדף אויב נפשי, דכא לארץ חיתי, הושיבני במחשכים כמתי עולם״,⁠10 ופירשנוהו במקומו.⁠11 ועל זה אמר ״האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו״, כלומר אשר ידעתם ואשר שמעתם מה רבו הטובות והנפלאות אשר עשה להם האלהים. אחרי כן אמר ״האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה״, כאומר אם אנכי לא התהלכתי לפניו כאבותי מרוב צרה ויגון אשר מצאוני, כאמרו ״ותחי רוח יעקב אביהם״,⁠12 ובארנוהו שם. וכאמרם ז״ל ״כל אותן כ״ב שנה שפירש יוסף מבית אביו לא שרתה שכינה על יעקב״.⁠13 מכל מקום ״האלהים הרועה אותי״ וגו׳ כמו רועה המשגיח יום ולילה על צאנו ואוהב את צאנו, וְיַנְחֵם בנאות דשא, ובשנת בצורת אם אין מרעה יוליכם למקומות רחוקים לטוב להם; כן המשיל השגחת השם על עבדיו לטובה. פעם ינחם בשמחה וברוב שלום, ופעם יוליכם [במבוכה]⁠14 בסמך הזמן, והכל לטובתם. דומה לזה ״י״י רועי לא אחסר, בנאות דשא ירביצני וגו׳ גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי״.⁠15 כלומר בהיות י״י רועי לא אחסר דבר, כי הוא בנאות דשא ירביצני, שהוא משל לרוב טובה ולימי ששון ושמחה. וגם אם אלך בגיא צלמות, שהוא משל לימי עוני ויגון, לא אירא מרע כי אתה עמדי. רועי ומוליכי בדרך, ואתה גואל מרע. וכן סמך כאן ״המלאך הגואל אותי מכל רע״ וכמו שיתבאר. והנה ״מעודי עד היום הזה״, כולל כל העתים שעברו עליו מיום היותו עד יום מותו. והודיע כי גם כל הצרות הקשות שעברו עליו מאת י״י היה לטובתו ולטובת בניו.
1. בראשית מט, כב-כו.
2. דברים לג, יג-יז.
3. מה שבסוגריים הוא של רבינו.
4. המלה לא ברורה.
5. בראשית כד, ז.
6. יעקב.
7. הדגיש מלת ״אותי״.
8. בראשית מז, ח-ט.
9. ויקרא כו, יב.
10. תהלים קמג, ג.
11. בספר המדות (הוצ׳ ראשון לציון, תשע״ו, מאמר חקור דין, עמ׳ 479).
12. בראשית מה, כז.
13. אבות דר׳ נתן, ל (ד). תנחומא, ויגש, ב; ותרגום אונקלוס לפסוק זה.
14. המלה לא ברורה וכתבנו לפי אומדן.
15. תהלים כג, א-ד.
ויברך את יוסף ויאמר – אבל בברכתו הזכיר תמיד הנערים ואין בה ברכה ליוסף, גם מדוע יברך את יוסף עכשיו הלא ברכו אח״ז בין יתר בניו, אלא כוונת הכתוב כאן שבירך את יוסף במה שברך את בניו, כי ברכת הבנים היא ברכת האב:
האלהים אשר התהלכו – כל המאמר הזה עד סוף הפסוק הוא נושא בלתי נשוא, ושב על פסוק שלאחריו יברך את הנערים, אלא שמתוך שהזכיר האלהים הרועה אותי, הזכיר ג״כ המלאך שעל ידו היתה הרעייה הזאת כלומר הנהגת האל עמו, ואמר על שניהם יברך את הנערים, כי ידוע שהמלאך נקרא לפעמים על שם שולחו:
מעודי – מזמן היותי:
ויברך את יוסף – לרשב״ם כוונתו ויברך את בניו, כי ברכת הבנים היא ברכת האב, וכפי׳ הרמב״ן, וכ״א במכדרשב״י (זהר בבלק קפ״ז). ול״נ כי ע״כ צריכים אנו לומר כי ברכת יעקב את הנערים היתה אחר השתדל יוסף עמו לשום ימינו על ראש מנשה הבכור, כי מה יתן ומה יוסיף בהסירו את ימינו מעל ראש אפרים אחר הברכה אם כבר נעשה כן בשעת הברכה שהיא הזמן העיקרי אל היראת הגדולה לאחד על האחר, אלא ודאי שהשתדלות יוסף עם יעקב בשימת ימין על ראש הבכור היתה קודם הברכה, וכפי׳ הרשב״ם וירא יוסף כי ישית אביו וגו׳ ר״ל קודם שברכן ראה יוסף ששכל יעקב את ידיו אמר לא כן אבי, ופירוש ישית לשון עתיד ר״ל שבהורמת ידיו ובהושטתו אותם הכיר יוסף שרצונו להשית יד ימינו על ראש אפרים, לכן תמך את ידיו להסיר אותה מעל ראש הצעיר ולשומה על ראש הבכור ודבר דבריו אל יעקב, ויעקב השיב לו ידעתי בני ידעתי והיה כל זה לפני הברכה, א״כ שלשת הפסוקים וירא יוסף וגי׳ ויאמר יוסף וגו׳ וימאן אביו יגו׳ כל זה היה לפני הברכה, ואח״כ ברך את הנערים בברכה המתחלת האלהים אשר התהלכו וגו׳, עז״א כאן ויברך את יוסף, ואין מלת את כאן סימן הפעול שיוסף הוא המבורך אבל ענינו כמלות עם על הצטרפות, כי כמו שהוראת מלת את על הצטרפות הגשמי, את יעקב איש וביתו באו שהצטרפו יחד בביאתם, ככה יורה על הצטרפות הרוחני כמו את האלהים התהלך נח, שבכל תהלוכותיו צירף מחשבתו להיותן כפי הרצון האלהים ולא עשה מאומה הפך רצונו (מיט גאָטט, נאך דעססען וויללען), ככה מלת את יוסף הוא הצטרפות רוחני מחשבי, שבירך יעקב את הנערים בהצטרפות יוסף רצה לומר בהסכמת דעת ורצון יוסף, כי בטל יוסף דעתו מפני דעת אביו והתרצה בנפש חפצה לרצון אביו לשום את הימין על ראש הצעיר, ותרגום את יוסף (מיט איינווילליגונג יוסף׳ס) ולא היתה הברכה שלא לרצון יוסף אבל הסכימה דעתו לזה.
האלהים אשר התהלכו – כל המאמר הזה הוא נושא בלתי נשוא, כי לא נאמר כאן לא מעשה ולא תפלה, ואם הוא שב על הפסוק שלאחריו, הנה בפסוק שלאחריו נזכר נושאו בפ״ע המלאך הגואל וגו׳ שאיננו רק שליח ה׳, לכן אמר הרש״ד שהוא מקרא קצר, ושיעורו בתשלומו האלהים אשר התהלכו וגו׳ ישלח את המלאך הגואל אותי מכל רע שיברך את הנערים, והוא כענין שאמר אברהם לעבדו זקן ביתו, ה׳ אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת הוא ישלח מלאכו לפניך וגו׳, וכפי׳ הרע״ס, ע״ש. אמנם א״צ לתוספת מלין אלה על לשון המקרא, כי קשר המקראות אלו הוא כפשוטו הנהוג בכל המקומות, שהמתפלל מסדר תחלה שבחו של מקום ואח״כ המבוקש ממנו, כמו (וישלח) אלהי אבי אברהם האומר אלי וגו׳ הצילני נא, כמו כן פה תחלה סדר יעקב שבחו של מקום בקראו אליו. אתה האלהים אשר התהלכו וגו׳ אתה האלהים הרועה אותי, ואח״כ סדר תפילתו והוא המלאך הגואל יברך את הנערים, וכן הבינו יב״ע לכן השכיל ואמר בתרגומו יהא רעוא קדמך דמלאכא דזמנתא לי למפרק יתי. אמנם כבר תמה הרי״א מה ענין המלאך הנזכר כאן? האם היתה הנהגת יעקב ע״י מלאך? ומה שאמר ביישובו דחוק מאד, ועוד יש כאן תמי׳ רבתא האיך אמר יעקב המלאך הגואל אותי, למה לא הזכיר הסבה ראשונה ית׳ שהוא הגואל האמתי, וממנו תבא הברכה אל הנערים לא מן האמצעי, וכמו שהתחיל האלהים אשר התהלכו. וראיתי דבר חדש במכדרשב״י (זהר בלק קפ״ז) כי שם מלאך הוא שמא דקב״ה, וכ״א בתקונים (ע״ז) ובגין דשכינתא איהי כלילא מעילאין ותתאין אתקריאת מלאך הה״ד המלאך הגואל אותי מכל רע, ויסע מלאך אלהים, ומלאך פניו הושיעם, יעו״ש. וכן במכדרשב״י (זהר בראשית ס״א) וירא דוד את מלאך ד׳ וחרבו שלופה, קב״ה הוה, כתיב הכא מלאך ה׳ וכתיב התם המלאך הגואל אותי וכתיב ויסע מלאך האלהים, ושם (קי״ג) עומד לפני מלאך ה׳ דא אתר צרורא דנשמתין דצדיקין וגו׳, (ושם ע״ב) ובג״כ א״ל יגער ה׳ בך השטן ולא אמר הנני גוער בך, (ובד׳ קס״ו) מלאך ה׳ סביב ליראיו מלאך ה׳ דא שכינתא ע״ש. ובפרשת ויחי (ד׳ ר״ל) המלאך הגואל דא שכינתא, ובהקדמת תקונים (ד׳ ב׳) מלאך סליק כחושבן תרין שמהן כחדא יאהדונהי. ואף שבהשקפה ראשונה נראה זר מאד לתאר אותו ית׳ בשם מלאך, מ״מ בשום עין הבחינה על עיקר הוראת שם מלאך אין כאן זרות כ״כ, כי שם התאר מלאך הוא מגזרת מלאכה, ע״מ קשת סלח ציד, מי שנמסר לו לעשות מלאכת שולחו והיא עומד תחתיו ובמקומו נקרא מלאך מלשון מלאכה שעוסק במלאכת זולתו (געשאֶפטספיהרער), והנחתו הראשונה על המלאכים העליונים והשכלים הנבדלים העוסקים במלאכת הבורא ית׳ בעולמות שברא, ובשתוף השם נקראו ג״כ הכחות היסודות הטבעיות הממונים על מלאכת הטבע מלאכים, כמו עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, ונעתק מזה הענין לקרוא ג״כ בשם מלאך כל שליח המשולח בשליחות נכבדת לעסוק במלאכת המשלח שהיה הוא בעצמו עושה, ואין בה פחיתות וגריעות כבוד למשולח כאילו היה עבד ומשרת, זה מין השליח יקרא ג״כ מלאך (געזאנדטער, אבגעאָרדנעטער), ולכן לא תמצאנו במקרא כ״א במלכים ושרים אשר שולחים צירים נכבדים לפעול ענין יקר ונכבד אצל המלכי׳ והשרים, כמלאכי בלק אל בלעם ומלאכי יפתח וכדומה, והנה בריאת שמים וארץ עם כל צבאם קראם הכתוב מלאכת ה׳, כמ״ש כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות, והוא ית׳ פועל תמיד יום יום במלאכת הבריאה להוציא כל הדברים מן הכח אל הפועל, הנה מבחינה זו שפיר נוכל לתאר אותו ית׳ בשם מלאך מלשון מלאכה שפועל ועוסק תמיד כביכול במלאכת הבריאה (אללשאֶפפער, אללווירקער) דומה לשם אלהים שהוא תואר אליו ית׳ ונקראו גם המלאכים כן, וכל שופט ומנהיג, ככה שם מלאך, ונקרא הוא ית׳ בשם אומן כבסוכה מ״ט מעשה ידי אמן, מעשי ידי אומנתו של הקב״ה. לפי״ז כשאמר יעקב המלאך הגואל אותי אין כוונתו על מלאך אמצעי שליח השגחה, רק על הסבה הראשונה ית׳ והוא הוא הגואל אותי מכל רע וממנו יושפעו הברכות, ובזה אין לשון המקרא חסר.
ויברך את יוסף וגו׳ – הוא ברך את יוסף בברכו את בניו. שכן הברכה הגדולה ביותר שיכול אב לקבל, היא הברכה אשר בניו מקבלים.
התהלכו – ״התהלך״ נמצא רק בקשר שבין אדם לה׳; והוא מציין הנהגה עצמית – כלומר, הליכה מרצונו שלו החפשי והמוסרי. בהשאלה, הוא נאמר על יסודות ההולכים אנה ואנה ממקום למקום כשלוחים בעבודת ה׳. כך נאמר על חִצֵי ברק (עיין תהלים עז, יח).
יעקב, בענוותנותו, מיחס הליכה מוסרית כזו לפני ה׳ לאבותיו בלבד. אך גם הוא ידע את ה׳; האלקים היה ה״רועה״ אשר הוליך והנחה אותו, רעה וקיים אותו, מתחילת הווייתו עד היום הזה.
ויברך את יוסף ויאמר האלהים אשר התהלכו אבתי – במדרש ר׳ יוחנן אמר לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו, ריש לקיש אמר לנשיא שהיה מהלך וזקנים לפניו, על דעתיה דר״י אנו צריכים לכבודו על דעתיה דר״ל הוא צריך לכבודנו, ר״ל שיש שני מיני הנהגות שה׳ מנהיג בהם את עולמו. א] הנהגה הטבעיית, שבה לא יביט על המעשים כי היא הנהגה קבועה תמידית. ב] הנהגה נסיית, שזה תביט על מעשי הדור וצדקתם ואין הקב״ה יכול להשפיע טוב וחסד ע״י הנהגה זו רק בעזר מעשה הצדיקים ולפי אתערותא דלתתא, ויעקב שהיה מקטין א״ע חשב שהנהגת אבותיו היה בענין השגחיי נסיי לפי הכנת מעשיהם, ועז״א האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו, שבהנהגה זו צריך שהם ילכו לפניו ויכינו הורדת השפע הנסיית עפ״י מעשיהם הטובים, אמנם ההנהגה שנהג ה׳ עמו חשב שהיא הנהגה לפי דרך הטבע, שבזה אמר האלהים הרעה אותי מעודי עד היום, שהנהגתו עמי נמשל כרועה הרועה את צאנו שאינו מביט על מעשיהם והכנתם, כן רעה אותי לתת לי פרנסתי כפי דרך הרגיל. ולפ״ז לא פליגי ר׳ יוחנן ור״ל, רק כל אחד מפרש חלק אחד מן הפסוק, ר״י מפרש מ״ש האלהים הרועה אותי כרועה שהוא עומד ומביט בצאנו שעז״א ע״ד דר׳ יוחנן אנו צריכים לכבודו, כי הנהגה זו יוצאת מכבודו, לא מכבודנו, כי לא יביט בה על הכנת מעשנו רק כרועה עדרו ירעה, ור״ל מפרש מ״ש האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו שזה כמשל הנשיא שהוא מהלך וזקנים לפניו שכבוד הנשיא תלוי בהזקנים, כן באברהם ויצחק שהם התהלכו לפניו ופתח צינורי הברכה לפי מעשיהם היו דומים כזקנים, שהנשיא יתכבד ע״י כבודם.
HE BLESSED YOSEF AND SAID, “THE GOD WHOM MY FATHERS WALKED.” Says the Midrash:⁠1 R.Yohanan declared: He is to be compared to a shepherd. who stands watching over his sheep; Resh Laqish declared: He is to be compared to the president of the court who, when he walks, is preceded by the elders, It means, according to R. Yohanan, that we are in need of His glory, white according to Resh Laqish, that He needs our glorification of Him. In other words, there are two ways by which God rules His world, One is the natural order: here God does not attend to man’s deeds, for it is a pattern fixed in time. The other is the miraculous order, which is responsive to the deeds of each generation and its degree of righteousness. Here the Holy One, blessed be He, cannot infuse benevolence and grace into the world except through the deeds of the righteous and the initiative that comes from below.⁠2
Now Yaqov, who tended to underestimate himself, thought that although his ancestors were guided in accordance with the miraculous order of divine Providence, as modulated by their deeds — hence, God before whom my fathers walked, namely, the pattern whereby it was necessary for them to walk before Him so as to prepare for the descent of the transnatural influence in accordance with their good deeds — the order which God activated toward him was the natural one. Hence, God (‘Elo-him’) who has led (lit. shepherded) me from My youth until this day. His guidance of me can be compared to that of a shepherd herding his sheep. For just as the shepherd takes no heed of their deeds and condition of Preparedness, so too does He shepherd Me, Providing me with my sustenance routinely.⁠3
It follows that there is really no dispute between R. Yohanan and Resh Laqish, each one explaining a different part of the verse. R. Yohanan explains the God who has led me, as: a shepherd who stands watching over his sheep — and thus the Midrash declares that according to R. Yohanan we need His glory, since this order derives from His glory, not from our glorification of Him. He does not attend to the quality of our deeds, but simply guides us in the manner of the shepherd leading his herd. Resh Laqish, on the other hand, explains the God before whom my fathers walked, as saying: God can be compared here to the president of the court who, when he walks, has the elders precede him,⁠4 his honor and glory linked to the elders. That indeed characterized Avraham and Yizhaq: they walked before Him,⁠5 and He kept the conduits of blessing open in accordance with their deeds, so that they were like the elders through whom the president is given honor.
1. Gen. R. 97:2.
2. See note 7a.
3. Cf. Malbim–I. p. 27.170: Elo-him as Law, the nature mode of His ways as it was established in the six days of creation: “the natural order proceeds from above downward” (p. 169); p. 340: ... God establishes the pattern of the world in accordance with the deeds of those below...⁠" (cf. also p. 43, ibid.), This is true, however, only as long as even one human being remains worthy to be judged in accordance with the pattern of divine providence (cf. Introduction to Malbim-II, “Man Above Threshold”); "...but if not even one such man exists, then God does not pay attention to what is being done below and the principle of Hesed is activated from above, without regard to merit and deeds.⁠"
4. The Nasi precedes the Av-Beth-Din, the latter representing strict law.
5. Cf. Malbim-I, p. 345-6.
אשר התהלכו אבתי לפניו: עומק מליצה זו פירשו חז״ל במדרש רבה (צז,א): ריש לקיש אמר, כנשיא שהולך והזקנים לפניו, ור׳ יוחנן אמר, כרועה שהולך והצאן לפניו1. ומפרשי עוד, למ״ד כנשיא – הוא צריך לזקנים, ולמ״ד כרועה – הצאן צריכים לו ואין הוא צריך להם2. הביאור בזה, דמשמעות ״אשר התהלכו אבותי לפניו״ משמעו בשני פנים, א׳, שפרסמו את כבודו בעולם3, וזהו כנשיא וזקנים, שבמה שהזקנים הולכים לפניו מתגדל כבוד הנשיא, וכך היה המנהג אז. ועיין ספר במדבר (טז,כה)4. ב׳, שפרנס הקב״ה אותם בהשגחה פרטית כרועה את צאנו5. ושתי הכוונות מוכרחות בפשט הכתוב6, דמהא שלא כייל עצמו יחד עם האבות אברהם ויצחק אלא אמר על עצמו בפני עצמו ״האלהים הרועה אותי וגו׳⁠ ⁠⁠״, מוכרח כפירוש הראשון7, ומשום הכי לא רצה ליטול זה השם8 על עצמו שהוא פרסם את כבודו יתברך, וכבר נענש יעקב על כיוצא בזה9, כמו שכתבתי לעיל (לג,כ). ומדלא אמר יעקב ׳האלהים הרועה10 אותי ואת אבותי׳ מוכרח11 שכבר נכלל גם זה הענין של השגחה פרטית12 במאמר ״אשר התהלכו אבותי לפניו״13, שהיו בזה שני אופני משמעות14, ואח״כ פרט את עצמו בכוונה שניה לחוד15.
1. לפנינו לשון המדרש: לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו.
2. לשון המדרש: על דעתיה דר׳ יוחנן (כרועה) אנו צריכים לכבודו, על דעתיה דריש לקיש (כנשיא) הוא צריך לכבודנו.
3. מקביל למושג ״ויקרא בשם ה׳⁠ ⁠⁠״.
4. ״ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל״. (כתב שם רבינו: וראוי לדעת כי נשתנה מנהג הכבוד ממה שהיה בימי האבות שמבואר בספר בראשית להיפך).
5. וגם משמעות זו כלולה ב״התהלכו אבותי״, ולא (רק) ב״הרועה אותי״.
6. במילים ״אשר התהלכו אבותי לפניו״. ע״פ רבינו, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ועיין במלבי״ם שגם הוא דורך בעקרון זה של ׳מר אמר חדא׳ וכו׳, אך בכיוון אחר.
7. כנשיא שהולך והזקנים לפניו.
8. של ׳להתהלך לפניו׳.
9. כשנטל לעצמו שם (״ישראל״) לפני הזמן.
10. המשמעות ברורה – כרועה עדרו.
11. כפירוש השני של ׳כרועה עדרו׳.
12. פרנסת הקב״ה את האבות בהשגחה פרטית.
13. ולכן לא היה צורך להזכיר זאת פעם נוספת במשפט ״האלהים הרועה״.
14. ולא רצה לומר רק ׳האלהים הרועה אותי ואת אבותי׳ כי בזה יחסיר את הענין של ׳כנשיא וזקנים׳, שהיה נכון לגבי אבותיו.
15. כלומר, על אבותיו הזכיר ״אשר התהלכו״ שמשמעותו גם כנשיא וגם כרועה, ואח״כ הוסיף על עצמו רק את המימד של ׳כרועה׳ – ״האלהים הרועה אותי״, אך לא את המימד של ׳כנשיא׳ כי לא רצה להתגדל בזה.
האלהים הרועה – א״ר יוחנן, קשים מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה, דאלו בגאולה כתיב (פ׳ ט״ז) המלאך הגואל אותי, ואלו במזונות כתיב האלהים הרועה.⁠1 (פסחים קי״ח א)
1. ובמדרשים איתא הלשון תחת קשים – גדול, ואפשר לפרש הכונה בכלל ע״פ מה שאמר ר׳ יוחנן [בעל המאמר הזה] במגילה ל״א א׳ כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב״ה שם אתה מוצא ענותנותו, ומביא לראי׳ על זה מפסוק דפ׳ עקב כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים וכתיב בתרי׳ עושה משפט יתום ואלמנה וגו׳, וסמך אסיפא דקרא ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה, ולכאורה מאי רבותא היא להקב״ה שנותן לחם לרעבים, והלא גם בשר ודם עושה ככה, וגם מהו הענוה בזה. ויש לפרש הענין ע״פ מש״כ בעלי אגדה וחכמי האמת, דמלאך להיותו כולו רוחני לא יוכל להרגיש בדברים הגשמים והחומרים, ולכן אף אם הוא בעל רחמים, בכל זאת אינו יכול להספיק לאדם צרכיו הגשמים, כמו לחם ובגד, יען כי אין לו כל הרגש בחוסר ומציאות דבר זה. והנה לפי״ז הי׳ צריך להיות מן הדין שכש״כ הקב״ה שהוא קודש הקדשים וסמל הרוחנית הדקה והטהורה שלא ירגיש כביכול בדברים חומרים וגשמים, לזה אשמעינן דאעפ״כ עניו הוא להרגיש גם בצרכי אדם קרוץ מחומר והוא נותן לחם לגר ליתום ולאלמנה, ולפי״ז עיקר הרבותא אינה בהנתינה אלא בהידיעה וההרגשה. ומה שתפס נפשות אלו, גר יתום ואלמנה, הוא משום דדבר הכתוב בהוה, ע״ש דכתיב בהו (פ׳ משפטים) כי אם צעק יצעק אלי ושמעתי, וכן כתיב כי הוא אבי יתומים ודין אלמנות, ונענה לצרכיהם.
ועתה יובן מה שאמר קשים המזונות מן הגאולה, מפני שהגאולה הוא ענין רוחני ויכולה להיות גם ע״י מלאך שיש לו תפיסה והרגש בזה, משא״כ המזונות שהן גשמי מוכרחות להיות אך ורק ע״י הקב״ה בכבודו ובעצמו. ולפי״ז ידויק יותר לשון המדרש – גדול מזונותיו וכו׳, והיינו שהם במדרגה יותר גדולה וגבוהה ממדרגת הגאולה, ודו״ק. –
אף יש לפרש עוד ענין מעלת הפרנסה שהיא באה דוקא ע״י הקב״ה בעצמו ולא ע״י מלאך כמו הגאולה, ע״פ מה שנבאר עוד הענין מה שאמרו בסוגיא כאן קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, והנה מלבד שאין הדבר מבואר מאי שייכות ודמיון הענינים זל״ז, עוד צריך באור מאי שייך בכלל שקשה הדבר לפני הקב״ה, ואפילו קריעת י״ס גופיה מאי שייך שקשה לפניו ית׳, והלא אין דבר קשה בכלל לפני הקב״ה.
ויש לפרש הענין בזה ע״פ מ״ש במדרשים ובאגדות פ׳ בשלח דבעת קריעת ים סוף טען הקטיגור לפני הקב״ה על ישראל ואמר, הללו [המצרים] עובדי ע״ז והללו [ישראל] עובדי ע״ז [כי במצרים היו מישראל נוטים לע״ז] ולמה אתה קורע להם את הים, והי׳ הדבר קשה להקב״ה להגן על ישראל ולהמציא להם זכות נגד טענות הקטיגור, אחרי כי באמת רבו חובותיהם, וכמו שמצטער האב כשצריך לזכות את בנו האהוב במקום שחיובו נראה, וזהו הענין שהי׳ מעשה קריעת י״ס קשה לפני הקב״ה, לא קשה במעשה הקריעה, אלא בהמצאת זכות לישראל עד שיזכו למעשה זה לקרוע לפניהם את הים.
ומבואר מזה דהיכא דטובתו של אדם תלויה בזכות מעשיו, אז קשה הדבר לפני הקב״ה למלאותו מפני טענות הקטיגור העומד להשטין על מעשה האדם אשר בכלל מרובים חובותיו על זכיותיו, כי אדם אין צדיק בארץ וגו׳, ויצר לב האדם רק רע, ודרוש להקב״ה כביכול להתגבר על הקטגוריא ולהמציא לו זכות.
והנה אמרו בסוף קדושין פ״ב ב׳, תניא, ר׳ שמעון בן אלעזר אומר, מעולם לא ראיתי צבי קייץ ושועל חנוני והם מתפרנסים שלא בצער, ואני [כלומר, האדם] שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, כלומר שע״י המעשים הרעים נתקפחה הפרנסה במנוחה ולכן מתפרנס בצער, ומבואר מזה שהפרנסה תלויה במעשיו של אדם, ובאופן כזה מוצא הקטיגור מקום לקטרג ולמנוע פרנסתו, וכשהקב״ה מפרנסו צריך להתגבר כביכול על הקטיגור ולמצוא לו זכות כמו בקריעת י״ס, ומכוון מאד השווי שאמר קשין מזונותיו של אדם כקריעת י״ס, ודו״ק.
וראה איך יתבאר ע״פ זה עוד ענין אחד מ״ש בריש סוטה ב׳ א׳ קשה זיווגו של אדם כקריאת ים סוף, והני מילי בזיווג שני, אבל בזיווג ראשון לא, ע״כ, ולא נתבאר טעם הדמיון בכלל והחילוק בין זיווג ראשון לשני, אך הנה אמרו שם זיווג שני – לפי מעשיו, והנה בכגון דא כמבואר מוצא הקטיגור מקום ללמד חובה על מעשיו של האדם, והקב״ה צריך להתגבר עליו ולהלבין חטאותיו ולמצוא לו זכות כמו בקריעת ים סוף, לכן קשה זיוגו השני כקריעת ים סוף, והענין מבואר.
ומכל זה יתבאר ענין הדרשה שלפנינו קשים מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה דגאולה אפשר להיות גם ע״י מלאך, משא״כ מזונות הוא רק ע״י הקב״ה, והיינו טעמא שהמזונות תלויים במעשיו של אדם וצריך להפיס הקטגוריא על מעשיו, כמש״כ, וזה אפשר רק להקב״ה בעצמו וכמ״ש בירושלמי תענית פ״ב ה״ד כשאין להם לישראל מי שילמד עליהם סנגוריא הקב״ה בעצמו מלמד עליהם סנגוריא, משא״כ ענין הגאולה שהיא באה גם בחובותיו של האדם, כמ״ש זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה, לכן אפשר להוציא זה גם ע״י מלאך, ודו״ק.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןכלי יקרמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(טז) הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכׇּל⁠־רָ֗ע יְבָרֵךְ֮ אֶת⁠־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃
the angel1 who has redeemed me from all evil, may he bless the boys, and through them let my name be called, and the names of my fathers, Avraham and Yitzchak; and may they teem2 into multitudes in the midst of the earth.⁠"
1. the angel | הַמַּלְאָךְ – Alternatively: "messenger". Yaakov might be referring to the angel(s) whom Hashem sent to appear to and guide him throughout his travels (Rashi). Alternatively, the "angel" denotes Divine Providence (Ralbag, Hoil Moshe).
2. teem | וְיִדְגּוּ – The verb appears only here, but from context would appear to mean "to proliferate like fish".
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[צט] 1המלאך הגאל אתי, הנה אנכי שולח מלאך (שמות כ״ג:כ׳), א״ל הקב״ה למשה מי ששומר את האבות הוא ישמור את הבנים כו׳ ויעקב אבינו מה אמר לבניו המלאך הגואל אותי וגו׳ אמר להם הוא גאלני מיד עשו הוא הצילני מיד לבן הוא זנני ופרנסני בשני רעבון, אמר הקב״ה למשה אף עכשיו מי ששמר את האבות ישמור את הבנים. (שמות רבה ל״ב)
[ק] המלאך, יברך, ך׳ דארבעה קרני המלאך, יברך. (ספר התגין)
[קא] 2יברך את הנערים, זה יהושע וגדעון. (בראשית רבה צ״ז)
[קב] 3ויקרא בהם שמי, שיגלה להן המלאך שכ׳ בו כי שמי בקרבו (שמות כ״ג:כ״א), ביהושע הוא אומר לא כי אני שר צבא ה׳ עתה באתי (יהושע ה׳:י״ד), ובגדעון הוא אומר וירא אליו מלאך ה׳ ויאמר אליו ה׳ עמך גבור החיל ואומר אליו בי ה׳ במה אושיע את ישראל (שופטים ו׳:י״ב,ט״ו). (מדרש הגדול)
[קג] 4ויקרא בהם שמי, אית תניי תני חליצה גנאי אית תניי תני חליצה שבח כו׳ כמשנה האחרונה, ויטול פגמו, (דברים כ״ה:י׳) ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, ומאן דאמר חליצה שבח, נאמר כאן קרייה, ונאמר להלן ויקרא בהם שמי, מה קרייה שנאמר להלן שבח, אף כאן שבח. (ירושלמי יבמות פרק י״ב ה״ו)
[קד] 5ויקרא בהם שמי ושם אבתי, ומנין שלא שינו שמם. כשם שמייחסן בירידתן שנ׳ (שמות א׳:ב׳) ראובן שמעון וגו׳ כך מייחסן בעלייתן וכו׳. ואומר המלאך הגואל אותי וגו׳ ויקרא בהם שמי ושם אבתי. (מכילתא בא, מסכתא דפסחא פ״ה)
[קה] 6ויקרא בהם שמי ושם אבתי, שכל ישראל נקראין על שמם דכתיב הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים (ירמיהו ל״א:י״ט), ואומר אולי יחנן ה׳ אלהי צבאות שארית יוסף (עמוס ה׳:ט״ו). (מדרש הגדול)
[קו] 7וידגו לרב בקרב הארץ, ר׳ יוסי ב״ר חנינא אמר מהכא, וידגו לרוב בקרב הארץ, מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין רעה שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין רעה שולטת בהם. (ברכות נח: סוטה לו: ב״מ פד. ב״ב קיח:)
[קז] 8וידגו לרב בקרב הארץ, מה הדגים הללו אין נתפסין אלא בגרונם כך בניך אין נתפסין אלא בגרונם, (שופטים י״ב:ו׳) ויאמרו לו אמר נא שבולת ויאמר סבולת. (בראשית רבה צ״ז)
[קח] 9וידגו לרב בקרב הארץ, מה דגים הללו גדלין במים כיון שיורדת טפה אחת מלמעלה מקבלין אותה בצמאון כמו שלא טעמו טעם מים מימיהן, כך הן ישראל גדלים במים בתורה כיון שהן שומעין דבר חדש מן התורה הן מקבלין אותו בצמאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהן. (בראשית רבה צ״ז)
[קט] 10וידגו לרב בקרב הארץ, מי ששמו כשם הדג בנו מכניסן לארץ, (דברי הימים א ז׳:כ״ז) נון בנו יהושע בנו. (בראשית רבה צ״ז)
[קי] 11וידגו לרב בקרב הארץ, ששים רבוא תינוקות עיברו נשותיהן של ישראל בלילה אחד, וכולן הושלכו ליאור ועלו בזכותו של משה, כו׳, וידגו לרוב בקרב הארץ מה בקרב הארץ ששים רבוא כך בגבול דגים ששים רבוא, מה בקרב הארץ לא מתו אף בגבול דגים, לא מתו. (בראשית רבה צ״ז)
1. ראה לעיל פכ״ח אות פה. מתנחומא סוף משפטים, אר״ה אשרי ילוד אשה שראה ממ״ה ופמליא שלו משמרין אותו ומשלח מלאכים בשליחותו כו׳ וכה״א המלאך הגואל אותי מכל רע, אמר הכתוב (משלי כ.) מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו. ובאגדת בראשית (פע״א) פע״ב, ומלאך פניו הושיעם מלאך שרואה את הפנים בכל יום הוא מושיען וכן יעקב אומר המלאך הגואל אותי וגו׳. וראה בענין זה בשו״ת הגאונים הרכבי צד קפט. ובתרגום רס״ג הוא אלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה ע״י מלאך. ובשכל טוב המלאך הגואל אותי מכל רע. אמר רבש״ע שהתהלכו אבותי לפניו, ושהיה רועה אותי, יהי רצון מלפניו שהמלאך שהיה בא במלאכותיך מן השמים ללוותי, והיה גואל אותי מכל רע מרעת לבן ומרעת עשו, דכתיב ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב (בראשית לא, יא), וכתיב ויפגעו בו מלאכי אלהים (שם לב, ב.), הוא מיכאל השר הגדול, שהיה משמר אותי ואת אבי ואת זקני, והוא עתיד לעמוד ולשרת על כל זרעי, וכה״א אין אחד מתחזק (אתי) [עמי על אלה] כי אם מיכאל שרכם (דניאל י, כא.), ואומר יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמיך (שם י״ב א׳), ומכיוון שאני רואה ברוח הקודש שהקב״ה מינהו עלי ועל זרעי לשר וגואל, אבקש אני מלפני הקב״ה שיתן לו רשות ויברך את בני אפרים ומנשה. ובספר ציוני כאן מביא דברים הנ״ל בשם ר׳ מנחם וכוונתו לבעל שכל טוב לא לר׳ מנחם מרקאנטי שמביאו הרבה פעמים בספרו. וראה בזהר ח״א סא. רכח: רכט. רל. ח״ב קטז: ח״ג צח: קפז. ובאע״ז כאן ובמלחמות השם להרלב״ג מאמר ו. ובס׳ הכתב והקבלה כאן שהאריך בזה. וראה לעיל אות צ. בבאור. ובזח״א רכט. ועל דא אמר יעקב המלאך הגואל אותי מכל רע מאי מכל רע דלא אזדמנת לי אתתא דאיהי מגו סטרא אחרא ולא אערע פיסול בזרעי (בערסי) דכלהו צדיקי ושלימי בשלימו. בגין דאתפרק מכל רע ויעקב לא אתדבק בההוא סטרא אחרא כלל ועל דא המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים מ״ט אתחזי לאתברכא בגין דנטיר יוסף את קיימא קדישא ועל דא אמר יוסף בני הם אשר נתן לי אלהים בזה אחמי ליה רזא דברית דנטר ליה ובגין דנטר ליה אתחזי לאתברכא.
2. יהושע וגדעון שבאו מיוסף, יהושע משל אפרים וגדעון משל מנשה, ויהושע נקרא נער ומשרתו יהושע בן נון נער (שמות לג, יא), ובגדעון כתיב ואנכי הצעיר בבית אבי (שופטים ט, טו), ולשניהם נגלה מלאך (מנח״י). וראה לקמן אות קב.
3. כ״ה גם בכת״י מדרש הביאור.
4. חליצה גנאי, לחולץ שלא קיים מצות יבום, חליצה שבח, דעכשיו שאינן מכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת ולפיכך שבח הוא. ובשיר״ק בירושלמי תימא וכי מפני שנאמר קריאה בתורה בדבר טוב נאמר כל מקום שנאמר קריאה היינו לשבח לכך נ״ל דה״ג ונאמר להלן ונקרא שמי עליה ש״ב יב, כח. א״נ ויקרא שמו בישראל (רות ד, יא.) דמיירי בענין יבום.
5. ראה לעיל פי״ד אות נה. ובס׳ חסידים מק״נ סי׳ שס״ג. ועוד אמר דברים שהשם גורם לטובה או לרעה, לטובה יש אדם שכל הנקראים בשמו יצליחו לגדולה וזהו ויקרא בהם שמי ושם אבותי כו׳ עיי״ש שהאריך. וראה ברכות ז: ותנחומא האזינו ז.
6. ברד״ק כאן ויקרא בהם שמי זהו שיקרא ישראל בשם יוסף ואפרים, וכמו שאמר רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף (תהלים פ, ב.) ולא נחלו על שבר יוסף (עמוס ו, ו.) כו׳ וכן אמר לפני אפרים ומנשה עוררה את גבורתך (תהלים פ, ג.). וראה לעיל פכ״ח אות צ. מאמר מירושלמי ברכות פ״ב וש״נ.
7. בב״ר פצ״ז וידגו לרוב בקרב הארץ מה הדגים הללו אין העין שולטת בהם, כך בניך אין העין שולטת בהם הה״ד וידברו בני יוסף אל יהושע (יהושע יז, יד) אמר להם אין אתם מתיראין מן העין, אמרו לו זו היא ברכה שברכנו אבא וידגו לרוב בקרב הארץ. ועי׳ אגד״ב פפ״ג. ובמדרש במדב״ר פי״ד י״ט ד״א למה ה׳ ה׳ כנגד הברכה שבירכן יעקב וידגו לרוב בקרב הארץ ודגים נבראו ביום החמישי. וראה בגנזי שכטר ח״א צד קנא. רצב. ובספר המעשיות צד קמו. ובילקוט המכירי תהלים ח״ב כג. ובספר הקנה מו: דפוס פרעמישלא דדגל מחנה אפרים היה על ראש דגלו דמות דג ע״ש וידגו לרב בקרב הארץ. וראה מ״ש בענין זה ר״א אפשטיין במקדמוניות היהודים צד פח. ובמדרש הגדול דברים א, יא. ויברך אתכם כאשר דבר לכם כדגי הים וכחול ימים וככוכבי השמים וצמחי האדמה. וברש״י יומא עה. ודגה לשון תשמיש כמו וידגו לרוב. וכן מבואר במדרש אגדה (במדבר יא, ה.) זכרנו את הדגה וגו׳ ר״י ור״ע חד אמר דגים וחד אמר עריות פירוש שאסרו להם עריות במדבר ודגה לשון תשמיש כמו וידגו לרוב. וראה בתרגום הסורי שפי׳ וידגו שיפרו וירבו. וכ״ה בכת״י מדרש החפץ וידגו לרוב יפרו וירבו כדגים.
8. בתנחומא ויחי ו. וידגו לרוב בישרן שעתידין בני אפרים להיות ניצודים כדגים שנאמר ויאמרו לו אמר נא שבולת וגו׳. ובמדרש הגדול מה הדגים הללו נתפסין בלשונן כך זרעו של יוסף דכתיב ויאמרו לו וגו׳.
10. מובא במדרש הגדול כאן.
11. ראה סוטה יב: ושמו״ר פ״א כד. בגבול דגים היינו ביאור היו ששים ריבוא. ועלו בזכותו של משה. ובכת״י מושב זקנים בקרב הארץ הקשה החסיד ז״ל למה לא אמר על הארץ, ותי׳ בקרב הארץ היינו אפילו תוך היערים, כי בשדה אין שייך תוך ובניהם שלחו שם כדכתיב אם רב אתה עלה לך היערה, פי׳ בעומק היער.
מַלְאֲכָא דִּפְרַק יָתִי מִכָּל בִּישָׁא יְבָרֵיךְ יָת עוּלֵימַיָּא וְיִתְקְרֵי בְהוֹן שְׁמִי וְשׁוֹם אֲבָהָתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וּכְנוּנֵי יַמָּא יִסְגּוֹן בְּגוֹ בְנֵי אֲנָשָׁא עַל אַרְעָא.
The Angel who redeemed me from all evil should bless the lads, and through them let my name be called, together with the name of my fathers, Avraham and Yitzchak. May they be like fish of the sea, multiplying among people upon the land.”

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ
מַלְאֲכָא דִּפְרַק יָתִי מִכֹּל בִּישָׁא יְבָרֵיךְ יָת עוּלֵימַיָּא וְיִתְקְרֵי בְהוֹן שְׁמִי וְשׁוֹם אֲבָהָתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וּכְנוּנֵי יַמָּא יִסְגּוֹן בְּגוֹ בְנֵי אֱנָשָׁא עַל אַרְעָא
הַגֹּאֵל – דִּפְרַק, כי פרק בארמית – שבר וגם גאל
א. אף על פי שאונקלוס נמנע באופן עקרוני מלכלול מלאכים בתרגומיו כדי לסלק כל אפשרות מוטעית של ריבוי רשויות, כמבואר בפסוק ״נעשה אדם״ (בראשית א כו), כאן תרגם ״הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי״ – ״מַלְאֲכָא דִּפְרַק יָתִי״, כי במקום שבו נתפרשו מלאכים בכתוב עצמו אין הוא נרתע מכך.
ב. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי״ – ״דִּפְרַק יָתִי״. עיקר שימושו של פר״ק במקרא הוא בפעלים שמשמעם הסרה ושבירה כגון ״וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ״ (בראשית כז מ), ״פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב״ (שמות לב ב), ״וְרוּחַ גְּדוֹלָה... מְפָרֵק הָרִים (מלכים א יט יא). ואולם בארמית מציין פר״ק גם את עניין הגאולה והישועה, שהיא התוצאה של פריקת עול המשעבד. השווה ״וחטיך [קרי: וַחֲטָאָךְ] בְּצִדְקָה פְרֻק״ (דניאל ד כד, וחטאך בצדקה גאל). ובהשפעת הארמית מצינו: ״וַיִּפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ״ (תהלים קלו כד), ״עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם״ (איכה ה ח) – עניין הצלה.⁠1
בכך מתבאר שימוש פר״ק בת״א בשתי ההוראות. המשמע הראשוני: הסרה ושבירה כגון ״פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב״ – ״פָּרִיקוּ קְדָשֵׁי דְּדַהְבָּא״, ״וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו״ (ויקרא א יז) ״וִיפָרֵיק יָתֵיהּ״, ״וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן״ (שמות כח כח) ״וְלָא יִתְפָּרַק חוּשְׁנָא״, ״וְהוּרַד הַמִּשְׁכָּן״ (במדבר י יז) ״וּמִתְפָּרַק מַשְׁכְּנָא״. אבל מצינו גם תרגומי פדיון וגאולה כגון ״וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה״ (שמות יג יג) ״תִּפְרוֹק בְּאִמְּרָא״, ״וַיּוֹשַׁע ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות יד ל) ״וּפְרַק ה׳⁠ ⁠⁠״, וכן כאן: ״מַלְאֲכָא דִּפְרַק יָתִי״.
המרת פועל וְיִדְגּוּ לשם נוּנֵי יַמָּא
ג. תרגם ״וְיִדְגּוּ לָרֹב״ – ״וּכְנוּנֵי יַמָּא יִסְגּוֹן״, כי העברית גוזרת פועל יִדְגּוּ מן השם דג, אבל בארמית אין פועל מן השם נוּנָא (דג). לכן המיר וְיִדְגּוּ בשם נוּנֵי (כדברי דונש בהערה הבאה בביאור ת״א). אלא שלהבהרת המליצה תרגם ״וּכְנוּנֵי יַמָּא״ בהוספת כ״ף הדמיון ובתוספת תיבת יַמָּא, ונשען על מטבע הלשון ״דְּגֵי הַיָּם״ (בראשית ט ב, במ׳ יא כב) וגם על הפסוק ״כִּדְגַת הַיָּם הַגָּדוֹל רַבָּה מְאֹד״ (יחזקאל מז י) המלמד שהים הוא מקום דגים לרוב.⁠2
דונש מסתמך על אונקלוס לביאור וְיִדְגּוּ
ד. מנחם בן סרוק הבחין בין דָּגָה לבין וְיִדְגּוּ וכתב: ״וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר (שמות ז יח) שֵׁם דגים. ופתרון דג בפנים אחרים: ענין פריה ורביה. וְיִדְגּוּ לָרֹב – ענינו יורה עליו״.⁠3 אבל דונש השיג עליו בהסתמכו על ת״א: ״וְחָלַקְתָּ לשני חלקים וְיִדְגּוּ לָרֹב וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר, והם חלק אחד. והיטב היטב פירש אונקלוס המתורגמן באומרו וּכְנוּנֵי יַמָּא יִסְגּוֹן. וכאשר נגזר וְיִדְגּוּ מן דגים כן נגזר פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ (שמות א ז) מן שרצים. והזהר ואל תזרע אל קוצים״.⁠4
ואולם רבנו תם ב״הכרעות״ יצא לסייע למנחם. פתח בחרוז ״בדבר זה שוגים/ אשר לא מפליגים/ וידגו מן דגים/ אשר לא נחברים״, והמשיך לבאר בזה הלשון:
לפי דונש ומנחם לא נחלקו מן הפתרון, אך בזה נחלקו אשר מנחם פתרו שני עניינים: והאחד מן וְדִיגוּם (ירמיהו טז טז). ודונש קורא עליו תגר מן הפתרון אונקלוס המתרגמו וּכְנוּנֵי יַמָּא יִסְגּוֹן. גם אמר דונש: כאשר נאמר יִשְׁרְצוּ מן שרצים כן נאמר וְיִדְגּוּ מן דגים.
ולפרש כן לחכם כדונש לא יתכן, כי לא נאמר וישרצו מן שרצים כי אם שרצים מן וישרצו. כי כן כתוב: ישרצו המים שרץ. וכל שרץ פתרונו גידול, כי לא יקראו שרצים כקריאת דגים. כי הדגים שם ידוע כמו הבהמה החיה והעוף. אך שרצים יקרא לכל דבר הגדל הרבה, כי רמש האדמה הוא שמו. ואחרי כי ראינו כי לא נקראו דגים על שם ידגו, אך שרצים על שם ישרצו יתכנו – דגים וידגו שני פנים, ושרצים וישרצו אחד. גם בבני אדם יאמר פרו וישרצו כי על שם וישרצו נקרא שרץ, אך לא ראינו דגים נקראים על שם וידגו. ולכן יתכן לפתרו כמו וְיִסְגּוּ, ולא יִשְׁגּוּ.
ה. ״לָרֹב״ – ״יִסְגּוֹן״, מפועל ״סגי״ המציין גידול כמותי, כמבואר לעיל ״וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל״ (בראשית יב ב) ״לְעַם סַגִּי״ [ולא: לְעַם רַב].
ו. ״בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״ – ״בְּגוֹ בְנֵי אֱנָשָׁא עַל אַרְעָא״. לא תרגם ״בְּגוֹ אַרְעָא״ שמשמעו בקרב הארץ ממש, אלא ״עַל אַרְעָא״. והוסיף ״בְּגוֹ בְנֵי אֱנָשָׁא״ לרמוז שאין עין הרע שולטת בהם כדרשת הגמרא.⁠5
1. ראה ראב״ע לדניאל ד, כד ורד״ק, ״שרשים״, ערך פרק. מכאן גם בלשון חז״ל: ״הבעל חייב במזונותיה, בפרקונה ובקבורתה״ (משנה כתובות ד ה) שמשמעו: חייב בפדיונה.
2. על פי ״תוספת ומלואים, ויחי״ ו״נפש הגר״.
3. מחברת מנחם, עמ׳ 61.
4. תשובות דונש עם הכרעות ר״ת, עמ׳ 57.
5. ״באורי אונקלוס״ על פי סוטה לו ע״ב: ״וידגו לרוב בקרב הארץ מה דגים שבים מים מכסין עליהן ואין העין שולטת בהן, אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהן״.
מלאכא די פרק יתי מן כל עקאא יברך ית טליא ויתקרי בהון שמי ושם אבהתי אברהם ויצחק ויסגון בארעא היך נוניא יסגון במיאב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עקא״) גם נוסח חילופי: ״ביש״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נוניא יסגון במיא״) גם נוסח חילופי: ״דנוניי׳ סגן בימא״.
יהי רעוא קדמך דמלאכא דזמינת לי למפרק יתי מכל בישא {יברך ית טלייא ויתקרי בהון שמי ושום אבהתי אברהם ויצחק}⁠א והיכמא דכוורי ימא סגי ומסתגי במיא כדין ברך יוסף יתקפון לסגי בגו ארעא.
א. הושמט בכ״י לונדון.
be pleased that the angel whom you didst ordain for me, to redeem me from all evil, may bless the children; and let my name be called upon them, and the names of my fathers Abraham and Izhak. And as the fishes of the sea in multiplying are multiplied in the sea, so may the children of Joseph be multiplied abundantly in the midst of the earth.
[ג] הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע וגו׳ – אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, קָשָׁה הִיא הַפַּרְנָסָה כִּפְלַיִם כַּלֵּדָה, בַּלֵּדָה כְּתִיב: בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים (בראשית ג׳:ט״ז). בַּפַּרְנָסָה כְּתִיב: בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (בראשית ג׳:י״ז). רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר הִקִּישׁ גְּאֻלָּה לְפַרְנָסָה, וּפַרְנָסָה לִגְאֻלָּה, מַה גְּאֻלָּה כִּפְלַיִם אַף פַּרְנָסָה כִּפְלַיִם. מַה פַּרְנָסָה בְּכָל יוֹם, אַף גְּאֻלָּה בְּכָל יוֹם. וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר וּגְדוֹלָה מִן הַגְּאֻלָּה, שֶׁהַגְּאֻלָּה עַל יְדֵי מַלְאָךְ וּפַרְנָסָה עַל יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. גְּאֻלָּה עַל יְדֵי מַלְאָךְ, הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי, וּפַרְנָסָה עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי (תהלים קמ״ה:ט״ז). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר קָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כִּקְרִיעַת יַם סוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים (תהלים קל״ו:י״ג), וּכְתִיב תַּמָּן: נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר (תהלים קל״ו:כ״ה).
יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים – זֶה יְהוֹשֻׁעַ וְגִדְעוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדוֹ וגו׳ וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה׳ עַתָּה בָאתִי (יהושע ה׳:י״ג-י״ד), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק צָעַק מִתּוֹךְ צִפָּרְנֵי רַגְלָיו, וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא ה׳ (יהושע ה׳:ט״ו), שַׂר צָבָא שֶׁל מַעְלָן אָנִי, וְכָל מָקוֹם שֶׁאֲנִי נִרְאֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִרְאֶה, זֶה סִימָן בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסֵי אָרוֹךְ נִרְאֶה הָיָה רַבִּי נִרְאֶה. עַתָּה בָּאתִי, עִם משֶׁה רַבְּךָ בָּאתִי, אֶלָּא שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל וְאוֹמֵר: אִם אֵין פָּנֶיךָ הוֹלְכִים וגו׳ (שמות ל״ג:ט״ו), לַעֲלוֹת לְמַעְלָה לֹא הָיִיתִי יָכוֹל שֶׁעֲדַיִן לֹא עָשִׂיתִי שְׁלִיחוּתִי, וּלְמַטָּה לֹא הָיִיתִי יָכוֹל שֶׁעֲדַיִין הָיָה מִתְפַּלֵּל וְאוֹמֵר: אִם אֵין פָּנֶיךָ הוֹלְכִים, אֶלָּא הִזָּהֵר שֶׁלֹא תַּעֲשֶׂה כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה לִי משֶׁה רַבְּךָ וְנִדַּחְתִּי.
וְיִדְגוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ – מָה הַדָּגִים הַלָּלוּ אֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן, כָּךְ בָּנֶיךָ אֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף אֶל יְהוֹשֻׁעַ וגו׳ (יהושע י״ז:י״ד), אָמַר לָהֶם אֵין אַתֶּם מִתְיָרְאִין מִן הָעַיִן, אָמְרוּ לוֹ זוֹ הִיא בְּרָכָה שֶׁבֵּרְכָנוּ אַבָּא וְיִדְגוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, מָה הַדָּגִים הַלָּלוּ אֵין נִתְפָּסִים אֶלָּא בִּגְרוֹנָם, כָּךְ בָּנֶיךָ אֵין נִתְפָּסִין אֶלָּא בִּגְרוֹנָם: וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמָר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת (שופטים י״ב:ו׳). מַה דָּגִים הַלָּלוּ גְּדֵלִין בְּמַיִם כֵּיוָן שֶׁיּוֹרֶדֶת טִפָּה אַחַת מִלְּמַעְלָה מְקַבְּלִין אוֹתָהּ בְּצִמָּאוֹן כְּמִי שֶׁלֹא טָעֲמוּ טַעַם מַיִם מִימֵיהוֹן, כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל גְּדֵלִין בַּמַּיִם בַּתּוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁהֵן שׁוֹמְעִין דָּבָר חָדָשׁ מִן הַתּוֹרָה הֵן מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בְּצִמָאוֹן כְּמִי שֶׁלֹא שָׁמְעוּ דְּבַר תּוֹרָה מִימֵיהוֹן.
אָמַר רַבִּי לֵוִי שִׁשִּׁים רִבּוֹא תִּינוֹקוֹת עִבְּרוּ נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּלַיְלָה אֶחָד, וְכֻלָּן הֻשְׁלְכוּ לַיְאוֹר וְעָלוּ בִּזְכוּתוֹ שֶׁל משֶׁה, הוּא שֶׁמּשֶׁה אוֹמֵר: שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ (במדבר י״א:כ״א), כֻּלָּן לְרַגְלִי עָלוּ. רַבִּי זַכַּאי רַבָּה מַיְתֵי מִן הָכָא, וְיִדְגוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, מַה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ שִׁשִּׁים רִבּוֹא כָּךְ בִּגְבוּל דָּגִים שִׁשִּׁים רִבּוֹא. מַה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ לֹא מֵתוּ, אַף בִּגְבוּל דָּגִים לֹא מֵתוּ. מִי שֶׁשְּׁמוֹ כְּשֵׁם הַדָּג בְּנוֹ מַכְנִיסָן לָאָרֶץ: נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ (דברי הימים א ז׳:כ״ז).
וידגו לרוב – פעמים הם מרובים ופעמים הם נדוגים. בזמן שבני אפרים מרובים בני מנשה מועטים, ובזמן שבני אפרים מועטים בני מנשה מרובין במנין. במדבר סיני את מוצא בני אפרים מרובים מ׳ אלף וה׳ מאות ובני מנשה מועטין ל״ב אלף ומאתים. ובמנין ערבות מואב את מוצא בני מנשה מרובין שנים וחמשים אלף וז׳ מאות ובני אפרים מועטין ל״ב [אלף] ו⁠(ג׳) [ה׳] מאות.
(יז-יט)
כי ישית – אין ישית אלא לשון שכלול כד״א וישת עליהם תבל (ש״א ב׳ ח׳), ראה שנשתכללה הבכורה לאפרים. ד״א אין ישית אלא לשון סתירה כד״א ואשתיהו בתה (ישעיה ה׳ ו׳) ראה שנסתרה הבכורה ממנשה, ובקש להסירה מעל ראש אפרים. א״ל יעקב ידי אתה מבקש להעבירה שלא בטובה, המלאך שלישו של עולם יש לו ולא ידע לדחותה, ואת סבור להעבירה שלא בטובה. ידעתי בני ידעתי, אמרת כי זה הבכור, ידעתי בני מה אתה סבור, מפני שהייתי שואל אותך בכל שעה מה עשו לך אחיך ולא היית אומר לי, סבור אתה שאיני יודע, ידעתי בני ידעתי. וי״א דברים שאין אתה יודע אני יודע ודברים שאיני יודע אתה יודע, לכך אמר ידעתי בני ידעתי. וזרעו יהיה מלא הגוים, שכל ישראל נקראים על שם אפרים שנאמר הבן יקיר לי אפרים (ירמיה ל״א כ׳). א״ר פנחס [עטרה זו] נתעטר אפרים מאבינו יעקב בשעת פטירתו מן העולם (אלא) [אמר לו, אפרים], ראש שבט, ראש ישיבה מעולה ומשובח שבבני יהא נקרא על [שמך בן] תחו בן צוף אפרתי (ש״א א׳ א׳).
וידגו לרוב בקרב הארץ – לשון דגים, 1כלומר מה דגים שבים פרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם, כך יהיו בניך.
1. כלומר מה דגים שבים. ב״ר פצ״ז אות ג׳.

רמז קנז

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי – רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הִקִּישׁ גְאֻלָּה לְפַרְנָסָה וּפַרְנָסָה לִגְאֻלָּה, מָה גְּאֻלָּה פְּלָאִים אַף פַּרְנָסָה פְּלָאִים מָה פַּרְנָסָה בְּכָל יוֹם אַף גְּאֻלָּה בְּכָל יוֹם. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר: גְּדוֹלָה מִן הַגְּאֻלָּה, שֶׁהַגְּאֻלָּה עַל יְדֵי מַלְאָךְ, דִּכְתִיב הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי, וּפַרְנָסָה עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב ״פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: גְּדוֹלָה מִקְּרִיעַת יַם סוּף, דִּכְתִיב (שם קל״ו:י״ג) ״לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים״, וְסָמִיךְ לֵיהּ (שם כה) ״נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר״.
וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי – (כָּתוּב בְּרֶמֶז קכ).
וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ – כְּתִיב ״בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן״, אֲמַר רַב אַבָּהוּ, אַל תִּקְרֵי עֲלֵי עַיִן אֶלָּא עוֹלֵי עַיִן זַרְעָא דְּיוֹסֵף לָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא בִּישָׁא רַב יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אֲמַר, מֵהָכָא וְיִדְגּוּ לָרֹב מָה דָּגִים שֶׁבַּיָּם מַיִם מְכַסִּים בָּהֵן וְאֵין עַיִן הָרַע שׁוֹלֶטֶת בְּהוּ אַף זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף אֵין עַיִן הָרַע שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן.
רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה אָזִיל וְיָתִיב אֲשַׁעֲרֵי טְבִילָה. אָמַר: כִּי סָלְקָן בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מִנַּהֲרָא מִסְתַּכְּלָן בִּי, וְלֶהֱוֵי לְהוּ זַרְעָא שַׁפִּירֵי כְּוָתִי אָמְרֵי לֵיהּ רַבָּנַן, וְלָא מִסְתָּפֵי מַר מֵעֵינָא בִּישָׁא אָמַר לְהוּ, מִזַּרְעָא דְּיוֹסֵף קָא אֲתִינָא דְּלָא שָׁלְטָא בְּהוּ עֵינָא בִּישָׁא, דִּכְתִיב (בראשית מ״ט:כ״ב) ״בֵּן פֹּרָת וְגוֹ׳ וְאִכָּא דְּאָמְרִי, מֵהָכָא, עַיִן שֶׁלֹּא רָצְתָה לִזּוֹן מִמַּה שֶּׁאֵינוֹ שֶׁלָּהּ לֹא תִּשְׁלֹט בָּהּ עַיִן הָרַע. (כְּדִלְעֵיל).
במלאך פכני מן כל שר הו יבארך פי הד֗ין אלגלאמין ויסמיאן באסמי ובאסם אבאיי אברהים ואסחק וינמיאן כת֗רה פי אלארץ֗.
במלאך1 שפדאני מכל רע, הוא יברך את הנערים האלה, וייקראו בשמי ובשם אבותיי אברהם ויצחק, ויתרבו לרוב בארץ.
1. רס״ג שינה מ״המלאך״ ל״במלאך״, כך שמובן שה׳ הציל את יעקב על ידי המלאך, אבל בקשתו היא שה׳ יברך את הנערים, ולא המלאך.
המלאך הגואל אותי – מלאך הרגיל להשתלח אצליא בצרתי, כעניין שנאמר: ויאמר אליב מלאך האלהים בחלום יעקב וגו׳, אנכי האל בית אל (בראשית ל״א:י״א-י״ג).
יברך את הנערים – מנשה ואפרים.
וידגו – כדגים הללו שפרים ורבים, ואין עין הרע שולטת בהן.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד 34, דפוס רומא: ״אלי״. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917: ״לי״. בכ״י ליידן 1: ״אליו״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, ליידן 1, לונדון 26917, וכן בפסוק. בכ״י לייפציג 1: ״אליו״.
המלאך הגאל אתי THE ANGEL REDEEMING ME – The angel who was usually sent to me in my trouble, as it is said, "And the angel of God said unto me in the dream: Yaakov etc. … (Bereshit 31:13), I am the God of Beth-el" (Bereshit 31:11).
יברך את הנערים SHALL BLESS THE LADS – viz, Manasseh and Ephraim.
וידגו AND LET THEM INCREASE – like fishes (דגים) which are fruitful and which multiply and which the evil eye cannot effect (Berakhot 20a).
המלאך הגואל אותי1מיכן ארז״ל גדולים מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה. שהגאולה ע״י מלאך. ומזונות ע״י שכינה.
וידגו לרוב בקרב הארץ2מה דגים שבים מכוסים מבני אדם. ואין העין שולטת בהן. אף זרעו של יוסף לא תהא עין הרע שולטת בהן.
1. מיכן אמרו רז״ל. ב״ר פצ״ז וילקוט רמז קנ״ז רשב״נ אמר פרנסה גדולה מן הגאולה. גאולה ע״י מלאך. המלאך הגואל. ופרנסה ע״י הקדוש ברוך הוא. פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. ועיין פסחים קי״ח ע״א קשין מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה דאלו בגאולה כתיב המלאך הגואל. מלאך בעלמא. ואלו במזונות כתיב האלהים הרועה אותי.
2. מה דגים שבים. ברכות כ׳ ע״א. ועיין ב״ר פצ״ז ותנחומא.
המלאך הגואל אותי מכל רע – אמר רבש״ע שהתהלכו אבותי לפניו, ושהיה רועה אותי, יהי רצון מלפניו שהמלאך שהיה בא במלאכותיך מן השמים ללוותי, והיה גואל אותי מכל רע מרעת לבן ומרעת עשו, דכתיב ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב (בראשית לא יא), וכתיב ויפגעו בו מלאכי אלהים (שם לב ב), הוא מיכאל השר הגדול, שהיה משמר אותי ואת אבי ואת זקני, והוא עתיד לעמוד ולשרת על כל זרעי, וכה״א אין אחד מתחזק (אתי) [עמי על אלה] כי אם מיכאל שרכם (דניאל י כא), ואומר יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמיך (שם יב א), ומכיוון שאני רואה ברוח הקודש שהקב״ה מינהו עלי ועל זרעי לשר וגואל. אבקש אני מלפני הקב״ה שיתן לו רשות ויברך את בני אפרים ומנשה:
ויקרא בהם שמי – שם טוב שיש בי ושם אבותי שם טוב שיצא באבותי, ומאן נינהו אברהם ויצחק, שיהיו נקראים בני אברהם ויצחק ויעקב:
וידגו לרוב – למה הוציא הברכה בלשון דג, כדי להצילם מעין הרע, כעין דג שאינו חושש מעין רעה, לפי שאינן נסקרין לבני אדם כשרצי ארץ, וכך אמר וידגו לרוב, ויהיו כדגים הללו שפרין ורבין בים, כך יהיו אלו לרוב בקרב הארץ, ומה דגים שבים אין עין הרע שולטת בהם מפני שהמים מכסים עליהם ואינן נסקרין לבני אדם כשרצי הארץ, אף זרעו של יוסף ברכת מיכאל השר הגדול תהא מגנת עליהם ולא תהא עין רעה שולטת בהם:
ויקרא בהם שמי – שיחיה זרעם וזרע זרעם.
וידגו – מגזרת חטופי למד פעל של ה״י, כמו: מן בכה ויבכו, מן שבה וישבו.
Veyiqqare' IN THEM MAY MY NAME BE RECALLED For their seed and their seed’s seed shall survive.⁠1
Veyidgu: is derived from a final-heh root,⁠2 just like veyivku, from the root b-k-h, and veyishbu from the root sh-b-h.
1. Rashbam's interpretation is opposed to that of Ibn Ezra, R. David Qimhi and Midrash ha-gadol who understand veyiqqare' bahem shemi as implying that in later generations the Israelites as a whole would be known by their names, i.e. as Joseph (e.g. Amos 5:15) or as Ephraim (e.g. Jer. 31:20). One might argue that, to support such an interpretation, the text should have read ve'eqqare' bishemam, not veyiqqare' bahem shemi. See Nahmanides who argues against Ibn Ezra and explains the phrase like Rashbam. So also Driver.
2. The root d-g-h, which appears only here in the Bible. In later Hebrew, d-g-h remains a relatively rare root, but the related root d-v-g is very commonly used. Rashbam emphasizes that the correct root here is d-g-h ("to multiply like fish"), not d-v-g ("to catch fish").
וטעם המלאך הגאל אתי – בפרשת ואלה שמות (ראב״ע שמות פירוש ראשון ג׳:ז׳).
ויקרא בהם שמי – כי הנה בני ישראל יקראו אפרים, גם יוסף. גם אמר הכתוב: רחל מבכה על בניה (ירמיהו ל״א:י״ד), כי היא היתה עיקר מחשבתו, על כן יאמר הכתוב: בני רחל אשת יעקב (בראשית מ״ו:י״ט). וכאשר ילדה רחל, מיד אמר ללבן: שלחני (בראשית ל׳:כ״ה). גם נתן לו הבכורה, כי הוא ראשית מחשבתו. ואחר שלא היה ראובן ראוי לבכורה, היה יוסף שהוא פטר רחם, ולא דן וגד, כי הם בני השפחות.
[THE ANGEL WHO HATH REDEEMED ME.] The meaning of this will be found in the Torah portion Ve-eleh shemot (Ex. 23:20).
AND LET MY NAME BE NAMED IN THEM. All of Israel will be called Ephraim1 and Joseph.⁠2 Scripture also states, A voice is heard in Ramah, lamentation, and bitter weeping, Rachel weeping for her children; she refuseth to be comforted for her children, Because they are not (Jer. 31:15),⁠3 because Jacob considered Rachel to be his true mate.⁠4 Hence Scripture says, The sons of Rachel Jacob's wife (Gen. 46:19).⁠5 Similarly, as soon as Rachel bore a son, Jacob said to Laban, Send me away, that I may go unto mine own place, and to my country (Gen. 30:25). He also gave the birthright to Joseph because he was the first born of his true mate. When Reuben showed himself unfit for the birthright he transferred it to Joseph who was Rachel's first born, rather than to Dan or Gad because they were sons of the handmaidens.⁠6
1. The Bible refers to Israel as Ephraim in Hos. 7:1; 10:6; 11:3; 12:1; and Jer. 31-20. According to Ibn Ezra and let my name be named in them means that all of Israel will be called Ephraim. Nachmanides objects. He argues that if this were the interpretation they would also be called by the name of Manasseh since the text reads, in them.
2. The Bible refers to Israel as Joseph in Ps. 80:2; 81:6; and Zech. 10:6.
3. The children of the other matriarchs also went into exile. However, the Bible mentions only Rachel weeping for her children. We thus see that all of Israel is called after Rachel's children.
4. The Hebrew reads, ikkar machasahvto, the main one of his thoughts. Rachel was the one Jacob originally wanted to marry and the one whom he loved. It was only due to circumstances that he married Leah, Bilhah and Zilpah.
5. Jacob's wife is an appellation not used with reference to any of Jacob's other wives.
6. Dan was Bilhah's first born (Gen. 30:6). Gad was Zilpah's first born (Gen. 30:11). Jacob thus gave the birthright to Joseph even though Dan and Gad were older than Joseph and were first born. He did this because Joseph was the first born of Rachel and they of handmaidens.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ויקרא בהם שמי – כלומר: יהא ניכר בהם שהם מזרעי ומזרע אבותיי, כי הקב״ה בירך זרעינו. וכשיהיו פרים ורבים ומבורכים, יהיו העולם אומרים: אילו ודאי בני אברהם יצחק ויעקב אשר ברכם הצור, כמו שנאמר: כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך י״י (ישעיהו ס״א:ט׳).
ויקרא בהם שמי – THROUGH THEM LET MY NAME BE CALLED – Meaning: Let it be recognizable in them that they are from my descendants and from the descendants of my fathers, because the Blessed Holy One blessed our descendants. And when they will be fruitful and multiplied and blessed, the world will say: These are definitely the children of Avraham, Yitzchak, and Yaakov, whom the Rock has blessed, as it says: “All who see them will recognize them, that they are the descendants that Hashem blessed” (Yeshayahu 61:9).
ואמר אחר כן: המלאך – לפי שמעשה האל הוא על ידי אמצעים והמלאכים הם שלוחים מהאל לעבדיו, לשמרם ולהיטיב מעשיהם,⁠א כמו שאומר: חונה מלאך י״י סביב ליריאיו ויחלצם (תהלים ל״ד:ח׳),⁠ב לפיכך אמר: הגאל אתי מכל רע – כי הוא שלחו לי לגאלני מכל רע ולברכני, כן יברך את הנערים. וכן ראינו ששלחו לו בדבר לבן, ובדבר עשו, ובדבר שכם.
ויקרא בהם שמי – זהו שנקרא ישראל בשם יוסף ואפרים, כמו שאמר: רועה ישראל האזינה נהג כצאן יוסף (תהלים פ׳:ב׳), ולא נחלו על שבר יוסף (עמוס ו׳:ו׳), אולי יחנן י״י צבאות שארית יוסף (עמוס ה׳:ט״ו),⁠ג וכן אמר: לפני אפרים ומנשה עוררה את גבורתך ולכהד לישועתה לנו (תהלים פ׳:ג׳).
וידגו לרוב – ירבו כמו הדגים.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״מעשה״.
ב. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״כמו שאומר חנה... ויחלצם״.
ג. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 הושמט: ״ולא נחלו... שארית יוסף״.
ד. כן בכ״י פריס 193, וכן בנוסח שלנו. בכ״י מוסקבה 495: ״ולך״.
המלאך, having first spoken about God having assisted him, and creating the impression that God, personally, had done so, he now mentions the intermediary always used by God to do His work. We know from Psalms 34,8 חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, “God’s angel camps around those who fear Him and He rescues them,” that His agents called מלאכים are close at hand whenever the righteous are in danger. This is why Yaakov at this time referred to המלאך הגואל אותי מכל רע, the one sent by God to rescue him, protect him, and bless him, יברך את הנערים will function similarly and protect Joseph’s sons. We know that such angels had been in evidence protecting Yaakov first from Lavan, then from Esau, and again when the Emorites launched an attack after Yaakov’s sons had killed the males of Shechem and looted the town.
ויקרא בהם שמי ושם אבותי, he meant that Joseph would be called Israel on occasion, as for instance in Psalms 80,2 רועה ישראל האזינה נהג כצאן יוסף, “Give ear O shepherd of Israel who leads Joseph like a flock.” Also in Amos 6,6 we read ולא נחלו על שבר יוסף, “but they are not concerned about the ruin of Joseph;” (Joseph being a euphemism for Israel, of course) The author quotes several more verses proving the same point, i.e. that Joseph is being equated with his father Israel, i.e. is the spiritual continuation of his father Yisrael, the founder of the 12 tribes. Psalms 80,3 uses the same simile for Joseph’s sons Ephrayim and Menashe when writing לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתך לנו, “at the head of Ephrayim, Benjamin, and Menashe! Rouse Your might and come to our help!”
וידגו לרב, may the multiply like fish.
המלאך וג׳ – אין זו תפלה אל המלאך1, אלא תפלה אל שולחו של המלאך לעזור לו ולשמור אותו, שיברך אותם, בדוגמת אותה ההשגחה אשר הביאה לשליחות המלאך ליטפל בשמירתו. וזה הוא טעם מאמר ר׳ סעדיה ז״ל בתרגומו2.
ויקרא בהם שמי וג׳ – אמר אבי אבא ז״ל שטעמו כי בירך אותם שיהיו במצב המשמעת {אליו} יתעלה אשר על ידה יהיו ראויים להתיחס אל אבותם. [לפי שבזמן יציאתם מן המשמעת לא נתיחסו אל אבותם3] אלא נתיחסו אל הדומים להם במדותיהם – שמעו דבר יוי קציני סדם וג׳ (ישעיה א:י). וזה ביאור טוב. ולי אני נראה, כי כוונתו במה שאמר ויקרא בהם שמי לברך אותם להיות מדותיו ומדות אברהם ויצחק מגולות בהם, ויהיה {טעם} שמי כאן ענין או מצב, וכזה {טעם} שם אבתי4, וזה כעין השלמה לפירושו {של אבי אבא} ז״ל או פירוש לו5.
וידגו – אמרו שהוא {נגזר} מן דגה6, כלומר שהם יתרבו7 כמו שהדגים מתרבים, וזה ידוע בזרעם8.
1. סד. שהרי ה׳ לו לבדו ראוי להתפלל, והוא העיקר החמישי מי״ג עיקרי האמונה לרמב״ם. [הערות נהור שרגא]
ברור שכן היא כוונת רבנו כאן. ואף שבדרך כלל בקשת ברכה אינה כתפלה לישות זולתו יתעלה, וברכת הצדיק תוכיח, יתכן שבקשת ברכה מן המלאך מגרע גרע כיון שהוא גוף רוחני ובקשה ממנו יכולה להתפרש כעבדות.
ואמנם מצינו בפר׳ וישלח (לב:כז) שביקש יעקב ברכת המלאך בפנואל, אבל לדברי רבנו שם עוד לא ידע שהוא מלאך, אלא היה סבור שהוא אדם. מה גם שלפי פירושו במה שנאמר (שם פסוק ל) ׳ויברך אותו שם׳, יתכן שהיתה בקשה זו ביקוש הבנת נסתרות וכדו׳ ולא ברכת הצלחה רגילה.
בהקשר זה חשוב לציין ללשון רב שרירא גאון באגרת תשובתו (אוצר הגאונים מס׳ שבת עמ׳ 5 מתשובות הגאונים מהד׳ הרכבי סי׳ שעג): ׳שיש כמה דברים שהמלאכים עושים בהן לפום דחאזו ולא צריכין רשות מלמעלה, ולפום הכין מיכתבין קמיעי ונאמרין שמות כדי שיעזרו המלאכים בדבר, וקאמר יעקב ׳המלאך הגואל׳ וג׳⁠ ⁠׳. ונראה מזה שהבין כפשוטו שביקש יעקב מאת המלאך שיעזרהו בדבר [וכבר מדורי דורות נחלקו החכמים בענין זה, ועי׳ לר״ש שפרכר והר״מ זילבר שהאריכו בפירוט השיטות השונות במאמרם ב׳ישורון׳ לו עמ׳ תתכח ואילך].
2. סה. שתירגם רס״ג ׳באלמלאך׳ – ׳באמצעות המלאך׳, וביאר המהדיר, שהבין רבנו כוונת רס״ג שביקש יעקב מהשי״ת שיברך את הנערים על ידי מלאך, וכעין שפירש הספורנו: ׳צַוֵה שהמלאך הגואל אותי יברך את הנערים אם אינם ראוים לברכתך בלתי אמצעי׳. ואמנם דברי רבנו אינם סובלים פירושו, שהרי כתב להדיא ׳תפלה אל שולחו של המלאך לעזור לו ולשמור אותו שיברך אותם׳, וברור שהבין רבנו בדברי רס״ג שהיא פנייה ישירה להי״ת שעזרו ושמרו עד עתה באמצעות המלאך, שהוא יברך – הוא ולא המלאך, והיינו כמו שהעתיק ר״י קאפח בפירושי רס״ג שבמהדורתו ׳על ידי מלאך גאלני׳ [ובהערות שם תירגם את דברי רבנו על זה הדרך בקצת חסרון]. ושיעור הכתובים הוא כך: ׳אלהים אשר התהלכו אבותי לפניו, אלהים הרועה אותי, מי אשר גאלני על ידי מלאך, הוא יברך את הנערים בברכת השגחה דומה לזו שנתברכתי אני בה׳.
גם ר״ש בן חפני בפירושיו (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ של) הלך בעקבות רס״ג וכתב: ׳הרי הוא מוסב אל הבורא ישתבח שמו, כי הוא אשר שלח אותו וגאל ופדה אותו באמצעותו של המלאך׳ [ואמנם בהערות שם נמשך ר״א גרינבוים בטעות אחר המהדיר בהביאו מדברי רבנו כאן]. וקרוב לזה פירש ר׳ יעקב אנטולי בספרו ׳מלמד התלמידים׳ (ליק תרכ״ו, עמ׳ סח, והובאו דבריו בשו״ת מהר״ם מרוטנבורג דפוס ברלין סי׳ ער-ה, עמ׳ 325): ׳ומה שאמר יעקב המלאך הגואל אותי מכל רע וגו׳, אל השם לבדו היתה התפלה, כי כן קדם לו האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, ר״ל השולח המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים׳, וכן הובא בפירוש הטור הארוך.
3. סו. השוה ספורנו שביאר באופן דומה ע״פ מאמרם ז״ל בסנהדרין (נב.) וז״ל: ׳כי הצדיקים לא יקרא עליהם שם אבותיהם הרשעים, וכן בהיפך, כאמרו רז״ל דקרינן לרשיעא אפילו בר צדיקא רשיעא בר רשיעא שלא יתיחס לאביו הצדיק אבל יתיחס לאיזה מאבותיו הרשעים, ולכן התפלל עליהם שיהיו מוכנים ונעזרים לעבודת האל יתברך באופן שיהיו ראוים להתיחס לאברהם וליצחק׳.
4. סז. ר״ל ש׳ויקרא בהם שמי ושם אבותי׳ טעמו ׳יתפרסם ויתגלה בהם עניני וענין אבותי׳. והשוה פירוש הרמב״ם באגרת תימן (מהד׳ ר״י שילת עמ׳ קלג) שכתב בתו״ד: ׳ויקרא בהם – כלומר יתפרסם בהם ויודע׳.
5. סח. ר״ל שעל ידי שבני יקבלו את המרות והמשמעת להשי״ת, בזה יתפרסם בהם עניני וענין אבותי, שכל עניננו לילך בדרך ה׳.
6. סט. כך הביא ר״ש בן חפני (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ של) בשם ׳אחד מן המפרשים׳, וציין המהדיר למדרשם ז״ל שפירשוהו כך, והשוה פירוש רש״י כאן. ואמנם כבר נחלקו הבלשנים הקדמונים בזה, שלדעת מנחם ן׳ סרוק ׳דגה׳ נגזר מלשון ריבוי והפראה כמו שנאמר כאן ׳וידגו׳, ואולם תפסו דונש בזה ופירש להיפך כעין שהביא רבנו כאן, שהשימוש ב׳וידגו׳ הוא בהשאלה ע״פ תכונת הדגים לפרות ולרבות במאד מאד (עי׳ בפירושי ר״ש בן חפני שם בהערה 79, וראה מה שכתב בס׳ פרשגן כאן באורך).
7. ע. במקור: ׳אנהם ינמון׳ כלשון תפסיר רס״ג ותפסיר ר״ש בן חפני, ומקורם בתרגום אונקלוס. [הערות נהור שרגא]
8. עא. של הדגים.
המלאך הגאל – פתח הכתוב דבריו של יעקב בשם הקב״ה וסיים במלאך. אלא הכי קאמר: הקב״ה אשר התהלכו אבותי לפניו (בראשית מ״ח:ט״ו) על ידי המלאך הגאל אתי, הוא יברך את הנערים.
המלאך הגואל אותי, "the angel who redeems me;⁠" in verse 15 Yaakov had commenced the blessing by referring to God by His name of "האלוהים,⁠" whereas in this verse he has switched to an angel as the source of the blessing. How are we to account for this?The two verses have to be understood as follows: "The God before Whom I and my forefathers have walked by means of His angel who protected me against all harm; may He arrange for that same angel also to protect the lads who are your sons.⁠"
וידגו לרוב בקרב הארץ – פר״ש (ד״ה וידגו) וכן (וכן) בהלכה (???) מה דגים שבים אין עין הרע שולט בהם אף זרעו של יוסף כו׳ (ברכות כ.). וא״ת כיון שלא היה שולט בהן עין הרע למה לא היו יותר מכל השבטים למ״ד בפ׳ המקבל (בבא מציעא קז:) רב איקלע (בגמרא: סליק) לבי קברי. עבד מאי דעבד ואמ׳ צ״ט מתו בעין הרע ואחד בדרך ארץ. וי״ל מכאן משמע אם לא ימותו מחולי זה ימותו מחולי אחר. אבל עין הרע רגיל ומזיק כל כך לקפוץ בני אדם. ומ״מ מהנה להם הרבה מה שאין עין הרע שולט בהן. תוס׳ (תוספות בבא מציעא קז: ד״ה תשעין). ולכך בפסוק (מא-ל) [ברכות] אביך (בראשית מט:כו) כל האלפא ביתא חוץ מצ״ט. מלמד שברכו.
בקרב הארץ – תימ׳ לימ׳ על הארץ. וי״ל דרמז דיהיו ביערים שם יצליחו (עי׳ יהושע יז:יד-יח). רי״ח.
בקרב הארץ – וקשה על הארץ מבע״ל, אלא שרמז לו שכשיהיו נחבאים ביערות ובשדות דהיינו בקרב הארץ גם שם יצליחו וידגו לרוב, רי״ח.
וטעם ויקרא בהם שמי – אמר ר׳ אברהם שנקראו ישראל על שם אפרים, כאשר הם נקראים זרע אברהם יצחק ויעקב. ואיננו נכון, כי הכתוב אמר בהם והנה לא נקראו על שם מנשה, ואולי בעבור שיקראו בית יוסף.
והנכון: שיעמוד זרעם ושמם, ויהיה שם אברהם יצחק ויעקב נזכר בהם לעולם.
AND LET MY NAME BE CALLED ON THEM. Rabbi Abraham ibn Ezra said that it means that all Israel be called by the name Ephraim,⁠1 just as they are called "the children of Abraham, Isaac, and Jacob.⁠"
This is not correct for Scripture uses the word bahem (on them), [thus referring to both Ephraim and Menasheh], and they were not called by the name of Menasheh. But perhaps this is because they were called the house of Joseph.⁠2
The correct interpretation though is that their race and their name will exist forever, and the name of Abraham, Isaac and Jacob will forever be upon them.
1. As in the verse: Is Ephraim a darling son unto me? (Jeremiah 31:19), the reference there being to all Israel.
2. Zechariah 10:6. And I will help the house of Joseph.
ויקרא בהם שמי – כשאר השבטים שנקראו בני יעקב כלומר יהיו נקראים שבטים.
ויקרא בהם שמי ושם אבותי – על שאר השבטים הנקראים בני יעקב שיהיו נקראים שבטים כשאר בני.
ויקרא בהם שמי ושם אבותי, "and let my name be known through them together with the name of my fathers;⁠" He prayed that just as the 12 tribes who were physical sons of Yaakov were described as his sons, so these two grandsons should also be described as his sons.
המלאך הגואל אותי – י״מ כמו במלאך פי׳ האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה במלאך הגואל אותי שרועה אותי על ידי מלאך.
אי נמי: האלהים דלעיל פי׳ נמי מלאך שהי׳ לו מלאך מיוחד לשמרו לכך אמר האלהים הרועה אותי והוא המלאך הגואל אותי:
ויקרא בהם שמי ושם אבותי – פי׳ ר׳ אברהם שנקראו ישראל על שם אפרים כאשר הם נקראים זרע אברהם יצחק ויעקב. וכתב הרמב״ן ואינו נכון כי הכתוב אמר בהם על שניהם ואף אם נקראים על שם אפרי׳ לא מצינו שנקראי׳ על שם מנשה ואולי בעבו׳ שנקראי׳ בית יוסף. והנכון שבירכם שיעמוד זרעם ויהי׳ שם אברהם יצחק ויעקב נזכר בהם לעולם:
המלאך הגואל אותי, "the angel that has redeemed me, etc. Some commentators understand this as a reference to God Who had shepherded Yaakov by means of an angel, seeing that no angel has independent powers such as attributed to him by Yaakov here. There is little doubt that the words המלאך and האלוהים which are used interchangeably (here 15 and 16) refer to the same Divine manifestation, but when viewed by the immediate recipient of the miraculous providence of God, appear as a more immediate Divine providence than when viewed by bystanders, who did not experience this on their own bodies. [my wording, but I trust the author's meaning. Ed.]
ויקרא בהם שמי ושם אבותי, "and may my name and the name of my forefathers be declared upon them.⁠" Ibn Ezra explains that Yaakov wishes that the Jewish people be known as "the children of Ephrayim,⁠" just as they are known as "the children of Avraham Yitzchok and Yisrael.⁠"
Nachmanides disagrees, seeing that the verse addresses itself to both Ephrayim and Menashe, even though Ephrayim may have been mentioned ahead of his senior brother. History shows that although traditionally, the Jewish people have been referred to as "Ephrayim,⁠" by some prophets, Menashe has never been used as an alternative for "the seed of Avraham, Yitzchok, and Yisrael.⁠" Perhaps what Yaakov meant was that the Jewish people appear collectively as "the house of Joseph" in a number of prophecies by our prophets. The plain meaning of the blessing appears to be that just as the descendants of Avraham, Yitzchok, and Yisrael are blessed and assured of eternal continuity, so Yaakov wishes that the same may apply to the seed of both Ephrayim and Menashe, individually, as tribes.
ויקרא – ב׳ במסורה ויקרא בהם שמי. ויקרא שמו בישראל, לומר שכל שבטי ישראל יקראו על שם יוסף כדכתיב גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(טז) וידגו לרוב בקרב הארץ – פר״ש וכן בהלכה מה דגים שבים אין עין הרע שולטת אף זרעא דיוסף כו׳. וא״ת כיון שלא היה שולט בהם עין הרע א״כ למה לא היו יותר מכל השבטים למ״ד בפרק המקבל (ב״מ ע״ד ב״ב קי״ח) רב איקלע בבי קברי עבד מה דעבד ואמר צ״ט מתו בעין הרע, ואחד בדרך ארץ, וי״ל מ״מ אם לא מתו מחולי זה ימותו מחולי אחר, אבל עין הרע רגיל ומזיק כל כך לקפוץ אל בני אדם, ומ״מ (מהנה) [מהני] להם הרבה מה שאין עין הרע שולטת בהם, תוספ׳. ולכך בפסוק מאל אביך כל האלפא ביתא חוץ מצד״י טי״ת.
בקרב הארץ – הקשה החסיד ז״ל למה לא אמר על הארץ. ותי׳ בקרב הארץ היינו אפי׳ תוך היערים, כי בשדה אין שייך תוך, ובניהם שלחו שם כדכתיב (יהושע י״ז ט״ו) אם עם רב אתם עלה לך היערה, פי׳ בעומק היער.
הגואל אתי מכל רע – נכון זה הלשון וכל מאמר אם בפעל אם בכח.⁠1
וידגו – פעל מ׳דג׳, והוא הדין שיוכל לומר ׳ויבהמו׳, מ׳בהמה׳. ובכלל כי מכל שֵם נוכל לעשות שמונה בנינים.⁠2 ובאמת כן אצלי היה בכלל לשונינו, רק שאבדנוהו.⁠3 ולא אֶשָּמֵר אני אחר שההקש נותן זה.⁠4 וביאור זה ימצא בספר אחר.⁠5
1. השימוש בזמן ״הווה״ מתאימה ונכונה, בין אם אכן המתואר במשפט מתרחש אז בשעת אמירה, ואז המשפט נכון בפועל, ובן אם איננו מתרחש אז בשעת אמירה, ואז המשפט נכון בכח.
2. ״וידגו״ הוא פועל בבניין קל, הנגזר משֵם העצם ׳דג׳. בשפה העברית ניתן לגזור מכל שמות העצם פעלים בכל שמונת הבנינים. אצלנו מקובל שיש שבעה בנינים. רד״ק במכלול (מהד׳ רוטנברג עמ׳ 50) מונה שמונה (השבעה המוכרים מהסיווג המקובל אצלנו, בתוספת בניין פועל נוסף, עיי״ש).
3. על תופעת ׳איבוד הלשון׳ ראה דברי ריא״כ לבראשית מ״א, מה.
4. האפשרות לגזור פעלים משמות הוא כללי, ואינו מוגבל להופעות ספציפיות שבמקרא, אלא ניתן להניח שהיו עוד הופעות רבות של התופעה שלא הגיעו אלינו מכיוון שהגיע אלינו רק מדגם מצומצם של השפה העברית. לכן, ההגיון נותן שניתן לגזור עוד באופן חופשי.
5. ככל הנראה כונתו לפרוש הרמב״ם למשנה לתרומות א׳:א׳.
המלאך הגֹאל אֹתי מכל רע – הוא השכל הפועל, שהוא מלאך ה׳ יתעלה להשגיח ביראיו ולהצילם מכל רע, כמו שביארנו ברביעי (פרקים ד-ה) ובסוף הששי (חלק ב פרק י ואילך) מספר מלחמות ה׳.
וידגו לרֹב – הרצון בזה, שיפרו וירבו כדגים שירבו למאד מאד. וזה מבואר מענינם, כי בדג אחד יִמָּצֵא מספר נפלא מהביצים.
התועלת התשיעי הוא בדעות, והוא להודיע שה׳ יתעלה משגיח ביראיו להציל אותם מכל רע באמצעות מלאך. ולזה אמר יעקב: ׳המלאך הגֹאל אֹתי מכל רע׳ (מח, טז). ולזה יתבאר שהמופתים שיעשה ה׳ יתעלה בזה האופן להשגיח בדבקים בו, הוא נעשה באמצעות מלאך. וכבר ביארנו זה במה שאין ספק בו בסוף הששי מספר מלחמות ה׳ (מאמר ששי חלק ב פרק י ואילך), ושם נתבאר שזה המלאך הוא השכל הפועל, ונתבאר שם גם כן שזה מסכים למה שאמרו רבותינו ז״ל: ׳ועברתי בארץ מצרים׳ (שמות יב, יב) — אני ולא מלאך וגו׳.
ועל הג׳ אמר המלאך הגואל אותי מכל רע. ובאומרו יברך את הנערים יכוין את כל אחד מהתוארים האלו איש איש לפי עניינו.
ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב וכו׳ – הוא מה שאמר ראשונ׳ כראובן ושמעון יהיו לי שיקראו בני יעקב בן יצחק בן אברהם בשוה כשאר השבטים לא כמו בני השבטים שיתייחסו אל אבותיהם כמו שפירשנו. ולפי שהעלה אותם במספר שבטים והיה ראוי שירבה מעניינם כשני שבטים שלמים לזה אמר וידגו לרב בקרב הארץ כי היא ברכה מיוחדת לזה.
יברך את הנערים מנשה ואפרים. הוצרך לפרש זה אע״פ שהוא מובן מעצמו מפני שכתוב אחר זה ויברכם ביום ההוא לאמר וגו׳ דמשמע שעדיין לא ברכם והיה עולה על הדעת שאלה הנערים הנזכרים פה הם בני יוסף הקטנים שלא היו ראויים להביאם לאביו לרוב קטנות׳ אלא שעם כל זה הוכרח לומר שהם מנשה ואפרים מפני שהברכה הזאת היא מברכתו של יוסף כדכתיב ויברך את יוסף והברכה האחרת היא של מנשה ואפרים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

המלאך הגאל אתי מכל רע יברך – צוה, שהמלאך הגואל אותי יברך את הנערים, אם אינם ראויים לברכתך בלתי אמצעי.
ויקרא בהם שמי ושם אבתי אברהם ויצחק – לא שם תרח ונחור, כי הצדיקים לא יקרא עליהם שם אבותם הרשעים. וכן בהיפך, כאמרם זכרונם לברכה ׳דקרינן לרשיעא אפילו בר צדיקא רשיעא בר רשיעא׳ (סנהדרין נ״ב.), שלא יתיחס לאביו הצדיק, אבל יתיחס לאיזה מאבותיו הרשעים. ולכן התפלל עליהם שיהיו מוכנים ונעזרים לעבודת האל יתברך, באופן שיהיו ראויים להתיחס לאברהם וליצחק, על דרך ״יחד לבבי ליראה את שמך״ (תהלים פ״ו:י״א).
המלאך הגואל אותי מכל רע יברך, the letter ה introducing the word המלאך is not a definitive article, identifying a specific angela but acts as an appeal, instruction to such angel(s) who in the past on different occasions had been Yaakov’s guardian angels(s). Yaakov appeals to his own guardian angels to bless the children if their own merit does not suffice for the guardian angels assigned to them to do the job.
ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק. Although we know that Avraham and Yitzchok were both Yaakov’s fathers, he meant to make plain that he did not appeal to the god of Terach or Nachor who were similarly his “fathers” in the sense of being his ancestors. It is an axiom throughout Scripture that the righteous are never linked to those of their ancestors who were wicked, i.e. idolaters. The same is true in reverse as our sages say in Sanhedrin 52, (but not found there) קרינן לרשיעא אפילו בר צדיקא רשיעא בר רשיעא, “a wicked person, even if he is the son of a righteous person is still called a wicked person son of a wicked person.” This principle is invoked in order to save the righteous father the embarrassment of being associated with his son who has turned from the path of righteousness. When the ancestry of such a wicked person requires to be mentioned, one prefers to link him to another wicked person in his lineage. This is why Yaakov prayed for the lads that they should remain God fearing and prepared to serve Him. If they were to do this they would qualify to be described as offspring of Avraham and Yitzchok. This principle is known as יחד לבבי ליראה את ה', “let my heart be undivided in reverence for Your name.” (Psalms 86,11)
a. seeing that we had not previously heard about him; Ed
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[א] המלאך הגואל אותי
[1] שם (פסחים קיח.)
[ב] וידגו לרוב
[1] ברכות פרק שלישי דף כ ע״א (ברכות כ.)
[2] סוטה פרק שביעי דף לו ע״ב (סוטה לו:)
[3] מציעא פרק שביעי דף פד ע״א (בבא מציעא פד.)
[4] בתרא פרק שמיני דף קיח ע״ב (בבא בתרא קיח:)1
1. במהדורות החדשות של תו״א הוסיפו כאן הפניה למסכת ברכות נה, ב.
לשון הגמ׳: ׳פתח אידך ואמר, האי מאן דעייל למתא ודחיל מעינא בישא, לנקוט זקפא דידא דימיניה בידא דשמאליה וזקפא דידא דשמאליה בידא דימיניה ולימא הכי, אנא פלוני בר פלוני מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא, שנאמר בן פורת יוסף בן פורת עלי עין וגו׳, אל תקרי עלי עין אלא עולי עין. רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא, וידגו לרוב בקרב הארץ, מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין רעה שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין רעה שולטת בהם׳.
כדי להבין מדוע רבנו לא הפנה לגמ׳ זו, ניתן להיעזר בדברי המהרש״א בברכות שם, לדבריו הפסוק הנאמר כאן ׳וידגו לרוב׳ אינו מתאים לסוגיה כאן ואינו דומה לשאר המקומות בתלמוד בהם הובא הפסוק [כאותם ארבעה ההפניות של רבנו], שהרי במסכת סוטה ובבא בתרא, מדובר ממש בבני יוסף, וגם בברכות דף כ ובב״מ שם, מדובר בר׳ יוחנן שידע שמשפחתו מזרעו של יוסף. א״כ דברי הפסוק בברכת יעקב לבני יוסף מתאימה לכל אותם הפניות שמתייחסים לזרע יוסף. אבל בברכות דף נה מדובר בכל אדם שחושש מעין הרע ולאו דווקא באדם שהוא מזרע יוסף, [ואף שמזכיר בדבריו זרעו של יוסף, הסביר המהרש״א שזהו נוסח הלחש, או שכל ישראל נקראו ע״ש יוסף], א״כ אין התאמה בין הסוגיה שמדברת בכל אדם לבין הפסוק שעוסק בבניו וזרעו של יוסף.
ויתכן שכך גם הבין רבנו, ולכן כאשר רצונו להפנות את הפסוק למקומו בתלמוד הוא מפנה לכל המקומות בתלמוד המתייחסים לזרעו של יוסף שזה גם עניינו של הפסוק [׳המלאך...יברך...את הנערים...וידגו לרוב׳]. ואילו הגמ׳ במסכת ברכות שם מדברת על כל אדם מישראל שרצונו להינצל מעין הרע שיאמר פסוק זה אף שאינו מזרעו של יוסף שזהו נוסח הלחש שצריך לומר ויועיל לו.
כדי להיווכח בצדקת הבחנה זאת עיין לקמן מט, כב כיצד כתב רבנו שם.
מלאך הרגיל. מפני שלשון ״גואל״ משמע לשון הוה, ולא היה גואלו עתה שיאמר ״המלאך הגואל״, הוצרך לפרש ׳המלאך הרגיל׳, ולפיכך נקרא ״הגואל״ בלשון הוה:
יברך את הנערים וכו׳ מנשה ואפרים. לא שיהיה פירושו ״הנערים״ שילדו לבסוף, שכן משמע הלשון שברך את יוסף כדכתיב (פסוק טו) ״ויברך את יוסף״, ולא כתיב ׳ויברך אפרים ומנשה׳, ומשמע שיברך את בניו שיהיו לו לבסוף מיוסף עצמו, וזה לא יתכן, שאם כן היה לו לומר ׳יברך את זרעך׳ מאי ״הנערים״:
ויקרא בהם שמי ושם אבותי – שיקרא להם כל מה שמורה עליו שמי ושם אבותי, כי שם ישראל ע״ש כי שרית עם אלהים ואנשים, כך יהיה צדיק מושל ביראת ה׳, ויעקב ע״ש עקב רב טוב הצפון לצדיקים, כי תמיד ראשיתם מצער ואחריתם ישגא מאד, ואברהם ע״ש אב המון גוים כך יהיו ראש לכל האומות, ויצחק תרגומו וחדי, כך תהיה תמיד השמחה במעונם.
וידגו לרוב בקרב הארץ – היה לו לומר בארץ, מהו בקרב הארץ, ונראה לפרש על דרך שארז״ל (סוטה יא:) שהיו המצרים חורשים על גבם ונעשה להם נס ונבלעו בקרקע כו׳ ואח״כ חוזרין ומבצבצים והולכים לביתם עדרים עדרים וכו׳, ולפי זה היו פרים ורבים בקרב הארץ ממש, כי לא לחנם נעשה להם נס זה שהיו נבלעים בקרקע, ודאי לכדי שלא תשלוט בהם עין הרע של המצרים, ע״כ נתכסו בקרקע כדגים המכוסים במים, ובסיבת היותם בקרב הארץ ממש נעשו רבים כדגים, כי לא שלטה בהם עינא בישא, וע״ז נאמר ותמלא הארץ אותם.
ונתן ברכת הריבוי דוקא ליוסף, כי שמו מורה על התוספות והרבוי, כמ״ש (בראשית ל׳:כ״ד) יוסף ה׳ לי בן אחר. וכמ״ש (דברים א׳:י״א) יוסף עליכם ככם אלף פעמים, והיתה ברכה זו ראויה ביותר אל אפרים ע״ש כי הפרני אלהים, ע״כ נתן ימינו על ראש אפרים כי חשב יעקב ששמו מסייע לו לקבלת ברכה זו, ויוסף חשב שיותר ראוי לתלות ברכת הריבוי בבן הבכור, כי אליו פי שנים כפלים בירושה, ע״כ גם ברכת הרבוי לו יאתה ביותר, והשיב יעקב ידעתי בני ידעתי. הזכיר ב״פ ידעתי, כנגד ברכת פי שנים של הבכור, ואמר גם הוא יגדל וגם הוא יהיה לעם, הזכיר ב״פ גם, לרמוז על הכפל כאילו אמר ידעתי מן פי שנים של הבכור אשר מזה הצד היה מן הראוי ליתן לו ביותר חלק בברכת הרבוי לצרף הויות להדדי, אבל מ״מ אחיו הקטן יגדל ממנו, כי הקב״ה בוחר ביותר בקטנים, וכל אדם שיש בו צד קטנות אז ביותר הקב״ה מגביהו לשיתו לאלפי רבבה כמ״ש (דברים ז׳:ז׳) לא מרבכם מכל העמים חשק ה׳ בכם וגו׳ כי אתם המעט. וכתיב (ישעיהו ס׳:כ״ב) הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום. וקרה זה לכל זרע אברהם, כי ישמעאל בכור לאברהם נפסל ישמעאל ונבחר יצחק, עשו בכור ליצחק נפסל עשו ונבחר יעקב, ראובן בכור ליעקב נפסל ראובן ונבחר יוסף, מנשה בכור ליוסף נבחר אפרים ביותר, ורמז זה הלא דבר הוא והמשכילים יבינו.
מלאך הרגיל להשתלח אלי בצרתי כו׳. שאין למלאך כח לגאול שום אדם בלא רשות הקב״ה:
מנשה ואפרים. דאי לא היה מפרש רש״י בהדיא הייתי אומר דעל כרחך צ״ל דלאו מנשה ואפרים הוא דהא כתיב בסמוך בהדיא (פסוק כ) דבירך אותם ומה צריך לו לברך פעם אחרת וה״א דנערים הם בנים קטנים של יוסף לכך צריך רש״י לפרש דמנשה ואפרים הוא דהא לא היו לו בנים אחרים: והא דבירך אותם שני פעמים י״ל דהכא כתיב ויברך את יוסף וכלל אותם בברכתו של יוסף אבל לא בירך אותם בפני עצמן ולקמן ברכן בברכה בפני עצמן: ולענ״ד נראה לי מפני שכתוב הנערים בה״א הידיעה הנזכרים לעיל ולא נזכרו כ״א מנשה ואפרים גם לא נודע ליוסף שאר נערים דהא פי׳ לעיל אשר הולדת אם תלד. [קיצור מזרחי]:
The angel who was usually sent to me in my time of affliction... [Rashi knows this] because an angel is unable to redeem anyone without Hashem's permission.
Menasheh and Ephraim. If Rashi did not specifically explain this, we would think that it cannot mean Ephraim and Menasheh. Since it is specifically written in v. 20 that Yaakov blessed them, why then would he bless them again? Thus we would have thought that "the lads" were Yoseif's young sons. Therefore Rashi explains that it refers to Menasheh and Ephraim. [Rashi knows this] because Yoseif did not have other sons. And why did he bless them twice? The answer is: Here it is written, "He blessed Yoseif,⁠" and he included them in Yoseif's blessing but did not bless them on their own. In v. 20 he gave them their own blessing. But to me it seems [that Rashi knew it means Menasheh and Ephraim] because it is written "the lads,⁠" meaning those mentioned above, and only Menasheh and Ephraim were mentioned. Furthermore, Yoseif is not known to have had any other sons. The proof is that on v. 6, Rashi explained אשר הולדת to mean, "If you will have any more sons.⁠" (Kitzur Mizrachi)
המלאך הגואל וגו׳ – פירוש מאמר ה׳ אשר יצו ה׳ את ידידיו אליו יקרא שם מלאך כי קול ה׳ חוצב להבות אש. והוא כוונתו באומרו המלאך וגו׳ פירוש שיהיה מימרא דה׳ בסעדם ויברך אותם.
ויקרא בהם שמי וגו׳ – פירוש שיהיו בהדרגת שלשה אבות וכשם שאין אדם בעולם יכול לנתק או לקלקל באחד מג׳ אבות ואין צריך לומר בכולן יחד כמו כן הם.
עוד ירצה לשון יקר וגדולה פירוש שיגיע באמצעותם יקר לשם אבות, והוא על דרך אומרו (משלי כג) גיל יגיל אבי צדיק וכן הוא אומר (שם י״ז) עטרת זקנים בני בנים, וזה יהיה באמצעות הכנתם ההגונה ודרכם הישר עד שיגיע יקר לאבות אבותם.
עוד ירמוז כי יהיה להם חיבוב הזכרת שמם לפני ה׳ כחיבוב הזכרת שם אברהם יצחק ויעקב, וכמו כן תמצא שאמר הנביא (ירמיהו לא) הבן יקיר לי אפרים וגו׳ כי מדי דברי בו וגו׳, הרי כי שמו של אפרים נתייקר בעיני ה׳ ומזכירו בחשק וחבה יתירה.
וידגו לרוב וגו׳ – הכוונה על דרך מה שפירשתי בפ׳ בראשית בפסוק (א׳ כ״ב) ויברך אותם וגו׳ האמור בדגים כי הוצרך ה׳ לברכם לצד שמקום דירתם הוא נגדיי בקצה האחרון לבחינת הלידה לזה הגדיל בהם כח המוליד להוליד אפילו במים, וכאן אמר יעקב שידגו כדגים בריבוי הלידה ויהיה להם גדר זה בארץ, וכפי זה תהיה ברכתם גדולה מברכת הדגים להיותם במים והבן.
ודקדק לומר בקרב רמז שיהיו נחבאים בפנים על דרך מה שאמר להם יהושע (סוטה לו:) בזמן שנתקיימה ברכת יעקב בהם לכו החביאו עצמיכם ביערים, כי יהושע פירש הכתוב כפירושינו. ויש דרשה בזה (ברכות נה:) שהמשילם לדגים שאין עין הרע שולטת בהם, וכפי זה אומרו בקרב הארץ פירוש הגם שיהיו בקרב הארץ, ובזה הם בגדר עליון מהדגים.
המלאך הגואל אותי, "The angel who redeems me, etc.⁠" Jacob referred to any word of God which He issues to or on behalf of those those who love Him as מלאך. This is analogous to Psalms 29,7: "The voice of God kindles flames of fire.⁠" Jacob expressed the hope that God's word would always come to the assistance of Joseph's sons and bless them.
ויקרא בהם שמי, "and may my name be called upon them, etc.⁠" Jacob wished that Joseph's sons should reflect the spiritual level of the patriarchs. While it is quite impossible for any Jew to completely sever the connection with all three of the patriarchs, Jacob blessed Ephrayim and Menashe in that they would never fail to reflect the spiritual values of even one of the patriarchs.
Jacob may also have expressed the hope that the reputations of the patriarchs would be enhanced by the conduct of Joseph's sons in the future. We find such an idea in Proverbs 23,24: "the father of the righteous will rejoice greatly;⁠" we also have a similar statement in Proverbs 17,6: "Grandchildren are the crown of their elders.⁠" All of this is predicated on the grandchildren following in the footsteps of their illustrious forebears.
Jacob also hinted that mentioning the names of Ephrayim and Menashe would have as positive an effect in the ears of God as has mentioning the names of the patriarchs themselves. This sentiment is expressed in Jeremiah 31,19 when the prophet exclaims that every time God merely hears the name of Ephrayim mentioned He recalls him with feelings of mercy and has pity on his plight.
וידגו לרוב בקרב הארץ, "and they will multiply on earth just like fish.⁠" Jacob's considerations may have been similar to the blessings God bestowed on the fish in Genesis 1,22.1 explained there that a special blessing for the fish was called for due to their habitat being less suited for successful and enduring procreation than the conditions prevailing on dry land. God therefore increased the fish's natural reproductive powers to counter the negative conditions prevailing in their habitat. Jacob too accorded Joseph's sons greater powers of reproduction when he blessed them by comparing their fruitfulness to that of fish. Inasmuch as Ephrayim and Menashe did not reside in regions which are hostile to human reproduction, Jacob's blessing was even stronger than God's blessing for the fish.
Jacob deliberately chose to say בקרב, "in the midst of the earth,⁠" instead of merely saying "on earth.⁠" This was a hint that at some time in the future Joseph's descendants would "hide" within the earth as we know from Sotah 36 where Joshua is reported as having advised the members of that tribe to hide in the forests (to prevent attracting envy and jealousy due to their being numerous). This need arose only because Jacob's blessing had been fulfilled and they had multiplied at a faster rate than the other tribes. Berachot 55 sees in Jacob's phraseology a hint that the descendants of Joseph would be immune to the evil eye just as the fish are immune to the evil eye. The fish enjoy that status only thanks to their remaining under the surface of the water and therefore not visible. Jacob blessed the sons of Joseph that they would enjoy this immunity even while visible on earth, i.e. בקרב הארץ.
המלאך הגואל אותי מכל רע – אחר שהבדיל בינו ובין אבותיו, הם הרבו שנות חיים והוא מצא שנות רעה; סמך לאמר כי מלאך י״י סביב לו וגואל אותו מכל רע ע״י נפלאות. כשהיה בימי עניו בברחו מחמת עשו, כִּבְּדוֹ לבן והביאו לביתו, כשמעו שמע יעקב שהפליא לעשות לגול את האבן מעל פי הבאר לבדו. ובימי עָנְיוֹ בבית לבן העשירו השם על דרך פלא.⁠1 כשדלקו לבן ואחיו אחריו, הפליא השם לעשות להוכיח את לבן בחלום הלילה.⁠2 כשרדף עשו וארבע מאות איש אחריו נתן לו השם עוז להלחם עם המלאך, ויוכל לו,⁠3 וכמו שבארנו במקומו. כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם שלח אלהים מְחִתָּה על אנשי הֶעָרִים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחריו. וכן בצרותיו הקשות בעבור יוסף. ובבוא צרת הרעב וצרת שמעון ובנימין, מה רבו נפלאות אֵל ומחשבותיו על יעקב לגאלו מכל רע, ע״י חלום יוסף, וחלומות סריסי פרעה, וחלום פרעה, והרעב עצמו וְהַשָׂבָע הפלא ופלא. וכאומר ״האלהים אשר היטיב מאד לאבותי אברהם ויצחק, הוא האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, והוא האלהים בימי רעה, המלאך הגואל אותי מכל רע״. ואיננו כמו ״ישלח מלאכו לפניך״4 אבל הוא תאר לאלהים5 הנזכר לפניו. כי כל כח ועוז הפועל ישועות נקרא ״מלאך״. וכשידובר על הנפלאות שהן מעשה ופעולת השם לבדו, כאמרו ״לעושה נפלאות גדולות לבדו״,⁠6 וכאותן הישועות שקרו ליעקב, נכון מאד לתארו בשם ״מלאך״ כי הוא נותן כח ועוז לגאול יראיו מכל רע. והנה לפירוש זה זכר יעקב את הטוב ואת הרע, והגאולה מן הרע, שהכל מעשה האלהים הידוע, השופט העליון הנוהג הכל בחכמה. וחתם האלהים הנורא הזה [הוא] יברך את הנערים, כי יקרום דור דור עתים לטובה, ודורות אחרות צרה ויגון ימצאו. ובאחרית יגאלם מכל רע. והדברים מכוונים.
ורמב״ן ז״ל שלא פירש בענין זה ע״פ הפשט, אלא בדרך הסוד גלה דעתו גם הוא שמלת ״המלאך״ גם כן תאר להשם ית׳, כי אמר ״והמלאך הגואל אותו הוא העונה אותו בעת צרתו. ושאמר לו ׳אנכי האל בית אל׳7 והוא שנאמר עליו ׳כי שמי בקרבו׳⁠ ⁠⁠״.⁠8 ורצון הרב ז״ל על מדת מלכות שהיא השכינה. וממה שפירש על ״אנכי האל בית אל״ תבין כי כן דברתי, ושמן המעט שפירשנו על פי הפשט, תעמוד גם על אמתת סודו של הרב ז״ל.
ויקרא בהם שמי – [כתב רמב״ן] ״אמר רבי אברהם9 שנקראו ישראל בשם אפרים״, [כמו] כאשר הם נקראים זרע אברהם יצחק ויעקב. [העיר רמב״ן:] ״ואינו נכון, כי הכתוב אמר ׳בהם׳, והנה לא נקראו בשם מנשה. ואולי בעבור שיקראו ׳בית יוסף׳. והנכון שיעמוד זרעם ושמם, ויהיה שם אברהם יצחק ויעקב נזכר בהם לעולם״. דברי רמב״ן ז״ל. ולפירושו חסר מלת ״לעולם״, שהוא העיקר. ולדעתי מלת ״שֵׁם״ איננו על שם העצם, כי מה טעם ״וְיִקָרֵא בהם שמי ושם אבותי״? אם לומר שהם בני יעקב, ובני כל בא עולם יקראו על שם אבותם, ומה צורך לברכם בו? גם אם יקרא בהם רק שם יעקב או ישראל אין צורך עוד שיקרא בהם שם אבותיו אברהם ויצחק, כי נודע שיעקב הוא בן יצחק בן אברהם. אבל מלת ״שם״ בלשון הקדש כבר אמרנו10 שהונח על הפעולות המתעלות לנו מן הדבר, אעפ״י שהדבר עצמו נעלם מאד ממנו. כי פעולת הדבר אות על הכח שיש בו לפעול כאלה, וזהו ״שמו״. ולכן נשמת האדם, שמהותה תעלומה ממנו, נודעת לנו מפעולותיה שהיא חֲכָמָה בעלת הבינה, בעלת [הכרה]⁠11 ומצד זה יתואר בעליה בשם ״חכם נבון ומשכיל וגבור, וכן צדיק ישר חסיד ונאמן״ וכיוצא. וכן שמותיו של הקב״ה מצד פעולותיו, הן שמותיו והן כנוייו. וכאמרו ״כן נהגת עמך לעשות לך שֵׁם תפארת״,⁠12 ״ויברכו שֵׁם כבודך״.⁠13 ועל השכר האחרון הגדול אמר ״שֵׁם עולם אתן לו, אשר לא יכרת״.⁠14 והנה שמות האבות מה גדלו, אין צורך להאריך בהם. כי מסיפורי התורה שזכרה מעשיהם ודבריהם אנו רואים אהבתם ויראתם את השם, ותמימותם בכל הנסיונות והקורות שעברו עליהם; חכמתם וגבורת לבם, ונדיבת לבם. ויושבי חֵת קראו לאברהם ״נשיא אלהים אתה בתוכנו״.⁠15 ומלך גרר אמר ליצחק ״רָאֹה ראינו כי היה י״י עמך״.⁠16 ויעקב בחיר שבאבות {והיו כולם נביאים ועומדים בסוד י״י}. ועל זה ברך את הנערים ״וְיִקָרֵא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק״, כלומר יוצאי חלציהם דור דור יהיו אנשי שם, קדושי עליון, חכמים ונבונים ועושים מעשה חיל, עד שידמו מעשיהם למעשה אבותיהם. וכל רואיהם יכירו כי הם זרע בתוכם17 י״י. ויקראו שמם כשם אבותם, כי יִרְאוּ במקצתם ענינים הדומים למעשה אברהם, ומקצתן כמעשה יצחק, ומקצתן כמעשה יעקב. וזהו קריאת שם האבות בהן, ברכה [ה]⁠כוללת כל המעלות הנשגבות וההצלחות העליונות שאפשר להיות. וביותר יעקב שנתן לו האלהים שם ״ישראל״ שהוראתו שבכחו יגבר וינצח כל הקמים עליו. ואם בדורות הבאים יראו כאלה בבניהם יקראו בהם שם אבותיהם. והנה כשזכר שם אבותיו פֵּרַט אברהם ויצחק, וכן למעלה (פסוק ט״ו) לפי ששלושה אלה לבד הם שלשלת הגדולה ואבות האומה, לא כאלה שקדמו להן כמו תרח ונחור. כי מאברהם מתחיל יחס האומה, ושמות שלשה אלה נודעו בכל הארץ כולה לתהלה ולתפארת. וברך עתה בניו שגם בהם יקראו שמות כשמות אבותם אלו.
וידגו לרוב בקרב הארץ – זוהי ברכה בפני עצמה שצריכה להאמר. כי כל שאר הברכות כולם חכמה וגבורה ועושר וכבוד ודבקות השם והנבואה וכיוצא כפי פירושנו כלולים כולם במאמר ״וְיִקָרֵא בהם שמי ושם אבותי״ לבד רבוי הבנים, אינו בין שמות אבותינו, כי אברהם הוליד לאומה זו רק את יצחק, ויצחק רק את יעקב, וגם יעקב מארבע נשיו הוליד י״ב בנים. אבל בניהם ידגו לרוב בקרב הארץ כלומר ידמו בהולדת עם רב לדגים השורצים לרוב במים. וכן תרבה האומה הזאת אדם בקרב הארץ. וכן ״והנכם היום ככוכבי השמים לרוב״18 כלומר לענין הרבוי, כי אינן ככוכבים.⁠19 וכן ידמו לדגים לענין הרבוי.
ועל דקדוק וידגו אוסיף כי שרש ״דגה״ מורה על ההתרבות העצומה. וממנו הושאל להיות שם לבעלי חיים שבמים בעבור שהם מתרבים בטבע הרבה מאד מכל מיני החיים על הארץ. ויפה נופל הפעל ״וידגו״ על המין המתרבה במים, ובעלי החיים על היבשה אלא שאין באחד מכל המינים בארץ המתרבה בהפלגה כה גדולה. ולכן לא נמצא גזרת הפעל הזה בשום מקום לבד בברכת יעקב, ידע כי יפרו וירבו ישראל בהפלגה גדולה יותר מכל עמי הארץ וכאמרו ״ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד״.⁠20 וכמו שזכר הפלא הזה במשנה תורה ״בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שָׂמְךָ י״י אלהיך ככוכבי השמים לרוב״.⁠21 ולכן אמר פה שיתרבו בקרב הארץ, כלומר למעלה מכל עמי הארץ, עד שיהיו נגד כל העמים מופלגים ברבוי כמו שמפליגים בו דגי הים נגד כל המינים שבארץ, וזהו ״וידגו״, והבן.
1. כדברי מדרש בראשית רבה (עג, י) שהיה המלאך מעביר כבשים מעדר לעדר. והובא ברש״י על בראשית (לא, י).
2. בראשית לא, כד.
3. שם לב, כט.
4. בראשית כד, ז. ושם הוא יצור נברא.
5. כתב הרב יעקב צבי יאליש בספרו ״קהלת יעקב״ (ערך: מלאך) כי השכינה נקראת ״מלאך״ והביא לכך סמך מכמה מקראות, ואחד מהם פסוקנו. ומקורו בזוהר (ח״א סא ע״א, וח״ב קטז ע״ב). ״כי כח הפועל בנפעל״.
6. תהלים קלו, ד.
7. בראשית לא, יג.
8. שמות כג, כא.
9. ראב״ע.
10. על בראשית לח, ח ״וְהָקֵם זרע לאחיך״.
11. מלה מטושטשת מאד, וכתבנו לפי אומדן.
12. ישעיה סג, יד.
13. נחמיה ט, ה.
14. ישעיה נו, ה.
15. בראשית כג, ו.
16. שם כו, כח.
17. כך כתב בכתב יד, כי כתב על פי הזכרון, אבל במקרא הוא ״זרע ברך י״י״ (ישעיה סא, ט).
18. דברים א, י.
19. באיכותם.
20. שמות א, ז.
21. דברים י, כב.
וְיִדְגוּ לָרֹב – בְּלָשׁוֹן זֶה חָזָק יוֹתֵר מֵיִרְבּוּ כְּדָגִים, כִּמְבוֹאָר אֵצֶל הִסְכַּלְתָּ עֲשׂה (הרכסים לבקעה בראשית ל״א:כ״ח), וְכֵן הִתְעִיבוּ עָוֶל (תהלים נ״ג:ב׳) קָשֶׁה מֵעָשׂוּ עָוֶל נִתְעָב, הֶעְמִיקוּ סָרָה (ישעיהו ל״א:ו׳) קָשֶׁה מֵעָשׂוּ סָרָה עַמוּקָה, וְכֵן הַרְבֵּה.
ויקרא בהם שמי – שיעמוד זרעם ושמם באופן שיהיה שם אבותם נזכר בהם לעולם. ואמר בפרט שמי וגם שם אברהם ויצחק להוציא שם תרח ונחור, כי הצדיקים לא יקרא עליהם שם אבותיהם הרשעים, וכן בהפך, כמאמרם ז״ל דקרינן לרשיעא אפילו בר צדיקא רשיעא בר רשיעא, שלא יתייחס לאביו הצדיק אבל יתייחס לאיזה מאבותיו הרשעים, ולכן התפלל עליהם שיהיו מוכנים ונעזרים לעבודת האל יתברך באופן שיהיו ראויים להתיחס לאברהם וליצחק:
וידגו לרב – מלשון דגים, כלומר שיהיו כמו הדגים והוסיף מלת לרוב לבאר במה יתדמו לדגים, ואמר בענין הרבוי לבד, וידוע שהמין הזה יתרבה בטבע יותר מכל מיני בעלי חיים:
ויקרא בהם שמי – לפי שכל האבות ובניהם ובני בניהם נקראו בשם עברים לפי תולדותם בעבר הנהר ונתיירא יוסף פן לא יקראו בניו בשם זה רק בשם מצרים אחר שנולדו שם לכן ברכם שיקראו בשם עברים כשאר השבטים (רי״א אשכנזי). ולדעת הסוברים כי אסנת אשת יוסף היא בת דינה שילדה משכם בן חמור החוי (עמ״ש ויגש מ״ו כ׳ אשר ילדה לו אסנת) אשר לפי שרש גזעם ישנו פגם גדול במנשה ואפרים עד שהיה אפשר לפקפק ביחוסם אם יחשוב אותם תוך שבטי ישראל, לכן ברכם יעקב ויקרא בהם שמי ושם אבותי, שלא יהיו נופלים מלהחשב בכלל שבטי ישרון, אבל יחשבו כאחד מבני יעקב וכן לאומרים שבני יעקב אחיותיהם נשאו אתי שפיר שבירך יעקב את אפרים ומנשה בברכה זו גם אם אסנת אמם בת פוטיפרע ממש היתה.
וידגו לרב – בלשון זה יש חזוק יותר מלשון ירבו כדגים, וכן התעיבו עול קשה יותר מלשון עושה עול נתעב, העמיקו סרה יותר מלשון מעשה סרה עמוקה וכן הרבה (רל״ש).
וידגו לרב – בכל הפקודים לא תמצאם יותר משאר השבטים, כאשר נפקדו במדבר ובערבות מואב, כי ברכת יעקב לרבוים לא היתה רק על זמן כניסתם לארץ, כאשר חתם בדבריו בקרב הארץ, ובאמת בהכנסם לארץ בשבע שנים שכבשו אז חלה עליהם ברכת יעקב, כי נתרבו כדגי הים שאין מספר לתולדותם, לכן אמר (יהושע י״ז י״ד) עד אשר עד כה ברכני ה׳, כלומר עד אשר נכבשה הארץ, ולכן השיבם יהושע לך היערה ובראת לך, וע״ז שפיר אמרו רבותינו (ב״ב קי״ח א׳) משום טפלא או משום עין הרע, כי בזמן לא כביר נתרבה עד כי חדל לספור. ופירוש רשב״ם שם במשום טפלא דחוק (הגר״א).
המלאך הגואל וגו׳ – מלאך הרגיל להשתלח אלי בצרתי (רש״י), הזכיר תחלה האל השולח ואח״כ הזכיר השליח, ואמר שהוא יברך בשליחות שולחו, ובאמרו המלאך כבר הודיע שאינו פועל ברצון עצמו, אלא ברצון שולחו, והנה איננו מתפלל אל המלאך, אלא כאומר יהי רצון מלפני האל לשלוח מלאכו לברך את הנערים, וכל זה רמז רש״י בקוצר לשונו, והשומרונים הגיהו המלך הגואל. ואני מתחלה הייתי מפרש האלהים אשר מלאכו הוא הגואל אותי מכל רע (כמו עיניכם הרואות {בראשית מ״ה:י״ב}) כטעם הוא ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך {בראשית כ״ד:מ׳}, והוא כמו עם אשר תמצא את אלהיך (בראשית ל״א:ל״ב) שענינו אשר עמו תמצא, ועיין שם.
ומה״ר שלמה דובנא פירש האלהים הנזכר ישלח המלאך הגואל, וזה רחוק, ור׳ עובדיה ספורנו פירש האלהים דרך קריאה: אתה האלהים שאתה הוא שהתהלכו אבותי לפניו, (עיין פירושי לישעיה א׳:ד׳) אתה האלהים הרועה אותי וגו׳ אתה הואל נא שהמלאך הגואל יברך את הנערים; וזה פירוש נחמד ונעים, ועדיין קשה לי מה צורך שיהיה המלאך הוא המברך ולמה לא שאל שיברכם האל? והוא ר׳ עובדיה ספורנו תירץ ואמר ״אם אינם ראוים לברכתך בלתי אמצעי״ וזה הבל כי כל ישראל מאז מקדם אומרים זה לזה יברכך ה׳, וכל ישראל מבקשים מהאל שיברכם, ומעולם לא מצאנו הברכה מיוחסת למלאך. ואדוני אבי ז״ל היה דבר זה קשה בעיניו עד מאד, והוא נדחק לפרש שיהיה המלאך לא המברך, אלא המקבל הברכה, ואמר כי יעקב כנה את יוסף בכנוי המלאך הגואל אותי מכל רע, ושיעור הכתובים האלה כך הוא – האלהים אשר וגו׳ הוא יברך את המלאך הזה (יוסף) עם הנערים. ודח״א ז״ל אומר כי הכוונה על המלאך הנאבק עמו (ל״ב:כ״ה) וברכו וקרא שמו ישראל, והנה יעקב מתפלל שאותו המלאך שברך אותו יברך גם אותם ויקראו גם הם בני ישראל, וכמו שהיה, שהיו אפרים ומנשה שני שבטים.
אוידגו – מן דג, וזה כי הדגים משרצים לרוב מאד, ודעת קוצעיוס כי מן דגה נגזר שם דגן.
א. בדפוס ראשון מופיע לעיל לפני ״ומה״ר שלמה דובנא״.
המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים – בהקשר הדברים כאן, קשה מאד לומר על מלאך שהוא יברך, במיוחד מאחר שבפסוק הקודם נזכר ה׳ עצמו, שהוא לבדו בעל הברכות.
בבראשית רבה (צז, ג), לפי גירסת הילקוט, אומר ר׳ אלעזר: ״הקיש גאולה לפרנסה ופרנסה לגאולה, מה גאולה פלאים אף פרנסה פלאים, מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום״. כלומר: הכתוב מקשר גאולה (״הגואל״) לפרנסה (״הרועה״ [פסוק טו]), כשם שגאולה באה על ידי נסים, כך פרנסת האדם באה על ידי נסים; וכשם שפרנסתו באה בכל יום, כך באה גאולה בכל יום.
נמצא שהגאולה הנזכרת כאן איננה גאולה מִסַּכָּנָה מיוחדת, אלא הגאולה שאנו זקוקים לה בכל יום ויום לא פחות מפרנסתנו. שתיהן – הפרנסה והגאולה – אינן תוצאות הסדר הכללי שקבע ה׳ לעולמו, אלא פעולות השגחתו הפרטית של ה׳.
מצב בו אדם ישר ותמים, המבקש את פרנסתו בדרכים ישרות ומוסריות בלבד, מוצא אכן את פרנסתו בדרך זו, אינו אלא ״פלאים״, מתנה מתמדת של פלאי ההשגחה האלקית; כמו שנאמר: ״טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ״ (תהלים קיא, ה), הווי אומר: את מה שאחרים משיגים באמצעות כח (״טרף״) [עיין פירוש לעיל ג, יט; ח, יא], ה׳ ״נותן״ ליראיו. ומצב בו אדם הנוהג חיי מוסר, ניצל מהרעות הגשמיות והחברתיות המאיימות עליו בעולם הזה – לזה זקוק הוא לישועה אלקית מתמדת, ״גאולה״.
״גאל״ קרוב ל״גחל״. ״גחלת״: חתיכת עץ מפוחם לוהטת שהייתה באש, אך הוצאה ממנה לפני שנאכלה לגמרי. (כך גם ״געל״: להסיר דבר טרם זמנו מכיסוי המגן שלו. אך בעוד שכוונת ה״גואל״ להושיע, הרי שכוונת ה״גועל״ היא להפך: להפליט החוצה דבר מכיסוי המגן שלו.) אולם ״גאולה״ היא ישועה גמורה, שלא כמו ״גחלת״ הנושאת עדיין את עקבות השריפה. ״גאולה״ ממלטת מכל רע, כמו שמצאנו אצל אברהם באור כשדים, ואצל חבריו של דניאל בכבשן האש.
לוּ אך היו לנו עיניים לראות, אומרים חז״ל, היינו נוכחים לדעת איך שבכל מקום תמיד אנו מסובבים ב״מזיקים״, יסודות מזיקים הרוצים להזיק לנו בעולם הגשמי; ומה שמתייחס לחיים הגשמיים מתייחס ללא ספק גם לחיים החברתיים (עיין ברכות ו.). אוי לנו אילו היינו רואים את כל אלה. אשרינו שאיננו רואים את הסכנות המאיימות על חיינו בכל רגע בעולם הגשמי. אשרינו שאיננו יכולים לראות את הקנאה והכוונות הרעות, החורבן והצרות, הפוסחים עלינו ללא פגע כל הזמן בחיינו החברתיים. זהו ה״רע״ ממנו הקב״ה גואל ומציל אותנו בכל רגע, והוא מצילנו באופן כזה שאיננו מודעים אפילו לסכנה.
ר׳ שמואל בר נחמן אומר (בראשית רבה שם): ״פרנסה גדולה מן הגאולה, שהגאולה על ידי מלאך [המלאך הגואל], פרנסה על ידי הקב״ה״.
אם הבנו נכון מאמר זה, הוא בא ללמדנו שעל הגאולה התמידית מצרה וחורבן להקדים את הפרנסה, והיא תנאי קודם לעצם קיום האדם. גאולה כזאת ניתנת לאדם או לאומה מעצם ראשיתם, והיא כביכול המרחב שיצרה עבורם ההשגחה האלקית בתוך מהומת העולם הזה. גאולה זו היא ״מזלו״ של האדם, ה״גורל״ שנגזר עליו. אולם היהודי תמיד זוכר גם את בעל הגזירה, את מי שגזר אותה; והוא רואה את הגזירה כמלאך גרידא, שלוח ההשגחה האלקית. הגזירה האלקית אומרת ״יחיה״ בלידת ילד או אומה, על כניסתו לקיום גשמי חברתי או הסטורי. ה׳ יצווה את מלאכיו לשומרו בכל אשר ילך, על כפים ישאוהו פן תגוף באבן רגלו, על שחל ופתן ידרוך, ירמוס כפיר ותנין (עיין תהלים צא, יא–יג).
(״מלאך״ אולי נגזר מ״מלך״ – כח פעיל ומשתלט. כח⁠־מלאך זה אינו פועל ברשותו הוא, אלא נושא בתוכו את האות אל״ף, הסימן הסמוי של אישיות אחרת, המנחהו ושולחו: ״שמי בקרבו״, פשוטו כמשמעו, כמו שנאמר על המלאך בשמות כג, כא.)
כך מתפלל יעקב שנכדיו יתברכו על ידי אותו מלאך שגאל גם אותו מכל רע. שיעבור עליהם אותו הגורל שבו גם הוא מצא קיום והצלחה. שלא יחיו כעשו על חרבם, אלא שיבקשו כיעקב שמירה ומשען בה׳ לבדו. רק כך ״יקרא בהם שמי ושם אבותי״ – יחיו ויתקיימו בהם אני ואבותיי.
וידגו לרב בקרב הארץ – תיבת ״דגה״ אינה מופיעה שוב בכתובים אלא כשורש של ״דג״, ועל ידי הוראה זו היא מביעה את עומק משמעותה של ברכת יעקב. היא מלמדת אותנו מה פירוש: ליטול חלק בגורלו של יעקב ולהקרא בשם ״יעקב״; ומהו: להתהלך לפני האלקים אשר לפניו התהלכו האבות, להתפרנס על ידו ולהגאל על ידי שלוחו!
בתחומם הנבדל, במעמקים שעין אדם אינה שולטת בהם, חיים הדגים את חייהם השקטים. בני אדם העומדים על שפת המים אינם מודעים, ואין להם מושג כלל מהחיים חסרי הדאגה, הנמרצים ומלאי החיות, המתקיימים למטה בשפע רב, מדור לדור. כך גם ינהלו בני משפחת יעקב את חייהם העצמאיים, השקטים, והמספקים. הם יחיו ״בקרב הארץ״, בתחומם הנבדל, שאין לעולם שמסביבם אפשרות כניסה אליו, ושאין לו מושג על המתרחש בתוכו. הם יחיו כדגים במים, בקרב האנושות על הארץ: ״וכנוני ימא יסגון בגו בני אנשא על ארעא״ (תרגום אונקלוס).
המלאך הגאל אתי מכל רע – שהנהגת יעקב שהיתה דומה כרועה ירעה צאנו כן היתה הנהגתו עפ״י הטבע לא בנסים גלוים, א״כ היתה ההנהגה ע״י מלאך ושליח מה׳ לא עפ״י ההשגחה הנסיית בעצמה שזה לא תהיה ע״י מלאך ושליח רק מה׳ בעצמו ובכבודו. יברך את הנערים, בשתי הנהגות אלה יברך את הנערים, שנגד הנהגה הטבעיית שהצליח בה יעקב אמר ויקרא בהם שמי, ונגד הנהגה הנסיית שבה הצליחו אבותיו אומר ויקרא בהם שם אבותי אברהם ויצחק, ור״ל כי את אפרים ברך בימין, שהימין מורה תמיד על הנהגה הנסיית שימין ה׳ עושה חיל למעלה מדרך הטבע, ואת מנשה ברך ביד שמאל שמורה על הנהגה הטבעיית המתיחסת לשמאל, אמר ששני הברכות ושני ההנהגות האלה יהיו בם לטובה עד שידגו לרוב.
THE ANGEL WHO HAS REDEEMED ME FROM ALL EVIL. The pattern [of divine guidance] affecting Yaqov was like that of a shepherd herding his sheep, which is made manifest in natural forms rather than as open miracles.⁠1 And this pattern was thus effected through a malakh2 and a divine emissary, in contrast to the miraculous providential order itself that is not mediated by any malakh or any emissary, but comes directly from God Himself in all His glory.
MAY HE BLESS THE YOUTHS. The youths should be blessed with both of these patterns. As regards the natural order which brought success to Yaqov, he said: my name being called upon them; and as regards the miraculous order through which his ancestors flourished, he said: may they be called by the name of my fathers Avraham and Yizhaq.
Therein lies the Significance of Yaqov blessing Efraim with the right hand, the right hand always symbolizing the miraculous order — the right hand of the Lord deals valiantly3 i.e., beyond the natural order — and blessing Menashe with the left hand, which signifies the natural pattern associated with the left-handed aspects4 that these two blessings and the patterns to which they correspond, should prove so advantageous to them that it will result in their becoming teeming multitudes upon the earth.
1. Cf. note 10.
2. Natural agent — as in (Ps. 104:4): He makes His malakhim winds, His servants, flaming fire.
3. Ps. 118:15.
4. In the idiom of Kabbalistic, writings, left-handedness is associated with physical and material nature. Cf. Samael (left tending, lit.) functioning as contrapoint to that which is lofty, supra-natural and/or intellect-associated.
Examples: And the cherubs standing on the right of the house (Ezek. 10:3); My hand (left hand — Rabbenu Malbim, based on Menahoth 36b) has founded the earth (i.e., the physical-material aspects), and My right hand has spanned the heavens (Isaiah 48:13 — i.e., the loftier aspects of Creation). In this connection, see Zohar on Exodus 37: “He inclined His right hand and created the world above....heaven; He inclined His left hand and created this world...the earth.” Also (Ex. 15:11): Who O Lord, among the gods (natural forces — Rabbenu Malbim), who is like You, glorious in holiness (qedushah, designating the difference from and elevation above laws of physical nature and the world – R. Malbim). Also (Eccl. 10:2): The heart of the wise man is to his right and the heart of the fool is to his left; i.e., wise man and fool are associated, respectively, with matters of the intellect and of material nature, since that is what primarily concerns them, respectively. Also (Prov. 3:16): Length of days (i.e., achievement in eternal life) is in his right hand and success and honor (i.e., achievement in this mundane life) is in her left hand. Also (Isa. 62:8): The Lord swears by His right hand — ‘His right hand’ means Torah (Berakhoth 6a)...as the Torah was given with the right hand (ibid. 62a), as it is written: From His right hand came a fiery law for them (Deut. 33:2), which, when taken in conjunction with My (left) hand has founded the earth; My right hand has spanned the heavens, yields that Torah was given from Heaven (for actualization by man on earth). Hence the symbolic significance of right-to-left of Hebrew script writing: Torah is not an invention of man, but revealed from above (the right — heaven) downward (the left — to earth). (!!)
המלאך הגואל וגו׳ יברך את הנערים: האי ״יברך״ קאי גם על ״האלהים״ אשר במקרא הקודם1 וגם על המלאך2, אלא שלא אמר ׳יברכו׳, שהרי גם המלאך אינו מברך אלא מדעת קונו יתברך, אלא שהוא בבחינה נמוכה ממעשה הבא ע״י הקב״ה בכבודו יתברך, משום הכי כתיב בלשון יחיד. וכיוצא בזה בספר שמות (יד,כ)3.
[הרחב דבר: והנה אמר יעקב לענין פרנסה ״האלהים״4 ולענין גאולה ״המלאך״5, באשר ראה ברוח הקודש כי כך תהיה המעלה היותר גבוהה של זרע יוסף6, וכדאיתא במגילה (ג,א) שבשעה שראה יהושע ביריחו את המלאך ׳אמר לו אמש ביטלתם תמיד של בין הערביים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה, אמר לו יהושע על איזה מהם באת, אמר לו המלאך ״עתה באתי״⁠ ⁠׳. וכבר נדחקו רש״י בסנהדרין (מד,ב)7 והתוספות כאן8 להראות רמז לזה הדרוש. ויותר תמוה, דלפי שטח המאמר משמע שהמלאך בא נגד ישראל בשביל החטא, והרי בפשטא דקרא אינו כן9. וגם במדרש רבה בפרשה זו (צז,ג) מבואר שצווח המלאך מתוך צפורני רגליו של יהושע ואמר לו אל תדיחני כשם שדחני משה רבך10.
אלא כך הענין11, יהושע ידע ודאי שהמלאך בא לעזור את ישראל (והא דמקשה בגמרא מהא שאין נותנים שלום בלילה וכו׳, לא כפירוש רש״י שם שהוכיח שהיה לילה, דאי ביממא היה מכירו וכו׳, אלא כפירוש הרמ״ה בנימוקי סנהדרין מדכתיב שם ״ויהי בלילה ההוא״), אלא שהיה קשה לו ביאת המלאך, שהרי במדבר היה מונהג הכל ע״י הקב״ה בכבודו יתברך, הן בעניני פרנסת ישראל12 הן בהנהגה מכל דבר רע13, כמו שכתוב ״ימינך ה׳14 נאדרי בכח15 ימינך ה׳ תרעץ אויב״16 (שמות טו,ו), ובשעת העגל עלה בדעת שיהיה ע״י מלאך, ולא הניח משה גם על אחד משני הדברים17, כמבואר יפה בפרשת תשא. ועתה כשבא המלאך והיה מוקשה הדבר ליהושע, אמר לו המלאך שזה בא על החטא שאתמול ביטלתם וכו׳ ועכשיו וכו׳, על כן באתי אני בשליחות הקב״ה למענכם ולא הוא יתברך בכבודו. והנה ידוע שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, הבין יהושע שלא בא המלאך אלא לדבר אחד18, והשנית תהיה עוד ע״י הקב״ה בכבודו יתברך, והיינו ששאל ״הלנו אתה״ – אם בשבילנו באת להספיק צרכינו, ״אם לצרינו״ – פירוש, על דבר צרינו, היינו למלחמה עליהם. והשיב המלאך כי אני ״שר צבא ה׳⁠ ⁠⁠״, הלא חרב שלופה בידי כשר הצבא, ולא באתי במגל וכדומה, כלי הפרנסה, מזה תבין אשר ״עתה באתי״ לצורך השעה שהוא עת המלחמה, ולא על פרנסה שהוא ענין תמידי. והנה כבר נתבאר כמה פעמים19 שעסק התורה הוא חרב ומגן של ישראל, ועסק העבודה20 הוא מקור חוקם21 של ישראל. נמצא אם היה המלאך בא בשביל מלחמתם של ישראל, ידוע שבשביל עון ביטול תלמוד תורה בא להקטין מעלתם, ואם בשביל פרנסה בא, ידוע שבשביל ביטול התמיד בא להקטין מעלתם. ועיין מה שכתבתי לעיל (יד,יד).
אחר כל זה מבואר הברכה שראה יעקב, דלפרנסה יהיה ע״י זרע יוסף בהשגחת ״האלהים הרועה וגו׳⁠ ⁠⁠״, ובהגנה יהיה ע״י ״המלאך הגואל וגו׳⁠ ⁠⁠״.]
ויקרא בהם שמי ושם אבתי אברהם ויצחק: הקדים שמו לשם אבותיו. דפירוש ״ויקרא בהם שמי״ הוא מה שאומרים בתפילה ׳אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב׳, ויבואר בפרשת שמות (ג,ו) שהוא על שם השגחה על ישראל בשלשה ענינים – מלחמה והגנה22, פרנסה23, ומדת השלום24, שבאו נגד תורה25, עבודה26, גמילות חסדים27, וכמו שכתבתי לעיל (יב,יז)⁠28. והתפלל יעקב שיקוים בהם שלש מדות הללו, ובזה יקרא בהם שם האבות. וכבר ידוע דזרע יוסף היו מיוחדים במדת השלום וגמילות חסדים יותר מבדרך תורה ועבודה שהיו עיקרם ביהודה ולוי, כמו שכתבתי לעיל (מו,ד)29. משום הכי הקדים ״ויקרא בהם שמי״ תחילה30, ואח״כ ״ושם אבותי אברהם ויצחק״, דמכל מקום היו בהם31 גם תורה ועבודה.
1. שהרי למקרא הקודם אין סיום – ״האלהים אשר התהלכו... עד היום הזה״, ומה האלהים יעשה.
2. אף שאין וי״ו החיבור במלת ״המלאך״.
3. בפסוק ״ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל״, עיי״ש.
4. ״האלהים הרעה אותי מעודי עד היום הזה״ – הקב״ה בכבודו ובעצמו.
5. רק מלאך, לא הקב״ה בעצמו. כך איתא גם בב״ר לפסוקנו (צז,ג), עיי״ש.
6. לפרנסה יהיה ע״י זרע יוסף בהשגחת ״האלהים הרעה וגו׳⁠ ⁠⁠״.
7. רש״י ד״ה אמר לו אמש ביטלתם וכו׳: ״עתה באתי״ דרשינן, מדקאמר ליה ״עתה באתי״ מכלל דמילתא אחריתי אמר לו דמהדר ליה ״עתה באתי״, ׳אמש׳ היום כשהעריב בין הערביים קרי ליה נמי ׳אמש׳ שאין זה אלא לשון ערבית.
8. במגילה ג,א ד״ה אמש: וא״ת, והיכי משמע לישנא דקרא דבטלו התמיד ותלמוד תורה. ויש לומר, דהכי פירושו, מדקאמר ״הלנו אתה״ הכי קאמר, בשביל תלמוד תורה באת דכתיב ״תורה צוה לנו״. ״אם לצרינו״ – או בשביל הקרבנות שמגינים עלינו מצרינו. ובד״ה עתה באתי כתב וז״ל: פירש ריב״ן, על תלמוד תורה באתי, דכתיב ביה ״ועתה כתבו לכם את השירה הזאת״ (דברים לא,יט).
9. שהרי יהושע שאלו ״הלנו אתה אם לצרינו״, והוא השיבו ״ויאמר לא כי שר צבא ה׳ עתה באתי״ (יהושע ה,יד), מההדגשה ״שר צבא ה׳⁠ ⁠⁠״, משמע שבא לעזרם.
10. ז״ל המדרש: ״יברך את הנערים״ זה יהושע וגדעון, הה״ד ״ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וגו׳, ויאמר לא כי שר צבא ה׳ עתה באתי״. רבי יהושע בשם ר׳ חנינא בר יצחק, צעק מתוך צפורני רגליו. ויאמר שר צבא ה׳ שר צבא של מעלן אני, וכל מקום שאני נראה הקב״ה נראה. זה סימן בכל מקום שהיה רבי יוסי ארוך נראה, היה רבי נראה. ״עתה באתי״ – עם משה רבך באתי, אלא שהיה מתפלל ואומר ״אם אין פניך הולכים וגו׳⁠ ⁠⁠״ (שמות לג,טו). לעלות למעלה לא הייתי יכול שעדיין לא עשיתי שליחותי, ולמטה לא הייתי יכול שעדיין היה מתפלל ואמר ״אם אין פניך הולכים״. אלא הזהר שלא תעשה כשם שעשה לי משה רבך ונדחתי.
11. והאריך בזה רבינו בספרו ׳מרומי שדה׳ על הגמרא שם.
12. ע״י המן והבאר.
13. ע״י ענני הכבוד.
14. לא ע״י מלאך.
15. לא ע״י מלאך.
16. ׳מחזקני בכל הנצרך לי׳ (לשון רבינו שם) – פרנסת ישראל.
17. לא על ענייני פרנסת ישראל ולא על הנהגה מכל דבר רע.
18. או לעזרנו בענייני פרנסה, או לעזרנו בענייני המלחמה (הנהגה מכל דבר רע).
19. לעיל יב,יז. יד,יד.
20. קרבנות.
21. פרנסתם.
22. כנגד אברהם.
23. כנגד יצחק.
24. כנגד יעקב.
25. כנגד אברהם.
26. כנגד יצחק.
27. כנגד יעקב.
28. והזכיר זאת רבינו במקומות רבים לאורך חומש בראשית.
29. וכן לעיל לג,ז. לז,ג.
30. הואיל ומדתו של יעקב שהיא השלום וגמילות חסדים היתה מיוחדת אצל יוסף וזרעו.
31. בזרע יוסף.
המלאך הגאל וגו׳ – מקרא קשה וכי יעקב אבינו משתף בתפלתו מלאך אל האל? ועוד מדוע אמר המלאך הגואל וגו׳ יברך? היה לו לומר יגאל או ישמור וכדומה? על כן נ״ל לומר ראשונה על ענין שם מלאך ומלאכה ששרשם לאך לא שמש בספרי הקדש, רק קרוב לודאי הוא שרש ״הלך״ בהיפוך וחילוף אותיות, ומלאך הולך ועושה מלאכתו כלומר שליחותו (באחרוני הספרים מצאנו שם מַלְאֲכוּת, חגי ב׳:ג׳), ואח״כ הושאל שם מלאכה להוראת מעשה שאדם עושה בשליחות אחרים (ויבא הביתה לעשות מלאכתו, פרשת וישב), ואח״כ גם מעשה שעושה מרצון עצמו, ואח״כ גם על החומר שממנו תעשה המלאכה (והמלאכה היתה דים, פרשת ויקהל, עיין מה שאכתוב בפירושי שם, לרגל המלאכה, פרשת וישלח); ולולא מצאנו פסוק וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים (פרשת בראשית) שממנו נראה ברור שמשה לימד את בני ישראל שיש למעלה אישים רוחניים עומדים לפני ה׳, היינו יכולים להניח שדעה זו נשתרשה בבני ישראל באחרוני הימים, ושהמלאך הנמצא לרוב בחמשה חומשי תורה ויהושע ושופטים ושמואל א׳ וב׳ יפורש יפה רצון וחפץ האל הנעשים על ידי אמצעיים חומריים, על דרך עושה מלאכיו רוחות וגו׳ (תהלים ק״ד:ד׳), רק מן המקרא שזכרתי וגם מצווי כרובי הזהב שעל הכפורת נראה ברור שלפי דעת משה יש מלאכים קבועים לעבודת הש״י, ואין לפקפק עוד בדבר; מכל מקום יש להניח שכאן ובמקומות אחרים בשם מלאך תתואר ההשגחה העליונה המשתמשת באישים רוחניים או באמצעיים חומריים, ובכן סרה הקושיא, כי המלאך ר״ל השגחת האל שהיא כאל עצמו, וגם אנו בלשונותינו מתפללים להשגחה וכונתנו לאל המשגיח.
ויקרא בהם שמי – יקראו בני אברהם יצחק ויעקב ולא ישכח שם אבותיהם.
שמי ושם אבותי – תניא, מפני מה מתפללין שמונה עשרה ברכות בכל יום, א״ר חנינא בשם ר׳ פינחס, כנגד י״ח פעמים שאבות כתובים בתורה, אברהם יצחק ויעקב, ואם יאמר לך י״ז הם – אמור לו, ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק – מנהון.⁠1 (ירושלמי ברכות פ״ד ה״ג)
וידגו לרוב – זרעא דיוסף לא שלטא ביה עינא בישא, דכתיב וידגו לרוב, מה דגים שבים מים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם אף זרעא דיוסף אין עין הרע שולטת בהם.⁠2 (ברכות כ׳.)
1. דכיון דכתיב שמי הו״ל כאלו כתיב מפורש יעקב, ודרשה כזו כבר באה לפנינו לעיל בפ׳ ויצא בפסוק והנה ה׳ נצב עליו ויאמר אני ה׳ אלהי אברהם וגו׳, ושם פרשנוה ובארנוה, יעו״ש.
2. פשוט דדריש משום דבעלמא על רבוי ההולדה כתיב לשון פריה ורביה וכאן אמר הלשון וידגו לתכלית הכונה המבוארת.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(יז) {שלישי} וַיַּ֣רְא יוֹסֵ֗ף כִּי⁠־יָשִׁ֨ית אָבִ֧יו יַד⁠־יְמִינ֛וֹ עַל⁠־רֹ֥אשׁ אֶפְרַ֖יִם וַיֵּ֣רַע בְּעֵינָ֑יו וַיִּתְמֹ֣ךְ יַד⁠־אָבִ֗יו לְהָסִ֥יר אֹתָ֛הּ מֵעַ֥ל רֹאשׁ⁠־אֶפְרַ֖יִם עַל⁠־רֹ֥אשׁ מְנַשֶּֽׁה׃
Yosef saw that his father had set his right hand on Ephraim's head, and it was grievous in his eyes, so he grasped his father's hand to remove it from upon Ephraim's head to Menashe's head.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[קיא] 1יד ימינו, ת״ר [וקשרתם לאות על] ידך (דברים ו׳:ט׳), זו שמאל, אתה אומר שמאל, או אינו אלא ימין, ת״ל אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים (ישעיהו מ״ח:י״ג), וכו׳, ר׳ יוסי החורם אומר מצינו ימין שנקרא יד, שנאמר וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו, ואידך יד ימינו אקרי יד סתמא לא איקרי, (מנחות לז.)
[קיב] וירע בעיניו, מפני שהיה הדבר לעז על בניו ופגם את ברכתו. (שכ״ט)
[קיג] 2ויתמך יד אביו להסיר אתה, אמר ר׳ ברכיה ידא דדחת תליתאה דעלמא, את מבקש לדחותה. (בראשית רבה צ״ז)
1. ידי יסדה ארץ וגו׳ מדכתיב ידי וימין ש״מ יד היינו שמאל, מצינו ימין שנקרא יד, ולא ילפינן מהכא (רש״י). ומקור הבריתא בספרי דברים לה. על ידך זה שמאל כו׳ הא למדת שאין יד האמורה בכל מקום אלא שמאל כו׳ ר׳ יוסי אומר מצינו שאף ימין קרויה יד שנאמר וירא יוסף כי ישת אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה ע״כ. ונראה מזה שהביא הספרי כל הפסוק כולו, דר׳ יוסי מדייק גם מסוף הפסוק דנאמר יד סתם והכוונה ליד ימין ומקשה מזה לת״ק שאומר בדרך כלל שאין יד האמורה בכל מקום אלא שמאל. ומה שדחו בגמ׳ יד סתמא לא איקרי, צ״ל כמ״ש התוס׳ שם ד״ה יד ימינו ומדכתיב ויתמוך יד אביו לא קשיא מידי כיון שכבר פירש יד ימינו ונראה דר׳ יוסי נמי אההיא קא סמיך ומשום הכי לא מייתי מידו הימנית דמצורע. וכ״כ בעירובין ב: ומדברי הספרי ראיה לדברי התוס׳ דר׳ יוסי סמיך ע״ז. ובמכלתא בא פי״ז אבא יוסי אומר מצינו שהימין קרוייה יד אע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא׳ (מח, יד.) וישלח ישראל את יד ימינו וכו׳ ובתורה לא כתוב יד ימינו רק את ימינו ובמכלתא הוצאת ראה״ו לא הרגיש שכאן טעות וצריך להיות הפסוק שלפנינו כמו בספרי וגמ׳. וכן באגדת בראשית פ״ה מביא ג״כ בטעות הנוסח וישלח יד ימינו בהשואה לפסוק שלפנינו. וכ״ה בתרגום שמרוני. ובמכילתא הוצאת רחש״ה מביא דבכי״מ ובילקוט שמעוני כאן ליתא מלת יד. ובמכילתא שבות יהודה גורס הפסוק שלפנינו.
2. בב״ר נסמך הדרש על תחלת הפסוק וירא יוסף כי ישית אביו וגו׳ והכוונה לסוף הפסוק. ידא דדחת תליתאה דעלמא, יד שדחתה את המלאך שהוא שלישו של עולם (ראה לעיל פל״ב אות קיז.) בשעה שנאבק עם המלאך. ובפסקתא רבתי פ״ג כיון שראה יוסף כן היצר מיד תמך ידו של אביו להעבירה מעל ראשו של אפרים ולהניחה על ראשו של מנשה, אמר לו ליוסף ידי אתה מבקש להעבירה שלא בטובתי [אמר ר׳ ברכיה ברבי] המלאך שלישו של עולם יש בו והיאך זו תפסה לשר צבא של מעלה ואתה סבור להעבירה שלא בטובתי. ובתנחומא ויחי ו. ויתמוך יד אביו להסיר אותה אמר ליה ידי את מבקש להסיר שרפשה לשר המלאכים. אמר ר׳ יוחנן כשני עמודים שבתוך דמוסין שבטבריא כך היו זרועותיו של יעקב. ובאגדת בראשית פ״ה א״ל יעקב סבור אתה שמזקנותי אין בי עוד כח חייך מאה כיוצא בך אינן יכולין לזוז ידי אם אבקש. וראה באונקלוס וסעדה. ובפיהמ״ש להרמב״ם פרה פ״ג. ובכת״י נר השכלים וירא יוסף, אסור להסתכל בפני המברך. ראה חגיגה טז. וירושלמי פ״ב דמגלה דמבואר שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכים וטעם הרמז בפסוק זה י״ל שאם לא היה יוסף מסתכל בפני אביו בשעה שבירך בניו לא היה בא לידי כך להסיר יד אביו מראש אפרים. ראה לעיל אות עא.
וַחֲזָא יוֹסֵף אֲרֵי שַׁוִּי אֲבוּהִי יַד יַמִּינֵיהּ עַל רֵישָׁא דְּאֶפְרַיִם וּבְאֵישׁ בְּעֵינוֹהִי וְסַעֲדַהּ לִידָא דַּאֲבוּהִי לְאַעְדָּאָה יָתַהּ מֵעַל רֵישָׁא דְּאֶפְרַיִם לְאָנָחוּתַהּ עַל רֵישָׁא דִּמְנַשֶּׁה.
Yosef saw that his father placed his right hand on Ephraim’s head, and it was bad in his eyes. He held up his fathers hand, to remove it from Ephraim’s head and to place it on Menasheh’s head.

וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה
וַחֲזָא יוֹסֵף אֲרֵי שַׁוִּי אֲבוּהִי יַד יַמִּינֵיהּ עַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם וּבְאֵישׁ בְּעֵינוֹהִי וְסַעֲדַהּ לִידָא דַאֲבוּהִי לְאַעַדָּאָה יָתַהּ מֵעַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם לְאַנָחוּתַהּ עַל רֵישָׁא דִמְנַשֶּׁה
״לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה״ הוא מקרא קצר ששיעורו: להסיר את יד יעקב מעל ראש אפרים כדי להעבירה על ראש מנשה. לכן הוסיף פועל ״לְאַנָחוּתַהּ עַל רֵישָׁא דִמְנַשֶּׁה״.
וחמא יוסף ארום שוי אבוי ית ימיניה על רישה דאפרים והוא לא שפר באפויא ואתוקףב בידה דאבוי למחזרהג יתה מעילוי רישה דאפרים על רישא דמנשה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״והוא לא שפר באפוי״) גם נוסח חילופי: ״ובאש באפוי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואתוקף״) גם נוסח חילופי: ״ואתיקף״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למחזרה״) גם נוסח חילופי: ״למעבר׳⁠ ⁠⁠״.
וחמא יוסף ארום משוי אבוה ית יד ימיניה על רישא דאפרים ובאיש קדמוי וסעדא לידא דאבוי לאעדאה יתה מעל רישא דאפרים לאנחות⁠(א){ה} על רישא דמנשה.
And Joseph saw that his father placed his right hand upon Ephraim's head; and it was evil before him, and he uplifted his father's hand to remove it from off the head of Ephraim, that it might rest on the head of Menasheh.
[ד] וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו וגו׳ – אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה יְדָא דִדְחַת תְּלִיתָאָה דְּעַלְמָא אַתְּ מְבַקֵּשׁ לִדְחוֹתָהּ.
(יח-יט)
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי וגו׳ וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְּנִי יָדַעְתִּי – יָדַעְתִּי מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן וּבִלְהָה, וּמַעֲשֵׂה יְהוּדָה וְתָמָר, מַה דְּבָרִים שֶׁלֹא נִתְגְּלוּ לְךָ נִתְגַּלּוּ לִי דְּבָרִים שֶׁנִּתְגַּלּוּ לְךָ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו וְגוֹ׳ וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ – אָמַר לוֹ: יָדִי אַתְּ מְבַקֵּשׁ לְהָסִיר שֶׁרָפְשָׁה לְשַׂר הַמַּלְאָכִים. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כִּשְׁנֵי עַמּוּדִים שֶׁבְּתוֹךְ דִּמּוֹסִין שֶׁבִּטְבֶרְיָא, כָּךְ הָיוּ זְרוֹעוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב.
When Joseph saw that his father was laying his right hand on the head of Ephraim, it displeased him and He held up his father’s hand, to remove it (Gen. 48:17). Jacob rebuked him, saying: “Do you seek to turn away the hand that vanquished the foremost among the angels?” R. Yohanan said: Jacob’s arms were like two columns in the public baths in Tiberias. And Joseph said unto his father: “Not so, my father, only this one is the firstborn” (ibid. , v. 18).
פלמא ראי יוסף אן אבאה קד ג֗על ידה אלימני עלי ראס אפראים סאאה ד֗לך פאסנדהא ליזילהא ען ראס אפראים אלי ראסא מנשה.
א. ראס] א ראש.
וכאשר ראה יוסף שאביו אכן שם את יד ימינו על ראש אפרים, הרע לו דבר זה, ותמך בה להסירה מעל ראש אפרים אל ראש מנשה.
ויתמוך יד אביו – הרימה מעל ראש בנו, ותמכה בידו.
ויתמך יד אביו; HE HELD UP HIS FATHER'S HAND – He lifted it up from his son's head and upheld it in his hand to remove it etc.
וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו – מפני שהיה הדבר לעז על בניו ופגם את בכורתו:
ויתמוך יד אביו – הימנית שם ידו למטה הימנה וסועדה להסיר אותה מעל ראש אפרים להשיתה על ראש מנשה:
כי ישית – קודם שבירכם, וראה יוסף ששיכל את ידיו,
להסיר אותה מעל ראש אפרים – כדי לשומה על ראש מנשה, וכן כל לשון הסרה כתובים בקוצר: סורה אלי אל תירא (שופטים ד׳:י״ח) – סורה משם לפנות אלי, ויסורו אליו (בראשית י״ט:ג׳) – סרו משם לבא אליו.
Ki JOSEPH SAW THAT HIS FATHER WAS PLACING: It was before Jacob blessed them that Joseph noticed that his arms were twisted.⁠1
Lehasir2 TO REMOVE IT FROM EPHRAIM'S HEAD in order to place it on3 MENASSEH'S HEAD: [Phrases involving] verbs from the root s-v-r are always written in an abbreviated manner. For example (Judges 4:18), "surah 'elay 'al tira': Go away – from there and come to me, do not be afraid,⁠" and (Gen. 19:3), "vayyasuru 'elav: They went away – from there and came – to him.⁠"4
1. Vs. 17 would appear to be more appropriately placed immediately following vs. 14. In fact, many moderns place it there and see vss. 15 and 16 as an interpolation from another source (e.g. Skinner and Dillmann). Rashbam, too, feels that vs. 17 describes an event that occurred before vss. 15-16. (So also R. David Qimhi.) While he does not make the point explicit, it seems to me that he interprets vss. 13 through 17 as another example of his exegetical principle that the text holds back tangential information so as not to interrupt some congruent unit. See commentary ad 24:22, 31:33 and 35:22.
2. Note that Rashbam, after explaining the general meaning of vss. 17 to 19 now returns to vs. 17, to discuss a language difficulty there. Rashbam's style of discussing the general theme and then going back to a tangential discussion of some side issue follows the pattern which he sees as standard biblical style. See my notes above, on this verse, s.v. ki. See also Rashbam ad Gen. 1:11.
3. The exegetical problem that draws Rashbam's attention is that one might expect a construction like lehasir 'otah mi- ... 'el. The preposition 'al that appears in this verse seems inappropriately chosen, for it does not involve motion. Rashbam, accordingly, completes the phrase by adding an understood verb of motion, lesumah. So also Onq.: le'a'ada'ah yateh me'al resha' de'efrayim le'annahutah 'al resha' dimenashsheh.
4. The problem that Rashbam has with the verse here in Genesis 48 is not really the same problem that he has with the verses in Judges 4 and Gen. 19. There his problem is based on the assumption that the root s-v-r in and of itself means, to his mind, "to go away.⁠" Thus a phrase like surah 'elay would, when translated literally, be rendered in a rather clumsy manner as "Go away to me.⁠" While most modern translations render lasur ‘el as "to come in,⁠" or "to turn into,⁠" Rashbam does not see that as the meaning of the root. Such phrases accordingly have to be seen as elliptical, with a second verb of "motion towards" being understood. See similarly Rashi and Ibn Ezra ad Ex. 3:3 and Rashbam's commentary and my notes ad Gen. 19:9.
The only real connection between the verse here and the other verses that Rashbam quotes is that all involve the verb, s-v-r, and all are seen by Rashbam as elliptical statements.
יד ימינו על ראש אפרים – והימין נכבד מהשמאל ויותר תקיף.
HIS RIGHT HAND. The right hand is more honored and is stronger than the left.⁠1
1. According to Weiser.
וירא – איפשר כי קודם שברכם אמר לו זה. או אחר שהחל לברכם שאמר להם זאת הברכה הראשונה.
וירא, it is possible that Yaakov made this comment even before he began the formal blessing, or that after he commenced blessing them that this was the first part of the blessing.
וירא יוסף – זה היה לפני הברכה1, והזכיר אותה הכתוב {כאן} כדי להמשיך את הברכה עם הנחת יעקב את ידיו, ואחרי כן התחיל להזכיר מה שהיה לפני זה, ואמר וירא יוסף.
ומאמרו ויתמך – טעמו ויסמוך2, מובנו3 מן תמכו בידיו (שמות יז:יב)4.
ומאמרו על ראש מנשה – שיעורו להניח אותה על ראש מנשה5.
1. עב. וכ״כ הרשב״ם, ועי׳ להנצי״ב בהעמק דבר שהוסיף נימוק לזה וז״ל: ׳כי ישית – לא כתיב כי שת, דלא היה אחר הברכה דא״כ מה שעבר עבר, אלא עוד לפני הברכה ראה והבין כי ישית וגו׳⁠ ⁠׳. ועי׳ להרד״ק שנסתפק בזה.
2. עג. במקור: ׳ואסנד׳, כבתפסיר רס״ג ותפסיר ר״ש בן חפני גאון, וכן אצל ׳תמכו ידיו׳ דמייתי רבנו בסמוך תרגם רס״ג: ׳אסנדא׳. [הערות נהור שרגא]
3. עד. בדפו״ר תיקן המהדיר ׳משתק׳ (=נגזר) במקום ׳מענאה׳ שבמקור.
4. עה. וכן כתב רבנו להלן פר׳ בשלח (שם) והביא ראייה מפסוק זה. והשוה תרגום אונקלוס שתירגמו ׳וסעדא לידא דאבוהי׳, ועליו סמך הרמב״ם בפירוש המשניות מסכת פרה (ג:ו) וכתב: ׳כל מסעדיה – כל עוזריה, ר״ל כל עוזר בעסקה. תרגום ויתמוך יד אביו – וסעדה לידא דאבוהי׳.
5. עו. כך הוא בתרגום אונקלוס שתירגם: ׳לאנחותיה על ראש מנשה׳, וכן פירש ר״ש בן חפני (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ של): ׳יש מלה נסתרת, והיא לשומה על ראש מנשה׳ (וראה מה שהאריך המהדיר שם הערה 83). ועי׳ בס׳ הכתב והקבלה שהביא מפירוש ר״ש דובנא שכיוון לזה, אבל דחה שאין צריך לזה וז״ל: ׳כל הפעלים המורים על התנועה הוראתם דבר והפוכו, ר״ל התנועה ממנו והתנועה אליו כפי המלות שיחוברו אליו, כמו וישע ה׳ אל הבל התנועה אליו, השע ממני תנועת ההסתלקות, וכן פעל נגש, וכן פעל סור כאן. ויש א״כ למלה ׳הסיר׳ הוראה תאומית – התנועה מאפרים והתנועה אל מנשה, ומלת להסיר ישרת א״כ לשנים כפי ההוראה התאומית, ורש״ד בביאורו הוסיף מלת ׳להשים׳ על לשון המקרא, והוא ללא צורך׳. ונראה שפירושו דחוק.
וירע בעיניו – אולי יוסף היה אוהב את מנשה יותר בעבור היותו בכור, ולכן חרה לו.
והנכון בעיני: כי חשב שטעה אביו בהם, ואם היתה ברכתו בבלי דעת לא תבא עליהם, כי איננה ברוח הקדש כראוי, וכאשר אמר לו: ידעתי בני ידעתי (בראשית מ״ח:י״ט), נתפייס.
IT DISPLEASED HIM. Perhaps Joseph loved Menasheh more on account of his being the first-born. Hence it displeased him. The correct interpretation in my opinion is that he thought that his father had made a mistake concerning them, and if his blessing will be without true knowledge it will never be fulfilled upon them as it will not have been done with the proper Ruach Hakodesh (holy spirit). But when his father told him, I know it, my son, I know it,⁠1 he was reconciled.
1. (19) here.
וירע בעיניו – אמר יוסף אבי מחזיקני כשוטה שסבור בדעתו שלא סדרתים כהוגן אלא לקחתי מנשה בימיני והוא שמאל אבי ולכך שכל את ידיו.
וירע בעיניו – מפי רבי יצחק לוי שלכך הרע בעיני יוסף שאמר בלבו אבי מחזיק אותי כשוטה שלא סדרתי אותם כהוגן ואני סדרתי אותם כסדר.
וירע בעיניו, "it displeased him (Joseph).⁠" I heard from Rabbi Levi Yitzchok that the reason that Joseph was displeased was that he thought that he, Joseph, was a fool not to have known in which order to position his sons for the blessing, whereas he had done so correctly.
וירע בעיניו – אולי הי׳ יוסף אוהב מנשה יותר מאפרים בשביל שהי׳ בכור ולכך חרה לו.
אי נמי: שחשב שטעה אביו בברכתו והוא בבלי דעת ולא תחול וכשאמ׳ לו שידע ובדעת עשה נתפייס:
וירע בעיניו, "Joseph was displeased by his father having placed his right hand on Ephrayim;⁠" perhaps Joseph loved Menashe better seeing that he was his eldest son, and that it bothered him that his father appeared to ignore this point. Perhaps he only thought that Yaakov had done what he did mistakenly; and as soon as he heard that his father had done so intentionally he was reconciled to the holy spirit which guided his father's hands.
על ראש מנשה – הרצון בו: להניחהּ על ראש מנשה.
וירא יוסף וכו׳ וירע בעיניו וכו׳ – [ט] לא מפני שרעה עינו בצעיר בניו אלא שחשב שהוא אצלו בלבול וחולשת דעת ושמא זה וזה לא יתקיים בידו וכבר כתב זה הרמב״ן ז״ל אלא שראיתי לסמוך החשש בדבר מכירתו של יוסף כי הוא לא ידע וה׳ העלים ממנו והיה ירא דבתרתי הויא חזקה. ועוד כי איך יתכן שבמקום שיפה כחו של מנשה להעלותו אל מדרגת השבטים יורע כחו לינטל מבכורתו ולכל זה היתה תשובתו נכונה.
הרימה מעל ראש בנו ותמכה בידו. פי׳ מפני שמלת ויתמוך בכ״מ מורה על הסמיכה והסמיכה עם ההרמה שהיא ההסרה הם שני הפכים הוכרח לפרש שהסמיכה היתה בידו וההסרה היתה מעל ראש אפרים ומפני שא״א לסמכה בידו בהיותה מונחת על ראש אפרים רק אחר הרמת׳ מעל ראש אפרים אמר שהרימה תחלה מעל ראש בנו ואחר כך סמכה:
(יז-יח) והנה יוסף קודם ברכת אביו לא השתדל להסיר ידיו להדריכ׳ ולהישירם על בניו כפי ענינם הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו כמו שעשה אחרי הברכה לפי שאביו כאשר שכל ידיו חשב שבברכותיו יעשה הפרש גדול מאפרים למנשה ושלכן הניח ידיו כפי ענינם אבל כאשר ראה שהיתה הברכה שוה בשניהם אז הוקשה אצלו למה זה שכל את ידיו כי הנה ראה יוסף דברים סותרים הנחת הידים ששם אביו והברכה שבירכם ואמר אם היו המבורכים שוים כפי ענינם למה שכל ידיו ואם היו מתחלפים איך ברכם ברכה משתוה ולכן חשב יוסף שהיה אביו תועה מחמת חליו כמ״ש הרמב״ן ואחז בידי אביו ואמר לא כן אבי כי זה הבכור רומז למנשה שים ימינך על ראשו.
ואמר וירע בעיניו – להורות שבכל זה לא נתקררה דעתו. ויתמוך יד אביו לסייעה ולהרימה. לפי שחשב כי אולי בחולשתו נפלו ידיו ככה. והיה רוצה להסירם מעל ראש אפרים ומעל ראש מנשה. וכשראה יעקב היה מכביד ידיו בכוונה. אמר לו לא כן הדין והמשפט להעביר הבכורה מהבכור. וכמו שאמרו אין רוח חכמים נוחה הימנו. ואז אמר לו אביו. ידעתי בני מה שאתה אומר. וידעתי דין הפשוט ודין הבכורה. ויש לי לידע כי קטן וגדול שם הוא. כי אחיו הקטן יגדל ממנו. וזה ראוי להקרא בכור אחר שזרעו יהיה מלא הגוים. ורמז בזה על יהושע שעתיד לצאת ממנו שעתיד ללחום מלחמות ה׳ ולהרוג ולהכרית כל מלכי כנען. וזהו וזרעו יהיה מלא הגוים כורת הגוים כמו בלא יומו תמלא. ולפי שיוסף לא נתקררה דעתו בברכה הראשונה. חזר לברך ליוסף ולבניו. וזהו ויברכם ביום ההוא. שיאמרו הבאים אחריו כן. כמו שהוא אומר בך יברך ישראל שזה רומז ליוסף ולברכת בניו. לאמר שיאמרו גם כן כמו שהוא אומר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. וזהו לאמר פעם שנית. ואחר שאומרים ישימך אלהים כאפרים וכמנשה אם כן שניהם כאחד טובים. אבל הראשון הוא מוקדם. ולפי שעד עכשיו ברכם באמירה שיאמרו כן. אמר שעכשיו ברכו בפועל שיהיה קודם לכל דבר. וזהו וישם את אפרים לפני מנשה. לפי שאולי חשב יוסף כי זה בא לו מצד אסנת אשתו ולפי שלא היתה ראויה. אמרו רבותינו בזוהר כי לכך אמר בכאן וימאן אביו. ואמר ביוסף עם אשת אדוניו וימאן ויאמר אל אשת אדוניו. לרמוז כי בזכות אשת אדוניו זכה לכל הכבוד הזה. ואסנת בת פוטיפר היא אשה ראויה ומה׳ היתה לו. ולהורות לנו זה סמך מיד ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת וגומר ואני נתתי לך שכם אחד וגומר. כי מה ענין זה לכאן לומר והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם עם ואני נתתי לכם שכם אחת בוי״ו כי הוא מיותר. ואם אינו מיותר הוי״ו נוספת. לכן אני אומר כי כל זה הזכירו למעלת יוסף. וכמו שבזכות וימאן נזדמן לו וימאן אחר בברכת בניו. כן בזכות יוסף באשת אדוניו דכתיב ביה וינס ויצא החוצה זכו ישראל לצאת ממצרים. כמאמרם ז״ל בזכות וינס ויצא החוצה. הים ראה וינס. ולכן ויקח משה את עצמות יוסף עמו. וכל זה בזכות שנגדר מן העבירה. ולכן אמר ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם. ואע״פ שאני אומר והיה אלהים עמכם. עכ״ז ואני הנה נתתי לך שכם אחד על אחיך ומעלה יתירה עליהם שתהיה נחלק לשני שבטים. וכן אני נותן לך הבכורה בזה שתקת פי שנים כבכור בענין שכל אחיך יתנו לך כבוד. אחר שזכותך גדול וכן אני נותן לך עיר שכם שתהיה נוספת לך בעבור אסנת אשתך שהיא בת דינה שהשליכוה בסנה. כמאמרם ז״ל. ושכם נתנה לדינה בכתובתה כדכתיב הרבו עלי מאד מוהר ומתן. ואחר שראויה לאשתך כפי דין התורה אני נותן לך עיר שכם נוספת על אחיך:
[א] וירא יוסף כי ישית אביו
[1] מנחות פרק שלישי דף לז ע״א (מנחות לז.)
הרימה מעל לראשו ותמכה. פירוש הא דכתיב ״ויתמוך יד אביו להסיר אותה״ וכאשר יתמוך יד אביו בזה לא יסיר אותה, והוצרך לפרש שהרימה מעל ראש אפרים ויסמוך אותה וכו׳. ופירוש ״ויתמוך יד אביו להסיר״ רוצה לומר כי במה שתמך יד אביו נשארה היד מוסרה ולא תחזור על ראש אפרים ומנשה:
הרימה מעל ראש בנו כו׳. הוצרך לפרש כן מפני שהרמה בכל מקום מורה על הסרה ומלת ויתמוך מורה על הסמוכה:
He lifted it from his son's head... Rashi needed to explain this because הרמה means removing, but ויתמוך means supporting, [and they are opposites].
וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו – כי שת מבעי ליה? והטעם שאם היה הדבר במקרה לא היה יוסף חושש בו אלא לפי שהוראת עולם היה הדבר וממנו יראו וכן יעשו לדורות. הלא דבר הוא על כן הורע בעיניו. וזה אמרו כי ישית אביו מעתה ועד עולם. כי כן היה כמו שנאמר ויברכם ביום ההוא וגו׳ וישם את אפרים לפני מנשה:
וירא יוסף כי ישית – יפה פירש רשב״ם ז״ל ״קודם שברכן וראה יוסף ששכל את ידיו״. ומלת ״ישית״ עתיד כפשוטו, ומלת ״וירא״ על ראיה שכלית. שמיד ששכל יעקב את ידיו השכיל יוסף שרוצה אביו להניח היד הימנית על ראש אפרים, ותמך יד אביו לתתה על ראש מנשה כשיברכם. שאם כדברי המפרשים שהיה הכל על הסדר הנזכר בכתוב, התימה איך המתין יוסף לתקן מעשה שעשה יעקב עד שגמר לברכם? ולא יתן ולא יוסיף עוד שימת ימינו על ראשו בלי אמירת ברכה. אלא סדר הכתובים כך הוא: מתחיל לספר ענין וגומר כולו, ומתחיל לספר ענין אחר. הקורא סבור שלא התחיל הענין השני עד אחרי תום הראשון, ולפעמים באמצע זמנו של ראשון התחיל הענין השני. אלא שהכתוב לא רצה להפסיק בראשון ולבלבל הספור בספור אחר, כמו שבארנו בפירוש ״ותקנא רחל באחותה״.⁠1 וכן בספור המבול,⁠2 וכן כאן תחלה ספר איך נהג יעקב בברכו אותם ובמה ברכם. וכשגמר הענין, ספר מה דבר יוסף, ומה ענהו אביו.
ויתמוך יד אביו – תמכה בידו שהניח ידו תחת יד אביו להטותה אל המקום שרצה יוסף להניחה שם, וזהו ״להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה״, להיות מונחת על ראש מנשה.
וירע בעיניו – פירש רמב״ן ז״ל ״אולי יוסף היה אוהב את מנשה יותר בעבור היותו הבכור, לכן חרה לו. והנכון בעיני כי חשב שטעה אביו בהם. ואם היתה (לפרושנו ראוי לומר: ואם תהיה)⁠3 ברכתו בבלי דעת לא תבוא ברכתו עליהם, כי איננה ברוח הקדש כראוי. וכאשר אמר לו ׳ידעתי בני ידעתי׳ נתפייס״. [עכ״ל רמב״ן] וטעמו השני הגון.
1. בראשית ל, א.
2. שם ו, יב-טו.
3. המלים בסוגריים הם דברי רבינו, וכך שם בסוגריים.
וירא יוסף כי ישית אביו – מלת וירא על ראיית השכל והוא לשון הבנה, ופועל ישית הוא עתיד כפשוטו, והענין כך, בתחלה בהרמת ידיו של יעקב ובהושטתו אותן טרם הניחן על ראשיהן, הכיר יוסף שרצונו לתת את ימינו על ראש אפרים, ותמך את ידו להסיר אותה מעל ראש הצעיר ולשומה על ראש הבכור, ודבר דבריו אל יעקב, ויעקב השיב לו ידעתי בני ידעתי וכו׳. והיה כל זה לפני הברכה, אלא שלא להפסיק הענין גמר הכתוב את כל ענין הברכה, ואח״כ חזר לספר את הנעשה מקודם, ואין זה בכלל אין מוקדם ומאוחר בתורה, כי הכלל הזה נאמר על שני מעשים מיוחדים שנכתב בראשונה את הנעשה לאחרונה, אבל בסיפור אחד אשר יש בו גם איזה ענינים פרטיים שאינם עיקריים כל כך, דרך המספר הנבון לספר תחלה הדבר העיקרי בדרך כלל, ולא יפסיק בדבריו להודיע בסיפורו הכללי גם את הפרטים ההם, כדי שלא לבלבל דעת השומע, ואח״ז יספר הפרטים אשר נעשו טרם שנעשה הדבר העיקרי שכבר סיפר אותו:
וירע בעיניו – כי הוא הביא בכונה את מנשה מימין אביו כדי שיקבל הברכה בימין הזקן, ואין ספק שלא ירד יוסף לסוף דעת אביו כשאמר לו אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, והקדים בדבריו אפרים למנשה, אלא חשב יוסף שאמר כן במקרה ולהודיע ששניהם חביבים עליו בשוה, ורק עתה כשראה ששכל את ידיו הרגיש בדבר:
ויתמך יד אביו – הרימה מעל ראש בנו ותמכה בידו:
להסיר אתה מעל ראש אפרים – (כדי לשומה) על ראש מנשה, וכן כל לשון הסרה כתוב בקוצר, סורה אלי אל תירא (שופטים ד׳ י״ח) סורה משם לפנות אלי, וכן ויסורו אליו (לעיל י״ט ג׳) סרו משם לבא אליו:
להסיר אתה – כל הפעלים המורים על התנועה הוראתם דבר והפוכו, ר״ל התנועה ממנו והתנועה אליו כפי המלות שיחוברו אליו, כמו וישע ה׳ אל הבל התנועה אליו, השע ממני תנועת ההסתלקות, וכן פעל נגש, וכן פעל סור כאן, ויש א״כ למלת הסיר הוראה תאומית התנועה מאפרים והתנועה אל מנשה, ומלת להסיר ישרת א״כ לשנים כפי ההוראה התאומית, ורש״ד בביאורו הוסיף מלת להשים על לשון המקרא והוא ללא צורך.
כי ישית: לא כתיב ׳כי שת׳, דלא1 היה אחר הברכה, דא״כ מה שעבר עבר, אלא עוד לפני הברכה2 ראה והבין ״כי ישית״3 וגו׳.
וירע בעיניו: כתב הרמב״ן כי חשש שהיתה הברכה בלי דעת רוח הקודש4. וקשה, א״כ מה הועיל במה שרצה להסיר יד אביו ובמה שהודיע לו. אולי כוונת הרמב״ן שיוסף רצה לעשות בחינה אם הוא בלי דעת וכוונה, על כן עשה ודיבר, ובזה עמד על דעת אביו.
ולי נראה, דאפילו ידע יוסף שיעקב יברך ברוח הקודש יוכל להיות שטועה בדמיונו, כמו שיצחק ברך את יעקב וטעה בדמיונו. והורע לו5 במה שהוא הגורם לכך שהחליף את מנשה לימינו, ואביו לא ידע מזה וחושב שמנשה עומד לשמאלו6, ונמצא הוא הגורם לגרע7 כח בכורו, על כן השתדל בכך.
ויתמך יד אביו: לא מצא לב להרים היד8 בפועל ממש9, אלא תמך יד אביו הכהה מזוקן וחולשה, ובזה חשב לדחותה לאט לאט.
1. עונה רבינו.
2. יש לעיין בכוונת רבינו, האם התכוון לומר שכל זה אירע עוד לפני פסוק ט״ו, לפני ברכתו, וכפירוש א׳ ברד״ק (וכן נראה ברשב״ם), או כוונתו לומר שמצב זה אמנם היה אחר ברכה ראשונה, אך עדיין יש לפנינו את עיקר הברכה (פסוק כ׳), ועל ברכה זו ראה שאביו עתיד להמשיך לשים את ידיו בצורה זו ולכן הגיב (דעה שניה ברד״ק, עיי״ש). אך מדברי רבינו להלן פסוק י״ט משמע ברור כאפשרות הראשונה.
3. ולפי״ז ״ישית״ במשמעות של – ימשיך להשית.
4. זה לשונו: והנכון בעיני, כי חשב שטעה בהם אביו, ואם היתה ברכתו בבלי דעת לא תבא ברכתו עליהם, כי איננה ברוח הקודש כראוי...
5. א״כ מדוע ״וירא בעיניו״, הרי הברכה תחול בין כך אף אם יעקב טועה.
6. ניתן להסביר בכוונת רבינו, הואיל והמתברכים עומדים מול המברך א״כ היה ראוי שמנשה יועמד בשמאלו של יעקב, ועיין ברשב״ם. (עיין בזה בספר ׳חקר ועיון׳ להרב קלמן כהנא זצ״ל).
7. אמנם תחול הברכה, אך יגרע כוחה.
8. לא כרש״י שפירש – הרימה מעל ראש בנו ותמכה בידו, ועיין במפרשי רש״י.
9. מפני שמלת ״ויתמוך״ מורה בכל מקום על הסמיכה, והסמיכה עם ההרמה הם שני הפכים – רא״ם.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהנצי״בהכל
 
(יח) וַיֹּ֧אמֶר יוֹסֵ֛ף אֶל⁠־אָבִ֖יו לֹא⁠־כֵ֣ן אָבִ֑י כִּי⁠־זֶ֣ה הַבְּכֹ֔ר שִׂ֥ים יְמִינְךָ֖ עַל⁠־רֹאשֽׁוֹ׃
Yosef said to his father, "Not so, my father, for this is the first born. Put your right on his head.⁠"
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאהדר זקניםטור הפירוש הארוךאברבנאלר״ע ספורנומנחת שיאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייונצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[קיד] 1לא כן אבי כי זה הבכר, וכשם שאני בכור, והבכורה שלי. כך זה בכור. שים ימינך על ראשו, שתהא הברכה מיומנת לו. (לקח טוב)
[קטו] זה הבכר, ז׳ דלא מזייני אלא באמצע בחד זיוני, זה הבכור. נ׳ דעקים כרעיהון לבתריהון בחביה שים ימינך. (ספר התגין)
1. בתרגום רס״ג לא כן אבי אין זה ישר. וראה בתיוב״ע כאן, ובפי׳ הטור עה״ת י״מ שלא אמר יוסף לאביו שעשה שלא כדין אלא אמר לו לא כן פי׳ שלא כדין עשיתי לפי מה שראיתי שאתה משכל את ידך ומ״מ כיון שזה הבכור שים ימינך על ראשו. וראה לעיל פל״ח אות קכ״ז. וברבה״ז כאן דיש רמז גם מקרא שלפנינו דאב נאמן לומר זה בני בכור. ובכת״י רמזי ר״י הבכר חסר, הכתוב מחסרו, בכורות הנחלה נלקחה ממנו כנגד אפרים כי ראה אחאב.
וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲבוּהִי לָא כֵן אַבָּא אֲרֵי דֵּין בּוּכְרָא שַׁו יַמִּינָךְ עַל רֵישֵׁיהּ.
Yosef said to his father, “Not so, my father, for this one is the firstborn, place your right [hand] on his head.”
ואמר יוסף לאבוי לא כדןא אבה ארום דין בכורה שויב ימינך על רישיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדן״) גם נוסח חילופי: ״כן״.
ב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״כען״.
ואמר יוסף לאבוי לא כדין אבא ארום דין בוכרא שוי יד ימינך על רישיה.
And Joseph said to his father, Not so, my father, for this is the firstborn; lay thy right hand on his head.
וקאל לה ליס כד֗א יאבה הד֗א אלבכר ציר ימינך עלי ראסה.
ואמר לו: לא כך, אבי, זה הבכור, שים ימינך על ראשו.
ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה הבכור – וכשם שאני בכור. והבכורה שלי. כך זה בכור.
שים ימינך על ראשו – שתהא הברכה מיומנת לו.
ויאמר יוסף אל אביו – וכדי שלא יחרד אביו על הסרת ידו, לכך אמר לו:
לא כן אבי – כמו ששיכלת ידיך:
כי זה הבכור – שמא דימיתה שזה שעומד בצד שמאלך הוא הבכור, לא כי אלא אותו שעומד בצד ימינך הוא הבכור:
שים ימינך על ראשו – שכן דרך ארץ לברך את הבכור ביד ימין, כדי שהברכה מיומנת לו:
ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי – אין לפרש ולומר, {שיוסף אמר לאביו:}⁠א לא יפה אתה עושה, {כי אפילו אדם קל שאינו חשוב לא יאמר לאביו כן. ועוד}⁠ב היה לו לשאל לאביו: מדוע אתה עושה כן.
אלא כך אמר יוסף ליעקב: לא כן סדורים הבנים כמו שאתה סבור {שלא}⁠ג דיקדקתי להביאם כסדר לפי ימינך ושמאלך לתת הבכור לימינך והצעיר לשמאלך, אלא בימיני לקחתי הבכור והצעיר בשמאלי, לכך אתה מעקם ידיך.
לא כן אבי – לא עשיתי כן, אלא הבכור הבאתי לימינך והצעיר לשמאלך.
א. ההשלמה ע״פ ליקוט אוקספורד-מינכן וכ״י המבורג 52.
ב. ההשלמה ע״פ ליקוט אוקספורד-מינכן וכ״י המבורג 52. בדפוס ראשון ובמהדורת רוזין: אלא.
ג. ההשלמה ע״פ ליקוט אוקספורד-מינכן וכ״י המבורג 52.
Vayyo'mer JOSEPH SAID TO HIS FATHER, "NOT SO, FATHER": One should not explain this phrase to mean, "You are not acting correctly,⁠"1 for [if that were the case] he should rather have said, "Why are you doing that?⁠"2
Rather, Joseph said to his father, "The children are not arranged in the manner that you imagined – that I failed to arrange them accurately to your right and left, with the firstborn to your right and the younger to your left, but rather kept the firstborn at my right and the younger at my left. That must be why you twisted your arms.
NOT SO, FATHER – that is not what I did. The firstborn is at your right and the younger at your left.⁠"
1. For such a comment is inappropriate when addressing one’s father.
2. In other words, if one disagrees with one's father one should couch such disagreement in terms of a question. See Maimonides, Mamrim, 6:11.
לא כן אבי – חשב יוסף שמא אביו טעה וסבר שהבאתי מנשה מימיניא ואפרים בשמאלי,⁠ב כמו שהיו רגילים לילך עמי, ונמצא מנשה בשמאלו ואפרים בימינו. ולכך היפך ידיו ואמר לו: לא כן אבי – לא עשיתי כך כמו שאתה סבור, לא טעיתי לעשות כך.
א. בכ״י מינכן 52: משמאלי.
ב. בכ״י מינכן 52: בימיני.
לא כן אבי – NOT SO MY FATHER – Yosef thought maybe his father erred and thought that I brought Menashe on my right and Ephraim on my left, as they customarily walk with me, and Menashe would end up on his left and Ephraim on his right. And therefore he switched his hands and said to him: NOT SO MY FATHER – I did not do that like you thought, I did not mistakenly do this.
ויאמר יוסף – אמירה זו היתה מחוברת עם הברכה1 שנזכרה לפני זה.
1. עז. במקור: ׳מקארן אלברכה׳ (בתרגום המהדיר: בבת אחת עם הברכה), ורצונו בעת שהורע בעיני יוסף לפני הברכה כשראה שאביו שכל את ידיו, וכמבואר בפירוש רבנו להלן (פסוק כ) כי תגובת יעקב ׳וימאן אביו׳ היתה לפני הברכה, שהרי סבר רבנו שהברכה שנזכרה שם באה מיד אחר הראשונה, ועמש״כ להלן.
לא כן אבי – אינם סדורים כמו שאתה סבור.⁠1
1. בדומה ברשב״ם ובר״י בכור שור.
לא כן אבי, "not so my father!⁠" He meant: "they are not lined up in the order that you thought they were lined up.⁠"
לא כן אבי כו׳ – לא עשיתי כדין באשר דמית שהבאתי הבכור לימיני כו׳. אמ׳ ליה ידעתי כו׳ (בראשית מח:יט). וח״ו שאין לפרש לא כן. לא טוב הדבר כו׳. גן.
לא כן אבי – פי׳ כן, כמו כן דברת, כן בנות צלפחד וגו׳ כלומר יפה, וכמתמי׳ אמר, וכי לא יפה עשיתי להעמידם כך, ג״ן.
ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי – כלומר לא כאשר אתה מחשב כי כהוגן סדרתים. כי זה הבכור שים ימינך על ראשו.
ויאמר לו – ידעתי בני ידעתי. שעשית כהוגן. וי״מ שכל את ידיו כי מנשה הבכור כלומר אע״ף שמנשה בכור היה והוא כמו לה׳ אלהינו הרחמים והסליחות כי מרדנו בו כלומר אף כי מרדנו בו.
לא כן – י״מ שלא אמר יוסף לאביו שעשה שלא כדין אלא אמר לו לא כן פי׳ שלא כדין עשיתי לפי מה שראיתי שאתה משכל את ידיך ומ״מ כיון שזה הבכור שים ימינך על ראשו:
לא כן, "not so,⁠" some people claim that Joseph certainly did not say to his father outright that he had not acted correctly, but that the words meant that he, Joseph, had been mistaken when he had thought that his father had erred. Nonetheless, Joseph told his father that he preferred for him to place his right hand on the firstborn Menashe.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

כי זה הבכר, שים ימינך על ראשו – כי אמנם הסמיכה ביד תכוין הנפש אל מה שנסמך עליו, כענין ״ויסמך את ידיו עליו״ (במדבר כ״ז:כ״ג). וכח הימין חזק מכח השמאל, ותכוין יותר סמיכת הימין אל הימין ממה שתכוין אותה סמיכת השמאל אל השמאל.
כי זה הבכור. שים נא ידך על ראשו. Once he would place his hand on the head of Menashe, Joseph felt sure that his father’s mind would follow the direction of his hand. This has been illustrated in Numbers 27,23 when Moses placed his hands on Joshua when appointing him as his successor.⁠a The right hand is presumed to be stronger than the left, hence a blessing conveyed by means of the right hand would be a stronger, more comprehensive blessing.
a. if the physical contact would not be of significance, why would Moses have bothered?
כי זה הַבְכֹר: בהעתק הללי הבכור, ירוש׳ הבכר. וכן הוא חס׳ בכל ספרי׳ מדוייקי׳, כי לא נמנה בכלל ד׳ מל׳ בתורה ע״פ המסורת, וסי׳ נמס׳ במ״ג1 פ׳ ויהי מקץ. ומסרה זו הביאה גם הרמ״ה2 ז״ל, ובסוף כתב ושאר כולהו חסרי׳ וא״ו כתי׳, ר״ל באוריתא. [הבכר].
1. במ״ג: מ״ג-ד בר׳ מא נא.
2. הרמ״ה: בכ״ר.
ויאמר יוסף וגו׳ לא כן אבי – טעם שהאריך כל אלה הדברים לא כן אבי כי זה הבכור וחזר עוד לומר שים ימינך וגו׳.
הנה נסתפק יוסף באחד מב׳ דרכים, הא׳ הוא שחשב יעקב כי הבנים היו לקוחים ביד יוסף בשעת ברכה וידוע הדבר כי יקח בימינו הבכור ובשמאלו הצעיר וכפי זה יהיו לפני יעקב הבכור לשמאלו והצעיר לימינו, ואשר על כן שכל את ידיו כי מנשה הבכור ואותו ישים אביו ביד ימינו, ודרך ב׳ שבכונת המכוון שכל את ידיו לשום ימינו על ראש הצעיר, לזה אמר לו בתחלה אם כונתו היא לחושבו כי לקחם אביהם בידו הבכור לימינו של יוסף אמר לא כן אבי כמו שאתה חושב כי זה הבכור, ואם אתה יודע כי סדורים הבכור לימינך וגו׳ אלא שאתה מונע ימינך מהבכור לזה אמר שים ימינך על ראשו פירוש למה תמנע הטובה מבעליה, וכבר ידעת מה שגרם דבר זה.
ויאמר יוסף... לא כן אבי, Joseph said to his father: "not so my father, etc.⁠" We need to understand why Joseph did not simply say: "this one is the firstborn,⁠" instead of the preamble "not so my father.⁠"
Joseph entertained two possible doubts. 1) Inasmuch as Joseph and his sons were facing Jacob, and it was customary for Joseph to have his firstborn on his right and the younger one on his left, they would appear in the reverse position when viewed from Jacob's vantage point. Jacob may therefore have reasoned that in order to place his right hand on the older one of the two he had to cross his hands. 2) On the other hand, Joseph reasoned that it was possible that his father crossed his hands in order to place his right hand on the head of Ephrayim, deliberately, thus giving him preference over Menashe. In view of this Joseph first told his father that if he had assumed that Joseph had placed the boys as he usually did, i.e. Menashe on his right, לא כן אבי, i.e. he did not do so this time. If, on the other hand, Jacob had deliberately placed his right hand on the head of Ephrayim, Joseph registered his protest by saying: "place your right hand on him for he is the firstborn.⁠" He wanted to know why his father denied his firstborn what he thought he was entitled to.
ויאמר יוסף – [כתב רשב״ם] ״אין לפרש ולומר ׳לא יפה אתה עושה׳, אלא היה לו לשאול לאביו ׳מדוע אתה עושה כן?׳ אלא כך אמר יוסף ליעקב, ׳לא כך סדורים הבנים כמו שאתה סבור׳, שלא דקדקתי להביאם כסדר, לפי ימינך ושמאלך, לתת הבכור לימינך והצעיר לשמאלך. אלא בימיני לקחתי הבכור והצעיר בשמאלי״. מפירוש רשב״ם ז״ל. והוא עצמו מה שפירש רמב״ן ז״ל (פסוק י״ז) על וירע בעיניו, שרעה בעיניו שיעשה אביו בבלי דעת ולא תבוא ברכתו עליהם כי איננה ברוח הקדש כראוי״. והכתוב עצמו מעיד שחשב יוסף כי אביו סובר כי אפרים הבכור, שהרי אמר לאביו ״⁠ ⁠׳לא כן אבי, כי זה הבכור׳, כלומר אין הדבר כן כאשר אתה סובר, אלא זה הבכור״. מכלל ששפט יוסף בשכלו כי אביו טועה ומחליף הבכור לצעיר, וזה קרה לו מפני הסדר שהעמידן יוסף לפניו, וכדברי רשב״ם ז״ל. כי אין נכון לפרש שאמר לו ״לא כן אבי, לא טוב אתה עושה, כי זה הבכור, ועתה שים ימינך על ראשו״, כי חלילה ליוסף להעיז פניו באביו ובנביא י״י.
לא כן אבי – אין פירושו לא טוב הדבר אשר אתה עושה, כי היה לו לשאול לאביו מדוע אתה עושה כן, אלא כך אמר יוסף לאביו, לא כך סדורים הבנים כמו שאתה סבור שלא דקדקתי להביאם כסדר לתת הבכור לימינך והצעיר לשמאלך:
כי זה הבכר שים ימינך – כי היה דבר ברור אצלם שיש ליד ימין מעלה ויתרון על השמאל, והברכה הניתנת ביד ימין יותר נכבדת, ומזה אנו למדים כמה היו מדקדקים קדמונינו הקדושים בענין הברכה, כי היו יודעים שכל דברי המברך ומעשיו יעשו רושם על המבורך, ובפרט ברכת יעקב שהיתה בנבואה, ולא נפל דבר מכל הבטחותיו ארצה:
וכאשר לא יכול בזה האופן אמר בפירוש: שים ימינך: שהוא לאות הכבוד, וגם הברכה חלה בשפע יתירה על ידי יד ימין משהיא באה ע״י השמאל1.
1. וכעין זה בספורנו, עיי״ש.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאהדר זקניםטור הפירוש הארוךאברבנאלר״ע ספורנומנחת שיאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייונצי״בהכל
 
(יט) וַיְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם⁠־ה֥וּא יִֽהְיֶה⁠־לְּעָ֖םא וְגַם⁠־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִהְיֶ֥ה מְלֹֽא⁠־הַגּוֹיִֽם׃
His father refused, and said, "I know, my son, I know. He also will be a nation and he also will become great, but his younger brother will be greater than he, and his offspring will be many nations.⁠1
1. many nations | מְלֹא הַגּוֹיִם – See Ibn Ezra and Shadal that "מְלֹא" might refer to a multitude, pointing to its usage in Yeshayahu 31:4. More literally: "nations-full". Cf. Rashi that Yaakov is saying that word of Ephraim's offspring would fill the nations. Alternatively: "rulers of nations" (Targum Onkelos).
א. יִֽהְיֶה⁠־לְּעָ֖ם =ל,ל1,ב,ש,ק3,ו ושיטת בן אשר המובאת במסורת-ש (געיה ביו"ד ראשונה ולמ"ד דגושה)
• בן נפתלי (המובא במסורת ש)=יִהְיֶֽה⁠־לְעָ֖ם (געיה ביו"ד שנייה ואין דגש)
• ש1=יִהְיֶֽה⁠־לְּעָ֖ם
• הקלדה=יִהְיֶה⁠־לְּעָ֖ם (בהשמטת הגעיה בגירסה 4.14 ובהוספתה ע"פ כתי"ל בגירסה 4.16) ועוד הוסיף הערה על הניקוד החריג
• קורן, דותן, ברויאר, מג"ה, סימנים, מכון ממרא
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[קטז] 1ידעתי בני ידעתי, ידעתי מעשה ראובן ובלהה, ומעשה יהודה ותמר, מה דברים שלא נתגלו לך נתגלו לי, דברים שנתגלו לך על אחת כמה וכמה. (בראשית רבה צ״ז)
[קיז] 2ידעתי בני ידעתי, [אמר לו] (אלא) מה אמרת זה [הבכור] ידעתי, אלא מה אתה סבור מפני שהייתי שואלך בכל עת מה עשו בך אחיך, ולא היית אומר לי, מה אתה סבור שלא הייתי יודע, ידעתי בני ידעתי. (פסיקתא רבתי פ״ג)
[קיז*] 3ויאמר ידעתי בני ידעתי, אמר לו יעקב סבור אתה שמרוב זקנה הלך ממני הדעת, חייך, מאה כיוצא בך אינן יכולין לעמוד על דעתי, ולא לסלק ידי ממקומה. (סדר אליהו רבה)
[קיח] 4ידעתי בני ידעתי, שני פעמים, למה שני פעמים, ידעתי מה שהן עתידין לעשות בני אפרים בימי דוד שנאמר ומבני אפרים עשרים אלף ושמנה מאות גבורי חיל וגו׳ (דברי הימים א י״ב:ל׳), וידעתי פעם שניה באיזה כבוד יבואו בני מנשה אל דוד שנ׳ נפלו על דוד בבואו מפלשתים [עם פלשתים] וגו׳ (דברי הימים א י״ב:כ׳), ואומר בלכתו אל צקלג נפלו עליו ממנשה וגו׳ (דברי הימים א י״ב:כ״א). (סדר אליהו רבה)
[קיח*] 5ויאמר ידעתי, שראה לגדעון עומד ממנשה, ואולם אחיו הקטן יגדל, זה יהושע שעומד מאפרים. (תנחומא ויחי ו.)
[קיט] 6וזרעו יהיה מלא הגוים, ואפשר כן, אלא זה יהושע שהוא מדמים גלגל חמה ולבנה שהן שולטין מסוף העולם ועד סופו. (בראשית רבה צ״ז)
[קכ] 7וזרעו יהיה מלא הגוים, כמו כי אמילם (תהלים קי״ח:י׳), וזה יהושע בן נון שהכה ל״א מלכים. (לקח טוב)
[קכא] יגדל, ג׳ דעקים כרעיהון לבתריהון בחביה, יגדל ממנו. (ספר התגין)
1. מדרש קה״ר פ״ט יא. וקהלת זוטא שם ובב״ר מכתי״ו במנח״י ריש פצ״ו.
2. בלק״ט ידעתי בני ידעתי כשם שידעתי במכירתך אע״פ שלא הגדת לי, כך אני יודע שמנשה הבכור. ובס׳ אור צדיקים לר״י קארו כותב אמרו רז״ל ידעתי מה שעשו לך אחיך בשכם ונתקשה בזה, ולפנינו הדברים מבוארים. וראה לעיל פמ״ח אות ז. ודרש אחר בזהר ח״א רכב. הדא הוא דכתיב וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי כיון דאמר ידעתי בני אמאי אמר ידעתי אחרא אלא אמר ידעתי בני בזמנא דקיימת בגופך דאת ברי כד חמית דיוקנא דילי ותבת בקיומך ובגיני כך כתיב ידעתי בני ידעתי. וראה לעיל פל״ט אות סא.
3. מובא בכת״י ילקוט תלמוד תורה ולפנינו בסדא״ר ליתא. וראה לעיל אות כד. קיג.
4. ראה לעיל אות קיז*. ולקמן אות קיח*.
5. ראה ברש״י כאן ולקמן אות קיט. ובכת״י מדרש הבאור ידעתי שהוא הבכור וגדעון יוצא ממנו.
6. ראה לעיל פל״ז אות פא. ב״ר סוף פ״ו, ופפ״ד, יא. ובגמ׳ ע״ז כה. וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר, (יהושע י) מאי ספר הישר, א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב, שנקראו ישרים, שנאמר (במדבר כג) תמות נפשי מות ישרים, והיכא רמיזא וזרעו יהיה מלא הגוים, אימתי יהיה מלא הגוים, בשעה שעמדה לו חמה ליהושע, וברש״י והיכא רמיזא, בבראשית שעתיד יהושע לבא לנס זה, יהושע משבט אפרים בא דכתיב למטה אפרים הושע בן נון וכתיב באפרים וזרעו יהיה מלא הגוים כל הגוים יתמלאו מיראתו אימת זרעו של אפרים יהיה מלא הגוים אם אדם נוצח כאן במלחמה אין בני אספמיא יודעין בה אבל בשעה שעמדה ליהושע השמש נראה לכל העולם וייראו מפניו. ובאגדת בראשית פ״ה זה יהושע העומד מאפרים שנא׳ למטה אפרים הושע וגו׳ שהוא מעמיד את החמה וכל אומות העולם מסתכלין ורואין לפיכך וזרעו יהיה מלא (כל) הגוים. ובלק״ט הנס שעושה זרעו יהיה נשמע בכל הגוים זה העמדת השמש בגבעון ליהושע. ובלק״ט ריש פ׳ במדבר לבני יוסף לאפרים אלישמע בן עמיהוד. במרגלים ובנשיאים ייחס את יוסף על אפרים, ובמרגלים ובחלוק הארץ ייחס את יוסף על מנשה זהו שאמר יעקב גם הוא יהי׳ לעם וגם הוא יגדל ואולם וכו׳. וראה שם פ׳ בהעלתך צט. ובמדרש אגדה זה יהושע שנתמלאו שמעו בכל העולם כו׳ כלומר ולזרעו יעשה נס כמלוא הגוים.
7. כ״ה גם בס׳ צרור המור מלא הגוים רמז בזה על יהושע שעתיד לצאת ממנו שעתיד ללחום מלחמות ולהרוג ולהכרית כל מלכי כנען וזהו וזרעו יהיה מלא הגוים כורת הגוים כמו בלא יומו תמלא. (איוב טו, לב) ובאונקלוס שליטין בעממיא, ובתיוב״ע סגיאין בעממיא. וראה בהושע ז, ח. אפרים בעמים הוא יתבולל. וברש״י ורד״ק שם ולעיל פי״ב אות עח. בבאור ונברכו בך כל משפחות האדמה לשון המבריך והמרכיב כלומר בך יתערבו משפחות שרי הארץ ולא תחשב כנכרי וגו׳ ביניהם, ויש לומר מכאן מקור לדרש זה. ובתרגום רס״ג וזרעו יהיה דומה למלא הגוים. וראה באע״ז. ובשכל טוב וזרעו יהיה מלא הגוים, מלא כלומר ממלא שני גוים שיהיו כנגד מנשה בן יוסף וכנגד שבט בנימין כדכתיב גוי וקהל גוים יהיו ממך ודומה למלת מלא הגוים, מלא כל הארץ כבודו כו׳ כך נאמר כלפי זרע אפרים, שממלאין גבורה ונצח כנגד שני שבטים, וכה״א והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה.
וְסָרֵיב אֲבוּהִי וַאֲמַר יָדַעְנָא בְּרִי יָדַעְנָא אַף הוּא יְהֵי לְעַם וְאַף הוּא יִסְגֵּי וּבְרַם אֲחוּהִי זְעֵירָא יִסְגֵּי מִנֵּיהּ וּבְנוֹהִי יְהוֹן שָׁלְטִין בְּעַמְמַיָּא.
His father refused, and he said, “I know, my son, I know. He too will become a people, he too will become numerous; however his younger brother will be more numerous than he, and his descendants will be rulers over the nations.”

וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם
וְסָרֵיב אֲבוּהִי וַאֲמַר יָדַעְנָא בְּרִי יָדַעְנָא אַף הוּא יְהֵי לְעַם וְאַף הוּא יִסְגֵּי וּבְרַם אֲחוּהִי זְעֵירָא יִסְגֵי מִנֵּיהּ וּבְנוֹהִי יְהוֹן שַׁלִּיטִין בְּעַמְמַיָּא
א. ״יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי״ שבעבר, מתורגם ״יָדַעְנָא בְּרִי יָדַעְנָא״, יודע אני בהווה. כי אילו תרגם יְדַעִית בעבר היה נשמע כאילו עתה אינו יודע.⁠1
יִהְיֶה לְעָם – יְהֵי, יִהְיֶה לְגוֹי – יִהְוֵי
ב. במנשה תרגם ״גַּם הוּא יִהְיֶה לְעָם״ – ״אַף הוּא יְהֵי לְעַם״, אבל ״וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם״ (בראשית יח יח) תרגם: ״וְאַבְרָהָם מִהְוָה יִהְוֵי לְעַם סַגִּי וְתַקִּיף״. והטעם: רק הוויה שלמה ומוחלטת מתורגמת יִהְוֵי כברכה לאברהם ״יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל״ – ״יִהְוֵי לְעַם סַגִּי״. אבל במנשה שאצלו נאמר ״ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו״, תרגם ״אַף הוּא יְהֵי לְעַם״ בתיבת יְהֵי המציינת הוויה שאינה שלמה.⁠2
וְזַרְעוֹ יִהְיֶה – וּבְנוֹהִי, יְחַלֵּל זַרְעוֹ – זַרְעֵיהּ
ג. מדוע תרגם ״וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם״ – ״וּבְנוֹהִי״ ולא בלשון זרע כתרגום ״וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו״ (ויקרא כא טו) ״וְלָא יַחֵיל זַרְעֵיהּ בְּעַמֵּיהּ״? כי אונקלוס מתרגם בלשון ״זרע״ רק כשמדובר על כל הדורות, אבל בברכה לאפרים ״וזרעו יהיה מְלֹא הגוים״ שהתקיימה רק בדורות הראשונים עד שתעמוד המלכות מיהודה [ולפי המדרש, דווקא ביהושע], תרגם ״וּבְנוֹהִי״. וכעין זה ״וזרעו יוֹרִשֶׁנָּה״ (במדבר יד כד) האמור אצל כלב ומדבר בבניו בלבד תרגם ״וּבְנוֹהִי יֵירְתוּנַהּ״.⁠3
מְלֹא הַגּוֹיִם – גוזמה
ד. יש ניבים שלא באו אלא לשם הדגשה אבל לפי משמעם הם לשון גוזמה. בעוד שלקורא העברי כוונת הכתוב ברורה, הקורא ארמית בתרגום מילולי עלול לתהות או לתמוה. על כן מתרגמם אונקלוס בהתאם לכוונה כבפסוקנו: ״וזרעו יהיה מְלֹא הַגּוֹיִם״ – ״וּבְנוֹהִי יְהוֹן שַׁלִּיטִין בְּעַמְמַיָּא״ שישלטו בעמים.⁠4 ודוגמתו ״עיר ומגדל וראשו בשמים״ (בראשית יא ד) ״וְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא״.
תוספת שַׁלִּיטִין
ה. מְלֹא משמעו שְׁלֵמוּת, כָּל מִדַּת- כגון ״מְלֹא קֻמְצו״ (ויקרא ב ב, כל הנפח), ״מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה״ (שמואל א כח כ, כל האורך), ״מְלֹא רֹחַב אַרְצְךָ״ (ישעיהו ח ח, כל השטח). גם ״מְלֹא הַגּוֹיִם״ מלמד על התפשטות מֵרַבִּית בכל העולם ולכן תרגם המיוחס ליונתן ״וּבְנוֹי יְהוֹן סַגִּיאִין בְּעַמְמַיָּא״ (מרובים בגויים). ואולם תרגום זה אינו ברכה שלמה כי הריבוי בעמים יכול להיות גם כשהם בגלות ״שאף בהיותם בארץ אויביהם היו מתרבים ומתגדלים בעיני העמים כמו בימי מרדכי ואסתר״ והם גם עלולים להתערב בגויים, על כן הטעים אונקלוס ״וּבְנוֹהִי יְהוֹן שַׁלִּיטִין בְּעַמְמַיָּא״, שישלטו בעמים.⁠5
1. ״נפש הגר״. וראה גם לעיל ״לא ידעתי״ (בראשית כז א).
2. ראה הערת המסורה בפסוק ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי״ (שמות כ ב) ״לָא יִהְוֵי לָךְ״, המציינת לחמישה פסוקים בלבד שבהם יִהְיֶה מתורגם יִהְוֵי.
3. לכללי תרגום זֶרַע ראה בפסוק ״אשר יתן מזרעו לַמֹּלֶךְ״ (ויקרא כ ב) ״דְּיִתֵּין מִזַּרְעֵיהּ לְמוֹלֶךְ״.
4. על פי ״נתינה לגר״. אבל מה שהוסיף ״באורי אונקלוס״ ״והנכון שאונקלוס תרגם מְלֹא כמו מִלּוֹא שטעמו מְצוּדָה... שבה מכובשים עירותם, ובזה טעם מְלֹא הַגּוֹיִם, סוללה לכבוש הגוים״, רחוק.
5. על פי ״נתינה לגר״ ו״באורי אונקלוס״ שהוסיף: ״והנכון שאונקלוס תרגם מְלֹא כמו מִלּוֹא שטעמו מְצוּדָה... שבה מכובשים עירותם, ובזה טעם מְלֹא הַגּוֹיִם, סוללה לכבוש הגוים״, ורחוק.
וסרב אבוי ואמר ידע אנא ברי ידע אנה אףא הוא יהווי לאמה ואף הוא יתקף וברם אחוי זעירא יתקף מנה ובנוי יהוון שליטין באמיא.⁠ב
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אף״) גם נוסח חילופי: ״{א}⁠וף?⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ובנוהי... באמיא״) נוסח אחר: ״ומן בנוהי יתבון בסנהדרין רבתא שבעין חכמין כמיניין עלמייא״.
וסרב אבוי ואמר ידענא ברי דהוא בוכרא ואוף חכימנא דאוף הוא יהי לעם רב ואוף הוא יסגי וברם אחוי קלילא יסגי יתיר מיניה ובנוי יהון סגיאין בעממיא.
But his father was not willing, and said, I know, my son, I know that he is the firstborn, and also that he will be a great people, and will also be multiplied; yet will his younger brother be greater than he, and his sons be greater among the nations.
גַּם הוּא יִהְיֶה לְעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל – וְאֶפְשָׁר כֵּן, אֶלָּא זֶה יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁהוּא מַדְמִים גַּלְגַּל חַמָּה וּלְבָנָה שֶׁהֵן שׁוֹלְטִין מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק עַבְדָא בִּישָׁא לָאו זְבִינֵיהּ דְּאַבָּא אַתְּ וכו׳.
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה וְגוֹ׳, וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי – שֶׁרָאָה לְגִדְעוֹן עוֹמֵד מִמְּנַשֶּׁה.
וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל – זֶה יְהוֹשֻׁעַ שֶׁעָמַד מֵאֶפְרָיִם.
And his father refused and said: “I know it, my son; I know it” (ibid., v. 19). He foresaw that Gideon would descend from Manasseh, but that his younger brother was the more important one, since Joshua would descend from him.
גם הוא יהיה לעם – ראה גדעון שיוצא ממנשה. וגם הוא יגדל, שראה יהוא עומד ממנשה. גם, זה אבימלך בן גדעון. וגם, אלו בנים ובני בנים שעמדו מיהוא והחזיקו במלוכה. ואולם אחיו הקטן, שראה יהושע עומד מאפרים ועוד משיח בן יוסף שעתיד לעמוד מאפרים. במנשה כתיב גם, שלבסוף נתגממו בניו ממעשים טובים. בגדעון הוא אומר ויעש אותו גדעון לאפוד [וגו׳] ויהי לגדעון ולביתו למוקש (שופטים ח׳ כ״ז). וכן ביהוא נאמר ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה׳ (מלכים ב י׳ ל״א). אבל באפרים אמר ואולם, שיהושע ומשיח אלמין במעשיהם הטובים מתחלתן ועד סופן.
וזרעו יהיה מלא הגוים1זה יהושע שנתמלא שמעו בכל העולם מצד אותו נס שנעשה לו, שנאמר שמש בגבעון דום וגו׳, וידום השמש וירח עמד (יהושע י׳:י״ב-י״ג), כלומר ולזרעו יעשה נס כמלוא הגוים.
1. זה יהושע. יהושע עמד מן אפרים, תנחומא הנדפס מכבר ויחי אות ו׳, ורש״י על התורה (מ״ח י״ט), ועיין ב״ר פצ״ז אות ה׳, וז״ל רש״י (יהושע י׳:י״ג) הלא היא כתובה על ספר הישר דבר זה נכתב בתורה שאמר לו יעקב ליוסף זרעו של אפרים יהיה מלא הגוים, אימתי ביום שעמדה חמה ליהושע נתמלא כל העולם שמעו של יהושע כו׳ ועיין ב״ר פ״ו אות ט׳, ופצ״ז אות ד׳, ועיין לקח טוב, ועיין ע״ז כ״ה ע״ב, ורש״י שם ד״ה והיכא רמיזא.
וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל – (כָּתוּב בְּרֶמֶז יא).
פאבא וקאל קד עלמת יא בני אן הד֗א יכת֗ר איצ֗א ותכון מנה אמה ולכנני אעלם אן אכ֗אה אלאצגר יכת֗ר מנה ונסלה יכון מל אלאמם שבהא.
מיאן ואמר: אכן ידעתי, בני, שגם הוא יתרבה ותהיה ממנו אומה, אבל אני יודע שאחיו הקטן ירבה ממנו, וזרעו יהיה מלוא הגויים בכמות.
ידעתי בני ידעתי – שהוא הבכור.
וגם הוא יהיה לעם ויגדלא – עתיד לצאת ממנו גדעון, שהקב״ה עושה נס על ידו.
ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו – שעתיד יהושע לצאת ממנו, שינחיל את הארץ, וילמד תורה לישראל.
וזרעו יהיה מלא הגוים – כל העולם יתמלא בצאת שמעו ושמו, כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון (יהושע י׳:י״ב).
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בכ״י מינכן 5, ליידן 1 חסר: ״ויגדל״. בדפוסים מאוחרים (כלשון הפסוק): ״וגם הוא יגדל״.
ידעתי בני ידעתי I KNOW IT, MY SON, I KNOW – that he is the first-born.
גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל HE ALSO SHALL BECOME A PEOPLE, AND HE ALSO SHALL BE GREAT – for of him will be born Gideon through whom the Holy One, blessed be He, will perform a miracle (See Tanchuma Vayechi 6).
ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו BUT TRULY HIS YOUNGER BROTHER SHALL BE GREATER THAN HE – for of him will be born Yehoshua who will make Israel inherit the land of Canaan and will instruct them in the Torah (Tanchuma Vayechi 6).
וזרעו יהיה מלא הגוים AND HIS SEED SHALL BECOME A MULTITUDE OF NATIONS (more lit, shall fill the nations) – the fame and renown of his seed, Yehoshua, will spread abroad and fill the whole world when he will make the sun stand still upon Gibeon and the moon in the valley of Aijalon (Avodah Zarah 25a).
וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי – כשם שידעתי במכירתך אע״פ שלא הגדת לי. כך אני יודע שמנשה הבכור.
ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים – פירושו. וזרעו יהיה מלא הגוים. כמו כי אמילם (תהלים קי״ח:י״א). 1וזה יהושע בן נון שהכה ל״א מלכים.
2ד״א וזרעו יהיה מלא הגוים. הנס שעושה זרעו יהיה נשמע בכל הגוים. זה העמדת שמש בגבעון ליהושע. שנאמר ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה׳ בקול איש כי ה׳ נלחם לישראל (יהושע י׳:י״ד).
1. זה יהושע בן נון שהכה ל״א מלכים. ועיין בתנחומא ויחי. ואולם אחיו הקטן יגדל. זה יהושע שעמד מאפרים.
2. ד״א הנס שעושה זרעו. ב״ר שם. וע״ז כ״ה ע״ב ורש״י עה״ת. ועיין רש״י בגמרא שם ד״ה והיכא רמיזא.
וימאן אביו – להסיר ימינו מעל ראש מנשה:
ויאמר ידעתי בני ידעתי – ידעתי עכשיו שהגדת לי בני, וידעתי משבאתי למצרים, כי מנשה הבכור, ואם תאמר שאני מוציא לעז עליו ופוגם בבכורתו, חס ושלום, אלא רואה אני ברוח הקודש:
גם הוא יהיה לעם – לשבט חשוב:
וגם הוא יגדל – כאחד מן השבטים:
ואולם אחיו הקטן – ממנו בלידה:
יגדל ממנו:
וזרעו יהיה מלא הגוים – מלא כלומר ממלא שני גוים שיהיו כנגד מנשה בן יוסף וכנגד שבט בנימין, כדכתיב גוי וקהל גוים יהיו ממך (בראשית לה יא), ודומה למלת מלא הגוים, מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו ג), כשם שנא׳ כלפי כבוד המקום שממלא כל הארץ, כך נאמר כלפי זרע אפרים, שממלאין גבורה ונצח כנגד שני שבטים, וכה״א והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה (דברים לג יז):
אמר לו יעקב: ידעתי בני ידעתי – כי חכם אתה והבאתם כסדר לפי ימיני ושמאלי מפני שאתה סבור שאשים ימיני עלא הבכור, אבל אני מתכוין לתת ימיני על הצעיר שהוא לשמאלי.⁠ב
ואולם – ואלא.
א. כך בליקוט אוקספורד-מינכן וכ״י המבורג 52. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): על ימיני.
ב. כך בליקוט אוקספורד-מינכן וכ״י המבורג 52. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: לימיני.
Jacob answered, "I KNOW, MY SON, I KNOW that you are wise and that you arranged them according to my right and left hands, thinking that I would put my right hand on the firstborn. I, however, intend to put my right hand on the younger, who is at your right.⁠"1
Ve'ulam: Means "yet.⁠"2
1. Rashbam rejects the understanding of Saadiah who sees, "not so, my father,⁠" as Joseph criticizing Jacob. R. Joseph Bekhor Shor and Skinner offer the same interpretation as Rashbam.
2. So also Rashbam ad Num. 14:21.
מלא הגוים – גוים רבים יצאו ממנו.
A MULTITUDE OF NATIONS. Many nations shall descend from him1
1. The verse reads, melo ha-goyim. Its literal translation is, a fullness of the nations. Ibn Ezra points out that melo (fullness) is to be rendered as many, a multitude. Filwarg asks, "Who were the many nations descended from Ephraim?⁠"
ואמר לו: ידעתי בני – ידעתי שלא טעית, אלא שמת הגדול בימיני. ולכך הפכתי את ידי, כי אחיו הקטן יגדל ממנו וגו׳.
מלא הגוים – שיהא הולך שמו בכל הגוים.
And he said to him: ידעתי בני – I KNOW MY SON – I know that you did not err, but that you placed the older one at my right. And therefore I switched my hands, because אחיו הקטן יגדל ממנו וגו'‏ HIS YOUNGER BROTHER WILL BE GREATER THAN HE etc.
מלא הגוים – NATIONS-FULL – That his name will go forth in all the nations.
ויאמרוימאןיהיה לעם – יהיו רבים עד שיאמרו עליהם עם.
וגם הואא יגדל – יותר,⁠ב אלא שאחיו הקטן יגדל ממנו.
בצאתם ממצרים היה מספר אפרים יותר ממנשה אבל בבאי הארץ היו יותר מנשה. א״כ יגדל – ר״ל לשון גדולה ורוממות, כי יהושע בן נון היה מאפרים שהיה מושיע ישראל. ונביאות ומלכות ישראל היה מאפרים – ירבעם.⁠ג והיה אפרים ראש דגל, ובחנוכת נשיאים אפרים ביום השביעי ומנשה ביום השמיני. ומלכות ישראל נקראת על שמו אחר שנחלקה, וכל ישראל היו קוראים ונקראים בשם אפרים כמו שכתבנו, ואמר אפרים לא יקנא את יהודה (ישעיהו י״א:י״ג).
ויתכן גם כן: יגדל – במספר שהרי אמר: וזרעו יהיה מלא הגוים. ומה שמצאנו מספרם פחות בבאם לארץ מפני שהרגום בני גת במדבר, כמו שכתוב בדברי הימים. אבל בכל שאר מקומות היו בני אפרים רבים במספר.
ובתנחומא: אמת נתקימה ברכה זו, בחנוכת הנשיאים, לקיים מה שנאמר: מקים דבר עבדו וגו׳ (ישעיהו מ״ד:כ״ו).⁠ד
יהיה מלא הגוים – בגלותו ביניהם שימלאו ארצות הגוים מהם.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״הוא״.
ב. כן בכ״י מוסקבה. בכ״י פריס 193: ״לרוב״.
ג. בכ״י פריס 193: ״ירובעם״.
ד. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״בצאתם ממצרים היה מספר אפרים... מקים דבר עבדו וגו׳⁠ ⁠⁠״.
יהיה לעם, will become so numerous until people will refer to his descendants as “a nation.”
וגם הוא יגדל, he will also develop into becoming very numerous. However his younger brother will become even more numerous. At the Exodus from Egyptian the arms-bearing males of the tribe of Ephrayim were 45.500 (Numbers 1,33-35 as opposed to only 32.200 members of the tribe of Menashe. Interestingly, when numbering the males over 20 who entered the Holy Land, the members of the tribe of Menashe outnumbered those of Ephrayim by 52.700 to 32.500. (Numbers 26,34-36.) If we keep this in mind we may have to redefine the meaning of the word יגדל when used by Yaakov not as referring to numerical strength, but as referring to the great men produced by each of these tribes and the relative importance of these men. We know that Moses’ successor, Joshua, was from the tribe of Ephrayim. He was a great saviour, and conquered the land of Canaan enabling the promise of God to the patriarchs to finally become realised. The tribe of Ephrayim also provided the first king of the 10 tribes who had split away from Solomon’s son Rechavam after the death of Solomon. Furthermore, throughout the history of the Jewish people until the destruction of the first Temple the political rivalry between Ephrayim and Yehudah is well documented, whereas hardly ever is Menashe mentioned as playing a major part in this. When the prophet Isaiah prophesied an idyllic future, he described this as being characterised by the end of the rivalry between Ephrayim and Yehudah. (Isaiah 11,13). Still, it is possible to also understand the word יגדל ממנו as referring to numerical strength, as except in the single instance we mentioned before Ephrayim always outnumbered Menashe. We must also take into consideration the words וזרעו יהיה מלא הגויים, “and his seed will become plentiful enough to form nations.” The unique phenomenon of the members of Ephrayim being inferior in numbers at the time the Israelites entered the Holy Land may possibly be accounted for by the tradition that 30 years prior to the Exodus the tribe of Ephrayim rebelled, left Egypt and marched to the land of the Philistines on the way to the land of Canaan. According to that report they lost 200.000 of their number in a battle at Gat.⁠1
יהיה מלא הגויים, until his descendants are numerous enough when they go into exile to fill countries belonging to, or having belonged to other nations with their numbers alone.⁠2
1. the reason why I do not think this relevant is that if so, there should have been fewer member of the tribe of Ephrayim at the time of the Exodus, instead of 40 years later when near entering the Holy Land.
2. possibly a reference to the population transfer mentioned in Kings II after the Assyrians conquered the Northern Kingdom. and replaced the exiled Jews there with other nationals. (Kings II chapter 17)
גם הוא יהיה לעם – חסר1, שיעורו לעם רב.
ומאמרו וזרעו יהיה מלא הגוים – רמז אל פוריות יתירה עד שלא תכיל אותו אלא ארץ גוים2. {וזה} רמז אל ארץ אפרים שהיתה רחבה3.
1. עח. כלומר חסר שם התואר. וכן נראה מדברי תרגום יונתן שתירגם ׳לעם סגי׳. אבל לדעת ר״ש בן חפני בפירושיו (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ שלב), הרד״ק ו׳מדרש שכל טוב׳, תיבת ׳עם׳ בפני עצמה משמע שבט חשוב. [הערות נהור שרגא] ועמש״כ בהערות לעיל פר׳ מקץ (מב:לג), שמסופקני שמא גם רבנו אין כוונתו כאילו יש כאן חסרון של ממש, אלא ר״ל שהוא אופן הבעה וצורת הדיבור.
2. עט. ע״פ לשון המקרא בתהלים (קה:מד).
3. פ. רש״י ור״ש בן חפני פירשו ע״פ מדרשם ז״ל כרמז אל יהושע ע״ש, ואולם דרכו של רבנו להעדיף לפרש הנבואה כרמז במובן כללי יותר ולא על אדם או מקרה פרטי, וכן יבואר בהמשך אצל ברכת יעקב לשבטים.
ואמנם לא מצאתי חבר לרבנו לפרש כאן שנחלת אפרים בארץ היתה רחבה. ועי׳ לרשב״ח (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ שלב) שפירש להיפך, שהכוונה במאמרו על מנשה ׳וגם הוא יגדל׳ היינו שהוא יגדל מאפרים בזה: ׳שהוא יהיה גדול בנחלת הארץ עד אשר יצורפו אליו צאצאיו של אפרים בערים אחדות, וכאמרו (יהושע טז:ט) והערים המובדלות לבני אפרים בתוך נחלת בני מנשה׳. ואפשר שסבר רבנו שמה שנכללו צאצאיו של אפרים בתוך נחלת בני מנשה הרי זה סימן לגדולתו של אפרים, ולא להיפך, וצ״ב בזה. ועי׳ להרמב״ן בפר׳ במדבר (א:לב) שכתב: ׳הקדים אפרים למנשה וייחס יוסף עליו, וכן למטֶה בדגלים, כי היה בעל דגל והוא הבכור ואחיו משנהו כברכת יעקב, ועוד כי היו בני אפרים רבים מבני מנשה׳.
וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו – הזכיר בהם גדול וקטן כלשון האמור בשני המאורות (בראשית א׳:ט״ז) את המאור הגדול ואת המאור הקטן. והזכיר וזרעו יהיה מלא הגוים על יהושע שהיה עתיד לצאת משבט אפרים שכל הגוים ראו האות שנעשה על ידו הוא שנאמר (יהושע י׳:י״ב-י״ג) שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. וכתיב (שם) וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר, ואמרו ז״ל זה ספר בראשית, שהוא ספר האבות אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים וכתיב ביה (יהושע ו׳:כ״ז) ויהי ה׳ את יהושע ויהי שמעו בכל הארץ.
וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו, "he too will become great; however, his younger brother will become even greater than he.⁠" Yaakov used both the adjectives "great" and "small" in connection with Joseph's sons. We have encountered this description of relative "smallness" already in connection with the sun and the moon on the fourth day of creation (Genesis 1,16) where both luminaries have first been described as "great;⁠" subsequently the Torah distinguishes the relative greatness of one of he luminaries, the sun, by describing it as "great" when compared to the lesser luminary the moon. The "greatness" of Ephrayim which Yaakov referred to was that Joshua would be descended from that tribe. Joshua was so great that he could arrest the orbit of both sun and moon as we know from Joshua 10,12. In response to Joshua's instruction for the sun and the moon to "stand still,⁠" the Book of Joshua informs us in Joshua 10,13 that they did indeed interrupted their respective orbits until Joshua had taken his revenge of the Canaanites. In that verse the prophet reports that this miracle was recorded in a book called ספר הישר, and our sages in Avodah Zarah 25 have revealed to us that the ספר הישר is none other than the Book of Genesis, a Book describing the outstanding feats of the patriarchs Avraham, Yitzchak and Yaakov. They are the ones who are called ישרים, "the upright ones.⁠" Joshua was a product of these people and the prophet testifies that God was with Joshua and that his fame spread throughout the globe (Joshua 6,27).
ידעתי – בגימטריא חמשה מלכים שה׳ מלכים יצאו ממנשה.
וזרעו יהיה מלא – בגימטריא יהושע.
התועלת העשירי הוא בדעות, והוא להודיע שברכת הנביא לאשר יברכם תהיה לפי מה שיאות להם לפי ענינם, ושאין בבחירת הנביא לברך יותר מי שהוא יותר מעט ראוי לברכה. ולזה תמצא שאמר יעקב ליוסף, בבקשו ממנו שישית ימינו על ראש מנשה, שהוא לא יתרצה בזה, לפי שעיקר ברכתו היא לאפרים מצד מה שהוא ראוי שיגיעו אליו מהטובות. ולזה אמר: ׳גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטֹן יגדל ממנו׳ (מח, יט). ולזה יהיה מה שברכם בשידגו לרוב בקרב הארץ (מח, טז) מתקיים יותר באפרים ממה שיתקיים במנשה. ואילו היתה הברכה הזאת לפי בחירת יעקב, לא היה התנצלות ליעקב על זה בזה המאמר בשלא שת ימינו על ראש מנשה כששאל ממנו יוסף.
[י] ידעתי בני ידעתי שתי ידיעות כנגד שני העלמים ומה יקרו דברי חכמינו ז״ל שאמרו ידעתי מה שעשו לך אחיך וגם ידעתי כי הוא הבכור וגם הוא יהיה לעם מטעם בכורתו וגם הוא יגדל לעלות במדרגת השבטים. ואולם בזה הענין רצוני בהחשב במנין השבטים אחיו הקטן יגדל ממנו להמנות ראשונה ולא הורע בזה כח הבכור מפני פחיתותו רק לגדולת מעלת אחיו ולפי חשיבות האנשים הראשיים העתידים לצאת ממנו.
ידעתי בני ידעתי שהוא הבכור וגם הוא יהיה לעם ויגדל. הוסיף שהוא הבכור קודם וגם הוא יהיה לעם גם הוסיף וי״ו על מלת גם הוא גם חסר וגם הוא השני ואמר ויגדל מפני שבזולת זה יהי׳ ידעתי בני ידעתי דבק עם גם הוא יהי׳ לעם וגם הוא יגדל כאילו אמר ידעתי שגם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואין האמת כן שהרי תשובת ידעתי בני ידעתי אינה אלא הפך מחשבת יוסף שחשב הוא שלא ידע ואמר הוא ידעתי ואחר שמחשבת יוסף היתה שלא ידע אביו שהוא הבכור כדכתיב לא כן אבי כי זה הבכור יחוייב בהכרח שיהיה תשובת ידעתי בני ידעתי שהוא הבכור ויחוייב מזה שיהיה גם הוא יהיה לעם מאמר בפני עצמו כאילו אמר ידעתי שמנשה הוא הבכור וגם ידעתי שגם הוא יהיה לעם ולכן צריך להוסיף וי״ו על מלת גם שפירושו וגם ידעתי שגם הוא יהיה לעם ומה שאמר ויגדל במקום וגם הוא יגדל הוא להודיענו שלא היה צריך לומר פעם שנית מלת הוא מאחר שהוא הוא ובהסרת מלת הוא הסיר גם מלת וגם ואמר ויגדל במקום וגם הוא יגדל:
וזרעו יהיה מלא הגוים כל העולם יתמלא בצאת שמעו ושמו כו׳ כאילו אמר ושם זרעו יהיה מלא הגוים והוכרח לפרש כן מפני שא״א להתפרש כמשמעו שכל העולם יתמלא זרעו דומי׳ דמלא כל הארץ כבודו שכל העולם מלא כבודו אף כאן כל הגוים יתמלא את זרעו מפני שמאמר וזרעו יהיה מלא הגוים אחר מאמר ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו מורה שפירושו כפי׳ יגדל ממנו המור׳ על גודלו בשם ובכבוד כדפרש״י שעתיד יהושע לצאת ממנו ועוד שלא היה בשום זמן כל העמים מלאים מזרעו אלא בזמן גלותם שהם מפוזרים ומפורדים בכל מקומות העמים וזו היא קללה ולא ברכה:
אבל הזקן השיבו ידעתי בני ידעתי שתי ידיעו׳ ר״ל ידעתי למה שכלתי את ידי וידעתי למה נתתי את הברכה בשוה לשניהם אם הברכה בשווי לפי שידעתי ברוח הקדש שגם הוא ר״ל גם מנשה יהיה לעם וגם הוא יגדל ומזאת הבחינה שהיו שניהם שוים ומתרבים באכלוסים נתתי עליהם ברכה שוה. אמנם אחיו הקטן יגדל ממנו ומזה הצד שכלתי את ידי ושמתי הימין על ראש אפרים בהיותו הצעיר והשמאל על ראש מנשה בהיותו הבכור ורז״ל דרשו ידעתי מה שעשו לך אחיך רצה בזה שהיה יוסף מתרעם על יתרון הברכה שעשה אביו לאפרים בחשבו שיקנא בו מנשה הגדול כמו שקנאו בו אחיו הגדולים ממנו בעבור כתונת הפסים שעשה לו אביו ונמשך ממנו מה שנמשך ואביו השיבו ידעתי בני ידעתי מה שעשו לך אחיך מקנאתם אותך אבל עכ״ז עצת י״י לעולם תעמוד ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים.
[א] וזרעו יהיה מלוא הגוים
[1] האלילים פרק שני דף כה ע״א (ע״ז כה.)
ידעתי בני ידעתי שהוא הבכור גם הוא יהיה לעם וכו׳. פירוש שאין ״ידעתי בני ידעתי״ דבוק אל ״גם הוא יהיה לעם״, שאם כן לא היה נופל הלשון ״ידעתי בני ידעתי״ רק ׳ידעתי בני כי גם הוא יהיה לעם׳, כי כפל הלשון הוא לחזק, לפי שיוסף היה סובר כי לא ידע זה יעקב, לכך כפל הלשון שידע זה. ועוד מאי ״גם״, דהא לא נזכר לפני זה שיהיה אפרים לעם שיהיה קאי על ש״גם״ מנשה יהיה לעם, ולפיכך צריך לפרש כך – ״ידעתי בני ידעתי״ שהוא הבכור, ולא לבד שהוא הבכור – אלא ״גם יהיה לעם״, ולפיכך הוסיף וי״ו על ׳וגם׳, לומר שהוא מחובר למעלה:
כל העולם יתמלא וכו׳. דאם לא כן לא יתכן לומר ״וזרעו יהיה מלא הגוים״, שאיך יהיה זרעו מלא הגוים, אלא בצאת שמעו:
יהיה לְֿעַם: הלמ״ד רפה, וכן גימ״ל יִגְֿדַל, שבמ״ג1 נר׳ שהוא בדגש, השני. [יִהְיֶה⁠־לְעַם].
1. שבמ״ג: ונציה ש״ז.
שהוא הבכור. הוצרך לפרש שלא תאמר ידעתי בני ידעתי דגם הוא יהי׳ לעם והיה משמע שגם יוסף הי׳ יודע שמנשה יהי׳ לעם רק שיוסף חשב שיעקב אבינו אינו יודע ומשום הכי קאמר לו יעקב שגם הוא יודע כמוהו שיגדל וגם יהי׳ לעם. וזה לא מפורש בקרא כי יוסף לא קאמר אלא כי מנשה הוא הבכור לזה פי׳ ידעתי בני ידעתי כמותך כי הוא הבכור ועוד יודע אני מה שאין אתה יודע שגם הוא יהיה לעם שגם זאת אני יודע שיגדל וכו׳:
כל העולם יתמלא בצאת שמעו ושמו וכו׳. דקשה לרש״י וזרעו יהיה מלא גוים משמע שזרעו יהיו נפוצים בכל העולם ואדרבא זה קללה הוא ועז״פ שמעו וכו׳ ר״ל שם שלו כאילו אמר ושם זרעו יהיה בכל העולם דהיינו ע״י ירח וחמה שנראין בכל העולם:
That he is the firstborn. Rashi needed to explain this so we will not think it means, "I know that he too will become a people.⁠" I.e., that Yoseif knew Menasheh will become a people but he thought Yaakov did not know — and Yaakov said he also knows Menasheh will be great and will become a people. And [Rashi knows it does not mean this because] the verse does not say so. Yoseif said only, "For this one is the firstborn.⁠" Thus Rashi explains: "I know,⁠" as you do, "that he is the firstborn.⁠" And I also know something you do not: "He too will become a people; he too will become great.⁠"
The whole world will be filled when his reputation and name will spread... Rashi is answering the question: "His descendants will fill the nations" — does this not imply his descendants will be scattered throughout the world? And this is not [greatness] but a curse! Thus Rashi explains, "His reputation.⁠" The verse is as if saying, "The name of his descendants will be throughout the world,⁠" by means of [making] the moon and sun [stand still] which is seen throughout the world.
וימאן אביו ויאמר ידעתי וגו׳ – אומרו וימאן, לצד שהיה רוצה לסמוך יד אביו להסיר אותה.
וכפל לומר ידעתי בני ידעתי, נתכוון להשיבו לב׳ דברים שאמר כמו שפירשנו, כנגד מה שאמרת לא כן אבי כי זה הבכור ולא כמו שאני חושב שסדורים בהפך ידעתי בני ורמז באומרו בני פירוש ומן הסתם לא תחשיב ימינך לפני ימיני ולא תסדרם אלא הבכור לימיני ולא לימינך, וכנגד מה שהורתני לעשות משפט הבכורה באומרך שים ימינך על ראשו ידעתי גם זה ובכלל ידיעה זו נכנסה גם ידיעת המסובב מדבר זה בעשות כן ליוסף, ואמר גם הוא יגדל פירוש לא תחשוב שהוא במדרגה שפלה אלא יגדל ויהיה לעם, ואולם וגו׳ פירוש לא לצד ברכתי אלא לצד מה שיצא ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים, לזה הגם שבזמן זה זה הבכור לעתיד יהיה הקטן יותר גדול כאומרם ז״ל (תנחומא) שזה יצא ממנו גדעון וזה יצא ממנו יהושע ומן הסתם שלשלת זו היתה בשורש נשמת השבט מבלי ברכת יעקב ואשר על כן אני מקדימו לבכור.
או ירצה על זה הדרך ידעתי כל טענותיך, ומה שרמזת כי זה גורם לא זה גורם אלא בני פירוש בני הוא שגרם לכל העובר בחלומותיך ודבריך. ואומרו ידעתי פעם ב׳ נמשכת עם למטה ממנה גם הוא וגו׳ ואולם וגו׳ פירוש שידע בנבואה שהקטן יגדל מהגדול ואינו יכול לעשות הפך מהחזון אשר דימה כידו האדון ברוך הוא.
וימאן אביו ויאמר, His father refused, saying, etc. The reason the Torah uses the word "he refused,⁠" is to indicate that Joseph had taken hold of his father's hand to try and place it on Menashe's head.
The reason Jacob repeated: "I know my son, I know, etc.⁠" is that Jacob wanted to answer both of Joseph's doubts as we have already explained. To Joseph's remark "not so my father,⁠" Jacob replied that he was well aware that Joseph had already placed the children in such a position that he, Jacob, did not have to cross his hands in order to put his right hand on the head of Menashe. By adding the word בני, my son, Jacob hinted that he had given Joseph credit for placing the boys in the position which he considered as appropriate. Concerning Joseph's specific concern that the firstborn be accorded the privileges due him, Jacob also said: "I know;⁠" he assured Joseph that Menashe too would attain greatness. Joseph should not think that Jacob considered his firstborn as unworthy or inferior. If he had nonetheless decided to place his right hand on the head of Ephrayim this was in view of Ephrayim's descendants outranking Menashe's descendants at some time in the future. Ephrayim was destined to become מלא הגוים, meaning that at that time he would occupy a higher position though at the moment Menashe fulfilled his role of the firstborn perfectly. Tanchuma elaborates that Joshua would be descended from Ephrayim whereas Gideon would be descended from Menashe, both leaders of the Jewish people during their respective lifetimes. Both had already been destined for their respective roles in life; Jacob only gave recognition to this by the manner in which he placed his hands when blessing both these children.
Alternatively, Jacob meant that he was thoroughly familiar with Joseph's arguments; when Joseph had hinted that the birthright should determine on whose hand Jacob was to place his right hand, Joseph was wrong, it was not the order of birth which determined matters like this. By adding the word בני, Jacob hinted that Joseph himself had foreseen future developments in his dreams. Similarly, Jacob could not now act in defiance of God who had shown him in a vision that the younger son would outshine his older brother.
וימאן אביו – כבר בארנו1 ההבדל שבין לשון ״וימאן״ ובין לשון ״ולא אבה״. ״לא אבה״ אין נפשו רוצה בדבר ההוא, ולשון ״וימאן״ אם בטבע נפשו רוצה בדבר אבל ירחיקנו בעבור טענות שטוען שכלו נגד אותו הדבר. וכן כאן לא מאסה נפש יעקב במנשה שבעבור כן לא אבה לשום ימינו על ראשו, אבל גדול כבודו בעיניו וכמו שאמר כי ״גם הוא יגדל״ וגו׳ ויודע ג״כ כי הוא הבכור ושראוי לו הימין. אבל ״וימאן״ בעבור שראה בנבואה כי אחיו הקטן יגדל ממנו, ורוחו תצוהו לתת ימינו על ראש הצעיר.
ידעתי בני ידעתי – כלומר ידעתי מה שאתה אומר לי שהבכור עומד לימיני, ואינני טועה בו. ויותר ממך ידעתי כי יגדל ויהיה לעם. ועם כל החשיבות והגדולה הזאת לא שמתי ימיני עליו לפי שגם זאת ידעתי ברוח נבואה כי אחיו הקטן יגדל ממנו, וזרעו יהיה מלוא הגוים. ולכן נצטויתי לשום על הצעיר את ימיני.
גם הוא יהיה לעם – פירשו המפרשים2 ז״ל ״לעם רב״. אבל לא נזכר ״רב״. והנכון כמו שפירשנו3 בפירוש ״לקהל עמים״ שהן שבטי ישראל, שכל שבט עם בפני עצמו ונוחל ארץ לעצמו. ועל זה אמר כאן ״גם הוא יהיה לעם״, יהיה שבט בפני עצמו ונוחל חלק בארץ לעצמו. וכאומרו ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״. אמר שיהיה שבט בישראל כאחד מִבָּנַי, תדע כי אהבתיו מאד.
וגם הוא יגדל – כבר בארנו4 בפירוש ״ואגדלה שמך״ ש״הגדולה״ כוללת גם הגדולות הנפלאות שהן למעלה מדרכי הטבע, ובכלל זה הדבר האלהי ושפעו בחכמה ובגבורה ובנבואה ורוח הקדש, וכאמרו ״כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו וכו׳ ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים״.⁠5 ועל זה אמר פה ״וגם הוא יגדל״ כי יצאו מחלציו אנשי שם בחכמה ובגבורה ושרי קדש ושָׂרֵי אלהים.
ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו – שמחלציו יצאו אנשי שֵׁם גדולים יותר מצאצאי מנשה, כמו יהושע בן נון שיצא מאפרים שהנחיל את הארץ לישראל, גדול בתורה בנבואה ובגבורה. ואפילו ירבעם שיצא מאפרים, אעפ״י שחטא והחטיא את ישראל,⁠6 היה בכחו גדול מאד כמו שראה בו שלמה,⁠7 והשם בחר בו להמליכו על עשרת השבטים, ולולי גדולת נפשו לא היה בוחר בו. אלא שגם גאותו גדלה מאד עד שטרדתו מן העולם.⁠8 וכמוהם בלי ספק יצאו בנים רבים מאפרים דור דור שהיו נודעים לשם ולתהלה וכמו שזכר ממקצתן בדברי הימים.⁠9
וזרעו יהיה מלוא הגוים – פרשוהו10 שמזרעו יצאו גוים רבים. ואיני יודע מה זה, כי אפרים העמיד רק שבט אחד וגוי אחד, כמו ראובן או שמעון. ולא מצינו שנחלקו זרע אפרים לגוים ולממלכות. ולדעתי אחר שאמר על מנשה ״וגם הוא יגדל״ אמר על אפרים ״ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו״ כן [כאן כמה מלים מוסתרות על ידי כתם דיו] מנשה גם הוא יהיה לעם שבארנוהו שיהיה שבט ועם בפני עצמו, אמר על אפרים לא לבד שיהיה לעם, שבט וגוי בפני עצמו, עוד יהיה זרעו ויוצאי [חלציו] ״מלוא הגוים״. ו⁠[אות] ה״א ״הגוים״ לידיעה, הגוים הידועים שהן שבטי ישראל, שכל אחד מהן גוי בפני עצמו. וזרע אפרים יכלול מספר רב מן השבטים שיקראו כולם על שמו, כי עשרת השבטים נקראו בספרי הנביאים בשם ״אפרים״, וכאמרו ״אפרים לא יקנא את יהודה, ויהודה לא יצר את אפרים״11 ״ואפרים בכורי הוא״,⁠12 ״אפרים מתנודד״,⁠13 ״הבן יקיר לי אפרים״.⁠14 וכן במקומות רבים. כי משבט זה יצאו גדולים ואנשי שם כמו יהושע וכיוצא, ובשבט זה בחר י״י איש למלך על ישראל אעפ״י שחטא והחטיא. ובראות ישראל גדולת השבט הזה היה להם לשם ונקראו כולם בשם ״אפרים״. וזהו ״וזרעו יהיה מלוא הגוים״. לא אמר ״לגוים רבים״ כי היה תמיד רק גוי אחד, אלא ״הגוים״ שאמר עליהם ״גוי וקהל גוים היו ממך״15שכולם יקראו על שמו.
1. בראשית לז, לה; וכן לט, ח.
2. רד״ק.
3. פסוק ד.
4. בראשית יב, ב.
5. דברים ד, ז-ח.
6. אבות ה, יח.
7. מל״א יא, כח.
9. דהי״א יב, לא.
10. רד״ק.
11. ישעיה יא, יג.
12. ירמיה לא, ח.
13. שם לא, יז.
14. שם לא, יט.
15. בראשית לה, יא.
מְלֹא הַגּוֹיִם – הַמוֹן גוֹיִם. וְכֵן ״מָלֵא גְוִיּוֹת״ (תהלים ק״י:ו׳) הַמוֹן גְוִיּוֹת. ״קָרְאוּ אַחֲרֶיךָ מָלֵא״ (ירמיהו י״ב:ו׳) שֶׁאָמַר לְיִרְמִיָה קָרְאוּ הָרְשָׁעִים אַחֲרֶיךָ הַמוֹן עַם שְׁפֵלִים לְהָמְמֶיךָ וּלְבַהֲלֶךָ. וְכֵן ״קִרְאוּ מַלְאוּ וְאִמְרוּ וגו׳⁠ ⁠⁠״ (ירמיהו ד׳:ה׳) קִרְאוּ וְאִסְפוּ הַמוֹן אָדָם וְאִמְרוּ הֵאָסְפוּ. וְכֵן ״וּמֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ״ (תהלים ע״ג:י׳-י״ב) הִתְאוֹנֵן אָסָף עַל הַצְלָחַת הַרְבֵּה רְשָׁעִים, וְאָמַר ״לָכֵן יָשׁוּב עַמּוֹ הֲלֹם״, לָכֵן עַל שֶׁרוֹאִים שֶׁרְשָׁעִים מַצְלִיחִים, שָׁב עַמוֹ אָחוֹר עַד כֹּה. וּמֵי הַמוֹן עַם שְׁפָלִים הַמִתְלוֹנְנִים עַל דַרְכֵי ה׳ מִתְמוֹצְצִים לָהֶם, שׁוֹתִים בַּצָמָא דִבְרֵי הַמוֹן הַמִתְרַעֲמִים לוֹמַר ״אֵיכָה יָדַע וגו׳, וְיֵשׁ דֵּעָה וגו׳, הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם וגו׳⁠ ⁠⁠״.
וימאן אביו – כבר כתבנו למעלה (ל״ט ח׳) ההבדל שיש בין לשון מיאון ללשון לא אבה, ועל פיו תבין למה אמר כאן וימאן ולא אמר ולא אבה, כי לא היה יעקב מואס במנשה חלילה להיותו גרוע לפניו מאפרים אלא היה אוהב את שניהם בשוה, ואילו הדבר תלוי בבחירתו אין ספק שהיה עושה כרצון יוסף בנו חביבו, לשום את ימינו על ראש מנשה, אולם כבר ראה בנבואה שעתיד אפרים להתגדל יותר ממנשה, ולזה הוכרח לשום את ימינו עליו. ושמענו מזה שאין הטובות נמשכות מברכת המברך, אלא הברכה מסובבת מן הטובות ההמה, כלומר אין ביכולת הנביא לברך למי שאינו הגון, ואף אם יברכהו ברכתו לא תעשה פירות, כי הכל ביד ה׳ שהוא המברך האמיתי, כדרך ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם (במדבר ו׳ כ״ז), אולם כשידע הנביא שהמבורך עתיד להתגדל או לפרוץ לרוב או להתעשר וכדומה, אז יברכהו בטובות ההמה, כדי שהאיש ההוא יתן תמיד אל לבו מה שעתיד לבא אליו ויתחזק בבטחונו אל ה׳, ויתקן מעשיו באופן שלא תאבד ממנו הטובה ההיא בשביל עונותיו:
ידעתי בני ידעתי – ידעתי כי איש חכם אתה והבאת אותם כסדר לפי ימיני ושמאלי, מפני שאתה סבור שאשים ימיני על הבכור, אבל אני מתכוין לתת ימיני על הצעיר שהוא לימינך:
גם הוא יהיה לעם – היא ידיעה אחרת, שגם זה ידעתי שאף מנשה יהיה לעם, שאם לא כן לא הייתי מברך את שניהם ברבוי הזרע, ולכוונה זו אמר אחר כך וידגו לרוב בלשון רבים מוסב על שניהם:
וגם הוא יגדל – זהו ענין אחר, ואינו אחד עם רבוי הזרע, אלא פירושו שיעלו בני בניו לגדולה ונשיאות וכן מצינו גדעון ויפתח שהיו מזרע מנשה, ולכוונה זו אמר בברכה ויקרא בהם שמי, כי להיותם בעלי שם וגדולים בארץ יתכבד על ידם שם האבות שיצאו מהם:
ואולם – ואלא, כלומר אבל נוסף על זה ידעתי גם ענין אחר, והוא:
אחיו הקטן יגדל ממנו – כי ממנו יצאו מלכים בישראל, ויהושע בן נון משרת משה:
וזרעו יהיה מלא הגוים – זה לעומת מה שאמר במנשה גם הוא יהיה לעם, שהוא על רבוי הזרע, אולם לא הוסיף מלת ממנו ברבוי הזרע, כמו שאמר בענין הגדולה, כי בחומש הפקודים מצאנו שבט מנשה מרובה באוכלסין משבט אפרים בפ׳ פנחס, ואף על פי שבפרשת במדבר היו בני אפרים מרובין מבני מנשה, מכל מקום אין יתרון לאחד על חבירו במספר הבנים, אבל עיקר היתרון הוא על הגדולה והשררה כמו שכתבנו. ואף על פי כן רצה להקדים את אפרים גם בעבור הזרע, מפני שצפה ברוח הקודש שעתיד שבט מנשה להחלק לשנים, כי חציים יקחו נחלתם מעבר לירדן מזרחה, ולהיותם מפוזרים ומחולקים לא יהיה ניכר בם רבוי הזרע כ״כ כמו באפרים:
וזרעו יהיה מלא הגוים – תיב״ע סגיאין בעממיא, וכפי׳ ראב״ע גוים רבים יצאו ממנו. ולרש״י מוסב על יהושע שיצא מאפרים שינחיל את הארץ, וכל העולם יתמלא בצאת שמעו ושמו כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון. ולפי״ז יש לפרש מלא מן בלא יומו תמלא (איוב ט״ו) התמלא בסוכת עורו (שם מ׳) שפירושו לשון כריתה, וטעם מלא הגוים, מכלה ומכרית הגוים יושבי ארץ כנען והם ל״א מלכים שכבש יהושע, ולכוונה זו ת״א שליט בעממיא.
ידעתי בני ידעתי – כי הוא הבכור (רש״י), ועל כן אני מברכו (וכן יהיה) שגם הוא יהיה לעם וכו׳.
יגדל ממנו – וכן היה, כי במנין במדבר (א׳:ל״ג ול״ה) היו בני אפרים 40500 ובני מנשה 32200 וארץ ישראל נחלקה ליוצאי מצרים למספר גלגלותם כפי מה שהיו בשעת יציאת מצרים (אאז״ל).
מלא הגוים – גוים רבים יצאו ממנו (ראב״ע).
מלא – ענינו רבוי, כמו אשר יקרא עליו מלא רועים (ישעיהו ל״א:ד׳) יחד עלי יתמלאון (איוב ט״ז:י׳) (מה״ר שלמה דובנא), וכן קראו מלאו (ירמיהו ד׳:ה׳) קראו אחריך מלא (שם י״ב:ו׳) והנה מלא הגוים, כמו גוי וקהל גוים יהיה ממך (למעלה ל״ה:י״א).
לעם, הגוים – השווה לעיל, ״גוי וקהל גוים״ (לה, יא), ו״והיית לקהל עמים״ (כח, ג).
וזרעו יהיה מלא הגוים ניתן לפרש כך: זרעו ימלא את האומות; האומות תתמלאנה בבניו, כדוגמת ״מְלֹא כָל⁠־הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״ (ישעיהו ו, ג). הווי אומר, שבני אפרים יתפזרו בין האומות. אולם דבר זה הרי יהיה קללה ולא ברכה. משום כך מפרש רש״י: ״שמם הטוב״ של בניו ימלא את האומות. אך דבר זה איננו כתוב בפסוק!
והנה תיבת ״מלא״ באה גם במובן של הצטיידות בנשק. לדוגמא: ״וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת״ (מלכים ב ט, כד); ״וְאִישׁ יִגַּע בָּהֶם יִמָּלֵא בַרְזֶל וְעֵץ חֲנִית״ (שמואל ב כג, ז). מטרת ההצטיידות בנשק היא להשלים באופן מלאכותי את החסר בכח וביכולת. יהיה זה אכן תיאור ראוי לאפרים: בני אפרים ישלימו את שבטי ישראל, ויהוו את שריון המגן שלהם כלפי איומים מבחוץ. לכך נאמר גם ״גוים״ ולא ״עמים״ (עיין פירוש לעיל יד, ב).
כדרך שיוסף עצמו היה מופרד בתחילה ממשפחת יעקב, ונקלט בארץ לא⁠־יהודית, אך גם שם נשאר נאמן לרוח היהודית, לדבר ה׳ – האות ה״א [המרמזת כביכול על הבל דיבורו של ה׳] – ״עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ⁠־מִצְרָיִם״ (תהלים פא, ו, עיין פירוש שם); כך גם אפרים מאוחר יותר היה הראשון להנהיג בעצמו צביון של מדינה לא⁠־יהודית (ועל אף שהיפרדות זו באה מתוך התנכרות מעציבה ליהדות, לא היה הכרח שעם ההיפרדות תבוא גם התנכרות, לא יותר על כל פנים מאשר אצל יוסף). אם כן, יתכן ש״וזרעו יהיה מלא הגוים״ פירושו כך: בניו ישלימו את החסר בהופעתם החיצונית של השבטים האחרים; פחדם יפול על האומות; הם יגבירו את כח השבטים ויהיו לשריון המגן שלהם נגד כל איום מבחוץ. אחרי יהודה, היה אפרים האמיץ שבשבטים. יתכן ש״וזרעו״ מכוון בעיקר על יהושע, שהיה ראוי באמת להקרא שריון המגן של השבטים.
כאן שוב מוצאים אנו אח קטן שהועדף על פני הבכור. מקין והבל ועד לדורות הרחוקים, מצאנו את קיפוח זה של הבכורים. הבל נרצה בעיני ה׳ וקין נדחה. בבני נח, שם אולי לא היה הגדול שבהם. בין בני אברהם, ישמעאל פנה את מקומו ליצחק. בין בני יצחק, עשו פנה את מקומו ליעקב. בין בני יעקב, ראובן פנה את מקומו ליוסף. בין בני יוסף, מנשה פנה את מקומו לאפרים. עיקר השלטון ניתן ליהודה. משה גם הוא היה אח צעיר, ודוד היה הצעיר שבאחיו. ויתירה מכך, בכל כלל ישראל איבדו הבכורות את מעמדם.
מכל הדברים האלה, דבר אחד ברור: מצד אחד, הבכור זכאי לזכויות מיוחדת, הוא הנציג המוכר של המשפחה, ולכן הוא מקבל פי שנים בנחלה; ובכך מרומז שהכח והרוח ״ראוי״ להם שילכו יד ביד. אולם כל ההסטוריה אינה אלא המאבק של הכח הגשמי נגד הרוח האלקית. המטרה, כפי שנתגלתה לרבקה, היא: ״ורב יעבד צעיר״ (לעיל כה, כג), החזק ישרת את החלש. אך כל עוד לא הושגה מטרה זו, הרי הכח הרוחני והעוצמה הלאומית נפרדים זה מזה: ״הקל קול יעקב והידים ידי עשו״ (לעיל כז, כב). נאמר לעשו: ״כאשר תריד״ (לעיל כז, מ); רק כאשר אתה מרצונך תכניע עצמך אליו, תוכל לעמוד לידו כשווה. עד אז, הכח הגשמי מדמיין על עצמו שהוא העליון, אך האמת היא שהוא תמיד נתון תחת שלטון זולתו.
אלה (הכח והרוח) הם שתי העטרות אשר – לפי זכריה (ו, יג–יד) – יתאחדו לבסוף במשיח. הוא יהיה ״כֹהֵן עַל⁠־כִּסְאוֹ״, והוא יצליח לממש את האיחוד בשלום של השניים: ״וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם״. עד לאותו הזמן, יהיו שני הכתרים רק ״לְזִכָּרוֹן בְּהֵיכַל ה׳⁠ ⁠⁠״; איחודם יישאר רק כחזון הנשמר במקדש.
לאורך כל ההסטוריה היהודית ילַמדו שהכח החמרי חייב להיות מחובר לרוחני. אך המציאות עדיין איננה תואמת לחזון: הבכורה שמצד אחד מחזיקה בזכויות חמריות, הרי שמהצד השני נעזבה מבחינתה הרוחנית. נראה שהסתירה העראית הזאת בין חזון למציאות, באה לידי ביטוי גם בהלכה, במצות פדיון בכור.
וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי – באר לו שיש הבדל בין אפרים ומנשה, שאפרים גדולתו תהיה ע״י רבוי האיכות, וגדולת מנשה הוא ע״י רבוי הכמות, ר״ל שנמצא לפעמים איש אחד שהוא שקול כגוי כלו ע״י מעלתו ועצמת קדושתו, כמ״ש במדרש שר״ע דרש אשה אחת ילדה במצרים ששים רבוא, על משה רבינו שהיה שקול כנגד כל ישראל, וזה רבוי האיכות, והוא נמצא באפרים כמ״ש רש״י וזרעו יהיה מלא הגוים זה יהושע, אבל גדולת מנשה תהיה ע״י רב עם בכמות, ומבואר שגדולת אפרים הוא ענין שלמעלה מן הטבע שתלוי ע״י הנסים והנפלאות שיעשו ע״י יהושע, ולכן ברך ברכתו בימין, אבל גדולת מנשה שתלוי ברב עם היא ברכה טבעיית המתיחסת אל השמאל. ויש עוד הבדל שברכה של אפרים יש לה מציאות תיכף, כי טמן בנפשו הסגולה והכח הנפשי, אבל ברכת מנשה ברבוי עם אין לה מציאות עתה עד יפרה וירבה ויהיה לגוי גדול. וז״ש ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם, אולם יש הבדל שהוא לא יגדל עד יהיה לעם ועת שיהיה לעם אז גם הוא יגדל, אולם אחיו הקטן יגדל ממנו, היינו ע״י שיגדל מעצמו לא ע״י רבוי עם, כי וזרעו יהיה מלא הגוים, שאחד מזרעו יהיה שקול כגוים רבים זה יהושע, ולכן –
HIS FATHER REFUSED AND SAID, “I KNOW, MY SON.” He explained to him that there is this difference between Efraim and Menashe. The greatness of Efraim will become manifest in increasing qualitative excellence, while Menashe will be great numerically, A single individual, because of his stature and intense saintliness, is sometimes found to be the equivalent of an entire people. It is written in the Midrash:⁠1---R. Akiva expounded: “One woman (Yoheved) bore in Mizraim six hundred thousand” refers to Moshe Rabbenu who was the equivalent of Israel,--- This exemplifies qualitative greatness, and it will characterize Efraim — as Rashi writes: his offspring being famous among the nations — that is Yehoshua, On the other hand, the greatness of Menashe will be in becoming a multitude numerically.
It is thus made clear that the greatness of Efraim is of a character that transcends the natural; it is contingent upon miracles and wonders which will be effected through Yehoshua, that being the reason that Yaqov blessed him with his right hand. In contrast, the greatness of Menashe, which depended on being vast numerically, is a blessing within the natural domain that is associated with left-handed aspects.⁠2
There is, moreover, one other difference. Efraim’s blessing stands to be realized at once, for in his personality are already concealed the necessary uniqueness qualities and the inner power of the soul, whereas the blessing of Menashe, of being a multitude, has no reality at this time, and will not come true until such time as he is fruitful and increases physically into a vast people.
Yaqov says, accordingly: “I know, my son, I know; he too will be a nation.” The difference is, however, that he will not be great unless and until he will be a nation: when in actual fact he is a nation, then he too will be great. But his younger brother will be greater than him, since he will grow from within himself rather than as a result of numbers; and also because of his offspring being famous among the nations, in that one of his offspring, namely Yehoshua, will be equivalent to many nations.
1. Songs R. 1:64.
2. Cf. note 16. Also: ‘This world was created with the letter heh (Menahoth 29b). Multiplicity is an aspect contingent upon matter (cf. Malbim—1) — just as, for example, in the abstract there is a unique definition of species, the multiplicity of species entering as material replications of the same pattern.
וימאן אביו ויאמר: הוא כפל לשון. ועיין מה שכתבתי לעיל (לט,ח). ולפי פשוטו, באשר היה עוד קודם שבירך1 כמו שכתבתי (פסוק י״ז), והיה עוד שקוע במחשבת הברכה, לא ענה את יוסף מאומה ורק מאן להסיר היד, ואחר שבירך2 אמר לו הטעם3.
[הרחב דבר: וי״ל עוד, שהמיאון היה אפילו לא היה הטעם, אלא בטעות גדלו בימין, ג״כ אין להורידו. וכדאיתא בסנהדרין (ל,ב) ׳גברא רבא כיון דאיסתמיך סמיך׳, וכן שם (מ,א) ׳ומעלין4 ומושיבין אותו ביניהם, ולא היה יורד משם כל היום כולו׳. ומפרש בגמרא (מב,א) אפילו אין בדבריו ממש, מ״מ אין מורידין אותו היום כדי שלא תהא עלייתו ירידה לו. ואח״כ הוסיף יעקב לאמר טעמו ונימוקו.]
ידעתי בני: הבינותי שיש לך שכל להעמידם באופן שיהא מנשה בימיני5.
ידעתי: שמכל מקום יש לעשות כן6.
ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו7: אינה ברכה, אלא שיודע ברוח הקודש כי ראוי הוא לכבוד יתירה באשר יהיה מכובד, וגם על כרחך נצרך לברכה זו ע״י ימין שיהא בשפע יתירה, דמי שהוא גדול בהליכות עולמו נצרך לשפע יתירה לכלכל עניניו בשעתו.
וזרעו יהיה מלא הגוים: אם קאי על יהושע8 כמשמעו9 – זרע אפרים, לא היה ראוי לאמר ״וזרעו״ שהרי כל המאמר ״גם הוא יהיה לעם וגו׳⁠ ⁠⁠״ קאי על זרע מנשה, וכן הפירוש ״אחיו הקטן יגדל ממנו״ – היינו זרעו. ועוד, אינו מדויק מה ששינה המאמר, במנשה הקדים ״יהיה לעם״ ואח״כ ״יגדל״, ובאפרים הפך ואמר ״יגדל ממנו״ תחילה, ואח״כ ״יהיה מלא הגוים״.
אלא כך הענין, דגדעון הבא ממנשה10 לא היה גדול בתורה, כידוע, שחשבוהו בגמרא מקלי עולם, אך באשר ׳היה לעם׳ וקיבץ על ידו שלש מאות איש עם ה׳ המלקקים וראוים לנס, אח״כ נתגדל גדעון על ידם והלכה הצלחת המלחמה על שמו11. משא״כ יהושע עד שלא הנהיג את הדור היה גדול מאד בתורה, אבי תורה שבעל פה בזמנו, וממילא היה גדול על כל ישראל, ונדרש לשפע יתירה12 לכלכל כל ישראל בבוא עת הנהגת הדור על ידו, וזהו פירוש ״יגדל ממנו״13.
ואמר עוד בנבואה ״וזרעו״14 – פירוש, תלמידיו, אפילו מכל השבטים, וכדאיתא בסנהדרין (יט,ב) ׳כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו׳, כך כל ישראל תלמידי יהושע המה.
יהיה מלא הגוים: היינו בכל העולם, דעיקר פלפולה של תורה ועומק הלכה נתרחב בעת שהלכו ישראל בגולה, כמו שכתבתי בספר שמות (יט,יט)15 ובריש ספר דברים (א,ג), וכל בעלי התלמוד תלמידים של יהושע המה, ומשום הכי רגילים לומר ׳אילו אמר יהושע בן נון בפומיה׳ וכו׳. ודקדק יעקב אבינו לומר ״וזרעו״, לא ״הוא״16 שהם בני אפרים17, דבאמת לא נשאר כח הנפלא של יהושע ראש אפרים ביד בניו ושבטו אלא בידי שבטי לוי ויהודה18, ואך המה האירו תבל בחכמת התורה שקבלו איש מפי איש עד יהושע19.
[הרחב דבר: והיינו דכתיב בתהלים (עח,סז) ״וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר, ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב״. ויש להבין מהו ״ובשבט אפרים לא בחר״, הלא הוא בכלל ״שבט יוסף״ שנמאס.
אבל הענין, דשבט יוסף בכלל היה עיקר סגולתם בגמילות חסדים ולא בתורה20, עד שאפילו משכן שילה שהיה בחלק יוסף לא היתה קדושתו בכח התורה אלא בכח גמילות חסדים נעלה, כמו שנתבאר בספר שמות (ל,א), וזהו דכתיב שם (תהילים עח,ס) ״ויטש משכן שילה אהל שכן באדם״, דקדושתו לא היתה במדה המיוחדת לישראל והיינו תורה, אלא גמילות חסדים המיוחדת לכל ״אדם״ המעלה.
ואמר הכתוב עוד שהקב״ה ׳מאס באהל יוסף׳, שלא היה בכח גמילות חסדים בלי תורה לנצור קדושת האומה מטומאת עבודה זרה, על כן מאסו מלהקים בו משכן קדשו. ואפילו ״בשבט אפרים״ ביחוד שהיו עוד הרבה בני תורה מזמן יהושע, גם בו ״לא בחר״, משום שלא היה מיועד שיהא כח התורה מתקיים בו. ״ויבחר את שבט יהודה״ שהיו מוכשרים להעמיד מחוקקים, היינו ראשי ישיבות, ולהרבות תורה בישראל, ״את הר ציון אשר אהב״, וכמו שכתבתי בספר דברים (ג,כג) דשם נעשה בית התלמוד וישיבה, ושער המצויין בהלכה.]
1. אפילו את הברכה הראשונה. עיין הערה 120.
2. את הברכה הראשונה לעיל פסוקים ט״ו,ט״ז.
3. וא״כ סדר הפסוקים הוא י״ג,י״ד,י״ז,י״ח ואחריהם תחילת פסוקנו ״וימאן אביו״, ואחריו פסוקים ט״ו,ט״ז, ואח״כ המשך פסוקנו ״ויאמר ידעתי בני וגו׳⁠ ⁠⁠״.
4. אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות...
5. עיין בדברי רבינו פסוק י״ז ד״ה וירע בעיניו.
6. ה״ידעתי״ הראשון מלשון הבנה, והשני מלשון החלטה.
7. מדוע עובדה זו שאפרים יגדל ממנשה במספר אוכלוסין או במצבו הכללי, מחייבת נתינת ברכתו ביד ימין, ברכה חזקה יותר, שמא להיפך, דוקא מי שיקטן באוכלוסין ישנה סיבה לברכו ברכה מושלמת.
8. כפי שהביא רש״י בשם חז״ל (תנחומא ויחי ו׳).
9. ״וזרעו״.
10. רש״י: ״גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל״ – שעתיד גדעון לצאת ממנו שהקב״ה עושה נס על ידו.
11. זהו ״וגם הוא יגדל״. א״כ אצל מנשה (שגדעון יצא מזרעו) ה״גם הוא יהיה לעם״ גרם לכך ש״וגם הוא יגדל״.
12. כאן בברכת יעקב אשר שם את ידו הימנית על אפרים.
13. א״כ ה״יגדל ממנו״ מציין שיהושע היה ״גדול״ מצד עצמו (בניגוד לגדעון) ולא ע״י שבטו או מעשיו, לכן אין צורך אצלו להזכיר ״יהיה לעם״ כפי שמוזכר אצל מנשה. וההמשך ״וזרעו יהיה מלא הגויים״ מתייחס לענין אחר לגמרי וכדלהלן ברבינו.
14. ושאל רבינו לעיל הרי כל המאמר מדבר על זרעו.
15. בהרחב דבר.
16. המקביל ל״גם הוא יגדל״ המכוון לזרע מנשה.
17. אלא אמר ״וזרעו״ שהכוונה לכלל ישראל ולא לשבט אפרים.
18. יש לעיין בנקודה זו, שהרי מצאנו גם את שבט יששכר כעוסקי תורה, ״יששכר חמור גרם״.
19. יש לעיין בנקודה זו, שהרי מצאנו גם את שבט יששכר כעוסקי תורה, ״יששכר חמור גרם״.
20. כפי שהזכיר רבינו בפסוק ט״ז, וכן לעיל לז,ג ועוד.
גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל – לפי מה שבארתי שבגם את זרעך מרבינן גם מכיר ויאיר בני מנשה יש לפרש שלכן אמר גם הוא יהיה לעם זה מכיר בן מנשה וגם הוא יגדל זה יאיר בן מנשה שפירש רש״י בפסוק ויקרא אתהן חוות יאיר כו׳ לפי שלא היו לו בנים לכן אמר וגם הוא יגדל אבל לא יהיה לעם ודו״ק.
מלא הגוים – אימתי יהיה מלא הגוים – בשעה שתעמוד לו חמה ליהושע, [מכאן רמז שתעמוד השמש בימי יהושע בן נון].⁠1 (ע״ז כ״ה.)
1. כי יהושע מזרע אפרים בא, כדכתיב (ר״פ שלח) למטה אפרים הושע בן נון, ודריש מלא הגוים שכל הגוים ייראו ממנו כשיראו נס גדול כזה המתפשט בכל העולם.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כ) וַיְבָ֨רְכֵ֜םא בַּיּ֣וֹם הַהוּא֮ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ב יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת⁠־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃
He blessed them that day, saying, "By you1 shall Israel2 bless, saying, 'May God make you like Ephraim and Menashe"; and he placed Ephraim before Menashe.
1. By you | בְּךָ – In Hebrew this word is in the singular, leading Ramban to suggest that Yaakov's words are addressed to Yosef rather than to his sons.
2. Israel | יִשְׂרָאֵל – Here, the term appears to refer to the Children of Isarel as a whole rather than Yaakov (Ibn Ezra, Ramban).
א. וַיְבָ֨רְכֵ֜ם =ש,ש1,ק3,ו
• ל,ל1,ב=וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם (חטף)
• הערת ברויאר
ב. בְּךָ֗ =א⁠(ס),ל,ל1,ב?,ש,ש1,ק3,ו <גרשיים? אינו כן אלא ברביע>
• דפוסים=בְּךָ֞ (גרשיים)
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קרי״דר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[קכב] 1ויברכם ביום ההוא, מה ת״ל ביום ההוא, אלא לפי שבירכם תחלה המלאך הגואל אותי (בראשית מ״ח:ט״ז), לכך נאמר ביום ההוא. כלומר ביום שבירכם שמר הברכות וביום שקירבם אביהם אליו בו ביום ברכם. (שכ״ט)
[קכג] 2ויברכם ביום ההוא, תא חזי ברכתא דבריך לבני יוסף אמאי אקדים לון ברכאן עד לא יברך לבנוי, אלא מכאן דחביבותא דבני בנו חביב עליה דבר נש יתיר מבנוי ובגין כך אקדים חביבותא דבני בנו קודם לבנוי לברכא לון בקדמיתא ויברכם ביום ההוא לאמר. (זח״א רלג.)
[קכד] 3לאמור, מלא מלמד שבירכם ברכה שלמה. אמר יעקב לפני הקב״ה וא״ו שחיסרת משמי הוסיפו על שמם. (מדרש הביאור כת״י)
[קכה] 4בך יברך ישראל, ומנין שהצדיקים ברכה לרשעים וכה״א והתברכו בו גוים ובו יתהללו (ירמיהו ד׳:ב׳), ואומר ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך (בראשית כ״ח:י״ד), ואומר ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל וגו׳. (ספרי במדבר י״ח)
[קכו] 5בך יברך ישראל, בך זה שם בן עשרים ושתים אותיות, כנגד אותיות התורה, מנין אהיה אשר אהיה (שמות ג׳:י״ד). (מדרש החפץ כת״י).
[קכז] 6בך יברך ישראל לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה, אמר ר׳ פנחס עטרה זו נתעטר בה אפרים מאבינו יעקב בשעת פטירתו מן העולם אמר לו אפרים בני ראש ישיבה, מעולה ומשובח שבבני יהי נקרא על שמך, בן תוחו בן צוף אפרתי (שמואל א א׳:א׳), וירבעם בן נבט אפרתי (מלכים ב י״א:כ״א), ודוד בן איש אפרתי (שמואל א י״ז:י״ב), ואומר ועשה חיל באפרים (רות ד׳:י״א). (מדרש הגדול)
[קכח] 7וישם את אפרים לפני מנשה, כשם שקדמו כאן, כך קדמו בכל מקום, קדמו בתולדות תחילה אלה תולדות בני אפרים (?), ואח״כ אלה תולדות בני מנשה (?), ביוחסין לבני אפרים תולדותם למשפחותם (במדבר א׳:ל״ב), ביוחסין לבני מנשה תולדותם למשפחותם (במדבר א׳:ל״ד), קדמו בנחלה זאת נחלת [מטה] בני אפרים (יהושע ט״ז:ח׳), ואחר כך זאת נחלת בני מנשה (?), קדמו בדגלים דגל מחנה אפרים (במדבר ב׳:י״ח), ואחר כך ועליו מטה מנשה (במדבר ב׳:כ׳), קדמו בנשיאים ביום השביעי נשיא לבני אפרים (במדבר ז׳:מ״ח), ואח״כ ביום השמיני נשיא לבני מנשה (במדבר ז׳:נ״ד), קדמו בשופטים יהושע משל אפרים וגדעון משל מנשה, קדמו במלכים ירבעם משל אפרים ויהוא משל מנשה, קדמו בברכה בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה, קדמו בברכה וישם את אפרים לפני מנשה. (בראשית רבה צ״ז)
[קכט] ישמך, י׳ דארבעה קרני, ישמך. (ס׳ התגין)
[קל] 8אנכי מת, בר אחוי דר׳ יוסי שלשה סימנים נתן להם הזקן, הבא בסיגנון שלו אנכי (שמות ג׳:י״א), והממנה מכם זקינים, ואומר לכם פקוד (שמות י״ג:י״ט), זה הוא הגואל. ר׳ חוניא מוציא אנכי ומכניס שם המפורש תחתיו. (בראשית רבה צ״ז)
1. בזהר ח״א רלג. מאי ביום ההוא דהא סגי דקאמר ויברכם כו׳.
2. בענין בני בנים כבנים ראה לעיל פמ״ו אות מה.
3. כ״ה גם במדרש חסר ויתר לרש״א ווערטהיימר ז״ל ירושלים תר״ץ צד יז. כל לאמר שבמקרא חסר, במ״ג [בלבד מן ג׳] מלא, ויברכם ביום ההוא לאמור ולמה מלמד שברכם ברכה שלימה, אמר יעקב לפני הקב״ה וא״ו שחיסרת משמי (ראה לעיל פכ״ה אות קמח. דיעקב חסר וא״ו בר מן חד) הוסיפו על שמם, וראה בספרו בתי מדרשות ח״א וח״ג. ובמדרש הגדול כאן לאמור מלא שהיא ברכה שלמה. ובמחזור ויטרי צד תרנז. ובמדרש חו״י מרמרשטין כא. ובזח״א ח״א רלג. ותו כלהו לאמר חסר כתיב והכי לאמור בוא״ו וכו׳.
4. במדב״ר פ״ט וראה לעיל פי״ב אות פא. בבאור וש״נ. וראה בתרגום יוב״ע ביומא דמהולתא. ובלק״ט בפ׳ נשא (צד:) הקריב אפרים ביום השביעי מנשה ביום השמיני מכאן נהגו לומר בשעת המילה יהי אח לשבעה וגם לשמונה לקיים מה שנאמר בך יברך ישראל לאמור ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. והזכיר זאת עוד בב׳ מקומות בספרו כאן ובראשית כה, א. וראה בלק״ט נשא (פט.) ובהערות ציין לתניא רבתי סי׳ צה. ובכת״י מושב זקנים בך יברך ישראל תימה בכם יברך ישראל היה לו לומר כדכתיב ויברכם ביום ההוא, וי״ל דבך יברך ישראל אינו קאי על אפרים ומנשה אלא על כל אדם מישראל שמברך את בנו אומר לו לבנו בך יברך ישראל וישמך אלהים כאפרים וכו׳ ופי׳ שישימך אלהים כאפרים ומנשה שהם מבורכים יברך בך כל איש מישראל לבנו ובך (עוסק) על זרע של ישראל כל איש ואישה. הר״א. ד״א בך יברך ישראל כו׳ וא״ת היכן מצינו זה המנהג שיברך כל איש את בנו כאפרים ומנשה וי״ל דאנשי מזרח עושין כן כשמלין את בניהם אומר לו יהי רצון שתהיה אח לשבעה וגם לשמונה, פי׳ אפרים הוא שביעי ומנשה הוא שמיני בקרבנות חנוכת המזבח. וראה מ״ש לעיל פכ״ה אות יד. ובתרגום רס״ג לאמר ישימך יאמרו איש לרעהו. ובלק״ט בך יברך ישראל לאמר לדורות.
5. בזהר חדש שה״ש סח. (דפוס ווארשא. תרמ״ה) נגילה ונשמחה בך נגילה ונשמחה באינון כ״ב אתוון אלפא ביתא דאקרי בך כד״א אשר נשבעת להם בך, בך יברך ישראל. ועיי״ש קכ. ובתק״ז (בראדי תרלב) תקונא שבעין קלב: ובזהר ח״ב ט. רזא דשמא קדישא כללא דעשרין ותרין אתוון וכנסת ישראל לא מתברכא אלא מגו שמא דא דאקרי בך כמה דאת אמר אשר נשבעת להם בך בך יברך ישראל כי בך ארוץ גדוד. וראה זח״ג קיט: ולעיל פ״א אות לט.
6. מקור המאמר במדרש ויק״ר פ״ב ג. הבן יקיר לי אפרים אמר רב פנחס עטרה זו נתעטר אפרים מאבינו יעקב בשעה שנפטר לעולמו אמר לו אפרים ראש השבטים ראש הישיבה יפה ומעולה שבבני יהא נקרא על שמך בן תוחו בן צוף אפרתי (ש״א א.) ודוד בן איש אפרתי מבית לחם יהודה (ירמיה לא.). (וביפ״ת מפרש ראש השבטים, פי׳ כל מי שיהיה ראש וחשוב יקרא על שם אפרים ומביא ראיה על ראש ישיבה משמואל דנקרא אפרתי אף כי היה משבט לוי, וכן לראש השבט מדוד בן איש אפרתי דישי היה ראש השבט). ובמדרש שמואל גורס ראש שבט, ראש הישיבה מעולה ומשובח שבבני יהיו נקראים על שמך בן תחו בן צוף אפרתי, וירבעם בן נבט אפרתי כו׳. ומגרסת מדרש הגדול מוכח מ״ש ראש ישיבה הכוונה על אפרים לא כמ״ש היפ״ת. ובכת״י מדרש הבאור השמיט ג״כ ירבעם בן נבט כמו בויק״ר.
7. הועתק לפי הגירסא בב״ר מנח״י וי״ג במקום תחילה בנחלה המבואר לקמן. ותולדות ויוחסין היינו הך עיי״ש במפרשים וי״ג בסוף במקום קדמו בבכורה קדמו בברכה. ראה ברש״י כאן ובתנחומא ויחי ר. עשה את אפרים ראשון למנשה ואימתי נתקיימה ברכתו בחנוכת הנשיאים שהקריב אפרים ביום ז׳ ומנשה ביום השמיני לקיים מה שנאמר מקים דברי עבדו ועצת מלאכיו ישלים. (ישעיה מד). ובפסיקתא רבתי פ״ג התחיל מברכם ויברכם ביום ההוא לאמור וגו׳ וישם את אפרים לפני מנשה אמר הקדוש ברוך הוא הואיל וגזר יעקב שיהא אפרים ראשון אף קרבנות הנשיאים כשבאים להקריב אפרים מקריב קודם מנשה ביום השביעי נשיא לבני אפרים ולאחרי כן ביום השמיני נשיא לבני מנשה. ובמדב״ר פי״ד ד. תדע לך מיעקב בשעה שבירך מנשה ואפרים עשה את הקטן קודם לגדול, (וכ״ה בפסיקתא רבתי שם) שנאמר וישם את אפרים לפני מנשה וקיים הקב״ה גזירתו. ובמדרש אגדה וישם את אפרים לפני מנשה בכל מקום נקדם אפרים לפני מנשה חוץ ממנין השבטים שנקדם מנשה לאפרים.
8. ראה לעיל פט״ו אות קנט. פמ״ו אות כה. כז. בבאור, ופמ״ז אות קכח. ובמדרש הגדול ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת, שלשה סימנין נתן לו והן בפיסוק זה, הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם והשיב אתכם. וביפ״ת מגיה דצ״ל ג׳ סימנין נתן להם יוסף שהרי בדברי הזקן לא נזכר פקידה והא דמייתי הכא סימנין שמסר יוסף משום דקצתן רמוזים בדברי ישראל אליו הנזכר פה. הבא בסיגנון שלו אנכי, שיגיד דבריו לפני ה׳ שיאמר מי אנכי כי אלך וכו׳ והממנה מכם זקנים דהיינו אלהים שהדיינים נקראו כן. ועי׳ רש״י שמות ג, יח. וברמב״ן שם. ושמו״ר פ״ה טז. שכך היה מסורת בידם מיעקב שיעקב מסר את הסוד ליוסף ויוסף לאחיו ואשר בן יעקב מסר את הסוד לסרח בתו כו׳. ובתנחומא שמות כד. סימן זה היה מסור בידם מימות אברהם ויצחק ויעקב מסר ליוסף ואמר להם כל גואל שיבא ויאמר לבם פקד פקדתי הוא הגואל של אמת. ועי׳ פדר״א פמ״ה. ובגליוני תנחומא כת״י מובא במבוא לתנחומא ישן ע. שכם אחד על אחיך, שגילה לו הקץ של מצרים שלא גילה לשאר בניו שנאמר ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת והאלהים פקוד יפקוד אתכם וגו׳, [פסוק זה ליתא וצ״ל והיה אלהים עמכם, וגי׳ זו יש בש״נ במנח״י במאמר ב״ר מובא לעיל אות קל. ובמת״כ הוגה] וכן יוסף אמר אותו סימן לאחיו שנאמר פקוד יפקוד אלהים אתכם וגו׳ ולכך כשבא משה ואמר שאמר לו הקב״ה פקד פקדתי וגו׳ לכך נאמר ויאמן העם וישמעו כי פקד ה׳ את בני ישראל. וראה מ״ש לעיל אות קל. ויש להעיר מדברי רבותינו בעל התוס׳ סוף פ׳ ויחי ויאמר יוסף וגו׳ פקד יפקד כו׳ י״ל דהכי קאמר יעקב אבינו אמר פקד יפקד כו׳ והה״ד אנכי אעשה כדבריך דריש סדרא. וכן לענין מינוי זקנים מבואר לקמן פמ״ט אות יב. האספו ואגידה לכם שיעקב מינה אותן זקנים ראה שם בבאור, ועפ״ז י״ל דאין לשבש הגי׳ נתן להם ״הזקן״.
וּבָרֵיכִנּוּן בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימַר בָּךְ יְבָרֵיךְ יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר יְשַׁוֵּינָךְ יְיָ כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וְשַׁוִּי יָת אֶפְרַיִם קֳדָם מְנַשֶּׁה.
He blessed them on that day, saying, “Through you shall [the People of] Israel bless, saying, ‘May Hashem make you like Ephraim and Menasheh.’” He placed Ephraim ahead of Menasheh.

וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה
וּבָרֵיכִנּוּן בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימַר בָּךְ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר יְשַׁוֵּינָךְ ה׳ כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וְשַׁוִּי יָת אֶפְרַיִם קֳדָם מְנַשֶּׁה
ברכה לתינוק בעת המילה
לעומת ת״א שתרגם ״בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל״ בתרגום מילולי, המיוחס ליונתן תרגם בתוספת: ״בָּךְ יוֹסֵף בְּרִי יְבָרְכוּן בֵּית יִשְׂרָאֵל יָת יְנוּקָא בְּיוֹמָא דִמְהוּלְתָּא״ (בך יוסף בני יברכו בית ישראל את התינוק ביום המילה). יש שביארו שדייק כך מתיבות ״וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא״ הנראות כמיותרות. על כן פירש שהכוונה ליום המיוחד הוא יום המילה. ואחרים הסמיכוהו על ״בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל״, משעה שנעשה התינוק בן ישראל כלומר בעת המילה, יתברך.⁠1
1. ״אהבת יהונתן״ וראה גם המפרש ליונתן. ו״ינחנו״ נתן טעם מדרשי: מכיוון שהקדמת אפרים למנשה היא ברכה מעל הטבע ככתוב ״אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מְלֹא הגוים״, לכן היא מתאימה לשעת המילה שגם היא מעל הטבע. לעניין אמירת ״ישימך״ בשעת המילה, ראה מדרש לקח טוב פרשת נשא (צד ע״ב) ״מכאן נהגו לומר בשעת המילה יהי אח לשבעה וגם לשמונה לקיים מה שנאמר בך יברך ישראל לאמור ישימך אלהים כאפרים וכמנשה״, וראה מקורות נוספים ב״תורה שלמה״ אות קכה. מנגד, אף על פי שא״א תחנון ביום מילה, פסק מהרי״ל (מנהגים, הלכות מילה) לומר למנצח ״משום צערא דינוקא, שהרי תרגם יענך ה׳ ביום צרה (תהלים כ א) יקבל השם צלותא ביממא דמהולתא״.
וברך יתהון ביומא ההוא למימר בזכותך יתברכון ישראל למימר ישוי יתך י״י כאפרים וכמנשה ושוי ית ברכתיה דמנשה.
ובריכינון ביומא ההוא למימר בך יוסף ברי יברכון בית ישראל ית ינוקא ביומא דמהולתא למימר ישוינך י״י כאפרים וכמנשה ובמניין שבטייא יתמני רבא דאפרים קדם רבא דמנשה ומני ית אפרים דיהי קדם מנשה.
And he blessed them in that day, saying, In thee, Joseph my son, shall the house of Israel bless their infants in the day of their circumcision, saying, The Lord set thee as Ephraim and as Menasheh. And in the numbering of the tribes the prince of Ephraim shall be numbered before the prince of Menasheh. And he appointed that Ephraim should be before Menasheh.
[ה] וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא – כְּשֵׁם שֶׁקְּדָמוֹ כָּאן כָּךְ קְדָמוֹ בְּכָל מָקוֹם, קְדָמוֹ בַּתּוֹלָדוֹת, אֵלֶה תּוֹלְדוֹת בְּנֵי אֶפְרָיִם וְאַחַר כָּךְ אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה. בַּיֻּחָסִין: לִבְנֵי אֶפְרַיִם תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם (במדבר א׳:ל״ב). קְדָמוֹ בַּנַּחֲלָה: זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי אֶפְרַיִם (יהושע ט״ז:ח׳), וְאַחַר כָּךְ זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי מְנַשֶּׁה. קְדָמוֹ בַּדְּגָלִים: דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם (במדבר ב׳:י״ח), וְאַחַר כָּךְ: וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה (במדבר ב׳:כ׳). קְדָמוֹ בַּנְּשִׂיאִים: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם (במדבר ז׳:מ״ח), וְאַחַר כָּךְ: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה (במדבר ז׳:נ״ד). קְדָמוֹ בַּשּׁוֹפְטִים, יְהוֹשֻׁעַ מִשֶּׁל אֶפְרַיִם וְגִדְעוֹן מִשֶּׁל מְנַשֶּׁה. קְדָמוֹ בַּמְּלָכִים, יָרָבְעָם מִשֶּׁל אֶפְרַיִם וְיֵהוּא מִשֶּׁל מְנַשֶּׁה. קְדָמוֹ בַּבְּרָכָה: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה (בראשית מ״ח:כ׳). קְדָמוֹ בַּבְּרָכָה: וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה (בראשית מ״ח:כ׳).
וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בְּךָ וְגוֹ׳ – עָשָׂה אֶפְרַיִם רִאשׁוֹן לִמְנַשֶּׁה. וְאֵימָתַי נִתְקַיְּמָה בִרְכָתוֹ, בַּחֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים, שֶׁהִקְרִיב אֶפְרַיִם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּמְנַשֶּׁה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים (ישעיהו ע״ד:כ״ו).
And he blessed them that day, saying: “By thee shall Israel bless, saying: God make thee as Ephraim and Manasseh” (ibid., v. 20). He mentioned Ephraim before he mentioned Manasseh. When was his blessing finally fulfilled? At the time of the consecration of the chiefs. Then Ephraim brought his offering on the seventh day, and Manasseh on the eighth, in fulfillment of the scriptural verse: That confirmeth the word of his servant and performeth the counsel of his messengers (Isa. 44:26).
ביום ההוא לאמ⁠[ו]⁠ר – כל לאמר שבמקרא חסר בר מן ג׳, ואלו הן, ויברכם ביום ההוא לאמור, ולמה, שברכן בברכה שלמה. ויהי דבר ה׳ אל⁠(יו) [ירמיהו] לאמור [וגו׳] אם תפרו וגו׳ (ירמיה ל״ג י״ט - כ׳) ולמה מלא, כשם שהשמים והארץ אינם בטלים לעולם, שנאמר נותן שמש לאור יומם וגו׳, אם ימושו החקים האלה וגו׳ (שם ל״א ל״ד - ל״ה), כך ישראל אינם בטלים לעולם. ויהי דבר ה׳ אלי לאמ⁠[ו]⁠ר הכיוצר הזה וגו׳ (שם י״ח ה׳ - ו׳), ולמה, כשם שהיוצר יוצר כלים כרצונו מן החמר, כך ברא הב״ה כל הבריות בו׳, ימי בראשית כרצונו בלא יגיעה ולא עמל שנאמר הלא ידעת אם לא שמעת וגו׳ (ישעיה מ׳ כ״ח).
וישם את אפרים לפני מנשה1בכל מקום נקדם אפרים לפני מנשה חוץ ממנין השבטים שנקדם מנשה לאפרים.
1. בכל מקום. עיין פסיקתא רבתי סוף פ״ג, וב״ר פצ״ז אות ה׳.
פלמא בארך פיהמא פי ד֗לך אליום קאל בך יתבארך בנו אסראיל קאילין בעץ֗ לבעץ֗ יצירך אללה מת֗ל אפראים ומנשא פקדם אפראים עלי מנשא.
וכאשר בירך אותם ביום ההוא אמר: בך יתברכו בני ישראל כשיאמרו איש לרעהו: יעשה אותך אלוהים כמו אפרים ומנשה, הקדים את אפרים למנשה.
בך יברך ישראל – הבא לברך את בניו יברכם כברכתכם,⁠א ויאמר איש לבנו: ישימך אלהים כאפרים וכמנשה.
וישם את אפרים – בברכתו, לפני מנשה – להקדימו בדגלים ובחנוכת הנשיאים.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165: ״כברכתם״. בכ״י מינכן 5: ״כברכותם״. בכ״י המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34: ״בברכתם״.
בך יברך ישראל IN YOU SHALL ISRAEL BLESS – When one wishes to bless his sons he will bless them by reciting the formula with which they were blessed – a man will say to his son, "God make you as Ephraim and as Manasseh.⁠"
וישם את אפרים AND HE PUT EPHRAIM etc. – i.e. in the blessing he bestowed upon them he put Ephraim's name before that of Manasseh, so giving him precedence over his brother when the Israelites encamped and marched beneath their banners in the wilderness (cf. Bemidbar 2:18 and Bemidbar 10:22), and when at the dedication of the altar by the princes of the tribes each brought his gifts (cf. Bemidbar 7:48 Bemidbar 7:54). (see Bereshit Rabbah 97:5).
ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל לאמר – לדורות.
ישימך אלהים כאפרים וכמנשה1[להיכן מצינו שישראל מתברכין בענין הזה ישימך אלהים כאפרים וכמנשה]. 2במילה. שישראל אומרים [יחי הילד לאביו ולאמו]. יהי אח לשבעה וגם לשמונה. אלו אפרים ומנשה שהקריבו קרבן נשיאים בשביעי ובשמיני. שנאמר 3[ביום השביעי נשיא לבני אפרים (במדבר ז׳:מ״ח)] וביום השמיני נשיא לבני מנשה (שם שם נ״ד).
וישם את אפרים לפני מנשה4וכן בנשיאים הוא אומר אפרים לפני מנשה.
1. והיכן מצינו. הוספתי כמו שהוא בכ״י פלארענץ.
2. במילה שישראל אומרים יחי הילד לאביו ולאמו (הוספתי כמו שהוא בכ״י פלארענץ) יהי אח לשבעה וגם לשמונה אלו אפרים ומנשה. עיין לעיל חיי כ״ה א׳ ובהערה י״א שהבאתי בשם התניא רבתי סי׳ צ״ה שהביא וז״ל יהא אח לשבעה וגם לשמונה יש מפרשים יהא אח לשבעה זה אפרים דכתיב ביום השביעי נשיא לבני אפרים. וגם לשמונה זה מנשה דכתיב ביום השמיני נשיא לבני מנשה וכה״א ישימך אלהים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה ואימתי יברך ישראל ברכה זו בברכת המילה. ולזה כוון גם תרגום יב״ע (בראשית מ״ח כ׳) בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. בך יוסף ברי יברכון בית ישראל ית יניקא ביומא דמהילתא למימר ישוינך ה׳ כאפרים וכמנשה ע״כ ועיין בהערה שם מה שהעירותי בזה.
3. ביום השביעי. הוספתי ונמצא לנכון בכ״י פלארענץ והמעתיק השמיט מן ביום עד ביום.
4. וכן בנשיאים הוא אומר אפרים לפני מנשה. כי בתחילה כתיב ביום השביעי נשיא לבני אפרים. ואח״כ ביום השמיני נשיא לבני מנשה. ועיין ב״ר שם ותנחומא ופסיקתא רבתי פ״ג. שקדמו בתולדות בנחלה בדגלים בשופטים במלכים בברכה ע״ש.
ויברכם ביום ההוא – מה ת״ל ביום ההוא, אלא לפי שבירכם תחלה המלאך הגואל אותי, לכך נאמר ביום ההוא, כלומר ביום שבירכם שאר הברכות, וביום שקירבם אביהם אליו בו ביום ברכם:
לאמור – מלא ו׳, כלומר בפה מלא ברכה שלמה:
בך יברך ישראל – אע״פ שבירך את שניהם כיון שהתחלת הברכה באפרים לכך נאמר בך יברך ישראל שיקחו ממך ברכה לברך את זרעם:
לאמר – לומר לדורות:
ישימך אלהים כאפרים וכמנשה – והיכן מצינו שישראל מברכין בניהן כענין זה ישימך אלהים כאפרים וכמנשה, אלא ביום המילה כשמברכין את הילד ואומרים פלוני הקטן גדול יהיה יהא אח לשבעה וגם לשמונה, כלומר יהא שוה ושקול לאפרים שהקריב ביום השביעי לנשיאים בחנוכת המזבח [שנא׳ ביום השביעי נשיא לבני אפרים (במדבר ז מח)], ולמנשה שהקריב ביום שמיני [שנא׳ וביום השמיני נשיא לבני מנשה (שם שם נד)]:
וישם את אפרים לפני מנשה – מינהו להיות גדול וקודם לו בכל ענין של גדולה:
בך יברך ישראל – איש איש את בנו.
וישם את אפרים לפני מנשה – באמרו: ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. וכן לשון שימה נופל בדברים: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כ״א:א׳), וזאת התורה אשר שם משה (דברים ד׳:מ״ד), שימה בפיהם (דברים ל״א:י״ט).
Bekha BY YOU SHALL every man1 of ISRAEL BLESS: his sons.⁠2
Vayyasem HE PUT EPHRAIM BEFORE MENASSEH: when he said, "God make you like Ephraim and Menasseh.⁠" The verb s-y-m is appropriately used concerning words.⁠3 For example (Ex. 21:1), "These are the norms that you shall set (tasim) before them"; (Dt. 4:44) "This is the teaching that Moses set (sam) before the Israelites"; (Dt. 31:19) "Put (simah) it in their mouths.⁠"
1. See similarly Ibn Ezra, Nahmanides and Ps.-Jon. who, like Rashbam, take pains to make it perfectly clear that "Israel" in this verse is not a reference to the forefather, Jacob, but to the people, Israel.
2. So also Rashi. Aside from simply explaining the verse, both Rashbam and Rashi feel the need to provide an object for the presumably transitive verb, yevarekh.
3. I.e. the verb s-y-m is not necessarily a concrete verb; it can be used in abstract contexts such as "to put words.⁠"
Rashbam's interpretation is opposed to that of Rashi. Rashi, both here (= Bereshit Rabbah 97:5) and ad Ex. 21:1, feels obligated to explain the verb s-y-m as referring to some concrete action. Rashbam (so also Ibn Ezra and R. Joseph Bekhor Shor) opposes that assumption.
בך יברך ישראל – הטעם: כל בני, [והוא כטעם משל. וההפך: כצדקיהו וכאחבא (ירמיהו כ״ט:כ״ב). גם: לאלה ולשבעה (במדבר ה׳:כ״א)].⁠ב
וישם את אפרים – בדבור הברכה.
א. בכ״י פריס 177: וכאחאב.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
BY THEE SHALL ISRAEL BLESS. All the Israelites.⁠1
AND HE SET EPHRAIM BEFORE MANASSEH. In the enunciation of the blessing.⁠2
1. Israel here doesn't refer to Jacob but to all of Jacob's descendants (Krinsky).
2. Viz., "God make thee as Ephraim and as Manasseh.⁠"
וישם את אפרים לפני מנשה – בדבריו. ומאפרים היה יהושע ורוב מלכי ישראל.
וישם את אפרים לפני מנשה – HE PLACED EPHRAIM BEFORE MENASHE – In his words. And from Ephraim was Yehoshua and the majority of the kings of Israel.
ויברכם – עוד ברכם ברכה אחרת באותו היום.
ואמר בך יברך ישראל – כשירצה אחד מישראל לברך את בנו יאמר לו: ישימך אלהים כאפרים וכמנשה.
וישם את אפרים לפני מנשה – גם בזו הברכה שם עקר הברכה אפרים שהקדימו לפני מנשה.
ואמר: כאפרים וכמנשה, – גם באמרוא בך לשון יחיד אמר כנגד אפרים, אלא שהטפיל עמו מנשה.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״באמרו״.
ויברכם. He bestowed an additional blessing on them on the same day, saying: בך יברך ישראל, whenever an Israelite wants to bestow a blessing on his son, he will preface it with the words: ישימך אלוהים כאפרים ומנשה. “May the Lord make you to be like Ephrayim and Menashe.”
וישם את אפרים לפני מנשה, in this blessing too, Yaakov placed more emphasis on the recipient of the blessing being compared to Ephrayim, the younger of Joseph’s sons, by mentioning his name first. Even the choice of words כאפרים וכמנשה instead of כאפרים ומנשה, indicated clearly that Menashe was considered secondary in Yaakov’s blessing. He was considered the adjunct.
ישימך אלהים כאפרים וכמנשה – פי׳ לפיכך כשמלין הנער אומרים לו יהיה אח לשבעה וגם לשמונה. לשבעה זה אפרים שהוא שביעי לדגלים ולשמונה זה מנשה שהיה שמיני לדגלים.
ויברכם ביום ההוא – ברכה זו – כלומר בך יברך ישראל – היתה אחר הברכה הקודמת, מיד אחר מאמרו וידגו לרב [וג׳], והפסיק הכתוב בין שתיהן כדי לקבוע וירא יוסף, ויאמר יוסף, וימאן אביו (לעיל פסוקים יז-יט)1.
ומאמרו ביום ההוא – רמז אל יום ביאת יוסף אליו2.
ויוצא [יוסף]3 אותם מעם ברכיו4 – היה {יעקב יושב} על המטה ורגליו יוצאות לחוץ, והם על הארץ אצל רגליו. כך נראה5.
1. פא. צ״ב קצת, שלפי פירוש רבנו לעיל גם הפסוקים ׳וירא ויוסף׳ ׳ויאמר יוסף׳ ׳וימאן אביו׳ אירעו לפני הברכה, אלא שרצה הכתוב לסמוך הנחת הידים לברכה שנמשכה ממנה, וא״כ למה הפסיק הכתוב אח״כ בין ברכה אחת לשנייה. גם צ״ב לדברי רבנו שנצמדה ברכה זו לזו שלפניה, מה הכוונה במה שהוסיף ׳ויברכם ביום ההוא׳, שמשמע שבירכם ברכה נוספת באותו יום בהזדמנות אחרת, וכן נראה מפירוש הרד״ק שכתב: ׳ויברכם – עוד ברכם ברכה אחרת באותו היום׳. [העירוני שיתכן לפרש שהקדים את מעשה הידים כדי ליתן טעם מדוע ״וישם את אפרים לפני מנשה״. ואשר ל׳ויברכם ביום ההוא׳ הוא כדי למנוע טעות שלא תאמר שמכיון שהפסיק הענין בע״כ שמדובר בברכה אחרת לגמרי ביום אחר, אבל עדיין לא הונח לי בזה].
2. פב. ראה עוד להלן (מט:לג), ולא ביאר רבנו הצורך בהדגשת פרט זה בכתוב, ועיין מה שכתב בזה הרמב״ן.
3. פג. הוספתי ע״פ נוסח המסורת, אבל גם במה שהובא להלן (מט:לג) חסר ׳יוסף׳ בכתה״י. [הערות נהור שרגא]
4. פד. פיסקא זו שייכת לעיל (פסוק יב) ששם מקומו בכתוב, ואמנם עי׳ להראב״ע שם שכתב: ׳מאוחר צריך להיות׳, ונראה השערת המהדיר, שכוונת ראב״ע לומר שכאן הוא מקומו הנכון לפי הענין, וכמו שמורים דברי רבנו. ואולם ע״ש ברש״י שכתב אחרת וז״ל: ׳לאחר שנשקם הוציאם יוסף מעם ברכיו כדי לישבם זה לימין וזה לשמאל לסמוך ידיו עליהם ולברכם׳.
5. פה. ו׳ברכיו׳ הם ברכי יעקב. כדברי רבנו ביאר ראב״ע במקומו לעיל (פסוק יב), וכן ביאר רבנו להלן (מט:לג).
וישם – בברכתו1 את אפרים לפני מנשה – שאמר: ישמך אלהים כאפרים וכמנשה. וגם למעלה אמר: אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מ״ח:ה׳).
1. שאוב מרש״י.
וישם את אפרים לפני מנשה, "he positioned (in the blessing) the name of Ephrayim before the name of Menashe.⁠" He had done so already in verse 5, before the sequence of the blessing had become an issue. By making a comparison with Reuven and Shimon in that order, his intention had been unmistakable.
ויברכם ביום ההוא לאמר – טעם ביום ההוא בעבור שיוסף יפצר בו לשום מנשה ראשון, הגיד כי לא רצה להסיר יד ימינו מראש אפרים על ראש מנשה, ולא עוד, אלא שחזר ואמר בפירוש במעמד ההוא בפני יוסף בברכו אותם: כאפרים וכמנשה.
וישם את אפרים לפני מנשה – בכל ברכותיו. וטעם: בך יברך ישראל אל יוסף ידבר, כי בזרעך יברך עם ישראל, ויאמר למתברך: ישימך אלהים כאפרים וכמנשה.
AND HE BLESSED THEM THAT DAY. The meaning of that day is that since Joseph had urged him to give Menasheh precedence, the verse declares that Jacob did not wish to remove his right hand from Ephraim's head to that of Menasheh. Moreover, he expressly reiterated on that occasion, in Joseph's presence, when he blessed them by saying, As Ephraim and Menasheh. And he put Ephraim before Menasheh in all his blessings.
BY THEE SHALL ISRAEL BLESS. Jacob addressed this to Joseph. It means that the nation of Israel will bless with your children and say to those being blessed, God make thee as Ephraim and Menasheh.
בך יברך ישראל – ליוסף ידבר, כי בזרעך יברך עם ישראל ויאמר למתברך ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. וישם את אפרים לפני מנשה – שהקדימו למנשה בכל ברכותיו, ואע״פ שהיה הצעיר עשה כן לפי שראה מעלתו גדולה על הבכור, וכן פירשו המפרשים.
ויתכן לפרש לפני מנשה לפניו ממש, ואין הכונה למעלת אפרים להיותו קודם לו אלא למעלת מנשה האח הגדול, והוא כלשון (בראשית מ״ד:י״ד) ויפלו לפניו ארצה. והכונה בזה ליעקב ללמדו מוסר ודרך ארץ, ושינהוג כבוד במנשה אחיו הגדול כאדם שהוא משים את חבירו בפני הגדול ממנו להיותו משועבד לו ונמשך אחר עצתו. ולפי שהיה עתיד אפרים הצעיר להיות לו יתרון ומעלה על הבכור הוצרך הזקן לשומו עתה לפני מנשה להזהירו על כבודו ושלא יתגאה עליו למעלתו הגדולה, וכמו שאמרו רז״ל וא״ו יתרה לרבות אחיך הגדול.
בך יברך ישראל, "By you shall Israel bless:" Yaakov told Joseph that when Israel would bless its children they would hold up Joseph's children as the models they hoped their own children would emulate. When blessing Jewish boys the father would invoke the names of Ephrayim and Menashe as the models he wished God to use when blessing his own children.
וישם את אפרים לפני מנשה, "he placed Ephrayim ahead of Menashe.⁠" The Torah means that in all the blessings Yaakov bestowed he always mentioned the name of Ephrayim before mentioning the name Menashe. He did so knowing full well that Ephrayim was the younger of the two as he had detected qualities in the character of Ephrayim which were superior to those of Menashe.
It is also possible to interpret the words: "ahead of Menashe,⁠" in a literal sense, i.e. Ephrayim stood in front of Menashe. In that event Yaakov would not have referred to Ephrayim's superiority over Menashe. The words "in front of Menashe" would emphasize Menashe's superiority, his being used as the term of reference. We find something similar in Genesis 44,14 where Yehudah is mentioned before Joseph and the Torah describes the brothers as prostrating themselves "before Him,⁠" meaning Joseph, of course, seeing he was superior in stature to Yehudah though he was named last. If we accept this interpretation then the lesson in etiquette which Yaakov taught us on that occasion was that the older brother is to be treated respectfully because he is biologically senior. When a person places someone in front of a person of superior rank then this does not mean that the person so placed is superior but the very opposite is the case. This interpretation does not conflict with the fact that Yaakov foresaw a greater future for Ephrayim. On the contrary, precisely because in the future someone may attain a higher rank than his brother this is no excuse not to defer to his older brother when this future has not yet occurred.
בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה – והיינו שאמר הנביא תן חלק לשבעה וגם לשמנה כך אמר רבש״ע תן להם לישראל כברכה שברכם יעקב אביהם לתת להם חלק כמו לאפרים ומנשה שכתוב ביום השביעי נשיא לבני אפרים וביום השמיני נשיא לבני מנשה.
וישם את אפרים לפני מנשה – ואימתי נתקיימה ברכתו בחנכת הנשיאים שאפרים הקריב ביום שביעי ומנשה ביום שמיני לקיים מה שנאמר מקים דבר עבדו.
וישם את אפרים לפני מנשה, "thus he placed Ephrayim ahead of Menashe.⁠" When did this blessing and its order become fulfilled, historically? When you look at the consecration rites for the Tabernacle in the desert, in Numbers 7,48, you will find that the prince of Ephrayim presented his offering ahead of the tribe of Menashe, who did so only in verse 54 of that chapter. In this way the statement in Isaiah 44,26, that G–d fulfills the words of his servant, was fulfilled. (B'reshit Rabbah, 97,5)
ויברכם ביום ההוא – פי׳ ביום ההוא כי יוסף הפציר בו לשום מנשה הראשון ואמר הכתוב לא רצה להסיר יד ימינו מעל ראש אפרים ולא עוד אלא שחזר ואמר בפי׳ במעמד ההוא בבני יוסף בברכו אותם כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה בכל ברכותיו:
בך יברך ישראל – שדיבר עם יוסף ואמר לו כל עם ישראל הבא לברך את בנו יברך אותו בזרעך שיאמר לו ישימך אלהים כאפרים וכמנשה:
ויברכם ביום ההוא, "He blessed them both on that day;⁠" the words "on that day,⁠" are important, seeing that Joseph pressured his father to place his right hand on Menashe and to bless him first. The Torah clearly shows that Yaakov resisted this pressure and did not want to remove his right hand from the head of Ephrayim. Not only that, but when Yaakov eventually pronounced the blessing, he made a point of naming Ephrayim first in his blessing so that when the parents of Jewish children would bless their children in the future they would always mention Ephrayim first when wishing that their children model themselves after these two sons of Joseph.
בך יברך ישראל, "when the Jewish people bless their children they will do so by referring to you, Joseph, to your well turned out children.⁠" They will express the fervent hope that their own children would turn out as successfully.
ביום ההוא לאמור ישימך אלהים כאפרים וכמנשה – לאמור מלא ו׳ שבו׳ מקומות הקדים אפרים למנשה כנגד ששה צדיקים השופטים שיעמדו ממנו ועל כן משול תמשל בנו. מלא וי״ו אבל המלך תמלך עלינו חסר וי״ו שכל המלכים שעמדו ממנו היו רשעים.
אפרים לפני – בגימטריא רגלים בנשיאים.
בך יברך ישראל – תימה בכם יברך ישראל היה לו לומר כדכתיב ויברכם ביום ההוא. וי״ל דבך יברך ישראל אינו קאי על אפרים ומנשה אלא על כל אדם מישראל שמברך את בנו אומר לו לבנו בך יברך ישראל, וישימך אלהים כאפרים וכו׳, ופי׳ שישימך אלהים כאפרים וכמנשה שהם מבורכים יברך בך כל איש מישראל יאמר לבנו ובך מוסב על זרע של ישראל, כל איש ואשה, הר״א.
ד״א בך יברך ישראל וכו׳. וא״ת היכן מצינו זה המנהג שיברך כל איש את בנו כאפרים ומנשה. וי״ל דאנשי מזרח עושין כן כשמלין את בניהם, אומר לו יהי רצון שתהיה אח לשבעה וגם לשמונה. פי׳ אפרים הוא שביעי ומנשה הוא שמיני בקרבנות חנוכת המזבח, ולהכי אמ׳ (תהלים קי״ח א׳) הודו לי״י כי טוב בברכת מילה, משום דאשכחן דכתיב כי טוב גבי מילה (שמות ב׳ ב׳) ותרא אותו כי טוב הוא, ודרשו רז״ל (סוטה י״ב א׳) מלמד שנולד מהול.
וישם את אפרים לפני מנשה – כמו שפירשתי זה לפנים.⁠1
1. לעיל פסוק יד.
וישם את אפרים לפני מנשה – רוצה לומר: בדיבור הברכה; להורות שאפרים יגדל יותר, ואם הוא הצעיר.
ויראה שנתפייס יוסף והוסכמו יחד בברכתם הוא שנאמר ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה. כי מאז החלה גדולת אפרים להזכר בפי הכל.
בך יברך הבא לברך את בניו יברכם בברכתו ויאמר איש לבנו ישימך וגו׳. אמר הבא לברך שפירושו כשירצה לברך שלא תחשוב שהוא חובה לברך כל אחד מישראל את בניו לאמר ישימך וגו׳ והוסיף את בניו מפני שמל׳ יברך מהבנין הדגו׳ ויצטרך פעול בהכרח ושלא נחשוב שהפעול הוא יוסף הנרמז במלת בך אמר את בניו להורות שהפעול הם בניו ופי׳ בך עמך שיזכירוך בברכת לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה שהם במקום בך ואמר אחר זה ויאמר איש לבנו ישימך וגו׳ מפני שמאמרו יברך ישראל את בניו יחוייב לומר ישימכם בלשון רבי׳ לפיכך חזר ואמר ויאמר איש לבנו שפירושו כל אחד לבנו ומה שהכריחו לומר שהפעול הוא בניו ולא בנו שהוא יחיד שיפול עליו מלת ישימך הוא מפני שמאמר יברך ישראל כולל כל ישראל ולא יתכן לומר יברך כל ישראל את בניו רק את בניו שכלל כל הבנים:
וישם את אפרים בברכתו לפני מנשה. הוסיף מלת בברכתו להודיע שהשימה הזאת אינה מקומית שלא לקח את אפרים ושם אותו לפני מנשה שהרי שניהם היו עומדים לנכחו אפרים כנגד שמאלו ומנשה כנגד ימינו ועם תוספת מלת בברכתו הודיענו שהשימה הזאת שימת מעלה ופי׳ לפני מנשה קודם במעלה שברכתו קודמת במעלה מברכתו של מנשה ומה שהוצרך לפרש שתוספת ברכתו של אפרים על ברכתו של מנשה הוא להקדימו בדגלים ובחנוכת הנשיאים ולא בברכת׳ דלעיל הוא מפני שברכת׳ שוה לשניהם ואין שום תוספת לא׳ על האחר:
והנה התפעל הזקן מדברי בנו שהיה מוחה בידו מעשה נבואתו שלזה שנה לברך אותם לא בשוה כבראשונה אבל מפורש לאיש ואיש מהם כפי מעלתו וזהו ויברכם ביום ההוא לאמר ר״ל שלא היתה הברכה אליהם בשוה במה שהם בני יוסף כבראשונה אבל בירך לכל אחד בפני עצמו ולזה אמר כנגד אפרים בפרט ישימך אלהים כאפרים וצירף אליו וכמנשה להגיד שלא תהיה ביניהם קנאה ולא קטטה כמו שחשב יוסף כי שניהם יהיו תמיד מתחברים ומסכימים הן לטוב הן לרע.
ואמרו וישם את אפרים לפני מנשה אין ענינו שהקדימו בלשון הברכה כמו שפירש רש״י כי מבואר הוא בכתוב ולמה יצטרך לאמר אלא כוונת הכתוב שבהנחה ושימה גשמית שם את אפרים לפני מנשה כי הניח ושם את אפרים בראש ואת מנשה אחריו. וכבר נהגו הנביאי׳ לעשות המעשים המורגשים סימן למה שיהיה כמו שכתב הרמב״ן והוכיחו מענין אלישע והותרו עם מה שפירשתי בזה השאלות הי״ד והט״ו.
ויברכם ביום ההוא. אמר הגאון, כי אולי ר״ל על המלאך שברכם, להעיד שנתקיימה תפילתו אף על פי [שהיה] בלתי נהוג לקרוא אמצעי לברך. או אולי כפשוטו, שאחר זה ברכם הוא יעקב בעצמו, כי ראם אחר תפילתו יותר מוכנים לברכה:
הבא לברך. פירוש שאין זה מצות עשה, שאין יעקב מצוה מצות לישראל, אלא שכל כך יהיו אפרים ומנשה חשובים – עד שמי שבא לברך את בנו יברך אותו כך:
בברכתו לפני מנשה. אבל מה שאמר יעקב למעלה (פסוק ה) ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״ והקדים את אפרים לפני מנשה, שמא חשב יוסף שעשה זה יעקב להקדים את אפרים לפני מנשה כדי לטול בכורה מראובן ולא יהיה בכורה למנשה, שאם אמר ׳מנשה ואפרים יהיו כראובן ושמעון׳ יסבור יוסף כמו שראובן הוא בכור גם כן מנשה הוא כמוהו, שגם הוא בכור ליוסף, ולראובן תהיה בכורה וגם למנשה, ולפיכך אמר ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״ שלא יהיה בכורה למנשה וגם לראובן לא תהיה לו בכורה, שהרי משוה לו אפרים דלא שייך בו בכורה, והשתא יהיה מנשה כשמעון, אבל אפרים ליכא למיטעי שהרי אינו בכור. אי נמי כי אפרים בודאי חשוב יותר לפי שלמד תורה מפי יעקב, כמו שפירש לעיל (רש״י פסוק א), וראוי להקדים אותו בדבור, אבל בברכה דלא תליא בחשיבות כלל שלמד תורה, אלא אותו שהוא יותר ראוי לברכה, והבכור בשביל שהוא בכור יותר ראוי לברכה, אפילו הכי בברכה הקדים אפרים בשביל שהוא מזומן לברכה:
לֵאמוֹר בך יברך: הדין לחוד מל׳ וי״ו באורייתא והוא קדמא׳ דפסוק. ועיין זוה׳1 דף רל״ג. [לאמור].
יְשִֽמְךָ אלקים: כת׳ בעל המסורת2 ב׳ חסרי׳, וחברו יְשִֽמְךָ ה׳ כצדקיהו וכאחב3 (ירמיה כ״ט). ועיין מ״ש4 בפ׳ ויצא על גְנֻֽבְתִי יום, ובפ׳ תרומה על לֻֽלְאֹת.⁠א [יְשִֽׂמְךָ֣].
1. זוה׳: בראשית, רלג ע״א.
2. בעל המסורת: מ״ק-ד על אתר.
3. כצדקיהו וכאחב: יר׳ כט כב.
4. ועיין מ״ש: מ״ש בר׳ לא לט (׳גנבתי יום וגנבתי לילה׳); שמ׳ כו ד (׳ללאת׳).
א. ראה גם בצר, הנוספות, עמ׳ 106.
יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו כו׳. כי מאמר ישראל הוא כלל ישראל והוא ל׳ רבים ואיך אמר ישימך שהוא ל׳ יחיד לכן הוסיף ויאמר איש לבנו וכו׳:
בברכתו לפני מנשה כו׳. שהשימה הזאת אינה ממשיות שלא לקח את אפרים ושם אותו לפני מנשה אלא השימה הזאת היא שימת מעלה שהוא קודם במעלה לדגלים וכו׳:
He will bless them with their blessing and a person will say to his son... Since the term "Yisroel" means the people of Yisroel, which is a plural noun, why does it say ישימך, in the singular form? Thus Rashi adds, "And a person will say to his son...⁠"
Insofar as his blessing was concerned. Ahead of Menasheh... [Rashi is explaining] that this was not a literal placing; Yaakov did not take Ephraim and put him in front of Menasheh. Rather, it was a placing [in order] of importance, that Ephraim comes first for the banners, etc.
ויברכם ביום ההוא לאמר וגו׳ – פירוש בירך אותם כל כך ברכות עד גדר שאין ברכה למעלה ממנה עד שהכל אומרים בך ראוי לברך ישראל.
ואומרו וישם את אפרים וגו׳ פירוש באמצעות דיבור זה קבע מקום למעלה לצעיר קודם למנשה כי מי הוא זה מבני ישראל אשר ישנה מטבע יעקב אבינו ויאמר לבנו ישימך אלהים כמנשה וכאפרים והיה מאמר זה לאות כי אפרים קודם מנשה לכל דבר.
ויברכם ביום ההוא לאמור, He blessed them on that day, saying, etc. The Torah means that Jacob gave the boys such a full measure of blessings that everybody said that the simplest way to bestow blessings on Jewish children in the future would be to mention that they should be as blessed as Ephrayim and Menashe were blessed by Jacob.
וישם את אפרים לפני מנשה, He placed Ephrayim ahead of Menashe. This is not to be understood literally. The Torah means that by mentioning Ephrayim ahead of Menashe Jacob had in effect given Ephrayim a measure of precedence over Menashe. What true Jewish father would reverse the formula that Jacob had used when he blessed his grandchildren? We still mention Ephrayim the younger of the two ahead of Menashe the firstborn when we bless our children.
ויברכם ביום ההוא לאמר – לדעתי שב על יוסף עם בניו, כי על כן אמר ״קחם נא אלי ואברכם״ לרמוז שגם יוסף יגש עמהם לקבל הברכה. וכן עשה שלקח אפרים בימינו ומנשה בשמאלו והוא באמצע עומדים שלשתן בְּשׁוּרָה לפני יעקב, שאילו כיוון יעקב לבד לברך את הבנים היה לו לומר ״יגשו אלי ואברכם״ אלא שהכתוב זכר תחלה התפילה שהתפלל על זרע יוסף [פסוק טו-טז] והחל ״ויברך את יוסף״ ואותם, בברכה זו בפסוק זה. ולפי שהפסיק ביניהן בסיפור אמירת יוסף לאביו [פסוקים יז-יח] אמר עתה שגם הברכה הזאת היתה ביום ההוא, בעת שקרה מה שנאמר בענין.
לאמר – כבר אמרנו שבכל מקום שנזכר ״הגדה, ספור או דבור״ או ענין, ואחריו מלת ״לאמר״, קדמו דיבורם שלא נזכרו באמירה הכתובה במקרא. וכן כאן תחלה אמר ״ויברכם ביום ההוא״ שברך את יוסף ואת בניו בברכות שלא זכרתן הכתוב. ואחריו ״לאמר״, לפי שהמעט שזכר כולל הברכות שלא נזכרו. וזהו ״בך יברך ישראל״, ומלת ״בך״ שב על יוסף כלומר עליך יחולו כל הברכות שברכתיך בהם עד שתהיה לאות ולמופת בישראל, בגודל הברכה והתהלה, ויברך כל אחד מהם את בנו או את רעהו לאמר ״ישימך״ וגו׳.
לאמר ישימך אלהים – ״לאמר״ השני1 דומה לראשית2 שהוא פרט מכלל הברכות של יוסף, שהוליד שני בנים גדולי עולם, את אפרים ואת מנשה. ובזה יברך האב את בנו לאמר ״ישימך אלהים כאפרים וכמנשה״. וזה הודעה כי ברכת י״י תהיה על שני הבנים האלו, וכל אשר יעשו יצליחו. וזה עיקר השמחה ליוסף בשמעו מפי אביו שלום צאצאיו לעיניו, ושיהיו מבורכים בכֹּל עד שבהם יברך ישראל איש את בנו. והפרט הזה (לבא) [להבא],⁠3 אמר ״בך יברך ישראל״. כי אם ברכת י״י על ראש יוסף, ומצליח בכל, איך יברך בו ישראל4 ״ישימך אלהים כיוסף״? וכי יתפלל על בניו שיהיו כיוסף איש אשר רוח אלהים בו, אב לפרעה ואדון לכל מצרים. או שיהיו לבניו הצרות הקשות שסבל כ״ב שנה? או שיוליד בנים כמוהו? גם זה תפלת שוא כי הוא לבד הוליד שני שבטים בישראל, לא יוליד כן זולתו. אבל בו יברך ישראל לאמר ״ישימך אלהים כאפרים וכמנשה זרע ברך י״י״. וכן תהיה גם אתה בני. וכי בראותך שני בניך מצליחים בכל דבר, העושר והכבוד אִתָּם ונוהגים בחכמה וביראת י״י, מולידים בנים רבים אנשי חיל וכיוצא בהצלחות גדולות כאלה, יברך כל איש ישראל לזולתו שישימהו אלהים כאפרים וכמנשה. והנה בברכה זו כלל הטובות כולם, בִּשְׁלֵמוּת היותר אפשרי לו ולבניו.
1. מלת ״לאמר״ יש פעמיים במקרא זה.
2. המלה דהויה וקשה לקריאה, וכתבנו לפי האותיות.
3. על העתיד.
4. את כלל ישראל לדורותיו.
ויברכם ביום ההוא – כלל שאחר הפרט:
לאמור בך יברך ישראל לאמר – ב׳ פעמים לאמר, הראשון יודיע לשון ברכת יעקב ודבריו ממש ומתחיל בך יברך וכו׳, והשני ברכת בני ישראל ולשונם ממש ומתחיל ישמך אלהים וכו׳:
יברך ישראל – עם ישראל:
לאמר ישמך – כשירצה אחד מישראל לברך את בנו יאמר לו בלשון הזה, ישימך וכו׳:
וישם את אפרים לפני מנשה – להגיד שלא הועילה בקשת יוסף, אלא הזקן עמד בכוונתו הראשונה, ובדברי הברכה עצמה רצה להקדים אפרים למנשה, באמרו ישימך אלהים כאפרים וכמנשה:
יברך ישראל – כל אחד מבני ישראל כשירצה לברך את חברו.
ויברכם ביום ההוא – ביום ההוא נראה כמיותר, ונ״ל כי יעקב כבר ברך אותם ואמר המלאך הגואל אותי יברך את הנערים וידגו לרוב בקרב הארץ, ואם לא היה יוסף תומך יד אביו להסיר אותה וכו׳ לא היה יעקב מפרש כוונתו בדבריו, אלא בנתינת ידיו, אבל ביום ההוא באותה שעה שבקש יוסף להסיר ידו מעל ראש אפרים הוצרך לפרש כוונתו, ולתת אפרים לפני מנשה.
ביום ההוא – ביום ההוא נאמרה בפעם הראשונה, הברכה אשר השתמרה עד היום הזה על שפתותיהם של כל ההורים היהודיים, כשהם מברכים את בניהם. מכאן באה ההכרזה המרגשת והמודגשת: ״ויברכם ביום ההוא לאמור״.
בך יברך וגו׳ – בניך יתברכו במידה כה מרובה עד שכאשר ירצו האבות בישראל לברך את בניהם, הם יראו אותה כברכה הנעלה ביותר: ״ישימך אלקים כאפרים ומנשה״.
ויברכם – לפי הברכה שברכם ביום ההוא הקדים אפרים למנשה, אחר שברכת אפרים כבר נכונה בכח הנפשי, לא כן ברכת מנשה שאין לה מציאות ביום ההוא.
Thus, he blessed them in accordance with the blessing that already was on that day. He put Efraim before Menashe, since the realization of Efraim’s blessing was at hand in his inner self, while that of Menashe had as yet no existence on that day.
ביום ההוא1: אילו כתיב ׳ויברכם לאמר׳ או אפילו כתיב ׳ויברכם ביום הזה׳ הייתי אומר דברכה זו של ״בך יברך וגו׳⁠ ⁠⁠״ שייכת לברכה הקודמת, המתחלת ״האלהים אשר וגו׳⁠ ⁠⁠״ ונמשכת אחריה, ובאמת אינו כן דברכה הקודמת2 חלה על יהושע וגדעון בעת שהנהיגו את דורם, וברכה זו של ״בך וגו׳⁠ ⁠⁠״ היא על מנשה ואפרים עצמם שיהיו נזכרים לברכה, משום הכי כתיב ״ביום ההוא״ דמשמעו – ביום אחר מן המדובר, רק באותו יום שיגיע לכך, כמ״ש בספר שמות (ה,ו)3, וכן כאן לא אותו היום דוקא אלא ״ביום ההוא״, מתי שבא יום לברך4.
יברך ישראל: ולא אמר ׳בני ישראל׳5 דמשמעו כלל האומה, אבל ״ישראל״ משמעו אנשי המעלה6 מי שראוי להיות מכונה בשם ״ישראל״ הוא ראוי לברך.
כאפרים וכמנשה: באמת היו עוד זרע ברוכי ה׳ בנכדי יעקב, כמו פרץ וזרח ועוד הרבה, אבל אפרים ומנשה היו כל אחד גדולתו משונה מחבירו, אפרים היה גדול בתורה ודבק לאלהיו, ומנשה בהליכות עולם ועוסק בצרכי ישראל, כמו שכתבתי לעיל פסוק י״ד.
[הרחב דבר: והנה בתרגום יונתן איתא על זה המקרא שבשעת מילה מברכין ככה7. והענין, שידוע שאינו ראוי לברך את האדם אלא מעין ברכותיו שברכו ה׳ עד כה, לעשיר בעשרו ולחכם בחכמתו, וכמו שכתבתי בספר דברים (טז,יז)8, וא״כ אין ראוי לברך למי שאינו עוסק בתורה שיהיה כאפרים, וכן למי שהוא אינו עוסק בהויות העולם שיהיה כמנשה.
אבל בשעת מילה דלא נודע עדיין את הדרך אשר הילד ילך בה, אז ״יברך ישראל ישימך אלהים כאפרים״ – אם יהא עוסק בתורה יצליח כמוהו, ״וכמנשה״ – אם יהיה עסוק בהויות העולם יהיה כמנשה.]
וישם את אפרים9 לפני מנשה: הוסיף המקרא ללמדנו עוד מלשון יעקב אבינו, שמלבד שכבר ידענו ממנו10 שבענין רוחני אפרים קודם, ועל כן קדם11 בדגלי מדבר ובחנוכת המזבח12, ובהליכות העולם מנשה קודם ועל כן קדם בפקודים בפרשת פינחס בכניסתם לארץ, כמו שכתבתי לעיל (פסוק י״ד), אבל עדיין לא ידענו למי ראוי להקדים בשם, והיה אפשר לחשוב שדרך ארץ קדמה לתורה, וכמו זבולון נזכר קודם ליששכר13, הכי נמי ראוי להקדים זכרון מנשה קודם לאפרים. על זה בא הכתוב להגיד שיעקב שם את זכר אפרים לפני זכרון מנשה, ללמדנו שראוי להקדים כבוד התורה לפני גדולת ההנהגה, והוא בכלל כבוד התורה ומעלת נפש ישראל ביחוד. ואינו דומה לזבולון ויששכר, שזבולון היה הגורם לתורה של יששכר14, והרי זה כמו דתנן ׳שמעון אחי עזריה׳15, שהוא נתלה במי שגרם גדולתו בתורה {וגם הוא משיג נפש גבוהה מעין העוסק בתורה, כדאיתא בפרק מקום שנהגו (פסחים נג,ב) שזוכה ויושב בישיבה16}, משא״כ מנשה ואפרים שלא היה כן17, וכך הדין לדור דור.
1. מיותר.
2. בפסוק הקודם. (יש לעיין, כי רבינו כתב לעיל שם שאינה ברכה אלא ידיעה ברוה״ק שכך יהיה).
3. עה״פ ״ויצו פרעה ביום ההוא את הנוגשים בעם״.
4. אך עיין ברמב״ן וברד״ק בפסוקנו, שברכה זו היתה באותו יום ממש.
5. ובראב״ע כתב: ״בך יברך ישראל״ – כל בני ישראל.
6. כשיטת רבינו במקומות רבים בחומש זה (עיין לעיל לה,י. לז,יז. מו,א ועוד).
7. זה לשונו: ובריכינון ביומא ההוא למימר, בך יוסף ברי יברכון בית ישראל ית ינוקא ביומא דמהולתא למימר...
8. עה״פ ״איש כמתנת ידו כברכת ה׳ אלהיך אשר נתן לך״.
9. בברכתו (רש״י). אבל הרבינו בחיי פירש ששם אותו ממש!
10. משיכול ידיו של יעקב לעיל פסוק י״ד (ועיי״ש בדברי רבינו).
11. כפי שמביא רש״י בפסוקנו.
12. במדבר פרק ז׳ פסוק מ״ח.
13. דברים לג,יח ״שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך״, וברש״י שם.
14. לשון רש״י דברים שם: לפיכך הקדים זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר ע״י זבולון היתה.
15. משנה ראשונה דזבחים: שמעון אחי עזריה אומר, שחטן לשם גבוה מהן כשרין וכו׳. מדוע הודגש שהתנא הזה שמעון הוא אחי עזריה, אלא הואיל ועזריה פרנסו, כדאיתא ברש״י סוטה כא,א.
16. ז״ל הגמרא: דאמר ר׳ יוחנן, כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר ״כי בצל החכמה בצל הכסף״ (קהלת ז,יב).
17. אלא כל אחד בהצטיינות שלו, ללא זיקה ותלות ביניהם. וכן כתב רבינו להלן מט,יג, עיי״ש.
בך יברך ישראל – בני שיקראו על שם ישראל (עיין מה שכתבתי למעלה, בראשית ל״ד:ז׳).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קרי״דר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משההכל
 
(כא) וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל⁠־יוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וְהָיָ֤ה אֱלֹהִים֙ עִמָּכֶ֔ם וְהֵשִׁ֣יב אֶתְכֶ֔ם אֶל⁠־אֶ֖רֶץ אֲבֹתֵיכֶֽם׃
Yisrael said to Yosef, "Behold, I am dying, but God will be with you and return you to the land of your fathers.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר׳ בחייעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנואור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״בעודהכל
[קלא] 1הנה אנכי מת, מלמד שראה מלאך המות עומד כנגדו. (מדרש החפץ כת״י)
[קלב] 2והיה אלהים עמכם, עין יעקב (דברים ל״ג:כ״ח), כברכה שבירכן יעקב אביהם והיה אלהים עמכם. (ספרי וזאת הברכה שנו.)
[קלג] 3והיה אלהים עמכם, וכי תעלה על דעתך כשהיה יעקב אבינו חי לא היה הקב״ה עם בניו, אלא כך אמר להם עתיד הוא לומר לכם ועשו לי מקדש (שמות כ״ה:ח׳) והוא יורד ומשרה שכינתו בתוככם, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ״ה:ח׳). (שמות רבה ל״ג)
[קלד] והיה אלהים עמכם, מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ׳:ז׳). (לקח טוב)
[קלה] 4והשיב אתכם אל ארץ אבתיכם, וישיב לא נאמר אלא והשיב, לפי שהבטחותיו של הקב״ה קיימות כאילו נעשית. (לקח טוב)
1. ראה לעיל פמ״ז אות י.
2. בלק״ט שם כעין ברכה שבירכם יעקב אביהם כך בירכם משה רבינו וכה״א והיה אלהים עמכם. וכ״ה בתרגום אונקלוס ויוב״ע שם כעין ברכתא דברכינון יעקב אבינון. וברש״י שם עין יעקב כמו ועינו כעין הבדולח.
3. התחלת המאמר א״ר טביומי בשעה שהגיע זמנו של יעקב אבינו ליפטר מן העולם קרא לבניו א״ל היו יודעין שהקב״ה עתיד לומר לבניכם לעשות משכן אלא יהיו כל צרכיו מוכנים בידכם כו׳. וראה לעיל פמ״ה אות צא. פמ״ו אות ב. ולעיל אות קלג. בבאור.
4. עי׳ מגלה כט. וכעין זה דרשו חז״ל לעיל פט״ו אות ריג. מאמרו של הקב״ה מעשה שנאמר לזרעך נתתי אתן אין כתיב כאן אלא נתתי. ובשכל טוב מבאר ע״פ פשט ״והשיב כלומר וישיב, ודומה לו והשיב בך את כל מדוי מצרים (דברים כח, ס) ו׳ שבראש התיבה משמעת המלה לשון עתיד וה״ה למלת והשיבך, והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם, מובטחין אתם בכך שהקב״ה נשבע לאבותיכם ליתנה לזרעם״.
וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף הָאֲנָא מָאִית וִיהֵי מֵימְרָא דַּייָ בְּסַעְדְּכוֹן וְיָתִיב יָתְכוֹן לַאֲרַע אֲבָהָתְכוֹן.
Yisrael said to Yosef, “Behold, I am dying. The Word of Hashem will be your support, and He will bring you back to the land of your fathers.

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם
וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף הָאֲנָא מָאִית וִיהֵי מֵימְרָא דַּה׳ בְּסַעְדְכוֹן וְיָתֵיב יָתְכוֹן לַאֲרַע אֲבָהַתְכוֹן
״וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם״ – ״וִיהֵי מֵימְרָא דַּה׳ בְּסַעְדְכוֹן״ התבאר לעיל ״וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ״ (בראשית כח טו) ״וְהָא מֵימְרִי בְּסַעֲדָּךְ״.
ואמר ישראל ליוסף הא אנה מיית ויהווי י״י עמכוןא ויחזור יתכון לארעאב אבהתכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״י״י עמכון״) גם נוסח חילופי: ״מימרי׳ די״י בסעדיכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לארעא״) גם נוסח חילופי: ״לארע״.
ואמר ישראל ליוסף הא אנא מטא סופי ליממת ויהי מימרא די״י בסעדכון ויתיב יתכון לארעא דאבהתכון.
And Israel said to Joseph, Behold, my end cometh to die. But the Word of the Lord shall be your Helper, and restore you to the land of your fathers;
[ו] וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב וגו׳ – בַּר אֲחוֹי דְּרַבִּי יוֹסֵי שְׁלשָׁה סִימָנִים נָתַן לָהֶם הַזָּקֵן, הַבָּא בְּסִגְנוֹן שֶׁלּוֹ אָנֹכִי, וְהַמְמַנֶּה מִכֶּם זְקֵנִים, וְאוֹמֵר לָכֶם פָּקֹד, זֶה הוּא הַגּוֹאֵל. רַבִּי חוּנְיָא מוֹצִיא אָנֹכִי וּמַכְנִיס שֵׁם הַמְפֹרָשׁ תַּחְתָּיו.
הִנֵּה אָנֹכִי מֵת – רַב נַחְמָן וְרַב יִצְחָק הֲווּ יָתְבֵי בִּסְעוּדָתָא. בָּתַר דְּסָעוּד אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב יִצְחָק, לֵימָא לָן מַר מִידִי, אָמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת אָמַר לֵיהּ, וְכִי בִּכְדִי סָפְדוּ סַפְדָּנַיָּא וְחָנְטוּ חָנְטַיָּא. אָמַר לוֹ, מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ, (ירמיהו מ״ו:כ״ז) ״וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְגוֹ׳ וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם״, מַקִּישׁ הוּא לְזַרְעוֹ, מָה זַרְעוֹ בַּחַיִּים אַף הוּא בַּחַיִּים.
ת֗ם קאל אסראיל ליוסף אנא מאית ויכון אללה מעכם וירדכם אלי בלד אבאיכם.
אחר כך אמר ישראל ליוסף: אני מת, ויהיה אלוהים עמכם וישיב אתכם אל ארץ אבותיכם.
ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם – מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ׳:ז׳).
והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם – וישיב לא נאמר. אלא והשיב. לפי שהבטחותיו של הקב״ה קיימות כאילו נעשית.
ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם – זש״ה מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ ז):
והשיב – כלומר וישיב, ודומה לו והשיב בך את כל מדוי מצרים (דברים כח ס), ו׳ שבראש התיבה משמעת המלה לשון עתיד, וה״ה למלת והשיבך, והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם, מובטחין אתם בכך שהקב״ה נשבע לאבותיכם ליתנה לזרעם:
הנה אנכי מת – ויודע אני שאחרי מותי יהיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם – לאחר ד׳ מאות שנה שנאמרו לאברהם.
Hinneh I AM ABOUT TO DIE: And I know that after my death GOD will be1 WITH YOU AND BRING YOU BACK TO THE LAND OF YOUR FATHERS, after the four hundred years mentioned to Abraham (Gen. 15:13) have elapsed.
1. Rashbam paraphrases the text's vehayah as yihyeh. His comment may be opposed to that of LT who saw vehayah as connoting an action in the past.
אנכי מת – כלומר: אם אני מת, המקום יהיה עמכם והשיב אתכם – מנחם היה אותם.
אנכי מת – I AM DYING – Meaning: If I die, may God be WITH YOU AND RETURN YOU – he was comforting them.
ויאמראנכי מת – קרוב למיתה, ואני מצוה כי כשישיב י״י אתכם כלומר זרעכם אל ארץ אבותיכם שיהיה לך חלק אחד על אחיך (בראשית מ״ח:כ״ב), הוא חלק הבכורה שנתתי לך שעשיתי אפרים ומנשה כראובן ושמעון (בראשית מ״ח:ה׳), שתטול אתה שני חלקים בחלוקת הארץ.
אנכי מת, I am close to dying, therefore I command you that when the time comes and the Lord will bring you back, the word אתכם referring not to “you,” but to “your descendants,” אל ארץ אבותיכם, that you will have an extra share over and above that allocated to your brothers, i.e. the extra share befitting the firstborn. This was the practical meaning of Yaakov having said that Joseph’s sons would be to him as Reuven and Shimon. They would inherit as if they had been biological sons of their grandfather (not merely grandsons) when it came to the division of that land among the tribes.
ויאמר ישראל אל יוסף [וג׳] – דבר זה {היה} ידוע אצלם, מקובל מאת אברהם ע״ה1 – כלומר [הבטחתו יתעלה] ודור רביעי ישובו וג׳ (טו:טז), ואחרי כן יצאו וג׳ (שם פסוק יד) – והאמונה בה והבטחון בה נמשכים2.
1. פו. פירש כן לפי שיטתו לעיל פר׳ ויגש (מו:ד) שמה שאמר לו הי״ת ׳ואנכי אעלך גם עלה׳ הוא רמז לקבורתו בארץ אבותיו, ולא לגאולת ישראל ממצרים, ולכן הוצרך לומר שידע יעקב את גאולת ישראל בקבלה מאת אברהם אבינו ע״ה. והשוה עוד מש״כ רבנו לעיל פר׳ מקץ (מב:כב) ועמש״כ שם בהערה.
2. פז. נראה שר״ל שהאמונה בגאולה נמשכת אצלנו בקבלה מאבותינו, ואנו מאמינים בגאולה העתידה שהודיעונו עליה נביאינו כמו שהאמין יעקב אבינו בגאולת מצרים שהיתה לו בקבלה מאת אאע״ה. וכבר העיר המהדיר לדברי רבנו בזה בספר המספיק בפרק על הבטחון (הוצאת פלדהיים עמ׳ 310–312), והדברים משלימים אלו את אלו: ׳ולכן נאמין בזאת כמו שהאמין יעקב אבינו בגאולת מצרים שכבר הודיע אותה יתעלה לאברהם, כמו שנאמר וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ואמר {יעקב ע״ה} הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבתיכם, וכן אמר יוסף פקד יפקד אלהים אתכם׳. [בדבריו אלה האחרונים התכוון רבנו למה שיבאר עוד להלן (נ:כה) שמאמר יוסף ׳פקד יפקד׳ היתה בוודאות מתוך אמונתו בגאולת מצרים שקיבל מאבותיו, ע״ש]. והשוה גם פירוש רשב״ם כאן: ׳הנה אנכי מת – ויודע אני שאחרי מותי יהיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם לאחר ד׳ מאות שנה שנאמר לאברהם׳.
ויאמר ישראל אל יוסף – אחר שברך את הנערים ועשאם שני שבטים חזר אל יוסף והבטיחו בגלות ובגאולה. והיה אלהים עמכם בגלות, והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם בגאולה.
ויאמר ישראל אל יוסף, "Yisrael said to Joseph, etc.⁠" After Yisrael had blessed the lads and appointed each one of them to become a founding father of one of the tribes, he turned his attention back to Joseph and promised him both matters pertaining to the exile as well as matters pertaining to the eventual redemption when God would bring the nation back to the land of Canaan.
ויאמר ישראל וכו׳ הנה אנכי מת כבר כתבנו באיזה אופן נאמר יעקב אבינו לא מת עם שהגויעה היתה הכרחית לסבות העצמיות שזכרנו שהם ידועות אל הטבע ורמוזות במדרשי חז״ל. והנה עם זה המאמרים האלה הם בלתי סותרים.
(כא-כב) ולפי שכל מה שעשה הזקן היה כבוד וחסד לבני יוסף ראה לתת מתנה מה ליוסף עצמו מזולת בניו ועל זה אמר ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם. ואני הנה נתתי לך שכם אחד על אחיך והשכם הזה אינו ענין הבכורה כי כבר עבר זה ולמה יחזור לזכרו עתה. גם אינו עיר שכם כי הוא לא קנה אותה בחרבו ובקשתו אבל שמעון ולוי הרגו כל אנשי העיר וקללם עליו כמו שיבא. אבל ענין זה אצלי הוא שהודיעו הזקן ליוסף שתהיה קבורתו בשכם כי כמו שהוא קברהו במערת המכפלה שקנה אברהם מאת עפרון החתי ככה יקבר יוסף בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת חמור אבי שכם במאה קשיטה ויהיו לבני ישראל לנחלה. והוא המורה שעליו אמר הזקן אשר קניתי מיד האמורי ולפי זה לא יהיה קניתי עבר במקום עתיד אבל עבר ממש. ולא היה הקנין ההוא במלחמה כי אם במאה קשיטה שנתן יעקב בעדו והודיעו שהיתה החלקה היא היתה הנחלה הראשונה שהיה לו בעולם לכן נתנה כבר שקנאה והיתה שלו לא העיר אלא החלקה האמנם אמר כאן בחרבי ובקשתי בהיות שאמר שמה במאה קשיטה לפי שיעקב היה איש תם וישר ולא לקח רומח וחנית בידו וכאשר בא אל שכם קנה את חלקת השדה בנכסיו במאה קשיטה שהם היו חרבו וקשתו כי הנה לא עשה כשמעון ולוי שבחרבם ובקשתם ירשו ארץ אבל יעקב לא נסה ללכת באלה וחרבו וקשתו היה הצאן והבקר אשר עמל בו וגדלם ובאותו חרב וקשת שהיו לו שהם המאה קשיטה קנה אותה חלקה. הנה התבאר שנתן ליוסף אותה חלקה בשכם לקבורתו אשר קנה מיד האמורי דומה לקנין אברהם את המערה ובזה בשרו אביו שישארו עצמותיו במצרים עד גאולת ישראל ולזה אמר הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם. ואני הנה נתתי לך שכם אחד על אחיך ר״ל חלקת השדה אשר בשכם שתקבר וכמ״ש חז״ל על יוסף משכם גנבוהו אל שכם השיבוהו. והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה הי״ו.
הנה אנכי מת – הנני מצוה בשעת מיתה ומקיים המתנה שנתתי.
והשיב אתכם אל ארץ – ושם תתקיים מתנתי.
הנה אנכי מת, seeing that I make this my last will and testament when I am close to death, this gift is irrevocable.
והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם, where my gifts will materialise.
(כא-כב) ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת. להורות שידע בעצמו שהיה קרוב למיתה, כדרך הצדיקים הגמורים.
והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם. שארץ ישראל כבר היתה מוחזקת לישראל.
ואם שמא יפקפקו בני ממה שנתתי חלק נבדל לאפרים וחלק נבדל למנשה ויאמרו שמהם אני נוטלם שלא מן הדין, אינו אמת, כי אני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי – שהוא עשו – בחרבי ובקשתי, ר״ל בשכלי ובינתי שהם כחרב וקשת. וכן דרך המקרא, ׳חץ שחוט לשונם׳ (ירמיה ט ז), ורבים. ולכן, אם אני נותן לך שכם אחד יתר, מכל מקום איני נוטלם מהן שלא מן הדין, כי אני לקחתי אותו החלק מיד עשו בעצה עמוקה, כי ראוי היה ליטול חלק בארץ ישראל1, אי לאו שהיפלתיו בפחי נפשי:
1. ראה נוסח מהדו״ק.
ויאמר ישראל וגו׳ והיה אלהים וגו׳ – כוונת אומרו אנכי מת וגו׳ פירוש שלא יחשבו כי במות יעקב תסתלק השכינה מביניהם אלא אפילו ימות יהיה אלהים עמהם. ואומרו והשיב וגו׳ הודיעו שיהיו נפקדים לשוב שבותם באין ספק בדבר, ודקדק לומר ארץ אבותיכם כי הארץ לאבות נתנה והם זכו בה לא ליוצאי מצרים ומעתה יש בידי לתת לך שכם אחד וגו׳ כי בזה תוצדק הנתינה ממנו אליו, והוא אומרו ואני נתתי לך וגו׳. וגם לדברי רז״ל (בראשית רבה צ״ג) כי שכם זו כמשמעה שבאו בני יעקב על חלליה, על אף פי כן זולת זכות אבות בארץ לא יזכה בה יעקב ולא בניו.
ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת, Israel said to Joseph: "I am about to die, etc.⁠" When Israel said: "I am about to die,⁠" he meant that only he was going to depart, the שכינה was not going to depart from them. Jacob added that God would lead the Jewish people back to the land of their ancestors. Jacob underlined that the land had been given by God to the patriarchs and not to the generation who would leave Egypt at the time of the Exodus. This being so, he was within his rights when he assigned Shechem to Joseph's descendants since he was the owner. When Jacob said: "and I have given to you one (extra) share, etc.,⁠" this is a valid explanation. Even according to the view of Rabbi Nechemyah in Bereshit Rabbah 97,6 that Jacob referred to the city of Shechem conquered by Shimon and Levi, Jacob implied that had it not been for the fact that God had given the land to the patriarchs they would not have succeeded.
ויאמר ישראל – אחר שגמר לברכם הודיע ליוסף ״הנה אנכי מת״, כלומר ידעתי כי לא אחיה מֵחָלִי זה. אך אנכי מת והברכה שברכתיך היא לפני מותי, ואמת דברתי ויקום לעולם.
והיה אלהים עמכם – אל תבהל מה יקרך אחרי מותי, אם לא תחיה עוד בצל כנפי אביך,⁠1 כי דע שיהיה עמכם האלהים, כי לא יטוש י״י את נחלתו אשר בחר לו. וכאשר תפרו ותרבו מאד בארץ הזאת, ויעברו עליכם עתים לטובה ועתים לרעה, יָדוֹעַ תדעו כי תמיד אלהים עמכם להעמידכם ולהחיותכם עד ישיבכם אל ארץ אבותיכם, וכמו שאפרש.
והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם – כלומר שאתם יושבים פה עתה שאננים ומצליחים מאד, אל תחשבו לכם הארץ הזאת למושב עולם. אבל חַכּוּ תמיד ליום אשר בו ישיב אלהים אתכם לארץ כנען, כי היא הארץ אשר בחר לו יה להושיב בה עמו וצאן מרעיתו. ונתן אותה לאבותיכם, לאברהם ליצחק ולי אני אביך, להנחילה לבניכם אחריכם. ולכן קרא אותה ״ארץ אבותיכם״ ולא קראה ״ארץ כנען״. וכן לא אמר ״אל ארציכם״ שהרי גם בניו גרו בה טרם ירדו למצרים, כי הכוונה היא שאדוני הארץ הקדושה הם ״אברהם יצחק ויעקב״, כי להם ניתנה הארץ, וכמו שיתבאר בסמוך (פסוק כ״ב).⁠2 והנה הודיע כי לא ישובו לארץ אבותם מדעת עצמן, ולא ברשות המצרים, ולא בכח ידם3 בעל כרחם של מצרים, אלא אלהים יעשה זאת בכחו הגדול, וכמו שקרה לבסוף.
1. מליצה על פי ״בצלו נחיה בגוים״ (איכה ד, כ).
2. המים בסוגריים הם של רבינו.
3. מלחמה והתקוממות.
הנה אנכי מת – ויודע אני שאחרי מותי יהיה אלהים עמכם, והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם לאחר ד׳ מאות שנה שנאמרו לאברהם:
(כא-כב) שכם אחד על אחיך – מכיון ש״שכם״ סמוכה ל״אחד״, לא יתכן ש״שכם״ היא שם פרטי, שמה של העיר הנקראת בשם זה. ואף אם נלך לפי הפירוש המקובל ונפרש את ״שכם״ כ״חלק״ או ״גורל״, לא יהיה בכך הסבר לתיבת ״אַחַד״. ״אַחַד״ לעולם אין פירושו ״אֶחָד״ במובן מוחלט, אלא תמיד אחד מתוך שניים או יותר, אחד מתוך רבים. אם כן, לא יתכן לפרש: ״נתתי לך חלק אחד יותר מאשר לאחיך״. אך לאמיתו של דבר, אין ראיה לפרש ״שכם״ כ״חלק״.
״שכם״ מציין ״כתף״ הנושאת משרה גבוהה או משא: ״וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל⁠־שִׁכְמוֹ״ (ישעיהו ט, ה); ״הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ״ (תהלים פא, ז). לפי זה, הפירוש המילולי כאן יהיה: ״נתתי לך את הכתף של האחד מעל אחיך״, כלומר: נתתי לך את המשא ואת המשרה של הראשון במעלה שבין אחיך. הפקדתי אותך על הזכות והאחריות לייצג אותי לאחר מותי, ולהנהיג ולהדריך את המשפחה.
אשר לקחתי וגו׳ – את אחיך, את בניי, אשר שביתי אותם ב״חרבי״ – במה שהוא ״חרבי״, לא כמו חרבו של עשו. אני שביתי אותם מיד האמורי, בכחי הרוחני ועבודתי הרוחנית.
וכך אומר יעקב: ״הנה אנכי מת״, ומכיון שנמצאים אנו בארץ נכריה, אין לי ירושה גדולה להשאיר לך. האלקים צריך קודם להשיב אתכם אל ארץ אבותיכם, ורק שם תהיינה לכם נחלות. כאן אין לנו אלא ברכות ומשאלות אחרונות. אך את כל מה שיש בידי כאן להוריש, כבר ״נתתי לך״: את הכבוד ואת העול להיות ממלא מקומי כראש המשפחה. להיות הראשון על אחיך, על בניי, המייצגים את הכיבושים היחידים שכבשתי בחיי, ושבנוגע אליהם יש ביכולתי לסדר סידורים לפני מותי. מצב זה שבניי אף שגרו בין האמוריים, לא נעשו אמוריים בעצמם, כך שיש בידי לקבצם עתה מסביבי כבניי, וכיורשי שמו וייעודו של ישראל – הוא המייצג את כיבושיי ואת נצחונותיי, אשר לקחתי בכחי מיד האמורי.
ויאמר ישראל: עוד ענין מחודש, להנות את יוסף בנחלת ארץ ישראל.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר׳ בחייעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנואור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״בהכל
 
(כב) וַאֲנִ֞יא נָתַ֧תִּֽי לְךָ֛ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל⁠־אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֙חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי׃
And I have given you one portion1 over your brothers, which I took from the Emorites with my sword and bow.⁠"
1. one portion | שְׁכֶם אַחַד – See Targum Onkelos, Rashi (second possibility), and others, pointing to similar usage in Tehillim 21:13 and Zephanyah 3:9. Alternatively, the verse might refer to the city Shekhem, where Yosef was eventually buried. Literally: "one shoulder", leading some modern translations to suggest that the term refers to the shoulder of a mountain. See also Robert Alter, who translates: "with single intent", noting that the only other place the full phrase occurs is in Zephanyah 3:9, where it appears to mean "with one accord".
א. וַאֲנִ֞י =א⁠(ס),ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו <רביע? אינו כן אלא בגרשיים>
• דפוסים=וַאֲנִ֗י (ברביע)
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[קלו] 1ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, ר׳ יהודה אומר ואני נתתי לך שכם זו הבכורה, ולבושו של אדם הראשון, אשר לקחתי מיד האמורי זה עשו, וכי עשו אמורי היה, אלא שעשה מעשה אמורי, בחרבי ובקשתי במצות ובמעשים טובים. (בראשית רבה צ״ז).
[קלז] 2ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, לתת לו פי שנים (דברים כ״א:י״ז), פי שנים באחד. או פי שנים בכל הנכסים הרי אתה דן הואיל ונוחל עם אחד ונוחל עם חמשה מה מצינו כשנוחל עם אחד פי שנים באחד אף כשנוחל עם חמשה פי שנים באחד. כו׳ וכן הוא אומר ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך ואומר ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור וגו׳ כי יהודה גבר באחיו וגו׳ והבכרה ליוסף (דברי הימים א ה׳:ב׳) הואיל ומצינו שהבכורה ליוסף ובכורה לדורות מה מצינו בבכורה ליוסף פי שנים כאחד אף בכורה האמורה לדורות פי שנים כאחד מהם. (ספרי דברים רי״ז)
[קלח] 3ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, וכי תימא יוסף גופיה ממאי דפי שנים כאחד הוה ת״ש ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, א״ל ר׳ פפא לאביי אימא דיקלא בעלמא, א״ל עליך אמר קרא, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. (ב״ב קכג.)
[קלט] 4ואני נתתי לך שכם וגו׳, ר׳ נחמיה אמר ואני נתתי לך שכם אחד זו שכם ודאי, אשר לקחתי מיד האמורי זה חמור אבי שכם, וכי אמורי היה אלא חוי בכלל אמורי. (בראשית רבה צ״ז)
[קמ] 5ואני נתתי לך שכם וגו׳, אמר ר׳ סימון את גדלת בין שני שכמתים ולא עשית כמעשיהן, לפיכך תהא השכם בחלקך. (בראשית רבה צ״ז)
[קמא] 6ואני נתתי לך שכם וגו׳, אמר רבי פנחס בשכם נפרצה הערוה וגדרת אותה לפיכך תהא בחלקך. (בראשית רבה צ״ז)
[קמב] 7ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, כי תהיינה לאיש שתי נשים (דברים כ״א:ט״ו), אלו רחל ולאה האחת אהובה (דברים כ״א:ט״ו), שנאמר ויאהב גם את רחל מלאה (בראשית כ״ט:ל׳), האחת שנואה (דברים כ״א:ט״ו), שנאמר וירא ה׳ כי שנואה לאה (בראשית כ״ט:ל״א), והיה הבן הבכור לשנואה (דברים כ״א:ט״ו), זה ראובן שהיה בכור לאה. והיה ביום הנחילו את בניו (דברים כ״א:ט״ז), כשבא להנחיל ארץ ישראל בשעת מיתתו לא יוכל לבכר את יוסף שהיה בן רחל במקום שהיה ראובן, אעפ״י שאמר ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך לא נקרא יוסף בכור יעקב אלא ראובן. כי את הבכור בן השנואה יכיר (דברים כ״א:י״ז), שנאמר ראובן בכורי אתה (בראשית מ״ט:ג׳), הכירו לכל כי הוא ראשית אונו ולו לראובן משפט הבכורה, שנא׳ כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף, ולא להתייחס לבכורה (דברי הימים א ה׳:ב׳), שלא נקרא ליוסף בכור יעקב כי אם ראובן, שנאמר ויהי בני ראובן בכור ישראל (במדבר א׳:ב׳). (מדרש אגדה כי תצא כא יז.)
[קמג] 8שכם אחד על אחיך, שכם ממש כדכתיב ואת עצמות יוסף וגו׳ קברו בשכם (יהושע כ״ד:ל״ב), משל לגנבים שגנבו חבית מלא יין, ומצאם בעל הבית אמר להם בחסדיכם אחר שתשתו היין החזירו לי החבית למקומו, כך יוסף בשכם גנבוהו ובשכם החזירו העצמות. (מדרש)
[קמד] 9ואני נתתי לך שכם אחד, שכם ממש אמר לו אני מטריח אותך בקבורה שתקברני במערת המכפלה ואני נתתי לך מקום שתקבר שם, הוא שכתוב ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם (יהושע כ״ד:ל״ב). (מדרש)
[קמה] 10בחרבי ובקשתי, לא היה אבינו יעקב רוצה שיעשו בניו אותו מעשה כיון שעשו בניו אותו מעשה, אמר מה אני מניח את בניי ליפול ביד אומות העולם, מה עשה, נטל חרבו וקשתו ועמד על פתח שכם אמר אם יבואו אומות העולם ליזדווג לבניי אני נלחם כנגדן, היא דהוא אמר ליה ליוסף ואני נתתי לך שכם אחד וגו׳ ואיכן מצינו שנטל יעקב אבינו חרבו וקשתו בשכם. (בראשית רבה צ״ז)
[קמו] 11בחרבי ובקשתי, וכי בחרבו ובקשתו לקחה אלא לומר לך חרבי זו תפלה בקשתי זו בקשה. (מכילתא בשלח ב.)
[קמז] 12בחרבי ובקשתי, וכי יש חרב ליעקב והלא היא לעשו שנ׳ ועל חרבך תחיה (בראשית כ״ז:מ׳), אבל יעקב נאמר בו ויעקב איש תם יושב אהלים (בראשית כ״ה:כ״ז), אלא כיון שראה עשו שלא הצליח במעשיו הלך לרבקה אמו ואמר לה קחי חרבי יהא פקדון בידך שיחטאו בני יעקב ואקח חרבי ואהרגם מה עשה אליהו נטלו והוליכו ליעקב ואמר לו קח חרב של עשו (שמה) [שבה] יכה בניך בה שנ׳ חרב פתחו רשעים. חרבם וגו׳ וקשתות⁠(יה)⁠ם תשברנה (תהלים ל״ז:י״ד-ט״ו), ואף כשיבא המשיח בני יעקב לוקחין אותה ועושין עמהן מלחמה שנ׳ ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (עבדיה א׳:כ״א). (מדרש)
1. כ״ה באונקלוס ולקמן אות קלז. קלח. וראה ברש״י כאן, ומ״ש לבושו של אדה״ר. מבואר כן בתרגום ירושלמי כאן. וראה לעיל פכ״ו אות סו. ופכ״ה אות י. וש״נ. זה עשו, מדברי רש״י כאן נראה דמפרש שקאי על הבכורה שלקח מעשו. וכ׳ ע״ז בפי׳ הטור עה״ת ואיני מבין דבריו כי בכורה שלקח מעשו לא נתן לו אלא הבכורה אשר העביר מראובן כדכתיב ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו ליוסף גם לא שייך נתינה בבכורה שלקח מעשו שיתננה ליוסף וכו׳. וכן הקשה ביפ״ת על פרש״י ומפרש לשון המדרש דקאי על לבושו של אדם הראשון שלקח מעשו ונדחק לתרץ לפרש״י. ולא העיר מהמדרשים שהבאתי לעיל פכ״ז אות סו-סז. שמבואר כן דהבגדים החמודות של עשו היו מאדה״ר ואמרה רבקה כיון שלקח יעקב את הבכורה מיד עשו בדין הוא שילבש את הבגדים ומהאי טעמא דרשו גם כאן בסגנון זה מכיון שנתן לו את הבכורה מגיעים לו גם הבגדים של עשו. וראה לעיל פל״ז אות נ. דרשו כן על כתנת פסים. ויש לתרץ לפרש״י עפ״מ דמבואר לעיל פכ״ה אות רכא. דעשו לקח כל הרכוש שהוריש יצחק, וארץ ישראל ומערת המכפלה נתן ליעקב, א״כ י״ל דלזה נתכוין שלקח כל ארץ ישראל מעשו.
2. הספרי סובר כשיטת ר״י ואונקלוס דהפירוש שכם אחד היינו חלק בכורה. וראה לקמן אות קלח.
3. מאמר זה הוא המשך להמאמר באות קלז. ברייתא דספרי המובאת בגמ׳. אימא דיקלא, קרקע מועט הוסיף לו יעקב ליוסף בשביל בכורה כו׳ (רשב״ם). ובמדרש הגדול כאן מביא לשון הגמ׳ ומנקד דָקלָה שני קמצין ולא דוקלא וצ״ב. יראה לקמן אות קלט. כראובן ושמעון, כנגד שני שבטים וכדאמרן לשבטים איתפלג דהיינו פי שנים כאחד, והאי דלא קאמר בברייתא ואומר כראובן ושמעון יהיו לי היינו משום דמילתא דפשיטא ליה לתנא יותר מדאי דהאי שכם אחד על אחיך אההוא קרא קאי דכתיב לעיל מיניה כראובן ושמעון יהיה לי ופירושא דההוא קרא הוא הלכך לא חש להזכיר דזיל קרי בי רב הוא. (רשב״ם). וצריך לומר דכוונת הרשב״ם אע״ג דיש מ״ד לקמן אות קלט. דשכם אחד וגו׳ היינו שכם ממש ולא חלק אחד וכן פי׳ המפרשים דרך פשט ראה שם בבאור א״כ לפ״ז אין ראיה מקרא שלפנינו, אמנם כוונת הרשב״ם להברייתא בספרי שהביאו מקרא זה שס״ל כמ״ד שכם היינו בכורה לדידהו זיל קרי בי רב הוא שזה פירושא דקרא כראובן ושמעון יהיו לי. והמשך המאמר בגמ׳ שם, בעא מיניה ר׳ חלבו מרבי שמואל בר נחמני מה ראה יעקב שנטל בכורה מראובן ונתנה ליוסף, מה ראה, ובחללו יצועי אביו כתיב, אלא מה ראה שנתנה ליוסף, אמשול לך משל למה הדבר דומה לבעל הבית שגדל יתום בתוך ביתו, לימים העשיר אותו יתום ואמר אהניהו לבעל הבית מנכסי, א״ל ואי לאו דחטא ראובן לא מהני ליה ליוסף ולא מדעם, אלא ר׳ יונתן רבך לא כך אמר, ראויה היתה בכורה לצאת מרחל דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף אלא שקדמתה לאה ברחמים. ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב״ה לה. וראה לעיל אות לה.
4. ראה בתיב״ע וברש״י וכ״ה בלקח טוב כלומר עיר שכם נתתי לך בנחלה יותר על נחלת אחיך. וכ״ה בתרגום שמרוני והשבעים שכם עיר שכם. ויש לפרש גם דברי ר״נ בב״ר כן. ולפירוש זה אינו מבואר כאן בקרא מענין בכורה ורק שעיר שכם נתנה לו חלק אחד יותר על אחיו. אמנם בשכ״ט מפרש בסגנון אחר שכם, עיר שכם ממש, אחד על אחיך, שכבר עשיתיך בכור לנחלה וצריך אתה ליטול פי שנים, חלק אחד תקח עם אחיך. ומדבריו מבואר פי׳ שלישי דהפסוק כולל שני דברים א׳ עיר שכם ממש, ב׳ אחד על אחיך זה חלק בכורה. ונראה לי דפירש כן לשון התיב״ע ״חולק חד למתנה יתיר על אחך״. ובפי׳ הרמב״ן מפרש באופן אחר. והרד״ק כ׳ ובדרש כי על העיר שכם אמר שנתנה יעקב ליוסף שיהיה נקבר בה, וכן היו מפרשים לקחתי שלקחוהו שמעון ולוי, והאמורי הוא החתי. ובספר צרור המור כותב וכן אני נותן לך עיר שכם שתהיה נוספת לך בעבור אסנת אשתך שהיא בת דינה שהשליכוה בסנה, כמאמרם ז״ל, ושכם נתנה לדינה בכתובתה כדכתיב הרבו עלי מאד מוהר ומתן, ואחר שראויה לאשתך כפי דין התורה אני נותן לך עיר שכם נוספת על אחיך. כנראה מקורו ממדרש חז״ל.
5. גירסאות שונות יש במאמר זה בש״נ במנח״י וביפ״ת בן שהשכיל וכו׳. וגי׳ הנ״ל היא מכתי״ו במנח״י ומפרש שעשו מעשה שכם ולא ילמד מהם, וזהו הפירוש בין שני ״שכמתים״ ולשון זה מבואר בפסיקתא פי״ב יוסף גדל בין שני רשעים פוטיפר ופרעה ולא למד ממעשיהם וכו׳. וביפ״ת כותב שמ״ד זה סובר כר״י לעיל אות קלו. דשכם זו בכורה.
6. נפרצה הערוה, במעשה דינה, גדרת אותה שפרשת מאשת פוטיפר ולא נגעת בה. וביפ״ת מפרש דר׳ פנחס סובר כר״נ לעיל אות קלט.
7. מקור המאמר הוא בתנחומא ישן ויצא יג. מובא לקמן פמ״ט אות מב. וראה שם בבאור וצרף לכאן. וראה מ״ש בביאור ענין זה לעיל פכ״ח אות יט. וברמב״ן פ׳ תצא כותב לחדש שאין המצוה הזאת לא יוכל לבכר את בן האהובה נוהגת אלא בחיי הבכור אבל אם מת הבכור בחיי אביו אע״פ שהוא יורש חלק בכורתו בקבר ומורישו מן הדין לבניו הרשות בידו לבכר בן אחר משום שכתוב על פני בן הבכור משמע רק בחייו. ועפ״ז כ׳ המחברים לפרש דגבי יעקב לא היה איסור משום דבזמן חלוקת הארץ כבר לא היה ראובן בחיים ובקרא כתיב נתנה בכורתו לבני יוסף. ובמדרש במדב״ר פי״ד קרבנו קערת כסף אחת וגו׳ אל תקרי קערת אלא עקרת כנגד יעקב שעקר את הבכורה מראובן ונתן אותה ליוסף ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך וגו׳.
8. מאמר זה מובא בפי׳ התוס׳ הדר זקנים בשם מדרש וכ״ה בדעת זקנים. ובלקח טוב ולמה נתן ליוסף את שכם, לפי שמשכם מכרוהו כו׳ ולשם קברו את עצמות יוסף.
9. מובא ברבינו בחיי כאן בשם מדרש. וראה רש״י כאן ולעיל פמ״ז אות קכח. ובספר פענח רזא בחרבי ובקשתי פירוש תיכף בביאתי שמה בעודי חגור חרבי וקשתי קניתיו כדכתיב ויבא יעקב שלם ומיד ויקן וגו׳ וראה לעיל פל״ג אות סד. דיעקב קנה שכם ראה שם בביאור.
10. כ״ה במנח״י מכתי״ו. וראה בב״ר פ״פ ולעיל פל״ד אות נז. וש״נ. ובהדר זקנים כאן מביא מדרש בחרבי ובקשתי, לאחר שהרגו שמעון ולוי אנשי שכם נתקבצו כל סביבותיו להרגם, בא יעקב וחגר חרבו וקשתו ועמו כל השבטים, ונפתלי נשא את יהודה על כתפיו והרגו כל אויביהם, שאל יעקב לבניו לאחר מלחמתם מי עשה יותר במלחמה אני או אתם אמרו לו אבינו אתה זקן ומה יכולת לעשות, א״ל עתה תראו למי הכח, הוליכם יעקב אצל שער אחד ונעל אותה דחפו כולם כנגדו ולא יכלו לפותחה, מיד הודו לו שעל ידו נעשתה המלחמה והיינו הא דכתיב בחרבי ובקשתי.
11. תנחומא בשלח ט. וראה בתרגומים כאן. ובמכלתא דרשב״י בשלח צד מה. אל תראי תולעת יעקב מתי ישראל. מה תולעת זו אין מכה בארזים אלא בפה כך אין להם לישראל אלא תפלה ואומר אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי וכי בחרבו ובקשתו לקח והלא כבר נאמר כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני, (תהלים מד, ז.) הא מה ת״ל בחרבי ובקשתי זו תפלה. ובגמ׳ ב״ב קכג. ואומר ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, וכי בחרבו ובקשתו לקח, והלא כבר נאמר (תהלים מד) כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני, אלא חרבי זו תפלה, קשתי זו בקשה, (ובפי׳ הרשב״ם זו תפלה שהתפלל יעקב על בניו ושזכה לקנות הבכורה מעשו בתפלתו). ובמדרש שה״ש זוטא פ״ג ח. כלם אחוזי חרב, מעשים טובים, כמה שנאמר ביעקב אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי וכי היכן מצינו שעשה יעקב מלחמה, ומה ליוסף יותר על אחיו, זו הבכורה, אשר לקחתי מיד האמורי, זה עשו שעשה מעשי אמורי, בחרבי זו מעשים טובים ובקשתי זו תפלה. ולעיל אות קלו. בחרבי ובקשתי במצות ובמעשים טובים. וראה ילקוט המכירי תהלים מזמור כ. יג. והרד״ק כותב דיש מפרשים בחרבי ובקשתי בעזרת האל שהוא חרבי וקשתי, ועל דדך מגיני וקרן ישעי (שמואל ב, כב), סלעי ומצודתי (שם), וזכר האמורי כי הוא היה העצום שבשבעת הגוים. ובפי׳ הרע״ב כותב וקשה מה ענין חכמה ותפלה לכאן שפי׳ בחרבי ובקשתי היא חכמתי ותפלתי, י״ל דאשכחן התפלה נקראת חרב כדכתיב רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, ומלת בקשתי נדרשת כמו בקשתי מלשון תפלה ותחינה ובקשה והנה בחרבי ובקשתי היא חכמתי ותפלתי. ובשמו״ר פט״ו יא. נתן האלהים לאברהם העולם כו׳ א״ל אם אין אתה נותן לי ביהמ״ק חמש מאות אמה על חמש מאות אמה לא נתת לי כלום ונתן לו הקב״ה כל מה שבקש שנא׳ ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך כו׳ ובמת״כ דהכוונה על סוף הפסוק בחרבי ובקשתי הרי שהתפללו על שכם זה ירושלים, ושכם אחד פירוש חלק המיוחד וזה ירושלים. ובחדושי הרד״ל כותב דרש ליה על מקום השראת השכינה שהיה בחלקו של יוסף בשילה כדאיתא בזבחים קטז. וצ״ע.
12. מובא בכת״י ילקוט מדרשי תימן עו״ש שמסר לו שם בן שבעים אותיות כו׳. ראה לעיל אות קל. וראה לעיל פכ״ה אות ריד. בבאור שהבאתי מדרש שיעקב נתן לעשו בעד הבכורה חרב שהיה חקוק בו שם המפורש שקבלו מיצחק ויצחק מאברהם. ורחיד״א בספרו פני דוד ויחי אות יד. מפרש עפ״ז מה שאמר בחרבי כפי דרש הנ״ל.
וַאֲנָא יְהַבִית לָךְ חוּלָק חַד יַתִּיר עַל אֲחָךְ דִּנְסֵיבִית מִיְּדָא דֶּאֱמוֹרָאָה בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי.⁠א
א. כן בכתבי יד שנכתבו באירופה (ובעקבותיהם גם בר׳ בחיי, גור אריה, והעמק דבר) ובנוסחאות הדפוסים. בכמה נוסחאות של התאג׳: ״בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי״.
I have given you one share more than your brothers, which I took from the hand of the Amorite with my prayer and with my supplication.”

וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי
וַאֲנָא יְהַבִית לָךְ חוּלָק חַד יַתִּיר עַל אֲחָךְ דִּנְסֵיבִית מִיְּדָא דֶאֲמוֹרָאָה בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי (ח״נ: בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי)
א. המיוחס ליונתן תרגם ״שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ״ – ״קַרְתָּא דִשְׁכֶם״, כמדרש שברש״י. אבל ת״א הנוטה לפשט תרגם ״חוּלָק חַד יַתִּיר עַל אֲחָךְ״, כרשב״ם ורד״ק.⁠1
נוסח בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי – באשכנז
ב. ״בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי״. בדפוסים מצויים נשתרשה גרסת ״בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי״ אבל ברוב הנוסחים ״בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי״ מועתק בת״א כצורתו. וכן העירה המסורה: ״בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי כן נֻסָּח דוקא. ונוסח אחר: בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי״.⁠2 וכן העיד ״מרפא לשון״: ״בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי בספרי תימן קרא ותרגום... ומה שמתרגמים בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי גנוב הוא מן ה⁠[תרגום] הירושלמי. שאילו היה עיקר התרגום על פי המדרש היה לו לתרגם אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי דִּנְסֵיבִית מִיְּדָא דְּעֵשָׂו״.
מן העובדה שנוסח ״בצלותי ובבעותי״ מוכר לר׳ יהודה החסיד ולבעלי התוספות (להלן) עולה שגרסה זו רווחה באשכנז. כנגד זאת בספרד שלטו כנראה שני הנוסחים: רבנו בחיי (להלן) מקיים גרסת ״בצלותי ובבעותי״ אבל בפני אבודרהם עמדה כנראה גרסת ״בחרבי ובקשתי״.⁠3
חַרְבִּי – תפילתי, בְּקַשְׁתִּי – בַּקָּשָׁתִי
ב. השינוי ״בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי״ מבוסס על שני עקרונות תרגומיים: האחד, נטייתו של ת״א לתרגם בהתאם למציאות ההיסטורית, עיקרון שנתבאר לעיל ״וּמוֹלַדְתְּךָ אשר הולדת אחריהם״ (פסוק ו) ״וּבְנִין דְּתוֹלֵיד בָּתְרֵיהוֹן״. מכיוון שלפי פשוטי המקראות לא יעקב הוא שנלחם בשכם אלא שמעון ולוי, וגם במקראות אחרים לא נאמר שיעקב לחם באויבים – לא יכול היה לתרגם ״בחרבי ובקשתי״.⁠4
השני מתאים להשקפת חז״ל הממעטים בכוחה של החרב ומלמדים כי הנצחון במלחמה הוא תוצאה של ישועת ה׳ בלבד. השקפה זו נתפרשה כבר במקומות רבים במקרא כגון ״וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם אֶת הַצִּרְעָה וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי לֹא בְחַרְבְּךָ וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ״ (יהושע כד יב) וממנה דרשו חז״ל גם ביחס לפסוקנו:
״ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי״, וכי בחרבו ובקשתו לקח? והלא כבר נאמר ״כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני״ (תהלים מד ז)? אלא, ״חרבי״ – זו תפלה, ״קשתי״ – זו בקשה.⁠5
חלקה השני של הדרשה ״קַשְׁתִּי זו בקשה״ מיוסד על דמיון צלילי, שהרי ״בְּקַשְׁתִּי״ ניתן לקריאה גם כ״בַּקָּשָׁתִי״. ואולם לדרשת ״בְּחַרְבִּי זו תפילה״ אין לכאורה אחיזה בלשון כי אם בדרך רחוקה ודחוקה.⁠6 אף על פי כן לא נמנע אונקלוס להביאה בהתאם לשני עיקרים חינוכיים החוזרים בתרגומיו: הראשון, אפסות כוחה של החרב כפי שנתבאר בתרגום ״לפי חרב״ (בראשית לד כו) ״לְפִתְגָּם דְּחָרֶב״. והשני, חשיבותה של תפילה, עיקרון המודגש בת״א ונתבאר בפסוק ״אז הוחל לקרא בשם ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית ד כו). כעין זה כתב רבינו בחיי:
ומה שתרגם בְּחַרְבִּי – בִּצְלוֹתִי, מפני שהתפילה מגינה על האדם כחרב ביד גבור.⁠7
בדרך שונה – על פי מדרש תמונה – פירש ר׳ יהודה החסיד8:
תרגם ״בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי״ לפי שהפה עשויה כקשת והלשון כחרב באמצע.
ומו״ר הגר״י אברמסקי זצ״ל תלה את הכרח התרגום בסדר התיבות ״בחרבי ובקשתי״9:
אם בחרב ובקשת ממש, היה הכתוב אומר ״בקשתי ובחרבי״ כדרך ההולכים בקרב שמתחילה הם יורים בחיצים בקשת מרחוק, ואחר כך – אם לא תמה המלחמה בקשתות מרחוק – אז נגשים שני הצדדים הלוחמים זה אל זה ונאבקים בחרבות שבידיהם... ״קשת״ קודם ואחר כך ״חרב״. לכן פירשו ״בחרבי ובקשתי״ בתפילה ובקשה.
1. רש״י: ״שכם ממש, היא תהיה לך חלק אחד יתירה על אחיך״. רשב״ם: ״חלק אחד יותר על אחיך״. רד״ק: ״חלק, כמו כִּי תְּשִׁיתֵמוֹ שֶׁכֶם (תהלים כא יג), לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד (צפניה ג ט)״.
2. קליין, מסורה, עמ׳ 92.
3. כך הוכיח ר״י בעק ב״תוספות ומלואים לפרשת ויחי״. שהרי אבודרהם (=מהדורת ש׳ קרויזר, ירושלים תשכ״ג עמ׳ סח) כתב בביאור הקדיש: ״וכשאומר קדיש אחר סדור כל תפילה מוסיפין בסופו ׳תתקבל צלותהון ובעותהון דכל ישראל׳ על שם ׳אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי׳ ומתרגמינן בתרגום ירושלמי ׳בצלותי ובבעותי׳⁠ ⁠⁠״. אבודרהם מייחס אפוא נוסח זה לת״י (אינו בנוסחים שבידנו), ומשתמע שנוסח זה לא הופיע בת״א שהיה לפניו. לבירור הנוסחים ראה גם ״אוהב גר״ וגרוספלד-אברבך. ר״י בעק עצמו סבר שלשון הקדיש מיוסד על תיוב״ע לתפילת שלמה ״ושמעת השמים את תפלתם ואת תחנתם״ (מלכים א ח מה) ״ותקבל מן שמיא ית צלותהון וית בעותהון״, החוזר שם כמה פעמים. וראה ״הרחב דבר״ לנצי״ב על אתר, המאריך לפרש כי ״צלותהון״ הוא כנגד התפילות הקבועות ו״בעותהון״, כנגד מה שאדם מוסיף לצרכי עצמו.
4. עיין לעיל לד כה. ומה שמופיע במדרש ״ויסעו״ לבר׳ לה ה ״ויסעו ויהי חתת אלהים על הערים״, ודרשו שיעקב נלחם באמורי שיצא כנגדו – אינו מופיע בב״ר ולא בתרגומים. וראה ״תורה שלמה״ שם.
5. בבא בתרא, קכג ע״א; מכילתא דר״י, ויהי בשלח פרשה ב.
6. כגון רבנו חיים פלטיאל על אתר: ״תרגם בִּצְלוֹתִי וּ[בְ]⁠בָעוּתִי דח׳ וה׳ מתחלפים והוה ליה כמו בְּהַרְבִּי שזה תפלה כמו אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ (שמואל א ב ג) ובְקַשְׁתִּי כמו ובַקָשָׁתי״.
7. ובדומה כתב גם מהרש״א ב״חידושי אגדות״ בבא בתרא שם בדרך הדרוש: ״כי התפילה תועיל ליעקב במקום ברכת החרב וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה שנתנה לעשו. והבקשה תועיל לו במקום ברכת הקשת שניתן לישמעאל וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת״.
8. רי״ח, טעמי מסורת. וכן אצל רבינו חיים פלטיאל.
9. הרב יחזקאל אברמסקי, ״קובץ מאמרים״, ירושלים תש״מ, עמ׳ קכו. ובדומה כתב הנצי״ב ב״הרחב דבר״ כאן.
ואנא יהבית לך חולק חד יתיר על אחך לבושיה דאדם קדמיי נסב יתיה אברהם אבוי דאבה מן ידוי דנמרוד רשיעא ויהב יתיה ליצחק אבה ויצח⁠[ק] אבה יהב יתיה לעשו אחוי ואנה נסבת יתיה מן ידוי דעשו אחוי לא בחרבי ולא בקשתי ארום אלהן בזכוותי ובעובדיי טביא דאינון טבין לי מן חרבי ומן קשתי ועוד יהבית אלך חולק חד יתיר על אחיך שכם דנסבית בזכוותי ובעובדיי טבייא מן ידיהון דאמוראי דטבין לי מן חרבי וקשתי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״לך חולק חד... וקשתי״) נוסח אחר: ״לכון חולק חד יתיר על אח⁠(ו){י}⁠ך דנסבית בזכותי ובעבדיי⁠(׳) טב⁠{י}⁠א מן ידיהן דאמורא׳ דהוויי׳ טבין לי מן חרבי ומן קשתי״.
ואנא הא יהבית לך ית קרתא דשכם חולק חד למתנא יתיר על אחך דינסיבית מידיהון דאמוראי בעידן די עלתון לגווה וקמית וסייעית יתכון בסייפי ובקשתי.
and I, behold, I have given to thee the city of Shekem, one portion for a gift above thy brethren, which I took from the hand of the Amoraee at the time that you went into the midst of it, and I arose and helped you with my sword and with my bow.
ואנא הא יהבית לך חולק חד יתיר על אחך לבושיה דאדם קדמאה נסיב יתיה אברהם אבוי דאבא מן ידוי דנמרוד רשיעא ויהב יתיה ליצחק אבא ויצחק אבא יהב יתיה לעשו ואנא נסבית יתיה מן ידוי דעשו אחי לא בחרבי ולא בקשתי אלהין בזכותי ובעובדי טביא.
And I, behold, I have given thee one portion above thy brethren, the robe of the first Adam. Abraham the father of my father took it from the hands of Nimrod the Wicked, and gave it to Izhak my father; and Izhak my father gave it to Esau, and I took it from the hands of Esau my brother, not with my sword nor with my bow, but through my righteousness and my good works.
וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ – בֵּן שֶׁהִשְׁכִּים וְלֹא עָשִׂיתָ כְּמַעֲשֵׂיהֶן, לְפִיכָךְ תְּהֵא הַשְּׁכֶם בְּחֶלְקֶךָ.
אָמַר רַבִּי פִּינְחָס בִּשְׁכֶם נִפְרְצָה הָעֶרְוָה וְגָדַרְתָּ אוֹתָהּ לְפִיכָךְ תְּהֵא בְּחֶלְקְךָ. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם, זוֹ הַבְּכוֹרָה וּלְבוּשׁוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, זֶה עֵשָׂו, וְכִי עֵשָׂו אֱמֹרִי הָיָה, אֶלָּא שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה אֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי, בְּמִצְווֹת וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אֶחָד, זוֹ שְׁכֶם וַדַּאי, אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, זֶה חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם, וְכִי אֱמֹרִי הָיָה, אֶלָּא חִוִּי בִּכְלַל אֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי, לֹא הָיָה אָבִינוּ יַעֲקֹב רוֹצֶה שֶׁיַּעֲשׂוּ בָנָיו אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, כֵּיוָן וכו׳.
ואני נתתי לך – ר׳ לוי אמר המטה שנברא בין השמשות נמסר לאדם הראשון בג״ע ואדם מסרו לחנוך וחנוך לנח ונח לשם ושם מסרו לאברהם ואברהם ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב הורידו למצרים ומסרו ליוסף בנו שנאמר ואני נתתי לך וגו׳. וכשמת יוסף נשלל ביתו של יוסף ונתן בפלטרין של פרעה, והיה יתרו אחד מחרטומי מצרים וראה את המטה והאותות עליו וחמדו בלבו ולקחו והביאו ונטעהו בתוך גן של ביתו ואח״כ לא היה יכול ליקרב אליו, עד שבא משה לארץ מדין ונכנס בגן של יתרו וראה את המטה וקרא האותות שהיו עליו וישלח ידו ויקחהו, וירא יתרו ויאמר זה האיש אשר עתיד לגאול את ישראל ממצרים לפיכך נתן את צפורה בתו למשה, שנאמר ויואל משה לשבת וגו׳ (שמות ב׳ כ״א). והיה משה רועה באותו מטה צאנו של יתרו ולא שכלתם חית השדה והיו פרים ורבים עד מאד, ועליהם הכתוב אומר כצאן קדשים וגו׳ (יחזקאל ל״ו ל״ח), בו הביא י׳ מכות על מצרים, בו בקע את הים, והוא המטה אשר הוציא פרח ויצץ ציץ וכו׳. ד״א ואני נתתי לך שכם אחד, זה חלק בכורה שנטל את הבכורה מראובן ונתנה ליוסף. כיצד שעשה שני בניו שבטים ונטלו נחלה בארץ כנגד שני שבטים כשם שהבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו. אשר לקחתי מיד האמרי, וכי היכן מצינו שעשה יעקב מלחמה עם האמרי ומהנה ליוסף יותר מאחיו, אלא זו הבכורה שקנה מעשו שעשה מעשה אמרי. בחרבי ובקשתי, וכי בחרבו ובקשתו לקחה, והלא כתיב כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני (תהלים מ״ד ז׳), אלא בחרבי זהו מעשה הטוב שנאמר הנה מטתו שלשלמה (שה״ש ג׳ ז׳), מטתו זה בית המקדש, שלשלמה למלך שהשלום שלו. ששים גבורים (שם), כ״ד משמרות כהנים וכ״ד משמרות לוים וי״ב מחלקות. כלם אחוזי חרב (שם ח׳), זה חרבו של אברהם שנאמר ויקח את המאכלת (בראשית כ״ב י׳). מלמדי (שה״ש שם), שהיו מלמדין את בניהם שנאמר ולמדתם אותם את בניכם (דברים י״א י״ט). מלחמה (שה״ש שם), זו תורה שנאמר על כן יאמר בספר מלחמות ה׳ (במדבר כ״א י״ד). איש חרבו על ירכו (שה״ש שם), זו המילה בריתו של אברהם אבינו, מפחד בלילות (שם), שהם זריזים מן החטא. ד״א כלם אחוזי חרב מעשה הטוב. אף כאן בחרבי הוא מעשה הטוב, ובקשתי זו תפלה. ללמדך שהצדיקים אין מנצחין אלא בתפלה. וכה״א גור אריה יהודה (בראשית מ״ט ט׳), יכול בקשת ובחרב ת״ל שמע ה׳ קול יהודה (דברים ל״ג ז׳), וכן במשה הוא אומר וישלח משה מלאכים וגו׳ ונצעק אל ה׳ (במדבר כ׳ י״ד - ט״ז). א״ל אדום אתם מתגאים על מה שהורישו אבותיכם לכם הקול קול יעקב (בראשית כ״ז כ״ב), וישמע קולנו (במדבר שם), ואנו מתגאים על מה שהורישו לנו אבותינו והידים ידי עשו (בראשית כ״ז כ״ב), ועל חרבך תחיה (שם מ׳), הה״ד ויאמר אליו אדום (במדבר כ׳ י״ח). ד״א ואני נתתי אלו בגדים החמודות של עשו בגדי אדם הראשון. אשר לקחתי מיד האמרי, והלא בידי עשו היו, מי נתנן ביד האמורי, ארז״ל מלחמה עשה עשו עם מלך האמורי וגזלן ממנו, שמע יעקב ובקש רחמים עליהם ונתן הקב״ה בלבו של מלך האמרי ושלחן דורון ליעקב.
ואני נתתי לך [שכם אחד]. 1זה הבכורה.
אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי2בתפלה ובבקשה.
3דבר אחר: בחרבי ובקשתי – כדאמר במעשה שכם.
1. זה הבכורה. ב״ר סוף פצ״ז וז״ל רש״י שכם אחד הוא הבכורה יטלו בניו שני חלקים ושכם לשון חלק הוא.
2. בתפלה ובבקשה. ב״ב קכ״ז ע״א חרבי זו תפלה קשתי זו בקשה, ובב״ר שם בחרבי ובקשתי במצות ובמעשים טובים, ובמכילתא בשלח מסכתא ב׳ פ״ב בפ׳ וייראו מאד בחרבי ובקשתי וכי בחרבו ובקשתו לקחה אלא לומר לך חרבי זו תפלה בקשתי זו בקשה.
3. דבר אחר: כדאמר במעשה שכם. עיין רש״י בחרבי ובקשתי כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם נכנסו של סריביהם להזדווג להם וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן, ועיין ב״ר פ״פ אות י׳ מה עשה נטל חרבו וקשתו ועמד לו על פתחה של שכם ואמר אם יבואו אוה״ע להזדווג להם לבני אני נלחם כנגדן הוא דהוא א״ל ליוסף אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי כו׳, ועיין לקח טוב, ועיין ילקוט וישלח רמז קל״ג מאמר גדול בשם מדרש ויסעו, לאחר ז׳ שנים שנסע יעקב משכם לבית אביו חזר עוד הפעם לשכם ונלחם בהם ע״ש.
וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ וְגוֹ׳ – וְכִי בְּחַרְבּוֹ וּבְקַשְׁתּוֹ לָקַח, וְהָא כְּבָר נֶאֱמַר (תהלים מ״ד:ז׳) ״כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי״, אֶלָּא בְּחַרְבִּי זוֹ תְּפִלָּה וּבְקַשְׁתִּי זוֹ בַּקָּשָׁה. (כָּתוּב בְּרֶמֶז רל״ג).
אָמַר יַעֲקֹב, מָה אֲנִי מַנִּיחַ אֶת בָּנַי לִפֹּל בְּיַד אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֲנִי נִלְחָם כְּנֶגְדָּם, הוּא דְאָמַר לוֹ לְיוֹסֵף אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַד הָאֱמֹרִי וְגוֹ׳, וְהֵיכָן מָצִינוּ שֶׁלָּקַח יַעֲקֹב בְּחַרְבּוֹ וּבְקַשְׁתּוֹ, הֱוֵי אוֹמֵר בִּשְׁכֶם. (הִנֵה אָבִיךָ חֹלֶה).
ואנא קד אעטיתך חט֗א זאידא עלי אכ֗ותך אלד֗י אכ֗ד֗תה מן ידי אלאמוריין בסיפי וקוסי.
ואני הנה נתתי לך חלק נוסף על אחיך, אשר לקחתיו מיד האמוריים בחרבי ובקשתי.
שכם אחד – פאה אחת וצד אחד, וכן אומר הערב לפאות הארץ: כתפיה. (ספר השרשים ״שכם״)
ואני הנה נתתי לך – אתהא טרחב להתעסק בקבורתי, ואני גם אני נתתי לך נחלה שתקבר בה, ואיזו זו? שכם, שנאמר: ואת עצמות יוסף אשר העלוג ממצרים קברו בשכם (יהושע כ״ד:ל״ב).
שכם אחד על אחיך – שכם ממש, היא תהיה לך יתירה חלק אחד על אחיך.
בחרבי ובקשתי – כשהרגו שמעון ולוי את אנשי העיר,⁠ד נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן.
דבר אחר: שכם אחד – היא הבכורה שיטלו בניו שני חלקים, ושכם לשון חלק הוא. והרבה יש לו דומים במקרא: אחלקה שכם (תהלים ס׳:ח׳), כי תשיתמו שכם (תהלים כ״א:י״ג) – תשית שונאיי לפני לחלקםה לחלקים, דרך ירצחו שכמה (הושע ו׳:ט׳) – איש חלקו, לעבדו שכם אחד (צפניה ג׳:ט׳).
אשר לקחתי מיד האמרי – מיד עשו שעושה מעשה אמרי.
דבר אחר: שהיה צד את אביו באמרי פיו.
בחרבי ובקשתי – היא חכמתו ותפלתו.⁠ו
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים: ״לפי שאתה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917: ״טֹרֵח״. בכ״י אוקספורד 165, דפוס רומא: ״טורח״. בכ״י ליידן 1: ״תטרח״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, ליידן 1, לונדון 26917, וכן בפסוק. בכ״י לייפציג 1: ״העלום״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״שכם״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״לחלקם״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1. בכ״י המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״חכמתי ותפילתי״.
ואני נתתי לך MOREOVER I HAVE GIVEN TO YOU – Because you will take the trouble to engage in my burial "I" give you an inheritance in which you will be buried. And which was this? Shechem, as it is said, "And the bones of Yosef which the children of Israel brought up out of Egypt, buried they in Shechem" (Yehoshua 24:32).
שכם אחד על אחיך – Yaakov meant by the word שכם the actual city of Shechem and said: this shall be to you one portion additional to what you will receive together with your brothers.
בחרבי ובקשתי WITH MY SWORD AND WITH MY BOW – When Simeon and Levi slew the inhabitants of Shechem all the surrounding nations gathered together to join in battle against them and Yaakov girded on his weapons to war against them (cf. Bereshit Rabbah 80:10)
Another explanation of this verse: שכם אחד ONE PORTION [ABOVE YOUR BRETHREN] – this refers to the birthright (Bereshit Rabbah 97:6): that Yosef's children should receive two portions when Canaan would be divided among the tribes (cf. Devarim 60:17; Yosef therefore was to be regarded as the firstborn). The word שכם signifies portion. "For you will make them שכם" i.e. you will place my enemies before me in portions (you will scatter them before me); "I will divide שכם the portion" (Tehillim 60:8); "on the way they murder שכמה" (Hoshea 6:9) i.e. each man kills someone as his own portion; "to serve him as though they were all but one portion (שכם)" (Zephanyah 3:9) i.e. to serve him unitedly.
אשר לקחתי מיד האמרי WHICH I TOOK OUT OF THE HAND OF THE AMORITE – out of the hand of Esau whose deeds were like those of an Amorite (Bereshit Rabbah 97:6).
Another interpretation of אמורי in reference to Esau is: he used to ensnare his father by the words (אמרי) of his mouth (cf. Rashi on Bereshit 25:7).
בחרבי ובקשתי – that is, by means of his spiritual weapons: his wisdom and his prayer ("בַּקָשָׁתִי" cf. The Targumim and Bava Batra 123a).
ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך1כלומר עיר שכם נתתי לך בנחלה יותר על נחלת אחיך.
אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי2בשעה שלקחו שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו. אמר יעקב אבינו היאך אני מניח את בני ליפול בידי עובדי כוכבים. מיד נטל חרבו וקשתו והרג בשכם יותר משמעון ולוי. ולמה נתן ליוסף את שכם. לפי שמשכם מכרוהו. שנאמר וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם (בראשית ל״ז:י״ב). וכתיב וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה (שם שם י״ד). לפיכך נתנה שכם לבני יוסף לנחלה. ולשם קברו את עצמות יוסף. שנאמר ואת עצמות יוסף וגו׳ קברו בשכם (יהושע כ״ד:ל״ב).
1. כלומר עיר שכם. וכן בב״ר זו שכם ודאי. ר״ל עיר שכם. וכן הביא רש״י בפי׳ התורה והביא ראי׳ דכתיב ואת עצמות יוסף אשר העלו ממצרים קברו בשכם (יהושע פ״ד ל״ב).
2. בשעה שלקחו שמעון ולוי איש חרבו אמר יעקב כו׳. ב״ר פ״פ על הכתוב ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו. ומובא ברש״י ויחי שם:
ואני נתתי לך שכם – עיר שכם ממש:
אחד על אחיך – שכבר עשיתיך בכור לנחלה, וצריך אתה ליטול פי שנים, חלק אחד תקח עם אחיך:
אשר לקחתי – עיר שכם:
מיד האמורי בחרבי ובקשתי – כשבאו בני יעקב על החללים ובזזו בה עיר שכם אשר טמאו את אחותם, אמר יעקב אביהם מה אני מניח את בני ליפול בחרב ביד האמורי, נטל חרבו וקשתו ועמד על פתחה של עיר אמר אם יבואו האמוריים להלחם כנגדם אני נלחם להם, וכה״א כשבאו שמעון ולוי, דכתיב ויבאו על העיר בטח (בראשית לד כה), שמואל שאל ללוי בן איסי מהו בטח, שהיו בטוחין על כחו של זקן, ולמה נתן את שכם ליוסף בבכורתו, לפי שבשכם גנבוהו, ובשכם מכרוהו, וכה״א וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה (שם לז יד). ולפיכך החזירוהו לשכם, שנ׳ ואת עצמות יוסף וגו׳ קברוהו בשכם (יהושע כד לב):
ורבותינו דרשו: וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה – ראה ברוח הקודש שעתיד לצאת ממנו ירבעם בן נבט, שמעמיד שני עגלי זהב, אחד בבית אל, ואחד בדן, ומחטיא את ישראל אחריהם, ואמר להם אלה אלהיך ישראל, לכך שאל את יוסף ואמר לו מי הוא שעתיד להדיח את ישראל מאחרי הקב״ה, ולומר אלה אלהיך ישראל (שמות לב ד), ויאמר יוסף אל אביו בני הם, מה שהם בני הם, אשר נתן לי אלהים בזה המקום מיד בירכם:
ועיני ישראל כבדו מזוקן – מלמד שצרות מכהות את העינים:
ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך לא פללתי – לא נתפללתי, שכל דבר שאדם סבור שישנו בעולם והוא מתאוה לו מתפלל עליו לפני הקב״ה שיזכהו לראותו, אבל דבר שאדם סבור שבטל הדבר מן העולם אינו מתפלל עליו, מפני שהיא תפלת שוא, וכן אמר סבור הייתי שאבדתה מן העולם ואמרתי אך טרף טרף יוסף (בראשית לז לג), לפיכך לא הייתי מתפלל לראות פניך:
האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו:
האלהים הרועה אותי:
המלאך הגואל אותי – מכאן אמרו רבותינו גדולה היא הפרנסה יותר מן הגאולה, שהגאולה ע״י מלאך, והפרנסה ע״י הקב״ה, וכן הוא אומר פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון (תהלים קמה טז), וכן אתה דורש בפסוק יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב (דברים כח יב):
וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי – כשם שידעתי במכירתך, אע״פ שלא הגדת לי, כך יודע אני שמנשה הבכור. וזרעו יהיה מלא הגוים, וזרעו יהיה מל את הגוים, לשון מלילה, ודומה לו כי אמילם (תהלים קיח יא), אמללה יולדת השבעה (ירמיה טו ט), ופרח לבנון אמלל (נחום א ד), וזה יהושע שהכה ל״א מלכים:
ד״א וזרעו יהיה מלא הגוים – נס שזרעו עושה יהא נשמע בכל הגוים, דהיינו דמימת השמש, והעמדת הירח ליהושע:
והשיב אתכם – לא נאמר וישיב, אלא והשיב, לפי שהבטחות של הקב״ה קיימות כאילו נעשות:
ירויחו דורשי פרשת גדולת יוסף וברכת בניו וישכילו – וסמוך לה קריאת שבטים כולם שהיתה תכופה לה:
ואני – באותה הארץ, נתתי לך – חלק אחד יותר על אחיך, שמנשה ואפרים כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מ״ח:ה׳) לקחת שני חלקים בארץ, אשר אני ובניי עתידים לקחת מיד האמורי בחרבי ובקשתי – במלחמת יהושע.
ואף על פי שכתוב ביהושע: לא בחרבך ולא בקשתך (יהושע כ״ד:י״ב), אותו פסוק בשני מלכי האמורי מדבר. וכמו שאמרו חכמים: צרעה לא עברה את הירדן (בבלי סוטה ל״ו.), וכתיב ביהושוע: ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם שני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן לא בחרבך ולא בקשתך (יהושע כ״ד:י״ב). זכותו של יעקב גרם להם.
Va'ani "AND NOW I GIVE YOU from that land ONE portion1 more THAN TO YOUR BROTHERS: For Menasseh and Ephraim will be like Reuben and Simeon for me (vs. 5) in that they will receive two portions in the land that I and my sons, through Joshua's wars, shall wrest2 FROM THE AMORITES WITH MY SWORD AND BOW.⁠"
Even though it says in Joshua (24:12), "Not by your sword or by your bow [did you capture the land],⁠" that verse refers only to the two Amorite kings.⁠3 As the Rabbis said (Sotah 36a), "The hornets never crossed the Jordan,⁠" and the verse itself says (Joshua 24:12), "I sent the hornets ahead of you and drove out before you the two Amorite kings,⁠" in trans-Jordan, "not by your sword or by your bow ....⁠" Jacob's merit granted them success.⁠4
1. On shekhem as portion, so also Onq., Ibn Ezra, R. David Qimhi and R. Joseph Bekhor Shor.
2. On laqahti, here, as referring to the future, see similarly Ibn Ezra and R. David Qimhi.
Rashbam's interpretation is opposed to that of Rashi (= LXX, Ps.-Jon., Bereshit Rabbah 97:6, and LT) who sees shekhem as the name of a city, and laqahti as a reference to Simeon and Levi's capture of that city (Gen. 34:25-29; see also Jubilees 34:1-9). The interpretation offered by Rashbam underlies the understanding of this verse in Sifre ad Dt. 21:17 and in BB 123a See Rashbam's commentary in BB there, s.v. kire'uven, where he describes his interpretation of this verse as self evident (zil qare beh rav hu').
3. In other words, there is no contradiction between the verse in Genesis and the verse in Joshua. It is appropriate for our verse to speak of the use of military power in capturing the land. It was only the two Amorite kings of trans-Jordan who were miraculously routed by the hornets. On the supposed contradiction, see also R. David Qimhi here.
It should be noted that Rashbam's solution of the contradiction has an internal weakness. Rashbam claims that only the Amorites were destroyed without military force, the very same people that Jacob here claims will succumb to his force of arms.
4. Presumably the meaning of this final comment is that during the wars on the west side of the Jordan it was not the hornets' power that won the battles. Rather it was, as this verse writes, "Jacob’s sword and bow,⁠" i.e. the military prowess of Jacob's descendants aided by the merits of their ancestor.
שכם אחד – יש אומרים: כי רמז על עיר שכם, שגם היא היתה לבן יוסף.
וטעם בחרבי ובקשתי – על השם, כאשר יאמר דוד:⁠א צורי {וגו׳} מגיני וקרן ישעי (שמואל ב כ״ב:ג׳).
והנכון: שפירוש שכם אחד חלק אחד, והוא ממשפחת: על שכמם (שמות י״ב:ל״ד), ולעבדו שכם אחד (צפניה ג׳:ט׳).
על אחיך – [הטעם: שכם אחד אלי]⁠ב נוסףג על אחיך.
וטעם אשר לקחתי – אשר יקחו בני ישראל בחרבם ובקשתם, [כמו: נתתי כסף השדה קח ממני (בראשית כ״ג:י״ג)].⁠ד
והזכיר האמרי – בעבור שאין בשבעה גוים חזק כמוהו. הלא תראה אחר שנהרגו שני מלכי האמורי הגדולים, אמר יהושע: לתת אתנוה ביד האמרי (יהושע ז׳:ז׳).
ואל תתמה על מלת לקחתי, כי אחר שהשם נתן לאברהם, הם יחשבו שהם שלהם, וכן נאמר ליעקב: לך אתננה ולזרעך (בראשית כ״ח:י״ג),
א. מלת ״דוד״ הושמטה בכ״י פריס 177, והושלמה מכ״י פריס 176, לוצקי 827.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
ג. מלת ״נוסף״ הושמטה בכ״י פריס 177, והושלמה מכ״י פריס 176, לוצקי 827.
ד. ההוספה מופיעה בכ״י פריס 177. היא חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ה. בכ״י פריס 177: לנו.
ONE PORTION. Some say that shekhem (portion) alludes to the city of Shechem which was in the portion of the land allotted to Joseph.
With my sword and with my bow refers to God, as in David's statement, The lord is my rock…My shield and my horn of salvation (Ps. 18:3; II Sam. 22:3).⁠1 However, I believe that shekhem means a portion and shekhem echad is to be rendered one portion. The word shekhem is related to the words shikhmam (their shoulders) and shekhem (shoulder) in, upon their shoulders (shichmam) (Ex. 12:34), and To serve Him with one consent (shekhem echad) (Zeph. 3:9).⁠2
ABOVE THY BRETHREN. More than thy brethren.⁠3
[WHICH I TOOK.] Its meaning is: which the Israelites will take with their sword and with their bow.⁠4 Jacob singled out the Amorites because there were none among the seven Canaanite nations equal in strength to them. Observe, after the two mighty Amorite kings were slain5 Joshua said (Joshua 7:7), Alas, O Lord God, wherefore hast Thou at all brought this people over the Jordan,⁠6 to deliver us into the hand of the Amorites,⁠7 to cause us to perish? Jacob's statement, Which I took, presents no problems8 because the Patriarchs considered the land as theirs from the moment that God verbally gave it to Abraham.⁠9 God similarly gave it to Jacob, as we read, The land whereon thou liest, to thee will I give it, and to thy seed (Gen. 28:13).
1. That is, with the help of God, who is my sword and bow.
2. A portion is called a shekhem (shoulder) because the shoulder is a part of the body (Filwarg).
3. The reference is to Joseph's receiving a double portion in the land of Canaan (Filwarg).
4. Jacob will conquer the land via his children. Ibn Ezra holds that lakachti (took), a perfect, is to be understood as an imperfect, viz., will take. Ibn Ezra later explains why Jacob used a perfect.
5. Sihon and Og. Cf. Num. 21:21ff.
6. After defeating Sihon and Og.
7. We thus see that Joshua referred to all of Canaan as the land of the Amorite.
8. If Jacob was speaking of the future, why did he use the perfect lakachti (took)?
9. Once God promised it to the patriarchs they were sure that they would inherit it. Hence it was as good as already taken (Ralbag).
ואני נתתי לך – חלקא אחד יתיר על אחיך בחלקי הארץ.
אשר לקחתי מיד האמורי – כי הוא חושב על עצמו כמו לקחה כבר.
בחרבי ובקשתי – בגזרת השם.
האמרי – וכל הארץ נקראת על שם האמרי, כי הוא התקיף בכל השבעה.
א. כן בכ״י סנקט פטרפורג Evr. II A 244/1.
שכם – חלק, כמו: תשיתמוא שכם (תהלים כ״א:י״ג), אחלקה שכם (תהלים ס׳:ח׳), [וכן תירגם אונקלוס. הגה״ה.]
בחרבי ובקשתי – אין מקרא יוצא מידי פשוטו, כי בודאי במלחמה לקחו, אבל לא נודע היכן. ושמא כשהרגו שכם, נלחמו עמו הגוים אשר סביבותיהם ונגפו לפניו, וזהו: ויהי חתת אלהים (בראשית ל״ה:ה׳), שנגפו ויראו לרדוף. וזהו חלק בכורה שנתן ליוסף, כדכתיב: ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו ל⁠{בני} יוסף, ולא להתייחש לבכרהב (דברי הימים א ה׳:א׳), שיהא בכורה שלימה שלו. שהרי הממשלה שהיא ראויה לבכור נתנה ליהודה,⁠ג כמו שכתוב בסוף הפסוק. ואף על פי שיוסף בכור לאמו היה, אין זה יחס בכורה, דאינו בזה בכור לנחלה.
א. בכ״י מינכן 52: אשיתמו.
ב. בכ״י מינכן 52: על הבכורה.
ג. בכ״י מינכן 52: ליהודא.
שכם – SHOULDER – A portion, like: “You shall set them a portion” (Tehillim 21:13), “I would divide a portion” (Tehillim 60:8), [and thus translated Onkelos. {A glossed annotation.}]
בחרבי ובקשתי – WITH MY SWORD AND BOW – A verse never departs from its plain meaning, for surely he took it in war, but it is not known where. And perhaps when they slew Shekhem, the nations around them fought with him and were smitten before him, and this is [the meaning of:] “And a terror from God was upon” (Bereshit 35:5), that they were smitten and afraid to chase. And this was the firstborn portion that he gave to Yosef, as it is written: “And when he defiled his father’s couch, his birthright was given to {the sons of} Yosef, but not so that he was to be reckoned in the genealogy as first-born” (Divrei HaYamim I 5:1), that the complete birthright would be his. For, behold, rulership which is appropriate for the firstborn was given to Yehuda, as it is written at the end of the verse. And even though Yosef was the firstborn of his mother, this is not the reckoning of the birthright, because he is not for this a firstborn for inheritance.
שכם – חלק, כמו: כי תשיתמו שכם (תהלים כ״א:י״ג), ולעבדו שכם אחד (צפניה ג׳:ט׳).
אשר לקחתי מיד האמורי – כמו אשר אקח, כי כן מנהג הלשון לאמר עבר במקום עתיד במקומות, ובדברי הנבואה ברב.
ובאמרו לקחתי – ר״ל שילקחו בני. וכן בחרבי ובקשתי – בחרב בני ובקשתם. והנה אמר יהושע לישראל: לא בחרבך ולא בקשתך (יהושע כ״ד:י״ב), לפיכך מפרשים: בחרבי ובקשתי – בעזרת האל שהוא חרבי וקשתי, ועל דרך:⁠א מגיני וקרן ישעי (שמואל ב כ״ב:ג׳), סלעי ומצודתי (שמואל ב כ״ב:ב׳).⁠ב
ובזכרו: האמרי – כי הוא היה העצום שבשבעה גוים, כמו שאמר: ואנכי השמדתי את האמרי מפניכם אשר כגבה ארזים גבהו (עמוס ב׳:ט׳).
ובדרש: כי על העיר שכם אמר שנתנה יעקב ליוסף שיהיה נקבר בה, וכן היה. ומפרש: אשר לקחתי – שלקחוה שמעון ולוי, והאמורי – הוא החתי.⁠ג
א. כן בכ״י פריס כי״ח 134. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״דרך״.
ב. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״בחרב בני ובקשתם... סלעי ומצודתי״.
ג. כן בכ״י מוסקבה 495, פריס 193, אך כנראה כוונתו לחוי.
שכם, another word meaning חלק. The word occurs in the same sense in Psalms 21,13 כי תשיתמו שכם, as well as in Tzefania 3,9 ולעבדו שכם אחד.
אשר לקחתי מיד האמורי, as if the Torah had written this in the future tense, i.e. “which I am going to take from the Emorite.” It is quite common for the past tense to be employed instead of the future tense. When reporting prophecies, Scripture very frequently resorts to describing something in the future as if it had already taken place.⁠1
When Yaakov said: לקחתי, “I will take or I took,” he did not refer to his own person but to the extension of himself, his children or offspring. The same is true also when he said: ובחרבי ובקשתי, “and with my sword and with my bow.” He referred to the sword and bow used by the members of the tribes of Ephrayim and Menashe in the conquest during the days of Joshua. Although we read in the Book of Joshua 24,12 לא בחרבך ולא בקשתך, that Joshua is reminding the Jewish people that their victory was not due to their prowess in the martial arts, our sages already explained that Joshua did not mean to deny the facts, but to deny faulty interpretations of the facts, by not giving the credit for their success to God’s help, or in this case, for the assistance of the merit of their illustrious ancestor Yaakov. This is not the only time in Scripture that we encounter such apparently enigmatic statements. We read in Samuel II 22,3 that David speaks of God being “my shield, my fortress and my refuge.” Any fool can understand that David did not consider God as an invisible shield, seeing he had refused to use one in his fight against Goliath, for instance. He indicated that without God’s help, even if holding a shield in his hand, such a shield would have been powerless to protect him.
When Yaakov made reference to האמורי, he did so merely because this tribe was the most ferocious and powerful among all the Canaanite tribes Joshua faced. We find this confirmed in Amos 2,9 ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה הארזים גבהו, “and I have destroyed the Emorite before them, whose stature was as tall as the cedar’s and who was as stout as the oak, etc.” According to Bereshit Rabbah end of chapter 96 as quoted by Rashi, Yaakov had referred to the city of Shechem, Yaakov telling Joseph that the city in which he would eventually be buried would be part of his tribal territory. The word לקחתי is also understood by the Midrash as in the past tense, and as referring to what had happened there at the time. Shimon and Levi, Yaakov’s sons, had conquered that city, and the Emorite and the Hittite are two different names for the same tribe.
1. presumably in order to strengthen the belief of the reader in such prophecies, positive ones, to the fulfillment of which one looks forward.
שכם אחד – האל״ף בפתח.
אשר לקחתי – אשר עתיד אני לקחת בימי יהושע במלחמות חרב וקשת, כמו נתתי כסף השדה (בראשית כ״ג:י״ג) שהוא כמו ואתן.⁠1
ועוד שחשובה היא בעיני יעקב כאילו לקחה כבר מאחר שהבטיחו הקב״ה עליה2
והא דנקט מיד האמורי ולא אומה אחרת משום שהיה גיבור מכולם,⁠3 שנאמר: ואנכי השמדתי את האמורי מפניכם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים (עמוס ב׳:ט׳).
דבר אחר: על הקב״ה הוא אומר בחרבי ובקשתי – דוגמת: נושע בי״י מגן עזרך ואשר חרב גאותך (דברים ל״ג:כ״ט).
כאן פר״ש: כשהרגו שמעון ולוי את אנשי העיר נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם וכו׳ אבל לא נזדווגו כדכתיב ולא רדפו אחרי בני יעקב (בראשית ל״ה:ה׳).
1. שאוב מאבן עזרא פירוש ראשון.
2. שאוב מאבן עזרא פירוש ראשון.
3. בדומה באבן עזרא פירוש ראשון.
שכם אחד, "one portion;⁠" the letter א in the word אחד is vocalised with the vowel patach. (as if it were in the construct mode)
אשר לקחתי, "which I have taken;⁠" he meant that he would take this (accept this) in the days of Joshua when the tribes would receive their shares of the Holy Land. In those days all of this would be conquered with the sword and the bow and arrow. The use by Yaakov of the past tense here is parallel to the use of the past tense concerning the money for the purchase price of the cave of Machpelah, when Avraham had said: נתתי כסף השדה קח ממני, "I have already given the money for the field, accept it from me.⁠" (Genesis 23,13) Just as Avraham at the time was certain that Efron would finalise the negotiation, so Yaakov was certain that God would keep His promises concerning the Israelites receiving their ancestral land in due course. The reason why Yaakov singled out the Emorite and no other Canaanite tribe is that this was by far the strongest of the Canaanite tribes. We find proof of this in Amos 2,9: ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים, "yet I destroyed the Emorite before them, whose stature was like that of the cedars amongst the trees and who was as stout as oak trees.⁠"Another interpretation: when Yaakov speaks of "my sword and my bow,⁠" he quotes God, just as we have the line said by Moses in Deuteronomy 33,29: בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך, "by God your protecting shield, your sword is triumphant.⁠"Rashi here understands our verse as Yaakov referring to the surrounding tribes making a joint effort to avenge the male inhabitants of Sh'chem whom Shimon and Levi had killed, as abstaining from their intention, i.e. "they did not pursue the sons of Yaakov.⁠" (Genesis 35,5)
שכם אחד – בסוטה (סוטה יג:)1 אמ׳ תנא בשכם גנבוהו בשכם החזירוהו כו׳.
ד״א שכם – זה בכורה (רש״י ד״ה דבר אחר שכם אחד, בראשית רבה צז:ו, עי׳ בבא בתרא קכג.). תימ׳ והלא לא מצינו שבא כהונה מיוסף שהרי מה שלקח יעקב מעשו הבכורה משום הכהונה והעבודה לקחו (בראשית רבה סג:יג). וי״ל דמעיקרא הייתה העבודה בבכורות (משנה זבחים יד:ד). אבל משחטאו בעגל ניתנה ללוי (במדבר רבה ו:ב, טו:יב). ה״ר יעקב.
בחרבי ובקשתי – לפי הפשט קניתי מיד כשבאתי שם היתי חגור חרבי עדיין. וראייה שנ׳ ויבא יעקב שלם (בראשית לג:יח). מיד ויקן (בראשית לג:יט).
1. השוו שמות רבה כ:יט.
שכם אחד – אמרו במס׳ סוטה בא׳ מהפירושים ורש״י הביאו שפי׳ חלק אחד והוא הבכורה, וקשה והלא מה שלקח יעקב הבכורה מעשו הוא משום העבודה והכהונה והיכן נמצא זה ביוסף, וי״ל דודאי מתחלה היתה העבודה לבכורות והם היו מעותדים לכהונה רק שמשבא חטא העגל נתנה לבני לוי, הר״ר יעקב.
בחרבי ובקשתי – פי׳ תיכף בביאתי שמה בעודי חגור חרבי וקשתי קניתיו, כדכתיב ויבא יעקב שלם ומיד ויקן וגו׳.
ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך – אחרי שבירך את בני יוסף ועשאם שני שבטים, חזר אל יוסף ואמר לו: הנה אנכי מת, והיה אלהים עמכם (בראשית מ״ח:כ״א) בגלות להציל אתכם מכל צרה, ותפרו ותרבו מאד, וישיב אתכם אל ארץ אבותיכם לנחול אותה, ואני כבר נתתי לך בארץ ההיא החלק האחד אשר בידי לתתו, והוא חלק הבכורה להיותך בו יותר על אחיך, ליוםא שלקחתי אותו מיד האמורי בחרבי ובקשתי. וזה כולו פיוס ליוסף ואהבתו אותו, כי הודיעו שנתן לו הבכורה, להיות בניו מעתה מתברכים להעשות שני שבטים ושיהיו שני שבטיםב בדגלי המדבר וחנוכת הנשיאים, וגם החלק אשר לו בנחלה נתן לו שיזכה בו כאשר יכבשו הארץ בחרב ובקשת ובמלחמה. והנה אמר לו: עשיתי עמך ככלג הטובה שיכלתי לעשות לך, לעת שהייתי יכול לעשותה, כי אין ברשות יעקב בארץ רק שכם אחד, שאין בידו לגזול מאחד מבניו את נחלתו, רק הבכורה היתה לו לתת אותה לטוב בעיניו, והנה נתן אותה אליו.
וטעם: מיד האמורי כי ישראל לקחו הארץ תחלהד מיד האמורי, כי סיחון ועוג היו שני מלכי האמורי, והמלחמה הראשונה והגדולה שהיתה להם בכבוש הארץ היתה לבניו של יוסף עם האמורי, היא מלחמת יהושע עמם, ובם נעשה הנס הגדול כדכתיב: אז ידבר יהושע לי״י ביום תת י״י את האמורי לפני בני ישראל וגו׳ (יהושע י׳:י״ב). ומיד האמורי היה חלק ונחלה לבני יוסף, כמו שכתוב: וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה ויורש את האמורי אשר בה (במדבר ל״ב:ל״ט). וגם בני אפרים נחלו בגבול האמורי כמו שכתוב: ויואל האמורי לשבת בהר חרס באילון ובשעלבים ותכבד יד בית יוסף ויהיו למס (שופטים א׳:ל״ה).
וטעם: בחרבי ובקשתי כי הארץ לא תכבש להם רק בחרב ובקשת, ירמוז למה שאמר הכתוב: לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת י״י היתה לחזק לבם לקראת ישראל למלחמהה למען החרימם (יהושע י״א:י״ט-כ׳), וייחס החרב והקשת אליו, כי זכותו היא העושה עמם מלחמה, והוא הנלחם להם לא הם עצמם, וכענין שאמר הכתוב: כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם (תהלים מ״ד:ד׳), וזהו בזכות האבות. [כי על דרך האמת: ימינך – לאברהם, וזרועך – ליצחק, ואור פניךו – ליעקב.]⁠ז
וקרוב אלי עוד: שעשה יעקב כדרך שיעשו הנביאים, נטה ידו בחרב כנגד ארץ האמורי, וזרק שם חצים להיותה נכבשת לבניו, כענין שעשה אלישע: וישם ידיו על ידי המלך ויאמר אלישע ירה ויור (מלכים ב י״ג:ט״ז-י״ז). ואף על פי שלא סיפר הכתוב כן ירמזנו בפסוק הזה. ויתכן שזה טעם אמרו: לקחתי כי מאז לוקחה הארץ לפניו.⁠ח
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים: ״מיום״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״השבטים״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון: ״כל״.
ד. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״תחלה״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים, וכן בפסוק: ״לקראת המלחמה את ישראל״.
ו. כן בדפוס ליסבון. בכ״י מינכן 138: ״הפנים״.
ז. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ח. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים: ״לבניו״.
MOREOVER I HAVE GIVEN TO THEE ONE PORTION ABOVE THY BRETHREN. After he had blessed Joseph's children and made them two tribes, he returned to Joseph and said to him: "Behold, I die; but G-d will be with you1 in exile in order to save you from all trouble, and you will increase and multiply exceedingly, and He will bring you back to the land of your fathers to inherit it. I have already given you the one portion in my power to bestow — namely, the portion of the birthright — to be yours above that of your brothers, right from the day that I took it out of the hand of the Amorite with my sword and with my bow.⁠" All this is a conciliation to Joseph and a manifestation of his love for him, for he informed him that he gave him the birthright, meaning that his sons will henceforth be blessed by becoming two tribes, also in the banners which were assigned in the desert,⁠2 and in the dedication of the Tabernacle by the princes of the tribes.⁠3 He also gave him his portion in the inheritance which he would acquire when the children of Israel will conquer the Land by sword and bow and war. Jacob thus told him: "I have done for you all the good which I was able to do for you as long as it was in my power to do it.⁠" Jacob's right in the Land was but one portion for he had no right to divest any of his sons of his inheritance. Only the birthright was his to give to whomever he pleased, and it was to Joseph that he gave it.
OUT OF THE HAND OF THE AMORITE. The meaning of this is that Israel first took the Land from the hand of the Amorite. Sichon and Og were two Amorite kings, and the first great war in the conquest of the Land took place between the children of Joseph and the Amorites. This was the war of Joshua4 with the Amorites, and it was in the course of the war with them that the great miracle took place, as it is written, Then spoke Joshua to the Eternal in the day when the Eternal delivered up the Amorites before the children of Israel, etc.⁠5 And it was out of the hand of the Amorites that the children of Joseph took their portion and inheritance in the Land, as it is written, And the children of Machir the son of Menasheh went to Gilead, and took it, and dispossessed the Amorites that were there.⁠6 The children of Ephraim likewise inherited in the territory of the Amorites, as it is written, But the Amorites were resolved to dwell in Har-cheres, in Ayalon, and in Shaalbin; yet the hand of the house of Joseph prevailed, so that they became tributary.⁠7
WITH MY SWORD AND WITH MY BOW. The meaning thereof is that the Land was captured by them only through the sword and bow. This alludes to that which Scripture states, There was not a city that made peace with the children of Israel, save the Hivites the inhabitants of Gibeon; they took all in battle. For it was of the Eternal to harden their hearts, to come against Israel in battle, that they might be utterly destroyed.⁠8 He attributes the sword and bow to himself9 for it was his merit which waged war for them and fought on their behalf, not they themselves, even as the verse states it, For not by their own sword did they get the land in possession, neither did their own arm save them, but Thy right hand, and Thine arm, and the light of Thy countenance, because Thou wast favorable unto them.⁠10 This is a reference to the merit of the patriarchs, for by way of the truth,⁠11 Thy right hand [is a reference to the merit of] Abraham, Thine arm to that of Isaac, and the light of Thy countenance to that of Jacob.
It further appears reasonable to me that Jacob did as the prophets later on were wont to do. He inclined his hand with a sword towards the land of the Amorites and cast arrows there to symbolize that the land would be captured by his children, even as Elisha did: And he laid his hands upon the king's hands, and Elisha said, Shoot; and he shot.⁠12 Now even though Scripture does not relate it here, it is alluded to in this verse. It is possible that this is the meaning of Jacob's saying, lakachti (I took),⁠13 for from that moment on the Land was taken for his sons.
1. (21) here.
2. See Numbers, Chapter 2.
3. Ibid., Chapter 7.
4. Joshua belonged to the tribe of Ephraim, Joseph's son. See Numbers 13:8, and 16.
5. Joshua 10:12.
6. Numbers 32:39.
7. Judges 1:35.
8. Joshua 11:19-20.
9. Saying, with 'my' sword and with 'my' bow.
10. Psalms 44:4.
11. The teaching of the Cabala.
12. II Kings 13:16-17.
13. This explains the use of the past tense "I took,⁠" although the land was not actually captured until the time of Joshua.
שכם אחד על אחיך – על דרך הפשט יאמר כבר נתתי לך בארץ ההיא החלק האחד אשר בידי לתתו, הוא חלק הבכורה שתהיה בו יתר על אחיך, לפי שלקחתי אותו מיד האמורי בחרבי ובקשתי. וחלק הבכורה הזה הוא מה שברכו שיהיו בניו נעשים שני שבטים בדגלים ובחנוכת הנשיאים. ועוד יכלול חלק אחר והוא החלק אשר יש לו בארץ, כי אין בידו שיתן רק חלק אחד בלבד, כי אי אפשר לו שיגזול מאחד מבניו, אבל חלק הבכורה נתן לו שהיה בידו ליתנו למי שירצה מבניו.
ומה שאמר מיד האמורי כאלו אמר מיד הכנעני, אבל הזכיר האמורי לפי שהיה תקיף שבכלן.
ומה שאמר בחרבי ובקשתי לומר כי ארץ כנען לא תכבש לפניהם כי אם בחרב ובקשת. ורמז למה שאמר הכתוב (יהושע י״א:י״ט) לא היתה עיר אשר השלימה את בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה׳ היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם. והיה לו לומר בחרב וקשת, ומה שיחס החרב והקשת אליו הכונה כי זכותו הוא הנלחם להם, כמו שכתוב (תהלים מ״ד:ד׳) כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם, כלומר בזכות האבות, כי ימינך זה אברהם וזרועך זה יצחק ואור פניך זה יעקב, כי פני יעקב חקוקים במרכבה. ואונקלוס שתרגם בצלותי ובבעותי לזה כוון, כי מלת בקשתי עשה מלשון בקשה על כן תרגם בעותי, ומה שתרגם בחרבי בצלותי מפני שהתפלה מגינה על האדם כחרב ביד גבור. או יהיה בחרבי בזכות התורה, שהרי האבות ידעוה בשכלם וקיימו אותה עד שלא נתנה. וכן דרשו ביעקב (בראשית ל״ב:ה׳) עם לבן גרתי שקיים ברשותו תרי״ג מצות, ומצינו שהתורה נמשלה לחרב פיפיות והוא שדרשו רז״ל (תהלים קמ״ט:ו׳) וחרב פיפיות בידם, התורה דומה לחרב פיפיות שהיא אוכלת משני צדדין, וכן כתוב בלוחות (שמות ל״ב:ט״ו) מזה ומזה הם כתובים.
וכתב הרמב״ן ז״ל קרוב הוא שעשה יעקב כדרך שיעשו הנביאים, נטה ידו בחרב כנגד ארץ האמורי וזרק שם חצים להיותה נכבשת לפניו, כענין שעשה אלישע (מלכים ב י״ג:ט״ז-י״ז) וישם אלישע ידיו על ידי המלך ויאמר אלישע ירה ויור. ועל זה אמר בחרבי ובקשתי. ומה שאמר אשר לקחתי, כי מאז לוקחה הארץ לפניו ע״כ.
ויש שפירש מיד האמורי, הבכורה שלקחתי מעשו שהיה עושה מעשה אמורי, או שהיה צד אביו באמרי פיו, נתתיה לך בחרבי ובקשתי בזכותי.
וע״ד המדרש ואני נתתי לך שכם אחד, שכם ממש. אמר לו אני מטריח, אותך בקבורה שתקברנו במערת המכפלה, ואני נתתי לך מקום שתקבר שם הוא שכתוב (יהושע כ״ד:ל״ב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם.
שכם אחד על אחיך, "one portion more than to your brothers.⁠" According to the plain meaning of the text Yaakov told Joseph that he had already apportioned the one piece of land which was specifically his to apportion to Joseph. This was the portion which according to Jewish law is the extra portion belonging to the first-born. Seeing Yaakov personally had wrested the town of Shechem from the Emorite by fighting when attacked by the Emorite, he was personally entitled to it as spoils of war. This fact enabled him to apportion two parts to the sons of Joseph and to appoint princes from each without depriving any of Joseph's brothers of their rightful share or even diminishing their shares.
The words מיד האמורי, "from the hands of the Emorite,⁠" may be understood as if he had said מיד הכנעני, "from the Canaanite.⁠" The reason Yaakov mentioned the Emorite was because of all the Cannanite tribes the Emorite was the most powerful and the most aggressive.
What did Yaakov mean when he described himself as having taken that city בחרבי ובקשתי, "with my sword and with my bow?⁠" Did he really mean that he personally had been involved in a battle for the town of Shechem? Yaakov meant that when the time would come for the Jewish people to inherit the land of Canaan this would be preceded by physical warfare. Our verse is an allusion to Joshua 11, 19-20 that "there was not a city that had made peace terms with the Israelites; all were taken in battle. For it was the Lord's doing to stiffen their hearts to give battle to Israel, in order they might be proscribed without quarter and wiped out, as the Lord had commanded to Moses.⁠" [The only exception were the Gibeonites who misrepresented themselves as not being Canaanites and tricked the Israelites into making a covenant with them]. Actually, you would have expected Yaakov to say: בחרב וקשת, "with sword and bow,⁠" instead of "with my sword and my bow.⁠" The reason Yaakov represented the sword and bow he spoke of as being his very own was that he claimed that success of the Israelites in battle was due to his merit. Compare Psalms 44,4: "it was not by their sword that they took the land, their arm did not give them victory, but Your right hand, Your arm, and Your goodwill for You favoured them.⁠" The psalmist attributes the success of the Israelites' arms to the merit of the patriarchs. The word "Your goodwill" is a reference to Yaakov. The words "Your right hand" are a reference to Avraham, and the words "Your arm" are a reference to Yitzchak. The facial features of Yaakov are engraved on God's throne.
Onkelos translates the word בחרבי as בצלותי, "with my prayer,⁠" and the word בקשתי as ובבעותי "with my entreaty.⁠" We could read the word bekashti as bakashati, "my request,⁠" changing only the vowel pattern. From a defensive point of view, prayer and entreaty may be viewed as viable alternatives to sword and bow. It is also possible that the word בחרבי is a veiled reference to Torah, i.e. the merit of having studied Torah. The patriarchs had not only studied but also observed even minutiae of the Torah precepts. They had divined by means of their intellect what God would require of the Jewish people when He would give them the Torah in due course. Our sages also interpreted Yaakov's words when he sent a message to his brother Esau as informing him that he had observed the 613 commandments of the Torah while employed by Lavan. The words he used (Genesis 32,5) to hint at this were עם לבן ג-ר-ת-י, the word גרתי having a numerical value and the same letters as 613. We find that the Torah is compared by our sages to a two-edged sword in the hands of those who study it and practice it in Shir Hashirim Rabbah 1,16 (compare Psalms 149 6). A two edged sword cuts with both edges. The Ten Commandments, i.e. the Tablets, are also described by the Torah as being two-edged, i.e. as having been engraved from either side (Exodus 32,15).
Nachmanides writes as follows: It is very likely that Yaakov acted similarly to the prophets. He aimed his sword in the direction of the Emorites and sprayed arrows in that direction so that he land was conquered before him. Elisha did something like this as reported in Kings II 13,16-17. He said to the King of Israel: "grasp the bow!⁠" When the King had grasped the bow, Elisha put his hands over the King's hands and said to him: "open the window toward the east.⁠" When the King had opened the window Elisha said: "shoot!⁠" and he shot. Then Elisha said: "an arrow of victory for the Lord.⁠" The report goes on suggesting that if only the King had carried out all of Elisha's instructions his symbolic actions alone would have secured victory over Aram for him. Yaakov referred to his own symbolic actions with sword and bow which had resulted in the Emorites' defeat.
The words אשר לקחתי, "which I captured,⁠" may be a reference to the birthright Yaakov secured for himself from Esau who was the original Emorite, i.e. who acted as did the Emorites. Alternatively, Esau was compared to the Emorites as he also hunted, using his mouth as his weapon in setting traps for his father. When Yaakov said: "I have given it (Shechem) to you,⁠" he meant that seeing he had come by it by his own merit he was entitled to give it to whomever he wanted.
A Midrashic interpretation (compare Rashi) does not see in Yaakov's assertion the right to apportion the birthright he had himself bought from Esau to Joseph, but sees in it a reference to the actual town of Shechem. Yaakov said to Joseph: "since I put you to the trouble to bury me in the cave of Machpelah, I for my part have assigned the city of Shechem to be the place where you will be buried.⁠" This accounts for Joshua 24,32 writing "and the remains of Joseph whom the children of Israel had taken up from Egypt they buried in Shechem.⁠"
ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך – וא״ת הלא היה מטיל קנאה ביניהם כבר פרשתי לך הענין בפרשת מקץ.
שכם – פרש״י היא הבכורה שיטלו בניו ב׳ חלקים. וקשי׳ דאמרי׳ בפ״ק דברכות ותקרא שמו ראובן אמרה ראו מה בין בני לבן חמי שמכ׳ הבכור׳ וערע׳ עליה ובני לא מכר בכורתו ליוסף ולא די שלא ערער עליה אלא שביקש להצילו משמ׳ שנתנה בכורה ליוסף קודם מכירתו. ותירץ הרר״א שראובן היה יודע שעתיד יעקב אבינו ליתן בכורתו ליוסף שהרי נביא הוא. ואית׳ בתנחומא אפי׳ יעקב ובניו נביאים היו וחכמים וכו׳ עכ״ל וגם לאה היתה נביאה והיתה מדברת על העתיד ואית׳ בתנחומ׳ דאף האמהות נביאות היו.
ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך – וקשה להר״מ והלא מטיל שנאה ביניהם. ובשביל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב יותר לאחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו במצרים. גם זה תימא על יוסף שנתן לבנימין שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות ולכולן לא נתן רק חליפות שמלות. וי״ל לא נתקנאו אלא בשביל שנתן יעקב ליוסף יותר מלשאר בניו בעודו הדיוט וקטן כמוהם. דנראה בעיניהם שהיה לו לכבדם יותר מפני שהיו גדולים ממנו אבל עתה שהיה מלך אמרו בלבם הדין עמו שחולק לו כבוד. וגם ראו שנתקיימו החלומות ונצטרכו לו. ויוסף שכבד בנימין יותר מכולם לא נתקנאו בדבר כי אמרו שהוא בן אמו. אך קשה שהרי הרבה משאת בנימין ממשאות כולם חמש ידות ועדיין לא ידעו שזה יוסף וא״כ מטיל שנאה ביניהם בסעודה. וי״ל דמאותה שעה היה בלבו של יוסף לגלות עצמו אל אחיו וכיון שידעו הדבר הלכה הקנאה. עוד י״ל לפי שאמר להם להביאו שם יש לו לחננו יותר מן האחרים.
שכם אחד על אחיך – מדרש. שכם ממש כדכתיב ואת עצמות יוסף וכו׳ קברו בשכם. משל לגנבים שגנבו חבית מלא יין ומצאם בעל הבית. אמר להם בחסדיכם אחר שתשתו היין החזירו לי החבית למקומו. כך יוסף בשכם גנבוהו ובשכם החזירו העצמות.
בחרבי ובקשתי – לאחר שהרגו שמעון ולוי אנשי שכם נתקבצו כל סביבותיו להרגם. בא יעקב וחגר חרבו וקשתו ועמו כל השבטים. ונפתלי נשא את יהודה על כתפיו והרגו כל אויביהם. שאל יעקב לבניו לאחר מלחמתם מי עשה יותר במלחמה אני או אתם אמרו לו אבינו אתה זקן ומה יכולת לעשות. א״ל עתה תראו למי הכח. הוליכם יעקב אצל שער אחד ונעל אותה דחפו כולם לנגדו ולא יכלו לפותחה. מיד הודו לו שעל ידו נעשתה המלחמה והיינו הא דכתיב בחרבי ובקשתי.
ואני נתתי לך – הקשה הרב רבי משה והלא מטיל קנאה ביניהם והוא היה יודע שבשביל משקל שני סלעים מלת שהוסיף לו על אחיו נתגלגל הדבר וירדו למצרים. וגם על יוסף יש תימה שנתן לבנימין שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות ולאחרים לא נתן אלא חליפות שמלות. ותירץ כי מה שנתן יעקב ליוסף בעודו הדיוט וקטן בזה היו מתקנאים בו כי היה נראה להם שלא היה לו לכבדו יותר מפני שהם גדולים ממנו אבל עכשיו שהיה מלך לא היו מתקנאים שהדין לכבדו מפני כבוד המלכות, וגם שנתקיימו החלומות והיו צריכים לו וגם מה שהיה יוסף מכבד לבנימין יותר מהם לא היו מתקנאים כי אמרו הדין עמו לפי שהוא בן אמו. אמנם מה שריבה משאות בנימין קשיא לי כי אז היו סבורין שלא יהא מכיר אותו והלא היה מטיל קנאה בסעודה ביניהם ונ״ל שגם בזה היו סבורים שהדין עמו לפי שאמר להם להביאו ויש לו לחבבו יותר מן האחרים. ועוד נ״ל כי מאותה שעה היה דעתו של יוסף להתגלות לאחיו וכשידעו שהוא בן אמו לא יתקנאו בו. ויש מפרשים שכם אחד היינו קבר שבשכם כדכתיב ואת עצמות יוסף קברו בשכם משל לגנבים שגנבו חבית מלאה יין ומצאם בעל החבית אמר להם בחסדכם לאחר שתשתו היין החזירו החבית למקומה כך יוסף בשכם גנבוהו ובשכם החזירוהו בעצמות.
ואני נתתי לך, "I have given (allocated) to you;⁠" Rabbi Moshe raises the point that Yaakov was directly responsible for fuelling jealousy between the brothers, commencing already with giving his son Joseph a garment that was visibly more expensive than those worn by his brothers. On account of this error in judgment, the whole family descended to Egypt, only to become enslaved for hundreds of years after initially having been welcomed there. (Compare Talmud, tractate Shabbat folio 10) We must also marvel that Joseph followed in his father's footsteps by giving his full brother Binyamin far more valuable gifts than he gave to his other brothers (Genesis 45,22). In order to answer these questions we must remember that what Yaakov gave to Joseph was done while he was relatively young and immature, younger than 17 years old, an age at which Ishmael in Genesis 21,14 has still been described by the Torah as a ילד, "a child;⁠" at that time the brothers who were jealous of him had reason to be so. What had he done to deserve preferential treatment by his father? Now that his dreams had come true, not only did they not feel jealous of him, but they were grateful and proud of his achievements. Moreover, they had become economically dependent upon him. Even if he had not treated them well, they were legally obligated to honour him on account of his position. If he gave Binyamin more gifts, that was easily explained by the fact that he was his only full brother. However, what bothers me is that at a time when he had not yet revealed to the brothers who he was, (Genesis 43,34) the brothers of Binyamin must have asked themselves for the reason that this ruler of Egypt who had –according to their assumption- never previously laid eyes on Binyamin, should have given him five times as much as he gave to them. Surely, this would have aroused the other brothers' jealousy of Binyamin. However, the brothers found a reason for this also, as they considered it as Joseph compensating Binyamin for having insisted that he make the journey to Egypt just because he had not trusted the brothers' statement that he even existed. Furthermore, I believe that Joseph, already at that point, had decided to reveal his true identity. He was certain that as soon as they would find out that he, Joseph, was a full brother of Binyamin, they would not begrudge him the additional gifts. Some commentators explain the words: שכם אחד, in our verse, the extra portion of ancestral parts of the land of Israel, allocated by Yaakov to Joseph, as referring to the grave in that city in which the remains of Joseph would be interred after the Israelites taking over that country. (Compare Joshua 24,32) The matter can be compared to a parable of thieves who had robbed the owner of a vineyard of a full casket of wine when they were found out by the owner. That owner asked the thieves to do him one favour; seeing that they had already emptied the casket of its contents he asked them to at least return the empty casket to him. Joseph had been sold in Sh'chem. The time had come to at least bring his remains back there. (Compare B'reshit Rabbah, 85,3).
ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך – פי׳ חלק אחד והוא הבכורה שנטלו בניו שני חלקים בארץ. פירש״י שכם אחד הבכורה אשר לקחתי מיד האמורי זה עשו. ואיני מבין דבריו כי בכורה שלקח מעשו לא נתן לו אלא הבכורה אשר העביר מראובן כדכתיב ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו ליוסף גם לא שייך נתינה בבכורה שלקח מעשו שיתננה ליוסף ואף אם לקח בכורתו מעשו חלק הבכורה הית׳ לו בשלו ומה הוצרך לומר אשר לקחתי מיד האמורי יתן לו חלק בכורה הראוי ליטול מנכסיו. והרמב״ן פי׳ אשר לקחתי מיום שלקחתי שאמר לו נתתי לך הבכורה להיות בניך מעתה מתברכים כדי לעשות שני שבטים בדגלי המדבר וחנוכת הנשיאים וגם להיות לך ב׳ חלקים ליום שיקחוה במלחמה בארץ בחרב ובקשת והזכיר האמורי רמז לסיחון ולעוג שני מלכי האמורי וגם המלחמ׳ הגדול׳ שהיתה להם בכיבוש הארץ היתה לבני יוסף עם האמורי היא מלחמת יהושע עמם ביום תת י״י את האמורי ומיד האמורי היתה חלק ונחלה לבני יוסף שנ׳ וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה ויורש את האמורי אשר שם והזכיר קשתי וחרבי לרמוז כי לא תכבש הארץ רק במלחמה כדכתיב לא היתה עיר אשר השלימה את בני ישראל ואמר לקחתי כי זכותו הוא העושה עמהם מלחמה והוא הנלחם להם כענין שנ׳ כי לא בחרבם ירשו ארץ כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם וזהו זכות האבות וקרוב הדבר שעשה יעקב כדרך שעשו הנביאים נטה ידו בכידון בחרב וירה שם חצים להיות נכבשת לפניהם כדרך שעשה אלישע וישם ידו על יד המלך ויאמר אלישע ירה ויור אע״פ שלא סיפר זה הכתוב רמז הוא במה שאמר אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי:
ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, "and I have allocated to you one additional portion in excess of that of your brothers;⁠" this was a reference to the birthright. Joseph became the official firstborn of Yaakov, and that is why his two children each received a share of the holy Land, just as Yaakov's own sons. According to Rashi, Yaakov referred to the birthright that he had purchased at the time from his brother Esau, as a result of which, he, Yaakov, was entitled to an extra share in the inheritance from his father Yitzchok.
I must confess that I do not understand Rashi's words here. Yaakov did not give Joseph the birthright he had taken away from Esau, but he gave him the birthright he had taken away from Reuven, as is spelled out when he blessed the other sons, and when referring to Reuven, (49,4) that Reuven had desecrated him when he entered his bed-chamber, claiming it as his abode. The birthright had been transferred from Reuven to Joseph as penalty for the act of desecrating his father. Furthermore, how would the fact that Yaakov had personally taken the city of Shechem from the Emorite have any bearing on his deal with Esau that acquired Esau's birthright for him? He had been forced to justify giving this extra portion of land to Joseph by making reference to the fact that it had not come to be his through inheritance passed on, but through personal acquisition when he had risked his life for it in war.
Nachmanides explains the words אשר לקחתי מיד האמורי,in this paragraph as meaning that the words refer to the time when the land of Israel would be conquered by the sword. Yaakov, already now, tells Joseph that his sons, i.e. the tribes of Menashe and Ephrayim, who would be in the forefront, especially Machir ben Menashe, as we know from Numbers 32, 33-42. According to Nachmanides the promise of בקשתי ובחרבי would be fulfilled in the future when the tribe of Menashe would conquer distant parts of the east bank of the Jordan, such as Gilead, etc, as described at the end of Parshat Mattot. The reference to these weapons were only allusions to the fact that actual fighting would have to take place to secure the land of Canaan as the homeland of the Jewish people for all times. חרב and קשת, sword and bow, are presumed to be symbolical references to the battles against Sichon and Og, both kings of the Emorite tribe. These battles were the fiercest of the conquest of the land of Israel, although they were fought for land on the east bank of the river Jordan. Joshua 11,19 himself testified that not a single city in the land of Canaan made a peaceful surrender to the Jewish army in order to emigrate and save their lives. When Yaakov used the expression לקחתי, "I have taken,⁠" he refers to his moral and legal right to engage in that battle against a people who -according to United Nations statutes- had been rightful owners of the land they dwelt on. Yaakov may very well have done what a number of prophets did when they wanted to make similar points regarding the legality of Israelite expansionary wars. They took arms symbolically, and shot them at imaginary targets, to explain to the king that what they had done symbolically, it was up to the king to do in practice.(compare Kings II 13,16-17).
שכם אחד – בגימטריא בחלק בכורה.
ואני נתתי לך שכם אחד – הקשה הר״ם היאך עשה יעקב כך, ולא הטיל קנאה בין השבטים, שהרי בשביל ב׳ סלעים נמכר יוסף, וי״ל לפי שיוסף היה מלך ולא היו מתקנאים בו. וי״מ שכם נתנו לו לקבורה, דכתיב (יהושע כ״ד ל״ב) ואת עצמות יוסף קברו בשכם.
ד״א שכם – זה בכורה ותימה והלא [לא] מצינו שבא כהונה מיוסף שהרי מה שלקח יעקב מעשו משום כהונה ועבודה לקחו. וי״ל דמעיקרא היתה העבודה בבכורות אבל משחטאו בעגל נתנה ללוי.
אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי – פר״ש ז״ל כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם נתקבצו כל סביבותיהם להזדווג להם וחגר יעקב וכו׳, א״כ משמע הכא דאותם אנשים שהיו עומדים בסביבותיהם עשו מלחמה עם בני יעקב, וקשה והא כתוב לעיל בפרשת וישלח יעקב (ל״ה ה׳) ויה חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב. [וי״ל שלא רדפו] ולא עשו מלחמה עמהם, אבל אחר ששמעו שבני יעקב הרגו בני שכם, היו יראים מעצמם שלא יהרגום כמו שהרגו אחרים ונתקבצו כולם לעיר אחד, שאם יבואו בני יעקב להורגם יעמדו כנגדם וילחמו עמהם.
ואני נתתי וכן לקחתי – מבואר ממה שזכר לפנים,⁠1 כל שכן בנבואות האמתיות ההכרחיות כאמרו ״הנה באה ונהייתה״ (יחזקאל כ״א:י״ב), וזה כטעם ״כי נכון הדבר מעם האלהים״ (בראשית מ״א:ל״ב).⁠2 וביאור זה ימצא בגביע.⁠3
1. ניתן להשתמש בלשון עבר בתיאור ארוע שטרם ארע, מהסיבה המובאת לעיל על פסוק טז. לכן יעקב אומר ״ואני נתתי״ למרות שרק בזמן חלוקת הארץ עתיד יוסף לקבל חלק נוסף. וכן ״אשר לקחתי״ לדעת ריא״כ רומז לכיבוש הארץ העתידי, כפירוש רשב״ם, ראב״ע ורד״ק, ולא כרש״י.
2. מלבד העקרון הכללי שניתן להשתמש בלשון עבר בתיאור ארועים עתידיים, כל שכן ששימוש זה נכון בנבואה שתבוא בהכרח, וכאילו הם קיימות בפועל ממש. עקרון זה בולט בפסוק ביחזקאל, אשר בו הנביא בא להדגיש את הכרחיות התגשמות הנבואה, כפי שרואים מכך שמשתמש בלשון כפולה ״באה ונהייתה״ – והרי לשון כפולה מעידה על וודאות התגשמות הנבואה, כפי שאומר יוסף על חלומות פרעה, ובתוך הדגשתו את הכרחיות התגשמות הנבואה, משתמש הפסוק ביחזקאל בלשון עבר ״נהייתה״ (אבל המלה ״באה״ אינה לשון עבר אלא הווה, שהרי הטעמתה היא מלרע).
3. גביע כסף פרק י״ט, ״וראה גם שולחן כסף, סע׳ קכ. וראה לעיל על בראשית מ״א, לב.
שכם אחד – חלק אחד.
אשר לקחתי – אשר יקחו זרעי, כי כן מנהג הנביאים לחשוב מה שיהיה כאילו נהיה, כמו שזכר החכם ר׳ אברהם בן עזרא ז״ל.
בחרבי ובקשתי – רוצה לומר בחרב זרעי ובקשתם, שהם ילחמו על הארץ ויורישו הגוים אשר בה. או ירצה בזה: בעזר ה׳ יתעלה, שהוא חרבי וקשתי, כמו שפירש החכם ר׳ אברהם בן עזרא ז״ל.
והנה דברי הסיפור הם מבוארים עם מה שקדם לנו מהדברים;
ואני נתתי לך שכם אחד וכו׳ אשר לקחתי מיד האמורי וכו׳ – [י] זה ענין הבכורה אשר לקחה מעשו שנשא נשים חיתיות ואמוריות והיה זה ברוב חריצות וזריזות ששם עליה כמו שבא בספורו. והנכון בעיני שכוון אל שכם העיר.
ובאומרו אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי – יכוין אל ענין נכון אצל הגעת הדברים אל האנשים כי מהידוע שהמגיע מפאת ההשגחה הגמורה לא ייוחס אל השתדלות האדם וכחו וגבורתו כמו שבאה כל נחלת ישראל עליהם אשר עליהם אמר יהושע ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמורי לא בחרבך ולא בקשתך (יהושע כ״ד:י״ב). והמשורר אמר כי לא בחרבם ירשו ארץ וכו׳ (תהלים מ״ד:ד׳) וגם החליט על עצמו כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני (תהלים מ״ד:ז׳). אמנם כאשר יגיעו לאדם הצלחות או קניינים מה להמשך אחר רצונו ודעתו בלי הסכמת הדעת העליונה, ההוא יקרא על שמו והם קניינים חלושים אינם קיימים כמו אותם אשר הם על פי השגחת הש״י ועצתו. והנה לפי שלקיחתו את שכם לא היה בעצת הש״י ועל פי דבורו אבל נמשכה מצירוף עצת הבנים ומפחזותם כמו שאמר עליהם שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם בסודם אל תבא נפשי וכו׳ ומהידוע כי לא היה אז בתכלית הדבוק עם השם לסבת אחור נדרו כי על כן מצאתהו רעת דינה כמו שאמרו ז״ל (בראשית רבה פ״א) לזה אמר שהוא נתן לו את העיר הזאת אשר לקח בחרבו ובקשתו כלומר שאינה מכלל הארץ אשר יתן להם ה׳ לא בחרבם ולא בקשתם ושלזה יוכל לתת אותה אליו כמי שנותן דבר מנכסיו שיהא עודף על חלק אביו מבלי שיעשה להם עול בחלוקת הארץ. ועל זה הענין שאמר בכאן אבינו הזקן נסמך דוד לדעתי כמו שאמר בקינת שאול ויהונתן. ללמד בני יהוד׳ קשת הנה כתובה על ספר הישר (שמואל ב א׳:י״ח). יאמר בדרך קינה ועגמת נפש, שכיון שאפסו השלמים ההם אשר בזכותם יהושיע ה׳ לא בחרב ולא בחנית ראוי לבני יהודה שהם שבט המלכות שילמדו קשת וחנית וכידון ולא יסמכו על זכותם ועל ברכת מלכם שנאמר לו שמע ה׳ קול יהודה (דברים ל״ג:ז׳). והיה זה דבר אנינות לפי שהנצחון על זה האופן הוא בלתי בטוח וכמו שאמר קשת גבורים חתים וכו׳ (שמואל א ב׳:ד׳). וכבר יראה ענין זה ממלחמת עמלק כי לפי שלא היתה יד ה׳ עמם לעזר ולהועיל משלם הוצרכו לעשות מלחמה מעצמם כמו שא״ל משה ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק (שמות י״ז:ט׳) כי אז בחרבם ובקשתם ערכו כנגדם מה נאמר בסוף ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. כי לפי שהיתה המלחמה בחרבם היתה גבורתם חלושה ודבר זה יתבאר היטב במקומו שער מ״ב ב״ה. והנה להיות אלו העניינים נזכרים בתורה רצוני עניינו של יעקב אשר ביארו בזה המאמר וענין מלחמות עמלק וגם בכל מקום שנזכר בו מנצחון מלכי הארץ בכחו יתברך לא זולת. לזה אמר הנה כתובה על ספר הישר. ירצה כי צורך למוד בני יהודה קשת וטעמו והסבה המחייבת וחולשת עניינו הכל הוא כתוב על ספר התורה האלהית. והנה עם זה השלים מה שרצה לדבר אל יוסף לבדו מענין הדבר המיוחד אליו וגם אנו השלמנו בזה מה שרצינו ביאורו בזה החלק.
אתה טורח להתעסק בקבורתי וגם אני נתתי. הוצרך להוסיף אתה טורח כו׳ מפני שאין לזה הפסוק שום קשר ושום דבוק עם הקודם לו ומפני שמלת ואני עם הוי״ו מורה על אחר כאילו אמר אתה עושה לי כך ואני אעשה לך כך הוצרך להוסיף מלת אתה ואמר אתה טורח כו׳ ומפני שהגמול צריך להיות מהמין שבעבורו היה הגמול אמר שזה שנתתי לך הוא כדי שתקבר בו כי כן כתוב ואת עצמות יוסף אשר העלו ממצרים קברו בשכם:
שכם אחד על אחיך שכם ממש. אף על פי שאחד על אחיך מורה שפירוש שכם חלק כמו אחלקה שכם כתרגומו מ״מ המקרא של קברו בשכם הכריע שיהיה שכם ממש כמשמעו ופי׳ אחד על אחיך חלק אחד על אחיך ויחסר חלק כאילו אמר ואני הנה נתתי לך את שכם חלק אחד על אחיך וזהו שכתב רש״י אחר זה יהא לך יתרה חלק אחד על אחיך ופי׳ מיד האמורי הוא חמור אבי שכם ובב״ר וכי אמורי היה אלא חוי בכלל אמורי:
בחרבי ובקשתי כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להן וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן אבל לא רצה לפרש בחרבי ובקשתי על חרבם של שמעון ולוי מפני שלא עשו אותו מדעתו שהרי כעס עליה׳ על זה ואמר עכרתם אותי כו׳:
מיד האמורי מיד עשו שעושה מעשה אמורי. ובב״ר אמרו ואני נתתי לך שכם זו הבכורה ולבושו של אדם הראשון אשר לקחתי מיד האמורי זה עשו וכי עשו אמורי היה אלא שעשה מעשה אמורי ומאי בחרבי ובקשתי במצות ובמעשים טובים ובתרגום ירושלים ואנא הא יהבית לך חולק חד יתיר על אחך לבושיה דאד׳ קדמאה דנסביה אברהם אבוי דאבא מן ידוי דנמרוד רשיעא ויהביה ליצחק אבא ויצחק יהביה לעשו אחי ואנא נסבתינהו מידי דעשו אחי לא בחרבי ולא בקשתי אלא בזכותי ובעובדי טביא ומה שהוצרכו לפרש מיד האמורי מיד עשו ונקרא אמורי על שעושה מעשה אמורי או מיד שכם בן חמור ונקרא אמורי דחוי בכלל אמורי ולא מיד האמורי ממש כמו לתת אותנו ביד האמורי הוא מפני שלא מצינו שום עיר שלקחה יעקב מן האמורי עד שיאמר אשר לקחתי מיד האמורי אלא את שכם מחמור אבי שכם או הבכורה מעשו אחיו ואין לפרש אשר לקחתי מיד האמורי בעבור ארץ כנען שיקחו ישראל בחרבם ובקשתם וקראם חרבי וקשתי מפני שהם של בני בניו שא״כ הוה לו לומר ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך מן הארץ אשר לקחתי מיד האמורי וגו׳ כי בזולת זה המובן ממנו הוא שאותו החלק הנוסף הוא שלקח מיד האמורי:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ואני נתתי לך – ״ואני״ הנה אמנם לא העברתי נחלה כלל כש״נתתי לך שכם אחד על אחיך״ בארץ, אף על פי שהיא ארץ אבותיכם בלעדי, כי נתתי לך מה ש״לקחתי מיד״ מי שהוא ״אמורי״ במעשיו הרעים, ובעל אמירה, שאומר הרבה ואפילו מעט אינו עושה להיטיב. וזה הוא עשו, כשקניתי הבכורה ממנו, כי לולא זה לא היה לאחיך בירושת האבות כל כך חלק בארץ.
בחרבי ובקשתי – בחכמתי ובינתי, שהם חרבם וקשתם של צדיקים, כאמרו ״חגור חרבך על ירך גבור״ (תהלים מ״ה:ד׳). וכבר בארו זכרונם לברכה ׳ההוא בדברי תורה הוא דכתיב׳ (שבת ס״ג.), וכענין על היפך זה ״שניהם חנית וחצים, ולשונם חרב חדה״ (תהלים נ״ז:ה׳), וכענין ״וידרכו את לשונם קשתם שקר״ (ירמיהו ט׳:ב׳).
ואני נתתי לך, Yaakov emphasizes the word אני in order to explain that he was not violating any of the rules pertaining to the distribution of the land of Canaan to the tribes, seeing such a distribution was not yet something at hand, but was still in the realm of the potential. Seeing that he, Yaakov, had personally conquered the city of Shechem, in spite of this city being part of the land of Canaan, seeing that he had taken it from the “Emorite,” i.e. someone whose deeds were as evil as those of the Emorite, (although the inhabitants had been Hittites), what he was allocating to Joseph now was an actual, a gift bestowed by him now, and had no bearing on any distribution of land conquered by Joshua in the future. Yaakov hints that givers who promise a lot wind up actually not even keeping part of their promises, such as Esau. When Yaakov, at the time, had bought the birthright from Esau, Esau forfeited not only his additional share in the land as a firstborn but wound up without any share in the land of Canaan whatsoever.
בחרבי ובקשתי, through my intelligence and insight (חכמה ובינה). Whereas the weapons of warriors are the sword and the bow, the equivalent weapons of the righteous, the scholars, are their wisdom and understanding. This is what Psalms 45,4 has in mind when the author writes: חגור חרבך על ירך גבור. Our sages in Shabbat 63 already commented on this verse that the psalmist does not refer to actual weapons but to the use of words of Torah as being the tools used by the Torah scholar.⁠a
a. The interpretation of this verse as something allegorical, and almost diametrically opposed to the plain meaning of the text, is disputed by some scholars in the Talmud there.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[א] ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך
[1] בתרא פרק שמיני דף קכג ע״א ב (בבא בתרא קכג.)
אתה טורח בקבורתי וכו׳. אבל למעלה כשאמר ״ואני בבואי מפדן״ (פסוק ז) לא אמר זה וליתן לו שכם, מפני שעתה בא לחלק הארץ לכל השבטים וליתן לכל אחד ברכתו הראויה לו (רש״י להלן מט, כח), נתן לו גם עתה שכם:
הוא חכמתו ותפלתו. שהחכמה נקרא ׳חרב׳ שהוא חריף וחד כמו חרב, והתפלה נקרא ׳קשת׳, שהלשון – שבו תלוי התפלה – נקראת חץ בהרבה מקומות, ותפילת הצדיק עולה למעלה קורעת עליונים ותחתונים – כמו החץ מן הקשת. אבל אונקלוס תרגם ׳בצלותי ובבעותי׳, פירש הוא החרב – תפלה, והקשת – הוא תחנונים. קרא אונקלוס התפלה של הצדיק ׳חרב׳ דהיא קורעת עליונים ותחתונים. והתחינה ׳קשת׳, מפני שהוא מתקשה מאד בתפלתו, ולפיכך התחינה היא יותר, והולכת כמו חץ. אמנם יש עוד דבר נעלם לקרא התחינה ״בקשתי״:
לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי. הוצרך לומר שאתה טורח וכו׳ מפני שאין לו שום קישור למעלה:
וגם אני נתתי לך נחלה. פירש נתתי לך כבר לפי שבאותן ברכות שברכו אח״כ יהיו הכל שווין בו לכך אמר לי׳ בזו נתתי ר״ל נתתי לך ולא יהיו בכלל אותן ברכות. [מהרש״ל]:
תהי׳ לך חלק א׳ יתירה כו׳. דק״ל דאם שכם הוא שכם ממש העיר למה כתיב אחד ל׳ זכר אלא ע״כ אחד לאו אהעיר קאי אלא ה״פ העיר שכם יהיה לך חלק אחד ואחד קאי אחלק שהוא לשון זכר. [מהרש״ל]:
תשית שונאי לפני לחלקים כו׳. ר״ל פירוש הוא על כי תשיתמו שכם:
שעשה מעשה אמורי. אבל קשה לפי טעם זה למה דמהו דווקא לאמורי לכ״פ ד״א ולפירוש אחרון קשה היה לו לומר אמרי ולא אמורי לכן צריך לשני טעמים. [מהרש״ל]:
היא חכמתו ותפלתו. ר״ל בחרבי היינו חכמה כמו שחרב מציל את בעלה כך החכמה מצילה את בעלה כענין שנאמר (קהלת ז׳:י״א) החכמה תחיה את בעליה ובקשתי הוא לשון בקשה ותפלה:
Because you will take the trouble to occupy yourself with my burial. Rashi said, "Because you will take the trouble...⁠" because [otherwise the reason for giving him Shechem] has no connection with the preceding.
Therefore, I have also given you an inheritance. Explanation: I have already given it to you. This is because in the blessings that Yaakov gave them afterward, they were all equal [in inheriting the Land]. Accordingly, Yaakov said to him: I have hereby given it to you, and it will not be included in those blessings. (Maharshal)
This shall be for you one share in excess... Rashi is answering the question: If Shechem means the actual עיר (city) of Shechem, [and עיר is a feminine noun,] why is it written אחד which is the masculine form? Perforce, אחד does not refer to the city. Rather, the verse is saying that the city of Shechem shall be for you אחד חלק (one share), and אחד refers to חלק, which is masculine. (Maharshal)
You will scatter my enemies before me. I.e., this is an explanation of the verse, "You will make them as portions.⁠"
Who acted as if he were an Emorite. There is a question on this explanation: why should Eisov be compared specifically to an Emorite? Thus Rashi brings another explanation. And according to the second explanation: It should have said אמרי instead of אמורי! That is why Rashi brings both explanations. (Maharshal)
His wisdom and prayers. I.e., "with my sword" is wisdom. Just as a sword saves the one who has it, so too, wisdom saves the one who possesses it. This is as it says (Koheles 7:11), "Wisdom gives life to the one who has it.⁠" "My bow" (ובקשתי) is an expression of pleading (בקשה) and prayer.
ואני הנה נתתי לך שכם אחד על אחיך – על שלקח מנשה ואפרים לבנים במנין השבטים הנה יהיו לכל שבט חלק א׳ בארץ וליוסף שנים כנגד שני בניו וזהו אמרו ויברכם ביום ההוא וגו׳ ועיקר הברכה שיהיו ב׳ שבטים וינחלו ב׳ חלקים בארץ וזה לא יארע אלא לעתיד לבוא. כי ביום הזה לא הועילה ברכתו אלא לומר בך יברך ישראל וגו׳ כלומר בך יוסף יברך ישראל ירצה יעקב ישימך אלהים וגו׳ שישים ה׳ [ברכת] יוסף בבניו. ויהיה ברכתו והצלחתו תלויה בבניו. שתהיה גדולת בניו רמה ממנו עד שיוסף יתפלל להיות כבניו. וזה די לך לעת עתה. כי אמנם לעתיד אחרי מותי ישיב ה׳ אתכם אל ארץ אבותיכם ואז תראה שפע ברכתי שיתנו לך שכם א׳ על אחיך כמו שביארנו:
ואני נתתי לך שכם – פשוטו שזה שכם ממש.
ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך – שב על ארץ אבותיכם הנזכר בפסוק הקודם, כי לאבות ניתנה הארץ והיא שלהם לצוות עליה כאדוני הארץ איך יירשו אותה בניהם אחריהם. כי לאבות נשבע השם לתת להם הארץ, ונאמר באברהם ״כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם״.⁠1 ואמר ״קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה״,⁠2 וכן נאמר ביצחק ״כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל״,⁠3 וכן נאמר ביעקב ״הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך״.⁠4 ונאמר פעם שנית ״ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה, ולזרעך אחריך אתן את הארץ״.⁠5 הרי שניתנה הארץ לשלשה האבות, ושלהם היא בתנאי שינחלוה לזרעם אחריהם, לא לבני עם אחר. והנה לא היה לאברהם זרע לענין הברית והנחלה רק יצחק, כאמרו ״כי ביצחק יקרא לך זרע״.⁠6 וליצחק לא היה זרע לענין זה כי אם יעקב, וכאמרו ״ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה״,⁠7 וליעקב היו י״ב השבטים נוחלי הארץ. ואם כן יעקב לבדו היה הכל בידו להוריש לבניו, ולכן אחר שאמר ״והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם״ כלומר הוא ביאתכם אל הארץ שניתנה לאבותיכם, והיא שלכם ואתם ובניכם הזרע שיירשו ארץ האבות בחרבכם ובקשתיכם מיד האמורי, חזר ואמר ״ואני אביכם החי המדבר עמכם, בהיות הארץ כולה נתונה לי להורישה לכם, ׳נתתי לך שכם אחד על אחיך׳ בנחלתך אשר תנחל בארצי. כי שני בניך, שני שבטים, נוחלים שני חלקים. ותדע כי בצדק ינחלום כי אני המוריש, וגם מה שאני עושה מפי הגבורה היא״.
אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי – כאומר החלק שנתתי לך על אחיך היא לענין הנחלה בארץ אשר לקחתי במצות השם מיד האמורי, על ידי קשת וחרב מלחמה, שהן המלחמות שנלחם משה עם האמורי אשר מעבר לירדן, שהן סיחון ועוג; והמלחמות שנלחם יהושע עם מלכי האמורי אשר במערב הירדן ל״א מלכים, שנקראו כולם בשם ״אמורי״ על שם הפרט אמורי בן כנען, כאמרו ״וכנען ילד וגו׳ ואת היבוסי ואת האמורי ואת הגרגשי״.⁠8 וכן הוא שם כללי שנקראו בני כנען כולם בשם ״אמורי״, כי הוא גבר באחיו בגבורה ובכח, כאמרו ״ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים״.⁠9 וכפי הנראה עוד בני האמורי פרצו לרוב והיו מפוזרים בכל מקומות כנען, ועושים בכל מקום חיל למלחמה בגבורתם. שהרי סיחון ועוג נקראים ״אמורי״, כאמרו ״וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי״.⁠10 וכן ״ואת כל אשר עשה לשני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן לסיחון מלך חשבון״11 וגו׳. וכאשר הכה יהושע מלכי כנען יושב במערב הירדן כתוב ״אז ידבר יהושע לי״י ביום תת י״י את האמורי לפני בני ישראל״12 שמענו שגם ל״א מלכים מכונים בשם ״אמורי״. ועל זה אמר יעקב אשר לקחתי מיד האמורי, שבכלל זה הארץ כולה, הן ארץ סיחון ועוג, והן ארצות ל״א מלכים. ובני יוסף לקחו בשניהן, כי חצי שבט מנשה לקחו מעבר לירדן מזרחה.
לקחתי – עבר במקום עתיד, כי לא היה יכול לומר אשר אקח מיד האמורי כי לא לקחתה אחרי מותו. אך הלקיחה שבפסוק זה שב על מאמר ״ארץ״, שהאבות בצדקתם להם ניתנה הארץ מן השם וכאמרו ״לך אתננה ולזרעך״ [ה׳] הנותן, יעקב הלוקח, וזה בזמן שעבר. וכן לא היה יכול לומר ״אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי״ שהרי בניו הם שנלחמו עם האמוריים לכבוש את הארץ, אלא עיקר הכונה פה להודיע שלו לבדו הבעלות נתונה, והצלחת הבנים במלחמתם עם האמורי לא באה להם אלא בכח ישראל אביהם, שבצדקתו נשבע לו השם, ואם כן הוא העושה. ועל זה אמר ״בחרבי ובקשתי״. וכן מפורש בתורה שנאמר ״אל תאמר בלבבך וגו׳ בצדקתי הביאני י״י לרשת את הארץ הזאת וגו׳ לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים האלה וגו׳ ולמען הקים את הדבר אשר נשבע י״י לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב״.⁠13 והודיע בזה שתהיה ירושת הארץ בצדקת האבות, ויעקב הודיע כי בשוב אלהים אותם אל ארץ אבותם יירשו את האמורי וכל ארצו בחרב ומלחמה, ושיצליחו בכל. כי בחרב אבותיהם הם נלחמים. וקרוב לומר עוד כי לשון עבר ״לקחתי״, [הוא] עבר וענינו [מה שיגידו ב]⁠עתיד. כמו בלע״ז ״ווען איך עש אויש דיא גוואלט אמורי דורך מיין שווערט אונד באגן ווערדי גענאמען האבן״.⁠14 ועל העת ההיא [אמר] נתתי לך עתה שכם אחד על אחיך. כך נראה בעיני. ולא אמרו כן המפרשים ז״ל.
1. בראשית יג, טו.
2. שם יג, יז.
3. שם כו, ג.
4. שם כח, יג.
5. שם לה, יב.
6. שם כא, יב.
7. שם לה, יב.
8. שם י, טו-טז.
9. עמוס ב, ט.
10. במדבר כב, ב.
11. יהושע ט, י.
12. שם י, יב.
13. דברים ט, ד-ה.
14. מתורגם לעברית: כאשר אכוף [=או אכבוש] את האמורי על ידי חרבי וקשתי, שנלקחו [הארצות מידי האמורי] על ידם״.
שְׁכֶם אַחַד – שְׁכֶם יְשַׁמֵשׁ כָּפוּל. וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם, שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ. הִיא חֶלְקַת הַשָׂדֶה שֶׁקָנָה בִּתְּחוּם שְׁכֶם. וּמַגִיד הַכָּתוּב כַּאן שֶׁאַחֲרֵי שֶׁנָסַע יַעֲקֹב מִשָׁם וְהִתְיַשֵׁב בְּקִרְיַת אַרְבַּע מְקוֹם אָבִיו, הֶחֱזִיקוּ הַכְּנַעֲנִים יוֹשְׁבֵי שְׁכֶם שְׁכֵנֵיהֶם בְּחֶלְקַת שָׂדֵהוּ. וְנִלְחַם יַעֲקֹב עִמָהֶם וְלָקְחוֹ מִיָדָם בְּחַרְבּוֹ וּבְקַשְׁתּוֹ. וְזֶה שֶׁנָתַן עַתָּה לְיוֹסֵף יוֹתֵר עַל אָחִיו. וְהוּא שֶׁנֶאֱמַר שֶׁקָבְרוּ עַצְמוֹתָיו בְּחֶלְקַת הַשָׂדֶה וגו׳ (יהושע כ״ד:ל״ב).
ואני – כל כך אני בטוח וברור לי שתשובו אל ארץ אבותיכם, עד שאני נותן לך עכשיו חלק אחד בארץ יותר על אחיך, שכל אחד מהם לא יקח אלא גורל אחד, ואתה תיקח שני גורלות, כי אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. ומלת שכם פי׳ חלק, כמו אחלקה שכם (תהלים ס׳ ח׳):
על אחיך – יתר על אחיך:
אשר לקחתי – בא עבר במקום עתיד לפי שהשם כבר הבטיחו לתת את הארץ לבניו והרי היא כאילו נתונה כבר:
מיד האמורי – זכר האמורי ולא שאר העמים לפי שישראל לקחו הארץ תחלה מיד האמורי כי סיחון ועוג שני מלכי האמורי היו, והמלחמה הראשונה והגדולה שהיתה להם בכיבוש הארץ היתה ליהושע שהיה מזרעו של יוסף, ובו נעשה הנס הגדול כדכתיב אז ידבר יהושע לה׳ ביום תת ה׳ את האמורי לפני בני ישראל (יהושע י׳ י״ב), ומיד האמורי היה חלק ונחלה לבני יוסף כמו שכתוב וילכו בני מכיר וכו׳ ויורש את האמורי אשר בה (במדבר ל״ב ל״ט), וגם בני אפרים נחלו בגבול האמורי כמו שכתוב ויואל האמורי לשבת וכו׳ ותכבד יד בית יוסף ויהיו למס:
בחרבי ובקשתי – הכוונה על חרב וקשת הלוחמים בעת כבוש הארץ:
בחרבי ובקשתי – כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן (רש״י), והוא מב״ר שאמר שם ואני נתתי לך שכם אחד זו שכם ודאי, אשר לקחתי מיד האמורי זו חמור אבי שכם וכי אמורי הם? אלא הוי בכלל אמורי, יעו״ש. ובמדרש ויסעו בפ׳ ויהי חתת אלהים וגו׳ ולא רדפו אחרי בני יעקב איתא וז״ל, רבותינו אמרו אעפ״י שלא רדפו אחריהם בפעם ההיא אבל לאחר שבע שנים רדפו ונתכנסו כל מלכי האמורי על בני יעקב ובקשו להרגם בבקעת שכם, לפי שלאחר מכן חזר יעקב ובניו לשכם ויבואו שם, אמרו לא די להם שהרגו כל אנשי שכם אלא שיורשים את ארצם, נתקבצו כולם ובאו עליהם להרגם וכו׳, ולפני חצר העיר היה להם מלחמה כבדה וכו׳ וירה יעקב חצים והרג למלך חצר ולמלך סרתה ולמלך ארם ולמלך מנהגי והרג מן ימינו אל שמאלו וכו׳, ונתקבצו כל האמוריים ובאו אצלם בלי כלי מלחמה והיו משתחוים להם ובקשו מהם שיעשו שלום, ואז עשה יעקב עמהם שלום ושלמו לבני יעקב כל הצאן ששבו שנים באחד ונתנו להם מס, והחזירו להם כל השבי וכו׳, ומשם והלאה עמדו בשלום עם האמוריים עכ״ל. מבואר כי יעקב כבש את שכם מן אמוריים במלחמה וביד חזקה, ובזה נתיישב המקרא על מכונו לדעת רבותינו. ולדעתם מלת שכם כאן יתבאר בהוראה תאומית וכפולה, שם העיר שכם, והוראת החלק כמו אחלקה שכם, וטעמו נתתי לך עיר שכם חלק אחד יותר על אחיך, וכתיב״ע יהבית לך קרתא דשכם חולק חד למתנא יתיר על אחך די נסיבית מידיהון דאמוראי בעידן די עלתון לגווה וקמית וסייעית יתכון בסייפי ובקשתי. ולפי״ז און כאן התנגדיות מצד הנגינה כמו שחשב הרש״ד בביאורו, וברח מפירוש זה שהוא דחוק בעיניו ובחר בפירוש שאר המפרשים שהוא יותר דחוק, דלדבריהם לקחתי הוא עבר במקום עתיד, ועוד היה ראוי לכתוב מן הארץ אשר אקח מיד האמורי, דבזולת זה המובן שאותו חלק הנוסף לבד הוא שלקח מיד האמורי.
שכם אחד על אחיך – הכוונה על שני גורלות שיהיו לו בהמנות שבטו לשנים, ויפה אמר רלב״ג כי אפשר שיעקב דמה שיהיה בזה יתרון ליוסף שינחל נחלה כפולה, אעפ״י שלפי מה שצוה אח״כ ה׳ בתורתו נחלקה הארץ לגלגלות; ואפשר ג״כ כדברי רלב״ג שהיתה המתנה הזאת שנתן יעקב ליוסף ברכה שיפרו וירבו בניו עד שיהיו ראויים להחלק לשני השבטים, וכן היה, כי מספר מנשה ואפרים במנין שנת הארבעים (במדבר {כו}) היה 85200 ומספר ראובן ושמעון יחדו לא היה אלא 65930, ונראה ג״כ רבוי בני יוסף ביהושע י״ז י״ד, וכן נראה כי לרבוים נקראו כל עשרת השבטים בשם יוסף ובשם אפרים.
שכם – חלק.
אשר לקחתי – עבר במקום עתיד, והכוונה שיקחו בניו.
האמורי – כל שבעה עממים נקראים על שמו להיותו החזק והגדול שבהם (ראב״ע) ויש מפרשים שכם עיר שכם שהיתה ליוסף ובה נקבר, ולפי זה אין טעם למלת אחד, ומלבד זה בני יעקב כשהרגו את חמור ואת יושבי עיר שכם לא כבשו אותה, רק בזזו את שללה והלכו להם.
אַחַד – משפטו אֶחָד כי איננו סמוך ואין אחריו מ״ם, כמו כאחד ממנו {בראשית ג׳:כ״ב}; ולדעת אח״ם שיעורו הנה נתתי לך על אחיך שכם א׳ מאשר לקחתי וגו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

שכם אחד: הוא חצי שבט מנשה שנטל חלקו בעבר הירדן1 בשפע רב מאד, כמו שכתבתי בספר דברים (ג,טז) הסיבה לזה2, אכן הגיע לזו הסיבה מתנת יעקב.
בחרבי ובקשתי: לפי הפשט כמשמעו הוא, שהגיע זה החלק למכיר בגבורתו שהוריש את האמורי3, וכתיב בספר יהושע (יז,א) ״כי הוא היה איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן״4. משא״כ כל ארץ סיחון ועוג, וכן כל ארץ ישראל ע״י יהושע, לא נכבשה בתכסיסי מלחמה5, ומפורש כתיב בספר תהילים (מד,ד) ״כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו״.
[הרחב דבר: זהו לפי פשוטו. אבל בתרגום אונקלוס איתא ״בצלותי ובעותי״. וכן הוא בגמרא ב״ב (קכג,א): ״בחרבי״ זו תפלה6, ו״בקשתי״ – זו בקשה. ובתפילת שלמה אמר ״לשמוע אל הרנה ואל התפלה״ (מלכים א ח,כח), ותרגם יונתן ״לקבלא צלותא ובעותא״7.
הביאור על זה8, דתפלה קבועה שהיתה בכל זמן משעה שתקנו אבותינו ג׳ תפלות ביום זה מיקרי ״צלותא״, ומה שהאדם מוסיף צרכי עצמו באותה שעה מיקרי ״בעותא״, וכמו שכתבתי בספר שמות (לב,יא) בדקדוק לשון תרגום אונקלוס על ״ויחל משה״ – ״וצלי משה״. וכבר ביארנו לעיל (יח,כב בהרח״ד) שאין לאדם להעריך בקשה לצורך השעה כי אם בתוך תפלה קבועה. ומשום הכי דקדק שלמה בסדר תפלתו בפסוק כ״ט ״לשמוע אל התפלה אשר יתפלל עבדך״ ותרגם יונתן – ״צלותא״, היינו מה שיתפללו בכל יום תפלה קבועה. ובפסוק ל״ג ״בהנגף עמך ישראל לפני אויב וגו׳ והתפללו והתחננו״, ובפסוק ל״ה ״בהעצר שמים ולא יהיה מטר וגו׳ והתפללו אל המקום הזה״, ולא כתוב ׳והתחננו׳. היינו משום דמשמעות ״והתחננו״ כתרגום יונתן ״ויבעון״ לצורך השעה שיוסיפו בתוך תפלה קבועה, משא״כ מטר שהוא פרנסה, ועיקר תפלה קבועה באה לצורך פרנסה במקום קרבנות שהוא עבודה שמזין, כמו שכתבתי כמה פעמים9, וא״כ סגי תפלה קבועה לבד. ובפסוק מ״ד כתיב ״כי יצא עמך למלחמה וגו׳ והתפללו אל ה׳ דרך העיר וגו׳⁠ ⁠⁠״ והיינו תפלת שמונה עשרה שהיא קבועה, ואח״כ כתיב ״ושמעת השמים את תפלתם ואת תחנתם״ היינו ״צלותהון ובעותהון״. ונמצא פירוש ״לשמוע אל הרנה ואל התפלה״10 – תחלה תפלה קבועה ואח״כ בקשה לצורך השעה11.
והיינו פירוש הברייתא ברכות (לא,א): יכול ישאל אדם צרכיו ואח״כ יתפלל, כבר מפורש ע״י שלמה, שנאמר ״לשמוע אל הרנה ואל התפלה״, ״רנה״ זו תפלה12, ״תפלה״ זו בקשה13, היינו הך דאיתא בב״ב הנ״ל ״תפלה״ היא תפילה קבועה ו״בקשה״ היא לצורך השעה. וא״כ צריך לפרש ׳יכול ישאל אדם צרכיו ואח״כ יתפלל׳14, תחילה צרכי עצמו ואח״כ תפלה קבועה. וכמשמעות אותה לשון עצמה במסכת עבודה זרה (ז,ב): רבי אליעזר אומר, שואל אדם צרכיו ואח״כ יתפלל15, שנאמר ״תפלה לעני כי יעטוף״16 (ואח״כ) ״ולפני ה׳ ישפוך שיחו״17 (תהילים קב,א), רבי יהושע אומר, יתפלל ואח״כ ישאל צרכיו, שנאמר ״אשפוך לפניו שיחי״ (ואח״כ) ״צרתי לפניו אגיד״ (שם קמב,ג), ו׳שיח׳ הוא תפילה קבועה18. והכי הביא הרי״ף בסוגיא דעבודה זרה, והכי מבואר בירושלמי ברכות (פ״ד ה״ד): אית תנויי תני מתפלל ואח״כ תובע צרכיו, ואית תנויי תני תובע צרכיו ואח״כ מתפלל. מאן דאמר תובע צרכיו ואח״כ מתפלל שנאמר ״תפלה לעני כי יעטוף וגו׳⁠ ⁠⁠״, מאן דאמר מתפלל ואח״כ תובע צרכיו שנאמר ״לשמוע אל הרנה ואל התפלה״. (ובירושלמי לפנינו נתהפך בטעות הדפוס).
ממוצא דבר תשכיל בפירוש הסוגיא דברכות הנ״ל לא כפירוש רש״י בד״ה יכול ישאל צרכיו ׳כגון ברכות אתה חונן, ואחר כך יתפלל ג׳ ראשונות שהן של שבח׳. ורבינו (רש״י) פירש כן משום שהיה קשה דא״כ יקשה לרבי אליעזר במסכת עבודה זרה, משום הכי פירש כאן בנוסח שמונה עשרה. אבל מתרגום יונתן והירושלמי מבואר כמו שכתבתי. ולר״א19 צריך לומר דכאן אמר שלמה ״לשמוע״ לתפלת רבים אשר יתפללו, וברבים מודה ר״א כדאיתא במסכת עבודה זרה (שם) על משה דרב גובריה20. וכד דייקת בספר דניאל (ו,ח) בגזרת כורש ״שלא יבעא בעו מן כל אלה ואנש וגו׳⁠ ⁠⁠״, לא גזר אלא על בקשה לצורך השעה ולא על תפלה קבועה איש לאלהיו, ודניאל לא עבר על גזרת המלך כלל אלא התפלל תפלה קבועה ״כל21 קבל די הוא עבד מן קדמת דנא״ (שם פסוק י״א), ורק משום שדניאל החסיד לא עשה תפלתו קבע אלא רחמים ותחנונים לפני הקב״ה, ולא כדרך המון העם בתפלה הקבועה, מש״ה כתיב (פסוק י״ב) ״והשכחו לדניאל בעה ומתחנן קדם אלהה״, פירוש, שחשדוהו שהוא מבקש רחמים על איזה דבר לפי השעה. והוא אמר האמת ״ואף קדמך מלכא חבולה לא עבדת״ (פסוק כ״ג), היינו שלא עבר על גזירתו.
ואחר שכן, ראינו שתפילה קבועה מכונה ״חרב״ ותפלה לצורך השעה מכונה בשם ״קשת״, יש להבין טעם כינויים הללו. והענין, דכמו מלחמת תנופה {דתפילה נמשלה למלחמה, כדאיתא בירושלמי ברכות (ד,ד) זה שעובר לפני התיבה אין אומרים לו ׳בוא והתפלל׳ אלא ׳בוא וקרב... עשה מלחמתנו׳} העיקר הוא לכבוש את המלך או השר הצבא שעומדים מרחוק מעומק המלחמה, אבל הרבה שומרים סביביו, על כן תחילה תופסים בחרב להרוג את כל סביביו, וכשמתקרבים אל מקום הראש טוב ונוח לירות אל המטרה להרוג את הראש. כך עיקר המטרה למצוא רצון מה׳ לצורך השעה, אבל הרבה מסטינים בינינו ובין אבינו שבשמים שמקטרגים ומעכבים את התפילה, כדאיתא בסנהדרין (מד,ב) על המקרא ״היערוך שועך לא בצר״ (איוב לו,יט)22, על כן בא ״הרנה״ זו תפלה קבועה להיות זמיר עריצים, ואח״כ בא בתפלת הבקשה אל המטרה, משום הכי מכונות תפלות הללו ״בחרבי ובקשתי״.]
1. לא כרש״י הסובר שמדובר על העיר שכם שניתנה נחלה ליוסף.
2. מדוע משה רבינו נתן להם, וגם לא דרש מהם את תנאי בני גד ובני ראובן, וכתב שם שמשה רצה שיהיו שם הואיל והיו גדולי תורה.
3. במדבר לב,לט: ״וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה ויורש את האמורי אשר בה, ויתן משה את הגלעד למכיר בן מנשה וישב בה״.
4. א״כ שיעור הכתוב ׳ואני נותן (או אתן) לך חלק אחד נוסף על אחיך, שיילקח (בזכותי) מידי האמורי בחרב ובקשת׳, והואיל וזה הושג בזכותי, ייחשבו החרבות והקשתות כ״חרבי וקשתי״. וכך איתא ברמב״ן (פסוק ט״ו) שבפסוקנו משמש עבר במקום עתיד, וכן בראב״ע לעיל ד,כג.
5. רבינו נוטה מדעת הרמב״ן במקום, הסובר שהפסוק מוסב על כיבוש כל א״י כולה במלחמה ע״י יהושע שהיה משבט אפרים, וכן כיבוש עבר הירדן במלחמה ע״י מכיר משבט מנשה, וכל הכבושים הללו הצליחו בזכותו של יעקב ונחשב ״חרבי וקשתי״ של יעקב. הרמב״ן מביא ראיה לדבריו מפסוק ביהושע (יא,יט) ״לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל... את הכל לקחו במלחמה״.
6. רש״י: שהתפלל יעקב על בניו, ושזכה לקנות הבכורה מעשו בתפלתו.
7. כאן לכאורה ״רנה״ = צלותא, ו״תפלה״ = בעותא. עיין בהמשך דברי רבינו.
8. ועיין היטב בספרו של רבינו ׳מרומי שדה׳ על הגמרא בבא בתרא שם.
9. לעיל ב,ה. יב,יז. טו,ט.
10. שתרגם יונתן ״לקבלא צלותא (תפלה) ובעותא״ (בקשה).
11. שניתן להוסיפה רק בתוך תפלה קבועה.
12. רש״י: של שבח.
13. רש״י: שאלת צרכיו.
14. לא כרש״י שכתב: ׳יכול ישאל צרכיו׳ – כגון ברכות ד׳אתה חונן׳ עד ׳שומע תפלה׳, ואח״כ יתפלל שלש ברכות ראשונות שהן של שבח.
15. רש״י: שמונה עשרה.
16. רש״י: ״כי יעטוף״ – עטיפת נפשו ודאגת לבו יתפלל תחילה, והדר ״לפני ה׳ ישפוך שיחו״ – שמונה עשרה.
17. המשך: ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר ״לשמוע אל הרנה ואל התפלה״.
18. כפי שכתב רבינו לעיל ב,ה. יח,כג בהרח״ד.
19. קשה מהפסוק ״לשמוע אל הרנה ואל התפלה״.
20. הגמרא שואלת (על ר״א) ממשה שהקדים שבח המקום ״ה׳ אלהים אתה החילות להראות את עבדך״ ורק אח״כ ביקש ״אעברה נא ואראה את הארץ הטובה״ (דברים ג,כד-כה). ועונה ר״א, שאני משה דרב גובריה. רש״י: גדולת מעשיו וחכמתו רבה, ונאה לו לשבח ולהעדיף בשבחו של מלך מלכי המלכים, אבל איניש בעלמא מחזי כיוהרא.
21. תחילת הפסוק ״וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהה כל קבל״...
22. א״ר אלעזר, לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, שאלמלא הקדים אברהם תפלה לצרה בין בית אל ובין העי לא נשתייר מרשעי ישראל שריד ופליט.
שכם אחד – חלק אחד על אחיך תטול ממה שאקח מיד האמורי.
ולקחתי – משמש כאן לזמן הנקרא בלשונותינו עתיד עבר, המצייר העתיד כאלו כבר עבר, וכן למעלה (בראשית מ״ח:ו׳) ומולדתך אשר הולדת; ותיבת אחד הנקודה פתח סמוכה לעל אחיך ומופסקת בטפחא, תורה לנו שבעלי הטעמים אינם בעלי הנקודות, בעלי הטעמים דעתם שתיבת שכם היא שם דבר והוראתה חלק, נתתי לך חלק אחד על אחיך ממה שיקחו צֶאֱצָאַי מיד הכנעני בחרבם ובקשתם, וזה מסכים לברכה שברכו כבר; ובה״נ סוברים שתיבת שכם היא שם פרטי, ונתתי ישמש להוראת זמן הוה, ולקחתי לעבר מושלם כמשמעו, הנני נותן לך עיר שכם יותר על אחיך, שכם שלקחו בני מיד האמורי, ובין שני הפירושים נ״ל שיש לבחור בראשון לפי שאי אפשר שיעקב ייחס אל חרבו ואל קשתו תפיסת עיר שכם והוא כבר (בראשית ל״ד:ל׳) הוכיח בניו עליה, וגם לפני מותו תחת ברכם הוא מוכיחם; וכן בפרשת קרח: ״ל֠א חמ֨ור אֶחָ֤ד מהם֙ נש֔אתי״ לפי הטעמים היה להנקד אַחַד סמוך כמו בסוף הפסוק, או להטעים ״ל֠א חמ֤ור אֶחָד֙ מה֣ם נש֔אתי״; וכן למעלה (בראשית מ״ה:ב׳): ״ויתן את קולו בבכי״ לפי הטעמים היה ראוי להנקד ״בְּבֶ֑כִי״, אלא שלפי הנקדנים היה ראוי האתנח לבוא תחת תיבת מצרים, כלומר הנצבים עליו שיצאו המסדרונה ושמעו תחלה, ועיין מה שכתבתי למעלה וגם בביאור שד״ל.
אשר לקחתי וגו׳. זה לאות כי לא כל הקורות לאבותינו נכתבו בתורה, והיה לעד כי מה שסופר מקדמונינו חוץ מהנכתב הכל אמת, כי הם מקובלי האומה ובעלי המסורת.
בחרבי ובקשתי. החוקר הגדול Vico. Scienza Nuova. Lib. V. p. 343. הוכיח כי הקרקעות אשר לגדולי וחשובי האומה, היו נקראים אצל הקדמונים Beni della lancia ונכסי החרב. — ופירש הכוונה לא שהשיגו אותם בחרב ובחנית, רק שהיו מיוחדים לאצילי העם Eroi אשר להם החרב, וחז״ל מהרגשתם התיחדות הזה בין הכח הגשמי והרוחני בקדמוני האומות, קבעו על הפסוק דרשתם בצלותי ובבעותי (עיין מ״ש פ׳ יתרו פ׳ אנשי חיל) והחרב היו חוגרים אותה הקדמונים לשם האלוה, ומידו היו מקבלים אותה, ולעבודתו היו מקדשים אותה, ומזה מה שספרו חכמינו על חרב בני עמון שהיתה מקודשת לאלהי עמון, ושם האלוה חקוק עליה — ואין ספק שבשנים קדמוניות לא בלבד שהיתה החרב כלי קדוש אצלם, אבל גם אליל נעבד, שמע נא דברי חכם בקי בקדמונות הגוים Cartari lmmagini degli Dei p. 36. בשנים קדמוניות לא היו לבני אדם מצבות לזכר אלהיהם, זולת החנית Haste ע״כ היו משתחוים להם ועובדים להם תכלית העבודה — וראה מה מתקו דברי הזהר אחר כל מה שכתבנו ששם בח״ב דקי״ז כתוב לאמר ואשבע לו בה׳ לאמר אם אמיתך בחרב, בחרב דתמן הוה חקיק שמא גליפא, והפירוש, שדוד נשבע לשמעי על החרב שהיה חקוק בו שם הויה, שלא ימיתהו — וראה שדברי הזהר תאר להם כדברי הקדמונים, ועל מנהג קדום ובלתי מפורסם תטוף מלתו — (וזו גם כן מהראיות כי הוא מיוחס וקדמון) וקצת מהאחרונים Regbellini Le Mosaisme et le Christianisme כתבו כי צורת החרב בשתי וערב אצל הנוצרים, באה להם מהעץ שעליו נתלה נביאם, ואולי בכל זאת נוכל להבין מ״ש ביחזקאל, עמדתם על חרבכם עשיתם תועבה, וירצה לרמוז לעבודת החרב אצל הקדמונים — סוף דבר, שהשמות והכנוים המיוחסים למלחמה הגשמית הוסדו מתחילת תשמישן למלחמה הרוחנית, כי שני הדברים גם יחד היו מכוונים לתכלית אחד בימים ראשונים ומופקדים ביד אנשים אחדים — רק בדבר התפלה נראה לי שיש טעם פרטי לייחס אליה שמות ופעלים גזורים מהמלחמה והנצחון הארציי, כי התפלה דומה למלחמה שאדם נלחם עם הגזרה והכחות הטבעיות והאלהיות המצרות לי, סוף דבר מה שנקרא בפי המקובלים מדת הדין ובטול המעיקים ההם יקרא נצחון (עיין מה שכתבתי על פסוק כי שרית עם אלהים, ושקוד עליו) ובא מזה גלוי יקר בלשון עברי, כי אחד מהשמות התפלה הוא פגיעה ויש במשמעו ג״כ המלחמה (כי הנלחמים מתקרבים זה לזה, ומזה נקראת ג״כ המלחמה קְרַב גם נֶשֶק ובלשונותינו (Rencontre. Scontro. Mischia. וזאת היתה סיבה לשאול הנוצרי (Ep. ad Rom. XV. v. 30.) שכתב לרומיים, ועוד אני מפיל תחנתי לפניכם אחי.... שתלחמו עבורי לפני האלהים בתפלותיכם, ועוד אגרת לקולוסים (lV. v. 12.) איפאפרס משלכם, עבד המשיח דורש שלומכם, ותמיד נלחם לכם בתפלותיו.
בחרבי ובקשתי – ת״א בצלותי ובעותי. צלותי הוא סדר תפלה הקבוע כמוש״א השבח והתפלה וההודאה מעכבין (תוספתא מנחות) ובעותי הוא בקשה אשר אמרו אם רצה אדם לחדש בתפלתו מעין כל ברכה שואל אדם צרכיו יעוין פ״ק דע״ז בזה. והנה הנפק״מ. כי סדר תפלה שזו עבודה קבועה אין הכוונה מעכב ואם כוון לבבו באבות סגי ובכוונה מועטת סגי לא כן בחידוש שמבקש האדם צרכיו ומחדש בעי כוונה יתירה ואולי נכלל זה בהא דאמרו פ״ק דתענית אין תפילתו של אדם נשמעת אלא א״כ משים נפשו בכפו והא כו׳. ולבם לא נכון עמו כו׳ ואעפ״כ והוא רחום יכפר עון לא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור פירוש שסדר התפלה שהוא בצבור אף שהוא בלא כוונה מתקבלת. לא כן הבקשה החדשה היא צריכה להיות בכוונה מופלגת, ואמרו בירושלמי ברכות שאחיתופל היה מתפלל ג׳ תפלות חדשות בכל יום [אולי ע״ז אמר דוד במזמור שאמר על אחיתופל ערב ובוקר וצהרים אשיחה כי אין אני מתפלל יותר מהחיוב וישמע קולי] והנה חרב הוא בעצמו מזיק שברזל שיש לו חדוד ממית בכל שהוא ואין צריך אומד (כ״מ פ״ג מרוצח) אבל הקשת בעצמו אינו מזיק רק כח המורה. ותלוי לפי כח ורחוק המורה בקשת, לזה קרא לתפלה בשם חרבי שהיא אף בלא כונה מרובה. ובעותי בשם קשתי. שהיא כמו קשת שהיא עד שמשים נפשו בכפו, ולכן אמר ברכות דף ה׳ כל הקורא ק״ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות כו׳ כי על מטתו איננה בכוונה מרובה. ולכן אמר שמע ה׳ תחינתי זה בקשתי שצריכה כוונה מרובה כש״כ ה׳ תפלתי יקח. שא״צ כוונה כ״כ ודו״ק היטב.
שכם אחד וגו׳ – מכאן דחלקו של יוסף פי שנים כאחד היה ולא פי שנים בכל הנכסים,⁠1 אמר ליה רב פפא לאביי, ואימא דיקלא בעלמא,⁠2 אמר ליה, עליך אמר קרא (פ׳ ה׳) אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי.⁠3 (ב״ב קכ״ג.)
בחרבי ובקשתי – וכי בחרבו ובקשתו לקח, והלא כבר נאמר (תהלים מ״ד) כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני, אלא חרבי זו תפלה, קשתי זו בקשה.⁠4 (ב״ב קכ״ג.)
1. עיין מש״כ בענין זה ר״פ תצא בפ׳ כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים, ולכאורה גם בזה אינו מבואר ההכרח דפי שנים כאחד, וצ״ל דסמיך על סוף הראי׳ מאפרים ומנשה וגו׳, וכפי שיתבאר. או דע״פ הסברא מוכח דשם הי׳ רק פי שנים כאחד ולא פי שנים בכל הנכסים, דהא בני יוסף היו מערערים על מעוט חלקם, כמבואר ביהושע י״ח.
2. ר״ל, ואימא רק דבר מועט הוסיף לו, ותו לא.
3. הרי שני חלקים שלמים כחלקי שני שבטים. –
והנה מבואר בסוגיא כאן דיעקב העביר את הבכורה מראובן ונתנה ליוסף, וכן מפורש בברכות ז׳ ב׳, והראו מקור מפורש לזה בפסוק מד״ה א׳ ה׳ ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף, ודבר פלא הוא, איך עשה יעקב כן, והלא מפורש קיי״ל בב״ב קכ״ו ב׳, האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים לא אמר כלום, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, ואפילו לפי הטעם שאמר הכתוב מפני שחלל יצועי אביו ג״כ לא נתבאר הטעם, כי איפה מצינו שבשביל עבירה יאבד הבכור זכיתו, והלא אפילו מברא בישא לברא טבא אמרו מפורש לא תהוי בעבורי אחסנתא (כתובות נ״ב.), ואין לומר מפני שארץ ישראל באה לאחר דורות רבות, והו״ל זה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, יען דקיי״ל דא״י מוחזקת היתה להאבות מימי אברהם.
ונראה ע״פ מש״כ הרמב״ן בנמוקיו ר״פ תצא דהא דכתיב לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנאה הבכור הוא רק בעת שהבן הבכור שממנו מעבירין הוא בחיים, אבל כשמת מותר להעביר מבניו, דכך משמע הלשון על פני, ואנחנו הראנו דכך גם דעת רבותינו במ״ר ר״פ במדבר, שכן אמרו שם דלשון על פני בחייו משמע. והנה העברת הבכורה מראובן ליוסף אמר הכתוב מפורש בד״ה שם נתנה בכורתו לבני יוסף וגו׳ ולא להתיחש לבכורה, ר״ל לא שיתיחש יוסף לבכורה כולה אלא רק בחלוקת הארץ יקח פי שנים, יעו״ש. והנה בעת חלוקת הארץ כבר לא הי׳ ראובן בחיים, ולכן מצא יעקב להיתר לעשות כן, ואף כי בעת ההעברה הי׳ ראובן בחיים, אך מכיון שמעשה ההעברה הי׳ נוגע רק לבניו אחריו, הי׳ רשאי לעשות כן.
ומה מאד יאיר לפי״ז לשון הכתוב בד״ה שם ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף, והנה דבר פלא הוא שלא אמר הכתוב בקצור כנהוג נתנה בכורתו ליוסף, ולמה הוסיף לבני, אך לפי המבואר בא בזה לרמז שעקירת הבכורה היתה כדין, והיינו שעברה מבני ראובן לבני יוסף, ודו״ק.
ויוצא לנו מזה דין חדש, דרשאי האב להעביר חלק הבכורה מהבכור שתחול ההעברה לאחר מיתת הבכור בדבר שא״א להבכור עתה ליהנות, ואע״פ שההעברה היא בחיי הבכור וכמו שעשה יעקב אבינו, והוא דבר מחודש מאד, וצריך עיון ותלמוד רב.
4. שייכות הלשון חרב אל תפלה נראה ע״פ לשון הכתוב בתהלים (קמ״ט) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם דדרשוהו במדרשים על ענין תפלה, ובקשה הוא שם משותף לתפלה, ונראה דמפרש ובקשתי כמו – עם בקשתי, ולפי״ז ראוי לגרוס בגמרא לא כמו שלפנינו קשתי זו בקשה, אלא – בקשתי זו בקשה, ויהי׳ לפי״ז שיעור הלשון בחרבי ובקשתי – בתפלתי ובבקשתי, וכן מצאתי אח״כ הגירסא בנוסחא ש״ס כת״י, וב״ה כי הנחני בדרך אמת.
ומה שראו חז״ל בכלל להוציא המלות בחרבי ובקשתי מפשטם, נראה לבד קושית חז״ל בעצמם וכי בחרבו לקח וכו׳, עוד זאת, כי לא מצינו בכל מאורעותיו ותולדות ימיו של יעקב שעשה מלחמות לכבוש ארצות, וא״כ הי׳, לא הוית משתמיט התורה לספר כמו באברהם.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144