1. במכל׳ משפטים פי״ח חביבין הגרים, שלא מל אברהם אלא בן תשעים ותשע שנים שאלו מל בן עשרים שנה או בן שלשים לא היה גר יכול להתגייר [בד״ו הגי׳ לא הי׳ יושבי גבעון יכולין] אלא בפחות מכן שלשים לפיכך גלגל המקום עמו עד שהגיע לתשעים ותשע שנים שלא לנעול דלת בפני הגרים הבאים וליתן שכר [בנו״ח במס׳ סופרים אינו גורס שכר, וז״נ] ימים ושנים, [ובד״ו שלא לנעול דלת בפני הגבעונים] לרבות שכר עושה רצונו וכו׳. וכ״ה במס׳ גרים פ״ד, ובתנ״י לך כד. ד״א למה מל בן תשעים ותשע, ללמד לגרים שאם בקש גר להתגייר שלא יאמר זקן אני, מעכשיו איני מתגייר ילמד מאברהם שמל בן תשעים ותשע שנה. וכ״ה בתנחומא שם סוף אות יז. בן פ״ה, עי׳ לעיל פט״ו מאמר קמב. בבאור. שיצא יצחק, כ׳ בלק״ט רצה הקב״ה ליתן הפרש בין ישמעאל ליצחק לפיכך הקדים המילה ללידת יצחק וזה כוונת המדרש. קינמון, עצי בשמים, כך אברהם שיהיה בזקנותו בשעה שדמו אינו חי אעפ״כ הוליד. והרד״ק כתב כי איחר מלצוותו על המילה כדי שיזקין יותר ויגיע עד מאה ויהיה הנס יותר גדול שיוליד בן מאה ועוד שיהיה אברו חלוש יותר משהיה קודם המילה. ובש״ט איתא ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים, מה ת״ל שנה ושנים, שעתיד לחזור לעולמו כבן תשע שנים, ולא רצה הקב״ה שיבא לק׳ שנה במומו. ובזח״א צה. ועוד דכת׳ בן תשעים שנה ותשע שנים בקדמייתא שנה ולבסוף שנים כו׳ דכל יומוי קדמאי לא הוו שנים אלא כחד שנה כו׳ השתא דמטא להאי שנים, שנים אינהון ולא שנה, עיש״ה.

2. בתנחומא שם סוף אות יט. עי׳ לקמן מאמר ג, ד, ה. וברבינו בחיי כאן איתא כתב רבינו חננאל ז״ל כי נתנה מצות מילה בשם הזה [שדי] לפי שכח גבורתו של אדם תשש במילה וכמו שדרשו (משלי ב.) יצפון לישרים תושיה זו מילה שהצפינה הקב״ה לעשרים דור שהרי מאדם ועד אברהם עשרים דור, והשם הזה הוא גובר בגבורה כענין שכתוב כקול מים רבים כקול שדי מפני שלא תאמר החותך בשרו כחו תשש ושונאיו קמים עליו לכך אמר לו אני אל שדי אני מספיק לך כח וגבורה שתתגבר על שונאיך אתה וכל זרעך הנימולים, ע״כ. (וצ״ב המשך הדרש לפי׳ הר״ח), ועי׳ תנחומא לך יא. דורש הפסוק יצפון לישרים תושיה תתק״פ דור קפל הקב״ה בשביל ליתן המילה לאברהם שנאמר זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור, ובאגד״ב פט״ז ב. גילה הקב״ה מיסטירין של מילה מאדם עד עשרים דור, עד שעמד אברהם וניתנה לו.

3. א״י מקורו, ובחמדת הימים מביא דברי תנא דבי ר״א כשברא הקב״ה את העולם גזר עליו שיתקיים אלף דור בלא מילה, מאי טעמא כי היה דעתו שיהא האדם שלם בתכלית ר״ל שיולדו כל זרעו מהולין וכשחטא אדם הראשון גזר בברית מילה, ולמה לפי שנמשכה הערלה מצר זוהמת הנחש שזרק בחוה ולבסוף אלף דור גזר במילה. ועי׳ בב״ר פכ״ח ד. דבר צוה לאלף דור זו המילה וכ״ה בקה״ר א, טו. ובתנחומא לך יא. מובא לעיל מאמר ב. בבאור. וכ״ה במדרש תהלים פק״ה. ובמדרש הגדול מסיים מאמר הנ״ל הדא היא דאמור רבנן אלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה.

4. בב״ר פי״א פילוסופוס אחד שאל את ר׳ הושעיא א״ל אם חביבה המילה מפני מה לא ניתנה לאדה״ר כו׳ אלא כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה כו׳ אפילו אדם צריך תיקון, (שצריך למול) וכ״ה בפס״ר [ועי׳ בתורה שלמה לעיל פרק א. תשסט. דאדה״ר נולד מהול] ובתנחומא תזריע ה. א״ל טרונוסרופוס אם הוא חפץ במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו כו׳ לפי שלא נתן הקב״ה את המצות לישראל אלא לצרף אותם בהם ולכך אמר דוד כל אמרת ה׳ צרופה, ובתנחומא לך כ. ובפס״ר שם שאל אגריפס המלך את ר״א וכי מאחר שהקב״ה חבב את המילה למה לא נתנה בעשרת הדברות, א״ל קודם עשרת הדברות הזהיר עליה, ועי׳ לעיל מאמר נ. בבאור. דייך אני ואתה כו׳, ראה לעיל מאמר ב, ג. ובתנח״י לך כה. ויאמר אלי אני אל שדי, דיה הערלה, עד עכשיו היתה הערלה נוהגת אבל המילה היתה נצפנת, דיו לעולם שאני אלהיו. ובשכל טוב מביא דברי הב״ר וסיים ודיי לערלה עד כאן והמילה תהא עגומה, אלא רצוני שתקבלי עליך, לפיכך שנה לו בדבור, ולפנינו ליתא לשון זה.

5. בחגיגה יב. אמר רשב״ל מאי דכתיב אני אל שדי אני אל שאמרתי לעולמי די, ועי׳ לעיל בתורה שלמה פ״א מאמר תקמו. ובב״ר מסיים ואלמלא שאמרתי לעולמי דיי עד עכשיו היו מותחים השמים והארץ והולכים, וכ״ה בב״ר פ״ח י. ועי׳ תנ״י בראשית יא. מקץ טז. פרדר״א פ״ג. דרש זה נאמר על השם שדי הנכתב בפעם הראשונה בתורה כאן. ועי׳ בפירש״י ורמב״ן ור״ח ורב״ח ולעיל מאמר א. בבאור, ומובא בלק״ט וש״ט ומדרש אגדה.

6. ס״א כדיי לאלהותי, תרגם עקילס כו׳, בערוך ע׳ אקיום כ׳ וכן לועזין בל״י, ובמנח״י כ׳ שתרגם עקילס שדי בלשון הראשון אקסיוס, ובלשון השני תרגם איקניס כפי הדרש שדי לשון דיי. ומפרש הגירסא באלוהותי שאין להם שום ערך באלוהותי.

7. ראה לקמן פסוק יז. התחלת המאמר, ובהגהות מהרש״ב מביא דיש נוסחאות אני אל שדי די הכאתו, ובמדרש תהלים פי״ח אמרת ה׳ צרופה שצרפו הקב״ה בעשר נסיונות כו׳ ובמילה שאמר לו הקב״ה התהלך לפני והיה תמים, ועי׳ לקמן מאמר טו. בבאור מפרקי דר״א פרק כ״ט.

8. עי׳ לעיל מאמר א.

9. בתנחומא הנדפס לך טז. איתא כל ספק נפשות דוחה את השבת מילה ורפואתה דוחה את השבת כו׳ ומילה סכנת נפש הוא לפיכך הותר לרפאותה בשבת, ולשון זה שלפנינו ואם ספק מתרפא ספק אין מתרפא אין דוחין ליתא, ובגנזי שכטר ח״א צד תנח. עמד בזה וכתב ובודאי שבוש גדול הוא שהכלל ספק נפשות דוחה נאמר במשנה שם לענין ספק מתרפא או לא ונראה שצ״ל, ספק מתרפא ספק אין מתרפא בשביל המילה דוחין את השבת וכוונו להמשנה שבת פי״ט ב, ג. שעושין רפואות הילד הנימול בשבת ואף שספק הוא אם יתרפא על ידן, ע״כ. ולדעתי נראה דאין לנו הכרח לשבש הלשון ויש לפרשו שפיר ע״פ אותה משנה עצמה שהביא דאיתא שם מי שאכלו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו, ור׳ מתיא בן חרש מתיר, ופרש״י אין מאכילין ואע״פ שנוהגין הרופאים ברפואה זו אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך ורב״ח מתיר קסבר רפואה גמורה היא, והרמב״ם בפי׳ המשנה כ׳ משום שאין זה רפואה בטבע רק רפואה בסגולה ולהכי כל שאינו ברור רפואתו אסור והלכה בדין זה בחכמים, ומבואר מהמשנה אף די״ל דהוי בכלל ספק כיון דלרב״ח ס״ל דהוי רפואה גמורה מ״מ לחכמים אינו דוחה, הרי דברפואה דוחה רק רפואה שהוא דבר ברור הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת כמ״ש הרמב״ם בפיהמ״ש, משא״כ בהצלת נפשות בנפל עליו הגל, וכדומה המבואר במשנה יומא פ״ח מ״ז הדין ספק נפשות דוחה אפי׳ בספק רחוק ואפי׳ יש הרבה ספקות, ומצינו עוד חילוק כזה בדין להציל ע״י רפואה דשיטת הרמב״ם פ״ב מה׳ שביתת עשור ה״ח גבי חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכפורים מקצת הרופאין אומרין צריך ומקצתן אומרין אין צריך הולכין אחר הרוב או הבקיאין, עיי״ש במ״מ מ״ש מהרמב״ן, אף דנשאר עוד קצת ספק דהרי מיעוט אומרין צריך מ״מ אינו דוחה, ובע״כ צריך לחלק דספק נפשות דוחה רק בספק חסרון ידיעה לכל העולם כמבואר במשנה שם, בזה חוששין אפי׳ לכמה ספקות רחוקות ומחללין שבת עיי״ש במאירי, משא״כ להציל בדרך רפואה דאין בזה חסרון ידיעה מצדנו, מותר לדחות איסורי תורה רק ברפואה בדוקה וע״פ רוב רופאים או המומחין אשר זה ברור לדעתנו שדעת הרוב או המומחין מכרעת, ובכה״ג לא התירה התורה לדחות איסורי תורה מפני הספק ולא הוי בכלל ספק נפשות דדוחה, ויש להאריך בזה ואכ״מ. ועפ״ז יש לפרש שפיר לשון התנחומא ספק נפשות דוחה את השבת ואם ספק מתרפא ספק אין מתרפא אין דוחין, כת״ק במשנה דרק ברפואה בדוקה דוחין משא״כ בהא דרמב״ח דס״ל דמאכילין אותו מחצר הכבד לת״ק אין דוחין דלא הוי רפואה בדוקה ומשום ספק מתרפא ספק אין מתרפא אין דוחין ומבואר עפ״ז לשון התנחומא דאין כאן שיבוש כלל.

10. דורש העיר כמו האיר (הגהות מהר״א). עי׳ לקמן מאמר יג.

11. תנחומא ישן שם כב. אגדת בראשית טז, א. ומסיים שם אותה שעה הודך והדרך הוא בעולם, ואימתי כך ויהי אברם בן תשעים שנה וגו׳ ואתנה בריתי. ובילקוט תהלים רמז תשמט. מסיים הודך בעוה״ז והדרך בעוה״ב.

12. לקמן מאמר יג, יד.

13. בתורה שלמה לעיל פ״ו מאמר קלט. מב״ר ל. ופ״ה מאמר נז. עיי״ש בבאור וצרף לכאן. ובב״ר פ״ל י. מסיים בסגנון אחר אבל אברהם למלך שהיה משתקע במבואות אפילים הציץ אוהבו והתחיל מאיר לו דרך החלון, א״ל עד שאתה מאיר לי דרך החלון בא והאיר לי בפניי, כך אמר הקב״ה לאברהם אבינו עד שאתה מאיר לי ממספוטמיה ומחברותיה בוא והאיר לפניי בארץ ישראל, ודורש התהלך לפני בארץ ישראל, וחו״ל נמשל למבואות אפילים והקב״ה כביכול היה משתקע בם כשלא הכירו בני אדם את בוראם ואור ה׳ עליהם לא זרח, ואברהם התחיל מאיר לו דרך החלון שראו את האור כמו דרך סודר והבינו קצות דרכיו. ועי׳ באו״מ כת״י ח״א מילמדנו, ובילק״ש ח״א רמז נ. ובמדרש אגדה התהלך לפני כלומר עשה שליחותי ואני מעלה עליך שאתה אינך צריך לי לאחוז בך כשם שאמר בנח את הא׳ התהלך נח. ועי׳ בפי׳ הרמב״ן כאן.

14. לעיל מאמר יג. ובתורה שלמה פ״ה מאמר נז. בבאור, ובב״ר פ״ל בסופו בסגנון אחר קצת רי״א לרועה שהיה עומד ומביט בצאנו ר״ל לנשיא שמהלך וזקנים לפניו על דעתיה דר״י אנו צריכים למקומו [ס״א לכבודו] ע״ד דר״ל הוא צריך לכבודנו, והבאור להגירסא אנו צריכים לכבודו הכוונה כמו במאמר שלפנינו הצאן היו צריכים לרועה דהוא משל שצריכים לכבודו. ובמנח״י נתקשה בזה והדבר פשוט. ועי׳ בב״ר פצ״ז. ועי׳ בזח״א רכח. רמו.

15. מכלתא יתרו פ״א תניא רבי אומר גדולה מילה, שאין לך מי שנתעסק במצות באברהם אבינו, ולא נקרא תמים אלא על שם מילה, שנאמר התהלך לפני והיה תמים, וכתיב ואתנה בריתי ביני ובינך. ובילמדנו מובא בילק״ש ח״ב רמז שכא. ובקונטרס אחרון לילקוט שמעוני, ובנדרים לב. בא וראה כמה גדולה כחה של מילה שלא הניח אברהם מצוה שלא עשאה, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי ולא נקרא שלם עד שמל עצמו שנאמר התהלך לפני והיה תמים. ובפדר״א פכ״ט, נסיון השמיני ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים א״ל הקב״ה התהלך לפני והיה תמים, א״ל הקב״ה עד עכשיו לא היית תמים לפני אלא מול בשר ערלתך מעליך והתהלך לפני והיה תמים. ועי׳ לקמן מאמר טז. ויש לדקדק דבתוספתא ומכלתא וילמדנו איתא ולא נקרא ״שלם״ עד שמל להורות דתמים דקרא היינו שלימות במדות וכמ״ש הרמב״ם במו״נ ח״ג פ״ט כי לא נתנה מצוה זו להשלים חסרון יצירה, רק להשלים חסרון המדות, ועי׳ במהרש״א נדרים לב. ולקמן מאמר יז. ומענין זה דתמים מורה שנימול עי׳ באבדר״נ פ״ב דורש כן מכמה פסוקים באיוב כתיב איש ״תם״ מלמד שיצא איוב מהול, נח יצא מהול דכתיב צדיק ״תמים״, יעקב יצא מהול דכתיב איש ״תם״.

16. מדרש תהלים פט״ו, פי״ז, עיי״ש במהרש״א, וכעי״ז דורש בפס״ר פי״ד מתהלך בתומו צדיק זה היה אברהם התהלך לפני והיה תמים. ובפס״ר בהוספה מכת״י פ״א (קצה.) תמימים (במדבר כח, ג.) מהו תמימים כנגד אבות אברהם התהלך לפני והיה תמים. ויש מענין זה ג׳ דרשות במדרש תהלים פ״א לא ימנע טוב להולכים בתמים (תהלים פד, יב) זה אברהם, שנאמר התהלך לפני והיה תמים כו׳. בפכ״ה יורנו בדרך יבחר (תהלים כה, יב) שהורהו דרך טובה להכיר את שמו [בילקוט שמעוני תהלים י. חשב להכיר את בוראו] שנא׳ התהלך לפני והיה תמים כו׳. בפקי״ט אמר שלמה המע״ה (משלי כ.) מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו, ואם בניו אשריהם בעבורו, הוא עאכ״ו, והקב״ה לא ביקש מאברהם אלא שיהי׳ תמים שנ׳ התהלך לפני והיה תמים כו׳. ילק״ש ח״ב ר׳ תתע״ו בשם מדרש משלי י, ט. הולך בתום ילך בטח זה אברהם התהלך לפני והיה תמים, ועי׳ בזח״א סד: הצור תמים פעלו וגו׳ דאתהפך צור למעבד פעלו דתמים ומאי איהו אברהם דכת׳ ביה התהלך לפני והיה תמים.

17. לקמן מאמר כב. וכ״כ המהרש״א לפרש דהכוונה בהמאמר שבסמוך שם בנדרים צא מאצטגניות שלך שהבטיח בה׳ והתמים הקב״ה עמו לשנות מזלו והיינו השעה עומדת לו.

18. תנחומא ישן לך כא. בשינוי לשון ומסיים כך אמר הקב״ה לאברהם שלם אתה ואין בך חסר של פסול, אלא הערלה, הסר אותה והיה תמים, שנאמר התהלך לפני והי׳ תמים. ובב״ר יש עוד דרש כעין זה, אר״ל למטרונה שאמר לה המלך עברי לפני ועברה לפניו ונתכרכמו פניה, אמרה אם תאמר שנמצא בי פסולת אמר לה המלך אין בך פסולת אלא ציפורן אצבע קטנה שלך גדולה קימעא העבירי אותו ובטל המום, כך אמר הקדוש ב״ה לאברהם אין בך פסולת אלא הערלה הזו, העבר אותה ובטל המום, התהלך לפני והיה תמים. ובסגנון אחר במדרש אבכיר מובא בילק״ש רמז פא. ד״א למטרונא שנכנסה לשאול בשלום המלך, אמר המלך במה היא יפה אלא שיש בה מום קיטעא, א״ל בבקשה ממך אמור לי מה מום שלי, א״ל עשי צפרניך ואת שלמה, א״ל איני יודעת ליטלן, פשט המלך את ידו ונטלן, כך א״ל אברהם העבר חרפתי, מיד וכרות עמו (שהקב״ה סייעו) הברית, וכתיב חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן, ועי׳ לקמן מאמר לג. ובזח״א צה. ר: זח״ג קמב, קסג.

19. מובא בילקוט המכירי תהלים פי״ח ס״ב, ועי׳ לעיל מאמר טז.

20. תנחומא ישן לך כ. נדרים לב. ולקמן מאמר לח. ובלקח טוב והיה תמים שאברם שמך והיה שמך אברהם, נהיה השם של א״א שלם שאברהם כנגד אברים שבאדם רמ״ח הוא אברהם. וכ״ה ברבעה״ת. והריב״א מביא, אומר הר״ר אליקים דהכי פי׳ עכשיו אתה חסר שלא היה לו לאברהם עינים לראות הקב״ה ואזנים לשמוע דבריו קודם שנמול מפני אימת הבורא וכן משמע מפירש״י בפסוק ויפול אברהם על פניו.

21. מאמר זה מובא בס׳ זכרון ברית לראשונים כללי המילה לר״י הגוזר צד ה. ומקודם לזה מעתיק דברי הפדר״א פכ״ט ונראה מלשונו שזה הי׳ לפניו במדרש ואולי הי׳ הגרסא לפניו כן בפדר״א עי״ש. ועי׳ ברב״ח פי״ג וע״ד המדרש מצות מילה הוא כענין קרבן וכשם שדם הקרבן הוא לכפרה על המזבח כך דם המילה מכפר וע״כ מצותה ביום השמיני. ועי׳ תנ״י וירא ד.

22. עי׳ לעיל מאמר יז. בבאור. ולא תראה ממנה, חסר, ואולי צ״ל ״אלא״ תראה ממנה תולדות כו׳. ועי׳ לעיל מאמר טז. וברמב״ן וברב״ח כאן שמפרש כן ע״פ הפסוק תמים תהיה וגו׳ ובזח״א יא: התהלך לפני והיה תמים, פקודא תניינא דא איהי פקודא, דפקודא דיראה אתאחדת בה ולא נפקא מינה לעלמין ואיהי אהב״ה למרחם ב״נ למאריה רחימו שלים כו׳ דא אהבה רבה דכתי׳ התהלך לפני והיה תמים שלים ברחימותא.

23. בפי׳ הר״ן שמא נמצא בי דבר מגונה עד עכשיו שלא אמר לו והיה תמים עד עכשיו.

1. תוספתא שבת פט״ו, שבת קח. ויק״ר פכ״ה תנ״י לך כז. תנחומא שם יח. במנח״י מכתי״ל גורס במדרש מן וארבה אותך במאד מאד, ואתנה בריתי ביני ובינך, ובתנחומא שם לא היה יודע מהיכן ימול רמז לו הקב״ה רמז כו׳ ב״ק אמר דרש מק״ו, אמר האילנות מהיכן חייבין בערלה ממקום שעושין פירות אף אני ממקום שאני עושה פירות אני צריך לימול, וכ״ה בתנ״י שם. ובויק״ר שם וכי כבר היה אברהם אבינו יודע קלין וחמורין וגזירות שוות.

2. בתנ״י לך כג. בשינוי מהו סוד, שנותיו של אדם כו׳ הרי שבעים שנה, כו׳, בתנחומא שם יט. בקיצור, ובאגדת בראשית פט״ו בלשון התנחומא ובשינוים דיו לעבד ששוה לקונו עיי״ש בפירוש הר״א ובמפרשים בב״ר שם, וכפי המבואר בתנחומא מובן שפיר.

3. מובא בילקוט תלמוד תורה וירא נדפס באו״מ כת״י ה״א ומובא גם בס׳ מעין גנים לאיוב במקומו ובפי׳ שה״ש לר״מ תכון יג. ועי׳ בספר הלקוטים ח״ו מט:

4. לעיל מאמר טו. בבאור מפדר״א פכ״ט ולעיל מאמר א. בבאור, וכ״כ הרד״ק כאן.

5. עי׳ פירש״י כאן.

1. עי׳ ב״ר פמ״ז. שתי פעמים, כתיב לקמן פסוק יז. שצפה שיבטלו בב׳ זמנים אלו ונפל על פניו שהתפלל שלא יבטלו לגמרין (יפ״ת). וברד״ק פי׳ ויפול השתחוה והודה לאל על אשר אמר לו. ועי׳ פסקתא דר״כ פי״ב לקמן פסוק ט. ולקמן מאמר קלא.

2. תנ״י לך כז. ופרדר״א פכ״ט, אגד״ב פי״א, ילקוט המכירי תהלים פכ״ב כד. במדב״ר פי״ב ט. ובמדרש אגדה מיכן למדנו לאדם שהוא ערל שאינו יכול לעמוד על רגליו בעת שהשכינה מדברת עמו, וכן בבלעם הוא אומר נופל וגלוי עינים, וכ״ה בלק״ט ושכ״ט ומדרש החפץ, ועי׳ ברש״י כאן, וזח״א צו: ולקמן מאמר לב.

3. מובא בילקוט המכירי תהלים יח, סה. ועי׳ ב״ר פמ״ז ט. לקמן פסוק כו. בדק את עצמו ומצא עצמו מהול, והכוונה כמבואר לפנינו או כלעיל מאמר כו. לא מלו אלא רפאל. ועי׳ זח״א צו:

4. לעיל פט״ו מאמר ח. בבאור, ובשכל טוב כאן, וידבר אתו אלהים לאמר, כך דיני עליך לאמר לאנשי ביתו ומקנת כספו וכ״כ הרד״ק, ועי׳ זח״א צא, צה. זח״ב נג. ובזח״ג קסו. ושם קפ: רמג:

1. בתנ״י לך כד. מביא דרש זה על פסוק ב. ואתנה בריתי ביני וביניך, בקצת שנוי לפי שהיה זקן היה מרתת, אמר לפניו רבש״ע זקן אני, מה עשה הקב״ה כביכול, שלח ידו ואחז עמו והיה אברהם חותך עד שמל, כך עזרא משבח ואומר אתה הוא ה׳ לבדך וגו׳, ובב״ר פמ״ט ב. אמר לפניו ומי ימול אותי, אמר אתה בעצמך, מיד נטל אברהם סכין והי׳ אוחז בערלתו ובא לחתוך והיה מתירא שהי׳ זקן, מה עשה הקב״ה שלח ידו ואחז עמו והיה אברהם חותך כו׳, וכרות לו הברית אין כתיב כאן אלא וכרות עמו מלמד שהיה הקדוש ב״ה אוחז בו, ועי׳ לקמן מאמר צז. בבאור, ולעיל מאמר יח. ובספר הבהיר ז. דבר צוה לאלף דור וסמיך ליה אשר כרת את אברהם ומאי כרת ליה ברית בין י׳ אצבעות ידיו וי׳ אצבעות רגליו, נתבייש אברהם א״ל הקב״ה אני בריתי אתך ובו תהיה לאב המון גוים, ולשון זה הוא בס׳ יצירה פ״ו מ״ז. וכרת לו ברית בין י׳ אצבעות ידיו והוא ברית הלשון, ובין עשר אצבעות רגליו והוא ברית המילה. [ובפי׳ חכמוני דברית לשון הקודש וייחוד אלהים, קשר לו בפיו ובלשונו] ועי׳ זח״א צו. אני הנה בריתי אתך דאשתכח גרמיה גזיר, ועי׳ בזח״א סה: פט. ובס׳ רקאנטי וציוני כאן מ״ש בדברי הספר יצירה והבהיר הנ״ל.

2. עי׳ לקמן מאמר נג.

1. מובא בברכות יג. ופירש״י בתחלה אב לארם לאנשי מדינתו שמארץ ארם היה שנ׳ בעבר הנהר ישבו אבותיכם ואומר אל ארם נהרים אל עיר נחור. אב לכל העולם אב המון גוים, ובמכלתא פ׳ בא פט״ז כיוצא בו דרש ולא יקרא עוד שמך אברם עבר שם הראשון ונתקיים השני, ומובא דברי התוספתא בספר המפתח לרב נסים גאון בברכות שם, עי׳ לקמן מאמר לו. ולעיל פט״ו מאמר מח.

2. בברכות יג. כל הענין ותי׳ על הקושיא מהקרא אשר בחרת באברם, א״ל התם נביא הוא דקא מסדר לשבחיה דרחמנא מאי דהוה מעיקרא, ובש״ס כת״י בד״ס הגירסא התם נביא דקמסדר שבחיה דאברהם קמי קוב״ה וקאמר הכי הוי אברהם [״מעקרא״] והכי שויתיה [והכי רביתיה], וכ״ה במדרש הגדול ומסיים ורביבתיה וז״נ, וגי׳ זאת מתאים עם לשון התוספתא לעיל מאמר לה. הוא אברם עד שלא נדבר עמו הוא אברהם משנדבר עמו, וכן נראה מלשון רב נסים גאון שהביא על תירוץ הגמרא לשון התוספתא הנ״ל, ובב״ר פמ״ו איתא מאמר הנ״ל בשינוים ולא יקרא עוד שמך אברם והי׳ שמך אברהם, בר קפרא אמר כל מי שהוא קורא לאברהם אברם עובר בלא תעשה, ר׳ לוי אמר בעשה ול״ת ולא יקרא עוד שמך אברם בל״ת והיה שמך אברהם בעשה, והרי אנשי כנסת הגדולה קראו אותו אברם שנא׳ (נחמי׳ ט.) אתה הוא ה׳ האלהים אשר בחרת באברם וגו׳ דלמא שניא היא שעד שהוא אברם בחרת בו כו׳. ומבואר לפי גירסא זו דבר קפרא דורש בל״ת כתחלת הקרא ור״ל דורש גם סוף הקרא, ובמדרש הגדול מעתיק לשון הגמ׳ בברכות ג״כ בגירסא זאת בר קפרא אומר כו׳ עובר בלאו רא״א ועובר בעשה כו׳ וי״ג גם בב״ר בק״א עובר בעשה, אמנם מדברי הלק״ט ומדרש אגדה מוכח כגירסא הנ״ל ותי׳ המדרש כ׳ במדרש אגדה ״אלא סיפרו המעשה״ וכן בלק״ט סיפור כלומר היה אברהם שמו וקראת אברהם. ובחזקוני כ׳ הטעם עובר בעשה לפי שנתלוה עמו בגיות, וכ״ה בפער״ז משם הר״י קרא, והרד״ק כ׳ דעי״ז יוכר הנס והפלא שעשה עם אברם, ועל דרך הפשט אינה אזהרה, ובספר כללי המילה לר׳ יעקב הגוזר צו. איתא אברהם שנוצר מטפה טמאה מאותה שעה שא״ל הקב״ה לא יקרא עוד שמך אברם, שוב לא קראו הכתוב אלא אברהם, אבל יעקב שיצא מטפה קדושה וטהורה כו׳ ישראל יהי׳ שמך עיקר ויעקב טפילה לו משום שנוצר בטהרה ונולד בטהרה. ואיתמר במכלתא מה שאין קורא הכתוב אברהם ושרה בשמם אחר שנשתנה כמו שמצינו ביעקב שנקרא יעקב אחר שקראו הקב״ה ישראל מפני ששמם של אברהם ושרה הראשון לא נתעקר לגמרי אך נתוספה אות אחת של ה׳ על שמם ונתקן השם ומכיון שנתקן נשתקע הראשון אבל יעקב נקרא לו שם חדש והשם הראשון לא זז ממקומו, ולפנינו במכלתא בא פט״ז איתא ולא יקרא עוד שמך אברם עבר שם ראשון ונתקיים שם שני כו׳, כיו״ב דרש ולא יקרא שמך עוד יעקב עבר שם הראשון נתקיים השני נתוסף לו (עי׳ לקמן פי״ט). והמפרשים נתקשו בלשון זה, ונראה דהי׳ לפניו כאן הגירסא, הראשון נתקיים והשני נתוסף לו, ובספר כפתור ופרח פמ״ב נתקשה למה לא מנה הר״מ במנין המצות העשה והלא תעשה הנ״ל, וכן הרשב״ג באזהרותיו, והרשב״ץ בזהר הרקיע מ״ע פ״ה כ׳ לתרץ מה שלא נכנס במנין המצות מה שאמרו הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנא׳ והיה שמך אברהם שהרי עם אברהם היה מדבר ואין ספק שלא נאמר בסיני ואינו דומה למצות פו״ר, ואע״פ שנאמר לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמר ולא לב״נ, לפי שזה הלשון מוכיח שעם אברהם היה מדבר ע״כ, ומבאר שם שלא מנינו במנין המצות, מצוות שהם מדברי קבלה לפי שלא נאמרו למשה מסיני בפירוש כן אין ראוי למנות מה שנאמר קודם נתינת התורה כיון שלא נאמר בסיני, ואכמ״ל. ועי׳ במג״א או״ח סי׳ קנו. מביאו להלכה, ויש להעיר מדברי התוספתא ומכלתא הנ״ל שלא הזכירו כלל דזה הוי בכלל איסור, ואולי פירשו כמש״ל מהרד״ק דעל דרך הפשט אינה אזהרה, ובחזקוני והיה שמך אברהם מנהג הוא לשנות שם לאדם כשהוא עולה לגדולה. ובשכל טוב כי אב המון גוים נתתיך כך גזרת עליך וגזרתי מעשה.

3. קה״ר ה, ד. פס״ר בהוספה מכת״י פ״ד, ועי׳ לעיל בתורה שלמה פי״ב מאמר ו. בבאור וצרף לכאן, ועי׳ לעיל פט״ו מאמר מח. ובאגד״ב פל״ז אימתי אתם מולידין ולא יקרא עוד את שמך אברם וכו׳ הוי אברם אינו מוליד אברהם מוליד.

4. תנחומא ישן לך כ. ותנחומא לך טז. ועי׳ תנחומא קרח יב. המליכו, השליטו, שתי עינים כו׳ שבתחלה המליכו הקב״ה על איבריו שהם ברשותו לזהר מעבירה אבל עיניו ואזניו של אדם אינם ברשותו שהרי ע״כ יראה בעיניו ובאזניו ישמע, ולבסוף כשנימול המליכו הקב״ה אפילו על אלו שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה, ועי׳ לעיל מאמר כ. בבאור, מ״ש בשם הר״ר אליקים, ועי׳ מהרש״א, ובפי׳ התוספות שם. ובע״י גורס וכתיב הוא אברהם והכוונה להפסוק דה״א א.

5. לעיל מאמר לח. ובכללי המילה לר׳ יעקב הגוזר צה. איתא ומיד כשנמול נשתנה שמו לשבח ונתוסף לו אות אחת ונקרא אברהם, ולמה שבה נברא העולם שנאמר אלה תולדות שמים וארץ בהבראם, בה׳ בראם, והן הן אותיות של אברהם, ואז נעשה שלם שנאמר ויאמר ה׳ אל אברהם ואתה את בריתי תשמור, וכתיב התהלך לפני והיה תמים ד״א מצינו במדרש תנחומא כו׳ (מובא לעיל מאמר כ.) ומכאן שמשנין שם הנער לשבח תיכף למילה משם ערלות לשם יהודי, ועי׳ בתורה שלמה פ״ב מאמר עה.

6. מקודם לזה מבואר דעל הד׳ דגלים של השבטים היה כתוב על כל אחד שלשה אותיות משמות האבות על הראשון אי״י ר״ת אברהם יצחק יעקב על השני בצ״ע אותיות השניות משמותיהם וכן הלאה ונשאר אות ה׳ שלא היה כתוב על הדגלים, ועי׳ מ״ש לעיל פט״ו מאמר נו. בבאור. ה׳ מנין אותיותיו, בהגהת מהרש״ב כתב ע״ז בוודאי היה כתוב היי״א. ול״נ די״ל הכוונה ה׳ להשם שאותיותיו עולין כ״ו.

7. ראה בתורה שלמה פ״ה מאמר ל. עז. התחלת המאמר.

8. מביאים, בכורים. הורה הלכה, לענין מתפלל בינו לבין עצמו שאומר אלהינו ואלהי אבותינו, דלענין מקרא בכורים לא הוי הוראה בימי ר׳ אבהו, כ״כ הריטב״א במסכת מכות יט. והרדב״ז בפי׳ על הרמב״ם, וכ״כ הרוקח בהלכות סעודה סי׳ שלא. דכן פסקו כל הגאונים כר׳ יהודה בירושלמי וכן הלכה שגר יכול לומר בתפלה אלהי אבותינו וכן בברכת המזון על הארץ שהנחלת לאבותינו, והתוס׳ בב״ב פא, ד״ה למעוטי כת׳ דר״ת אומר דההיא דירושלמי משבשתא והעיקר כסתם משנה דגר מביא ואינו קורא ולא היה מניח ר״ת לגרים לברך ברכת הזימון לפי שאינו יכול לומר שהנחלת לאבותינו, דהיכי מצי למימר גר קורא ארמי אובד אבי דהיינו יעקב, וההיא תוספתא דבכורים דאומר דגרים מבני קיני חותן משה מביאים וקורין מיירי באמו מישראל דמצי אמר לאבותינו וכן לתת לנו, ור״י חולק דמצי אמר גר לאבותינו עייש״ה. והרמב״ן בחי׳ לב״ב שם כ׳ לתרץ קושית הר״ת ואע״ג דכתיב ארמי אובד אבי שלשה אבות העולם היו כאברהם, וביתר באור מבואר תי׳ זה בריטב״א מכות יט. וא״ת אפי׳ לרבנן היאך יכולין לומר אלהי אבותינו נהי דאברהם אב לגרים, יצחק ויעקב מאי איכא למימר, וכן לענין בכורים האיך יכולים לקרות ארמי אובד אבי, וי״ל דקים לן דכולהו אבות כחד נינהו וכדאיתקש בכמה דוכתי ואף הם נעשו אב לגרים כאברהם אבינו ע״ה, ע״כ. [ועי׳ ברשב״ם פ׳ תבוא מפרש דארמי אובד אבי הכוונה לאברהם] והרוקח שם כ׳ לתרץ כיון שהאבות נקראים אבותינו כאלו הגר היה מזרעם לענין קריאת הפרשה, והקושיא איך יכול לומר לתת לנו וכן מה שהקשו המפרשים דאיך יכול לומר נתת לי אשר מזה ממעטינן דגם נשים אין מביאים ביכורים משום שלא לקחו חלק בארץ ואין יכולים לאמר נתתי לי, וכ״מ בספרי תבוא כו, ג. אשר נשבע לאבותינו פרט לגרים ועבדים, מבואר ע״ז ברמב״ן שם מפני שהן בני אברהם וראוין היו לירושה שלו אלא שנתחלקה הארץ ליוצאי מצרים והרי הן כטפלים שראוין לירש ואין להם אעפ״כ הרי הם כשאר כל אדם. וביתר באור בנמוקי יוסף על הרי״ף ב״ב שם וז״ל, י״ל דגרים שהם בני אברהם ראויים לירושה שלהן ובני נחלה נינהו אלא שלא נתחלקה הארץ אלא ליוצא מצרים ודמי לטפלים דאמרינן (ב״ב קיז.) לאלה תחלק הארץ למעוטי טפלים שהם פחותים מבן כ׳ ולא היה להם שום מוריש כגון אב ודוד ואח שכולן מתו במדבר שלא נטלו אלו חלק בה אפ״ה ודאי מוציאין אחרים ידי חובתן בברכת המזון וטעמא דכל הני בני נחלה וירושה נינהו, אבל נשים לאו בנות נחלה נינהו, ובשטמ״ק שם ב״ב פא ע״ב מביא מהראב״ד שכ׳ וז״ל, וגר קשיא והא שאינו יכול לומר אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו ואיכא למימר גר נמי אע״ג דאיהו לא הוי ולא אבותיו מזלייהו הוו, א״נ כאן דיכול לומר מן האדמה אשר נתתי לי שהרי יש לו קרקע אע״פ שלא היו אבותיו בכלל השבועה מביא ע״כ ודבריו צ״ע ואכמ״ל. ומבואר מדבריהם דמה״ט גר יכול לקרות אשר נתת לי כיון שבעצם ראוי לירושה אלא שאין קרקע ליתן להם כיון שנתחלקה הארץ והרי הם כטפלים שאין להם ואעפ״כ לכ״ע קורין מה״ט משום שע״פ דין מגיע להם הוו להו בכלל נתת לי, ועפ״ז נ״ל לפרש דברי הרמב״ם פרק ד׳ מהל׳ בכורים ה״ג שפסק כדברי הירוש׳ הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי השכינה, ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ, עיי״ש בכס״מ מ״ש לפרש סוף לשון הרמב״ם, והשאג״א סי׳ מט. כ׳ לדחות דבריו ופי׳ באופן אחר, ול״נ דכוונת הרמב״ם כדברי הרמב״ן דבא לתרץ איך יכול גר לומר נתת לי כנ״ל. ע״ז אמר ולאברהם היתה השבועה כו׳ היינו שאברהם ירש את הארץ ומשה״כ הגרים יש להם זכות ומגיע להם ירושה בארץ מאברהם רק שנתחלקה הארץ ואין קרקע עבורם ולא דמי לנשים שאין להם זכות בארץ. [ויש לעיין לפ״ד הרמב״ן בגרים שגייר אברהם כמבואר לעיל פי״ב מאמר צה. דהיו צריכים ליקח חלק בארץ וצ״ל כיון שלא ירדו למצרים רק ע׳ נפש והארץ נתחלקה ע״פ הדבור רק ליוצאי מצרים, והערב רב אשר עלו אתם לא היו גרים גמורים.] ועי׳ במל״מ שם מ״ש לתרץ עפ״ד הקה״ר דלעת״ל יטלו הגרים נחלה ומשה״כ יכולים לומר לתת לנו, וברביד הזהב העיר מדברי הספרי בהעלתך שניתן לגרים קבורה בא״י ויש לומר דיש להם זכות ד׳ אמות קרקע בא״י, ובמדרש אגדה כאן איתא והיית לאב המון גוים כל מי שימול ויתגייר תקרא אתה אביו מיכן היה ר׳ יהודה אומר גר מביא ביכורים וקורא הגדתי היום אשר ״נתת לאבתינו״ לפי שאברהם אבינו אב לכל הגרים, והלשון ״נתת לאבותינו״ ליתא בקרא אלא אשר ״נשבעת לאבותינו״, ובפסוק י. ״נתת לי״ ואולי כוונתו דמפרש דלר״י אין הגר קורא כלשון הקרא רק במקום אשר ״נתת לי״ אומר נתת לאבותינו, ואף דבכל השאר המבואר במשנה דבכורים פ״א דמביאים ואין קורין משום שאין יכולים לומר אשר נתת לי נימא ג״כ דלא יקראו כן, ומוכרח מזה דהקריאה צריכה להיות רק כמ״ש בתורה, ואם לאו לא יקרא כלל, ואולי יפרש דר״י ס״ל מדכתבה התורה בפרשת בכורים והגר אשר בקרבך, וכיון שאינו יכול לקרות כלשון התורה קורא ״נתת לאבותינו״, ובמדרש תנאים ממדרה״ג דברים כו, יא. והגר אשר בקרבך, להביא גרים שיהיו מתודין [היינו קורין כדעת ר״י בירושלמי ועי׳ במעשר שני פ״ה מי״ד] אמנם קשה לחדש דבר כזה וקרוב לומר שצ״ל ״נשבעת לאבותינו״, ועי׳ בברכות כ. ומ״ש הראשונים שם ובאו״ז הל׳ תפלה סי׳ קז. ובשו״ת הרדב״ז ללשונות הרמב״ם סי׳ רב. ואכמ״ל. ומדרש הנ״ל מסתעף עוד דין אחד בתוספתא פ״ב דנדרים הנודר מישראל אסור אף בגרים, והרא״ש בפירושו במשנה לנדרים לא. שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל וכ׳ ע״ז וגרים נמי בכלל זרע אברהם נינהו דכל שומרי התורה בכלל זרעו הם כי הוא היה תחלה לגרים וכתיב כי אב המון גוים נתתיך בתחלה אב לארם ועתה אב לכל הגוים, ובנמ״י על הרמב״ן שם נראה דחולק ע״ז שכ׳ ומסתברא דאפי׳ הגרים אינן בכלל זרע אברהם אבל ישנן בכלל בני אברהם דהא קיי״ל כר״י דאמר שהגרים אומרים בתפלה אלהי אבותינו, [והטור ביו״ד סי׳ רי״ז ובש״ע ס״ק מ׳ הביא דין זה של הרא״ש נדד מזרע אברהם אסור בישראל ובגרים, והב״ח תמה ע״ז שלא נזכר מזה בגמ׳ ופוסקים, ועי׳ בט״ז סקל״ה. וראיתי בתורה תמימה כ׳ על דברי הט״ז שלא מצא מקור, ודבר פלא שמפורש דין זה בתוספתא פ״ב, ובחנם נתפלא כי הדין של התוספתא מפורש שם בסקמ״ג והב״ח הביא המקור של התוספתא בנדר מישראל אסור בגרים והב״ח וט״ז תמהו רק על הדין של הנודר מזרע אברהם דזה לא מבואר כלל בתוספתא רק ברא״ש ובאמת דעת הנמ״י להיפך כמש״ל]. ויש להעיר לפמש״ל מדברי הרמב״ן והריטב״א דאף יצחק ויעקב נעשו אב לגרים, א״כ הנודר מזרע יצחק ויעקב יהא אסור בגרים כמו בזרע אברהם לדעת הרא״ש או בני אברהם לדעת הנמ״י, ואולי בלשון בני ארם נקראים הגרים רק זרע אברהם ולא זרע יצחק, ועי׳ מ״ש בשו״ת המרי״ט ח״ב או״ח ס״ו לענין הנוסח בתפלה ועקדת יצחק היום לזרע יעקב ברחמים תזכור ולא העיר מהנ״ל. [כן ראיתי בספר רביד הזהב לך שכ׳ ובתוספתא בנדרים פ״ב הגודר מזרע אברהם אסור בגרים ומותר בבני ישמעאל ובני עשו וזו כר״י, ויש לתמוה האיך יפרש ר״ת [בתוספ׳ ב״ב פא, הנ״ל] זו התוספתא בנדרים וצ״ע. ובאמת בתוספתא ליתא כלל לשון זה רק כמש״ל ודין זה הוא בטור וש״ע ומקורו מהרא״ש כנ״ל ואין זה ענין כלל לדברי ר״ת, והת״ת הנ״ל סמך על הרה״ז ולא עיינו במקור הדברים].

9. ברייתא דל״ב מדות מדה ל. נוטריקון מניין שדורשין נוטריקון באגדה ת״ל אברהם אב המון גוים. ובב״ר פמ״ו והיית לאב המון גוים, ר׳ אבא ור׳ ברכי׳ ור׳ שמואל בר אמי הוין יתבין ומקשין מנין נוטריקון מן התורה שנאמר והיית לאב המון גוים, לאב הם, דהוה חסר ריש. נוטריקון, כתיבת ראשי דברים נקראת בלשון רומי נוטריקון. ועי׳ בפי׳ רבינו חננאל בשבת שם. וזה מדה בתורה לדרוש כן כמבואר במאמר הנ״ל שדרשו תיבת אברהם, ובתורה עצמה מבואר שהקב״ה קראו אברהם מלשון אב המון, שה׳ מ׳ האחרונים מורים לתיבת המון ומזה הביאו בל״ב מדות הנ״ל. ובב״ר הביאו הראי׳ מפסוק ג׳ לאב המון גוים שלא דרשו הרי״ש. ועי׳ בפירש״י כאן. ובאע״ז כ׳ תוספת הרי״ש ״אביר״ המון גוים ונמצא דדרשו גם הרי״ש, ובמאמר שלפנינו דרשו הראשי תיבות של הששה אותיות מאברהם, והכל נכלל בשם נוטריקון. חביב ה׳ מתחלף בח׳. ודרשו מן ה׳ דהמון המלה חביב, עי׳ במהרש״א כאן. ותיק, עניו ומחבב מצות. (רש״י ברכות ט:).

10. עי׳ לקמן מאמר מה.

11. לעיל מאמר מד. ומבואר משני הדרשות שפירשו לשון אב המון גוים כפשוטו שעשאו אב לכל המון גוים, ועי׳ לעיל מאמר מב. דרשו שעשאו אב לגרים.

12. מקודם לזה דורש גימ״ל דל״ת גומל דלים.

1. עי׳ פרש״י ורמב״ן, ובשכל טוב ונתתיך לגוים מופרשים מזה לזה, ו׳ המוסיף משמשת לשון עתיד, ומלכים ממך יצאו מעתה, ובמדרש אגדה ויחי מט, כו. ברכות אביך גברו על ברכת הורי דאילו באברהם כתיב ונתתיך לגוים וגו׳ ואילו ביעקב כתיב גוי וקהל גוים.

2. עי׳ לעיל בח״ב צד תקלז.