×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {שביעי} וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה אֶל⁠־כׇּל⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֗ם אֵ֣ת כׇּל⁠־אֲשֶׁר֩ עָשָׂ֨ה יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה לְעֵֽינֵיכֶם֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְפַרְעֹ֥ה וּלְכׇל⁠־עֲבָדָ֖יו וּלְכׇל⁠־אַרְצֽוֹ׃
Moses called to all Israel, and said to them, "You have seen all that Hashem did before your eyes in the land of Egypt to Pharaoh, and to all his servants, and to all his land;
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
וּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל יִשְׂרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן אַתּוּן חֲזֵיתוֹן יָת כָּל דַּעֲבַד יְיָ לְעֵינֵיכוֹן בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עַבְדּוֹהִי וּלְכָל אַרְעֵיהּ.
And Moshe called to all Israel, and said to them: You have seen all that the Lord wrought before your eyes in the land of Mizraim on Pharoh, and all his servants, and on all his land;
וקרא משה לכל ישראל ואמר להון אתון חמיתון ית כל מה די עבד י״י לעייניכוןא בארעא דמצרים לפרעה ולכל שולטנויב ולכל ארעיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לעייניכון״) גם נוסח חילופי: ״קדמיכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שולטנוי״) גם נוסח חילופי: ״עבדוי״.
וקרא משה {לכל ישראל}⁠א ואמר להון אתון חמיתון ית כל מחוותא דעבד מימרא די״י לעיניכון בארעא דמצרים לפרעה ולכל עבדוי ולכל יתבי ארעיה.
א. חסר בכ״י לונדון.
And Mosheh called to all Israel, and said to them: You have seen all the plagues which the Word of the Lord wrought in the land of Mizraim on Pharoh and all his servants, and all the inhabitants of that land;
[ח] וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל – הֲלָכָה, אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁעָמַד לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה מַהוּ שֶׁיְהֵא מֻתָּר לוֹ לִקְרוֹת פָּחוֹת מִשְּׁלשָׁה פְּסוּקִים, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה לֹא יִפְחֹת מִשְּׁלשָׁה פְּסוּקִים. לִמְדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ לָמָּה הִתְקִינוּ שֶׁלֹא יִפְחֹת מִשְּׁלשָׁה פְּסוּקִים, כְּנֶגֶד אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב.
דָּבָר אַחֵר: כְּנֶגֶד משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם, שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה עַל יְדֵיהֶן.
אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא רָאָה הַפָּחוּת בִּימֵי משֶׁה מַה שֶׁלֹא רָאָה יְחֶזְקֵאל גָּדוֹל בַּנְּבִיאִים, בְּנֵי אָדָם שֶׁדִּבְּרָה עִמָּהֶם שְׁכִינָה פָּנִים בְּפָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה׳ עִמָּכֶם וגו׳ (דברים ה׳:ד׳).
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר אִלּוּ הָיוּ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרִים אֲפִלּוּ אָדָם אֶחָד לֹא הָיְתָה הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית עֲלֵיהֶן, דִּכְתִיב: כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה׳ לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי (שמות י״ט:י״א), מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי שֶׁהָיָה דוֹרֵשׁ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַגָּדוֹל, וּכְשֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לִכָּנֵס לִדְרשׁ הָיָה אוֹמֵר רְאוּ אִם נִתְכַּנְסוּ כָּל הַקָּהָל, וּמֵהֵיכָן אַתָּה לָמֵד מִמַּתַּן תּוֹרָה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: בֶּאֱמֹר ה׳ אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי (דברים ד׳:י׳).
דָּבָר אַחֵר: רַבָּנָן אָמְרֵי אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה בִּקְרִיאָה נְתָנָהּ לוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא ה׳ לְמשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל משֶׁה (שמות י״ט:כ׳), אַף משֶׁה רַבֵּנוּ כְּשֶׁבָּא לִשְׁנוֹת אֶת הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶם כְּשֵׁם שֶׁקִּבַּלְתִּי אֶת הַתּוֹרָה בִּקְרִיאָה כָּךְ אֲנִי מוֹסֵר לְבָנָיו בִּקְרִיָּה, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁכָּתוּב בָּעִנְיָן: וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם.
[ט] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בְּנִי אִם תִּקַּח אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ (משלי ב׳:א׳), מַהוּ אִם תִּקַּח אֲמָרָי, אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב אַחָא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, לֹא תְהֵא תּוֹרָתִי עֲלֵיכֶם כְּאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּת בּוֹגֶרֶת וְהוּא מְבַקֵּשׁ לִכְנֹס אוֹתָהּ אֵצֶל מִי שֶׁמּוֹצֵא. מַהוּ אִם תִּקַּח אֲמָרָי, אִם יְהֵא לָכֶם זְכוּת אַתֶּם מְקַבְּלִים אֶת תּוֹרָתִי, שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִתְאַוּוּ לָהּ וְלֹא נָתַתִּי אוֹתָהּ לָהֶם, מִנַּיִּן, שֶׁנֶּאֱמַר: מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן (תהלים ס״ח:י״ג), וּמַה הוּא אוֹמֵר: וּנְוַת בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל (תהלים ס״ח:י״ג), אָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הַנָּיָה שֶׁיֵּשׁ לְךָ בָּעֶלְיוֹנִים אַתָּה מְחַלֵּק אוֹתָהּ לַתַּחְתּוֹנִים, הֱוֵי אִם תִּקַּח אֲמָרָי, אִם יְהֵא לְךָ זְכוּת. וּמַהוּ מִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם צוֹפְנִים לִי תּוֹרָה וּמִצְווֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה, וַאֲנִי צוֹפֵן לָכֶם שָׂכָר טוֹב לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ (תהלים ל״א:כ׳).
דָּבָר אַחֵר: אִם תִּקַּח אֲמָרָי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֵימָתַי אַתֶּם נִקְרָאִים בָּנַי, כְּשֶׁתִּקְחוּ אֲמָרָי, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לוֹ בְּנוֹ סַיְמֵנִי בְּתוֹךְ הַמְּדִינָה שֶׁאֲנִי בִּנְךָ, אָמַר לוֹ אָבִיו מְבַקֵּשׁ אַתָּה שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל שֶׁאַתָּה בְּנִי, לְבוֹשׁ פּוֹרְפִּירָא שֶׁלִּי וְתֵן עֲטָרָה שֶׁלִּי בְּרֹאשְׁךָ וְיֵדְעוּ הַכֹּל שֶׁאַתָּה בְּנִי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל מְבַקְּשִׁים אַתֶּם שֶׁתִּהְיוּ מְסֻיָּמִין שֶׁאַתֶּם בָּנַי, עִסְקוּ בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת וְהַכֹּל רוֹאִים שֶׁאַתֶּם בָּנַי, הֲדָא אֵימָתַי אַתֶּם בָּנַי מִשֶׁתִּקְחוּ אֲמָרַי.
אָמַר רַבִּי כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הָיָה מְהַלֵּךְ עַמּוּד הֶעָנָן לִפְנֵיהֶם וְהָיָה עֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה וַעֲשַׁן הַקְּטֹרֶת עוֹלֶה, וְהָיוּ שְׁנֵי זִקּוּקִין שֶׁל אֵשׁ יוֹצְאִין מִבֵּין שְׁנֵי בַּדֵּי הָאָרוֹן וְהָיוּ שׂוֹרְפִים לִפְנֵיהֶם אֶת הַנְּחָשִׁים וְאֶת הָעַקְרַבִּים, וְהָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם רוֹאִים אוֹתָם וְהָיוּ אוֹמְרִים אֱלוֹהוֹת הֵן אֵלּוּ, כָּל תַּשְׁמִישָׁן אֵינוֹ אֶלָּא בָּאֵשׁ, אָמַר לָהֶם משֶׁה וְכָל הַשֶּׁבַח הַזֶּה שֶׁעָשָׂה לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יְדֵי שֶׁקִּבַּלְתֶּם תּוֹרָתוֹ בְּסִינַי, הֱוֵי: וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וגו׳ (דברים כ״ט:א׳), אָמַר לָהֶם הֱיוּ יוֹדְעִים כָּל נִסִּים שֶׁעָשָׂה לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְאִיתֶם בְּעֵינֵיכֶם, בְּמִצְרַיִם עָשָׂה לָכֶם וְעֵינֵיכֶם רוֹאוֹת, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ (דברים כ״ט:ב׳), מַהוּ הַמַּסּוֹת, הַמַּכּוֹת מְמִסּוֹת גּוּפֵיהֶן שֶׁל מִצְרִים, מַהוּ: הָאֹתֹת (דברים כ״ט:ב׳), רַבָּנָן אָמְרֵי שֶׁהָיוּ נִרְשָׁמוֹת עַל גּוּפֵיהֶן דַּם צְפַרְדְּעִים וְכִנִּים, מַהוּ וְהַמֹּפְתִים (דברים כ״ט:ב׳), שֶׁהָיוּ הַמַּכּוֹת מְפַתּוֹת אוֹתָן כֵּיצַד, לִשְׁלשִׁים יוֹם הָיְתָה בָּאָה הַמַּכָּה וְהָיְתָה עוֹשָׂה שִׁבְעָה יָמִים וְהָלְכָה לָהּ, וְהָיוּ נִרְוָחִין עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה יָמִים בֵּין מַכָּה לְמַכָּה וְלֹא הָיוּ חוֹזְרִין בָּהֶן, הֱוֵי שֶׁהָיוּ מְפַתּוֹת אוֹתָן.
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל – אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה בִּקְרִיאָה נְתָנָהּ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י״ט:כ׳) ״וַיִּקְרָא ה׳ לְמֹשֶׁה״, אַף מֹשֶׁה כְּשֶׁבָּא לִשְׁנוֹת אֶת הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל מְסָרָהּ בִּקְרִיאָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל״.
ת׳ם דעי מוסי בג׳מיע אל אסראייל פקאל להם אנתם ראיתם ג׳מיע מא צנע אללה בחצ׳רתכם פי בלד מצר בפרעון וג׳מיע קואדה וסאיר אהל בלדה
אחר כך קרא משה לכל בני ישראל ואמר להם: אתם ראיתם את כל מה שעשה ה׳ לנגד עיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל מנהיגיו ושאר אנשי ארצו.
פס׳: ויקרא משה אל כל ישראל – הקהילם 1ואמר להם דברי תוכחות:
1. ואמר להם דברי תוכחות. היינו מה שנאמר בפ׳ נצבים:
ויקרא משה אל כל ישראל – לכרות הברית, על כן אחריה: אתם נצבים היום (דברים כ״ט:ט׳).
וטעם אתם ראיתם – ואחר כן: ואולך אתכם (דברים כ״ט:ד׳), ואחר כך: ויצא {וגו׳} עוג (דברים כ״ט:ו׳), כי יש מהם שראה האותות שעשה השם במצרים, והם והבאים אחריהם ראו מופת המן שלא אכלו לחם זולתו, ואלה הבנים ראו כי עזרם השם והכו שני המלכים.
AND MOSES CALLED UNTO ALL ISRAEL. To establish a covenant. Scripture therefore reads afterwards, Ye are standing this day (v. 9).⁠1
The reason Scripture reads Ye have seen and then And I have led (v. 4) and then And Og…came out (v. 6) is that some of the Israelites saw the signs that God showed in Egypt,⁠2 and they and those who came after them3 saw the miracle of the manna,⁠4 for they ate no food aside from the manna. And these sons5 saw that God helped them and they smote two kings (v. 6).
1. And goes on to say, that thou shouldest enter into the covenant of the Lord (v. 11).
2. You have seen… was directed to this group.
3. The first generation born in the wilderness.
4. And I have led…was directed to this group.
5. The second generation born in the wilderness.
אתם ראיתם – עתה מזכיר להם הניסים והנפלאות אשר נעשו להם במדבר ובמצרים.
אתם ראיתם – YOU HAVE SEEN – Now he reminds them of the miracles and wonders that were done for them in the wilderness and in Egypt.
וטעם ויקרא משה אל כל ישראל – כי אחרי שהשלים לאמר להם דברי הברית קראם עוד: שמע ישראל אתם ראיתם וגו׳ כי לא הלכו מלפניו, כי הכל מחובר הוא.
AND MOSES CALLED ALL ISRAEL. The purport thereof is that after he finished telling them the words of the covenant he called them again, saying, "Hear, O Israel, Ye have seen etc.,⁠" for they had not left him, since these sections are all connected.
ויקרא משה אל כל ישראל – כתב הרמב״ן כי אחרי שהשלים לאמר להם דברי הברית קראם עוד שמע ישראל אתם ראיתם כי לא הלכו מלפניו שהכל מחובר הוא:
According to Nachmanides, after Moses had completed with the spelling out of the covenant between Israel and Hashem, he proclaimed the קריאת שמע, the declaration of the Jewish faith, once more. He reminded them of their visual experience of Hashem in action. They had not yet departed from that assembly. [We might have thought that the words ויקרא משה אל כל ישראל introduce a new assembly. Ed.]
ויקרא משה אל כל ישראל – אמר שעם ראותם אלו הנפלאות העצומות הנה לא האמנתם בי״י אמונה שלמה כי תמיד הייתם ממרים את י״י כמו שקדם ואמר ולא נתן י״י לכם לב לדעת להורות כי עם רוב מה שהביא אתכם אליו באלו הנפלאות העצומות שהראה אתכם לא נשלם לו מצד רוע תכונתכם שיהיה לכם לב לדעת ולהשיג עוצם גבורת השם יתעלה באופן שתיראו ממנו ולזה הוצרכתם לעכב במדבר ארבעים שנה שכלכלתי אתכם במזון ולבוש בזולת לחם ויין גם לא הוצרכתם ללבוש ונעלים בכל זה הזמן כי על צד המופת עשיתי הענין באופן שלא בלו שמלותיכם ולא נעלכם כדי שתכירו אותי ותדעו כי אני י״י מנהיג אתכם ומשגיח בכם.
(א-ז) התועלת העשירי הוא מה שהודיענו כי איחור ישראל במדבר ארבעים שנה היתה הסבה בו היותם ממרים את פי השם יתעלה עם מה שראו מהמופתים הנפלאים שהוא ראוי שיביאם להשיג השם יתעלה ולירא ממנו ולזה שערה החכמה האלהית שלא ישלם לישראל מה שראוי שיקנו מהשלמות כדי שיהיו נכונים לירושת הארץ עד שישלימו להם ארבעים שנה במדבר ויתמידו להם שם אלו הנפלאות העצומות, רוצה לומר: ירידת המן ושמלתם לא בלתה מעליהם ולא נעליהם מעל רגליהם וזה היה סבה להשלימם עד שבמעט זמן נצחו סיחון ועוג.
והנה לפי שכל הדברים האלה מהכריתות הם סובבים על שהוא יתעלה אשר יש לו ההשגחה והיכלת בהטיב להם כנגד טבעו של עולם ולספק כל מיני צרכיהם ולהרחיק כל מעיקיהם כי באלו הענינים סובבים הברכות והקללות כלן הנה קרא אותם בלשון ריצוי ופיוס והראה להם אמתת זה הענין.
The passage stating that Israel has not been given an understanding heart until that day, (29,3) seems to refer to God visiting retribution on all of Israel's enemies, in a manifestation that is clear to one and all. It is quite inconceivable that a generation referred to as "the generation of insight,⁠" did not mature until the fortieth year of their wanderings. In summation, the whole Parshah is an expression of the God/ Israel relationship described in our opening Midrash, listing the respective contributions made by each partner to this relationship.
ויקרא משה אל כל ישראל וגו׳ עד סוף הסדר. עתה החל אדון הנביאים לסדר את כל דברי הברית וקרא לכל ישראל ודבר להם הפרשה הזאת ופרשת אתם נצבים כי שתיהן קשורות יחד עם פרשת וילך משה. ופירוש הפרשה הזאת אצלי על אחד משתי פנים:
הראשון הוא שהיתה כונתו בדברים האלה לתת להם טעם לברית אשר עתה יכרות עמהם והוא כי עם היות שכבר עברו בברית אחר יען וביען לא נתנו לב אליו ולא חששו ממנו כראוי וימרו אל בלבבם. היו משורת הדין שעתה בבואם אל ארץ נושבת יכנסו בברית חדשה ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה. כי חטאת אבותם בטלו והשחית הברית אשר באו בו. ולכן יצטרכו אל ברית אחר להדבק באלהים עתה שהיו יותר צריכים אל עזרתו והשגחתו לכבוש הארץ. והוכיח מרים ועונם מאשר ראו בעיניהם נסים ונפלאות הרבה ולא שתו לב אליהם ואף על פי שהיתה להם תבונה טובה מזגיית לא הועילו בה. ובהיותם מבלי מעיקים וסבות מונעות מכל הדברים ההכרחיים ועם כל זה לא נשתלמו בהשגתם וזה ממה שיורה עוז פשעם. ולפי שהתורני יעשה מופתיו מהחוש כלומר מהנפלאות שהשיג. לכן התחיל לזכור להם מהפלאות שראו בעיניהם. וזהו שאמר אתם ראיתם את כל אשר עשה ה׳ אלהיכם לעיניכם בארץ מצרים רוצה לומר שהם השיגו הנסים והנפלאות שנעשו במצרים לקטנים עם הגדולים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור וגו׳. וזהו לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו שזכר המדרגה העליונה מהמלך. והאמצעית מעבדיו והשפל׳ מארצו.
ורמז גם כן באומרו אתם ראיתם וגו׳. שיש להם לידע שלו היכולת הגמור להעניש אותם. ויש לו שלוחים רבים. ושלא יסבו בלכתם. ושיעשו שליחותם. וכנגד היכולת אמר אתם ראיתם את כל אשר עשה ה׳ בארץ מצרים. וכנגד השלוחים אמר המסות הגדולות אשר ראו עיניך. וכנגד שלא יסבו בלכתם עד שיעשו שליחותם אמר האותות והמופתים הגדולים ההם. כלומר הם בעצמם עשו שליחותם בלי שינוי. וזהו ההם. ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת. יכלתו וגבורתו ומציאותו. כי זה דבר תלוי בידיעה. ועינים לראות כנגד השלוחים. ואזנים לשמוע שלא יסבו בלכתם ולא ישנו את תפקידם. ולא שמעתם שקבלו שוחד לשנות שליחותם. ולא תאמרו שכחי הוא לעשות רעות ולא טובות. לזה אמר לא בלו שלמותיכם, לחם לא אכלתם. רוצה לומר לחם אנשים לא אכלתם אלא לחם אבירים. למען תדעו כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו׳. או שיאמר לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם. שהוא קשור עם ויצא סיחון ועוג למלחמה ונכם. לפי שידוע שאנשי המלחמה ראויים להיות גבורים ומגודלים בנעוריהם לאכול לשבעה לחם ובשר ויין לחזקם ולשמחם. כאומרו ולחם לבב אנוש יסעד. וכתיב ויין ישמח לבב אנוש. באופן שבזה ינצחו המלחמה כמו אוכלי בשר החזיר ששותים במזרקי יין. ובזה הם גבורים ואנשי חיל מלומדי מלחמה. אבל האנשים שהם מגודלים במאכלים דקים ובשתיית המים הדקים. הם ראויים לעמוד בהיכלי המלכים להיות נערי המלך ומשרתיו. אבל אינם ראויים לצאת למלחמות וא״כ אחר שישראל היו יוצאים מעבודת פרך נשברים ונדכאים והיו הולכים במדברות נעים ונדים. ולא היו אוכלים לחם אנשים אלא לחם אבירים דק מאד נבלע באיברים. ולא היו שותים יין אלא מים מלוחים ולפעמים מרים. היאך היו יכולים להלחם נגד אויביהם השותים במזרקי יין ואוכלים לחם ובשר. לזה אמר להם ראו מה מעשה ה׳ גדול. ודעו כי לא לגבורים המלחמה ולא בחיל ולא בכח יגבר איש כי אם ברוח ה׳. והעד כי אתם הלכתם ארבעים שנה במדבר לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם. כמו שעושים לגבורי המלחמה או ליגעי המלחמה. כאומרו ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין. ואמרו כך עושים ליגיעי המלחמה.
(א-ח) ויקרא משה. כאן הוכיחם משה ונתן הטעם למה הוצרך לברית הזה ולכל התוכחות האלה. ואמר, אתם ראיתם את כל אשר עשה וגו׳, המסות וגו׳, ובכל זאת לא נתן ה׳ לכם לב לדעת וגו׳, שהיה ראוי לכם בראות כל האותות והמופתים האלה לשים לב ולפקוח עין ולעשות כל מצוותיו מעצמכם בלי שום ברית ושטר, ועוד עשיתם ההיפך.
ואולך אתכם, לחם לא אכלתם וגו׳, ותבואו וגו׳, ונקח וגו׳ וניתנה לנחלה לראובני ולגדִי ולחצי שבט המנשי. שאלה רצו ליקח חלקם מכאן לארץ והיו עקשים ולא יסייעו אתכם לכבוש חלקכם. ואפילו כי עשו התנאי, מכל מקום הדבר אינו מאוד ישר והגון.
ולכן, ראיתם כל זאת ולא נתתם לב מעצמכם לזאת עד שהוצרך להכניסכם תחת הברית הזאת, ועתה ושמרתם את דברי הברית למען תשכילו את [כל] אשר תעשון, שאם תטו – תכנעו עד עפר, ואם תשמרוהו כהלכתו – ׳תשכילו את כל אשר תעשון׳:
(א-ג) ויקרא משה וגו׳. המסות הגדולות אשר ראו עיניך וגו׳. ולא נתן ה׳ לכם לב וגו׳ – כוונת המאמר כי אין בעל הנס מכיר ניסו. כדבר האמור בפרשת בא בפסוק לא ישמע אליכם פרעה. ולא נביט גדולת האותות והמופתים אלא אחר נסעם מעינינו. כי אמנם ההרגל בהם מביא לידי בזיון ונחשבם לטבע ולא לפלא. ככה דבר משה אל כל ישראל אתם ראיתם כמה ניסים ונפלאות המסות הגדולות והיד החזקה אבל לא הכרתם אותם ולא ידעתם אלא עד היום הזה אשר כבר עברו חלפו למו כאלו לא היה לכם עין רואה ואוזן שומעת:
ויקרא משה אל כל ישראל וגו׳ – הגם שעד עתה היה מדבר אל כל ישראל, הוסיף לקבץ הנשים והטף והגרים כאמור בסמוך אתם נצבים היום כלכם וגו׳ טפכם וגו׳.
חסלת פרשת תבא
ויקרא משה אל כל ישראל, Moses called out to the entire Jewish people, etc. Even though Moses had been addressing the whole Jewish people up until now also, he gathered the women and the children as well as the proselytes to prepare them for renewed acceptance of the covenant which is the subject of Parshat Nitzavim.
ויקרא משה – אחרי שהשלים לאמר להם דברי הברית, קראם עוד שמע ישראל לעורר אזנם על דבריו, והכל מחובר הוא כי לא הלכו מלפניו, ויתכן שנכפלה הקריאה הזאת אחרי שאמר בתחילת הענין ויקרא משה אל כל ישראל (לעיל ה׳ א׳), לפי שהפסיק הכתוב בין דברי משה במאמר אלה דברי הברית אשר צוה וכו׳, שהוא דרך סיפור ואינו מדברי משה אל העם:
אתם ראיתם – ואחרי כן ואולך אתכם וכו׳, ואחרי כן ויצא עוג וכו׳, כי יש מהם שראו האותות שעשה השם במצרים, והם והבאים אחריהם ראו מופת המן ארבעים שנה, ואלה הבנים ראו כי השם עזרם והכו שני המלכים:
ויקרא משה אל כל ישראל וגו׳ אתם ראיתם – בקרב דור באי הארץ היו עדיין רבים אשר ראו במו עיניהם את גאולת מצרים. מלבד כל שבט לוי וכל הנשים, שעליהם לא נגזרה גזירת המיתה במדבר, נמנו עדיין בין שאר הזכרים כל בני הארבעים עד שישים [הווי אומר, כל אלה שלא הגיעו לגיל עשרים בשעת יציאת מצרים], שהם עצמם יצאו ממצרים. נמצא שהדור שעמד לפני משה כלל מספר גדול של עדי ראייה לגאולה, ולמשה הייתה הצדקה מוחלטת לפתוח את פנייתו בתיבות: ״אתם ראיתם״ וגו׳.
לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו – גם בספר שמות, בסיפור עשר המכות, מזכיר הכתוב תמיד – בנוסף על המלך והעם – את ״עבדי פרעה״, השרים שבחצר פרעה. שכן דווקא שרים כאלה, בעצתם, פועלים את ההשפעה הגדולה ביותר על המלך והחלטותיו. לפיכך הם נושאים באחריות העיקרית לצדק או לעוול שנעשה במדינה.
ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם – קרא אותם להסביר להם הדברים שבארתי בהקדמת כל המאמר הזה:
אתם ראיתם את כל אשר עשה ה׳ לעיניכם בארץ מצרים – שה׳ משגיח על כל דרכי איש לתת לו כדרכיו וכפרי מעלליו:
את אשר עשה ה׳ לפרעה איך העניש את פרעה כפי משפט להעניש מי שהוא עומד ברשות עצמו כפרעה:
ולכל עבדיו את כל אחד מעבדיו ענש לפי אשר היה בכחו להשיב את לב פרעה לטוב לישראל:
ולכל ארצו את כל המצריים ענש בעונש לפי אשר הצרו את ישראל. להוסיף על דבר פרעה ובהתבוננות הזאת היה לכם להשיג יראת ה׳. ולא עוד:
ויקרא משה וגו׳: ענין פרשה זו1 מובן שהוא תנחומים2 ולהניח לבן של ישראל על צ״ח קללות, מה שאין בכל אומה ולשון3 בשעה שגולים ומוסרים מעם המולך. היינו, שאין הפיזור כל כך בכל העמים ״מקצה הארץ וגו׳⁠ ⁠⁠״, וגם אין הצרות בשעת חורבנם כל כך, וכמו שאמר דניאל (ט,יב) ״ויקם עלינו את דברו אשר דבר עלינו וגו׳ להביא עלינו רעה גדולה אשר לא נעשתה תחת כל השמים כאשר נעשתה בירושלים״. ובא משה רבינו לפייס את ישראל.
אבל אינו מבואר תנחומים אלו, ומה הודיע להם חדשות שירגיע בזה לבבם. וגם אינו מובן המקרא האחרון ״ושמרתם את דברי הברית וגו׳⁠ ⁠⁠״, מה שמירה ועשיה יש בברית הזו שאינו אלא קבלת ברכות וקללות.
אמנם קודם שנבא לביאור הפסוקים יש להקדים דישראל נקראו בשמו יתברך4 לכבודו ומלכותו, שיתגלה כבודו ומלכותו בכל העולם על ידם. ואם אי אפשר שיתגלה כבוד מלכותו אלא בזה האופן5, אין לנו להתרעם על זה, שהרי על מנת כן נוצרנו6. וכמו מלך בשר ודם המעביד את חילו במלחמה תכופה עבודה גדולה, יומם לא ינוחו ולילה לא ישקוטו, וגם מסתכנים ומוכים במלחמה, אין להם להתרעם על זה כלל, שאין זה חלילה מרעת לב המלך, אלא באשר הוא צריך להגדיל מלכותו, ועל זה הוא נעשה מלך במדינה, והמה על מנת כן נכנסו לעבדו בחיל ולשמור את המלכות בגופם ובנפשם. כן מלך מלכי המלכים הקב״ה, על מנת כן ברא עולמו שיהא נמלא כבודו בכל הבריאה, כמו שכתבתי בספר בראשית (ב,ד)7, ועל מנת כן לקחנו לעמו ועבדיו שיהיה נתמלא זה התכלית על ידינו. א״כ בכל אופן שההכרח נותן להגיע לידי כך אין לנו להתרעם על זה כלל. וכבר נתבאר בספר בראשית (יז,ד)8 שזה היה ענין ״כי אב המון גוים נתתיך״, שנתקדש אברהם וזרעו לאומה הנבחרת להיות לברית-עם לאור-גוים באמונתם, אפילו באופן שלא יהיו גרים ונכנסים בקרב ישראל אלא להחליף עבודת הכוכבים מן הארץ9. וגם זה נתבאר שם בפרשת עקידה (בראשית כב,יז)10 שנתקדשו זרע אברהם אבינו לזו התכלית להגיע לידי כך אפילו ע״י הצרות שבעולם. וביארנו שם מאמר דוד המלך בשם בני ישראל ״כי דכיתנו במקום תנים וגו׳, כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה״ (תהלים מד,כ-כג), ועיי״ש. זהו כלל הענין.
ומעתה נבא לביאור הפסוקים שפייס משה רבינו לכל ישראל. ואמר ״אתם ראיתם את כל אשר עשה וגו׳⁠ ⁠⁠״, והקדים כי בכל אשר ראיתם הראה בזה תכלית רצונו יתברך שיתגדל שמו וכבודו בכל הארץ. וביאר היאך הראה בזה לדעת זה התכלית.
1. מכאן עד סוף פרשת כי תבא (פסוק ח׳).
2. לא מצאנו כיוון זה במפרשים.
3. כלומר הקללות שיבואו על כלל ישראל שונות וחמורות מאלו הבאות על כל עם אחר.
4. ״עמי״, ״עם ה׳⁠ ⁠⁠״ וכדו׳.
5. של פיזור גדול בכל העמים, וצרות גדולות בשעת החורבן.
6. להביא את דבר ה׳ בעולמנו, ועל ידי כך להרחיק את האומות מעבודה זרה ולקרב אותן אל האמונה בקל אחד, ושבע המצוות שנצטוו בהן.
7. על הפסוק ״אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות וגו׳⁠ ⁠⁠״: ... שידעו הכל שהוא הבורא והוא המשגיח, וזהו תכלית השמים והארץ שהקב״ה יושב בשמים כביכול ודן כל פרט שבארץ איך שיהיה לפי מעשה האדם (עיין שם בהמשך בהרחב דבר).
8. על הפסוק והיית לאב המון גויים.
9. זה לשון רבינו שם: דמשמעות ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״ הוא שלימדם תורה. וזה אי אפשר בכל העולם... שיהיו כולם בכלל עדת ישראל... אבל שיהיו כל אומות העולם יודעים את ה׳ והאלילים כליל יחלוף... ובהרחב דבר: וזוהי מעלת הנפש שאין גבוהה ממנה.
10. על הפסוק ״כי ברך אברכך, והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וגו׳⁠ ⁠⁠״.
(הקדמה) ד) הנאום לעם הסמוך לאלות הברית (פרק כ״ט)
כבר הסברנו למעלה פרק כ״ז:ט׳, שדברי הנחמה שבפרק ל׳ הם סיום התוכחה שבפרק כח. ושתי ראיות לדבר: אחת מהתוכחה שבבחוקותי (ויקרא כ״ו), שגם היא מסיימת בדברי נחמה; ועוד ראיה מהכתוב למעלה ד׳:כ״ד והלאה, שגם שם אחרי שהקדים הכתוב את התראת העונש (דברים ד׳:כ״ד-כ״ח) סיים בדברי נחמה (דברים ד׳:כ״ט והלאה). לפי זה יש לשאול על הכנסת פרק כט זה בין הקללות והנחמות (השוה מה שכתבנו למעלה בפרק כ״ז:ט׳). אולי יש לומר כך: ראשית הוצרך הכתוב לבאר מפני מה יש צורך בקללות נוספות, כיון שכבר נכרתה הברית בחורב בברכות וקללות (ויקרא כ״ו), וכמו שמפורש בכתוב בפסוק האחרון של פרק כח.
התשובה היא פסוק כ״ט:ג׳, שאף על פי שהקדוש ברוך הוא הרבה לעשות לנו נסים במצרים, לא זכו לעלות עד היום ההוא למדרגה הראויה של דעת השם. רק אחרי כל מה שאירע לישראל במדבר במשך ארבעים שנה, וכן אחרי הנצחונות והכיבושים האחרונים שזכו להם בעזרת שמים, היו ישראל מוכנים לדעת השם האמיתית. על כן הוצרכו עכשו לכריתת ברית חדשה (דברים כ״ט:א׳-ח׳).
עוד הוצרך הכתוב לפרש, שהברית על ברכותיה וקללותיה, כוללת את כל העם כולו, שלא יעלה על הדעת שאינה כוללת אלא כת מסויימת, או את הדור ההוא לבד, כי הברית נכרתה אף עם הדורות הבאים (פסוקים ט׳-י״ד).
עוד הוצרך הכתוב למנוע את הטעות, שמא יהא בישראל איש או אשה או משפחה או שבט שמחשבתם פונה לעבודה זרה, שיעלה על דעתם, מחמת יראת הקללות, לא לקבל על עצמם את הברית, אלא בתנאי שבלב, שלהבא יעשו מה שלבם חפץ. על כן שונה הכתוב כמה פעמים, שהללו לא ימלטו מן הקללות ויובדלו לרעה מכל שבטי ישראל (פסוקים ט״ו-כ׳). המכות שתחולנה בארצו של שבט כזה, העושה מה שלבו חפץ, תהיינה למשל לכל הדורות הבאים שבישראל, וכן לכל אומות העולם, שהמפר את ברית אלהיו ישיגהו חרון אפו (פסוקים כ״א-כ״ז). דברי משה מסיימים בהוראה, שיש לפרשה בכמה אופנים (פסוק כ״ח), ונדבר על כך במקומו אי״ה.
(א) ויקרא אל... – בכל מקום פירושו לקרוא לאדם הנוכח, השוה את פירושי לויקרא א׳:א׳, ולמעלה ה׳:א׳. הרמב״ן מפרש, שאחרי שגמר משה רבינו להרצות בפני העם את דברי הברית קרא אליהם: ״שמע ישראל אתם ראיתם וגו׳⁠ ⁠⁠״, כמו למעלה ה׳:א׳.
אתם ראיתם – השוה ד׳:ל״ב והלאה ולמעלה ז׳:י״ט. כוונתו של הקדוש ברוך הוא בנסי מצרים היתה, להשריש בכם את אמונת ה׳ הטהורה (שמות י׳:ב׳).
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ב) הַמַּסּוֹת֙ הַגְּדֹלֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר רָא֖וּ עֵינֶ֑יךָ הָאֹתֹ֧ת וְהַמֹּפְתִ֛ים הַגְּדֹלִ֖ים הָהֵֽם׃
the great trials which your eyes saw, the signs, and those great wonder.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בעודהכל
נִסִּין רַבְרְבָן דַּחֲזַאָה עֵינָךְ אָתַיָּא וּמוֹפְתַיָּא רַבְרְבַיָּא הָאִנּוּן.
the great temptations, the signs and grand portents which your eyes beheld;
נסייה רברבייהא די חמון עייניכון אתייה ופרישתה רברבייה האינוןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רברבייה״) גם נוסח חילופי: ״רברבנייה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״האינון״) גם נוסח חילופי: ״ההנון״.
ניסין רברבן דחמיתון בעיניכון אתיא ותימהיא רברביא האינון.
those great temptations, signs, and wonders which you saw with your eyes.
אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה, הֱווּ יוֹדְעִין כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִסִּים רְאִיתֶם בְּעֵינֵיכֶם בְּמִצְרַיִם, הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ, שֶׁהָיוּ הַמַּכּוֹת מְמַסּוֹת גּוּפֵיהֶן שֶׁל מִצְרַיִם, וְהָאוֹתוֹת, שֶׁהָיוּ נִרְשָׁמִין עַל גּוּפֵיהֶן, וְהַמּוֹפְתִים, שֶׁהָיוּ הַמַּכּוֹת מְפַתּוֹת אוֹתָם, כֵּיצַד לִשְׁלֹשִׁים יוֹם הָיְתָה בָּאָה הַמַּכָּה, וְהָיְתָה עוֹשָׂה שִׁבְעָה יָמִים וְהוֹלֶכֶת לָהּ, וְהָיוּ נִרְוָחִין שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים יָמִים בֵּין מַכָּה לְמַכָּה, וְלֹא הָיוּ חוֹזְרִין.
אלאעלאם אלעט׳ימה אלתי ראתהא עינאך ואלאיאת ואלבראהין אלעט׳אם
הניסים הגדולים אשר ראו עיניך והאותות והמופתים הגדולים.
פס׳: המסות הגדולות – לא מרובכם מכל העמים הצלחתם ולא בכחכם עשיתם חיל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וביאר מה הם הדברים אשר עשה באמרו המסות הגדולות אשר ראו עיניך שהם עשר המכות.
ואמר בהם אשר ראו עיניך להיותם דברים שנתאמתו בחוש ויוצאים מההקש השכלי.
ואמר עוד האותות והמופתים הגדולים ההם. לרמוז אל קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ומתן תורה. ושאר הנסים הרשומים שעליהם אמר האותות והמופתים הגדולים ההם. הנה בזה הוכיח שנשלמו בני ישראל במוחשות הנפלאות ההם כדי שמהם ישתלמו באמונותיה׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הַמַסוֹת: ב׳ חד מל׳ וחד חס׳, דין מל׳, דוהיה עקב1 חס׳, וכ״כ הרמ״ה2 ז״ל. [הַמַּסּוֹת].
1. דוהיה עקב: דב׳ ז יט.
2. הרמ״ה: נס״ה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

המסות הגדלת – שניסה בם פרעה וכל עבדיו:
המסות – מעשי ה׳ שהראו לך את כוח ה׳.
האתת – מאורעות שה׳ גילה בהם את קיומו ושלטונו.
והמפתים – עונשים שה׳ גוזר על הגוף ועל הממון, שעל ידם אתם לומדים את דרך ה׳. שכן הוא מכה אנשים ועמים הכופרים בו וממרים את פיו, במטרה לחנכם להכרת ה׳ ולעשיית רצונו (עיין פירוש, שמות ד, כא).
המסות הגדלת אשר ראו עיניך – שראית בעיניך איך נסה ה׳ את פרעה בחמש מכות הראשונות שהתרה אותו בין מכה ומכה אולי ישוב, ובחמש מכות האחרונות היה ריוח בין מכה ומכה. למען הכבד לבו ויבא עליו עונש ה׳, ולא למדת ליראה גם מזה, ויותר מזה:
האותות והמופתים הגדולים – ע״ד הכתוב ונתתי מופתים בשמים ובארץ ששדד ה׳ את מערכת השמים והפיר חקות הטבע והלא היה לכם לחשוב אם במערכת השמים ובמצוקי ארץ כן אף כי באנוש רמה:
המסות הגדולות אשר ראו עיניך: לשון ״מסות״ אינו מורגל בכל המקומות שמדבר בפלאות יציאת מצרים, זולת פעם אחת לעיל (ד,לד) ובקיצור1, ולעיל (ז,יט)2, וכאן האריך משה בזה הפרט, הדבר מובן שהוא עיקר המכוון לענין. ומשמעות ״מסות״ הוא כמו שכתבתי לעיל שם3, וכן הוא במדרש כאן (ז,ט): מהו ״המסות״ – המכות ממסות גופן של מצרים. והביאור על זה, שלא כילה הקב״ה את מצרים בפעם אחת, אלא לאט לאט במכות הממסות את הגוף4. ולמאי עשה הקב״ה כך? ביאר ה׳ ואמר (שמות ט, טז-יז) ״כי עתה שלחתי את ידי... ותכחד מן הארץ. ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כוחי ולמען ספר שמי בכל הארץ״5.
האותות והמופתים הגדולים ההם: למאי עשה כל זה? והרי לתכלית שיוציאו את ישראל מתוכם לא היה להקב״ה לעשות נפלאות וגדולות כאלה, ואילו היתה מכת בכורות בפעם הראשונה, וכאשר מרוב פחד אמרו אז ״כולנו מתים״, היו מניחים את ישראל. אלא הכל היה כדי להראות כבודו6. ועיין מה שכתבתי בספר שמות (ט,יד)7.
1. שם אין מלות ליווי כמו כאן, ״הגדולות אשר ראו עיניך״.
2. שם כתוב כמו בפסוקנו ״המסות הגדולות אשר ראו עיניך וגו׳⁠ ⁠⁠״.
3. בקיצור, בשני המקומות.
4. עץ יוסף: דרש מלשון המסה והמקה, שנימק גופם מפני רוב המכות.
5. ואילו הרגם כבר במכות הראשונות לא היה בזה משום קידוש שמו, כי לא היה מי שיישאר לספר בכל מקום את מה שראה.
6. ואילו הרגם כבר במכות הראשונות לא היה בזה משום קידוש שמו, כי לא היה מי שיישאר לספר בכל מקום את מה שראה.
7. על הפסוק את כל מגפותי: ... כי על ידי אותה מכה לבדה (בכורות) היה די להכניע לבבם לעשות כרצון ה׳, אלא משום שרצה הקב״ה להרבות אותותיו ומופתיו במצרים לא בא במכת בכורות מתחילה.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהכל
 
(ג) וְלֹא⁠־נָתַן֩א יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאׇזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
But Hashem has not given you a heart to know, and eyes to see, and ears to hear, to this day.
א. וְלֹא⁠־נָתַן֩ =א,ל1,ש,ק3,ו,ל9 (אין געיה), וכך דעתו של ברויאר. אך אולי ייתכן שיש געיה מובלעת בתוך ראש האות למ״ד מהשורה מתחת (ואולי בגלל זה יש געיה במג״ה).
• ל,ש1,ל3=וְלֹֽא⁠־נָתַן֩ (געיה) וכמו כן בדפוסים וקורן.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
וְלָא יְהַב יְיָ לְכוֹן לִבָּא לְמִדַּע וְעַיְנִין לְמִחְזֵי וְאוּדְנִין לְמִשְׁמַע עַד יוֹמָא הָדֵין.
yet the Lord has not given you a heart to understand, nor eyes to discern, nor ears to hear, to this day.
ולא יהב י״יא לכון לב למידע ועיינין למחמי ואדנין למשמעב עד יומא הדין.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״אלהכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למשמע״) גם נוסח חילופי: ״למשמוע״.
ולא יהב מימרא די״י לכון ליבא למינשי אלהין למידע ועיינין למרמזא אלהין למיחמי ואודנין לטמטמא אלהין לצייתא ואתון נשיתון אורייתא דליבכון ורמזתון בעיינכון וטמטמתון אודניכון בזמן יומא הדין.
And the Word of the Lord hath given you a heart not to forget, but to understand; eyes, not to blink, but to see; ears, not to be stopped, but to listen with: yet you have forgotten the law with your heart, and have blinked with your eyes, and have stopped your ears, unto the time of this day.
[י] וְלֹא נָתַן ה׳ לָכֶם לֵב לָדַעַת – מַהוּ וְלֹא נָתַן ה׳ לָכֶם לֵב לָדַעַת, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַר סִינַי וְאָמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם וגו׳ (דברים ה׳:כ״ה), שָׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁתָקוּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לֵוִי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְחַבָּר אֶחָד קָשֶׁה שֶׁרָאָה עַכְנָא אַחַת קָשָׁה, אָמַר מִי יוּכַל לַחַבֵּר אֶת זוֹ, אָמְרוּ לוֹ וְלֹא אַתְּ הַחַבָּר, הַכֹּל מִמְּךָ. כָּךְ כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם, הָיָה לָהֶן לוֹמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַתָּה תֵּן, לְפִיכָךְ אָמַר משֶׁה וְלֹא נָתַן ה׳ לָכֶם לֵב לָדַעַת.
דָּבָר אַחֵר: מִי יִתֵּן, אָמַר רַבִּי מֵאִיר מִי גָדוֹל הַגַּנָּב אוֹ הַנִּגְנָב, הֱוֵי אוֹמֵר הַנִּגְנָב גָּדוֹל שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא נִגְנָב וְשׁוֹתֵק, כָּךְ כְּתִיב: וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ (תהלים ע״ח:ל״ו-ל״ז), כִּבְיָכוֹל, וְהוּא אוֹמֵר מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם.
דָּבָר אַחֵר: וְלֹא נָתַן ה׳ לָכֶם לֵב לָדַעַת – אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמֵנִי בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ אָמַר לָהֶם משֶׁה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, כֵּיצַד, שְׁנֵי דְּבָרִים גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶחָד עַל יִשְׂרָאֵל, וְאֶחָד עַל משֶׁה, אֶחָד עַל יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם (דברים ט׳:י״ד). וְאֶחָד עַל משֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ משֶׁה לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה (דברים ג׳:כ״ז), וּמשֶׁה בִּקֵּשׁ מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַטֵּל אֶת שְׁתֵּיהֶן, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם: סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ (במדבר י״ד:י״ט), וּבָטְלָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִתְקַיְּמָה שֶׁל משֶׁה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ (במדבר י״ד:כ׳). כֵּיוָן שֶׁבָּא לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הִתְחִיל אוֹמֵר: אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה (דברים ג׳:כ״ה). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה, כְּבָר בִּטַּלְתָּ אֶת שֶׁלִּי וְקִיַּמְתִּי אֶת שֶׁלְּךָ, אֲנִי אָמַרְתִּי וְאַשְׁמִידֵם, וְאַתְּ אָמַרְתְּ סְלַח נָא, וְנִתְקַיֵּם שֶׁלְּךָ, וְאַף עַכְשָׁו מְבַקֵּשׁ אֲנִי לְקַיֵּם אֶת שֶׁלִּי וּלְבַטֵּל אֶת שֶׁלְּךָ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה, אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַה לַּעֲשׂוֹת, אַתָּה רוֹצֶה לֶאֱחֹז אֶת הַחֶבֶל בִּשְׁנֵי רָאשִׁין. אָמַר לוֹ, אִם אֶעְבְּרָה נָא אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְקַיֵּם, בַּטֵל סְלַח נָא, וְאִם סְלַח נָא אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְקַיֵּם, בַּטֵּל אֶעְבְּרָה נָא.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע משֶׁה רַבֵּינוּ כָּךְ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יָמוּת משֶׁה וּמֵאָה כַּיּוֹצֵא בוֹ וְלֹא תִּנָזֵּק צִפָּרְנוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק, כֵּיוָן שֶׁנָּטָה משֶׁה לָמוּת וְלֹא בִּקְּשׁוּ עָלָיו רַחֲמִים שֶׁיִּכָּנֵס לָאֶרֶץ, כִּנֵּס אוֹתָן וְהִתְחִיל מוֹכִיחָן, אָמַר לָהֶם אֶחָד פָּדָה שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְּעֵגֶל, וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לִפְדוֹת אָדָם אֶחָד, הֲרֵי וְלֹא נָתַן ה׳ לָכֶם לֵב לָדַעַת, אָמַר לָהֶם אִי אַתֶּם זְכוּרִים כָּל מַה שֶּׁהִנְהַגְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר וגו׳ (דברים כ״ט:ד׳).
(ג-ד) וְלֹא נָתַן ה׳ לָכֶם לֵב לָדַעַת – בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ יִשְׂרָאֵל (שמות כ״ד:ז׳) ״כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם״, שָׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁתְקוּ מָשָל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְחַבָּר קָשֶׁה, שֶׁרָאָה עַכְנָא אַחַת קָשָׁה, אָמַר מִי יָכוֹל לַחֲבֵּר אֶת זֶה, אָמְרוּ לוֹ וְלֹא אַתָּה הַחַבָּר הַכֹּל מִמְּךָ, כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לוֹמַר אַתָּה תֵּן.
לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם – מַה שֶּׁהָיָה עֲלֵיהֶם לֹא בָּלוּ, אֲבָל מַה שֶּׁהָיָה בְּתוֹךְ הַתֵּיבוֹת בָּלוּ, וְכוּ׳ (כְּדְכָּתוּב בְּפָרָשַת עֵקֶב (לעיל ח׳:ד׳) בְּפָּסוּק ״שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה״ בֶּרֶמֶז תתנ״א).
כְּתִיב ״מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם״, אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, כְּפוּיֵי טוֹבָה בְּנֵי כְּפוּיֵי טוֹבָה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (לעיל ב׳:כ״ו) ״מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם״, הָיָה לָכֶם לוֹמַר תֵּן אַתָּה. כְּפוּיֵי טוֹבָה, דִּכְתִיב (במדבר כ״א:ה׳) ״וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל״, בְּנֵי כְּפוּיֵי טוֹבָה, דִּכְתִיב ״הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי״, אַף מֹשֶׁה לֹא רְמָזָהּ לָהֶם אֶלָּא לְאַחַר אַרְבָּעִים שָׁנָה. וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וְגוֹ׳, וְלֹא נָתַן ה׳ לָכֶם לֵב לָדַעַת, אָמַר רַבָּה, שְׁמַע מִינָהּ לָא קָאֵי אִינִישׁ אַדַּעְתֵּיהּ דְּרַבֵּיהּ עַד אַרְבָּעִין שְׁנִין.
ולם יעטיכם אללה קלבא תעלמון מת׳להא ולא תנט׳רון בעיונכם ולא תסמכון באד׳אנכם אלי יומכם הד׳א
ולא נתן לכם ה׳ לב לדעת כמוהם1 ולא עיניים לראות ולא אוזניים לשמוע עד היום הזה.
1. רס״ג הוסיף תיבת ״מת׳להא״ המתייחסת כפי הנראה לאותות והמופתים שנזכרו לעיל, והכוונה שלא נתן ה׳ לכם את היכולת להבין דברים כמו אלה.
ולא נתן י״י לכם לב לדעת – להכיר את חסדי הקב״ה ולדבק בו.
עד היום הזה – שמעתיא שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב: ויתנה אל הכהנים בני לוי (דברים ל״א:ט׳), באו כל ישראל לפני משה, אמרו לו: משה רבנו, אף אנו עמדנו בסיניב וניתנה לנו, מה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו מחר:⁠ג לא לכם ניתנה.⁠ד ושמח משה בדבר,⁠ה ועל זאת אמר להם: היום הזה נהייתו לעם וגו׳ (דברים כ״ז:ט׳) – היום הזה הבנתי בכםז שאתם דביקים וחפיצים במקום.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י וטיקן 94 נוסף בין השורות: ״מיסודו של ר׳ משה הדרשן״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״וקבלנו את התורה״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34: ״יום ומחר״. בכ״י מינכן 5: ״היום ומחר״. בכ״י המבורג 13: ״ליום מחר״. בכ״י לונדון 26917: ״היום למחר״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה נוסף כאן: ״לנו נתנה״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״על הדבר״.
ו. כן בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, לונדון 26917, בכ״י לייפציג 1 לעיל דברים כ״ז:ט׳, ובנוסח המקרא שלנו. כאן, בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34: ״נהייתה״.
ז. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בדפוס רומא חסר: ״בכם״.
ולא נתן י"י לכם לב לדעת YET HASHEM HAS NOT GIVEN YOU A HEART TO KNOW – i.e. to understand the loving-kindnesses of the Omnipresent and to cleave unto Him.
עד היום הזה UNTO THIS DAY – I have heard that on the day when Moshe gave the Book of the Law to the sons of Levi, as it is written, "And he gave it to the priests the sons of Levi" (Devarim 31:9), all Israel came before Moshe and said to him: Teacher Moshe, we, too, stood at Sinai and accepted the Torah, and it was given to us; why, then, do you give the people of your tribe control over it, that they may tomorrow say to us, "Not to you was it given, but to us was it given"? Moshe rejoiced at this matter and in reference to this he said to them, "This day have you become the people [of Hashem your God]" (Devarim 27:9), meaning, Only this day have I come to understand that you are attached to and have a desire for the Omnipresent.
פס׳: ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת – לאחר ארבעים שנה. לאחר שעשה להם כל הטובות התחיל להוכיחם על הראשונות:
עד היוםא – שראיתם מעשיו הגדולים (דברים כ״ט:א׳-ב׳).
א. רוזין הוסיף כאן: הזה – אף על פי.
עד היום הזה [THE LORD HAS NOT GIVEN YOU A MIND TO UNDERSTAND ...] TO THIS DAY: Even though you have witnessed His great deeds.⁠1
1. Rashbam opposes Rashi’s understanding of this verse. Rashi tells a story, based on a midrash, of what happened to the Israelites on that day that led to them acquiring then and there “a mind to understand.” In other words, Rashi understands our verse as saying that the LORD had not given them a mind to understand ... until this day, meaning that today God did give them a mind to understand. Rashbam, on the other hand, says that the verse means that even today the people have not yet acquired an understanding mind.
The same dispute may be found among modern interpreters and translators. NJPS translates as Rashbam would have it: “Yet to this day the LORD has not given you a mind to understand.” In NJPSC Tigay argues against that translation and prefers one that would conform with Rashi’s understanding: “But the LORD did not give you a mind to understand ... until this day.”
וטעם לב לדעת – בעבור שנסו לשם עשר פעמים (במדבר י״ד:כ״ב), ולא זכרו האותותא שראו.
[וכבר דוד המלך פירש מקצת מעשיהם בספרו או אסף חבירו (תהלים ע״ח, ק״ו).]⁠ב
וטעם נתן – כי מאתו העלילה הראשונה.
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, לוצקי 827. בכ״י פריס 177: האותיות.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
[BUT THE LORD HATH NOT GIVEN YOU A HEART TO KNOW.] Scripture reads a heart to know because they tested God ten times1 and did not make mention of the signs which they witnessed.
Scripture reads given because God is the first cause.⁠2
1. See Num. 14:22.
2. Man has free will and thus must develop a "knowing heart" on his own. However, our verse implies that it is God who gives man a heart to know. Hence Ibn Ezra points out that Scripture ascribes man's achievements to God because God is the first cause and in that sense can be said to give man a heart to know.
ולא נתן {י״י} לכם לב לדעת – שלא שמתם לבכם לכל הניסים הללו לבטוח בהקב״ה.
עד היום הזה – כמו עדיין היום הזה.
אי נמי: עד היום – ששמתם לבבכם וקבלתם הברית, ואתם חפיצים להכנס לארץ ולהלחם על בטחונו של הקב״ה.
ולא נתן {י"י} לכם לב לדעת – BUT {HASHEM} HAS NOT GIVEN YOU A HEART TO KNOW – That you did not pay attention to all those miracles, to trust in the Blessed Holy One.
עד היום הזה – UNTIL THIS DAY – Like “still, to this day”.
Or, alternatively: עד היום – UNTIL TODAY – when you paid attention and accepted the covenant, and you want to enter the land and fight through reliance on the Blessed Holy One.
ואזנים לשמע עד היום הזה – ויום זה בכלל.
ואזנים לשמוע עד היום הזה, "and ears with which to hear until this day.⁠" This day is included in that statement.
ואזנים לשמוע עד היום הזה – מכאן דרשו רז״ל שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה, וכן אמרו במסכת אבות בן ארבעים לבינה.
ואזנים לשמוע עד היום הזה, "and ears to listen, until this day.⁠" The message is that a student does not truly appreciate the opinions and knowledge of his teacher until he reaches the age of 40. This is why the sages in Avot 5,27 characterize the attainment of the fortieth birthday as a time when one is granted בינה, a measure of insight.
ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת – וסמיך ליה ואולך אתכם ארבעים שנה, רמז שעד מ׳ שנה אין אדם עומד על דעת רבו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואמר ולא נתן י״י לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום כי עד היום ההוא מצד מה שראו אותו בחוש אמר להם אתם ראיתם את כל אשר עשה י״י לעיניכם במצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו המסות הגדולות אשר ראו עיניך והאותות והמופתים והיד החזקה והזרוע הנטויה אשר הוציאך י״י אלהיך כן יעשה י״י אלהיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם אשר בהם נתברר לעיניכם בלי שום ספק כל מה שאמרנו מזה הענין.
ואמר ולא נתן י״י לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה כי עד היום ההוא אשר עשה י״י ככה לעיניהם לא השלים מדע לבם והרגש חושיהם באותו שלימות המחוייב להם כי בראשונה כבר היו חסרי הדעת וההכרה כשאר העמים אשר לא ידעו ולא ראו. הוא מוכרח אצלי שלא יתכן שיאמר כן על היום ההוא אשר הוא בו בשנת הארבעים שהרי השם יתעלה כבר נתן ונתן ואם הם לא לקחו היל״ל ולא היה לכם לב לדעת וגו׳. ועוד שחז״ל (במדבר רבה פ׳ י״ט) קראו אותם דור דעה ולא יתכן זה השם למי שלא היה להם לב לדעת ועינים לראות וכו׳.
ולא נתן י״י לכם לב לדעת להכיר את חסדי הקב״ה ולידבק בו. לא לדעת המסות הגדולות והאותות והמופתים הגדולי׳ כפי המובן מפשט המקראו׳ כי לא יפול בם לומר ולא נתן לכם לב לדעת ועיני׳ לראו׳:
עד היום הזה שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי כו׳ ועל זאת אמר היום הזה נהיית לעם וגומר. פי׳ זהו אותו היום שאמ׳ להם כאן עד היום הזה:
ולפי שלא יאמרו שלא הועילה להם ההשגה החושיית המופלאת ההיא לפי שהם מעצמם היו חסרי הדעת ובלתי שלמי היציר׳ במושכלות ושעל כן לא הועיל להם הלמוד המוחש ההוא לכן אמר ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה. והוא נאמ׳ בתמיהא. וכי לא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע. שהם שני החושים היותר דקים ויותר מתיחסים לקנין השלמות מזולתם. אין ספק הלב נתן לכם השם יתברך מוכן לדעת. ועינים ואזנים בריאי׳ וטובים להשגת מוחשיה׳. והיה לכם אם כן מפאת היצירה הטבעית לב יודע ומוכן לחשוב ועינים לראות אותם הנסים ואזנים לשמוע אותם הדברים המופתיי׳. ואפשר לפרשו גם בניחות׳ ויהיה היום הזה הוא היום שראו מופתי מצרים שזכר. יאמר כי עד אותו זמן לא היו שלמים בדעת׳ ואז כשראו מופתי מצרים והים וסיני ושאר הדברים הנכללים בזה שאמר והאותות והמופתים הגדולים ההם אז היה להם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע וכן קראו חז״ל לדור המדבר דור דעה. וכל זה להגיד רוב השגתם לשלמות הדעת והאמונה.
ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת – אף על פי שהוא יתעלה השתדל בתורותיו ומופתיו לתת ״לכם לב לדעת״, כאמרו ״ולמען תספר... וידעתם כי אני ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות י׳:ב׳), לא הושג זה המכוון מרוב מריכם.
ולא נתן ה' לכם לב לדעת, even though He had tried by means of His teachings and His miracles to give the people a knowing heart, as we know from Exodus 10,20ולמען תספר.....וידעתם כי אני ה', “and in order that you will tell…and be aware that I am the Lord,” the lesson had not taken hold due to your overwhelming quarrelsomeness.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לדעת חסדי המקום וכו׳. שאין פירושו שלא היה לכם דעת להשיג דבר, דאם כן למה ״עד היום הזה״. אבל פירושו לא נתן לכם לב לדעת החסדים של המקום, ועכשיו ידעתם, דמפני שראו חסדיו מ׳ שנה, כמו שמסיק ״לחם לא אכלתם״ (פסוק ה), ולפיכך בכל זה הכרתם חסדי המקום:
להכיר את חסדי הקב״ה כו׳. לא לדעת המסות הגדולות והאותות והמופתים כפי המובן מפשט הכתוב, כי לא יפול בם לומר לב לדעת וגו׳:
שמעתי שאותו היום כו׳. ר״ל איך יתכן זה דלא היה להם מקודם לכן עינים ואזנים:
ומה אתה משליט את בני שבטך עליה כו׳. פירוש על התורה:
To recognize Hashem's benevolence, etc. But [the verse does not mean] not to know the great miracles and the signs and wonders, as the simple connotation of the verse implies, because regarding these the verse would not say "a knowledgeable mind, etc.⁠"
I have heard: because on that day, etc.⁠" Rashi is explaining how it is possible that before this they did not have eyes and ears.
How is it that you are empowering your fellow tribesmen over it, etc. That is, over the Torah.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ולא נתן ה׳ – ועם כל מה שראיתם עד הנה, אתם עדיין עם קשי עורף, וידמה כאילו אין לכם עינים לראות נפלאות ה׳ ואזנים לשמוע דבריו ולב להבין טובותיו שהיטיב עמכם, ואמר ולא נתן ה׳ כי מאתו העלילה הראשונה, או יהיה פירוש הכתוב בדרך תימה, האם לא נתן לכם ה׳ עד עתה עינים לראות וכו׳, אין ספק שנתן לכם את כל אלה, ולמה לא תתבוננו בנפלאותיו ולא תיטיבו דרכיכם:
לב לדעת – בעבור שנסו השם עשר פעמים ולא זכרו האותות שראו:
ולא נתן ה׳ – ואתם התנהגתם כאילו לא ראיתם, וע״כ יראתם מיושבי כנען, ולפיכך ואולך אתכם מ׳ שנה.
{ולא נתן ה׳ – נתיבות השלום. ונראה לי מוכרח היותו בתמיהה כי סיים הענין ושמרתם את דברי הברית הזאת, משמע שאינם חשודים בעיניו כל כך שאינם מכירים האמת.}א
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
ולא נתן וגו׳ – עיין פירוש לעיל כח, סה. ה׳ עשה את כל המעשים האלה לנגד עיניך ביום שנעשית לעם, ואירועים אלה אמורים היו להספיק כדי להביאכם לידי ידיעת ה׳. היה ניתן לצפות שהם ייטעו בלבכם את ידיעת האמת על ה׳, על כוחו, מהותו ושלטונו; על מידת הצדק שלו, שאינה מעלימה עיניה מחטאי אנשים ואומות. על יסוד הכרת⁠־לב זו, הייתם צריכים להסתכל על העולם ועל תופעותיו באור אמיתי ובעיניים שונות; היה עליכם להטות אוזן לשמוע את לימודי האמת והחובה, ובכך כבר הייתם ראויים להתחיל במימוש ייעודכם כעם ה׳ בארץ ה׳.
אולם כל האירועים האלה שעברתם ביציאת מצרים לא הספיקו כדי לחנך אתכם. ה׳ נתן לכם את כל אותם אירועים, ועדיין לא היה בהם די כדי לתת לכם ״לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע״. היה צורך להוסיף את כל האירועים שעברתם מאז ״עד היום הזה״ ממש.
ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת פירושו כמו אם אמר ולא היה לכם לב לדעת רק שדבר בלשון כבוד ובאמת כן הדבר כי ה׳ הוא החונן לאדם דעת יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה (דניאל ב כא) אבל לא יתן ה׳ רק למי שישתדל למצוא החכמה ואחרי שלא נתן לכם לב לדעת מובן שלא בקשתם להבין. והנה האדם ישיג החכמה על שלשה פנים. א) כשיתעורר מלבו להשגת החכמה. ב) שיתעורר ע״י שראה בעיניו דברים שלא הורגל בהם אז משים לבו להבין. ג) שלא יבין מדעת עצמו רק סומך על קבלתו מאבותיו, וזה שאמר:
לב לדעת להתעורר מעצמכם ועינים לראות שיתעוררו ע״י ראית העינים, שהוא מדרגה למטה מראשונה. ואף גם ואזנים לשמוע ולא סמכתם אף על קבלת אבותיכם עד היום הזה הוא כמאמר המוסגר שרק עד היום הזה לא השכילו בנפלאותיו אשר עשה אבל היום קבלו עליהם עבודת ה׳ מאהבה כנ״ל, והלא תבינו איך גברה בכם חולי הנפש:
ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת: מצד השכל, או מידיעת בית רב במאמרי ה׳ לאברהם אבינו1, כי כך רצונו העיקרי2.
ועינים לראות: מזה שעשה במצרים, כאמור (פסוק ב׳).
ואזנים לשמוע: דבר ה׳ (אלה) שאמר בפירוש כן3. ובלא ספק שמשה רבינו הודיע כל דבריו גם לישראל, והמה לא שמו לב לכך, ובזה גרמו כל הפיזור והגלות הזה. שאילו התבוננו על זה לא היו מסרבים ליכנס לארץ ישראל בלי מרגלים, שהרי כבר נתבאר בפרשת שלח (במדבר יג,ב) ובפרשת דברים (לעיל א,כ) דמתחילה בא עסק המרגלים בשביל שלא רצו לסבול עול הנהגה ניסית, שמוכרחים מחמת זה להיות נזהרים מאד כמו העומד בפלטין של מלך, ובשביל זה ביקשו ליכנס לארץ ישראל בדרך הטבע, ומשום הכי נצרכו באמת למרגלים. ואחר כך סירבו ולא האמינו שאפשר להיכנס לארץ ישראל בדרך הטבע, ומזה יצא מה שיצא4. אבל כל זה שהקב״ה הסכים לדעתם להתנהג בדרך הטבע ולשלוח מרגלים, לא היה זה עיקר רצונו יתברך אלא משום ש׳בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו׳ (מכות ו,ב ועוד). והנה כל זה גרם (את) הפיזור הרב5, שאם היו נכנסים בדרך נס והיו מתנהגים כך כמה שנים, היה מתגלה כבוד שמים ומתפרסם בכל הארץ, כמו שנתפרסם בשעה מועטת של יציאת מצרים וקריעת ים סוף בהרבה מדינות. אבל אחר שהיו מתנהגים בארץ ישראל בדרך הטבע6 לא היה מתגלה כבוד שמים אפילו כשהיו מוצלחים הרבה, שהרי זה מצוי גם בשארי אומות העולם לכבוש ארצות לא להם ולחיות בהצלחה. משום הכי היה ההכרח להגיע לתכלית הנרצה7 (ע״י) גזירה של פיזור בכל העמים, ושיבואו על ידי זה לידי כמה נסיונות, ומזה מגיע כבוד שמים בכל הארץ. נמצא זה היה פיוס גדול על הפיזור הרב8, אחר שאינו מצד העונש9, אלא מצד שהוא התכלית הנרצה בבריאת שמים וארץ ובבחירת האומה הישראלית, והמה מחויבים לסבול כל זה כמו חיל המלך למלכם10.
1. כלומר, במסורת מאבות האומה.
2. שעל ידי עם ישראל יתגלה כבודו ומלכותו בכל העולם, ודבר זה יושג גם ע״י הגלייתם והפצתם בין כל האומות, ע״י שבני ישראל יילמדו את האומות את ייחודו יתברך.
3. כמו ״בעבור זאת העמדתיך״ ושאר הפסוקים שאמר משה לפרעה בשם ה׳. וכפי שהביא רבינו בפסוק ב׳.
4. ״כי מרעה אל רעה יצאו״.
5. בין האומות, בתקופת גלותם.
6. כפי שרצו החל מתקופת שילוח המרגלים.
7. של גילוי כבודו ומלכותו בעולם.
8. בין האומות, בתקופת גלותם.
9. גרידא, שהרי אפשר היה להעניש אותם בארץ, וכדומה.
10. וכפי שכתב רבינו בפסוק א׳.
ולא נתן וגו׳ – שלא היה שום דור שהיה נאמן לה׳ כמו דור שני הנכנס לארץ.
ולא נתן וגו׳ – רש״ר הירש מפרש, שאף על פי שהשי״ת עשה עם ישראל נסים גדולים, לא זכו ישראל שאלה יפעלו כראוי על הכרתם, הבנתם ותפיסתם הפנימית. כעין זה מפרש גם רבי עובדיה ספורנו, שמחמת מרים לא זכו להשיג לב יודע כפי הכוונה האלהית. ראוי לתשומת לב פירושו של הראב״ע, שהכתוב מיחס את מתן דעת הלב לקדוש ברוך הוא, מפני שממנו העילה הראשונה. אמנם חייב אדם שיהא בו הרצון ללכת בדרך ה׳, ורק אז יזכה לעזרת ה׳. כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: ״הבא לטהר מסייעין אותו״, אבל אין בידו של אדם להשיג כלום בלי סייעתא דשמיא, כמו שאנו מבקשים לפני השי״ת בכל יום בברכת אהבה רבה: ״ודבק לבנו במצוותיך״; השוה גם את דברי הרמב״ם ב״מורה נבוכים״ חלק שני פרק מח. משה הדגיש את היסוד הזה כעת, מפני שלא רצה לקנטר את העם העומד הכן לקראת כריתת הברית עם השי״ת.
ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת כו׳ עד היום הזה – הענין כי בארתי בכ״מ אשר טעיות בני ישראל בכמה מקומות היה כי חשבו למשה לפועל מעצמו ולכח האלהי השופע בו הבדילו מן היוצר, והוא לא היה רק לפה לאלהים לדבר אתו אודות הנוגע לכלל בנ״י, ואיפוא ראו כי משה מעצמו אינו מנהיג ואינו שופע מאומה, ביום שמת משה, אז הבינו כי מחומר קורץ כמוהם וגם הוא בן תמותה ורק רצון הבורא הקיים בשלמותו בלא שינוי הוא האומר וגוזר והמשדד, והנה ידוע כי רז״ל אמרו שמשה אמר זה ביום מותו, ולכן אמר ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת כו׳ עד היום הזה, יום שמת ונפשו הולך בצרור החיים אז תדעו ותבינו כי ה׳ הוא המנהיג ומשגיח בפרטיות בזמן ובאיש בכל מפעל ומצעד.
ובהתכת הכתובים אתם ראיתם את כל אשר עשה ה׳ לעיניכם כו׳ המסות הגדולות וכו׳ ולא נתן לכם ה׳ כו׳ ואולך אתכם ארבעים שנה נראה כי באמת לפי מצב הישראלי במדבר מן ירד מן השמים, ומים מצור החלמיש, שמלתם לא בלתה, עננים הולכים לפניהם, מי הוא אשר יבחר לסור מדרך הטוב, ורק כמו שהיו ישראל בארץ, שכל ענינם היה עפ״י טבע, אך בזמן שעשו רצונו של מקום הוסיפו כח בפמליה של מעלה, הוא הטבע המופקדה מהשגחה פרטית של השי״ת, עד כי בימי שמעון ב״ש עשו חטים כ״ב כליות כו׳, וכאשר יראה החכם בההנהגה שבימי דוד ושלמה, זהו תכלית ואושר הבריאה, רק הנהגתם הנסיית היה להשריש בלבבם יסודי הדת וללמדם כל פרטיה באותן מ׳ שנה, והמה היו סבה ויסוד להנהגת האומה עד היום אשר לא ימוש מפיהם דבר ה׳ עד עולם (וכמו שפירשתי להלן פסוק כי שם ה׳ אקרא), וזה שאמר אתם ראיתם את כל אשר עשה ה׳ לעיניכם המסות הגדולות כו׳ ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת כו׳ עד היום הזה, והיום הזה בכלל, כל זמן שאתם מושגחים בהנהגה הנסית לא הגעתם אל התכלית הנרצה, כי לזה לא צריך לב לדעת ועינים לראות כו׳ ואולך אתכם ארבעים שנה שמלתך כו׳ לחם לא אכלתם כו׳ למען תדעו [על ימים העתידים לבוא] כי אני ה׳ [המנהיג הנהגה נסית אשר על זה הונח שם ה׳] אלוהיכם [הוא כח כל כחות הטבעיים המושפעים מאתו בהשגחה פרטית], וכל מפעל ממנו יתברך בלא שום צד אמצעית חלילה, ויהיה זה קיום לימים הבאים לשמור דתו ולילך בדרכיו בעת אשר יהיה הנהגתכם טבעי. ודו״ק.
ובמדרש על פסוק זה כיון שבא לכנס לארץ ישראל התחיל אומר אעברה נא ואראה כו׳ א״ל הקב״ה משה בטלת שלי ושלך קיימת אני אמרתי ואשמידכם וא״א סלח נא ונתקיים שלך כו׳ א״ל הקב״ה משה אין אתה יודע מה לעשות אתה רוצה לאחוז החבל בשני ראשין אם אעברה נא אתה מבקש לקיים בטל סלח נא ואם סלח נא אתה מבקש לקיים בטל אעברה נא. ויתכן פירושו, דאמרו פרק יש נוחלין אין זרעו של עשו נופל אלא בידי זרעו של רחל ומביא קראי דעמלק, נמצא דעמלק אינו נופל אלא בזרעו של רחל, והטעם אולי דבמכילתא על פסוק ויבא עמלק אמר יבא כפוי טובה ויפרע מכפויי טובה, א״כ מי הוא שעשה ושלם טובה עבור רעה יותר מיוסף ששלם טובה עבור רעה, לכן בניו המה המנצחים את הכפוי טובה מי ששלם רעה בעד טובה, ומלחמתו הראשונה שאמר משה ליהושע צא הלחם בעמלק יוכיח לפי שהוא מזרעו של רחל, וכן שאול שלחו ה׳ להלחם בעמלק, ולזה המרגלים הפילו חתיתם בהזכירם הענקים אשר כחגבים בעיניהם ועמלק יושב בארץ הנגב, לפי שנכוו בעמלק כבר הזכירו רצועה שלקה בו. והנה עיקר כבוש ארץ ישראל הוא בזכות התחלת רצון ישראל ללכת ללחום עמים רבים ועצומים בעזר שמו יתברך, בזה המה מנצחים את כל מלכי כנען, וכן איתא בספרי כ״פ בשכר שתירש תשב, בשכר שתכבוש תירש, כי בהתחלת החפץ מישראל לכבוש במצותו ובהבטחם עליו לבדו הוא ההולך לפניהם לכבוש, והנה אם יפחדו ולא יבטחו בה׳ אז לא יצליחו נגד הגוים הרבים ועצומים מהם, לכן כדי לבטל מהם הפחד מהענקים, לחם משה את סיחון ועוג גדולי הענקים, והראן אשר ברצות ה׳ כקש נדף המה. והנה עוד היה עליהם חיתת עמלק כי ידעו אשר הוא רצועה ללקות לישראל, לכן אם משה יעבור עמהן הלא ידעו כי אין זרעו של עשו נופל בידי של זרעו של לאה, ועיקר המלחמה נקרא על הראש והמלך, ואם משה יעבור לפניהם הלא יראו מעמלק ולא ילכו בחפץ לבב ורוח בטוחה אל המלחמה, ולכן מוכרח היה לבלי עבור משה הירדן ומקומו ימלא יהושע אשר הוא מזרעו של יוסף הנלחם בעמלק, ואז לא יפחדו בנ״י מעמלק וילכו להלחם בשמו יתברך, וזכות זה יעמוד להם, דאם יעבור משה ויפחדו מעמלק הלא יהיו אוחזין מעשה אבותיהן בידיהן, ויפקוד עון אבות על בנים, ויתקיים ואשמידם כו׳ חלילה, ולכן נקרא זה אוחז החבל בשני ראשין, אם סלח נא כו׳ על עון מרגלים ע״כ אתה מבטל אעברה נא. וכן במלחמת היצר העיקר כי יהיה התעוררות לתשובה מהאדם, ואחרי זה הסיוע מהשי״ת כי יישר לפניו, וכל האנשים אשר פגע בהם אם אינו יודע מי המה השי״ת נותן בלבם שימחלו לו, וכן השי״ת עוזר לו לעשות תשובה בכל אופן, וזה שאמר, דרשו ה׳ בהמצאו בכל הדרישה והתעוררות התכליתי ואחרי זה יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, שהשם יתן שיעזבו דרכם ומחשבותם, ולכן בהמצאו בעשי״ת אף כי על דרכי התשובה בכל פרט ופרט לעקור כל שורש רע צריך הכנה גדולה ועמל רב והשקפה ארוכה, בכ״ז אם ההתעוררות יהא באמת יעזור השם וישיג להם לבוא אל עומק התשובה.
נצבים
ולא נתן וגו׳ – משה רבינו רמז להם לישראל לאחר ארבעים שנה שהם כפויי טובה, שנאמר ואולך אתכם ארבעים שנה וכתיב ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת1 אמר רבה, שמע מינה לא קאי אינש אדעתא דרביה עד ארבעין שנין.⁠2 (ע״ז ה׳:)
1. כלומר לא נתן לכם לב לדעת שתהיו יודעים לשאול מה היה מבקש מכם, וענין הכפית טובה מבואר לפנינו לעיל בפ׳ ואתחנן בפ׳ מי יתן והיה לבבם זה כל הימים (ה׳ כ״ו) עיי״ש.
2. כלומר כשיושב לפני רבו ארבעים שנה אז הוא עומד על סוף דעת רבו. כך מתבאר הפי׳ מאגדה דב״מ ל״ג א׳ שאמר לו רב הונא לרב חסדא, אנא לא צריכי לך את צריך לי עד ארבעין שנין איקפדו אהדדי, ופי׳ רבינו חננאל וז״ל, את צריך לקבל ממני עד מלאת לך לפני ארבעים שנה, ומהרש״א פי׳ דהלשון עד ארבעין שנין מוסב אלמטה, כלומר שארבעין שנין איקפדו אהדדי, אך לפי זה לא יתבאר הלשון ״עד״, אבל האמת דמוסב אלמעלה וכפירוש ר״ח, והוא עפ״י הדרשה שלפנינו. ופירש״י ויתר המפרשים כאן אינו מבואר בברור.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ד) וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֛ם אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לֹֽא⁠־בָל֤וּ שַׂלְמֹֽתֵיכֶם֙ מֵעֲלֵיכֶ֔ם וְנַעַלְךָ֥א לֹֽא⁠־בָלְתָ֖ה מֵעַ֥ל רַגְלֶֽךָ׃
I have led you forty years in the wilderness; your clothes have not grown old on you, and your shoes have not grown old on your feet.
א. וְנַעַלְךָ֥ =א (אין געיה)
• ל=וְנַֽעַלְךָ֥ (געיה)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורמיוחס לרא״שרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
וְדַבַּרִית יָתְכוֹן אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּמַדְבְּרָא לָא בְלִיאַת כְּסוּתְכוֹן מִנְּכוֹן וּמְסָנָךְ לָא עֲדוֹ מֵעַל רַגְלָךְ.
And I have led you forty years in the wilderness; your raiment has not become old upon you, and your shoes have not worn away from off your feet;
ודברית יתכון ארבעין שנין במדברה לא בלון לבושיכון מן עילוויכון ומסניכוןא לא בלון מעילווי רגליכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומסניכון״) גם נוסח חילופי: ״וסנדליכון״.
והליכית יתכון ארבעין שנין במדברא לא (בלמו){בלון} כסותיכון מעילוי גושמיכון וסנדליכון לא איטלעו מעילוי ריגליכון.
And I have led you forty years in the wilderness; your garments have not become old upon your bodies, nor your shoes worn away from your feet.
[יא] מַהוּ לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם – אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, מַה שֶּׁהָיָה עֲלֵיהֶן לֹא בָלוּ, אֲבָל מַה שֶּׁהָיָה לָהֶן בְּתוֹךְ הַתֵּבוֹת, נִתְבַּלּוּ.
דָּבָר אַחֵר: לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם – רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שָׁאַל אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵי חָמָיו, כְּלֵי קוּרִיָּס יָצְאוּ עִם יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, אָמַר לוֹ אוֹתָן הַבְּגָדִים שֶׁהָיוּ עֲלֵיהֶן מַה שֶּׁהִלְבִּישׁוּ אוֹתָן מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בְּסִינַי, לְפִיכָךְ לֹא נִתְבָּלוּ. אָמַר לוֹ וְלֹא הָיוּ גְּדֵלִין, וְהָיוּ הַבְּגָדִים קְטַנִּים לָהֶם. אָמַר לוֹ אַל תִּתְמַהּ עַל זוֹ, הַחִלָּזוֹן הַזֶּה כְּשֶׁגָּדֵל מַלְבּוּשׁוֹ גָּדֵל עִמּוֹ. אָמַר לוֹ וְלֹא הָיוּ צְרִיכִין תִּכְבֹּסֶת, אָמַר לוֹ הֶעָנָן הָיָה שָׁף בָּהֶן וּמְלַבְּנָן. אָמַר לוֹ וְלֹא הָיוּ נִשְׂרָפִים מִן הֶעָנָן שֶׁהוּא אֵשׁ, אָמַר לוֹ אַל תִּתְמַהּ עַל זוֹ, אֲסִיטוֹן הַזֶּה, אֵין מְגַהֲצִין אוֹתוֹ אֶלָּא בָּאֵשׁ, אַף בִּגְדֵיהֶם שֶׁהָיוּ מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם, הָיָה הֶעָנָן שָׁף בָּהֶן וְאֵינוֹ מַזִּיקָן. אָמַר לוֹ וְלֹא הָיוּ עוֹשִׂין מַאֲכֹלֶת, אָמַר לוֹ בְּמִיתָתָן לֹא נָגְעָה בָּהֶן רִמָּה בְּחַיֵיהֶן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר לוֹ וְלֹא הָיָה רֵיחָן רַע מִכֹּחַ הַזֵּעָה, אָמַר לוֹ הָיוּ מִתְעַנְּגִים בִּנְאוֹת דְּשָׁאִים שֶׁל בְּאֵר, וְהָיָה רֵיחָן מְפַעְפֵּעַ בְּכָל הָעוֹלָם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן (שיר השירים ד׳:י״א). וְכָל הַשֶּׁבַח הַזֶּה מְהֵיכָן: מִמַּעֲיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים (שיר השירים ד׳:ט״ו).
[יב] דָּבָר אַחֵר: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בּוֹא וּרְאֵה עִנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם יֵשׁ לוֹ בֵּן וְהוּא טוֹעֲנוֹ, אִם מְצַעֵר אוֹתוֹ, מִיָּד הוּא מַשְׁלִיכוֹ, כִּבְיָכוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא הָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְהָיוּ מַכְעִיסִין אוֹתוֹ וְהוּא טוֹעֲנָן, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ וגו׳ (דברים א׳:ל״א).
דָּבָר אַחֵר: אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מַהוּ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ, נְשָׂאָן וְגִדְּלָן, שֶׁעָשָׂה אוֹתָן כֵּאלוֹהוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם (תהלים פ״ב:ו׳).
דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם אִם יֵשׁ לוֹ בֵּן, נוֹתְנוֹ לְשִׁפְחָה שֶׁתְּנִיקֵהוּ, וְאִם אֵין לוֹ שִׁפְחָה, נוֹתְנוֹ לְמֵנִיקָה, וְכַמָּה הִיא מֵנִיקָה אוֹתוֹ שְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ שָׁנִים, כִּבְיָכוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא: וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל וגו׳ (ישעיהו מ״ו:ד׳), אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּנַי, חַיֵּיכֶם כְּשֵׁם שֶׁגִּדַּלְתִּי אֶתְכֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כָּךְ אֲנִי מְגַדֵּל וּמְיַקֵּר אֶתְכֶם לֶעָתִיד לָבוֹא, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם וגו׳ (ירמיהו ל״א:י״ט).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ת׳ם סירתכם ארבעין סנהֵ פי אלבר לם תבל ת׳יאבכם עליכם ונעאלכם עלי ארג׳אלכם
ואחר כך הובלתי אתכם ארבעים שנה במדבר, לא בלו בגדיכם עליכם ונעליכם על רגליכם.
פס׳: ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר – כלומר שלא נחסרתם כלום.
ונעלך לא בלתה1כך דרך הפסוק מדבר לישראל בלשון יחיד ובלשון רבים. כענין שנאמר (ישעיה מה) ישראל נושע בה׳ תשועת עולמים.
לא בלתה – ומתרגמינן לא אייחפת כלומר לא נחסרת. להלך יחף כי לא חסרת דבר:
1. כך דרך הפסוק. כי מקודם כתיב לא בלו שלמותיכם מעליכם הוא לשון רבים. ואחר כך כתיב ונעלך וכו׳ לשון יחיד:
וטעם לא בלו – פירשתיו (ראב״ע דברים ח׳:ד׳).
[ARE NOT WAXEN OLD.] I have previously explained this.⁠1
1. See Ibn Ezra on Deut. 8:4.
ואולך אתכם – עתה מדבר בשליחותו של מקום, כאילו הקב״ה מדבר עמהם.
ואולך אתכם – I HAVE LED YOU – Now he speaks as the messenger of the Omnipresent, as if the Blessed Holy One is speaking with them.
לא בלו שלמותיכם – וכשהתינוק גדל לבושו גדל ונעלו גדל עמו אל תתמה שהרי בא וראה מביתו של שבלול כל זמן שהוא גדל ביתו גדל עמו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ד-ה) ומ״מ נתבאר להם מדבריו היכלת האלהי ועוצם השגחתו בכל מה שיספר מה שהוליכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמותיכם מעליכם וגו׳. לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני י״י אלהיכם הרי הזמנת הספוקים על צד היותר שלם שאפשר וכנגד המנהג הטבעי.
ולפי שלא יאמרו שטרדות הזמן ודחקי השעה וטורח צרכי הבית מנעו מהם ההשגה וההשתלמות עם היותם מוכנים בטבע והיות הפלאות מושגות להם בחוש לכן אמר ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה. כלומר אינו כן שאני הולכתי אתכם במדבר ארבעים שנה מקום פנוי וחוץ מטרדות העולם לא הייתם טרודים בדבר מההכרחיים לחי כי לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך וגו׳.
(ד-ו) ואולך אתכם – אמנם עתה אחרי שראיתם רוב חסדיו עמכם במדבר למען תדעו, והביאכם עתה אל ארץ סיחון ועוג שיש לכם אחוזת ארץ, שתוכלו לקיים בהם המכוון, ראוי לכם שמכאן והלאה תתנו ״לב לדעת״.
(4) ואולך אתכם, however, now that you have seen the vastness of His love for you and He has brought you to take possession of the lands of Sichon and Og, so that you are able to sustain yourselves by your own efforts, the time has come that you will finally possess the necessary sagacity, a heart which is knowledgeable.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

שַלְמֹתֵיכֶם: בתיקו׳ ס״ת יש׳, שלמתכם, בסיפרא חדא שלמתיכם, וכן במפתח, ע״כ. והמסורת1 מוכיח שהוא מל׳ יו״ד, <וכן הוא בהרמ"ה2 ז״ל.> ועיין עו׳ מ״ש3 בנחמיה ט׳. [שלמתיכם].
1. והמסורת: ראה מ״ג-ד דב׳ י יח.
2. בהרמ״ה: שמ״ל.
3. מ״ש: מ״ש נחמ׳ ט כא (׳שלמתיהם לא בלו׳).
ואולך אתכם – ולמה לא תתנו על לבכם להשיג דעת אלהים, והלא ספקתי צרכיכם במדבר ארבעים שנה עד שטרדות הזמן ודוחק השעה לא מנע מכם ההשתלמות הזאת, והולך ומונה כל מה שלא חיסר מהם, וחתם למען תדעו כי אני ה׳ אלהיכם, כלומר שתהיו שלמים בדעת אלהים:
לא בלו – ולא הייתם צריכים לחזור אחר בגד ללבוש:
(ד-ה) ואולך אתכם – היה צורך בארבעים השנה האלה בהם התקיים ישראל במדבר באורח ניסי, למען תדעו כי אני ה׳ אלקיכם.
מאחר שמשה הוא המְדבר, לא ייתכן ש״אני״ בפסוק ה מוסב על המדבר; אלא תיבות ״אני ה׳⁠ ⁠⁠״ ביחד הם הנושא של ״אלקיכם״.
״אני ה׳⁠ ⁠⁠״ נאמר תחילה למשה כדי לענות על כל השאלות והספקות (שמות ו, ב), ומאז, ״אני ה׳⁠ ⁠⁠״ חוזר ונשמע לאורך ההיסטוריה של הגאולה, והוא תמצית ההכרה שתירכֵש על ידי מעשי הנסים של התגלות ה׳: ״וידעתם כי אני ה׳⁠ ⁠⁠״ (שם ו, ז); ״בזאת תדע כי אני ה׳⁠ ⁠⁠״ (שם ז, יז), ״וידעו מצרים כי אני ה׳⁠ ⁠⁠״ (שם ז, ה) ועוד. כך גם, ״אני ה׳⁠ ⁠⁠״ הוא החתימה שבה חתם ה׳ את מצוותיו. הוא ההוויה האמיתית היחידה הנושאת את אישיותה בתוך עצמה; הוא האחד המוחלט היכול לומר ״אני אני הוא״ (להלן לב, לט); הוא ה״אני״ האמיתי היחיד; וברצונו החופשי המוחלט הוא מחולל כל רגע עתידי של כל דבר הקיים בשמים ובארץ, כמרומז במשמעות שם הוי״ה. זוהי האמת שהופקדה בידי ישראל והאנושות בהתגלות כוח ה׳ ורצונו במצרים, ועל בסיס אמת זו השתית ה׳ את תוקפה הנצחי ואת תוצאותיה מרחיקות⁠־הלכת של תורתו.
אולם היה צורך בכל המבחנים והנסיונות של ארבעים שנות המסע במדבר כדי שישראל יידע לעד ש״אני ה׳⁠ ⁠⁠״ הוא ״אלקיכם״; שהאל האחד, הנעלה מעל הכל ובכל זאת הקרוב אל הכל, אשר ברצונו נושא תבל ומלואה, אינו אלא ״אלקינו״: בכל רגע הוא משגיח ומדריך, בוחן ודן, עוזר ועוצר את כלל אומתנו ואת כל יחיד בתוכנו, את גורלנו כעם וכיחידים, את מעשינו ואת הימנעותנו ממעשה, את סִבלֵנו ואת הישגינו. הוא האל האחד שאנו קנויים לו כולנו יחד וכל אחד בנפרד, ואליו חייבים אנו להשתעבד בכל הווייתנו ושאיפותינו. הולכתי אתכם ארבעים שנה במדבר ״למען תדעו״, כדי שתוכלו לדעת שמי שהתגלה אליכם במצרים ב״אני ה׳⁠ ⁠⁠״, וכ״אני ה׳⁠ ⁠⁠״ חתם את תורתו, הוא ״אלקיכם״. זוהי ״ידיעת ה׳⁠ ⁠⁠״ השלמה שעליכם להגיע אליה, ורק על יסוד ידיעה זו תוכלו להבטיח את עתידכם כעם בארצכם.
שלמתיכם הוא לשון רבים, ואילו ״נעלך״ הוא לשון יחיד. כאשר מתבלות הנעליים – בייחוד הסנדלים, ובדרך כלל הסוליות – מורגש הדבר תחילה רק על ידי מי שנועל אותן. לעומת זאת, כאשר בגדים מתבלים, ניכר הדבר ממבט ראשון לכל. השווה: ״לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך״ (פירוש, ויקרא יט, כז בסופו).
ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר אמר משה בשם ה׳ כי רפא אותם מחולי הנפש ע״י שהוליכם למדבר. ולא על דרך כשיש לאב בן שאינו הולך בדרך הישר מענה כחו בדרך למען ידע כי טוב לשבת בבית האב ולשמוע בקולו מלסבול כל תלאה בדרך, אבל ה׳ התנהג עמכם בהפך הדבר. שלא חסרתם במדבר שום דבר. וזה שאמר לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך שלא רק שלא היה לכם ענוי הגוף כי אף השמלות והמנעלים לא בלו מעליכם:
ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו וגו׳: עוד פיוס אחר1, להודיע כי זה הפיזור והצרות אינם רעים כל כך כפי הנראה לאדם השומע, שהרי נגזר ארבעים שנה להיות במדבר והיה מדומה לישראל שהיא צרה גדולה, כמבואר בפרשת דברים (א,מה) כמה בכו על זה והפצירו לבטל גזירה של ארבעים שנה. וכל זה הוא משום שכמדומה להם איך יסבלו כל זה המשך בלי כסות ושמלה ומנעלים במדבר. והרי נתקיימה הגזירה הרעה הזאת, ומ״מ ״לא בלו שלמותיכם וגו׳״, הרי ההשגחה עליכם אפילו בהסתר פנים, שהרי לא נבראו2 שלמות ומנעלים כמו המן והבאר בדרך נס, אלא בהשגחה נסתרת לא בלו השלמות והמנעלים. כך תבינו ותשכילו כי גם בעת עומק הצרות תהיה ההשגחה חזקה עליכם, ויודע3 הקב״ה חוסי בו גם בשעת רעה זו, וא״כ אינו כל כך רע4.
{ונעלך וגו׳: בכל הענין מדבר לרבים5 היינו לכל ישראל, ורק כאן מדבר ליחידים. באשר הרבה יצאו והלכו יחף6, ועליהם כתיב (לעיל ח,ד) ״ורגלך לא בצקה״}.
1. על הפיזור הרב שיהיה בגלותם בין האומות.
2. ״שלמותיכם... ונעלך״.
3. משגיח.
4. רבינו לא התייחס להשמדות הגדולות והנוראות שאירעו את עמנו לאורך הגלות.
5. ״ואולך אתכם... לא בלו שלמותיכם״.
6. ולא השתמשו בנעלים כלל.
לא בלו שלמתיכם – הלכתם הדרך לאט לאט באופן שמחמתה לא בלו.
ואולך אתכם – השוה למעלה ח׳:ג׳,ד׳. הנושא של תיבת ״ואולך״, הוא הקב״ה. מצינו גם למעלה י״א:י״ד, כי משה רבינו מדבר בלשון מדבר בעד עצמו, כשלוחו של הקדוש ברוך הוא, וכן כאן. השינוי בתרגום השבעים לנסתר הוא שיבוש שרירותי. קניג מעיר בצדק, שאותו תרגום שבעים השאיר להלן בסוף פסוק ה׳ את הלשון ״אני״.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורמיוחס לרא״שרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(ה) לֶ֚חֶם לֹ֣א אֲכַלְתֶּ֔ם וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שְׁתִיתֶ֑ם לְמַ֙עַן֙ תֵּֽדְע֔וּ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
You have not eaten bread and you have not drunk wine or strong drink, so that you may know that I am Hashem your God.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
לַחְמָא לָא אֲכַלְתּוּן וַחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק לָא שְׁתֵיתוֹן בְּדִיל דְּתִדְּעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן.
you have not eaten bread, nor drank wine, either new or old, that you may know that I am the Lord your God.
לחםא לא אכלתון וחמר חדת ועתיק לא שתיתון מן בגלל דתדעון ארום אנהב י״י אלהכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחם״) גם נוסח חילופי: ״מזון״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין: ״הוא״.
לחמא דעיבורא לא אכלתון וחמר ומרת לא שתיתון והות אוריתי תדירא מסתרא במדרישיכון מטול דתיתעסקון בה ותינדעון ארום אנא הוא י״י אלקכון.
You have not eaten leavened bread, nor drunk wine new or old; and My law hath been diligently delivered in your schools, that you might be occupied therein, and you might know that I am the Lord your God.
וטעאמכם אלד׳י אעתדתמוה לם תאכלוה וכ׳מרא ומסכרא לא תשרבו לכי תערפו אני אללה רבכם
ולחמכם אשר הכנתם1 לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני ה׳ אלוהיכם.
1. רס״ג הוסיף ״אשר אכלתם״ להורות שהכוונה ללחם המוכן על ידי בני אדם, ולאפוקי המן, המכונה גם כן לחם, אלא שירד מוכן מן השמים.
פס׳: לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם – שלא הייתם צריכין להם מפני שהיה להם המן והבאר למען תדעו כי אני ה׳ אלהיכם:
ועוד: כי ראו שלא הוצרכו ללחם ויין.
Furthermore,⁠1 they saw that they had no need for bread or wine.⁠2
1. Israel is obligated to observe the commandments.
2. In addition to the miracles which Israel witnessed in Egypt, they experienced the miracle of living in the wilderness for forty years without bread or wine (Meijler). In other words, our verse (and the one before it) continues the theme of verse 1.
למען תדעו כי אני י״י אלהיכם – לא משה אמרו אלא מן ואולך אתכםא (דברים כ״ט:ד׳) עד סוף סדרא הם הם דברי הקב״ה,⁠1 כמו שדרשו רבותינו ז״ל בפרשת תשא גבי וכל הארץ אשר אמרתי אשר אמרת מבעי ליה אלא עד כאן דברי התלמיד מכאן ואילך דברי הרב.
1. בדומה בר״י בכור שור דברים כ״ט:ד׳.
א. כן בכתבי היד. בדפוס ראשון נוסף כאן בטעות: ״קוממיות״.
למען תדעו כי אני ה' אלוהיכם, in order that you will know that I am the Lord your God.⁠" Moses had not spoken these words (i.e. at his own initiative), but from the words: ואלך אתכם at the beginning of verse 4, until the end of this Parshah, we are reading God's word, as our sages have already explained on Exodus 32,13, in respect of the words: וכל הארץ הזאת אשר אמרתי, "and this whole land of which I have spoken;⁠" we would actually have expected there the word: אמרת, "which You spoke of,⁠" as Moses had been the speaker at the beginning of that verse.⁠" The truth is that as far as there we read the words of the student, from there on we read the words of the Teacher.
לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם – הטעם: לא אכלתם ממנו שתוכלו לחיות בו, כי עיקר מחייתם במן היתה. למען תדעו כי אניא י״י אלהיכם – הוא המחיה אתכם במעשה הנס. ואין טעמו שלא אכלו לחם כלל, כמו: לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי (דברים ט׳:ט׳), כי בקצת העתים היה לישראל במדבר לחם, כמו שכתוב: אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער (דברים ב׳:כ״ח-כ״ט). ורבותינו הזכירו (בבלי יומא ע״ה:) דברים שתגרי אומות העולם מביאים להם במדבר.
ואיפשר עוד כי מעת שירד המן עד בואם אל שעיר לא אכלו לחם כלל,⁠ב כי הלכו במדבר הגדול והנורא, אבל בשנת הארבעים קרבו ליישוב ונאמר להם: ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו אכל תשברו מאתם בכסף (דברים ב׳:ד׳-ו׳), ושם כתוב: זה ארבעים שנה י״י אלהיך עמך לא חסרת דבר (דברים ב׳:ז׳). ומן העת ההיא היו האדומיים והמואבים מקדימין אותם בלחם ומים, והיו גדולי ישראל קונים מהם ואוכלים לתענוג לא לצורך ולא לשבעה, ועיקר המחיהג במן.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פריס 222 חסר: ״אני״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כלל״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון נוסף כאן: ״שלהם היתה״.
YE HAVE NOT EATEN BREAD, NEITHER HAVE YE DRUNK WINE OR STRONG DRINK. The meaning thereof is "You have not eaten [sufficiently] thereof that you should be able to live by it,⁠" for their principal sustenance was the manna. THAT YE MIGHT KNOW THAT I AM THE ETERNAL YOUR G-D Who keeps you alive miraculously. Now, it could not mean that they did not eat bread at all, as Scripture [says of Moses], I did neither eat bread nor drink water1 for on some occasions Israel did have bread in the wilderness, as it is written, Thou shalt sell me food for money, that I may eat; and give me water for money, that I may drink; as the children of Esau that dwell in Seir, and the Moabites that dwell in Ar, did unto me.⁠2 And our Rabbis mentioned3 that the merchants of the peoples of the world brought them [various foods] in the desert.
It is further possible that from the time the manna descended until they came to Seir they did not eat bread at all, for they travelled through the great and dreadful wilderness.⁠4 But in the fortieth year they approached inhabited land, and it was said to them, Ye are to pass through the border of your brethren the children of Esau;5 Ye shall purchase food of them.⁠6 There it is written, these forty years the Eternal thy G-d hath been with thee; thou hast lacked nothing.⁠7 And from that time on, the Edomites and the Moabites8 met them with food and drink and prominent Israelites would buy from them for pleasure, not for necessity, nor for satiety, because their principal sustenance was [still] the manna.
1. Above 9:9.
2. Ibid., 2:28-29.
3. Yoma 75b.
4. Above, 8:15.
5. Ibid., 2:3.
6. Ibid., (6).
7. Ibid., (7).
8. See Ramban above, 23:5.
לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם – פי׳ הרמב״ן לא אכלת׳ דבר שתוכלו לחיות ממנו כי עיקר מחיתם במן היתה:
למען תדעו כי אני ה׳ אלהיכם – המחיה אתכם במעשה הנס. ואין לפרש כמו לחם לא אכלתי שנא׳ לגבי משה שלא אכלו לחם כלל כי לפעמים אכלו לחם כדכתיב אוכל בכסף תשבירני ואכלת׳ כאשר עשו לי בני עשו. ורבותי׳ אמרו כי תגרי אומות העולם מביאין להם במדבר. ואפשר עוד לומר כי מעת שירד להם המן עד בואם אל שעיר לא אכלו לחם כלל כי הלכו במדבר הגדול והנורא אבל בשנת הארבעי׳ קרבו ליישוב ונאמר להם ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו אוכל תשברו מאתם וגו׳ ושם כתיב ארבעים שנה ה׳ אלהיך עמך ומן העת ההיא היו האדומים והמואבים מקדימים אותם בלחם ובמים והיו גדולי ישראל קונין מהם ואוכלין לתענוג לא לצורך ולא לשבעה ועיקר המחיה שלהם במן:
לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם, "you ate neither bread nor drank wine or other alcoholic drink;⁠" Nachmanides writes that Moses meant that the people, during the last forty years, had not subsisted on the food relied on by ordinary human beings, but they had subsisted exclusively on the manna, the "bread" that came down from heaven.
למען תדעו כי אני ה' אלוהיכם, "in order to convince you beyond any doubt that I am the Lord your God.⁠" Moses means that Hashem had kept them alive by miraculous means during all these years. The word לחם in this paragraph is not to be understood in the same way as when Moses told the people that during the forty days he spent on Mount Sinai he had neither eaten לחם nor drunk מים. Moses meant that he had not eaten or drunk anything during his stay on the Mountain, had led an "angel-like" existence. The people of Israel, even while in the desert, had tasted bread on occasion, such as when they had bought flour from some surrounding nation, but they had not needed it for their survival. Moses himself is on record as reminding the people that the Edomites had sold them food and drink. (Deut. 2,28-29) Our sages (Yoma 75) have said that the merchants of the whole region were offering to sell food and drink to the Israelites in the desert. It is also possible that the period when the Israelites subsisted exclusively on a diet of manna began 30 days after the Exodus when the manna fell for the first time, and it continued into the fortieth year when the Edomites sold them food and drink, around the time when they made war against Sichon, after which they possessed normal lands, land on which crops were growing and on which cattle were grazing. At that time God had said to Moses: (Deut. 2,4) "command the people you are passing through the territory of your brethren the children of Esau you may buy food from them and you may dig for water in their soil, etc.⁠" In that context the Torah had also written that God had blessed them during the forty years they traversed a fearsome desert, etc. From that point onwards the people had enjoyed access to normal food and drink, but presumably in very limited quantities. Whatever normal food they consumed, or the wealthy ones among them consumed, was in the nature of indulging themselves, not something they relied on for survival. Their basic food continued to be the manna until they crossed the river Jordan.
לחם לא אכלתם – הטעם לא אכלתם ממנו שתוכלו לחיות בו, כי עיקר מחייתכם במן היתה.
למען תדעו כי אני י״י אלהיכם – המחיה אתכם במעשה נס ואין טעמו שלא אכלו לחם כלל, כמו (לעיל ט׳ ט׳) לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, כי בקצת העתים היה לישראל לחם במדבר, כמו שכתוב (שם ב׳ כ״ח) אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים וכו׳. ורז״ל הזכירו דברים שתגרי אומות העולם מביאים להם במדבר. ואיפשר עוד כי מעת שירד המן עד בואם אל שעיר לא אכלו לחם כלל, כי הלכו במדבר הגדול (הגבור) והנורא, אבל בשנת הארבעים קרבו ליישוב, ונאמר להם ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים כו׳ אוכל תשברו. ושם כתוב זה מ׳ שנה י״י אלהיך עמך לא חסרת דבר, ומן העת ההיא היו האדומיים והמואביים מקדימים אותם בלחם ובמים, והיו גדולי ישראל קונים מהם ואוכלים לתענוג לא לצורך ולא לשבעה, ועיקר המחייה שלהם היתה במן.
(סיום)
נשלם פרשת והיה כי תבא
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

לחם לא אכלתם שתתעסקו בזריעה וקצירה וטחינה ולישה ואפיה ושאר המלאכות המחוייבות להעשות ללחם לפי שהייתם אוכלים המן. ויין ושכר לא שתיתם שהוא המצטרך לעבודה רבה כל השנה בכרמים כי הוא ית׳ נתן לכם מים מצור החלמיש. והוא עשה כל זה למען תדעו כי אני ה׳ אלהיכם. רוצה לומר כל זה עשיתי להשלימכם בידיעה ואמונה אמתית מאלהותי שהוא היה תכלית הנסים והנפלאות כלם. ולזה אמר בלשון שולל לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם לפי שהיתה הכונ׳ להגיד שלא היו טרודים בדבר יעיק וימנע שלמותם לא להודיע שנתן להם את המן כי זה כבר אמרו פעמים רבות.
והנה אמר משה למען תדעו כי אני ה׳ בלשון השם יתברך לרמוז שהוא ית׳ אמר כן בעצמו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

למען תדעון כי וגו׳ – מבואר למעלה (הרכסים לבקעה דברים י״א:י״ד) אצל ונתתי מטר וגו׳. והרי זה כאלו אמר: כה אמר ה׳ אתם ראיתם, שהרי נאמר לפניו: אלה דברי הברית אשר כרת ה׳א וגו׳ (דברים כ״ח:ס״ט), שכל הדברים משה מפי הגבורה אמר.
א. בפסוק: ״אשר צוה י״י את משה לכרת״.
לחם לא אכלתם – לשתתעסקו בזריעה וקצירה וטחינה ולישה ואפייה, אלא אכלתם המן שירד מאליו יום יום מן השמים:
ויין ושכר לא שתיתם – כי גם הוא צריך הכנות רבות, אלא הוא יתברך נתן לכם מים מצור החלמיש, ולפי שכונת הכתובים להודיע שהיו אז פנויים מטרדות העולם, לכן אמר בלשון שלילה, לא בלו, לא אכלתם, לא שתיתם, ואילו היתה הכונה לספר חסדי ה׳ עמהם, היה מזכיר המן והמים בפירוש:
כי אני ה״א – אחרי שפרשה זו לא התחילה בלשון וידבר ה׳ א״מ, רק ויקרא ויאמר אליהם, ובכל הפרשה ידבר ממנו ית׳ בלשון נסתר, אשר עשה ה׳. ולא נתן ה׳ לכם, מהו שאמר כאן אני ה״א? ה״ל להסב הדבור בלשון נסתר ולומר כי הוא ה״א. ונ״ל שאין מלת אני כאן כבשאר מקומות להוראת הגוף המדבר בעד עצמו (איך), אבל הוא שם הש״י, כמאמרם (סוכה מ״ה) אני והו הושיעה נא, דלדעת ר״י לא אמרו בהקפתם אנא ה׳ הושיעה נא רק אנא אני והו הושיעה נא, וכבר הרחיבו המחברים לבאר מעט סתרי שני השמות האלה (ע״ש רש״י). ובמכדרשב״י (זהר בבשלח נ״ב א׳) גופא דאילנא אני אל״ף נו״ן יו״ד. וכבר אמרו שעל כוונה זו אמר הלל (סוכה נ״ג) אם אני כאן הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן, למקום שאני אוהב רגלי מוליכות אותי, ובמכדרשב״י (זהר בלקוטים דח״ר די״ב) שכינתא דאקרי אני ומזה אמר הלל בספ״א דאבות אם אני לי מי לי, ועל כוונה זו פי׳ מאמר בהאזינו ראו עתה כי אני אני הוא, ששניהם שמות כלשון אני והו, כמ״ש הרב״ח שם, וטעמו ע״ד הפשט אני הוא ששמי אני. והגר״א בשה״ש אמר דשני שמות אלו אני והו הם ראשים וכללים לכל שבעים שמות. והם באמצע השבעים, והם כוללים אותם הראשון מלמעלה עד חציו, והשני מחציו ולמעלה. ולקרב את הדבר ע״ד הפשט לכנות את הש״י בשם אני, נ״ל, אחרי שימת לב על עיקר הוראת מלת אני אשר יורה על האדם המדבר בעד עצמו, שאמר בו הרבי שלמה פאפענהיים שהוא מגזרת אן שהוא מלת השאלה אל הגבול שאליו (וואָהין), כמו אן הלכתם (שמואל א יו״ד), עד אן תמלל אלה (איוב ח׳), והתחבר למלת אן יו״ד הכנוי המדבר בעדו, כמו ידי רגלי, ומזה נעשה מלת אני, ומובנו אן שלי (מיין אייגנעס וואָהין), מכנוי פאסעסיף, כי ענין ההכרה והידיעה הוא התנועעות למה שחוץ ממנו, ובפגעו בו אז יכירנו מהו ואיך הוא, ואין המכיר נפעל מן הדבר הניכר אבל הוא הפועל והדבר הניכר הוא הנפעל, כי תמיד תנועת ההכרה קודמת למעשה ההכרה הידיעה, וזהו בזמן שהדבר הניכר דבר שחוץ ממנו, אבל המכיר ויודע א״ע הרי הוא עצמו הגבול שאליו תנועת הכרתו. בזה יאמר המכיר את עצמו על עצמו אני, כלומר נושא שכח הכרתו נוטה לעצמו (רעציפראָקום). עכ״ד. לדברי אלה לא יתכן לומר באמת מלת אני רק העליון ית׳ לא האדם, כי עצם האדם הוא הנפש, והגוף איננו רק המקרה הדבוק בעצם, וכל יכולת השגת האדם בלתי מתפשטת רק על אכיות הדברים לא על עצמותם, כי עצם כל הדברים לעוצם דקותו ופשטותו אין אנו ב״ו יכולים להכירו בשום אופן, כי אם ישאלנו אדם בד״מ עצם האש מה הוא, אין בידינו להשיב רק שהוא דבר רוחני המאיר המחמם והשורף, ואלה הסימנים וכיוצא בהם אינם רק איכיות האש לא עצם האש, כי עצם האש מה הוא לא ידענו להשיבו, אף כי הדבר השוכן בקרבנו ושאנו מרגישים הרגשה ברורה והוא הנפש שלנו, אין אנו באים בו לעולם אל ידיעת עצמותו, וכל מה שנשתדל לקרב לנו ממנו אל הציור ע״י שנאמר, שהנפש הוא הכח היודע המכיר המשכיל והרוצה וכדומה לאלה, כ״ז איננו רק איכיות הנפש, אבל עצם הנפש עדיין לא ידע מה הוא, ואחרי שהמכוון במלת אני הוא (לפי המבואר) נושא שכח תנועת הכרתו נוטה לעצמו, ואחרי שהכרתו א״ע הוא בלתי אפשרי לאדם, א״כ כשיאמר מלת אני, איננו בדרך האמת כ״א בדרך מושאל, אמנם הוא ית׳ היודע את עצמותו הוא הוא באמת הנושא שהכרתו נוטה לעצמו, ויוכל לומר באמת על עצמו אני, לכן שפיר נופל עליו שם אני. ודי בזה למשכיל. עמ״ש בזה בהאזינו אני אני הוא. וע׳ פ׳ אחרי ואמרת אליהם, ובמ״ש ר״פ וארא וידעתם כי אני ה׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם אלא הולכתי אתכם אל המדבר לכונה הזאת שלא תתעסקו בדברים גשמים ולא תאכלו לחם גשמי ולא תשתו יין ושכר שכל אלה מפריעים את הנפש מלהשיג השלמות אלא האכלתי אתכם לחם רוחני את המן שלא ידעו בנ״י מה הוא ואיך יחיה בו האדם כי אין בו גשם רק שהוא מוצא פי ה׳ ושתו מי באר שנאמר באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק ע״י עסק התורה, וזה שאמר:
למען תדעו כי אני ה׳ אלהיכם – שעי״ז תבואו להאמין במצות ה׳ ושהוא משגיח על בני אדם ובפרט לישראל עם קרובו. וכן נתקיים הדבר והראיה שעתה קבלתם עבודת ה׳ מאהבה כנ״ל:
לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי וגו׳: הוסיף1 עוד, כי גם זה שנתן הקב״ה מן ובאר, ובזה חייתם כל הארבעים שנה, גם כן היה רק לזו התכלית ״למען תדעו כי אני ה׳⁠ ⁠⁠״ – משגיח על חייכם. ומזה תשכילו כי גם בגלות המר כשלא יהיה לחם ויין, מ״מ לא תמותו לשחת חלילה, אלא תחיו באופן אחר באיזה דבר אשר ימציא הקב״ה לאותה שעה. ודברים אלו כבר אמר משה רבינו בביאור לעיל (ח,ג) ״ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו׳ למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו׳⁠ ⁠⁠״, וכמבואר בבאורינו שם בס״ד. ואם כן אינו כל כך רע כפי המדומה2.
1. עוד תנחומים ופיוס על פיזורם הגדול בגלותם.
2. רבינו לא התייחס להשמדות הגדולות והנוראות שאירעו את עמנו לאורך הגלות.
לחם לא אכלתם – לא נצטרכתם להזיל כסף לקנות לחם כי היה יורד לכם מן, ולא נצטרכתם לשתות יין או שכר למנוע מעליכם תחלואים רעים כי בריאים הייתם.
לחם לא אכלתם – כלומר, לא אכלתם מזון אנושי רגיל, אלא מזון שמימי נפלא.
למען תדעו וגו׳ – בדבר זה תוכלו להכיר כי אני ה׳ הוא אלהיכם, כלומר שמנהיגכם ומשגיחכם הוא ה׳ המרחם על בריותיו. הכרה זאת היה ראוי לכם להשיג כבר זה ארבעים שנה (שמות ו׳:ז׳), אבל לא זכיתם לה עד עכשו.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(ו) {מפטיר} וַתָּבֹ֖אוּ אֶל⁠־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיֵּצֵ֣א סִיחֹ֣ן מֶֽלֶךְ⁠־חֶ֠שְׁבּ֠וֹן וְע֨וֹג מֶלֶךְ⁠־הַבָּשָׁ֧ןא לִקְרָאתֵ֛נוּ לַמִּלְחָמָ֖ה וַנַּכֵּֽם׃
When you came to this place, Sihon the king of Heshbon and Og the king of Bashan came out against us to battle, and we struck them.
א. מֶלֶךְ⁠־הַבָּשָׁ֧ן =א (אין געיה)
• ל=מֶֽלֶךְ⁠־הַבָּשָׁ֧ן (געיה)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחיירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
וַאֲתֵיתוֹן לְאַתְרָא הָדֵין וּנְפַק סִיחוֹן מַלְכָּא דְּחֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מַלְכָּא דְּמַתְנַן לְקַדָּמוּתַנָא לְאָגָחָא קְרָבָא וּמְחֵינָנוּן.
And you came to this place; and Sihon the king of Heshbon and Og the king of Mathnan came out to meet us, to wage battle; and we smote them,
ואתיתוןא לאתרה הדין ונפק סיחון מלכא דחשבון ועוג מלכא דבותנין לקדמותן לסדרי קרבה וקטל⁠(נ)[ו]⁠ן יתהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואתיתון״) גם נוסח חילופי: ״ועליתון״.
ואתיתון לאתרא הדין ונפק סיחון מלכא דחושבנא ועוג מלכא דמתנן לקדמותנא לסדרי קרבא ומחונון.
And you came to this place; and Sihon king of Heshbon and Og king of Mathnan came out to meet us in battle array, and we smote them,
ת׳ם ואפיתם הד׳א אלמוצ׳ע פכ׳רג׳ סיחון מלך חשבון ועוג מלך אלבת׳ניהֵ תלאקנא ללחרב פקתלנאהמא
ואז הגעתם למקום הזה, ויצא סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן לקראתנו למלחמה והרגנו אותם.
(ו-ח) ותבאו אל המקום – עתה אתם רואים אתכםא בגדולה וכבוד, אל תבעטו במקום ואל ירום לבבכם, ושמרתם את דברי הברית הזאת.
דבר אחר: ולא נתןב לכם לבג לדעת (דברים כ״ט:ג׳) – שאין אדם עומד על סוף דעת רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה, ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום, אבל מכאן ואילך יקפיד, לפיכך: ושמרתם את דברי הברית הזאת.
(סיום) חסלת.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י מינכן 5 חסרה מלת: ״אתכם״. בכ״י לונדון 26917: ״עתה אם רואים אתם״. בכ״י פריס 157: ״עתה הם רואים אתכם״. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״עתה אתם רואים עצמכם״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בפסוק ובכ״י מינכן 5, המבורג 13, נוסף כאן: י״י.
ג. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסרה מלת: ״לב״.
(6-8) ותבאו אל המקום הזה AND YOU CAME TO THIS PLACE – Now you see yourselves in greatness and glory (you have defeated Sihon and Og); do not rebel against the Omnipresent nor let your hearts be proud, ושמרתם את דברי הברית הזאת BUT KEEP THE WORDS OF THIS COVENANT.
Another explanation of AND HASHEM HAS NOT GIVEN YOU A HEART TO UNDERSTAND [UNTO THIS DAY] – for no-one can fathom the depths of his teacher's mind nor the wisdom of his teaching until after forty years of study under him. Therefore the Omnipresent has not dealt with you so strictly until this day (after forty years' instruction of the Torah), but from now and onward He will deal strictly with you – therefore ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו'‏ KEEP THE WORDS OF THIS COVENANT etc. (Avodah Zarah 5b).
(Conclusion) The end of [Parashat Ki Tavo].
פס׳: ותבאו אל המקום הזה – הוא ערבות מואב:
ומכת סיחון ועוג שהיה קרוב.
Sihon and Og were recently1 defeated.⁠2 You are therefore3 obligated to keep the covenant.
1. Shortly before Moses gave this address.
2. Thus even the youngest among them witnessed the defeat of these kings. Furthermore, the event was fresh in their minds.
3. Because of what precedes it in verses 1-7.
(ו-ז) ותבואו אלא המקום הזה – ונתתי בידכם סיחון ועוג, וארצם שנתנה לשני המטות וחצי המטה.
א. בכ״י מינכן 52 (אולי בהשפעת דברים י״א:ה׳): עד.
(6-7) ותבואו אל המקום הזה – WHEN YOU CAME TO THIS PLACE – And I placed in your hand SIHON AND OG, and THEIR LAND that was given to the two tribes and half the tribe.
ותבאו אל המקום הזה – הכניס משה שני פסוקים אלו באמצע דבריו כי רצה לחזק את לבם בנחלת הארץ, וכשם שנחלו ארץ סיחון ועוג שהיו מכלל שבעה עממין והכה אותן והחזיק בארצם כבר והיתה לנחלה לשני שבטים וחצי כן עתידין שינחלו השאר מעבר לירדן תשעת המטות וחצי המטה.
ודע כי התוכחות שבפרשה זו נאמרו בלשון משה לא שאמר משה מפי עצמו, שהרי קבלה בידינו שכל התורה כלה מבראשית עד לעיני כל ישראל הכל כתב משה מפי הגבורה, ומה שדרשו רז״ל קללות שבתורת כהנים הקב״ה אמרן ושבמשנה תורה מפי עצמו אמרן, הכונה לומר באלו מפי עצמו שהסכימה דעתו לדעתו של הקב״ה. וטעם הדבר שהיו קללות שבתורת כהנים נאמרות בלשון הקב״ה ואלו שבמשנה תורה בלשון משה, לפי שאותן קללות שבתורת כהנים נתקיימו בבית ראשון שהיו שם עובדי עכו״ם, וכן הזכיר בהן (ויקרא כ״ו:ל׳) והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם, שהרי בבית ראשון שרתה שכינה, אבל אלו נתקיימו כלן בבית שני, ובבית שני נסתלקה שכינה, ולכך בא הלשון בכאן בלשון משה ולא בלשון שכינה, וכבר הזכרתי זה בסדר אם בחקותי.
וצריך אתה לדעת כי מפני ששרתה שכינה בבית ראשון לכך הזכיר דוד ע״ה על בית ראשון (תהלים כ״ד:ז׳) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, כלומר מלך של הכבוד, אבל בבית שני לא שרתה שכינה כל כך תדיר אלא חופף, שכן התנבא חגי הנביא על בית שני (חגי א׳:א׳) וארצה בו ואכדה אמר ה׳, כלומר כבוד השכינה שהיא הה״א היה שם חופף, ואמר גם כן (שם ב) ומלאתי את הבית הזה כבוד. ולעתיד לבא יחזור הכל לקדמותו כמו שהיה בבית ראשון, וביתרון מעלה והשגה יותר ממה שהיה, וישוב התפארת והכבוד בירושלים, והוא שאמר ישעיה ע״ה על הבית השלישי (ישעיהו ס׳:א׳-ב׳) קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עליך זרח, כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה׳ וכבודו עליך יראה.
ותבואו אל המקום הזה, "and you arrived at this place.⁠" Moses inserted these two verses in the middle of his lecture as he wanted to reinforce the people's faith in the fact that they would conquer and inherit the land of Israel, just as they had conquered and inherited the lands formerly belonging to Sichon and Og who also belonged to the seven Canaanite tribes whose land had been promised to the Jewish people (Avraham and the other patriarchs). The two and a half tribes Reuven, Gad, and half the tribe of Menashe had already taken possession of these lands at the time Moses was speaking, leaving the land on the West Bank of the Jordan for the other 9 1/2 tribes.
You should appreciate that the warnings of doom enumerated in this whole portion are Moses' own wording as distinct from similar warnings of disaster in Leviticus chapter 26. This does not mean that Moses "made up the תוכחה by himself.⁠" Rather, it means that the syntax used by the Torah reflects that God approved of the choice of words Moses had used so that effectively everything recorded in the written text of the Torah is equivalent to something dictated by God Himself.
If our sages (Megillah 31) stated that the "curses contained in the Torah and which were uttered by the priests were words put in their mouths by God Himself,⁠" whereas those contained in the Book of Deuteronomy reflect Moses' words, they meant that Moses succeeded in voicing thoughts which reflected exactly what God would have told him to say.
The reason that the Torah chose to write two versions of these exhortations and warnings, one being God's initiative and words, the other at the initiative of Moses who had divined what God wanted him to say, is that the version we read at the end of the Book of Leviticus is that which became true at the time the first Temple was destroyed, whereas the longer version we read here in the Book of Deuteronomy was not fulfilled until the second Temple was being destroyed. One proof that this is so is furnished by the words (Leviticus 26,30) והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם, "I will destroy your private altars and demolish your sun-idols.⁠" These are phenomena which existed only during the period of the first Temple when idolatry was widespread among the people during the reigns of many kings. The curses listed in Deuteronomy were all fulfilled during the collapse of the second commonwealth and its Temple.
Seeing that the Shechinah resided in Jerusalem during the period of the first Temple David wrote (Psalms 24,7) "lift up your heads o gate! Up high, you everlasting doors, so the King of glory may come in!⁠" The words מלך הכבוד used by David there mean מלך של הכבוד, a reference to the Shechinah resident in Jerusalem, i.e. the Temple during that epoch. During the period of the second Temple the Shechinah did not reside permanently in Jerusalem, but merely straddled the Temple from time to time as described by Chagai 1,8: "I will look upon it (the second Temple) with favor and will be glorified, said the Lord.⁠" The letter ה at the end of the word ואכבדה in that verse is a hint that the Shechinah will be there as a loose cover, חופף. In the future, when the third Temple will be built, the Shechinah will return in full force as it had been manifest during the first Temple. In fact, its manifestation will be even more pronounced than it had been during the period of the first Temple. This is what Isaiah meant when he said (Isaiah 60, 1-2) "Arise, shine, for your light has dawned; the Presence of the Lord has shone upon you! Behold! Darkness shall cover the earth, and thick clouds the peoples, but upon you the Lord will shine, and His Presence will be over you; nations shall walk by your light, kings by your shining radiance.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ו-ז) והנה על הסרת המעיקין אמר ותבואו אל המקום הזה ויצא סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן לקראתנו למלחמה ונכם ונקח את ארצם ונתנה לנחלה וגו׳.
(ו-ח) ותבאו אל המקום הזה עתה אתם רואים עצמכ׳ בגדולה וכבוד אל תבעטו במקום ולא ירום לבבכם. פירש אחר שבאת אל המקום הזה פירש אל המדרגה הזאת שזכית והכרת את חסדי המקום ונדבקת בו כנרמז במאמר עד היום הזה אין ראוי מעתה שתבעטו במקום ושירום לבבכם אלא שתתלו כל המעלות והגדולות והכבוד שלכם במקום ותשמרו את דברי הברי׳ הזאת ועשיתם אותם והו׳ הכתוב בסוף הפרשה ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו שפירושו למען מאחר שכל ההצלחו׳ תצליחו׳ הם מן השם ולא מכם דאל״כ ותבאו אל המקו׳ הזה ל״ל לא היה לו לכתוב אלא למען תדעו כי אני י״י אלהיכם ואחריו מיד ויצא סיחון מלך חשבון וגו׳:
ד״א לב לדעת. שאין אדם עומד על דעת רבו וחכמת משנתו עד מ׳ שנה ולפיכך לא הקפי׳ עליכם המקום עד היום הזה אבל מכאן ואילך יקפיד לפיכך ושמרתם את דברי הברית הזאת. אין הפי׳ בין הלשון האחרון והראשון אלא בפי׳ לב לדעת שהלשון הראשון פירש אותו בהכרת חסדי השם לדבקה בו והלשון האחרון פירש אותו בהשגת חכמת רבו אבל בפי׳ ותבאו אל המקום שתי הלשונות מסכימות שפירושו אחר שהגעתם אל המדרגה הזאת דאל״כ ותבאו אל המקום הזה למה לי וגם בפי׳ ושמרתם את דברי הברית הזאת שתי הלשונות יחד מסכימות שהוא דבק עם ותבאו אל המקום הזה אלא שהלשון הראשון שפי׳ לב לדעת להזכיר חסדי המקום שכל המעלות והגדולת והכבוד שלהם הם מן המקום יהיה פירושו אחר שבאת אל המדרגה הזאת להכיר שכל ההצלחות שלך הן מן המקום ולא מידכם ראוי שתשמרו את דברי הברית הזאת למען תצליחו בכל אשר תעשון והלשון האחרון שפירש לב לדעת להשיג חכמת רבו יהיה פירושו אחר שבאת אל המדרגה הזאת להשיג חכמתו ית׳ מעתה הוא מדקדק עמכם בשמיר׳ המצות ולכן ראוי שתשמרו את דברי הברית הזאת שהן מצותיו יתברך למען לא תכשלו בהעדר שמירתם שמכלל אומרו ושמרתם למען תצליחו אנו שומעים שאם לא תשמרו תכשלו ולא תהיה הצלחה במעש׳ ידיכם אבל לא ידעתי איך יתוקן ההפסק של ויצא סיחון וגומר בין ותבאו אל המקום הזה ובין ושמרתם את דברי הברית הזאת שהם דבקים זה לזה:
אתם נצבים מלמד שכנסם משה לפני הקב״ה ביום מותו להכניסם בברית. פירוש מדכתיב ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל טפכם נשיכם וגו׳ למדנו שכנסם כלם במקום אחד דאם לא כן היאך נמצאו כלם יחד עד שאמר להם אתם נצבים היום כלכם וגו׳ ואם תאמר למה הוצרך להוציא הכנוס ממאמ׳ אתם נצבים היום כלכם הא בהדיא כתיב לעיל מיניה ויקרא משה אל כל ישראל יש לומר כנוס דהתם אינו דומה לכנוס דהכא דכנוס דהתם אינו אלא כנוס אנשים ואלו כנוס דהכא הוא כנוס אנשים ונשים וטף ואם תאמר מ״ל לרש״י שכנסם דילמא על מצבם שהיו חונים סביב הארון הוא דקאמר כי הלוים חונים סביב הארון והד׳ דגלים חונים סביבם ונמצאו שהאנשים והנשים והטף חונים סביב הארון ולא שכנסם במקום אחר יש לומר דמדקאמר לעברך בברית י״י אלהיך דמשמע שהמצב הזה לא היה אלא כדי להכניסם בברית משמע שכנסם בעבור זה אבל מה שאמר שזה הכנוס היה ביום מותו לא ידעתי מהיכן למד זה אם ממה שכתוב אחריו וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ודרז״ל היום מלאו ימי ושנותי ביום הזה נולדתי וביום הזה אמות דילמא פרשת וילך לא היתה ביום הכנוס אלא אחר כמה ימים מיום הכנוס שהרי ביום שהתחיל משה לבאר את התורה לישראל באחד בשבט היה כדכתיב ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה י״י אותו אליהם וכתיב בתרי בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר.
ושמא באותו יום עצמו כנסם כדי להכניסם בברית או אחר שהשלים לבאר להם כל התורה לא ביום שאמר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום שהוא יום מיתתו.
ושמא יש לומר דממלת היום הוא דקא מפיק ליה דה״ל למכתב אתם נצבים כלכם ראשיכם שבטיכם וגו׳ וכתב אתם נצבים היום למדנו שהיה יום מותו דומיא דבן מאה ועשרים שנה אנכי היום דדרז״ל מיתורא דהיו׳ היום מלאו ימי ושנותי אף כאן אתם נצבים היום שלא נשאר לכם לכרות הברית רק היו׳ מפני שהיה יום מותו אלא שלא מצאתי לרז״ל שיאמרו זה:
ראשיכם שבטיכם ראשיכם לשבטיכם. כאילו אמר ראשיכם ראשי שבטיכם ומה שהוצרך להוסיף למ״ד במלת שבטיכם ולא הספיק לו במלת ראשיכם שישרת לשנים כמו שפירשו שאר המפרשים הוא מפני שהוא ממאן שתהיה מלה אחת משרתת לשתי מלות וראיה לזה מדרך המדבר ים סוף שהוסיף למ״ד ואמר ים סוף כמו לים סוף ולא הספיק לו במלת מדבר שתשרת לשנים כמו שפירשו שאר המפרשים ומה שהכריחו להוסיף למ״ד במלת שבטיכם ולא שיהיה ראשיכם לחוד ושבטיכם לחוד הוא מפני ששבטיכם כולל כל איש ישראל ולא היה צריך לומר אחר זה כל איש ישראל ועוד למה חזר וכתב אחר שבטיכם שכולל כל ישראל זקניכם ושוטריכם הרי גם הם בכלל כל ישראל דבשלמא ראשיכם הכתוב קוד׳ שבטיכם איכא למימר שנכת׳ אחריו שבטיכם בעד כל הנותרים אלא זקניכם ושוטריכם שהם אחר שבטיכם למה לי:
ואמר שעם היות שלחם לא יאכלו ויין לא ישתו לא היו מפני זה חלושי הכח ורכי הלבב כאנשים העומדים בהנהגה דקה כי הנה באו אל המקום הזה ונלחמו עם סיחון ועוג מלכים אדירים ויכו אותם.
ועם כ״ז ותבואו אל המקום הזה ויצא סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן לקראתנו למלחמה ונכם. שלא כדרך העולם. ונפלו הגבורים מגודלים בלחם ויין ובשר. ביד חלשים האוכלים למעדנים מאכלים דקים. וכל זה כיד אלהיכם הטובה עליכם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

עתה אתם רואים עצמכם וכו׳. דאם לא כן, מאי בא לומר במה שאמר ״ותבואו אל המקום הזה״, אלא בא לומר כיון שאמר רואים עצמכם בגדולה, שהרי באתם אל המקום הזה, ויצא סיחון לקראתכם ונכנו, ואם כן רואים אתם עצמכם בגדולה, אל תבעטו:
דבר אחר ולא נתן לכם לב לדעת וכו׳. והשתא לפירוש זה ״ולא נתן לכם לב לדעת״ (ראו פסוק ג) בכל שכל ומדע איירי, שלא נתן להם לב לדעת עד היום. וטעם שלא נתן להם לב לדעת עד היום הזה, מפני ׳שאין אדם עומד וכו׳⁠ ⁠׳. ולפי זה יהיה פירוש הפסוקים כך; ״ולא נתן לכם לב לדעת עד היום״, שאתם תוכלו עתה לעמוד על דעת רבכם, ולפיכך תכירו הניסים שעשה הקדוש ברוך הוא, ״ואולך אתכם לחם לא אכלתם וגו׳ ותבואו אל המקום הזה״, ונצחתם שני מלכים גדולים, ולפיכך יש לך ללמוד. ומעתה ״ושמרתם את דברי הברית״ (פסוק ח), שאם אתם לא תעשו – יקפיד הקדוש ברוך הוא מכאן ואילך. ומפני כך כתב (רש״י) פירוש זה אחר ״ותבאו אל המקום הזה״, להודיע כי מה שפירש ״ותבואו אל המקום הזה״ ׳עתה אתם רואים עצמכם כו׳⁠ ⁠׳, הוא לפירוש הראשון בלבד, אבל לפירוש זה דפירש ״ולא נתן לכם לב לדעת״ בהכרה, שלא עמדו על דעת רבם, כל הפסוקים מתפרשים בענין אחר, כמו שאמרנו:
(ו-ח) רואים עצמכם בגדולה וכבוד כו׳. ויהיה פירוש דאל המקום, על מקום הזה, כלומר למעלה ולגדולה הזאת. וכן לד״א גם כן פירושו למעלה הזאת, אלא שלפירוש הראשון שפי׳ לב לדעת להכיר חסדי המקום שכל המעלות והגדולות והכבוד שלכם הם מן המקום, יהיה פירושו, מאחר שבאתם אל המדרגה הזאת להכיר שכל הצלחות שלך הם מן המקום ולא מידכם, ראוי שתשמרו את דברי הברית הזאת למען תצליחו בכל אשר תעשון. והלשון האחרון שפי׳ לב לדעת להשיג חכמת רבו, יהי׳ פירושו, אחר שבאתם אל המדרגה הזאת להשיג חכמתו ית׳, מעתה הוא מדקדק עמכם בשמירת המצות, לכן ראוי הוא שתשמרו את דברי הברית הזאת שהן מצותיו ית׳, למען תשכילו ולא תכשלו בכל אשר תעשון. כ׳ הרא״ם, אבל לא ידעתי איך יתוקן ההפסק של ויצא סיחון וגו׳ בין ותבאו אל המקום הזה ובין ושמרתם וגו׳, כיון שהם דבקים זה לזה. ונ״ל לפרש לפי פי׳ ראשון שפי׳ אתם רואים עצמכם בגדולה וכבוד והכרתם חסדי ה׳ למכה מלכים גדולים לסיחון ועוג מלכי האמורי כי לעולם חסדו (תהלים קל״ו:י״ז), לכן אל תבעטו וכו׳. ולפי פי׳ אחרון ה״פ, מאחר שהגעתם אל המדרגה הזאת שתוכלו להשיג חכמתו ית׳ שהיא התורה והמצוה, ותוכלו ג״כ להשיג שכל הצלחתכם הם ע״י קיום התורה והמצות, עד שהכיתם את שני מלכי האמורי, לכן מעתה הוא מן הראוי שתשמרו וגו׳ כדי שתצליחו בכל אשר תעשו, ואם לאו לא תצליחו כי מעתה הוא מדקדק עמכם:
(6) You now view yourselves in prominence and glory, etc. And "to this place" means to this situation, i.e., this importance and greatness. According to the "another interpretation" too, it means to this importance. However, according to the first interpretation that explained "a knowledgeable mind" as meaning "To recognize Hashem's benevolence,⁠" that all your virtues, greatness and glory are from the Omniscient, the verse means: Since you have come to this level of recognizing that all your success is from the Omniscient and not from your hands, it is fitting that you observe the tenets of this covenant in order to succeed in everything you do. According to the second interpretation that explained "a knowledgeable mind" as meaning a mind to know and fathom his master's wisdom, the verse means: Since you have come to this level of fathoming Hashem's wisdom, from now on He will be exacting with you in observing mitzvos. Therefore it is fitting that you guard the tenets of this covenant, which are Hashem's mitzvos in order for you to succeed and not stumble in all that you do. Re"m writes: But I do not how to fit in the verse "Sichon, king of Cheshbon, came out, etc.⁠" between "Then when you came to this place" and "You are to guard, etc.,⁠" because they [these two latter verses] are connected to one another. I think one can answer according to the first interpretation that explained, "You now view yourselves in greatness and glory,⁠" [as follows: As an example of this viewing yourself in prominence and glory], you recognized Hashem's benevolence when "He struck great kings, Sichon and Og, Kings of the Emori, for his benevolence is everlasting" (Tehillim 136). Therefore, "do not rebel, etc.⁠" And according to the second interpretation, the explanation is as follows: Now that you have reached this level of fathoming His wisdom, which is the Torah and the mitzvah, and also understand that you can gain every success through keeping the Torah and mitzvos, that enabled you to smite the two kings of the Emori, therefore from now on it is only fitting that you guard the tenets, etc., in order to succeed in all that you will do. And if not you will not succeed because from now on He will be exacting.
ותבאו – וכאשר באתם אל המקום הזה נעשו לכם אותות, כי ויצא סיחון וכו׳:
(ו-ז) ותבאו וגו׳ – יתירה מכך, כבר השארתם מאחוריכם את המצב יוצא⁠־הדופן של נודדי מדבר חסרי אונים וחסרי קרקע, והתחלתם את המעבר לחיים הרגילים של עם היושב בארצו שלו; וגם ראיתם במו עיניכם את עזרת אלוקיכם בניצחון על המלכים האדירים סיחון ועוג, בכיבוש ארצם.
ותבאו אל המקום הזה – יסיר מהם הטענה אם יאמרו הן הליכתנו במדבר ארבעים שנה הועילה לנו להשיג שלמות הנפש אבל הרי נתרחקנו מעניני התבל ולא ידענו תכסיסי מלחמה וגם כחות הגוף חלש אצלנו אחרי שלא אכלנו לחם גשמי ומה נעשה כי נבוא אל הארץ ללחום עם האומות שישבו שם ואיך נוכל לעבוד האדמה. לזה הראה להם כי גם כחות גופם נתחזק, הן בצאתם ממצרים לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים פן יראו מלחמה ושבו מצרימה. ועתה ותבאו אל המקום הזה בלא הכנה וטכסיסי מלחמה. רק שבאתם אל המקום הזה כעוברי דרך ויצא סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן לקראתנו למלחמה שיצאו הם לקראתנו והכינו א״ע למלחמה, ואנחנו לא ידענו כלל מהמלחמה, ועכ״ז ונכם. ועתה הלא תראו כי לכתנו במדבר הועיל גם לענין הגוף ואיככה נוכל לחפוץ לבקש מה׳ שיתן לנו מתנה על היותנו אצלו כבנים במדבר ארבעים שנה כענין החולה עם הרופא הנ״ל. ואף שלא נכון שתחפצו מה׳ מתנה. עכ״ז באמת נתן לנו:
ותבואו אל המקום הזה ויצא סיחון וגו׳: עוד פיוס1, כי אין אדם יודע מה זה טוב ומה רע באשר אינו רואה אחרית הדבר. והראה לדעת מזה הענין כי מזו הצרה של גזירת ארבעים שנה יצאה שמחה זו של כיבוש סיחון ועוג. שאילו נכנסו מקדש ברנע לארץ ישראל מיד, היו נכנסים דרך אדום מדרום ארץ ישראל2, שהרי אז היו עוד מבוהלים אלופי אדום3, ומפני שם ישראל ניחת הוא. עד שעלה שמפני הגזירה ההיא4 עלו המעפילים דרך אדום5 להר ״ויכתום עד החרמה״ (במדבר יד,מה), ומזה סר הפחד, והיו מוכרחים לסבוב כל אדום ומואב6 עד בואם לסיחון, ויצא למלחמה7 ונכבש. הרי דזו הרעה סיבבה כל הטובה. וכן להיפך, רמז בזה, דמזו השמחה שהיתה לישראל שכבשו ארץ סיחון ועוג, יצאה כל צרת הגלות וחורבן הארץ, כמו שביארנו בסוף פרשת דברים (ג,יב) שביאר משה לישראל סכנה זו של כיבוש עבר הירדן והחלוקה בזה שניתנה לראובני ולגדי.
1. עוד תנחומים ופיוס על פיזורם הגדול בגלותם.
2. לא כ״כ ברור, כי קדש ברנע נמצאת מערבית הרבה מאדום (שעיר), ולא היה צורך לעבור דרכם. אך כנראה מלכות שעיר שלטה באותו זמן על כל דרום א״י, ועיין להלן.
3. על פי שמות (טו,טו) ״אז נבהלו אלופי אדום״.
4. של הישארותם במדבר ארבעים שנה.
5. כפי שמבואר לעיל (א,מד) ״ויכתו אתכם בשעיר עד חרמה״.
6. שהיו מוכנים להתנגד בכוח למעבר בני ישראל.
7. כאשר הבין מפרשת ״חרמה״ שניתן לנצח את ישראל.
ותבואו אל המקום הזה – גם בזה רבו חסדי ה׳ על ישראל במדה יתירה, ולא רק הנצחון על שני מלכי עבר הירדן היה חסד ה׳, אלא עוד יותר.
ויצא... לקראתנו – עצם העובדא ששני המלכים מנעו מעבר בשלום דרך ארצם, ואדרבה יצאו להלחם בישראל, גם זה היה חסד ה׳, כדי לתת לישראל את ארצם לנחלה (דברים ב׳:ל׳).
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחיירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ז) וַנִּקַּח֙ אֶת⁠־אַרְצָ֔ם וַנִּתְּנָ֣הּ לְנַחֲלָ֔ה לָראוּבֵנִ֖יא וְלַגָּדִ֑י וְלַחֲצִ֖י שֵׁ֥בֶט הַֽמְנַשִּֽׁיב׃
And we took their land, and gave it for an inheritance to the Reubenites, and to the Gadites, and to the half-tribe of the Manassites.
א. לָראוּבֵנִ֖י =א (אין געיה)
• ל=לָרֽאוּבֵנִ֖י (געיה)
ב. הַֽמְנַשִּֽׁי =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן
• א=הַֽמֲנַשִּֽׁי (חטף)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י בכור שוררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
וּנְסֵיבְנָא יָת אֲרַעְהוֹן וִיהַבְנַהּ לְאַחְסָנָא לְשֵׁיבֶט רְאוּבֵן וּלְשֵׁיבֶט גָּד וּלְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִּמְנַשֶּׁה.
and subdued their land, and gave it for an inheritance to the tribe of Reuben and Gad, and the half tribe of Menasheh.
ונסבינן ית ארעהון ויהבנן יתה לאחסנה לשבטה דבית ראובןא ולשבטה דבית דגדיב ולפלגות שבטה דבית מנשיג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דבית ראובן״) גם נוסח חילופי: ״דבנוי דראובני״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דבית דגדי״) גם נוסח חילופי: ״דבנוי דגד״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שבטה דבית מנשי״) גם נוסח חילופי: ״שבט בנוי דמנשה״.
וכבשנן ית ארעהון ויהבנא אחסנא לשיבט ראובן ולשיבט גד לפלגות שיבט מנשה.
and subdued their land, and gave it for an inheritance to the tribe of Reuben, Gad, and the half tribe of Menasheh.
ואכ׳ד׳נא בלדהמא ודפענאהא נחלהֵ לאלראובן ואלגד ונצף סבט מנשה
ולקחנו את ארצם ונתנו אותה לנחלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ויקחו את ארצם אשר נתנה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה שזה יורה על גבורת׳ לפי שזה היה בכח האל יתברך וברוחו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לָרֽאוּבֵנִי: ניקוד הרי״ש שורק, והאל״ף נחה, כמ״ש1 פעמי׳ רבות. [לָרֽאוּבֵנִ֖י].
1. כמ״ש: מ״ש במ׳ כו ז (׳הראובני׳); לד יד (׳הראובני׳); דב׳ ג יב (׳לראובני ולגדי׳); ד מג (׳לראובני׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ונתנה – הנו״ן למדברים בעדם, כמו ונקח:
לראובני – תחסר מלת שבט, ומובן מעצמו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ונקח את ארצם – עתה יאמר להם איך שנתן לנו ה׳ מתנה טובה את הארץ אשר תבואו בה ואם אף שלא באתם לשם אבל הלא ברור אצלנו כי עלה נעלה וירשנו אותה. שהרי ונקח את ארצם ונתנה לנחלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי. אחרי שהארץ אשר לקחנו משני המלכים ע״י המלחמה היא בעינינו חביבה למאד. עכ״ז נתן לשני שבטים ומחצה, בכדי שלא יטלו חלק בארץ. נוכל להבין שאנחנו בטוחים בירושת הארץ וכי יקרה היא מאד וחביבה כדרך הארץ שמי אשר נותן עתה דבר שבידו בכדי שיקבל אחרי כן לעמתו דבר אחר, בטח הדבר ההוא יקר הרבה מהדבר אשר נותן עתה.
והיינו שסיים: ונקח את ארצם ונתנה לנחלה וגו׳: ואילו לא באו לטובה זו1 לא היה כן2. הרי שדבר שנדמה לשמחה יכול להיות שאחריתה תוגה, וכן להיפך, מה שנדמה לנו שהוא צער3 הרי הוא אחריתו לאחרית טוב. וא״כ אין המדומה לרע מאד4 הוכחה שכן הוא.
1. של כיבוש ארצות סיחון ועוג.
2. כל צרת הגלות וחורבן הארץ.
3. גזירת הארבעים שנה.
4. של הגלות והפיזור הגדול בין האומות.
ונקח... ונתנה לנחלה – אף על פי שהכיבושים הללו היו חשובים לנו מאד, מכל מקום מסרנו אותם לשנים וחצי השבטים, כי בטחנו בהשי״ת שיתן לנו גם את הארץ שהבטיח לנו. איזה ניגוד מתגלה כאן בין הדור הזה לבין הדור הקודם, ששמע בקול המרגלים שאמרו: ״לא נוכל לעלות וגו׳⁠ ⁠⁠״ (במדבר י״ז:ל״א); דבר זה מעיד על כך, שעכשו הגיעו ישראל למדריגה הנכונה באמונת השי״ת, ועל כן הגיע הזמן ששוב יכרות השי״ת את בריתו עמהם.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י בכור שוררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ח) וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֶת⁠־דִּבְרֵי֙ הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֔ילוּ אֵ֖ת כׇּל⁠־אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃
Keep therefore the words of this covenant, and do them, that you may prosper in all that you do.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
וְתִטְּרוּן יָת פִּתְגָמֵי קְיָמָא הָדֵין וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן בְּדִיל דְּתַצְלְחוּן יָת כָּל דְּתַעְבְּדוּן.
Keep you the words of this covenant, and perform them, that you may prosper in all that you do.
ותיטרון ית מילי קיימה הדהא ותעבדון יתהון מן בגלל דתצלחוןב ית כלג מה די תעבדון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קיימה הדה״) גם נוסח חילופי: ״שבח אורייתה הדה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דתצלחון״) גם נוסח חילופי: ״דתתבוננון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ית כל״) גם נוסח חילופי: ״בכל״.
ותינטרון ית פיתגמי {קיימא} הדא ותעבדון יתהון מן בגלל דתצלחון ית כל דתעבדון.
Keep, therefore, the words of this covenant and perform it, that you may have prosperity in all that you do.
ותטרון ית מילי שבח אורייתא הדא ותעבדון יתהון מן בגלל דתתבוננון ית כל מה דמתעבדין.
And you shall keep the words of this covenant and perform them, that you may prosper in all that you do.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה נְכָסָיו מַצְלִיחִין, דָּבָר זֶה כָּתוּב בַּתּוֹרָה, שָׁנוּי בַּנְּבִיאִים, וּמְשֻׁלָּשׁ בַּכְּתוּבִים. כָּתוּב בַּתּוֹרָה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי (הַתּוֹרָה) [הַבְּרִית] הַזֹּאת לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ, שָׁנוּי בַּנְּבִיאִים, (יהושע א׳:ח׳) ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״ וְגוֹ׳. מְשֻּׁלָּשׁ בַּכְּתוּבִים (תהלים א׳:ב׳-ג׳) ״כִּי אִם בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ וְגוֹ׳ וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ״.
פאחפט׳ו כלאם הד׳א אלעהד ואעמלו בה לכי תנג׳חון בד׳לך פי ג׳מיע מא תצנעון
לכן שמרו את דברי הברית הזאת ועשו אותם למען תצליחו בכך בכל מה שתעשו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

פס׳: ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון – ודבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה דכתיב ושמרתם את דברי הברית הזאת. שנוי בנביאים דכתיב (יהושע א׳:ח׳) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה וגו׳. משולש בכתובים דכתיב (תהלים א׳:ב׳-ג׳) כי אם בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח:
אלה דברי הברית וגו׳ (דברים כ״ח:ס״ט) עד היום הזה – פתר׳: עדיין, ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו בכל אשר תעשון. ובמקום שאמ׳ למעלה לא תצליח את דרכיך (דברים כ״ח:כ״ט), חזר ואמ׳ תשכילו בכל אשר תעשון. (כ״י בולוניה 469.1)
על כן אתם חייבים לשמור הברית, למען תשכילו – כמו: תצליחו (ירמיהו ל״ב:ה׳). [והוא פועל יוצא לשנים שלשה פעולים, והעד: תעשון.]⁠א וכן: ויהי דוד בכל דרכיו משכיל (שמואל א י״ח:י״ד).
נשלמה פרשת והיה כי תבוא.
א. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150, לוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, ברסלאו 53, ועוד עדי נוסח.
THAT YE MAY…PROSPER. Taskilu means prosper. It is a hifil1 as the word ta'asun2 (all that ye do) proves. Compare, maskil (great success) in And David had great success in all his ways (I Sam. 18:14).⁠3
1. A causative.
2. Ta'asun is the object of taskilu. Hence the meaning of le-ma'an taskilu et kol asher ta'asun is that ye may make to prosper all that ye do.
3. We thus see that the word maskil means to prosper. The root of maskil (sin, kaf, lamed) means intelligence. Hence Ibn Ezra's comments.
ולפי שעשה לכם כל החסדים הללו, תשמרו את הברית, ולא תאמרו: בשכר שעשיתי בלבד אני מבקש זאת לכם, כי אף בשכר שאעשה לכם, כי למען דבר שתשמרו הברית תשכילו ותצליחו כל אשר תעשון מכאן ולהבא.
(סיום) חסלת כי תבא.
And since He did for you all these kindnesses, you should observe THE COVENANT. And do not say: in payment only for what I have [already] done [for you], I request this of you, but even in payment for what I will [in the future] do for you, for BECAUSE OF the matter that you will observe the covenant YOU WILL PROSPER and you will succeed IN ALL THAT YOU DO from now and on.
(Conclusion) Conclusion of Ki Tavo.
ושמרתם את דברי הברית הזאת – מאחר שעשהא לכם כל החסדים האלו הכתובים למעלה.⁠1
שלימא סדרא דפרשת והיה כי תבא
1. שאוב מר״י בכור שור.
א. כן בכ״י מינכן 224. בדפוסים: שעשו.
ושמרתם את דברי הברית הזאת, "observe therefore the words of this covenant;⁠" you are obligated to do so in light of all the favours the Lord has done for you as recorded earlier.
למען תשכילו – כלומר השכילו והתבוננו והוו משמשים מאהבה ולא ע״מ לקבל פרס והשכר ממילא בא שאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה ובריה.
למען תשכילו – תעשו בהשכל כל מעשיכם, וכן ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (שמואל א י״ח:י״ד). ואינו כטעם הצליחו, כי צלח מטעם וצלחו את הירדן (שמואל ב י״ט:י״ח), והוא לפרוץ ולבקוע להשלמת החפץ אין מסך מונע לפניו.
ושמרתם את דברי הברית הזאת – רוצה לומר: שתשמרו בלב דברי התורה אשר עליהם נכרת הברית ותעשו אותם.
למען תדעון את כל אשר תעשון – כי מי שלא למד הדבר לא יתישר לעשות אותו עם שזה יהיה סבה שתעמדו על כונת התורה ויגיע להם בעבורה התכלית המכוון בה הנה זה ביאור מה שיצטרך אל ביאור זאת הפרשה.
התועלת האחת עשרה הוא במצות והוא מה שצוה שישמרו בלבם דברי התורה כדי שיוכן להם שיעשום כי התלמוד מביא לידי מעשה. וזהו אמרו ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. והנה ענין זה המאמר הוא שילמדו כל דברי התורה למען ישכילו וידעו כל מה שיצטרך להם לעשות.
והנה אחר שנתברר לכם כל זה למראית העין שימו עיניכם ולבכם על דברי ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם כי אין כוונת ייעודיו והגזמותיו לגזם ולאיים אתכם רק לעורר ולזרז למען תשכילו את אשר תעשון. ובשער צ״א כתבתי פירוש נכבד על הכתוב הזה דרוש עליו. וגם יראה שכלל בכאן ד׳ דברים המטרידים והמונעים את האדם מהשגת שלמותו אשר זכרם המשורר במזמור כאיל תערוג והקרוב אליו כמו שיבא ביאורו בפרשת הקהל שער ק״ב ב״ה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וכיון שכבר התחלתם במלחמות צריכים אתם שלא תעברו על המצות כאבותיכם. כי אם שתהיו זריזים בהם כדי שיהיה השם ית׳ בעזרתכם וילחם את מלחמותיכם.
ומפני זה תצטרכו לבא לברית חדשה לקיים המצות. כי בזה מהתועלת העצום לכבוש הארץ אשר אתם באים. וזה אמרו ושמרתם את כל דברי הברית הזאת ועשית׳ אותם למען תשכילו ותצליחו בכל אשר תעשון. ולכן אחרי אלה ההקדמות התחיל בענין הברית באמרו אתם נצבים וגו׳. הנה התבארו הספקות האחרונים אשר העירותי בפרשה. והם כ״ה כ״ו כ״ז וכ״ח.
ואמנם הפן השני מהפירוש בפרשה הזאת יבא ביאורו בתחלת פרשת אתם נצבים: נשלם סדר והיה כי תבא:
ולכן ושמרתם את דברי הברית הזאת. אחר שבכח התורה והמצוה אתם יוצאים שלא כמנהג העולם. ולא די זה אלא שאם אתם שומרים התורה והמצוה. תשכילו ותצליחו בכל מעשה ידיכם בעוה״ז. אע״פ שאין זה מטבע התורה והמצוה. אלא להביא שכר העוה״ב. כאומרם ששכר מצוה מצוה וכתיב והלך לפניך צדקך. עם כל זה תשכילו ותצליחו את כל אשר תעשון. ולזה כיוונו מה שאמרו אמר רבי יהושע בן לוי דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים. שכל העוסק בתורה נכסיו מצליחים. כתוב בתורה ושמרתם את דברי הברית הזאת למען תשכילו את כל אשר תעשון. שנוי בנביאים לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו׳ כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל. משולש בכתובים כי אם בתורת ה׳ חפצו וגו׳ והיה כעץ וגו׳ וכל אשר יעשה יצליח. והרצון בזה מה שאמרנו שאע״פ שהתורה והמצוה אין עיקרם להביא שכר העולם הזה אלא שכר העוה״ב. עם כל זה יש לך לידע שכל העוסק בתורה נכסיו מצליחים שלא כדרך העולם. ולכן הביא ראיה מן התורה מפסוק זה שאמר למען תשכילו את כל אשר תעשון. לפי שמלת תשכילו משמע לשון השכלה והבנה במושכלות או הצלחה. כמו לכל דרכיו משכיל מצליח. ולכן לפי מעלת התורה לא רצתה לומר ההצלחה בפירוש. אבל בנביאים שאין מעלתם כמעלת התורה. פירש הדבר יותר ואמר כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל. שיש בכאן הצלחה עם השכלה. אבל בכתובים שהם למטה מהנביאים. פירש הדבר יותר ואמר שהעוסק בתורה יהיה כעץ שתול על פלגי מים וכל אשר יעשה יצליח. הרי שבכאן לא הזכיר השכלה אלא הצלחה לבד. בענין שמזה נלמוד שכל העוסק בתורה נכסיו מוצלחים. כמו שאמר כאן למען תשכילו:
ושמרתם את דברי הברית הזאת – שתקבלו עליכם בהר גרזים ובהר עיבל.
למען תשכילו את כל אשר תעשון – שתשיגו המכוון בכל מעשיכם לחיי עולם ולחיי שעה.
פרשת נצבים
ושמרתם את דברי הברית הזאת, the one you will accept at Mount Gerizim and Mount Eyval.
למען תשכילו את כל אשר תעשון, so that you will be successful both in your life on earth in all your undertakings, as well as achieving your goal to live on eternally in the world beyond physical death.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ושמרתם וגו׳, ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון – לפי שמצוה גוררת מצוה (אבות ד׳:ב׳) על כן אמר שמצוה אחת גורמת שתשכילו את כל אשר תעשון כי כל אחת גוררת חברתה וז״ש (שם ד׳:ב׳) ששכר מצוה מצוה, וז״ש ושמרתם ועשיתם אותם כי השמירה תגרור העשיה ושכר העשיה הוא למען תשכילו עוד להבא את כל אשר תעשון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון – כל מעשה אשר נעשה תחת השמש יקדם הלמוד וההשכלה בו כי איך יעשה אדם דבר ולא למדו? {ד} לא כן בדברי ה׳ ואמונתו אשר ייטב בהם העשייה בלי לימוד במחשך ולהקדים נעשה לנשמע. כי אמנם בדברי התורה תועלת רוחני אין בו לימוד ראיה או מופת וכל המרבה לעסוק בה יוסיף להפליא פלא ברוחניות ובמושכלות ככתוב בספר כלי יקר בפרשת נצבים בפסוק לא נפלאת היא ולא רחוקה. ודבר המובן בלימוד כאשר למד איש בו הטעם כבר ידע תועלתו ויעשנו לתכלית התועלת. אולם התורה והמצוה אין בהם טעם ושמירתם היא טעמם כי אין מופת לאמונה וכאשר יעשום יבינו בהם תועלת רב. הלכך היה מן ההכרח שיקדימו ישראל נעשה לנשמע והיה ראוי שיעשו כדי שישמעו סודות התורה ויפתחו להם שערי בינה אחר הלימוד והעיון. ויפה אמר מרע״ה ושמרתם ועשיתם אותם למען תשכילו את אשר תעשון שלא כדרך שאר החכמות:
למען תשכילו – לשון השכלה בהפעיל הונח בכתבי הקודש על השגת הדברים שהם חוץ מגבול בינת האדם ודעתו וילאה האדם מהתבונן בם, אז ישכיל עליהם בשכלו הטוב, כגון ההשגה באמתת השם ב״ה היא נשגבה מבינת כל אדם, ועליה נאמר ולהשכיל באמתך (דניאל ט׳ י״ג), וכן השכל וידוע אותי (ירמיה ט׳ כ״ג), וכן כל דרכי העולם וקורותיו ועלילות בני אדם במשאם ומתנם ובדברי העצות למלחמה ולשאר מעשי העולם, אעפ״י שאין לברר באלה הנאות להצלחה מהבלתי נאות במופתי הבינה, וכאמרו מה׳ מצעדי גבר ואדם מה יבין דרכו (משלי כ׳ כ״ד), יפעל בהן השכל כפי דרכו, וזהו למען תשכילו, שתזכו למצוא בכח השכל המצאות נאותות אל התכלית שתרצו להשיג, וההשכלה תהיה בכל אשר תעשון:
ושמרתם וגו׳ – כל האירועים האלה שעברו עליכם במצרים ובמדבר, ביססו היטב בלבכם את ידיעת ה׳ שלכם; הם הראו לכם את כוח השגחתו, שבה הוא תומך בגורלם של אנשים ואומות ומביא את הבטחותיו לידי קיום. לאור אירועים אלה עליכם לבחון עתה את ״דברי הברית הזאת״, את תוכנה של בחירה זו בין פריחה לחורבן, אשר תלויה בהתנהגותכם בלבד ושנקבעה על ידי ה׳ בוודאות מוחלטת של ברית (עיין פירוש, בראשית ו, יח). שכן אתם יודעים, לאור כל מה שראיתם, שלא יהיה דבר אחד מברית זו שלא יתקיים. ואז –
״ושמרתם״ וגו׳ – לעולם לא ייעלמו מעיניכם דברי הברית הזאת, ותשתמשו בהם כמורי דרך לכל אשר תעשו, ״למען תשכילו את כל אשר תעשון״.
לדעתנו, אין כל סיבה – בכל מקום במקרא – לפרש ״השכיל״ במשמעות של הצלחה. המשמעות הטבעית של ״השכיל״ כהפעלת השכל ושיקול הדעת מספיקה בכל מקום. לאורך כל הכתובים, ״השכיל דרך״ פירושו: להתנהג באופן הגיוני, בתבונה.
גם כאן נאמר: אם תעלימו עיניכם מדברי הברית הזאת, הרי שתעשו מעשיכם לא רק שלא כדין אלא גם ללא דעת וחכמה. שכן אתם יודעים, לאור כל מה שראיתם, שהצלחתכם או כישלונכם תלויים בשמירתכם הנאמנה את דברי הברית.
ושמרתם את דברי הברית עתה בא להסיר השאלה שנתחדשה ע״י דבריו בעצמם. שאמר כי בצאתם ממצרים שהיו חולים בעניני הנפש הוליך אותם אל המדבר והשפיע להם כל טוב. ועי״ז הגיעו להשגת אלהות וא״כ למה באו הקללות? הלא אם יסורו מדרכי ה׳ יביאם עוד למדבר וירפאם כעת צאתם ממצרים, ובאמת הרפואות שהביא עליהם במדבר לא היה בשביל שלא יחסר להם כל טוב רק בשביל שיקבלו התורה וההכרח היה להתנהג עם מקבלי התורה כבנים ורק ע״י קבלת התורה נרפאו מחולי הנפש, ולכן עתה שכבר קבלו את התורה אם יעברו עליה מה לעשות להם עוד, אם ללמד אותם תורה אחרת הלא התורה היא נצחית שלא יחליפנה ולא ימיר דתו לעולמים, לכן ושמרתם את דברי הברית. הברית תקרא פרשת והיה אם שמוע תשמע עם פ׳ והיה אם לא תשמע שכל ענין כריתת ברית ידובר בדבר והפכו, ודברי הברית הוא על ענין וקוטב שבשבילו נעשה הברית. ושמרתם פי׳ שתזכרו כמו ואביו שמר את הדבר, זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, והזהיר אותם שיזכרו כל דברי הברית, הברכות שיחולו עליהם, כי כל ענין הברית נעשה רק בשביל ועשיתם אותם ותחול הברכות עליכם ולא בהפך:
למען תשכילו – השכלה יש לה שתי הוראות: א) השכלת השכל בעניני הנפש. ב) הצלחת המעשה בעניני הגוף. וז״ש שאם יקיימו כל דברי התורה, אז תשכילו את כל אשר תעשון. הן השגה בענין הנפש והן הצלחה במעשה בענין הגוף:
ושמרתם את דברי וגו׳: עוד פיוס כי בכל הרע האמור1 יש עצה ותקוה טובה להנצל. ובספרי זוטא והביא בילקוט שמעוני: אמר להם, מבקשים אתם לעמוד בעולם – עסקו בתורה, שנאמר ״ושמרתם את דברי הברית״ ואח״כ ״אתם נצבים״2.
והנה בסנהדרין (צט,ב) למדו מזה המקרא3: רבי אלעזר אומר, כאילו עשאן לדברי תורה, שנאמר ״ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם״. רבא אמר, כאילו עשאו לעצמו, שנאמר ״ועשיתם אותם״, אל תקרי ״אותם״ אלא ׳אתם׳4. ויש להבין עומק הדרש מזה המקרא ביחוד, והלא כבר כתיב בפרשת קדושים (ויקרא יט,לז) ״ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם״, ולא הגענו לזה הדרוש5. וגם היכן כתיב כאן המלמד את בן חבירו תורה6. [והגר״א הגיה בזה והעמיד דרשת רבי אלעזר ורבא על העוסק בתורה לשמה7, אבל גם בשאילתות דרב אחאי פרשת לך לך מבואר כנוסחת הגמרא לפנינו, אלא שיש שם טעות הדפוס במקרא שהובא שם על זה].
אלא שחז״ל השכילו על זה המקרא, שאין לפרש כמו בכל מקום דכתיב מצוה ׳לעשות דברי תורה׳ דמשמעו להעמיד הפרשה על מתכונתו ולפרשה בכל דקדוקיה8, דמה זה שייך לדברי הברית שהיא פרשת ברכות וקללות. אלא הכוונה ״ושמרתם״ – עיקר הברית הזאת שבאה מחדש על קיום תלמוד תורה בישראל9 {ובעבודה זרה (יט,א) גם כן דרשינן מהאי קרא דהעוסק בתורה נכסיו מצליחין}. ואינו בא בזה המקרא לאזהרה, שהרי כבר כתיב לפני ברכות וקללות (לעיל כז,א. כח,א), אלא להגיד לישראל עצה אשר בבוא שואה של התוכחה, אם תשובו להקים דברי תורה והיינו שיהיו אחרים למדין תורה10. אזי: ״למען תשכילו את כל אשר תעשון״ שזכות תלמוד תורה יורה דרך ועצה להשכיל בעת רעה, ותהי ״משגב לעתות בצרה״, וכדאיתא בב״ב (ח,א) על הפסוק בהושע (ח,י) ״גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם, ויחלו מעט ממשא מלך ושרים״11, אי תנו כולהו12 – ״עתה אקבצם״, ואם ״מעט״ מהם13 – יחלו14 ממשא מלך ושרים.
ומזה באו למה דכתיב ״ועשיתם אותם״, שאין הפירוש כמו בכל מקום שהמחדש בדברי תורה הרי זה ׳עושה אותה׳ ממש ונקראת על שמו, וכמו שכתבתי בספר ויקרא (יח,ה), אבל כאן אינו מדבר בזה האופן שמעמיק בעצמו ומחדש דברי תורה, אלא מקיים תלמוד תורה לאחרים15, שזהו הברית הזאת שהם יהיו מחדשים בכח התלמוד. וא״כ פירוש ״ועשיתם אותם״ כאילו עשיתם לדברי תורה16 – במה שהשתדלותם שלא תשכח בעומק הגלות דומה כאילו עשאו לדברי תורה17. ורבא הוסיף (סנהדרין שם) כאילו עשיתם את האנשים, דבזה שיעסקו בדברי תורה ינצלו ממאורעות רעות המצירות בשעת התוכחה18, וכמו שכתבתי בספר בראשית (מה,טז)19 בביאור מקרא ביחזקאל (כא,טו), עיי״ש. נמצא כל זה פיוס ועצה להנצל. ועיין מה שכתבתי לעיל (ד,יד).
{את כל אשר תעשון: לפי הלשון היה ראוי לכתוב ׳בכל אשר תעשון׳ וכדכתיב ביהושע (א,ז) ״למען תשכיל בכל אשר תלך״. אבל הכוונה, דמיירי בעת הגלות והצרות רחמנא ליצלן, ואז גם גדולי תורה נסכלים20, וכדאיתא בגיטין (נו,ב) גבי רבי יוחנן בן זכאי ״משיב חכמים אחור ודעתם יסכל״ (ישעיהו מד,כה), אבל מה שעושים עולה יפה להצלתם, ולא שהם משכילים לעשות כראוי. וכן בכל דור ודור בזמן הגלות}.
1. של הגלות והפיזור הגדול בין האומות.
2. כך הוא בילקוט ריש פרשת נצבים.
3. אמר ריש לקיש, כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״.
4. כי ״אותם״ כתובה חסרה (בלי וי״ו).
5. אע״פ שגם שם ״אותם״ כתובה חסר.
6. עיין פירוש המהר״ל שם העונה על קושית רבינו, בטענה כי כל ענין לימוד תורה היא כדי ללמד לאחרים. והשוה לשון הרמב״ם ספר המצוות מצות עשה י״א (תרגום ר״י קאפח): הציווי שנצטוינו ללמד חכמת התורה וללומדה, וזה הנקרא ׳תלמוד תורה׳, והוא אמרו ״ושננתם לבניך״ – אלו תלמידיך.
7. לא מצאתנו כך בגר״א.
8. כפי שביאר רבינו בכמה מקומות רבים לאורך חומש זה.
9. כלומר, מלמד תורה לאחרים, או גורם לאחרים ללמוד תורה.
10. כפי שעשו (אחרי השואה) הרב כהנמן בארץ ישראל, הרב אליהו דסלר באנגליה, והרב אהרן קוטלר בארה״ב.
11. אמר עולא, הפסוק הזה בלשון ארמית נאמר (כלומר, המלה ״יתנו״ נלמדת כמו ׳תנו רבנן׳ כלומר לימוד תורה).
12. כולם או רובם עוסקים בתלמוד תורה.
13. רק מעטים לומדים.
14. כמו ״לא יחל דברו״ כלומר יבוטלו המסים וכדו׳.
15. כלומר, מלמד תורה לאחרים, או גורם לאחרים ללמוד תורה.
16. זו דעת רבי אלעזר (סנהדרין צט,ב) שהובא לעיל.
17. באמצעות התלמידים שילמדו, או אלו שהשפעתם עליהם ללמוד.
18. כך שמניעת מותם בצרות הגלות כעשייתם תיחשב.
19. על הפסוק ״וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו״. הכוונה להרחב דבר שם החל בקטע ׳אבל הענין׳.
20. כלומר, ללא עצה.
למען תשכילו – כמו שהתחלתם לאכול פרי צדקתכם בירושת ארץ סיחון ועוג, כן תשכילו ותצליחו מכאן ולהבא אם תשמרו מצות ה׳.
למען תשכילו את כל וגו׳. כשהפעולה תשיג שלמותה ותדמה לצלם דמות התבנית אשר הקימה המחשבה למטרה לפעולתה תקרא הפעולה עצמה משכלת, כי נראו בה כל חלקי הצורה השכלית שעלתה במחשבה להעשות ויצאו כל כחותיה לפעל ועל כן נקראת ההצלחה בכתבי הקדש השכלה, כי אין שלמות הפעלה זולת בהיותה מקבלת ומסכמת בכל פרטיה לדפוס שהיה בשכל בראשונה, ובמלאת התנאי הזה תקרא השכלה כי עוצם הפעולה תקרא השכלה גם דבור כמו שכתבתי בספר ניר לדוד אז ידבר אלימו באפו, וכן להפך נקרא עוצם המחשבה והשלמות השכלי מעשה או פעל וזה באל יתברך בלבד — ומה שכתב בוצר עוללות שהכוונה תזכו למצוא המצאות נאותות אל התכלית שתרצו להשיגה אינו נכון, כי השכלה בל״הק היא השגת התכלית בפעל ולא בקשת האמצעיים שיוליכו אליו. — מצינו בכל המקרא שיתאר ההצלחה בלשון השכלה וזו מליצה יקרה ראוי לעמוד עליה כי ממנה נקח לדעת כי תורת משה לא תרחיק המושכלות אשר בהן חיי הנפש והיא אשר החלה ליסד ההצלחה על ההשכלה ולהשתמש בלשון זה להורות על התכלית והטוב האחרון וביותר תגדל תפארת גדולתה כשנעריכנה אל מליצה אחרת בדוגמתה להורות על הענין הזה עצמו והיא הידיעה כאומרו אשגבהו כי ידע שמי וכיוצא בו לאלפי רבבה, וגם אם נקבל פירוש קצת מהאחרונים שענינה השתעבדות והכנעה עדיין לא שמענו טעם למה ישתמש לשון עברי בלשון השכלה וידיעה לרמוז על הדבר אם לא שנאמר כי האמונה הקדמונית בישראל שלחה פארותיה בלשון ונתיחדו ההצלחה והידיעה וההשכלה בשם אחד כי ההצלחה האמתית היא הידיעה והידיעה היא ההצלחה וכן מצינו להפך ר״ל שיאמרו הצלחה על ההשכלה העליונה והיא הנבואה כמו ותצלח עליו רוח ה׳. (שופטים י״ד י״ט)
ושמרתם את דברי הברית וגו׳ – כאן אין לפרש ״דברי הברית״ כמו ״אלות הברית״. כמו שפירשנו את הלשון הזו למעלה כ״ח:ס״ט, שכן עליהן לא יתכן לומר ״ועשיתם אותם״. ״דברי הברית״ שבכאן פירושו כמו ״דברי התורה הזאת״ (דברים כ״ח:נ״ח). כדרך שמצינו במלכים ב כ״ב:ח׳ שספר התורה נקרא גם ״ספר הברית״ (שם כ״ג:ב׳), כך גם בפסוק זה נקראו ״דברי התורה״ בשם ״דברי הברית״, כי הברית מחייבת אותנו לשמור את התורה הזאת.
למען תשכילו וגו׳ – משמעו ״למען תעשו מעשיכם בדעת והשכל״. כלומר למען תצליחו.
את כל אשר תעשון – עיקר כוונת הכתוב כאן לכיבוש הארץ שהם מתעתדים לו עכשו, כדי שגם יתר תשעת וחצי השבטים יקבלו את נחלתם. רק אם תשמרו את חובות הברית כראוי, תצליחו גם בכל מעשיכם להבא (יהושע א׳:ז׳ והלאה). אבל אם תעברו על הברית לא תוכלו לעמוד בפני אויביכם (יהושע ז׳:י״א והלאה).
ועשיתם אותם – א״ר אלעזר, כל המלמד את בן חבירו תורה כאלו עשאו לדברי תורה, שנאמר ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם,⁠1 רבא אמר׳ כאלו עשאו לעצמו, שנאמר ועשיתם אתם, אל תקרא אותם אלא אתם2. (סנהדרין צ״ט:)
למען תשכילו – א״ר יהושע בן לוי, כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו, שנאמר ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון.⁠3 (ע״ז י״ט:)
1. נראה דהלשון ושמרתם את דברי הברית שבכאן הוא למוד התורה, דהיינו לשמור לדבר בתורה שעל ידי זה באים לידי ועשיתם, והלשון כאלו עשאו הוא מלשון תיקון, כלומר שע״י התורה תקנו ושכללו התכלית הנרצה מבריאת האדם, כי באין תורה אין יתרון לאדם על כל הנבראים וכמ״ש במכילתא פ׳ יתרו מאי ובחסר כל – בחסרון תורה, ומצינו עשיה במובן תקון, כמו ר״פ תצא ועשתה את צפרניה, ועיין ר״פ בראשית בפ׳ ויעש ה׳ את הרקיע.
2. נראה דמכוין שדומה כאלו רכש לו בן וכמש״כ בפ׳ לך ואת הנפש אשר עשו בחרן ודרשו שם שהיה אברהם מגייר את הגברים ושרה את הנשים. ודריש שאם תשמרו את דברי הברית היינו הלמוד לאחרים כמש״כ באות הקודם אז מעלה הכתוב כאלו עשיתם אתם ורכשתם לכם אותן הנפשות. והדרשה מאותם לאתם מצינו דוגמתה בר״ה כ״ה א׳ בפסוק אלה מועדי ה׳ אשר תקראו אתם. וע״ע מש״כ בענין זה בר״פ לך בפסוק הנזכר בר״פ במדבר בפ׳ ואלה תולדות אהרן ומשה.

ומה ששייך עוד לפסוק זה הובא לפנינו לעיל בפרשה הקודמת בפסוק ארור אשר לא יקים את דברי התורה (כ״ז כ״ו), יעו״ש.
3. קשה לפרש כפשוטו שהרי כנגד זה אמרינן בכ״מ אין אדם זוכה לשתי שולחנות [עיין ברכות ה׳ ב׳] וא״כ איך אפשר לכייל כללא בזה ולומר כל העוסק, ולולא מסתפינא הו״א דבמקום נכסיו צ״ל דרכיו או מעשיו מצליחין, והוא מלשון הפסוק בריש יהושע לא ימוש ספר התורה וגו׳ כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל, וכן בתהלים א׳ אשרי האיש וגו׳ כי אם בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה וגו׳ וכל אשר יעשה יצליח.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ט) {פרשת נצבים} אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל׃
You stand this day all of you before Hashem your God; your heads, your tribes, your elders, and your officers, even all the men of Israel,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״ם תורה אורנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
(ט-יג) כריתת ברית בין ה׳ ובנ״י – שמות כ״ד:ג׳-ח׳, יהושע כ״ד:כ״ה-כ״ו, מלכים ב י״א:י״ז
אַתּוּן קָיְמִין יוֹמָא דֵין כּוּלְּכוֹן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן רֵישֵׁיכוֹן שִׁבְטֵיכוֹן סָבֵיכוֹן וְסָרְכֵיכוֹן כֹּל אֱנָשׁ יִשְׂרָאֵל.
You stand this day all of you before the Lord your God, the princes of your tribes, your elders, and your officers, every man of Israel;
אתון קיימין מעתדין כולכון יומא הדין קדם י״י אלהכון רישיכון שבטיכון חכימיכון וסרכיכון כל עמא בני ישראלא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בני ישראל״) גם נוסח חילופי: ״דיש׳⁠ ⁠⁠״.
אמר משה נביא לא בטומרא אנא מסהיד בכון אילהין כד אתון מעתדין יומנא כוליכון קדם י״י אלקכון רישי סנהדרין דילכון ואמרכלי שיבטיכון סביכון וסרכיכון כל אינשי ישראל.
Mosheh the prophet said: I have called you not in secret, but while standing this day all of you before the Lord your God; the princes of your sanhedrin, the chiefs of your tribes, your elders and your officers, all men of Israel,
[פרשת נצבים]
[א] אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם, וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹד (משלי י״ב:ז׳). כָּל זְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּכֵּל בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים וּמְהַפֵּךְ בָּהֶם, אֵין לָהֶם תְּקוּמָה. הָפַךְ בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל דּוֹר הַמַּבּוּל, לֹא הָיְתָה לָהֶם תְּקוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְקוּם (בראשית ז׳:כ״ג). הָפַךְ בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל אַנְשֵׁי סְדוֹם, וְלֹא הָיְתָה בָהֶן תְּקוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל (שם י״ט:כ״ה). הָפַךְ בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל מִצְרִים, וְלֹא הָיְתָה לָהֶן תְּקוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד (שמות י״ד:כ״ח). הָפַךְ בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁל בָּבֶל וְלֹא הָיְתָה לָהּ תְּקוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד (ישעיהו י״ד:כ״ב). וְעַל כֻּלָּם אָמַר דָּוִד, שָׁם נָפְלוּ פּוֹעֲלֵי אָוֶן וְגוֹ׳ (תהלים ל״ו:י״ג). אֲבָל יִשְׂרָאֵל, נוֹפְלִין וְעוֹמְדִין. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אַל תִּשְׂמְחִי אוֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי וְגוֹ׳ (מיכה ז׳:ח׳). כִּי אֲנִי י״י לֹא שָׁנִיתִי וְגוֹ׳ (מלאכי ג׳:ו׳), אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֵעוֹלָם לֹא הִכֵּיתִי אֻמָּה וְשָׁנִיתִי לָהּ. אֲבָל אַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם (מלאכי ג׳:ו׳), שֶׁנֶּאֱמַר: חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם (דברים ל״ב:כ״ג), חִצַּי כָּלִין וְהֵן אֵינָן כָּלִים. וְכָךְ אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי וְגוֹ׳ (איכה ג׳:י״ב). מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְגִבּוֹר שֶׁהֶעֱמִיד אֶת הַקּוֹרָה וְהָיָה זוֹרֵק בּוֹ אֶת הַחִצִּים. חִצָּיו כָּלִין וְהַקּוֹרָה בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. אַף יִשְׂרָאֵל כָּל זְמַן שֶׁהַיִּסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶן, הַיִּסּוּרִין כָּלִין וְהֵם בִּמְקוֹמָן עוֹמְדִין וְאֵינָן כָּלִין. לְכָךְ נֶאֱמַר: הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם. אָמַר חִזְקִיָּה בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּא, לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשָׁה זוֹ לְפָרָשַׁת קְלָלוֹת. לְפִי שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל מֵאָה קְלָלוֹת חָסֵר שְׁתַּיִם שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּפָרָשָׁה זוֹ חוּץ מֵאַרְבָּעִים וְתֵשַׁע שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, מִיָּד הוֹרִיקוּ פְּנֵיהֶם וְאָמְרוּ, מִי יָכוֹל לַעֲמֹד בְּאֵלּוּ. מִיָּד קָרָא אוֹתָן מֹשֶׁה וְהָיָה מְפַיְּסָן. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ (דברים כ״ט:א׳), הַמַּסּוֹת הַגְּדוֹלוֹת וְגוֹ׳ (דברים כ״ט:ב׳), וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְגוֹ׳ (דברים כ״ט:ו׳). וְאַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי וַאֲמַרְתֶּם לְפָנַי דְּבָרִים שֶׁאַתֶּם חַיָּבִין עֲלֵיהֶם כְּלָיָה וְלֹא עָשִׂיתִי אֶתְכֶם כְּלָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ וְגוֹ׳ (תהלים ק״ו:ז׳). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲמַרְתֶּם לָעֵגֶל, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות ל״ב:ד׳). וְאִם תֹּאמַר מִפְּנֵי מָה הַגּוֹיִם נִתְחַיְּבוּ כְּלָיָה וְאָנוּ קַיָּמִין. לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶן יִסּוּרִין, מְבַעֲטִים בָּהֶן וְאֵינָם מַזְכִּירִין שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְגוֹ׳ (תהלים ע״ט:ו׳). אֲבָל יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁהַיִּסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶן, הֵן נִכְנָעִין וּמִתְפַּלְּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וְגוֹ׳ (שם קט״ז:ג׳-ד׳). לְפִיכָךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁקְּלָלוֹת הַלָּלוּ בָּאוֹת עֲלֵיכֶם, הֵן מַעֲמִידוֹת אֶתְכֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ וְגוֹ׳ (דברים ח׳:ט״ז). וְכָךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהַיִּסּוּרִין הַלָּלוּ בָּאִין עֲלֵיכֶם, יֵשׁ לָכֶם עֲמִידָה. לְכָךְ נֶאֱמַר: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם.
דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי מָה עֲשָׂאָן מֹשֶׁה מַצֵּבָה. מִפְּנֵי שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין מִדַּעַת לְדַעַת. מִדַּעַת מֹשֶׁה לְדַעַת יְהוֹשֻׁעַ. מִדַּעַת יְהוֹשֻׁעַ לְדַעַת הַזְּקֵנִים. וְאַף יְהוֹשֻׁעַ עֲשָׂאָן מַצֵּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה וְגוֹ׳ (יהושע כ״ד:א׳). וְאַף שְׁמוּאֵל שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין מִדַּעְתּוֹ לְדַעַת מְלָכִים, עֲשָׂאָן מַצֵּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאֶשְׁפְּטָהּ אֶתְכֶם (שמואל א י״ב:ז׳).
דָּבָר אַחֵר: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם – מָה הַיּוֹם מֵאִיר פְּעָמִים וּמַאֲפִיל פְּעָמִים, אַף אַתֶּם כְּשֶׁאֲפֵלָה לָכֶם, עָתִיד לְהָאִיר לָכֶם אוֹר עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה לְךָ י״י לְאוֹר עוֹלָם (ישעיהו ס׳:י״ט). אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁתִּהְיוּ כֻּלְּכֶם אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (דברים ד׳:ד׳). בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אִם נוֹטֵל אָדָם אֲגֻדָּה שֶׁל קָנִים, שֶׁמָּא יָכֹל לְשָׁבְרָם בְּבַת אַחַת. וְאִלּוּ נוֹטֵל אַחַת אַחַת, אֲפִלּוּ תִּינוֹק מְשַׁבְּרָן. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאֲלִין עַד שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם י״י יָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו וְגוֹ׳ (ירמיהו נ׳:ד׳). כְּשֶׁהֵן אֲגוּדִים, מְקַבְּלִין פְּנֵי שְׁכִינָה.
[ב] רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם – אַף עַל פִּי שֶׁמִּנִּיתִי לָכֶם רָאשִׁים זְקֵנִים וְשׁוֹטְרִים, כֻּלְּכֶם שָׁוִין לְפָנַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר: כֻּלְּכֶם עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה. אֲפִלּוּ צַדִּיק אֶחָד בֵּינֵיכֶם, כֻּלְּכֶם עוֹמְדִים בִּזְכוּתוֹ. וְלֹא אַתֶּם בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִלּוּ צַדִּיק אֶחָד בֵּינֵיכֶם, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּזְכוּתוֹ עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם (משלי ו׳:כ״ה). וּכְשֶׁאֶחָד מִכֶּם חוֹטֵא, כָּל הַדּוֹר לוֹקֶה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּעָכָן, הֲלֹא עָכָן בֶּן זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם וְגוֹ׳ (יהושע כ״ב:כ׳). מִדַּת פֻּרְעָנִיּוּת מוּעֶטֶת, וְהַדּוֹר נִתְפַּס בָּהּ. מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְכָךְ נֶאֱמַר: כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. וְלֹא גְּדוֹלִים שֶׁבָּכֶם בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִלּוּ טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ. לְכָךְ נֶאֱמַר: כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁבָּשָׂר וָדָם מְרַחֵם עַל הַזְּכָרִים יוֹתֵר מֵהַנְּקֵבוֹת. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, כִּי רַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו, עַל הַזְּכָרִים וְעַל הַנְּקֵבוֹת, וְעַל הַצַּדִּיקִים וְעַל הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: מֵחוֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שׁוֹאֵב מֵימֶיךָ (דברים כ״ט:י׳).
[ד] אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם – אַתֶּם קִיּוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה וְשֶׁל עוֹלָם הַבָּא. כְּשֶׁיָּבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים, הוּא מַרְאֶה לָהֶם בְּהֵמוֹת רוֹבְצוֹת עַל הַרְרֵי אֶלֶף, וְאֶלֶף הָרִים מַעֲלִין עֲשָׂבִים וְהֵם אוֹכְלִים. וּמִנַּיִן שֶׁהֵם רוֹבְצוֹת עַל אֶלֶף הָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אֶלֶף (תהלים נ׳:י׳). וְכָל מַה שֶּׁהַיַּרְדֵּן מוֹשֵׁךְ, הֵן שׁוֹתִין, שֶׁנֶּאֱמַר: יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ (איוב מ׳:כ״ג). אָמַר רַב יוֹסֵף, כָּל מַה שֶּׁהַיַּרְדֵּן מוֹשֵׁךְ בְּשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, הֵן עוֹשִׂין גְּמִיעָה אַחַת. וּמִקְרָא מָלֵא הוּא, בְּרַעַשׁ וְרֹגֶז יְגַמֶּא אָרֶץ (שם ל״ט:כ״ד). וְאַף לִוְיָתָן רוֹבֵץ עַל הַתְּהוֹם. לָעוֹלָם הַבָּא אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, בֹּאוּ וְהִלָּחֲמוּ בוֹ. וְכֵיוָן שֶׁהֵן יוֹרְדִין לְהִלָּחֵם כְּנֶגְדוֹ, הוּא תּוֹלֶה עֵינָיו וּמַבִּיט בָּהֶם וְהֵם מִתְיָרְאִים וּבוֹרְחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: מִשֵּׂתוֹ יָגוּרוּ אֵלִים, מִשְּׁבָרִים יִתְחַטָּאוּ (שם מ״א:י״ז). כְּשֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לֶאֱכֹל, הוּא עוֹשֶׂה שֶׁבֶר בַּיָּם, וְהַדָּגִים סְבוּרִים שֶׁהוּא דְּבַר אֲכִילָה וְהוֹלְכִים לְשָׁם, וְהוּא פּוֹתֵחַ וּבוֹלְעָן. אֵין אֶחָד מֵהֶן נִמְלָט, אֶלָּא כֻּלָּן נִכְנָסִין לְתוֹךְ פִּיו. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, יְרוּ חִצִּים. וְהֵם זוֹרְקִים בּוֹ וְאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ, אֶלָּא כְּקַשׁ הֵם נֶחְשָׁבִים לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא יַבְרִיחֶנּוּ בֶן קָשֶׁת (שם פסוק כ). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם, טְלוּ אַבְנֵי בַּלִּסְטְרָא וְהַשְׁלִיכוּ עָלָיו. וְהֵן עוֹשִׂין. וְהוּא סָבוּר קַשׁ הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: כְּקַשׁ נֶחְשְׁבוּ תוֹתָח (שם פסוק כא). וְאִם תֹּאמַר, הֵיכָן הוּא רָבוּץ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל טִיט שֶׁהוּא יָפֶה מִן הַזָּהָב, שֶׁנֶּאֱמַר: יִרְפַּד חָרוּץ עֲלֵי טִיט (שם פסוק כב), רְפִידָתוֹ שֶׁל חָרוּץ. וְאִם תֹּאמַר, שֶׁאִם מְבַקֵּשׁ לָצֵאת יוֹצֵא. תַּלְמוּד לוֹמַר: סָגוּר חוֹתָם צַר (שם פסוק ז), סָגַרְתִּי לְפָנָיו וְחָתַמְתִּי כְּנֶגְדוֹ, וְגַם הֵצַרְתִּי לוֹ. וְהֵיאַךְ הַצַּדִּיקִים אוֹכְלִים. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בַּבְּהֵמוֹת וְגַם בַּלִּוְיָתָן רוּחַ, וְהֵן בָּאִין וְנִלְחָמִין זֶה עִם זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶחָד בְּאֶחָד יִגָּשׁוּ (איוב מ״א:ח׳). זֶה הוֹפֵךְ בָּאָרֶץ וְשׁוֹקֵט הַבְּהֵמוֹת, וְאֵלּוּ בּוֹקְעִין הַלִּוְיָתָן. מִיַּד הַצַּדִּיקִים מִתְכַּנְּסִין עֲלֵיהֶם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְאוֹכֵל לְפִי שְׂכָרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים (שם מ׳:ל׳). חִזְקִיָּה אָמַר, אֵלּוּ חַבְרֵי תּוֹרָה. דָּבָר אַחֵר: יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים, כָּל מִי שֶׁחָבַר עַצְמוֹ מִלַּעֲשׂוֹת. יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים (שם). יֵשׁ בִּבְנֵי אָדָם שֶׁעוֹשִׂין סְחוֹרָה, זֶה נוֹתֵן חֲמִשִּׁים זְהוּבִים, וְזֶה נוֹתֵן עֲשָׂרָה. לוֹקְחִין מַרְגָּלִית אַחַת וְהִיא עוֹשָׂה שָׂכָר. לְפִי מַה שֶּׁנָּתַן כָּל אֶחָד וְאֶחָד, נוֹטֵל מִן הַשָּׂכָר. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת יָבֹא וְיִטֹּל שְׂכָרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא אַכְזָר כִּי יְעוּרֶנּוּ, וּמִי הוּא לְפָנַי יִתְיַצָּב (שם מ״א:ב׳). וּמִי הֵם שֶׁאוֹכְלִים לְפָנַי, אַתֶּם נִצָּבִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה, הֱיִיתֶם עוֹמְדִים לְקַבֵּל מִצְוֹת. אַף בָּעוֹלָם הַבָּא אֲנִי מַעֲמִיד אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי כַּאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה עוֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם י״י כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם (ישעיהו ס״ו:כ״ב). כָּךְ דָּרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא.
[Parashat Nitzavim]
[Siman 1] (Deut. 29:9:) “You are standing today.” This text is related (to Prov. 12:7), “The wicked are overturned (rt.: hpk) and are no more, but the house of the righteous shall stand.” Every time that the Holy One, blessed be He, looks at the works of the wicked and turns (rt.: hpk) them over (examines them), there is no recovery for them. He turned over the works of the generation of the flood, and there was no recovery for them, as stated (in Gen. 7:23), “And he wiped out all living things.” He turned over the works of the Sodomites, and there was no recovery for them, as stated (in Gen. 19:25), “And he overturned those cities.” He turned over the works of the Egyptians, and there was no recovery for them, as stated (in Exod. 14:28), “and not so much as one of them remained.” He turned over the works of Babylon, and there was no recovery for them, as stated (in Is. 14:22), “and from Babylon i will cut off name, remnant, offspring, and posterity.” Moreover, David has said about all of them (in Ps. 36:13), “There the evildoers have fallen; they are thrust down and cannot rise.” When Israel falls, however, it stands up [again], as stated (in Micah 7:8), “Rejoice not over me, O my enemy; when I fall, I shall arise….” It also says (in Mal. 3:6), “For I the Lord do not change; [and you, O Children of Jacob, are not destroyed (rt.: klh).” R. Hanina bar Pappa said, “The Holy One, blessed be He, said, ‘I have never smitten a people and [restored] them, but (according to Mal. 3:6), “you Children of Jacob are not destroyed,”’ This is as stated (in Deut. 32:23), ‘I will use up (rt.: klh) My arrows on them,’ [meaning that] My arrows are used up (rt.: klh) but they are not destroyed (rt.: klh).” And so has the assembly of Israel said (in Lam. 3:12), “He has bent his bow; he has set me as a target for the arrow.” To what is the matter comparable? To a warrior who raises up the [target] post and shoots the arrows at them. The arrows are used up (rt.: klh), but the post stands. So it is also with Israel. Every time that afflictions came upon them, the afflictions ended, and they were standing in their place. Ergo it is stated (in Prov. 12:7), “The wicked are overturned and are no more.” Hezekiah the son of R. Hiyya said, “Why is this parashah next to the parashah about curses (i.e., Deut. 27:11-28:69)?⁠1 Because Israel heard a hundred curses less two in this parashah, apart from the forty-nine which are uttered in the priestly Torah (i.e., in Leviticus). They immediately turned green in the face and said, ‘Who can withstand these [curses]?’ Moses called them immediately (in Deut. 29:1) and pacified them with [the words from Deut. 29:9].” What is written above the matter (in Deut. 29:1-2, 6)? “Then Moses summoned all of Israel [and said unto them, ‘You have seen all that the Lord did before your eyes in the land of Egypt,] …. The great trials [which your eyes saw, the signs, and those great wonders]. When you came unto this place, [Sihon king of Heshbon and Og king of Bashan came out to engage us in battle; but we defeated them].” And you did not heed My voice, and you uttered words before Me for which you deserved destruction. Still I did not wreak destruction upon you, when it is stated (in Ps. 106:7), “When our ancestors were in Egypt, they did not consider Your wondrous works….” And not only that, but they said of the calf (in Exod. 32:4), “This is your god, O Israel.” Now if you should say, “For what reason did the [other] nations deserve destruction, while we are remaining alive?” It is because when afflictions come upon them, they kick against them and do not mention the name of the Holy One, blessed be He, as stated (in Ps. 79:6), “Pour out your wrath upon the nations that have not known you, [upon the kingdoms that do not invoke Your name].” In the case of Israel, however, when afflictions come upon them, they make submit and pray, as stated (in Ps. 116:3-4), “I found trouble and sorrow, but I shall invoke the name of the Lord.” Therefore the Holy One, blessed be He, said, “Even though these maledictions come upon you, they [themselves] stand you up; and so it says (in Deut. 8:16), ‘in order to humble you and in order to test you, [so as to benefit you in the end].’” Thus did Moses say to Israel, “Even though afflictions come upon you, you have a standing.” It is therefore stated (in Deut. 29:9), “You are standing today, all of you.” Another interpretation (of Deut. 29:9), “You are standing (nizavim) today”: Why did Moshe make them into a pillar (mazevah)⁠2? Because they would [change] from one opinion to another opinion: from the opinion of Moshe to the opinion of Joshua; from the opinion of Joshua to the opinion of the elders. And Joshua also made them into a pillar, as stated (in Josh. 24:1), “Joshua assembled all the tribes of Israel at Schechem, [and he summoned Israel’s elders and commanders, magistrates and officers; and they presented (yityazvu) themselves].” And Samuel – since they [changed] from his opinion to the opinion of the kings – also made them into a pillar, as stated (in I Sam. 12:7), “And now stand (hityazvu) and I will judge you.” Another interpretation (of Deut. 29:9), “You are standing today”: Just as today (literally: the day) sometimes darkens and sometimes lightens, so it is with you. Although you have darkness, the Holy One, blessed be He, is going to shine on you with light eternal, as stated (in Is. 60:19), “for the Lord shall be your everlasting light.” When? When you all become one group, as stated (in Deut. 4:4), “are all alive today.” According to universal custom, if one takes a group of reeds, will he be able to break them at one stroke! But if he takes them one by one, even an infant can break them. So also you find that Israel was not redeemed until they became one group, as stated (in Jer. 50:4), “’In those days and at that time,’ says the Lord,’ the children of Israel, they and the children of Judah, shall come together.’” When they are united, they shall welcome the face of the Divine Presence.
[Siman 2] (Deut. 29:9:) “Your tribal leaders, [your elders, and your law officers].” Although I have appointed for you heads, judges, elders, and law officers, you shall all be equal before me, since it is stated (ibid., cont.), “every person in Israel.” Another interpretation (of Deut. 29:9): All of you are responsible for each other. Even though there is [only] one righteous person among you, you all shall survive (literally, stand) through his merit; and not only you, but the whole world in toto, as stated (in Prov. 10:25), “but a righteous person is the foundation for the world.”3 However, when one sins, the whole generation is stricken, and so you find in the case of Achan (in Josh. 22:20), “Was it not Achan ben Zerah who committed [embezzlement] in the proscription (i.e., the herem of Jericho)?” If with the measure of punishment which is small, the [whole] generation was seized, how much the more [will the generation prosper], with the measure of [divine] favor which is great! It is therefore stated (in Deut. 29:9), “every person in Israel”; and not only the great ones who are among us, but (according to vs. 10) “Your infants, your wives, and your alien.” It is therefore stated (in Deut. 29:9), “every person.” Now flesh and blood shows more mercy over males than over females, but the Holy One, blessed be He, is not like that. Rather (according to Ps. 145:9), “His mercy is upon all his works,” upon males and upon females, upon the righteous and upon the wicked, as stated (in Deut. 29:10, cont.), “from the one who chops your wood to the one who draws your water.”
[Siman 4] You who are present today, all of you: You are the existence of this world and the world to come. When the Holy One, blessed be He, will come to give a goodly reward to the righteous, He will show them behemoths that crouch on a thousand mountains; and a thousand mountains will bring up grasses and they will eat. And from where [do we know] that they crouch on a thousand mountains? As it is stated (Psalms 50:11), "The behemoths on a thousand mountains.⁠" And they drink all [the water] that the Jordan draws, as it is stated (Job 40:23), "he is certain that he will draw the Jordan to his mouth.⁠" Rav Yosef said, "They take one swallow and draw all that the Jordan draws for six months. And it is a full verse (Job 39:24), 'With trembling and anger, he swallows the earth.'" And the Leviathan also crouches upon the deep. In the world to come, the Holy One, blessed be He, says to the ministering angels, "Come and fight with him.⁠" But when they descend to fight against him, he suspends his eyes and stares at them. And [then] they fear and flee, as it is stated (Job 41:17), "From his rising do the powers fears, the breakers are lacking.⁠" When he seeks to eat, he makes a wave in the sea. And [so] the fish think that it is [bringing] something edible, and they go to it; and he opens his mouth and swallows them. And not one of them escapes, but rather all of them enter into his mouth. And [then] the Holy One, blessed be He, says to the ministering angels, "Cast arrows.⁠" And they fling [them] at him, but he pays no attention, but they are rather considered like straw by him - as it is stated (Job 41:20), "The son of the bow does not make him flee.⁠" And [then] the Holy One, blessed be He, says to them, "Take projectile stones and hurl them at him.⁠" And they do it, but he thinks it is straw - as it is stated (Job 41:21), "The catapult is considered like straw.⁠" And if you say, where is he crouching; the Holy One, blessed be He, said, upon the clay that is better than gold - as it is stated (Job 41:22), "he reclines on the broken leaves of clay.⁠" And if you say [that] if he seeks to leave, he [can] leave - [hence] we learn to say, "he is enclosed with a narrow (tsar) seal" (Job 41:7) - I have closed in front of him, and sealed across from him and I have even restricted (hetsarti) him. And [so] how do the righteous ones eat [it]? Rather the Holy One, blessed be He, puts a spirit into the behemoths and also into the Leviathan, and they come and fight, one with the other - as it is stated (Job 41:8), "One approaches to the other.⁠" This one overturns the ground and quiets the behemoths, and these split the Leviathan. [Then] the righteous ones immediately gather around them, and the Holy One, blessed be He, says to each and every one [to eat]. And [each righteous one] eats according to his reward, as it is stated (Job 40:30), "Will the charmers (chavarim) repast upon him?⁠" - Chizkiyah said, "These are [Torah] colleagues (chaverim).⁠" Another [understanding]: "Will the charmers repast upon him?⁠" - anyone who has charmed himself from doing [evil]. "Will it be divided by the traders?⁠" (Job 40:30) - there are among men those that engage in trade: This one gives fifty gold pieces and this one gives ten; they purchase a pearl and it produces revenue. According to what each and every one gave do they take from the revenue. So did the Holy One, blessed be He, say - "Let anyone that was involved with Torah [study] and with [practice of] the commandments, come and take his reward"; as it is stated (Job 42:2), "There is no one so fierce as to rouse him; [and] who can stand (yityatsev) in front of Me?⁠" Who are the ones that are eating in front of [God]? "You who are present.⁠" Said the Holy One, blessed be He, "You stood in front of Me in this world to accept the commandments; so too will I stand you in the world to come"; as it is stated (Isaiah 66:22), "For as the new heaven and the new earth, which I will make, shall stand in front of Me - speaks the Lord - so shall your seed and your name stand.⁠" Thus did Rabbi Tanchuma expound.
1. Rashi on Deut. 29:12.
2. A type of altar generally used for idolatry, but always forbidden by the Torah. See Deut. 16:22.
3. A more common translation would be: BUT A RIGHTEOUS PERSON IS AN EVERLASTING FOUNDATION.

פרשת נצבים

[א] אתם נצבים היום כולכם וגו׳ (דברים כ״ט:ט׳), זש״ה הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד (וגו׳) (משלי י״ב:ז׳), כל זמן שהקב״ה מסתכל במעשיהם של רשעים, ומתהפך בהם, אין להם תקומה, הפך במעשיהם של דור המבול, ולא היה בהם תקומה, מה כתיב בהם, וימח את כל היקום (בראשית ז׳:כ״ג), הפך במעשיהם של סדומיים, ולא היתה להם תקומה, שנאמר ויהפוך את הערים האל (שם י״ט:כ״ה), הפך במעשיהם של מצריים, ולא היתה בהם תקומה, שנאמר לא נשאר בהם עד אחד (שמות י״ד:כ״ח), הפך במעשיהם של בבל, ולא היתה להם תקומה, שנאמר והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד וגו׳ (ישעיהו י״ד:כ״ב), ועל כולם אמר דוד שם נפלו פועלי און דוחו ולא יכלו קום (תהלים ל״ו:י״ג), אבל ישראל נופלין ועומדין, שנאמר אל תשמח אויבתי לי כי נפלתי קמתי וגו׳ (מיכה ז׳:ח׳), ואומר כי אני ה׳ לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם (מלאכי ג׳:ו׳), אמר ר׳ חנינא בר פפא אמר הקב״ה מעולם לא הכיתי אומה ושניתי בה, אבל אתם בני יעקב לא כליתם, שנאמר חצי אכלה בם (דברים ל״ב:כ״ג), חצי כלין והם אינם כלין, וכן אמרה כנסת ישראל דרך קשתו ויציבני כמטרא לחץ (איכה ג׳:י״ב), למה הדבר דומה, לגבור שהעמיד את הקורה, וזורק בהם את החצים, חצים כלים, והקורה עומדת, אף כך ישראל, כל זמן שהיסורין באין עליהם, היסורין כלים, והם במקומם עומדין, לכך נאמר הפוך רשעים ואינם [וגו׳].
[ב] [אתם נצבים היום]. אמר חזקיה בנו של ר׳ חייא, למה נסמכה פרשה זו לפרשת קללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים בפרשה זו, חוץ מארבעים ותשע שנאמרו בתורת כהנים, מיד הריקו פניהם, ואמרו מי יוכל לעמוד באילו, מיד קרא אותם משה, והיה מפייסן בדברים.
[ג] מה כתיב למעלה מן הענין, ויקרא משה אל כל (זקני) ישראל [ויאמר אליהם] אתם ראיתם וגו׳ (דברים כ״ט:א׳), המסות הגדולות וגו׳ (שם שם:ב׳), ותבואו אל המקום הזה וגו׳ (שם שם:ו׳), ואתם מפני מה לא כליתם, ואתם לא שמעתם בקולי, ואתם אמרתם לפני דברים שאתם חייבים עליהם כלייה, ולא עשיתי אתכם כלה, שנאמר אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך וגו׳ (תהלים ק״ו:ז׳), ולא עוד אלא אמרתם לעגל אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב:ד׳), ואם תאמרו מפני מה אומות העולם מתחייבין כלייה, ואנו קיימין ועומדין, לפי כשבאין עליהם יסורין מבעטין בהם, ואינם מכירין שמו של הקב״ה, שנאמר שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך וגו׳ (תהלים ע״ט:ו׳), אבל ישראל כשהיסורין באין עליהם נכנעים, שנאמר צרה ויגון אמצא ובשם ה׳ אקרא (שם קטז ג׳:ד׳), לפיכך אמר הקב״ה אע״פ שהקללות באות עליכם, הן הן מעמידות אתכם, וכן הוא אומר למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך (דברים ח׳:ט״ז), כך אמר משה לישראל אע״פ שהיסורין באין עליכם יש לכם עמידה, לכך נאמר אתם (לכך נאמר אתם) נצבים.
[ד] ד״א אתם נצבים היום. מה היום פעמים מאפיל, פעמים מאיר, אף אתם אע״פ שאפילה לכם הקב״ה עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר והיה לך ה׳ לאור עולם (ישעיהו ס׳:י״ט), אימתי כשתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר [ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם] חיים כולכם היום (דברים ד׳:ד׳), בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים שמא יכול לשברם בבת אחת, ואילו נוטל אחת אחת אפי׳ תינוק יכול ומשברם, וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו אגודה אחת, שנאמר בימים (ההם) [ההמה] ובעת ההיא נאם ה׳ יבואו בני ישראל [המה] ובני יהודה יחדו (ירמיהו נ׳:ד׳), ואומר [בימים (האלה)] [החמה] ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבואו יחדיו מארץ צפון (שם ג׳:י״ח), כשהן אגודים מקבלים פני שכינה.
[ה] ראשיכם שבטיכם (דברים כ״ט:ט׳). אע״פ שמניתי לכם ראשים ושופטים זקנים ושוטרים, כולכם שוין לפני, שנאמר כל איש ישראל (שם).
ד״א כולכם ערבים זה בזה, אפי׳ צדיק אחד ביניכם, כולכם עומדין בזכותו, ולא אתם בלבד, אלא כל העולם כולו, שנאמר וצדיק יסוד עולם (משלי י׳:כ״ה), וכשאחד חוטא כל הדור לוקה, וכן אתה מוצא בעכן, הלא עכן בן זרח מעל [מעל] בחרם ועל כל [עדת] ישראל היה קצף והוא איש אחד ולא גוע בעונו (יהושע כ״ב:כ׳), מדת פורענות מועטת, והדור נתפש, מדה טובה מרובה, על אחת כמה וכמה, לכך נאמרכל איש ישראל, ולא גדולים שבכם בלבד, אלא טפכם נשיכם וגרך (דברים כ״ט:י׳), לכך נאמר כל איש, שבשר ודם מרחם על הזכרים יותר מן הנקבות, אבל הקב״ה אינו כן, אלא ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמ״ה:ט׳), על הזכרים ועל הנקבות, על הצדיקים ועל הרשעים, שנאמר מחוטב עציך עד שואב מימיך (דברים כ״ט:י׳), אמר ר׳ יצחק בן טבלי מלמד שבאו הגבעונים אצל [משה ולא קיבלן, ובאו אצל] יהושע וקיבלן, שנאמר (ועשו) [ויעשו] גם המה בערמה (יהושע ט׳:ד׳), מהו גם המה, מלמד שבאו אצל משה ולא קיבלן.
[Parashat Nitzavim]
[1] (Deut. 29:9 [10]:) YOU ARE STANDING TODAY, ALL OF YOU <BEFORE THE LORD>…. This text is related (to Prov. 12:7): THE WICKED ARE OVERTURNED (rt.: HPK) AND ARE NO MORE, BUT THE HOUSE OF THE RIGHTEOUS SHALL STAND. {….} Every time that the Holy One looks at the works of the wicked and turns (rt.: HPK) against them, there is no recovery for them.⁠1 He overturned the works of the generation of the flood, and there was no recovery for them. What is written concerning them (in Gen. 7:23)? AND HE WIPED OUT ALL LIVING THINGS. He overturned the works of the Sodomites, and there was no recovery for them, as stated (in Gen. 19:25): AND HE OVERTURNED THOSE CITIES. He overturned the works of the Egyptians, and there was no recovery for them, as stated (in Exod. 14:28): AND NOT SO MUCH AS ONE OF THEM REMAINED. He overturned the works of Babylon, and there was no recovery for them, as stated (in Is. 14:22): AND FROM BABYLON I WILL CUT OFF NAME, REMNANT, OFFSPRING, AND POSTERITY…. Moreover, David has said about all of them (in Ps. 36:13 [12]): THERE THE EVILDOERS HAVE FALLEN; THEY ARE THRUST DOWN AND CANNOT RISE. When Israel falls, however, it stands up <again>, as stated (in Micah 7:8): REJOICE NOT OVER ME, O MY ENEMY; WHEN I FALL, I SHALL ARISE…. It also says (in Mal. 3:6): FOR I THE LORD DO NOT CHANGE; AND YOU, O CHILDREN OF JACOB, ARE NOT DESTROYED (rt.: KLH). R. Hanina bar Pappa said: The Holy One said: I have never smitten a people and restored them, but you children of Jacob are not destroyed, as stated (in Deut. 32:23): I WILL USE UP (rt.: KLH) MY ARROWS ON THEM. My arrows are used up (rt.: KLH) but they are not destroyed (rt.: KLH). And so has the assembly of Israel said (in Lam. 3:12): HE HAS BENT HIS BOW; HE HAS SET ME AS A TARGET FOR THE ARROW. To what is the matter comparable? To a warrior who raises up the <target> post and shoots the arrows at them (sic). The arrows are used up (rt.: KLH), but the post stands. So it is also with Israel. Every time that afflictions came upon them, the afflictions ended, and they were standing in their place. Ergo it is stated (in Prov. 12:7): THE WICKED ARE OVERTURNED AND ARE NO MORE. [….]
[2] [(Deut. 29:9 [10]:) YOU ARE STANDING TODAY.] Hezekiah the son of R. Hiyya said: Why is this parashah next to the parashah on curses (i.e., Deut. 27:11–28:69 [29:1]).⁠2 Because Israel heard a hundred curses less two in this parashah, apart from the forty-nine which are uttered in the Priestly Torah (i.e., in Leviticus). They immediately turned green in the face and said: Who can withstand these <curses>? Moses called them immediately (in Deut. 29:1 [2]) and pacified them with words (i.e., with Deut. 29:9 [10].)
[3] What is written above on the matter (in Deut. 29:1–2, 6 [2–3, 7])? THEN MOSES SUMMONED ALL THE {ELDERS OF} ISRAEL [AND SAID UNTO THEM]: YOU HAVE SEEN <ALL THAT THE LORD DID BEFORE YOUR EYES IN THE LAND OF EGYPT, > …, THE GREAT TRIALS <WHICH YOUR EYES SAW, THE SIGNS, AND THOSE GREAT WONDERS>…. WHEN YOU CAME UNTO THIS PLACE, <SIHON KING OF HESHBON AND OG KING OF BASHAN CAME OUT TO ENGAGE US IN BATTLE; BUT WE DEFEATED THEM>. Now in your case, for what reason were you not destroyed? After all, you did not heed my voice, and you uttered words before me for which you deserved destruction. Still I did not wreak destruction upon you, when it is stated (in Ps. 106:7): WHEN OUR ANCESTORS WERE IN EGYPT, THEY DID NOT CONSIDER YOUR WONDROUS WORKS…. And not only that but they said of the calf (in Exod. 32:4): THIS IS YOUR GOD, O ISRAEL. Now if you should say: For what reason are the nations of the world deserving destruction, while we are remaining alive? It is because, when afflictions come upon them, they kick against them and do not recognize the name of the Holy One, as stated (in Ps. 79:6): POUR OUT YOUR WRATH UPON THE NATIONS THAT HAVE NOT KNOWN YOU,…. In the case of Israel, however, when afflictions come upon them, they submit, as stated (in Ps. 116:3–4): I FOUND TROUBLE AND SORROW, BUT I SHALL INVOKE THE NAME OF THE LORD. Therefore the Holy One said: even though maledictions were coming upon you, they themselves were raising you up; and so it says (in Deut. 8:16): <They were coming upon you> IN ORDER TO HUMBLE YOU AND IN ORDER TO TEST YOU, SO AS TO BENEFIT YOU IN THE END. Thus did Moses say to Israel: Even though afflictions come upon you, you have a standing.⁠3 It is therefore stated (in Deut. 29:9 [10]): YOU {it is therefore stated: YOU} ARE STANDING.
[4] Another interpretation (of Deut. 29:9 [10]): YOU ARE STANDING TODAY <ALL OF YOU>. Just as TODAY (literally: THE DAY) sometimes darkens and sometimes lightens, so it is with you. Although you have darkness, the Holy One is going to shine on you with light eternal, as stated (in Is. 60:19): FOR THE LORD SHALL BE YOUR EVERLASTING LIGHT. When? When you all become one group, as stated (in Deut. 4:4): [BUT YOU WHO CLUNG TO THE LORD YOUR GOD] ARE ALL ALIVE TODAY. According to universal custom, if one takes a group of reeds, will he be able to break them at one stroke! But if he takes them one by one, even an infant can break them. So also you find that Israel was not redeemed until they became one group, as stated (in Jer. 50:4): IN THOSE DAYS AND AT THAT TIME, SAYS THE LORD, THE CHILDREN OF ISRAEL, THEY AND THE CHILDREN OF JUDAH, SHALL COME TOGETHER. It also says (In Jer. 3:18): [IN THOSE DAYS] THE HOUSE OF JUDAH SHALL GO WITH THE HOUSE OF ISRAEL, AND THEY SHALL COME TOGETHER FROM THE LAND OF THE NORTH. When they are united, they shall welcome the face of the Divine Presence.
[5] (Deut. 29:9 [10]:) <YOU ARE STANDING TODAY, ALL OF YOU BEFORE THE LORD:> YOUR TRIBAL LEADERS, <YOUR ELDERS, AND YOUR LAW OFFICERS>. Although I have appointed for you heads, judges, elders, and law officers, you shall all be equal before me, since it is stated (ibid., cont.): EVERY PERSON IN ISRAEL.⁠4
Another interpretation (of Deut. 29:9 [10]): All of you are responsible for each other. Even though there is <only> one righteous person among you, you all shall survive (literally: stand) through his merit; and not only you, but the whole world in toto, as stated (in Prov. 10:25): BUT A RIGHTEOUS PERSON IS THE FOUNDATION FOR THE WORLD.⁠5 However, when one sins, the whole generation is stricken, and so you find in the case of Achan (in Josh. 22:20): WAS IT NOT ACHAN BEN ZERAH WHO COMMITTED [EMBEZZLEMENT] IN THE PROSCRIPTION (i.e., the herem of Jericho)? YET <DIVINE> WRATH CAME UPON THE WHOLE [CONGREGATION OF] ISRAEL, SINCE HE WAS NOT THE ONLY ONE TO DIE FOR HIS SIN. If when the measure of punishment was small, the <whole> generation was seized, how much the more <will the generation prosper>, when the measure of <divine> favor is great. It is therefore stated (in Deut. 29:9 [10]): EVERY PERSON IN ISRAEL; and not only the great ones who are among us, but (according to vs. 10 [11]) YOUR LITTLE ONES, YOUR WIVES, AND THE ALIEN. It is therefore stated (in Deut. 29:9 [10]): EVERY PERSON. Now flesh and blood shows more mercy over males than over females, but the Holy One is not like that. Rather (according to Ps. 145:9), <THE LORD IS GOOD TO ALL> AND HIS MERCY IS UPON ALL HIS WORKS, upon males and upon females, upon the righteous and upon the wicked, as stated (in Deut. 29:9 [10], cont.): FROM THE ONE WHO CHOPS YOUR WOOD TO THE ONE WHO DRAWS YOUR WATER. R. Isaac ben Tavlay said: <This> teaches that, when the Gibeonites came to [Moses he did not accept them; but when they came to] Joshua, he did accept them.⁠6 Thus it is stated (in Josh. 9:4): AND THEY ALSO ACTED WITH CUNNING. What is the meaning of THEY ALSO? <This> teaches that they had come to Moses, and he had not accepted them.
[6] (Deut. 29:11 [12]:) TO ENTER INTO THE COVENANT WITH THE LORD YOUR GOD, EVEN THROUGH HIS OATH. Three covenants did the Holy One make with Israel: one when they came out of Egypt, one when they stood before Mount Sinai, {one at Horeb,} and one here.⁠7 But why did he make <a covenant> with them here? Because they had {cooked} [revoked] the one which he had made with them <on Sinai>,⁠8 when they said (of the Golden Calf in Exod. 32:4): THIS IS YOUR GOD, O ISRAEL. For that reason he made < another covenant> with them on Horeb9 and established a curse over it for whoever would go back on his words. Now the word, ENTER (rt.: 'BR), <can> only be in the sense of one who says to his companion: May this curse come (rt.: 'BR) upon me, if I go back on this word. And so you find that, when they provoked the Holy One, they went into captivity. What did Daniel say (in Dan. 7:11)? AND ALL ISRAEL HAS TRANSGRESSED (rt.: 'BR) YOUR TORAH [….] SO THE CURSE (alah) AND THE OATH ARE POURED DOWN UPON US. Now alah can only be a curse,⁠10 as where it is stated (in Numb. 5:27): AND THE WOMAN SHALL BECOME A CURSE (alah). <This is> to teach you that, just as one imposes an oath on the suspect adulteress, so the Holy One imposed an oath upon Israel. But perhaps you will say: Why all this bother? It is not because I need you? Rather what shall I do to you, when I have already sworn to your ancestors, that I will never change anything for you and your children? It is therefore stated (in Deut. 29:12 [13]): IN ORDER TO ESTABLISH YOU TODAY AS HIS PEOPLE […,] <AS HE SWORE TO YOUR ANCESTORS, TO ABRAHAM, TO ISAAC, AND TO JACOB>. It also says (in Cant. 7:6 [5]): THE KING IS BOUND BY THE TRESSES. Now no one is bound except by an oath. Thus it is stated (in Numb. 30:4 [3]): <WHEN A WOMAN VOWS A VOW TO THE LORD> AND BINDS HERSELF WITH A BOND <….> Therefore, one cannot break his oath.
[7] And so you find, when they sought to get rid of a yoke in the days of Ezekiel, it is written (in Ezek: 20:1): SOME {CHILDREN} [ELDERS] OF ISRAEL CAME TO CONSULT THE LORD. They said to him: Son of Adam, when a priest buys a slave, is it legal for him to eat the terumah?⁠11 He said to them: He may eat it. They said to him: If a priest returned and sold him to an <ordinary> Israelite, has he not left his jurisdiction? He told them: Yes. {He said to them:} [They said to him:] If we leave the jurisdiction of the Holy One, do we become like the peoples of the world? Ezekiel said to them (in Ezek. 20:32–33): BUT THAT WHICH YOU HAVE IN MIND SHALL NEVER COME TO PASS, THAT SHOULD YOU SAY: LET US BECOME LIKE THE GENTILES…. AS I LIVE, SAYS [THE LORD] GOD, SURELY I WILL REIGN OVER YOU [WITH A POWERFUL HAND, WITH AN OUTSTRETCHED ARM,] AND WITH WRATH POURED FORTH {AND WITH A POWERFUL ARM}. He said to them: As long as one has not sold <a slave>, he is in his jurisdiction; and you have not been sold for a price. It is so stated (in Is. 52:3): [FOR] THUS SAYS THE LORD: YOU WERE SOLD FOR FREE, <AND YOU SHALL BE REDEEMED FOR NO MONEY>.
[8] (Deut. 29:12 [13]:) IN ORDER TO ESTABLISH YOU TODAY AS HIS PEOPLE…, i.e., so that I would not go back on the word that I swore to their ancestors. Deut. 29:13 [14]): AND NOT ONLY WITH YOU <HAVE I MADE THIS COVENANT AND THIS OATH>, but the generations that have yet to come were also there, as stated (in vs. 14 [15]): BUT WITH THOSE WHO ARE <STANDING ('MD)> HERE WITH US <TODAY> … AND WITH THOSE WHO ARE NOT HERE WITH US TODAY. Now why does it say: THOSE WHO ARE <STANDING ('MD)> HERE? And why does it say: THOSE WHO ARE NOT HERE (without using the word STANDING)? Because all the souls were there, <even> when <their> bodies had still not been created. It is for that reason <their> existence (literally: standing, rt.: 'MD) is not stated here. R. Eleazar said: A curse will come upon Laban, because he said to Jacob (in Gen. 31:30): WHY DID YOU STEAL MY GODS? It (i.e., such an idol) could not save itself [from theft]. How could it save others?⁠12 But Israel is not like that, as stated (in Deut. 10:21): HE IS YOUR PRAISE, AND HE IS YOUR GOD, <WHO HAS DONE THESE GREAT AND AWFUL THINGS FOR YOU THAT YOUR OWN EYES HAVE SEEN>. He also watches over Israel like a father who watches over his son, as stated (in Ps. 121:4): BEHOLD THE ONE KEEPING ISRAEL SHALL NEITHER SLUMBER NOR SLEEP.
The End of Parashah Nitstsavim
[Parashat Vayelekh]
1. Tanh., Deut. 8:1.
2. Tanh., Deut. 8:1, cont.; Rashi on Deut. 29:12.
3. Amidah. This word is also the name of the central Eighteen Benedictions in the daily liturgy, which are always recited standing. The implication is that Israel always has a standing before the Holy One through liturgical prayer.
4. Tanh., Deut. 8:2.
5. A more common translation would be: BUT A RIGHTEOUS PERSON IS AN EVERLASTING FOUNDATION.
6. According to Josh. 9:27, Joshua gave these menial tasks to the Gibeonites.
7. Tanh., Deut. 8:3.
8. This identification appears in the parallel from the traditional Tanhuma.
9. The text should probably read: “With them here,” in accord with Codex Vaticanus Ebr. 34.
10. Alah can also mean “oath” and “covenant.”
11. The priestly tithe on produce.
12. Cf. Mark 15:31 = Matthew 27:42 // Luke 23:35.
(ט-י)

פָּרָשַׁת נִצָּבִים

אַתֶּם נִצָּבִים – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי י״ב:ז׳) ״הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם״ כָּל זְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (מִתְהַפֵּךְ) [מִסְתַּכֵּל] בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים [וּמְהַפֵּךְ בָּהֶם] אֵין לָהֶם תְּקוּמָה, דּוֹר הַמַּבּוּל ״וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְקוּם״. סְדוֹמִיִּים (שם י״ט:כ״ה) ״וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים״ מִצְרַיִם ״לֹא נִשְׁאָר בָּהֶם עַד אֶחָד״. בָּבֶל (ישעיהו י״ד:כ״ב) ״וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר״. [וְעַל כֻּלָּן] אָמַר דָּוִד (תהלים ל״ו:ג׳) ״שָׁם נָפְלוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן״. אֲבָל יִשְׂרָאֵל אִם נָפְלוּ עוֹמְדִין. וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״אַל תִּשְׁמְחִי אוֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי״. וְאוֹמֵר (מלאכי ג׳:ו׳) ״אֲנִי ה׳ לֹא שָׁנִּיתִי״, [אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא] מֵעוֹלָם לֹא הִכִּיתִי אֻמָּה וְשָׁנִיתִי לָהּ, אֲבָל (שם) ״אַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם״, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן ל״ב:כ״ג) ״חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם״, חִצַּי כָּלִים וְהֵם אֵינָן כָּלִים, וּכְתִיב ״דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַטָּרָה לַחֵץ״, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְגִבּוֹר שֶׁהֶעֱמִיד אֶת הַקּוֹרָה וְהָיָה מוֹרֶה בָּהּ חִצִּים, הַחִצִּים כָּלִים וְהַקּוֹרָה בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת, אַף כָּךְ יִשְׂרָאֵל הַיִּסּוּרִין כָּלִין וְהֵם בִּמְקוֹמָן עוֹמְדִין.
לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשָׁה זוֹ לְפָרָשַׁת קְלָלוֹת, לְפִי שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל מֵאָה קְלָלוֹת חָסֵר שְׁתַּיִם בְּפָרָשָׁה זוֹ, חוּץ מִאַרְבָּעִים וָתֵשַׁע שֶׁנֶּאֱמַר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, מִיָּד הוֹרִיקוּ פְּנֵיהֶם וְאָמְרוּ מִי יוּכַל לַעֲמֹד בְּאֵלּוּ, מִיָּד קָרָא אוֹתָם מֹשֶׁה וְהָיָה מְפַיְּסָן מַה כְּתִיב לְמַעְלָה (לעיל פסוק א׳:ב׳) ״וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳⁠ ⁠⁠״ ״הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת וְגוֹ׳⁠ ⁠⁠״ וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. מִפְּנֵי מָה עוֹבְדֵי אֱלִילִים מִיחַיְיבִין כְּלָיָה וְיִשְׂרָאֵל קַיָּמִים, לְפִי כְּשֶׁבָּאִין עֲלֵיהֶן פֻּרְעָנֻיּוֹת מְבַעֲטִין בָּהֶן וְאֵינָן מַזְכִּירִין שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר ״שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ״ וְגוֹ׳ אֲבָל יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהַיִּסּוּרִין בָּאִים עֲלֵיהֶם הֵם נִכְנָעִין שֶׁנֶּאֱמַר (שם קט״ז:ג׳) ״כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא״ וְגוֹ׳ (שם ג׳:ד׳) ״צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא״ וְגוֹ׳, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַקְּלָלוֹת הֵן מַעֲמִידוֹת אֶתְכֶם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וּלְמַעַן נַסּוֹתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ״, לְכָךְ נֶאֱמַר ״אַתֶּם נִצָּבִים״.
דָּבָר אַחֵר: ״אַתֶּם נִצָּבִים״ – אֵימָתַי כְּשֶׁתִּהְיוּ אֲגֻדָּה אַחַת. הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם נוֹטֵל אֲגֻדָּה אַחַת שֶׁל קָנִים בְּבַת אַחַת שֶׁמָּא יָכוֹל לְשָׁבְרָם, וְאִלּוּ אַחַת אַחַת אֲפִילוּ תִּינוֹק יָכוֹל לְשָׁבְרָם, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין עַד שֶׁיִּהְיוּ אֲגֻדָּה אַחַת שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ג׳:י״ח) ״(יָבוֹאוּ) [יֵלְכוּ] בֵית יְהוּדָה עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְיָבֹאוּ יַחְדָּו מֵאֶרֶץ צָפוֹן״.
רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם – אַף עַל פִּי שֶׁמִּנִּיתִי לָכֶם רָאשִׁים וְשׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים כֻּלְּכֶם שָׁוִין לְפָנַי שֶׁנֶּאֱמַר ״כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל״. דָּבָר אַחֵר: ״כֻּלְּכֶם״ עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה, וַאֲפִילוּ צַדִּיק אֶחָד בֵּינֵיכֶם כֻּלְּכֶם עוֹמְדִין בִּזְכוּתוֹ, וְלֹא אַתֶּם בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י׳:כ״ה) ״וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם״, וּכְשֶׁאֶחָד חוֹטֵא כָּל הַדּוֹר לוֹקֶה, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּעָכָן (יהושע כ״ב:כ׳) ״[הֲלֹא עָכָן וְגוֹ׳ בֶּן זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם״ וְגוֹ׳, מִדַּת פֻּרְעָנֻיּוֹת מוּעֶטֶת וְהַדּוֹר נִתְפָּס בָּהּ], מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ – מְלַמֵּד שֶׁבָּאוּ גִּבְעוֹנִים בִּימֵי מֹשֶׁה וְלֹא קִבְּלָן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּעֲשׂוּ גַּם הֵמָּה בְּעָרְמָה״ מַהוּ ״גַּם״ לְלַמֵּד שֶׁבָּאוּ אֵצֶל מֹשֶׁה וְלֹא קִבְּלָן.
דָּבָר אַחֵר: ״אַתֶּם נִצָּבִים״ – מַה כְּתִיב לְמַעְלָה (לעיל פסוק ו) ״וַתָּבוֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה״ וּכְתִיב ״הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם״, מָשָׁל לִשְׁתֵּי תְּמוּנוֹת אַחַת שֶׁל זָהָב וְאַחַת שֶׁל שַׁעֲוָה, הִצִּיתוּ בָּהֶן אֶת הָאוּר, אוֹתָהּ שֶׁל שַׁעֲוָה אָבְדָה מִיָּד, אוֹתָהּ שֶׁל זָהָב קַיֶּמֶת, כָּךְ הָרְשָׁעִים אוֹבְדִין מִן הָעוֹלָם כְּהֶרֶף עַיִן. דָּבָר אַחֵר: מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהִשְׁלִיךְ קוֹצִים עַל פְּנֵי הַמַּיִם הָיוּ צָפִין, הִשְׁלִיךְ אֶבֶן עָמְדָה לָהּ בְּתוֹךְ הַמַּיִם, כָּךְ הָעוֹבְדֵי אֱלִילִים נִקְרְאוּ קוֹצִים, (ישעיהו ל״ג:י״ב) ״וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִּׂיד קוֹצִים״ וְגוֹ׳, וְיִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ אֶבֶן (בראשית מ״ט:כ״ד) ״מִשָּׁם רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל״. דָּבָר אַחֵר: אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה מְבַקְּשִׁים אַתֶּם לַעֲמֹד בָּעוֹלָם עִסְקוּ בַּתּוֹרָה, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית״ וְאַחֲרָיו אַתֶּם נִצָּבִים. דָּבָר אַחֵר: מַה כְּתִיב לְמַעְלָה (אֵלּוּ) (לעיל כ״ח:ס״ה) ״וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ״ (שם סו) ״וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ״, אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה, קַיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה וְאֵין אֶחָד מֵהֶם נוֹגֵעַ בָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית״, וְאוֹמֵר (משלי א׳:ל״ג) ״וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח״. דָּבָר אַחֵר: ״אַתֶּם נִצָּבִים״ וְלֹא הָעוֹבְדֵי אֱלִילִים, מָשָׁל לְאֶבֶן גְּדוֹלָה שֶׁהָיְתָה מֻשְׁכֶּבֶת בְּתוֹךְ הָרְחוֹב כָּל מִי שֶׁהָיָה רוֹאֶה עַצְמוֹ גִּבּוֹר הָיָה בָּא וּמִתְגּוֹשֵׁשׁ בָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת עָלָיו וְשׁוֹבַרְתּוֹ וּמֵת וְהֶאֶבֶן עוֹמֶדֶת בִּמְקוֹמָהּ כָּךְ הָעוֹבְדֵי אֱלִילִים מְשַׁעְבְּדִים בְּיִשְׂרָאֵל וְהֵם קַיָּמִין לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״אָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלַיִם אֶבֶן מַעֲמָסָה״.
וּנְתִינִים דָּוִד גָּזַר עֲלֵיהֶם, מֹשֶׁה גָּזַר עֲלֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר ״מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ״, מֹשֶׁה גָּזַר לְהַהוּא דָּרָא, [דָּוִד גָּזַר לְכֻלֵּי דָּרָא], וְאַכַתִי יְהוֹשֻׁעַ גָּזַר עֲלֵיהֶם, דִּכְתִיב (יהושע ט׳:כ״ז) ״וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ וְגוֹ׳ חֹטְבֵי עֵצִים״. יְהוֹשֻׁעַ גָּזַר בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם כוּ׳.
פרשת נצבים
(ט)
אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ד׳ אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל
חמש דרגות לימין,
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, רָאשֵׁי הָעָם לְבַדָּם, רָאשֵׁי הַשְּׁבָטִים לְבַדָּם. הַנְּקֵבוֹת לְבַדָּן. חָמֵשׁ דְּרָגוֹת לְיָמִין, וְחָמֵשׁ דְּרָגוֹת לִשְׂמֹאל. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ וְגוֹ׳. הֲרֵי חָמֵשׁ דְּרָגוֹת לְיָמִין.
וחמש דרגות לשמאל
וְחָמֵשׁ דְּרָגוֹת לִשְׂמֹאל מַה הֵן? הַיְנוּ שֶׁכָּתוּב טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם, וְגֵרְךְ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךְ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךְ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךְ. הֲרֵי חָמֵשׁ דְּרָגוֹת לִשְׂמֹאל.
עשר אמירות שבהן תלויות כל המצות והזכויות
כָּל הַדְּרָגוֹת הִתְתַּקְּנוּ כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה. כְּנֶגְדָּם יָרְשׁוּ יִשְׂרָאֵל יְרֻשַּׁת עוֹלָמִים, עֶשֶׂר אֲמִירוֹת, שֶׁבָּהֶן תְּלוּיוֹת כָּל הַמִּצְווֹת וְכָל הַזְּכֻיּוֹת וְכָל יְרֻשַּׁת נַחֲלָה, שֶׁהֵם הַחֵלֶק הַטּוֹב שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
ראו כמי שרואה אור בעששית, יותר ממה שראה יחזקאל
שָׁנִינוּ, בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה שֶׁהִתְגַּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי, הָיוּ רוֹאִים כָּל יִשְׂרָאֵל כְּמִי שֶׁרוֹאֶה אוֹר בַּעֲשָׁשִׁית, וּמֵאוֹתוֹ אוֹר הָיָה רוֹאֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַה שֶּׁלֹּא רָאָה יְחֶזְקֵאל הַנָּבִיא.
שאצל יחזקאל השכינה נגלתה במרכבותיה ולא יותר
מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁאוֹתָם קוֹלוֹת עֶלְיוֹנִים הִתְגַּלּוּ בְאֶחָד, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁכָּתוּב וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת. אֲבָל בִּיחֶזְקֵאל, הַשְּׁכִינָה נִגְלְתָה בְּמַרְכְּבוֹתֶיהָ וְלֹא יוֹתֵר, וְהָיָה רוֹאֶה כְּמִי שֶׁרוֹאֶה אַחַר כְּתָלִים רַבִּים.
(זהר שמות דף פב.)
אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ד׳ אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל
צריך ליטול את כל פרקי היד – י״ד.
וְעוֹד, צָרִיךְ לִטֹּל אֶת כָּל פִּרְקֵי הַיָּד. אַרְבָּעָה עָשָׂר פְּרָקִים הֵם, שֶׁנִּקְרָאִים י״ד, וְזֶה הוּא כִּי יָד עַל כֵּס יָ״הּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרָהּ רַב הַמְנוּנָא סָבָא בָּאוֹתִיּוֹת שֶׁל אַלְפָא בֵּיתָא רֹאשׁ וָסוֹף, שֶׁנִּקְרָאִים א״ת ב״ש.
כל הי״ד פרקים בסוד אלפא בית״א
וְכָל אוֹתָם י״ד הַפְּרָקִים, בַּסּוֹד שֶׁל אַלְפָ״א בֵּיתָ״א, מִתּוֹךְ ה׳ וָמַעְלָה, וְנִקְרָאִים י״ד פְּרָקִים. וְי״ד עוֹבְדִים לְי״ד, לִהְיוֹת כְּלָל שֶׁל יָמִין בַּשְּׂמֹאל, וְהַשְּׂמֹאל בַּיָּמִין, וְעַל זֶה נְטִילַת יָדַיִם, לְהַכְלִיל זֶה עִם זֶה.
רְבִיעִית - שֶׁצָּרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו בְּשָׁעָה שֶׁמְּבָרֵךְ לְאַחַר נְטִילָה, וִיקַדֵּשׁ יָדָיו, שֶׁכָּתוּב שְׂאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה׳.
אצבעות הן דיוקן העליון – ד׳ אצבעות ג׳ פרקים – י״ב. שם המפורש
מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהָאֶצְבָּעוֹת הֵן דְּיוֹקָן עֶלְיוֹן. הָאֶצְבָּעוֹת הֵן חָמֵשׁ. אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת שֶׁהֵן מְחֻבָּרוֹת יַחַד, יֵשׁ בָּהֶן שְׁלֹשָׁה פְרָקִים בְּכָל אַחַת, שֶׁהֵן סוֹד שֶׁל דְּיוֹקַן הַמֶּרְכָּבָה הָעֶלְיוֹנָה. שֶׁהֲרֵי הַמֶּרְכָּבָה הַקְּדוֹשָׁה הִיא אַרְבַּע, וְהֵם שְׁנֵים עָשָׂר פְּרָקִים, וְעַל כֵּן שֵׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁל אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אוֹתִיּוֹת הוּא. וְזֶהוּ שֵׁם הַמְפֹרָשׁ בְּאוֹתִיּוֹתָיו, הֵם שְׁנֵים עָשָׂר פְּרָקִים, כָּל פֶּרֶק וּפֶרֶק נִקְרָא אוֹת.
אצבע יתרה גודל שיש בה שני פרקים
אֶצְבַּע יְתֵרָה שֶׁנִּקְרֵאת גּוּדָל, שֶׁהִיא חוּץ מֵהֶם, וְיֵשׁ בָּהּ שְׁנֵי פְרָקִים. אוֹתָם שְׁנֵי הַפְּרָקִים, שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת טְמִירוֹת בִּשְׁתֵּי דְרָגוֹת עֶלְיוֹנוֹת טְמִירוֹת. הַשֶּׁבַח שֶׁל כֻּלָּם הֵם.
והפרקים זקופים לאותו הטמיר אחר שמתקדשים
וְהַמַּפְתֵּחַ שֶׁל כֻּלָּם לְמַעְלָה, אֶל אוֹתוֹ הַטָּמִיר שֶׁאֵינוֹ מִתְגַּלֶּה, וְאֵלּוּ הַפְּרָקִים כֻּלָּם זְקוּפִים אֶל אוֹתוֹ הַטָּמִיר לְאַחַר שֶׁמִּתְקַדְּשִׁים, מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם מִתְבָּרְכִים מִמֶּנּוּ. וְעַכְשָׁו, כֵּיוָן שֶׁהִתְקַדְּשׁוּ, צָרִיךְ לִזְקֹף אֶת הָאֶצְבָּעוֹת לְמַעְלָה, לְהָעִיר אוֹתָם הַפְּרָקִים הָעֶלְיוֹנִים הַקְּדוֹשִׁים .
ה׳ אצבעות וי״ד פרקים, וב׳ פרקים הכי כ״א
וְעַל כֵּן, ה׳ אֶצְבָּעוֹת וְי״ד הַפְּרָקִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן - הֲרֵי תִּשְׁעָה עָשָׂר.
וּב׳ פְּרָקִים עֶלְיוֹנִים - הֲרֵי עֶשְׂרִים וְאֶחָד בִּזְרוֹעַ הַיָּמִין, כְּנֶגֶד אֶהְיֶה שֶׁחֶשְׁבּוֹנוֹ עֶשְׂרִים וְאַחַת.
וכ״א בשמאל – בסוד אהי״ה, רא״ש- אש״ר
וְכֵן בְּיַד שְׂמֹאל עֶשְׂרִים וְאֶחָד, כְּנֶגֶד אֶהְיֶה שֶׁחֶשְׁבּוֹנוֹ עֶשְׂרִים וְאַחַת. וְעַל זֶה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. וְהַסּוֹד, אֶהְיֶ״ה רֹא״שׁ אֶהְיֶה. אֲשֶׁ״ר הֶפְכּוֹ רֹא״שׁ.
ראשיכם- ימין, שבטיכם -שמאל
וְעַל זֶה אָמַר רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם. רָאשֵׁיכֶם - זְרוֹעַ יָמִין. שִׁבְטֵיכֶם - זְרוֹעַ שְׂמֹאל.
(זוהר חדש מדרש רות)
אנתם וקוף אליום כלכם בין ידי אללה רבכם רוסאכם ואסבאטכם ושיוכ׳כם וערפאוכם וסאיר רג׳אל אל אסראיל
אתם עומדים היום כולכם לפני ה׳ אלוהיכם, ראשיכם ושבטיכם וזקניכם ופקידיכם ושאר אנשי בני ישראל.
(ט-יד) ומעמד זה הוא נאום הפרידה, ושם בו המוכחים בשמיעה כמוכחים בנוכחות וראייה, ובזה תדע כי ראיית הקבלה בלתי מוגבלת, ושהיא כנוכחות ככתוב ולא אתכם לבדכם {...} כי את אשר ישנו פה (יג-יד). והתברר בזה כריתת הברית עם כל מי שהועברה אליו הידיעה מאנשים שלא יכנס להם הספק והפקפוק.
אתם נצבים היום כלכם – מלמד שכינסם לפני הקב״ה ביום מותו להכניסם בברית.
ראשיכם שבטיכם – ראשיכם לשבטיכם.
זקניכם ושטריכם – החשוב, חשוב קודם, ואחר כך כל איש ישראל.
אמדרשב אגדה (תנחומא נצבים א׳): למה נסמכה פרשתג אתם ניצבים לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ מארבעים ותשע שבתורת כהנים, הוריקו פניהם. אמרו: מי יוכל לעמוד באילו? התחיל משה מפייסן:⁠ד אתם ניצבים היום (דברים כ״ט:ט׳) – הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה, והרי אתם קיימים לפניו. היום – כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד ליאורה לכם, והקללות והייסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו. ואף הפרשה שלמעלה מזו פיוסים הם: אתם ראיתם את כל אשר וגו׳ (דברים כ״ט:א׳-ז׳).
דבר אחר: לפי שהיו יוצאין מפרנס לפרנס, ממשה ליהושע, לפיכך עשה אותם מצבה לזרזם. וכן עשה יהושע, וכן שמואל: התיצבו ואשפטה אתכם (שמואל א י״ב:ז׳), כשיצאו מידו ונכנסו לידי שאול.
א. הביאורים על דרך המדרש מופיעים בכ״י לאחר הביאור על פסוק י״ב.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״ומדרש״.
ג. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לייפציג 1, ליידן 1: פרשה. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917 חסרה מלת: ״פרשת״.
ד. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״פייסם״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, דפוס רומא: ״להאיר״.
אתם נצבים YOU ARE STANDING THIS DAY [ALL OF YOU BEFORE HASHEM] – This teaches that Moshe assembled them in the presence of the Omnipresent on the day of his death, in order to initiate them into a covenant with Him.
ראשיכם שבטיכם – means as much as ראשיכם לשבטיכם YOUR HEADS OF YOUR TRIBES.
זקניכם ושטריכם YOUR ELDERS AND YOUR OFFICERS – The more prominent were in front (i.e. they stood before Hashem in the order of their rank), and afterwards: "all the men of Israel".
An Aggadic explanation, however, is: Why is the section beginning with the words, "You are standing this day" put in juxtaposition to the curses in the previous chapter? Because when Israel heard these ninety-eight curses besides the forty-nine that are contained in Torath-Cohanim (Vayikra 26:14 ff.), their faces turned pale (they were horrified), and they exclaimed, "Who can possibly stand against these?!⁠" Therefore Moshe began to calm them: "See, you are standing today before Hashem!⁠" – many a time have you provoked the Omnipresent to anger and yet He has not made an end to you, but you still continue in His presence (Tanchuma Nitzavim 1). היום THIS DAY – like the "day" which endures forever, for though it becomes dark for a period it shines again, (cf. Tanchuma Nitzavim 1, Sanhedrin 110b); so has He made you shine (i.e. given you periods when you have had naught but happiness) and will again make you shine; and it is just the curses and the sufferings that give you permanence and stability (נצבים) before Him. – So, too, the section preceding this (1 ff. which follows immediately after the curses) consists of comforting words: "You have seen all Hashem did [before your eyes in the land of Egypt unto Pharaoh, etc.]".
Another explanation of אתם נצבים: Because the Israelites were now passing from one leader to another, from Moshe to Yehoshua, therefore he (Moshe) made them stand in ranks (מצבה) that he might address admonitions to them. Similarly did Yehoshua (cf. Yehoshua 24:1) and similarly did Shemuel, who said: "Now therefore take your stand (התיצבו) that I may reason with you before Hashem" (Shemuel I 12:7), when they were leaving his hand (leadership) and were coming under the hand of Saul (cf. Tanchuma Nitzavim 1).
כתוב תאות צדיקים אך טוב תקות רשעים עברה (משלי י״א:כ״ג):
אמר רבי טוביהו ברבי אליעזר ז״ל כל תאות הצדיקים אינה אלא שיהו עוסקין בתורה ובמצות שנאמר תאות צדיקים אך טוב. אך. מיעוט. זה שממעטין בצורכי העולם ואין מתעסקין אלא בתורה שנקראת טוב שנאמר (משלי ד׳:ב׳) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. ובמצות דכתיב (דברים ו׳:י״ח) ועשית הישר והטוב בעיני ה׳. ואומר (תהלים ל״ד:ט״ו) סור מרע ועשה טוב. לפיכך משה רבינו מזהיר ומצוה את ישראל ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו׳. וכתיב בתריה אתם נצבים בשכר שאתם עוסקין בתורה ובמצות אתם קיימין. תקות רשעים עברה. 1על שהרשעים עוברים את התורה תקותם תהיה עברה כענין שנא׳ והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית:
אתם נצבים – יש הצבה לטובה ויש הצבה לרעה. לרעה דכתיב (איכה ב׳:ד׳) דרך קשתו ויציבני כמטרה לחץ. לטובה דכתיב (תהלים מ״א:י״ג) ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם. כנגד ישראל אמר דוד למקרא זה אמר לפני הקב״ה רבונו של עולמים הבטחת את ישראל עמך שאין כלין לעולם שנא׳ (ישעיהו ס״ו:כ״ב) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה׳ כן יעמוד זרעכם ושמכם. ואומר (מלאכי ג׳:ו׳) כי אני ה׳ לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם. לכך נאמר ותציבני לפניך לעולם. כדרך שאמר משה לישראל אתם נצבים היום כלכם אמר להן משה לישראל כל זמן שאתם עושין רצון המקום אתם נצבים וקיימין.
ד״א: אתם נצבים – אמר להם משה לישראל עשה לכם הקב״ה 2יציבה בעולם שכתב עליכם על כל מצוה ומצוה על כל חוק וחוק על כל דבור ודבור דבר אל בני ישראל אמור אל בני ישראל ואתה תצוה את בני ישראל כדי להזכיר שמכם וזכרונכם לפני לטובה בכל דור ודור.
היום – מה היום לא ישבות אף אתם אין נשבתין מן העולם.
כלכם – שאין העולם חסר מששים רבוא לפיכך בקש דוד מלך ישראל להיות זכרו קיים לדורי דורות שנאמר (תהלים מ״א:י״ג) ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם. וכי מה היה דוד מבקש להיותו קיים לעולם אלא להיות לו זכר בכל דור ודור. זה ספר תהלות דוד הנאמרים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות על שם (שמואל ב כ״ג:א׳) דוד בן ישי משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל. וכן הוא אומר (תהלים סא) אגורה באהלך עולמים 3וכי אפשר לו לאדם להיות חי שני עולמים אלא כך אמר שיהו ישראל מתפללים דברי שירי ותהלותי ובאלו אני קיים בעוה״ז ולעוה״ב. שכבר היה מובטח שחלקו עם הצדיקים בגן עדן לכך נאמר אגורה באהלך עולמים.
ד״א: אתם נצבים – אמר משה לישראל בזמן שאתם בהסכמה אחת. ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם מלמד שהעמיק ואמר להם אם מקיימין אתם את התורה 4אין כל אומה ולשון יכולה לכם. ד״א העמידם לקבל עליהם את התורה על פי הברית כדי שלא יאמרו 5אבותינו שמעו מפי הגבורה קולות וברקים וראו ענן כבד לפיכך אמרו (שמות י״ט:ח׳) כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע. אבל אנחנו לא קבלנו. לפיכך הציבם והשביעם והעבירם בברית הראשון.
ד״א: אתם נצבים – אמר להם משה בואו וראו ואגידה לכם על כמה יציבות התיצבתם. בתהלה על הים כענין (שם יד) התיצבו וראו את ישועת ה׳. ואח״כ התיצבתם לקבל את התורה שנאמר (שם יט) ויתיצבו בתחתית ההר. ועתה אתם נצבים. ודעו לכם כי גם המתים וגם דורות העתידות לבוא רוחם ונשמתם נצבות פה. אתם נצבים היום כלכם לפני ה׳ אלהיכם. אשריכם שזכיתם דור נאה זה דור שכלו זכאי שנאמר (שיר השירים ד׳:ז׳) כלך יפה רעיתי ומום אין בך. זה דור שבאו לארץ.
ראשיכם שבטיכם – ראשיכם אלו ראשי הנשיאים. יהושע ואלעזר וכלב.
שבטיכם – אלו הנשיאים שנתמנו לחלק את הארץ.
זקניכם – אלו הסנהדרין שבעים זקנים.
ושוטריכם – אלו שרי האלפים ושרי המאות ושרי חמשים ושרי עשרות.
כל איש ישראל – מלמד שכלם צדיקים:
1. על שהרשעים וכו׳. דורש תקות רשעים עברה לשון עבר ולשון עברה:
2. יציבה בעולם. עמידה וקיום בעולם:
3. וכי אפשר לו כו׳. (יבמות צ״ז) הג׳ וכי אפשר לאדם לגור בשני עולמים אלא וכו׳ יהי רצון שיאמרו. דבר שמועה בעוה״ז:
4. אין כל אומה ולשון וכו׳. כבר בארתי במדרש תהלים מזמור כ״ב בביאורי (אות נ״ה) כי החילוק בין עומד ובין נצב ששניהם לשון עמידה. כי שורש נצב הונח על העומד בקומה זקופה כדיין ומושל. ומזה והנה קמה אלומתי וגם נצבה. יצאו נצבים. אין באדום נצב מלך והרבה כדומה. וכ״ה ג״כ דעת הזוהר (בראשית ק״נ) והנה ה׳ נצב עליו וכתיב אין באדום נצב מלך ע״ש סודו. וזה הוא ג״כ כוונת המחבר כתיב אתם נצבים. אין מקיימין את תורתי אין כל אומה ולשון מז׳ העממין יכולה לכם כי אתם תהיו נצבים היינו מושלים עליהם:
5. אבותינו שמעו וכו׳. היינו יוצאי מצרים שכלם מתו במדבר:
אתם נצבים היום כלכם וגו׳ – כל נשיאי העדה קריאי מועד אנשי שם,⁠1 דרכם להיות קרואים למועד. (כ״י בולוניה 469.1)
1. השוו ללשון הפסוק בבמדבר ט״ז:ב׳.
(הקדמה)
אתם נצבים
(ט) אתם נצבים היום כלכם – כדכתיב לעיל: ויקרא משה אל כל ישראל וגו׳ (דברים כ״ט:א׳).
(Introduction)
נצבים (DEUTERONOMY 29:9 – 30:20)
(9) אתם נצבים היום כלכם YOU ARE STANDING THIS DAY ALL OF YOU: As it is written above (vs. 1), “And Moses summoned all Israel [and said to them.] ...”1
1. Rashbam’s interpretation opposes that of Rashi. Rashi writes that when this verse says “you are all standing this day,” it teaches us that Moses gathered together all the Israelites in order to charge them before he died. Rashbam says that this verse really does not teach us anything beyond what we know already from vs. 1. Moses now says to the people “You are all standing this day before the LORD,” and there should be no surprise that he says that since, as we learned back in vs. 1, Moses had already summoned them all.
The supercommentators on Rashi have difficulty understanding what the purpose and the source of his comment are. See e.g. Mizraḥi, who asks why Rashi feels that this verse had added anything more than the information already found in vs. 1.
(הקדמה) פרשת אתם נצבים
(ט-י) לפני י״י אלהיכם – סביבות הארון.
ראשיכם – כמו: האהלה שרה אמו (בראשית כ״ד:ס״ז), והנבואה עודד הנביאא (דברי הימים ב ט״ו:ח׳). וכן טעמו: ראשיכם שהם ראשי שבטיכם. וכמוהו: ונירם (במדבר כ״א:ל׳), [וכבר פירשתיו (ראב״ע במדבר כ״א:ל׳).]⁠ב
והטעם: כי הנשיאים סמוכים, ואחריהם הזקנים, ואחריהם השופטים, ואחריהם כל איש ישראל הזכרים, ואחריהם הטף בזכרים, ואחריהם הנשים, ואחריהם הגרים.
א. ״והנבואה עודד הנביא״ חסר בכ״י פריס 177 והושלם מכ״י פריס 176, לוצקי 827.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
(Introduction) Parashat Atem Nitzavim
(9-10) YE ARE STANDING THIS DAY. Around the ark.
YOUR HEADS. Roshekhem (your heads) is similar to haohelah (the tent) in into the tent Sarah his mother (Gen. 24:67)1 and even the prophecy, Odad the prophet2 (II Chron. 15:8).⁠3 Roshekhem shivtekhem (your heads, your tribes) is to be interpreted as your heads, who are the heads of your tribes.⁠4 Roshekhem (your heads) is like the word va-niram (we have shot at them) (Num. 21:30).⁠5 The word is to be so interpreted for the princes6 were closest to the ark.⁠7 After them came the elders, followed by the officers, after whom came all the men of Israel, that is, the males, followed by the male little ones, after whom came the women, followed by the strangers.
1. Translated literally. According to Ibn Ezra into the tent Sarah his mother is short for into the tent, the tent of Sarah his mother. Similarly, your heads is short for your heads the heads of. See Ibn Ezra on Gen. 24:67 (Vol. 1, p. 243).
2. Translated literally.
3. According to Ibn Ezra even the prophecy, Odad the prophet is short for even the prophecy, the prophecy of Odad the prophet. See Ibn Ezra on Gen. 24:67 (Vol. 1, p. 243).
4. Roshekhem shivtekhem is short for roshekhem roshe shivtekhem.
5. Num. 21:30 reads, va-niram avad cheshbon (we have shot at them, Heshbon is destroyed). According to Ibn Ezra this is to be interpreted as And their king, the king of Heshbon was destroyed. See Ibn Ezra on Num. 21:30 (Vol. 4, p. 175).
6. The heads of the tribes.
7. According to Ibn Ezra our verse records the hierarchical arrangement of the Israelites before the ark, when the covenant was made. If we take our verse literally the word "tribes" breaks up the arrangement. Hence Ibn Ezra insists that our verse reads, your heads, the heads of your tribes.
(ט-י) אתם נצבים {היום כלכם}א – במעמד אחד: ראשיכם – ראשי השבטים, והשבטים עצמם, והזקנים והשוטרים, וכל איש ישראל – הבינוניים,⁠1 והטף, והנשים, והגרים אשר באו לגור בקרב מחניך.
מחוטב עציך – העבדים, עד שואב מימיך – השפחות.
1. בינוניים (בין הזקנים והטף) או בגיל או במעמד.
א. ההשלמה מספר הג״ן.
(9-10) אתם נצבים {היום כלכם} – YOU STAND {THIS DAY ALL OF YOU} – In one place: ראשיכם – YOUR HEADS – The heads of the tribes, and the TRIBES themselves, and the ELDERS and the JUDGES, and כל איש ישראל – ALL THE MEN OF ISRAEL – the middlings, and the LITTLE ONES, and the WOMEN, and the FOREIGNERs who came to dwell IN THE MIDST OF YOUR CAMPS.
מחוטב עציך – FROM THE ONE WHO CUTS YOUR WOOD – the slaves, עד שואב מימיך – TO THE ONE WHO DRAWS YOUR WATER – the maidservants.
אתם נצבים היום כלכם – חשוב ושאינו חשוב והטעם כדי לעברך בברית, כדכתיב לעיל ויקרא משה אל כל ישראל וגו׳ (דברים כ״ט:א׳).⁠1
ראשיכם שבטיכם – פי׳ ראשיכם – שהם ראשי שבטיכם – דוגמא: האהלה שרה אמו (בראשית כ״ד:ס״ז). ומי הם זקניכם ושטריכם.⁠2
1. שאוב מרשב״ם.
2. שאוב מאבן עזרא.
אתם נצבים היום כולכם, "you are standing this day all of you;⁠" all of you regardless of your social standing in the community are equally standing facing the Lord, in order to enter into the new covenant. (see verse 11). This had already been announced by Moses in the verses of our chapter leading up to this point.
ראשיכם, זקניכם, the leaders of your tribes; who are these leaders? זקניכם ושוטריכם, "your elders and your appointed officials;⁠"
היום כלכם – כלומר לאפוקי אחרי עברכם את הירדן תתפרדו איש לנחלתו וא״א לאסוף אח״כ טף ונשים שלא יהא א׳ מכם חסר, לכן אמר היום.
(הקדמה) סדר אתם נצבים
(ט) טעם אתם נצבים היום לפני י״י – שאתם עומדים ומזומנים לפני השם כדי לעבור בבריתו, כי לקבל התורה בביאורה נאספו אליו. או שהיו עומדים לפני הארון, והברית היא השבועה והאלה אשר יזכיר: לעברך בברית י״י אלהיך ובאלתו (דברים כ״ט:י״א).
ויתכן שכרת עמם עוד ברית כברית הראשונה אשר כרת אתם בהר סיני, שהקריב עליהם עולה ולקח חצי הדם ויזרוק על המזבח וחצי הדם זרק על העם (שמות כ״ד:ה׳-ח׳), אבל לא הוצרך להזכיר זה. ועל דרך האמת, כבר הודעתיך הברית הזאת.
וטעם ראשיכם שבטיכם – ראשיכם ראשי שבטיכם, כמו: והנבואה עודד הנביא (דברי הימים ב ט״ו:ח׳) על דעת ר׳ אברהם.
ועל דעתי: הכתוב יכלול ויפרוט. והכלל – ראשיכם וכל שבטיכם, וחזר ופרט: זקניכם ושוטריכם – שהם ראשיכם, כי זקן ונשוא פנים הוא הראש.⁠1 וכן אמר: הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם (דברים ל״א:כ״ח), כי כל איש אשר לו שררה ומנוי על הצבור יקראו ראשים.⁠א נאמר בנשיאים: ראשי אלפי ישראל (במדבר א׳:ט״ז) – כי הם במעלה הגדולה לכל אלפי ישראל, ונאמר במרגלים: ראשי בני ישראל המה (במדבר י״ג:ג׳) – שהם ראשים בבני ישראל, לא ראשים לכל בני ישראל. וכולם בכלל ראשיכם. וחזר ואמר: כל איש ישראל – שהם שבטיכם. והזכיר עוד הטף והנשים והגרים וחוטבי עצים ושואבי מים אשר היו להם מערב רב. והביא שם הטף להביאם בברית, כי אפילו עם הדורות העתידים יכרות ברית, או כדי לזכותם כטעם שאמרו בהקהל (בבלי חגיגה ג׳.).
ורבותינו אמרו (בבלי יבמות ע״ט.): שבאו קצת כנעניים בימי משה כדרך שבאו בימי יהושע, ונתנם חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמשכן השם. ואין הכונה לומר שרמו אותו, אבל באו אליו להשלים עמו, כי כן המשפט כאשר ביארנו (רמב״ן דברים כ׳:י׳-י״א). וכן מצאתי במדרש תנחומא (תנחומא נצבים ב׳): ללמדך שבאו אצל משה ולא קבלם, כלומר שלא יכלו לרמותו לכרות להם ברית, אבל עשאם מיד חוטבי עצים ושואבי מים.
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו ט׳:י״ד.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון: ״יקרא ראש״.
(Introduction) Seder Atem Nitzavim
(9) YE ARE STANDING THIS DAY ALL OF YOU BEFORE THE ETERNAL YOUR G-D. The meaning thereof is that you are standing and ready before G-d to be initiated into His covenant. For, in order to accept the Torah with its interpretation, they had gathered before him [Moses], or they may have stood before the ark of G-d. The covenant was the oath and imprecation which he mentioned — that thou shouldest enter into the covenant of the Eternal thy G-d, and into His oath.⁠1 It is possible that he made another covenant with them like the first covenant which he made with them at Mount Sinai,⁠2 namely, that he offered a burnt-offering on their behalf, and took half of the blood to sprinkle upon the altar and he sprinkled half of the blood upon the people, but it was unnecessary for him to mention this. And by way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], I have already informed you of [the secret of] this covenant.⁠3
RASHEICHEM SHIVTEICHEM.' In the opinion of Rabbi Abraham ibn Ezra this means rasheichem rashei shivteichem ("your heads, the heads of your tribes"),⁠4 like and the prophecy of Oded the prophet5 [which means "and the prophecy, the prophecy of Oded the prophet"].⁠6
In my opinion the verse generalizes and then specifies. The generalization is: "your heads and all your tribes,⁠" and then it specifies your elders, and your officers who are your heads, for the elder and the man of rank, he is the head.⁠7 Similarly, he stated Assemble unto me all the elders of your tribes, and your officers,⁠8 for any person who has authority and appointive power over the public is called rosh (head). Thus it is said of the princes [of the tribes], they were 'the heads of' the thousands of Israel,⁠9 for they were the highest rank of all the thousands of Israel. And it is stated of the spies, [all of them were] 'heads of' the children of Israel,⁠10 meaning they were "among" the heads of the children of Israel, not the heads of all the children of Israel — and they were all included in the term your heads. He then stated again even all the men of Israel who comprise your tribes.
Then he mentioned further the little children, the women, the strangers, the hewers of wood and drawers of water11 whom they had from among the mixed multitude.⁠12 He had made them bring the little ones, in order to include them in the covenant, for he made the covenant even with the future generations,⁠13 or [the children may have been brought] to make them [i.e., the parents] deserving of Divine reward for bringing them, like the reason the Rabbis gave regarding [the commandment of] the Assembly.⁠14 And our Rabbis have said15 that some Canaanites [posing as proselytes] came in Moses' days just as they came in Joshua's days16 and Moses made them hewers of wood and drawers of water for the congregation, and for the Tabernacle of G-d.⁠17 Now, the intent of the Rabbis is not to state that these Canaanites deceived Moses [as they misled Joshua]; instead, they came to him to make peace with him, for such is the law as we have explained.⁠18 Thus I found in Midrash Tanchuma:⁠19 "This teaches you that they [the Canaanites] came before Moses and he did not accept them.⁠" That is to say, they could not deceive him into making a covenant with them, but he immediately made them hewers of wood and drawers of water.
1. (11).
2. Exodus 24:4-5.
3. See Ramban to Leviticus 26:12.
4. Since a noun in the construct form cannot have a pronoun suffix, the term rasheichem cannot mean "your heads of.⁠" Therefore Ibn Ezra adds the words rashei, interpreting the phrase as "your heads, 'the heads of' your tribes.⁠" See Vol. IV, p. 115, Note 283 for the same principle as applied to another example.
5. Chronicles 15:8. Here the point is that a noun in the construct form cannot have the prefix hei indicating the definite article. Hence the word v'hanevuah cannot mean "and the prophecy of.⁠" We must therefore add the word nevuath, meaning: "and the prophecy, 'a prophecy of' Oded.⁠" See Vol. IV, p. 115, Note 284 where the same example is mentioned.
6. Chronicles 15:8. Here the point is that a noun in the construct form cannot have the prefix hei indicating the definite article. Hence the word v'hanevuah cannot mean "and the prophecy of.⁠" We must therefore add the word nevuath, meaning: "and the prophecy, 'a prophecy of' Oded.⁠" See Vol. IV, p. 115, Note 284 where the same example is mentioned.
7. Isaiah 9:14.
8. Further 31:28.
9. Numbers 1:16.
10. Ibid., 13:3.
11. (10).
12. Exodus 12:38.
13. Verses 13-14.
14. See Ramban further 31:13.
15. So mentioned by Rashi. Ramban himself further on refers to a similar text from the Tanchuma. See further, Note 18.
16. Joshua 9:2-27.
17. Ibid., (27). The verse there states: for 'the altar of' G-d.
18. See above, 20:11.
19. Tanchuma, Nitzavim 2.
טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת (משלי כז, ה)
שלמה המלך ע״ה הודיענו בספרו עקרים גדולים במדת התוכחה, ולמד דעת את העם כי החיים דבקים עם התוכחה, והמיתה דבקה עם מי ששונא התוכחה. החיים דבקים עם התוכחה הוא שכתוב (שם ו) ודרך חיים תוכחות מוסר, וכתיב (שם י) אורח לחיים שומר מוסר, וכתיב (שם ט״ו) מרפא לשון עץ חיים, יאמר כי רפואות הלשון והוא התוכחה הוא עץ החיים, והמיתה דבקה במי ששונא התוכחה הוא שכתוב (שם י) מוסר רע לעוזב אורח שונא תוכחת ימות, יאמר כי עוזב אורח והוא שעובר על דברי תורה לשעה אבל אינו שונא התוכחת יהיה נשפט במוסר רע ייסרנו הש״י למען ישוב מדרכו הרעה, אבל מי שהוא שונא התוכחת לא יספיק לו שיהיה נשפט ביסורין כי אין לו תקנה, ועל כי יהיה נשפט במיתה. אהבת התוכחה הוא אות ומופת על טובת המדות, ושנאת התוכחה עדות גדולה על רוע הטבע ועל פחיתות המדות, ועל זה אמר הכתוב (משלי ט) אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך, המוכיח לחבירו ראוי לו שיגלה אליו מצפוני האמת ואינו ראוי להחניף לו, רק שיצדיק אותו במה שראוי וירשיענו במה שראוי, שהרי צדיק ורשע שני הפכים, ומי שנמלט מדרך מדת הרשע אינו נקרא צדיק עד שיתקרב למעלת הצדיק, לפי שמדת הרשע בקצה הראשון ומדת הצדיק בקצה האחרון, וזה הנמלט ממדת רשע הוא באמצע, ומפני זה ראוי המוכיח לגלות אל הנוכח כל האמת בעניניו ובמעשיו כי היא התוכחת העקרית, ועל כן אמר שלמה ע״ה בכאן (שם כ״ז) טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, טוב מי שמוכיח לחברו ומדבר אתו קשות ומודיעו האמת בפניו ומראה לו שנאה בדברי פיו, יותר ממי שיש לו אהבה מסותרת שאוהב חבירו בחדרי לבו ואינו מוכיחו על מה שרואה בו. ויש שפירשו טובה תוכחת מגולה, שהכתוב דבק ראשו עם סופו, כלומר טובה תוכחת מגולה כשהיא באה מאהבה מסותרת, כלומר שהמוכיח מוכיחו מאהבה. אבל הקמחי ז״ל פירש בשם אביו ז״ל, טובה תוכחת מגולה התוכחת כשהיא מגולה היא טובה, אבל כשהיא מאהבה מסותרת, כלומר ראוי שתהיה התוכחת בסתר לא בגלוי כדי שלא לביישו. ואמרו במדרש אלה הדברים רבה, טובה תוכחת מגולה אלו תוכחותיו של משה, מאהבה מסותרת זה בלעם הרשע שהיה מברך את ישראל והיה אחד בלבו ואחד בפיו, בא לומר מה טובו אהליך מואב משכנותיך בני עמון, והקב״ה עקם את פיו ואמר מה טובו אהליך יעקב משכנותך ישראל, אבל משה תוכחותיו היו מגולות. ויתכן לפרש טובה תוכחת מגולה, אלו תוכחות שבתורת כהנים ושבמשנה תורה, שאין בהן אפילו אחת מפי משה עצמו אלא כלן מפי הגבורה, זהו שאמר מאהבה מסותרת, והיא השכינה הנסתרת הנקראת אהבה, כענין שכתוב (שם ט״ו) טוב ארוחת ירק ואהבה שם, ובאורו שכינה, כענין (שיר השירים ב) אם תעירו ואם תעוררו את האהבה, (שם ח) אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, וכן בתפלה להודות לך וליחדך באהבה, ועל כן יאמר טובה תוכחת מגולה מאהבה, הבאה מאהבה, כלומר מן השכינה, ומהו טובתה, שאף על פי שעברו כל התוכחות על ישראל ונתקיימו עליהם, אלו בבית ראשון ואלו בבית שני, הרי עברו כולן ובאו לטובתן, כענין שכתוב (דברים ח) למען ענותך ולמען נסותך להיטבך באחריתך, וכל התוכחות כלות וישראל קיימין, וזהו שאמר הנביא (מלאכי ג) אני ה׳ לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, ודרשו רז״ל אומות העולם בנפילה אחת ואין להם תקומה, שנאמר (תהלים ל״ו) שם נפלו פועלי און דחו ולא יכלו קום, אבל ישראל נופלין כמה נפילות ויש להם תקומה, שנאמר (מיכה ז) אל תשמחי אויבתי לו כי נפלתי קמתי. וזהו שדרשו רז״ל (דברים ל״ב) חצי אכלה בם, חצי כלין והם אינן כלין. משל למה הדבר דומה, לגבור שהעמיד את הקורה והיה זורק בה חצים, החצים כלין והקורה עומדת. כך ישראל נופלין כמה נפילות וסובלין כמה יסורין, היסורין כלין והן במקומן עומדין. והוא שאמר ירמיה ע״ה (איכה ג) דרך קשתו ויציבני כמטרא לחץ. וזהו שאמר משה בתוכחתו.
אתם נצבים היום כלכם לפני ה׳ אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל – נתקבצו עתה בכאן כל ישראל בברית השני כשם שנתקבצו בברית הראשון במעמד הר סיני, ומפני שבטלו הברית הראשון שבסיני באמרם (שמות ל״ב) אלה אלהיך ישראל, לפיכך חזר כאן בארץ מואב לכרות עמהם ברית אחר וקבלוהו עליהם באלה ובשבועה, ומזה יאמר להם משה אתם נצבים היום כלכם לפני ה׳ אלהיכם, כלומר המעמד הזה שאתם בברית הזאת, נצבים כלכם לפני השי״ת כמו שהיו אבותיכם בהר סיני בברית הראשון, הוא שתכנסו בברית הש״י ושתקבלו אותו עליכם באלה ובשבועה מה שלא נעשה בראשון. ויתכן לומר כי נכללו בפסוק זה שתי הבטחות, האחת שיהיו ישראל קיימין ולא יתבטלו לעולם אבל יהיו דור אחרון ולעולם יעמדו, והשני שיהיו זוכין לחיי העוה״ב בקיום התורה. והוצרך להבטיח כן מפני שישראל היו ראוין להאבד לכובד התוכחות שהזכיר למעלה שעברו עליהם, ועל כן אמר שיהיו נצבים היום בעולם הזה, כלשון (תהלים קיט) לעולם ה׳ דברך נצב בשמים, ולא יאבדו מפני התוכחות הקשות אבל תהיינה להם מרוק עונות שבהן יזכו לחיי העוה״ב, והוא שאמר לפני ה׳ אלהיכם, כלשון (דברים ו) וצדקה תהיה לנו לפני ה׳ אלהינו, שהיא הבטחה בשכר העוה״ב, וזהו לשון כלכם, כלשון רז״ל שאמרו כל ישראל יש להם חלק לעוה״ב.
ובמדרש אתם נצבים היום, מה היום הזה תחלתו מאפיל ואחר כך מאיר, כך אפלה שלכם עתידה להאיר, שנאמר (ישעיהו ס) והיה לך ה׳ לאור עולם ואלהיך לתפארתך.
ראשיכם שבטיכם – כלומר ראשיכם שהם ראשי שבטיכם. והזכיר החשובים תחלה, ואחר כך הגברים, כל איש ישראל, ואחר כך הטף בזכרים, ואחר כך הנשים ואחר כך הגרים.
כל איש ישראל דקדקו רבותינו ז״ל מכאן שכל ישראל נתפסין בעון איש אחד, וראיה לזה עכן שמעל בחרם ואמר הקדוש ב״ה ליהושע (יהושע ז) חטא ישראל, וכל ישראל נתפסו בעונו, וזהו לשון כל איש ישראל כלומר כל ישראל נתפסים בעון איש אחד, וזהו שכתוב (ויקרא כ״ו) וכשלו איש באחיו, ודרשו רז״ל בעון אחיו, ללמדך שכל ישראל ערבין זה בזה. ואם בפורענות מצינו שהרבים נתפסים בעון היחיד, כל שכן שהרבים נושעים בזכות היחיד, וכן אמר אליפז לאיוב (איוב כ״ב) ימלט אי נקי, כלומר נקי אחד ימלט כל האי, ואם האמת אתך שאתה נקי וצדיק ונמלט כל העיר בבור כפיך, וכן דרשו רז״ל בשביל צדיק אחד העולם עומד, שנאמר (משלי י) וצדיק יסוד עולם, שהרי מדה טובה מרובה על מדת פורענות.
טובה תוכחת מגולה מאהבה מסוטרת, "Better an open rebuke than love which is concealed.⁠" (Prov.27,5)
In his Book of Proverbs Solomon taught us important principles about the nature of rebukes and how to administer them. He taught the people that life itself is closely linked to rebukes and the ability to accept same, whereas death is inextricably involved with people who resent being rebuked and are unwilling to accept rebukes. We know that life is closely linked to rebukes from Proverbs 6,23: "instructive rebukes are a way to life.⁠" We also have a verse expressing similar sentiments in Proverbs 10,17: "he who accepts rebukes is on the way to the path of life.⁠" Yet another verse from Scripture dwelling on the same subject is found in Proverbs 15,4: "a healing tongue is a tree of life,⁠" i.e. the way to heal a tongue (which has wagged) is to rebuke the owner. On the other hand, death attaches itself to people who hate being rebuked as we know from Proverbs 15,10: "Harsh discipline is needed for those who abandon the right path; he who hates rebuke will die.⁠" He who departs from the right path (of Torah) only temporarily but does not hate being rebuked will be judged by harsh discipline in order to make him abandon the path of evil; the one who hates rebukes, however, cannot be brought back to the right path by afflictions. There is no hope for him. As a result, such a person will be sentenced to death (by the celestial court)
A love to accept rebukes is a strong indication that the person in question possesses fine qualities, generally. A negative attitude to rebukes indicates that such a person also suffers from other negative traits. This is the reason Solomon says (Proverbs 9,8) "do not rebuke a scoffer lest he will hate you, rather rebuke a wise man and he will love you.⁠" When rebuking a fellow human being one must reveal sincerity and not engage in flattery. One should give him credit for whatever good points he has, and at the same time restrict oneself to point out such a person's shortcomings, for the righteous and the wicked are two total opposites. When someone has escaped the path of wickedness he does not automatically qualify for the appellation of צדיק, a righteous person, until he has embraced the path of righteousness in his lifestyle. This is because the character of a wicked person is so totally different from that of a righteous person. When such a wicked person has abandoned his former path in life he has only reached the half-way mark separating him from the truly righteous person. This is why the rebuker has to be candid and explain to him the whole truth and not indulge in flattery, praising him for abandoning the path of evil, thereby lulling him into the belief that he has already completely rehabilitated himself. This is what prompted Solomon to say: "better open rebuke than concealed love.⁠" He may appear to reveal hatred by rebuking so candidly; however, better to appear in that guise than to appear as loving the subject of the rebuke by suppressing further guidance and congratulating the subject as if he already had completed the path of rehabilitation.
R' David Kimchi, (Radak) quoting his father, takes a different view of the meaning of our introductory verse. He understands Solomon as saying that an open rebuke is good; however it is so only if the rebuker reveals underlying love for the rebuked by speaking to him privately, not exposing him to embarrassment.
A Midrashic approach mentioned in Devarim Rabbah (Lieberman edition item 8) states that the "open" rebukes are the ones addressed by Moses to his people, whereas the ones described as "from hidden love,⁠" refer to the rebukes of Bileam who flattered Israel by pronouncing blessings, whereas in his heart he hated the very people upon whom he showered all his blessings. For instance, when he complimented the people on preserving each other's privacy by saying: "how goodly are your tents O Yaakov,⁠" etc., (Numbers 24,5) what he really wanted to say was: "how goodly are your tents O Moav, your dwellings, children of Ammon.⁠" Had God not twisted his mouth this is what would have come out of it.
There is yet another way to understand this saying by Solomon. The words: "open rebuke,⁠" refer to the rebukes we read in Leviticus chapter 26, whereas the ones in Deuteronomy, all of whom originate with the Lord Himself, though the wording may have been Moses', were approved by God as we explained already. The words מאהבה מסוטרת, may mean: "from the One whose love is not manifest, i.e. God, the attribute Shechinah.⁠"
This attribute is often referred to as אהבה, "love,⁠" such as in Proverbs 15,17: "better a meal of vegetables where there is love than a fattened ox where there is hate.⁠" The "love" referred to in that verse is a reference to the Presence of the Shechinah. The basis for such exegesis is found in Song of Songs 2,7: אם תעירו ואם תעוררו את האהבה, "do not dare to arouse the love,⁠" [a reference to premature attempts to secure the redemption, return to Israel of the Shechinah. Ed.] The word באהבה in Song of Songs 8,7 "that vast floods cannot quench love,⁠" also refers to the Shechinah. Similarly, the word אהבה, love, is used in our liturgy when we say להודות לך וליחדך באהבה, "to give thanks to You and to declare Your unity in the form of the Shechinah,⁠" (prior to reciting the Kriyat Shema). [The reason the word באהבה in that paragraph is not taken at face value, is presumably that the same word occurred immediately before the word להודות already, thus making it redundant unless it meant something different than usual. Ed.] Therefore, Solomon describes open rebuke as emanating from God's attribute Shechinah. Wherein then is the goodness of which Solomon speaks manifest? Even though the Israelites had violated so many of the commandments that God had been forced to bring upon them all the various afflictions mentioned both in Leviticus chapter 26 and in Deuteronomy chapter 28 so that the people were progressively deprived of the first Temple and the second Temple, all this was for their own good. Moses explained this to the people already in Deut. 8,21 when he said that God starved the Jewish people "in order to afflict you, to subject you to trials in order to treat you well in your distant future.⁠" All afflictions serve an educational purpose, to ensure that in the end you will become worthy of your lofty destiny. Although all the curses have been exhausted (fulfilled) i.e. Israel deserved the afflictions, the Jewish people have not ceased to exist. This is the meaning of Maleachi 3,7: "I the Lord have not changed, and you the Children of Yaakov have not perished.⁠" Our sages in Tanchuma Nitzavim 1 comment on this verse that when the Gentile nations experience a single series of afflictions this results in their demise from history, whereas the Jewish people, in spite of having experienced one holocaust after another, are still around and flourishing. They cite Micah 7,8 as proof of this. We read there: "Do not rejoice over me, O my enemy! though I have fallen, I rise again, though I sit in darkness the Lord is my light.⁠" Deut. 32,23 proclaims the same message when the Torah writes: "My arrows I have used up against them, yet they have not perished.⁠" The matter can be compared to a warrior who erects a beam shooting all his arrows at the beam. In the end, the warrior finds that he has exhausted his supply of arrows but that the beam is still standing. Although Israel has collapsed frequently under the afflictions God has disciplined it with, it always emerged from these afflictions and was rehabilitated. This is also the meaning of Jeremiah in Lamentations 3,12: "He has bent His bow and made me the target of His arrows.⁠"
This is also what Moses said in his admonitions here in the following verse:
אתם נצבים היום כלכם, ראשיכם, שבטיכם וזקניכם ושוטריכם כל איש ישראל, "You are all standing upright here his day, your chiefs, your tribes, all the men of your elders, your law-enforcers, all the men of Israel.⁠" All of the Israelites were assembled there in one place in anticipation of the renewal of the covenant just as they had all been assembled on the occasion of the first covenant at Mount Sinai. Seeing the people had been unfaithful to the first covenant when they had said (about the golden calf) "these are your gods O Israel" (Exodus 32,4), there had arisen the need to conclude a second covenant with this generation in the wilderness of Moav which the people had to confirm with an oath and a curse in the event that they would again dishonour their commitment. This is the reason Moses used the preamble: "you are standing here upright, all of you in the presence of the Lord your God.⁠" Moses meant to compare the present assembly to the one 40 years earlier at Mount Sinai. Whereas on that occasion Israel's word, unsupported by an explicit oath, had been deemed sufficient, this time they were required to confirm their undertaking by an oath.
It is possible to understand that our verse contains 2 promises: 1) that the Jewish people would endure and would never become extinct but would survive (as a people) all future catastrophes befalling mankind. 2) that the people would merit life in the hereafter if they would observe the commandments of the Torah. The need to give the people this assurance arose out of the fact that if they were to experience the full brunt of the curses mentioned in the previous portion, they would surely think that this spelled their doom. Moses therefore reminded them that just as they were all standing before him upright and well now, so they would emerge from even the worst aspects of the afflictions listed in the Torah and would be rehabilitated. The effect of the afflictions suffered in this life would be to erase the impact of their sins so that their claim to a life in the world to come would remain intact. This is what was meant when the Torah wrote in Deut. 6,25: "it will be a merit for us if we are careful to perform this entire commandment before Hashem.⁠" This is the assurance of life in the hereafter. This is also a meaning of the word כלכם which is an allusion to the statement of the sages in Sanhedrin 90 that כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא, that "the entire Jewish nation has a share in the hereafter.⁠"
A Midrashic view (Tanchuma Nitzavim 1) of the words: "you are all standing here upright this day;⁠" just as this day commences in darkness, the darkness later giving way to light, so the darkness that you find yourself in as a result of enduring the afflictions listed previously will be replaced by bright light,⁠" as described by Isaiah 60,19: "the Lord will become for you an eternal light and your God will be your source of splendour.⁠"
ראשיכם שבטיכם, "your heads (leaders), your tribes, etc.⁠" The meaning is: "your heads, who are the leaders of your respective tribes.⁠" Moses listed the more distinguished people first, afterwards the adult males, followed by the male children who were under age, followed by the women, concluding with the proselytes.
כל איש ישראל, "every man in Israel.⁠" The sages in Tanchuma Nitzavim 1 use this expression to teach us that every man in Israel is co-responsible for the sin of every other Israelite. They bring practical proof for this from Joshua 7,11 where God told Joshua that the sin of one man, Achan ben Karmi, was the reason that the entire people had suffered a military setback at the hands of a small town, Ai. The words describing Achan's sin are: "Israel has sinned.⁠" This spells out the extent to which every Israelite shares in the sin of another Israelite. [Obviously, there are degrees in such sharing of another Israelite's sin. Ed.] This is also why we read in Leviticus 26,37: וכשלו איש באחיו, "they shall stumble one over the other.⁠" Our sages in Sanhedrin 27 interpret these words as meaning "they shall stumble over the sins of one another.⁠" This teaches the principle of reciprocal responsibility of one Israelite for the conduct of (all) other Israelites. If such reciprocal responsibility extends to all Israelites sharing misfortune on account of the sins committed by a few, how much more so will it apply to the reciprocal entitlement to enjoyment by all Israelites of good fortune (life in the hereafter), the entitlement to which was merited by the few! This is the meaning of the words of Eliphaz to Job ימלט אי נקי, "he will deliver the guilty; He will be delivered through the cleanness of your hands.⁠" (Job 22,30) In other words, a single individual with "clean" hands can be the instrument through which all the inhabitants of an island are saved. One single individual whose lifestyle is beyond reproach may save [for a period of time, Ed.] all his peers from impending doom. It follows that seeing while a righteous person is alive he saves his compatriots from doom, the death of such a man is a signal for all his compatriots to repent their sins, as they have been deprived of the protective merit of this righteous person. We have a principle that מדה טובה מרובה על מדת פורענות, that the range of the application of measures of good exceeds the range of the application of measures of evil. Hence if the righteous shares in the guilt of the sinner, the sinner benefits even more strongly from the merits accumulated by the righteous (Sotah 11).
אתם נצבים הנסתרות לה׳ אלהינו – פירש״י וא״ת מה בידינו לעשות וכו׳. אין אני מעניש אתכם על הנסתרות שהם לה׳ אלהינו והוא יפרע אותו יחיד אבל הנגלות לנו ולבנינו עד עולם לבער הרע מקרבנו ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים נקוד על לנו ולבנינו לדרוש שאף על הנגלות לא ענש הרבים עד שעברו הירדן וקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ונעשו ערבים זה לזה עכ״ל. היינו כר׳ נחמיה דאמר כשם שלא ענש על הנסתרות לעולם כך לא ענש על עונשין שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן כך לשון הברייתא בפ׳ נגמר הדין ופירש״י שם וז״ל כשם שלא ענש על הנסתרות לעולם שהרי כבר נאמר עד עולם ואי לאו אפטורא דנסתרות קאי לאשמועינן דעד עולם תנהוג מדה זו דלא תימא משעברו את הירדן וקבלו עליהם ערבות יענשו זה על זה למה לי דכתביה אי משום חיובא דנגלות פשיטא דעונש של עכשיו ינהוג לעולם דמה לו׳ לפסוק כך לא ענש את האחרים על עונשין שבגלוי עד שעברו את הירדן אלא הנקודה למדתך דהא כתוב והנגלות לנו ולבנינו לא עד הנה נהגה מדה זו אלא מכאן ואילך דכל נקודה למעט עכ״ל. והנקודה של עד מלמדת שאין כאן מקומו של עד עולם דקאי אנסתרות לומר דמדה זו נוהגת לעולם ועד עולם ואע״ג דבלא נקודת העין ידעתי דקאי אנסתרות דאי אנגלות פשיטא כדפירש״י מ״מ משמע לשון טעות לכתוב עד עולם גבי דנגלות ולכך נקוד לומר שאין זה מקומו וכך פי׳ רבי׳ הושעיא הלוי. ולדבריו יתיישבו דברי חזקוני אשר בפ׳ וירא גבי ויאמרו אליו איה שרה אשתך למבין שם בדבריו הרי לך דברי רש״י אליבא דר׳ נחמיה אבל ר׳ יהודה חולק עליו ואומר שענש גם על הנסתרות משעברו את הירדן ולכך נקוד על לנו ולבנינו ועל ע׳ שבעד כמו שפי׳ שם רש״י ור״ת אך אין צריך להאריך כאן בזה. ובשם הר״מ רוטנבור״ק שמעתי דלכך נקיד על ע׳ שבעד לומר לך דהנגלות אין לנו ולבנינו עד סוף ע׳ והם ע׳ יום מיום שנא׳ משנה תורה עד שכרתו ברית בהר גריזים ובהר עיבל דכתיב ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש וגו׳ ובעשר לחדש ניסן של אחריו עלו ישראל מן הירדן כדאיתא בס׳ יהושע ולמחרתו כרתו הברית בהר גריזים ובהר עיבל הרי ל׳ יום משבט המלא וכ״ט מאדר החסר וי״א ימים מניסן הרי ע׳ יום כך שמעתי. וכך ניחא מה שמקשים איך למד נקוד שעל לנו ולבנינו דלא יענשו על הנגלות עד שכרתו ברית כדפי׳ הרב כאן נהי דכל נקודה למעט כדפי׳ בפ׳ נגמר הדין מ״מ מנא לן דבאותו יום בצמצום התחיל העונש אימא דקודם לכן התחילה או אחר כן אבל למאי דפרישית לעיל ניחא.
חיים כולכם היום – היום כולכם במעמד אחד.
ראשיכם שבטיכם – ראשים והשבטים עצמם והזקנים והשוטרים וכל ישראל והנשים והטף והגרים שבאו לגור אצלך.
אתם נצבים היום כלכם – במעמד א׳ ראשי השבטים ומשבטים עצמם השוטרים.
כל איש ישראל – אלו הבינונים והנשים והטף והגרים שבאו לגור בקרב המחנה.
אתם נצבים היום כולכם, "you are all standing at attention this day;⁠" all at the same time; ordinary Israelites, judges, law enforcers. היום כולכם, "all of you as a unified congregation.⁠"
The different attributes used in this verse include: even women, children, converts; these latter are included under the sub-heading of כל איש ישראל.
אתם נצבים היום כולכם – במעמד אחד ראשי השבטים עצמם והשבטים והשוטרים וכל איש ישראל אלו הבינוניים והנשים והטף והגרים שבאו לגור בקרב מחניך מחוטב עציך אלו העבדים עד שואב מימיך אלו השפחות. וזש״ה קטון וגדול שם הוא ד״א קטן זה דוד שנא׳ ודוד הוא הקטן וגדול זה משה שנא׳ האיש משה גדול מאד ועבד חפשי מאדוניו אלו ישראל שכל זמן שהוא חי נעשה עבד לעשות רצון קונו וכשמת נעשה חפשי מן המצות ד״א מפני מה עשאם מצבה דכתיב אתם נצבים היום מפני שנשתנו מדעתו לדעת יהושע ואף יהושע עשאם מצבה דכתיב ויאסוף כל איש ישראל ואף שמואל מפני שנשתנו מדעתו לדעת מלכים עשאם מצבה שנא׳ ועתה התיצבו ואשפטה אתכם לפני ה׳ ד״א אימתי תהיה לכם הצבה והעמדה היום כולכם כשתהיו באגודה א׳.
אתם נצבים וגו׳ ראשיכם שבטיכם – פרש״י ראשיכם לשבטיכם. והרמב״ן פירש שכולל תחלה ואחר כך מפרט והכלל ראשיכם וכל שבטיכם וחוזר ומפרט זקניכם ושוטריכם שהם ראשיכם כי זקן ונשוא פנים הוא הראש וכן שוטריכם הם בכלל ראשיכם כי כל מי שיש לו שררה ומינוי על הציבור נקרא ראש וחוזר ואומר כל איש ישראל שהם שבטיכ׳ והזכיר עוד הטף והנשים והגרים וחוטבי עצים ושואבי מים אשר להם מערב רב. והביאו שם הטף להביאם בברית כי אפי׳ עם דורות העתידים יכרות ברית או כדי לזכותם כענין שאמרו בהקהל. ורבותי׳ שאמרו מלמד שבאו קצת כנענים בימי משה כדרך שבאו בימי יהושע וכו׳ אין הכוונה לומר שרמו אותו אלא באו להשלים עמו כי כן המשפט כמו שביארנו אלא שלא כרת להן ברית ונתנם מיד לחוטבי עצים ושואבי מים:
אתם נצבים ....ראשיכם שבטיכם, "You are standing…. The heads of your tribes, etc.⁠" Rashi understands this verse as referring to "the heads of your tribes,⁠" as if the Torah had written לשבטיכם.
Nachmanides interprets the grammatical anomaly differently. The word כלכם, "all of you,⁠" is to be understood as a headline, whereas with the words ראשיכם Moses begins to enumerate the different groups of people that are made up by the term כלכם, "all of you.⁠" He understands the words: זקניכם ושוטריכם as meaning that the elders and the law-enforcers are the ones who constitute the people's heads. Moses had first referred to as ראשיכם, "your heads.⁠" An elderly, white-haired person is normally considered as the "head" of the community in which he resides, [when there was such a thing as a patriarchal society. Ed.] Moreover, anyone who has been endowed by the people with a degree of administrative power is considered part of the "heads of the people.⁠" Moses adds that the entire people were present down to the youngest members, the טף, and even recent proselytes. The latter were the surviving members of the ערב רב, the mixed multitude that had climbed on the Jewish bandwagon at the Exodus. Moses also divides the people into social strata, that is why he points out that even the lowest social strata, the choppers of wood and the carriers of water, were present on the occasion mentioned. Everyone present was included in the covenant, and, as we shall hear shortly, even the as yet unborn. Quite possibly, Moses considered that the very presence of even the infants ensured that they too received credit for wanting to be included in this covenant, similar to the interpretation by our sages that the reason why the mothers brought their small children was in order to hear the king or the High Priest read the Torah publicly once in seven years on the second day of the Sukkot festival, the occasion known as Hakhel. Our sages, (Tanchuma among others) some of whom feel that there were isolated cases of Canaanites wanting to convert to Judaism even while the Israelites were still in the desert, say that these are the ones described here as hewers of wood and carriers of water. Although Moses did not make a treaty with them, he accepted them as slaves and they had undertaken to observe the seven commandments applicable to all of mankind. The difference between those and the Gibeonites in the days of Joshua, was that the latter deceived the Israelites by misrepresenting their origin. The former simply wanted to make peace with the Jews, as they would have had an opportunity to do prior to an attack on them.
(ט-י) נצבים – כדרך שנאמר בסיני ויתיצבו בתחתית ההר. בו בל׳ אמר כאן אתם נצבים.
לפני ה׳ אלהיכם ראשיכם – הקיש ראשיכם לאלהיכם לומר מורא רבך כמורא שמים.
ישראל – וסמיך ליה טפכם – לומר שיהיו ישראל בעיני הראשים לנהלם ולהדריכם כטפם.
(ט-י) ראשיכם שבטיכם – רוצה לומר: ראשיכם ראשי שבטיכם.
זקניכם – הם השופטים וקראם זקנים מצד חכמתם ולזה אמר זקני העיר ההיא כמו שקדם על השופטים. והנה זכרם לפי מדרגתם וזה שכבר זכר תחלה ראשי השבטים ואחר כך השופטים ואחר כך השוטרים. ואחר כך זכר כל איש ישראל ואחר כך זכר הטף כי הם כשיגדלו יגיעו לגדר המצות ואחר כך זכר הנשים ואחר כך זכר הגרים אשר בקרב המחנה והם הגרים והתושבים אמר מחוטב עציך עד שואב מימיך והם שכיריהם שהיו עושים מלאכתם והנה אמר זה כי כלם היו שם לשמוע דבריו כי דבריו היו לכל ישראל כמו שנזכר בראש זה הספר האחרון.
(הקדמה) ואחר שגמר ענין הדבור בעונשי העוברים דרך כלל והוא סילוק העריסין מצדם ומצדו יתעלה כמו שאמרנו נעתק אל הדבור כשיהיו העוברים חלקיים איש או אשה משפחה או שבט והוא מאתם נצבים עד הנסתרות לי״י אלהינו. אמנם משם ואילך ידבר במה שגמר המאמר באומרו לימים חזרה המטרונה והכשירה את עצמה וחזרה אותן שני עריסין אף המלך החזיר את שלו והוא מה שיראה אותו בפרשת והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך וגו׳. כי שם נאמר והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך י״י אלהיך שמה ושבת עד י״י אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך ושב י״י אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך י״י אלהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך י״י אלהיך ומשם יקחך. וזה השבת העריסין שלו ממש שהם החסד והרחמים ומה שאמר והותירך י״י אלהיך בכל מעשה ידיך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה. כי ישוב י״י לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך הוא עצמו עצם סיום המאמר שיאמר אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשה של מטרונה שנאמר וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וכבר נשלם יפה ענין המאמר הנכבד הזה והמשכו אמנם יהיה שלמות שני ענינים אלו השתי פרשיות שזכרנו הנה כפי מה שיתבאר כל אחד מהם בשער בפני עצמו בזה אחר זה ודי עתה למה שכוונוה בזה השער.
[שער צט]
(ט-יב) הנה אלה הם דרכי ה׳ וארחות תורתו הישרים אשר באורם נראה אור בענין השאלה הזאת שעמדנו עליה ועליהם תסובינה כל הפרשיות הנזכרות בתורה ובנביאים כל א׳ לפי דרכה וענינה ובהם תתבאר יפה הפרשה הזאת שאנו בביאורה עם המאמרים שזכרנו ראשונה כמו שאומר אתם נצבים היום כלכם לפני ה׳ אלהיכם וגו׳. לעברך בברית ה׳ אלהיך וגו׳. למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך וגו׳ – כי הנה אחר שגמר כל דברי הברית אשר כרת עמם בחורב וכל האלות הכתובות בו כמו שביארנו בשער הקודם אשר כבר הנחנו שהוא וכל הדומה לו לא יאות כי אם ע״פ החלוקה השנית שזכרנו רצוני היותם מודים באלהותו יתעלה ובקבלת תורתו ועושי׳ אינם אותה אמר עכשו כי ההתיצבות ההוא שעמדו לפני הש״י כללם ופרטם לקבל עליהם את כל דברי הברית ההיא הנה התכלית ההוא למען הקים אותם לו לעם והוא יהיה להם לאלהים כאשר נשבע לאבות לברית עולם. וזה כי כשיעברו על ד״ת אשר הם מודים בה ובעקריה הוא ייסר אותם בשבט אנשים ובנגעי בני אדם וייסורין קשין ממרקין אותם ולסוף ישארו בברית עמו כמ״ש ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם (ויקרא כ״ו:מ״ד) כנזכר. וכן אמר לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך וגו׳. והוא עצמו מה שאחז״ל במאמר ההוא שזכרנו שהשיב יחזקאל לאותם שדרשו מעמו משפט השאלה הזאת כי הנה באמת נאמר שם באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה׳ ואמרו לו בן אדם כהן הקונה את העבד וכו׳ יורו הוראה עצומה שהם אינם כופרים בו יתעלה וממאנים באלהותו ומעררים על קבלת אבותיהם אבל לדרוש אותו הם באים וגם שמו ראשית הנחתם שקנה אותם הרב להיות לו לעבדים אלא שראו כי צורם מכרם וי״י הסגירם ביד אדונים זולתו ונסתפקו אם נשארו מכאן ואילך ברשות עצמם כעבד שמכרו רבו או הפקירו ומעתה יהיו משולחים ועושים כרצונם כאומות העולם. ולזה השיב להם יחזקאל זו העולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוי׳ וגו׳ – לומר שאין הכוונה לו יתע׳ בשלוחכם על זה האופן אבל לקיים עול מלכותו עליכם ע״י יסורין שייסר אתכם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה על כל עונותיכם אשר הקשיתם עורף כנגדו באופן שעכ״פ ימלוך עליכם ולא יסתלק מכם לעולם כי כל זמן שאתם מודים באלהות הרי אתם בשבועה עמו והוא אומרו כי בשבועה אתם עמדי וכו׳.
וזהו מה שקיימו יפה במ״ש למען הקים אותך היום לו לעם כאשר נשבע לאבותיך שלא אחזור בדבר שנשבעתי לאבותיכם. והוא מבואר שאין מקום לשבועתו אלא כל זמן ששבועתם קיימת כמו שביארנו ושם (תנחומ׳) ביארו ג״כ שאמר להם שהוא יתעלה ג״כ לא מכרם בדמים כדי שיהא להם משפע העבד הנמכר שנאמר חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו (ישעיהו נ״ב:ג׳).
(ט-כח) ואמנם גם הספקות הנופלים בדברי הסדר הזה כפי אשר תגזור הסברא הפשוטה בהבנתם הלא הם שמונה עשר:
הספק הא׳ והוא הגדול שבכלן שנתעצמו להלחם בו חכמי דורנו זה במלכות אראגו״ן על ענין הברית הזה ומאמר הכתוב שאמר ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת וגו׳ כי את אשר ישנו פה וגו׳. והוא כי מי נתן כח לדור המדב׳ שעמדו רגליהם על הר סיני לחייב את אשר יקומו מאחריהם במה שאמרו נעשה ונשמע ולעברם בברית השם ית׳ אלהיהם או השבע שבועה לאסור אסר על נפשם אשר לא יבטל לעולם, עד שיחייבו אותם בכל דברי התורה והברית אשר כרתו ולהעניש לזרעם אחריהם כמו שיראה מזה הכתוב, ובכל מקום שנמצא בפיהם ז״ל (שבועות כ״ג) והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא. שזה לא יתכן מן הדין, שהרי לא יפול בזה הענין טבע אבות ובנים לפי שגוף אשר יש לו לאב שותפות בהיותו לא היה נמצא שם כי אם בכח רחוק מאד מאד ממציאותו והוא מבואר כי לא בכח יגבר איש להשביע בניו לדורי דורו׳. וכל שכן מצד הנפש הדברית שאין לו לאב בה שותפות ושום הקשר שאינה נדונת על פיו וכמאמ׳ הנביא יחזקאל עליו השלום (י״ח כ׳) מה לכם אתם מושלים את המשל הזה בית ישראל לאמר אבות יאכלו בוסר ושני בנים תקהנה חי אני נאום ה׳ אלהים אם יהיה לכם עוד המשל הזה בישראל הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן וגו׳. מורה שהם אצלו ית׳ בשווי מבלי שתוף ולכן הנפש החוטאת היא תמות בעונה ולא בעון אבותיה, וכמו שתורה על זה הפרשה כלה. וגם ירמיהו הנביא ע״ה אמ׳ כן.
וחוייב אם כן שלא יושלם שום עונש לנפש הבן ממעשה האב וכל שכן מדבורו ואין צריך לומר לדורות עולם. וכבר אמרו בפ״ק דכתובות (דף יא) קטן שנתגייר מטבילין אותו על דעת בית דין ואם הגדיל יכול למחות. והלא דברים קל וחומר ומה אם בהיו׳ שם הגוף יכול למחות לפי שהיה קטן בשנים כל שכן אם לא היה שם כלל שאינו מחוייב במה שעשו הראשונים מדעתם.
ואין ראוי לנו שנתפייס במה שאמרו הקדמונים ז״ל ובמדרש תנחומא בפרשה זו שכל הרוחות שהיו עתידין להמצא עד סוף כל הדורו׳ כלם היו באותו מעמד וכלם קיימו וקבלו הברית הזאת באלה ובשבועה. כי יקשה זה על השכל להאמין בו איך היו הנשמות שהם מבלי גופות והמצות אינם מחוייבות כי אם לחבור הנפש עם הגוף הנקרא אדם. וכמו שאמר (פרשת אחרי) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ובמתים חפשי. כי בהפרד׳ זה מזה אינם אדם עם כי המצות חובת הגוף הם ואין חבין לאדם שלא בפניו.
גם לא יספיק בתשובה זה דעת האומר שהיו באוכלוסא ההיא שש מאות אלף הגברים כולל הצורות כלם וכל הפרצופי׳ לכל מזגי האדם שהיו אפשרי המציאות ושמעתה אי אפשר להמצא שום אדם בדורות הבאי׳ שלא היו שם בדמותו וצלמו בגוף ונפש. ושלזה אין בשום אדם יכולת במה שישבעו כלם בהר סיני. כי היו הדברים האלה כבדים על הלשון לאמרם וקשים על השכל לקבלם והם חלושים כפי ענינם בעצמ׳.
ויותר מזה יקשה למה שראינו בעינינו שעל שבועה זו יש קיום והעמדה אל הברית והשבועה אשר לו יתברך עליהם שלא יופרדו לעולם בזולתם והא בהא תליא ונשארה להם השאלה בעינם ומבקשים פנים אל התירה. לפי שישראל עברו השבועה הזאת פעמים רבות. ויתחייב מזה שכבר הופר הברית והשבועה האלהית ויהיו בטלים כל הכתובי׳ המורי׳ על נצחיות ישראל. כמו שאמר (ירמיהו ל״א) אם ימושו החקי׳ האלה מלפני נאם ה׳ גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים. אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל וגו׳. גם אמרו (פרשת בחקותי) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתי׳ וגו׳ ודומיה׳. ואם עברו השבועה והברית אשר עליה היינו לו יתברך לעם הנה אם כן אבדה תקותנו נגזרנו לנו. ואיך יהיה אם כן מקום לנבוא׳ יחזקאל (סימן כ׳) והעולה על רוחכ׳ וגו׳. אבל זה ממה שיורה שאין כח באבות להשביע הבני׳ ולחייבם בשבועת׳ ולא יהיה כח בשבועת׳ להמשיך בחבלי מציאות׳ ובעבותות קיומם הדבוק הנצחי שרצו ורצה השם יתעלה שיתלה בה. זהו ענין הספק הזה ותוארו. ובאמת כי הוא ספק עצום ונורא ויתד שהכל תלוי בהתרתו:
הספק הב׳ באמרו למען הקים אותך היום לו לעם כי מאמר היום מורה אם שעד הנה לא היה לו לעם. והיום ההוא יקימהו לו לעם וזה אי אפשר שיובן במקום הזה. לפי שמעת קבלם את התורה לקחם השם יתב׳ לו לעם שהיה קודם לזה ארבעים שנה. או שיורה על סוף הזמן כאילו אמר היום הזה תהיה לעם לה׳ אלהיך ולא עוד. וזה באמת בלתי מסכי׳ עם כוונת הברית בנצחיותו והתמדתו:
הספק הג׳ באמרו וכאשר נשבע לאבותיך כי איך נשבע הש״י במה שלא היה תלוי בו כי אם ברצון ישראל ובחירתו ואם ישראל לא יחפצו להכנס בברית ההוא איך תתקיי׳ שבועתו להיות לו לעם והוא יהיה להם לאלהים:
הספק הד׳ באמרו וכאשר נשבע לאבותיך כי אם היה שנשבע הש״י אל האבות להקים אותם לו לעם. אם כן יהיה מחוייב למחול פשעיה׳ וגם כי יוסיפו לחטוא לא תחול הקללה עליה׳ ובהודעה זו יתן להם לב שלא יפחדו מאלות הברית:
הספק הה׳ בברית עצמו. רוצה לומר מה היה ענין הברית הזה ואמתתו כי אם היה הברכות והקללות שנזכרו למעלה הנה אחרי שכבר נאמרו שמה נכרת הברית עצמו ואיך יאמר עתה לעברך בברית ה׳ אלהיך ובאלתו. ואם היתה שבועה וקללה אחרת עליהם הנה מה יתן ומה יוסיף קללה עם קללה ולמה תקרא הקללה הזאת ברית ולא האמורה למעלה:
הספק הו׳ באמרו כי את אשר ישנו פה בלשון יחיד. כי הנה התחיל לדבר בלשון רבי׳ כמו שאמ׳ ולא אתכם לבדכם אנכי כורת וגו׳, וחזר לדבר בלשון יחיד את אשר ישנו פה. והוא זר בלשון:
הספק הז׳ כי מצד אחד יראה כי הברית הזאת לא נעשה כי אם בעבור המתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי והוא מכלל החיים אשר עומדים שמה. באמרו והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו וגו׳. ואם היה כן יתחייב שאם לא היה שם מתברך היו הברית והאלות שלא לצורך. ומצד אחר יראה שהברית מכוון כנגד הדורות הבאים אחריהם כמו שכתב ולא אתכם לבדכם וגו׳, כי אם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה. ואין ענין לזה עם המתברך עתה בשמעו את דברי האלה הזאת בלבבו לאמר שלום יהיה לי:
הספק הח׳ באמרו לא יאבה ה׳ סלוח לו כי דבר מבואר הוא אם השומע ההוא יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך לעבוד עבודה זרה שהאל יתברך לא יסלח לו. וכשיבאו עליו כל הקללות אשר בפרש׳ בחקותי ובפרש׳ כי תבא מבלי שיצטרך לזה ברית חדשה. וכ״ש אחרי הכנסו בברית כי מי הוא אשר יחשוב שיסלח לו ולא יענישהו עליו. ואם ר״ל שלא יקובל בתשובה זה אי אפשר כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה:
הספק הט׳ באמרו ואמ׳ הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וגו׳. שזכר בזה שיאמרו אמירה מה הבנים אשר יקומו אחריהם, ואמיר׳ מה הנכרי אשר יבא מארץ רחוקה. ופי׳ בכתוב מאמר הנכרי ואמרו כל הגוים על מה עשה ה׳ וגו׳. אבל לא פי׳ מאמר הדור האחרון והוא זר בכתוב:
הספק הי׳ באמרו הנסתרות לה׳ אלהינו וגו׳. שהוא מאמ׳ באמ׳ זולת מקומו. בין שנפרש אותו כדברי הרמב״ם ז״ל במור׳ חלק ג׳ פרק כ״ו שטעמי המצות הם נסתרו׳ והם לה׳ אלהינו, ושפעולתם וקיומם הם נגלות והם לנו ולבנינו עד עולם. ובין שנפרש אותו כדברי הרמב״ן וזולתו מהמפרשי׳ שהחוטאי׳ בנסתרות ענשם בידי שמים וזהו לה׳ אלהינו, אמנם אם יחטאו בנגלות לנו ולבנינו להענישם על פי בית דין ככל דברי התורה הזאת באיזה אופן שיפורש הכתוב יהיה בלתי נקשר עם הקודם:
הספק הי״א למה זכר האיש או האשה או המשפחה או השבט ולא זכר האומה בכללה בשיטה לעבוד עבודה זרה בהיות העונש גם האלה אשר זכר מתיחס לכללות האומ׳ לא לאיש אחד ולא למשפח׳ אחת גם לשבט אחד. והיא אמרו גפרית ומלח שריפה כל ארצה ואמר ויתשם ה׳ מעל אדמת׳. האם נאמר שאיש יחטא בעבודה זרה או משפחה או שבט א׳ ילכד בה ועל כל העדה יקצוף:
הספק הי״ב באמרו בפרש׳ התשובה והשבות אל לבבך וגו׳, ושבת עד ה׳ אלהיך וגו׳. שני הודעות בדבר אחד בעצמו שהיה די באחת מהן אם שיאמר והשבות אל לבבך ככל אשר אנכי מצוך היום, ואם שיאמר ושבת עד ה׳ אלהיך ושמעת בקולו. ולמה בא ההכפל הזה במצות התשובה ומה ענין אמרו בכל הגוים אשר הדיחך וגו׳:
הספק הי״ג באמרו ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו׳ שהוא גם כן דבור כפול ומיותר שהיה די בשיאמר ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך, אם יהיה נדחך וגו׳. ואם שיאמר בלבד ושב וקבצך מכל העמים וגו׳, אם יהיה נדחך וגומר:
הספק הי״ד באמרו עוד ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳. וזה כבר נאמר ב׳ פעמים בתחלת הפרשה ושבת עד ה׳ אלהיך, והשבות אל לבבך:
הספק הט״ו באמרו עוד בסוף הפרש׳ כי תשמע בקול ה׳ אלהיך לשמור מצותיו וחקיו הכתובה בספר התורה הזה כי תשוב אל ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. והפסוק הזה האחרון הוא כפול ומיותר, אם במה שהזהיר על השמיעה בקול ה׳ כי כבר אמרו פעמים, ואם במה שצוה בתשובה שכבר שנה ושלש מאמרו:
הספק הי״ו באמרו ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע. כי ענין זה המאמר הוא מה שכבר אמר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. ומה צורך בהשנו׳ הדברים בכוונה אחת מתדמה:
הספק הי״ז באמרו אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה׳ אלהיך ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו וחקיו ומשפטיו. ואזהרה הזאת כלה כבר זכרה משה רבינו ע״ה פעמים רבות אם האהבה את השם יתברך בפרשת היחוד. ואם ללכת בדרכי השם יתברך מוהלכת בדרכיו, אחרי ה׳ אלהיכם תלכו. ואם בשמירת המצות פעמים רבות מאד מאד:
הספק הי״ח באמרו החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה. וזה כבר אמרו בתחלת הפרשה והוא כפל ומותר אחרי שכבר אמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע ולמה שנה ברכה בטוב וקללה ברע. ולא שנה דבר בחיים ובמות ואין ספק שכל זה נעשה לצורך.
והנני מפרש הכתובי׳ באופן יותרו הספקות האלה:
(ט-יא) אתם נצבים וגו׳ עד כי אתם ידעתם וגו׳.
עם היות שכפי הדין בב״מ פ״ק (ב״מ י״ב.) וכתובות פרק הכותב (כתובות י״א) זכין את האדם שלא בפניו ואין חבין את האדם שלא בפניו (שבועות מ״ז) ושאין אדם מוריש שבועה לבניו ר״ל לחייבם בשבועה אשר הוא עשה לבניו בימיו. אין ספק שאם אדם קבל הלואה מאחר שחייב בפרעונה הוא ובניו עד עולם. כי כמו שהבני׳ זוכים בירוש׳ נכסי אביהם, ככה הם מחוייבים לפרוע חובותיה׳ וחיוב האבות כשיהיה בדרך הזה רוצה לומר ממה שקבלו בדרך הלואה מוטל על הבני׳ אף על פי שלא היו עדיין בעולם. ומזה הצד היה העבד הכנעני ירושה על הבני׳ כמו שאמרה תורה (פרשת בהר) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לפי שהיו מקנת כספו של אדם כשאר נכסיו. וידוע שהש״י זכה בישראל אם מפני שהוציאם מכור הברזל ממצרי׳ מבית עבדים והם ומקניהם וקנינם היו מאתו ומידו כמו שכתוב כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. ולפי שזכה בגופותיהם כעבדים כנעניי׳ וזכה גם כן בנפשותיה׳ לפי שהשלימ׳ שלמות נפשיי במתן תורתו לכן הכניסם בברית הראשון בהוציאו אותם ממצרי׳. והיה הברית ההוא בדם שזרק עליה׳, להורות שגופם ונפשותם כי הדם הוא בנפש יכפר כלם היו משועבדים אליו יתברך. ולכן אמרו בעת ההכנסה באותו ברית נעשה ונשמע. ור״ל בגופותינו נעשה ונעבוד כעבדים אל אדוניהם ובנפשותינו נשמע ונאמין כתלמידי׳ לרבם.
ולפי שעתה רצה הש״י לעשות עמהם חסד אחר והוא בירושת הארץ הקדושה הביא הצורך שיכנסו בברית חדשה לפי שהראשון היה על שעבוד גופם והכנעת אמונתם, והשנית היא על ירושת הארץ. והיה ענין זה הברית וכונתו שלא בחרבם יירשו ארץ. ולא הורישוה מאבותיה׳ אבל שהש״י נתנה אליהם לא במתנה כי אם בתורת הלואה כמו שכתוב. והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ, ושיתחייבו לעבוד בה את אדוני הארץ, ושלא יעבדו אלוה אחר זולתו כי יהיה זה מרד וקשר גדול אליו.
הנה התבאר מזה צורך הברית הזה ותכליתו. והתבאר עם זה גם כן שהאומה הזאת היא לפניו ית׳ כעבדי׳ נרצעים עד עולם ושבניה׳ ובני בניהם הם כעבדי׳ כנעניים וככושיי׳ שלא יהיו חפשים בשום צד. וכמו שכתוב (עמוס ט׳) הלא כבני כושיים אתם לי בית ישראל. ובערך הארץ הנבחרת אשר לקחו מאתו יתברך וחייבו עצמם לשבת בה ולתת הבכורים והתרומה והמעשרות ושאר המצות התלויות בארץ הם בהכרח כגרי׳ ותושבי׳ עם אלהינו ומחוייבי׳ הם ובניה׳ עד עולם לשבת בארץ הזאת ולפרוע החוב אשר הסכימו בראשונה עם אדוני הארץ לפרעו שהם המצות שקבלו על עצמן בעת שנכנסו בעבודתו והוציא׳ מעבדות מצרי׳ ובעת שנכנסו לארץ וקבלוה על מנת כך. ועל כן אמרו חכמינו ז״ל בפרק ר׳ עקיבא (דף כ״ז) שכל בר ישראל מושבע מהר סיני לפי שאז נכנסו לעבודת האל יתברך וכל זרעם היוצא מהם הוא באותו חיוב ועבדות לא יצא חפשי הרי לך שמפאת הגוף ומפאת הנפש ומפאת ארץ מגוריה׳ אשר גרו בה היו הבנים מחוייבי׳ ונכללים בברית שקבלו אבותם. לא מצד השבועה שעשו, כי עם מדין העבדות אשר קבלו בהוציאו אותם מארץ מצרים ומפאת התורה שקבלו בפקדון והארץ הנבחר׳ שקבלו בהלואה.
ואל זה בודאי כוונו חכמינו זכרונם לברכה במדרש תנחומא בפרשה זו באמרם שהיו הנשמות כלם בשעת הברי׳ ובענין האכלוסא שאמרו ג״כ לפי שהיה הברי׳ ההוא כולל לכל העתידים לבא בכל הדורות ולא היה פקפוק להתחדש בשום צד על שעבוד הברי׳. כי אם היה הברי׳ ההוא כדרך שני אוהבים שעושי׳ זה לזה ברי׳ אהבה ונאמנו׳ היה הספק עצום וקשה ההתר׳ איך יחוייבו בו ובשבועתו הבנים אשר עדיין לא היו בעולם אבל להיותו ברית ושבועה חוב גמור שהיו גופותיה׳ חייבי׳ ומשועבדי׳ וארצות׳ גם כן, איך יתכן שהבאי׳ מהם יסורו מאותו חיוב האם יוכלו להוציא עצמם בני העבדים כנעניים מן העבדות אשר יולדו בו והורישו מאבותיה׳. וזהו עקר הברי׳ והאלה אשר לא תופר לעולם.
וזה שאמר משה רבינו עליו השלום בפרש׳ ואתחנן לא את אבותינו כרת ה׳ את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה וגו׳ לפי שחיוב הברי׳ היה חוב הכרחי כולל לדור הראשון ולזרעו עד אלף דור. וזהו מאמר הנביא (ירמיהו לא ל״ט) כה אמר ה׳ נותן השמש לאור יומם חקות ירח וככבים לאור לילה רוגע הים ויהמו גליו וגו׳ אם ימושו החקים האלה מלפני נאם ה׳ גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימי׳. ויחזקאל אמר (סי׳ כ׳) והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וגו׳. ואמר והוצאתי אתכם מן העמי׳ וקבצתי אתכם מכל הארצו׳ וגו׳ עד והבאתי אתכם במסור׳ הברי׳ וברותי וגו׳. וענין הנבואו׳ האלה כלם הוא שהשם יתברך אמר לישראל אנכי הוצאתי אתכם ממצרים אני דבקתי בכם שכינתי אני נתתי לכם את ארצי כדי שתכירו אלהותי ותשמרו מצותי והיה אם לא תשמעו בקולי ותעבדו אלהים אחרי׳ ונסחת׳ מעל פני האדמה כי כמו שנתתי לכם את הארץ כן אקחנה מכם ואסלק שכינתי מביניכם. ואם תאמרו שאין לי עוד חלק ונחלה בכם ותהיו כגויי הארץ דעו שהיה לא תהיה כי עבדי אתם בגופותיכם. ולכן בחימה שפוכה אמלוך עליכם. ואם מלכי האומות יחזיקו בכם אני אקבץ אתכם והוצאתי אתכם מארצ׳ והבאתי אתכם במסור׳ הברי׳ שהוא הברית הראשון שכרתי אתכם על עצמכם שהוצאתי אתכם מארץ מצרי׳ להיות לי עבדי׳. ולהיות יסוד הברית והשעבוד הנצחי כלו יציאת מצרים היה תמיד נזכר בפי השם יתברך ובפי נביאיו. והיו מועדי ה׳ כלם זכר ליציאת מצרים כי זה מורה על ההשתעבדו׳ הנצחי:
ואמנם עם היות שהאומה בכללה חלפה חק הפר׳ ברית הנה לא סרה מתח׳ ידי ה׳ לפי שההשתעבדו׳ והדבקו׳ אשר לאומה עם השם יתב׳ הוא נצחיי, אי אפשר שישתנה כימי השמים על הארץ. וזהו אמרו בסוף הקללות שבחקתי ואף גם זאת בהיות׳ בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתי׳ לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה׳ אלהיהם. רוצה לומר לא מאסתי׳ ולא געלתים להפר בריתי. רוצה לומר בעבור שהפרו הברי׳ אשר לי אתם כי אני ה׳ אלהיהם, ואין אלהותי עליהם דבק עם חטאת׳. אבל אף כי יחטאו עבדי הם ולא יצאו מתחת ידי.
וכבר נוכל לומר עוד בזה שהאומה בכללה לא סרה מאחרי ה׳ בשום זמן לפי שההעבר׳ על הברי׳ באומה אפשר שתהיה באחד משני פנים: אם שתהיה האומה בכללה עובר׳ על מצות התורה כלם או קצתם אף שיעבדו עבודה זרה, אבל אינם כופרי׳ בעקרי התורה ואם שיסוגו אחור נסיגה כללות וכפירה מעיקרא לומר אי איפשנו בו ולא בתורתו. והנה המין הראשון מההעברה על הברית הוא אשר ייוחס אל אומתנו בכללה ובעבורה נתחייבו לקללות ונתנו לשמיר׳ המצות. אבל המין השני חלילה להם ממנו כי בשום זמן מהזמני׳ לא כחשו בה׳ ולא כפרו בקבול תורתו ולא הוציאו עצמם מתחת הנהגתו. וכמו שאמר על זה (תהלים י״ד) כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך לא נסוג אחור לבנו ותט אשורנו מני ארחיך. רוצה לומר לא סרנו מאחריך עם היות שנטה אשורנו מני ארחך. וכן אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר. רוצה לומר אף על פי שפרשנו כפינו לאל זר לא שכחנו שם אלהינו. ואולי שלזה כוון באמרו לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה׳ אלהיהם כלומר לא ראיתי אני לכלותם ולהפר את בריתי שהיה אתם לפי שהם לא עזבוני ולא סרו מאחרי. אבל על כל רובי עונותיהם תמיד אני ה׳ אלהיהם.
וכבר מצא חכם אחד מחכמי הדור סבה למה האומה בכללה לא תסור מאחרי ה׳ ושיש לנמנע זה טבע קיים. לפי שהדבוק אלהי עם האומה הוא טבעי ועצמי לא ישוער בטולו כמו שיחוייב טבע וחק כל נמצא שלא יפריד עצמו ממינו ומה שיכריח לכל בעל חי שלא יאבד את עצמו שזה אם ישוער באחד מעיר וברוב הימים להפסד רעיוניו. הנה לא ישוער הפסדתו על כל אישי אותו המין וכן על זה האופן עצמו לא ישוער הפרד האומה הזאת מאלהיה בשום פנים כי הוא חק מוטבע בהם יותר חמור משבועה עם היות שאיש אחד כבר אפשר שלהפסד דעתו יסור מאחרי ה׳ היה ענשו וגם עונש עיר הנדחת חמור מאד כמו שהתבא׳.
הנה הותר בזה לדעתי הספק הראשון היא באמת דרך ישר אל התרתו ואמתי מסכים מכל צד. ולפי שאחרים בקשו דרכים בהתרתו ולא ישרו בעיני נטיתי מעליהם ואבחר דרכי. כי אותו ראיתי אמת ויציב ונכון וקיים:
ועתה ראה גם ראה איך התבארו הדברים האלה אשר זכרתי כלם בפרשה.⁠1 כי הנה אדוננו משה בפרשת ויקרא משה אל כל ישראל רצה להודיעם צורך הברי׳ החדשה הזאת באמרו אתם ראיתם את כל אשר עשה ה׳ לעיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ובזה העיר על החיוב הראשון שהוציאם ממצרים ולקחם לו לעבדי׳.
ואמרו עוד המסות הגדולות אשר ראו עיניך וגו׳. אחשוב שאמרו על מתן תורה ונפלאו׳ המדבר וחסדי ה׳ על עמו כי הם גדולים ועצומי׳ מאד. ועל זה אמר ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות וגו׳ עד היום הזה. רוצה לומר שהוא ית׳ השלימם אז ביום ההוא שראו כל המסות הגדולות בידיעות האלהיות ובאש שראו על הר סיני ובקול ששמעו ולזה זכר אלה השני חושים בלבד עינים לראות ואזנים לשמוע על דרך אתה הרא׳ לדעת כי ה׳ הוא האלהים מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה הרי לך בזה יציאת מצרים ומתן תורה שעליה׳ נעשה הברי׳ הראשון. אחר כך זכר הליכתם במדבר והנסים שנעשו במלבושיהם ומזונותיהם והיה סוף המאמר הזה שבאו אל המקום הזה והתחילו להלחם בסיחון ועוג ויכו אותם ויירשו את ארצם. ואם לא חלקוה ביניהם. היה זה לפי שהם כלם הסכימו לתת אותה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה. וכיון שעתה הם היו נכנסים לארץ ומתחילין בירושתה. היה מהראוי שיכנסו בברי׳ אחר לחייב את עצמם במשמר׳ המצוה כמשפט אלהי הארץ. כי על מנת כן יבאו בה וירשוה. וזהו שאמר ושמרתם את כל דברי הברית הזאת ועשית׳ אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון בירושת הארץ.
וכדי להכניסם בברי׳ ההוא אמר אתם נצבים היום כלכם לעברך בברית ה׳ אלהיך ובאלתו. כי הוא היה התכלית בעבור הכניסם לארץ. ובעבור שלא יאמרו שהברית היה יותר ראוי לעשותו אחרי כבוש הארץ וחלוקה. כמו שהברית הראשון נעשה אחר יציאתם ממצרים ומתן תורה. לכן אמר כמשיב לזה, אתם נצבים היום כלכם וגו׳ רוצה לומר אחר שתכנסו לארץ ותכבשוה ותחלקוה ביניכם לא תוכלו להקבץ במקום אחד אנשים ונשים וטף כי זה יהיה בחלקו וזה בחלקו וגם הראובני והגדי וחצי שבט המנשי היו מניחים נשותיהם וטפם בעריהם מעבר הירדן. אבל היום הזה אתם נצבים כלכם לפני ה׳ אלהיכם כלומר סביב הארץ מקובצים יחד ולכן כאן יאות אשר תכנסו בברית ולא אחרי כן. וז״א ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם רצה לומר הראשים והעם. וביאר עוד שלא היו מעורבי׳ ולא היו מבולבלים זה בזה, אבל היו ראשונה הזקנים ואחריהם השוטרים ואחריהם הנשים ואחריהם הגרים ואחריהם השכירים עושי מלאכתם. ובזה האופן היו שמה מדרגות האנשים כלם ואישיהם:
האמנם למה בחר משה רבינו שיהיו שמה האנשי׳ והנשים והטף וגרים. והנה לא זכר זה בברית הראשון ולא נעשה כזה. הנה ביארו בדבריו בצורך המעמד. והוא שמשה לפי שהיה דעתו להכניס׳ בברית ההוא רצה ראשונה לומר להם אתם ראיתם כל מיני העבודה זרה אשר היו במצרים במדין במואב ובארץ סיחון ועוג ויש בהם אנשים חכמים ונבונים ואולי יהי׳ בלב אדם מכם ספק בשמירת המצות וטענה או הקש בענין עבודה זרה, ומפני זה איני רוצה שידבר אדם מזה כלל בסתר. לכן קבצתי כלכם פה לפני ה׳ ואם יש בלב אדם מכם כקטן כגדול ספק או טינא ומחשבה בענין עבודה זרה יפרסם אותה בכאן, ויתוכח עמי ואני אסיר ממנו כל ספק ואתיר לו כל טענה. וז״א אתם נצבים היום כלכם, כי מלת התיצבות לא היתה נאמרת כאן על העמידה והזדמנות כי אם גם על ההתקוממות בויכוח. וכמהו (פרשת קרח) ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם. רוצה לומר שהיו בפתח אהליהם מתוכחים בדבר ומקנטרין עם כל הבא ועומד אצלם. וכן (ישעיהו ג׳) נצב לריב ה׳ ועומד לדין עמים, עניינו שהשם ית׳ יוכיח את העמים ראשונה כדברי רז״ל בע״א ר״פ קמא ואא״כ יתן פסק דין בדבר. וכן (פרשת בשלח) התיצבו וראו את ישועת ה׳, שיהיה להם העמדה והתקוממות בעצמם ולא יהיו צועקי׳ ומתלוננים ואז יראו את ישועת ה׳ וכן כל לשון התיצבות מורה על זה. ולכן אמר כאן אתם נצבים היום כלכם, רוצה לומר כוונת ביאתכם פה היתה כדי לבא לויכוח והתקוממות עם מי שירצה להתוכח לפני ה׳ בין שיהיה שר וגדול בישראל, או איש ריק ועם הארץ, או אשה או גר או נער קטן כי לכלכם אשמע ואשיב אמרי אמת. ולזה קבץ אנשים ונשים וטף וגרים מה שלא היה בברית הראשון מפני צורך הויכוח שיעשה מפני העבודה זרה שראו בעמים אשר עברו בהם כי ע״כ בחר בויכוח כדי שבראשונה יסתלק כל ספק שיהיה בלב כל אחד מהם באופן שאחר הויכוח יכנסו בלב גמור מעצמם בברית ה׳ ובאלתו ולזה אמר לעברך בברית בלשון קל. ולא אמר להעבירך לומר שכל אחד מרצונו יעבור ויכנס בברית לא בעל כרחו.
ואמר אשר ה׳ אלהיך כורת עמך היום להגיד שלא יחשבו שהברית הראשון היה מהקדוש ב״ה והברית הזה ממשה כי כמות זה כן מות זה. וכמו שהראשון כרת השם ית׳ עמהם ברית בחורב ככה הוא ית׳ כורת עמהם הברית הזה היום הזה. וכתב הרמב״ן שיתכן שכרת עמהם ברית בהקרבת עולה ולקיחת חצי הדם וזריקתו על המזבח וחצי הדם זרק על העם כמו שעשה בהר סיני כאשר נזכר. עם היות שלא זכרו בכאן וזה יאמינהו מי שירצה כי אין בכתוב עדות ולא ראיה עליו.
והרלב״ג כתב שלפי שהיה דרך כורתי הברית לכרות דבר אחד לחצאים ולעבור בין בתריו. לכן התחכם השם ית׳ לתת הברכה על הר גריזים והקללה על הר עיבל והיו ישראל וכל הנטפלים שם עוברים בין ב׳ ההרים והיא ההעברה בברית ה׳ ובאלתו. והדעת הזה בטל מעצמו כי הנה הברית נעשה בימי משה וברכות הר גריזים והר עיבל היו אחרי מותו ואחרי העברת הירדן גם כי ישראל לא היו עוברים בין ההרים.
ולכן היותר נכון אצלי בזה הוא שהברית הראשון שהיה על יציאת מצרים ומתן תורה היה בדם לפי שבדם יצאו ממצרים כמו שאמר (פרשת בא) והיה הדם הזה לכם לאות וגם הדם כמו שזכרתי בנפש יכפר. והברית הזה לפי שהיה ענינו על ירושת הארץ כמו שפרשתי היה לבד בארץ מואב ועל הארץ ההיא אמרו הברכות למי שיהיה מכיר משפט אלהי הארץ וישמרו והקללות על מי שיעבור עליהם. וכמו שבברית הראשון אמרו נעשה ונשמע. כן בברית הזה היו עונים כל העם אמן. וזה היה ענין הברית ולזה אמר ברית ה׳, ואלתו הם הקללות שזכר ויזכור. והברית הוא אמרם אמן. ובזה הוא הספק הב׳:
1. כלומר, סוף פרשת ״כי תבא״.
אתם נצבים – לפי שאמר למעלה ושמרתם את דברי הברית הזאת. סמך מיד אתם נצבים היום כולכם וגו׳ לעברך בברית ה׳ אלהיך ובאלתו. בענין שלא יוכלו לומר שלא נמצאו כולם בעת כריתת הברית. ואמר לפני ה׳ אלהיכם ראשיכם שבטיכם טפכם נשיכם. להורות כי לפני השם לא ניכר שוע לפני דל. ולזה אמר שכולם היו שוים לפני השם. הראשים והמכובדים והשוטרים וההדיוטים. ואפילו חוטבי עצים ושואבי מים. כי אולי הקטנים וההדיוטים הם הגדולים. והגדולים הם הקטנים. כאומרו קטון וגדול שם הוא. כלומר בעולם הנשמות נצבים הגדולים והקטנים לפני השם. כי בזה העולם אין אנו מכירים בהם. ולכן אמר בכאן אתם נצבים היום כולכם לפני ה׳ אלהיכם ראשיכם שבטיכם טפכם נשיכם מחוטב עציך עד שואב מימיך. כולם יש להם קיום והתיצבות בשוה. כי בענייני הנפש ראוי שיהיו כולם שוים. כאומרו העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. וכל זה לעברך בברית ה׳ אלהיך גדולים וקטנים. וענין זה הברית נראה שלא היה ברית חדש. שכבר כרת עמהם בצאתם ממצרים. אבל ענין זה הברית היה ברית הנזכר בפרשה שלמעלה בענין התוכחות. שאמר אלה דברי הברית שהם התוכחות והייסורים שכרת אתם בארץ מואב. וכן אחז״ל במסכת ברכות נאמרה ברית במלח ונאמרה ברית בייסורים. [כמו] שכתב בכאן אלה דברי הברית.
ולפי שהייסורים הם מעמידים האדם. אמר אתם נצבים היום. ויש לכם מציאות וקיום. כמו שהמלח ממתקת הבשר ומעמידה. ולכן אל תפחדו ואל תיראו מדברי הברית הזאת ומהאלות הכתובות בו. וזהו לעברך בברית ה׳ אלהיך ובאלתו. כי כ״ז למען הקים אותך וגו׳. ואמר ג״כ ואת האלה הזאת. שהם האלות והקללות הכתובות למעלה.
ולפי שאולי יש בכם איש או אשה שכשישמע דברי האלה הזאת יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי. מאלה הקללות. לא יאבה ה׳ סלוח לו ורבצה בו כל האלה. הכתובה למעלה והבדילו ה׳ לרעה ככל אלות הברית. שהם הכתובות למעלה. וזהו ויחר אף ה׳ בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה. ויתשם השם מעל אדמתם. כמו שאמר למעלה ונסחתם מעל האדמה וגו׳. ונוכל לומר גם כן כי זה ברית חדש. כאומרו אשר ה׳ אלהיך כורת עמך היום. והוצרך בכאן ברית חדש. לפי שהברית הראשונה נכרת עם האבות שכבר מתו במדבר. ועכשיו הוצרך לכרות ברית חדש עם הבנים. ולהשביעם בשבועת האלה. כמו שאמר כאן לא יאבה ה׳ סלוח לו וגו׳ וכל הענין. וכל זה למען הקים אותך היום לו לעם קדוש.
אתם נצבים... לפני ה׳ אלהיכם – ומי שיטעה אותי לא יוכל להטעות אותו, ועל דעתו תקבלו עליכם.
ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם – ״ראשיכם״ שהם ״שבטיכם״ שבטי המושלים, והם הנשיאים והשרים אשר בידם שבט המושל. ו״זקניכם״, והם השופטים, ״ושוטריכם״, אשר להם כח להכריח בעלי הדין. ועל כל אלו הראשים מוטל להורות להמון מה טוב להם שיקבלו עליהם או ימאנו.
אתם נצבים...לפני ה' אלוהיכם, so that anyone who is capable of misleading me cannot mislead Him. You will accept this covenant in His presence, on His authority, not merely on mine.
ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם, the people Moses describes as ראשיכם, are those who are heads of their tribes, elsewhere referred to as נשיאים, princes. The term ראש always includes the people who wield authority. זקניכם, your judges. ושוטריכם, the law enforcers empowered by the judges to enforce their judgments. Each one of these categories of people have the duty to teach the people (within the parameters of their special competence) how much better it is for them to accept Torah law than to defy it or neglect it.
(ט-טו) אתם ניצבים וגו׳. [... ...] להיכנס בברית, עתה רוצה להודיעם עניין אחד שלא יטעו. וזהו הדבר, שלא יאמר היחיד, גם כי אני אחטא – אהא נידון אחר הציבור. וזהו שאמר אתם ניצבים היום כולכם לפני ה׳ אלהיכם ראשיכם וגו׳, ר״ל, אתם ניצבים כולכם לפני ה׳, עתה בפה1 שלם מהגדול ועד הקטן.
[׳מחוטב עציך ועד שואב מימיך׳]:
ואמר מחוטב עציך ועד שואב מימיך, לפי שיש שני קווים בגוף, אחד לארכו ואחד לרחבו. האורך – הוא מהגדול לקטן, והרוחב – הוא מהקטנים, מהיותר גדול שבהם ליותר נבזה שהוא מן הפחותים, היותר גדול – החוטב עצים, והיותר נקלה – שואב מימיך.
ולכן אמר ׳אתם ניצבים׳ – מהגדול אל היותר קטן, ׳ניצבים׳ – קיימים בפה לפני ה׳.
לעברך בברית ה׳ וגו׳, למען הקים וגו׳, ולא אתכם וגו׳, כי אתם ידעתם וגו׳, ותראו וגו׳. לפי שבמואב, אמר הגאון, יכול להיות שעברו באיזה קצה ארצם.
1. נמחק ׳בלב׳, ובמקומו נכתב ׳בפה׳. ובנדפס ׳בלב שלם׳.
למד שכנסם וכו׳. דאם לא כן, האיך נמצאו כולם יחד, אם לא שכנסם בברית. אי נמי, מדכתיב ״נצבים״ לשון נפעל, מוכח שכנסם משה, כי כל נפעל מקבל מאחר הפעולה. ומה שפירש ׳יום מותו כנסם להכניסם בברית׳, משום דאי לאו הכי, תקשה למה הכניסם בברית עתה, ולא כל מ׳ שנה, אלא על כרחך מפני שעתה היה משה מסתלק מהם, היה צריך להכניסם בברית. כי כל ימי משה לא היה צריך להכניסם בברית, שהרי הוא מלמדם ומנהיגם להיות עובדים להקדוש ברוך הוא. וידע כי אחר מותו צריכים יותר לברית, שכן אמר להם (להלן לא, כז) ״הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה׳ ואף כי אחרי מותי״. ומפני כי היה הברית שלא יהיו סרים מאחרי ה׳ אחרי מות משה (להלן לא, כח-כט), וכל ימי משה לא היו צריכין, אם כן בודאי לא הכניסם בברית אלא ביום מותו, שאז ׳אם לא עכשיו אימתי׳ (אבות פ״א מי״ד). ועוד, דהא קרא דלעיל (פסוק ג) ״ולא נתן לכם לב לדעת״ היה ביום שכתב משה ספר תורה ונתנה לשבטו (רש״י שם), ולקמן מוכח דכל זה היה ביום מותו, דהא בתחילת פרשת וילך כתיב (להלן לא, ב) ״בן מאה ועשרים שנה אנכי היום״. ואין ספק כי פרשת אתם נצבים קאי אפרשה של מעלה, דאם לא כן, הוי למכתב ׳וידבר משה אל ישראל אתם נצבים׳:
ראשיכם לשבטיכם. ואין לומר כמשמעו, דאם כן איך מזכיר ״שבטיכם״, דהיינו כל ישראל, ואחר כך יאמר ״זקניכם״, הוי ליה להזכיר החשוב קודם (רש״י כאן), כמו שזכר ״ראשיכם״ קודם. אבל אונקלוס תרגם כמשמעו, ומפרש ״שבטיכם״ רוצה לומר כל שבטיכם, והוא חשוב יותר מ״זקניכם״, מפני שהוא כולל השבט שבו יכללו זקנים. אבל ״ראשיכם״ לא הוי בכלל ״שבטיכם״, כי הראש הוא ראש עליהם, והוא מיוחד, ואינו נכלל בכלל ״שבטיכם״. ואף על גב דהשביעם דרך כלל לשבטים, השביעם בפרט גם כן ״זקניכם וכו׳⁠ ⁠⁠״, עד ״כל איש ישראל״, והם הפרטים. אבל כלל ישראל זכר כבר במה שכתב ״אתם נצבים היום כלכם״, רוצה לומר הכל ביחד. והכל קודם לראשים, שהם ראשי השבטים. הראשים קודם ל״שבטיכם״, שהם ראשים לו. והשתא כל הפסוקים כסדר. וזה יותר נכון:
אתם נצבים היום כולכם לפני ה׳ אלהיכם – פירש״י החשוב חשוב קודם ואח״כ כל ישראל, ראשיכם שבטיכם כמו לשבטיכם ומ״מ הלמד חסירה ולא לחנם, גם מה ראה משה לסדרם על זה האופן במצב זה יותר מבכל שאר קהילות כשהקהילם.
והנכון הוא שרצה עתה לכרות עמהם ברית חדשה, תחת הברית הראשון אשר נתקלקל ע״י העגל אשר נעשה מצד שלא היו עדיין ערבים זה בעד זה ע״כ כל איש הישר בעיניו יעשה ואין אומר השב, ע״כ ראה להביאם במסורת ברית של הערבות ע״י שבועת הר גריזים והר עיבל כי הערבות סבה גדולה להשיב רבים מעון פן יהיה נתפס עליו, כי כל ערב הרואה שהלוה מפזר ממונו אזי הוא מוכיחו מיראה פן יצטרך לשלם בעבורו, כך בזמן שישראל ערבים זה בעד זה אזי כל מי שיש בידו להוכיח בראותו יחיד או רבים נוטים מדרך השכל הוא מחזירו למוטב ואם העלם יעלם עיניו ממנו הרי הוא במקומו ועמו במחיצתו וחטא הרבים תלוי בו, אבל מי שאין בידו להוכיח אין הסברא נותנת שיהיה נתפס בעון זולתו דאל״כ לא שבקת חיי לכל בריה ואדעתא דהכי לא נכנסו בברית הערבות, ואם מצינו לפעמים שהגדולים נתפסים אף בעון הדור הנסתר כמו שקרה בחטא של עכן זהו לפי שקודם זה לא הטילו מוראם על הכלל והעלימו עיניהם מסוררים ואחרי לא יועילו הלכו (ירמיהו ב׳:ח׳). לומר שלא תועיל להם התוכחה, עד אשר בסבה זו כל חוטא ורב מרי נותן ברכת שלום לעצמו בחשבו כי הותרה הרצועה של מרדות וע״כ הוא עושה עבירות חבילות חבילות לפעמים בגלוי לפעמים בסתר, אבל אם היו הגדולים תמיד מיסרים האנשים הפושעים אז היו יראים לעשות אפילו בצנעה פן יודע הדבר ואם כן דין הוא שבכל חטא ואשמה יד הסגנים במעל ראשונה כי כל סבה קודם למסובב.
וע״כ נאמר (יחזקאל ט׳:ו׳) וממקדשי תחלו – ודרשו רז״ל (שבת נה) ממקודשי וכן דרשו (ב״ק ס.) פסוק כי תצא אש ומצאה קוצים שאין הפורענות בא לעולם כ״א בעבור הרשעים ואינו מתחיל כ״א מן הצדיקים כו׳, וטעמו של דבר לפי שבידם שבט מושלים להשיב רבים מעון ורפו ידיהם מלחזק ידים רפות בתורה וברכים כושלות באמונה. וע״כ אמרו רז״ל (ר״ה ח:) מלך נכנס לדין קודם לציבור כו׳, כי מי יוכל ומי יחוש חוץ ממנו להטיל מורא שמים על הבריות כי בידו שבט ומחוקק לשום משטרו בארץ. וכן אמרו רז״ל (תנחומא אמור כב) בערב ר״ה הגדולים יצאו לקראתו תחילה ואח״כ יצאו הבינונים כו׳, ואחר כך כל ישראל ביום כיפורים, לפי שכל החשוב חשוב יותר מזולתו הוא נכנס לדין תחילה והוא קודם ליתן את הדין יען כי אשמת העם תלויה בראשיהם.
על כן סדרם משה במסורת הברית הזה על זה האופן, כי מצד שיכנסו בערבות אז יהיו הגדולים לעולם קודמין ליתן את הדין מן מי שתחתיהם, והקדים הראשים ראשיכם שבטיכם כי הראשים קודמים אל הזקנים בכ״מ כי לעולם יותר נשמעים אל מי שמכריחם על העשיה בחזקת היד ושבט מוסר ירחיקנה ביותר ממה שמוכיח בדבור לבד כמ״ש (משלי כ״ט:י״ט) בדברים לא יוסר עבד ונאמר (שם כ״ו:ג׳) ושבט לגו כסילים. אע״פ שתחת גערה במבין מהכות כסיל מאה (שם י״ז:י׳) מ״מ אצל הכסילים לא כך היא המדה, וכמו כן היו בישראל תמיד שבט ומחוקק כמ״ש (בראשית מ״ט:י׳) לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. שבט אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם בשבט, ומחוקק, אלו נשיאי א״י המלמדין תורה ברבים כי זהו שררת המלכות ושררת הסנהדרין זה בשבט ואלו ברוח שפתותיהם, ולפי שהחוטא ורב מרי ביותר נשמע אל הרודה בשבט ממה שהוא נשמע אל המוכיחו בפה כי אמר אך דבר שפתים הוא ע״כ המלך קודם לכולם ליתן את הדין על אשמת העם, ע״כ אמר גם כאן שראשיכם המה בראש ערבים קבלנים בעד כל העם.
ונתן טעם לדבר, לפי שראשיכם היינו שבטיכם המה בעצמם שבט הנוגש בכם כד״א (ישעיהו י׳:ה׳) הוי אשור שבט אפי. קרא לאשור שבט כך קרא לראשים שבט לומר כי המה בעצמם שבטיכם ובידם להוכיח יותר מן הזקנים על כן הם קודמים ליכנס בערבות. ואחריהם כל ישרי לב זקני ישראל מחוקקים אשר ברוח שפתותיהם ימיתו רשע וגם המה יש להם שוטרים הרודין בעם אמנם לא כמו הראשים כי הראשים יש להם יותר ממשלה מן הזקנים, ואח״כ כל איש פרטי מישראל קודם לנשים וטף כי הנשים והטף נשמעים אל הגברים וכן הגר משועבד ג״כ אל כל איש פרטי מישראל.
(הקדמה)
נצבים
(ט) אתם נצבים: פרשה פתוחה.
מלמד שכינסם משה כו׳. וא״ת מנ״ל, דלמא לא כינסם, אלא כל אחד ואחד עמד בחנייה שלו והוא עמד באמצע. ועוד קשה ל״ל לפרש להכניסם בברית, הרי כתיב בהדיא בקרא. וי״ל דמה שפי׳ להכניסם בברית מזה מוכח שכינסם, דהרי אין כריתות ברית אלא דרך העברה, כדלקמן (פסוק יא) , וא״כ מדכתיב בקרא שהכניסם בברית, ממילא עקרם ממקומם וכינסם יחד כדי להעבירם בברית:
ביום מותו להכניסם בברית. מדכתיב היום, משמע היום מלאו ימי ושנותי, ביום הזה אמות. [ר׳ אליהו מזרחי]: א״נ דאי לא תימא הכי, למה כינסם עכשיו יותר מכל הארבעים שנה, הניחא אם הוא יום מותו אתי שפיר, דאם לא עכשיו אימתי, אבל אם לא היה ביום מותו למה עכשיו יותר מכל הארבעים שנה:
ראשיכם לשבטיכם. דאל״כ אלא ראשיכם ושבטיכם כל חד וחד בפני עצמו, קשה ראשיכם ל״ל, מדכתיב שבטיכם גם הראשים בכלל, וגם שאר הפרטים ל״ל, שהרי כולן בכלל שבטיכם הם. בשלמא כשפירושו ראשיכם לשבטיכם, יש לומר בתחילה נקט ראשיכם ואחר כך זקניכם ואחר כך שוטריכם ואח״כ כל ישראל, החשוב חשוב קודם, אבל אי הוי ראשיכם ושבטיכם תרי מילי, א״כ ראשיכם ל״ל. וכ״ת א״כ אמאי כתיב ראשיכם ולא כתיב ראשי שבטיכם, די״ל ללמדנו דנשיא הדור הוא שקול ככל הדור:
This teaches that Moshe gathered them, etc. You might ask: From where does Rashi know this? Perhaps he did not gather them but rather each one remained in his encampment and Moshe stood in the middle? Furthermore, why does Rashi explain To introduce them into the covenant"? This is explicitly written in the verse? The answer is that he explains to introduce them into the covenant as this proves that he gathered them together, since one cannot make a covenant except through a rite of passage as we see later (v. 11). If so, since the verse writes that He introduced them into a covenant, Moshe must have uprooted them from their place and gathered them together, in order to perform this rite of passage with them into the covenant.
On the day that he died, to introduce them into the covenant. Since it is written this day it implies, this day my years are complete, i.e., this day I will die. ([See] Re"m). Alternatively, if you do not say this, why did he gather them now more than during the entire forty years? It is understandable if it was the day of his death, because if not now, then when? But if it was not the day of his death, why [do it] now more than the entire forty years?
Your chieftains of your tribes. Otherwise, if it means your chieftains and your tribes, each category by itself, why mention the chieftains at all? Once it writes your tribes the chieftains are included? And also, why mention the other details since all are included in your tribes"? This is no difficulty if the verse means your chieftains of your tribes, for you can say that the verse first mentions your chieftains, then your elders, afterwards your law officers, and afterwards all of Yisrael, i.e., the more prominent being listed first. But if your chieftains and your tribes are two entities, why mention chieftains at all? And if you ask: Why does it write ראשיכם (your chieftains) and not ראשי שבטיכם (the chieftains of your tribes)? The answer is to teach us that the prince of the generation is equal to the entire generation.
פרשת נצבים
אתם נצבים היום כלכם לפני ה׳ אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל – אמת ונכון כי את אשר יקריב ה׳ לעבודתו אדנות יתן לו ועבד מלך מלך. וכל איש ישראל אשר הונף ואשר הורם להתקרב לפני ה׳ לעבוד בבריתו נעשה ראש וקצין יתרומם ויתנשא ממעלתו. לכן כאשר יתייצבו נצבים כל איש ישראל לפני ה׳ לעמוד לשרת ולברך בשמו נעשו כלם ראשים. כאשר דבר משה אליהם משבח ואומר אתם נצבים היום כלכם לפני ה׳ אלהיכם וזה לכם לגדולה כי ראשיכם כל שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל וכלכם ראשים ושופטים ואין מכם מי שלא יעלה לראש:
אתם נצבים – צריך לדעת כוונת מאמר זה, עוד למה הוצרך לפרט ראשיכם וגו׳ טפכם וגו׳ ולא הספיק לומר בדרך כלל כלכם. עוד צריך לדעת טעם הברית הזה הלא בסמוך אמר אלה דברי הברית, ואם רצה לכלול גם האמור בפרשה זו בכלל הברית היה לו להקדים הדברים ויאמר על הכל אלה דברי הברית.
ונראה כי כוונת משה בברית זה הוא להכניסם בערבות זה על זה כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה׳ ויהיו נתפסים זה בעד זה, והעד הנאמן מה שגמר אומר הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו וגו׳ הרי שעל הערבות מדבר הכתוב, ואין זה הברית שאמר בסוף פרשת תבא כי אותו ברית הוא על עצמן, וזה שיתחייב כל אחד על אחיהו העברי כפי היכולת שביד כל אחד.
ומעתה באנו להבין מאמר אתם נצבים שהכוונה הוא על דרך אומרו (רות ב׳) הנצב על הקוצרים ל׳ מינוי, ואומרו כלכם פירוש כולם יש עליהם עול זה כל א׳ לפי מה שהוא על דרך אומרם ז״ל במסכת שבת (נ״ד:) כל מי שיש בידו למחות בכל העולם נתפס על כל וכו׳ וכל מי שיש בידו למחות באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, וכל מי שיש בידו למחות בבני ביתו נתפס על וכו׳, והוא מה שפרט הכ׳ כאן ואמר ראשיכם וגו׳ שכל אחד יתחייב כפי מה שיש בידו, ראשיכם הם הגדולים שבכולן שיכולין למחות בכל ישראל אלו יתחייבו על הכל, שבטיכם כל שבט ושבט יתחייב על שבטו, זקניכם ושוטריכם כל זקן יתחייב על משפחתו, כל איש ישראל הם ההמון כל אחד יתחייב על בני ביתו, לזה הפסיק הכתוב כאן וסדר טפכם וגו׳ בפני עצמם כי אלו אחרים נתפסים עליהם שהם הרשומים בפסוק שלפניו כל אחד כפי מה שהוא, ואין הם נתפסים על אחרים, שהטף אינם בני דעה, והנשים כמו כן, הגרים גם כן אין להם להשתרר על ישראל, וכמו שדרשו ז״ל (יבמות מ״ה:) בפסוק (לעיל י״ז ט״ו) שום תשים עליך וגו׳ כל משימות שאתה שם עליך לא יהיה אלא מקרב אחיך ולא גרים, אבל ישראל חיבין עליהם כאומרם ז״ל (נדה י״ג) קשים גרים לישראל כספחת ופירשוהו לפי שאינם מלמדים אותם ככל הצורך, הא למדת שנתפסים עליהם.
עוד רמז באומרו אתם נצבים וגו׳ לפני ה׳ לפי שכל שהוא מרוחק מהקדושה קומתו נמוכה וראשו שפלה (ב״ר פי״ב ו׳), לזה אמר כי להיות לפני ה׳ נצבו ונשאו ראשם.
אתם נצבים היום, "You are standing today, etc.⁠" We have to analyse what these words are meant to tell us. Besides, why did Moses have to single out ראשיכם, טפכם, "your heads and your children,⁠" and did not simply say כלכם, "all of you?⁠" Moreover, what was the reason for this covenant? Just a few lines ago (28,69) Moses had written: "these are the words of the covenant, etc.⁠" If Moses was anxious to include what is written in this portion in the covenant, he should have written this chapter sooner and everything would have been included in what are described as "the words of the covenant in 28,69.⁠"
It appears that what Moses wanted with this new covenant was to make the Israelites responsible for one another in their מצוה-performance. Each Jew has to see to it that his fellow Jew does not stumble and commit sins. The proof that this is what Moses had in mind here is to be found in verse 28 of our chapter where the Israelites are relieved of their responsibility when the nature of the sin committed is one that is secret. The Torah emphasizes הנגלות, "publicly committed sins,⁠" must be dealt with by ourselves. It is clear that that verse speaks of the mutual responsibility of one Jew for the conduct of another. Naturally, the degree to which we have to carry out this responsibility varies with our position in the community.
Let us now understand the meaning of the words: "you are standing here today.⁠" We may best understand this by referring to Ruth,2,5 נצב על הקוצרים, "the one standing over the reapers.⁠" The word in Ruth means "the one appointed over the reapers.⁠" Moses added the word כלכם, "all of you,⁠" to make plain that the mutual responsibility with which he charged each member of the people applied to one and all. We have been taught in Shabbat 54 that anyone who is in a position to protest a sin being committed by a fellow Jew, and who does not exercise his power of protest will be considered as an accessory to that sin. Some people's authority extends to their entire city whereas others may have authority to do this only within the walls of their own houses. Every Jew is responsible in the parameter where he can enforce his will. ראשיכם refers to the highly placed individuals in society. Such people share in the responsibility of the conduct of the whole nation. שבטיכם refers to heads of tribes, whereas זקניכם ושוטריכם, refers to heads of households, "your elders and law enforcement officers.⁠" Finally, כל איש ישראל, every man of this people possesses some influence over other members of his household. At this point the Torah interrupts before continuing with its reference to children, women, and proselytes. They are listed separately as they are the ones who will not become accessories when they do not admonish fellow Jews about their duties to perform the commandments. Children are not culpable as they do not understand the meaning of sin. How could they be expected to call their elders to order? The same applies to the women. Proselytes most certainly cannot be expected to call to order Jews who are natural born Jews. Our sages explained in Yevamot 45 that Deut. 17,15 שום תשים עליך מלך, is restrictive and means that only a fellow Jew may be appointed over you. However, we know from Niddah 13 that there is an obligation for Jews to call proselytes to order, and that Jews who fail to do so may find themselves culpable as accessories if the proselyte commits a sin.
Another meaning of the sequence "you are standing in the presence of the Lord,⁠" is that unless you are standing in His presence you are very low, cannot even be considered as standing upright (compare Bereshit Rabbah 12,6).
אתם נצבים – הוא כנגד נפש ורוח.
היום כלכם – הוא נגד ב׳ צלמין.
לפני ה׳ אלהיכ׳ – כנגד ג׳ חלקי הנשמה. נשמה חיה יחידה.
ראשיכם – כי הם חמשה מנהיגי ישראל. כמו שביארתי בישעי׳.
אתם נצבים היום כלכם – כדכתיב לעיל ויקרא משה אל כל ישראל, ואמר להם שכנסם היום לפני הקב״ה ביום מותו, כדי להעבירם בבריתו ובאלתו, כי בברית הראשונה של מתן תורה לא היו שם אלות וקללות, והוסיפם עתה קודם שיכנסו לארץ מיראתו פן יפתה לב קצתם לשקוצי ע״א אשר ראו במצרים או אשר יראו בארץ כנען, כמו שיאמר כי אתם ידעתם וכו׳:
ראשיכם שבטיכם – כמו האהלה שרה אמו, והענין ראשיכם שהם ראשי שבטיכם:
ראשיכם שבטיכם – רש״י פי׳ ראשיכם לשבטיכם וראב״ע אמר ראשיכם שהם ראשי שבטיכם ויותר יתכן כתיב״ע רישי סנהדרין דלכון ואמרכלי שבטיכון, לפי׳ שבטיכם מענין שבט מושלים (ישעיהו י״ד), לא יסיר שבט מיהודה שהוא כנוי לשררה ולממשלה (סצעפטערפיהרער), ויפה אמר הגר״א ראשיכם הם שרי אלפי׳ שהם ראשים על כלם, שבטיכם הם שרי מאות שהם שופטי ישראל כמו לא יסור שבט מיהודה, שאמרו עליו (סנהדרין ה׳) שבט אלו ראשי גליות הרודין. זקניכם הם שרי חמשים המלמדים תורה ברבים, ושוטריכם הם שרי עשרות הכופין על קיום פסקי הדיינים.
כל איש ישראל – דע שבכ״מ שיזכיר איש ישראל או כל אשי ישראל הרצון בו האנשים הנכבדים במעלה מה, ולא כן ויקהל דוד את כל ישראל מן שיחר מצרים ועד לבא חמת (דברי הימים א י״ג), שהרצון בזה כל עם ישראל, וכן כאן אמר (לעיל א׳) ויקרא משה אל כל ישראל, והיינו הנשיאים והעם, ועכשיו אמר. אתם נצבים וגו׳ ראשיכם כל איש ישראל, הנה כל איש ישראל הוא כלל שאחר הפרט, הראשים והנשיאים טפכם נשיכם וגרך דהיינו יתר העם (רוו״ה).
אתם נצבים – לא מצינו שענו אמן או עשו שום דבר להראות שהם מקבלים הברית אבל במה שנשארו שם לשמוע הקללות עד תמם עשו עצמם כמקבלים; זה טעם אתם נצבים ואח״כ הוא מדבר על מי שאולי לא בא שמה, או הלך לו באמצע.
שבטיכם – כמו {לא יסור שבט מיהודה,}א דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל {בראשית מ״ט:ט״ז}.
ראשיכם שבטיכם – עיין בראשית מ״ט:ט״ז.
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
(ט-י) נצבים
אתם נצבים – כבר אמרנו (פירוש לעיל כח, סט) מדוע משה רבנו הפסיק באמצע את דבריו בנוגע לעתיד ישראל: הוא רצה להזכיר לישראל את העובדות שהיו עדים להן במו עיניהם, כדי שתהיה להם הבנה נכונה בברכות ובקללות הנאמרות להם. כמו כן, הוא רצה להוסיף ביאורים מסוימים כדי להבטיח שהעם לא יפרש את הברכות והקללות בצורה לא נכונה. העובדות שהוא רצה להביא לתשומת לבם כלולות בפסוקים א–ח. כאן, בפסוקים ט–כ, הוא מוסיף את הביאורים.
פסוקים ט–יד מפריכים את התפיסה המוטעית שמחויבות ישראל לקיום התורה מכוח הברית מוגבלת לקבוצות מסוימות באומה, לדורות מסוימים, או לפרק זמן מסוים. למעשה, הברית והשבועה חלות על כל בני האומה ועל כל הדורות הבאים.
פסוקים טו–כ מפריכים את התפיסה המוטעית כאילו הברכות והקללות נוגעות רק לבגידה הלאומית, ואילו היחיד חופשי לחיות את חייו בניגוד לתורה, כל עוד הציבור בכללותו נאמן לה׳ ולתורתו.
יש צורך לעסוק כאן בטעות מסוכנת זו, לאור האמור בפרק כז, עִם התחלקות העם ליחידים היושבים בכל רחבי בארץ. הכתוב מדגיש שם, כדי לענות על צרכי אותה תקופה, את האחריות המשותפת של כל ישראל להחזקת התורה ולקיום מצוותיה. לפי עיקרון זה, היחיד אינו מקיים את תפקידו אם הוא נאמן לחובתו בחייו הפרטיים בלבד, אך אינו עושה כמיטב יכולתו לקדם את שמירת התורה בקרב כל קהילתו.
ברוח זו, כפי שכבר ביארנו, מביאות הברכות והקללות המנויות בפרק כח – בייחוד הקללות – את היחיד לידי הכרה בכך, שהוא עתיד ליטול חלק בסבל הכללי אם הוא צופה בחוסר אכפתיות בבגידה הכללית ובחורבן הכללי שיבוא בעקבותיה.
לפיכך, קיימת גם הסכנה שהעם יטעו בהבנתם את אחריותם המשותפת בעברם לקיצוניות השנייה: היחיד עשוי לחשוב שהוא יוצא ידי חובתו אם הוא פועל למען שמירת התורה כמטרה לאומית, אך מפקיע את חייו הפרטיים משלטון תורת ה׳. משום שייתכן שהוא מדמה שמובטח לו במקרה כזה חלקו בהצלחה, אפילו אם חייו הפרטיים אינם יכולים לשאת את עינו הבוחנת של ה׳. פסוקים טו–כ מפריכים דמיון מסוכן זה.
״אתם נצבים״. ״יצב״ הוא צורה של ״ישב״ עם צליל הצד״י. בשונה מ״עמד״, ״יצב״ אינו מורה על עמידה סתם, אלא על עמידה איתנה, עמידה בכוח ובהתמדה מלאת מרץ.
במדרש תנחומא (כאן) מבארים חז״ל בטוב טעם ודעת מדוע בחר כאן הכתוב לנקוט בלשון זו (״יצב״), במקום הלשון הרגילה ״עמד״, שאכן משמשת בפסוק יד. לנוכח כל הייסורים האיומים המתוארים כאן, אתם עדיין ״נצבים״, עומדים איתנים וזקופים. כל הייסורים יעברו מעל ראשיכם, ואתם תבלו את כולם; ״חצי אכלה בם״ (להלן לב, כג), ״חצי כלין והן אינן כלין״ (סוטה ט.). יתירה מכך, הייסורים עצמם מבטיחים את קיומכם הנצחי, שכן הם גורמים לכם להיטיב את דרככם. כפי שאומרים חז״ל במדרש: ״הן מעמידות אתכם, וכן הוא אומר ׳למען ענותך לנסותך׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״ (לעיל ח, ב).
ועוד, ״אתם נצבים״ וקיימים לעד! אני עומד להיפטר מן העולם; וגם יהושע, שאני מוסר אתכם לידיו, עתיד יום אחד ללכת לעולמו. וכמו כן, כל המנהיגים שיקומו אחריו, דור אחר דור, ילכו לעולמם, ואופי המנהיגים ישתנה. רק ״אתם״, האומה, היא בת אלמוות, נצחית וקיימת לעד; בה מונחלת הרוח הייחודית שה׳ הפקיד בידיה את ניצחיותה של מלאכתו, ובשירותה של רוח זו עוסק כל מנהיג. האומה היא ה״מצבה״, העמוד הנצחי של תורת ה׳. ״דבר אחר, מפני מה עשאן משה מצבה? מפני שמשתמשין מדעת לדעת, מדעת משה לדעת יהושע, מדעת יהושע לזקנים; ואף יהושע עשאן מצבה שנאמר (יהושע כד, א) ׳וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת⁠־כָּל⁠־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱלֹקים׳; ואף שמואל שמשתמשין מדעתו לדעת מלכים עשאן מצבה, שנאמר (שמואל א יב, ז): ׳וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם לִפְנֵי ה׳⁠ ⁠׳״ (תנחומא).
ראשיכם שבטיכם – לא ״ושבטיכם״, שפירושו השבטים מלבד הראשים; אלא הראשים כוללים ומייצגים את השבטים. ה׳ אינו נותן דעתו בעיקר על הראשים; אלא תשומת לבו העיקרית נתונה לשבטים, אפילו לאחר שנתמנו הראשים. ״⁠ ⁠׳ראשיכם שבטיכם׳, אף על פי שמניתי לכם ראשים זקנים ושוטרים, כולכם שוין שנאמר ׳כל איש ישראל׳⁠ ⁠⁠״ (שם).
ובדומה לכך טפכם נשיכם – לא ״ונשיכם״, שפירושו הנשים מלבד הטף. אלא טפכם שווים לנשיכם. ה׳ אינו יכול לבטוח בטפכם אלא אם כן הוא יכול לבטוח בנשיכם; שכן העתיד הרוחני והמוסרי של טפכם תלוי במסירות נשיכם לה׳.
מחטב עציך עד שאב מימיך – עיין פירוש, בראשית יד, כב–כד בסופו.
״טפכם נשיכם״ וכל האמור לפניו – ״אתם״ וגו׳ – מתייחס לאומה על כל חלקיה, ואילו ה״גר״ מצורף אל האומה בכללותה; לפיכך: ״וגרך״, בלשון יחיד. וכן גם לעניין ״חוטב עציך״ ו״שואב מימיך״, שכן אומרים חז״ל (יבמות עט.) שהם פועלים הקנויים לעבודת האומה, כמו שכתוב בספר יהושע (ט, כא).
נעתק מכ״י הגאון המחבר מדרשותיו על התורה
אתם נצבים היום, זש״ה הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד וגו׳ כל זמן שהקב״ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקומה, הפך במעשיהם של דור המבול לא היתה להם תקומה שנאמר וימח את כל היקום, הפך במעשיהם של אנשי סדום ולא היתה להם תקומה שנאמר ויהפך את הערים האל, הפך במעשיהם של מצרים ולא היתה להם תקומה שנאמר ולא נשאר בהם עד אחד. הפך במעשה של בבל ולא היתה לה תקומה שנאמר והכרתי לבבל שם ושאר נין ונכד. ועל כלם אמר דוד שם נפלו פועלי און וגו׳ אבל ישראל נופלים ועומדין וכן הוא אומר אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי וגו׳. כי אני ה׳ לא שניתי וגו׳ אמר רבי חנינא בר פפא אמר הקב״ה מעולם לא הכיתי אומה ושניתי לה אבל אתם בני יעקב לא כליתם שנאמר חצי אכלה בם חצי כלים והם אינם כלים. וכך אמרה כנסת ישראל דרך קשתו ויציבני וגו׳ משל למה״ד לגבור שהעמיד את הקורה והיה זורק בה את החצים. חציו כלים והקורה במקומה עומדת, אף ישראל כל זמן שהיסורין באין עליהם היסורין כלין והם במקומן עומדין ואינם כלין. לכך נאמר הפוך רשעים ואינם. ע״כ תנחומא. הפך במעשיהם של דור המבול ולא היתה להם תקומה שכל ימי המבול לא שמשו המזלות ומאז נשבר כחם ואינם גדלים לארך ימים וגבורה כמו מקודם. וע״ז כתיב וימח את כל היקום כי גם בחטאם היתה להם תקומה. ע״י משטרי שמים שעמדו בעזרם. אע״ג שסרה ההשגחה מהם. וע״ז היה צריך להפכם משרש. וכן באנשי סדום הפך משרש הרים והפך גם שרשם למעלה וכן במצרים תחלה נלקה שר של מצרים בים ועי״כ לא נשאר בהם עד אחד וגם כל אלילי מצרים שהיו עשוים עפ״י טלמסאות וכח השבעת הכוכבים, נשברו כשבר נבל יוצרים כתות. וכן בבבל כתיב בישעיה איך נפלת משמים הילל בן שחר. ומ״ש הפך במעשיהם כי שריהם ומזליהם הם הם מעשיהם הרעים שעובדים להם והמה נפתים אחריהם ומשפיעים להם כל טוב. כיון ששריהם הם מצד הס״א שאוהבים מעשיהם זר מעשיהם. וכן כל ענין הזנות שהיה בדור המבול היה לערבב הכחות וכן במצרים ובבבל שהיו ג״כ מלא כשופים חרטום ואשף וכשדי ושרי הטומאה הם מעשיהם בעצמם והענין ארוך ואכ״מ. ועל כולם אמר דוד שם נפלו פועלי און וכו׳ ר״ל כי ידוע תבת שמים הוא מלשון שם, שמורה על תכלית ההרחק כמו שמרמז על מקום רחוק אומר מלת שם, וזה שמים, וז״ש שם נפלו ר״ל שאינם מהנופלין אשר יפלו רק למטה במקומם אבל יפלו בשרשם למעלה תחלה. ושם מרמז על מקום השרש. ועי״ז דוחו ולא יוכלו קום. כיון שאין להם שרש ותקוה. אבל ישרא״ל נופלי״ם ועומדי״ם ר״ל שלא כאלה חלק יעקב. שיפלו ח״ו משרשם. רק ישראל בעצמם נופלים ושרשם חי וקים, לזה ועומדים, וכן הוא אומר ״אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי״ ר״ל שישראל אומרים לאומות השמחים על צרותיהם ונפילתן. ואומרים להם שאין זו שמחה כי אינה נפילה כלל כמו שלא יקרה מי שיושב בבית אפל והאור לו מנגד לא יתכן שיאמרו כי הוא נלקה בחשך. כי אין צריך רק התקרבות אל האור כי ישראל ששרשם עומד א״כ גם כי נפלתי ר״ל הנפילה אם קם מתיצב על נכון כמ״ש אתם נצבים לפני ה׳ ואינה נפילה כי ה׳ אור לי כנ״ל. כי אני ה׳ לא שניתי א״ר חנינא בר פפא אמר הקב״ה מעולם לא הכיתי אומה ושניתי לה אבל אתם בני יעקב לא כליתם יבואר בהנ״ל רק בהמתיק הענין שכתבנו למעלה ממשל האילן שידוע בחכמת הטבע שהעץ הוא מלא קנוקנות וגידים. אשר ישלח בו מיץא ספוגי ולחלוחית האדמה שיונק השרש וישלחם אל הגזע ומשם לענפים הגדולים והקטנים, איש לפי אכלו. והנה השרש עושה פעולת השלוח תמיד לא ישקוט רק לפעמים יולד חולי בהענפים. שיצמקו הקנוקנות ואינם מוכנים לקבל יניקת השרש אזי בבוא המזון אל המקום הזה ואין מי שיקבלהו הוא שב אל שרשו. וממילא הענף מחוסר מזון וחיות ועי״כ גם חום השמש ושנוי האור יפעול בו ליבשו והיה כערער בערבה עד אשר ינקה ויבריא ומוח עצמותיו ישוקה, אז יקבל השפע כבתחלה, ובאופן זה, אבל לפעמים שהענפים יונקים מן שרשם בטוב בריאים ומוצקים רק שבעל האילן רואה שהאילן הוא סם המות והפירות אשר יגדלו על הענפים ימיתו בני אדם. אזי בודאי עוקרו עם השרש לבל ישוב ויפרה ראש פתנים. וכן המשל בישראל שמקבלים השפע ע״י הקב״ה שהוא השרש עץ החיים הנטוע בתוך הגן והם הענפים נצר מטעיו. הנה שרש השרשים תמיד ידו פתוחה להשפיע שפע שבע רצון רק לפעמים הענפים המקבלים מתקלקלים ע״י העונות ונסתמו צנורי נשמותיהם הרוחנים המקבלים החיות מהשרש וא״כ החסרון הוא בענפים ואז כשבא השפע אליהם והם בלתי ראוים לקבל חוזר השפע אל מקומו עד אשר ישובו ויזככו הצנורות וקנוקנות הנפש עוד ישוב לשוש עליהם לטוב כבתחלה. אבל באו״ה שמקבלים שפעם ע״י השרים. ולפעמים יראה האדון שהכל שלו רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן בשרשו שלמעלה ומזלו עומד לו. אך הוא גדל סם המות חמת תנינים למו ונחש הנחשת בעקבו. אזי צריך לעקרו עם השרש. וז״ש אני ה׳ לא שניתי ר״ל שהחילוק בין עונש אומות לישראל שזה ע״י ישראל בעצמם וכליון האומות בא ע״י כונה מהקב״ה וז״ש אני ה׳ בעונש שאני הגורם לזה שאני רואה שצריך לעקור האילן של סם המות, לא שניתי לא הכיתי אומה ושניתי לה, כי אני עוקרה עם השרש, אבל ואתם בני יעקב ר״ל יסורין שבאים עליכם אתם הגורמים שיש קלקול בכם ואינכם יכולים לקבל מהשרש א״כ לא כליתם כיון שהשרש קיים. אמר ״אני ה׳⁠ ⁠⁠״ כי עונש ישראל שהוא רק מניעת השפע הוא הגורם של מדה״ד שדרכו לצמצם כידוע. אבל עונש א״ה שהוא בפועל לעקרם ולשרשם, הוא ע״י מדת הרחמים שנהפך למדה״ד שאם היה במדת הדין אין דרכו להסיר רק ההשגחה אבל שישגיח לרעה א״א כי דרכו רק לסלק ההשגחה למרומים והדבר ידוע בכתבי האר״י ז״ל. ובזה י״ל מ״ש בשעה שהקב״ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם. שמהפך ע״י מדת הרחמים לדין. ואז הוא מסתכל בהם משגיח לרעה דאם היה במה״ד לא היה מסתכל. וא״כ לא היה מחויב כליה כיון שאינם נתונים תחת ההשגחה כנ״ל. שנאמר חצי אכלה בם רישא דקרא אספה עלימו רעות חצי אכלה בם. ויובן במ״ש למעלה כי רבוי הקללות הוא לטובה כי כל שהקללות מתרבים הוא בא מעלולים התחתונים. שהם מתרבים בדרך עלה ועלול. וישראל הם למעלה מעלולים התחתונים אף בעת חטאם מצד נפשם שהיא חלק אלוה. וז״ש ע״י שאספה וארבה עלימו רעות שהוא מהנהגות השפלות ממילא חצי כלים והם אינם כלים. כי הם יותר חזקים מהחצים. והביא משל מהגבור שזורק החצים אל המטרה שהקורה חזקה יותר מהחצים. וגם רמז שמה שהקב״ה שולח יסורין על ישראל אינם להרע להם רק להכין הדרך שיוכלו לשוב ולקבל שפעת ה׳ ולא תלך השפע בדרך עקלקלות כמו הגבור שאין כוונתו לשבר את הקורה רק לכוין שילכו החצים אל המטרה וע״ז מביא ג״כ קרא דרך קשתו שתחלה אומר דרכי סורר ויפשחני. ר״ל שנתקלקלו דרכי צנורות השפע ולזה דרך קשתו ויציבני רק למטרה לחץ לכוין השפעת אלהי בדרך ישר לישראל חבל נחלתו:
אתם נצבים יל״פ כי האדם נקרא הולך ממדרגה למדרגה ואינו עומד רגע על ענין אחד רק במעלות הסולם רצוא ושוב אף מי שכבר הגיע אל שלמותו לדבק בעלת העלות באופן שאין השגה למעלה הימנה אין לו מקום לילך ונקרא עומד ועז״א ואתה פה עמוד עמדי. דכיון שעלה אל מדרגה העליונה מאשר ביכלת מין האנושי להשיג הוא שיהיה אצל כסא כבוד ופרשז עליו עננו א״ל עמוד שתקרא עומד ע״י שאתה עמדי וכן אמר ואנכי עמדתי בהר ששם היה עומד על מדרגה אחת ועז״א אתם נצבים היום כלכם שכלכם במדרגת עומדים והטעם כי אתם לפני ה׳ אלהיכם ואין עליה גדולה מזו. בזה יל״פ מ״ש בתנחומא פ׳ בראשית ובחז״ל היום לעשותם ולא למחר לעשותם היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם שחדא תליא באידך, כי הטעם ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא כי השכר הוא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה וא״כ כשהם באופן זה שעומדים לפני המלך ונהנים מזיו כבודו יתברך שוב א״א שילכו ממדרגה למדרגה כי אין מדרגה גדולה למעלה מזו לזה אין מקבלים שכרם בזה העולם כדי שיוסיפו תורה ומצות, משא״כ בעה״ב בעמדם תרפינה כנפיהם ושם עולם הגמול שוה א״א שיהיה שם עולם המעשה וז״ש כי היום לעשותם ולא למחר לעשותם וזה ממילא היום לעשותם וא״א לקבל שכר היום שא״כ מהנמנע שיהא עולם המעשה. ולמחר לקבל שכרם ולא אפשר לעשותם:
ד״א חושב בכאן עשר מדרגות כמ״ש בזוה״ק פ׳ יתרו (דף ל״ז) והענין ע״פ מ״ש המהרש״א פרק י׳ יוחסין דכמו שהמרכבה העליונה נכללת מעשר מדרגות ואין דבר שבקדושה פחות מעשרה כן למטה קדושת ישראל זיו הדרם הוא בעשר מדרגות והם עשרה יוחסין שעלו מבבל ואע״ג שבתוכם יש פסולים ממזירי נתיני שתוקי ואסופי כן גם למעלה יש צד הימין והמשמאילים וזה שחושב מרע״ה כאן עשר מדרגות יוחסין של ישראל חמשה מימינים וחמשה משמאילים והכל שלמות המרכבה העליונה לראש פנה ועז״א שהגעתם למדרגת היותכם בעצמכם לפני ה׳ אלהיכם ואתם חיות הקדש הנושאים כסא כבודו ועז״א ה׳ אלהיכם שחמשה הראשונים הם לעמת שם הויה רחמים וחמשה האחרונים לעמת ה׳ אלהיכם דין ועז״א היום כלכם ודרשו חז״ל כיום שהוא מאפיל ומאיר כי שלמות היום להקרא יום שלם הוא היום ולילה. והנה ידוע כי יום ולילה לא ישבותו רצוני שבכל רגע ורגע ימצא בכדור העולם יום ולילה כי בעת שהשוכנים על הכדור יום יהיה לאנשי עולם החדש השוכנים תחת כפות רגלינו לילה ובעת שאצלנו לילה אזי אצלם יום, והנה היום תמיד מאפיל ומאיר ברגע אחד כן הנהגת המרכבה דין ורחמים ממוסכים וממוזגים זה בזה כולם ברורים להנהגה השלמה, וכן בעם ישראל שהם מרכבה התחתונה שלמות היוחסין שלהם בעשר מדרגות הנ״ל אור וחשך ביום וזה היום כלכם שכלכם דומים ליום שהוא מאפיל ומאיר ברגע אחד כן שלמות המרכבה התחתונה יום רחמים ולילה דין ממוזגים וממוסכים ועי״כ לעברך בברית ה׳ אלהיך ובאלתו הברכה והקללה דין ורחמים:
ובזה יובן מ״ש במדרש הובא בילקוט ראה נקראו מלאכים עומדים שנאמר שרפים עומדים ממעל לו ונקראו ישראל עומדים שנאמר אתם נצבים. ומי חביב יותר מי שהקב״ה משבח עמידתו שנאמר כן יעמוד זרעכם ושמכם וכתיב זאת קומתך דמתה לתמר, ר״ל כי המלאכים נקראים עומדים כיון שכל מעשיהם בהכרח לא בבחירה, משא״כ ישראל שמעשיהם בבחירה נקראים הולכים. וכאשר יגיעו למדרגה העליונה בעולם הגמול נקראים עומדים ג״כ כמו שנאמר אתם נצבים. אך לא ידענו איזה מהם חשוב יותר, לז״א מי שהקב״ה משבח עמידתו כי במלאכים כתיב בשתים יכסה פניו שלא יהנו מזיו השכינה כי מאן דאכיל דלא דיליה בעית לאסתכולי באפיה משא״כ ישראל עם קרובו נהנים מזיו השכינה, וידוע מ״ש המחקרים שלא יתכן שישתבח אדם פועל פעולה בטבע. כמו שלא תשתבח הדבורה ביופי מלאכתה בעוגות השעוה והשממית בקורי עכביש שלה כיון שפעולתה מוכרחת בטבע רק בזאת יתהלל המתהלל אם מלאכתו ברצון ובבחירה. בהנ״ל יבואר אל יתהלל חכם בחכמתו וגו׳ כי ארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזין חכם יהיה או עשיר וגבור רק צדיק ורשע לא קאמר כי זה ניתן לבחירת האדם וא״כ אין להתהלל בחכמה גבורה עשירות כי הוא גזרה קודם יצירה ואין תהלה בזה כנ״ל רק בזאת יתהלל אם ישתמש בחכמה להשכיל וידוע אותי כי אני ה׳ להשכיל מציאותו ואחדותו ית׳ ובגבורה ועושר ישתמש לעשות חסד משפט בארץ. ונותן הטעם כי באלה חפצתי עפ״י הידוע אצל הקב״ה לא שייך רצון כי רצונו הוא העשיה וכל לא נעלם ממנו ואיך שייך רצון אבל בענין זה שייך רצון שהקב״ה רוצה בצדקת האדם כי זה אינו בידו רק נתן הבחירה ליד האדם ועז״א רוצה ה׳ את יראיו רק בזה שייך רצון וז״ש כי באלה חפצתי רק בזה שייך אצלי חפץ ורצון אבל בזולת זה הכל בידי ועפ״י גזרתי ואינו ביד האדם ואיןב מהנמנע שיתהלל בזה. ובזה י״ל מ״ש זמרו כבוד שמו שימו כבוד תהלתו ר״ל לאפוקי מדעת הפוקרים הפורים ראש ולענה לאמר כי מעשה בריאת העולם היה בהכרח בהאצלת המושכל מהמשכיל והצל מהשמש שבמעשה כזה אין התהלה בבריאת עולם המופלאת והנוראתג ראוי שיכבדו אותו ויתנו לו כבוד והוא יתכבד בפעולה זאת אחר שהוא בהכרח לז״א שלא כן ופיהם דבר שוא רק שימו כבוד תהלתו וע״ז אמר לאלהים מה נורא מעשיך כי העושה בטבע אין להתירא ממנו אחר שאין הפעולה בידו אבל משאתו יגורו כל חי כיון שמעשהו ברצון, וז״ש מי שהקב״ה משבח עמידתו כי המלאכים אין להם שבח במה שנקראים עומדים אדרבה הוא פחיתות לעמת בעל הבחירה אבל ישראל כאשר יבצעו את מעשיהם ויזכרוד לטוב הצפון לעמוד בהיכל המלך הוא שבח ותהלה פאר וכבוד להם וע״ז מביא ראיה מפסוק כן יעמוד זרעכם ושמכם ורישא דקרא כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני כן יעמוד וגו׳ ואומר בזוה״ק השמים החדשים הם הנבראים ע״י סתרי תורה והארץ החדשה נבראת ע״י פשט התורה וזה כוונת הכתוב בל תחשבו כי תהיה העמידה לכם בלי שבח כמו עמידת מלאכי השרת אחר שאז תעמודו מלעבוד עבודת המלך דבר יום ביומו לז״א שאתם תעמודו כמו עמידת השמים והארץ הנבראים ע״י תורתם והם עומדים לפני תמיד להשתעשע בהם וא״כ לא תאכלו נהמא דכסופא. וזה שאמר עוד וכתיב זאת קומתך דמתה לתמר ע״פ מ״ש בילקוט תהלים בפסוק צדיק כתמר יפרח למה נמשל הצדיק לתמר מה תמר צלו הולך למרחוק כך מתן שכר של צדיקים לע״ל וזה הכוונה שקומתך דמתך לתמר שצלך ומתן שכרך לע״ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם:
א. בדפוסים אחרים: ״מים״.
ב. יש דפוסים שתיקנו: ״וא״כ״.
ג. יש דפוסים שהוסיפו כאן: ״ואין״.
ד. יש דפוסים שגרסו כאן: ״ויזכו״.
אתם נצבים היום כלכם – הודיעם שכשם שנתאספו יחד לקיים עליהם ועל זרעם את כל דברי התורה, כן ה׳ יצא לקראתם, וז״ש לפני ה׳ אלהיכם, ראשיכם המה הנשיאים, שבטיכם המה כל השבטים. ואף שהיה נכון להנשיאים שיעמדו ביחד עם כל אנשי המעלה, שעמדו בפ״ע, כמו שיתבאר, אבל מפני כבוד השבטים, התיצבו כל אחד בראש שבטו:
זקניכם – שבעים הזקנים, שהם סנהדרי גדולה:
ושוטריכם – הממונים שע״י יתקיימו דברי הזקנים כל איש ישראל (איש הוא לשון מעלה וחשיבות) הם המיועדים למלאות מקום הזקנים והם הסנהדרי קטנה שהיו בכל שבט ושבט, ואנשי המעלה שהיו במדרגת נביאים כאלדד ומידד ודומיהם, וכל אלו עמדו בפ״ע:
אתם נצבים וגו׳: גם זה1 בכלל פיוס וכאשר יבואר, אלא שהפסיק בתורה ונעשה מזה סדרה (פרשה) חדשה, באשר בא בזה המאמר כוונה ועיקר גדול בהליכות ההשגחה לדעת בכל עת אפילו שלא בשעת התוכחה. וכיוצא בזה2 מתחיל בספר שמות פרשת וארא ובזה הספר פרשת עקב (לעיל ז,יב), וכמו שכתבתי שם3.
והנה ביארנו לעיל (י,יב) ענין מקרא זה מה שפירש הכתוב כל הפרטים, ולא הספיק במה שאמר ״אתם נצבים היום כולכם לפני ה׳ אלהיכם לעברך וגו׳⁠ ⁠⁠״. אלא בא ללמדנו שאין הדין וחשבון של כל אדם שוה, ויש בזה ארבע מדרגות במעלות האדם מישראל: ראשים, תלמידי חכמים, המון עם ה׳, נשים ועבדים וטף. כל אחד נידון לפי השאלה שהקב״ה שואל ממנו, כמו שנתבאר לעיל שם.
והקדים לומר ״היום״, משום שבאמת בכל ראש השנה ויום הדין נצבים כל ישראל בזה האופן4, אבל ״היום״ – שלא בראש השנה – הוא כדי ״לעברך וגו׳״ (פסוק י״א)⁠5.
ואמר ״כולכם״6, שאע״ג שכל אחד נידון בפרט לפי מה שהוא אדם7, מ״מ כל אחד גורם להכריע את הכלל אם לשבט אם לחסד, כדאיתא בקידושין סוף פרק א׳ (מ,ב) דכל אחד מכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות או לכף חוב8.
ואחר כך פירש הפרטים, א׳, ״ראשיכם שבטיכם״ – מנהיגי השבטים9. אכן לפי הנראה ״שבטיכם״ מיותר, ומה מקרא חסר ״ראשיכם״ לחוד, וממילא כל ראש מנהיג בישראל באשר הוא שם.
אלא ללמדנו שאין כל שבט ומנהיגיו נדונים בשוה10, אלא לפי טבע השבט ובמה שהחזיק ביותר להיות נזהר, בזה נידון על העוותו וסורו מדרך הטובה שהחזיק בה11. וכמו שאמר עמוס הנביא (ב,ד) ״על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו, על מאסם את תורת ה׳ וחוקיו לא שמרו״. (פסוק ו׳) ״על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים״. הרי שעיקר הדין על שבט יהודה על שסרו מדרכם הטובה לשמור חוקיו, המה מדות התורה12, וזהו כבוד לתורה שבכתב שמדקדקים בה הרבה, וכאשר סרו מזה ׳מאסו את התורה׳. ולא כן שבטי ישראל 13 שמעולם לא החזיקו כל כך בתלמוד תורה, אלא בחסד בין אדם לחבירו, כדרך מלכי ישראל, וכמו שכתבתי בספר בראשית (נ,כג), על כן עיקר הדין עליהן על שסרו מזו המדה ׳ומכרו בכסף צדיק׳ וגו׳. ונמצא הראשים שמנהיגים את השבטים נידונים לפי שבטם.
מדרגה ב׳, ״זקניכם ושוטריכם״, המה תלמידי חכמים גדולי וקטני הערך14 לכל אחד לפי כוחו.
מדרגה ג׳, ״כל איש ישראל״, כל איש לפי מעשיו בהליכות עולמו. וכבר נתבאר בספר במדבר (כד,ו) בדבר בלעם ברוח הקודש שנמשלו המון עם ישראל ״כגנות״ שיש בם הרבה מיני זרעים, אבל בכל גינה יש בה מין אחד שהוא העיקר, כך כל ישראל מוזהרים בכל מצוה מעשית, אלא שמ״מ כל אחד עליו מצוה אחת להיות נזהר בה ביותר, לכל אחד לפי עסקיו מה שעלול להיות נכשל ע״פ עסקו, עליו לשום לבו על זה הפרט ביותר, ועל דבר זה הוא נידון ביחוד15. גם נכלל בלשון ״כל איש ישראל״ – כל אחד לפי טבעו, וה׳ היודע תכונת לב של כל אחד דן כל אחד לפי מדתו.
1. כפי שהסביר רבינו את פסוקים א-ח בסוף הפרשה הקודמת.
2. שעקב סיבה מיוחדת מתחילה פרשה חדשה, אף שזה באמצע הענין.
3. בכל מקום טעמו שלו.
4. שביארנו לעיל, כלומר, כל קבוצה (ואולי כל יחיד) לפי דרגתה בעבודת השם והחובות המוטלות דוקא עליה (עיין לעיל י,יב בהרחבה יתירא אצל רבינו).
5. גם במעמד זה (״לעבדך בברית״) נוהגת תורת ההפרשיות בין הסוגים השונים.
6. מיותר לחלוטין לכאורה בפסוק בו מפורטות כל הסוגים של אנשים, ועוד מוסיף ״כל איש ישראל״!
7. זהו דין ״לעברך״ (לשון יחיד).
8. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת – אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע...
9. רש״י: ראשיכם לשבטיכם.
10. רבינו ממשיך בדרכו על ׳תורת ההפרשיות׳ מן המישור של היחיד אל המישור של השבט.
11. רבינו עוסק ב׳טבע׳ השבט ש׳החזיק בה׳, ולא במה שהוטל על השבט לעשות כשבט.
12. כוונת רבינו ל׳מדות׳ שהתורה נדרשת בהן. כך שיטת רבינו בכל מקום במשמעות המושג ׳חוקים׳.
13. המוזכרים בפסוק ו׳ ״על שלשה פשעי ישראל״.
14. מפרש ״שוטר״ במשמעות תלמיד חכם קטן הערך (והשוה רש״י לפסוקנו שסתם ולא פירש).
15. והשוה פירוש המשניות של הרמב״ם למשנה האחרונה שבמסכת מכות (׳כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא׳).
ראשיכם - המובחרים שבכם, והם – שבטיכם – ראשי השבטים שבידם שבט או מטה לרדות היושבים תחתם; זקניכם – הם השופטים, כי לא ימנו שופט כי אם איש בא באנשים; ושטריכם.
לפני ה׳ אלהיכם – לפי הראב״ע: סביבות לארון העדות, שהיה באמצע המחנה. אבל יותר נראים דברי רש״י ומלבי״ם, שמשה רבינו כינס את כל העם, כדי שיקבלו את דברי ברית ה׳ עליהם ועל זרעם אחריהם.
ראשיכם שבטיכם – לדעת רש״י והראב״ע פירושו כמו ״ראשי שבטיכם״ (השוה ה׳:י״ט). כן תרגמו גם השבעים, והוסיפו עוד ״שופטיכם״. אין להניח (כדילמן) שלפני השבעים היה כתוב ״שפטיכם״ במקום ״שבטיכם״. אלא ודאי אירעה טעות להוסיף שופטיכם, מפני שגם למעלה ט״ז:י״ח מזכיר הכתוב ״שופטים ושוטרים״ ביחד. לדברי תרגום יונתן ״ראשיכם״ הם ״רישי סנהדרין״, ו״שבטיכם״ הם ״אמרכלי שבטיכון״ (נשיאי השבטים). על כן יש קצת מן המפרשים (רבי עובדיה ספורנו, רבי יעקב צבי מקלנבורג, שד״ל). האומרים ש״שבט״ פירושו ״תומך שבט״. אבל אין ראיה ברורה לפירוש זה. לדברי הרמב״ן ״ראשיכם שבטיכם״ הוא כלל (כלומר הראשים וכל שאר בני השבט), ואחרי כן הולך הכתוב ופורט: ״זקניכם ושוטריכם״ הוא פירוט הראשים,⁠1 ו״כל איש ישראל״ הוא פירוט של ״שבטיכם״. הגר״א ב״אדרת אליהו״ מפרש, שבפסוק ט׳ מזכיר הכתוב חמשה מיני ממונים על העם, ובפסוק י׳ הוא מזכיר חמשת מיני הכפופים להם (השוה ״הכתב והקבלה״).
1. ה״שוטרים״ הנזכרים כאן יתכן שהם ״שוטרי הרבים״ הנזכרים במשנה (קידושין ד׳:ה׳), שפירשוהו המפרשים שהם דיינים בדיני ממונות. השוה את הערתי ב״ישורון״ של ר״י וולגמוט, כרך ד, עמוד 265 והלאה.
ראשיכם שבטיכם – לפי הענין נראה שיש מצות שרק על הכלל כמו בנין בהמ״ק וכדומה, ויש שעל הפרט, לכן אמר שבטיכם המה הכללים וכל איש ישראל הוא הפרט. ולפי פרש״י אמר ראשיכם לשבטיכם, משום שכאן היה השבועה שנשבעו וענין השבועה אמר לראשי המטות, לכן הקדים אותם. ועיין ירושלמי סוף הוריות. ואמר אחרי כן וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך וכו׳ הכל בלשון יחיד, כי ישראל מקושרים להש״י, והמה כמו קוים אל המרכז, ולכן נחשבין כולם כאחד, ולכן אמר במד״ר בני יעקב שעובדים לאל אחד נאמר בהם נפש, לזאת כיון שהרבים כל ישראל ראשיכם וטפכם כו׳ לפני ה׳ אלהיכם ונכללים כולם במקור המקורים, א״כ הם כל ישראל איש אחד, ולכן אמר וגרך כו׳ מחוטב עציך וכו׳ שהמה הנתינים שנתן משה לחוטבי עצים (יבמות דף ע״ט) בלשון יחיד. ודו״ק.
ראשיכם שבטיכם זקניכם – משה הקדים ראשים לזקנים, וביהושע כתיב (יהושע כ״ד) ויקרא יהושע לזקניו ולראשיו, לפי שבמשה כולם היו תלמידיו וביהושע לא היו כולם תלמידיו,⁠1 דבר אחר, משה לא היה צריך לזקנים בכבוש הארץ הקדים ראשים, ויהושע היה צריך להם הקדימם לראשים. דבר אחר, משה לא נתייגע בתורה הקדים ראשים, ויהושע שנתייגע הקדים זקנים. דבר אחר, לפי שצפה משה ברוח הקודש שעתידים ישראל להסגר במלכיות וראשיהם עומדים על גביהם לפיכך הקדים ראשים לזקנים2 [ירושלמי הוריות פ״ג ה״ה]
1. זקנים הם תלמידי חכמים כמבואר לפנינו בפ׳ חיי בפ׳ ואברהם זקן, יעו״ש. וראשים הם אף שאינם ת״ח אך עומדים הם בראש הנהגת הצבור, ור״ל דבמשה לא היה פחיתת כבוד להזקנים שעמדו אחר הראשים, כי בלא״ה כולם תלמידים הם לגבי משה, ואדרבה הם מחויבים בכבוד ובמורא, ולכן מפני איזו תכלית שהיה למשה להקדים את הראשים כדמפרש לא חשש לכבוד הזקנים, משא״כ ביהושע אם היה עושה כן היה פוחת בכבוד הזקנים ובכבוד תורתם ולכן הקדים אותם להראשים.
2. דבכהאי גונא בודאי הראשים קודמים, שאם אין ראשים משתדלים להשלים את המדינה אין כח לחכמים ללמוד תורה. ומה שהפסיק בין ראשים לזקנים בשבטים [מלבד די״ל דהכונה – ראשי שבטיכם וכמו אמרים אמת במקום אמרי אמת טורים אבן – טורי אבן] עוד נראה דהשם שבטים שבכאן הוא שם נרדף עם ראשים והפי׳ שבטים קצינים וראשים, כמו וקם שבט מישראל (פ׳ בלק), דעיקר יסוד המלה מענין שרביט הממשלה כמו וכי יכה איש את עבדו בשבט [תרגום אונקלוס בשולטנא] חושך שבטו שונא בנו וכדומה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״ם תורה אורנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(י) טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ׃
your little ones, your wives, and your foreigner who is in the midst of your camps, from the one who cuts your wood to the one who draws your water;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקוניהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״ארש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

טַפְלְכוֹן נְשֵׁיכוֹן וְגִיּוֹרָךְ דִּבְגוֹ מַשְׁרִיתָךְ מִלָּקֵיט1 אָעָךְ עַד מָלֵי מַיָּיךְ.
1. ״חֹטב עצים״ מתורגם ׳מלקטים׳ גם ע״י תרגום יונתן ליהושע ט׳:כ״א,כ״ג,כ״ז וירמיהו מ״ו:כ״ו). אבל לעיל בדברים י״ט:ה׳ ״לַחְטֹב עֵצִים״ תרגם אונקלוס: לְמִיקַץ.
your children, your wives, and your sojourner who is within your camp, from the hewer of your wood to the filler of your water;
טפליכון נשיכון וגיוריכון די ביני משירייתכון מן קצוציא קיסיכון ועד מליי מייכוןב ג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קצוצי״) גם נוסח חילופי: ״קטועי״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין: ״מיויכון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מליי מייכון״) גם נוסח חילופי: ״מלואי מימיכון״.
טפליכון ונשיכון וגיוריכון דיבגו משרוייכון מקטועי קיסיכון עד מילואי מימיכון.
your little ones, your wives, and your sojourners who are in your camps, from the hewer of your wood to the filler of your water,
טפליכון נשיכון וגיוריכון דאית בגו משיריתיכון מקטועי קיסיכון עד מילוי מימיכון.
Your little ones, wives, and sojourners within your camps, from the hewer of your wood to the filler of your water,
מֵחוֹטֵב עֵצֶיךָ – אָמַר רַבִּי יִצְחָק בֶּן טַבְלִי, מְלַמֵּד, שֶׁבָּאוּ הַגִּבְעוֹנִים אֵצֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן נוּן וְקִבְּלָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲשׂוּ גַּם הֵמָּה בְּעָרְמָה וְגוֹ׳ (שם ט׳:ד׳). מַהוּ גַּם הֵמָּה. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁבָּאוּ אֵצֶל מֹשֶׁה וְלֹא קִבְּלָן.
(Deut. 29:10, cont.), “From the one who chops your wood.” R. Isaac ben Tavlay said, “[This] teaches that, when the Gibeonites came to [Moses he did not accept them; but when they came to] Joshua, he did accept them.⁠1 Thus it is stated (in Josh. 9:4), ‘And they also acted with cunning.’ What is the meaning of ‘they also?’ [This] teaches that they had come to Moses, and he had not accepted them.”
1. According to Josh. 9:27, Joshua gave these menial tasks to the Gibeonites.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ואטפאלכם ונסאוכם ואלגריב אלד׳י פי וסט עסכרך מן מחתטב חטבך אלי מסתקי מאיך
ילדיכם ונשיכם והגר אשר בתוך מחנך, מחוטב עציך עד שואב מימיך.
אתם נצבים
(י) הקדים כאן את הזכרת הטף לנשים כי רוב המצוות אינן מחייבות את הנשים, וכדברי הראשונים ״כל מצוה שהזמן גרמה, נשים פטורות הימנה״, והטף עתידים שיתחייבו בכל המצות. וכך הקדים אותם בכתוב ״טפינו נשינו מקננו״ (במדבר ל״ב:כ״ו), בגלל שצריכים להזהר עליהם יותר מזהירות על נשים. והקדים את הנשים בכתוב ״הקהל את העם האנשים והנשים והטף״ (דברים ל״א:י״ב), כי סדר אותם לפי השנים, והנשים קרובות לשנות האנשים.
ואמרו מחוטב ע⁠{י}⁠ציך – רמז לתושבי גבעון, וכמוהם המתגיירים וחייבים בברית.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

מחטב עציך – מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה, כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע, וזהו האמור בגבעונים: ויעשו גם המה בערמה (יהושע ט׳:ד׳). ונתנםא חטבי עצים ושואבי מים.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, דפוס רומא. בדפוס שונצינו נוסף כאן: ״משה״.
מחטב עציך FROM THE WOODCUTTER [UNTO THE DRAWER OF THE WATER] – This teaches that some of the Canaanites came in Moshe's days to become proselytes just as the Gibeonites came in the days of Yehoshua, – and this is the meaning of what is stated of the Gibeonites, "And they also acted cunningly" (Yehoshua 9:4); – and Moshe made them woodcutters and drawers of water (cf. Tanchuma Nitzavim 2).
פס׳: טפכם נשיכם – מלמד שנכרת הברית לישראל והזהיר הגדולים על הקטנים.
וגרך – זה גר צדק.
מחוטב עצך עד שואב מימיך1אלו הגבעונים כענין שנאמר (יהושע ט׳:כ״ז) ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח:
1. אלו הגבעונים. ואף שהגבעונים עדיין לא היו כי רק בימי יהושע באו. עיין בתנחומא. ויעשו גם הם בערמה מלמד שבאו אצל משה ולא קבלן. ופי׳ הרמב״ן הכוונה שלא יכלו לרמות את משה לכרות להם ברית אבל עשאם מיד חוטבי עצים ושואבי מים. ועיין (שבת קמו.) גבי גרים אע״ג דאינהו לא הוי מזלייהו הוי דכתיב את אשר ישנו פה:
אבל טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחנך מחוטב עציך – הם העבדים החוטבים עצים, עד שואב מימיך – הן השפחות היוצאות לשאוב מים. (כ״י בולוניה 469.1)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

מחטב עציך – זה העבד.⁠1
עד שאב מימיך – זו השפחה.⁠2
1. בדומה בר״י קרא ובר״י בכור שור.
2. בדומה בר״י קרא ובר״י בכור שור.
מחוטב עציך, "including the hewers of wood, i.e. male servants;⁠"
עד שואב מימיך, "including the drawers of your water, i.e. female servants.⁠"
מחוטב עציך – אלו העבדים ועד שואב מימיך אלו השפחות ועתה אם אתם כלכם עליכם לעבור בברית שהרי אתם כולכם עומדים יחד. ולא יוכל איש לפקפק ולומר לא הייתי לשם ולא קבלתי עלי את הברית.
מחטב עציך – אלו העבדים.
עד שואב מימיך – אלו השפחות. וזש״ה קטון וגדול שם הוא. ד״א קטון וגדול קטון זה דוד שנאמר ודוד הוא הקטן וגדול זה משה שנאמר והאיש משה גדול מאד. ד״א ועבד חפשי מאדוניו אלו ישראל שכל זמן שהאדם הוא בחיים הוא עבד לעשות רצון קונו וכשהוא מת נעשה חפשי מן המצות. ד״א אתם נצבים היום כולכם אעפ״י שהקללות הללו באין על שונאיכם יש לכם עמידה. ד״א אתם נצבים מפני מה עשאן מצבה מפני שנשתנו מדעתו לדעת יהושע ואף יהושע עשאן מצבה ועתה התיצבו ואשפטה אתכם לפני ה׳. ד״א אימתי תהיה להם הצבה והעמדה היום כלכם כשתהיו באגודה אחת כולכם.
מחוטב עציך, "from the hewers of your wood for kindling,⁠" i.e. male slaves;
עד שואב מימיך, "to the ones drawing your water, i.e. the female slaves.⁠" This is what is meant in Job 3,19: קטון וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו, "small and great alike are there, both slaves and free men.⁠" The word קטון, there refers to David, whereas the word גדול there refers to Moses. (Compare these attributes being used for David in Samuel 1 17,14, and for Moses in Exodus 11,3.) An alternate interpretation for the line: ועבד חפשי מאדוניו, "the slave who is free from his master;⁠" this line refers to Israel. As long as one is alive one is free to carry out the will of one's Creator, but once dead it is too late to do so, i.e. one is free from the obligation to perform G–d's commandments. (Talmud tractate Shabbat folio 30) Still another interpretation "You are all standing here alive,⁠" in spite of all the curses that have befallen your enemies, you have been spared. Both the gentiles have been in the habit of erecting monuments of stone to serve them as deities, but you, i.e. Joshua and Samuel who have both been reported as erecting stone monuments –upon which the text of the Torah has been inscribed-have been successful in that endeavour. It is not the "monument,⁠" that G–d hates but the use is has been put to by the gentiles. (Compare Samuel I 12,7) Still another explanation of this assembly by Moses: This is the last time that all the people could be assembled in one place. Once they would cross the Jordan be dispersed each to his tribe's ancestral land plot, it would be impossible to address them all at the same time.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(י) נשיכם – וסמיך ליה וגרך, רמז שלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין.
אתם נצבים.
מחוטב עציך עד שואב מימיך – אינו כסדר אומרו מכף רגל ועד ראש (ישעיהו א׳:ו׳), או כמו מקטן ועד גדול (בראשית י״ט:י״א).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

מחוטב עציך. מלמד שבאו כנעניים להתגייר בימי משה כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע וזהו האמור בגבעונים ויעשו גם המה בערמה ונתנם משה תוטבי עצים ושואבי מים. בתנחומא ואין הכונה לומר שרמו את משה כמו שרמו את יהושע אלא שבאו אליו להשלים עמו ולא קבלם כי לא יכלו לרמותו לכרות להם ברית אבל עשאם מיד חוטבי עצים ושואבי מים כדכתב הרמב״ן ז״ל ופירש ויעשו גם המה בערמה שבאו גם הם בערמה כמו שבאו בימי משה לא שיכלו לרמות את משה בערמתם כמו שיכלו לרמות את יהושע:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

טפכם נשיכם – שראוי שיהיו מעשיהם בהסכמת האבות והבעלים.
מחטב עציך עד שאב מימיך – מן הראשון שבחוטבים עד האחרון שבשואבים, כמו ״מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור״ (שמואל א ט״ו:ג׳).
טפכם נשיכם, people who normally require the consent of their husbands or fathers to do what they do.
מחוטב עציך עד שואב מימיך, from the leader of the wood choppers to the most lowly of the water carriers. The construction here parallels comparisons as מעולל ועד יונק, “infants as well as sucklings,” (Samuel I 15,3) i.e. the highest ranking within its category to the lowliest ranking. Similar expressions are used when the Torah speaks of משור ועד שה, oxen as well as lambs, meaning the most expensive animals of your livestock to the least expensive. Similarly, מגמל ועד חמור, “from the camels down to the donkeys.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

מלמד שבאו כנענים כו׳. דאם לא כן, מאי ״מחוטב עציך״, דמשמע שהיו מיוחדים להם חוטבי עצים. ואם תאמר, ולמה היו ישראל מתלוננים על הנשיאים (יהושע ט, יח) אשר נשבעו להם, והלא משה גם כן קבלם. ואין לומר דמשה היה נותן אותם שואבי מים, היה להם להשיב את ישראל, שגם כן הם יכולים ליתן אותם שואבי מים. וצריך לפרש כמו שאמרנו למעלה (פ״כ אות יא) שעיקר הדבר מה שכרתו להם ברית, כדלעיל. אי נמי, כמו שבארתי בפרשת שופטים (שם), קודם שבאו לארץ לא היו בכלל ״לא תחיה כל נשמה״ (לעיל כ, טז), רק בשעת מלחמה כשעברו את הירדן. וזהו לפירוש רש״י, כמו שהתבאר למעלה בפרשת שופטים. אבל בודאי קודם כבוש שרי לקבלם כשנתגיירו, דכתיב (ראו לעיל כ, יח) ״למען לא ילמדו״, וכיון שנתגיירו לא שייך ״למען לא ילמדו״ (רש״י שם)
:וקשה, אם כן, למה נתן אותם משה שואבי מים, ולא קבלם לגמרי. ונראה, דודאי מותר לקבלן מן התורה, והכי מוכח בפרק הערל (יבמות עט.), רק דמשה גזר עלויהו לההוא דרא. ואם כן מן התורה היה מותר לקבל. אבל קשה, דהתם (שם) נמי אמר ׳יהושע גזר עליהן׳ אחר דורו של משה. וקשה, הרי כתיב (לעיל ז, ג) ״לא תתחתן בם״, ורבא מוקי ליה בפרק הערל (יבמות עו.) קרא בגירותן דאית להו חתנות, ואפילו הכי איסורם מן התורה. ואם כן, מה צריך לגזור יהושע. בשלמא מה שהוצרך משה לגזור, דיש לומר דקרא ד״לא תתחתן בם״ – כנענים שהם בארץ אחר שעברו הירדן, דבהא איירי קרא. אבל יהושע, למה הוצרך לגזור עליהם, הא מדאורייתא אסירי
:ויראה, דמדאורייתא אינם אסורים איסור עולם, דהא ממזר ועמוני אי לאו דכתיב בהו ״עד עולם״ לא הוי איסור דידהו עד עולם. ואף על גב דכתיב בהו לאו, הוי כמו שאר חייבי לאוין, שאין ממזר מחייבי לאוין (יבמות סוף מד ע״ב). ואי נסב נתינה דכותיה, הבן מותר לגמרי, דלא כתיב דורות בהו. והשתא לא קשה מידי. ובהכי עולה שפיר, דאמרינן (מכות יג.) ׳אלו הן הלוקין, הבא על הנתינה׳, דמשמע מן התורה אסורין. ובכמה מקומות מוכח שהם אסורים מן התורה, ובפרק הערל (יבמות עט.) משמע שיהושע ודוד גזרו עליהן. דלא קשיא מידי, דמן הלאו ד״לא תתחתן בהם״ אינו אסור רק אותו המתגייר בלבד, אבל בנו ובן בנו אינו אסור:
ובפרק הערל (יבמות עה ע״ב) בעי למימר דפצוע דכא וכרות שפכה לאו בר אולודי הוי, דאי הוי בר אולודי, למה לא מני ביה דורות גם כן. ודחי ליה התם, דאימא לעולם בר אולודי הוא, והא דלא מני ביה דורות, דלית ביה דורות, דאיהו אסור ובריה מותר. שמע מינה היכי דלא כתיב ביה דורות, לית ביה דורות. והכי נמי, אין כאן אלא לאו ד״לא תתחתן״, אבל איסור דורות לית בהו. כך יראה לפרש, ונכון הוא בלא קושיא. והתוספות האריכו מאוד שם. והשתא הא דתנן (מכות יג.) הבא על הנתינה לוקה, היינו נתינה עצמה, שהוא לוקה מן התורה, דקאי ב״לא תתחתן בם״. והא דאמר (רש״י לעיל כ, יח) שאם נתגיירו שמותר לקבלן, היינו שאינם בכלל ״לא תחיה כל נשמה״, אבל הם בלאו ד״לא תתחתן בם״. ומה שגזרו עליהם יהושע ודוד, היינו לפסול את זרעם. כך יראה:
טפכם נשיכם: במסר׳ עתיקא מכתיבת ידא חשיב טפכם נשיכם באלפא ביתא מן ב׳ ב׳ לא נסבין וי״ו ומטעים בהו׳, ובמסר׳ דילן1 אות וי״ו לא חשיב רק נשיכם טפכם2 דריש יהושע. [טפכם נשיכם].
1. ובמסר׳ דילן: מ״ס-ד ו 11.
2. נשיכם טפכם: יהו׳ א יד.
מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה כו׳. ואין הכוונה לומר שרימו את משה כמו שרימו את יהושע, ח״ו שרימו את מי שנא׳ עליו בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י״ב:ז׳), אלא שבאו אליו להשלים עמו ולא קבלן, ונתנן לחוטבי עצים ולשואבי מים. ופירוש גם המה וגו׳, שבאו, אבל לא שיכלו לרמות אותו:
This teaches that Canaanites came to convert during the days of Moshe, etc. It does not mean to say that they deceived Moshe as they [later] deceived Yehoshua, for God forbid that they deceived the one [i.e., Moshe] of whom it says In My entire house he is trusted (Bamidbar 12:7). Rather, they came to him to make peace with him, but he did not receive them [by making a covenant with them], rather he assigned them to serve as wood cutters and water drawers. And the explanation of they too, etc, is that they came, but not that they were able to deceive him.
טפכם נשיכם וגו׳ – הם חמשה הסרים למשמעת׳ של החמשה מנהיגים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

טפכם – הטף לא עמדו בתוך השבטים, אלא כלם בפ״ע:
נשיכם בפ״ע ולא יתערבו עם האנשים וגרך אשר בקרבך גרי הצדק, ואף שתמיד היה מקומם בקרב השבטים, אבל במעמד הזה עמדו בפ״ע:
מחוטב עציך עד שואב מימיך – הם כמו הגבעונים, שהיו בימי יהושע, ואסורים לבא בקהל. לכן עמדו בפ״ע, ולא עם הגרים הנ״ל, והאריך בסדר מעמדם, ללמוד דרך ארץ שכן נכון גם לדורות ביום שיתקבצו כל הלאום:
מדרגה ד׳ – מדרגה הפחותה: טפכם נשיכם וגרך וגו׳: גם הם נדונים על המוטל עליהם להיות לטוב לאדוניהם ולמחזיק אותם ומפרנסם, ועליהם להיות נשמעים להם, ועל זה עומדים ב״ברית״.
מחוטב עציך:⁠1 שהיא עבודה קשה שבבית, ״עד שואב מימיך״ שהיא הקלה ביותר2, כל אחד נדון לפי עבודתו.
1. ע״פ רבינו אין זה מתייחס ל״גרך אשר בקרב מחניך״.
2. פירוש יחידני של רבינו. (לא ברור מנין לרבינו ששאיבת מים היא העבודה הקלה ביותר במשק הבית).
וגרך וגו׳ – גם ביהושע ח׳:ל״ה מזכיר הכתוב את הגר יחד עם הנשים והטף. יתכן שהם הקיני שהתגיירו עם יתרו.
מחוטב עציך וגו׳ – אין אנו צריכים לומר שכוונת הכתוב דווקא למשרתי המשכן, כמו ביהושע ט׳:כ״ג. יתכן שבמלחמות שבעבר הירדן נפלו לידי ישראל עבדים רבים, כמו הגבעונים שלאחרי כן.⁠1
1. אין לתמוה על כך שגם גרים ועבדים נכנסים לברית. השוה בראשית י״ז:י״ב והלאה לענין ברית מילה.
מחטב עציך וגו׳ – הנתינים גזר משה על חתונם לההוא דרא שנאמר מחוטב עציך וגו׳ ואתא דוד וגזר עלייהו לכולי דרי.⁠1 (יבמות ע״ט.)
1. הנתינים הם הגבעונים שנתגיירו בימי יהושע ובזה הטעוהו ליהושע כנודע בכתוב, ולכן נתנם לחוטבי עצים למזבח כדכתיב (יהושע ט׳) ויתנם יהושע ביום ההוא לחוטבי עצים ולשואבי מים, ועל שם נתינה זו נקראו נתינים, ודוד המלך גזר עליהם שלא להתחתן בהם מפני שהכירם לאכזרים ואין זה ממדות ישראל כשרים זרע אברהם [ע״ל בפ׳ ראה בפ׳ י״ג י״ח ונתן לך רחמים], ואמר כאן על זה דגם כאלה שהיו בימי משה, כלומר עבדים שנתגיירו שלא לשם שמים רק לשם איזו פניה, גזר משה עליהם שלא להתחתן בהם, ומדייק זה מדקרינהו לחוטבי עצים ושואבי מים באנפייהו ש״מ לאו בכלל ישראל הם ולאו בכלל גרים אלא עבדים ועבדים פסולים נינהו, ואמנם הוא גזר רק לאותו הדור, מפני שהיה חושב שלדורות הבאים ישתנה טבעם מלהיות אכזרים, אבל דוד שכבר ראה דורות הבאים והכירם בכ״ז לאכזרים גזר עליהם עד עולם, כך נראה לפרש.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקוניהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״ארש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יא) לְעׇבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּבְאָלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃
that you may enter into the covenant of Hashem your God, and into his oath, which Hashem your God makes with you this day;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

לְאַעָלוּתָךְ בִּקְיָמָא דַּייָ אֱלָהָךְ וּבְמוֹמָתֵיהּ דַּייָ אֱלָהָךְ גָּזַר עִמָּךְ יוֹמָא דֵין.
to enter into the covenant of the Lord your God, and into His oath which the Lord your God does ratify with you this day,
למעברכון בקיימה די״י אלהכון ובשבועתהא די״י אלהכון מקיים עמכון יומא הדין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובשבועתה״) גם נוסח חילופי: ״{ובשבו}⁠עה״.
לאעלותכון בקיימא די״י אלקכון ולאזדהרותכון במומתיה די״י אלקכון גזר עימכון יומנא.
that you may enter into the covenant of the Lord your God, and may have in remembrance the oath which the Lord your God doth ratify with you this day:
מלעברכון בקיימא דיי אלהכון ובשבועתא דיי אלהכון מקיים עמכון יומא דין.
that you may not transgress the covenant of the Lord your God, nor the oath which He confirmeth with you this day:
[ג] לְעָבְרְךָ בִּבְרִית י״י אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ׳ – שָׁלֹשׁ כְּרִיתוֹת כָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם. אַחַת כְּשֶׁעָמְדוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְאַחַת בְּחוֹרֵב, וְאַחַת כָּאן. וְלָמָּה כָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהֶן כָּאן. מִפְּנֵי שֶׁאוֹתוֹ הַבְּרִית שֶׁכָּרַת עִמָּהֶן בְּסִינַי, בִּטְּלוּהָ וְאָמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ (שמות ל״ב:ד׳). לְפִיכָךְ חָזַר וְכָרַת עִמָּהֶן בְּחוֹרֵב, וְקָבַע עָלֶיהָ קְלָלָה לְמִי שֶׁחוֹזֵר בִּדְבָרָיו. וְאֵין לְשׁוֹן לְעָבְרְךָ, אֶלָּא כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, הַעֲבֵר בְּךָ קְלָלָה אִם אַתָּה חוֹזֵר בִּי בַּדָּבָר הַזֶּה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁהִכְעִיסוּ יִשְׂרָאֵל וְהָלְכוּ בַּגָּלוּת, מַה דָּנִיֵּאל אוֹמֵר, וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ וַתִּתַּךְ עָלֵינוּ הָאָלָה וְהַשְּׁבֻעָה (דניאל ט׳:י״א). וְאֵין אָלָה אֶלָּא לְשׁוֹן קְלָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה (במדבר ה׳:כ״ז). לְלַמֶּדְךָ, כְּשֵׁם שֶׁמַּשְׁבִּיעִים אֶת הַסּוֹטָה, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִשְׁבִּיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר, כָּל הַטֹּרַח הַזֶּה לָמָּה. לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לָכֶם, אֶלָּא מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם, שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם שֶׁלֹּא אֲשַׁנֶּה בָּכֶם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם. לְכָךְ נֶאֱמַר: לְמַעַן הָקִים אוֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֶיךָ (דברים כ״ט:י״ב). וְאָמַר, מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים (שיר השירים ז׳:ו׳). וְאֵין אָסוּר אֶלָּא שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ (במדבר ל׳:י״א), לְפִיכָךְ אֵינוֹ יָכֹל לַעֲבֹר עַל שְׁבוּעָתוֹ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁבִּקְּשׁוּ לִפְרֹק עֹל שְׁבוּעָתוֹ בִּימֵי יְחֶזְקֵאל, מַה כְּתִיב שָׁם, בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִדְרֹשׁ אֶת י״י (יחזקאל כ׳:א׳). אָמְרוּ לוֹ: בֶּן כֹּהֵן הַקּוֹנֶה אֶת הָעֶבֶד, מַהוּ שֶׁאוֹכֵל בִּתְרוּמָה. אָמַר לָהֶם: אוֹכֵל. אָמְרוּ לוֹ: אִם חָזַר כֹּהֵן וּמְכָרוֹ לְיִשְׂרָאֵל, לֹא יָצָא מֵרְשׁוּתוֹ. אָמַר לָהֶם: הֵן. אָמְרוּ לוֹ: אַף אָנוּ כְּבָר יָצָאנוּ מֵרְשׁוּתוֹ, נִהְיֶה כְּכָל הָעוֹלָם. אָמַר לָהֶם יְחֶזְקֵאל לְיִשְׂרָאֵל, וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִּהְיֶה (שם פסוק לב). וְאוֹמֵר: חַי אֲנִי נְאֻם אֲדֹנָי י״י אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וְגוֹ׳ (שם פסוק לג). אָמַר לָהֶם: כָּל זְמַן שֶׁלֹּא מְכָרוֹ, בִּרְשׁוּתוֹ הוּא. וְאַתֶּם לֹא נִמְכַּרְתֶּם בְּדָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי כֹה אָמַר י״י חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְגוֹ׳ (ישעיהו נ״ב:ג׳).
[Siman 3] (Deut. 29:11:) “To enter into the covenant with the Lord your God....” Three covenants did the Holy One, blessed be He, make with Israel when they came out of Egypt, one when they stood before Mount Sinai, (one at Horeb,) and one here. But why did he make [a covenant] with them here? Because they had revoked the one which He had made with them at Sinai, when they said (of the golden calf in Exod. 32:4), “This is your god, O Israel.” For that reason He made [another covenant] with them at Horeb1 and established a curse over it for whoever would go back on his words. Now the word, enter (rt.: 'br), [can] only be in the sense of one who says to his companion, “May this curse come (rt.: 'br) upon you, if you go back on me in this thing.” And so you find that, when Israel provoked [the Holy One, blessed be He], and they went into captivity, what did Daniel say (in Dan. 9:11)? “And all Israel has transgressed (rt.: 'br) Your Torah [...] so the curse (alah) and the oath are poured down upon us.” Now alah can only be a curse,⁠2 as where it is stated (in Numb. 5:27), “and the woman shall become a curse (alah).” [This is] to teach you that just as one imposes an oath on the suspect adulteress, so the Holy One, blessed be He, imposed an oath upon Israel. But perhaps you will say, “Why all this bother?” It is not because I need you? Rather what shall I do to you, when I have already sworn to your ancestors, that I will never replace you and your children? It is therefore stated (in Deut. 29:12), “In order to establish you today as his people […] as he swore to your ancestors.” It [also] says (in Cant. 7:6), “a king is bound by his tresses.” Now bound [indicates] nothing except an oath. Thus it is stated (in Numb. 30:4), “[When a woman vows a vow to the Lord] and binds herself with a bond.” Therefore, He cannot break his oath. And so you find, when they sought to get rid of the yoke of His oath in the days of Ezekiel, it is written (in Ezek: 20:1), “some elders of Israel came to consult the Lord.” They said to him, “When the son of a priest buys a slave, is it legal for him to eat the terumah?”3 He said to them, “He may eat it.” They said to him, “If a priest returned and sold him to an [ordinary] Israelite, has he not left his jurisdiction?” He told them, “Yes.” They said to him, “We too have left the jurisdiction of [the Holy One, blessed be He]; are we not [now] like the all the [rest of the] world?” Ezekiel said to them (in Ezek. 20:32-33), “But that which you have in mind shall never come to pass, that should you say: let us become like the gentiles…. ‘As I live,’ says the Lord God, ‘surely I will [reign] over you with a powerful hand....’” He said to them, “As long as one has not sold [a slave], he is in his jurisdiction; and you have not been sold for a price.” It is so stated (in Is. 52:3), “For thus says the Lord, ‘You were sold for free, [and you shall be redeemed for no money].’”
1. The text should probably read: “With them here,” in accord with Codex Vaticanus Ebr. 34.
2. Alah can also mean “oath” and “covenant.”
3. The priestly tithe on produce.
[ו] לעברך בברית ה׳ אלהיך ובאלתו (דברים כ״ט:י״א). שלש בריתות כרת הקב״ה להם לישראל, אחת כשיצאו ממצרים, ואחת כשעמדו לפני הר סיני, (ואחת בחורב), ואחת כאן, ולמה כרת עמהן כאן, מפני שאותה שכרת עמהם (בשלוה) [בטלוה] ואמרו אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב:ד׳), לפיכך חזר וכרת עמהם בחורב, וקבע ליה קללה למי שחוזר בדבריו, ואין לשון עברך, אלא כאדם שאומר לחבירו תעבור בי קללה זו, אם חוזר בדבר זה, וכן אתה מוצא כשהכעיסו להקב״ה והלכו בגלות, מה דניאל אמר וכל ישראל עברו את תורתך [וגו׳] ותתך עלינו (את) האלה (ואת השבועה) [והשבועה] (דניאל ט׳:י״א), ואין אלה אלא קללה, שנאמר והיתה האשה לאלה (במדבר ה׳:כ״ז), ללמדך שכשם שמשביעין את הסוטה, כך השביע הקב״ה את ישראל, ושמא תאמרו כל הטורח הזה למה, לא מפני שאני צריך לכם, אלא מה אעשה לכם שכבר נשבעתי לאבותיכם שלא אשנה בכם ובבניכם עד עולם, לכך נאמר למעל הקים אותך היום לו לעם [וגו] (דברים כ״ט:י״ב), ואומר מלך אסור ברהטים (שיר השירים ז׳:ו׳), ואין אסור אלא שבועה, שנאמר ואסרה אסר (במדבר ל׳:ד׳), לפיכך אינו יכול לעבור על שבועתו.
[ז] וכן אתה מוצא כשביקשו לפרוק עול בימי יחזקאל, כתיב באו אנשים (מבני) [מזקני] ישראל לדרוש את ה׳ (יחזקאל כ׳:א׳), אמרו לו בן אדם כהן הקונה את העבד, מהו שיאכל בתרומה, אמר להם יאכל, אמרו לו אם חזר כהן ומכרו לישראל לא יצא מרשותו, אמר להם הן, (אמר להם) [אמרו לו] אם אנו יצאנו מרשותו של הקב״ה, נהיה כאומות העולם, אמר להם יחזקאל (העלה) [והעולה] על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים [וגו׳] חי אני נאם [אדני] ה׳ אם לא [ביד חזקה ובזרוע נטויה] ובחימה שפוכה (וביד חזקה) אמלוך עליכם (שם שם לב-לג), אמר להם כל זמן שלא מכרו ברשותו הוא, ואתם לא נמכרתם בדמים, שנאמר [כי] כה אמר ה׳ חנם נמכרתם (ישעיהו נ״ב:ג׳).
(יא-יב) לְעָבְרְךָ בִּבְרִית וְגוֹ׳ – שָׁלֹשׁ בְּרִיתוֹת כָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל. אַחַת כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְריִם, וְאַחַת בְּחוֹרֵב, וְאַחַת כָּאן, [וְלָמָּה כָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהֶן כָּאן], מִפְּנֵי שֶׁאוֹתָהּ שֶׁכָּרַת בְּחוֹרֵב בִּטְּלוּם וְאָמְרוּ ״אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל״, לְפִיכָךְ חָזַר וְכָרַת עִמָּהֶם בְּחוֹרֵב וְקָבַע עָלֶיהָ קְלָלָה בְּמִי שֶׁחוֹזֵר בּוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דניאל ט׳:י״א) ״וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ וְגוֹ׳ וַתִּתַּךְ עָלֵינוּ אֶת הָאָלָה וְהַשְּׁבֻעָה״, וְאֵין אָלָה אֶלָּא קְלָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה׳:כ״ז) ״וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה״, לְלַמֶּדְךָ כְּשֶׁם שֶׁמַּשְׁבִּיעִין אֶת הַסּוֹטָה, כָּךְ הִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל.
לאדכ׳לך פי עהד אללה רבך ופי חרג׳ה אלד׳י אללה יעהדה מעך אליום
להכניסך בברית ה׳ אלוהיך ובשבועתו אשר ה׳ כורת עמך היום.
לעברך בברית ה׳ אלהיך – הכניסה בברית בלשון ׳עבר׳ {מספר} מקומות, זהו אחד מהם; והשני, ״אשר עבר בין הגזרים האלה״ (בראשית ט״ו:י״ז), ואמר אחריו ״ביום ההוא כרת ה׳ את אברם ברית לאמר״ (בראשית ט״ו:י״ח), והיתה עבירת אותה האש בין הגויות הוכחה לאברהם כי ה׳ כרת לו ברית במה שהבטיח לו; והשלישי, ״ויעברו בין בתריו״ (ירמיהו ל״ד:י״ח) וקרא לה ׳ברית׳, כאמרו: ״ותכרתו ברית לפני״ (ירמיהו ל״ד:ט״ו).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

לעברך בברית י״י – דרך העברה, כך היו כורתים בריתות: עושין מחיצה מכאן ומחיצה מכאן,⁠א ועוברים בנתיים, כמה שנאמר: העגל אשר כרתו לשנים ויעברו וגו׳ (ירמיהו ל״ד:י״ח).
בלעברך בברית – להיותך עובר בברית. כי לא יתכן לפרשו: להעבירך, אלא כמו: לעשותכם אותם (דברים ד׳:י״ד).
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״ומחיצה מכאן״.
ב. ד״ה זה מופיע בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. הוא חסר לגמרי בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה הוא מופיע לפני הד״ה הקודם.
לעברך – means THAT YOU SHOULDEST PASS [INTO THE COVENANT]. It would not, however, be correct to explain it as meaning "to make you pass" (when the suffix would be objective), but it must be explained like (Devarim 4:14) לעשתכם אתם, "that you may do them".
לעברך בברית THAT YOU SHOULDEST PASS INTO THE COVENANT – The way of "passing" was as follows: those who made a covenant used to make a partition (i.e. used to place objects in a straight line) on one side and a partition on the other and passed between them, as it is said, "[And I will give the men which have not performed the words of the covenant which they made before Me] when they cut the calf in two, and passed between the parts thereof … [into the hands of their enemies]" (Yirmeyahu 34:18–20).
פס׳: לעברך בברית ה׳ אלהיך – להכניסך. כענין שנאמר (שמות י״ז:ה׳) עבור לפני העם. ואומר (יחזקאל ט׳:ד׳) עבור בתוך העיר בתוך ירושלים. כלומר להביאך בתוך הברית לקבל שכר.
ובאלתו – זו שבועה. שנא׳ (במדבר ה׳:כ״א) והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. שאם לא תשמעו תקבלו דינכם:
(יא-יב) מה ראיתי לזמן אותם לוועד, כדי לעברכם בברית – פתר׳ כדי להכניסכם בברית, ובאלתו אשר י״י אלהיך כורת עמך היום למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך וגו׳ – דכת׳ ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו׳ (בראשית י״ז:ח׳). (כ״י בולוניה 469.1)
לעברך – שם הפועל, כטעם: ויעברו בין בתריו (ירמיהו ל״ד:י״ח). והנה עבר בחסרון בי״ת1 להפך.
1. כלומר: לשון ״עבר״ שאין לאחריה האות ב׳.
THAT THOU SHOULDEST ENTER INTO THE COVENANT. Le-ovrekha (that thou shouldest enter) is an infinitive.⁠1 It is like va-ya'avru (and passed) in and passed between the parts thereof (Jer. 34:18).⁠2 Observe, the word avar (passed) minus the bet3 has the opposite meaning.⁠4
1. With the pronominal suffix.
2. In other words, le-ovrekha (that thou shouldest enter) means that you should pass, i.e., that you should enter the covenant, for they used to cut an animal in half when making a covenant and walk between the halves.
3. Following it.
4. The word avar preceding brit means to violate the covenant. Hence our verse reads, le-ovrekha bi-verit. Had our verse read, le-ovrekha berit, it would have meant that you should violate the covenant.
לעברך בברית – כולכם מוכנים לעבור בברית, וכולכם יחד, ולכך טוב לכרות הברית עכשיו, שלא יוכל אחד מכם לומר אני לא הייתי בברית, ולא קבלתי הברית עלי. כי מאחר שתעברו את הירדן ותתפזרו איש לירושתו ולנחלתו, אי אפשר לאסוף אתכם כולכם יחד כמו עכשיו, שאי אפשר שלא יהא בכם חיה,⁠א או חולה, או אנוס,⁠ב או חיגר, ואי אפשר לעזוב הבתים והערים בלא שום בריה.⁠ג אבל עכשיו, הרי אתם כולכם בשכונה אחת ובמחנה אחד, וכולכם שומעים ורואים את כריתות הברית, ואין אחד מכם יכול להשמט, לומר אני לא הייתי בברית.⁠ד
כריתות ברית – על שם שכורתים עגל לשנים, ולעברך – על שם שעוברים בין בתרי העגל (ירמיהו ל״ד:י״ט), כמו שעשה אברהם אבינו בין הבתרים, דכתיב: ויבתר אותם בתוך (בראשית ט״ו:י׳), וכמו שעשו כשכרתו הברית לשלוח העבדים חופשים (ירמיהו ל״ד:ט״ו-י״ח): העגל אשר כרתו לשנים ויעברוה בין בתריו. והוא סימן כי כאשר יעבור על הברית – ככה יכרת, כמו: ויקחו צמד בקרז וינתחהו {וגו׳} לאמר אשר איננו יוצאח אחרי שאול ואחרט שמואל כהי יעשה לבקרו (שמואל א י״א:ז׳).
לעברך – כאיש אחד.
בברית י״י אלהיך ובאלתו – שתקבל עליך הברית והאלה.
אלה – לשון שבועה ולשון קללה, שתקבל עליך שתהא מושבע ועומד על המצות לקיימם, והקללה שתחול עליך אם לא תקיים. ואם תקיים – הברכה החיים והשלום.
א. בספר הג״ן: יולדת חיה. בחזקוני: יולדת.
ב. בספר הג״ן וחזקוני: זקן.
ג. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: ביריא.
ד. בספר הג״ן: להשמט מליכנס בברית.
ה. בכ״י מינכן 52: אשר עברתם.
ו. בכ״י מינכן 52 נוספה כאן מלת: שאול.
ז. בכ״י מינכן 52 (במקום ״צמד בקר״): טלה חלב אחד (שמואל א ז׳:ט׳).
ח. בכ״י מינכן 52: לא יבא.
ט. בכ״י מינכן 52: ואחרי.
י. בכ״י מינכן 52: ככה.
לעברך בברית – THAT YOU MAY ENTER INTO THE COVENANT – All of you are prepared to enter into the covenant, and all of you together, and therefore it is good to make the covenant now, so that none of you can say: “I was not part of the covenant, and I did not accept the covenant upon myself.” Because after you cross the Jordan and everyone spreads out, each person to his inheritance and portion, it will not be possible to gather you all together like now, for it is impossible that there will not be among you a woman giving birth, or someone sick, or someone who is prevented [due to unforeseen circumstances], or lame, and it is impossible to leave the houses and the cities without anyone there. But now, behold you are all in one neighborhood and in one camp, and all of you hear and see the making of the covenant, and none of you can evade responsibility, saying “I was not part of the covenant.”
The “cutting” of the covenant – so called since one cuts a calf into two, and לעברך – TO PASS YOU – so called because one passes between the parts of the calf (Yirmeyahu 35:19), like our patriarch Avraham did between the parts, as it is written: “split them down the middle” (Bereshit 15:10), and like they did when they “cut” the covenant to send the slaves free (Yirmeyahu 34:15:-18): "the calf that they cut in two and passed between its parts". And this is a sign that if he violates the covenant – thus he shall be cut off, like: “And he took a yoke of oxen, and cut them in pieces {etc.} saying, "Whoever does not come forth after Saul and after Samuel, so shall it be done to his oxen”” (Shemuel I 11:7).
לעברך – TO PASS YOU [singular] – As one man.
בברית י"י אלהיך ובאלתו – INTO THE COVENANT OF HASHEM YOUR GOD AND INTO HIS CURSE – That you shall accept upon you the covenant and the curse.
אלה – OATH/CURSE – a term of oath and a term of curse, that you shall accept upon you that you shall be under oath and obligated in the commandments to keep them, and [that you accept upon you] the curse, that it shall apply to you if you do not keep [the commandments]. And if you do keep [them] – blessing, life, and peace.
לעברך – כאיש אחד.⁠1
כרת עמך היום – כולכם מוכנים עכשיו לעבור ואין איש יכול לומר לא הייתי שם ולא קבלתי הברית עלי, אבל לאחר שתעברו את הירדן ותתפזרו איש איש לירושתו ויהיו בכם יולדת חולה או זקן אין יכולת בכם לאסוף כולכם בבת אחת כמו עתה להעבירם בברית הקב״ה ובאלתו.⁠2
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
לעברך, "so that you will participate,⁠" (note the singular mode) i.e. all as if you were one single person.
כורת עמך היום, "which He concludes with you this day.⁠" No one can ever claim that he had not been present at that time and had confirmed accepting the covenant. This was the last time the entire nation would be present at the same spot simultaneously, as after the land had been distributed to the tribes, the elderly and the mothers who had just given birth, as well as any sick people could not be expected to come to Jerusalem on the festivals designated for the annual pilgrimages.
לעברך בברית ה׳ אלהיך ובאלתו – העברה זו היא הכנסה בברית, כי לא אמר לעברך על ברית אבל אמר בברית, וזה יורה שהכוונה להכנס בברית הש״י כמו שעובר בין הבתרים לקיים הברית, לא לעבור על הברית, ומזה תרגם אונקלוס לאעלותך בקיימא. ומה שאמר ובאלתו, האלה הזאת תחזור לישראל, כלומר באלה שעשיתם לו שהשביע אתכם בה, ואתם מקבלים אותה עליכם.
ויתכן לפרש ובאלתו שהוא חוזר להקב״ה, כלומר ובאלה שעשה לכם, יאמר אתם נצבים להכניס בברית הש״י ובאלה שנשבע לכם שתהיו לו לעם והוא יהיה לכם לאלהים, ופסוק של אחריו יורה כן, שאמר כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך. ומה שיחזק הענין הזה הוא שמצינו פסוק מלא (שמואל א י״ב:כ״ב) כי הואיל ה׳ לעשות אתכם לו לעם, ואע״פ שכל המפרשים ז״ל פרשוהו מלשון חפץ ורצון, זה אפשר שיהיה בכללו, והוא העיקר שהוא מלשון אלה. ומה שיחזק לך עוד מה שאמרו במדרש, (שיר השירים ז׳:ו׳) מלך אסור ברהטים, כבר נשבעתי לאבותיכם שלא אשנה בכם ובבניכם עד עולם ולא אחליפם באומה אחרת, ואין אסור אלא שבועה, שנאמר (במדבר ל׳:י״א) ואסרה אסר על נפשה בשבועה, ברהטים אלו האבות, אברהם שכתוב בו (בראשית י״ח:ז׳) ואל הבקר רץ אברהם, ותרגומו רהט, יעקב שכתוב בו (שם ל) ברהטים בשקתות המים, לפיכך אינו יכול לעבור על שבועתו. וכן אתה מוצא כשבקשו ישראל לפרוק עול מלכות שמים מעליהם בימי יחזקאל, מה כתיב שם (יחזקאל כ׳:א׳) באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה׳, אמרו לו כהן שקנה לו עבד מהו שיאכל בתרומה, אמר להן הן, אמרו לו מכרו מהו, אמר להן כבר יצא מרשותו, אמרו לו אף אנו כבר יצאנו מרשותו, נהיה כאומות העולם, אמר להן (שם) והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן, חי אני נאם ה׳ אלהים אם לא ביד חזקה וגו׳ ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, אמר להם כל זמן שלא ימכר ברשותו הוא, ואתם לא נמכרתם בדמים, שנאמר (ישעיהו נ״ב:ג׳) כה אמר ה׳ חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו.
לעברך בברית ה' אלוהיך, "for you to pass into the covenant with the Lord your God.⁠" This "passing" is equivalent to "entering into.⁠" This is evident from the fact that the Torah does not use the regular preposition used with the verb עבר, i.e. לעבור על, but the preposition ב. What occurred here is similar to what occurred when God concluded the covenant with Avraham in Genesis 15,17 when He passed between the pieces. This is why Onkelos translates לאעלות בקיימא. The word ובאלתו refers to the people of Israel; in other words: "by means of its oath which He made you swear and which you accepted upon yourselves.⁠"
It is possible to understand the word ובאלתו as referring to God, meaning "and by means of His oath which He swore to you.⁠" The whole verse then would mean: "you are standing here today ready to enter the covenant and oath of the Lord by means of which He swore that You will be His people and that He will be your God.⁠" The verse following would prove that this is the meaning, seeing the Torah writes there: "as He said to you and swore to your fathers.⁠" Further reinforcement of this interpretation is provided by Samuel I 12,22: "seeing that the Lord had agreed (sworn) to make you His people.⁠" Even though all the commentators there understand the word הואיל to be an expression of God's goodwill, grace, I believe the word הואיל in that verse derives from the word אלה, and means "for God swore to make you His people.⁠" This does not preclude that the oath itself was an expression of God's goodwill towards the people so that there is no conflict between the two interpretations. Still further proof of the meaning of אלה in our verse is the comment in Tanchuma Nitzavim 3 on Song of Songs 7,6: מלך אסור ברהטים, usually translated as "a king held captive by tresses" (of hair). According to the Midrash the meaning is "a king who is bound by his oath.⁠" The word אסר meaning oath, occurs in Numbers 30,7. God's oath to the patriarchs that He would not exchange the Jewish people for any other nation is what ties Him to Israel. The word רהטים in the verse from Song of Songs which we quoted is a reference to the patriarchs; this word occurs in the record of their life stories both in Genesis 18,7 where the word הבקר is rendered by Onkelos as רהט; as well as in connection with Yaakov in Genesis 30,38. This is why God cannot violate His oath to the patriarchs .
You will find that in Ezekiel 20 when the Jewish people challenged the continued validity of the Torah's commandments by describing themselves as having been freed (sold) by their master (God) since they had become exiled, that the prophet did not accept that argument and vehemently pointed out that the basic relationship between God and the Jewish people is an eternal bond, that severing it would mean the total demise of the party who severed it. [I have merely summarized the dialogue in Ezekiel 20. Ed.] Basically, Ezekiel's argument was that as long as the master had not received monetary compensation from the "buyer" of the slave no transaction had taken place at all; the Jewish people still belong to their erstwhile master, i.e. God. This is also reflected in the words of Isaiah 52,3: "you have been sold חנם, without price, therefore you will also be redeemed without monetary compensation having to be paid.⁠"
לעברך בברית – ועתה אתם מוכנים כאחד לעבור בברית שהרי אתם יחד ולא יוכל לפקפק איש ולומר אני לא הייתי שם ולא קבלתי הברית עלי כי אחרי שתעברו את הירדן ותתפזרו איש לנחלתו אי אפשר לאסוף אתכם יחד שלא יהיה בכם זקן או חולה או חגר או סומא אבל עתה כלכם יחד לעברך כאיש אחד.
לעברך בברית, "to enter into this covenant of the Lord your G–d;⁠" now you are spiritually ready to embrace this covenant and none of you shall ever be able to claim that he had not been present when you agreed to accept this covenant as binding for you. Your blind, ailing, and aged would not be able to travel to such an assembly.
לעברך בברית ה׳ אלהיך – עתה אתם מוכנים כאחד לעבור בברית והרי אתם יחד ולא יכול לו׳ איש לא הייתי שם ולא קבלתי עלי הברית כי אתם שתעברו הירדן ותחזרו איש אל נחלתו אי איפשר לאסוף אתכם יחד שלא יהיה בכם זקן או חולה או חגר או סומא אבל כלכם עתה יחד לעברך בברית כאיש אחד ובאלתו שתקבלו הברית והאלה.
לעברך בברית – כתב הרמב״ן הברית הוא השבועה. ויתכן שכרת עוד עמהם ברית כברית ראשונה אשר כרת עמהם בהר סיני שהקריב עולה וזרק חצי הדם על העם והחצי על המזבח אבל לא הוצרך להזכיר:
לעברך בברית, "for you to enter the covenant;⁠" Nachmanides writes that the word "covenant" here is another word for "oath.⁠"
It is possible, however, (author speaking) that the people now entered a new reciprocal covenant. Such a covenant would have paralleled the one the Jewish people entered into at Mt Sinai. At that time the covenant was sealed by a total offering, sprinkling of its blood on the people, etc. There was no need to spell out these details here.
לעברך בברית י״י אלהיך ובאלתו וגו׳ – הנה היה דרך כורתי הברית שיכרתו דבר לחציין ויעברו אחר כך בין הבתרים כמו שראינו בברית בין הבתרים ולזאת הסבה התחכמה התורה בכריתת הברית שתהיה הברכה כנגד הר גריזים והקללה כנגד הר עיבל והיתה התורה כתובה שם בהר עיבל באבני המזבח והקריבו שם קרבנות להעיר שבעבדם השם יתעלה ובשמרם דרכי התורה ימלטו מהקללות ההם והנה היו עוברים ישראל אחר זה עם כל הנטפלין להם בין שני ההרים ההם כדי שיעברו בין ברית השם יתעלה לישראל ובין אלתו להורות שהם כרתו ברית עם השם יתעלה לקיים תורתו בזה האופן שאם יקיימום יחולו עליהם הברכות שיעד השם יתעלה ואם לא יקימום יחולו עליהם הקללות אשר קבלום עליהם ויעדם להם השם יתעלה גם כן ואמר כי בזה הברית שהשם יתעלה כורת לישראל היום יקים לו לעם מיוחד מבין שאר העמים לא יובדל עם לעבודתו זולתו והוא יהיה לו לאלהים לבדו ולמנהיג ולמשגיח וכאלו אמר שאם לא יהיה לו לעם בשיתיחד לעבודתו גם השם יתעלה לא יהיה לו לאלהים כי זה תלוי בזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

לעבדך להיותך עובר. פירש המצב הזה הוא כדי להיותך עובר בברית כי דרך הברית לעבור בין בתריו לא להעביר אותך בברית כי מלת עבר מן הקל לעול׳ עומד והכוני של לעברך הוא במקום אתה כאילו אמר לעבור את׳ וכמוהו לעשותכם לעשות אתם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

לעברך בברית – ״אתם נצבים״ עם כל זה הסדר וההסכמה, מוכנים להיות עוברים בברית, ומזה נראה שכולכם חפצים לקבל עליכם בלב שלם.
לעברך בברית, you are all arranged in this order in order to signal your acceptance of the forthcoming covenant. It is clear from Moses’ addressing all the assembled, that they were of one mind at the time, all willing and eager to accept the covenant.
'אשר ה' אלוהיך כורת עמך היום, למען הקים אותך וגו, God’s objective in concluding this covenant with you this day is to reaffirm that you are His people and that He is your God. By entering into this covenant with Him you acquire eternal life, life beyond the death of your bodies. Seeing that the purpose of the covenant is of such importance, is of so elevated a nature, it is necessary that you embrace it wholeheartedly.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

להיותך עובר. פירוש, ׳לעבור׳ הוא פועל קל, ואינו יוצא לזולתו, שיהיה פירושו ׳לעבור אותך׳, ולפיכך הכינוי הוא כמו אתה, ופירושו ׳אתה עובר׳, כך פירש הרא״ם. ולא יתכן לפרשו כמו ״ושכותי כפי עליך עד עברי״ (שמות לג, כב), שפירושו עברה שלי, דהוא גם כן פעל עומד עם כנוי, משום שרוצה לומר שיהיה עובר, ולא יתכן הכנוי אלא במקום ׳אתה׳. וכן ״לעשותכם״ (לעיל ד, יד), כמו לעשות אתם:
לעברך בברית ה׳ אלהיך – מה שמזכירם בכל הפרשה בלשון רבים זולת בפסוק שהזכיר העברת הברית הזכירם בלשון יחיד, זה מופת חותך שעיקר ברית הוא בעבור הערבות כי מצד הערבות יהיו כל ישראל כאיש אחד שבזמן שיש לו מכה באיזה אבר פרטי אז כל גופו מרגיש וחולה כך בזמן שאחד חוטא כולם מרגישים, כמ״ש בחטא של עכן חטא ישראל (יהושע ז׳:י״א) וכן אמרו במדרש (ויק״ר ד׳:ו׳) שה פזורה ישראל (ירמיהו נ׳:י״ז) למה נמשלו ישראל לשה מה השה בזמן שלוקה באחד מאבריו כולן מרגישין אף ישראל עכן לבדו חטא וכתיב חטא ישראל. ולי נראה שכל הדרוש הזה הוציא מן מלת פזורה כי יאמר מאחר שהם כשה שבזמן שלוקה באחד מאבריו כולם מרגישים וא״כ הרי הם כאיש אחד שכאב אבר אחד שדי תכלא בכוליה ועי״ז מן הדין שיהיו כולם באגודה אחת כאיש אחד ואע״פ כן הם פזורים ויפרדו איש מעל אחיו לא ידרוש שלום חבירו וטובתו כל הימים ולא יאמר בלבבו הלא כל המאורעות הרעות של חבירי עלי דידי הדר וגם עלי יעבור כוס שלו. לכך נאמר כאן לעברך בברית ה׳ לשון יחיד כי ע״י ברית זה בהכרח תהיו באגודה אחת כאיש אחד ועל ערבות זה יתבארו כל פסוקי פרשה זו אשר יבא ביאורם בסמוך בעז״ה.
אתם נצבים היום – במדרש (תנחומא א׳) למה נסמכה פר׳ אתם נצבים לקללות לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ מן מ״ט שבתורת כהנים הוריקו פניהם כו׳, עיין כל הנוסח ברש״י וכאן יש מקום לספק ספק גדול במה שקבלו ישראל תנחומין של הבל כי מה שלא עשה בהם כלייה עד הנה לפי שעדיין לא נתמלא סאתם שיחולו עליהם כל האלות של התוכחה, וא״ת שהרבו כעסים למקום ב״ה והגדילו אשמה עד שהיו ראוין לכל אותן האלות ואעפ״כ הש״י ברחמיו לא עשה עמהם כלה ככל חטאתם, אם כן משה כתב להם שטר ושוברו עמו ובחנם יעד להם כל אותן התוכחות כי לעולם לא יפחדו מהם ומורא לא יעלה על ראשם מן אותן קללות כי יאמרו הרי כבר חטאנו כאלה וכאלה ולא רבצה בנו האלה, גם האיש משה הבטיחנו שגם אם יוספים אנחנו לחטוא לא יגע בנו רע וא״כ עשה משה תרי דברים דסתרי אהדדי כי מתחילה יעד להם הקללות כדי שיראו מהם ואח״כ נחם אותם וידבר על לבם שאף אם יהיו חוטאים לא יכלו מצד הקללות, וא״ת שהקללות יחולו אבל לא יהיה בהם כדי לכלותם לגמרי הרי כבר הובטחו על זה מפי הגבורה שנאמר (ויקרא כ״ו:מ״ד) לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וגו׳. ועו״ק למה לא נבהלו מן אותן מ״ט קללות שבת״כ כי גם בהם יש די השיב כל פנים לירקון, ועוד יש לדקדק בנוסח הלשון למה אמר מאה חסר שתים כי אם חסרו שתים אין כאן מאה והל״ל צ״ח כדרך שאמר חוץ מן מ״ט כו׳, ומהו שאמר כך האיר לכם ועתיד להאיר לכם כו׳ עתיד מאן דכר שמיה, ומנלן שמשה אמר כל הדברים הללו.
והנראה לומר בזה שבכל האלות המפורשות בת״כ, ובפר׳ כי תבא, בכולם יש מקום לאיש קשה עורף להסיר יראת ה׳ מנגד עיניו וליתן ברכת שלום לעצמו לבקש הצלה מה ע״י איזו תחבולה אנושית כדרך שאמר בדור המבול קל הוא על פני המים (איוב כ״ד:י״ח) יש לנו ספינות קטנות קלות שישוטו על פני המים וכן באלות אלו, דרך משל כתיב והיו שמיך אשר על ראשך ברזל משמע דווקא מה שעל ראשך ולא מה שעל ראש שאר האומות כי שם יהיה מטר אם כן יקשה ערפו לומר אלך ואקנה תבואה מן שאר האומות כי יש שבר אצלם, וכן דבר וחרב יאמר אמלטה על נפשי וכמ״ש (משלי כ״ב:ה׳) צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם, ואם כן בכל הקללות לא הוריקו פניהם כי אמרו יש מקום להנצל מהם ע״י תחבולה אנושית, אמנם אם תגזם לאדם לעשות לו איזו דבר ולא תפרש ענשו א״כ אינו יכול להשמר ממך כי לא ידע ממה יהיה נזהר, והנה באותן קללות של ערבות מואב ודאי מאה הם כי בעל המדרש מנאם ומנה מאה אך שנכללו בהם שנים שלא פורש מהותם מה הם והוא מ״ש גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזה. ובלי ספק שבעל מדרש זה לא מנה כל חלי וכל מכה בכלל מספר צ״ח אבל מנה צ״ח זולתם ועמהם יש ק׳ אך מן אותן ק׳ חסר ב׳ לא חסרו ממש אלא חסרו שלא פורש מהותם וא״כ א״א להשמר מהם, ע״כ נבהלו נחפזו רעדה אחזתם בעבור שתים אלו שחסרו ונסתם מהותם ויראו מהם שיעשה בהם כליון.
וידבר משה על לבם אין הדבר כן כמו שחשבתם, שלכך העלים מהות שתים אלו כדי שלא יהיה לכם מקום להשמר מהם שהרי הרבה פעמים כעסתם ולא חלו שתי קללות אלו אע״פ שהייתם ראוין שיחולו, ואם תאמרו א״כ למה נאמרו ביעוד הקללות ולמה לא נתפרשו, לפי שהם מדברים בעונש עה״ב הנעלם כי מצד היות האדם מסובך בחשכת חומרו אינו יכול להבין מהות העונש ההוא כדרך שהעלימה התורה מהות השכר הרוחני מזה הטעם, וביאור הענין שמשה אמר הנני מיעד לכם צ״ח קללות כולם בעה״ז גם כל חלי וכל מכה השייך אל החוטא לעה״ב כדי רשעתו אשר לא כתוב בספר התורה הזה כי התורה לא דברה מן זה העונש כלום גם הוא על ראש רשעים יחול, וזה״ש אתם נצבים היום כיום הזה המאפיל ומאיר כך אתם קיימין בקיום נצחי וגם אחר שתחשך השמש והירח ביום המיתה תשובו לאור באור ה׳ הנצחי לעה״ב, ואחר שהונח שיש מציאות לאדם גם אחר מותו הנה בזה תבינו פירוש הפסוק גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת וזה״ש כך האיר לכם ועתיד להאיר כי כשם שאור לכם בעה״ז כך זורח הוא שם גם לעתיד והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבים אתכם לפני, כמ״ש (ברכות ה.) ג׳ מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל וכולן ע״י יסורין ואחד מהם עה״ב שנאמר (משלי ו׳:כ״ג) ודרך חיים תוכחות מוסר. ואחר שגלה להם משה סוד עה״ב אשר לפנים לא ידעו הנה בזה נתקררה דעתם ע״י הבנת ב׳ מכות אלו הנעלמים כאמור.
להיות עובר בברית. ר״ל אתה בעצמך תהא עובר ולא ע״י אחרים. וזהו שפירש ולא יתכן כו׳ פירוש ע״י אחרים, דא״כ איך יפול אחריו לשון בברית ה׳ אלהיך, כיון שפירש להעבירך, ועוד איך יפורש להעבירך, והא הוי מודעא רבה לקבלת הברית לאמר אנוסים היינו:
אלא כמו לעשותכם אותם. דפי׳ לעשות אותם, כלומר, אתם מעצמכם ולא ע״י אחרים:
So that you pass into the covenant. I.e., you yourself must pass and not through others. And thus he explains afterwards: But it would be improper to interpret this, etc., i.e., through others. Because if so, how could it say Into the covenant of Hashem, your God, if one explains it to mean to be passed through by others, [since a covenant implies mutual consent]? Furthermore, how can one explain that it means to be passed through? For this would serve notice against acceptance of the covenant, for they could say, We were coerced!
But, rather, as "for your performance of them.⁠" This means to do them, i.e., you of your own volition and not through others.
(יא-יב) לעברך וגו׳ כורת עמך היום. למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים וגו׳ – אבל לא אמר והוא יהיה לך היום לאלהים כמו שאמר למען הקים אותך היום? והדבר הוא כי {א} כאשר קבלנו עול מלכות שמים פעם אחת בלב שלם ובנפש חפצה אין לנו עוד רשות לחזור בנו ולהנחם. כי ה׳ אלהים קנא ונוקם וימלוך אז עלינו בחימה שפוכה ובזרוע נטויה. והטעם כי הי״ת אינו כשאר האדונים אשר פעם ייטיבו ופעם יריעו ורוב ההמון יעזבו מלעבוד שלטון כאשר לא ייטיב לו. והי״ת טוב ומטיב לכל. וכאשר עלה במחשבתנו לקבלו לאדון ונשכיל בשכלנו שיש עילה ומצוי בורא שמים ונוטיהם וראוי לעבדו מדוע נעזבנו אנחנו אין זה כ״א מרוע לב על כן ראויים היינו לעונש. אמנם שאר עמי הארץ אשר לא קבלו מלכותו לא ידעו את ה׳ ולא הכירוהו אין מדין ומשפט הי״ת להענישם ולהכריחם בעל כרחם לעבוד למצוותיו. והנה לך טעם ראוי למה כל עמי הארץ יצליחו עתקו גם גברו חיל ואין להם שכר בעמלם. זהו שאמר הכתוב כורת עמך היום למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים. כי כאשר יקים אותנו יום אחד לו לעם ופעם אחת, הוא יהיה לנו לאלהים לעולם ועד אף בעל כרחינו על אפנו ועל חמתנו:
לעברך בברית וגו׳ ובאלתו – טעם אומרו ובאלתו ולא הספיק בברית, יתבאר בהעיר עוד למה מעיקרא הוצרך לברית ולא הספיק גזירת מלך במורא העונשים הכתובים בתורה. אכן טעם הדבר הוא לפי שתבא הסברא לאדם לומר שיעבור עבירה אחת והוא שימרוד בעיקר ויענש עונש א׳ על עבירה אחת, ויותר נכון הוא לו מהיות מודה בה׳ ובתורתו ויתחייב על ל״ו כריתות וכמה מיתות ועונשים, אשר על כן נתחכם ה׳ והעבירם בברית לחייבם על כל פרט ופרט, וביאר השבועה שהוא על זה הדרך שנשבעין לקיים כל דבר ואם יעברו ויבטלו אחד מהם תבא עליו האלה הכתובה, והוא אומרו בברית וגו׳ ובאלתו, ומעתה הגם שיחשבו לכפור בעיקר לא יספיק להם עונש אחד על עון זה ויתחייבו על כל עון ועון ככל אלות הברית.
לעברך בברית…ובאלתו, "for you to enter (pass) into the covenant…and His curse" (if need be). The reason Moses added the word ובאלתו, "and His curse,⁠" will become clearer when we have explained the need for the covenant. Why was the Torah not satisfied with all the admonitions and curses which have already been recorded in the Torah? Some clever people who want to escape the cumulative curses and punishments recorded in chapter 28 may decide to commit a single transgression, such as violating the Sabbath or the laws of idolatry and to thereby become guilty of only a single one of all these penalties seeing that those laws are considered the cornerstones of Judaism. Such people prefer this to first accepting the authority of God and the Torah which would make them potentially liable to as many as 36 penalties of Karet. Moses acted astutely when he persuaded these people to accept upon themselves the covenant so that in the future they would be liable for each transgression separately. The oath (curse) would apply if any of these people deliberately flouted the laws he had undertaken to observe as a result of embracing this covenant. Once they had done this, even the intention of violating a fundamental law of Judaism would not safegaurd them against becoming culpable for each transgression separately.
לעברך וגו׳ ובאלתו – כמו בסוטה היה שבועה ואלה. כמ״ש והשביע הכהן בשבועת האלה. כן הי׳ עם ישראל כריתות ברית. ואלה היא התוכחה.
כרת עמך היום – בכל יום ויום.
לעברך – להיותך עובר, ולא יתכן לפרשו להעבירך, אלא הוא כמו לעשותכם אותם (לעיל ד׳ י״ד):
בברית – דרך כורתי בריתות עושין מחיצה מכאן ומכאן, ועוברים בינתים, כמו שנאמר העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו (ירמיה ל״ד י״ח). והנה מלת עבר עם בי״ת הוא עשיית הברית, ובלא בי״ת הוא הפרת הברית:
לעברך בברית – כל חלקי העם ניצבים כאן כדי לעבור כאחד בברית ה׳.
״לעברך״. אם ברצונך לבוא בברית עם ה׳, עליך לעזוב את הבחינה שעמדת בה עד כה. עליך לדלג ולעבור על כל הדברים האחרים – לוותר על כל השאר – כדי להיות בקשר בלעדי עם ה׳. משום כך הכתוב אינו אומר ״לבואך״ אלא ״לעברך״. מאחר שבאת בברית עם ה׳, הבחינה שאתה עומד בה שונה ביסודה מהבחינה שעמדת בה קודם לכן.
לעברך בברית – מבאר תכלית אסיפתם, שהוא לעבור בברית ה׳ ובאלתו, לשמור את התורה. והרמב״ן כתב שיתכן שכרת עוד עמהם ברית כברית הראשון אשר כרת אתם בהר סיני שהקריב עליהם עולה ולקח חצי הדם וזרק על המזבח, וחצי הדם זרק על העם אשר ה׳ אלהיך כורת עמך היום. אל תחשבו שמנדבת לבבכם תעשו זאת ולכן אם תעברו על הברית יהיה לכם אמתלא, לכן הודיעם, אשר ה׳ אלהיך כורת עמך היום, שהוא המצוה לבא בבריתו:
לעברך בברית וגו׳ כורת עמך היום: דאע״ג שאי אפשר לכרות ברית עם הטף שהמה קטנים, מ״מ הברית שאני כורת עמך היום תועיל גם להם, שזו היא זכותם1. [ועיין בספר שמות (יב,מח) דקיימא לן דאב מגייר את בנו הקטן בעל כרחו כפירוש רש״י יבמות (מח,א), ולא כתוספות (ד״ה אלא), והיינו משום שזכות הוא לו]. וכל זה פירש משה רבינו בתוך דבר הפיוס על הגלות המר2, באשר גם בזה הכלל יש כדי לפייס ולהניח הדעת על מה נגרעו מכל אומות העולם בגלותם, בא על זה הישוב שאינם דומים לאומות העולם שנדונים בכלל, ואם היו באים עליהם צרות כאלו לא נשתייר מהם שריד ופליט. מה שאין כן ישראל דמ״מ כל אחד נידון בפני עצמו לפי מעשיו. וכשם שאם היה מגיע לאחד בישראל הרבה צרות וחליים רעים ונאמנים לא היה כדי להתרעם, והיה מובן שמסתמא עונותיו הטו עליו כל זה, כך כאשר בשעת הגלות הגיעו להרבה בני אדם צרות מרובות, מ״מ היה כל אחד נידון בפני עצמו, אלא שהגיעה אז שעת הדין ועידן ריתחא להעניש, ומי שאינו ראוי להעניש הרי זה נמלט מעוצר רעה בהשגחה3.
{כורת עמך היום: היינו הברית להקמת התלמוד4, ולא הברית הראשונה5 שהיתה על קבלת אלקות ולא לעבוד עבודה זרה. ובזה הפרט6 הכל שוין – ראשים וזקנים, גדולים וקטנים, מה שאין כן בברית השניה}.
1. ׳וזכין לאדם שלא בפניו׳.
2. כהמשך לדבריו בסוף פרשת כי-תבוא.
3. הנדון הזה בא לידי ביטוי באופן נפלא (מהבנתנו) בשנות השואה האיומות.
4. כפי שביאר רבינו לעיל (כח,א).
5. של פרשת בחוקותי (׳קללות שבתורת כהנים׳).
6. בברית הראשונה, לכן לא צויין (כמו אצלנו) את הסוגים השונים מן הגדול ועד לקטן, כי בקבלת האלקות והימנעות מעבודה זרה אין להבדיל בין גדול לקטן.
לעברך וגו׳ – הכתוב משתמש בלשון זו לענין כריתת ברית, מפני שכך היו נוהגים בשעת הכריתה, כמו שכתוב בירמיהו ל״ד:י״ח והלאה. במלכים ב כ״ג:ג׳ מצינו הלשון: ״עמד בברית״ ובדברי הימים ב ט״ו:כ״ב: ״בוא בברית״.
ובאלתו – ״אלה״, שפירושה גם שבועה (כגון בבראשית כ״ד:מ״א), בהיותה קשורה עם תיבת ״לעברך״ הוא פירוש ל״ברית״, כלומר ברית הקשורה בקללות.
ובאלתו – אין אלה אלא שבועה, כמו שנאמר (פ׳ נשא) והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, ומכאן דהעונה אמן אחר שבועה כשבועה דמי.⁠1 (ירושלמי סוטה פ״ב ה״ה)
1. ר״ל דהא לא מצינו מפורש שנשבעו ישראל בעצמן, ואעפ״י כן אומר לעברך בברית ה׳ א׳ ובאלתו דמשמע שאמנם נשבעו, ע״כ צ״ל דבהא שענו אמן אחר השבועה שבהר גריזים ובהר עיבל כמש״כ ואמר כל העם אמן זה חשוב כשבועה עצמה. וע״ל בפ׳ נשא בפ׳ ואמרה האשה אמן באה עוד דרשה בענין זה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יב) {שני} לְמַ֣עַן הָקִֽים⁠־אֹתְךָ֩ הַיּ֨וֹם ׀ ל֜וֹ לְעָ֗ם וְה֤וּא יִֽהְיֶה⁠־לְּךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר⁠־לָ֑ךְ וְכַאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃
that He may establish you this day to himself for a people, and that He may be to you a God, as He spoke to you, and as He swore to your fathers, to Abraham, to Isaac, and to Jacob.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קראר״י בכור שורעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״ם תורה אורנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

בְּדִיל לְקַיָּימָא1 יָתָךְ יוֹמָא דֵין קֳדָמוֹהִי לְעַם וְהוּא יִהְוֵי לָךְ לֶאֱלָהּ כְּמָא דְּמַלֵּיל לָךְ וּכְמָא דְּקַיֵּים לַאֲבָהָתָךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.
1. י״ג: ״לאקמא״.
that He may establish you this day to be a people before Him, and that He may be a God to you, as He promised you, and as He swore to Abraham, and to Izhak, and to Jacob.
מן בגלל למקמהא יתכון יומא הדיןב לשמה די״י לעם קדישין והוא יהווי לכון לאלה פרוק היך מה [ד⁠[י]⁠מלל לכון והיך מה] דקיים לאבהתכון לאברהם ליצחק וליעקב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למקמה״) גם נוסח חילופי: ״למקיימה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הדין״) גם נוסח חילופי: ״דין״.
מן בגלל לקיימא יתכון יומנא {ליה}⁠א לאומא ברירא והוא יהוי לכון לאלקא היכמא דמליל לכון והיכמא דקיים לאבהתכון לאברהם ליצחק וליעקב.
א. חסר בכ״י לונדון.
that you may stand today before Him a purified people; and that He may be a God to you, as He hath spoken to you, and as He did swear unto Abraham, Izhak, and Jacob.
לְמַעַן הָקִים אוֹתְךָ וְגוֹ׳ – שֶׁלֹּא אֶחְזֹר בַּדָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם.
(Deut. 29:12:) “In order to establish you today as his people…,” so that I would not go back on the word that I swore to your ancestors.
[ח] למען הקים אותך היום לו לעם וגו׳ (דברים כ״ט:י״ב). שלא אחזור בדבר שנשבעתי לאבותם. ולא אתכם לבדכם (שם שם:י״ג), אלא אף דורות העתידין לבא היו שם, שנאמר כי את אשר ישנו פה עמנו וגו׳ ואת אשר איננו פה עמנו היום (שם שם:י״ד), ולמה אומר ישנו פה ולמה אומר איננו פה, לפי שכל הנפשות היו שם, והגוף עדיין לא נברא, לפיכך לא נאמר כאן עמידה, אמר ר׳ אלעזר תבא מאירה על לבן שאמר ליעקב למה גנבת את אלהי (בראשית ל״א:ל׳), לעצמה אינה יכולה להציל [מן הגניבה] לאחרים היאך יכולה להציל, אבל ישראל אינו כן, שנאמר הוא תהלתך והוא אלהיך (דברים י׳:כ״א), והוא משמר את ישראל כאב המשמר את הבן, שנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכ״א:ד׳).
חסלת פרשת נצבים
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

לכי ית׳בתך אליום לה אמה והו יכון לך אלהא כמא ועדך וכמא קסם לאבאיך אברהים ואסחק ויעקוב
כדי שיקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוהים כפי שהבטיח לך וכפי שנשבע לאבותיך אברהם יצחק ויעקב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

למען הקים אותך היום לו לעם – כל כך הוא נכנס לטרוח למען קיים אותך לפניו לעם.
והוא יהיה לך וגו׳ – לפי שדיבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף זרעם באומה אחרת. לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו, שלא תקניטוהו אחרא שהוא אינו יכול להיבדל מכם. עד כאן פירשתי לפי פשוטה של פרשה.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״מחר לפי״ (או אולי ״אחר לפי״).
למען הקים אתך היום לו לעם THAT HE MAY ESTABLISH YOU TODAY FOR A PEOPLE UNTO HIMSELF – He undertakes so much trouble (in making another covenant with you) in order that He may keep (הקים) you for a people in His presence,
והוא יהיה לך לאלהים SINCE HE MUST BE UNTO YOU A GOD – because He has promised it unto you and has sworn unto your fathers not to exchange their descendants for another nation. For this reason He binds you by these oaths not to provoke Him to anger since He, on His part, cannot dissociate Himself from you. – Thus far I have given an exposition according to the literal sense of the chapter.
פס׳: למען הקים אותך היום לו לעם כאשר דבר לך – והיכן דבר, (שמות ו׳:ז׳) ולקחתי אתכם לי לעם. וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב. כענין שנא׳ (בראשית כ״ב:ט״ז) בי נשבעתי נאם ה׳ כי יען אשר עשית [וגו׳] כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים. וביצחק כתיב (שם כו) גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. ביעקב כתיב (שם לה) ואת הארץ הזאת אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ. ומצאנו על דברי של הקב״ה שהוא שבועה שנאמר (ישעיהו נ״ד:ט׳) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך. והיכן נשבע (בראשית ט׳:ט״ו) ולא יהיה עוד המים למבול:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

למען הקים אותך – למען כן כורת עמך {ה}⁠ברית הזה להקים ולקיים שתהיה לו לעם, ולהיות לך לאלהים – שתקבלנו עליך לאלהים, כאשר דבר לך – שאמר לך: אנכי י״י אלהיך (שמות כ׳:ב׳), ואף אמר: {ו}⁠אתם תהיו לי ממלכת כהנים (שמות י״ט:ו׳).
וכאשר נשבע לאבותיך – שאמר לאברהם: {ו}⁠נתתי לך ולזרעך אחריך {וגו׳} והייתי להם לאלהים (בראשית י״ז:ח׳), ורוצה הקב״ה לקיים בך אותה הבטחה, ולא לישמעאל ובני קטורה.
וליצחק אמר: ונתתי לזרעך את כל הארצות האל, והתברכו בזרעך כל גויי הארץ (בראשית כ״ו:ד׳), והקימתי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך (בראשית כ״ו:ג׳) – בך אני רוצה להקימה, ולא לבני עשו.
וליעקב – אמר: אניא {י״י} אלהי אברהם אביךב ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליהג לך אתננה ולזרעך (בראשית כ״ח:י״ג) – ולא לעשו.
ולמען הקים אילו הדברים הוא כורת עמך הברית.
א. בכ״י מינכן 52: אנכי.
ב. בכ״י מינכן 52 בחילוף הסדר: אביך אבר׳.
ג. בכ״י מינכן 52 בטעות: עליך.
למען הקים אותך – THAT HE MAY ESTABLISH YOU – For this He made with you this covenant, to establish and to fulfill that you shall be TO HIM A PEOPLE, and [He shall] be לך לאלהים – FOR YOU A GOD – That you shall accept Him upon yourself as a God, כאשר דבר לך – AS HE SPOKE TO YOU – That He said to you: “I am Hashem your God” (Shemot 20:2), and He even said: “And you shall be for Me a kingdom of priests” (Shemot 19:6).
וכאשר נשבע לאבותיך – AND AS HE SWORE TO YOUR FATHERS – That He said TO AVRAHAM: “And I will give to you and to your offspring after you {etc.} and I will be their God” (Bereshit 17:8), and the Blessed Holy One wants to fulfill that promise through you, and not through Yishmael and the children of Keturah.
And TO YITZCHAK He said: “and I will give your offspring all these lands. All the nations of the earth will be blessed through your offspring” (Bereshit 26:4), “and I will fulfill the oath I swore to your father, Avraham” (Bereshit 26:3) – through you I want to establish it, and not with the children of Esav.
וליעקב – AND TO YAAKOV – He said: “I am {Hashem} the God of your father, Avraham, and the God of Yitzchak. I will give the land that you are lying upon to you and your offspring” (Bereshit 28:13) – and not to Esav.
And in order to establish these words He makes with you the covenant.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

למען הקים אותך היום לו לו לעם. כל כך הוא נכנס לטורח למען קיים אותך לפניו לעם והוא יהיה לך לאלהים לפי שדבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו שלא תקניטוהו אחר שהוא אינו יכול להבדל מכם. פירש א״א לומר שצורך הברית והאלה הזאת הוא למען הקים אותך לו לעם שהרי צורך הברית והאלה הזאת אינו אלא כדי שיפחדו מהם ויקיימו את התורה כמו שכתוב אחר זה פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום וגו׳ והיה בשמעו את דברי האלה הזאת וגו׳ לא יאבה י״י סלוח לו וגו׳ אלא הכא קאמר ההכרח שהביא לטורח להכניסכם בברית והאלה הזאת אינו מניחכם לרצונכם שאם תרצו לקיים התורה תהיו לי לעם ואם לאו ירחיקכ׳ ממנו ה״א לפי שכבר נשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת ולפיכך הוכרחו להכניסכם בברית ולאסור אתכם בשבועות הללו שלא תוכלו לעבור וירחיק אתכם מכיון שאינו יכול להבדל מכם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(יב) ואמר למען הקים ה׳ אותך היום לו לעם, כדי לתת התכלית בבריתות כלם ובשמירת המצות שיהיו לתכלית ההשתעבדות בהם. כדי שיהיו דבקים באלהיהם באשר הוא סוף כל האדם ותכליתו אשר בעבורו נברא. ועל הדבוק ההוא אמר למען הקים ה׳ אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים שהוא הדבקות האפשרי לאדם בעוד שהוא חי להדבק באלהיו ולהיות יחס אהבה וקרבה בינו ובינו ולהיות משגיח בו שהוא היותו לו לאלהים. כי היהודי הדר בחוצה לארץ דומה כו׳ לפי שנפרד מאותו דבוק עליו. גם כוון לומר במלת היום שיעודי האבות היו כלם תנאיים, כפי זכות והכנת המקבלים כי בהיות ישראל עם קדוש יהיה להם לאלהים ויחמול עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו. ולכן היה מהרצון האלהי שיכנסו בברית כדי שתתקיים בהם שבועת האבות ויעודיהם על הארץ לטובה. כי אם לא יעשו כן לא יתקיימו בהם ויתקיימו בדור אחר וזהו אמרו למען הקים ה׳ אותך היום לו לעם וגו׳, וכאשר נשבע לאבותיך כי מה שנשבע לאבותיך יתקיים בכם היום הזה ויהיה זה בעברכם בברית.
הנה התבאר מזה למה אמר היום. וששבועת האבות היתה כוללת ותנאית אפשר לפרש שתתקיים בהם או בזולתם. והותרה בזה הספקות ג׳ וד׳ וה׳:
אשר ה׳ אלהיך כרת עמך היום למען הקים-אתך וכו׳ – והנה האל יתברך מכוין בזה הברית להקים אותך לו לעם, כדי שיהיה הוא לך לאלהים – ובזה תקנה חיי עולם. ובהיות תכלית זה הברית כל כך נכבד, צריך שתהיה קבלתו בתכלית השלמות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

כל כך הוא נכנס בטורח כו׳. פירוש, שלא יתכן לומר כי הברית הוא בשביל להקים אותם לעם, שלא היו עם על ידי הברית, כי הברית לא היה רק שישמרו מצותיו. אלא פירושו כך, ׳כל כך נכנס בטורח למען קיים אותך לפניו וכו׳⁠ ⁠׳. כלומר, אחר שאי אפשר לו להבדיל ממך, לכך נכנס לכל הטורח הזה להשביעך, ולא הניח לך לעבור והיה מחליף אותך באומה אחרת:
כ״כ הוא נכנס לטרוח כו׳. ק״ל אם בא להודיענו בלמען, זה אמה שכרת עמהם ברית, זה לא יתכן, הואיל וכתיב אחריו למה כרת עמהם ברית דכתיב (פסוק יז) פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט וגו׳, א״כ אמה קאי למען הזה. לכ״פ כ״כ הוא נכנס לטרוח כו׳, כלומר רצונו דקרא לתרץ בלמען וגו׳ שלא תקשי למה היה הקב״ה מטריח ואוסר אותם בשבועה, לא היה לו להזהירם אלא באזהרה בעלמא, ואם ישמעו טוב ואם לא ישמעו יתן להם עונש כבכל שאר ציווים. אלא לכן נכנס כ״כ לטרוח, לפי שכבר נשבע לאבותיך שלא להחליף וכו׳, לכך הוכרח להכניסם וכו׳:
והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם כו׳. פי׳ שע״י הקללות אתם נזהרים מלעבור המצות לעולם. ועוד שהם ממרקין העונות, ותהיו חיים וקיימים לעולם. וכן אמרו פ״ק דע״ז (ד.), ובמסכת ברכות (ה.):
ואף הפרשה של מעלה מזו פיוסין הם כו׳. בזה מוכיח שדבר משה דברי פיוסים, שלא תיקשי איך שייך שדבר פיוסים, הרי מכל הפרשה משמע תוכחות, וגם לעיל מיניה הכל תוכחה:
לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס כו׳. דלטעם הראשון קשה, דהא לפי מצב לשון הפרשה, היא תוכחה ולא פיוס לכן פירש דבר אחר, וכו׳. ולפי דבר אחר קשה למה אמר אתם נצבים היום, היום דכתב קרא ל״ל:
He has committed Himself with such great effort, etc. Rashi has the following difficulty: You cannot say that this in order, etc. is the reason He ratified the covenant with them, because the reason He ratified the covenant with them is stated afterwards (v. 17) where it says, Perhaps there is among you a man or a woman or a family or a tribe, etc. If so, what is this in order referring to? Rashi therefore explains, He has committed himself with such great effort, etc. I.e., the verse is answering the question why the Holy One made the effort of binding them by oath. He should simply have given them a commandment and if they listened well and good, and if not, He will punish them as with all the other commands. However, he committed Himself with such great effort because He already swore to your forefathers not to exchange, etc. Therefore He had to bring them, etc.
While the imprecations and the suffering sustain you and stand you before Him, etc. Meaning that through the imprecations you are careful to never transgress the commandments. And furthermore, they atone for sins so that you live and persist eternally. And similarly they said in the first chapter of Avoda Zara (4a) and in maseches Berachos (5a).
The chapter above this, as well, is conciliatory, etc. Rashi proves that Moshe was telling them conciliatory remarks so that you do not ask: How could he be speaking conciliatory words if the whole parsha implies [that he was giving] rebuke, and also above it, everything is rebuke?!
Because the Israelites were passing from one leader to the next, etc. Because according to the first interpretation you might ask that the language of the parsha indicates that this is rebuke and not conciliation. Therefore he offers another interpretation. But according to the other interpretation you might ask why it says You stand this day? Why does the verse write this day?
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

למען הקים אותך וגו׳ – פירוש טעם שאני מבקש להרבות בעונשים ובאלות הוא למען הקים אותך לו לעם ולא תכפרו בו כי תפחדו מעוצם האלות אשר תתחייבו שתכפרו באלהותו ובזה תתקיימו לעם ה׳.
עוד ירצה לתת טעם לברית הערבות, שלא יאמר אדם למה יעשה ה׳ כה לעבדיו להכביד עולם לחייבם במעשה הזולת, לזה אמר כי אלהים חשבה לטובה למען הקים אותך לו לעם פירוש שזולת זה יהיו ישראל חוזרים לאחוריהם היום יפשע אחד בקלה ולמחר בחמורה והיו נשמטים מעדת הקדושה מעט מעט עד שיפשע ישראל מהיות עם ה׳, ובמה שעשאם ערבים יתנו לב לעובר עבירה אחת קלה כבחמורה ויתקיימו לעם סגולה, הא למדת שכל מעשה ה׳ אינו אלא לטובתינו להקימנו.
למען הקים אותך היום, "In order to establish you today,⁠" etc. The reason Moses makes the Israelites potentially liable for many penalties is to make certain they would be God's people and would be afraid of sinning due to the terrible curses of which the Torah warns potential sinners.
Another meaning why Moses wrote down all this may be so that people would not complain why God makes them responsible for the conduct of their peers. It is difficult enough to keep all the commandments without having to worry about everybody else keeping them too. This is why Moses said that God's intention in all this is for the benefit of the Jewish people, enabling Him to establish the Jewish people as His people. If not for this new commitment, some Israelites would backslide starting with minor sins and eventually becoming guilty of the commission of serious sins. Ultimately, the Israelites would forfeit their status as God's people. God initiated this mutual responsibility to act as the guarantee that such backsliding would not occur.
למען הקים אתך – הברית הזאת הוא שיקים ה׳ אותך לעם סגולתו, כדי שיהיה הוא לך לאלהים, ובהיות התכלית נכבד כ״כ, צריך שתהיה קבלתו בתכלית השלמות:
למען הקים וגו׳ והוא יהיה וגו׳ – אלה הם שני צדדי הברית: אתה תהיה לו לעם, והוא יהיה לך לאלוקים.
למען הקים אותך היום לו לעם וגו׳ – יל״פ כי הלא שאול ישאלו לאמר הלא כבר נכרת ברית על התורה בהר סיני כמ״ש בפ׳ משפטים ומדוע חוזר עתה פעם שנית על אלה דברי הברית להשביעם באלה ובשבועה. אך כבר יישבו המפרשים מחמת שבשבועה ראשונה כפה עליהם הר כגיגית ומכאן מודעה רבה לאורייתא כמ״ש בשבת ורצה שישבעו פעם שנית מעצמם וברצונם הטוב וז״ש כוונת השבועה הזאת השנית למען הקים אותך היום לו לעם תחלה ואח״כ הוא יהיה לך לאלהים ואתם תהיו המתחילים כי בשבועת הר סיני היה להפך שהוא הקדים באלהותו עליך קודם ואח״כ קבלת מלכותו עליך. ובזה יל״פ מ״ש בשמואל ולא תסורו כי אחרי התהו אשר לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה כי לא יטוש ה׳ את עמו בעבור שמו הגדול כי הואיל ה׳ לעשות אתכם לו לעם עפמ״ש בע״ז שא״ה יטענו לעתיד למה לא נתת גם לנו את התורה ויאמר הלא לא רצו לקבל כמ״ש אלוה מתימן יבא וכו׳ ויטענו למה לא כפית עלינו הר כגיגית כמו שכפית על ישראל וא״כ בזה יש טענה שא״ה יאמרו שגם הם רוצים לקבל התורה כי היה לו לכוף עליהם הר כגיגית לז״א כי לא יטוש ה׳ את עמו מפני טענה זו כי אעפ״כ אח״כ בערבות מואב הואיל ה׳ לעשות אתכם לו לעם בתחלה שהתחיל תחלה למען הקים אותך לו לעם ואח״כ הוא יהיה לך לאלהים ולזה ממילא תזהרו שלא תסורו אחרי ע״ז כיון שאין לכם טענת מודעה:
למען הקים אותך היום לו לעם – התועלת שתהיה ע״י הברית שהמעמד הזה יעשה רושם חזק בכם שעי״ז יהיה דבר קיים, שתהיו לעם לה׳, ועי״ז שתקבלו לשמור את התורה, יבטיח ה׳ לכם והוא יהיה לכם לאלהים כאשר דבר לך. לפני מעמד הר סיני, כמ״ש שם. וכאשר נשבע לאבותיך גו׳ ורק ע״י המעמד הזה יתקיים מה שהבטיח ה׳ להאבות, ולא יגרום החטא לעכב מלחול עליכם ההבטחות:
למען הקים אותך היום לו לעם וגו׳: עוד פיוס על תוקף העונשים1, מלבד פיוס הראשון שנתבאר2, שנדרש להיות כן כדי שיגיע מזה קידוש שמו יתברך3, שלזה נוצרו. וזה אינו פיוס אלא על יסורים שמגיעים מאומות העולם שכיסו עלינו צלמות, אבל על ״חליים רעים ונאמנים״ בעונשי שמים אשר אין בזה קידוש השם4, אין בזה פיוס כלל. על זה אמר עוד, שהוא כדי ׳להקים אותך להיות לו לעם׳. ומשמעות ״עם״ כבר ביארנו לעיל (כו,יח) מלשון אנשי חיל המיוחדים מכל המדינה, הן במה שהמה מושגחים ביחוד מן המלוכה במילוי כל צרכיהם לכל אחד לפי ערכו, הן במה שנענשים ביותר על העוותתם בעונשי הגוף, יותר מעונשי אנשי המדינה, משום שנקראים על שמו ויש בהעוותם בזיון המלך5. {וכבר כתבנו בפרשת חוקת (במדבר כא,כ) על הפסוק ״ומבמות הגיא וגו׳⁠ ⁠⁠״6, דמשום הכי עונשי תלמיד חכם יותר משארי בני אדם, משום שהם כחיל המלך שומרי ראשו}.
כך7 ההבדל בין אומות העולם לכלל ישראל, דאומות העולם המה כעבדים יושבי הארץ, ועדת ישראל בכלל המה אנשי חילו. ואע״ג שביארנו שם דתלמידי חכמים ביחוד המה נמשלים לבעלי מלחמתו של הקב״ה, והמה נקראים ״עמי״ ביחוד, כדאיתא בב״מ (לג,ב) ״והגד לעמי פשעם״ (ישעיהו נח,א) – אלו תלמידי חכמים וכו׳8, מ״מ גם כל ישראל המה אנשי חילו. אלא הנפקא-מינה הוא, כמו שיש במלוכה שני אופני אנשי חיל, א׳, שהם מופרשים לכך וחרבם על ירכם תמיד, ואנשים אלו ניזונים מאוצר המלך. ב׳, שהמה עוסקים בצרכי עצמם כל היום, אלא שמ״מ אוחזים החרב שעה אחת בכל יום, למען שבעת המלחמה יהיו גם המה במלחמת המלך9. כך תלמידי חכמים – ״איש חרבו״ – של תורה, ״על ירכו״ – תמיד. והמון ישראל עוסקים בצרכי עצמם אלא שמניחים תפילין וקורין קריאת שמע שעה אחת בכל יום, וזהו במקום חרבה של תורה, כדכתיב בתפלין (שמות יג,ט) ״למען תהיה תורת ה׳ בפיך״ וכמו שביארנו בזה הפסוק10. ואחר שישראל בכלל עמו נושאי מלחמתו, על כן העונשים על עונותיהם מוצקים יותר משל אומות העולם בעונשי הגוף. וזהו דבר משה ״למען הקים אותך היום לו לעם״ – שומרי מלכותו, ונגד זה ״והוא יהיה לך לאלהים״ – משגיח ביחוד, ״כאשר דיבר לך״ – בשעת מתן תורה (שמות יט,ו) ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״, משום הכי העונשים חמורים משום שיש בזה חילול השם, שהרי אתם נקראים על שמו.
1. שיבואו על בני ישראל בגלותם.
2. כפי שביאר רבינו בסוף פרשת כי תבוא.
3. כפי שביאר רבינו בסוף פרשת כי תבוא.
4. כי התופעה של מגיפה או מחלה מדבקת ידועה אצל כל העמים.
5. רבינו עסק בזה גם בחומש במדבר (כא,כ).
6. ד״ה ונשקפה על פני הישימון, בהרחב דבר.
7. במקביל להבדל שבין אנשי חיל לשאר אנשי המדינה.
8. ׳ששגגות נעשות להם כזדונות׳.
9. מעין ׳חיל מילואים׳ לעומת ׳צבא קבע׳.
10. ׳דתפילין הוא מעין תלמוד תורה׳ – עיין שם בהרחבה.
למען הקים אותך... והוא יהיה לך... כאשר נשבע – מתייחס אל ההבטחה שבשמות ו׳:ז׳ ובבראשית י״ז:ז׳ והלאה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קראר״י בכור שורעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״ם תורה אורנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יג) וְלֹ֥א אִתְּכֶ֖ם לְבַדְּכֶ֑ם אָנֹכִ֗י כֹּרֵת֙ אֶת⁠־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וְאֶת⁠־הָאָלָ֖ה הַזֹּֽאת׃
Not with you alone do I make this covenant and this oath,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוכלי יקראור החייםרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

וְלָא עִמְּכוֹן בִּלְחוֹדֵיכוֹן אֲנָא גָּזַר יָת קְיָמָא הָדֵין וְיָת מוֹמָתָא הָדָא.
And I ratify this covenant and oath not with you only,
ולא עמכון לבלחודיכון אנה כען מקיים ית קיימה הדין וית שבועתה הדה.
ולא עמכון בלחודיכון אנא גזר ית קיימא הדא ומסהיד ית מומתא הדא.
And not with you only do I ratify this covenant, and attest this adjuration;
(יג-טו) וְלֹא אֶתְכֶם לְבַדְּכֶם – אֶלָּא אַף הַדּוֹרוֹת הָעֲתִידִין לָבֹא, הָיוּ שָׁם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, לָמָּה כְּתִיב: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה וְגוֹ׳ וְאֶת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה. לְפִי שֶׁהַנְּשָׁמוֹת הָיוּ שָׁם וַעֲדַיִן גּוּף לֹא נִבְרָא, לְכָךְ לֹא כְּתִיב בָּהֶן עֲמִידָה. שֶׁמָּא תֹּאמַר מִמִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה. תַּלְמוּד לוֹמַר: כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ וְגוֹ׳.
(13-15) (Deut. 29:13), “And not only with you [have I made this covenant and this oath].” But rather the generations that have yet to come were also there at that time, as stated (in vs. 14), “But with those who are [standing ('md)] here with us [today… and with those who are not here with us today].” R. Abahu said in the name of R. Samuel bar Nahmani, “Why does it say, ‘those who are [standing ('md)] here [...]; and those who are not here’ (without using the word, standing)? Because all the souls were there, [even] when [their] bodies had still not been created. It is for that reason [their] existence (literally, standing, rt.: 'md) is not stated here.”
וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם – וְכֵן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ כְּשֶׁהִשְׁבִּיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבוֹת מוֹאָב אָמַר לָהֶם הֱווּ יוֹדְעִין שֶׁלֹּא עַל מַה שֶּׁבִּלְבַבְכֶם אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶם אֶלָּא עַל דַּעְתִּי וְעַל דַּעַת הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם״ וְגוֹ׳ וְכוּ׳ עַד מֹשֶׁה רַבֵּינוּ מִלְּתָא דְּלָא טְרִיחָא נָקַט.
וליס מעכם וחדכם אנא עאהד הד׳א אלעהד והד׳א אלחרג׳
ולא אתכם לבדכם אני כורת את הברית הזאת ואת השבועה הזאת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

פס׳: ולא אתכם לבדכם, כי את 1אשר ישנו פה עמנו – אלו המתים.
עומד היום לפני ה׳ אלהינו – אלו החיים.
2ואת אשר איננו – אלו הדורות העתידים לבוא:
1. אשר ישנו פה. אלו המתים. ישנו דריש לשון ישן כי שינה אחד מס׳ במיתה:
2. ואת אשר איננו פה אלו הדורות העתידים לבא. דהכא לא כתיב עומד עמנו היום רק עמנו היום מפני שהיו שם כל הנשמות העתידות לבוא אבל לא נראו עומדים. (הגר״א בא״א):
(יג-יד) ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזא׳ וגו׳ כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום ואשר איננו פה עמנו היום – שראה משה ברוח הקודש שעתידים דורות הבאים להיות עוזבים את אלהי אבותם אשר כרת אתם ברית בהוציאו אותם ממצרים והולכים ומשתחוים לאלהים אחרים ועובדים להם,⁠1 על כן בא להשביע את האבות ואת הבנים להכניסם בברית ובאלה כמו שמפרש והולך כי את אשר ישנו וגו׳ ואשר איננו וגו׳. (כ״י בולוניה 469.1)
1. השוו ללשון הפסוק בדברים כ״ט:כ״ד-כ״ה.
ולא אתכם לבדכם – רק: עמכם ועם הבאים אחריכם, שהם בניכם ובני בניכם.
NEITHER WITH YOU ONLY. But with you and with those who come after you, namely, your sons and your sons' sons.
(יג-יד) {ו}⁠לא אתכם לבדכם – כלומר: לא מיבעיא שהוא רוצה שתהיו כולכם בברית, כי אף רוצה הוא שתקבלו הברית עליכם ועל זרעכם ועל כל הנלוים1 עליכם, אפילו הגרים שעתידין להתגייר.
וזה: אשר איננו פה עמנוא היום – שעתידין להולדב ולהתגייר. ואתם תקבלו על ידםג הברית, שיהא על שאינם העומדים כעל העומדים.
ורבותינו אמרו (בבלי נדרים כ״ה.): לא אתכם לבדכם – שאמר משה להם: לא על דעתכם אני משביע אתכם, אלא על דעת המקום ועל דעתי.
1. השוו ללשון הפסוק באסתר ט׳:כ״ז.
א. בכ״י מינכן 52 נוסף כאן (מתחילת הפסוק): עומד.
ב. בכ״י מינכן 52: להולך.
ג. אולי צ״ל: עליהם.
(13-14) {ו}⁠לא אתכם לבדכם – NOT WITH YOU ALONE – Meaning to say: It is not necessary to say that He wants all of you to be part of the covenant, because He even wants you to accept the covenant upon yourselves and upon your children, and all those who join them, even the foreigners who will convert in the future.
And this [is the meaning of]: אשר איננו פה עמנו היום – WHO IS NOT HERE WITH US THIS DAY – who will in the future be born and convert. And you shall accept the covenant on their behalf, which shall apply to those who are not present [just as it applies] to those who are present.
And our Rabbis said (Bavli Nedarim 25a:7): לא אתכם לבדכם – NOT WITH YOU ALONE – That Moshe said to them: Not according to your understanding do I administer an oath, but according to the understanding of the Omnipresent and my understanding.
ולא אתכם לבדכם – כלומר שבדור הזה אנכי כורת את הברית ואת האלה, כי אתם עמנו עומדים היום לפני ה׳ אלהינו, אלא אפילו את אשר איננו פה עמנו היום, כלומר בברית הזאת. ואמר כן לפי שהאב שרש והבנים הם ענפים העתידים לצאת מכח השרש, ועל כן היה יכול השרש להביא באלה את הדורות הבאים. ודרשו רז״ל כל הנפשות שנבראו מבראשית היו שם, והגוף עדיין לא נברא. ולפי זה יהיה פירוש הכתוב ואת אשר איננו פה, בגוף עמנו היום בנפש. ומלת עמנו תחזור למעלה למלת עומד כאלו אמר ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום. והזכיר בהן עמידה כלשון האמור במלאכי השרת (זכריה ג׳:ז׳) בין העומדים האלה, וכן אמרו רז״ל שכל הנביאים כלן קבלו נבואתם בסיני אבל לא נתן להם רשות להתנבא עד זמנן, הוא שאמרו במדרש תנחומא בפסוק (מלאכי א׳:א׳) משא דבר ה׳ אל ישראל ביד מלאכי על מלאכי לא נאמר אלא ביד מלאכי, שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני, וכן אמר ישעיה ע״ה (ישעיהו מ״ח:ט״ז) לא מראש בסתר דברתי מעת היותה שם אני ועתה ה׳ אלהים שלחני ורוחו, באורו כי מהר סיני קבל הנבואה אבל לא נתנה לו רשות להשתלח עד עתה.
ולא אתכם לבדכם, "And not only with you, etc.⁠" Moses means that although God concludes this covenant with the present generation of Jews as well as the oath warning against non-performance, seeing that you are standing here this day, the fact is that even future generations of Jews unable to stand here today are included in this covenant. The reason that Moses is able to make such a statement is that the trunk of the tree is viewed as the father, i.e. "the root" of all subsequent branches. All the branches are only the offshoots of the original roots. Concerning how it s possible to include unborn generations in this covenant, i.e. reciprocal undertaking, our sages in Tanchuma Yitro 11 comment that all souls ever created since the days of the creation of the earth were present at this assembly. They are not all described as "standing,⁠" as souls without bodies cannot "stand.⁠" The words אשר איננו פה, "who are not here,⁠" refer to the bodies of such souls. The words עמנו היום, refer to their souls, which are present even today. The word עמנו, "with us,⁠" refers back to the word עומד, "standing,⁠" in verse 14. It is as if the Torah had written: "and all those not standing here with us this day.⁠" The reason Moses uses the word "standing,⁠" is because the angels in Zecharyah 3,7 have been described as בין העומדים האלה, "among these who are standing.⁠"
Our sages in Tanchuma Yitro 11 also claim that all the prophets who ever lived (after Moses) all received their prophetic powers when their souls were at the assembly at Sinai; however they were not allowed to make use of their prophetic powers until their respective generations when they were alive on earth. This is also the meaning of Malachi 1,1 משא דבר ה' ביד מלאכי. It is significant that the wording is not על מלאכי, but ביד מלאכי. The present formulation means: "A pronouncement: 'the word of the Lord to Israel through Malachi,'" whereas the other formulation would have meant that the "message only now came to Malachi.⁠" The present formulation describes only the point in time when this message, which the soul of the prophet had received at Mount Sinai, was released for publication. We find something similar in Isaiah 48,16 where the prophet writes: "from the beginning I did not speak in secret; from the time anything existed I was there. And now, the Lord God has sent me, endowed me with His spirit.⁠" The meaning of the verse is that the soul of the prophet had received this communication from God already at Mount Sinai but it had only now been released for publication.
ולא אתכם לבדכם אנכי כורת – אמר זה בעבור הדורות הבאים ובעבור הגרים שיתגיירו משאר האומות כי הם כלם נכנסים בזה הברית והנה האבות כרתו הברית הזה עליהם ועל זרעם והנכרי המתגייר יקבלהו עליו בעת היותו מתגייר.
(יג-יד) ואולם התועלות המגיעות ממנה הם י״ח:
התועלת הראשון הוא להודיע שהברית ההוא והאלה שכרת י״י יתעלה עם ישראל לא היה להם לבדם כי אם לכל דורותיהם הבאים אחריהם וגם אל הגר הבא לחסות תחת כנפי השכינה וזה ממה שיוסיף זירוז לכל האנשים לשמור את דברי התורה.
(יג-יד) אמנם להיות ענין החלוקה הראשונה נמנעת בחקם רצוני שיסכימו כלם על החזרה והנסיגה ממה שקבלו אבותיהם מעקרו כמו שכתבנו, אמר ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני י״י אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום כי קשר אמיץ והכרח טבעי חזק יחייב אתכם לבלתי יסוג אחור נסיגה כללית שאין צריך לומר שתספיק לכם הנמצאים פה היום אלא שתספיק לכל דורות עולמים לפי שא״א לאומה בכללה שיפלו כלם בעצה נבערה לפרוש נפשם מהחיים כמו שנתבאר מטעם המשל ומהראיות הנלוות אליו. והיא תראה כוונת חז״ל שאמר בזה המאמר עצמו אף דורות העתידים לבא היו שם באותה שעה כלומר שכיון שא״א להתחדש דבר שיתן אפשרות לבנים העתידים לעורר ולפקפק על התורה ועל השבועה הנה באמת שם היו כל הדורות בנים יולדו עד סוף העולם. והוא מה שביארו רבי שמואל בר נחמני יפה באומרו לפי שהנפשות היו שם וגוף עדין לא נברא לומר כי אע״פ שהגופים עדין לא נבראו היו שם הנפשות בלי ספק וכמ״ש שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם וגו׳ כי לא דבר רק הוא מכם כי היא חייכם וגו׳. והנה באמת חיי הנפשות היו שם לדורי דורות. ומעתה כבר הוא נמנע בחק הטבע הכללי למאוס בחיים והוא ענין אמתי מאד בלי ספק וכמוהו יהיה מה שאמר מהאכלוסא שא״א לצאת אל המציאות אומה שתשתנה מהכוונה ההיא מצד טבעה והרכבות חלופי מזגיה בשום צד. ומעתה עלה כלו כהוגן בענין שתי החלוקות הכלליות האלה ואופני נצחיותם עמו יתעלה עד עולם.
והנה אחר שסדר עניני הכלל על זה האופן נעתק לסדר עניני היחידים ואופני חטאם והסרתם מעליו.
(13)

Gate 99

"Ye are standing this day all of you before the LORD your God" etc. "that thou shouldest enter into the covenant of the LORD" etc. "that He may establish thee this day unto Himself for a people, and that He may be unto thee a God" etc.
The question posed by the Jews in the twentieth chapter of Ezekiel, was asked by believing Jews, since the parable they use begins with describing God as their Master, i.e. "they came to enquire from the merciful God.⁠" They wanted to know whether in view of their Master having sold them, the basic relationship between God and the Jewish people had undergone a change. It was this possibility that Ezekiel denied so vehemently. He explained that Gods intent was merely to exercise His rule over them through making them suffer privations. Re-establishment of the former "loving care" relationship could begin only after repentance of their abominable deeds. The references in that chapter to what had occurred in the desert after the Exodus, are only to stress that just as at that time the eternal character of the Israel/God relationship had not been severed, so there would once again come a time when Israel would learn the error of its ways and then an in-gathering of the exiles could take place.
Individual heresy, discussed in our Parsha also, (29,17 et al) may be understood thus. Man is compared to the tree of the field (Deut. Just as a garden may contain many trees, some bearing fruit though poisonous, although all are drawing their nourishment from the same brook flowing nearby, so the waters of Torah too, being the source of our sustenance do not produce the same results in all people. Where there is a rotten core, even the purest form of nourishment can become contaminated. Our Parshah deals with individuals who may have a rotten core, in whom even the study of Torah sooner or later leads to undesirable results. This is why the Talmud in Chullin 133, tells us that students of bad character should not be given instruction, as it would be foolish to accord honour to a fool, or worse still, to further heresy. The fool is he who professes to believe that the strictures we read in the Torah apply only to believers, to people who had first affirmed the tenets of the Jewish religion. They think that those who have never accepted the Torah as a yardstick for their personal conduct, are exempt from Gods retribution. It is to such individuals that the Torah addresses itself in our chapter. Contrary to what they think, such people will be singled out for special attention. They would not even be able to enjoy the blessings bestowed by God on His people due to the people's overwhelmingly loyal adherence to God and His Torah. In verse eighteen, the thought processes of the evil hearted people are described. "In order that the well watered confer its benefit on the dry by mere proximity.⁠" The Torah describes the following scenario: Two fields thrive, due to the presence nearby of a natural water supply. A third field nearby requires artificial irrigation. The owner of the third field, relying on the proximity of his field to the other two which enjoy a natural source of water supply, neglects to irrigate his field by failing to install the necessary mechanism. The Torah, by describing the punishment of such a farmer as particularly harsh, i.e. "He will wipe out his name,⁠" (29,19) stresses that this kind of penalty is reserved for individuals. In exploding the myth that since the community will prosper, the individual cannot suffer regardless of his conduct, the Torah merely applies to Israel the promise of God after the deluge. Likewise, the destruction of Sodom and Gomorrah had taught this lesson about evil minded communities. The Torah completes the chapter by explaining that the function of the Jewish Court of Law is to act as Gods representative for crimes committed publicly, but that transgressions which occur in private, and cannot be dealt with by the judiciary, will be taken care of by God personally.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(יג-יד) ואמרו ולא אתכם לבדכם וגו׳ אפשר לפרשו בג׳א אופנים:
הא׳ הוא ולמה קבץ משה רבינו ע״ה כל המדרגות מהעם ולא נסתפק בקבוץ ראשי השבטים והזקני׳ להשיב לזה אמר ולא אתכם לבדכם. רוצה לומר אין הכונה בברית על הכללות בלבד לשתחשבו שאלות הברית והקללות לא יחולו כי אם על כלל האומה בפשעה. אבל אם היה חוטא איש אחד או משפחה או שבט יהיה נדון אחר רוב העם ובטל בששים. אינו כן כי לכלל ולפרט יתחייבו אלות הברית ולזה אמר בלשון יחיד אשר ישנו פה ואשר איננו פה. ואמר כן באנשים שדרכם שיעמדו במעמד לפני ה׳ כמו הזקני׳ ובכלל כל איש ישראל הזכרים. וגם אשר איננו פה רוצה לומר מה שלא היה מדרכו ומנהגו לעמוד עמנו בקבוץ ומעמד. כלם יהיו עמנו היום הזה. כדי שמי שירצה לטעון ולומר דבר מה יטעון כאשר עם לבבו:
א. כן בדפוסים, אך נזכרו בהמשך רק שני אופנים.
(יג-יד) ולפי שאולי יאמרו ישראל כי בכל דור ודור היה צריך ברית חדש. אחר שלא הספיק הברית הראשונה. לזה אמר כי זה אינו כברית הראשונה. אלא עמכם ועם כל הבאים אחריהם. וזהו ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת. כי את אשר ישנו פה עמנו ואת אשר איננו פה עמנו היום. שזה רמז לדורות הבאים אחריהם כמאמרם ז״ל:
ואני סבור שיש באלו הפסוקים רמיזה אחרת. כי לפי הדרך הראשון לא היה לו לומר אלא ולא אתכם וגו׳ כי את אשר איננו פה. ולמה הוצרך לומר פעם אחרת כי את אשר ישנו פה. ועוד למה אמר בראשונה את אשר ישנו פה עמנו עומד היום. ובאחרונה לא אמר עמנו עומד היום. אלא עמנו היום. ויותר היה ראוי שיאמר ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום בכאן. שהיא הגזירה מבראשונה. או למעט שיאמר בשניהם עומד או בלתי עומד. ועוד למה לא אמר בכאן לפני ה׳ כמו שאמר למעלה. ולכן אני אומר שרצה לומר להם בדבריו שהיה ירא מהם. שאע״פ שהם עומדים בכאן לשמוע דברי הברית. שלא היו עומדים בכאן. לפי שלבם רחק ממנו ולבם בל עמם. אבל היה פונה מעם ה׳. ואע״פ ששומעים דבריו אינם עושים אותם. לפי שלא היו בכאן אלא הגופים ולא הנשמות. באופן שאע״פ שהיו עומדים בכאן. לא היו עומדים כאן באמת ובלב תמים. וזהו שאמר ולא אתכם לבדכם. שזה רמז על הגופים אנכי כורת את הברית הזאת. כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה׳. בגופו ובנפשו. וזה ישנו פה. שזה רמז על הנפש שיש לה מציאות וישוב. כאומרו להנחיל אוהבי יש. וזהו יש שכר לפעולתך. שהוא שכר הנפש. וכמו שפירשתי במלת יששכר בפרשת ויצא יעקב. ורמז בזה שהעומד לפני ה׳. ראוי שיהיה מוכן ועומד שם בגופו ובנפשו. כאומרו הכון לקראת אלהיך ישראל. ולזה אמר את אשר ישנו פה עמנו עומד בגופו ובנפשו. אבל מי ששומע דברי השם באזניו וגופו. ולבו לא כן יחשוב. זה אינו עומד לפני ה׳. ואע״פ שהוא עומד שם. אינו עומד שם לפי האמת. ולז״א ואת אשר איננו פה עמנו היום. אבל אינו עומד אע״פ שהוא יושב שם. ולזה לא אמר בכאן עומד אלא עמנו היום. בגופו ולא בנפשו. ובראשונה אמר עומד. לפי שיש לו מציאות וקיום והעמדה מצד הנפש. כאומרו אך בצלם יתהלך איש. כי הנפש סבת התנועה. אבל מי שעומד בגוף בלא נפש. איך לו עמידה וקיום. כי הוא חשוב כמת ואינו עומד לפני ה׳. ולכן לא כתב בכאן עומד לפני ה׳ כמו שאמר למעלה. וזה הפירוש יסתייע ממה שאמר למטה פן יש בכם איש או אשה אשר לבבו פונה היום מעם השם אלהינו. לרמוז שאע״פ שהוא שם. לבבו אינו שם. אבל פונה מעם ה׳. וכן יסתייע ממה שאמר והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך. והוא כמו אשורנו ולא קרוב. שזה רמז על מה שלבו רואה למרחוק. ולא למה ששומע עתה. ולכן לא יאבה ה׳ סלוח לו ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה. בין שמע בין לא שמע. וזהו הכתובה ולא מפי השמועה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ולא אתכם לבדכם אנכי כורת הברית הזאת וגו׳ – רוב המפרשים נתקשו מאד בשבועה זו שהיתה עליהם ועל זרעם שלא היו בעולם עדיין ואיך יכנסו בברית השבועה, ושורש קושיא זו תמצא בעקידה ונמשך אחר דעתו גם מהרי״א ושאר מפרשים, ודעת רז״ל (תנחומא נצבים ג׳) שכל הנשמות שעתידין להבראות היו שם, ויש שדקדקו זה משינוי הלשון שבפסוק כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה׳ אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום. ולא אמר ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום לפני ה׳ ש״מ שמדבר בנשמות שאף על פי שאינם פה עמנו מכל מקום הם עומדים לפני ה׳ תמיד תחת כסא כבוד כמלאכים שנקראו עומדים כמ״ש (זכריה ג׳:ז׳) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. גם נראה לדקדק זה מלשון עמנו כי הל״ל ואת אשר איננו פה היום אלא לדקדק מזה שדווקא עמנו איננו אבל ישנו עם ה׳ ועומד לפניו, ומה שהקשו וכי יכול להשביע את הנשמה מצינו דוגמא לזה שאמרו רז״ל במס׳ נדה (ל:) שביום הלידה משביעין את האדם הוי צדיק ואל תהי רשע וכו׳.
ונראה כי כל המשך הפסוקים מדברים מענין זה, כי יש להקשות מה שאמר כי אתם ידעתם את אשר ישבנו וגו׳, וכן שני פעמים פן למה לי פן יש בכם איש, פן יש בכם שורש פורה, ליערבינהו וליתנינהו אלא שבא ליתן טעם למה יצטרך להשביע הבנים שעדיין לא נולדו, ע״כ אמר דרך משא ומתן כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים. ושם היינו עבדים לפרעה ויפדנו ה׳ משם על מנת שנקבל עלינו מצות ה׳, אבל בניכם אשר לא ישבו בארץ מצרים ולא נפדו יטענו למה נקבל עלינו עול מצותיו כי אותנו לא פדה ה׳ על כן אני צריך להביא את בניכם בברית, ואם תאמרו א״כ למה יצטרך להשביע אותנו הלא דין יש לו ית׳ עלינו כי על מנת כן פדה אותנו ע״ז אמר ואת אשר עברנו בקרב הגוים ותראו את שקוציהם וגו׳. והרי שטר ושוברו עמו כי מצד שישבנו בארץ מצרים לא היה צריך להשביענו אבל מצד שראיתם שיקוצי הגוים אשר עברנו בתוכם יש לחוש פן יש בכם איש או אשה וגו׳ על כן צריך להשביעם.
ואם תאמרו א״כ הדרא קושיא לדוכתא, כי בשלמא אותנו הוצרך להשביענו כי ראינו שיקוצי הגוים ויש לחוש פן נלך אחריהם אבל בנינו אשר לא ראו השיקוצים ההם למה יזונו אחריהם, ע״ז אמר פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה כי באמת הבנים הנולדים מצד עצמם אין בית מיחוש שילכו אחרי ע״ז כי לא ראו אותה מעולם, אבל יש לחוש שמשורש נחש יצא צפע כי יכול להיות שאחד מכם נקט טינא בלבו ומעשה אבות ירשו בנים כי טבע הבן נמשך אחר האב כמו הענף שנמשך אחר השורש על כן אני צריך להשביע גם הבנים ע״ז, ובזה מיושב היטב שני פן אלו כי פן ראשון קאי על האבות אשר ראו שיקוצי העמים פן ילכו אחריהם, פן שני קאי על הבנים הנולדים כי אע״פ שלא ראו שיקוצי העמים מ״מ יש לחוש שיקבלו טבע השורש דהיינו האבות שהם שורש מר פורה ראש.
או יוכל לומר שכל הסיפור, מן כי אתם ידעתם עד פן יש בכם שורש וגו׳ הכל נתינת טעם על האבות, כי יאמר מאחר שישבתם בארץ מצרים ויצאתם משם ולא היה יכולת באלהי מצרים להציל את מצרים ואחר כך עברתם בקרב הגוים אשר לא נתן לכם ה׳ רשות לירש את ארצם, הנה בזה תבואו לידי טעות לומר שלכך נעשה דין באלהי מצרים ולא באלהי העמים אשר עברתם בתוכם לפי שאלהיכם חזק מאלהי מצרים אבל לא מאלהי הגוים אשר עברנו בתוכם ותאמרו כי מטעם זה לא יכולתם לעשות כלום לאותן הגוים כי אלהיהם עמהם להצילם זהו שאמר ותראו את שיקוציהם וגו׳ כסף וזהב אשר עמהם במלת עמהם חתם כל טעותם כי יאמרו שאלהיהם עמהם להצילם, ואילו לא ישבנו בארץ מצרים לא היה הטעות חזק כל כך כי אולי אין הקב״ה מתקנא באלהי העמים אלילים ע״כ אינו עושה בהם שפטים, אבל מאחר שבאלהי מצרים עשה שפטים ולא באלהי העמים אשר עברנו בתוכם מתוך זה אתם קרובים לבא לידי טעות לומר שאלהי העמים עמהם להצילם, ואחר כך אמר כנגד הבנים פן יש בכם שורש פורה כדרך שנתבאר למעלה.
ולא אתכם לבדכם וגו׳ כי את אשר וגו׳ – קשה למה הוצרך לומר ולא אתכם וגו׳ ולא הספיק באומרו את אשר ישנו וגו׳ שהם אותם שהיה מדבר עמהם ואת אשר וגו׳ ומובן הדבר שלא אתם לבדם הוא כורת וגו׳. אכן כוונת הכתובים הוא שבא לחייבם לקבל עליהם הברית והאלה ועל זרעם הבאים אחריהם עד עולם, והוא אומרו ולא אתכם לבדכם פירוש לחייב אתכם לבד אני כורת אלא בין אותם שהם עמנו בין אותם וגו׳, ומעתה אם לא היה אומר אלא את אשר וגו׳ ואת אשר וגו׳ אנכי כורת לא היה נשמע אלא שה׳ מחייב גם הבאים אחריהם אבל אינו מחייב את אשר ישנו עומד שם על זרעם אחריהם, ומאומרו לא אתכם לבדכם גילה כוונתו שבאלה עצמה שכורת עם העומדים שם מוסיף לחייבם על הדורות, ושיעור הכתוב הוא לא אתכם לבדכם אני מחייב על האמור אלא אף על דורות הבאים אחריכם, וזה לא היה נשמע אם לא היה אומר אלא את אשר וגו׳ ואת אשר וגו׳ אנכי כורת ברית, שהייתי אומר שהם דברי ה׳ על הבאים אחריהם לא שיתחייבו העומדים שם לקבל עליהם בעד הבנים.
ולא אתכם לבדכם…כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה, "Not only with you alone, but both with those who are present here today as well as with those who are not here today.⁠" Why did Moses have to spell out "and not with you alone?⁠" Would it not have sufficed to write "the ones who are here today, as well as the ones who are not, etc.?⁠" This would have made it clear that the covenant was not made exclusively with the people present at that time! However, the whole intention of these verses is to obligate the people present at this time to commit their offspring to observe the Torah, forever. In order to make this plain the Torah had to write: "not with you alone, etc.⁠" Had the Torah written only the second half of the verse I would have known that future generations are obligated to observe the Torah; I would not have known, however, that those present were charged with seeing to it that their offspring kept the Torah. By writing the words: ולא אתכם לבדכם, the Torah makes it unmistakably clear that not only the obligation to keep the Torah applied to the generation present, but even the obligation to see to it that their children would also do so.
(יג-יד) ולא אתכם לבדכם – כדרך שההתחייבות באלת הברית איננה מוגבלת לאנשים מסוימים [היינו, בני מעמדות או קבוצות מסוימים], כך גם איננה מוגבלת למשך זמן תקֵפותה. התחייבות זו נוהגת בכל האנשים הנמנים על האומה הישראלית, בכל הזמנים. הכתוב כאן מפריך באופן חד⁠־משמעי את הרעיון המוטעה שהמחויבות לתורה היא רק זמנית, או שאדם יכול לשחרר עצמו ממנה.
כאשר פנו זקני ישראל ליחזקאל הנביא לבקש ממנו הוראות חדשות עבור המצב השונה של העידן החדש, תשובת ה׳ הייתה כך: ״וְהָעֹלָה עַל⁠־רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן; חַי⁠־אָנִי נְאֻם אֲדֹנָ⁠־י יֱדֹוִד אִם⁠־לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֱמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם״ (יחזקאל כ, לב–לג).
ולא אתכם לבדכם – מבאר איך שע״י מעמד הזה יתקיים לנצח שיהיו לעם לה׳ וה׳ יהיה להם לאלהים, שהוא נצחיי:
ולא אתכם לבדכם וגו׳: עוד פיוס על חומר העונשים1, שמזה יוודע לכם שהקב״ה אינו רוצה לעזוב אתכם בשום אופן לדורי דורות.
ונבוא לזה ע״פ מאמר ירמיהו בסוף קינות (איכה ה, כא-כב) ״השיבנו ה׳ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד״ (השיבנו וגו׳). ולשון ״כי אם וגו׳⁠ ⁠⁠״ צריך ביאור2. והענין, אם עבד חוטא הרבה לאדוניו, והאדון בקצפו מכהו וגם מושיבו במאסר. ותלויים שני העונשים הללו בכוונת האדון ורצונו מה לעשות עם עבדו, אם רצונו למכרו לגמרי וממאס בשימושו, הרי זה ממעט במכותיו, כי אין בזה תועלת עוד, אחר שלא ישמשנו, ורק מכהו מעט מחמת קצפו באותה שעה, אבל מניחו במאסר הרבה עד שמזדמן לו קונה אותו. מה שאין כן אם בכל3 העוותו ערב לו שימושו, ואינו ממאס בו בשום אופן, הרי זה להיפך, מושיבו במאסר זמן מועט, אבל מכהו הרבה פעמים כדי שיזכור ולא יחטא עוד. נמצא ממה שמכהו הרבה ניכר שהאדון רוצה בשמוש העבד ואינו ממאס בו, וזה האות שלא יניחנו הרבה במאסר.
וזו היתה טענת הנביא ירמיה ״השיבנו ה׳ וגו׳ כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד״, הקצף בשעת הכאה הוא יותר מהשיעור, דמה לך לענוש אותנו כל כך?! אלא ודאי לא מאסתנו, וא״כ ״השיבנו וגו׳⁠ ⁠⁠״.
לכך אמרה תורה שמזה שהקב״ה מעניש אתכם ביסורים כל כך, הוא אות אשר ״ולא אתכם לבדכם4 וגו׳⁠ ⁠⁠״.
1. שיבואו על בני ישראל בגלותם.
2. רש״י (ד״ה כי אם מאוס מאסתנו): בשביל שחטאנו לא היה לך להרבות קצף עד מאוד כאשר קצפת (עכ״ל). כלומר, מפרש ״כי אם״ במשמעות ׳אפילו אם׳ (מאסת בצדק). ראב״ע: ... והישר בעיני להיותו ״כי אם מאסתנו״ בעווננו, כבר קצפת עלינו יותר מדאי, והוא ברחמיו ירחם עלינו ועל האומללים, וינחם את האבלים, ויעמוד השר מיכאל להליץ טוב על ישראל, ובא לציון גואל (עכ״ל).
3. למרות כל.
4. כשסיום הדבר בפסוק הבא, כפי שמבאר רבינו.
ולא אתכם לבדכם – השוה באורך דברי דון יצחק אברבנאל על שאלת חכמי ארגון שבימיו, היאך היה אפשר שהדור ההוא יקבל את חובות הברית עבור כל הדורות הבאים. גם למעלה ה׳:ג׳ מחליט הכתוב, שהברית הכרותה עם האבות בסיני חלה אף על הדורות הבאים.
ולא אתכם לבדכם – אמר להם משה לישראל, דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם. אלא על דעת המקום ועל דעתי, שנאמר ולא אתכם לבדכם וגו׳1. (שבועות כ״ט.)
הברית הזאת – אין לי אלא מצות שקבלו עליהם מהר סיני, מצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגילה מניין, ת״ל (אסתר ט׳) קימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר.⁠2 (שם שם)
1. ר״ל לא כמו שאתם במחשבת לבבכם. ונראה דמה שראו לדרוש כן פסוק זה ולא כמו שנראה לכאורה בפשטות דקאי על דורות הבאים משום דכתיב בתר הכי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה, א״כ בזה כבר כלל כל הדורות הבאים כמבואר בדרשה בפ׳ הבא, ואייתר לשון זה ולא אתכם לבדכם לדרשה זו. ומ״ש על דעת המקום ועל דעתי משמע דהיה צריך להשביעם על פי שתי דעות, הוא משום דבפ׳ הקודם (י״א) כתיב אשר ה׳ אלהיך כורת עמך היום וכאן כתיב אנכי כורת את הברית וגו׳ מזה משמע שהיה משביעם גם על דעתו וגם על דעת המקים. ומהאי טעמא ככל השבועות שמשביעין צריך לומר שמשביעין אותו שלא על דעתו רק על דעת המקום ועל דעת ב״ד, והתכלית בזה כדי שלא יעשה איזו ערמומית בענין השבועה, וכעובדא דמייתי בגמ׳ באחד שלוה כסף מחבירו ונתנם בתוך מקלו וטען החזרתי לך וחייבוהו לישבע ובעת השבועה אמר להמלוה אחוז לי מקל זה עד שאשבע, ונשבע שהשיב לו [בכונה על נתינת המקל], ואחר שנשבע חזר ונטלו.

והנה בחו״מ סי׳ פ״ז ס״כ הלשון אלא על דעתנו ועל דעת ב״ד, ומשמע שם שהאנשים העומדים שם בשעת השבועה אומרים זה, דאם על הב״ד קאי לא שייך הלשון על דעתנו ועל דעת ב״ד, דהיינו דעתנו היינו דעת ב״ד, אבל לא ידעתי איפה מצאו גירסא זו, ובילקוט ורמב״ם ובה״ג הגירסא כמו שלפנינו, וגם יש הכרח שהאמירה אינה מהקהל העומד שם, כי בגמ׳ כאן איתא עוד בענין השבועה אם אמר הריני נשבע העומדים שם אומרים סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, משמע דרק בפרט זה אומרים העומדים, אבל זולת זה כל האמירות הוו בב״ד, ובאמת איזו סברא היא שאנשים מן החוץ יביעו אומר הדורש ידיעה ולמוד והוראה, ולכן נראה שהלשון בחו״מ צריך תקון כמו שהוא בגמ׳, וכפי הנראה באה בחו״מ הלשון הנמצא בנדרים כ״ה ובשבועות כ״ט וגם שם צריך תקון.
2. לא נתבאר הכרח דרשה זו מלשון קימו וקבלו, ונראה משום דערך המאמר קימו וקבלו הוא כמו נעשה ונשמע [קימו כנגד נעשה וקבלו כנגד נשמע], והנה לפי פשטות הענין היה צ״ל מקודם קבלו ואח״כ קימו, כי א״א לקיים קודם קבלה, ומדכתיב מקודם קימו ואח״כ קבלו דרשו בענין כזה שבאמת היה הקבלה מקודם וכדמפרש. [ומה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באמת אמרו עליהם עמא פזיזא וגם דרשו ביחוד על זה, יעו״ש לפנינו], וזה נראה גם טעם הדרשה במגילה ז׳ א׳ על פסוק זה קימו למעלה מה שקבלו למטה יעו״ש.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוכלי יקראור החייםרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יד) כִּי֩ אֶת⁠־אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֙נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם׃
but with him who stands here with us this day before Hashem our God, and also with him who is not here with us this day.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״ם תורה אורנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
אֲרֵי יָת מַן דְּאִיתוֹהִי הָכָא עִמַּנָא קָאֵים יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ אֱלָהַנָא וְיָת מַן דְּלָא אִיתוֹהִי הָכָא עִמַּנָא יוֹמָא דֵין.
but with him who is standing here with us this day before the Lord our God, and with him also who is not here with us this day.
ארום כל דרייה אדקמו קדמינן מן עלמא ועד כדון עמן אנון קיימין הכה יומא הדיןב קדם י״י אלהן וית כל דרייה דעתידין למקום מן בתרן עמן קיימיןג הכה יומא הדין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״דקמו ... הדין״) נוסח אחר: ״דקיימין הכא עמנא קיימין יומא הדין קדם י״י אלהנא וית כל דריה דהוו מן יומי עלמא ודלא אתבריו עד כדון כולהון קיימין עמנא יומא דין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דקמו קדמינן מן עלמא ועד כדון עמן אנון קיימין הכה יומא הדין״) גם נוסח חילופי: ״דקמו מן יומת עלמא״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קיימין״) גם נוסח חילופי: ״קיימה״.
ארום ית כל דרייא דקמון מן יומת עלמא כולהון הינון דקיימין הכא עימנא יומנא קדם י״י אלקנא וית כל דרייא דעתידין למיקום עד סוף כל עלמא כולהון הינון קיימין הכא עימן יומנא.
but all the generations which have arisen from the days of old stand with us today before the Lord our God, and all the generations which are to arise unto the end of the world, all of them stand with us here this day.
ארום כל דריא די קמו מן ימות עלמא ועד כדון עמך קיימין הכא יומא דין קדם יי אלהכון וית כל דריא דעתידין למיקום מן בתרן (י״ג כולהון) כאילו קיימין הכא עמן יומא דין.
All the generations which have arisen from the days of old until now stand with thee today before the Lord your God, and all the generations which are to arise after us stand also here with us today.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

כָּתוּב בְּרֶמֶז רצ״ד ע״ש. מִפְּנֵי מָה הַכּוּתִיִּים מְזֹהָמִין, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּא נָחָשׁ עַל חַוָּה הִטִּיל בָּהּ זֻהֲמָה יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי פָּסְקָה זֻהֲמָתָן וְכוּ׳, וְגֵרִים מַאי, אָמַר לֵיהּ אַף עַל גַּב דְּאִינְהוּ לָא חָזוּ מַזָּלַיְהוּ חָזוּ, דִּכְתִיב ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ״. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא דְּאָמַר: עַד שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת לֹא פָּסְקָה זֻהֲמָה מֵאֲבוֹתֵינוּ, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִשְמָעֵאל, יִצְחָק הוֹלִיד אֶת עֵשָׂו, יַעֲקֹב יָצְאוּ מִמֶּנּוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם שׁוּם דֹּפִי.
כִּי֩ אֶת⁠־אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֨נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י ד׳ אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם
וכולם קיבלו התורה כ״א כראוי לו
וְכָל הַדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים הִזְדַּמְּנוּ לְשָׁם, וְכֻלָּם קִבְּלוּ תוֹרָה בְּהַר סִינַי, שֶׁכָּתוּב כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה וְגוֹ׳ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. וְכֻלָּם כָּל אֶחָד וְאֶחָד כָּרָאוּי לוֹ, וְכֻלָּם רוֹאִים וּמְקַבְּלִים דְּבָרִים
(זהר שמות דף פג:)
כִּי֩ אֶת⁠־אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֨נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י ד׳ אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם
רשב״י וחבריו עושים החיבור הזה
שֶׁבִּשְׁבִיל הַחִבּוּר הַזֶּה, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים, אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם.
אֵלּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן וַחֲבֵרָיו וּמוֹרֵי הַיְשִׁיבָה שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַחִבּוּר הַזֶּה.
החיבור הזה כתיב נח שהתכנסו כל מין ומין
וְהַחִבּוּר הַזֶּה הָיָה כְּמוֹ תֵּבַת נֹחַ שֶׁהִתְכַּנְּסוּ בָהּ כָּל מִין וָמִין. כָּךְ מִתְכַּנְּסִים בַּחִבּוּר הַזֶּה כָּל נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים וְאַנְשֵׁי מִדּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם זֶה הַשַּׁעַר לַה׳ צַדִּיקִים יָבאוּ בוֹ. וַאֲחֵרִים שֶׁאֵינָם צַדִּיקִים, נִדְחִים מִשָּׁם.
כשהתגלה החיבור הזה רבים מתכנסים אליו
וּכְשֶׁהִתְגַּלָּה הַחִבּוּר הַזֶּה בָּעוֹלָם, רַבִּים מִתְכַּנְּסִים אֵלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה וְגוֹ׳, וְאֶת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה - בַּחִבּוּר הַזֶּה - עִמָּנוּ הַיּוֹם. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד, כְּאוֹתָם הַכּוֹכָבִים שֶׁיִּהְיוּ קַיָּמִים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. וְנֶאֱמַר בָּהֶם, וְהָיָה זַרְעֲךְ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, שֶׁהוּא הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי, שֶׁהוּא אַתָּה תִשְׁמַע הַשָּׁמַיִם, וְלֹא כַּכּוֹכָבִים מִשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ, הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד.
(זוהר חדש ספרא תניינא)
כִּי֩ אֶת⁠־אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֨נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י ד׳ אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם
הראה הקב״ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו
בֹּא רְאֵה, שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּתוּב זֶה סֵפֶר תּוֹלְדת אָדָם, וְכִי סֵפֶר הָיָה לוֹ? אֶלָּא פֵּרְשׁוּהָ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶרְאָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו וְכוּ׳. אֵיךְ הֶרְאָה לוֹ? אִם תֹּאמַר שֶׁרָאָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁהֵם עֲתִידִים לָבֹא לָעוֹלָם כְּמִי שֶׁרוֹאֶה בְּחָכְמָה מַה יָּבֹא לָעוֹלָם - לֹא כָּךְ, אֶלָּא רָאָה בְּעַיִן אֶת כֻּלָּם, וְאוֹתָהּ הַדְּמוּת שֶׁעֲתִידִים לַעֲמֹד בָּהּ בָּעוֹלָם,
את כולם ראה בעין
אֶת כֻּלָּם הוּא רָאָה בְּעַיִן. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁמִּיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, כָּל הַנְּפָשׁוֹת הָעֲתִידוֹת לַעֲמֹד בִּבְנֵי הָאָדָם, כֻּלָּן עוֹמְדוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתָהּ הַדְּמוּת מַמָּשׁ שֶׁעֲתִידוֹת לַעֲמֹד בָּהּ בָּעוֹלָם.
כְּמוֹ כֵן כָּל אוֹתָם הַצַּדִּיקִים, אַחַר שֶׁיּוֹצְאִים מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, כָּל הַנְּפָשׁוֹת עוֹלוֹת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַמֵּן לָהֶם דְּמוּת אַחֶרֶת לְהִתְלַבֵּשׁ בָּהּ כְּמוֹ שֶׁהָיוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. מִשּׁוּם כָּךְ כֻּלָּם עוֹמְדִים לְפָנָיו, וְרָאָה אוֹתָם אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעַיִן.
כל בני האדם שעתידים להיות כולם נמצאו שם בדמותם
וְאִם תֹּאמַר, שֶׁאַחַר שֶׁרָאָה אוֹתָם לֹא עָמְדוּ בְקִיּוּמָם - בֹּא וְתִרְאֶה, כָּל דִּבְרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵם בְּקִיּוּם וְעוֹמְדִים לְפָנָיו עַד שֶׁיּוֹרְדִים לָעוֹלָם. כְּמוֹ זֶה כָּתוּב כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה וְגוֹ׳. הֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, שֶׁכָּל בְּנֵי הָאָדָם שֶׁעֲתִידִים לִהְיוֹת בָּעוֹלָם, כֻּלָּם נִמְצְאוּ שָׁם.
עמדו ולא נראו לעין
כָּאן יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב אֶת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה וְגוֹ׳, וּמַשְׁמָע אֵלּוּ [כלם] שֶׁיָּצְאוּ מֵאוֹתָם שֶׁעָמְדוּ שָׁם, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב עִמָּנוּ הַיּוֹם, וְלֹא כָתוּב עִמָּנוּ עוֹמֵד הַיּוֹם. אֶלָּא וַדַּאי [כאן] כֻּלָּם עָמְדוּ שָׁם, אֶלָּא שֶׁלֹּא נִרְאוּ לָעַיִן, מִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב עִמָּנוּ הַיּוֹם אַף עַל גַּב שֶׁלֹּא נִרְאוּ.
וטעם שלא נראו היום כפי שנראו לאדה״ר
וְאִם תֹּאמַר, מָה הַטַּעַם לֹא נִרְאוּ כָּאן כְּמוֹ שֶׁנִּרְאוּ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁרָאָה אוֹתָם עַיִן בְּעַיִן, וַהֲרֵי כָּאן רָאוּ יוֹתֵר?
שכשנתנה תורה היו רואים ומסתכלים עין בעין
אֶלָּא כָּאן, כְּשֶׁנִּתְּנָה תוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, מַרְאֶה אַחֵר וּדְרָגוֹת עֶלְיוֹנוֹת. הָיוּ רוֹאִים וּמִסְתַּכְּלִים עַיִן בְּעַיִן, וְהָיוּ מִשְׁתּוֹקְקִים לְהִסְתַּכֵּל וְלִרְאוֹת בִּכְבוֹד רִבּוֹנָם, וּמִשּׁוּם כָּךְ רָאוּ אֶת הַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ וְלֹא מֵאַחֵר.
וְעַל כֵּן, כָּל בְּנֵי הָאָדָם שֶׁעֲתִידִים לַעֲמֹד בָּעוֹלָם, כֻּלָּם עוֹמְדִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתָן הַדְּמֻיּוֹת מַמָּשׁ שֶׁעֲתִידִים לַעֲמֹד בָּהֶן. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךְ וְעַל סִפְרְךְ וְגוֹ׳. גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךְ, מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁדְּמוּת אַחֶרֶת עֶלְיוֹנָה הָיְתָה כָּזֶה, וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ, מִי הַצַּיָּר הַטּוֹב שֶׁצִּיֵּר [שכולל] הַכֹּל [זה עם זה] כְּמוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא?
(זהר בראשית דף צא.)
בל מע מן הו מוג׳וד מענא חאצ׳ר אליום בין ידי אללה רבנא ומע מן ליס הו חאצ׳ר מענא אליום אד׳א נקל אליה
אלא עם מי שנמצא עמנו כאן היום לפני ה׳ אלוהינו ועם מי שאיננו כאן עמנו היום כאשר יועבר אליו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ואת אשרא איננו פה – אף עם הדורות העתידים להיות.
א. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסרה מלת: ״אשר״.
ואת אשר איננו פה [NOT WITH YOU ALONE DO I MAKE THIS COVENANT … BUT WITH HIM THAT STANDS HERE …] AND ALSO WITH HIM THAT IS NOT HERE – i.e. with the generations that will be in future (i.e. Moshe is not referring to persons who happened to be absent from the assembly, for it states, v. 10, that all were present: "You are standing this day all of you before Hashem") (Tanchuma Nitzavim 3).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

נו״ן ישנו – נוסף [לדבר צחות.]⁠א
ואת אשר איננו – עם אשר איננו, רק יבוא אחרינו.
ואיננו כטעם האומרים (תנחומא נצבים ג׳): כי רוחות הבאות היו שם.
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
[BUT WITH HIM THAT STANDETH HERE WITH US THIS DAY.] The nun of yeshno (that standth here) is superfluous.⁠1
AND ALSO WITH HIM THAT IS NOT HERE WITH US. Ve'et asher ennnu (and also with him that is not) means with him that is not here with us2 but will come after us. It is not to be interpreted as those who say that the spirits of the coming generations were there.⁠3
1. Yeshno is the word yesh plus the third person pronominal suffix. That suffix is a vav. Thus we would expect yesho rather than yeshno. Hence Ibn Ezra's comment (Krinsky).
2. Here with us today. In other words, ve'et means and with. This is not the usual meaning of et. Hence Ibn Ezra's comment. See Ibn Ezra on Gen. 1:1 (Vol. 1, p. 27): "Et means the very thing…However, sometimes…et is used in place of with.⁠"
3. This is the opinion of some midrashim. See Tanchuma, Nitzavim: The souls were there, but the bodies [these souls were to enter] had not yet been created.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

ואת אשרא איננו פה עמנו – אף עם הדורות העתידים להיות.
א. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2 (חסר ״ואת״) רק: ״ואשר״.
AND ALSO WITH HIM THAT IS NOT WITH US THIS DAY — "that is, also with the future generations.
ואת אשר איננו פה – מלמד שאפילו אותם שעדיין לא נבראו הגופים מ״מ הנפשות היו שם ולפי׳ לא נאמר עמידה.
ואת אשר איננו פה עמנו היום – שכולם הביא בברית:
ואת אשר איננו פה עמנו היום, "as well as those who are not here with us this day.⁠" All these as yet unborn generations of the Jews participating in this assembly are included in this oath/covenant to be undertaken at this time.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

ואת אשר איננו פה אף עם דורות העתידים להיות. פירש אין לפרש שאותם שאינם פה הם שהלכו להם בשום הכרח ואינם נמצאים פה כעת שזה א״א במקום הזה שהרי כבר כתיב אתם נצבים היום כלכם כל איש ישראל אי נמי מפני שאת אשר איננו פה הוא נעדר ואין לכרות ברית עם ההעדר הוצרך לומר שהוא מכיון פה בעבור נפשות אותן העתידין להיות בדורות הבאות שאע״פ שגופיהן אינן נמצאים עתה נפשותיהן נמצאים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

ואת אשר איננו פה עמנו היום – והם הדורות הבאים, ולפיכך צריך שתודיעם שמתנת הארץ וזולתה היתה לכם על תנאי קיום הברית, ובאותו התנאי בעצמו יירשו מכם.
ואת אשר עמנו פה עמנו היום, a reference to future, as yet unborn generations. You will therefore have to explain to these unborn generations in due course that you yourselves only received this land on the understanding that subsequent generations of Jews would remain loyal to the terms of your acceptance. They will continue to inherit the land from you only on that basis.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ואף עם דורות העתידים. דאין לפרש כמשמעו, שאינם בפנינו אלא במקום אחר, דהא ״אתם נצבים היום כלכם״ כתיב (פסוק ט), שהיו כולם כאן (כ״ה ברא״ם). ואם תאמר, אחר שלא היו בעולם, איך אפשר לכרות ברית עמהם, והלא אינם בעולם. ויש לתרץ, דודאי שפיר הוא, דהא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדולים בחכמה ובמנין (מגילה ב.), ואין בית דין כמו בית דין של משה. וכיון שכך הוא, הרי שפיר יכולים לקבל עליהם ברית ״את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה״. וראיה לזה, דכתיב (יהושע ט, יח) ״ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה״, אף על גב שלא היו ישראל אצל השבועה, אחר שנשבעו נשיאי העדה – יכולים הם לגזור. ובודאי הנשיאים הביאו באלה ובשבועה כל הדורות, ולא קשיא מידי:
ואף עם דורות העתודים להיות. ולא יתכן לפרשו כמשמעו אף שאיננו פה שהלכו להם, דהרי כתיב אתם נצבים היום כולכם. ועוד יש לומר איך שייך לכרות ברית עם מי שאינו פה, דלמא אם היה בא מן הדרך והיה פה לא היה מקבל הברית, אבל אי קאי על העתידים להיות, אתי שפיר, דאף אם הגופים לא היו שם, אבל הנשמות היו שם וקבלו הברית. ועוד יש לומר כי ברא כרעיה דאבוה הוא, וכיון שהאבות קבלו, הבנים הבאים אחריהם ג״כ בכלל הברית:
Even with the generations destined for the future. You cannot explain the verse according to its straightforward connotation, that those who are not here had left, because it is written, "You stand, this day all of you. Also, you could [refute this explanation and] say: How can one contract a covenant with someone who is not present? Perhaps if he came back from where he went and was here, he would not accept the covenant! But if it refers to those who will be in the future, there is no difficulty as even if their bodies were not there, their souls were there and accepted the covenant. Another explanation is that "a son is the extension [lit., leg] of his father,⁠" and being that the fathers accepted [the covenant], the sons who come after them are also included in the covenant.
כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום – ולא נאמר תיבת עמד אצל אשר איננו פה מפני שהי׳ שם כל הנשמות אבל לא נראו עומדים.
ואת אשר איננו פה – הם הדורות הבאים, ולכך צריך שתודיעם שמתנת הארץ ויתר הטובות אשר הועתקו על ידכם אליהם, לא היו כי אם על תנאי קיום הברית, ובאותו התנאי בעצמו תנחילו אותם לבניכם אחריכם:
איננו פה – דורות העתידים להיות (רש״י מתנחומא) וכ״ת יב״ע, וכ״פ ראב״ע. כי אין לפרש שאיננו פה שלא בא הנה מחמת סבה המונעת אותו מלבוא הנה, שהרי כתיב אתם נצבים היום כלכם כל איש ישראל, וע״כ שהוא על דורות הבאים מעדות הכתוב עצמו (לקמן פסוק כ״א וכ״ד) ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם וגו׳ על אשר עזבו את ברית וגו׳ אשר כרת. ובחנם גמגם בזה חד ממפרשי הפשט.
ואת אשר איננו פה – אין הכוונה כלל על הדורות הבאים, כי לא נזכרו ולא נרמזו בפרשה הזאת הדורות הבאים; אבל אמר אתם נצבים כאן כלכם, ואם אולי יש אדם שלא בא לכאן, להיותו חולה או לסבה אחרת,⁠א דעו כי גם את אשר איננו פה אני כורת הברית הזאת. {ולפיכך סמך ואמר פן יש בכם איש או אשה וגו׳.}ב
א. כן בדפוס ראשון, אך שם בטעות: ״אחרות״. בכ״י שוקן, לוצקי 673(א), 673(ב) (במקום ״להיותו... אחרת״): ״להיותו ממאן לקבל הברית הזאת״.
ב. ההוספה היא מכ״י שוקן, לוצקי 673(א), 673(ב).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

כי את אשר ישנו פה וגו׳ – ידוע מדברי האר״י ז״ל בספר הגלגולים כי כל נשמות ישראל קשורים זה בזה מטע ה׳ להתפאר מעץ החיים תפארת ישראל אשר בתוך הגן ויש להם שרשים וענפים ויש נשמה הכוללת כמה אלפים נשמות אשר הם ענפים או עלים לנשמה זו. ודור המדבר היה שרש כל הנשמות ההיו והעתידים להיות ומשם רועה אבן ישראל דור ודור וחכמיו סופריו ודורשיו כלם תלמידי מרע״ה וכלם עמדו בהר סיני אשר שרשם כ״א אצל שרשו של דור המדבר וכל דור המדבר היו ענפים אל שרש נשמת משה ע״ה שהוא העץ החיים בעצמו ובעלה דמטרוניתא איש האלהים ועז״א את אשר ישנו פה ר״ל הנשמות של דור המדבר הנצבים פה עמנו עומד היום לפני ה׳ אלהינו על ידנו עומד לפני ה׳ וזהו כלם לשלשלת חבל הקדושה והנבואה ע״י נשמת משה שהיתה כוללת את כלם, ואת אשר איננו פה הנשמות העתידים להיות עמנו היום הם עמנו בשרש נשמתנו. וזה בעצמו כוונת ענין הקבוץ שקבצם כאן שהיה כדי שכל ישראל יהיו ערבים זה בזה איש באחיו וברעהו והוא מצד שיש להם קשר ודבוק עצמי ע״י הנשמות הסבוכים בסבך עץ החיים איש את רעהו יעזורו להשלים קומה שלמה וא״א שיתוקן האחד זולת השני כי האהל אחד לז״א אח״כ כי אתם ידעתם ע״פ מ״ש ששאל מין א׳ לר׳ פלוני הלא כתיב בתורה אחרי רבים להטות ורוב העולם עובדים ע״ז מדוע אינכם עובדים והשיב לו בישראל כתיב שבעים נפש ובעכו״ם כתיב שש נפשות והכוונה כי ישראל כולם נפש אחד אחד מעץ החיים אשר בתוך הגן ונפשות א״ה המה ממקום הפרוד לרשות הרבים לזה קרוים נפשות לזה אין קבוצם קבוץ ואין חבורם חבור כלל וכלם בטלים מפני הקדושה כקוף בפני אדם ואין שייך אחרי רבים להטות וזמ״ש בזה שהראם היחוד והחבור נשמת ישראל זה בזה וכלם ברועה אחד יוצר כל בא כמתרץ מה שידעתם שכל האומות בכתף ובשכם אחד עובדים עכו״ם אל תחוסוא לקבוצם:
עוד יבואר עפמ״ש שבאותו מעמד היו כל הנשמות שעתידים להבראות עד סוף העולם אך ידוע כי יש הרבה נשמות העשוקים ביד הקליפות ועדיין לא נתבררו השלמות וזה כל עיקר הגלות להוציא יקר מזולל ולא היה באפשר שיהיו בשעת הברית והנה כל גלות מצרים היה להוציא הנצוצות הקדושות אשר היו מובלעים בקליפת מצרים עד שבליל מכת בכורות האירה הלילה כבתקופת תמוז מאור השכינה כי החשך נתבטל ונגה כאור תהיה וע״י נתבטלו כל אלילי מצרים ועשאוה כמצולה שאין בה דגים כי עיקר חיותם הוא ע״י הניצוץ הקדוש המעושק ביניהם וע״י החיות ששולחים לו יחיו גם הם יטרפו טרף אדם אכלו וז״ש את אשר ישנו פה עמנו שכבר הוציאוה והציגוה לצד הקדושה ואת אשר איננו עמנו כלל רק ביד הס״א ומספר איך ימצאו נשמות קדושות שלא יהיו ביד הקדושה לז״א כי אתם ידעתם (בסוד הדעת שהוא היה הגלות מצרים להוציא הנשמות העשוקות באחורי הערף כידוע) אשר ישבנו בארץ מצרים מפני טעם זה (ואומר ישבנו ששם כוננו עיר מושב כי בטלו את הקליפה מקום מדבר וצמאון) אבל עדיין נשארו הרבה נשמות עשוקות בקרב יתר הגוים ואם היו ישראל זוכים במדבר היו מוציאין את הכל והיה שעת התקון אבל את אשר עברנו בקרב הגוים בהעברה בעלמא מפני אשר עברתם את פי ה׳ ולא גמרתם הברור הראוי והראיה כי ותראו את שקוציהם ולא נתבטלו כמו במצרים. והבן היטב:
א. יש דפוסים הגורסים כאן: ״תחושו״.
כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה׳ אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום – עפ״י הפשט קאי על פסוק דלעיל והוה כאלו אמר בסוף פסוק הזה אנכי כורת את הברית וגו׳, ומובן שלא יתכן כריתת ברית עם אשר איננו פה. לכן בהכרח שאשר איננו פה המה שיבואו מיוצאי חלציהם של אלו אשר ישנו פה ועמהם כרת הברית. והמה קבלו גם על זרעם ועל כל הנלוים, עד״ה (אסתר ט כז) קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם. ומה שאמר ולא אתכם לבדכם וגו׳ דמשמע שגם עם אחרים הוא כורת את הברית, פי׳ לא אתכם לבדכם בשביל עצמכם, רק אתכם גם בעד אשר איננו פה שהם דורות הבאים. והמפרשים האריכו בהבנת הדבר איככה יוכלו האבות לקבל חוב על זרעם, הלא עיקר האדם הוא הנפש ואין שום התקשרות בין נפש האב עם נפשות יוצאי חלציו, לכן הוכרחנו להאריך מעט להסביר קבלת התורה שקבלו האבות גם בעד דורות הבאים עפ״י כמה טעמים א) מעקרי אמונתנו שהנפשות המה הנשמות חיים וקימים בגנזי מרומים קודם שיבואו לגוף האדם, וגם אחרי מות האדם ישארו לנצח אם לא עשו בהיותם בגוף דבר שע״י תכרת מארץ החיים, וכל הנשמות העתידות להיות בגופי בנ״י היו במעמד ברית הר חורב ובברית ערבות מואב, וקבלו להיות שומרים התורה, ואף שאין הנשמה יכולה לקיים התורה מבלעדי הגוף אבל הלא אבות הגופים שהיו אז קבלו והתחייבו עליהם, וידוע שאף גם בעץ השדה ובזרע האדמה יש בכחו כל מה שיצמח ויתגדל מהם עד סוף כל העולם. ומכ״ש שיש בכח האדם כל תולדותיו העתידים לצאת ממנו, והאבות יכלו לקבל חיוב על הכח הזה העצור בהם, מפני שכל טענת האומרים שלא יוכל לקבל על דורות הבאים הוא מפני שאין התקשרות לנפש האב עם נפשות יוצאי חלציו, ואין לו שייכות רק בהגופים, ואחרי שהנפשות קבלו עליהם לקיים, לזה יצורף גם קבלת האבות על הגופים, שיש לו שייכות בהם ע״י כחות הנעצרים בהם עד סוף כל הדורות. ב) החקירה אם יכולים לקבל גם לבניהם אחריהם הוא רק על דבר שהוא חוב להם, אבל על דבר שהוא לו לזכות וטובה בודאי יכולים לקבל עליהם ולזכותם, ולכן יכלו לקבל על הדורות הבאים לקיים כל התורה מפני שהתורה היא רק ליישר את המדות ולהדריך בדרך ישרה שלא ישתקע בתאות הגשמיות, ושיבא להשלים תכלית כונת מה שברא ה׳ את האדם כמ״ש (סימן ל טו) ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב (כ) ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, ונאמר (סימן ו כד) ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה לטוב לנו כל הימים וכמ״ש (שם כה) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל החקים האלה והרבה מקראות כאלה, האם יש לספק שהאבות עליהם לחוש לטובת הבנים להביאם לחיי הנפש והגוף. ג) כי השי״ת בורא כל המציאות וממציא כל הנפשות ובידו נפש כל חי ואם יסלק השגחתו רגע אחד תהיה כל הבריאה אפס ואין, אם הוא יצוה דבר, היתכן שיוצרך לזה הסכמת המצווה? כמ״ש (יחזקאל כ לג) חי אני נאם ה׳ אם לא ביד חזקה גו׳ אמלוך עליכם, ואולם ענין הברית וקבלת ישראל התורה לא מפני שהיו יכולים לעכב אלא מפני שחפץ ה׳ לזכותם שיהיה דברו חזק וקיים להם, לכן השתדל שהם בעצמם יתחייבו וישתעבדו לעשותם, ויקבעו הדברים בלבם בקבלה חזקה ואמתית. ממילא עי״ז יהיו הדברים נשרשים גם בנפשות דורות הבאים, כי ציור החזק אשר בנפשם פועל גם על יו״ח, כמו שטבע האם וכח המדמה שבה יפעול על העובר אף שהוא נפש חי בפ״ע וכ״ש מה שנשרש בציור אמתי בכח הנפש שיהיה שמור לדורותיו, גם בנפשות יו״ח. תועלת הב׳ כי בכל עת שיתעורר האדם לקבל עליו עול עבדותו ככה יעורר ה׳ לנגדו מדת טובו, להיות לו לאל ולהעלותו לגרם המעלות ויבטיח להשפיע לו כל טוב על לעתיד אף כי יודע ה׳ שיעשה אח״כ שלא כמצוה, ולכן הברית שכרת ה׳ עמהם הוא לתועלת לענין החטא, בד׳ דברים. א) כי לולא הברית היה נכון שעוברי רצונו יענישם מהר. ב) להענישם כפי שראוי להעניש ממרה רצונו, ואז לא היה ספק ביד החוטא להגיע אל התשובה מפני שהעונש החמור והבא עליו במהרה לא היה נותן להשיב אל לבו ולעשות תשובה ובלא תשובה א״א להנפש להטהר, וא״כ גם נפשו תאבד בענין רע באופן שלא ישאר ממנו אף שם ושארית ולא יהיה לו גם הזכות הזה אשר יוכלו ע״י לקחת מוסר כי תיכף ישכח שמו מעשיו וגמולו עד״ה (איוב ז י) ולא יכירנו עוד מקומו, אבל ע״י זכות שקבלו עליהם ובאו בברית וה׳ הבטיחם בכל הטובות המבוארים. ואף שאם יעברו על רצונו לא יוותר להם, אבל יאריך לו אפו ויסלח לו, שלא להענישו מהר ויוכל להתעורר מעצמו לידי תשובה, וגם אם לא עשה תשובה ויגיע אליו העונשין לא יעשה בו ה׳ כליה להענישו בפעם אחת רק שיענישהו מעט מעט כדי שיוכל לסבול גם יהיה לו פנאי להתבונן בינתים ולתת אל לבו לשוב ממילא ישאר בקיומו ולא יכרת גם נפשו, וגם מתוך שמגיע עליו העונש בהמשכת זמן לא יתכן שלא יצדיק הדין וגם אחרים יקחו ממנו מוסר ויהיה מופת לרבים. הוא שנאמר בפ׳ פינחס הוא דתן ואבירם קריאי העדה וגו׳ ותבלע אותם וגו׳ ויהיו לנס, שמפני שהיו קריאי העדה וגדולי המעלה, לכן אף שבהגיע עליהם העונש נתקדש שם שמים ע״י, וע״ד שאמרו חז״ל על הפר השני שהקריבו נביאי הבעל בימי אליהו, כשם שנתקדש ש״ש ע״י פר של אליהו כן נתקדש ש״ש על ידי פר השני, ולכן אם יבא אחד מדורות הבאים ויאמר איך יכלו אבותינו לקבל עלינו את הברית בעל כרחנו כה יהיה משפטו, שאם יעבור על מצות ה׳ אין זה אמתלא לפטור מן העונשין באשר ממאן בקבלת הברית, כי אין הקב״ה צריך לקבלתו ולהסכמתו, ומי יבא אחרי המלך אשר כבר עשהו, וע״י שאינו מסכים אל קבלת הברית הפסיד רק לעצמו כל התועלת הנ״ל שבא ע״י הברית כיון שאינו נכנס עם כ״י בגדר הברית ויהיה עונשו במהרה ובחרון אף ותכרת נפשו, וימחה שמו כנ״ל שגם אחרים לא ילמדו ממנו לקחת מוסר:
כי את אשר ישנו פה וגו׳ ואת אשר איננו וגו׳: לדור דור המה בברית, וא״כ העונשים החמורים המה לעד, כי לא הפסיקה הברית לעולמי עד, עד סוף כל הדורות.
כי את אשר ישנו פה – שד״ל פירש שאין הכונה על הדורות הבאים, רק על יחיד מישראל אם לאיזו סבה נמנע מלבוא; אבל מדוע לא ידבר על הדורות הבאים? והלא ענין פרשה זו וגם פרשת וילך הבאה אחריה מדבר בהם, שכן כתוב (ל׳:ה׳) ״אל הארץ אשר ירשו אבותיך״, והאבות הם הדור שהוא יושב בו, א״כ בבנים מדבר; ובפרשת וילך (ל״א:כ״ט) ״וקראת אתכם הרעה באחרית הימים״; וגם לדורי דורות הוא מדבר, שכן כתוב ״ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים וגו׳⁠ ⁠⁠״, וזה לא היה עתיד להיות כי אם אחר דורות הרבה.
ואת אשר איננו פה. החכם שד״ל, הכחיש במשתדל, שתהיה הכוונה לדורות הבאים, ופירש אשר איננו פה כגון חולה או בדרך שלא היה באותו מעמד, ולדעתי אין זה נכון, כי באומרו אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה לא נתכוון לשום מעמד פרטי כי לא מצינו בכתוב שהקהיל משה את העם לשום מקום מיוחד לדבר להם כדברים האלה אלא כוונתו בפה על כל מחנה ישראל, ובמחנה ישראל לא נפקד איש שלא יהיה שם באותה שעה ואם אחד או שנים נמצאו חוצה לו במקרה, היתכן שישגיח מרע״ה על מיעוט כזה? ועוד איך יאריך כ״כ בדברים כי לא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה׳ אלהינו, (ומליצת עומד לפני ה׳ אלהינו לא תורה אלא על מי שהוא חי על פני האדמה) וסוף הענין מוכיח שכתוב ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו וגו׳ על אשר עזבו את ברית ה׳ אלהי אבותם אשר כרת עמם הרי שעל ברית האבות נענשים הבנים כי הם הנכללים באת אשר איננו פה וסיים באומרו והנגלות לנו ולבנינו הרי שקבלו על עצמם שמירת התורה עליהם ועל בניהם, והרי זו כעין תשובה על מ״ש משה כי את אשר ישנו וגו׳ ואת אשר איננו — ואחר שנתבאר זה הענין יפה יפה נראה שמכאן רמז להשארות הנפש מן התורה כי לא יאמר את אשר איננו פה עמנו עומד היום, על מי שאינו בנמצא כלל בשום מקום אבל יאמר על מי שאיננו פה רק הוא במקום או מצב אחר — ואיזהו? זה העתיד להוולד שנשמתו נמצאת אך לא בעו״הז — ואחר שראינו שהאמת כדברי רבותינו וראה כמה נאים הדברים, וכמה נשגבים הרעיונות ולהפך איך יהיו דברי משה נבזים ושפלים ע״פי הפירוש המחודש, ומאשר יקר בעיני Klopstok הרעיון הלז להביא הנשמות העתידות באותו מעמד, הכניסו בספרו Messiade שיר. X וכתב שכל נשמות החכמים והקדושים שבדת הנצרות היו עומדים שם ביום תלייתו של ישוע.
ישנו – השוה אייוולד 262 וגזניוס-קאוטש 5, 100.
אשר ישנו פה – אין לי אלא אותם העומדים על הר סיני, דורות הבאים מניין, ת״ל ואת אשר איננו פה.⁠1 (שם שם)
אשר ישנו פה – תני, יש תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות, דכתיב כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה עמנו היום, מה דורות הבאים אחריכם אין בלבם תנאי אף אתם אין בלבכם תנאי2. (ירושלמי נדרים פ״ג ה״א)
אשר איננו פה – בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא3 וכשעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן, וכן הגרים, דאע״פ דאינהו לא הוו מזלייהו הוי, דכתיב את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה.⁠4 (שבת קמ״ו.)
1. לכאורה היה צ״ל אין לי אלא אותן העומדים שם, שהרי זה המאמר לא היה במעמד הר סיני, וצ״ל דכל הענינים הנוגעים בקיום התורה והמצוה שנזכרו בתורה נסמכו כולם על הצווי בהר סיני, וכהאי גווגא מבואר לפנינו לקמן בפ׳ וילך בפסוק ואנכי הסתר אסתיר – מירושלמי סנהדרין פ״י ה״ב יעו״ש.
2. נראה בטעם החילוק בין שבועות לנדרים בענין זה, משום דכיון דבשבועות יש איסור שבועת שוא, א״כ אם לא נתקיים התנאי הרי נשבע לשוא אבל בנדרים לא שייך נדרי שוא, ולכן בשבועות אם נשבע על תנאי בטל התנאי והשבועה קיימת. והנה בבבלי לא מצינו מענין פרט תנאי בשבועה, וכפי הנראה מטעם זה לא הכריעו הפוסקים כירושלמי, ולכן כתב הרמב״ם בפ״ב ה״ו מנדרים בענין תנאים בנדרים וז״ל, יש מהגאונים שאומרים אין כל אלו הדברים [דיני התנאי] אמורים אלא בנדרים ולא בשבועות, ויש מי שמורה שדין השבועות והנדרים בענינים אלו אחד הן, וכן יש לו להקדים תנאי לשבועתו כדרך שאמרו בנדרים, עכ״ל. והסמ״ג כתב וז״ל, אני ראיתי בירושלמי יש תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות ורבינו [הרמב״ם] תופס עיקר דברי האומרים דנדרים ושבועות שוים הם בכל דברים אלו, עכ״ל. והנה עם כ״ז לא נתבאר במה דחו פשיטות הירושלמי אחרי דבבבלי לא מצינו מפורש סתירה לזה, וכבר הסכימו הפוסקים דבמקום שאין סתירה בבבלי נגד הירושלמי תפסינן כהירושלמי, והרמב״ם גופי׳ פוסק פעמים אין מספר כירושלמי.

וי״ל דסמכו על מ״ש בבבלי נדרים י״ג ב׳, חומר בשבועות מנדרים שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש משא״כ בנדרים, ועוד אמרו שם ט״ז א׳ זה חומר בשבועות מנדרים וכו׳ וחשיב שם מה שחשיב, ודבר זה לא חשיב. הרי זה כמפורש שהבבלי לא ס״ל חומר זה שאין תנאי בשבועות, דאל״ה לא הוי משתמיט לזכור זה בין שאר החילוקים בין נדרים לשבועות. ואעפ״י שכתבנו בהסבר דברי הירושלמי סברא רצויה דבשבועות יש איסור שבועת שוא, צ״ל דהבבלי ס״ל דשוא נקרא שוא ממש, היינו שלא לשום תכלית ומטרה, משא״כ בנשבע על תנאי הרי צריך לתנאי ואין זה נחשב לשוא.
3. כלומר לכלוך ומאוס המצויין בבע״ח שאין יודעין להטהר, ועל הפסוק ביחזקאל כ״ד חלאתה בה מתרגמינן זהמותיה בה, ודבק כזה בא מגוף לגוף ע״י התתברות הזיווג ומורישין לבניהם אחריהם. ובעיקר ענין הזדוגות הנחש עם חוה סמך על דרשה אחרת באגדה דכשנתן לה הנחש עצה לאכול מן העץ בא עליה, ודרשו הנחש השיאני מענין נשואין.
4. כלומר כל הדורות העתידים להסתפח על קהל ישראל הוו בכלל אשר איננו פה וכדרשה דלעיל משבועות.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״ם תורה אורנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(טו) {שלישי} כִּֽי⁠־אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר⁠־יָשַׁ֖בְנוּ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר⁠־עָבַ֛רְנוּ בְּקֶ֥רֶב הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲבַרְתֶּֽם׃
For you know how we lived in the land of Egypt, and how we came through the midst of the nations through which you passed;
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״ם תורה אורנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
אֲרֵי אַתּוּן יְדַעְתּוּן יָת דִּיתֵיבְנָא בְּאַרְעָא דְּמִצְרָיִם וְיָת דַּעֲבַרְנָא בֵּינֵי עַמְמַיָּא דַּעֲבַרְתּוּן.
For you know how we dwelt in the land of Mizraim, and how we came through the midst of the nations by whom we have passed.
ארום ידעתוןא ית מה די שרינןב בארעא דמצרים וית מה די עברנן ביני אומייה די עברתון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ידעתון״) גם נוסח חילופי: ״חכמתון״.
ב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״כולן״.
ארום אתון ידעתון סכום שנייא דיתיבנא בארעא דמצרים וגבורן דעבד לנא ביני עממייא דעברתון.
For you know the number of the years that we dwelt in the land of Mizraim, and the mighty works which were wrought for us among the nations through which you have passed.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

אנתם תעלמון מא אקמנא פי בלד מצר ומא סרנא פי מא בין אלאמם אלד׳ין ג׳זתם בינהם
אתם יודעים מה עשינו בארץ מצרים ומה עברנו בין העמים אשר עברתם ביניהם.
(טו-יז) כי אתם ידעתם וגו׳ ותראו את שקוציהם – לפי שראיתםא האומות עובדי עבודה זרה, ושמא השיא לב אחד מכם ללכת אחריהם.
פן יש בכם איש או אשה וגו׳ – לפיכך אני צריך להשביעכם.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917 נוסף: ״את״.
(15-17) כי אתם ידעתם וגו'‏ FOR YOU KNOW [HOW WE HAVE ABODE IN THE LAND OF EGYPT] etc. – The meaning of these verses is: Because you have seen the conduct of the other nations, and perhaps the heart of one of you might beguile him to follow them.
As it goes on to state, "Lest there should be among you a man, or a woman … [whose heart turns away this day from Hashem]", – on this account I must place you under an oath.
פס׳: כי אתם ידעתם – יש מכם מיוצאי מצרים ויודעים ויש מכם ששמעתם מאבותיכם.
את אשר ישבנו בארץ – אשר איחרנו כענין שנאמר (דברים לב) ותשבו בקדש:
(טו-יז) כי אתם ידעתם וגו׳ ותראו את שקוציהם וגו׳ – ודואג אני פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט וגו׳ – על כן באתי היום להכניס בברית דורות הבאים אחרינו באלה ובשבועה. וראה ברוח הקודש על פסל מיכה שעתיד,⁠א כמו שמפרש בספר שופטים ותקח אמו מאתים כסף ותתנהו לצורף ויעשהו פסל מסכה ויתנהו בבית מיכיהו (שופטים י״ז:ד׳). והאיש מיכה תיקן לו בית אלהים אפוד ותרפים (שופטים י״ז:ה׳) ואחריו משפחת הדני כמו שמפורש שם: הטוב היותך כהן לבית אחד או היותך כהן לשבט ומשפחה בישראל (שופטים י״ח:י״ט) ויקימו להם בני דן את הפסל ויהונתן בן גרשום בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ (שופטים י״ח:ל׳). ללמדך שבעון זה גלו עשרת השבטים. וראה משה שבתחילה איש אחד עשה פסל ומסכה ואחר כך שבט ומשפחה הוא שבט הדני. על כן אמ׳ בלשון זה: פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום – בהחבא ולא בגלוי שמתיירא מפני יד ישראל התקיפה ומפני השוטרים והשופטים אשר יהיו בימים ההם1 ואומר בלבבו: אם בא אותו האיש לעבוד ע׳ז׳, בית דין יוציאוהו לסקילה, אבל ימתין עד שתבוא השעה ויפנה אותו האיש מעם אלהיו וילך ויעבד אלהים אחרים כאשר ראה בארץ מצרים שהגוים היו עובדין.
פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה – המכוסה בארץ מתחילה ואינה נראית ולבסוף תעלוב פאורותיו למעלה ויגלה לעין כל.
פורה – כמו ותעש בדים ותשלח פאורות (יחזקאל י״ז:ו׳). ומה פאורה יעשה, לא פורה העושה פרי של יישוב ובתיקונו של עולם, אלא של תקלה ופורענות. (כ״י בולוניה 469.1)
1. השוו ללשון הפסוק בדברים י״ט:י״ז.
א. אולי צריך להשלים כאן ״להיות״.
ב. אולי צ״ל: ״תעלינה״ או ״יעלו״.
(טו-טז) כי אתם ידעתם – יש מכם שראה תועבת מצרים, והטעם: אלהיהם.
וכלכם ראיתם תועבת הגוים אשר עברתם עליהם – כאדום ועמון ומואב ומדין.
(15-16) FOR YE KNOW. There are among you some who witnessed the abominations of Egypt, namely, their gods. Additionally, all of you have seen the abominations of the nations.
WHICH YE PASSED. Among them, namely, the Edomites, the Ammonites, the Moabites, and the Midianites.
כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים – ואף על פי שכבר מתו יוצאי מצרים, מכל מקום לא נגזרה הגזירה על פחות מבן עשרים, ולא על יתר מבן ששים. ויש שיצאו בני שמונה עשרה ובני תשע עשרה, וראו העניין.
ואת אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם – בגבול עמון ומואב ואדום ומדין, וראו אף אותם שנולדו במדבר עיניינם.
כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים – FOR YOU KNOW HOW WE LIVED IN THE LAND OF EGYPT – And even though those who exited Egypt already died, in any case the decree was not decreed on those under the age of twenty, and not on those older than the age of sixty. And there are those who left at the age of eighteen and nineteen, and they saw the matter.
ואת אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם – AND HOW WE CAME THROUGH THE MIDST OF THE NATIONS THROUGH WHICH YOU PASSED – In the border of Amon and Moav and Edom and Midyan, and even those who were born in the desert saw their matters.
אשר ישבנו בארץ מצרים – עם אותם שיצאו מארץ מצרים ובשעת הגזרה פחותים היו מבן עשרים שנה ויתרים על ששים שלא נגזרה עליהם גזרה זו במדבר.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
אשר ישבו בארץ מצרים, "who had dwelled in the land of Egypt;⁠" together with the ones who had still dwelled in the land of Egypt (who had been minors at the time of the Exodus) and who had experienced all that you have witnessed during the last forty years in the desert, etc. The decree to die in the desert had applied only to males who had been twenty years of age at the time of the Exodus, and had not been older than 60 years at the time when it was issued.
(טו-טז) כי אתם ידעתם וגו׳ ותראו את שקוציהם – לפי שראיתם את האומות עובדי עבודה זרה, ושמא השיא לב אחד מכם ללכת אחריהם.
(15-16) FOR YE KNOW HOW WE DWELT IN THE LAND OF EGYPT etc. AND YE HAVE SEEN THEIR ABOMINATIONS. Because you have seen the nations that worship idols, and perhaps the heart of one of you might beguile him to follow them.
כי אתם ידעתם – כלומר יש מכם שראה תועבת מצרים, וכלכם ראיתם תועבת הגוים אשר עברתם בקרבם, והם אדום עמון ומואב ומדין.
כי אתם ידעתם, "for you have known;⁠" a reference to the fact that among the people Moses addressed here there were some who remembered the abominations practiced by the Egyptians, whereas all of them had observed the abominations practiced by the peoples whose land they had crossed in the meantime, i.e. Edom, Moav, Ammon and Midian.
כי אתם ידעתם את אשר ישבנו במצרים – שלא נגזרה גזרה על פחות מעשרים.
כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים – מלמד שהיה שם מיוצאי מצרים מכאן שלא נגזרה גזרה על פחות מבן עשרים.
כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים, "for you (only) know that we have once lived in the land of Egypt;⁠" this verse proves that there were still survivors of the period of slavery that had come out 40 years ago, and had not died by the decree G–d issued after the sin of the spies. They had either been younger than twenty at the time of the Exodus or had been over 60 years of age already at that time.
כי אתם ידעתם את אשר ישבנו במצרים – מלמד שהיו שם מיוצאי מצרים מכאן שלא נגזרה גזירה על פחות מבן כ׳ שנה.
כי אתם וגו׳ – שמא נפתה לב קצתכם לשיקוצי מצרים כאשר עשיתם בעגל או לשיקוצי עמון ומואב אשר ראיתם בדרך כאשר עשיתם בבעל פעור. ואמר:
כי אתם וגו', "For you know, etc.⁠" Moses reminds the people of the advantages of remaining true and loyal to Hashem, as in the event that some have a feeling of nostalgia for the abominations that they worshipped in Egypt, or the similar abominations that the Moabites and Ammonites worship, it would be appropriate that they recall how either of these attempts to backslide into idolatry ended, i.e. catastrophically for the participants.
כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים – רוצה לומר: הנה אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם והם סיחון ועוג וחמשת מלכי מדין והכנעני מלך ערד וראיתם את שקוציהם ואת גלוליהם שעשו הם לאלהים מעץ ואבן אשר אין רוח בקרבם וכסף וזהב אשר שמו עם הצלמים ההם לנוי לפתות האנשים אליהם מצד הקשוט והיופי אשר בהם.
(טו-יח) והתחיל ואמר כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים וגו׳ ותראו את שקוציהם וגו׳ פן יש בכם וגו׳ והיה כשמעו וגו׳ – הנה יהיה מאמר כי אתם התחלת דברים נמשכת טעמה להלן כמו כי תאמר בלבבך (דברים ז׳:י״ז) כי אוריש גוים מפניך (שמות ל״ד:כ״ד) ודומיהם. יראה לפי שידעתם את אשר ישבנו וגו׳ ותראו את שקוציהם וגו׳ לכן חושש אני פן יש בכם יחיד או יחידים אשר לבבו מהרהר היום שיש ממש בשום אלוה מאלהי העמים אשר ראיתם וידעתם אותם או בעבודה מעבודותם עם היות שמן המחשבה ההיא לא יצאו עכשיו הפעולות אבל אפשר שיהיה שרש מוציא צפע או ענף פורה ראש ולענה לדורות הבאים. והנה היה המשל הזה ודאי מליצה נפלאה נופלת יפה על הענין מאד כי הנה האדם עץ השדה ויש לו דמיון רב עמו כמו שדברנו בו בשער כ״ז.
1והנה הוא מבואר כי היותר מפורסמת מסגולות כל עצי השדה היא שהשפע היוצא מהאדמה מתהפך בו לפי טבעו ומזגו עד שרבים מהם יהיו שתולים בתוך הגן ויהיה פרי האחד מתוק והאחד חמוץ וזולתו מר והכל לפי מה שעבר בשרשי האילן ההוא או בכל צמח אשר זרעו בו למינהו וכן באמת הוא בכלל האדם כי שפע הלמוד היורד עליו מפאת מעלה או מן המלמד הנה הוא מתהפך בלב כל אחד כפי מה שהוא והאיש הטוב בעצמו כאשר ישמע דבר אע״פ שיקשה ענינו מתחלה הנה הוא ישמע ויוסיף לקח וימתיק הענין בלבו ויוצא פרך ויצץ ציץ ויגמול פרי יפה תואר. אמנם האיש הרע אע״פ שישמע הדבר הנכון הנה הוא מתהפך בקרבו לרע ומר ותעל צחנתו כל פרי רע ומר. ולזה אמרו חז״ל (חולין קל״ג.) שאסור ללמד אל תלמיד שאינו הגון שנאמר כצרור אבן במרגמה וגו׳.
והוא עצמו שאמר הנה פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה והיה בשמעו וגו׳ והתברך בלבבו וגו׳ – כי הנה דברי האלה הזאת יהפכו לברכה בלב השומע הישר והטוב כמו שנתבאר בפרשת הברית אמנם האיש הרע הזה הבליעל הנה הוא כעץ שיש לו שרש פורה ראש ולענה ויהפוך השפע היוצא מהארץ לפי רוע טבעו כי כן הוא בשמעו את דברי האלה הזאת יהפוך בלבו הרע הקללה לברכה ולסוף קללה כפולה תחשב לו. ואחר ששם המשל ביאר אותו ופירש ענין שיבושו ונגע הצרעת אשר בראש נגעו ואמר והיה כשמעו האיש ההוא את דברי האלה הזאת הכתובה למעלה על כל המודים בתורה ובלתי נזהרים בשמירתה והתברך בלבבו שמתחכם בעצמו לאמר אחר שהאלהות האלה לא ירעו ולא ישחיתו אלא אצל המודים בתורה ובלתי שומרים אותם הנה אם כן שלום יהיה לי ולא אירא מהם כי בשרירות לבי אלך לכפור בתורה מעקרה והכופר בכל פטור מה תאמר כי ישיגוני הרעות בסלק השגחת משמרתו מעלי כמשל הבחור שנזכר הנך בתוך עמי אנכי יושב ובפקוד עליהם בטוב השגחתו והסתירם תחת כנפיו בקבלם את הטוב מאת האלהים גם לי גם להם יהיה והוא מה שיראה באומרו למען ספות הרוה את הצמאה והוא משל נמרץ לפי הכוונה כי האדם שיש לו שתי שדות סמוכות זו לזו האחת צמאה צריכה תמיד למים והאחת רוה בלתי צריכה להם כי בידוע כי בהשקותו הצמאה הוכרח להשקות הרוה אף על פי שלא יכוין או שלא ירצה בהשקותה וכן חשב זה הכופר שאע״פ שלא יכוין להשקותו משפע ברכותיו או שלא ירצה בו הנה יקבל הטוב וההצלה בתוך הכלל ויהיה מאמר שלום יהיה לי משמש לשני הענינים להוצאת עצמו מהכלל הנכנסים בברית האלה 2ולהנצלם מטעם היותו מחובה להם.
1. והנה הוא מבואר, ר״ל כי כמו שבהיות ד״מ עץ תפוח, תאנה, ורמון השונים מאוד באיכותם ומהותם נטועים יחד בגן אחד, ישנו בכל זאת חלקי המים העפר והאויר אשר יכנסו אל תוכם בשוה, את טבעם ומהותם הראשונה להיות בכל אחד ואחד מהם לחלקי אותו הצמח המר או המתוק אשר יכנסו אל תוכו, כן גם לימודי התורה והמוסר אשר יכנסו בלב איש תם דרך יתהוו בתוכו לנצר נאמן עושי פרי תנובה המשמח אלהים ואנשים אף שבקרב איש הפכפך ופועל און יתהוו גם הם לשורש פורה ראש ולענה כמאמר הכתוב פה פן יש וכו׳ ומאמר הכתוב בהושע כי ישרים דרכי ה׳ צדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם.
2. ולהנצלו מטעם וכו׳ כצ״ל ור״ל כי יחשוב אם גם כל בית ישראל ישימו מתג ורסן לתשוקתם הגופנית, באופן שימנעו מהם כמה הנאות ותענוגי הזמן, אני בשרירות לבי אלך להנות מהם ככל אות נפשי ובכל זאת אנצל מהעונש ושלום יהיה לי כי בכל הטוב אשר ייטיב ה׳ לישראל, יטיב גם לי אחרי שאני פרטיי מהם ומחובר עמהם, ודומה אני בזה לחלקת שדה הרוה אשר לא תצטרך להיות משקה מידי אדם ובכל זאת ישקוה ע״י השדה הצמאה והעיפה הסמוכה לה כמאמר הכתוב למען ספות הרוה את הצמאה, (נראה שהרב ז״ל מפרש פעל ספות מלשון חז״ל בכתובות דף ה׳ ע״א ספו ליה כתורא שהוא לשון אכילה ושתיה ויתורגם לפי״ז,):
(טו-טז) כי אתם ידעתם וגו׳ ותראו את שקוציהן וגו׳ לפי שראיתם האומות עובדי עבודת כוכבים. ושמא השיא לב אח׳ מכם אותו ללכת אחריה׳. פי׳ שני הפסוקים הללו כי אתם ידעתם וגו׳ ותראו את שקוציהם וגו׳ הם דברים עם פן יש בכם הבא אחריהם וא״כ יחסר וי״ו מן פן וצריך להיות ופן יש בכם וזהו שרמז באמרו ושמא יש בכם לפיכך אני צריך להשביעכם לא לפיכך אני צריך להשביע אף אשר איננו פה ויהיה דבק עם ולא אתכם לבדכם כי אין טעם לומר שמפני שראית האמות עובדי עבודת כוכבים אני צריך לכרות הברית הזאת אף עם הדורות העתידות לבא:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(טו-כ) כי אתם ידעתם וגו׳ עד ואמר הדור האחרון.
כפי הכונה השני׳ אשר זכרתי באשר ישנו פה ואשר איננו פה שהוא לתת טעם אל קבוץ המדרגות כלם כדי שמי שיעוררהו לבי לטעון כנגד התורה יבא ויטול טענת הויכוח, יפורשו הכתובים האלה כך: הנה אחוש עתה לפרטים להכניסם בברית ולהתוכח עמהם אם יספקו בדבר מה שלא נעשה בברית הראשון לפי שנוסף עמהם ספק וחשש ממה שהיה אצל אבותיכם וזה כי כבר ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואולי למד אדם משקוצי עבודתם לאלהיהם. גם אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם והם סיחון ועוג וחמשת מלכי מדין והכנעני מלך ערד ותראו את שקוציהם ואלהיהם אשר היו עובדים מעץ ואבן או כסף וזהב אשר עמהם. רוצה לומר כי פסילי העץ והאבן היו בשווקים וברחובות אבל הכסף והזהב היו עמהם בחדריהם כמו שפירשו רז״ל (דברים כ״ט). ולכן אמר בענין מצרים ישבנו ובשאר העמים עברתם, לומר שלא עברו בהם אבותיהם.
לכן היה בהם חשש שמא יש איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום ללכת לעבוד את אלהי וגו׳, רוצה לומר מדעתם ושכלם מפאת מה שראו באותן הארצות. או לסבה אחרת והוא אמרו שורש פורה ראש ולענה, רוצה לומר שלא יהיה זה משכלו ודעתו כי אם שנשא׳ לו בקבלה מאביו שהיו מיושבי מצרים והוריש אותה נחלה מבוהלת לבנו. ויהיה זה חולי ירושיי אליו שירשו מאביו שהוא שורש פורה ראש ולענה שהוא הפרי המר מהאמונה הכוזבת הנמצא בזה האיש. ולסבת החטא הזה חמור וזר להמצא בישראל זכר ראשונה איש או אשה, ואחריו המשפחה שהוא דבר יות׳ זר, ואחריו השבט שהוא דבר זה ומתמי׳ ששבט אחד כלו ילכד בעון פלילי כזה.
וכאלו אמר הנה בעבור זה הוצרכתי לקבץ כלל המדרגות כקטן כגדול כדי שכלם יוכללו בברית. כי הדבור היה על הפרטיות לא על האומה בכללה. ואם אחד מכם לא ירצה במעמד הזה לפרסם דעתו הרע ולגלות אמונתו הכוזבת. באופן שאוכל להשיב כנגדו אבל ישתוק ויתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי לפי שאני אתנהג על פי דעתי ושכלי והשם יתב׳ נתן השכל לאדם כדי שלאורו ילך וזהו למען ספות הרוה על הצמאה. שקרא בזה הטענה המכרעת לעבוד עבודה אחרת רוה. ונמצא הטענה שתאסו׳ לעבוד אותה ואמר שלפי שתוסיף הטענה המחייבת על הטענה האוסרת לא תבואהו רעה ויהיה לו שלום. הנה כאשר בלבבו יאמר זה ולא יגלהו בפיו ובשפתיו כיון שמקום הנחתי לו להתוכח עליו ולהגיד כל העולה על רוחו ולא רצה. לכן לא יאבה ה׳ סלוח לו ולא יקבל טענתו כשיאמר שכלי הטעני ושרירות לבי הביאני לזה. אבל תרבץ בו כל האלה הכתובה בספר הזה כיון שלא רצה להגיד ולגלות טענתו. ולכן יעשן אף ה׳ וקנאתו באיש ההוא, לא בלבד מפני העבודה זרה שעבד, כי אם מפני ששמע הברית וקבלו ושתק בהיות לבו פונה מעם ה׳. ואם יהיה איש פרטי בחטא הזה ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה מהחלאים והמכות והארורים הפרטיים שזכר. ואם תהיה משפחה ומחה ה׳ את שמו יובן כן למשפחות רבות שיצמחו ויגדלו בכבוד ומעלה ואח״כ ירדו מטה מטה. ואם יהיה שבט יבדילהו הש״י לרעה מכל שבטי ישראל כמו שהיה בשבט בנימין בענין הפלגש. זהו האופן הראשון מהפירוש:
והאופן הב׳ מהפי׳, והוא היותר נכון בעיני, ענינו להודיע שאותו הברית אינו לאותו דור בלבד. כי הוא כולל לכל הדורות הבאים אחריהם, וכמו שאמר את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה. והיה זה מהסבה אשר זכרתי להיותם עבדים בטבעם אליו יתברך שהוציאם ממצרים מבית עבדים. וג״כ לפי שהיו מקבלים את הארץ וגם בניהם אחריהם ישבו בה ולכן היה החוב ההוא מוטל על כל האומה ובניהם ובני בניהם עד עולם היו חייבים לפורעו אחרי שנולדו באותו עבדות ושזכו וירשו את הארץ ולפי זה הפי׳ יהיה אמרו כי אתם ידעתם ענין בפני עצמו אחר שגמר ענין הכלל להודיע אשר העתידים לבא והחיים עתה כלם נכללים בברית באופן שוה נעתק לדבר ביחידים באופני חטאם וסורם מעל הש״י.
ועליהם אמר כי אתם ידעתם, ואין מלת כי במקום הזה נתינת סבה אבל הוא התחלת דברים נמשכין להלן כמו כי תאמר בלבבך כי אוריש גוים מפניך ודומיהם. וענינו שלפי שידעתם את אשר ישבנו במצרים עיר מלאה גילולים ומיני עבודה זרה, ואת אשר עברנו בקרב הגוים כמו שפי׳. ואולי יש בכם איש או אשה או יחיד אשר לבבו פונה היום ומהרהר שיש ממש בשום אלוה מאלהי העמים אשר עברתם בם. ועם היות שהמחשבה לא יצאת לפעל, הנה הלב והמחשבה בלבד פונה היום ואולי מזה השרש יצא לעתיד ענף פורה ראש ולענה לדורות הבאים, כי האבות במחשבותיהם ילמדו בניהם ויעשו כמעשיהם. וכל שכן בענין האמונות שהאדם מקבל מאביו כאמרו שאל אביך ויגדך וגו׳. על כן אני חושש אולי היחיד או היחידים האלה בשמעם את דברי הברית ואת דברי האלות הנזכרות למעלה המיועדות לעובר על התורה וכופר בה יתברך בלבבו נאמר שלום יהיה לי. רוצה לומר כי כאשר ישמע הקללות יברך הוא את עצמו בהפכם ויאמר שלום יהיה לי ולא יפנו הקללות עלי אע״פ שבשרירות לבי אלך, לפי שבטוב ההוא אשר ייטיב הש״י את ישראל אהיה נכלל אנכי ולא יוכללו הקללות לפעול בי בפרטות. כיון שלא יאור את העם כי ברוך הוא. וזהו שלום יהיה לי בפרטיות כאשר בשרירות לבי אלך ואעשה כל רצוני. וזה למען ספות הרוה את הצמאה, והוא משל נמרץ. כי האדם שיש לו שני שדות סמוכות זו לזו האחת צמאה צריכה למים והאחרת רוה בלתי צריכה למים, אין ספק שבהיותו שולח מים להשקות את הצמאה ישקה גם את הרוה גם כי לא יכוין להשקותה כמו כן חשב הכופר הזה שאע״פ שלא יכוין השם ית׳ להשקותו משפע ברכותיו בהיותו הולך בשרירות לבו יקבל בהכרח הטוב וההצלה והצלחה בתוך זה הכלל.
ויהיה כפי הפירוש הזה שלום יהיה לי משמש לשני ענינים: אם להוציא את עצמו מכלל הנכנסים בברית, ואם בהבטחתו שיחובר אליהם ובזה ינצל מהרעות. ועל זה אמר לא יאבה ה׳ סלוח לו, לא יחשוב שיהיה נדון עם הכלל ושהשם יתעלה יעבור על פשעו להיותו יחיד. כי הנה השם יתעלה לא יסלח אליו אבל יעשן אף ה׳ וקנאתו באיש ההוא אע״פ שהוא יחיד ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, רוצה לומר הפרטיות והמיוחדות יחולו עליו, ועל כל העדה יהיה שלום. וימחה שמו וזכרו מתוך הקהל ובמספר השבטים לא יבא כפי סגנון הברית. לפי שאלה להיותם רבים יזכו לטובות, וזה בהיותו יחידי יבדל מכללותם לרעתו. כי עם היות שחשב האיש הבליעל הזה שלא יבדל מכללות העם הנה האל ית׳ יבדילהו מכל השבטים.
ואמנם לא זכר האומה בכללה לפי כבודה, לפי שהיה בלתי ראוי להאמר על כל העדה שיסורו מאחרי ה׳ בהסכמת כלם ושילכו אחרי אלהים אחרים אבל הדבר למד מענינו שדין האומה כדין השבט. ואם כלם יסכימו לעבוד עבודה זרה יהי׳ דינם כדין השבט שיבדלו לרעה וימחו מן הארץ תחת אשר לא שמרו את משפט אלהי הארץ. וזהו אמרו ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה, רוצה לומר יהיה שבט או משפחה יהיה מי שיהיה, הנה יתקיימו אלות הברית וידוע שאלות הברית היו לכלל ולפרט כמו שיראה מעניינם. ולכן בא בזה מאמר ככל אלות הברית לכלול ענין האומה גם כן, וכמו שיבאר אחר זה. גם תרמוז בזה שהאומה בכללה עוד כל ימי הארץ לא תבא לכפירה וסור מאחרי ה׳ ואם יקרה זה בחלק ממנה לא יקרה בכללותם בשום צד. ושהוא כענין המבול שהבטיח השם יתברך את העולם שלא יבא מבול כולל להשחית כל בשר, עם היות שכבר יבא מבול פרטי להשחית עיר אחת כמהפכת סדום ועמורה. וזהו המכוון במאמ׳ הנביא (ישעיהו נ״ד ט׳) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי וגו׳. כלומ׳ שלא תהי השחתה כוללת כמו שלא יבא לעולם מבול כללי.
ור׳ אברהם פירוש הרוה על הצדיק שהוא כעץ שתול על פלגי מים, והצמאה על הרשע שהוא כערער בערבה. והוא השרש פורה ראש ולענה שהוא במקו׳ צמא:
הנה התבאר מזה למה אמר ישנו פה ואשר איננו פה בלשון יחיד שהוא בעבור החוטא הפרטי. והותר הספק הו׳:
ולמה אמר הברית הזאת, אם כנגד המתברך בלבבו לבד ואם בעבו׳ שאר הדורות העתידים. ואמרתי שהיה בעבו׳ ההכנסה לארץ ושהיה כולל ההווים והעתידים ושזכר ענין המתברך בלבבו להסיר הספק. והותר הספק הז׳:
והתבאר ענין לא יאבה ה׳ סלוח לו כפי כל אחד מהפירושים. והותר הספק הח׳:
ולמה כמו שזכר האיש והמשפחה והשבט לא זכר כללות האומה שהיה מפני הכבוד עם היות ענינו נכלל בדין השבט. ולפי שהאומה נכללה לא תבא להלכד בחטא ההוא ולא במחות שמה מתחת השמים כמו שיהיה האיש או המשפחה או השבט אשר לבבו פונה מעם ה׳. והותר הספק הט׳:
(טו-טז) ואמר כי אתם ידעתם – במלת כי לומר כי הטעם שאני ירא מכם שתחשבו על ה׳ תועה. לפי שאתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגוים של סיחון ועוג. אשר עברתם בארץ מדין שלא עבר משה שם אלא פנחס. ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם.
כי אתם ידעתם את אשר ישבנו – ולפיכך יש לחוש:
כי אתם ידעתם את אשר ישבנו, and this is why you have to be concerned that there should not be among you איש או אשה, neither a man nor a woman who would seduce you to follow the vain pursuits of the nations with whom you will be living in close proximity, and who might be the cause that you would default on the undertakings in this covenant. This is the reason I have insisted that all of you be present at this ceremony, seeing that God examines hearts He will know who only pays lip service to this covenant and who is sincere about it. You will not be able to deceive Him.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

לפיכך אני צריך להשביעכם. כלומר, דכל הפסוקים (טו-יז) ״כי אתם ידעתם״, ״ותראו שקוציהם״, ״פן יש בכם״, מחובר למעלה, דהא קרא ״כי אתם ידעתם״ נתינת טעם למעלה, אלא פירושו ״כי אתם ידעתם וכו׳ עד פן יש בכם״, ולפיכך אני צריך להשביעכם. ואחר כך חוזר ומפרש המקראות כסדר:
(טו-טז) לפי שראיתם האומות עובדי ע״ז כו׳. דק״ל מאי נתינת טעם הוא אמה שלפניו, אאת אשר איננו פה עמנו היום. ל״פ שראיתם כו׳ עד — לפיכך אני צריך להשביעכם, כלומר נתינת טעם אשלפני פניו, אלעברך בברית וגו׳. ונתינת טעם הוא למה היה הקב״ה חושד לישראל שיעבדו ע״ז, וצריך להשביעם על זה, אלא לכן היה חושדן שיאמר להם לפי שראיתם כו׳. ויהיו שני פסוקים הללו כי אתם ידעתם וגו׳, ותראו את שקוציהם וגו׳ הם דבוקים עם פן יש בכם הבא אחריהם, ויחסר וי״ו מן מלת פן וגו׳, ול״פ ותראו וגו׳ אחר פן יש בכם:
(15) Since you have observed the idolatrous Gentile nations, etc. Rashi is answering the question: What reason is this for what comes before [in the previous verse], And with those who are not here, etc. Therefore he explains, Since you have observed, etc., therefore, I am compelled to adjure you. I.e., this is a reason for what comes before the previous verses, For your passage into the covenant, etc. (v. 11). It is explaining why the Holy One suspected that Yisroel might serve idols and made it necessary for them take an oath regarding this. The reason he suspected them was what he says here, Because you are aware, etc. These two verses, For you are aware, etc., and Where you observed their abominations, etc., are connected to the verse Perhaps there is among you, etc. that follows them, and the word פן is missing a ויו (and). That is why [in some texts] Rashi explains Where you observed, etc. after Perhaps there is among you.
כי אתם ידעתם וגו׳ – צריך לדעת לאיזה דבר נותן הכתוב טעם כי אתם ידעתם, ורמב״ן ז״ל פירש שהוא טעם להאמור אחריו בסמוך פן יש בכם וגו׳, והוא קצת דוחק להקדים טעם למה שעתיד לומר אחרי כן, ואולי שדבר הכתוב בסדר זה להעיר דבר אחד, והוא כי לפי שהצריכם הכתוב להכנס לחייב עמהם גם הבאים אחריהם יאמר האומר ששורת הדין מנגדת הדבר שהרי אין חבין לאדם שלא בפניו (כתובות יא.) ולא תועיל קבלה זו שיקבלו האבות על הבנים, לזה אמר כי אתם ידעתם וגומר ותראו וגו׳ פירוש ראיתם שאינם אלא שקץ ותועבה, ומעתה אינכם אלא זוכים להם לרחקם מתועבות הגוים ולבחור באלהים חיים ויכולין אתם לחייבם כמותכם, והוא מה שדקדק לקרותם שקוציהם וגלוליהם לומר שידעו והשכילו השפלתם ומאיסותם.
כי אתם ידעתם, "For you know, etc.⁠" We need to analyse why the Torah suddenly provides this rationale for what it legislates in this paragraph. Nachmanides wrote that this is the introduction to what follows "so that there not be amongst you a root flourishing with wormwood, etc.⁠" I consider this explanation a little forced. It is not the custom of the Torah to write the reason for its legislation before writing the legislation itself. Perhaps the verse may be understood differently. Inasmuch as what is being legislated here is something unique, i.e. obligating unborn generations to observe a code of conduct over which they have never been allowed to make a decision, as had their ancestors at Mount Sinai, this requires an unusual approach. We have a rule in Ketuvot 11 that "one cannot hold a person responsible for committing a wrong which he had never been aware of.⁠" According to this principle the acceptance by the parents of the obligation to keep the Torah would not be binding on the children at all. This is why the Torah adds: "for you are aware what your life was like before you became God's people and received the Torah, etc.⁠" In other words, the Torah is reminding us that it is a privilege to be God's people, to keep the Torah, etc. This is not comparable to imposing duties and restrictions on your children. The purpose of a life filled with מצוה-observance is to avoid the pitfalls of the abominations and detestable idols the Egyptians were captive to. Moses tells the people present that inasmuch as they know all about this they also know that what is being asked of them is to confer benefits rather than restrictions on their children and children's children.
כי אתם ידעתם – לפי שראיתם האומות עובדי אלילים, שמא השיא לב אחד מכם אותו ללכת אחריהם:
בקרב הגוים אשר עברתם – סיחון ועוג וחמשת מלכי מדין והכנעני מלך ערד:
אשר עברנו, אשר עברתם – לדעתי אין זה כפל לשון העברה והעתקה ממקום למקום דא״כ האחד הוא למותר, אבל מלת עברנו ענינו כאן כמו ויעבירו קול במחנה (שמות ל״ו), תעבירו שופר בכל ארצכם (ויקרא כ״ה), שענינם ההכרזה בקול להודעת הדבר (בעקאנטמאכונג) וישמש לכוונה זו גם בלי התקשרות מלת קול, כמו (שמואל א ב׳) אשר אנכי שומע מעבירים עם ה׳, ופירש״י השמועה אשר עם ה׳ מעבירים מוציאים עליכם, ומזה הענין אני אעביר כל טובי בכי תשא. ע״ש. וכן עברנו כאן כלומר נודענו, דומה ללשון אשכנזי (וויר האבען ערפאהרען), כל הענינים המפורסמים אשר נודענו בכל הגוים אשר עברתם ביניהם, וכמשתי״בע וגבורן דעבד לנא בין עממיא דעברתון.
כי אתם ידעתם – וזה אני אומר מפני שאתם ידעתם וגו׳ לפיכך אני חושש שמא יש בכם.
כי אתם ידעתם וגו׳ – בתיבות אלה מתחיל משה לבאר את הסיבה שהביאה אותו לומר במפורש בפסוקים הקודמים שאדם אינו יכול לנתק עצמו מהמחויבות לה׳ ולתורתו, לא עכשיו ולא בכל רגע בעתיד. סיבה זו אמורה בפסוקים יז–יח. תועבות אלילי העמים ודרך חייהם המושפעת מתועבות אלה כבר ידועות לכם. ישבנו בארץ מצרים, ובאנו במגע עם העמים היושבים סביב המדבר – עמון, מואב, מדין ואדום, ועם אנשי ערד, חשבון ובשן, שעברנו בארצם או שעקפנו את גבולם.
כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים, ותראו את שקוציהם וגו׳. לבאר זה נראה ע״ד הפלפול. הנה אמרו מכאן מודעה רבה לאורייתא והנה הק׳ הא דינא דמלכותא דינא ותירצו דזה דוקא בגזרה הכוללת כל בני המדינה אבל התורה רק לישראל נתנה, ובזה מיושב מה שהקשו התוס׳ עמ״ש בע״ז שיטענו א״ה כלום כפית עלינו הר כגיגית וקשה הא זה אינה קבלה שלמה ולפ״ז לק״מ דאם היה כופה גם על א״ה ממילא היתה גזרה כוללת ואינה בהמודעה והוה קבלה שלמה, והנה זה התירוץ לא שייך רק על שאר מצות משא״כ ע״ז ושבע מצות שנצטוו גם בני נח הוה גזרה כוללת ולא שייך בזה טענת מודעה, אך י״ל עפמ״ש ראה ויתר גוים שראה הקב״ה שא״ה אינם מקיימים שבע מצות עמד והתירן להם לענין שאין מקבלים עליו שכר כמצווים ועושים רק כאינם מצווים ועושים וא״כ לפ״ז כיון שהם נקראים אינם מצווים ועושים י״ל ששייך טענת מודעה על ז׳ מצות אך יש מדרש ראה ויתר גוים שהתיר ממונם לישראל. וז״ש שאתם ידעתם שעברנו בקרב הגוים אשר עברתם הוא מ״ש אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו אל תצורם וגו׳ והן עמון ומואב שלא הותר ממונם לישראל רק שעברו דרך שם וז״ש ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם אע״פ שעובדים ע״ז ואעפ״כ ראיתם כסף וזהב אשר עמהם שכספם וזהבם אתם ולא ניתן לישראל עד מדרך כף רגל וע״כ ראה ויתר גוים הוא שהתיר להם שבע מצות להיות אינם מצווים ועושים וא״כ יש לכם טענת מודעה גם על ע״ז כיון שאינה גזרה כוללת. והנה ענין הב׳ על השבועה אשר השביעם הקב״ה ובא עמהם באלה ובברית כבר אמרו נודרין להורגין ולאונסין כגון שאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי ומקשה א״כ יאסרו כל פירות שבעולם עליו ותרצו דאמר בלבו היום וא״כ גם בשבועה זו יכולים לבטל בלבם ועז״א פן יש בכם איש או אשה אשר לבבו פונה היום יש לפרש שבשעת השבועה מבטלה בלבו, ויל״ד זה בתיבת היום שחושב בלבו היום שזה מועיל להורגין ולמוכסין. והנה הקשו המפרשים הא תינח שיש טענת מודעה לקבלת הר סיני שכפה עליהם הר כגיגית משא״כ בערבות לא היה להם שום כפיה ויש מתרצים כיון שראו הקללות אשר סדר להם אז על העובר על כל דברי התורה ובפרט למ״ש בזוה״ק שהיו רואים בעיניהם הברכות והקללות ואמרו שהקללות בעצמם דברו להם ליראם ולבהלם ואין לך כפיה גדולה מזו וז״ש והיה בשמעו את דברי האלה הזאת איך האלה בעצמה מדברת אליו וא״כ גם שבועה זו ע״י כפיה ועי״כ יתברך בלבו כי יהיה לו שלום אם לא יקבל כיון שיש לו טענת מודעה:
דרך ב׳ יבואר, ידוע ענין המינים שהיו אומרים שיש פועל טוב ופועל רע והענין כי לא יצויר אצלם שמאחד פשוט יצאו דברים מתנגדים טוב ורע ומזה שפטו שיש ממונה על הטוב ויש אשר דרכו לפניו רע, והנה מצינו בנשים האומרות לירמיה ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל כי חשבו שעבודת הכוכבים הם הפועלים טוב לעובדיהם ועבודת הקדוש ברוך הוא הוא ארץ הנגב וזה שכתוב ותראו את שקוציהם עץ ואבן ואף על פי כן ראיתם כסף וזהב אשר עם עובדיהם ואתם ישבתם בארץ מצרים במצור ובמצוק וגם עברתם בקרב הגוים נעים ונדים וכולם עובדי הפסל והחמנים יושבים לבטח ואם כן פן יש בכם משפחה או שבט אשר לבבו פונה מעם ה׳ אלהינו רצה לומר שפונה מעבודת ה׳ על ידי ה׳ אלהינו ר״ל ע״י שרואה בה׳ מדות דין ורחמים ולא יצויר אצלו שיצאו שניהם מאחד הפשוט ועי״כ כאשר ישמע דבר האלה יאמר שהוא מפועל הרע ועבודת ה׳ רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה בטוב מתן שכר לשומריה והתברך בלבבו כי שלום יהיה לו אם ילך אחר עבודת העצבים ויחשוב לספות הרוה השובע והשפע אתי הצמאה ר״ל מע״ז שהיא צמאה באמת בורות נשברים לזה אז יעשן אף ה׳ דייקא שמדת הרחמים הפועל טוב דורש מדה כנגד מדה:
עוד יש לפרש ע״פ מ״ש גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב ואמרו חז״ל זו מיתת צדיקים. ונראה הטעם מה שמכה זו לא כתובה היא כי בתוכחה לא כתוב רק מכה גמורה אך מיתת צדיקים היא מכפרת על עון הדור כמ״ש במדרש (פ׳ פקודי) שא״ל משה להקב״ה עמ״ש משכן העדות שנתמשכן בעונותיהם של ישראל א״ל התינח בזמן שבהמ״ק קיים בזמן שאין בהמ״ק קיים מה תהא עליהם א״ל אני נוטל צדיק א׳ מביניהם ומכפר על עון הדור, וא״כ אע״פ שהוא מכה כי קשה מיתת צדיקים לפני הקב״ה כשרפת בית אלהינו מ״מ לא כתובה שלישראל היא מכפרת על עון הדור. לז״נ והיה כשמעו את דברי האלה הזאת ר״ל האלה שבמשנה תורה שבה כתוב גם כל מכה אשר לא כתובה שתופסים הצדיקים בעון הדור. והענין מבואר בב״ק כי תצא אש ומצאה קוצים שהפורענות מתחיל בצדיקים יל״פ כיון שניתן רשות למקטרג עיקר מקטרג על הצדיקים כי מדת הדין תופס בצדיקים תחלה שמתנהגים ע״פ מה״ד כי בצדיקים שגגות נעשה להם כזדונות משא״כ ברשעים. וזה שיאמר שלום יהיה לי שהצדיקים יכפרו על עון הדור למען ספות הרוה וגו׳ כי השגגות נעשה להם כזדונות כפרש״י וע״ז לא יאבה ה׳ סלוח לו אע״פ שהצדיקים מכפרים על עון הדור הוא לא יתכפר בכפרתם כי יעשן בו אף ה׳ מדת הרחמים יפרע ממנו שעי״כ לא תצא האש בצדיקים ורבצה בו כל האלה הכתובה דייקא לא שיתכפר במכה אשר לא כתובה וצדיקים יהיו שלוים ושקטים במכון הצדק והבן היטב:
בדרך ד׳ יבואר דהנה קללות שבתו״כ הם מ״ט ושבמ״ת צ״ח שהם כפל מ״ט, והטעם י״ל עפמ״ש המפרשים לפרש שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה ר״ל שהשכר שמקבלים על המצוה הוא בעצמו נחשב כי ה׳ חפץ למען צדקו וכל בריאת העולם היה כדי להיטיב לבריותיו רק שא״א שייטיב להם בחנם נתן להם תורה ומצות וא״כ כשמקיים התורה ומקבל עליה שכר הוא ממלא רצון הבורא שיכול להיטיב לבריותיו וא״כ זה בעצמו מצוה וגם בהפך העונש שמקבל על מעשה העבירה נחשב ג״כ לעברה כי אין רצון הקב״ה בזה. ולזה כפל משה הקללות להורות שכל קללה שהוא מקבל ע״י עונותיו בזה בעצמו עובר על פי ה׳ ומקבל ע״ז עוד קללה בענין שכר עבירה כנ״ל. ובזה יל״פ מ״ש והיה כאשר שש ה׳ עליכם להיטיב אתכם וגו׳ ר״ל כמו שבזה שמטיב לכם הוא שמחה לפניו וא״כ כשאתם מונעים אותו מהיטיב לכם גם ע״ז צריך שתקבלו עונש ולזה ישיש את אחרים להאביד ולהשמיד שהוא קללה כפולה. וז״ש כאשר תבוא עליך הקללה אשר נתתי לפניך ותראה שהיא כפולה שתי פעמים מקללות של הקב״ה ועי״כ תדע שהקללה שאתה מקבל הוא ג״כ עבירה בידך ולזה והשבת אל לבבך צריך שתשוב בתשובה גם ע״ז בכל הגוים אשר הדיחך ה׳ שתשוב בתשובה גם על מה שגרמת שתלך בגולה והוא בעצמו העברת פי המלך החפץ להיטיב:
כי אתם ידעתם וגו׳ – מבאר למה הוצרך הברית אחרי שהיו דבוקים בה׳ כמ״ש (ד ד) ואתם הדבקים והגיעו למדרגת וה׳ האמרת (כז יז) כנ״ל, וישתוקקו מעצמם לדברי ה׳ עז״א כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים, שהיה לנו ישיבה וקביעות במצרים ונדבקו בתועבותם ואשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם, שע״י חטא המרגלים גרם לסוב במדבר, ולעבור בקרב הגוים שוכני המדבר:
כי אתם וגו׳: עד פסוק כ״א הוא ענין בפני עצמו הנוגע לברית אשר כרת עם ישראל, באשר אי אפשר שתהא הברית קיימת אם לא ברצון שני הצדדים, והנה יש לחקור אולי יש מסרבים על זאת הברית מעט או הרבה, וביאר במקראות הללו שלא יועיל, כמו שיבואר. אכן אילו היתה הברית רק על עבודה זרה לא היה למשה רבינו להאריך בדברים ולפרש ׳פן יש אנשים שרוצים לעבוד עבודת כוכבים׳1, אלא ״פן יש בכם וגו׳ אשר לבבו פונה היום מעם ה׳ אלהינו2... והיה בשמעו את דברי האלה וגו׳⁠ ⁠⁠״, וידוע שהענין אשר הוא ״פונה״ הוא עבודה זרה, שעל זה נכרתה הברית. אבל באשר באמת נכרתה זאת הברית גם על קיום תלמוד תורה בכלל3 {והיינו דתניא במכילתא בשלח ריש פרשת השירה4 ובמדרש קהלת פ״א5, דפרשת ״אתם נצבים״ מקומה בהתחלת זה הספר, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. והיינו משום דעיקר ברית החדשה הזו היתה על קיום תלמוד שהוא עיקר ראש זה הספר6}, וא״כ יש מקום לומר כי אם יהיה לבב אחד מישראל ״פונה״ היום שלא להיות עסוק בתורה ושלא להקים אותה ברבים7, (לא) יהיה בעונשין הללו, ובאמת אין העונש הנורא על זה הפרט אלא אם כל ישראל מסרבים להפר8 תלמוד תורה ח״ו, דאז ׳אבדה הארץ ואומלל כל היושב בארץ ישראל׳9, אבל אם איזה יחידים מסרבים, בזה אין עונשם גדול כך כך שהרי אין קיום התורה בטל בזה.
משום הכי פירש משה דעונש על היחידים המסרבים אינו אלא על זה הפרט של עבודה זרה10. והחל להקדים מה שיש לחוש באשר ״כי אתם ידעתם״ מכבר ענין עבודה זרה אשר היה במצרים ו״בגוים אשר עברתם״, הן המה אדום ומואב.
1. בלשון הפסוק שלפנינו ״ללכת לעבוד את אלהי הגויים ההם וגו׳⁠ ⁠⁠״.
2. בלי לציין ״ללכת לעבוד את אלהי הגויים... שורש פורה ראש ולענה״.
3. כפי שביאר רבינו בתחילת פרק כ״ח (ד״ה אם שמוע תשמע בקול).
4. לא מצאתי.
5. ... ואין מוקדם ומאוחר בתורה, ודכוותיה ״אתם נצבים היום״, זה היה ראוי להיות תחילת הספר (עכ״ל), ומעיר בעל עץ יוסף: אין לנו לשאול השאלה, כי בודאי יש לו סוד נסתר, ואם נעלם מאתנו – בורא עולם הוא יודע.
6. רבינו לעיל (א,ה) ד״ה הואיל משה באר את התורה – ׳מבואר שלא לימד עדיין משה לישראל חקרי הלכות והדרשות עד שבאו לערבות מואב׳...
7. אשר, כאמור, היא עיקר הברית של ערבות מואב.
8. כלומר, ׳מסרבים׳ למלא את יעודם ותפקידם, ובזה יבואו ׳להפר׳...
9. על פי הושע (ד,ג) ״על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה״.
10. ״ללכת לעבוד את אלהי הגויים ההם״, כי לכולי עלמא בזה אין נפקא-מינה בין יחיד לציבור.
כי אתם ידעתם – הרי זו נתינת טעם למה יש לחוש לאותה פנייה הנזכרת בפסוק י״ז והלאה. אבל יחד עם זאת מבאר הכתוב בזה למה אין מקום לפנייה זאת. השווה ד׳:ט״ו והלאה. בפסוק א׳ משתמש הכתוב בלשון ראיה, ״אתם ראיתם״, לענין נסיונות העבר, לעומת זאת כאן משתמש הכתוב בלשון ידיעה. הטעם הוא, מפני שבפסוק הסמוך משמש הביטוי ״ותראו וגו׳⁠ ⁠⁠״ לדברים שראו בעיניהם בעצמם.
את אשר ישבנו וגו׳ – פירושו איך שישבנו. השוה למעלה ט׳:ז׳ ובראשית ל׳:כ״ט.
בקרב הגוים – מואב, עמון, מדין.
כי אתם ידעתם כו׳ ואת אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם – הוא ע״ד מוסר תוכחה, כי משל לאחד שהלך עם בנו בעיר אצל בית הזונות ובנו עמד והסתכל שם ואח״כ הניח אותו לבדו, א״ל ראה בני לא תחטא ולא תכשל אצל בה״ז אשר עברת, כי אביו לא עבר שם רק בשתוף השם, אבל לא עמד שם, כן רמז להן משה לישראל הלא אתם עברתן אצל הגוים בעלי השקוץ, כי נכשלו בשטים ונלכדו ברשתם ויזבחו לעצביהם ויצמדו לבעל פעור, מה שלא יתכן לייחס זה אצל משה זה ובני העליה, רק העברה בשיתוף השם.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״ם תורה אורנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(טז) וַתִּרְאוּ֙ אֶת⁠־שִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וְאֵ֖ת גִּלֻּלֵיהֶ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן כֶּ֥סֶף וְזָהָ֖ב אֲשֶׁ֥ר עִמָּהֶֽם׃
and you have seen their abominations, and their idols, wood and stone, silver and gold, which were among them;
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
וַחֲזֵיתוֹן יָת שִׁקּוּצֵיהוֹן וְיָת טָעֲוָתְהוֹן אָעָא וְאַבְנָא כַּסְפָּא וְדַהְבָּא דְּעִמְּהוֹן.
And you have seen their abominations, and their idols of wood and stone, silver and gold, which (were found) among them;
וחמיתון ית אמרחקתהון וית טעוותהון וית טעוותה דקיסה ודאבנייה {....} יהיבן גבהון בגו בתייה דחלין מנהון דלא יתגנבןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״מרחקתהון... בתייה דחלין״) נוסח אחר: ״משקציהון וית מרחקתהון טעוון דקיס וטעוון דאבן טעוון דכסף טעוון דדהב טעוותה דקיסה ודאבנה הוון מטלקין יתהון בשוקייה וטעוותה דכספה ודדהבה הוון יהיבין עמהון לגו בייתיה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתגנבן״) גם נוסח חילופי: ״{יתגנ}⁠בון״.
וחמיתון ית מרחקתהון וית טעוון דילהון דמן קיסא ואבנא דרמיין באושקקי וטעוון דכסף ודהב דיהיבין עימהון בבתייא אח⁠(ו){ד}⁠ין דשין בתריהון דלא יתגנבון.
You have seen their abominations, and their idols of wood and stone which they have set forth in the streets, and the idols of silver and gold that they have placed with themselves in the houses, shutting the doors after them lest they should be stolen.
וחמיתון ית מקשיצתהון וית מרחקתהון טעוון דקיסיא וטעוון דאבניא טעוון דכסף וטעוון דדהב טעוותא דקיסא ודאבנא הוון מטלקין יתהון בשוקייא וטעוותא דכספא ודהבא הוון יהיבין עמהון בגו ביתא דחלין מנהון דלא יתגנבון.
You have seen their hateful things and their abominations, the idols of wood and stone, of silver and gold; idols of wood and stone set forth in the streets, but those of silver and gold kept with themselves in the house because they were afraid they would be stolen...
וּכְתִיב: וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְגוֹ׳ – בֹּא וּרְאֵה, מַעֲשֵׂה הַגּוֹיִם. אִם הָיְתָה שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל אֶבֶן, הָיְתָה מֻנַּחַת בַּחוּץ אוֹ בִּפְנִים, נוֹהֵג בָּהּ הֶפְקֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְגוֹ׳. הָיְתָה שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב, מַכְנִיסָהּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים וְיִזָּהֵר בָּהּ וְיִשְׁמְרֶהָ שֶׁלֹּא יִגְנְבוּהָ בְּנֵי אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, תָּבֹא מְאֵרָה עַל לָבָן שֶׁאָמַר לְיַעֲקֹב, לָמָּה גָּנַבְתָּ אֶת אֱלֹהַי (בראשית ל״א:ל׳). לְעַצְמָהּ אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַצִּיל אֶת הַגְּנֵבָה, לָאֲחֵרִים הֵיאַךְ יְכוֹלָה לְהַצִּיל. אֲבָל יִשְׂרָאֵל אֵינָן כֵן, שֶׁהֵן עוֹבְדִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, הוּא תְּהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ׳ (דברים י׳:כ״א). הוּא מְשַׁמֵּר אֶת יִשְׂרָאֵל כְּאָב הַמְשַׁמֵּר אֶת הַבֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל (תהלים קכ״א:ד׳).
R. Eliezer said, “A curse will come upon Laban, because he said to Jacob (in Gen. 31:30), ‘Why did you steal my gods?’ It (i.e., such an idol) could not save itself from theft. [So] how could it save others? But Israel is not like that, as they serve the Holy One, blessed be He, about whom it is stated (in Deut. 10:21), “He is your praise, and He is your God, [who has done these great and awful things for you that your own eyes have seen].” He [also] watches over Israel like a father who watches over his son, as stated (in Ps. 121:4), “Behold the One keeping Israel shall neither slumber nor sleep.”
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֶת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם״ וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב (אֲשֶׁר) עֲלֵיהֶם״ וְגוֹ׳, הָא כֵּיצַד עִמָּהֶם דּוּמְיָא דַּעֲלֵיהֶם דָּבָר שֶׁל נוֹי אָסוּר וְשֶׁאֵינוֹ שֶׁל נוֹי מֻתָּר. וְאֵימָא אַדְּרַבָּה ״עֲלֵיהֶם״ דּוּמְיָא דְּעִמָּהֶם, מָה עִמָּהֶם כָּל מַה שֶּׁעִמָּהֶם אַף ״עֲלֵיהֶם״ כָּל מַה שֶּׁעֲלֵיהֶם, אִם כֵּן לֹא יֹאמַר ״עֲלֵיהֶם״.
וַתִּרְאוּ֙ אֶת⁠־שִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וְאֵ֖ת גִּלֻּלֵיהֶ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן כֶּ֥סֶף וְזָהָ֖ב אֲשֶׁ֥ר עִמָּהֶֽם
שקוץ בני עמון- מלכום שמו
רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי חִזְקִיָּה הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ. אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה לְרַבִּי יְהוּדָה, מַה זֶּה שֶׁכָּתוּב (שמואל ב יב) וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד. וְשָׁנִינוּ, שִׁקּוּץ בְּנֵי עַמּוֹן מִלְכֹּם שְׁמוֹ, וְזֶהוּ עֲטֶרֶת מַלְכָּם.
טעם שקראו שיקוץ
מָה הַטַּעַם וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד, וּמָה הַטַּעַם כָּתוּב שִׁקּוּץ, שֶׁהֲרֵי בִּשְׁאָר אֱלֹהֵי הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה כָּתוּב אֱלֹהֵי הָעַמִּים, אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֵל נֵכָר, אֵל אַחֵר, וּבָזֶה אָמַר שִׁקּוּץ אֶחָד. אָמַר לוֹ, וּבְכָל אֱלֹהֵי הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה כָּךְ קָרָא לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב (דברים כג) וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֶת גִּלּוּלֵיהֶם. וּמַה שֶּׁאָמַר וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם, שֶׁהוּא מִלְכּוֹם - כָּךְ הוּא וַדַּאי.
איתי הגיתי קודם שנתגייר שברה ופגמה
אֶלָּא אִתַּי הַגִּתִּי, עַד שֶׁלֹּא הִתְגַּיֵּר, אָז הוּא שָׁבַר אֶת אוֹתָהּ עֲטֶרֶת שֶׁל אוֹתוֹ מִלְכּוֹם, אוֹתָהּ דְּמוּת שֶׁחֲקוּקָה עָלֶיהָ וּפָגַם אוֹתָהּ, אָז הוּא עָשָׂה אוֹתָהּ הֶתֵּר לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה, וְהָיְתָה עַל רֹאשׁוֹ. וּבֹא וּרְאֵה, שִׁקּוּץ בְּנֵי עַמּוֹן, נָחָשׁ אֶחָד בַּחֲקִיקָה עֲמֻקָּה הָיָה חָקוּק עַל אוֹתוֹ כֶּתֶר, וְלָכֵן נִקְרָא שִׁקּוּץ, זֻהֲמָא.
(זהר בראשית דף קעג.)
וקד ראיתם ארג׳אסהם וטואגיתהם מן כ׳שב וחג׳ארה ופצ׳ה וד׳הב אלתי הי מעהם
והלא ראיתם את תועבותיהם ואליליהם מעץ ואבן כסף וזהב אשר עמם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(טז) ותראו את שקוציהם – על שם שהיוא מאוסים כשקצים.
ואת גילוליהם – מוסרחים כגלל.
עץ ואבן – אותם של עצים ואבנים ראיתם בגלוי, לפי שאין הגוי ירא שמא יגנב,⁠ב אבל של כסף וזהב עמהם – בחדרי משכיתם הם, לפי שיראים שמא יגנבו.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, לונדון 26917: ״שהם״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״יגנבו״.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 15]

(16) ותראו את שקוציהם AND YOU HAVE SEEN THEIR ABOMINABLE THINGS – Idols are so termed because they are loathsome like unclean things that are held in abomination.
גלליהם THEIR IDOLS – thus termed because they are detestable (lit., malodorous) and loathsome like dung (גלל).
עץ ואבן [AND YOU HAVE SEEN … THEIR IDOLS] WOOD AND STONE – Those of wood and stone you have seen exposed openly, because the heathen was not afraid lest they might be stolen; those of gold and silver, however, ARE WITH THEM (עמהם), in their "marbled halls" (cf. Rashi on Shemot 8:12 from where he borrowed this expression), because they were afraid they might be stolen (Tanchuma Nitzavim 3).
פס׳: ותראו את שקוציהם – אלו אלילי מצרים שנאמר (במדבר לג) ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים.
עץ ואבן – אלו תועבות הגוים אשר החרמתם אותם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 15]

ותראו את שקוציהם ואת גילוליהם עץ ואבן – שהם עצמם חושבים כגללים, שעושין פסל של עץ או של אבן, וכשהוא חדש – עובדו, וכשהוא מטושטש – משקצו וזורקו בגללא ובטיט חוצות. וכשאין עושה לו מה שהוא רוצה – הוא מקללו ומחרפו, כדכתיב: והיה כי ירעב והתקצף {ו}⁠קללב במלכו ובאלה⁠{י}⁠וג (ישעיהו ח׳:כ״א) – כשמקלל אחרים אומר הוי כאלוהו שאינו יכול לעזור לו, כמו: בך יברך ישראל וגו׳ (בראשית מ״ח:כ׳), שאינו אומר: וקילל מלכו ואלהו.
וכסף וזהב אשר עמהם – כשעושה תמונה של כסף וזהב, לאחר שיעבוד אותה שנה או שנתים, אומר: אין זו מועלת כלום אעשה לי אחרת, ושובר ושוחק, ושם הכסף עמו והזהב, מפני שדמיו יקרים.
ויש לפרש: שאותה של כסף וזהב שם עמו ואצלו, כי ירא פן תגנב, כי אינה יכולה לשמור עצמה אפילו מן העכברים.
וראיתם:⁠ד שעובדה זה, ומניחו, ועובד אחר, ואין עליהם שום מרות, אלא מי שרוצה עובד, ומי שרוצה מניח, כל מה שליבם חפץ. ודביקים בגזל וגניבה וזימה ועריות, וכל שלבם חפץ עושים. וזהו דבר שבלבו של אדם אומר שיעשה כל שרירות לבו. ולכך צריך שתקבלו כולכם הברית, הקללות והשבועות, שתעמדו במסורת הברית.
א. כלומר: בתוך גלל (במקביל להמשך: ובתוך טיט).
ב. השלמת האות בפסוק ובספר הג״ן.
ג. השלמת האות בפסוק ובספר הג״ן.
ד. כן בכ״י מינכן 52. בספר הג״ן: ולפי שראיתם.
ה. בכ״י מינכן 52: שעיבד.
ותראו את שקוציהם ואת גילוליהם עץ ואבן – AND YOU HAVE SEEN THEIR ABOMINATIONS AND THEIR IDOLS, WOOD AND STONE – That they themselves think like idols, that they make an idol of wood or of stone, and when it is new – he worships it, and when it is faded – he despises it and throws it in the dung and in the mire of the streets. And when it does not do for him what he wants – he curses it and insults it, as it is written: “and it shall come to pass that, when they shall be hungry, they shall be angry, and curse by their king and by their god” (Yeshayahu 8:21) – when he curses others, he will say: "be like his god who cannot help him", similar to: “By you shall Israel bless etc.” (Bereshit 48:20), for it does not say: and he curses his king and his god.
וכסף וזהב אשר עמהם – SILVER AND GOLD WHICH WERE AMONG THEM – When he makes a picture of silver and gold, after he worships it for a year or two, he says: This is not useful at all; I will make for myself another. And he breaks and grinds, and he places the silver with him, and the gold, since it is precious in value.
And it is possible to explain: That those of silver and gold he places with him and near him, because he fears lest they be stolen, because it cannot guard itself even from mice.
And you have seen: That he worships this, then sets it down and worships another, and it has no authority over them, but rather whoever wants serves, and whoever wants leaves it, whatever their heart desires. And they cleave to robbery and theft and promiscuity and forbidden sexual relations, and whatever their heart desires, they do. And this is a matter that a person in his heart says that he will act according to all the whims of his heart. And therefore it is necessary that all of you accept the covenant, the curses and the oaths, so that you remain in the tradition of the covenant.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 15]

ותראו את שקוציהם וגו׳ עץ ואבן – שהם בגלוי, וכן אותן של כסף וזהב אשר עמהם בחדריהם שמסתירין אותן לפי שמתיראין שמא יגנבו.
ותראו את שקוציהם...עץ ואבן, "you have seen their detestable idols, wood and stone, silver and gold.⁠" The former were on display openly; the latter — due to their value and the owners being afraid of theft — were kept inside their homes (Tanchuma Nitzavim 3).
ותראו את שקוציהם ואת גילוליהם – שהם עצמם משוקצים וחושבים אותם כגללים. כי לאחר ב׳ שנים או ג׳ שנים אחר עשייתו שנתיישן והוא מטושטש זורקו בגלל טיט חוצות וכשאין עושה לו מה ששואל מעמו מקללו ומגדפו שנא׳ והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו (ישעיהו ח׳:כ״א) שעשה. וגם כשרוצה לקלל אחרים או׳ להם תהיו כאלהיו שלא יכול לעזור לו. ופי׳ שראיתם אותם הגלולים שלפעמים זורקין אותם ולפעמים עובדים אותן ואין עליהם שום מרות. כי כל העובדים אותן דבקים בגזל ועריות וזמה והולכין בשרירות לבם לכך צריך שתקבלו קללות והשבועות שתעמדו במסורת הברית.
ותראו את שקוציהם – בא וראה מעשה או״ה כשיראתו משל עץ או משל אבן נוהג בה מנהג הפקר ומניחה בחוץ ואינו מתירא מגנבים אבל כשהוא משל כסף או משל זהב מניחה אצלו וזש״ה אשר עמהם במקום המשתמר ובחדרי חדרים שלא יגנב וא״ר אלעזר תבא מארה על לבן שאמר למה גנבת את אלהי לגופה לא מצלה לדידיה מצלה ליה אבל אלהי אברהם אינו כך הוא תהלתך והוא אלהיך שהקב״ה משמר את יש׳ כאב המשמר את הבן שנאמר הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל ד״א בא וראה שהם עצמם משקצים ומחשבים בגלולים ע״ז שלהם לאחר ג׳ שנים שעשאום כשהם מטושטשין הם משקצים אותם וזורקין אותם בגלל טיט חוצות וכשהם שואלים דבר ואין בקשתם נעשית מחרפים ומקללים אלהיהם כד״א והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה פירש ובאלהיו שעשה ולפי שראיתם גלולים ולפעמים זורקין אותם ואין עליהם שום מרות כי כל העובדים אותם דבקים בגזל ובעריות והולכים בשרירות לבם לכך צריך שתקבלו הקללות והשבועות שתעמדו במסורת הברית.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(טז) עץ ואבן. אותם של עצים ושל אבנים ראיתם בגלוי כו׳ אבל של כסף וזהב עמהם בחדרי משכיתם הם לפי שיראים שמא יגנבו. ואשר עמהם דסיפיה דקרא לא קאי אלא אכסף וזהב הסמוכין להם ותראו את שקוציהם דרישיה דקרא לא קאי אלא אעץ ואבן הסמוכין להם דאל״כ אשר עמהם למה לי:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(טז-כ) ועתה אני כורת עמכם ועם בניכם, ואני ירא שגם שבפה1 כולכם אומרים לקיים בריתי, פן יש בכם – עתה מזה הדור איש או אשה וגו׳, פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה – שהוא מן הדורות הבאים2, אשר אלו והיה בשמעו וגו׳ שלום יהיה לי וגו׳ למען ספות הרווה את הצמאה, יחשוב בעצמו שלא ימנע ה׳ להיטיב לישראל בעבורו, ואם ייטיב לכלל הציבור – גם לו ייטיב, גם שיעשה וישלים חפציו3.
ואמר ׳למען ספות הרווה׳, להוסיף עצמו – שהוא ׳רווה׳ מתענוגים, ׳את הצמאה׳ – שהם האחרים הטובים הצמאים לבעבור תורת ה׳ בקרבם.
ולכן אמר לא יאבה ה׳ סלוח לו, הגם כי מן הדרך האלוקי לסלוח לכל המקום בעבור הצדיקים4, לכן פה אמר שלא יאבה לסלוח לו, כי אז יעשן אף ה׳ וקנאתו באיש ההוא.
ואל יחשוב שלא ירע לו הקב״ה כי ברעתו גם הצדיקים ינזקו, לכך אמר ורבצה בו כל האלה, ׳בו׳ תרבוץ – ולא באחרים, שאישו לא ידליק אש חבירו. וזה, אם יהיה איש פרטי או משפחה ואם יהיה שבט אחד, והבדילו ה׳ לרעה וגו׳5:
1. נכתב במקום מחיקה: ׳שבלב׳.
2. כ״כ בעקידה, והשווה נדפס ומהדו״ק.
3. עקידה: ׳מה תאמר, כי ישיגוני הרעות בסלק השגחת משמרתו מעלי וכו׳, הנה בתוך עמי אנכי יושב, ובפקוד עליהם כטוב השגחתו והסתירם תחת כנפיו בקבלם את הטוב מאת האלהים – גם לי גם להם יהיה, והוא מה שיראה באומרו למען ספות הרוה את הצמאה׳.
4. ע״פ בראשית (יח כו).
5. כ״כ בעל העקידה: ׳ולפי שהיחידים הללו חשבו שלא יוכלו להבדל מכלל האומה, ושעל כל פנים יקבלו בתוכם את הטוב ואת הרע לא יקבלו, אמר והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה, ירצה, כי בכל מקום שיהיה בשבט מכל שבטי ישראל, יבדילנו מהכלל לרעתו, היפך מה שחשב, והם יהיו שקטים ושלוים, והוא יסבול כל אלות הברית׳.
גִלֻלֵיהֶם: חס׳ וי״ו ומל׳ יו״ד קדים לה״א, ומסי׳ עלי׳ ל׳ כות׳ חס׳ וי״ו באוריית׳, ולמעוטי גלוליכם1 דמלא קא אתי, דאי למעוטי גלליהם, אחרי׳ באוריית׳ מי איכא, הרמ״ה2 ז״ל. [גִּלֻּלֵיהֶם].
1. גלוליכם: וי׳ כו ל.
2. הרמ״ה: גל״ל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(טז) אותן של עצים ושל אבנים ראיתם בגלוי וגו׳. ר״ל אמאי שינה הקרא בלשונו, וכתב בעץ ובאבן ותראו, ובכסף ובזהב לא כתיב ותראו:
(16) Those of wood and stone, you saw in the open, etc. Rashi is explaining why the verse altered its wording and wrote you observed regarding wood and stone, but does not write you observed regarding gold and silver.
ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם – נראים דברי מותר אשר עמהם וללא צורך? אם לא כי זאת רעה חולה היא בעינינו כאשר נראה עמי הארץ וטוב להם וישראל נוקשו ונלכדו בצרות תכופות ורבים מכאובים. וזה יביא לאדם להתמרמר ולהטיח דברים כלפי מעלה כאלו אין השגחתו על ברואיו עד שיביאם לעזוב יושרם ולעבוד עץ אבן כגוים המצליחים. כי יראו את שיקוציהם עץ ואבן ואעפ״כ כסף וזהב רב עמהם הולכים ומצליחים בעושר וכבוד. ואמנם כבר התיר הספק הזה למעלה בסמוך כאשר פירשנו ד״א לגלג הכתוב על הגוים עובדי ע״ז אשר לא יקריבו אל אלהיהם המובחר אלא הפחות ויעשו שקוציהם וגלוליהם מעץ ואבן ואע״פ שיש עמהם כסף וזהב וגם הנה באמתחתם:
ותראו את שקוציהם ואת גלליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם – שקוציהם הוא שיקוץ בני עמון. גלליהם הוא ע״ז של מואב והוא בעל פעור. עץ ואבן. הוא ע״ז של עשו וישמעאל. כסף וזהב. הוא ע״ז של סיחון ועוג.
אשר עמהם – כמ״ש (חבקוק ב׳:י״ט) הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו. וביאורו ע״ד ק״ו הן הנה האלילים של כסף וזהב אשר הוא תפוש בביתו. ורואה בכל עת שכל רוח אין בקרבו והוא נחשב בעיניו לאלוה כ״ש של עץ ושל אבן דומם. וכן אמר כאן כסף וזהב אשר עמהם בביתם בכל עת.
שקוציהם – על שם שהם מאוסים כשקצים:
גלליהם – שמוסרחין ומאוסין כגלל:
ותראו וגו׳ – ״שקוציהם״ ו״גלליהם״ מתארים את העבודה הזרה בהתאם לאופיה המתועב, המנוגד בתכלית לטהרת מהותו הרוחנית והמוסרית של המין האנושי (עיין פירוש, ויקרא יא, י–יא).
עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם – לפי הגמרא בעבודה זרה (נא:), כינוי השם בסוף תיבת ״עמהם״ מוסב על הפסלים, כדוגמת ״לא תחמד כסף וזהב עליהם״ (לעיל ז, כה). נמצא שהכתוב עוסק כאן ב״נוי״, בקישוט היקר שנתנו בשפע על הפסלים. לדעת רש״י בפירושו הראשון שם (עבודה זרה נא:), ״עץ ואבן״ לא מתפרשים כאן במובן הרגיל; הם אינם החומרים שמהם עשויים הפסלים. אלא, בדומה ל״כסף וזהב״, הם הקישוט היקר שהוסיפו מתוך כבוד והערצה. אולם נראה לנו שלשון אחרת של רש״י שם מפרשת ״עץ ואבן״ כמשמעם הפשוט בכל הכתובים: הם אינם אלא החומרים שמהם עשויים הפסלים, ואילו ״כסף וזהב״ הם הקישוט שהוסיפו כדי לכבד פסלים אלה. לפי זה, אפשר שזו כוונת הכתוב בהדגישו כאן ״כסף וזהב אשר עמהם״: אתם ראיתם את הערך הגדול שהגוים מייחסים לאליליהם, שכן הם מקדישים כסף וזהב לפסלים העשויים עץ ואבן.
ותראו את שקוציהם וגו׳ – (מלשון ולבי ראה הרבה חכמה. קהלת א טז) הוא ענין השגה, ולכן יש לחוש:
את שקוציהם:⁠1 העבודה בלולה בענייני תאוה2 המושכים את הלב והרצון.
ואת גלוליהם:⁠3 מה ש׳נגלל׳ להם רוב שלוה שיש להם4.
עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם: רוב עושר מדברים הנדרשים לחיי האדם וזהו ״עץ ואבן״, וגם מותרות ועונג האדם וזהו ״כסף וזהב״. ותהיו סבורים שעבודה זרה שלהם ועבודתם בכך הסבה להם5 כל הטוב, ובהמה6 שמנה לחמם.
1. מדוע ה׳עבודה זרה׳ מוגדרת ״שקוציהם וגלוליהם״, ועיין ברש״י.
2. בעצם צורת העבודה יש משום ׳שקץ׳.
3. מדוע ה׳עבודה זרה׳ מוגדרת ״שקוציהם וגלוליהם״, ועיין ברש״י.
4. שכתוצאה מן השלוה הגיעו לעבודה זרה ביחסם אליו את שלותם.
5. לגויים אשר עברתם דרכם.
6. ועל ידי העבודה זרה...
ותראו את שקוציהם – בהיותכם גרים בארצם במשך ארבע מאות שנה יכלתם לראות ולהבין שלא בלבד אין ממש באלילים ההם, אבל הם ג״כ שיקוצים וגילולים המתעבים את הנפש בעבודתם המכוערת.
ותראו את שקוציהם וגו׳ – יתכן שלשון ראייה שבכאן באה לרמז, שאותה עבודה זרה מצאה חן בעיני אחדים מהם והיתה נראית בעיניהם (כמו ״אשר תראה״ י״ב:י״ג); היו אלה עובדי פעור (דברים ד׳:ג׳), וכן עובדי השקוצים והגלולים של מצרים הנזכרים ביחזקאל כ׳:ז׳ והלאה.
גלוליהם – השוה ויקרא כ״ו:ל׳.
עץ ואבן – הוא החומר שממנו נעשה גוף העבודה הזרה (דברים כ״ח:ל״ו,ס״ד).
כסף... אשר עמהם – הוא נוי ותכשיט של עבודה זרה, כמבואר במסכת עבודה זרה נ״א:. השוה את פירושנו למעלה ז׳:כ״ה.
ותראו את שקוציהם כו׳ עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם – הביאור, דמשנה תורה כשמדבר אל כלל ישראל מדבר בלשון נוכח, אבל כשמדבר אל יחידים מדבר בלשון נסתר, ובמכילתא אמרו וינצלו את מצרים מגיד שכל ע״ז של כסף וזהב נתכת כמו שכתוב ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, הרי דהכסף והזהב היו נוטלים בני ישראל מן הע״ז, לכן אמר כסף וזהב אשר עמהם, היינו עם היחידים שנטלו להן מאנשי ישראל.
אשר עמהם – ולמעלה הוא אומר (פ׳ עקב) לא תחמוד כסף וזהב עליהם, הא כיצד, עמהם דומיא דעליהם, מה עליהם דבר של נוי אסור ודבר שאינו של נוי מותר, אף עמהם דבר של נוי אסור ודבר שאינו של נוי מותר.⁠1 (ע״ז נ״א:)
1. כוונת הדיוק דכאן כתיב ותראו את שקוציהם עץ ואבן כסף וזהב וגו׳, ושם בפ׳ עקב כתיב לא תתמוד כסף וזהב עליהם ולא כתיב עץ ואבן, וא״כ כאן משמע דגם עץ ואבן שבהם אסורין, ושם משמע דרק כסף וזהב אסורים על זה מפרש דכמו דהתם בודאי אינו אסור אלא דבר שהוא לנוי, שהרי שם כתיב רק כסף וזהב ואלה הם בודאי לנוי, כך הכא אעפ״י דכתיב גם עץ ואבן בעינן שגם הם יהיו לנוי ורק אז הם אסורין.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יז) פֶּן⁠־יֵ֣שׁ בָּ֠כֶ֠ם אִ֣ישׁ אֽוֹ⁠־אִשָּׁ֞הא א֧וֹ מִשְׁפָּחָ֣ה אוֹ⁠־שֵׁ֗בֶט אֲשֶׁר֩ לְבָב֨וֹ פֹנֶ֤ה הַיּוֹם֙ מֵעִם֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ לָלֶ֣כֶת לַעֲבֹ֔ד אֶת⁠־אֱלֹהֵ֖י הַגּוֹיִ֣ם הָהֵ֑ם פֶּן⁠־יֵ֣שׁ בָּכֶ֗ם שֹׁ֛רֶשׁ פֹּרֶ֥ה רֹ֖אשׁ וְלַעֲנָֽה׃
lest there should be among you man, or woman, or family, or tribe, whose heart turns away this day from Hashem our God, to go to serve the gods of those nations; lest there should be among you a root that bears poison and wormwood.
א. אֽוֹ⁠־אִשָּׁ֞ה =א (געיה)
• ל=אוֹ⁠־אִשָּׁ֞ה (אין געיה)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
דִּלְמָא אִית בְּכוֹן גְּבַר אוֹ אִתָּא אוֹ זַרְעִי אוֹ שִׁבְטָא דְּלִבֵּיהּ פְּנִי יוֹמָא דֵין מִדַּחְלְתָא דַּייָ אֱלָהַנָא לִמְהָךְ לְמִפְלַח יָת טָעֲוָת עַמְמַיָּא הָאִנּוּן דִּלְמָא אִית בְּכוֹן גְּבַר מְהַרְהֵיר חֲטִין אוֹ זָדוֹן.
lest there should be among you a man, woman, family, or tribe whose heart is turned away this day from the fear of the Lord our God, to go after the worship of these Gentiles; lest there should be with you a man who imagines wickedness or pride,
דלא יהוי בכון גבר או אתהא או זרעי או שבט דליביה סטי עלוי יומא הדיןב מן גבתר מימרה די״י אלהכון למיזל למפלח קדםד טעוותהון דאומייהה האינוןו דלאז יהווי בכון גבר דלביה מהרהר בחטא׳ דהוא מדמי לשריש קביע בארעא ארום ראשיא דחטהח חלי כדבשה ברם סופיה מריר כלעניתה דמותה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתה״) גם נוסח חילופי: ״איתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הדין״) גם נוסח חילופי: ״דין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״בתר ... טעוותהון״) נוסח אחר: ״קדם י״י אלה למיזל ולמפלח ית טעוון״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדם״) גם נוסח חילופי: ״בתר״.
ה. מלת ״דאומייה״ צונזרה בכ״י ניאופיטי 1.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״האינון״) גם נוסח חילופי: ״ההנון״.
ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דלא״) גם נוסח חילופי: ״ולא״.
ח. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דחטה״) גם נוסח חילופי: ״דחטאה״.
אזדהרון דילמא אית בכון השתא ולא יהוי בתר דנא בר נש או איתא או גניסא או שיבטא דליביה מתפני למיטעי יומנא מדחלתא די״י אלקנא למיפלח ית טעוות עממייא האינון דילמא אית בכון טעו דשריש דליביה מהרהר עלוי בתר חיטאיה דשרוי חיטאה חלי וסופיה מ⁠(ס){רי}⁠ר כאגדנא דמותא.
Beware, then, lest there be among you now or hereafter a man, woman, family, or tribe, whose heart may be turned away to wander any day from the service of the Lord our God to worship the idols of those nations; or lest there be among you the error which striketh root (in them) whose heart wandereth after his sin; for the beginning of sin may be sweet, but its end is bitter as the deadly wormwood;
דלא יהוי לכון גבר או אתתא או זרעא או שבטא דלביה סטי יומא דין מן קדם יי אלהן למזל למפלח ית טעוותא דעממיא האנון דלמא יהוי בכון גבר דלביה מהרהר בחטאה דהוא מדמי לשורש קביעא בארעא ארום רישיה חלי כדבשא וסופיה מריר כלענתא דמותא.
Lest there be among you man or woman, family or tribe, whose heart is turned away this day from the Lord our God to go and worship the idols of these people, or there be a man among you whose heart pondereth upon sin, which is like a root struck into the earth; for its beginning may be sweet as honey, but its end will be bitter as the deadly wormwood;
פֶּן⁠־יֵ֣שׁ בָּכֶ֗ם שֹׁ֛רֶשׁ פֹּרֶ֥ה רֹ֖אשׁ וְלַעֲנָֽה
אשת ישראל כגפן שלא מקבלת אלא משלה, כיונה לבת זוגה.
רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, אֶשְׁתְּךְ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה וְגוֹ׳. מַה גֶּפֶן לֹא מְקַבֶּלֶת עָלֶיהָ אֶלָּא מִשֶּׁלָּהּ - כָּךְ אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל עוֹמֶדֶת בִּכְגוֹן זֶה, שֶׁלֹּא מְקַבֶּלֶת עָלֶיהָ אֶלָּא אוֹתוֹ בֶּן זוּגָהּ, כְּמוֹ הַיּוֹנָה הַזּוֹ שֶׁלֹּא מְקַבֶּלֶת עָלֶיהָ אֶלָּא אוֹתוֹ בֶּן זוּגָהּ.
פוריה- כמו פורה ראש- פורחת.
וְעַל כֵּן, כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךְ. מַה זֶּה פֹּרִיָּה? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר פֹּרֶה רֹאשׁ. פֹּרִיָּה - פּוֹרַחַת, שֶׁמּוֹצִיאָה עֲנָפִים לְכָל צַד.
בירכתי ביתך – דייקא
וְאֵיפֹה? בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךְ, וְלֹא לַחוּץ בַּשּׁוּק, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא תָבֹא לְשַׁקֵּר בִּבְרִית עֶלְיוֹנָה1.
(זהר במדבר דף קכה.)
1. ביאור ענין של לשקר בברית עליונה והשייכות בדייקא אם היציאה לשוק.
כילא יוג׳ד פיכם רג׳ל או אמראה או עשירה או סבט מן קלבה מתולי אליום ען אללה רבנא לימצ׳י פיעבד מעבודאת אלאיך אלאמם כילא יכון פיכם רג׳לא מת׳מרא סמא או עלקמא
א. רג׳ל] אצל ב
שמא יש בכם איש או אישה או משפחה או שבט שלבו פונה היום מה׳ אלוהינו ללכת לעבוד את אלילי אותם העמים, שמא יש בכם שורש1 המצמיח רעל או לענה2.
1. לפי כ״י פטרבורג: איש, אבל בכ״י אוקוספורד: שורש.
2. עלקמא - Artemisia, צמח מר מאוד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(יז) פן יש בכם איש – שמא יש בכם.
אשר לבבו פונה היום – מלקבל עליו הברית.
שרש פרה ראש ולענה – שרשא מגדילב עשב מר, כגידין שהם מרים, כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, דפוס רומא. בכ״י מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״שורש״. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״שרש״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י ליידן 1: ״מגדל״.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 15]

(17) פן יש בכם – means PERHAPS (שמא = פן) THERE IS AMONG YOU,
אשר לבבו פנה היום [A MAN …] WHOSE HEART TURNS AWAY THIS DAY – from accepting the covenant upon himself,
שרש פרה ראש ולענה [PERHAPS THERE IS AMONG YOU] A ROOT THAT IS FRUITFUL IN POISONOUS HERB AND WORMWOOD – i.e. a root that brings forth herbs bitter as wormwood-plants, which are very bitter. The meaning is: Lest there be a man or woman or family or tribe that fruitfully produces and increases wickedness in your midst.
פס׳: פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט – אחד מרובין ואחד יחיד.
פן יש בכם שורש פורה ראש – שמהרהר בלבו לכפור בבוראו ולהוציא דת לעצמו כמו שעשה ירבעם בן נבט שעשה העגל וחטא והחטיא את ישראל ועשה מועדים לישראל (מלכים א י״ב:ל״ג) בחדש אשר בדא מלבו.
פורה ראש ולענה – לפי שדברי תורה נמשלו במתוקים שנא׳ (תהלים י״ט:י״א) ומתוקים מדבש ונופת צופים. וכנגדם אמר על חילופם פורה ראש ולענה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

וטעם פורה ראש – כי הראש מזיק השלימים, והוא מהחליים המדביקים.
א[ור׳ יונה (ספר השרשים ״לענ״) פירש בלענה דברים ארוכים.]⁠ב
א. ביאור זה מופיע לאחר ד״ה ״את האלה״ בפסוק י״ח.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
[A ROOT THAT BEARETH GALL AND WORMWOOD.] For gall injures the healthy.⁠1 It is a disease that is infectious.⁠2
_
1. Hence it symbolizes idolatry. Even a spiritually healthy person is injured by idolatry.
2. The person afflicted by idolatry will infect others.
פן יש בכם איש או אשה {או משפחה או שבט} אשר לבבו פונה היום מעם י״י אלהינו {ללכת} לעבוד {את} אלהי {הגוים} – שאין מבחינים בין טוב לרע, ואין ממחין בידו מלעשות כל אשר עם לבבו.
פן יש בכם שורש פורה ראש – של מחשבה רעה שלאחר זמן תבא לידי מעשה, ויפרה וירבה דבר רע ומר כראש ולענה.
פן יש בכם איש או אשה {או משפחה או שבט} אשר לבבו פונה היום מעם י"י אלהינו {ללכת} לעבוד {את} אלהי {הגוים} – LEST THERE SHOULD BE AMONG YOU MAN OR WOMAN {OR FAMILY OR TRIBE} WHOSE HEART TURNS AWAY THIS DAY FROM HASHEM OUR GOD {TO GO} TO SERVE GODS OF {THE NATIONS} – that do not distinguish between good and bad, and there is no one to protest [and prevent him] from doing whatever his heart desires.
פן יש בכם שורש פורה ראש – LEST THERE BE AMONG YOU A ROOT THAT BEARS POISON – of an evil thought that after a time will lead to action, and will be fruitful and multiply into an evil and bitter thing like poison AND WORMWOOD.
פן יש בכם שרש פרה וגו׳ – מסתיר בלבו העבירה כשרש זה המכוסה בארץ ואחר כך פורה,⁠1 אבל אם יעשה העבירה בגלוי יש כח בידנו לעשות ממנו משפט.
1. השוו ר״י קרא דברים כ״ט:ט״ו.
פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה, "lest there be amongst you a root that bears gall and wormwood. "
פן יש בכם וגו׳ – לפיכך אני צריך להשביעכם. לשון רבינו שלמה, ויפה פירש.
והטעם לומר: אני צריך להביאכם באלה ובשבועה עתה בברית הזאת מיראתי אולי נפתה לב קצתכם לשקוצי מצרים כאשר עשיתם בעגל, או לשקוצי עמון ומואב אשר ראיתם בדרך כאשר היה לכם בבעל פעור. כי בברית הראשונה של שעת מתן תורה לא היו שם אלות וקללות.
והזכיר איש או אשה – מפני שהאשה דעתהא קלה עליה. וכן יעשה בענין עבודה זרה (דברים י״ז:ב׳). והזכיר יחידים ומשפחה ושבט שהוא עם רב, ולא אמר על כולם, דרך כבוד, או שלא יתכן שיהיה לב כולם פונה היום לעבודה זרה, כי לא היו באים בברית השם ובאלתו כי מי יכריחם, אבל משפחה או שבט יבאו בברית מפני פחד הרוב.
ואמר: פן יש בכם איש או אישה אשר לבבו פונה היום – על הנפתה כבר לעבודה זרה, והוא בלבו מאמין בה היום הזה. או פן יש בכם שרש רע שיפרה וישגא ובימים הבאים יוציא פרחים רעים ויצמיח מרורות. וזה על אשר איננו פה עמנו היום (דברים כ״ט:י״ד) כי האב שרש והבן נצר משרשיו יפרה. והזכיר השרש לומר כי הוא יכול להביא באלה הדורות הבאים, שהשרש אשר ממנו יצמחוב הוא לפניו היום, והוא בא בברית ובאלה הזאת.
ואמר פרה ראש – לרמוז כי משרש מתוק לא יצא מר, וכל אשר לבבו שלם עם השם הנכבד ולא הרהר כלל בעבודה זרה לא יוליד מודה בה. ואל תקשה עלי בזה מן הפסוק: והוליד בן פריץ (יחזקאל י״ח:י׳) כי אמת הדבר וסוד גדול לא אוכל לפרש בו.
וראש ולענה – עשבים מרים או ממיתים, ושמם כן בלשון הקדש, או הם כנויים. יקראו האחד: ראש – שהוא ראש המרורים, מר מכולם, והשני יקראו: לענה – מענין לענות מפני (שמות י׳:ג׳), כי האוכל אותו נגש ונענה לענות נפשו יאכלנו.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״דעתם״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״יצמח״.
LEST THERE SHOULD BE AMONG YOU etc. Therefore, I must place you under an oath.⁠" Thus far is Rashi's language. He has commented well. And the purport thereof is to state, "I must bring you now into this covenant with an imprecation and an oath on account of my fear that perhaps the hearts of some of you have been beguiled into following the abominations of Egypt as you did at the [affair of the golden] calf, or the abominations of Ammon and Moab that you saw on the road when you had the affair with Baal-peor,⁠" for at the first covenant at the time of the Giving of the Torah there were no imprecations and curses. He stated [lest there should be among you] man or woman because a woman is frivolous [and can easily be led into idol-worship]. He stated a similar expression in [the chapter dealing with an individual] worshipping the idols.⁠1 He mentioned individuals, family, and tribe [lest there should be among you man, or woman, or family, or tribe] meaning a multitude, but he did not say it [lest they should worship the idols] concerning all of them, out of respect [to them]. Or it may be that it was impossible for the hearts of all of them to turn to the idols on that day, because, if so, they would not have come into the covenant of G-d and His oath, for who could have compelled them. A family or tribe, however, might have come into the covenant for fear of the majority. He stated lest there should be among you [man, or woman etc.] whose heart turneth away this day referring to him who has already been beguiled to idol-worship and who secretly believes in them that day. Or lest there should be among you an evil root that will blossom and grow and in the coming days will bring forth poisonous buds and grow bitter herbs. This refers back to him that is not here with us this day,⁠2 for the father is the root and the son is the twig that shall grow forth out of his roots.⁠3 He mentioned the root in order to state that he can bring the coming generations into this oath, for the root from which the coming generations will grow is before him this day, and it comes within this covenant and oath. He stated a root that beareth gall to suggest that from a sweet root no bitter plant will issue, and that all those whose hearts are perfect with the Glorious Name4 and gave no thought to the idols, will not give birth to a child, who will avow idolatry. Now, do not refute me in this matter on the basis of the verse If he [a man who is just, and does that which is lawful and right] beget a son that is a robber,⁠5 for the matter is true, there being a great secret therein which I cannot explain.⁠6
'Rosh v'la'anah' (gall and wormwood) are bitter or poisonous herbs. These are their names in the Sacred Language. Or it may be that they are surnames, one called rosh ("the head") because it is the head of the bitter herbs, the bitterest of all, and the second is called la'anah, from the expression 'lei'anoth' (to humble thyself) before Me,⁠7 for he who eats it becomes oppressed and is humbled, because he eats it only in order to afflict his soul.
1. Above, 17:2: man or woman …
2. (14).
3. Isaiah 11:1.
4. Above, 28:58.
5. Ezekiel 18:10. And, as the verses state on this subject, this son is a murderer and idolator, and yet his father was a perfectly righteous man!
6. In Abusaula's mystic commentary on Ramban the subject is explained, based on the doctrine of the transmigration of souls.
7. Exodus 10:3.
פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה – הארס נקרא ראש לפי שהוא ראש לכל המרורים, והוא מר מכל השאר, טוסיג״י בלע״ז. ויש שפירש שנקרא ראש לפי שהארס בראשו של פתן הוא נמצא. ולשון לענה הוא מין עשב, מלשון (במדבר ל) לענות נפש, כי הוא ענוי נפש גמור.
פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה, "lest there be among you a root flourishing with gall and wormwood.⁠" Venom is considered the ראש, 'principal' of all bitter roots or leafs, being more bitter than any other variant. Some commentators explain the meaning of the word ראש here as a reference to the venom of the viper in whose head it is found, i.e. animal-based. The word לענה, by contrast, refers to some bitter vegetable matter. We find the expression in Numbers 30,14: לענות נפש, "to cause bitterness in a person.⁠" It describes the person making such a vow as causing herself the utmost anguish.
(יז-יח) פן יש בכם – זה נתינת טעם אחר קבלת הברית.
אשר לבבו פונה היום – ותהיה מחשבתו לרעה לעזוב את השם. ועוד יש לחוש פן יש בכם שורש פורה רוש ותפרה ותרבה מחשבתו הרעה עד שירצה למעשה כדכתיב והיה כשומעו את דברי האלה כלומר לאחר שקבלו ישראל האלה.
והתברך בלבבו כלומר והוא יחשוב שלום יהיה לי מה לי בצער הזה הלא לא קבלתי את האלה וא״כ אלך בשרירות לבי.
למען ספות הרוה. כלומר שיספה הרוה חטאים שהוא רוה ושבע מהם דברים שאין בהם יצר הרע כמו לבישת כלאים. עם הצמאה עם חטאים שהוא תאב וצמא בהם כגון גזל ועריות.
פן יש בכם – זאת היא נתינת טעם אחר לקבלת הברית אשר לבבו פונה היום ותהיה מחשבתו לרעה לעזוב את השם לזה יש לחוש. ועוד פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה ותפרה ותרבה מחשבה רעה עד שיביאנה למעשה כדמפרש ואזיל.
פן יש בכם, "lest there be amongst you, etc.;⁠" this is an additional reason for renewing the original covenants.
אשר לבבו פונה היום, "whose heart is even now turning away, etc.;⁠" he will entertain the thought of abandoning G–d and His Torah. Moses is frank, admitting that there is cause for worry. Furthermore,
פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה, "lest there is perchance amongst you a stock sprouting poison weed and wormwood.⁠" In what follows, Moses goes into greater detail about what he is worried about.
פן יש בכם – זו נתינת טעם לקבל הברית אשר לבבו פונה היום ותהי מחשבתו רעה לעזוב את ה׳ לזה יש לחוש ועוד פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה ותרבה מחשבה רעה עד שיצרפוה למעשה כדמפרש ואזיל.
איש או אשה – לפי שהאשה ממהרת להתפתות והזכיר יחידים ומשפחה ושבט ולא כלל כולם בכלל אחד משום דרך כבוד אבל משפחה או שבט יבואו בברית מפני פחד הרוב. ואמר:
פן יש בכם וגו׳ אשר לבבו פונה היום – על הנפתה כבר לע״ז ובלבבו מאמין בה היום. או:
פן יש בכם שרש פרה וגו׳ – שיפרה וישגה ובימי׳ הבאים יוציא פרחים רעים וזה על אשר איננו פה עמנו היום כי האב שורש והבן נצר משרשיו יפרה והזכיר השורש לומר כי יכול להביא באלה הדורות הבאים שהשרש אשר ממנה יצמחו הוא לפניו היו׳ והוא בא בברית ובאלה הזאת:
איש או אשה, "be it a man or a woman;⁠" Moses does not wish to insult anyone; therefore he speaks of individuals possibly straying, something which might also result in peer-pressure by the other members of the family drawing in the ones who were not originally willing. He mentions the woman only after the man, precisely because women are more easily seduced by false philosophies. By suggesting that a man might be the first to fall into such a trap, Moses preserves the self-respect of the Jewish women.
פן יש בכם...אשר לבבו פונה היום, "lest there be amongst you anyone whose heart will turn away this day, etc.;⁠" this refers to someone whose faith and belief in Hashem has already been undermined, but who has not acted upon it; or,
פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה, "lest there be amongst you a root flourishing with gall and wormwood.⁠" This refers to a development in the more distant future, the party concerned not being alive yet and not having been seduced mentally, but belonging to the ones whom Moses described as "not being with us here this day.⁠" When, or if, this occurs, it reflects on the "root", i.e. forefather of such a person having carried within his seed some of his own spiritual weakness that he involuntarily transmitted to his offspring. He will, however, be under the obligations of this covenant and this curse applicable to non-compliance. [It is important to understand that seeing that membership of the Jewish nation brings with it a multiplicity of advantages, the small price to pay for this, even though this unborn Jew had not given his consent to membership of the Jewish people, still renders being born a Jew a "good deal" on the whole.⁠" Ed.]
פרה – חסר וי״ו, קרי ביה: פרה, רמז כפרה סוררה סרר ישראל.
פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט – לפי שזה הדבר מגונה התחיל בפחות ואמר והוא היחיד או היחידה ואחר זה זכר המשפחה שהיא כוללת אנשים רבים ואחר זה זכר השבט שהוא כולל משפחות רבות ואמר פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם השם יתעלה ללכת אחרי אלהי הגוים שזכרנו שעברנו בהם שמא יש בכם שרש פורה ממנו דבר מר מאד כמו ראש ולענה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

פן יש בכם וגו׳ לפיכך אני צריך להשביעכם. זהו סיום דבריו דלעיל שלפי שראיתם האומות עובדי עבודת כוכבים ושמא יש בכם איש או אשה וגו׳ לפיכך אני צריך להשביעכם ולפיכך אחר שסיים דבריו חזר ופי׳ ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם עץ ואבן וכסף וזהב עמהם שהם קודם פן יש בכם:
פן יש בכם שמא יש בכם אשר לבבו פונה היום מלקבל עליו הברית. רוב המעיינים טעו בזה וחשבו שפן יש בכם הכתוב פה היא הראשון מפני שראו שכתוב אחריו אשר לבבו פונה היום שזה אינו רק בראשון והוא שבוש גמור שא״כ למה חזר ופירש עוד פן יש בכם שמא יש בכם הרי כבר פירש אותו למעלה ושמא השיא לב אחד מכם אותו ללכת אחריהם ועוד איך פיר׳ פה אשר לבבו פונה היום מלקבל עליו הברית ולמעלה פירש אותו ושמא השיא לב אחד מכם אותו ללכת אחריהם דמשמע שפירוש אשר לבבו פונה הוא ללכת אחרי העבודת כוכבים לא מלקבל עליו הברית ועוד איך אפשר לו לפרש קרא דאש׳ לבבו פונה מלקבל עליו הברית והרי הכתוב מכחישו שהרי אחריו כתוב מעם י״י אלהינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים ההם אבל פן יש הכתוב פה הוא השני שכתוב בו שורש פורה ראש ולענה ואשר לבבו פונה הכתוב אחריו הוא לשונו של רש״י ז״ל כי רצה לפרש שמה שחזר וכתב פן יש בכם פעם אחרת הוא מפני שהראשון מדבר בעבודת כוכבים והשני בקבלת הברית כאילו אמר שמא יש בכם אשר לבבו פונה היו׳ מעם י״י ללכת אחרי העבודת כוכבים או שמא יש בכם אשר לבבו פונה היום מלקבל עליו הברית ומאמר והיה בשמעו אתרוייהו קאי ששניהם יחד אינם חפצים לקבל הברית ובשמעם הברית מתברכים בלבבם לאמר שלום יהיה לי:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ואולי יש בכם איש או אשה אשר לבבו פונה היום מעם ה׳. אע״פ ששומע דבריו. ולבבו יחשוב לעבוד אותם כשקוצים. ואני יודע כי לא יחטאו רבים בזה אחר שראו נפלאות השם. אבל אני ירא פן יש בכם איש מבית לוי. או אשה שהיא אמו של מיכה דכתיב ותאמר לו אמו. אשר עליה רמז למעלה כי יסיתך אחיך בן אמך. וכן בני אמי נחרו בי כמו שפירשתי שם. או משפחה או שבט שהוא שבט דן. וחזר לומר פן יש בכם שורש. לפי שאיך אפשר שיהיה בהם משפחה או שבט. אחר שראו מעשה ה׳ הגדול. לזה אמר אני ירא פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה. כלומר שורש רע. ואולי ישובו לשרשם הרע ויאמרו שלום יהיה לי. והנה משה רבינו ע״ה מפני כבודן של האבות. לא רצה לגלות להם זה השורש הרע מה היה. עד שבא יהושע תלמיד תורתו שחרש בעגלתו וגילה את חידתו. והודיע לישראל בסוף ימיו מהו זה השורש. ואסף את ישראל שוטריו וזקניו. כמו שאמר בכאן אתם נצבים היום. ואמר להם כה אמר ה׳ בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים. כלומר אני ירא ממה שהיה ירא משה רבינו. והוא כי בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם ותרח היה אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים. ואני ירא שאתם תחזרו לסורו או לעקר משפחת גר. אע״פ שאני לקחתי את אביכם את אברהם להפרישו מעבודה זרה. והכנסתיו בכור ההתכה לנסותו בעשר נסיונות. ואולך אותו בכל ארץ כנען. כדי להסיר ממנו כל אותם סיגים. ועתה אני ירא שמא תחזרו לאותו שורש פורה ראש של תרח שהיה אבי אברהם ואבי נחור. ולכן עתה בחרו לכם למי אתם רוצים לעבוד אם לאלהי אמת או לאלהי תרח ונחור. והם השיבו לא כי את השם נעבוד אשר הוציאנו ממצרים וגו׳. ויהושע השיב להם לא תוכלו לעבוד את ה׳ כי אלהים קדושים הוא. ואמר זה לפי שהם אמרו שהיו רוצים לעבוד את ה׳ שהוציאם ממצרים על שנראה מזה שלא היו רוצים לעבדו מצד מעלתו. אלא מצד הטובות שקבלו ממנו. ולכן אמר להם לא תוכלו לעבוד את ה׳ כי אלהים קדושים הוא. מצד עצמו. ולא בסבה אחרת. ואז השיבו הם. את ה׳ נעבוד סתם. מצד מעלתו וקדושתו. ולא בסבה אחרת. וכל זה אמר להם יהושע לגלות להם מאמר רבו. שאמר פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה. שהיה זה מצד תרח אבי אברהם שהוא היה שורש ועיקר היחס. וכן אמר להם זה לפי שהיה יודע יהושע שאחרי מותו יחזרו לסורם הרע ולא יחושו לקבלת התורה. כי אולי יאמרו שהיו מוכרחים בה. כאומרם ז״ל ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית. ואמרו שם במסכת שבת מכאן מודעא רבא לאורייתא שנראה שקבלוה באונס:
ואולי שלזה חזר משה לכרות ברית חדש עמהם. ואמר אתם נצבים היום כולכם לעברך בברית חדש. ולכן אחר שכולכם כאן. אמרו רצונכם בפירוש ולא תתביישו. לפי שאני ירא שיש בכם פורה ראש והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך. רוצה לומר במה שלבי רוצה לעשות. ואיני חושש לקבלת התורה שהיתה באונס. והם לא ענו לו דבר ושתיקה כהודאה דמיא. ולכן אמר להם יהושע אמרו בפירוש את מי אתם עובדים. כי יודע אני שתאמרו כי מפני כבודו של משה לא עניתם לו דבר. והם אמרו לא כי את ה׳ נעבוד. ולפי שאולי יאמרו כי מפני כבודו של יהושע לא גלו מחשבתם שנתביישו ממנו. לפי שהיה נכנס עמהם בכלי זיין. לומר לא תוכלו לעבוד את ה׳. וכן אמר ואני וביתי נעבוד את ה׳. לכן לא אמרו הדר קבלוה בימי יהושע. אלא הדר קבלוה בימי מרדכי ואסתר. דכתיב קיימו וקבלו היהודים מה שכבר קבלו. לפי ששם אין אונס וברצון נפשם בלי זכר אונס. קיימו עליהם ועל זרעם התורה כולה. ולכן אמר משה בכאן והתברך בלבבו לאמר. כלומר אני יודע שמפני כבודי לא תאמרו זה בפה. אבל בלבבכם תאמרו שלום יהיה לי. וזהו שורש פורה ראש ולענה:
פן יש בכם איש או אשה – פן נפתה לבם להבלי הגוייםא בשבתם עמהם ויחשבו לבטל קבלת הברית בלבכם. ולכן אמרתי ש״כלכם נצבים לפני ה׳⁠ ⁠⁠״, בוחן כליות ולב, שלא תוכלו להטעותו.
פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה – חושב להדיח רבים אל דעותיו הנפסדות.
א. כן בכ״י. יש דפוסים שגורסים: ״המואבים״.
איש או אשה, neither a man nor a woman who would seduce you to follow the vain pursuits of the nations with whom you will be living in close proximity, and who might be the cause that you would default on the undertakings in this covenant. This is the reason I have insisted that all of you be present at this ceremony, seeing that God examines hearts He will know who only pays lip service to this covenant and who is sincere about it. You will not be able to deceive Him.
פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה, a simile for people planning to beguile the multitude to adopt their own idolatrous beliefs.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

שמא יש בכם. נראה שרוצה לומר שאין פירוש ״פן״ כמו ״פן יפתה לבבכם״ (לעיל יא, טז), דשם פירושו דלמא יפתה לבבכם – לא יהיה כך. אבל כאן פירושו שהוא לשון שמא, כלומר שיש לחוש, וספק שמא יש בכם אשר לבבו פונה היום וגו׳
:ופירש הרא״ם, כי רוב המעיינים טעו ופירשו כי זה ״פן יש בכם״ הראשון, מפני שראו כתוב אחריו (ברש״י) ״אשר לבבו פונה היום״, וזהו אחר ״פן יש בכם״ הראשון. והוא שבוש גמור, דאם כן למה חוזר ופירש ״פן יש בכם״ ׳שמא יש בכם׳, והלא כבר פירש למעלה (רש״י פסוק טו) פן יש בכם ׳שמא השיא לב אחד מכם אותו ללכת וגו׳⁠ ⁠׳. ועוד, איך פירש אותו כאן ״אשר לבבו פונה היום״ ׳מלקבל הברית׳, ולעיל פירש (שם) דשמא השיא לב אחד ללכת אחרי עבודה זרה. ועוד, דאיך אפשר לפרש ״אשר לבבו פונה״ מלקבל הברית, והכתוב מכחישו, שאמר ״מעם ה׳ ללכת אחרי אלהים אחרים״. ולפיכך ״פן יש בכם״ הוא השני, ומה שאמר ׳לבבו פונה׳ הוא לשון רש״י, כי רצה לפרש מה שכתב פעם אחרת ״פן יש בכם״ פעם שנית, מפני כי הראשון מדבר בעבודה זרה, והשני בקבלת הברית. כך פירש הרא״ם:
ואני אומר כי המעיינים לא טעו כלל, וכל קושיותיו אינם קושיא כלל; כי לעיל שפירש (רש״י פסוק טו) ׳שמא השיא לב אחד מכם׳, אין פירושו של ״פן יש בכם״, אבל הוא פירוש למה הזכיר כאן הכתוב ״ותראו את שקוציהם״. וקאמר דכך פירושו, ותראו את שקוציהם, ושמא השיא לב אחד מכם. וזה פירש אותו קודם ״פן יש בכם״, ואיך נאמר שהוא פירוש של ״פן יש בכם״. ומפני שלא פירש את המלה ״פן יש בכם״, פירש ׳שמא יש בכם׳ כאן (רש״י פסוק יז), שכל הכתובים מפרש אותם כאן. ומה שהקשה, דלעיל (רש״י פסוק טו) פירש אותו ״פן יש בכם״ שרוצה לעבוד עבודה זרה, וכאן פירש אותו ״פן יש בכם״ פונה לבבו מלקבל הברית. דלעיל, מפני שלא היה צריך רק לחבר הפסוקים ביחד, ואיך הכתובים מקושרים, [ד]״כי אתם ידעתם״ הוא נתינת טעם למעלה, די לו בזה הפירוש, דכך הוא מחובר למעלה ״כי אתם וגו׳ פן יש בכם״ הא, ולפיכך אני צריך כך להשביעכם. וכאן מפני שמדקדק בלשון ״אשר לבבו פונה היום״, ולמה קאמר ״היום״, והוי ליה למכתב ולומר ׳אשר לבבו פונה׳, לכך הוצרך לומר ״אשר לבבו פונה היום״, ולא ירצה לקבל הברית. והא דקאמר לעיל (שם) ׳לפיכך אני צריך להשביעכם׳, היינו להשביע אתכם בשבועת האלה, דשמא יש בכם שפונה לבבו מלקבל הברית, לכך אני משביע אתכם באלה, כמו שמפרש אחריו. ופירוש פשוט הוא, דאיך יתכן לומר ולפרש ״אשר לבבו פונה היום״ על עבודה זרה, דאם כן ״היום״ למה לי. ונכון הוא זה, ולא טעו כלל:
לבב֨ו פֿנה: הפ״א רפה. [לְבָב֨וֹ פֹנֶ֤ה].
שמא יש בכם. יש מקשים והא כתיב לעיל בפ׳ ואתחנן (דברים ד׳:ט׳) פן תשכח את הדברים, ופן תשא עיניך וגו׳ (דברים ד׳:י״ט), ובפ׳ עקב (דברים י״א:ט״ז) פן יפתה לבבכם, ולא פי׳ שם שהוא לשון שמא. ולפי מה שפירש הרא״ם דהאי פן יש בכם מדברי רש״י, ולא בא לפרש, אלא משום חיבור הקרא נקט אותו רש״י, ל״ק ולא מידי. ואפי׳ בלאו ה״נ י״ל דהא דפירש רש״י כאן פי׳ של פן ולא לעיל, י״ל דלעיל הוא לשון לא תעשה, כמו שאמרו (זבחים קו.) כל מקום שנא׳ השמר פן ואל, אינו אלא לא תעשה, אבל הכא ע״כ ליכא לפרש שהוא לא תעשה, כלומר שלא יעשה זאת, דהא כתיב פן יש בכם, דמיירי שכבר ישנם. לכן פירש״י שהוא לשון שמא:
אשר לבבו פונה היום. זהו מלשון רש״י, ולא שרש״י מפרש עכשיו הא דכתיב בקרא שמא יש בכם אשר לבבו כו׳. ותדע דאל״כ היה קשה, הרי רש״י בעצמו כבר פירש לעיל. ועוד דבקרא משמע שקאי אע״א, וא״כ איך פירש הוא שקאי אהעברת ברית. אלא הוא מלשון רש״י. והא דנקט קרא דפן יש בכם שורש וגו׳ ולא נקט פן יש בכם איש או אשה וגו׳, דרצונו של רש״י לתרץ תרתי׳ פן יש בכם ל״ל. ותירץ שמה שכ׳ פעם אחרת פן יש בכם, הוא מפני שהראשון מדבר בע״א והשני בקבלת הברית, כאילו אמר שמא יש בכם אשר לבבו פונה היום מעם ה׳ ללכת אחרי עבודת אלילים, או שמא יש בכם אשר לבבו פונה היום מלקבל עול הברית, ויהיה מלת היום קאי אתרווייהו, ששניהם יחד אינם חפצים לקבל הברית. [הרא״ם]:
עשב מר כגידין שהם מרים. כגידין מין עשב מר הוא, וכן מרה כלענה במשלי (משלי ה׳:ד׳). לענה וראש באיכה (איכה ג׳:י״ט) תרגם יונתן גידין:
In case there is among you. Some people ask: It is written above in parshas Va'eschanan (4:9), Lest you forget the words, and, Lest you raise your eyes heavenward (ibid. 19), and in parshas Eikev (above 11:16), Lest your heart be misled, yet over there, Rashi does not explain that it means perhaps. According to Re"m's explanation that this perhaps there is among you is part of Rashi's words and not that he is coming to explain it, but citing it [as part of his sentence] to explain the composition of the verse, there is no difficulty at all. Even without this, you can answer that Rashi explains the meaning of פן here and not above, is because above it connotes a negative commandment as they said (Zevachim 106a), Wherever it says השמר, פן, or אל, it connotes a negative commandment. But here one cannot explain that it is a negative commandment, i.e., that one should not do this, because it is written Perhaps there is among you, which is speaking of a case where such people are already present. Therefore Rashi explains that [here] it connotes "in case" [i.e. perhaps].
Whose thoughts stray today. This is part of Rashi's text, not that Rashi is now explaining the [beginning of] the verse, Perhaps there is among you, etc., [someone] whose thoughts stray, etc. [Because Rashi is actually explaining the second part of the verse, Perhaps there is within you a root producing gall and bitter fruit.] Otherwise, [i.e., if you claim that Rashi is explaining the first part of the verse], the difficulty arises that Rashi already explained [the first part of the verse] above (v. 15) [when he explained, "Perhaps there is, among you, etc.⁠" "Perhaps someone among you has been tempted to follow them.⁠"] Also, our verse seems to be talking about idolatry so how can Rashi explain that it is talking about accepting the covenant"? Thus one must say that [whose thoughts stray today] is part of Rashi's text. Rashi is discussing the words, Perhaps there is within you a root producing gall, etc. and not the words, Perhaps there is among you a man or a woman, etc., because he wants to answer why the Torah writes, Perhaps there is within you, etc. twice. He explains that the reason it is written a second time is because the first instance is talking about idolatry and the second instance [is talking] about accepting the covenant. It is as if the verse says, Perhaps there is among you whose heart strays today from Hashem to go after idols, or perhaps there is among you whose heart strays today from accepting the yoke of the covenant, and thus the word today applies to both of them, because neither of them wants to accept the covenant. [Re"m]
A root nurturing bitter herbs, like the bitter gidin herb. [The latter is] a species of bitter herb. And similarly, the Targum Yonasan translates Bitter as la'anah in Mishlei (5:4), and la'anah and rosh in Eicha (3:19) as gidin.
פן יש בכם וגו׳ ללכת לעבוד וגו׳ – כאן הזהיר הכתוב על מחשבת עבודה זרה שמזהיר כאומרו פן על אשר לבבו פונה ללכת לעבוד וגו׳.
פן יש בכם וגו׳ שורש וגו׳ – צריך לדעת מה הוא השורש פרה ראש וגו׳, אם חוזר לאשר לבבו פונה וגו׳ האמור בסמוך לא היה לו לומר פן יש בכם פעם ב׳ אלא היה לו לומר על זה הדרך פן יש בכם איש וגו׳ שורש פרה ראש ולענה אשר לבבו וגו׳, עוד צריך לדעת כוונת הדברים עצמן של שורש פרה וגו׳ שנראה שאינו פרה ראש ולענה, אלא שורש עוד צריך לדעת ברכה זה שמתברך זה השורש פרה ראש בלבבו במה מתברך, עוד אומרו לאמר, עוד נתינת טעם זה שאומר כי בשרירות וגומר, ומה הוא אומרו למען וגומר.
אכן כוונת הכתוב הוא לבל יחשוב אדם בדעתו להקל מעליו עול העונש ויסבור בדעתו שאינו עושה עול בזה אלא משתדל בשכלו לבל יתחייב בכל הקללות ולעולם אינו חושב בדעתו לעבור פי ה׳ גדולה וקטנה, וכנגד זה אמר הכתוב פן יש בכם שורש פרה ראש ולענה פירוש שעתה אינו אלא שורש, ומודיע שממנו יפרה ראש ולענה כאשר אבאר.
ופירש הכתוב מה הוא השורש ואמר והיה בשמעו את דברי האלה, אמר והיה לשון שמחה כי ישמח בשומעו שהדבר חיובו הוא מצד האלה שזה יגיד שזולת האלה לא יתחייב, והתברך בלבבו יבטח שלא תבא עליו הקללה בסיבת לבבו על זה הדרך, לאמר פירוש יאמר שלום יהיה לי כי בשרירות וגו׳ פירוש הגם שישביעם משה ויענה אמן הוא יבטלנו בלבו, והעיקר בשבועה הוא הלב, וכדברי ר׳ עקיבא שאמר (שבועות כ״ו) האדם בשבועה שצריך שיהיה לבו ופיו שוים, וכל שמבטל בלבו הגם שמוציא בשפתיו אין אנו הולכים אלא אחר מחשבת הלב, והוא אומרו כי בשרירות לבי אלך כי העיקר שתלוי בו ענין השבועה הוא הלב ולזה כינה לו השרירה, ובמה שלא יקבל השבועה בלבו לא יתחייב כל העונש האמור בין על עצמו לא יתחייב אלא עונש עבירה אחת כמו שכתבנו, בין הבנים בניו לא יחייבם בכח שבועתו, בין בענין הערבות על הזולת, והוא אומרו למען ספות הרוה את הצמאה פירוש ספות ל׳ כריתה, ופירוש רוה הוא כינוי לריבוי, וצמאה הוא כינוי למועט, והכוונה שמתחכם לכרות ריבוי העונש לעשותו מועט במה שמבטל בלבו השבועה.
ודבר זה קראו משה שורש, שממנו יפרה ראש ולענה, הטעם כי כלום עיקר טעם השבועה הוא, כדי שבזה יתחזק נגד המחטיא, כדרך אומרו (תהלים קיט קו) נשבעתי ואקיימה, וכמעשה בועז שנשבע ליצרו (במדב״ר טו טז). ולזה אדם שחושב מחשבה זו הוא פיתוי בחינת הרע, שמשריש בו שורש רע, כדי שאחר כן יהיה נקל להשריש במעיו שורש רשע להתעיב מעשיו, ויאמר אליו כלום הדבר תלוי אלא בשבועה, אתה לא נשבעת, קום עשה לך אלהים ועשה אשר תתאו עשות.
וקרא למעשה הרע ראש ולענה, לצד שהעבירות טעמם ראש ולענה, והוא סוד טיפה מרה שבחרב מלאך המות (ע״ז כ:), שתתהוה מעבירות האדם, בסוד תיסרך רעתך (ירמיהו ב יט), ולהיפך במעשה הטוב בסוד טעמו וראו כי טוב ה׳ (תהלים לד ט).
וייחד הכתוב עונש לזה יתר על המקבלים הברית, ואמר לא יאבה וגו׳, פירוש הגם שה׳ מדתו היא למחול ולסלוח לעונות עמו ישראל כשמחלין פניו כידוע, זה האיש לא יאבה ה׳, אמר לשון זה לא יאבה, נתכוין לומר שה׳ יהפוך בו רצונו שסולח ולא יאבה לסלוח. והיוצא מדבר זה כשלא יאבה ה׳ סלוח לו, הוא כי אז יעשן אף ה׳, אומרו אז, פירוש כשיחטא אחר כך שפרה ראש ולענה אז במקום שחשב להקל עונשו, ונהפוך הוא שיעשן אף ה׳ וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה.
ונמצא כי מלבד שלא הרויח כלום במחשבתו הרעה שהרי כל הרעה תבואנו, עוד לו שתרבוץ בו כל האלה, מה שלא יהיה לו כן אם יקבל השבועה עתה, שהגם שיתחייב בה בבוא עליו הרע ויקרא אל ה׳ יסלח לו, ולא תרבוץ בו כל האלה, כיון שעשה מה שעליו וקבל האלה עתה, אלא שהתנצח מיצרו ירחמהו עושהו, מה שאין כן אדם הבליעל שיבטל השבועה עתה בלבו שהוא מקשה עצמו לדעת וגורם רעה לעצמו.
והנה הגם שאמר הכתוב באיש ההוא, הוא הדין משפחה, או שבט, וכמו שגילה הכתוב לבסוף כאומרו (פסוק כא) ואמר הדור האחרון וגו׳ וראו את מכות הארץ ההיא וגו׳, הרי כי לא לאיש אחד ייחד עונש האמור, אלא גם לרבים אשר יזמו ככה.
פן יש בכם…ללכת לעבוד, "lest there be amongst you ….to go and serve the gods, etc.⁠" In this verse the Torah warns against the mere intention to practice idolatry, making the person doing this culpable. The operative word is לבבו פונה, "his heart turns, etc.
פן יש בכם, what precisely is this "root flourishing with gall and wormwood?⁠" If these words refer to the previous statement where the Torah describes when this person's "heart turns to go and serve idols,⁠" the words פן יש בכם should not have been repeated. The Torah should have written something of this order: פן יש בכם איש או אשה אשר לבבו פונה…שרש פרה ראש ולענה. Furthermore, what is the meaning of the words "a root of wormwood?⁠" Apparently the Torah does not speak about wormwood and gall but about a root. How does the Israelite who plans to engage in idolatry "bless himself in his heart?⁠" Besides what is the point of the word לאמור in this verse? What does the Torah mean with the words: "for I will walk in the path my heart sees fit,⁠" in verse 18?
The basic idea underlying this verse is to warn the Israelite that anyone who attempts to get away with none or only minor punishments by only thinking about sinning but not actually violating any of the Torah's commandments will be disappointed. The Torah tells such a person that at this particular stage of his thinking he is merely a root, Le. harmless in itself; however, the outgrowth of this root will be gall and wormwood. This is why, in the first instance, the Torah speaks of פן יש בכם שדש פורה ראש ולענה, "it is first and foremost a root from which unexpected plants will grow.⁠"
The clever Israelite who looks for devious ways to escape the curses of which the Torah warns first blesses himself in "his heart.⁠" This means that he says to himself that merely contemplating sins is not so bad. This is why the Torah uses the words והיה בשמעו. We have explained repeatedly that the word והיה always has a joyful connotation. This Israelite says to himself that as long as he only contemplates sinning, he is not guilty of anything. This contributes to his joy. The Torah puts the record straight telling such an individual that if he thought he could cancel the oath Moses committed him to before accepting it even if he had answered "Amen", this would not help him. We have learned in Shavuot 26 that when it comes to oaths one's mouth and one's heart must act in unison, and that if someone makes up his mind to invalidate the words of an oath he will utter, only his intention commits him, not his words. When Moses speaks of שרירות לבו, he describes a person who uses the loophole we just quoted to escape culpability. Not only that, but למען ספות הרוה את הצמאה, "in order to add the watered to the thirsty,⁠" i.e. to benefit from the blessings God will shower upon the Torah-observant people. The word ספות is related to כריתה, an end. The word רוה is an alternative for רבה, "increase.⁠" The word צמאה describes something small, insignificant. The Israelite intends to limit or totally cut off any punishment by cancelling the oath Moses wants him to undertake.
This kind of conduct is what Moses calls שרש, from which eventually will sprout gall and wormwood. Normally, the justification of swearing an oath is to make it a bulwark against the temptations of the evil urge. David referred to such an oath in Psalms 119,106 when he said: "I have firmly sworn to keep Your just social laws.⁠" Our sages in Ruth Rabbah credit Boaz with having sworn such an oath to resist the temptation to sleep with Ruth before they were married. The person whom Moses refers to in our paragraph uses an oath to establish a circumvention of the law. This is much worse than merely not answering "Amen" when required to do so. Moses considers this the root of all the evil that will develop from such an attitude.
The Torah singles out such a person for worse punishment than that in store for people who accepted the covenant but who violate it from time to time.
לא יאבה ה' סלוח לו "God will not be willing to forgive him;⁠" Although it is one of God's major attributes to pardon and forgive man's sins, the kind of devious scheming person described here does not qualify for God exercising this attribute. As a result of God's unwillingness to forgive such a person, He will punish him with all the severity at His command once such a person has translated sinful thoughts into sinful deeds. He will be subjected to all the curses written in the Torah.
Even though the Torah refers here to האיש ההוא, "that man,⁠" the same applies to a family or tribe which conduct themselves in the same manner.
פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה – השרש שיצמח ממנו פירות רעות.
ראש ולענה – כמ״ש רז״ל פסל מיכה עבר עם ישראל בים והלא היה כמה מאות שנה ביניהם. אלא השורש שצמח ממנה האיש מיכה שעבד הפסל. הוא שעבר עמהם וכמו שנסתלק השכינה בעת שראה יעקב את אפרים שעתיד לפרוח ממנו ירבעם בן נבט וכן אמרו (סנהדרין דף פ״ב ע״ב) הוא זמרי בן סלוא הוא שלמיאל בן צורי שדי הוא שאול בן הכנענית. וח״ו שזמרי יהיה נשמה אחד עם שלמיאל הצדיק בחיר ישראל והוא ע״ד גנאי לו ולמשפחתו ולשבטו. והיה החטא פורח מן השורש מן שאול בן הכנענית. וזהו שרש פרה ראש ולענה.
או משפחה – שהוא דבר יותר זר מאיש או אשה, ואח״כ אמר או שבט שהוא עוד זר הימנו, ששבט אחד כלו ילכד בעון פלילי כזה, אבל לא אמר על כלם, כי לא יתכן שיהיה לב כלם פונה היום לע״א, כי לא היו באים בברית השם ובאלתו, כי מי יכריחם, אבל משפחה או שבט אפשר שיבואו בברית מפני פחד הרוב:
פן יש בכם שרש – עשה בזה שתי חלוקות, תחלה אמר פן יש בכם אשר לבבו פונה היום, והוא הנפתה כבר לע״א, ובלבו מאמין בה היום הזה, ואח״כ הוסיף ואמר אפילו היום כלכם עובדים את השם בפועל, פן יש בלב אחד מכם שורש רע שיפרה וישגה ובימים הבאים יוציא פרחים רעים ויצמיח מרורות, וזה יוכל להיות גם באשר איננו פה עמנו היום, כי האב שורש והבן נצר משרשיו יפרה, והזכיר השורש כי הוא עומד לפניו היום והוא בא בברית ובאלה הזאת, וממנו אפשר שיצמיחו הפרחים הרעים:
שרש פרה ראש ולענה – עשבים מרים או ממיתים ושמם כן בלשון הקודש, ותיאר הכתוב הפנייה אחרי ע״א בשם שורש פורה ראש ולענה, כי זה האיש הסר מעם ה׳ ללכת לעבוד ע״ז, איננו מצד הסכלות והפתיות שאינו מבין כי אלהי עולם ה׳ בורא קצות הארץ, שאילו הדבר כן לא היה הכתוב אומר לא יאבה ה׳ סלוח לו, אמנם מקור הכפירה באלהי אמן, והעבודה לעץ ואבן מעשה ידי אדם בא מהשחת הדעת, שנטבעה כ״כ נפש האדם בתאוות המגונות והדרכים הרעים, עד שתבחר לצאת מתחת עול עבודת השם כדי להזיד ולהרשיע באין פחד אלהים, ורשעתו תשיאנו להאמין באלילים כדי שיהיה מותר לו לעשות התועבות אשר עבדו בהם העמים את אלהיהם, וזה באמת שורש פורה ראש ולענה:
פן יש בכם – הטעם, היחיד העתיד לגרום נזק והפסד מרובה, בהיותו מדיח משפחה או שבט.
פן יש בכם וגו׳ – אפילו היום, ייתכן שיש ביניכם יחיד או משפחה או שבט אשר לבבו פונה כבר עתה מעם ה׳ ללכת לעבוד אלוהים אחרים; או שמא נטייה רעה זו עדיין לא נתגלתה, אלא עודנה היום ״שרש״ גרידא, התחלה ההולכת ומתפתחת, אשר רק בעתיד, אולי בצאצאים, תצא ותתגלה כפרי מר.
משמעות ״ראש״ מוטלת בספק. מהאמור כאן, וכן גם מ״ענבי רוש״ (להלן לב, לב), ״וּפָרַח כָּרֹאשׁ מִשְׁפָּט״ (הושע י, ד) ועוד, נראה ש״ראש״ הוא חומר צמחי. לעומת זאת, ״וראש פתנים אכזר״ (להלן לב, לג) מורה על חומר כלשהו הבא מן החי. על כל פנים, זהו חומר בעל השפעה מזיקה מאוד על הגוף. הקשר ל״לענה״ מורה של״ראש״ יש טעם רע ומר, אך ״ראש פתנים אכזר״ נותן מקום להשערה שהוא סם המוות. אולי ״ראש״ הוא סוג של רעל שיכול לבוא גם מן הצומח וגם מן החי.
פן יש בכם איש וגו׳ – ואף אם אין עתה פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה הם מיני עשבים מרים, אשר ברבות הימים יצמח מזה עובדי ע״ז:
פן וגו׳ או שבט: ולא אמר ׳או כולכם׳1, דאם היו כולם חלילה מסרבים על קבלת הברית, לא היתה נכרתת כלל ולא היו נכנסים לארץ ישראל. אבל כאשר רוב ישראל קבלו הברית, ורק אולי יש איזה מעוט המסרבים, יהיה יחיד או משפחה שלמה או אפילו שבט שלם.
אשר לבבו פונה היום וגו׳: טעם הסירוב הוא משום שבדעתו לעבוד עבודה זרה לאחר זמן, אלא שירא כעת לעשות בפועל2.
פן יש בכם שורש וגו׳: או באופן אחר3, שאינו רוצה לעבוד עבודה זרה, אלא שאינו רוצה לקבל עול מלכות שמים גם כן, אלא להיות חפשי מכל עבודת אלוה4. והוא באמת רע ומר מעובד עבודת כוכבים, כיון שאין עליו שום עול, ואינו מאמין בדין ומשפט כלל. או5 הוא מיפר תורה לומר שלא ניתנה התורה אלא כדי להפריש מאלילים6, וזהו הרעיון גרוע מהכל, וכמו שכתבתי בספר במדבר (טו,ל)7. וכל זה הוא ״שורש פורה וגו׳״.
וכתיב ״פורה ראש ולענה״8 ולא כתיב ׳שורש ראש ולענה׳9. ללמדנו דזה הקלקול עוד גרוע מעבודה זרה. דהעובד עבודת כוכבים אינו חושק להשחית ולהתעות את האחרים, באשר הוא אינו עובד עבודת כוכבים אלא לתיאבון כי יקל לפניו עבודתה, ומה לו ולאחרים. מה שאין כן המושחת בדעותיו ונושא דעו כי כולם ׳פתיים מאמינים לכל דבר׳, הוא להוט להשכילם דעתו הגסה, וכמו שכתבתי בספר ויקרא (יג,מד), עיי״ש10, והרי זה ״פורה ראש ולענה״11. {וכתיב ״שורש״ ולא ׳עץ׳, משום דבאמת בזמן מתן תורה וכל משך בית ראשון לא היה יצר הרע דאפיקורסות שולט, אלא יצרא דעבודה זרה. אבל בתחילת בית שני שניטל יצרא דעבודה זרה12, החל להתנוצץ יצרא דאפיקורסות והפקרות13, משום הכי כתיב כאן ״שורש״14}.
והנה כאן הקדים הכתוב ״ראש״ ל״לענה״, ובקינות אומר (איכה ג,יט) ״זכור עוניי ומרודי לענה וראש״. והענין, ד״לענה״15 בתחילת אכילה אינו מר כל כך, שהרי יוצאים בו ידי מרור, והוא דתנן במשנה פסחים פרק ב׳ (לט,א)⁠16 ׳ובמרור׳ ופירש רש״י17 פופר״ץ, וכתבו האחרונים שהוא ׳לענה׳, וא״כ הוא רך בתחילה18, משא״כ ״ראש״ – מראשית אכילתו הוא מר מאד. ומשום הכי לפי דרך הכתובים לכתוב הקל תחילה והקשה אחריו, משום הכי כאן כשמדבר במרות הדעות19 שממררים את חיי הנפש, הוא מקדים דעה הנשחתה ביותר20, שהוא לחשוב דאדם כבהמה בלי דין ומשפט כלל21, וזו הדעה, אע״ג שנראית גרועה ביותר, מ״מ איננה ״פורה״ ומשחיתה לאחרים כל כך, ומי שיש בו דעה ישרה, משכיל כי האדם נוצר להיות תחת השגחת אלוה22. מה שאין כן דעה הנשחתה בקיום תורת משה לבד23, וכדומה, היא עלולה להטעות ו׳להפרות׳ בוגדים באדם24, וזהו ״לענה״ – שגרועה ביותר בזה הפרט25 שאין מבינים מראש כמה היא מרה באחרונה {ומשום הכי כתיב כאן תחילה ״ראש״ ואח״כ גרוע יותר26 שהוא ״לענה״}. וכיוצא בזה נתבאר בספר במדבר (טו,ל)27. אבל בקינות (איכה) דמיירי במרירות הגוף ורוח האדם28, הוא להיפך, מתחילה ״לענה״ – שלא היה תחילתו29 מר כסופו, ואח״כ ״ראש״ מהחל ועד כלה מרה. {ושם ״ראש״ עיקר השורש הוא ״רוש״, כדכתיב (להלן לב,לב) ״ענבי רוש״, אלא במקום ״לענה״30 כתיב ״ראש״ לבאר שהוא מתחילה31 מר}.
1. ז״ל הרמב״ן: ולא אמר על כולם – דרך כבוד. שלא יתכן שיהיה לב כולם פונה היום לע״ז, כי לא היו באים בברית ה׳ ובאלתו, כי מי יכריחם. אבל משפחה או שבט יבואו בברית מפני פחד הרוב.
2. עיין ברמב״ן בהערה הקודמת.
3. ואין לראות את ״פן יש בכם״ השני כ׳פירושא קא מפרש׳ את ״פן יש בכם״ ברישא של הפסוק. ועיין ברמב״ן, אך רבינו מפרש אחרת.
4. כלומר, אתיאיסט.
5. אפשרות נוספת של מסרב לקבל הברית.
6. והיות והוא בלאו הכי אינו חושב לעבוד אלילים לכן התורה אינה משמעותית עבורו.
7. בסוגית ״והנפש אשר תעשה ביד רמה״, הן בהעמק דבר והן בהרחב דבר.
8. ״ראש ולענה״ הם שני סוגי צמחים מרים ורעילים.
9. רש״י ביאר ״פורה״ במשמעות ״מפרה״ – מגדל.
10. בסוגית ׳צרעת הראש׳ במשנתו של רבינו, כאשר ״הראש״ מציין את השקפותיו של האדם (עיין שם נועם לשונו).
11. הלשון ׳פורה׳ מלשון ׳פרו ורבו׳, כלומר, יש לו תוצאות רבות ומגוונות יותר מאשר ׳שורש׳ לבד המציין נטע אחד מאותו סוג (ועיין בהערה 119 בדעת רש״י).
12. ע״י אנשי כנסת הגדולה שביטלוהו.
13. וכפי שכתב רבינו גם לעיל (ז,ט), ועיין בזה היטב ב׳פחד יצחק׳ על חנוכה מאמר י׳.
14. לעומת ״עץ״, כי יצרא דאפיקורסות הוא שורשי ביותר בעומק לבו של הכופר.
15. ״ראש ולענה״ הם שני סוגי צמחים מרים ורעילים.
16. ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו (חובת מרור) בפסח, בחזרת... ובמרור. יוצאין בהן בין לחין בין יבשים...
17. על הגמרא שהסבירה: ׳מרור׳ – מרירתא. וכתב רש״י: אמירפויי״ל, והיא פופרץ.
18. כלומר, אינו מר כל כך.
19. כפי שביאר רבינו בקטע הקודם על המושחת בדעותיו.
20. המוגדרת ״ראש״, ואעפ״כ היא נחשבת קלה יותר, ולכן מוזכרת בתחילה, וכפי שמסביר רבינו.
21. כלומר, אתיאיסט.
22. אדם בעל שכל ישר רואה בקלות כי יש בין האדם ובין הקוף, ותהום מפרידה ביניהם.
23. לומר שלא ניתנה תורה אלא כדי להפרישם מאלילים – לשון רבינו לעיל.
24. אך לא ברור, כי ע״פ רבינו ?יוצא ש״פורה״ מוסב על ״לענה״ ולא על ״ראש״, וצ״ע.
25. אמנם ה״ראש״ יותר מר, אך ה״לענה״ גרועה יותר בתחום התפשטותה.
26. אמנם ה״ראש״ יותר מר, אך ה״לענה״ גרועה יותר בתחום התפשטותה.
27. על הפסוק ״והנפש אשר תעשה ביד רמה... את ה׳ הוא מגדף, ונכרתה״...
28. ולא בענייני אמונות ודעות.
29. של השעבוד והגלות.
30. כלומר כאשר המלה ״רוש״ כתובה ביחס ובסמוך אל ״לענה״.
31. ״ראש״ במשמעות תחילת ענין. לפי זה ״ראש״ אצלנו מציין את המרירות (רוש) כבר בתחילת (״ראש״ – ראשית) הענין. וחידוש הוא.
פן – משפט משאלה שלילי, כלומר שלא יהיה.
היום – יתכן שכבר עכשו בשעת כריתת הברית יש בכם מי שבלבו יש פנייה רעה כזאת, והוא שורש אשר ממנו יצמחו פירות רעים.
ראש – וכן ״רוש״ (דברים ל״ב:ל״ב), פרושו בהרבה מקומות רעל במובן כללי. אבל כאן כמו ״לענה״, מין צמח ארסי.
לענה – נזכר ביחד עם ״ראש״ גם באיכה ג׳:י״ט. הכוונה לתועבות הבאות מחמת עבודה זרה.
פן יש בכם שורש כו׳ והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה – יתכן ע״ד דרוש, כי הספרי דורש וסרתם מן הדרך ללכת לעבוד אלהים כו׳, כיון שסרתם מן הדרך שוב אתם עובדים כו׳, והנה יש אנשים אשר אומרים מה זה דרך התקרבות לאלהים, האם זה פלא כי יעצים עיניו ויגדור התאוה וירבה בלימוד ויתמיד בתפלה ובתשבחות ויהיה דבוק עי״ז בה׳, אלא יתערב ברחובות ובשווקים ויתיחד עם נשים האסורות וילך בשרירות לבו, ובכ״ז יוסיף אומץ ביראת ה׳ האחוזה עמוק בלבבו כגחלת בשלהבת, אז יעלה מעלה עד אין מספר, לזה אמר הכתוב פן יש בכם כו׳ לאמר שלום יהיה לי, [פירוש אימתי אשיג רום המעלה ותכלית שלמות הישראלי] כי בשרירות לבי אלך, לחמם התאוה ולהגדיל המדורה, ואז יהיה התועליות למען ספות הרוה את הצמאה, פירוש כמו חזיר וכיו״ב שנפשו של אדם קצה בהן ואין לאדם שכר על הפרישה, אם אוסיף על תאותי ואגרה יצרי בהן הלא הוא הכל איפוא חדא ואטול שכר כולן, לא יאבה ה׳ סלוח לו כי אז יעשן אף ה׳ כו׳.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(יח) וְהָיָ֡ה בְּשׇׁמְעוֹ֩ אֶת⁠־דִּבְרֵ֨י הָאָלָ֜הא הַזֹּ֗את וְהִתְבָּרֵ֨ךְ בִּלְבָב֤וֹ לֵאמֹר֙ שָׁל֣וֹם יִֽהְיֶה⁠־לִּ֔י כִּ֛י בִּשְׁרִר֥וּת לִבִּ֖י אֵלֵ֑ךְ לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת הָרָוָ֖ה אֶת⁠־הַצְּמֵאָֽה׃
It shall happen, when he hears the words of this curse, that he will bless himself in his heart, saying, "I shall have peace, though I walk in the stubbornness of my heart, to destroy the moist with the dry.⁠"
א. הָאָלָ֜ה =א (אין געיה)
• ל=הָֽאָלָ֜ה (געיה)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
וִיהֵי בְּמִשְׁמְעֵיהּ יָת פִּתְגָמֵי מוֹמָתָא הָדָא וִיחַשֵּׁיב בְּלִבֵּיהּ לְמֵימַר שְׁלָמָא יְהֵי לִי אֲרֵי בְּהַרְהוּר לִבִּי אֲנָא אָזֵיל בְּדִיל לְאוֹסָפָא לֵיהּ חֲטָאֵי שָׁלוּתָא עַל זֵידָנוּתָא.
that, when he hears the words of this oath, he should reckon in his heart, saying, I shall have peace, though I go on in the imagination of my heart to multiply sins of ignorance with (sin of) presumption.
ויהווי כדיא שמע ית מילי לווטיה הדין ויתפייס במחשבת ליביהב למימר שלם יהווי לי ארום בקשיטותג ליבי איזיל מן בגלל למוספהד חובי שלותה על חובי זדנתהה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדי״) גם נוסח חילופי: ״כד די״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לווטיה הדין ויתפייס במחשבת ליביה״) גם נוסח חילופי: ״לווטה הדין ויתרברב בלביה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בקשיטות״) גם נוסח חילופי: ״בתקוף״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למוספה״) גם נוסח חילופי: ״למוזפה״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זדנתה״) גם נוסח חילופי: ״זידנותה״.
ויהי במשמעיה ית פתגמי מומתא הדא ויתייאש בליביה למימר שלמא יהי לי ארום בתקוף יצרא בישא דליבי אזיל מן בגלל למוספא חובי שלותא על זדונותא.
or it be that when he heareth the words of this curse he become reprobate in his heart, saying: I shall have peace, though I go on in the strength of the evil desires of my heart: so that he will add presumption to the sins of ignorance.
(יח-יט) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב הַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְזָקֵן, וְהַמַּשִּׂיא אִשָּׁה לִבְנוֹ קָטָן, וְהַמַּחְזִיר אֲבֵדָה לְכוּתִי, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה וּכְתִיב ״לֹא יֹאבֶה ה׳ סְלֹחַ לוֹ״. מֵיתִיבֵי הָאוֹהֵב אֶת אִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ, וְהַמְכַבְּדָהּ יוֹתֵר מִגּוּפוֹ, וְהַמַּדְרִיךְ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וּמַשִּׂיאָן סָמוּךְ לְפִרְקָן עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (איוב ה׳:כ״ד) ״וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ״ וְגוֹ׳ סָמוּךְ לְפִרְקָן שָׁאנִי.
פאד׳א סמע כלאם הד׳א אלחרג׳ קדר פי נפסה קאילא לא יכון לי אלא סלאם אד׳ אנמא אסיר מע הוי קלבי לכי אֻמִר באלרוא אלעטשא
וכאשר ישמע את דברי השבועה הזאת, ישער בלבו לאמור: לא יהיה לי אלא שלום, כי אלך אחרי תאוות לבי, כדי להוסיף את הרווה על הצמאה.
למען ספות הרוה את הצמאה – דברי המדבר: שלום יהיה לי, והוא מייחל עצמו בזה, עילתו בזה הוא, שהוא רואה ממות הצדיק עם הרשע, רצוני לומר: שהם שווים במוות ואין יתרון לצדיק בזה על הרשע. והוא אמרו: למען ספות הרוה את הצמאה, כלומר: בעבור מות הצדיק עם הרשע. וזאת היא דעת בעלי הקדמות, אשר אינם מאמינים לא בגמול ולא בעונש, וקלל הנביא בעל הדעת הזאת במה שאמר: לא יאבה ה׳ סלוח לו (דברים כ״ט:י״ט) . (ספר השרשים ״ספה״)
הרוה – כאן תואר חסר (במקום הרְוָיָה) למתאר מחוסר לו. כאילו אמר: למען ספות (הנפש) הרוה את הצמאה, כלומר: מפני ספות הצדיק עם הרשע. (ספר השרשים ״רוה״)
למען ספות הרוה את הצמאה – זהו מן הדברים הקשים, אשר לא תכריעם הוכחה, ואין ראייה לפירושו. והקרוב בפירושים בו שייאמר, כי האומר יאמר ׳כי עזרות נפשי הסובלת בהענקתה את תאוותיה, הוא אשר ינעם וייטב לי; לא מה שיכביד עלי מחובה זו.
והתברך בלבבו – לשון ברכה, יחשוב בלבו ברכת שלום לעצמו,⁠א לומר: לא יבואוני קללות הללו, אך שלום יהיה לי.
והתברך בלבבו – בנדרשי בלעז, כמו: והתגלח (ויקרא י״ג:ל״ג), והתפלל (מלכים א ח׳:מ״ב).
בשרירות לבי אלךבכמו: אשורינוג ולא קרוב (במדבר כ״ד:י״ז), כלומר מה שלבי רואה לעשות.
למען ספות הרוה – למען שאוסיף לוד מה שעשה עד הנה בשוגג והייתי מעביר עליהם, וגורם עתה שאצרפםה עם המזיד ואפרע ממנו הכל, ואפרע ממנו פורענות.⁠ו וכן תירגם אונקלוס: בדיל לאוספא ליה חטאי שלותא וגו׳,⁠ז שאוסיף אני לו השגגות עם הזדונות.
רוהח – שוגג, שהוא עליה כאדם שיכור, עושהט שלא מדעת.
צמאהי – שהוא עושה מדעת ומתאוה.⁠יא
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״לעצמו״.
ב. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917 נוסף כאן: ״במראית לבי״. המלים חסרות בכ״י לייפציג 1, ליידן 1.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, וכן ברש״י בראשית מ״ט:כ״ב, תהלים י״ז:י״א. בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״אשורנו״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״פורענות״. בכ״י אוקספורד 165 נוסף כאן: ״פורענות על״.
ה. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״שמצרפם״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917 חסר: ״ואפרע ממנו פורענות״.
ז. כן בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, ס״פ 118. בדפוס רומא במקום ״וגו׳⁠ ⁠⁠״: ״על זדונותא״, ובכ״י ליידן 1: ״על זנותה״. בכ״י לייפציג 1 חסר ״וגו׳⁠ ⁠⁠״ ויש מלה או מלים שנמחקו. בדפוס מינכן 5 חסר ״וגו׳⁠ ⁠⁠״.
ח. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים: ״הרוה״.
ט. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917 (במקום ״עליה כאדם שיכור עושה״): ״עושה כאדם שיכור״. בדפוס רומא: ״כאדם שיכור עושה״
י. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים: ״הצמאה״.
יא. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״ובתאוה״.
והתברך בלבבו AND HE BLESS HIMSELF IN HIS HEART – The word והתברך has the meaning of "blessing". In his heart he will imagine for himself a blessing of peace, saying, "These curses will not come upon me, I shall have peace".
והתברך – is benoir soi in old French, i.e. the verb is reflexive like והתגלח, "he shall shave himself", והתפלל, he shall pray lit., he shall make himself the object of intercession.
בשררות לבי אלך – means IN THE VIEWS OF MY HEART WILL I WALK, שררות being of a root which means to look, to see, as: "I shall see him (אשרנו), but not now" (Bemidbar 25:17); it is as much as to say, I will follow what my heart sees good to do.
למען ספות הרוה TO ADD DRUNKENNESS [TO THE THIRST] – In order that I may add punishment for him even for the sins he has committed until now inadvertently (for which the figurative expression in this sentence is הרוה, drunkenness: cf. the following passage in Rashi), and which I used to overlook; – but now he causes Me to combine them with those committed with premeditation and to exact punishment from him for everything. Onkelos, too, rendered it in a similar sense: "in order to add for him the sins of inadvertence to those of premeditation", which can only mean. "In order that "I" may add sins of inadvertence to those of presumption".
הרוה DRUNKENNESS – figuratively describes the condition of a שוגג, one who acts inadvertently. The expression is an apt one because he acts like a drunken man who does things unwittingly,
הצמאה THE THIRST – aptly describes the attitude of one who acts wittingly and out of desire.
פס׳: והיה בשמעו – והתברך בלבבו. יברך את עצמו 1כענין שהיו אומרים דורו של ירמיהו (ירמיהו ה׳:י״ב) (הלא ה׳ בקרבנו) לא תבוא עלינו רעה וחרב ורעב לא נראה.
כי בשרירות – כענין שנאמר (שם ז) וילכו במועצות בשרירות לבם הרע שמתירו לבו לעשות אותו דבר לשון חכמים שרי מותר.
ד״א: שרירות – לשון חכמים חיזוק כמו שריר וקיים.
למען ספות הרוה את הצמאה – להוסיף חטא על חטא. כענין שנאמר (ישעיהו ל׳:א׳) למען ספות חטאת על חטאת.
הרוה – דבר שעושה בשוגג.
את הצמאה – דבר שעושה במזיד והוא חמור מן הראשון כאדם שאוכל נבילות לתיאבון וחוזר ואוכל להכעיס אמר שכן דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה מעט ולמחר מטהו מן הדרך לגמרי. וכן ישעיהו אומר (שם ה) הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. הוא דומה לחוט של בוכיא. פירוש עכביש ולבסוף דומה לעבות העגלה. לפיכך צריך אדם להרגיז יצר טוב על יצר הרע וכן פירושו של פסוק למען ספות הרוה את הצמאה בזמן שעושה אדם עון בשוגג וחוזר ועושה במזיד נחשב לו השוגג הראשון כמזיד האחרון. שבזמן שמתחרט בו הזדונות נעשות לו כשגגות שנא׳ (הושע י״ד:ב׳) כי כשלת בעונך. ואם מתחזק ברשעו שגגות נעשית לו כזדונות שנאמר למען ספות הרוה את הצמאה:
1. כענין שהיו אומרים דורו של ירמיה. כחשו בה׳ ויאמרו לא הוא ולא תבוא עלינו רעה וחרב ורעב לא נראה כצ״ל וזה שאמר יברך את עצמו. היינו שיאמרו כשיעבדו ע״ז אז יהיו מבורכים:
והיה כשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי – שאם הוא אלהי הגוים אשר עבר בתוכם, לא יירא אותו האיש מהם כי לא ידעו.
ובשרירות לבו ילך למען ספות הרוה את הצמאה – היום צמא לפנות מעם י״י אלהינו לעבוד ע׳ז׳ (דברים כ״ט:י״ז), ומחר כשיראה שעה ישבע מן השובע על הצמא לשעבר לעבד ע׳ז׳. (כ״י בולוניה 469.1)
למען ספות הרוה – המזיד, שמתוך שובע הוא חוטא.
הצמאה – לתאבון, שאינו רשע כעושהא להכעיס מתוך שובע.
כי בשרירות לבי – אלא בשרירות.
א. כך תיקן רוזין. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: בעושה.
למען ספות הרוה TO THE UTTER RUIN OF THE SATIATED: [“The satiated” means] those who sin deliberately, those who sin despite the fact that they are sated.
TOGETHER WITH THE THIRSTY: [means those who sin] because of [an unfulfilled] craving. They are not as evil as those who, despite the fact they are sated, sin malevolently.⁠1
כי בשרירות לבי: [The word כי here should be understood in the sense of אלא, yielding the meaning] RATHER I WILL FOLLOW MY OWN WILLFUL HEART.⁠2
1. Rashbam’s understanding of the meaning of the imagery in the verse is the precise opposite of Rashi’s. Rashi says that “the thirsty” are people who sin deliberately. “The satiated” are the ones less responsible for their actions; they have drunk their fill and have reduced responsibility for their own actions because of their inebriation.
Rashbam’s distinction – that people who sin out of a strong passion or desire are not as bad as those who sin malevolently – is a common talmudic idea. Rashbam uses standard talmudic terminology to make this distinction between sins that are malevolent (להכעיס) and sins that are done because of a craving (לתאבון). See e.g. Hor. 11a, and Rashi there s.v. להכעיס.
2. Rashbam frequently points out, particularly in his Deuteronomy commentary, when the word כי means “rather.” Generally he offers that explanation of כי when it appears at the beginning of a clause that follows a sentence with a negative statement. See e.g. his commentary to Deuteronomy 7:5 and the examples cited in note 46 there.
Here there is no negative statement preceding the word כי, making Rashbam’s interpretation difficult. Most interpreters and translators say that כי in our verse should be understood as “if,” “when” or “even though.” See e.g. Ibn Ezra, NJPS and von Rad. Perhaps Rashbam is simply trying to point out the logic of the sinner of the verse, who says, “I will not take heed of the warning; I will rather follow my own willful heart.” Still the placement of the word כי after the clause שלום יהיה לי (“I shall be safe”) argues against understandingכי as meaning “rather.”
את האלה הזאת – ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה (דברים כ״ז:ט״ו).
(יח-יט) והתברך – אמר ר׳ יהודה הלוי מ״כ: פירוש והתברך כמשמעו. וזה טעמו: כאשר ישמע הקללה, יתברך בלבו, והוא אומר: שלום יהיה לי, כאומר בשמעו החרם: חוץ ממני.
למען ספות – [אמר ר׳ יהודה הלוי ז״ל: ספות לשון כריתה, כמו: האף תספה (בראשית י״ח:כ״ג), כלומר שיחשוב המתברך לבטל דברי הצדיק, שהוא כנוי במלת רוה עם דבר הצמא⁠{ה} שהוא הרשע. והנה כנה הצדיק ברוה, כמו: והיה כעץ שתול על מים (ירמיהו י״ז:ח׳), והרשע – בצמא⁠{ה}, כמו: כערער בערבה (ירמיהו י״ז:ו׳)],⁠א ויחשוב כי ברכתו בלבו תפסיק הקללה. ויפה פירש, לולי שמלת רוה תאר השם, והיה ראוי להיותו על דרך פירושו רווי את הצמא.
[או יתכן ששב אל נפשו.]⁠ב
ויאמר ר׳ יונה הספרדי נ״ע, כי טעמו: בעבור שיראה שיכלה התם עם הרשע, על כן יחשב בלבו רע. ואין זה נכון, בעבור שלום יהיה לי.
לפי דעתי: שמלת ספות – לשון תוספת,⁠ג כמו: ספות חטאת על חטאת (ישעיהו ל׳:א׳).
והטעם: שלום יהיה לי אע״פ שאלך בשרירות לבי – כי בצדקת הצדיקים אחיה, כי הם רבים, ואני יחיד חוטא, על כן כתוב אחריו: לא יאבה י״י סלח לו כי אז (דברים כ״ט:י״ט) – הטעם, מיד יכרת. גם זה הפסוק לעד על פירושי במלת: ונסלח לו (ראב״ע במדבר י״ד:י״ט).
והנה ספות גם הרוה תוסיף על הצמאה. ומשל הצדיק ברוה, כטעם: כעץ שתול על {פלגי} מים (תהלים א׳:ג׳). והרשע בצמאה, כטעם: כערער בערבה (ירמיהו י״ז:ו׳). והעד, שכתוב בתחלה: שורש פורה ראש ולענה (דברים כ״ט:י״ז), והואד במקום צמא.
יעשן – ישרפנו אש האף עד שיראה העשן.
והנה אם הוא יחיד ימות מיד, ואם היא משפחה תכרת ורבצה בו כל האלה – וטעם: שתרבץ האלה במשפחה עד שימחה שמה.
א. ״אמר ר׳ יהודה הלוי ז״ל, ספות... בערבה״ חסר בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150, פריס 176, לוצקי 827, ברסלאו 53, ובעוד עדי הנוסח, והושלם מכ״י וטיקן ניאופיטי 2.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ג. ״לשון תוספת״ חסר בכ״י פריס 177 וברוב עדי הנוסח, והושלם מכ״י וטיקן ניאופיטי 2.
ד. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, לוצקי 827. בכ״י פריס 177: והיה.
THIS CURSE. This curse refers to Cursed be the man that maketh a graven or molten image (Deut. 27:15).
(18-19) THAT HE BLESS HIMSELF IN HIS HEART. Rabbi Judah Ha-Levi, of blessed memory, says that he bless himself is to be taken according to its plain meaning. When he hears the curse he will bless himself in his heart and say I shall have peace. In other words, when he hears the ban1 he will say it will not fall on me but upon someone else.
THAT…BE SWEPT AWAY. Rabbi Judah Ha-Levi, who rests in paradise, says that the word sefot (swept away) means to extirpate. Compare, tispeh2 [thou (wilt) sweep away] in Wilt Thou indeed sweep away (Gen. 18:23). In other words, the one who blesses himself3 wants to nullify the words of the righteous,⁠4 who are metaphorically called "the watered,⁠" with the words of "the dry.⁠" Look, the righteous are called watered. Compare, For he shall be like a tree planted by the streams of water (Jer. 17:8). The wicked are called dry. Compare, For he shall be like a tamarisk in the desert (Ibid., v. 6). The wicked person thinks that the blessing which he utters in his heart will also stop the curse. He explained well were it not that the word ravah (well watered) is an adjective.⁠5 Our text should have read, ravi6 et ha-tzama7 (the well watered…with the dry). Rabbi Jonah the grammarian8 says that it means9 because the corrupt sees the righteous10 destroyed along with the wicked11 he therefore thinks evil in his heart.⁠12 However, this is incorrect because Scripture reads, I shall have peace.⁠13 In my opinion the word sefot (swept) means to add. Compare, sefot chattat (add sin) (Is. 30:1). The added sin is the wicked person's statement, I shall have peace even though I walk in the stubbornness of my heart. I will live because of the righteousness of the righteous, for the pious are many and I am an individual sinner.⁠14 Scripture therefore afterwards reads, The Lord will not be willing to pardon him15 but then… (v. 19). The meaning of the latter is he shall immediately be destroyed. This verse is also proof of my interpretation of and he shall be forgiven16 (Num. 15:28). The meaning of sefot is that the well watered will add to the dry. Scripture compares the righteous to the well watered, as in And he shall be like a tree planted by streams of water (Ps. 1:3). It compares the wicked to the dry. Compare, For he shall be like a tamarisk in the desert (Jer. 17:6). The fact that Scripture at first reads, a root that beareth gall and wormwood (v. 17), is proof of this.⁠17 It is in a dry place.⁠18
THE ANGER OF THE LORD…SHALL BE KINDLED.⁠19 The fire of God's anger shall bum him to the point where the smoke will be visible.
Observe, if the sinner be an individual he will die immediately, and if it is a family all the curse…shall lie upon him. This means that the curse shall lie upon the family until its name is eradicated.
1. The curse.
2. Both words come from the root samekh, peh, heh.
3. The wicked.
4. Moses.
5. As is tzeme'ah (dry). The point is that Rabbi Judah's interpretation requires that nouns, not adjectives, be employed in our verse, for according to his interpretation the verse speaks of people. Filwarg argues that Rabbi Judah's interpretation requires a noun because the dry and the watered are metaphors for curses and blessing, which are nouns. He interprets in this manner because later on Ibn Ezra himself interprets the dry and the watered as referring to people. The problem with Filwarg's interpretation is that Ibn Ezra quotes Rabbi Judah as saying, "The righteous are called watered…The wicked are called dry.⁠"
6. A noun.
7. A noun.
8. Rabbi Jonah ibn Janach.
9. The meaning of that he blesses himself in his heart…that the watered are swept away with the dry.
10. The watered.
11. The dry.
12. Rabbi Jonah's interpretation of that he bless himself in his heart. The wicked person says I might as well be wicked, for both the righteous and the wicked suffer one fate. They are both swept away.
13. That he blesses himself in his heart implies that he says something positive to himself. However, there is nothing positive in saying the righteous and I will be swept away.
14. Ibn Ezra's interpretation of the watered be swept away with the dry. A nation is judged by the majority of its people. The wicked believe that the merit of the majority, who are righteous, will protect the sinners, who are a minority.
15. Hebrew, selo'ach lo.
16. Hebrew, ve-nislach lo. According to Ibn Ezra the word salach means to delay punishment. See Ibn Ezra on Num. 14:19, "Selach refers to being slow to anger.⁠"
17. That dry refers to the wicked.
18. The root that beareth gall and wormwood grows in parched land. Hence the wicked person is called the dry (Meijler, Krinsky). Ibn Ezra's interpretation presents a problem. He interprets "the watered and the dry" as referring to people. However, earlier Ibn Ezra rejects Rabbi Judah Ha-Levi's interpretation for this very reason. As noted above, Filwarg attempts to justify Ibn Ezra's position. However, his interpretation is forced.
19. Hebrew, yeshan (literally, shall smoke). Our clause literally reads, the anger of the Lord…shall smoke. Hence Ibn Ezra's interpretation.
ולכך אני רוצה שתהיו כולכם בברית ובאלה ובשבועה, שאם יהיה אחד מכם שלא יהיה בברית, והיה בשמעו את דברי האלה הזאת, והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות – שיאמר: מה לי בצער הזה, הלא לא קבלתי האלה, שלום {יהיה} לי כשאלך בשרירות לבי, כי אני לא קבלתי האלות הללו.
למען – שירצה לספות הרוה שירצה להוסיף ולעשות חטאים שהוא רוה ושבע מהם, שאינו תאב להם, שאין בהם יצר הרע, כגון: לבישת שעטנז וזריעת כלאים, עם חטאים שהוא תאב וצמא {להם}⁠א כגון: גזל ועריות, ויעשה כל שלבו חפץ, שהרי לא קיבל האלות והשבועה והברית, ויבא בטענה.
א. ההשלמה מספר הג״ן.
And therefore I want all of you to be included in the covenant and in the curse and in the oath, for if one of you will not be included in the covenant, והיה בשמעו את דברי האלה הזאת, והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות – IT SHALL HAPPEN, WHEN HE HEARS TO THE WORDS OF THIS CURSE, THAT HE WILL BLESS HIMSELF IN HIS HEART, SAYING “I SHALL HAVE PEACE” THOUGH WITH THE WHIMS – That he shall say: What is my part in this distress, for I did not accept the curse; I {shall} have peace when I WALK ACCORDING TO THE WHIMS OF MY HEART, because I did not accept these curses.
למען – SO THAT – That he will want to ADD THE SATISFACTION that he will want to add and do sins from which he is satiated and satisfied, that he does not desire [and] for which he has no evil inclination, such as: wearing a mixture of wool and linen and planting forbidden mixtures, along with sins that he desires and THIRSTS {for them} such as: theft and forbidden sexual relations, and he will do everything that his heart desires, since he did not accept the curses and the oath and the covenant, and he will come with a claim [that he was not part of the oath].
את דברי האלה הזאת – ארור האיש אשר יעשה וגו׳ (דברים כ״ז:ט״ו) האמורים בפרשת תבא.⁠1
והתברך – לשון ברכה כאשר ישמע הקללה, יתברך בלבבו – ויאמר שלום יהיה לי – כמו אדם כאשר שומע הקללה אומר חוץ ממני.⁠2
כי בשררות לבי אלך – אם בשרירות לבי.
למען ספות הרוה – כדי להרבות עונות שנפשו רוה ושבעה מהן שאין בהם יצר הרע כגון לבישת שעטנז וכיוצא בהן.⁠3 את הצמאה – [עם הצמאה], עם העונות שנפשו תאבה וצמאה להם כגון גזל ועריות וכיוצא בהן.⁠4
דבר אחר: למען ספות הרוה את הצמאה – להוסיף ולשבוע שובע עבירות את מי שהוא רעב וצמא מהם. כלומר מתי יבא יום לעבור עבירה בפרהסיא שיוכל לשבוע עצמו ממה שהוא צמא היום כי ירא פן ישפטוהו מי שהכח בידם.
דבר אחר: להוסיף ולחבר הצדיקים עם הרשעים ולעשות כמעשיהם, הכתוב המשיל הצדיק לרוה על שם והייתה נפשם כגן רוה (ירמיהו ל״א:י״א), והרשע לצמאה על שם והיה כערער בערבה (ירמיהו י״ז:ו׳).⁠5
1. שאוב מאבן עזרא.
2. שאוב מאבן עזרא.
3. שאוב מר״י בכור שור.
4. שאוב מר״י בכור שור.
5. שאוב מאבן עזרא.
את דברי האלה הזאת, "the words of this curse.⁠" This is a reference to the curses pronounced at Mount Eyval, in chapter 27, 15-26.
והתברך, "and he blesses himself, i.e. he reassures himself; he considers himself immune from these curses (by interpreting them as applicable only to the community, not to individuals.)
כי בשרירות לבי אלך, "even though I do my own thing,⁠" i.e. I ignore rules meant for others.
למען ספות הרוה, "the irrigated plants will be swept away with the dried out ones.⁠" He feels that if the community has sinned and God will punish them, it makes no difference that he adds a few extra sins which he as an individual indulges in. [He denied God's supervision of individuals who are sinful, as otherwise the community would be made to pay for the sins of each individual. We can perhaps understand this logic as the deluge swept away everyone and they could not all have been equally guilty. He also distinguishes between sins that are due to the evil urge, such as indulging in forbidden but tasty food, and others such as not wearing garments with a mixture of wool and linen, which did not require him to resist temptation. Ed.] An alternate interpretation of the line: למען ספות הרוה את הצמאה; he cannot wait until violation of Torah laws becomes popular, so that he may indulge in it openly rather than secretly and make an outcast of himself. In the meantime he has to suffer like a plant suffers that is not irrigated. He may even have restrained himself from sinning although harbouring a fervent desire to do so as he is afraid of being caught and convicted. The Torah appears to compare the righteous to the well watered plant, and the sinner or potential sinner, to the plant that thirsts for water. (Compare Yehudah Halevi quoted by Ibn Ezra)
(יח-יט) והתברך בלבבו לאמר – כשישמע האחרים מתקללים באלות האלה, הוא יתברך במחשבתו, ויאמר בלבו: שלום יהיה לי מכל אלה כאשר אלך בתאות לבי. והשם לא יסלח לו, אבל יעשן עליו אפו אז כשיחטא לדור או לדורות. או יהיה טעם: כי לאמר: יהיה לי שלום בעבור שאינני מקבל עלי השבועה, כי בשרירות לבי אלך כל ימי, וכל חפצי אעשה.⁠1 ולא יאבה י״י בעבור שאיננו מקבל אלתו לסלוח לו, אבל יעשן עליו אפו כיון שבא בבריתו לפני עם כל ישראל.
התאוה הגוברת ומתחזקת בלב תקרא שרירות כלשון חכמים (בבלי בבא בתרא ק״ס:): שריר וקיים, וכן: בשרירי בטנו (איוב מ׳:ט״ז).
ופירוש למען ספות הרוה את הצמאה – להוסיף השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תקרא רוה, כענין: ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו (ירמיהו ל״א:י״ג), והיתה נפשם כגן רוה (ירמיהו ל״א:י״א), והמתאוה תקרא צמאה: צמאה לך נפשי (תהלים ס״ג:ב׳). והטעם:⁠א כי נפש האדם הרוה, שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבא בלבו קצת תאוה והוא ימלא תאותו, אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה, ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה. כי המתאוה לזמת הנשים היפות כשיהיה שטוף בזמתן תבואהו תאוה לבוא על הזכור ועל הבהמה וכיוצא בזה משאר התאוות, וכענין שהזכירו חכמים (בבלי סוכה נ״ב:): משביעו רעב מרעיבו שבע. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו שהוא אם ימלא נפשו בתאות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להן, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו ולאשר השביע נפשו בו. ולפי שהזכיר: שרש פורה (דברים כ״ט:י״ז), אמר כלשון הזה, כי יוסיף השרש ההוא כפתו אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה ותשובנה כולן צמאות.
ואין למען במקום הזה טעם שאלך בשרירות לבי, בעבור שאספה הרוה עם הצמאה, אבל הוא כמו: לספות, יאמר הכתוב כי בעבור זה יהיה כך. כי בכל סבה עם עלול יאמר: למען, בין שיעשה אדם הגורם לרצותו בעלול, כמו: למען ייטב לך (דברים כ״ב:ז׳), בין שיהיהב כן שלא מדעתו, כמו: למען למוג לב (יחזקאל כ״א:כ׳), למען יאשמוג (יחזקאל ו׳:ו׳), כספם וזהבם עשו להם עצבים למען יכרת (הושע ח׳:ד׳). ורבים כאלה. זה הטוב והישר בעיני בפסוק הזה מכל הנכתב עליו בהרבה פנים.
גם יתכן לפרש שהוא שב אל שורש פורה ראש ולענה (דברים כ״ט:י״ז), יאמר: כי יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי, למען שיוסיף פארתו הרוה, אשר תגדל ותצמיח הלענה וראש על הצמאה אשר לא היתה צומחת. או יהיה הרוה כנוי ללענה הנזכרת, שיוסיף הלענה הרוה הצומחת וגדלה מאד על הצמאה אשר לא היתה גדלה רק מעט, ותהיינה שתיהן צומחות. והכונהד לאמר כי כל אשר ישמע האלה ויתברך ממנה, ויתחזק בשרירותו, סעיפיו ישיבוהו לחטוא ויצמיחו פשעים יותר מבראשונה. וגם זה פירוש נכון.
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו מ״ו:י׳.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״הטעם״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא נוסף כאן: ״אדם הגורם״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בנוסח המקרא שלנו: ״יחרבו ויאשמו״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון נוסף כאן: ״בזה״.
(18-19) AND HE BLESS HIMSELF IN HIS HEART, SAYING: ['I SHALL HAVE PEACE']. When he will hear others imprecating themselves with these oaths, he will in his imagination bless himself, saying in his heart, "I shall have peace from any curse when I follow the desire of my heart.⁠" G-d will not pardon him; instead, His anger will then be kindled against him1 whenever he sins, in that generation or [when his descendants sin] in later generations.⁠2 Or the sense of the verses may be as follows: "Because he says [publicly]: I shall have peace, since in my heart I do not accept the oath upon myself, for I shall walk in the stubborness of my heart all my days and carry out all my desires. And the Eternal will not be willing to pardon him3 because he did not accept His imprecation; instead, His anger will be kindled against him4 since he came into the covenant in My presence with all [the people of] Israel.⁠" [Therefore the refusal of an individual to accept the covenant constitutes a punishable defiance.]
A desire that grows stronger and more in one's heart is termed [in Hebrew] shriruth ['ki bishriruth libi eileich' — for I shall walk in 'the stubborness' of my heart], similar to the expression of the Sages:⁠5 "sharir (strong) and established.⁠" So also, 'bishrirei' (in the muscles of) his body.⁠6
L'MA'AN' (THAT) THE WATERED BE SWEPT AWAY WITH THE THIRSTY. The meaning thereof is "'to supplement' the watered with the thirsty,⁠" for the satisfied soul is called ravah (satiated), similar to, And I will 'satiate the soul' of the priests with fatness, and My people shall be satisfied with My goodness;7 and their soul shall be as a watered garden,⁠8 while the desiring soul is called tz'meiah (thirsty): My 'soul thirsteth' for Thee.⁠9 Therefore, the sense of the verse is: when into a person's satisfied soul — one that does not desire harmful things — there comes a slight craving, and he satisfies his lust, then there will grow in his soul a craving even greater than the original one, for the thing that he ate or that he did, and it [the soul] will lust [even] after evil things for which he never craved at first. Thus, if someone craves for lewdness with beautiful women and becomes carried away in unchastity, his lust will ultimately bring him to sodomy and to bestiality and the like with other forms of lust. This is akin to what the Sages have mentioned [with respect to sexual craving]:⁠10 "The more one satisfies it, the more it hungers, the more one starves it, the more it is satisfied.⁠" Therefore Scripture states concerning him who follows the stubborness of his heart, that if he will satisfy his soul with those stubborn and overpowering desires for which it thirsts, his soul "will add the watered to the thirsty,⁠" for then he will desire and thirst after things for which he had been satisfied, and with which his soul was satiated [meaning that, up to then, he felt no desire for them]. And, because he used the expression 'shoresh poreh' (a root that beareth),⁠11 he follows this usage, saying that this root shall add a branch that will be satiated and leafy to the thirsty one and they will all become thirsty. Thus the word l'ma'an (that) in this place does not refer to the reason [i.e., "so that"]: "I will go in the stubborness of my heart so that I supplement the watered with the thirsty.⁠" Instead its meaning is like "to add" — Scripture is saying that because of his conduct, this will be the result.⁠12 For in every result of a particular action, Scripture uses the term l'ma'an, whether the responsible person does it intentionally to effect that result, as 'l'ma'an' (so that) it may be well with us,⁠13 or whether the person effecting the result does so unintentionally, as in the expressions: 'l'ma'an' (that) their heart may melt;14 'l'ma'an' (that) your altars may be laid waste;15 Of their silver and their gold have they made them idols, 'l'ma'an' (that) they may be cut off,⁠16 and many other similar verses. In my opinion this is the best and most correct of all that has been written about this verse from many aspects.
It is also possible to explain that the phrase [that the watered …] refers back to the expression a root that beareth gall and wormwood,⁠17 the verse stating that he will bless himself in his heart, saying, 'I shall have peace,' so that his watered branch, on which grow and sprout the wormwood and gall, should be added to the thirsty one on which nothing has grown.⁠18 Or the watered may be a surname for the aforementioned wormwood, meaning that the watered wormwood which sprouts and grows exceedingly will be added to the thirsty which until now has grown but little — so that now both will sprout. Thus the intent is to state that anyone who will hear the imprecation and will imagine himself to be immune against it, holding strongly to [this] stubborness, and, as a result, his thoughts will bring him to [further] sin sprouting transgressions greater than the first [the Eternal will not be willing to pardon him etc.].⁠19 This also is a correct interpretation.
1. (19).
2. This is to be understood in the light of Ramban's explanation above, that the expression whose heart turneth away this day applies to one who has already been beguiled after the idols; or lest there should be among you an evil root refers to the descendants. It is with reference to these two types of idol-worshippers that Ramban says here that G-d's anger will be kindled when he sins in that generation, or when his descendants sin in future generations (Kur Zahav).
3. (19).
4. (19).
5. Baba Bathra 160b.
6. Job 40:16.
7. Jeremiah 31:13.
8. Ibid., (11).
9. Psalms 63:2.
10. Succah 52b.
11. (17).
12. In other words, it is not the sinner who says: "L'ma'an (so that) I supplement the watered etc.⁠" but it is Scripture which declares "L'ma'an etc.⁠" that "to add" the watered etc., will result from his conduct.
13. Jeremiah 42:6. See my Hebrew commentary p. 478, Note 32, that the reference in the Hebrew text of Ramban is to above, 4:40, but the word l'ma'an is not found there in connection with this expression.
14. Ezekiel 21:20.
15. Ibid., 6:6.
16. Hosea 8:4. The result referred to in each of the last three verses is involuntary. Here, too, it cannot be said that they made idols of gold and silver "so that" they may be cut off. Rather, Scripture states that the undesired result will be that, in punishment, they will be cut off.
17. Succah 52b.
18. The difference between the two interpretations is: In the first interpretation "the watered" was not lustful — it was "the thirsty" that was the sinful part of the soul. In the second interpretation, however, the sinful aspect of the soul is "the watered" part, for on it has already grown "the gall and the wormwood;⁠" and "the thirsty" is the pure part of the soul, for nothing evil has yet grown on it. The third explanation which follows is similar to the second with a minor change, as explained in the text (Kur Zahav).
19. (19).
והיה בשמעו את דברי האלה הזאת – שהוא ארור האיש אשר יעשה פסל וגו׳.
והתברך בלבבו לאמר – יחשוב בלבבו בשמעו הקללות שישובו לו לברכות ויאמר שלום יהיה לי לא יגע בי רע.
בשרירות לבי אלך – יאמר שלום יהיה לי אע״פ שאלך בשרירות לבי, כי בצדקת הצדיקים אחיה שהם רבים ואני יחיד חוטא, על כן כתוב אחריו לא יאבה ה׳ סלוח לו כי אז יעשן, והטעם מיד יכרת, כן פירש החכם רבי אברהם ז״ל.
ויתכן לפרש בשרירות לבי, בחוזק, והוא לשון רז״ל אשרתא דדייני, שהוא קיום ב״ד, וזהו שאמר למען ספות הרוה את הצמאה, הרשע מתהלל במפעלים רעים ואומר ללכת בחוזק לבו כדי שיוסיף צמאון בנפשו שהיתה רוה, כלומר שבעה מתאוות פעולת העבירה ההיא, ויחזור אותה צמאה, כי לבו חזק בתאוות ובמחשבות רעות תמיד כל היום, וכל שהוא רוצה לנהוג המנהג הזה ולרדוף אחר תאוותיו ומשביע נפשו מהן יותר ירעב להם כי זה משפטן וזה דרכן. גם מן הידוע כי הלב באדם שרש הגוף, ומחשבות ענפים, והמעשים פירות, וכל יצר מחשבות לבו של רשע רק רע כל היום, לא ימיש מעשות פרי רע ומר, ואף אם אינו מוציא מחשבתו לפועל הנה הוא נענש על המחשבה בלב, ולזה כוון שלמה ע״ה במה שאמר (משלי ט״ו:י״ג) לב שמח ייטיב פנים ובעצבת לב רוח נכאה, באר שלא יקל בעיני האדם ענין במחשבה, שהרי שמחת הגוף ועצבונו תלוים במחשבה, ואם כן הרי המחשבה שהיא מן הלב יוצאה לפועל ומתגלית בגוף האדם. ומעתה יתבונן האדם בעצמו גודל שכרו אם ישמח במצות, וגודל עונשו אם ישמח בעבירה, וכן במדת העצבון גדול שכרו ועונשו, וזהו שאמרו רז״ל הרהורי עבירה קשין מעבירה, לפי שהרהור הזה יוצא לידי פעולה ומתגלה בגוף, ועל כן יהא קשה מעבירה בלא הרהור, שהרי בזה הרהור ופעולה, ובזה פעולה בלא הרהור. והמאמר הזה לרז״ל גדול הערך מאד, רבו בו הפירושים, וזה שאמרתי אחד. ועוד פירשו בו הרהורי עבירה קשין מעבירה, כי רגילות המחשבה מביא האדם לידי עבירה. ועוד פירשו, כי הרהורי עבירה קשין על הנפש מעבירה עצמה, לפי שהרהור תלוי בלב והנפש משכנה בלב, ועל כן כשהוא מטמא אותה במחשבה רעה קשה יותר מן העבירה עצמה כי העושה עבירה עצמה אין מחשבתו כל כך טרודה. ועוד פירשו בו הרהורי עבירה קשין מעבירה, כי המחשב לעשות עבירה אחת כגון לגזול או לגנוב או לבא על אחת מן העריות וחשב בלבו אם יבא אדם כנגדו שם לבטל מה שאני רוצה לעשות אכנו או אהרגנו כדי שאשלים חפצי, ונמצא כי כשגנב או גזל או בא על הערוה שעשה עבירה אחת, אצל ההרהור היה קשה יותר מגוף העבירה שהרהר כמה עבירות וגמר בלבו שיכה ושיהרוג ולבסוף יעשה העבירה.
ואם ישאל שואל והאיך יעניש הכתוב על ההרהור בלא מעשה, כי בודאי אין האדם יכול לשלוט בעצמו שלא יעלו בלבו מחשבות רעות, ואם כן למה יעניש על מה שאינו בידו. אבל אודיעך עיקר הדבר, ידוע כי בחירת המעשים מסורה בידו של אדם לטוב ולרע, הוא שכתוב (דברים ל׳:ט״ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו׳ ובחרת בחיים, גם בחירת המחשבה מסורה בידו אחר ההכנות, כי נצטוה שיחשוב מחשבה טובה ונזהר שיפנה לבו מלחשוב מחשבה רעה, והוא נגמל על המחשבה הטובה ונענש על המחשבה הרעה. ומה שלפעמים יולידו סרעפיו ורעיוניו מחשבות בלתי טובות, ויעלו על לבבו בפתע פתאום הרהורים לא ראוין שלא במתכוון, הנה זה טרם ההכנות והוא סימן המכשול והחטא, כי הטה עצמו מני אורח ולא גדל נפשו במדרגת ההכנות, ותקנתו ורפאותו שישתדל בהכנות והוא שיכין לבו ומחשבותיו אל השם יתעלה, ולו ישעבד ויכוף מחשבתו במחשבה טובה ובכשרון המפעלים, ואם באת המחשבה הרעה שיגער בה, שאם אינו גוער בה והיא עומדת בלבו הנה הוא נענש. וכאשר יתמיד מחשבתו זאת זמן רב ויכין לבו לאהבת השם יתברך ולקרבה אליו וללכת בדרכיו, גם ה׳ יתן הטוב ויגמלהו כצדקו שיכין לבו שלא יחשוב בדבר רע ולא יעלה במחשבתו רק טוב, ועל זה אמרו בא לטהר מסייעין אותו. ורבים הכתובים על העיקר הזה, הוא שכתוב (דברי הימים א כ״ח:ט׳) כי כל לבבות דורש ה׳ וכל יצר מחשבות מבין אם תבקשנו ימצא לך, וכתיב (משלי כ״א:ב׳) ותוכן לבות ה׳, כי הש״י מכין לב האדם ומישר תולדתו כשאדם מכין לבו כנגדו יתעלה, וכן כתוב (תהלים י׳:י״ז) תאות ענוים שמעת ה׳ תכין לבם תקשיב אזנך, וכתיב (דברי הימים א כ״ט:י״ח) ה׳ אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך.
והרמב״ם ז״ל פירש הרהורי עבירה קשין מעבירה, לפי שהמחשבה מעלה גדולה באדם מכח השכל וממדות הנפש השכלית, וכשהוא חוטא בו הנה הוא חוטא במבחר מדותיו, ואין אשמת המשתמש בעבד סכל כאשמת המשתמש בבן חורין חכם, כן כתב בתחלת פרק שני מספרו.
ועוד טעם אחר, הרהורי עבירה קשין מעבירה, אחר מעשה העבירה, כי כיון שעשה העבירה כבר ועוד הוא מהרהר בזה הוא קשה לענין עונש הנפש מעבירה עצמה, אבל קודם מעשה העבירה אין עונשו קשה ואינו נענש כלל, שהרי אמרו רז״ל מחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה, ואינו נענש עליה, וכן הכתוב אומר (תהלים ס״ו:י״ח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה׳, אלא אם כן היתה מחשבת עבודה זרה שכתוב בה (יחזקאל י״ד:ה׳) למען תפוש את בית ישראל בלבם.
והיה בשמעו את דברי האלה הזאת, "it will be when he hears these words of a curse, etc.;⁠" a reference to what we read above in Deut. 27,15: "cursed the man who makes a hewn image, etc.⁠" The person concerned is under the mistaken impression that he will be a beneficiary of the merit accumulated by the many people who do observe the Torah and have forsworn any form of idolatry.
והתברך בלבבו לאמר "and he will bless himself in his heart, saying;⁠" He will think upon hearing the curses that they will not harm him and actually be turned into blessings.
בשרירות לבי אלך, "I will walk as my heart sees fit.⁠" He says to himself that in spite of the fact that he does not accept any part of the Torah which does not appeal to him he will not be punished, seeing that he is only an individual whose actions are not relevant when the vast majority of his fellow Jews are observant and therefore the whole people is deserving of God's bountiful blessing as promised. Seeing that he reasons in such a way, the Torah adds immediately that he is totally wrong. God will not forgive him, i.e. turn a blind eye to his conduct; on the contrary, God's wrath will be fuming, etc., against such an individual. The word אז in our verse is understood to mean "immediately,⁠" by Ibn Ezra.
It is also possible to understand the words בשרירות לבי as an expression of aggressive obstinacy. This individual deliberately disregards the opinion of the multitude, "doing his own thing" openly. The meaning of the expression is similar to what is known in the Talmud (Gittin 26) as אשרתא דדייני, "a document signed by judges testifying to the fulfillment of conditions in an accompanying document,⁠" i.e. confirmation.
The reason the Torah writes למען ספות הרוה את הצמאה, is that the wicked person prides himself with his evil deeds and determines to continue in his evil ways, thereby adding more "thirst" to his whole system which previously was adequately supplied with moisture. He had hoped to become satiated by indulging his cravings for sin. His punishment consists of the fact that instead of deriving satisfaction from his sins, he constantly feels the irrepressible urge to commit more and more sins. Instead of slaking his thirst for whatever it is he wishes to achieve, he will find that he gets ever thirstier. [A form of the principle described by our sages in Avot 4,2 עבירה גוררת עבירה, "one deliberately committed sin brings in its wake another.⁠" Ed.] The desire to sin acts like a roller-coaster; once on that path it is almost impossible to stop and to reverse course.
It is also a well known fact that man's heart is the "root" of the body. His thoughts are like the branches, his deeds like the fruit of the tree. The Torah has already stated (Genesis 6,5) that "all the thoughts of (wicked people) are centered all day long on doing evil.⁠" Such people will not cease producing bitter fruit (Jeremiah 17,8). Even if all the planning of the wicked people is not translated into deeds, such wicked people are punished for the wicked thoughts they entertain. This is what Solomon referred to when he said (Proverbs 15,13) "a happy heart makes for a cheerful face; a sad heart causes a despondent spirit.⁠" The meaning of the entire verse is that one should not think that mere thoughts have no bearing on one's personality. If a person has a positive attitude to life, is joyful, or has a negative attitude to life, is despondent, all depends on the kind of thoughts he entertains. In other words, the thoughts have their origin in the heart; when these thoughts are translated into action they have an impact on the body, i.e. the body reveals the nature of the thoughts a person entertains. It follows that the despondent person is in line for punishment even more so when he actually enjoys contemplating the performance of sins.
This is also what the sages (Yoma 29) had in mind when they said that the contemplating of sins is a more serious offense than the actual carrying out of the sin. The sinful thoughts, when carried out, leave their mark on the body of a person, whereas spontaneously committed sins do not leave such marks on the body. This statement, i.e. psychological insight, of the sages is of very great importance. The statement has given rise to many and varied interpretations as I have already mentioned elsewhere where I said that it means that contemplating sins is more serious than committing the actual sin seeing that the contemplating of the sin is what brings about its execution. By contemplating sins on a regular basis, the heart becomes involved in one's deeds. Seeing that the soul has its home in the heart, such evil thoughts tend to corrupt the soul. [The author clearly feels that the soul, something disembodied, abstract, must be housed in something physical in order to be able to function. One cannot think of the soul as being something detached from the body, independent. Therefore, the part of the body in which the soul is "at home" is of crucial significance. Ed.] Contaminating the soul by entertaining these sinful thoughts is therefore a more serious offense than the actual spontaneous commission of a sin which had not previously had such an impact on one's soul.
Another interpretation of the statement that הרהורי עבירה קשין מעבירה involves often "follow-up" sins. Let us say that a person entertains the thought of breaking into someone's house. If he is contemplating this sin instead of spontaneously stealing, he most likely weighs what action to take if his plan encounters opposition. He will think of how to deal with the opposition, i.e. possibly decide to kill the person who would frustrate his plan. Thus he already adds further sinful thoughts before even committing the original sin.
Should someone ask: "how can the Torah decree penalties for thoughts which have never been carried out? How can the Torah expect a person to be so perfect that the temptation and intention to commit a sin never occurs to him?⁠" Let me explain the essence of the subject. We know that man is in charge (has the choice) of the actions he carries out. This is what the Torah alluded to in Deut. 30, 15-19: "see I have today given into your hand (control) over life and goodness, over death and evil;......you shall choose life.⁠" Just as man can control his actions, he can also control his thoughts. True, the latter require some preparation, education. We are commanded to entertain constructive thoughts and to avoid thinking potentially destructive, sinful thoughts. God gives credit for our entertaining positive constructive thoughts, whereas He punishes us for thinking sinful thoughts.
If, on occasion, one does entertain unworthy thoughts, thoughts which creep up on a person uninvited, such thoughts reflect the fact that the individual in question has not trained himself sufficiently not to entertain unworthy, potentially sinful thoughts. The only cure for this is to concentrate on God and what He expects us to do and how He expects us to relate to His universe and our environment. One must relate to such unworthy thoughts with anger at oneself for such thoughts to have occurred to one at all. If one does so, one may rely on the saying of our sages that הבא לטהר מסיין אותו, "when a person makes a genuine effort to purify (himself or others) he receives a divine assist.⁠" (Yoma 38) There are numerous verses in the Bible testifying to the principle that there are divine assists for people trying to do the right thing. One such verse is found In Chronicles I 28,9: "for the Lord searches all minds and discerns the design of every thought, if you seek Him, He will be available to you.⁠" Another verse in a similar vein is found in Proverbs 21,2: "God probes the (content) of one's hearts.⁠" Solomon means that when man entertains positive thoughts, God will help translate them into reality. Other verses from Scripture which convey similar messages are found in Psalms 10,17, as well as in Chronicles I 29,18.
Maimonides explains the statement that the contemplating of commission of sins is קשין, something more severe than the actual commission of the sin, by reference to the fact that the ability to entertain thoughts is one of the major factors elevating man above the beasts. Abusing such a faculty is more serious than committing sins with the body, something we have in common with the animals, i.e. the lower forms of life. Perverting the very distinctive feature given to us by the Almighty by contemplating actions aimed against our Creator, is indeed an unforgivable abuse of the powers granted to us. By turning the dominating element of his personality into a tool to commit sins, the subservient part of man, i.e. his body, will automatically tend to become corrupted thereby. When someone commits a sin using as his instrument a foolish slave, this is not nearly as serious as when one uses a free man to carry out one's nefarious schemes. This is what Maimonides wrote at the beginning of the second part of his Moreh Nevuchim. [Actually it is found in section 3, chapter 8]
Yet another reason why planning a sin is more serious than the actual commission of it (a thought attributed to Nachmanides by the author in his book Kad Hakemach), is that the author of the statement had in mind the satisfaction one derives from having carried out the sin. The fact that the perpetrator still thinks about the sin as an accomplishment results in his punishment becoming harsher. According to this interpretation no penalty accrues to the contemplation of a sin not carried out. The author, in his volume Kad Hakemach, reasons that seeing that we do not have control of our thoughts, we cannot be held culpable for them. [I am quoting from Rabbi Chavel's notes, seeing I have neither seen the comment by Nachmanides nor the author's book Kad Hakemach. Ed.] This is based on the statement of our sages in Kidushin 40 that God does not combine the sinful thought with the actual performance of the evil deed. There is no penalty for the thought. This is also supported by a verse in Psalms 66,18: "Had I an evil thought in my mind, the Lord would not have listened.⁠" The only exception to this rule is contemplating idolatry. Such thoughts are punishable even if not carried out, as it states in Ezekiel 14,5: "Thus I will hold the House of Israel responsible for their thoughts, because they have all been estranged from Me through their fetishes.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

והיה בשמעו וגו׳ – כלומר לאחר מכן כשמעו דברי האלה שקבלו ישראל והתברך יחשוב בלבו שלום יהיה לי כלומר מה לי ולצער הזה הרי לא קבלתי האלה וא״כ בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה כלומר שירצ׳ להוסיף החטאי׳ שהוא רוה ונשבע מהם שאין בהם יצ״ה כגון לבישת כלאים עם הצמאה עם החטאים שהוא תאב וצמא להם כגון גזל ועריות. אבל עכשיו שתבואו כלכם בברית ותקבלו האלות והשבועות תדעו כי העובר על הברית לא יאבה ה׳ סלוח לו כי אז יעשן אף ה׳ וקנאתו שהתניתם לו לעמוד ולא תעמודו ומתוך כך לא תבואו לידי מחשבות רעות הללו ותעמדו בבריתו שאם לא תעמדו בבריתו ורבצה בו כל האלה ומחה ה׳ את שמו של עובר מתחת השמים לא נין לו ולא נכד בעמו.
'והיה בשמעו את דברי האלה הזאת וגו, "and when he hears the wording of this curse1
והתברך, "and he will personally feel immune in his heart;⁠"
שלום יהיה לי, "I, personally will be quite safe;⁠"
בשרירות לבי אלך, "and therefore I will follow whatever my heart dictates to me;⁠"
למען ספות הרוה את הצמאה, "so that the irrigated will be swept away with the dry;⁠"2 Alternate meaning, the author's: "he will commit sins that are not the result of the evil urge as well as sins that are the result of his evil urge.⁠"
לא יאבה ה' סלוח לו, כי אז יעשן אף ה' וקנאתו, "not only will the Lord not consider forgiving him his foolishness, but His anger and jealousy will be kindled against such an individual and He will single him out for especially harsh punishment. By doing this the remainder of you will be shielded against copying his conduct, and you will remain loyal to G–d's covenant. For if you collectively would fail to remain loyal
ורבצה בו כל האלה, "the Lord will blot out his name,⁠" so that no descendants of such a sinner will remain alive under the sky. Neither an already an existing grandson or great-grandson will be allowed to live.
1. [which appeared to him as addressed to the community, as opposed to individuals in the community, Ed.]
2. [the sinner's logic is that on account of one single sinner G–d will not withhold blessings such as rain from a whole community. Ed.]
והיה בשמעו – כלו׳ לאחר מכאן בשמעו דברי האלה שקבלו ישראל והתברך בלבבו כלומר יחשוב בלבו לו׳ שלום יהיה לי כלו׳ מה לי בצער הזה שהרי לא קבלתי האלה וא״כ אלך בשרירות לבי.
למען ספות הרוה – כלו׳ שירצה להוסיף חטאים שהוא שבע ורוה מהם שאין בהם יצה״ר כגון לבישת שעטנז וכלאים עם הצמאה עם החטאים שהוא צמא להם כגון גזל ועריות אבל עכשיו שתבואו כולכם בברית ותקבלו האלות והשבועות תדעו כי העובר על הברית לא יאבה ה׳ סלוח לו שהתניתם עמו לעמוד ומתוך כך לא תבואו לידי מחשבות רעות הללו ותעמדו בברית שאם לא תעמדו חס ושלום ורבצה וכו׳. ד״א למען ספות פי׳ הרשע חושב בלבו להלוך בשרירות לבו למען תמירון ותוספת נפש הרוה והוא המתאוה על הצמאה והוא הנפש השכלית ידמה בעיניו כי הדרך הישר להתרוות הנפש המתאוה ולאכול ולהתענג ואפילו בדברים האסורים ויש מי שאמר הרוה הנפש השכלית והוא רמז לצדיקים והצמאה נפש המתאוה והוא רמז לרשעים כי היא צמאה לתאות העולם תמיד ולא ישבע ונפש השכלית היא רוה שתספיק במה שיגענה מן העולם כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר ופי׳ הפסוק כי הרשע חושב בלבו כי הצדיקים רבים כנגדי ובזכותם אנצל ולא יגיעני העונש הזה ואלך בשרירות לבי ויש מי שאמר למען ספות הרוה את הצמאה מענין כליון כמו מבקשי נפשי לספותה ורוצה לו׳ למען שיראה הרשע כלות הצדיק עם הרשע ואין יתרון לצדיק במות אומר כי אין גמול ואין עונש ואו׳ שלום יהיה לי וזו היא דעת בעלי מאמיני הקדמות אשר אין מאמינים לא בגמול ולא בעונש וקלל הנביא בעלי הדעת הזאת כמ״ש לא יאבה ה׳ סלוח לו עכ״ל הרמב״ן ז״ל.
למען ספות הרוה את הצמאה – פי׳ הרמב״ן להוסיף השבעה עם המתאוה כי נפש השבעה תקרא רוה כענין ורויתי נפש הכהנים דשן והמתאוה תקרא צמאה כענין צמאה לך נפשי והענין כי נפש האדם הרוה שאינה מתאוה לדברים הרעים לה כאשר תבא בלבו קצת תאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה ותהי׳ צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה ותתאוה לדברים רעים שלא היתה מתאוה לה תחלה כענין שאמרו חכמים משביעו רעב מרעיבו שבע ולכך אמר הכתוב במי שהולך בשרירות לבו שאם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה כי יתאוה ויצמא למה שהי׳ שבע ממנו ולאשר השביע נפשו בו ולפי שהזכיר שורש פורה ראש ולענה אמר לשון זה כי יוסיף השרש ההוא אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה ותשובנה כולם צמאות. ולמען אינו נתינת טעם לשרירות לבי אלך לומר בשרירות לבי אלך בשביל ספות וגו׳ אבל הוא כמו לספות: ור׳ יהודה הספרדי פי׳ ספות לשון כריתה כמו האף תספה כלומ׳ שיחשוב המתברך לבטל דברי הצדיק שהוא כינוי במלת רוה עם מלת צמאה שהוא הרשע והנה הצדיק כרוה והי׳ כעץ שתול על מים והרשע צמא כמו כערער בערבה ויחשוב כי ברכתו בלבו תפסיק הקללה. ור׳ אברהם אמר ספות לשון תוספת כמו ספו שנה על שנה והענין שלום יהי׳ לי אע״פי שבשרירות לבי אלך כי בצדקת הצדיקים אחיה למען שהם יותר מהרשעים אומר הרשע אני אחי׳ בזכותם כי הם רבים ואני יחיד חוטא על כן כתיב אחריו לא יאבה ה׳ סלוח לו כי אז יעשן אף ה׳ פי׳ מיד יכרת. ור׳ יונה המדקדק אמר כי ספות לשון כריתה בעבור שהוא רואה שמת הצדיק כמו הרשע במיתת נפש הבהמית וחושב כי כן ימות במיתת נפש השכלית:
למען ספות הרוה את הצמאה, "thereby adding the watered to the thirsty.⁠" Nachmanides explains this turn of phrase as "adding that which is already satisfied to the list of the ones still unsatisfied,⁠" i.e thirsty. The word רוה describes someone sated as in Jeremiah 31,11 והיתה נפשם כגן רוה, "their soul will be like a watered garden.⁠" When applied to the soul, i.e. essence of a human being, it means that the human being is not aware of his lacking anything, desirous of something that has not been granted to him, hence not in need of God as the One Who could supply his non-existing needs. On the other hand, Moses describes any person who feels that some of his needs have not been fulfilled, as צמאה, "thirsting after something.⁠" [Nachmanides qualifies the thirst as including a desire for something that, if granted, would prove harmful to him. Ed.] The person who had felt completely fulfilled is at a disadvantage compared to those who have learned to do without on occasion, as when such a person does feel the need for something, he is so eager to satisfy that need that he feels it a great imposition if the laws of the Torah impose restrictions on the manner in which he can satisfy his "need.⁠" If, as a result of this supposed "need,⁠" he forthwith proceeds to satisfy it without due regard to the Torah's laws, he will henceforth experience more desires more frequently, in line with the psychological axiom of our sages that when one trains oneself to resist improper impulses one will experience ever fewer of them, whereas when one gives in to them easily, one will progressively experience such impulses becoming more and more powerful and frequent. Eventually, one will even experience a burning desire for things from which one had already weaned oneself. Moses describes this process as בשרירות לבי אלך, "I will follow the dictates of my heart.⁠" The word למען in our context does not introduce a reason or purpose of what the "free-spirited" person is thinking, but means something similar to: "as a result of which such and such will occur.⁠" [In this case a gradual but steady spiritual decline. Ed.]
Rabbi Yehudah the Spaniard explains the word ספות, as the cutting off of something as in האף תספה, when Avraham asked God if He would also cut off the righteous in the process of punishing the Sodomites for their wickedness. (Compare Genesis 18,23) The sinner reasons to himself that he can get away with ignoring, and even make irrelevant the words of the righteous. The righteous, in the scenario painted by Rabbi Yehudah, is the רוה, "watered one", in our verse. He is compared to the proverbial עץ שתול על מים, "tree planted alongside a steadily flowing well of water", who, according to our sages is the symbol of the righteous that is unperturbed by the turbulence and poverty surrounding him, as he has the מים חיים, the waters of the living Torah to sustain him come rain or shine. (Compare the simile in Jeremiah 17,8) The wicked person is likened by the prophet to a tree that does not have sound roots and will be dried out by the slightest natural disaster, such as the first month of drought. Moses explains that such people will not experience any help from God in withstanding even temporary setbacks, as they have not only given in to the slightest temptation, but considered themselves as smart in riding on the coattails of the righteous expecting to participate in the reward God metes out to the vast majority who are Torah-observant.
The grammarian Rabbi Yonah, also sees in the word ספות a reference to כריתה, being cut off; he attributes the sinner's attitude to Torah to the fact that he observes in "real" life that both the righteous and the wicked die the same death of the essential life force, the נפש. He reasons that just as the body dies the same death as the animals, so does the spirit.
למען ספות הרוה את הצמאה – כבר הודעתיך כמה פעמים ענין לשון הזכר והנקבה בלשון העברי.
וטעם ברוה וצמאה – לפי דעתי רמז להנהגה, כמו שקדם אמרו אלך. ומלת ספות מטעם האף תספה (בראשית י״ח:כ״ד). ותאר ההליכה בשרירות הלב – שענינו ההמשכה לתענוגות העולם הזה רוה כי הוא השבעת התאוה אכול ושתה ויתר התענוגים, והנזירות מזה צמאה. והמתנהג למשוך ביין והדומה לו את בשרו, הוא משחית ומכלה ההנהגה ההפכית לה, כי כל הפך דוחה ומשחית הפכו. ואחר שהוא הולך בשרירות לבו הרע, הוא סבה שהרוה תספה את הצמאה כמו שפירשנו.
וטעם בשרירות – מחוזק, כמו ואונו בשרירי בטנו (איוב מ׳:ט״ז), והפך זה לב נשבר ונדכה (תהלים נ״א:י״ט).
והיה בשמעו את דברי – הקללות האלה אשר עליהם נכרת הברית מהשם יתעלה את בני ישראל יחשוב בלבו הנה אני אהיה נקי מהקללות האלה ויהיה לי שלום ואתברך באשר אמשך למה שתביאני אליו בחירתי ושלא אשתדל לעיין בדברי התורה אי זה דבר ראוי לי לעשות ואי זה דבר ראוי שאמנע ממנו כדי שתהיה נוספת הרוה עם הצמאה והנה קרא התורה צמאה כי בעלי התאוה ישארו צמאים מאד ממה.
וקרא רוה ההולך בדרכי לבו כי בו תרוה נפשו ממה שהוא מתאוה אליו ולא תצמא או ירצה מאמרו שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך שיוסיף על דברי התורה במחשבתו ההולך בדרכי לבו ויאמר בברכות שאם ילך בדרכי לבו יהיה ברוך כשלא יכון לעבור על דברי התורה.
(יח-יט) התועלת השני הוא להודיע שמי שירצה להסיר מעליו עול התורה בשלא יכוין לדעת ענייניה כדי שיהיה שוגג בכל מה שיעבור עליו מדברי התורה ולא יענש על זה הנה לא תועילהו המחשבה הנפסדת הזאת מן העונש אבל יענש יותר ומחה י״י את שמו מתחת השמים כאמרו כי אז יעשן אף י״י וקנאתו באיש ההוא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

והתברך בלבבו ולשון ברכה יחשוב בלבו ברכת שלו׳ לעצמו לא יבואוני קללות הללו אך שלום יהיה לי. פי׳ אע״פ שמחשבתו זאת אינה לברכה אלא להצלת קללות בלבד שחושב בלבו שלא יבואוהו קללות הללו ולא היה ראוי לכתוב בזה והתברך בלבבו מ״מ מאח׳ שהו׳ חושב בלב׳ שלא יבואוהו קללות הללו אך שלום יהיה לו הרי כאן ברכת שלום וברכת השלום ברכה תחשב לו:
למען ספות הרוה למען שאוסיף לו פורענות מה שעשה עד הנה בשוגג והייתי מעביר עליה׳ וגורם עתה שאצרפם עם הזדונו׳ ואפרע ממנו הכל. תקן בזה כמה ענינים פירש ספות לשון הוספה כמו ספו חטאת על חטאת לא מענין כלייה כמו פן תספה גם שינה ספות ואמר למען שאוסיף מפני שמלת ספות מקור וסובל למען שיספה העובר ההוא גם הוסיף מלת לו ואמר למען שאוסיף לו כי לולא זה סובל שאוסיף השגגות על הזדונות לכל העולם בכלל גם אמר שאוסיף לו פורענות מה שעשה בשוגג ולא אמר שאוסיף לו השגגות עם הזדונות מפני שלמען ספות השגגות עם הזדונות סובל שיפורש שיהיו הזדונות בשגגות או השגגות כזדונות לפיכך פי׳ שאוסיף פורענות השגגות עם פרענות הזדונות ויפרע ממנו הכל אבל לא ידעתי איך תתפרש מלת למען לפי הפירוש הזה כי הוא לא יאמר בשרירות לבי אלך בעבור שאוסיף לו פורענות השגגות עם פורענות הזדונות.
ושמא יש לומר דה״ק שפעלותיו אלו שהולך אחרי שרירות לבו הן סבה לי שאוסיף לו פרענות השגגות על פורענות הזדונות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ואמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך – רוצה לומר בחוזק לבי אלך כמו שריר וקיים. והענין לומר כי האדם כמעט מחוייב לחטוא לפי שיצר הרע גובר עליו. ובזה האדם נותן התנצלות על חטאו כאומרו כי יצר לב האדם רע מנעוריו. מורכב מדברים הפכים בשעת יצירתו. וזה שאמר דוד עליו השלום חטאת נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכר לי אתה. ואחר שיזכרהו יזכור חטאתיו. אבל הרצון בו. זכר לי אתה. שאני מורכב מדברים הפכים וכמעט אני מחוייב לחטוא. ובזה חטאת נעורי ופשעי אל תזכור. וזהו ג״כ פנה אלי וחנני. ואמרו בזוהר וכי לא הוה ליה להקב״ה שפירא כדוד וכו׳. אבל הענין הוא כמו שאמרנו שיפנה אליו בעין רחמיו. אחר שיש לו יצר הרע עד שכמעט הוא מחוייב לחטוא. לפי שהיה אדם מוטבע לחטוא כאומרו והוא אדמוני עם יפה עינים. עד שלזה אמר הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. ואמרו בברכות אלמלא שלשה מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל. ואחד מהם אספה הצולעה והנדחה אקבצה. ואשר הרעותי אמר הקב״ה אני גרמתי להם שבראתי להם יצר הרע. וכמו שנא׳ כי יצר לב האדם רע מנעוריו. בענין שבזה מחזיקים לבם הרשעים. ואומרים מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. שברא בי יצר הרע קשה כאבן. וזהו כי בשרירות לבי בחוזק לבי אלך. ובזה מתברך בלבבו וחושב שלום יהיה לי. אחר שאני מוכרח לחטא. עד שבזה נותן מקום ליצר הרע לחטוא. ומוסיף על חטאתו פשע. וזהו למען ספות הרוה את הצמאה. וקרא רוה לכח החומרי שהוא שבע מהתאוות. וקרא צמאה לכח החכמה. כאומרו צמאה נפשי לאלהים. ואולי קרא רוה לכח החומרי שהוא כח המתאווה. לפי שכשאדם חוטא חוטא שלא מדעת כשכור. כאומרם ז״ל אין אדם עובר עבירה אא״כ נכנס בו רוח שטות. וזהו לשון רוה כמו יין ושכר. שתרגומו חמר דמרוי לפי שהיין הישן משכר. וכמו שאמרו על אותה מטרונה שקראה לר״א מרי ורוי לפי שקרן עור פניו ואמר תיתי לי אי טעימנא אלא כסא דהבדלתא וכו׳. לפי שהבין מדבריה שקראה לו שכור וזהו ורוי. ולכן אמר לה שלא היה טועם אלא כוס הבדלה וארבעה כוסות. ושאלה לו מה טעם מאירים פניו ואמר לה חכמת אדם תאיר פניו. וזהו למען ספות הרוה את הצמאה. שרוצה להוסיף הכח החומרי ביין תאונות גאוניו. עם הצמאה שהוא הכח החכמה. בענין שיהיה הכל כח חומרי בלי דעת:
או שיאמר והתברך בלבבו לאמר – כמו ברך אלהים ומת. וכן בכאן הוא כופר בשם ואומר שלום יהיה לי ואיני ירא מאלו הקללות. כי בשרירות לבי אלך. כלומר במחשבת לבי אלך. וכ״ז למען ספות הרוה את הצמאה. כלומר להכרית הרוה שהוא הכח החומרי. את הצמאה. שהיא הכח החכמה. ואולי קרא רוה לכח החכמה. לפי שהוא שבעה ומסתפקת בעצמה. אבל הכח המתאוה היא צמאה והומה תמיד ואומרת הב הב. והיא העלוקה שיש לה שתי פיות. והיא רמז ליצר הרע. וזהו למען ספות הרוה ולהכרית הרוה עם הצמאה. ואיש העושה כזה לא יאבה ה׳ סלוח לו. ואולי יאמר כי בשרירות לבי אלך. כמו אשורנו ולא קרוב. לפי שאמר אשר לבבו פונה היום מעם ה׳. והולך אחר הבעלים והשקוצים שראה בארצות הגוים ובארץ מצרים זה ארבעים שנה. וזהו בשרירות. בהסתכלות לבי הרחוק שפונה מעם ה׳. ולא למה ששומע עצות. וכל זה עושה לתת חוזק ואומץ ליצר הרע על יצר הטוב. וזהו למען ספות הרוה את הצמאה וכן פירשתי למעלה. והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי. אחר שקבלת התורה היתה באונס כאומרם מכאן מודעא רבה לאוריתא. ולכן בשרירות לבי אלך במה שלבי רוצה לעשות. ואיני חושש לקבלת התורה אחר שהיתה באונס. ובזה מוסיף על חטאתו פשע. וזהו למען ספות הרוה על הצמאה. רוצה לומר להוסיף המזיד (עם) [על] האונס. שהרוה חוטא מצד שובע. והצמאה מצד (עונש) [אונס]:
ואולי יאמר והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי. שרמז בזה שאולי יטעה אדם לומר אע״פ שאחטא איני ירא מהעונש. כי לא יענישוני אלא עם הרבים ורע של רבים שמחה היא. וכמו שמצינו באנשי הארץ שאע״פ שחטאו קצתם לא נענשו עד שנתמלא סאתם. כאומרו כי לא שלם עון האמורי. וזהו שלום יהיה לי אע״פ שאלך בשרירות לבי. אחר שעדיין לא נתמלאה הסאה של הרבים וזהו למען ספות הרוה את הצמאה. וקורא רוה לרבים וצמאה ליחיד. וזה רוצה להוסיף חטא היחיד עם חטא הרבים. וזהו ספות הרוה. או שחושב שימתינו לו עד שיכריתו הרבים עם היחיד. וזהו למען ספות ולהכרית הרוה עם הצמאה הרבים עם היחיד. ואיש כזה לא יאבה ה׳ סלוח לו לבדו. כי לא ימתינו להענישו עם הרבים. אבל אז באותה שעה יעשן אף ה׳ וקנאתו באיש ההוא לבדו ועמו שלום. והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל. כמו שהוא הבדיל עצמו במחשבתו מכלל ישראל. וכבר פירשתי זה בפסוק ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם. שאין מענישים אותם אלא ביחד. אבל אתם אין אתם כן. אלא כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות לבדם. מקרב עמם. ואמרו בספרי ועמם שלם. וכן אמר בכאן לא יאבה ה׳ סלוח לו לבדו:
ויש אומרים כי מה שאמר בכאן והתברך בלבבו לאמר. וכן מה שאמר שורש פורה ראש ולענה. הוא לרמוז על המבעירים אש זרה. וחושבים שאין המצות המעשיות מכוונות לתכלית העשיה אלא לתכלית הכוונה. והיודע סוד התפלין וטעמם זהו המכוון. ולא העשייה. וזהו אין גם אחד. לפי שעיקר התורה היא המעשה. ולזה אמרו נעשה בראשונה קודם ונשמע. וזה שאמר המשורר כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתך. שאומרים כל מצותיך אמונה. רוצה לומר תלויות באמונה. ולא במעשה. וזה שקר וכזב. וזהו שקר רדפוני עזרני כמעט כלוני בארץ ואני לא עזבתי פיקודיך. לעשותם בפועל. וזה שאמר בכאן פורה ראש ולענה. והשורש פורה הוא והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי. אע״פ שלא אעשה המצות בפועל. אלא שאחשוב בטעמם ובסודם. וזהו כי בשרירות לבי במחשבת לבי אלך. למען ספות הרוה את הצמאה. כלומר למען ספות ולחבר המעשה שהוא רמז לרוה. עם הצמאה שהיא מחשבת הנפש. כאומרו צמאה נפשי. ואיש כזה לא יאבה ה׳ סלוח לו. אחר שהוא כופר בכל התורה כולה. במה שהוא כפר במעשה. והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל. וזה הפירוש יסתייע ודאי ממה שאמר בסוף הנסתרות לה׳ אלהינו. כלומר מין ואפיקורוס הוא מי שחושב זה. אחר שידוע שאין לנו עסק בנסתרות ובטעמי המצות וסודותם. כי השם הוא היודע זה. וזהו הנסתרות לה׳ אלהינו. אבל הנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות וכו׳. בפועל. ולא יספיק בהם המחשבה:
והתברך בלבבו – יקבל האלה בפיו ויתברך בלבבו לבטל אותה.
לאמר שלום יהיה-לי כי בשררות לבי אלך – וענין ה״התברך בלבבו״ הוא שיאמר גם שאני מקבל האלה בפי, אני מבטלה בלבי, ואומר ״שלום יהיה לי״.
למען ספות הרוה את הצמאה – והטעם שיקבל האלה בפיו הוא, כדי להוסיף את נפשו ״הרוה״ ושבעה בכל תאותיה, עם עדת א-ל ״הצמאה״ ונבדלת מן התאוות הגשמיות, כדי לשמוח עמהם בברכותם.
והתברך בלבבו, while accepting the covenant with his lips, he already resolves in his heart to honour it in the breach, comforting himself, thinking שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך, “I will be alright even though I will do my own thing.” He considers that seeing that he already planned to breach the covenant at the very moment when he accepted it with his lips, the covenant is not binding upon him. The only reason he had mouthed acceptance of the covenant was to become at one and the same time a beneficiary of the overwhelming number of people for whose sake God was going to bestow so many blessings on His people.
This is the meaning of the words שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה; he knows full well that the holy community of the Jewish people, his brethren, have attained that status by resisting the lures of the evil urge instead of succumbing to it. This is why they will benefit from God’s largesse in such abundant manner. He therefore decided to have the best of both worlds by at least paying lip service to a covenant he knows he will not live by.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

יחשוב בלבבו ברכת. פירוש, אף על גב דודאי לאו ברכה הוא, דהא לקללה אליו בא, מכל מקום פירש ״והתברך״ דהוא יחשוב לו ברכה. וכן דרך התפעל לבא בהרבה מקומות על הפעולה שמראה בעצמו, אף על גב שאינו לפי האמת, כמו (משלי יג, ז) ״יש מתעשר ואין לו כל יש מתרושש וגו׳⁠ ⁠⁠״:
למען שאוסיף וכו׳. ואף על גב שמי שהולך בשרירות לבו אין עושה זה כדי שיהיה מוסיף לו הרוה את הצמאה, פירש הרמב״ן, דמצינו בהרבה מקומות בכל סבה יאמר עם המסובב ״למען״, בין שיעשה אדם הגורם לרצונו, כמו ״למען ייטב לך וגו׳⁠ ⁠⁠״ (לעיל ה, טז), ובין שלא לרצונו, כמו ״למען למוג לב״ (יחזקאל כא, כ), ״למען יאשמו״ (ראו יחזקאל ו, ו), ״כספם וזהבם עשה לעצבים למען יכרת״ (ראו הושע ח, ד):
והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי וגו׳ – כל הסיפור הזה מדבר במי שחוטא במחשבה לבד כמ״ש אשר לבבו פונה וגו׳, והתברך בלבבו וגו׳, כי בשרירות לבי אלך, כי ע״ז עיקרה במחשבה כי אין אמונה כי אם בלב וע״כ נאמר בע״ז (יחזקאל י״ד:ה׳) למען תפוש את בית ישראל בלבם. ובכל זכרון ע״ז לא נזכר כי אם המעשה כמ״ש (דברים כ״ז:ט״ו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו׳. ומזה יקרה ב׳ מיני טעיות כי יאמר אשר יעשה ולא מן העשוי כבר דהיינו אלהי הגוים ההם שהזכיר למעלה, טעות שני הוא שיאמר דווקא מעשה אסור ולא מחשבה, זה״ש והיה בשמעו את דברי האלה הזאת. ר״ל אותה אלה המרמזת על עבודה זרה בפרטית שמשמעות הענין דווקא על המעשה, ע״כ ימצא מקום לתלות בו טעותו והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי. שיתן ברכת שלום לעצמו בעבור היות הדבר בלבבו, וז״ש כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה. כי יסמוך על זה להנצל מן העונש לומר בתוך עמי אנכי יושב והמשקה שדה צמאה למים ישקה אגב אותה שדה גם הרוה, כך ע״י שישלח ה׳ את הברכה אל הצדיקים הצמאים לדבר ה׳ כמ״ש (תהלים ס״ג:ב׳) צמאה לך נפשי וגו׳. יקבלו אגבן הברכה גם הרשעים השבעים מעבודת השם עד שבוחרים להם עבודות זרות חדשים מקרוב באו כי שבעה נפשם מעבודת השם. גם יאמר מאחר שהעולם נידון על פי רובו א״כ זכות הצדיקים יעמוד גם לי ויסלח לי בעבורם.
על כן אמר לא יאבה ה׳ סלוח לו, כי הרהורי עבירה של ע״ז קשים מן עבירה עצמו יען עיקר הדבר בלב כי בעובד ע״ז כתיב (הושע ד׳:י״ז) חבור עצבים אפרים הנח לו. שהקב״ה מאריך אפו אפילו בע״ז אמנם כשחלק לבם מעם ה׳ כתיב (שם י׳:ב׳) חלק לבם עתה יאשמו. לכך נאמר כי אז יעשן אף ה׳ מילת אז מורה על הזמן של עתה כי אז תיכף ומיד יעשן אף ה׳ וקנאתו באיש ההוא. ר״ל בו לבד כי מאחר שחטא בנסתר אין אחרים נתפסים בעונו ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה. היינו האלות שבפרשת בחוקותי אמנם שם נזכרו כל האלות בלשון רבים סד״א שרבים ימקו בעונו, על זה אמר והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה היינו האלות שבפרשת כי תבא שנאמרו בלשון יחיד להורות כי הוא יחיד לבדו ימות בעונו וכל ישראל נקיים.
ומה שקרא תורת כהנים סתם ספר, והקללות שבפרשת כי תבא קרא ספר התורה, לפי שכל ה׳ ספרים בכלל נקראו תורה וכל ספר בפני עצמו נקרא ספר לפיכך ספר ת״כ נקרא ספר כי אינו כולל כל התורה רק שהוא ספר אחד מן מספר חמש ספרים, אבל ספר חמישי זה נקרא תורה כי הוא כולל כל התורה כי לכך נקרא משנה תורה כמ״ש (דברים א׳:ה׳) הואיל משה באר את התורה הזאת. וז״ש לענין ההבדלה והבדילו ה׳ לרעה וגו׳ ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה כי כולם נאמרו בלשון יחיד המורה על הבדלה זו לבטל ממנו סברת למען ספות הרוה את הצמאה שלא יאמר בתוך עמי אנכי יושב, ומטעם זה קרא הראשונים אלה והאחרונים אלות לפי שהאחרונים כפולים מן הראשונים כי במקום כל אלה אחת נמצאו כאן שתים מן הטעם שבארנו בפרשת כי תבא (דברים כ״ח:ט״ו) או כנגד מ״ט שערי בינה, או כנגד התורה שנדרשת במ״ט פנים כנגד כל אחד מכה אחת וכאן שתים בעבור הערבות, ומה שאמר ורבצה בו כל האלה דווקא אותה אלה שבת״כ לפי שכאן מדבר בחטא ע״ז וכן האלה שבת״כ מדברת גם כן מעון ע״ז שנאמר (ויקרא כ״ו:ל׳) והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם וגו׳. אבל אותן אלות שבערבות מואב לא נזכר בהם עון ע״ז, ע״כ אמר באלה ראשונה ורבצה בו כי היא לבדה תרבץ אצלו אמנם לענין ההבדלה לבד שיבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל אמר ככל אלות הברית וגו׳ כי אלו האלות נאמרו בלשון יחיד, ומה שנאמר אח״כ וראו את מכות הארץ וגו׳ ש״מ שבעונש רבים הוא מדבר זה קאי על מה שנאמר למעלה או משפחה או שבט כי זה מדבר ברבים החוטאים ואז יראו מכת הארץ כמו שיתבאר בסמוך.
הָאָלָה: אין באל״ף מאריך. [הָאָלָ֜ה].
יחשוב בלבו ברכת שלום כו׳. ר״ל גם אם לא ישיגו הקללות, מה ברכה יש בזה אם לא יהיה לו מעלה יתירה, כלומר רב טוב, ל״פ ברכת שלום, כלומר כשיש שלום זהו ברכה, כדכתיב (תהלים כ״ט:י״א) ה׳ יברך את עמו בשלום, ואותו ברכה של שלום יחשוב בלבו:
לפי שאוסיף לו פורעניות כו׳. דק״ל כיון דכתיב בשרירות לבי אלך משמע שהוא מזיד, וא״כ מאי למען ספות הרוה וגו׳. ותירץ למען אוסיף לו פורענות כו׳ וק״ל:
וגורם עתה שאצרפם עם המזיד כו׳. תיקן בזה כמה ענינים, שפי׳ ספות מלשון הוספה ולא מענין כלייה, כמו פן תספה (בראשית י״ט:י״ז). ועוד שינה ואמר למען שאוסיף, מפני שספות מקור, ויסבול למען שיספה העובר ההוא. וגם הוסיף מלת לו, כי לולא מלת לו לא יובן למי יוסיף. ובלי תוספת פורענות יובן, שיוסיף השגגות על הזדונות, פי׳ שיחשבו זדונות כשגגות או הפוך. ופירוש של קרא הכי הוא, שפעולותיו אלו שהולך אחרי שרירות לבו, הם סיבה לו שאוסיף לו פורענות השגגות עם פורענות הזדונות. [הרא״ם]:
He will imagine blessings of tranquility, etc. Rashi is answering the question: Even if [the person imagines that] no oath-curse will affect him, why should this be considered a blessing if it confers him no benefit, i.e., the great good [that results from a blessing]? Therefore Rashi explains blessings of tranquility, i.e., when there is peace that is a blessing as it is written (Tehillim 29:11), Hashem will bless his people with peace. He will imagine this blessing of tranquility.
Because I shall punish him additionally, etc. Rashi is answering the question: The verse I shall follow what my thoughts envision" implies that his sins are intentional; if so, what is the meaning of that the unintentional may be added"? Rashi answers, Because I shall punish him additionally.
Now, however, he has provoked me into combining them with the intentionally sinful, etc. With this, Rashi emends a number of things. He explains that the term ספות connotes adding and not destruction as in lest you be swept away (תספה) (Bereishis 19:17). He also alters the verse by saying למען שאוסיף (lit. so that I will add), because ספות is a gerund and could be interpreted as meaning that that transgressor will add. He also adds the word him, because without the word him, we would not understand to whom He is adding. If Rashi had not explained that I shall punish him additionally, one could understand that adding unintentional acts to intentional acts means that the intentional acts will be regarded as unintentional, or vice versa. The explanation of [word so that in the] verse is as follows, that his acts of following what his thoughts envision will be reason for Me to add the punishment for his unintentional sins to the punishment of his intentional sins.
(יח-יט) והיה בשמעו את דברי האלה הזאת וגו׳. עד ומחה ה׳ את שמו מתחת השמים – לפי שאין נעשה פתגם הרעה מהרה על כן מלא לב האדם לעשות רע.
{ב} ומעולם לא בא העונש תכף אחר עשיית העבירה. וזה מאת ה׳ מן השמים להגדיל עונש החוטא כי אלו היה בא מיד אחר העון הנה לא היה מתגדל עונשו בעיניו בידעו שאולתו תסלף דרכו ועוונותיו הטו אלה ויראה בעיניו ובלבבו יבין כי במשפט בא עליו. אמנם אם באו ימי הרעה לאחר זמן כאשר החוטא שכח חטאו הנה יתקצף במלכו ובאלהיו ופנה למעלה ועל ה׳ יזעף לבו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו? מה פשעי ומה חטאתי! ויתרבה העונש בעיניו לאין חקר. וזה מחסדי ה׳ לכפר עון גדול בעונש מעט כאשר אמרנו בפרשת ויצא יעקב. ועוד טעם אחר כי אלו הי״ת יעניש תכף החוטא אם כן בל יראה בל, ימצא עוד נושא עון ועובר על פשע ויתמו חטאים מן הארץ כי מי בער יחטא לצוד ציד להביא העונש עליו? ויתבטל באופן זה רשות האדם. לכן כאשר ידע האדם עתו ויבין שלא יבוא עליו העונש כאשר עזב רשעו כשישמע את דברי האלה הזאת ורוב תחלואיה באולי יכנס בדעתו דעת נפסד הוללות וסכלות לאמר בלבו מה טוב ומה נעים להיות תמיד בחטא משפט מות ובזה לא תבאנה עלי רעות ואך שלום ואמת יהיה בימי כאשר אהיה בתוך העון ובכל עת שבשרירות לבי אלך. כאמרם לירמיה (ירמיהו מ״ד) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים וגו׳ חסרנו כל וגו׳ וכן דברי אשת איוב (איוב ב׳) עודך מחזיק בתומתך ברך אלהים ומות שיש לתמוה בדבריה כי מי יאמר לה שבקללו ח״ו הי״ת מיד ימות? אלא שהטעם כאשר אמרנו שהיא לגלגה עליו על רצותו להיות טוב וישר ולהיות תמיד בצרת נפשו כמנהג כל הצדיקים שאין להם שלוה בעולם הזה וזה אמרה עוד אתה כדרכך להיות תם וישר ולסבול יסורין החזק במדתך תמיד וברך אלהים ומות וכל ימיך מכאובים כאשר תהיה ממברכי אלהים והולכי בדרכיו ככלב שב על קיאו. הודיע הכתוב לענות כסיל כאולתו. ואם יש לך אדם יחשוב כדברים האלה אף הי״ת ילך עמו בקרי ומיד ישלח בו חרון אפו כי אז יעשן אף ה׳ וגו׳ ירצה ביום ההוא תכף לעבירה שלא ישתבחו בעיר אשר כן עשו ורבצה בו כל האלה ולא בזרעו על שלשים ועל רבעים:
ד״א {ג} כי אמנם שתכף אחר הפשע לא ידין ה׳ ויעניש האדם שלא יאמרו לכבוד עצמו הוא דורש ושהי״ת בעל נקמות נקום ינקום לכבודו נגד כל חוטא הואיל ומה יעשה לו אדם בפשעו ואם חטא מה יפעל לו? לכן הי״ת לא יחרה אפו על המורדים בו לדמיון בשר ודם יבקש לשלם גמולו בראשו אל אויבו אחר הפשע להראות העמים והצרים את נקמתו ולא יהרסו עוד לפשוע נגדו. והי״ת אינו כן אלא מאריך אף לרשעים על כי פשעיהם ומרדם אינם נוגעים בו. על כן יעניש כאשר הקול נשכח מהמרד והפשע לשפוט תבל בצדק בכל החי בכל בשר ויהיה הדין דין אמת עשוי ולא מצד נקמה להנקם. על כן כתוב בפרשה הזאת שאם יש לך אדם יאמין הואיל ולא יעניש ה׳ אחר העבירה מיד א״כ אין שכר ועונש מן השמים וכל רשע טוב לו כאשר אמרנו. אז הי״ת יעזוב מדתו וכדי להוציא מלב המינים דעת נפסד כזה אז יעשן אף ה׳ ויתפוש גם הוא בחרון אף כמדת בשר ודם ורבצה בו כל האלה עד כי יכירו כל הארץ בבירור שהי״ת מעניש על החטא לדמיון נוקם נקמות ובעל חימה. כיוצא בדבר כתוב (שמות כ״ב) וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים. כי אולם יש מקום להגיד ולהכריע שה׳ יתברך נוקם ומעניש על חטא כאשר יבוא העונש על האדם מדה כנגד מדה ועל דאטפת אטפוך. ואע״פ שהי״ת אין רצונו בזה שידע החוטא על מה העונש בא עליו לסבה שאמרנו מ״מ קשה בעיניו ענוי יתומים ואלמנות שישנה בזה מנהגו ויאחוז בחרון אף לדמיון הנוקם עד שיהרגם ויהיו בניהם יתומים ונשותיהם אלמנות וידעו ביחוד שעונש זה בא להם לנקמה:
ד״א והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי – פוק חזי מאי עמא דבר וסכלות מה להם כאשר ישבעו לשקר וידברו אחד בפה ואחד בלב יחשבו באולתם להונות בדברים ולבם לא נכון עמם למען כחש ויאמינו כי אין בדבריהם ממש ואין עול במוצא שפתם הואיל ובלבם לא כן יאמרו ואין מחשבתם צרופה לפיהם. ואולי כי כן יהיה מחשבת העם הזה אשר ישמעו את האלה הכתובה ויעשו עצמם כשומעים וכאלו ישבעו לקיימה אמנם בלבבם יביעו ידברו עתק וילחשו בקרבם להביא עליהם ברכה ולא קללה ויחשבו כי זה יעלה להם. והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי שיתברך ויקרא ברכה בלבו תמורת האלה לא זו הדרך כי לא תועיל מחשבתו ורבצה בו כל האלה וכהתל באנוש לא תהתלו בו:
והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמ׳ שלום יהיה לי כי בשררו׳ לבי אלך – ביאורו מפני שרז״ל אמרו (סוף מגיל׳) בתוכח׳ הראשונ׳ אין רשאי להפסיק. מפני שבלשון רבים נא׳. ובתוכח׳ השניה רשאי להפסיק מפני שבלשון יחיד לאמר. פי׳ שבלשון רבים נאמר וקאי על כל יחיד ויחיד. והשניה בלשון יחיד נאמר והוא על כלל ישראל כאחד. וזהו אומרו והיה בשמעו את דברי האלה הזאת השניה. הנאמר בלשון יחיד על כלל ישראל. והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי הלא אני יחיד ולא נאמר רק על כלל ישראל. לכן נאמר והבדילו ה׳ לרעה כיון שפירש עצמו מכלל ישראל.
למען ספות הרוה את הצמאה – פי׳ הרמב״ן ז״ל כי יש דברים אשר האדם הישר זר בעיניו והוא רוה ממנה ואינו תאב אחריהם כמו משכב זכור ודומיהם. וכאשר ילך אדם אחרי שרירות לבבו הרע. אז יצמא ג״כ אל הדברים אשר היה רוה מהם ויספה חטא על עון לצמוא אחרי ה׳ ג״כ.
פרשת נצבים.
למען ספות – למען תכלה השתיה המרובה את הצמאון (דאמיט דער רזיט דען דורסט צערניכטע), משל בפי כסילים1 הזדים, ההולכים בשרירות לבם:⁠2 הרוג בקר ושחוט צאן אכול (ישעיהו כ״ב:י״ג) ושמוח להשבית ולסלק תאוותם. כל ׳ספה׳ שאינו סמוך למלת ׳על׳ הוא כליון ואבדן בכל המקרא: פן תספה (בראשית י״ט:ט״ו), האף תספה (בראשית י״ח:כ״ג-כ״ד), בקשוא נפשי לספותה (תהלים מ׳:ט״ו), את הזקן תספה (ישעיהו ז׳:כ׳), וכן כלם מאין יוצא. ואשר הם רבוי ותוספות דבר על דבר (אנהייפען), צריך לסמוך לו מלת ׳על׳: ספו שנה על שנה (ישעיהו כ״ט:א׳), ספות חטאת על חטאת (ישעיהו ל׳:א׳), לספות עוד על חרון וגו׳ (במדבר ל״ב:י״ד), אספה עלימו וגו׳ (דברים ל״ב:כ״ג), עולותיכם ספו על זבחיכם (ירמיהו ז׳:כ״א). וכאן אין ׳על׳ סמוך לו.
1. השוו ללשון הפסוק במשלי כ״ו:ז׳,ט׳.
2. השוו ללשון הפסוק בירמיהו י״ג:י׳.
א. בפסוק: ״מבקשי״.
והתברך בלבבו – לשון ברכה, יחשוב בלבו ברכת שלום לעצמו, לאמר לא יבואוני קללות הללו, אך שלום יהיה לי:
בשררות לבי אלך – במראית לבי, כמו אשורנו ולא קרוב (במדבר כ״ד י״ז), כלומר מה שלבו רואה לעשות, ולפי שיצר לבבו רע מאד, וחפץ להתיר לעצמו כל התועבות, לכן אומר בלבו אדבק בע״ז ואאמין בה, ואז שלום יהיה לי מן הקללות האלה, כי לא אאמין עוד בם ולכן לא אירא מהם, ובדרך הזה אוכל ללכת אחרי שרירות לבי, ואעשה כל מה שעשו עובדיהם לאלהיהם:
למען ספות הרוה את הצמאה – הרוה כנוי לתאוות המותרות ולחוטא מתוך שובע, כענין וישמן ישורון ויבעט (לקמן ל״ב ט״ו), והצמאה כנוי לתאות הדברים הנצרכים, כמו החוטא לתיאבון, ומלת ספות לשון תוספת, ואין המאמר הזה מדברי הרשע שיאמר בלבו למען ספות וגו׳, אלא הם דברי הכתוב והוא מחובר עם תחילת הפסוק, והכונה שיתברך בלבבו בדברי כזב כאלה רק לתכלית רע, דהיינו כדי שיוכל אח״כ להשלים כל מאויי רשעתו, ויוסיף התאוות האסורות על התאוות ההכרחייות, כדרך שאמרנו למעלה, שהוא אומר כן בלבו בעבור שהשתקע בזמה ובחמס וכיוצא מן הדרכים הרעים, והוא רוצה לעשות מה שלבו חפץ:
כשרירות לבי אלך – אחר שדבר מעון חמור ע״ז, במה שאמר אשר לבבו פונה וגו׳, סמך לו ענין רע ומר, ואמר עליו פן יש בכם שרש פורה רוש ולענה, והוא איש אשר מקורו משחת ביסודות ופנות שהן עיקריות בתורתינו, והוא שכשישמע דברי האלה הזאת, כל דקדוקי הברית ופרטי המצות מענינים שונים, קצתם מבוארים בטעמם וקצתם שאין לשכל מבוא בהם, כי מצור מקור החכמה ית׳ חוצבו, ויתפלל בעצמו לאמר הנה באמת הרבה מצות יש אשר אני נבוך בהם ולבי נוקפי בהבנתם, ואני בענינם בקטטה ומלחמה תמידית, פעם אתעורר לקיומם ופעם אחדל, וכל זה להיותם דברים שאין השכל מחייבם, ואין ביכלתי להשיגם, לכן לא אלך אלא במה שמחשב לבי ושכלי ומה שדעתי גוזרת שהוא באמת דבר בטעמו, ובזה יהיה שלום לי מבלי שום התנגדות פנימי, כי בהיותי הולך אחר הדברים הנכונים בטעמם, שבעה לה נפשי ומשתעשעת בהם משא״כ בדברים הנעלמים ובלתי גלויים אל השכל (רע״פ), ומלת לב הונח על הדעת והשכל והבינה, כמו בלב נבון תנוח חכמה, וראיתי אני בלבי, פן יראה בעיניו ובלבבו יבין.
למען ספות הרוה – לא יתכן לפרש כאן מלת ספות לשון רבוי ותוספת (אנהייפען), דא״כ היה צריך לסמוך לו מלת על, כמו ספו שנה על שנה, ספות חטאת על חטאת, לספות עוד על חרון, אספה עלימו רעות, עולותיכם ספו על זבחיכם, וכאן סמך אליו מלת את, שהוא יחס הפעול, לכן הנכון כמ״ש החכם אבן-גנאח שהוא לשון כליון וכריתה (ע׳ ר״ש ב״מ) סוף ואבדן, כמו פן תספה בכל חטאתו, האף תספה צדיק, בקש נפשו לספותה, את הזקן תספה, (ע׳ רש״י על אספה עלימו רעות); רוה כמו אם הרוה את הארץ, כי הרוי׳ בשתיה כמו השביעה באכילה; צמאה. הוא כנוי אל הנפש המתאוה תמיד לרווה צמאון תאוותה, וחוש תשוקת התאוות כחום הצמא לשתות, והממלא תאוותיו דומה לו שמרוה ומשביע א״ע, ע״ד לכה נרוה דודים (משלי ז׳), שידמה חום האהבה לחום הצמאון והדודים משקים האהבה כמים לצמא (ובאמת איננה שביעה כ״א לפי דמיונו, וכמאמרם משביעו רעב מרעיבו שבע), וטעם המקרא למען ספות הרוה את הצמאה, בכדי שהרווי בשתיית משקה תאוותיו ישבית ויכלה את הצמאון אליהם, וכמו המשל שבפי הכסילים (דאמיט דער רויש דען דורסע פערניכטע), ובזה מלת למען כנתינת טעם על הקודם, בשרירות לבי אלך שלום יהיה לי, למנוע א״ע משמירת החקים שאין טעמם נגלה, בכדי למלאות תאוותיו במאכלות ובביאות האסורות לנו מה״ת, וקרוב לזה פי׳ הרל״ש, ואיננו רחוק לומר שמלת ספות הוא הלשון המורגל בדברי רז״ל ספו לי כתורא, דלא ליספי לי׳ בידים, והיינו השביעה הגמורה, וטעם למען ספות למען תשביע הרוי׳ את צמאון תשוקת הלב (דאס דער טרונק דען דורסט לאשע), והענין אחד.
אחרי שעזבתי הפירוש שכתבתי זה שנים רבות,⁠א וכתבתי תחתיו פירוש אחר במשתדל {המשתדל דברים כ״ט:י״ח} וגם בו עשיתי אח״כ קצת תיקון, היום כ״ו שבט תרכ״א נ״ל כמו שתרגמתי.⁠1
1. כלומר, לפי תרגום שד״ל: והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי – אף על פי שבשרירות לבי אלך (מפני שהקללות חלות על האומה בכללה ולא על היחיד), באופן שהשדה הרווה והמושקה יסתפח לשדה היבש והצמא (כלומר: חטא היחיד אם לא ייענש, יתפשט) והשדה המושקה, הוא חלק העם הבריא, יתדמה לשדה היבש, הוא חלק העם המקולקל והסוטה, והאומה כולה תיהרס.
א. בכ״י לוצקי 673(א), 673(ב) מופיעה מהדורה קמא של שד״ל: ״שלום יהיה לי – כי לא הייתי בכריתת הברית. וזה אמנם דבר הגורם הפסד החלקה הטובה הרוה ממים עם החלקה הרעה הצמאה, כלומר כי בגלל חטאתו, יהיו כל ישראל גם הטובים חייבים כלייה עמו, לולא כי ה׳ יבדילהו לרעה ולא יספו עמו שאר העם, וזה יהיה אם יהיו המורדים משפחה או שבט, עד שלא יוכלו הקהל להענישם בלא מלחמה. והראיה שהוא מדבר במשפחה או שבט, כי אמר את מכות הארץ ההיא, כלומר ארץ השבט ההוא. ומה שפתח באיש או אשה, כי אולי איש אחד ידיח כל השבט, והנה הפנייה מעם ה׳ תתחיל בו ותתפשט בכל המשפחה והשבט, באופן שיקשה הדבר לב״ד להענישם, אז יעשה ה׳ נקמה בחוטאים. ואמר יעשן אף ה׳ וקנאות באיש ההוא, הטעם או במשפחה או בשבט, או בכל ההולכים אחריו והמחזיקים בידו לבלתי ישלטו בו השופטים. ועוד נראה לי כי כל זה לחזק לבב העם לבלתי ייראו מלכת למלחמה על המורדים, כי ה׳ יהיה עמהם ויתנם בידם וישימו את ארצם שממה ותל עולם, כענין שצוה בעיר הנדחת והנשארים בהם יצטרכו להמלט על נפשם אל ארץ אחרת, זהו וישליכם וגו׳ ולפי זה יובן סמיכות הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות (הפשעים הגלויים וידועים) לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת להשמיד המורדים למען תתקיים התורה בל תמוט.⁠״
והיה וגו׳ – ״בשררות״: שורש ״שרר״ נמצא בביטויים ״לֹא⁠־כָרַּת שָׁרֵּךְ״ (יחזקאל טז, ד), ״שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר״ (שיר השירים ז, ג), ופירושו ״טַבּוּר״. דומה לו ״וְאֹנוֹ בִּשְׁרִירֵי בִטְנוֹ״ (איוב מ, טז), שם מציין ״שריר״ חלק של הגוף שכוח בעל החיים מרוכז בו. בלשון חכמים, מורה ״שריר״ – כדוגמת ״הכל שריר וקיים״ – על דבר חזק שיש לו תוקף משפטי. ״שרר״ קרוב ל״צרר״: לדחוק ולאגד יחד – שגם הוא מתאים לרעיון של דבר מהודק וחזק.
על פי מובנו של ״שריר וקיים״ בלשון חכמים, נמצא ש״שרירות לב״ פירושה האישור והרשות שאדם נותן מלבו שלו. הוא אינו הולך בדרכים שה׳ אישר; הוא הולך בדרכי לבו שלו, דרכים שרק לבו לבד רואה כ״שרירות וקיימות״.
ספות נגזר מ״ספה״ – השורש של ״מספא״, מאכל בהמה – הקרוב ל״סבא״, ״שבע״ וכדומה. בלשון חכמים ״ספה״ הוא הביטוי המקובל להאכלה: ״אספי ליה כתורא״ (בבא בתרא כא.), ״דלא ליספו להו בידים״ (יבמות קיד.) ועוד.
פירוש פסוקנו יהיה כך: הוא נתון בדמיון שהברכות והקללות תלויות רק בהתנהגות רוב העם. לכן הוא סבור, שאם האומה כולה ראויה לברכות ה׳ והיא גם מקבלת אותן, לא יהיה אף יחיד מבני האומה שלא יורשה ליטול חלק בהצלחת האומה, אפילו אם הוא עצמו איננו ראוי. משל לכך יהיה: כאשר הגשם יורד על השדה, הוא משקה אפילו את העשבים השוטים. צמח שמשקים אותו משום שהוא טוב קרוי ״הרוה״; אך העשבים השוטים, שלא שווה להרוות את צמאונם, קרויים ״הצמאה״. השווה: ״וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה״ (ישעיהו נח, יא), ״אֶצָּק⁠־מַיִם עַל⁠־צָמֵא״ (שם מד, ג), ״הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ״ (שם סה, יג).
כבר עמדנו (פירוש, בראשית יח, כג–כה) על משמעותו של ״ספה״. [״ספה קרוב ל״ספח״, לצרף; וכן גם ל״שפה״, שפת הים, שבה היבשה מחוברת לגבול הים, והגלים המתגברים ועולים נמשכים בחזרה אל גוף המים.] קִרבה זו של ״ספה״ ל״ספח״ באה לידי ביטוי גם כאן, שהרי כאן הרע נכלל עם הטוב ונוטל חלק בגורלו, בדיוק כפי ששם מתרחש ההפך.
והיה בשמעו את דברי האלה הזאת וגו׳ שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך – הוא מלשון שררה וממשלה עד״ה להיות כל איש שורר בביתו (אסתר א׳:כ״ב). ויכוין על הע״ז המושלת בסתר לבו, ויאמר שלא לבד שאין לירא מהאלות מפני כי הע״ז הולכת עמדי והיא תגין עלי מפורעניות אלא שעוד תשפות לו כל טוב ושלום וברכה יהיה לו (כי שלום כולל לכל הברכות כמשחז״ל לא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום) ע״ד שאמרו הנשים שעבדו ע״ז לירמיה (ירמיהו מד יז) כי עשה נעשה וגו׳ לקטר למלכת השמים וגו׳ ונשבע לחם ונהיה טובים, (שם יח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים ולהסך לה נסך חדלנו כל וגו׳. וזש״א למען ספות הרוה היא הע״ז שלפי דעתו היא רויה ומלאה השפעות את הצמאה נפשי הצמאה להשפעות: (ויתכן שאיש ואשה וגו׳ ירמז על פסל מיכה האיש הוא מיכה ואשה היא אמו משפחה: שנאמר שם (שופטים יז ה) ולו בית אלהים, שהוא בית ע״ג וכשיחד בית לזה בודאי היו מתקבצים שם משפחתו. או שבט הוא שבט הדני שלקחו את הפסל ממיכה כדכתיב (שם יח) ויקימו בתוכם את הפסל וגו׳. שרש פרה ראש ולענה ירמז על ימי אנטיוכוס שמנעו את ישראל מלקיים את התורה, וענו אותם לעבוד גלולים, והיו אנשים מישראל שנספחו לאנטיוכוס ועבדו ע״ג, ובכדי להתרצות אליהם היו מתערבים בבני ישראל ולהסיתם ולהדיחם וגם הלשינום לפני אנטיוכוס ולזה נתכנו בשם שרש פרה ראש ולענה כי השרשים האלה יהפכו גם את המתוק למר, ועז״א והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות וגו׳ כי הזה הוא מלשון אם ובלשון תימא, ויאמרו האנשים ההם האם בשרירות לבי אלך, לעבוד ע״ג מפאת שרירות הלב (והוא מלשון סורר) הלא רק למען ספות הרוה המה העובדי גלולים, שהמה רוים ושבעים בכל טוב, את הצמאה נפשי הצמאה ורעבה ומעונה, ומפני ההכרח עשיתי זאת:
שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך: בחוזק לבבי1, שלא לירא מאלות הברית אחר שאינני מקבלם עלי מתחילה.
למען ספות הרוה את הצמאה: פירוש מלות אלו ״רוה וצמאה״ מבואר בנימוקי הרמב״ן, דעבירה שהאדם להוט אחריה מיקרי ״צמאה״, ושאינו להוט אחריה מיקרי ״רוה״2 [וזה הביאור יש ללמוד ממה שאמרו בסנהדרין (עו,ב) המשיא את בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן, עליו הכתוב אומר ״למען ספות הרוה את הצמאה״. שהיא צמאה לתשמיש, והוא שבע במה שאינו להוט אחר זה].
וענין הטעם הזה לכאן3, הוא, כמו שאם רצו קהילה אחת לגדור על איזה עון המצוי בקרבם, והטילו ביניהם עונש החרם על זה העון. ולא שעונש החרם חמור מגוף העבירה, אלא שגוף העבירה הורגלו לעבור עליה ונעשית ״צמאה״, שנפש בני אדם צמאים לה, ולעבור חרם אין בני אדם מורגלים, והיא ״רוה״. ועל כן כשמזדמן אחד מבני העיר שרוצה בלבבו לעבור על זה העון, ורק שאינו רוצה לעבור על החרם ולישא עונש החרם, הוא ממאן ומסרב על עשיית החרם4, ומתנצל5 (מפני הבושה והמורא) דמשום הכי הוא מסרב6 דמה לו להוסיף עונש על הקהילה ועונש של ״הרוה״7 על ״הצמאה״.
וכך מפרש המקרא כאן, דמשום הכי מתברך בלבבו לאמר שהוא צדיק במה שאינו מקבל הברית, משום שהוא בא8 אך ״למען ספות הרוה את הצמאה״, בשביל שהקבלה9 תוסיף עונשין על גוף ״הצמאה״, ולמאי יקבל הוספה זו.
{למען ספות: רש״י סנהדרין (עו,ב)10 פירש ״הרוה״ הם הרשעים11, שאין צמאין ליוצרם, ו״הצמאה״ זו כנסת ישראל שצמאה ליוצרה. ופירוש12, שמדמה ד׳שלום יהיה לי׳ בשביל הצדיקים13}.
1. לא כתרגום אונקלוס ולא כרש״י, אלא במשמעות חוזק (השוה איוב מ,טז ״כוחו במתניו ואונו בשריר בטנו״), והשוה רמב״ן: התאוה הגוברת ומתחזקת בלב תיקרא ״שרירות״, כלשון חכמים ׳שריר וקיים׳, וכן ״בשרירי בטנו״ (איוב שם).
2. זה לשונו: פירוש ״למען ספות הרוה את הצמאה״ – להוסיף השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תקרא ״רוה״... והמתאוה תקרא ״צמאה״.
3. כלומר, דוקא בסוגיא זאת של אדם הנוטה מן הדרך על בסיס דעות והשקפות, מציינת התורה את הנימוק (״למען״) של ״רוה וצמאה״.
4. כלומר, מתנגד לחרם המוטל על העובר על מצוה ׳קלה׳ זו.
5. כלומר, מצדיק את עצמו מדוע הוא מתנגד להטלת החרם.
6. כלומר, מתנגד לחרם המוטל על העובר על מצוה ׳קלה׳ זו.
7. שהיא תוצאה מן החרם.
8. קבלת הברית באה...
9. של הברית.
10. על הגמרא שם שייחסה את פסוקנו (למשיא בתו לזקן, וכן) למחזיר אבידה לכותי. ובקשר לזה כותב רש״י: ״רוה״ – עובדי כוכבים, ששבעים ואינן צמאים ליוצרם, ״צמאה״ – זו כנסת יחשראל שצמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצוותיו.
11. עובדי כוכבים. וזה לשון רש״י: ״רוה״ - עובדי ככובים, ששבעים ואינן צמאים ליוצרם, ״צמאה״ - זו כנסת ישראל שצמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצוותיו.
12. פסוקנו ע״פ הגדרה זו של ״רוה וצמאה״.
13. המקבלים עליהם את הברית, ואשר על פיהם יידון הכלל.
בשרירות לבי – משרש שוּר שענינו ראה; אלך אחר מה שלבי רואה ומבין שטוב הוא, כלומר אולי דעתי נוטה מן האמת, אבל לי נראה כי כן טוב לעשות, ע״כ גם אם שגיתי לא תחול קללה עלי.
הרוה את הצמא – אחרי שָקְלִי במאזני בחינתי דברי כל המפרשים שבידי, אני בוחר בפירוש המבאר לנתיבות השלום שרוה וצמאה הן שני שמות המקרה, כמו טובה ורעה שבטבעם הם שמות התאר ומשמשים להוראת דבר טוב או דבר רע; ורוה הן החטאות הנעשות מתוך שובע, וצמאה הן החטאות הנעשות לתיאבון, וספות משרש ספה הקרוב ליסף כמו עולותיכם ספו (ירמיהו ז׳:כ״א); ואם האיש הזה יתפתה אחר עבודה זרה ויאמין בה, לא יחטא עוד ד״מ עם הקדשות לתיאבון ובאקראי בעלמא כמו במעשה פעור, רק דרך קבע ומתוך שובע, כי הוא סובר לעשות טוב, כמו בימי רחבעם שגם קָדֵש היה בארץ (מלכים א י״ד:כ״ד); ולפי פירושי זה היה ראוי לתרגם רוה זדנותא, וצמאה שלותא, לפי שהחוטא לתיאבון כשיצרו גובר עליו ונוצחו ואחר חטאו ניחם על מה שעשה, הוא קרוב לשוגג; ולמען זה הוא כמו למען יכרת (הושע ה׳:ד׳) שענינו באופן, וכן למ״ד של נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה (פרשת אמר) לאשמה בה (סוף פרשת ויקרא).
למען ספות הרוה את הצמאה. הרבה פירושים נאמרו בפסוק זה, ולדעתי הנכון לבאר הפסוק הזה על פי הקודם לו והוא שאמר פן יש בכם וגו׳ כלומר ואולי ימצא בתוככם איש או אשה או משפחה או שבט, ולמה לא אמר דרך כלל על כל ישראל? אלא הכוונה אולי יהיה מי שיבטיח את עצמו לעשות תועבת ה׳ אשר שנא ולמלאת כל תאותיו וזהו בשרירות לבי אלך ויסמוך על זכות הכלל שיצילהו בתוך ישראל ועונו לא יזכר וזה שאמר למען ספות הרוה את הצמאה כי הוא רוצה לחבר הרשע עם הצדיק כדי שינצל בזכותו, וספות כמו ספו שנה על שנה, אספה עלימו רעות, וקרא לנפש הרשע רוה כי כן הוא ממלא כל תאותיו, ולהפך נפש הצדיק תקרא צמאה כי הוא מחסר מהן ומסתפק בהכרחי, וכן הוא אומר צמאה נפשי לאלהים לאל חי, או להפך שנקראת נפש הצדיק רוה, כמו ורויתי נפש הכהנים דשן, ירויון מדשן ביתיך כי היא שבעה מטובו וחסדו יתברך ע״ד שדרשו רבותינו על הנפש לא תמלא משל לעירוני וכו׳ ונקראת נפש הרשע צמאה כי תמיד היא משתוקקת ומתאוה לתענוגים חדשים לבקרים ע״ד ירבו עצבותיו אחר מחרו עיין מ״ש שם בס׳ ניר לדוד ואין בידי להכריע. — וכנגד זה הבטחון אמר לא יאבה ה׳ סלוח לו הפך מה שהוא מקוה שצדקת הצבור תצילהו, ואמר עוד ורבצה בו כלומר ביחיד ההוא ועוד מפורש יותר והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל נגד מה שהוא חושב שימלט בתוך עם ישראל, ועל כן חתם בסוף הענין הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו וזה על פי פירוש רבותינו שנעשו ערבים זה על זה בנגלות ונתחייבו להעניש החוטא — ויש פרשה אחרת כיוצא בזו בסדר קדושים שכן הוא אומר איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר ביש׳ אשר יתן מזרעו למולך וגו׳ ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למולך לבלתי המית אותו ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו לזנות וגו׳.
והתברך וגו׳ – הוא יברך את עצמו, כלומר כסבור הוא שהקללה לא תחול עליו.
שלום יהיה לי – בירמיהו כ״ג:י״ז נאמר, שנביאי השקר אמרו אל עוזבי ה׳: ״שלום יהיה לכם״. על כן טועה אהרליך המפרש שאותו איש הפונה אחר עבודה זרה יאמר בלחש לשון זו, בסברו שבלחש זה ידחה מעליו את כח הקללה.
בשרירות לבי – בירמיהו ז׳:כ״ד ובתהלים פ״א:י״ג נזכרה לשון זו מקבילה ל״מועצות״ (מזימות של עצה רעה), אם כן נראה שעיקר פירושו הוא דיעה, השקפה.
בירמיהו נזכרת ההליכה אחרי (או ב⁠־) שרירות לב כניגוד לשמיעה בקול ה׳. גם שם משתמש הכתוב תכופות בלשון ״לבו הרע״ כדי לציין שהכוונה היא לדיעה רעה. יתכן שפירוש תיבת ״שרירות״ הוא, כדברי רש״ר הירש ואחרים, לשון חוזק (כמו ״שריר וקיים״ שבלשון תלמוד), לפי זה ״שרירות לב״ הוא מה שהלב מאשר ומקיים מעצמו, בניגוד למה שצוה הקדוש ברוך הוא.
אולם אפשר לפרש גם כפירוש רש״י, ששורש ״שרר״ דומה לשורש ״שור״, שפירושו לשון ראייה, ולפי זה ״שרירות״ היא ״השקפה״. נביאי השקר אומרים (ירמיהו כ״ג:י״ז) לכל הולך בשרירות לבו, כלומר לכל אלה ההולכים אחרי דעת עצמם, ״לא תבוא עליכם רעה״, ורצו לומר בזה, שאם האדם פועל כפי מצפונו הוא, לא יבוא עליו עונשו של הקדוש ברוך הוא. לדעת הרמב״ן ״שרירות לבו״ היא תאות הלב החזקה, וכן הוא בתרגום יונתן: ״בתקוף יצרא בישא דלבא״.
למען ספות... הצמאה – בפסוק זה רבו פירושי הקדמונים. קודם כל יש מחלוקת בפירוש תיבת ״ספות״ שבכאן. השבעים והוולגאטה מתרגמים לשון כלייה (כמו בבראשית י״ח:כ״ג). לפי זה מפרשים רוב החדשים כוונת הכתוב, שחיים כאלה עלולים לכלות את כל הארץ, הן מקום רווה מים, הן מקום חורב. אבל פסוק זה עדיין לא בא לומר איזה עונש יבוא על החוטאים, רק הפסוקים הבאים מפרשים זאת.
לדעתנו בהחלט יש לפרש שפסוק זה הוא המשך למחשבות החטא. על כן צריכים אנו לומר כדברי התרגומים הארמיים (וגם הסורי), כי ״ספות״ היא לשון תוספת. בעל הפנייה הזאת, ההולך בשרירות לבו, מוסיף חטא על פשע. אחד החטאים נקרא ״רוה״, וחטא אחר נקרא ״צמאה״. ואם קשה, שאם כן היה לו לומר ״על הצמאה״, כמשפט שורש ״ספה״, שהוא גורר אחריו תיבת ״עלי״, יש לומר שכאן פירושו כמו ״יסף״, כלומר להרבות, דהיינו הרוה תרבה ותגדיל את הצמאה.⁠1
אלא שעדיין צריכים אנו לפרש, איזה הם החטאים הנקראים ״רוה״ ואיזה הם הנקראים ״צמאה״. התרגומים מפרשים ש״רוה״ הן שגגות ו״צמאה״ הם זדונות, ורש״י מסביר את הדבר, כי השוגג עושה מעשיו כאילו הוא רוה ושיכור, ואילו המזיד עושה מעשיו כאילו צמא, בדעת ובתאוה. ״למען ספות״ מוסב, לפי פירוש רש״י, על השי״ת, שיעניש על שגגותיו של רשע זה כזדונות.
אולם כבר ביארנו למעלה, שהכתוב מדבר על הענשים רק מפסוק י״ט והלאה, על כן דעתנו נוטה לדברי הרשב״ם, המפרש ש״הצמאה״ הן העבירות שאדם עושה לתיאבון ו״רוה״ הן העבירות שאדם עושה להכעיס, כי אדם חוטא בהם אפילו כשהוא שבע, כלומר אינו מתאווה. רשע זה, שהעמיד לו בתור קו יסודי למעשיו את מצפונו הוא, במקום לשמוע בקול ה׳, אף אם התחיל לחטוא רק לתיאבון מחמת תאותו, סופו שיחטא אף להכעיס, כיון שלדעתו המשובשת הכל מותר. יתכן שבימים הקדמונים היו הלשונות ״רוה״ ו״צמאה״ שגורות בפי העם לציין בהם שני מיני עבירות; בירמיהו מצינו שמזכיר כמה פעמים את הלשון ״שרירות לב״, ואינו משתמש בלשון הרוה והצמאה; יתכן שבימיו לא היו ביטויים אלה שגורים בפי העם.
1. יתכן ש״ספה את...⁠״ פירושו שהתוספת רבה על העיקר, עד שנראה כאילו העיקר מתבטל מחמת התוספת. נמצא שנוכל ליישב לשון ״ספה״ כאן בין במשמעות כליון ובין במשמעות תוספת. השוה את הבטוי התלמודי: ״רבה עליו ומבטלו״ (דהיינו הרוב מבטל את המיעוט), חולין ק׳: ועוד.
הרוה וגו׳ – אמר רב יהודה אמר רב, המשיא את בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן והמחזיר אבידה לכותי, עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה׳ סלוח לו1. (סנהדרין ע״ו:)
1. ספות פירושו חבור כמו ספו שנה על שנה (ישעיהו כ״ט) והזקן נקרא רוה שכבר שבע בחיים והילדה צמאה לחיים וכן גדולה לקטן ומתוך כך אפשר לצאת מכשולים, ועיין בהגהות ר״י עמדן לש״ס כאן שכתב בזה דבר חדש, דענין הזקנה יוילדות כאן אינו בערך מספר השנים כ״א בערך כחות הגוף, שסתם זקן חלש וילד בריא, ולכן בזקן בריא אין איסור זה נוהג, יעו״ש. אבל לפי שבארנו בטעם איסור משום התנגדות ההרגשות מחיי השובע של זקן וחיי צמאון של ילדה, וכלשה״כ רוה וצמא, אין להוציא הלשון מפשטה, אלא זקן – זקן ממש וילדה – ילדה ממש.

ובענין חזרת אבידה לכותי ע׳ משכ״ל ר״פ ברכה בפ׳ הופיע מהר פארן.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יט) לֹא⁠־יֹאבֶ֣ה יְהֹוָה֮יְ⁠־⁠הֹוָה֮ סְלֹ֣חַֽ לוֹ֒ כִּ֣י אָ֠ז יֶעְשַׁ֨ן אַף⁠־יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה וְקִנְאָתוֹ֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְרָ֤בְצָהא בּוֹ֙ כׇּל⁠־הָ֣אָלָ֔ה הַכְּתוּבָ֖ה בַּסֵּ֣פֶר הַזֶּ֑ה וּמָחָ֤ה יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶת⁠־שְׁמ֔וֹ מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם׃
Hashem will not pardon him, but then the anger of Hashem and his jealousy will smoke against that man, and all the curse that is written in this book shall lie on him, and Hashem will blot out his name from under the sky.
א. וְרָ֤בְצָה =א,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן (אין מקף)
• ל=וְרָ֤בְצָה⁠־ (מקף בתיבת משרת) לפי ברויאר (בספק) ולפי דותן (בוודאי), ומעיון בצילום כתב⁠־היד בהגדלה נראה שהוא ודאי.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
לָא יֵיבֵי יְיָ לְמִשְׁבַּק לֵיהּ אֲרֵי בְכֵן יִתְקַף רֻגְזָא דַּייָ וְחִמְתֵּיהּ בְּגוּבְרָא הַהוּא וְיִדְבְּקוּן בֵּיהּ כָּל לְוָטַיָּא דִּכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין וְיִמְחֵי יְיָ יָת שְׁמֵיהּ מִתְּחוֹת שְׁמַיָּא.
The Lord will not absolve him, but now will the anger and indignation of the Lord break forth against that man, and all the curses which are written in this book will cleave to him, and his name will be blotted out from under the heavens.
לא יהווי רעווה מן קדם י״י למישרי ולמשבקא לה ארום בכדן יתקוף רוגזיה די״י וקנאתיהב בגברא ההוא וידבקון בה כל לווטיה דכתיבין בספר אורייתה הדין וימחוק י״י ית שמיה [מן תחות שמיא].
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולמשבק״) גם נוסח חילופי: ״{ולמש}⁠בוק״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וקנאתיה״) גם נוסח חילופי: ״וחמתיה״.
לא יהי רעוא מן קדם י״י למשבק ליה ארום בכין יתקוף רוגזא די״י וחימתיה בבר נשא ההוא ותחול ביה כל פיתגמי לווטתא דכתיבין בסיפרא הדין וימחי י״י ית שום דוכרניה מתחות שמיא.
It will not be pleasing to the Lord to forgive him; for the Lord's anger and indignation will wax hot against that man, and all the words of the curses written in this book will rest upon him, and the Lord will blot out the memorial of his name from under the heavens.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

לֹא⁠־יֹאבֶ֣ה ד׳ סְלֹ֣חַֽ לוֹ֒ כִּ֣י אָ֠ז יֶעְשַׁ֨ן ד׳ וְקִנְאָתוֹ֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְרָ֤בְצָה בּוֹ֙ כׇּל⁠־הָ֣אָלָ֔ה הַכְּתוּבָ֖ה בַּסֵּ֣פֶר הַזֶּ֑ה וּמָחָ֤ה ד׳ אֶת⁠־שְׁמ֔וֹ מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם
בקרבן יש עשן, ריח, ניחוח, - עשן בעלי הרוגז.
רַבִּי יוּדָאִי אָמַר, בַּקָּרְבָּן יֵשׁ עָשָׁן, וְיֵשׁ רֵיחַ, וְיֵשׁ נִיחוֹחַ. עָשָׁן - אֵלּוּ בַּעֲלֵי הָרֹגֶז, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה׳. אֵלּוּ נֶהֱנִים מֵהֶעָשָׁן, וַעֲשַׁן רֹגֶז בַּחֹטֶם הוּא. רֵיחַ - אֵלּוּ שֶׁנִּקְרָאִים תַּפּוּחִים. אָמַר רַבִּי אַבָּא, כַּתַּפּוּחִים - זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים.
(זהר במדבר דף רמב.)
פלא ישא אללה אן יצפח לה ד׳לך בל חיניד׳ ישתד גצ׳ב אללה וחמיתה עליה פילזקא בה ג׳מיע אלחרג׳ אלמכתוב פי הד׳א אלספר חתי ימחו אסמה מן תחת אלסמא
א. פילזק] פילצק א. ״לזק״ נראה נכון יותר, שהוראתו דבקות והצמדות דבר לדבר גם כשאינו גשמי, לעומת ״לצק״ המשמש בדרך כלל בהוראת הדבקה פיזית.
הרי שלא ירצה ה׳ לסלוח לו, אלא אז יתעצם כעס ה׳ וקנאתו באיש ההוא ותדבק בו כל הקללה הכתובה בספר הזה, עד שימחה שמו מתחת השמים.
יעשן אף – על ידי כעס הגוף מתחמם ועשן יוצא מן האף, וכן: עלה עשן באפו (שמואל ב כ״ב:ט׳). ואף על פי שאין זה לפני המקום, הכתוב משמיע את האוזן כדרך שהיא רגילה ויכולה לשמוע כפי דרך ארץ.
וקנאתו – לשון חימה, ובלעז אינפרנמנט, אחיזת לבישת נקמה,⁠א ואיןב מעביר על המידה.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״נקמת״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״ואינו״.
יעשן אף י"י THE ANGER OF HASHEM SHALL SMOKE [AGAINST THAT MAN] – Through anger the body becomes heated and smoke, as it were, issues from the nostrils. And thus does it state, "Smoke rose up in his nostril" (Tehillim 18:9). Although this idea is not really applicable to God, Scripture makes the human ear hear the matter (i.e. it tells it to him) in the manner that it is accustomed and able to understand according to the ordinary course of the world (i.e. when speaking of God it uses language that properly is applicable only to human beings because this the only language we have at our command).
וקנאתו – This is a term denoting wrath, emportment in old French; it means: retaining one's hold on the 'garment of vengeance', and not forgoing one's right to punish.
פס׳: לא יאבה ה׳ סלוח לו – ולהלן הוא אומר (דברים כ״ג:ו׳) ולא אבה ה׳ אלהיך לשמוע אל בלעם מלמד שאין הקב״ה רוצה לעשות רצון מורדיו. ולענין הצדיקים אינו כן אלא רצון יראיו יעשה.
סלוח לו – לו אינו סולח אבל סולח הוא לשבים.
כי אז – הוא רשע בעונו ימות.
יעשן אף ה׳ וקנאתו – אלו נקמות ותוכחות שהקב״ה מעורר על הרשעים.
באיש ההוא – המזיד.
ורבצה בו – כענין שנא׳ (תהלים ק״ט:י״ח) ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו.
כל האלה הכתובה בספר הזה – זו אלות משנה תורה.
ומחה ה׳ את שמו – שלא יעמידו שמו על הנולדים.
מתחת השמים – מתחת מפרס הרקיע כענין שנאמר בעמלק (דברים כ״ה:י״ט) תמחה את זכר עמלק מתחת השמים:
(יט-כב) ולא יאבה י״י סלח לו כי אז יעשן אף י״י – כל העניין.
כמהפכת סדום ועמורה – שלקו בגפרית ומלח, שנאמר: ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח (בראשית י״ט:כ״ו). (כ״י בולוניה 469.1)
כי אז יעשןלא יאבה סלוח לו, אלא אז יעשן.
כי אז יעשן: [The word כי here should be understood in the sense of אלא. The verse then says,] “THE LORD WILL NOT BE WILLING TO FORGIVE HIM; rather [THE LORD’S ANGER] WILL RAGE... .⁠1
1. Here, in contrast with his previous comment (see note 3), Rashbam makes sense; the word כי follows a negative statement and logically means “rather.” NJPS also translates כי here as “rather.”
In her Rashbam’s Commentary on Job, Japhet lists two examples in the Torah commentary of Rashbam interpreting the word כי as meaning “rather” even when כי does not follow a negative statement: Deuteronomy 29:18 and 29:19. I would agree concerning the first, but not the second.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 18]

אבל עכשיו שתבואו כולכם בברית ותקבלו האלות והשבועה עליכם, תדעו שהעובר על השבועה: לא יאבה י״י סלוח לו, כי אז יעשן אף י״י וקנאתו – שהתניתם לוא לעמוד בברית, אם לא תעמודו.
ומתוך כך שתקבלו הקללות לא תבואו לידי מחשבות רעות הללו, ותעמדו בברית, שאם לא תעמדו ירבצו בכם כל הקללות שקבלתם הכתובה בספר הזה.
ומחה י״י את שמו – של עובד.
מתחת השמים – שלא יהא לו נין ושריד במגוריו.
א. בכ״י מינכן 52 נוסף כאן: לומ׳. המלה נראית מיותרת ואינה בספר הג״ן.
But now that all of you will enter the covenant and accept the curses and the oath upon you, know that one who violates the oath: לא יאבה י"י סלוח לו, כי אז יעשן אף י"י וקנאתו – HASHEM WILL NOT BE WILLING TO FORGIVE HIM, BECAUSE THEN THE ANGER OF HASHEM AND HIS JEALOUSY WILL SMOKE – if you do not adhere [to the covenant], for you have promised Him to adhere to the covenant.
And since you shall accept the curses upon yourself, you will not come to these evil thoughts, and you will stand by the covenant, for if you do not stand [by it], all the curses that you accepted THAT ARE WRITTEN IN THIS BOOK will lie in wait for you.
ומחה י"י את שמו – AND HASHEM WILL BLOT OUT HIS NAME – of the worshipper.
מתחת השמים – FROM UNDER THE SKY – That he shall not have a descendant or a remnant in his residence.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

(יט) יעשן אף י״י וקנאתו באיש ההוא – אלת היחיד, איש או אשה.
ומחה י״י את שמו – אלת המשפחה, כי שם אחד לראש בית אבותם.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 18]

(19) THE ANGER OF THE ETERNAL AND HIS JEALOUSY SHALL BE KINDLED AGAINST THAT MAN — this refers to the curse against the individual sinner, man or woman.
AND THE ETERNAL SHALL BLOT OUT HIS NAME — this is the curse against a whole family [if they all be sinners] for there is a common name to the head of their father's house [and that name will be erased].
אבל כשתבואו כולכם בברית ותקבלו עליכם האלות והשבועות תדעו כי כל עובר הברית לא יאבה ה׳ סלוח לו.
כי אז יעשן – אם לא תעמדו בברית כי התניתם לעבוד אותו ולעמוד בברית ומתוך כך לא תבואו לידי מחשבות הללו ותעמדו בברית שאם לא תעמדו ירביץ בכם כל הקללות שקבלתם הכתובה בספר הזה.
ומחה ה׳ את שמו – שם העובד.
מתחת השמים – שלא יהיה נין ונכד ושריד במגוריו.
ורבצה בו כל האלה הזאת ומחה ה׳ את שמו – של העובר מתחת השמים שלא יהא לו נין ונכד ושריד ופליט.
יעשן אף ה׳ – פי׳ ר׳ אברהם ישרפנו אש האף עד שיראה עשן:
באיש ההוא – אלת היחיד איש או אשה:
ומחה ה׳ את שמו – אלת המשפחה כי שם אחד לראש בית אבותם:
יעשן אף ה', "Hashem's anger will smoke, etc.⁠" Ibn Ezra interprets this metaphor as meaning that God's anger will become so hot that smoke will be observed.
באיש ההוא, "against that man;⁠" the word איש does not literally mean "man,⁠" but "person;⁠" the Torah tells us that God will deliberately single out that sinner for His personal attention, regardless of whether he is male or female.
ומחה ה' את שמו, "and Hashem will erase his name, etc.⁠" This is a reference to the sinner's family, seeing that all family members bear the same name.
כי אז יעשן אף י״י וקנאתו באיש ההוא – אמר זה כי בזה התנאי שחשב בלבו לא ימלט משיגיעו לו אלו הקללות ואם היה חוטא בזה האופן יחיד או יחידים ימחה השם יתעלה את שמם מתחת השמים ולא ישאר להם שום זכר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ולפי שהיחידים הללו הם מורים לעצמם היתר וצד מחילה במה שיכולין לומר אי אפשנו במה שנחלו אבותינו כשירצו להשאר על אחריותם בענין סלוק השמירה מעליהם לזה כיון מה שאמר לא יאבה י״י סלוח לו כי אז יעשן אף י״י וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה והעולה על רוחו לא יהיה לומר שהאלות האלה לא נכתבו אלא לבלתי כופרים בתורה וזה חוייב מן הדין כמו שכתבנו שהראוי שישמר עם הקצת דין הכלל אחר שהכלל עומד במקומו וא״א לזוז ממנו ולזה ירבצו בו כל האלות הכתובות על כל העומדי׳ בברית בעברו עליו ומזה יחוייב שימחה י״י את שמו מתחת השמים מה שלא ישוער כן בכלל.
וקנאתו לשון חימה אחיזת לבישת נקמה. שפי׳ קנאה בכל מקום הוא המתחר׳ לנקום נקמת דבר כמו שכתב בפרשת פנחס:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

לא יאבה ה׳ סלח לו – בחללו שבועת האלה שקבל בפיו, אף על פי שבטלה בלבו.
לא יאבה ה' סלוח לו, when he will violate the covenant which he accepted as a sacred oath with his lips, although he had mentally had his reservations at the very time when he confirmed the covenant with his mouth.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וְרָ֤בְצָה בּוֹ: הבי״ת דגושה. [וְרָ֤בְצָה בּוֹ֙].
אחיזת לבישת נקמה כו׳. רצונו בזה ואיך שייך לומר אנקמה לשון קנאה. ועיין לעיל בריש פ׳ פנחס (במדבר כ״ה:י״א) ושם מבואר היטב:
Adherence to the vengeance mode, etc. Rashi is explaining how the word קנאה connotes revenge. See above at the beginning of parshas Pinchas (Bamidbar 25:11) where this is well explained.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

לא יאבה ה׳ סלח לו ואין מספיקין בידו לעשו׳ תשובה.
כי אז יעשן וגו׳ – חשב כאן חמשה אף וקנאה כו׳. והם כנגד חמשה חומשי תורה.
יעשן אף ה׳ וקנאתו – הוא כנגד ספר בראשית וכנגד דור המבול והפלגה. ומחה ה׳ את שמו מתחת וגו׳ כנגד ספר שמות. ששם נאמר וביום פקדי ופקדתי וכן נאמר בפ׳ שמות כי אל קנא הוא.
לא יאבה – לפי שהרשע הזה עושה בזדון ונפשו נשחתה לגמרי, לכן אמר בו לשון לא יאבה, כי השם מואס בו, כדרך כי את כל אלה עשו ואקוץ בם (ויקרא כ׳ כ״ג), הנאמר בתועבות הגוים:
יעשן אף ה׳ – נאמר כן על דרך משל כדי להסביר את האזן:
וקנאתו – כל לשון קנאה הנאמר אצל ע״ז ענינו שמקנא לכבודו יתברך שלא יחולל:
ורבצה בו – שתחול על ראשו ולא תפרד ממנו לעולם:
ומחה ה׳ את שמו – כעונש דור המבול ואנשי סדום שנמחה שמם מן הארץ, וכמו שיעשה השם בעמלק באחרית הימים, וטעם העונש הנפלא הזה, לפי שמדבר במין הראשון של ע״ז שרמזנו עליו (לעיל ד׳ ט״ז), שאינו בא מטעות השכל, אלא מהשחת הנפש ותגבורת היצר והנטייה אל התועבות, כדרך שהיה בדור המבול ובאנשי סדום שהשחיתו דרכם בכל מיני נבלות:
יעשן אף ה׳ – ישמיע הכתוב להאוזן כדרך שהיא רגילה אף שאין זה לפני המקום (רש״י), ובאמת כאשר נעמוד על שרש לשון יעשן אין במליצה זו הגשמה בו ית׳ על מדת הכעס המגונה, כי שם עשן המורה על אותו הגשם הדק האוירי העולה מן הגשם הבוער, הוא טבע משרש עש (כמ״ש רבי שלמה פאפענהיים) המורה על הפסד הרכבת הדבר ודבקותו, כמו כבגד אכלם עש, ועצמי עששו, ותמס כעש חמודו, ונבנה מזה שם עשן בתוספת נו״ן, והוראתו לפי״ז דבר הבא מהפסד ועשוש הרכבת הגשם, והמכוון העיקרי בפעל יעשן לפי שרשו, יעלה כליון והפסד (פערוועזען), וטעם מליצת יעשן אף ה׳, השגחת הש״י באיש ההוא תכלה אותו, אף ה׳ כמו פני ה׳, ור״ל השגחתו. אף ממלת אפים, ודע כי כל לשון עוז ותוקף מתורגמים עשן, להררי עוז (תהלים) תרגומו לטיריא עשיניא (שם ל״ד), כי אתה מעוזי אנת עושני (שם ס״ב), צור עוזי תקוף עושני, ומזה ת״א גם כאן מלת יעשן יתקף.
לא יאבה וגו׳ – ה׳ לא ייענה לבקשתו, הוא לא יפעל בהתאם לציפיותיו (עיין פירוש, בראשית כד, ה).
כל האלה – המשמעות העיקרית של ״אלה״ איננה ״קללה״ אלא ״שבועה״: ״והיית נקי מאלתי״ (שם כד, מא), ״תהי נא אלה בינותינו״ (שם כו, כח), ״ושמעה קול אלה״ (ויקרא ה, א; פירוש שם). המקבל על עצמו ״אלה״ דומה למי שמבטא שבועה (עיין פירוש, שמות כ, ז): הוא מוסר עצמו לדין שמים אם מה שנשבע עליו איננו אמת, או אם לא יקיים את דברו. מכאן גם הביטוי ״נשא שם״ (עיין פירוש שם), ואכן ״אלה״ היא השורש של מושג האלוקים (עיין פירוש, בראשית א, א). כל מי שנשבע הריהו פונה אל כוחו של האלוקים ומוסר עצמו למשפטו; כוח האלוקים יתגלה באבדון שיבוא עליו כעונש על שבועת השקר. לפיכך מצאנו ש״אלה״ מורה גם בייחוד על בחינה מביאת⁠־אבדון זו שיש בשבועה, וכך היא מורה גם על הקללה שהנשבע לשקר מביא על עצמו. לכן, בפרשת סוטה (במדבר ה, כא), נזכרת ״אלה״ לצד ״שבועה״.
לא יאבה ה׳ סלוח לו – כפי שכתבנו שהמבעט בהברית לא תגין עליו הברית, וזה שאמר לא יאבה ה׳ סלוח לו, שלא יאריך אפו אליו (כי הסליחה תבא על הארכת אף כמ״ש (במדבר י״ד:כ׳) ויאמר ה׳ סלחתי כדברך ואולם חי אני וגו׳) רק כי אז יעשן אף ה׳ שיבא עליו העונש במהרה עוד זאת ורבצה בו כל האלה וגו׳ שלא ישתלם מעט מעט רק בב״א, ויהיה רובץ תחת משא האלות ועי״ז לא יבא לתשובה:
ומחה ה׳ את שמו מתחת השמים שיהיה לו גם כריתת הנפש וגם שלא יקחו ממנו מוסר. ועפ״י פירושנו שמרמז על המסיתים לעבוד ע״ג והמלשינים בשקר מפני השגת הגשמיות, יאמר שלא יאבה ה׳ סלוח לו (לא כמו שעולה על הדעת שיסלח לו כנ״ל) ורק כי אז יעשן אף ה׳ וקנאתו ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר שיענש כשאר ישראל העובר, וגם ומחה ה׳ את שמו מתחת השמים שגם בין העכו״ם לא יהיה לו שם ושארית כי יבינו שלא נספח להם רק להנות מהם:
לא יאבה ה׳ וגו׳: על שהוא פורש עצמו מן הצבור ואינו מקבל הברית.
כי אז: כאשר יעבור על ״הצמאה״ שהוא עבודה זרה1, או על הפרת תורה (באפיקורסות) שהוא ״שורש פורה ראש ולענה״2.
ורבצה בו כל האלה: אע״ג שלא קיבל אותה3, דבאמת המיעוט נגרר אחר הצבור והרוב בעל כרחו.
ומחה ה׳ את שמו: אע״ג שכלל ישראל אפילו עובדים עבודת כוכבים אינם באים לידי כליה ח״ו, אבל יחיד או משפחה אינם בטוחים גם מכליון לגמרי4.
1. שהיו להוטים אחריה בתקופת בית ראשון. (רבינו לכאורה מפירושו בפסוק הקודם על ״הצמאה״).
2. וכפי שהסביר רבינו לעיל.
3. לא קיבל על עצמו את הברית.
4. ובענין ״שבט״ עיין מיד בפסוק הבא.
לא יאבה וגו׳ – כלומר, לא תהיו סבורים כדברי נביאי השקר, שהפועל לפי מצפונו הפנימי יש לו התנצלות אף כשהוא חוטא, אלא אדרבה, לא יאבה השי״ת לסלוח לרשע כזה המתריס כנגד תורתו.
כי אז יעשן וגו׳ – כנגד רשע כזה נכפלים הקנאה וחרון אף ה׳, כי מומר להכעיס הוא חמור ממומר לתיאבון.
באיש ההוא – לשון הכתוב מדברת על מקרה שאיש יחיד מפר את הברית (״איש או אשה״ בפסוק י״ז). אבל כיון שבדרך כלל גם משפחת החוטא יש לה חלק בחטאו (השוה את פירושי לויקרא כ׳:ב׳), על כן יתכן שהתראת⁠־עונש זאת נאמרה אף כלפי ה״משפחה״ (בפסוק י״ז).
ומחה וגו׳ – יהא סופו כעמלק, שנצטווינו למחות זכרו (דברים כ״ה:י״ט). התראה זאת נאמרה אף כלפי משפחה שלימה החוטאת, כמו שנתקיים לדוגמא בבית ירבעם ובית אחאב (מלכים א י״ד:י׳ והלאה; מלכים ב ט׳:ח׳ והלאה).
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כ) וְהִבְדִּיל֤וֹ יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ לְרָעָ֔ה מִכֹּ֖ל שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּכֹל֙ אָל֣וֹת הַבְּרִ֔ית הַכְּתוּבָ֕ה בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָ֖ה הַזֶּֽה׃
Hashem will set him apart to evil out of all the tribes of Israel, according to all the curses of the covenant that is written in this book of the law.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
וְיַפְרְשִׁנֵּיהּ יְיָ לְבִישָׁא מִכֹּל שִׁבְטַיָּא דְּיִשְׂרָאֵל כְּכֹל לְוָטֵי קְיָמָא דִּכְתִיבִין בִּסְפַר אוֹרָיְתָא הָדֵין.
And the Lord will separate him from all the tribes of Israel to evil, according to all the curses of the covenant which are written in the book of this law.
ויפרש יתיה י״י לבישתה מן כל שבטיה דישראל ככל לווטיה קיימה דכתיבין בספר אורייתה הדין.
ויפרשיניה י״י לבישא מכל שבטיא דישראל הי ככל לווטי⁠(ה) קיימא דכתיבין בסיפרא הדין.
And the Lord will separate him unto evil, from all the tribes of Israel, according to all the maledictions of the covenant which are written in this book.
ויפרזה אללה עלי שר מן ג׳מיע אסבאט אסראיל בג׳מיע חרג׳ אלעהד אלמכתובה פי ספר הד׳ה אלתוראה
ויבדיל אותו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל, בכל קללות הברית הכתובות בספר התורה הזה.
בספר התורה הזהא – ולמעלה אמר: בספר התורה הזאת גם כל חלי וכל מכה וגומ׳ (דברים כ״ח:ס״א). ׳הזאת׳ – לשון נקבה מוסב על ׳התורה׳, הזה – לשון זכר מוסב על הספר. ועל ידי פיסוק הטעמים הם נחלקים לשתי לשונות: בפרשת קללות הטיפחא נקודהב תחת ה׳ספר׳,⁠ג ו׳התורה הזאת׳ דבוקים זה לזה, לפיכך אמר: ׳הזאת׳, וכאן הטפחא נתונה תחת התורה, נמצא ספר התורהד דבוקים זה לזה, לפיכךה לשון זכר נופל לאחוריו, שהלשון נופל על הספר.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא וכן נוסף בגיליון בכ״י אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י לייפציג 1 חסרה מלת: ״הזה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5: ״נתונה״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34: ״בספר״.
ד. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י ליידן 1: ״תורה״. בכ״י לייפציג 1 ייתכן שנמחקה האות ה׳.
ה. ״אמר הזאת... לזה לפיכך״ הושמט ע״י הדומות במקור בכ״י לייפציג 1, והושלם שם בכתיבה שונה רק באופן חלקי (וחסרות לגמרי המלים ״אמר הזאת״ שמופיעות בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, ועדי נוסח אחרים).
הכתובה בספר התורה הזה – Above, however, (Devarim 28:61) it says: And every sickness and every plague … [which is not written] הזאת) בספר התורה הזאת the feminine form, while here we have הזה, the masculine)?! But the explanation is: הזאת, the feminine form, refers to the feminine word התורה, while הזה, the masculine form, refers to the masculine word הספר in our text. Through the division into clauses by means of the tonic accents (which serve also as marks of interpunctuation) they (the two phrases) are shown to be two different expressions: in the chapter containing the curses (ch. Devarim 28:61) the Tipcha (a disjunctive accent) is placed beneath the word בספר, and the words התורה הזאת are connected one with the other, therefore it says הזאת, the feminine form, (since it has to be connected with a feminine noun), while here the Tipcha is placed beneath the word התורה, and consequently the words ספר התורה are connected one with the other (i.e. they form one phrase), – therefore it is a masculine word that is applicable after it, because the term (the pronoun) refers to הספר (which is masculine).
פס׳: והבדילו ה׳ לרעה – יש הבדלה לשבח כענין שנאמר (שם י) בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי. ואומר (דברי הימים א כג) ויבדל אהרן להקדישו וגו׳. ויש הבדלה לרעה כענין שנאמר (ישעיה נו) הבדל יבדילני ה׳ מעל עמו ואומר (עזרא י) והוא יבדל מקהל הגולה.
ככל אלות הברית – שיהו בו כל הקללות והוא משונה מכל שבטי ישראל.
הכתוב בספר התורה הזה – ספר לשון זכר לכך נאמר הזה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

ואם הוא שבט: והבדילו י״י לרעה – וכמוהו: והיה לי״יא והעליתיהו עולה (שופטים י״א:ל״א), כאשר פירשתי.⁠1
1. אין בידינו פירושו של ראב״ע על נביאים ראשונים. אולם, רמב״ן ויקרא כ״ז:כ״ט מצטט את פירוש ראב״ע בנידון.
א. בכ״י פריס 177: י״י.
If the sinner be a tribe, the Lord shall separate him unto evil (v. 20).⁠1 Similarly And I will offer it up for a burnt-offering (Jud. 11:31), as I have explained.⁠2
1. Thus The anger of the Lord…shall be kindled against that man refers to an individual; and all the curse…shall lie upon him refers to a family; and the Lord shall separate him unto evil refers to a tribe.
2. We no longer have Ibn Ezra's commentary on Judges. However, Radak in his comments on Judges notes that the vav there has the meaning of or. It appears that Ibn Ezra interpreted similarly.
והבדילו י״י לרעה – הוא סבור להבדלא משאר ישראל לעשות חפצי לבו, והוא יבדל לרעה לו לקבל קללות ופורעניות.
בתורה – לשון נקיבה, וכשהוא מדבר עליה כתיב: זאת (דברים כ״ט:כ״ח), וכדקאי אספר קאמר הזה.
א. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: להבדיל.
ב. בכ״י מינכן 52, הביאור על פסוק כ׳ ״תורה״ מופיעה באמצע הביאור על פסוק כ״ה לפני המלים ״שהניחו הקב״ה״.
והבדילו י"י לרעה – HASHEM WILL SET HIM APART TO EVIL – He thinks to be separated from the rest of Israel so as to act upon the desires of his heart, but He will be separated for his detriment to receive curses and punishments.
תורה – LAW – [the word is] feminine in gender, and when it speaks about her it is written “this (f.)” (Devarim 29:28), and when it refers to [the] BOOK [of Torah] it says: THIS (m.).
והבדילו – מדה כנגד מדה הוא חשב להבדיל מן המצות ולכך והבדילו1
לרעה – לפי שמצינו הבדלה לטובה בעת ההיא הבדיל י״י את שבט הלוי (דברים י׳:ח׳) לעמוד לשרת.
1. בדומה בר״י בכור שור.
והבדילו, "and the Lord shall separate him, etc;⁠" his punishment will correspond to the principle of the punishment matching the sin. He used his individualism as a way to escape punishment; as a retribution he will be singled out for punishment while God is not (yet) dealing with communally committed sins.
לרעה, "for evil;⁠" this had to be spelled out as God also singles out people "for good,⁠" when the occasion justifies this. A well known example is the tribe of Levi, who, as the only tribe not to worship the golden calf, was rewarded by being singled out to become a special tribe.
והבדילו י״י לרעה – לשבט. מכל שבטי ישראל – הנשארים.
AND THE ETERNAL SHALL MARK HIM OFF FOR EVIL. This refers to a tribe from among the remaining tribes of Israel.
והבדילו ה׳ לרעה – הוא חשב להבדל מישראל לעשות שרירות לבו. והוא יבדל לרעה לו. על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת (דברים כ״ט:כ״ג) אם בעון רציחה וניאוף הרי יש בשאר האומות נואפים ואין ארצם שממה כזאת.
והבדילו ה׳ לרעה – הוא חושב להבדל מישראל ללכת בשרירות לבו ויבדל לרע לו.
והבדילו ה' לרעה, "and the Lord will single him out for misfortune; that sinner had thought that he alone of all the Israelites could get away with being disloyal to the covenant. I will show the Israelites that he alone will be singled out for such harsh treatment by Me. The punishment will fit the crime.
והבדילו ה׳ לרעה – הוא חשב להבדל מישראל. ללכת בשרירות לבו והוא יבדל לרע לו.
והבדילו ה׳ לרעה – לכל השבט:
מכל שבטי ישראל – הנשארים:
והבדילו ה' לרעה, "Hashem will single him out for evil;⁠" a reference to the whole tribe.
מכל שבטי ישראל, "from among all the tribes of Israel.⁠" The remaining ones.
והבדילו ה׳ לרעה – בגימטריא הנה זה ירבעם.
ואם היה חוטא בזה האופן שבט או שבטים הנה יבדילו השם יתעלה לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הכתובות בספר התורה הזה.
התועלת השלישי הוא להודיע שאף על פי שיחטא שבט אחד או שבטים אל השם יתעלה לא יגיע השם יתעלה להם מן העונש שיחרימם אבל ימית מהם רבים וישארו מתי מעט ויגלו מעל אדמתם וזה כלו מצד השגחת השם יתעלה באבות ולזה תמצא שאמר שאם היה איש זה החוטא ישמידהו השם יתעלה לגמרי ואולם אם היה שבט לא היה בו כן אך יבדילהו השם יתעלה לרעה מכל שבטי ישראל ורבצו בהם כל האלות הנזכרים והנשארים ישליכם אל ארץ אחרת.
ולפי שהיחידים הללו חשבו שלא יוכלו להבדל מכלל האומה ושעל כל פנים יקבלו בתוכם את הטוב ואת הרע לא יקבלו אמר והבדילו י״י לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה – ירצה כי בכל מקום שיהיה בשבט מכל שבטי ישראל יבדילנו מהכלל לרעתו הפך מה שחשב והם יהיו שקטים ושלוים והוא יסבול כל אלות הברית וגו׳. ואפשר שירצה כי בענין זה יבדל היחיד או היחידים מהכלל כי היחידים הכופרים בתורה בכלל יהיו תחת האלות הכתובות מה שלא יהיה כן בהתאסף יחד שבטי ישראל כי לא דבר הכתוב במה שלא ישוער מציאותו כמו שאמרנו אבל אלו יבושו ויבהלו עד שידעו ויכירו שיקרה אל זה החלק עם הכלל כמהפכת סדום ועמורה ממש. וזה כי כמו שאחר שהבטיח השם לעולם בכללו מהביא עוד מבול על הארץ הבטחה חזקה טבעית שלא תבטל לעולם כמו שביארנו הענין יפה בשער י״ד הנזכר הנה עם כל זה לא נמנע מהעניש הרשעים החלקיים ההם להבדילם מכלל העולם ולהפכם מהפכת זרים ושממות דור ודור. כן אע״פ שתהיה האומה בכללה בטוחה בברית עולם כיוצא בו כאשר זכרנו למעלה האיש או האשה המשפחה או השבט הכופרים בעקר התורה לא ינקו אבל ישמדו ויפסדו לעולם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

בס֥פר התור֖ה הזה: המסור׳ עליו1 ב׳ כי תשמע בקול2, ר״ל ב׳ פסוקי׳ דכתיבי׳ בספר התורה הזה, וחברו בפסו׳ כי תשמע בקול דלקמן בפרשה, ובשניהם הטפחא נתונה תחת התורה, נמצא ספר התורה דבוקי׳ זה לזה לפיכך לשון זכר נופל אחריו שהלשון נופל על הספר, <אבל למעלה בפרשת קללות3 הטפחא נתונה תחת בספר, והתורה הזאת דבוקי׳ זה לזה לכך אמר הזאת, מרש״י4 ז״ל.> [בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָ֖ה הַזֶּֽה].
1. המסור׳ עליו: מ״ק-ד על אתר.
2. כי תשמע בקול: דב׳ ל יט.
3. למעלה בפרשת קללות: דב׳ כח סא.
4. מרש״י: על אתר, ד״ה הכתובה.
ואומרו ומחה ה׳ את שמו מתחת השמים – דע כי שורש נשמות עם בני ישראל יסודתם בהררי קודש תחת השמים, בסוד השמים כסאי (ישעיהו סו א), והנשמות הם חצובות מתחת כסא כבודו יתברך, והבן.
וכבר ידעת סוד השם כי הוא הנשמה, וכמו שהארכנו במקומות אחרים, ואמר הכתוב על המשתרר בלבבו ומחה ה׳ את שמו, שהיא נשמתו, משורשה, שהוא תחת השמים, וזו היא כריתות הנפש משרשה.
ואומרו והבדילו ה׳ לרעה קשה אחר שמחה ה׳ את שמו מה מקום להבדלה. אכן לפי מה שקדם לנו כי כל נשמות עם בני ישראל שורש אחד להם כאומרו (ישעיהו ס כב) נצר מטעי, וכמו שרמזו רבותינו ז״ל (ויק״ר ד ו) בפסוק (כל הנפש הבאה לבית יעקב וגו׳) [ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש] (שמות א ה) שהגם שהם שבעים קראם נפש, לצד בחינת השורש, לזה כשאמר הכתוב ומחה ה׳ את שמו, ביאר הכתוב שלא ישלוט עליו חלק הרע לאבדו לאיש המשתרר בלבו עד שיבדילו ה׳, ויגביל החלק שישלוט בו הרצועה רעה, כי הקליפה השולטת תקרא רעה, וכן היא מדת ה׳ כשנתן רשות למחבל מגביל לו מקום אשר ישלוט בו. וצא ולמד ממעשה רבא (תענית כד:) כשהטריח לה׳ כביכול לעשות נס שצוה עליו אביו לבל יישן במקומו ושלטו המחבלים במטתו ולא חוץ ממנה והוא מטעם זה עצמו.
ואומרו מכל שבטי ישראל – לפי שהנפש מסתבכת עם כל השבטים, לזה יבדילהו מכולם לבל תגיע רעתו לזולתו.
או יאמר על זה הדרך והבדילו וגו׳, פירוש שאחר שימחה ה׳ את שמו שהיא נשמתו, יבדילו לרצועה הרעה, להומו ולאבדו בכוסות המרים אשר מוכנים לו, והוא אומרו ככל אלות וגו׳, לומר שהרעה שישלוט ה׳ עליו, היא רעה שכוללת כל האלות אשר נתחכם הוא להמלט ממנה.
ומחה ה' את שמו מתחת השמים, "and God will blot out his name from under the heaven.⁠" Remember that the root of the souls of all the Israelites originates in a sacred part of heaven, immediately below the throne of God.
In this instance, a unique instance, the Torah threatens that in spite of the sacred origin of his soul, it will be utterly blotted out in retribution for the devious plan to be parasites and to benefit from the blessings granted to the Torah-observant majority while at the same time violating all the commandments.
והבדילו ה' לרעה, "And God will single him out for misfortune, etc,⁠" This seems a paradox. After the soul of the person has already been blotted out, how can God separate it from other souls? We may have to understand this in connection with Isaiah 60 that all the Jewish souls originate in the same place as we have been told by Vayikra Rabbah 4,6 on Genesis 46,26 where all the 70 souls of the family of Jacob are described as כל הנפש, "the whole soul" (singular), as opposed to the souls of Esau which are described in the plural (Genesis 36). When the Torah writes that "God will blot out his name from under the heaven, this means that God will not take action against this man and consign him to the forces of the קליפה which is here called רעה, "evil,⁠" until He has separated his soul. This "separation" implies certain restrictions God imposes on the forces of the קליפה concerning the soul of this person. God makes it a point to always set some limits on the forces of destruction though He Himself allocated to these forces the parameters within which they may operate. We have quoted an example of such restrictions placed on the forces of destruction when Rava's father warned his son not to sleep in his bed in order not to be killed by these forces (Taanit 24).
מכל שבטי ישראל, from all the tribes of Israel. Seeing that a Jewish soul has an affinity to all the tribes, God has to separate this person's soul from all the tribes lest the evil which befalls it will have negative repercussions on those tribes.
Alternatively, the word והבדילו may mean that after God has wiped out the name of this person, i.e. his soul, from under the heaven, He will transfer it to a spiritual region reserved for destroying such souls. ככל האלות, "like all the curses, etc.⁠" this means that the רעה, "evil" in store for this soul will include all the curses mentioned in the Torah thus far.
ככל אלות הברית הכתובה בספר התור׳ הזה – הם האלות הנאמרי׳ בספר ויקרא. והבדילו לרעה הוא כנגד ספר במדבר שהבדיל קרח וכל עדתו לרעה וכמ״ש בב״ר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך זה ספר במדבר שהבדיל וכו׳. הכתובה בספר הזה. הוא דברים ספר מ״ת.
והבדילו ה׳ לרעה – שלא יבא שמו במספר השבטים ויסוף זכרו מתוך קהל ה׳:
ככל אלות הברית הכתובה – מלת הכתובה מוסבת אל הברית, ולא אל האלות:
בספר התורה הזה – פעמים אמר הזה מוסב אל הספר, ופעמים הזאת מוסב אל התורה, והענין אחד, אולם מפסוק הטעמים אין הכרע, שהרי אמר לעיל (פסוק י״ח) בשמעו את דברי האלה הזאת, והטעם במלת האלה, וכן לקמן (ל״א ל׳) את דברי השירה הזאת עד תומם, הטעם במלת השירה, ובשתי המקומות הללו היה ראוי לומר הָאֵלֶּה, במקום הזאת:
והבדילו וגו׳ – יפגע בו משפטו המיוחד של ה׳, שדן לא רק את האומה כולה, אלא משגיח בהשגחה פרטית על כל יחיד ודן אותו על מה שהוא עושה ועל מה שהוא נמנע מלעשות.
והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל – הכתוב מדבר משבט אשר יהיה לבבו פונה וגו׳ (ולכן כתיב מכל שבטי ישראל ולא מכל ישראל) והשבט לא יענש בכריתת הנפש כיחיד כמ״ש חז״ל גמירי דלא כלה שבטא רק שיבדילו ה׳ לרעה. ואף ששאר השבטים יהיו צדיקים לא יגינו על השבט הזה, רק יבדל מהם לרעה:
ככל אלות הברית שיענש כפי חקת הברית כנ״ל:
והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל: חזר ופירש דזה שכתוב ״ומחה ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״ אינו אלא ביחיד או משפחה, אבל שבט שלם דאי אפשר להמחות בשום אופן ד׳גמירי דלא כלי שבטא׳ כדאיתא בב״ב (קטו,ב), וביארנו בספר שמות (לד,י) שהיתה ברית על זה עם משה1 [ועיין מה שכתב הרשב״ם בשם ר״ח (בב״ב שם) דמרומז במקרא מלאכי (ג,ו) ״כי אני ה׳ לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם״. ומיושבת בזה קושיית התוספות סוטה (ט,א) בד״ה לא, ומ״מ הכל מרומז בקראי דאורייתא2], אבל מ״מ ״והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל״.
בספר התורה הזה:⁠3 כשמדבר על יחיד או משפחה כתיב (פסוק י״ט) ״בספר הזה״4, דאפשר שאין לאותו יחיד או משפחה ספר תורה שלם, ורק מגילות כותבין לתינוקות להתלמד בהן או עכ״פ חומש שלם, והוא מצוי ביד כל אדם. אבל בשבט שלם5 ודאי יש ״ספר תורה״ שלם. ולפי המדרש6 כתב משה רבינו בעצמו שנים עשר ספרי תורה ונתן לכל שבט ספר תורה אחד, משום הכי אמר ״בספר התורה״.
1. ד״ה ובכל הגויים: דכל גוי אם נגזר עליה כליון, שוב לא תוסיף קום, משא״כ שבט אחד מישראל... הברית (״הנה אנכי כורת ברית״) שהוא נצח ישראל ואפילו שבט אחד... וכעין זה כתב ה׳משך חכמה׳ על-אתר, עיי״ש.
2. כפי שמרומז עקרון זה של ׳לא כלי שבטא׳ בפסוקנו.
3. ובפסוק י״ט כתוב ״בספר הזה״ (ללא ״התורה״).
4. ולא ״בספר התורה״.
5. עליו מדובר בפסוקנו.
6. המשך: אחת (ספר התורה השלשה עשר) הניח בארון, שאם יבקש לזייף דבר, שיהיו מוצאים אותה שבארון.
והבדילו וגו׳ – כאן דן הכתוב ב״שבט״ שבפסוק יז. שבט אינו נמחה כליל (כמו איש יחידי או משפחה), ״גמירי דלא כלה שבטא״, כמו שהביא מלבי״ם מן התלמוד (ריש פרק יש נוחלין), אבל יובדל משאר שבטי ישראל לרעה.
לרעה – להוציא מלבם של נביאי השקר שאמרו (ירמיהו כ״ג:י״ז): ״לא תבוא עליכם רעה״ (השוה גם מיכה ג׳:י״א). הבדלה זאת תתבטא בזה, שנחלת אותו שבט תחרב ויושביו יגלו לארץ אחרת (השוה ישעיהו ח׳:כ״ג), כמו שאירע תחילה לראובן וגד ואחרי כן גם לשאר השבטים (מלכים ב י״ז:ו׳, דברי הימים א ה׳:כ״ו).
הכתובה – לשון נקיבה יחידה, כי היא מוסבת אל תיבת ״הברית״, וכן מצינו בשמואל א ב׳:ד׳ (גזניוס-קאוטש 146).
בספר הזה – ״הזה״ לשון זכר, מוסב אל ספר ו״התורה״ מוטעם בטיפחא. מה שאין כן למעלה כ״ח:ס״א ששם נאמר ״הזאת״ לשון נקיבה, ומוסב על ״התורה״, על כן ״התורה״ מוטעם במירכא (רש״י).
והבדילו ה׳ לרעה כו׳ ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה כו׳ – כיון אל האמור בבחקתי ואף בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, דזה רק בשבט, אבל ביחיד יהיה כל האלה הכתובה בספר הזה, זה משנה תורה, וכן אמרו פרק יש נוחלין גמירי דלא כלה שבטא, ולכן לא ימחה שמם, רק שיתקיים כל אלות הברית הכתוב בתורה בכללה, שכתוב הבטחה ואף גם וכו׳ לא מאסתים כו׳. ודו״ק.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(כא) וְאָמַ֞ר הַדּ֣וֹר הָאַחֲר֗וֹןא בְּנֵיכֶם֙ אֲשֶׁ֤ר יָק֙וּמוּ֙ מֵאַ֣חֲרֵיכֶ֔ם וְהַ֨נׇּכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יָבֹ֖א מֵאֶ֣רֶץ רְחוֹקָ֑ה וְ֠רָא֠וּ אֶת⁠־מַכּ֞וֹת הָאָ֤רֶץ הַהִוא֙ וְאֶת⁠־תַּ֣חֲלֻאֶ֔יהָ אֲשֶׁר⁠־חִלָּ֥ה יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה בָּֽהּ׃
The generation to come, your children who shall rise up after you, and the foreigner who shall come from a far land, shall say, when they see the plagues of that land, and the sicknesses with which Hashem has made it sick,
א. הָאַחֲר֗וֹן =א (אין געיה)
• ל=הָֽאַחֲר֗וֹן (בגעיה ימנית); ברויאר ציין שהגעיה ראויה לבוא באל״ף.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
וְיֵימַר דָּרָא בָּתְרָאָה בְּנֵיכוֹן דִּיקוּמוּן מִבָּתְרֵיכוֹן וּבַר עַמְמִין דְּיֵיתֵי מֵאֲרַע רַחִיקָא וְיִחְזוֹן יָת מַחָתַהּ דְּאַרְעָא הַהִיא וְיָת מַרְעַהָא דְּאַמְרַע יְיָ בַּהּ.
And the generation that comes after, and your children who will arise after you, and the son of the Gentiles who may come from a land afar off, when they see the plagues of that land, and the afflictions with which the Lord will afflict it,
ויאמרון דרה אחרייה בניכון די יקומון מן בתרכון ובר עממיה דייתי מן ארע רחיקה ויחמון ית מחוותה דארעא ההיא וית בישיה די יגרי י״י בה.
ויימרון דרייא בתראי בניכון די יקומון מן בתריכון ובר עממין דייתי מארע רחיקא ויחמון ית מחוותא דארעא ההיא וית מרעאהא דגרי י״י בה.
And the generations of your children who will arise after you, and the stranger who will come from a far-off land, when they see the plagues of that land, and the afflictions which the Lord will have sent upon it,
פיקול אלג׳יל אלאכ׳ר מן בניכם אלד׳ין יקומן בעדכם ואלגריב אלד׳י יאתי מן בלד בעיד פינט׳רון צ׳רבאת תלך אלארץ׳ ואמראצ׳הא אלתי אמרצ׳הא אללה
ויאמר הדור האחרון מבניכם אשר יקומו אחריכם והנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה, ויראו את מכות הארץ ההיא ומחלותיה אשר החליא בה ה׳.
(כא-כז) וכאשר הקדים ואמר הדור האחרון (כא), ואחריו אמר דברים רבים, הצטרך לחזור ואמרו כל הגוים על מה עשה ה׳ (כג),
וקיצר מה שיאמרוהו בניהם. ואין ספק שהוא התכוון לודוייהם על עצמם ועל אבותיהם כי בעוונותיהם אבדו, ולפי מה שהזכיר בקללות ״והתודו את עונם ואת עון אבותם״ (ויקרא כ״ו:מ׳).
(כא-כב) א
א. בכ״י וטיקן 94 נוסף כאן: ״מאחריכם – רחוק מאד. ובחמתו – חימה המחממת את הגוף״. הביאורים חסרים בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917.
(21-22) {See Hebrew text.}
פס׳: ואמר הדור האחרון – כל אחד ואחד אחרון לשלפניו.
והנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה – אלו גרי צדק:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

ואמר הדור האחרון – [דרך קצרה, והטעם: הדור דור אחרון]⁠א שהם בניכם [הבאים אחריכםב],⁠ג גם הנכרים הרואים את מכות הארץ.
א. ההוספה בכ״י פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: חסר דור שני. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ב. כן בכ״י פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: מאחריכם.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
AND THE GENERATION TO COME. Your children. Also the foreigners who see the plagues of the land.
ואמר הדור האחרון – כלומר: מתוך שתקבלו הברית אם לא תעמדו עליו, יצדיקו דורות הבאים דינו של הקב״ה.
ואמר הדור האחרון – THE GENERATION TO COME SHALL SAY – Meaning: Since you will accept the covenant, if you do not stand by it, the future generations will acknowledge the correctness of the judgment of the Blessed Holy One.
ואמר הדור האחרון – שלא היה נולד בשעת הברית.
והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה – ולא שמע הברית, ויתמה ממכות הארץ, אבל היודעים לא יתמהו.
ואמר הדור הארון, "and the next generation will say, etc.⁠" Moses refers to a generation that had not yet been born at the time when this covenant was entered into by the Jewish people.
והנכרי אשר מארץ רחוקה, "as well as a stranger who had come from a distant land;⁠" and had not heard about the solemn covenant; he will be astounded at the desolation in the land of Israel between the Jewish people and their God; the people around who knew about this covenant and its having breached by the Jewish people will not be surprised at all at what happened to this nation and its land.
ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם – כי שבטי ישראל בדור הראשון כבר ידעו זה כי הם שמעו אלֺת הברית.
ויתכן כי הכתוב הזה יחזור אל שֺרש פורה ראש ולענה (דברים כ״ט:י״ז) כי כשיקרה זה בדורות הבאים אז ישאלו כן.
AND THE REMOTE GENERATION, YOUR CHILDREN THAT SHALL RISE UP AFTER YOU, SHALL SAY. For the tribes of Israel in the first generation already knew [the cause of the disaster] for they heard the imprecations of the covenant [and therefore he states that the future generation will inquire into the cause of the disaster]. It is possible that this verse refers back to the root that beareth gall and wormwood,⁠1 that when this occurs in future generations, they will inquire into its cause.
1. Succah 52b.
ואמר הדור האחרון וגו׳ – והוא נמשך למטה על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת. וחזר ואמר:
ואמר הדור האחרון וגו', "and the later generation will say, etc.⁠" these words already refer to what follows, i.e. "why has Hashem dealt in such a fashion, etc.?⁠"
אשר יקומו מאחריהם – ר״ת אחאב, ירבעם, מנשה, שהם הרשיעו בעכו״ם יותר מכלם.
חלה – ב׳ במסורה מתרי עניני. דין. ואידך וכהצר לו חלה את פני ה׳ וגומר ונעתר לו. ודרשינן ויחתר לו, מלמד שחתר הקב״ה חתירה תחת כסא הכבוד וקבלו בתשובה. והיינו מה חלה דהכא לשון שבירה בארץ, אף חלה דגבי מנשה ל׳ חתירה, שנעשה לו חתיכה ברקיע.
(כא-כה) ולהורות על הפלגת תחלואי השבט ההיא ומכותיה ובא הקללה בארצם וגלותם מעל אדמתם אמר שהדור אחרון שיהיה מהם וגם הנכרי שיבא מארץ רחוקה בראותם את מכות הארץ ההיא ותחלואיה יצדיקו הדין ויאמרו שכל זה הרע בא עליהם על עברם בברית השם יתעלה ובאלתו ועבדו אלהים אחרים אשר לא ידעום אבותיהם ולא חלק להם השם יתעלה שררה והנהגה על ישראל ואם חלק השם יתעלה אותם לכל העמים שהם תחת ממשלתם רוצה לומר: השמש והירח והכוכבים וצבא השמים.
(כא-כז) ואמר הדור האחרון וגו׳ עד וישליכם אל ארץ אחרת וגו׳ – ירצה שישיג למקצתם עם התחכמותם בכפרם בכל מה שישיג לאומה בכללה כשיפשעו בסורם מעשות את כל מצות י״י אשר קיימו וקבלו עליהם והנה לא הרויחו בכפירה כלל אבל הפסידו כנזכר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(כא-כב) ואמר הדור האחרון וגו׳ עד והיה כי יבאו עליך כל וגו׳.
כבר ביארתי שבאמרו למעלה ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה כלל ענין האומה, שכל אלות הברית הם הקללות שנזכרו בפרש׳ והיה אם לא תשמע והם כלליות ופרטיות כמו שנראה מעניינם. ולכן יזכור עתה בכתובים האלה איך כל יושבי תבל ושוכני ארץ יכירו וידעו שבהשגחת השם יתברך נענשו על חטאתם ושלא היה חרבנם והפסדם בדרך טבעי או מקרי כי אם בענש אלהי. ולזה אמר שהדור האחרון שהם בני ישראל אשר יקומו מאחרי אבותם וכן הנכרי אשר יבא מארץ רחוקה כלם ידברו בזה הענין, אם הנכרי דרך שאלה אשר ישאל, ואם הדור האחרון בדרך תשובה שישיב לנכרי איך נענשו על חטאתם. והיה השואל והמשיב שניהם יעידון יגידון שהיתה רעתם וחורבנם מפני ההשגחה ושלא היה במקרה והזדמן או מפני התקוטטות בני אדם אלו עם אלו כדרך העול׳. וז״ש בדרך כללות, ואמר הדור האחרון שהם בניכם אשר יקומו מאחריכם וגם הנכרי אשר יבא מארץ רחוקה, ולא זכר כאן מה הוא המאמר שיאמר הדור האחרון ולא מהו אשר יאמר הנכרי. רק שיאמרו וידברו בענין זה לפי ששניהם רוצה לומר הדור האחרון והנכרי כלם יראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה יגזרו אומ׳ שהיה זה בהשגחה עליונית והוא אמרו אשר חלה ה׳ בה.
והמכות הם אשר גפרית ומלח שרפה כל ארצה של ישראל באופן שלא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב. ונאמר זה ע״ד ההפלגה להגיד שא״י בהיותה צבי לכל הארצות, הנה אחר חרבן בית המקדש תקולל בתבואותיה עד שתהיה כמהפכת סדום ועמור׳ אשר הפך ה׳ באפו ובחמתו.
ואמר הדור האחרון וגו׳ גפרית ומלח שריפה וגו׳ – הרצון אצלי שכל העולם יצדיקו דין שמים. ולא יאמרו עשה להם עול במכות הארץ ובתחלואיה. אבל כשיראו חטאתם ופשעם ויראו מכות הארץ ותחלואיה. יאמרו הם משפטי ה׳ אמת ויותר היו חייבים ממה שעשה להם. וראוי שתהיה גפרית ומלח שריפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח. ואם לא תפרש כן נראה שחסרה הגזירה והאמירה של דור האחרון והנכרי. אבל לפי שהם דור אחרון ובנים שנולדו להם. והם ידעו והכירו עונות הראשונים. גזרו אומר ואמרו שהם ראויים לעונש גדול. שתהיה ארצם גפרית ומלח. אבל הגוים שלא ידעו עונות הראשונים. היו תמהים ואומרים על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת. וזהו ואמרו כל הגוים על מה עשה ה׳ והתשובה שיאמרו להם על אשר עזבו את ברית ה׳ אלהי אבותם אשר כרת אתם. אבל בראשונים לא הוצרך לומר להם זה. לפי שהם היו יודעים שעברו את ברית ה׳. ואולי יאמר ואמרו כל הגוים על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת. כלומר אנו מודים שחטאו ישראל והיו ראויים למכות ולעונשים. אבל הארץ הקדושה מה חטאה שתהיה גפרית ומלח שריפה כל ארצה. כאלו היתה ארץ ארורה ומקוללת כסדום ועמורה. ולזה השיבו להם על אשר עזבו את ברית ה׳ וילכו ויעבדו אלהים אחרים אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם. כלומר שאם היו מכירים אותם אלהים מתחלה. היה רע אבל לא כ״כ. אבל לא ידעום בשום ענין ובשום זמן. וא״ת אע״פ שלא ידעו מתחלה. הכירו בהם שום טובה שעשו להם. לזה אמר ולא חלק להם שום טובה.
(כא-כז) וכי תאמר, מה יאמרו העמים, העמים יאמרו כי ידם רמה ולא ה׳ פעל כל זאת, לכן אמר שיעשה נקמה שיודו לה׳ חסדו ונפלאותיו, לפי שתהיה חוץ מן המנהג הטבעי.
וכן אמר, ואמר הדור האחרון והנכרי – בזאת ישתתפו ׳הדור האחרון והנכרי׳, לאמר בראות מכות הארץ וגו׳ גפרית ומלח וגו׳1, מה יאמרו, זה יאמרו, אשר הפך ה׳ באפו ובחמתו, יודו כולם שאצבע אלהים היא.
אבל הגויים יאמרו עוד דבר אחר מוסף על זה, היינו שהם עבדו עבודה זרה על פני אלוה הארץ ההיא, כי לא ידעו משפט אלהי הארץ2, ולכן ויתשם משם וישליכם אל ארץ אחרת. וכן3 להורות זה אמר אלהים אשר לא חלק להם – שאין להם חלק באותו המקום, כי כמו שתאמר אילו עבדו לשמש במצרים שאֱלוֹהוֹ טלה, שטלה היה נפרע מהם, וזה יהיה להם לביזוי, שהיפך שאמרו עליהם ׳רק עם חכם ונבון׳ (לעיל ד ו), יאמרו ׳רק עם סכל וטיפש׳, שלא ידעו משפט הארץ – והושלכו משם:
1. ראה נוסח מהדו״ק.
2. ׳אלהים אשר לא ידעון׳. אבל בנדפס לא פירש כן. ובמהדו״ק פירוש שלישי: ׳אשר לא ידעום – הניחו הודאי בשביל הספק, וכן כל ׳אשר לא ידעום׳ דע״ז׳.
3. ולכן.
ואמר הדור האחרון וגו׳ – יש בענין זה ספיקות, כי לא פורש במקרא מה יאמר הדור האחרון והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה, כי אין לומר שיאמרו על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת שהרי ע״ז אמר ואמרו כל הגוים על מה עשה ה׳ ככה וא״כ בניכם מה יאמרו, ומהו שאמר תחילה והנכרי ואח״כ אמר ואמרו כל הגוים, ועוד שעל כרחך קודם שיראו מכות הארץ לא יאמרו כלום ואם כן למה אמר ואמר הדור האחרון קודם וראו את מכות הארץ.
והר״י אברבנאל פירש, שפסוק ראשון לא פורש בו עדיין מה שיאמרו אלא אמר סתם ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי כי שניהם ידברו מענין זה, ואחר כך פירש מה שיאמרו כל הגוים על ישראל על מה עשה ה׳ ככה, ובניכם ישיבו על אשר עזבו וגו׳ ופירושו אינו מספיק לכל הספיקות שהזכרנו כי מתחילה קראו נכרי ואחר כך אמר כל הגוים, סוף דבר פירושו אינו מספיק כלל ליישב המקראות על אופנם.
ואומר אני שפסוקים אלו מילי מילי קתני, כי מתחילה אמר פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט ובפסוק זה הוא מדבר הן ביחיד החוטא הן ברבים החוטאים, ואח״כ חזר ופירש על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. כי מן והיה בשמעו את דברי האלה הזאת עד וראו את מכות הארץ. הכל מדבר בעונש יחיד החוטא, ומן וראו את מכות הארץ עד סוף הפרשה הכל מדבר בחטא הרבים, וצריך שתדע שכך מדתו של הקב״ה כי בזמן שיחיד חוטא אז הוא לוקה בגופו כדי רשעתו, אבל בזמן שרבים חוטאים א״א לקיים בהם מ״ש אצל היחיד ומחה ה׳ את שמו מתחת השמים כי לאבד את שם ישראל א״א הן מצד שכבר נשבע ה׳ לאבות שלא להחליפם באומה אחרת, הן מצד שי״ב שבטי ישראל הם כנגד י״ב מזלות שברקיע ובביטול אפילו שבט אחד יפול המזל שברקיע הנשען עליו, ע״כ הקב״ה מכלה חמתו בעצים ואבנים ובארץ ההיא גפרית ומלח שרפה כל ארצה. והדין נותן שתלקה הארץ כי היא היתה סבה לחטא ראשון של אדה״ר ע״י החומר שנתנה בו כאשר הוכחנו בראיות ברורות למעלה בפר׳ אחרי מות (ויקרא י״ח:כ״ה) בפסוק ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וגו׳. ע״כ בכל חטא הרבים תלקה הארץ כמו בדור המבול כתיב ותשחת הארץ. וכן ותקיא הארץ את יושביה. כי היא דומה לחולה המקיא ואינו סובל מאכלות הראוי לו כך האדמה תלקה כי היא היתה סבה לכל חטאת ועון המצוי בכל דור ודור, אבל בחטא יחיד, אם תלקה הארץ יגיע הנזק אף למי שלא חטא.
וזהו שאמר תחילה בעונש איש או אשה אשר לבבו פונה מעם ה׳, כי אז יעשן אף ה׳ באיש ההוא וגו׳, והבדילו ה׳ לרעה וגו׳, ואמר הדור האחרון בניכם וגו׳, והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה כי שניהם ידברו ויספרו ענין פלאי פלאות מכות אשר שלח ה׳ על היחיד ההוא ואע״פ שלא פורש במקרא מה ידברו מ״מ דומה זה ממש למה שנאמר בתוכחה (דברים כ״ח:ל״ז) והיית למשל ולשנינה. פירש״י ולשנינה לשון דבור ידברו בך כתרגומו ולשועי אע״פ שגם שם לא נתפרש מה שיאמרו אלא מסתמא שידברו ממה שיראו בך מן גודל הפלאות המכות, כך מה שנאמר כאן ואמר הדור האחרון וגו׳ והנכרי וגו׳ שניהם יאמרו דרך חידוש מה שקרה לאיש ההוא ודווקא הדור האחרון או הנכרי אשר יבא מארץ רחוקה יאמרו וידברו זה לזה דרך חידוש מה שקרה לאיש הזה. אבל אותו דור וכן הגוים הקרובים אשר ראו בעיניהם אותן המכות ומכירין את האיש ואת שיחו ודאי ידונו אותו לכף חובה ויצדיקו עליו את הדין, אמנם הדור האחרון והנכרי אשר לא הכירוהו יאמרו זה לזה ממה שקרה לו ויהיה אצלם למשל ולשועי.
ואח״כ חזר לפרש על אחרון אחרון, והוא על מ״ש למעלה או משפחה או שבט והם בלי ספק יעבדו עבודה זרה בנגלה כי אם יחיד יתברך בלבבו, הנה ברבים שנתקבצו לרעה אין שייך לומר שיעבדוהו בסתר וא״כ אם כל עדת ישראל לא ימחו בהם דין הוא שיתפסו כולם בעון אותה משפחה או שבט, וע״ז אמר וראו את מכות הארץ כי בזמן שרבים סרו מן הדרך אשר לכלותם א״א על כן יכלה ה׳ חמתו בארץ ההיא מקצת, ובהם מקצת כי יגלו ממנה וראו כל העמים את מכות הארץ ההיא וגו׳, גפרית ומלח שרפה כל ארצה וגו׳. וע״ז יתמהו כל הגוים בין קרובין בין רחוקים על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת ר״ל על מה אבדה הארץ לא פשעה ולא חטאתה, המה מקשים והמה מפרקים ואמרו על אשר עזבו את ברית ה׳ אלהי אבותם. דומה לחטא של אדה״ר שאמרו רז״ל (סנהדרין לח: ועיי״ש בפירוש רבנו חננאל) כופר בעיקר היה, והארץ היא שגרמה לו ע״י חומר עב ועכור שנתנה בו יותר ממה שצוה לה ה׳ ועי״ז שנתקלל האדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה שנאמר (בראשית ג׳:י״ז) ארורה האדמה בעבורך, ע״כ גם אלו שהיו כופרים בעיקר דין הוא שילקו שניהם הארץ והעובדים הע״ז זה״ש ויחר אף ה׳ בארץ ההיא וגו׳, ויתשם ה׳ מעל אדמתם. לחלק העונש ביניהם כי בזה לא יכלה את זרע ישראל כי יתחלק העונש לשנים, וישליכם אל ארץ אחרת. שלא יהיו באותה ארץ אשר ממנה נתגדל החומר שלהם אשר גרם להם לחטוא.
ומה שבאה למ״ד גדולה במלת וישליכם, רמז שאחר ל׳ דור יגלו מארצם כי מן אברהם ועד שלמה ט״ו דור ומן שלמה ועד צדקיהו גם כן ט״ו דור כדאיתא ברבתי (שמות ט״ו:כ״ו) בפסוק החדש הזה לכם. שמלכות של ישראל נמשל לירח שלא עמד כי אם ל׳ דור כימות הלבנה לכך באה למ״ד גדולה בוישליכם אל ארץ אחרת. ומ״ש כיום הזה לומר לך לפי שהם קיימים כיום הזה על כן לכלותם א״א לפיכך נתחלק העונש בינם ובין הארץ.
ואמר הנסתרות לה׳ אלהינו וגו׳, לתרץ השינוי הנאמר למעלה בחטא איש או אשה והבדילו ה׳ לרעה וכל ישראל נקיים, ובחטא משפחה או שבט כתיב וראו את מכות הארץ וגו׳ משמע שכל ישראל בכלל העונש על זה אמר הנסתרות לה׳ אלהינו. כי היחיד אשר יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי מי יודע מה שבלבו בלתי ה׳ לבדו על כן והבדילו ה׳ לרעה. אבל חטא המשפחה או שבט א״א שיהיה הדבר בנסתר על כן על כל ישראל חל חובת ביעור הגילולים מן הארץ והנגלות לנו ולבנינו עד עולם ואם לא יבערום מן הארץ אז דין הוא שכולם יהיו נתפסים בעון אותו שבט זהו שאמר והנגלות לנו ולבנינו וגו׳. זה הנראה ישר ונכון בישוב כל המקראות על אופנם.
בְנֵיכֶם֙: בפשט, לא בקדמא. [בְּנֵיכֶם֙].
(כא-כד) ואמר הדור האחרון וגו׳ – ומה יאמר, גפרית ומלח שרפה כל ארצה. דרך קללה יקבוהו יזעמוהו לאומים ובנים יקללו אבותיהם לרעתם והם הם אשר יענו אל כל הגוים ויאמרו על אשר עזבו את ברית ה׳ וגו׳:
ואמר הדור וגו׳ וראו וגו׳ – קשה למה הקדים האמירה לראיה, שעליה הם אומרים, שהיה לו לומר וראו הדור האחרון וגו׳ והנכרי וגו׳ ואמרו וגו׳, ומה גם שלא היה צריך לומר ואמר וגו׳ שהרי הוא אומר אחר כך ואמרו וגו׳. עוד למה התחיל לדבר לשון יחיד וגמר אומר ואמרו לשון רבים, ואמרו כל הגוים.
ונראה שכוונת הכתוב הוא על זה הדרך, ואמר הדור האחרון שהם בניכם, והוצרך לפרט לפי שיש דורות מהאומות, ולא הוא בלבד אמר אלא גם הנכרי אשר יבא וגו׳, פירוש נכרי הסמוך וגם הבא מארץ רחוקה, וכאילו אמר ואשר יבא וגו׳ וראו פירוש הנכרים ההם קרוב ורחוק את מכות הארץ וגו׳. ואמרו כל הגוים, גם הם נוסף על מאמר הדור האחרון בניכם וגו׳ על מה עשה וגו׳, והזכיר וראו בנכרים ולא בדור האחרון בניהם, לפי שאלו מצויים הם במחוז ישראל ורואים הנעשה, ולא הוצרך לומר בו וראו, ואומרו כל הגוים, יודיע הכתוב כי הרואים יגידו לכל את אשר הפליא ה׳ עשות בעיר ההיא.
וכל מאמר זה הוא כנגד חלוקה ראשונה שהזכיר הכתוב פן יש בכם איש וגו׳ או משפחה או שבט וגו׳ ללכת לעבוד וגו׳, לפי שהקללות שיחד עד עתה היו כנגד חלוקה ב׳ בעל שורש פורה ראש ולענה וכבר מחה את שמו מתחת השמים, ומכאן הוא מתחיל עונש הראשון וראו את מכות וגו׳.
ואומרו על אשר עזבו וגו׳, וילכו ויעבדו וגו׳ – כרשום בתחילת המאמר ללכת לעבוד, ולזה לא אמר ומחה ה׳ את שמם אלא שממון ארצם ולהגלותם מעל אדמתם וישליכם אל ארץ אחרת וגו׳.
ואמר הדור האחרון... וראו את מכת הארץ, "The later generation will say,…when they see the destruction and the conflagration, etc.⁠" Clearly, the Torah envisages that such punishment will not be something isolated. Why does the Torah mention the reaction by a later generation viewing the destruction of the Holy Land before mentioning the fact that they have seen it? The Torah should have written: "the later generation will see what destruction happened to this country and they will ask what caused it.⁠" Besides, the word ואמר is totally superfluous here seeing the Torah repeats in verse 23 that "they will say" i.e. all the other nations who came face to face with the destruction in the Holy Land. Furthermore, why did the Torah begin the verse in the singular, i.e. ואמר, only to switch to the plural, i.e. ואמרו כל הגוים, "and all the nations will say?⁠"
I believe the best approach to understanding the sequence in our verse is as follows: "the later generation will say, etc.⁠" who is this later generation? Your children. The Torah had to spell this out seeing that other nations also have later generations. The Torah adds that not only your own children will raise this question, but even the Gentile who lives nearby and the nations who come from afar. וראו When all these nations from near and far will observe how this land has been devastated, they (too) will say: "what has caused this destruction?⁠" It is taken for granted that your children who live in the land did not have to come and see the destruction. This is why the Torah could commence with describing only their reaction. The reason the Torah speaks of כל הגוים, "all the nations,⁠" is that those who have seen the desolation in the Holy Land will tell all those who have not seen it with their own eyes.
The desolation described in this verse refers to the people of whom the Torah spoke in verse 17, the ones who decided to become idolators. The curses which had been mentioned immediately prior to this verse referred to the individual who tried to outsmart the Torah by hedging his acceptance of the oath of the covenant prior to affirming it with his mouth. The warning that God would erase that man's name applied only to the individual described in verse 18. Exile and desolation of the land of Israel are the result of idolatry.
וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלאיה – כבר ביארנו שמכה שהיא באבר מיוחד יסורים גדולים לאדם. וחולי הוא חמימות הגוף בלי יסורין אבל מתפשט בכל הגוף וכן מכות הארץ הם פרטי קללות שדפון וירקון במקומות יחידות. ותחלואי ארץ הוא בכלל הארץ שלא תוסף תת כוחה בעבור חלישותה ותחלואיה.
(כא-כג) ואמר הדור האחרון – קרוב לשמוע כי עתה חזר על ענין שלמעלה בדברי התוכחות, שאחר שכלו כלם, נאמר ויקרא משה וגו׳, ואמר להם כל הענין בדבור אחד ומקושר, עד ואמר הדור האחרון. וממנו ואילך מוסב הענין אל דברי התוכחה הקשים שנבא להם חרבן הארץ על חטאם, ועל זה יאמר הדור האחרון בניכם וגו׳ על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת וגו׳. שאם הוא מחובר לשלפניו פן יש בכם וגו׳ (דברים כ״ט:י״ז) הרי עליו אמר: והבדילו וגו׳ מכל שבטי ישראל (דברים כ״ט:כ׳) – אותו הרשע לבד יבדיל לרעה מכלם, והם ינוחו בשלום וטובה.
הדור האחרון – מבני ישראל, דהיינו בניכם אשר יקומו, ואח״כ זכר הנכרי, ושניהם ידברו אלו עם אלו בענין זה, הנכרי ישאל על מה עשה ה׳ וגו׳, ובני ישראל ישיבו על אשר עזבו וכו׳:
את מכות הארץ ההוא – שתהיה ארץ כנען שממה בעבור עון יושביה, כענין שאמר והארץ אשר תחתיך ברזל, יתן ה׳ את מטר ארצך אבק ועפר (לעיל כ״ח כ״ד):
ואמר הדור וכו׳ – מכאן שאינו מדבר על כל האומה, רק על משפחה או שבט.
(כא-כז) ואמר הדור וגו׳ – פסוק כ משלים את העובדות והביאורים שנאמרו לישראל במאמר מוסגר, כדי שיבינו ויעריכו כראוי את הברכה או הקללה שתבוא עליהם. עתה ממשיך פסוק כא את חזון העתיד שהופסק בפסוק סט של הפרק הקודם. ״ואמר הדור האחרון״ וגו׳ הוא המשך ישיר לפסוק סח של הפרק הקודם.
צאצאיכם וגם כל אומות העולם יראו את האסון שיפקוד אתכם ואת ארצכם, ואת הסבל הממושך שיבוא הן על הארץ והן על העם, והם יראו שכל הדברים האלה נחזו מראש בספר הזה. נמצא שהאסון של העם והארץ יהיה עדות היסטורית גלויה על ה׳ ועל ממשלתו (השווה לעיל כח, מו).
אשר יקומו מאחריכם – לא ״בניכם אחריכם״, הדורות הבאים מיד אחריכם, אלא ״אשר יקומו מאחריכם״: גם הדורות שיקומו מאלה שיבואו אחריכם, הווי אומר, אפילו הדורות הרחוקים ביותר.
אלהים אשר לא ידעום, אלוהים שהם לא למדו להכיר אותם מתוך אירועי חייהם כפי שלמדו להכיר את ה׳, אלוקי אבותם.
ולא חלק להם – עיין פירוש לעיל ד, יט.
הכתובה בספר הזה – הארץ, העם, והספר הזה – ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל – אלה הם שלושת העדים הנצחיים, הקשורים זה לזה בקשר בל יינתק וכל אחד שופך אור על האחרים, המעידים על ה׳ לעיני העמים עד עצם היום הזה.
וישלכם – זוהי התיבה הנאמרת בלמ״ד רבתי על בניה הפזורים של אומה זו, כדי שהם יידעו וכדי שכל העמים יידעו שבכל מקום שבו הם נמצאים – אין הם במולדתם המקורית, ובכל מקום שבו ימצאו את עצמם, אין הם שם במקרה. אלוקי ההיסטוריה של אנשים ועמים ״השליך״ אותם שם. ״וישלכם״ – כ״למ״ד״ רבתי, כאות ״מלמדת״ גדולה על דברי ימי התפתחות העמים.
ושמא למ״ד זו מאפילה על השי״ן שקדמה לה, כך שאנו קוראים כאן ״ויֹליכם״ – הוא ״הוליך״ אותם לשם; שכן גם לאחר שגלו מארצם והתפזרו בין האומות, הם עומדים בשירות ה׳, ופועלים למימוש מטרותיו למען האנושות.
ואמר הדור האחרון וגו׳. יבאר אחרי שיתקיימו הברכות והקללות, לא יעלה בלבם שמעתה נתבטלו דברי הברית. לזה מודיעם במופת מהעונש שהגיע בעונם, שלא כן הוא, רק הברית עומדת בתקפה וקיימת לעד. שמן הראוי היה להעניש אותם בעצמן בעונש חמור כאשר ענש ז׳ האומות שעשו התועבות בארץ וקאה אותם הארץ המה הלכו לאבוד, והארץ נשארה פוריה זבת חלב ודבש ועתה היה בהפך ששמם את הארץ כמהפכת סדום (והארץ מה חטאה ונהפוך הוא ששבח הוא להארץ במה שתקיא ממנה עושי התועבות) ואת בני ישראל בעצמן אף שהשליכם בארץ אחרת באף וחמה עכ״ז לא עשה בהם כליה, וגם לא ירדו ממדרגתם ולא נתערבו בין הגוים ברבות הימים, והמה עוד בחשיבותם כמו שהיה הגלות ביום הזה, והוא כנגד הטבע אם לא מפני שהשגחת ה׳ עליהם, והוא שוכן אתם גם בתוך הגולה, ומצפה לתשובתם ואז יחזירם למקומם, ולזה נתן את הארץ שממה, בכדי שלא יתישבו שם אחרים, והארץ יושבת גלמודה, כאשה שהלך בעלה למדה״י ומצפה לעת שובו, ואף אם יתמהמה תחכה לו:
בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי וגו׳ לא שיאמרו בניכם עם הנכרי ביחד כל הנאמר להלן דא״כ למה יאמר אחרי כן ואמרו כל הגוים ואח״כ ואמרו סתם ולא באר מי האומר, וההכרח לפרש כן שהבנים והנכרי שיבא מארץ רחוקה וראו וגו׳ ידברו ויתוכחו בענין הזה ויאמרו כל הגוים בשאלתם, על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת וגו׳, ותשובת הבנים תהיה באופן הזה, שמתחלה יכפלו ויגדילו הפליאה ואח״כ יאמרו תשובת הדבר. ושעור הכתובים כך, ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם ידברו מצד אחד:
והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו וגו׳ עד באפו ובחמתו הוא המדבר מצד השני (ולפי שהבנים מתחלה מגדילים הפליאה יחשבו לשואלים ומשיבים, לזה הקדימם):
ואמר וגו׳: הוא דרוש בפני עצמו השייך לענין הברית.
כי ״הדור האחרון״ – שיהא בישוב ארץ ישראל בשלוותה1, וזה הדור ילך בגלות.
או2 ״בניכם אשר יקומו מאחריכם״ – דורות שכבר יהיו בחוץ לארץ ויבואו לארץ ישראל3. ולא כתיב בלשון ׳אשר יבואו׳ כמו דכתיב בסמוך גבי ״והנכרי אשר יבוא״4, באשר דרך ישראל לבוא לארץ ישראל גם בחורבנה, כמבואר במדרש קהלת (יא,ב) שהיו רגילים לילך לראות פנים גם אחר החורבן5.
אבל ״והנכרי אשר יבא״ – ע״פ מקרה6 – ״מארץ רחוקה״ אפילו הוא מארץ רחוקה ולא ידע מטוב ארץ ישראל מעולם, גם כן ידע ויבין אשר מכות אלו המה רק ״אשר חלה ה׳ בה״, ולא שטבע הארץ ההיא כן מעולם.
1. ויראה את שלוותה לפני היגלותם ממנה.
2. רבינו מוסיף ״או״, דלא כהראב״ע שפירש ״הדור האחרון שהם בניכם״.
3. לאו דוקא על מנת לשבת בה, כפי שיבאר רבינו.
4. כי משמעות ״אשר יבוא״ – בדרך מקרה, אך בני ישראל שיהיו בחוץ לארץ יבואו באופן קבוע לא״י גם בעת חורבנה...
5. גם הם כשיראו את מכות הארץ וכו׳, יאמרו ״על מה עשה ה׳⁠ ⁠⁠״ וכו׳.
6. כי משמעות ״אשר יבוא״ – בדרך מקרה, אך בני ישראל שיהיו בחוץ לארץ יבואו באופן קבוע לא״י גם בעת חורבנה...
וראו את מכות וגו׳ – אם רובם ככולם יטעו אחר עבודה זרה לא אם האחד יטעה, שכן כתוב והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל (פסוק כ׳), א״כ אין נתפסים עליו אחרים, וכן הוא כותב למטה אשר עזבו, וילכו ויעבדו, כולם לשון רבים.
ואמר וגו׳ – לדברי רש״ר הירש נמשך פסוק זה לפסוק ס״ח של הפרק הקודם, וממשיך בהגדת העתיד שהופסקה כ״ח:ס״ט. אחרי שהכתוב כ״ח:ס״ח גמר בתיאור הענשים שיבואו על עזיבת ה׳ ותורתו, הפסיק משה רבינו את הגדת העתידות, ולפני שהוא ממשיך אותה בפסוק כ״ט:כ״א והלאה, הוא מוסיף כמה הסברות המאירות באור נכון את היעודים שנאמרו עד עתה והמעמידות אותם כבסיס לברית שהקדוש ברוך הוא כורת עם ישראל. כך מפרש רש״ר הירש.
לפי דבריו אין פסוק זה (דברים כ״ט:כ״א) והפסוקים שלאחריו מדברים רק מחלק של העם (דהיינו שבט אחד או אחדים), אלא מכל העם, שהתרה בהם בפרק כח שיגלו מן הארץ ויתפזרו בין האומות. אף על פי שלא הזכיר הכתוב למעלה את חורבן הארץ במדה כזאת כמו שנאמר כאן כ״ט:כ״ב, אבל אפשר לומר שגם חורבן זה נכלל בפסוקים כ״ח:כ״ג והלאה, ס״ג (השוה ויקרא כ״ו:ל״ג).
והנה, אם כי דברי רש״ר הירש דברים של טעם הם, כי לכאורה נראה שעיקר דברי תוכחתו של משה נגמרים בפסוק כ, מכל מקום קשה לעניות דעתי לקבל את פירושו. חדא, כי דבר פשוט הוא בדברי חכמינו ז״ל (סנהדרין ק״י:) שהפרשה הזאת אינה מדברת מכל ישראל, אלא מעשרת השבטים; ועוד (כבר כתב כן רש״י בסנהדרין), מוכח להדיא מפסוק כז, שכאן הכתוב מדבר מהשבטים שישבו בצפונה של ארץ ישראל, שכולם גלו לארץ אחת, ולא מהגלות האחרונה, שעליה נאמר (למעלה כ״ח:ס״ד): ״והפיצך ה׳ בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ״.
ואמר וגו׳ – אחרי שהזהיר הכתוב את השבט החוטא באלות הברית בפסוק כ׳, בא הכתוב להוסיף כאן שאותו שבט יגלה מנחלתו ואותה ארץ תהא חרבה כסדום ועמורה ותהא לדוגמא של עונש עבור כל הדורות הבאים, ואף עבור אומות העולם. אלא שלא אמר הכתוב זאת ישירות, אלא מנבא שהדורות הבאים והאומות יראו זאת ויאמרו כן.
בניכם וגו׳ – פירוש של ״הדור האחרון״. כלומר, בניהם של אותו הדור שבימיו תחול הקללה ההיא.
מאחריכם – כן קהלת י׳:י״ד.
וראו – מוסב אל ״בניכם״ ו״נכרי״, וממשיך במשפטי⁠־היחס: ״אשר יקומו״ ו״אשר יבוא״.
מכות... תחלואיה – גם למעלה כ״ח:נ״ט (השוה גם פסוק ס״א) קורא הכתוב את כללות הענשים מכות וחליים.
אשר חלה – הנשוא הפנימי הוא ״תחלואים״ (גזניוס-קאוטש 117). הוא חילה תחלואים, כלומר גרם תחלואים. יש לפרש גם כעין ״מושך עצמו ואחר עמו״, דהיינו שמתייחס גם ל״מכות״.
בה – כלומר בארץ. אין הכתוב מדבר כאן על מחלות יושבי הארץ. וכן מוכח מפסוק כ״ב הסמוך, שהכתוב מדבר כאן על יושבי הארץ כגולים לארץ אחרת (פסוק כ״ז).
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(כב) גׇּפְרִ֣ית וָמֶ֘לַח֮ שְׂרֵפָ֣ה כׇל⁠־אַרְצָהּ֒ לֹ֤א תִזָּרַע֙ וְלֹ֣א תַצְמִ֔חַ וְלֹא⁠־יַעֲלֶ֥הא בָ֖הּ כׇּל⁠־עֵ֑שֶׂב כְּֽמַהְפֵּכַ֞ת סְדֹ֤ם וַעֲמֹרָה֙ אַדְמָ֣ה וּצְבֹיִ֔יםב אֲשֶׁר֙ הָפַ֣ךְ יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה בְּאַפּ֖וֹ וּבַחֲמָתֽוֹ׃
and that its whole land is sulfur, salt, and burning, that it is not sown, and does not grow, and grass does not sprout there, like the overthrow of Sodom and Gomorrah, Admah and Zeboiim, which Hashem overthrew in his anger, and in his wrath:
א. וְלֹא⁠־יַעֲלֶ֥ה =א (אין געיה)
• ל=וְלֹֽא⁠־יַעֲלֶ֥ה (געיה)
ב. וּצְבֹיִ֔ים א,ל-כתיב!=וּצְבֹיִי֔ם (מקום החיריק לעומת הטעם); והשוו תופעה דומה בתיבה ״בגיים״ (תהלים עט,י), שם יש הערת קרי בכתי״א. בכתר ארם צובה, טעם הזקף קטן מופיע על היו״ד השנייה. בכתי״ל יש הערת כתיב עקבית בכל שלושת המקומות של ״צביים״, כאן ופעמיים בפרשת לך⁠־לך (בראשית יד,ב; יד,ח).
• ש1,ק3,ל9=וּצְבֹיִ֔ים (אין הערת קרי); בכתי״ק3 החיריק והטעם באמצע שתי אותיות יו״ד.
• ל3!=וּצְבִֹיי֔ם.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
גּוּפְרֵיתָא וּמִלְחָא תְּהֵי1 יָקְדָא כָל אַרְעַהּ לָא תִזְדְּרַע וְלָא תְצַמַּח וְלָא יִסַּק בַּהּ כָּל עֵשֶׂב כַּהֲפֵיכְתָא דִּסְדוֹם וַעֲמוֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם דַּהֲפַךְ יְיָ בְּרוּגְזֵיהּ וּבְחִמְתֵּיהּ.
1. יש שלא גורסים: ״תהי״, והחילוף כבר מצויין כ׳איכא דאמרי׳ ע״י המסורה לת״א.
the whole land, brimstone and salt and burning, with no sowing, or growth, or any herbage springing up therein, even as the overthrow of Sedom and Amorah, Admah and Zeboim, which the Lord overthrew in His anger and indignation,
גפרי ומלח יקידה כל ארעא לא תזדרע ולא תצמח ולא יסק בה כל מן דעשב היך מה דאתהפכת סדם ועמורה אדמה וצבויים די הפך ממרה די״י ברוגזיה ובכליתה.
כובריתא ומילחא עם אישא מצלהבא תהי יקדא כל ארעא לא תתכשר לברזרע ולא תרבי צימחין ולא יסק בה כל עיסבא תשתקע היך תהפכנותא דסדום ועמורא אדמה וצבויים דהפך מימרא די״י ברוגזיה ובכליתיה.
the whole land burnt with brimstone, salt, and fierce heat, no longer fit for sowing, nor productive of a blade of any springing herbage; ruined, as Sedom and Amorah, Admah and Zeboim, were overthrown by the Word of the Lord in His wrath and indignation;
גׇּפְרִ֣ית וָמֶלַח֮ שְׂרֵפָ֣ה כׇל⁠־אַרְצָהּ֒ לֹ֤א תִזָּרַע֙ וְלֹ֣א תַצְמִ֔חַ וְלֹֽא⁠־יַעֲלֶ֥ה בָ֖הּ כׇּל⁠־עֵ֑שֶׂב כְּֽמַהְפֵּכַ֞ת סְדֹ֤ם וַעֲמֹרָה֙ אַדְמָ֣ה [וּצְבוֹיִ֔אֲשֶׁר֙ הָפַ֣ךְ ד׳ בְּאַפּ֖וֹ וּבַחֲמָתֽוֹ
רשע אף בשעת גז״ד מעז פניו
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַהוּ שֶׁכָּתוּב וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ וְגוֹ׳? אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת דִּינוֹ שֶׁל רָשָׁע הוּא מֵעֵז פָּנָיו, וַאֲזַי הוּא בְּרִשְׁעָתוֹ קַיָּם. רְאֵה מַה כָּתוּב, טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְגוֹ׳.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כְּשֵׁם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גַּן עֵדֶן בָּאָרֶץ - כָּךְ בָּרָא גֵיהִנֹּם בָּאָרֶץ. וּכְשֵׁם שֶׁבָּרָא גַּן עֵדֶן לְמַעְלָה - כָּךְ בָּרָא גֵיהִנֹּם לְמַעְלָה.
ג״ע וגיהנום גם בארץ
גַּן עֵדֶן בָּאָרֶץ, שֶׁכָּתוּב וַיִּטַּע ה׳ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן וְגוֹ׳. גֵּיהִנֹּם בָּאָרֶץ, שֶׁכָּתוּב אֶרֶץ עֵיפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל וְגוֹ׳. גַּן עֵדֶן לְמַעְלָה, שֶׁכָּתוּב וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךְ, וְכָתוּב וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.
גֵּיהִנֹּם לְמַעְלָה, שֶׁכָּתוּב וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךְ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. גַּן עֵדֶן לְמַטָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ.
ג״ע למעלה לנשמת צדיקים גמורים
גַּן עֵדֶן לְמַעְלָה לְנִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִים לִהְיוֹת נִזּוֹנִים מֵאוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל מַעְלָה. גֵּיהִנֹּם לְמַטָּה לְאוֹתָם הָרְשָׁעִים [של ישראל] שֶׁלֹּא קִבְּלוּ בְּרִית מִילָה וְלֹא הֶאֱמִינוּ בַּקָּבָּ״ה וְדָתוֹ וְלֹא שָׁמְרוּ שַׁבָּת, וְאֵלּוּ הֵם עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁנִּדּוֹנִים בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר מֵהָאֵשׁ יָצָאוּ וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם וְגוֹ׳, וְכָתוּב וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים וְגוֹ׳.
גיהנם למעלה לפושעי ישראל שלא חזרו בתשובה
גֵּיהִנֹּם לְמַעְלָה לְאוֹתָם פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ עַל מִצְווֹת הַתּוֹרָה וְלֹא חָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, שֶׁדּוֹחִים אוֹתָם לַחוּץ עַד שֶׁיְּקַבְּלוּ עָנְשָׁם, וְהוֹלְכִים וְסוֹבְבִים כָּל הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן. וְשָׁם נִדּוֹנִים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. לְאַחַר כֵּן מָדוֹרָם עִם אוֹתָם שֶׁקִּבְּלוּ עָנְשָׁם בְּמוֹתָם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי הַמָּקוֹם הָרָאוּי לוֹ.
רשעי עכו״ם נדודנים באש ומים ושוב אין עולים
וְהָרְשָׁעִים שֶׁל הָעוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת נִדּוֹנִים תָּמִיד בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם וְשׁוּב אֵינָם עוֹלִים, שֶׁנֶּאֱמַר וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה. מִשְׁפַּט הָרְשָׁעִים בַּגֵּיהִנֹּם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וַה׳ הִמְטִיר עַל סְדם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ וְגוֹ׳, וְשׁוּב אֵינָם עוֹלִים, וְלֹא יָקוּמוּ לְיוֹם הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר הָפַךְ ה׳ בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. בְּאַפּוֹ - בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּבַחֲמָתוֹ - בָּעוֹלָם הַבָּא.
(זהר בראשית דף קז.)
גׇּפְרִ֣ית וָמֶלַח֮ שְׂרֵפָ֣ה כׇל⁠־אַרְצָהּ֒ לֹ֤א תִזָּרַע֙ וְלֹ֣א תַצְמִ֔חַ וְלֹֽא⁠־יַעֲלֶ֥ה בָ֖הּ כׇּל⁠־עֵ֑שֶׂב כְּֽמַהְפֵּכַ֞ת סְדֹ֤ם וַעֲמֹרָה֙ אַדְמָ֣ה [וּצְבוֹיִ֔אֲשֶׁר֙ הָפַ֣ךְ ד׳ בְּאַפּ֖וֹ וּבַחֲמָתֽוֹ
סדום נידונה בדין הגיהנום
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, סְדם נִדּוֹנָה בְּדִין הַגֵּיהִנֹּם, שֶׁכָּתוּב וַה׳ הִמְטִיר עַל סְדם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה׳ מִן הַשָּׁמָיִם. זֶה מִצַּד שֶׁל מַיִם וְזֶה מִצַּד שֶׁל אֵשׁ. זֶה וְזֶה הוּא דִּין הַגֵּיהִנֹּם, וְרִשְׁעֵי הַגֵּיהִנֹּם נִדּוֹנִים בִּשְׁנֵי הַדִּינִים הַלָּלוּ.
אָמַר לוֹ, הַדִּין שֶׁל רִשְׁעֵי הַגֵּיהִנֹּם שְׁנֵים עָשָׂר חֳדָשִׁים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה אוֹתָם מֵהַגֵּיהִנֹּם, וְשָׁם מִתְלַבְּנִים וְיוֹשְׁבִים לְשַׁעַר הַגֵּיהִנֹּם, וְרוֹאִים אוֹתָם רְשָׁעִים שֶׁנִּכְנְסוּ וְדָנִים אוֹתָם שָׁם, וְהֵם מְבַקְשִׁים עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, וְאַחַר כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָס עֲלֵיהֶם וּמַכְנִיס אוֹתָם בַּמָּקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לָהֶם. מֵאוֹתוֹ יוֹם וָהָלְאָה הַגּוּף שׁוֹכֵךְ בֶּעָפָר וְהַנְּשָׁמָה יוֹרֶשֶׁת מְקוֹמָהּ כָּרָאוּי לָהּ.
אפי דור המבול נדונה באש ומים קרים ורותחים
בֹּא רְאֵה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר שֶׁאֲפִלּוּ אוֹתָם בְּנֵי הַמַּבּוּל לֹא נִדּוֹנוּ אֶלָּא בְּאֵשׁ וּמַיִם. מַיִם קְרִירִים יָרְדוּ מִלְמַעְלָה, וּמַיִם רוֹתְחִים עָלוּ מִלְּמַטָּה כְּאֵשׁ. וְנִדּוֹנוּ בִּשְׁנֵי דִינִים, מִשּׁוּם שֶׁדִּין שֶׁל מַעְלָה כָּךְ הוּא, וְלָכֵן בִּסְדם גָּפְרִית וָאֵשׁ.
אלו של סדום ועמורה לא יקומו ליום הדין
אָמַר לוֹ, הַאִם יָקוּמוּ לְיוֹם הַדִּין? אָמַר לוֹ, הֲרֵי נִתְבָּאֵר, אֲבָל אֵלּוּ שֶׁל סְדם וַעֲמֹרָה לֹא יָקוּמוּ, וְהַכָּתוּב מוֹכִיחַ, שֶׁכָּתוּב גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְגוֹ׳, אֲשֶׁר הָפַךְ ה׳ בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. אֲשֶׁר הָפַךְ ה׳ - בָּעוֹלָם הַזֶּה. בְּאַפּוֹ - בָּעוֹלָם הַבָּא. וּבַחֲמָתוֹבִּזְמַן שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת מֵתִים.
כמו שארצם אבדה לעולם כך גם הם
אָמַר לוֹ, בּא רְאֵה, כְּמוֹ שֶׁאַרְצָם אָבְדָה לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, גַּם כָּךְ הֵם אָבְדוּ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.
(זהר בראשית דף קח.)
חתי כאן ג׳מיע ארצ׳הא מחרקה בנאר וכברית פהי לא תזרע ולא תנבת ולא יטלע פיהא שי מן אלעשב כמקלב סדום ועמרה אדמה וצביים אלתי קלבהא אללה בגצ׳בה וחמיתה
עד שכל אדמתה שרופה באש וגופרית, לא תיזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב, כמו הפיכת סדום ועמורה, אדמה וצבויים אשר הפך אותם ה׳ בכעסו ובחמתו.
אמרו הראשונים ״שתים וחמשים שנה לא עבר איש ביהודה״ ובוצע בה גפרית ומלח שרפה כל ארצה. ולדעתי, לא שהארץ הומטרה בגפרית ואש, ואולם רצונו לומר כי כאשר נחרבה, ולא היה בה מי שיישב אותה כלל, דימה את הארץ, אשר זה תיאורה, כמו בקעת סדום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 21]

פס׳: גפרית ומלח – כענין סדום.
ולא יעלה בה כל עשב – לא עשבי אדם ולא עשבי בהמה. כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים. יו״ד תחת אל״ף צבואים.
אשר הפך ה׳ – שנאמר (בראשית יט) וה׳ המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש. ויהפוך את הערים האל. נ״ב שנה לא עבר עוף ביהודה שנא׳ (ירמיה ט) מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו. מנין בהמ״ה. ואמרו. אלו הנביאים.
ד״א: ואמרו – אלו אומות העולם.
על אשר עזבו את ברית ה׳ אשר כרת – זו ברית סיני:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

גפרית – תפלה לשם שתהיה כל ארצה שרופה בגפרית ומלח כמהפכת המקומות הנזכרים.
BRIMSTONE. A prayer to God that all the land should be burnt in brimstone and salt like the overthrow of the places that are mentioned.⁠1
1. Our verse records the prayer that will be offered by coming generations and by the foreigner. When they see what God did to the land, they too will curse it.
(כב-כג) שכשישאל אדם: על מה עשה י״י ככה לארץ הזאת – ועל מה כעס כל כך, ומה חרי {ה}⁠אף הגדול הזה – שיראו אותה שריפה בגפרית ומלח. שכל מקום שגופרית נופל, מלח עמו, כדכתיב: וי״י המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש (בראשית י״ט:כ״ד), וכתיב באשתו של לוט: ותהי נציב מלח (בראשית י״ט:כ״ו), שמלח נפל עליה. וכשיראוה שרופה בגפרית ומלח יתמהו עליה שאינה מעלה עשבים, ואין בה שום טובה, וכל האומות עובדים עבודה זרה לא בא עליהם כך, ואינם בגלות.
(22-23) That when a person will ask: על מה עשה י"י ככה לארץ הזאת – WHY HAS HASHEM DONE THUS TO THIS LAND – and for what is He so angry, ומה חרי {ה}⁠אף הגדול הזה – AND WHAT IS THE HEAT OF THIS GREAT ANGER – for they will see it BURNT with SULFUR AND SALT. For in every place that sulfur falls, salt is with it, as it is written: “And Hashem rained brimstone and fire upon Sedom and Amorah” (Bereshit 19:24), and it is written regarding Lot’s wife: “and she became a pillar of salt” (Bereshit 19:26), that salt fell upon her. And when they see it burnt with sulfur and salt they will wonder about it, that it is not sprouting grasses, and that it has no good in it, and this does not happen to all the nations who worship idolatry, and they are not in exile.
גפרית ומלח שרפה כל ארצה – מה עניין מלח לגפרית אלא אין לך דבר עומד בפני האש יותר ממלח ואין לך דבר כלה על יד אש יותר מגפרית לומר לך אם קיימו את התורה היו עומדים לפני כמלח זה שאין האש אוכלתו. עכשיו שלא קיימוה, האש שהתורה יצאה ממנה תאכלם כגפרית זה שהאש אכלתו.
ומלח – כדכתיב ותהי נציב מלח (בראשית י״ט:כ״ו).⁠1
שרפה כל ארצה – וכי בעון יחיד יקצוף הקב״ה על כל העדה תשובה לדבר מפסל מיכה שגדל שרשו שזנו אחריו שבט הדני ואחריו עשרת השבטים.
1. בדומה בר״י קרא דברים כ״ט:י״ט ור״י בכור שור.
גפרית ומלח שרפה כל ארצה, "all of its land having become salt and brimstone;⁠" what is the connection between salt and brimstone? Nothing can withstand fire better than salt, and nothing can be destroyed more totally that when it is treated with brimstone. The Torah means to tell you that if the Israelites had remained loyal to their covenant, they could have withstood any attempt at destruction as salt can withstand it; seeing that they had not, they were destroyed utterly as if they had been rubbed out with brimstone. Brimstone destroys even what the fire had not been able to destroy.
ומלח, "and salt;⁠" the Torah had reported that the wife of Lot who had failed to obey the instruction of the angel not to look back, was turned in a pillar of salt. (Genesis 19,26(
שרפה כל ארצה, "its whole land is as if burned.⁠" Is it conceivable that God would become so angry on account of a sin committed by a single individual? The fact is that the destruction of the area occupied by the Ten tribes and the population being sent into exile, had nothing to do with an individual's sins, but with erection of public idols, two golden calves built to block the route to Jerusalem during the lifetime of Solomon's son Rechavam, hundreds of years before the Kingdom of the Ten Tribes went into exile and the idol erected by Michah, and the appointment as Levites by people not born to members of that tribe. (Judges chapter 8,33) The latter phenomena happened already prior to the time of the prophet Samuel and the dynasty of David/Solomon, long before the Kingdom of Solomon was divided.
גפרית ומלח – שכל מקום שגפרית נופל, מלח נופל עמו, שנ׳ וה׳ המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש (בראשית י״ט:כ״ד), וכת׳ באשתו של לוט ותהי נציב מלח (בראשית י״ט:כ״ו), שמלח נפל עליה. רבינו בכור שור.
שרפה כל ארצה – על דרך הפשט מלת ארצה תחזור למה שהזכיר את מכות הארץ, כי הזכיר הארץ ההיא דרך כלל ועתה יאמר גפרית ומלח שרפה כל ארצה, כלומר כל ארצה של הארץ ההיא. או יאמר כל ארצה כל מבחר של הארץ ההיא יהיה כמהפכת סדום ועמורה.
ויתכן שירמוז למלת כל, ואומר כל ארצה, ארצה של כל, כי בזמן הרצון לא תחסר כל בה, ובזמן הכעס בהסתלק השכינה תשוב ארצה שרפה.
שרפה כל ארצה, "a burning up of its entire land;⁠" according to the plain meaning of the text the word ארצה refers back to what the Torah described in verse 21 as "the plagues which afflicted that land.⁠" In that verse the land had been described generally, whereas in our verse the Torah gives some details of what precisely happened to the land, i.e. that it was "burned" by sulphur and salt. The Torah now makes clear that this affliction struck the entire land.
Alternatively, the words כל ארצה, can mean that the choicest part of Israel's land was turned into something similar to Sodom and Gomorrah which had been destroyed by sulphur and brimstone.
It is also possible that the word כל in the expression כל ארצה refers to the land which had formerly contained everything, i.e. כל; the land which epitomized every thing good under the sun. When God related to that land (and its people) with goodwill, benevolently, the land of Israel was לא תחסר כל בה, "did not lack for anything,⁠" (Deut. 5,9) whereas now when the Divine Presence had withdrawn in anger, it once more came to resemble a land which had been burned.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

גפרית ומלח... כמהפכת סדם אשר הפך ה׳ – יכירו שאין זה מקרה אבל ״אצבע אלהים״, שהרי עשה בה כמו שעשה בסדום, שנודע שהוא הפך אותה.
'גפרית ומלח....במהפכת סדום אשר הפך ה, the people seeing this know full well that this was not something accidental but that it is a finger of God. The comparison is based on Sodom seeing that its destruction had both been predicted to Avraham and confirmed by Lot and his daughters who were survivors of that event.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

כְּֽמַהְפֵכַת: הכ״ף בגעיא. [כְּֽמַהְפֵּכַ֞ת].
וּצְביֹיִם: וצבוים ק׳, <כמ"ש1 בפ׳ נח פסו׳ וצבים עד לשע. והחירק ביו״ד שנייה כמ״ש2 בפ׳ לך לך.> [וצביים כ׳, וּצְבוֹיִם ק׳].
1. כמ״ש: מ״ש בר׳ י יט (׳וצבים׳).
2. כמ״ש: מ״ש בר׳ יד ב (׳צביים׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

גפרית ומלח וגו׳ – נאמ׳ בה חמשה קללו׳ כנגד חמש׳ חומשי תור׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

לא תזרע – ואף אם תזרע לא תצמיח, ואפילו העשבים הנולדים מאליהם לא יעלו בה, וכל זה להפלגה תחת היותה צבי לכל הארצות:
כמהפכת סדם ועמרה – השוה ענשם לעונש סדום, לפי שחטאם דומה לחטא אנשי סדום, כדרך שאמרנו (לעיל פסוק י״ט):
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ופירש ממה יבין הנכרי ההוא אשר לא ידע אותה מעולם: גפרית ומלח וגו׳: ואינה ראויה לזריעה1.
ולא יעלה בה כל עשב: הגדל מעצמו2 בלא זריעה, כמו שכתבתי בפרשת בראשית3.
כמהפכת וגו׳: וא״כ אי אפשר היה להיות בה4 ישוב כלל, ואיך ישבו בה ישראל, על כרחך לא היה כן, ורק ״ה׳ חלה בה״.
{באפו ובחמתו: בבראשית (כז,מה)5 ובבמדבר (כה,ד.⁠6 כה,יא7) הראינו לדעת ד״אף״ גדול מ״חימה״, וא״כ להיפך מיבעי, כדרך המקרא, כמו שכתבתי לעיל פסוק י״ז8. אבל באמת ״אף״ הבא בשעת מעשה המביא לידי כך, ודאי גרוע מ״חימה״ שאינה אלא עצורה ושמורה בלב, אבל ״אף״ הבא מכח ה״חימה״ שקדמתו שהיתה עצורה בלבו, גרוע עוד יותר מ״אף״ לחוד. משום הכי מדויק ״באפו״ – בשעת הפיכה ״ובחמתו״ – שהיתה שמורה מקודם על רעתם, משום זה היה ״האף״ שאחר כך נורא מאד}.
1. ואילו היתה זאת מכת טבע כמקובל, היתה התבואה – ולא האדמה – מתקלקלת, וגם זאת לתקופה מוגבלת כמקובל. המצב של ״גפרית ומלח״ היה רק עוד פעם אחת בהיסטוריה, כמצויין מיד בהמשך.
2. מפרש ״יעלה״ מבנין הקל ולא הפעיל (כמו ״תצמיח״).
3. ד״ה וכל עשב השדה טרם יצמח (במשמעות ״עשב״ לעומת דשא).
4. בארץ ישראל בזמן יישובה.
5. על הפסוק ״עד אשר תשוב חמת אחיך. עד שוב אף אחיך ממך״...
6. על הפסוק ״וישוב חרון אף ה׳ מישראל״.
7. על הפסוק ״פינחס בן אלעזר... השיב את חמתי מעל בני ישראל״.
8. שדרך הכתוב לכתוב מן הקל אל הכבד (׳לא זו אף זו׳ – כי כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו).
גפרית וגו׳ – הכתוב הולך ופורט את התחלואים שנזכרו בפסוק הקודם.
ומלח – השוה בראשית י״ט:כ״ו.
שרפה וגו׳ – כל הארץ היא דליקה, כלומר שרופה.
ארצה – ה״א השימוש מתייחס אל ״ארץ״ שבפסוק כא, כלומר אדמת כל הארץ (יהושע ז׳:כ״א, ישעיהו ח׳:כ״ב).
לא תזרע – בסדום נשמדה כל הצמחיה (בראשית י״ט:כ״ה).
כמהפכת וגו׳ – נבואה זו נתקיימה כבר בימי עמוס (עמוס ד׳:י״א).
שרפה כל ארצה – שאל ר׳ חנינא לר׳ יהושע בן לוי, הרי אמרו ארץ ישראל מכפרת אף לרשעים, וכי אפילו כגון ירבעם בן נבט וחביריו, אמר לו, כתיב גפרית ומלח שרפה כל ארצה, כיון שנשרפה א״י נעשית בהן מדת הדין.⁠1 (ירושלמי כלאים פ״ט ה״ג)
1. ר״ל בשריפת הארץ נשרפו גם הם, ובזה נעשה בהם מדת הדין ומעתה יזכו לתחיה כשאר המתים, והוא ע״ד הדרש בפ׳ תצא ונקלה אחיך לעיניך כיון שנקלה אחיך הוא, יעו״ש. וכהאי גונא דריש במדרש תהלים בשר חסידיך לחיתו ארץ וכי חסידים היו והלא רשעים היו אלא אמר אסף מכיון שנעשה בהם דין חסידים היו.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כג) וְאָֽמְרוּ֙ כׇּל⁠־הַגּוֹיִ֔ם עַל⁠־מֶ֨ה עָשָׂ֧ה יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה כָּ֖כָה לָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את מֶ֥ה חֳרִ֛י הָאַ֥ף הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה׃
even all the nations shall say, "Why has Hashem done thus to this land? What does the heat of this great anger mean?⁠"
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםאבן עזראר״י בכור שורדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
(כג-כה) אמירת הגוים: על מה עשה ה׳ ככה – ירמיהו כ״ב:ח׳-ט׳
וְיֵימְרוּן כָּל עַמְמַיָּא עַל מָא עֲבַד יְיָ כְּדֵין לְאַרְעָא הָדָא מָא תְּקוֹף רוּגְזָא רַבָּא הָדֵין.
even all the nations will say, Why did the Lord thus to this land? What caused the fury of this wrath?
וייאמרון כל אומייה למה ממרה די״י כדן עבדא לארעה הדה מה תקיף הוא רוגזיהב רבה הדין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ממרה די״י כדן עבד״) גם נוסח חילופי: ״עבד י״י כדן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מה תקיף הוא רוגזיה״) גם נוסח חילופי: ״בתקוף רוגז׳⁠ ⁠⁠״.
ויימרון כל עממיא מטול מה עבד י״י הכנא לארעא הדא מה הוה תקוף רוגזא רבא הדין.
then all people will say: Why hath the Lord done so unto this land? What meaneth the strength of this great anger?
פיקול ג׳מיע אלאמם עלימא ד׳א צנע אללה כד׳א בהד׳ה אלארץ׳ ומא סבב שדה הד׳א אלגצ׳ב אלעט׳ים
ואז יאמרו כל העמים: מדוע עשה ה׳ כך לארץ הזאת? ומה סיבת הכעס הגדול הזה?
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ויש מפרשים: כי ואמרו כל הגוים שנוי, בעבור שארכו הדברים כמשפט הלשון.
Some explain that even all the nations shall say (v. 23) repeats what was stated earlier1 because Scripture went off on a tangent,⁠2 as is the style of the language.⁠3
1. In verse 21. Our verse repeats parts of verse 21 because it picks up its trend of thought.
2. In verse 22. In other words, verse 23 is a continuation of verse 21.
3. To go off on a tangent and then return to the original point.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 22]

על מה עשה ה׳ – אם בעון רציחה וניאוף הרי יש ג״כ בשאר האומות ואין ארצם שממה כזאת. ואמרו כלומר והשיבו בדין עשה לה כך כי באו בבריתו של הקב״ה מרצונם ואחר עזבוהו אבל שאר אומות לא באו עמו בברית ואינו חושש מהם ומתוך כך יצדיקו עליהם הדין ויודו כי בפשעיהם נתשם ה׳ מעל אדמתם לפי שעברו על הברית אשר קבלו מה שלא קבלו שאר אומות וכן אמר יחזקאל העולה היא על רוחכם היו לא תהיה שאתם אומרים נהיה כגוים וכמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן חי אני נאם ה׳ אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם ואביא אתכם במסורת הברית כלומר כי אתם עמי מקוימים בברית לא הם ואז״ל כל כי האי ריתחא לירתח רחמנא עלן וליפריקינן.
על מה עשה ה' כה לארץ הזאת, "what has caused the Lord to do this to this land?⁠" If there were murderers and adulterers among the Jews, this is a world wide phenomenon and G–d has not reacted similarly against them? Why has only their land been laid waste?
על מה עשה ה׳ ככה – אם בעון רציחה וניאוף הרי יש בעמים רוצחי׳ ומנאפים ואין ארצם שממה כזאת ואמרו כלו׳ והשיבו בדין עשה להם כך כי הם בבריתו של אברהם באו ברצונם ואח״כ עזבוהו אבל שאר האומות לא באו בברית ולא חושש להם ומתוך כך יצדיקו עליהם את הדין ויודו כי בפשעם נתשם מעל אדמתם לפי שעברו בברית אשר קבלו מה שלא קבלו שאר האומות וכן אמר יחזקאל והעולה על רוחכם היה לא תהיה שאתם אומרים נהיה כגוים וכמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן חי אני נאם ה׳ אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם ואביא אתכם במסורת הברית כלו׳ שאתם עמי ומקויימים בברית ולא הם ורז״ל אמרו כל כי האי ריתחא לירתח רחמנא עלן ולפרוקינן.
ואמרו כל הגוים – בשביל שהאריכו הדברים במשפטי מכות הארץ:
ואמרו כל הגויים, "and all the nations will say, etc.⁠" their attention is drawn to the extraordinarily long time that the blight of that land will continue.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(כג) ומפני ההדמות שתהיה בא״י לסדום ועמורה ישפוטו הם שהיה ענין א״י בחורבנה נעשה בחרון השם ית׳ ובחמתו כמו שנעשה ענין סדום ולכן יאמרו הגוים שהוא הנכרי שזכר למעלה על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה. רוצה לומר אין אנחנו שואלים איך נעשה החרבן הזה ולא מי עשאו, כי כבר ידענו מתכונתו וענין חורבנו שהש״י עשאו בהשגחתו, אבל אנחנו שואלים סבתו על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת. ולפי שידענו גם כן שהיה זה בחמה שפוכה כי הנה הורה עליו ענין סדום ועמורה כמו שנזכר, לכן אין אנחנו שואלים בעצם כי אם מה חרי האף הגדול הזה. רוצה לומר על מה חרה אפו כל כך שהביאו לעשות מעשה אשר כזה לארץ הזאת ארץ אשר תמיד עיני ה׳ בה.
ואמרו כל הגוים – כאשר יגלו ביניהם.
ואמרו כל הגויים, when they are faced with these incontrovertible facts.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

<מה חרי: כן כתי׳ מֶה בלא וי״ו. והא מילתא פשיטא היא ולית בה ספיקתא, והא דאצטריכנא להכי משום דחזינן במקר׳ גדולה1 דכתי׳ בה במקצת ספרי׳ נמצא ומה, וודאי דהנהו ספרי אישתבשו וליכא למיסמך עליהון. גם מאי דכתי׳ התם2 מה כ״ד, שבוש, דמסר׳ הכי אמר׳, מֶה וּמֶה כ״ד פתחי׳ (ר״ל בסגול), וכל דסמיך לעי״ן ולחי״ת דכוות׳ במ״ז ה׳ קמצין וב׳ פתחין, וכן במכלול3 דף רס״ו, והדין הוא מאינון דסמיכי׳ לחי״ת. כללא דמילתא כל מה שכתב בזה שיבוש, והך מסר׳ איתה בסדר כי תשא4. וכיון דאתת לידן נימא בה מילתא דאיכא לעיוני בה טובא. חדא דכד חשבת להו בציר מינייהו חד ממנין כ״ד, ותו דחשיב בהדייהו עכרתנו5, ופסו׳ הוא ביהושע ז׳ (מֶה עכרתנו), וטעותא הוא, משום דסמיך לעי״ן כדאמרן לעיל, גם בנוסח כ״י ליתיה, ואי הכי פשו להו עשרין ותרתין. ותו איכא לעיוני דחשיב נמי מה לעשות עוד6 לכרמי (ישעיה ה׳), ובכולהו ספרי כתיב מַה לעשות בפתח, גם בעיקר נסחי ליתיה, פשו להו חד ועשרין. וכבר עיינינן בספרי דוקני ואשכחנא דטעות׳ נפל בדפוסי׳ וצ״ל וּמֶה לעשות לה7 (מלכים ב׳ ד׳), ותו צריך להוסיף <מה היה הדבר בני8 (שמואל א׳ ד׳)>, מה היה הדבר9 הגד נא לי (שמואל ב׳ א׳). ואע״ג דלא אשכחנא הך מסרא דיקא בשום ספרא, טרחנא אבתרה עד דאשכחנא יתה ברחמי דשמייא שלימא וברירא, ומשום הכי חזינא לברורי ולפרושי כל הנך עשרים וארבע קראי כדבעינן למימ׳ קמן, מֶה וּמֶה כ״ד פתחין, וסימ׳ לא ידענו10 מֶה היה לו, וחברו11 (פ׳ כי תשא) מֶה קול התרועה12 הגדולה (שמואל א׳ ד׳), מֶה קול ההמון13 (שם), מה היה הדבר14 בני (שם), ומֶה קול הצאן15 (שם סי׳ ט״ו), ומֶה גם עתה16 (מלכי׳ א׳ י״ד), מֶה משפט האיש17 (מלכי׳ ב׳ א׳), הנה חרדת18 אלינו את כל החרדה הזאת מֶה לעשות לך (מלכי׳ ב׳ ד׳), ומֶה לעשות לה19 (שם), <על מֶה תכו20 (ישעיה א׳), וחכמת מֶה21 להם (ירמיה ח׳)>, מֶה לידידי22 בביתי (ירמיה י״א), והיה כי תגיד23 לעם הזה וגו׳ על מֶה דבר (ירמיה י״ו), פָנֹה אל הַרְבֵה וגו׳ יען מֶה24 נְאֻם (חגי א׳), בני איש עד מֶה כבודי25 (תילי׳ ד׳), על מֶה נאץ26 רשע (שם סי׳ י׳), ומֶה בר נדרי27 (משלי ל׳), ומֶה לא תשא28 פשעי (איוב ז׳), זְכֹר ה׳29 מֶה היה לנו (סוף איכה), <כי מֶה האדם30 (קהלת ב׳)>, כי מֶה הוה31 לאדם (שם), כי מֶה האדםא (שם סי׳ ז׳), ובהכי שלים מניינא דכ״ד בס״ד. בתר עידן זמין ה׳ אלקי קדמי הך מסר׳ בספרא עתיקא כדכתיבנא, ובריכנא למאן דמנהיר לכולא עלמא ביקריה.> [מֶה חֳרִי].
1. במקר׳ גדולה: מסורה צדית של ד על אתר.
2. מאי דכתי׳ התם: מ״ק-ד על אתר.
3. במכלול: קצג ע״א.
4. בסדר כי תשא: מ״ג-ד שמ׳ לב א.
5. עכרתנו: יהו׳ ז כד.
6. מה לעשות עוד: יש׳ ה ד.
7. וּמֶה לעשות לה: מל״ב ד יד.
8. מה היה הדבר בני: שמ״א ד טז.
9. מה היה הדבר: שמ״ב א ד.
10. לא ידענו: שמ׳ לב א.
11. וחברו: שמ׳ לב כג.
12. מֶה קול התרועה: שמ״א ד ו.
13. מֶה קול ההמון: שם פס׳ יד.
14. מה היה הדבר: שם פס׳ טז.
15. ומֶה קול הצאן: שמ״א טו יד.
16. ומֶה גם עתה: מל״א יד יד.
17. מֶה משפט האיש: מל״ב א ז.
18. הנה חרדת: מל״ב ד יג.
19. ומֶה לעשות לה: שם פס׳ יד.
20. על מֶה תכו: יש׳ א ה.
21. וחכמת מֶה: יר׳ ח ט.
22. מֶה לידידי: יר׳ יא טו.
23. והיה כי תגיד: יר׳ טז י.
24. יען מֶה: חגי א ט.
25. עד מֶה כבודי: תה׳ ד ג.
26. על מֶה נאץ: תה׳ י יג.
27. ומֶה בר נדרי: מש׳ לא ב (בכ״י א, בטעות: משלי ל׳).
28. ומֶה לא תשא: איוב ז כא.
29. זְכֹר ה׳: איכה ה א.
30. כי מֶה האדם: קה׳ ב יב.
31. כי מֶה הוה: שם פס׳ כב.
32. אל תאמר מֶה היה: קה׳ ז י.
א. [צ״ל: ׳אל תאמר מֶה היה32׳.]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת – הוא כנגד וראו את מכות הארץ.
מה חרי האף הגדול – הוא נגד ואת תחלואיה כי חמת מלך מלאכי מות. מלך ב״ו חמתו גורם שעבדיו הורגים וממיתים אבל בהקב״ה נאמר תשלח חרנך יאכלמו כקש. החרון עצמו הוא השליח הפוגע באויביו. לכן נאמר מה חרי וגו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ואמרו כל הגוים – הוא הנכרי שזכר למעלה:
על מה עשה ה׳ – כלומר כבר ידענו שהחרבן הנפלא הזה לא נהיה במקרה, כי יד ה׳ עשתה זאת, אולם אנחנו שואלים סבת חרי האף הגדול הזה:
לארץ הזאת – אשר לפנים עיני ה׳ בה תמיד:
לפי דעתי ראוי להטעים מֶ֣ה חֳרִ֥י הָאַ֛ף הַגָּד֖וֹל הזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ואמרו כל הגוים על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת – מה פשע הארץ וחטאתה, ולו יצויר שחטאה, מה חרי האף הגדול הזה למה בא העונש בחרי אף:
ואמרו כל הגוים: אשר ישובו1 ויספרו לגוים מה שראו בארץ ישראל ״על מה וגו׳״2. דמענין ביטול תורה והפרתה לא ידעו כלל, וגם זאת ידעו היטב שחטאת סדום ועמורה שהיו רעים לבני אדם זה אינו בישראל3. וא״כ ״מה חרי וגו׳״. וגם חטאת עבודה זרה4 אינה נחשבת לפניהם לחטא, שהרי גם המה מאמינים ועובדים עבודה זרה.
1. לארצם, אחר שביקרו בארץ ישראל וראו מה שראו.
2. כלומר אין כל הסבר טבעי לתופעה שראו.
3. אכן לא מוזכר באף מקום בתוכחה בעיה של בין אדם לחבירו, אף שחז״ל הודיעונו שבית שני נחרב בגלל שנאת חנם.
4. ״ללכת לעבוד את אלהי הגויים ההם״ – פסוק ט״ז.
ואמרו וגו׳ – הכתוב חוזר על תיבת ״ואמרו״ שבפסוק כא, מפני ההפסקה הארוכה שביניהם. אבל אין הכתוב חוזר להזכיר כאן אלא אחד משני הנושאים (״בניכם״ ו״הנכרי״), דהיינו ״הנכרי״ הנקרא כאן ״כל הגוים״, אולי מפני שהשאלה ״על מה וגו׳⁠ ⁠⁠״ אינה מתאימה לפי הבנים, שודאי הם יודעים על מה חרה אף ה׳ בארץ. גם בירמיהו כ״ב:ח׳ נאמר שהגוים שואלים את השאלה הזאת. דון יצחק אברבנאל מפרש שהגוים שואלים והבנים עונים; אולם מן הכתוב שבירמיהו כ״ב:ח׳ לא משמע כפירושו.
ואמרו על מה עשה ה׳ לארץ ככה כו׳ אשר כרת עמם ברית בהוציאו אותם מארץ מצרים כו׳ – הפי׳ דישראל היו אנוסים על הברית שהיו במצב שהלכו במדבר ומצרים היו רודפים אותם ואם לא היו מתנהגים עפ״י נס בעמוד ענן ואש ומן ובאר הלא לא היה להם תקומה אף יום אחד דרך הטבע, והיו מוכרחים לקבל הברית כמוש״א מודעי רבא כו׳, רק שהעיקר כפי׳ הרשב״א שאם נתן השי״ת הארץ ע״מ שישמרו בריתו אם כן כשיעברו בטלה המתנה, שכיון שבטל הברית תו הדרא המתנה של הארץ, וזה שאמרו, שבעת הוציאו אותם ממצרים כרת עמהם ברית ויכלו לטעון טענת אונס, לכן בטלה המתנה לכן שפך אפו וחמתו על הארץ לבד, לא כסדום שאבדו עם הארץ וישליכם אל ארץ אחרת שיהיו מתנודדים וגרים בארץ לא להם כיום הזה, שהוציאם ממצרים ואותם לא השמיד, לכן כשישובו ככל הגוים כו׳ כמו שקבלוה בימי אחשורוש אז ישוב ויקבץ אותך מכל העמים כי יהי׳ בכל לבבך כו׳ בלא שום אונס. ודו״ק.
חרי האף הגדול – [רמז לחרי שהן חררות גדולות].⁠1 (ירושלמי ביצה פ״ב ה״ו)
1. איירי לענין ע״ש שהיו מן החכמים שהתירו לאפות ביו״ט עוגות חרי אף כי גדולות ועבות הן ולא חששו לאסור משום טרחת יו״ט כיון שנהנה יותר מפת כזה, וחקרו בשם חרי מה הוא, ואמרו, כי חרי נקרא עוגות גדולות ועבות הדורשות אש מרובה לאפות, ונתנו סימן לדבר חרי האף הגדול, הרי שבדבר שצריך אש מרובה וגדול כתיב חרי, וסימן בעלמא הוא, וע״ע לפנינו ס״פ וישב בפ׳ שלשה סלי חרי.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםאבן עזראר״י בכור שורדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כד) וְאָ֣מְר֔וּ עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָזְב֔וּא אֶת⁠־בְּרִ֥ית יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֲשֶׁר֙ כָּרַ֣ת עִמָּ֔ם בְּהוֹצִיא֥וֹ אֹתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
Then men shall say, "Because they forsook the covenant of Hashem, the God of their fathers, which He made with them when He brought them forth out of the land of Egypt,
א. עָזְב֔וּ =א (אין געיה)
• ל=עָֽזְב֔וּ (געיה)
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרשב״םאבן עזראר״י בכור שורהדר זקניםדעת זקניםרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

וְיֵימְרוּן עַל דִּשְׁבַקוּ יָת קְיָמָא דַּייָ אֱלָהָא דַּאֲבָהָתְהוֹן דִּגְזַר עִמְּהוֹן בְּאַפָּקוּתֵיהּ יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם.
Then shall they say. Because they have forsaken the covenant of the Lord, the God of their fathers, which He ratified with them when He brought them out of the land of Mizraim.
וייאמרון על די שבקו ית קיימה די״י אלה אבהת⁠(כ)⁠הון די קיים עמהון באפקותיה יתהון פריקין מן ארעא דמצרים.
ויימרון מטול דשבקו ית קיימא די״י אלקא דאבהתהון דיגזר עימהון באפקותיה יתהון מארעא דמצרים.
And they will say, Because they forsook the covenant of the Lord, the God of their fathers, which He made with them when He brought them out of the land of Mizraim.
פיג׳יבון באן ד׳לך עלי מא תרכו עהד אללה אלה אבאיהם אלד׳י עהדה מעהם באכ׳ראג׳ה להם מן בלד מצר
ויענו: זה משום שעזבו את ברית ה׳ אלוהי אבותיהם אשר כרת עמם בהוציאו אותם מארץ מצרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

על אשר עזבו – ולא יאמרו מבלי יכולת י״י (דברים ט׳:כ״ח), כמו שפרשתי אצל: ואתפלל אל י״י ואומר וגו׳ (דברים ט׳:כ״ו), בפרשת עקב תשמעון (רשב״ם דברים ט׳:כ״ה-כ״ו).
על אשר עזבו [The nations who see the destruction of the land of Israel WILL SAY] “IT IS BECAUSE THEY FORSOOK THE COVENANT OF THE LORD”: They will not say (Deuteronomy 9:28), “It is because the LORD is powerless” [that the destruction befell them], as I explained above concerning [Moses’ prayer that begins], “I prayed to the LORD and said,” (Deuteronomy 9:26) in the Torah portion ‘Eqev tishme‘un.⁠1
1. See Rashbam’s comment to Deuteronomy 9:25-28, and notes there, especially note 32.
ואמרו – הקדמונים.⁠א
(כד-כה) וטעם אלהי אבתם – שעזבו אלוה ידעוהו הם ואבותיהם, ועבדו אשר לא ידעו.
א. כן בכ״י פריס 176, 182, פרמא 3117, אוקספורד 597. ״ואמרו הקדמונים״ חסר בכ״י פריס 177. בכ״י פרנקפורט 150, לוצקי 827: ״ואמרו רבותינו ז״ל״.
THEN MEN SHALL SAY. The earlier inhabitants.⁠1
(24-25) [THE GOD OF THEIR FATHERS.] They forsook the God that they and their fathers knew and they served gods whom they did not know.
1. The earlier inhabitants shall respond to their children and to the foreigner.
(כד-כה) ואמרו – והשיבו אותם: בדין עשה להם כך, כי הם באו בברית עם הקב״ה, ואחר כך עזבו בריתו ולא עמדו בשבועתו, וקבלו הקללות מדעתם ומרצונם, ועברו על הברית, ובאו עליהם הקללות.
ויצדיקו דינו של הקב״ה,⁠א ויאמרו: כי הם הלכו ועבדו אלהים אחרים שקבלו עליהם שלא לעבוד, ולכך חרה להקב״ה והגלם ונתשם מעל אדמתם בפשיעתם, כי י״י הצדיק,⁠1 אבל שאר האומות לא קיבלו הברית.
א. בכ״י מינכן 52 מופיעות כאן המלים: וזהו דינו.
(24-25) ואמרו – THEN THEY SHALL SAY – And they will answer them: He did this to them justly, because they entered into a covenant with the Blessed Holy One, and after that THEY ABANDONED His covenant and did not stand by His oath, and they had accepted the curses knowingly and willingly, and they violated the covenant, and the curses came upon them.
And they will justify the judgment of the Blessed Holy One, and they shall say: Because they went and worshiped OTHER GODS that they had accepted upon them not to worship, and therefore the Blessed Holy One flared in anger and exiled them and uprooted them from upon their land in their transgressions, because Hashem is the righteous one; but the rest of the nations did not accept the covenant.
ואמרו על אשר וכו׳ – כלו׳ ישיבו בדין עשה להם כך. כי הם באו בברית ברצונם ואח״כ עזבוהו. אבל או״ה לא באו עמו בברית ואין הקב״ה חושש להם ומתוך כך יצטדק דינו של הקב״ה כי יתודו פשעם ויאמרו חטאתם שנתשם ה׳ מעל אדמתם לפי שעברו על הברית שקבלו מה שלא עשו שאר אומות. וכן פי׳ יחזקאל העולה על רוחכם היה לא תהיה (יחזקאל כ׳:ל״ב). שאתם אומרים היה נהיה כגוים וכמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן (יחזקאל כ׳:ל״ב). חי אני אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם (יחזקאל כ׳:ל״ג) ואביא אתכם במסורת הברית (יחזקאל כ׳:ל״ז). כלומר כי אתם עמו בבריתו לא הם. ורבותינו אמרו כל כי האי ריתחא לירתח רחמנא עלן ולפרוקינן.
ואמרו, "then they will say, etc.⁠" even the gentiles will come to the conclusion that the G–d of the Jews had done to them was justified; they had entered into a covenant with their G–d voluntarily, and had abandoned their part of the bargain without reason. It is therefore no more than just that they had to pay the price for their treachery. The prophet Ezekiel has spelled this out clearly in Ezekiel 20, 32-37: "that which entered your thoughts- it shall not be! What you say: "let us be like the other nations, like the families of the lands, to serve wood and stone. As I live-the words of my Lord Hashem/Elohim,-with a strong had and an outstretched arm and with outpoured fury will I rule over you. And I shall take you out from among the nations, and gather you from the lands into which you were scattered, with a strong hand, and an outstretched arm and with outpoured fury. And I will bring you to the "Wilderness of the Nations" and I will wrangle with you face to face. As I wrangled with your fathers in the Wilderness of the Land of Egypt, so I will wrangle with you- the words of my Lord Hashem/Elohim- and I will make you pass under the rod, and bring you into the bond of the covenant, and separate those among you those who rebel and transgress against Me, from the land of their sojourning I will take them out, but to the soil of Israel none shall come.⁠" The Talmud, in tractate Rosh Hashanah, folio 32, quotes a sage on verse 33 there as saying: "wish that the Lord redeem us from every place;⁠" we would be willing to endure the punishments preceding this, knowing the result would be the redemption.⁠"1
1. [The subject matter under discussion in the Talmud there is the reciting of scriptural verses depicting G–d's fury and anger in our liturgy on a day such as new Year's; it would be better to recite only verses depicting G–d's attribute of mercy. Ed.]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(כד-כה) ועל השאלה הזאת באה התשובה מהדור האחרון שהם בני ישראל להודיע לנכרים סבת חרון האלהי. והוא אמרו ואמרו על אשר עזבו וגו׳. והאמירה הזאת אינה מהגוים אשר זכר ולא תחזור מלת ואמרו אליהם, אבל היא תשובת הבנים אשר יקומו אחריה׳. כי הם מבני ישראל והם יאמרו אל הגוים הנכרים הנה הסבה בחרון אף ה׳ על הארץ הזאת היא לפי שבדורות הראשונים היו רעים ועזבו את ברית ה׳ אלהי אבותם שהיה אותו ברית מחוייב חיוב גמו׳ לפי שכרת אותו עמם בהוציאו אותם מבית עבדים. ולכן היו מחוייבים לעבדו כי עבדיו הם והמה מרו ועצבו את רוח קדשו וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישתחוו להם. ולכן זכר הברית הראשון לפי שהוא התחלת השעבוד במה שהוציאם מבית עבדים, ולכן היו מחוייבי׳ לעבדו וילכו ויעבדו אלהים אחרים שלא היה עליהם אותו חוב, וזהו אלהים אשר לא ידעום מימים קדמונים כמו שידעו השם הנכבד. וגם יפורש אשר ידעום מלשון רחמים כמו וידע אלהים יאמר שעזבו את הש״י שהוציאם ממצרים להיטיב עמהם והם חייבים לעבדו והם הלכו לעבוד אלהים אחרים אשר לא רחמו עליהם ולא היטיבו עמהם.
ואם יאמרו שלא עבדום לאלוהו׳ כי אם להיותם אמצעיים בינם ובין אלהיהם. הנה השם ית׳ לא חלק להם לעבדם ובהיותם עם מרעיתו איך יעבדו אלהים אחרים. או יהיה ולא חלק להם שלא חלקו להם לישראל האלוהות ההם שום טובות כמו שחלק השי״י להם בהוציאו אותם מארץ מצרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ואמרו – הדור האחרון:
על אשר עזבו – כל זה קרה לארץ ההיא, לפי שאבותינו שהיו יושבים בה השחיתו את דרכם ועזבו ברית ה׳:
ואמרו – בניכם הנשארים בארץ, וזה נתקיים בצד מה בעשרת השבטים, שבבוא הכותים לשבת בארצם לא יכלו לשבת בה מפני האריות, עד שקבלו עליהם את התורה, וכן כאן המשיבים מזכירים הקללה הכתובה בס׳ הזה, והנה הם (אנשי יהודה) הודיעו לכותים כי לא יוכלו להתיישב בארץ ההיא בלתי אם יעבדו את אלהי הארץ, והראו להם ס׳ התורה הכולל הקללות האלה, והם קבלוהו עליהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ואמרו – הוא מאמר הבנים, להגדיל הפליאה לאמר על זה אשר עזבו את ברית ה׳ אלהי אבותם אשר כרת עמם בהוציאו אותם מארץ מצרים. ולא נהיה הברית בארץ הזאת שיהיה איזה עלה לקללת הארץ:
ואמרו על אשר עזבו את ברית וגו׳: אחר שכרתו ברית לעבוד את ה׳ לבדו. משום הכי נענשים על עבודה זרה יותר ממנו.
ואמרו על אשר עזבו – אפשר שתיבת ״ואמרו״ מתייחסת גם אל הבנים; אבל משמעות הכתוב היא, שהעמים אומרים כן (כי אילו היו אלה דברי הבנים היו צריכים לומר ״ה׳ אלהי אבותינו״). נראים הדברים שכוונת הכתוב העיקרית היא לומר, שאומות העולם יבואו לדבר כן.
הרשב״ם מפרש למעלה ט׳:כ״ה, שמשה רבינו נתכוון לומר לישראל: ״שמא תאמרו והלא חטא גדול כמעשה העגל הועילה תפלתו של משה וניצלנו, אף בארץ ישראל אם נחטא יועילו לנו תפילות הנביאים. אמר להם [משה] לא תועיל לכם תפילות בארץ ישראל, כי עתה [לא] נתכפר לכם [אלא] כדי שלא יתחלל שמו, שהרי כאן [במדבר] התפלל כך זכור לעבדיך וגו׳ פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם מבלתי יכולת ה׳ להביאם, ולכך לא נתחייבתם בעדו מיתה; אבל לאחר שיהרוג שלשים ואחד מלכים וינחילכם את הארץ, אז יוציאכם ויגרש אתכם מן הארץ, שאין כאן חילול השם לאמר האומות מבלתי יכולת ה׳, אלא יאמרו הגוים ישראל חטאו לו, כמו שמפורש באתם נצבים: ואמרו כל הגוים על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה ואמרו על אשר עזבו את ברית ה׳ אלהי אבותם וגו׳ ויתשם ה׳ מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה״. עד כאן לשון רשב״ם.
לפי זה יש להבין מפני מה הדגיש הכתוב ביותר שהאומות יאמרו שישראל נענשו על ידי השי״ת על עזבם את בריתו.
עזבו את ברית – (מלכים א י״ט:י׳,י״ד). למעלה כ״ח:ב׳ נאמר: ״אשר עזבתני״, ונראה דהיינו הך, השוה ישעיהו א׳:ד׳. להלן ל״א:ט״ז נאמר: ״עזבני והפר את בריתי״, השוה ויקרא כ״ו:ט״ו.
אשר כרת עמם – מתייחס אל ״אבותם״. בירמיהו כ״ב:ט׳ נאמר: ״ברית ה׳ אלהיהם״, ועל כן לא נאמר שם ״אשר כרת עמם״. כי נראים הדברים שירמיהו ניבא שם על פי לשון הפסוקים שבכאן.
ואמרו על אשר עזבו את ברית ה׳ כו׳ אשר כרת עמם בהוציאי אותם ממצרים וילכו ויעבדו אלהים אחרים – הענין כי האומה הישראלית היא בעצמותה תחת כנפי ההשגחה הפרטית בלא שום אמצעי חלילה, וכבר אמרו ז״ל כי הקב״ה הטיל גורל עם שרי מעלה ונפלו ישראל בחלקו, להורות לנו, כי האומות הם מושפעים משרי מעלה לבד ישראל הנבדלים לחלקו יתברך, לא מצד התועליות להשלם האמתי היוצר הכל ית״ש, רק מצד הסגולה והמושכל האמיתי ליוצרנו יתברך, לכן אין רשאים לעבוד איש באחיו כי הוא כעובד עם בן מלך, הן הוציאו השם לחפשי מאת פמליא של מעלה המה השרים וכוכביהם אשר לכן אין לעבוד לשום מלאך ולאמר לגבריאל כו׳ היה סרסור ביני להשי״ת, כי כמוהו כמונו הם מתיחסים להשגחת האחד המחויב במציאותו ית״ש, ואיך ישתעבד בו בשר ודם קרוץ מחומר כמוהו. והנה ידוע כי הע״ז בימים הקדמונים היה להמשיך השפעות מכוכבי מעלה והשרים הממונים עליהם כידוע בעבודות מיוחדות להם כפי הוראת מערכותם, ולכן לא כגוים בית ישראל הם מאותות השמים לא יחתו ואין להם שום התיחסות כלל עמהם, לכן הוזהרו על השתוף. והנה מצאנו בירמיה ק׳ ל״ד שצוה להוציא לחפשי לבלי יעבוד יהודי איש באחיהו אמר זה הברית אשר כרת ה׳ עמהם ביום הוציאו ממצרים כו׳, ופירש בירושלמי פרק ראוהו ב״ד דזה שנאמר בפ׳ וארא ויצום אל בני ישראל צום על שלוח עבדים וקרי עלה כו׳ ד״ת עניים במקומם ועשירים במק״א, לכן יאמר על אשר עזבו כו׳ ברית כו׳ בהוציאי אותם מארץ מצרים, היינו זהו הברית של שלוח עבדים ואינו נמכר יתר משש, כי עבדי הם, וכיון שלא עשו כן הם מסולקים בעון זה מהשגחה האלהית, וככל הגוים ב״י להיותם שוב מושפעים משרי מעלה, ולכן יכשלו לילך בדרכי ע״ז כי יקבלו השפעה משרי מעלה ע״י העבודות ההם, ולכן אמרו הנשים הארורות מעת חסרנו לקטר וכו׳ למערכות השמים חדלנו כל טוב, ולכן כתיב וחיית ורבית וברכך כו׳, ובמסורה ב׳ לא יקשה וכו׳ וברכך ה׳ אלוהיך, דעבדי הם ולא עבד לעבדים.
את ברית ה׳ – תניא, רבי יוסי אומר, שבע שנים נתקיימה גפרית ומלח שרפה וגו׳ בא״י, מאי טעמא, א״ר יוחנן, אתיא ברית ברית, כתיב הכא (דניאל ט׳) והגביר ברית לרבים שבוע אחד וכתיב ואמרו על אשר עזבו את ברית ה׳, מה התם שבוע אחד אף הכא שבוע אחד.⁠1 (יומא נ״ד.)
1. ר״ל שמיטה אחת, והפסוק בדניאל איירי בענין חורבן בית שני שיבא טיטוס ויכרות ברית שלום עם ישראל ומיד הפרו. ונראה דלא רק משווי המלות דריש כי אם גם מקריבת הענינים ור״ל דלכן נענשו באונס כזה מאונאת טיטוס ע״י כריתת ברית לשבע שנים מפני שמספר שנים כזה עברו הם את ברית ה׳, ולזכרון סמיכות הענינים דריש ומרמז עפ״י דמיון המלות כנהוג בחז״ל.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרשב״םאבן עזראר״י בכור שורהדר זקניםדעת זקניםרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כה) וַיֵּלְכ֗וּ וַיַּֽעַבְדוּ֙א אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּב לָהֶ֑ם אֱלֹהִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא⁠־יְדָע֔וּם וְלֹ֥א חָלַ֖ק לָהֶֽם׃
and went and served other gods, and worshiped them, gods that they didn't know, and that He had not given to them:
א. וַיַּֽעַבְדוּ֙ =א,ל,ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן
• ברויאר ציין בספק א=וַיַּֽעָבְדוּ֙ (עי״ן בנקודת קמץ), אבל לא נראה כך בצילום כתב⁠־היד בהגדלה.
ב. וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ =ל1,ש,ש1,ק3[מחיקה?],ל3,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן
• א,ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ (נקודה בוי״ו עיצורית)
• הערות ברויאר ודותן
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

וַאֲזַלוּ וּפְלַחוּ לְטָעֲוָת עַמְמַיָּא וּסְגִידוּ לְהוֹן דַּחְלָן דְּלָא יְדַעוּנִין וְלָא אוֹטִיבָא1 לְהוֹן.
1. לפי אונקלוס הנושא הוא עדיין עבודה זרה, והכוונה שהע״ז לא חילק לבני ישראל טובות.
For they went and served the idols of the Gentiles, and worshipped fearful things which they knew not, and which could do them no good.
ואזלו קדם טעוון אחרניין ואשטתחוא להון טעוון די לא חכמו יתהון ולא אתבדרוןב להון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואשטתחו״) גם נוסח חילופי: ״ויש׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתבדרון״) גם נוסח חילופי: ״יתב׳⁠ ⁠⁠״.
ואזלו בתר יצרא בישא ופלחו לטעוות עממיא {וסגידו להון}⁠א (דתלק){דחלין} דלא ידעונ⁠(י){ו}⁠ן ולא איתפלגון להון.
א. חסר בכ״י לונדון.
But they went after their evil desires, and served the gods of the Gentiles, and worshipped gods which they had not known nor had any part with.
״[וְ]⁠לֹא חָלַק לָהֶם ״כָּתוּב בְּרֶמֶז תתק״{ח}.
פמצ׳ו פעבדו מעבודאת אכ׳ר וסג׳דו להא מעבודאת לם יערפוהא ולם תנצבהם נציבא
והלכו ועבדו אלים אחרים והשתחוו להם, אלים שלא הכירו ולא נתן אותם להם חלק.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ולא חלק להם – לא נתנםא לחלקם.
בלא ידעום – לא ידעו בהם גבורות אלוהות.
ואונקלוס תירגם: ולא אוטיבא להון – לא הטיבו להם שום טובה, ולשון חלקג – אותו אלוה שבחרו להם לא חלק להם שום נחלה ושום חלק.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״נתנה״.
ב. כן סדר הביאורים בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי שונצינו, סביונטה. בדפוס רומא: ד״ה ״לא ידעום״ קודם לד״ה ״ולא חלק להם״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בכ״י מינכן 5 ובדפוסים מאוחרים: ״לא חלק״.
ולא חלק להם – means, He did not give them (the gods) to be their portion (cf. Rashi on Devarim 4:19).
לא ידעום [FOR THEY … SERVED OTHER GODS] WHOM THEY KNEW NOT – i.e. in whom they had never experienced any Divine power.
Onkelos, however, renders it by לא אוטיבא להון, i.e. they did not bestow upon them any good. As for the expression לא חלק, Onkelos took it thus, explaining also the singular form of the verb: that god which they have chosen for themselves has never given them any חלק, any inheritance or portion.
פס׳: וילכו ויעבדו – אין איש עומד בפניהם אלא וילכו ויעבדו. העולם ניתן ביד כל אחד ואחד לעשות מה שלבו חפץ.
אלהים אחרים – אחרים שקראום אלהים.
וישתחוו להם – והשתחויה בכלל היתה למה יצאת להקיש אליה. 1מה השתחויה שהיא עבודת פנים וחייבין עליה אף כל שהיא עבודת פנים חייבין עליה.
אלהים אשר לא ידעום – מקודם לכן.
ולא חלק להם – אבל לאומות העולם חלקם. שנאמר (דברים ד׳:י״ט) אשר חלק ה׳ אלהיך אותם לכל העמים:
1. מה השתחויה שהיא עבודת פנים. עיין (סנהדרין ס:) זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים אבל השתחויה נחשב רק לעבודה דרך כבוד. ע״כ דברים אלו צ״ע:
ולא חלק להם – כמו שחילק הקב״ה לנו ארץ ישראל. (כ״י בולוניה 469.1)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

(כה) ולא חלק להם – פירשתיו (ראב״ע דברים ד׳:י״ט).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 24]

(25) AND THAT HE HAD NOT ALLOTTED UNTO THEM. I have previously explained this.⁠1
1. See Ibn Ezra's comment on which the Lord thy God hath allotted (Deut. 4:19).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

(כה) אשהניחו הקב״ה, שנוראותיו ונפלאותיו וגדולתו וגבורתו ידועה לכל עבדיו.
אלהות אשר לא הכירו ולא ידעו – בהם שום ממשות.
ולא חלק להם – לעבדם, אלא לכל העמים יחד להשתמש בהם, והם עובדים את העמים ומאירים להם, כדכתיב: וראית את השמש ואת הירח {ואת הכוכבים} כל צבא השמים {וגו׳} אשר חלק י״י אלהיך {אותם} לכל העמים (דברים ד׳:י״ט) – להאיר להם (בבלי מגילה ט׳:). וכן הכסף והזהב – להשתמש בהם נבראו ולשמשם, והם השתחוו להם ושמשו אותם.
וגם אינם חלק שלהם, כי אני חלקם, י״י מנת חלקי וכוסי (תהלים ט״ז:ה׳), ואומר: חלקי י״י אמרה נפשי (איכה ג׳:כ״ד), והם עזבו אותי.
א. בכ״י מינכן 52, הביאור על פסוק כ׳ ״תורה״ מופיעה באמצע הביאור על פסוק כ״ה לפני המלים ״שהניחו הקב״ה״.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 24]

(25) For they abandoned the Blessed Holy One whose terrors and wonders and greatness and power are known to all His servants.
GODs THAT they did not recognize and that לא ידעו – THEY DID NOT KNOW – in them any substance.
ולא חלק להם – AND THAT HE HAD NOT GIVEN THEM – to serve them, but rather to all the peoples together to use them, and they serve the peoples and give light to them, as it is written: “when you see the sun and the moon {and the stars}, even all the host of the sky {etc.} which Hashem your God has allotted to all the peoples” (Devarim 4:19) – to give light to them (Bavli Megillah 9b:1). And likewise the silver and the gold – they were created to be used, and to serve them [i.e. the peoples], but they bowed to them and served them.
And also they are not their portion, for I am their portion: “Hashem is the portion of my inheritance and of my cup” (Tehillim 16:5), and it says: “"Hashem is my portion,⁠" says my soul” (Eikhah 3:24), and they abandoned Me.
אלהים אשר לא ידעום – לא ידעו בהם גבורת אלהות. ולא חלק להם – לא נתנם לחלקם. ואנקלוס תירגם: ולא אוטיבא להון, לא היטיבו להם שום טובה. ולשון חלק – אותו אלוה שבחרו להם לא חלק להם שום נחלה וחלק. לשון רבינו שלמה.
והנכון: אלהים שלא ידעום – באלהים, כלומר שלא ידעו אותם בכח אלהות שימצא להם מעצמם. ולא חלקם י״י אלהי אבותם להם – לאמר שלא נתן השם אותם שרים על ישראל כאשר שמם על האומות, וכבר פירשתי זה (רמב״ן ויקרא י״ח:כ״ה).
GODS THAT THEY KNEW NOT — "gods in whom they had never experienced any Divine power. 'V'LO CHALAK LAHEM' (AND THAT HE HATH NOT ALLOTTED UNTO THEM) — He did not give these [gods] to them [Israel] to be their portion. And Onkelos rendered this expression: v'lo otiva l'hon, meaning, 'they had not done them any good.' [Onkelos thus explained] the term chalak as meaning, 'that god which they have chosen for themselves has never chalak (apportioned) them any inheritance or portion.⁠" This is Rashi's language. The correct interpretation is: "gods that they knew not as gods, that is to say, [they worshipped gods] whom they knew not as having acted with any Divine power inherent to their essence. And the Eternal, the G-d of their fathers did not allot them [these gods] to them, meaning that He did not designate them as lords over Israel as He placed them over the nations.⁠" I have already explained this.⁠1
1. See Leviticus 18:25, and above, 4:19.
וישתחו להם אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם – כלומר לא ידועם באלהים, שלא ידעו להם כח אלהות שיהיה להם כח מעצמם, ולא חלק להם, שלא נתנם לחלקם רק לחלק הכנענים, שנאמר (דברים ד׳:י״ט) אשר חלק ה׳ אלהיך אותם לכל העמים, אבל חלק ישראל יוצר הכל, הוא שנאמר (תהלים ט״ז:ה׳) ה׳ מנת חלקי וכוסי, ואנחנו חלקו שנאמר (דברים ל״ב:ט׳) כי חלק ה׳ עמו.
וישתחוו להם, אלוהים אשר לא ידעום ולא חלק להם, and they served their gods; gods they did not know of and which He did not apportion to them.⁠" Moses meant that the Jewish people had never known that these idols were supposed to possess independent divine powers. Not only this, but God had not assigned these powers to the Jewish people but only to the Canaanites (Nachmanides). This is based on Deut. 4,19 where we discussed it and pointed out that Israel had been assigned as its protective Power the Creator of the entire universe, and that the Lord Himself is described as מנת חלקי וכוסי, "the Lord is my allotted share and portion" (Psalms 16,5). We also have a verse in the Torah itself, Deut. 32,9 כי חלק ה' עמו, "for He is the share of His people.⁠"
ולא חלק להם לעובדם – אלא לעבוד כל העמים לעבוד להם להאיר להם אי נמי י״ל אין זה חלק שלהם כי אני חלקם. כדכתיב ה׳ מנת חלקי וכוסי (תהלים ט״ז:ה׳) ואומר חלקי ה׳ אמרה נפשי (איכה ג׳:כ״ד) והם עזבו אותי.
ולא חלק להם – כלומר אין זה חלק שלהם כי אני חלקם שנאמר חלקי ה׳ אמרה נפשי וכתיב ה׳ מנת חלקי וכוסי.
ולא חלק להם, "and whom He had not allotted to them.⁠" (Compare Deut.4,19-20) The fact that the Torah and the land of Israel is not part of the heritage of the gentile nations has been made in the Holy Scriptures on numerous occasions such as Lamentations 3,24, and Psalms 16,5.
ולא חלק להם – כלו׳ אין זה חלק שלהם כי אני ה׳ חלקם שנאמר חלקי ה׳ אמרה נפשי על כן אוחיל לו.
אלהים אשר לא ידעום – פי׳ הרמב״ן שלא ידעו אותם בכח אלהות שימצא להם מעצמם:
ולא חלק [ה׳ אלהי אבותם] להם – לומר שלא נתן אותם י״י שרים על ישראל כאשר שמם שרים על האומות:
אלוהים אשר לא ידעום, "a deity that had been unfamiliar to them.⁠" Nachmanides explains that what is meant is that the people had not had any evidence that this so-called deity possessed and exercised powers that would be helpful for its worshippers.
ולא חלק להם, "and that Hashem had not assigned to Israel as a protective power.⁠" This is a reminder that whereas the fates of nations of the world are guided by angels, assigned by Hashem to each nation, the Jewish people are under His direct supervision so that there is no protective angel assigned to them.
וישתחוו – מלא וי״ו, הוא הדין שאר עבודה שהיא כעין פנים.
ולא חלק – רמז לשם ית׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ולא חלק להם לא נתנום לחלקם. כאילו אמר לא חלק אותם להם דאם לא כן חסר הפעול:
לא ידעום לא ידעו להם גבורת אלהו׳ כאילו אמר לא ידעום לאלהות. דאל״כ מה ידיעה צריך בהם ומה שפיר׳ ולא חלק להם קודם ולא ידעו שלא על הסדר הוא מפני שהיה לו לכתוב אשר לא חלק להם ולא ידעו׳ כדי לומר תחלה שאותן האלוהות שהשתחוו הם אינם מחמת שנתנם להם השם לחלקם ואח״כ לומר גם לא בחרו אותם הם מעצמם מחמת שהכירו בם גבורת אלהות אבל הרמב״ן ז״ל הביא הלשון הזה בשם רש״י כסדר הכתוב ונראה שהנוסחא שבידו כך היתה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

אלהים אשר לא ידעום – שלא ידעו מציאותם בשום פנים, ועזבו את אלהיהם שהוא אלהי אמת שבא מופת על מציאותו ויכלתו והשגחתו.
ולא חלק להם – שיראו שאין שום מזל מתקן ענינם, כאמרו ״אשר חלק ה׳ אלהיך לכל העמים... ואתכם לקח ה׳⁠ ⁠⁠״ (דברים ד׳:י״ט-כ׳).
אלוהים אשר לא ידעום, they did not even know of such a deity’s existence. For such unproven and almost anonymous deities they abandoned their God, the One Who had been proven as true, powerful, through all the miracles He had performed for them.
ולא חלק להם, a deity, be it a horoscope or whatever which He had not assigned to them. The reason God had never assigned such a horoscope to them had been to show them that they did not need it, as did the other nations. Moses had mentioned in Deut. 4,19-20 that God had assigned such intermediaries to the gentile nations.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

לא נתנם לחלקם. אבל אין פירושו שלא נתן להם חלק בעבודה זרה, דלא שייך בזה ׳חלק׳, כי העובד עבודה זרה אינו עובד לחלק:
לא ידעו להם גבורת אלקים. כי כאשר ״לא ידעום״ קאי על ״אלקים״ שזכר, ואמר לא ידעום אותם לאלהות, כי לא ידעו גבורת אלקים בהם. ומה שהפך הפירוש, דלא יתכן לומר תחלה ׳אשר לא ידעו להם גבורת אלהות׳, ואחר כך יאמר שלא חלק אותם אלהות להם לחלקם, דאיך יחלוק להם ואין בהם גבורת אלוה. לכך צריך לפרש כאילו כתוב הפוך, ואין מוקדם ומאוחר, אשר לא חלק אלקים, וגם לא ידעו בהם שום גבורת אלהות. אי נמי, דהשתא שפירש שלא נתן העבודה זרה לחלק של ישראל, הוקשה לו אם כן למה הוצרך למכתב ״ולא חלק להם״, דהא לא ידעו אותם לגמרי. ולפיכך פירש דהך ״אשר לא ידעום״ פירושו שלא ידעו בהם גבורת אלוה. אבל לתרגום אונקלוס ״לא חלק״ לא נתן להם נחלה, לא יקשה מידי. לכך אחר שפירש (רש״י) ״לא ידעום״ לפי פירושו, הביא תרגום אונקלוס על ״לא חלק״. אך קשה, דאיך יפרש התרגום שלא חלק להם נחלה, דלא שייך בזה חלק, והוי למכתב ׳ולא נתן להם נחלה׳. ולפיכך נראה שהתרגום מפרש כמשמעו, שלא יתכן שיהיה להם לחלקם רק על הטובות שמקבלים ממנו, ואם לא כן, לא שייך שלא נתן לחלקם:
לא ידעו בהם גבורת אלהות. והא דמהפך רש״י ופירש שלא על סדר הקרא, משום דבא להוכיח מה דכתיב בקרא לא ידעום, היינו לא ידעו בהם גבורות אלקות, מדכתיב לא חלק להם שלא נתן לחלקם, אם כן פשיטא הוא שלא ידעום, לא ידעום למה לי. אלא ע״כ לא ידעו בהם גבורות אלקות. והרא״ם פירש מפני שהי׳ לו לכתוב אשר לא חלק להם ולא ידעום, כדי לומר תחילה שאותן האלהות שהשתחוו להם אינם מחמת שנתנם להם השם לחלקם, ואחר כך בא לומר גם לא בחרו אותם הם מעצמם מחמת שהכירו בם גבורות אלקות:
They had no notion that they possessed Divine omnipotence. [In some texts] Rashi explains the text out of order because he wants to prove that when the verse writes unknown to them, it means, They had no notion that they possessed Divine omnipotence. Because once Rashi explains the verse that Which He had not apportioned to them means He did not allot them as their portion, it is obvious that they were unknown to them. If so, why does the verse write unknown to them"? Therefore we must say it means they had no notion that they possessed Divine omnipotence. Re"m explains that [Rashi explains the verse out of order] because the verse [too] should have written, "gods [which] He had not apportioned to them and were unknown to them, in order to first say that they prostrated themselves to those gods not because Hashem had allotted them as their portion. And afterwards he adds that they also did not choose them of themselves for they saw that they possessed Divine omnipotence.
וילכו ויעבדו וגו׳ וישתחוו וגו׳ אשר לא ידעום ולא חלק להם – חשב חמשה דברים כי שתי דברות הראשונות כולל כל התורה. ובהם נאמרו חמשה מצות. אנכי א׳. לא יהיה לך. בו ד׳ מצות. לא יהיה לך. לא תעשה לך פסל. לא תשתחוה להם. ולא תעבדם וכנגד זה אמר חמשה קללות.
אשר לא ידעום – לא הכירו מציאותם ויכלתם בשום פנים:
ולא חלק להם – פירשנוהו (לעיל ד׳ י״ט), ומשם תבין למה זכר כאן הברית אשר כרת עמם בהוציאו אותם מארץ מצרים:
ולא חלק – ה׳ אותם להם; עיין למעלה ד׳:י״ט וכ׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

וילכו ויעבדו אלהים אחרים וגו׳ אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם – (כתרגומו דלא אוטיבא להון) וא״כ גדול עונם מנשוא:
שנית: וילכו וגו׳ אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם: הגוים היו מאמינים1 אשר ה׳ מסר עולמו לאמצעים, והמה ׳אלהים׳ ש׳חלק׳ לכל אומה, כמבואר ברמב״ם הלכות עבודה זרה (פרק א׳) וכמו שכתבתי בספר בראשית (ד,כו), אבל ישראל עובדים לעבודה זרה ״אשר לא חלק להם״. כל אלו דברי אומות העולם שרק הפרט של עבודה זרה וזה הברית גרם לכל החרי הגדול הזה.
1. אין כוונת רבינו שזה מתיר לגויים לעבוד ע״ז, כי זה אסור להם והוא האיסור הראשון משבע מצוות בני נח, אלא כוונתו שהגויים מאמינים כך, ויש מקום לטעות זאת, אך לא אצל בני ישראל.
אשה לא ידעום – השוה פירושנו למעלה י״א:כ״ח, י״ג:ג׳,ז׳.
ולא חלק להם – השי״ת לא חלקם להם, אלא לשאר האומות. השוה פירושנו למעלה ד׳:י״ט.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כו) וַיִּחַר⁠־אַ֥ףא יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה בָּאָ֣רֶץ הַהִ֑וא לְהָבִ֤יא עָלֶ֙יהָ֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־הַקְּלָלָ֔ה הַכְּתוּבָ֖ה בַּסֵּ֥פֶר הַזֶּֽה׃
therefore the anger of Hashem was kindled against this land, to bring on it all the curse that is written in this book.
א. וַיִּחַר⁠־אַ֥ף =א (אין געיה)
• ל=וַיִּֽחַר⁠־אַ֥ף (געיה)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
וּתְקֵיף רוּגְזָא דַּייָ בְּאַרְעָא הַהִיא לְאֵיתָאָה עֲלַהּ יָת כָּל לְוָטַיָּא דִּכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין.
And the anger of the Lord waxed strong against this land to bring upon it all the curses that are written in this book.
ותקיף רוגזה די״י בארעא ההיא למייתיה עלה ית כל לווטיה דכתיבין בספר אורייתה הדה.
ותקיף רוגזא די״י בארעא ההיא לאיתיא עלה ית כל לווטייא דכתיבין בסיפרא הדין.
And the anger of the Lord waxed strong against this land, to bring upon it all the curses written in this book.
פאשתד גצ׳ב אללה עלי תלך אלארץ׳ פאחל בהא ג׳מיע אללענה אלמכתובה פי הד׳א אלספר
ואז התעצם כעס ה׳ על הארץ ההיא והביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

פס׳: ויחר אף ה׳ בארץ ההיא – ארץ משובחת מכל הארצות.
להביא עליה את כל הקללה – כדי שיהו שוממין על יד הכנענים היושבין בה. שנאמר (ויקרא כ״ו:ל״ב) והשמותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(כו-כז) ולפי שהיה להש״י על ישראל חיוב הארץ אשר נתן להם וחיוב עצמם שהוציאם מהגלות שעל ב׳ החיובים האלה היו שני הבריתות אשר אמרתי, לכן אמר שהיו עונשי הש״י בחרון אפו בב׳ הדברים האלה: אם לענין הארץ שחר׳ אפו בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה, ואם בענין העם שהוציאם מעבדות לחרות ומרדו בו אמר ויתשם ה׳ מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה, שהמה מפוזרים בכל עמי הארצות.
והרמב״ן כתב שויתשם ה׳ מעל אדמתם ענינו כי יגלה השבט שעושה את הרע בעיני ה׳ כענין (ד״א א׳ ה׳) ויגלם לראובני ולגדי. אבל הנכון בעיני הוא שהפר׳ תרמוז לגלות כל ישראל שהיא היתה גלות שלמה.
ואיך שיהיה הנה תשובת כל הדברים כלם הם תשובת הדור האחרון. ואחשוב אני שלזה הפי׳ נטה הראב״ע באמרו ז״ל ואמרו הקדמונים כי טעם אלהי אבותם שעזבו האל ית׳ אשר ידעו המה ואבותיהם ועבדו מה שלא ידעו עכ״ל. רצה בזה שמה שאמר הכתוב ואמרו על אשר עזבו היא מאמר הקדמונים רוצה לומר מאמר הראשונים בכתוב והקודמים בו שהוא הדור האחרון בניכם וגו׳. ונתן הטעם למה אמרו אלהי אבותם ולא אמרו אלהי אבותינו, שהוא לפי שהיו מדברים עם הנכרי׳ ולא רצו לשתף עצמם עם הדור האחרון החטאים בנפשותם. אבל ספרו חטאתם במה שעזבו את אשר ידעו ועבדו את אשר לא ידעו.
ועל זה ויחר אף ה׳ בארץ ההיא. אע״פ שהיא לא חטאה. לפי שמצד טובתה ושמנינותה חטאו. כאומרו ירכיבהו על במותי ארץ וגו׳ וישמן ישורון ויבעט. ואומר ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה. ועוד סבה שנית שרצה השם לרחם על ישראל מצד זכות אבותם. כאומרו על אשר עזבו את ברית ה׳ אלהי אבותם. ולא רצה לשפוך עליהם חרון אפו. בענין שלא יכלו. ולזה שפך חרון אפו על העצים ועל האבנים ויצת אש בציון כמאמרם ז״ל. וזהו ויחר אף ה׳ בארץ ההיא להביא עליה כל הקללה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

בארץ ההוא – שתי מיני עונשים, הא׳ על הארץ להביא עליה את כל הקללה וכו׳ כדי שישומו עליה גם האויבים, והב׳ על האומה להוליך אותם בגלות:
באף וחמה ובקצף – על מליצת חרון אף הנאמר אצלו ית׳ גליתי דעתי למעלה בפ׳ שמות, ולשון עברה בואתחנן בויתעבר, ולשון חמה יראה לומר אחרי אשר נתבונן בהוראות הרבות אשר בשרש העיקרי חם חמה חום, אפשר שההוראה הכללית בכל אלה, הבדל התקשרות וצמצומו לעצמו; הגדר יצמצם המקום המרווח לעצמו, ומבדילו מהתאחד עם מה שמעבר השני לגדר, ע״ז הונח שם חומה (מויער); ובהשאלה אני חומה על בתולה המצמצמת בעצמה להיות מובדלת ומופרשת, ונותנת כתף סוררת לכל איש, האשה הנשאת לאיש קוראת לאבות בעלה בשם חמי, חמותי, ע״ש שיצמצמו אותה ע״י נשואין אלה להיותה לבד לזה, בלתי אפשרי לה ההתחברות וההתקשרות עם אחר, דאיתתא לבי תרי לא חזי׳, (ואבות האשה לא יקראו בשם זה לבעלה, כי אינו מצומצם בנשואין, ולא יקראו אצלו בכ״ק כ״א בשם חותן, יתרו חותן משה); כאשר חלקי השומן שבחלב יצמצמו עצמם להתחבר יחד זה עם זה להיות מופרדים ומובדלים משאר החלקים שהיו מעורבים בהם יקרא חמאה (ראהם), וגם בלי אל״ף, ברחוץ הליכי בחמה (איוב כ״ט), צבע השחור יקרא חום ע״ש צמצומו לקבץ ולחבר הראות יחד, ולהיות שאין דבר בעולם אשר יכול לצמצם א״ע כמו האש, כי לקוטן חלקיו ורפוי חבורם זה עם זה יוכל ללחוץ בפנימיות הגשם ולכנוס בנקבי פליטתו (פארוס) אפילו הם דקים יותר פחות מחוט השערה, וממנו יתפעל הגשם כ״כ עד שינתקו חבלי הרכבתו להפרד איש מעל אחיו, ואף אם לא יפסידנו לגמרי יעשנו עכ״פ מרוכך וספוגי כולו חורים חורים ריקנים, ולעשות פירוד בין דבקות חלקיו, לכן כל דבר שנולד בו פעולה זו יקרא חם (ווארם), וע״ש כך השמש שהיא מקור פעולת האש נקרא ג״כ בשם חמה (זאָננע); וכן שם חמה על הכעס, כי כאשר חרה לו לאדם על דבר המתנגד אליו יתעורר הדם להפרד ולהתנועע משאר שטחי הגוף ויהמו גלי הדם לעלות ולהתחבר יחדיו ולצמצם עצמו אל מקומות מיוחדות בפנים, עד שבנושאי החרון רשומיו נכרים היטב, הלחיים מאירים, העינים נוצצים, הפה חוצב להבים, ומהנחירים יצא קטור אף; והונח שם חמה עליו ית״ש המרוחק מכל מיני התפעליות בתכלית הריחוק, ע״ש ההוראה העיקרית, והיא הסתלקות השגחתו ית׳ מבני אדם, אם בעונותיהם דוחקים עד״מ את רגלי השכינה, לבלי היות לו משכן בתוכם, וכאלו צמצמה השכינה השפעת טובה לעצמה, ונעשה מחיצה מבדלת בינה לבין מקבלי השפעתה, וע״ש הצטמצמותה להפריד בין המשפיע למקבלים אותה, הונח שם חמה לפי ההוראה היסודית; ועל ההתחלה אל הצמצום הזה אשר גורם הפירוד נאמר לשון יעיר חמתו, ועל השבת התרחבות ההשפעה כרצונו נאמר לשון משיב חמה; וכדמות ראיי׳ לדברים אלה מרבותינו, כי אמרו במכדרשב״י (זהר פ׳ בשלח) והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, שהים נתמלא עליהם חמה, אל תקרי חומה אלא חמה. ע״ש. הנה אמרם א״ת אין כוונתם שנוי הקריאה רק שנוי המובן, והוא לפי ששם חומה במקום זה הוא חסר וי״ו, בא לדעתם גם לרמז גם על כוונה שניי׳, ולפי ההוראה הכללית משותף שם חומה עם שם חמה, כי עיקר הוראתם פירוד הדבקות וריחוק האחדות; וכן שם קצף הנאמר אצלו ית׳ יש לפרשו לא מענין הכעס והזעם כ״א מענין הבדל ופירוד הנעשה בינו ית׳ לבין ברואיו, כי אמרו מחקרי הלשון שההוראה העיקרית בשם קצף היא על התלישה והשבירה (רייסען, ברעכען), ואמרו שכן הוא בלשון ערבי, ושזהו המכוון במלת כקצף על פני המים (הושע יו״ד) (שפליטטער), וכן שם גפני לשמה ותאנתי לקצפה (יואל א׳. עטוואס צערקניקטעס) והוא דומה לשם קצב בבי״ת, אשר פעל ממנו ויקצב עץ (מלכים ב ו׳), שהוא על הבדלת הדבר לחלקיו, וכהאי גוונא ניחא לן לפרושי מלת קצף הנאמר אצלו ית׳ על הפירוד וההבדל הנעשה בין השפע היורדת מלמעלה על קרוצי חומר העושים שלא כרצונו ית׳. הנה גם לדברינו ההבדל בין אף חמה וקצף אינו רק בין מעט להרבה, כמו שהוא למפרשים לפי דעתם בביאור המלות האלה על הכעס והזעם, ועמ״ש בס״פ דברים בהתאנף ה׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ויחר אף ה׳ בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה שהיה ראוי לבא עליהם והביא על הארץ, ואף שענש אותם ג״כ בחרי אף, אבל רק כל זמן שהיו בארץ שם הענישם בחמה:
ויחר אף ה׳ בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה: המה יראו הקללות המרובות שעל הארץ וישראל אשר לא נזכרו בספר ויקרא1, ידונו המה שהוא חרון-אף שלא מצד הברית הכרותה, אלא כעס ונקמה לענוש בלי חשבון, כפי הקללות שבספר הזה אשר הכל נכלל בה, שהרי מפורש (לעיל כח,סא) ״גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב וגו׳⁠ ⁠⁠״, וגם המפורשות המה נפלאות וגדולות.
1. הן קללות שבתורת כהנים (פרשת בחוקותי).
ויחר – בארץ ההיא – הארץ ויושביה הם היינו הך. פסוק כ״ג מדבר על הארץ, פסוק כ״ד והלאה על יושביה, פסוק כ״ה שוב על הארץ ופסוק כו על יושביה.
את כל הקללה הכתובה – כוונת הכתוב, שאין העונים אומרים ביטוי זה, אלא שהולכים ומונים את כל המכות ששמעו או ראו אותן. אבל הכתוב אינו רוצה לחזור למנות את כל המכות, ומצביע על מה שנכתב כבר למעלה. דוגמא לכך, שהמדבר מזכיר דבריו של אחר ומכניס באמצעם ביטוי משלו, נמצא למעלה י״ג:ג׳,ז׳.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כז) וַיִּתְּשֵׁ֤ם יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ מֵעַ֣ל אַדְמָתָ֔ם בְּאַ֥ף וּבְחֵמָ֖ה וּבְקֶ֣צֶף גָּד֑וֹל וַיַּשְׁלִכֵ֛םא אֶל⁠־אֶ֥רֶץ אַחֶ֖רֶת כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
And Hashem uprooted them from their land in anger, and in wrath, and in great indignation, and cast them into another land, as at this day.⁠"
א. וַיַּשְׁלִכֵ֛ם =ל-גדולות ומ״ש
• א,ל,ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9=וַיַּשְׁלִכֵ֛ם (באות למ״ד רגילה)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
וְטַלְטֵילִנּוּן יְיָ מֵעַל אֲרַעְהוֹן בִּרְגַז וּבִחְמָא וּבִתְקוֹף רַב וְאַגְלִינוּן1 לַאֲרַע אוּחְרִי כְּיוֹמָא הָדֵין.
1. ״שלח״ = גלי גם בתרגום אונקלוס לויקרא י״ח:כ״ד.
And the Lord cast them away from off their land in anger, indignation, and great violence, and drave them captive into another land as at this day.
ותלש יתהון י״י מעלוי ארעהון בתקוף רגוז ובכליתה ובכעס רב וטלק יתהון לארע אחרני כיומא הדין.
וטלטילינון י״י מעילוי ארעהון ברגוז ובכלו ובתקוף רב וטלקינון בגלותא לארע חורן כזמן יומא הדין.
And the Lord hath made them to wander forth from their country with anger, indignation, and wrath, and hath cast them into captivity in another land until this day.
עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים אֵינָן עֲתִידִין לַחֲזֹר שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּשְׁלִיכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַיּוֹם הַזֶּה״, מַה הַיּוֹם הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ חוֹזֵר אַף הֵם הוֹלְכִין וְאֵין חוֹזְרִין דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מַה הַיּוֹם מַאֲפִיל וּמֵאִיר אַף הֵן אֲפֵלָה שֶׁלָּהֶן עֲתִידָה לְהָאִיר לָהֶם. תָּנוּ רַבָּנָן עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים אֵינָן עֲתִידִין לַחֲזֹר שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּתְּשֵׁם ה׳ מֵעַל אַדְמָתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וַיַּשְׁלִיכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת״ לָעוֹלָם הַבָּא, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁום רַבִּי שִׁמְעוֹן אִם מַעֲשֵׂיהֶם כְּהַיּוֹם אֵינָן חוֹזְרִין, וְאִם לָאו חוֹזְרִין. רַבִּי אוֹמֵר בָּאִין הֵן לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו כ״ז:י״ג) ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל״ וְגוֹ׳. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָּה שְׁבָקֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לַחֲסִידוּתֵיהּ דִּכְתִיב (ירמיהו ג׳:י״ב) ״הָלוֹךְ וְקָרָאתָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה״ וְגוֹ׳ מַאי חֲסִידוּתֵיהּ, דְּתַנְיָא קְטַנֵּי בְּנֵי רִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר ״הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בּוֹעֵר כַּתַּנּוּר וְגוֹ׳ אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף״ שֹׁרֶשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְעָנָף לָעוֹלָם הַבָּא דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר בָּאִין לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קט״ז:ו׳) ״שֹׁמֵר פְּתָאִים ה׳⁠ ⁠⁠״, שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לִיַנּוּקָא פְּתָיָא.
פשדב אהלהא ען בלדהם בגצ׳ב וחמיה וסכ׳ט עט׳ים וטרחהם אלי בלד אכ׳ר כמא תרונהם אליום
ועקר את תושביה מארצם בכעס ובחמה ובזעם גדול והשליכם לארץ אחרת כפי שאתם רואים אותם היום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ויתשם י״י מעל – כתרגומו: וטלטלינון, וכן: הנני נותשם מעל אדמתם (ירמיהו י״ב:י״ד).
ויתשם י"י – Understand this as the Targum has it: וטלטלינון, "and He cast them out". Similar is, "Behold, I cast them out (נתשם) from their land" (Yirmeyahu 12:14).
פס׳: ויתשם ה׳ מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת – אלו ד׳ כנפות הארץ: אף וחמה וקצף וארץ אחרת. ד״א ארבעה 1כנגד (יחזקאל יד) ארבעת שפטי הרעים.
כיום הזה – שלא יהא דבר נשכח מן הדורות. כאלו היום נהיה לך יהו מזכירים אותו מדור דור ומספרים כל אחד ואחד לחבירו. למ״ד וישליכם גדולה משונה מכל למ״ד שבמקרא ללמדך כי אורך הגלות עליהם:
1. כגגד ארבעה. שפטים הרעים האמורים ביחזקאל חרב ורעב וחיה רעה ודבר ע״ש בקרא:
ויתשם – בחסרון נו״ן, לנתוש ולהרוס (ירמיהו א׳:י׳), רק הוא מבולע כמשפט.
וטעם כיום הזה – דברי המשיבים.
AND THE LORD ROOTED THEM OUT. Va-yitteshem (and rooted them out) is missing a nun.⁠1 Compare li-netosh (to root out) (Jer. 1:10). The nun is swallowed by the dagesh, as is the rule.⁠2
[AS IS THIS DAY.] These are the words of the respondents.⁠3
1. Its root is nun, tet, shin.
2. For words whose first root letter is a nun.
3. It is part of the answer given by earlier inhabitants of the land.
וישלכם וגו׳ – ל׳ רבתי ומשוכה הרבה להלאה לרמוז על השלכה רחוקה גדולה של עשרת השבטים שהשליכם אחר הרי חושך ומעבר לנהר סמבטיון ששוב לא חזרו, ולכך כתיב חסר יו״ד בין ל׳ וכ׳ שעל חסרון י׳ שבטים ידבר.
וישלכם אל ארץ אחרת וגו׳ – וסמיך לי׳ הנסתרות וגו׳ לומר שהקץ מכל עין נסתר ונסתם.
ויתשם י״י מעל אדמתם – כי יגלה השבט העושה הרע בעיני י״י, כענין: ויגלם לראובני ולגדי (דברי הימים א ה׳:כ״ו).
והנכון: כי עתה ירמוז לגלות כל ישראל בהיות כולם רעים, ויגלו גלות שלימה. וכן הפרשה הבאה אחרי כן: והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה (דברים ל׳:א׳) – על גלות כל ישראל היא, כמו שאמר: בכל הגוים אשר הדיחך י״י אלהיך שמה וגו׳ (דברים ל׳:א׳), הפרשהא כולה.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא: ״והפרשה״.
AND THE ETERNAL ROOTED THEM OUT OF THEIR LAND, for He will exile the tribe that will do evil in the sight of the Eternal, as it is stated, and he [the king of Assyria] carried them away, even the Reubenites, and the Gadites, and the half-tribe of Menasheh.⁠1 The correct interpretation is that he is now alluding to the exile of all Israel, all of them being evil, and they will be banished in a complete exile. Similarly, the following chapter, And it shall come to pass, when all these things are come upon thee2 is a reference to the exile of all Israel, as he said, among all the nations whither the Eternal thy G-d hath driven thee,⁠3 and so he concludes the entire chapter.
1. I Chronicles 5:26.
2. Further, 30:1.
3. Further, 30:1.
ויתשם ה׳ מעל אדמתם – הפרשה הזאת בבית ראשון, כי שם עבדו עבודה זרה ואמר ויתשם וישליכם על עשרת השבטים, שמיום שגלו לא חזרו והם נקראים נדחים, ומזה אמר כיום הזה, כלומר כיום הזה שאתם במדבר מקובצים במקום אחד אבל אתם נדחים, כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה שאתם עתידין לבא שם, כך יגלו בניכם אל ארץ אחרת ויהיו מקובצים במקום אחד נדחים מארצם.
וישליכם אל ארץ אחרת – למ״ד של וישליכם רבתי, וידוע כי היא הגדולה שבכל האותיות, ומה שהיתה רבתי יתכן שירמוז אל המעלה הגדולה הנשאת המושלכת בזמן הגלות, הוא שאמר ירמיה (איכה ב) השליך משמים ארץ תפארת ישראל, וכן כתוב עוד (תהלים ע״ח) ותפארתו ביד צר, והוא שכתוב (דניאל ח) ותשלך אמת ארצה, והוא איקונין של יעקב החקוקה בכסא הכבוד. וזהו שאמרו במדרש איכה, כלום הם מכעיסין אותי אלא בשביל איקונין של יעקב החקוקה בכסא הכבוד, הדא היא מקלקלא לאפיהון, הדא הוא דכתיב השליך משמים ארץ תפארת ישראל. וזהו שאמר דוד ע״ה (תהלים ק״ב) כי נשאתני ותשליכני, כי המעלה הגבוהה הנשאת השליכה, וכיון שהשליך אותה מעלה לא זכר הדום רגליו, שהיא עטרת המקבלת מתפארת, בסוד (משלי ד) עטרת תפארת תמגנך, וזהו שכתוב (איכה ה) נפלה עטרת ראשנו, וכיון שנפלה נפלו ישראל, שנאמר (עמוס ה) נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. ובלשון הזה מצינו שאמר יחזקאל הנביא על מלכות בית דוד (יחזקאל י״ט) ותתש בחמה לארץ הושלכה.
ויתשם ה' מעל אדמתם, "the Lord uprooted them from their soil.⁠" This whole paragraph refers to the period of the first Temple, seeing that this was the period during which the people were guilty of idolatry. The expressions ויתשם and וישליכם refer to the fate of the ten tribes, exiled by Shalmanesser, who never returned to their homeland. Such people are considered נדחים, "outcast.⁠" This is why the Torah uses the expression כיום הזה, i.e. their fate became similar to yours as of this day. Just as you are all together in one place, not spread out over the area comprising your homeland, so these exiles will be in a closely confined area. As long as you (the Jewish people) have not yet come to your homeland, i.e. אל המנוחה ואל הנחלה, (compare Deut. 12,9) you too can be considered as נדחים. Your descendants will once more face such crowded conditions, if and when they are exiled due to breaking the conditions of this covenant. Whenever a people are not on their own land where they have space to spread out they are considered as נדחים, outcast.
וישליכם אל ארץ אחרת, "He expelled them to another land.⁠" The letter ל is anyway the largest of the letters in the א-ב. Here it is written even larger. This may be an allusion to the exceptionally high spiritual level from which the people were flung down at the time they were exiled. The prophet Jeremiah (Lamentations 2,1) already speaks of this when he says: השליך משמים ארץ תפארת ישראל, "the Lord has cast down from heaven to earth the majesty of Israel.⁠" Another verse referring to the same experience of the Jewish people is found in Psalms 78,61: "His majesty is in the hands of an oppressor.⁠" This is similar to Daniel 8,12: "it hurled truth to the ground.⁠" This is a reference to the countenance of Yaakov engraved on the throne of God [he is known as personifying "truth" just as is God Himself, Ed.] This is also what we read in Midrash Eychah 2,2: "God said to Israel the reason you have the audacity to anger Me is that you rely on the fact that the picture of your patriarch Yaakov's countenance is engraved in My throne, This is why I will fling it back at you right into your faces.⁠" This (according to the author of this Midrash) is the meaning of the verse we quoted from Lamentations 2,1 that "He hurled the majesty of the people of Israel from the heaven.⁠" This is also what David referred to when he wrote (Psalms 102,11) כי נשאתני ותשליכני, "for You had lifted me up high only to cast me down.⁠" God flung down the Jewish people whom He had raised previously to such great heights (spiritual). It is as if the psalmist said that the very great height to which the Jewish people had risen previously was a reason why their fall became so phenomenal. Seeing that God had flung the Jewish people down from such great heights, "He no longer remembered the footstool of His feet on the day of His wrath* (Lamentations 2,1). [the thrust of this commentary, if I understand correctly, is that the upheaval caused to the Jewish people by its exile was matched by a similar upheaval in the celestial spheres. Ed.] The various portions of verses from Lamentations (5,16) or Amos (5,2), as well as from Ezekiel (19,12) cited by the author, all tend to describe the decline of Israel's image in the celestial regions before this was followed by Israel's physical decline and exile. It is part of the mystical aspect of what is referred to in our verse.
באף ובחמה ובקצף – בגימטריא שבעים. כנגד שבעים שנה של גלות בבל.
וישלכם – למ״ד גדולה, וחסר יו״ד. לומר שאין השלכה לעשרת השבטים (עי׳ ב״ר פ׳ ע״ג).
ועל זה נתשם השם יתעלה מעל אדמתם והשליכם אל ארץ אחרת כמו שהם היום הזה חוץ לארצם בארץ אחרת וזה ממה שיורה שהאיש שיסכים השם יתעלה לכלותו לא השבט או השבטים ונדמה שזה כלו הוא על ירבעם ועשרת השבטים. והנה ירבעם היה האיש אשר היתה עצתו כך לפרוק מעליו עול תורה ולזה עשה לו שני עגלי זהב והנה בא ענשו שנמחה שמו מתחת השמים עד שלא נשאר לירבעם משתין בקיר וכן היה בשאר מלכי ישראל שאחזו דרכו ואמנם עשרת השבטים הגלה אותם מלך אשור מעל אדמתם וקודם זה נהרגו מהם רבים מאד ומתו ברעב עד שלא נשארו מהם כי אם מתי מעט והגלה אותם מלך אשור לחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי.
התועלת הרביעי הוא לבאר איך שערה התורה בעניין ירבעם ומה שנפלו מהרע עשרת השבטים בסבתו עד שכבר נתקיים בהם מה שנזכר בזה המקום כמו שזכרנו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

ובסבת זה ויתשם ה׳ מעל אדמתם והפיצם בגוים ולא כלם לגמרי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

וַיַשְלִכֵם: למ״ד רבתא, וכ״כ במס׳ סופרי׳1 פ״ט, וכן נדרש בפסיקת׳2 למ״ד וישלכם גדולה משונה מכל למ״ד שבמקרא ללמדך כי אורך הגלות עליהם. [וַיַּשְׁלִכֵם].
1. במס׳ סופרי׳: פ״ט ה״ה.
2. בפסיקת׳: לקח טוב דברים, נא ע״א.
כיום הזה – שאנו מפוזרים בכל עמי הארצות, כי הכתוב מדבר בגלות אשר אנחנו בו היום, ולשון כיום הזה הם דברי הדור האחרון שיאמרו כך בהיותם בגלות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ויתשם ה׳ מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול – אבל אחר שהגלם שהוא וישליכם אל ארץ אחרת אף ברבות הימים המה עוד בחשיבותם. ונראים כיום הזה כאלו התחיל הגלות ביום הזה:
ויתשם ה׳ וגו׳ כיום הזה: עוד יאמרו שהפיזור הרב הוא רק ״באף ובחמה ובקצף גדול״ – בלי חשבון ודעת1, וגם ״כהיום הזה״ דמשמעו לחלוטין, וכמו שאמר ר״ע בפרק חלק (סנהדרין קי,ב) מה היום הולך ואינו חוזר, אף המה אינם חוזרים2. והכי ביאר ירמיה בקינות (איכה ד,טז) מאמר אומות העולם ״פני ה׳ חלקם לא יוסיף להביטם״, פירוש, מד״חלקם״ בפיזור הנורא ולא במקום אחד, מזה מבינים אשר ״לא יוסיף להביטם״. וזהו לשון ״וישליכם״ – כאדם המשליך דבר ונופל במקום שהוא בלי דעת המפילו.
כל זה דעת אומות העולם. אבל באמת אינו כמו שחושבים אומות העולם.
1. של תורת הענישה.
2. משנה: עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר ״וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה״ – מה היום הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא.
ויתשם וגו׳ – כלומר עקר אותם. ״נתישה״ היא ההיפך מ״נטיעה״ (עמוס ט׳:ט״ו, ירמיהו כ״ד:ו׳, מ״ב:י׳). הלשונות שעיקר משמען לגבי צמחים, ובפרט אילנות, משמשות גם לגבי בני אדם; השוה את הביטוי ״אזרח״, שמשמש בלשון תושב קבוע (״יציבא״), אבל עיקר לשונו משמע אילן שלא הועבר ממקומו (השוה את פירושנו לויקרא כ״ג:מ״ב).
מעל אדמתם – נמצא לעתים בקשר עם לשון נתישה; לראשונה עמוס ט׳:ט״ו.
באף ובחמה ובקצף גדול – חיבור לשונות הללו לא נמצא במקרא יותר אלא בירמיהו כ״א:ה׳, ל״ב:ל״ז.
וישליכם – בנוגע לאותיות רבתי וזעירא שבתורה, השוה את הערתי בפירושי לויקרא א׳:א׳. בנוגע ללמ״ד רבתי שבכאן, ראה מסכת סופרים פרק ט, הלכה י והערתו של מילר שם המביא מדרש אגדה הדורש את הלמ״ד רבתי כראש תיבה ותיבת ״אל״ כאילו היא נקודה בציר״י, ונרמז בכאן ״ויש לכם אל ארץ אחרת״, כלומר אף בארץ אויביכם השי״ת הוא אלהיכם, השוה ויקרא כ״ו:מ״ד.
אל ארץ אחרת – לפסוק זה נתכוון ירמיהו הנביא, כאשר התרה במלך יהודה (ירמיהו כ״ב:כ״ו): ״והטלתי אותך... אל ארץ אחרת״. לשון השלכה קשורה בירמיהו — וגם בשאר המקרא — עם ״מעל פניו״, כלומר השי״ת משליך אותם מעל פניו כדבר בזוי, וכן כוונת הכתוב שבכאן, שהשי״ת משליך את ישראל ח״ו מעל פניו אל ארץ אחרת (שהוא מסלק את השגחתו מעליהם שם).
כיום הזה – כמו למעלה ב׳:ל׳. בספרי דברים מג (מדרש תנאים 39) דורש מכאן שעונש הגלות הוא החמור שבענשים (ועל כן הזכיר הכתוב עונש זה לאחרונה).
ויתשם וגו׳ – ת״ר, עשרת השבטים אין להם חלק לעוה״ב,⁠1 שנאמר ויתשם ה׳ מעל אדמתם וגו׳ וישליכם אל ארץ אחרת, ויתשם בעוה״ז וישליכם אל ארץ אחרת לעוה״ב, דברי ר׳ עקיבא,⁠2 משום ר׳ שמעון אמרו, כיום היה, אם מעשיהם כיום הזה אינם חוזרים ואם לאו חוזרים.⁠3 (סנהדרין ק״י:)
כיום הזה – עשרת השבטים אינם עתידים לחזור, שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה, מה היום הזה הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי ר׳ עקיבא,⁠4 ר׳ אליעזר אומר, כיום הזה, מה יום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפילה להם עתיד להאיר להם.⁠5 (סנהדרין ק״י:)
1. הם השבטים שהגלה סנחריב כמש״כ וינחם בחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי (מלכים ב י״ח), וטעם עונשם מפני שבגלותם דברו בגנות ארץ ישראל כמבואר בסנהדרין צ״ד א׳.
2. יתכן לומר דנראה לו לפרש דרומז בזה על עשרת השבטים, משום דבאמת כך היה המעשה אתם שהוליכם סנחריב למקום אחד למדינת אפריקא ושם נטמעו בין הגוים אבל שני השבטים, יהודה ובנימין, לא גלו למקום אחד אלא נתפזרו לכל הארצות, וא״כ אי עלייהו קאי הו״ל לומר וישליכם אל ארצות אחרות, בלשון רבים.
3. ס״ל דהתשובה מועלת על הכל, וכך ס״ל להרבה חכמים, ועיין לפנינו בפ׳ קרח בענין דרשה כזו.
4. עיין מש״כ בדרשה הקודמת וצרף לכאן.
5. וגם בענין דרשה כזו כמו בהקודמת דעת רוב החכמים נוטה לדעת הזכות והפדות, כמש״כ.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כח) הַנִּ֨סְתָּרֹ֔תא לַיהֹוָ֖הי⁠־⁠הֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵ֙ׄיׄנׄוּ֙ׄ עַׄד⁠־עוֹלָ֔םב לַעֲשׂ֕וֹת אֶת⁠־כׇּל⁠־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃
The secret things belong to Hashem our God; but the things that are revealed belong to us and to our children forever, that we may do all the words of this law.
א. הַנִּ֨סְתָּרֹ֔ת =א,ל3 (מתיגה מעל האות נו״ן) וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל,ל1,ש1,ק3=הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת (מקום המתיגה)
• ש,ל9=הַנִּסְתָּרֹ֔ת (אין מתיגה)
ב. לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵ֙ׄיׄנׄוּ֙ׄ עַׄד⁠־עוֹלָ֔ם =א,ל1,ש,ש1,ק3,ל9 ומ״ש (11 נקודות מעל האותיות כולל האות עי״ן של ״עַׄד⁠־״); אבל כתי״ל,ל3=עַד⁠־עוֹלָ֔ם (בלי נקודה מעל האות עי״ן) בהתאם לרשימה שבמ״ס-ל.
• א=וּׄלְׄבָׄנֵׄיׄנׄוּ֙ׄ בפשטא אחת בלבד, כנראה בגלל הצפיפות שנגרמה ע״י הנקודות (הערת ברויאר ע״פ ייבין, כתר, כג הערה 1).
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
דְּמִטַּמְרָן קֳדָם יְיָ אֱלָהַנָא וּדְגַלְיָן לַנָא וְלִבְנַנָא עַד עָלְמָא לְמֶעֱבַד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא הָדָא.
The things which are secret are before the Lord our God; and those which are revealed are ours, and our children's for ever, that we may do all the words of this law.
טמירתה גליין אינון קדם י״י אלהן וגלייתה לן ולבנינן עד עלמא למעבד ית כל פתגמי אורייתהא הדה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פתגמי אורייתה״) גם נוסח חילופי: ״פיתגמייה דאו׳⁠ ⁠⁠״.
טמירתא גליין קדם י״י אלקנא והוא יפרע מנהון וגלייתא יתמסרן לנא ולבננא עד עלמא למעבד להון דינא מטול למקיימ׳ ית כל פיתגמי אורייתא הדא.
The secret things are manifest before the Lord our God, and He will take vengeance for them; but the things that are revealed are delivered unto us and to our children for ever, to perform by them the thing that is right, for the confirmation of all the words of this law.
הַנִּסְתָּרֹת לַה׳ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם. וְגוֹ׳. לָמָּה נָקוּד עַל לָנוּ וּלְבָנֵינוּ וְעַל ע׳ שֶׁבְּעַד, מְלַמֵּד שֶׁלֹּא נֶעֶנְשׁוּ עַל הַנִּסְתָּרוֹת עַד שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי נְחֶמְיָה, וְכִי עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת לְעוֹלָם וְהֲלֹא כְּבַר נֶאֱמַר ״עַד עוֹלָם״, אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁלֹּא עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת כָּךְ לֹא עָנַשׁ עַל עֳנָשִׁין שֶׁבְּגָלוּי, כוּ׳ אֶלָּא עָכָן מַאי טַעְמָא אִיעֲנַשׁ מִשּׁוּם דְּהָווֹ יָדְעֵי בֵּיהּ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. (כָּתוּב בְּרֶמֶז תשכ״ב).
הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת לַד׳ אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤נוּ וּלְבָנֵ֨ינוּ֙ עַד⁠־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת⁠־כׇּל⁠־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת
כמה יש לו לאדם ליזהר שלא לעבור על מצות ריבונו
שָׁנִינוּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, הַנִּסְתָּרֹת לַה׳ אֱלֹהֵינוּ וְגוֹ׳. הַנִּסְתָּרֹת לַה׳ אֱלֹהֵינוּ, בֹּא רְאֵה כַּמָּה יֵשׁ לָאָדָם לְהִזָּהֵר מֵחֲטָאָיו וּלְהִסְתַּכֵּל שֶׁלֹּא יַעֲבֹר עַל מִצְוַת רִבּוֹנוֹ, שֶׁשָּׁנִינוּ, כָּל מַה שֶּׁאָדָם עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה, אוֹתָם מַעֲשִׂים כְּתוּבִים בַּסֵּפֶר וְנִכְנָסִים בְּחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְהַכֹּל גָּלוּי לְפָנָיו.
הכל נמצא לפני הקב׳ה ולא נאבד ממנו
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה׳!? אִם כָּךְ, אֵיךְ לֹא יִשָּׁמֵר אָדָם מִלַּחֲטֹא לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ. וְשָׁנִינוּ, אֲפִלּוּ אוֹתוֹ [מי] מַה שֶּׁחָשַׁב אָדָם וְעָלָה בִרְצוֹנוֹ, הַכֹּל נִמְצָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא נֶאֱבָד מִמֶּנּוּ.
טיפה ראשונה דיעקב בכורת ראובן ניתנה ליוסף
בֹּא רְאֵה, בְּאוֹתוֹ לַיְלָה שֶׁנִּכְנְסָה לֵאָה אֶל יַעֲקֹב וְנָתְנָה לוֹ אוֹתָם סִימָנִים שֶׁנָּתַן יַעֲקֹב לְרָחֵל, עָלָה בִרְצוֹנוֹ שֶׁהִיא רָחֵל וְשִׁמֵּשׁ בָּהּ תַּשְׁמִישׁ, וְאוֹתָהּ טִפָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל יַעֲקֹב הָיְתָה, שֶׁכָּתוּב כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, וְסָבַר שֶׁהִיא רָחֵל.
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מְגַלֵּה עֲמֻקּוֹת וְנִסְתָּרוֹת וְיוֹדֵעַ מַה שֶּׁבַּחֲשֵׁכָה, הֶעֱלָה אוֹתוֹ רָצוֹן לִמְקוֹמוֹ, וּבְכוֹרַת רְאוּבֵן עָלְתָה לְיוֹסֵף. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי שֶׁל רָחֵל הָיְתָה אוֹתָהּ טִפָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁיָּצְאָה מִיַּעֲקֹב, מִשּׁוּם שֶׁהָיְתָה שֶׁלָּהּ, אוֹתָהּ בְּכוֹרָה מַמָּשׁ שֶׁל רְאוּבֵן יָרַשׁ יוֹסֵף, וְרָחֵל יָרְשָׁה אֶת שֶׁלָּהּ.
ראו בן – סתם.
וּמִשּׁוּם כָּךְ, סוֹד הַדָּבָר, לֹא הִתְעַלָּה רְאוּבֵן בַּשֵּׁם כִּשְׁאָר הַשְּׁבָטִים, אֶלָּא רְאוּבֵן, כְּלוֹמַר רְאוּ בֵן. רְאוּ בֵן סְתָם. וְהַבֵּן הַזֶּה לֹא נוֹדַע שְׁמוֹ. וְעַל כֵּן לֹא קָרְאָה לֵאָה בְּנִי בַּשֵּׁם הַזֶּה, וְלֹא נִקְרָא רְאוּ בְנִי, שֶׁהֲרֵי לֵאָה יָדְעָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה.
ויהיו בני יעקב שני עשר בשלמות
וְשָׁנִינוּ, גָּלוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין רְצוֹן יַעֲקֹב הָיָה לַחֲטֹא לְפָנָיו בָּזֶה וְלֹא הִסְתַּכֵּל בְּרָצוֹן בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כִּשְׁאָר רִשְׁעֵי הָעוֹלָם, וְעַל כָּךְ כָּתוּב וַיִּהְיוּ בְּנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר, שֶׁהֲרֵי בְּנֵיהֶם שֶׁל שְׁאָר הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם שֶׁעוֹשִׂים אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, נִקְרָאִים בְּשֵׁם אַחֵר, וַהֲרֵי דָּבָר זֶה יָדוּעַ בֵּין הַחֲבֵרִים,
לבנו ליוסף- ממש
וּמִשּׁוּם כָּךְ וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, בְּנוֹ מַמָּשׁ, מֵהָרֵאשִׁית וְעַד הַסִּיּוּם [בנו] הָיָה בְנוֹ. שָׁנִינוּ,
באותו הברית השביע יעקב ליוסף, וזהו כוחו של יוסף
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּמָּה הִשְׁבִּיעַ יַעֲקֹב אֶת יוֹסֵף, שֶׁכָּתוּב שִׂים נָא יָדְךְ תַּחַת יְרֵכִי? אֶלָּא בְּאוֹתוֹ אוֹת הַבְּרִית שֶׁהָיָה רָשׁוּם בִּבְשָׂרוֹ, שֶׁזּוֹ חֲשִׁיבוּת הָאָבוֹת יוֹתֵר מֵהַכֹּל, וּבְרִית זוֹ הִיא סוֹד שֶׁל יוֹסֵף.
(זהר בראשית דף רכב:)
הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת לַד׳ אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤נוּ וּלְבָנֵ֨ינוּ֙ עַד⁠־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת⁠־כׇּל⁠־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת
כיון שהתורה תתקע״ד קודם בריאה״ע למה בראו לאדם.
רַבִּי יְהוּדָה הָיָה הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ יַחַד עִם רַבִּי אַבָּא. שָׁאַל אוֹתוֹ, אָמַר, דָּבָר אֶחָד אֲנִי רוֹצֶה לִשְׁאֹל; כֵּיוָן שֶׁיָּדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעָתִיד הָאָדָם לַחֲטֹא לְפָנָיו וְלִגְזֹר עָלָיו מִיתָה, מַדּוּעַ בְּרָאוֹ? שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה הָיְתָה אַלְפַּיִם שָׁנִים עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם, וְכָתוּב בָּהּ בַּתּוֹרָה, אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל. אִישׁ כִּי יָמוּת. וַיָּמָת. וַיְחִי פְּלוֹנִי וַיָּמָת.
שאף אם ישתדל בתורה יומם ולילה ימות
מָה רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁאֲפִלּוּ אִם יִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה יָמוּת, וְאִם לֹא יִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה יָמוּת, הַכֹּל בְּדֶרֶךְ אֶחָד, פְּרָט לִפְרִישׁוּת אוֹתוֹ עוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כַּטּוֹב כַּחוֹטֶא.
שאין לשאול ולהסתכל במה שאין לך רשות.
אָמַר לוֹ, דַּרְכֵי רִבּוֹנְךְ וּגְזֵרוֹת רִבּוֹנְךְ מַה לְּךְ לִטְרֹחַ בָּהֶם? מַה שֶּׁיֵּשׁ לְךְ רְשׁוּת לָדַעַת וּלְהִסְתַּכֵּל - שְׁאַל, וּמַה שֶּׁאֵין לְךְ רְשׁוּת לָדַעַת - כָּתוּב אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךְ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךְ, שֶׁדַּרְכֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּסְתָרָיו גְּנוּזִים עֶלְיוֹנִים, שֶׁהוּא נִסְתָּר וְגָנוּז אֵין לָנוּ לִשְׁאֹל. אָמַר לוֹ, אִם כָּךְ, הֲרֵי הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ נִסְתֶּרֶת וּגְנוּזָה, שֶׁהֲרֵי הִיא שֵׁם קָדוֹשׁ עֶלְיוֹן, וּמִי שֶׁמִּתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה כְּאִלּוּ הִתְעַסֵּק בִּשְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ, וְאִם כָּךְ אֵין לָנוּ לִשְׁאֹל וּלְהִסְתַּכֵּל.
והתורה כולה נסתרת וגלויה,
אָמַר לוֹ, כָּל הַתּוֹרָה נִסְתֶּרֶת וּגְלוּיָה, וּשְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ נִסְתָּר וְגָלוּי, וְכָתוּב הַנִּסְתָּרֹת לַה׳ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ. הַנִּגְלֹת לָנוּ, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ רְשׁוּת לִשְׁאֹל וּלְעַיֵּן וּלְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם וְלָדַעַת בָּהֶם.
הנסתרות לה׳ אלוקינו
אֲבָל הַנִּסְתָּרֹת לַה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁלּוֹ הֵם, וְלוֹ נִרְאִים, שֶׁמִּי יָכוֹל לָדַעַת וּלְהִתְדַּבֵּק בְּדַעְתּוֹ הַנִּסְתֶּרֶת, וְכָל שֶׁכֵּן לִשְׁאֹל?
רק לרשב״י יש הרשות לומר דברים נסתרים ולפרשם
בֹּא וּרְאֵה, אֵין רְשׁוּת לִבְנֵי הָעוֹלָם לוֹמַר דְּבָרִים נִסְתָּרִים וּלְפָרְשָׁם, פְּרָט לַמְּנוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִסְכִּים עַל יָדוֹ. וּמִשּׁוּם שֶׁדּוֹרוֹ רָשׁוּם לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְעַל זֶה דְּבָרִים נֶאֱמָרִים בְּגָלוּי עַל יָדוֹ, וְלֹא יִהְיֶה דוֹר כְּדוֹר שֶׁהוּא שָׁרוּי בְּתוֹכוֹ, עַד שֶׁיָּבא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ.
(זהר במדבר דף קנט.)
הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת לַד׳ אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤נוּ וּלְבָנֵ֨ינוּ֙ עַד⁠־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת⁠־כׇּל⁠־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת
י״ב לחם הפנים משולחן המלך- זה- גימ׳ י״ב פנים
וּמִנַּיִן לָנוּ שֶׁלֶּחֶם הַפָּנִים הוּא מִשֻּׁלְחַן הַמֶּלֶךְ? שֶׁכָּתוּב וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהֹוָה. זֶ״ה - גִּימַטְרִיָּא שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה פָּנִים. וְאַף כָּךְ, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ, צָרִיךְ לְתַקֵּן וּלְסַדֵּר עַל שֻׁלְחָן אַרְבַּע כִּכָּרוֹת בְּכָל סְעוּדָה שֶׁל שַׁבָּת, לְשָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת - שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה פָּנִים.
ו- ו
וְאִם תֹּאמַר שֶׁאֵינָם אֶלָּא שֵׁשׁ מֵהַתּוֹרָה, מִשּׁוּם לֶחֶם מִשְׁנֶה - אֶלָּא לֹא נוּכַל לְהַזְכִּיר שֵׁשׁ בְּלִי חֲבֵרוֹ. ו׳ ו׳, שֵׁשׁ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, וְשֵׁשׁ מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, כְּנֶגֶד שֵׁשׁ מַדְרֵגוֹת שֶׁל הַכִּסֵּא הָעֶלְיוֹן וְשֵׁשׁ מַדְרֵגוֹת שֶׁל הַכִּסֵּא הַתַּחְתּוֹן. שֵׁשׁ בְּהֶסְתֵּר, וְשֵׁשׁ בְּגִלּוּי. הַנִּסְתָּרֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם.
(זהר במדבר דף רמד:)
פיעתברון ויקולון כד׳אך אלמסתורה ללה רבנא ואלמכשופה ג׳מיעא אלתי הי לנא ולבנינא אלי אלדהר פי אן נעמל ג׳מיע כלאם הד׳ה אלתוראה.
וילמדו לקח ויאמרו: כך הנסתרות לה׳ אלוהינו והנגלות כולן אשר הן לנו ולבנינו עד עולם, כדי לעשות את כל דברי התורה הזאת.
הנסתרת לי״י אלהינוא – ואם תאמרו: מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הירהורי היחיד:⁠ב פן יש בכם איש או אשה וגו׳ (דברים כ״ט:י״ז), ואחר כך: וראו את מכותג הארץד (דברים כ״ט:כ״א), והלא אין אדם יודע טמונותיו של חברו? אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהם לי״י אלהינו, והוא יפרע מאותו יחיד.
אבל הנגלות – לנו ולבנינו – לבער הרע מקרבינו, ואם לא נעשה דין בהם, יענשו הרבים.
נקוד על לנו ועל לבנינו ועל ע׳ שבעדה – לדרוש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן, משקיבלו עליהם את השבועה בהר גריזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה על זה.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1, דפוס רומא חסר: ״אלהינו״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״שנ׳⁠ ⁠⁠״.
ג. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״מכת״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165 נוסף כאן: ״ההוא״. בכ״י המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917 נוסף כאן: ״ההיא״. בכ״י ליידן 1 חסר ״הארץ״ ונוסף כאן: ״ההיא״. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: ״ואת תחלואיה״ (אך חסר ״ההיא״).
ה. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, פריס 155. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, פריס 154 חסר: ״ועל ע׳ שבעד״.
הנסתרת לי"י אלהינו THE SECRET THINGS BELONG UNTO HASHEM OUR GOD – And if you say, "But what can we do? You threaten the many (the whole community) with punishment because of the sinful thoughts of one individual, as it is said: "Lest there should be among you a man, [or a woman or a family … whose heart turns away this day from Hashem …]" (v. 17), and afterwards it states, "And they will see the plagues of that land" (v. 21). But surely no man can know the secret thoughts of his fellow! Now, I reply: I do not threaten to punish you because of secret thoughts for these belong to Hashem our God and He will exact punishment from that individual;
but those things which are revealed belong to us and to our children that we may put away the evil from our midst; and if we do not execute judgment upon them, the whole community will be punished.
There are dots on the words לנו ולבננו to suggest that even for the revealed sins (those committed openly), He did not punish the community until they had crossed the Jordan – from the moment when they took upon themselves the oath on Mount Gerizim and Mount Ebal and had thus become responsible for one another (Sanhedrin 43b; cf. Sotah 37b).
פס׳: הנסתרות לה׳ אלהינו – אלו קיצי הגלות שהם סתומים וחתומים. כענין שנאמר על ידי דניאל (דניאל י״ב:ד׳) ואתה דניאל סתום הדברים וחתום הספר עד עת קץ. ואומר (ישעיהו ס״ג:ד׳) כי יום נקם בלבי אפילו הלב לפה לא גילה.
והנגלות – אלו תשובה ומעשים טובים.
עד עולם – אפילו בגלותנו.
עד עולם – רבותינו אמרו למה נקוד על לנ״ו ולבנינ״ו ועל ע׳ שבעד מלמד שלא נענשו ישראל על הנסתרות עד שעברו את הירדן. והכי משמע. הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנ״ו ולבנינ״ו נקודים כאלו אינם:
הנסתרות לי״י אלהינו – הן המצות שנצטוו הלוים לברך את שמקיימין ולקלל את אשר [עוברין]
בהר עיבל שרובו נסתרות הן. אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר (דברים כ״ז:ט״ו), [מ]⁠שיג גבול [רעהו] (דברים כ״ז:י״ז)
וכן משגה עור (דברים כ״ז:י״ח), וכן מטה משפט (דברים כ״ז:י״ט), שוכב עם אשת אביו (דברים כ״ז:כ׳) עם בהמה (דברים כ״ז:כ״א) ועם אחותו (דברים כ״ז:כ״ב) ו⁠[מכה רעהו]
בסתר (דברים כ״ז:כ״ד) והם לי״י אלוהינו. ופה? הנסתרות שאין מכיר בהן כי אם לי״י אלהינו והנגלות [שאנו]
יודעין מי עובר עליהם כולם תקבלו אותם עליכם ואלה ושבועה. כי? תאמרו ?הנסתרות [...]
כי אם ל״י אלוהינו, והנגלות שאדם עושה אותם בגלוי כולם אנו מקבלין עלינו ועל בנינ⁠[ו]
לעשות את כל דברי התורה הזאת. ומשה היה מסדר להם סדר האלה והשבועה לקיים [...] (גיליון כ״י אוקספורד אופ׳ 34 עם הכותרת ״פיר׳ ר׳ יוסף קרא״)⁠א
א. עיינו פירוש ר״י קרא לעיל דברים כ״ו:ט״ו-י״ט, כ״ז:ט׳,י״א,כ״ו, והשוו רשב״ם דברים כ״ז:ט״ו, כ״ט:כ״ח.
הנסתרות לי״י אלהינו – השם ניגונו באתנחתא ששם סוף מילה, והנגלות – מילה אחרת.
וכה פתרין: הנסתרות – העבירות שיעשו חבירינו בסתר ואין אמורות לבית דין, לי״י אלהינו – כלומ׳ אין אנו מקבלים...⁠א (כ״י בולוניה 469.1)
הנסתרות לי״י אלהינו – הן המצות שנצטוו הלוים לברך את שמקיימין ולקלל את אשר [עוברין]
בהר עיבל שרובו נסתרות הן. אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר (דברים כ״ז:ט״ו), [מ]⁠שיג גבול [רעהו] (דברים כ״ז:י״ז)
וכן משגה עור (דברים כ״ז:י״ח), וכן מטה משפט (דברים כ״ז:י״ט), שוכב עם אשת אביו (דברים כ״ז:כ׳) עם בהמה (דברים כ״ז:כ״א) ועם אחותו (דברים כ״ז:כ״ב) ו⁠[מכה רעהו]
בסתר (דברים כ״ז:כ״ד) והם לי״י אלוהינו. ופה? הנסתרות שאין מכיר בהן כי אם לי״י אלהינו והנגלות [שאנו]
יודעין מי עובר עליהם כולם תקבלו אותם עליכם ואלה ושבועה. כי? תאמרו ?הנסתרות [...]
כי אם ל״י אלוהינו, והנגלות שאדם עושה אותם בגלוי כולם אנו מקבלין עלינו ועל בנינ⁠[ו]
לעשות את כל דברי התורה הזאת. ומשה היה מסדר להם סדר האלה והשבועה לקיים [...] (גיליון כ״י אוקספורד אופ׳ 34 עם הכותרת ״פיר׳ ר׳ יוסף קרא״)⁠ב
א. כאן סוף היריעה שנמצאה בגניזה האיטלקית, וחבל על דאבדין.
ב. עיינו פירוש ר״י קרא לעיל דברים כ״ו:ט״ו-י״ט, כ״ז:ט׳,י״א,כ״ו, והשוו רשב״ם דברים כ״ז:ט״ו, כ״ט:כ״ח.
הנסתרות לי״י אלהינו – כבר פירשתיו אצל הארורים (רשב״ם דברים כ״ז:ט״ו): על הנסתרות הסתריםא היו הברכות והקללות, שאין הדבר ליענש ביד בית דין, אלא ביד הקב״ה.
לנו ולבנינו – לעשות דיני עונשין על פי עד.⁠ב
א. כן בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון. רוזין הציע להשמיט את המלה.
ב. כן בדפוס ראשון. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) נמחקה תחילת מלת ״עונשין״ ונשאר: עו. רוזין הציע לתקן ל: עדים.
הנסתרות לה' א-להינו THE CONCEALED ACTS ARE FOR THE LORD OUR GOD [to take care of]: I already explained [this phrase] above concerning the curses.⁠1 [I explained that] the blessings and the curses [in Deuteronomy 27] dealt with “concealed acts,” for those cannot be punished by a human court, only by God.⁠2
לנו ולבנינו ... לעשות [BUT WITH OVERT ACTS] IT IS FOR US AND OUR CHILDREN TO APPLY: all the regulations of punishment when there are witnesses [testifying to the crimes].
1. In his commentary to 27:15-26.
2. Rashbam’s interpretation opposes that of Rashi. Rashi sees this verse as continuing the theme of the thoughts of the sinner described in vs. 18. The community might be, Rashi says, concerned that God will hold them responsible for the evil thoughts of an individual member of the group. Accordingly our verse assures the community that they will not be held responsible for “hidden things,” i.e., for the thoughts of one member of the group.
Rashbam’s interpretation goes beyond that and argues that the community also cannot be held responsible for all actions of its members. The community is expected to take action concerning crimes that are done in the open; crimes done in secret will be punished by God. This interpretation is also found in Ps.-Jon., and is the one preferred by Tigay in NJPSC.
הנסתרות לי״י אלהינו – הטעם: מי שיעבוד עבודה זרה בסתר – משפטו לי״י אלהינו, והוא יפרע ממנו. ואם היה בגלוי – חיוב לנו ולבנינו לעשות כתורה.
ויש מפרשים: כי הנסתרות והנגלות הם לי״י, ואין לנו כי אם לעשות דברי התורה. וזה הפירוש בלא ראש ורגל, ומה טעם להזכיר כן במקום הזה.
THE SECRET THINGS. The reference is to one who serves idols in secret.
BELONG UNTO THE LORD OUR GOD. Its meaning is that his punishment is in the hands of God, and the Lord will exact punishment from him. However, if the sin was committed in public there is an obligation on us and our children to do in accordance with that which is written in the Torah. Others say1 that the secret and the revealed things belong to God. It is incumbent upon us only to observe the words of the Torah. Now this interpretation has no head or foot.⁠2 What reason is there to mention this here?⁠3
1. That the meaning of our verse is.
2. It makes no sense and has no legs to stand on.
3. It does not continue the thought of the previous verse.
הנסתרות לי״י אלהינו – לפי שכתוב: והבדילו י״י לרעה (דברים כ״ט:כ׳), ואחר כך: ואמר הדור האחרון (דברים כ״ט:כ״א), דמשמע: כל הארץ לוקה על ידי איש אחד או אשה אחת או שבט אחד או משפחה אחת, אמר לך הכתוב: אם נסתרות הן מה שעושה איש ואשה – לי״י אלהינו הוא, והוא יפרע לעושי הרעה כרעתו, ולא יענשו ישראל עליו, אלא הוא ימות ברשעו.
והנגלות לנו ולבנינו – שאם יעשו העבירה בגלוי, אז העונש עלינו ועל בנינו, אם לא נתבע ונבער הרע מקרבינו.
ורבותינו אמרו (בבלי סנהדרין מ״ג:): למה נקוד על ״לנו ולבנינו״ ועל ע׳ שב״עד״, לומר שלא ענש על הנסתרות עד שעברו את הירדן. דהכי משמע קרא: הנסתרות לי״י אלהינו – שאין מכיר בהם אלא י״י אלהינו, והנגלות לנו ולבנינו – כלומר: הכל עלינו.
ואיכא לפרש נמי כדפרישית לעיל: שאין לנו בנסתרות כלום. ונקד על ״לנו ולבנינו״ ועל ע׳ שב״עד״ שהם י״א אותיות, ללמדינו שיש חילוק בנסתרות, פעמים שהוא כפירוש שיני, שישראל נענשים על הנסתרות משעברו. והאי דלא עשה הנקודות על י״י אלהינו משום שהיה נראה כמ⁠{ו}⁠חקא את השם. ולפיכך לא נענשו על ד׳ חרמות שעבר עכן במדבר, שהודה עליהם (ירושלמי סנהדרין ו׳:ג׳), שאמר: כזאת וכזאת עשיתי (יהושע ז׳:כ׳), אבל על אותו שעבר ביריחו משעברו – נענש⁠{ו}, וכגון שהיה להם לדקדק שלא יקח אדם משלל העיר כלל, או שהיה {להם} שלא להחרים, שהם פשעו קצת. אבל אם לא פשעו כלל, ח״ו, לא יענשו לעולם.
ור׳ נחמיה אמר (בבלי סנהדרין מ״ג:): לא יענשו על הנסתרות לעולם מפני דקדוק מעט כזה, ולא נענשו אלא מפני שידעו בניו ובני ביתו. והנקודה על לנו ולבנינו דווקא, ואנגלות חילוק, שלא נענשו על הנגלות עד שעברו. ונקודה של ע׳ משמע עברה לדברי ר׳ נחמיה, לומר: דיש חילוק בין קודם עברה {ו}⁠לאחר עברה.
א. השלמת האות מספר הג״ן.
הנסתרות לי"י אלהינו – THE SECRET THINGS BELONG TO HASHEM OUR GOD – Since it is written: “And Hashem will set him apart for evil” (Devarim 29:20), and afterwards: “the generation to come shall say” (Devarim 29:21), implying that the whole land is stricken due to one man or one woman or one tribe or one family, the text says to you: if they are hidden things that the man or woman does – it is for Hashem our God, and He will exact retribution from the doers of the evil according to their evil, and Israel shall not be punished due to him, but rather he will die in his wickedness.
והנגלות לנו ולבנינו – AND THE THINGS THAT ARE REVEALED TO US AND TO OUR CHILDREN – That if they do the transgression openly, then the punishment is upon us and on our children, if we do not demand and purge the evil from our midst.
And our Rabbis said (Bavli Sanhedrin 43b:10): Why are there dots on “to us and to our children” and on the ע in the word “forever”? To say that He did not punish for the hidden sins until they crossed the Jordan. For this is the implication of the verse: הנסתרות לי"י אלהינו – THE HIDDEN ONES ARE FOR HASHEM OUR GOD – [Both the hidden ones] that no one recognizes except Hashem your God, והנגלות לנו ולבנינו – AND THE REVEALED ONES ARE FOR US AND FOR OUR CHILDREN – Meaning: [responsibility for] all is upon us. [In other words, a simple reading of the verse would imply that responsibility for both hidden and revealed sins lies with the people; the dots teach an exception, that hidden sins are punished only after crossing].
And it is possible to explain also as it is interpreted above: that [according to a simple reading] we have no [responsibility] for the "hidden ones". And it is dotted on “for us and for our children” and on the ע of word “forever” which are 11 letters, to teach us [an additional obligation, that] there is distinction regarding the "hidden ones", as sometimes it is like the second interpretation, that Israel is punished for the hidden sins once they crossed. But it did not make dots on “Hashem our God” since that would appear like blotting out the Name. And therefore they were not punished about the four bans that Akhan violated in the wilderness, for he admitted them (Yerushalmi Sanhedrin 6:3), as he said: “Like this and like this I did” (Yehoshua 7:20), but about the one he violated in Jericho once they passed [the Jordan] – {they} were punished, and [this was a case, where] for instance, they should have been scrupulous that no person would take from the booty of the city at all, or {they} should not have consecrated [the spoils], for they transgressed a little. But had they not transgressed at all, Heaven forbid, they would never have been punished.
And R. Nechemyah said (Bavli Sanhedrin 43b:11): They would never be punished about the hidden ones because of a minor detail like this, and [these] were punished only because his children and his household knew. And the dotting is on FOR US AND FOR OUR CHILDREN specifically, and about THE REVEALED ONES there is division, for they were not punished about the revealed ones until they crossed. And the dot on the ע implies “crossing” [which starts with ע] according to the words of R. Nechemyah, to say: there is a distinction between before the crossing and after the crossing.
הנסתרת – לפי שאמר למעלה והתברך בלבבו ומסברא בסתר הוא עושה.
לי״י אלהינו – עליו הדבר מוטל להיותו נפרע מן העוברים בסתר.
והנגלת – והעבירות הנגלות תלויות בנו ובבנינו אם לא נבער הרע מקרבנו, ולפי שלא תאמר מדה זו נוהגת לעולם נקוד על לנו ולבנינו – לומר שמשעברו את הירדן וקבלו את התורה ונעשו ערבים זה לזה אף הנסתרות, לנו ולבנינו. ואם תאמר: אם כן הוא דממעטינן נסתרות מלי״י אלהינו היה לו לנקוד על י״י אלהינו אלא אינו דרך לנקוד עליו מפני שנראה כמוחק,⁠1 ולפי שהנקודה של לנו ולבנינו במקום הנקודה שהיה לו לנקוד על י״י, נקודה אף העין שבעד כדי להשלים י״א אותיות שבלי״י אלהינו. חז״ק אמאי לא פי׳ ר״ש כאן נקודת עי״ן שבעד.
הנסתרת לי״י אלהינו – עליו נאמר וגם מהם אקח לכהנים וללויים וגו׳ (ישעיהו ס״ו:כ״א).
1. בדומה בר״י בכור שור.
הנסתרות לה' אלוהינו, "sins committed in the privacy of one's home, (which could not be witnessed and brought to court) will be taken care of by the Lord our God;⁠" this had to be stated specifically in light of what we read in verse 18 about individuals who feel safe from punishment for their personal sins in periods when the community at large is Torahobservant.
לה' אלוהינו, "it is His duty to punish sins committed in places inaccessible to witnesses.⁠"
והנגלות, "but the sins committed publicly, etc,⁠" dealing with deliberate sins committed in full view of the public must be dealt with by the judiciary by both you and your children, as otherwise such phenomena cannot be eradicated from your midst. This law becomes effective from the moment the Jewish people will cross the river Jordan. From that moment on their acceptance of the covenant with God meant that each individual Jew shared in the responsibility for the conduct of each fellow Jew. From that moment on we also became responsible. In order that you should not say that this approach applies forever (under all circumstances), the words והנגלות לנו ולבנינו, "and the publicly committed sins are also the responsibility of us and our children,⁠" have been dotted, i. e. as long as we observe that part of the law, by letting our judiciary punish sinners of sins committed in public, God will take care of those that were committed secretly. [The dots, wherever they appear, have been added by learned scribes long after the Torah had been given, i.e. have been added by human initiative. There are dots only on ten letters, whereas there are eleven sins that were listed in the list of curses as being typical of sins committed secretly in Deuteronomy chapter 27, commencing with verse 15. This is deliberate in order to avoid giving the impression that we are telling God how to administer His laws. This is also the reason why the dots which we would have expected over the words לה' אלוהינו, where they would have made more sense, appear instead over the words לנו ולבנינו, Ed.]
הנסתרות לה' אלוהינו, when the prophet Isaiah, at the end of describing the idyllic state of mankind on earth after the arrival of the Messiah, states that God will also select priests and Levites from among the gentile nations,(Isaiah 66,13) this is also something reserved for God's judgment, covered by the line הנסתרות לה' אלוהינו, "that there are hidden matters which only God is aware of,⁠" not man.
הנסתרות לה׳ אלהינו – פי׳ בשביל שכתוב אח״כ והבדילו ה׳ לרעה וגו׳ וכן הרבה הכל בלשון כינוי ליחיד, דמשמע שהרעה תשוב על ראש החוטא לבדו, וכתיב וראו את מכות הארץ, על אשר עזבו, וכן הרבה דמשמע שכל הארץ והכל לוקין בשביל האיש או משפחה או שבט של שורש פורה ראש ולענה, לכן אמר הנסתרות לה׳ אלהינו וגו׳ כלומר לענין עבירות הנסתרות מאתנו ואינם ידועים אלא לה׳ אלהינו אותן יפרע מהחוטא לבדו ומן העושה רע כרעתו ולא ילקו עליו זולתו, אבל הנגלות לנו ואין אנו מבערים הרע מקרבנו זה לנו ולבנינו ליענש עליו, וע״ז נאמר כל הכתוב בלשון רבים.
לנו ולבנינו – ע׳ במסורה גדולה בדבר הניקוד שעל לנו ולבנינו ועל ע׳ שבעד, ומשמע שם דמסופק אם העניש על הנגלות את הרבים קודם שעברו את הירדן אם לא ודלא כרש״י, ג״ן.
הנסתרות לי״י אלהינו והנגלות – על דעת המפרשים יאמר כי השם אלהינו לו לעשות משפט בעובד עבודה זרה בסתר, כי כל התעלומות גלויות לפניו, והנגלות עלינו ועל בנינו לעשות בהם את כל דברי התורה הזאת – להכות עובדי עבודה זרה כדין התורה. וגם כפי המדרש (בבלי סנהדרין מ״ג:) כן הוא.
ודעתי בדרך הפשט: כי הנסתרות הם החטאים הנסתרים מן העושים אותם, כמו: שגיאות מי יבין מנסתרות נקני (תהלים י״ט:י״ג). יאמר הנסתרות לשם לבדו הם, אין לנו בהם עון אשר חטא, אבל הנגלות, שהם הזדונות, לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת חוקת עולם, שכך קבלנו: על אשר ישנו פה ועל אשר איננו פה (דברים כ״ט:י״ד) לדורות עולם. ולפי שהביא באלה לעשות כל המצות הוציא מן החרם העושה בשגגה, שלא יקולל באלה הזאת. ודברי אנקלוס מטין כן, שאמר: דמטמרן קדם י״י אלהנא. ואם כדברי המפרשים ראוי לוא לומר: דמיטמרן לי״י אלהנא.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״לו״.
THE SECRET THINGS BELONG UNTO THE ETERNAL OUR G-D. In the opinion of the commentators1 the verse states: "It is for the Eternal our G-d to execute judgment upon those who worship idols secretly, for all hidden matters are revealed before Him, but the things that are revealed are upon us and our children that we may do to them all the words of this Law — to smite the idol-worshippers in accordance with the law of the Torah. According to the interpretation of the Rabbis, too, it is so.⁠2
By way of the simple meaning of Scripture it is my opinion that the secret things are the sins that are hidden from those who commit them, as it is stated, Who can discern errors? Cleanse Thou me from hidden faults.⁠3 The verse states: "[Our] hidden sins belong to G-d alone; for them we bear no guilt for having transgressed [unknowingly]. But the things that are revealed, namely our conscious sins, belong unto us and to our children forever, that we may do all the words of this Law as an eternal statute. As such we accepted it, obligating the one who was present [when the covenant was made] and the one who was not present. And because he included in the imprecation [the obligation] to perform all the commandments, he excluded from the ban whoever commits a sin unintentionally, so that he should not be afflicted by this curse. The words of Onkelos indicate this, for he rendered it, "The secret things are before the Eternal our G-d,⁠" [thus implying that we will not be punished for sins we have committed unknowingly], but if he agreed with the [aforementioned] interpretation of the commentators [that it is for G-d to punish conscious sins committed secretly] then Onkelos should have said, "The secret things are 'to' the Eternal our G-d" [to punish].
1. Ibn Ezra and others.
2. Sanhedrin 43b.
3. Psalms 19:13.
הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו – כתב רש״י ז״ל, נקוד על לנו ולבנינו ועל עי״ן דעד, לדרוש שאף על הנגלות לא ענש הרבים עד שעברו את הירדן, משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה. ומביא הירושלמי שאמר כן, אמר רבי שמעון בן לקיש בירדן קבלו עליהם הנסתרות, אמר להם יהושע אם אין אתם מקבלין עליכם הנסתרות באין מים ושוטפין אתכם, אמר רבי שמעון בן זבידא תדע לך שהרי עכן חטא ורובן של סנהדרין נפלו בעי. אמר להם בכם הותרה הרצועה, יצאה בת קול ואמרה אין לכם עסק בנסתרות. ופירוש בכם הותרה הרצועה שאתם לוקים עכשיו על הנסתרות. ויש שפירש בכם הותרה הרצועה כשאמר משה בכם, כלומר פן יש בכם, אז הותרה הרצועה להענש על הנסתרות,
ורש״י פירש שם במסכת סנהדרין כי משקבלו עליהם השבועה נתחייבו בנסתרות, והיה ראוי לינקד לה׳ אלהינו כדי לדרוש שאין הנסתרות לה׳ לבדו כי גם לנו הם, אבל לפי שאין כבוד השם לינקד ונקד לנו ולבנינו במקומו. ועל כן הוצרך לינקד עי״ן כנגד אותיות לה׳ אלהינו להשלים י״א אותיות.
והרמב״ן ז״ל כתב, דעתי בדרך הפשט כי הנסתרות הם החטאים הנסתרים מן העושים אותן, כמו (תהלים י״ט:י״ג) שגיאות מי יבין מנסתרות נקני, יאמר הנסתרות לה׳ לבדו הם, אין בהם לנו עוון אשר חטא, אבל הנגלות שהן הזדונות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת חקת עולם, שכך קבלנו על אשר איננו פה לדורות עולם, ולפי שהביא באלה את ישראל לעשות כל המצות הוציא מן החרם העושה בשגגה, שלא יקולל באלה הזאת, עד כאן.
והחכם רבי אברהם ז״ל פירש, הנסתרות מי שיעבוד עבודה זרה בסתר משפטו ביד השי״ת והוא יפרע ממנו אין לנו בו חיוב.
ושמעתי בשם הרמב״ם ז״ל בפירוש פסוק זה, הנסתרות לה׳ אלהינו, יאמר סודות התורה הנסתרים וטעם המצות לשם יתעלה הם, ואם יזכה אדם שיקח אזנו שמץ מנהם בידיעת שרש המצוה ועקרה בנסתר שבה אל יפטר בכך מן הנגלה שלא יעשה המצוה בענין גופני, אין לו להמנע מזה, שהרי הנגלות לנו ולבנינו לעשות. והפירוש הזה בעצמו שהם יקר וספיר, אבל אינו בענין הפרשה.
ויתכן לפרש הנסתרות לה׳ אלהינו, כי מפני שהזכיר בפסוק של מעלה ויתשם וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה, וגלות הנדחים והנפוצים הוא ארוך ביותר, והקץ סתום ונעלם ונסתר, לכך סמך מיד ואמר הנסתרות לה׳ אלהינו, כלומר אין לנו בו שום ידיעה כי הוא ענין נסתר לה׳ אלהינו לבדו ואין אתנו יודע עד מה, והנגלות לנו ולבנינו, כלומר כשיהיו אותן הנסתרות נגלות לנו ולבנינו עלינו לעשות את כל דברי התורה הזאת. ולמדנו הכתוב הזה כי תורתנו קיימת לעולם, לא תבטל בזמן מן הזמנים, ואפילו בזמן המשיח, וקיום תורת משה שוה בכל זמן, בין בזמן הנסתרות שהוא הגלות בין בזמן הנגלות שהיא הגאולה. ומזה דרשו רז״ל (דברים ט״ז:ג׳) ימי חייך, העולם הזה, כל ימי חייך להביא לימות המשיח. ועם הפירוש הזה יהיה הפסוק מכוון ונקשר עם מה שהזכיר בפרשה למעלה ולמטה.
ויש לך להתעורר במלת הנסתרת שהוא חסר וא״ו, הנסתרת כתיב, וירמוז הכתוב על השכינה. ומה שקראה הנסתרת לפי שהיתה מסתתרת בענן, והיא הנסתרת ממנו בזמן הגלות שאנחנו בו ובהסתר פנים ממה שכתוב (שם ל״ב) אסתירה פני מהם, ויאמר הכתוב כי הנסתרת מבקשת רחמים לה׳ אלהינו שיגלה הקץ לנו ולבנינו. וכן מצינו כמה כתובים שמצריכין גאולה לעצמו, וכן דרשו רז״ל (תהלים ט׳:ט״ו) אגילה בישועתך, בישועתנו לא נאמר אלא בישועתך, וכן (שם ס) הושיעה ימינך וענני, וכן כתיב (שמואל ב ז׳:כ״ג) אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו. והתבונן בדבר הנביא ע״ה שאמר (ישעיהו ל׳:י״ח) ולכן יחכה ה׳ לחננכם ולכן ירום לרחמכם, וכבר העירותיך על סוד פסוק זה בחבור זה. ויש לך להשכיל עוד כי מהפסוק הזה יוצא שם מומחה לשאלת חלום בצרוף אותיות והם שלשה שמות, כל שם ושם של שלש אותיות וכולן הן תשעה, והוא סוד הטי״ת הכפולה בשם הידוע, והשם הזה מעיד שאין במלת הנסתרות וא״ו, אמנם מצאנו וא״ו של אלהינו שנשארה יחידית מן הצרוף, וזה מבואר.
הנסתרות לה' אלוהינו והנגלות לנו ולבנינו, "The hidden (sins) are for Hashem, whereas the revealed (sins) are for us and our children forever to deal with.⁠" Rashi comments that the reason why the eleven letters commencing with the letter ל in the word לנו have dots above them is to tell us that God did not punish the multitude for revealed sins committed prior to the crossing of the Jordan. Once they confirmed the blessings and curses at Mount Gerizim and Mount Eyval respectively, the period of reciprocal responsibility began. [The following is not found in our editions of Rashi's commentary. Ed.] Rashi quotes the Jerusalem Talmud in Sotah 7,5 in support of his view. The Talmud quotes that Rabbi Shimon ben Yochai said that at these two mountains the people accepted the responsibility for hidden sins.
Joshua had said to them: "if you do not accept reciprocal responsibility for the hidden sins you will all be swept away by a great flood.⁠" Rabbi Shimon ben Sevidai added that we should know that the majority of the sages who were members of the Sanhedrin died during the battle of Ai (after the assembly at Mount Gerizim, proving that the elders are held responsible even for hidden sins, i.e. that of Achan ben Karmi). Joshua said to the people after that, that by the death of these 36 members of the Sanhedrin that בכם הותרה הרצועה "as of now you are held responsible also for hidden sins committed.⁠" [This statement is not found in our editions of the Jerusalem Talmud; I am relying on the notes and research of Rabbi Chavel, Ed.] At that time, a heavenly echo was heard announcing that the Sanhedrin, and certainly lesser dignitaries, have no business investigating hidden sins. There are different interpretations of the meaning of the words בכם הותרה הרצועה. Some say that what is meant is that when Moses had warned the people (29,17) "lest there be amongst you a root flourishing with gall and wormwood,⁠" that as of that time reciprocal responsibility for hidden sins already commenced. [seeing that the people at that time accepted the oath and the covenant. Ed.] This is Rashi's view as it appears in Sanhedrin 43.
The dots really should have appeared also over the letters in the words ל-י-ה-ו-ה אלוהינו in order to show that the hidden sins are not God's exclusive domain to investigate, except that for reasons of etiquette it was deemed inappropriate to place those dots over the name of the Lord.
According to Rashi there, although a penalty accrues to the people and/or their leaders for not bringing sinners who committed their sin in private to justice, the duty to investigate if such sins had been committed begins with the time when the people crossed the river Jordan. [If I understand Rashi correctly, investigation of such sins, rather than sentencing the sinner, is of the essence. We have to do what we can in order to become free from this reciprocal responsibility we described earlier. Ed] Seeing the dots could not be placed on the letters of the name of Hashem, they were moved sideways and had to include a dot over the letter ע of the word עד in order to total 11.
Nachmanides, tackling the problem, writes as follows: "my opinion is that if we follow the plain meaning of the text the word הנסתרות refers to sins committed in private and not witnessed by credible witnesses. The word reflects David's exclamation in Psalms 19,13: שגיאות מי יבין מנסתרות נקני, 'who can be aware of errors? Clear me of unperceived guilt!' David means that such hidden sins are exclusively God's domain to investigate and to punish. No guilt attaches to the Jewish people or their representatives concerning such sins. However, the revealed sins, הנגלות, are forever our obligation to investigate and deal with as a חוקת עולם, an eternal statute, etc. This responsibility devolves upon us due to the words אשר איננו פה, (verse 17) for all future generations. Seeing that with these words all Israelites for all future times had been committed to observe the Torah, etc., the Torah saw fit in our verse to exempt us from sins committed without our knowledge so that we would not be held responsible from the curse devolving us for such sins.⁠" Thus far Nachmanides.
The sage Ibn Ezra writes as follows: "the word הנסתרות refers to acts of idolatry committed by individuals in the privacy of their homes. Bringing such people to justice is exclusively God's business; He will take care of such individuals. No guilt attaches to us for the commission of those sins.
I have heard it said in the name of Maimonides about this verse that that the words הנסתרות לה' אלוהינו refer to the fact that mystical dimensions of the Torah, such as the true reason behind the various commandments, are the exclusive domain of the Lord; if man succeeds in revealing even a small portion of such reasons, this does not excuse him from fulfilling the respective commandment in accordance with what the Torah has revealed about it in the text. It is our duty to perform all the commandments as written, even if we are certain that seeing we know the true reason for them this would make performance redundant in our eyes. This is the meaning of והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, i.e. "and what has been revealed we are duty bound to fulfill forever more.⁠" While this is a wonderful and profound explanation, it has nothing to do with the text in our paragraph. We must understand the text as related to the previous verse in which the fact that the people have been exiled and apparently abandoned by Hashem has been described.
One may explain the whole matter of reciprocal responsibility described here as follows: "the hidden ones (sins) are God's problem, seeing that in the previous verse the syntax is exceedingly long, i.e. the words: 'The Lord removed them from their soil in anger and wrath and with great fury and He expelled them to another land as of this day.'" The verse is a reference to this long and seemingly interminable exile we find ourselves in. The word הנסתרות is a warning not to try and figure out when this exile will end. This knowledge is reserved for Hashem alone. However, as soon as God reveals the advent of the redemption it will become clear that our future and that of our children will endure forever (in spite of the gloom and doom prevailing during the long years of exile). Therefore, it is incumbent upon us to carry out the commandments of the Torah seeing the Torah is valid forever. It will not become redundant even in the days of the Messiah. Its applicability is as basic during the years of exile as during the glorious era following our redemption.
This is reflected in the exegesis by our sages of the words in Deut. 16,3 למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, "in order that you may remember (by the performance of this legislation) the day you came out of Egypt for all the days of your life.⁠" Had the Torah omitted the word כל, "all,⁠" in that verse, I would have been entitled to conclude that when a greater redemption such as that of the Messiah will take place, the provisions to observe Passover will become redundant. Seeing that the Torah wrote the word כל ימי, it is clear that it meant to legislate the observance of Passover (and other laws) even for the period when it is overshadowed by a more recent and all-embracing redemption (Berachot 12). By adopting this explanation, the whole verse by itself as well as how it relates to the previous verse and to what follows becomes crystal clear.
As to the missing letter ו in the word הנסתרת which appears as if it were singular, the word as it is should be viewed as an allusion to the שכינה, the hidden Presence of God.
After all, God had warned us that in times of exile He would "hide" His face from us, אסתירה פני מהם in Deut. 32,20. The reason the Shechinah is described as something hidden is that the clouds of glory covered it both when it was inside the Tabernacle and elsewhere in the desert. The word הנסתרת in our verse may be understood as an appeal to the Lord our God by the Shechinah to reveal Himself, for His Presence to become manifest, and to reveal itself when this exile will come to an end. Our sages (Midrash Tehillim 9) follow a similar approach in the way they understand the words אגילה בישועתך, "I want to have a revelation of Your salvation" in Psalms 9,15. Significantly, the psalmist does not speak of ישועתנו, "our salvation,⁠" but of "Your salvation.⁠" This is not the only verse in which the Shechinah is perceived as asking mercy, salvation, for itself from the higher emanation of Hashem. Other verses in Scripture carrying a similar message are found in Isaiah 30,18, as well as in Psalms 60,7 where the words הושיעה ימינך וענני, "deliver Your right hand and I will have been answered,⁠" are understood as an appeal by the Shechinah to Hashem to manifest Himself. Israel's salvation and the Shechinah's salvation are equated. A still clearer verse attesting to this phenomenon is found in Samuel II 7,23: "which You have redeemed for Yourself" [a reference to God's personal self-interest (instead of Israel's). Ed.]. We have already elaborated on the mystical aspect of this whole subject in our commentary on Deut. 5,26.
You ought to realize also that our sages derive from our verse here that an expert may be able to interpret dreams by his knowledge of the deeper meaning of the letters in the holy names of God and the ability to rearrange same. [The author goes into greater detail, the meaning of which escapes me. Ed.]
הנסתרות לה׳ אלהינו – לפי שכתוב והבדילו ה׳ לרעה (דברים כ״ט:כ׳) ואח״כ ואמר הדור האחרון (דברים כ״ט:כ״א) דמשמע דכל הארץ לוקה ע״י איש אחד או משפחה אחת לכך אמר הכתוב הנסתרות לה׳ אלהינו כלומר אם הם נסתרות מה שעשו אותו האיש או האשה, לה׳ אלהינו הוא יפרע מן העושה הרעה כרעתו ולא ילקו ישראל עליו.
והנגלות לנו ולבנינו עד עולם – שאם יעשו העבירה בגלוי אז העונש עלינו ועל בנינו אם לא נבער הרעה מקרבנו.
והמדרש לפי׳ רש״י קרוב לפשטיה. דתניא על מה נקוד על לנו ולבנינו ועל עי״ן שבע״ד מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן ופי׳ דקרא הכי הוי הנסתרות לה׳ אלהינו ליפרע מן העוברים. ועון הנגלות תלוי בנו ובבנינו. ולפי שלא תאמר שתהא מדה זאת נוהגת לעולם שכשעברו ישראל את הירדן וקבלו התורה בארור ונעשו ערבים זה בזה אף הנסתרות לנו ולבנינו. וא״ת כיון דמעטינן נסתרות מלה׳ אלהינו הי״ל לנקד על ה׳ אלהינו. אלא משום דאין כבוד כלפי מעלה לנקד את השם דנר׳ כמוחקו. ויען כי הנקודה של לנו ולבנינו לא בא במקומו כי דינו על השם לולי כבודו נקודה העי״ן שבעד להשלים י״א אותיות כנגד י״א אותיות שכתו׳ בלה׳ אלהינו. ויש במסורת הגדולה כשמונה והולך כל הנקודות שעל זאת נקודה. שואל אלא לנו ולבנינו למה נקוד. כך אמר עזרא אם יבוא משה רבינו ע״ה ויאמר למה כתבת אותם. אומר לו לכך נקדתי עליהם. ואם יאמר יפה כתבת אעביר הנקודה מעליהם. משמע שמתוך כך שהיה מסופק בנגלות אם הם לנו ולבנינו קודם שעברו ישראל את הירדן אם לאו לפיכך נקד עליהם. ומכאן אנחנו מביאים ראיה לכותבים בלא שרטוט. ונוקדין שתי תיבות קודם שיכתבו השלישית. ואינם יודעים למה. ומכאן יש ללמוד שהנקודה כמחק. מדקאמר עזרא לכך נקדתי אותן והרי הם כאלו לא נכתבו.
הנסתרות לה׳ אלהינו – לפי שכתוב והבדילו ה׳ לרעה ואח״כ הדור האחרון דמשמע דכל הארץ ילקו ע״י איש אחד או משפחה אחת לכך כתי׳ הנסתרות לה׳ אלהינו והוא דיין ליפרע מן העושה הרעה לשלם לו גמולו ולא ילקו ישראל עליו אבל הנגלות העבירות שעשו בגלוי לנו ולבנינו העונש אם לא נבער הרע מקרבנו. ובסנהדרין מסיק למה נקוד לנו ולבנינו ועל עי״ן שבעד עולם שלא ענש על הנסתרות עד שעברו את הירדן פי׳ שאז קבלו התורה כאחד ונעשו ערבים זה לזה אז הנסתרות לנו ולבנינו. ואי קשיא א״כ דממעטי׳ נסתרות מלה׳ היה לו לינקד על ה׳ אלהינו י״ל שאין זה דרך כבוד לינקוד על השם שיהא נמחק ולפי שדין הנקודה להיות על ה׳ אלהינו ומהפכין אותה ליתנה על לנו ולבנינו לפיכך נקודה ע׳ שבעד להשלים י״א אותיות נקודות כנגד לה׳ שיש בו י״א אותיות. ובמסורת הגדולה שנינו דבעי על הנקודה הזאת דלנו ולבנינו למאי אתא. ומשני שכך אמר עזרא הסופר כשכתב בתורה אם יבא משה רבינו וישאל למה כתבת זה אומר לו לכך נקדתי עליהם ואם יאמר יפה כתבת אעביר הנקודה מעליהם משמע שהיה מסופק בנגלות אם הם לנו ולבנינו קודם שעברו ישראל את הירדן אם לאו ולפי׳ נקד עליהם. ומכאן קצת ראיה לאותם הכותבים פסוק בלא שרטוט שנוקדין על ב׳ תיבות קודם שיכתבו השלישי לפי שהנקודה כמחק מדקאמר עזרא לפיכך נקדתי עליהם והוי כאלו לא כתבתים.
הנסתרות לה' אלוהינו, "concealed acts concern the Lord our G–d;⁠" seeing that the Torah had written in verse 20 of our chapter that G–d singles out individual sinners for retribution,⁠" and verse 21 sounds as if the sins of a single individual could cause G–d to react angrily against the whole people, or at least against a whole family all on account of that single rebellious Jew, Moses now reassures the people that precisely because He is omniscient and knows what goes on in the hearts of each one of us, He will deal with the individual who is guilty and not engage in punishing the innocent as "collateral damage.⁠" However, sins committed openly, and ignored by the judiciary, thereby constituting collective guilt by the people who had appointed corrupt judges, will become the subject of what for the uninitiated looks like collective punishment. In fact, the retribution for openly committed sins and tolerated by the courts, will result in the punishment extending beyond a single generation as long as we do not wipe out the phenomenon of open rebellion against the covenant that the whole people had voluntarily entered into with Hashem. The Talmud in tractate Sanhedrin, folio 43 points out that the dots above the letters לנו ולבנינו and above the letter ע of the word עד, are to inform us that as long as the Israelites had not crossed the river Jordan and been on sacred ground, G–d had not punished anyone for sins committed in private, not witnessed by even family members. The reason for this was that only after crossing the Jordan did the Jews accept the Torah1 individually and collectively, so that each Israelite became responsible also for the sins committed by his fellow Jew. At that point what is written the words לנו ולבנינו, "for us and our children,⁠" became applicable. If you were to query that if the above were correct, why is the last dot on the word על instead of on ה' אלוהינו, perhaps the reason is that it would be inappropriate to do this when it is subject to being erased. The words: lashem elokeynu in Hebrew including the tetragram that I cannot spell out here, comprise eleven letters, and that is why our sages place 11 dots to hint to us that this is where the dots really should have been.⁠2 According to a text known as massoret hag'dolah, the dots are attributed to when Ezra had to rewrite the Torah after the redemption when different scrolls had variations in the text, and the time would come when Moses would challenge him why he had not done it differently, he would explain that because of his doubts he had placed the dots on top. If Moses would be satisfied with the way Ezra had done it, it would be easy to erase the dots without harming the text of the Torah scroll. From this it is clear that Ezra had his doubts about G–d not holding us responsible for not interfering when becoming aware of sins committed prior to crossing the Jordan.
1. [most of whose commandments did not apply outside the Holy land. Ed.]
2. [Since no Israelite who had not yet crossed the river Jordan ever saw a Torah scroll with these eleven dots, I find the interpretation offered quite irrelevant. Ed.]
הנסתרות לה׳ אלהינו – לפי שנא׳ והבדילו ה׳ לרעה ואח״כ אמר ואמר הדור האחרון דמשמע דכל הארץ לוקה ע״י איש א׳ או משפחה אחת לכך אמר הנסתרות שעשה אותו האיש בסתר לה׳ אלהינו דיין הוא ליפרע מן העושה רע לשלם לו גמולו ולא ילקו ישראל על ידו אבל הנגלות כלו׳ העבירות שעשה בגלוי לנו ולבנינו העונש אם לא נבער הדם מקרבנו ובסנהדרין מסיק למה נקוד על לנו ולבנינו ועל עי״ן של עד מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו את הירדן ולפי שאז קבלו ישראל את התורה כא׳ ונעשו ערבים זה לזה אז הנסתרות לנו ולבנינו וקשה א״כ דממעטינן הנסתרות מלה׳ אלהינו א״ך על לה׳ אלהינו היה לו לינקד ולא על לנו ולבנינו וי״ל דאין דרך העולם לנקד על השם שנראה כנמחק ולפי׳ אין הנקודה על לה׳ אלהינו ומהפכים על לנו ולבנינו ולפיכך נקוד על עי״ן של עד להשלים מנין האותיות י״א כנגד לה׳ אלהינו שיש בו י״א אותיות.
הנסתרות לה׳ אלהינו וגו׳ – כתב הרמב״ן פי׳ כל המפרשים הנסתרות שאדם עושה בסתר לה׳ אלהינו והנגלות שעושה בגלוי לענוש עליהם. ונראה בדרך הפשט כי הנסתרות הם החטאים הנסתרים מן העושים אותם כמו שגיאות מי יבין מנסתרות נקני פי׳ הנסתרות שהם השגגות לה׳ לבדו ואין לנו בהם עון אבל הנגלות שהם הזדונות לנו ולבנינו ולפי שהביא באלה לעשות כל המצות הוציא מן החרם העושה בשגגה שלא יתקלל באלה הזאת:
הנסתרות לה' אלוהינו, "The hidden [sins] are for Hashem our God, etc.⁠" Nachmanides writes that all the commentators understand the verse to mean that sins committed in private, unobserved, will be taken care of by Hashem, instead of by a human tribunal, whereas sins committed in public and witnessed, must not be simply left to His discretion to deal with.
He adds, that from the plain meaning of the text it would seem that the sins described as הנסתרות, are the ones concealed even from the sinner, i.e. he was not aware of having committed them. Our sages have composed prayers in which we constantly ask God to protect us against committing such sins inadvertently committed. (Compare Psalms 19,13) In appreciation of not being made responsible for such sins, Moses says that we will take care of knowingly committed sins, do penance, etc., and ask God's forgiveness and undertake not to be negligent again. The curses Moses has called down on sinners do not apply to people who have sinned unintentionally.
נקוד על עי״ן שבעד, כדאיתא בפרק נגמר הדין שע׳ יום הי׳, מאחד בשבט שהתחיל לבאר התורה, עד י׳ בניסן שעברו הירדן, שאין לנו ולבנינו ליענש. ד״א רמז לע׳ שנה של גלות בבל.
(הקדמה)
אתם נצבים
(כח) הנסתרות לי״י אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם – למה נקוד על לנו ולבנינו ועל עי״ן שבעד מלמד שלא ענש על הנסתרות. פי׳ שביד האדם, את צדיקים אחרים, עד שיעברו את הירדן דברי ר׳ יהודה. וה״פ דאי לא הוה נקוד כלל הוה משמע דמדה זו מעולם ועד עולם דהנסתרות לי״י אלהינו דווקא והוא יפרע וינקום מן החייבים ואין אחר נענשים, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, אתא נקודה דעל לנו ולבנינו לומר דאין כאן מקומו אלא למעלה הימנו לפני והנגלות הנסתרות לי״י אלהינו לנו ולבנינו הכי משמע הנסתרות לי״י אלהינו תחלה קודם שעברו ומשעברו אף לנו, ומי׳ אי הוה כתיב הכא הוה משמע דהנסתרות....⁠א
(סיום)
[נשלם פרשת אתם נצבים]
א. חסר בכת״י.
הנסתרת לי״י אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות – בעבור שזכר למעלה בכלל: כי בשרירות לבי אלך (דברים כ״ט:י״ח), שהוא כלל לכל העברות שיש מהם לביות, והם היותר חמורות, והוא לא זכר רק וילכו ויעבדו (דברים כ״ט:כ״ה) שהוא במעשה, אמר משה זה הפסוק, רצוני הנסתרות, לפי שהאנשים לא יוכלו להשיב רק על הנראה לעינים והוא המעשה, לא על מחשבת הלב. והטעם הנסתרות – רצוני הלביות שלנו אם מצות אם עברות הם לי״י אלהינו, כלומר הם להכיר לי״י אלהינו, אבל בני אדם לא יוכל⁠{ו} להשיב על עברות ישראל רק על המעשיות. וזהו אמרו והנגלות – שהם המעשיות לנו ולבנינו, ולכן אמר לעשות, וכשנעזבם או נעשה הפכם הם להכיר לנו בני אדם גם כן.
הנסתרות לי״י אלהינו והנגלות לנו וגו׳ – אמר זה כי אולי יחשוב חושב כי האדם יחטא אם לא יושגו לו כונות התורה ואם היה שהישירה אליו מקניין השלמות האנושי ואם היה כן היה בלתי אפשר שיהיה אדם צדיק בארץ שלא יחטא כי לא יוכל לעמוד על כונות התורה בשלמות ואם היה זה כן איך יתכן שיצוה השם יתעלה לשמור כל מצותיו ואם לא ישמרו כלם יגיע להם אלו העונשים הנפלאים והנה להסיר זה הספק אמרה התורה כי הנסתרות שבמצות התורה והם הפעולות אשר תכוין אליהם בהם מפני היותם על מה שהם עליו הם דברים לא יושגו על תכליתם כי אם לשם יתעלה לבדו ולזה לא ייוחס חטא לבלתי עומד על כונותיה ואולם הנגלות ממצותיה והם הפעולות והדברים שצותה התורה לעשות או להמנע מהם הם חובה לנו ולבנינו תמיד לדורותינו לעשות כפי מה שגזרה התורה מהם. ומזה יתבאר שאין ראוי לאדם שיאמר הנה מפני שכונת התורה במצות כך להישיר אל דבר כך או להרחיק מדבר כך הנה אני שאני מתיישר באופן שלם אל הכונה ההיא אין חשש אם אעבור על זאת המצוה ולזה אמר הנסתרות להשם אלהינו להורות כי אין יכולת באדם לעמוד על כונות התורה בשלמות הלא תראה כי גם במצות שביארה התורה תועלותם חטא שלמה המלך בחשבו שהוא ישמר ממה שכונה התורה במצוה ההיא להרחיקו, כי הוא הרבה לו נשים לחושבו שלא יטו לבבו מרוב חכמתו וגודל מעלתו ונכשל בזה. ובכלל הנה גם כן מה שזכרה התורה תועלת המצוה הוא אפשר שיהיה בה אצל השם יתעלה תועלת אחר. הלא תראה כי התורה זכרה במקום אחד במצות שבת תועלת אחת והוא שזכר לחדוש השם יתעלה העולם ובמקום אחר זכרה בו תועלת אחר והוא שהיא זכר ליציאת מצרים ולזה הוא מבואר שאין ראיה ממה שנזכר מהתועלת במצוה שלא יהיה שם תועלת אחר זולתו אצל השם יתעלה כל שכן במה שלא נזכר בתורה התועלת אבל עמדנו עליו על דרך החקירה והעיון. והבן זה השרש כי הוא מגדולי השרשים התוריים לשמור חכמת התורה שלא יבאו שועלים ויפרצוה.
התועלת החמישי והוא מהגדולות שבפנות התורה הוא שהשם יתעלה לא צוה אותנו רק לעשות את דברי התורה לפי הנגלה מהם וזה צוה שנעשהו לדורותינו כל הימים אמנם הנסתר בדברי התורה והם הכונות שכונה התורה שיישירו אליהם אלו המצות הוא דבר לא תתכן ידיעתו בשלמות כי אם לש״י לבדו וזה ממה שישמור האדם מחטא בקצת המצוה לחשבם שכבר עמדו על התכלית שכונה התורה בזאת המצוה ולזה לא יצטרכו לקיים המצוה ההיא והנה בנה בזה בנין חומה בצורה לשמור התורה שלא יאמרו האומרים כי דבריה הם לפי הנסתר לא לפי הנגלה.
והנה אחר שגמר זה הענין הנפלא אם מצד כללו ואם מצד חלקיו ביאר ההבדל שיפול בעניניו מצד היות החטא ההוא אשר בפרטי׳ בכל אחד משני המינים נודע לב״ד של ישראל או נעלם מעיניהם אמר הנסתרות לי״י אלהינו והנגלות לנו וגו׳ – ירצה הנסתרות ממנו הנה דינם הוא מסור לי״י אלהינו להפרע מהם בדיני שמים כפי מה שזכר. אמנם הנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות בהם משפט כתוב ככל דברי התורה הזאת כי ב״ד של ישראל ישפטום ככל משפטי התורה כמו שכתבנו. והנה אחרי זה נמשך להבטיח בקיום האומה והשארותה עם אלהיה השארות נצחי לעולם כמו שיבא בשער הבא אחרי זה. ואולם נתבאר תוכן השאלה הזאת החמורה וטוב ענינה ונתבארה פרשה זו כהוגן וכתיקון עם הסכמ׳ המאמרי׳ שזכרנו. והנה בשער הסמוך בעז״ה אעבור עליה בהלוך אחר מבלי הפיל דבר מכל הנדבר הנה כלל כי הוא נכון בענינו ושריר וקיים בפשוטו אין שטן ואין פגע רע וזה מה שרצינו בביאורו בזה השער.
(סיום) [שער ק]
ועתה נבא לבאר כוונתינו מתוך הפרשה כי הנה ראינו ששם משה אדוננו בה שלש גבולים מגבילים כל עניניה. האחד גבול ההתיצבות והעמידה במקום הראוי לפי התחלת האדם כמו שאמר באבינו הראשון ויקח י״י אלהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה ויצו ה׳ אלהים על האדם (בראשית ב׳:ט״ז). והגבול השני הוא נסיגה וההרחקה אשר על הרוב בטבעו לעשות כמו שנמשך כן אל האדם לעטיו של נחש וחוה אשר מחמתו נתחבאו שניהם ונתרחק הרחקה עצומה. והגבול השלישי הוא ענין ההתעוררות אל החזרה והתשובה מהדרך הרע ההוא כמו שנתיסר מפי חז״ל (עירובין י״ח:) שעשה תשובה אמרו אדם הראשון חסיד גדול היה כיון שראה שנקנסה עליו מיתה ישב בתענית מאה ושלשים שנה ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זירוזין של תאנים מאה ושלשי׳ שנה. והיה שלשה מיני תשובות כנגד מה שיחסו חטאו אל הגפן ואל החטה ואל התאנה כמו שכתבנו שם במקומו.
אמנם הענין הראשון הוא מה שכוונו באומרו אתם נצבים היום כלכם לפני י״י אלהיכם וגו׳ – כלומר הרי אני מעמידכם היום הזה לפניו יתע׳ במצב ההוא שהייתם ביום שנבראתם אינכם רחוקים ממנו אבל אתם צריכי׳ להזדרז להתקרב אליו כפי הריחוק הטבעי שביניכם לבין אלהיכם כמו שזכרנו ראשונה והרי אתם נמצאים על אופני התקון האנושי הראוי לכם כמו שנברא האדם שלם בצביונו ובקומתו עד שיהיה שלמות כללכם פונה ונגמר בכל חלקיו כשלמות האיש בכל איבריו וכחותיו וזה בהיות לכם ראשים שבטים זקנים ושוטרים כי זהו מה שישלים הכללות הישראלי המיוחד כמו שמציאות מעלותיהם בכל איש ישלים אישיותו:
הראשון מעלת ההשכל והמדע אשר בה יצליח האדם וישכיל בדרכיו כי בלא דעת נפש לא טוב ועליה אמר ראשיכ׳ כי המוח הוא בראש וזקן שקנה חכמ׳ הוא הראש.
והשני הוא ההצדק במעשים לכלכל דבריו במשקולת המשפט ולא איך שיזדמנו כי על כן אמר שבטיכם כי שבט הצדק והמשפט הוא שבט מישור ביד כל איש.
הג׳ הוא ההסתפקות שהוא רסן התאוות הבשריות שחטאו בהם רבים מהגדולים ועליה אמר זקניכם כי הזקנים באמת הם המסתפקים על הרוב באונם או ברצון.
הד׳ מעלת הגבורה אשר בכח המתעורר עומד על מדותיו ולבלתי צאת מהשווי כי יבער כמעט אש הכעס הקנאה והנקמה וכיוצא כי הבא לכללם בא לכלל טעות ואע״פ שיהיה שלם ביתר המעלות ועליה אמר שוטריכם כי השוטר הוא הכופה את החוטאים להעמיד אותם על גבולם.
ואמר כל איש ישראל שבבחינת כללות זה ראוי שיקראו כלם איש אחד כי כל הכחות והמעלות הללו ביום הבראם בו כוננו להשלמת אישיותו.
ואמר טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך וגו׳ לרמוז אל שאר חלקי העם שהם במדרגת שאר הכחות השפלות והמשרתות אשר בהם ישתלם האישיות שאמרנו ואמר שכלם בדעתם ובצביונן היו נצבים היום לפני י״י מעותדים ומזומני׳ לנסוע וללכת בדרך הישרה שאמרנו אשר התהלכו בה האבות הקדושי׳ לקרבם אליו ולדבקה בו והוא מה שפירש באומרו לעברך בברית י״י אלהיך וגו׳ למען הקים וגו׳. כי התורה והמצות הם הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון למען הקים אותם לו לעם והוא יהיה להם לאלהים והוא ענין הקרבה והדבקות אשר בסוף הדרך ההוא.
ואמר לא אתכם לבדכם וגו׳. כי את אשר ישנו פה וגו׳ – לומר שההכנה הזאת והשלמיו׳ אשר נמצאו אתם לא אתם לבדם הוא נמצא כי אם להם ולבני בניהם עד עולם וכבר דברנו בעצם הענין הזה בשער הקודם.
ואחר שדבר במה שהיה מענין הגבול הראשון ומהויתם על ההתחלה הנאותה לשעה ההיא נעתק למה שהיה ירא וחרד עליהם מהשתבשות הדרך ומהלוכם בו לאחור ולא לפני׳ עד שתהיה הליכתם בו לרחקם מעליו תמיד ואמר כי אתם ידעתם וגו׳. פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט וגו׳. ללכת אחרי וגו׳. אמר כי לסבת מה שהכירו והרגישו מתועבות הגוי׳ ההם שמא ימצאו בהם יחיד או יחידים רבים אשר יחזיקו בדרך ההפכית לדרך י״י אשר אמרנו ראשונה כי ההולך אחרי עבודה זרה הוא הפונה אלי עורף ולא פנים שנאמר אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני כי פנו אלי ערף ולא פנים (ירמיהו ב׳:כ״ז) וכבר נתבאר זה הפסוק בפרשת מסעי וסגולת הדרך הזה היא כי כל עוד שיתנועע בה יוסיף סרה וריחוק ממנו יתע׳ והנה היה זה הבליעל הנסוג לאחור כשמעו את דברי האלה היוצאת מפי התורה גוזר על עצמו ברית שלום מהטעם שכתבנו בשער הקודם ותהיה אמירתו זאת סבה להוסיף ולחבר רוע דרכו אשר ילך בה בנפש שבעה מהמוסר והמדע אחרי הודיעו אותו את כל אלה עם מה שהיה פושע בה בתחלה כשהיתה נפשו צמאה ממנה ולזה לא יאבה י״י סלוח לו כי אז וגו׳ והבדילו וגו׳ ואמר הדור האחרון עד וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה – לומר שיוליכם השם את פועלי האון על פי דרכם כי כמו שרחקו מעליו ככה ירחיקם מארצם ומכל מאויביהם. והכוונה באומרו אלהים לא ידעום ולא חלק להם שאותו אלוה לא ידעם להטיבם בדבר ולא חלק להם אפילו אותו חליקות שקבלו עובדיהם מהם שנאמר אשר חלק י״י אלהיך אתם לכל העמים (דברים ד׳:י״ט) כי הש״י הוא העושה ולא הם וכלפי מ״ש למעלה למען ספות הרוה את הצמאה לפי זה הדרך אמר הנסתרות לי״י אלהינו וגו׳. שירצה השגיאות והנסתרות ממנו לי״י אלהינו הרחמים והסליחות כי לא יעניש עליהם אמנם הנגלות לנו אחרי הודיע אלהים אותנו לעשות את כל דברי התורה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ליתן את הדין עליהם וכאשר תשיג לחוטאים התלאה הכתובה בספר הזה מפי עליון לא תצא.
הנסתרות לי״י אלהינו. ואם תאמרו מה בידינו לעשות כו׳ אין אני מעניש אתכם על הנסתרות שהם לי״י אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד אבל הנגלות לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו ואם לא נעשה דין בהם יענשו הרבים. רצה בזה להודיע מה ענין הפסוק הזה אצל המקראות הקודמות לו ואמר שמפני שמקראות הראשונות נרא׳ שמעניש הש״י את הרבים על חטא היחיד על שלא מיחו בידו ולא בערוהו שהרי בתחלה אמר פן יש בכם איש וגו׳ שהוא יחיד ואח״כ אמר וראו את מכות הארץ ההיא שהם רבים ויש להם לישראל להתאונן על זה מי יוכל לדעת טמונותיו של חבירו עד שיעניש אותנו על שלא מחינו בידו ולא בערנוהו מקרבנו השיב בזה ואמר איני מעניש אתכם על הנסתרות שהן לי״י אלהינו והוא יפרע מאותו היחיד אבל הנגלות לנו ולבנינו לבער הרע מקרבינו ואם לאו יענשו הרבים בעבורו:
נקוד על לנו ולבנינו. לדרוש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גריזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה בזה. בפ׳ נגמר הדין אליבא דרבי נחמיה דאמר כשם שלא ענש על הנסתרות לעולם כך לא ענש על עונשים שבגלוי ופי׳ רש״י כך לא ענש את אחרים על עונשים שבגלוי עד שעברו את הירדן והנקודות של לנו ולבנינו למדנו דהא דכתיב והנגלות לנו ולבנינו לא עד הנה נהגה מדה זו אלא מכאן ואילך דכל נקודה למעט היא באה ופי׳ אף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן אינו רצה לומר שלא על הנסתרות בלבד לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן אלא אף על הנגלות לא ענש עד שעברו את הירדן אלא הכי קאמר לא על הנסתרות בלבד לא ענש את הרבים אלא אף על הנגלות לא ענש עד שעברו את הירדן אבל על הנסתרות אפילו משעברו את הירדן לא ענש עליהם שהרי עד עולם כתיב ואם לאו אפטורא דנסתרות קאי לאשמועינן דעד עולם תנהגו מדה זו דהנסתרות לי״י דלא תימא משיעברו את הירדן ויקבלו עליהם הערבות יענשו זה על זה למה לי דכתבי׳ אי משום חיובא דנגלות פשיטא דעונש הנוהג עכשיו ינהוג לעולם דמה לו לפסוק אלא הנקודה למדתך דהאי דכתב לנו ולבנינו לאו עד הנה נהגה מדה זו אלא מכאן ואילך דכל נקודה למעט וכן נר׳ מדברי ר׳ נחמיה שאמר וכי ענש על הנסתרות לעולם והלא כבר נאמר עד עולם והנקודה שבעד מלמדת שאין כאן מקומו של עד עולם אלא עד הנסתרות לומר דמדה זו נוהגת מעולם ועד עולם ואע״ג דבלא נקודה שבעד ידענו דאנסתרות קאי ולא אנגלות כדלעיל מ״מ אלמלא הנקודה שבעד המלמדת שנכתב שלא במקומה והיה נראה כדמות טעות מפני שכותב אותו גבי הנגלות אבל עם הנקודה כאילו כתוב בפי׳ שאין כאן מקומו אלא למעלה על הנסתרות וא״ת אי הכי גבי עכן מ״ט איענוש כבר תרצו בגמרא משום דהוו ידעי ביה אשתו ובניו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(כח) ואמנם אמרו אחר זה הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו וגו׳. הם גם כן אצלי דברי הדור האחרון המשיב דברים לנכרי. כי אחרי שנתנו תשובתם בדבר אמרו זאת היא סבת הגלות וקללות הארץ כפי הנגלה לנו, ואם יש שמה סבה אחרת נסתרת הש״י הוא היודע. וזהו אמרו בסבת הגלות והחרבן שהיה הדרוש בו הנסתרות לה׳ אלהינו כי הוא ידע סבה אחרת נסתרת אם היתה שם מלבד מה שאמרנו.
ואמנם הסבות הנגלות הן בקבלה לנו ולבנינו עד עולם שלא ישכחו מפינו כדי שנזכור מאוד לעשות את כל דברי התורה הזאת באופן שלא יקרה אותנו מהעונש כמו שקרה לראשונים והותרו בזה הספקות י׳ וי״א:
ולפי שעם כל זה יש לשאול הארץ מה חטאה. ואם הם חטאו יפרעו חובם. לזה אמר אל תתמה על החפץ. כי הנסתרות לה׳ אלהינו ואין לנו עסק בנסתרות. לפי שלא ישיג דעתנו לתת סבה לזה. אבל הנגלות לנו ולבנינו. וכמו שאמר המשורר מי זה האיש ירא ה׳ נפשו בטוב תלין. ולפי שאני רואה בהפך כי בני הצדיקים וזרעם הולכים מדחי אל דחי. לזה אמר אל תתמה על זה כי סוד ה׳ ליריאיו. והוא כמו הנסתרות לה׳ אלהינו:
או שרמז בזה לפי שהוא אמר למעלה שהיה בהם שורש פורה ראש ולענה. איש או אשה או משפחה או שבט שהיה. אומר שלום יהיה לי. וייעד עונשו ואמר לא יאבה ה׳ סלוח לו וגו׳ והבדילו ה׳ לרעה. ואח״כ אמר וראו את מכות הארץ ההיא. שהיה מעניש לכל הכלל בעבור היחיד. וזהו דבר תימא. ולכן אמר על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת. בכללה בעבור חטא היחיד. מה חרי האף הגדול הזה. כי זה לא היה במשפט אלא מצד חרון אף. לזה אמר כי הטעם היה לפי שעזבו את ברית ה׳ אלהי אבותם. ואע״פ שלא היה אלא איש אחד או משפחה או שבט. אחר שהאחרים לא מיחו בידו. כולם ראויים לעונש בשוה. ולזה ויתשם ה׳ מעל אדמתם לכולם ביחד. ולפי שעכ״ז תימא שיענישו הצדיקים בעון הרשעים. לזה אמר הנסתרות לה׳ אלהינו. כי אלו דברים נעלמים ולא תקיף ידיעתנו בהם. ולכן אל תתמה על החפץ:
הנסתרת לה׳ אלהינו – אף על פי שאמרתי ש״אתם נצבים כלכם לפני ה׳⁠ ⁠⁠״, שלא יוכל אדם להטעותו, והוא יפרע מן הבוגד, הנה זה יהיה בנסתרות בלבד.
והנגלת לנו ולבנינו עד עולם – אבל בנגלות, הדבר מוטל עלינו ועל בנינו.
וראוי לנו לעשות את כל דברי התורה הזאת – לענוש החוטאים, ולעשות בהם משפט כתוב.
הנסתרות לה' אלוהינו, even though I have said that all of you are standing in the presence of the Lord whom it is impossible to mislead and deceive, so that He will collect His dues from everyone who owes him, God collects directly only from those whom it is not possible for His appointed representatives, i.e. a legally constituted judiciary to bring to justice.
והנגלות לנו ולבננו עד עולם, however, any sins committed publicly must be dealt with by this judiciary, forever,⁠a לעשות את כל דברי התורה הזאת, to avenge God‘s having been slighted by the public commission of violations of Torah law, especially those affecting other people directly.
a. I suppose the words עד עולם mean that there is no statute of limitations as in gentile countries.
ואחר שהודיעם משה רבינו ע״ה זה שלא יטעה מהם איש או משפחה או שבט, הודיעם שלא יבטחו כל כך בנקמת האל שאם יראו עבודה זרה או עוון מפורסם לחוטא – לא יפרעו ממנו, כי בזה מוטל עליהם לדון ולענוש החוטא, כי הקב״ה לא יפרע רק מן החוטא בסוף או כשיד האומות תקפה על ישראל שאינם יכולים לשפוט תבל בצדק. וכן אמרו ז״ל (כתובות ל.) ׳אף על פי שבית הדין וסנהדרין בטלו – דין ארבע מיתות לא בטלו׳. ולכן אמר הנסתרות לה׳ אלהינו ליפרע מן החוטאים בנפשותם, אבל הנגלות לנו ולבנינו עד עולם כשיונהלו חיינו לעשות את כל דברי התורה הזאת:
ואם תאמרו מה בידינו כו׳. פירוש, מה שכתוב כאן ״הנסתרות לה׳ אלקינו״, מפני שבא לומר ׳ואם תאמרו מה בידינו וכו׳⁠ ⁠׳:
נקוד על לנו ולבנינו. בפרק נגמר הדין (סנהדרין מג ע״ב) פלוגתא דתנאי, ופירש אליבא דרבי נחמיה, ואין צריך להאריך בזה. וטעם אלו י״א נקודות, יש מפרשים דהם י״א נקודות נגד י״א ארורים שקבלו עליהם (רש״י לעיל כז, כד), ולומר דהאי ״לנו ולבנינו״ נוהג כשקבלו את התורה באלו י״א ארורין. אבל עיקר הפירוש, כי הנקודה בא לעקור, לפיכך נקוד על ״לנו ולבנינו״ ועל עי״ן שב״עד״, כי ״לנו ולבנינו״ משמע עכשיו ענש על הנגלות, וזה אינו, שלא ענש על הנגלות עכשיו. ולומר, כי בודאי יש עונש על הנגלות, אך עכשיו אינו על הנגלות. והעי״ן שב״עד״ נקוד גם כן, כי לשון ״עד״ מורה על עתיד, ומקצת זמן עתיד לא יענשו גם כן, דהיינו עד שיעברו הירדן, לכך נקוד על מקצת ״עד״. ומקצת ״עד״ נשאר לדרוש עם ״עד עולם״, דודאי עד עולם יענשו:
וְהַנִגְלֹת: בתיקו׳ ס״ת יש׳ והנגלת, ס״א והנגלות, וכן מצאתי במדוייק, ע״כ. והרמ״ה1 כתב וְהַנִגְלֹת לנו ולבנינו חס׳ וי״ו כתי׳. [וְהַנִּגְלֹת].
לׄנׄוׄ וׄלׄבׄנׄיׄנׄוׄ עׄד :אותיות לנו ולבנינו כלן נקודות מלמעלה, נקודה על כל אות, וגם על עי״ן של עַד, סנהדרי׳2 ריש פ׳ נגמר הדין, וספרי דאגדתא טובא, כמ״ש3 בסדר לך לך גבי ביני וביניך, וכ״כ החזקוני4, ועיין ספר העקרים5 מאמר ג׳ סוף פ׳ כ״ב, ובספר אבן העזר6 סי׳ מ״ה שחיבר ראב״ן, הוא רבינו אליעזר בר נתן, ומזרחי7 וגור אריה8. [לׄנׄוׄ וׄלׄבׄנׄיׄנׄוׄ עׄד].
1. והרמ״ה: גל״ה.
2. סנהדרי׳: מג ע״ב.
3. כמ״ש: בר׳ טז ה (׳וביניך׳).
4. החזקוני: על אתר.
5. ספר העקרים: מאמר שלישי, פרק כב, קכד ע״ב.
6. אבן העזר: סי׳ מה, לד ע״א.
7. ומזרחי: על אתר, ד״ה נקוד על לנו ולבנינו.
8. וגור אריה: על אתר, ד״ה נקוד על לנו ולבנינו.
ואם תאמרו מה בידינו לעשות כו׳. רצ״ל בזה איך תולה הנסתרות בהאי פרשה:
שנאמר פן יש בכם איש וגו׳. דמשמע יחיד חטא, ואח״כ וראו את מכות הארץ ההיא דמשמע דכל הארץ נענשו בשבילו:
שאף על הנגלות וכו׳ עד שעברו את הירדן כו׳. פי׳ דאי לאו הנקודה הוי אמינא כך היא המדה לעולם. באה הנקודה לדרוש דהא דכתיב הנגלות לנו ולבנינו לאו עד הנה נוהגת מדה זו, אלא מכאן ואילך, דכל נקודה בא למעט. וא״ת לא ה״ל לנקוד אלא לה׳ לבד, דמשמע שפיר מיניה דהן לה׳ אלהינו, ומשמע נמי מכח הנקודה דהן לנו ולא לה׳, והא כיצד, אלא לדרוש שאף על הנגלות וכו׳. וע״ק למה נקודה העי״ן שבעד. י״ל דלכך נקוד העי״ן שבעד כדי לנקוד י״א אותיות כנגד י״א אותיות שבשם, לאשמעינן שהנקודה ראויה להיות על השם למעט, אלא שאין דרך לנקוד את השם. [מצאתי בשם מהרי״ץ]: והרא״ם פי׳ דהנקודה שבעד מורה שאין כאן מקום מלה זו, רק קאי אנסתרות, לומר דמדה זו מעולם ועד העולם. ואף על גב דבלא נקודה שבעד ידענו דאהנסתרות קאי ולא אנגלות כדלעיל, מ״מ אלמלא הנקודה שבעד המלמדת שנכתב שלא במקומה, היה נראה כדמות טעות, מפני שכותב אותו גבי הנגלות, אבל עם הנקודה כאילו כתוב בפירוש שאין כאן מקומו אלא למעלה. וא״ת גבי עכן למה נענשו. כבר תרצו בגמרא (סנהדרין מג:) משום דהוי ידעי ביה אשתו ובניו:
If you should ask, What are we capable of doing? etc. Rashi is explaining the relevance of the hidden [matters], etc. in this parsha.
As it is said, "Perhaps there is, among you a man, etc. This implies that an individual sinned. But afterwards [it is written], They will see the plagues of that land, which implies that the entire land will be punished on account of him.
That, even with regard to what is exposed [the community was not punished] until they had crossed the Yarden, etc. Rashi explains that if not for the dots one would think that this has always been Hashem's attribute, so the dots come here [for us] to expound that when it says ours and our children's, that this attribute did not apply until now, but only from now on [i.e., once they cross the Yarden], because dots always come to exclude. You might ask that the dots should only appear on Hashem's Name [in this verse], as this would clearly indicate that [without the dots, certain] sins are Hashem our God's, and with the dots it would also indicate that [certain] sins are ours and not Hashem's. How is this so? To to teach that, even with regard to what is exposed, etc. You might ask why there is a dot on the עין of עד (forever)? The answer is that there is a dot on the עין of עד so that [a total of] eleven letters have dots, corresponding to the eleven dots of Hashem's name [in the verse], to teach you that the dots should have been on Hashem's Name to exclude [what is exposed, etc.], but it is not proper to put dots on Hashem'a Name. (I found this in the name of Maharitz). Re"m writes that the dot on עד is to indicate that this word עד should not be here but next to the hidden [matters], to indicate that this rule [that the public is not punished for hidden matters] is [in effect] for all time [even before crossing the Yarden]. Even though we would know that it refers to the hidden matters and not the exposed matters as explained above [because of the other dots], nevertheless, were it not for the dot on עד that teaches that it is written out of place, it would have seemed like an error because it is written next to the revealed matters. But once it has the dot, it is as if the Torah explicitly writes that its place is not here but above. You might ask, why was [the public] punished in the incident of Achan? The Gemora (Sanhedrin 43b) already answers because his wife and children knew [of his sin].
הנסתרת וגו׳ והנגלת – פירוש היא תשובת ישראל למשה, שהנסתרות לא יתחייבו בהם, אבל הנגלות קיימו וקבלו עליהם הערבות. ואומרו ולבנינו עד עולם, כאן קבלו עליהם ועל זרעם אחריהם כמו שהתנה משה בפסוק (יג) ולא אתכם וגו׳ כמו שפירשנו.
הנסתרות לה' אלוהינו, והנגלות לנו, "The hidden sins are God's business, but the visible ones (are our business to deal with).⁠" We have to understand this verse as the response by the Jewish people to Moses that he cannot hold them responsible for sins committed by fellow Jews in private. However, they accept the responsibility to try and stop sins being committed in public. לנו ולבנינו עד עולם, "for us and our children forever.⁠" This is the official acceptance by the Israelites of the oath Moses wanted them to swear.
הנסתרת לה׳ אלהינו – ארז״ל עד שעברו את הירדן לא נענשו על הנסתרות.
הנסתרת לה׳ אלהינו – ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, כי התחיל פן יש בכם איש או אשה, ואח״כ אמר וראו את מכות הארץ ההיא, והלא אין אדם יודע טמונותיו של חבירו, לכך אמר דעו שאין אני מעניש אתכם על הנסתרות, כי מי שיעבוד ע״ז בסתר, משפטו ביד השם לבדו, כי לפניו לבד נגלו כל תעלומות לב, אבל אם היתה בגלוי חוב לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה בהם דין, יענשו הרבים על פשעי היחיד:
הנסתרת וגו׳ והנגלת – כתב רב״ח שמעתי בשם הרמב״ם ז״ל פירוש פסוק זה, הנסתרות לה׳ א׳ סודות התורה הנסתרות וטעמי המצות, להש״י הם, ואם לא יזכה אדם שיקח שמץ מנהם בידיעת שרש המצוה בענין גופני, אין לו להמנע מזה, שהרי הנגלות לנו ולבנינו לעשות. והפירוש הזה בעצמו שהם יקר וספיר אבל אינו בענין הפרשה. עכ״ד. אמנם לפי המבואר לעיל (בפ׳ בשרירות לבי אלך), שפיר הוא מענין הפרשה המדברת מן המבזה בתורת ה׳ והמבזה בחוקי אלהי׳ מצד העלם טעמיהם וסודותיהם, לכן חתם כאן באזהרה זו - ולהיות שהדברים האלה הם יסוד התורה והעבודה, לא אמנע מלהעתיק דברי רלב״ג שכ׳ עפז וז״ל, אולי יחשוב החושב כי האדם יחטא אם לא יושגו לו כוונות התורה, ואם הי׳ שהישרה אליו מקנין השלמות האנושי הי׳ בלתי אפשר שיהיה אדם צדיק בארץ שלא יחטא, כי לא יוכל לעמוד על כוונות התורה בשלמות, ואם הי׳ זה כן איך יתכן שיצוה הש״י לשמור כל מצותיו ואם לא ישמרו כולם יגיעו להם העונשים הנפלאים, והנה להסיר זה הספק אמרה כי, הנסתרות שבמצות התורה והם הפעולות אשר תכוון אליהם בהם מפני היותם על מה שהם עליו הם דברים לא יושגו על תכליתם, כי אם להש״י לבדו, ולזה לא ייוחס חטא לבלתי עומד על כוונותי׳, ואולם הנגלות ממצותי׳ והן הפעולות והדברים שצותה התורה לעשות או להמנע מהם הם חובה לנו ולבנינו תמיד לדורות לעשות לפי מה שגזרה התורה מהם, ומזה יתבאר שאין ראוי לאדם שיאמר. הנה מפני שכוונת התורה במצות כך להישיר אל דבר כך או להרחיק מדבר כך, הנה אני שאני מתיישר באופן שלם אל הכוונה ההיא אין חשש אם אעבור על זאת המצוה, ולזה אמר הנסתרות לה״א, להורות כי אין יכולת באדם לעמוד על כוונת התורה בשלמות, הלא תראה כי גם במצות שביארה התורה תועלותם חטא שהמ״עה בחשבו שהוא נשמר ממה שכוונה התורה במצוה ההיא להרחיקו, כי הוא הרבה לו נשים לחשבו שלא יטו לבבו מרוב חכמתו וגודל מעלתו ונכשל בזה. ובכלל הנה ג״כ מה שזכרה תורה תועלת מצוה אפשר שיהיה בה אצלו הש״י תועלת אחר, הלא תראה כי התורה זכרה במקום אחד במצות שבת תועלת אחת והוא לזכר חדוש העולם, ובמקום אחר זכרה בו תועלת אחר שהוא זכר ליציאת מצרים, ומזה הוא מבואר שאין ראיי׳ ממה שנזכר מהתועלת במצוה שלא יהיה שם תועלת אחר זולתה אצל הש״י, כש״כ במה שלא נזכר בתורה התועלת אבל עמדנו עליו על דרך החקירה והעיון. והבן זה השרש כי הוא מגדולי השרשים התוריים לשמור חכמת התורה שלא יבואו שועלים ויפרצוהו עכ״ד. ורש״ט הביא דבריו אלה וחתם עליהם שהם נאים ומתקבלים, ומי יתן והיו הדברים האלה חרותים עלי לוח כל החכמים בעיניהם. והנה הרי״א והרב״ח טרחו הרבה ליישב המקרא הזה ולקשרו עם מה שקדם, וכל מעיין ישפוט בצדק שהם דחוקים מאד. והנ״ל בזה עם מה שראיתי בספר מגיד מישרים למרי״ק שהתעורר על מ״ש משה כאן לעברך בברית, אמאי אצטרך למהדר לאעלא יתהון בקיימא, הא כבר עלו בסיני בקיימא, ותו דלא חזינן הכא דישראל אתיבו מידי, ואמר דבסיני אע״ג דהקדימו נעשה לנשמע היו אנוסים לפי שהיו במדבר שמם ולא היו יודעים שום דרך ולא היה להם שום מזון כ״א המן (וזהו דוגמת כפיית ההר כגיגית) ומשום הכי השתא דהוי בסוף ארבעים והיו בבחירתם רצה משה להעבירם, ואינון לא אהדרי לי׳ מידי משום דשתיקה כהודאה דמיא. יעו״ש בדבריו. והנה ההערה גדולה מאד איך יעבירם משה בברית התורה, והם לא יקיימו ויקבלו דברי הברית הזאת בפה מלא, כמו שעשו בברית הראשון; ולולי דמסתפינא הייתי אומר כי מאמר פסוק זה הנסתרות וגו׳, הוא מאמר המקהלה (קאָהר), והיא תשובת ישראל אל משה, ובזה קיימו עליהם ועל זרעם אחריהם דברי הברית הזאת באמרם. הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות וגו׳, ומי שיעבור בסתר יהיה משפטו בידי ה׳ לבדו היודע תעלומות לב, ואין אדם יודע טומנתי של חברו, אבל אם תהיה בגלוי יהיה חוב לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה בהם דין יענשו הרבים על פשעי היחיד. ובזה אין המקרא יוצא מידי פשוטו ובא על מקימו הראוי אחר חתימת משה את דברי הברית. וסמוכים לזה ממה שנוהגים שהקורא בתורה בצבור, במקרא זה הוא מגבי׳ קולו בו יותר מבמה שלפניו; וגם מה שהקורא מגבי, קולו במקרא השקיפה ממעון קדשך בכי תבא, נראה שהוא זכר לקריאת פרשה זו בזמן הבית בוודוי מעשרות, שאמרו בירושלמי דעד השקיפה היו אומרים בקול נמוך ומכאן ואילך היו אומרים בקול גבוה ודע שהמפרשים מאמר הנסתרות בפ״ע ומאמר והנגלות בפ״ע הוא מוסכם עם הנגינה, שהטעים לפני מאמר והנגלות אתנח להפסיקו ממה שקדם לו, אמנם אחרי שראינו שבעל הטעמים עצמו עשה נקודות על לנו ולבנינו למעט בו הוראת האתנח, ולעשות מאמר הנסתרות והנגלות למאמר אחד (כמבואר בסנהדרין מ״ג ע״ב יעו״ש רש״י ותוס׳ בשם ר״ת) יש לנו לבארו ג״כ בד״ז והוא. כי תורת משה הכתובה לפנינו היא נגלית ונסתרת, נגלית היא כפי כוונתה הפשוטה, כמו שהיא מתורגמת מן המתרגמים ומבוארת מפירושי הפשטנים, אמנם נסתרת היא להבין אותה חוץ מכוונתה הראשונה הפשוטה גם את כוונתה הפנימית שהיא באמת הכוונה האמתית לפי המכוון מן נותן התורה ית׳, לדעת החכמה עליונה, ולהודיענו בה ענינים יקרים ומדעות נשגבות עליונות מאד הנמצאות בכוונות התורה כפי התורה שבע״פ, שהוא הפירוש והביאור על מצות התורה לפי אמתת עומק ענינה, וכבר קראו רבותינו את התורה שבע״פ בשם נסתר ונעלם כמ״ש ע״פ ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושי׳ אלו הלכות ומדרשות. ע״ש. ועל אלה התפלל דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, והוא המכוון לדעתי בנסתרות ונגלות דקרא דילן, אחר שאמר משה לכל ישראל. אתם נצבים היום כולכם לעברכם בברית, והאריך לבאר להם עונש העובר על דברי התורה, קבלו עליהם כל איש ישראל פה אחד לאמר. הנסתרות וגו׳ והנגלות וגו׳, ירצה מקבלים אנו עלינו לעשות את כל דברי התורה הזאת, בין לפי הנגלה בין לפי הנסתר שבה, ולמ״ד של לה׳ כמלת של או מן כמו לה׳ הישועה (תהלי׳ ג׳) דתרגומו מן קדם ה׳. וכלמ״ד למי אתה לעבדך ליעקב, שלמי אתה של עבדך. וכן הנסתרות לה׳ הנסתרות מן ה׳ וברע״מ (נשא קכ״ג ב׳) הנסתרות יראה ואהבה, דאינון במוחא ולבא בחללה דגופא וברישא והנגלות, התורה והמצוה דאינין בגופא וברישא לבר, דאי בר נש דחיל לקב״ה או רחים לי׳, דא לא ידע בר נש אחרא בגיך דאיהי מלה דלא אתגלי, אלא בינו לבין קונו. אבל בר נש דמתעסק באוריית׳ ואזיל בפקודין דעשה, דא אתגלי׳ לכל בר נש.
הנסתרות – לעשות דין בפושעים הידועים לנו.
והנסתרת וגו׳ – עם ישראל מעיד על ה׳ ועל ממשלתו גם בעודם פזורים בין העמים, ולמשמעות זו של ישראל בגלות יש קשר לאירועי העתיד הרחוק שיתגלו מתוך חזון אחרית הימים. אולם האירועים האלה הם ״נסתרות״, ומסורים לה׳ לבדו. אך מה שגלוי וידוע לנו בכל דור לעולם ועד, בבהירות ובלא ספק הוא, שבכל מה שהעתיד עשוי להביא בכנפיו, ובכל גורל שאנו עשויים לסבול, יהיה התפקיד הנצחי שלנו ושל בנינו אך ורק לקיים נאמנה את תורת ה׳.
חז״ל אומרים (סנהדרין מג:) שה״נסתרות״ וה״נגלות״ נזכרים כאן בנוגע לאחריות המוטלת על כלל הציבור ועל כל יחיד ויחיד בגלל העריבות ההדדית לקיום התורה (עיין פירוש לעיל כז, א,ט). עריבות זו קיבלה ביטוי מחודש בתיבות ״לנו ולבנינו עד עולם״. שכן תיבות אלה מחייבות כל אחד לא רק לקיים את התורה בעצמו אלא גם ליטול אחריות לשמירת התורה בכל האומה. חובת עריבות זו – ״כל ישראל ערבין זה בזה״ (שבועות לט.) – הוגבלה כאן ל״נגלות״, למעשים או לחוסר מעשים שבפומבי; רק לגביהם חלה האחריות על כל מי שהיה יכול להשתמש בהשפעתו למנוע חטאים של עשייה או חוסר עשייה, אך לא עשה כן, ״שהיה בידן למחות ולא מחו״. לעומת זאת, ״נסתרות״, שהם חטאים הנעשים בסתר, מסורים ״לה׳ אלקינו״, להנהגת ה׳ לבדו.
יש אחת עשרה נקודות על אותיות ״לנו ולבנינו״ ועל העי״ן של ״עד״, כנגד אחת עשרה האותיות של ״לה׳ אלקינו״, ואומרים חז״ל (סנהדרין מג:) שנקודות אלה באות להגביל את חלות עריבות זו. גם לגבי הנגלות, תיכנס העריבות לתוקף רק לאחר שעברו את הירדן והכריזו על הברית בהר גריזים ובהר עיבל. עד לאותו זמן, גם הנגלות – כמו הנסתרות – הם ״לה׳ אלקינו״ (עיין תוספות שם ד״ה א״ל ר׳ נחמיה, לשיטת רש״י).
מכל הנאמר נמצאנו למדים, שכל ישראל קשורים זה לזה מבחינה מוסרית, ולקשר זה ישנן תוצאות רבות חשיבות לגבי עריבות כל ישראל זה בזה. אולם קשר זה יצא מן הכוח אל הפועל דווקא בעת שבני האומה נפרדו זה מזה והתיישבו בכל רחבי הארץ כיחידים, ומסתבר מאד שהטעם לזה הוא כך: רק עם תחילת החיים הרגילים של שאיפה והשתדלות אחר ממון ופרנסה, התפתח מסחר אזרחי שבו נטלו חלק כל בני האומה, ורק כתוצאה מכך קיבלו כל היחידים את החשיבות שתאפשר להם השפעה מוסרית.
הנסתרות – עתה ישיבו על השאלה לאמר שבענין גלות ישראל ושממת הארץ יש בזה טעמים נסתרים אשר רק לה׳ אלהינו לגלותם ליראיו:
והנגלות – מה שנתן לגלות הוא לנו ולבנינו עד עולם. בשביל שאף אחר שגלינו מארצנו וקיים בנו כל דברי הברית, עודינו מחויבים עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. ואף בגלותנו אנחנו עמו והוא אלהינו ששומר אותנו מכליון ומצפה לעת שנשוב אליו באמת ויחזיר אותנו, ובזה תתרפא הארץ מתחלואיה אשר חלה ה׳ בה לבל יתישבו שם אחרים כנ״ל:
הפרשה הזאת תצוה מה שיעשו בנ״י אחרי שיבא עליהם הברכות והקללות וגם יודיעם שכמו שבצאתם ממצרים שהיו חולים בחולי הנפש היתה רפואתם להלוך במדבר ולקבל התורה, ובהתם הדברים האלה באה רפואתם. ועתה שכבר ניתנה התורה שלא תוכל להיות הרפואה הזאת תהיה רפואתם הברכות והקללות ובהתם כל הברכות והקללות אז ירפאו מחולי הנפש וישיבו אל לבם לראות איך שה׳ שוכן אתם בתוך גלותם, ועי״ז ישיגו חשק להבין דבר ה׳ ולקיים כל מצותיו ויהיה להם צער על שרובי התורה כמו הקרבנות וכל מצות התלויות בארץ אי אפשר להם לקיים עתה, וכאשר יראה ה׳ את התעוררותם לשוב אל ה׳, לעמתם ישוב גם ה׳ להראותו השגחתו עליהם וירחמם אח״כ יקבצם מכל העמים ויביאם לאדמתן וייטיב עמהם. ולפי שאם עי״ז שהיו בגלות בבל שבעים שנה אף שנתרפאו מחולי הנפש שהיה להם מקודם שגלו שהם ע״ז ג״ע ש״ד אבל השיגו מחלות אחרות הרבה. מכ״ש עתה שהיו כמה מאות שנים בגלות בכל קצוי ארץ, כשיתישבו בארץ וטוב להם תשוב ותראה בהם כל המחלות הנפשיות, לזה יבטיחם שאז יבטל מהם היצה״ר, וכשם שע״י שסבלו תלאות ויסורין בשבעים שנה בגלות בבל ועמדו בנסיון נתבטל מהם ע״י תפלת אנשי כנה״ג יצרא דע״ג, ככה ע״י התלאות הרבות, יבטל מהם כל ענין היצר, מפני שכל ענין היצר הוא נסיונות להאדם. אם יפן אל היוצר או אל היצר, והם כבר עמדו בנסיון ואז יהיה קץ ימי הנסיון ויחלו ימי הגמול, וינבא להם שכאשר יתקבצו לארץ ישראל ויהיו בשלוה יתקבצו עליהם אויביהם למלחמה שהיא מלחמת גוג ומגוג שדברו הנביאים הרבה מזה, שהם המה אשר רדפו את היהודים בעת גלותם, וה׳ יביאם לארץ ישראל כדי להענישם לעיניהם, ולפי הקבלה יהיה אז דין ה׳ על פושעי ישראל, ויותרו מבני ישראל רק מעט, וזה המשפט יכונה בשם יום הדין הגדול, וע״י שיראו משפט ה׳ יתוספו בתשובה ויקיימו מצות ה׳ אחרי שיהיו כבר בארץ וה׳ יברכם בברכה כפולה ומכופלת וישיש בהם כאשר שש עם האבות הקדושים עד״ה (ישעיהו ד ג) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו:
אלא: הנסתרות לה׳ אלהינו: לא משום עבודה זרה לבדו בא כל זה1, שהרי אנו רואים שבימי אחאב ומנשה שעבדו עבודה זרה יותר מבימי הושע וצדקיהו, ומ״מ לא הגיע העונש עד אז2. אלא יש בזה סתרי כוונות הנוגעות לתכלית המכוון ממנו יתברך, ועיין ספר בראשית (טו,יב)3. וא״כ גם הפיזור הרב הוא בכוונה ידועה אליו יתברך {להגיע לתכלית להיות לאור גוים. וגם בזה המקרא נתבארו כמה דברים ושאין לנו טעם נסיון4, מ״מ יש לנו להאמין שיש בזה טעם נסתר לה׳. וכבר נאמר על זה למשה (שמות לג,כג) ״ופני לא יראו״5. ועל זה בא ספר איוב, וכמו שכתבתי שם (שמות שם). אבל מ״מ כל שיש למצוא טעם6 הרי זה בכלל מה שכתוב ״והנגלות לנו... לעשות״, ולא לחשוב דאם יש טעמים נסתרים, אין לנו מה ״לעשות״ לתקן הדבר, חלילה לחשוב כן אלא עלינו ״לעשות״}. וכמו שאין אתנו יודע על מה בא בריאת שמים וארץ בזה השיעור המצומצם, כך הוא הפזור ושארי פליאות. והכל לתכלית מילוי כבודו יתברך, כמו שכתבתי, ואם7 שאין אנחנו מבינים איך נדרשו להיות כך דוקא.
והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת: ואנחנו יש לנו די להבין מכל ׳הנגלה׳ לעינינו במשך הגלות שני דברים שלא כמחשבת אומות העולם. א׳, כי עוד ידו נטויה עלינו, וא״כ לנו לתקן את המעוות וישוב לרחמינו, והיינו ״לנו ולבנינו... לעשות״. שנית, שלא כדבריהם שהעונש היה על ברית עבודה זרה, ובאמת לא כן הדבר, כי הגלות עיקרה היה על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים8, אבל חורבן הארץ ש״גפרית ומלח שרפה כל ארצה״ לא היה כי אם מפני ביטול תורה9, כדאיתא בנדרים (פא,א)10 ״מי האיש החכם ויבן את זאת... על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר. ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי... ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה״ – שאין מברכין בתורה תחילה, ועיין עוד בפתיחתא דאיכה רבתי11, וזהו עסק התורה ודקדוק דבריה. והיינו מה שכתב ״לעשות את כל דברי התורה הזאת״ – שהוא תיקון הדברים ולעמוד על מתכונתם, כמו שכתבתי כמה פעמים12 ולהלן (לב,מו).
1. כל חרון האף המוזכר בפסוקים האחרונים.
2. יש לציין כי חז״ל התייחסו לענין זה במדרש ויקרא רבה (יט,ב): אבל דורו של אחאב כולו עובדי עכו״ם היו, וע״י שלא היו בהם דלטורין יוצאין למלחמה ונוצחין.
3. ד״ה והנה אימה חשכה גדולה, שם מתייחס רבינו בהרחבה לפסוקנו.
4. טעם מובן.
5. ״פנים״ במשמעות דבר ברור, לעומת ״וראית את אחורי״, ועיי״ש ברבינו.
6. ואפילו חלקי.
7. ואף על פי.
8. בבית ראשון, ואילו בית שני על שנאת חנם.
9. שלדעת רבינו הוא הנושא המרכזי של ברית ערבות מואב.
10. על הפסוקים בירמיה פרק ט׳ פסוקים יא-יב.
11. ויתר הקב״ה על ע״ז, ושפ״ד, ולא ויתר על מאסה של תורה, עיי״ש באריכות.
12. בביאור המושג ׳לעשות דברי תורה׳.
הנסתרות וגו׳ – בבית שני אחר שע״י הסופרים (זכרה להם אלהים לטובה!) נתפרסמה תורת משה תוך המון עם בני ישראל והתחילו ללמוד בה ובזה עזבו האלילים ודבקו באל אחד, היתה מצוה על ישראל לחקור על עיקרי אמונתם, כי כל כמה שיעמיקו החקירה בהם כן ידבקו בה; כ״ש בימינו שאין לדאג שמא מתוך חקירתו תצא לו תקלה ויכנס בלבו ספק על עיקרי דתנו ועל יושר מצותיה; מלבד כי פסק מדתי יתר העמים הפיתוי הגדול שהיה מביא גם בני ישראל לעבוד אל נכר, הוא הזנות והניאוף לשם עבודה זרה שלא בלבד לא היו נחשבים כעבירה כי גם ככשרון מעשה היו נחשבים בעיני דורות ראשונים; עתה כל כמה שנחקור בעיקרי תורת משה תגדל אמונתנו בה, ובה נשתבח ונתהלל; אבל בימי משה לא היה הדבר כן, כי מלבד הפיתוי הגדול שזכרתי המאפיל עיני שכלם ומשים להם חשך לאור, אמונה באחדות ה׳, הנכנסת עתה באזני ילד בן חמש שנים, היתה להם דבר קשה להבין ולהניח; וא״כ אם ילך איש בשרירות לבו, כלו׳ אם יתן דעתו לדרוש ולחקור על תורת משה ועל תורת העמים עובדי עבודה זרה, אולי יביאנו יצרו להאמין בעבודה זרה ולעזוב את אלהי ישראל; על כן סיים כאן הנסתרות כלו׳ עיקרי דת משה וטעמי מצותיה הנעלמים הם לה׳ אלהינו, והנגלות הם לנו ולבנינו, ומה הם הנגלות? לעשות את כל דברי התורה הזאת בלי פקפוק.
דבר ברור הוא שפסוק זה אינו נמשך אל ״ואמרו״ (שבפסוק כ״ד), אלא הוא המשך דבריו של משה רבינו, והוא גומר בזה את תוכחתו.
בפסוק זה רבו הפירושים הישנים והחדשים, וקשה להביא כאן את כולם. מלבד הפירושים הידועים הנדפסים בחומשים רבים, ראה עוד את הפירוש שרבינו בחיי מביאו בשם הרמב״ם, ואף על פי שרבינו בחיי דוחה אותו, כבר יישבו רבי יעקב צבי מקלנבורג בפרושו ״הכתב והקבלה״. במקום שרבו המחלוקות ראוי לנו לתפוס את דברי רבותינו חכמי המשנה, המסתמכים על דברי קבלה, שהרי התרגומים מסכימים עמהם. בסנהדרין מ״ג: שנינו בברייתא על הפסוק הזה: ״למה נקוד על לנו ולבנינו ועל עי״ן שבעד, מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן (״וקבלו עליהם ברכות וקללות בהר גריזים והר עיבל ונעשו ערבים זה בזה״ — רש״י), דברי רבי יהודה. אמר לו רבי נחמיה, וכי ענש על הנסתרות לעולם, והלא כבר נאמר (הנסתרות לה׳...) עד עולם, אלא כשם שלא ענש על הנסתרות, כך לא ענש על עונשין שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן״.
זאת אומרת, שמכאן למדו רבותינו שכל ישראל עריבין זה בזה (השוה סנהדרין כ״ז:). לדברי רבי יהודה באו הנקודות להוציא מן הכלל, שאף על פי שעד שעברו את הירדן לא היו עריבין אלא על הנגלות, אבל מכאן ואילך יהיו כל ישראל עריבין אף על הנסתרות.
כוונת הנקודות היא לדרוש את הכתוב במובן ידוע כאילו לא נכתבו התיבות ההן, כן פירש רבי יוסף אלבו בספר העיקרים (מאמר שלישי סימן כ״ב) וזו לשונו: ״התיבה עם שתשאר כתובה היא אמצעית בין כתיבת התיבה להעדרה״. וכן מפרש רלב״ג בבראשית י״ח:ט׳ ושם י״ט:ל״ג (השוה דברי רבי וואלף היידנהיים ב״מפורש״ לפסוק האחרון הנזכר).⁠1
רש״י ותוספות בסנהדרין שם מפרשים, שהנקודות כאן שייכות לשתי התיבות ״לה׳ אלהינו״ (שיש בהן אחת עשרה אותיות), אלא מפני שאינו דרך כבוד לנקד את השם, ננקדו במקום זה אחת עשרה האותיות של ״לנו ולבנינו ע״. על כל פנים אלה הם דברי רבי יהודה. נמצא פירוש הפסוק לפי דבריו: גם העבירות הנסתרות (שעד עכשו לא היו אלא לה׳ אלהינו להעניש עליהם), וגם העבירות הנגלות, מעתה (משעה שעברו את הירדן) הם לנו ולבנינו עד עולם, כדי לקיים את כל התורה הזאת. פירוש זה מובא גם בירושלמי סוטה פרק ז, הלכה ה, ששם נאמר: ״אמר רבי שמעון בן לקיש בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות. אמר להן יהושע אם אין אתם מקבלים עליכם את הנסתרות המים באין ושוטפין אתכם״. והביאו שם ראיה ממה שרובה של סנהדרין נפלו בעי בעון עכן, אף על פי שהעון היה בסתר (השוה יהושע כ״ב:כ׳).⁠2
אבל לדברי רבי נחמיה מעולם לא היו ישראל עריבים עבור חטאי היחיד הנסתרים. הנקודות על לנו ולבנינו באו לומר, שלפני שעברו את הירדן לא היו עריבים אפילו על החטאים הנגלים של היחיד (השוה במדבר ט״ז:כ״ב).⁠3 סברא זאת נזכרת גם במכילתא לשמות כ׳:ב׳ (השוה תנחומא יתרו סימן י״ג). וכך איתא שם: ״רבי אומר בשעה שעמדו ישראל על הר סיני השוו כולם בלב אחד לקבל עליהם עול מלכות שמים בשמחה. שנאמר: ויענו כל העם יחדיו ויאמרו; ולא עוד אלא שהיו ממשכנין עצמן זה על זה באותה שעה ביקש הקדוש ברוך הוא לכרות עמהם ברית על הסתרים ועל הגלוים. אמרו לו: על הגלוים אנו כורתים ולא על הסתרים, שלא יהא אחד חוטא בסתר ויהא הצבור מתמשכן עליו, שנאמר: הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, לפיכך וידבר אלהים את כל הדברים״.
בספרי במדבר סימן סט (השוה במדבר רבה סוף פרשה ג׳) אמרו: ״אמר להם עשיתם הגלוים אף אני אודיע לכם את הנסתרות״. ב״זית רענן״ (על ילקוט שמעוני במדבר ט׳:י׳) מפרש: ״אם עשיתם משפט באותן שעשו עבירות בגלוי״, אז אני אודיע לכם את הנסתרות (כמו שאירע אצל עכן). לפי זה גם הספרי מפרש את הפסוק שלנו, שהוא מדבר על עונות שבסתר ובגלוי. אבל מהרז״ו ואחרים מפרשים את כוונת הספרי, שאם ישראל יקיימו את המצוות הגלויות, אז השי״ת יודיע להם בשכר זה את סודות התורה. לשני הפירושים הנקודות שעל אחת עשרה האותיות מתייחסות אל ״לה׳ אלהינו״.
נמצינו למדים, שרובם המכריע של רבותינו בעלי שלשלת הקבלה פירשו בכוונת הפסוק שלנו, שכל ישראל אחראים וערבאין עבור עונות היחיד (אלא שנחלקו אם רק עבור הנגלות, או אף עבור הנסתרות). השוה עוד למעלה בפירושנו כז, ט׳-י׳ ולמעלה כ״ז:כ״ו.
1. ב״פסקי תוספות״ מנחות סימן רלא וכן ב״טורי זהב״ ל״יורה דעה״ סימן רעד, ס״ק ח, איתא, שהנקודות הן תקנת עזרא. מקורם מאבות דרבי נתן (הוצאת שכטר) נוסח א, ל״ד; נוסח ב, ל״ז; במדבר רבה ג׳:י״ג. השוה עוד מסכת סופרים פרק ו, הלכה ג. ומילר שם; בלוי: מסורה׳טישע אונטערזוכונגען, 6 והלאה, ו״צור איינלייטונג אין די הייליקע שריפט״, 113 והלאה.
דעה זאת, שעזרא תקן את הנקודות (הנמצאת גם ב״אכלה ואכלה״) נזכרת בבמדבר רבה שם בשם יש אומרים, ועל כך מעיר מהרז״ו (רבי וואלף איינהורן): ״אך הסכמת המון דברי חז״ל בהרבה מקומות שגם נקודות אלו מסיני ולא מעזרא״. אמנם אינו מפרט את המקומות של דברי חז״ל אלה. השוה עוד מדרש משלי (כ״ו:כ״ד) הוצאת בובר והמקומות המובאים בהערותיו של בובר שם; ראה עוד דברי הרב חיד״א ב״ברכי יוסף״ ל״יורה דעה״ סימן רע״ד ואת הבאותיו.
2. בתלמוד בבלי (סנהדרין מ״ד.) אמרו, שלדברי רבי נחמיה לא היה עון עכן נסתר, כיון שאשתו ובניו היו יודעים עליו. רבינו יונה גירונדי (בחידושיו לסנהדרין שם) מפרש, שלדברי רבי יהודה כל ישראל עריבים גם עבור חטאיו של היחיד שבסתר, מפני שאי אפשר שהחטא יהא נסתר לגמרי. השוה עוד את הסברו הארוך של רלב״ג בפירושו ליהושע ז׳:א׳ (וגם פירוש דון יצחק אברבנאל שם), מפני מה נענשו כל ישראל בעונו של עכן. אבל דע שבירושלמי שם אמרו שביבנה הותרה הערבות (״הותרה הרצועה״), ש״יצאה בת קול ואמרה אין לכם עסק בנסתרות״.
3. הנקודה שעל העי״ן יש בה פירושים שונים אליבא דרבי נחמיה.
לנו וגו׳ – למה נקוד על לנו ולבנינו ועל עי״ן שבעד, מלמד שלא ענש עד שעברו ישראל את הירדן.⁠1 (שם מ״ג:)
עד עולם לעשות – הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותם עד עולם2 (רמב״ם פ״ט ה״ג מיסוה״ת).
1. שאז קבלו עליהם את השבועה בהר גריזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זל״ז, וזה מרומז בעי״ן שבעד לומר שלא עד עולם ממש, כלומר מהיום עד עולם אלא משעברו את הירדן, ובין אנו ובין בנינו אינם נענשים עד אז, ונראה הרבותא בזה דאפילו הבנים שלא היו בשעת קבלת השבועה בהר גריזים ג״כ נעשו ערבים זה לזה, משום דבכלל קבלו עליהם את התורה על דעת אביהם. ופרטי דין ערבות בענין זה מבואר לפנינו בפ׳ בחקתי בפסוק וכשלו איש באחיו ודרשו שם איש בעון אחיו.
2. ולכן הנביא שאומר לעקור לעולם מצוה מן התורה חייב מיתה, ורק אם לפי שעה הוא עוקר שומעין לו אם הוא נביא מוחזק כמו אליהו בהר הכרמל כמבואר לפנינו בפ׳ שופטים בפ׳ אליו תשמעון (י״ח ט״ו) יעו״ש.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144