×
Mikraot Gedolot Tutorial
×
E/ע
בחרו טקסט במקראות גדולותSelect Text in the Mikraot Gedolot
  1. תורהTorah
  2. נביאיםNeviim
  3. כתוביםKetuvim
  1. בראשיתBereshit
  2. שמותShemot
  3. ויקראVayikra
  4. במדברBemidbar
  5. דבריםDevarim
  1. בחרו פרשהChoose a Parashah
  2. בחרו פרק שלםChoose a full chapter
  3. בחרו פסוקChoose a verse
  1. שמותShemot
  2. ואראVaera
  3. באBo
  4. בשלחBeshalach
  5. יתרוYitro
  6. משפטיםMishpatim
  7. תרומהTerumah
  8. תצוהTetzaveh
  9. כי תשאKi Tisa
  10. ויקהלVayakhel
  11. פקודיPekudei
  1. הקדמותIntros
  2. א1
  3. ב2
  4. ג3
  5. ד4
  6. ה5
  7. ו6
  8. ז7
  9. ח8
  10. ט9
  11. י10
  12. יא11
  13. יב12
  14. יג13
  15. יד14
  16. טו15
  17. טז16
  18. יז17
  19. יח18
  20. יט19
  21. כ20
  22. כא21
  23. כב22
  24. כג23
  25. כד24
  26. כה25
  27. כו26
  28. כז27
  29. כח28
  30. כט29
  31. ל30
  32. לא31
  33. לב32
  34. לג33
  35. לד34
  36. לה35
  37. לו36
  38. לז37
  39. לח38
  40. לט39
  41. מ40
  1. א1
  2. ב2
  3. ג3
  4. ד4
  5. ה5
  6. ו6
  7. ז7
  8. ח8
  9. ט9
  10. י10
  11. יא11
  12. יב12
  13. יג13
  14. יד14
  15. טו15
  16. טז16
  17. יז17
  18. יח18
  19. יט19
  20. כ20
  21. כא21
  22. כב22
  23. כג23
  24. כד24
  25. כה25
  26. כו26
  27. כז27
  28. כח28
  29. כט29
  30. ל30
  31. לא31
  32. לב32
  33. לג33
  34. לד34
  35. לה35
×
E/ע
בחרו פרשניםSelect Commentators
הגדרות כלליותGeneral Settings
הגדרות להערותNotes Settings
 
(א) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙י״י֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל⁠־פַּרְעֹ֑ה וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּֽה⁠־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙י״י֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים שַׁלַּ֥ח אֶת⁠־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃
Hashem said to Moshe, "Come to Paroh and speak to him, 'Thus says Hashem, God of the Hebrews: Send out My people, that they may serve Me.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אברבנאלאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןליקוט הערות מסורהעודהכל
(א-ג) התראה בפרעה לפני המכה (קישור לעיון) – שמות ז׳:ט״ו-י״ז, שמות ז׳:כ״ו-כ״ט, שמות ח׳:ט״ז-י״ז, שמות ט׳:י״ג-י״ח, שמות י׳:א׳-ד׳, שמות י״א:ד׳-ח׳
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה עוֹל לְוָת פַּרְעֹה וּתְמַלֵּיל עִמֵּיהּ כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דִּיהוּדָאֵי שַׁלַּח יָת עַמִּי וְיִפְלְחוּן קֳדָמָי.
Hashem said to Moshe, “Go to Pharaoh and say to him, ‘Thus says Hashem, God of the Hebrews: Send out My people and let them serve before Me.
ואמר י״י למשה על לוות פרעה ותימר ליה כדין אמר י״יא אלההוןב דיהו(י)דייג שלח ית עמי ויפלחון קדמייד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותימר ליה כדין אמר י״י״) גם נוסח חילופי: ״ותמלל עמיה כדין אמ׳ מימרי׳ די״י״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלההון״) גם נוסח חילופי: ״אלהה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיהו(י)דיי״) גם נוסח חילופי: ״דעבראי״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדמיי״) גם נוסח חילופי: ״קודמוי״.
ואמר י״י למשה עול לות פרעה ותמליל עימיה כדנא אמר י״י אלקא דיהודאי פטור ית עמי ויפלחון קדמי.
And the Lord said to Mosheh, Go in to Pharoh, and say to him, Thus saith the Lord, the God of the Jehudaee, Emancipate My people, that they may worship before Me.
ויאמר י״י אל משה בא אל פרעה ודברת אליו כה אמר י״י א-להי היהודים שלח את עמי ויעבדו לפני.
(א-ג) [ד] וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ – וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה, כִּי אִם מָאֵן אַתָּה, הִנֵּה יַד ה׳ הוֹיָה – לָמָּה הֵבִיא לָהֶן דֶּבֶר, לְפִי שֶׁשָּׂמוּ יִשְׂרָאֵל רוֹעֵי בָּקָר וְרוֹעֵי צֹאן וְכָל בְּהֵמָה, בֶּהָרִים וּבַמִּדְבָּרוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹא יִפְרוּ וְיִרְבּוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי אָבִיא עֲלֵיכֶם רוֹעֶה יָפֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה יַד ה׳ הוֹיָה.
ת֗ם קאל אללה למוסי אדכ֗ל אלי פרעון וקל לה כד֗י קאל אללה אלאה אלעבראניין אטלק קומי יעבדוני.
אחר כך אמר ה׳ למשה: הכנס אל פרעה ואמור לו: כך אמר ה׳ אלוהי העבריים - שלח את עמי ויעבדוני.
ויאמר ה׳ אל משה בא אל פרעה – לפלטין שלו:
ודברת אליו כה אמר ה׳ אלהי העבריים – כיון שהוחזק כפרן ומהתל חזר ואמר לו אלהי העבריים כמו שדרשנו:
שלח את עמי ויעבדוני – כמשמעו:
בא אל פרעה – אל הארמון.
ויאמר – בא אל פרעה – אל הארמון שלו.
א״ר ישועה:⁠א שתים מכות היו במים – האחת שהתאדמו ומתה הדגה, והשנית שעלו הצפרדעים מהם. ובארץ שתים: אחת מן הכנים, והשנית חיות מעורבות, וכתיב: תוצא הארץ נפש חיה (בראשית א׳:כ״ד). ושתים באויר: כי הדבר איננו רק חום או קור משונה מהמנהג, וברגע אחד חייםב אין מספר להם, בעבור כי רוח כל החיים, שהיא בלב, תלויה באויר, והשנית מכת השחין, כי הכתוב יקרא הרקיע שהוא על ראשם: שמים. והמכה השביעית: מעורבת מגלגל הסערה ומגלגל האש, וכן כתוב: ואש מתלקחת בתוך הברד (שמות ט׳:כ״ד). והשמינית: מכת הארבה, שבאה מרחוק על ידי הרוח. והתשיעית: היתה מכה מופלאה שנעדר אור שני המאורות והכוכבים מארץ מצרים. והעשירית: רדת המשחית מגלגלי הכבוד להרוג הבכורים.
א. כן בכ״י לוצקי 827, פריס 181, ברסלאו 53. בכ״י פריס 176, 177: ״ישועה הלוי״, ובדפוסים שונים: ״יהודה הלוי״.
ב. בכ״י פריס 176 בין השיטין: ס״א מתים.
GO IN UNTO PHARAOH. To his palace. Rabbi Judah Ha-Levi says that two plagues were in the water: one, that it turned red and the fish died; two, that frogs arose from it.⁠1 Two plagues were on the earth:⁠2 one of gnats and the second the swarms, which were an assortment of wild animals. And it is written, Let the earth bring forth the living creature (Gen. 1:24).⁠3 There were likewise two plagues in the air.⁠4 Murrain5 is nothing but a change from the normal in the air's heat or cold. This change causes an untold number to die in an instant, as the spirit of life which resides in the heart depends on the air.⁠6 The second plague7 was the boils. Scripture refers to the firmament which is above their heads as the heaven.⁠8 The seventh plague9 was a mixture of the sphere of the whirlwind10 and the sphere of fire.⁠11 It is thus written, and fire flashing up amidst the hail (v. 24). The eighth was the plague of locusts which the wind brought from afar. The ninth was a wonderful plague in that the light from the two great luminaries and the stars was absent from above the land of Egypt.⁠12 The tenth was the descent of the destroyer from the spheres of the glory13 to kill the first-born.⁠14
1. The first two plagues came about through Egypt's waters.
2. The next two plagues came about via the earth.
3. The plague of wild animals can thus be considered as a plague from the ground.
4. The next two plagues came about through the air.
5. Or pestilence. Ibn Ezra did not know that germs are the cause of pestilence.
6. See Ibn Ezra on Gen. 2:7.
7. To strike through the air.
8. When Scripture states, Take to you handfuls of soot…and let Moses throw it heavenward (Ex. 9:10) it means "and let Moses throw it up to the air,⁠" as the air above is called the firmament. See Ibn Ezra on Gen. 1:6 where he writes, "The firmament is the air.⁠"
9. The plague of hail.
10. A layer of wind surrounding the earth.
11. A layer of fire surrounding the earth. Medieval man believed in four elements: earth, water, air, and fire. Ibn Ezra explains that all the earthly elements plus some heavenly elements were involved in bringing about the plagues. That is, two blows came from the water, two from the earth, two from the air, one from a combination of air and fire, two more from the air (locusts and darkness), and one from the heavens. Earth is the heaviest element. We therefore would imagine that it would be the first element involved in the plague. However, Ibn Ezra notes in Gen. 1:6 that it is the nature of water to be below the earth. Hence the first plague came from the waters, and succeeding plagues moved upward to the heavens.
12. This too came about from the air, in that the air was clouded (Krinsky). See Ibn Ezra on Ex. 10:22.
13. Hebrew, galgale ha-kavod. Ibn Ezra refers to a large shining star as a kavod (a glory). See Y. Klatzkin, Otzar Ha-Munachim Ha-Filosfim, Vol. II, Berlin, 1928, p. 62.
14. Ibn Ezra apparently believes that an evil conjugation of the stars caused the first-born to die.
(הקדמה)
ויאמר ה׳ אל משה בא אל פרעה ודברת אליו עד ויאמר ה׳ אל משה השכם בבוקר וגו׳ ויש בפסוקים אלו שאלות:
השאלה הא׳: באמרו וישם ה׳ מועד לאמר מחר יעשה ה׳ הדבר הזה בארץ ויעש ה׳ וגו׳ כי מה צורך היה שיגביל השם זמן יחול המכה הזאת והנה לא עשה כזה בשאר המכות ואף שבערוב נאמר למחר יהיה האות הזה לא נאמר אלא בעבור הפדות כמו שפרשתי שם ועכ״פ לא נאמר שם כמו שנא׳ כאן וישם ה׳ מועד לאמר מחר יעשה ה׳ הדבר הזה בארץ כי הנה לא זכר הכתוב שנאמר זה לפרעה ולכן ראוי לדעת מה ענינו ומה ענין ויעש ה׳:
השאלה הב׳: איך פרעה לא תרד מהמכה הזאת ולא אמר אל משה ואל אהרן לחלות פניהם שיעתירו אל ה׳ להסיר ממקנהו את הדבר הזה כאשר עשה בשאר המכות. והנה הדבר ומגפת מקנה מצרים דבר גדול היה ולמה אם כן לא שת לבו גם לזאת המכה כאשר שם בערוב ובצפרדעים:
השאלה הג׳: למה בא דבור מכת השחין אל משה ואל אהרן ושאר המכות כולם נאמרו למשה בלבד ולמה אם כן צווה לשניהם קחו חפניכם פיח כבשן ובענין הזריק׳ אמר וזרקו משה השמימה שמשה לבד הי׳ זורק לא אהרן ומה לו אם כן בזה:
השאלה הד׳: מה ענין פיח הכבשן במכה הזאת ואם נאמר שהשחין נעשה ממנו אם כן דבר טבעי היה המכה לא נסיי ואם הי׳ האות בנס אות המטה מה צורך הי׳ בפיח הכבשן ויותר טוב הי׳ שיניח את מטהו כנגד השמים כאשר עשה בחושך:
השאלה הה׳: באמרו בשחין והי׳ על האדם ועל הבהמ׳ לשחין פורח כי מאין היו להם בהמות והלא כל מקנה מצרים מת בדבר ולא נשאר להם בהמות לקבל השחין ורש״י פירש שלא מת ממקנ׳ מצרים אלא אותם שהיו בשד׳. אבל הכתוב אומר וימת כל מקנה מצרים:
השאלה הו׳: היא באמרו ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין כי לא יתכן שנאמר שלא לקו החרטומים בצפרדעים ובערוב ובכנים ולמה אם כן לא נאמר במכת הדם שלא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני המכות ההן וכתב הראב״ע שבאותן המכות השתדלו להרויח בחכמתם והיו עומדים לפניו. אמנם בזאת נבערה חכמתם ולא עמדו להשתדל להרויח דבר ואינו נכון כי הנה במכת הכנים כבר הודו אצבע אלהים היא והערוב והדבר הי׳ דבר יותר מבואר בהם מפני ההפלא׳ שהם מכות אלהית ואיך נאמר א״כ שהשתדלו בהם ושנבער׳ עצתם בשחין שלא היה זר כאחרות ההן:
השאלה הז׳: באמרו ויחזק ה׳ את לב פרעה הנה בכל שאר המכות שנזכרו נאמר ויכבד לב פרעה ויחזק לב פרעה ולמה אם כן במכה הזאת ייחס חוזק לב פרעה אל האלהים:
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
(א) ויאמר ה׳ אל משה בא אל פרעה ודברת אליו וגו׳ עד ויאמר ה׳ אל משה השכם בבוקר בעבור שהיה פרעה מגלה פנים במכת הערוב שלא כהלכת׳ וגזר שלא הפלא ה׳ ארץ גושן בהשגחתו אלא שבמזל תלי׳ מילתא שיש ארצות מוכנות כפי מזל הארץ לפגע אחד ויש ארצות שאינם כן ושלכן נתחזק לבו. הביא הקב״ה עליו מכת הדבר שהי׳ בה הפלאה יותר עצומ׳ ומופלגת שבהיות שכל מקנה הארץ רועות על ידיהן בשדה ומקנה ישראל מעורבים במקנה מצרים ימות מקנה מצרי׳ בדבר וממקנה ישראל לא מת עד אחד ובזה יכירו וידעו כי הפלא השם חסיד לו וכבר ביארתי למעלה שמסבת הארס שהיה מניח הערוב בעשב השדה נפסד מזג העשבים ומתו המקנה והיה הפלא ששומר ישראל היה גם שומר מקניהם ובהמתם מדבר באופל יהלוך.
ומפני זה צוה השם למשה שיבא אל ארמון פרעה וידבר אליו בינו לבינו כמו שפרשתי למעלה כה אמר ה׳ אלהי העברים שלח את עמי.
בא אל פרעה – כלל זה בידך כל מקום שיאמר בא אל פרעה יכוין לומר לו שיכנס אל טרקלין שלו בלא השאלת רשות הגם שהיו לו כמשפט המלכים שומרי הבית אף על פי כן יעול ויכנס אצלו מבלי שאלת רשות, וכן היה עושה כאומרם ז״ל (ילקוט קע״ה) כי כמה שומרים היו לפרעה מזוינים ואריות וכלבים והיה נכנס באין מונע. ומצאתי ראיה ברורה לדבריהם ז״ל ממה שאמר פרעה למשה (לקמן י׳ כח) השמר לך וגו׳ אל תוסף ראות פני וגו׳ למה הוצרך פרעה להתרות במשה והיה לו לצוות לעבדיו שומרי הבית כי כן מנהג המלכים להעמיד שומרי המלך ולהם יצו שלא יניחוהו ליכנס, אלא ודאי כי לא עמדו כנגדו ואפי׳ אריות וזה נס עצום, לזה היה ה׳ צריך לומר לו בא אל פרעה פי׳ הכנס ועלה אליו ולא תשים לבך למונע בעולם. ובזמן שהיה פרעה יוצא המימה היה אומר לו לך אל פרעה כי שם אין שומרים לירא מהם להצטרך לומר אליו עלה אליו אלא לצד שאין זמן זה ראוי להליכה כי הוא מוציא בולעו התעוב ואינו מהמוסר לזה אומר לו לך אף על פי כן.
בא אל פרעה, "Go to Pharaoh, etc.⁠" You may consider it a rule that whenever God told Moses to go to Pharaoh, He meant that Moses should enter Pharaoh's palace without waiting for permission to do so. No doubt Pharaoh had the usual complement of bodyguards at the entrance to his palace. Nonetheless Moses was commanded by God to ignore the presence of those guards. We have reason to believe that Moses acted in accordance with these instructions since Yalkut Shimoni item 175 describes that Pharaoh not only had armed guards but also trained lions at his palace gate but that Moses walked in without being challenged. I have found conclusive proof for the opinion expressed in the Yalkut in 10,28 where Pharaoh for the first time warns Moses not to attempt to enter the palace again. Why would Pharaoh have had to warn Moses about entering the palace unless Moses had been in the habit of doing so unchallenged up until then? Clearly, even the trained lions had respected Moses and not challenged his entry, a great miracle indeed. If God had to command Moses to enter Pharaoh's palace i.e. בא אל instead לך אל, "go to,⁠" the reason was that he assured Moses he would not be challenged by either the palace guards or the lions. On the other hand, whenever God told Moses to meet Pharaoh near the river Nile, He used the expression לך אל פרעה as there were no guards near the river Nile where Pharaoh desired privacy. The only reason God told Moses to go to Pharaoh there was that Moses would not have done so on his own initiative seeing Pharaoh went there to answer calls of nature, as already explained elsewhere.
כה אמר ה׳ – התראה על מכת הדבר, כי היא בכלל המשפטים הגדולים:
כה אמר ה׳ אלקי העברים שלח את עמי – לפנינו מכת ה״עבדות״ השנייה. פרעה ראה את ישראל כרכושו. סבור היה, שמכיון שהם גרים, הרי הם נתונים בידו על פי דין. לכן נאמר כאן: ״אלקי העברים״ ו״שלח את עמי״. וכך אומר ה׳: ״העברים, אף אם זרים הם, הינם רכושי, ובי ימצאו סניגור; בי כביכול יש להם ארץ, ועל ידי מובטחות זכויותיהם האנושיות״.
משום כך תכה הפורענות בראש ובראשונה ברכושו של פרעה. יראו לו, שגם רכושו השייך לו על פי דין יכול להתקיים רק בחסדי ה׳, ואילו ה׳ פורש את חסותו דווקא על רכוש עבדיו.
(א-ז) שאלות:
למה אמר פה ודברת אליו שלא אמר כן בשום התראה, מ״ש וישם ה׳ מועד א״ל פי׳, ולמה מכות ערוב ודבר באו ע״י ה׳ לא ע״י משה ואהרן:
(א) ודברת אליו – בכל התראות כתיב ואמרת אליו, ויש הבדל בין דבור ואמירה שהדבור מורה על הדבור הארוך והוכוח [כמ״ש ויקרא סי׳ ג׳], כי בכל המכות היה לו ברירה גם אחר שבאה המכה לשלח את העם ותסור המכה, לכן בא אמירה פשוטה, אבל במכת דבר שברגע אחד מתו כל המקנה, היה צריך להתוכח עמו בארך בעת ההתראה ולהשיבו מדרכו, כי אח״כ לא יועיל מה שיתחרט וירצה לשלח:
(1-7) {See questions in Hebrew text.}
(1) {In this particular warning, why does the 'dibbur' rather than the 'amirah' form appear?}
SPEAK TO HIM (VE-DIBARTA ELAV). On the occasion of every other warning, ve-amarta elav ("say to him") appears, whereas dibbur implies extended talk and persuasion, the weaker form of amirah reflecting the fact that in the case of the other plagues Pharoh had the opportunity to send out the Israelites even after the onset of the particular plague, and thereby bring it to an end. As regards the Epidemic, on the other hand, all the livestock perished moments after its onset, and it was thus necessary, when warning him, to contend with Pharoh at length in order to sway him. Here it would already be too late if subsequently he suffered a change of heart and decided to send them out.
ודברת1 אליו: בלשון עז2, יותר מעד כה, באשר כבר הכיר כי דבר ה׳ אין להשיב ומ״מ מתקשה.
1. עד כה נאמר ״ואמרת אליו״ מדוע שינה כאן. ועוד, ע״פ עקרונות הדקדוק, לא ניתן לומר לשון דיבור כפתיח למשפט מסויים כמו ׳דברתי לחברי כך וכך׳, אלא רק בלשון אמירה ׳אמרתי לחברי כך וכך׳ וכדו׳, א״כ איך ניתן לומר כאן בפסוקנו ״ודברת אליו כה אמר ה׳⁠ ⁠⁠״...
2. כפי שרש״י מפרש בכמה מקומות בעקבות חז״ל, עיין להלן (לב,ז), ויקרא (י,יט) ועוד. ועיין במלבי״ם מה שיישב.
(א-ה) המכה החמישית המיתה את מקנה מצרים, כשם שהמכה העשירית המיתה מאנשיהם, ושתיהן נעשו בידי ה׳.⁠1
1. ראה פסוקים ג ו-ו ולהלן י״א:ד׳, י״ב:כ״ט (המ׳).
אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים – The phrase אֱלֹהֵי הָעִבְרִים [“God of the Hebrews”] occurs 5 times in Tanakh, all of them in Exodus (Exodus 5:3, Exodus 7:16, Exodus 9:1, Exodus 9:13, Exodus 10:3).
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אברבנאלאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןליקוט הערות מסורההכל
 
(ב) כִּ֛י אִם⁠־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ וְעוֹדְךָ֖ מַחֲזִ֥יק בָּֽם׃
For if you refuse to send, and you continue to hold onto them,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳עקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אֲרֵי אִם מְסָרֵיב אַתְּ לְשַׁלָּחָא וְעַד כְּעַן אַתְּ מַתְקֵיף בְּהוֹן.
For if you refuse to send them out, and continue holding them,
ארי מסרב את למשלחא ועדא כדון את מתוקף בהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ועד״) גם נוסח חילופי: ״העד״.
ארום אין מסריב אנת למפטור ועד כדון אנת מתקיף בהון.
But if you refuse to release, and hitherto you hast constrained them,
כי אם מאן אתה לשלח ועד עכשיו אתה מחזיק בם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

פאנך אן אבית אן תטלקהם ועאדך מתמסכא בהם.
כי אם אתה ממאן לשלחם ועודך מחזיק בהם,
מחזיק בם – אוחז בם, כמו: והחזיקה במבושיו (דברים כ״ה:י״א).
מחזיק בם – WILL KEEP HOLD OF THEM, as in, "and lays hold of him etc. (...והחזיקה ב)" (Devarim 25:11).
כי אם מאן אתה – זו התראה.
כי [אם] מאן אתה לשלח ועודך מחזיק בם – לעבדים, וזו היא ההתראה:
כי אם מאן אתה – תואר השם, ואם הוא יוצא. וכמוהו: ושבח אני את המתים (קהלת ד׳:ב׳).
כי – מחזיק – חסר כמו ״יד״ או הדומה לו, כמו: מחזיק באזני כלב (משלי כ״ו:י״ז).
AND WILL HOLD THEM STILL. The word hand or something similar1 has been omitted.⁠2 One that holdeth3 a dog by the ears (Prov. 26:17) is similar.⁠4
1. Perhaps teeth (Weiser).
2. The word machazik (hold them) is a hifil, a causative. It literally means causes to hold. Hence, whenever this form is encountered, the word hand or something similar is implied although not always stated. Our phrase literally reads: and will still cause to hold them. Ibn Ezra interprets this to mean: and will still cause your hand (or something similar) to hold them (Filwarg).
3. Hebrew, machazik. JPS translates as taketh.
4. This too should be read as: one that causeth his hand to hold a dog by the ears. It literally reads: one that causeth to hold a dog by the ears.
(ב-ג) ולזה באה מכת הדבר להוציאו מהשבוש הזה בייחוד אשר נאמר בה כי אם מאן אתה לשלח ועודך מחזיק בם בטענה זו. הנה יד ה׳ הויה במקנך וגו׳.
(2-3) 4) Pharaoh remains unrepentant also after this awesome display of God’s power as demonstrated by the strange immunity of the Jewish people to the invasion of the wild beasts. As a result, this group of plagues has to run its full course to teach Pharaoh a further lesson. The immediate reason for Pharaoh's astounding reversal may be due to his rationalizing the absence of the wild beasts' invasion of the land of Goshen being due to the particular area rather than the people living in it. After all, Moses had stressed that the miracle would occur "in the land of Goshen" (8,18). To cure him of this misconception, the plague of pestilence would not be restricted to certain areas, but cattle belonging to Egyptians that were grazing in Goshen would be struck, whereas cattle owned by Jews grazing in Egypt proper would remain unharmed. This would debunk Pharaoh's theory that makom gorem mazzal, that a certain location can be lucky or unlucky. Pharaoh still had doubts, ascribing good luck to the owners of these cattle rather than to a deliberate act of Divine intervention. Therefore, the third in the series of these plagues found the magicians unable to protect even themselves against the impact, much less to offer relief to anyone else struck by it. Pharaoh still does not admit that God’s power is more than local, and the third series of plagues will disabuse him of that fallacy: "So that you will know that there is no one like Me on the whole earth" (9,14). It was necessary to include amongst these plagues both qualitative and quantitative phenomena that would place them outside previous human experience. Thus God would demonstrate that He could alter the laws of nature. These phenomena had to be predicted both as to when and as to how they would occur, in order to provide absolute credibility of both messenger and Author.
5) When the Torah states prior to the plague of hail (9,14), "This time I will send all My plagues,⁠" the message is to acquaint Pharaoh with the fact that God’s power extends way beyond the boundaries of Egypt. Since the prime object of the plague was to demonstrate power, an opportunity to escape the immediate consequences could be allowed. The result of this plague was that Pharaoh, for the first time, acknowledged his guilt and God’s righteousness (9,27). When Pharaoh, in 9,21, states that "there is no need for further thunder from God,⁠" he meant that there was no need for God to teach him any further lessons, that he had become adequately convinced. That was the reason he asked Moses to pray for him, and why he offered to dismiss the Jewish people. Moses was audacious enough to point out that in his personal opinion further lessons would prove necessary (9,30). By including Pharaoh's servants in his comments, Moses in his wisdom had hoped to galvanize Pharaoh's servants into some action, since their own destruction would result should Pharaoh continue in his obstinate attitude. This explains the servants' remonstrations during the eighth plague (10,7). Pharaoh's latest reversal may have been induced by the hope that the unheard-of phenomena pointed at an imminent worldwide cataclysmic event, after which his fortunes would change for the better (his interpretation of the horoscope).
מחזיק בם אוחז בם. כלומר שלא נתן להם רשות ללכת משם לא שהיה תופסם בחוזק:
כי אם מאן אתה לשלח כמו שעשית בצפרדעים שלא שמרת דבריך אשר אמרת לשלחם ועודך מחזיק בם כמו שעשית בערוב שמוצא שפתיך לא שמרת דע לך.
אוחז בם. כלומר שאין פירוש ״מחזיק״ שעשה להם חוזק, דמאי חזוק עשה להם, אלא פירושו ׳אוחז׳:
מחזיק בם – בחזקה, אעפ״י שאמרתי לך שהם עמי:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כי אם מאן אתה – המאון הוא בפה שמשיב לא ואין, ויצויר שלא ימאן ויבטיח לשלחם, ובכ״ז יחזיק בם ולא ישלחם כמו שהיה בצפרדעים שהבטיח לשלחם ולא מאן ובכ״ז עודו מחזיק בם, ולכן במכת הערוב אמר כי אם אינך משלח:
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

FOR IF YOU REFUSE (MAEN). The term meun-refusal entails actually uttering the word "no" (lo or en). On the other hand, it was conceivable that even if he would not actually refuse, even promising to send out the Israelites, he could still constrain them from leaving. Thus, at the plague of Frogs Pharoh had promised to let them go, and he never said "no" – yet he did continue to hold them. In the present case of the plague of Beasts, accordingly, he was warned: if you refuse to let them go.
ועודך מחזיק בם: פירוש, אף על גב שהיקלת השעבוד1 מ״מ הרי עודך מחזיק בעבודתם ומשתעבד בהם.
1. כפי שהזכיר רבינו לעיל (ח,כח). ועיין להלן (ט,לה).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳עקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ג) הִנֵּ֨ה יַד⁠־יְהֹוָ֜הי״י֜ הוֹיָ֗ה בְּמִקְנְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה בַּסּוּסִ֤ים בַּֽחֲמֹרִים֙ בַּגְּמַלִּ֔ים בַּבָּקָ֖ר וּבַצֹּ֑אן דֶּ֖בֶר כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃
behold, Hashem's hand is1 upon your livestock that is in the field, upon the horses, upon the donkeys, upon the camels, upon the cattle and upon the sheep, a very heavy plague.
1. is | הוֹיָה – This form of the root "היה" (to be) is unique to here and is the feminine, present tense of the verb (Rashi). It might be a play on the proper name of Hashem (יהו-ה) introduced in Chapter 3 (Robert Alter, The Hebrew Bible), serving to emphasize how this plague is brought directly by God, without the instrumentality of Aharon or Moshe lifting a staff or the like (Shadal). Alternatively: "destroys", relating the verb to the noun, "הֹוָה", calamity (see Yeshayahu 47:11 and Yechezkel 27:6).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)שמות רבהמדרש תנחומארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קראאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] 1הנה יד ה׳ הויה, א״ר לוי כל מקום שנאמר בו יד ה׳ מכת דבר היא, ובנין אב שבכלם הנה יד ה׳ הויה. (רות רבה פ״ב כ)
[ב] 2הנה יד ה׳ הויה, ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה (דברים כ״ו:ח׳). ביד חזקה, זו דבר שנאמר הנה יד ה׳ וגו׳. (ספרי סוף שלח)
[ג] 3הנה יד ה׳ הויה, ד״א וחיתם לדבר הסגיר (תהלים ע״ח:ג׳) אלו נפשותיהם כענין שנא׳ ותקרב לשחת נפשו וחיתו לממיתים (איוב ל״ג:כ״ב) נמצאת אומר נרמזה להם מכת בכורות ממכת דבר שהיא גם היא דבר שנ׳ הנה יד ה׳ הויה פעם שניה. (מדרש הגדול)
[ד] 4הנה יד ה׳ הויה, לית דכוותיה בכל המקרא, שהוא דומה לשם הנכבד, לפי שהשם הנכבד נתכבד בה בכל גויי הארץ, ולא היה הדבר כי אם במקנה ולא באדם. (לקח טוב)
[ה] 5בסוסים בחמרים בגמלים בבקר ובצאן דבר, אין לי אלא בבהמה בלבד ומניין אף באדם ת״ל בסוסים, בחמורים בגמלים, בבקר ובצאן. היה הסוס נופל ורכבו עמו, החמור וחמרו, הגמל וגמלו, הבקר ואברו, הצאן ורועיהן. ראייה לדבר מן העתידות שנ׳ וכן תהיה מגפת הסוס הפרד הגמל והחמור וכל הבהמה אשר יהיה במחנות ההמה כמגפה הזאת (זכריה י״ד:ט״ו), אין לי אלא בהמות המפורשות בלבד ומניין אף החיות שאינן ברשותן שמתו בדבר שנ׳ וחיתם לדבר הסגיר (תהלים ע״ח:ג׳). (משנת רבי אליעזר י״ט)
[ו] 6דבר כבד, מכה חמישית מכת דבר. מפני מה הביא עליהן הקב״ה מכת דבר, מפני שכשאבדו תינוקות שלהן, אמרו, הואיל ואין להן מלאכה, ירעו את בהמותינו, שנ׳ ובכל עבודה בשדה. (משנת רבי אליעזר י״ט)
[ז] 7דבר, אמר הקב״ה יבוא דבר שממית ויפרע ממצרים שבקשו לאבד אומה המוסרת עצמה למיתה על יחוד שמי, שנא׳ כי עליך הורגנו כל היום (תהלים מ״ד:כ״ג). (ילמדנו)
[ח] 8דבר, אמר ר׳ נחמיה כל מכה ומכה שהביא הקב״ה על המצרים היתה מכת דבר בכל אחת מהן, וכן הוא אומר את כל מגפותי, ואומ׳ ואשלח את משה ואת אהרן ואגף את מצרים (בכל מגפותי) (יהושע כ״ד:ה׳), קרא הכת׳ המכות מגפות. היא כאיזה צד בדם מפני המים המלוחין, בצפרדעים מפני החיות המשכלות, בכנים היו עולין בגופן כמחטין ומעלין נומי ומתין, ערוב כמשמעו, דבר כמות שהוא. (מדרש הגדול)
[ט] דבר כבד מאד, ומה ת״ל דבר כבד מאד שלא תאמר מהם מתות ומהם נחלות וניצולות, ת״ל כבד מאד, שהיה מלאך המות מכביד ידו וממית את כולן מיד. מאד, יותר ממנהג העולם. (שכל טוב)
1. במדרש תהלים (לב ג): ״כי יומם ולילה תכבד עלי ידך, ר׳ יוסי בשם ר׳ חייא אומר אין ׳ידך׳ אלא לשון מכה, כמה דאת אמר: הנה יד ה׳ הויה״.
2. הגדה של פסח, ספרי תבוא כו ח, מדרש תנאים ולקח טוב דברים שם, אבות דר׳ נתן נוסח ב׳ יא.
3. משנת רבי אליעזר פי״ט (עמ׳ שנ), ושם נדפס בטעות: ״נרמזה להם בכורות ממכת דם״, וצ״ל כמו לפנינו. ומ״ש הויה פעם שניה, ראה ברש״י כאן. ורד״ה בהערות למכדרשב״י (דף קעג) ציין להדרש (בשלח טו יג): ״עושה פלא, שעתיד לעשות״, וכן כאן דורש הויה לעתיד במכת בכורות. וראה להלן אות לז.
4. ראה להלן אות נו-נז. ובזהר ח״ג (צ.): ״שכינתא איתקריאת הוי״ה, הה״ד: הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה״. ובזהר ח״ב (לא:): ״הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה, אמאי בכלהו לא כתיב: יד ה׳ אלא הכא (נ״א: לא כתוב יד אלהים אלא יד ה׳), איהו ידא בחמשה אצבעין. דהא בקדמיתא כתיב: ׳אצבע אלהים היא׳, והכא כלהו חמש אצבעין, וכל אצבע ואצבע קטל זינא חדא. וחמשה זינין הוו, דכתיב: בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן כו׳. ת״ח דבר אתוון דהוו בניחותא מותנא בנייחא דהוו מתין מגרמייהו, ברד דאיתהדרו אתוון בתקוף רוגזא וקטל כלא כו׳⁠ ⁠⁠״.
5. התחלת המאמר במדרה״ג: דבר כמות שהיא כו׳.
6. להלן ז, שמו״ר יא ה: ״למה הביא להן דבר, לפי ששמו ישראל רועי בקר ורועי צאן וכל בהמה בהרים ובמדברות כדי שלא יפרו וירבו, אמר הקב״ה: אני אביא עליכם רועה יפה, שנאמר: הנה יד ה׳ הויה״. וכ״ה בתנחומא וארא יד, והזהיר ריש וארא. ובמדרש אגדה כאן: ״אמר להם הקב״ה: אני אביא עליכם ׳רעה גדולה׳, מיד: הנה יד ה׳⁠ ⁠⁠״. ונראה שזה תיקון לשון מלשון ׳רועה יפה׳.
ובתנחומא בא ד, תנ״י שם כב: ״והם חשבו שיהיו רועים את מקניהם, ושילח בהם את הדבר, שנאמר: וימת כל מקנה מצרים״.
ובסדר אליהו רבה (פ״ז) פ״ח: ״דבר מפני מה בא עליהן, שמו את ישראל רועי סוסין רועי חמורים רועי בקר רועי צאן, כדי שיהו במדברות החיצונים, ושלא יכנסו לתוך בתיהן ויבואו זה על זו ויפרו וירבו, לפיכך הביא הקב״ה עליהן דבר, והרג את כל מה שידעו ישראל, שנאמר: הנה יד ה׳ הויה וגו׳, עד שלא מצאו ישראל בהמה שירעו״.
7. ילק״ש כאן וצרור המור.
8. משנת רבי אליעזר יט (עמ׳ שמט), ושם בטעות: ״בכנים מפני האצטגנונין״. ובהערות מכת״י: ״מפני האטניסין״. והעיקר כנוסחת מדרש הגדול.
והפי׳ נומי - נגע האוכל בבשר (רד״ה). וראה לעיל ז קה משמו״ר פ״י, ומדרש תהלים מז׳ עח.
הָא מַחָא מִן קֳדָם יְיָ הָוְיָא בִּבְעִירָךְ דִּבְחַקְלָא בְּסוּסָוָתָא בִּחְמָרֵי בְּגַמְלֵי בְּתוֹרֵי וּבְעָנָא מוֹתָא סַגִּי לַחְדָּא.
behold, a plague from before Hashem is directed at your livestock that are in the field – upon the horses, the donkeys, the camels, the cattle, and the sheep – there will be a very heavy plague.
הִנֵּה יַד ה׳ הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד
הָא מַחָא מִן קֳדָם ה׳ הָוְיָא בִּבְעִירָךְ דִּבְחַקְלָא בְּסוּסָוָתָא בִּחְמָרֵי בְּגַמְלֵי בְּתוֹרֵי וּבְעָנָא מוֹתָא סַגִּי (ח״נ: תקיף) לַחְדָא
יַד ה׳ – מַחָא ולא מַחַת גְּבוּרְתָא
א. ״הִנֵּה יַד ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״הָא מַחָא מִן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ ולא תרגם מַחַת גְּבוּרְתָא כלעיל ״בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי״ (שמות ז ה) ״כַּד אֲרֵים יָת מַחַת גְּבוּרְתִי״, כי הסמיכות אל השם מורה על הגבורה ואין צריך לפרש. ואפשר שבגלל הסמיכות יַד ה׳ הנשמעת כהגשמה חמורה, בחר רס״ג בפסוק זה דווקא ללמד על הרחקת ההגשמה בת״א:
כי מצאנו חכמי עמנו הנאמנים על תורתנו בכל מקום שמצאו מאומה מאלה הדמיונים, לא תרגמוהו מוגשם, אבל השיבוהו אל מה שמסכים לשורש הקודם. והם תלמידי הנביאים, ויודעים יותר דברי הנביאים. ואלו היה אצלם שאלה המלות בגשמותם, היו מתרגמים אותם לנו כאשר הם. אך התברר להם מהנביאים, חוץ ממה שיש בשכלם, כי אלה המלות המוגשמות, רצה בהם ענינים גדולים ויקרים, תרגמום כאשר התברר להם. ומזה תרגמו הִנֵּה יַד ה׳ הוֹיָה – הָא מַחָא מִן קֳדָם ה׳ הָוְיָא (האמונות והדעות, מאמר ב).
יַד ה׳ – רק במכת דֶּבֶר
ב. בכל מכות מצרים לא נאמר יַד ה׳ זולת במכת הדבר. מכאן דרשו חז״ל ״ביד חזקה – זו הדבר כמו שנאמר הִנֵּה יַד ה׳ הוֹיָה בְּמִקְנְךָ... דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד״ (ספרי במדבר, סוף שלח; הגדה של פסח). והמקובלים נסמכו גם על יַד ה׳ המצטרפת לתיבת הוֹיָה (כאותיות הוי״ה), להטעמת מעורבותו הישירה של הבורא במכת הדבר.⁠1
לכן כשנשאל דוד מפי גד הנביא ״הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ... וְאִם הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ״ (שמואל ב כד יג) ובחר בדֶבֶר – אחז גם הוא במטבע יַד ה׳ ככתוב: ״וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ה׳ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו... וַיִּתֵּן ה׳ דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד״ (שמואל ב כ״ד:י״ד-ט״ו).⁠2
גם התרגומים מטעימים את ייחוס מכת הדבר לה׳. אבל לעומת אונקלוס המתרגם ״הִנֵּה יַד ה׳ הוֹיָה״ – ״הָא מַחָא מִן קֳדָם ה׳ הָוְיָא״ לסילוק הגשמת ״יד״, יוב״ע המתרגם ״נִפְּלָה נָּא בְיַד ה׳״ – ״נִתמְסַר כְּעַן בְּיַד מֵימְרָא דַה׳⁠ ⁠⁠״, עוקף הגשמת ״יד״ בייחוסה ל״מימרא״.
ג. לטעם ״בַּסּוּסִים״ – ״בְּסוּסָוָתָא״ [ולא: בְּסוּסָוָן], עיין ״כל סוּס רכב פרעה״ (שמות יד ט).
1. זוהר, אמור צ ע״א: ״שכינתא אתקריאת הוי״ה הדא הוא דכתיב הנה יד ה׳ הוי״ה במקנך אשר בשדה״. רבינו בחיי: ״הזכיר במכה זו החמישית ״יד ה׳ הויה״ שהוא ה״א אחרונה שבשם. והזכיר לשון ״הויה״ והוא השם האחרון מצרוף השם המיוחד הסובל י״ב בתים כנרמז בכתוב ״זה שמי לעולם״ , והזכיר ג״כ ה׳ מינין מן המקנה, והבן זה״. רד״צ הופמן: ״המכה החמישית המיתה את מקנה מצרים, כשם שהמכה העשירית המיתה מאנשיהם, ושתיהן נעשו בידי ה׳⁠ ⁠⁠״.
2. ואם תאמר, והרי גם רָעָב הוא ״ביד ה׳⁠ ⁠⁠״? פירש רד״ק: ״נִפְּלָה נָּא בְיַד ה׳ – זהו הַדֶּבֶר כמו: הִנֵּה יַד ה׳ הוֹיָה. ועוד, כי ברעב אף על פי שהוא ביד ה׳ יפלו גם כן ביד אדם שילכו למצרים או לשאר ארצות לשבור בר ולחם, אבל הַדֶּבֶר אין בו אלא יד השם לבד. לפיכך המובן ממלת בְיַד ה׳ – הוא הַדֶּבֶר״.
הא מחתא פורענתי הוויא בבעירך די חקלא בסוסיא ובחמיריאב בגמליא בתוריא ובענה מותא תקף לחדא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מחת״) גם נוסח חילופי: ״מחות״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הוויא בבעירך די חקלא בסוסיא ובחמיריא״) גם נוסח חילופי: ״אתיא בניכסיך דאית באפי ברא בסוסוותא ובחמרא ויפרש״.
הא מחת ידא די״י הויא כען כד לא הות למהוי מתגריא לחוד בבעירך דבחקלא בסוסוותא בחמרי בגמלי בתורי ובענא מותא תקיף לחדא.
behold, the stroke of the Lord's hand shall be as it hath not been yet, upon thy cattle that are in the field, upon the horses, and upon the asses, upon the camels, oxen, and sheep, with a very mighty death.
הנה מכת יד י״י הויה עתה כאשר לא היתה להיות במקנך שבשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן מות כבד מאד.
מתגריא לחוד.
Great conturbation.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

דֶּבֶר לָמָּה? מִפְּנֵי שֶׁשָּׂמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל רוֹעֵי בָקָר וְרוֹעֵי צֹאן וְרוֹעֵי גְּמַלִּים בְּהָרִים וּבְקָעוֹת וּבְמִדְבָּרוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְרוּ וְיִרְבּוּ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי אָבִיא לָכֶם רוֹעֶה יָפֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה יַד י״י הוֹיָה וְגוֹ׳.
Why did He bring murrain upon them? Because they had forced the Israelites to pasture their oxen, sheep, and cattle in the valleys, the hills, and the deserts, so that the Israelites would not be able to increase and multiply.⁠1 The Holy One, blessed be He, said to them: I will bring you an excellent shepherd, as it is said: Behold, the hand of the Lord is upon thy cattle (ibid. 9:3).
1. He separated the men and women by sending the men to pasture their flocks in remote places.
פאן אפה אללה כאינה פי מואשיך אלתי פי אלצחרא פי אלכ֗יל ואלחמיר ואלג֗מאל ואלבקר ואלגנם ובא עט֗ימא ג֗דא.
אז מכת ה׳ הויה במקנך אשר בשדה, בסוסים והחמורים והגמלים והבקר והצאן - דֶבר עצום מאוד.
הנה יד הויה – לשון היה,⁠א כי כן יאמר בלשון נקבה על שעבר: ׳היתה׳, ועל עתיד: ׳תהיה׳, ועל העומד: ׳הויה׳, כמו: עושָה, רועָה.⁠ב
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בכ״י אוקספורד 165: ״היה תהיה״. בכ״י אוקספורד 34: ״יהיה והיה״. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא: ״תהיה״. בדפוס סביונטה: ״הוה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 34: ״עושה רוצה״. בדפוס שונצינו, סביונטה: ״עושה רוצה רועה״.
הנה יד ה' הוֹיָה BEHOLD THE HAND OF HASHEM IS – From the root היה, for so one says in the feminine gender of the past היתה, "she was", of the future, תהיה, "she will be" and of the present, הוֹיָה, the latter form being similar to עוֹשָׂה and רוֹעָה (Feminine part. singular Kal of ל"ה verbs).
הנה יד ה׳ הויה – 1לית דכוותיה בכל המקרא שהוא דומה לשם הנכבד, לפי שהשם הנכבד נתכבד בה בכל גויי הארץ, ולא היה הדבר כי אם במקנה ולא באדם, 2לפי שהיו ישראל רועים את מקנה מצרים שלח בהם הקדוש ברוך הוא את הדבר.
1. לית דכוותיה. וכן נמסר במסורה.
2. לפי שהיו ישראל רועים. בתנחומא ושמ״ר פי״א ומובא בס, והזהיר ב׳ ע״ב למה הביא להם דבר, לפי ששמו ישראל רועי בקר ורועי צאן כו׳. וכ״ה בתד״א פ״ז ומובא בילקוט רמז קש״ב.
הנה יד ה׳ הויה – כלומר בהוייתה היא עדיין נטויה עליכם:
במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים ובגמלים בבקר ובצאן כשמועו:
[דבר כבד מאד] – ומה ת״ל דבר כבד מאד, שלא תאמר מהם מתות ומהם נחלות וניצולות, ת״ל כבד מאד, שהיה מלאך המות מכביד ידו וממית את כולן מיד:
מאד – יותר ממנהג העולם:
הנה יד י״י הויה – לשון היה תהיה כי כן יאמר [בלשון נקבה על שעבר היתה ועל העתיד תהיה ועל ]⁠העומד. הויה כמו עושה, רועה. (כ״י פיאבא די צינטו 1)⁠א
א. שוחזר מרש״י שמות ט׳:ג׳
דבר – שם כלל.
הנה – הויהא – מצאנו שיתחלף היו״ד בו״ו: ואתה הוה להם למלך (נחמיה ו׳:ו׳). והפך זה: שו״ו אשר לא יבושו קוי (ישעיהו מ״ט:כ״ג) תתחלף ביו״ד: וקוי י״י יחליפו כח (ישעיהו מ׳:ל״א).
ומלת דבר – שם, לא מצאנוהו בפעלים רק במקום אחד: ותקם ותדבר {את} כל זרע הממלכהב (דברי הימים ב כ״ב:י׳), ובספר המלכים כתוב: ותאבד (מלכים ב י״א:א׳). והפירוש רחוק, רק לא ידענו טוב ממנו.
א. כן בכ״י לוצקי 827. בכ״י פריס 176, 177 חסרה מלת: הויה.
ב. בכ״י פריס 176: המלוכה.
BEHOLD, THE HAND OF THE LORD IS UPON. Observe, we find that a yod interchanges with a vav,⁠1 as elsewhere we read, and thou wouldest be (hoveh) their king (Neh. 6:6).⁠2 The opposite is the case with the vav of kovai (that wait for me)⁠3 in For they shall not be ashamed that wait for Me (Is. 49:23) which interchanges with a yod in the word ve-kove (but they that wait)⁠4 in But they that wait for the Lord shall renew their strength (Is. 40:31).
The word dever (murrain) is a collective noun.⁠5 Its verbal form6 is found employed only once, in va-tedabber (she destroyed) in she arose and destroyed all the seed royal of the house of Judah (II Chron. 22:10). The book of Kings7 reads, va-te'abed8 (and she destroyed) (II Kings 11:1). This interpretation is far-fetched.⁠9 However, we know of no better one.⁠10
1. In our verse, in the word hoyah (is).
2. Hoveh is the usual form. Hence in hoyah a yod has been interchanged with a vav.
3. From the root kof, vav, heh.
4. The word kove is spelled kof, vav, yod. This comment presents a problem. Prima facie, no yod has been interchanged for a vav in kove, because this is the normal construct form of the word. Compare, love (lamed, vav, heh) and shave (shin, vav, heh). We must assume that Ibn Ezra read koye rather than kove (same vocalization but different spelling). See Rabbi David Kimchi and S. Kraus, Sefer Yeshayahu, edited by A. Kahanah, on Is. 40:31.
5. For pestilence. It does not refer to any particular disease (Weiser).
6. Hebrew nouns have verbal forms.
7. II Kings 11:1 and II Chron. 22:10 relate the same events in slightly different words.
8. Va-tedabber is parallel to va-te'abed. As va-te'abed means: and she destroyed, va-tedabber means: and she destroyed.
9. That is, that va- tedabber means and she destroyed. Perhaps it means she plotted against, or she waylaid, as in its Arabic cognate dabbra.
10. We must accept the reading of the parallel verse as its meaning, i.e., that va-tedabber means the same as va-te'abed.
הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה – מן הערוב הייתה ניצול במגדלים ובמבצרים, אבל עתה לא תוכל להציל בהמתך מן הדבר, שהוא בידי שמים.
הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה – BEHOLD HASHEM'S HAND IS ON YOUR LIVESTOCK THAT IS IN THE FIELD – From the swarms of beasts, there were those saved in the towers and fortifications, but now you will not be able to save your animals from the plague, for it is in the hand of Heaven.
הנה יד יוי הויה – כבר קדם (לעיל ו:ו) טעם {הזכרת} יד בלשון מושאל1. והזכיר {יד} ביחוד במכה זו כדי להראות שהיתה מיתת מגפה בלתי סבה גלויה שבא המות בשבילה2.
ומאמר אשר בשדה הוא אמירה מפורשת3 שהדבר לא היה במקנה אשר בבתים אלא [במקנה אשר] בבקעה ובמקומות המרעה ביחוד4. ואפשר שהיה {אז} זמן המרעה במצרים והוא מה שיקראו ׳רביע אלדואב׳ (=אביב הבהמות) כמפורסם.
ואני חושב כי דֶּבֶר נגזר מן דָּבָר – כאילו5 המאורע {בא} על ידי דיבור בלבד6. והוא כן {באמת} כי על ידו יחול המות פתאום ברצון מי שרצונו נקרא דיבורו לשם הדרכה7.
ותוארו כבד – {טעמו} שלא יחשבו שהוא מגפה טבעית, וכזה וימת כל מקנה מצרים (להלן פסוק ו).
1. קלה. ועי׳ עוד מש״כ רבנו בזה להלן פרשת בשלח (טו:ו), ולעיל (ח:טו) ביאר ש׳אצבע׳ הוא ג״כ לשון מושאל.
2. קלו. נחלקו פרשני המקרא אם המכות באו כתוצאות טבעיות שאחת גוררת את השניה (כן היא דעת האברבנאל) או כהופעות נפלאות על-טבעיות לגמרי (והוא דעת המלבי״ם). וראה עוד פירוש ר״י בכור שור להלן (פסוק ח) שביאר ענין מכת שחין באופן טבעי קצת, ונראה שנסתפק בזה הרשב״א (שו״ת ח״ד סי׳ רלד) בתשובה אודות חולשת האמונה מפאת ניסי מצרים וכתב: ׳מפני שכל מה שנעשה במצרים אפשר שנתפשטו בהם או מקרים טבעיים או עניני החרטומים׳. ודעת רבנו מתבארת כאן כדעה שהמכות היו נס גמור, וכמו שנראה גם מפירושו לעיל פר׳ שמות (ה:ג) ע״ש. והשוה מש״כ בתשובותיו (מהד׳ פריימאן-גויטיין סי׳ לט, עמ׳ 44): ׳והנסים אין לפרשם בדרך העברה, אלא כל נס הנזכר בתורה או הנכתב על ידי הנביאים קרה כמו שנאמר׳.
נראה שזו אבן פנת יקרת במחשבת רבנו, שעל אף שנתרחק רבנו מלהעמיס ביאורים על-טבעיים בפירושי המקרא, זהו רק כשפשט הכתוב מחייב לפרש באופן טבעי, דוגמת מה שפירש לעיל פר׳ תולדות (בראשית כז:א): ׳ויהי כי זקן יצחק וג׳ – פשוטו של מקרא שהוא ענין טבעי׳, ועי׳ מש״כ שם בהערה. מאידך, במקום שפשט הכתוב מורה על ענין ניסי, אין לחפש פירושים המבקשים לקרב הענין למושכלות ולהמעיט את הנס. נמצא שרבינו לא ביקש לפרש את המקראות באופן שיתאימו הענינים למושכלות, אלא מגמתו לפרש הכתובים כפי עומק פשוטם. ויש לציין לדברי הרמב״ם במאמר תחיית המתים (מהד׳ ר״י שילת עמ׳ שס-שסא) שכתב: ׳שהמון אנשי התורה הנאהב שבדברים להם והערב לסכלותם שישימו התורה והשכל שני קצוות סותר, ויוציאו כל דבר נבדל ומופרש מן המושכל ויאמרו שהוא מופת, ויברחו מהיות דבר על מנהג הטבע – לא במה שיסופר ממה שעבר, ולא במה שיראה מזמן העומד, ולא במה שיאמר שיארע לעתיד. ואנחנו נשתדל לקבץ בין התורה והמושכל וננהיג הדברים כולם על סדר טבעי אפשר בכל זה, אלא מה שהתבאר בו שהוא מופת ולא יתכן לפרשו כלל אז נצטרך לומר שהוא מופת׳. מתוך השוואת דברי רבנו כאן עם דברי הרמב״ם שם נראה שאין כוונת הרמב״ם למקרים שבהם הודיעה התורה בעצמה שמדובר באותות ומופתים, שבמקומות אלו ודאי יש לקחת הדברים כפשטם שהם נסים ונפלאות, אלא מדובר במקרים שנזכר ענין מסויים ולא נזכרה בו התייחסות מפורשת של נס ופלא, שאז אומר הרמב״ם שדרכו לחפש פירוש המתאים את עניינו עם המושכלות אם אפשר, ודו״ק בזה.
[בענין זה השוה לדברי הר״ר יעקב קמנצקי בספרו ׳אמת ליעקב׳ עמ״ס אבות (מהד׳ תשע״ד, עמ׳ קלז): ׳מהלך לימוד התנ״ך אצל הרבה מהראשונים הוא, שכמו שהקב״ה בהעלם כביכול, וא-ל מסתתר הוא, כך תורתו מעלימה ומסתירה אותו ית׳, ואם במעשה מסוים לא מפורש בקרא דנס, קיימת אפשרות להסביר את המעשה ע״פ טבע, וכך צריך להיות. אפשר לעבור על כל התנ״ך ולהסבירו ע״פ טבע׳, ועי׳ עוד שם. וכן עי׳ להראב״ע בפירושו הקצר לשמות (יט:יז) שאחז בשיטה זו, והיטיב אשר דיבר בזה הגרא״ד כהנא-שפירא בנספח לנאומו על טהרת המשפחה (בתרגומו ללה״ק שנדפס לאחרונה במהדו״ח, עמ׳ 124 הערה 178) ע״ש ותערב לפניך].
3. קלז. במקור: ׳תצריח׳ (בתרגום המהדיר: ביאור).
4. קלח. כך פירש רש״י להלן (פסוק י) ע״פ מדרשם ז״ל: ׳באדם ובבהמה – ואם תאמר מאין היו להם הבהמות והלא כבר נאמר וימת כל מקנה מצרים, לא נגזרה גזרה אלא על אותן שבשדות בלבד שנאמר במקנך אשר בשדה, והירא את דבר ה׳ הניס את מקנהו אל הבתים. וכן שנויה במכילתא אצל ויקח שש מאות רכב בחור׳. וראה להלן (פסוק יט) שנזכר מדרש זה בדברי רבנו.
5. קלט. במקור: ׳מתל׳, מילולית: מָשָל (בתרגום המהדיר: דוגמת).
6. קמ. ר״ל שבהיות שהדֶבֶר בא פתאום, כאילו ללא סיבה חיצונית אלא בדיבור בעלמא, לכן הוא נקרא ׳דֶבֶר׳. וממשיך רבנו לבאר שאליבא דאמת כך הם פני הדברים שהדֶבֶר בא פתאום ברצונו יתעלה, ורצון הבורא נקרא ׳דיבור׳ בהשאלה.
7. קמא. במקור: ׳ללארשאד׳ (בתרגום המהדיר: כדי להנחות בדרך ישרה), וראה מש״כ לעיל (ו:ו) בהערה שזה ביטוי מובהק בשימושם של רבנו והרמב״ם באשר ללשונות ההגשמה. וכוונת רבנו בזה שהשי״ת רצונו נקרא דיבורו כדי לשבר את האוזן מה שיכולה לשמוע לכוון דעת השומע אל הענין הנדרש. והענין כמש״כ הרמב״ם במורה נבוכים (א:סה, במהד׳ שורץ עמ׳ 168): ׳ברגע הראשון אין האדם מבין כיצר נעשה מעשה אשר רוצים לעשות אותו, באמצעות הרצון גרידא. אלא במבט ראשון הכרחי הוא שהרוצה את הדבר יעשה את הדבר שהוא רוצה שיימצא, או יצווה על זולתו לעשותו. לכן יוחס לאל בהשאלה הציווי שיהיה מה שהוא רוצה שיהיה, ונאמר שהוא ציווה שכך יהיה ואז היה. זאת על דרך הדימוי אל מעשינו, נוסף לכך שביטוי זה מורה גם על המשמעות ׳רצה׳ כפי שהבהרנו׳.
הנה יד י״י הויה – לפי סברת שקול הדעת יש פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר על מכת דבר וברד שלא שמשו רביע החדש.
במקנך אשר בשדה – גם הבהמות שהצלתם מן הערוב על יד רועים לא יוכלו לעמוד בחזקת מכה זו.⁠1
1. בדומה בר״י בכור שור.
הנה יד ה' הויה, "here the hand of Hashem will be active;⁠" according to normal logic there is a reason for people to believe and to say that neither the plague of hail or the plague of pestilence could have lasted for a week each. (death of the afflicted would have occurred immediately)
במקנך אשר בשדה, "against your livestock that are out in the fields;⁠" even the beasts that had been saved by their shepherds during the plague of the free roaming beasts could not stand up against the plague that follows next.
(ג-ד) במקנך אשר בשדה – התרה אותם בהווה, כי רוב המקנה בשדה, אבל היה הדבר גם במקנה אשר בבית, כמו שאמר: וימת כל מקנה מצרים (שמות ט׳:ו׳).
ויתכן כי בעבור היות תועבה למצרים כל רועה צאן (בראשית מ״ו:ל״ד), היו מפרישין אותם מן הערים, זולתי בעת השתמשם בסוסים לרכוב ובחמורים במשא, והנה היה המקנה רחוק ממצריםא בשדה גבול ארץ גשן, ויתערב במקום המרעה מקנה מצרים ומקנה ישראל, על כן הוצרך לומר והפלאב י״י בין מקנה מצרים ובין מקנה ישראל. או, בעבור שהדבר משנוי האויר ראוי שיתפשט בכל הפלך, רק שעשה השם עמהם להפליא.
א. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״במצרים״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, פריס 222, דפוס ליסבון, בכ״י מינכן 138: ״הפלא״. בכ״י פרמא 3258, פולדה 2: ״והפלה״.
(3-4) BEHOLD, THE HAND OF THE ETERNAL IS UPON THY CATTLE WHICH ARE IN THE FIELD. Scripture speaks of the ordinary custom that most cattle are in the field, but the plague was also upon the cattle in the houses, just as it is said, And all the cattle of Egypt died (Shemot 9:6). It is possible that because every shepherd is an abomination unto the Egyptians,⁠1 the Egyptians removed the cattle from the cities except for the use of horses for riding and asses for loading. Thus the cattle were located far from Egypt, grazing in the fields bordering upon Goshen, and in those pastures the cattle of the Egyptians and of the Israelites would intermingle. Therefore it was necessary that it be said, And the Eternal shall make a division between the cattle of Israel and the cattle of Egypt (Shemot 9:4). It may be that the division was necessary because since the pestilence was caused by the change of air, it should naturally spread over the whole district, [affecting the cattle of the Israelites as well], but G-d dealt wondrously with them.⁠2
1. Genesis 46:34.
2. See Joel 2:26.
הנה יד ה׳ הויה – הזכיר במכה זו חמישית יד ה׳ הויה שהוא ה״א אחרונה שבשם, והזכיר לשון הויה והוא השם האחרון מצרוף השם המיוחד הסובל י״ב בתים כנרמז בכתוב זה שמי לעולם והזכיר ג״כ ה׳ מינין מן המקנה, והבן זה.
במקנך אשר בשדה – התרה אותם בהוה כי רוב המקנה בשדה כלשון (שמות כ״ב:ל׳) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו שאף טרפה שבבית אסורה אלא דבר הכתוב בהוה, וכן בכאן כי הדבר היה אף במקנה שבבית כענין שכתוב (פסוק ו) וימת כל מקנה מצרים.
אבל כתב הרמב״ן ז״ל כי הזכיר אשר בשדה מפני שכל המקנה שלהם היה בשדה לא היו מאספין אותו אל הבתים כלל לפי שתועבת מצרים כל רועה צאן ומפני כן היו מרחיקים אותו מן הערים. והנה המקנה היה רחוק מארץ מצרים בשדה גבול ארץ גשן והיה הכל מעורב במקום המרעה מקנה מצרים ומקנה ישראל, ועל כן הוצרך לומר והפלה ה׳ בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים, או מפני שמכת הדבר הוא משנוי האויר והאויר כלו היה שוה במקום אחד ובזמן אחד והיה ראוי שיתפשט קלקול האויר גם במקנה ישראל רק שעשה הקב״ה עמהם נס.
הנה יד ה' הויה, "here the hand of the Lord is about to be, etc.⁠" In introducing the fifth plague the Torah mentions "the hand" of God, the word הויה representing the attribute which forms the last letter ה in the Ineffable Name, the tetragrammaton. This is a name which allows for 12 permutations [different spellings using the same letters, a widely accepted kabbalistic method. Ed.]. The words זה שמי לעולם, in 3,15 provided an allusion to this concept, the word לעולם hinting at concealed methods of writing this name. Seeing that this was the fifth plague, the Torah makes a point of listing five species of animals which would be afflicted, i.e. horses, donkeys, camels, cattle and flocks.
במקנך אשר בשדה, "amongst your cattle which are out in the field.⁠" He warned them about those animals which are normally out in the field. This is a typical construction similar to when the Torah wrote in Exodus 22,30: ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, "you must not eat the flesh of an animal that was torn in the field.⁠" The example the Torah cites is one that is commonplace; the legislation includes animals which are diseased in the stable. Similarly, here; the Torah singles out the animals which are usually in the field. This does not mean that the other animals would be safe from the plague. When the Torah reports how the plague affected the Egyptians it writes that all the cattle of Egypt died (verse 6), i.e. including the cattle kept at home.
Nachmanides writes that the reason the Torah mentions the word בשדה in connection with the cattle is that the Egyptians kept their cattle outdoors on a permanent basis. The reason was that shepherds of cattle were considered an abomination in Egypt (compare Genesis 46,34). These cattle were grazing far from Egypt proper, on the border of the province of Goshen, so that the cattle of the Israelites and that of the Egyptians intermingled. The fact that none of the Israelites' cattle were affected by the plague was therefore all the more remarkable. Another reason why this was remarkable could have been that the bacteria causing the plague came from the same airspace so that it could have been expected to affect all the animals in equal measure
הנה יד ה׳ הויה – דרשו רבותינו שעל הים לקו נ׳ מכות דכתיב וירא ישראל את היד הגדולה באצבע לקו י׳ מכות הרי על הים לקו נ׳ מכות ואע״פ שבמכת כנים לבד כתיב אצבע אלהים היא הכי פי׳ עד עתה היינו סבורים שכל י׳ המכות היו ע״י כשפים ועתה אנו רואים כי אצבע אלהים היא ואע״ג דבדבר כתיב יד י״מ משום שהוא רמז לה׳ מינים הכתובים בפרשה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן וחשיב כמו ה׳ מכות. וק׳ לא הי׳ לו לכתוב בו יד שהיד רומזת לנ׳ מכות ונ״ל כשאומר יד או אצבע סתם רומז להרבה מכות אבל הכא כיון שמפורש הנה יד ה׳ הויה במקנך אין לדורשו אלא על מה שמפרש ולא יותר:
במקנך אשר בשדה – פירש״י שלא גזרה גזירה אלא על אותן שבשדות. ורוצה לומר שכל אותן שבשדות מתו והמתים אח״כ בברד היו מאותן שהיו בבית בשעת הדבר. והרמב״ן כתב שדיבר הכתוב בהוה וגם אותן שבבית מתו כדכתיב וימת כל מקנה מצרים ואומר כל אע״פ שלא מתו אלא הרוב כי רובו ככולו.
וי״מ: וימת כל מקנה מצרים כלומר כל המת הי׳ ממקנה מצרים כי ממקנה ישראל לא מת אחד ובעבור שהי׳ תועבת מצרים כל רועה צאן הרחיקו המקנה מהם לגבול ארץ גושן ומתערב המקנ׳ עם מקנה ישראל ואעפ״כ לא מת ממקנה ישראל עד אחד. אי נמי בשביל שהדבר משינוי האויר וראוי שיתפשט בכל פלך רק שהשם עשה עמהם להפליא:
הנה יד ה' הויה, "behold, the hand of Hashem is about to afflict, etc.⁠" Our sages have derived from the word יד ה' "the hand of Hashem,⁠" as opposed to the previous mention of אצבע אלוהים, "a finger of God,⁠" that God orchestrated five times as many miracles while the Israelites and the Egyptians were at and in the sea of Reeds, as He had done in Egypt proper. Even though mention of God's finger occurred only in connection with the plague of vermin, the meaning of that had been that whereas previously the Egyptians had related to the plagues as a variant of the magic performed by sorcerers, at that point they had realized that they were confronted with something Divine in origin, the "finger" of the Creator.
Although, now that the word יד, "hand of Hashem'" appears in connection with a plague that occurred in Egypt proper, this appears to invalidate the sages' comment, this is not necessarily so, as the Torah here uses the word "hand" to describe the five categories of creatures which will become the victims of the pestilence about to occur, i.e. horses, donkeys, camels, cattle and sheep. The word יד is really extraneous in our verse as everyone can count that five species of creatures are mentioned. It is therefore reasonable to contrast the 10 plagues in Egypt with the 50 plagues which Rabbi Yossi Haglili told us occurred at the Sea of Reeds. Personally, I believe that the sages based themselves not so much on the word אצבע and יד respectively, when they extrapolated from its appearance, but from the addition of God's name. Whenever the Torah uses the term יד or אצבע by itself, it is to be understood as such, and nothing additional needs to be read into it. When mention of the organ is followed by a reference to who is the owner of that "hand" or "finger,⁠" this is an invitation to the reader to investigate an additional message contained in the verse.
The author, (Rabbi Yaakov ben Asher) feels that the fact that the word יד ה' is followed by precise details of who will be the victim of this hand, means that nothing beyond what meets the eye is to be read into our text.
במקנך אשר בשדה, "against your cattle that are exposed in the field.⁠" According to Rashi the pestilence struck only the beasts left in the field in spite of the warning. This explains why there were beasts left that perished during the plague of hail. They were the beasts that had been sheltered by their owners during the plague of pestilence.
Nachmanides writes that the Torah chose the present tense to narrate this plague and that the beasts which were indoors died also, and that this is why the Torah writes (verse 6) "all the livestock of the Egyptians died.⁠" The word כל usually translated as "all,⁠" is not to be understood literally, as whenever the majority of something died this is described as "all" of it dying.
Some commentators understand the line וימת כל מקנה מצרים, "all the livestock of the Egyptians died,⁠" as meaning that all the dead beasts were found to have been owned by Egyptians, and not Israelites, the Torah adding this by writing that not a single beast owned by an Israelite died during that period, in order to emphasize it still further. The Israelites had kept their sheep well apart from the Egyptians, seeing that these considered sheep raising as an abominable occupation. It is possible that seeing that the microbes that infected the animals were carried through the air, the Torah had to write that God performed a miracle so that none of the animals owned by the Israelites would be victimized.
הנה יד י״י הויה – נראה שדבר הוא פתאום שייך לומר הויה, כלומר אתמול היו בריאות, ועכשיו פתאום מתו לכך נקרא הש׳ ביו״ד ה״א שהווייתו בפתאום נעשית.
הנה יד ה׳ הויה – רוצה לומר: מכת ה׳ יתעלה.
במקנך אשר בשדה – הנה היה זה פלא עצום, כי זה העיפוש אשר נתחדש באויר אז על דרך פלא, שהיה ממית המקנה, לא נתפשט כי אם באויר שהיה חוץ לעיר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

כי הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה וגו׳ ובזה הודיעו שבמכה הזאת יעשה השם בעצמו כאלו אמר לא ידי תגע בה אבל יד ה׳ היא אשר תעשה המכה הזאת ולמען תרעה עוד אמתת השגחתו מבלי ספק.
(ג-ד) ולא ימות מכל לבני ישראל. ר״ל מכל אשר היה לבני ישראל1:
1. עיין שמות רבה (יא ד) ופירוש המלבי״ם בכוונת המדרש.
אשר בשדה – פי׳ דוקא, וכולן מתו דכתיב וימת כל מקנה מצרים פי׳ שהיו בשדה כרשום בדברי ה׳.
אשר בשדה, which are in the field, etc. This is to be taken literally; they all died because the Egyptians left them in the fields as mentioned in 9,6.
הויה – לשון הוה:
במקנך אשר בשדה – אבל לא לאותן שבבתים כדי להראות הפלא, והנה ישראל היו רועי המקנה אשר למצרים כמ״ש וימררו את חייהם וגו׳ ובכל עבודה בשדה, ובפרט כי עבודת מרעה הצאן שהיתה בזויה בעיניהם כמ״ש כי תועבת מצרים כל רעה צאן, בלי ספק שמסרוה לעם הנבזה בעיניהם, וכן מצינו שהיו אחי יוסף שרי מקנה על אשר לפרעה, והפלא היה שאעפ״י שמקנה בני ישראל היו מעורבים עם מקנה מצרים או סמוך להם, עכ״ז לא מת מהם גם אחד, ומה שאמר אח״כ שלח העז את מקנך, היינו אותם שהיו בבית בעת מכת הדבר, ואחרי סור המכה שלחום אל השדה לרעות:
דבר כבד מאד – מכה זו הפוכה ממכת הערוב, כי שם באו אליהם בעלי חיים טורפים שלא כמנהג, וכאן מתו אף הבהמות הרגילות אצלם, ואף זו ליסרם על עון ע״ז כי מת כל מקנה מצרים שהיו עובדים להם כידוע:
הנה יד ה׳ הויה – במכת הדבר ובמכת בכורות שהיתה בהן נטילת נשמה לא עשו משה ואהרן שום פעולה לסימן, לא הרמת המטה ולא דבר אחר, אך ייחסו המעשה אל ה׳ לבדו (הנה יד ה׳ הויה כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים {להלן י״א:ד׳}).
הויה – בינוני משרש היה, ומצאנו הוֶה {נחמיה ו׳:ו׳} ולא אמרו הוָה שלא יתחלף עם מה שהוא שם דבר, כמו הוה על הוה תבא (יחזקאל ז׳:כ״ו).
דבר כבד מאד – אייכהארן אומר כי רבוי השרצים (כנים וערוב) גרמו הדבר כי ביצי השרצים מתפזרים באויר ונופלים עם הטל על צמח השדה, והבהמות באכלן את הירק חולות ומתות, והוא אומר ג״כ כי מקנה ישראל לא מת, מפני שישראל היו רועי צאן מימי קדם, והיו בקיאים בדרכי רפואות הבהמות; ואני לא אכחיש היות בזה חלק טבעי, אלא שנתלוה עמו חלק נִסִי ויוצא ממנהגו של עולם; והנה רבוי הכנים והערוב ושלא נתפשט הערוב בארץ גושן, היה דרך נס, והוא עצמו אולי היה סבה שלא מת מקנה ישראל.
the hand of the Lord will be on. With respect to the plagues of fatality [pestilence] and the striking of the firstborn [Exod. 11:4ff.], both of which involved loss of life, Moses and Aaron performed no action as a signal, neither the raising of the staff nor anything else. Rather, they attributed the act to God Himself: “The hand of the Lord will be on…” (this v.); “Near midnight I [the Lord] will go forth in the midst of Egypt” (Exod. 11:4).
will be (hoyah). The Hebrew is a participle of the root hayah (“to be”). We find [the alternate form] hoveh, but [its feminine] hovah was not used, so as not to be confused with a noun, as in, “Calamity [hovah] shall come upon calamity [hovah]” (Ezek. 7:26).
an exceedingly grave fatality. Eichhorn says that the large number of vermin (the lice and the mixture of animals) caused the fatality, for the insect eggs scattered in the air and settled with the dew on the vegetation of the field, and the [domestic] animals, after eating the vegetation, fell ill and died. He adds that the Israelites’ cattle did not die, since the Israelites had been shepherds for a long time and were experts in the ways of healing animals.
I do not deny that there was a natural aspect to this, except that along with it there was a miraculous aspect that went beyond the natural order of the world. The large number of lice and mixed animals, and the fact that the mixture did not spread into the land of Goshen, was in the way of a miracle, and this itself was perhaps the reason that the Israelites’ cattle did not die.
הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה בסוסים וגו׳ – כל סוגי הרכוש מנויים כאן: ״סוסים״, המייצגים את עוצמתה של המדינה; ״חמורים״, אמצעי התחבורה הפנימית השלווה; ״גמלים״ (״גמל״ – מלשון נגמל מחלב אמו), אשר יכולתם ללכת זמן רב ללא שתייה מכשירה אותם למסע שיירות במדבר, החיוני למסחר בין מדינות (עיין פירוש, בראשית יב, יד–יט; כא, ח); ״בקר״ ו״צאן״ – בהמות המספקות עבודה, מאכל, וכסות.
הויה, צורת הווה של ״היה״, שכמעט ואינה מופיעה פעם נוספת. היא מביעה פתאומיות, את העדרם של העבר והעתיד. ידו הנסתרת של ה׳ נגלית לפתע במציאות נראית לעין.
דֶבֶר – ״דבַר״ ה׳, המתקיים במיתתו הפתאומית של הנפגע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

במקנך אשר בשדה להלן פסוק י׳ פירש רש״י דהמכה לא שלטה אלא במקנה שבשדה ולא בבית, ויישב בזה מאין הגיע להם במכת שחין הסמוכה לה בהמות1, אלא משום הירא את דבר ה׳ הניס מקנהו לבתים. וקשה, א״כ היה למשה רבינו להזהיר כאן ׳ועתה שלח העז׳ וגו׳2, או המקרא היה לו לפרש כאן שהירא את דבר ה׳ הניס וגו׳. אלא נראה כהרמב״ן דכמו כן מתו כל אשר בבית, שהרי בפירוש כתיב (פסוק ו׳) ״וימת כל מקנה מצרים״, אלא3 לא היתה הגזירה רק על ״מקנה״ שמשמעו עדר שלם, כמו שכתבתי בספר בראשית (מז,יז) ולהלן (י,כו)4, משא״כ מי שיש לו בהמה יחידית לא היתה בכלל הגזירה, והיינו דכתיב ״כל מקנה מצרים״, ובזה נשארו כמה בהמות, ולפנינו יבואר עוד היאך נשאר גם ממקנה הרבה.
והא שדקדק משה לומר ״במקנך אשר בשדה״5, שלא יאמר שמתים בשביל שגדלים בעיר ושם האויר דחוק ומעופש על כן שלט בם הדבר, משום הכי אמר דאפילו ״אשר בשדה״ ימותו, להראות דרק של ישראל לבד ניצלו.
1. שהרי נאמר שם ״ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה״.
2. כך שואלים גם הגור אריה והנחלת יעקב בפסוק י׳, עיי״ש. ועיין בבכור שור ששואל, וז״ל: והדבר מגומגם בעיני, דנראה שהוא רוצה לומר שלא נשאר מקנה רק ליראים, ובברד מצינו שהיה מקנה אפילו לשאינם יראים, דכתיב ״ואשר לא שם לבו״ (פסוק כ״א). ועיין באור החיים בפסוק ה׳ שמיישב את הענין, וז״ל: ״וישם ה׳ מועד לאמר״, פירוש, הודיע אותם זמן המכה כדי שיכניסו המקנה מהשדות, וכמו שמצינו לו שעשה במכת הברד, ושם אמר ה׳ הדברים מפורשים דכתיב ״שלח העז״, וכאן אמר הדברים ברמז והוא מה שנתכוון לומר בתיבת ״לאמר״, פירוש, שיאמרו משה ואהרן שימת מועד זה לפרעה ולמצרים...
3. חוזרת שאלת רש״י מאין היו להם בהמות להפגע במכת השחין. עונה רבינו...
4. וכ״כ בבראשית (כו,יד).
5. והרי לפי הרמב״ן מתו כל המקנה, גם אלו ששהו בבית ולאו דוקא אלו שהיו בשדה.
בסוסים בחמורים בגמלים. מצאתי בשאמפולליון 196 Egypte שלא נמצא דמות גמל בכל ציורי מצבות מצרים הקדמונים, והחליט שלא היה ידוע בארץ מצרים, אלה דבריו ». »Mais un fait tres digne de remarque c' est qu' on ne retrouve sur aucun monument la figure ni la mention du Chameau habitant de l' Arable. Ce precieux animal parait avoir ete inconnu aux anciens Egyptiens pour leur service ואני אומר אין לא ראינו ראיה, וביותר כי רוב תשמישי הגמל לנסוע למרחקים, וציורי מצרים רובם מלחמות, ועבודות, וקרבנות לאלהים, ואולי רוב שנים יודיעו חכמה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

במקנך – הרי זה כלל, שפרטיו מנויים אחריו – ״בסוסים בחמורים״ וגו׳.
אשר בשדה – אינו בא להוציא מכלל המכה את המקנה אשר בעיר, אבל בא לומר, שבדרך כלל המקנה בשדה; והשוה להלן פסוק יט.⁠1
הויה – בינוני מלשון הי״ה, וכל רק כאן. בכתבים מאוחרים יותר נגזרת צורה זו מלשון הו״ה.
דבר – המורה ל״יד ה׳⁠ ⁠⁠״, כוחו של ה׳ פעל בדבר כבד זה.
1. וראה רש״י לפסוק י, ושלא כראב״ע לפסוק ו (המ׳).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)שמות רבהמדרש תנחומארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קראאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(ד) וְהִפְלָ֣ה יְהֹוָ֔הי״י֔ בֵּ֚ין מִקְנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וּבֵ֖ין מִקְנֵ֣ה מִצְרָ֑יִם וְלֹ֥א יָמ֛וּת מִכׇּל⁠־לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל דָּבָֽר׃
Hashem will separate between the livestock of Israel and the livestock of Egypt, and nothing will die from all that belongs to the Children of Israel.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קראאבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןטור הפירוש הקצרר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןליקוט הערות מסורהעודהכל
הפלייה במכות (קישור לעיון) – שמות ח׳:י״ח-י״ט, שמות ט׳:ז׳, שמות ט׳:כ״ו, שמות י׳:כ״ג, שמות י״א:ז׳
[י] 1והפלה ה׳, כמו והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן (שמות ח׳:י״ח). (לקח טוב)
[יא] 2ולא ימות מכל לבני ישראל דבר, דבר אחד לא נאמר, אלא דבר, שלא חוזק להם דבר מנכסיהן, שלא נשברו כליהן, שהשבר קרוי מיתה, שנ׳ (דברי הימים ב י״ד:י״ב) כי נשברו וגו׳ ולפני מחנהו. לא כמשו אילנותיהן, שהכמישה קרויה מיתה, שנא׳ היחיו את האבנים מערמות העפר. לא נפלה אבן מבתיהן שההריסה קרויה מיתה שנא׳ היחיו את האבנים מערמות העפר (נחמיה ג׳:ל״ד). אף לא רעב בא עליהן, שהרעב קרוי מיתה, שכן הוא אומר בירמיה וימת תחתיו מפני הרעב (ירמיהו ל״ח:ט׳). ולא מת אלא רעב. אף לא דאג אחד מהן, שהדאגה קרויה מיתה, שנא׳ וימת לבו בקרבו (שמואל א כ״ה:ל״ו). ולא מת אלא דאג, אף כאן הוא אומר ולא מת מכל לבני ישראל דבר. (משנת רבי אליעזר פי״ט)
[יב] 3ולא ימות מכל לבני ישראל דבר, אפילו בהמה שהיתה ביד מצרי והיה לו לישראל תרעומת עליה שיש לו חלק בה היתה ניצולת, ובכך ידעו דינן של ישראל. (שמות רבה י״א ה)
1. כ״ה ברש״י לעיל ח יח, ולהלן לג טז. ובת״י: ״פלאין״. ובפי הריב״א: ״ומה שנאמר: והפלה ה׳, במכת דבר, ר״ל לפי שמשנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין טוב לרע, לפיכך היה צריך הפלאה וסעד, ולא יתן המשחית לבוא״.
2. מדרש הגדול כאן, במדרש מנין (באו״מ כת״י וועטהיימר, דף טו. ואו״מ עמ׳ שה).
3. ראה לעיל ז קז, ולהלן יד. בשכל טוב: ״ולא ימות מכל לבני ישראל דבר, אפילו התנה ישראל מאתמול עם המצרי בדבור לקנות את בהמתו היתה נצולת״. דורש ׳דבר׳ מלשון דיבור. וכעי״ז מפרש הרד״ל דברי השמו״ר: ״דרש ׳מכל לבני ישראל דבר׳, שהיו לבני ישראל לדבר דין ודברים עליהם״. וברש״ש: ״וממקנה ישראל אפילו מקצת ממנה לבני ישראל לא מתו״. ובספר מדרשי התורה לר״ש אשתרוק: ״ולא ימות מכל לבני ישראל דבר, רמז בזה בהמת ישראל בביתו של גוי שהיתה נשארת, או בהמת ארנונא שהיה לו לישראל שותפות בתוכה, לא היתה לוקה, וזה שאמר: ׳עד אחד׳, ר״ל אפילו בגוף אחד שהיה משותף, היתה שולטת ההשגחה״. וכ״ה בשכל טוב: ״עד אחד, כלומר ואפילו חצי אחד, דהיינו בהמה של שותפות״.
וְיַפְרֵישׁ יְיָ בֵּין בְּעִירָא דְּיִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּעִירָא דְּמִצְרָאֵי וְלָא יְמוּת מִכֹּלָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּעַם.
Hashem will distinguish between the livestock of theIsrael and the livestock of Egypt. None belonging to the Children of Israel will die.’
וְהִפְלָה ה׳ בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר
וְיַפְרֵישׁ ה׳ בֵּין בְּעִירָא דְּיִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּעִירָא דְּמִצְרָאֵי וְלָא יְמוּת מִכּוֹלָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּעַם
כֹּל – כֹּל, כּוֹלָא
א. ״וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ – ״מִכּוֹלָא״, אבל ״וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם״ (פסוק ו) ״כֹּל״, מהו הכלל בדבר? יא״ר סבר שבתרגומו ״מִכּוֹלָא״ רמז למדרש: ״מהו ולא ימות מכל לבני ישראל דבר? אפילו בהמה שהיה ביד גוי והיה לישראל תרעומת עליה, שיש לו חלק בה, היתה ניצולת ובכך ידעו דינם של ישראל״ (שמות רבה יא ד). ו״מרפא לשון״ כתב ש״מִכּוֹלָא״ נדרש להפריד באל״ף בין שתי הלמדין ״מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״. ואולם לדעת ״עוטה אור״ (כלל ט) כּוֹלָא היא צורה מיודעת וכאן שנאמר מִכָּל שמשמעו מֵהַכֹּל תרגם ביידוע. וכן כתב ״מתורגמן״ (ערך כל):
כל מלת כָּל הנקודה בקמץ והיא שיש לה מקף מתורגם גם כן כָּל... ואם היא בחולם ואין לה מקף מתורגמת גם כן בחולם: כֹּל צִפּוֹר כָּל-כָּנָף (בראשית ז יד) כֹּל צִיפַּר כָּל דְּפָרַח...
אבל כשהיא עם אותיות בכל״ם הפתוחים כמו בַּכֹּל, הַכֹּל, [או] מִכֹּל מתורגמים כּוֹלָא, כמו וָאֹכַל מִכֹּל (בראשית כז לג) וַאֲכַלִית מִכּוֹלָא, אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל (בראשית כד א) יָת אַבְרָהָם בְּכוֹלָא.
דָּבָר – מִדָּעַם, פִּתְגָּם
ב. ״וְלֹא יָמוּת ... דָּבָר״ – ״מִדָּעַם״, כלעיל ״אֵין נִגְרָע מֵעֲבֹדַתְכֶם דָּבָר״ (שמות ה יא) ״לָא יִתְמְנַע מִפּוּלְחָנְכוֹן מִדָּעַם״, כתרגום הקבוע לתיבת מְאוּמָה שמשמעה כְּלוּם, מַשֶּׁהוּ, דְּבַר מָה כגון ״וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה״ (בראשית כב יב) ״וְלָא תַעֲבֵיד לֵיהּ מִדָּעַם״. ופירש ״הכתב והקבלה״ שתרגומו מִדָּעַם ״מְמַעֵט יותר מאשר אחרי זה וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד. וטעמו: לא בלבד שבהמה אחת כולה לא תמות, גם מיתת אבר אחד ממנה לא תהיה. כל ביטול והפסק כח חיות נקרא מיתה כמו וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ (שמואל א כה לז)״.⁠1
אבל בפסוק הבא ״מָחָר יַעֲשֶׂה ה׳ הַדָּבָר הַזֶּה״ תרגם ״פִּתְגָמָא הָדֵין״, כי שם דָּבָר בא בהוראת עִנְיָן, מַעֲשֶׂה, שתרגומו פִּתְגָּם דוגמת ״אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה״ (דברים יז ה) ״יָת פִּתְגָּמָא בִּישָׁא הָדֵין״.
1. וכן בגמרא בבא קמא סה ע״א ״מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא״ (מהרה״ג אביגדר נבנצל).
אויפרש י״י ביני בעיריהון דמצריי וביני בעיריהון דישראל ולא ימות מכל לבני ישראל מדעםב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ויפרש... מכל״) נוסח אחר: ״ויכסי מימריה די״י בין נכסיהון דישראל ובין נכסיהון דמצראי ולא ימות מן בעיריהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מדעם״) גם נוסח חילופי: ״פתגם״.
ויעבד י״י פלאין בין גיתי דישראל ובין גיתי דמצראי ולא ימות מכל לבני ישראל מידעם.
And the Lord will work wonders between the flocks of Israel and the flocks of the Mizraee, that not any of those which belong to the sons of Israel shall die.
ויעש י״י פלאים בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר.
מַהוּ וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר – אֲפִלּוּ בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה בְּיַד מִצְרִי וְהָיָה לוֹ לְיִשְׂרָאֵל תַּרְעוֹמוֹת עָלֶיהָ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בָּהּ, הָיְתָה נִצֹּלֶת, וּבְכָךְ יָדְעוּ דִינָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
ויבין אללה בין מואשי בני אסראיל ומואשי אלמצריון ולא ימות שי מן ג֗מיע מא הו לבני אסראיל.
ויבדיל ה׳ בין מקנה בני ישראל ומקנה המצריים, ולא ימות דבר מכל אשר לבני ישראל.
והפלה – והבדיל.
והפלה – HE WILL SEPARATE.
והפלה ה׳ – כמו והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן (שמות ח׳:י״ח).
והפלה ה׳ – ה׳ כתיב, ואין לדרשו בלשון פלאות, ולא בלשון העלמה, כגון כי יפלא [ממך] דבר (דברים יז ח), זולתי בלשון חיפוש, ודומה לו בלשון תרגום לא תפאר אחריך (שם כד כ), לא תפלי בתרך, וכן בערתי הקודש (שם כו יג), פליתי מעשר קודשא. ובדברי רבותינו לא יפלה את כליו לאור הנר, דכולהו לשון חיפוש, והכי משמע ויחפש דבר הקדוש בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים להסגיר לדבר מקנה מצרים ולהניח מקנה ישראל:
ולא ימות מכל לבני ישראל – אפי׳ בהמה של שותפות ניצולת ע״י ישראל:
דבר – אפילו התנה ישראל מאתמול עם המצרי בדבור לקנות את בהמתו היתה ניצולת:
והפלה – והבדיל. (כ״י פיאבא די צינטו 1)⁠1
1. השוו רש״י שמות ט׳:ד׳
והפלה – דבר – יאמר על ענין דברים מחוברים, כמו: הדבר אשר דבר י״י (ירמיהו מ״ו:י״ג), גם יאמר על יש כמו זה, וכמוהו: לא חסרת דבר (דברים ב׳:ז׳).
AND THE LORD SHALL MAKE A DIVISION…NOTHING. The word davar (nothing)⁠1 is used in reference to many words joined together, as in ha-davar (the word)⁠2 in The word that the Lord spoke to Jeremiah (Jer. 46:13). It is also used in reference to a thing, as in our verse. Davar in thou hast not lacked a thing is similar (Deut. 2:7).
1. Literally, a thing.
2. God spoke many words to Jeremiah. Thus Scripture should have read, ha-devarim, as in eleh ha-devarim (these are the words) (Deut. 1:1). Thus Ibn Ezra explains that davar can refer to many words.
והפלא1 וג׳ – זה לשני טעמים, אחד מהם ההשגחה בישראל, והשני חוזק הנס2.
1. קמב. כך בכתה״י, ולשון הכתוב בה״א: והפלה. וכנראה שאשיגרא דלישנא הוא מהכתוב בדברים (כח:נט): ׳והפלא ה׳ את מכתך׳, ואכן לפי תרגום אונקלוס כאן ושם, ענין שניהם שוה לשון הבדלה, וכן חיברם הרד״ק בשרשיו (שרש פלה, ועי׳ לרבי יונה ן׳ ג׳נאח בשרשיו שהאריך בזה), ויתכן שיש ללמוד מכאן שכך סבר רבנו. ואמנם לתפסיר רס״ג ׳הפלה׳ כאן הוא ענין הבדלה, ו׳הפלא׳ שבדברים שם הוא ענין פלא, וכך פירש ראב״ע שם בעקבותיו.
2. קמג. רצונו בזה שלבד מעצם התועלת שבהצלת מקנה ישראל, היא גם מהוה נס בתוך נס כמו שביאר לעיל (ז:ה) ע״ש.
והפלה – בה״א.
והפלה, "He will make a distinction;⁠" [the word is spelled with the letter ה at the end, not the letter א. Ed.]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]

והפלה – ב׳ במסורה. הכא ואידך והפלא ה׳ את מכותך לומר מה התם מכה בגוף אף הכא מכה בגוף. ולהכי כתיב הכא בה״א דלאחר ה׳ מכות לקו בגופן בשחין שהיא מכה ששית והתם כתיב באל״ף ללמד שמופלא שבדיינין קורא וילפינן התם מהכא דמי שלקה ושנה אין מתרין בו דכל מכה שלישית היתה בלא התראה.
ולא ימות מכל לבני ישראל דבר – כי אנשי מקנה היו (בראשית מ״ו:ל״ב), והיה הפסד גדול מאד אם ימות מקניהם.
(ד-ז) והפלה ה׳ בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר והרי זו הפלאה נפלאה מהראשונה שאפי׳ במקום אחד יפלה ה׳ בין מקנה למקנה. זהו שנאמר וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד.
ידוע תדע שיפלא בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים שמקנה מצרים ימות וממקנה ישראל לא ימות דבר ר״ל לא צאן ובקר ולא סוסים וחמורים וגמלי׳ והיתה המכה הזאת מתיחסת לרשעתו כי הוא החזיק במקנהו וימיתהו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

וְהִפְלָה: בה״א, ובפ׳ כי תבוא והפלא באל״ף, מסורת כאן, ובתילים סי׳ יו״ד. [והפלה].
והפלה ה׳ – והבדיל, והיתה ההפלאה הזאת בערוב ובדבר, לפי שהם עונשים טבעיים ונהוגים בעולם, אבל עתה באו בדרך פלא, והפלא היה שהבדיל בין מצרים ובין ישראל, ולכן גם בערוב אמר והפליתי ביום ההוא וכו׳:
ולא ימות וגו׳ דבר – תרגומו מדעם, כמו אין נגרע מעבודתכם דבר, כלומר כל שהוא (עטוואס, דאס גערינגסטע) וממעט יותר ממה שאח״ז לא מת אחד. וטעמו לא בלבד דבהמה אחת כלה לא תמות. אף גם מיתת אבר אחד ממנה לא תהיה (אבשטערבען) כל בטול והפסק כח חיות נקרא מיתה כענין וימת לבו בקרבו, וגם המצורע נקרא מת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והפלה ה׳ – כבר בארתי (ז יד) שסדר השני של המכות בא לברר ההשגחה הפרטית, ותחלה באר ההשגחה הפרטית על ישראל בעצמם כמ״ש ושמתי פדות בין עמי ובין עמך, ועתה הוסיף לברר שההשגחה מתפשטת גם על מקניהם וקנינם עד שיפלה בין מקנה מצרים ובין מקנה ישראל, ולא ימות מכל לבני ישראל דבר פי׳ במדרש אפילו בהמה שהיתה ביד מצרי והיה לישראל טענה עליה שי״ל חלק בה היתה נצלת, ר״ל שיש הבדל בין מקנה ישראל ובין לשון מכל לבני ישראל, מקנה הוא רק מה שהוא ברשותו והוא קנינו לא מה שהוא ברשות המצרי, אבל הלשון מכל לבני ישראל כולל אף שאינו ברשותו ולא כולה שלו רק שי״ל איזה טענה על חלק שבה:
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

THE LORD WILL DISTINGUISH, Inasmuch as the second sequence of plagues was intended as a demonstration of special divine providence acting, it is explained, first of all, that God's special supervision is extended to the people of Israel – recall (8:9), I will put a division between My people and your people; and then it is explained that at this particular time protective supervision was extended also to their livestock and property, with the result that He would distinguish between the herds of the Israelites and the herds of the Egyptians – and nothing will perish of all that which belongs to the children of Israel.
The Midrash elaborates1 that spared as well would be any animal regarding which an Israelite claimed part ownership, even if it was in the possession of a Egyptian. This is conveyed in the difference between the herds of the Israelites, referring to livestock wholly owned by Israelites, and in their possession – i.e., not including Israelite-owned cattle in Egyptian hands – and all that which belongs to the children of Israel, i.e., including Israelite property not in Israelite hands, and such as was not entirely Israelite property, that is, against which an Israelite had a claim.
1. Ex. R. 11:4.
{והפלה ה׳: הוצרך לפרש במכה זו שלא יגע בישראל, משום שמאז הוקל הסבלות1 אע״ג שעדיין היו עובדים, נמצאו הרבה מישראל שלא רצו לצאת ממצרים, כמבואר להלן (יד,יב)2, משום הכי פירש דמ״מ לא נגעה בהם המכה עד מכת חושך והיה3 הדבר מכלה את המסרבים לצאת.}
בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים: כבר ביארנו כמה פעמים4 דשתי פעמים ״בין״ מורה על הבדל אמצעי, וגם דייק הכתוב ״מקנה ישראל״ ואח״כ אמר ״ולא ימות מכל לבני ישראל דבר״5, ולא דבר ריק הוא. אלא משום שיבואר בסמוך פסוק ז׳ בדיוק הכתוב, שאפילו מה שהיה לכשרים6 שבישראל טובת הנאה ממקנה אנשי מצרים7 לא שלטה בהם המכה, וזה לא היה אלא אם היו כשרים מצד עצמם שמכונים בשם ״ישראל״8, משא״כ כלל האומה שמכונים בשם ״בני ישראל״. וא״כ היה הבדל אמצעי9 ״בין מקנה מצרים״ שמתו לגמרי, ״ובין מקנה ישראל״ שאפילו בשביל טובת הנאה שלהם שאך נקראו על שמם ניצולו. אבל מקנה אומה אחרת שלטה בהם המכה אך לא בחוזק כל כך.
וגם פירש ״ולא ימות מכל לבני ישראל דבר״, אפילו מה שביד10 הרשעים11 לא ימות משום12 כדי ״יכין רשע וצדיק ילבש״13, שהרי אח״כ שימותו הרשעים יהיו נשארים המקנה ביד יורשיהם הצדיקים. משא״כ מה שקבלו הרשעים עסק במקנה מצרים לא ניצולו כמו שיבואר לפנינו14, שהרי זה לא יגיע לטובת היורשים. (ולזאת המכה לא הוצרך לעשות פדות וכופר15).
1. כפי שכתב רבינו לעיל (ח,כח).
2. ״הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים״.
3. ורק במכת חושך היה הדבר...
4. לעיל (ח,יט), ועיי״ש עוד.
5. כאן כתוב ״ישראל״ וכאן ״בני ישראל״, כאן ״מקנה״ וכאן ״מכל... דבר״ אפילו שאינו מקנה.
6. רק לכשרים.
7. כגון בהמת מצרי המושכרת ביד ישראל.
8. כך שיטת רבינו במקומות רבים בספר בראשית.
9. ״והפלה ה׳⁠ ⁠⁠״.
10. כלומר, בהמתם ממש.
11. שבישראל, שמ״מ קרויים ״בני ישראל״.
12. מדוע א״כ לא מתו המקנה של רשעי ישראל (״בני ישראל״).
13. ע״פ איוב (כז,יז).
14. בפסוק ו׳ מבאר רבינו שרק ״ממקנה ישראל (שהם הצדיקים) לא מת עד אחד״ כשהכוונה שם לבהמה של מצרים שהיתה מושכרת ביד הישראל.
15. כמו במכת הערוב ״ושמתי פדות בין עמי ובין עמך״ (ח,יט).
והפלה – הראוי באל״ף מלשון והוא פלאי (שופטים י״ג:י״ח) שענינו מפורש ומכוסה מדעת בני אדם, וכן עיקר הוראת פלאות, והיא נפלאת בעינינו (תהלים קי״ח:כ״ג), לא נפלאת היא ממך (פרשת נצבים), ומזה בלשון חכמים ולא יפלה את כליו (משנה שבת א׳:ג׳) יפריש מהם הכנים, אף כאן והפלה – והפריש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מכל לבני ישראל – במקום ״מכל אשר לבני ישראל״.
וְהִפְלָ֣ה – The word wehiphlâ occurs 2 times in Tanakh, 1 time spelled וְהִפְלָ֣ה, ending with a hēʾ (Exodus 9:4), meaning “and distinguished” from the root פלה, and 1 time spelled וְהִפְלָ֤א, ending with an ʾāleph (Deuteronomy 28:59), meaning “and did wondrously” from the root פלא.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קראאבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןטור הפירוש הקצרר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןליקוט הערות מסורההכל
 
(ה) וַיָּ֥שֶׂם יְהֹוָ֖הי״י֖ מוֹעֵ֣ד לֵאמֹ֑ר מָחָ֗ר יַעֲשֶׂ֧ה יְהֹוָ֛הי״י֛ הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה בָּאָֽרֶץ׃
Hashem has set an appointed time, saying, 'Tomorrow Hashem will do this thing in the land.'"
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ בחייעקדת יצחק פירושאברבנאלאור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[יג] 1וישם ה׳ מועד וגו׳, לא לפתאם הביא עליהם המכה. (לקח טוב)
1. להלן אות נז. בשכל טוב: ״לא הביא המכה עליהם פתאום, אלא קבע להם זמן, כמנהג בית דין מומחה שקובעין זמן, ועוד כשצריכין קובעין זמן אחר זמן, וכה״א (ירמיה מו יז): קראו שם פרעה [מלך מצרים] שאון העביר המועד״.
וְשַׁוִּי יְיָ זִמְנָא לְמֵימַר מְחַר יַעֲבֵיד יְיָ פִּתְגָמָא הָדֵין בְּאַרְעָא.
Hashem has set a time, saying, ‘Tomorrow Hashem will do this thing in the land.’”
ושוי י״י זמן למימר מחר יעבד י״י פתגמייא הדיןא בארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״י״י פתגמייא הדין״) גם נוסח חילופי: ״מימריה די״י סימנא הדין״.
וקבע י״י זימנא למימר מחר יעביד י״י ית פיתגמא הדין בארעא.
And the Lord set a time, saying, Tomorrow will the Lord do this thing in the land.
ויקבע י״י מועד לאמר מחר יעשה י״י את הדבר הזה בארץ.
וצייר אללה וקתא קאילא גדא יצנע אללה הד֗א אלאמר פי אלבלד.
וקבע ה׳ זמן לאמור: מחר יעשה ה׳ את הדבר הזה בארץ.
וישם ה׳ מועד לאמר מחר יעשה ה׳ 1(את) הדבר הזה בארץ. לא לפתאום הביא עליהם המכה.
1. את הדבר הזה. וכ״ה גם בכ״י פלארענץ ופ״ב. ובקרא ליתא למלת ״את״ ובמסורה י״א חסר את בלישנא, וביב״ע תרגם ית פתגמא כאלו הי׳ כתוב לפניו את הדבר.
וישם ה׳ מועד – אין מועד אלא זמן קבוע:
לאמר – לומר לפרעה ולעבדיו. מחר יעשה ה׳ (את) הדבר הזה בארץ. לא הביא עליהם המכה פתאום, אלא קבע להם זמן, כמנהג בית דין מומחה, שקובעין זמן, ועוד כשנצרכין קובעין זמן אחר זמן, וכה״א קראו שם פרעה שאון העביר המועד:
מועד לאמר – שלא יאמרו מכת מדינה היא.
מועד לאמר [THE LORD HAS FIXED] A TIME: So that they will not say that it was a natural disaster.⁠1
1. See Rashbam's comm. to 8:15 where he explains that Pharaoh and his magicians were unmoved by the plague of lice, about which they had received no earlier warning. Accordingly Moses now gives an explicit warning about when the plague of pestilence will begin. See similarly the comm. to 8:19, s.v. למחר.
Cf. the complex explanation of Sekhel Tov who sees in this verse a reference to standard court procedure, where the court gives the accused a certain amount of time to arrange payment. And see LT's explanation ad 9:18 that the warnings that something would happen "tomorrow" were done to toy with Pharaoh and make him suffer more psychologically.
וישםא – שם קצב וזמן לתחלת האות.
א. כן בכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176 הושמטה המלה ״וישם״.
AND THE LORD APPOINTED. He set a fixed time for the sign to begin.⁠1
1. So that the Egyptians would not think that the plague came about by accident (Krinsky).
[אנראה לי, לפי שאמר משה הן נזבח את תועבת מצרים {לעיניהם} (שמות ח׳:כ״ב), דנראה שהוא ירא מהם, אמר הקב״ה: אתה ירא להמית יראתם, עתה אמור להם שאשלח דבר ביראתם לעיניהם.
וישם ה׳ מועדב – אמר: הוא אמר שתעשו חג ומועד וזביחה בארץ, למחר יהיה מועד זביחת תועבתם בארץ, שימותו בדבר. משם [ואילך] לא הייתה מכה שלא לקו תועבותם, כי היה השחין באדם ובבהמה, והברד הרג הבהמות, והארבה אכל כל ירק עשב מאכל הבהמה, ובג׳ ימי החושך לא ניתן תבן לבהמות, ומכת בכורות הייתה אף בבהמות, וגם צוה הקב״ה לקחת שה לבית אבות (שמות י״ב:ג׳) לעיניהם, ולתת דמו על המשקוף והמזוזות בפרהסיא. הגה״ה.]
א. ביאור זה מופיע לאחר הביאור לפסוק ו׳, גם בכ״י מינכן 52 וגם בליקוט אוקספורד-מינכן.
ב. ד״ה זה מופיע בכ״י לאחר הביאור לפסוק ו׳ והביאור השני לפסוק ג׳.
[It appears to me, since Moshe said: “if we sacrifice the abomination of Egypt {before their eyes}” (Shemot 8:22), that it seemed that he was afraid of them, [so] the Blessed Holy One said: You are afraid to kill what they fear; now say to them that I will send a plague upon what they fear [i.e. their gods] before their eyes.
וישם ה׳ מועד – HASHEM SET AN APPOINTED TIME – He said: he [Paroh] said you should make a holiday and festival and sacrifice in the land; TOMORROW there will be a festival of sacrifices of their abomination in the land, for they will die of plague. From then on there was no longer a plague in which their abominations were not smitten, because boils were on humans and animals, and the hail killed the animals, and the locusts ate all green herbs, food of the animals, and in the three days of darkness no hay was given to the animals, and the plague of the firstborn also included the animals, and the Blessed Holy One also commanded to take a sheep per household (Shemot 12:3) before their eyes, and to place its blood on the lintel and the doorposts publicly. {A glossed annotation.}]
וישם ה׳ מועד לאמר מחר יעשה ה׳ – היה לו לומר מחר אעשה או שיאמר מחר יהיה הדבר הזה בארץ. וע״ד הפשט יאמר כי השי״ת שם מועד למשה לאמר לישראל מחר יעשה ה׳ הדבר הזה בארץ.
וע״ד הקבלה וישם ה׳, יעשה ה׳, הכונה הוא ובית דינו וכבר הזכיר למעלה בית דינו במה שהזכיר הנה יד ה׳ הויה, והוא השם המיוחד המיעד, ומצינו כיוצא בו (שמות ט״ז:כ״ח) ויאמר ה׳ אל משה עד אנה מאנתם וגו׳ ראו כי ה׳ נתן לכם השבת והיה ראוי לומר אנכי נותן וכן רבים.
וישם ה' מועד לאמור מחר יעשה ה' הדבר הזה בארץ, "God appointed a set time, saying: "God will carry out this matter in the land tomorrow.⁠" Why this cumbersome language? All the Torah had to write was: "Tomorrow I will do it.⁠" The plain meaning of this verse is that God gave Moses the date on which this plague would occur and he was to tell the Israelites the date, i.e. on the following day.
A kabbalistic approach: The apparent repetition וישם ה', ה' יעשה, "God (set) determined, God will do,⁠" refers to God Who together with His celestial tribunal would orchestrate this plague. God's celestial tribunal had already been mentioned at the beginning of the paragraph with the word הנה יד ה' הויה. This is not the only time when mention of God in the third person rather than quoting God in the first person means that the reference is to God's celestial tribunal. Another example of this is found in Exodus 16,29 where the words ראו כי ה' נתן לכם השבת, "see, for the Lord has given you the Sabbath,⁠" instead of "I have given you the Sabbath" refer to the same thing. There are many such examples. .
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ואמנם אמרו אחר זה וישם ה׳ מועד וגו׳ אינו מכלל דברי משה שאמר כן לפרעה אבל הוא הודעה שהודיעתנו התורה שהשם זכר שפרע׳ לא יחלה פני משה שיעתר אל השם להציל את מקנהו מהדבר מיהר את המכה ולא רצה שתתאחר ימים או עשרה אבל מיד שם מועד.
וישם ה׳ מועד לאמר – פי׳ הודיע אותם זמן המכה כדי שיכניסו המקנה מהשדות וכמו שמצינו לו שעשה במכת הברד, ושם אמר ה׳ הדברים מפורשים דכתיב (פסוק יט) שלח העז וגו׳ וכאן אמר הדברים ברמז, והוא מה שנתכוון לומר בתיבת לאמר פירוש שיאמרו משה ואהרן שימת מועד זה לפרעה ולמצריים כי הוא תכלית המכוון כמו שפירשנו.
וישם ה' מועד לאמור, God appointed a set time, etc. He informed the Egyptians of when the plague would strike to enable them to bring their livestock indoors as we also find when the plague of hail struck (9,19). In that instance God told the Egyptians outright to bring their animals indoors to protect them, whereas here He only hinted at this. The hint is expressed in the Torah by the word לאמור. This meant that Moses and Aaron were to inform both Pharaoh and the Egyptians of the timing of that plague.
מועד – זמן קצוב כדי שלא יאמרו מקרה הוא:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וישם ה׳ מועד – מפני שבכל המכות שיעד שיבואו מחר כמו הערוב והברד והארבה יצאה הגזרה תיכף, ובמקצתם התחיל ההכנה לזה תיכף, כמ״ש בערוב ובארבה, וזה לא אפשר במכת דבר, שאם היה דובר הגזרה תיכף, היה המשחית משחית תיכף, וכן בכל המכות היה לו עת לשוב גם אחר שחלה המכה, לא כן בדבר שאם תחול המכה יכלו כולם ברגע אחד [כנ״ל פסוק א] לכן שם מועד שעד מחר יש לו עת לשוב ותחדל המכה מלבא, וע״כ אמר מחר יעשה ה׳ שעד מחר לא יעשה את הגזרה, כי תיכף שיעשה, הגזרה הוא העשיה, וכמש״פ ביחזקאל (סי׳ יב) במ״ש כי אני ה׳ אדבר את אשר אדבר דבר ויעשה, ר״ל שכאשר ייעד גזרה על ימים העתידים, יאמר אל הנביא שבזמן העתיד אז ידבר את הגזרה, כי אם ידבר את הגזרה עתה, דבורו של ה׳ הוא העשיה, ויש לרמז שעז״א וישם ה׳ מועד לאמר, שמחר יאמר ויגזור הגזרה, ובזה יעשה את הדבר בארץ שהאמירה היא העשיה:
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

THE LORD HAS SET A FIXED TIME. Regarding all the other plagues whose occurrence was fixed a day before their onset – e.g., the Beasts, Hail, Locusts – the decree came at once, i.e., a day before, and in some instances, certain preparatory steps were also taken then, as for the plague of Beasts and of Locusts. For the Epidemic, however, this could not be the case, the reason being that while in those other instances, Moshe had time to return to Pharoh even after the particular plague had begun, if here the decree had been issued at once, the epidemic would have done its destructive work at once, killing all the cattle instantly.
{Particular significance of God having set 'a fixed time' especially for this plague?}
Accordingly, God set a fixed time, giving Pharoh until the next day to reverse himself and prevent the plague from striking. Thus, tomorrow the Lord will do this thing. Inasmuch as the enactment of the decree would be tantamount to its implementation, simultaneously, it would not be decreed until the following day.
Elsewhere in Holy Writ we find, similarly,⁠1 I am the Lord, and I shall speak; whatever word I shall speak, it shall be done ... I will speak the word, and will perform it. That is, whenever a decree was set for days in the future, He would inform the prophet that He will be proclaiming that decree at such and such a time in the future, rather than in the present, inasmuch as the word of God is its implementation.⁠2
In the present instance, this is indicated by, "The Lord has set a fixed time, saying,⁠" i.e., that He would be "saying,⁠" setting forth the decree, on the following day. "Saying' being synonymous with implementation, it will be then that He will do this thing in the land.
1. Ezek. 12:25.
2. This decoding of biblical language can be seen as explicitly indicated throughout the first chapter of Genesis, namely, God said, "Let there be (light); and there was (light). That is, the words and there was inform us that "God said, Let there be ...,⁠" means implementation. The distinction in the human domain between producing merely words and actualizing their content in concrete form, i.e., implementation, is not applicable in the context of divine activity.
מחר יעשה וגו׳: כדי שבין כך ימכרו המצריים מקניהם בזול לישראל1, ומכאן בא לישראל בצאתם ממצרים צאן ובקר מקנה כבד מאד כדכתיב להלן (יב,לח).
1. ע״פ רבינו הקב״ה ציוה לומר למצרים על המועד הזה, וכך משמע מדברי הרשב״ם והאור החיים, נגד דעת רבינו בחיי והאברבנאל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לאמר – גם במכה הקודמת קבע ה׳ את מועד התרחשותו למחרת היום, וכן בברד ובארבה, אבל לא כן בדם ובצפרדע. באותן המכות שהיו יכולות להיות תופעות שבדרך הטבע, בהן היה צריך לקבוע מועד לא-מיידי, כדי שפרעה יכיר, כי אמנם מכות שנשלחות על ידי ה׳ הן. כי אילו נקבע מועד התרחשות המכה לאותו יום עצמו, יכול פרעה לחשוב, שכבר הבחין משה בנחיל ערוב המתקרב, או כבר הבחין בתסמוני הדבר בבהמות; ובדומה בברד ובארבה. על ידי קביעת המועד למחר הוצאה כל תופעה טבעית מכלל חשבון. ואולם בדם וצפרדע,⁠1 שהם כשלעצמם מכות על-טבעיות, לא היה צורך בקביעת מועד התרחשותן מראש.
1. כך כותב המחבר כאן, אף כי מדבריו בריש פרק ח לא משתמע כך (המ׳).
וישם ה׳ מועד לאמר מחר יעשה ה׳ הדבר בארץ – כי במכוון עשה השי״ת הדבר הזה כדי שימכרו המצרים את בהמתם לבני ישראל ולא ימותו וכן היה כי מכרו כל בהמתם ובנ״י נהגו בהן טובת עין ונתנום אח״כ למצרים ולכן בושו אחרי זה להשיב פניהם ריקם בשאלם מלבושים וכלי כסף וזהב.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ בחייעקדת יצחק פירושאברבנאלאור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(ו) וַיַּ֨עַשׂ יְהֹוָ֜הי״י֜ אֶת⁠־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת וַיָּ֕מׇת כֹּ֖ל מִקְנֵ֣ה מִצְרָ֑יִם וּמִמִּקְנֵ֥ה בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹא⁠־מֵ֥ת אֶחָֽד׃
Hashem did this thing the next day, and all1 the livestock of Egypt died, but of the livestock of the Children of Israel not one died.
1. all | כֹּל – See Ibn Ezra that the connotation is "most", for Shemot 9:19 testifies that even after the plague the Egyptians still had livestock. See Melakhim II 19:35 for similar usage. Cf. R. D"Z Hoffmann: "from all the types of livestock", or R"Y Bekhor Shor that the verse's intent is: "all the livestock that died was of the Egyptians".
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאהדר זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
מכת דבר – תהלים ע״ח:נ׳
[יד] 1וימת כל מקנה מצרים, אע״ג דכתיב כל, אין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ. (שכל טוב)
1. וכן באע״ז: ״כל מקנה מצרים רובו, וכן תמצא בברד: את כל עשב השדה״. ובפיה״ק: ״כמו: וכל הארץ באו מצרימה״. ובמנחה בלולה: ״כמו: כולנו מתים״. וראה מנחות (יא:), ובכורות (ג.) פליגי אם ׳כל׳ משמעו כולו ממש או אפילו מקצתו. ובספר הישר: ״ולא נותר ממקנה מצרים זולתי אחד מעשר״. ובהדר זקנים וחזקוני: ״כלומר כל המת היה ממקנה מצרים״.
וַעֲבַד יְיָ יָת פִּתְגָמָא הָדֵין בְּיוֹמָא דְּבָתְרוֹהִי וּמִית כָּל בְּעִירָא דְּמִצְרָאֵי וּמִבְּעִירָא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לָא מִית חַד.
Hashem did this thing on the next day, and all the livestock in Egypt died, but of the livestock of the Children of Israel, not one died.
וַיַּעַשׂ ה׳ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד
וַעֲבַד ה׳ יָת פִּתְגָּמָא הָדֵין בְּיוֹמָא דְּבַתְרוֹהִי וּמִית כֹּל בְּעִירָא דְּמִצְרָאֵי (ח״נ: דְּמִצְרָיִם) וּמִבְּעִירָא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לָא מִית חַד
א. ״מִמָּחֳרָת״ – ״בְּיוֹמָא דְּבַתְרוֹהִי״ ולא ״מִיּוֹמָא דְּבַתְרוֹהִי״ כהערת המסורה: ״ממחרת – כל תרגום אוריתא בְּיוֹמָא דְּבַתְרוֹהִי, לית ביה מִיּוֹמָא דְּבַתְרוֹהִי״.⁠1
מָחָר ומָחֳרָת
ב. לדעת המדקדקים מָחָר ומָחֳרָת משמעם זהה: ״מָחָר הוא היום שיבוא אחר היום שהוא בו. ויש שאינו בקרוב כי אם לאחר זמן רחוק: כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר (דברים כ ו). ויש בתוספת תי״ו: וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת (במדבר יא לב). וכן בסמוך: מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח (במדבר לג ג) אלא שזה קמוץ וזה פתוח מפני הסמיכות״.⁠2
אבל אונקלוס מבחין ביניהם: מָחָר מתורגם כצורתו כבפסוק הקודם ״מָחָר יַעֲשֶׂה ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״מְחַר יַעֲבֵיד ה׳⁠ ⁠⁠״, וכמוהו גם מָחָר שלאחר זמן דוגמת ״כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר״ – ״אֲרֵי יִשְׁאֲלִינָּךְ בְּרָךְ מְחַר״. אבל מָחֳרָת מתורגם יוֹמָא דְּבָתְרוֹהִי כגון ״וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה״ (בראשית יט לד) ״וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְּבָתְרוֹהִי״.
זהו תרגום מושכל: מצד אחד הוא מבחין בין מָחָר ומָחֳרָת ואינו מתרגמם בשווה. מנגד, מכיוון שמָחָר דומה בצלילו לתיבת אַחַר שתרגומו בָּתַר כגון ״אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״ (בראשית טו א) ״בָּתַר פִּתְגָמַיָּא הָאִלֵּין״, תרגם מָחֳרָת – יוֹמָא דְּבָתְרוֹהִי, בשמירת המשמע ובדמיון צלילי.
יתר על כן, אונקלוס מבחין גם בין מָחֳרָת בנפרד ובקמץ לבין מָחֳרַת בסמיכות ובפתח כדברי ״מתורגמן״ (שורש מחר):
וכל לישנא מָחֳרָת ומִמָּחֳרָת מתורגם יוֹמָא דְּבָתְרוֹהִי. חוץ מן הפתוחים והם הסמוכים לה״א כמו מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת (ויקרא כג יא) – מִבָּתַר יוֹמָא טָבָא, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח (במדבר לג ג) מתורגם מִבָּתַר פִּסְחָא ואינם מתורגמים מִבָּתְרוֹהִי. ולכן מִמָּחֳרָת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי (שמואל א כ כז) שהרי״ש קמוצה, מתורגם כחבריו בְּיוֹמָא דְבָתְרוֹהִי דְּהוּא עִבּוּר יַרְחָא תִּנְיָנָא.⁠3
כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם – של המצרים בלבד?
ג. אונקלוס מבחין בין ״מִצְרָאֵי״ כשם האומה ל״מִצְרָיִם״ כשם הארץ, כמבואר להלן (שמות יג ז). נמצא שחילופי הנוסחים בתרגום ״וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם״ משקפים הבדל משמע: לרוב הנוסחים ״וּמִית כֹּל בְּעִירָא דְּמִצְרָאֵי״, הַדֶּבֶר פגע בבהמתם של המצרִים בלבד. ואולם לנוסחי המיעוט ״וּמִית כֹּל בְּעִירָא דְּמִצְרָיִם״, כל הבהמות שבמצרים מתו, גם בהמתן של אומות אחרות.
ומסתבר שנוסח ״בְּעִירָא דְּמִצְרָאֵי״ הוא הנכון. כי רק על מכת בכורות שבה מודגש ״וַה׳ הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם״ (שמות יב כט) דרשו חז״ל ״אפילו ממקומות אחרים״ (מכילתא דר״י, פסחא יג) כלומר, המכה פגעה בארץ מצרים כולה ולא רק בבני העם המצרי. אבל בשאר המכות לא דרשו כך, ולכן מסתבר ש״מקנה מצרים״ זהו ״בְּעִירָא דְּמִצְרָאֵי״, בהמתם של המצרים בלבד.
1. קליין, מסורה, עמ׳ 103.
2. רד״ק ״שרשים״ מחר, ובדומה גם ריב״ג, ״שרשים״ מחר.
3. ״מתורגמן״ ניקד מִמָּחֳרָת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בקמץ כי הוא פירש ִוַיְהִי מִמָּחֳרָת, [ביום] הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי [ואין מִמָּחֳרָת נסמכת אלא נפרדת]. וכן פירש ריב״ג (״שרשים״, מחר) אלא שקיים את נוסח המסורה מִמָּחֳרַת בפתח וכתב: ״אבל אָמְרֵנוּ במלת מִמָּחֳרַת שאינה נסמכת אל הַחֹדֶשׁ, הוא בענין בלבד לא בלשון, כי בלשון נסמכת היא כי היא בפתח״.
ועבד י״י ית פתגמא הדין מן יומא דבתרא ומית כל בעיריהוןא דמצריי ומבעיריהוןב דבני ישראל לא מית אףג לא חד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בעיריהון״) גם נוסח חילופי: ״נכסיהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומבעיריהון״) גם נוסח חילופי: ״ומנ{כ}סהון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אף״) גם נוסח חילופי: ״אוף״.
ועבד י״י ית פיתגמא הדין ליום חרן ומית כל בעירא דמצראי ומבעירא דבני ישראל לא מית חד.
And the Lord did that thing the day after, and all the cattle of the Mizraee died; but of the cattle of the sons of Israel died not one.
ויעש י״י את הדבר הזה ליום המחרת וימת כל מקנה מצרים וממקנה בני ישראל לא מת אחד.
פצנע אללה הד֗א אלאמר מן גד ומאת ג֗מיע מואשי אלמצריין ומן מואשי בני אסראיל לם ימת ואחד.
ועשה ה׳ את הדבר הזה למחרת, ומת כל מקנה המצריים, וממקנה בני ישראל לא מת אחד.
ויעש ה׳ את הדבר הזה ממחרת – בזמן שהתנה.
וישלח פרעה והנה לא מת וגו׳ ויכבד – בעל כרחו כדי לטורדו מן העולם.
ויעש ה׳ את הדבר הזה ממחרת – לזמן שקבע:
וימת כל מקנה מצרים – אע״ג דכתיב כל, אין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ אלא כדדרשינן לעיל:
וממקנה בני ישראל לא מת אחד – כשמועו:
וימת כל מקנה מצרים – הר⁠{ו}⁠ב, כמו: וכל הארץ באו מצרימה (בראשית מ״א:נ״ז). והעד: בפרשת הברד (שמות ט׳:י״ט). וכן נאמר בפרשת הברד: {ו}⁠על כל עשב השדה (שמות ט׳:כ״ב). והעד: במכת הארבה (שמות י׳:ט״ו).⁠1
1. כלומר: היה מקנה שנותר אף לאחר מכת ערוב שהיכה הברד, והיה עשב שנשאר אף לאחר מכת ברד שהיכה הארבה.
ויעש – פירוש כל מקנה מצרים – רובו, כי הנה כתוב: שלח העז את מקנך (שמות ט׳:י״ט), וככה תמצא בברד (שמות ט׳:כ״ה) כשהזכיר הארבה: ואכל את יתר הפליטה (שמות י׳:ה׳).
AND THE LORD DID. The meaning of and all (kol) the cattle of Egypt died is, that most of the cattle of Egypt died. For behold, it is written,⁠1 Now therefore send, hasten in thy cattle (v. 19).⁠2 We find the same with regard to the plague of hail.⁠3 Scripture reads, and the hail smote every herb of the field (v. 25). The plague of locusts concerning which it is written, and they shall eat the residue of that which is escaped, which remaineth unto you from the hail (Ex. 10:5) is proof of this.⁠4
1. With regard to the hail.
2. If all the cattle died from murrain, what cattle were left to be struck by the hail?
3. That Scripture uses the term kol (all or every) but means most.
4. If the hail destroyed every herb of the field, what was left for the locusts to eat?
אוימת כל מקנה מצרים – {כלומר: כל מה שמת היה ממקנה מצרים, כי ממקנה ישראל לא מת אחד. ואין לומר שמתו כל מקנה מצרים,}⁠ב דאם כן היה לו לומר למחר ימותו כל מקנך. ואינו אומר כי אם דבר, ודבר משמע שימותו מקצתם, חציים, {או}⁠ג שלישיתם. וגם מצינו בברד שהיה להם מקנה עדיין, כדכתיב: הירא {את} דבר ה׳ {מעבדי פרעה} הניס את {עבדיו ואת} מקנהו {אל הבתים}. ואשר לא שם {לבו אל דבר ה׳} ויעזובד {את עבדיו ו}⁠את מקניהו (שמות ט׳:כ׳-כ״א), מכלל דהוו להו מקנה. אבל משמעות הפסוק כך הוא כמו שפירשתי: וימת כל מקנה מצרים – וימת כל ממקנה מצרים.⁠ה {וכעניין זה כתוב בפרשת שלח לך דכתיב: תשלחו כל נשיא בהם (במדבר י״ג:ב׳), דמשמע דכל הנשיאים שלחו, וזה אינו אמת אלא כל אותן ששלח נשיאים היו.}⁠ו וסיפיה דקרא מוכח,⁠ז כדכתיב: וממקנה בני ישראל לא מת אחד, כלומר: שהרי ממקנה בני ישראל לא מת אחד. ורש״י (רש״י שמות ט׳:י׳) פירש כי אומר במכילתין (מכילתא דר׳ ישמעאל שמות י״ד:ז׳) [שלא] נגזרה גזירה אלא על אותם שבשדה, כדכתיב: במקנך אשר בשדה (שמות ט׳:ג׳), אבל בבתים לא היה דבר. והכי קאמר: וימת כל מקנה מצרים אשר בשדה, ופי׳ דהיריאים הניסו מקניהם בבתים. והדבר מגומגם בעיני, דנראה שהוא רוצה לומר שלא נשאר מקנה רק ליריאים, ובברד מצינו שהיה מקנה אפילו לשאינם יריאים, דכתיב: ואשר לא שם (שמות ט׳:כ״א). ושמא גם לשאינם יריאים היה מקנה על ידי מקרה, שלא הוציאום אותו יום.
א. הביאור לפסוק ו׳ מופיע בכ״י לפני הביאור לפסוק ה׳.
ב. ההשלמה מספר הג״ן וליקוט אוקספורד-מינכן, ובדומה בהדר זקנים: ״כלומר: כל מה שמת היה ממקנה מצרים, דאין לומר שמת כל מקנה מצרים״, והשוו חזקוני. בכ״י מינכן 52 הושמט ע״י הדומות.
ג. ההשלמה מספר הג״ן וליקוט אוקספורד-מינכן.
ד. בכ״י מינכן 52: עזב.
ה. בספר הג״ן (בחילוף סדר הדברים): כל המת ממקנה מצרים היה.
ו. ההשלמה מספר הג״ן וליקוט אוקספורד-מינכן, והשוו ר״י בכור שור במדבר י״ג:ב׳.
ז. בספר הג״ן: ומליצת סוף הפסוק נמי מוכחת.
וימת כל מקנה מצרים – ALL THE LIVESTOCK OF EGYPT DIED – {Meaning: Whatever died was from the livestock of Egypt, because from the livestock of Israel not one died. And it is not to say that all of the livestock of Egypt died,} for if so he should have said: tomorrow all of your livestock will die. And he said only plague, and plague implies that some of them would die, half of them, {or} a third of them. And we also find by [the plague of] hail that they still had livestock, as it is written: “Those who feared the word of Hashem {among the servants of Paroh} made {their servants and} livestock flee {into the houses}. And he who did not take {Hashem's word to heart} left {his servants and} livestock” (Shemot 9:20-21), we can infer from here that they had livestock. But the implication of the verse is thus like I have explained: וימת כל מקנה מצרים – ALL THE LIVESTOCK OF EGYPT DIED – All that died were from the livestock of Egypt. {And similar to this is written in Parashat Shelach Lekha, as it is written: “You shall send every prince among them” (Bemidbar 13:2), which implies that they sent all of the princes, and this is not true, but rather all those that he sent were princes.} And the end of the verse proves [this], as it is written: OF THE LIVESTOCK OF THE CHILDREN OF ISRAEL NOT ONE DIED, meaning to say: that behold from the livestock of the children of Israel not one died. And Rashi (Rashi Shemot 9:10) explains that it says in the Mekhiltin (Mekhilta of R’ Yishmael Shemot 14:7) that the decree was only decreed on those in the field, as it is written: “upon your livestock that is in your field” (Shemot 9:3), but in the houses there was no plague. And this is what it said: ALL OF THE LIVESTOCK OF EGYPT DIED that were in the field, and it explains that those who feared made their livestock flee into the houses. And the matter is uncertain in my eyes, for it appears that it wants to say that no livestock remained except to those who feared, but in Hail we find that even those who were not fearful had livestock, as it is written: “He who did not take [Hashem’s word to heart]” (Shemot 9:21). And maybe also those who did not fear had livestock by chance, for they did not take them out that day.”
וימת כל מקנה מצרים – כלומר כל המת היה ממקנה מצרים ואין לומר שכל מקנה מצרים מת שהרי כתיב וממקנה בני ישראל לא מת אחד וכתיב במכת ברד הירא את דבר י״י הניס את מקנהו אל הבתים (שמות ט׳:כ׳).⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור ומופיע בספר הג״ן בשמו.
וימת כל מקנה מצרים, "all the domesticated livestock of Egypt died.⁠" The Torah means to emphasize that all the livestock which died belonged to the Egyptians. The verse does not mean that all the livestock in Egypt died, as it states specifically in our verse that of the livestock owned by Israelites not a single animal died. This is why the Torah could write in verse 20 that the livestock of God fearing Egyptians who had brought their beasts into shelter did not die.
וימת כל מקנה מצרים. כלומ׳ כל המת היה ממקנה מצרים. כי ממקנה ישראל לא מת אחד. אבל אינו אומ׳ שמתו כל מקנה מצרים. דא״כ היה לו לומ׳ ימותו כל מקניך. ואינו אומ׳ כי אם דברי מקצתם. חציים או שלישיתם. וגם מצינו בסדרא שהיה להם עדיין מקנה שנ׳ הירא את דבר ה׳ הניס מקנהו (ע״פ שמות ט:כ). וכי האי גוונא בפר׳ שלח לך תשלכו כל נשיא בהם (במדבר יג:ב). משמע כל הנשיאים. וזה אינו אלא כל אותן שישלחו הנשיאים היו. ורש״י (שמות ט:י ד״ה באדם ובבהמה) פי׳ דלא נגזרה גזירה אלא על אותם שבשדות שנ׳ במקנך אשר בשדה כו׳ (שמות ט:ג). ותימ׳ לרבי׳ בכור שור דנרא׳ שר״ל שלא נשאר מכל מקניהם רק מן היראים. וכבר מצינו שהיה לפי שאמ׳ משה הן נזבח את תועבת מצרים (שמות ח:כב). ועוד דכת׳ ו⁠[ב]⁠כל אלוהי מצרי׳ אעשה שפטי׳ (שמות יב:יב). והיה לו לומר הקב״ה למשה לך אמור להם שאשלח דבר ביראתן. ואין מידי מציל (דברים לב:לט, ישעיהו מג:יג). גן.
תימ׳ מערוב ואילך לא כת׳ ויעשו כן החרטומי׳. ומאי שנא דלא קראם. אורליינש.
א. כלומר, בפרשת וארא.
וימת כל מקנה מצרים – כלומר כל שמתו היו של מצרים, וממקנה בנ״י לא מת א׳, אבל לא שמתו כל מקניהם של מצרים שהרי כתיב לקמן הירא את דבר ה׳ הניס וגו׳, ותימה למה לא כתיב בדבר הירא את דבר ה׳ וגו׳ כבברד, שהרי לא היתה הגזירה רק על המקנה שבשדה, וי״ל דלא צריך דמכיון שהאמינו בגזרה חדשה חמורה ותמוה כברד, כ״ש שהאמינו בקלה ונהוגה, בדבר, ופשיטא שהניסו, אורליינ״ש.
וימת כל מקנה מצרים – כלומר כל מה שמת היה ממקנה מצרים. דאין לומר שמת כל מקנה מצרים דא״כ הול״ל ימות כל מקנך. ועוד דדבר משמע מקצתם וכן מצינו שכבר היה להם מקנה כדכתיב הירא את דבר ה׳. אכן רש״י פי׳ לפי שלא היתה הגזרה אלא על אותן שבשדות. שנאמר הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה. וה״ק וימת כל מקנה מצרים אשר בשדה. אבל הירא את דבר ה׳ הניחו צאנם בבית. וקשה להר״ר יוסף בכור שור. דהא כבר מצינו גבי הברד ואשר לא שת לבו גם לזאת ויעזב את מקנהו בשדה. אלמא עדיין היה מקנה אף לשאינם יראים.
וימת כל מקנה – כבר קדם לנו פרוש מלת כל גם בעברי גם ברומי, והנה עוד מעט כתוב שלח העז את מקנך (שמות ט׳:י״ט).
וימת כל מקנה מצרים – רוצה לומר שמת ממנו הרבה, כי הגזירות הכוללות תֵּעָשׂינה בכמו אלו הסיפורים על זה האופן. וכן אמר: ׳וישכימו בבקר והנה כֻלָּם פגרים מתים׳ (מלכים ב, יט, לה); ׳כי אמרו כֻּלָּנוּ מתים׳ (יב, לג) - בעבור הבכורות שמתו. והנה מתו אשר בשדה, ונשארו אשר בעיר; ואולי לא מתו כל אשר בשדה, כי לא אמר משה כן לפרעה, אבל אמר שיהיה בהם דבר כבד מאד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

וביאר למשה שלמחרת היום ההוא יעשה הב״ה פתאום הדבר ההוא מהמכה בארץ וכאלו הודיע זה בסוד למשה כאומר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדו רנה ותפלה כי אינני שומע ובשעה חדא ימות בבקר כל מקנה מצרים.
וכבר פרשתי למעלה מה היא העצה באומרו ויעש ה׳ את הדבר הזה ממחרת רוצה לומר שהב״ה בעצמו לא על ידי משה ולא על ידי אהרן ולא באמצעי׳ המטה עשה הפעל הגדול הזה בכחו הגדול במחרת היום ההוא ועם זה תדע למה פרעה לא חרד על המכה הזאת ולא קרא אל משה ולאהרן ולא חלה פניהם שיעתירו אל ה׳ לפי שפתאום מת המקנה ולא היה מקום לא לדבר ולא להתפלל וגם לא היה דבר שיקבל הצלה כי כל המקנה מת והותרו במה שפרשתי בזה שתי שאלות הראשונות.
ולהיות הדבר ההוא כל כך חזק שבהרף עין מת כל מקנה המופלג אשר היה במצרים. ועם כל חזקו לא מת אפי׳ אחד מכל מקנה ישראל.
(ו-ז) וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד. שאף על פי שראה שלא מת ממקנה ישראל אפילו אחד, ואפילו ממיתתם הטבעית, וזהו היה פלא עצום, אפילו הכי הכביד את ליבו לבלתי שית לב לזאת1:
1. ראה המצויין לעיל (ז יב-יג) שנתינת החיים אינה אלא ביד ה׳.
את הַדָּבָר: הדלי״ת דגושה.⁠א [אֶת⁠־הַדָּבָר].
מִמָחֳרָת: מ״ם שניה בלא גלגל בס״ס. [מִמָּחֳרָ֔ת].
א. ההערה לקוחה מא״ת, [והיא באה להוציא מדפוס ונציה ש״ד, שבו האות דל״ת רפה].
כל מקנה מצרים – פי׳ שלא הכניסום מהשדה, ולזה לא אמר אשר בשדה והבן.
וממקנה בני ישראל – שהיו להם מימי יעקב ובניו שבאו מצרימה, גם אולי שקנו מריוח שהרויחו במכת הדם. ועוד ירצה לומר שאם היו מתחכמין מהמצריים למכור לישראל כדי שיהיו נקראים על שם ישראל כדי שיפליא ה׳ בהם ולא ימותו והיו מערימין גם אלו מתו. אבל מקנה ישראל שהם כפי האמת מקניהם לא מת, ושיעור הכתוב הוא וימת כל מקנה מצרים וחלק א׳ ממקנה בני ישראל, ופי׳ מ״ם לא מ״ם מקצת הצאן אלא מ״ם מקצת מן המקנה הנקרא על שם ישראל, כי יש מקנה שנקרא על שמו והוא שלו, ויש שאינו שלו אלא שמו נקרא עליו, ואמר כי בחינה אחת ממקנה ישראל שהערימו המצריים לקרותם על שמם מתו. ומקנה ישראל פי׳ שהוא כפי האמת של ישראל לא מת מהם אפי׳ א׳.
.כל מקנה מצרים, all the cattle of Egypt. This refers to the cattle the Egyptians had not brought indoors, this is why the words "in the field" are missing here.
וממקנה בני ישראל, and of the cattle of the Israelites none died. They owned cattle going back to the time Jacob had come to Egypt. On the other hand, they may have acquired cattle from the money they received from the Egyptians when they sold them water during the plague of blood. It is even possible that some smart Egyptians "sold" their cattle to the Jews before the onset of the plague [much as we sell chametz to the Gentiles before Passover Ed.] so as to escape the plague and not interfere with their cattle's grazing outdoors. The Torah then would tell us that such "sales" did not protect such cattle; only the cattle which were truly Jewish-owned survived the plague without having been indoors. We ought to understand what the verse tells us: 1) "All the cattle of the Egyptians as well as some of the cattle "owned" by the Jews died;⁠" the Torah added the extra letter מ in the line וממקנה בני ישראל to tell us about these so-called Jewish-owned cattle which died. The letter מ applied only to part of the cattle and not to part of the sheep and goats. To sum up: animals owned outright by Jews did not die; animals owned by Jews in name only, died.
ויעש ה׳ – אף המכה הזאת לא באה ע״י משה ואהרן, אלא הקב״ה בעצמו עשה בהם שפטים ובאלהיהם, וזה מן הטעם שאמרנו במכת הערוב, כי שתי המכות האלו באו על עון ע״ז:
כל מקנה מצרים – אותם שהיו בשדה כמו שכתוב למעלה במקנך אשר בשדה, אבל לא אותן שבבית:
לא מת אחד – אעפ״י שהיו קרובים זה אל זה, והיה הפלא גדול ואות כי ה׳ בקרב הארץ ומשגיח בתחתונים ובזה תם הסדר השני:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויעש ה׳ – באר ששתי מכות שבאו בסדר זה עשה ה׳ בעצמו לא ע״י משה ואהרן, אחר שסדר זה בא לברר ההשגחה הפרטיית, ברר להם שא״צ לאמצעיים, כי הוא עצמו המשגיח והעושה:
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

{Why were the plague of the Beasts and the plague of the Epidemic brought directly by God alone?}
THE LORD DID. Stressed is that the two plagues which presently followed, were brought about by God Himself acting, rather than through Moshe and Aharon. The purpose of the present sequence of plagues being to make evident individual divine providence, He made it clear that He alone supervised and brought to bear, without the necessity for any intermediaries.
וממקנה בני ישראל: אפילו הרשעים1.
לא מת אחד: מטעם שאמרנו כדי שיירשו הצדיקים.
1. כפי שביאר רבינו בפסוק ד׳.
וימת כל מקנה מצרים – אם כן מקנה רב היה להם עד שנחשב בעיני האל יתברך שמו כמכה עצומה להם להמיתו, סמך לסברתי שהמלכים שנשתעבדו בישראל היו מהרועים.
כל מקנה וגו׳ – כבר ראב״ע מעיר1 – ״רובו״, שהרי גם אחרי כן מוזכר מקנה מצרים – ״שלח העז את-מקנך״.⁠2 ואלו לפי רש״י3 ״לא נגזרה גזירה אלא על אותן (בהמות) שבשדות בלבד שנאמר ׳במקנך אשר בשדה׳ והירא את דבר ה׳ הכניס את מקנהו אל הבתים״. אך גם ייתכן, שהאזהרה ״דבר כבד מאד״ אינה באה לומר שכל הבהמה תמות, אלא ״כל מקנה מצרים״ פירושו – אצל כל סוגי המקנה, דהיינו סוסים, חמורים וכיו״ב פרצה מגיפה קשה.⁠4
1. פסוק י ד״ה ויעש ה׳ (המ׳).
2. פסוק יט, וכן גם להלן י״א:ה׳ (המ׳).
3. לפסוק י (המ׳).
4. עד אחד, ראה Ewald (305a, 217e)‎.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאהדר זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(ז) וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֔ה וְהִנֵּ֗ה לֹא⁠־מֵ֛ת מִמִּקְנֵ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל עַד⁠־אֶחָ֑ד וַיִּכְבַּד֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת⁠־הָעָֽם׃
Paroh sent, and behold not one of the livestock of Israel died, and Paroh's heart was heavy and he did not send out the people.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובר״י קראאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניהדר זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
חיזוק לב פרעה (קישור לעיון) – שמות ג׳:י״ט, שמות ד׳:כ״א, שמות ז׳:ג׳-ד׳, שמות ז׳:י״ג, שמות ז׳:י״ד, שמות ז׳:כ״ב-כ״ג, שמות ח׳:ט״ו, שמות ח׳:י״א, שמות ח׳:כ״ח, שמות ט׳:י״ב, שמות ט׳:ל״ד, שמות י׳:א׳, שמות י׳:כ׳, שמות י׳:כ״ז, שמות י״א:ט׳-י׳, שמות י״ג:ט״ו, שמות י״ד:ד׳, שמות י״ד:ח׳, שמות י״ד:י״ז-י״ח
הפלייה במכות (קישור לעיון) – שמות ח׳:י״ח-י״ט, שמות ט׳:ד׳, שמות ט׳:כ״ו, שמות י׳:כ״ג, שמות י״א:ז׳
[טו] 1לא מת ממקנה ישראל עד אחד, מהו אחד, אפילו בהמה חציה של ישראל וחציה של מצרי [נכרי] לא מתה. (שמות רבה י״א ה)
[טז] 2ויכבד, בעל כרחו כדי לטורדו מן העולם. (לקח טוב)
1. לעיל אות יב.
2. להלן אות לט.
וּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהָא לָא מִית מִבְּעִירָא דְּיִשְׂרָאֵל עַד חַד וְאִתְיַקַּר לִבָּא דְּפַרְעֹה וְלָא שַׁלַּח יָת עַמָּא.
Pharaoh sent, and, behold, not a single animal of the Children of Israel died. The heart of Pharaoh remained hard and he did not send out the people.
ושלח פרעה והא לא מית מן בעיריהוןא דישראל עד לא חד ואתוקף ליבא דפרעה ולא שלח ית עמא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן בעיריהון״) גם נוסח חילופי: ״מנכסיהון״.
ושדר פרעה פולין למיחמי והא לא מית מבעירא דבני ישראל עד חד ואיתייקר יצרא דליבא דפרעה ולא פטר ית עמא.
And Pharoh sent certain to look; and, behold, not one of the cattle of the sons of Israel had died, not even one. But the disposition of Pharoh's heart was aggravated, and he would not release the people.
וישלח פרעה שלוחים לראות והנה לא מת ממקנה בני ישראל עד אחד ויכבד יצר לב פרעה ולא שלח את העם.
וַיָּשֶׂם ה׳ מוֹעֵד, וַיַּעַשׂ ה׳ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וגו׳, מַהוּ עַד אֶחָד – אֲפִלּוּ בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְחֶצְיָהּ שֶׁל מִצְרִי לֹא מֵתָה.
וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה וְגוֹ׳ – אֲפִלּוּ בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל מִצְרִי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, לֹא מֵתָה.
And Pharaoh sent, and, behold, there was not so much as one of the cattle of the Israelites dead (ibid., v. 7). Indeed, even the animals that were owned jointly by Israelites and Egyptians did not die.
וישלח פרעה והנה לא מת וגו׳ – 1אפילו בהמה שחצייה של מצרי וחצייה של ישראל לא מתה.
1. אפילו בהמה. תנחומ׳ אות י״ד, ועיין שמ״ר פי״א אות ד׳, והמחבר הביא כמו שהוא בתנחומ׳.
פבעת֗ פרעון פנט֯ר פאד֗א לם ימת מן מואשי בני אסראיל ואחד פת֗קל קלבה ולם יטלקהם.
ושלח פרעה וראה והנה לא מת ממקנה בני ישראל אחד, והכביד את לבו ולא שילח אותם.
וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד – עד כלומר ואפילו חצי אחד, דהיינו בהמות של שותפות:
ויכבד לב פרעה – קרוב היה לשמוע לדברי הבורא אלא הלב נכבד מעצמו. ויכבד הוי לשון פועל שהיו״ד נפתחת וצירי תחת הבי״ת ויכבד חירק תחת היו״ד והבי״ת נפתחת הוי מפעל:
ולא שלח את העם:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה מכה ששית, בערוב ובדבר שלח והעיד והתרה בהם, ובשחין לא התרה בהם, שהרי הן מותרין ועומדין בשתי מכות וכדדרשינן במכת כינים. ולמה לקו בשחין, לפי שהיו כופין את ישראל לחמם להם מרחצאות, ולזמן להם צונן במרחצאות, אמר דבר הקודש אני אהא בלן שלכם, ואביא עליכם מכת שחין לח מבפנים ויבש מבחוץ, ואתם גורדין ומתחממים ומתרחצין במורסא שאתם מפיסין, ובטרי ובמיגל שאתם מחטטין, ומוציאין אבבועותיכם. ועקר מלת שחין לישנא דאיחמומא היא, דכתיב ולא יחם לו (מלכים א א א), ותרגם יונתן בן עוזיאל ולא שחין ליה, ודומה לו בדברי רבותינו לגבי תפלת כהן גדול ביום הכפורים שנת טלולה גשומה עם שחונה:
וישלח [פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד ]⁠אחד – שנתקיים והפלה בין מקנה ישר׳ ובין מקנה [מצרים ולא ימות מכל לבני ישר׳ דבר (שמות ט׳:ד׳), וא׳ע׳פ׳ כן ויחז]⁠ק לב פרעה. (כ״י פיאבא די צינטו 1)⁠1
1. השוו למקבילות בר״י קרא שמות ז׳:י״ב-י״ג, ח׳:ט״ו, ט׳:י״א, י׳:א׳.
אעפ״י ששלח, והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד – חזק היה לבו.
וישלח – פירושו: עד אפילו אחד, כאשר אפרש בשירה (ראב״ע שמות פירוש שני י״ד:כ״ח). וטעם זה הפסוק, אפילו ששלח וראה כי השם אוהב ישראל ובעבורם הכה מקנהו, לא חשש מהמקנה מכובד לבו.
SO MUCH AS ONE. Ad echad1 means, as I will explain in the song of Moses,⁠2 so much as one. The meaning of our verse is: even though Pharaoh sent agents and saw that God loves Israel and on their account smote his flocks,⁠3 he was not so bothered by the death of the flocks during this plague as to let Israel go.
1. Literally, until one.
2. Cf. Ibn Ezra on Ex. 14:28.
3. While none of theirs perished.
ויכבד לב פרעה – בזה לא שייך שישאל רפואה, דמי שמת מת, ומי שחי חי.
ויכבד לב פרעה – PAROH'S HEART WAS HEAVY – Regarding this it did not pay to ask for healing, since whoever died, died, and whoever lived, lived.
וישלח פרעה וג׳ – חיבר ויכבד לב פרעה עם דרישתו1 על מקנה ישראל, והבנתו בהצלתה, כדי לבאר זרות כובד לבו למרות {דבר} גדול זה המרכך {את הלב}.
1. קמד. פירוש, הדרישה והחקירה שעשה פרעה אודות מקנה ישראל.
וישלח פרעה והנה לא מת – לפי שאמר משה והפלה י״י בין מקנה וגו׳ (שמות ט׳:ד׳). ויכבד את לבו כאן לא שייך שישאל רפואה דמי שמת מת, ומי שחי חי.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
וישלח פרעה והנה לא מת, "Pharaoh dispatched people to check on the livestock of the Israelites, and not a single one had died.⁠" The reason for this was Moses' prediction in verse 4 that God will make this distinction between Egyptian and Israelite owned beasts.
ויכבד לבו; "but his heart remained obstinate;⁠" he did not ask Moses to pray, as the dead beasts could not be brought back to life. The beasts that had survived did not need to be prayed for.
ויכבד לב פרעה – מן ה׳ מכות ראשונות ואילך לא החזיק פרעה בישראל כי אם ע״י המקום ובעל כרחו שלא רצה המקום שישלחם להראות לו ידו החזקה. לפי׳ כתב ויכבד או ויחזק.
וישלח פרעה והנה לא מת וכ׳ עד אחד – הטעם אפילו אחד והעד ולא ימות מכל לבני ישראל דבר (שמות ט׳:ד׳).
ויכבד לב פרעה – זה מופת גדול למה שקדם לנו כי אין כל קודם בסדר קודם בסבה.
וַיִּכְבַּד לב פרעה ולא שִׁלַּח את העם – הנה אף על פי שכבר היה ראוי שיתברר לו שזה פועַל אלהי, לפי שלא מת אחד ממקנה ישראל - והיה בלתי אפשר שיהיה כמו זה ההבדל בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים במקרה - הנה עם כל זה הכביד לבו ולא שלח את העם, כמו שייעד ה׳ יתעלה שכבר יחזק לבו כדי שירבו אותותיו ונפלאותיו במצרים, ויתקרבו ישראל מפני זה לעבודת ה׳ יתעלה.
ויִדְמה שכבר אמרו לו אז שישלח את העם בהִתְאַמֵּת לו דבריהם, והוא חיזק את לבו, ואז אמרו לו כי אם מאן הוא לשלח יביאו מכת שחין, כי המכות לא באו כי אם לתכלית שיצאו ישראל ממצרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ה] ויכבד את לבו – כי עדין פקפק בלבו שמא מזל הבעלים גורם והם תולים באלהיהם.
בהיות המקנה מעורב והחולי מתדבק שלח פרעה לדעת אמתתו בארץ גושן ויבוקש הדבר וימצא שלא מת ממקנה ישראל עד אחד.
ועכ״ז ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם ברשעתו אם שחשב שמזלות הבעלים גרמו זה רוצה לומ׳ שימו׳ מקנה פלוני ולא ימות מקנה פלוני ואם מפני שאמר שהיה זה היזק ממון ושהוא יקח את ישראל במקום מקנהו ובהמותיו ואין ספק שישראל הרויחו במכת הדבר כי בהיות שמת כל מקנ׳ מצרי׳ הוצרכו המצרי׳ לקנות ממקנ׳ ישר׳ ונתנו להם כסף וזהב בעד המקנה והבהמו׳ שלהם וגם זאת מפעולות ההשגחה אלהית ובעבור שפרעה היה אומר מה לי במקנה דבר שבממון הוא וסוף החי למות. עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד גופו לכן הביא הקב״ה עליו אחרי המכה הזאת מכת השחין שנוגעת למצרים בעצמם ובשרם והיה ענינה שארס הערוב שנשאר בעשב הארץ הספיק לעשות דבר במקנה אבל לא בבני אדם.
והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד לב פרעה – אף על פי שהיה זה פלא מבואר, בלתי מתיחס בשום פנים זולתי לאל יתברך, כי אין מי שיוכל להבטיח בחיים זולתו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ויכבד לב פרעה – אעפ״י שנרפה לבו מחזקתו הראשונה ע״י המכות שקדמו, הנה מכת הדבר לא פעלה בו מאומה כי לא היה בה צרה או מיתת שום אדם, וכל עוד שלא היה מכאוב המכאיב את בשרו, לא יחוש למיתת הבהמות, ולכן במכה זו לא קרא למשה ולאהרן ולא נכנע בפניהם. וכל זה הודיעה התורה במלת וַיִכְבַד בבנין הקל, והלב הוא נושא המאמר, שפתרונו לב פרעה היה עדיין כבד באותו כובד שהיה לו בסור הערוב, וזה הוראת בנין הקל, אבל כשבא בבנין הכבד הנוסף אז פרעה הוא נושא המאמר והלב הוא הפעול ממנו, וענינו שהיה צריך פרעה להרבות ולחדש מחשבות בליעל בעבור הצרה החדשה שהוסיפה להכשיל כחו, ושמור זה הכלל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד – במ״ש לקמן (יד כח) לא נשאר בהם עד אחד פי׳ חז״ל שפרעה נשאר, ר״ל שפי׳ עד ולא עד בכלל שאחד נשאר, וכן במ״ש שופטים (ד טז) לא נשאר עד אחד נשאר סיסרא, ומשמע שגם פה מת אחד, וי״ל שהיה בהמת בן האשה הישראלית והוא בן איש מצרי, שבדיני ישראל היה כמצרי, כמש״ש במקומו, ופרעה חשב שהוא מישראל וכיון שבהמתו מתה לא נתקיים דבר משה ועי״כ ויכבד לב פרעה:
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

LO, TO THE (LAST) ONE (AD-EHAD) NO CATTLE OF THE ISRAELITES WAS DEAD. From the verse (14:28), to the (last) one ('ad-ehad') none remained, our Sages deduce1 that Pharoh survived. That is, they perceive the words ad-ehad as signifying "to the (last) one, but not inclusive of that one.⁠" Similarly, regarding2 until the (last) one ('ad ehad') none remained, they elaborate: Sisera remained. Accordingly, here as well the implication is that one of the cattle did perish,⁠3 It may be understood as alluding to an animal that belonged to someone whose mother was an Israelite and whose father was a Egyptian. According to Israelite law, he was a Egyptian,⁠4 but inasmuch as Pharoh considered him to have been an Israelite, he saw in the death of his property a contradiction to what Moshe had said. And therefore the heart of Pharoh was stubborn.
1. Mekhilta – since there is a shift from (verse 9:5) "one" to (verse 9:6) "to one.⁠"
2. Judg. 4:16.
3. Considering that not one of the cattle of the Israelites died; i.e., until the last one - until but not including - none perished.
4. The reverse would seem to be correct: mother was Egyptian.
ממקנה ישראל1 עד אחד: כאן כתיב ״עד אחד״, והיינו משום שהיו כמה מקנה2 מושכרים לישראל והיו נהנים מגיזה וחלב שלהם והגוף לבעלים3, ובשביל שהיו נקראים על שם ישראל לא מתו ׳אפילו פחות מאחד׳4, היינו שלא היה שלהם אלא הפירות5. ומשום הכי נשאר הרבה מקנה מצרים גם כן6. ובזה הכביד7 את לב פרעה והתעהו לחשוב כי לא היתה המכה בשלימות כמו שאמר משה, וכמו שאמר ה׳ למשה בעת מכת הארבה8 כי בכיון9 מניח לו מקום להטעות אנפשיה.
ולא שלח את העם: פירש הכתוב שהיה בזו המכה כמו שהיה אחר מכת הערוב10, היינו שהיקל עוד מעט מעבדות שהיה מקודם, רק שלא שלח את העם. ועיין להלן פסוק י״ז.
1. זו הגדרה על צדיקי ישראל, כפי שכתב רבינו בפסוק ד׳.
2. של המצרים.
3. של המצרים.
4. ״לא מת עד אחד״ = אפילו פחות מאחד, ואיך יתכן פחות מבהמה אחת. אלא מדובר על ׳מושג׳, כשבהמה מושכרת אצל שוכר, הואיל ואין לו בה גוף היא נחשבת פחות מבהמה שלמה, ועל סוג כזה של בהמות דיברה התורה. (ועיין רבינו להלן יד,כח ״לא נשאר בהם עד אחד״).
5. כך איתא בשמו״ר (יא,ד): ״מהו ״עד אחד״ – אפילו בהמה חציה של ישראל וחציה של גוי לא מתה. וכן איתא שם: מהו ״ולא ימות מכל לבני ישראל דבר״ אפילו בהמה שהיתה ביד גוי, והיה לו לישראל תרעומות עליה שיש לו חלק בה, היתה ניצולת, ובכך ידעו דינם של ישראל.
6. רש״י להלן (יד,ז): ומהיכן היו הבהמות הללו (של מצרים)... עיי״ש.
7. רבינו עונה בזה על שאלת רבים מהמפרשים, אם שלח וראה שלא מת ממקנה ישראל אפילו אחד איך הכביד את לבו. ויותר קשה, כי משמע מהפסוק שהעובדה שראה שלא מת ״עד אחד״ היא גרמה לו להכבדת הלב, שהרי הפסוק קישר את שני העניינים האלו יחדיו, והרי נהפוך הוא? וע״פ רבינו הדבר מיושב.
8. להלן (י,א).
9. בכוונה.
10. וכפי שביאר רבינו לעיל (ח,כח), עיי״ש.
ויכבד – ואף על פי כן כבד לב פרעה, כמו למעלה ח׳:ט״ו.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובר״י קראאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניהדר זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ח) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָה֮י״י֮ אֶל⁠־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹן֒ קְח֤וּ לָכֶם֙ מְלֹ֣א חׇפְנֵיכֶ֔ם פִּ֖יחַ כִּבְשָׁ֑ן וּזְרָק֥וֹ מֹשֶׁ֛ה הַשָּׁמַ֖יְמָה לְעֵינֵ֥י פַרְעֹֽה׃
Hashem said to Moshe and Aharon, "Take handfuls of ash1 from the furnace and let Moshe throw it towards the heavens in the eyes of Paroh.
1. ash| פִּיחַ – Or, similarly: "soot". The word might relate to the roots "פוח" or "נפח", both meaning to breathe or blow, referring to that which is blown away from the burnt coals in a furnace (see Rashi).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןליקוט הערות מסורהעודהכל
[יז] 1קחו לכם מלא חפניכם, מכה ששית מכת שחין, מפני מה הביא עליהן הקב״ה מכת שחין. מפני שכשאבדה בהמתן, אמרו, הואיל ואין להן מלאכה להתעסק בה יחמו לנו חמין ומרחצאות. אמ׳ הקב״ה, אתם שעבדתם עמי במרחצאות, כדי לעדן עצמכם, אני נפרע מכם בשחין. וכן הוא אומר כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות י״ח:י״א). מיד, ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם. (משנת רבי אליעזר פי״ט)
[יח] 2פיח, היא האפר הלבנה שעל הגחלים כשעוממו. (לקח טוב)
[יט] 3מלא חפניכם וזרקו משה, א״ר חנינא וכי חפנו של משה היתה מחזקת שמונה קמצים, אתמהה, לא דמי ההוא דחפן לההוא דקמץ, ההוא דחפן תרי מההוא דקמץ, וכתיב וזרקו משה, נמצאת חפנו של משה היתה מחזקת שמנה קמצים, אלא מכאן שהחזיק מועט את המרובה. (בראשית רבה ה ז)
[כ] 4וזרקו משה השמימה, אמר ר׳ יהושע בן לוי נס גדול נעשה [היה] בשחין שאדם זורק חץ למעלה אינו מהלך ק׳ אמה, ומשה זרק פיח הכבשן מלא חפניו דבר שלא היה בו ממש וזרקו משה השמימה עד כסא הכבוד. (שמות רבה י״א ו)
[כא] 5השמימה, באויר העולם. (לקח טוב)
1. במשנת ר״א נדפס: ״אם שעבדתם״, וצ״ל: ״אתם״, כמו במדרש הגדול כאן. ושם מוסיף: ״דנן הקב״ה במה שדנו את ישראל, מדה במדה, עד שהיו מכריזין: כל הרוחץ בחמין נפשו יוצאה״.
בשמו״ר יא ו: ״שחין למה בא עליהן, מפני ששמו את ישראל לחום להם חמין ולצנן להם את הצונן, לפיכך לקו בשחין, כדי שלא יוכלו ליגע בגופן״. ובלק״ט: ״ולא יכלו לרחוץ לא בחמין ולא בצונן״. והלשון ׳לצנן להם את הצונן׳ פירש ביפ״ת: ״כשהיו המים חמין הרבה״. ונראה שהעיקר כגירסת כתי״ס: ״לחום להם את הצונן, לצנן את החמין״. ובסדר אליהו רבה (פ״ז) פ״ח מכת״י: ״שמו ישראל להחם להם את החמין ולהצנין להם את הצונן, לפיכך הביא הקב״ה עליהן שחין, כדי שלא יגעו במים בין חמין בין צונן, שנאמר: ׳ויקחו את פיח הכבשן׳, ומה היו ישראל עושין באותה שעה, הולכין ונרחצין במים ונכנסין לתוך בתיהם בשמחה״. ובדפוס וויניציאה: ״להצין להם צונין״, כגירסת השמו״ר. ובילק״ש כאן: ״להחם להם את הצוננים ולצנן להם את החמין״, כגי׳ כתי״ס.
ובשכל טוב: ״לחמם להם מרחצאות ולזמן להם צונן במרחצאות, אמר דבר הקודש, אני אהא בלן שלכם ואביא עליכם מכת שחין, לח מבפנים ויבש מבחוץ, ואתם גורדין ומתחממים ומתרחצין במורסא שאתם מפיסין, ובטרי ובמיגל שאתם מחטטין, ומוציאים אבעבועותיכם״. ובסגנון אחר ב׳דברי הימים למשה רבינו׳: ״מכה ו׳ הביא עליהם שחין באדם ובבהמה, ומפני מה הביא עליהם שחין, לפי שהיו המצריים אומרים: תקנו לנו מרחצאות לעדן את גופנו ועצמנו, לפיכך הביא עליהם שחין, לחמם את בשרם והיו מגררין את גופם בחיכוך גדול״.
ונראה שמכאן המקור למ״ש במדרש אגדה: ״שחין למה, מפני שהיו משעבדין את ישראל, ולא היו מניחין אותם שעה אחת כדי לגרד את עצמם מעבודה קשה״.
2. ראה רש״י ובפיה״ק באע״ז.
3. בויק״ר י ט: ״אמר רב הונא לא דמי הדין דחפין להדין דקמיץ, הדין דחפין תרין, הדין דקמיץ ארבע, ׳חופניו׳ תמנייא קומצין, נמצא חפנו של משה מחזקת ח׳ קומצין, אלא מלמד שהקב״ה מספיק ואהרן חופן ומשה זרקן, ואת אמר: ׳וזרקו משה השמימה׳, בבת אחת, אלא זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט למרובה״. וביתר ביאור במשנת רבי אליעזר יא (עמ׳ רז): ״מלא חפניכם, חפני משה וחפני אהרן, הרי ארבעה. וכת׳: ׳וזרקו משה השמימה׳, ואין אדם זורק אלא בקמצו, והחופן שתי קמצין, וכי קמצו של משה הוא מחזיק שמונה קמצים, אלא מכאן שהחזיק הממועט את המרובה.
ובשמו״ר יא ו: ״נס גדול נעשה בשחין, שמשה ואהרן לקחו שניהם מלא חפניהם והחזיקו ידיו של משה מלא חפן שלו ומלא חפן של אהרן, מכאן שמועט מחזיק מרובה כו׳. ועוד נס אחד נעשה בו, שמה שהחזיקה ידו של משה היה מלא חפנים״.
ברש״ש מגיה ומוסיף: ״שלו ושל אהרן״. וכ״מ בתנחומא יד. ובכת״י סמינר הגירסא: ״והחזיקה ידו של משה ב׳ חפנים״. וכן במדרש אגדה: ״נס גדול נעשה בחפניו של משה, שהחזיק ד׳ חפנים״.
והחילוק בין חופן לקומץ מבואר ביומא (מז.): ״מלא קומצו כו׳, חופה שלש אצבעותיו על פסת ידו וקומץ״.
4. להלן כג.
5. להלן סד.
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן סַבוּ לְכוֹן מְלֵי חוּפְנֵיכוֹן פִּיחַ דְּאַתּוּנָא וְיִזְרְקִנֵּיהּ מֹשֶׁה לְצֵית שְׁמַיָּא לְעֵינֵי פַרְעֹה.
Hashem said to Moshe and Aharon, “Both of you take full handfuls of furnace soot and let Moshe throw it towards the heavens before the eyes of Pharaoh.
וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה
וַאֲמַר ה׳ לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן סַבוּ לְכוֹן מְלֵי חוּפְנֵיכוֹן פִּיחַ דְּאַתּוּנָא וְיִזְרְקִינֵּיהּ מֹשֶׁה לְצֵית (ח״נ: עד צית) שְׁמַיָּא לְעֵינֵי (ח״נ: קֳדָם) פַרְעֹה
לְצֵית שְׁמַיָּא – לצד השמים
א. ״וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה״ – ״לְצֵית שְׁמַיָּא״. המפרשים התקשו בביאור צֵית ו״מתורגמן״ (ערך צית) פירשו כמו צַד בחילופי דל״ת ותי״ו: ״לאו דוקא לשמים או לערפל ממש, אלא לצד השמים ולצד הערפל״. ובפסוק ״וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם״ (בראשית יא ד) ״וְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא״ הובאו הוכחות להשערתו. אבל גרסת ״וְיִזְרְקִינֵּיהּ מֹשֶׁה עַד צֵית שְׁמַיָּא״ היא חסרת מובן.
לְעֵינֵי פַרְעֹה – לפניו
ב. ברוב הנוסחים ״וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה״ מתורגם ״לְעֵינֵי פַרְעֹה״ כצורתו. ואולם ״באורי אונקלוס״ תמך בנוסח ״קֳדָם פַרְעֹה״, כי ״לְעֵינֵי פַרְעֹה״ עלול להתפרש שזרק מקצת השחין לתוך עיניו.
ואמר י״י למשה ולאהרן סבו לכון מלא כפיכוןא קטם דאתון ויזרוק יתיה משה לשמיאב קדם פרעה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כפיכון״) גם נוסח חילופי: ״חופניכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לשמיא״) גם נוסח חילופי: ״כלפי שמיא״.
ואמר י״י למשה ולאהרן סיבו לכון מלי חופניכון קטם דקיק מן אתונא וידריקיניה משה לצית שמייא למיחמי פרעה.
And the Lord said to Mosheh and to Aharon, Take with you hands-full of fine ashes from the furnace, and let Mosheh sprinkle them towards the height of the heavens in the sight of Pharoh.
ויאמר י״י למשה ולאהרן קחו לכם מלא חפניכם אפר דק מן הכבשן וזרקו משה לצד השמים לעיני פרעה.
[ה] וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן – נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בַּשְּׁחִין שֶׁמּשֶׁה וְאַהֲרֹן לָקְחוּ שְׁנֵיהֶם מְלֹא חָפְנֵיהֶם וְהֶחֱזִיקוּ יָדָיו שֶׁל משֶׁה מְלֹא חֹפֶן שֶׁלּוֹ וּמְלֹא חֹפֶן שֶׁל אַהֲרֹן, מִכָּאן שֶׁמּוּעָט מַחֲזִיק מְרֻבֶּה. זוֹ הַמַּכָּה בָּאָה לָהֶן עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן, לְפִי שֶׁמּשֶׁה וְאַהֲרֹן לָקְחוּ שְׁנֵיהֶם פִּיחַ הַכִּבְשָׁן, וּזְרָקוֹ משֶׁה הַשָּׁמַיְמָה וַהֲפָכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁחִין לְמַעְלָה וְנָפַל עֲלֵיהֶן.
שְׁחִין, מִפְּנֵי שֶׁשָּׂמוּ יִשְׂרָאֵל לָחֹם לָהֶם חַמִּין וּלְצַנֵּן לָהֶם צוֹנֵן, לְפִיכָךְ לָקוּ בַּשְּׁחִין, שֶׁלֹּא יָכְלוּ לִגַּע בְּגוּפָן. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בַּשְּׁחִין. שֶׁאִם אָדָם זוֹרֵק חֵץ כְּלַפֵּי מַעְלָה, אֵינוֹ מְהַלֵּךְ מֵאָה אַמָּה. וּמֹשֶׁה זָרַק פִּיחַ כִּבְשָׁן מְלֹא חָפְנָיו, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לִטֹּל מְלֹא חָפְנָיו וְאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד. וְעוֹד נֵס גָּדוֹל הָיָה בַּשְּׁחִין, שֶׁהֶחֱזִיקָה מְלֹא יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה, מְלֹא יָדוֹ שֶׁלּוֹ וְשֶׁל אַהֲרֹן. וְעוֹד נֵס אַחֵר נַעֲשָׂה בַּשְּׁחִין. אָדָם מְפַזֵּר עָפָר קַב אֶחָד, אֵין מְפַזֵּר אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. אֲבָל מֹשֶׁה, נָטַל מְלֹא יָדוֹ וּפִזְּרוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם שֶׁהָיְתָה אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. בָּרָד, מִפְּנֵי שֶׁשָּׂמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל נוֹטְעֵי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְאִילָנוֹת וּכְרָמִים. לְפִיכָךְ הֵבִיא עֲלֵיהֶן בָּרָד וְשִׁבֵּר אִילָנוֹתֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בָרָד. וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד, נֵס בְּתוֹךְ נֵס. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. חַד אָמַר, כִּפְרֵטָתָא דְרֻמָּנָא דְּחַרְצָנִיתֵהּ מִתְחַמְיָא מִלְּגָאו. וְחַד אָמַר, כְּהָדֵין עֲשָׁשִׁיתָא דְּמַיָּא וּמִשְׁחָא מִתְעָרְבָה כַּחֲדָא וְנוּרָא דָּלִיק מִגַּוֵּיהוֹן. מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי לִגְיוֹנוֹת קָשִׁין שֶׁשּׂוֹנְאִין זֶה אֶת זֶה. לְיָמִים הִגִּיעַ זְמַן מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ? עָשָׂה שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם וְהָלְכוּ וְעָשׂוּ שְׁלִיחוּת הַמֶּלֶךְ. כָּךְ אֵשׁ וּבָרָד צְהֻבִּין זֶה לָזֶה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן מִלְחַמְתָּהּ שֶׁל מִצְרַיִם, עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם וְהִכּוּ בְּמִצְרַיִם. הֱוֵי, וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד. הָיָה יוֹשֵׁב מִצְרִי, נִכְוָה בַּבָּרָד. עוֹמֵד, נִכְוָה בָּאֵשׁ, כְּמִשְׁפַּט רְשָׁעִים בַּגֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל (תהלים ע״ח:מ״ז). רַבִּי יְהוּדָה בַר שַׁלּוּם אוֹמֵר: מַהוּ וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל? בָּ״א נָ״ח מָ״ל. וְרַבִּי פִּינְחָס אוֹמֵר: יוֹרֵד בְּפֶלְכִּין וְקוֹצֵץ אֶת הָאִילָנוֹת. אַרְבֶּה לָמָּה? מִפְּנֵי שֶׁשָּׂמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל זוֹרְעֵי חִטִּין וּשְׂעוֹרִים, לְפִיכָךְ הֵבִיא עֲלֵיהֶן אַרְבֶּה וְאָכְלוּ כָּל מַה שֶּׁזָּרְעוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֵּיוָן שֶׁבָּא אַרְבֶּה, שָׂמְחוּ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ, נְקַבֵּץ וְנִשְׁלֹק מֵהֶן, נְמַלֵּא מֵהֶן חָבִיּוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְשָׁעִים, בַּמַּכָּה שֶׁהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם אַתֶּם הֱיִיתֶם שְׂמֵחִין. מִיָּד וַיַּהֲפֹךְ י״י רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה, לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם. אֲפִלּוּ מַה שֶּׁבַּקְּדֵרוֹת וּבֶחָבִיּוֹת מְלוּחִין, פָּרְחוּ וְהָלְכוּ לָהֶן. חֹשֶׁךְ לָמָּה? יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו מַשּׂוֹא פָּנִים, וְהוּא חוֹקֵר לֵב וּבוֹחֵן כְּלָיוֹת. לְפִי שֶׁהָיוּ בְּיִשְׂרָאֵל פּוֹשְׁעִין שֶׁהָיָה לָהֶם פַּטְרוֹנִין מִן הַמִּצְרִים, וְהָיָה לָהֶם שָׁם כָּבוֹד וָעֹשֶׁר וְלֹא הָיוּ רוֹצִין לָצֵאת מִמִּצְרַיִם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אֲנִי אָבִיא עֲלֵיהֶן מַכָּה בְּפַרְהֶסְיָא וְיָמוּתוּ, יֹאמְרוּ הַמִּצְרִים, כְּשֵׁם שֶׁעָבַר עָלֵינוּ, כָּךְ עָבַר עֲלֵיהֶן. לְפִיכָךְ הֵבִיא עַל הַמִּצְרִים אֶת הַחֹשֶׁךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים, וְלֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם. וּכְתִיב: וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ. אָמַר רַבִּי אַבְדִּימִי בַּר חָמָא: אוֹתוֹ חֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכֻפָּל הָיָה. הָיָה מִצְרִי עוֹמֵד, אֵינוֹ יָכוֹל לֵישֵׁב, יוֹשֵׁב, אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד. רָבוּץ, לֹא הָיָה יָכוֹל לִזְקֹף. הַמַּכּוֹת הָאֵלּוּ, שְׁלֹשָׁה עַל יְדֵי אַהֲרֹן, וּשְׁלֹשָׁה עַל יְדֵי מֹשֶׁה, וּשְׁלֹשָׁה עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַחַת עַל יְדֵי כֻּלָּן. דָּם צְפַרְדֵּעַ וְכִנִּים שֶׁהָיוּ בָּאָרֶץ, עַל יְדֵי אַהֲרֹן. בָּרָד אַרְבֶּה חֹשֶׁךְ שֶׁהֵן בָּאֲוִיר, עַל יְדֵי מֹשֶׁה, שֶׁכָּךְ שָׁלַט מֹשֶׁה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. עָרוֹב דֶּבֶר מַכַּת בְּכוֹרוֹת, עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּשְׁחִין עַל יְדֵי כֻּלָּן. וּבִשְׁלֹשֶׁת יְמֵי הָאֲפֵלָה נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם. וְהָיָה יִשְׂרָאֵל נִכְנָס לְתוֹךְ בָּתֵּיהֶן שֶׁל מִצְרַיִם וְהָיוּ שׁוֹאֲלִין מֵהֶן כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת. אִם הָיוּ אוֹמְרִים אֵין לָנוּ לְהַשְׁאִיל, הָיָה מֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַמָּקוֹם שֶׁהָיוּ שָׁם, וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי הוּא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.
Why did He afflict them with boils? Because they had compelled the Israelites to keep warm the things that were warm, and to keep cold the things that were cold. Therefore they were smitten with boils so that they would be unable to touch their own bodies (and derive any pleasure from such touch). R. Joshua the son of Levi declared that a great miracle took place in connection with the boils. If a man shoots an arrow upwards, it cannot travel more than a hundred cubits, yet Moses cast a handful of soot from a furnace heavenward, and though it is almost impossible to grasp a handful of soot, since it has no body, it soared upward until it reached the throne of glory. Another great miracle happened in connection with the boils. Moses took a handful of soot and filled Aaron’s hand as well as his own with it. Still another miracle occurred in connection with the boils. A man cannot possibly scatter a measure of dust more than four cubits, yet Moses took a mere handful and spread it over the land of Egypt, four hundred by four hundred parasangs in area.
Why was the hail brought upon them? Because they had made Israel plant gardens, trees, parks, and vineyards. Hence they afflicted them with hail, which destroyed their trees, as it is said: So there was hail, and fire flashing up amidst the hail (ibid., v. 24). This was an instance of a miracle transpiring within another miracle.⁠1 R. Judah and R. Nehemiah discussed this matter. The former said: The fire flashing up amidst the rain appeared like a split pomegranate whose seeds are visible from without, while the latter said: It was like a light burning in a glass that contained a mixture of water and oil.
What may this be compared to? To two powerful legionaries who have despised each other for a long time. When their king became involved in a war, he made peace between them so that they would go forth together to fulfill the king’s command. Similarly, though fire and hail are hostile to each other, when the time for war with Egypt came, the Holy One, blessed be He, made peace between them and they smote Egypt. Hence it is said: The fire flashing up amidst the hail. When an Egyptian was seated he would be pummeled by hail; when he arose he would be scorched by fire in conformity to the punishments meted out to wicked men in the netherworld, as it is said: He destroyed their vines with hail, and their sycamore trees with frost (Ps. 78:47). R. Judah the son of Shalum said: What is the meaning of their sycamore trees with frost (ba-hanamal)? Ba indicated that it came; han, that it alighted upon them; mal, that it cut everything down. R. Phinehas declared: It descended like an axe cutting down the trees.
Why were locusts inflicted upon them? Because they had compelled the Israelites to sow wheat and grain. For that reason the Holy One, blessed be He, brought locusts upon them to consume everything that the Israelites had sown. R. Johanan said: When the locusts came, the Egyptians rejoiced, saying: “We will collect them, boil them, and fill our barrels with them.” The Holy One, blessed be He, said: Wicked ones, would you obtain an advantage from a plague that I have brought upon you? Whereupon the Holy One, blessed be He, brought a very strong west wind that drove the locusts into the Red Sea; There remained not one locust in all the border of Egypt (ibid. 10:19). Even those that were in jars and in barrels sprouted wings and flew away.
Why was darkness inflicted upon them? Because the King of Kings, the Holy One, blessed be He, shows no partiality, and searches the heart and tries the kidneys of all. He brought darkness upon them because there were sinners in Israel who had Egyptian patrons, and enjoyed honor and wealth, and were unwilling to leave. And the Holy One, blessed be He, said: If I bring a plague upon them in broad daylight, from which they will die, the Egyptians will say that just as it passed over us, so does it pass over them. Hence, He brought darkness upon the Egyptians for three days, and they saw not one another (ibid., v. 23). The children of Israel had light in their dwellings, so that they could bury their dead without being seen by their enemies. Even darkness which may be felt (ibid., v. 21) is written. R. Abdimi the son of Hama said: The darkness was doubled and redoubled. An Egyptian who was standing was unable to sit, while one who was sitting was unable to stand, and one lying down could not rise. Three of the plagues were brought by Aaron, three by Moses, three by God, and one through the combined efforts of all of them. The blood, frogs, and gnats, which came from the earth, were brought by Aaron; the hail, locusts, and darkness, which came out of the air, were brought about by Moses, for he had power over earth and heaven; the swarms, the murrain, and the plague of the firstborn were brought about by God; while the boils were brought about by all of them.
During the three days of darkness, the Holy One, blessed be He, made the Egyptians feel kindly toward the Israelites, and they loaned them many things. When an Israelite entered an Egyptian’s home and tried to borrow utensils of silver or gold, or garments, they would reply: “We have nothing to loan you.” Whereupon the Holy One, blessed be He, would illumine their dwellings, and the Israelite would say to them: “There it is, in that place.” This happened in order to fulfill the verse And afterwards shall they come out with great substance (Gen. 15:14).
1. Since hail and fire existed at the same time.
ת֗ם קאל אללה למוסי והארון כ֗ד֗א מל חפניכמא מן פיח אלאתון ויהוי בה מוסי פי אלהוא בחצ֗רה פרעון.
אחר כך אמר ה׳ למשה ולאהרן: קחו לכם מלוא חופניכם מפיח הכבשן, ויזרוק אותו משה לאוויר בנוכחות פרעה.
מלא חפניכם – יילוינייאש בלעז.
פיח כבשן – דבר הניפח מן הגחלים עמומים הנשרפים בכבשן, ובלעז: אולְבְש.
פיח – לשון הפחה, שהרוח מפיחן ומפריחן.
וזרקו משה – וכל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא בידו אחת. הרי נסים הרבה: אחד שהחזיק קומצו של משה מלא חפנים שלו ושל אהרן, ואחד שהלך לאבק על כל ארץ מצרים (שמות ט׳:ט׳).
מלא חפניכם HANDFULS – joincheiz in old French.⁠1
פיח הכבשן SOOT OF THE FURNACE – the word פיח denotes a thing which is blown away (נפוח) from coals that have become extinguished after being burnt in a furnace; in old French: oulvis.
פיח SOOT – is derived from a root that signifies blowing, and it so called because the wind blows it about and scatters it abroad.
וזרקו משה AND LET MOSHE THROW IT – Anything which is thrown with force is thrown with only one hand. Thus there were several miracles: one, that Moshe's handful held both his handful and and that of Aharon, and another, that this dust spread itself over the entire land of Egypt (Tanchuma Vaera 14, Shemot Rabbah 11:8).
1. English: double-handfuls.
ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם פיח – 1היא האפר הלבנה שעל הגחלים כשעוממו.
וזרקו משה השמימה – באויר העולם.
1. היא האפר הלבנה כו׳. וכן רש״י עה״ת כתב דבר הנפח מן הגחלים עמומים הנשרפים בכבשן.
ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם – היינו פיסת הידים עם האצבעות:
פיח כבשן – היינו אפר הלבנה שעל הגחלים כשהן עוממות שנוחה לינפח, כענין דכתיב נחר מפוח (ירמי׳ ו כט), ופחי בהרוגים (יחזקאל לז ט), וכל דומיהן:
וזרקו משה – לבדו מה שבחפניו ושבחופן אהרן:
השמימה – לאויר השמים:
לעיני פרעה – שיהא רואה ויודע כי גזרתי היא:
מלא חפניכם – ילויינש בל׳.
פיח הכבשן – [דבר הנפח מן הגחלים עמומים הנשרפים בכבשן, ובל׳ אולביש.
פי]⁠ח – לשון הנחה שהרוח מפיחן ומפריחתן.
וזרקו [משה – כל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא ביד אחת. ה]⁠רי ניסים הרבה, אחד שהחזיק קומצו של משה מלא [חפנים שלו ושל אהרן, ואחד שהלך האבק על כל ארץ מצרים.] (כ״י פיאבא די צינטו 1)⁠א
א. שוחזר מרש״י שמות ט׳:ח׳
פיח – אפר דק שמתנפח ברוח.
פיח SOOT: Thin ashes that blow (שמתנפח) in the wind.⁠1
1. So also Rashi, with the same etymological connection to the verb נ-פ-ח. Cf. JBS who interprets פיח as רמץ, i.e. hot cinders or embers, and claims that miraculously Moses and Aaron were able to pick up such hot objects in their hands.
פיח כבשן – העולה למעלה, והוא האיד שיתחבר, והוא שחור.
ויאמר – לא הזכיר בזאת המכה לשלח עמו, אולי לא עמדה הרבה.
Perhaps the plague did not last a long time.⁠1
1. Once the plague quickly passed he was no longer afraid and hence did not let Israel go. Similarly, he did not ask Moses to intercede for him as he had done in the case of the plague of the frogs. See Ex. 8:4.
קחו לכם מלא חפניכם – כאן לא היה התראה, דהיא שלישית.
פיח – כמו רמץ, רישייאלט בלעז, ונתן בהם כח ליקח אותם בחפניהם.
וזרקו משה השמימה – שיפול על האדם ועל הבהמה, ויהיו נכוים בו, ויעלו בהם אבעבועות, כי אדם הנכוה, עולה אבעבוע במקום המכוה. ומכל מקום קורא אותו הפסוק שחין, ושחין משמע שלא על ידי האש, ולא מתולדות{יה}, כדמוכח בחולין (בבלי חולין ח׳.). מפני שמלא חפנים אש לא היה יכול להספיק לכל מצרים. ומשום הכי מעצמו בא השחין, ולא מחמת האש, אלא שהקב״ה אינו רוצה לשנות מנהג העולם, ועשה מקצת לפי מנהג העולם, ולכך צוה להשליך עליהם רמץ. וכן תמצא ברוב ניסים, שהקב״ה אינו משנה על מנהג העולם, כמו ויורהו ה׳ עץ (שמות ט״ו:כ״ה), שנראה ששם תבלין להמתיק המים. ואם היה רוצה, לא היה צריך עץ. וכן עשה לך שרףא ושים אותו על נס (במדבר כ״א:ח׳), ואם רצונו, בלא נחש היה יכול לרפאותם, וכן הרבה. וזו המכה של שחין נתעסקו בה הקב״ה ומשה ואהרון, דכתיב: מלא חפניכם, משמע אהרן חפן, וזרקו משה השמימה, ומן השמים נתחלקה ונפלה על כולם. כי המכות היו: ג׳ על ידי הקב״ה – ערוב, דבר, ומכות בכורות, וג׳ על ידי משה – ברד, ארבה, חושך, וג׳ על ידי אהרן – דם צפרדע כינים, ושחין על ידי שלשתן.
א. בכ״י מינכן 52: נחש.
קחו לכם מלא חפניכם – TAKE HANDFULS – Here there was no warning, for it was the third.
פיח – ASH – Like embers, רישייאלט in Old French, and He gave them the strength to take it in their hands.
וזרקו משה השמימה – AND LET MOSHE THROW IT TOWARDS THE HEAVENS – That it should fall on human and on animal, and they shall be burned by it, and blisters should arise on them, because a person who is burned sprouts blisters in the place of the burn. And nevertheless, the verse calls it boils, and boils implies that it is not through the fire, and not from its derivatives, as is proven in Chulin (Bavli Chulin 8a). Because handfuls of fire could not suffice for all of Egypt. And because of this, from itself came the boils, not because of the fire, except that the Blessed Holy One does not want to change the ways of the world, and He did a little in accord with the ways of the world, and therefore He commanded to throw upon them embers. And thus you will find in most miracles, that the Blessed Holy One does not change the way of the world, like: “Hashem showed him a piece of wood” (Shemot 15:25), that it appeared that he placed a flavoring to sweeten the water. And had He wanted, He did not need a piece of wood. And likewise: “Make a fiery serpent and set it on a flagpole” (Bemidbar 21:8), and if it were His will, without a snake He could have healed them. And likewise many. And the Blessed Holy One and Moshe and Aharon were [all] involved in this plague of boils, as it is written: HANDFULS, implying that Aharon scooped [the ash], and Moshe threw it towards the heavens, and from heaven it was divided and fell on everyone. Because the plagues were: three through the Blessed Holy One – swarms of animals, the plague on livestock, and the plague of the firstborn, three through Moshe – hail, locusts, darkness, and three through Aharon – blood, frogs, lice, and boils through all three of them.
{מלא חפניכם –} וחפניו1 {היינו} מלא שתי כפי איש.
פיח כבשן – עשן2 התנור.
וזרקו משה השמימה – משה נצטוה בזריקה, וזה על אחד משלשה דרכים. אחד מהם – שהוא ע״ה זרק תחלה את אשר בחפניו, שוב לקח את אשר בחפני אהרן, החזיר אותו לתוך חפניו וזרק אותו. והשני – שמשה זרק את אשר בחפניו, שוב הכה את יד אהרן מלמטה ונזרק אשר בחפניו למעלה. והשלישי – מה שנאמר בדרש (ב״ר פה:ו) שאחר שלקחו משה ואהרן מלא חפניהם החזיר אהרן את אשר בחפניו לחפני משה והחזיקו {אותו} חפני משה, וזה אפשר גם בלתי דרך נס3, כי הפיח – היינו העשן – {הוא} חומר רך נדחה ממקומו ומקבל צמצום4. והדרך הראשון יותר קרוב, והשני יותר רחוק, והשלישי אפשר.
ומאמר השמימה – {טעמו} לכיוון5 השמים כמו שאמר המתרגם לצאת6 שמיא7.
לעיני פרעה – במעמד פרעה.
1. קמה. המהדיר חשב שהוא דיבור המתחיל ולכן דנו כטעות סופר והדפיס במקומו ׳מלא חפניכם – מלא שתי כפי איש׳, אבל שגה ברואה שכן להלן מתבאר מדברי רבנו שהיו בין הכל מלא ארבע חפנים, וכן מבואר ממדרשם ז״ל שהביא להלן. ובכן ודאי כוונת רבנו היא להבהיר שהמכוון ב׳מלא חפניכם׳ הוא שכל אחד יקח מלא חפניו [לשון רבים] באופן שיחזיקו ׳חפניו׳ של כל אחד מהם מלא שתי כפי איש.
2. קמו. כן הוא התרגום הרגיל ל׳דכאן׳ בערבית (וכן תירגמו מהדירי ספר הגלוי לרס״ג שציטט ממנו רצהבי בפירושי רס״ג שבמהדורתו עמ׳ כח) אבל מהמשך הפירוש ברור שאין כוונת רבנו לעשן שאין בו ממש, אלא לדבר דק המצטבר ביד. ונראה שהכוונה לשחרורית הנשארת במקום שעולה שם העשן על הכתלים וכדו׳ (פיח – soot) שכן מצינו שנקרא חומר זה עשן בהשאלה [כמו בשבת (כג.): ׳כל העשנים יפים לדיו׳ וברש״י שם: ׳מצאתי בתשובות הגאונים שמעשנין כלי זכוכית בעשן שמן זית עד שמשחיר, וגורר השחרורית ונותן בו שמן קימעא, ומגבל בו ומייבשו בחמה, וממחה אותו לתוך הדיו׳]. והשוה פירוש הקצר לראב״ע שכתב: ׳פיח הכבשן – העולה למעלה, והוא האיד שיתחבר, והוא שחור׳. ומאידך יש שפירשוהו שהוא כמו אפר, וכמש״כ רש״י: ׳דבר הנפח מן הגחלים עמומים הנשרפים בכבשן׳, וזו כוונת הרד״ק שכתב בשרשיו (שרש פיח) שהוא רמץ בדברי חז״ל.
3. קמז. לכאורה כוונת רז״ל דמילא משה חפניו בפיח בצמצום היותר גדול, וכל מה שנוסף לחפניו מחפניו של אהרן היה נס גמור. [הערות למיסבר קראי]
4. קמח. ראה פירוש רש״י שהביא מדרשם זה בזה״ל: ׳וכל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא ביד אחת – הרי נסים הרבה. אחד שהחזיק קומצו של משה מלא חפנים שלו ושל אהרן וכו׳⁠ ⁠׳. ומדבריו משמע שזרקו משה בידו אחת, וכן כתבו המפרשים בדעתו, ואפשר שבזה מתורצת הערת רבנו שפיח דבר המצטמצם הוא ואין זה נס שידיו החזיקו מלא חפניו שלו ושל אהרן, די״ל שאף שיכול להצטמצם ולעמוד שתים במקום אחד, אבל אם זרקו בידו אחת נמצא שיד אחת החזיקה פי ארבעה. ואמנם נראה שאפשר לפרש גם בדעת רש״י שמשה זרקו בשתי ידיו, וכוונתו שאע״פ שבדרך כלל כדי לזרקו בכח נצרך לזרוק בידו אחת, כאן אירע נס וזרקו בכח גדול בשתי ידיו (ואמנם לא משמע כן לפי נוסח רש״י לפנינו שבו כתב ׳קומצו׳ של משה לשון יחיד).
5. קמט. במקור: לג׳הה (בתרגום המהדיר: לצד).
6. קנ. לפנינו בתרגום ׳לצית׳, וכנראה אשיגרא דלישנא הוא.
7. קנא. כך גם לפי תרגום רס״ג. בספר פרשגן הביא דברי רבי אליהו בחור בספר מתורגמן (ערך צית) שביאר ש׳צית׳ הוא ׳צד׳ בארמית בחילוף דל״ת ותי״ו, וכתב שכוונת המתרגם היא לומר: ׳לאו דוקא לשמים או לערפל ממש, אלא לצד השמים ולצד הערפל׳, ולא זכר מדברי רבנו שקדם לר״א בחור בזה.
מלא חפניכם – דבר זה לא היה מספיק לכל מצרים לפיכך צריך לומר מעצמו בא השחין ולא מתולדות האש, אלא שאין הקב״ה רוצה לשנות מנהג העולם ועושה כעניין במקצת הנוהג.⁠1
מלא חפניכם פיח – רמץ ריקולט בלעז,⁠2 מגזרת נופח באש פחם (ישעיהו נ״ד:ט״ז).
וזרקו משה השמימה – בהרבה מקומות נקרא האויר שמים. ומן האויר נחלק ונופל על כולם.⁠3
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
3. שאוב מר״י בכור שור.
מלא חפניכם, "your handfuls,⁠" this would not be enough soot to bring the plague on the entire land of Egypt; this is why the Torah does not attribute this plague as resulting from the fire that the soot was taken from. God did not want to change natural law at this point, and that is why He commanded Moses and Aaron to perform a symbolic act.
פיח, remnants of coal, cinders. Compare Isaiah 54,16.
וזרקו משה השמימה, "and let Moses throw it heavenwards.⁠" This is one of many occasions when the term שמים, usually translated as "heaven,⁠" is used as meaning simply: "air, or atmosphere.⁠" Seeing that what is thrown into the air subsequently falls to earth, just like rain or lightning, the description is not that inaccurate.
וזרקו משה השמימה – ידוע כי כל מכה ומכה מעשר מכות כוללת נסים רבים, וכאן הזכיר מלא חפניכם ואמר וזרקו משה הגיד כי מלא חפני שניהם החזיק משה בחופן אחד ולכך אמר וזרקו משה כי הדבר הנזרק בכח אינו כי אם ביד אחת, ועוד נס אחר כי כל ארץ מצרים נתמלא אבק מן הפיח המועט ההוא זהו שאמר והיה לאבק על כל ארץ מצרים, ונס שלישי המכה בעצמה שהיה הפיח ההוא לשחין פורח על האדם ועל הבהמה.
וזרקו משה השמימה, "and Moses is to throw it heavenward.⁠" It is a well known fact that each one of the ten plagues contained within it a number of miracles. In this instance the expression "your (pl) handfuls" combined with the singular "let him throw it heavenward" poses a problem. Why did they both have to fill their hands with the soot if only Moses was to throw it? The verse teaches therefore that Moses took in his one hand the combined four handfuls of soot, both his own and that of his brother Aaron. If one throws something upwards one uses only one hand; otherwise it is hardly called "throwing.⁠" The ability of throwing all this soot with one hand then was one of the miracles. Another miracle was the fact that the whole land of Egypt became filled with dust which had originated only in the palms of two pairs of hands. The third miracle, of course, was the plague itself, the fact that this soot turned into erupting boils infecting man and beast alike in the whole of Egypt.
וזרקו משה השמימה – מכה זו היתה ע״י שלשתן הקב״ה משה ואהרן. אהרן סייע לו שמלא חפניו מפיח הכבשן ונתנו ביד משה ומשה זרקו והקב״ה נהג הפיח בכל ארץ מצרים. ובט׳ מכות כל אחד משלשתן עשה ג׳. הקב״ה עשה ברד ארבה חשך מכת בכורות. ואהרן עשה דם צפרדע כנים. ומשה עשה עד״ש.
ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה – מפני שמשה היה חשוב בעיניהם. כדכתיב והאיש משה גדול מאד. ודרך שחין להיות על הברכים והשוקים. לכך ולא יכלו לעמוד לפניו.
ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם פיח הכבשן – כתב ר׳ אברהם לא הזכיר במראה הזאת לשלח את העם כי לא עמדה הרבה:
ויאמר ה' אל משה ואהרן קחו לכם מלא חפניכם פיח הכבשן, "the Lord said to Moses and Aaron: 'take for yourselves two handfuls of furnace soot;'" According to Ibn Ezra the reason that no demand was made to release the Israelites prior to decreeing that plague was that it did not last long.
קחו לכם מלא חפניכם – קשה למה לא נכתבה התראת שחין ומכת כנים ומכת חשך. נ״ל שהיו מכות שלא היו יכולין לומר אילו היינו יודעין היינו שומרים עצמינו ופירש התראתן שלא ליתן פתחון פה למינים.
ד״א קחו לכם – קשה למה אמר במכת שחין קחו לכם מה שלא עשה בשום מכה. נ״ל כי שאר מכות היו בעולם, ולא הוצרך כי אם להביאם למצרים, אבל שחין שלהם לא היה בעולם, כי לא רצה ליקח שחין אחרים שנגזר עליהם וליתנם לאלה.
ויאמר י״י אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם וכו׳ – גם בזאת לא זכר שהלכו תחלה לפרעה לומר לו שלח את עמי, ולהתרות לו להקדמת הידיעה אל המכה העתידה. וכן היה הענין בכנים וכן בחשך, וכ״ז אפשר שהיה כן, כי אינו הכרח שיקדים לו משה על כולם, עם מה שגילה לו השם שלא ישלחם עד מכת הבכורים.
פיח כבשן – הוא הרמץ.
וזרקו משה השמימה – אפשר ששׂם משה הכל בכלי אחד וזרקו באויר לצד השמים; ורבותינו ז״ל אמרו בבראשית רבה (ה, ז) שכבר נעשה נס שהחזיקו מלוא חפני משה מלוא חפני משה ואהרן.
והנה לא הוצרך עוד אל התראה מהטעמים שכתבנו.
וכל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא בידו אחת. כלומר ומאחר שזרק אותו בכח יחוייב שנאמר שהחזיק קומצו של משה מלא חפניו של משה ושל אהרן והרי נסים הרבה האחד זה ועוד שהלך האבק בזריקה זו על כל ארץ מצרים ולא ידעתי מאין הוציא שזרקו משה בכח עד שיחייב שהיה זה בידו אחת אם ממלת השמימה שפירושו אל השמים ויהיה על דרך ערים בצורות בשמים שיזרוק אותו בכח עד שיפליג בהגבהתו עד לשמים דילמא אין פי׳ השמימה אלא לפאת השמים דהיינו לצד מעלה דומיא דנטה ידך על השמים שפי׳ אותו הרב בעצמו לצד השמים וגם המדרש אינו חולק בו רק מפני מלת על שלא אמר אל השמים וכן תרגום אותו אנקלוס לצית שמיא המורה על צד המעלה ואם הוציא זה מן והיה לאבק על כל ארץ מצרים אי אפשר זה בכח אלא בדרך נס כמו שאמר הרב עצמו הרי נסים הרבה ואחת מהם שהלך האבק על כל ארץ מצרים:
וענין פיח הכבשן שזרק משה באויר אין ענינו שהוא נפל על האדם והבהמ׳ ושרף ועש׳ השחין והאבעבועות ההם כי עם היות פיח הכבשן חד וחם מאד אם נזרוק אותו באויר אין ספק שלא יעשה זה אבל היה זה הנראה ממה שהיה שמשה בידיו יפסיד מזג האויר המקיף אשר במצרים ובמקום שיהי׳ חם בטבעו בשיווי נאות יחממהו ויחדדהו ביותר עד שהוא ישרוף העור והבשר של אדם ושל הב״ח ובזה יהיה השחין מתגבורת החמ׳ ולזה צוהו שיקח פיח הכבשן והוא האפר הקל היוצא מהכבשן בהתחממו שהוא חד מאד ושורף.
ושיזרוק משה אותו השמימה רוצה לומר באויר שהוא כנגד השמים ויהיה זה לאות שכל אויר מצרים יפסד ויהיה זר ושורף מפיח הכבשן ההוא ולכן האויר המקיף באדם ובבהמה נגעם בשחין ובאבעבועות.
לעיני פרעה – למען יראה שלא היתה מכה מסובבת מעפוש בלחות מצד האויר או המערכת, אשר מהם תבוא לפעמים מכת מדינה טבעית.
לעיני פרעה. In order that he would see that the plague was not the result of mixing something moist with something else, i.e. something subject to the influence of the sun or the atmosphere. Both of these phenomena sometimes produce what are known as “natural disasters.”
וכל דבר הנזרק בכח וכו׳. אף על גב דלא כתיב בקרא בהדיא שזרקו בכח, מכל מקום מדכתיב לשון זריקה, ולא כתיב לשון השלכה, רוצה לומר זריקה בכח, וזה החלוק יש בין זריקה ובין השלכה. ואין לומר אפכא, דהא מצאנו לשון זריקה בדבר הנזרק בכח ׳זורק חץ׳ (כתובות לא.), ׳זורק אבן׳ (סנהדרין ס ע״ב) שכלם נזרקים בכח:
אינו נזרק אלא ביד אחת כו׳. לא ידעתי מאין הוציא שזרק משה בכח. ואפשר לומר, מדכתיב השמימה ולא כתיב על השמים, כדלקמן גבי מכת ברד, ומדשני קרא, ודאי פירושו הוא שהפליג בהגבהתו עד לשמים. [ר׳ אליהו מזרחי]: ונ״ל דהכי קאמר, כל דבר הנזרק, היינו בכח. דסתם זריקה היא בכל כחו, והיינו בידו אחת. ועיין בב״ר פ״ה ובויקרא רבה פ׳ ז׳. [נחלת יעקב]:
מלא חפנים שלו ושל אהרן. רוצה לומר, מדכתיב לעיל מלא חפניכם:
ואחד שהלך האבק על כל ארץ מצרים. וא״ת הואיל וזה נס היה, א״כ מנא ליה לפרש שהחזיק קומצו של משה מלא חפנים שלו ושל אהרן, דילמא לא היה מחזיק, ומשה זרק בשתי ידיו. ויש לומר דמה שפירש רש״י ואחד שהלך וכו׳ אינו רוצה לומר דזה היה נס שהלך כל כך למרחוק, כיון שלא זרק בכח, אלא מה שקומץ אחד שהוא מעט אבק היה הולך ומתפשט על כל ארץ מצרים היה נס. ולפי מה שפירשתי לעיל דרש״י דייק ממלת השמימה שזרק משה בכח, יתורץ ג״כ קושיא זו, דכיון שהכתוב מלמדינו במלת השמימה שזרק בכח, א״כ בודאי זרקו ביד אחת שלא סמך על הנס:
Is thrown only with one hand... I do not know Rashi's proof that Moshe threw [the furnace soot] with force. A possible answer: Here it is written השמימה, rather than על השמים as it is written about the plague of hail (v. 22). Apparently, Scripture changed the wording here to teach that Moshe sent up the soot unusually high, until the heavens. (see Re'm) But it seems to me that [we need not find a proof for this, for] Rashi means to say the following: Anything that is thrown (נזרק), is thrown with force. This is because נזרק implies with all of one's force, which is with one hand. See Bereishis Rabba ch. 5 and Vayikra Rabba ch. 7. (Nachalas Yaakov)
Both his and Aharon's handfuls. Rashi says this because it is written before, "Both of you take full handfuls.⁠" [which is four handfuls in total].
And another, that the soot spread over the entire land of Egypt. You might ask: Since [it spread so far only because] it was a miracle, why did Rashi explain that Moshe's one fistful held both his and Aharon's handfuls, [so that he could throw it with force]? [The miracle would be even greater if Moshe were to throw the soot with two hands and without any force and yet it travelled such a great distance.] Perhaps his fistful did not hold it, and Moshe threw with both hands [and it spread by a miracle]. The answer is: The miracle of its spreading over Egypt was not that it went farther than Moshe could throw, but that this small amount [of soot] covered the entire land of Egypt. [The fact that he was able to throw it with force because his fistful held both his and Aharon's fistfuls does not pertain to this miracle. Rather, it is a miracle that stands on its own.] And according to what I explained above — that Rashi inferred from השמימה that Moshe threw with force — we may answer this question as well. Since השמימה implies with force, surely he threw with one hand, for he did not to rely on a miracle.
ויאמר ה׳ אל משה – מתחיל הסדר השלישי שהוא ברד וארבה, ובא להענישם על גאותם שכחשו בנפלאות ה׳ ולא האמינו כי הוא ב״ה נוהג הכל בחכמה ויוכל לעשות מלא דבר דבר, כמו בבריאה הראשונה, ומדבר לא דבר, ולהשתמש בנבראים הפך טבעיהם, וקדם לסדר הזה מופת השחין להתעולל בהם ולהוכיחם שישובו מפשעיהם כאשר נבאר:
מלא חפניכם – שתי ידיכם מלאות, ידי משה וידי אהרן:
פיח – אפר דק שמתנפח ברוח מן הגחלים העמומים הנשרפים בכבשן:
וזרקו משה – וכל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא ביד אחת, הרי נסים הרבה, אחד שהחזיק קמצו של משה מלא חפנים שלו ושל אהרן, ואחד שהלך האבק על כל ארץ מצרים וכל זה להראותם שהאל עושה נפלאות גדולות לבדו:
פיח כבשן – רשב״ם פירש אפר דק שמתנפח ברוח, אך מפני שסמכו לכבשן נראה יותר שהוא המתנפח ועולה בעשן ונדבק בכבשן, והוא כמו שנהגו לתרגם fuligine.
וזרקו משה השמימה – לא שזה יהיה סבה לשחין אלא שצריך לעשות פעולה מה קודם הויית הנפלאות, למען יוודע כי ברצון האל אשר שלח את הנביא העושה הפעולה ההיא, נהיה הנס, והוא כמו הרמת המטה והדבור אל הסלע וכיוצא באלה; ואולי בחר בסימן הזה בפרט. כדעת דון יצחק, כדי שיהיה לאות שכל אויר מצרים יפסד ויהיה חם ושורף ומעלה שחין.
וזרקו משה – מן השחין ואילך עשה הסימנים האלה (נטיית המטה וכיוצא) משה ולא אהרן, אולי לכובד המכות האלה, שהיה בהן חולי ומיתה לבני אדם, או כריתת מזונותיהם.
furnace soot (piaḥ kivshan). Rashbam interpreted this to mean fine ash that is blown in the air. However, since the word piaḥ is attached by semikhut to the word kivshan (“furnace”), it is more likely that piaḥ is that which blows and rises in the smoke and adheres to the furnace, and this is what has been commonly translated as fuliggine (“soot”).
and let Moses scatter it through the air. Not that this would be the [actual] cause of the [ensuing plague of] boils, but he had to perform some action before the wonders came into being, so as to make it known that it was through the will of God, Who had sent the prophet who was performing this action, that the miracle came to be. This was analogous to raising the staff, speaking to the rock (Num. 20:8), and the like. Perhaps He chose this signal in particular, as Abravanel explained, to symbolize that all of the air of Egypt would be damaged, and that it would be hot and burning and productive of boils.
and let Moses scatter it. From the plague of boils onward, it was Moses and not Aaron who performed these signs (stretching forth the staff, etc.), perhaps because of the severity of these plagues, which involved people’s sickness and death or the cutting off of their sustenance.
(ח-י) שחין – זוהי מכת ה״עינוי״ השנייה, המקבילה לכנים בקבוצה הראשונה, עונש מכאיב על סירובם לשמוע בקול ה׳.
קחו לכם מלא חפניכם, ״על שניכם למלא את שתי ידיכם״. אך זהו מעט מזעיר ביחס לכמות הדרושה כדי להתפשט ״על כל ארץ מצרים״, כפי שעתיד לקרות כאן. ללמדנו, שאף אם נראה שאין די במעשה כדי להגיע למטרה הרצויה, על האדם לעשות כל מה שביד אנוש לעשות.
פיח – משורש ״פוח״, להפיח, לנשוף – מציין את השכבה הנשארת מהעשן: האבק השחור הדק.
כבשן הוא תנור שבו חומרים כמו אבן⁠־סיד, ״נכבשים״ [נשלטים לחלוטין על ידיו], מתפרקים ומתפוררים.
תכלית חזיון זה של נטילת חומר ופיזורו על פני הארץ, הייתה להראות שהמכה באה על פי ציווי ה׳, באמצעות משה ואהרן. ובאשר לשימוש בפיח, יתברר טעם הדבר אם נתבונן במשמעות תיבת ״שחין״.
אנו מוצאים את ה״שחין״ בין נגעי הצרעת (ויקרא יג, יח; עיין פירוש שם). מדברי חז״ל אנו יודעים ש״שחין״ נראה כמו ״מכוה״ (שם יג, כד): ״שחין״ הוא פצע דומה לכווייה, אך בשונה מ״מכוה״, אינו נגרם על ידי אש, אלא מחמת חבטה, מכה, לחץ וכדומה – הווי אומר על ידי תהליך דלקתי. בארמית, ״שחן״ פירושו: ״להיות חם״; ומכאן ״שנה שחונה״, שנה של חום (עיין יומא נג:).
מתיבת ״חלה״, המציינת אף היא חולי, יש סמך לכך שלאות חי״ת ישנה התכונה לבטל ולעכב את מה שמביעה האות עי״ן. דוגמה בולטת לכך היא ״נוע״ לעומת ״נוח״: תנועה והפסקתה. וכך גם ״חלה״: להעשות חולה, לעומת ״עלה״: להתפתח. נמצא ש״חלה״ מציינת התפתחות מעוכבת, ומכאן ״תעלה״ המציינת התפתחות מחודשת: ריפוי [עיין ירמיהו ל, יג].
בדומה לכך ״שחן״ לעומת ״שאן״ (״שאנן״, להיות רגוע בטוח ושלו), ולעומת ״שען״ (להיסמך על דבר, להיות בהרמוניה גמורה עם הסביבה). נמצא ש״שחן״ מציין הפרעה בשיווי המשקל. (כך בארמית מציין ״שחנא״ משא – ״לפום גמלא שחנא״ [כתובות סז.], ריכוז כמות מופרזת בנקודה אחת.)
לפי זה, ״שחין״ הוא מצב דלקתי: נוזלים שבדרך כלל מתחלקים בגוף במידה שווה ומאוזנת, נדחקים לפינה אחת כתוצאה מגירוי. תהליך זה, אם יינתן לו להמשיך, תוצאתו היא, שהנוזלים מתפרקים ויוצרים מוגלה, הנדחקת לצאת ולזוב מהגוף וגורמת ל״אבעבועות״, משורש ״בעה״: להתפרץ. (ברמה הרוחנית, מציין ״בעה״ תחנונים מאומצים, התפרצות רוחנית).
נמצא, ש״שחין״ הינו דלקת המביאה לידי נמק וריקבון הבשר (אבריו החיצוניים והפנימיים של מוכה שחין, נושרים לבסוף מחמת הנמק). דבר זה מסביר למה נבחר הפיח לגרום להביא את השחין; שכן אין לך דבר הפועל כה ביעילות נגד דלקת, נמק וריקבון, כמו: פחם, זפת, קראוסול [שמן המופק מזפת], והמיוצר מהם – אשר כולם חמרים הקרובים לפיח מצד הרכבם. יתכן שהפיח היה תרופה מוכרת נגד שחין; לכן דווקא על הפיח היה להביא את השחין.
(ח-יב) שאלות:
תחלה אמר לשחין פורח אבעבועות ואח״כ שחין אבעבועות פורח, למה ספר שלא יכלו החרטומים לעמד, והלא מן מכת כנים והלאה לא זכר דבר מן החרטומים:
(ח) קחו לכם – היה בזה כמה נסים. א] שידו האחת של משה החזיק פיח הכבשן שלקחו משה ואהרן במלא חפנים כמ״ש בב״ר (פ״ה) שחפנו של משה החזיקה שמונה קמצין דהא משה לבדו זרקו, והיה נס שמועט החזיק את המרובה, ב] שזרקו משה השמימה שדבר קל כפיח כבשן א״א לזרוק בגובה ומשה זרקו עד לשמים:
(8-12) {See questions in Hebrew text.}
(8) TAKE. Involved were a number of miracles. For one, the Midrash1 declares that "the handful of Moshe held eight handfuls"; i.e., in his one hand he retained all the soot of which he and Aharon had taken handfuls, the miracle being that in the smaller quantity, which he alone threw upward, was contained the larger quantity.
Secondly, let Moshe throw it – a light substance such as soot which normally cannot be cast very high – heavenward.
1. Ex. R. 11:5.
וזרקו משה: שהיה אהרן מערה מחפניו לחפני משה והוא זרקו השמימה.
(ח-י) אכן צדק פילון, כאשר קבע-מצא, שאותן המכות אשר התהוו עלי אדמה, נעשו על ידי אהרן, ואלו אלה שמקורם בשמים, כלומר בספירות שמעל לאדמה, נעשו על ידי משה. מכיוון שלפני פרעה הופיע משה כאלהים ואהרן כנביאו, הולם הוא שמשה יניח לו לאהרן לעשות את הנסים שעל האדמה, בעוד שהוא שומר לעצמו את הפעילות בספירות הגבוהות יותר. מכת השחין נעשית על ידי שני האחים, כנראה בכך, שאהרן מוציא את הפיח מתוך הכבשן, ואלו משה זורק אותו כלפי שמים (במכת הארבה פעל משה על הרוחות, למען יביאו את הארבה). שלוש מכות נעשו על ידי הקב״ה עצמו. הראשונה – כאשר גירה את הערוב אשר במצרים – ״משליח״1 – למען יתנפל עליהם בחמת זעם. חרקים אלה התעופפו גם קודם לכן בסביבות מצרים וגם משה יכול היה להביאם, אך רק החימה השפוכה שה׳ נתן בהם, הפכה את הערוב למכה קשה; השוה דברי המשורר בתהלים: ״שלח בהם ערוב וישכלם״.⁠2 ומובן מאליו, שמכת הדבר ומכת בכורות צריכות היו להיעשות במישרין על ידי ה׳.
פיח כבשן – מכיוון שהמכה היא מעין דלקת (שחין מלשון ״שחן״ – להיות חם, להידלק), הרי שהחומר שלה צריך להילקח מן הכבשן, מתנור-הסיד החם.
וזרקו... השמימה – אלא שתחילה צריך החומר לקבל את כוחו המשחית למעלה, שם יתהווה ממנו גשם-עפר שירד מן השמים, יתפזר על כל ארץ מצרים ויכה את הכל, אדם ובהמה, במחלה רעה. ייתכן שמדובר כאן במחלה המצויה במצרים גם לעת אחרת, והיא ״חום-הנילוס״3 השכיחה שם, ושעל סיבותיה מספרים נוסעים סברות שונות. כאן היה הנס בכך, שהמחלה פרצה מיד, כתוצאה מפעילותו של משה.
אבעבועות – מלשון ״בוע״ – לנבוע, להתנפח, וכך גם בתלמוד.⁠4
1. למעלה ח׳:י״ז (המ׳).
3. Nilhitze או Nilkraetze.
4. למשל ״אין מקיפין בבועי״, חולין מו ע״ב (המ׳).
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל⁠־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹן֒ – The phrase וַיֹּ֣אמֶר ה֔' אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹ֖ן‏ [“and Adonay said to Moses and to Aaron”] appears 5 times in Tanakh, all of them in Torah (Exodus 7:8, Exodus 9:8, Exodus 12:1, Numbers 20:12, Numbers 20:23).
כִּבְשָׁ֑ן – There are 14 pairs of verses in which a word appears twice in similar context, once with the hēʾ definite article prefix and once without it: [1] פָּר֔וֹת (Genesis 41:2) and הַפָּר֗וֹת (Genesis 41:4), [2] כִּבְשָׁ֑ן (Exodus 9:8) and הַכִּבְשָׁ֗ן (Exodus 9:10), [3] עֲבֹתֹ֣ת (Exodus 28:24) and הָֽעֲבֹתֹ֣ת Exodus 39:17), [4] זִפִים֙ (I Samuel 23:19) and הַזִּפִים֙ (I Samuel 26:1), [5] שָׁל֥וֹם (II Samuel 18:29) and הֲשָׁל֥וֹם (II Samuel 18:32), [6] מַֽעֲכָ֖ה (II Samuel 20:14) and הַמַּֽעֲכָ֔ה (II Samuel 20:15), [7] אָדָם֙ (Isaiah 2:11, Isaiah 2:17) and הָאָדָ֔ם (Isaiah 2:17), [8] עִיר֙ (Jeremiah 30:18) and הָעִיר֙ (Jeremiah 31:37), [9] סֵ֣פֶר (Jeremiah 32:11) and הַסֵּ֣פֶר (Jeremiah 32:12), [10] רֹעִ֔ים (Ezekiel 34:7) and הָֽרֹעִ֔ים (Ezekiel 34:9), [11] שַׁ֖עַר (Ezekiel 40:24) and הַשַּׁ֛עַר (Ezekiel 40:27), [12] שָׁמַ֣יִם (Psalms 50:6) and הַשָּׁמַ֣יִם (Psalms 97:6), [13] כֹּהֵ֖ן (Ezra 2:63) and הַכֹּהֵ֖ן (Nehemiah 7:65), [14] אָב֛וֹת (I Chronicles) 8:28 and הָֽאָב֖וֹת (I Chronicles 23:9).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןליקוט הערות מסורההכל
 
(ט) וְהָיָ֣ה לְאָבָ֔ק עַ֖ל כׇּל⁠־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהָיָ֨ה עַל⁠־הָאָדָ֜ם וְעַל⁠־הַבְּהֵמָ֗ה לִשְׁחִ֥ין פֹּרֵ֛חַ אֲבַעְבֻּעֹ֖ת בְּכׇל⁠־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
And it shall become dust over all the land of Egypt, and it shall become, on man and on animal, boils1 sprouting2 into blisters,⁠3 throughout the land of Egypt.⁠"
1. boils | לִשְׁחִין – See Rashi that the word might relate to the root "שחן" found in Mishnaic Hebrew, which refers to heat (see Bavli Yoma 53b, "שנה שחונה", a hot year).
2. sprouting | פֹּרֵחַ – Cf. Shadal who suggests that the word "פֹּרֵחַ" ("erupting", or "sprouting") modifies "שְׁחִין" (boils), while the word "אֲבַעְבֻּעֹת" is an elaboration, defining the boils. Thus, the full phrase would be translated as: "erupting boils, (that is) blisters".
3. blisters | אֲבַעְבֻּעֹת – See Ibn Ezra that the "א" at the beginning of "אֲבַעְבֻּעֹת" is not part of the root, and that the noun relates to the root "בעה", to swell or boil up, as per its usage in Yeshayahu 64:1.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)שמות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןליקוט הערות מסורהעודהכל
[כב] 1על כל ארץ מצרים, בנוהג שבעולם, אדם מפזר קב עפר, כשיתפזר אינו מתפזר אלא ארבע אמות, אבל כאן נתפזר ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, שנא׳ והיה לאבק על כל ארץ מצרים. (משנת רבי אליעזר פי״ט)
[כג] 2והיה לאבק על כל ארץ מצרים, המכה באה להן על ידי הקב״ה ומשה ואהרן, לפי שמשה ואהרן לקחו שניהן פיח הכבשן וזרקו משה השמימה והפכו הקב״ה לשחין למעלה ונפל עליהן והיה לאבק על כל ארץ מצרים. (שמות רבה י״א ו)
[כד] 3לשחין פרח אבעבעת, אמר ר׳ יהושע בן לוי ארבעה ועשרים מיני שחין הביא הקב״ה על המצרים, רפואתו של זה מיתתו של זה, ומיתתו של זה רפואתו של זה, ומנית שהיה ארבעה ועשרים מין, שכן הוא אומר והיה על האדם ועל הבהמה לשחין פרח, ואומר ויהי שחין אבעבועות, ואומר ולא יכלו החרטמים לעמד לפני משה מפני השחין, ולהלן הוא אומר יככה ה׳ בשחין מצרים (דברים כ״ח:כ״ז), ואומר יככה ה׳ בשחין רע (דברים כ״ח:ל״ה), הרי שש פעמים הזכיר השחין, וכל אחד ואחד ארבעה מינין כנגד ארבעה יסודות חם לח קר יבש נמצאו ארבעה ועשרים מין. (מדרש הגדול)
1. שמו״ר יא ו: ״אבל משה נטל מלא ידו ופיזרו על ארץ מצרים״. ובכתי״ס הגירסא: ״נטל מלא ידיו ופיזרו על כל ארץ מצרים, שהיא ד׳ מאות פרסה על ד׳ מאות פרסה, שנאמר: והיה לאבק על כל ארץ מצרים״. וכ״ה תנחומא וארא יב. ובמכילתא בא יד: ״ומה אם אבק שאין דרכו להלך, הלך מהלך ארבעים יום, ק״ו לקול שדרכו להלך״. ובירושלמי פסחים פ״ה ה״ה: ״ומה אם עפר שאין דרכו להלך, את מר: והיה לאבק בכל ארץ מצרים כו״.
ובמכילתא לדברים מכת״י הגניזה (במדרש תנאים דברים, עמ׳ נז): אבא חנין אמ׳ משם ר׳ ליעזר ׳ויקח משה את הדם ויזרק על העם׳ כשמועו אל תתמה, שהרי הוא אומר כו׳: והיה לאבק על כל ארץ מצרים וגו׳, והרי דברים קל וחומר, ומה אם מדת פורענות מעוטה הולך מהלך ארבעים יום, קל וחומר מדת הטובה״.
2. תנחומא וארא יד. ובמשנת רבי אליעזר יט: ״ואחת על ידי שלשתן, שנאמר: ׳קחו לכם מלא חפניכם׳, הרי נשתתפו כלן בו״. וכ״ה במדרש הגדול כאן. ובכתב-יד מדרש הביאור: ״ולמה לא נשתתפו אלא בשחין, אמרו רבותינו לפי שהוא בגופם של מצרים. פי׳ שכל המכות היו חוץ מגופם, לבד מכת בכורות״.
וטעם אחר מבואר בשמו״ר טו כז: ״והביא אותן [י׳ מכות] על ידי משה ואהרן ועל ידו, משל למלך שמרדו עליו עשר מדינות, נהג עמו שני פולימרכין והלך וכבש אותן, אמר המלך אם אכתבם על שמי היאך אני חולק להם כבוד, ואם אכתבם על שמם, הריני מוציא עצמי מן הכלל, אלא הריני משלשם, והרי יש כאן אחת יתירה, הריני מחלקו על שלשתנו, כך היתה מכת השחין על ידי שלשתן״.
3. ראה תוספתא כתובות ז ב, וב״ר מא ב, וש״נ. ובמשנת רבי אליעזר יט (עמ׳ שנא) בסגנון אחר: ״ארבעה ועשרים מיני שחין הן, וכולן באו על המצרים, שנאמר: ׳לשחין פרח אבעבועות׳, הרי ארבע. ׳לעמד לפני משה מפני השחין כי היה השחין׳, שני מינין בכל אחד. ׳ויהי שחין אבעבועות׳, הרי ארבע. ׳ובגרב ובחרס׳ (דברים כח כז), ׳שחין רע׳ (שם לה), שני מינין בכל אחד ואחד. ונמצאו ארבע ועשרים מין כאן״.
ומאמרו של מדרש הגדול מקורו במדרש ׳שלשה וארבעה׳ (נדפס באוצר מדרשים כת״י ווערטהיימר ח״א, ואו״מ אייזנשטין תקמא).
ובתורה שלמה בראשית יב אות קמז הבאתי ממדרש הגדול (לך, דף רט) שמביא הגמ׳ כתובות (עז:), ובסוף יש הוספה שאינה לפנינו בגמ׳, וז״ל: ״תניא אמ׳ ר׳ יוסי סח לי זקן אחד מאנשי ירושלם עשרים וארבעה מיני שחין הן, וכולן, אמר רב, תשמיש המטה קשה להן, ובעלי רתן קשה מכולן, ובו לקה פרעה הרשע, שנאמר (פס׳ ל): ׳טרם תיראון׳, ראתן מיבעי ליה״. ושם בביאור הבאתי שיטה ש׳ראתן׳ היא מחלת עינים. והרמז בפסוק ׳טרם תיראון׳ הוא רופף מאד, וצ״ע. שו״ר בכתב-יד מדרש החפץ כאן, מביא ג״כ לשון ב״ר מא ב, ומסיים: ״ובו לקה פרעה, ׳טרם תיראון׳, ׳רתן׳ מיבעי ליה.
וִיהֵי לְאַבְקָא עַל כָּל אַרְעָא דְּמִצְרָיִם וִיהֵי עַל אֲנָשָׁא וְעַל בְּעִירָא לִשְׁחִין סָגֵי אֲבַעְבּוֹעֲיָן בְּכָל אַרְעָא דְּמִצְרָיִם.
It will become a fine dust over the whole land of Egypt. It will settle on man and beast as heat which spreads blisters throughout the whole land of Egypt.”
וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָיָה עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם
וִיהֵי לְאַבְקָא עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרָיִם וִיהֵי עַל אֱנָשָׁא וְעַל בְּעִירָא לִשְׁחִין סָגֵי אֲבַעְבּוֹעֲיָן בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם
שְׁחִין – לשון חימום
א. אונקלוס העתיק תיבת שְׁחִין מבלי לתרגמה, כי פועל ״שחן״ נוהג בארמית כדברי מדרש ״שכל טוב״:
ועקר מלת שחין לישנא דאיחמומא היא, דכתיב ״וְלֹא יִחַם לוֹ״ (מלכים א א א), ותרגם יונתן בן עוזיאל ״וְלָא שָׁחִין לֵיהּ״, ודומה לו בדברי רבותינו לגבי תפלת כהן גדול ביום הכפורים שנת טלולה גשומה עם שחונה.
ונראה שבהשפעת הארמית חדר ״שחן״ ללשון המשנה כדברי רש״י: ״שחין – לשון חמימות. והרבה יש בלשון משנה: שנה שחונה״. וכמוהו גם ״חמשה דברים נאמרו בשום: משביע, ומַשְׁחִין, ומצהיל פנים״ (בבא קמא פב ע״א), מחמם.⁠1
שְׁחִין פֹּרֵחַ – מתרבה
ב. פְּרִיחָה בצומח בהוראת ליבלוב מתורגמת כצורתה: ״וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ״ (בראשית מ יג) ״וְהִיא כַּד אַפְרַחַת אַפֵּיקַת לַבְלַבִּין״. אבל בפסוקנו פְּרִיחָה היא לשון מושאלת להתפשטות, לכן תרגם ״לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת״ – ״לִשְׁחִין סָגֵי אֲבַעְבּוֹעֲיָן״, השחין יתרבה בעור הגוף. וכמוהו גם ״פָּרַח בָּעוֹר״ (ויקרא יג לט) ״סְגֵי בְמַשְׁכָּא״.⁠2 וכן ״יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל״ (ישעיהו כז ו) ומשמעו יְשַׂגְשֵׂג, יַצְלִיחַ, תרגם יוב״ע ״יִפְשׁוּן וְיִסְגוּן דְּבֵית יִשְׂרָאֵל״, יתרבו.
ג. כתב רש״י: ״לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת כתרגומו: לִשְׁחִין סָגֵי אֲבַעְבּוֹעֲיָן, שעל ידו צומחין בהן בועות״. ובדומה גם במיוחס ליונתן ״לִשְׁחִין סַגִי שַׁלְפוּקִין״, שלפוחיות.⁠3
1. ואולי גם שִׁחֲנָא בהוראת משא, נטל, נקרא כך כי הוא מחמם הגוף, כרש״י סוטה יג ע״ב: ״לפום גמלא שיחנא – לפי כח הגמל מרבין במשאו״. ועיין להלן במיוחס ליונתן ״וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס״ (שמות טז כא) ״שָׁחִין שִׁימְשָׁא עִילוֹי וַהֲוָה שַׁיִיח״ וצרף.
2. ״נפש הגר״.
3. נמצא שבפסוקנו שתי דוגמאות לשורשים בעברית ובארמית הזהים באותיותיהם וגם במובנם: אָבָק – אַבְקָא, אֲבַעְבֻּעֹת – אֲבַעְבּוֹעֲיָן, ורבים כמותם.
ויהוי לאבק על כל ארע[א] דמצרים ויהווי על בני אינשא ועל בעירא לשחין פרח עבד שלפוקיןא בכל ארעא דמצרים.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פרח עבד שלפוקין״) גם נוסח חילופי: ״פורח סלבוקיין״.
ויהי לאבקא על כל ארעא דמצרים ויהי על אינשא ועל בעירא לשחין סגי שלופוקייון בכל ארעא דמצרים.
And the dust shall be upon all the land of Mizraim, upon man and upon beast, for a boil, producing tumours in all the land of Mizraim.
והיה לאבק על כל ארץ מצרים והיה על האדם ועל הבהמה לשחין רב אבעבועות בכל ארץ מצרים.
שלבוקין.
Tumours.
וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם – שְׁחִין לָמָה הֵבִיא עֲלֵיהֶן, מִפְּנֵי שֶׁשָּׂמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לָחֹם לָהֶם חַמִּין וּלְצַנֵּן לָהֶם אֶת הַצּוֹנֵן, לְפִיכָךְ לָקוּ בִּשְׁחִין כְּדֵי שֶׁלֹא יוּכְלוּ לִגַּע בְּגוּפָן.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בַּשְּׁחִין שֶׁאָדָם זוֹרֵק חֵץ לְמַעְלָה אֵינוֹ מְהַלֵּךְ מֵאָה אַמּוֹת, וּמשֶׁה זָרַק פִּיחַ הַכִּבְשָׁן מְלֹא חָפְנָיו דָּבָר שֶׁלֹא הָיָה בּוֹ מַמָּשׁ, וּזְרָקוֹ משֶׁה הַשָּׁמַיְמָה עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד. וְעוֹד נֵס אַחֵר נַעֲשָׂה בוֹ, שֶׁמַּה שֶּׁהֶחֱזִיקָה יָדוֹ שֶׁל משֶׁה הָיָה מְלֹא חָפְנָיִם. וְעוֹד נֵס אַחֵר נַעֲשָׂה בַּשְּׁחִין, אָדָם מְפַזֵּר עָפָר קַב אֶחָד אֵין מְפַזֵּר אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת, אֲבָל משֶׁה נָטַל מְלֹא יָדוֹ וּפִזְרוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם – וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אָבָק שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַלֵּךְ, הָלַךְ מַהֲלַךְ אַרְבָּעִים (פַּרְסָה) [יוֹם], קַל וָחֹמֶר לְקוֹל שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַלֵּךְ. הָדָא הוּא דִּכְתִיב, (להלן י״ב:ל״ז) ״וַיִּסְעוּ מֵרַעַמְסֵס סֻכֹּתָה״, מַהֲלַךְ שִׁשִּׁים [נוסחה אחרת מֵאָה וְעֶשְׂרִים] מִיל, מַהֲלַךְ (אַרְבָּעִים) [שְׁלוֹשִׁים] פַּרְסָה, וְהָיָה קוֹלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הָלַךְ מַהֲלַךְ אַרְבָּעִים (פַּרְסָה) [יוֹם] לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים״.
וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שְׁחִין שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים, לַח מִבַּחוּץ וְיָבֵשׁ מִבִּפְנִים, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה.

רמז קפד

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ. אֵלּוּ שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן לֹא בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַּמְּדִינָה, בַּעַל גָּרָב וַחֲזָזִית. וְגָרָב לֹא, וְהָכְתִיב גָּרָב בְּאוֹרַיְיתָא, וַחֲזָזִית לֹא, וְהָכְתִיב חֲזָזִית בְּאוֹרַיְיתָא, דְּתַנְיָא, גָּרָב, זֶה הַחֶרֶס, יַלֶּפֶת, זוֹ חֲזָזִית הַמִּצְרִית, דַּאֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ יַלֶּפֶת, שֶׁמְּלַפֶּפֶת וְהוֹלֶכֶת עַד יוֹם הַמִּיתָה. בִּשְׁלָמָא חֲזָזִית אֲחֲזָזִית לָא קַשְׁיָא, כָּאן בַּחֲזָזִית מִצְרִית כָּאן בַּחֲזָזִית דְעָלְמָא, אֶלָּא גָּרָב אֲגָרָב קַשְׁיָא. גָּרָב אֲגָרָב לָא קַשְׁיָא, הָא בְּלַח הָא בְּיָבֵשׁ, לַח מִתְּסֵי, יָבֵשׁ לָא מִתְּסֵי. וְהָכְתִיב, (דברים כ״ח:כ״ז) ״יַכְּכָה ה׳ בִּשְׁחִין מִצְרַיִם וְגוֹ׳ וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס״, מִדִּכְתִּיב וּבֶחָרֶס, הֲוֵי גָּרָב לַח, וְקָאָמַר (שם) ״אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא״. אֶלָּא תְּלָתָא גַוְונֵי הֲווּ, דִּקְרָא, יָבֵשׁ בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, [מַתְנִיתִין לַח מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים], דְּמִצְרַיִם לַח מִבַּחוּץ וְיָבֵשׁ מִבִּפְנִים, דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שְׁחִין שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכוּ׳.
פיציר גבארא פי ג֗מיע בלד מצר ויציר פי אלנאס ואלבהאים קרח נאבת מתנפט פי ג֗מיע בלד מצר.
ויהיה לאבק בכל ארץ מצרים, ויהיה באנשים והבהמות לשחין נובט1 מתנפח בכל ארץ מצרים.
1. רס״ג מתרגם ״פורח״ – נאבת, המתייחס באופן נקודתי לשלב הראשון של הופעת הצמח מעל פני האדמה או הנגע מעל פני הגוף, בדומה ל״נובט״ המקביל לו בלה״ק גם בשורש. לפי זה כוונת הכתוב לתאר שני שלבים בשחין, הראשון הוא נביטתו והשלב השני הוא התנפחותו לאבעבועות.
פרח אבעבעת – כתרגומו: לשחין סגי אבעבעין, שעל ידו צומחין בהן בועות.
שחין – לשון חמימות, והרבה יש בלשון משנה: שנה שחונה (בבלי יומא נ״ג:).
לשחין פרח אבעבעת A BOIL BREAKING FORTH INTO BLISTERS – Render it as the Targum does: a boil growing blisters, that through it (the boil) blisters burst out on them (on the people).
שחין BOILS – has the meaning of "heat". In the Mishnaic Hebrew there are many examples of its use; e.g., "a hot (שחונה) year" (Yoma 53b).
והיה לאבק וגו׳ לשחין פורח אבעבועות – 1שחין שהיה בימי פרעה לח מבפנים ויבש מבחוץ. זו מכה בלא התראה שהרי הותרה בשתים.
1. שחין שהיה בימי פרעה לח מבפנים ויבש מבחוץ. בגמרא בכורות מ״א ע״א שחין דמצרים יבש מבפנים ולח מבחוץ, דמתניתן לח מבפנים ויבש מבחוץ וכן ב״ק פ׳ ע״ב דאמר ריב״ל שחין שהביא הקב״ה על המצריים לח מבחוץ ויבש מבפנים שנאמר ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה. ופירש״י אבעבועות פודרא, בפריחתו דהיינו מבחוץ הוא מבעבע דהיינו לח, מכלל דבפנים הוי יבש. לכן יש לתקן כן גם בדברי רבינו יבש מבפנים ולח מבחוץ.
והיה לאבק – יהא עב וכבד יותר מן הפיח, ודומה לו אבקת רוכל (שה״ש ג ו), ואעפ״כ דק הוא, דכתיב והיה כאבק דק המון זריך (ישעי׳ כט ה):
לאבק על כל ארץ מצרים – שיהיו כולן מתאבקין בו, ואינו דומה למלת ויאבק איש עמו (בראשית לב כה), ולא כדאמרי רבנן באבות והוי מתאבק בעפר רגליהם:
והיה על האדם ועל הבהמה לשחין פורח – הולך וגדול, ודומה לו ואם פרוח תפרח הצרעת (ויקרא יג יב), ומשמע דהוי יבש:
אבעבועות – היינו ניפוחין הנובעים מים עכורים, ודומה לדבר נחל נובע (משלי יח ד), ובדברי רבותינו אמרו בתעניות לגבי תהום הבע מימיך, ובלשון רבותינו קורין אותו בועות, וכולהו משמע לשון לחלוח, הא כיצד לח מבפנים ויבש מבחוץ, ואמאי קרו להו אבעבועות, דהיינו מלה כפולה, שהיו נובעות וחוזרות ונובעות, וזה נס מופלא, שהרי דרכו של עולם אדם זורק צרור שהוא כבד והולך למרחוק, אבל כשהוא זורק אפר או קש שהוא קל אינו הולך למרחוק. ומשה זרק את הפיח והלך בכל ארץ מצרים:
[לשח]⁠ין פורח אבעבועות – כתרגומו לשחין סגי אבעבועין [שעל ידו צומחין בהן בועות.
שחין – לשון חמימות. ו]⁠הרבה יש בלשון משנה שנה שחונה.
באדם ובבהמה – [ואם תאמר: מאין היו להם הבהמות והלא כבר נאמר וימת כל ]⁠מקנה מצרים (שמות ט׳:ו׳). לא נגזרה גזירה אלא על אותן שבשדות [בלבד, שנאמר במקנך אשר בשדה (שמות ט׳:ג׳) והירא את דבר ה׳ הניס את] עבדיו ואת מקנהו אל הבתים.⁠1 (כ״י פיאבא די צינטו 1)⁠א
1. השוו ללשון הפסוק בשמות ט׳:כ׳.
א. שוחזר מרש״י שמות ט׳:ט׳
פורח – מגדל אבעבועות – מלאות מורסא וליחלוח.
פורח BREAKING OUT: Developing BOILS filled with pus and moisture.⁠1
1. So also Sekhel Tov, at much greater length, based on his reading of BQ 80b: יבש מבחוץ ולח מבפנים... – boils... dry on the outside and moist on the inside,⁠" as opposed to the reading of our texts in BQ: "לח מבחוץ ויבש מבפנים – moist on the outside and dry on the inside.⁠"
Rashbam and Sekhel Tov both use the unusual Hebrew word לחלוח (moisture) in their commentaries as a description of the contents of these boils. Rashbam also uses that same word in his comm. to Num. 11:7-8.
גם הפיח ישוב כדמות אבק שהוא עפר על כל מלכות מצרים, גם האבק [בכל מקום שיגע יקדח ו]⁠א יהיה לשחין פורח.
אבעבעת – האל״ף נוסף, והפ״הב והעי״ן כפול, וכמוהו: מים תבעה אש (ישעיהו ס״ד:א׳).
גם מלת לשחין מושכת עצמה גם אחרת עמה.
וכן הוא לשחין פרח – לשחין אבעבועות (שמות ט׳:י׳), והפסוק השני לעד, גם הוא הפך זה.
א. ההוספה מכ״י וטיקן 283. היא חסרה בכ״י פריס 182, ברסלאו 53.
ב. כן בכ״י פריס 182. בכ״י וטיקן 283: והבי״ת.
והיה – זה מעשה נס, שזה הפיח, שהוא מעט, היה לאבק על כל ארץ מצרים.
ולא הפריש ישראל.
ואל״ף אבעבעת – נוסף, כי הוא מגזרת: מים תבעה אש (ישעיהו ס״ד:א׳). והמלה כפולה, כמו: תשגשגי (ישעיהו י״ז:י״א).
AND IT SHALL BECOME. This was miraculous, that this small amount of soot turned into dust all over the land of Egypt. This plague did not separate out the Israelites.⁠1
BLAINS. The alef of avabu'ot (blains) is superfluous, as avabu'ot comes from the same root as tiveh (to boil)⁠2 in And the fire causeth the waters to boil (Is. 64:1). The word is doubled3 like the words teshasha'u (shall be dandled)⁠4 (Is. 66:12) and tesagsegi5 (thou didst make it to grow) (Is. 17:11).
1. See Ibn Ezra's comments on Ex. 7:24.
2. Its root is bet, ayin, heh.
3. The heh drops out and the bet and ayin are doubled, forming the apparently quadriliteral avabu'ot.
4. Its root is shin, ayin, heh. However, the heh drops out and the shin and ayin are doubled, forming the apparently quadriliteral teshasha'u.
5. Its original root is sin, gimel, heh. However, the heh drops out and the sin and gimel are doubled, forming the quadriliteral root sin, gimel, sin, gimel (Krinsky).
והיה לאבק – נס גדול מדהים, {מלא} ארבע חפנים1 של עשן נמתח ופשה באויר ארצם של יושבי מצרים לאורכה ולרוחבה, ושוב נפל כאבק מורגש בחוש, חזר מן האויר והאנשים רואים אותו, ונדבק בעורות בני האדם ובעלי החיים, וחרך אותן וכסה אותן בועות כמו שתעשה האש וכיוצא בה.
שחין – שם המורסאות2 והפצעים3.
פורח – תפיחות בולטות ויוצאות. והתפיחות באות אחר הפצעים, ובהן עצמן פצעים4.
אבעבועות – שם לבועות המלאות ליחה ואויר, לא תפיחות גסות מלאות חומר גס.
1. קנב. שכן לקחו משה וארהן שניהם מלא שני חפניהם כמו שנתבאר בפסוק שלפני זה.
2. קנג. במקור: ׳אלקרוח׳, וכן תרגמו רס״ג ׳קרח׳ (בלשון יחיד).
3. קנד. במקור: ׳תפרק אלאתצאל׳ (מילולית: הפרדת החיבור, בתרגום המהדיר: דלדול הקשרים), ותרגמתי כאן (ועוד פעמיים בהמשך) מלשון פציעה כמובנו לפי ההקשר, דהיינו פצע פתוח בבשר, וכשימושו בדברי הרמב״ם (אגרות מהד׳ הר״י שילת עמ׳ רסו, והשוה תרגומו שם עמ׳ רסט והערה 7, ולכאורה נראה שגם שם יש לתרגם ׳פציעה׳) ובדברי רבי תנחום הירושלמי בספרו ׳אלמרשד אלכאפי׳ (כמו בערך חבל, מהד׳ שי עמ׳ 173–175, ובעוד מקומות).
4. קנה. ר״ל שלפעמים הן נפתחות ומתפצעות מחמת הניפוח.
לאבק – הלמ״ד בשוא והאל״ף בקמץ.
לאבק "into dust;⁠" the letter ל has the semi vowel sheva, whereas the letter א has the vowel kametz.
והיה על האדם ועל הבהמה. פר״ש (ד״ה באדם ובבהמה) מהירא את דבר ה׳ היו אותן הבהמות. אכן תימ׳ אמאי לא פי׳ גבי הירא את דבר ה׳ הניס (שמות ט:כ) כמו גבי ברד. וי״ל שזה לא הוצרך. דמאחר שהאמינו בברד שדבר חדש הוא ואות גדול היה. כ״ש שהאמינו בדבר שדבר מצוי ותדיר שימותו מאליהן. וכיון שראו החמורה וממילא יבינו את הקלה. ה״ר יעקב.
על כל ארץ מצרים – על דעת רבותינו (שמות רבה י׳:ו׳) היה מן הפיח ההוא אבק יורד על כל ארץ מצרים, והיה האבק ההוא כשיורד על האדם ועל הבהמה בכל ארץ מצרים מעלה בהן שחין ואבעבועות, כי היה חם שורף, ואולי היה הרוח מכניס אבק גם בבתים ואין נצל ממנו, ונכון הוא. וכן ירד פעמים רבות בימי הבצרות כדמות אבק ברדת הטל, וכתיב: יתן י״י את מטר ארצך אבק ועפר (דברים כ״ח:כ״ד).
וגם יתכן לומר על דרך הפשט כי פירוש והיה לאבק, שיהיה האבק אשר יעשה מן הפיח במקומו נותן שחין על כל ארץ מצרים, שהלקה את האויר לעשות כן, וגזרת עליון היא.
AND IT SHALL BECOME SMALL DUST OVER ALL THE LAND OF EGYPT. According to the opinion of our Rabbis,⁠1 [the small quantity of] soot [in the hands of Moses] became the dust which settled over the whole land of Egypt, and that dust, coming upon man and upon beast, caused them to break forth with boils and blains throughout all the land of Egypt, since it was a burning hot dust. Perhaps the wind caused the dust to enter the homes as well, and there was thus no escape from it. This is a correct [conjecture]. Many times during a drought, the fall of the dew is accompanied by a sort of dust, and it is furthermore written, The Eternal will make the rain of thy land powder and dust.⁠2
It is also possible to say, in line with the plain meaning of Scripture, that the purport of the expression, And it shall become small dust, is that the dust which will be produced in that place from the soot will bring the boils over all the land of Egypt, as He infected the air to do so, it being a decree of the Supreme One.⁠3
1. Shemoth Rabbah 11:6.
2. Deuteronomy 28:24.
3. According to this interpretation, the miracle entailed was thus greater than the one in consonance with the first interpretation, which had the dust throughout the land of Egypt causing the boils and the blains. According to the second interpretation, the soot of the furnace became dust only over the place where the miracle was wrought, which in turn caused the whole atmosphere over Egypt to effect the boils.
והי׳ לאבק – לדברי רבותינו הי׳ הפיח אבק מתפשט בכל ארץ מצרים והיה זה האבק בכל מקום שיורד על האדם והבהמה שחין אבעבועות כי הי׳ חם שורף ואולי הי׳ הרוח מכניסו בכל מקום גם בבתים ואין מציל וכן ירד פעמים רבות בימי הבצרות כדמות אבק ברדת הטל. ויתכן עוד לומר על דרך הפשט יהי׳ לאבק שיהי׳ האבק אשר יעשה מן הפיח במקומו נותן שחין על כל מצרים שהלקה את האויר לעשות כן וגזירת עליון הוא:
והיה לאבק, "it will turn into dust.⁠" According to our sages this minute amount of furnace dust scattered over the entire land of Egypt and descended wherever there was a human being or beast that it could land on, and these would break out in painful boils on their skin. Perhaps the wind carried this dust even into the houses of the Egyptians. A similar phenomenon is well known as occurring during periods of drought when dust is brought even into the houses with the nightly dew.
Perhaps a straightforward explanation of the verse is that the words והיה לאבק, "it will turn into dust,⁠" means that this soot from the furnace will immediately be turned into dust that in turn would turn into boils the moment Moses and Aaron threw it into the air. God decreed that this soot [normally the antithesis of anything septic. Ed.] will pollute the air and spread this painful series of boils. This was a heavenly decree not accounted for by any of the scientists.
והיה על האדם ועל הבהמה – פר״ש מהירא את דבר ה׳ היו אותם הבהמות. א״כ תימה אמאי לא פי׳ גבי הירא דבר השם הניס, כמו גבי ברד, וי״ל שזה לא הוצרך דמאחר שהאמינו בברד שדבר חדוש הוא ואות גדול היה וכ״ש שהאמינו בדבר, שדבר מצוי ותדיר שימותו מאליהן, וכיון שראו החמורות ממילא יבינו הקלות, הר״י. הקשה החסיד, למה לא נכתבו המכות בתילים כסדר האמור בפרשה, ותי׳ שב׳ מיני מכות באו, [א׳] אותם שבפרשה כסדר, ועוד באו עמהם בערבובייא, אותם שכתוב בתילים. ועוד הקשה החסיד על ויעש⁠[ו] כן החרטומים כלומר רצה כל אחד לאמת דברי משה שהם מפי הגבורה, וכשעשה משה הרי ידע⁠[ו] שהם אמתיים, ותי׳ שפרעה ידע שהם מפי הגבורה, אך שהב״ה החזיק לבו, אבל [עבדי] פרעה ראו והבינו ורצו למרוד בפרעה לשלוח את ישראל, אך שסילקם בדברים, ואמר להם שקר הוא, שהרי מכשפי׳ שלי עושים זה עצמו, וכשראו במעשה כינים שאמרו אצבע אלהים היא, אז אמרו עד מתי יהיה זה וכו׳.
פֹּרֵחַ – כתרגומו.
לשחין פורח אבעבועות כתרגומו לשחין סגי אבעבועין שעל ידו צומחים בועות. ופירושו לשחין שהוא מגדל אבעבועות דפי׳ סגי מגדל לא צומח דא״כ היה לו לתרג׳ לשחין פורח אבעבועין כמו שתרגם והיא כפורחת כדאפרחת ומפני שהאבעבוע מביא השחין לא השחין האבעבוע הוצרך רש״י להודיענו שפירוש שחין בלשון הקדש הוא לשון חמימות כמו שנה שחונה ולא כפי הנקרא בלשון הדיוט הליחה היוצאת מהמורסא ומפני שהחמימות הוא סבת משיכת החומר אליה עד שתתהוה שם אבעבוע תרגם לשחין אבעבועות לשחין סגי אבעבועין ששירושו לחמימות המגדל אבעבועות ופירוש ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין מפני הבועו׳ המתחייבות מהשחין והכתוב הזכיר המחייב תמורת המתחייב.
והוא אמרו והיה לאבק על כל ארץ מצרים רוצה לומר שהפיח ההוא היה מעבה האויר ומפסידו באופן שלא היה נראה אויר זך כפי טבעו אלא כאלו היה אבק וכשהי׳ נוגע באדם ובבהמה אותו אויר שנתחמם והיה לאבק היה עושה שחין אבעבועות וכן ירד פעמים בשנת בצורת כדמות אבק ברדת הטל וכמו שכתוב (דברים כ״ח) יתן ה׳ את מטר ארצך אבק ועפר סוף דבר שלא היה עושה השחין אותו פיח הכבשן שזרק משה אלא שהוא הלקה האויר והפסידו לעשות זה.
ואמנם למה צוה השם המכה הזאת למשה ולאהרן שניה׳ יחד ולמה לא זרקו שניהם כמו ששניהם מלאו את חפניהם מאותו פיח י״א שהלך שם אהרן כדי שהוא ידבר אל פרעה ויודיעהו ענין המכה ומשה יזרוק ואינו נכון בעיני כי לא נזכר בכתו׳ התראה ולא דבור במכה הזאת גם שאם אהרן לא הלך שמה כדי לדבר אל פרעה למה צוהו שימלא חפניו מאותו פיח הכבשן והרי בחפני משה היה די אבל הנכון אצלי בזה הוא שמשה היה צריך לזרוק לד׳ רוחות העולם מזרח ומערב צפון ודרום לפי שמד׳ רוחו׳ יבא הרוח ובזה הדרך תכלול המכה לכל ארץ מצרים כמ״ש והיה לאבק בכל ארץ מצרים ולפי שמשה לא היו לו אלא שתי ידים הוצרך שילך עמו אהרן והיו לשניהם ד׳ חפנים למלאו׳ מהפיח ומשה היה זורק אחד מהם לכל רוח ומזה תדע שאהרן לא פעל דבר במכה הזאת אלא בהבאת הפיח ולפי שלהיות משה רבינו רוחני כלו היו המכות שנעשו על ידו כלם באויר הרוחני שהם השחין הזה והברד והארבה והחשך אמנם אהרן שהיה יותר גס וחומרי היו מכותיו חומריות במי היאורו׳ וצפרדעים שהיו גם כן במי היאור ובכנים. האמנם כמו שבמכות אשר עשה אהרן בראשונה עזר משה רבינו בהכאת האויר כמו שפרשתי כן במכו׳ שעשה משה חזר אהרן בראשונה מהן בהכאת פיח הכבשן לעשות מכת השחין והותרו גם כן השאלות הג׳ והד׳.
ואמנם אם היה שכבר מת כל מקנה מצרים מאין היו להם בהמות שהכו בשחין היטיב רש״י לפרש שלא מת לא המקנה שהיה בשדה ויפרש הרב הפסוק וימת כל מקנה מצרים על אותו מקנה שנזכר באמרו מקנך אשר בשדה ומלבד זה אין ספק שהיו במצרים מקנה רב ובהמה רבה מאנשים נכריים סוחרים הבאים שמה לעשות מעשיהם ולא מת לפי שמשפט השם אמת ולא ירשיע מי שלא חטא ואלה הוכו בשחין כי לא מתו גם נאמר שכאשר מת כל מקנה מצרים קנו המצריים ממקנה ישראל וגם הלכו לארץ כנען ולשאר הארצות לקנות מקנה בו היתה מכת השחין וגם מכת הברד שנאמר שם (שמות ט׳ כ׳) הירא את דבר ה׳ הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים. והותרה בזה השאלה הה׳.
לְאָבָק: הלמ״ד בשוא והאל״ף בקמץ, חזקוני. [לְאָבָק].
אֲבַֿעְבֻעֹת: בי״ת ראשונה רפה, וכן חברו שבסמוך. [אֲבַעְבֻּעֹת].
לשון חמימות כו׳. דבקרא משמע דמשחין היה פורח אבעבועות, וזה אינו. ועל זה פירש לשון חמימות, רוצה לומר, מחמת חמימות היה פורח אבעבועות:
Meaning of heat. [Rashi explains this] because the verse implies that the rash [itself] caused the boils, which is incorrect. Therefore Rashi says that שחין "has the meaning of heat,⁠" and the boils were caused by the heat.
והיה לאבק על כל ארץ מצרים – מתפשט בכל הממלכה ויורד כמו מטר של אבק על האדם ועל הבהמה, וזה אות שכל הסדר הזה יהיה מן האויר, כי הסדר הראשון היה במים, השני בארץ, וזה ברקיע השמים, וכן ברד וארבה באו מן האויר:
לשחין – לשון חמימות, והרבה יש בלשון המשנה, שנה שחונה גם הוא מלשון זה:
פרח אבעבעת – שעל ידו צומחין בועות מלאות מורסא ולחלוח, והפלא הזה הודיע שהטבע כחומר ביד היוצר שממעט פיח כבשן, אין קל בעולם כמוהו, נתהוה שחין בכל המדינה לאורך ולרוחב כמה פרסאות:
והיה לאבק – ד״מ {דרך משל} והפלגה, כאלו הפיח ההוא יתהפך לאבק ויתפזר בכל ארץ מצרים ובנפלו על האדם ועל הבהמה יתהפך לשחין וגו׳ (קלעריקוס וראזנמילר).
שחין – מין נגעים כמו באיוב (ב׳:ז׳) בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו, ולדעת רש״י גזרת המלה לשון חמימות, כמו בלשון משנה {בבלי יומא נ״ג:} שנה שחונה; ואפשר שנקראו הנגעים (ulcera) ע״ש החמימות, אך לא שיהיה ענין שחין inflammatio {דלקת} כדעת קלעריקוס ורמבמ״ן, ראזנמילר ויש״ר {ריגייו}; והם חשבו כי כוונת הכתוב שהשחין שהוא החמימות הפריח אבעבועות, ואין הדבר כן, אלא (כמו שהשכיל להטעים בעל הטעמים) פֹרֵח הוא תאר לשחין, וכמו שמפורש אח״כ שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה; ופירוש שחין פורח כמו צרעת פורחת (ויקרא י״ג:מ״ב,נ״ז) שהיא צומחת בלא סבה חיצונית, או שהיא חוזרת וצומחת, וקשה להרפא.
אבעבועות – הוא פירוש לשחין, ושרשו בוע, או נבע, שהן כמו מבוע שיוצאה מהן ליחה, ואייכהרן אמר שהן אבעבועות הדֶבֶר (vomicae pestilentiales) ושהן ענין טבעי המצוי במצרים; ויפה השיב ראזנמילר כי השחין הנזכר כאן לא היה ממית, שאם היה ממית לא היה משה נמנע מלהזכירו; ועוד ראיה ממה שאמר משה לפרעה (למטה פסוק ט״ו) כי עתה שלחתי את ידי וגו׳, משמע שלא שלח בהם ה׳ דבֶר.
And it will become a powder. A metaphoric and hyperbolic expression, as if the soot would turn into a powder and scatter throughout the land of Egypt, and upon falling over the people and animals, would turn into boils, etc. (Clericus and Rosenmueller).
ulcers (sheḥin). An affliction mentioned in Job (2:7), “With sore boils [sheḥin] from the sole of his foot even unto his crown.” According to Rashi, the word is derived from a term for “warmth,” as in the Mishnaic expression shanah sheḥunah, “a hot year” (Yoma 55b). Perhaps the affliction (ulcera) was so called in the sense of “warmth,” but sheḥin does not mean “inflammation,” as was the opinion of Clericus, Mendelssohn, Rosenmueller, and Reggio; they thought that the verse meant that the sheḥin, i.e., the warmth, caused the boils (ava’bu’ot) to break forth. This is not so; rather (as the accentuator wisely accented the phrase [by connecting the words sheḥin and pore’aḥ, and separating pore’aḥ and ava’bu’ot]), the word pore’aḥ (“breaking forth”) modifies sheḥin, as specified afterwards (below, v. 10), “ulcers, boils, broke forth [sheḥin ava’bu’ot pore’aḥ] in the people and in the animals.”
The expression sheḥin pore’aḥ is analogous to tsara’at pore’aḥ, “leprosy, sprouting forth” (Lev. 13:42, 57), meaning that it springs up without an external cause, or that it springs up repeatedly, and is difficult to heal.
boils (ava’bu’ot). This term explains what the sheḥin was; its root is bu’a or nava (“to bubble”), for the ava’bu’ot resembled a spring (mabbua) from which a fluid exuded. Eichhorn said that these were the ulcers of pestilence (vomicae pestilentiales), and that they were a natural phenomenon that was common in Egypt. Rosenmueller fittingly responded that the sheḥin recorded here was not a fatal affliction, for if it had been, Moses would not have refrained from saying so. Further proof is afforded by Moses’ statement to Pharaoh, “Now at this time I would have extended My hand and struck you… with pestilence…” (v. 15), which indicates that God had [in fact] not sent them a [fatal] pestilence.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ג] והיה לאבק על כל ארץ מצרים – שכל הארץ נתמלאה מן האבק הזה, ד] והיה על האדם לשחין פורח אבעבועות ואח״כ אמר ויהי שחין אבעבועות פורח, כי שחין של מצרים היה לח מבחוץ ויבש מבפנים כמו שאמרו בב״ק דף פ׳ ע״ב ובבכורות דף מ״א, ובמ״ש והיה מציין הוית השחין בעת שיתהוה שזה מציין במלת על שבא עליהם שנתהוה תחלה שחין פורח הוא היבש מבפנים ועליו נתהוו אבעבועות שהוא הלח שמבחוץ, ובמ״ש ויהי שחין מציין התמדתו איך שנמצא אח״כ בתמידות שהיה באדם שמציין המציאות באדם ובבהמה היה אבעבועות מבחוץ ותחתם פורח באדם שהוא היבש בפנים:
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

The third miracle was that such a small quantity of soot will suffice to become dust over the entire land.
{The afflictions identified as 'shehin poreah ... avabuoth ... shehin avabuoth poreah'.}
Fourthly, upon ('al') man and upon ('al') beast it will develop ('ve-haya') into a dry rash 'shehin poreah') with boils ('avabuoth), which then became ('va-yehi') a rash ('shehin') of boils and dryness in man and beast. The Egyptian rash-shehin being moist on the outside and dry on the inside,⁠1 the one verse (9:9) conveys that in its formative stage (hence ve-haya) there first formed upon man and upon beast (hence al ... al), the dry inner flowering (hence poreah), and over that formed the outer layer of boils (avabuoth) – and the verse following (9:10), relating to the condition in its stable form (hence va-yehi)⁠2 in man and beast, goes on to confirm that the affliction (the Egyptian shehin) consisted of boils on the outside and a dry rash on the inside.
1. Baba Batra 80b and Bekhoroth 41.
2. Cf. author on Gen. 1:9, and it was so ('va-yehi..') - Malbim-I, p. 96.
לשחין פורח אבעבועות: ובסמוך (פסוק י׳) כתיב להיפך ״ויהי שחין אבעבועות פורח״1. והענין, שהיו שני אופני שחין, האחד לח מבפנים ומבחוץ, והשני יבש מבפנים ולח מבחוץ, כדאיתא בב״ק (פ,ב) שחין שהביא הקב״ה על המצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר ״ויהי שחין אבעבועות פורח״2, והביאה הגמרא הפסוק השני ולא הראשון. ולמדנו מזה טעם השינוי, דעל כל מצרים היה ״שחין פורח אבעבועות״ והוא לח מבפנים ומבחוץ, ומשום הכי כתיב כאן ״והיה על3 האדם ועל הבהמה״ שרק מעל הגוף נגע השחין ולא מבפנים. אבל יש שפשעו יותר ובהם כתיב ״ויהי שחין אבעבועות פורח״, היינו לח מבחוץ, ״פורח4 באדם ובבהמה״ – זהו יבש מבפנים, והיא מכה אשר לא יכלו להירפא.
1. ומעירים על כך הפרשנים.
2. רש״י: ״אבעבועות פורח״ – בפריחתו דהיינו מבחוץ, הוא מבעבע, דהיינו לח, מכלל דבפנים הוי יבש. ובבכורות (מא,א) מפרש רש״י: ״פורח״ – היינו מה שנראה למעלה, דדבר הבולט הוי ״פורח״. וכתיב ״אבעבועות״, דהיינו לשון נובע.
3. ״על״ דייקא, ולא ״באדם״ כמו בפסוק י׳.
4. רבינו מפרש על דרך ׳מושך עצמו ואחר עמו׳, שהמלה ״פורח״ משמשת לפניה ולאחריה (כעין זה פירש הראב״ע על המלה ״שחין״, עיי״ש).
לשחין. הוראת המלה בעצמה חמימות, וכן תרגם יונתן וחם לאדוני המלך, ותשחן לרבוני מלכא, ומזה העניין תפלתו של כ״ג ביו״הכ אם שחונה כלומר חרבה ויבשה מבלי גשמים, ובלשון ערבי מצינו כיוצא בו שאומרים סכון, חם, יסכון להחם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

עַל⁠־הָֽאָדָ֜ם וְעַל⁠־הַבְּהֵמָ֗ה – The phrase עַל⁠־הָאָדָם וְעַל⁠־הַבְּהֵמָה [“upon humans and upon animals”] occurs 4 times in Tanakh (Exodus 9:9, Exodus 9:22, Jeremiah 7:20, Haggai 1:11).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)שמות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןליקוט הערות מסורההכל
 
(י) וַיִּקְח֞וּ אֶת⁠־פִּ֣יחַ הַכִּבְשָׁ֗ן וַיַּֽעַמְדוּ֙ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיִּזְרֹ֥ק אֹת֛וֹ מֹשֶׁ֖ה הַשָּׁמָ֑יְמָה וַיְהִ֗י שְׁחִין֙ אֲבַעְבֻּעֹ֔ת פֹּרֵ֕חַ בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃
They took the ash of the furnace, and stood before Paroh, and Moshe threw it towards the heavens and it became blistering boils, sprouting on man and animal.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר' יונה אבן ג'נאחרש״ישכל טובאבן עזרא ב׳חזקוניאברבנאלתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהליקוט הערות מסורהעודהכל
מכת שחין – דברים כ״ח:כ״ז
[כה] 1ויהי שחין אבעבעת פרח, ר׳ יהושע בן לוי אמר שחין שהביא הקב״ה על המצרים במצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים שנאמר ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה. (ב״ק פ: בכורות מא.)
[כו] 2פרח באדם ובבהמה, מהו פורח שלקו בצרעת עמו כד״א ואם פרוח תפרח הצרעת (ויקרא י״ג:י״ב). (שמות רבה י״א ו)
[כז] 3באדם ובבהמה, אם האדם חטא בהמה מה חטאת. אלא אשריהן של צדיקים ואשרי טפוליהן, שנ׳ חנה מלאך ה׳ סביב ליראיו (תהלים ל״ד:ח׳), אוי להן לרשעים ואוי לטפוליהן. (משנת רבי אליעזר פי״ט)
1. פרש״י: ״בפריחתו, דהיינו מבחוץ, הוא מבעבע, דהיינו לח, מכלל דבפנים הוי יבש״. אמנם בלקח טוב כאן גורס: ״שחין שהיה בימי פרעה לח מבפנים ויבש מבחוץ״. וכ״ה בשכל טוב. ובמדרש אגדה: ״יבש מבחוץ ולח מבפנים״. ובובר בהערות ציין שכ״ה הגירסא במ״מ הל׳ תענית ב יג, וכס״מ הל׳ ביאת המקדש ז י. ועי׳ תויו״ט בכורות ו יב, ותוס׳ בכורות שם, ובמהרש״א.
ובמדרש הגדול מביא הדרש, וגורס שהלימוד הוא מפסוק ט: ׳לשחין פרח אבעבעת׳. וראה בדקדוקי סופרים ב״ק (פ:), ובמפרשים בבכורות שם.
2. בספר הישר: ״וישלח אלהים דלקת אש בבשר מצרים ויבקע בשרם, ויהי לשחין רע בכל מצרים מכף רגלם ועד קדקדם, ותהיין בכל בשרם אבעבועות רבות, ויזב בשרם מעליהם עד כי נמקו ויבשו״.
[בבוצר עוללות: י״א שהשחין הוא מין צרעת הנקראת צרעת שחורה, וזה צרעת מצרים שלא חלו בה ישראל, הפך הכופרים שאומרים שמן ישראל באה הצרעת למצרים. וראה בפי׳ שד״ל].
3. מדרש הגדול כאן, וראה לעיל ח מד, וסנהדרין (נד: קח.).
וּנְסִיבוּ יָת פִּיחַ דְּאַתּוּנָא וְקָמוּ קֳדָם פַּרְעֹה וּזְרַק יָתֵיהּ מֹשֶׁה לְצֵית שְׁמַיָּא וַהֲוָה שְׁחִין אֲבַעְבּוֹעֲיָן סָגֵי בַּאֲנָשָׁא וּבִבְעִירָא.
They took the furnace soot and stood before Pharaoh. Moshe threw it towards heaven, and it became heat of blisters, spreading over man and beast.
ונסבו ית קטם אתונא וקמו קדם פרעה וזרק יתיה משה לשמיא והוה שיחנא עבד (טפל){שלפ}וקיןא פרח בבני אינשא ובבעירה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שיחנא עבד (טפל){שלפ}וקין״) גם נוסח חילופי: ״שחין שלבוקיין״.
ונסיבו ית קטמא דאתונא וקמו לקדם פרעה ודרק יתיה משה לצית שמייא והוה שחין שלבוקיין סגי באינשא ובבעירא.
And they took ashes of the furnace, and arose to meet Pharoh; and Mosheh sprinkled them towards the height of the heavens; and there came a boil multiplying tumours upon man and beast.
ויקחו את אפר הכבשן ויעמדו לפני פרעה ויזרק אותו משה לצד השמים ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה.
[ו] וַיִּקְחוּ אֶת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וגו׳ פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה – מַהוּ פֹּרֵחַ, שֶׁלָּקוּ בַצָּרַעַת עִמּוֹ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת (ויקרא י״ג:י״ב).
שחין – למה. מפני שהיו משעבדין את ישראל ולא היו מניחין אותם שעה אחת כדי לגרד את עצמם מעבודה קשה.
1דבר אחר: שחין למה, מפני ששמו את ישראל בלנין מחמי חמין, לפיכך נידונו בשחין.
ויזרוק אתו משה השמימה – 2נס גדול נעשה בחפניו של משה שהחזיק ד׳ (פנים), [חפנים] מכאן מצינו שהמועט מחזיק את המרובה.
פורח באדם – 3יבש מבחוץ ולח מבפנים.
1. דבר אחר: שחין למה. בתנחומ׳ שם ושמ״ר שם שחין מפני ששמו את ישראל להחם להם חמין ולצנן להם צונן לפיכך לקו בשחין שלא יכלו ליגע בגופן, ועיין בתרב״א מובא בילקו׳ רמז קפ״ב, ובלק״ט מובא כך מכת שחין למה לפי שהיו משתעבדין את ישראל להביא להם חמין וצונן במרחצאות בא השחין עליהם ולא יכלו לרחוץ לא בחמין ולא בצונן.
2. נס גדול. עיין בתנחומ׳ אות י״ד, ושמ״ר שם אות ה׳, שחושב ג׳ נסים בשחין, ועיין בב״ר פ״ה אות ז׳ חפנו של משה היתה מחזקת שמונה קמצים, ע״ש בפי׳ מהרז״וו, ובוי״ר פ״י אות ט׳, וברש״י עה״ת.
3. יבש מבחוץ ולח מבפנים. בגמ׳ בכורות מ״א ע״א שחין דמצרים יבש מבפנים ולח מבחוץ, וכן ב״ק פ׳ ע״ב שחין שהביא הקב״ה על המצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה, וע״ש בפירש״י, וכגירסת המחבר מובא בלק״ט, וכ״ה הגירס׳ במגיד משנה הלכות תענית פ״ב הי״ג, ובכ״מ הלכות ביאת המקדש פ״ז ה״י. ובתוי״ט בכורות ס״ו מי״ב, ובמהרש״א בבכורות שם.
פאכ֗ד֗א מן פיח אלאתון ווקפא בין ידי פרעון והוא בה מוסי פי אלהוא פצאר קרח מתנפט נאבת פי אלנאס ואלבהאים.
לקחו מפיח הכבשן ועמדו לפני פרעה, וזרק אותו משה לאוויר, והיה לשחין מתנפח, נובט באנשים והבהמות.
שחין – והוא נגע נולד מהשרף הלחות או משרפת מים חמים או זפת חם או מהכאה, והכלל שהוא נגע נולד מבלתי האש, כמו שאמרו רבותינו ז״ל: איזהו שחין? לקה בעץ או באבן בזפת1 ובמי טבריה (משנה נגעים ט׳:א׳); ואמרו עוד: כל שאינו מחמת האש זהו שחין (שם). וזה דומה למה שאמר התרגום בויקח מהם ויחָם (ישעיה מ״ד:ט״ו) – ונסיב מנהון ושחין, כלומר: התחמם. (ספר השרשים ״שחן״)
אבעבֻּעֹת – ועניין תבעה אש (ישעיה ס״ד:א׳) – תעלה אבעבועות. דימה האבעבועות הנעשים על פני המים עת רתיחתן על האש באבעבועות הצומחות בגוף, ובדברי רבותינו ז״ל: פעפועי ביעי (בבלי שבת ק״ט.), רצונו לומר: אבעבועות שנעשים על הביצים בעת שרוחשין על המרחשת, כשקולין אותן ואין מנדנדין אותן. ואומרם: פעפועי ביעי, ב-פ׳, הוא כמו בעבועי. (ספר השרשים ״בעה״)
1. {הערת המהדיר: בנוסח המשנה שבפנינו: בגפת (פסולת זיתים)}
באדם ובבהמה – ואם תאמר: מאין היו להם בהמות, והלא נאמר: וימת כל מקנה מצרים (שמות ט׳:ו׳)? לא נגזרה גזירה אלא על אותן שבשדות, שנאמר: במקנך אשר בשדה (שמות ט׳:ג׳), והירא את דבר י״י הניס את מקנהו אל הבתים.⁠1 וכן שנוייה במכילתא אצל ויקח שש מאות רכב בחור (מכילתא דרבי ישמעאל שמות י״ד:ז׳).
1. השוו שמות ט׳:כ׳.
באדם ובבהמה UPON MAN AND CATTLE – If you ask, "From where did they obtain these cattle"? Has it not already been stated, "And all the cattle of Egypt died" (Shemot 9:6)? [I answer] this judgment was decreed only against the cattle that were in the fields, as it is said, "[The hand of Hashem is] upon your cattle which is in the field" (Shemot 9:3), and everyone who feared Hashem caused his cattle to flee indoors. So it is taught in the Mekhilta in the comment on "And he took six hundred chosen chariots" (Shemot 14:7).⁠1
1. Rashi is basing his answer on the Mekhilta on Parshat Beshalach which ask a similar question – from where did Paroh get horses to chase after the Jewish nation. The answer is the same that Rashi is paraphrasing here based on Shemot 9:20.
ויקחו את פיח הכבשן ויעמדו לפני פרעה – זו היא עמידה ממש, ודומה לדבר ויעמדו על רגליהם (יחזקאל לז י), עמוד על רגליך (שם ב א):
ויזרוק אותו משה השמימה – דהיינו לאויר כי האויר נקרא שמים:
ויהי שחין אבעבועות פרח – פושה והולך באדם ובבהמה:
ויקחו את פיח הכבשןא – מלא חפניכם כאשר הזכיר (שמות ט׳:ח׳), ומשה זרק הכל.
א. כן בכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176 הושמטה המלה ״הכבשן״.
AND THEY TOOK THE SOOT OF THE FURNACE. Each as earlier noted took handfuls of soot and Moses threw all of it heavenward.⁠1
1. As clearly stated in verse 8. Even though Aaron took a handful of soot it was Moses who threw the soot toward heaven. See also Ibn Ezra on Ex. 8:12.
באדם ובבהמה – פר״ש: והירא את דבר י״י הניס את מקנהו אל הבתים זהו לשון פר״ש ואינו הפסוק.
_
והנה קרא הכתוב המכה הזאת שחין פורח להיותו חד מאד ולחדותו ולחומו יגדל פתאום כאלו פורח וצומח.
ואבעבועות הן מורסות הנולדות בצדדי העור והן בועות ולהיותן רבות ומקובצות זו עם זו נכפלת המלה ונקראו אבעבועות והנה עשה זה לפני פרעה כדי שיראה שהשגחת השם והנהגתו היתה ביסודות הקלים כאשר הית׳ ביסודו׳ הכבדים.
[א] ויהי שחין אבעבועות פורח
[1] בבא קמא פרק שביעי דף פ ע״ב (בבא קמא פ:)
[2] בכורות פרק שישי דף (א)⁠1 [מא] ע״א (בכורות מא.)
1. כך כתוב במקור, ככל הנראה טעות מעתיק צ״ל מא.
הירא את דבר ה׳. וקשיא למה לא כתב כאן ׳הירא את דבר ה׳׳ כמו שכתב גבי ברד (פסוק כ), ועוד קשיא למה לא אמר משה גם כן ״ועתה שלח העז וגומר״ (פסוק יט), ויראה לומר דגבי ברד התרה בם מפני שהמכה של הברד ירד על כל דבר, רק מי שהיה מבריח את הבהמות לבתים היה נצל, אבל כאן לא התרה, דאם היו הכל מכניסים לבתים לא היה נראה המכה כלל, וזה לא היה בברד, דהרי נראה הברד בעצמו, ובכל שאר הדברים דאי אפשר לכנוס. ולפיכך כתב שם (פסוק כ) ״הירא את דבר ה׳״, כי זה נראה שלא חש לדבר ה׳, שהרי הקב״ה אמר לו להכניס והוא לא עשה, אבל כאן כיון דאין כאן אזהרה להכניס את הבהמות, בשביל שיהיה נראה המכה, אין לומר על מי שהיה מניח בהמותיו בשדה שהוא אינו ירא דבר ה׳, דאדרבא דבר ה׳ היה שיהיה בשדה, שהרי לא אמר להכניסם בבית. ומכל מקום אותם שהיו מכניסים בהמותיהם לבתים היו יראים את ה׳, ולא אמר שאין ממש בדבריו, אבל לא שייך בזה לכתוב ״הירא את דבר ה׳״ שהיה משמע שהוא עושה דבר ה׳, ולא היה זה דבר ה׳ להיות מכניס לבתים, רק שהוא ירא את דברו, שכל אשר השם יתברך מדבר הוא עושה, ועל זה לא כתב ״הירא את דבר ה׳״ רק כאשר ירא דבר ה׳ שאמר ״ועתה שלח העז״. ומה שאמר במכילתא שהיו הבהמות מן ׳הירא את דבר ה׳׳,שם בודאי פירושו אותו שהיה ירא את דברו והיה מאמין בו שתבא המכה, ולא כתב בזה ״הירא את דבר ה׳״ מפני שלא היה רצון הקב״ה שיכניס אותם לבית. ובספר גבורות ה׳ (פל״ג) שם נתבאר עוד:
והירא את דבר ה׳ הניס כו׳. מקשין העולם, למה נאמר כאן הירא דבר ה׳. ועוד, למה לא התרה בם לומר ועתה שלח העז וגו׳. ותי׳ מהר״ן שבדבר לא היה צריך להתרות, שהרי נאמר בפירוש הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה, ומשמע שהגזרה לא היתה אלא בשדה, ממילא כל הירא וגו׳ הניס מקנהו, לפי שהדבר דרכו להמית בעלי חיים, אבל במכת הברד דאין דרך הברד להמית בעלי חיים, אי לא אמר להם שלח העז וגו׳ לא היו מקפידין להניחם בשדה. [ועיין בקיצור מזרחי תירוצים אחרים]:
And whoever feared the word of God made his livestock flee... People ask: Why does it state here, "Whoever feared the word of Hashem" relevant to this plague of pestilence? Furthermore, why indeed were the Egyptians not warned here [as they were regarding the hail]: "Now send word and shelter your livestock...⁠"? Mahara"n answers: This plague [pestilence] did not need such a warning since Moshe said clearly, "Behold, the hand of Adonoy is directed at your livestock that are in the field,⁠" implying that the plague will manifest itself only in the field. Consequently, whoever feared the word of Hashem brought his livestock inside, since pestilence normally kills livestock. But hail does not usually kill livestock. Therefore, if the people were not warned, they would not have been particular about [not] leaving their livestock in the fields. (See Kitzur Mizrachi for other answers.)
ויעמדו לפני פרעה – שלא יאמרו מכת מדינה היא, והנה לא התרה בו כי זה היה מופת ולא מכה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

[השמטה: ויהי שחין אבעבועות וגו׳. רבותינו אמרו שהיה פרעה רוחץ בדם ילדי ישראל להתרפאת מצרעתו — ומי לא יאמר שהוא דרך הפלגה ע״ד תולים הקלקלה במקולקל וכמו שאמרו כל מאי דמצית במדרש בההוא גברא דרוש? ומי לא יתפלא הפלא ופלא ולא יענה אמן בכל כחו כשנשמע מפי הגוי הקדמון והטבעי הנורא Pline שכתב ״שכן היו נוהגי מלכי מצרים להתרפאת מצרעתם לרחוץ בדם הילדים״ Liv. XXVl. ch. l. והביא דבריו Pastoret. Hist. de la Legislation Egyptienne. chap. 3. וראה ג״כ דברי Marcellus Empiricus De Med. Cap. 19.]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

אבעבועות פורח – א״ר יהושע בן לוי, שחין שהביא הקב״ה על המצרים היה לח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאבד ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה.⁠1 (ב״ק פ׳:)
1. דלשון אבעבועות פורח משמע בפריחתו דהיינו מבחוץ מבעבע דהיינו לח מכלל דבפנים הוי יבש, ובבכורות מ״א א׳ דייקינן מדכתיב בפ׳ תבוא בשחין מצרים אשר לא תוכל להרפא, ש״מ דרק שחין כזה דלח מבחוץ ויבש מבפנים אין לו רפואה, ולכן לגבי מום בכור רק באופן כזה הוי מום, אבל להיפך אינו מום כיון דיש לו רפואה. ובאו״ח סימן תקע״ו ס״ה מבואר דאם נפלה מחלת אבעבועות בעיר אף לחה לבד מתענין ומתריעין [ר״ל גוזרים תענית צבור], אבל על יבשה אין מתענים רק מבקשים בתפלה לבד.-
ודע דעל מ״ש בחולין מ״ז א׳ הני תרתי בועי דסמיכי להדדי טריפה, כתב המרדכי [והובא בב״י ליו״ד סי׳ ל״ז בשינוי לשון קצת] דבועה הוא כמו פורח אבעבועות, אבל צמחי דשכיחי לאו בועות נינהו אלא צמחים ואין לחוש להם, עכ״ל. ונראה פשוט דאין כונתו דהבועות שבריאה הם מעין האבעבועות שבמצרים, דהא לפי המבואר בדרשה שלפנינו שהיו לחים מבחוץ ויבשים מבפנים ואין להם רפואה, א״כ לא שייך כלל מש״כ כל הפוסקים וגם המרדכי בכללם דסמיכות הבועות טריפה רק באופן שיש בה מוגלא, אחרי שהם יבשים מבפנים א״כ איזה לחות שייך בה מבפנים, גם אם כאבעבועות דמצרים למה טריפה כשסמיכי להדדי דוקא, אלא ודאי כונת המרדכי במש״כ כמו פורח אבעבועות הוא רק להביא ראיה דבועה היא כזו שיש בה לחות כמו לשון מבעבע וכמ״ש בריש אות זה, ולאפוקי צמחים קשים, אבל בתכונתם הם בהיפך מאשר היה במצרים, והיינו שהם יבשים מבחוץ ולחים מבפנים, והיינו מוגלא כמש״כ הפוסקים.
ויוצא מזה דאם באמת נמצאו בריאה בועות כמו אותן שבמצרים דהיינו לח מבחוץ ויבש מבפנים הדעת נוטה להחמיר כיון דמפורש אמרו כאן שאין להם רפואה, והרי זה בכלל כל שאין כמוה חיה טריפה, ודוחק לומר דאע״פ שאין לה רפואה חיה היא, דלא משמע כן בכ״מ, וחידוש גדול שלא עמדו ולא העירו בכל זה אף אחד מהפוסקים.
הַכִּבְשָׁ֗ן – See כִּבְשָׁ֑ן Selected Masoretic Notes Shemot 9:8
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר' יונה אבן ג'נאחרש״ישכל טובאבן עזרא ב׳חזקוניאברבנאלתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהליקוט הערות מסורההכל
 
(יא) וְלֹֽא⁠־יָכְל֣וּ הַֽחַרְטֻמִּ֗ים לַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֖ה מִפְּנֵ֣י הַשְּׁחִ֑ין כִּֽי⁠־הָיָ֣ה הַשְּׁחִ֔ין בַּֽחַרְטֻמִּ֖םא וּבְכׇל⁠־מִצְרָֽיִם׃
The magicians could not stand before Moshe and Aharon because of the boils, for the boils were on the magicians and in all of Egypt.
א. בַּֽחַרְטֻמִּ֖ם =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=בַּֽחֲרְטֻמִּ֖ם (בגעיה ימנית ובנקודות של חטף באות חי״ת)
• הערות ברויאר ודותן
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קראאבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושאברבנאלמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהליקוט הערות מסורהעודהכל
מעשי החרטומים – שמות ז׳:כ״ב, שמות ח׳:ג׳, שמות ח׳:י״ד
[כח] 1ולא יכלו החרטמים לעמד, ילמד סתום מן המפרש מה השחין לא יכלו לעמוד בו ולעשות כמותו, אף כלן לא יכלו לעמוד בהן ולעשות כמותן, ולא עשו כמותן אלא לפתות לבן של מצרים בהן, נראין שעושין ואינן עושין. (מדרש הגדול)
[כט] 2ולא יכלו החרטמים לעמד לפני משה, כל מכה ומכה שהביא הקב״ה על המצרים במצרים היו עושים גם הם כן עד שהביא הקב״ה עליהם את השחין, ולא יכלו לעשות כן שנאמר ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין. (פרקי דר״א פמ״ח)
[ל] 3ולא יכלו החרטמים לעמד לפני משה, לפי שהם השיאו עצה לפרעה להשליך ליאור כל הבן הילוד כדי שימות משה. ועוד שהיו מחייבין אותו הריגה בעת שהסיר העטרה מראש פרעה לראשו לפיכך ולא יכלו החרטומים וגו׳. (שמות רבה י״א ו)
[לא] 4בחרטמם, מהו שאומר בחרטמם חסר, שנגע בשר של מעלן, כדי שלא יהיה להם עמידה. (שמות רבה ט״ו כז)
1. משנת רבי אליעזר יט (עמ׳ שנב), ולעיל ח מה. ובלק״ט: ״ולא יכלו החרטומים, כשם שלא יכלו להוציא את הכנים, וכל ימי החושך לא קמו איש מתחתיו. באלו שלש מכות לא יכלו החרטומים, והמה בלא התראה״.
ובמדרש אגדה: ״מפני השחין, מכאן שלא היו יכולים החרטומים לעשות כמעשה משה״. וראה תרגום יוב״ע: ״ולא מן חרשיותא דבני נשא״.
2. דרש זה חולק על הדרש לעיל (אות כח), והטעם יש לומר כמבואר לעיל אות כג, שזו היתה להם על ידי הקב״ה ומשה ואהרן, והראשונות היו ע״י אהרן ומשה, וכיון שזה היה מעשי ה׳ לא יכלו לעשות כן. ועוד, שהשחין היה מכה בגופן ממש ושאר המכות היה חוץ לגופם.
ובפדר״א שם יש קודם לדרש זה מאמר הבא: ״הכניס [משה] ידו לחיקו והוציאה מצורעת כשלג, וגם הם הכניסו ידם לחיקם והוציאו אותם מצורעות כשלג״ (כן הוא בדפוס ראשון וש״ד), ובכתב-יד וינה (מתורגם באנגלית) יש הוספה: ״ולא נתרפאו עד יום מותן, וכל מכה כו׳⁠ ⁠⁠״. אולי כוונתו לרמוז דרש זה גם כן בפסוק שלפנינו, ׳כי היה השחין בחרטמים׳, מזמן שעשו האות של משה, ולא נתרפאו עד יום מותם. וראה בילק״ש כאן רמז קפד, ומה שכתבתי במילואים.
3. ראה שמו״ר א לא.
4. ביפ״ת ומת״כ מפרשים: ״בשר - של מצרים, כד״א (ישעיה כד כא: ׳יפקוד על צבא המרום במרום׳, שלא הפיל הקב״ה את מצרים אלא אם כן הפיל שרה תחלה, ולכך כתיב ׳בחרטמם׳ לשון יחיד״. וכן פירשו הרד״ל והרז״ו. וראה מ״ש במילואים. ובשכל טוב מביא דרש אחר: ״בחרטמם כתיב, חסר ו׳ וחסר יו״ד, שהרי חסרו מכבודם במכה זו, ולא היה להם פתחון פה״. ובובר בהערותיו כותב: ״לפנינו כתוב ׳חרטמים׳ מלא יו״ד, רק במכת כנים (לעיל ח טו) ׳ויאמרו החרטמם׳ חסר וי״ו ויו״ד״. וטעה, כי בפסוק שלפנינו כתוב פעם שניה ׳בחרטמם׳ בלי יו״ד, ועל זה מכוון השכל טוב כדרש השמו״ר. וראה במנחת שי (שם) מביא מהמסורה שתי פעמים ׳חרטמם׳ חסר יו״ד, כאן ולעיל. ומביא שם מ״ש הרבינו בחיי אותו הטעם המבואר בשכל טוב כאן: ״החרטמם חסר יו״ד, כי בכאן חסרה חכמתם וכשל כחם והודו על כרחם. ועוד יורה חסרון היו״ד, על מה שדרשו חז״ל (קידושין מט:): י׳ קבין מכשפות ירדו לעולם, תשעה נטלו מצרים ואחד כל העולם כולו״.
וְלָא יְכִילוּ חָרָשַׁיָּא לִמְקָם קֳדָם מֹשֶׁה מִן קֳדָם שִׁחְנָא אֲרֵי הֲוָה שִׁחְנָא בְּחָרָשַׁיָּא וּבְכָל מִצְרָאֵי.
The sorcerers could not stand before Moshe as a result of the boils, for the boils were on the sorcerers as well as all of the Egyptians.
ולא יכלו חרשיא למיקם קדם משה מן קדם שיחנא ארום הווה שחנא בחרשיא ובכל מצריי.
ולא יכילו איסטיגנינייא למיקם קדם משה מן קדם שיחנא ארום הוה מחת שיחנא באיסטיגנינייא ובכל מצראי.
And the astrologers could not stand before Mosheh, on account of the boil; for the plague of the boil was upon the astrologers, and upon all the Mizraee.
ולא יכלו החרטומים לעמד לפני משה מפני השחין כי היתה מכת השחין בחרטומים ובכל מצרים.
וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים וגו׳ – לָמָה לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד מִפְנֵי משֶׁה, לְפִי שֶׁהֵם הִשִּׁיאוּ עֵצָה לְפַרְעֹה לְהַשְּׁלִיךְ לַיְאוֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד כְּדֵי שֶׁיָּמוּת משֶׁה, וְעוֹד שֶׁהָיוּ מְחַיְבִין אוֹתוֹ הֲרִיגָה, עַל שֶׁהֵסִיר הָעֲטָרָה מֵרֹאשׁ פַּרְעֹה לְרֹאשׁוֹ, לְפִיכָךְ: וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים.
לפני משה מפני השחין – מכאן שלא היו יכלו החרטומים לעשות כמעשה משה.
וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין – כָּל מַכָּה וּמַכָּה הָיוּ מוֹסִיפִין, הִנִּיחוּ יְדֵיהֶם לְחֵיקָם וְהוֹצִיאוּם מְצֹרַעַת כַּשֶּׁלֶג, וְלֹא נִתְרַפְּאוּ עַד יוֹם מוֹתָן. וְכֵן כָּל מַכָּה וּמַכָּה הָיוּ מוֹסִיפִין (עַד יוֹם מוֹתָן, וְכֵן כָּל מַכָּה וּמַכָּה הָיוּ מוֹסִיפִין מַכָּה), עַד שְׁחִין, דִּכְתִיב וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים.
ולם יטק אלעלמא אן יקפו בין ידי מוסי מן קבל אלקרוח לאנה כאן פיהם ופי ג֗מיע אלמצריין.
ולא יכלו החכמים לעמוד לפני משה בגלל השחין, כי היה בהם ובכל המצריים.
ולא יכלו לעמד – שלקו בשוק ורגל באין מעמד, כמגיד הכתוב: בשחין מצרים על הברכים ועל השוקים (דברים כ״ח:ל״ה).⁠א
א. כל הפירוש של ד״ה ״ולא יכלו לעמד״ מופיע אך ורק בכ״י לייפציג 1 ולא בכל עד נוסח אחר. הפירוש מופיע גם בר״י בכור שור.
ולא יכלו לעמוד THEY COULD NOT STAND – that they were affected [by the plague] on their thigh and feet and could not stand as the verse says "[Hashem will afflict you] with the boils of Egypt on the thighs and the feet" (Devarim 28:35).⁠1
1. This interpretation is found only in the Leipzig 1 manuscript, but not in any other manuscript. Cf. the commentary of R"Y Bechor Shor.
ולא יכלו החרטומים – כשם שלא יוכלו להוציא את הכנם, וכל ימי החושך לא קמו איש מתחתיו, באלו שלש מכות לא יכלו החרטומים, והמה בלא התראה. 1מכת שחין באה על המצריים למה, לפי שהיו משעבדין את ישראל להביא להם חמין וצונן במרחצאות, בא השחין עליהם ולא יכלו לרחוץ לא בחמין ולא בצונן.
1. מכת שחין באה על המצריים. תנחומא וארא שמ״ר פי״א ותד״א פ״ז ומובא בס׳ והזהיר ב׳ ע״ב.
ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין – שפרח בבשרם, שהרי בשאר מכות היו יכולין לשמט עצמם לפי שעה ממשה ולאמר כי הם אינם לוקים עם שאר בני העם, אבל בשחין לא, כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים, בחרטמם כתיב חסר ו׳ וחסר יו״ד, שהרי חסרו מכבודם במכה זו, ולא היה להם פתחון פה:
ולא יכלו החרטומים [ ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... לע]⁠מוד לפני משה מפני השחין והיה לו להכניע את לבו [וא׳ע׳פ׳ כן ויחזק י״י את לב פרעה.] (כ״י פיאבא די צינטו 1)⁠1
1. השוו למקבילות בר״י קרא שמות ז׳:י״ב-י״ג, ח׳:ט״ו, ט׳:ז׳, י׳:א׳.
ולא יכלוא – יתכן שהחרטומים עשוב הצפרדעים והערוב בעבור חכמתם, יבקשו דרך בחכמת התולדת להרויח להם מעט. ועתה נבערה חכמתם, על כן הזכיר זה.
ובעבור שלא עמדה המכה הרבה, לא בקש פרעה שיעתירו.
ובעבור שהמכה הראשונה עמדה שבעה ימים (שמות ז׳:כ״ה), לא נלמוד ממנה על דרך הפשט כי ככה עמדה כל מכה. ועוד, כי אחר הכתוב נרדוף, וידוע כי מכת הדבר היתה שעה, והנה מכת החשך שלשה ימים (שמות י׳:כ״ב), על כן אין לנו דרך לדעת באי זה חדש בא משה והחלו המכות, רק אם היה הקבלה ביד חכמינו הקדושים קיבלנו ושמענו.
א. כך בכ״י ברסלאו 53. בכ״י פריס 176, 177, לוצקי 827 חסרה מלת: יכלו.
ב. כך בכ״י לוצקי 827, ברסלאו 53, וטיקן ניאופיטי 2. בכ״י פריס 176 בגיליון (במקום ״עשו״): לא לקו רק.
It is possible that the magicians were not smitten with the plague of frogs and swarms. Through their wisdom and their knowledge of natural law they searched for a way to gain a small respite.⁠1 However, their knowledge now failed them, as Scripture tells us.⁠2 Pharaoh did not ask Moses and Aaron to entreat the Lord3 because the plague did not last long. We cannot conclude from the plain meaning of the text that since the first plague lasted for seven days all the other plagues did so too. Additionally, we shall pursue the text of Scripture. It is known that the plague of murrain lasted for one hour4 and the plague of darkness for three days. There is no way to ascertain in which month Moses came and the plagues commenced.⁠5 However, if our holy sages received this via tradition we accept and abide by it.⁠6
1. And hence were not smitten by the frogs and swarms.
2. The boils were upon the magicians (v. 11).
3. As he did in the case of the frogs (Ex. 8:4).
4. That is, a very short time, for death by pestilence is immediate.
5. According to the rabbis the plagues lasted for an entire year. See Eduyot 2:10, "the judgment of the Egyptians endured twelve months.⁠" Similarly Seder Olam, 3. Also, according to the rabbis, since Israel was delivered in Nisan and the plagues lasted a year they had to commence in Iyar (Seder Olam 3). It is possible to further interpret the rabbinic statement that the judgment of the Egyptians lasted for one year to mean that it lasted for one year from the time that Moses first appeared before Pharaoh. If we assume the aforementioned then Moses first appeared before Israel and Pharaoh in the month of Iyar. Furthermore, if we accept the fact that the judgment of the Egyptians lasted for a year then each of the ten plagues struck a little over a month apart (Tiferet Israel on Eduyot 3:10). Cf. Shemot Rabba 9:12, "Rabbi Judah and Rabbi Nehemiah: One says Moses warned them for 24 days before (he plague struck and the plague ravaged them for seven days. The other one says he warned them for seven days and the plague ravaged them for 24 days.⁠"
6. That is, that the plagues ravaged seven days, that a new one struck each month, that the plagues lasted for a year, and that Moses appeared in the month of Iyar. See note above.
ולא יכלו החרטומים לעמוד – כי כן דרך השחין {להיות}⁠א על הברכים ועל השוקיים, כדכתיב: יככה ה׳ בשחין רע על הברכיים ועל השוקים (דברים כ״ח:ל״ה).
א. ההשלמה מספר הג״ן.
ולא יכלו החרטומים לעמוד – THE MAGICIANS COULD NOT STAND – Because this is the way of boils, to be on the knees and on the legs, as it is written: “Hashem will strike you in the knees and in the legs with a sore boil” (Devarim 28:35).
ולא יכלו החרטומים וג׳ – טעמו, שנתהוו ברגליהם ושוקיהם אבעבועות ופצעיהם שמנעו אותם מלקום לפני משה ע״ה בדרך הנימוס כמו שהיו רגילים לעשות, שהרי עוד יבואר גדולת כבודו ע״ה אצלם – גם האיש משה וג׳ (שמות יא:ג).
{ובכן} – משיב חכמים אחור וג׳ (ישעיה מד:כה) – נעתקו1 מן התשוקה להדמות למשה ואהרן – כלומר {להדמות להם} במעשיהם – עד שלא בלבד שלא יכלו שוב להדמות2, אלא אף לא הועילה חכמתם למנוע את רושם המכה מהם3, אלא עשתה רושם בהם כמו שעשתה רושם בשאר ההדיוטות – כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים.
1. קנו. במקור: ׳אנתקלוא׳ (בתרגום המהדיר: נרתעו אחור).
2. קנז. כמו שדרשו רז״ל בפרקי דרבי אליעזר (פרק מח): ׳כל מכה ומכה שהביא הב״ה במצרים הם היו מוסיפים מכה על מכה עד שהביא הב״ה עליהם את השחין ולא יכלו לעמוד ולעשות כן שנ׳ ולא יכלו החרטומים׳, אבל תימה שכבר במכת כנים לעיל (ח:יד) לא יכלו החרטומים לעשות כמשה ואהרן. [הערות נהור שרגא, הוספות ותיקונים]
3. קנח. ר״ל לא רק שנתקיים בהם תחילת הכתוב בישעיה ׳משיב חכמים אחור׳ ע״י שהשיב הי״ת חכמתם לאין, ולא יכלו להתחכם להדמות למשה ואהרן, אלא אף נתקיים בהם סוף הכתוב שם ׳ודעתם יסכל׳ מכיון שגם לא הועילה להם חכמתם להנצל מן המכה.
ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה – בושו והכלמו וחפו ראשם1 בהיותם מלאים שחין ולא יכלו מלט נפשם, על כן לא באו אל היכל המלך, ולא נראו לפני משה בחוצות, והיו בבתיהם מוסגרים.
1. השוו ללשון הפסוק בירמיהו י״ד:ג׳.
AND THE MAGICIANS COULD NOT STAND BEFORE MOSES. They were ashamed, and confounded, and covered their heads1 since they were full of boils and could not rescue themselves. Therefore they made no appearance in the royal palace, nor did they appear before Moses in the streets. And so they were imprisoned in their homes.
1. Jeremiah 14:3.
ולא יכלו החרטומים לעמוד – כי בושו ונכלמו ליראות בחוץ ונסגרו בחדריהם:
ולא יכלו החרטומים לעמוד, "and the sorcerers could no longer stand before Moses, etc.⁠" This is a description of the embarrassment of the sorcerers at their impotence, so that they withdrew to their private quarters so as not to have to face any hostile or disrespectful audience.
ולא יכלו החרטומים – דרך המלכים להיות הפלוסופים והחכמים רבים תמיד אצלו, והנה אלו אם שהיה זה בעת היותם עם פרעה, או ברחוב או במסלה, ששם ישיבתם ועליהם עובר משה תמיד, ספר הכתוב כי לא יכלו אלו החכמים לעמוד לפני משה, כטעם ויעמדו לפני פרעה (שמות ט׳:י׳), וכן אם יעמוד משה ושמואל (ירמיהו ט״ו:א׳), כי העמידה בזה היא שהעומד הוא עומד על רגליו לפני הנכבד ממנו, ובעבור שקדם אמרו, כי אמרו אל פרעה אצבע אלהים הוא (שמות ח׳:ט״ו), עד שהודו למעלת משה וליתרונו עליהם ועל כל הנבראים, ספר מה והודיע לנו, כי הם היו מכבדים מאד את משה, עד שלא היו יושבים לעולם לפניו ועתה לא יכלו. גם משה לא חמל עליהם להצילם ואם שהתודו על חסרונם ועונם, כי עדיין לא נפרדו ממרדם הראשון, כל שכן כי גם ישראל בכלל המכה הזאת, והענין הזה היה כן, כי משה ואהרן באו אל פרעה ועמדו לפניו כשהוא יושב, להיותו מלך כמ״ש ויעמדו לפני פרעה (שמות ט׳:י׳), אבל החרטומים ואם היו דרכם לשבת אצלו תמיד, רצוני אצל פרעה, כל שכן בעת בא משה שאז היה פרעה קורא לכל חכמיו, הנה לכבוד משה היו עומדים גם הם ולכן אמר לפני משה ולא אמר לפני פרעה. ולהיות הסדור כן, ספר הכתוב כי תכף שזרק משה הפיח בעמדו לפני פרעה, היה השחין באדם ובבהמה, עד שאף החרטומים שהיו שם באותו מעמד עומדים לפניו, נפלו עתה כי היה שחין רע על הברכים ועל השוקים.⁠1
1. השוו ללשון הפסוק בדברים כ״ח:ל״ה.
והוסיף להכותו מכת השחין אשר בה הודו בעקר השני הזה כמו שנאמר ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים – ירצה שלא עמד עוד בם טעמם ולא יכלו לכלכל דבריהם מפני המכה הזאת שהיתה בחרטומים ובכל ארץ מצרים לבדם שאם היו גם אהרן ומשה וכל ישראל מוכי שחין איך נבהלו מפניהם ולא יוכלו עמוד. אמנם היה כח המכה הזאת יתר על הקודמות לה במה שנגעה יד ה׳ בעצמם ובשרם של המצריים וגם בחרטומים. ונלאו מבקש עלות לתלות בהם ולזה לא יכלו לעמוד והודו בעבורה בעקר השני הזה אשר כפר עליו באומרו לשלח את בני ישראל כמו שפירשנו ובזה נשלם סימן עד״ש בפנה זו.
(יא-יב) ואמנם אמרו ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה כתב הרמב״ן שבושו והכלמו וחפו ראשם בהיות׳ מלאים שחין ושאף חכמת׳ לא עמדה להם להושיע עצמם על כן לא באו אל היכל המלך והיו נסגרים בבתיהם.
והנה לא יצא מהספק שזכרתי ואבן כספי כתב שכאשר הרגישו החרטומים שהיה מעשה משה רבינו אלהי לא היו מדברים עמו בהיותם יושבים כי אם עומדי׳ על רגליהם מפני כבודו ושכאשר זרק משה את פיח הכבשן ירד השחין פתאום על כל היושבים שמה בדרכים ובשוקים והחרטומים העומדים על רגליהם נפלו לארץ ולא היה להם כח לקום ולעמוד על רגליהם לפני משה מפני השחין ושלהודיע זה שקרה להם אמרה תורה ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה וגומר והיותר נכון אצלי הוא שתמיד החרטומים היו באים לפני פרעה בשעה שהיה בא משה לעשות מופת אם המכות הראשונו׳ לעשות גם הם כמוהו עד הכנים. ומשם ואילך היו באים לא לעשות כמעשה משה ואהרן אלא לעורר ספקות וגמגומים על השם כדי לחזק את לב פרעה כי בבוא הערוב היו אומרים שמזל התקופה היה מחייב כן ושההפלאה אשר בארץ גושן באה גם כן במזל הארץ כי יש לכל עם ועם וכל עיר ועיר מזל מיוחד בשמים ובבוא הדבר היו אומרים כן ושגם בבוא המגפה בבני אדם יקרה שיהיו אנשים בבית אחד ויחלו קצתם ויהי בריאי׳ קצתם והכל במזל ובתואנות ובכזבים אשר כאלה היו הם מחזיקים את לב פרעה.
אמנם בבוא מכת השחין לא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין ולא בקשו עליה תואנה ולא גמגום עד שמפני זה לא היה שם מי שיחזק את לב פרעה והוצרך הקב״ה לחזקו. והוא אמרו מיד ויחזק ה׳ את לב פרעה והחזוק הזה היה במה שלא הוכה פרעה בגופו באחת מהמכות האלה ולא שריו ועבדיו ובזה נתחזק לבבו ולא הרגיש בהם.
ואיפשר לפרש ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין ולא נאמר זה מפני דוחק חולי השחין שהיה בהם אלא שלא מצאו מענה לענין פיח הכבשן שיעשה הפעל הזה ולא ידעו טעם אמיתי ולא כוזב לתת בדבר הזה והוא אמרו שלא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה רוצה לומר להתוכח ולטעון עמו מפני השחין שלא שמר דרך המזל כשאר המכות שהיו הם מיחסים אליו ובזה הודו בשורש השני אשר הוא מההשגחה והותרו בזה השאלות הו׳ והז׳.
ועם היות שהם שמו בענין השחין יד לפה הנה חזק השם את לב פרעה ולא שמע אל משה ואל אהרן כמו שאמר להם בתחלה ולא ישמע אליכם פרעה ונשלם בזה סימן עד״ש. וחז״ל אמרו שבחמש מכות הראשונות פרעה מרשעתו הכביד את לבבו ובחמש אחרונו׳ שהתחילו מהשחין חזק השם את לבבו כדי להענישו במדותיו ויהיה בנין אב להן מה שנאמר כאן בשחין:
ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים – פירוש כי אמנם במכות הקודמות התחכמו גם החרטומים לעשות גם הם בלהטיהם כן. והעיזו מצחם לעומת משה לאמר גם אנחנו ככם. אבל במכה הזאת לא יכלו לעמוד ולהתקומם לפני משה בתשובה נוצחת להוציא השחין גם המה לפי שלא היתה בריה במצרים שלא היה בה השחין. אם כן האיך יאמרו להביא גם הם שחין על אדם אם כבר היה השחין בחרטומים ובכל מצרים. וה׳ נגע את כל איש ואשה אין נקי:
ולא יכלו החרטמים – לא נזכר בשום תוכחה ומכה צרת החרטומים זולתי בשחין, ואין ספק שלא נמלטו הרשעים האלה מן הצרות הראשונות, אלא נזכר זה כאן להודיע שעיקר הפשע הזה בחכמי מצרים ובחרטומיהם שהיו מכת צרי ה׳ ובוזי שמו ומכחישים בנפלאות תמים דעים, לכן לא יכלו אלה החכמים בעיניהם לעמוד לפני משה שהיה החכם באמת והחסיד שבחסידים, ושבעו בוז וחרפה בראות עצמם מלאי שחין ולא יכלו מלט נפשם:
ולא יכלו החרטמים לעמד לפני משה – נראה שהחרטומים גם כשלא היו עושים שום פעולה בלהטיהם, כמו בדבר ובערוב, היו תמיד לפני משה כשהיה מדבר עם פרעה, כדי לבדוק דבריו ומעשיו ולהטיל בהן ספק, ועתה בשחין לא יכלו לעמוד, כי נגעה המכה בגופם (דון יצחק).
The sorcerers could not remain before Moses. Apparently the sorcerers, even if they were not performing any act with their arcane arts – as in the case of the fatality and the mixture – always stood before Moses when he was speaking with Pharaoh, in order to scrutinize his words and actions and to cast doubt on them. Now, however, in the case of the ulcers, they could not remain standing before him, since the plague afflicted their own bodies (Abravanel).
ולא יכלו החרטמים לעמוד לפני משה – קרוב לוודאי שהחרטומים היו גם רופאים. לכן מכה זו, שהעמידה במבחן את חכמת הרפואה המצרית, היכתה בהם תחילה; וכנראה שהיכתה בהם מיד עם זריקת הפיח, על אף שלא היה ממנהגם להיפגש עם משה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ולא יכלו החרטמים – בג׳ מכות הראשונות שנעשו ע״י אהרן נסו גם החרטומים להראות כחם, אבל במכות ערוב ודבר שנעשו ע״י ה׳ החרישו, עד מכת שחין שנעשה ע״י משה ואהרן רצו גם הם לעשות דבר רק שלא יכלו לעמוד לפני משה משני טעמים: א] כי היה השחין בחרטומים עצמם, ב] שלא יכלו לנסות שגם הם יעשו שחין על איש אחד כי היה השחין בכל מצרים ועל מי ינסו לעשות בו שחין, וגם מודיע שהשחין לא נתרפא גם אחר הזמן כמ״ש בשחין מצרים אשר לא תוכל להרפא, וז״ש כי היה השחין בחרטומים, ר״ל שנשאר בהויתו לעולם, עד ששתי המכות כנים ושחין שבאו דרך עונש כמ״ש (ז יד) לא סרו מהם לעולם:
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

{Why does the narrative now speak once more of the magicians – 'they could not stand'?}
THE MAGICIANS COULD NOT STAND. In respect of the first three plagues, effected via Aharon, the magicians, too, wanted to exhibit their prowess. Although they remained inactive vis-a-vis the plague of the Beasts and the Epidemic, which were wrought directly by God, when it came to the plague of Boils, mediated by Moshe and Aharon, they also wanted to produce an effect. However, they could not stand before Moshe – for two reasons. One – because of the rash that was upon the magicians themselves; and two, because the rash was upon all the Egyptians, they could not find a single person upon whom to experiment and to afflict him with the rash.
Indicated, moreover, is that even after a considerable period of time had gone by, the rash would not heal – in accord with,⁠1 the rash of Egypt.... of which you cannot be healed. Hence, here, regarding the rash that was upon the magicians – as it was, so it always remained. In other words, the twin afflictions that were imposed as punishment, namely, the Vermin and the Boils, never left them.
1. Deut. 28:27.
ולא יכלו החרטומים: במכת ערוב ודבר לא נזכרו החרטומים כלל1. דוודאי היו יכולים גם המה להביא הערוב, וזהו עיקר מלאכתם כדאיתא סוף פרק ד׳ מיתות (סנהדרין סח,א) שמאספים מבחוץ2, וכן מכת דבר בודאי יכולים ע״י שדים להרוג, אבל הרי לא באו מכות אלו להראות כי יד ה׳ היא, אלא מכות נאמנות על מצרים ופרעה שירך לבבם3, ומה יועיל4 במה שהחרטומים יכולים לעשות כן. וגם, במכת הערוב נוכח פרעה כי יד ה׳ היא במה שהועילה תפילת משה, אלא שכסבור שיצא ידי חובתו במה שהסיר הסבלות מישראל5. משא״כ במכה זו שלא היתה אנושה כל כך, שהרי ידעו דסופה לחזור כמו שהיה6 ולא תשמש לעולם, והיסורים לשעה אפשר לסבול, וא״כ אינה אלא הוכחה על יד ה׳ כי חזקה היא, וכי אינו חוזר מדעתו ורצונו שישלח לגמרי ולא רק להקל העבודה, על כן בקשו החרטומים להראות שזו אינה הוכחה ואפשר שאינו אלא רצון משה ואהרן ועושים בכישוף, ומשום הכי בקשו להראות שגם המה יעשו כך, אבל לא יכלו לעמוד לפני משה.
1. מדוע כאן ״לא יכלו לעמוד״.
2. פעם אחת אני (רבי אליעזר) והוא (רבי עקיבא) מהלכין היינו בדרך, אמר לי (ר״ע), רבי, למדני בנטיעת קשואין (רש״י: הלכות מיני כשפים שעל ידיהם נתמלא כל השדה קשואים), אמרתי דבר אחד נתמלאה כל השדה קשואין. אמר לי, רבי, למדתני נטיעתן למדני עקירתן, אמרתי דבר אחד נתקבצו כולן למקום אחד.
3. תפיסה חדשה של רבינו בענין המכות.
4. כלומר, מה יועיל לפרעה אם גם חרטומיו יעשו כך, עובדה זו לא תפחית את המכות הנאמנות.
5. וכפי שכתב רבינו לעיל (ח,כח).
6. יש לציין שיש מהמפרשים הסוברים שלא נרפאו ממכה זו.
(יא-יב) במכת הכנים ניסו החרטומים לעשות אף הם כנים, ולא יכלו. במכות הערוב והדבר שנעשו על ידי ה׳ אך טבעי הוא כי פרעה לא יצווה על חרטומיו לעשות כן גם הם. ואלו עכשיו, כאשר משה הוא זה העושה את הנס, שוב ביקש פרעה שגם חרטומיו יעשו כנס הזה, אלא שהם אפילו לא יכלו לעמוד לפני משה, מפני שגם הם עצמם לקו במכה זו. דבר זה צריך היה להביא את פרעה לירוא את האלהים – אם אפילו חרטומים אינם יכולים להתגונן מפני אלוהי העברים, כיצד יתגונן מפניו הוא עצמו? מתוך יראה זו היה פרעה צריך לוותר עתה. ואולם, ״ויחזק ה׳ את-לב פרעה ולא שמע אליהם״, ה׳ חיזק את לבו כך, ששום יראה לא תחדור בו. מכיוון שעד כה לא נכנע מפני ה׳, וגם עכשיו רצה לוותר רק מתוך יראה, הוא היה צריך לשמש אובייקט ל״ואכבדה בפרעה״.⁠1 מכיוון שבמשך כל הזמן נאבק עם האלהים, ועדיין הוא שואף לעשות בניגוד לרצונו ית׳, נותנת לו ההשגחה הזדמנות לממש רצון רע זה וטוחה את עיניו, כך שלא יראה את תוצאותיהם הרעות של מעשיו, והיא מניחה לו ללכת לקראת אבדנו. בכך נשמר עקרון חופש-הבחירה של האדם. היראה מפני העונש האלוהי היתה מבטלת את חופש-הבחירה של פרעה, ועל כן צריך היה לחזק את לבו במיוחד, כדי להסיר את הפחד מפני חרב-דמוקלס המרחפת מעל ראשו, ובזה ניתנה לו לפרעה האפשרות ללכת אחרי שרירות לבו.
1. להלן, י״ד:ד׳ (המ׳). ומצינו מעין זה שהקב״ה מניח לרשעים להגביר את רשעתם כדי שיבואו על עונשם הראוי במקומות נוספים בתנ״ך; השוה יהושע י״א:כ׳, ישעיהו י׳:ט׳ ואילך; ס״ג:י״ז, תהלים פ״א:י״ב ואילך.
ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה כו׳ – פירושו שבושו מפני משה ולא היה כח בלהטיהם לעשות שחין על משה אף שהיה סמוך לפלטין של פרעה ולא בארץ גושן וכבר חלה בו הצרעת שידו היה מצורע כשלג ונוח לחול עליו שנית ובכל זה לא יכלו להפוך בשרו לשחין ולכן נכלמו מפניו מאד ואדרבא מהם התחילה מכת השחין וכמו שאמר כי היה השחין בחרטומים.
הַֽחַרְטֻמִּ֗ים... בַּֽחַרְטֻמִּ֖ם – The second occurrence in this verse of the word “magicians” is spelled defectively, i.e., חַרְטֻמִּם with vowel ḥîrēq rather than חַרְטֻמִּים with the vowel ḥîrēq-yôdh. According to the Masora, there are 2 occurrences of the word spelled defectively, 1 here (Exodus 9:11) with the prefix בַּ, and 1 in the previous chapter (Exodus 8:15) with the prefix הַ. See Selected Masoretic Notes Shemot 8:15.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קראאבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושאברבנאלמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהליקוט הערות מסורההכל
 
(יב) וַיְחַזֵּ֤ק יְהֹוָה֙י״י֙ אֶת⁠־לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶֽׁה׃
Hashem strengthened Paroh's heart1 and he did not listen to them, as Hashem had spoken.
1. Hashem strengthened Paroh's heart | וַיְחַזֵּק י"י אֶת לֵב פַּרְעֹה – This is the first case where the hardening of Paroh's heart is explicitly attributed to Hashem. Regarding the significance of this switch, see Hardened Hearts.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנור׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
חיזוק לב פרעה (קישור לעיון) – שמות ג׳:י״ט, שמות ד׳:כ״א, שמות ז׳:ג׳-ד׳, שמות ז׳:י״ג, שמות ז׳:י״ד, שמות ז׳:כ״ב-כ״ג, שמות ח׳:ט״ו, שמות ח׳:י״א, שמות ח׳:כ״ח, שמות ט׳:ז׳, שמות ט׳:ל״ד, שמות י׳:א׳, שמות י׳:כ׳, שמות י׳:כ״ז, שמות י״א:ט׳-י׳, שמות י״ג:ט״ו, שמות י״ד:ד׳, שמות י״ד:ח׳, שמות י״ד:י״ז-י״ח
[לב] 1ויחזק ה׳ את לב פרעה, כיון שראה הקב״ה שלא חזר בו מחמש מכות ראשונות, מכאן ואילך אמר הקב״ה אפילו אם ירצה [רצה] לשוב אני [מחזק] אחזק לבו כדי שאפרע כל הדין עמו. כאשר דבר ה׳ אל משה, שכן כתיב ואני אקשה את לב פרעה (שמות ז׳:ג׳). (שמות רבה י״א ז)
1. במדרש חדש על התורה הנדפס מכת״י (דף ריז): ״ויחזק ה׳ את לב פרעה, והכביד את לבו, שנאמר (לעיל ח כ): ׳ויכבד פרעה את לבו׳, ׳ויפן פרעה ויבא אל ביתו׳ (לעיל ז כג), ואחר כך: ויחזק ה׳, אמר לו הקב״ה: מתחלה אתה היית מכביד לבך, מיכן ואילך אני מוסיף על לבך, שנאמר (להלן י א): כי אני הכבדתי וגו׳, וגם הוא אומר למשה: ואני ידעתי כי לא יתן וגו׳ (לעיל ב יט), לכך הוא אומר: ואני אקשה את לב פרעה וגו׳ (לעיל ז ג), הוי: ׳כל פעל ה׳ למענהו׳ (משלי טז ד)״. וראה לעיל ז אות נב.
במכילתא סוף פ׳ בא (יג טו): ״ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו, יכול מאליו, תלמוד לומר: ויחזק ה׳ את לב פרעה״. וראה קהלת רבה א טז: ״הלב מתנשא, שנאמר: ויחזק ה׳ את לב פרעה״, וזהר בראשית (קצה.), וראה להלן לט מה שכתבתי מדברי הרמב״ם הלכות תשובה.
וְתַקֵּיף יְיָ יָת לִבָּא דְּפַרְעֹה וְלָא קַבֵּיל מִנְּהוֹן כְּמָא דְּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה.
Hashem caused Pharaoh’s heart to remain hard and he did not accept them just as Hashem had spoken to Moshe.
ותקף י״י לבא דפרעה ולא שמע להון היך מה די מלל י״י עם משה.
ותקיף י״י ית יצרא דלבה דפרעה ולא קביל מינהון היכמא דמליל י״י עם משה.
And the Lord hardened the design of Pharoh's heart, and he would not hearken to them, as the Lord had said to Mosheh.
ויחזק י״י את יצר לב פרעה ולא שמע עליהם כאשר דבר י״י אל משה.
וַיְחַזֵּק ה׳ אֶת לֵב פַּרְעֹה – כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא חָזַר בּוֹ מֵחָמֵשׁ מַכּוֹת רִאשׁוֹנוֹת, מִכָּאן וָאֵילָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִלּוּ אִם יִרְצֶה לָשׁוּב אֲנִי מְחַזֵּק לִבּוֹ, כְּדֵי שֶׁאֶפְרַע כָּל הַדִּין מִמֶּנּוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ אֶל משֶׁה, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה (שמות ז׳:ג׳).
ושדד אללה קלב פרעון ולם יקבל מנהמא כמא קאל אללה.
וחיזק ה׳ את לב פרעה ולא קיבל מהם, כאשר אמר ה׳.
ויחזק ה׳ את לב פרעה ולא שמע אליהם כאשר דבר ה׳ אל משה – בתחלה ויחזק לב פרעה (שמות ז יג), ויכבד לב פרעה (שם ט ז), ויכבד פרעה את לבו (שם ח לב), דהיינו מעצמו, ואחר כך ויחזק ה׳, היינו דאמר ריש לקיש בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעין אותו, וכן יחזקאל אומר ונתתי מכשול לפניו (יחזקאל ג כ), וכתיב (אנכי) [אני ד׳] פתיתי את הנביא ההוא (שם יד ט), כיון שאדם רוצה להשתמש ברשעו, הוא נכשל מן השמים, ותנן שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה:
ירויחו דורשי הפרשה ויבינו וסמוך לה מכה שביעית, חזר ושלח והעיד והתרה בהם, שבשביל שהיו כופין את עמו להיות בוצרין כרמיהם, ומוסקין זיתיהן, וקוצרין שדותיהן, לפיכך הוא שולח בהם מכת ברד, וכן אמר דוד משיח ה׳ יהרג בברד גפגם ושקמותם בחנמל (תהלים עח מז). ר׳ הונא אמר בשם ריש לקיש כפילקין היה הברד יורד וקוטע כל האילנות. אמר ר׳ יוחנן מן הדא דריש לקיש את שומע תרתי, בחנמל בא חן מל, כלומר בא וחנה על יבול הארץ ועל האילנות ומללם, מלמד שהיה החגב בא בינות אבני הברד ומתערבין אילו באילו, הברד קוטע והחגב אוכל, בחנמל מתרגמינן בכליותא, ואת החגב למינהו (ויקרא יא כב), מתרגמינין בירושלמי וית כרזובא לזניה, אלו דברי רבותינו, ואני מנחם אומר כי הפסוק הזה מגיד על שתי המכות יהרג בברד גפגם, זו מכת ברד, ושקמותם בחנמל, זו מכת ארבה, והכי מסתבר:
ויחזק י״י – השם אמץ לבבו בפעם הזאת.
ויחזק – על כן לא בקש להעתיר.
AND THE LORD HARDENED THE HEART OF PHARAOH. He therefore did not request Moses to entreat the Lord.⁠1
1. As he did in the case of the frogs and swarms.
ויחזק ה׳ – גם בזו לא שייך לשאול רפואה, כי האבעבועותא מאיליהן מתרפאות, כאבעבוע של משה.⁠ב
א. בכ״י מינכן 52 בטעות: הוא בעבועות.
ב. בחזקוני: ״מכוה״ במקום ״משה״. אך סביר שהכוונה לצרעת ידו של משה בשמות ד׳:ז׳, והשוו פירוש ר״י בכור שור שמות ד׳:א׳.
ויחזק ה׳ – HASHEM STRENGTHENED – Also in this it did not pay to ask for healing, because the blisters healed by themselves, like the blister of Moshe.
ויחזק יוי – במופת התנין (לעיל ז:יג) אמר וַיֶּחֱזַק, שוב {במכת דם (שם פסוק כג) אמר} ולא שת לבו, שוב {במכת צפרדע (לעיל ח:יא) אמר} וְהַכְבֵּד, שוב {במכת כנים (שם פסוק טו) אמר} וַיֶּחֱזַק, שוב {במכת ערוב (שם פסוק כח) אמר} וַיַּכְבֵּד, שוב {במכת דבר (לעיל פסוק ז) אמר} וַיִּכְבַּד, שוב כאן {במכת שחין אמר} וַיְחַזֵּק יוי. ובין וַיֶּחֱזַק {ל}וַיְחַזֵּק1 חילוק גדול, ויובן ממנו כי וַיֶּחֱזַק או וַיִּכְבַּד {טעמו} שלא נתרכך2. וְהַכְבֵּיד3 או וַיַּכְבֵּד {היינו} שנתרכך והשתמש בקשיות עורף ועקשנות והתחרות. וַיְחַזֵּק יוי {היינו} שנתרכך וחיזק אותו יתעלה למען יפיק גזירתו. ואע״פ שהכל ברשותו יתעלה4, הרי זה כמו שאומרים: הבריא – בריאותו על ידי רשותו יתעלה, והמתרפא אחרי המחלה – האל ישתבח5 מרפא אותו, וכיוצא בזה6, והבן זה.
1. קנט. שתי המילים האלה מנוקדות בכתה״י [וניקדתי שאר המילים בקטע ע״פ העתקת המהדיר].
2. קס. כוונת רבנו לחלק את הימנעותו של פרעה להכנע לשלשה סוגים. סוג א׳ הוא כשלא פעל שום פעולה חיובית ברוחו, רק לבבו היה אמיץ מלפני כן באופן שהאותות והמכות לא ריככו את לבו, וכן אירע אחרי מופת התנין ומכות כנים ודבר [ואף שלא ביאר זאת רבנו בפירוש, נראה שכן הוא גם במכת דם שנאמר בו ׳ולא שת לבו׳ שפירושו כמשמעו]. סוג ב׳ מדבר כשבאו עליו מכות צפרדע וערוב שהן באמת גרמו ללבו שיתרכך, אבל שוב אימץ לבבו בפעולה חיובית והקשה ערפו בפועל. וסוג ג׳ היה כאן, אחרי מכת שחין, שלבו של פרעה נתרכך לגמרי אבל הקב״ה שלל בחירתו ואימץ לבבו כבראשונה.
לדרך זו עולה שמה שנאמר בפר׳ שמות (ד:כא) ׳ואני אחזק לבו׳, הוא הודעה על העתיד, אבל לא התרחש בפועל עד מכת שחין, והשוה לשון מדרשם ז״ל בשמות רבה (יא:ו): ׳ויחזק ה׳ את לב פרעה – כיון שראה הקב״ה שלא חזר בו מה׳ מכות ראשונות, מכאן ואילך אמר הקב״ה אפילו אם ירצה לשוב אני מחזק לבו כדי שאפרע כל הדין ממנו, כאשר דבר ה׳ אל משה שכן כתיב ואני אקשה את לב פרעה׳, וכעין זה כתב הרמב״ן לעיל (ז:ג), וע״ש שביאר הכתובים ע״פ מדרשם ז״ל בדרך זו. ואמנם לכאורה בכך שונה דרכו של רבנו מדרך הרמב״ם שכתב בשמונה פרקים (פ״ח) ובהל׳ תשובה (ו:ג), שכבר מהזמן שהרע פרעה לישראל ואמר ׳הבה נתחכמה לו וג׳⁠ ⁠׳ נגזר עליו למנוע ממנו דרך תשובה, כדי שיבואו עליו כל הקללות האלה. ואולי יש לומר שנגזר אז להביא עליו את תהליך המכות שיובילוהו לבסוף לידי המצב שבו נמצא לבסוף משולל הבחירה, אף שבתחילה היה עדיין בחר ברע בבחירתו החפשית, ואי נמי יתכן לפרש שאף אילו היה פרעה נכנע במכות הראשונות לא היה מועיל לו, כי הקב״ה היה מחזק את ליבו, אלא שבפועל לא הגיע הדבר לידי זה כי אף הוא מצד עצמו לא נכנע, ויש לעיין בזה.
3. קסא. כך בכתה״י (והאות יו״ד רק אם למקרא). [הערות נהור שרגא]
4. קסב. השוה לשון הרמב״ם במורה נבוכים (ב:מח, מהד׳ שורץ עמ׳ 422): ׳דע שכל הסיבות הקרובות, שמהן חוּדש מה שחוּדש, אין הבדל אם הן סיבות עצמוּתיות וטבעיות או בחיריות או מקריות. ב׳בחיריות׳ מתכוון אני שסיבת אותו מחודש היא בחירתו של אדם, או אפילו רצונו של בעל-חיים מבין שאר בעלי-החיים. כי כל זאת מיוחס לאל יתעלה בספרי הנביאים׳, וע״ש עוד באורך. והשוה לשון המאירי בפירושו לתהלים (קה:כה) שעל פי הדברים האלה כתב לבאר ענין בחירתם של המצריים: ׳הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ – ואמר הפך לבם, רוצה לומר נהפך. או יהיה פועל יוצא לשם, כי הוא סיבת הכל׳.
5. קסג. במקור: ׳אללה סבח׳⁠ ⁠׳ (בתרגום המהדיר: האל יתהלל), ונראה כדברי המהדיר ש׳סבח׳⁠ ⁠׳ הוא קיצור ל׳סבחאנה׳. יש לציין שתואר זה נדיר הוא בשימוש רבנו (נמצא איזה פעמים בספר המספיק אבל אין רבנו משתמש בו בפירוש התורה, ואמנם נמצא כזה להלן פר׳ כי תשא פרק לג בלשונות שהועתקו מפירושי אבי אביו, רבי מימון הדיין ז״ל, ע״ש), אבל היו שנהגו לספח תואר זה לכינויי שם השם (השוה מילונם של פרופ׳ בלאו עמ׳ 285, ושל פרופ׳ פרידמן עמ׳ 557), וכנראה הביא רבנו כאן מאי דאמרי אינשי כלשונם.
6. קסד. נראה שכוונת רבנו להשיב על השאלה הרי לכאורה בין כאשר פרעה התחזק בעצמו ובין כאשר הקב״ה חיזק את ליבו – שניהם ע״י השי״ת. ומשיב רבנו שדברים שהם מתנהלים כפי טבע הבריאה מייחסים אותם לרשות הקב״ה, ואילו דברים היוצאים מהרגילות מייחסים אותם למעשי ה׳, והיינו שהתמדת הבריאות מתייחסת לרשות השי״ת, ורפואת החולה מתייחסת להתערבות ממשית של הקב״ה במעשה. וזה החילוק בין פרעה שהתחזק בבחירתו – ברשות הקב״ה, ובין שחיזק ה׳ את לב פרעה – ע״י התערבות ממש. [ואולי נכלל בכוונת רבנו שאף שהכל ממנו יתברך, רגילים להביט על כל סיבה שהיא מסובבת בפני עצמה, כמו שהאומרים שהקב״ה הוא שגרם למישהו שיפול למשכב מתוך חליו עדיין מודים ומשבחים להקב״ה שריפא אותו מחליו כשקם ממטתו, כאילו לא היה החולי ממנו אלא מסיבה חוצה לו כביכול. ועל דרך זה מראים הכתובים כאילו המכות באו על פרעה כעונשים על רוע מעשהו, ובאמת הכל ממנו יתעלה והוא מסבב גם החטא וגם העונש].
ולא שמע אלהם – כסבור אבעבועות אלו מתרפאות כשאר אבעבועות של מכוה.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
ולא שמע אליהם, "but he paid no heed to them.⁠" [This was also a plague that had not been announced beforehand to Pharaoh. Ed.] An additional reason why Pharaoh paid no heed to this plague was that the boils proved responsive to medical treatment.
ויחזק י״י את לב פרעה – יתכן שבמכות הראשונות היו החרטומים מחזקים את לבו להתפאר בחכמתם אצלו, ועתה לא באו לפניו, ואין עוזר לו ואין סומך באולתו רק עונותיו אשר ילכדונו. או שירמוז הכתוב למה שפרשו רבותינו, כי במכות הראשונות בפשעו היה הדבר, ועתה סבה מאת השם, כמו שבארתי למעלה (רמב״ן שמות ז׳:ג׳). והוא האמת.
AND THE ETERNAL HARDENED THE HEART OF PHARAOH. It is possible that during the first plagues, the magicians hardened Pharaoh's heart in order to pride themselves in their wisdom. But now that they did not come before him and there was none to help him and none to uphold him1 in his folly except his iniquities that ensnared him,⁠2 [it was G-d Who hardened his heart]. It is possible that Scripture is alluding to that which our Rabbis have explained,⁠3 i.e., that during the first plagues, the hardening of Pharaoh's heart was his own doing,⁠4 and now it was [rightfully] caused by G-d, as I have explained above (Shemot 7:3). This is the true explanation.
1. See Isaiah 63:5.
2. See Proverbs 5:22.
3. Shemoth Rabbah 11:7.
4. And not, as stated before, that it was caused by the magicians, who were proud of their arts.
ויחזק ה׳ את לב פרעה – זו מכה ששית נאמר בה ויחזק ה׳ כי בחמש מכות ראשונות לא נאמר בהן כן כי אין החזוק מאתו יתברך כי אם מתוך כובד לבו של פרעה ומתוך שהיו החרטומים מחזקים את לבו ומתפארים בחכמתם אצלו, אבל עתה במכת השחין לא באו בהיכל מלך פנימה ולא נראו לפני משה כלל כי נתביישו בהיותם מוכי שחין ואין מחזיק ביד פרעה ואין מדבר על לבו ואולי היה נמלך לשלחם אלא שהיתה סבה מאת השי״ת מכאן ואילך.
ויחזק ה' את לב פרעה, "God hardened the heart of Pharaoh.⁠" This was the sixth plague already and it is the first time that the Torah writes that it was God who made Pharaoh's heart strong. Up until now he had hardened his heart unassisted by God but due to other considerations as we explained. Now there were no sorcerers who would have lent backbone to Pharaoh by their very presence and would have caused him to remain obstinate. They were ashamed to appear in public as they themselves were suffering from the symptoms of this שחין פורח אבעבעת. Had God not interfered at this point, Pharaoh might have capitulated and perhaps would have decided to let the Israelites go.
ויחזק ה׳ – יתכן כי במכות הראשונות הי׳ החרטומים מחזקים לבו להתפאר בחכמתם ועתה אינם באים לפניו ואין מי שיחזק לבו לכן כתיב ויחזק ה׳ את לבו. כתב ר׳ אברהם לא ביקש פרעה שיעתירו בשבילו שלא עמדה המכה ואין ללמוד ממכה ראשונה שעמדה ז׳ ימים שכך עמדה כל מכה ומכה כי אחר הפסוק נרדוף וידוע כי מכת הדבר היתה שעה אחת והנה מכת החשך היתה ג׳ ימים על כן אין לנו דרך לידע באיזה חודש בשנה התחילו המכות רק אם הוא קבלה ביד חכמינו הקדושים קבלנו ושמענו:
ויחזק ה', "the Lord strengthened the heart of Pharaoh.⁠" It is possible that during the preceding plagues the presence of and encouragement by the sorcerers had helped Pharaoh to maintain a defiant posture. Now God had to strengthen his heart so that he would not capitulate prematurely, and God could not complete the whole series of plagues He had planned.
Ibn Ezra writes that Pharaoh did not ask Moses to pray to God on this occasion because the plague did not last long, and we should not assume that because the first plague had lasted for seven days, that all the subsequent plagues also lasted for a whole week. We should be guided by the text, so that the plague of pestilence lasted only for an hour, whereas the plague of darkness continued for three whole days. This being so, we have no way of calculating during which month of which year these plagues commenced. If what the sages have handed down to us is based on tradition, we are, of course, bound to accept this, if not, we may pursue our own speculations.
כאשר דִּבֶּר ה׳ אל משה – רוצה לומר שכבר אמר ה׳ יתעלה למשה כי הוא יחזק את לבו.
(יב-יח) אמנם עדיין חזק את לבם כי לא נתברר להם העקר השלישי והוא שתתפשט יכלתו והשגחתו על הארץ כלה ועל כל מלכיה לעשות בהם כרצונו כמו שעשה בו כי הוא מה שכפר בו בתחלה באומרו לא ידעתי את ה׳ וגם את ישראל לא אשלח (שמות ה׳:ב׳) כמו שכתבנו וצריך שיתברר לו עוד כי זה אלהים אלהינו אלהי כל הארץ יקרא וזה בהביא עליהם מכות מופלאות חדשות בכמות ואיכות אשר לא נבראו כמותם מימות עולם כי זה מה שיורה היותם ביכולת מוחלט הרודה על ממשלת הטבע כלו שאם היו לפי המנהג הטבעי או ממשפט אלהי הארץ ומזלה יתחייב בהכרח כי מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש כי סבוב מערכות השמים הם חוזרין תמיד על משפטם וכן יסבו בלכתם. [ד] ולזה הביא עליהם סימן בא״ח שנתייחדו מהקודמות לבד בזה הענין עצמו כמו שאמר בברד אשר לא היה כמוהו למן היום הוסדה ועד עתה. ובארבה לפניו לא היה כן ארבה כמוהו וגו׳ (שמות י׳:י״ד). אמנם באו בצירוף התפארות הזמן גם ההפלאה כי תמיד הגדיל והפליא לעשות כמו שיתבאר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

ויחזק ה׳ – כי לא היה סובל זה בלי ספק, כענין באיוב ״וגע אל עצמו ואל בשרו״ (איוב ב׳:ה׳).
'ויחזק ה, God needed to reinforce Pharaoh’s heart as without this he would not have been able to endure this plague without his resistance collapsing. We know how Satan expected Job to react to the same affliction, from Job 2,5 “if You lay a hand on his bones and flesh he will surely blaspheme.”
ויחזק ה׳ את לב פרעה – סר חוזק לב פרעה הטבעי ולא יכול לסבול עוד כובד הצרה, והיה מוכרח א״כ לשלח את העם מצרת נפש ומפחד לב, אבל לא חפץ ה׳ בזה, ולכן חִזֵּק את לבבו באורח פלא שלא ימוט מרוב הצרות שיפגעוהו, עד יביא ה׳ עליו את כל משפטיו הרעים כפי שגזרה חכמתו העליונה וישיב גמולו אל חיקו, ועל זה יורה שרש חזק כשבא בבנין הכבד כמו ובידך לגדל ולחזק לכל (ד״ה א׳ כ״ט י״ב):
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ויחזק ה׳ – כי לבו של פרעה נתרכך אז בפרט שהחרטומים שחזקו את לבו עד הנה לא באו אליו, רק שה׳ חזק לבבו וכמ״ש חז״ל שיען שהיה המכה הששית שלא עשה תשובה חזק ה׳ את לבבו:
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

THE LORD STRENGTHENED. Pharoh's resolve had been weakened, and the verse conveys that since this time the magicians had not appeared before him, God alone strengthened his spirit. Our Sages elaborate, moreover,⁠1 that the Lord strengthened Pharoh's heart because this was the sixth plague and still he had not reconsidered.
1. Ex. R. 11:6.
ויחזק ה׳ את לב פרעה: עד כאן כתיב ״ויחזק לב פרעה״, היינו, שהחזיק פרעה את לבו מאליו, ע״פ מה שמצא תואנה בדבר, כמו שכתבתי לעיל (ח,יא), או ע״פ דבר החרטומים כמו שכתבתי שם פסוק ט״ו, ומה שמסיים בכל מקום1 ״כאשר דיבר ה׳⁠ ⁠⁠״2, אין הפירוש דיבור ממש3, אלא במה שהיסב ענין שיחזק לב פרעה היינו ׳דבר ה׳⁠ ⁠׳, וכמו שכתבתי בספר בראשית (כד,נא)4 {ובמכת ערוב שלא היתה גם כן תואנה, מ״מ היה מקום לפרעה לטעות דסגי במה שיקל עבודתו וסבלותיהם, כמו שכתבתי שם (ח,כח).} אבל במכה זו לא היתה שום תואנה והחרטומים גם כן לא דברו מאומה5, מ״מ ״ויחזק ה׳ את לב פרעה״, ועל זה מסיים ״כאשר דבר ה׳ אל משה״ היינו דבור ממש והוא ״ואני אקשה את לב פרעה״.
ולא שמע אלהם6: את דברי משה ואהרן שבאו להוכיח מזו המכה, לא אבה לשמוע אליהם כלל7, ולא הוסיף להקל עוד העבודה8, ומשום הכי כתיב ״ולא שמע אליהם״.
1. בצפרדעים (לעיל ח,יא), ובכינים (שם,טו).
2. ולא הוזכר ״אל משה״ כמו בפסוקנו.
3. שהרי ה׳ אמר ״ואני אקשה את לב פרעה״ ובמכות ההם לא חיזק את לבו, אלא פרעה חיזקו מאיליו.
4. ז״ל רבינו שם: מה שהורה בהשגחה פרטית הוא ׳דבר ה׳, כמו שכתבתי לעיל (כב,ב), וכן ביארנו בספר שמות (טז,כג) ובספר ויקרא (י,ג) לשון ״הוא אשר דבר ה׳⁠ ⁠⁠״. וכ״כ רבינו בראשית כב,ב. כו,ב. לב,יג.
5. שהרי ״לא יכלו לעמוד״...
6. ומאידך אינו מסיים ״ולא שילח את העם״ כפי שסיים במכת ערוב (ח,כח) ובמכת דבר (פסוק ז׳).
7. משמעות ׳שמיעה אל׳ – הטיית אוזן לשמוע.
8. דבר שרמזה אותו התורה ע״פ רבינו (לעיל ח,כח. ט,ז) במילים ״ולא שילח את העם״, שמשמעותו – אמנם לא שלחם, אך הקל את השעבוד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנור׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יג) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙י״י֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה הַשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וְהִתְיַצֵּ֖ב לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּֽה⁠־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙י״י֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים שַׁלַּ֥ח אֶת⁠־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃
Hashem said to Moshe, "Rise early in the morning and station yourself before Paroh and say to him, 'Thus says Hashem, God of the Hebrews: Send My people out that they may serve Me.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומא (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳טור הפירוש הארוךעקדת יצחק פירושאברבנאלאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןליקוט הערות מסורהעודהכל
(יג-יח) התראה בפרעה לפני המכה (קישור לעיון) – שמות ז׳:ט״ו-י״ז, שמות ז׳:כ״ו-כ״ט, שמות ח׳:ט״ז-י״ז, שמות ט׳:א׳-ג׳, שמות י׳:א׳-ד׳, שמות י״א:ד׳-ח׳
[לג] 1ויאמר ה׳ אל משה השכם בבקר, על כל מכה ומכה שהביא הקב״ה על המצריים לא היה משה רבינו הולך אלא על פי הגבורה. יבואו עשרה מאמרות של עשר מכות ויפרעו מפרעה ומן המצריים שרצו לשעבד עם ישראל, שבעבורם נברא העולם בעשרה מאמרות. (לק״ט)
[לד] 2השכם בבקר, מפני מה נאמר בדם וערוב וברד השכמה, ובכולן לא נאמר השכמה, הדם כדי שיעשהו לעיניהם, שאם יאמר לו, צא אתה וכל אוכלוסיך, אינו מקבל, אלא פגע בו על היאור. הערוב, כדי שיראוהו שלא היה לו מהיכן לבוא, אלא כשהיו עומדין בחוץ, הלכו ומצאו בתיהן מלאים, שנ׳ ויבא ערב כבד (שמות ח׳:כ׳). הברד כדי להזהירו, שנאמר הירא את דבר ה׳. (משנת רבי אליעזר פי״ט)
[לה] 3השכם בבקר, למה לא נאמר כאן הנה יוצא המימה, כיון שראה פרעה שבעת [שבשעת] שהיה יוצא המימה משה מקדימו בדרך נמנע שלא לצאת [מלצאת] כדי שלא יפגע בו משה, א״ל הקב״ה לך אצלו בהשכמה עד שלא יצא מביתו. (שמות רבה י״ב א)
[לו] 4והתיצב לפני פרעה ואמרת אליו, אתה מוצא, במשה שהשגיב הקב״ה כחו ללכת בשליחותו ולעשות ציוויו, והיה מורה לפרעה הרשע שיעשה תשובה, שלא [היה] חפץ לשלוח המכה [עליו] עד שיזהירנו שיעשה תשובה, שכן כתוב השכם בבקר והתיצב לפני פרעה, היה נותן כח במשה להשכים ולהתיצב לפני פרעה (והיה מורה דרך לפרעה) כדי שיעשה תשובה, שכן כתיב ואמרת אליו כה אמר ה׳ אלהי העברים וגו׳. (שמות רבה י״ב א)
1. לעיל ז אות עב בביאור, משמו״ר טו כז, ומגן אבות.
2. מדרש הגדול ח טז, וכן בפירוש אגדה של פסח בברכת אברהם דף לב.
3. לעיל ז נז, ח נו.
4. לעיל ז סח.
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה אַקְדֵּים בְּצַפְרָא וְאִתְעַתַּד קֳדָם פַּרְעֹה וְתֵימַר לֵיהּ כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דִּיהוּדָאֵי שַׁלַּח יָת עַמִּי וְיִפְלְחוּן קֳדָמָי.
Hashem said to Moshe, “Rise early in the morning and stand before Pharaoh, and say to him, ‘Thus says Hashem, God of the Hebrews: Send out My people and let them serve before Me.
ואמר י״י למשה אקדם בצפרא ואתעתד קדם פרעה ותימר ליה כדין אמר י״י אלההוןא דיהודייב שלח ית עמא ויפלחון קדמייג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלההון״) גם נוסח חילופי: ״אלהא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיהודיי״) גם נוסח חילופי: ״דעבראי״ וגם נוסח חילופי אחר: ״{דעבר}יי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדמיי״) גם נוסח חילופי: ״{קד}מוי״.
ואמר י״י למשה אקדם בצפרא ותיתעתד קדם פרעה ותימר ליה כדנא אמר י״י אלקא דיהודאי פטור ית עמי ויפלחון קדמי.
And the Lord said to Mosheh, Arise in the morning, and place thyself before Pharoh, and say to him, Thus saith the Lord, the God of the Jehudaee, Emancipate My people, that they may worship before Me.
ויאמר י״י אל משה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה ואמרת אליו כה אמר י״י א-להי העברים שלח את עמי ויעבדו לפני.

פרשה יב

[א] וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה (איוב ל״ו:כ״ב), אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הֶן אֶחָד, שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן יְוָנִי קוֹרִין לְאֶחָד הֶן, כְּלוֹמַר אֶחָד אֱלֹהֵינוּ יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ, מַעֲצִים כֹּחַ הַצַּדִּיקִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ, וּמִי כָמֹהוּ מוֹרֶה, שֶׁהוּא מוֹרֶה דֶרֶךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּמשֶׁה שֶׁהִשְׂגִּיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּחוֹ לָלֶכֶת בִּשְׁלִיחוּתוֹ וְלַעֲשׂוֹת צִוּוּיוֹ, וְהָיָה מוֹרֶה לְפַרְעֹה הָרָשָׁע שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה, שֶׁלֹא חָפֵץ לִשְׁלוֹחַ הַמַּכָּה עַד שֶׁיַּזְהִירֶנּוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה, שֶׁכֵּן כְּתִיב: הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה, הָיָה נוֹתֵן כֹּחַ בְּמשֶׁה לְהַשְׁכִּים וּלְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה, וְהָיָה מוֹרֶה דֶרֶךְ לְפַרְעֹה כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים.
[טז] ויאמר ה׳ אל משה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה וגו׳ (שמות ט׳:י״ג) כי בפעם הזאת וגו׳ (שם שם:י״ד) זש״ה שיתה ה׳ מורה להם (תהלים ט׳:כ״א), האדים פניהם, מהו מורה, הכניס בהם רוח של שטות. ד״א שיתה ה׳ מורה להם, לפי שהן עושין עצמן מריות, הודע להם שאתה אדון על כולם, שיתה ה׳ מורה להם, ידעו גוים שהן אנוש, והן עושין עצמן אלוהות. חירם מלך צור עשה עצמו אלוה, שנאמר יען גבה לבך ותאמר אל אני (יחזקאל כ״ח:ב׳), הודיעו הקב״ה שהוא אנוש, שאמר אל ארץ השלכתיך, לפני מלכים נתתיך, לראוה בך (שם שם:י״ז), הודיעו הקב״ה שהוא בשר ודם, הוי ידעו גוים אנוש המה סלה.
נבוכדנצר עש עצמו אלוה, שנאמר אעלה על במתי עב וגו׳ (ישעיהו י״ד:י״ד), הודיעו הקב״ה שהוא בשר ודם, שנאמר ומן אנשא לך טרדין (דניאל ד׳:כ״ט).
ויואש עשה עצמו אלוה, שנאמר (אחרי) [ואחרי] מות יהוידע (הכהן) (דברי הימים ב כ״ד:י״ז), אמרו לו אלוה אתה, אילולי שאתה אלוה לא היתה עושה שש שנים בבית קודש הקדשים, כהן גדול לא היה נכנס אלא פעם אחת, והיו הכל מתפללים עליו שיכנס בשלום, ואתה עשית שם שש שנים, אילולי שאתה אלוה לא היתה חי, באותה שעה קיבל מהם, שנאמר אז שמע המלך אליהם (שם), מיד הודיעו הקב״ה שהוא בשר ודם, מה כתיב, ואת יואש עשו שפטים, (שם שם:כ״ד), הוי ידעו גוים אנוש המה סלה.
פרעה עשה את עצמו אלוה, שנאמר יען אמר (יאור לי) [לי יאורי] ואני (עשיתיני) [עשיתי] (יחזקאל כ״ט:ט׳), אמר אני הוא שבראתי את עצמי, מיד הודיעו שהוא בשר ודם, אמר הקב״ה בשביל שעשה את עצמו אלוה, הודיעו שהוא בשר ודם, הרי הוא יוצא לדרכו ולצורכו בבוקר, אחוז בו והודיעו שהוא בשר ודם, מה עשה משה מיד כשא״ל הקב״ה השכם אל פרעה, אחז בו משה, אמר הנח לי שאעשה צרכי ואחר כך אני מדבר עמך, אמר משה יש אלוה שהוא עושה צרכיו, לפיכך אמר לו הקב״ה השכם בבוקר והודיעו כי הוא בשר ודם.
[יז] ד״א השכם בבקר. זש״ה חזית איש מהיר במלאכתו וגו׳ (משלי כ״ב:כ״ט), רבי יהודה ורבי נחמיה, ר׳ יהודה אומר מדבר ביוסף בשעה שנמכר למצרים, מהיר במלאכתו ויבא הביתה לעשות מלאכתו (בראשית ל״ט:י״א), לפני מלכים יתיצב, (משלי שם) זה יוסף, מה כתיב בו, ויוסף בן שלשים שנה [בעמדו לפני פרעה מלך מצרים (בראשית מ״א:מ״ו)], בל יתיצב לפני חשוכים (משלי שם), זה אשתו של פוטיפר.
ד״א חזית איש מהיר במלאכתו, מדבר במשה, מה כתיב, ויהי בימים (הרבים) ההם ויגדל משה וגו׳ (שמות ב׳:י״א), ר׳ יהודה אומר כל בנים אינן גדילין שהוא אומר ויגדל, אלא שהיה בן ה׳ שנים ונמצא כבן י״א, מה כתיב [ויגדל הילד (שם שם:י׳)] ויגדל משה (שם שם:י״א) שני פעמים, למעלה בקומה למטה בגדולה, מה היתה גדולה שיצא אל אחיו.
ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים (שם שם:י״ג), אמר ר׳ אבהו שהיו עקב עקבותיהן מוציאין ניצוצין, ויאמר לרשע למה תכה רעך (שם), אמר ר׳ יצחק מיכאן אתה למד שכל השולח יד בחבירו נקרא רשע, שנאמר ויאמר לרשע, אמר לו מי שמך (שם שם:י״ד), אמר ר׳ יהודה הלוי בר׳ שלום היה משה אומר לפני הקב״ה רבונו של עולם מפני מה זאת האומה משתעבדת, שבעים אומות יש בעולם ואינן משועבדות אלא האומה הזאת בלבד, אכן נודע החטא הזאת, כדכתיב אכן נודע הדבר (שמות ב׳:י״ד), שלא על חנם אתם משתעבדים, מה עשה משה, ויברח משה מפני פרעה והלך לו למדין אצל יתרו. איש מהיר במלאכתו, זה משה, לפני מלכים יתיצב, זה פרעה, בל יתיצב לפני חשוכים זה יתרו, שאמר לו הקב״ה לך שוב מצרים, ואמר לו השכם בבוקר, אמר ר׳ נחמיה הרי עשית הקודש חול, והחול קודש, לפני מלכים יתיצב לפני הקב״ה, בל יתיצב לפני חשוכים זה פרעה, שנאמר ובתחפנחס חשך היום (יחזקאל ל׳:י״ח).
[יח] ד״א לפני מלכים יתיצב זה הקב״ה שכתוב בו ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה׳:כ״ד), בל יתיצב לפני חשוכים זה פרעה [דכתיב] השכם בבקר, כל הרשעים מתקלקלין בחייהן, את מוצא בצדקיהו מלך יהודה, והיו כל המלכים משתעבדין לנבוכדנצר, מה כתיב בו (כל) [וגם את] חית השדה נתתי לו לעבדו (ירמיהו כ״ז:ו׳) עלה צדקיהו להעלות דורון, אמר נבוכדנצר סעוד עמי בצהריים, ועשה סעודה, ואין סעודת בבל כסעודת ארץ ישראל, הכניס לפניו בשר שהיבהב, ראה לנבוכדנצר אוכל ורירו יורד על זקנו, והיה צדקיהו מביט בו ותמיה, ואמר לזה כל העולם משתעבדין, סעד עמו, מה עשה משסעד נטלו לצדקיה והשביעו, אמר לו שלא תלך לארצך ותניח אותי, ונפטר ובא לו לארץ ישראל, התחיל מבזה אותו, וכפר באותה שבועה, ויחזקאל קרא עליו אשר בזה (אלה) [את אלתו] (יחזקאל י״ז:ט״ז), שמעו המלכים שהיו מסובין אצלו, שלחו ואמרו לו צדקיהו יושב ומשחק בך, ומנין ששלחו לו ואמרו לו, ר׳ שמואל אמר כתיב שלחו כר מושל ארץ (ישעיהו ט״ז:א׳), מהו כר, כאדם האומר לחבירו הכר למי מושל ארץ, ומנין שנשבע לו, שנאמר וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים (דברי הימים ב ל״ו:י״ג), מה עשה, מיד שלח והביאו והיה מאכיל אותו שעורים, ומעמיד אותו ומבזה אותו בקלון, אמר הקב״ה כך אתה מבזה אותו, חייך אין אתה יוצא מן העולם עד שיהו כל הבריות שוחקין עליך, שנאמר ומן אנשא לך טרדין (דניאל ד׳:כ״ט), ולא עוד אלא כשם שביזית אותו כך אתה מתבזה בפני כל הבריות, מה כתיב, ושוד בהמות יחיתן וגו׳ (חבקוק ב׳:י״ז), אמר ר׳ אבא בר כהנא שנעשה חתן לכל בהמה וחיה, ומי גרם לו הבזיון הזה, אלא על ידי שביזה את צדקיהו, ואף פרעה היה מחרק בשיניו כנגד משה ואמר להם נרפים אתם נרפים (שמות ה׳:י״ז). אמר ר׳ יהודה ב״ר סימון מהו נרפים, אמר להם קדושים אתם, על כן אתם אומרים נלכה נזבחה לה׳ (שם שם:י״ז), אמר הקב״ה השכם בבקר והודע לפרעה שאינו כלום, (הנה הוא יוצא המימה). כה אמר ה׳ [אלהי העברים] שלח [את] עמי ויעבדני, כי בפעם הזאת וגו׳ (שמות ט׳:י״ג-י״ד), אמר לו שלח עמי ויעבדני, כך יפה לך, ואם לאו כי בפעם הזאת וגו׳, כתיב מי כמוהו מורה (איוב ל״ו:כ״ב), שמורה רשעים שיעשו תשובה, אמר לפרעה ועתה שלח העז את מקנך וגו׳ (שמות ט׳:י״ט), ומה כתיב הנני ממטיר כעת מחר וגו׳ (שם שם:י״ח), ולאחריו אני מביא את הארבה, שנאמר הנני מביא מחר ארבה בגבלך וכסה את עין הארץ (שם י׳:ד׳-ה׳), אמרו רבותינו כשם שיש לאשה ראש, כך יש לארץ ראש שנא׳ וראש עפרות תבל (משלי ח׳:כ״ו), וכשם שיש לאשה אזנים, כך יש לארץ אזנים, שנאמר והאזיני ארץ (ישעיהו א׳:ב׳), וכשם שיש עינים לאשה, כך יש עינים לארץ, שנאמר וכסה את עין הארץ (שמו י׳:ה׳), וכשם שיש פה לאשה, כך יש פה לארץ, שנאמר ותפתח הארץ את פיה (במדבר ט״ז:ל״ב), וכשם שיש ידים לאשה, כך יש ידים לארץ, שנאמר והארץ הנה רחבת ידים (בראשית ל״ד:כ״א), וכשם שיש טבור לאשה, כך יש טבור לארץ, שנאמר יושבי על טבור הארץ (יחזקאל ל״ח:י״ב), וכשם שהאשה עוברת ויולדת, כך הארץ, שנאמר היוחל ארץ ביום אחד אם יולד גוי פעם אחת, (ישעיהו ס״ו:ח׳), אלו ישראל שהקב״ה מביאם ומכניס אותם פעם אחת בירושלים וירושלים תמיה, שנאמר ואמרת בלבבך מי יולד לי (כל) [את] אלה (שם מ״ט:כ״א), א״ל הקב״ה חייך לשעה קלה אני מקבץ את גלותך, שכך אמר ישעיה, שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך (שם שם:י״ח).
[16] (Exod. 9:13–14:) THEN THE LORD SAID UNTO MOSES: GO EARLY IN THE MORNING TO PRESENT YOURSELF BEFORE PHARAOH; <AND SAY UNTO HIM: THUS SAYS THE LORD,>… < LET MY PEOPLE GO TO WORSHIP ME.> FOR THIS TIME <I WILL SEND ALL MY PLAGUES UPON YOUR HEART>….⁠1 This text is related (to Ps. 9:21 [20]): PUT MORAH INTO THEM, O LORD; <LET THE NATIONS KNOW THAT THEY ARE ONLY HUMAN. SELAH>. Turn their faces red. What is the meaning of MORAH? He caused the spirit of folly to enter them.⁠2 Another interpretation (of Ps. 9:21 [20]): PUT MORAH INTO THEM, O LORD. Because they are acquiring lordship (mariyyut) for themselves, make known to them that you are Lord (Adon) over all of them. PUT MORAH INTO THEM, O LORD; LET THE NATIONS KNOW THAT THEY ARE ONLY HUMAN.⁠3 Now they were making themselves into deities. Hiram king of Tyre made himself into a deity, as stated (in Ezek. 28:2): BECAUSE YOUR HEART IS PROUD, YOU HAVE SAID: I AM A GOD.⁠4 The Holy One informed him that he was mortal, as stated (in Ezek. 28:17): I HAVE CAST YOU UNTO THE GROUND; I HAVE SET YOU BEFORE KINGS FOR THEM TO STARE AT YOU. The Holy One informed him that he was flesh and blood. Ergo (in Ps. 9:21 [20]): LET THE NATIONS KNOW THAT THEY ARE ONLY HUMAN. SELAH.
Nebuchadnezzar made himself into a deity, as stated (in Is. 14:14): I WILL ASCEND UPON THE HEIGHTS OF A CLOUD; <I WILL BECOME LIKE THE MOST HIGH >. The Holy One informed him that he was flesh and blood, as stated (in Dan. 4:29 [32]): YOU SHALL BE DRIVEN AWAY FROM HUMANKIND.
Joash also made himself into a deity, as stated (in II Chron. 24:17): [NOW] AFTER THE DEATH OF JEHOIADA {THE PRIEST}, <THE PRINCES OF JUDAH CAME AND BOWED LOW TO THE KING.>. They said to him: You are a deity. Were you not a deity, you would not have spent six years in the Holy of Holies (II Chron. 22:12). The High Priest would only enter there one time (each year), and everyone would pray for him to enter in peace. Now you have remained there six years. Were you not a deity, you would not have lived. At that time he accepted < this ascription> from them, as stated (in II Chron. 24:17, cont.): THEN THE KING HEARKENED UNTO THEM. Immediately the Holy One informed him that he was flesh and blood. What is written (in vs. 24)? SO THEY INFLICTED JUDGMENTS ON JOASH. Ergo (in Ps. 9:21 [20]): LET THE NATIONS KNOW THAT THEY ARE ONLY HUMAN. SELAH.
Pharaoh made himself into a deity, as stated (in Ezek. 29:9): BECAUSE HE SAID: {MY} [THE] NILE IS MINE AND I MADE {MYSELF} [IT]. He said: I am the one who created myself. Immediately <the Holy One> made known to him that he was flesh and blood. The Holy One said <to Moses >: Because he has made himself into a deity, inform him that he is flesh and blood. See, he is setting out on the way to his morning toilet. Grab him and inform him that he is flesh and blood. What did Moses do? Immediately, as soon as the Holy One told him to go to Pharaoh early in the morning, Moses grabbed him. He said: Leave me alone to make my toilet, and after that I shall speak with you. Moses said to him: Is there a deity who makes his toilet? Therefore, the Holy One said to him (in Exod. 9:13): GO EARLY IN THE MORNING, and inform him that he is flesh and blood.
[17] (Exod. 9:13:) GO EARLY IN THE MORNING. This text is related (to Prov. 22:29): DO YOU SEE SOMEONE DILIGENT AT HIS WORK?…5 Rabbi Judah and Rabbi Nehemiah disagree. R. Judah says: It is speaking about Joseph. When he was sold into Egypt, he was diligent in his work (according to Gen. 39:11): AND HE CAME INTO THE HOUSE (of Potiphar) TO DO HIS WORK. (Prov. 22:29, cont.:) HE SHALL STAND BEFORE KINGS. This is Joseph. What is written about him (in Gen. 41:46)? Now Joseph was thirty years old [when he stood before Pharaoh, the king of Egypt]. (Prov. 22:29, cont.:) HE SHALL NOT STAND BEFORE THE OBSCURE. This refers to Potiphar's wife.⁠6
Another interpretation (of Prov. 22:29): DO YOU SEE SOMEONE DILIGENT AT HIS WORK? It speaks about Moses. What is written (in Exod. 2:11)? AND IT CAME TO PASS IN THOSE {MANY} DAYS, WHEN MOSES HAD GROWN UP, <THAT HE WENT OUT TO HIS KINSFOLK AND LOOKED UPON THEIR BURDENS >…. R. Judah says: Do not all children grow up, just as it says (here of Moses): WHEN <MOSES> HAD GROWN UP?⁠7 It is simply that, when he was five years old, he was found to be like a child of eleven.⁠8 What in written (above in Exod. 2:10)? [WHEN THE BOY HAD GROWN UP.] (Likewise in vs. 11:) WHEN MOSES HAD GROWN UP. <That he HAD GROWN UP is stated> two times. Above (in vs. 10) in reference to stature; below (in vs. 11) in reference to greatness. What was his greatness (in vs. 11)? THAT HE WENT OUT UNTO HIS KINSFOLK?
(Exod. 2:13:) WHEN HE WENT OUT ON THE SECOND DAY, HERE THERE WERE TWO HEBREW MEN FIGHTING (NTsYM). R. Abbahu said that they were emitting sparks (NYTsWTsYN) from their heels.⁠9 (Ibid., cont.:) SO HE SAID TO THE WICKED ONE: WHY ARE YOU STRIKING YOUR NEIGHBOR? R. Isaac said: You learn from here that whoever raises his hand against his comrade is called wicked, since it is stated (ibid.): SO HE SAID TO THE WICKED ONE.⁠10 He said to him (in Exod. 2:14): WHO APPOINTED YOU <A PRINCE AND A JUDGE OVER US>? R. Judah b. R. Shallum the Levite said: Moses said to the Holy One: Sovereign of the World, why is this people enslaved? There are seventy nations in the world and none of them are enslaved except this nation alone. Surely this sin is known, even as written (in Exod. 2:14, cont.): SURELY THE MATTER IS KNOWN, since you were not were enslaved for nothing. What did Moses do (in Exod. 2:15)? BUT MOSES FLED FROM BEFORE PHARAOH and went into Midian <to be> with Jethro. (Prov. 22:29:) SOMEONE DILIGENT AT HIS WORK. This is Moses. (Ibid., cont.:) HE SHALL STAND BEFORE KINGS. This refers to Pharaoh. (Ibid., cont.:) HE SHALL NOT STAND BEFORE THE OBSCURE. This refers to Jethro. Thus the Holy One said to him (i.e., Moses, in Exod. 4:19): <THEN THE LORD SAID UNTO MOSES IN MIDIAN: > GO BACK TO EGYPT. Then he said to him (in Exod. 9:13): GO EARLY IN THE MORNING <TO PRESENT YOURSELF BEFORE PHARAOH>. R. Nehemiah said: See, you have made the holy profane and the profane holy. (Prov. 22:29:) HE SHALL STAND BEFORE KINGS, <i.e.,> before the Holy One; (ibid., cont.:) HE SHALL NOT STAND BEFORE THE OBSCURE (rt.: HShK). This refers to Pharaoh, as stated (in Ezek. 30:18): IN TEHAPHNEHES11 THE DAY SHALL BE DARKENED (rt.: HShK) < WHEN I BREAK THERE THE YOKES OF EGYPT>.
[18] Another interpretation (of Prov. 22:29:) HE SHALL STAND BEFORE KINGS. This refers to the Holy One, of whom it is written (in Deut. 5:28 [31]): BUT AS FOR YOU, STAND HERE WITH ME. (Prov. 22:29, cont.:) HE SHALL NOT STAND BEFORE THE OBSCURE. This is Pharaoh, [since it is written <of Moses>] (in Exod. 9:13): GO EARLY IN THE MORNING <TO PRESENT YOURSELF BEFORE PHARAOH>. All the wicked ones become corrupt during their lifetimes. You find in the case of Zedekiah, king of Judah, that all the kings were subjugated to Nebuchadnezzar. What is written about him (in Jer. 27:6)? {ALL} [AND EVEN] THE BEASTS OF THE FIELD HAVE I GIVEN HIM TO SERVE HIM. Zedekiah went up to offer a gift.⁠12 Nebuchadnezzar said: Dine with me at noon. So he made a dinner. Now a Babylonian dinner is not like a dinner in the land of Israel. He brought him meat which he had roasted. He saw Nebuchadnezzar eating with his spittle running down onto his beard. Zedekiah looked at him in astonishment and said: Is it to this one that the whole world is subjugated? He ate with him. What did he do? After he had dined, he took Zedekiah and made him take an oath. He said to him: <Swear> that you shall not go to your land and leave me. He got free and came to the land of Israel. He began to scorn (rt.: BZH) him, and he revoked that oath <which he had taken >. So Ezekiel cried out concerning him (in Ezek. 17:16): {BECAUSE HE SCORNED (BZH) AN OATH} [WHOSE OATH HE SCORNED (BZH)]. The kings who were reclining with him heard him. They sent and said to him (to Nebuchadnezzar): Zedekiah is sitting <here> laughing at you. Where is it shown that they sent to him and said < this > to him? R. Samuel said: It is written (in Is. 16:1): SEND A LAMB (KR) TO THE RULER OF THE LAND. What is the meaning of KR? It is like someone who says to his comrade: Find out (HKR) for whom he is ruling the land. Where is it shown that he had sworn an oath to him? Where it is stated (in II Chron. 36:13): AND HE ALSO REBELLED AGAINST KING NEBUCHADNEZZAR WHO HAD MADE HIM TAKE AN OATH BY GOD. What did he do? He immediately sent and had him come. Then he fed him barley, stood him up, and scorned (rt.: BZH) him shamefully. The Holy One said (to Nebuchadnezzar): So you have shamed (rt.: BZH) him. By your life, you shall not depart from this world until all creatures laugh at you. Thus it is stated (in Dan. 4:29 [32]): YOU SHALL BE DRIVEN AWAY FROM HUMANKIND. Moreover, just as you have shamed (rt.: BZH) him, so you shall be shamed (rt.: BZH) before all creatures. What is written (in Hab. 2:17)? AND THE VIOLENCE OF THE BEASTS WILL TERRIFY THOSE FEMALES (rt.: HTT+N)….⁠13 R. Abba bar Kahana said that he became a bridegroom (HTN) to all cattle and wild beasts. And what caused him this shame (rt.: BZH)? It was simply because he had shamed (BZH) Zedekiah.
And also in the case of Pharaoh, he was gnashing his teeth against Moses. Now he had said to them (the Israelites, in Exod. 5:17): YOU ARE LAZY, LAZY! R. Judah b. R. Simon said: What is the meaning of LAZY? He said to them: You are holy. (Ibid., cont.:) THAT IS WHY YOU SAY: LET US GO AND SACRIFICE TO THE LORD. The Holy One said (in Exod. 9:13): GO EARLY IN THE MORNING and make known to Pharaoh that he is nothing. {See, he is going out to the water.} (Exod. 9:13, cont., & 14:) THUS SAYS THE LORD [THE GOD OF THE HEBREWS]: LET MY PEOPLE GO TO WORSHIP ME. FOR THIS TIME <I WILL SEND ALL MY PLAGUES UPON YOUR HEART >…. He said to them: LET MY PEOPLE GO TO WORSHIP ME. Then it will be good for you; but if not, <then> FOR THIS TIME <I WILL SEND ALL MY PLAGUES UPON YOUR HEART>…. It is written (in Job 36:22): WHO IS A TEACHER LIKE HIM (i.e., like the Holy One), who teaches the wicked to repent? He said to Pharaoh (in Exod. 9:19): NOW SEND <AND> BRING UNDER SHELTER YOUR LIVESTOCK <AND EVERYTHING YOU HAVE>…. And what is written (in vs. 18)? BEHOLD, AT THIS TIME TOMORROW I WILL RAIN DOWN <VERY HEAVY HAIL>,…. Then after that I will bring the locust, as stated (in Exod. 10:4–5): BEHOLD, TOMORROW I WILL BRING LOCUSTS ON YOUR TERRITORY, AND THEY SHALL COVER THE EYE14 OF THE EARTH. Our masters have said: Just as a woman has a head, so does the earth have a head. Thus it is stated (in Prov. 8:26): <…> NOR THE HEAD OF THE DUST OF THE WORLD.⁠15 And just as a woman has ears, so does the earth have ears. Thus it is stated (in Is. 1:2): <HEAR, O HEAVENS, > AND GIVE EAR, O EARTH. And just as a woman has eyes, so does the earth have eyes. Thus it is stated (in Exod. 10:5): AND THEY SHALL COVER THE EYE OF THE EARTH. And just as a woman has a mouth, so does the earth have a mouth. Thus it is stated (in Numb. 16:32): AND THE EARTH OPENED ITS MOUTH <AND SWALLOWED THEM…>. And just as a woman has arms, so does the earth have arms. Thus it is stated (in Gen. 34:21): FOR BEHOLD, THE LAND HAS BROAD ARMS. And just as a woman has a navel, so does the land have a navel. Thus it is stated (in Ezek. 38:12): WHO DWELL ON THE NAVEL OF THE EARTH. Just as a woman conceives and gives birth, so does the earth. Thus it is stated (in Is. 66:8): CAN A LAND PASS THROUGH LABOR IN A SINGLE DAY? IS A NATION BORN ALL AT ONCE? <YET WHEN ZION WAS IN LABOR, SHE ALSO BORE HER CHILDREN. > This refers to Israel, because the Holy One brought them and had them enter Jerusalem ALL AT ONCE. And Jerusalem was astounded, as stated (in Is. 49:21): AND YOU WILL SAY IN YOUR HEART: WHO HAS BORNE ME {ALL} THESE? The Holy One said to them: By your life, in short while I am gathering your Dispersion, for so has Isaiah said (while addressing Zion in Is. 49:18): LIFT UP YOUR EYES ROUND ABOUT AND SEE. THEY ARE ALL ASSEMBLED, ARE COME TO YOU.
[19] (Exod. 9:22:) THEN THE LORD SAID UNTO MOSES: HOLD OUT YOUR ARM TOWARD THE HEAVENS <THAT THERE MAY BE HAIL IN ALL THE LAND OF EGYPT,>…. This text is related (to Ps. 115:3): <OUR GOD IS IN THE HEAVENS;> {THE LORD} [HE] HAS DONE WHATEVER HE PLEASED….⁠16 The Holy One said (in vs. 16): THE HEAVENS ARE HEAVENS BELONGING TO THE LORD, <BUT THE EARTH HE GAVE OVER TO THE CHILDREN OF ADAM>. To what is the matter comparable? To a king who uttered a decree for the children of Rome not to go down to Syria and for the children of Syria not to go up to Rome. So it is with the Holy One. When he created [the beings on high, he said] (in Ps. 115:16): THE HEAVENS ARE HEAVENS BELONGING TO THE LORD, [BUT THE EARTH HE GAVE OVER TO THE CHILDREN OF ADAM]. When the Holy One wished to give Torah to Israel, he repealed the first decree and said: let those below ascend to those on high and those on high descend to those below. And I will be the one who begins. Thus it is stated (in Exod. 19:20): AND THE LORD CAME DOWN UPON MOUNT SINAI. It is also written (in Exod. 24:1): THEN HE SAID UNTO MOSES: GO UP UNTO THE LORD…. Ergo (in Ps. 115:3) THE LORD HE HAS DONE WHATEVER HE PLEASED [in the heavens and on earth]. <It was> when he wanted <that> he said (in Gen. 1:9): LET THE WATERS <UNDER THE HEAVENS> BE GATHERED <UNTO ONE PLACE>. And <it was> when he wanted <that> he spoke and made the sea into dry ground, as stated (in Exod. 14:29): BUT THE CHILDREN OF ISRAEL WENT THROUGH THE SEA [ON DRY GROUND],…
Another interpretation (of Ps. 115:3): THE LORD HE HAS DONE WHATEVER HE PLEASED. Thus the Holy One was not pleased to declare all creation guilty, as stated (in Ps. 5:5 [4]): <FOR YOU ARE NOT A GOD WHO> DELIGHTS IN WICKEDNESS….
(Exod. 9:22:) THEN THE LORD SAID UNTO MOSES: HOLD OUT YOUR ARM <TOWARD THE HEAVENS > [THAT THERE MAY BE HAIL IN ALL THE LAND OF EGYPT]. Why did he smite them with hail? Because the Egyptians thought that the Israelites were their vinedressers.⁠17 David said (in Ps. 78:47): HE KILLED THEIR VINES WITH HAIL, AND THEIR SYCAMORES WITH HANAMAL.⁠18 And how did it come down? R. Pinhas and R. Judah bar Shallum the Levite differ.⁠19 The first of them said: It came down like the worm and cut down the trees. (Ps. 78:47:) HE KILLS THEIR VINES WITH HAIL,… And the other said: It came down like the hanamal. (Ps. 78:47:) AND THEIR SYCAMORES WITH HANAMAL.⁠20 It is written (in Exod. 9:32): BUT THE WHEAT AND THE SPELT WERE NOT HURT.⁠21 It is simply that it came down upon each and every thing according to its power (to exhibit the wondrous works of Holy One): upon the cattle according to their power, upon the herbage according to its power, and upon humanity according to its power. What is written above on the matter (in Exod. 9:16)? BUT NEVERTHELESS, FOR THIS REASON I HAVE PRESERVED YOU,… I have preserved you to recount my wondrous works. Thus I did not cause you to die in the first plagues, (ibid., cont.:) IN ORDER TO SHOW YOU MY POWER AND IN ORDER FOR MY NAME TO RESOUND IN ALL THE WORLD.
[20] (Exod. 9:18:) BEHOLD, AT THIS TIME TOMORROW I WILL RAIN DOWN <VERY HEAVY HAIL>. Zavday ben Levi said: He scratched a single mark for him on the wall.⁠22 He said to him: Tomorrow when the sun reaches here, I will bring hail down upon you. (Ibid., cont.:) SUCH AS HAS NEVER BEEN. Nothing has happened like it, but it is going to happen to the nations. It is prepared for Sennacherib. <These are> the words of R. Simon. R. Hanina said: It is prepared for the punishment of Gog and Magog, as stated (concerning Gog in Ezek. 38:22): AND I WILL POUR TORRENTIAL RAIN, HAILSTONES, <FIRE, AND BRIMSTONE UPON HIM AND HIS HOSTS AND THE MANY PEOPLES THAT ARE WITH HIM>.⁠23
(Exod. 9:18:) BEHOLD, AT THIS TIME TOMORROW I WILL RAIN DOWN <VERY HEAVY HAIL>…. However (in Exod. 9:19 it says): NOW SEND <AND> BRING UNDER SHELTER YOUR LIVESTOCK <AND EVERYTHING YOU HAVE>…. Our masters have said: during all the plagues, Pharaoh never said: THE LORD IS IN THE RIGHT, except in the plague of the hail alone (in Exod. 9:27). Why? When someone wants to fight with his companion and overcome him, he comes upon him suddenly, kills him, and takes everything he has. But the Holy One said to Pharaoh (in Exod. 9:19): NOW SEND <AND> BRING UNDER SHELTER YOUR LIVESTOCK <AND EVERYTHING YOU HAVE>…. <It was> at that time <that> Pharaoh said: THE LORD IS IN THE RIGHT.
(Exod. 9:20:) THOSE <OF PHARAOH'S SERVANTS> WHO FEARED THE WORD OF THE LORD. From here R. Simeon ben Johay said: <In dealing with> the best of snakes, crush its brain; and <in dealing with> the most worthy of the Egyptians, kill.⁠24 It is written (in Exod. 14:7): THEN HE TOOK SIX HUNDRED SELECT CHARIOTS. Where did they come from, in view of what is written (in Exod. 9:6): THEN ALL THE EGYPTIAN LIVESTOCK DIED…? It is simply that (according to Exod. 9:20–21): THOSE [OF PHARAOH'S SERVANTS] WHO FEARED THE WORD OF THE LORD HAD THEIR SERVANTS AND THEIR LIVESTOCK FLEE INTO THE HOUSES.⁠25 BUT THOSE WHO PAID NO ATTENTION TO <THE WORD OF THE LORD LEFT THEIR SERVANTS AND LIVESTOCK IN THE FIELD >. <It was with reference to these that> the Holy One said (to Moses in vs. 22): HOLD OUT YOUR ARM TOWARD THE HEAVENS <THAT THERE MAY BE HAIL IN ALL THE LAND OF EGYPT >.
[21] (Exod. 9:23:) AND THE LORD SENT THUNDER AND HAIL…. And why? By virtue of the Torah, which was <also> given in thunder. It is so stated (in Exod. 20:15 [18]): NOW ALL THE PEOPLE PERCEIVED THE THUNDERINGS.
(Exod. 9:23:) AND THE LORD, <implies the Holy One> and all <his> council,⁠26 for did they not decree that the hail come down upon Egypt?⁠27
(Exod. 9:23:) AND THE LORD SENT THUNDER AND HAIL…. AS THE LORD RAINED DOWN HAIL UPON THE LAND OF EGYPT. R. Hananyah said: AS THE LORD RAINED DOWN (rt.: MTR) HAIL. At first the Holy One sent down rain (MTR) upon them, <but> as it came down it became hail. It is so stated: AS THE LORD RAINED DOWN (rt.: MTR) HAIL. Why? Because no evil (such as hail) dwells with the Holy One. <It was> the rain <that> came down and <then> became hail when the wind entered it and turned it into hail. Thus it is stated (in Ps. 148:8): STORM WIND THAT EXECUTES HIS COMMAND. Ergo (in Exod. 9:23): AS THE LORD RAINED DOWN HAIL.
[22] (Exod. 9:24:) SO THERE WAS HAIL AND FLASHING FIRE. R. Jose b. R. Hanina said: A flash full of fire and after that, hail.⁠28 But our masters have said: Rain came down and became hail, while the fire came down with it.
It is written (in Exod. 9:32): BUT THE WHEAT AND THE SPELT WERE NOT HURT BECAUSE THEY RIPEN LATE. R. Pinhas bar Hama the Priest and R. Judah bar Shallum differ.⁠29 R. Pinhas says: What is the meaning of BECAUSE THEY RIPEN LATE (rt.: 'PL)? The Holy One performed miracles (rt.: PL') through them. But R. Judah says: They were late crops. R. Pinhas said to him: But look, it is written (in Exod. 9:25): THE HAIL SMOTE EVERY HERB OF THE FIELD; yet you say: Because they were tiny they were not smitten. Rather the Holy One performed miracles through them. At that time, when Pharaoh saw this, he said to Moses: Pray for me. He said to him: {(Exod. 8:5 [9]:) YOU MAY HAVE THIS TRIUMPH OVER ME; so I will let them go.} In the first plague you said to me: Pray for me and I will let them go. Then I prayed, but you did not let them go. {(Exod. 8:5 [9], cont.:) FOR WHAT TIME SHALL I MAKE SUPPLICATION FOR YOU…?} Pharaoh said to him (in Exod. 9:27): [THIS TIME] I HAVE SINNED {AGAINST THE LORD YOUR GOD AND AGAINST YOU.} Now I will let them go. As soon as Moses heard this, what is written (in vs. 33)? SO LEAVING PHARAOH, MOSES WENT OUT OF THE CITY AND SPREAD OUT HIS HANDS UNTO THE LORD. <THEN THE THUNDER AND THE HAIL CEASED>… See how dear the righteous are to the Holy One! For whatever they decide to do, the Holy One does <for them>. Our masters have said (in Ta'an. 3:8):⁠30 Once upon a time Honi the Circle-Drawer prayed for rain to fall. He drew a circle and stood within it. He said to him: Sovereign of the World, your children have set their faces upon me, for here I am like a house child (i.e., a close friend) before you. I swear by your great name that I will not move from here until you have compassion upon your children. Immediately the rains came down. Now if Honi the Circle-Drawer, who was from the children of the children of Moses < could do> this, how much the more so in the case of Moses himself. Ergo (ibid.): THEN THE THUNDER AND THE HAIL CEASED, [AND NO RAIN CAME POURING DOWN TO EARTH]. And where is it to be found? Our masters have said: It is suspended in the air31 until Gog and Magog come.⁠32 It is so stated (concerning Gog in Ezek. 38:22): AND I WILL POUR TORRENTIAL RAIN, HAILSTONES, <FIRE, AND BRIMSTONE UPON HIM AND HIS HOSTS AND THE MANY PEOPLES THAT ARE WITH HIM>.⁠33 Immediately (after Exod. 9:33 it says in vs. 34): BUT WHEN PHARAOH SAW THAT THE RAIN AND THE HAIL <AND THE THUNDER> HAD CEASED, HE REVERTED TO SINNING.⁠34 So it is with the wicked. When they see that trouble has come upon them, they humble themselves; but as soon as the trouble passes and one feels relief, they return to their evil deeds. When Nebuchadnezzar saw trouble come upon him, he began giving praise to the Holy One. (Dan. 4:34 [37]:) SO NOW I, NEBUCHADNEZZAR, PRAISE, EXALT, AND HONOR THE KING OF HEAVEN…. R. Berekhyah the Priest said in the name of R. Helbo, <who spoke> in the name of R. Samuel bar Nahman: Were it not for the fact that the Holy One judges the hearts and thoughts, would Nebuchadnezzar have given praise with one verse, just as David gave praise in his whole book? When Nebuchadnezzar saw himself <to have> greatness, he began to boast (in Dan. 4:1 [4] and 27 [30]): I <AM> NEBUCHADNEZZAR,… IS NOT THIS BABYLON THE GREAT < WHICH I HAVE BUILT >…? The Holy One said to him: You wicked man, what are you boasting about? (Vs. 28 [31]:) THE WORDS WERE STILL ON THE KING'S LIPS, <WHEN A VOICE FELL FROM HEAVEN…: THE KINGDOM HAS PASSED FROM YOU>…. As long as the wicked see trouble coming upon them they are humble. When they see that it is going <away>, they return to their wickedness. Thus it is stated (in Exod. 9:34): BUT WHEN PHARAOH SAW THAT <THE RAIN AND THE HAIL AND THE THUNDER> HAD CEASED, <HE REVERTED TO SINNING>. The nations of the world continue to sin, but as for Israel (according to Lam. 4:22): YOUR INIQUITY IS ENDED, O DAUGHTER OF ZION. When? When he attends to the iniquity of the house of Edom, as stated (ibid., cont.): HE HAS ATTENDED TO YOUR INIQUITY, O DAUGHTER OF EDOM. From now on Israel shall never go into exile.⁠35 Rather the Holy One shall gather them to Jerusalem, as stated (in Ps. 107:2–3): LET THE REDEEMED OF THE LORD SAY SO, THOSE WHOM HE HAS REDEEMED FROM THE HAND OF ADVERSITY; FOR HE HAS GATHERED THEM FROM THE LANDS, FROM THE EAST AND FROM THE WEST, FROM THE NORTH AND FROM THE SEA.
The End of Parashah Wa'era.
1. There is some confusion whether this section began with 8:16 or 9:13. The verses are almost identical. See Jacob Mann, The Bible as Read and Preached in the Old Synagogue, Vol. I (Ktav, 1971), pp. 396–398.
2. The midrash understands MORAH as coming from the Greek moros, which does mean fool. In Hebrew MORAH usually means “teaching authority”, “fear,” or “razor.”
3. The Hebrew wording here differs slightly from the Masoretic Text, perhaps to bring out its meaning more clearly.
4. Mekhilta de Rabbi Ishmael, Shirata 1; Gen. R. 9:5; 96:5; Exod. R. 8:2.
5. Exod. R. 11:1; PR 6:2.
6. Cf. Cant. R. 1:1:1, according to which the obscure (literally: darkened) one is Potiphar, whose eyes the Holy One darkened by making him a eunuch. See Gen. 37:36, part of which can be translated, POTIPHAR, A EUNUCH OF PHARAOH.
7. Exod. R. 1:27.
8. Cf. Exod. R. 5:2, according to which R. Hama said that Moses was twelve years old when he left home.
9. Thus R. Abbahu understands the verse to read: HERE THERE WERE TWO HEBREW MEN SPARKING.
10. Cf. Sanh. 58b.
11. Heb.: THPNHS. Cf. Jer. 43:9, according to which Pharaoh’s house was located at THPNHS.
12. Gk.: doron.
13. This translation of Hab. 2:17 fits the context of the midrash. In the biblical translations shod is usually rendered DESTRUCTION rather than VIOLENCE. Moreover, since the midrash is concerned with sexual acts, it is necessary to translate the femimine verbal suffix meaning “them” as THOSE FEMALES.
14. A more common translation would be SURFACE, but the midrash understands the Hebrew literally here to mean EYE.
15. In the context of Proverbs these words mean that the Holy One had not yet made A BEGINNING in creating THE DUST OF THE WORLD. Similarly other verses in this paragraph are understood more literally than in some translations.
16. Tanh., Exod. 2:15; Exod. R. 12:3.
17. Since the vines of the Israelites would also have been subject to hail damage, the Egyptians believed that the Holy One would not send hail; but the Holy One did send hail and further demonstrated his power by sparing Israel’s vines in the land of Goshen. See Exod. 9:25.
18. Several English versions translate hanamal as “frost”; but since the word appears nowhere else in Scripture, it is well suited to speculation concerning its meaning.
19. Exod. R. 12:4, 6; cf. Cant. R. 3:11:1; M. Pss. 78:13; 105:10.
20. According to Exod. R. 12:4, R. Judah bar Shallum derived the meaning from the phrase WITH HANAMAL (bahanamal), which he interprets to mean, “It came (ba), it came to rest (nah), it cut off (mal)”; but R. Pinhas believed that the hail came down like an axe (pilqin, from the Gk.: pelekus) and cut down the trees. Similarly Tanh., Exod. 2:14. Cf. Yalqut Shim‘oni, Pss. 820, where these two views are attributed to other authorities.
21. See Exod. R. 12:6.
22. Tanh., Exod. 2:16; Exod. R. 12:2.
23. On Gog and Magog, see above, note 68.
24. Mekhilta de Rabbi Ishmael, Beshallah 2.
25. The argument here is that, although some Egyptians saved their livestock, Pharaoh led even this remnant, i.e., the SIX HUNDRED SELECT CHARIOTS, to their destruction (Exod. 14:26).
26. Gk.: sugkletos.
27. See Tanh. Exod. 2:16; Exod. R. 12:4. The exegetical principle here is that, wherever the expression, AND THE LORD, appears, there is an implication that the heavenly court is also present. So below, 3:17; yBer. 9:7 (14b); ySan. 1:1 (18a); Gen. R. 51:2; Lev. R. 24:2.
28. Cf. PRK 1:3; cf. also Tanh., Exod. 14; Exod. R. 12:4.
29. Tanh., Exod. 2:16; Exod. R. 12:6.
30. See also yTa‘an. 3:8–12 (66d-67a); Ta’an. 23a.
31. Gk.: aer.
32. Exod. R. 12:7; cf. Ber. 54b.
33. On Gog and Magog, see above, note 68.
34. Tanh., Exod. 2:17.
35. Heb. golim. The word also connotes being exposed or uncovered.
ת֗ם קאל אללה למוסי אדלג֗ באלגדאה וקף בין ידי פרעון וקל לה כד֗י קאל אללה אטלק קומי יעבדוני.
אחר כך אמר ה׳ למשה: השכם בבוקר ועמוד לפני פרעה ואמור לו: כך אמר ה׳ - שלח את עמי ויעבדוני.
ויאמר ה׳ אל משה השכם בבקר – על כל מכה ומכה שהביא הקב״ה על המצריים, לא היה משה רבינו הולך אלא על פי הגבורה, יבואו עשרה מאמרות של עשר מכות, ויפרעו מפרעה ומן המצריים, שרצו לשעבד עם ישראל, 1שבעבורם נברא העולם בעשרה מאמרות.
1. שבעבורם נברא העולם בעשרה מאמרות. במשנה אבות ה׳:א׳ בעשרה מאמרות נברא העולם. ובאדר״נ פל״ג איתא עשר מכות הם כנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ע״ה.
ויאמר ה׳ אל משה השכם בבקר וגו׳ – כדדרשינן לאחרן:
השכם בבקר והתיצב – בדרך, שיתכן שיצא ביום מועד מצרים, או לדבר אחר.
[ויש אומרים: כי פרעה היה אומר לעבדיו כי הוא אלוה, והטעם: לא יוכל ולא יוציא. והיה הולך בצינעה, ומוציא על שפת היאור. ואשר אמרו זה, הם ידעו טעמו.]⁠א
א. ההוספה מכ״י וטיקן 283. היא חסרה בכ״י פריס 182, ברסלאו 53.
ויאמר – לא הזכיר במקום הזה שהוא יוצא המימה, אולי היה לו צרך אחר.
AND THE LORD SAID. Scripture does not here note that Pharaoh went out unto the water.⁠1 Perhaps he had another reason for rising early.
1. As it does in Ex. 7:15 with regard to the plague of blood and in Ex. 8:16 with regard to the swarms.
השכם בבקר – כתב ר׳ אברהם לא הזכיר במקום הזה הנה יוצא המימה ואולי הי׳ צורך אחר:
השכם בבקר, "arise early in the morning!⁠" Ibn Ezra draws our attention to the fact that the Torah did not command Moses this time to meet Pharaoh at the banks of the river Nile. Perhaps there was some other reason why Moses was commanded to arise early on that day.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

(יג-יד) ויאמר י״י אל משה השכם בבקר וגו׳. ואמרת אליו כה אמר י״י וגו׳. כי בפעם הזאת אנכי שולח את כל מגפותי אל לבך ובעבדיך ובעמך למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ. במאמר הזה ביאר תכלית הביאור כי הוא דורך במכות ההנה הסדר והמהלך שאמרנו כי הוא יקרא השלשה סמנין הללו ג׳ פעמים כי במכת הערוב הראשונה לסימן השני אמר ויכבד את לבו גם בפעם הזאת. שירצה שכבר יתחיל לנהוג בכבדות בסימן ההוא כמו שעשה בראשון כאשר פירשנו. ועל זה הדרך אמר בכאן כי בפעם הזאת אנכי שולח וגו׳.
[ו] ירצה כי בסימן השלישי הזה ישלח את כל מגפותיו אל לבו עד שישלים זה הסדר אשר בו יודה בפנות האלהיות כאשר הנחנו.
(הקדמה)
ויאמר ה׳ אל משה השכם בבקר וגומר עד סוף הסדר ויש בפסוקים האלה שאלות:
השאלה הא׳: באמרו במכת הברד כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך והיא כי הנה לא מצאנו מגפה בברד כל שכן מגפות רבות שאמר את כל מגפותי ופרש״י למדנו מכאן שמכת בצורת שקולה כנגד כל המכות ואינו נכון כי לא היה בצורת במכת הברד והנה בארבה (שם י׳ ה׳) נאמ׳ ואכל את יתר הפלטה וגו׳ אבל בברד אין שם בצורת וי״מ שבעבור שהיו במכת הברד הרבה ענינים קולות וברד וגשם ואש אמר מגפותי וגם זה אינו נכון כי הגשם אינו מגפה וגם לא הקולות והברד והיה ראוי לומר את כל מופתי לא מגפותי:
השאלה הב׳: באמרו ועתה שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה וגומר כי למה היה הרחמנות הזה מהשם על המצרים ועל מקניהם ואנשיהם אשר בשדה ואם חפץ ה׳ להענישם איך היה מיעצם להנצל מהעונש ואם היו המצרים כלם שומעים לעצתו ויניסו את מקניהם ימלטו מהמכה וינצלו כלם ומה יהיה ענין המכה הזאת וכחה:
השאלה הג׳: בהכפל הפסוקים שכתבה תורה להפליג ענין הברד הזה כי הנה אמר ראשונה ברד כבד מאד אשר לא היה כמוהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה וחזר ואמר פעם אחרת ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד כבד מאד אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים מאז היתה לגוי ומבואר הוא ששני המאמרים האלה כחם אחד והיתור בהם מבואר:
השאלה הד׳: במאמר פרעה חטאתי הפעם ה׳ הצדיק כאלו שאר הפעמים לא חטא ולא היה ה׳ הצדיק והוא ועמו הרשעים וידוע שמתחלה מרה והפליג בעול ואיך אומר חטאתי הפעם והרמב״ן פירש הפעם אודה שחטאתי והוא הצדיק ואין בפסוק מלת אודה לשיאמר הפעם אודה שחטאתי ותשאר השאלה ולמה הודה הפעם הזאת ולא הודה בשאר המכות:
השאלה הה׳: באמרו למען תדע כי לה׳ הארץ כי הנה למעלה ביעוד המכה אמר בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ שהיא שורש היכולת הבב״ת ואיך אם כן חזר לומר כאן למען תדע כי לה׳ הארץ שיראה שהכונה בו שהוא משגיח כחוזר לדבר מהשורש השני ולא מהשלישי הזה:
השאלה הו׳: באמרו והפשתה והשעורה נכתה וגומר החטה והכסמת לא נכו וגו׳ כי מה צורך היה בספור וההודעה הזאת בזה המקום טרם השלים דברי משה אל פרעה שאמר לו קודם שתיראון ואמרתם ה׳ הצדיק כבר הכתה הפשתה והשעורה וזה לא אוכל לתקנו בתפלתי אבל החטה והכוסמת לא נכו ובהם תועיל תפלתי וכבר הקשה עליו הרמב״ן כפי פשט הכתובים מה שיש בו די:
השאלה הז׳: באמרו בסוף הפרשה ויוסף לחטוא ויכבד את לבו הוא ועבדיו ואמר עוד ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל כי הנה הם מאמרי׳ כפולים לפי שבשאר המכות נאמר או ויכבד או ויחזק ולמה בזאת אמר ויוסף לחטוא ויכבד ויחזק שהם שלש לשונות:
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
(יג) ויאמר ה׳ אל משה השכם בבקר וגומר עד סוף הסדר. אחרי שהשלים הקדוש ברוך הוא לעשות אותות ומופתים להוכיח ולאמת השורש מההשגחה בסימן עד״ש רצה לאמת ולהוכיח השורש הג׳ מהיכולת המוחלט על כל אלהים באותות במסות ובמופתים בסימן באח״ב שהם ברד ארבה חשך מכת בכורות ולזה צוה למשה שיעשה בהם הסדר הרגיל בשאר המכות והוא שבמכה הראשונה מהם שהיא הברד בא לפרעה בגלוי.
השכם בבקר וגו׳ – ג׳ מצות נצטווה, א׳ שילך בהשכמה, ב׳ שיתיצב לפניו פי׳ שלא ירכין ראשו ולא ירכין קומתו כדרך העומדים לפני גדולים, אלא כגדול העומד לפני קטן כי כבר עשאו רבון ושליט עליו, והוצרך לצוותו לצד שמטבעו של משה להרכין ראשו מעט כדרך השפלים, לזה אמר כי לפני פרעה לא יתנהג כן, עוד רמז לו כי פרט זה שאומר לו התיצב לא בכל מקום יסיר מעליו ההכנעה הרגיל בה, אלא לפני פרעה, אבל יהיה בלבו עניו ושפל לפני אל עליון ויהיה נצב בגופו ולבו מוכנע מאימת מלא כל הארץ כבודו, ומצוה ג׳ ואמרת אליו וגו׳.
השכם בבוקר, "rise up early in the morning, etc!⁠" Moses was given three separate instructions here. 1) To go to see Pharaoh early in the morning. 2) To adopt an erect posture when facing Pharaoh, not to bow down as was customary. God needed to command Moses to do this as his natural habit was to appear deferential before Pharaoh. Moses was not do discard his natural humble stance except in the presence of Pharaoh. 3) He was to communicate God's message to Pharaoh.
כה אמר ה׳ – התראה על מכת הברד שהיא מסוג אחד ממשפטי ה׳ הנקרא חרב, כי מה לי הורג בחרב או באבן או בחץ או בברד. והנה בסדרים הראשונים עם כי ראו שהשם נמצא ומושל בכל הוא לבדו, עכ״ז לא נודע להם עדיין שמשפטי ה׳ אמת, ושהטוב והרע סבתן מעשה האדם אם טוב ואם רע, אבל חשבו שאין צדק ומשפט במעשים הללו, אלא אלהי אומה זו כך מדתו להתאכזר חלילה עם אומות אחרות, ובסדר השלישי הזה ידעו שאין הדבר כן ושהרעה באה בגלל מרידתן בה׳:
ויאמר ה׳ אל משה וגו׳ – לפנינו שוב מכת ״גרות״, שנועדה לחקוק במצרים את ההכרה, שקיומה של ארץ מצרים, והמשך ישיבתם של המצרים בארץ, תלויים בה׳ לבדו.
(יג-לב) שאלות:
מ״ש כי בפעם הזאת אני שולח וכו׳ אין לו באור מה רצה בזה דוקא במכה זו, מ״ש וה׳ נתן קולות וברד וימטר ה׳ ברד הוא כפל לשון, ומ״ש שנית ויהי ברד ואש מתלקחת הוא דברי מותר שכבר אמר ותהלך אש ארצה, ומ״ש ויך הברד הכה הברד, כפל שם ברד שלא לצורך. מ״ש והפשתה והשעורה נכתה אין מקומו פה רק למעלה היל״ל זאת. משה אמר הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד וכן אמר ויחדלו הקולות והברד, ואצל פרעה כתיב בהפך כי חדל המטר והברד והקולות, ואיך אמר וירא פרעה כי חדל המטר וכו׳ ויוסף לחטא שמשמע שזה היה סבה שיוסיף לחטוא:
(יג) השכם בבקר – בכאן מתחיל סדר השלישי של המכות שסימנו באח״ב וכבר כתבתי בהקדמה (ז יד) שבמכה ראשונה של כל סדר צוה שישכם בבקר כמש״ש הטעם:
(13-32) {See questions in Hebrew text.}
(13) ARISE EARLY IN THE MORNING. The third sequence of afflictions is initiated; and for the reason explained earlier regarding the first plague of each sequence, He bid him rise early.
(יג-יט) בהודעה על בוא הברד מצוינת זו כמכה איומה ביותר – ״כל-מגפתי״. דבר זה אינו מסתבר אלא בתנאים המיוחדים של מצרים, וכפי שכבר תיאר אל נכון פילון. אין מצרים יודעת תקופת גשמים כיתר ארצות האזור. לכל היותר יורדות טיפות-גשם מעטות באזור החוף. גם ברד הוא נדיר ביותר. כאשר בארץ שכזאת ניתחים ארצה גשם-זלעפות וברד כבד ביותר, מלווים ברקים ורעמים, ודאי שמחזה נורא זה הרשים את המצרים עמוקות, מלבד הנזקים החמורים שהביאו עמהם.
אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים – See Selected Masoretic Notes Shemot 9:1.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומא (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳טור הפירוש הארוךעקדת יצחק פירושאברבנאלאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןליקוט הערות מסורההכל
 
(יד) כִּ֣י׀ בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֗את אֲנִ֨י שֹׁלֵ֜חַ אֶת⁠־כׇּל⁠־מַגֵּפֹתַי֙ אֶֽל⁠־לִבְּךָ֔ וּבַעֲבָדֶ֖יךָ וּבְעַמֶּ֑ךָ בַּעֲב֣וּר תֵּדַ֔ע כִּ֛י אֵ֥ין כָּמֹ֖נִי בְּכׇל⁠־הָאָֽרֶץ׃
For this time, I am sending all of My plagues1 to your heart2 and upon your servants and upon your people, so that you shall know that there is none like Me in all the land.
1. all My plagues | אֶת כׇּל מַגֵּפֹתַי – Most commentators assume that Moshe is referring to the upcoming plague of hail, referred to in the plural as "all My plagues" either due to the magnitude of the devastation it would cause, destroying crops, trees, houses, animal and man (R"Y Bekhor Shor) or to the multiple aspects of the plague itself: thunder, hail, fire etc. (Rashbam, Ibn Ezra).
2. to your heart | אֶל לִבְּךָ – See Shadal that the verse does not present the plague as attacking Paroh himself, but only his heart, for Paroh would not lack for food even if the crops were devastated, but it would affect his heart as he would worry and fear for his people (see R"Y Bekhor Shor similarly). Cf. R. Bachya: "against (the hardness of) your heart". Alternatively, the verse is employing metonymy, and heart here stands in for Paroh's being.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררי״דר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

וידעו מצרים כי אני ה׳ (קישור לעיון) – שמות ז׳:ה׳, שמות ז׳:י״ז, שמות ח׳:ו׳, שמות ח׳:י״ח, שמות ט׳:כ״ט, שמות י׳:י״ב, שמות י״ד:ד׳, שמות י״ד:י״ח
[לז] 1את כל מגפתי, מגפתי כתיב שלא נידן אלא במקצת מכות, אם כן מה ת״ל את כל מלמד ששקולה מכת ברד כנגד עשר מכות. (מדרש הגדול)
[לח] 2את כל מגפתי אל לבך, מיכאן שכל מכה ומכה היו מתים בה. (מדרש הביאור כת״י)
1. ראה רש״י כאן, ומ״ש במילואים.
2. לעיל אות ג, ח.
אֲרֵי בְּזִמְנָא הָדָא אֲנָא שָׁלַח יָת כָּל מַחָתַי בְּלִבָּךְ וּבְעַבְדָךְ וּבְעַמָּךְ בְּדִיל דְּתִדַּע אֲרֵי לֵית דִּכְוָתִי בְּכָל אַרְעָא.
For this time, I will send all My plagues against your heart, your servants, and your people, so that you will know that there is none like Me in all the land.
כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ
אֲרֵי בְּזִמְנָא הָדָא אֲנָא שָׁלַח יָת כָּל מַחָתַי בְּלִיבָּךְ וּבְעַבְדָּךְ וּבְעַמָּךְ בְּדִיל דְּתִידַּע אֲרֵי לֵית דִּכְוָתִי (ח״נ: דִּכְוָתִי שַׁלִיט) בְּכָל אַרְעָא
מַגֵּפֹתַי – אונקלוס ו״יונתן״
א. אף על פי שלשון ״אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי״ קשה שהרי לכאורה מדובר במכת ברד בלבד, אונקלוס תרגם ״יָת כָּל מַחָתַי״ ברבים כבמקרא, כי היו כאן מגפות רבות: קולות ואש וברד הפועלים בשליחות הבורא כמפורש בתהילים ״עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט... מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן״ (קד ד – ז), ״אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ״ (קמח ח). אבל המיוחס ליונתן עקף את הקושי בתרגמו בלשון יחיד ובהשמטת תיבת ״כל״: ״אַרוּם בְּזִימְנָא הָדָא אֲנָא שַׁלַח מַחְתָּא לָךְ מִן שְׁמַיָא״ (כי בפעם הזאת אני שולח מכה לך מִן השמים). וכן בפשיטתא: ״מחותי״ ביחיד, אולי כמדרש הגדול ״מגפתי כתיב, שלא נידון אלא במקצת מכות. א״כ מה ת״ל אֶת כָּל? מלמד ששקולה מכת ברד כנגד עשר מכות״.⁠1
אֶל לִבְּךָ – בלבך
ב. אולי תרגם ״אֶל לִבְּךָ״ – ״בְּלִיבָּךְ״ להשוותו עם לשון ״וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ״ שבהמשך. או אפשר שרמז למכת בכורות שאז ישוב בלבו.⁠2
תוספת שַׁלִיט
ג. ״אֵין כָּמֹנִי״ – ״לֵית דִּכְוָתִי״. לטעם נוסחי ״אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ״ – ״לֵית דִּכְוָתִי שַׁלִיט בְּכָל אַרְעָא״, עיין לעיל ״כִּי אֲנִי ה׳ בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״ (שמות ח יח) ״אֲרֵי אֲנָא ה׳ שַׁלִּיט בְּגוֹ אַרְעָא״.
ד. מדוע תרגם ״אֵין כָּמֹנִי״ – ״לֵית דִּכְוָתִי״ ולא ״לֵית בָּר מִנִּי״ כמו שתרגם ״מי כָמֹכָה בָּאֵלִם״ (שמות טו יא) ״לֵית בָּר מִינָךְ״? כי שם בא להפריש בין ה׳ לאלים וכדי שלא ישתמע שגם בהם יש אלוהות במדרגה פחותה תרגם ״לֵית בָּר מִנִּי״ (אין חוץ ממני). אבל כאן שאין צורך לכך הניח התרגום המילולי (לֵית דִּכְוָתִי=אֵין כָּמֹנִי).⁠3
1. וראה גם רש״י על אתר, ״תורה שלמה״, מילואים לכרך ט עמ׳ 134-132 ומאורי, פשיטתא, עמ׳ 62.
2. ״חליפות שמלות״.
3. ״נתינה לגר״.
ארום בזמנא הדא הא אנה משלח ית כל אמחוותיי על לבךב ובשלטונך ובעמך מן בגלל די תדע ארום לית כוותיג בכל ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״מחוותיי... ובשלטונך״) נוסח אחר: ״מחת פרענותי על ליביה דפרעה ובעבדך״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״משלח ית כל מחוותיי על לבך״) גם נוסח חילופי: ״מגרי לכולהון מחתי וימטון עד לבבך״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כוותי״) גם נוסח חילופי: ״כוות ממריה די״י״.
ארום בזימנא הדא אנא שלח מחתא לך מן שמייא ותתיב ית כל מחתיי דמחיתך לליבך ובעבדך ובעמך דמן קדמיי הוון משתלחין ולא מן חרשיותא דבנינשא בגין דתינדע ארום לית דדמי לי בכל ארעא.
For at this time I will send upon thee a plague from the heavens, and all My plagues wherewith I have plagued thee you will cause to return upon thy heart, and upon thy servants, and upon thy people, (plagues) which have been sent from before Me, and not from the magic of the sons of men, that you mayest know that there is none like Me in all the earth.
כי בפעם הזאת אני שולח מכה לך מן השמים ותשיב את כל מכותי אשר הכיתיך אל לבך ובעבדיך ובעמך, כי מלפני היו שלוחים ולא מן מכשופי בני אדם בעבור תדע כי אין דומה לי בכל הארץ.
כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת וגו׳ – לָמָּה לֹא נֶאֱמַר כָּאן: הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה (שמות ח׳:ט״ז), כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַּרְעֹה שֶׁבְּעֵת שֶׁהָיָה יוֹצֵא הַמַּיְמָה משֶׁה מַקְדִּימוֹ בַּדֶּרֶךְ, נִמְנַע שֶׁלֹא לָצֵאת כְּדֵי שֶׁלֹא יִפְגַע בּוֹ משֶׁה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵךְ אֶצְלוֹ בְּהַשְׁכָּמָה עַד שֶׁלֹא יֵצֵא מִבֵּיתוֹ.
כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת וגו׳ – כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וגו׳, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִי רָשָׁע סָבוּר אַתָּה שֶׁלֹא אוּכַל לְהַכְחִידְךָ מִן הָעוֹלָם, לְמֹד מִמַּכַּת הַדֶּבֶר בְּעֵת שֶׁשָּׁלַחְתִּי אוֹתוֹ הַדֶּבֶר אִלּוּ הָיִיתִי מְשַׁלְּחוֹ עָלֶיךָ וְעַל עַמְּךָ הָיִיתָ נִכְחַד מִן הָאָרֶץ, אֲבָל לֹא שְׁלַחְתִּיו עָלֶיךָ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁאַרְאֲךָ כֹּחַ גְּבוּרָתִי וּתְסַפֵּר כֹּחִי בְּכָל הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ (שמות ט׳:ט״ז).
לאן פי הד֗ה אלמרה אנא באעת֗ בכת֗יר מן אפאתי פי קלבך וקואדך וקומך לכי תעלם אן ליס מת֗לי פי ג֗מיע אלעאלם.
כי בפעם הזאת אני שולח רבות1 ממכותיי בלבך ומפקדיך ועמך, למען תדע כי אין כמוני בכל העולם.
1. רס״ג הוסיף ב׳ העודפות ותרגם ״בכת׳יר״, להורות על גודל הריבוי.
את כל מגפתי – למדנו מכאן שמכת בצורתא שקולה כנגד כל המכות.
א. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ויימר 651, וכן באמרי נועם בשם ר׳ אברהם שראה בפירוש שכתב רש״י בעצמו, ובכ״י אוקספורד 225 בשם יש כותבים. בכ״י מינכן 5, חזקוני, ומנחת יהודה: ״בַכֻּורות״. לפי שתי גרסאות אלה, הכוונה למכת ברד. מאידך, בכ״י אוקספורד 165, ברלין 514, המבורג 37, פירנצה III.3, פריס 155 כתוב: ״בכורות״ בלי ניקוד, וכן בכ״י המבורג 52 וברי״ד מובא: ״בכורות״, ושיש מגיהים ל״בצורת״. גם מרש״י שמות י״ב:כ״ט ״מבכר פרעה״ אולי משמע שמדובר כאן במכת בכורות, ולא במכת ברד.
את כל מגפתי ALL MY PLAGUES – We may learn from this that the plague of drought1 outweighed all the previous plagues.
1. There are many variants what was this word. The most common text read בכורות referring to the plague of killing the firstborn which is equated in force with all the other plagues put together. However this has no connection to the plague of hail being warned about. Another variant is בַּכוּרוֹת which means the first crops – which could be referring to the type of grain that was affected by the plague of hail.
כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך – הוא תחלה ואח״כ בעבדיך ובעמך, וכל כך למה בעבור תדע, שאמרת לא ידעתי את ה׳ (שמות ה׳:ב׳), אמנם כי הלשון מתחלף למען תדע (שם ח׳:ו׳), בעבור תדע, כמו זדון לבך השיאך (עבדיה א׳:ג׳), השיא אותך (ירמיה מ״ט:ט״ז), וכן בלשון הנביא מחלפין הלשון והרצון אחד, 1שהרי סגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד, ואפילו הנביא בעצמו משנה הלשון, שכן כל שירות ותשבחות של דוד אין לשון זה כלשון זה, כלו סג (תהלים נ״ג:ד׳), הכל סר (שם י״ד:ג׳), ויחגרו (שמואל ב כ״ב:מ״ו), ויחרגו (תהלים י״ח:מ״ו).
1. שהרי סגנון אחד. סנהדרין פ״ט ע״א.
כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך – מה ת״ל והלא במגפה אחת יכול לאבדם. אלא כך אמר לו כי בפעם הזאת אני שולח הזכרת כל מגפותי ומכות שהלקיתיך אל לבך, שבמכה זו יהיו כולן עלות על לבך וזוכרן. כאילן כולן משולחות עכשיו עליך:
ובעבדיך ובעמך – כמו כן:
בעבור תדע כי אין (אלהים) כמוני בכל הארץ – כל שכן בכל השמים, זהו שדרשנו שבכל מכה הזכירו חטאו שאמר לא ידעתי את ה׳ (שמות ה ב), אפס כי הלשון מתחלף בעבור תדע, למען תדע כי אין כה׳ אלהינו (שמות ח ו), כי אין כמוני, כי לה׳ הארץ (שם ט כט), ודומה לדבר זדון לבך השיאך (עובדי׳ א ג), תפלצתך השיא אותך זדון לבך (ירמי׳ מט טז), וכהנה רבות במקרא, וכן בלשון כל הנביאים מחלפין הלשון והרצון אחד, שהרי סגנון אחד, בלשון לעז דעת סיגנו דהיינו דעת עולה לכמה נביאין ואין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד, ואפילו נביא אחד משנה הלשון, שכן השירות והשתבחות של דוד אין הלשון הזה כלשון הזה, כגון (הכל) [כלו] סג (תהלים נג ד), (כולו) [הכל] סר (שם יד ג), ויחגרו (שמואל ב כב מו), ויחרגו (תהלים יח מו).:
(יד-טז) [כי בפ]⁠עם הזאת אני שולח את כל מגפותי וג׳ - פתר׳ כל מגפתי [ ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... בעבור תדע כי אין כ]⁠מוני בכל הארץ כי עתה שלחתי את ידי ואך וג׳ ואולם [בעבור זאת העמדתיך ... ... ... ... ... ... ]⁠ם כאשר שלחתי את ידי והכיתי את מקנך בדבר [ ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ...ש]⁠לחתי את ? ידי? ?כל מגפתי/אתתי? [ ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... שלח העז ]⁠את מקנך (שמות ט׳:י״ט) ? ? נכחדת מן הארץ ?ת שמ ? [ ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... וא]⁠ך בדבר בעבור הראותך את כחי, למען ספר שמי [בכל הארץ – ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ...?ל?]⁠עז. (כ״י פיאבא די צינטו 1)⁠1
1. השוו רש״י שמות ט׳:ט״ו-ט״ז.
מגפותיי – מיני חבלות והכאות, אש וברד ואבני אלגביש וגופרית ושלג וקיטור.
מגפותי [FOR THIS TIME I WILL SEND ALL] MY PLAGUES: The different types of destruction and attacking that come from fire and hail and hailstones1 and sulphur and snow and smoke.⁠2
1. אבני אלגביש. See Ezek. 13:11.
2. An allusion to the phrase "fire and hail, snow and smoke" (אש וברד שלג וקיטור) in Ps. 148:8.
The exegetical problem is why the text uses the phrase "all my plagues" in reference to the plague of hail. Midrash Hagadol (and perhaps Rashi, depending on what the correct reading of Rashi's text is; see the discussion in Kasher, pp. 132-134) says that this teaches us that the plague of hail was equal in severity to all the other plagues together. Sekhel Tov (perhaps based on Ps.-Jon.) interprets God as saying that during the plague of hail all the memories of all the other plagues would also come and haunt Pharaoh. Rashbam offers his own approach. The phrase, "all my plagues,⁠" is used because the plague of hail had various aspects to it (see 9:23-24) and it could attack the Egyptians in a number of different ways. See similarly JBS and iE, in his longer comm. only.
וטעם את כל מגפתי – שתפחד אתה ועבדיך, כי עד עתה לא פחדתם.
כי – הזכיר מגפותי בעבור הקולות והברד והמטר והאש שהתחברו. ולא ראינו שפחד פרעה לכל המכות העוברות כאשר פחד מזאת, ואמר: י״י הצדיק (שמות ט׳:כ״ז).
וטעם כי אין כמוני בכל הארץ – כפי מחשבות מצרים, שאלהיהם יוכלו להרע או להיטיב.
FOR. Scripture reads, all My plagues because thunder, hail, rain, and fire combined in this plague. We do not find Pharaoh to be as afraid of all the passing plagues as he was of this one.⁠1 He also said,⁠2 the Lord is righteous (v. 27).
[THAT THERE IS NONE LIKE ME IN ALL THE EARTH.] This was said3 in accordance with Egyptian belief that their gods had the power to harm or to benefit.
1. Because of the combination of thunder, hail, rain, and fire.
2. Due to his great fear of this plague.
3. There is none like Me in all the earth implies that there are other gods but that they are weaker than the Lord. Hence Ibn Ezra comments that the Lord spoke in accordance with Egyptian belief that there are other gods.
את כל מגפותי אל לבך – הרבה מכות שיביא בברד, שהיה יורד על אדם ובהמה וממיתם, ומשבר בתים ואילנות, ומשחית עשב השדה, כדכתיב: כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה (שמות ט׳:י״ט), וכתיב: ואת {כל} עשב השדה הכה הברד, ואת כל עץ השדה שיבר (שמות ט׳:כ״ה), והוא הדין לבתים.
אל לבך – שאף לבו של אדם נשבר עליו ומתפחד מאוד.
את כל מגפותי אל לבך – ALL OF MY PLAGUES TO YOUR HEART – Many plagues that He would bring with the hail: that it would fall on people and animals and kill them, and break houses and trees, and destroy the herbs of the fields, as it is written: “all the people and animals that you have in the field” (Shemot 9:19), and it is written: “and all the herbs of the field the hail struck, and the trees of the field it smashed” (Shemot 9:25), and that was the case for houses.
אל לבך – TO YOUR HEART – That even a person’s heart will break over it and be very afraid.
את כל מגפותי – פירש המורה: מלמד שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות ואינו כן אלא ט״ס שהרי לא היה אז באותה מכה כי אם ברד והיאך קורא אותה מכת בכורות אלא טעות הוא וכצ״ל מכת בצורת ומכת ברד קורא בצורת.
את כל מופתי1 – במכה זו נאספו יחד הנפרדים בזולתה2. וזה כי היא השחיתה את הצמח ואת החי שאינו מדבר ואת המדבר. הערוב השחית את בני האדם, והדֶּבֶר איבד את החי {שאינו מדבר}, והברד איבד את שניהם3. והארבה איבד את הצמח כמבואר, ו{כן} הברד {כמו שנאמר} ואת כל עץ השדה שבר (להלן פסוק כה). וגם {נאמר בברד כל מגפותי}4 מפני הפחד משמיעת הקולות ורעשם. הלא תראה מאמרו (להלן פסוק כח) ורב מהיות קולות וג׳ – הקדים את הקולות לפני הברד5.
ודרך הדרש6 בכי בפעם הזאת, {שהוא מרמז} שבאו הברד והארבה והחשך ומכת בכורות רצופות זו מיד אחר זו בזמן קצר, בלי הפסק ימים כמו שקדם {במכות הראשונות}7. ומה שהזכרנו מיושב יותר עם פירוש הכתוב8. ולפי דעתם ז״ל יהיה הטעם {במאמרו כי בפעם הזאת כמו} כי מן הפעם הזאת9.
בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ – כי מכה זו {יש} בה גדולה שאין לזולתו יכולת {להתגדל} בה, והיא שנאספו והתחברו יחד שני היסודות המתנגדים, האש והמים – ואש מתלקחת וג׳ (להלן פסוק כד)10.
ומאמר בכל הארץ – טעמו בכל {האלילים} שעבדו להם אנשי הארץ11.
1. קסה. כך בכתה״י, ולשון הכתוב: מַגֵּפֹתַי.
2. קסו. רבנו בא לענות על שאלת המפרשים, מדוע נאמרה במכת ברד ׳כל מגפותי׳ כיון שסוף סוף אין כאן אלא מכה אחת. ותשובתו היא, שמכה זו כללה הכאה לכל הדברים הנפרדים שהוכו במכות האחרות, ואילו בשאר המכות לא הוכו כולן בבת אחת.
3. קסז. כמו שאמר להלן (פסוק יט): ׳כל כל האדם והבהמה וג׳ וירד עליהם הברד ומתו׳.
4. קסח. הלשון מסורבלת קצת ודורשת תיקון, והוספתי לפי מה שנראה לי שמטעים רבנו עוד טעם למה שנאמר במכת ברד ׳כל מגפותי׳ (שזוהי הקושיא שעליה משיב רבנו בתחילת דבריו כמש״כ אע״פ שלא הזכירה בפירוש), ואולי באמת נחסר כאן דבר מה בהעתקת כתה״י [ועכ״ז לא נהירא לי השערת המהדיר כאן שהוסיף לפני תיבת ׳וגם׳: [ומת החי שאינו מדבר והמדבר כמו שאמר (להלן פסוק יט) כל כל האדם והבהמה וג׳ וירד עליהם הברד ומתו], שכן גם הוספה זו אינה עולה יפה ברהיטת דברי רבנו, מה גם שדבר זה כבר נרמז בדבריו לעיל וא״צ לכופלו].
5. קסט. ומכאן שהקולות נחשבו יותר קשים משאר תוצאות המכה – הריגת אדם ובהמה וכריתת הצומח מן השדה, ובכן הקדים פרעה בבקשו מן מרע״ה שיתפלל עבור הסרת הקולות אף לפני הברד. נראה שמכאן הוציא רבנו שקולות אלו היו חורגים מגדר הרעמים המקובלים כמש״כ להלן (פסוק כג), והיו מרעישים ומפחידים כ״כ עד שהקולות נחשבו יותר קשות אף משאר תוצאות הברד. ואולי גם מן הנכון לציין שמפני ירידת הברד עצמה יכלו המצרים להנצל ע״י שהניסו מקניהם מן השדה, אבל מן הקולות לא היתה אפשרות להינצל, וכולם סבלו מפחד שמיעת הקולות ורעשם.
6. קע. מקורו נעלם, אולם גם מדברי רש״י: ׳מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות׳, שכבר נתלבטו בהם נושאי כליו (השוה ברלינר), נראה שהיה לפניו כעין מדרש זה, והשוה גם ספורנו. [הערות נהור שרגא] והנה מצד עצם תוכן הפירוש אין פירושו של רש״י ענין לכאן שלפירושו ׳כל מגפותי׳ מוסב על מכת בכורות, ואילו לדעת רבנו הכוונה לכל שאר המגיפות המתרחשות ובאות. ואמנם גם לדברי רש״י צריך לומר שכבר כאן נרמז על מכת בכורות – שהיא המכונה כל מגפותי – בעבור שלא יהיה עוד הפסק לפני שתבא המכה ההיא, וזה כדברי המדרש שמביא רבנו. ואשר למקור דברי רש״י, ראה מה שהאריך בזה רמ״מ כשר במילואים לתורה שלמה כרך ט (סי׳ יח).
7. קעא. לדברי המהדיר ר״ל כמו שקדם במכת דם שנאמר בו בכתוב כי ארכה שבעת ימים, והוספתי ׳המכות הראשונות׳ לפי הנראה לי שכוונתו למדרשם ז״ל שבו מנו החכמים כמה זמן ארכו המכות וכמה זמן שהו בין מכה למכה (ראה תורה שלמה פרק ז אות צט שציין להרבה מקורות בזה).
8. קעב. במקור: ׳שרח אלנץ׳ (בתרגום המהדיר: פשוטו של מקרא).
9. קעג. ר״ל שלדרך הדרש הנזכר יתפרש ׳כל מגפותי׳ על כל המכות הנשארות וכוונתו יתעלה היא שמן הפעם הזאת ואילך אני שולח את כל מגפותי [-ברד ארבה חושך בכורות] ברצף ללא הפסק מעתה, ואז יש לפרש ׳בפעם׳ כמו ׳מן הפעם׳. [יש לציין שגם לדרך הפשט מצינו שיפרשו הבלשנים ׳ב׳ כמו ׳מן׳, השוה מש״כ הרמב״ם במורה נבוכים (א:מא): ׳ותהיה הבי״ת באמרו בעמל ישראל מקום ׳מן׳, וכאילו אמר מעמל ישראל. וכבר מנו מזה בעלי הלשון הרבה, והנותר בבשר ובלחם, נשאר בשנים, בגר ובאזרח הארץ – וזה הרבה׳].
10. קעד. וע״ש בפירוש רבנו ופירוש רש״י שהזכירו ענין זה.
11. קעה. השוה ראב״ע וכן תפסיר רס״ג כאן ובפסוק שאחרי זה. [הערות נהור שרגא]
את כל מגפתי – פר״ש: למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה וכו׳, הם צמחי האדמה והאילנות שמהרו לבכר והכם הברד.
דבר אחר: את כל מגפתי – כמה מיני חבלות אש וברד אבני אלגביש גופרית שלג קיטור.⁠1
אל לבך – שאף לבו של אדם נשבר עליו ומפחד מאד.
אל לבך – הבי״ת בשוא.
1. שאוב מרשב״ם.
את כל מגפותי, "all My plagues;⁠" according to Rashi what we are to learn from this verse ("all My plagues") is that the plague of killing the Egyptians' firstborns is considered as equivalent to all the plagues. [There are different errors in different manuscripts of Rashi, as a result of which it is not clear whether Rashi spoke about the plague of hail, or the last group of plagues commencing with hail and concluding with the slaying of the firstborn. I will not speculate, therefore [I omit speculations quoted by the author also. Ed.]
אל לבך, "against your heart;⁠" not only trees can be broken, but hearts can also be "broken.⁠" This occurs when the heart is overwhelmed by fear. The letter ב in לבך has a dot, dagesh.
כי בפעם הזאת אני שלח כו׳. פר״ש (ד״ה את כל מגפתי) למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה נגד כל המכות. ותימ׳ היאך תפשוט מכאן. והלא לא היה כאן [אלא] מכת ברד. וי״ל שכך פי׳ מכת בַכוּרוֹת. כמו בכיר ולקיש (סנהדרין יח:, אונקלוס דברים יא:יד). ומלמד ששקולה מכת בַּכוּרוֹת. דהיינו רעב שבא על ידי ברד. שקולה כנגד כל המכות. מ״ר משה.
אבל מ״ר אברהם אמ׳ לי שראה בפי׳ שרש״י כת׳ בעצמו כתו׳ מכאן שמכת בצורת שקולה כו׳. וכן נראה.
את כל מגפותי – פירש״י למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה וכו׳ אמר מהר״ר אברהם שראה בפירש״י בכת״י שכתב מכה מיתת הבכורות, ולא כפי׳ מהר״ר משה שרוצה לפרש ענין ביכור כמו בכיר ולקיש.
את כל מגפותי – על דרך הפשט קרא למכת הברד כל מגפותי מפני שבמכת הברד נכללות מגפות הרבה על האדם ועל הבהמה, וזהו מאדם ועד בהמה ושבירת כל האילנות ואין צריך לומר אבוד התבואה והפירות וכל טוב הארץ מרוב הפלגת קרירות הברד, וכן אמר דוד המע״ה (תהלים ע״ח:מ״ז) ושקמותם בחנמל הוא מין ממיני הברד והוא הקרח החזק המשבר פרחי האילנות ומיבש הלחות. ואמרו רז״ל למה נקרא שמו חנמל שהיה בא ונח על השקמים ומל וכל שכן הברד הזה שהיה האש מתלקחת בתוכו.
וע״ד המדרש את כל מגפותי היה הברד מכה ומשבר האילנות והאש שורפת את השרשים ולא היתה צנת הברד מתשת כח האש ולא כח האש מכלה צנת הברד משל למה הדבר דומה למלך ב״ו שיש לו שני דוכסים והם שונאים זה את זה לימים יצא המלך למלחמה ונצטרך להם והשלים ביניהם, כך כתיב (איוב כ״ה:ב׳) המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו, המשל זה מיכאל ופחד זה גבריאל מיכאל מן המים גבריאל מן האש והקב״ה עושה שלום ביניהם.
וכן מצינו בענין המרכבה שראה יחזקאל דכתיב (יחזקאל א׳:י״ג) ודמות החיות מראיהם כגחלי אש, וכתיב (שם) ודמות על ראשי החיה רקיע וגו׳, דרך המים לרדת למטה ודרך האש לעלות למעלה והקב״ה נתן האש למטה והרקיע של מים למעלה.
ותמצא בפרשה זו י״ד פעמים ברד והטעם בזה לפי שהוא מכח המים וידוע כי גלגל הירח מניע יסוד המים כשם שמניע גלגל חמה יסוד האש, ומזה נמצא תוספת הנחלים והנהרות בתוספת הלבנה וחסרונם בחסרונה, והנה הלבנה מתוספת והולכת עד י״ד ימים מכאן ואילך מתחסרת והולכת ומתמעטת.
ועל דרך הקבלה את כל מגפותי כמו ולא יעיר כל חמתו שבאורו כל שהיא חמתו וכן בכאן כל מגפותי חסר וא״ו מגפתי כל שהיא מגפתי. ואמר אל לבך כנגד לבך כלומר חוזק לבך הקשה והודיע אותו כי יכניע את לבו החזק במדת כל שהיא מגפתו והוצרך משה רבינו ע״ה במכה זו להתפלל בנשיאת כפים מה שאין כן בכל השאר מטעם שהיו בני אדם מתים בה לפחד הקולות ולמכת הברד שהיתה בהסכמת הוא ובית דינו כענין שכתוב (שמות ט׳:כ״ג) וה׳ נתן קולות וברד, ולכך הוצרך בבטולם לישא את כפיו כדי שיתקדשו כל העשר ושיכוין בהם לרום השמים שהודה בו פרעה עתה שכונתו נשיאת כפים אליו לבעבור ימשיך מלמעלה וישפיע למטה להפסיק הפורענות ולרחם על הארץ, וזהו שאמר משה אפרוש כפי אל ה׳ כלומר אפרוש כפי כנגד העשר ויתקדשו ואכוין בהם אל ה׳ ומיד הקולות יחדלון.
בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ – הודיעו בכלל דבריו ענין מציאות הש״י וההשגחה והיכולת, כי הוא יתברך נמצא ומשגיח ויכול. נמצא, הוא שהזכיר במכת הצפרדעים למען תדע כי אין כה׳ כלומר אין מציאות אחר בנמצאים כמציאותו. משגיח, הוא שאמר במכת הערוב למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ כלומר משגיח כמלך בתוך המדינה להיותו קרוב אל הקצוות. יכול, הוא שהזכיר כאן במכת הברד בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ כלומר שאין בעל יכולת כמוני. והזכיר משה כן לפרעה לפי שהיה פרעה כופר בשלשתן במציאותו והשגחתו ויכלתו.
ובמדרש בעבור תדע אתה אמרת לא ידעתי את ה׳ לפיכך מזכיר לו בכל פעם למען תדע בעבור תדע על כל דבר ודבר מזכיר חטאתו הה״ד (משלי כ״ז) אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי וגו׳ מתוך שהוא מתרפה ממנו בהגבהת העלי מן המכתש הוא שוכח המכות כך פרעה הרשע בין הריפות של מכות בין זמן לזמן היה מחזק את לבו.
את כל מגפותי, "all my plagues.⁠" According to the plain meaning of the text the reason God referred to the plague of hail as "all My plagues" is that this plague contained within it most of the plagues that man and beast suffer from. This is why the Torah added the words מאדם עד בהמה, "from man to beast" in verse 25 when the impact of the plague is being described. All the trees were broken by the hail, not to mention any crops which were ready or close to harvesting. The ice, i.e. the cold which accompanied the phenomenon of this hail froze all plants which were already above ground. We find confirmation of this thought by Assaph in Psalms 78,47 "He killed their vines with hail, their sycamore with frost.⁠" The word חנמל in that psalm is a variety of hail. It is a strong frost which breaks the blossoms of the trees and dries out their moisture. Shemot Rabbah 12,4 explains that the reason why this kind of hail is called חנמל is because when it came נח מל, "it settled on the trees and cut them (as if 'circumcised') a cut which does not grow back and regenerate itself.⁠" This hail which contained destructive fire within it was even more damaging.
A Midrashic approach based on Shemot Rabbah 12,4: The words "all My plagues" refers to the hail which broke the trees whereas the fire contained within it burned the roots. The force of the cold did not extinguish the fire, nor did the heat of the fire melt the hail (ice). You may understand the phenomenon when you consider the following parable: a king has two dukes who hate each other. After a number of years of such feuding between the dukes war broke out in the kingdom and the king required the services of both dukes in order to defeat the enemy. He needed to see to it that the two feuding dukes stopped fighting each other and combined to help him win the war. This is the deeper meaning of Job 25,2: המשל ופחד עמו,עושה שלום במרומיו, "Dominion and dread are His; He imposes peace in His heights.⁠" The word המשל refers to the archangel Michael, the word פחד, to the archangel Gavriel. Michael is in charge of water, Gavriel in charge of fire. God imposes peace between them in order for His war against evil to be fought successfully.
We find a similar concept in Ezekiel's vision of the מרכבה, "God's heavenly entourage.⁠" The prophet described a vision of the angels supporting God's throne as respectively fiery and icy (1,13 and 1,22). If we consider that water or ice usually descends whereas fire usually rises, it becomes clear that we speak of natural forces with opposite characteristics, not to mention heat and cold which are opposites also. God arranged for water, i.e. the sky to have its habitat in the heights, whereas fire has its habitat down below.
You will observe that our paragraph contains the word ברד, hail 14 times. [The word יד equals 14 in the numerical value of its letters. In other words, ברד was a manifestation of God's "hand, יד.⁠" Ed.] According to the author the reason that the word ברד appears 14 times is that it reflected the power of water. It is generally known that the planet moon exercises a force upon the water similar to the planet sun exercising its force upon fire. The moon is responsible for the phenomenon of the tides receding and rising respectively. During the first 14 days of the month the moon appears to increase in size, whereas during the last 14 days of the month the moon appears to decrease in size.
A kabbalistic approach: The word כל, "all,⁠" in the expression את כל מגפותי, "all My plagues,⁠" may be understood as similar to the word "all" in ולא יעיר כל חמתו, "and did not give vent to all His fury" (Psalms 78,38). The meaning of the word in that context is the attribute called כל. This attribute describes God's anger. Here too the Torah describes that this plague will be the result of God's anger at Pharaoh having failed to respond to earlier methods to discipline him. Henceforth this attribute would be employed in order to humble him. This is why Moses needed to raise his hands (verse 29) when he prayed for the removal of this plague when the time came. He had not had to do this when he prayed for the removal of any of the preceding plagues. People had actually been dying from fear when they merely heard the sound of the hail. Seeing this plague was the result of the combined efforts of God and His celestial court it was more severe than the plagues preceding it. This fact is alluded to in the Torah especially mentioning the word קולות as part of the actual plague in verse 23: "and God sent thunder and hail.⁠" Seeing this had been so, Moses had to make an increased effort in his prayer to stop the plague by using also his outstretched hands in prayer. He needed to sanctify all his ten fingers. The symbolism contained in raising one's hands heavenwards in prayer is that it is an expression of one's awareness of the source of the disaster which one wants to prevent by one's prayer and by invoking God's attribute of Mercy towards what transpires on earth. The plague's effect on Pharaoh was that for the first time he publicly acknowledged that he and his people had sinned, that God was righteous (verse 27). As soon as Moses engaged in this kind of prayer the hail, etc. ceased (not on the next day as in previous plagues).
בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ, "so that you will appreciate that there is no One like Me in the whole universe.⁠" Moses informed Pharaoh by means of this short line that God in His capacity as Hashem exists, exerts power over the fate of man on earth and that He has the ability to make things happen or to even reverse them. Moses had already demonstrated that Hashem exists when the plague of frogs occurred, when the Torah had introduced it by the words: "in order that you should know that there is none like Hashem" (8,6). This had meant that there is no Existence comparable to that of Hashem. The fact that this Existence exercises its dominion over creatures on earth was the purpose of the fourth plague, the wild beasts roaming at will through urban areas had been introduced with the words: "in order that you should appreciate that I am an Existence active in the very midst of the earth" (8,18). The message was that God acted on earth just like a king within his realm. At this point Pharaoh was taught the additional lesson about the uniqueness of every aspect of that Being known as Hashem. The reason that Moses had to repeat all this was that initially, Pharaoh had denied all three aspects of the meaning of Hashem, His existence, His impact on events, and His uniqueness. This meant simply that no other power in the universe commanded this range of abilities.
According to Pessikta Zutrata on our verse, whenever we encounter such expressions as למען תדע, בעבור תדע "in order that you will know, so that you will know,⁠" this is Moses' reminder to Pharaoh of his original sin which consisted of his denial of the existence of Hashem. We have a proverb in Proverbs 27,22 "even if you pound the fool in a mortar, with a pestle along with the grain, his folly will not leave him.⁠" Moses reminded Pharaoh constantly of his sin. Pharaoh's problem was that the constant pounding he received was such that it completely deadened his ability to react. He needed the weeks of relief between plagues to reassert his former obstinacy.
הנה אנכי שולח את כל מגפותי – פי׳ רש״י למדנו שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות עכ״ל גרסי׳ בכורות בשור״ק בוא״ו והיא מכת ברד ונקרית כן לפי שלא היתה מכה אלא בדבר האביב כמו שנא׳ והפשתה והשעורה נכתה כי השעורה אביב וגו׳ והחטה והכוסמת לא נכו כי אפילות הנה כך פי׳ ר״ת מאוריי׳.
את כל מגפותי – פ״ה זה מכת בכורות. והעולם מגיהים מכת בצורת וסבורין שרצה רש״י לומר מכת בכורות. כמו כל בכור. ואומרים מה ענין הריגת בכורים לענין הברד שנפל על התבואות. ואינו אלא לשון בכורים כלומר לא נפל הברד כי אם על הבכורות. כדכתיב והפשתה והשעורה נוכתה כי השעורה אביב והפשתה גבעול והחטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה.
על מכת ברד נאמר: אני שולח את כל מגפותי – פירש״י למדנו מכאן שמכת בצורת שקולה כנגד כל המכות. ויש פירושים שכתוב בהם מכת בכורות ודוחקים עצמם בקריאת התיבה לקרות בכורות לשון ביכורים ובחנם דחקו כי כך הלשון בצורת. אי נמי יש לישב מכת בכורות ממש ששלח להם בסוף וה״פ נכון היה דבר מלפני בעצת פמלייא שלי לשלוח את כל מגפותי אל לבך דהיינו מכת בכורות שתבא עכשיו ולא אניחה לבסוף כמו שהניחה בעבור תדע כי אין כמוני. ואך אותך ואת עמך בדבר כלומר להמית אותך ואת עמך. ואולם בעבור זאת העמדתיך ומשכתי את ידי מאותה מכה גדולה והנני ממטיר כעת מחר אם עודך מסתולל בעמי. כך פי׳ מורי ז״ל.
את כל מגפותי – קורא הברד מגפותי לפי שהי׳ משותף במכות רבות קולות ומטר וברד ואש ולא הי׳ בכל המכות שפחד פרעה מהם כמו מזאת שאמר ה׳ הצדיק:
את כל מגפותי, "all My plagues.⁠" The Torah describes the phenomenon of this hail as "God's plagues,⁠" (plural mode) although it is listed as only one of ten plagues. The reason is that it consisted of so many different components, i.e. thunder, rain, hail, and fire. This clearly was the plague that shook Pharaoh more than any other so far, as he reacted by admitting that the Lord was righteous and that he as well as his people were the wicked ones.
הנני שולח את כל מגפותי – פר״ש אלו מכת בכורות ששקולה כנגד כל המכות, ומ״ה והלא מכה זו היא מכת ברד, ולא מכת בכורות, ואיך קורא אותה מכת בכורות, וי״ל טעות סופר הוא, ולפיכ׳ מגיהין אותה מכת בכירות, וזה הברד שהלקה כל תבואה שהוא אביב ובכיר, והוא קשה מכל המכות, לפי שהרעב קשה מכל דבר, כדכתיב (איכה ד׳ ט׳) טובים היו חללי חרב וכו׳. וי״מ הנני שולח את כל מגפותי פי׳ עתיד לשלוח, ומכת בכורות היה, כדפר״ש כי עדיין לא אמר שום דבר ממכת הברד, אלא אח״כ אמר עודך מסתולל כו׳, הנני ממטיר כעת מחר ברד וכו׳, אלא ודאי אמכת בכורות אמר, וכן נמי פר״ש בראש המכות, כה אמר י״י בזאת תדע כי אני הש׳, הנה לא שמעת עד כה, ומדרשו עד שתשמע מכת בכורות כשפתח בכה כה אמר י״י כחצות הלילה.
כל מגפותי – כבר קדם לנו פרוש כל, ואמר זה במכה הזאת להיותה מחוברת מענינים רבים, והוא קולות וגשם ברד ואש, והנה זה הענין יותר זר בארץ מצרים מכל המכות, כי שם לא ירד גשם וברד לעולם ולא יראו קולות וכל הדומה להם, לכן אמר אל לבך כי יחרד לבם חרדה גדולה.
כי בפעם הזאת אני שֹׁלח את כל מגפֹתי אל לבך – רוצה לומר שהוא ישלח הרבה ממכותיו אל לבו. והרצון בזה, שיירא לבו ויפחד מהם, כי היו בזאת המכה קולות חזקים וברד ואש מתלקחת מתוך הברד. והנה תמצא שכבר פחד פרעה מאד מזאת המכה, ולזה אמר בבואה: ׳חטאתי הפעם, ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים׳ (כז).
בעבור תדע כי אין כמֹני בכל הארץ – הרצון בזה כי בקצת הדברים הנמצאים בארץ יתכן שיהיה כח לעליונים שהם עלולים מה׳ יתעלה; אבל בכל הארץ אין כח לאחד מהם זולתי ה׳ יתעלה. וזה, כי כל אחד מהעלולים ממנו יש לו כח בקצת סידור זה הנמצא השפל, כמו שביארנו בחלק השלישי מהמאמר החמישי מספר מלחמות ה׳, ואולם לה׳ יתעלה כח בכללות זה הסידור, והוא מסודר ממנו, והוא שליט עליו להניע אותו לאשר ירצה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות. לא ידעתי מאן דכר שמיה של מכת בכורות כאן ולמה לא יתפרש את כל מגפותי בעד הברד עצמו שכתוב בו אבל אמרו משום רבינו תם מאורליינ״ש שהגירסא היא מכת בכורות בפת״ח הבי״ת ובשור״ק הוי״ו והיא מכת הברד ונקראת כך על שם שלא היתה המכה הזאת רק בדברים האביבי׳ כדכתיב והפשתה והשעורה נוכתה כי השעורה אביב והחטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה:
והשנית התרה בה בסתר אליו כמו שהתבאר בארבה ואחר כך יבוא החשך מבלי התראה. האמנם אמרו כי בפעם הזאת אנכי שולח את כל מגפותי אין ראוי שיפורש הפעם הזאת על מכת הברד בלבד אבל אמר זה על כל הסימן מהארבע מכות שיעשה לאמת השורש הג׳ הזה והיה זה הקדמה לכל מדות הסימן הזה שבפעם הזאת ממכות זה הסימן ישלח את כל מגפותיו אל לבו כי הנה בברד מת המקנה והבהמות והאנשים אשר בשדה והרי מגפה אחת ובארבה בא שנת בצורת והיא מגפה אחרת שאכל הארבה כל עשב הארץ וכל פרי העץ והיו בני אדם מתים ברעב. ובמכת החשך במחשכים הושיבם כמתי עולם והיא כדמות מגפה אחרת ובמכת בכורות מת כל בכור מצרים ואף בכור פרעה היושב על כסאו ועל זו בפרט אמר כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך ומה היא המגפה הנוגעת בלבו אלא מיתת בנו בכורו והתבארה עם זה תשובת השאלה הא׳.
ונתן הסבה התכליתית בכל מכות הפעם הזאת באמרו בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ רוצה לומר גדול מכל האלהים ועושה נפלאות גדולות לבדו.
כי בפעם הזאת – בזה המין השלישי מהמכות באויר.
אני שלח את כל מגפתי אל לבך ובעבדיך ובעמך – כל אחת מאלה שאשלח תהיה בלב כולכם גם אחר שתסור, כי גם אחרי כן תרגישו בהיזק נמשך ממנה בקלקול הצמחים והמזונות ובחולי הגוף, כמכת החשך שקלקלה מזג האויר בלי ספק, וש״לא קמו איש מתחתיו״, שנמשכו אליהם חלאים רעים בלי ספק. אבל מהמכות הקודמות לא נמשך היזק מבואר אחר שסרו.
בעבור תדע כי אין כמני בכל הארץ – כאשר תראה יכלתי גם באויר המקיף. אמנם יכלתו בעליונים הודיעם על ים סוף בענין מלאך האלהים ועמוד הענן ועמוד האש, שכולם דברים אשר מציאותם בלתי טבעי.
כי בפעם הזאת, this time when I demonstrate My power over the third category of phenomena, the atmosphere and what it contains, אני שולח את כל מגפותי אל לבך ובעבדיך ובעמך, every plague which I am about to send will affect each one of you even after the plague itself departs. The damage caused by the plague while it was active will be felt long after the plague has departed. The after-effect could be felt because of the vegetables remaining having suffered damage from the hail. The unnatural type of darkness would also leave behind it unpleasant after-effects, as the whole atmosphere would have been affected during the period of no light. If we consider that for three days running no one could even rise from his chair or bed, we can imagine that this was not merely an absence of daylight. The plagues that had preceded the hail had not left behind them permanent after-effects.
בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ, this realisation will come to you when you observe how I enjoy complete mastery of the atmosphere. God reserved the demonstration that He also had complete control of all the phenomena in outer space, or in extra terrestrial regions for the time when He split the Sea of Reeds. When the Egyptians observed the movements of the pillars of fire and the columns of cloud, all of which moved in a manner which reflected that they were being directed by a higher power.
(יד-טז) כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך. ר״ל, שבזה הסימן של באח״ב ישלח כל מגפותיו, כי שם היו ה׳שפטים׳1, ולכן רצה להתריע בו ולהודיעו סכלותו2, ואמר, שוטה, איך לא תשית לב לידע, כי אילו רציתי עתה שלחתי את ידי וגו׳3, ואולם וגו׳:
1. ׳כי כל המכות היו ׳אותות׳, חוץ ממכת בכורות וביזת הים שהיו ׳שפטים׳⁠ ⁠׳ (לעיל ז ד).
2. הדברים מבוארים ע״פ בעל העקידה, ע״ש.
3. ראה רש״י.
מכת בכורות. וקשה מה ענין מכות בכורות לכאן שרמז לך הכתוב כאן מכת בכורות, ומפרשים ׳מכת בכורות׳ מלשון ביכורים, דהיינו כל הפירות שהיו עומדים בביכורים שלהם נלקה. וכך פירש לקמן (רש״י פסוק לא) ״כי השעורה אביב״ ׳וכבר בכרה׳, דמשמע דכל אשר בכרה – נלקו, כך מפרשים. ואני אומר כי פירוש זה לא יתכן כלל, דהא רש״י פירש בפרשת שמות אצל ״הנני הורג בנך בכורך״ (ראו ד, כג) כי מכת בכורות היא הקשה ובה התרה תחלה, ואיך נאמר שמכות ברד שקולה נגד כל המכות, ויהיו דבריו סותרים. ועוד, איך יתכן שיהיה מביא עליהם מכה שקולה נגד כל המכות ולא יניח אותם לצאת, ואחר כך יביא עליו מכה שהיא יותר קלה ויניח אותם לצאת, דבר זה לא יתכן. לכן מה שאמר כי ׳מכות בכורות שקולה נגד כל המכות׳ היינו מכת בכורות כמשמעו. והא דכתיב ״כי בפעם הזאת אני שולח כל מגיפותי״, ״בפעם הזאת״ רוצה לומר בענין זה שאני אומר לך לשלוח את ישראל ואין אתה רוצה לשלוח – דבר זה נקרא ״בפעם הזאת״, ואדרבא מדכתיב ״בפעם הזאת״ ולא כתיב כך בשאר התראות, אלא לכך כתב ״בפעם הזאת״ שאין פירושו כמו שאר התראות שיביא המכה עליו מיד, אבל כאן אומר ״בפעם הזאת״ כלומר בענין זה שאני אומר לך לשלוח את ישראל, ולא היה זה מיד לגמרי, והרי כך כתיב גם כן (ראו לעיל ד, כג) ״הנני אומר לך לשלח את בני ותמאן לשלחו הנני הורג בנך בכורך״, ולא היה זה מיד, אלא רוצה לומר בענין הזה שאני מתעסק עמך לשלוח את ישראל ״בפעם הזאת אני שולח וגו׳⁠ ⁠⁠״:
ומה שהוצרך להזכיר מכת בכורות אצל מכת הברד, כך הפירוש; בפעם הזאת אני שולח לך מכה קשה שהיא שקולה נגד כל המכות, והיא מכת בכורות, לכך אל תחשוב כי מה שלא הכיתי אותך ואת עמך בדבר מפני שאין אני רוצה להביא מכה קשה יותר מן מכת הדבר שהיתה בבהמות לבד, ולכך לא רציתי להכות אותך ואת עמך, שזה אינו, שהרי אני מביא עליך מכה שהיא שקולה נגד כל המכות, מכה שהיא גדולה עד מאוד. ואם כן למה לא כליתי אותך ואת עמך בדבר, והיה עוצר הדבר שלא יהיה באדם, ולמה עשה זה הקב״ה והוצרך לבסוף להביא עליו מכת בכורות, לא יעצור את הדבר ויכה אדם ובהמה ולא יצטרך להביא מכת בכורות, אלא ״כי עתה שלחתי ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ואולם בעבור זאת העמדתיך״ (פסוקים טו, טז), ולא רציתי לגמור המכה ״כדי לספר שמי בכל הארץ״ (שם), להרבות במכות, וכל זה יש לך לחשוב, ואתה עודך מסתולל על כל זאת בעמי, ואינך רוצה לשלח, הנני אקיים את זה, ואביא עליך מכת הברד אשר כמוה לא נהיה, ועל ידה יסופר שמי מאחר שכמוה לא נהיה. ולפיכך זכר זה אצל מכת ברד מה שאמר ״בפעם הזאת אני שולח כל מגיפותי״, כי מכת הברד נאמר בה ״כמוהו לא נהיה״ (ראו פסוק יח), והיה אומר לו שלכך לא היה הדבר מכלה אותו כדי שיבוא עליו מכות למען ספר שמו, וכל הכתובים מקושרים יפה מאד בלי פקפוק כלל:
ועוד יש לפרש לשון ״בפעם הזאת״ כמשמעו, כי תמצא במכות אלו בג׳ הראשונות לא היה פרעה מאמין שהיו מאת השם יתברך, ולכך קרא לחרטומים שיעשו גם כן כך, עד שהביא עליהם מכת כינים, אז אמרו ״אצבע אלקים היא״ (לעיל ח, טו) כלומר מאת ה׳ המכה. ומפני שראו כי המכות הם כלליות בכל הארץ, לא נתנו להשם יתברך שהשגחתו פרטית בתחתונים, כי זה מעלה יתירה ורוממות גדול להשגיח בפרטים. אז הביא עליהם סדר השני שהם מכת עד״ש, ובמכת עד״ש אמר ״והפליתי ארץ גושן למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ״ (ראו פסוק יח), כלומר שיוכל להבדיל בין דבר לדבר, ובשביל כך נראה שהשגחתו פרטית לא כללית. וכן במכות הדבר כך נאמר שם בפירוש. ובסדר באח״ב נאמר עוד ענין יותר מזה, ״למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ״ (פסוקנו), כלומר כי בסדר עד״ש לא היו יודעים רק שהוא בקרב הארץ, אבל שאין כמוהו והוא יחיד על הכל לא היו יודעים, ולפיכך כאשר הביא עליהם באח״ב, מכות מופלאות שלא היו מעולם, היו מעידים שאין כמוהו עוד. ולפיכך מחלק ר׳ יהודה (בהגדה של פסח) המכות לג׳ חלקים, דצ״ך עד״ש באח״ב, וכן תמצא בפירוש בכתוב:
ולפיכך סדר באח״ב הוא ענין אחד. לכן כאשר רצה להביא עליהם ברד שהיא מכה ראשונה מן באח״ב, וכל ענין באח״ב הם אחד, שכלם אחרונות, ולא היו כמותם, והם מורים על שאין כמוהו, שכן כתיב בברד (פסוק יח) ״לא היה כמוהו״ וכן בארבה (להלן י, ד), והכל מורה שמי שמביא עליהם המכה אין כמוהו, ומכל שכן חושך. ובמכת בכורות נאמר גם כן (ראו להלן יא, ו) ״והיתה צעקה גדולה אשר לא נהיית״, וכל המכות האלו הם ענין אחד. ולפיכך אמר ״בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי״ במכות ברד, וחשובים כל אלו ד׳ מכות שהם באח״ב ענין אחד, לכך אמר ״כי בפעם הזאת אני שולח כל מגיפותי״ כאשר יתחיל בסדר באח״ב. ואמר ״כל מגפותי״ כנגד מכת בכורות שהיא שקולה נגד כל המכות. אבל אין לומר על ברד או על ארבה שהיא שקולה נגד כל המכות, דהא בודאי מכת בכורות קשה מכל המכות, דמכה אחרונה יותר קשה תמיד, אלא על מכת בכורות אמר שהיא שקולה נגד כל המכות, ולכך אמר ״אני שולח כל מגפותי וכו׳, וזהו פשוט מאד. וליכא לאוקמה דכתיב ״כל מגפותי״ על כל באח״ב ביחד, אבל אחת מהם אינם ״כל מגפותי״, זה לא יתכן, דהא לא היו מתחברים ביחד – כשבא האחרת סרה הראשונה. ואין לומר שכל אחת מן באח״ב שקולה נגד כל המכות שאם כן למה לא יצאו בראשונה מן באח״ב, כיון שגם כן היא שקולה נגד כל המכות, לכך צריך לומר דמכת בכורות, שבה יצאו, שקולה נגד כל המכות:
כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי – פירש״י למדנו שמכת בכורות שקולה ככל המכות, פירש הרא״ם בכורות הבי״ת נקודה בפתח, כי בברד לא הוכו כי אם האביב שבכרו כמ״ש כי השעורה אביב, פירש רש״י בכרה כבר ויש גורסין בצורות במקום בכורות, כי הברד גרם להם רעב ובצורת וכן גרס מהרי״א, ומ״מ לא שקטה רעיון השואל למה היתה מכה זו גדולה מן כל המכות, ואין לומר שהיא גדולה מחמת הבהלה הגדולה הבאה מן קול ה׳ חוצב להבות אש כי המה דברים מבהילים באמת, דא״כ למה תלה רש״י הדבר במה שהוכו הביכורים או בבצורת והלא הקולות עיקר הבהלה, ואדרבה נראה שלא הקפידו כל כך על התבואה, דאל״כ מכות הארבה תהיה שקולה ככל המכות שהרי אכל מה שהשאיר הברד, אלא ודאי שלא הקפידו כל כך מאחר שהחטה והכוסמת לא נכו, וא״כ למה תהיה מכה זו גדולה מכל המכות.
והנה כפי הפשט נוכל ליישב זה, שבמכת בכורות ממש ידבר, כי יש לדקדק מהו שנאמר כי בפעם הזאת אני שולח כל מגפותי אל לבך למה לא נאמר לשון אל לבך בשום מכה חוץ מבזו, אלא שר״ל שבסדר באח״ב אני שולח לך מכה אחת שתהיה גורמת שאם חכם אתה אזי תתן אל לבך מכת בכורות שתהיה בסוף סדר באח״ב, יען כי מתחילה התרה ה׳ בפרעה במכת בכורות, כמ״ש (שמות ד׳:כ״ג) ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, וכמו שפירש״י שם, ולפי שבפעם ההוא לא הרגיש עדיין ברעה זו כמה גדולה היא לפי שלא ראה אותה כי אם קול דברים בלבד היה שומע ע״כ לא היה משים אל לבו לא ישוב מפני קול, ע״כ אמר הקב״ה כי עכשיו אני שולח לך מכה בביכורי צמח האדמה ויודע אני שבמכה זו יהיה לך צער מאד יותר מכל המכות הקודמים, לפי שכל פרי שנתבכר חביב על האדם ביותר כמו שיתבאר בע״ה פר׳ כי תבא (כ״ו:ב׳) בטעם הביכורים, והראיה שבמכה זו התודה ואמר חטאתי הפעם, מה שלא אמר כן בכל המכות הקודמים לפי שבאמת היה צר לו מאוד שהוכו הפירות שנתבכרו תחילה מחמת שהם חביבים על האדם ביותר, ואם בפרי צמח האדמה כך, ק״ו בפרי בטנך כמה גדול הצער במיתת בנך בכורך, ואם עד הנה לא הרגשת בדבר הנה בפעם הזאת שאני מכה את בכורי צמח האדמה אזי תתן אל לבך את כל מגפותי, דהיינו מכת בכורות פרי הבטן כמה גדול הצער, וע״ז נאמר כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי, דהיינו מכת בכורות של פרי הבטן אל לבך, שתתן לבך להתבונן ולדרוש ק״ו שאם בבכורי פרי האדמה כ״כ גדול הצער מחמת שהם חביבין על האדם ק״ו בבכורי פרי בטנך, וא״כ שפיר קאמר רש״י שמכת בכורות ממש שקולה כנגד כל המכות שהרי הכתוב קראה כל מגפותי. וכך הוא האמת שהרי בכולם לא נכנע פרעה כ״א במכות בכורות, ובזה מיושב מה שהוצרך הכתוב לומר והפשתה והשעורה נכתה כי השעורה אביב וכבר ביכרה וזה פירוש יקר מאד.
ועל צד הרמז, נ״ל על דרך שכתבתי למעלה (ז׳:י״ז) שמכת הברד והקולות בא לפרעה על אשר לא רצה לשמוע בקול ה׳ בהדר, ועל כן השמיע ה׳ לאזנו קולות נוראים ומבהילים, ולכן היה מתודה דווקא בחטא זה ואמר ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים. תחת אשר כחש בה׳ ויאמר לא הוא, והיה חוטא בקול, וסיפר לשון הרע על בוראו, ע״כ נידון בקולות כדרך שאמרו (ויק״ר ט״ז:ז׳) במצורע שמביא צפרים העושים מעשה קול לכפר על קול של לשון הרע, וע״כ נאמר כאן הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד. וקשה לערבינהו ולתנינהו הקולות והברד יחדלון, או לא יהיה עוד, אלא שכך אמר משה לפרעה מה תצעק אלי לאמר העתירו אל ה׳, אם תשוב מדרכך ולא תשמיע בחוץ קולך קול ענות בחרופים וגדופים כלפי מעלה לאמר מי ה׳ אז ממילא הברד לא יהיה עוד, כי בסור הסבה יסור גם המסובב, וז״ש כשהקולות שלך יחדלון אז ממילא הברד לא יהיה עוד, למען תדע כי לה׳ הארץ כשתשוב בתשובה, לא כאשר אמרת בתחילה מי ה׳.
ולפי שחטא זה היה בלשון, וידוע שחטא הלשון מגדיל עונות כנגד ג׳ ראשי עבירות והם ע״ז ג״ע ש״ד וכל התורה בכלל, כי כל המודה בע״ז ככופר בכל התורה כלה, א״כ מן הראוי שבעל הלשון יהיה נידון בכל המיתות, כי עונש עבודה זרה בסקילה וכן עונש המגדף, ועונש שפיכות דמים בהרג, ועונש סתם ג״ע בחנק, ובת כהן כי תזנה בשריפה, א״כ מצינו שכל ד׳ מיתות ב״ד שייכים בשלשה ראשי עבירות אלו, ע״כ מן הראוי שבעל הלשון יהיה נידון בכל המגפות הללו כי הוא שקול כנגד כולם, וז״ש כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי, כי מצינו במכת הברד דוגמא לכל ד׳ מיתות ב״ד סקילה באבנים, דוגמא לזה ירד עליהם הברד ואבני אלגביש וסקל יסקל אותם. שריפה, שנאמר ותהלך אש ארצה. הרג, שנאמר (תהלים ע״ח:מ״ז) יהרוג בברד גפנם ולשון הריגה אינו שייך בגפן, אלא שרמז לאנשיהם היקרים שנמשלו לגפן, כד״א (שם פ׳:ט׳) גפן ממצרים תסיע. וחנק, היינו ברבוי מים שירדו עם הברד, כי אולי נטבעו קצתם בשדה במטר הברד, כי כל מי שנתחייב חנק או טובע בנהר כו׳ (כתובות ל:).
והכה הברד את מה שנתבכר תחילה, תחת אשר שלח פרעה יד לשונו בהקדוש ברוך הוא בכורו של עולם כדאיתא בספר נוה שלום, ואגב זה הודיע לנו הכתוב שהפשתה והשעורה נכתה וגו׳, אע״פ שפשוטו משמע שבא להודיענו אגב שכשם שהוכתה הפשתה מצד היותה עומדת בקשיה כך הוכה פרעה על קשי ערפו כגבעול זה, מ״מ אגב אורחינו בא נמי להודיע מי ומי המוכים ולוקים המקבלים נזק מן בעלי הלשון, ומי הוא בן חורין מן בעלי הלשון, באופן שיהיה הכל מדה כנגד מדה שכל מי שמקבל נזק מן קול ענות של בעלי הלשון כנגד זה הוכו גם אותן צמחים הדומים לו מן קול הברד, וכל מי שניצול מן קול בעלי הלשון ניצולו גם מן קול הברד אותן צמחים הדומים לו, כי מהידוע שמן בעלי הלשון מקבלים נזק שני כתות כת אחת הם הבכורים במעלה אשר רבים קנאים פוגעים בהם המתקנאים בגודל מעלתם, ועוד שלגודל מעלתם ביותר הם מתפעלים מן הלשון הרע, לאפוקי מי שהוא מן קטני המעלות אין מתקנאים בהם כל כך ואין שולחים בהם כל כך חץ לשונם, ואת״ל שחציו נחתו בו מ״מ אינו מתפעל כל כך ואינו מזיק לו כל כך כמו שמזיק הלשון לאנשי המעלה אשר להם משפט הבכורה היושבים ראשונה במלכות שמים, הלא מדה זו מצויה ברבת בני עמנו, כי בעלי הלשון השמיעו אין נקי, כל איש חיל רב פעלים, ובלשונם מפילים כל חומה גבוה וכל ארז אדיר בלבנון ינקבוהו תולעת יעקב, כת שניה הם העומדים כנגד בעלי הלשון כגבעול זה ואינו נכנע להם להיות מן השומעים חרפתם ואינן משיבים אלא רוצה לעמוד כנגדם להשיב למחרפו דבר, או המתפאר במעלתו כי זאת קומתו דמתה לתמר, אז ביותר הלשון הרע מזיק לו.
והניצול מן הלשון הרע הוא, מי שהוא מן המאפילים, שאינם מראים את עצמם בפני הבריות, לקיים מה שנאמר (ישעיהו כ״ו:כ׳) לך עמי בא בחדריך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, אע״פ שחץ שחוט לשונם עוברים אפילו כמה חומות, והיושב בחדרי חדרים וניצול מכל כלי זיין, מ״מ אינו ניצול מבעלי חצים אלו, מכל מקום הצלה פורתא מיהא הוי כשאין האדם מתראה בפניהם במעלותיו ואינו משיב למחרפו דבר, ויהיה כאיש אשר אינו שומע, לכך ספרה לנו התורה כי הפשתה והשעורה נכתה, כי השעורה אביב והפשתה גבעול, וקשה מאי קמשמע לן דאם בא להורות שלפי שהחטה והכוסמת לא נכו ע״כ הכביד פרעה את לבו, מ״מ למה הוצרכה ליתן טעם למה נכו אלו ולא נכו אלו, אלא לרמז לנו כשם שקול הלשון מזיק לבכורי המעלה ולעומד כנגדם כגבעול זה, כך הוכו מן קול הברד הפשתה והשעורה כי הפשתה גבעול עומד בקשיה, והשעורה אביב נתבכרה. אבל החטה והכוסמת לא נכו, כך כל המאפילים עצמם ואינן נראין לבריות במעלתם ועושין את עצמם כלא שומעין אלו לא נכו, וכן יתבאר בע״ה פרשת כי תצא (כ״ג:י״ד) על פסוק ויתד תהיה לך על אזניך. כי השתיקה עיקר כלי זיינו של אדם לנצח בה את מחרפיו.
ובזה מתורץ, מ״ש כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה׳ פירש״י לפי שהיתה העיר מלאה גלולים ומקשים כאן למה הקפיד דווקא במכה זו, אע״פ שלפי פשוטו י״ל שודאי בכל המכות הקפיד על זה ולא הוצרך משה להודיע לפרעה אימתי יתפלל ואם תוך העיר או חוצה לה, זולת במכה זו שאמר פרעה ורב מהיות קולות אלהים שמע מינה שכל כך נבהל מן הקולות עד שרצה שיפסקו לאלתר, ע״כ הוצרך משה להודיעו שא״א שיפסקו לאלתר שהרי הוא צריך לצאת מן העיר תחילה ושם יעתיר אל ה׳, מ״מ גם לפי דרכינו רמז לו שחטא הלשון גרם לפרעה כי סר ה׳ מעליו, ואינו רוצה להתראות אפילו למשה כל זמן שהוא במחיצה אחת עם פרעה, על דרך שאמרו רז״ל (ערכין טו:) כל המספר לשון הרע אמר הקב״ה אין אני והוא יכולין לדור יחד שנאמר (תהלים ק״א:ה׳) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו, ע״כ נאמר כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה׳ לפי שהעיר מלאה גלולים, כי כמו ששלח בו כל מגפותיו לפי שלשון הרע מגדיל עונות כנגד ע״ז ג״ע וש״ד, כך הזכיר לשון מלאה גלולים להורות שחטא זה כולל גלולים הרבה וממלא כל העיר בכל מיני גלולים.
ויש אומרים, שהוצרך להתפלל בשדה מקום שהמכה משמשת ביותר ונראה עוד לומר שהוצרך לומר כצאתי את העיר שלא יחשדו פרעה שמיראת הקולות והברד ילך לאיזו בית להתפלל, ע״כ אמר לו כצאתי את העיר להראות לו גודל הנס שבכל מקום אשר תדרוך כף רגלו שם לא יהיה ברד.
אל לִבְּךָ: הבי״ת בשוא, חזקוני. [אֶל⁠־לִבְּךָ].
למדנו מכאן שמכת בכורות כו׳. אין לפרש מכת בכורות, דאם כן מה בא להשמיענו כאן. לכן פירש ר״ת מאורליינ״ש, מכת בכורות פירוש מלשון בכורים. והכי נמי בברד לא לקה רק התבואה שבכרה ובשלה כל צרכה, כדכתיב (להלן פסוק לא) כי השעורה אביב והפשתה גבעול, כדפירש רש״י שבכרו. וא״ת ובפרשת ואלה שמות (לעיל ד, כג) פי׳ רש״י בפסוק הנה אנכי הורג את בנך בכורך, שמכת בכורות קשה מכולן. ויש לומר, דודאי בעיני פרעה קשה מכת בכורות מכולן, אבל בעיני העם מכת ברד קשה להם יותר, שלא היה להם מה לאכול. ועוד יש לומר, שהיא שקולה כנגד כל המכות שעברו, כי המכות האחרונות הי׳ קשים מאותה המכה. כתב מהרש״ל, וקשה לי על פירוש ר״ת מאורליינ״ש, למה ליה למימר בפעם הזאת וכו׳. על כן נראה לי, דהכי מתישב הקרא על אופניו, אל תאמר מאחר ששלחתי עליך הדבר שהוא מכה חמורה, ואח״כ השחין שהוא מכה קלה, אין ביכלתי להמיתך, דאם לא כן למה לא המיתך בדבר, כי בפעם הזאת, רצונו לומר, עוד יבא הפעם והעת שאשלח כל מגפותי, דהיינו מכת בכורות, ותדע שאין כמוני בכל הארץ, ותאמר אתה בעצמך אילו רציתי כשהי׳ ידי במקנך וכו׳:
We learn from here that מכת בכורות ... We cannot say that " מכת בכורות " means the slaying of the first-born, because if so, why is it mentioned here? Therefore, Rabbeinu Tam of Orleans explains it as מַכַּת בַּכּוּרוֹת, an expression of בִּכּוּרִים (ripening produce). This is because the plague of hail, [of which this section speaks,] smote only the ripe produce — as is written (v. 31), "Since the barley was ripe, and the flax had formed into stalks,⁠" upon which Rashi comments, " שֶבִּכְּרוּ ". You might object: In Parshas Shemos (4:23) it says: "Behold, I will slay your firstborn son,⁠" on which Rashi comments that the slaying of the firstborn was the most severe plague. An answer is: The slaying of the firstborn was indeed the most severe plague for Pharaoh. But for the people, who were left without anything to eat, hail was the most severe plague. Another answer is: When Rashi said that the hail "is equivalent to all the plagues,⁠" this refers to the plagues that preceded it. However, the plagues that followed it were even more severe. The Maharshal writes: According to Rabbeinu Tam of Orleans, why does our verse say: "For this time (בפעם הזאת), I will send...⁠"? Rather, it seems to me that the verse means as follows: [Hashem is saying to Pharaoh,] "Do not think that I cannot kill you, by claiming that I first sent the severe plague of pestilence and then the lighter plague of boils — and thus I am unable to kill you, for otherwise why did I not kill you with pestilence.⁠" Rather, " בפעם הזאת I will send all my plagues.⁠" In other words, the time will come when I will slay the first-born, [which is equivalent to all the plagues,] and then "you will know that there is none like Me in all the earth.⁠" Then, you will admit yourself that "I [could] have extended My hand, and struck you and your people with the pestilence...⁠" (v. 15).
כי בפעם הזאת וגו׳ – הודיעו עוצם המכה כדין ההתראה שצריך להתרות עליו במיתה עצמה, שאם התרו בו במיתה קלה ובאים להמיתו בחמורה פטור כידוע.
כל מגפותי וגו׳ – קשה הלא ראינו שהביא עליו עוד שלש מכות אחרות. והיה נראה לומר כי לצד ששקולה זו כנגד כולן, ומה שאמרו ז״ל (רש״י) ששקולה מכת בכורות כנגד כל המכות, אולי שזו שקולה כנגד כל שלפניה שהם שש מכות ומכת בכורות שקולה כנגד כל שלפניה ומכת ברד בכלל, וכשאתה בא למנין תהיה מכת בכורות שקולה כנגד י״ד מכות, ולא הנאני דרך זה.
והנכון בעיני שנתכוין לומר אליו כי באמצעות מכה זו יטה לבו להבין להרגיש במגפות שהביא עליו ה׳, יובן כי בכל מכה ומכה שהביא עד עתה לא היה מחליט פרעה בדעתו כי הם מאלהי היכולת והיה תולה במכשפות ומעשה שדים, וזה לך האות שגם החרטומים עושים כן, והגם שהיתה מכה שאמרו החרטומים אצבע אלהים היא, יש מקום לפרעה לחשוב כי אפשר כי האנשים ההמה לא השיגו השגת משה ואהרן במכשפות ואומרים כן ולעולם ימצא אדם מכשף שיעשה כן, לזה אמר אליו ה׳ כי בפעם הזאת באמצעות המכה אשר אביא עליך אני שולח את כל מגפותי שכבר הבאתי עליך אל לבך פי׳ שתדע כי לא מעשה כישוף ושדים המה אלא מעשה אלהים, והוא אומרו מגפותי בכינוי העושה אותם כי בראותך מכה נפלאה אשר אין יכולת לשד וכשוף לעשות אפי׳ דומה דדומה להוריד אש מן השמים בפלאי פלאות אז לראשונות תתבונן.
כי בפעם הזאת…את כל מגפותי, "for this time… all My plagues.⁠" God informed Pharaoh of the powerful impact of the impending plague of hail. This is why the warning was as severe as the death that would follow if it were not observed. This was in accordance with the rule that if someone guilty of a sin carrying the death penalty by stoning was warned of a lesser death penalty such as strangulation, the court would not be able to convict.
כל מגפותי, "all My plagues, etc.⁠" The obvious question here is that we observe that this was not the last plague but was followed by three more plagues; what did God mean then when He described hail as "all My plagues?⁠" One would have been tempted to say that the severity of that plague made it qualify for the description "all My plagues,⁠" were it not for Rashi who said that the plague of the dying of the firstborn was equal in severity to all the other plagues combined. Perhaps we have to understand this plague as being equal in severity "to all the preceding plagues together.⁠" If we accept such an interpretation the plague of the dying of the firstborn would then be equivalent to 14 plagues, something that does not seem to make too much sense.
I therefore feel that God meant to tell Pharaoh that the impact of this particular plague would change his attitude to all the plagues God had brought upon him thus far. Up until now Pharaoh had not really attributed the plagues to God's superior power, but had seen in them a display of powerful magic, the work of ghosts and demons. One of his reasons was that his own magicians appeared able to duplicate those plagues. Although his magicians had told him that they could not duplicate (or remove) the plague of כנם, insects, and this was a "finger of God,⁠" Pharaoh chose to interpret this as an admission that they felt outclassed by Moses and Aaron in their craft. Pharaoh was still convinced that somewhere there were magicians who could do what Moses and Aaron had demonstrated. God wanted to disabuse Pharaoh of such ideas and that is why He said "this time,⁠" etc., meaning that even Pharaoh would be forced to admit that no human being was capable of producing the kind of hail he was about to experience. God added that He would bring this to the attention of Pharaoh's heart, לבך. Up until that moment Pharaoh may have reacted only with his eyes or with his mind. God stressed the word מגפותי, "My plagues,⁠" to emphasize that these phenomena emanated directly from God. No demon or sorcerer could possibly wield such power.
בפעם הזאת – מעתה אם תעמוד במריך.
אני שולח את כל מגפותי – שאמרתי להביא עליך אם לא תשמע, ורובן כבר באו לך, עתה אשלח כל הנשארים אם עודך מסתולל בעמי (שמות ט׳:י״ז), כעת מחר הברד
ואחריו הנותרים.
כי בפעם הזאת – בפעם הזאת תגדל כל כך המכה, עד שכל מגפותי שהבאתי עליך עד עתה ולא שמת לבך עליהן, עתה ישובו אל לבבך התועה ואל לבב עבדיך, כדרך והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלהים (דברים ד׳ ל״ט), כי מן המכה הזאת תשפוט על הראשונות עד שתראה שכולן צדקו יחדו ובאו עליך כמשפט על רוע מעלליך, ושאין כמוני עושה נפלאות בצדק ובמשפט:
את כל מגפותי – י״מ בעבור שהיה במכת הברד קולות וברד וגשם ואש אמר מגפותי, ושפיר טען רי״א כי כל זה אינו מגפה והיה ראוי לומר את כל מופתי לא מגפותי, ועוד שהברד לא הכה כ״א הצמחים וב״ח אשר היו בשדה דוקא לא בעיר ולא בא אל לבו של פרעה, לכן פירש״י שהוא על מכת בכורות, ועליו שפיר נאמר אל לבך ובעבדיך, וקראו הכתוב בשם כל מגפותי ללמדך ששקולה כנגד כלם (וכבר הביא הרוו״ה בשם רש״י כ״י שהיה כתוב בו מכאן שמכת מיתת בכורות קשה מכולן, וזה דלא כמפרשים את דבריו ענין בכור כמו בכיר ולקיש יעו״ש), ונדחקו המפרשים מאד למה יזכיר בהתראת מכת הברד את מכת בכורות שהוא רביעית למכה זו, וגרם להם זה הקושי, כי היו מפרשים לשון אני שולח להווה מוחלט, וטעמו על המכה שרוצה עתה לשלוח עליו, ובאמת אין צורך לזה, כי לשון אני שולח נוכל לפרשו להווה תלוי, כמו מבכור פרעה היושב על כסאו (בא י״א) שהמכוון במלת היושב הראוי לשבת, וטעמו כאן ראוי לשלוח (זאללטע איך שיקקען), כלומר בפעם הזאת היה ראוי לשלוח את המכה הגדולה המיועדת לבא עליך אחר כל המכות, והיא מכת בכורות, ולא להתנהג עמך במתינות והליכות לאט לאט בשאר מכות תחלה. ומסתבר שאין מלת כל כאן כמלת כל העם שהוא תואר להיקף הפרטים (אללע), אבל הוא משרש כלה שענינו גמר והשלמה, כמו כלו תפלות דוד בן ישי (תהלים ע״ב), כלה הבית (מלכים א יו״ד), ולפי שעונש מכת בכורות היה מיועד מתחלה לבא עליו בגמר והשלמת כל המכות, לכן קרא אותה כאן כל מגפותי ר״ל תשלום מגפותי (דיא לעטצטען שלאֶגע); ויותר יתכן לפרש מלת כל ענין כלל הכולל כמה פרטים תחתיו כמו ולא תעשו את כל המצות האלה (שלח ט״ו כ״ג) שהמכוון בו מצוה אחת כוללת כל שאר המצות וכן כאן מכה אחת כוללת כל שאר המכות (דאס הויפט מיינער פלאגען); ועל כוונה זו אמר אח״ז כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר, מלת שלחתי הוא פועל עבר תלוי, כמו כי עתה הרגתיך (במדבר כ״א), כלומר היה ראוי להכותך עתה בדבר והוא מיתת הבכורות, ומקרא זה הוא מבאר בפרטית כללת המקרא שלפניו, וכבר קרא המשורר את מכת בכורות בשם דבר, אמר (תהלים ע״ח) לא חשך ממות נפשם וחיתם לדבר הסגיר ויך כל בכור במצרים, הנה מכת בכורות מוסב על המות והדבר, וכמ״ש המפרשים שם, (ובב״ק ד״ס) קראו את מכת בכורות בשם דבר, ע״ש במ״ש דבר בעיר ואתם לא תצאו; ורש״י כאן הסב מלת בדבר על דבר הבהמות יעו״ש, והוא דחוק כי למה יזכיר כאן מכה שהיא קודם דקודם למכה זו, כי מכת שחין מפסקת ביניהם, גם מלות כי עתה אינם מיושבות היטב לדבריו.
את כל מגפתי – הוא הברד, ולהיותו משחית התבואה, ומביא הרעב, הוא קשה מכל המכות וכלן נכללות בו; וזאת כוונת רש״י שמכת בצורת שקולה כנגד כל המכות, וכן הוא הנוסח בדפוס לסבונא ובהרבה ספרים כ״י, וכן דעת בעל ספר הזכרון, לא מכת בכורות, שאין לה ענין כאן, ועיין רא״ם {ר׳ אליהו מזרחי}.
אל לבך – לא אמר בך כמו שאמר ובעבדיך ובעמך, כי מכת בצורת איננה נרגשת למלך, כי לא יחסר לחמו, אבל היא נוגעת אל לבו, כי יצר לו בצרת עמו (תלמידי מהר״ם עהרענרייך).
all My scourges. This refers to the hail (below, v. 18); since it destroyed the grain and caused famine, it was more severe than all the [previous] plagues, and they were all included in it. This is what Rashi meant [in his comment on this verse], in saying that the plague of batsoret (“famine”) was equal to all the plagues. This is the reading [of Rashi’s comment] in the Lisbon edition and in many manuscripts, and this is also the correct reading according to the author of Sefer ha-Zikkaron, rather than “the plague of bekhorot [firstborns]” which has no relevance here. See also Mizrahi.⁠1
to your heart. He did not say “in you,” as he said, “in your servants and in your people,” for a plague of famine would not affect the king, who would lack no food; but it would touch his heart, for he would be troubled by his people’s misfortune (my student, Rabbi Moses Ehrenreich).
1. {Translator's note: As Chavel notes (Perushei Rashi al ha-Torah, p. 197), Mizrahi favored the reading bakkurot (“first fruits”), since the hail struck only the spring crops. Both Chavel and Rosenbaum and Silbermann (Pentateuch With Rashi’s Commetary, p. 235) also mention the alternate reading batsoret.}
את כל מגפתי – בפעם הזאת תקבל מושג מכל מה שצפוי לך ממני, אם תוסיף להמרות את פי.
כי אין כמני – אל תעשה כל השוואה ביני לבין אלוהיך, שהרי מהותי שונה ביסודה.
בכל הארץ – בנוגע לכחי, המושל בכל דבר ארצי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

כי בפעם הזאת – הודיע לו שזה הסדר השלישי של המכות שיביא עליו, תכליתו הוא לברר לו פנה השלישית שה׳ לו היכולת המוחלט מאין כמהו, שהגם שכבר ברר מציאות ה׳ ושה׳ משגיח בקרב הארץ, היה פרעה חושב שנמצאו עוד אלהים זולתו השולטים בארץ ושלפעמים ינצחו אותו, וז״ש כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי, כדי לברר לך הפנה הזאת בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ:
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

THIS TIME. He informed him that this third sequence of plagues, about to afflict him, was intended to demonstrate the third principle of God's omnipotence. Although the existence of God and that divine supervision extends into the midst of the earth had already been made evident to him, he still believed in other gods that had power over the earth – and over Him as well, at times. He was informed, accordingly, that this time I will send all My plagues so that you will know that there is none like Me in all the earth.
את כל מגפתי: מוכח מזה הלשון דמכת ברד היתה קשה מכל המכות שהיו עד כה, ומשום הכי נכלל בה ׳כל המגפות׳ דהיינו מיתה, שהיו עד כה משמשים1 כל מכה במקצת2, כמו שביארנו לעיל (ז,כו) ע״פ המדרש ודיוק הכתוב, אבל לא היו כל כך נגפים כמו במכת ברד3. ומזה למדנו עוד דמיתת אדם היתה קשה מכל הצרות והיסורים שבאו להם. ואם כן במכת בכורות שמתו עוד הרבה יותר מבמכת ברד, מובן שהיתה קשה מכולם. וזוהי כוונת רש״י מה שכתב ׳למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות׳4, דלא נחשוב דהא שנכנעו במכת בכורות יותר משום שהיתה מכה עשירית, אבל אם היתה ראשונה וכדומה לא היו נכנעים בה, אלא לא כן, כי על ידי אותה מכה לבדה היה די להכניע לבבם ולעשות כרצון ה׳, אלא משום שרצה הקב״ה להרבות אותותיו ומופתיו במצרים לא בא במכת בכורות מתחילה.
וכל זה:
בעבור תדע וגו׳: לא שאני רוצה במגפה זו שימותו הרבה בני אדם, שהרי אני מתרה בך ״ועתה שלח העז וגו״, הרי שאינני רוצה במיתתכם, אלא שאני רוצה במכה הנפלאה והמסוכנת הזו רק ל״בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ״. כי במכת ערוב נוכח פרעה כי כח ה׳ בכל הארץ5, כמו כח אלוה בחלקו אשר חלק ה׳ להם לפי דעתם, כך יכולת ה׳ עדיין בכל העולם ולא עזב את הארץ להם לגמרי6.
ועדיין היה יכול פרעה לחשוב כי כל אלוה בחלקו יכול לעשות כמו ה׳ בכל העולם, אבל במה שאני עושה עתה תדע שאני מפליא לעשות בכוחי מה שאין שום כח אלהי יכול כזה אפילו במקומו7.
ואמר ״בעבור תדע״ בלשון יחיד, דמשמעו רק פרעה ולא כל מצרים, משום שהוא לבדו שמע ממשה שלא היה ברד כזה במצרים מיום הוסדה, והוא דבר פלא, אבל כל מצרים לא ידעו מזה, ובאשר לא היו רגילים בגשם וברד בהליכות ארץ מצרים8, על כן היו יכולים לחשוב שבמקרה בעת שבא ברד מזדמן גם ברד כזה, משא״כ פרעה ידע כי ברד כזה אינו אלא פלא.
1. המגפות – דבר.
2. עם כל מכה היתה מגיעה גם מכת דבר להרוג חלק מהמצרים.
3. במכת הברד מתו יותר אנשים מאשר בכל מכה עד כה.
4. והתחבטו בדבריו כל הפרשנים. עיין באברבנאל ובחזקוני ובכל מפרשי רש״י. ועיין ב׳הכתב והקבלה׳ ביאור מבריק בענין.
5. לעיל (ח,יח) ״והפליתי... למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ״.
6. עיין דברי רבינו באריכות לעיל שם. וז״ל הרמב״ן לעיל שם: לומר כי הוא שליט ומשגיח בקרב הארץ, לא כמי שיחשוב ״עבים סתר לו ולא יראה, וחוג שמים יתהלך״ (איוב כב,יד). ומוסיף הרבינו בחיי: ואמר כן כנגד פרעה הרשע שהיה כופר בהשגחה... וכן ברמב״ן (יג,טז): להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם.
7. זה לשון הרמב״ן להלן יג,ז (ורבינו בחיי בפסוקנו): להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו.
8. שהרי היא ארץ מדברית כמעט ללא גשמים.
אל לבך – מכת הברד היתה מכה נוראה לא בלבד מפני הנזק שגרמה, רק גם כן מפני המורא הגדול שהכניסה בלב פרעה שלא הורגל לכזאת בארץ מצרים שאפילו גשמים אין יורדים בה תדיר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

כל-מגפתי – לכן גם הושמד הזרוע בשדה וגם שוברו העצים, אדם ובהמה רבה נהרגו ואימה גדולה ירדה על כל הארץ. לפי ראב״ע בא ציון זה ״בעבור הקולות והברד והמטר שהתחברו״.⁠1 ותמוה תרגומו של יונתן בו עוזיאל שלפיו ״אני שלח את-כל-מגפותי אל-לבך״ בא לומר, כי בשל מכה זו יקח פרעה אל לב את כל המכות הקודמות ויבין שכולן נשלחו על ידי ה׳ ואינם מעשי כשפים של אנשים בשר-ודם. ואולי צריך לבאר ״אל-לבך״ – כנגד לבך (הנוקשה) או כנגדך; השוה ירמיהו ד׳:י׳,י״ח.
כי אין כמני – ״בפי מחשבת מצרים היה, שאלוהיהם יוכל להרע או להיטיב״ (ראב״ע).
1. לדעתם של Knobel ושל Dillmann מוסב לשון ״כל-מגפתי״ גם על המכות שאחרי הברד.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררי״דר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×