ותקרא שם ה׳ הדובר אליה – לא זכר הכתוב שענתה הגר דבר על שלשה מאמרות של המלאך, גם לא זכר אם שבה על פיו לבית אברהם, כי אין צורך. שכל זה מלמדנו בזה שאמר ״ותקרא שם ה׳ הדובר אליה אתה אל ראי״, כי לפי שהגר שפחה מצרית ולא הורגלה במראות אלהים, מצאה מלאך ה׳ כמראה אדם, גם לא כמלאך שנראה לאשת מנוח שנאמר עליו ״ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאד״,1 אלא כמראה אדם נכבד כנביא אלהים, על כן לא חרדה. וכשאמר לה ״הגר שפחת שרי אי מזה באת?״ תמהה עליו כי הכירה, ועל שאלתו, והתנצלה על תוכחתו, ועמדה משתוממת. ואז חזר ודבר אליה שלשה מאמרות שאמר והלך לו. ונודע להגר שהיה מלאך אעפ״י שלא נפרד ממנה בלבת אש השמימה מטעם שאפרש. ולפי שהיה הכל כדוגמת בן אדם אמר ״וימצאה מלאך ה׳ ״, כמו ״וימצאם בדותן״,2 כאילו הוא שלוח אחריה לבקש אותה במדבר ולדבר אליה. אבל בפעם השניה כששלחה אברהם עם הנער מביתו ותתע במדבר, אז כתוב ״ויקרא מלאך אלהים אל הגר מן השמים״,3 וידעה מיד כי מלאך ה׳ הוא, כי הקול בא מלמעלה. לפי שכבר ידעה ענין מלאכי ה׳ המבשרים טוב, אבל כאן שמצאה במדבר, נראה לה כבן אדם שלוח אחריה. ובסוף ידעה שהיה מראה מלאך ה׳ שנראה לה כדמות בן אדם. והתפללה אל ה׳ ונתנה לו תודה על טובו ועל חסדו, וזהו ״ותקרא שם ה׳ הדובר אליה אתה אל ראי״. שבתחלה קראה שם ה׳ בשם אל ראי, ולמדנו ששמחה בדבר ה׳ שהוגד לה מפי המלאך, וכל שכן שלא המרתה פי׳ ה׳, אבל שבה אל בית אדוניה.
ותקרא שם ה׳ – כבר פרשנו4 שמלת ״שם״ נופל על כח פעולה נגלית לאחד ממנו, ובעל השם נעלם ונסתר. אבל שמותיו נודעים מצד מעשיו, והן הן שמותיו של ה׳ המפרסמות מנהגיו גדולותיו ומעשיו, והוא ב״ה מסתתר מהשגת עין כל חי. ויותר יתגלו לנו גדולותיו ומעשיו, יותר נוכל להרבות בשמותיו. לכן כל פעם שנתחדש מעשה פלא לאחד מן הגדולים, כנו את המקום ב״ה בתואר ובשם כפי המאורע ההוא, כמו ״ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם״,5 ״ויקרא לו אל אלהי ישראל״.6 וכן הגר כשראתה כי ה׳ מגלה לאדם ענינים אלהיים במראם, כי נראה לה מלאך אלהים כדמות אדם ודבר בפיו, וקול דברים היתה שומעת, וידעה כי הדברים ששמעה הם דבר ה׳ שנתן בפי מלאכו לדברם אליה, כי דִבֶּר במצות ה׳, וכאמרו ״כי שמע ה׳ אל עניך״,7 קראה שם ה׳ הדובר אליה ע״י המלאך, ״אתה אל ראי״.
אל ראי – אין לפרשו האל הרואה אותי ומשגיח עלי, כמו ״משמים הביט ה׳ ראה את כל בני האדם״,8 כי הוא נקוד חטף והוא שם דבר. וכן אמר רש״י ז״ל נקוד חטף קמץ בפני שהוא שם דבר. והוא פירש ״אלוה הראיה שרואה בעלבון של עלובין״. ויקשה טעם שאמרה ״הגם הלום ראיתי אחרי רואי״, שאין לו ענין זה. או שנדחוק לפרש לולי שרואה עלבון לא הייתי רואה הלום במדבר, שאינו מוכן לנבואה מלאך ה׳, כמו שהייתי רגילה לראותו בבית אברהם המוכן להשראת השכינה. אבל לדעתי ״אל ראי״ פירושו ״אֵל המראות״ שבכחו להראות מראות אלהים לבני אדם, כי היה הפעם הראשון שראתה כן. וראב״ע ז״ל אמר ״אל ראי. על משקל ״רָאָה עֳנִי״,9 כטעם ״אל מראה״. [עכ״ל] ואחשוב שכיון לדעתנו. ורד״ק ז״ל בשורש ״ראה״ כתב והשם בקמץ חטף ״אתה אל ראי, כלומר אל ראות אתה שיוכל אדם לראותך״. ולפירושו שב על המלאך, ואין פירושו מחוור בעיני, ואינו נופל כהוגן על ״ותקרא שם ה׳ ״ שהוא שם העצם. ולפירושנו העצם הנכבד והנורא בעל השמות הרבים הוא כפי שאנו מכירים פעולותיו, והגר הכירה כי השם העצם הוא ״אל ראי״.
כי אמרה הגם הלום ראיתי אחרי רואי – כבר רמזנו מה שפירש רש״י ז״ל, והמחברים לא נחה דעתם בפירושו. ובאמת מלת ״רואי״ כפי דקדוק הלשון [מוסב] על המלאך הרואה אותה, וברבים ״כל רואי ילעיגו לי״.10 וראב״ע ז״ל כתב הטעם ״הגם פה ראיתי מלאך ה׳ אחר שראה השם בעניי, כי הוא רואי תמיד״. [עכ״ל]. וצריך גם הוא להוסיף שראתה לפנים מלאך ה׳, ותמהה שתראנו גם פה במדבר. ואם תשב לתקן מלת ״ראי״ ששב על ה׳, חסר בכתוב אחרי ״ראה רואי בעניי״, כי אחרי רואי לבד אין בו מובן כלל. אבל רד״ק ז״ל בשורש ״ראה״ פירש ״הכירה שהיה מלאך, כי בעוד שהיה מדבר עמה נעלם מעיניה ולא ראתהו, וזהו הגם הלום ראיתי, כלומר שלא ראיתי אחריו דבר כשנפרד ממני, כדרך העולם שיראה אחר שנפרד ממנו עד שיהיה רחוק ויתעלם מעיניו״. [עכ״ל]. ואחרי רואי אחרי נבואתו, כן כתב ר׳ יעקב בן אליעזר ונכון הוא, ולפירוש זה יתפרש כך: הגם הלום ראיתי, וכי ראיתי אותו עוד אחרי נבואתי, באמת ככלותו לדבר לא ראיתיו עוד, וזה האות שהיה מלאך. ומלבד שזה דחוק במלות הכתוב, גם הטעם שבעבור כן קראו בשם אל ראי שפרשנו למעלה בשמו דחוק. ונוכל לתקן כך, לפי שנעלם ולא ראתהו עוד, אמרה אתה אל ראי כלומר אתה ה׳ לבדך אל ראי רואה כל, לא אנכי שגם מה שאני רואה אינו כפי האמת. שבעוד האמנתי שאני רואה נעלם ממני. ואונקלוס ז״ל תרגם זה הפסוק ״וצליאת בשמא די״י דאתמלל עמה, אמרת את הוא אלהא חזי כולא, ארי אמרת, אף אנא שריתי חזיא בתר דאתגלי לי״. וענינו שהודתה לה׳ שהוא רואה הכל ואין נסתר מנגד עיניו, והוכיחה כן באמרה אפילו אנכי שעיני בשר לי, החלותי לראות פה מלאך ה׳ אחרי שנגלה לי כרצונך, והופעת עלי כח לראותו. ולפי שבאוֹרְךָ נראה אור, נודע כי אתה אל ראי. וזה באמת המחוור שבכל הפרושים, כי הולך על סדר המלות. ויתרגם ״רואי״ נבואתי כר׳ יעקב בן אליעזר, כי גלוי המלאך היא הנבואה, וזהו בתר דאתגלי לי.
ויש בלבי פירוש אחר בפסוק זה. כי לפי שקראה שם ה׳ ״אל רואי״ שפירשנו הנראה במראה לבני אדם, לפי שנראה לה מלאך ה׳, הוכיחה שהיה מלאך לא בן אדם, ואין צורך לומר כדברי רד״ק ז״ל שבעוד שהיה מדבר נעלם מעיניה, ולא ראתהו הולך מאתה, כי זה לא נזכר בכתוב. אבל נוכל לומר שנהג בכל עניניו ותנועותיו כדרך בן אדם, והכירה שהיה מלאך לפי שכשהלך מאתה וראתה אחריו לא מצאה מִדְרַךְ כף רגלו בארץ אשר עמד ודבר עמה. כי העומד במקום עפר וחול במדבר ישאיר אחריו גומא בארץ שעמד עליה, ויהי זה למופת כי מלאך ה׳ היה בדמות אדם. ומלת ״הלום״ זה ענינו גומא דחוקה בארץ מִפַּעֲמֵי הרגל, כמו ״אז הלמו עקבי סוס, מדהרות דהרות אביריו״,11 פירוש, מחרדת אביריו שדהרו על סוסיהם, הכו הסוסים ברגליהם בארץ עד שהלמו גם העקבות בארץ. ופירוש הכתוב, כי אמרה ״הגם הלום ראיתי אחרי רואי״, כלומר ודאי מלאך היה שראיתי במראה, שאעפ״י שבכל תנועותיו כשדבר עמי ובלכתו מֵעִמָדִי נהג כמנהג אדם, ״הגם הלום ראיתי אחרי רואי״, אם גם בזה נהג כאדם להשאיר אחריו רושם בארץ שעמדו עליה רגליו. ואני התבוננתי על מקומו ולא ראיתי שום הלום, ו״רואי״ האיש שבא לראות פני, ואחרי רואי שפָּנָה לדרכו. ואל תבהל להשיב, כי יותר מזה אני אומר שכל ״הלום״ שבמקרא מענין זה הוא, כמו ״אל תקרב הלום״,12 ״מי הביאך הלום״,13 ״הבא עוד הלום איש״14 וכיוצא שרגילין לפותרו ״עד כה״, ובלי ספק כן פתרונו. אלא שלכך נקרא עד כה ״הלום״ מטעם שאמרנו. כי צעד האדם נקרא ״פעם״ כמו שפתרנו ״זאת הפעם עצם מעצמי״,15 ״מה יפו פעמיך״,16 ״פעמי דלים״.17 כי ״פעם״ היא הכאה, כמו ״ותפעם רוחו״,18 ״הולם פעם״.19 ופעם היא הכאה יחידית, ולפי שכל צעד שיצעד האדם מכה רגלו בארץ נקרא הצעד פעם. ו״הלום״ גם הוא הכאה אבל לא הכאה יחידית כי אם פעם אחר פעם אל מקום אחד, ויעשה רושם גדול. ולכן הכלי שמכין בו נקרא ״מהלום״, כמו ״להלמות עמלים״,20 ״ומהלומות לגו כסילים״.21 ולכן כתוב ״את הולם פעם״, שפועם פעמים רבות במהלום. וההולך לדרכו יפעם בכל מקום, רק שאינו עושה רושם גדול בארץ. אבל כבואו למקום שישאר שם ויעמוד זמן מה במקום אחד הוא הולם פעם בארץ, וזה נקרא ״הלום״ בלשון עברי, ועל כן הניחו זאת המלה בהשאלה על הבא אל מקום שיעמוד שם זמן מה, לא על העובר לדרכו. וזה ״אל תקרב הלום״, לפי שחפץ ללכת לשם ולעמוד ולהתבונן במראה שראה, צוהו ״אל תקרב הלום״, כאומר אל תקרב פעמיך למקום זה לעמוד שם ולהתבונן. כי העמידה זמן מה באיזו מקום שיהיה נקרא ״הלום״. וכן ״והנה ההמון נמוג וילך והלום״,22 שהוא מקרא קשה להפתר. ומיסודנו התבאר שראו את הפלשתים נמוגים, רואים [אותם] הולכים ואח״כ עומדים במקום אחד. וכן פעם אחר פעם, ומזה ידעו כי יש דבר.
ויותר מזה שהושאלה המלה גם על המחשבות, להבדיל בה בין מחשבה עוברת לפי שעה, למחשבה קיימת לחשוב על דבר זמן-מה. כי כשדבר המשורר על דברי גאות הרשעים שחשבו רע על ראותם צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, ושהניאו גם לבב ישראל לעמוד ולהתבונן בדבר הקשה הזה, אמר ״לכן ישוב עמו הלום״.23 וכן מתפרשים כלם. וכן כאן אמרה הגר אילו היה הנראה אלי בן אדם שעמד זמן-מה במקום אחד לדבר עמי, בהכרח הייתי רואה הלום. ואני לא ראיתי דבר. ולמשכיל ייטב הפירוש הזה.
