(ט-כח) ואמנם גם הספקות הנופלים בדברי הסדר הזה כפי אשר תגזור הסברא הפשוטה בהבנתם הלא הם שמונה עשר:
הספק הא׳ והוא הגדול שבכלן שנתעצמו להלחם בו חכמי דורנו זה במלכות אראגו״ן על ענין הברית הזה ומאמר הכתוב שאמר
ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת וגו׳
כי את אשר ישנו פה וגו׳. והוא כי מי נתן כח לדור המדב׳ שעמדו רגליהם על הר סיני לחייב את אשר יקומו מאחריהם במה שאמרו נעשה ונשמע ולעברם בברית השם ית׳ אלהיהם או השבע שבועה לאסור אסר על נפשם אשר לא יבטל לעולם, עד שיחייבו אותם בכל דברי התורה והברית אשר כרתו ולהעניש לזרעם אחריהם כמו שיראה מזה הכתוב, ובכל מקום שנמצא בפיהם ז״ל
(שבועות כ״ג) והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא. שזה לא יתכן מן הדין, שהרי לא יפול בזה הענין טבע אבות ובנים לפי שגוף אשר יש לו לאב שותפות בהיותו לא היה נמצא שם כי אם בכח רחוק מאד מאד ממציאותו והוא מבואר כי לא בכח יגבר איש להשביע בניו לדורי דורו׳. וכל שכן מצד הנפש הדברית שאין לו לאב בה שותפות ושום הקשר שאינה נדונת על פיו וכמאמ׳ הנביא יחזקאל עליו השלום (י״ח כ׳) מה לכם אתם מושלים את המשל הזה בית ישראל לאמר אבות יאכלו בוסר ושני בנים תקהנה חי אני נאום ה׳ אלהים אם יהיה לכם עוד המשל הזה בישראל הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן וגו׳. מורה שהם אצלו ית׳ בשווי מבלי שתוף ולכן הנפש החוטאת היא תמות בעונה ולא בעון אבותיה, וכמו שתורה על זה הפרשה כלה. וגם ירמיהו הנביא ע״ה אמ׳ כן.
וחוייב אם כן שלא יושלם שום עונש לנפש הבן ממעשה האב וכל שכן מדבורו ואין צריך לומר לדורות עולם. וכבר אמרו בפ״ק דכתובות
(דף יא) קטן שנתגייר מטבילין אותו על דעת בית דין ואם הגדיל יכול למחות. והלא דברים קל וחומר ומה אם בהיו׳ שם הגוף יכול למחות לפי שהיה קטן בשנים כל שכן אם לא היה שם כלל שאינו מחוייב במה שעשו הראשונים מדעתם.
ואין ראוי לנו שנתפייס במה שאמרו הקדמונים ז״ל ובמדרש תנחומא בפרשה זו שכל הרוחות שהיו עתידין להמצא עד סוף כל הדורו׳ כלם היו באותו מעמד וכלם קיימו וקבלו הברית הזאת באלה ובשבועה. כי יקשה זה על השכל להאמין בו איך היו הנשמות שהם מבלי גופות והמצות אינם מחוייבות כי אם לחבור הנפש עם הגוף הנקרא אדם. וכמו שאמר (פרשת אחרי) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ובמתים חפשי. כי בהפרד׳ זה מזה אינם אדם עם כי המצות חובת הגוף הם ואין חבין לאדם שלא בפניו.
גם לא יספיק בתשובה זה דעת האומר שהיו באוכלוסא ההיא שש מאות אלף הגברים כולל הצורות כלם וכל הפרצופי׳ לכל מזגי האדם שהיו אפשרי המציאות ושמעתה אי אפשר להמצא שום אדם בדורות הבאי׳ שלא היו שם בדמותו וצלמו בגוף ונפש. ושלזה אין בשום אדם יכולת במה שישבעו כלם בהר סיני. כי היו הדברים האלה כבדים על הלשון לאמרם וקשים על השכל לקבלם והם חלושים כפי ענינם בעצמ׳.
ויותר מזה יקשה למה שראינו בעינינו שעל שבועה זו יש קיום והעמדה אל הברית והשבועה אשר לו יתברך עליהם שלא יופרדו לעולם בזולתם והא בהא תליא ונשארה להם השאלה בעינם ומבקשים פנים אל התירה. לפי שישראל עברו השבועה הזאת פעמים רבות. ויתחייב מזה שכבר הופר הברית והשבועה האלהית ויהיו בטלים כל הכתובי׳ המורי׳ על נצחיות ישראל. כמו שאמר
(ירמיהו ל״א) אם ימושו החקי׳ האלה מלפני נאם ה׳ גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים. אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל וגו׳. גם אמרו (פרשת בחקותי) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתי׳ וגו׳ ודומיה׳. ואם עברו השבועה והברית אשר עליה היינו לו יתברך לעם הנה אם כן אבדה תקותנו נגזרנו לנו. ואיך יהיה אם כן מקום לנבוא׳ יחזקאל (סימן כ׳) והעולה על רוחכ׳ וגו׳. אבל זה ממה שיורה שאין כח באבות להשביע הבני׳ ולחייבם בשבועת׳ ולא יהיה כח בשבועת׳ להמשיך בחבלי מציאות׳ ובעבותות קיומם הדבוק הנצחי שרצו ורצה השם יתעלה שיתלה בה. זהו ענין הספק הזה ותוארו. ובאמת כי הוא ספק עצום ונורא ויתד שהכל תלוי בהתרתו:
הספק הב׳ באמרו למען הקים אותך היום לו לעם כי מאמר היום מורה אם שעד הנה לא היה לו לעם. והיום ההוא יקימהו לו לעם וזה אי אפשר שיובן במקום הזה. לפי שמעת קבלם את התורה לקחם השם יתב׳ לו לעם שהיה קודם לזה ארבעים שנה. או שיורה על סוף הזמן כאילו אמר היום הזה תהיה לעם לה׳ אלהיך ולא עוד. וזה באמת בלתי מסכי׳ עם כוונת הברית בנצחיותו והתמדתו:
הספק הג׳ באמרו וכאשר נשבע לאבותיך כי איך נשבע הש״י במה שלא היה תלוי בו כי אם ברצון ישראל ובחירתו ואם ישראל לא יחפצו להכנס בברית ההוא איך תתקיי׳ שבועתו להיות לו לעם והוא יהיה להם לאלהים:
הספק הד׳ באמרו וכאשר נשבע לאבותיך כי אם היה שנשבע הש״י אל האבות להקים אותם לו לעם. אם כן יהיה מחוייב למחול פשעיה׳ וגם כי יוסיפו לחטוא לא תחול הקללה עליה׳ ובהודעה זו יתן להם לב שלא יפחדו מאלות הברית:
הספק הה׳ בברית עצמו. רוצה לומר מה היה ענין הברית הזה ואמתתו כי אם היה הברכות והקללות שנזכרו למעלה הנה אחרי שכבר נאמרו שמה נכרת הברית עצמו ואיך יאמר עתה לעברך בברית ה׳ אלהיך ובאלתו. ואם היתה שבועה וקללה אחרת עליהם הנה מה יתן ומה יוסיף קללה עם קללה ולמה תקרא הקללה הזאת ברית ולא האמורה למעלה:
הספק הו׳ באמרו כי את אשר ישנו פה בלשון יחיד. כי הנה התחיל לדבר בלשון רבי׳ כמו שאמ׳ ולא אתכם לבדכם אנכי כורת וגו׳, וחזר לדבר בלשון יחיד את אשר ישנו פה. והוא זר בלשון:
הספק הז׳ כי מצד אחד יראה כי הברית הזאת לא נעשה כי אם בעבור המתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי והוא מכלל החיים אשר עומדים שמה. באמרו והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו וגו׳. ואם היה כן יתחייב שאם לא היה שם מתברך היו הברית והאלות שלא לצורך. ומצד אחר יראה שהברית מכוון כנגד הדורות הבאים אחריהם כמו שכתב ולא אתכם לבדכם וגו׳, כי אם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה. ואין ענין לזה עם המתברך עתה בשמעו את דברי האלה הזאת בלבבו לאמר שלום יהיה לי:
הספק הח׳ באמרו לא יאבה ה׳ סלוח לו כי דבר מבואר הוא אם השומע ההוא יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך לעבוד עבודה זרה שהאל יתברך לא יסלח לו. וכשיבאו עליו כל הקללות אשר בפרש׳ בחקותי ובפרש׳ כי תבא מבלי שיצטרך לזה ברית חדשה. וכ״ש אחרי הכנסו בברית כי מי הוא אשר יחשוב שיסלח לו ולא יענישהו עליו. ואם ר״ל שלא יקובל בתשובה זה אי אפשר כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה:
הספק הט׳ באמרו ואמ׳ הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וגו׳. שזכר בזה שיאמרו אמירה מה הבנים אשר יקומו אחריהם, ואמיר׳ מה הנכרי אשר יבא מארץ רחוקה. ופי׳ בכתוב מאמר הנכרי ואמרו כל הגוים על מה עשה ה׳ וגו׳. אבל לא פי׳ מאמר הדור האחרון והוא זר בכתוב:
הספק הי׳ באמרו הנסתרות לה׳ אלהינו וגו׳. שהוא מאמ׳ באמ׳ זולת מקומו. בין שנפרש אותו כדברי הרמב״ם ז״ל במור׳ חלק ג׳ פרק כ״ו שטעמי המצות הם נסתרו׳ והם לה׳ אלהינו, ושפעולתם וקיומם הם נגלות והם לנו ולבנינו עד עולם. ובין שנפרש אותו כדברי הרמב״ן וזולתו מהמפרשי׳ שהחוטאי׳ בנסתרות ענשם בידי שמים וזהו לה׳ אלהינו, אמנם אם יחטאו בנגלות לנו ולבנינו להענישם על פי בית דין ככל דברי התורה הזאת באיזה אופן שיפורש הכתוב יהיה בלתי נקשר עם הקודם:
הספק הי״א למה זכר האיש או האשה או המשפחה או השבט ולא זכר האומה בכללה בשיטה לעבוד עבודה זרה בהיות העונש גם האלה אשר זכר מתיחס לכללות האומ׳ לא לאיש אחד ולא למשפח׳ אחת גם לשבט אחד. והיא אמרו גפרית ומלח שריפה כל ארצה ואמר ויתשם ה׳ מעל אדמת׳. האם נאמר שאיש יחטא בעבודה זרה או משפחה או שבט א׳ ילכד בה ועל כל העדה יקצוף:
הספק הי״ב באמרו בפרש׳ התשובה והשבות אל לבבך וגו׳, ושבת עד ה׳ אלהיך וגו׳. שני הודעות בדבר אחד בעצמו שהיה די באחת מהן אם שיאמר והשבות אל לבבך ככל אשר אנכי מצוך היום, ואם שיאמר ושבת עד ה׳ אלהיך ושמעת בקולו. ולמה בא ההכפל הזה במצות התשובה ומה ענין אמרו בכל הגוים אשר הדיחך וגו׳:
הספק הי״ג באמרו ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו׳ שהוא גם כן דבור כפול ומיותר שהיה די בשיאמר ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך, אם יהיה נדחך וגו׳. ואם שיאמר בלבד ושב וקבצך מכל העמים וגו׳, אם יהיה נדחך וגומר:
הספק הי״ד באמרו עוד ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳. וזה כבר נאמר ב׳ פעמים בתחלת הפרשה ושבת עד ה׳ אלהיך, והשבות אל לבבך:
הספק הט״ו באמרו עוד בסוף הפרש׳ כי תשמע בקול ה׳ אלהיך לשמור מצותיו וחקיו הכתובה בספר התורה הזה כי תשוב אל ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. והפסוק הזה האחרון הוא כפול ומיותר, אם במה שהזהיר על השמיעה בקול ה׳ כי כבר אמרו פעמים, ואם במה שצוה בתשובה שכבר שנה ושלש מאמרו:
הספק הי״ו באמרו ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע. כי ענין זה המאמר הוא מה שכבר אמר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. ומה צורך בהשנו׳ הדברים בכוונה אחת מתדמה:
הספק הי״ז באמרו אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה׳ אלהיך ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו וחקיו ומשפטיו. ואזהרה הזאת כלה כבר זכרה משה רבינו ע״ה פעמים רבות אם האהבה את השם יתברך בפרשת היחוד. ואם ללכת בדרכי השם יתברך מוהלכת בדרכיו, אחרי ה׳ אלהיכם תלכו. ואם בשמירת המצות פעמים רבות מאד מאד:
הספק הי״ח באמרו החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה. וזה כבר אמרו בתחלת הפרשה והוא כפל ומותר אחרי שכבר אמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע ולמה שנה ברכה בטוב וקללה ברע. ולא שנה דבר בחיים ובמות ואין ספק שכל זה נעשה לצורך.
והנני מפרש הכתובי׳ באופן יותרו הספקות האלה:
(ט-יא) אתם נצבים וגו׳ עד כי אתם ידעתם וגו׳.
עם היות שכפי הדין בב״מ פ״ק
(ב״מ י״ב.) וכתובות פרק הכותב
(כתובות י״א) זכין את האדם שלא בפניו ואין חבין את האדם שלא בפניו
(שבועות מ״ז) ושאין אדם מוריש שבועה לבניו ר״ל לחייבם בשבועה אשר הוא עשה לבניו בימיו. אין ספק שאם אדם קבל הלואה מאחר שחייב בפרעונה הוא ובניו עד עולם. כי כמו שהבני׳ זוכים בירוש׳ נכסי אביהם, ככה הם מחוייבים לפרוע חובותיה׳ וחיוב האבות כשיהיה בדרך הזה רוצה לומר ממה שקבלו בדרך הלואה מוטל על הבני׳ אף על פי שלא היו עדיין בעולם. ומזה הצד היה העבד הכנעני ירושה על הבני׳ כמו שאמרה תורה (פרשת בהר) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לפי שהיו מקנת כספו של אדם כשאר נכסיו. וידוע שהש״י זכה בישראל אם מפני שהוציאם מכור הברזל ממצרי׳ מבית עבדים והם ומקניהם וקנינם היו מאתו ומידו כמו שכתוב כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. ולפי שזכה בגופותיהם כעבדים כנעניי׳ וזכה גם כן בנפשותיה׳ לפי שהשלימ׳ שלמות נפשיי במתן תורתו לכן הכניסם בברית הראשון בהוציאו אותם ממצרי׳. והיה הברית ההוא בדם שזרק עליה׳, להורות שגופם ונפשותם כי הדם הוא בנפש יכפר כלם היו משועבדים אליו יתברך. ולכן אמרו בעת ההכנסה באותו ברית נעשה ונשמע. ור״ל בגופותינו נעשה ונעבוד כעבדים אל אדוניהם ובנפשותינו נשמע ונאמין כתלמידי׳ לרבם.
ולפי שעתה רצה הש״י לעשות עמהם חסד אחר והוא בירושת הארץ הקדושה הביא הצורך שיכנסו בברית חדשה לפי שהראשון היה על שעבוד גופם והכנעת אמונתם, והשנית היא על ירושת הארץ. והיה ענין זה הברית וכונתו שלא בחרבם יירשו ארץ. ולא הורישוה מאבותיה׳ אבל שהש״י נתנה אליהם לא במתנה כי אם בתורת הלואה כמו שכתוב. והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ, ושיתחייבו לעבוד בה את אדוני הארץ, ושלא יעבדו אלוה אחר זולתו כי יהיה זה מרד וקשר גדול אליו.
הנה התבאר מזה צורך הברית הזה ותכליתו. והתבאר עם זה גם כן שהאומה הזאת היא לפניו ית׳ כעבדי׳ נרצעים עד עולם ושבניה׳ ובני בניהם הם כעבדי׳ כנעניים וככושיי׳ שלא יהיו חפשים בשום צד. וכמו שכתוב
(עמוס ט׳) הלא כבני כושיים אתם לי בית ישראל. ובערך הארץ הנבחרת אשר לקחו מאתו יתברך וחייבו עצמם לשבת בה ולתת הבכורים והתרומה והמעשרות ושאר המצות התלויות בארץ הם בהכרח כגרי׳ ותושבי׳ עם אלהינו ומחוייבי׳ הם ובניה׳ עד עולם לשבת בארץ הזאת ולפרוע החוב אשר הסכימו בראשונה עם אדוני הארץ לפרעו שהם המצות שקבלו על עצמן בעת שנכנסו בעבודתו והוציא׳ מעבדות מצרי׳ ובעת שנכנסו לארץ וקבלוה על מנת כך. ועל כן אמרו חכמינו ז״ל בפרק ר׳ עקיבא (דף כ״ז) שכל בר ישראל מושבע מהר סיני לפי שאז נכנסו לעבודת האל יתברך וכל זרעם היוצא מהם הוא באותו חיוב ועבדות לא יצא חפשי הרי לך שמפאת הגוף ומפאת הנפש ומפאת ארץ מגוריה׳ אשר גרו בה היו הבנים מחוייבי׳ ונכללים בברית שקבלו אבותם. לא מצד השבועה שעשו, כי עם מדין העבדות אשר קבלו בהוציאו אותם מארץ מצרים ומפאת התורה שקבלו בפקדון והארץ הנבחר׳ שקבלו בהלואה.
ואל זה בודאי כוונו חכמינו זכרונם לברכה במדרש תנחומא בפרשה זו באמרם שהיו הנשמות כלם בשעת הברי׳ ובענין האכלוסא שאמרו ג״כ לפי שהיה הברי׳ ההוא כולל לכל העתידים לבא בכל הדורות ולא היה פקפוק להתחדש בשום צד על שעבוד הברי׳. כי אם היה הברי׳ ההוא כדרך שני אוהבים שעושי׳ זה לזה ברי׳ אהבה ונאמנו׳ היה הספק עצום וקשה ההתר׳ איך יחוייבו בו ובשבועתו הבנים אשר עדיין לא היו בעולם אבל להיותו ברית ושבועה חוב גמור שהיו גופותיה׳ חייבי׳ ומשועבדי׳ וארצות׳ גם כן, איך יתכן שהבאי׳ מהם יסורו מאותו חיוב האם יוכלו להוציא עצמם בני העבדים כנעניים מן העבדות אשר יולדו בו והורישו מאבותיה׳. וזהו עקר הברי׳ והאלה אשר לא תופר לעולם.
וזה שאמר משה רבינו עליו השלום בפרש׳ ואתחנן לא את אבותינו כרת ה׳ את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה וגו׳ לפי שחיוב הברי׳ היה חוב הכרחי כולל לדור הראשון ולזרעו עד אלף דור. וזהו מאמר הנביא
(ירמיהו לא ל״ט) כה אמר ה׳ נותן השמש לאור יומם חקות ירח וככבים לאור לילה רוגע הים ויהמו גליו וגו׳ אם ימושו החקים האלה מלפני נאם ה׳ גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימי׳. ויחזקאל אמר (סי׳ כ׳) והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וגו׳. ואמר והוצאתי אתכם מן העמי׳ וקבצתי אתכם מכל הארצו׳ וגו׳ עד והבאתי אתכם במסור׳ הברי׳ וברותי וגו׳. וענין הנבואו׳ האלה כלם הוא שהשם יתברך אמר לישראל אנכי הוצאתי אתכם ממצרים אני דבקתי בכם שכינתי אני נתתי לכם את ארצי כדי שתכירו אלהותי ותשמרו מצותי והיה אם לא תשמעו בקולי ותעבדו אלהים אחרי׳ ונסחת׳ מעל פני האדמה כי כמו שנתתי לכם את הארץ כן אקחנה מכם ואסלק שכינתי מביניכם. ואם תאמרו שאין לי עוד חלק ונחלה בכם ותהיו כגויי הארץ דעו שהיה לא תהיה כי עבדי אתם בגופותיכם. ולכן בחימה שפוכה אמלוך עליכם. ואם מלכי האומות יחזיקו בכם אני אקבץ אתכם והוצאתי אתכם מארצ׳ והבאתי אתכם במסור׳ הברי׳ שהוא הברית הראשון שכרתי אתכם על עצמכם שהוצאתי אתכם מארץ מצרי׳ להיות לי עבדי׳. ולהיות יסוד הברית והשעבוד הנצחי כלו יציאת מצרים היה תמיד נזכר בפי השם יתברך ובפי נביאיו. והיו מועדי ה׳ כלם זכר ליציאת מצרים כי זה מורה על ההשתעבדו׳ הנצחי:
ואמנם עם היות שהאומה בכללה חלפה חק הפר׳ ברית הנה לא סרה מתח׳ ידי ה׳ לפי שההשתעבדו׳ והדבקו׳ אשר לאומה עם השם יתב׳ הוא נצחיי, אי אפשר שישתנה כימי השמים על הארץ. וזהו אמרו בסוף הקללות שבחקתי ואף גם זאת בהיות׳ בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתי׳ לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה׳ אלהיהם. רוצה לומר לא מאסתי׳ ולא געלתים להפר בריתי. רוצה לומר בעבור שהפרו הברי׳ אשר לי אתם כי אני ה׳ אלהיהם, ואין אלהותי עליהם דבק עם חטאת׳. אבל אף כי יחטאו עבדי הם ולא יצאו מתחת ידי.
וכבר נוכל לומר עוד בזה שהאומה בכללה לא סרה מאחרי ה׳ בשום זמן לפי שההעבר׳ על הברי׳ באומה אפשר שתהיה באחד משני פנים: אם שתהיה האומה בכללה עובר׳ על מצות התורה כלם או קצתם אף שיעבדו עבודה זרה, אבל אינם כופרי׳ בעקרי התורה ואם שיסוגו אחור נסיגה כללות וכפירה מעיקרא לומר אי איפשנו בו ולא בתורתו. והנה המין הראשון מההעברה על הברית הוא אשר ייוחס אל אומתנו בכללה ובעבורה נתחייבו לקללות ונתנו לשמיר׳ המצות. אבל המין השני חלילה להם ממנו כי בשום זמן מהזמני׳ לא כחשו בה׳ ולא כפרו בקבול תורתו ולא הוציאו עצמם מתחת הנהגתו. וכמו שאמר על זה
(תהלים י״ד) כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך לא נסוג אחור לבנו ותט אשורנו מני ארחיך. רוצה לומר לא סרנו מאחריך עם היות שנטה אשורנו מני ארחך. וכן אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר. רוצה לומר אף על פי שפרשנו כפינו לאל זר לא שכחנו שם אלהינו. ואולי שלזה כוון באמרו לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה׳ אלהיהם כלומר לא ראיתי אני לכלותם ולהפר את בריתי שהיה אתם לפי שהם לא עזבוני ולא סרו מאחרי. אבל על כל רובי עונותיהם תמיד אני ה׳ אלהיהם.
וכבר מצא חכם אחד מחכמי הדור סבה למה האומה בכללה לא תסור מאחרי ה׳ ושיש לנמנע זה טבע קיים. לפי שהדבוק אלהי עם האומה הוא טבעי ועצמי לא ישוער בטולו כמו שיחוייב טבע וחק כל נמצא שלא יפריד עצמו ממינו ומה שיכריח לכל בעל חי שלא יאבד את עצמו שזה אם ישוער באחד מעיר וברוב הימים להפסד רעיוניו. הנה לא ישוער הפסדתו על כל אישי אותו המין וכן על זה האופן עצמו לא ישוער הפרד האומה הזאת מאלהיה בשום פנים כי הוא חק מוטבע בהם יותר חמור משבועה עם היות שאיש אחד כבר אפשר שלהפסד דעתו יסור מאחרי ה׳ היה ענשו וגם עונש עיר הנדחת חמור מאד כמו שהתבא׳.
הנה הותר בזה לדעתי הספק הראשון היא באמת דרך ישר אל התרתו ואמתי מסכים מכל צד. ולפי שאחרים בקשו דרכים בהתרתו ולא ישרו בעיני נטיתי מעליהם ואבחר דרכי. כי אותו ראיתי אמת ויציב ונכון וקיים:
ועתה ראה גם ראה איך התבארו הדברים האלה אשר זכרתי כלם בפרשה.1 כי הנה אדוננו משה בפרשת ויקרא משה אל כל ישראל רצה להודיעם צורך הברי׳ החדשה הזאת באמרו אתם ראיתם את כל אשר עשה ה׳ לעיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ובזה העיר על החיוב הראשון שהוציאם ממצרים ולקחם לו לעבדי׳.
ואמרו עוד המסות הגדולות אשר ראו עיניך וגו׳. אחשוב שאמרו על מתן תורה ונפלאו׳ המדבר וחסדי ה׳ על עמו כי הם גדולים ועצומי׳ מאד. ועל זה אמר ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות וגו׳ עד היום הזה. רוצה לומר שהוא ית׳ השלימם אז ביום ההוא שראו כל המסות הגדולות בידיעות האלהיות ובאש שראו על הר סיני ובקול ששמעו ולזה זכר אלה השני חושים בלבד עינים לראות ואזנים לשמוע על דרך אתה הרא׳ לדעת כי ה׳ הוא האלהים מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה הרי לך בזה יציאת מצרים ומתן תורה שעליה׳ נעשה הברי׳ הראשון. אחר כך זכר הליכתם במדבר והנסים שנעשו במלבושיהם ומזונותיהם והיה סוף המאמר הזה שבאו אל המקום הזה והתחילו להלחם בסיחון ועוג ויכו אותם ויירשו את ארצם. ואם לא חלקוה ביניהם. היה זה לפי שהם כלם הסכימו לתת אותה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה. וכיון שעתה הם היו נכנסים לארץ ומתחילין בירושתה. היה מהראוי שיכנסו בברי׳ אחר לחייב את עצמם במשמר׳ המצוה כמשפט אלהי הארץ. כי על מנת כן יבאו בה וירשוה. וזהו שאמר ושמרתם את כל דברי הברית הזאת ועשית׳ אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון בירושת הארץ.
וכדי להכניסם בברי׳ ההוא אמר אתם נצבים היום כלכם לעברך בברית ה׳ אלהיך ובאלתו. כי הוא היה התכלית בעבור הכניסם לארץ. ובעבור שלא יאמרו שהברית היה יותר ראוי לעשותו אחרי כבוש הארץ וחלוקה. כמו שהברית הראשון נעשה אחר יציאתם ממצרים ומתן תורה. לכן אמר כמשיב לזה, אתם נצבים היום כלכם וגו׳ רוצה לומר אחר שתכנסו לארץ ותכבשוה ותחלקוה ביניכם לא תוכלו להקבץ במקום אחד אנשים ונשים וטף כי זה יהיה בחלקו וזה בחלקו וגם הראובני והגדי וחצי שבט המנשי היו מניחים נשותיהם וטפם בעריהם מעבר הירדן. אבל היום הזה אתם נצבים כלכם לפני ה׳ אלהיכם כלומר סביב הארץ מקובצים יחד ולכן כאן יאות אשר תכנסו בברית ולא אחרי כן. וז״א ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם רצה לומר הראשים והעם. וביאר עוד שלא היו מעורבי׳ ולא היו מבולבלים זה בזה, אבל היו ראשונה הזקנים ואחריהם השוטרים ואחריהם הנשים ואחריהם הגרים ואחריהם השכירים עושי מלאכתם. ובזה האופן היו שמה מדרגות האנשים כלם ואישיהם:
האמנם למה בחר משה רבינו שיהיו שמה האנשי׳ והנשים והטף וגרים. והנה לא זכר זה בברית הראשון ולא נעשה כזה. הנה ביארו בדבריו בצורך המעמד. והוא שמשה לפי שהיה דעתו להכניס׳ בברית ההוא רצה ראשונה לומר להם אתם ראיתם כל מיני העבודה זרה אשר היו במצרים במדין במואב ובארץ סיחון ועוג ויש בהם אנשים חכמים ונבונים ואולי יהי׳ בלב אדם מכם ספק בשמירת המצות וטענה או הקש בענין עבודה זרה, ומפני זה איני רוצה שידבר אדם מזה כלל בסתר. לכן קבצתי כלכם פה לפני ה׳ ואם יש בלב אדם מכם כקטן כגדול ספק או טינא ומחשבה בענין עבודה זרה יפרסם אותה בכאן, ויתוכח עמי ואני אסיר ממנו כל ספק ואתיר לו כל טענה. וז״א אתם
נצבים היום כלכם, כי מלת התיצבות לא היתה נאמרת כאן על העמידה והזדמנות כי אם גם על ההתקוממות בויכוח. וכמהו (פרשת קרח) ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם. רוצה לומר שהיו בפתח אהליהם מתוכחים בדבר ומקנטרין עם כל הבא ועומד אצלם. וכן
(ישעיהו ג׳) נצב לריב ה׳ ועומד לדין עמים, עניינו שהשם ית׳ יוכיח את העמים ראשונה כדברי רז״ל בע״א ר״פ קמא ואא״כ יתן פסק דין בדבר. וכן (פרשת בשלח) התיצבו וראו את ישועת ה׳, שיהיה להם העמדה והתקוממות בעצמם ולא יהיו צועקי׳ ומתלוננים ואז יראו את ישועת ה׳ וכן כל לשון התיצבות מורה על זה. ולכן אמר כאן
אתם נצבים היום כלכם, רוצה לומר כוונת ביאתכם פה היתה כדי לבא לויכוח והתקוממות עם מי שירצה להתוכח לפני ה׳ בין שיהיה שר וגדול בישראל, או איש ריק ועם הארץ, או אשה או גר או נער קטן כי לכלכם אשמע ואשיב אמרי אמת. ולזה קבץ אנשים ונשים וטף וגרים מה שלא היה בברית הראשון מפני צורך הויכוח שיעשה מפני העבודה זרה שראו בעמים אשר עברו בהם כי ע״כ בחר בויכוח כדי שבראשונה יסתלק כל ספק שיהיה בלב כל אחד מהם באופן שאחר הויכוח יכנסו בלב גמור מעצמם בברית ה׳ ובאלתו ולזה אמר
לעברך בברית בלשון קל. ולא אמר להעבירך לומר שכל אחד מרצונו יעבור ויכנס בברית לא בעל כרחו.
ואמר אשר ה׳ אלהיך כורת עמך היום להגיד שלא יחשבו שהברית הראשון היה מהקדוש ב״ה והברית הזה ממשה כי כמות זה כן מות זה. וכמו שהראשון כרת השם ית׳ עמהם ברית בחורב ככה הוא ית׳ כורת עמהם הברית הזה היום הזה. וכתב הרמב״ן שיתכן שכרת עמהם ברית בהקרבת עולה ולקיחת חצי הדם וזריקתו על המזבח וחצי הדם זרק על העם כמו שעשה בהר סיני כאשר נזכר. עם היות שלא זכרו בכאן וזה יאמינהו מי שירצה כי אין בכתוב עדות ולא ראיה עליו.
והרלב״ג כתב שלפי שהיה דרך כורתי הברית לכרות דבר אחד לחצאים ולעבור בין בתריו. לכן התחכם השם ית׳ לתת הברכה על הר גריזים והקללה על הר עיבל והיו ישראל וכל הנטפלים שם עוברים בין ב׳ ההרים והיא ההעברה בברית ה׳ ובאלתו. והדעת הזה בטל מעצמו כי הנה הברית נעשה בימי משה וברכות הר גריזים והר עיבל היו אחרי מותו ואחרי העברת הירדן גם כי ישראל לא היו עוברים בין ההרים.
ולכן היותר נכון אצלי בזה הוא שהברית הראשון שהיה על יציאת מצרים ומתן תורה היה בדם לפי שבדם יצאו ממצרים כמו שאמר (פרשת בא) והיה הדם הזה לכם לאות וגם הדם כמו שזכרתי בנפש יכפר. והברית הזה לפי שהיה ענינו על ירושת הארץ כמו שפרשתי היה לבד בארץ מואב ועל הארץ ההיא אמרו הברכות למי שיהיה מכיר משפט אלהי הארץ וישמרו והקללות על מי שיעבור עליהם. וכמו שבברית הראשון אמרו נעשה ונשמע. כן בברית הזה היו עונים כל העם אמן. וזה היה ענין הברית ולזה אמר ברית ה׳, ואלתו הם הקללות שזכר ויזכור. והברית הוא אמרם אמן. ובזה הוא הספק הב׳: