×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {רביעי} וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ אַמְרָפֶ֣ל מֶֽלֶךְ⁠־שִׁנְעָ֔ר אַרְי֖וֹךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר כְּדׇרְלָעֹ֙מֶר֙א מֶ֣לֶךְ עֵילָ֔ם וְתִדְעָ֖ל מֶ֥לֶךְ גּוֹיִֽם׃
In the days1 of Amraphel, king of Shinar, Aryokh, king of Ellasar, Kedorla'omer, king of Eilam, and Tidal, king of Goyim,⁠2
1. In the days | וַיְהִי בִּימֵי – Literally: "It was in the days".
2. king of Goyim | מלך גוים – This appears to be a proper name of a place (Rashi, Ibn Ezra). Alternatively, the word means "nations" and the verse shares that Tidal reigned over a variety of nations (Ramban).
א. כְּדׇרְלָעֹ֙מֶר֙ =א⁠(ס),ל,ש1,ק3 <א⁠(ס)=חדא מלה? כן> והכוונה לכאורה לכולם (יד,א [כאן]; יד,ד; יד,ה; יד,ט; יד,יז); וכמו כן בתיגאן ובכתבי⁠־יד ספרדים. מ״ג-ש1 על במדבר א׳: <[מלין] דכתב חדה וכן קורין ומצאנו אותם במעשה המלמד הגדול אהרן בן משה בן אשר במעשיו במחזור המכונה באלתאג׳: ...כדרלעמר>.
• ש,ו=כְּדׇר⁠־לָעֹ֙מֶר֙ (בכל המקומות); בכתי״ו קשה להבחין במקף בחלק מהמקומות, אבל הוא ברור בפסוקים ט, יז. גם בכתי״ל בפסוק י״ז השם כתוב כשתי מילים, וראו שם בהערה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳ליקוט מכתבי הרמב״םליקוט מחכמי צרפתרד״קפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[א] 1ויהי, כל מקום שנ׳ ויהי אינו אלא לשון צער, ויהי בימי אמרפל, עשו מלחמה. (מגילה י:)
[ב] 2ויהי בימי אמרפל כו׳, משל לאוהבו של מלך שנכנס למדינה בשבילו היה המלך נזקק במדינה, באו ברברים ונזדווגו לו אמרו ווי שאין המלך נזקק למדינה כמו שהיה, כך אברהם אוהבו של הקב״ה היה וכתיב (בראשית י״ב:ג׳) בו ונברכו בך ובשבילו היה הקב״ה נזקק לכל העולם כולו, באו כשדיים ונזדווגו לו אמרו ווי שאין הקב״ה נזקק בעולם כמות שהיה כו׳, התחילו צווחין ווי ווי ויהי בימי אמרפל מלך. (ויק״ר יא, ז)
[ג] 3ויהי בימי אמרפל, רב ושמואל, חד אמר נמרוד שמו, ולמה נקרא שמו אמרפל שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש, וחד אמר אמרפל שמו, ולמה נקרא שמו נמרוד, שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו. (עירובין נג.)
[ד] 4ויהי בימי אמרפל, ג׳ שמות נקראו לו כוש ונמרוד ואמרפל, כוש שהיה כושי ודאי, נמרוד שהעמיד מרד בעולם, אמרפל שהיתה אמירתו אפילה, דאמרי ואפלי בעלמא, דאמרי ואפלי באברהם שאמר שירד לכבשן האש, ואריוך מלך אלסר א״ר יוסי ממלחייא תמן תנינן איסרין לשם אלסר, כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גוים, א״ר לוי אתר הוא תמן מצטווח ברומי ונטלו אדם אחד והמליכו אותו עליהם א״ר יוחנן ותדעל הוא שמו. (בראשית רבה מ״ב)
[ה] 5ד״א ויהי בימי אמרפל מלך שנער זו בבל, ואריוך מלך אלסר זה יון, וכדרלעומר מלך עילם זה מדי, ותדעל מלך גוים זו מלכות אדום שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם, אר״א בר אבינא אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח, תדע שכן שהרי בימי אברהם ע״י שנתגרו המלכיות אלו באלו באה הגאולה לאברהם. (בראשית רבה מ״ב)
[ו] 6ויהי בימי אמרפל ר׳ יהושע בשם ר׳ לוי פתח חרב פתחו רשעים (תהלים ל״ז:י״ד) מעשה בר״א בן הורקנוס כו׳ והיה דורש זה הפסוק חרב פתחו רשעים ודרכו קשתם, זה אמרפל וחבריו, להפיל עני ואביון, זה לוט, לטבוח ישרי דרך, זה אברהם, חרבם תבא בלבם ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם (בראשית י״ד:ט״ו). (בראשית רבה מ״ב)
[ז] 7ויהי בימי אמרפל וגו׳, ד״א חרבם תבא בלבם (תהלים ל״ז:י״ד), אלו ד׳ מלכים אמרפל וחביריו שעד עכשיו לא היתה מלחמה בעולם ובאו ופתחו בחרב שנא׳ ויהי בימי אמרפל, התחילו לעשות מלחמה אמר להם הקב״ה רשעים, אתם פתחתם בחרב, תבא החרב בלבם של אותם האנשים שנא׳ חרבם תבא בלבם, מיד עמד עליהם אברהם והרגן שנא׳ ויחלק עליהם לילה (בראשית י״ד:ט״ו) (תנחומא ישן לך א״ז)
[ח] 8ד״א ויהי בימי אמרפל, זש״ה בך צרינו ננגח (תהלים מ״ד:ו׳) בך בתורתך, א״ר יצחק בך בגימטריא ב׳ שנים כ׳ עשרים הרי עשרים ושנים, בעשרים ושתים אותיות שבתורה, בשמך נבוס קמינו, אמר אברהם לפני הקב״ה, רבש״ע אילולי ששיתפתה כבודך עמי ועזרתני מה אדם אחד יכול לעשות כנגד תשעה מלכים וחיילותיהן, אלא על ידי שעזרתני נפלו בידי, מה כתיב ויחלק עליהם לילה כו׳, לכן נאמר ויהי בימי אמרפל וגו׳. (תנחומא ישן לך אי״א)
[ט] 9ויהי בימי אמרפל, ילמדנו רבינו הכותב כל נכסיו לעבדו במתנה מה הוא שיצא לחירות, כך שנו רבותינו הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות, ואם שייר קרקע כל שהוא לא יצא לחירות כו׳, לפי שהקב״ה משמר ממונן של רשעים לצדיקים כך אמר הקב״ה הריני משים תחרות בין המלכים וכדי שיבוא אברהם ויטול ממונן, מנין ממה שקרא בענין ויהי בימי אמרפל. (תנחומא לך א״ח)
[י] 10ויהי בימי אמרפל, ילמדנו רבינו גר שנתגייר ערב הפסח, כיצד אוכל את פסחו, כך שנו רבותינו בית שמאי אומרים טובל ואוכל פסחו לערב, ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, אמר ריש לקיש חביב הוא הגר שנתגיר מישראל בעמידתן על הר סיני, למה לפי שאילולי שראו קולות וברקים וההרים רועשים וקול שופרות לא היו מקבלים את התורה וזה שלא ראה אחד מהם בא והשלים עצמו להקב״ה וקיבל עליו מלכות שמים יש לך חביב מזה וגו׳, אמר הקב״ה כך אני מחבב את הגר, ואברהם אב הגרים ובאו הרשעים הללו והזדווגו לי ווי להם שסופו ליפול לפניו מנין ממה שקראו בענין ויהי בימי אמרפל. (תנחומא ישן לך א״ו)
[יא] 11כדרלעמר, אלא מעתה את כדר לעמר דפסק להו ספרא בתרי, ה״נ דתרתי שמות נינהו, אמרי התם בשתי תיבות פסיק להו בשני שיטין לא פסיק להו, כו׳. (חולין סה.)
[יב] 12אלסר שאמר לאל סר ממנו. (מדרש אור האפלה)
[יג] 13כדרלעמר זה בנו של שם בן נח שנא׳ (בראשית י׳:כ״ב) בני שם עילם. (מדרש אור האפלה)
1. ראה בתורה שלמה לעיל פ״א מאמר תיג. ומ״ש בבאור פ״ו מאמר א. פי״א מאמר יז. וצרף לכאן.
2. ב״ר פמ״ב א״ג, פתי׳ רות רבה, אסת״ר פ״א, תנחומא שמיני פ״ט, ולעיל מאמר א. ובתנחומא שם ויהי׳ בימי אמרפל מה צער היה שם עשה מלחמה, ועי׳ לקמן מאמר ז, י.
3. לקמן מאמר ד. וראה לעיל בתורה שלמה פ״י מאמר יז, כג. ושם במאמר כא. שעשה מלחמות בארץ. ולקמן מאמר ז. התחילו לעשות מלחמה. ובמרש״א כאן שמזה הוכיחו שאמרפל הוא נמרוד.
4. לעיל מאמר ג. ובתרגום יונתן כאן ותנחומא לך ס״ו ומי היה, זה נמרוד ולמה נקרא שמו אמרפל שאמר לאברהם פול לתוך כבשן, ועי׳ פס״ר פל״ג. אמירתו אפלה, בפי׳ ב״ר שגוזר גזירות רעות דאמר ואפלי בעלמא, ששיחק בבריות דאפלי באברהם שחק בו שהשליכו לתוך כבשן האש שאין אפלי אלא שחוק כדאמרינן חד הי׳ מפלי בבני ירושלם. - ובערוך ער׳ איספריון מורו בלשון יון חושך, אמרפל לשון חושך אמר אפילה כמו חושך ואופל ע״כ. ובלק״ט ולמה נקרא אמרפל שהמריד והאפיל העולם. ובמדרש אגדה ד״א שהיה לו אמירה אפלה. איסרין לשם אלסר, בפי׳ ב״ר מטבע שאנו קוראין איסרין לשון אלסר, אנו קוראין אותה לפי שהוא שתיקן מטבע זו, אמנם בב״ר מכ״י מביא מהרבה כת״י דגרסי אלסרין ובפי׳ מנח״י שם מפרש תיבת אלסרין הוא מין פירות הנקראין ״אלסרין״ מובא בתוספתא מע״ר ספ״ג ועוד. והפי׳ להגיר׳ מניין תנינן אלסרין, למה נקראו אלסרין ודריש לשם אלסר שנקראו כן על שם ארץ אלסר. וכל מבין רואה הדוחק שיש בשני הפירושים אלו, ובכרם חמד ח״ט צד מג. כ׳ לפרש דהמכוון הוא דבא לאשמעינן דבכל מקום דתנינן איסר סתם הוא איסר של סוריא ולא איסר האיטלקי המוזכר בכ״מ בחז״ל כי נ״מ גדולה יש ביניהם, ולי נראה דטעות קל נפל כאן והגירסא העיקרית היא כמו שהביא שם מכתב יד רומי ״אלסרין אומרין״ (והוסיף שם ע״ז לשון שאלה שאינו מובן הפירוש) והכוונה פשוטה כמו דמבואר לפנינו מאמר יב. מכתב יד מדרש אור האפלה אלסר שאומר לאל סר ממנו. ונראה ברור דלפני בעל המחבר זה היה כן הגיר׳ בב״ר לאחר שדורש לגנאי שם אמרפל ולקמן מאמר טו. השמות ברע ברשע וכו׳, כן דורש כאן לגנאי שם אלסר והפי׳ אלסרין נקראין כן מפני שהיו כופרים במקום ואמרו אל סר. ובקצת גרסאות אולי היה כתוב אומרין לשם אל סר, כמו במדרש הנ״ל ומתיבת אומרין נעשה בשגגת המעתיקים איסרין. והביאו לדחוק בהפירושים הנ״ל. ובמקום שאיתא לפנינו תמן תנינן בכת״י גורס מניין תנינן וי״ג ״מנין הוא״ ומוטב להגיה תחלת הלשון ובלבד שעיקר המאמר מובן היטב שדורש כאן את השם לגנאי כמו שאר השמות. ולפירושים הנ״ל זה הוא לשבח, ועי׳ בתיב״ע כאן דדורש כל השמות לגנאי ולקמן מאמר יג. ובמתכ״נ לקמן מאמר ה. אלסר זה אנטיוכוס פי׳ מלך אלסר נוטרקין אלסר שאסר אל עליון על ישראל שכל א׳ יכתוב על קרן שורו שאין לו חלק באלהי ישראל ועפ״ז י״ל דאפי׳ להגי׳ איסרין הפי׳ שאסרו את השם והיינו אלסר.
וראיתי להעיר כאן בענין שם אריוך המוזכר בש״ס בכ״מ דשמואל נקרא כן ״אריוך״ ופירש״י בחולין עו: על שם אריוך מלך אלסר. וכ״כ התוס׳ בשבת נג. והוסיפו ונקטינן טפי משאר מלכים לפי שמובלע בו לשון ארי. ורש״י בשבת נג. שמואל קרי אריוך על שם שהיה בקי בדינין ושופט כמלך השופט על הארץ לשון ריכא מלך ב״ב ד. וכ״כ בפי׳ התוס׳ להר״י הזקן בקדושין לט. ורבעה״ת כאן כ׳ אריוך מלך אלסר מכאן רמז למה שאמרו רז״ל הלכה כשמואל בדיני וכרב באיסורי אריוך הוא שמואל ונקרא אריוך על שם שהלכה כמותו בדינין כו׳ וה״פ אריוך מלך אלא סר כלומר אלא מאיסור דהלכ׳ כרב, ובגהש״ס הביא כן בשם מצאתי כתוב. ויש להעיר מ״ש המנחת שי בפסוק זה אריוך בספר ישן כתובי יד מצאתי ל׳ הזה פליגי ביה, קדמאה אריוך, תניינא ואריוך, ואית דמהפכי קדמאה ואריוך תניינא אריוך ע״כ. ואנו לא שמענו ולא ראינו בזה מחלוקת כי בכל הספרים קדמא אריוך תניינא ואריוך ע״כ. ויש להעיר כי בתרגום הפשיטא איתא קדמאה ״ואריוך״. אתר הוא, מפרש דגוים שם מקום, עי׳ בתרגומים כאן וברש״י בפי׳ ב״ר ובמנח״י ציין לב״ר פע״ו ושם איתא מאמר ר״ל ומובא שם גרסאות שונות בענין זה ושם יבואר, ובס׳ דרשת אבן שועיב כ׳ ותדעל מלך גוים זה רומי שמלך על עמים רבים שונים כתים ואדומיים ויתר עמים, ובריקאנטי (פסוק ט) כ׳ ״רמז״ למלך רומי. ובמדרש אגדה שלא במקומו בפ׳ לך סוף פט״ו איתא ותדעל מלך גוים עיר אחת היתה בארץ ישראל ושמה גוים, שנאמר מלך גוים אחד. ע״כ. וכוונתו ליהושע יב, יג. מלך גוים אחד. עיי״ש במפרשים (ועי׳ לקמן כא, ה. מב״ר דאברהם עשה משתה לכל אותם המלכים) ומזה ראיה ג״כ כמ״ש בספר אות אמת דתיבת רומי מיותר וכדמוכח גם מרש״י, דבקרא זה מפורש דמקום זה היה בארץ ישראל. וכל שאר הפירושים במאמר זה דחוקים הם.
5. לקמן מאמר לח. כשם שפתח בארבע מלכיות כך אינו חותם אלא בד׳ מלכיות. ובלק״ט כאן מביא ביחד שתי הדרשות כשם שבתחלת העולם התחילו ד׳ מלכיות כך בחותמו של עולם ד׳ מלכיות כו׳. ויהי בימי אמרפל מלך שנער זו בבל ואריוך מלך אלסר זו יון, כדרלעומר מלך עולם זה מדי, ותדעל מלך גוים, זו מלכות אדום הרשעה כו׳, וברבינו בחיי כ׳ ובמדרש ארבעה מלכים אלו כנגד ארבעה מלכיות שעתידין להשתעבד בישראל כו׳ אלסר זו מלכות מדי (כי אלסר הוא עיר במדי או בפרס). מלך עילם זה יון כו׳, מלך גוים, זו מלכות ארם שהומלך על עמים רבים שונים אשר מנוהו עליהן לראש ולקצין והוא מלך רומי שהיא עיר מקובצת מעמים רבים כתים ויתר גוים כו׳, ועי׳ ברמב״ן, ובס׳ צדה לדרך מאמר ה. כלל ג. ובד״ו ובן במת״כ גרסו מלך אלסר זה אנטיוכס. מכתבת טירוניה, בערוך פי׳ ענין מס, ובמנח״י מפרש הכוונה שלוקחת אנשי צבא מכל אוה״ע.
6. בב״ר מבואר באריכות הספור מר״א בן הורקנוס שברח מבית אביו לר״י בן זכאי ללמוד תורה ואביו לא ידע מזה. ועלה לריב״ז לנדותו מנכסיו, ומצאו יושב ודורש הדרש הנ״ל, וספור זה מובא באדר״נ נו״א פ״ו, נו״ב פי״ג, תנ״י לך פ״י, פרדר״א פ״א פ״ב. ובתורתן של ראשונים ח״א למהרח״ה מביא ז׳ נוסחאות בספור זה גם הדרש הנ״ל.
7. תנחומא לך א״ז, ועי׳ לעיל אות ג. בבאור.
8. תנחומא לך א״ט. תשעה מלכים, כ״ה במדרש תהלים מזמור יח. הצילו מכבשן האש ומן תשעה מלכים. ובמדרש תהלים הו״ב אות כ״ה איתא ומן ״תשועת״ המלכים, והוא ט״ס וצ״ל תשעה כמו שלפנינו ובהגהות לא הרגיש בזה. ועי׳ בתנחומא שם. דרק ארבעה מלכים נזדווגו לו. ובפי׳ ענ״י העיר בזה ומפרש דאפשר אחר שכבשו הארבעה את חמשה אז היו החמשה ג״כ מוכרחים ללחום עם אברהם. ובאגד״ב פט״ז איתא שרדף אחר ט״ו מלכים. ועי׳ לקמן מאמר כו. שרדף אחר ששה עשר מלכים. וכ״ה בתנחומא עקב לקמן כד, א.
9. בתנחומא מבואר באריכות הספור באחד שהלך למדינת הים והיה לו בן יושב עוסק בתורה בארץ ישראל כיון שהגיע זמן מותו כתב כל נכסיו במתנה לעבדו וכתב לבנו שיבחר לו חפץ אחד מכל נכסיו והלך לארץ ישראל וספר לבנו כל המעשה והבין הבן כוונת אביו ובחר לו את העבד ועי״ז קנה גם כל הנכסים שהעבד שקנה נכסים, העבד והנכסים של רבו, וזה הוא הקשר של המאמר להפסוק שלפנינו. ועי׳ מענין זה בפאה פ״ג מ״ח ושם נסמן.
10. תנחומא א״י, ועי׳ משנה פסחים פ״ח מ״ח, ועדיות פ״ה מ״ב.
11. במנחת שי כ׳ על דברי הגמ׳ וכן נמצא במקצת ספרים. וכן ראיתי בשם תיקון ר״ת תרי תיבות בחד שיטה, אמנם בספרים כת״י מדויקים הוא מלה אחת ומסורת עלה מלה חדא כתיב וכ״כ הרמ״ה והמאירי וכו׳ ודכוותייהו נקטינן דבוודאי דקו ואשכחי הכי בכולהו ספרי עתיקי כו׳ ובכל אתר דהמסרה פליגי על הגמ׳ בתר מסרה אזלינן כדאשכחן בכמה דוכתי. ע״כ. ובתרגום השמרוני היא ג״כ בשתי תיבות.
12. ראה מ״ש לעיל בבאור מאמר ד. מה שנ״ל דלפני המחבר הזה היה כן בב״ר. וצרף לכאן.
13. בתרגום יוב״ע כאן דורש גם שם כדרלעומר לגנאי ״דהוה קישור מתהפך בעומרין״ ואינו מובן הכוונה ובפי׳ ליונתן דצ״ל כישור פי׳ כדור, בעומרין לשון עבדות מלשון והתעמר והפי׳ המלך מתהפך במשמשיו שיושב בתוכם והם סביב לו ומתהפך לכל צד שירצה. וז״ד, וביוב״ע מכת״י איתא דהוה ״קציר״ מהפיך כעומרין. ואולי הכוונה דהוה קטן, ומהפיך כעומרין. מלשון הפסוק איש תהפוכות (משלי טז, כח.) ומתרגם גברא מהפכנא. וצ״ע.
וַהֲוָה בְּיוֹמֵי אַמְרָפֶל מַלְכָּא דְּבָבֶל אַרְיוֹךְ מַלְכָּא דְּאֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מַלְכָּא דְּעֵילָם וְתִדְעָל מַלְכָּא דְּעַמְמֵי.
This happened in the days of Amraphel, king of Babylon, Aryoch, king of Elasar, Kedorlaomer, king of Ailam, and Tidal, king of peoples.

וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם
וַהֲוָה בְּיוֹמֵי אַמְרָפֶל מַלְכָּא דְּבָבֶל אַרְיוֹךְ מַלְכָּא דְּאֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מַלְכָּא דְּעֵילָם וְתִדְעָל מַלְכָּא דְּעַמְמֵי (ח״נ: דְּעַמְמִין)
א. תרגם ״מלך שִׁנְעָר״ – ״מַלְכָּא דְּבָבֶל״ כשם שהיה מקובל בזמנו וכמבואר לעיל ״וימצאו בקעה בארץ שנער״ (בראשית יא ב) ״בְּאַרְעָא דְּבָבֶל״, עיין שם.
ב. בהרבה כתבי-יד שבמהדורת שפרבר השם כְּדָרְלָעֹמֶר מופיע כדר-לעמר, כשתי תיבות.
גּוֹיִם – עמים או שם אומה?
ג. מצינו במדרש: ״גּוֹיִם אמר ר׳ לוי: אתר הוא״ (ב״ר מא ד) כלומר גּוֹיִם הוא שם מקום דוגמת ״מֶלֶךְ גּוֹיִם לְגִלְגָּל אֶחָד״ (יהושע יב כג), ״וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם״ (שופטים ד ב). נמצא, שבדומה לכדרלעומר שמלך על מדינת עילם, תִדְעָל מלך על מדינה ושמה גּוֹיִם. אבל אונקלוס שתרגם ״מלך גּוֹיִם״ – ״מַלְכָּא דְּעַמְמֵי״ מפרש ״גּוֹיִם״ עמים שונים וכן בשאר התרגומים.⁠1 והוסיף יא״ר, שמכיוון שהוא סוף פסוק יש לתרגם ״מַלְכָּא דְּעַמְמִין״ כבמקצת נוסחים. אבל ״באורי אונקלוס״ חולק: מכיוון ש״מַלְכָּא דְּעַמְמִין״ משמעו עמים רבים, ת״א ״מַלְכָּא דְּעַמְמֵי״ לרמוז שלא מלך על עמים רבים אלא שנקבצו שם אנשים שונים משאר גויים, וכרש״י.⁠2 ו״מרפא לשון״ כתב, שכך מנהג הלשון. ודוגמתו: ״וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים״ (במדבר כ יא) ״וּנְפַקוּ מַיָּא סַגִּיאֵי״ [ולא: סַגִּיאִין].
1. המיוחס ליונתן: ״ותדעל רמאה כתעלא מלכא דעממיא משתמעין ליה״ (ותדעל הרמאי כשועל, מלך שעמים נשמעים אליו). ת״נ: ״מלכא דאומיא״.
2. אמנם רש״י פירש כמדרש: ״מלך גוים – מקום יש ששמו גוים, על שם שנתקבצו שמה מכמה אומות ומקומות והמליכו איש עליהם ושמו תדעל״. אבל ראב״ע הביא את שתי הדעות: ״מלך גוים – שם מדינה כמו עילם... או: מלך גוים ולא הזכירם״. וראה ״נתינה לגר״ ו״אהבת יהונתן״.
והווה ביומי אמרפל מלכה דשנערא אריוך מלכא דאלסרב כדר לעמר מלכא דעילם ותדעל מלכ⁠((א))[ה]⁠ון דאומיא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דשנער״) גם נוסח חילופי: ״דבבל״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאלסר״) גם נוסח חילופי: ״דפונטוס״.
והוה ביומי אמרפל הוא נמרוד דאמר למירמי אברם לנורא הוא מלכא דפונטוס אריוך דהוה אריך בגינבריא מלכא דתליסר כדרלעמר דהוה קציר מתהפיך כעומרין מלכא דעילם ותדעל רמאה כתעלא מלכא דעממיא משתמעין ליה.
And it was in the days of Amraphel, – he is Nimrod, who commanded Abram to be cast into the furnace; he was then king of Pontos; Ariok, (so called) because he was (arik) tall among the giants, king of Thalasar, Kedarlaomer, (so called) becausea he had bound himself (or gone over) among the bondmen of the king of Elam, and Thidal, crafty as a fox, king of the peoples subjected to him,⁠b
a. Keshar, "to bind,⁠" changed to kedar, with the name Elam or Olam; – a dubious etymology.
b. The gloss on each name is derived from the root.

פרשה מב

[א] וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי פָּתַח: חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וגו׳ חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וגו׳ (תהלים ל״ז:י״ד-ט״ו), מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוּרְקְנוֹס שֶׁהָיוּ אֶחָיו חוֹרְשִׁים בַּמִּישׁוֹר וְהוּא חוֹרֵשׁ בָּהָר וְנָפְלָה פָּרָתוֹ וְנִשְׁבָּרָה, אָמַר לְטוֹבָתִי נִשְׁבְּרָה פָּרָתִי, בָּרַח וְהָלַךְ לוֹ אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְהָיָה אוֹכֵל קוֹזְזוֹת אֲדָמָה, עַד שֶׁעָשָׂה פִּיו רֵיחַ רַע, הָלְכוּ וְאָמְרוּ לְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי רֵיחַ פִּיו שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר קָשֶׁה לוֹ, אָמַר לוֹ כְּשֵׁם שֶׁהִבְאִישׁ רֵיחַ פִּיךָ עַל הַתּוֹרָה, כָּךְ יִהְיֶה רֵיחַ תַּלְמוּדְךָ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. לְאַחַר יָמִים עָלָה אָבִיו לְנַדּוֹתוֹ מִנְּכָסָיו, וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וּגְדוֹלֵי מְדִינָתוֹ יוֹשְׁבִים לְפָנָיו, בֶּן צִיצִית הַכֶּסֶת וְנַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן וּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוֹעַ, וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ הַפָּסוּק הַזֶּה, חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וגו׳, זֶה אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו. לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן, זֶה לוֹט. לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי דָרֶךְ, זֶה אַבְרָהָם. חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם, וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם (בראשית י״ד:ט״ו). אָמַר לוֹ אָבִיו בְּנִי לֹא עָלִיתִי לְכָאן אֶלָּא לְנַדּוֹתְךָ מִנְּכָסַי, עַכְשָׁו הֲרֵי כָּל נְכָסַי נְתוּנִים לְךָ מַתָּנָה. אָמַר הֲרֵי הֵם עָלַי חֵרֶם וְאֵינִי אֶלָּא שָׁוֶה בָּם כְּאֶחָי.
דָּבָר אַחֵר: חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וְדָרְכוּ, זֶה אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו.
[ב] וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל – רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת פָּתַח: וְגַם זֹה רָעָה חוֹלָה כָּל עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ (קהלת ה׳:ט״ו), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת, כְּמָה דַאֲתָא בַּחֲלִיטִין כֵּן הוּא אָזֵיל בַּחֲלִיטִין.
אָמַר רַבִּי אָבוֹן כְּשֵׁם שֶׁפָּתַח בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, כָּךְ אֵינוֹ חוֹתֵם אֶלָּא בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֱלָסָר (בראשית י״ד:ט׳), כָּךְ אֵינוֹ חוֹתֵם אֶלָּא בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, מַלְכוּת בָּבֶל, וּמַלְכוּת מָדַי, וּמַלְכוּת יָוָן, וּמַלְכוּת אֱדוֹם. רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ פָּתַח: וְהֵמָּה לֹא יָדְעוּ מַחְשְׁבוֹת ה׳ וְלֹא הֵבִינוּ עֲצָתוֹ כִּי קִבְּצָם כֶּעָמִיר גֹּרְנָה (מיכה ד׳:י״ב), לָמָּה: כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים (בראשית י״ד:ג׳), כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ וְיִפְּלוּ בְּיַד אַבְרָהָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל וגו׳.
[ג] דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל – רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא רַבָּה, וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, זֶה הַמִּדְרָשׁ עָלָה בְּיָדֵינוּ מֵהַגּוֹלָה, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי בִּימֵי, צָרָה. וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל, וּמַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם, עָשׂוּ מִלְחָמָה.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן וַחֲמִשָּׁה הֵן, מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהָיָה שָׁרוּי בַּמְּדִינָה וּבִשְׁבִילוֹ נִזְקַק הַמֶּלֶךְ לַמְּדִינָה, וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ בַּרְבָּרִים לִזָּקֵק לוֹ, אָמְרוּ אוֹי לָנוּ שֶׁאֵין הַמֶּלֶךְ נִזְקַּק לַמְּדִינָה כְּמוֹ שֶׁהוּא לָמוּד אִם נַהֲרֹג אֶת אוֹהֲבוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּשֻׁבוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵּשׁ (בראשית י״ד:ז׳), אָמַר רַבִּי אַחָא לֹא בָּאוּ לְהִזְדַּוֵּג אֶלָּא לְתוֹךְ גַלְגַּל עֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַיִן שֶׁעָשְׂתָה מִדַּת הַדִּין בָּעוֹלָם הֵם מְבַקְּשִׁים לְסַמּוֹתָהּ. הִוא קָדֵשׁ, אָמַר רַב אַחָא הוּא כְּתִיב, הוּא שֶׁקִּדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ, וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ בַּרְבָּרִים לְהִזְדַּוֵּג לוֹ, הִתְחִילוּ הַכֹּל צוֹוְחִים וַוי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל. וַיְהִי בִּימֵי אָחָז (ישעיהו ז׳:א׳), מַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם: אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר (ישעיהו ט׳:י״א), מָשָׁל לְבֶן שָׂרִים שֶׁנִּזְדַּוֵּוג לוֹ פַּדְגּוֹגוֹ לַהֲמִיתוֹ, אָמַר אִם אֲנִי הוֹרְגוֹ עַכְשָׁיו אֶתְחַיֵּב מִיתָה לַשַּׂר, אֶלָּא הֲרֵינִי מוֹשֵׁךְ מְנִיקְתּוֹ מִמֶּנּוּ וּמֵעַצְמוֹ הוּא מֵת. כָּךְ אָמַר אָחָז אִם אֵין גְּדָיִים אֵין תְּיָשִׁים, אִם אֵין תְּיָשִׁים אֵין צֹאן, אִם אֵין צֹאן אֵין רוֹעֶה, אִם אֵין רוֹעֶה אֵין עוֹלָם. כָּךְ הָיָה סָבוּר בְּדַעְתּוֹ לוֹמַר אִם אֵין קְטַנִּים אֵין תַּלְמִידִים, אִם אֵין תַּלְמִידִים אֵין חֲכָמִים, אִם אֵין חֲכָמִים אֵין זְקֵנִים, אִם אֵין זְקֵנִים אֵין נְבִיאִים, אִם אֵין נְבִיאִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עֲלֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי (ישעיהו ח׳:ט״ז). רַבִּי חוֹנְיָא בַּר אֶלְעָזָר אָמַר לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אָחָז, שֶׁאָחַז בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא, אָמַר יְשַׁעְיָה: וְחִכִּיתִי לַה׳ הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב (ישעיהו ח׳:י״ז), אֵין לְךָ שָׁעָה קָשָׁה כְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁכָּתַב בָּהּ: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בָּעֵת הַהִיא (דברים ל״א:י״ח), וּמֵאוֹתָהּ שָׁעָה קִוִּיתִי לוֹ, שֶׁאָמַר: כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ (דברים ל״א:כ״א), וּמַה הוֹעִיל לוֹ: הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה׳ לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים (ישעיהו ח׳:י״ח), וְכִי יְלָדָיו הָיוּ וַהֲלוֹא תַּלְמִידָיו הָיוּ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ חֲבִיבִים עָלָיו כְּבָנָיו, וְכֵיוָן שֶׁאָחַז בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, הִתְחִילוּ צוֹוְחִים וַוי, וַיְהִי בִּימֵי אָחָז. וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים (ירמיהו א׳:ג׳), וּמַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם: רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ (ירמיהו ד׳:כ״ג), מָשָׁל לְשַׂר שֶׁשָּׁלַח פְּרַסְטַגְמָא שֶׁלּוֹ בַּמְּדִינָה, מֶה עָשׂוּ לָהּ בְּנֵי הַמְדִינָה, נָטְלוּ אוֹתָהּ וְקָרְעוּ אוֹתָהּ וְשָׂרְפוּ אוֹתָהּ בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה (ירמיהו ל״ו:כ״ג), תְּלַת אַרְבַּע פְּסוּקֵי, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַפָּסוּק: הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ (איכה א׳:ה׳), קְרָעָה בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְּׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ עַד תֹּם כָּל הַמְגִלָּה עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הֶאָח (ירמיהו ל״ו:כ״ג), כֵּיוָן שֶׁרָאוּ הַכֹּל כֵּן הִתְחִילוּ הַכֹּל צוֹוְחִים וַוי, וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים. וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים (רות א׳:א׳), וּמַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ (רות א׳:א׳), לִמְדִינָה שֶׁהָיְתָה חַיֶּבֶת לִיפָס לַשַּׂר, שָׁלַח הַשַּׂר גַּבָּאי טִימְיוֹן לִגְבוֹתָהּ, מֶה עָשׂוּ לוֹ בְּנֵי הַמְדִינָה, נָטְלוּ אוֹתוֹ וְהִכּוּ אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ אוֹי לָנוּ כְּשֶׁיַּרְגִּישׁ הַשַּׂר בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ, מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת לָנוּ עָשִׂינוּ לוֹ, כָּךְ בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, הָיָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְהָיָה הַדַּיָּן מְבַקֵּשׁ לְהַעֲבִיר עָלָיו מִדַּת הַדִּין וְהָיָה הוּא בָּא וּמַלְקֶה אֶת הַדַּיָּן, אָמַר מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת לִי עָשִׂיתִי לוֹ, אָמְרוּ אוֹי לוֹ לַדּוֹר שֶׁשָּׁפְטוּ אֶת שׁוֹפְטֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ. וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ (אסתר א׳:א׳), וּמַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם: לְהַשְּׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד (אסתר ג׳:י״ג), מָשָׁל לְשַׂר שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם אֶחָד וְנִזְדַּוְּגוּ לוֹ שְׁלשָׁה שׂוֹנְאִים, הָרִאשׁוֹן מַתְחִיל מְקַטֵּף בָּעוֹלֵלוֹת, וְהַשֵּׁנִי מְזַנֵּב בָּאֶשְׁכּוֹלוֹת, וְהַשְּׁלִישִׁי מְעַקֵּר בַּגְּפָנִים. כָּךְ פַּרְעֹה: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ (שמות א׳:כ״ב), נְבוּכַדְנֶּצַר: הַחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף (מלכים ב כ״ד:ט״ז). רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר הֶחָרָשׁ אֶלֶף וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף. רַבָּנָן אָמְרִין כֻּלָּם אֶלֶף. הָמָן בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר הַגֶּפֶן כֻּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים וגו׳, וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ הַכֹּל כֵּן הִתְחִילוּ צוֹוְחִים וַוי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי, מְשַׁמֵּשׁ צָרָה וְשִׂמְחָה, אִם צָרָה אֵין צָרָה כַּיּוֹצֵא בָהּ, וְאִם שִׂמְחָה אֵין שִׂמְחָה כַּיּוֹצֵא בָהּ. אֲתָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן וַעֲבַד פַּלְגָא בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי, מְשַׁמֵּשׁ צָרָה. וְהָיָה, שִׂמְחָה. מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב: וַיְהִי אוֹר (בראשית א׳:ג׳), עוֹד הִיא אֵינָה שִׂמְחָה שְׁלֵמָה, שֶׁלֹא זָכָה הָעוֹלָם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתָהּ הָאוֹרָה.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אוֹתָהּ הָאוֹרָה שֶׁנִּבְרֵאת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, הָיָה אָדָם מַבִּיט בָּהּ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, כֵּיוָן שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדוֹר הַמַּבּוּל וּבְדוֹר הַפְלָגָה, גְּנָזָהּ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם (משלי ד׳:י״ח), מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר (בראשית א׳:ה׳), אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָהּ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה, שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן עֲתִידִין לִבְלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שָׁמַיִם כְּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה (ישעיהו נ״א:ו׳). אֲתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי, יוֹם שְׁלִישִׁי, יוֹם רְבִיעִי, יוֹם חֲמִישִׁי, יוֹם שִׁשִּׁי, אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָה שְׁלֵמָה שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית צְרִיכִים עֲשִׂיָּה, כְּגוֹן: הַחַרְדָּל, צָרִיךְ לִמְתּוֹק. הַחִטִּים, צְרִיכִים לְהִטָּחֵן. הַתּוּרְמוּסִין, צְרִיכִים לִמָּתֵק. מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב: וַיְהִי ה׳ אֶת יוֹסֵף (בראשית ל״ט:ב׳), אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָהּ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה, שֶׁנִּזְדַּוְגָה לוֹ אוֹתָהּ הַדֹּב. מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא משֶׁה (ויקרא ט׳:א׳), אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָהּ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה שֶׁמֵּתוּ נָדָב וַאֲבִיהוּ. מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן (במדבר ז׳:א׳), אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁנִּגְנְזָה בְּבִנְיַן הַבַּיִת. מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב: וַיְהִי ה׳ אֶת יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ו׳:כ״ז), אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁהִצְרִיךְ לִקְרֹעַ בְּגָדָיו. מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב: וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה׳ הֵנִיחַ לוֹ וגו׳ (שמואל ב ז׳:א׳), אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָהּ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה שֶׁבָּא נָתָן וְאָמַר לוֹ: רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת לִשְׁמִי (מלכים א ח׳:י״ט), אָמְרִין לֵיהּ אֲמָרָן דִּידָן, אֱמֹר דִּידָךְ, אָמַר לָהֶם וְהָכְתִיב: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים וגו׳ (זכריה י״ד:ח׳). וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וגו׳ (ישעיהו ז׳:כ״א). וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה׳ וגו׳ (ישעיהו י״א:י״א). וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס (יואל ד׳:י״ח). וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וגו׳ (ישעיהו כ״ז:י״ג). מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלָיִם (ירמיהו ל״ח:כ״ח), אָמַר לָהֶם עוֹד הִיא שִׂמְחָה שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל אוֹפָּכִי עַל עֲווֹנוֹתֵיהֶם, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אוֹפָּכִי גְּדוֹלָה נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל עַל עֲווֹנוֹתֵיהֶם בַּיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף עוֹד לְהַגְלוֹתֵךְ (איכה ד׳:כ״ב).
[ד] וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל – שָׁלשׁ שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ: כּוּשׁ, וְנִמְרוֹד, וְאַמְרָפֶל. כּוּשׁ, שֶׁהָיָה כּוּשִׁי וַדַאי. נִמְרוֹד, שֶׁהֶעֱמִיד מֶרֶד בָּעוֹלָם. אַמְרָפֶל, שֶׁהָיְתָה אֲמִירָתוֹ אֲפֵלָה, דְּאַמְרֵי וְאַפְלֵי בְּעָלְמָא, דְּאַמְרֵי וְאַפְלֵי בְּאַבְרָהָם, שֶׁאָמַר שֶׁיֵּרֵד לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ. וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָסָר, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מִמַּלְחַיָא, תַּמָּן תְּנִינַן אִיסָרִין לְשֵׁם אֶלָסָר. כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם, אָמַר רַבִּי לֵוִי אֲתַר הוּא תַּמָּן מִצְטַוַּח בְּרוֹמִי, וְנָטְלוּ אָדָם אֶחָד וְהִמְלִיכוּ אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְתִדְעָל הֲוָה שְׁמוֹ.
דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר – זוֹ בָּבֶל. וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָסָר, זֶה אַנְטִיוֹכוּס. כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם, זֶה מָדַי. וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם, זוֹ מַלְכוּת אֱדוֹם, שֶׁהִיא מַכְתֶּבֶת טִירוֹנְיָא מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר אֲבִינָא אִם רָאִיתָ מַלְכֻיּוֹת מִתְגָּרוֹת אֵלּוּ בְּאֵלּוּ צַפֵּה לְרַגְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, תֵּדַע שֶׁכֵּן שֶׁהֲרֵי בִּימֵי אַבְרָהָם עַל יְדֵי שֶׁנִּתְגָּרוּ הַמַּלְכֻיּוֹת אֵלּוּ בְּאֵלּוּ בָּאָה הַגְּאֻלָּה לְאַבְרָהָם.
[ו] וַיְהִי בִימֵי אַמְרָפֶל – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר עֶרֶב פֶּסַח, כֵּיצַד אוֹכֵל פִּסְחוֹ? כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: טוֹבֵל וְאוֹכֵל פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה, כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר. אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: חָבִיב הַגֵּר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן אוֹתָן אֻכְלוֹסִין שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינָי. לָמָּה? שֶׁכָּל אוֹתָן אֻכְלוֹסִין אִלּוּלֵי שֶׁרָאוּ הַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים וּבְרָקִים וְהֶהָרִים רוֹעֲשִׁים וְקוֹל שׁוֹפָרוֹת, לֹא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם מַלְכוּת שָׁמַיִם. וְזֶה לֹא רָאָה אַחַד מִכֻּלָּם וּבָא וּמַשְׁלִים עַצְמוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקִבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם, יֵשׁ חָבִיב מִזֶּה. מַעֲשֶׂה בְּאוּנְקְלוּס הַגֵּר שֶׁשָּׁאַל לְזָקֵן אֶחָד, מֶה חָבִיב הַגֵּר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּל חִבָּתוֹ כָּתַב בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה (דברים י׳:י״ח). אָמַר לוֹ: יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא תָבַע מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ (בראשית כ״ח:כ׳). וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, חָבִיב הַגֵּר שֶׁהִכְתִּיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבוֹדוֹ עַל יְדֵי הַנָּבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ (ירמיהו י״ד:ח׳). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי מְחַבֵּב אֶת הַגֵּרִים, וְהָרְשָׁעִים הַלָּלוּ בָּאִים לְהִזְדַּוֵּג לְאַבְרָהָם אֲבִי הַגֵּרִים. אוֹי לָהֶם שֶׁסּוֹפָם לִפֹּל לְפָנָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל. וּמִי הָיָה זֶה? נִמְרוֹד. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אַמְרָפֶל? עַל שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם, פּוֹל לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ.
[ז] וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל – כָּךְ פָּתַח רַבִּי תַנְחוּמָא בַּר אַבָּא, חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וְדָרְכוּ קַשְׁתָּם לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי דָרֶךְ, חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְׁתּוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה (תהלים ל״ז:י״ד-ט״ו). חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים, זֶה קַיִן שֶׁפָּתַח בַּהֲרִיגַת הֶבֶל אָחִיו קֹדֶם שֶׁנֶּהֱרַג אָדָם בָּעוֹלָם. חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם, זֶה לֶמֶךְ שֶׁהֲרָגוֹ. דָּבָר אַחֵר, חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים, זֶה חָנוּן בֶּן נָחָשׁ. כֵּיצַד? כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָבִיו, וַיִּשְׁלַח דָּוִד לְנַחֲמוֹ בְּיַד עֲבָדָיו וְגוֹ׳ (שמואל ב י׳:ב׳), וַיִּקַּח חָנוּן אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיְגַלַּח אֶת חֲצִי זְקָנָם וַיִּכְרֹת אֶת מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי עַד שְׁתוֹתֵיהֶם וַיְשַׁלְּחֵם (שמואל ב י׳:ד׳). מִיָּד שָׁלַח חָנוּן לַאֲרַם נַהֲרַיִם וַיִּשְׂכֹּר מֵהֶם שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם אֶלֶף רֶכֶב, חוּץ מִן רִבֵּי רְבָבוֹת אֻכְלוּסִין שֶׁהָיוּ לוֹ וּבָאוּ וְחָנוּ כֻלָּם בְּמָקוֹם אֶחָד. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רָשָׁע, בַּחֶרֶב פָּתַחְתָּ, חַרְבְּךָ תָּבֹא בְּלִבָּךְ. עָמְדוּ יוֹאָב וַאֲבִישַׁי וְהָרְגוּ כֻלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּגַּשׁ יוֹאָב וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ לַמִּלְחָמָה בַּאֲרָם וַיָּנוּסוּ מִפָּנָיו (שמואל ב י׳:י״ג). דָּבָר אַחֵר, חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים, אֵלּוּ אַרְבָּעָה מְלָכִים אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו, שֶׁעֲדַיִן לֹא הָיְתָה מִלְחָמָה בָעוֹלָם בָּאוּ אֵלּוּ וּפָתְחוּ בַּחֶרֶב וְעָשׂוּ מִלְחָמָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתֶּם פְּתַחְתֶּם בַּחֶרֶב לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן, חַרְבָּם תָּבֹא בְלִבָּם. עָמַד אַבְרָהָם וַהֲרָגָם.
[ח] וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ בְּמַתָּנָה, מַהוּ שֶׁיֵּצֵא לְחֵרוּת? כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, יָצָא לְחֵרוּת. וְאִם שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, לֹא יָצָא לְחֵרוּת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם הוּא בַר חוֹרִין, עַד שֶׁיֹּאמַר כָּל נְכָסַי נְתוּנִין לִפְלוֹנִי עַבְדִּי חוּץ מֵחֵפֶץ אֶחָד שֶׁבָּהֶן. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְהָיָה לוֹ בֵּן אֶחָד יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן מִיתָתוֹ, כָּתַב כָּל נְכָסָיו שֶׁנָּתַן בְּמַתָּנָה לְעַבְדּוֹ, וְכָתַב לִבְנוֹ שֶׁיְּהֵא בּוֹרֵר לוֹ חֵפֶץ אֶחָד מִכָּל נְכָסָיו שֶׁנָּתַן בְּמַתָּנָה לְעַבְדּוֹ. כֵּיוָן שֶׁמֵּת, כָּנַס הָעֶבֶד אֶת כָּל הַמָּמוֹן וְנָטַל אוֹתוֹ עִם כְּתַב הַמַּתָּנָה וּבָא לוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לוֹ: מֵת אָבִיךָ וְכָתַב לִי דַּיְתִיקִי מִכָּל נְכָסָיו, בִּלְבַד שֶׁתִּבְרֹר לְךָ חֵפֶץ אֶחָד מִן הַכֹּל. מֶה עָשָׂה הַבֵּן? הָלַךְ אֵצֶל רַבּוֹ וְסִפֵּר לוֹ הַמַּעֲשֶׂה. אָמַר לוֹ רַבּוֹ: אָבִיךָ חָכָם גָּדוֹל הָיָה וּבָקִי בְּדִינִין, אָמַר: אִם אַנִּיחַ כָּל נְכָסַי בְּיַד עַבְדִּי, הֲרֵי הוּא גוֹנֵב אוֹתָן וּמַפְסִידָן, אֶלָּא אֲנִי כוֹתְבָן לוֹ בְּמַתָּנָה, כְּדֵי שֶׁיִּזָּהֵר בָּהֶן, וְיִהְיֶה בְּנִי בּוֹרֵר לְעַצְמוֹ חֵפֶץ אֶחָד מִן הַכֹּל. וְעַכְשָׁו לִכְשֶׁתֵּלֵךְ עִמּוֹ לְבֵית דִּין וְיוֹצִיא אוֹתוֹ דַיְתִיקִי, אֱמוֹר לִפְנֵי בֵית דִּין: רַבּוֹתַי, כָּךְ צִוָּה אָבִי שֶׁאֲנִי בּוֹרֵר לְעַצְמִי חֵפֶץ אֶחָד מִכֹּל, אֵינִי חָפֵץ בָּעוֹלָם אֶלָּא עֶבֶד זֶה, וְתִקְנֶה אֶת הַנְּכָסִים וְאֶת הָעֶבֶד. עָשָׂה כָּךְ. מָסְרוּ בֵּית דִּין בְּיָדוֹ אֶת הַנְּכָסִים וְאֶת הָעֶבֶד, שֶׁעֶבֶד שֶׁקָּנָה נְכָסִים, הָעֶבֶד וְהַנְּכָסִים שֶׁל רַבּוֹ. וּשְׁלֹמֹה אָמַר (קהלת ב׳:כ״ו), כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת, זֶה הָאָב. וְלַחוֹטֵא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנֹס, זֶה הָעֶבֶד. לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, זֶה הַבֵּן, לְפִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁמֵּר מָמוֹנָן שֶׁל רְשָׁעִים לַצַּדִּיקִים. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲרֵינִי מֵשִׂים תַּחֲרוּת בֵּין הַמְּלָכִים, כְּדֵי שֶׁיָּבֹא אַבְרָהָם וְיִטּוֹל מָמוֹנָן. מִנַּיִן? מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בְּעִנְיַן וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל.
[ט] וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בְּךָ צָרֵנוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ (תהלים מ״ד:ו׳). אָמַר רַבִּי יִצְחָק: ב׳ שְׁנַיִם, כ׳ עֶשְׂרִים, אֵלּוּ כ״ב אוֹתִיּוֹת שֶׁבָּהֶם נִתְּנָה הַתּוֹרָה. אָמַר אַבְרָהָם: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִלּוּלֵי שֶׁשִּׁתַּפְתָּ כְּבוֹדְךָ עִמִּי וַעֲזַרְתָּנִי, מָה אָדָם אֶחָד כְּנֶגֶד תִּשְׁעָה מְלָכִים וְחֵילוֹתֵיהֶם? אֶלָּא אַתָּה נוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים, וַאֲנִי בְּשִׁמְךָ תָּרוּם קַרְנִי. מִנַּיִן? שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, הַלַּיְלָה נֶחֱלַק מֵאֵלָיו. רַבִּי בִנְיָמִין אָמַר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו, נִכְנַס בּוֹ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, הוּא חִלְּקוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: אַתָּה עָשִׂיתָ הֶרֶג בְּשׂוֹנְאַי מֵחֲצִי הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, חַיֶּיךָ, אֲנִי אֶעֱשֶׂה הֶרֶג בְּשׂוֹנְאֵי בָנֶיךָ מֵחֲצִי הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וּבְמִדָּה זוֹ אֲנִי פוֹרֵעַ לָהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַי״י הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה (שמות י״ב:כ״ט). לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין, סִימָן נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֵרַע לוֹ אֵרַע לְבָנָיו. כֵּיצַד? בָּחַר בְּאַבְרָהָם מִכָּל בֵּית אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: אַתָּה הוּא י״י הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְׁמוֹ אַבְרָהָם (נחמיה ט׳:ז׳). וּבָחַר בְּבָנָיו מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַי״י אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר י״י לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (דברים י״ד:ב׳). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר לֶךְ לְךָ, וּלְבָנָיו נֶאֱמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִיזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג׳:י״ז). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וַאֲבָרְכֶךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶךָ. וּלְבָנָיו נֶאֱמַר: יְבָרֶכְךָ י״י. לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וּלְבָנָיו נֶאֱמַר: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל (דברים ד׳:ח׳). אַבְרָהָם כְּתִיב בּוֹ: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם (יחזקאל ל״ג:כ״ד). וְיִשְׂרָאֵל: וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ (דברי הימים א י״ז:כ״א). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. וּלְבָנָיו כֵּיוָן שֶׁשָּׁבוּ לְמִצְרַיִם, וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ (בראשית מ״ג:א׳). אַבְרָהָם עַל יְדֵי הָרָעָב יָרַד לְמִצְרָיִם, וְאַף בָּנָיו עַל יְדֵי הָרָעָב יָרְדוּ לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם (בראשית מ״ב:ג׳). אַבְרָהָם כְּשֶׁיָּרַד נִזְדַּוְּגוּ לוֹ הַמִּצְרִים, וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִיא מְאֹד (בראשית י״ב:י״ד). אַף לְבָנָיו, הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ (שמות א׳:י׳). אַבְרָהָם נִזְדַּוְּגוּ לוֹ אַרְבָּעָה מְלָכִים, אַף לְיִשְׂראֵל עֲתִידִין כָּל הַמְּלָכִים לְהִתְרַגֵּשׁ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק (תהלים ב׳:א׳). וְאוֹמֵר: יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל י״י וְעַל מְשִׁיחוֹ (תהלים ב׳:ב׳). מָה אַבְרָהָם יָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִלְחַם בְּשׂוֹנְאָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי הֵעִיר מִמִזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּם כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ (ישעיהו מ״א:ב׳), אַף כָּךְ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָצָא י״י וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב (זכריה י״ד:ג׳).
[Siman 6] And it came to pass in the days of Amraphel (Gen. 14:1). May it please our master to teach us when a proselyte who has been converted on the eve of the Passover is permitted to partake of the paschal lamb. Thus did our masters instruct us: The School of Shammai maintained: Let him undergo ritual immersion and then he may partake of the paschal lamb offering in the evening. The School of Hillel taught: One who is circumcised is like one who leaves a burial site.⁠1
R. Simeon the son of Lakish declared: A proselyte is more precious in the sight of the Holy One, blessed be He, than those who stood at the foot of Sinai. Why is this so? If those who stood at the foot of Mount Sinai had not experienced the thunder, the flames, the lightning, the quaking of the mountain, and the sound of the shofarot, they would not have accepted the yoke of the Kingdom of Heaven upon themselves, whereas the proselyte, who witnessed none of these things, makes himself acceptable to the Holy One, blessed be He, and receives upon himself the yoke of the Kingdom of Heaven. Is there anyone more precious than this?!
It is related that the convert Onkelos2 asked one of the elders: How can the proselyte be so precious to the Holy One, blessed be He if, in return for his devotion, it is written merely: And He loveth a stranger in giving him food and raiment (Deut. 10:18)? He replied: Even our patriarch Jacob sought no more than that from the Holy One, blessed be He: If God will but give me food to eat and raiment to wear (Gen. 28:20). Our sages stated: The proselyte is so dearly beloved that the Holy One, blessed be He, emphasized his importance through the words of the prophet, as it is said: Why shouldst thou be as a stranger in the land? (Jer. 14:8). The Holy One, blessed be He, declared: I love the proselyte, and these wicked men are conspiring to attack Abraham, the father of all proselytes. Woe unto them, for they are doomed to succumb before him, as it is written in Scripture: And it came to pass in the days of Amraphel. Why was he called Amraphel? Because he ordered Abraham: “Fall into the fiery furnace.”3
[Siman 7] And it came to pass in the days of Amraphel (Gen. 14:1). R. Tanhuma the son of Abba opened the discussion with the verse The wicked began with the sword, and have bent their bow; to cast down the poor and the needy, to slay such as are upright in the way; their sword shall enter into their own heart, and their bows shall be broken (Ps. 37:14–15). The wicked began with the sword alludes to Cain, who slew his brother Abel before any other man was slain. Their sword shall enter into their own heart refers to the fact that Lamech later killed Cain. Another comment on The wicked began with the sword: This refers to Hanun the son of Nahash. Why? After the death of his father, David sent messages by the hand of his servants to comfort him (II Sam. 10:2), but Hanun seized David’s servants, shaved off half their beards and cut off their garments in the middle, even to their buttocks, and sent them away (ibid., v. 4). Hanun then dispatched emissaries to Aram-naharaim to hire thirty-two thousand charioteers in addition to the tens of thousands of troops he had in his army.⁠4 They all assembled and encamped in one place. The Holy One, blessed be He, said to him: Wicked one, you began with the sword, hence the sword will penetrate your heart. Therefore, Joab and Abishai destroyed them all, as it is said: So Joab and the people that were with him drew nigh unto the battle to meet the Arameans; and they fled before them (ibid., v. 13).
Another explanation of The wicked began with the sword. This refers to the four kings, Amraphel and his companions. Though war had not previously been waged in the world, they introduced the use of the sword and waged war. Therefore, the Holy One, blessed be He, said to them: Wicked ones, because you have introduced the use of the sword to subdue the poor and the needy, their swords shall enter into their own hearts (Ps. 37:15). Hence, Abraham arose and smote them.
[Siman 8] And it came to pass in the days of Amraphel (Gen. 14:1). May it please our master to teach us whether a slave obtains his freedom if his owner assigns all his property to him as a gift.⁠5 Thus did our masters instruct us: If a man assigns all his property to his slave he becomes a free man, but if a portion of his property is withheld from him, the slave does not become free. R. Simeon said: He will become a free man unless his master says: “I give all my property to this slave with this one exception.”
It happened once that a certain man traveled to a distant island while his son remained in the land of Israel to study Torah. Prior to his death, this man willed all his property to his slave, with the exception that his son was to have the privilege of selecting one item from among his possessions for himself. Following his death, the slave gathered together all of the man’s possessions and brought them and the will to the land of Israel. He said to the son: “Your father is dead, and he has bequeathed to me all his possessions with the exception of any single thing you desire to select from among them.” What did the son do? He went to his teacher and related to him what had transpired. The teacher said to him: “Your father was indeed a man of profound wisdom, thoroughly informed in the law. He said to himself: ‘If I should simply entrust my property to the care of my slave, he will abscond with it and squander it; therefore, I will bequeath it to him as a gift so that he will guard it carefully, but to my son I will leave the privilege of selecting one thing for himself.’ When you go with him to court, let him bring the will with him, and then say to the court: ‘My masters, my father bequeathed to me the right to select the one thing I desire most from all his property, and the only thing I truly desire is this slave.’ Then you will obtain both the possessions and the slave.” He did as he was instructed, and the court gave him the property and the slave. For the law states that if a slave acquires property, both the property and the slave belong to the master. Solomon declared: For to the man who is good in His sight He giveth wisdom and knowledge (Eccles. 2:26), this was the father: but to the sinner He giveth the task to gather and to heap up (ibid.), this was the slave; that he may leave to him that is good in the sight of God, (ibid.) applies to the son.
Similarly, the Holy One, blessed be He, guards the wealth of the wicked for the sake of the righteous. Thus he declared: I will cause the kings to quarrel among themselves so that Abraham may attack them and seize their wealth. Whence do we know this to be so? We know this to be so from the contents of the chapter beginning with the words And it came to pass in the days of Amraphel.
[Siman 9] And it came to pass in the days of Amraphel (Gen. 14:1). Scripture says elsewhere in reference to this verse: Through Thee do we push down our adversaries, through Thy name do we tread them under that rise up against us (Ps. 44:6). R. Isaac said: In the word bekha (“through Thee”) the letter bet equals two and the khaf twenty, corresponding to the twenty-two letters of the alphabet with which the Torah was given. Abraham cried out: Master of the Universe, if Your glory does not accompany me and assist me in this struggle, what can one man do against nine kings and their forces?⁠6
He giveth power to the faint (Isa. 40:29); to some by means of a chariot and to others with horses (Ps. 20:8), but I lift up my horn through Your name. How do we know that He did so? It is so written: And he divided himself against them, he and his servants by night, and he smote them, and pursued them unto Hobah, which is on the left of Damascus (Gen. 14:15). Our sages maintained: The night divided itself of its own accord, while R. Benjamin held: The Holy One, blessed be He, who knows its hours and its moments, computed the night to the thickness of a single strand of a hair and divided it.⁠7 The Holy One, blessed be He, said to Abraham: You slaughtered My enemies from the middle of the night until morning, so be assured I will bring death to the enemies of your descendants from the middle of the night until the morning. I shall exact retribution from them at that time, as it is written: And it came to pass at midnight that the Lord smote all the firstborn in the land of Egypt (Exod. 12:29). Hence Scripture says: And it came to pass in the days of Amraphel.
R. Joshua of Sikhnin was of the opinion that the Holy One, blessed be He, gave Abraham a sign that whatever happened to him would likewise happen to his descendants. He chose Abraham from among all those in his father’s house, as it is said: Thou art the Lord God who didst choose Abraham, and brought him forth out of Ur of the Chaldees, and gavest him the name of Abraham (Neh. 9:7). And He selected Abraham’s sons to be His chosen ones among the seventy nations, as is said: For thou art a Holy people unto the Lord thy God, and the Lord hath chosen thee to be His own treasured nation out of all the peoples that are upon the face of the earth (Deut. 14:2). He said to Abraham: Get thee, and to Abraham’s sons, He said: I will bring you up out of the affliction of Egypt unto the land of the Canaanite, and the Hittite, and the Emorite, etc. (ibid. 3:17). He promised Abraham: And I will bless thee, and make thy name great; and be thou a blessing (Gen. 12:2), and He told his sons: The Lord bless thee, and keep thee (Num. 6:24). To Abraham He said: I will make thee a great nation (Gen. 12:2), and to his descendants He said: And what great nation is there (Deut. 4:8). Concerning Abraham it is written: Abraham was one (Ezek. 33:24), and of Israel it is said: And who is like thy people Israel, a nation one in the earth (I Chron. 17:21). In reference to Abraham it is said: and hunger was in the land (Gen. 12:10), and about his descendants it is said: When they returned to Egypt, hunger was already in the land (ibid. 43:1). Abraham descended to Egypt because of famine, and his sons, also, descended because of famine, as is said: And Joseph’s ten brethren went down to buy corn from Egypt (ibid. 42:3). When Abraham descended the Egyptians approached him, and the Egyptians beheld the woman that she was very fair (ibid. 12:14), and concerning his descendants, the Egyptians declared: Come, let us deal wisely with them lest they multiply, and it come to pass, that when there befalleth us any war, they also join themselves unto our enemies, and fight against us, and get them up out of the land (Exod. 1:10).
The four kings attacked Abraham, and in the future all the kings will war against Israel, as it is said: Why are the nations in an uproar, and why do the peoples mutter in vain? (Ps. 2:1), and it says elsewhere; The kings of the earth stand up, and the rulers take counsel together against the Lord, and against His anointed (ibid., v. 2). Just as in the case of Abraham, the Holy One, blessed be He, waged war against those who hated him, as it is said: Who hath raised up one from the east, at whose steps victory attendeth? He giveth nations before him, and maketh him rule over kings; his sword maketh them as the dust, his bow as the driven stubble (Isa. 41:2), so too the Holy One, blessed be He, will wage war in the future in behalf of his descendants, as is said: Then shall the Lord go forth and fight against those nations, as when he fighteth in the day of battle (Zech. 14:3).
1. He must wash his hands, like one who returns from the cemetery, and then he may eat. Pesahim 92a, Buber Tanhuma 5.
2. Onkelos the proselyte translated the Bible into Aramaic.
3. Amraphel is identified with Nimrod in many sources.
4. II Sam. 10:16.
5. Gittin 8b.
6. Abraham obtained the strength to achieve victory by calling upon God.
7. To indicate the moment for attack.
[ו] ויהי בימי אמרפל (בראשית י״ד:א׳). ילמדנו רבינו גר שנתגייר ערב הפסח, כיצד אוכל את פסחו, כך שנו רבותינו, בית שמאי אומרים טובל ואוכל פסחו לערב, ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. אמר ריש לקיש חביב הוא הגר שנתגייר, מישראל בעמידתן על הר סיני, למה לפי שאילולי שראו קולות וברקים וההרים רועשים וקול שופרות, לא היו מקבלים את התורה, וזה שלא ראה אחד מהם, בא והשלים עצמו להקב״ה, וקיבל עליו מלכות שמים, יש לך חביב מזה. מעשה באונקלוס הגר ששאל לזקן אחד ואמר לו מה חיבב הקב״ה את הגר, שאמר (ואהב את הגר) [ואהב גר] לתת לו לחם ושמלה (דברים י׳:י״ח), הרי הכל לחם ושמלה, א״ל והלא יעקב אבינו לא בקש אלא זה, שנאמר ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש (בראשית כ״ח:כ׳). רבותינו אמרו חביב הוא הגר, שהכתיב הקב״ה על עצמו, למה תהיה כגר בארץ (ירמיהו י״ד:ח׳) אמר הקב״ה כך אני מחבב את הגר, ואברהם אב הגרים, ובאו הרשעים הללו להזדווג לו, ווי להם שסופן ליפול לפניו, מנין ממה שקראו בענין ויהי בימי אמרפל.
[ז] [ויהי בימי אמרפל]. כך פתח ר׳ תנחומא בר אבא, הרב פתחו רשעים וגו׳, חרבם תבא בלבם (תהלים ל״ז:י״ד-ט״ו), מהו חרב פתחו רשעים, זהו קין שעד עכשיו לא היה הורג בעולם, ובא קין ופתח בהריגה, שנאמר ויקם קין [אל הבל אחיו ויהרגהו] (בראשית ד׳:ח׳), א״ל הקב״ה רשע בחרב פתחת בעולם, חרב פתחו רשעים, זה קין, להפיל עני ואביון, זה הבל, אמר ליה הקב״ה אתה פתחת חרב בעולם תבא החרב בלבו של אותו האיש, חרבם תבא בלבם.
ד״א חרב פתחו רשעים, זה חנון בן נחש, כיון שמת אביו שלח דוד לנחמו, מה עשה חנון, נטל עבדי דוד ועשה אותם פרדיגמטא (פי׳ ליצנות) שנאמר ויקח [חנון] את עבדי דוד [ויגלח את חצי זקנם ויכרות את מדויהם בחצי וגו׳] (שמואל ב י׳:ד׳). מיד שלח לארם נהרים והשכיר מהם שלשים ושנים אלף רכב, חוץ מכמה אוכלוסין שהיה לו, ויבואו ויחנו על מידבא, א״ל הקב״ה רשע בחרב פתחת, תבא חרב בלבו של אותו האיש, שנאמר חרבם תבא בלבם, מיד עמדו יואב ואבישי והרגו כל האוכלוסין, דכתיב ויגש יואב וגו׳ (שם שם:י״ג).
ד״א חרבם תבא בלבם, אלו ארבעה מלכים אמרפל וחביריו, שעד עכשיו לא היתה מלחמה בעולם, ובאו ופתחו בחרב, שנאמר ויהי בימי אמרפל, התחילו לעשות מלחמה, אמר להם הקב״ה, רשעים אתם פתחתם בחרב, תבא החרב בלבם של אותם האנשים, שנאמר חרבם תבא בלבם, מיד עמד עליהם אברהם והרגן, שנאמר ויחלק עליהם לילה (בראשית י״ד:ט״ו).
[ח] מה כתיב למעלה מן הענין, ויאמר ה׳ אל אברם לך לך וגו׳ אל הארץ אשר אראך, אל ארץ פלונית אין כתיב כאן, אלא אל הארץ אשר אראך, והיה אברהם מהלך עד שבא לארץ ישראל, יתברך שמו של הקב״ה ביקש לנסות את הצדיק ולהודיע מעשיו הטובים, מיד בא רעב לרגלו, כיון שמצא הרעב, אמר לשרה אשתו הרי רעב כאן, אמרו רבותינו לא היה רעב בעולם קשה ממנו, אמר אברהם לשרה זו היא מצרים יפה היא לשבתה הואיל והרעב בא, והספיקה הזה מצוי שם, והבשר מרובה, נלך לנו לשם, באותה שעה ירדו למצרים, כיון שהגיעו לפולי מצרים, אמר אברהם לשרה בתי מקום של זנות הוא מצרים, שנאמר אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כ״ג:כ׳), אלא ניתן אותך בתבה וננעול בפניך, וכן עשה, כיון שהגיעו לפולי מצרים, אמו לו המוכסין, מה אתה טוען בתבה, אמה להן פולין, אמרו לא אינו אלא פלפלין, תן לנו מכס של פלפלין, אמר להן אני אתן, אמרו לו אינו כן, אלא התבה הזו מלאה זהובים, אמר להן אני אתן לכם מכס של זהובים, כיון שראו שכל מה שאומרים הוא מקבל עליו, אמרו אילולי שיש בידו דבר מעולה, לא היינו עולים לו לכך והוא מקבל, באותה שעה אמרו לו, אין אתה זז מכאן, עד שתפתח את התבה, והוא אמר להם עלי ליתן כל מה שאתם מבקשים, ולא תפתחו את התבה, ואע״פ כן עמדו עליו ופתחו את התבה שלא בטובתו, ומצאו את שרה, כיון שראו אותה, אמרו כמו זה אין ראוי לשלוט עליה, מיד נטלו והביאו אותה אל פרעה, והכניסוה לפלטין שלו, כיון שראא אברהם שנטלוה, והביאו אותה אל פרעה, התחיל אברהם לבכות, אף היא אמרה רבונו של עולם אברהם בא עמך בהבטחה, מפני שאמרת לו ואברכה מברכיך (בראשית י״ב:ג׳), ולא הייתי יודעת כלום, אלא כיון שאמר לי שאמרת לו לך לך, האמנתי לדבריך, ועכשיו נשארתי יחידה מאבי ומאמי ומבעלי, יבא רשע זה ויתעולל בי, עשה למען שמך הגדול, ולמען בטחוננו בדבריך, אמר לה הקב״ה, חייך אין דבר רע נוגע ביך, שנאמר לא יאונה לצדיק כל און ורשעים מלאו רע (משלי י״ב:כ״א), ופרעה וביתו אעשה בהן דוגמא, דכתיב וינגע ה׳ את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי (בראשית י״ב:י״ז), באותה שעה ירד מלאך מן השמים ושרביט בידו, בא פרעה לשלוף מנעלה היה מכהו בידו, בא ליגע בגדיה היה מכה אותו, והיה המלאך נמלך בשרה על כל מכה ומכה, אם אמרה שילקה היה לוקה, שהיתה אומרת המתן לו עד ישוב נפשו, היה המלאך ממתין לו, שנאמר על דבר שרי, מהו על דבר שרי, שלא נאמר על עסק, ולא על אודות, ולא בעבור, ולא בגלל, אלא על דבר שרי, שאם אמרה שילקה הוא לוקה, ואם לאו לא היה לוקה. א״ר יהודה הלוי ב״ר שלום לא הספיק הקב״ה לרשע לעסוק עם הצדקת. אמרו רבותינו בא לשלוף מנעלה, מיד באתה עליו צרעת, ואף איפרכין שלו לקו עמו, ואף השרים, ואף העבדים, ואף מטתו, ואף הכתלים לקו עמו, שנאמר וינגע ה׳ את פרעה ואת ביתו, למה על דבר שרי אשת אברם וגו׳.
[ט] כתיב צדיק כתמר יפרח (תהלים צ״ב:י״ג). פתח ר׳ תנחומא למה נמשלו הצדיקים בתמר וארז, ולא באילן אחר, אתה מוצא כל האילנות אין אדם יכול לומר מרחוק זה אילן פלוני, למה שהן קצרין, אבל התמר והארז, על ידי שהן גבוהין בקומה, הן נראין מרחוק, כך הצדיקים הם נראין מרחוק.
ד״א למה נמשלו הצדיקים, לתמר וארז, אלא אתה מוצא רוב האילנות אעפ״י שהן נקצצין אם נוטלין נצר מהן ושותלין במקום אחר, ומיד הן עולים, אבל התמר והארז כיון שנקצצין מי יוכל להעמיד אחרים תחתיהן, אלא לשנים הרבה, וביגיע גדול, כך אם אבד צדיק מן העולם, מי יוכל להעמיד אחר תחתיו, אלא אחר כמה שנים.
[י] מעשה ברבי אליעזר בן הורקנוס שהיה בן פילוט, והיה אביו זקוק למלכות, ולעסקי האיסטלטיוטין, לימים הלך אביו של ר׳ אליעזר למקום אחר, כיון שרגיש שהן באין, אמר לבניו נעמוד ונברח מפניהם, מיד קרא לעדיו ולשמשיו, אמר הביאו לי הבהמה והגמלים, וטענו הכלים על הבהמה, וברחו הורקנוס ובניו, ור׳ אליעזר לא הלך עם אביו אלא ברח לירושלים, ולא נטל בידו לא ככר ולא מנה ולא כלום, אלא נכנס לירושלים כמו עני, וראה רבן יוחנן בן זכאי יושב ומלמד תורה, והתלמידים יושבים לפניו בפרק, משגמרו הפרק, אמר להם הגדה, ואחר כך אומר משנה, נכנס וישב אצל רבן יוחנן בן זכאי, עשה לפניו שתים ושלש שבתות, ובא לדבר כנגד התלמידים, והיו מריחין ריח פיו סרוח, והיו מטמינים ולא היו אומרים, שוב בא לדבר והיו מטמינים ולא היו אומרים, שוב בא לדבר והיו מטמינים ולא היו אומרים ידע רבן יוחנן בן זכאי שאין ריח פיו מדבר רע שיש בתוך פיו, אלא מן הרעב שלא היה אוכל כלום, אמר להן רבן יוחנן בהן זכאי לתלמידים בחייכון שתבדקו את הדבר ותדעו מה עיסקו של תלמיד זה, אם רעה הוא, ומה אוכל, והיו מחזרין בכל ירושלים, ושואלין לפונדקי, יש כאן חבר אכסנאי, אמרו להן לאו, באו אצל אשה אחת, אמרו לה יש כאן חבר אכסנאי, אמרה להן הן, יש לו כלום בכאן, אמרה להן יש לו שק אחד, אמרו לה הראינו אותו, מיד הביאה אותו לפניהן, פתחו אותו ומצאו בו עפר, שהיה נותן ראשו לתוכו, ומוצץ כנבל יין, הלכו ואמרו לרבנן יוחנן בן זכאי והיה תמה על הדבר, וראה צדק שביד ר׳ אליעזר שלא תבע מיד אדם לומר תן לי כלום, באותה שעה קבע לו מעות הרבה, כדי שיהא אוכל מאכלים טובים, כמו שהיה למוד בבית אביו, שהיה אוכל ושותה יפה, עד שנתרפא ריח פיו, עשה לפני רבן יוחנן בן זכאי שנה ושתים ושלש שנים, עד שחזר אביו של ר׳ אליעזר למקומו, כיון שבא למקומו, ועמד שם חדש ושני חדשים ולא בא ר׳ אליעזר בנו היה רע לו לומר שהנחתיו והלך לו לירושלים, (והיה בתו של ר׳ אליעזר אומרת לו לאביה) [והיו אחיו של ר׳ אליעזר אומרים לאביהם] ראה אליעזר בנך מה עשה, הניחה והלך לו לירושלים אוכל פטומות, ואתה טלטלת מביתך והלכת אחריו, אילו היה דבר רע, לא היה קופץ ליטול ירושה, וכמה בינינו ובין בנך, אנחנו נתננו נפשנו עליך ולא הנחנוך, והוא לא בא לראות בצרתך, ועכשיו אם שמע שאירע לך דבר, הוא עתיד לבא אלינו ולחלוק עמנו, באותה שעה אמר להם בכך ובכך אינו יורש ממני כלום, אמרו לו משאתה מת אתה מרחקו, אמר להם קראו לי לפנקס, אמרו לו אין מועיל כלום, יש בירושלים נשיא אחד ושמו רבן יוחנן בן זכאי (סייעני) [ומסייע אותו], ומשאתה מת בודאי הוא בא, והוא אומר מי יאמר שריחקו אביו, ואנו מוציאין הכתב, והוא אומר פלסטין הוא (פי׳ מזוייף הוא), אתם עשיתם אותו ואין אני מאמינו, עד שנבוא לבית דין, אמר להם הואיל שאמרתם כך לפני, רבן יוחנן בן זכאי הוא מתהלל בו, אני מרחקו, באותה שע הרכיבוהו בניו בסטרנה (פי׳ בעגלה) ונכנס לירושלים בערב שבת, אמר איני מרחקו אלא [בשבת] בבית המדרש, אימתי בשעה שיתכנסו כל הקהל, נכנס לישב בבית המדרש, ונכנסו כל ישראל בלמודן, לשמוע הדרשה שהיה ר׳ אליעזר דורש ברבים על הכסא, והחזן עומד לפניו, ראה אותו אביו מעוטף בטליתו ותפלין בראשו, מיד ראה, שהיה סבור לתרבות רעה יצמא, כיון שראה אותו יושב על כסאו ודורש עמד לו הורקנוס על הספסל, ואמר לפני בני ירושלים, לא עליתי לירושלים אלא לנדותך אליעזר בני, ואף לרחקך מירושה, עכשיו הריני נותן לך שני חלקים יותר מאחיך, באיזו ענין היה ר׳ אליעזר דורש באותה שעה, אמרו רבותינו בזה הענין ויהי בימי אמרפל, פתח ר׳ אליעזר בן הורקנוס זש״ה חרבם תבא בלבם, כל אותו הענין שיש בראש הפרשה.
[יא] ד״א ויהי בימי אמרפל. זש״ה בן צרינו ננגח (תהלים מ״ד:ו׳), בך בתורתך, [אמר ר׳ יצחק] בך בגימטריא ב׳ שנים, כ׳ עשרים, הרי עשרים ושנים, בעשרים ושתים אותיות שבתורה, (ובשמך תרים קרננו) [בשמך נבוס קמינו], אמר אברהם לפני הקב״ה רבונו של עולם אילולי ששיתפתה כבודך עמי ועזרתני, מה אדם אחד יכול לעשות כנגד תשעה מלכים וחיילותיהן, אלא על ידי שעזרתני נפלו בידי, מה כתיב ויחלק עליהם לילה (בראשית י״ד:ט״ו), רבנין אמרין הלילה נחלק מאליו, (אמר) ר׳ בנימין בן יפת בשם ר׳ יוחנן [אמר] הקב״ה שהוא יודע עתותיו ורגעיו הוא חלקו, אמר לו הקב״ה אתה עשית עמי מאמש עד חצי הלילה, והרגת בשונאי, חייך אני עושה עם בניך מחצות עד הבקר והורג בשונאיהם, שנאמר ויהי בחצי הלילה (שמות י״ב:כ״ט), לכן נאמר ויהי בימי אמרפל.
[יב] אמר ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי סימן מסר הקב״ה לאברהם שכל מה שאירע לו אירע לבניו, אברהם נבחר מכל בית אביו, אף ישראל נבחרו משבעים לשון, נאמר לאברהם לך לך, ונאמר לישראל ואמר אעלה אתכם וגו׳ (שמות ג׳:י״ז), נאמר לאברהם ואברכה מברכיך (בראשית י״ב:ג׳), ואף לישראל יברכך ה׳ וישמרך (במדבר ו׳:כ״ד), נאמר לאברהם [ואעשך לגוי גדול ואברכך] ואגדלה שמך (בראשית י״ב:ב׳) ואף בישראל ומי גוי גדול וגו׳ (דברים ד׳:ח׳), אברהם נקרא יחיד שנאמר (כי) אחד היה אברהם (יחזקאל ל״ג:כ״ד) ואף ישראל ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (דברי הימים א י״ז:כ״א), מה אברהם כיון שבא לארץ היה רעב בארץ, אף ישראל כיון שישבו בארץ ישראל היה רעב, שנאמר והרעב כבד בארץ (בראשית מ״ג:א׳), מה אברהם על ידי רעב ירד למצרים, [שנאמר ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה (שם י״ב:י׳)], אף ישראל, שנאמר וירדו אחי יוסף עשרה לשבור בר (שם מ״ב:ג׳), מה אברהם כיון שירד למצרים נתגרו בו המצרים, אף ישראל, שנאמר הבה נתחכמה וגו׳ (שמות א׳:י׳), מה אברהם נזדווגו לו ארבעה מלכים, אף ישראל עתידין האומות לעשות המוניה עליהם, שנאמר יתיצבו מלכי ארץ (תהלים ב׳:ב׳), מה אברהם יצא הקב״ה ונלחם לפניו והרג שונאיו, אף הקב״ה נלחם לישראל, לעתיד לבא הקב״ה יוצא ונלחם מלחמותיהם, שנאמר ויצא ה׳ ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב (זכריה י״ד:ג׳).
[6] (Gen. 14:1:) NOW IT CAME TO PASS IN THE DAYS OF AMRAPHEL. Let our master instruct us: In regard to a proselyte who converts on the eve of Passover, how does he eat his paschal offering? Thus have our masters taught (in Pes. 8:8)⁠1 THE BET SHAMMAY SAY: HE IMMERSES AND EATS HIS PASCHAL OFFERING ON THE EVE, BUT THE BET HILLEL SAY: ONE WHO TURNS ASIDE FROM A STATE OF UNCIRCUMCISION IS AS ONE WHO TURNS ASIDE FROM THE GRAVE.⁠2 Resh Laqish said: The proselyte who converts is more beloved than Israel when they stood at Mount Sinai. Why? Because, if they had not seen the thunder and lightning, the mountains trembling, and the noise of the trumpets, they would not have accepted the Torah. But this < proselyte >, who did not see one of them, came, resigned himself to the Holy One, and took upon himself the Kingdom of Heaven. Is there one of you more lovable than this one? Once upon a time Onqelos the Proselyte questioned a certain elder and said to him: How the Holy One loves the proselyte when he has stated (in Deut. 10:18 that one should) LOVE {THE} [a] PROSELYTE IN GIVING HIM FOOD AND CLOTHING!⁠3 Is that everything? FOOD AND CLOTHING? He said to him: But did not our father Jacob seek only this? Thus it is stated (in Gen. 28:20): AND < IF GOD > GIVES ME FOOD TO EAT AND CLOTHING TO PUT ON < … >. Our masters have said: The proselyte is beloved because the Holy One had < the following > written about himself (in Jer. 14:8): WHY ARE YOU LIKE A PROSELYTE IN THE LAND? The Holy One said: Thus do I love the proselyte. Moreover, Abraham is the father of proselytes,⁠4 and these wicked ones have come to join < in battle > against him. Woe to them, for their end is to fall (PL) before him. Where is it shown? From what they read on the matter (in Gen. 14:1): NOW IT CAME TO PASS IN THE DAYS OF AMRAPHEL ('MRPL).⁠5
[7] [(Gen. 14:1:) NOW IT CAME TO PASS IN THE DAYS OF AMRAPHEL.] Thus did R. Tanhuma bar Abba begin: (Ps. 37:14-15:) THE WICKED HAVE DRAWN A SWORD … < TO BRING DOWN THE POOR AND NEEDY >…. THEIR SWORD SHALL ENTER THEIR HEART.⁠6 What is the meaning of THE WICKED HAVE DRAWN (rt.: PTH) A SWORD? This refers to Cain, for until then no murderer had existed in the world. But Cain came and began (PTH) murder, as stated (in Gen. 4:8): CAIN AROSE [AGAINST HIS BROTHER ABEL AND MURDERED HIM]. The Holy One said to him: O wicked one, you have started using (rt.: PTH) the sword in the world. (Ps. 37:14:) THE WICKED HAVE DRAWN (rt.: PTH) A SWORD. This refers to Cain. (Ibid., cont.:) TO BRING DOWN THE POOR AND NEEDY, < TO SLAY THOSE WHO WAY IS UPRIGHT >. This refers to Abel. The Holy One said to him (i.e., Cain): You have let loose (rt.: PTH) a sword in the world. The sword shall enter the heart of that same person. (Ps. 37:15:) THEIR SWORD SHALL ENTER THEIR OWN HEART.
Another interpretation (of Ps. 37:14-15): THE WICKED HAVE DRAWN (rt.: PTH) A SWORD. This refers to Hanun ben Nahash. When his father died, David sent him his condolences. What did Hanun do? He took David's servants and made paradeigmata7 {i.e., a mockery} of them, as stated (in II Sam. 10:4): SO [HANUN] TOOK DAVID'S SERVANTS, [SHAVED OFF ONE SIDE OF THEIR BEARDS, CUT THEIR GARMENTS IN HALF] < AT THEIR BUTTOCKS >…. < Hanun > immediately sent to Aram-maharam and hired thirty-two thousand chariots in addition to as many troops8 as he had.⁠9 (I Chron. 19:7): THEN THEY CAME AND ENCAMPED AT MEDEBA. The Holy One said to him: O wicked one, you have started using (rt.: PTH) the sword. A sword shall enter the heart of that same person, as stated (in Ps. 37:15): THEIR SWORD SHALL ENTER THEIR OWN HEART. Immediately Joab and Abishai arose and killed all the troops, as stated (in II Sam. 10:13): THEN JOAB < AND THE PEOPLE WHO WERE WITH HIM > WENT < INTO BATTLE AGAINST THE ARAMEANS >….
Another interpretation (of Ps. 37:15): THEIR SWORD SHALL ENTER THEIR OWN HEART. These were the four kings, Amraphel and his allies, for until then there had been no war in the world.⁠10 Then they came and started using (rt.: PTH) the sword, as stated (in Gen. 14:1): NOW IT CAME TO PASS IN THE DAYS OF AMRAPHEL that they began to make war. The Holy One said to them: O wicked ones, you have started using the sword. The sword shall enter the heart of those same people, as stated (in Ps. 37:15): THEIR SWORD SHALL ENTER THEIR OWN HEART. Immediately Abraham rose up against them and killed them, as stated (in Gen. 14:15): THEN HE DEPLOYED < HIS FORCES > AGAINST THEM BY NIGHT.
[8] What is written above concerning the matter (in Gen. 12:1): NOW THE LORD SAID UNTO ABRAHAM: GO < FROM YOUR NATIVE LAND > … UNTO THE LAND THAT I WILL SHOW YOU. "Unto such and such a land" is not written here, but UNTO THE LAND THAT I WILL SHOW YOU. So Abraham was on the move until he came to the land of Israel. May the name of the Holy One be blessed!⁠11 He desired to test the righteous one and to make his good works known. For his sake there immediately came a famine. When he encountered the famine, he said to his wife, Sarah: See, there is a famine here. Our masters have said: There was never a famine in the world more severe than < that > one. Abraham said to Sarah: Consider Egypt. It would be nice to settle there inasmuch as famine has come. The supply is available there, and meat is plentiful. Let us go there. At that time they went down to Egypt. When they arrived at the gate12 of Egypt, Abraham said to Sarah: My girl13 Egypt is a place of whoredom, as stated (in Ezek. 23:19-20): … < SHE WAS A WHORE IN THE LAND OF EGYPT, AND SHE LUSTED OVER THEIR PARAMOURS > WHOSE FLESH IS LIKE THE FLESH OF ASSES. Let us, however, put you in a box and lock you in it. Then he did so. When they arrived at the gate of Egypt, the customs officers said to him: What are you carrying in the box? He said to them: Beans. They said to him: No, it is pepper. Give us the duty for pepper. He said to them: I shall hand it over. They said to him: It is not that. Rather this box is full of gold coins. He said to them: I shall hand you over the duty for gold coins. When they saw that he was accepting whatever they would say about it, they said: Unless he had something of value in his possession, we < could > not be raising the price for him. At that moment they said to him: You are not moving from here until you open the box. Then he said to them: It is up to me to give you whatever you want, but you are not to open the box. Nevertheless, they insisted on opening the box against his will and saw Sarah. When they saw her, they said: In the case of one like this, it is not seemly to touch her. Immediately they took < her > and brought her to Pharaoh. So they brought her into his palace14 When Abraham saw that they had taken her and brought her unto Pharaoh, Abraham began to cry. < Sarah > also said: Sovereign of the World, Abraham came with you under a promise,⁠15 since you had said to him (in Gen 12:3): I WILL BLESS THOSE WHO BLESS YOU. Now I did not know anything except that, when he told me that you had said to him (in Gen. 12:1): GO, I believed your words. But now, < when > I have been left isolated from my father, my mother, and my husband, this wicked man has come to mistreat me. He (Abraham) had acted because of your great name and because of our trust in your words. The Holy One said to her: By your life, nothing evil shall harm you, as stated (in Prov. 12:21): NO HARM SHALL BEFALL THE RIGHTEOUS, BUT THE WICKED ARE FULL OF EVIL. So in regard to Pharaoh and his house, I will make an example16 of them. Thus it is written (in Gen. 12:17): THEN THE LORD AFFLICTED PHARAOH AND HIS HOUSE WITH GREAT PLAGUES AT THE WORD OF SARAI.⁠17 In that very hour an angel came down from the heavens with a rod in his hand. < When > Pharaoh came to take off her shoe, he smote him with his hand. < When > he came to touch her clothes, he would smite him. And the angel would consult with Sarah on each and every blow. If she said that he should be afflicted, he was afflicted. When she would say: Wait for him until he recovers himself, the angel would wait for him, as stated (in Gen. 12:17): AT THE WORD OF SARAI. What is the meaning of AT THE WORD OF SARAI? That < here > is not stated "On the matter of,⁠" nor "over the cause of,⁠" nor "for the sake of,⁠" nor "in consequence of,⁠" but AT THE WORD OF SARAI.⁠18 Thus, if she said that he should be afflicted, he was afflicted; and, if not, he was not afflicted. R. Judah b. R. Shallum the Levite said: The Holy One did not allow a wicked man to occupy himself with a righteous woman. Our masters have said: < When > he came to take off her shoe, leprosy immediately came over him,⁠19 and his governors20 were also afflicted with him—also the princes, also the servants, and also his family. And the walls also were afflicted along with him,⁠21 as stated (in Gen. 12:17): THEN THE LORD AFFLICTED PHARAOH AND HIS HOUSE. Why? (Ibid., cont.:) AT THE WORD OF SARAI, ABRAM'S WIFE….
[9] It is written (in Ps. 92:13 [12]): A RIGHTEOUS ONE SHALL BLOSSOM LIKE THE DATE PALM, < AND GROW LIKE A CEDAR OF LEBANON >.⁠22 R. Tanhuma began: Why are the righteous likened to a date palm and cedar, but not to another tree? You find that < of > all the trees, there is none < about which > one can say at a distance: This such-and-such a tree. Why? Because they are short. But the date palm and the cedar, because they are tall in stature, are seen at a distance. So the righteous are seen at a distance.
Another interpretation: Why are the righteous likened to a date palm and a cedar? Because you find that with most trees, even though they are chopped down, if one takes shoots from them and plants them in another place (i.e., to replace the lost trees), they will immediately grow. However, when the date palm and the cedar are chopped down, who can make others grow in their stead, except with a lot of years and with great toil? Thus, if a righteous person is lost from the world, who can raise up another in his stead, except after several years?
[10] There is a story about R. Eliezer ben Hyrcanus,⁠23 who was a child of the palace.⁠24 Now his father was connected with the government and with matters of the army commander.⁠25 One day R. Eliezer's father went to another place. When he had realized that they26 were coming, he had said to his children: Let us rise and flee from them. He immediately called his servants and attendants. He said: Bring me the cattle and the camels. They loaded the vessels upon the cattle. Then Hyrcanus and his sons fled. R. Eliezer, however, did not go with his father. Instead, he fled to Jerusalem. Moreover, he took with him no loaf of bread, no money, nothing at all. Rather he entered Jerusalem as a pauper. Then he saw Rabban Johanan ben Zakkay sitting and teaching Torah, with his students sitting before him < as they studied > the chapter. When they had finished the chapter, he told them haggadah. Then afterwards he would tell them a mishnah. He (Eliezer) entered and sat by Rabban Johanan ben Zakkay. He spent two or three weeks before him; but when he came to speak to the < regular > students, they smelled a foul odor from his mouth. So they hid and said nothing. Again he came to speak, but they hid and said nothing. Again he came to speak, and < again > they hid and said nothing. Rabban Johanan ben Zakkay knew that his mouth odor was not from something bad which he had in his mouth, but from hunger, since he had not been eating anything. Rabban Johanan ben Zakkay said to those students: By your lives, you should look into the thing so as to know what is the matter with this student, whether he is hungry and what he is eating. So they went around through all Jerusalem and asked innkeepers:⁠27 Is there a haver lodging28 here? They said to them: No. They came to a certain woman. They asked her: Is there a haver lodging here? She said to them: Yes. Does he have anything in here? She said to them: He has a single sack. They said to her: Show it to us. She immediately brought it to them. They opened it and found dirt in it, for he would put his head in it and suck as on a wine bag. They went and told Rabban Johanan ben Zakkay, who was astonished over the matter. Then he saw < that there was > righteousness with R. Eliezer in that he had not sought out someone at once and said: Give me something. In that very hour he designated a great deal of money for him, so that he would eat good food like that to which he had been accustomed in his father's house. So he ate and drank well until the odor from his mouth was cured. He spent a year before Rabban Johanan ben Zakkay, then two, then three years, until R. Eliezer's father returned to his place. When he had returned to his place, he remained there a month, then two months; but his son, R. Eliezer, did not come. He became angry and said: I left him, and he went to Jerusalem. {R. Eliezer's daughter also said to her father:} [R. Eliezer's brothers also said to their father:] Look at your son, Eliezer! What has he done? He has forsaken you and gone to Jerusalem to eat fattened < meats >, while you have moved away from your home and gone after him.⁠29 If something bad (i.e., your death) had happened, would he not have jumped to obtain an inheritance? How great a difference there is between us and your son! We have given our lives for you and did not forsake you, but he did not come to see you in your trouble. Yet now, if he hears that something has happened to you, he is going to come unto us and share < the inheritance > with us. In that very hour he said to them: By thus and so, he is not inheriting anything from me. They said to him: Before you die, should you < not > disinherit him? He said to them: Summon me a tablet.⁠30 They said: It will not be of any use. There is a certain nasi in Jerusalem whose name is Rabban Johanan ben Zakkay, {he has helped me.} [and he is helping him.] After you die, he will surely come and say: Who will say that his father disinherited him? Then we shall bring out the document, but he will say: It is a plaston31 {i.e., a forgery}. You made it, and I will not believe it until we go to court. He said to them: Inasmuch as you have told me this, < even though > Rabban Johanan ben Zakkay is praising him, I am disinheriting him. In that hour his sons mounted him in a basterna32 {i.e., a carriage}, and he entered Jerusalem on the eve of the Sabbath. He said: I am not disinheriting him < anywhere > but [on the Sabbath] in the academy. When? When the whole congregation will be assembling. He went in to sit down in the academy, and all Israel entered according to their custom to hear the sermon that R. Eliezer was preaching in public < from > upon the seat of honor, with the hazzan standing before him. His father saw him wrapped in his tallit with tefillin on his head.⁠33 He immediately saw the one whom he thought had departed for bad ways. When he saw him sitting upon the throne and preaching, Hyrcanus stood upon the bench34 and said before the people of Jerusalem: I only went up to Jerusalem to cast you out, Eliezer my son, and also to remove you from your inheritance. Now behold, I am giving you two portions more than your brothers. And on what subject was R. Eliezer ben Hyrcanus preaching at that time? Our masters have said: On this subject (in Gen. 14:1): NOW IT CAME TO PASS IN THE DAYS OF AMRAPHEL. R. Eliezer ben Hyrcanus began: This text is related (to Ps. 37:15): THEIR SWORD SHALL ENTER THEIR OWN HEART. This whole subject is what there is at the beginning of the parashah.⁠35
[11] Another interpretation (of Gen. 14:1): NOW IT CAME TO PASS IN THE DAYS OF AMRAPHEL. This text is related (to Ps. 44:6 [5]): THROUGH YOU SHALL WE PUSH DOWN OUR ADVERSARIES. THROUGH YOU means "through your Law.⁠" [R. Isaac said:] THROUGH YOU (BK) < is to be interpreted > by gematria:⁠36 B = two; K = twenty. Ergo: twenty-two. < Thus, THROUGH YOU means > "through the twenty-two letters which are in the Law. (Ps. 44:6 [5], cont.:) {IN YOUR NAME SHALL YOU RAISE UP OUR BRIGHTNESS.} [AND IN YOUR NAME WE SHALL TRAMPLE DOWN THOSE WHO ARISE AGAINST US.] Abraham said: Sovereign of the World, If you had not united your glory with me and helped me, what could < I as > a single person have done against nine kings (of Gen. 14:9) and their forces? However, because you helped me they fell at my hand. What is written (in Gen. 14:15)? AND THE NIGHT WAS DIVIDED AGAINST THEM.⁠37 Masters say: The night divided of its own accord. R. Benjamin ben Jafeth said in the name of R. Johanan: The Holy One, the one who knows his moments and his instants, he divided it.⁠38 The Holy One said: You have worked with me from yesterday evening until midnight and killed my enemies. By your life, I am working with your children from midnight until the morning and killing their enemies. Thus it is stated (in Exod. 12:29): AND IT CAME TO PASS IN THE MIDDLE OF THE NIGHT. Therefore it is stated (in Gen. 14:1, 15): NOW IT CAME TO PASS IN THE DAYS OF AMRAPHEL … < AND THE NIGHT WAS DIVIDED AGAINST THEM >.
[12] R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi: The Holy One transmitted a sign39 to Abraham that whatever had happened to him would happen to his children.⁠40 Abraham was chosen from the whole household of his father. Israel also was chosen from seventy tongues. It was said to Abraham (in Gen. 12:1): GO … < FROM YOUR FATHER'S HOUSE >; and it was said for Israel (in Exod. 3:17): AND I HAVE SAID: I WILL BRING YOU UP < OUT OF THE AFFLICTION OF THE LAND OF EGYPT >. It was said to Abraham (in Gen. 12:3): I WILL BLESS THOSE WHO BLESS YOU; and also for Israel (in Numb. 6:24): THE LORD BLESS YOU AND KEEP YOU. It was said to Abraham (in Gen. 12:2): [THEN I WILL MAKE YOU INTO A GREAT NATION, BLESS YOU], AND MAKE YOUR NAME GREAT; and also concerning Israel (in Deut. 4:8): AND WHAT GREAT NATION IS THERE < WHICH HAS STATUTES AND ORDINANCES AS RIGHTEOUS AS ALL THIS LAW THAT I SET BEFORE YOU THIS DAY >? Abraham was called an individual, as stated (in Ezek. 33:24): ABRAHAM WAS ONE (ehad); and also Israel (in I Chron. 17:21): AND WHO IS LIKE YOUR PEOPLE ISRAEL, A UNIQUE (ehad) NATION ON EARTH? Just as with Abraham, when he came to the land, there was a famine in the land; with Israel also, when they had settled in the land of Israel, there was famine, as stated (in Gen. 43:1): BUT THE FAMINE WAS SEVERE IN THE LAND. Just as Abraham went down to Egypt because of famine, [as stated (in Gen. 12:10): NOW THERE WAS A FAMINE IN THE LAND, AND ABRAM WENT DOWN TO EGYPT]; so with Israel, as stated (in Gen. 42:3): SO THE TEN BROTHERS OF JOSEPH WENT DOWN TO BUY GRAIN < FROM EGYPT >. Just as in the case of Abraham, when he went down to Egypt, the Egyptians provoked him; so in the case of Israel, as stated (in Exod. 1:10): COME, LET US (Egyptians) ACT SHREWDLY < TOWARD THEM (Israel), LEST THEY MULTIPLY >…. Just as in the case of Abraham, four kings engaged him in battle;⁠41 so in the case of Israel, the nations are going to make an alliance42 against them, as stated (in Ps. 2:2): THE KINGS OF THE EARTH TAKE THEIR STAND, < AND THE RULERS TAKE COUNSEL TOGETHER AGAINST THE LORD AND AGAINST HIS ANOINTED >. Just as in the case of Abraham, the Holy One went out to fight before him and slew his enemies; so the Holy One has fought for Israel. In the age to come the Holy One is going out to fight their wars, as stated (in Zech. 14:3): THEN THE LORD WILL COME FORTH AND FIGHT WITH THOSE NATIONS AS WHEN HE FIGHTS IN THE DAY OF BATTLE.
1. Tanh., Gen. 3:6.
2. Thus such a proselyte might not eat his paschal offering because he needed a far more elaborate purification than could be carried out in a single day or less.
3. Cf. Gen. R. 70:5; Exod. R. 19:4; Numb. R. 8:10; Eccl. R. 7:8:1.
4. On Abraham being a proselyte, see Mekh. R. I., Neziqin 18.
5. The Hebrew letters can mean, “He said (’MR): Fall (PL).” For other interpretations of the name, see ‘Eruv. 53a.
6. Tanh., Gen. 3:7.
7. The Greek word means “examples.”
8. Gk.: ochlos.
9. These figures follow I Chron. 19:7 and differ from those given in II Sam. 10:6.
10. Cf. Gen. R. 42:1.
11. Tanh., Gen. 3:5.
12. Gk.: pule.
13. Literally: “daughter.” For a similar use of “daughter,” see Ruth 8:2, Ps. 45:11 [10].
14. Lat.: palatium.
15. Gen. R. 42:2.
16. Gk.: dogma or deigma.
17. Cf. yKet. 7:11 (31d).
18. Like the other alternatives, AT THE WORD OF would generally be understood idiomatically in the sense of “on account of,” but the midrash argues for the expression to be taken literally.
19. Cf. Lev. R. 16:1.
20. Gk.: eparchoi.
21. On walls having leprosy, see Lev. 14:34-53.
22. Cf. Gen. R. 41:1; Exod. R. 36:1; Numb. R. 3:1; 10:1; Esth. R. 9:2.
23. Gen. R. 42:1; ARN, A, 6; B, 13; PRE 1-2.
24. Lat.: palatium; Gk.: palation.
25. Gk.: stratelates or perhaps stratiotes.
26. It is unclear whom “they” represents.
27. Gk.: pandokeus.
28. Gk.: xenos.
29. The reading in Codex Vaticanus Ebr. 34, “gone to a lodging house,” would make more sense here.
30. Gk.: pinax.
31. The word is Greek.
32. The Latin word denotes an enclosed litter or sedan chair that is carried by mules.
33. On R. Eliezer wearing tefillin on Sabbath eve, see Sanh. 68a.
34. Lat.: subsellium.
35. See above, 3:7.
36. Gk.: geometria or grammateis.
37. Cf. Gen. R. 43:3; PRK 7:5.
38. The words used here for “moment” and “instant” are ‘et and rega‘ respectively. Although these words are generally used quite loosely, they can have more exact meanings. See TBer. 1:3 (Zuckermandel ed.): AN ‘ONAH IS ONE TWENTY-FOURTH OF AN HOUR, AN ‘ET IS ONE TWENTY-FOURTH OF AN ‘ONAH, AND A REGA’ IS ONE TWENTY-FOURTH OF AN ‘ET. R. Benjamin’s point is that only the Holy One knew enough about exact time measurements to divide the night accurately. See Mekhilta de Rabbi Ishmael, Pisha 13.
39. Gk.: semeion.
40. Cf. Gen. R. 40:6.
41. “Engage in battle” comes from the Hebrew root ZWG, which corresponds to the Greek zeugos or zugon.
42. Gk.: omonoia.
אמרפל1זה נמרוד, ולמה נקרא שמו אמרפל, 2שאמר והפיל את אברהם לתוך כבשן האש.
3דבר אחר: שהיה לו אמירה אפילה.
ויהי בימי אמרפל4כל מקום שנאמר ויהי בימי אינו אלא לשון צער. ויהי בימי אמרפל, עשו מלחמה. ויהי בימי שפוט השופטים (רות א׳:א׳), היה רעב. ויהי בימי אחז (ישעיהו ז׳:א׳), עלה רצין מלך ארם. ויהי בימי אחשורוש (אסתר א׳:א׳), בא שטן ביניהם והרג את ושתי. ויהי בימי יהויקים (ירמיהו א׳:ג׳), שרף את המגלה, ונוסף עליה כהנה וכהנה.
1. זה נמרוד. ב״ר פמ״ב אות ד׳ ג׳ שמות נקראו לו, עיי׳ עירובין נ״ג ע״א.
2. שאמר והפיל. ב״ר שם. ועירובין שם. ורש״י עה״ת.
3. דבר אחר: שהיו לו אמירה אפילה. בב״ר שם שהיתה אמירתו אפילה.
4. כל מקום שנאמר ויהי. ב״ר שם אות ג׳ בהרחבת לשון ובשינויים.

רמז עב

וַיְּהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל – כְּתִיב, (תהלים ל״ז:י״ד-ט״ו) ״חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים... חַרְבָּם תָּבֹא בְלִבָּם״. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוּס שֶׁהָיוּ אֶחָיו חוֹרְשִׁים בַּמִּשׁוֹר וְהוּא הָיָה חוֹרֵשׁ בָּהַר, וְנִשְׁבְּרָה רֶגֶל פָּרָתוֹ, וְנִשְׁבְּרָה לְטוֹבָתוֹ בָּרַח וְהָלַךְ אֵצֶל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְהָיָה אוֹכֵל קְזוּזוֹת אֲדָמָה עַד שֶׁהָיָה בְּפִיו רֵיחַ רַע. הָלְכוּ וְאָמְרוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, רֵיחַ פִּיו שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר קָשֶׁה. אָמַר לוֹ, כְּשֵׁם שֶׁהִבְאַשְׁתָּ רֵיחַ פִּיךָ עַל הַתּוֹרָה, כָּךְ רֵיחַ תַּלְמוּדְךָ יְהֵא הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. לְאַחַר יָמִים עָלָה אָבִיו לְנַדּוֹתוֹ מִנְּכָסָיו וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ, וְכָל גְּדוֹלֵי הַמְּדִינָה יוֹשְׁבִין לְפָנָיו, צִיצִית הַכֶּסֶת וְנַקְדִימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן וּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ, וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ הַפָּסוּק הַזֶּה.
״חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים [וְ]⁠דָּרְכוּ קַשְׁתָּם״, זֶה אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו (שם) ״לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן״, זֶה לוֹט. ״לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי דָּרֶךְ״, זֶה אַבְרָהָם ״חַרְבָּם תָּבֹא בְּלִבָּם״, (בראשית י״ד:ט״ו) ״וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם״. אָמַר לוֹ, לֹא עָלִיתִי לְכָאן אֶלָּא לְנַדּוֹתְךָ מִנְּכָסַי הֲרֵי לְךָ כּוּלָן נְתוּנִין בְּמַתָּנָה, אָמַר: הֲרֵי הֵן עָלַי חֶרֶם וְאֵינִי אֶלָּא שָׁוֶה בָּם לְאַחַי.
״[וְ]⁠גַּם זֶה רָעָה חוֹלָה כָּל עֻמַת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ״ (קהלת ה׳:ט״ו). כְּמָא דְאָתָא בַּחֲלִיטִין כָּךְ הוּא אָזִיל בַּחֲלִיטִין כְּשֵׁם שֶׁפָּתַח בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת כָּךְ אֵינוֹ חוֹתֵם אֶלָּא בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת אֶת כְּדָרְלְעֹמֶר וְתִדְעָל וְאַמְרָפֶל וְאַרְיוֹךְ, כַּךְ אֵינוֹ חוֹתֵם אֶלָּא בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, בָּבֶל מָדַּי יָוָן וֶאֱדוֹם. לָמָּה, כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִׂדִּים כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ וְיִפְּלוּ בְּיַד אַבְרָהָם.
דָּבָר זֶה עָלָה בְּיָדֵינוּ מִן הַגּוֹלָה, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי, בִּימֵי צָרָה וְכוּ׳ (כְּדִכְתִיב בְּרֵישׁ מְגִלַּת אֶסְתֵּר).
שָׁלֹשׁ שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ כּוּשׁ, נִמְרוֹד, אַמְרָפֶל. כּוּשׁ שֶׁהָיָה כּוּשִׁי וַדַּאי נִמְרוֹד, שֶׁהֶעֱמִיד מֶרֶד בָּעוֹלָם אַמְרָפֶל, שֶׁהָיָה אֲמִירָתוֹ אֲפֵלָה דְּאָמְרֵי וְאַפְלֵי בְּעָלְמָא דְּאָמְרֵי וְאַפְלֵי בְּאַבְרָהָם, שֶׁאָמַר לוֹ לֵירֵד לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ. וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם, אֲתַר הוּא תַּמָן בְּרוֹמִי וְנָטְלוּ אָדָם אֶחָד וְהִמְלִיכוּ אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם וְתִדְעָל שְׁמוֹ. דָּבָר אַחֵר: וַיְּהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר זֶה בָּבֶל, וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֱלָסָר זֶה יָוָן, כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם זֶה מָדַי, וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם זוֹ מַלְכוּת הָרְבִיעִית שֶׁמַּכְתֶּבֶת טִירוֹנְיָא מִכָּל הָאֻמּוֹת. אִם רָאִיתָ מַלְכֻיּוֹת מִתְגָּרוֹת אֵלּוּ בְּאֵלּוּ צַפֵּה לְרַגְלָיו שֶׁל מָשִׁיחַ. תֵּדַע לְךָ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בִּימֵי אַבְרָהָם עַל יְדֵי שֶׁנִּתְגָּרוּ מַלְכֻיּוֹת אֵלּוּ בְּאֵלּוּ, בָּאָה גְּדוּלָּה לְאַבְרָהָם.
רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר נִמְרוֹד שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אַמְרָפֶל, שֶׁהִפִּיל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְחַד אָמַר אַמְרָפֶל שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ נִמְרוֹד, שֶׁהִמְרִיד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עָלָיו בְּמַלְכוּתוֹ.
ת׳ם כאן פי איאם אמרפל מלך אלשינור ואריוך מלך אלסר כדרלעמר מלך כ׳וזסתאן ותדעל מלך אלאמם.
אחר כך היה בימי אמרפל מלך שנער ואריוך מלך אלסר, כדרלעומר מלך חוזיסתאן ותדעל מלך הגויים,
אמרפל – הוא נמרוד, שאמר לאברהם: פול לכבשן האש.⁠א
מלך גוים – מקום יש ששמו: גוים, על שם שנקבצו שם מכמה אומות והמליכו איש עליהם ושמו תדעל. בראשית רבה (בראשית רבה מ״ב:ד׳).
א. ביאור זה צויין כתוספת בכ״י ויימר 651, אך הוא מופיע בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, פירנצה III.3, ליידן 1.
אמרפל AMRAPHEL – He is Nimrod who said (אמר) to Avraham, "Plunge (פול) into the fiery furnace" (Eiruvin 53a).
מלך גוים KING OF GOYIM (nations) – There was a place that was called Goyim because people from many nations gathered there and crowned over them a man named Tidal (Bereshit Rabbah 42:4).
ויהי בימי אמרפל מלך שנער1חמשה ויהי בימי. וכולן לשון צער. דכתיב ויהי בימי אמרפל. וכתיב בתריה עשו מלחמה. וכתיב ויהי בימי אחז (ישעיה ז׳:א׳) וכתיב בתריה ארם מקדם ופלשתים מאחור (שם ט׳:י״א). ויהי בימי יהויקים (ירמיה א׳:ג׳). וכתיב בתריה ראיתי את הארץ והנה תוהו ובוהו ואל השמים ואין אורם (ירמיה ד׳:כ״ג). ויהי בימי שפוט השופטים (רות א׳:א׳). וכתיב בתריה ויהי רעב בארץ (שם). ויהי בימי אחשורוש (אסתר א׳:א׳). היה המן רצה להשמיד ולהרוג ולאבד. 2וכל אחד ואחד יש לשאול למה היו הצרות הללו. אבל כל אחד ואחד במקומו. ויהי בימי אמרפל מה צרה היתה שם עשו מלחמה. 3משל לאוהבו של מלך שהיה שרוי במדינה ובשבילו היה המלך נזקק למדינה כמו שהוא למוד. 4ולמה נקרא שמו אמרפל. שהמריד והאפיל העולם. כשם שבתחלת העולם התחילו ד׳ מלכיות. כך בחיתומו של עולם ד׳ מלכיות. בתחלה אמרפל מלך שנער. אריוך מלך אלסר. כדרלעומר מלך עילם. ותדעל מלך גוים. ובסוף העולם ד׳ מלכיות. בבל. ומדי. ויון. ואדום. ויהי בימי אמרפל מלך שנער. 5זו בבל. ואריוך מלך אלסר. 6זו יון. כדרלעומר מלך עילם. זה מדי. ותדעל מלך גוים. זו מלכות אדום הרשעה. 7א״ר אלעזר בר אבונא אם ראית מלכיות מתגרות זו בזו צפה לרגליו של מלך המשיח. תדע לך שע״י שנתגרו מלכיות אלו. בא גאולה לאברהם אבינו.
1. חמשה ויהי בימי. בראשית רבה פמ״ב ויקרא רבה פי״א. פסיקתא רבתי פ״ה אות ח.
2. וכל אחד ואחד. והוא דברי המחבר שרצה לקצר וכתב כל אחד ואחד במקומו וע״ש בב״ר באריכות.
3. משל לאוהבו של מלך. עיין ב״ר שם.
4. למה נקרא אמרפל. ב״ר פמ״ב. וילקוט רמז ע״ב. אמרפל שהיתה אמרתו אפילה. ובג׳ עירובין נ״ג ע״א למה נקרא שמו אמרפל שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש. וע״ש במהרש״א בח״א. וראיתי בערוך ערך אספרון הביא המדרש ומפרש באופן אחר לא מלשון אמירה. כי ז״ל שם. מורן בל״י חושך. וכן בב״ר אמרפל לשון חושך אמר אפילה כמו חושך ואופל עכ״ל.
5. זו בבל. ב״ר פמ״ב. ילקוט רמז ע״ב.
6. זו יון. עילם זה מדי. עיין ברמב״ן ונראה מדבריו כי גרס אלסר זו מלכות מדי. עילם זו יון. וכן רבינו בחיי הביא כן. וכתב וז״ל ובמדרש ארבעה מלכים אלו כנגד ארבעה מלכיות שעתידין להשתעבד בישראל. שנער זה מלך בבל. שנא׳ אנת הוא רישא די דהבא. אלסר זו מלכות מדי. כי אלסר הוא עיר במדי או בפרס. ומלך עילם זה יון. שכן דרשו רז״ל במלכות יון שש שנים מלכו בעילם. ואח״כ נתפשטה מלכותם בכל העולם. מלך גוים זה מלכות אדום. שהומלך על עמים רבים שונים אשר מנוהו עליהם לראש ולקצין. והוא מלך רומי שהיא עיר מקובצת מעמים רבים עכ״ל ודבריו נובעים מהרמב״ן. אולם הגי׳ שלפנינו עילם זו מדי נכונה. עיין ארץ קדומים צד קכ״ו כי עילם היא הארץ הנקראת בספרי העמים עלימאיס Elymais ותכונתה היתה בין מדינת שושן אשר בממלכת פרס ובין ארץ מדי. ובעבור כי עילם ומדי היו שכנים זה לזה לכן יזכרו לפעמים יחד במליצות הנביאים (ישעיה כ״א ב׳ ירמיה כ״ה כ״ה) ולפעמים נחשבה אל מדינת עילם גם קצת המדינות הקרובות אליה כמו שאמר דניאל (ח׳ ב׳) ויהי בראותי ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה.
7. א״ר אלעזר. ב״ר שם. וילקוט רמז ע״ב בלי שם האומר. ובכ״י פלארענץ חסרים המלות ״בר אבינא״.
[ויהי בימי אמרפל – כל זה פירש להגיד גדולתו של אברהם שאלו ד׳א מלכיות החריבו כל מלכיות שהוא מונה (בראשית י״ד:ה׳-ז׳), ואחר כך ניצחו אלו חמשה מלכים ואף על פי {כן}⁠ב גרש אברהם לארבע מלכיות הללו.]⁠1
1. שוחזר מכתב יד אוקספורד 31/8, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 247, הערה 390. ביאור זה מופיע בתוך סוגריים מרובעים מפני שייחוסו לרשב״ם אינו ודאי.
א. כן כנראה צ״ל. בכ״י אוקספורד 31/8: ״ה׳⁠ ⁠⁠״.
ב. כן כנראה צריך להוסיף. המלה חסרה בכ״י אוקספורד 31/8.
מלך גוים – שם מדינה כמו: עילם, כי שושן הבירה ארמון היה בתוכה.
או: מלך גוים – לא הזכירם, והטעם: כי הם אחרים מהשנערים וחבריהם.
KING OF GOIIM. Goiim like Elam1 is the name of a state. Elam must be the name of a state because shushan ha-birah, which means Shushan the palace, was located in it.⁠2 On the other hand, king of Goiim3 may be rendered as king of nations, Scripture not stating their names. The meaning of the verse is that Tidal was king over nations other than Shinar, Ellasar and Elam.
1. Which is also mentioned in our verse.
2. Dan 8:2 reads: I was in shushan the castle (shushan ha-birah) which is in the province of Elam. We thus see that Elam was the name of the state and Shushan the name of the palace.
3. Goy in Hebrew means a nation.
עָשׂוּ מִלְחָמָה
וכן תוארה אותה מלחמת תשעת המלכים כדי להודיענו את הנס שהוא נצחון אברהם עם מספר מזער שאין עִמם מלך על ארבעה מלכים גדולים. כן (תיאור זה) מודיענו על קנאתו לקרובו, מכיוון שהחזיק באמונתו, ושחשׂף עצמו לסכנות המלחמה עד שהציל אותו. כן הוא מודיענו על הסתפקותו במועט ושׂביעות נפשו, היותו מזלזל בעשׂיית רווחים, שופע אצילות נפש. והוא דברו: אם מחוט ועד שֹרוך נעל (רמב״ם מורה נבוכים ג׳:נ׳)⁠1
1. השוו פירוש המיוחס לרמב״ם אסתר א׳:א׳.
ויהי בימי אמרפל – כל זה פי׳ להגיד גדלתו של אברהם שאלו ה׳ מלכיו׳ החריב׳ כל מלכיו׳ שהוא מונה, ואחר כך נצחו אלו חמש׳ מלכי׳ ואע״פ נגיש? אברהם לד׳ מלכיו׳ הללו. (כ״י אוקספורד 271/8)
ויהי בימי – באותם הימיםא שהיו אלה המלכים כל אחד במקומו היו המלחמות האלה שהולך ומספר, וכן ויהי בימי אחשורוש (אסתר א׳:א׳), והדומים לו. ונכתב הספור הזה בתורה להודיע יושר לבב אברם עם האל ובטחונוב בו בכל לב, כי במעט אנשים רדף אחר ארבעה מלכים, ולהודיע כי ראוי לאדם למסור עצמו למקום סכנה להציל קרובו כמו שעשה אברהם אבינו.⁠1
כדרלעמר – מלה חדא.
מלך גוים – מקום ששמו גוים, לפי שנתישב אותו המקום מעמים מאוספים מזה ומזה.
1. השוו מורה נבוכים ג׳:נ׳ ״וכן סיפור מלחמת תשעת המלכים - להודיע המופת בניצוח אברהם באנשים מתי מספר ואין מלך עליהם ארבעה מלכים גדולים; ועוד הודיענו איך חם לבבו על קרובו בעבור שגדל על אמונתו ומסר נפשו לסכנת המלחמה כדי להצילו״.
א. כן בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28. בכ״י פריס 193: ״הזמנים״.
ב. כן בכ״י מינכן 28. בכ״י מוסקבה 495, פריס 193: ״ובוטח״.
ויהי בימי אמרפל, these wars took place during the reigns of the kings described in these verse; details of them will follow. We find a similar construction in Esther 1,1,ויהי בימי אחשורש, where the words ויהי בימי also serve as an introduction to what is to follow. The main reason why the Torah gives us details of these wars, something that does not appear to be too relevant to our times, is to demonstrate the righteousness, courage, and sense of responsibility even for a nephew who had suffered a setback, as well as captivity due to his greed in settling near the Sodomites. When Avram knew that what he was about to do was something that morality demanded, i.e. not to allow a next of kin even one such as Lot to remain in captivity, he mobilised the few men he had, and tackled the greatest contemporary war machine to liberate his nephew, being sure that God would assist him in such an endeavour. The word כדרלעומר is one word. The words מלך גוים mean “king of a people known as גוים. The reason may well be that in that land members of different nations had decided to live together under a single king.
ויהי בימי אמרפל כו׳ – וא״ת והלא כדר לעומר גדול ממנו שנ׳ בא כדר לעמר והמלכי׳ (בראשית יד:ה). וי״ל שהיה גדול בשנים. לכך מנאו ראשון.
ויהי בימי וגו׳ – עם כי כדרלעומר הי׳ החשוב והעיקר כדכתיב והמלכים אשר אתו, כלומר טפלים לו, מ״מ כאן לענין הודעת הימים והזמן אימת הי׳, זה כתבו ע״ש אמרפל שהי׳ רב בימים מהאחרים וגדול בשנים מכולן כי הוא הי׳ מולך גם כבר בשעת השלכת אברם לאור כשדים, כדרשתם ז״ל, אמרפל, אמר פול, שהוא הוא נמרוד אשר המעשה ההוא לא נרמז ונזכר ע״ש שום מלך זולתו.
ויהי בימי אמרפל מלך שנער – המעשה הזה אירע לאברהם להורות כי ארבע מלכיות תעמודנה למשול בעולם ובסוף יתגברו בניו עליהם ויפלו כולם בידם, וישיבו כל שבותם ורכושם, והיה הראשון מהם מלך בבל, כי כן העתיד,⁠א כדכתיב: אנת הוא רישא די דהבא (דניאל ב׳:ל״ח). ואולי אלסר שם עיר במדי או בפרס, ועילם בעיר ההיא המלך מלך יון, הוא המלך הראשון, ומשם נתפשט מלכותו כשנצח דריוש. וכבר הזכירו זה רבותינו ביונים (בבלי ע״ז י׳.): רבי יוסי אומר שש שנים מלכו בעילם, ואחר כך נתפשטה מלכותם בכל העולם כולו. ומלך גוים המלך על עמים שונים אשר שמוהוב עליהם לראש ולקצין,⁠1 רמז למלך רומי אשר המלך על עיר מקובצת מעמים רבים,⁠2 כתים ואדום ויתר גוים. וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה מ״ב:ב׳): אמר רבי אביןג כשם שפתח בארבע מלכיות, כך אינו חותם אלא בארבע מלכיות וכו׳ ושם עוד (בראשית רבה מ״ב:ד׳): ויהי בימי אמרפל מלך שנער – זו בבל, אריוך מלך אלסרד – זו מדי, כדרלעומר מלך עילםה – זו יון, ותדעל מלך גוים – זו מלכות הרשעה הזו שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם.
1. השוו ללשון הפסוק בשופטים י״א:י״א.
2. השוו ללשון הפסוק ביחזקאל ל״ח:ח׳.
א. כן בכ״י מינכן 138, רומא 44, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״עתיד״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שמו״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אבון״.
ד. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״מלך אלסר״.
ה. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״מלך עילם״.
AND IT CAME TO PASS IN THE DAYS OF AMRAPHEL KING OF SHINAR. This event happened to Abraham in order to teach us that four kingdoms will arise to rule the world. In the end, his [Abraham's] children will prevail over them, and they will all fall into their hands. Then they will return all their captives and their wealth. The first one mentioned here is the king of Babylon1 for so it was to be in the future, as it is written, Thou art the head of gold.⁠2 Perhaps Ellasar, mentioned here second, is the name of a city in Media or Persia,⁠3 and Elam, mentioned third, is the city in which the first Greek king — Alexander — was crowned. From there his kingdom spread after he was victorious over Darius, [king of the Persians]. Our Rabbis have already mentioned this matter:⁠4 "Rabbi Yosei said, 'For six years the Greeks ruled in Elam, and after that their kingdom spread over the entire world.'" The king of Goiim,⁠5 [the last of the four kings mentioned here], who ruled over various nations that had made him their head and leader, is an allusion to the king of Rome who ruled over a city comprised of many peoples: Kittim, Edom, and the rest of the nations. Thus the Rabbis said in Bereshith Rabbah,⁠6 "Rabbi Avin said, 'Just as Abraham's grief began with four kingdoms, so will it end for his descendants only with four kingdoms.'" And it further says there:⁠7 "And it came to pass in the days of Amraphel king of Shinar — this is Babylon; Arioch king of Ellasar — this is Media; Chedorlaomer king of Elam — this is Greece; And Tidal king of Goiim — this is that kingdom (Rome) which writes out a levy [and collects assessment] from all nations of the world.⁠"
1. Shinar is Babylon. See Onkelos.
2. Daniel 2:38. This was said by Daniel to Nebuchadnezzar, king of Babylon, when interpreting the king's dream of the four kingdoms that will rule the world.
3. Since Media and Persia ruled over Babylon.
4. Abodah Zarah 10a.
5. Rashi explains Goiim as the name of a place. Ramban explains it as meaning "nations,⁠" and it is hence an allusion to Rome, whose kings ruled over many nations.
6. 42:2.
7. 42:4.
ויהי בימי אמרפל מלך שנער – אמרפל זה נמרוד שאמר לאברהם לפול לתוך כבשן האש, והוא הי׳ המלך הראשון מעשרה מלכים שמלכו בכפה עם מלך המשיח לעתיד שהוא העשירי, ותגיד לך הפרשה שהיה אברהם אבינו גבור ואיש מלחמה, כי ארבעה מלכים עשו מלחמה עם החמשה ונצחו הארבעה, ואברהם אבינו נצח את הארבעה והתגבר עליהם.
ובמדרש: (ב״ר מב, ז) ארבעה מלכים אלו כנגד ארבעה מלכיות שעתידין להשתעבד בישראל: שנער – זה מלך בבל, שנאמר: (דניאל ב, ל״ח) ״אנת הוא רישא די דהבא״. אלסר – זו מלכות מדי, כי אלסר הוא עיר במדי או בפרס, ומלך עילם – זה יון, שכן דרשו רז״ל (ע״ז י׳.) במלכות יון: שש שנים מלכו בעילם ואח״כ נתפשטה מלכותם בכל העולם. מלך גוים – זה מלכות אדום, שהומלך על עמים רבים שונים אשר מנוהו עליהם לראש ולקצין, והוא מלך רומי שהיא עיר מקובצת מעמים רבים, כתים ויתר גוים. והכונה במדרש הזה, כי כשם שהתגבר אברהם על ד׳ מלכים אלו ונצח אותם ונפלו בידו, כן לעתיד לבא עתידים ד׳ מלכיות שיפלו ביד זרעו, וזרעו ינצחום.
ויהי בימי אמרפל מלך שנער, "It was in the days of Amrafel the king of Shinar, etc.⁠" "Amrafel" is identical with "Nimrod.⁠" He was the king who ordered Avram thrown into a fiery furnace for his refusal to acknowledge him as a deity. He was the first of ten kings who ruled over the entire populated earth. The last one of these ten kings will be the Messiah. This paragraph is intended to tell us that Avram was a great hero and warrior. This is why the Torah tells us that whereas four kings engaged five kings in war and the five kings succumbed to the four, Avram, practically single-handed, undertook to engage these four mighty kings in battle. He overcame them all.
From a Midrashic-homiletical point of view, there is another aspect to this whole report of the Torah. The four kings represent the four empires who at one time or another played host to the Jewish people when they were in exile (compare Bereshit Rabbah 42,4).
"Shinar" represents Babylon, based on Daniel 2,38 אנת הוא רישא די דהבה, "you are the head of gold,⁠" (a reference to the huge golden image constructed by Nebuchadnezzar).
"Elassar" represents the kingdom of the Medes; this was the name of a city in Persia/Media.
The kingdom of "Eylam" is a reference to Greece. Our sages (Avodah Zarah 10) explain that the Greeks ruled in Eylam for six years before their rule extended over most of the inhabited earth.
The "king of Goyim,⁠" is a reference to the Roman Empire. This empire was one which many nations chose to be governed by. The reason the Torah calls the king of that country a "king of nations,⁠" is that his capital was a Metropolis of many different nations, tribes, and political groups. The point of the Midrash is to demonstrate that just as Avram overcame these nations, so his descendants in the future would succeed in overcoming their exiles in accordance with the oft-cited principle of מעשה אבות סימן לבנים, that the experiences of the patriarchs foreshadowed the experiences of their descendants.
אריוך מלך אלסר – מכאן רמז למה שאמרו חז״ל הלכה כשמואל בדיני וכרב באיסורי אריוך הוא שמואל ונקרא אריוך על שם שהלכה כמותו בדינין דאריוך לשון מלכות היא כמו לא ריכא ולא בר ריכא וה״פ אריוך מלך אלא סר כלומר אלא מאיסור דהלכתא כרב.
אריוך מלך אלסר, "Aryoch, king of Elassar.⁠" From this verse, i.e. the wording here, our sages decided that in a dispute between two major Talmudic scholars, Rav and Sh'muel, when the subject concerns secular matters we rule in accordance with the opinion of Sh'muel, whereas when the subject concerns ritual matters, matters regulating our direct relationship to G–d.], we rule like Rav. (Compare Talmud, tractate Shabbat folio 53.) Our sages describe Aryoch's real names as being "Sh'muel, and the reason that he is called here Aryoch, is because the word is synonymous with being a monarch on earth, the secular part of the universe, whereas the name Elassar reminds us of the Hebrew word Issur, something forbidden by religious law. In other words: Aryoch arrogated to himself the right to give both secular and religious rulings on earth, treating earth as if G–d had no say in this terrestrial part of the (His) universe.
ויהי בימי אמרפל – אע״פ שכדרלעומר היה עיקר למלחמה כדכתיב בא כדרלעומר והמלכים אשר אתו אפשר שאמרפל היה גדול ממנו בשנים לכך הקדימו. גם זו המלחמה סימן לבנים שארבע מלכיות יעמדו בעולם לשעבד בבניו ולבסוף יתגברו בניו עליהם ויפלו בידם וישיבו כל רכושם הראשון מלך בבל שהוא שנער והשני מדי שהוא אלסר ואולי אלסר שם עיר במדי או בפרס והשלישי יון והוא עילם שהוא ממלך עילם והרביעי שהוא מלך גוים פי׳ שגוים רבים נקבצו ושמוהו עליהם לראש והוא רמז למלך שמלך על עיר מקובצת מעמים רבים כיתים ואדום ויתר הגוים:
ויהי בימי אמרפל, "It was in the days of Amrafel, etc.⁠" Although Kedorleomer was the heavyweight among these Kings as we know from verses 4 and 9 in which he is always mentioned as the major figure, the other Kings being his subordinates, "the Kings who were with him,⁠" in this instance Amrafel, is mentioned first, perhaps because he was senior in years,
This war too may be viewed as מעשה אבות סימן לבנים, that events in which our forefathers were involved served as a preview of what would happen in the lives of their descendants. Four Kingdoms would emerge in human history, each one of whom would enslave Avraham's descendants at one time or another. In the end, Avraham;s descendants would prevail over all of them and they would be forced to make full restitution of everything they had ever robbed the Jewish people of. In our chapter, the first King would correspond to the King of Babylon, Nevuchadnezzar, seeing that he was the King of Shinor, the same general area. King Aryoch would be a prototype of the Kingdom of the Medes who supplanted the Babylonians as the ruling Empire in Mesopotamia and Persia. Elassar may be the name of a city rather than the name of a King. It would describe an important city in that country. Eylom would describe what eventually would become Greece, whereas Tidal may be an early allusion to the eventual Rome. The word גויים reflects that the Roman Empire would consist of many nations all under a single Emperor.
ויהי בימי – ה׳ דסמיכי. הכא ואידך ויהי בימי שפוט השופטים. ויהי בימי אחשורוש. כו׳ כראיתא במדרש שכולם היתה בימיהם ווי.

חלק ג: ויהי בימי אמרפל וגו׳ (יד, א) עד אחר הדברים האלה (טו, א)

ביאור דברי הסיפור

(א-ד) אמר שבימי אמרפל מלך בבל ואריוך מלך אלסר כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גוים, עשו מלחמה אלו המלכים הנזכרים עם ברע מלך סדום וברשע מלך עמורה ושנאב מלך אדמה ושמאבר מלך צבויים ומלך צוער, בעמק השדים, וניצחו אותם קודם זה עד שאלו המלכים החמשה עבדו את כדרלעומר שתים עשרה שנה, ושלש עשרה שנה מרדו.
ויהי בימי אמרפל כו׳ – [טו] להודיע כמה כחו של אברהם אבינו גדול בנצחון הד׳ מלכים הללו בעיני קונו האריך בהודעת גבורתם שנצחו גם הם את החמשה מלכים אשר חברו להלחם בהם.
14) Immediately after his separation from Lot, he becomes capable of defeating the mightiest four kings of their time when he liberates Lot and secures a great deal of booty. No doubt the sequence of these events is to teach that Abraham's spiritual growth had been impeded by the physical proximity of Lot, and could now resume its normal progress. The details about the exploits of these four kings serve to underline their power and the greatness of Abraham's achievement in defeating them. Also, although Abraham had heard about Lot's capture only by implication, he had reacted promptly. The palit, escapee, in 14,13 probably only related to the fact that the five kings had lost the battle and that any survivors had been captured. Abraham having "heard" must be understood in a sense similar to Genesis 23,16, when Abraham had not really "heard" with his ears. Or, like in Esther Chapter 4, when Mordechai is reported as having "heard" about the plot to assassinate the king. That, too, may not have been "hearing" in the literal sense of the word. Despite those quite imprecise reports, Abraham mobilized the forces at his command to engage in a war in order to rescue his nephew. Even at this stage, Abraham had not ceased to feel brotherly responsibility for the safety of Lot.
15) During the encounter with Malki Tzedek, who appeared while Abraham was discussing the spoils of war with the king of Sodom, who himself had been a prisoner rescued by Abraham, the former acknowledged that the spoils rightfully belonged to Abraham. Abraham, however, demonstrated his attitude towards material possessions even more clearly on this occasion. The king of Sodom had the nerve to offer Abraham the spoils, though they were not even his to dispose of. Abraham swore an oath that he would not allow the king of Sodom to lose even a shoelace, except for the food which had been consumed by Abraham's soldiers during the campaign. Abraham was not motivated by haughtiness; he simply did not want his attitude to material wealth to be compared to that of the king of Sodom. He did not want the Sodomites to think that if part of his wealth had its physical origin in the former belongings of the Sodomites, the whole of his wealth must be of similar caliber. He wanted to emphasize that whereas the purpose of the Sodomites was to accumulate wealth in this world, he himself was interested in accumulating wealth in a higher world. In an allegorical sense, one may see in the king of Sodom's invitation the lure of Satan who says to the warrior who has risked his life to amass the spoils of war, "Give me your soul and take for yourself the material things in life.⁠" This, of course, is the path which will leave man eventually bereft of both material and spiritual values when he dies. Abraham's response to all those who follow in his footsteps throughout the ages has been, "I have raised my hand to God, I will not benefit in the least from the material gains of this struggle, I will not sell my soul except to the extent that physical comforts are instrumental in ensuring my success in my efforts to attain spiritual maturity.⁠" This too is the attitude towards wealth expressed by Solomon in Kohelet 5,18. "Also when the Lord gives a man wealth and properties, and He gives him the power to enjoy those and to benefit from his toils, all this is a gift from the Almighty.⁠" Since perfection of the human being is unattainable without the help of God, and is achieved only gradually, step by step, it is fitting that Abraham from hereon in makes further progress on the ladder of spiritual achievements.
שאמר לאברהם פול. בב״ר ויהי שם אמרפל מורכב מאמר ומפול והוא תואר השם כי שם העצם שלו נמרוד כדכתיב ותהי ראשית ממלכתו בבל בארץ שנער וכתיב ויהי בימי אמרפל מלך שנער משמע שאמרפל הוא נמרוד ועל כרחך לומר שאלה השמות הא׳ שם העצם והאחר שם התואר אמרפל שאמר נמרוד לאברהם כשקבל אותו אביו לפניו פול בכבשן האש ואע״פ שיש דרש ג״כ על נמרוד למה נקרא שמו נמרוד מפני שהביא מרד בעולם רש״י ז״ל אינו מביא בפירושו אלא האגדה הקרובה לפשוטו של מקרא שהוא המדרש שדרשו באמרפל שהוא שם שני ומורכב לא מה שדרשו בנמרוד שהוא שם ראשון ופשוט כי ע״פ הפשט השם הראשון שם עצם ואין טעם בשמות:
מקום יש ששמו גוים. כי יגיד עליו ריעו דומיא דשנער ועילם שהם מקומות:
(א-ב) ויהי בימי אמרפל וגומר עד אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ אל אברם במחזה לאמר. הטיב הר״ן לראות בפירש הפרשה הזאת. ואני אתנהלה לאטי ואבחר דרכי קצתו על פי דעתו ורובו כפי הנראה אלי בענינה. ואומר שהכתוב יספר שבימי אמרפל מלך שנער אריוך מלך אלסר כדר לעומר מלך עילם ותדעל מלך גוים ארבעה מלכים אלה בחברה אחת שהיו מולכים כלם במחוזות מאשור עשו מלחמה את מלך סדום ואת מלך עמורה ומלך אדמה ומלך צבויים ומלך בלע היא צוער שלא זכר הכתוב שמו שהוא צוער ולהיות מלכותו דבר מועט לא חשש לזכור שמו והיו חמשת המלכים ההם מולכים בחמש ערי הככר וכלם היו בחברה אחת כנגד ארבעת המלכים האשוריים הנלחמים בם.
ויהי בימי אמרפל מלך שנער – סמך זה לכאן להורות כי פרי הרשעים נפילה. ולפי שלמעלה סיפר איך אנשי סדום היו רעים וחטאים לה׳ מאד שהביא השם עליהם אנשים רעים כמותם להנקם מהם והם אמרפל וחביריו והוא היה נמרוד הרשע כמאמרם ז״ל. וכן סמך זה לכאן להורות לנו כי זאת המלחמה לא היתה אלא בסבת אברהם ומשנאתם אותו נתעוררו להלחם עם אנשי סדום. לפי שידעו שאברהם היה קרוב לשם וכן ידעו כי לוט בן אחיו היה שם. ואחר שילחמו עם סדום וחברותיה וישבו שביתם ולוט עמהם ידעו שיצא אברהם להצילו כמו שהיה וילחמו עמו. וזה תמצאהו מפורש בפרטי הפרשה בעז״ה:
ויהי בימי אמרפל מלך שנער – שהיה מפורסם למלך גדול בדורו וגם אחרי כן. הנה בימיו קמו אריוך, כדרלעמר ותדעל ונלחמו עם ברע וחבריו, ואחר כך,
ויהי בימי אמרפל מלך שנער, who was widely known as a powerful king in his generation and also later. During his lifetime the kings listed forthwith, i.e. Aryoch, king of Elassar, Kedorlaomer, king of Eylam, and Tidal, king of Goyim, jointly made war against Bera, etc.
(א-ו) ויהי בימי אמרפל וגו׳. התורה רוצה להעיד כי אברם היה שלם בשכל ובמדינוּת וידו בכל, ולכן התחילה לְסַפֵּר ראשית המרי, להורות איך אחר כך בתחבולות עשה עמהם מלחמה וניצחם.
והתחיל ואמר, ויהי בימי אמרפל מלך שנער, שהיה מלך בבל, ואז היה אדם רשום וידוע.
ויוכל להיות שמילת ׳פל׳ דאמרפל הוא כמו ׳בל׳ בחילוף אותיות בומ״ף, וזה בל היה בנו של זה מלך שנער1, והיה כל כך גדול בדורו שאחר כך עבדוהו לעבודה זרה, וכן העיד הכתוב שהיה באמרו (ישעיה מו א) ׳כרע בל קרס נבו׳ וגו׳.
ולכך, לפי שהוא היה ידוע באותו הזמן לסימן, אמר שבזמנו אריוך מלך אלסר כדרלעומר וגו׳, אלה השלושה מלכים בלעדיו עשו מלחמה את ברע וכו׳, ולא ניצחו זה את זה, רק שיצא זה אמרפל ממקומו והלך לשם לשים פשרה ביניהם לפי שהיה אדם גדול, וכן2 לעשות זאת הפשרה חברו כל אלה אל עמק השידים וגו׳ עד ששם פשרה ביניהם שיעבדו כדרלעומר כל כך שנים. ולמה הפשירן בכך – אינו מגיד הכתוב מה היה טענתם. ואלה שתים עשרה שנה עבדו כדרלעומר, כי כך נתפשרו, ובשלוש עשרה מרדו, ובארבע עשרה בא כדרלעומר והמלכים אשר אתו בלי אמרפל, שהוא היה המפשר לבד, והיכו הרפאים והזוזים, שיוכל להיות שהיו נותנים יד ושם לפושעים ולמורדים בו:
1. אולי הכוונה לנמרוד.
2. ולכן.
[א] ויהי בימי אמרפל
[1] ערובין פרק חמישי דף נג ע״א (ערובין נג.)
[2] מגילה פרק ראשון דף י ע״ב (מגילה י:)
שאמר לאברהם פול. פירוש מה שאמר הכתוב ״בימי אמרפל״ להגיד הזמן מתי היה, ותלה אותו באמרפל, ואמרפל גופיה לא ידענא מתי היה ומי היה, ולפיכך צריך לומר שהוא נמרוד, שהיה המלך הראשון. וילפינן זה מדכתיב כאן ״מלך שנער״ ושם כתיב (לעיל י, י) ״ותהי ראשית ממלכתו שנער״, ונקרא ״אמרפל״ לפי שאמר פול (כ״ה ברא״ם):
מקום ששמו גוים וכו׳. דאין לומר שהיה מלך על גוים הרבה, דמאי שנא דמזכיר שמלך על הגוים ובשאר מלכים זכר שם המדינה, כדכתיב ״מלך עילם״ ״מלך שנער״ (כ״ה ברא״ם). אבל לא ידעתי מנא ליה שאותו שהמליכו עליהם היה תדעל, שמא המלך הראשון לא היה תדעל, ונקרא שם המקום על שם שנתקבצו שם מאומות הרבה ונקרא שם העיר גוים, ואחר כך מלך שם זה המלך תדעל:
<אריוך: בספ׳ יש׳ כ״י מצ׳ לשון הזה, פליגי ביה, קדמ׳ אַריוך תניי׳ וְאריוך, ואית דמהפכי קדמ׳ ואריוך תניינ׳ אַריוך, ע״כ. ואנו לא שמענו ולא ראינו בזה מחלוקת, כי בכל הספרי׳ קדמא׳ אַריוך תניינ׳ וְאַריוך.⁠א> [אריוך].
כְדָרְלָעֹמֶר: 1בפ׳ אלו טריפות, אמרי׳ בגמ׳, בשתי תיבות פסיק להו, בשני שיטין לא פסיק להו. וכן נמצא במקצת ספרי׳, וכן ראיתי כתוב בשם 2תקון ר״ת, תרי תיבות בחד שיטה. אמנם בספרי׳ אחרי׳ כ״י מדוייקי׳ הוא מלה אחת ומסור עליו מלה חדא כתיב. וכן כתבו בהדיא 3הרמ״ה 4והמאירי ז״ל דחדא מלה כתיב, וחס׳ דחס׳, וכולהו כתי׳ כן. וכוותיהו נקיטינן, דודאי דקו ואשכחו הכי בכולהו ספרי עתיקי, והכי אסהידו כולהו מסראתא. ובכל אתר דהמסרה פליגא על הגמרא בתר המסרה אזלינן, כדאשכחן בכמה דוכתי. לכן הרי״ש בשוא, וסמוכה ללמ״ד, והדלי״ת בקמץ לבד, וכן כולם שבפרשה. וזה לשון הרמ״ה ז״ל, כדרלעמר, חדא מלה כתי׳ וחס׳ כתי׳, ומסי׳ עליה דחדא מלה כתי׳, והכי משמע במס׳ חולין, עכ״ל.⁠ב ובעל א״ת נדחק מאד ליישב דברי הרמ״ה והמסורת שלא ינגדו לגמרתנו, וכוונתו רצויה, אבל אין פירושו מחוור על לשון הגמר׳, ואולי נסחא אחרת נזדמנה להרמ״ה ז״ל בגמ׳. ומה שנכתב 5בגליון במקר׳ גדולה לשון מוטעה הוא, וה׳ יצילנו משגיאות. [כדרלעמר].
גּוֹיִם: הגימ״ל בדגש. [גּוֹיִם].
1. בפ׳ אלו טריפות: חולין סה ע״א.
2. תקון ר״ת: השווה מחזור ויטרי, עמ׳ 656.
3. הרמ״ה: כדרלעמר.
4. והמאירי: לך לך פרשה ג, כט ע״ב (׳כדר לעמר – בכלם כתוב תיבה אחת׳ - ואינו מתייחס לכתיב החסר).
5. בגליון במקר׳ גדולה: מ״ק-ד על אתר (׳בליש׳ כתי׳ תיבה חדא לתרין שויוי׳ לא לפסקינ׳⁠ ⁠׳).
א. אפשר שתוספת זו אינה מיד נורצי.
ב. [המשפט ׳והכי משמע במסכת חולין׳ שנתקשו בו א״ת ונורצי, אינו מובא בדברי הרמ״ה שבדפוס. ונראה שהשמיטוהו המדפיסים בגלל הקושי. המשפט נמצא בדברי רמ״ה בכ״י אוניברסיטת קמברידג׳Add. 3112 משנת 1368 (ס׳ 17554).]
שאמר לאברהם פול וכו׳. דק״ל והא נמרוד מלך שנער היה:
Who told Avraham, "Jump...⁠" Rashi is answering the question: Was not Nimrod [not Amraphel] the king of Shinar?
ויהי בימי אמרפל וגו׳ עד סוף ספור המלחמה והנצחין – רבו בפרשה הספיקות ונזכירם אחד לאחד:
א׳ בלשון ויהי בימי וגו׳ ולא אמר מה שאירע בימיהם? ואם רצונו כפשוטו שהם עשו מלחמה את ברע וגו׳ לא יתכן סדר הלשון כי היה לו לומר אמרפל וגו׳ עשו מלחמה וגו׳ ואין לשון ויהי בימי מיוחד לספור הפעולה שעשו?
ב׳ בשנוי הלשון עשו מלחמה את ברע ואת ברשע הכניס מלת את בין שניהם מה שלא עשה בשנאב ושמאבר?
ג׳ שאמר כל אלה חברו וגו׳ נראה שיצאו בחברה להלחם יחד ואחר כך חזר לאחוריו ואמר שתים עשרה שנה עבדו הפסיק הענין במאמר אחר?
ד׳ שבתחלה הביא אמרפל ראש וראשון על חבריו ואח״כ ניחם והביא כדרלעומר בראש?
ה׳ באמרו ויצא מלך סדום לשון יחיד נכון היה ויצאו לשון רבים?
ו׳ כל אלה חברו ובדקדוק הלשון היה לו לומר התחברו?
ז׳ למה זה כתב לנו כמה שנים עבדו וכמה מרדו ומה ילמדנו בזה?
ח׳ בהזכירו שהכו הרפאים ואת החורי וגו׳ עד איל פארן וישובו ויבואו וגו׳ וכל זה ספור נראה אין צורך בו לנידון שלנו?
ט׳ מה לי אם המלחמה היתה בעמק השדים או במקום אחר?
י׳ שבעריכת המלחמה לא זכר שמות מלך סדום וחבריו כאשר עשה בראש אמנם בכדרלעומר וחבריו חזר גם כאן וניקבו שנית בשמות?
י״א שחברם בוי״ו החבור בפסוק הזה וכן במלכים ארבעה בפסוק שלאחריו ולא עשה כן בפסוקים הראשונים?
י״ב על מה שחזר והזכיר פעם אחרת את כדרלעומר מלך עילם וגו׳ וכבר באמרו ויערכו אתם מלחמה ידענו שנלחמו עם כדרלעומר וחבריו הנזכרים?
י״ג באמרו ארבעה מלכים את החמשה כי מה יתרון לנו לדעת אם היו ד׳ או ה׳ וגם שכבר ידענו וכעת השמיענו כל זאת בסיפורים שספר עד הנה מבלי שיחזור למנותם?
י״ד שאם החמשה מלכים הם היו העורכים מלחמה נגד הארבעה כנראה בפירוש היה לו לכתוב א״כ חמשה מלכים את הארבעה מלבד שהיה לו למנותם בראשית ולא אחריהם כי הם העורכים ולא הנערכים?
ט״ו בלשון ויערכו ולא כתב ויעשו אתם מלחמה כמו שאמר לעיל עשו מלחמה?
י״ו שנראים דברי מותר מה שכפל בספור שתי פעמים והיה די שיספר שברע וחבריו עבדו את כדרלעומר ומרדו ובאו עליהם המלכים ונצחום?
י״ז גם מה שהוסיף עוד להזכיר מקומות ומדינות שמולכים עליהם כדרלעומר וחבריו שנער ועילם וגו׳ לאין צורך וכבר נזכרו למעלה?
י״ח על הזכירו מנוסת מלך סדום ועמורה ולא הזכיר נצחונם והיה ראוי שיספר הדבר בשלמות ויאמר ויכום אמרפל וגו׳ וינוסו מפניו ככתוב בכל המלחמות שבתורה? וראוי לפרש {ז} כי לרשעים אנשי ריב ומדון העבדות נאה להם ונאה לעולם. כי אמנם אם נעזוב האנשים אשר לריב ולמצה יקומו בלי שוטר ומושל אין שלום אמר ה׳ לרשעים ותמיד ינצו האנשים יחדו. וכאשר הורגלו בעבודת משא אם יסירו עול סובלם מעל צוארם כ״ש דפקרי טפי. ותחת עבד כי ימלוך אין מי ימשול בהם. לכן צעק פרעה נגד בני ישראל (שמות ה׳) כי נרפים הם על כן הם אומרים נלכה ונזבחה לאלהינו. כי אולם אין ראיה לדבריו שיזעקו נלכה ונזבחה לפי שהם נרפים אדרבה מרוב ענויים ולחצם יתכן שיהיו צועקים? אמנם כאשר אמרנו כי אם נרפה ונקל עבודת האנשים המורגלים בה זה לא יספיק להם ואין להם מדת הסתפקות אלא ילכו לקצה האחרון ויצעקו נלכה ונזבחה לאלהינו כלומר אין לנו עוד פרעה למלך ולקצין אלא אלהינו יש לנו אב זקן ומלך גדול והתנשאה מעלתנו מאד מאד. זהו טעם פרעה לרשעתו.
{ח} זאת ועוד אחרת שאינו דומה עם הנהוג לעבוד עבודת מלך אחד ואחר כך יצא חפשי ממלאכתו ימים מועטים. לאם יעמוד לחרות ימים רבים. הואיל והראשון עדיין שמא דמריה עליה ופחד אדוניו על ראשו אמנם אחר שהנהיג עצמו בן חורין זמן רב זדון לבו ישיאנו ולא יירא משוד כי יבוא וכל העולם כלו כאין נגדו. ועוד בה שלישיה {ט} כי מדתי ונמוסי הלוחמים שכל מלך ושר הצבא בהלחמו ביום קרב מן הראוי לו הזריזות הלוך ונסוע טרם יתגדל אויבו ויתעצם כחו ובמלחמה כל זריז נשכר יצא יצוא ושוב כמראה הבזק יקדים לאחוז בכנפות הארץ אשר היא יותר ראויה למלחמתו. ויותר וביותר כשילך על אויביו וישתדל להביא המלחמה במושבותם ולא יניח לבוא שונאיו אליו וחרב לא יעבור בארצו כידוע. ועל ההפך הירא ורך הלבב יתנהג בעצלות במלחמותיו {י} ילך וישוב בביתו לא ירחק ממלאכתו וידום עד בוא אויבו אל ארץ שכנו. וזו לו רעה חולה וכדי בזיון וקצף ונקרא מאבד עצמו לדעת כי יביאו אויביו חרב ורעב ושבי וכל מיני משחית בארצו מה שהוא היה מוליך לארץ שונאיו אלו היה מקדים בזריזות. וזה מבואר בכל מלחמות רומי. וזכר לדבר מלחמת יונתן בפלשתים וסימניו (שמואל א י״ד) דומו עד הגיענו אליכם וגו׳.
{יא} גם מודעת זאת כאשר אמרנו בסמוך שהמריבה והקטטה בין שנים תצריח אל השלישי שיכריע וירויח ביניהם. ואם שתי מדינות ינצו וילחמו יחד היא סבה לעבדות ופרצה קוראה לגנב מלך עז פנים לבוא לשים בצואריהם שלשלת העבדות הואיל וחלק לבם עתה יאשמו כאשר אירע לישראל בבית שני. ואחרי הודיע ה׳ לנו את כל זאת נביא מה שאחז״ל בעירובין הם אמרו אמרפל שמו ולמה נקרא שמו נמרוד שהמריד כל העולם כלו וכו׳ גם הובא בילקוט כל אלה חברו ולמה כדי שיבואו ויפלו ביד אברהם. ומזה למדנו שכל אלה חברו מדבר בארבעה מלכים ולא במלך סדום וחבריו כאשר היה נראה מלשון הכתוב כי הם לא נפלו ביד אברהם אלא הציל אותם ואת כל הרכוש ככתוב. ובמדרש תנחומא דרש שמות מלך סדום וחבריו לגנאי ולא כן באמרפל וחבריו גם זה דבר הוא:
הנה מעתה נבוא אל ביאור הפסוקים על נכון לבלתי יקשה עליהם. והוא כי ספרה התורה מה שהיה בימי אמרפל הוא נמרוד שהביא מרד לעולם והנהיג גם מלכי הארץ למרוד באדוניהם כדרלעומר. הלכך בספור הענין הושיבו בראש להודיע לבני אדם היותו סבה למרדם כמו שיפרש. וספר מה שכבר היה לעולמים שבימי אמרפל ושאר המלכים אירע שנעשית מלחמה בין חמשת מלכי ים המלח סדום ועמורה וחבריו שנלחמו ביניהם. כי אמנם בהיותם אז בשלוה אין כושל במחנם היתה יד ה׳ בהם להומם כעבדים המתפרצים. ועל כי אין עליהם מושל אין מלך ואין שר הפך לבם לשנוא עמו וילחמו ביניהם. באופן ששנאב מלך אדמה ומלך צבויים ומלך בלע. נלחמו את ברע מלך סדום ואת ברשע מלך עמורה. וזה לרוב רשעם ולרוע תכונתם כמובן משמותיהם. ועל כן ספר הכתוב שמותם פעם אחת לדרשה ולא שינה להזכירם ונמחו מספר חיים ולא יכתבו עוד. וגם פעם אחת לא היו נכתבים אם לא ללמד ולהגיד הנשמע משמותם לגנאי. ואמרפל וחבריו שלא ניתנו לידרש הזכירם תמיד. על כן כתוב את ברע מלך סדום ואת ברשע מלך עמורה שנאב מלך אדמה ושמאבר וגו׳ ולא כתיב ואת שנאב ואת שמאבר ואת מלך בלע לפי שאלו שלשה נלחמו עם השנים ואלו הם הלוחמים ומלך סדום ועמורה הנלחמים. כאלו יאמר עשו מלחמה שנאב ושמאבר וגו׳ את ברע מלך סדום ואת ברשע מלך עמורה ויהיה סדר הכתוב כך. עשו מלחמה את בלע מלך סדום ואת ברשע מלך עמורה. ומי עשו מלחמה עמהם? שנאב מלך אדמה וגו׳ באופן שפסוק ויהי בימי אמרפל אינו דבור בפני עצמו. אלא להודיע שבימי המלכים האלה אמרפל וחבריו נולדה מלחמה בין מלכי סדום וחבריו שהכו אלו את אלו עד שסבבו להתחבר האויבים החיצונים ולבוא עליהם לשעבדם. ומחלוקתם של אלו קראה אמרפל וחבריו שמקדם היו מלכים רחוקים זה מזה ויתחברו יחדיו ואלו ישבו בשלום יחד היו יראים מהם ולא יעפילו לבוא עליהם לצבא. על כן אמר הכתוב כל אלה חברו ולא התחברו כי כן היה ראוי אם הפעולה היתה מכוונת לאמרפל וחבריו. אלא רצונו שמלכי סדום ועמורה וגו׳ בהצותם זה על זה הם חברו כל אלה ירצה אמרפל וחבריו לבוא להלחם והיו גרמא בנזיקין כאלו חברום בידים עד שבאו ושעבדום והכריחום לעבוד י״ב שנה את כדרלעומר הוא הגדול שבהם. ובראותם הרעה אשר עשו קמו לב אחד ומרדו בכדרלעומר ועמדו במרדם י״ג שנים. והגיד אמנם הכתוב אלינו זה להודיע רוע סדר הנהגתם. כי הואיל ועמדו בני חורין זמן רב וקנו זדון וגבהות מכל מקום לא שמו מגמתם באורך זמן השלום להתרגל בעבודת המלחמה כי אמרו החרב חרבו המלכים לא יוסיף יבוא בנו עוד ערל ושונא. ויהי כאשר באו אמרפל וחבריו בשנת י״ד ויכו את הרפאים וגו׳ ר״ל כל נציביהם בגבולי ארצם שהעמידו על התחומים בערי הבצורות כדברי התרגום. מלכי סדום ועמורה וחבריהם לא אזרו חיל ללכת לקראתם ולהלחם עמהם עד לא יכנסו בתחומם. אלא בהפך מהתענג ומרוך לרוב עצלותם לא קמו ולא זעו עד שאמרפל הכה גם החורי בהררם ירצה בהר של מלך סדום וחבריו בעיניהם ועל פניהם. וכל שדה העמלקי והאמורי עד המדבר. ועדיין לא נתעוררו ולא הקיצו משנתם לצאת ממחיצתם להלחם עד שבאו להכותם בתוך ביתם. ואז התנועעו. אמנם לא באהבה וביחוד כי אלה המלכים לבבם למרע ועל שלחן אחד כזב ידברו. וזהו אמרו ויצא מלך סדום וגו׳ לשון יחיד. ומלך עמורה ומלך אדמה בוי״ו החבור בין כלם להורות שכל אחד הלך בדרך לבדו וחלק לבם כפעם בפעם והיה בדמיונם כאלו ילכו להלחם בעם מפוזר ומפורד. ולכן כתיב את כדרלעומר וגו׳ ותדעל ואמרפל וגו׳ כלם בוי״ו.
{יב} אמנם לא כן חשבו האויבים מלומדי מלחמה כי אדרבה ארבעה מלכים את החמשה כלומר דמו לבוא לצבא ארבעה מול חמשה. וזה הביאם לשים על לב ולהלחם בכל נימוסי הצבא ונצחו. לכן האריך הכתוב וחזר להזכיר שמות מלכותיהם מהטעם שאמרנו. להודיע סכלות מלכי סדום ועמורה שלא הלכו להלחם באויביהם חוץ למקום מושבותם כדתי הלוחמים עד שהניחו ליכנס בארץ אחוזתם אויבים כל כך רחוקים מלך בבל ועילם השוכנים באמצע האסיא״ה מארץ רחוקה והניחום לבוא עליהם עד עמק השדים. וכאלו יאמר הכתוב ראו עצלותם של אלו שיצא מלך סדום וחבריו והמתין לערוך מלחמה עד בוא אויביו לעמק השדים כי שם ביתו. את מלך עילם ובבל רחוקים מא״י כמה ימים. הוכיח א״כ המקרא שמלחמה כזאת אינה מלחמה אלא מנוסה. והמה לא עשו מאומה במלחמה ההיא אלא העריכה לבדה שקדמה למנוסה על כן לא הזכיר מלחמה בזה אלא וינוסו מלך סדום וגו׳:
ויהי בימי וגו׳. טעם סדר הודעת הענין, לומר כי ד׳ מלכים אלו תקיפים היו צא ולמד עזר אלהים שעם אברהם אשר מחה הד׳ מלכים בחצי הלילה ושאר התועליות.
ויהי בימי אמרפל, It was during the reign of Amrafel, etc. The reason the Torah introduces this chapter here is to show that these four kingdoms were the super-powers during that period. Once we have been informed of the exploits of these kings, Abraham's victory when he rescued Lot can be seen in its proper perspective.
ויהי בימי אמרפל – אחר שנזכר פרידת לוט מאברהם, ושישב בסדום להרבות רכושו וגדולתו, הודיע כי מרה היתה באחרונה.⁠1 וישיבתו בסדום כמעט גרמה לו אבדן עצמו וביתו ורכושו. ו״אוי לרשע ואוי לשכנו״,⁠2 ולולי שהצילו אברהם בצדקתו לא נמלט דבר מכל אשר לו. ולפי שבָּזָה חברת אברהם, עשה ה׳ ב״ה גדולה לאברהם שהכניע ארבעה מלכים אדירים, שלא יכלו מלכים רבים גם חמשת מלכי הככר לעמוד בפניהם. והראה צדקת אברהם שאעפ״י שלוט עשה מריבה עמו ופירש ממנו, והלך נגד רצון אברהם לשבת בסדום המרשעת, בצַר לו ללוט שָׂם [אברהם] נפשו בכפו עבורו להצילו. ולהודיע לכל באי עולם מה בין לוט לאברהם. לוט בחר ארץ משקה והלך לסדום אצל רשעים להרבות רכושו. ואברהם שאמר לו מלך סדום ״והרכוש קח לך״,⁠3 מֵאֵן לקחת ממנו מאומה, בעבור שהוא רשע, וכמו שיתבאר בעז״ה.
אמרפל מלך שנער – לדעת רז״ל4 הוא נמרוד שמלך בבבל, והוא הצר לאברהם אבינו ע״ה בעודנו באור כשדים.⁠5 ולדעתם יפה אמר מלכי צדק ״אשר מִגֵן צריך בידך״,⁠6 שהיו המלכים האלה מקדם צוררים לאברהם. ולפי הפשט בארנו למעלה7 שמלכות נמרוד נעקרה מן העולם, ומלכי אשור שבנו נינוה הם מלכו על אשור ושנער. והיה שמו ״אמרפל״, כי מצינו שם פול מלך אשור, ובספרי קדמונים גם ביחוסי הכלדי זכר שמות מלכי אשור בשמותם על הסדר. ושמות רבים סוף השם ״פול״. ואפשר שנחצה המלכות בין בני אשור, ומשל האחד בנינוה ואשור, והשני על מדינת בבל ושנער.
אריוך מלך אלסר – שם זאת המדינה לא נזכרה עוד במקרא. ונראה כי שני המלכים האלו היו שכנים ומדינותיהן קרובות. וכן מלך עילם ומלך גוים גם הם שכנים וקרובים, ולכן נפסק הטעם תחת אלסר. ונראה כן מאמרו אח״כ ״את כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גוים ואמרפל מלך שנער ואריוך מלך אלסר״.
מלך גוים – שם מדינה, ואולי במחוז זה התקבצו נפוצים רבים מבוני המגדל מכל משפחות העמים וישבו בה, ונקרא מלכם מלך גוים.
1. מליצה על פי שמו״ב ב, כו.
2. נגעים, ב משנה ו.
3. בראשית יד, כא.
4. בראשית רבה מב, ד.
5. שם לח, יג.
6. בראשית יד, כ.
7. על בראשית י, יא.
ויהי בימי – סדר הענין: ויהי בימי אמרפל וגו׳, עבדו בלע וחבריו את כדרלעומר וכו׳ י״ב שנה, וי״ג מרדו (בראשית י״ד:ד׳), ובארבע עשרה בא וגו׳ ויכו וגו׳ (בראשית י״ד:ה׳), ויצא מלך סדום וגו׳ (בראשית י״ד:ח׳), ארבעה מלכים את החמשה (בראשית י״ד:ט׳).
ויהי בימי – המלכים האלה היו מעבר לנהר פרת, כנראה משמות המדינות שבהן היו מולכים:
אמרפל – אחז״ל שהוא נמרוד:
שנער – זה בבל:
מלך גוים – שם מדינה כחבריו שבפסוק:
אלסר – לא נזכר במקום אחר ואיננו נודע.
אריוך – היה ג״כ שם רב הטבחים של נבוכדנצר (דניאל ב׳:י״ד).
מלך גוים – דעת קלעריקוס וראזנמילר שהוא גליל הגוים (ישעיהו ח׳:כ״ג), וגעזעניוס דוחה סברה זאת באמרו כי נקרא כן גליל הגוים אחר שישבו ישראל בארץ כנען מפני שנשארו באותו גליל עובדי אלילים. ואעפ״י כן אין להכחיש כי נמצא אומה נקראת גוים גם קודם בוא ישראל בארץ כנען, כי כתוב ביהושע (י״ב:כ״ג) מלך גוים לגלגל, וגעזעניוס אומר כי גם ביהושע אין גוים שם האומה, אלא שם כנוי שֶכִנו אותם ישראל, וזה רחוק מאד בעיני, ובהפך נ״ל שהיתה אומה שנקראת כן בא״י וגם אחרת בארץ אחרת. ויפה אמר געזעניוס שיפה תרגם מתרגם אחד יוני לא נודע שמו, מלך Pamphylia כי כן השם הזה ענינו ביוני כל-גוים, כל משפחות, ויתכן שנקבצו מאומות רבות בארץ אחת, כדברי בראשית רבא {מ״ב:ד׳} שהביא רש״י.
Ellasar. Nowhere else mentioned and otherwise unknown.
Arioch. This was also the name of Nebuchadnezzar’s captain of the guard (Daniel 2:14).
king of Goiim. According to Clericus and Rosenmueller, this place is to be identified with gelil ha-goyim (“Galil [or ‘district’] of the nations”) (Isa. 8:23), but Gesenius rejects this opinion, saying that gelil ha-goyim was so called after the Israelites had settled in the land of Canaan, because idol-worshippers remained in the district. Even so, it cannot be denied that there was a people called “Goiim” even before the Israelites entered the land of Canaan; in Joshua it is written (12:23), “The king of Goiim of Gilgal [melekh goyim le-gilgal].” Gesenius says that even in Joshua, “Goiim” is not the people’s proper name, but only an epithet given them by the Israelites, but this seems most unlikely to me. On the contrary, in my opinion there was a people by this name in the land of Israel and also another one in a different land. Gesenius appropriately pointed out that a certain anonymous Greek translator correctly translated this as “king of Pamphylia” [a region in southern Asia Minor], for this name means “all peoples” or “all clans” in Greek. It is likely that people of various nationalities gathered together in one land, in accordance with the words of Genesis Rabbah (42:6), which Rashi cites.
ויהי בימי אמרפל וגו׳ – הרי לפנינו כאן, לראשונה בקורות דברי הימים, השתלשלות העניינים של סדר מלכים ומלחמותיהם. הבה נתבונן במציאות המתוארת כאן – שנועדה כנראה להעניק לנו הבנה טובה יותר בשליחות אברהם ועמו.
שיטת הממשל שהונהגה לראשונה ע״י נמרוד, מיהרה לשאת פירות, שהרי דור הפלגה חל בעת נעוריו של אברהם. היה זה במהלך התקופה בה נמרוד שָׂם עצמו למלך. אמת, שאין הוא מוצג בפירוש כמלך, אבל פעולותיו מתוארות כתחילתה של מלכותו: ״ותהי ראשית ממלכתו״ וגו׳ (לעיל י, י). שיטתו הייתה לנצל את הכחות והמרץ של אומתו לצורך מטרותיו האנוכיות, הווי אומר: הקרבת אושר הפרט על מזבח הכבוד הלאומי. כאן מגיעה השיטה למלוא פריחתה. אנו קוראים בפרשה זו, לא על תולדות האומות אלא על דברי ימי המלכים. באזור כה קטן ככיכר הירדן, מלכו לא פחות מחמישה מלכים! (פסוק ב). יש לנו כאן את התחלותיה של המלוכנות. לכל עיר יש את מלכה שלה. מאוחר יותר, בזמן יהושע, אנו מוצאים כבר שלושים ואחד מלכים בארץ ישראל הקטנה! המלכים האחרים (פסוק א) היו שליטים אדירים הרבה יותר; המולכים על ארצות ואיזורים כוללים, כשנער (בבל), עילם (מדי); וכן גוים, שם המעיד על כמה עמים, לא רק אחד. היותר ידועות מבין מלכויות אלו, בבל ומדי, היו רחוקות מארץ ישראל, ואף על פי כן מלכי ארץ ישראל היו משועבדים לכדרלעומר במשך שתים עשרה שנה. כדרלעומר כבר היה מלך על מלכים.
ביארנו כבר את שורש ״מלך״ על בסיס קרבתו ל״מלק״, ול״נמלך״ בארמית. המלך משמש כראש לבני עמו ודואג לענייניהם (עיין לעיל י, י). לפי זה נסינו להבין את התפיסה היהודית של המלוכה.
הבה נראה עתה איזו צורה הייתה למלוכה למעשה ב״ערי הכיכר״ העשירות. כל אחת מערים אלה ראתה צורך בדבר שיהיה לה מלך לעצמה, השקפה שבאה אולי כתוצאה משפע ועושר.
ישנן אומות הנמנעות ממחשבה אודות עצמן, ומטילות את דאגותיהן על ראש המלך. דבר זה קורה במיוחד באומות בהן האזרחים טרודים בענייניהם הפרטיים. אנשים שרודפים אחר חיים נוחים ועושר ומתעלמים מהצרכים הראויים של הציבור שלהם, מוכנים לוותר על זכויות ונכסים – כל עוד הם ״פטורים מלאמץ את מחשבתם״. ראוי לציין בנוסף, שקשה להיות מלך על עם עני. אנשים שיש להם מעט להרוויח ואין להם מה להפסיד, קשה להטיל עליהם אימה או לפתותם לקבל מרות.
דברים אלו מסבירים מדוע היה לכל עיר ועיר בכיכר הירדן הפוריה, מלך משלה. בכך שחררו העם את עצמם מעול המחשבה והדאגה לצרכי הכלל. מאותה סיבה, נתנו הסכמתם מלכים אלה, בזה אחר זה, להיות משועבדים לשליט אדיר של ארץ אחרת; כולם היו ״עבדי עבדים״, כחזונו של נח על צאצאי חם! הם העלו ברצון מס שנתי כתמורה לשלום ובטחון, כדי שיוכלו למשול וליהנות ממעמד מלכותי בארצותיהם.
לאירועים המתוארים בפסוקים אלה ישנה משמעות גם מנקודת מבט אחרת, כפי שכבר העירו חז״ל. הרי לפנינו שבעצם העמוד הראשון של ההסטוריה המדינית הכתובה, נזכרות ״ארבע מלכויות״ – ארבע ממלכות מנצחות; זאת במקביל למהלך ההסטוריה העולמית, שגם היא נחלקת ל״ארבע מלכויות״ – ארבע ממלכות עולמיות העתידות ליפול לבסוף בידי מלך המשיח, שינצח בכחו של הקב״ה. שמותיהן של לפחות שתיים מתוך ארבע ממלכות עולמיות אלה נזכרים כאן: בבל (שנער) ומדי (עילם). רואים אנו שכבר בראשית העת העתיקה, יצאו שתי ממלכות אדירות אלה במסעות כיבוש לארץ ישראל והאזורים הסובבים, ושארץ ישראל נכבשה על ידיהם כבר אז (עיין בראשית רבה מב, ב).
אמת תמידית התגלתה כאן לאברהם: עושר משעבד אומות – גם מבפנים וגם מבחוץ. הוגד לנו (עירובין נד.) שכשנאמר בכתוב ״חָרות על הלוחות״ (שמות לב, טז), אל תקרא ״חָרות״ אלא ״חֵרות״. אדם יכול להיות בן חורין אמיתי – בפנימיותו ובחיצוניותו – רק אם הוא כפוף לשלטון התורה המוסרית (עיין פירוש לעיל ט, כז).
אמת נוספת התגלתה כאן לאברהם, הוא עמד פנים מול פנים עם מציאות שנגעה במיוחד לעמו. באותה ארץ שהובטחה לו כמולדת העתידה של עמו, הנסיון הראשון שעמד בפניו היה רעב, והשני מלחמה! הארץ אינה מעניקה, מעצם טבעה, לא הצלחה חמרית ולא עצמאות מדינית. בשתי בחינות אלה, ארץ ישראל היא הניגוד הגמור של מצרים. פוריותה של הארץ תלויה בחסדי שמים, ומעמדה המדיני אף הוא תלוי באחרים; היא איננה מסוגלת להציב התנגדות מול פולש זר. כשלעצמה, נוטה ארץ ישראל לרעב ולתלות מדינית. מיקומה בצומת הדרכים בו נפגשות אירופה, אסיה, ואפריקה, הביא לכך שכל המלחמות הגדולות שזעזעו את העולם גרמו לה נזקים חמורים.
אך דווקא משום כך היא נבחרה. אילו היו ישראל מייסדים חיים קדושים בארץ זו, לא היה מעז שום אויב להתקרב לגבולותיה. שלוש פעמים בשנה היו נעזבים גבולות הארץ, ונותרים פרוצים וחסרי הגנה, אך ״לא יחמוד איש את ארצך״ (עיין שמות לד, כד). כל המלכויות היו נלחמות זו בזו ועוברות סמוך לארצו של ישראל, אבל אף חרב לא תבוא בגבולות ארץ זו – הפורחת מכל אך מחוסרת המגן מכל – ״וחרב לא תעבר בארצכם״ (ויקרא כו, ו). כל אומות העולם היו רואות אז עין בעין: ״ה׳ נמצא שם!⁠״ ה׳ הוא מעוזו של ציון; ישועתו עומדת במקום חומה ומבצר: ״אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב״ (תהלים מח, ד); ״יְשׁוּעָה יָשִׁית חוֹמוֹת וָחֵל״ (ישעיהו כו, א). כל הבטחות הנביאים לעתיד היו כבר מתקיימות לפני אלפי שנים; ציון הייתה זורחת כאור לגויים, והעמים היו אומרים: ״לְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם״ (זכריה ח, כג).
עבור עם ישראל, העתידים להתגורר בסביבות חורבותיהן של סדום ועמורה, משמשים האירועים המתוארים בפסוקים אלה כאזהרה: בהעדר כח מוסרי העומד מנגד, שפע ותפנוקים הם אויביה הטבעיים של החירות. ישראל לא יזכו לחירות ועצמאות בארץ הזאת, אלא אם כן יתמסרו לתורה בכל מאודם. ארץ עשירה ״זבת חלב ודבש״ נוטה לגדל אוכלוסייה של חלשים. רק הכנעה לעול התורה מבטיחה חירות ועצמאות. כל שדה בארץ ישראל צריך לשאת את חותם שלטון התורה (כלאים), ודבר זה נוגע בחומרה מיוחדת לענין גידול ענבי יין, טיפוח הצמח המסמל יותר מכל שפע ותענוגים (כלאי הכרם, איסור הנאה). בכל מקום, ובכל זמן, תישמע אזהרה זו: רק על בסיס התורה יפרח ישראל; ופריקת עול התורה, תוליך אותו להרס חמרי וחברתי.
השתתפות אברהם באירועים אלה הייתה מעשה לא פשוט עבורו. חמשת המלכים נעשו כפופים לכדרלעומר; ולבסוף, הם מרדו. ודאי שהייתה להם עוצמה רבה, שהרי כדרלעומר הוכרח לקרוא למלכויות בנות בריתו לעזור לו להכניע אותם, אך לבסוף הוכו. ועתה בעזרת ה׳, הצליח אברהם – הוא לבדו בלוית אנשים מבני ביתו – להתגבר על מלך מלכים ארצי זה! אברהם כובש מחדש את הארץ פשוטו כמשמעו. הוא רודף אחר כדרלעומר כמעט לכל אורך הארץ, מחברון עד לדמשק, מגרש אותו ומשחרר את הארץ. הבטחת הקב״ה ״לך אתננה״ מתקיימת, כפשוטה, לנגד עיניו.
כך רואים גם הנביאים בחזונם, שארבע מלכויות יכבשו את העולם, וגם ארץ ישראל תיפול בידיהם, אך עם ישראל יתגבר על כולם ובעזרת ה׳ ישלוט על העולם.
שאלות:
למה האריך בספור מלחמות המלכים זה עם זה. וספור מה שהכו את רפאים וכו׳ שכ״ז אין צורך לספרם בתורה האלהית.
ויהי בימי אמרפל – ארבעה מלכים אלה התחברו לכבוש ארצות ולהרגיז הארץ. ולדעת חז״ל אמרפל זה נמרוד, שמלך שנער הראשון היה נמרוד ואחר שכבש מלכות אשור כמ״ש מן הארץ ההיא יצא אשור כנה שמו אמרפל שמלכי אשור נקראים בשם פול, ובימי אמרפל כבר היו עוד ג׳ מלכים כובשי ארצות והיה כריתת ברית ביניהם שימלכו ארבעתם בכפה, ולתכלית זה עשו מלחמה את ברע מלך סדום וכו׳ ונצחום במלחמה.
IT OCCURRED IN THE DAYS OF AMRAPHEL. These four kings joined together to conquer many lands and disturb the face of the earth1. Our Sages2 identify Amraphel with Nimrod, the first king of Shinar. Later, after subduing the kingdom of Ashur — as it is written3, from that land (to) Ashur (he) departed — he called himself Amraphel because the kings of Ashur are called Phul. Besides him, there also reigned three other kings who had embarked on conquest — and they formed an alliance among themselves in order to rule everyone else by force. Towards this end they made war on Bera, king of Sodom, and on the others, and were victorious.
1. I.e., change the boundaries of nations.
2. Gen. R. 42:4.
3. Gen. 10:11.
אמרפל: ובפסוק ט׳ כתיב בראשונה כדרלעומר. היינו משום דבגדולה והנהגת המלוכה בתוך המדינה היה אמרפל בראש, אבל בגבורה ובמלחמה היה כדרלעומר בראש1. ועוד עיין בסמוך (פסוק ט׳) ישוב אחר על שינוי הסדר. ומכל מקום גם זה הטעם2 מוכרח מפסוק י״ז שתלה העיקר בכדרלעומר3.
1. ויתכן שזו כוונת רש״י בפסוק ה׳ (בעקבות הב״ר) כשכתב ׳לפי שהוא היה בעל המעשה, נכנס בעבי הקורה׳, ומתחבטים מפרשי רש״י מהי הכוונה ׳בעל המעשה׳ הרי החשוב והראש היה אמרפל. ע״פ רבינו הכוונה שהיה הראש בגבורה ובמלחמה, לכן מצב של מרד מעמיד את כדרלעומר להיות ׳בעל המעשה׳.
2. שכתב כאן רבינו.
3. וכך גם בפסוק ה׳ הסמוך.
וספור מלחמת המלכים בא להגידנו כי לפני שחת ה׳ את סדום ואת עמרה היו שם ערים רבות ושדי תבואה; ועוד שכדרלעמר נצח גוים רבים ועצומים כרפאים והאימים והזוזים (לפי דברי רש״י הן הם הזמזמים ששמם מוכיח על גבורתם וחכמתם בתכסיסי המלחמה), ואת החרי בהררם שעיר מקום מבצר בחגוי סלע, ואת כל שדה העמלקי מוראו של ישראל (אמת הוא שעמלק היה בנו של אליפז בן עשו, ויכלנו לפרש את כל שדה העמלקי עמים יושבים בארצות שבימי משה נתישב העמלקי בהן; מכל מקום אין לנו ראיה ברורה שהעמלקי הם יוצאי ירך עמלק בן בנו של עשו, ולא היה לעם טרם יולד הוא, כי אולי היה לפניו איש אחר נקרא בשם עמלק) וגם האמרי אשר כגובה ארזים גבהו התקיף מכל שבעת העממים, וגם חמשת המלכים יחד, ואחר כל הגבורות האלה הפך עורף הוא וכל חילו לפני אברהם וחניכיו, ומזה נדע כי לה׳ המלחמה, ואת אשר יחפץ יושיע, וכ״ז לכונה עצמה שנכתבה קללת כנען ופסוק והכנעני או בארץ.
כדר-לעומר. יש להעיר כי שם כדר הוא חלק בשמות שונים וכאן. הוא בשם כדר-לעומר וגם נמצא בשם נבו-כדר-צר כי אין ספק כי נבו עקרו שם האלוה ונקרא המלך על שמו, עיין Oppert Etudes Assyriennes 14. שדעתו שכדר בל׳ אשור הוראתו בן, או בכור, ואולי מזה שם כדור הנזכר בתלמוד.
(הקדמה) ד. אברם יוצא למלחמה בגלל לוט (פרק י״ד)
בטעות חושבים רבים, שמגמת הפרק הזה היא להראות את אברם כגיבור מלחמה. אולם, אין לך דבר שיהיה רחוק מכל כתבי התנ״ך, מאשר הרצון לפאר את גיבוריו כגיבורי מלחמה. גיבורי התנ״ך, ״גיבורי כח עושי דברו״1 הם, ולא גיבורי מלאכת המלחמה העקובה מדם. אבל כוונת הכתוב היא להראות, כיצד אברם נשאר נאמן לשאר בשרו לוט, למרות שהלה נפרד ממנו, וכיצד הוא עושה את הטוב לשמו, ללא כל יתרון בשביל עצמו.
ואגב זה מראה הכתוב, כיצד לוט, שאמנם חשב כי בחר במקום מושב עשיר ופורה, מסתבך ובא בצרה גדולה, ממנה הוא ניצל רק הודות לעזרת קרובו; ועוד, כיצד אברם מחייב תודה לו את כל הארץ, תודה שאמנם מובעת לו על ידי מלכי⁠־צדק;⁠2 ולבסוף, כיצד משכה ארץ ישראל כבר בימי קדם את תאוות הכיבוש של שכניה הצפוניים — רמז וסימן לישראל שמשם ייסרוהו,⁠3 אם יסור מדרכו ית׳. ויצויין, שזהו המקום היחיד שבסיפור תולדות האבות הראשונים, שאינו אלא סיפור תולדות משפחה אחת, אשר יש בו משום חריגה לתוך תחום תולדות העמים.⁠4 וייתכן שקטע זה מקורו בספר מלחמות ה׳,⁠5 שכן, מלכי⁠־צדק מברך את ה׳ על מסירת המלכים בידי אברם (להלן פסוק כ׳), הווה אומר, שמלחמה זו למלחמות ה׳ היא נחשבת; וממקורו בספר שבו מרוכזים סיפורי מלחמות אלה הועתק אף תיאורה של מלחמה זו לתורה, על פי ה׳.
(א) ויהי בימי וגו׳ – זוהי קביעת הזמן, והסיפור השייך לקביעה זו הוא — ״עשו מלחמה״ וגו׳. כל השמות נקשרים אל ״בימי״, והם גם הנושאים לנשוא ״עשו מלחמה״; כמו לעיל ט, ו6
אמרפל – יש7 המזהים אותו עם מלך בבל המפורסם שהיה חי בערך 2100 שנה לפני הספירה.⁠8
שנער – ראה לעיל י״א:ב׳.
אריוך – מוזכר גם בדניאל ב׳:י״ד.
אלסר – לפי תרגום יונתן תלסר. לפי חוקרים חדשים הרי זה אריאקו מלך לַרסה, בנו של כוּדר-מאבווּג, מלך עילם.⁠9
כדרלעמר – בכתבות עתיקות נמצאו כמה שמות מלכים מימי קדם, שההברות ״כודור״ הם חלק מהם. וכן מוזכר בהן אליל עילמי בשם לַגַמַר.⁠10
ותדעל מלך גוים – שני שמות אלה לא זוהו כלל. מסתבר שסדר מנייתם של מלכים אלה כאן הוא סדר אלף⁠־בית, שכן בראשם עמד כדרלעומר, אשר אמנם נמנה להלן11 בראש.⁠12
2. להלן יח ואילך.
4. לא יפלא איפוא, שלא מעטים מן המבקרים החדשים מראים ענין מיוחד בפרק זה, שבו מצאו, כך הם מאמינים, את הקטע היחיד שדן בתולדות ימי קדם. איוולד (431 .Geschichte 1. P) כותב: ״...ולא נותר לנו איפוא אלא לשבח את המזל הנדיר אשר הודות לו נשמר לנו קטע מאלף יחידי זה, כי זה אשר ירצה עוד לפקפק, למרות הכרה מדוייקת של קטע זה, בקיומם הממשי של אברם ולוט ובגדולתו ההיסטורית של אברם, אין להניח שיהיה מוכן לראות כוודאות היסטורית משהו בשטח זה״.
אולם, אחרים (כגון Noldecke, Untersuchungen zur 561.Kritik des A, T. p וגם ולהאוזן ועוד) מכחישים מהימנותו של קטע זה חרף הפרטים שנמסרים בו. כמובן שאין לנו שום ענין להיכנס בתחומם של אלה, לא של השוללים ואף לא של המחייבים. אבל עניננו הוא לקבוע עובדת חילוקי דעות אלה, כדי להראות בהם, שאין לחשוב כי מן הבחינה המדעית אין מקום לראות כעובדה היסטורית מוכחת דבר שאנשי מדע מפוכחים רואים כאגדה בלבד. בכל מקרה מעין דא נצביע על פרק זה, שמן הדיונים סביבו מתבהר, כי קטע אחד עשוי לעורר רושם שונה אצל החוקרים השונים שדנים בו.
והנה לגבי פרקנו זה סובר איוולד, שהוא מבוסס על מקורות חוץ. למסקנה זו הוא מגיע בשל הכינוי ״העברי״, שניתן לו לאברם בו (להלן פסוק י״ג). אחרים (כגון דילמן) רוצים לחזק דעה זו בטענה, שאין כל הסבר אחר לכינוי זה, שניתן לאברם כאן, וכאן בלבד, שכן בשביל הקורא העברי אין בציון כינוי זה משום הענקת מהימנות יתר למסופר. לדעתם מצא ״העורך״ את שמו של אברם העברי מוזכר בספר או בכתבה שדן במסע זה של מלכי המזרח, והדבר נראה לו די חשוב כדי להשתמש בו בתיאורו את חיי אברם, מבלי למחוק כינוי זה, שאכן אין לו עוד כל חשיבות בקונטקסט החדש.
אלא שלאמיתו של דבר סיבת הזכרת כינוי זה היא אחרת לגמרי, וראה להלן בפירושנו לפסוק יג.
5. ר׳ במדבר כ״א:י״ד והשווה ראב״ע ורמב״ן שם.
6. איוולד § 303 ב.
7. שרדר וכן י׳ הלוי.
8. אמנם הוא חיסל, מאוחר יותר, את שלטונו של מלך עילם, אך נראה שבשעה זו היה הוא, כשאר המוזכרים כאן, מגרוריו של כדרלעומר.
9. השווה דליצש, Genesis, ע׳ 539.
10. השווה 174 .Hommel, Altisr. Ueberl. P.
11. פסוק ט׳.
12. מכתבות אסורבניפל (מן השנה 645—) ידוע, כי 1635 שנה קודם לכך השתלט מלך עילם בשם כודורנחונדי על צפון בבל. לאחר מכן כבש כוּדור⁠־מאבוּג את דרום בבל ומינה את בנו רים⁠־סין (אריאקו) מלך לרסה. גם הוכח שמלכות עילם זו השתרעה על סוריה וכנען .(Schrader, Die Keilinschriften u. d A. T.)
ויהי בימי אמרפל – א״ר לוי ואיתימא ר׳ יונתן, דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, כל מקום שנאמר ויהי בימי – אינו אלא לשון צער, ודכותה ויהי בימי אמרפל – כתיב בתרי׳ עשו מלחמה.⁠1 (מגילה י׳:)
אמרפל – פליגי רב ושמואל, חד אמר נמרוד שמו ולמה נקרא שמו אמרפל, שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש, וחד אמר אמרפל שמו ולמה נקרא שמו נמרוד, שהמריד את העולם כלו עליו במלכותו.⁠2 (עירובין נ״ג.)
כדרלעומר – כדרלעומר שם אחד הוא, ואע״פ דפסיק להו ספרא בשתי תיבות, אבל בשתי שיטין לא פסיק להו.⁠3 (חולין ס״ה.)
1. וכתבו המפרשים בטעם הדבר דכיון דמייחס הימים לאדם אחד כאלו לו לבדו הם ולא לכל העולם, ובאמת הול״ל ויהי בימים ההם, אלא ודאי משום שהם ימי צרה ומאתו יתברך לא תצאנה הרעות, לכך תלה באותו האיש שמענין הספור.
2. טעם הדבר בכלל שהכריחם לומר דאמרפל היינו נמרוד פירש מהרש״א משום דבנמרוד כתיב הוא החל להיות גבור ציד, שפירושו שהוא הי׳ המתחיל ללחום מלחמות בעולם, והכתוב לא בא לסתום אלא לפרש, וכיון שמלחמה הראשונה שנזכרה בתורה היא מלחמת ארבעה מלכים [וכמ״ש בתנחומא חרב פתחו רשעים אלו ד׳ מלכים, אמרפל וכו׳] נמצא דנמרוד ע״כ הוא אמרפל שהתחיל, ואחד הוי שם העצם ואחד שם התאר, למר כדאית לי׳ ולמר כדאית לי׳, וע׳ בפי׳ הרא״מ.
3. יש להעיר מה הכרח הוא זה, הא אפילו אי הוי פסיק בשתי שיטין ג״כ אפשר שיהי׳ רק שם אחד, דכן איתא לחד מ״ד בירושלמי סוטה פ״ז ה״ד דשם בנימין הי׳ כתוב על אבני החושן בן על אבן אחת בסוף וימין על אבן אחת בראש, וי״ל דשאני שם בנימין שבהפרדו יש משמעות מובן בשני השמות, משא״כ שם כדרלעומר בהפרדו אין להם כל מובן, ולכן אם לא היו שני שמות אין באפשר לכתוב בשני שיטין.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳ליקוט מכתבי הרמב״םליקוט מחכמי צרפתרד״קפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ב) עָשׂ֣וּ מִלְחָמָ֗ה אֶת⁠־בֶּ֙רַע֙ מֶ֣לֶךְ סְדֹ֔ם וְאֶת⁠־בִּרְשַׁ֖ע מֶ֣לֶךְ עֲמֹרָ֑ה שִׁנְאָ֣ב׀ מֶ֣לֶךְ אַדְמָ֗ה וְשֶׁמְאֵ֙בֶר֙ מֶ֣לֶךְ צְבֹיִ֔יםא וּמֶ֥לֶךְ בֶּ֖לַע הִיא⁠־צֹֽעַר׃
they made war with Bera, king of Sedom, with Birsha,⁠1 king of Amorah, Shinav, king of Admah, Shemever, king of Tzevoyim, and the king of Bela, which is Tzo'ar.⁠2
1. Birsha | בִּרְשַׁע – See Rashi that both this name, containing the word "רשע" (wicked) and Bera, containing the word "רע" (evil) might hint to the wicked nature of the kings.
2. which is Tzo'ar | הִיא צֹעַר – Tanakh is sharing that in the time of Moshe, the city of Bela was known as Tzoar. The name was changed after Lot fled there from Sedom, as described in Bereshit 19:17-22.
א. צְבֹיִ֔ים ל-כתיב=<צְבֹיִי֔ם> (מקום הטעם) והשוו להלן פסוק ח׳ ובפרשת נִצבים (דברים כט,כב).
• (צביים) [צְבוֹיִ֔ם] =ו (כתיב ״צְבֹיִ֔ים״ ומסור עליו <חס׳ ו׳>); וכמו כן בתיגאן ובכתבי⁠־יד ספרדים ובדפוסים. ומשמע כמו כן ב-ש1,ק3: כתיב=״צְבֹיִ֔ים״ אמנם אין בהם הערת קרי.
• הערת ברויאר
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשרד״צ הופמןעודהכל
[יד] 1עשו מלחמה, תנא שלום נתן בשע״ו אותיות ושע״ו באותיותיו מלמד הרודף שלום אין תפלתו חוזרת ריקם, אלא מעתה דכתיב עשו מלחמה מאי, התם נמי ומה כשכתוב מנין שלום כך בקשו להחריב את העולם ולהזדוג [ולהזיק] את אברהם אם אינו כתוב עאכו״כ. (מסכת כלה רבתי פ״ג)
[טו] 2עשו מלחמה את ברע וגו׳, ר׳ מאיר היה דורש שמות ר״י בן קרחה היה דורש שמות, ברע, שהיה בן רע, ברשע, שהוא בן רשע, שנאב, שהי׳ שואב ממון, ושמאבר, שהי׳ פורח ומביא ממון ומלך בלע היא צוער, שנתבלעו דיוריה. (בראשית רבה מ״ב)
[טז] 3היא, אחת עשרה היא כתיב ביו״ד בתורה, הראשון הוא מלך בלע היא צער. (אדר״נ פל״ד)
1. בשע״ו אותיות, פי׳ תיבת שלום בגימ׳ שע״ו כמו עשו. וע״ז הוא דפריך דאיך נפרש תיבת עשו דכתיב גבי מלחמה ומתרץ כו׳ דהמלחמה היתה ג״כ בשלום. ושע״ו באותיות, מפרש בהגהות צ״ל ושוע באותיות והוא שועה מלשון של תפלה ובזה עולה היטב הסיום מלמד.
2. בתנחומא לך א״ח. עשו מלחמה את ברע שהיה רע לשמים ולבריות, ברשע שנעשה רשע, שנאב שהיה שונא לאב שבשמים, שמאבד שאמר אעלה באבר על במתי עב. וכ״ה במדרה״ג דרשת הב״ר ותנחומא, ובלק״ט גורס רק ר״מ דורש שמות, ולא ריב״ק, וכ״ה גירסת הב״ר כת״י. ובמדרש אגדה הוא בשנוי לשון, ברע שכל ימיו היה ברע. שנאב שהיה שונא לאבינו שבשמים, ושמאבר שאמר מי יתן לו אבר ואעלה ואשב לי ברקיע ואעשה לי שם. בלע שהיתה ראוי׳ שתבלע דיוריה אלא היא צוער. וע״פ גרסתו מיושב מה שהקשו על הדרש בלע שנתבלעו דיוריה דהרי כתיב בקרא לקמן יט. לבלתי הפכי את העיר. דהכוונה שראויה שתבלע. ועי׳ בפי׳ הרמב״ן כאן הטעם שלא נזכר שם המלך מפני שהיתה עיר קטנה ולא הי׳ לו שם על פני חוץ, ועי׳ בס׳ לבנת הספיר מ״ש בזה, וכפי׳ הרע״ב, ובמס׳ כלה רבתי פ״ג איתא תנא ואלו שהיו עם אברם חייבים היו יותר, מהם ושמותיהן אתה יודע כינוי שמותיהן. ברע ברעה, ברשע ברשעתה, שנאב שנא אביו, שמאבר שם (אבר). בלע בולע. ע״כ. וכ״ה בכת״י מדרש אור האפלה ושמאבר ששם לו אבר. ובחמדת הימים את ברע שגדל ברע, ואת ברשע שגדל ברשע כו׳. שמאבר שביקש לשים אבר לעלות לשמים דכתיב אעלה וגו׳ ומלך בלע שבולע ממון שבעולם על הבריות בלע כד״א ותסיתני בו לבלעו חנם. ועי׳ בפי׳ הרע״ב כאן על פרש״י מנ״ל לדרוש כל אלו השמות לגנאי ולמה לא דרש כמו כן ברע וברשע. ותימא שלא הביא דברי הב״ר הנ״ל. ויש להעיר מ״ש בפענח רזא מלך צבוים צביים כתיב לומר שהיתה ארץ צבי כדאיתא בכתובות קיב. גם האנשים קלי מרוץ כאחת הצבויים. ע״כ. ואולי י״ל דמשום זה דרשו גם השם שמאבר כנ״ל שרצה לשום אבר לעלות לשמים.
3. באדר״נ נו״ב פל״ח, ובפרקי דרבינו הקדוש פרק אחד עשר. ויש שנוי בדבר אחד בין אדר״נ נו״א לנו״ב, בנו״ב מביא קרא שבת שבתון ״היא״ באחרי מות. ובנו״א איתא והיא לא נתפשה במדבר ה, יג. ובפרקי דרבינו הק׳ איתא כמו בנוסח ב׳. ובירושלמי תענית פ״ד ה״ב אי׳ שלשה ספרים מצא בעזרה כו׳ ״וספר היא״ כו׳ באחד מצא כתוב תשע היא ובשנים כתוב אחת עשרה היא וקיימו שנים ובטלו אחד. ובמס׳ סופרים פ״ו איתא מאמר זה בשנוי. באחד מצאו כתוב אחד עשר הוא ובשנים מצאו כתוב אחד עשר היא וקיימא שנים ובטלו אחד. והכוונה שמצאו כתוב דאע״פ שהכתיב ״הוא״ הקרי ״היא״ ועי׳ במפרשי הירושלמי שם. ובאו״מ מעתיק דברי הפרקא דרה״ק בהוספת לשון משלו ובהרבה טעותים.
עֲבַדוּ קְרָבָא עִם בֶּרַע מַלְכָּא דִּסְדוֹם וְעִם בִּרְשַׁע מַלְכָּא דַּעֲמוֹרָה שִׁנְאָב מַלְכָּא דְּאַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מַלְכָּא דִּצְבוֹיִם וּמַלְכָּא דְּבֶלַע הִיא צוֹעַר.
They waged war against Bera, king of Sedom, Birsha, king of Amorah, Shinav, king of Admah, Shemeiver, king of Tzevoyim, and the king of Bela, which is Zoar.

עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צביים [קרי: צְבוֹיִים] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר
עֲבַדוּ (ח״נ: סַדַּרוּ) קְרָבָא עִם בֶּרַע מַלְכָּא דִּסְדוֹם וְעִם בִּרְשַׁע מַלְכָּא דַּעֲמֹרָה שִׁנְאָב מַלְכָּא דְּאַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מַלְכָּא דִּצְבוֹיִים וּמַלְכָּא דְבֶלַע הִיא צוֹעַר
א. ״עָשׂוּ מִלְחָמָה״ – ״עֲבַדוּ קְרָבָא״ ולא כנוסחי ״סַדַּרוּ״ שהשתבשו עם ״וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה״ (ח) ״וְסַדַּרוּ״.⁠1
ב. ״את״ – ״עם״. וכן ״את כדרלעמר״ (פסוק ט) ״עם כדרלעמר״. אלה שלושה מארבעים אֶת המתורגמים עִם [ולא: יָת] (נרשמו לעיל א ד) ללמדנו שתיבת ״את״ האמורה כאן אינה מלת-מושא אלא מלת יחס.
תרגום כקרי
ג. רמ״מ כשר שחקר את יחס התרגומים (ת״א, ״יונתן״, ת״נ) לקרי ולכתיב, מצא ששמות אומות ואנשים מתורגמים תמיד על פי הקרי כבפסוקנו שבו כתיב ״צביים״ וקרי ״צְבֹיִים״ ות״א ״מַלְכָּא דִּצְבוֹיִים״. וכן ״וְאָהֳלִיבָמָה יָלְדָה אֶת יעיש״ (בראשית לו ה) ותרגם ״יְעוּש״, כקרי. לדעתו זהו קו קבוע בתרגומים; תרגום כקרי. ואולם מסקנתו גורפת וישנם גם יוצאים מן הכלל.⁠2ׁ
1. ראה ״מרפא לשון״.
2. ראה ״תורה שלמה״, לה, עמ׳ צ ואילך. אך עיין גם ביאורנו לפסוק ״אשר לא יעדה״ (שמות כא ג).
סדרו קרבא עם ברע מלכא דסדום ועם ברשע מלכא דעמרה שנאב מלכא דאדמה ושמאבר מלכא דצבוי׳ ומלכא דקרתאא דבלעת דיירי היא זער.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דקרתא״) גם נוסח חילופי: ״דכרכה״.
עבדו קרבא עם ברע דעובדוי בביש מלכא דסדום ועם ברשע דעובדוי ברשיעא מלכא דעמורא שנאב דאפילו לאיבו⁠(ד){י} הוה שני מלכא דאדמה ושמאבר דמחבל איבריה ליזניה מלכא דצבויים ומלכא דקרתא דבלעת דיירהא היא זוער.
made war with Bera, whose deeds were evil, king of Sedom, and with Birsha, whose deeds were with the wicked, king of Amora: Shinab, who had hated his father, king of Admah, and Shemebar, who had corrupted himself with fornication, king of Zeboim; and the king of the city which consumed (Bela) the dwellers thereof, which is Zoar.
[ה] עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע וגו׳ – רַבִּי מֵאִיר הָיָה דוֹרֵשׁ שֵׁמוֹת, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה הָיָה דוֹרֵשׁ שֵׁמוֹת, בֶּרַע, שֶׁהָיָה בֵּן רַע. בִּרְשַׁע, שֶׁהָיָה בֵּן רָשָׁע. שִׁנְאָב, שֶׁהָיָה שׁוֹאֵב מָמוֹן. וְשֶׁמְאֵבֶר, שֶׁהָיָה פּוֹרֵחַ וּמֵבִיא מָמוֹן. וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צוֹעַר, שֶׁנִּתְבַּלְּעוּ דָּיוֹרֶיהָ.
עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע – שֶׁהָיָה רַע לַשָּׁמַיִם וְלַבְּרִיּוֹת. בִּרְשַׁע, שֶׁנַּעֲשָׂה רָשָׁע. שִׁנְאָב, שֶׁהָיָה שׂוֹנֵא לָאָב שֶׁבַּשָּׁמַיִם. שֶׁמְאֵבֶר, שֶׁאָמַר אֶעֱלֶה בָּאֵבֶר עַל בָּמֳתֵי עָב.
They made war with Bera, etc. (Gen. 14:1–2). They made war against Bera1 because he was wicked in the sight of God and man; they made war upon Birsha because he had behaved evilly; they fought against Shinab because he detested the Heavenly Father; and Shemeber because he had said, “I will ascend with a wing above the heights of the clouds.”
1. Each name contains the word that describes his sin: Bera, ra (“wicked”), Birsha, rasha (“evil”), Shinab sana (“hate”), Shemeber, eber (“limb,” hence “wing”)..
את ברע מלך סדום1שכל ימיו היה ברע.
ואת ברשע – שכל ימיו היה ברשע.
שנאב מלך אדמה – שהיה שונא לאבינו שבשמים.
ושמאבר – שאמר מי יתן לי אבר ואעלה ואשב לי ברקיע ואעשה לי שם.
בלע2שהיה ראויה שתבלע דיוריה אלא היא צוער.
1. שכל ימיו היה ברע כו׳. הוא כמו שהוא בתנחומא הנדפס מכבר לך אות ח׳ ודורש בפנים אחרים בב״ר פמ״ב אות ה׳, ומובא בלקח טוב, וברש״י מובא בסגנון לשון המחבר.
2. שהיתה ראויה שתבלע דיוריה וכן בב״ר שם שנתלבעו דיוריה ע״ש בפי׳ מהרז״וו.
עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדוֹם – רַבִּי מֵאִיר הָיָה דּוֹרֵשׁ שֵׁמוֹת, בֶּרַע בֶּן רָע, בִּרְשַׁע בֶּן רָשָׁע. שִׁנְאָב, שֶׁהָיָה שׁוֹאֵב מָמוֹן, וְשֵׁמְאֵבֶר שֶׁהָיָה פּוֹרֵחַ וּמֵבִיא מָמוֹן. וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר שֶׁנִּתְבַּלְּעוּ דִּיוּרֵיהּ.
אנהם חרבו ברע מלך סדם וברשע מלך עמרה שנאב מלך אדמה ושמאבר מלך צבוים ומלך בלע הי זגר.
שעשו מלחמה עם ברע מלך סדום וברשע מלך עמורה, שנאב מלך אדמה ושמאבר מלך צבויים ומלך בלע היא צוער.
[ברע – רע לשמים ורע לבריות.
ברשע – שנתעלה ברשע.]⁠א
שנאב – שונא אביו שבשמים.
שמאבר – שם אבר לעוף ולקפוץ, למרוד בהקב״ה.
בלע – שם העיר.
א. הביאורים בסוגריים המרובעים מופיעים בכ״י לייפציג 1, ס״פ 118, אך הם מצויינים כתוספת בכ״י ויימר 651, והם חסרים בכ״י מינכן 5, המבורג 13, פירנצה III.3, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, ודפוס רומא.
ברע BERA – Evil (רע) towards God and evil towards mankind (Tanchuma Lekh Lekha 8).
ברשע BIRSHA – Because he excelled at wickedness (רָשַׁע) (Tanchuma Lekh Lekha 8).
שנאב SHINAB – He hated (שנא) his Father (אב) in heaven (Tanchuma Lekh Lekha 8).
שמאבר SHEMEBER – He set his wings (שם אבר) to fly and flap to rebel against the Blessed Holy One (Tanchuma Lekh Lekha 8).
בלע BELA – is the name [of this king's city].⁠1
1. The king's own name is not mentioned here.
עשו מלחמה את ברע מלך סדום1ר׳ מאיר היה דורש שמות. ברע שהוא בן רע. ברשע שהוא בן רשע. 2שנאב שהיה שואב ממון. שמאבר 3שהיה פורח ומביא ממון. ומלך בלע הוא צוער. שנתבלעו דיוריה.
1. ר׳ מאיר היה דורש. ב״ר שם. ילקוט שם. ועיין תנחומא לך דורש בפנים אחרים. ועיין ברש״י עה״ת.
2. שנאב שהיה שואב ממון. והנו״ן נוספת.
3. שהיה פורח. דרש שמאבר שם אבר כנשרים לפרוח ולהביא ממון.
ברע, ברשע – על שהיו רעים וחטאים, נקראו מלכיהם על שם רשעם. וגם דייניהן כמו כן, כמו שמפורש בחלק (בבלי סנהדרין ק״ט:): שקראי ושקרוראי זייפי דמצלי דין.
ברע, ברשע – BERA, BIRSHA – Since they were wicked and sinners, their kings were named after their wickedness [literally, "in evil" and "in wickedness"]. And also their judges likewise, as is explicated in Chelek (Bavli Sanhedrin 109b): [There were four judges in Sodom:] Liar and Habitual Liar, Forger, Perverter of Justice.
עשו מלחמה – עתה מספר המלחמה שהיתה ביניהם בעמק השדים לא המלחמות הראשונות שהיו ביניהם עד שהכניעו ארבעה מלכים את החמשה – עד שהיו להם עבדים.
עשו מלחמה, now the Torah tells of the battle between them in the valley of Sidim. The fact that there had been previous wars resulting in the five kings becoming subservient to the four kings is mentioned only as a backdrop to this war that prompted Avram’s involvement.
ומלך בלע היא צוער – כתיב ביו״ד.
מלך צבייםצבייםא כתיב, צבוים קרי.
א. כן בדפוס ונציה רפ״ד. בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224 חסרה מלת: ״צביים״.
מלך צביים, although the word: צביים is spelled as shown, it is read as if it had been spelled: צבוים.
ומלך בלע היא, the pronoun היא (feminine), shows that the word בלע refers to the name of the city, not the name of the king, (who is masculine).
מלך צבויים – [צביים] כתי׳. לומ׳ שהיה ארץ צבי כדאמ׳ בשילהי כתובות (קיב.). וקלים כצבי על ההרים ?לההר? שנ׳ והנשארים הרה נסו (בראשית יד:י).
עשו מלחמה – וא״ת למה נתעוררו אלו למלחמה. וי״ל לפי שהם היו בני שם. וכדר לעמר וחביריו היו בני חם1. ונח נתנם להם לעבדם. לכך מרדו בו. לפיכך יצאו עליהם למלחמה להכניסם לעבדות.
1. כלומר, החמשה מלכים (ברע מלך סדום, ברשע מלך עמרה, שנאב מלך אדמה, שמאבר מלך צביים, בלע מלך צער) היו מבני שם, והארבעה מלכים (כדרלעמר מלך עילם, תדעל מלך גוים, אמרפל מלך שנער, אריוך מלך אלסר) היו מבני חם.
מלך צבויים – צביים כתיב לומר שהיתה ארץ צבי כדאיתא בשלהי כתובות גם האנשים קלי מרץ כאחד הצביים.
וטעם ומלך בלע – מפני שהמלך על עיר קטנה, ואנשים בה מעט,⁠1 ולא שם לו על פני חוץ.⁠2
1. השוו ללשון הפסוק בקהלת ט׳:י״ד.
2. השוו ללשון הפסוק באיוב י״ח:י״ז.
AND THE KING OF BELA. The reason [why Scripture does not mention his name as it does with the kings of Sodom, et al], is that he ruled over a small city with few men in it and he had no generally recognized reputation.
מלך בלע – פי׳ שמלך על עיר קטנה ואנשים בה מעט ולא שם לו על פני חוץ:
מלך בלע, i.e. a king who ruled only over a small city, a city boasting few inhabitants.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

שנאב שונא אביו שבשמים ושמאבר שם אבר לעוף למרוד בהב״ה. שאלה ג״כ שמות מורכבים הם שנאב שונא אב ושמאבר שם אבר ומה שדרשו אותם בס״ין והם בשי״ן הוא הפך מה שדרשו גבי ושם דרך אראנו אל תיקרי ושם אלא ושם שצריך לשום דרכיו שהוא בס״ין מענין שימה ודרשו אותו בש״ין מענין שומא אף כאן אל תיקרי שם אבר אלא שם אבר בס״ין ואל תיקרי שנאב אלא שנאב בסי״ן:
בלע שם העיר. פ׳ שם העצם בלע אבל צוער הוא תואר מענין מצער כי כן כתו׳ ע״כ קרא שם העיר צוער ואעפ״י שדרשו בב״ר בלע על שם שנתבלעו דיוריה הפשט ימאן זה מפני שאחריו היא צוער ואם בלע מורה על שם המקרה איך יודיע שם המקרה עם שם המקרה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואמר עשו מלחמה את ברע מלך סדום וגו׳ – להורות על רשעם ועל פחיתותם כי שמם יורה על רשעתם. ברע מלך סדום על שם שהיה רע. ברשע על שם שהיה רשע. שנאב שונא אב לאביו שבשמים ולאברהם שהיה אב המון גוים. שמאבר שם אבר לעוף. מלך בלע שהוא נבלע במעשיו. ולהורות על פחיתותם מצד חטאם אמר שהיו ה׳ מלכים והאחרים היו ארבע. ואמר שחברו אל עמק השידים הוא ים המלח. להורות גם כן על פחיתותם כי אחר שהיו במקום מסוכן כזה והמלחמה להם פנים ואחור והנס מקול פחד המלכים יפול אל הפחת שהיה עשוי בארות בארות חמר. ואחר שזה כן היה ראוי להם להתחזק ולשום נפשם בכפם ולא היה להם לנוס אחר שבין הכי ובין הכי היו בסכנה. ואמר שתים עשרה שנה וגומר להורות גם כן על פחיתותם. כי אם באו עליהם אלה המלכים פתע פתאום לא היה תימה אחר שלא היה להם זמן להשמר ולאסוף אנשי חיל. וכן אם לא היו עבדים להם בראשונה ניחא אבל אמר כי בי״ב שנה עבדו את כדרלעומר ובי״ג שנה מרדו. (ולא) [ואם] בא עליהם מיד ניחא. אבל אמר כי בראשונה באו ויכו את רפאים ואת הזוזים ואת האמים ואת החורי ובזה עבר זמן מה בנתים ואחר כך שבו ויכו את כל שדה העמלקי וגם את האמורי. ובתוך זה הזמן היה ראוי להם להשמר ולהחלץ. ואחר כך יצאו אל עמק השידים שהוא מקום מסוכן כמו שכתבנו ולא היה להם לנוס. ועוד שהיו ארבע מלכים את החמשה. ועוד כי עמק השידים היה בארות בארות חמר והיו בסכנה ועם כל זה וינוסו מלך סדום ועמורה ויפלו שמה. וכל זה בסבת פחיתותם ופחדתם וחטאם כאומרו פחדו בציון חטאים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] עשו מלחמה
[1] מגילה שם (מגילה י:)
שאמר לאברהם פול. פירוש מה שאמר הכתוב ״בימי אמרפל״ להגיד הזמן מתי היה, ותלה אותו באמרפל, ואמרפל גופיה לא ידענא מתי היה ומי היה, ולפיכך צריך לומר שהוא נמרוד, שהיה המלך הראשון. וילפינן זה מדכתיב כאן ״מלך שנער״ ושם כתיב (לעיל י, י) ״ותהי ראשית ממלכתו שנער״, ונקרא ״אמרפל״ לפי שאמר פול (כ״ה ברא״ם):
מקום ששמו גוים וכו׳. דאין לומר שהיה מלך על גוים הרבה, דמאי שנא דמזכיר שמלך על הגוים ובשאר מלכים זכר שם המדינה, כדכתיב ״מלך עילם״ ״מלך שנער״ (כ״ה ברא״ם). אבל לא ידעתי מנא ליה שאותו שהמליכו עליהם היה תדעל, שמא המלך הראשון לא היה תדעל, ונקרא שם המקום על שם שנתקבצו שם מאומות הרבה ונקרא שם העיר גוים, ואחר כך מלך שם זה המלך תדעל:
שונא אב. פירוש למה הוצרך למכתב שמם, אם משום שבא להגיד מי היו אותם המלכים – תקשה לך מלך בלע שלא נזכר בכתוב, אלא על כרחך לא מזכיר שם (הארץ) [המלך] אלא כשבא לדרוש להגיד רשעתם. וגבי בלע שהיה מלך שלא היה רשע כמותם, כמו שפירש רש״י גבי ״והיא מצער״ (להלן יט, כ), לא נכתב שם המלך. וגבי ברשע ובלע לא הוצרך לפרש, שמוכח מעצמו. ואף על גב דארבע מלכים הראשונים זכר שמם ולא דרשינן מידי, מכל מקום כאן אצל חמשה המלכים לא כתב שם מלך בלע, לומר לך שאלו המלכים אין התורה מדבר בשמם אם לא בשביל שום דרשה, ולכך לא כתיב שם מלך בלע – כי היכי שתדרוש שאר המלכים, וקל להבין:
צְביֹיִ֔ם: צבוים ק׳, והזקף קטן והחירק ביו״ד שנייה, וכן 1חבירו שבסמוך, כי יו״ד ראשונה במקו׳ וא״ו כמו שהוא קרי. ועיין 2מה שכתבתי בפ׳ נח סי׳ י׳ על פסוק וצבים עד לשע. [צביים כ׳, צְבוֹיִ֔ם ק׳].
ומלך בלע היא: כתי׳ ביו״ד, 3חזקוני, ע״כ. והוא חד מן י״א דכתי׳ יו״ד בתורה וסי׳ נמסר 4במ״ג פ׳ וישב, 5והשני שבפרשה כתו׳ הוא וק׳ היא. והנני מציג לפניך מסורת שכת׳ 6הרמ״ה ז״ל שהיא יותר ברורה ממסרתנו, וזה תוארה, 7הוא הסובב, כל הוּא ההוּא, דלשון זכר, מל׳ וי״ו ואל״ף כתי׳, וכל לשון נקבה דכות׳, בר מן י״א באוריית׳ דכתי׳ יו״ד ואל״ף, וסי׳ 8הִיא צֹעַר קדמאה דעשו מלחמה, 9הלא הוא אמ׳ לי אחתי הִוא וְהִיא גם הִוא אמצעא משלשתן וְהִיא, 10וְהִיא שלחה אל חמיה, אשר הִיא 11דכי ימות מן הבהמה, 12וְהִיא הפכה שער לבן דשחין,⁠א 13וְהִיא כהה דואם יראנה הכהן קדמאה, 14שבת שבתון הִיא דאחרי מות, 15וְהִיא תראה דואיש אשר יקח את אחתו בת אביו דקדשים, 16הִיא מחללת קדמאה, 17וְהִיא נטמאה דושכב איש אתה קדמא׳ דפסוק, 18ועבר עליו רוח קנאה תניי׳ דפסוק, וכל שארא הוּא כתי׳, עם וי״ו. [היא].
1. חבירו שבסמוך: להלן פס׳ ח.
2. מה שכתבתי: מ״ש בר׳ י יט (׳וצבים׳).
3. חזקוני: על אתר.
4. במ״ג: מ״ג-ד בר׳ לח כה.
5. והשני שבפרשה: להלן פס׳ ח.
6. הרמ״ה: הי״א.
7. הוא הסובב: בר׳ ב יא.
8. הִיא צֹעַר קדמאה: פסוקנו.
9. הלא הוא אמ׳: בר׳ כ ה.
10. וְהִיא שלחה: בר׳ לח כה.
11. דכי ימות: וי׳ יא לט.
12. וְהִיא הפכה: וי׳ יג יא.
13. וְהִיא כהה: וי׳ יג כא.
14. שבת שבתון: וי׳ טז לא.
15. וְהִיא תראה: וי׳ כ יז.
16. הִיא מחללת: וי׳ כא ט.
17. וְהִיא נטמאה: במ׳ ה יג.
18. ועבר עליו: במ׳ ה יד.
א. הכוונה לוי׳ יג יא, ואין זו פרשת שחין. אפשר שכך היה כתוב בספרו של הרמ״ה שהיה לנגד עיני נורצי, אך לפנינו ברמ״ה: ׳והיא הפכה שער לבן דצרעת׳. ראה גם הערתו של אהרן פולק למ״ש דפוס הולצינגר.
שם אבר וכו׳. ר״ל דעשה לו כנפיים לעופף:
שם העיר. דדייק רש״י מדכתיב בלע היא צוער דאם הוא שם אדם לא שייך למימר היא צוער וא״ל מנ״ל לרש״י שהכתוב הזכיר שמותם של מלכים אלו להודיע רשעתם דדריש שנאב שונא אביו שבשמים וכו׳ וי״ל מדלא הזכיר בקרא ג״כ שמו של מלך צוער אלא ודאי מה שהזכיר הכתוב שמות של מלכים אלו להורות על רשעתם ואפשר שמלך צוער לא היה רשע ושמו לא היה מוכיח על רשעתו כמו שנא׳ בלוט אמלטה נא וגו׳ כדפירש״י שם:
He set his wings ... Meaning, he made himself wings to fly.
The name of the city. Rashi knows this because it says בלע היא צוער. If Bela was the name of a person, it would not say היא צוער. We need not ask how Rashi knew these kings' names were mentioned to tell us their wickedness, and thus interprets Shinav to mean, "He hated his Father in Heaven,⁠" etc. For the answer is: Since the king of Zoar's name is omitted, it must be that the others' names were mentioned to convey their wickedness. It is likely that the king of Zoar was not wicked, thus his name did not show his wickedness. For it says concerning Lot (19:20): "Let me escape there [to Zoar],⁠" and Rashi explains there [that Zoar's sins were few].
עשו מלחמה – אם ארבעה מלכים שזכר נלחמו בחמשה מלכי הככר, ידענו שעשו זאת המלחמה בימיהם. ומה טעם לומר ״ויהי בימי אמרפל״.? על כן לדעתי יאמר שבימי המלכים האלה שמלכו בשנער ובעילם, עשו מלכים אחרים מלחמה את בֶּרַע מלך סדום וחבריו שזכר. והמלכים הנלחמים אתם היו אותן האומות שיזכור בסמוך, הרפאים והזוזים והאמים והחורי. ואלה ישבו מעבר לירדן, והיו שכני סדום ועמורה, והם המושלים בארצות אדום ועמון ומואב, כי כתוב על ארץ מואב ״האמים לפנים ישבו בה״,⁠1 ועל ארץ בני עמון, ״רפאים ישבו בה לפנים, והעמונים יקראו להם זמזומים״.⁠2 ועל ארץ אדום כתוב ״ובשעיר ישבו החורים לפנים״.⁠3 ומלת ״עשו״ כמו תקנו והכינו, שהיו מתקנים עצמם לבוא אל חמשת המלכים האלו למלחמה.
1. דברים ב, י.
2. שם ב, כ.
3. שם ב, יב.
עשו מלחמה – ארבעה מלכים הנזכרים למעלה ערכו מלחמה עם החמשה שבפסוק זה, והכתוב נתן כאן הודעה כללית, ואח״כ (בפסוק ח׳) הודיע איך היתה המלחמה הזאת:
ומלך בלע – שם העיר היה אז בלע, ובזמן הפיכת ערי הככר הוסב שמה להקרא צוער ע״ש והיא מצער, והתורה הודיעה כאן גם השם שהיה לה בימי משה:
היא צער – לפי שזו לבדה היתה קיימת בימי משה, שלא נהפכה במהפכת סדום, לכך הזכיר השם שהיו קוראים לה בימיו. ומה שלא הזכיר שמו של מלך בלע אולי כי המלכים האחרונים שמלכו בסדום ועמורה אדמה וצבויים היו מפורסמים לרשעתם, וע״כ קראו להם כינויים המורים על רשעתם (ברע ל׳ רע, ברשע ל׳ רשע, ושנאב ושמאבר אולי כפי רש״י, ואולי להוראה אחרת בלתי ידועה לנו), אבל מלך צער לא היה כל כך רשע (וגם בני עירו לא היו כל כך רשעים ולפיכך ניצולו), ע״כ לא היה מפורסם בכנוי פרטי ועיר צער קיימת עדיין וקוראים לו זגר, קוראים לים המלח בַחְרְ אל זגר על שם עיר צער הקרובה אליו.
now Zoar. So said because this city alone still existed in Moses’ time, since it was not destroyed in the destruction of Sodom. The reason that the king of Bela’s name is not recorded is, perhaps, because the last kings of Sodom, Gomorrah, Admah, and Zeboiim were notoriously wicked and thus were given names describing their wickedness (“Bera” from ra, “evil”; “Birsha” from rasha, “wicked man”; “Shinab” and “Shemeber” perhaps as Rashi explains [from sone aviv, “hater of his Father” in Heaven, and sam ever, “he set his wings” to fly up in rebellion against God], or perhaps denoting some other meanings unknown to us). The king of Zoar, however, was not so very wicked (and neither were the people of his city, hence they were saved), and so he was not known by a specific name. The city of Zoar still exists, and it is called Zu’ar; the Dead Sea is called Bahr al-Zu’ar after the nearby Zoar.⁠1
1. {Translator's note: However, the more modern Arabic name is Bahr al-Lut, “the Sea of Lot.”}
עשו, ״קודם לכן עשו״. נראה שהכוונה למלחמה הראשונה, בה הכניע כדרלעומר את מלכי בקעת הירדן.
מלחמה נגזרת משורש ״לחם״, שקרוב ל״להם״ (דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים – משלי יח, ח) ול״לאם״.
״לָחַם״: ריב; ״לֶחֶם״: מאכל המושג תוך תחרות עם אחרים, הווי אומר, אמצעי הקיום. ״לָחַם״, ״מלחמה״: מאבק על שדה הקרב. שני הצדדים נלחמים על אמצעי הקיום הלאומי – להמשיך ולהחזיק בהם או להוסיף עליהם.
יש להבחין בין ״לאום״ ל״גוי״ ו״עם״. ״גוי״: הגוף הלאומי ביחסיו כלפי חוץ. ״עם״: הגוף הלאומי ביחסיו כלפי פנים. ״לאום״: המדינה, המייצגת את העם והחברה. המדינה מגינה על ענייניהם של קבוצות חברתיות ולאומיות מנוגדות ומקיימת אותן בניגודן, בהתאם לזכויותיהן ובתוך גבולותיהן המוגדרים. ״אין לאום אלא מלכות״ (עבודה זרה ב:).
עשו וגו׳ – אמנם עשו מלחמה גם עם עמים אחרים כפי שמוכח מהפסוקים ה׳-ז׳ דלהלן, אך מסע זה היה מכוון דוקא נגד חמשת המלכים שמרדו ואשר לכאורה כרתו ברית ביניהם. ארבע מעריהם של מלכים אלה מוזכרות כבר לעיל י׳:י״ט, וכל ארבע הערים שחרבו מוזכרות גם אחר כך,⁠1 אך על פי רוב מוזכרות רק שתים מהן — סדום ועמורה — בלבד, ומסתבר שאלה היו החשובות שבהן.
בלע היא צער – השם צוער ניתן לה לעיר זו רק מאוחר יותר (בראשית י״ט:כ״ב), ועד אז נקראה בלע, ואילו שם מלכה אינו מוזכר כלל.
העובדה שכל עיר ועיר היתה בשלטונו של מלך אחר, איננה מפתיעה, הן היה זה המצב עוד בימי יהושע.⁠2
2. פרק יב.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשרד״צ הופמןהכל
 
(ג) כׇּל⁠־אֵ֙לֶּה֙ חָֽבְר֔וּ אֶל⁠־עֵ֖מֶק הַשִּׂדִּ֑ים ה֖וּא יָ֥ם הַמֶּֽלַח׃
All of these joined1 in the Valley of Siddim,⁠2 which is the Dead Sea.⁠3
1. joined | חָבְרוּ – Perhaps: "they joined forces" or "allied themselves" (R. D"Z Hoffmann). Contrast Sforno who suggests that the verse refers to their joining to submit themselves to Kedorla'omer.
2. Valley of Siddim | עֵמֶק הַשִּׂדִּים – The word "הַשִּׂדִּים" might relate to the root "שדד", itself related to "שדה", a field (Onkelos, Rashi. See Yeshayahu 28:4, Hoshea 11:8). Alternatively, it is related to "שיד", meaning plaster (Ibn Ezra. See Devarim 27:2).
3. the Dead Sea | יָם הַמֶּלַח – Literally: "the Sea of Salt". Geological evidence suggests that the topography of the area changed over the years. In the Patriarchal Period the area was a valley (the Valley of Siddim)), but in the time of Moshe it was a sea. In the Monarchic period it dried up, again becoming a valley, known as "גֵיא מֶלַח" (Shemuel II 8:13).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקוניר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[יז] 1כל אלה חברו, ר׳ פנחס בש״ר אייבו פתח (מיכה ד׳:י״ב) והמה לא ידעו מחשבות ה׳ ולא הבינו עצתו כי קבצם כעמיר גרנה, למה כל אלה חברו אל עמק השדים כדי שיבואו ויפלו ביד אברהם הה״ד ויהי בימי אמרפל. (בראשית רבה מב)
[יח] 2אל עמק השדים, ג׳ שמות נקרא לו, עמק השדים, עמק שוה, עמק סוכות, עמק השדים שהוא מגדל סדנים, ד״א שהוא עשוי שדים שדים תלמים, ד״א שהוא מניק את בניו כשדים. (בראשית רבה מ״ב)
[יט] 3ד״א שדים, על שם סדום. (לקח טוב)
[כ] 4הוא ים המלח, א״ר איבו לא הי׳ שם ים אלא צורות היאור נתבקעו ונעשו ים הה״ד בצורות יאורים בקע (איוב כ״ח:י׳). (בראשית רבה מב)
[כא] 5הוא ים המלח, שבעונם נעשה אותו עמק למים מלוחים וכה״א ארץ פרי למלחה (תהלים ק״ז:ל״ד) למה מרעת יושבי בה. (תנחומא לך א״ח)
1. לעיל מאמר ט. בבאור. וצרף לכאן.
2. במדרש הגדול שלשה שמות נקראו לו. עמק השדים שהוא מגדל סנדין, ושעשו שדים שדים, ושמניק את בניו כשדים. ונראה מלשונו דהפי׳ שלשה שמות היינו ג׳ טעמים להשם שדים, אמנם בלשון הב״ר א״א לפרש כן דמפרש בסוף השם עמק סוכות. ועי׳ לקמן פסוק יז. ואולי נשמט בדבריו הג׳ שמות שבב״ר. סדנים מין אילן. שדים שדים. י״מ שדות שדות וכן משמע מפירש״י כאן. וכן במנח״י מכת״י אינו גורס התיבה תלמים, ובתנחומא לך, השדים, שהיתה מניקה אותן כשם שמניקין את התינוק. ועי׳ בתרגומים כאן.
3. בב״ר ליתא, ובתרגום הפשיטא איתא לעומקא דסדומיא. ובכת״י מדרש אור האפלה עמק השידים, עמק שיש בו שדים. א״מ כוונתו אם ר״ל עמק שיש בו שדות והלשון שדים הוא כמו שאיתא בב״ר כאן שדים שדים, או ר״ל שֵדִים. וכמ״ש כעי״ז בביאור לב״ר קראקא שכט. דגורס שם בב״ר סרנים ומפריש שהוא לשון סירים קוצים ובני אדם אינם מצוים שם והשדים שרוים שם. ובמדרש אגדה כל אלה חברו אמר שחברו אל עמה (צ״ל עמק) השדים. וצ״ב כוונתו.
4. ראה בתרגומים כאן וברש״י. וי״ג צנורת היאורים וכהגירסא שלפנינו נכון כלשון הקרא.
5. במדרש הגדול הוא ים המלח שהיה בו בתחלה כל מיני מעדנים ובעונם נהפך למלח, ובמדרש אגדה בתחלה היה נקרא עמק השדות שהיה המקום מיושב ובסוף נעשה ים המלח.
כָּל אִלֵּין אִתְכַּנַּשׁוּ לְמֵישַׁר חַקְלַיָּא הוּא אֲתַר יַמָּא דְּמִלְחָא.
All these assembled at the plain of the fields, which is [now] the place of the Salt Sea.

כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח
כָּל אִילֵין אִתְכַּנַּשּׁוּ לְמֵישַׁר חַקְלַיָּא הוּא אֲתַר יַמָּא דְּמִלְחָא
הַשִּׂדִּים – הַשָּׂדוֹת
א. ״עמק הַשִּׂדִּים״ – ״מֵישַׁר חַקְלַיָּא״, מישור השדות. ת״א אינו מפרש תיבת שִֹדִּים כשם גאוגרפי אלא גוזרה מן שָׂדֶה ומתרגמה כאילו היה כתוב הַשָּׂדוֹת, וכן פירש רש״י.⁠1 אבל המיוחס ליונתן תרגם ״מֵישַׁר פַּרְדְסַיָא״ על דרך ״וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה״ (דברים לב לב) המדבר בגפנים.⁠2
תוספת אֲתַר
ב. ״הוא ים המלח״ מתורגם בתוספת ״הוּא אֲתַר יַמָּא דְּמִלְחָא״, כי
עדיין לא היה שם ים לכן פירש שהוא המקום אשר נהפך אחר זמן
והיה לים המלח.⁠3
ג. ״יָם הַמֶּלַח״ – ״יַמָּא דְּמִלְחָא״, מבואר להלן ״גֹּרֶן הָאָטָד״ (בראשית נ י) ״בֵּית אִידְּרֵי דְאָטָד״.
1. רש״י: ״כך שמו, על שם שהיו בו שדות הרבה״. אבל ראב״ע: ״השדים כמו וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד (דברים כז ב), וְתָשֵׂם בַּסַּד רַגְלַי (איוב יג, כז)״, השווה תרגום השבעים: הגיא המלוח. ובפשיטתא: ״עמק השדים״ – ״עומקא דסדומיא״ אולי בדמיון צלילי הַשִּׂדִּים = הסדומיים, אך ראה מאורי, פשיטתא, עמ׳ 110.
2. ״לחם ושמלה״.
3. ״אוהב גר״ נתיב כב. וכן ברש״י: ״הוא ים המלח – לאחר זמן נמשך הים לתוכו ונעשה ים המלח״. ולא כראב״ע שפירש ״עמק מושך עצמו ואחר עמו... וכן הוא עמק ים המלח״, שאם כן היה לו לתרגם ״מֵישַׁר יַמָּא דְּמִלְחָא״ כמו שתרגם ״עמק״ (״אור התרגום״).
כל אלין מלכייא אתחברוא במישר פרדיסיא היא ימה דמלחה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין מלכייא אתחברו״) גם נוסח חילופי: ״אליין את⁠{חברו}״.
כל אילין איתחברו למישר פרדיסיא הוא אתר דמסיק פרקטונין דמיין ושדי להון לימא דמילחא.
All these were joined in the vale of the gardens (paredesaia), the place that produced the streamlets of waters that empty themselves into the sea of salt.
כל אלין אתחברו למישר פרדסיא.
All these were joined in the valley of the gardens,
כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים – שְׁלשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ, עֵמֶק הַשִּׂדִּים, עֵמֶק שָׁוֵה, עֵמֶק סֻכּוֹת.
עֵמֶק הַשִּׂדִּים – שֶׁהוּא מְגַדֵּל סְדָנִים.
דָּבָר אַחֵר שֶׁהוּא עָשׂוּי שָׂדִים שָׂדִים, תְּלָמִים.
דָּבָר אַחֵר: שֶׁהוּא מֵנִיק אֶת בְּנוֹ כַּשָּׁדַיִם.
עֵמֶק שָׁוֵה – רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, שֶׁשָּׁם הֻשְׁווּ כָּל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְקִצְּצוּ אֲרָזִים וְעָשׂוּ לוֹ בִּימָה גְדוֹלָה וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתוֹ לְמַעְלָה מִמֶּנָּהּ וְהָיוּ מְקַלְּסִין לְפָנָיו וְאוֹמְרִים: שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ (בראשית כ״ג:ו׳), אָמְרוּ לוֹ, מֶלֶךְ אַתְּ עָלֵינוּ, נָשִׂיא אַתְּ עָלֵינוּ, אֱלוֹהַּ אַתְּ עָלֵינוּ. אָמַר לָהֶם אַל יֶחְסַר הָעוֹלָם מַלְכּוֹ, וְאַל יֶחְסַר הָעוֹלָם אֱלֹהוֹ.
עֵמֶק סֻכּוֹת – שֶׁהוּא מְסֻכָּךְ בָּאִילָנוֹת, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא גֶּפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֱגוֹז וְשָׁקֵד תַּפּוּחַ וּפַרְסֵק.
הוּא יָם הַמֶּלַח – אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ לֹא הָיָה שָׁם אֶלָּא צִנּוֹרוֹת הַיְאוֹרִים, וְנִתְבַּקְּעוּ וְנַעֲשׂוּ יָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בַּצּוּרוֹת יְאֹרִים בִּקֵּעַ (איוב כ״ח:י׳).
(ד-ה)
[ו] שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ וגו׳ – רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שְׁנֵים עָשָׂר וּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה, הֲרֵי עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמלִיאֵל כּוּלְּהוֹן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיוּ, מַה מְּקַיֵּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אֶלָּא בְּאַרְבַּע עָשָׂר לְמִרְדָּן.
כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים – שֶׁהָיְתָה מְנִיקָה אוֹתָן כְּשֵׁם שֶׁשָּׁדַיִם מְנִיקִין אֶת הַתִּינוֹק.
הוּא יָם הַמֶּלַח – שֶׁבַּעֲוֹנָם נַעֲשָׂה אוֹתוֹ עֵמֶק לְמַיִם מְלוּחִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה (תהלים ק״ז:ל״ד), לָמָּה? מֵרָעַת יוֹשְׁבֵי בָהּ (תהלים ק״ז:ל״ד).
All these came as allies unto the vale of Siddim (Gen. 14:3). It was called Siddim because it nourished them as the breasts (shadayim) nourish the child. The same is the Salt Sea (ibid.): Because of their sins that valley was turned into a sea of salt water. Hence Scripture says: A fruitful land into a salt waste, for the wickedness of them that dwell therein (Ps. 107:34).
כל אלה חברו אל עמק השדים הוא ים המלח – אמר שחברו אל עמק השדים, 1בתחלה היה נקרא עמק השדות שהיה המקום מיושב, ולבסוף נעשה ים המלח.
1. בתחלה הי׳ נקרא עמק השדות כו׳. וכן הביא רש״י בפי׳ עה״ת עמק השדום, כך שמו על שם שהי׳ בו שדות הרבה ולאחר זמן נמשך הים לתוכו ונעשה ים המלח.
כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִים – שָׁלֹשׁ שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ, {א} עֵמֶק הַשִּׂדִים, {ב} עֵמֶק שָׁוֶה {ג} עֵמֶק סֻכּוֹת עֵמֶק הַשִּׂדִים, שֶׁהָיָה מְגַדֵּל סְדָנִים. דָּבָר אַחֵר: שֶׁהוּא עָשׂוּי שָׂדִים שֶׁהוּא מֵנִיק אֶת בָּנָיו כְּשָׁדַיִם ״עֵמֶק שָׁוֶה״, שֶׁשָּׁם הוּשְׁווּ כָּל הָאֻמּוֹת וְקָצְצוּ לוֹ אֲרָזִים וְעָשׂוּ לוֹ בִּימָה וְהוֹשִׁיבוּהוּ לְמַעֲלָה וְהָיוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ, וְאָמְרוּ, שְׁמָעֵנוּ אֲדוֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, אָמְרוּ לוֹ, מֶלֶךְ אַתָּה עָלֵינוּ נָשִׂיא אַתָּה עָלֵינוּ אֱלֹהִים אַתָּה עָלֵינוּ. אָמַר לָהֶם, אַל יֶחְסַר הָעוֹלָם מַלְכּוֹ אַל יֶחְסַר הָעוֹלָם אֱלוֹהוֹ. עֵמֶק סֻכּוֹת שֶׁהָיָה מְסוֹכֵךְ בְּאִלָּנוֹת גֶּפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֱגוֹז וְשָׁקֵד, תַּפּוּחַ וַאֲפַרְסֵק הוּא יָם הַמֶּלַח לֹא הָיָה שָׁם יָם אֶלָּא צִנּוֹרוֹת הַיְּאֹר נִתְבַּקְּעוּ וְנַעֲשׂוּ יָם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, ״בַּצוּרוֹת יְאוֹרִים בִּקֵעַ״.
כל האולי אצטחבו אלי עמק אלסדין הי אלבחירה אלמאלחה.
כל אלה חברו יחד אל עמק השדים, הוא ים המלח.
עמק השדים – כך שמו, על שם שהיו בו שדות הרבה.
הוא ים המלח – לאחר זמן נמשך הים לתוכו ונעשה ים המלח.
ומדרש אגדה אומר: שנתבקעו שם בצורותא שסביבותיו ונמשכו יאורים לתוכו.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34: ״הצורות״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא: ״הצורים״.
עמק השדים THE VALLEY OF SIDDIM – So named because it had many fields (שדות)
הוא ים המלח THIS IS THE SALT SEA – After some time the sea flowed into it and it became the Salt Sea.
The Midrash Aggadah states that the rocks surrounding it cracked and streams flowed into it (Bereshit Rabbah 42:5).
כל אלה חברו אל עמק השדים1ג׳ שמות נקרא לו. עמק השדים. עמק שוה. ועמק סוכות. עמק שדים 2שהוא מניק את בניו כשדים.
3ד״א שדים על שם סדום. עמק שוה. 4ר׳ ברכיה בשם ר׳ שמואל בר נחמן אמר שהשוו כל אומות העולם וקצצו ארזים. והושיבו את אברהם אבינו על בימה גדולה ואמרו לו מלוך עלינו. שנאמר נשיא אלהים אתה בתוכנו (בראשית כ״ג:ו׳). אמר להם אל יחסר העולם מלכו. אל יחסר העולם אלהו. עמק סוכות שהיה 5מסוכך באילנות גפן ותאנה ורמון אגוז ושקדים תפוח ואפרסקון.
הוא ים המלח – א״ר אייבו לא היה שם ים. 6אלא צורות היאור נתבקעו ונעשה ים. הה״ד בצורות יאורים בקע וכל יקר ראתה עינו (איוב כ״ח:י׳).
1. ג׳ שמות נקראו לו. ב״ר פמ״ב. ילקוט רמז ע״ב.
2. שהוא מניק כו׳. לשון המדרש שם. ובתנחומא לך איתא שהיתה מניקה אותו כשם ששדים מניקין את התינוק.
3. ד״א שדים ע״ש סדום. זה ליתא במדרש שם רק שהוא מגדל סדנים. ד״א שהוא עשוי שדים שדים תלמים.
4. ר׳ ברכי׳. ב״ר פמ״ב וילקוט שם.
5. שהיה מסוכך באילנות. ב״ר שם. ובכ״י פלארענץ שכן הוא אומר גפן ותאנה וכו׳ המלות ״שכן הוא אומר״ הוא טעות המעתיק.
6. אלא צורות היאור. וכן בכ״י פלארענץ. ובב״ר הגי׳ צנורות. ובילקוט רמז ע״ב הביא בשם ב״ר אלא צורות היאור נתבקעו. כמו שהביא המחבר. ורש״י עה״ת הביא וז״ל ומדרש אגדה אומה שנתבקעו הצורים סביבותיו ונמשכו יאורים לתוכו.
חברו – מהבנין הקל.
ועמק השדים – כמו: ושדת אותם בשיד (דברים כ״ז:ב׳), [כמו: לצדים (שופטים ב׳:ג׳) – מן ציד, ופטורי צצים (מלכים א ו׳:י״ח ועוד) – מן ציץ, או מבעלי הכפל, כמו:]⁠א ותשם בסד רגלי (איוב י״ג:כ״ז) כמו: פת (בראשית י״ח:ה׳) ופתים (ויקרא ב׳:ו׳).⁠ב
ועמק – מושך עצמו ואחר עמו, כמו: אל בקצפךג תוכיחני (תהלים ל״ח:ב׳), וכן: הוא עמק ים המלח.
א. ההוספה בכ״י לוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ב. כן בכ״י פריס 176, פריס 182. בכ״י לוצקי 827 בטעות נתחברו המלים: פתפתים.
ג. כן בכ״י לוצקי 827, וכן בראב״ע בראשית כ׳:ט״ז. בכ״י פריס 176, פריס 182, ברסלאו 53 ועוד עדי נוסח בטעות (בהשפעת תהלים ו׳:ב׳): באפך.
ALL THESE CAME AS ALLIES. Chaveru (came as allies) is in the kal.
THE VALE OF SIDDIM. Siddim means the same1 as sid (plaster) in and plaster them with plaster (ba-sid)⁠2 (Deut. 27:2) and sad (plaster) in Thou puttest my feet also in the plaster (ba-sad)⁠3 (Job 13:27). Sad, siddim, is like pat (morsel of bread), pittim.⁠4
VALE. The word vale is to be understood as if written twice. It is like the word al (not) in O Lord, rebuke me not (al) in Thine anger; Neither (ve-al) chasten me in Thy wrath (Ps. 6:2).⁠5 Our verse should be read as follows: All these came as allies unto the vale of Siddim, the same is the vale of the Salt Sea.⁠6
1. Sid means lime, whitewash or plaster. Hence the valley of Siddim means the valley of plaster. It was so called because of the plaster pits found there.
2. Spelled sin, yod, dalet. Ibn Ezra's point is that siddim means the same as sid. However, they come from different roots. Sid in Deut. 27:2 comes from the root sin, vav, dalet. Siddim comes from sin, dalet, dalet, which is also the root of the word sad in Job 13:27. Siddim cannot be the plural of sid (Deut. 27:2) because it is spelled without a yod and has a dagesh in its dalet. Ibn Ezra's point is that sad and sid mean the same although they come from different roots (Weiser).
3. This is Ibn Ezra's interpretation of the verse. In Job he explains the verse to mean God had plastered Job's feet with whitewash so that He could follow Job's every step. Ibn Ezra points out that siddim is the plural of sad in Job. The sin and samach interchange.
4. We would expect the plural of sad (Job. 13:27) to be saddim. Ibn Ezra points out that this is not necessarily so. Thus the plural of pat is pittim and not pattim. Similarly the plural of sad is siddim and not saddim (Krinsky and Cherez).
5. Here, too, the word al is to be read as if written twice. It should be noted that the word al does appear twice in our verse. Ibn Ezra probably had Ps. 38:2 in mind. There the text literally reads, O, Lord, rebuke me not (al) in Thine anger, chasten me in Thy wrath. Ibn Ezra says that the verse should be read, O Lord rebuke me not (al) in Thine anger, chasten me not (al) in Thy wrath. Ibn Ezra probably cited from memory and misquoted.
6. The text literally reads: the vale of Siddim, the same is the Salt Sea.
עמק השדים – מגזרת: ושדת אותם בשיד (דברים כ״ז:ב׳).
כל אלה – הארבעה עם חמשה.
אל עמק – כמו בעמק, וכן אל הארון תתן את העדות (שמות כ״ה:כ״א).
השדים – כתרגומו חקליא, והדגש לחסרון הכפל, כי בשני השרשים נמצא הענין: שדה, שדוד,⁠א מן שדה ומן שדד, ישדד לי יעקב (הושע י׳:י״א).
השדים הוא ים המלח – הוא העמק היה סמוך לים המלח, או הוא עצמו נעשה אחר כן ים, והוא הנקרא היוםב ים המלח, והוא גבול ארץ ישראל כמו שכתוב.
א. כן בכ״י מוסקבה 495. בכ״י מינכן 28: ״שדה שדות״. בכ״י פריס 193: ״שדה ושדות״.
ב. כן בכ״י מינכן 28. בכ״י מוסקבה 495, פריס 193: ״הים״.
כל אלה, the four against the five.
אל עמק, this means the same as בעמק, “in the valley of.” We have a similar construction where the word אל substitutes for the prefix ב in Exodus 25,22 ואל הארון תתן את העדות, “and in the ark you are to place the testimony (Tablets).”
השדים, as translated by Onkelos, an area comprising many fields. The dagesh in the letters ש and ד saves writing both letters twice, as the word is a composite of two roots, שדה, field, as well as שדד, plowed. The word is also found in Hoseah 10,11 ישדד לו יעקב, “Yaakov will do the final plowing.”
השדים, הוא ים המלח, the valley in question is close to the Dead Sea. Alternatively, the Torah tells us the region which nowadays is the Dead Sea, used to be that fertile valley before those cities were overturned by God. At any rate, that region is part of the eastern boundary of the land of Israel as mentioned in Numbers 34, 3, and 12.
הוא ים המלח – לשון זכר.
הוא ים המלך, the word ים, "sea,⁠" is masculine.
חברו – כטעם התחברו.

ביאור המלות

(ג) עמק השִּדִּים – הוא עמק שהיו בו שדות רבות.
הוא ים המלח – רוצה לומר שזה העמק היה אחר זה ים המלח, כי כבר ישוב היבשה ים והים יבשה לסיבות רבות, כמו שהתבאר בספר האותות. או יהיה המקום ההוא עמק ים המלח, ששם יקחו המים ויעשו מהם מלח.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

עמק השדים כך שמו על שם שהיו בו שדות הרבה. כי שידים כמו שדות ואע״פ ששדים מפעלי הכפל ושדות מנחי הלמ״ד הם שני שרשי׳ מענין אחד ופי׳ כך שמו על שם שהיו בו כו׳ הוא שמה שנקרא שמו כך על שם שהיו בו שדות הרבה לא שבא להודיענו שכך הוא שמו דומיא דעצי גופר כך שמו כי שם העמק ידוע הוא ואין צורך לפרש רק בעבור סמיכות העמק לשדי ואז צריך לפרש למה נקרא שם העמק הזה עמק של שדים ומה פי׳ שדים אם הוא כמו שדות אע״פ שאינו משרשו או יש לו פי׳ אחר ואמר שנקרא שמו כך על שם שהיו בו שדות הרבה שכן תרגם אותו אנקלוס למשר חקלייא לא שיאמר כך הוא שמו:
לאחר זמן נמשך הים לתוכו. כי לא יתכן שיהיה עמק וים בזמן אחד:
שנתבקעו הצורים שסביבותיו ונמשכו יאורים לתוכו. פי׳ ונעשה מהם ים כי מלת הוא מורה שהוא עצמו שב ים לא שנמשך הים לתוכו דאם כן בו ים מיבעי ליה:
ואמנם אמרו כל אלה חברו אל עמק השדים אין הכונה שעשו שם מלחמה אלא שבהיותם לוחמים אלו עם אלו הסכימו כדי לעשות שלום ביניהם להתחבר כלם בעמק השדים לעשות שם שלומם.
כל אלה אמרפל – ושתי הכתות שנלחמו.
חברו אל עמק השדים – ועשו פשרה, ומאז, החמשה מלכים הנלחצים במלחמה.
כל אלה, all the ones just named, Amrafel and the two groups that conducted the war.
חברו אל עמק השדים, gathered in that valley and arrived at a compromise concerning the dispute between them. From that time on, the five kings and their subjects served Kedorlaomer, paying him taxes for 12 years, after which they rebelled.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מדרש אגדה וכו׳. לפי שקשה לשון ״הוא ים המלח״ משמע שעמק השדים עצמו הוא ים המלח, ולפיכך צריך לומר שנתבקעו וכו׳:
שהי׳ בו שדות הרבה. ר״ל לפי שנכתב השדים בה״א הידיעה ולא פי׳ הכתוב באיזה מקום היה זה עמק השדים לכ״פ וכו׳. [רש״א]: ונ״ל דהרב פי׳ שם העצם שלו על שם התואר שבו וה״פ עמק השדים כך שמו ואין לו שם עצם אחר. [נחלת יעקב]:
לאחר זמן נמשך הים לתוכו. כי לא יתכן שיהי׳ עמק וים בזמן אחד:
שנתבקעו הצורים סביבותיו כו׳. פי׳ כי מלת הוא מורה שהוא עצמו היה ים לא שנמשך ים לתוכו דא״כ בו ים מבעי ליה:
Many fields were in it. Since it is written השדים, with a "specifying ה,⁠" but it does not specify where the "Siddim Valley" is located, Rashi explained that "it was so called because of the many fields (שדות) ... .⁠" (R. Shmuel El Mashonino) But it seems to me that Rashi is saying that the proper name of the valley derives from its descriptive name. I.e., the Siddim Valley is its name, and it has no other proper name. (Nachalas Yaakov)
Afterward, the sea flowed into it. [Rashi says this] because it cannot be a valley and a sea simultaneously.
That the surrounding stones cracked... [Rashi offers this Midrashic explanation] because הוא ים connotes that it became a sea on its own — not that the sea flowed into it. Otherwise, it should say בו ים.
כל אלה חברו – כל המלכים שלמעלה חברו כאיש אחד חברים אל עמק השדים. כשראו מלכי ערי הככר ששכניהם גוים עצומים נאספים עליהם למלחמה, בקשו עזרת ארבעה מלכים אדירים האמורים בפסוק הראשון. וחברו כלם ארבעה מלכים עם החמשה אל עמק השדים כאיש אחד חברים לעלות לצבא על העמים הנאספים להלחם במלכי הככר.
ים המלח – נשחת העמק בגפרית ומלח ונעשה מקומו ים המלח. ואמר הנביא, סדום ואחיותיה תשובנה לקדמותן1, שבבוא עת קץ, מי הים כרת יכרתון, ויגלו מוסדות ארץ, והערים תשובנה.
כל אלה – החמשה המלכים הנזכרים:
חברו – נתחברו ונתאספו בעמק השדים להועץ יחד ולמרוד בכדרלעמר, ולפי שהמלחמה הזאת היתה בעמק השדים סמוך לערי הככר, והיה קשה להבין איך ולמה יצא כדרלעומר המולך אצל נהר פרת חוץ למלכותו ובא ממרחק רב כזה להלחם בעמק השדים, לכן הודיע הכתוב (פסוקים ה׳-ז׳) טעם היציאה הזאת, שהוא להלחם עם הרפאים, הזוזים, האימים, החורי, העמלקי והאמורי, שע״י כך באו מלכי פרת עד עמק השדים, כמו שיתבאר:
השדים – כך שם העמק, יהיה מלשון שדה, ע״ש שדות הרבה שהיו שם, או מלשון סיד ע״ש שנוטלים משם אדמה לטיט של בנין, כמו שאמר בסמוך ועמק השדים בארות בארות חמר:
הוא ים המלח – העמק עצמו נעשה אח״כ ים בהפיכת הככר, והוא הנקרא ים המלח:
כל אלה – מלך סדום ועמורה וכו׳.
עמק השדים – כך היה שמו קודם שתחרב הארץ ההיא.
ים המלח – כל ים (mare) הוא מלוח, אלא שבלשון הקודש נקרא ים גם Lacus {אגם גדול}, כמו ים כנרת, ועוד ים סדום הוא מלוח הרבה מאד מכל שאר ימים.
All of these. The kings of Sodom, Gomorrah, etc.
the valley of Siddim. This was the land’s name before it was destroyed.
the salt lake (yam ha-melaḥ, lit. “the salt sea”). Every sea [yam] is salty, but in Hebrew, the word yam is also used for “lake,” as in yam kinneret (Lake Kinneret, or “Sea of Galilee”). Besides, the “sea” of Sodom is much saltier than all other seas.
חברו – ״חבר״ לעולם אינו מציין – כפי ש״קרב״ לפעמים מציין – מפגש של אויבים; כל ״חבור״ הוא למטרות שלום. גם בפסוקנו, ״חברו״ פירושו: בנות הברית בכל אחד מהצדדים איחדו כחות.
אל עמק, לא ״בעמק״. הם לא נפגשו שם במקרה; אלא שדה הקרב נבחר לאחר התייעצות ודיון. שני הצדדים קיוו להפיק תועלת מטבע פני הקרקע. או שמא מתייחס ״כל אלה״ רק לבנות הברית מבקעת הירדן, הנזכרים בפסוק הקודם, שהייתה להם היכרות קרובה עם פני הקרקע, ובקשו להפיק מכך תועלת. הם אלה שבחרו את שדה הקרב, והמלכים הזרים אף הם נאספו שם, שכן מלכי בקעת הירדן המתינו להם שם להכנס איתם בקרב המכריע.
עמק, בקעה עמוקה; השווה ״חמק״: להיעלם, להשתמט, להסתתר.
השדים – ״שׂדים״ נגזר משורש ״שׂדד״. ״שׂידוד״ הוא אחת מעבודות השדה, האחרונה לפני הזריעה (עיין ישעיהו כח, כד). העמק היה מחולק להרבה שדות נפרדים, והיה מלא בארות חמר (״בארות״ [פסוק י], לא ״בורות״ – מכרות). החמר נבע החוצה ממעמקי התהום; לא היו כורים ומעלים אותו, אלא שואבים אותו. בארות חמר אלה מלאו את כל האזור. מלכי בקעת הירדן השכילו לבחור סוג קרקע זה, שכן צבא קטן המכיר היטב את פני הקרקע, יכול להתנגד בהצלחה, לכח העולה עליו בהרבה במניינו וביכולתו הצבאית. מכל מקום, היכרותם הקרובה עם פני הקרקע העניקה להם יתרון ברור. אילו היו אנשי סדום בעלי אִימון מעולה ואומץ לב, ולא רק עשירים וגאים, הרי שבחירתם בתנאי הקרקע הייתה מכריעה. אך הם לא יכלו לעמוד בפני אויביהם. הם נסו בכזו בהלה וחפזון, עד שנפלו בעצמם בבארות החמר המוכרות להם היטב.
כל אלה חברו – ואז נתחברו כולם ועשו שלום ביניהם, והיה ההתחברות על אופן שחמשה מלכים המנוצחים יעבדו את כדרלעומר, כי הארצות האלה נפלו לחלקו, וספר שהמקום ששם חברו לעשות שלום היה בעמק השדים, שמשם חפרו סיד לבנין, ועתה הוא ים המלח, כמ״ש למעלה (י״ג י׳) שים המלח נתחדש אחרי שחת אלהים את ערי הככר ותחלה היה שם עמק השדים ואין בו מים.
ALL THE LATTER UNITED. Everyone came together to make a peace treaty, the conditions of that treaty being that the five victim kingdoms would serve Chedorlaomer, into whose domain their lands had fallen.
The narrative discloses that the site of their peace negotiations was the Valley of Siddim. It was so named because it served as a quarry of limestone1 for building. What later became the Dead Sea (‘Sea of Salt’), after the Lord destroyed the cities of the plain, was until then an arid valley of limestone.
1. Sid means limestone or lime.
כל אלה חברו: הכתוב מספר והולך גבורות ד׳ המלכים כדי להגדיל הנס של אברהם אבינו1. וסיפרה התורה דחמשה מלכים אלו חברו ביחד2 ונלחמו את ארבעת מלכים שלא נתחברו אלא כל אחד לחם בפני עצמו, כאשר יבואר להלן פסוק ט׳, ומכל מקום נצח כל אחד מהם את כל החמשה שנתחברו.
1. כך דעת רוב המפרשים.
2. ״כל אלה״ מתייחס רק למוזכרים בפסוק הקודם שהם חמשת המלכים ולא גם על ארבעת המלכים, לא כדעת הרד״ק והספורנו בפסוקנו. וקצת צ״ע לפי רבינו – ״כל״ למה לי.
כל⁠־אלה – מוסב כמובן רק על ארבעת המלכים המוזכרים בפסוק א.
חברו – כלומר התחברו למסע משותף.
עמק השדים – כלומר עמק השדות.
הוא ים המלח – הרי זה ביאורו של השם עמק השדים, כלומר במקום שבו משתרע היום ים המלח, שם היה אז עמק השדות.⁠1
1. אף כי לפי החקירות החדשות מסתבר, שרק החלק הדרומי של ים המלח נוצר במועד מאוחר יותר.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקוניר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ד) שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה עָבְד֖וּ אֶת⁠־כְּדׇרְלָעֹ֑מֶרא וּשְׁלֹשׁ⁠־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה מָרָֽדוּ׃
For twelve years they served Kedorla'omer, and in the thirteenth year, they rebelled.
א. כְּדׇרְלָעֹ֑מֶר ראו בהערה לעיל על פסוק א׳.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםליקוט מכתבי הרמב״םרד״קר׳ בחייר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[כב] 1שתים עשרה שנה עבדו, נמצא מן הפלגה ועד שיצא אברהם אבינו מחרן כ״ז שנים הן: שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעמר ושלש עשרה שנה מרדו ובארבע עשרה שנה בא כדרלעמר, אותה השנה שיצא בה אבינו אברהם מחרן היא היתה שנת הרעב וירד למצרים ועשה שם שלשה חדשים ובא וישב באלני ממרא אשר בחברון והיא השנה שכבש בה את המלכים. (סדר עולם פ״א)
[כג] 2שתים עשרה שנה עבדו וגו׳, ר׳ יוסי אומר י״ב וי״ג הרי כ״ה, ארשב״ג כולהון י״ג שנה היו, מה מקיים רשב״ג ובארבע עשרה שנה אלא בי״ד למרדן. (בראשית רבה מ״ב)
1. בסדר עולם מכת״י הגיר׳ כ״ו שנים, וכ״ה במדרה״ג, וגיר׳ אחרת כ״ב, ושיטת הסדר״ע הוא כר״י לקמן מאמר כג. ועי׳ בתרגומים כאן, ובשבת יא. מובא לקמן יט, ב. ושלותה כ״ו, דכתיב שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר וי״ג שנה מרדו ובי״ד שנה כו׳ והיא כשיטת הסדר עולם.
ובאע״ז כ׳ וטעם ושלש עשרה בשלש עשרה כמו כי ששת ימים עשה ה׳ (הוא כשטת רשב״ג במדרש). ובעל סדר עולם חברם ודעתו רחבה מדעתנו. ועי׳ בתריב״ע כאן וכ״ה בתרגום הפשיטא, ובהערות מביא דגם בתשובת דונש בן לברט על מנחם מפרש וי״ג שנה מרדו לא יתכן אלא בתוספות ב׳.
2. דעת ר״י כהסדר עולם לעיל מאמר כב. מה מקיים, המפרשים נדחקו בזה וכ׳ להגיה דצ״ל מה מקיים ר״י. ובב״ר מכת״י הגי׳ ומה מקיים ול״ג רשב״ג, ולפ״ז שפיר יש לפרש דהשאלה לר״י ומפרש בארבע עשרה שנה היינו למרדן. ולרשב״ג הפי׳ לעבדן ועי׳ פירש״י כאן.
תַּרְתַּא עַסְרֵי שְׁנִין פְּלַחוּ יָת כְּדָרְלָעֹמֶר וּתְלָת עַסְרֵי שְׁנִין מְרַדוּ.
[For] twelve years they had served Kedorlaomer, and for thirteen years they rebelled.

שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ
תַּרְתַּא עַסְרֵי שְׁנִין פְּלַחוּ יָת כְּדָרְלָעֹמֶר וּתְלַת עַסְרֵי שְׁנִין מְרַדּוּ
המרד נמשך שלוש עשרה שנה
האם המרד נמשך שלוש עשרה שנה, או שהמרד פרץ בשנה השלוש עשרה? ראב״ע סובר כדרך השניה ולדעתו ״וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה״ הוא כמו ״שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות כ י) = בְּשֵׁשֶׁת יָמִים. וגם כאן פירושו ״וּבִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ״, בשנה השלוש עשרה. שתי הדעות הובאו במדרש: ״ר׳ יוסי אמר שתים עשרה ושלש עשרה הרי כ״ה. ר׳ שמעון בן גמליאל אמר כולם י״ג היו״ (ב״ר מא ד). המיוחס ליונתן שתרגם ״וּבִתְלִיסֵירֵי שְׁנִין מְרַדּוּ״ מפרש כרשב״ג: הם מרדו בשנה השלוש עשרה ובשנה הארבע עשרה בא כדרלעומר. אבל אונקלוס שתרגם ״וּתְלַת עַסְרֵי שְׁנִין מְרַדּוּ״, פירש כר׳ יוסי: המרד נמשך שלוש עשרה שנה, ובעקבותיו פירש כך גם רש״י.⁠1
1. רש״י: ״ובארבע עשרה שנה – למרדן, בא כדרלעומר״. ובשבת יא ע״א הוסיף ביאור: ״עשרים ושש דכתיב שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר... ושלש עשרה מרדו... הרי עשרים וחמש שנים, ושנת עשרים ושש נהרג כדרלעומר״.
תרתין עשרהא שינין פלחו קדם כדר לעמר ובתלתב עשרי שנין מרדו ביה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עשרה״) גם נוסח חילופי: ״תרתי⁠{ ע׳}״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובתלת״) גם נוסח חילופי: ״ותלת״.
תרתיסירי שנין פלחו ית כדרלעמר ובתיליסירי שנין מרדו.
Twelve years they had served Kedarlaomer; and in the thirteenth year they had rebelled.
שתים עשרה גו׳ – ובארבע עשרה 1למרדן.
1. למרדן. ב״ר פמ״ב אות ו׳ ועש בחידושי הרד״ל.
(ד-ה) שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר – רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה הֲרֵי עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כֻּלְהוֹן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיוּ וּמַה מְקַיֵּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמִרְדָּן.
וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְּדָרְלָעֹמֶר – בַּעַל קוֹרָה טוֹעֵן בְּעוֹבְיָהּ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם, בְּעַשְׁתְּרוֹת דְקַרְנַיָּא וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם, יַת זִיוְתָנָא דִּבְהוֹן וְאֶת הָאֵימִם בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם. תַּרְתֵּין אִינּוּן.
את׳נתי עשר סנה אטאעו כדרלעמר ות׳אלת׳ עשר עצוה.
שתים עשרה שנה שירתו את כדרלעומר, ובשלוש עשרה1 מרדו בו.
1. מכך שרס״ג תרגם ״ות׳אלת׳ עשר עצוה״, ברצף מהמספר לפועל בלי לציין את הזמן באמצע, מוכח שהמספר הוא סידורי ולא מונה, ומכאן שהכוונה שבשנה השלוש עשרה מרדו בו, ולא שמרדו שלוש עשרה שנים. כן הבין גם ר׳ יהודה בן בלעם בפירושו כאן את דעת רס״ג בתפסיר, וכן פירש רס״ג גם בפירושו: ״פסרת ושלש עשרה שנה מרדו ובארבע עשרה שנה בא כדרלעמר פי אלסנהֿ אלת׳אלת׳הֿ עשר ואלראבעהֿ עשר לאני ג׳עלת כל ואחדהֿ מנהא סנהֿ לילא תכון ת׳לת׳ עשר סנהֿ וארבע עשר פד׳לך כ״ז סנהֿ סוא אלי״ב אלאואיל.⁠״ ובתרגום לעברית: ״פירשתי ׳ושלוש עשרה שנה מרדו ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר׳ [שמדובר] בשנה השלוש-עשרה והארבע-עשרה, כי עשיתי כל אחת מהן לשנה, כדי שלא יהיו שלוש-עשרה שנה וארבע-עשרה [שנה], וזה [מגיע ל]⁠עשרים ושבע שנה, מלבד שתים עשרה [השנים] הראשונות.⁠״
(ד-ה) פירשתי ושלוש עשרה שנה מרדו ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר – [שמדובר] בשנה השלוש-עשרה והארבע-עשרה, כי עשיתי כל אחת מהן לשנה, כדי שלא יהיו שלוש-עשרה שנה וארבע-עשרה [שנה], וזה [מגיע ל]⁠עשרים ושבע שנה, מלבד שתים עשרה [השנים] הראשונות.
(ד-ה) [פסרת ושלש עשרה שנה מרדו ובארבע עשרה שנה בא כדרלעמר פי אלסנהֵ אלת׳אלת׳הֵ עשר ואלראבעהֵ עשר לאני ג׳עלת כל ואחדהֵ מנהא סנהֵ לילא תכון ת׳לת׳ עשר סנהֵ וארבע עשר פד׳לך כ״ז סנהֵ סוא אלי״ב אלאואיל].
(ד-ה) שתים עשרה שנה עבדו, ובארבע עשרה שנה – סבר המתרגם1 כי הוא רוצה לומר: ובשנתו השלוש⁠־עשרה ובשנתו הארבע עשרה, וזה לפי דעתו ארבע עשרה שנה בלבד. אולם רז״ל (בבלי שבת י״א.) אינם רוצים בזאת והם אומרים, כי הן של עשרים וחמש שנים. התרו את אנשי סדום ולא שבו, על כן נהפכו. ונכון הוא מה שאומרים הראשונים ז״ל על הפסוק שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר ושלש⁠־עשרה שנה מרדו – הרי הזכיר שתי פעמים ואחר כך העלה עליו מלחמת העיראקיים בהם בשנה הארבע⁠־עשרה של מרידתם בו.
1. רס״ג, ועי׳ קאפח, עמ׳ כה והערה 4.
שתים עשרה שנה עבדו – חמשה מלכים הללו את כדרלעמר.
שתים עשרה שנה עבדו TWELVE YEARS THEY SERVED – i.e. these five kings [served] Chedorlaomer.
וטעם ושלש עשרה – בשלש עשרה,⁠א כמו: כי ששת ימים עשה י״י (שמות כ׳:י׳).
ובעל סדר עולם (סדר עולם רבה א׳) חברם,⁠ב ודעתו רחבה מדעתנו.
א. כן בכ״י פריס 176 וכן נוסף בגיליון בכ״י לוצקי 827 (ואולי הושמט ע״י הדומות). בכ״י לוצקי 827 נוסף כאן ״שנה מרדו״.
ב. בכ״י לוצקי 827 נוספו כאן המלים ״כפי דעתו״ בין השיטין.
[AND IN THE THIRTEENTH YEAR THEY REBELLED.] U-shelosh esreh (and the thirteenth) should be interpreted u-ve-shelosh esreh (and in the thirteenth).⁠1 It is similar to the word sheshet (six) in for in six (sheshet) days the Lord made the heaven and earth (Ex. 20:10).⁠2 However, the author of the Seder Olam did not interpret it this way. He combined the years mentioned in our verse.⁠3 His mind was greater than ours.
1. The verse literally reads: U-shelosh esreh shanah (and thirteen years). Ibn Ezra says, u-shelosh esreh should be read as if a bet were prefixed to shelosh, i.e., u-ve-shelosh esreh.
2. The verse literally reads: for six days the Lord made heaven and earth. Thus sheshet is to be read as if written ve-sheshet (in six).
3. Cf. Seder Olam I. The Seder Olam interprets u-shelosh esreh shanah to mean, and 13 years; i.e., they rebelled 13 years. It adds these 13 years to the 12 years mentioned previously in our verse and claims that the Bible deals with a 25-year period, 12 of service and 13 years of rebellion.
ושלש עשרה שנה מרדו – חסר בי״ת, כמו: הנמצא בית י״י (מלכים ב י״ח:ט״ו), כי ששת ימים (שמות כ׳:י׳). והעד: ובארבע עשרה שנה (בראשית י״ד:ה׳).
שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדׇרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ
מקרא דכת׳ י״ב שנה וכו׳ ושלש עשרה שנה, הרי כ״ה. ושנת ארבע עשרה, הרי כ״ו. (רמב״ם בבלי שבת י״א.)
שתים עשרה שנה עבדו – שהיו לו עבדים נושאי מנחה.
ושלש עשרה שנה – פירושו ובשנת שלש עשרה.
מָרַדו – מרדו בו ולא הביאו לו מנחה.⁠1 וכדרלעומר היה ראש לשלשה המלכים.
1. השוו ללשון הפסוק בשמואל א י׳:כ״ז.
שתים עשרה שנה עבדו, they were enslaved to Amrafel, paying annual taxes to him.
ושלש עשרה שנה, these words mean the same as if they had been written in the ordinal form, i.e. “during the thirteenth year.”
מרדו, their rebellion consisted of their not paying the annual taxes. Contrary to the impression created that Amrafel was the leader seeing he was named first, the leading king in that group of three was Kedorleomer.
ושלש עשרה שנה מרדו – שעורו ובשלש עשרה, כלומר בשנת י״ג מרדו, וכן כי ששת ימים שיעורו בששת.
ושלש עשרה שנה מרדו, "and in the thirteenth year they rebelled.⁠" The word שלש in this instance is to be understood as a cardinal number rather than as an ordinal number. We find an example of such use of the word in Exodus 20,11, where the Torah writes כי ששת ימים עשה ה' instead of כי בששה ימים עשה ה'.
ושלש עשרה – כטעם ובשלש עשרה.⁠1
1. בשנה השלש עשרה מרדו, כדעת רס״ג, ראב״ע ורד״ק, ולא כדעת חז״ל שפירשו שבמשך שלש-עשרה שנה לא עבדו את כדרלעמר אלא מרדו בו (סדר עולם פרק א׳; שבת יא.; וכן ברש״י לפסוק ה). השווה לעיל על ז׳, ד.
ושלש עשרה שנה מרדו – אפשר ששלש עשרה שנה מרדו, או שבשנה השלש עשרה מרדו, ואין לנו הכרח בזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ולהודיע כח החמשה הנצוחים גם הם סופר שסבת המלחמה הית׳ כי מתחלה היה כדרלעומר מושל בכל החמשה מלכים הנזכרים בפרשה ולסבת מרד חמשת המלכים שנתאמצו כנגדן נקשרו עליו י״ג שנים.
חמשה מלכים הללו. שהרי הד׳ מלכים מחברת כדרלעומר היו:
ובארבע עשרה שנה למרדן. שהם כ״ו לשעבודן שא״ת הכל י״ד ובשלש עשרה שנה מיבעי ליה דומיא דובארבע עשרה שנה והאומרים שהוא בחסרון בי״ת כמו ששת ימים עשה יבטל דעתם מדעת בעל סדר עולם ומב״ר:
ויראה ששם השלימו על תנאים ידועים ומכלל שיעבדו החמשה מלכים מסדום ובנותיה את כדר לעומר כי הוא היה הגדול מארבעת מלכים הלוחמים בם ועל זה נאמר שתים עשרה שנה עבדו את כדר לעומר כי זה יצא מהתחברותם והסכמתם. וזכר שלהיות חמשת המלכים ההם מסדום ומבנותיה אנשי רשע הפרו בריתם ומרדו בכדר לעומר ולא עבדוהו והוא אמרו ושלש עשרה שנה מרדו שרוצה לומר ובשלש עשרה שנה מרדו ויתסר הבי״ת כמו כי ששת ימים עשה ה׳, הנמצא בית ה׳. או יהיה פירושו שמרדו בו י״ג שנים כלה וכן הוא בסדר עולם ובמסכת שבת והיה המרד שלא שלחו לו את חקו מדי שנה בשנה כמו שעושים המלכים המשועבדים למלך אחר.
עבדו את כדרלעמר – מפשרה שעשו שם י״ב שנה, ואחר כך מרדו.
עבדו את כדרלעמר, after the compromise they had reached 12 years ago. Afterwards, they rebelled.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] את כדרלעומר
[1] חולין פרק שלישי דף סה ע״א (חולין סה.)1
[ב] שתים עשרה שנה עבדו
[1] שבת פרק ראשון דף יא ע״א (שבת יא.)
1. רבנו הקדים את ציטוט א אף שהוא כתוב בפסוק אחרי ציטוט ב. להבנת הדברים עיין בגמ׳ חולין שם:
...׳אלא כתיב ״היענה״ וכתיב ״בת היענה״, ושאני הכא דפסק ספרא לשתי תיבות, ומדפסיק להו ספרא תרתי תיבות ש״מ תרי שמות נינהו. אלא מעתה ״את כדר לעומר״ דפסק להו ספרא בתרי הכי נמי דתרתי שמי נינהו? אמרי, התם בשתי תיבות פסיק להו בשני שיטין לא פסיק להו, אבל הכא אפילו בשני שיטין נמי פסיק להו׳.
בגמ׳ הנ״ל מבואר שמסורת בידינו לגבי המילה ׳בת היענה׳ שהסופר מניח רווח בין תיבת ׳בת׳ לתיבת ׳יענה׳ ומחלק לשתי תיבות, מכאן משמע שהם שני שמות, ׳בת׳ פירושו ביצת היענה ובא ללמד שביצת עוף טמא אסורה, ואילו ׳היענה׳ היינו המין עצמו ובא ללמד שהעוף הקרוי יענה אסור. שאלה הגמ׳, א״כ גם השם ׳כדר לעומר׳ שיש מסורת שהסופר מחלק לשתי תיבות יהיה במשמעו שני שמות? והרי ברור שהכוונה לאדם אחד שהיה מלך עילם.
הקשה החתם סופר (שו״ת חת״ס ח״ב יו״ד סי׳ עח), מדוע הגמרא מקשה מפסוק ד ׳את כדר לעמר׳ ולא מקשה מפסוק א ׳כדר לעומר מלך עילם׳? (פשוט לחת״ס כי יש עניין דווקא להזכיר את הפסוק הראשון בתורה העוסק בעניין, עיין לעיל פרשת נח י, ח, בהערה שם, והוא כדברי המהרש״א שהבאנו שם). ותירץ התפארת יעקב, משום שאת השם כדרלעומר בפס׳ א אפשר לפרש שאינו שם של אדם אחד, אלא הוא שם של שר הצבא שנקרא ׳כדר׳ שהוא השר של ׳לעומר׳ ועל כן נקרא ׳כדרלעמר׳. ולכן בפס׳ א שנכתב בו שארבע מלכים עשו מלחמה, אפשר לפרש שהמלך עצמו לא יצא למלחמה אלא רק שר הצבא ׳כדר׳, אבל בפס׳ ד שכתוב בו שכלם עבדו את ׳כדרלעמר׳ שם וודאי הכוונה למלך, ומשם באמת יש ראיה שהוא שם אחד, ולכן הגמ׳ דנה דווקא בפס׳ ד.
לפי דברי התפארת יעקב, אפשר להבין מדוע רבנו הקדים את הציטוט ׳את כדרלעמר׳ לציטוט ב שנאמר ראשון בפסוק. לו היה נכתב ציטוט א ׳את כדרלעמר׳ במקומו בסוף הפסוק היה מקום לטעות ולשייך את זה לפסוק ט שגם שם כתוב ׳את כדרלעמר׳, שהרי רבנו לא מיספֵר את הפסוקים ע״י איות א-ב וכו׳ (כמבואר בהקדמה שהפסוקים מזוהים לפי הציטוט), וההפניה הבאה אחרי פסוק ד היא רק בפסוק יג, וכיון שבפסוק ט גם מדובר במלחמה, א״כ גם כאן היה אפשר לומר ש׳כדרלעמר הכוונה לשר הצבא ׳כדר׳ של ׳עמר׳ כפי שניתן לפרש בפסוק א, שאין הכוונה לאדם אחד, והרי כוונת הגמרא להוכיח ש׳כדרלעמר׳ הוא שם אחד. לכן הקדימו כדי שיהא ברור שהכוונה לפסוק ד, וכאן ברור שמדובר באדם אחד שהוא המלך.
חמשה מלכים וכו׳. לא כל המלכים שנזכרו בלשון ״כל אלה חברו״ (פסוק ג), דהא לא מרדו רק חמשה מלכים:
ובי״ד למרדן. לא בי״ד לתחילת עבודתם, שהרי שלש עשרה שנה שלימות מרדו, כדכתיב ״ושלש עשרה שנה מרדו״, ואם לא היו מורדים רק שנת י״ג הוי למכתב ׳ובשלש עשרה שנה מרדו׳:
לפי שהיה בעל המעשה וכו׳. דאין לומר שמשום חשיבותו, שהרי אמרפל חשוב יותר אחר שזכרו תחלה (פסוק א), ואם כן למה אמר הכתוב ״בא כדרלעומר״:
וּשְלֹש עשרה: הלמ״ד בחולם ברוב ספרי׳ כ״י מדוייקי׳, וכן ראיתי בדפו׳ קדמון, וכ״כ א״ת. [וּשְׁלֹשׁ].
שתים עשרה שנה – התורה קצרה ולא כתבה המלחמה שהיתה אז כשחברו המלכים האלה יחדו, אם הכניעו את האומות עושי מלחמה. רק מכתוב זה שמענו שהכניעו אותם, ושקבלו עליהם להיות עבדים אל כדרלעומר מלך עילם, לתת לו מדי שנה בשנה מנחה ומס שקצבו עליהם. ושלא יכנסו בברית עם שונאיהם כשיעלו עליהם, וכיוצא, והחזיקו באמונתם שתים עשרה שנה. אבל אחרי כן הפרו ברית, ומרדו שלש עשרה שנה, ובין כלם כ״ה שנה, וזה חשבון רז״ל ב״סדר עולם״.⁠1 ויש מפרשים ושלש עשרה כמו ובשלש עשרה שנה, כמו ״ששת ימים עשה ה׳ ״.⁠2 שבשנת שלש עשרה מרדו, שלא שלחו המס המוטל עליהם, או שפשטו בגבול אלה המלכים לשלול ולבוז.
1. פרק א.
2. שמות כ, יא. כלומר חסרה כאן אות ב׳ ״בששת״
ושלש עשרה – כמו ובשלש עשרה, והכונה כי אחר שעבדו י״ב שנה, בשנה הי״ג מרדו:
עבדו – העלו לו מס ומנחה.
ושלש עשרה – ובשלש עשרה כלומר ובשנת שלש עשרה, כן דעת רשב״ג בבראשית רבא {בראשית רבה מ״ב} ותרגום ירושלמי וראב״ע ואחרים, אבל רבי אסי (בסדר עולם ובבר׳ רבא) ואנקלוס ורש״י פי׳ שהמרידה נמשכה י״ג שנה.
they had served (avedu). Rendered forced labor and tribute.
and in the thirteenth (u-sh’losh esreh shanah, lit. “and thirteen years”). That is, in the thirteenth year; this is the opinion of R. Simeon ben Gamliel in Genesis Rabbah and of the Jerusalem Targum, Ibn Ezra, and others. However, R. Assi (in Seder Olam and Genesis Rabbah), Onkelos, and Rashi interpreted this to mean that the rebellion lasted for thirteen years.
אומה המבקשת לפרוק מעליה עול זר חייבת תחילה לשחרר את עצמה – הווי אומר, לקבל את עול המוסר. זאת הם שכחו לעשות, ברוב גאוותם.
מרדו – ״מרד״: למרוד; ״עֲנִיִּים מְרוּדִים״ (ישעיהו נח, ז): אנשים אומללים. ״מרט״: לתלוש שער; להשחיז מתכת. ״מרט״ ביסודו, מורה: להאבק נגד גסות; להציב שנינות מול דוקרנות או לעמוד נגדה בכח. ״מרט״, במובן המיכני, דומה ל״מרד״ במובן הרוחני: לחדול מכניעה להתנהגות נוקשה, להשיב בחריפות על יחס חריף. ״מרודים״: אנשים עלובים. כל אחד תולש את שערותיהם ללא שיסבול כל התנגדות מצידם, ונוהג בהם בנוקשות וגסות; ולדעת הכל זקוקים הם לשיפור נוסף, כפי שמקוננת ציון: ״יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ״ (איכה א, ז).
שתים – ועפ״י התחברות הזה עבדו את כדרלעומר שתים עשרה שנה, ובשלש עשרה מרדו ולא נתנו לו מס, או שהמרד נמשך שלש עשרה שנה.
TWELVE YEARS LATER. For twelve years they complied with the terms of the treaty and served Chedorlaomer. But in the thirteenth year they rebelled, refusing to pay him taxes. Or else it may mean that the revolt lasted thirteen years.
שתים עשרה וגו׳: שלא תאמר דהסיבה1 היתה מפני שהיה פתאום ולא הכינו עצמם למלחמה כמו ד׳ מלכים אלו שיצאו בהכנה לכך, על כן פירש הכתוב שהיה במרידה, וא״כ ידעו שיבואו עליהם למלחמה להחזירם לעבדות, ומסתמא הכינו עצמם בכל האפשר.
1. שחמשת המלכים נוצחו במלחמה.
עבדו – כלומר שלמו מסים.
מרדו – כלומר סרבו לשלם מסים; השווה מלכים ב י״ח:ז׳. ואף כי אין הכתוב מזכיר את הנושא, הרי ברור שהנושא הוא — חמשת המלכים.
ושלש⁠־עשרה שנה – כאן בא המספר היסודי במקום המספר הסידורי. הבי״ת חסרה; השווה להלן ט״ו:ט״ז.⁠1
1. איוולד § 287 k, 300 § 300 a .
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםליקוט מכתבי הרמב״םרד״קר׳ בחייר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ה) וּבְאַרְבַּע֩ עֶשְׂרֵ֨ה שָׁנָ֜ה בָּ֣א כְדׇרְלָעֹ֗מֶרא וְהַמְּלָכִים֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ וַיַּכּ֤וּ אֶת⁠־רְפָאִים֙ בְּעַשְׁתְּרֹ֣ת קַרְנַ֔יִם וְאֶת⁠־הַזּוּזִ֖ים בְּהָ֑ם וְאֵת֙ הָֽאֵימִ֔יםב בְּשָׁוֵ֖הג קִרְיָתָֽיִם׃
In the fourteenth year, Kedorla'omer and the kings who were with him came and struck the Repha'im in Ashterot Karnayim, the Zuzim in Ham, the Eimim in Shaveh Kiryatayim,
א. כְדׇרְלָעֹ֗מֶר ראו בהערה לעיל על פסוק א׳.
ב. הָֽאֵימִ֔ים ל=הָֽאֵימִ֔ים בגעיה ימנית
ג. בְּשָׁוֵ֖ה =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=צֵרי? כן>
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[כד] 1ובארבע עשרה שנה בא כדרלעמר, בעל קורה טעין בעוביה. (בראשית רבה מ״ב)
[כה] 2והמלכים אשר אתו ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, בעשתרא דקרנא, ואת הזוזים בהם, ית זיותנה דבהון, ואת האמים בשוה קריתים, תרתין קריין אינון. (בראשית רבה מ״ב)
[כו] 3ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר, זה שה״כ (ישעיהו כ״ו:כ׳) לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדיך חבי כמעט רגע עד יעבר זעם, אין לך מי שעמד כנגד השעה ולא נדחק. וכל הנותן מקום לשעה שעה חוזרת וניתנת בידו, תדע לך הרי א״א שברח מפני נמרוד ונתן מקום לשעה, חזרה שעה ונתנה אותה בידו, ונטל בזה ששה עשר מלך לפי שאמרפל וחבריו נלחמו עם מלך סדום וחבריו ונצחום ונטל את ביזתם נמצא נטל ביזת תשעה מלכים, ולא עוד אלא כשהיו באים בדרך להלחם עם מלך סדום הרגו שבעה מלכים בדרכם ונטלו את ביזתם דכתיב ובארבע עשרה שנה וכו׳ ונמצא נטל ביזת ששה עשר מלכים. (מדרש הגדול לך)
1. עי׳ פירש״י כאן, וברכות סד. ובא לפרש הטעם שנזכר כאן מתחלה כדרלעומר ובפסוק א׳ נזכר בראשונה אמרפל, משום דכאן הוא נכנס בעובי הקורה מפני שמרדו בו.
וראיתי להביא כאן מ״ש במדרש הבאור כת״י, בפסוק זה י״ב שנה עבדו וי״ג שנה מרדו, מכאן סמכו חכמים שבן שלשה עשרה יצא מרשות אביו, עי׳ ב״ר פס״ג א״ט. ועי׳ ז״ח כד; ואפשר היה לומר הכוונה בהרמז דבי״ג שנה מורד היצ״ט בהיצה״ר, עי׳ אדר״נ פט״ז וקהלת רבה פ״ד פ״ט, וא״י למי כוון באמרו סמכו חכמים, עי׳ לקמן פט״ו מאמר קיח, בבאור.
2. בלקח טוב בעשתרות קרנים הרים גבוהים מקום שאין חמה זורחת. עי׳ סוכה כ. ועי׳ רש״י דברים א, ד. עשתרות הוא לשון צוקין וקושי כמו עשתרות קרנים ועשתרות זה הוא עשתרות קרנים שהיו שם רפאים שהכה אמרפל שנאמר ויכו את רפאים בעשתרות קרנים. וראה ברש״י דברים ז, יג. וברבינו בחיי בדברים א, ד. ונקרא עשתרות קרנים ע״ש שעולים שם באותן ההרים הצאן אשר להם קרנים כגון היעלים והעזים והכבשים כו׳. והרד״ק כ׳ והמקום הזה הוא בין ב׳ הרים גדולים ולכן נקרא קרנים וכבר זכרוהו רבותינו ז״ל. ועי׳ בלקח טוב פ׳ תבוא ועשתרות צאנך. ומענין רפאים, מבואר במדרש אגדה דברים יא, ח. והוא נשאר מיתר הרפאים (דבר׳ ג, יא.) מאותן שהרגו אמרפל וחביריו, שנ׳ ויכו את הרפאים בעשתרות קרנים. ית זיותנה דבהון, בב״ר מכת״י הגי׳ זיוותניה דבהון, ומפרש בעלי זיו שבהם כלו׳ ברפאים, ועי׳ בתרגומים ודורש בְהָם במו בְהָם. ועי׳ בערה״ש ע׳ זיו. תרתן קריין אינון, שתי עירות היו ששמן שוה, וי״ג תרתין נינוה אינון עי׳ במנח״י.
3. עי׳ תנחו׳ ויצא א״ה. שבעה מלכים, צ״ע דבקרא איתא רק חמשה. ועי׳ מ״ש לעיל בבאור מאמר ח. וצרף לכאן. ואולי חושב האימים בשוה קריתים בתרתי כדרש הנ״ל דהוי שתי עירות.
וּבְאַרְבַּע עַסְרֵי שְׁנִין אֲתָא כְדָרְלָעֹמֶר וּמַלְכַיָּא דְּעִמֵּיהּ וּמְחוֹ יָת גִּבָּרַיָּא דִּבְעַשְׁתְּרָת קַרְנַיִם וְיָת תַּקִּיפַיָּא דִּבְהָמְתָא וְיָת אֵימְתָנֵי דִּבְשָׁוֵה קִרְיָתָיִם.
In the fourteenth year, Kedorlaomer came together with the kings that were with him and they defeated the mighty ones in Ashteros Karnayim, the powerful ones in Ham, and the ones that incite fear at Shaveh Kiryasayim,

וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם
וּבְאַרְבַּע עַסְרֵי שְׁנִין אֲתָא כְּדָרְלָעֹמֶר וּמַלְכַיָא דְּעִמֵּיהּ וּמְחוֹ יָת גִּבָּרַיָּא דִּבְעַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם וְיָת תַּקִּיפַיָּא דִּבְהָמְתָא וְיָת אֵימְתָנֵי דִּבְשָׁוֵה קִרְיָתָיִם
תרגום שם האומות
א. העמים שהוכנעו על ידי כדרלעומר אינם מתורגמים כשמות כגון רְפָאִים – רְפָאֵי, זוּזִים – זוּזֵי, אלא לפי תכונתם ואופיים. והטעם: מפסוקי חומש דברים ״וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים... . וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים״ (דברים ב יא, כ) עולה שהשמות נקבעו על שם מעשיהם.⁠1 ו״מרפא לשון״ כתב שהטעם לשוני: רְפָאֵי עשוי להשמע כלשון רפיון או רפואה וזוּזֵי – כמטבעות.⁠2
רפאים – ענקים, מתים
ב. לתרגום ״רְפָאִים״ – ״גִּבָּרַיָּא״ ייתכנו שני ביאורים: [א] תרגם גבורים כתרגום ״ענקים״ כגון ״ילידי הענק״ (במדבר יג כב) ״בְּנֵי גִּבָּרָא״, ולמד זאת מהכתוב ״רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים״ (דברים ב יא); [ב] רְפָאִים הוא כינוי למֵתִים כגון ״מֵתִים בַּל יִחְיוּ רְפָאִים בַּל יָקֻמוּ״ (ישעיהו כו יד), ״הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה פֶּלֶא אִם רְפָאִים יָקוּמוּ יוֹדוּךָ סֶּלָה״ (תהלים פא יא). לפי זה ״וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים״ היא מליצה: ״נקראים רפאים על שם שכל הרואה אותם ידיו מתרפות״ (רש״י לדב׳ ב יא), ״שכל הרואה אותם ימות לבו וְיֵחָשֵׁב מהרפאים שהם מתים״ (ראב״ע כאן) והתרגום ״יָת גִּבָּרַיָּא״ הוא ביאור הכוונה.
זוזים – חזקים, למניעת כפל
ג. כתב רש״י ״הזוזים – הם זמזומים״, כי גם הם מן הרפאים ככתוב ״רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים״ (דברים ב כ). ואולם שלא לכפול תיבת גִּבָּרַיָּא תרגם ״וְאֶת הַזּוּזִים״ – ״וְיָת תַּקִּיפַיָּא״, החזקים.⁠3 אבל בדברים תרגם ״זַמְזֻמִּים״ – ״חַשְׁבָּנֵי״, עיין שם הטעם.
בְּהָם – בְּהָמְתָא, בָּהֶם
ד. אונקלוס תרגם את השם הָם בתצורה ארמית; ״הזוזים בְּהָם״ – ״תַּקִּיפַיָּא דִּבְהָמְתָא״. אבל התרגום הירושלמי ״את הזוזים בהם – ית זיותנה דבהון״ הוא ביאור מדרשי: זוּזִים – בעלי הזיו שבהם [ברפאים] ובְּהָם כמו בָּהֶם.⁠4
ה. ״הָאֵימִים״ – ״אֵימְתָנֵי״. עיין להלן ״אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם״ (בראשית לו כד) ״גִּבָּרַיָּא״ וצרף.
עַשְׁתָּרֹת – קרא ותרגום
ו. השם עַשְׁתָּרֹת מועתק כצורתו כעדות ״מרפא לשון״: ״בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם – קרא ותרגום״. וכמוהו: ״אשר יושב בְּעַשְׁתָּרֹת באדרעי״ (דברים א ד) ״דְּיָתֵיב בְּעַשְׁתָּרוֹת בְּאֶדְרֶעִי״. כנגד זאת ״וְעַשְׁתְּרֹת צאנך״ (דברים ז יג) מתורגם ״וְעֶדְרֵי עָנָךְ״ לשון עשירות ועיין שם בביאורנו. ומסתבר ש״עשתרות״ ו״קרנים״ שבעבר הירדן נקראו כך גם בארמית ולכן לא תרגמם. וכן עולה מהמיוחס ליונתן שדרכו לזהות שמות גאוגרפיים אבל את אלה הניח כצורתם.⁠5
1. ״נתינה לגר״ בשם רש״ד ב״ביאור״.
2. ולדעתו מטעם זה תרגם הַקֵּינִי (בראשית טו יט) שָׁלְמָאֵי ולא קֵינָאָה שמשמעו אומנות הצורפים כבתיוב״ע ״וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף״ (ישעיהו מ יט) ״וְשֵישְלָן דִכסַף קֵינָאָה מְאַחֵיד לֵיה״.
3. אבל ב״שדה ארם״ (עמ׳ 16) כתב ש״תַּקִּיפַיָּא״ מיוסד על דמיון צלילי שבין זוּזִים לעַזִּים, ורחוק.
4. תרגום זה הוזכר גם בב״ר מב ד. בְּהָם – בָּהֶם מתורגם גם בפשיטתא ובתרגום השבעים, וראה ״נתינה לגר״.
5. עַשְׁתָּרֹת היא עיר קדומה במרכז הבשן שנקראת גם ״עשתרות קרנים״. העיר נתכנתה על שם אלילת הפריון הכנענית שצויירה כפרה בעלת קרנים ומכאן כינויה ״קרנים״ [ולדעת רמב״ן (לדברים א ד) ״ועשתרות קרנים היו הרים גבוהים שעליהם מצודות סלעים ידמה אותם הכתוב לקרני הבהמות״. השווה סוכה ב ע״א: ״העושה סוכתו בעשתרות קרנים, הכי נמי דלא הוי סוכה?⁠״]. שני השמות ״עשתרות״ ו״קרנים״ נשתמרו גם אצל הארמים יושבי הבשן ולכן לא נתרגמו. וכן רמז הנביא במליצתו החריפה ובכפל משמעות בפסוק ״הַשְּׂמֵחִים לְלֹא דָבָר הָאֹמְרִים הֲלוֹא בְחָזְקֵנוּ לָקַחְנוּ לָנוּ קַרְנָיִם״ (עמוס ו יג). הרומז גם לעיר ״לֹא דְבָר״ שבצפון הגלעד (שמואל ב יז כז) ול״קרנים״ שבמרכז הבשן בחלק הארמי (י׳ קוטשר, ״מלים ותולדותיהן״, עמ׳ 88).
ובא⁠((בר))[רב]⁠עה עשרי שנין אתא כדר לעומר ומלכיא דהווא עמה וקטילו ית גיברייה בעשתרתא דקרנים וית זיותניה דבהון וית אמתניה דהוון שריין בגווה דקרתהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דהוו״) גם נוסח חילופי: ״דהוון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דקרתה״) גם נוסח חילופי: ״קרייתה״.
ובירביסרי שנין אתא כדרלעמר ומלכיא דעימיה ומחו ית גובריא דבעשתרות קרנים וית תקיפיא דבהמתא וית אימתני דבשוה קריתים.
And in the fourteenth year came Kedarlaomer and the kings who were with him, and smote the Giants (gibboraia) which were in Ashtaroth-Karniam, and the Strong who were in Hametha, and the Terrible who were in the plain of Kiriathaim,
וקטולו ית זיבריא דבעשתרות קרנים וית זויתניא די בהון וית אמתניא אילין דשריין דבנוה קרתא.
And they slew the giants who were in Ashtaroth-Karnaim,⁠a the famedb who were among them, and the formidable who inhabited the city which they had built,
a. "The horned Ashtaroth,⁠" i.e., the Moon and Venus.
b. Or, "illustrious.⁠"
וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר – בַּעַל הַקּוֹרָה טָעֵין בְּעָבְיָהּ.
וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם – בְּעַשְׁתְּרָא דְקַרְנָא.
וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם – יָת זִיוְתָנָה דִּבְהוֹן.
וְאֶת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם – תַּרְתֵּין קִרְיָן אִינוּן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ופי אלסנה אלראבעה עשר אקבל כדרלעמר ואלמלוך אלד׳ין מעה פקתלו אלשג׳עא אלד׳ין בעשתרות קרנים ואלדהאקין אלד׳י פיהם ואלהיובין אלד׳י פי שוה קריתים.
ובשנה הארבע עשרה הגיע1 כדרלעומר והמלכים אשר איתו, והרגו את הגיבורים אשר בעשתרות קרניים ואת האצילים2 אשר בהם, ואת האימתנים אשר בשווה קריתיים.
1. המילה ״אקבל״ (أقبل) נושאת משמעות של תנועה לכיוון מסוים עם כוונה או מטרה. ״אקבל כדרלעמר״ מתאר את התקדמותו המכוונת של כדרלעומר - הוא לא סתם ״בא״ או ״הגיע״, אלא התקדם בכוונה תחילה למטרה צבאית.
2. ״אלדהאקין״ (الدهاقين) - מונח פרסי שמתייחס לאצילים או בעלי אחוזות
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ובארבע עשרה שנה – למרדן.
בא כדרלעמר – הוא היה בעל המעשה ונכנס בעובי הקורה.
והמלכים – אלה שלשה מלכים.
זוזים – הם זמזומים.
ובארבע עשרה שנה AND IN THE FOURTEENTH YEAR – of their rebellion.
בא כדרלעמר CHEDORLAOMER CAME – He was the most interested part, and therefore he took the initiative (lit. "he entered the thickest part of the beam") (Bereshit Rabbah 42:6).
והמלכים AND THE KINGS [THAT WERE WITH HIM] – These are the [other] three kings.
הזוזים – These are Zamzumim (see Devarim 2:10, 2:20).
ובארבע עשרה שנה – במרדותו.
בא כדרלעומר1למדנו שישיבתה של סדום נ״ב שנה. שלמדנו מצוער דכתיב אמלטה נא. והיתה קרובה יישובה של צוער מן של סדום שנה. הרי נ״ב שנה. ושלוותם עד עשרים ושש. כי כשהיה אברהם אבינו בן מ״ח שנה נבנית סדום אחר הפלגה. טול שתים עשרה שנה וארבע עשרה הרי כ״ו. הוא השנה שיצא אברהם אבינו מחרן. דכתיב ואברם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן. ואז השיב את כל רכוש סדום וישבו בשלוה כ״ו שנה. עד שנהפכה בשנת תשעים ותשע לאברהם כשנתבשרה שרה. ואותה שנה עלתה לו שנה לכאן ולכאן להשלמת כ״ו.
ויכו את רפאים בעשתרות קרנים2הרים גבוהים מקום שאין חמה זורחת.
ואת הזוזים בהם3כלומר החומה שבהם. ד״א לשון המה והממה.
1. למדנו שישיבתה של סדום. עיין סד״ע פ״א. ובגמרא שבת י׳ ע״ב. וברש״י ותוס׳ שם.
2. הרים גבוהים מקום שאין החמה זורחת. עיין סוכה ב׳ ע״א העושה סוכתו בעשתרות קרנים פירש״י עשתרות קרנים שני הרים גדולים והשפלה ביניהם ומתוך גובה ההרים אין חמה זורחת שם בשפלה עכ״ל. וכן הערוך ערך עשתרת כתב פי׳ מקום שאין חמה זורחת שם עכ״ל. ונקרא קרנים יען שהוא בין שני הרים.
3. כלומר החומה שבהם. וכן בכ״י פלארענץ. לא ידעתי לכוון פירושו על הזוזים. ובב״ר פמ״ב ואת הזוזים בהם ית זיותנה דבהון. וכן בתרגום ירושלמי ית זיותנייא דבהון. וכתב המתורגמן וז״ל הזוזים *בהם* ת״י זיוותניא דבהון וכן בב״ר וכן העתיק ירונימו בלשון לאטין כמו *בהם* וזהו חידוש עכ״ל. וכן השבעים העתיקו כן. ועי׳ באוצר מלין מהרב דר׳ לעווי ערך זיוותן.
רפאים – שכלא הרואה אותם ימות לבו בקרבו,⁠ב ויחשב מהרפאים שהם מתים. [והעד: מתים בל יחיו רפאים בל יקומו (ישעיהו כ״ו:י״ד).]⁠ג
האימים – שיש מהם אימה.
א. כן בכ״י פריס 176. בכ״י לוצקי 827: כל.
ב. המלה ״בקרבו״ נתווספה ע״פ כ״י פרנקפורט 150, אך חסרה בכ״י לוצקי 827, פריס 176, ורוב עדי הנוסח.
ג. ההוספה בכ״י וינה 39, קמברידג׳ 1014 (חלקי). ההוספה חסרה בכ״י לוצקי 827, פריס 176, ועוד עדי נוסח.
THE REPHAIM. They were called Rephaim (ghosts) because their appearance was so terrifying that whoever saw them died and was considered to be one of the Rephaim, one of the dead.⁠1
THE EMIM. They were so called because they were frightening.⁠2
1. Rephaim has the meaning of dead, shades or ghosts. Cf. Is. 14:9. They were called Rephaim because those who saw them were frightened to death. Rephaim were thus considered to be death-inducing.
2. Emah means fear.
ואת הזוזים – גוי.
ויכו את רפאים וגו׳ – כל אילו הארצות היו לאותן המלכים שמרדו,⁠א ולכך השחיתום.
א. בכ״י מינכן 52: שמירדו.
ויכו את רפאים וגו'‏ – AND THEY STRUCK THE REFA'IM etc. – All these lands belonged to the kings that rebelled, and for that they destroyed them.
ובארבע עשרה שנהאת רפאים בעשתרות קרנים – הכו הענקים שהיו בעשתרות קרנים, והמקום הזה הוא בין שני הרים גבוהים ולכן נקרא קרנים, וכבר זכרוהו רבותינו ז״ל. והמקומות האלה שזוכר הםא קרובים לארץ סדם ועמרה, ואולי היו בעזרתם לפיכך הכו אותם כדרלעומר והמלכים אשר אתו.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״הם״.
ובארבעה עשר .. את רפאים בעשתרות קרנים, they defeated the giants who lived at that place. The place עשתרות קרנים was so named seeing it was situated between two mountains, so that the word קרנים, “horns,” describes the way in which these mountains protruded from the earth’s surface. Our sages in Sukkah 2 already mentioned that all the places mentioned in these verses are not far from Sodom and Gomorrah. Perhaps the inhabitants had supported the insubordination of Sodom and satellites and that is why they were attacked.
בא כדרלעומר – יגיד הכתוב גבורת המלך הזה עם המלכים אשר אתו שהכו את הגבורים שהיו יושבים בערי החוזק והמבצר, וזהו בעשתרות קרנים, כי חוזק הבהמה הם הקרנים, והכו ג״כ לאותן שהיו עשירי העם עם ההמון שלהם, זהו ואת הזוזים בהם, ולמדך הכתוב שכיון שהכו את הרפאים והם הגבורים בתוך הערים הבצורות, אין צ״ל הגבורים שהיו במישור, זהו ואת האימים אשר בשוה קריתים. האמים הם הגבורים המטילים אימה, בשוה קריתים באורו בערי המישור. ואין צ״ל עובדי האדמה שהיו במקום מבצר בהר שלהם הוא שעיר, זהו ואת החורי בהררם שעיר, וידוע כי בני החורי היו עובדי האדמה וכן דרשו רז״ל למה נקרא שמם חורי על שם שמריחין את העפר כחויא. וטעם עין משפט הוא הסלע שבקדש שבו עתיד משה שיהא נדון בו. וטעם בחצצן תמר בחציון של תמר, הוא ארץ ישראל שהיא באמצעות העולם, שהאמורי יושב בה. והאריך הכתוב בספור המלחמה הזאת ובגבורתו הגדולה של כדרלעומר והמלכים אשר אתו שנצחו ה׳ המלכים עם הגבורים הגדולים היושבים בערי המבצר ועם ההמון הגדול שלהם, כדי שיתפרסם מזה ענינו של אברהם אבינו בגבורתו הגדולה שנצח את המלכים הנוצחים, וכענין שכתוב אחרי שובו מהכות את כדרלעומר ואת המלכים אשר אתו.
בא כדרלעומר, "Kedorleomer came, etc.⁠" The Torah wants to describe the power of this king as well as that of the kings who joined him and who defeated the various mighty kings who dwelled in fortified cities. This is the true meaning of the words בעשתרות קרנים. The word קרנים, "horns,⁠" symbolizes strength seeing that the strength of a bull is represented by its horns. They even defeated the wealthy amongst them [reference to the name זוזים, derived from זוז, coin. Ed.] Seeing that these four kings defeated the kings (Refaiim) who resided in fortified cities as well as the ones who dwelled in the mountains, there was no need to mention that they overran the cities in the valley. According to Bereshit Rabbah 26,16, שוה קריתים is a reference to cities in the valley. The אימים were people who had inspired fear amongst all the people around them. The חורי בההרם שעיר were tillers of the soil in mountainous territory. According to Tanchuma these people were able to "smell" the earth, i.e. their sense of smell told them about what a particular piece of earth was best suited for. According to another Midrash the name עין משפט refers to Kadesh, the place where Moses would be judged when he hit the rock instead of speaking to it The name חצצן תמר is an allusion to חציון של תמר, another name for the land of Israel which is situated in the very center of the earth. (חציון from the word חצי "half.⁠") The main reason the Torah provides us with all these details of the military exploits of Kedorleomer and Arafel and their allies is to provide the background to the tremendous military achievement of Avram and his 318 warriors in the latter half of this chapter. This is why the Torah underlines in verse 17 אחרי שובו מהכות את כדרלעומר ואת המלכים אשר אתו "after he (Avram) returned from defeating Kedorleomer and the kings who were with him.⁠"
ובארבע עשרה – ב׳ ריש פסוק הכא ואידך (מלכים ב י״ח) ובי״ד למלך חזקיהו עלה סנחרים. לומר לך כשם שבאו האומות על חזקיהו ונפלו בידו כך באו על אברהם ונפלו בידו.
רפאים זוזים ואימים – הם שמות מורים על גודל האנשים ההם וחוזקם, כמו שתרגם אנקלוס. והנה סיפר לנו זה, להודיע לנו גבורת אלו המלכים אשר ניצח אותם אברם במספר מעט מהאנשים.
(ה-ו) ובארבע עשרה שנה למרדם בא כדרלעומר והמלכים אשר אתו, והכו הרפאים אשר בעשתרות קרנים, והזוזים אשר בְּהָם, והאימים אשר בשוה קריתים, והחורי בעלותם מפניהם להר שעיר, היכו עד איל פארן אשר הוא סמוך למדבר,
(ה-ז) ובשנת י״ד למרדם בא כדרלעומר והג׳ מלכים הנשארים אתו ויכו את רפאים כו׳ ואת הזוזים ואת האימים ואת החורי ואת כל שדה העמלקי וגם את האמורי היושב בחצצון תמר וכו׳. מפני שהיו אנשי שלומם של אלו המורדים ושמא בעזרתם מרדו.
זוזים הם זמזומים. שאחר שהרפאים נקראים בג׳ שמות רפאים ואימים וזמזומים והוזכרו פה הרפאים והאימי׳ יהיו הזוזים הם הזמזומים בהכרח:
(ה-ז) וספר הכתוב שהפליגו כ״כ במרדם שלא די שלא עבדוהו אבל הרעו לעשות עוד והוא שבארבע עשרה שנה בא כדר לעומר והמלכים אשר אתו להלחם עם מלכים אחרים ולא עם מלכי סדום ובנותיה ההם אלא להכות את הרפאים שהיו יושבים בעשתרות קרנים ואת הזוזים שהיו בארץ הם ואת האמים שהיו בשוה קריתים ואת החורי בהררם שעיר רוצה לומר שהכם בהר שלהם שעיר. ומשם שבו ובאו אל עין משפט היא קדש ויכו שם את כל שדה העמלקי ואת האמורי.
והמלכים אשר אתו – אשר היו אתו בפשרת עמק השדים ובתוכם אמרפל.
ויכו את רפאים... ואת הזוזים... ואת האימים – שהיו כולם עבדים לחמשת מלכים ונלחמו בעדם. ובזה הודיע שהיו החמשה מלכים גדולים, והודיע גבורת הארבעה מלכים שנצחום, ומזה נודע גודל גבורת אברהם ותחבולות מלחמתו, וחסדיו עם אחיו, שמסר עצמו להתגבר עליהם ולהושיע מחרב מפיהם את בן אחיו ואת רכושו, ומשיניהם השליך טרף, ויותר ממה שבקש, בחמלת ה׳ עליו.
והמלכים אשר אתו, the ones who had been signatories to the compromise deal 12 years previously, amongst whom had also been Amrafel.
ויכו את הרפאים...ואת הזוזים...ואת האימים, all of these people had been subservient to the group of 5 kings headed by the king of Sodom, and had even fought wars on behalf of their masters. By telling us all this, the Torah wanted us to know that the five kings were not just paper tigers, pushovers. By inference, it enables us to imagine the military power of the four kings who defeated the five kings afterwards. Having once appreciated all this, we can image what a tremendous feat Avram accomplished when he defeated the four kings under the leadership of Kedorleomer. He must have possessed outstanding military skills in order to have accomplished this. It also testifies to the act of selfless love he displayed for his nephew, when he endangered himself and his men to such a degree in order to free him from captivity. Most of all, it gives us a chance to marvel at the mercy God showed both to Lot and to Avram in this sequence of events.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והמלכים אשר אתו אלו ג׳ מלכים. ולא מלכים אחרים, שאם היו עוד אחרים היה הכתוב מזכירם למעלה גבי ״ויהי בימי אמרפל וכו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק א):
הם זמזמים וכו׳. שהכתוב מוכח שלא נכתב אלו האומות רק להגיד שגבורים היו אלו המלכים, שהרי נצחו אלו הגבורים, ואפילו הכי נצחם אברהם (רש״י פסוק ט), דאם לא כן מאי בא להגיד לך במה שכבר עשו מלחמה, ואם כן קשיא מהיכא ידעינן שאלו הזוזים היו גבורים – שהכתוב בא לספר גבורות מלחמות המלכים הד׳ שנצחו אותם, ולפיכך צריך לומר שהם זמזמים שהכתוב אומר בפרשת דברים (ב, כ) שהיו ענקים, ומגיד לך הכתוב שנצחו אותם המלכים הארבע:
הַזוּזִים: זי״ן ראשונה בדגש.⁠א [הַזּוּזִים].
הָאֵימִים: דין לחו׳ מל׳ דמל׳ בתרין יו״דין, ושאר׳ חסרי׳ יו״ד קדמאה ומל׳ יו״ד תניין בליש׳ כתי׳, ומסורת׳ דמסר׳ עליה תרין מלאי׳ דילמא בשאר קרייא, דאילו באוריית׳ לא אשכחן מל׳ דמל׳ לבד מן דין קדמא׳, 1הרמ״ה ז״ל. וכן 2במסורת שלנו ב׳ מל׳ בליש׳, וחברו 3וּבָאֵימִים יִתְהֹלָלוּ (ירמיה נ׳). <ומה שנמצא בספ' ר"ג כתי' האמים אין לסמוך עליו.> [האימים].
בְשָוֵה: הוא״ו בצירי, לא בסגול. [בְּשָׁוֵה].
1. הרמ״ה: אי״ם (מראש ההערה ועד כאן).
2. במסורת שלנו: מ״ג-ד על אתר.
3. וּבָאֵימִים יִתְהֹלָלוּ: יר׳ נ לח.
א. הערה זו מופיעה בכ״י ל אך אינה נמצאת בכ״י א.
למרדן וכו׳. ר״ל במלת למרדן שלא תפרש המקרא כן שנים עשר שנה עבדו ובשלש עשרה לעבדן מרדו ובארבעה עשרה שנה לעבדן בא כדרלעומר וגו׳ דא״כ היה לו לומר ובי״ג כמו שנקט אחר כך ובארבע עשרה שנה לכך מפרש למרדן ר״ל דמה שכתיב וי״ג שנה מרדו לא קאי אאותן י״ב שנה דלעיל אלא י״ג שנה בפני עצמן מרדו ועל אותן י״ג שנה אמר אחר כך ובי״ד שנה:
הם זמזומים. רוצה לומר דרש״י דייק מדכתיב הכא רפאים ואימים וכתיב גבייהו הזוזים ובפ׳ אלה הדברים (דברים ב׳:י״א) כתיב רפאים ואימים וזמזומים ודאי הזוזים היינו זמזומים:
Of their rebellion ... By saying, "Of their rebellion,⁠" Rashi is telling us that it does not mean they served Kedorlaomer for twelve years, and the next year they rebelled, and the next year Kedorlaomer came. For then it should have said ובשלש עשרה שנה, as it says afterwards, ובארבע עשרה שנה. Rather, Rashi is saying that after serving for twelve years, they rebelled for a thirteen year period. And the very next year, i.e., in the fourteenth year, "Kedorlaomer came.⁠"
These are the Zamzumim. Rashi knows this because it is written here Rephaim and Aimim, and mentions the Zuzim with them — while in Devarim 2:11, it mentions Rephaim, Aimim and Zamzumim. Thus, Zuzim must be Zamzumim.
ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר – ארבעה המלכים היו בברית אחד להכניע העמים שיעבדום, והיה לדעתי אמרפל עם אריוך זוג אחד, וכדרלעומר ותדעל זוג שני. ואמרפל גדול מכדרלעומר, כי זְכָרוֹ תחלה בראש הספור, אלא שחלקו ביניהם העמים שיכבשו, ונפל בחלק מלך עילם הגוים שסביבות ארץ כנען עד נהר פרת. ובחלק מלך שנער נפלו הגוים שהן מצד שני לנהר פרת. ולכן האמים והזוזים והחורי והרפאים הוצרכו לעבוד את כדרלעומר, ועל כן אמר ״עבדו את כדרלעומר״ לבד, כי הוא בעל המלחמה הזאת להשיב אותם תחת עולו. ועמו באו שלשה המלכים האחרים להיות לו לעזר. ואם היתה המלחמה בחלקו של אמרפל, יהיה הוא הראש במלחמה, וכדרלעומר וחבריו יעזרוהו, ולכן בכל הספור יזכור בראש את כדרלעומר.
ויכו את רפאים בעשתרות קרנים – הרפאים הם שעבדו את כדרלעומר, והיא ארץ עוג מלך הבשן, שהיא ארץ רפאים, כמו שאמר ״חבל הארגוב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים״,⁠1 וכתוב ״כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים״,⁠2 ונאמר עליו ״ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי״,⁠3 והוא המקום בעצמו שנזכר כאן עשתרות קרנים, ושם נאספו למלחמה והכום כדרלעומר וחבריו.
ואת הזוזים בהָם – גם הם מן המורדים, והיא ארץ בני עמון, וגם היא ארץ רפאים, כמו שאמר עליה ״ארץ רפאים תחשב אף היא, רפאים ישבו בה לפנים, והעמונים יקראו להם זמזומים״.⁠4 ובלי ספק שהוא עצמו שֵׁם זוזים משפחה ממשפחות הרפאים, והעמונים שונאיהם קראום לגנאי ״זמזומים״, אנשי זמה ומזמה רעה. והוסיפו שתי ממי״ן אחרי שתי הזי״ן. והמה נאספו במקום ששמו ״הָם״, ושם הכום כדרלעומר וחבריו.
ואת האמים בשוה קריתים – וכן אלו מן המורדים, והיא ארץ מואב, וגם היא ארץ רפאים, כאמרו ״האמים לפנים ישבו בה וגו׳ רפאים יחשבו אף הם כענקים, והמואבים יקראו להם אמים״,⁠5 בעבור מוראם ופחדם. ו״קריתים״ אחת מערי מואב שנאמר ״ועל קריתים ועל בית גמול ועל בית מעון״.⁠6 ו״שוה״ היא ״עמק שוה״7 לפני עיר קריתים, ושם נאספו להלחם, ושם הכום כדרלעומר וחבריו.
1. דברים ג, יג.
2. שם ג, יא.
3. שם א, ד.
4. שם ב, כ.
5. שם ב, יא.
6. ירמיה מח, כג.
7. בראשית יד, יז.
את רפאים – בהם פגעו תחלה בצאתם משנער ועילם שבעבר הנהר, ובאו אל עשתרות מנגב לנהר. ואחריהם פגעו בזוזים, הם זמזומים, בגבול שבני עמון ירשו אחרי כן. ואחריהם באימים יושבי ער, שעתיד מואב לרשת. וכשבאו בקצה דרומית מזרחית של כנען, מצאו החרי בהר שעיר. ומשם פנו למערב אל מדבר פארן שירש עמלק לאחר זמן. ובבואם לשוב לארצם דרך ארץ כנען, יצאו חמשה אלה לקראתם להלחם.
ובארבע עשרה שנה – אעפ״י שכבר בשנה הי״ג הסכימו למרוד בו, עכ״ז לא היו יכולים להלחם עמו להיותו רחוק מהם הרבה, אבל בשנה י״ד נתגלגל הדבר שכדרלעומר יצא ממקומו ועשה מלחמות רבות עד שלבסוף בא לחצצון תמר שהוא סמוך לעמק השדים, ואז באו גם מלכי הככר להלחם עמו:
ויכו את רפאים – הרפאים היו מבני כנען שנאמר ואת הרפאים (לקמן ט״ו כ׳) ועקר מושבם היה בבשן שהיא ממלכת עוג שנאמר בה ההוא יקרא ארץ רפאים (דברים ג׳ י״ג), אלא שלהיותם חזקים מאד גברה ידם גם בממלכות אחרות עד שהיו מושלים בכל עבר מזרחי של הירדן, כי נתפשטו בארץ עמון שנאמר רפאים ישבו בה לפנים (שם ב׳ כ׳), גם בארץ מואב שנאמר רפאים יחשבו אף הם (שם ב׳ י״א), אלא שהוסבו שמותם, כי העמונים קראום זמזומים (שהם לדעתי הזוזים הנזכרים כאן), והמואבים קראום אימים, וכל הרפאים האלה הכה עתה כדרלעומר, ולא השמידם לגמרי אלא החלישם ונתנם למס עובד, ואחר שנים באו בני לוט ויורישום לגמרי שנאמר וישמידם ה׳ מפניהם (שם ב׳ כ״א), וסיפר הכתוב השמדת העמים האלה שהיו מבני כנען, להודיענו שגם קודם כבישת הארץ ע״י יהושע החל ה׳ לקצות בבני כנען, שהקיאה אותם הארץ בחטאותיהם, ועל כן הביא עליהם המלכים הללו להכניעם, והוא שאמר הכתוב ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם (ויקרא י״ח כ״ח), וכמו שיתבאר שם:
את רפאים – ספור המלחמה שעשו ארבעה מלכים את החמשה ושארבעה הכו את רפאים והזוזים והאימים והחורי, נראים דברי מותר, אחר שלא הי׳ בענין זה פעולה נמשכת לאברהם, והי׳ הספיק לומר ויצא מלך סדום ומלך וגו׳ ויערכו מלחמה בעמק השדים את כדרלעומר וגו׳, וכל שאר הספור אין בו צורך כלל, ואמר הרא״ש שבא להודיע שאלו המלכים נצחו במלחמתם את רפאים הזוזים והאימים והחורי, ואלו הם אשר ניתנו לבני לוט ולבני עשו (כנראה בפ׳ דברים), והורה לנו שבדין ירושה באו בני לוט ובני עשו אל המקומות האלה, אחר שאברם נצחם הרי כל מה שכבשו באותה מלחמה זכה בה אברם, ועשו ולוט ירשו אותם מאברהם, לזה בא הספור מלכידת אותן העיירות.
בא כדרלעמר – הנכון כדעת דון יצחק, כי כדרלעמר וחבריו לא באו על מלכי סדום ועמורה אלא על הרפאים וחבריהם, ומלך סדום שכבר מרד בהם בשנה הקודמת ולא נתן המס, כשראה אותם חוזרים לארצם בבזה רבה נפל עליהם פתאום, כסבור לקחת את כל השלל.
את רפאים – שם אומה שכבר נכרתה בימי משה, ככתוב כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים (דברים ג׳:י״א). והוא היה מולך בעשתורת ובאדרעי היא ארץ הבשן אשר היתה לחצי שבט המנשה.
הזוזים בהם – לא נודעו.
האימים – נזכרו בדברים ב׳:י׳ והיו יושבים בארץ מואב.
Chedorlamor came. Abravanel correctly explains that Chedorlaomer and his allies came to attack not the kings of Sodom and Gomorrah, but the Rephaites and their allies. However, when the king of Sodom, who had already rebelled against them in the previous year and rendered no tribute, saw them returning to their lands with many spoils, he attacked them suddenly, intending to take all the spoils.
the Rephaites (Refa’im). A people who had already disappeared in Moses’ time, as it is written, “For Og king of Bashan was the only one who remained of all the other Rephaim” (Deut. 3:11). Og ruled in Ashtaroth and Edrei, the land of Bashan, which passed to the half-tribe of Manasseh.
the Zuzites in Ham. Unidentified.
the Emites. Mentioned in Deut. 2:10; they lived in the land of Moab.
(ה-ז) בא כדרלעמר וגו׳ – פסוקים אלה מראים לנו במסע מהיר את כחם ואומץ לבם של ארבעת המלכים. בתחילה הם עברו בכל החלק המזרחי של ארץ ישראל, תוך שהם כובשים את כל השטח עד אדום בדרום. לאחר מכן שבו לצפון והשיגו את אויביהם העיקריים.
ובארבע – ובשנת הארבע עשרה בא כדרלעומר והמלכים אשר אתו, כי היו מקושרים שיעזור כ״א לחברו נגד המורדים, ויכו את רפאים באשר בצד הדרומי לארץ כנען קרוב לסדום ישבו עמים רבים גבורים, על הארץ שאח״כ ישב שם עוג מלך הבשן ובצדו עמון ובצדו מואב ובצדו שעיר, כמו שתראה שישראל בהליכתן ממערב למזרח על מצר הדרומי לא״י עברו ארץ אדום ומואב ועמון עד עוג, והתיראו המלכים פן יתחברו כולם לעזר למלכי ערי הככר, לכן הכו את כ״א בפ״ע, ועשתרות קרנים הוא היה אח״כ ארץ עוג אשר הוא לבדו נשאר מיתר הרפאים, ר״ל מן המוכים בימי אמרפל, ואת הזוזים שם היו אח״כ ארץ בני עמון כמ״ש (דברים ב) רפאים ישבו בה והעמונים יקראו להם זמזומים, ואת האימים בשוה קריתים שם היה אח״כ ארץ מואב, שקריתים נחשב בין ערי מואב וכמ״ש האמים לפנים ישבו בה.
{Why does the Torah relate at such great length the wars of the kings, etc?}
IN THE FOURTEENTH YEAR. In the fourteenth year came Chedorlaomer and his allies, since their alliance stipulated that they aid each other against uprisings.
DEFEATED THE REPHAIM...THE ZUZIM...THE EMIM. In the southern part of the land of Canaan, not far from Sodom, were to be found many powerful nations. This same region was later the home of Og the king of Bashan, and near him Amon, and near him Moav, and near him Seir — as can be deduced from the account of the Israelites’ later travels, west to east. As they advanced along the southern boundary of Erez Israel, they passed the lands of Edom and Moav and Amon — and reached Og1. The allies feared that these nations would join together to help the kings of the cities of the plain, so they attacked them one by one2.
Ashteroth-Karnaim later became the land of Og — he being the only one of the Rephaim (giants3) who survived the defeat in the time of Amraphel. The verse then mentions the Zuzim — whose location later became the land of the descendants of Amon; as it is written4, Rephaim dwelt there earlier and the Amonim call them Zamzumim. As for the Emim at Shaveh-Kiryathaim — this region later became the land of Moav. The city of Kiryathaim is, in fact, one of the cities of Moav; as it is written5, the Emim dwelt there before.
1. E.g., Num. 21:33.
2. Hence the individual listing.
3. See Deut. 2:11. —— Moshe was the one who finally killed him.
4. Deut. 2:20.
5. Ibid. 10.
את רפאים וגו׳: כל אלו ידועים לגבורים כמבואר בספר דברים (ב,כ)1, ומזה מובן גבורת ד׳ מלכים.
{הזוזים: המה זמזומים2.}
1. ״ארץ רפאים תחשב אף היא, רפאים ישבו בה לפנים... עם גדול ורב ורם כענקים״. וכן שם פסוק י״א ״רפאים יחשבו אף הם כענקים״.
2. כך פירש ברש״י. ועיין ב׳דברי דוד׳ (לבעל הט״ז) על רש״י.
ואת הזוזים בהם. בהעתקת השבעים תרגמו בהם עמהם ואף כי תורתינו אינה צריכה חזוק סוף הפסוק יורה שהם שם מקום.
בא כדרלעמר – ארבעת המלכים באו מן הצפון דרומה, והם הכו עמים אחרים, עוד לפני שהתקיפו את סדום וחברותיה, לכאורה או משום שהללו בקשו למנוע מהם את המעבר דרך ארצם או משום שהראו נכונות לבוא לעזרת סדום וחברותיה. תחילה התקיפו את הרפאים — הענקים — שבחלק הצפוני של עבר הירדן מזרחה. רפאים⁠־ענקים אלה שבבשן היו מפורסמים עוד בתקופה הרבה יותר מאוחרת; השווה דברים ג׳:י״א, יהושע י״ג:י״ב.
עשתרת קרנים – או בקיצור — עשתרות, היתה בירת הבשן, המוזכרת גם כמקום מושבו של המלך עוג.⁠1
הזוזים – מן הסתם זהים עם הזמזומים,⁠2 שהיו יושבים בארץ עמון.
בהם – אולי אין זה אלא שמה העתיק של בירת עמון — רבת עמון.
האימים – בדברים ב׳:י׳ הם מוזכרים כתושביה הקדומים של ארץ מואב.
בשוה קריתים – כלומר במישור קריתים. קרוב לוודאי שהכוונה לאזור בצפון הארנון, שכן, בימי קדם השתרעה ארץ מואב מעבר לארנון צפונה.⁠3 קריתים זו היתה בנחלת שבט ראובן.⁠4 ועם זאת מזכירים אותה הנביאים האחרונים5 כשייכת לארץ מואב.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(ו) וְאֶת⁠־הַחֹרִ֖י בְּהַרְרָ֣םא שֵׂעִ֑יר עַ֚ד אֵ֣יל פָּארָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל⁠־הַמִּדְבָּֽר׃
and the Chorites in their hill country of Se'ir,⁠1 as far as Eil Paran,⁠2 which is by the wilderness.
1. in their hill country of Se'ir | בְּהַרְרָם שֵׂעִיר – This translation assumes that the word "ְּהַרְרָם" is a noun with a pronominal suffix (Radak). Cf. Ibn Ezra who claims that the word is a verb, meaning: "when they went up to the mountain".
2. as far as Eil Paran | עַד אֵיל פָּארָן – Alternatively: "near Eil Paran". The name might mean "the terebinth of Paran" after the trees within (Ramban, Shadal. See discussions above regarding Elon Moreh and Elonei Mamre). Cf. Onkelos who translates, "the plain of Paran" (as he had with regards to the other sites as well).
א. בְּהַרְרָ֣ם =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=בְּהַֽרְרָ֣ם מתג? אין בה מתג>
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקונירמב״ןרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[כז] 1ואת החרי, זו מטרפולים, ולמה הוא קורא אותה חורי שבררו אותה ויצאת להם לחירות בדור הפלגה. (בראשית רבה מ״ב)
[כח] 2בהררם שעיר, כלומר בהר שעיר. (פס״ז)
[כט] 3עד איל פארן, עד משריא דפארן. (בראשית רבה מ״ב)
1. ובמנח״י הגי׳ החרי, אליותריפוליס, בל״י עיר החרות. דורש חורי מל׳ חרות. ובשבת פה. דורש החורי הכתוב בפל״ו כ. בני שעיר החרי שמריחין את הארץ ראבי״א חורי שנעשו בני חורין מנכסיהם. ועי׳ לעיל פ״י מאמר נ. וצ״ב אמאי לא דרשו זאת בחרי דכתיב כאן. ואולי דורש באמת חרי דכ׳ כאן וכיון דהתחיל לדרוש הלשון יושבי הארץ דכתיב שם מביא גם הדרש על שם חרי. ובבאור לקמן פל״ו כתבתי להעיר על הא דפירש״י שנעשו חורין מנכסיהם, שנטרדו מנחלתם ולא הוצרכו לעבוד אדמתם כדכתי׳ (דברים ב) ובני עשו יירשום, וקשה להבין לפירש״י איך נקרא זה בן חורין כיון שנטרדו מנחלתם, ולפ״ד המדרש כאן, אולי י״ל הפיר׳ שנעשו בני חורין מנכסיהן, היינו שיצאו לחירות, וכמבואר בפי׳ ב״ר כאן ויצאת להם לחירות כלו׳ שנתקיימה בידם לפי שמצינו כתוב וימצאו בקעה בארץ שנער וכתיב ויפץ אותם משם אבל אלו בררו להם את החורי ונתקיימה בידם לעולם. ע״כ. ועפ״ז מובן שפיר הלשון נעשו בני חורין. ובס׳ חמדת הימים כאן כ׳ בני החורי למה שמם כן לפי שהיו מריחין בעפר כנחש מלשון חור פתן (ישעיהו יא, ח.) והוא קטן שבנחשים וארסו רע ממית מיד, ודרש זה מבואר ג״כ שם בשבת ודלא כפירש״י שם דחורי מלשון מריחים סרס הקרא ודרשהו. ונראה מלשונו דסובר דדרשו כן גם השם דהכי.
2. ברד״ק כאן מביא גירסת התרגום אונקלוס בטוריא דשעיר, וכ״ה בפשיטא ובשבעים ובפי׳ רס״ג. ועי׳ בערוך השלם גבל ג. ומ״ש רבינו סעדיה גאון באמונות ודעות מאמר ג. ומצאתי בקצת ספרים ששעיר רומזים בו אל הר סיני כמו שאמר ה׳ בצאתך משעיר (שופטים ה) ואחר כך אמר זה סיני. וראה באע״ז דברים לג, ד. מענין זה.
3. עי׳ בתרגומים ובפירש״י ורמב״ן.
וְיָת חוֹרָאֵי דִּבְטוּרָא דְּשֵׂעִיר עַד מֵישַׁר פָּארָן דִּסְמִיךְ עַל מַדְבְּרָא.
And the Chorites in their hills of Seir, as far as the Plain of Paran which is next to the wilderness.

וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר
וְיָת חוֹרָאֵי דִּבְטוּרַיָא (ח״נ: דִבְטוּרָא) דְּסֵעִיר עַד מֵישַׁר פָּארָן דִּסְמִיךְ עַל מַדְבְּרָא
בְּהַרְרָם – בהר או בהרים?
א. ברוב הנוסחים ״בְּהַרְרָם שֵׂעִיר״ – ״דִּבְטוּרַיָא דְּסֵעִיר״, ברבים. ואולם מכיוון ש״בְּהַרְרָם״ משמעו בהר שלהם כדרך הכפולים ״הַרְרֵי קֶדֶם״ (דברים לג טו), יש שתרגמו ״דִבְטוּרָא דְּסֵעִיר״, ביחיד. והמיוחס ליונתן שתרגם ״דִבְטַוְורַיָא רָמַיָא דִגְבָלָא״ (שבהרים הגבוהים של גבל) פירש בְּהַרְרָם כנוטריקון: בהר – רם, ותרגם שֵׂעִיר – גְּבָלָא על דרך ״גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק״ (תהלים פג ח).⁠1
אֵיל, אֵלוֹנֵי, כִּכָּר, עֲרָבָה, עֵמֶק, אָבֵל – מונחים טופוגרפיים
ב. ״אֵיל פארן״ – ״מֵישַׁר פָּארָן״. אונקלוס מבחין בין אֵלָה לבין אַלּוֹן. הראשון הוא עץ יער ותרגומו בּוּטְמָא כגון ״וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה״ (בראשית לה ד) ״תְּחוֹת בּוּטְמָא״. השני הוא מונח טופוגרפי למקום שטוח, מישור.⁠2 לכן כמו שתרגם ״כל ערי הַמִּישֹׁר״ (דברים ג יז) ״כֹּל קִרְוֵי מֵישְׁרָא״, תרגם גם ״תַּחַת הָאַלּוֹן״ (בראשית לה ח) ״בְּשִׁפּוֹלֵי מֵישְׁרָא״, ״אַלּוֹן בָּכוּת״ (בראשית לה ח) ״מֵישַׁר בְּכִיתָא״. וכן תרגם אֵיל, אֵלוֹנֵי, כִּכָּר, עֲרָבָה, עֵמֶק, או אָבֵל שלדעתו גם הם מונחים טופוגרפיים, השווה: ״כִּכַּר הַיַּרְדֵּן״ (בראשית יג י) ״מֵישַׁר יַרְדְּנָא״, ״וְהָעֲרָבָה וְהַיַּרְדֵּן״ (דברים ג יז) ״וּמֵישְׁרָא וְיַרְדְּנָא״, ״וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים״ (בראשית יד י) ״וּמֵישַׁר חַקְלַיָּא״, ״אֶל עֵמֶק שָׁוֵה״ (בראשית יד יז) ״לְמֵישַׁר מְפַנָּא״, ״אָבֵל הַשִּׁטִּים״ (במדבר לג מט) ״מֵישַׁר שִׁטִּין״, ״בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא״ (בראשית יד ו) ״בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא״, ״אֵלוֹנֵי מֹרֶה״ (דברים יא ל) ״מֵישְׁרֵי מוֹרֶה״. וכן כאן: ״אֵיל פארן״ – ״מֵישַׁר פָּארָן״.
ואולם מהו הטעם לתרגום אַלּוֹן בהוראת מישור? מסתברת דעת החוקרים שהתרגום בא להפקיע מהאמונה בעצים מקודשים שאיפיינה את פולחן האֲשֵׁרָה הכנעני. הואיל ואבות האומה שפירסמו את אמונת היחוד, בוודאי נזהרו בציווי החוזר בכתובים רבים כגון ״אַבֵּד תְּאַבְּדוּן... אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן״ (דברים יב ב), לכן המירו המתרגמים את אַלּוֹן במונח טופוגרפי, מישור, והרחיבוהו גם למונחים נוספים וכל זה לשמירת כבודם של אבות האומה. עדות לכך היא המסורת הקדומה המשותפת לכל התרגומים ונקבעה גם במדרשי חז״ל.⁠3
מֵישַׁר פָּארָן – רש״י ורמב״ן
עם זאת רש״י ורמב״ן נחלקו בכוונת ת״א ״אֵיל פארן״ – ״מֵישַׁר פָּארָן״. לדעת רש״י אֵיל הוא שם פרטי למקום מסויים ולדעת רמב״ן הוא שם תואר: מקום עצי האלה. וזה לשון רש״י:
איל פארן, כתרגומו מישור. ואומר אני שאין אֵיל לשון מישור, אלא מישור של פארן אֵיל שמו, ושל ממרא אֵלוֹנֵי שמו, ושל ירדן כִּכָּר שמו, ושל שטים אָבֵל שמו; אָבֵל הַשִּׁטִּים (במדבר לג מט). וכן בַּעַל גָּד (יהושע יא יז) בַּעַל שמו. וכלם מתורגמין מישור וכל אחד שמו עליו.
כלומר מֵישַׁר אינו תרגום מילולי של אֵיל. אונקלוס פירש שהמקום היה אכן במישור, ואולם – טוען רש״י – שם המישור של פארן הוא אֵיל,⁠4 כמו אֵלוֹנֵי או כִּכָּר שגם הם שמות מקומות.
כנגד פירושו טען רמב״ן שלש טענות (ע״פ רא״ם): ראשית, אילו היה אֵיל שם פרטי כדעת רש״י, היה אונקלוס מתרגמו כלשונו, כדרכו בתרגום שמות פרטיים. שנית, אם כדברי רש״י ש״איל״ הוא מקום מסוים בפארן, מנין החליט אונקלוס כי מדובר במישור? אולי הוא בהר? ושלישית, לא יתכן ש״איל״ או ״אלוני״ הם שמות פרטיים שהרי ״אלוני״ בא בסמיכות ושם פרטי לא יבוא כנסמך. וזה לשונו:
ואלו היה כן היה אונקלוס מתרגמם בשמם: ״אילא דפארן״, ״אילוני דממרא״ כמנהגו בשמות. ומי הגיד לו במקומות הרבים ההם, המישור הם כולם או הרים הגבוהים?
לכן מפרש רמב״ן ״איל פארן״ ו״אלוני ממרא״ כשמות תואר לאותם מקומות. ומה שתרגם ״מישור״, כי עצי האלה והאלון נטועים בדרך כלל במגרשים מישוריים ואונקלוס ״רודף הענין לא המילות״:
אבל ״איל פארן״ מקום אילים; כִּי יֵבֹשׁוּ מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם (ישעיהו א כט), ו״אלוני״ – מקום אלונים; כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן (ישעיהו ו יג), אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן (יחזקאל כז ו). והנהוג בהם להיותם נטועים במישור לפני המדינות להיות לעיר כמו מגרש. וכן תרגום אַלּוֹן בָּכוּת (בראשית לה ח) מֵישַׁר בְּכִיתָא
ושם איננו שם העצם למקום רק הוא שם לאלון הנטוע שם כמו שמפורש ״תחת האלון״ (בראשית לה ח), אלא שהוא רודף הענין לא המילות.
והתרגום הירושלמי אמר ב״איל פארן״ ו״אלוני ממרא״ – ״מישרא״, כדעת אונקלוס. ואמר ב״אלון בכות״ – ״בלוט בכותא״. כי אלון בכות אצלו שם לאילן לא למקום. ואונקלוס סבר שהוא שם למקום כי היו בו אלונים רבים כמו אלוני ממרא ולכן אמר ״האלון״ (בראשית לה ח). והנה כולם שמות תואר.
ואילו כִּכָּר או אָבֵל, שגם הם מתורגמים בלשון מישור, אלה אכן מונחים טופוגרפיים גם בעברית: כִּכָּר (מגזרת כר) הוא מעניין התפשטות ומרוצת המים בשטח מישורי ומכאן תרגמו ״מישר״. גם אָבֵל הוא מושג טופוגרפי המציין מקום חרב (או רחב), והיינו ״מישר״:
אבל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן (בראשית יג י) לשון מישור ממש הוא, כי כן יקרא בלשון הקודש המקום שהמים מתפשטין בהם במרוצת המים הניגרים השוטפים שם. ולכן אמר וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט (בראשית יט יז). וכן כַּר נִרְחָב (ישעיהו ל כג), לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר (תהלים סה יד), פעמים יכפילו המלה ופעמים יסירו הכפל, כמו בַּת עָיִן (תהלים יז ח) וזולתם רבים.⁠5
ויקראו גם השלוחים המהירים בשם הזה: לַכָּרִי וְלָרָצִים (מלכים ב יא ד), שָׂרֵי הַמֵּאוֹת וְאֶת הַכָּרִי (מלכים ב יא יט), וכן וּבַכִּרְכָּרוֹת (ישעיהו סו כ) שם לגמלים המריצין שהזכירו בתלמוד ״גמלא פרחא״ (מכות ה ע״א). וממנו מְכַרְכֵּר (שמואל ב ו יד), כפולים.
ואָבֵל הַשִּׁטִּים (במדבר לג מט) וכן אָבֵל מְחוֹלָה (שופטים ז כב) תרגמו אותו מֵישַׁר הוא המקום הנחרב (נ״א: הנרחב) אין בו נטע ולא בנין. כי הלשון אצלם לשון חרבה ושממה כמו וַיַּאֲבֶל חֵל וְחוֹמָה (איכה ב ח), אָבַל תִּירוֹשׁ אֻמְלְלָה גָפֶן (ישעיהו כד ז).⁠6
כלל הדברים: לדעת אונקלוס הכתוב משתמש בכמה מלים עבריות – אַלּוֹן אֵיל, אֵלוֹנֵי, כִּכָּר, עֲרָבָה, עֵמֶק, אָבֵל – כדי לציין אותה צורת קרקע; מֵישַׁר. את המישרים מציין הכתוב על פי סימני היכר שונים. בשמות אנשים, כגון מַמְרֵא; בשמות מקומות, כגון מֹרֶה, פָּארָן, הַיַּרְדֵּן; וכן על פי תכונת המישר או מאורעות שארעו בו כגון, הַשִּׂדִּים, שָׁוֵה, בָּכוּת. ואילו הַשִּׁטִּים (במדבר לג מט) הוא ספק תכונת המישר, ספק שם מקום הסמוך לו.⁠7
עַל בהוראת סָמוּךְ
ג. רק בשני פסוקים שבהם אי אפשר לפרש עַל – למעלה ממקום מסוים, תרגם עַל בהוראת סָמוּךְ: בפסוקנו ״אשר על המדבר״ – ״דִּסְמִיךְ עַל מַדְבְּרָא״, וכן ״ועליו מטה מנשה״ (במדבר ב כ) ״וְדִסְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דִּמְנַשֶּׁה״, כהערת המסורה.⁠8 כנגד זאת רש״י מפרש עַל – סָמוּךְ גם בפסוקים נוספים על פי דרשות חז״ל כמבואר בפסוק ״ועליו מטה מנשה״.
1. ״חליפות שמלות״, וראה גם ״נתינה לגר ו״באורי אונקלוס״.
2. טופוגרפיה – מדע העוסק בתיאור פני הקרקע; הרים, עמקים, אגמים, נהרות וכו׳.
3. ראה מ״ד קאסוטו, ״מנח עד אברהם״, ירושלים תשי״ט עמ׳ 222 – 223 ובמחקרו המקיף של יואל אליצור ״אלון – מישר״, אשל באר שבע, ח (תשס״ג), עמ׳ 1 – 11 המשווה גם לתרגומים היווניים והרומיים. וכן במדרש ״והוא שכן באלני ממרא וגו׳ ר׳ יהודה אמר במישרי ממרא, ר׳ נחמיה אמר בפלטין דממרא״ (ב״ר מא).
4. אילת? עיין רד״צ הופמן.
5. ״כר״ הוא כמו ״ככר״ דוגמת ״בת עין״ כמו ״בבת עינו״ (זכריה ב יב).
6. ועיין ברא״ם המיישב את דברי רש״י. וראה גם ״תורה שלמה״ כד, עמ׳ לה.
7. על פי ד׳ רפל, ת״א, עמ׳ 171. וראה שם טבלת השוואה בין ת״א לתרגומים הארמיים, השומרוני, הרומי, והשבעים.
8. לנדויאר, מסורה, עמ׳ 104. ועיין גם ״אשר עד מֵידְבָא״ (במדבר כא ל) ״דִּסְמִיךְ עַל מֵידְבָא״, ובהערת המסורה שם.
וית חוורייא דהוון שרייןא בטורא דגבלא עד דגבולא דפארןב דסמיך למדברא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חוורייא דהוון שריין״) גם נוסח חילופי: ״חורנאי אלין שריין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דפארן״) גם נוסח חילופי: ״חזוזה״.
וית חוראי דבטווריא רמיא דגבליא עד מישר פארן דיסמיך ליצטר מדברא.
and the Choraee (dwellers in caverns) who were in the high mountains of Gebala, unto the valley of Pharan, which was nigh upon the edge of the desert.
וית חורואי אילין דשריין בטורא דגבלא עד מישר חזוזא דסמיך על מדברא.
and the cavern people who dwelt in the mountain of Gebala, unto the valley of vision which is nigh upon the desert.
וְאֶת הַחֹרִי – זוֹ מַטְרְפוֹלִין, וְלָמָּה הוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ חֹרִי, שֶׁבָּרְרוּ אוֹתָהּ וְיָצָאת לָהֶם לַחֵרוּת בְּדוֹר הַפְלָגָה.
עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר – עַד מֵשַׁרְיָא דְּפָארָן.
וְאֶת הַחוֹרִי – זוֹ מְטַרְפּוֹלִין שֶׁבָּרְרוּ אוֹתָה וְיָצְאָה לָה לְחֵירוּת בְּדוֹר הַפְּלָגָה עַד אֵיל פָּארָן, עַד מֵישְׁרָא דְּפָאַרָן.
ואלחוריין אלד׳ין פי ג׳בל שראה אלי מרג׳ פארן אלד׳י פי טרף אלבריה.
ואת החורים אשר בהר שעיר עד כיכר פארן אשר בקצה המדבר.
איל פארן – גשר. יתכן להיות כמו: אלון מֻצב (שופטים ט׳:ו׳) – מישר (תרגום יונתן, שופטים ט׳:ו׳).⁠1 (ספר השרשים ״איל״)
1. ועיין ביאורו לשמואל א ו׳:ל״א (א. ז. רבינוביץ)
בהררם – בהר שלהם.
איל פארן – מישר.⁠א
ואומר אני: שאין איל לשון מישור, אלא מישור של פארן: איל שמו. ושל ממרא: אלונים שמםב (בראשית י״ג:י״ח), ושל ירדן: ככר שמו (בראשית י״ג:י׳), ושל שטים: אבל השטיםג (במדבר ל״ג:מ״ט), וכן בעל גד: בעל שמו (יהושע י״א:י״ז). וכולן מתורגמין מישרא, וכל אחד שמו עליו.
על המדבר – אצל המדבר, כמו: ועליו מטה מנשה (במדבר ב׳:כ׳).
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד 34: ״מישור״. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917, ס״פ 118, דפוס רומא: ״כתרגומו: מישר פארן״, ובדומה בכ״י ברלין 1221 ופרמא 3204. והשוו לגיליון בכ״י לייפציג 1 שמצטט מתרגום ירושלמי.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד 34 (שם: ״אילונים״). בכ״י אוקספורד 165: ״אלוני שמם״. בכ״י מינכן 5, המבורג 13 (לאחר מחיקה): ״אלונים שמו״. בדפוס רומא: ״אילוני שמו״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1 (שם: ״השיטים״), אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13 (לאחר מחיקה): ״אבל שמו״. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917, דפוס רומא: ״אבל שמו אבל השטים״.
בהררם means IN THEIR MOUNTAIN.
איל פארן EL-PARAN – [As per the Targum,] plain [of Paran].
But I say that איל does not mean a plain, but rather the name of the plain of Paran was El. [Similarly,] the name of [the plain] of Mamre was Elonim; and the name of that of Jordan was Kikkar, and that of Shittim was called Avel of the Shittim, and Ba'al Gad – Ba'al was its name. All these are translated [in the Targum] as 'plain' (מישרא), but each had its own name.
על המדבר BY (lit. ON) THE WILDERNESS – next to the wilderness; similarly, "and next to him (עליו) shall be the tribe of Menasheh" (Bemidbar 2:20).
ואת החרי בהררם שעיר1כלומר בהר שעיר.
עד איל פארן2עד מישר פארן.
1. כלומר בהר שעיר. וכן ת״א בטוריא דשעיר. וכן פירש״י. ועי׳ במזרחי. ועי׳ בהמבאר מה שהביא בשם הרד״ק.
2. עד מישר פארן. ב״ר פמ״ב. ילקוט רמז ע״ב. וכן תרגום אונקלוס. ורש״י ז״ל פי׳ דבריו ועיין ברמב״ן עה״ת.
בהררם – מהבנין הדגוש, כמו: בדברם (שמות ז׳:ז׳). ופירושו: בעלותם אל הר שעיר.
IN THEIR MOUNT SEIR. Be-hareram (in their mount) is in the pi'el. Its meaning is: when they went up to Mount Seir.⁠1 It is like the word be-dabberam (when they spoke) (Ex. 7:7).⁠2
1. Ibn Ezra explains that be-hareram is not a noun with a pronominal suffix meaning their mountain. He holds that it is a verb with the pronominal suffix.
2. Which is a pi'el verb with a pronominal suffix.
ודקדוק בהררם – מהבנין הדגוש. ורבים אמרו: בהר של אנשי שעיר, ואיננו נכון.
ואת החרי בהררם שעיר – והכו את החרי בהר שלהם והוא הר שעיר כמו שאמר אלה בני שעיר החרי ישבי הארץ (בראשית ל״ו:כ׳). בהררם – שם, הנפרד הרר בשקל ארץ, גפן. ואלו היה מקור מן הדגוש כמו שאומרים קצת המפרשים (ראב״ע) היתה הה״א קמוצה והנה היא פתוחה. וכן תרגם אנקלוס: בטוריא דשעיר.
איל פארן – כתרגומו: מישר פארן.
על המדבר – הסמוך למדבר, כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב׳:כ׳). וכן הוא אומר: במדבר פארן (בראשית כ״א:כ״א).
ואת החרי בהררם שעיר, they also defeated the Chori on the mountain on which these people lived. We know that the area was mountainous from Genesis 36,20.
בהררם, the name of the place without the pronoun-suffix is הרר, with a vowel pattern similar to ארץ and גפן. If the word הררם were a derivative from a root in the piel mode, itself a noun in its own right, as some commentators claim, (including Ibn Ezra), the letter ה would have had to have the vowel kametz and not patach, as it does. Onkelos, in rendering it as דבטוריא דשעיר “in the mountains of Seir” also understands it as did Ibn Ezra. איל פארן means, as the Targum renders it, “the plain of Paran.” The words על המדבר mean the same as if the Torah had written סמוך למדבר, adjoining the desert. A similar construction is found in Numbers 2,20 ועליו מטה מנשה, “next to him the tribe of Menashe.”
בהררם – כמו בדברם (בראשית נ׳:י״ז), פירוש: בעלותם אל הר שעיר.⁠1
עד איל פארן אשר על המדבר – דוגמ׳: וסכות על הארון (שמות מ׳:ג׳), והוא עומד על הגמלים על העין (בראשית כ״ד:ל׳). אף כאן: אצל המדבר,⁠2 והוא מדבר העמים שהלכו בו ישראל ארבעים שנה.⁠א
1. שאוב מאבן עזרא, ובניגוד לגישת רש״י.
א. בכ״י אוקספורד 568 נכפל כאן: ״ומלך צביים כת׳ צבויים קרי.⁠״
בהררם, the ending is similar to Exodus 6,7 בדברם, so that the meaning of our phrase is: "when they were ascending Mount Seir.⁠"
עד איל פארן אשר על המדבר, the word על in this verse does not mean: "on, or above,⁠" but: "beside,⁠" as it does in Exodus 40,3, and in Genesis 24,30. The desert in question is the one the Israelites marched through for most of 40 years.
[איל פארן – כתרגומו: מישר פארן. ואני אומר שאין איל לשון מישור, אלא מישור של פארן: איל שמו, ושל ממרא: אילוני שמו, ושל ירדן: ככר שמו, ושל שטים: אבל שמו, וכולם מתורגמין: מישרא, וכל אחד שמו עליו. לשון רבינו שלמה.
ואלו היה כן, היה אנקלוס מתרגם בשמם: אילא דפארן, אילוני דממרא, כמנהגו בשמות. ומי הזכיר לו במקומות הרבים ההם המישור המה כולם או הרים הגבוהים, וממרא שם האיש אחי ענר ואשכול, בעלי ברית אברם (בראשית י״ד:י״ג), והמקום ההוא שלו, כמו שאמר: אילוני ממרא האמורי (בראשית י״ד:י״ג) כאשר פירשתי (רמב״ן בראשית י״ב:ו׳). אבל אילא פארן – מקום אילים: כי יבשו מאילים אשר חמדתם (ישעיהו א׳:כ״ט), ו׳אילוני׳ – מקום אשלים:⁠ב כאלה וכאלון (ישעיהו ו׳:י״ג), אלונים מבשן (יחזקאל כ״ז:ו׳), והנהוג בהם להיותם נטועים במישור לפני המדינות, להיות לעיר כמו מגרש, וכן תרגם ׳אלון בכות׳ (בראשית ל״ה:ח׳) – מישר בכיתא, ושם איננו שם העצם למקום רק הוא שם לאלון הנטוע שם כמו שמפורש: תחת האלון (בראשית ל״ה:ח׳), אלא שהוא רודף הענין לא המלות. והתרגום הירושלמיג אמר ב׳איל פארן׳ ו׳אילוני ממרא׳ – מישרא כדברי אנקלוס, ואמר ב׳אלון בכות׳ – בלוט בכיתא, כי ׳אלון בכות׳ אצלו שם לאילן לא למקום. ואנקלוס סבר שהוא שם למקום כי היו בו אלונים רבים, כמו ׳אילוני ממרא׳ ולכך אמר: האלון, והנה כולם שמות תאר. אבל ׳ככר הירדן׳ – לשון מישור ממש הוא, כן יקרא בלשון הקדש המקום שהנהרות מתפשטין בהם במרוצת המים הנגרים השוטפים שם. ולכן אמר: ואל תעמדד בכל הככר ההרה המלט (בראשית י״ט:י״ז), וכן: כר נרחב (ישעיהו ל׳:כ״ג), לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר (תהלים ס״ה:י״ד). פעמים יכפלו המלה, ופעמים יסירו הכפל כמו: בת עין (תהלים י״ז:ח׳) וזולתם רבים. ויקראו גם כן השלוחים המהירים בשם הזה: לכריה ולרצים (מלכים ב י״א:ד׳), שרי המאות ואת הכרי (מלכים ב י״א:י״ט), וכן: בכרכרות (ישעיהו ס״ו:כ׳) – שם לגמלים המריצים שהזכירום בתלמוד (בבלי מכות ה׳.): גמלא פרחא, וממנו: מכרכר, כפולים. ואבל השטים (במדבר ל״ג:מ״ט) וכן: אבל מחולה (שופטים ז׳:כ״ב) שתרגמו אותם: מישר, הוא המקום הנחרבו אין בו נטע ולא בנין, כי הלשון אצלם לשון חרבן ושממה, כמו: ויאבל חיל וחומה (איכה ב׳:ח׳), אבל תירוש אומללה גפן (ישעיהו כ״ד:ז׳).]⁠ז
א. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אין״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, רומא 44, דפוס רומא. בדפוס ליסבון: ״אלונים״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ירושלמי״.
ד. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״תעבר״.
ה. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״לכרים״.
ו. כן בכ״י פרמא 3255, רומא 44, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 138, דפוס רומא: ״הנרחב״.
ז. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
'EIL PARAN.' It is translated in the Targum as "Plain of Paran.⁠" But I say that the word eil does not signify a plain. Rather, the lowland of Paran was called Eil, that of Mamre was named Eilonei, that of the Jordan was called Kikar, and that of Shittim was Abel. All these are translated in the Targum as meishra (plain), but each really had its own particular name. Thus the language of Rashi.
But if it were so,⁠1 Onkelos would have mentioned them in his Targum by their name — i.e., "Eila of Paran,⁠" "Eilonei of Mamre,⁠" — as is his custom with names. Besides, who told him2 whether these many places were all plains or high mountains [if Eil, Eilonei and Kikar were but proper names of these places]? Again, Mamre is the name of a person — as it is written, brother of Eshcol, and brother of Aner, and they were confederate with Abram3 — and that place was his, just as it says, 'Eilonei' Mamre the Amorite,⁠4 as I have explained.⁠5 Rather, Eil paran means a place of terebinths, as it is said, For they shall be ashamed 'me'eilim' (of the terebinths) which ye have desired;6 eilonei is a place of oaks, as it is said, As a terebinth, 'veka'alon' (and as an oak)7 Of the 'alonim' (oaks) of Bashan.⁠8 It was customary among them that these terebinths and oaks be planted in the plains before the cities which serve them as "an open land.⁠" And so did Onkelos translate alon bachuth9 as "the plain of Bechuta.⁠" There the word alon is surely not a proper noun of the location10 but only the name of the species of tree planted there, as is made explicit [in the same verse: and she was buried] …under the 'alon.'11 Onkelos' intent, however, is to convey the sense of the expression and not to merely translate the words.
Now the Targum Yerushalmi says with respect to both eil Paran and eilonei Mamre that they mean the plain of Paran and Mamre as Onkelos said, but in the case of alon bachuth,⁠12 he [Targum Yerushalmi] says it is the nut-tree of Bachut for he considers alon bachuth to be the name of a tree and not a place.⁠13 Onkelos, however, thought that alon bachuth is the name of a place, so called because there were many oak trees there, just as Eilonei Mamre [is the name of a place]. It is for that reason that Scripture there uses the word ha'alon.⁠14 Thus according to Onkelos they are all15 descriptive nouns.
But kikar hayarden16 is indeed the actual word for a plain, for kikar in the Sacred Language is the name for the place where the natural streams of rivers overflow. It is for this reason that the messenger who came to rescue Lot said, Stay not in all 'hakikar' (the plain; escape to the mountain.⁠17 Of similar usage are the expressions, Kar nirchav (wide pasture);18 'Karim' (the meadows) are clothed with flocks; the valleys also are covered over with corn.⁠19 Sometimes Scripture doubles the first letter of the word kar (meadow), making it kikar, and at other times Scripture discards the double form, as in, bath ayin (the apple of the eye).⁠20 There are many other such cases.
Swift couriers are also called by this name kar, as in 'lakari velaratzim;'21 The captains over hundreds and 'hakari.'22 The word bakirkaroth23 is also of the same root. It is the name for speedy camels such as "the flying camel" mentioned in the Talmud.⁠24 The word mecharkar,⁠25 containing the double use of kar, is a derivative of this word.
Abel Hashittim,⁠26 and also Abel Mecholah,⁠27 they28 translated to mean the plain of Shittim and Mecholah. It is [called Abel, which in Hebrew means "mourning"], because it is a desolate place, without plantings or structures for the word abel is, to them, an expression of destruction and waste, as in the verses: 'Vaya'avel' (And He made to mourn) the rampart and the wall;29 The new wine 'aval' (faileth), the vine fadeth.⁠30
1. That Eil, Eilonei and Kikar are the proper names of these places.
2. "Him" refers both to Rashi and Onkelos.
3. (13) here.
4. Ibid. Ramban's intent is to argue that since Mamre is the name of an individual, the word Eilonei could not be a proper name since two names cannot be in the constructive state.
5. Above, 12:6.
6. Isaiah 1:29.
7. Ibid., 6:13.
8. Ezekiel 27:6.
9. Genesis 35:8. And Deborah Rebekah's nurse died, and she was buried below Beth-el under the 'alon' and he called its name 'Alon Bachuth.'
10. As opposed to Rashi who says that the name of the place was Alon.
11. Genesis 35:8. And Deborah Rebekah's nurse died, and she was buried below Beth-el under the 'alon' and he called its name 'Alon Bachuth.'
12. Genesis 35:8. And Deborah Rebekah's nurse died, and she was buried below Beth-el under the 'alon' and he called its name 'Alon Bachuth.'
13. As opposed to Rashi who says that the name of the place was Alon.
14. And she was buried below Beth-el under 'ha'alon' (the oak). See Note 129 above. Ramban's intent is to say that since the word alon appears there with the definite article, (namely, ha-alon), it could not be a proper noun since the definite article is never attached to a proper noun. Hence in the end of the verse, which reads, And he called its name 'alon bachuth,' the word alon is also not a name designating a particular tree but a descriptive noun referring to a place containing many oaks. Hence Onkelos translates alon Bachuth as "the plain of Bechuta.⁠" According to Targum Yerushalmi, who takes alon bachuth to be the name of a particular kind of tree, the verse should have read, "And she was buried below Beth-el under alon,⁠" not ha-alon.
15. Eil Paran, Eilonei Mamre and alon bachuth. Hence in all these cases Onkelos translated "the plain of Paran… Mamre… Bechuta" as meaning a plain containing oak trees. Onkelos does this in keeping with his general method of conveying the intent of the verse rather than its strict translation since eil, eilonei and alon, strictly speaking, mean particular kinds of trees. Onkelos however felt free to say "the plain of Paran… Mamre… Bachuth" for his intent is but to convey the general meaning. Ramban continues to point that out in kikar hayarden, (13:11), where Onkelos said, "the plain of the Jordan,⁠" that is indeed the exact translation of the word kikar.
16. Above, 13:10.
17. Further, 19:17.
18. Isaiah 30:23.
19. Psalms 65:14.
20. Ibid., 17:8. The double letter form of the word would be babath ayin, with a double beth.
21. II Kings 11:4. It is usually translated: of the Carites and of the guard. According to Ramban its meaning is: of the couriers and the dispatchers.
22. Ibid., (19). Here too the usual translation is: the Carites. According to Ramban it means: the couriers.
23. Isaiah 66:20.
24. Makkoth 5a.
25. II Samuel 6:14. And David 'mecharkar' (danced) before the Eternal with all his strength.
26. Numbers 33:49.
27. Judges 7:22.
28. Onkelos and Jonathan
29. Lamentations 2:8.
30. Isaiah 24:7.
בהררם שעיר – רוצה לומר בעלותם להר שעיר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

בהררם בהר שלהם. כי שורש הר הרר והמ״ם מ״ם הכינוי ואיננו פועל כמו בדברם שפירש בעלותם אל ההר כי לא מצאנו פועל נגזר מזה השם ואין לגזור פועל משם העצם אלא אם כן נמצא כמו עוין מן עין והאזינו מן אוזן ותשלג מן שלג וכיוצא בהם והם מועטים אבל לא ידעתי איך תבא מלת שעיר אחר בהר שלהם כי היה ראוי לומר בהר שעיר שלהם לא בהר שלהם שעיר: ואומר אני שאין איל לשון מישור אלא מישור של פארן איל שמו עד וכלן מתורגמין מישור וכל אחד שמו עליו. שהמתרגם רודף אחר המכוון לא אחר המלה ברוב המקומות ומפני שהמכוון מכל אלה השמות אינו רק המישור לא השמות תרגמם כלם מישור והרמב״ן ז״ל טען ואמר שאלו היה כן היה אונקלוס מתרגם אותם כשמם אילא דפארן אילוני דממרא כמנהגו בשמות פי׳ בשמות העצם ומי הגיד לו במקומות הרבים ההם המישור המה כלם או הרים הגבוהים פי׳ אם איל ואילוני וככר וכן כלם הם שמות עצם כל אחד למקומו וממרא שם האיש אחי ענר ואשכול בעלי ברית אברם והמקום ההוא שלו כמו שאמר אילוני ממרא האמורי כאשר פרשתי פירושו ולא יסמך שם העצם הפרטי אבל איל פארן מקו׳ אילי׳ כי יבושו מאלי׳ אשר חמדתם ואילוני מקו׳ אלונים כאלה וכאלון אלונים מבשן פי׳ והם שמות תואר לא שמות עצם ומנהגו בהם לתרגם בם הענין והנהוג בה׳ להיות׳ נטועי׳ במישור לפני המדינות להיות לעיר כמו מגרש פירוש ומזה ידע המתרגם שהם מישור וכן תרגם אלון בכות מישר בכותא ושם איננו שם העצם למקו׳ רק הוא שם לאלון הנטוע שם כמו שמפורש תחת האלון אלא שהוא רודף העניין לא המלות והתרגום הירו׳ אמר באיל פארן ואילוני ממרא משרא כדברי אנקלוס ואמר באלון בכות בלוט בכותא כי אלון בכות אצלו שם לאילן לא למקום ואונקלס סובר שהוא שם למקום שהיו בו אלונים רבים כמו אלוני ממרא ולכן אמר תחת האלון והנה כלם שמות תואר פי׳ ושם יתרגם העניין לא המלה אבל ככר הירדן לשון מישור ממש הוא כי כן יקרא בלשון הקדש המקו׳ שהנהרות מתפשטין בהם במרוצת המים הנגרים השוטפים שם ולכן אמר ואל תעמוד בכל הככר ההרה המלט וכן כר נרחב לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר פעמי׳ יכפילו המלה ופעם יחסרו הכפל כמו בית עין וזולתם רבים ויקראו גם כן השלוחי׳ המהירים בזה השם לכרי ולרצים שרי המאות ואת הכרי וכן בכרכרות שם לגמלים המריצין שהזכירום בגמרא גמלא פרחא וממנו מכרכר כפולים ואבל השטים וכן אבל מחולה שתרגמו אותם מישר הוא המקום הנחרב אין בו נטע ולא בנין כי הלשון אצלם לשון חרבה ושממה כמו ויאבל חל וחומה אבל תירוש אומללה גפן עד כאן דבריו. ולא הבינותי דבריו בזה כי מה שטען שאלו היה כן היה אנקלוס מתרגם אות׳ בשמן אילא דפארן אילוני דממרא כמנהגו בשמות אינה טענה כי השמות שמתרגם אותם בשמם הם השמות שהמכוון בם הוא השמות ההם בעצמ׳ כשם מורה וממרא וירדן ובכות ושטים ולכן תרגמם בשמם ואמר משר מור׳ משר ממרא משר ירדנא משר בכותא משר שטין וכן שמות המקומו׳ ושמות האנשי׳ מתרגם אותם תמיד בשמם לזאת הסבה בעצמה מפני שאין בה שום ענין אחר זולתם ולכן תרגם ברע מלך סדום ברע מלכא דסדום וברשע מלך עמורה ברשע מלכא דעמורה ושנאב מלך אדמה שנאב מלכא דאדמה ושמאבר מלך צבויים שמאבר מלכא דצבויים מפני שכל אלה אין בם ענין אחר זולת השמות ההם בעצמם אבל שם איל ואילוני וככר ואבל ובעל ואילון שאין הכונה בם בעבור השמות ההם בעצמם רק בעבור המישור הנקרא באותם השמות תרגם אותם כלם בשם המישור ולא בשמותם וכן תרגם על דבר קרח על פלוגתא דקרח ובדב׳ בלעם בעצת בלע׳ ועל דבר שרי על עיסק שרי מפני שאין הכונה בם בשם הדבר במה הוא דבר רק במה הוא פלוגת׳ ובמה הוא עצה ובמה הוא עסק כל א׳ כפי מקומו והמתרג׳ רודף אחר הענין ולא אחר המלות כמו שכתב הוא בעצמו ומן התימה ממנו איך לא תפול קושיתו זאת גם לפירושו שפי׳ אל מאילים ואילוני מאלונים ואבל מן ויאבל חיל וחומה אם מפני שכשהם שמות התואר דרכו לתרג׳ אותם לפי הענין הנה יהי רקיע בתוך המי׳ שתרגם אותו במצעות מיא מענין אמצע ולא בגו מיא שהוא תרגום המלה ואיננו שם התואר וכן על דבר קרח תרג׳ אותו על פלוגתא דקרח ובמקו׳ אחר תרגם על דבר שרה על עסק שרה ובמקו׳ אחר תרגם בדבר בלע׳ בעצת בלע׳ ואיננו שם תואר וכמוהו רבים. ומה שטען עוד מי הגיד לו במקומות הרבים ההם המישור המה כלם או הרי׳ הגבוהים אינה טענה דאם כן רבי שמואל בר אמי שפירש גומר ומגוג אפריקא וגורמניאה ויון ותובל ומשך מצידוניאה ויתיניאה וישיניאה ובתירס פליגי בה רבי סימון ורבנן חד אמר זו פרס וחד אמר זו ותרקי ואמר רבי אבא בר כהנא פתרוסים וכסלוחים היו מעמידין הטליסין אלו גונבים נשותיהם של אלו ואלו של אלו מה יצאו מהם פלשתים כפתורי׳ פלשתי׳ גבורים ננסקי מאין להם כל אלו אם לא על פי הקבלה ואנקלוס הגר שקיבל מר״א ור׳ יהושע איך לא יהיו דבריו דברי קבלה ותרגם כפתורי׳ קפוטקאי ובין קדש ובין ברד בין רקם ובין חגרא ואין ספק שכל אלה אינם אלא ע״פ הקבלה שקבל מרבותיו ורבותיו מרבותיהם ועוד שזאת הטענה עליו להשיבה כי אף לפי דעתו שפי׳ איל פארן מקו׳ אלים ואלוני מקום אלוני׳ מי הגיד לו שהמקומות ההם הם מקו׳ מישור אם מפני שהמנהג בהם להיות נטועי׳ במישור לפני המדינות להיות לעיר כמו מגרש מי יודיענו שאיל פארן ואילוני ממרא הם מזה המין ולא יהיו הרים גבנוני׳ מיער צומח עצים מה׳ אילי׳ ומה׳ אלוני׳ והר האילי׳ מתיחס לפארן והר האלונים לממרא והרי התרגו׳ ירושלמי חולק בפי׳ אלון בכות עם אנקלוס הגר שהירושלמי תרגמו בלוט בכות ואנקלוס תרגמו מישר בכות ונראה שהם חולקי׳ בזה שהאחד סובר שהוא אילן מתייחס לבכו׳ והאחר סובר שהוא מישור שהיה בו אלון נטוע ומתיחס לבכות או שהמישור ההוא שמו אלון וכן באילוני ממרא פליגי ביה ר׳ יהודה ורבי נחמיא חד אמר במשרי ממרא וחד אמר בפלטין דממרא ונראה שהם חלוקי הקבלה דאם לא כן מי הגיד להם כל זה. ומה שטען עוד מאילוני ממרא שממרא שם האיש אחי ענר ואשכל בעלי ברית אברם המקום ההוא שלו כמו שאמר אילוני ממרא האמורי וחיי׳ מזה שלא יתכן להיות אילוני שם עצ׳ כי שם העצ׳ הפרטי לא יסמך אינה טענה כי כבר נמצא כמוהו צוען מצרי׳ גם בית לחם יהודה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בהר שלהם. שהרי״ש הוא נוסף, והוא כמו בהר שלהם. והא דכתיב ״שעיר״ אחריו, ואין זה דרך הלשון, הלא מצאנו גם כן ״ותראהו את הילד״ (שמות ב, ו):
ואומר אני וכו׳. כלומר שדוחק לומר שכל השמות שהם ׳ככר׳ ׳אלוני׳ ׳אבל׳ פירוש מישור, דאם כן למה כתב פעם ״ככר״ (לעיל יג, יא) ופעם ״אלוני״ (שם שם יח) ופעם ״אבל״ (במדבר לג, מט) וכן כולם, אלא על כרחך כי של כל אחד ואחד היה שמו כך, ולפיכך זכר כל אחד ואחד בשמו. ולפיכך לא פירש רש״י על ״ככר הירדן״ ועל ״אלוני״, דעדיין לא זכר אלא שם ׳אלוני׳ ושם ׳ככר׳, אבל השתא דכתיב ״איל״ הוקשה למה שינה הלשון, שזכר בפרשה הזאת ג׳ פעמים ׳ככר׳ ׳אלוני׳ ׳איל׳. והקשה הרא״ם אם שם העצם הם אם כן הוי שם עצם פרטי, וכל שם עצם פרטי אינו נסמך, ותירץ הרא״ם דכן נמצא ״בית לחם יהודה״ (רות א, א):
בְהַרְרָם: במקצת ספרי׳ הרי״ש בחטף פתח, וכ״כ ר׳ אלייא 1בספר הרכבה שכן הוא במקצת ספרי׳, ונכון הוא 2כמשפט שתי אותיות דומות. וכן הביאו בספר 3טוב טעם פ״ז בחטף פתח. ועיין 4מה שכתבתי בריש סידרא על ואברכה מברכיך. [בְּהַרְרָם].
1. בספר הרכבה: ׳בהררם׳, ה ע״א.
2. כמשפט שתי אותיות דומות: עכ״ל ספר ההרכבה.
3. טוב טעם: פרק ז, ד״ה מתגי גרוניות.
4. מה שכתבתי: מ״ש בר׳ יב ג (׳ואברכה מברכיך׳).
אלא מישור של פארן איל שמו. דקשה לרש״י והלא על מלת אלוני ממרא (לעיל פסוק יג) נמי מתרגם מישור וא״כ אם חד מינייהו פירושו מישור ודאי השני לא פירושו מישור ל״פ ואומר אני וגו׳:
But that the plain of Paran was called איל. Rashi is answering the question: Onkelos translated אלוני (v. 13) as "the plain" of Mamrei. If אלוני means "plain,⁠" how can איל also mean "plain"? Thus Rashi explains, "I maintain that this does not mean...⁠"
ואת החורי בהררם שעיר – גם הם מן המורדים, והיא ארץ אדום, כמו שאמר ״אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ״,⁠1 כלומר שישבו בארץ טרם ירשו בני עשו את ארצם, כאמרו ״ובשעיר ישבו החורים לפנים, ובני עשו יירשום״.⁠2 והם נאספו למלחמה על הר שעיר, וגם הכום כדרלעומר וחבריו.
עד איל פארן – ומשם נסע כדרלעומר והמלכים אשר אתו עד איל פארן אשר על המדבר. וגם הם מרדו, והיא ארץ ישמעאל, כאמרו ״וישב במדבר פארן״,⁠3 והם בין מצרים לארץ אדום. כי ארץ אדום על ים סוף אילת ועציון גבר, ומשם עד גבול מצרים היא ארץ ישמעאל, וכאמרו ״וישכנו מחוילה עד שור אשר על פני מצרים״.⁠4 ותראה מזה שבאו המלכים מארץ עילם ואשור עד מעבר הירדן, והלכו על הסדר תחלה לארץ סיחון ועוג, ומשם לעמון הקרובה לה, ומשם למואב הסמוכה לה, ומשם לאדום הסמוכה למואב, ומשם לישמעאל הסמוכה לאדום. ומשם והלאה לא יכלו ללכת, כי היא ארץ מצרים ממלכה גדולה בפני עצמה, ואין להם דבר עמה.
ולדעתי פרטה תורה כל זה לצורך גדול, ללמדנו שבעבור היות הארצות האלה כלם מעון לאנשי משחית, ארץ כנען כולה ויושבי הככר וכן מעבר לירדן במזרח ובנגב ארץ ישראל, כי מסביב לה ארץ סיחון ועוג ועמון ומואב ואדום וישמעאל, על כן סבב ה׳ יתברך עלילות להביא עליהם מלכים אדירים מאשור ומעילם ומשנער להשמידם ולכלותם מעל אדמתם. והיה תחלת הריב הזה בימי אמרפל, שהחלו הרפאים והאמים וחבריהם לעשות מלחמה עם יושבי ערי הככר. כי רצו להתפשט גם מעבר לירדן לקחת ארצותם, וחברו יושבי הככר עם ארבעה המלכים והכניעום. וכשהחלו למרוד עלו עליהם והכום, ומאז ואילך לא מָשָׁה חרב מלחמה מארצם, והיו הולכים ודלים, עד שרבו בני לוט עמון ומואב ובני עשו וישמעאל, וירשו את ארצם. ואחר כך בצאת ישראל ממצרים כבשו גם סיחון ועוג שני מלכי האמורי ול״א מלכים שבעבר הירדן, ובאו הארצות האלה כולם ביד זרע אברהם כאשר דבר לו. ותדע שהיה התחלת הכבוש בימי אברהם, ולולי שהודיעה תורה מלחמת הגוים האלה עם המלכים שבשנער ועילם, היינו מתמיהים איך נהיתה ארצות הרפאים הענקים האלה ירושה לבני לוט? וסבורים היינו כי נלחם ה׳ להם באותות ובמופתים כאשר עשה לישראל, וזה כזב. כי לא עשה כן לכל גוי. עכשיו גלתה תורה היאך נסתבבו הדברים מה׳ ית׳ אשר לו נתכנו עלילות. על כן אמר ב״משנה תורה״5 ״ובשעיר ישבו החורים לפנים ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם״,⁠6 כלומר ה׳ השמיד אותם מפניהם בחרב מלחמת העמים שבאו עליהם. ואחר שנשמדו, ירשו בני עשו שישבו ביניהם והרבו והפרו את ארצותם. וחתם ״כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו אשר נתן ה׳ להם״,⁠7 כלומר כאשר עשה ישראל כשנלחם עם מלכי כנען וה׳ עמהם, כן השמיד יושבי שעיר טרם ירשו בני עשו את ארצם. וכן אמר בבני עמון ״עם גדול ורב ורם כענקים, וישמידם ה׳ מפניהם וירשום וישבו תחתם״.⁠8 וזה על דרך שאמרנו. והוסיף ״כאשר עשה לבני עשו היושבים בשעיר, אשר השמיד את החורי מפניהם ויירשום וישבו תחתם עד היום הזה״. לפי שבבני עמון אמר וישמידם ה׳ מפניהם, דמה להן החורי שגם אותו השמיד ה׳. אבל אצל ישראל נאמר ״עד השמידך אותם״,⁠9 כי הם לקחו ארצם במלחמה על דרך פלא. גם מעבר לירדן נשמדו הרפאים, וישבו בארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי, ועל כן היתה נחלה לישראל. ונאמר ״כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים״ וגו׳, ובעבור זה כתבה תורה המלחמה הזאת.
בהררם שעיר – פירש ראב״ע ז״ל ש״הוא מבנין הדגוש כמו ׳בְַּדְּבָּרם׳,⁠10 ופירושו בעלותם אל הר שעיר״.⁠11 ורד״ק12 ז״ל חשב שאיננו כן מפני פתחות הה״א. גם רא״ם ז״ל השיב שאין לנו לגזור פועל משם העצם זולתי הנמצאים. ואני משיב לאיזו צורך נכתב, שהיה זה בעלותם אל ההר. (יאמר) [כלומר] בהר שעיר. אבל הפירוש כדברי רש״י ז״ל בהר שלהם, והוא שם [עצם] בפלס ״ארץ״, והשם כנוי כמו ״ארצם״. ורא״ם ז״ל דקדק על פירוש זה שהוא הפוך וראוי שיאמר בהר שעיר שלהם. אבל יותר תימה, לאיזו טעם הודיע שהוא הר שלהם? והחורי ידענו שהיה אדוני שעיר כמפורש בפרשת וישלח ובפרשת דברים. ולדעתי לפי שהארץ נקראת ״שעיר״, וההר אף הוא שמו שעיר, כי החורי משל בכל ארץ אדום, נקראת הכל על שמו שעיר. וכאמרו ״אלה אלופי החורי בני שעיר בארץ אדום״.⁠13 ואילו אמר ״ואת החורי בהר שעיר״, משמעותו לבד שהכו משפחת החורי יושבי ההר, לא שאר ארץ החורי. על כן אמר ״ואת החורי בהררם״, לא הר שלהם, אלא כשהוכו [החורי] בעמקים, רצו להשגב בהר שהיה מבטחם, וגם שם הכום. ומלת ״שעיר״ כמפרש שההר שבטחו בו הוא הר שעיר הידוע. וחסר [מלת] ״הר״ כמו ״והנבואה עודד הנביא״.⁠14
איל פארן – דברו על זה רש״י ורמב״ן ורא״ם ז״ל ויתבאר בעז״ה.
1. בראשית לו, כ.
2. דברים ב, יב.
3. בראשית כא, כא.
4. שם כה, יח.
5. ספר דברים.
6. דברים ב, יב.
7. שם.
8. שם ב, כ.
9. שם ז, כד.
10. שמות ז, ז.
11. פירש אשר ויזר: פירוש ראב״ע חולק על פירוש אונקלוס ורש״י שפירשו המלה מלשון ״הר״.
12. ספר השרשים, ערך: הרר.
13. בראשית לו, כא.
14. דהי״ב טו, ח. כלומר חסרה כאן מלת ״של״, כי היא מובנת.
ואת החרי – אחרי שעברו כל הבשן וארץ עמון וארץ מואב, כל צד מזרחי של הירדן, באו עתה בארץ אדום שהיא לדרומה של א״י, ושם הכו את החורי היושבים אז בשעיר שנאמר ובשעיר ישבו החרים לפנים (דברים ב׳ י״ב), ולא השמידוהו כי אח״כ באו בני עשו ויורישום לגמרי:
בהררם – בהר שלהם שהוא שעיר:
עד איל פארן – הוא מקום סמוך למדבר פארן שבו חנו ישראל אחרי צאתם ממצרים, ועד המדבר הזה פשטו המלכים הנוצחים, הרי שהלכו כל צד מזרח וכל צד דרום של א״י:
החורי – היושבים בשעיר קודם שיירשום האדומיים.
איל פארן – איל שם אילן כמו כי יבושו מאילים אשר חמדתם. (ישעיהו א׳:כ״ט) (רמב״ן והמתרגם האלכסנדרי וגעזעניוס) ונקרא המישור על שם האילן, כמו אלון מורה, אלוני ממרה.
פארן – חלק מֵעֲרב מדברית, גם תלמי הזכיר אומת Pharanitae, ונשאר שֵם פארן עד היום לעמק רחוקה מן Suez כ״ד פרסאות.
the Horites. The inhabitants of Seir before the Edomites drove them out.
the terebinth of (eil) Paran. Ayil is the name of a tree, as in, “For they will be ashamed of their sacred oaks [me-eilim] on which you set your desire” (Isa. 1:29) (Nachmanides, the Alexandrian translation, and Gesenius). Plains were named after the tree; e.g. Elonei Moreh, Elonei Mamre [translated by Onkelos as “the plains of Moreh,” “the plains of Mamre”].
Paran. Part of the Arabian desert. Ptolemy mentioned a people called the Pharanitae; the name Paran remains to this day as the name of a valley 24 parasangs [about 96 miles] from Suez.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ואת החורי – שאח״כ היה שם ארץ אדום כנודע, עד איל פארן שישב שם ישמעאל שהיה קרוב לגבול מצרים, ואגב מלמדנו כי אז כבר נכבשו הארצות לפני בני אדום ובני לוט, שהיה בהשגחת ה׳, כמ״ש כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר (שם ב ו) וכן שם (י יא, ושם כא כב) שה׳ השמיד הענקים ע״י ארבעה מלכים אלה, כדי שיוכלו בני עשו ובני לוט להתישב שם.
THE HORITES. Their territory later became the land of Edom, as is well known. They came as far as El-Paran, which is close to the border of Mizraim, and which later became the home of Yishmael. In passing we are being taught here that these lands which were to be given to the descendants of Edom (Esav) and of Lot, had already been conquered — in accordance with the divine plan1. As it is written: Because I have given Mount Seir to Esav for an inheritance2 — that having also been the reason that God caused the destruction of the giants by means of the four kings, since thereby it was made possible for the children of Esav and Lot to settle there.
1. Directly they could not get them, being then Shem to Shem.
2. Deut. 2:5,7.
בהררם שעיר: נמצא עברו מצפון ארץ ישראל עד עבר השני של דרום, שהרי שעיר שהוא אדום1 היה בדרומה של ארץ ישראל2, ובבל זה שנער3 מצפון. ועל כן כתיב במקרא הסמוך ״וישובו״4, דכבישתם שדה העמלקי היה בדרך חזרתם לצד צפון.
והודיע הכתוב כל זה, שמובן שלא במשך זמן קצר נעשה כל זה, והלא ידעו סדום ועמורה שבשובם משעיר יבואו עליהם שמרדו בהם, וא״כ מסתמא התחזקו בכל זה המשך כל האפשר למלחמה5.
{אשר על6 המדבר: זה הישוב נעשה בשביל הולכי מדבר הגדול, לפוש שם ולהצטייד וכדומה, משום הכי נקרא הוא ״על המדבר״.}
1. להלן פרק ל״ו.
2. וכך כותב המלבי״ם, ומוסיף: כמו שתראה ש⁠(עם) ישראל בהליכתו ממערב למזרח על מצר הדרומי לא״י, עברו ארץ אדום ומואב..
3. ״אמרפל מלך שנער״.
4. משמע שחזרו חזרה.
5. ובכל זאת נצחום ארבעת המלכים, דבר המגדיל את הנס של אברהם אבינו.
6. לפי כל המפרשים ״על״ משמעותו סמוך. אך ׳מדוע׳ כתבה התורה ״על״, על כך עונה רבינו.
החרי – זהו שם תושביה הקדומים של ארץ אדום; השווה להלן ל״ו:כ׳ ואילך.
בהררם שעיר – דהיינו ההרים שבין ים המלח ומפרץ ים אילת.
איל פארן – לפי התרגומים הרי איל פירושו — מישור, וכן רש״י, כלומר מישורו של פארן. לפי אחרים הרי זו אילת או אילה, במזרח מדבר פארן.⁠1
1. השווה דברים ב׳:ח׳.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקונירמב״ןרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ז) וַ֠יָּשֻׁ֠בוּ וַיָּבֹ֜אוּ אֶל⁠־עֵ֤ין מִשְׁפָּט֙ הִ֣וא קָדֵ֔שׁ וַיַּכּ֕וּ אֶֽת⁠־כׇּל⁠־שְׂדֵ֖ה הָעֲמָלֵקִ֑י וְגַם֙ אֶת⁠־הָ֣אֱמֹרִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בְּחַֽצְצֹ֥ן תָּמָֽר׃
They turned back, and came to Ein Mishpat,⁠1 which is Kadesh,⁠2 and struck all the territory of the Amalekites3 and also the Emorites who lived in Chatzetzon Tamar.
1. Ein Mishpat | עֵין מִשְׁפָּט – Literally: "the Spring of Justice".
2. which is Kadesh | הִוא קָדֵשׁ – In the time of Moshe, the place Ein Mishpat was known as Kadesh.
3. the territory of the Amalekites | שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי – The word "שדה" can refer to a field but also to open country, especially that outside of walled cities.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברד״קרמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[ל] 1ויבואו אל עין משפט, א״ר אחא לא באו ליזדויג אלא לתוך גלגל עינו של עולם, עין שעשת מדת הדין בעולם, הן מבקשין לסמותה. (בראשית רבה מ״ב)
[לא] 2אל עין משפט, יתברך שמו של הקב״ה שכתוב בו מגיד מראשית אחרית (ישעיהו מ״ו:י׳), על ידי שעתיד משה ליטול משפטו בקדש ע״י המים לפיכך נקרא מקדם עין משפט. (תנחומא לך ח)
[לב] 3הוא קדש, אמר ר׳ אחא הוא כתיב, הוא שקידש שמו של הקב״ה בכבשן האש. (בראשית רבה מ״ב)
[לג] 4הוא קדש, ונקרא קדש על שם שנאמר (במדבר ב׳:י״ב) להקדישני לעיני בני ישראל. (תנחומא חקת י״א)
[לד] 5ויכו את כל שדה העמלקי, עדיין לא עמד עמלק ואת אמר ויכו את כל שדה העמלקי, אלא מגיד מראשית אחרית (ישעיהו מ״ו:י׳). (בראשית רבה מ״ב)
[לה] 6היושב בחצצון תמר, בעין גדי דתמרייה. (בראשית רבה מ״ב)
1. עי׳ מה שציינתי לעיל מאמר ב. וצרף לכאן. במדרש הגדול איתא מגיד הכתוב שלא באו אלא בשביל אברהם אמרו בתחלה נתחיל בלוט ואח״כ נתחיל בו דכתיב אל עין משפט, עין ״שהוציאה״ מדת הדין לעולם בקשו לסמותה, ונראה כוונתו שהכיר את שמו של הקב״ה בעולם והיינו שיש דין ודיין. ובלקח טוב אל עין משפט מקום הוא, אבל ר״א דרש באו להזדווג בתוך גלגל עינו, משפט, שעשה מדת הדין בעולם. הוא קדש, הוא כתיב הוא שקדש שמו של הקב״ה בכבשן האש לפיכך לא הצליחו. ובכת״י מדרש אור האפלה עין ״שנעשית״ משפט לעולם בקשו לסתמה, ועי׳ בת״א כאן. ובערוך ע׳ הוא, מעתיק ג״כ אל עין ״שנעשית״ מידת הדין. ובמתנ״כ פי׳ עין שעשת מדת דין, הוא אברהם שכבש מהם מדת הדין שכל טובה וברכה באה בשבילו, וביד״מ פי׳ כי עד אברהם לא היה דינא ודיינא, וברד״ל שהוא פתח עין משפט לעולם להראות כי משפטי ה׳ צדקו יחדיו.
2. בתנחו׳ חקת יא. אתה למד שמקדם היה מתוקן שיענש משה על המים. ועי׳ במדב״ר פי״ט א״ו. וביוב״ע.
3. מדרש חסירות ויתירות ובמקומות שציינתי לעיל מאמר טז. וצרף לכאן. ובלק״ט הוא כתיב כו׳, ולפנינו בקרא אין זה קרי וכתיב.
4. עי׳ רש״י כאן, ורב״ח בחקת שם.
5. מדרש תדשא פ״ז, ועי׳ לעיל פ״ב. מאמר קצה. ובתנחו׳ לך ס״ח שדה העמלקי לכמה דורות נולד עמלק כו׳, ובלק״ט שהרי עמלק בן אליפז בן עשו היה אלא מגיד מראשית אחרית. ועי׳ בפי׳ הרמב״ן כאן. והרד״ק כ׳ ואמר העמלקי, כי כשכתב משה רבנו זה כבר נולד עמלק ורבו תולדותיו, שהרי יצא על ישראל למלחמה בצאתם ממצרים ולא נקרא זה על שם סופו.
6. עי׳ בתרגומים כאן וברש״י דברי הימים יט, י. ועי׳ דבה״י כ, א.
וְתָבוּ וַאֲתוֹ לְמֵישַׁר פִּלּוּג דִּינָא הִיא רְקַם וּמְחוֹ יָת כָּל חֲקַל עֲמָלְקָאָה וְאַף יָת אֱמוֹרָאָה דְּיָתֵיב בְּעֵין גֶּדִי.
They turned back and came to the plain of compromise which is Rekem, and they struck all the territory of Amalek, as well as the Emorites who lived in Ein Gedi.

וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר
וְתָבוּ וַאֲתוֹ לְמֵישַׁר פִּילוּג דִּינָא עַד רְקַם (ח״נ:הִיא רְקָם, הוּא רְקָם) וּמְחוֹ יָת כָּל חַקְלֵי עֲמַלְקָאָה וְאַף יָת אֱמוֹרָאָה דְּיָתֵיב בְּעֵין גֶּדִי
מֵישַׁר פִּילוּג דִּינָא – רש״י ורמב״ן
א. ״אֶל עֵין מִשְׁפָּט״ – ״לְמֵישַׁר פִּילוּג דִּינָא״ (למישור ההִדיינות). שני חלקי התרגום קשים: עֵין מתורגם בקביעות עֵינָא וכאן תרגם מֵישַׁר; מִשְׁפָּט הוא דִּינָא וכאן תרגם פִּילוּג דִּינָא. לפי הבנת רש״י שכתב ״ואונקלוס תרגמו כפשוטו: מקום שהיו בני המדינה מתקבצים שם לכל משפט״, ״עֵין״ הוא שם המישור [כמו ״אֵיל פארן״ – ״מֵישַׁר פָּארָן״], ו״משפט״ הוא שם תואר על שם המשפט אשר שם. ואולם לפירושו קשה תיבת ״פִּילוּג״ שאינה בכתוב והיה לו לתרגם ״לְמֵישַׁר דִּינָא״. לכן הציע רמב״ן דרך שונה:
ואונקלוס אמר: מֵישַׁר פִּילוּג דִּינָא. ולא ידעתי מהו [= לשון פִּילוּג]. אולי הוא מלשון פְּלָגִים יִבְלֵי מָיִם (ישעיהו ל כה), מִי פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה (איוב לח כה). וכן בלשון חכמים ״פלגו של ים״ (אסתר רבה ה). יאמר, כי במישור ההוא מַעְיָן המשפט ועומק הדין, כי היה מישור נאה מעותד מלכים, שם ישבו לשפוט את כל הגוים בארצות ההם.
יש שפירשו כוונת רמב״ן, ובשתי דרכים, בהסתמך על יוב״ע שתרגם ״עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט״ (יואל ד יב) ״מֵישַׁר פִּילוּג דִּינָא״: [א] מֵישַׁר היא תוספת המתרגם המקבילה לעֵמֶק אבל ״עֵין מִשְׁפָּט״ – ״פִּילוּג דִּינָא״ הוא תרגום מילולי, לשון פלגי מים. [ב] מכיוון שלא תרגם עֵין – עֵינָא כדרכו, ייתכן שרמב״ן סבר שת״א תפס ״עֵין מִשְׁפָּט״ בהשאלה לעומק הדין שנמשל למעין וזהו ״פִּילוּג דִּינָא״.⁠1
ויש שפירשו פִּילוּג דִּינָא מלשון חלוקה ״כי שם יערכו השופטים מחלוקות דעותיהם״.⁠2 ורדב״ז פירש פִּילוּג דִּינָא כפשרה או כרמז לחיתוך הדין במי מריבה.⁠3 אבל ״דברי רִיבֹת״ (דברים יז ח) ״פִּתְגָּמֵי פְּלוּגַת דִּינָא״ הוא תרגום פשטי כמבואר שם. וכן תרגם יוב״ע ״וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ״ (יחזקאל מד כד) ״וְעַל פְּלוּגַת דִּינָא״.
לבעיית קָדֵש – רְקַם
ב. הזיהוי ״קָדֵש״ – ״רְקַם״ משותף לכל התרגומים הארמיים ומופיע גם במשנה כגון: ״אף המביא מן הרקם ומן החגר״ (גיטין א א), וברש״י: ״תרגום של בין קדש ובין ברד״, ״כל הכתמין הבאים מרקם טהורין״ (נדה ז ג) ״ורקם הוא מקום סמוך לארץ ישראל והוא קדש האמור בתורה״ (רמב״ם, פירוש המשנה לנדה שם).4 עם זאת לא הוכרע האם קָדֵש שבמדבר צין (במדבר כ א) וקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ (במדבר לב ח) הם מקום אחד כדעת רש״י, או שהם שני מקומות שונים כדעת רמב״ן וגם לא ברור אם קָדֵש שבפסוקנו היא אחת מהן.⁠5 ויש שהסתייעו מתרגום ״רקם״ לזהות את קָדֵש עם פֶּטְרָה.⁠6 וראה עוד בפסוקים ״בין קָדֵשׁ ובין בָּרֶד״ (בראשית טז יד) ״בֵּין רְקַם וּבֵין חַגְרָא״, ״בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ״ (במדבר לב ח) ״מֵרְקַם גֵּיאָה״.
שְׂדֵה – חֲקַל, חַקְלֵי
ג. שָׂדֶה הנסמך לשם פרטי דוגמת ״שְׂדֵה עֶפְרוֹן״, ״שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה״ (בראשית כג יז, יט) מתורגם ביחיד: ״חֲקַל עֶפְרוֹן״, ״חֲקַל כָּפֵילְתָּא״ – שטח אדמה חקלאי. אבל שָׂדֶה הנסמך לשמו של עם כבפסוקנו: ״שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי״ מתורגם ״חַקְלֵי עֲמַלְקָאָה״ ברבים, כי אין הכוונה לשדה אחת אלא לארץ.⁠7 וכמוהו גם ״ארצה שעיר שְׂדֵה אדום״ (בראשית לב ד) ״לְחַקְלֵי אֱדוֹם״, ״הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב״ (בראשית לו לה) ״בְּחַקְלֵי מוֹאָב״, וכן תיוב״ע ״וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם״ (הושע יב יג) ״לְחַקְלֵי אֲרָם״.⁠8
זיהוי מקום על פי מקרא מקביל
ד. ״הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר״ – ״דְּיָתֵיב בְּעֵין גֶּדִי״, כי כדברי רש״י, ״חצצן תמר – הוא עין גדי, מקרא מלא בדברי הימים ביהושפט״ [וְהִנָּם בְּחַצְצוֹן תָּמָר הִיא עֵין גֶּדִי״ (דברי הימים ב כ ב)].⁠9 אבל בתרגום דה״י שם ״בְּחַצְצוֹן תָּמָר״ – ״בִּסְבֵיךְ דִּקְלַיָּא״.
1. וממנו למד יוב״ע לתרגם ״עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט״ – ״פִּילוּג דִּינָא״ כרמז לעומק הדין. כך ב״לחם ושמלה״ על פי ״הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות... שהן כמעין הנובע״ (משנה סוף בבא בתרא). והוסיף: וכן מצאנו ״פלג״ על חקירת הלב.כמו שאמרו על קידושי קטן שהם בטלים כי ״עדיין לא הגיע לפלגות ראובן, שנאמר לפלגות ראובן גדולים חקרי לב״ (גיטין פט ע״ב).
2. ״שדה ארם״, עמ׳ 37.
3. וזו לשונו: ״שאלת ממני אודיעך מה היא כוונת המתרגם שתרגם ״עין משפט״ – ״פילוג דינא״.כבר תמהו עליה רבים. והרמב״ן ז״ל כתב עליה במקומו כי ׳לא נתישבו לי דבריו׳. וגם הוא לא כתבן אלא כמסתפק. ומה שנראה לי אחר בקשת המחילה מרבותי; כי כבר ידעת כי מבחר הדבר הוא עינו, כמו ״עיני העדה״ (במדבר טו כד). ואמר איזהו מבחר המשפט ועינו – פילוג הדין, דהיינו פשרה שהוא חילוק הדין בין בעלי הדין.
עוד יש לפרש: כי נקרא ״עין המשפט״ – כי שם נחתך הדין על משה ואהרן שלא יכנסו לארץ. ולכן תרגם ״פילוג דינא״ – כלומר חיתוך הדין. ו״עין המשפט״ מלשון ״היה שוקל לו עין״ הנזכר במשנה (בבא בתרא ה יא ומשמעו: בדיוק), שחתך את הדין ולא ויתר להם כלום ולא נשא פנים״ (שו״ת רדב״ז חלק א סימן צט).
על פירושו השני העיר בעל ״דברי שמואל – לשון חכמים״ שכבר קדמו המיוחס ליונתן: ״וְתָבוּ וְאָתוּ לְאַתְרָא דְאִתְפְּלִיג דִינָא דְמֹשֶׁה נְבִיָא עַל עֵינָא דְמֵי מַצוֹתָא״ [וישובו ויבואו למקום שנחלק משפטו של משה הנביא על עין מי מריבה]. ו״מרפא לשון״ דחה ביאורו כרחוק מהפשט, ולדעתו ת״א פירש ״עין משפט״ כמו סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת (שמואל א כג כח) שתרגומו כֵּיף פַּלְגוּתָא, ״ולשון משפט כאן הוא נקמה ופורענות... שמשם נחלקת הפורענות״ וזהו פִּילוּג דִּינָא.
4. ומסתבר נוסח התאג׳ ״הִוא קָדֵשׁ״ – ״הִיא רְקָם״ [ולא: עַד רְקַם, או: הוּא רְקָם].
5. רמב״ן: אל עין משפט – על שם העתיד שעתידים משה ואהרן להשפט שם על עסקי אותו העין, לשון רש״י מדברי אגדה. ולא הבינותי זה, כי ״קדש״ זה הוא ״קדש ברנע״, כי הוא ״באיל פארן אשר על המדבר״. וממנו נשתלחו מרגלים בשנה שניה, שנאמר ״אל מדבר פארן קדשה״ (במדבר יג כו)... ושם ישבו ישראל ימים רבים. אבל ״קדש״ ששם משפט הצדיקים הוא במדבר צין שבאו שם בשנת הארבעים, שנאמר ״ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחדש הראשון וישב העם בקדש״ (במדבר כ א).
6. כמו שעולה גם מן הברייתא על תחומי ארץ ישראל (ספרי דברים, נא; תוספתא שביעית ד יא; ירושלמי שביעית ו א [לו ע״ג]). וכך אצל יוסף בן מתתיהו ב״קדמוניות היהודים״ (ספר ד, ז, א): ״הם [=מלכי מדין] היו חמשה: אוי וצור, רבע וחור, והחמישי רקם. לעיר שנקראה על שמו, נודעה החשיבות הגדולה ביותר בארץ ערב והיא הנקראת עד היום בפי כל העם הערבי... בשם רקם, ובפי ההלנים – פטרה״. אבל הרב קאפח במהדורתו לפהמ״ש כתב בנדה שם: ״וכן [רקם] תרגמו אונקלוס ורס״ג כל קדש שבמקרא. והוא בנגב ואין מקומו המדוייק ניתן לאיתור כיום. והכוונה קָדֵש ולא קֶדֶש״.
7. כדברי רד״ק ב״שרשים״, שדה: ״ונאמר גם על הארצות: וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם (הושע יב יג) כמו ארץ ארם״.
8. כעין זה, שם ביחיד המתורגם בלשון רבים, גם בפסוק ״רֹעֵה צֹאן עבדיך״ (בראשית מז ג) ״רָעַן עָנָא״.
9. מאחר שהשם הקדום היה חצצון תמר (אולי מפני שנשתבחה בתמרים, כדעת מקרא ליהושע טו סב). לא נתברר טעם הסבת שמה לעין גדי. אולי על שם המעיינות וגדיי הצאן המצויים באזור. אבל מהרה״ג אביגדר נבנצל שמעתי לדורשו על דרך הרמז: בתמר נאמר ״איה הקדשה היא בעינים״ (בראשית לח כא) וכיו״ב נאמר בה לשון ״גדי עזים״ (בראשית לח יז). ומכיוון שתמר ישבה בחוצות (״בעינים״) והמתינה לגדי העזים, נמצא שהשמות חצצן תמר ועין גדי מורים על אותו העניין. ועיין ב״ר מא ״בעין גדי דתמרייה״. וראה ״חליפות שמלות״.
וחזרו ועלו לעין דינא היא רקם וקטלו ית כל תחומהון דעמלקיא ואף ית אמורי׳ דהוון שרייןא בעין גדי תמריאב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואף ית אמורי׳ דהוון שריין״) גם נוסח חילופי: ״ולחוד ית אמוראי אלין דשרן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תמריא״) גם נוסח חילופי: ״תומר׳⁠ ⁠⁠״.
ותבו ואתו לאתרא דאיתפליג דינא דמשה נביא על עינא דמי מצותא היא ריקם ומחו ית כל חקלי עמלקאי ואוף ית אמוראי דיתיב בעין גדי.
And they returned, and came to the place where was rendered the judgment of Mosheh the prophet, to the fountain of the waters of Strife, which is Requam. And they smote all the fields of the Amalkaee, and also the Emoraee, who dwelt in En-gedi.
[ז] וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין וגו׳ – אָמַר רַבִּי אֲחָא לֹא בָּאוּ לִזְדַּוֵּג אֶלָּא לְתוֹךְ גַּלְגַּל עֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַיִן שֶׁעָשְׂתָה מִדַּת הַדִּין בָּעוֹלָם הֵן מְבַקְּשִׁים לְסַמּוֹתָהּ, אֶתְמְהָא.
הִוא קָדֵשׁ – רַבִּי אֲחָא הוּא כְּתִיב, הוּא שֶׁקִּדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ.
וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי – עֲדַיִּן לֹא נוֹלַד עֲמָלֵק וְאַתְּ אֲמַרְתְּ וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי, אֶלָּא: מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית (ישעיהו מ״ו:י׳).
וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר – וּבְעֵין גֶּדִי דִּתְמָרַיָיה.
(ח-ט)
וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה, אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וגו׳, אַרְבָּעָה מְלָכִים עָשׂוּ מִלְחָמָה כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה וְיָכְלוּ לָהֶם.
וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט – יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּתוּב בּוֹ, מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית (ישעיהו מ״ו:י׳), עַל יְדֵי שֶׁעָתִיד מֹשֶׁה לִטּוֹל מִשְׁפָּטוֹ בְּקָדֵשׁ עַל יְדֵי הַמַּיִם, לְפִיכָךְ נִקְרָא מִקֹּדֶם עֵין מִשְׁפָּט.
וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי – לְכַמָּה דוֹרוֹת נוֹלַד עֲמָלֵק.
And they turned back and came to En-mishpatthe same is Kadesh (Gen. 14:7). Blessed be the name of the Holy One, blessed be He, who declares the end from the beginning (Isa. 46:10). This place was named En-mishpat (“well of judgment”) on account of the fact that in the future Moses would be judged there because of the water.⁠1 And smote all the country of the Amalekites (Gen. 14:7). The Amalekites are mentioned in this verse though many generations were to pass before Amalek was born.
1. Where Moses struck the rock.
וישבו ויבאו אל עין משפט הוא קדש1קידש שמו של הקב״ה בשעה שהלך לכבשן האש.
1. קידש שמו של הקב״ה. ב״ר שם אות ז׳, ועיי׳ לקח טוב לך י״ד ז׳ ובהערה כ״ג.
וַיָּשׁוּבוּ וַיָּבוֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִיא קָדֵשׁ – לֹא בָּאוּ לְהִזְדַּוֵּג אֶלָּא בְּתוֹךְ גַּלְגַּל עֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם בִּקְּשׁוּ לְסַמּוֹתָהּ וְכוּ׳ (בב״ר פמ״ב).
וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי – עֲדַיִן לֹא עָמַד עֲמָלֵק אֶלָּא מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית. וְגַם אֶת הָאֱמוֹרִי הַיּוֹשֵׁב בְּחַצֲצֹן תָּמָר, בְּעֵין גֶּדִי דְּתְמַרְיָא.
ת׳ם רג׳עו וג׳או אלי עין אלחכם הי רקים פקתלו כל מן כאן איצ׳א פי צ׳יאע אלעמאלקה ואיצ׳א אלאמוריין אלמקימין פי אלתפאף אלנכ׳ל.
וחזרו ובאו אל עין המשפט היא קדש, והרגו את כל מי שהיה גם בשדות העמלקים וגם את האמורים היושבים בחצצון תמר1.
1. בביטוי ״אלתפאף אלנכ׳ל״ (التفاف النخل), ״אלתפאף״ מגיע מהשורש ל-פ-פ (لفف), שמשמעותו כריכה, ליפוף או התקבצות צפופה. בצורת המקור הזו (التفاف) הוא מתאר מצב של דברים שמתלפפים או מתקבצים יחד בצפיפות. ״אלנכ׳ל״ (النخل) פירושו דקלים. הביטוי מתאר מקום שבו הדקלים גדלים בצפיפות או מתלפפים זה בזה - מעין חורשת דקלים צפופה. רס״ג בחר לתאר את המקום באופן תיאורי, במקום להשתמש בשם המקום המקורי או בתעתיק שלו, כדרכו בחלק גדול משמות המקומות במקרא.
עין משפט – על שם העתיד, שעתידין משה ואהרן להישפטא על עסקי אותו העין, והם מי מריבה.
[ואונקלוס תירגם כפשוטו: סנטוס,⁠ב מקום שהיו בני המדינה מתקבצין שם לכל משפט.]⁠ג
שדה העמלקי – עדיין לא נולד עמלק ונקרא על שם העתיד.
[חצצון תמר – הוא עין גדי, מקרא מלא בדברי הימים ביהושפט (דברי הימים ב כ׳:ב׳).]⁠ד
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״שם״.
ב. לעז זה (senatus) חסר בכ״י ברלין 1221, ויימר 651, פרמא 3204, פריס 157 ועוד.
ג. תרגום אונקלוס מופיע בגיליון בכ״י לייפציג 1, פריס 156, ובין השיטין בכ״י המבורג 13, אך לא ברור אם מדובר בתוספת או בהשלמת השמטת הסופר. הפירוש חסר בדפוסי ריגייו ואלקבץ, אך הוא מופיע בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, לונדון 26917, ברלין 1221, ויימר 651, פרמא 3204, פריס 157, ס״פ 118. הוא חסר גם בכ״י מינכן 5, אך שם חסר אף ד״ה ״שדה העמלקי״ וד״ה ״ארבעה״.
ד. הביאור בסוגריים מופיע בטקסט בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, ברלין 1221, ויימר 651, פרמא 3204, ס״פ 118, ובעוד הרבה כ״י. הוא חסר בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, פריס 158, ובדפוסי ריגייו ואלקבץ, והוא מופיע בגיליון בכ״י פרמא 3115, פריס 156.
עין משפט EIN-MISHPAT – named for the future, because in the future Moshe and Aharon would be judged because of what occurred at that spring, and these are "the waters of strife (Bemidbar 20)" (Tanchuma Lekh Lekha 8).
[However, Onkelos translated it simply as סנטוס, a place where the inhabitants would gather there for all matters of judgment.]
שדה העמלקי THE TERRITORY OF THE AMALEKITES – Amalek was not yet born, but it is called this because of the future (Bereshit Rabbah 42:7).
בחצצון תמר IN HAZEZON-TAMAR – This is Ein-Gedi, [as identified in an] explicit text in Divrei HaYamim (Divrei HaYamim II 20:2) regarding Yehoshafat.
וישבו ויבאו אל עין משפט – מקום הוא. 1אבל ר׳ אחא דרש באו להזדווג בתוך גלגל עינו.
משפט – שעשה מדת הדין בעולם.
הוא קדש2הוא כתיב הוא שקידש שמו של הקב״ה בכבשן האש. לפיכך לא הצליחו.
ויכו את כל שדה העמלקי3והלא לא היה עדיין עמלק בעולם. שהרי עמלק בן אליפז בן עשו היה אלא מגיד מראשית אחרית.
וגם את האמרי בחצצון תמר4בעין גדי דתמריא.
עשו מלחמה ארבעה כנגד חמשה – ויכו להם. דכתיב ויצא מלך סדום וגו׳ ארבעה מלכים את החמשה.
1. אבל ר׳ אחא דרש. ב״ר פמ״ב. ילקוט רמז ע״ב.
2. הוא כתיב. וכ״ה בב״ר היא קדש א״ר אחא הוא כתיב. אולם לפנינו בקרא אין קרי וכתיב. רק נאמר הוא קדש. וכן לא נמנה במסורה בין אותם שכתובים ביו״ד. עי׳ מנחת שי בפ׳ ומלך בלע היא צוער (בראשית י״ד ב).
3. והלא לא היה עדיין עמלק. ב״ר שם.
4. בעין גדי דתמריא. ב״ר שם. ור״ל הנקראת כעת עין גדי כמ״ש בדה״ב כ׳ ב׳ בחצצון תמר הוא עין גדי. וזה כוונת רש״י בחצצון תמר. הוא עין גדי מקרא מלא בדה״י ביהושפט עכ״ל. ועל שם התמרים הרבים והטובים אשר קצצו וכרתו שם נקרא חצצון תמר כמ״ש בעל מחקרי ארץ.
וישובו ויבאו – אחר שפשטו על המקומות האלה עד המדבר שבו להם כלפי ארץ סדם ובאו להם אל עין משפט – ידוע היה אצלם למה נקרא כן, כמו שאר המקומות כי כלם נקראו על ענין ידוע אצלם.
ויש דרש: נקרא כן על שם שעתידים משה ואהרן להשפט על מי אותו העין, והם מי מריבה.
שדה העמלקי – מישור גדול שערים בנויות בו נקרא שדה, וכן שדה אדום (בראשית ל״ב:ד׳), שדה מואב.
ואמר העמלקי – כי כשכתב משה רבינו זה כבר נולד עמלק ורבו תולדותיו, שהרי יצא על ישראל למלחמה בצאתם ממצרים ולא נקרא זה על שם סופו.
וישבו ויבאו, after they had first spread out as far as the edge of the desert, they changed direction and marched towards Sodom encountering in their path a place called עין משפט. They were familiar with the history of these places and knew why they bore such names. All of these place-names referred to events that had occurred there at one time or another. There is a Midrash quoted by Rashi in which these names are understood as allusions to events in the future, such as the time when Moses and Aaron would be judged there for hitting the rock instead of speaking to it. At that time the place was called מי מריבה, “waters of the strife.”
שדה העמלקי,⁠1 When a plain is large enough so that cities can be built in it, it is called שדה. One such example is שדה אדום in Genesis 32,3; another is found in Ruth 1,6 שדה מואב.
1. this name supports Rashi’s opinion that the names referred to events in the future, seeing that Amalek, a grandson of Esau, had not been born yet for at least another hundred years.
אל עין משפט – על שם העתיד, שעתידין משה ואהרן להשפט שם על עסקי אותו העין. לשון רבינו שלמה מדברי אגדה (במדבר רבה י״ט:י״ד).
ולא הבינותי זה כי קדש זה הוא קדש ברנע, כי הוא באיל פארן אשר על המדבר (בראשית י״ד:ו׳) וממנו נשתלחו מרגלים בשנה שנייה, שנאמר: אל מדבר פארן קדשה (במדבר י״ג:כ״ו), וכתיב: ונבא עד קדש ברנע ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ושם ישבו ישראל ימים רבים (דברים א׳:י״ט-כ״ב). אבל קדש ששם משפט הצדיקים, הוא במדבר צין שבאו שם בשנת הארבעים, שנאמר: ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחדש הראשון וישב העם בקדש (במדבר כ׳:א׳) וגמר הפרשה.⁠א אולי המדרש על השם בלבד הוא, רמז הכתוב כי השם הזה קדש הוא יהיה עין משפט.
ואנקלוס אמר: מישר פילוג דינא, ולא ידעתי מהו, אולי הוא מלשון פלגים: יבלי מים (ישעיהו ל׳:כ״ה), מי פילג לשטף תעלה (איוב ל״ח:כ״ה). וכן בלשון חכמים (אסתר רבה ה׳): פילגו של ים, יאמר כי במישור ההוא מעין המשפט ועומק הדין, שהיה מישור נאה מעותד למלכים, שם ישבו לשפוט את כל הגוים בארצות ההם.
שדה העמלקי – לשון רבינו שלמה: עדיין לא נולד עמלק ונקרא על שם העתיד. ולא ידעתי אם רצונו לומר כי משה רבינו קרא המקום בשם שהואב נקרא בימיו, ואם כן, אין בכאן דבר עתיד, או מהג העתידה הזו שיתנבאו הגוים לקרוא המקום כן. ולשון בראשית רבה (בראשית רבה מ״ב:ז׳): עדיין לא נולד עמלק, ואת אמרת: את כל שדה העמלקי, אלא מגיד מראשית אחרית.⁠1 וזה דרך הדרש להם במקומות רבים. גם בנהרות גן עדן אמרו (בראשית רבה ט״ז:ב׳) כלשון הזה, וכונתם לומר כי מעת צאת הנהרות נאמר כי הנהר הולך קדמת ארץ העתידה להיות לאשור.
והנכון בעיני בשדה העמלקי – כי היה בימים הקדמונים אדם נכבד מבני החורי יושב הארץ2 מושלד על המקום ההוא ושמו עמלק, ואליפז בכורה עשו קראו שם בנו על שם האיש ההוא, ואולי ממשפחת תמנע אמו היה, ומשל גם במקום ההוא והיה שם אלוף עליהם.
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו מ״ו:י׳.
2. השוו ללשון הפסוק בבראשית ל״ו:כ׳.
א. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״וגו׳ והפרשה״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״למקום בשם ההוא״.
ג. כן בדפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138: ״אומה״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2. בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון: ״ומשל״.
ה. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בן״.
ו. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״נקרא״.
TO EIN MISHPAT, WHICH IS KADESH. It is named [Ein Mishpat, meaning, "the Well of Judgment"] on account of a future event, for Moses and Aaron will be judged because of what will occur at that fountain.⁠1 Thus the words of Rashi based upon an Agadah.⁠2
But I do not understand this for this Kadesh [mentioned here] is Kadesh-barnea which is in El-paran which is by the desert,⁠3 and it is from there that the spies were sent by Moses in the second year following the Exodus from Egypt, as it is said, Unto the wilderness of Paran, to Kadesh.⁠4 And it is further written, And we came to Kadesh-barnea… and ye said, Let us send men before us,⁠5 and there Israel abode many days.⁠6 But the Kadesh where the judgment of the righteous ones7 took place is in the wilderness of Zin, which they entered in the fortieth year following the Exodus, as it is said, And the children of Israel, even the whole congregation, came into the wilderness of Zin in the first month, and the people abode in Kadesh,⁠8 and finish the chapter.⁠9 Perhaps the Midrash [mentioned above] alludes only to the name, meaning that a place bearing this name Kadesh will become "the Well of Judgment.⁠"
Now Onkelos said, "the plain of pilug dina,⁠" but I do not know what this means. Perhaps the word pilug is derived from [the Hebrew word used in the following verses]: 'Plagim' (Streams) and watercourses;⁠10 Who 'pilag' (hath cleft) a channel for the waterflood.⁠11 Similarly, in the language of the Sages we find,⁠12 "Pilgo (The openness) of the sea.⁠" The verse thus states that on that plain there will flow "a fountain of judgment" entering the depth of the case, as this was a fitting plain destined for kings who would sit there to judge all the peoples of these lands.
THE COUNTRY OF THE AMALEKITES. Rashi comments: "Amalek, it is true, was not yet born, but it is so named here because of the name it would bear in the future.⁠"
Now I do not know whether Rashi's intent is to say that Moshe Rabbeinu called the place by the name it was referred to in his time, but if this be the case, there is no reference to future events involved. Or [if Rashi's intent is that the nations of Abraham's era called it by that name] what is being foretold by the nations' prophetic naming of this place?
But the language of Bereshith Rabbah13 is as follows: "Amalek was not yet born and yet you say, 'All the country of the Amalekites!' However, the Torah declares the end from the beginning.⁠"14 This method of d'rash15 of the Sages is found in many places. Concerning the rivers of the garden of Eden they also made a similar statement.⁠16 The intent of the Rabbis is to say that from the time the rivers came forth it was already declared that a particular river go towards a land which is destined to be called Assyria.⁠17
The correct interpretation concerning "the country of the Amalekites" mentioned here is that there was in ancient times some honorable person of the sons of the Horites, the inhabitants of the land,⁠18 by the name of Amalek, who ruled over this place. Eliphaz, Esau's firstborn, named his son after this man.⁠19 Perhaps this Amalek mentioned here was of the family of Timna, his mother,⁠20 and he also ruled in that place and was chieftain over them.
1. See Numbers 20:7-13.
2. Tanchumah Chukath, 11. So also in Targum Jonathan here.
3. As mentioned here in (6).
4. Numbers 13:26.
5. Deuteronomy 1:19, 22.
6. Ibid., (46).
7. Moses and Aaron.
8. Numbers 20:1.
9. A charge by the author to finish the chapter containing the account of the smiting of the rock by Moses to bring forth water and his consequent punishment.
10. Isaiah 30:25.
11. Job 38:25.
12. Esther Rabbah, 5.
13. 42:11.
14. Isaiah 46:10.
15. Homiletical interpretation of Scripture.
16. "That [river] is the one which surrounds the whole land of Havilah. (Genesis 2:11). Havilah was not yet in existence, and yet the verse says, the whole land of Havilah! However, the Torah declares the end from the beginning.⁠" (Bereshith Rabbah 16:2.)
17. Reference here is to the third river, namely, the Tigris. (Above, 2:14.)
18. See further, 36:20.
19. Ibid., (12).
20. Ibid., (12).
עין משפט – פי׳ רש״י על שם העתיד שעתידין משה ואהרן להשפט שם. והרמב״ן אמר לא הבנתי זה כי קדש זהו קדש ברנע שהוא באיל פארן אשר על המדבר משם נשלחו מרגלים בשנה שניה שנ׳ ממדבר פארן קדשה וכתי׳ ונבוא עד קדש ברנע וגו׳ ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו וקדש ששם משפט הצדיקים היא במדבר צן שבאו שם בשנת מ׳ שנאמר ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן ואולי המדרש הזה על השם בלבד שרמז הכתוב כי השם הזה קדש היא עין משפט ואונקלוס אמר מישר פילוג דינא ולא ידעתי מהו ואולי הוא מלשון פלגי מים. יבלי מים. וכן בלשון חכמי׳ פילגו של ים פי׳ שבמישור ההוא מעין המשפט ועומק הדין שהיה מישור נאה מעותד למלכים ויושבים לשפוט הגוים:
שדה העמלקי – פירש״י על שם העתיד. והרמב״ן פי׳ עיין רש״י ולא ידעתי אם רצונו לומר כי משה רבינו קרא המקום בשם שהוא נקרא בימיו א״כ אין בכאן דבר העתיד או מה העתיד הזה שיתנבאו הגוים לקרוא שם למקום כן. ולשון ב״ר וכן דורש בנהרות. ורוצה לומר כי מעת צאת הנהרות יקראו כן ופירושו נהר ההולך קדמת אשור פי׳ ארץ העתידה להיות לאשור. והנכון בעיני בשדה העמלקי כי היה בימים הקדמונים אדם נכבד מבני החורי יושבי הארץ מושל על המקום ושמו עמלק ואליפז בן עשו קרא שם בנו על שמו ואולי ממשפחת תמנע אמו היה ומושל גם במקום ההוא:
עין משפט, according to Rashi, the name mentioned here is borrowed from the name of that place in later years. At that time Moses and Aaron would be judged in that location. (מי מריבה). Nachmanides expresses his confusion about this commentary, referring to the קדש, which, he claims is identical with קדש ברנע that we know from Numbers 20,2 in the desert of Tzin, where Moses and Aaron failed to speak to the rock. [I will not bother to translate all he writes as it is clearly based on a misunderstanding of the location. Joshua 12,22 as well as 20,7 refers to locations known as Kedesh in the land of Canaan, There were numerous locations known by that name, so that there is nothing strange about Rash's explanation, though his apparent conclusion that this was the location later on known as מי מריבה is geographically untenable.
What may have bothered Rashi is the reference to שדה עמלקי, considering that also Amalek had not been born yet, seeing that he was a grandson of Esau. Ed.] I believe (author speaking) that the reason the Torah speaks of שדה העמלקי is that there was an important person called Amalek in that region at the time, and that is the reason why Eliphaz, son of Esau, named his son (from the concubine Timnah after this original Amalek. (Genesis 36,12). Esau certainly ruled that region at one time after having separated from Yaakov.
ואחר כן שבו ובאו אל קדש והיכו את כל שדה העמלקי, וגם האמורי היושב בחצצון תמר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

עין משפט על שם העתיד שעתידין משה ואהרן להשפט שם על עסק אותו העין. הרמב״ן ז״ל כתב זה לשון רש״י מדברי אגדה ולא הבינותי זה כי קדש זו היא קדש ברנע כי היא באיל פארן אשר על המדבר וממנו נשתלחו המרגלים בשנה השנית שנאמ׳ אל מדבר פארן קדשה וכתיב ונבא עד קדש ברנע ותאמרו נשלחה אנשי׳ לפנינו ושם ישבו ישראל ימים רבי׳ אבל קדש ששם משפט הצדיקי׳ היא במדבר צין שבאו שם בשנת הארבעים שנאמר ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחדש הראשון וישב העם בקדש והוצרך לישב המדרש ואמר אולי המדרש על השם בלבד הוא רמז הכתוב כאלו אמר שהעיר הנקרא בזה השם שהיא עיר קדש שם יהיה משפט משה ואהרן עכ״ד: ואני תמה מאד איך נעלם ממנו מה שאמרו בסדר עולם והביאו רש״י בפרשת אלה הדברי׳ ותשבו בקדש ימים רבי׳ תשעה עשר שנה עשו בקדש שנא׳ כימים אשר ישבת׳ בשאר המסעות והם היו ל״ח שנה י״ט מהם עשו בקדש וי״ט מהם חוזרין ומטורפין וחזרו לקדש שנאמר ויניעם במדבר שנרא׳ מזה שהם סוברי׳ שקדש ברנע שבאו שם בשנה השנית היא קדש מדבר צין שבאו שם בשנת המ׳ שבשנת המ׳ חזרו ובאו שם דאם לא כן מאין להם לומר שחזרו ובאו בשנת המ׳ לקדש ברנע שהיו שם בשנה השנית. ומה שטען ר׳ אברה׳ ן׳ עזרא שקדש של מדבר צין היא עיר ככתוב והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך ואיננו קדש ברנע כי אותו הוא מדבר כי כן כתוב יחיל ה׳ מדבר קדש אינה טענה כי הנה גם בקדש של מי מריבה כתוב ויחנו במדבר צין היא קדש ובמקום אחר קדש מדב׳ צין גם הטוען שמדבר צין היא דרומי׳ מזרחית וקדש ברנע היא דרומית מערבית אינה טענ׳ כי אע״פ שתחל׳ מדב׳ צין היא מזרחית לקדש ברנע סוף מדב׳ צין נמשכת והולכת לפאת הרוח הדרומי עד קדש ברנע כי כן כתו׳ ועבר צינה והיו תוצאותיו מנגב לקדש ברנע ויחויב שתהיה קדש ברנע דבק׳ עם סוף מדב׳ צין ואם כן אינו רחוק שתקרא קדש ברנע בשם מדבר צין ואע״פ שקדש ברנע היא במדבר פארן כדכ׳ וישלח אותם משה ממדבר פארן וכתי׳ ונבא עד קדש ברנע וגו׳ ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשי׳ לפנינו י״ל שמדבר פארן ומדבר צין דבקות זו לזו ועוד אפילו את״ל שקדש מדבר צין וקדש ברנע הן שני מקומות עדיין לא היה לו לגזור שקדש זו היא קדש ברנע כי מאחר שתוצאות צין מגיעות עד קדש ברנע כמו שנרא׳ מגבולי הארץ אפשר שהיתה מדבר פארן בין קדש מדבר צין ובין קדש ברנע ונקראת כל אחת משתיהן בשמה ועוד מי גלה לו שקדש זו היא קדש ברנע אם מפני שכתוב עד איל פארן אשר על המדבר וכתיב בתריה וישובו ויבאו עד עין משפט היא קדש הרי כתוב בו וישובו ויבאו ומלת וישובו מורה ששבו אחורנית ממקום רדיפתם אל מקומם הראשון שהוא ים המלח הקרובה אל מדבר צין שהיא במקצוע דרומית מזרחית ועוד אדרבה מכח המקראות אשר בפרשה הזאת יש להוכיח שקדש זו היא קדש מדבר צין אם ממה שכתוב כל אלה חברו אל עמק השדים הוא ים המלח וים מלח ומדבר צין קרובי׳ זה לזה ששתיהן יחד הן במקצוע דרומית מזרחית כנראה מגבולי הארץ ואם ממה שכתוב ויבאו אל עין משפט היא קדש ויכו את כל שדה העמלקי וגם את האמורי היושב בחצצון תמר וחצצון תמר הוא בין גבול עמון ומואב שהן במקצוע דרומי׳ מזרחית שהיו בשפת הירדן ובין א״י ככתוב בדברי הימים ויהי אחרי כן באו בני מואב ובני עמון כו׳ והנם בחצצון תמר והנה מדבר צין גם כן במקצוע דרומית מזרחית היא ואם ממה שכתו׳ ויכו את רפאי׳ בעשתרו׳ קרני׳ ואת הזוזים בהם ואת האימי׳ בשוה קריתי׳ והם הרפאי׳ והזמזומי׳ והאימי׳ שהיו בגבול בני עמון ומואב הקרובי׳ למדבר צין ואם ממה שכתוב ויצא מלך סדום ומלך עמורה ששם היה יושב לוט כדכתיב ולוט ישב בערי הככר ויאהל עד סדום והוא מקום עמון ומואב בעצמו ככתו׳ אל תצר את מואב כי לבני לוט נתתי וגומ׳ וכתיב כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירושה כי לבני לוט נתתי׳ וגו׳ ועמון ומואב שוכנים על שפת הירדן במקצוע מזרחית דרומית ששם מדבר צין ואם ממה שכתוב ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן וככר הירדן הוא סמוך למדבר צין ששניה׳ יחד הם במקצוע דרומית מזרחית ומן התימה ממנו איך עלה על דעתו לומ׳ שקדש זו שהיא סמוכה לככר הירדן שהיה מלך סדום יושב שם כנראה מויבאו אל עין משפט היא קדש ויכו את כל שדה העמלקי ויצא מלך סדו׳ היושב בככר הירדן וגם לים המלח שהיתה שם המלחמ׳ שהם במזרחה של א״י סמוכות למדבר צין שתהיה זו קדש ברנע שהיא בנגב א״י:
ואנקלוס תרגמו כפשוטו. למשר פלוג דינא שפירושו עומק הדין מלשון פלגו של ים בלשון חכמי׳ ששם היה מישור מזומן ומעותד למלכי׳ שמה ישבו לשפוט כל הגוי׳ בארצות ההן כמו שפי׳ הרמב״ן ז״ל לא על שם העתיד כדברי האגדה:
ועדיין לא נולד עמלק. שהרי עמלק בן בנו של עשו הוא:
ונקרא על שם העתיד. הרמב״ן ז״ל כתב ולא ידעתי אם רצונו לומ׳ כי משה רבינו קרא המקו׳ בשם שנקרא בימיו וא״כ אין בכאן דבר עתיד אומה העתיד׳ הזאת שיתנבאו העובדי כוכבים לקרא המקו׳ כן ולשון ב״ר עדיין לא נולד עמלק ואת אמרת את כל שדה העמלקי אלא מגיד מראשית אחרית וזה דרך הדרש להם במקומות רבי׳ גם בנהרות גן עדן אמרו בלשון הזה וכונתם לומר כי מעת צאת הנהרות נאמר כי הנהר הולך קדמת ארץ העתידה להיות לאשור עכ״ד. ואיני מבין דבריו כלל כי מה הבדל יש בין קריאת המקו׳ בשם העתיד להקרא קודם ימי משה ובין קריא׳ המקו׳ בשם העתיד להקרא אחר ימי משה הרי שניהם על שם העתיד הם ואין הבדל ביניהם אלא שהאחד נכתב בדרך נבואה והאחר שלא בנבואה אבל בענין העתיד שוים הם מאחר שבאותו זמן שמספר בו הכתוב עדיין לא נקרא שמו בזה השם אלא שנכתב כן על שם העתיד ולשון הב״ר שאמרו מגיד מראשית אחרית איננו דרך דרש כאשר חשב והראיה מההיא דפ״ק דכתובות דאמר רב הונא אלמנה על שם מנה דעתידי רבנן דמתקני לה מנה ומי כתי׳ קרא לעתיד אין דכתי׳ ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמ׳ אשור ותני רב יוסף אשור זו סילק ומי הואי אלא דעתידה הכא נמי דעתידה ופירש״י ומי הואי בנויה בבריאת עולם דכתיב ההולך קדמת אשור ש״מ אין הבדל בין שם האלמנ׳ שנקרא בשם העתיד להקרא אחר ימי משה ובין שם אשור שנקרא בשם העתיד להקר׳ בימיו דתרויהו מיקרו על שם העתיד ומה שהקשו התוס׳ דאף על גב דלא הוה אשור בבריאת העולם כיון דהוה בימי משה שפיר הוה ליה למכתביה אבל אלמנה לא היה לו לכתוב כן כיון שעדיין לא היה בדורו מנה אינו אלא מפני שהעתיד של שם אלמנה אינו דומ׳ לעתיד של שם אשור ואין להביא ראיה מזה לזה אבל לא מפני ששם האלמנה נופל עליו על שם העתיד ושם אשור אינו נופל עליו על שם העתיד. ומה שכתב עוד ומה העתידה הזאת שיתנבאו עובדי כוכבים לקרא המקו׳ כן אתמהא מי יעלה על דעתו לומר שהעובדי כוכבים קראוהו כן מתחלה על שם העתיד עד שיאמר מה העתידה הזאת שיתנבאו העובדי כוכבים כי העובדי כוכבי׳ לא קראוהו כן אלא אחר שהיה השדה לעמלקי והתור׳ כתבה אותו כן קודם שיקראו אותו על שם העתיד שזהו הפי׳ בכל מקו׳ שאמרו על שם העתיד:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

על שם שעתיד וכו׳. הרמב״ן הקשה על דברי רז״ל בעלי אגדה זאת (תנחומא לך לך, ח) דקדש זה הוא קדש ברנע, לפי שהוא ״באיל פארן אשר על המדבר״ (פסוק ו), וממנו נשתלחו המרגלים, כדכתיב (במדבר יג, כו) ״אל מדבר פארן קדשה״, וכתיב (ראו דברים א, יט, כב) ״ונבוא עד קדש ברנע ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו״, אבל קדש ששם משפט הצדיקים [הוא] במדבר צין שבאו בשנת ארבעים [שנאמר] (ראו במדבר כ, א) ״ויבאו כל בני ישראל מדבר צין״ עד כאן. ולי נראה שלא קשה מידי, אף על גב שדברי רז״ל אין צריכין חיזוק וראיה והם דברים ברורים, כי הכל קדש אחד – בין קדש דמדבר פארן ובין קדש דמדבר צין, כי מדבר ׳קדש׳ מדבר גדול היה נקרא ׳מדבר קדש׳, כדכתיב (תהלים כט, ח) ״יחיל ה׳ מדבר קדש״, אם כן מדבר גדול הוא, והכל נקרא בשם מדבר קדש. וקדש ברנע מקום פרטי ומיוחד במדבר קדש – נקרא ׳קדש ברנע׳. וכן מדבר צין – מקום מיוחד הוא במדבר קדש, אבל שם ׳קדש׳ כולל הכל. וראיה לזה דאונקלוס תרגם על מדבר קדש דמדבר צין (במדבר כ, א), ועל קדש ברנע (דברים א, יט) – ׳רקם׳. ואין לומר דבלשון תרגום היה שם ׳קדש ברנע׳ ו׳קדש׳ דמדבר צין שוה בשם ׳רקם׳ כמו שהוא בלשון הקודש, שדבר זה לא נמצא כלל שיהיה כן במקרא – שני מקומות שמותם שוה בלשון הקודש ובלשון תרגום, אלא הכל מדבר אחד נקרא ׳מדבר קדש׳, לא כמו שחשב הרמב״ן והראב״ע. וזהו שאמרו בסדר עולם ״ותשבו בקדש ימים רבים״ (דברים א, מו) י״ט שנים עשו בקדש, שנאמר (שם) ״כימים אשר ישבתם״ בשאר מסעות, והם היו ל״ח שנה; י״ט מהם עשו בקדש, וי״ט היו חוזרין ומטורפין וחזרו לקדש, שנאמר (במדבר לב, יג) ״ויניעם במדבר״, עד כאן לשונו. וזה היה בודאי מה שחזרו לקדש בסוף שנת ארבעים שנה (במדבר כ, א), אם כן קדש ברנע וקדש דמדבר צין הכל קדש אחד, אף על גב דהם שני מקומות, וכן כתבו התוספות בפרק ר׳ עקיבא במסכת שבת (פט. ד״ה מדבר):
ואונקלס תרגם כמשמעו. שהוא תירגם ׳אתרא פילג דינא׳, פירוש חילוק הדין, שהדין היה מתחלק לשם בין הזכאי ובין החייב. ולשון ״עין״ מתפרש לפי זה, כי צריך לעיין בדבר המשפט בין זכאי וחייב. והרמב״ן מפרש (סד״ה אל) ׳פילג דינא׳ מלשון עומק דינא, כמו פלגי ים בלשון חכמים (אסת״ר ה, א), כי שם ישבו כסאות למשפט לרדת לעומק המשפט, ולשון ״עין״ לפי זה מלשון מעיין הנובע מן עומק:
ועדיין לא נולד עמלק וכו׳. דהא בן בנו של עשו הוא (להלן לו, יב). והקשה הרמב״ן אם הרצון בזה שמשה רבינו קרא שמו בשם הנקרא בימיו ואם כן אין זה דבר עתיד, עד כאן דבריו. ואין זה קשיא, כי בפרק קמא דכתובות (י ע״ב) גם כן אמרינן ׳ומי כתיבי קראי לעתיד, אין, דכתיב (לעיל ב, יד) ״ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמת אשור״, ותני רב יוסף אשור זו סליקא, ומי הואי, אלא דעתידה׳. והתוספות (ד״ה ותנא) הקשו לשם – וקשה אף על גב דסליק לא הוי בימי אדם – בימי משה הואי, וכיון דהואי בימי משה אם כן שפיר כתב לך קרא ״הוא ההולך קדמת אשור״, והוצרכו לתרץ דכך מקשה; ׳וסליקא מי הואי׳ פירוש הואי בימי משה, דקים להו דלא הוי סליקא בימי משה:
ואני אומר דלא קשה מידי גם התם, דאילו כתיב בתחלת התורה ׳אלה דברי משה בן עמרם בראשית ברא אלקים׳ שכל הספר הזה הוא דברי משה – היה קשיא, אבל השתא דלא כתיב ׳דברי משה׳, וכאילו היה מגיד לך הענין כאשר הוא מראשית הבריאה עד סופו, ואיך יתכן לומר שהוא דברי משה אחר שלא נזכר משה בתחלה בתורה, ונכתב כל הענין על שעת המעשה, ולפיכך צריך לומר שהכתוב מגיד לך על שם העתיד. וכן כאן דכתיב ״שדה העמלקי״, ולא תוכל לומר שהוא דברי משה, כי לא נכתב בתחלת התורה ׳אלה דברי משה׳ ואז היינו (נוכל) [יכולים] לומר כי דברי משה הם. וזה הענין פשוט הוא מאד, ודברי רש״י עיקר שהוא על שם העתיד:
ויכו אֶת⁠־כָל: האל״ף בסגול וסמוכה במקף. [אֶת⁠־כָּל⁠־שְׂדֵה].
וישובו ויבאו – אחר שכלו להכות את כל העמים עד גבול מצרים, הוצרכו לשוב לאחוריהם. והיו יכולים לשוב בדרך אשר באו לצד מזרח, והם לא עשו כן, אבל שָׁבוּ מן הנגב לצפון. ויבאו עד עין משפט היא קדש, כי היה בדעתם בשובם לעבור דרך ארץ כנען, לשלול שלל ולבוז בז, וכן עשו כי לאחר ששבו מאיל פארן, שָׂמוּ פניהם אל עין משפט היא קדש בקצה גבול ארץ אדום, ששם היתה אחרי כן מושב העמלקי. שכן מצינו כששלח משה מרגלים ממדבר פארן קדשה, אמרו ״עמלק יושב בארץ הנגב״,⁠1 וקרוב לו הכנעני, כי [זה] מצד שני2 לים המלח והירדן, שכן אמר ״והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן״,⁠3 וזה הים הוא ים המלח. ואמר [משה] למעפילים ״כי העמלקי והכנעני שם לפניכם״.⁠4 וזה סמוך לארץ כנען, ואיננו מדבר צין קדשה שהיא רחוקה יותר, שהיא קרובה לעציון גבר בקצה השני של ארץ אדום, כמבואר בפרשת אלה מסעי, ״ויסעו מעציון גבר ויחנו במדבר צין היא קדש״.⁠5 וכבואם אל קדש הכו את כל שדה העמלקי, יושבי המקום הזה בימים ההם.
וגם את האמורי היושב בחצצון תמר – משם נכנסו אל ארץ כנען והכו גם את האמורי היושב בחצצון תמר, שהיא בנחלת שבט יהודה, סמוך לים המלח. כי מצינו שהגידו ליהושפט ״בא עליך המון רב מעבר לים מארם והכם בחצצון תמר היא עין גדי״.⁠6 וזהו מעבר לים המלח, שכן כתוב בערי המדבר שהיו ליהודה ״והנבשן ועיר המלח ועין גדי״.⁠7 ו״עיר המלח״ בלי ספק על שם המלח שצרפו שם מֵימֵי ים המלח, וסמוך לה עין גדי ואם כן פשטו גם בארץ כנען סמוך לערי הככר.
עין משפט – [כתב רמב״ן] ״תרגם אונקלוס ״מישור פילוג דינא״. ולא ידעתי מהו, אולי הוא מלשון ״פלגים יבלי מים״.⁠8 יאמר כי במישור ההוא מעין המשפט ועומק הדין. כי היה מישור נאה מעותד למלכים, שם ישבו לשפוט את כל הגוים בארצות ההם״. [עכ״ל]. מלשון הרמב״ן ז״ל, ודבריו רחוקים. ולפירושנו יאמר כאשר שָׁבוּ מאיל פארן באו לקדש, ושם עיינו ודנו המלכים איזו דרך יפנו, אם בדרך שבאו, או דרך ארץ כנען. ושפטו לעבור גם בארץ כנען להכות יושביה ולשלול שללם, וזהו פילוג דינא שאמר המתרגם ז״ל, שנחלק הדין ביניהם.
שדה העמלקי – לשון רש״י ז״ל ״עדיין לא נולד עמלק, ונקרא על שם העתיד״. ורמב״ן ז״ל תמה על פירושו. ולי קשה עוד למה שדה עמלקי נזכר על שם העתיד, וזוזים ואימים וחורי נזכרו בשם הראשון ולא בשם עמוני ומואבי ואדומי על שם העתיד? ורמב״ן ז״ל אמר שהנכון בעיניו שהיה בימים קדמונים אדם נכבד מבני החורי יושב הארץ, ומשַׁל על המקום ההוא ושמו עמלק, ואליפז בכור עשו קרא שם בנו על שם האיש ההוא, ואולי ממשפחת תמנע אמו היה, ומשל גם במקום ההוא והיה אלוף עליהם. [עכ״ל רמב״ן]. וישרו דבריו בעיני. ואם כן האומה הזאת איננה מבני עשו, ואין לה יחס עם אדום. גם זאת הארץ רחוקה מארץ עשו, ואנשיה מזרע חם כמו מצרים וכנען. והעמלקים אחת ממשפחות הבנים האלו שהתישבו בארץ הזאת שהיא בין מצרים וכנען. וכן כתוב ״ויפשטו אל הגשורי ואל הגזרי והעמלקי, כי הנה יושבות הארץ אשר מעולם״,⁠9 ומליצת ״אשר מעולם״ יורה שהם העמים הראשונים שישבו בארץ ההיא אחר המבול. וכן בדברי בלעם אמר ״ראשית גוים עמלק״,⁠10 ופשוטו שהיה הגוי הראשון מבני חם שהתישב בארצו, וראש המשפחה שנקראת כולה על שמו היה עמלק. ואולי אינן מבני החורי. ואם כן כל האומות שהכו המלכים היו מבני חם הרשעים אשר השמיד ה׳ מן הארץ. ועוד נדבר על זה בפרשת בשלח אם יזכנו ה׳ להגיע שם.
1. במדבר יג, כט.
2. המערבי.
3. במדבר יג, כט.
4. במדבר יד, מג.
5. שם לג, לו.
6. דהי״ב כ, ב.
7. יהושע טו, סב.
8. ישעיה ל, כה.
9. שמו״ב כז, ח.
10. במדבר כד, כ.
וישבו – כבואם אל המדבר לא פשטו עוד לצד דרום אלא שבו לאחוריהם והפכו לצד צפון של מדבר פארן, ועל זה נופל לשון וישובו:
אל עין משפט – בחזרתם לא שבו מיד בדרך שבאו בה אלא בחרו להם דרך אחרת כדי להלחם עוד עם עמים אחרים, ולכן באו אל עין משפט שהוא קדש ברנע בגבול א״י שמשם נשתלחו המרגלים, והמקום הזה הוא צפוני למדבר פארן כמו שאמרנו:
את כל שדה העמלקי – הנה כבואם לקדש היה להם העמלקי משמאלם והאמורי מימינם, כידוע לבקי בגבולות הארץ, והמלכים האלה הכו את שדה העמלקי, דהיינו יושבי הערים אשר שם, כי מישור גדול אשר ערים בנויות שם נקרא ג״כ שדה, כמו שדה אדום (לקמן ל״ב ד׳), בשדה מואב (רות א׳ ו׳):
העמלקי – עדיין לא נולד עמלק, אבל משה קרא למקום ההוא כפי השם שהיה לו בימיו:
הישב בחצצן תמר – המקום הזה הוא בחלק יהודה סמוך לים המלח, שהיה אז עמק השדים, וכדרלעומר הכה את האמורי מקדש עד חצצון תמר, ובזה היה מתקרב והולך אל עמק השדים, ולכן המתינו מלכי סדום ועמורה עדי בואו שם, ואז ערכו אתו מלחמה:
וישובו ויבאו – ואח״כ באו;
היא קדש – כך היה שמה בימי משה, ותרגם אנקלוס רקם, ופלאויוס אומר כי Arekem היא Petra אֵם Arabia Petrea.
שדה העמלקי – הארץ אשר היתה אח״כ לעמלק, והיא בין מצרים וכנען.
חצצון תמר – נקרא אח״כ עין גדי, והיו שם תמרים הרבה (Plinius 5. 17).
then they went (va-yashuvu va-yavo’u, lit. “they returned and went”). Afterwards they went.
now Kadesh. This was its name in Moses’ time. Onkelos translated it as Rekem; Flavius Josephus said that Arekem was Petra, the chief city of Arabia Petrea.
the territory of the Amalekites (sedeh ha-amaleki, lit. “the field of the Amalekites”). The land that would later belong to the Amalekites, between Egypt and Canaan.
Hazazon-tamar. Later called Ein-Gedi; there were many date palms [temarim] there (Pliny [Natural History] 5.17).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וישובו – אח״כ שבו ממערב למזרח ובאו עד קדש שהוא שבקצה גבול אדום, ואז היה שמה עין משפט, ושם הכו כל שדה העמלקי, ר״ל שאח״כ בימי משה נתישבו שם בני עמלק כמ״ש עמלק יושב בארץ הנגב, וגם את האמורי היושב בחצצן תמר והיה קרוב לסדום כמו שנראה (ביחזקאל מ״ז י״ט), שלעתיד יהיה שם גבול א״י בצד דרום, כמ״ש בפירושי שם.
ON THEIR WAY BACK. The four kings then returned, proceeding from west to east and coming to Kadesh at the border of Edom where En-mishpat was located. There they defeated all the Amalekites’ fields; meaning, the region which in the days of Moshe was settled by the children of Amalek, as it is written1: Amalek dwells in the land of the south. Then the narrative goes on to relate that the Amonites dwelt in Hazazon-Tamar, which was located near Sodom — as can be seen from Ezekiel 47:19 — where the southern border of the land of Israel will be2.
1. Num. 13:29.
2. And the Negev side southward frem Tamar...that is the south side. Upon which the author comments: “Tamar, that is Hazazon-tamar in the southern desert before the land of Seir.”
אל עין משפט הוא קדש: הדרש על זה במדרש רבה (מב,ז): ״אל עין״ – עין שעשתה מדת הדין בעולם בקשו לסמותה1. והביאור על זה, דמשום הכי הלכו בשובם לארץ ישראל, והכו את האמורי היושב בחצצן תמר, היא עין גדי2, שהוא בארץ ישראל, לא שבקשו לכבוש ארץ ישראל מיד הכנענים, אלא שבקשו להגיע לאברם. ופירשו3 הכתוב מה היה להם על אברם, משום שעד כה היה מתנהג הכל בטבע בלי השגחה כלל, והנה אברם גרם שיהיה הכל בעין השגחה ולשפוט במדת הדין4, משום הכי בקשו לסמותה. ומזה הטעם בא עמלק על ישראל, כמו שכתבתי בפרשת בשלח (שמות יז,יד). ועוד עיין בסמוך הוכחה לזה המדרש.
1. ז״ל הב״ר: ״וישובו ויבואו אל עין וגו׳⁠ ⁠⁠״ – א״ר אחא, לא באו להזדווג אלא בתוך גלגל עינו של עולם (מתנות כהונה: זה אברהם, שהאיר עיני כל העולם בענין האמונה, ו״עין משפט״ קדריש – עין שכבשה המשפט והדין), עין שעשתה (אטמה – מתנות כהונה) מדת הדין בעולם הן מבקשים לסמותה, אתמהה.
2. כפי שמתרגם אונקלוס, וכן מפרש רש״י.
3. חז״ל, את הכתוב...
4. כפי שכתב רבינו לעיל יא,ה, וז״ל: באשר היו כל העולם (עד אברהם) מתנהגים רק בטבע ולא בהשגחה פרטית, משום שלא התהלכו ע״פ התורה ועבודה, ואין כבוד לפני הקב״ה להזדקק עם בני אדם פשוטים כאלה, (עכ״ל), ועיי״ש בהרחב דבר. ולפי הסבר רבינו ׳עשתה מדת הדין׳ כפשוטו, ולא כפירוש המתנות כהונה – ׳שאטמה׳.
את כל שדה העמלקי. ראה מה שכתבתי פ׳ נח על שם יקטן וקבלת הערביים באבותיהם הראשונים, ועל עמלק אחר קודם בנו של אליפז, ובפסוק זה מצאנו שם מתואר על שמו של עמלק שלא היה עדיין בעולם, ועיין פירש״י ודעת רמב״ן ״כי היה בימים קדמונים אדם, נכבד מבני החורי יושב הארץ ומושל על המקום ההוא ושמו עמלק ואליפז בכור עשו קרא שם בנו על שם האיש ההוא״ ואלו ידע רבינו הרמב״ן מקבלת הערביים היה סומך עליהם ולא יהיו אלא כגוי המסיח לפי תומו.
וישבו – משהגיעו ארבעת המלכים לדרום, פנו מערבה, לעין משפט, ששמה המאוחר יותר הוא קדש. מקומו של יישוב זה לא אותר עדיין בוודאות.
שדה העמלקי – עמלק בן בנו של עשו לא נולד עדיין.⁠1 משום כך מפרשים רבים,⁠2 שנקרא כך ״על שם העתיד״. אך דומה, שמוטב לקבל פירושו של הרמב״ן ״כי בימים הקדמונים אדם נכבד מבני החורי יושב הארץ ומושל על המקום ההוא ושמו עמלק. אליפז בכור עשו קרא שם בנו על שם איש ההוא״ וכו׳.⁠3 מכל מקום, ״שדה העמלקי״ זה זהה עם הנגב של ארץ ישראל,⁠4 כלומר צפונה מקדש. המלכים חזרו איפוא על עקבותיהם ושוב פנו צפונה.
בחצצן תמר – לפי דברי הימים ב כ׳:ב׳ הרי זה עין גדי, במערבו של ים המלח, מקום שהיה עשיר בתמרים. חצצן פירושו מקום רפש ובוץ.⁠5
1. השווה להלן ל״ו:י״ב.
2. ר׳ למשל רש״י (המ׳).
3. דליצש סובר, כי ענף מבני אדום התערב עם העמלקי הראשון הזה.
4. במדבר י״ג:כ״ט, י״ד:מ״ג,מ״ה.
5. לפי דיטריך, במלונו של גזניוס.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברד״קרמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(ח) וַיֵּצֵ֨א מֶֽלֶךְ⁠־סְדֹ֜ם וּמֶ֣לֶךְ עֲמֹרָ֗ה וּמֶ֤לֶךְ אַדְמָה֙ וּמֶ֣לֶךְ צְבֹיִ֔יםא וּמֶ֥לֶךְ בֶּ֖לַע הִוא⁠־צֹ֑עַר וַיַּֽעַרְכ֤וּ אִתָּם֙ מִלְחָמָ֔ה בְּעֵ֖מֶק הַשִּׂדִּֽים׃
The king of Sedom, the king of Amorah, the king of Admah, the king of Tzevoyim, and the king of Bela, which is Tzo'ar, went out and they set up for battle against them in the Valley of Siddim,
א. צְבֹיִ֔ים ל,ש-כתיב=<צְבֹייִ֔ם> (מקום החיריק והטעם), והשוו הערה לעיל (פסוק ב׳) ובפרשת נִצבים (דברים כט,כב).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרד״קקיצור פענח רזאר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[לו] 1ויערכו אתם מלחמה, ד״א כי מי בשחק יערוך לה׳ (תהלים פ״ט:ו׳), א״ר אבין מי כמוך סודר מלחמות, ואין יערוך אלא מלחמה, שנא׳ ויערכו אתם מלחמה, הוי כי מי בשחק יערך לה׳. (תנחומא ישן בחקתי מ״ו)
[לז] 2ויערכו אתם מלחמה, וגו׳ לפי שארבעה מלכים היו יושבים בעמק השדים. (מדרש אגדה)
1. ואין יערוך אלא מלחמה, דורש לשון יערוך דפשוטו הוא מלשון שיווי ודמיון דכולל יערוך המכוון למלחמה כלשנא דקרא (ש״ב י, ט) ויערך לקראת ארם. וכן לערוך מלחמה (ש״א יז, ח) והביא ראי׳ מל׳ ויערכו דכ׳ בתורה.
2. עי׳ לעיל מאמר ט.
וּנְפַק מַלְכָּא דִּסְדוֹם וּמַלְכָּא דַּעֲמוֹרָה וּמַלְכָּא דְּאַדְמָה וּמַלְכָּא דִּצְבוֹיִם וּמַלְכָּא דְּבֶלַע הִיא צוֹעַר וְסַדַּרוּ עִמְּהוֹן קְרָבָא בְּמֵישַׁר חַקְלַיָּא.
The king of Sedom set out, along with the king of Amorah, the king of Admah, the king of Tzevoyim, and the king of Bela, which is Zoar, and engaged them in battle in the plain of the fields.

וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צביים צְבוֹיִם וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים
וּנְפַק (ח״נ: וּנְפַקוּ) מַלְכָּא דִּסְדוֹם וּמַלְכָּא דַּעֲמוֹרָה וּמַלְכָּא דְּאַדְמָה וּמַלְכָּא דִצְבוֹיִם וּמַלְכָּא דְּבֶלַע הִיא צוֹעַר וְסַדַּרוּ עִמְּהוֹן קְרָבָא בְּמֵישַׁר חַקְלַיָּא
מדוע לא ״השווה הלשון״?
א. ת״א נוהג ״להשוות הלשון״ כגון, ״וְיָצָא העם וְלָקְטוּ״ (שמות טז ד) ״וְיִפְּקוּן עַמָּא וְיִלְקְטוּן״; שני הפעלים ברבים לשמירת האחידות. לפי זה ראוי לתרגם כנוסח ״וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה״ – ״וּנְפַקוּ״ ברבים, בהתאמה להמשך ״וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מלחמה״ – ״וְסַדַּרוּ עִמְּהוֹן קְרָבָא״. אבל ברוב הנוסחים ובתאג׳ ״וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם״ מתורגם ״וּנְפַק״ ביחיד, אולי מפני שהוא היה החשוב שבמלכים כמוכח מההמשך ״וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם״ (כב). ודוגמתו בפסוק ״וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן״ (שמות ד כט) ״וַאֲזַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן״, עיין שם.
ב. על ״וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מלחמה״ – ״וְסַדַּרוּ עִמְּהוֹן קְרָבָא״, ראה בפסוק ״וַיַּעֲרֹךְ את העצים״ (בראשית כב ט) ״וְסַדַּר יָת אָעַיָּא״.
ונפק מלכא דסדם ומלכא דעמרה ומלכא דאדמה ומלכא דצבוים ומלכה דקרת⁠{ה} דבלעת דייריה היא זער וסדרו לקבלתהוןא סדרי קרבא במישר פרדסייא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לקבלתהון״) גם נוסח חילופי: ״עמהון״.
ונפק מלכא דסדום ומלכא דעמרה ומלכא דאדמה ומלכא דצבוים ומלכא דקרתא דבלעת דיירהא איהי זוער וסדרו עמהון סדרי קרבא במישר פרדיסיא.
And the king of Sedom, and the king of Amorah, and the king of Admah, and the king of Zeboim, and the king of the city which consumed its inhabitants, which is Zoar, went forth, and set the array of battle against them in the valley of the gardens;
ויערכו אתם מלחמה וגו׳ – לפי שד׳ מלכים היו יושבים בעמק השדים.
ת׳ם כ׳רג׳ מלך סדם ומלך עמרה ומלך אדמה ומלך צבוים ומלך בלע הי זגר פצאפוהם חרבא פי עמק אלסדין.
אחר כך יצאו מלך סדום ומלך עמורה ומלך אדמה ומלך צבויים ומלך בלע היא צוער, וערכו איתם מלחמה1 בעמק השדים,
1. ״צאפוהם חרבא״ - ניסוח המתאר סידור שורות הקרב.
ויצא מלך סדוםויערכו אתם מלחמה – אלה החמשה שיצאו ערכו אתם מלחמה כי חשבו להתחזק עליהם אולי נעזרו בעם אחר, כי לפיכך מרדו בהם.
ויצא מלך סדום...ויערכו אתם מלחמה. The five kings that went out from their cities and prepared plans for a battle were confident that they would win, and they may have thought that others might join them. Their rebellion had been inspired by the hope that other kingdoms that were similarly subservient to Kedorleomer would make common cause with them.
ויצא מלך סדום וגו׳ ויערכו וגו׳ – נתעוררו למלחמה מפני כי אלו החמשה היו מבני שם, וכדרלעומר וחבריו מבני חם, ונח נתן את בני חם לעבדים לבני שם, והם כבר מרדו לכן עשו מלחמה עמהם לחזור ולהביאם לעבדותם, אבל עכ״פ גברו הארבע כפירש״י לולא אברם וזכותו עמד לבני שם.
השדים – כטעם שיד וסיד.⁠1
1. עמק השדים נקרא כך מלשון סיד (המאויית בתנ״ך ׳שיד׳, כגון דברים כ״ז, ב, ובלשון חז״ל ׳סיד׳, כגון משנה בבא בתרא ב׳:א׳), בניגוד לדעת רש״י מוצאו מהמילה שדות.
(ח-י) וכראות זה מלכי סדום ועמורה ואדמה וצבויים וצוער, יצאו ממקומם וערכו אתם מלחמה בעמק השדים. והנה ניצחו הארבעה מלכים את החמישה, עד שכבר נסו מפניהם מלך סדום ועמורה והפילו עצמם ברצונם בבארות חמר שהיו בעמק השדים, להימלט מהם, והנשארים נסו אל ההר.

והנה התועלות המגיעים לנו מזה הסיפור הם תשעה:

(ח-יב) התועלת הראשון הוא במידות, והוא להרחיק האדם מהפעולות הרעות. הלא תראה שאנשי סדום, להיותם רעים וחטאים, ניצחו ארבעה מלכים שבאו מחוץ חמישה מהם בארצם.
(ח-י) ולפי זה יצאו כנגדם החמשה מלכים המורדים בעם כבד וביד חזקה להלחם בהם בעמק השדים ונוגפו לפניהם כי מלכים אדירים מהם היו הד׳ ויפלו מלך סדום ועמורה בבארות החמר והנשארים הרה נסו.
ועם היות שלא היה דעתם להלחם במלך סדום וחבריו כי היו יושבים לבטח אתם הנה אז מלך סדום ומלך עמורה ושאר המלכים מחברתם בראותם שהיו ארבעה מלכים עזי פנים ונגעים מרוב המלחמות שעשו יצאו אליהם ויערכו אתם מלחמה בעמק השדים וזה היה תכלית המרד שיצאו להלחם בארבעתם בהיותם בלתי לוחמים עמהם ובחרו לערוך אתם מלחמה בעמק השדים אותו המקום עצמו שכרתו שם בריתם מקום השבועה והשלום שמה המרד והמלחמה. ולפי שהאל יתברך שופט כל הארץ לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו וכמו שאמר בעניני המלכים שפלס ומאזני משפט בידו לשופטם כמו שאמר הנביא (עמוס ב׳ א׳) על שלשה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו על שרפו מלך אדום לסיד. לכן נתן שכרם לאותם חמשת המלכים המורדים והוא שנפלו בידי אויביהם.
(ח-י) ויצא מלך סדום ועמורה וגו׳ ויערכו מלחמה עם כדרלעומר וגו׳, ועתה היה גם אמרפל עמהם, לפי שלא קיימו מה שנדרו לו, נמצא שגם עמו חלפו תורות עברו חוק1, עד שנסו מלך סדום ועמורה וגו׳:
1. ע״פ ישעיה (כד ה) ׳כי עברו תורות חלפו חוק׳.
ומלך צְביֹיִ֔ם: צבוים ק׳. [צביים כ׳, צְבוֹיִ֔ם ק׳].
ויצא מלך סדום – כשראו מלכי הככר שנועצו המלכים האלה לשוב בדרך ארץ כנען, וכבר הכו שכנם את האמורי היושב בחצצון תמר, יצאו גם הם. כי לא ידעו [מה] דעתם, אם יעלו גם בערי הככר להכותם, או יניחום. ולפי שלא אמר ״ויצא מלך סדום וגו׳ להלחם אתם בעמק השדים״, רק אמר ״ויצא״ וגו׳ והפסיק הענין, ואח״כ אמר ״ויערכו אתם מלחמה״, נראה שבצאתם לא ידעו עדיין אם לשלום אם למלחמה. וכשבאו כדרלעומר וחבריו אצלם הרגישו שהם למלחמה, אז ערכו אתם מלחמה במקום שחברו יחדו לפנים.
ויצא – הוא מה שסיפר למעלה כל אלה חברו, ולפי שהפסיק הענין כדי להודיענו שאר המלחמות, שב עתה לכפול יציאת מלכי סדום ועמורה:
(ח-י) ויצא מלך סדם וגו׳ – אך הללו לא המתינו לבואם, אלא יצאו לקראתם, התקיפו אותם – ובמהרה הובסו. המלכים היו הראשונים לנוס.
והנשארים הרה נסו – ״שאר״ – להשאר, שארית, קרובי משפחה [שאר בשר, עיין ויקרא יח, ו], מזון [עיין שמות כא, י] – קרוב ל״שער״ ול״שחר״. נראה שהמשמעות הבסיסית של ״שאר״ היא: לבקש את הגורם המשלים – את החסר מהדבר השלם, או את המספק את מה שחסר. כך ה״שארית״, שהיא החסרה מהדבר השלם; וכך גם ה״מזון״, המספק את צרכי הגוף. הקרובים בקירבת דם והאשה, משלימים את האדם. ב״שער״, כולם מוצאים את כל האחרים (על פי משמעות שער בארץ ישראל, כגון: הכרזת אבידה בשער העיר). יתירה מכך, ה״שער״ מוביל לעיר, ובדרך כלל גם ליעד המבוקש. ״שחר״ – השער אל היום. וכשהוא משמש כפועל, פירושו ״לבקש״, ״לחפש בחריצות״, ובפרט ״לבקש דבר שמביא גאולה וישועה״.
ההרים אליהם נסו היו למערבו של שדה הקרב. הווי אומר, שהם נסו לכיוון האזור בו גר אברהם.
ויצא – ואז כשנשברו כל עוזריהם יצאו החמשה מלכים לבדם אל עמק השדים ששם עשו שלום ביניהם תחלה.
THEN THE KING OF SODOM...WENT FORTH. When all their potential allies were subdued, the five kings set forth on their own to the Valley of Siddim, where they had originally signed a peace treaty with the four kings.
ויצא וגו׳: לא הניחו שיבואו המלכים הללו עליהם, אלא התחזקו והכינו הכל למלחמה ויצאו על המלכים. גם מזה הוכחה שהכנתם היתה טובה, ועל זה היציאה כתיב לעיל ״כל אלה חברו וגו׳⁠ ⁠⁠״1.
1. כלומר, חמשת המלכים יצאו ביחד לעמק השידים כדי להלחם שם.
כאשר האויב כבר עמד בגבולות, התקדמו לקראתו, במאוחד, מלכי חמש הערים.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרד״קקיצור פענח רזאר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ט) אֵ֣ת כְּדׇרְלָעֹ֜מֶרא מֶ֣לֶךְ עֵילָ֗ם וְתִדְעָל֙ מֶ֣לֶךְ גּוֹיִ֔ם וְאַמְרָפֶל֙ מֶ֣לֶךְ שִׁנְעָ֔ר וְאַרְי֖וֹךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר אַרְבָּעָ֥ה מְלָכִ֖ים אֶת⁠־הַחֲמִשָּֽׁה׃
against Kedorla'omer king of Eilam, Tidal king of Goyim, Amraphel king of Shinar, and Aryokh king of Ellasar – four kings against the five.
א. כְּדׇרְלָעֹ֜מֶר ראו בהערה לעיל על פסוק א׳.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳רד״קחזקונירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירוששיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[לח] 1את כדרלעמר וגו׳, ר׳ שמואל פתח גם זו רעה חולה כל עומת שבא כן ילך (קהלת ה׳:ט״ו), אר״ש כמא דאתא בחליטין כך הוא אזיל בחליטין, א״ר אבון כשם שפתח בד׳ מלכיות כך אינו חותם אלא בד׳ מלכיות, את כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גוים, ואמרפל מלך שנער, ואריוך מלך אלסר, כך אינו חותם אלא בד׳ מלכיות מלכות בבל ומלכות מדי ומלכות יון ומלכות אדום. (בראשית רבה מ״ב)
[לט] 2ארבעה מלכים את החמשה, ד׳ מלכים עשו מלחמה כנגד חמשה ויכלו להם. (בראשית רבה מ״ב)
1. קהלת רבה ה, טו. דאתא בחליטין, כשם שאדם בא לעולם רך וחלוש וצריך למאכלים דקים כן לעת זקנתו נעשה רך וחלש וצריך למיני חלוטין ומאכלים דקים. (מת״כ). ובפי׳ ב״ר כשם שהוא בא בחליטו בחטיפה שחטפו ויכו את כל שדה העמלקי וגם את האמורי ואף כל רכוש סדום ועמורה ואת לוט ואת רכושו לקחו והלכו להם, כן ילך הוא אזיל בחליטה בחטיפה. שבא אברהם והציל את כל השביה וחטיפה מידם בד׳ מלכיות. עי׳ מ״ש לעיל בבאור מאמר ה. וצרף לכאן.
2. מובא בפירש״י כאן, ובלק״ט עשו מלחמה ארבעה נגד חמשה ויכו להם. ואולי צ״ל ״ויכלו״ להם כמו בב״ר.
עִם כְּדָרְלָעֹמֶר מַלְכָּא דְּעֵילָם וְתִדְעָל מַלְכָּא דְּעַמְמֵי וְאַמְרָפֶל מַלְכָּא דְּבָבֶל וְאַרְיוֹךְ מַלְכָּא דְּאֶלָּסָר אַרְבְּעָא מַלְכִין לָקֳבֵיל חַמְשָׁא.
Against Kedorlaomer, king of Eilam, Sidal, king of peoples, Amraphel, king of Babylon, and Aryoch, king of Elasar; four kings against the five.

אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה
עִם כְּדָרְלָעֹמֶר מַלְכָּא דְּעֵילָם וְתִדְעָל מַלְכָּא דְּעַמְמֵי וְאַמְרָפֶל מַלְכָּא דְּבָבֶל וְאַרְיוֹךְ מַלְכָּא דְּאֶלָּסָר אַרְבְּעָה מַלְכִין לָקֳבֵיל חַמְשָׁה
את – עִם, לָקֳבֵיל
תיבות ״את״ שבפסוקנו מתורגמות בשינוי: ״אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר״ – ״עִם כְּדָרְלָעֹמֶר״ כתרגומו לעיל ״עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע... וְאֶת בִּרְשַׁע״ (ב) ״עֲבַדוּ קְרָבָא עִם בֶּרַע... וְעִם בִּרְשַׁע״ וכלשון המקרא ״לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם״ (דברים כ ד).⁠1 אבל ״אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה״ – ״לָקֳבֵיל חַמְשָׁה״, נגד החמישה, אולי להטעמת גבורתם כברש״י: ״ואף על פי כן נצחו המועטים, להודיעך שגבורים היו״.⁠2
1. וכן בראב״ע: ״את כדרלעמר – כמו עם״.
2. וכן תרגם ״ויחן את פני העיר״ (בראשית לג יח) ״לָקֳבֵיל קַרְתָּא״ (לנוכח, לנגד העיר), וראה שם הערת המסורה. לתרגומי ״את״ עיין בר׳ ד א. וראה ״חליפות שמלות״.
ית כדר לעמר מלכ׳ דעילם ותדעל מלכהון דאמיא ואמרפל מלכא דבבל ואריוך מלכא דפונטוסא ארבעה מלכין סדרו קרבא לקבלב חמשה ויכלו להון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דפונטוס״) גם נוסח חילופי: ״דאלסר״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לקבל״) גם נוסח חילופי: ״כלוקבל״.
עם כדרלעמר מלכא דעילם ותדעל מלכא דעממייא משתמעין ליה ואמרפל מלכא דפונטוס ואריוך מלכא דתלסר ארבעת מלכין סדרו קרבא לקביל חמשא.
with Kedarlaomer king of Elam, and Thidal king of the nations obedient to him, and Amraphel king of Pontos, and Ariok king of Thelasar; four kings arrayed in battle against five.
ואמרפל מלכא דפנטוס ואריוך מלכא דאלסר ארבע מלכין לקביל חמשא סידרו סדרי קרבא.
And Amraphel king of Pontos, and Ariok king of Elasar: four kings against five spread out the array of war.
אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה – וְיָּכְלוּ לָהֶם.
מע כדרלעמר מלך כ׳וזסתאן ותדעל מלך אלאמם ואמרפל מלך אלשינור ואריוך מלך אלסר ארבעה מלוך ללכ׳מסה.
עם כדרלעומר מלך חוזיסתאן ותדעל מלך הגויים ואמרפל מלך שנער ואריוך מלך אלסר - ארבעה מלכים לחמישה.
א[ארבעה מלכים את החמשה – ואף על פי כן נצחו המועטין, להודיעך שגבורים היו, ואף על פי כן לא נמנע אברהם מלרדוף אחריהם.]
א. ד״ה ״ארבעה מלכים את החמשה״ נוסף בשולי העמוד בכ״י לייפציג 1, ולא לגמרי ברור אם הוא תוספת או השלמת השמטת הסופר. אולם, סביר להניח שהוא תוספת, שהרי הוא מצויין במפורש כתוספת בכ״י ויימר 651, והביאור חסר בכ״י וטיקן אורבינטי 1, והוא מופיע לאחר פסוק ב׳ בכ״י מינכן 5 (ושם חסר אף סוף ד״ה ״עין משפט״ וד״ה ״שדה העמלקי״), ברלין 1221, פרמא 3204, פריס 157. הפירוש מופיע בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, פריס 156, ס״פ 118, ובדפוסי ריגייו ואלקבץ.
ארבעה מלכים וגו'‏ FOUR KINGS [AGAINST THE FIVE] – and yet the fewer were victorious; this statement is expressly made to tell you how powerful they were, and yet Avraham did not refrain from pursuing them.
[את כדרלעמר – על ידי שבגללו הייתה המלחמה, הזכירו עכשיו תחילה.]⁠1
1. שוחזר מחזקוני, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 340 ואילך. ביאור זה מופיע בתוך סוגריים מרובעים מפני שייחוסו לרשב״ם אינו ודאי.
את כדר לעמרא – עם.
א. כן בשתי תיבות נפרדות בכ״י לוצקי 827, פריס 176, פריס 182.
AGAINST CHEDORLAOMER. With Chedorlaomer.⁠1
1. The Hebrew has et Chedorlaomer. Et usually indicates the object, hence Ibn Ezra's comment that et here has the meaning of im (with).
ואלה לא היו אלא ארבעה הנזכרים לפיכך חזר ואמר את כדרלעמר – כי כבר אמר אותם מה צורך לאמר עוד את כדרלעמר, אלא בא לומר כי אלה החמשה נעזרו בעם אחר ואלה לא היו אלא הארבעה שזכר ואף על פי כן נצחום כי מי״י היתה1 כדי שיעשה אברהם שם במלחמה ההיא כמו שהבטיחו ואמר לו ואגדלה שמך. וכדי להראות לעולם צדקת אברהם ובטחונו באל בכל לב, כי הם נצחו חמשה מלכים ואף על פי כן רדף אחריהם במעט עם. ועליו ועל כיוצא בו נאמר ובוטח בי״י ישוגב (משלי כ״ט:כ״ה). וכדי להגדיל המעשה עוד, הוסיף עוד ואמר ארבעה מלכים את החמשה.
את כדרלעמר – מבואר הוא.
1. השוו ללשון הפסוק במלכים א ב׳:ט״ו.
They believed that they would enjoy a numerical advantage, seeing the opposing kings were only four in number. If the four kings proved victorious over greater numbers than themselves, this was due to God wanting that Avram acquire the reputation of being a mighty warrior, if need be. This is part of the way in which God fulfilled His promise to Avram “I will make your name great.” (12,2) It was also designed to demonstrate to the people at large Avram’s righteousness and his abiding trust in the Lord, without whose help such a victory by 318 men over the mightiest armies of that period had been inconceivable. Concerning Avram and men of his ilk, Solomon wrote in Proverbs 29,25: “ובוטח בה' ישגב, he who trusts in the Lord will be safeguarded.” In order to underscore the point still further, the Torah describes the victory of Kedorleomer as the “victory of four kings versus five.”
אתא כדרלעמר – על ידי שבגללו הייתה המלחמה, הזכירו עכשיו תחילה.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״את״.
כדרלעמר, he is mentioned first at this point as he was the cause of the entire war.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

אף על פי כן נצחו כו׳. דאם לא כן למה לי עוד ״ארבע מלכים החמשה״, אלא לומר שגבורים הם. ואף על גב דידענו כבר שארבע מלכים היו, מכל מקום הוא אמינא שד׳ מלכים במקרה נצחו את החמשה מלכים, משום דמזלא גרם (יבמות סד ע״ב), לכן אמר כי חדוש היה שנצחו ארבע מלכים החמשה, אם כן לא נצחו אלא משום גבורה שבהם, דאי משום מקרה – אין חדוש לדבר המקרה שיאמר הכתוב אף על פי כן נצחו הארבע מלכים, אחר שבמקרה נצחו, ומאחר שאמר אף על פי כן נצחו אף על גב דלא היו אלא ארבע, שמע מיניה דמשום גבורה הוא דהוה:
ואעפ״כ נצחו המועטים. דקשה לרש״י למה צריך למימר ד׳ וכי לא ראינו דארבע הם ל״פ ואע״פ וכו׳:
Yet, the fewer ones were victorious. Rashi is answering the question: Why does it need to state, "Four kings"? We see that they were four! Thus he explains [that it comes to teach]: "Yet ... Avraham did not refrain...⁠"
את כדרלעומר – לא עם העמים שהוכו מן המלכים.
ארבעה מלכים את החמשה – אם מלכי הככר התגרו המלחמה היה ראוי שיאמר ״חמשה מלכים את הארבעה״. אמנם כמו שאמרנו היו יראים מארבעה המלכים ויצאו על הספק, והחל כדרלעומר וחבריו להלחם בם.
את כדרלעמר – כל הפסוק הזה הוא ביאור מלת אתם שבפסוק הקודם, ולפי שהזכיר למעלה אומות אחרות הוצרך לפרש עם מי נלחמו עתה:
את כדרלעמר – אין מלת את כאן לסימן הפעול כי אמר אחריו ארבעה מלכים את החמשה, גם אין טעמו כטעם עם, אמנם הוא לסימן הפועל כמו ובא הארי ואת הדוב (שמואל א י״ז) ואת מלכינו שרינו (נחמיה ט׳) וכ״נ מן המסורת (רוו״ה).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

את כדרלעמר וגו׳: כל זה מיותר, וגם לשון ״ארבעה מלכים את החמשה״ אינו מדויק, ולהיפך מיבעי ׳חמשת מלכים את הארבעה׳ שהרי הם הלכו למלחמה על הארבעה1. אלא ללמדנו שכל החמשה נלחמו את כדרלעמר בפני עצמו ואת תדעל בפני עצמו וגו׳, ״ארבעה מלכים״ כמו ׳ארבע מלחמות׳2, ״את החמשה״ ביחד. ובזה גם כן נתיישב שינוי סדר כתיבתן מראש הפרשה3, דכאן מספר הכתוב כסדר המלחמה, מתחילה מצאו4 את כדרלעמר ונלחמו עמו, ואח״כ מצאו5 את תדעל ונלחמו עמו, ובכולם נצחו אחד מהארבעה את החמשה, עד שלבסוף היה נצחון חזק של כליה.
1. והרגיש בזה הרוו״ה, הובא ב׳הכתב והקבלה׳.
2. יש לעיין, איך ניתן לפרש ״מלכים״ = ׳מלחמות׳.
3. לעיל בפסוק א׳ מנה את אמרפל ראשונה ואח״כ אריוך, כדרלעומר, תדעל. וכאן כדרלעומר, תדעל, אמרפל, אריוך.
4. וצ״ע, הרי ״כל אלה חברו לעמק השידים״, א״כ הכל אירע במקום אחד מסויים, ושם נערכה המלחמה כולה.
5. וצ״ע, הרי ״כל אלה חברו לעמק השידים״, א״כ הכל אירע במקום אחד מסויים, ושם נערכה המלחמה כולה.
כדרלעמר – הוא שעמד בראש המתקיפים ולכן הוא מוזכר כאן בשעת המלחמה, בתור ראשון, ואחריו תדעל, שגם קודם הוזכר אחר כדרלעמר, ולאחר מכן השאר, לפי הסדר.
ארבעה וגו׳ – זהו משפט קריאה, תוך כדי שינוי הנושא. וכפי שכבר מעיר רש״י, הרי זה כדי להדגיש, כי אנשי סדום אמנם רבים היו מיריביהם, ואף על פי כן נוצחו. ומכאן עדות לגבורתו של אברהם, אשר לא היסס להתקיף גיבורי מלחמה מנוסים אלה, ואך מעטים עמו.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳רד״קחזקונירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירוששיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(י) וְעֵ֣מֶק הַשִּׂדִּ֗יםא בֶּֽאֱרֹ֤תב בֶּאֱרֹת֙ חֵמָ֔ר וַיָּנֻ֛סוּ מֶֽלֶךְ⁠־סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה וַיִּפְּלוּ⁠־שָׁ֑מָּה וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים הֶ֥רָהג נָּֽסוּ׃
And the Valley of Siddim was filled with pits and pits of tar,⁠1 and the kings of Sedom and Amorah fled and fell there,⁠2 while the rest3 fled to the hills.
1. was filled with pits and pits of tar | בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר – Literally: "pits and pits of tar.⁠"
2. and fell there | וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה – See Radak, who assumes their actions were accidental. Alternatively: "they flung themselves there" intentionally (Rashbam, Ibn Ezra).
3. the rest | וְהַנִּשְׁאָרִים – Literally: "Those who remained".
א. הַשִּׂדִּ֗ים =ש,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=הַשִׂדִּ֗ים (חסר דגש באות שי״ן)
• הערת ברויאר
ב. בֶּֽאֱרֹ֤ת ל=בֶּֽאֱרֹ֤ת בגעיה ימנית
ג. הֶ֥רָה =א⁠(ס),ל,ש,ק3,ו <א⁠(ס)=הֵרָה צֵרי? אינו כן אלא בסגול>
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםליקוט מחכמי צרפתרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[מ] 1ועמק השדים בארות בארות חמר, בירוון בירוון מסקן חמר. (בראשית רבה מ״ב)
[מא] 2ועמק השדים בארות בארות חמר, שעשו שם הארבעה מלכים בארות ומלאום עפר וחמר כדי שאם יבאו חמשת המלכים לעשות עמהם מלחמה שיפלו שמה, וכן נפלו שמה מלך סדום ומלך עמורה ובא מלאך והוציא מלך סדום. (מדרש אגדה)
[מב] 3וינוסו מלך סדום ועמורה, ר׳ יהודא אומר ויפלו שמה אלו האוכלוסין, והנשארים הרה נסו אלו המלכים, ר׳ נחמי׳ אומר ויפלו שמה אלו המלכים, והנשארים הרה נסו אלו האוכלוסין, על דעתיה דר׳ יהודא ניחא, על דעתיה דר״נ קשיא. ר״ע ור״י בן חגי בשם ר״י, בשעה שירד אבינו אברהם בכבשן האש וניצל, יש מאומות העולם שהיו מאמינים, ויש שלא היו מאמינים, כיון שירד מלך סדום לחמר וניצל, התחילו מאמינים באברהם למפרע. (בראשית רבה מ״ב)
[מג] 4והנשארים הרה נסו, על מלך אדמה ועל מלך צבוים ומלך בלע שלא נפלו שמה. (מ״א)
[מד] 5וינסו מלך סדם ועמרה וגו׳ והנשארים הרה נסו, א״ר יהודה בר״ש וכו׳ בשעה שבא אמרפל וחבריו להלחם עם הסדומיים, ע״י ששבו את לוט שמע אברהם ויצא עליהם למלחמה והרג את המלכים וברחו, שנ׳ ויחלק עליהם לילה, וכתיב ועמק השדים בארת בארת חמר וינוסו מלך סדום התחיל אברהם מהרהר לומר, המלכים באו להלחם על הסדומיים והמלכים נפלו ואלו ברחו שנא׳ והנשארים הרה נסו, אלו לא היו כשרין לא היו בורחין, א״ל הקב״ה אלו יברח מנשק ברזל תחלפהו קשת נחושה וגו׳ כל חשך טמון לצפוניו (איוב ב׳:כ״ו) כל החשך הזה היכן היה טמון לצפונה של סדום שהיתה בימינה של ירושלם. (תנחומא וירא ז)
1. בירוון בארות מעלות חמר. ועי׳ בתרגומים.
2. עי׳ לעיל מאמר לז. ובתוס׳ עה״ת בהדר זקנים וכן ש״ר מביאים פי׳ הר׳ יוסף בכור שור להיפך, ויפלו ויחנו. כמו על פני כל-אחיו נפל שהוא כמו שכן (וכן פי׳ האע״ז) נסו ונתחבאו שם באותן בארות העשויים במערות. ובא מלאך והוציאו. עי׳ לקמן מאמר מב.
3. אוכלוסין, המון עם. ועי׳ לקמן מאמר מג. התחילו מאמינים, הרמב״ן תמה על מדרש זה האיך היה זה מועיל להשפיע שיתחילו להאמין שהרי מלך סדום עובד ע״ז הי׳ וכ׳ לתרץ דאולי יצא מן הבור בשעה שעובר אברהם ונעשה לו נס לכבודו של אברהם שיצא לקראתו לכבודו ולברכו. ולפי מ״ש לעיל מאמר מא. דמלאך בא והוציאו, י״ל דזה היה מלאך ה׳ ועי״ז התחיל להאמין ונשאר בחיים כדי לספר גדולת הבורא כמו שמצינו כעי״ז גבי פרעה עי׳ במכלתא שמות יד, כח.
4. לעיל מאמר מב.
5. בתנ״י וירא ח. בשנוי לשון ומסיים שמא תאמר היו בהם כשרים. והכוונה אחת היא שהרהר אברהם כיון שד׳ המלכים נצחו את החמשה, אילו לא היו כשרין לא היו נוצחין ולא היו החמשה בורחין.
וּמֵישַׁר חַקְלַיָּא בֵּירָן בֵּירָן מַסְּקָן חֵימָרָא וַעֲרַקוּ מַלְכָּא דִּסְדוֹם וַעֲמוֹרָה וּנְפַלוּ תַּמָּן וּדְאִשְׁתְּאַרוּ לְטוּרָא עֲרַקוּ.
The plain of the fields was [full of] pits from which they raise up mortar; [and when] the Kings of Sedom and Amorah fled they fell there [into the pits], while the remainder fled to the mountains.

וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ
וּמֵישַׁר חַקְלַיָּא בֵּירָן בֵּירָן (ח״נ: בֵּירִין בֵּירִין) מַסְקָן חֵימָרָא וַעֲרַקוּ מַלְכָּא דִּסְדוֹם וַעֲמוֹרָה וּנְפָלוּ תַמָּן וּדְאִשְׁתְּאַרוּ לְטוּרָא עֲרַקוּ
בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת – בהשמטת הכפל?
א. ״אוהב גר״ תמך במקצת נוסחים שתרגמו ״בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר״ – ״בֵּירָן מַסְקָן חֵימָרָא״ בהשמטת הכפל ״כי כן דרכו להסיר הכפל אשר איננו נוהג בלשון ארמית, כמו ״נְתוּנִם נְתוּנִם״ (במדבר ג ט) ״מְסִירִין יְהִיבִין״, והסופרים הוסיפו ברוב הדפוסים בֵּירִין בֵּירִין להשוותו עם העברי״. אבל ב״לחם ושמלה״ דחה: כפל שהוא להטעמה וחיזוק נשמר גם בת״א כגון ״מְאֹד מְאֹד״ (בראשית ז יט ועוד) ״לַחְדָא לַחְדָא״, ״אִישׁ אִישׁ״ (שמות לו ד ודומיו) ״גְּבַר גְּבַר״. ואף כאן הוא לצורך כרש״י ״בארות בארות – בארות הרבה היו שם״, וכן מוכח מנוסח המדרש ״בירוון בירוון מסקן חמר״ (ב״ר מא) המיוסד על ת״א.
ב. לטעם התוספת ״בֶּאֱרֹת חֵמָר״ – ״בֵּירָן מַסְקָן חֵימָרָא״, עיין בפסוק ״וחשך על פני תהום״ (בראשית א ב) ״וַחֲשׁוֹכָא פָּרִישׂ עַל אַפֵּי תְהוֹמָא״.
למ״ד הכיוון תמורת ה״א המגמה
ג. בעקבות ת״א ״הֶרָה נָּסוּ״ – ״לְטוּרָא עֲרַקוּ״ פירש גם רש״י: ״הרה נסו – להר נסו. הֶרָה כמו לָהָר. כל תיבה שצריכה למ״ד בתחילתה הטיל לה ה״א בסופה״. ואולם על כלל פשוט זה המוזכר כבר אצל חז״ל, חזר רש״י יותר מעשר פעמים בביאוריו למקרא, מדוע?
הדבר בא בהשפעת הארמית: בלשון המקרא מציינים את כיוון ההליכה באמצעות ה״א סופית (ה״א המגמה) דוגמת ״הֶרָה״. אבל מכיוון שבארמית מציינים את הכיוון באמצעות למ״ד תחילית דוגמת ״הֶרָה״ – ״לְטוּרָאּ״, השפיע הדבר גם על לשון חז״ל: ה״א המגמה נעלמה מלשונם ואת מקומה ירשה הלמ״ד שבראש התיבה.⁠1 והואיל ובזמנם שוב לא היתה צורת ״הֶרָה״ מובנת, חזרו חז״ל וביארו צורה זו במקומות שונים ובעקבותם גם רש״י.⁠2 לכן גם כשהמקרא משמיט את ה״א המגמה תופיע בארמית למ״ד הכיוון, כגון: ״וַתֻּקַּח האשה בית פרעה״ (בראשית יב טו) ״לְבֵית פַּרְעֹה״, ״ויקרא לרחל וללאה השדה״ (בראשית לא ד) ״לְחַקְלָא״, ״קום עֲלֵה בית אל״ (בראשית לה א) ״לְבֵית אֵל״.⁠3
1. כגון ״בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה״ (דברים כד יא), מה דרכו של אדם להוציא לחוץ?⁠״ (בבא קמא ח ע״א). ״נתנה ראש ונשובה מצרימה״ (במדבר יד ד) ונעשה לנו עבודה זרה... ונחזור למצרים״ (מכילתא דר״י בשלח, מסכתא דויסע פרשה א).
2. אצל חז״ל כגון יבמות יג ע״ב; ב״ר סח ע ועוד. וברש״י: בר׳ כח ב ד״ה ביתה בתואל, שם לב ד ד״ה ארצה שעיר, דב׳ לג כז ד״ה מענה, יהו׳ טו ג ד״ה צנה, שמ״א כ כ ד״ה צדה, ישע׳ יד יז ד״ה לא, ירמ׳ לו כ ד״ה חצרה, שם נב כג ד״ה רוחה, נחום ב ו ד״ה ימהרו חומתה, חבק׳ ג יא ד״ה עמד, תהי׳ ט יח ד״ה לשאולה. עם זאת לא ברור מדוע הזכיר כלל זה דווקא בפסוקים אלה. אמנם הצורך לביאורו בבר׳ כח ב ״ביתה בתואל״ נתבאר שם.
3. וראה עוד ״וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה״ (בראשית יח ב) ״וּסְגֵיד עַל אַרְעָא״, ״וילך חרנה״ (בראשית כח י) ״וַאֲזַל לְחָרָן״, ״יקטיר המזבחה״ (ויקרא טז כה) ״יַסֵּיק לְמַדְבְּחָא״. וראה גם ״מְעֹנָה אלהי קדם״ (דברים לג כז) שבנוסח רש״י היתה מוטעמת מלעיל כמבואר שם.
ומיש׳ פרדסיה בארין באריןא מליין חמר וערקו מלכא דסדם ודעמרה ונפלו תמן ומה דאשתיי⁠[רו]⁠ב לטורא ערקו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בארין בארין״) גם נוסח חילופי: ״בירוון בירוון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תמן ומה דאשתיי⁠[רו]״) גם נוסח חילופי: ״בגווהון ומה דאשתייר״.
ומישר פרדסיא בירין בירין מליין חימרא וערקו מלכא דסדום ועמורה ונפלו תמן ודישתארו לטווריא ערקו.
And the valley of the gardens had many pits filled with bitumen: and the kings of Sedom and Amora fled away, and fell there; and they who were left fled to the mountains.
ומישר פרדסיא בירוון בירוון מליא חמר.
The valley of the gardens was full of pits of bitumen:
וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר – בֵּירִין בֵּירִין מַסְקָן חֵמָר.
וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה, אֵלּוּ הָאֻכְלוּסִין.
וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָסוּ – אֵלּוּ הַמְּלָכִים. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה, אֵלּוּ הַמְּלָכִים, וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָסוּ, אֵלּוּ הָאֻכְלוּסִין. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה נִיחָא, וְעַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה קַשְׁיָא. רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יוֹנָתָן בֶּן חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמְרוּ, בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד אַבְרָהָם אָבִינוּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצֹּל, יֵשׁ מֵעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁהָיוּ מַאֲמִינִים, וְיֵשׁ שֶׁלֹא הָיוּ מַאֲמִינִים, וְכֵיוָן שֶׁיָּרַד מֶלֶךְ סְדוֹם לַחֵמָר וְנִצֹּל, הִתְחִילוּ מַאֲמִינִים בְּאַבְרָהָם לְמַפְרֵעַ.
ועמק השדים בארות בארות חמר1שעשו שם הד׳ מלכים בארות ומלאם עפר וחמר, כדי שאם יבאו חמשת המלכים לעשות עמהם מלחמה שיפלו שמה, וכן נפלו שמה מלך סדום ומלך עמורה, ובא מלאך והוציא מלך סדום, והנשארים הרה נסו, על מלך אדמה ועל מלך צבוים ומלך בלע שלא נפלו שמה.
1. שעשו שם הד׳ מלכים בארות ומלאם עפר וחמר. עיי׳ רש״י עה״ת ומדרש אגדה שהיה הטיט מגובל בהם ונעשה נס למלך סדום שיצא משם כו׳. ועיי׳ ב״ר פמ״ב אות ז׳ ושם איתא בשעה שירד אברהם לכבשן האש וניצול יש מעובדי ע״ז שהיו מאמינים, ויש שלא היו מאמינים וכיון שירד מלך סדום לחמר וניצול, התחילו מאמינים באברהם למפרע, וכאשר הביא המחבר לא נמצא במדרש.
וְעֵמֶק הַשִׂדִים בְּאֵרוֹת בְּאֵרוֹת חֵמָר – בֵּירִין בֵּירִין מַסְקָן חַמְרָא וַיָּנוּסוּ מֶלֶךְ סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: וַיִּפְּלוּ שָׁמָה, אֵלּוּ הָאֻכְלוּסִים, וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָסוּ, אֵלּוּ הַמְּלָכִים. רַבִּי נֶחֶמְיָה אוֹמֵר: וַיִּפְּלוּ שָׁמָה אֵלּוּ הַמְּלָכִים וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָסוּ הָאֻכְלוּסִין. עַל דַּעֲתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה נִיחָא עַל דַּעֲתֵיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה לֹא נִיחָא בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד אַבְרָהָם לְכִבְשָׁן הָאֵשׁ וְנִצּוֹל, יֵשׁ מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁהָיוּ מַאֲמִינִים, וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁלֹּא הָיוּ מַאֲמִינִים. כֵּיוָן שֶׁיָּרַד מֶלֶךְ סְדוֹם לָחֵמָר וְנִצּוֹל, הִתְחִילוּ מַאֲמִינִים לְשֶׁעָבָר.
ועמק אלסדין פיה אבאר תכ׳רג׳ חמרא פהרב מלך סדם ועמרה ווקעא ת׳ם ואלבאקון הרבו אלי אלג׳בל.
ועמק השדים היו בו בארות המוציאות חמר, ונסו מלך סדום ועמורה ונפלו שמה, והנשארים נסו אל ההר.
בארת בארת חמר – בארות הרבה היו שם, שנוטלין משם אדמה לטיט של בניין.
ומדרש אגדה (בראשית רבה מ״ב:ז׳): שהיה הטיטא בהן, ונס נעשה למלך סדום שיצא משם. לפי שהיו באומות מקצתם שלא היו מאמינים באומרים להם שנוצל אברהם באור כשדים מכבשן האש, וכיון שיצא זה מן החמר, האמינו באברהם למפרע.
הרה נסו – לְהר נסו, הרה – כמו: להר. כל תיבהב שצריכה למ״ד בתחילתה הטל לה ה״י בסופה. ויש חילוק בין הרה ל׳ההרה׳ (בראשית י״ב:ח׳), שה״י שבסוף תיבה עומדת במקום למ״ד, [אבל ה״י שבראשה אינה עומדת במקום למ״ד]⁠ג ונקוד פתח1 תחתיה. והרי הרה כמו: לְהר, או כמו: אל הר, ואינו מפרש לאיזה הר, אלא כאשר מצא תחילה.⁠ד וכשהוא נותן ה״י בראשה לכתוב: ההרה (בראשית י״ב:ח׳), המדברה (שמות ד׳:כ״ז), פתרונו כמו: אל ההר, או כמו: לָהָר,⁠ה ומשמע: לאותו הר הידוע ומפורש.
1. כלומר: קמץ. ראשוני צרפת לא תמיד הבחינו בין קמץ ופתח. ועיינו גם רש״י שמות ח׳:כ״ה, דברים ל״א:ז׳, תהלים נ״ח:ג׳.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא, שונצינו, סביונטה. בלשון רש״י בחזקוני נוסף כאן: ״שורף״. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״מוגבל״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא, וכן ברש״י בראשית כ״ח:ב׳, ל״ב:ד׳, דברים ל״ג:כ״ז, יהושע ט״ו:ג׳. בכ״י לייפציג 1: ״דבר״.
ג. בכ״י לייפציג 1 ובכ״י ברלין 1221 יש השמטה ע״י הדומות, והשוו דפוס רומא ״והא שבראשה אינה עומדת במקום למד״ ודפוס אלקבץ ״אבל זו אינה עומדת במקום למד״. בכ״י מינכן 5: ״שבראשה אבל אינה עומדת במקום למד״, ובדומה בכ״י ויימר 651, פרמא 3204 (ועיין שם גם בגיליון), פריס 156, פריס 157, דפוס ריג׳יו.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י ויימר 651: ״ואינו מפר׳ איזה הר שכל אחד נס כאשר מצא הר תחילה״. בכ״י מינכן 5, ברלין 1221, פרמא 3204, פריס 157 מופיע רק: ״ואינו מפרש לאיזה הר״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, דפוס רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים: ״לההר״.
בארת בארת חמר FULL OF BITUMEN PITS – There were many pits there from which they took earth as clay for building purposes.
The Midrashic explanation is that the clay was closely kneaded together in them (was very sticky) so that it was only because a miracle was performed for the king of Sodom that he escaped from them. For among those nations there were some who did not believe that Avraham had been delivered from Ur-Kasdim – from the fiery furnace – but as soon as this one escaped from the slime they corrected their past disbelief regarding what had happened to Avraham (literally, they believed retrospectively in Avraham) (Bereshit Rabbah 42:7).
הרה נסו – means THEY FLED TO A MOUNTAIN. The word הרה is the same as לְהַר. When a word requires a ל as a prefix one may put instead a ה as a suffix. There is a difference between הֶרָה and הָהָרָה, for the ה at the end takes the place of a לְ (with Shewa) prefixed (another version has: for the ה at the end does not take the place of a prefixed ל with Patach which would mean to "the") so that הֶרָה is equal to לְהַר or to אֶל הַר to "a" mountain, without explaining which mountain – so that the meaning here is that each person fled to the first mountain he came across. When, however, a ה is prefixed to a word having this ה suffix so that it reads e.g., הָהרה or הַמדברה, it is the same as אל הָהר or לְהָהר (to "the" mount) signifying that mount which is well-known and has been definitely mentioned in the passage.
ועמק השדים בארות בארות1בירן בירן מסקן חמרא.
1. בירן בירן. ת״א וב״ר שם.
(י-כא) ויפלו שמה – כמו ויחנו, כמו: על פני כל אחיו נפל (בראשית כ״ה:י״ח), כלומר נחו ונתחבאו שם באותן בורות העשויין כמין מערות, שהיו מעמיקין ליטול את העפר מתוכם לצורך חמר.⁠1
1. שוחזר מספר הג״ן וחזקוני, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 227 ואילך.
באר בכל המקרא נובעת, והיא משונה בעבור הסמיכה, [בארות חמר. ובלא סמיכה – וכל הבארות (בראשית כ״ו:ט״ו).] א
ויפלו שמה – ברצונם להמלט, וכן: ויפלו על פניהםב (במדבר כ׳:ו׳).
הרה נסו – [הה״א האחרון מקום ״אל״, פתוח,⁠1 וכבר זכרתי זה למעלה (ראב״ע בראשית פירוש ראשון י׳:י״ט). והטעם]⁠ג אל הר נסו, והיא מלה זרה.
1. כלומר: ״פתוח בפתח קטן״ = סגול תחת הא׳ במלת ״אל״.
א. ההוספה בכ״י לוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח. והשוו ראב״ע בראשית כ״ו:ט״ו.
ב. כן בכ״י לוצקי 827. בכ״י פריס 176: ויפול על פניו (במדבר ט״ז:ד׳).
ג. ההוספה בכ״י לוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
PITS. Be'er (pit) in the Bible means a bubbling well. Its (pits) vocalization is exceptional because it is in the construct.⁠1
AND THEY FELL THERE. They deliberately fell there, in their desire to escape.⁠2 And when Moses heard it, he fell upon his face (Num. 16:4) is similar.⁠3
FLED TO THE MOUNTAIN. The phrase herah nasu is to be rendered: fled to the mountain. The word herah (to the mountain) is an irregular form.⁠4
1. With chemar (slime). Be'er is vocalized sheva tzere. In our verse it is vocalized segol, chataf segol. Ibn Ezra points out that this is so because the word is in the construct with chemar (slime). In other words, when be'er refers to live wells it is vocalized sheva tzere; when it refers to pits it is vocalized segol, chataf segol (Krinsky, Netter, Cherez). Or what Ibn Ezra means is that the word's vowels change because it is in the construct (Filwarg).
2. That is, they hid themselves.
3. Moses willingly fell on his face.
4. We would expect he-harah (Weiser).
בארות חמר – סמוך ונמצא על משקל אחר, וככה רבים.
וה״א הרה – כמו: תחת ״אֶל״, בשלש נקדות, כאלו אמר: אל הר נסו. ובא קמץ קטן1 תחת גדול.
1. כלומר: צירה.
ויש לומר לפי הפשט כי גם מלכי סדום ועמורא לא ידע משה רבי׳, אך על שם רשע הזכירם. (כ״י אוקספורד 2343/1)
ועמק השדים בארות בארות – נשתנה בסמיכות. ולא נשתנה את בארות המים (בראשית כ״ו:י״ח).
חֵמַר – הוא הטיט.
וינוסו מלך סדום ועמורה – ושאר המלכים נסו אל ההר זהו שאמר והנשארים, אולי היו קלים יותר מאלה השנים שלא היה בהם כח לנוס אל ההר ונסו בעמק מה שיכלו לנוס, ובנוסם נבהלים לא נשמרו מהבארות ונפלו בהם ולא מתו אבל טבעו בטיט והוציאום אחר כן.
אולי היתה סבה שלא מתו שם כדי שיראו בנס שעשה האל לאברהם לפי שהיה אוהבו.
הרה – כמו אל ההר, כי הה״א הנוספת בסופה מורה על למ״ד בתחלתה כמו בשאר השמות ובא הה״א בסגול כמו סלה.
ועמק השדים בארות בארות חמר, the vowel pattern of the construct mode of the word בארות in our verse is different from the ordinary plural mode of the same word in Genesis 26,18 where it also appears in the construct mode, i.e. בארות המים, “the wells of water.”
The word חמר is equivalent to what we know as טיט, (11,3) where it means mortar. It is unbaked clay, binding bricks together, loam.
וינסו מלך סדום ועמורה, the other kings fled toward the mountains, as we are told והנשארים הרה נסו. “those remaining fled towards the mountain.” The letter ה at the end of the word הרה is equivalent to the prefix ל.
ועמק השדים בארות – פר״ש: מדרש אגדה:⁠א שהיה הטיט שורף בהם, שכן כתיב ועמק השדים – לשון שיד. כמה דאת אמר: ושדת אותם בשיד (דברים כ״ז:ב׳-ד׳), בשי״ן.
בארות בארות – הבי״ת נקודה בסגול, והאל״ף בחטף סגול.
ויפלו שמה – מרצונם נפלו להחבא שםב למלט נפשם, והוא לשון על פני כל אחיו נפל (בראשית כ״ה:י״ח), שהרי הבארות הנזכרים לא שהיו מלאים טיט לח, אלא על שם שמוציאים מהם אדמה לעשות טיט.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״אגדה״.
ב. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״שם״.
ועמק השדים בארות, according to an aggadic commentary quoted by Rash,i the miracle that the king of Sodom escaped from this valley filled with bitumen wells which burns people, convinced the people now that Avram had indeed escaped from Nimrod's furnace. According to a different interpretation, the word שדים is to be read with the dot on the left side of the letter ש, so that the meaning would be the same as the word שיד in Deuteronomy 27,2 the whitewash with which the stones taken out of the Jordan river were to be smeared as a base for writing on.
בארות בארות חמר, "pits full of sticky loam.⁠" The letter ב has a vowel segol under it and the letter א the vowel chatoph segol, (shortened version.)
ויפלו שמה, They fell into them. They did not "fall" into them, as they were familiar with them, but they used them to hide in while trying to escape the pursuers. The construction is similar to Genesis 25,18 where Yishmael is described as על פני כל אחיו נפל. The loam was not wet, but could be used to help make bricks.
ויפלו שמה – פי׳ הרב בכור שור כמו ויחנו. כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כה:יח). כלומ׳ נסו ונתחבאו שם באותן בארות העשוין כמין מערה שהיו מעמידין ליטול העפר לצורך החומר. גן.
ויפלו שמה – פי׳ הר״ר בכור שור לשון ע״פ כל אחיו נפל, והוא כמו ויחנו, שנסו ונתחבאו לתוך אותן בארות חומר עמוקים ועשוים כמערות כדי ליקח משום עפר לצורך לבנים, ג״ן.
בארת בארות חמרבארות הרבה היו, שנוטלין משם אדמה לטיט הבנין. ומדרש אגדה שהיה הטיט בהם, ונעשה נס למלך סדום שיצא משם, לפי שהיו באומות מקצתן שלא היוא מאמינין באברהם שניצל מכבשן האש וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע. לשון רבינו שלמה.
ואין ספק כי פירוש בארות חמר – בארות אשר בהם רפש וטיט, כענין שנאמר: ובבור אין מים כי אם טיט ויטבע ירמיהו בטיט (ירמיהו ל״ח:ו׳), וכתיב: ויעלני מבור שאון מטיט היון (תהלים מ׳:ג׳). ויתכן שיצא משם כראוי בלא נס.
ואני תמה במדרש ההגדה הזה כי האומות שלא היו מאמינים שעשה הקב״ה נס לאברהם בראותם נסו של מלך סדום לא יוסיפו אמונה בהקב״ה, כי מלך סדום עובד עבודה זרה היה, והנה נסו, או יחזק ידי עובדי עבודה זרה, או שיאמינו בכל הנסים שיהיו בכשפים או מקרה באפשרות רחוקה, ונסו יתן ספק בלב המאמינים בשל אברהם, ואולי יפרשו: ויצא מלך סדום לקראתו (בראשית י״ד:י״ז) – שיצא מן הבור כשעבר אברהם עליו, כי נעשה לו נס לכבוד אברהם כשיצא לקראת אברהםב לכבדו ולברכו. ואיפשר כי אברהם בשובו הביט בבור ההוא כי חפץ להציל המלכים ולהשיב להם רכושם, ונעשה הנס על ידו. ואם נעשה נס למלך סדום לכבוד אברהם, כל שכן שיש להאמין שיעשה נס לאברהם להציל ממות נפשו, ונאמר כי מלך עמורה כבר מת כאשר עבר אברהם עליו, או שנפל בבור אחר כי שמה רמז לעמק.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״היו״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2. בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון: ״לקראתו״.
'BE'EROTH BE'EROTH CHEIMAR' (FULL OF SLIME PITS). There were many pits there since they removed earth to be used as clay for building purposes. The Midrashic explanation is that the clay was closely kneaded together in them, [that is, it was very sticky], but a miracle happened to the king of Sodom and he escaped from there. This miracle occurred because there were some among the nations who did not believe that Abram had been delivered from the fiery furnace, but as soon as this one escaped from the slime, in retrospect they believed in Abram. Thus the language of Rashi.
There is no doubt that the meaning of be'eroth cheimar is "pits containing mud and slime,⁠" even as it is written, And in the pit there was no water, but mire, and Jeremiah sank in the mire,⁠1 and it is further written, He brought me up out of the tumultuous pit, out of the miry clay.⁠2 And it is possible that the king of Sodom went out from there naturally, without a miracle.
And I wonder concerning the above Midrashic explanation, for those nations that did not believe that the Holy One, blessed be He, had performed a miracle for Abraham would not have their faith in the Holy One, blessed be He, augmented by witnessing the miracle which befell the king of Sodom. The king of Sodom was an idol worshipper, and his miracle would either strengthen the hands of the idol worshippers or it would cause them to believe that all miracles are done by witchcraft or are due to some remotely possible chance. His miracle would thus cast doubt into the hearts of those who believed in Abraham's miracle! Perhaps [the Rabbis who authored this Midrashic explanation] will interpret the verse, And the king of Sodom went out to meet him,⁠3 as implying that "he went out" from the pit when Abraham passed by for it was in honor of Abraham that a miracle was done to him so that he could go forth to meet him in order to honor and bless Abraham.
And it is possible that Abraham, upon his return, looked into that pit for he wanted to save the kings and return their wealth to them, and then the miracle happened on his account. Now if a miracle was done to the king of Sodom in honor of Abraham, the nations could now believe all the more that a miracle would be done to Abraham himself in order to rescue him from death.
We must further say that the king of Gomorrah had already died4 when Abraham passed him by or that he had fallen into another pit, as the word "there"5 refers to "the vale.⁠"
1. Jeremiah 38:6.
2. Psalms 40:3.
3. (17) here.
4. Hence he did not come out from the pit.
5. And they fell 'there.' The word "there" does not refer to the pit, in which case it would then imply that all five kings fell into one pit. Rather it refers to 'the vale' of Siddim. Thus the king of Gomorrah fell into a different pit, near which Abraham did not pass.
ועמק השדים בארות בארות חמר – דרשו רבותינו כי היו בארות שבהם טיט הרבה שלוקחים מהם אדמה לבנין, ונעשה נס למלך סדום שיצא, כי היו באומות מקצתם שלא היו מאמינים באברהם שנצל מכבשן האש, וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע.
וכתב הרמב״ן ז״ל ויש לתמוה כי בודאי האומות שלא היו מאמינים בנסו של אברהם בכבשן האש, בראותם נסו של מלך סדום לא יוסיפו אמונה בהקב״ה, אבל נסו של מלך סדום היה מחזק ידי עובדי ע״ז, כי מלך סדום עובד ע״ז היה, ואפילו למאמינים נסו של אברהם אבינו היה נותן בהם ספק.
אבל באור ענין המדרש הזה כי מלך סדום נצל בזכות אברהם, ונעשה לו נס שיצא לקראת אברהם לכבדו ולברכו, ואברהם בשובו הביט בבור ההוא כי חפץ להציל המלכים ולהשיב להם רכושם. והנה כוונת החכמים כי אם נעשה למלך סדום נס לכבוד אברהם, כ״ש שיש להאמין שיעשה נס לאברהם עצמו ולהצילו מכבשן האש ע״כ.
ובמדרש ועמק השדים שהיתה מניקה אותם כשדים לתינוק. הוא ים המלח שבעונם נעשה אותו העמק מים מלוחים, וכד״א (תהלים ק״ז) ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה.
ועמק השידים בארות בארות חמר, "and the valley of Sidim was full of clay pits, etc.⁠" Rashi says that these pits were full of clay which the people in the neigbouring areas used to make into bricks. According to a Midrash the clay was so sticky that it required a miracle for the king of Sodom to escape from it after he had fallen into it. A miracle was performed for the King of Sodom which enabled him to escape. Some of the people at the time did not believe that Avram had been saved from the furnace into which Nimrod had thrown him. Once the King of Sodom emerged from the clay, these people who had refused to believe when Avram had been saved, would now become convinced of God having saved Avram when they observed that the King of Sodom emerged from these pits.
Why should they now retroactively believe in the God of Avram? Nachmanides feels that those who had believed in God at the time would not now have their faith in God reinforced; on the contrary, having seen a miracle performed for an idolater and well known sinner such as the King of Sodom, they would question the miracle which had occurred to Avram in retrospect.
However, the correct understanding of the Midrash quoted by Rashi must be as follows: The King of Sodom was saved because of Avram's merit. God saved him in order for him to pay honour and respect to Avram (verse 17) after the latter freed him from being stuck in the pit. Once people realised that God had performed a miracle for the sake of the King Sodom in order to enhance Avram's reputation, they could certainly credit that God had performed a miracle in order save Avram's life.
In Tanchuma on Lech Lecha section 8 we are told that the word שידים is understood as derived from שדים, "breasts.⁠" The valley provided for its inhabitants what a mother's breast provides for her infant. Now that the inhabitants of that valley had become so sinful it was turned into the Dead Sea as paraphrased by Psalms 107, 34 ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה "a fruitful land into a salt marsh, because of the wickedness of its inhabitants.⁠"
ויפלו שמה – פי׳ ה״ר יוסף בכור שור ויפלו ויחנו כמו על פני כל אחיו נפל שהוא כמו שכן. נסו ונתחבאו שם באותן בארות העשויים במערות ליטול עפר מתוכם לחומר.
ועמק השדים – י״מ לשון סיד כמו ושדת אותם בשיד שהיו חופרין בו חפירות לשרוף הסיד. ורש״י פי׳ והביא המדרש שהי׳ הטיט עדיין בהם ונעשה לו נס למלך סדום כדי לאמת הנס של אברהם. והרמב״ן אמר ואני תמי׳ על המדרש הזה כי אותם שלא האמינו בנסו של אברהם אבינו היאך נתברר להם האמונה בניסו של מלך סדום שהיה עובד ע״ז כי אדרבה יכחישו אותו כי יאמרו כמו שזה היה מקרה או בכשפי׳ כך היה של אברהם. ואולי יפרשו ויצא מלך סדום לקראתו כשיצא מן הבור כשעבר אברהם עליו נעשה לו נס שיצא לקראת אברהם לכבדו ולברכו ואפשר כי אברהם בשובו הביט בבור ההוא כי היה כוונתו להציל המלכים ולשייר רכושם ונעשה הנס על ידו ואם נעשה למלך סדום נס לכבוד אברהם כ״ש שיאמינו שיעשה נס לאברהם להציל נפשו ממות ומלך עמורה אולי כבר מת קודם שעבר אברהם עליו ולכך לא עלה או שנפל לבור אחר:
ויפלו שמה – י״מ וישכנו שמה כמו על פני כל אחיו נפל. פי׳ שנסו ונתחבאו באותן הבארות:
ועמק השדים, "and the valley of Siddim, etc.⁠" Some commentators derive the word שדים from סיד, lime, quoting ושדת אותם בשיד, as their proof, where it means to smear the stones with white lime. (Deut. 27,2) Accordingly, the region was full of depressions in which people dug for lime. The lime would be burned afterwards.
Rashi quotes a Midrash, according to which, most people had refused to believe that Avraham had miraculously survived having been thrown into Nimrod's furnace. When they witnessed the King of Sodom miraculously surviving falling into a lime pit, they changed their mind and retroactively gave credence to the miracle which had saved Avraham. Nachmanides is amazed at the very Midrash, as he cannot understand why people who failed to believe that a miracle had happened to Avraham should believe that a miracle had happened for the King of Sodom. Why would the God of heaven perform a miracle for an idolater such as the King of Sodom? On the contrary, if the King of Sodom could survive his fall into the lime pit, Avraham's surviving the furnace was now far more plausible, but not in the framework of a miracle. The people who doubted the miracle of the furnace, ascribing it to magic, would most certainly also describe the King of Sodom's escape as due to magic. It is more likely that seeing the King of Sodom's escape made even the people who had believed that Avraham escaped by means of a miracle have second thoughts, and they now believed that Avraham had also benefited by magic.
Another possibility could be that these commentators understand he words ויצא מלך סדום לקראתו in verse 17 to mean that the King of Sodom emerged from that lime pit at the time when Avraham passed by, i.e. that a miracle was performed for him at that time which resulted in his being saved so that he was able to honour Avraham and bless him, or that Avraham on his return from the successful battle wanted to restore their property to the five Kings, and when passing that neighborhood, [seeing that his battle had been fought far to the north of there, Ed.] the miracle of the King of Sodom's rescue then occurred by means of his intervention. When people observed that Avraham could perform such a miracle, they became convinced that a man such a Avraham had been saved miraculously from Nimrod's furnace. It is quite possible that the King of Gomorrha had already died, so that we hear no more about him, or that he had fallen into a different pit, one that Avraham did not pass.
ויפלו שמה, "they fell there.⁠" Some commentators understand the word ויפלו as "they fell (dead)", similar to וישכבו שמה, "they lay down there,⁠" in the sense of lying down to sleep. (Joshua 2,1) Others understand it in the sense of על פני כל אחיו נפל, "he dwelled in full view of his brothers.⁠" (Genesis 25,18) (compare Onkelos) Others understood the word ויפלו in the sense of "they hid,⁠" i.e. deliberately lowered themselves into these pits.
ויפלו שמה – ה׳נפילה׳ בעברי עיקר הֲנָחָתָה1 לתנועה מצד המקיף על המרכז,⁠2 ואין הבדל בין שיהיה זה בטבע או בבחירה או במקרה.⁠3
1. עיקר שימושה.
2. תנועה לכיוון הארץ, אשר היא במרכז גרמים וגלגלים המקיפים אותה.
3. לשון ׳נפילה׳ משמשת לתנועה כלפי הארץ בין כאשר זה מכח התכונה הטבעית של חפץ כבד לרדת, בין כאשר זו פעולה מכוונת של ירידה, ובין כאשר זה משום פעולת כח מסויים במקרה ספציפי, כגון כאן שלא נפלו מכח הכבידה ולא ירדו בכוונה, אלא נמשכו על ידי החֵמר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

בארות הרבה היו שם. הוסיף מלת שם כי בזולת זה יהיה פירושו העמק עצמו היה בארות בארות אם כן יחסר בי״ת ממלת עמק כאלו אמר ובעמק השדים בארות בארות חמר ומכפל מלת בארות שפירושו בארות ועוד בארות כמו ביום השבת ביום השבת שפירושו ביום השבת ועוד ביום השבת דהיינו בכל שבת ושבת למדנו שבארות הרבה היו שם:
שנוטלין משם אדמה לטיט של בנין. ופירוש בארות חמר שנתהוו על ידי נטילת החמר לא בארות שבתוכן חמר שאם כן האי ויפלו שמה ויטבעו שמה מיבעי ליה כמו ויטבע ירמיהו בטיט גם לא יהיה יוצא משם מלך סדום לקראתו:
ומדרש אגדה שהיה הטיט בהם. ופי׳ בארות חמר כמשמעו שבתוכן חמר ומה שיצא מלך סדום משם לקראתו היה על פי הנס ומה שאמר ויפלו ולא ויטבעו הוא מפני שאף על פי שלגבי טיט נופל לשון טביעה לגבי בארות נופל לשון נפילה:
וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע. בב״ר והרמב״ן ז״ל כתב ואני תמה במדרש הזה כי האומות שלא היו מאמינים שעשה הקב״ה נס לאברהם בראותם נסו של מלך סדום לא יוסיפו אמונה בשם ית׳ כי מלך סדום עובד כוכבים היה והנה נסו אז יחזיק עובדי כוכבים או שיאמינו בכל הנסים שיהיו בכשפים או מקרה באפשרות רחוקה ונסו נותן ספק בלב המאמינים בנסו של אברהם ואולי יפרשו ויצא מלך סדום לקראתו שיצא מן הבור כשעבר אברהם עליו כי נעשה לו נס לכבוד אברהם שיצא לקראתו לברכו ולכבדו ואפשר כי אברהם בשובו הביט בבור ההוא כי חפץ להציל המלכים ולהשיב להם רכושם ונעשה הנס על ידו ואם נעשה למלך סדום נס לכבוד אברהם כל שכן שיש להאמין שנעשה נס לאברהם להציל ממות נפשו עכ״ד אבל אין דעתי נוחה בפירושו זה שאם לא היה הנס רק בעת שעבר אברהם לפניו או בעת שהביט בבור שהיה טבוע בו למה לא הזכיר זה רבי עזריא במדרשו כשדרש שבשעה שירד אברהם אבינו ע״ה לכבשן האש ונוצל יש מקומות שהיו מאמינים ויש מקומות שלא היו מאמינים וכיון שירד מלך סדום לחמר ונוצל התחילו מאמינים באברהם למפרע הל״ל וכיון שירד מלך סדום לחמר ונוצל בשעה שעבר אברהם אבינו מלפניו או בשע׳ שהביט בבור להצילו התחילו מאמינים באברהם למפרע שהרי אין זה מהדברי׳ שמקצרים בהם רז״ל במדרשותיהן לפי שכל השורש והעיקר לאמונת העם בנסו של אברהם אבינו אינו אלא מפני שנסו של מלך סדום היה על ידי אברהם אבינו ע״ה ואיך יתכן שיקצר בו אבל פי׳ המדרש הזה לפי דעתי היא מפני שבאותם הזמנים לא נתפרסם עדיין בעולם מציאות נסים שהן חוץ מטבעו של עולם כהצלת איש מתוך כבשן האש או מתוך החמר מפני שכל מיני עבודות כוכבים שבעולם לא היו פועלים רק ממין הפעולות שהן מטבעו של עולם אבל שום עבודות כוכבים שיפעל פועל שיהיה חוץ מטבעו של עולם לא נשמע ולא נהיה בעולם ולכן כששמע יתרו כל אותן הנסים והנפלאות שנעשו על ידי משה רבי׳ ע״ה שהיו כלן חוץ מטבעו של עולם אמר עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלהים וכן פרעה מלך מצרים שהיתה מלאה עצבים מכל מיני עצבים שבעולם לא האמין בשם ית׳ רק על ידי המכות שהיו חוץ מטבעו של עולם ואלו היו גם פעולות העבודת כוכבים וכל אותן העצבים שהיתה ארץ מצרים מלאה מהם חוץ מטבעו של עולם לא היה מאמין באלוה ית׳ על ידן שהרי בשתי המכות הראשונות שעשו גם החרטומים בלהטיהן כמותן לא האמין באלוה ית׳ וזאת ראיה גדולה שלא נשמע להם כלל מכל אותן הפעולות שנעשו ע״י העבודת כוכבים שלהם שום פועל שיהיה חוץ מטבעו של עולם ולכן כששמעו האומות שנוצל אברהם אבינו ע״ה מתוך כבשן האש שהוא חוץ ממנהגו של עולם לא היו מאמינים בו וכשראו שמלך סדום נוצל מן החמר שהוא חוץ ממנהגו של עולם התחילו להאמין גם בנסו של אברהם אפילו אותן האומות שהיו מכחישים ואומרים שלא נוצל אברהם ולא שום איש מתוך כבשן האש מעולם מפני שזהו חוץ מטבעו של עולם אם כן כשראו נסו של מלך סדום שהיה חוץ מטבעו של עולם האמינו גם במציאות נסו של אברהם והודו בו לא שמפני שראו נסו של מלך סדום האמינו בנסו של אברהם שהיה מהאלוה ית׳ כמו שחשב הרמב״ן ז״ל והביאו זה להקשות ולומר אדרבה בראותם נסו של מלך סדום לא יוסיפו אמונה בהש״י כי מלך סדום עובד עבודת כוכבים היה והנה נסו יחזיק עובדי עבודת כוכבים אבל מה שנתאמת להם מנסו של מלך סדום הוא מציאות נסו של אברהם בלבד לא מציאותו מהאלוה ית׳ אבל מה שאמת להם שמציאות נסו של אברהם היה מהאלוה ית׳ הוא ממה שקבל תרח על אברהם בנו לפני נמרוד על שכתת גילוליו והשליכו לכבשן האש ונוצל שזה הנס אמת להם שהמציל אותו הוא האלוה ית׳ שהיה הוא המאמין בו והם היו הכופרים בו ושבעבור זה השליכוהו בכבשן האש והשם הצילו הפך כונת׳ ומה שטען מנסו של מלך סדום שהיה מעובדי עבודת כוכבים שהוא מחזיק עובדי עבודת כוכבים אינה טענה כי מאחר שכל הפעולות שבאו ע״י כל מיני עבודת כוכבים שבעולם לא היו אלא על פי טבעו של עולם ולא נשמע מעולם שיפעל שום עבודת כוכבים פועל יוצא מטבעו של עולם הוכרחו להודות בעל כרחם שנסו של מלך סדום שהיה חוץ מטבעו של עולם אינו מפעולות עבודת כוכבים אלא שנעשה לו לסבה מן הסבות ולו נתכנו עלילות:
ויען כי היה עמק השדים בארות בארות חמר מלאים רפש וטיט לכן בנוסם מלך סדום ומלך עמורה הפילו עצמם שמה ברצונם להמלט והוא אמרו וינוסו מלך סדום ועמורה ויפלו שמה שהוא כמו ויפול על פניו כדברי הראב״ע. והנשארים מאותם מלכים הרה נסו רוצה לומר שברחו לצד ההר.
וינסו מלך סדום – ובכן התבאר שלא בטח אברהם להעזר בם.
והנשארים הרה נסו – שלשת המלכים הנשארים.
וינוסו מלך סדום, this made it plain that Avram could not rely on them that they would help him.
והנשארים הרה נסו, the remaining three kings.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

בארות הרבה היו שם. דאם לא כן כפל הלשון למה לי, אלא בארות הרבה היו שם:
שנוטלין אדמה משם לטיט של בנין. דאם לא כן ״חמר״ למה לי:
ומדרש אגדה כו׳. דאם לא כן מאי נפקא מיניה אם היה בארות של טיט לבנין או למידי אחריני, אלא שהיה הטיט בהן וכו׳. והקשה הרמב״ן דאין זה חיזוק לניסו של אברהם, כיון שיראו עובדי עבודה זרה שנעשה נס למלך סדום שהיה עובד עבודה זרה אדרבה – יחזיקו אמונתם, או שיאמרו בכל הניסים שהיו דרך כשפים, ותירץ הרמב״ן כי כאשר שב אברהם מהכות המלכים הביט בבור ההוא, כי חפץ להציל המלכים ולהשיב להם רכושם, ונעשה נס למלך סדום שיצא לקראתו, ונעשה הנס לכבוד אברהם, עד כאן לשונו. והרא״ם תירץ דעובדי עבודה זרה לא היו מאמינים כלל בניסים שהם חוץ מטבע של עולם, שהיו אומרים עולם כמנהגו נוהג (ראה ע״ז נד ע״ב), ואין כאן שנוי הטבע, ולא היו מאמינים בניסו של אברהם לפי שהוא יוצא חוץ לטבע, וכאשר ראו הנס נעשה שלא בטבע ובמנהגו של עולם – האמינו בניסים בכלל, ולא היה נס חיזוק על אמונת היחוד, אבל מה שמחזק אמונת היחוד זה היה מה שלא היה רוצה אברהם לעבוד אלילים, ועל ידי זה השליכו אותו לכבשן האש ונצל (ב״ר לח, יג), וזהו חיזוק לאמונת היחוד, כן פירש הרא״ם:
ואני אומר כיון שראו כי מלך סדום ועמורה היו חמשה מלכים, ונצחו אותם ד׳ מלכים, ואם כן הד׳ מלכים גבורים היו (רש״י פסוק ט), וכאשר רדף אברהם לבד אחריהם ונצח אותם, ידעו שהשם יתברך הוא שלוחם מלחמתו, והוא יתברך עמו ולא עם מלך סדום, שאם היה עם מלך סדום לא מסר אותם ביד שונאיהם, ולפיכך האמינו שכל מה שנעשה במלחמה הוא כי השם יתברך עם אברהם, ו״רצון יראיו יעשה״ (תהלים קמה, יט), וכאשר אברהם היה רוצה להציל המלכים הציל אותם, ואף זה שהיה בבור שחת, יצא בשביל שאברהם רדף להצילם. וכן אמר מלכי צדק ״ברוך אברהם לאל עליון אשר מגן צריך וגו׳⁠ ⁠⁠״ (ראו להלן יד, כ), היו מודים כי השם יתברך הוא שפעל זה, ולא תלו דבר הזה רק באברהם, וידעו כי בזכותו היה זה. ודבר הזה לא יתכן שלא היה מציל אותו מן אויבו בשעת מלחמה להגביר אותם על אויביהם, כמו שנתן כח לאברהם לרדוף אותם, ולהם לא עשה – עד שנפלו לבאר שחת ואחר כך יעשה לו נס בשינוי מנהגו של עולם, והקב״ה מושיע קודם שנפל, ולמה היה צריך לנס בחינם, ולפיכך אי אפשר לתלות הנס – אלא בזכות אברהם הוא ניצול:
בֶאֱרֹת בֶאֱרֹת: הבי״ת בסגול, והאל״ף בחטף סגול, 1חזקוני. [בֶּאֱרֹת].
הֶרָה: בספר דקדוק ישן כ״י מצאתי כתו׳ כלשון הזה, הֵרָה נסו בכל ספרי דוקני נקוד בצירי, וטעמו למעלה, ע״כ. אבל בספרי׳ מדוייקי׳ שאצלנו נקוד בסגול, ונמס׳ עליו לֶ׳. וכ״כ 2רד״ק בשרשי׳ שהה״א בפתח קטן תחת פתח גדול. [הֶרָה].
נָּסוּ: הנו״ן בדגש. [נָּסוּ].
1. חזקוני: על אתר.
2. רד״ק: שרשים, הר״ר, 82 ע״ב.
בארות הרבה היו שם כו׳. דקשה לרש״י למה כפל לשון בארות בארות עו״ק כיון דבארות של חמר היה א״כ למה כתיב ויפלו שמה הל״ל ויטבעו שמה כמ״ש (ירמיה ל״ח:ו׳) ויטבע ירמיהו בטיט. ועו״ק כיון דחמר היה למה לא מתו שם כשטבעו בחמר דהיינו טיט. לכן פי׳ בארות הרבה שנוטלים משם אדמה לעשות חמר:
ומ״א שהי׳ כו׳ למלך סדום שיצא משם כו׳. דק׳ לו א״כ למה קרא אותן בארות חמר והלא נוטלין כל החמר מהן ובארות חמר משמע שתמיד היו מלאים טיט לכן אמר ומ״א וכו׳. [מהרש״ל]:
There were many pits ... Rashi is answering the question: Why does it say בארות twice? Another question: If the pits had mortar, why is it written, "They fell there"? It should say, "They sank there,⁠" as is in Yirmeyahu 38:6: "And Yirmeyahu sank into the cement.⁠" Another question: Since the pits had mortar, why did they not die when they sank into the mortar, which is cement? Thus Rashi explains that there were many pits, and they did not actually contain mortar but provided earth for making mortar.
The Midrashic explanation is ... the King of Sedom escaped ... Rashi is answering the question: Why are the pits called בארות (lit. "wells"), if they would remove all the [earth for the] mortar from the pits? בארות implies they were always full of cement! Thus Rashi brings the Midrashic explanation. (Maharshal)
ועמק השדים בארות בארות חמר – [כתב רש״י] ״בארות הרבה היו שם שנוטלין משם אדמה לטיט של בנין״. מפירוש רש״י ז״ל. ונכון פירושו על כפל ״בארות בארות״, ושעל ידי נטילת האדמה נעשו אלו הבורות, לא שהיו בארות של טיט ורפש, שאם כן איך יצא משם מלך סדום לקראת אברהם? גם היה לו לומר ״ויטבעו שמה״, כן פירש רא״ם ז״ל. ועוד דרך אחר כתב רש״י ז״ל ע״פ מדרש אגדה, ודברו על זה רמב״ן ורא״ם ז״ל. עוד אמר רמב״ן ז״ל כי בארות חמר בארות אשר בהם רפש וטיט, ויתכן שמלך סדום יצא משם בלי נס.
וינוסו מלך סדום ומלך עמורה – ולא זכרה תורה העם שנפלו במלחמה, ושהכום ד׳ המלכים, כמו שזכרה למעלה. לפי שלמעלה הודיעה הכנעת האומות מטעם שכתבנו, וכאן אין צורך בזה רק שגברה יד ארבעה המלכים; וזה נודע מניסת מלכי הככר. אולי יצאו מלכי הככר כנגדם לבדם, לדבר עם חמשה המלכים, וכשענו קשות התנו ביניהם שילחמו המלכים בעצמם אלו כנגד אלו, כי כן היה המנהג אצלם בימים הקדמונים, וכמו שאמר ״גלית הפלשתי״,⁠1 והנוצח הוא המושל על העם כלו. ולכן זכר חמשה המלכים כל אחד בשמו, וכן ארבעה המלכים כל אחד בשמו, לפי שהם היו הנלחמים אלו באלו. והוסיף לבאר ״ארבעה מלכים את החמשה״, כלומר שנלחמו לבד ארבעה מלכים את החמשה מלכים, ועל כן לא נזכר שהכו אנשי המלחמה ויושבי הערים, רק זכר ״וינוסו מלך סדום ועמורה״, שלא יכלו עמוד לפני אנשי מלחמתם. ומרוב אימה הפילו עצמם בנוסם אל בארות החמר להסתר שם מחרב לוחמיהם. ושלשה המלכים הנשארים על פני השדה נסו גם המה אל ההר שהיה רחוק ממקום המלחמה, והוא ההר שעל פני צוער שישב בו לוט אחרי כן, וימלטו גם הם ממות. ולפי שהותנה כן ביניהם, על כן לא הכו יושבי הערים לפי חרב, כי לא עמדו כנגדם, לבד לקחום בשביה.
1. שמו״א יז, ח.
בארת חמר – בארות הרבה היו שם שנוטלים מהם אדמה לטיט של בנין:
ויפלו שמה – בעבור שכבדה עליהם המלחמה הוכרחו לנוס, ובחפזם נפלו שמה בלא ראות:
והנשארים – מלכי אדמה וצבוים ובלע עם כל העם אשר ברגליהם:
הרה נסו – כמו להר, ויש הפרש בין הרה לההרה, כי ההרה פירושו לההר, והוא הידוע ומפורש בפרשה, אבל הרה פירושו להר אחד בלתי ידוע, ולכן כתוב כאן הרה, כי כל אחד נס לאיזה הר שיהיה באשר מצא תחלה:
וינסו – לשון ניסה נופל על סור האדם מן המקום מפני היזק הווה או מפני רודף, ובזה הוא נבדל מלשון בריחה שזה נופל על סור האדם מאיזה מקום ואין רודף וזה מדאגת היזק עתיד.
ויפלו שם – מרצונם נפלו להחבא שם, כענין על פני כל אחיו נפל, וכן כל ויפל על פניו, שהרי הבארות הנזכרים לא היו מלאים טיט אלא על שם שמוציאים מהם אדמה לעשות טיט (רוו״ה).
ועמק השדים – הספור קצר והכוונה כי כדרלעמר וחבריו נצחו מלך סדום וחבריו עד שהוכרחו לנוס.
בארות חמר – שהיו לוקחים משם חמר, ואולי ריקנים היו, או שהיה החמר קשה, כי לא טבעו בו.
ויפלו שמה – ברצונם, להסתר (וכן קלעריקוס) על דרך {בראשית כ״ד:ס״ד} ותפול מעל הגמל.
the valley of Siddim, etc. The account is abridged; the meaning is that Chedorlaomer and his allies defeated the king of Sodom and his allies, so that they were forced to flee.
pools of bitumen. From which bitumen was extracted. Perhaps they were empty, or else the bitumen was hard, since the kings did not drown.
cast themselves (va-yippelu, lit. “they fell”) into them. Voluntarily, in order to hide (so Clericus); cf. “[Rebecca] alighted [va-tippol] from the camel” (Gen. 24:64).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ועמק – ואז לא היה שם ים המלח רק בארות חמר, וכשנצחו הד׳ מלכים אז מלך סדום ועמורה נסו והפילו א״ע באחת הבורות להסתתר שם, והנשארים נסו אל ההר שאחר צוער.
There was no Dead Sea then in the Valley, only quicksand pits. And when the four kings emerged victorious, the kings of Sodom and Amorrah ran away, casting themselves into one of these pits for cover, and the rest escaping to the hillside beyond Zoar.
בארת בארת – כלומר בארות רבות מאד.
חמר – פירוש אספלט. עד היום רב האספלט באזור ים המלח.
מלך⁠־סדם ועמרה – ומן הסתם נסו שמה גם השאר, אך אין הכתוב מזכיר אלא את החשובים ביותר.
ויפלו – מוסב על החיילים, כי מלך סדום עצמו הרי נמלט, כפי שמשתמע לאחר מכן (פסוק י״ז), ״ויצא מלך⁠־סדם לקראתו״.
והנשארים – כלומר אלה שלא נפלו בבארות.
הרה – כמו להר, בלי ה״א הידיעה, לעומת ״ההרה״, להלן י״ט:י״ז, עם ה״א הידיעה. מסתבר, שהרים אלה היו במזרח, שכן הכובשים באו ממערב.
ואת החורי – תניא, למה נקרא שמו חורי, אמר רב שמואל בר נחמני א״ר יונתן, שמריחים את הארץ,⁠1 ורב אחא בר יעקב אמר, שנעשו בני חורין מנכסיהם.⁠2 (שבת פ״ה.)
1. דריש חרי בהיפך אותיות מלשון ריח, וכמו כבש כשב, שלמה שמלה, אנקה נאקה, זעוה זועה, עולה עלוה, לשון עלגים, נלעג לשון. והענין הוא שהיו יודעין את סגולת ותכונת וטבע הארץ בריחה מה ראוי לגדל בה, וכעין מ״ש על הפ׳ דס״פ וישלח אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ אטו כולי עלמא יושבי רקיע הם אלא שהיו בקיאים בישובה של ארץ, שהיו אומרים מלא קנה זה לזית, מלא קנה זה לגפנים, עלא קנה זה לתאנים, כלומר, במקום זה ראוי לגדל זית ובזה גפן ובזה תאנה וכדומה. וענין הידיעה בריח הוא לשון מליצי על רוחב והפרזת ידיעה שאף בריח בלבד תופסין הידיעה הדרושה והמוחלטת, וכעין מ״ש מליצה כזו בסנהדרין צ״ג ב׳ במעלותיו של משיח דכתיב בי׳ והריחו ביראת ה׳ – שיהי׳ מורח ודאין, ופירש״י כשבאים שנים לדון הוא אך מריח בהם ויודע מי הוא החייב, ומה דנ״מ בכלל דרשא זו שלפנינו לדינא נבאר אי״ה בס״פ וישלח (ל״ו כ׳).
2. כלומר, שנטרדו מנחלתם וכמש״כ (פ׳ דברים) ובני עשו יירשום ולא הוצרכו לעבוד אדמתם. ואולי גם במובן זה ע״ד שאמרו חז״ל על הכתוב ובעל השור נקי כאדם שאומר יצא פלוני נקי מנכסיו (ב״ק מ״א.).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםליקוט מחכמי צרפתרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יא) וַ֠יִּקְח֠וּ אֶת⁠־כׇּל⁠־רְכֻ֨שׁ סְדֹ֧ם וַעֲמֹרָ֛ה וְאֶת⁠־כׇּל⁠־אׇכְלָ֖ם וַיֵּלֵֽכוּ׃
They took all the possessions of Sedom and Amorah, and all their food, and went their way.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״ם המשוחזררד״קרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותאברבנאלצרור המורמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[מה] 1ויקחו את כל רכוש סדום ועמורה ואת כל אכלם, רי״א זו עבודה, ורבי נחמיה אמר אלו הכותבות. (בראשית רבה מ״ב)
[מו] 2ויקחו את כל רכוש וגו׳, נסיון הששי באו אליו אמרפל וכל חבריו להרגו, אמרו נתחיל ראשון בבן אחיו, ואח״כ נתחיל בו ובשביל לוט לקחו את כל רכוש סדום ועמורה, ואח״כ שבו את לוט ואת רכושו שנאמר ויקחו את כל רכוש סדום ועמורה וגומר [ויקחו את לוט]. (פרדר״א פכ״ז)
1. עבודה בדפ״ר הגיר׳ עבורה פי׳ כל דגנם וכ״כ במת״כ, ויש פירושים שונים בגירסא שלפנינו, ובמנח״י גורס לא [זה] עבודה ואת כל אכלם, ומפרש דמתמה לא זה עבודה וטרחה שלקחו את כל אכלם, ור״נ משיב ואת כל, אילו כותבות. ובלק״ט איתא ויקחו את כל רכוש סדום ועמורה זה הממון ואת כל אכלם אלו הכותבות. וכן בילק״ש מביא רק הדרש אלו הכותבות. וגי׳ נכונה איתא במדרש אגדה, ואת כל אכלם ״ואפילו״ הכותבות. היינו דדריש מתיבת כל שאפילו הכותבות לקחו. ואולי צ״ל ״אילו״ במקום ״אפילו״. וכותבות היינו תמרים שזה היה רוב מאכלם.
2. עי׳ לעיל מאמר ב.
וּשְׁבוֹ יָת כָּל קִנְיָנָא דִּסְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְיָת כָּל מֵיכַלְהוֹן וַאֲזַלוּ.
They captured all the wealth of Sedom and Amorah and all their provisions and they went on their way.

וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ
וּשְׁבוֹ יָת כָּל קִנְיָנָא דִסְדֹם וַעֲמוֹרָה וְיָת כָּל מֵיכַלְהוֹן וַאֲזַלוּ
״לקח״ המתורגם ״שבה״
״וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם״ – ״וּשְׁבוֹ״. התרגום קשה, כי לפי הכלל שנתבאר ברש״י (לבראשית מג טו) פועל ״לקח״ מתורגם באמצעות הפעלים ״נסב״ או ״דבר״: ״בדבר הנִקח ביד מתרגמינן וּנְסֵיב ודבר הנקח בהנהגת דברים מתרגמינן וּדְבַר״. לפי זה בפסוקנו המדבר בלקיחת הרכוש מתבקש לתרגם ״ויקחו״ – ״וּנְסִיבוּ״ ובפסוק הבא ״ויקחו את לוט״ – ״וּדְבַרוּ״. אבל אונקלוס תרגם שניהם בלשון שִׁבְיָה: ״ויקחו את כל רְכֻשׁ סדם״, ״ויקחו את לוט״ – ״וּשְׁבוֹ״. וכן תרגם פעם נוספת: ״ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח״ (במדבר לא יא) ״וּשְׁבוֹ״, מדוע?
יא״ר הסתפק בהערה ״תרגמו ע״פ ענינו״ מבלי לפרש. ואולם בבדיקה מדוקדקת מתברר שפועל ״שבה״ בת״א נתייחד ללקיחה בשבי דווקא כאשר מתקיימים שני תנאים: [א] קיום יסוד של כפייה, היינו ה״לקיחה״ מתבצעת בחזקה כנגד רצון הנלקח; [ב] עשיית הדבר בשעת מלחמה. הואיל ורק שלושת הפסוקים הללו מקיימים את שני התנאים, לכן רק בהם ״לקח״ מתורגם בפועל שב״ה.⁠1
בכך יובן ת״א לשני פסוקים נוספים שגם בהם מדובר בלקיחה בשבי אבל אין בהם שימוש בשב״ה: ״וַתֻּקַּח האשה בית פרעה״ (בראשית יב טו) ״וְאִידְּבַרַת אִיתְּתָא״, ״וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ״ (במדבר כא כו) ״וּנְסֵיב״. בפסוק הראשון הלקיחה אמנם נעשתה בכפייה, אך לא בשעת מלחמה; ואילו בפסוק השני הלקיחה היתה בעת מלחמה, אך קרקע אינה ״נשבית״, לכן תרגם בשניהם בפועל הקבוע.
1. לשלושת הפסוקים נשתמרה הערת מסורה: ״ויקחו דמתרג׳ ושבו ג׳ באורי׳, את כל רכוש ודבתריה, השלל״ (לנדאואר, מסורה, עמ׳ 76; קליין, מסורה, עמ׳ 46). ההערה מפנה את תשומת הלב לחריגה התרגומית. וראה יא״ר כאן; ״נפש הגר״, מבוא, ב, עמ׳ 16; ״באורי אונקלוס״, בר׳ ב טו.
בין התרגומים הנדירים ואף היחידאיים ללק״ח בולט מגוון התרגומים המצוי בת״א ללקיחה הקשורה בפעולה מלחמתית. שלש פעמים בשורש שב״ה, פעם אחת בשורש בז״ז: ״ואת אשר בשדה לקחו״ (בראשית לד כח) ״בזו״, ופעם אחת בקנ״ה: ״ולקחת אתנו לעבדים ואת חמרינו״ (בראשית מג יח) ״ולמקני יתנא״. ובמקצת נוסחים שבכתבי היד (שפרבר) פעמיים משמש גם שורש כב״ש: ״ויקח ישראל את כל הערים״ (במדבר כא כה) ״ונסיב״ (ח״נ: וכבש); ״ונקח בעת ההִוא את הארץ״ (דברים ג ח) ״ונסיבנא״ (ח״נ: וכבשנא). לטעם המגוון שבתרגומיו אלה דווקא, ראה ר״ב פוזן, ״העקיבות התרגומית בתרגום אונקלוס״, ירושלים תשס״ד, עמ׳ 48 – 52.
ונסבו ית כל ממונהון דסדם ודעמרה וית כל מזוניהון ואזלו.
ונסיבו ית כל קניינא דסדום ועמורה וית כל מזונהון ואזלו.
And they took all the property of Sedom and Amora, and all their food, and went.
וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר זוֹ עֲבוֹדָה. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר אֵלּוּ הַכּוֹתָבוֹת.
ואת כל אכלם1ואפילו הכותבות.
1. ואפילו הכותבות. ב״ר פמ״ב אות ז׳ לדעת ר׳ נחמיה, ומובא בלקח טוב, ופי׳ כותבות הוא תמרים שזה היה רוב מאכלם.
וְאֶת כָּל אָכְלָם – אֵלּוּ הַכּוֹתְבוֹת.
פאכ׳דו ג׳מיע סרח סדם ועמרה וג׳מיע טעאמהם ומצ׳ו.
ולקחו את כל רכוש סדום ועמורה ואת כל מזונם וילכו.
ויקחו את כל רכוש סדום ועמורה1זה הממון.
ואת כל אכלם – אלו הכותבות.
1. זה הממון. הוספתי כמו שהוא בכ״י פלארענץ. ובב״ר הגי׳ ר׳ יהודה אומר זו עבודה ר׳ נחמיה אמר אלו הכותבות. ופי׳ כותבות הוא תמרים שזה היה רוב מאכלם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

ויקחוסדם ועמרה – כי עמק השדים הוא בגבולם ושם היתה המלחמה אבל אדמה וצבוים ובלע לא היו מאותו הצד. ולקחו את כל רכוש סדם ועמורה מהערים האלה ובנותיהן, ורכוש כולל המטלטלין והמקנה.
ואת כל אכלם – שהיה להם בבתים, ואת העם שבו.
ויקחו את כל רכוש סדום ועמורה, the עמק השדים was within the boundaries of those 2 kingdoms, whereas the satellite towns Admah and Tzoyim and Bela were not situated in that part of the terrain. The word רכוש includes both chattels which are inert and animals which can walk on their own.
ואת כל אכלם, and all the food they had stored up at home as well as all the inhabitants.
(יא-יב) והנה לקחו אלו הארבעה מלכים כל רכוש סדום ועמורה וכל אוכלם, ובין השבי אשר שבו לקחו את לוט בן אחי אברם ואת רכושו, כי הוא היה יושב בסדום ומפני זה הגיעהו זה הנזק.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וכאשר נשלם הנצחון לארבעת המלכים פשטו על ארץ סדום ועמורה ויקחו את כל רכושם ואת כל אכלם כי לא רצו לשלול שלל עוד בערי הככר.
ויקחו את כל רכוש סדום ויקחו את לוט ואת רכושו – בכאן נראה כי כל כוונתם היתה בעבור אברהם ולוט כי לא היה לו לומר אלא ויקחו את כל רכוש סדום ואת לוט ואת רכושו. לכן מה צריך לומר ויקחו את לוט פעם אחרת. ועוד מה צריך לומר בן אחי אברם כי ידוע היה. אבל מזה נראה כי סבת המלחמה לא היתה אלא בשביל אברם. לכן חזר לומר לקיחה אחרת בלוט. כי תכליתם היה זה. ולזה אמר בן אחי אברם בסבת היות אחי אברם. או שחשבו שהיה אברהם אחר שהיו דומים זה לזה ולכן אחר שלקחו אותו וילכו לדרכם כי כבר השיגו המבוקש. ויבא הפליט ואולי היה מהם כדי שיצא אברהם ויקחוהו. והוא שוכן באלוני ממרא עם בעלי בריתו ולא רצה ליקח מהם עזר כי אולי היו עובדי ע״ז ואין מעצור לה׳ להושיע בין רב למעט. וזה כענין שלש מאות איש המלקקים. אבל הם הלכו אתו מעצמם אחר שהם בעלי בריתו והם לא היו בכלל ילידי ביתו. ולכן לא סיפר שלקח מהם וז״ש וחלק האנשים אשר הלכו אתי מעצמם ענר אשכול וממרא. ולזה נתכוונו רז״ל באומרם שלא הוליך עמו אלא אליעזר שעולה שי״ח. להורות שהוא לא בטח ברוב חיל אלא בחסד ה׳ ולכן לא הוליך עמו אלא אליעזר לרמוז שבטח בחסד האל ולא בחיל ולא בכח. אבל ענר אשכול וממרא לפי שהיו בעלי בריתו הלכו אתו מעצמם עם אנשים רבים:
ויקחו את כל רְכֻש: כן הוא בהעתק מס׳ הללי, ובשם ירושלמי רכוש ע״כ. וכן יש מחלוקת זה על 1את כל הרכֻש שבסמוך, ועל 2והרכֻש קח לך. ובהעתק ישן כתו׳ כל רכש הרכש והרכש פלוגתא אם הם חס׳ או מל׳, ע״כ. אבל בספרי׳ מדוייקי׳ שלשתם חסרי׳. וכ״כ 3הרמ״ה ז״ל, 4ואת כל רְכוּשם דויקח אברם, מל׳ וא״ו כתי׳, וכל לישנ׳ באוריית׳ דכות׳ מל׳, בר מן א׳ חס׳, וסי׳ 5יהיו לבהמתם ולרכֻשם (דמסעי). 6ויקחו את כל רכֻש סדום ועמרה חסר וא״ו כתי׳, וכל לישנ׳ דרכש באורית׳ דכות׳ חס׳, בר מן א׳ מל׳, ונמס׳ עליו רכש הרכש, כל אורית׳ חס׳ בר מן א׳ 7דותפתח הארץ את פיה, דכתי׳ הָרְכוּש מל׳ וא״ו. 8ויקחו את לוט ואת רְכֻשו חס׳ וא״ו כתי׳, ודכות׳ ואת כל רְכֻשוֹ 9דוינהג את כל מקנהו (פ׳ ויצא), ודכות׳ בלישנ׳ 10וגם את לוט אחיו וּרְכֻשוֹ כלהו׳ חסרי׳ וא״ו. [רכש].
1. את כל הרכֻש: להלן פס׳ טז.
2. והרכֻש קח לך: להלן פס׳ כא.
3. הרמ״ה: רכ״ש.
4. ואת כל רְכוּשם: בר׳ יב ה.
5. יהיו לבהמתם: במ׳ לה ג.
6. ויקחו את כל: בר׳ יד יא.
7. דותפתח הארץ: במ׳ טז לב.
8. ויקחו את לוט: בר׳ יד יב.
9. דוינהג את כל מקנהו: בר׳ לא יח.
10. וגם את לוט אחיו: בר׳ יד טז.
ויקחו את כל רכוש סדום ועמורה – כסף וזהב וכל אשר להם. וכן לקחו את כל אכלם שלא ישאר להם מה לאכול ולא ירדפו אחריהם.
את כל רכש – כולל גם נפשות בני אדם, כי כן אמר אח״כ מלך סדום לאברם תן לי הנפש:
וילכו – ככלות המלחמה שבו דרך הגלעד והבשן שהיו כבר משועבדים להם כדי לשוב אל מקומם אצל נהר פרת, והיו הולכים לעבר המזרחי של הירדן, כי אילו הלכו למערבו היו צריכים להלחם עם שאר מלכי כנען שהיו אז בא״י, והכתוב לא כתב עוד מלחמה אחרת, ועוד הדבר מוכח ממה שאכתוב להלן (פסוק י״ד):
רכש ביסודו מורה: נכסים מטלטלים שאין בהם רוח חיים. אבל בהמשך למדים אנו שהם לקחו אתם גם בני אדם. וגם אלה נקראים כאן ״רכוש״, מכיון שהובלו בכח כשבויים נטולי רצון משלהם.
אכלם כולל לא רק את אספקת המזון של הצבא אלא גם את כל אוצרות המזון שהיו מאוחסנים בבנייני הערים.
ויקחו וגו׳ וילכו – זוהי תופעה אופיינית החוזרת על עצמה שוב ושוב בתקופות מאוחרות יותר. צבאות באים וכובשים, לא כדי להתיישב בארץ, אלא כדי לקחת אתם כל מה שאפשר לקחת, לרבות התושבים. כך עשה שלמנאסר וכך גם נבוכדנצר. לפעמים מיישבים הכובשים את הארץ במתישבים חדשים, ולפעמים מותירים אותה ריקה ושוממה.
(יא-יב) שאלות:
היל״ל ויקחו את לוט בן אחי אברם ואת רכושו. ולמה ספר שאברם שכן באלוני ממרא שכבר נאמר זה בפ׳ הקודמת.
למה הפסיק בספור מלכי צדק וברכתו. שאחר שאמר ויצא מלך סדום לקראתו היל״ל ויאמר מלך סדום תן לי הנפש בסמוך לו. ולמה הקדים מלכי צדק ברכת אברהם לברכת ה׳. ומ״ש ולא תאמר אני העשרתי את אברם הם דברי חדודים. והלא באמת הגיע השלל לאברהם שהוא הצילו אחרי יאוש בעלים. ולמה חלק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים. שמשמע שהנערים אינם האנשים.
ויקחו את כל רכוש – כי היו הערים עזובות, וגם לקחו את לוט ואת רכושו שהיה לו מצד שהוא בן אחי אברם, ולא התיראו מפני אברם דודו, הגם שלוט לא התגרה עמהם מלחמה כי הוא נשאר יושב בסדום ולא התערב במלחמה ההיא, והוליכו אותו בשביה שלא כמשפט.
(11-12) {Why not the more direct:‘They took Lot, the son of Avram’s brother, and his possessions’?}
And since all the cities were deserted, they seized all the wealth — and they also took Lot and his possessions that he owned in consequence of being the son of Avram’s brother. They did this to Lot, not fearing his uncle Avram and despite the fact that Lot had not joined the war against them, having remained living in Sodom, which meant that there was no justification for his being taken captive.
ויקחו את כל רכוש וגו׳ ואת כל אכלם: מבואר שלא בזזו עיירות סדום ועמורה1, אלא מה שמצאו במקום המערכה לקחו2, ומנהג מלחמות האומות לפנים היה ליקח עמם אוצרות מלכים לבד מאוכל לצרכי המלחמה (וכמו שכתבתי בספר דברים – לג,יח – על הפסוק ״ולזבולן אמר״), כל זה לקחו ולא יותר.
1. כי לא כתוב שחזרו לסדום וכו׳. אך הרד״ק כותב שעמק השידים היה בגבול סדום ועמורה, לכן אין צורך לכתוב שהלכו לשם.
2. ואיך הגיע ׳כל רכוש סדום ועמורה׳ לכאן למקום המלחמה, על כך כותב רבינו...
ויקחו את⁠־כל וגו׳ – עתה, עם שוך הקרבות, התפנו לביזת הערים העזובות לנפשן.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״ם המשוחזררד״קרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותאברבנאלצרור המורמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יב) וַיִּקְח֨וּ אֶת⁠־ל֧וֹט וְאֶת⁠־רְכֻשׁ֛וֹ בֶּן⁠־אֲחִ֥י אַבְרָ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב בִּסְדֹֽם׃
And they took Lot, the son of Avram's brother, and his possessions, and went their way, as he was dwelling in Sedom.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳רד״קחזקוניר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[מז] 1ויקחו את לוט וגו׳, כך עשו ללוט, נתנו אותו בסירה ונטלו אותו עמהם, כל כך למה והוא יושב בסדום לקיים מה שנא׳ (משלי י״ג:כ׳) הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע. (בראשית רבה מ״ב)
[מח] 2בן אחי אברם, שהיו מתפארין ואומרין שָׁבינו בן אחי אברהם והוכיח סופן שלא באו אלא בשבילו. (מדרש הגדול)
[מט] 3ויקחו את לוט ואת רכושו וגו׳, בשעתא דאתחברו כל אינון מלכין לאגחא קרבא עליה דאברהם אתייעטו לאעברא ליה מן עלמא וכיון דשלטו בלוט בר אחוא דאברהם מיד אזלו דכתיב ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם וילכו, מ״ט בגין דדיוקניה דלוט הוה דמי לאברהם ובג״כ וילכו דכל ההוא קרבא בגיניה הוה, מאי טעמא בגין דהוה אברהם אפיק בני עלמא מפולחנא נוכראה ואעיל לון בפולחנא דקב״ה, ותו קב״ה אתער לון בעלמא בגין לגדלא שמא דאברהם בעלמא ולקרבא ליה לפולחניה, ורזא דמלה כיון דאברהם אתער למרדף אבתרייהו כדין אלהים אל דמי לך (תהלים פ״ג:ב׳) עד דאתקשר כולא באברהם וכד אתקשר כולא באברהם כדין אתברו כלהו מלכין מקמיה כו׳. (זח״א פ״ו:)
1. עי׳ לעיל מאמר נב. בסירה, בבית הסוהר (מת״כ). ובמדרש הגדול והוא ישב כתיב גנאי הוא ללוט שביקש להיות ראש בסדום. ועי׳ ב״ר פ״נ, ופרדר״א פכ״ה.
2. נראה דדריש כן מהא דשינה הכתוב ולא כתיב לוט בן אחי אברם, והפסיק באמצע, את לוט ואת רכושו בן אחי אברם לרמז דזה היה אצלם העיקר מה ששבו את בן אחי אברם ולא בא כאן הכתוב להשמיענו מי היה לוט דכבר הזכיר זאת מקודם, ואם היה כותב כסדר לא היה ניכר הטעם הנ״ל. ועפי״ז יש להעיר מ״ש בספר רביד הזהב כאן מדלא כתיב לוט בן אחי אברם ואת רכושו למדו המורים דמשתעי קרא הכי, נ״מ למ״ש הב״י אע״ז סי׳ קכ״ט לענין גט, ולהנ״ל י״ל דאין ראיה מכאן דמשתעי קרא הכי דכאן בדיוק כתבה התורה כן להדגיש הכוונה הנ״ל-ועי׳ לקמן מאמר מט, סג. שכ׳ דדיוקניה דלוט הוה דמי לאברהם ובג״כ וילכו. ולפי״ז י״ל ג״כ הדיוק בקרא ויקחו את לוט ואת רכושו והמה חשבו בשעה שלקחו אותו שזה בן אברם אבל באמת זה היה בן אחי אברם ונודע להם שטעו אחר שהלכו.
3. עי׳ לעיל מאמר מח. בבאור. ומ״ש דדיוקניה דלוט הוי דמי לאברהם מבואר כן לעיל פי״ג מאמר כו. ולקמן מאמר סג.
וּשְׁבוֹ יָת לוֹט וְיָת קִנְיָנֵיהּ בַּר אֲחוּהִי דְּאַבְרָם וַאֲזַלוּ וְהוּא יָתֵיב בִּסְדוֹם.
They captured Lot and his wealth. [Lot was] Avram’s nephew. Then they went on their way. He had been living in Sedom.
ונסבו ית לוט וית ממונה בר אחויא דאברם ואזלו והוא הוה שרי בסדום.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ממונה בר אחוי״) גם נוסח חילופי: ״סגולה בריה דאחוי״.
ושבו ית לוט וית קנייניה בר אחוי דאברם ואזלו והוא יתיב בסדום.
And they made captive Lot the son of Abram's brother, and his property, and went. And he had dwelt in Sedom.
וַיּקְחוּ אֶת לוֹט וגו׳ – כָּךְ עָשׂוּ לְלוֹט נָתְנוּ אוֹתוֹ בְּסִירָה וְנָטְלוּ אוֹתוֹ עִמָּהֶם, כָּל כָּךְ לָמָּה: וְהוּא ישֵׁב בִּסְדֹם (בראשית י״ד:י״ב), לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ (משלי י״ג:כ׳).
וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכוּשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם – כָּךְ עָשׂוּ לְלוֹט, נָתְנוּ אוֹתוֹ בְּסִירָה וְנָטְלוּ אוֹתוֹ עִמָּהֶם, כָּל כָּךְ לָמָה, וְהוּא יוֹשֵׁב בִּסְדוֹם, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר, ״הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם״ וְגוֹ׳.
ואכ׳דו לוטא בן אכ׳י אברם וסרחהא ומצ׳ו והו מקים פי סדם.
א. וסרחה] ב2
ולקחו את לוט בן אחי אברם ורכושו והלכו, והוא יושב בסדום.
והוא יושב בסדם – מי גרם לו זאת? ישיבתו בסדום.
והוא ישב בסדם FOR HE DWELT IN SODOM – What made this happen to him? The fact that he was dwelling in Sodom (Bereshit Rabbah 42:7).
ויקחו את לוט1מה גרם גרם לו שנשבה לפי שהוא יושב בסדום. לקיים מה שנאמר הולך את חכמים יחכם ורוע כסילים ירוע (משלי י״ג:כ׳).
1. מה גרם. ב״ר פמ״ב. ילקוט רמז ע״ב. ורש״י עה״ת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

(יב) והוא ישב בסדום – ישיבתו בסדום יחיד בלא קרובים גרמה לו.⁠1
1. שוחזר מחזקוני, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 341 ואילך.
והואא היה ביום ההוא יושב בסדום.
א. בכ״י לוצקי 827 ופרנקפורט 150 נוספו כאן בין השיטין המלים ״יושב בסדום״.
WHO DWELT IN SODOM. Lot was dwelling in Sodom on that day.⁠1
1. His tent was usually outside of Sodom, cf. Gen. 13:12 (Weiser). Krinsky suggests that Ibn Ezra intends to say that Lot's tent was close to Sodom on that day, or by that day he had become a dweller in Sodom. On the other hand, Filwarg suggests that Ibn Ezra is trying to explain why yoshev (dwelt; literally, dwells) is in the present when all the verbs pertaining to this incident are in the past. Ibn Ezra's point is that "dwelling" is to be understood as: was dwelling.
ויקחווהוא ישב בסדם – כמו שאמר למעלה: ויאהל עד סדם (בראשית י״ג:י״ב) ועדין היה יושב שם כאשר היתה המלחמה הזאת.
ויקחו ..והוא יושב בסדום. The Torah had already told us in 13,12 where Lot had settled. This was only meant to tell us that he had not moved from these since he took up residence there in the first place. Or, whereas at the beginning he had actually not resided within the city, by now he had moved into Sodom proper.
והוא ישב בסדום – ישיבתו בסדום יחיד בלא קרובים גרמה לו.
דבר אחר: מפני פחד התגר נכנס לו בעיר.⁠1
1. בדומה בספר הג״ן בראשית י״ט:א׳.
והוא יושב בסדום, "and he dwelled in Sodom;⁠" note the singular mode; none of his relatives lived in Sodom. This accounted for his being taken captive alone. Alternate explanation: he had taken up residence there so as not to be considered a rival of the Sodomites. Or he entered the city now that he was afraid of being solitary against the warring nations.
בן אחי אברם – תארו בזה להצעה במה שעתיד לזכור התעוררות אברם עליו.⁠1
1. התורה מתארת כאן את יחס הקרבה של לוט לאברם, כהקדמה (אקספוזיציה) להבנת המניע של אברם בהצלת לוט.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(יב-יג) ויבא הפליט כו׳ – הגיד הפליט לאברם העברי את כל דבר המלחמה ואיך לקחו הד׳ מלכים את רכוש סדום ועמורה ואת כל אוכלם וילכו.
מי גרם לו זאת ישיבתו בסדום. דאם לא כן והוא יושב בסדום למה לי:
ולפי שלוט היה בסדום וכבר היה נכלל כמו שאמר ויקחו את רכוש סדום הנה הוצרך הכתוב לכתוב ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם להגיד שאמרפל שהוא נמרוד כדברי חכמינו ז״ל כי כן היה מלך שנער להיותו שונא את אברהם מאד כיון לקחת את לוט ואת כל אשר לו כי שמע כי היה יושב בסדום ולכן אחרי שיצאו עם כל רכוש סדום בשמעו שהיה שם לוט חזר שמה בעבורו כי היה שקול בעיניו כנגד כל השבי.
והנה אמרו והוא יושב בסדום בא להודיעם למה יצא אחר כך מלך סדום לקראת אברהם ולא יצא גם כן מלך עמורה כי היה זה בעבור שלוט היה יושב בסדום ובעבורו חשב המלך שיהיה לו עשר ידות באברהם.
ויקחו את לוט בן אחי אברם – התאמצו לשבות את לוט מפני שהיה בן אחי אברם שידעו עשרו, והיו מצפים שיפדהו אברם בהון רב.
ויקחו את לוט בן אחי אברם, they made a special effort to capture Lot because he was Avram’s nephew. They were aware of his wealth. They were expecting that Avram would pay a heavy ransom for the release of his nephew.
מי גרם לו זאת כו׳. דאם לא כן ״והוא יושב בסדום״ למה לי (כ״ה ברא״ם), שכבר כתב זה למעלה (יג, יב):
ויקחו וגו׳ בן אחי אברם וגו׳ – טעם שהוצרך לומר בן אחי אברם, גם טעם אומרו והוא יושב בסדום ללא צורך שכבר ידענו כי שם קנה מקומו, יכוין לומר שהמלכים ידעו כי לוט זה הוא בן אחי אברם ואף על פי כן לקחו אותו והוליכוהו בשביה, ונתן הכתוב הטעם שלא חששו לכבוד אברהם והוא היה נכבד ומעולה בעיני כל העולם כי להיותו יושב בסדום, והוא על דרך אומרם ז״ל מואב טהר בסיחון ע״כ, הרי שהגם שפטר ה׳ מואב מיד ישראל כיון שנמצאו בסיחון הותר להם. כמו כן לוט הגם היותו בן אחיו של איש שלומם אף על פי כן כיון שנמצא בסדום הותר להם. ובזה מצאנו נחת רוח לטעם אברהם אשר לא קרא לשלום לד׳ מלכים להשיב לוט ואם לא ישלימו אז יכם כאשר הכם, אלא הטעם הוא להיות שידוע היה להם לוט היותו בן אחי אברהם, ולזה רמז הכתוב באומרו וישמע וגו׳ כי נשבה אחיו פירוש שנשבה אחר שידוע שהיה אחיו של אברהם ובזה גילו כי אויבי אברהם הם ולזה רדף אחריהם ויכם.
ואם תאמר הלא הדין הוא עם ד׳ מלכים שלקחוהו מתוך העיר המורדת בהם. ויש לומר שמה שאנו אומרים טהרו בסיחון הוא לאומה שאין לנו עמה לא שלום ולא מלחמה אבל אנשי שלום לא נדין לשבותם, וצא ולמד מה שעשו ישראל לקני שציוו עליו (שמואל א ט״ו) סרו רדו מהעמלקי וגו׳ וכמו כן היה להם לצוות עליו לעבור מביניהם אם הם אנשי שלום עם אברהם.
ויקחו את לוט, They took Lot, etc. The reason the Torah adds that Lot was Abraham's nephew and that he lived in Sodom, something we have known for a long time, is to tell us that these kings were very well aware of who Lot was. This did not deter them from taking Lot captive. The Torah stresses that these kings deliberately ignored the fact that they were provoking a man of international repute when they took his nephew into captivity. None of this would have happened to Lot had he not chosen to live in Sodom. The matter can be compared to Israel capturing a substantial part of Moab though God had forbidden Israel to provoke war with Moab or to attack it (Deut. 2,9). Once the Emorite king Sichon had defeated Moab in war, the lands captured by Sichon were no longer considered as Moabite territory, and Israel took possession of them. Here too, once Lot had chosen to throw in his lot with the Sodomites he was no longer considered as part of Abraham's entourage, and was not entitled to the protection Abraham could have afforded him. This also explains why Abraham did not try to secure Lot's release by peaceful means. He knew that the 4 kings knew very well whom they had taken prisoner. If Lot's relationship with Abraham had not stopped them, there was no point for Abraham to warn those kings before attacking them. Lot's capture was a hostile act against Abraham.
Should you argue that the four kings had merely reacted against the insubordination of the five kings associated with the king of Sodom, and that Lot was their legitimate booty, as per the comparison we have drawn with Sichon and the Moabites, this is not an accurate comparison after all. That comparison was valid when there existed neither a state of peace nor a state of war between two parties. Abraham and the four kings were at peace, and the four kings should have warned Lot to leave Sodom before making war just as did King Saul with the Kenites before he attacked the Amalekites (Samuel I 15,6).
ויקחו את לוט ואת רכושו בן חי אברם וילכו – לא כללו בכתוב אחד,⁠1 להגיד כי אחר שכבר הלכו עם רכוש סדום ואמורה, שמעו כי לוט יושב בסדום, ושבו שנית לסדום לקחת את לוט ואת רכושו. ועל כן זכר ״בן אחי אברם״ באחרונה, ולא אמר ״ויקחו את לוט בן אחי אברם ואת רכושו״, כנותן טעם למה בעבור איש אחד ורכושו שבו שנית לסדום? לפי שהיה בן אחי אברם, ובשנאתם את אברם על דבריו ועל אמונותיו, כי היה מֵעֵבֶר-לנהר ונודע להם בשנער ובעילם כשחלק עליהם ועל תועבותיהם, כמו שאמרו חז״ל.⁠2
והוא יושב בסדום – למעלה3 אמר ״ויאהל עד סדום״, וזה כאיש אהל ומקנה שהוא לפעמים רועה במקום זה ופעמים במקום אחר. וכשאירע המלחמה הזאת כבר היה תושב בסדום, כי בחר לו העיר הזאת למושב לו, וגם זה טעם על צאת מלך סדום לבדו לקראתו כמו שאפרש בעז״ה.
1. לצרף יחד פסוקים יא-יב.
2. בראשית רבה לח, ח.
3. בראשית יג, יב.
ויקחו את לוט – הוציאו הכתוב מכלל הרכוש כי יש צורך בהודעה זאת לסיפור שיבא, ועוד כי אולי לקחו את לוט בכונה בעבור שידעו שהוא בן אחי אברם, כי אמרפל שהוא נמרוד היה שונא לאברם, ולזה הוסיף כאן בן אחי אברם:
והוא ישב בסדם – לפי שבחר לו לוט את כל ככר הירדן לרעות מקנהו פעם כה ופעם כה, לכן סיפר כי אז היה יושב בסדום דוקא ולא בשאר מקומות הככר, וישיבתו שם בין אנשים רעים גרמה לו הצרה הזאת, ועוד הוא הקדמה למה שיספר אח״כ שיצא מלך סדום לבדו לקראת אברם, להודיענו למה לא יצא עמו גם מלך עמורה, כי היה זה בעבור שלוט היה יושב בסדום, ובעבורו חשב המלך שאברם ישיב לו את השבי:
בן אחי אברם – כבר ידענו מי הוא לוט, ולא בא הכתוב כאן רק להודיענו שלא לקחו את לוט ורכושו מסבת היותו נכלל תוך שאר יושבי העיר ההיא רק לסבה פרטית שבו, כי רכוש כל שאר התושבים לקחו משנאתם אותם לסבת מרדם בהם ולהלחם עמהם. אבל את לוט לקחו לסבת היותו בן אחי אברם, ואברם להיותו חולק עליהם באמונת אלהות ופרסם ברבים אמונה הכוזבת אשר עמהם לכן שנאוהו כל האומות, כמו שאמר מלכי צדק, אשר מגן צריך בידך, ובפרט אמרפל מלך שנער, שהוא נמרוד לרבותינו, והוא אשר חרץ משפט מות על אברם להפילו בכבשן האש באור כשדים על ששיבר האלילים, ואין שנאה כשנאת הדת, לכן כאשר מצאו את לוט שבו אותו ואת רכושו למען הכעס את אברם. ויתכן שבכונה לא המיתו את לוט רק השאירוהו בחיים, פן ישתדל אברם לפדותו מהם, עי״ז יבוא גם הוא לידם וימצאו מקום להנקם גם בו, ובמכדרשב״י (זהר פ״ו ב׳) כל ההוא קרבא בגיני׳ דאברהם הוה מאי טעמא בגין דהוה אברם אפיק בני עלמא מפולחנא נוכראה ואעיל לין בפולחנא דקב״ה.
והוא יושב בסדום – בתחלה נטה אהלו קרוב לסדום, אבל אח״כ ישב בעיר סדום עצמה, ועי״כ בזזו את כל רכושו.
He was (then) living in Sodom. At first he had pitched his tent near Sodom, but later he settled in the city of Sodom proper, and so it was that they looted all his possessions.
בן אחי אברם וגו׳ והוא ישב בסדם – נודע לנו כבר מהפרקים הקודמים שלוט היה בן אחיו של אברהם, ושהוא יושב בסדום. לכן, חייבת להיות סיבה כלשהיא מדוע הדבר חוזר ונשנה בפסוק. לוט לא היה יליד סדום, וכאשר הגיע לסדום בראשונה, היה ידוע לכולם כבן אחי אברהם. אילו נשאר במצבו זה, היה ניצל מן השבי. ואף שהתגורר בסמוך לשדה המערכה, כזר בארץ הייתה פוסחת עליו נקמת כדרלעומר. אבל לוט נעשה כבר ״תושב״ סדום, והיו לו שם זכויות אזרח, על כן היה עליו לסבול יחד עם האחרים.
בזאת מונחת אזהרה לבני משפחת אברהם, אזהרה שהתאמתה במאות שנות הסטוריה יהודית. מי ששומר אמונים לייעודו ולגורלו כיהודי יצטרך להקריב דברים רבים; ומאידך, יינצל מהרבה צרות, שהרי יינשא על כנפי השכינה.
הגטאות שבודדו אותנו שמשו לא רק לרעתנו, אלא גם העניקו לנו יתרונות. אלה שגרו בין כותלי הגטו היו מוגנים בימי הביניים מפגעים רבים, שאלה היושבים בחוץ נפלו להם קרבן. היהודים לא נחשבו טובים דיים להיות שופטים ושוטרים, או להמנות על חבורות האבירים. הם לא הורשו להשתתף בתחרויות, ולא לקחו חלק בעסקי עולם. אך מאידך גיסא גם לא היה להם חלק בעינוי, שחיטה, חניקה או שריפה של בני אדם. לעתים קרובות היו הם הקרבנות, אבל אף פעם לא המתעללים. ידיהם לא היו מוכתמות בדם אדם, וכאשר השיג הגורל את הקיסרים וצבאותיהם, נותרו היהודים מוגנים בגטאותיהם. יש להם לשמוח שרק עתה הם נקראו להשתתף בעסקי עולם, כאשר אומות העולם מנסות לכל הפחות להתנהג בצדק ובצורה אנושית.
אנשים השקועים כליל בתאוותיהם החמריות אינם לומדים מנסיונם, אך ללוט היה ללמוד מנסיונו ומכאן והלאה להתרחק מאנשי סדום. ואף על פי כן, כאשר פגעה בסדום הפורענות האחרונה, לוט עדיין היה שם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 11]

והוא ישב בסדם: כל זה מיותר1. ללמדנו שלא תאמר דלוט היה אז במערכי מלחמה ושבוהו, לא כן, אלא יושב אז בסדום, ומכל מקום לקחו אותו אע״ג שלא הלכו לסדום לבוז כמו שכתבתי2, מכל מקום בשביל זה ביחוד הלכו לסדום ולקחו אותו3, ומזה מבואר דכוונתם היתה להרגיז את אברם4.
1. הערת רוב המפרשים.
2. בפסוק הקודם.
3. וכך פירש המלבי״ם.
4. עיין ב׳הכתב והקבלה׳ בענין זה.
והוא ישב וגו׳ – לוט נשאר בסדום. הוא לא יצא למלחמה, ולכן הוא נשבה.
ויקחו וגו׳ – ידענו מן הפרק הקודם על פרידת לוט מאברם ועל בחירתו בסדום למקום מושב לו. לכן נראה כל הפסוק הזה, ובמיוחד הסיפא שלו, כמיותר, שכן אין בו אלא קביעת עובדות ידועות זה מכבר או עובדות מובנות מאליהן, וקביעתן לא צריכה אלא לאפשר הבנת המסופר להלן למי שלא ידע אותן. אלא שבספר מלחמות ה׳, שבו מקורו של פרק זה והוא שוקע בתורה ללא כל שינוי, לא היה כמובן מקום לסיפור עניניו הפרטיים של לוט כפי שהם באים בפרק הקודם.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳רד״קחזקוניר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יג) וַיָּבֹא֙ הַפָּלִ֔יט וַיַּגֵּ֖ד לְאַבְרָ֣ם הָעִבְרִ֑י וְהוּא֩ שֹׁכֵ֨ן בְּאֵֽלֹנֵ֜י מַמְרֵ֣א הָאֱמֹרִ֗י אֲחִ֤י אֶשְׁכֹּל֙ וַאֲחִ֣י עָנֵ֔ר וְהֵ֖ם בַּעֲלֵ֥י בְרִית⁠־אַבְרָֽם׃
A fugitive came and told Avram, the Hebrew, who was living in Elonei Mamre, the Emorite,⁠1 brother of Eshkol and brother of Aner, who were allies of Avram.
1. Elonei Mamre, the Emorite | בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי – See above that the place name Elonei Mamre might more literally be translated as: "the terebinths of Mamre", with Mamre being the proper name of an individual. As such, our verse shares that this Mamre was an Emorite, the brother of Eshkol and Aner.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יר״י קרארשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםליקוט מכתבי הרמב״םר״י בכור שורליקוט מחכמי צרפתרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[נ] 1ויבא הפליט, ארשב״י כו׳ א״ר יוחנן אמר (משה בלבו דהוה קמסתפא מעוג) שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו, שנאמר ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, וא״ר יוחנן זה עוג שפלט מדור המבול. (נדה סא.)
[נא] 2ויבא הפליט וגו׳, ריש לקיש משום ב״ק הוא עוג, הוא פליט, ולמה נקרא שמו עוג שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות הוא לא נתכוון לשם שמים, אלא אמר אברהם זה קוניון הוא ועכשיו אני אומר לו נשבה בן אחיך והוא יוצא למלחמה ונהרג ואני נוטל את שרי אשתו, א״ל הקב״ה חייך שכר פסיעותיך אתה נוטל שאתה מאריך ימים בעולם, ועל שחשבת להרוג את הצדיק, חייך שאתה רואה אלפי אלפים ורבי רבבות מבני בניו, ואין סופו של אותו האיש ליפול אלא בידן, שנא׳ (דברים ג׳:ב׳) ויאמר ה׳ אלי אל תירא אותו כי בידך וגו׳. (בראשית רבה מ״ב)
[נב] 3ויבא הפליט, והוא [עוג] נשאר מאותם הגבורים שהרגו אמרפל וחבריו שנא׳ ויכו את רפאים בעשתרות קרנים (בראשית י״ד:ח׳) וכו׳, שנ׳ ויבא הפליט וגו׳ זה עוג. (תנחומא חקת כ״ה)
[נג] 4ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, בא מיכאל והגיד לאברהם, שנאמר ויבא הפליט ויגד לאברם העברי וכו׳, ולמה נקרא שמו פליט, לפי שבשעה שהפיל הקב״ה את סמאל וכת שלו ממקום קדושתו, אחז בכנפו של מיכאל להורידו ולהפילו ופלטו הקב״ה מידו, לפיכך נקרא שמו פליט ועליו אמר יחזקאל (יחזקאל ל״ג:כ״א) בא אלי הפליט מירושלם לאמר הוכתה העיר. (פרדר״א פכ״ז)
[נד] 5ויגד לאברם העברי, ר׳ יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד, ר׳ נחמי׳ אמר שהוא מבני בניו של עבר, ורבנן אמרו שהוא מעבר הנהר ושהוא משיח בלשון עברי. (בראשית רבה מ״ב)
[נה] 6אברם העברי, ר״א הקפר ברבי אומר וכי לא היה בידם של ישראל [שנגאלו ממצרים] ד׳ מצות שאין כל העולם כדאי בהם כו׳, ולא שינו את לשונם, ומנין כו׳ שנא׳ כי פי המדבר אליכם (בראשית מ״ה:י״ב) ואומר (שמות ה׳:ג׳) ויאמרו אלהי העברים נקרא עלינו, ואומר ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי. (מכלתא בא פ״ח)
[נו] 7והוא שוכן באלוני ממרא, ר׳ יהודה אמר במשריא דממרא, ור׳ נחמי׳ אמר בפלטין דממרא, ע״ד דר״י אתרא הוא דשמי׳ ממרא, ע״ד דר״נ גברא הוא דשמי׳ ממרא, ולמה נקרא שמו ממרא, ר׳ עזרי׳ בשם ר׳ יהודה בשם ר״ס שהמרה פנים באברהם בשעה שאמר הקב״ה לאברהם למול הלך ונמלך בג׳ אוהביו, א״ל ענר כבן ק׳ שנה אתה ואתה הולך ומצער את עצמך, א״ל אשכול מה את הולך ומסייף את עצמך בין שונאיך, א״ל ממרא אלהיך שעמד לך בכבשן האש ובמלכים וברעבון והדבר הזה שאמר לך למול אין אתה שומע לו, א״ל הקב״ה אתה נתת לו עצה למול, חייך שאני נגלה עליו לא בפלטין של ענר ולא בפלטין של אשכול אלא בפלטין שלך, הה״ד (בראשית י״ח:א׳) וירא אליו ה׳ באלוני ממרא. (בראשית רבה מ״ב)
[נז] 8בעלי ברית אברם, ומנין שנטל מהם עצה למול, שנ׳ והם בעלי ברית אברם. (אגד״ב פנ״ט)
[נח] 9והם בעלי ברית אברם, שכרת ברית שלום עמהם כשיצא הוא למלחמה ישמרו מקומו. (מדרש אגדה)
1. שפלט מדור המבול, שברח לא״י (פירש״י). עי׳ לעיל פ״ז מאמר קיב. מזבחים קיג: והתו׳ כ׳ כאן דגם סיחון נפלט מדור המבול אלא הך דפליט קים לי׳ דהוה עוג. ועי״ש בחא״ג, וברש״י דב׳ ב, ג. מתיירא היה משה שלא תעמוד לו [לעוג] זכות ששמש לאברהם שנאמר ויבא הפליט והוא עוג. ועי׳ לקמן מאמר נא. שעוג נתברך באריכות ימים. וברבינו בחיי פ׳ חקת כ׳ דיש שפירשו דעוג שהיה בימי משה אינו אותו של אברהם עצמו אבל היה ממשפחתו ומזרעו ומשה נתירא ממנו שלא תעמוד לו זכות אבי אביו שהיה בזמן אברהם וכו׳ אבל אנו אין לנו אלא מה שקבלו חז״ל דעוג זה שהוא ממש אותו עוג של אברהם, וכן אמרו בתנחומא כו׳. משה אמר אני בן ק״כ שנה וזה יותר מת״ק שנה. ע״כ. ועי׳ בחזקוני סוף פ׳ חקת שכ׳ דאע״ג שכוונת עוג לא היתה לשם מצוה כמבואר להלן מאמר נא. בכ״ז זכות היא לו ולכן חשש משה שיעמוד לו זה הזכות. ועי׳ לקמן מאמר נב. ומ״ש בבאור, ובילק״ש ח״א רמז תת״י מילמדנו כי רק עוג, למה האריך ימים שהוא בישר את אברהם דכתיב ויבא הפליט ויגד לאברהם העברי.
2. בדב״ר א׳ כה. פליט היה שמו ולמה נקרא עוג שבא ומצא את אברהם עסוק במצות בעוגות הפסח ולא בא לשום שמים אלא לשום נויה של שרה. ועי׳ מדרש תהלים הו״ב קלו, יב. ועי׳ לעיל מאמר מט. ולקמן מאמר נב, נג.
3. תנ״י חקת נה. במדב״ר יט, יט. ומובא ברש״י דברים א, ד. ג, יא. וכ״ה במד״א ויבא הפליט זה עוג מלך הבשן, ולמה נקרא שמו פליט שהיה קטן שבכולם, וכן הוא אומר פליטי הגוים (ישע׳ מה, ב). ונראה דגם במדרש שלפנינו שכ׳ וזהו הפסולת שלהם כפריצי זיתים שיוצאין ״ופליטים״ מתחת הגפת, כוונתו לפרש כן, אמנם ברש״י במדבר כא, לד. מבואר בסגנון אחר ויבא הפליט הוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחבריו בעשתרות קרנים שנא׳ כי רק עוג מלך הבשן נשאר. ומפורש דנקרא פליט שפלט מן המלחמה וכן הוא בלק״ט כאן.
4. בערוך ערך פלט, ובילק״ש רסח. ביקש להורידו ולהפילו עמו. ולפני בעל מדרש כת״י אור האפלה. נראה דהיתה גירסה אחרת ויבא הפליט איזה הוא פליט זה הנס מן השבי. אמרו אין פליט אלא גבריאל כמא דכתיב ויבוא אלי הפליט ואני בירושלים כו׳. פליט שנפלט מעצת שמאל. ומפרש שם דגבריאל הוא מדבר עם הנביאים והוא אישים ותרגום איש גברא ולכן נקרא גבריאל. ומבואר מהמאמרים הנ״ל דה׳ דרשות יש בתיבת פליט. א) פליט דזה עיקר שמו, ונקרא עוג על שמצא את אברם עוסק בעוגות מצות. ב) שהיה קטן שבכולם. נ) שפלט מן המלחמה. ד) זה מיכאל. ה) זה גבריאל.
5. לקמן מאמר נו. והדרש של ר״י מבואר באריכות בפס״ר פל״ג אהבת צדק זה א״א שבשעה שראה הקב״ה כל אותם הדורות שהיו עכו״ם ואברהם עמד ופירש מהם ולא השוה להם אלא היו כולם עכו״ם ואברהם עמד ונתחכם מאליו ועבד הקב״ה לכך כתב בו ויגד לאברהם העברי, מהו העברי שכל העולם כולו לעבר אחד והוא היה לעבר אחד והיה אוהב להקב״ה ועובדו. לכך קורא אותו הקב״ה עברי וזרע אברהם אוהבו. ובילקוט ראובני מעתיק לשון הפס״ר בסגנון אחר מהו לאברהם העברי שכל העולם כולו ״העביר לעבודת השי״ת״ והוא היה לעבר א׳ ואף שהדרש נכון אמנם סוף הלשון והוא היה לעבר א׳ נראה כהגירסא שלפנינו. ובמדרש הגדול שהוא מעבר הנהר שמשיח בלשון עברי. ונראה דזה הוא טעם אחד, לא כהגירסא שלפנינו ושהוא משיח כו׳.
6. ויק״ר לב. שי״ר ד, כד. ושם מוסיף בראיה מקרא כי פי המדבר אליכם ״בלשון הקודש״, ובראשונה מביא מקרא אברהם העברי. ודרש זה הוא כרבנן לעיל מאמר נד. דנקרא עברי, שהוא מעבר הנהר ומשיח בלשון הקודש. ובמכילתא ריש משפטים כי תקנה עבד עברי בבן ישראל הכתוב מדבר כו׳ זכר לדבר ויאמר אלהי העברים נקרא עלינו ויגד לאברהם העברי, ובמכילתא דרשב״י שם מכת״י עבד עברי, נאמרו מצות הללו בעבד עברי בזכותו של עבר. ד״א בזכותו של אברהם שהיה מעבר הנהר. ד״א בזכות ישראל שהיו מדברים בלשון עברי שנאמר ויאמרו אלהי העברים נקרא עלינו. ע״כ. והיא כדרשות הנ״ל לעיל מאמר נד. ובפס״ז שמות כא, ב. עבד עברי על שם שנקראו ישראל עברים במצרים כו׳ ונקרא על שם אברהם שנאמר ויגד לאברם העברי על שם עבר בן שלח בן ארפכשד בן שם בן נח שהוא לומד את את יעקב אבינו ארבע עשרה שנה ונקראו ישראל על שמו. והוא כדרשת ר׳ נחמיה שהוא מבני בניו של עבר. ובפליטת סופרים צד יב. מביא מכת״י פירושים לר״י קרא ביאור חדש על שם עברי שלא נזכר לעיל. ויגד לאברם העברי. יש ליתן טעם אמאי קראו כאן עברי, ויש לומר לפי שאמר ויבא הפליט ויגד לאברם כי נשבה אחיו ואם תאמר ומה יועיל ללוט ומה יעזור לו והלא הוא עברי ואכסנאי. לכך נאמר והוא שוכן באלוני ממרא אחי אשכול, כלומר, קשרו להם לו קשר וסייעוהו. ע״כ. ונראה דמפרש עברי מלשון עוברי דרך, ועי׳ בפי׳ הריב״א כאן אמר עוג זה עברי וגר בארץ ואין לו קרובים ויהרג במלחמה ואשא את שרה, אמנם בפי׳ הטור מביא דברי הר״י קרא בלשון זה, וכי תימא מה יועיל ללוט ומה יעזור לו והלא עברי היה שבא מעבר הנהר כו׳.
7. תנחומא וירא א״ז, אגדת בראשית פ״ט. במשריא, בפלטין. עי׳ בתרגומים כאן ולעיל פי״ג מאמר צב. ומסייף, במנח״י הגירסא ״ומסיים״, פיר׳ מציין עצמך באות ברית להיות מצוין בין שונאך. וי״ג ממאיס, מסרס. ובלק״ט רי״א שם המקום נקרא ממרא ורנ״א שם האיש נקרא ממרא, וסיעתא לדברי ר״נ דכתיב ענר אשכול וממרא המה יקחו חלקם. ובפי׳ הר״י ברצלוני לס׳ יצירה צד קלא. כ׳ ופי׳ אלוני ממרא שהיו באותו מקום אילנות הנקראים אילונים וזה שפירש התרגום במישרי ממרא אפשר לפי שהיו אותן האילנות נטועים בארץ כבר כדי לישב תחתיהם, עי״ש.
8. עי׳ לעיל מאמר נו.
9. בפי׳ הר״י ברצלוני שם מביא, כתב רבינו סעדיה גאון ז״ל ומצאנו שנזכר אלוני ממרא בשלשה מקומות כו׳ וכתוב ויבא הפליט ויגד לאברם העברי והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר והם בעלי ברית אברם. ובא להודיע כאן שהוא לא תבען למלחמה אלא הם הלכו עמו מעצמן לפי שהיו בעלי בריתו.
וַאֲתָא מְשֵׁיזְבָא וְחַוִּי לְאַבְרָם עִבְרָאָה וְהוּא שָׁרֵי בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא אֱמוֹרָאָה אֲחוּהִי דְּאֶשְׁכּוֹל וַאֲחוּהִי דְּעָנֵר וְאִנּוּן אֱנָשׁ קְיָמֵיהּ דְּאַבְרָם.
The one who had escaped came and told Avram the Ivri, who was living in the Plains of Mamrei the Emorite, the brother of Eshkol and Aneir. They were allies of Avram.

וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם
וַאֲתָא מְשֵׁיזְבָא וְחַוִּי לְאַבְרָם עִבְרָאָה וְהוּא שָׁרֵי בְמֵישְׁרֵי מַמְרֵא אֱמוֹרָאָה אֲחוּהִי דְּאֶשְׁכֹּל וַאֲחוּהִי דְּעָנֵר וְאִינּוּן אֱנָשׁ (ח״נ: אֱנָשֵׁי) קְיָמֵיהּ דְּאַבְרָם
פָּלִיט, פְּלֵיטָה – בפועל ״שזב״
א. פָּלִיט הוא מי ששרד ממלחמה וניצול. על פי זה תרגם ״הַפָּלִיט״ – ״מְשֵׁיזְבָא״ וכן ״הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה״ (בראשית לב ט) ״לְשֵׁיזָבָא״, שניהם משורש שז״ב (הציל), השווה: ״אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם״ (שמות יח י) ״דְּשֵׁיזֵיב יָתְכוֹן״. אבל ״נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם״ (במדבר כא כט) ״צִירִין״, עיין שם הטעם. ולעומת התרגום המיוחס ליונתן ״וְאָתָא עוֹג דְאִישְׁתֵּזֵיב מִן גוּבְרַיָא דְמִיתוּ בְּטוּבְעָנָא״ (ויבא עוג שניצל מן האנשים שמתו במבול), ת״א כדרכו נמנע מהזיהוי המדרשי הואיל ושם הפליט לא נתפרש.⁠1
עִבְרִי – עִבְרָאָה, יְהוּדִי
ב. בכל ספר בראשית עִבְרִי מתורגם עִבְרָאָה כבפסוקנו: ״לְאַבְרָם הָעִבְרִי״ – ״לְאַבְרָם עִבְרָאָה״. וכן עוד: ״ראו הביא לנו איש עברי״ (בראשית לט יד) ״גֻּבְרָא עִבְרָאָה״, ״וְשָׁם אִתָּנוּ נער עברי״ (בראשית מא יב) ״עוֹלֵים עִבְרַי״. ואולם החל מספר שמות כל עִבְרִי מתורגם כיהודי ופעמיים מתורגם ״בַר יִשְׂרָאֵל״. בטעם השינויים ראה בהרחבה בפסוק ״בְּיַלֶּדְכֶן את הָעִבְרִיּוֹת״ (שמות א טז) ״כַּד תִּהְוְיָן מְיַלְדָן יָת יְהוּדַיָתָא״.
בַּעֲלֵי בְרִית – אֱנָשׁ קְיָמֵיהּ, ביחיד
ג. ״בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם״ היא צורת רבים ובכל זאת תרגם ״אֱנָשׁ קְיָמֵיהּ דְּאַבְרָם״, כי תיבת אֱנָשׁ משמשת ליחיד וגם לרבים.⁠2 ואף על פי שבדרך כלל תרגום ״בַּעַל״ – ״מָרֵי״ [כגון ״בעל הבור״ (שמות כא לד) ״מָרֵיהּ דְּגוּבָּא״], ותרגום ״איש״ – ״אֱנָשׁ״ או ״גְּבַר״, יש שאונקלוס מעדיף לסטות מהתרגום המילולי המדוייק לצורך הבהרת העניין. השווה: ״בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם״ – ״אֱנָש״ [ולא: מָרֵי], וכנגד זאת ״ה׳ איש מלחמה״ (שמות טו ג) ״ה׳ מָרֵי נִצְחָן קְרָבַיָּא״ [ולא: גְּבַר].
1. וכן בראב״ע: ״ופי׳ הפליט שברח ונמלט מבני סדום, ויש דרך דרש״.
2. ״מרפא לשון״ על פי מקבילות מן הערבית. לכן אין מקום לנוסח אֱנָשֵׁי שהוא תרגום אַנְשֵׁי: ״וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתו״ (בראשית יזֹ כז) ״אֱנָשֵׁי בֵיתֵיהּ״.
ואתא משיזבא ותני לאברם עברייא והואא שרי במשרי חזוה דממר׳ אמורי⁠[ה] אחוי דאשכל ואחוי דענר ואנוןב הוון מרי קיימא דאברם.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״הוה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואנון״) גם נוסח חילופי: ״הנון״.
ואתא עוג דאישתזיב מן גנבריא דמיתו בטובענא ורכב עילוי תיבותא והוה גננא על רישיה והוה מתפרנס מן מזונוי דנח ולא בזכותיה אישתזב אלהין דייחמון דיירי עלמא גבורתא די״י וימרון הלא גיבריא דהוו מלקדמין מרדו במרי עלמא ושיציאונון מן ארעא וכד אגחו מלכיא האילין הוה עוג עימהון אמר בליביה איזיל ואחוי לאברם על עיסק לוט דאישתבי ויתי לשיזבותיה מן ידיהון דמלכיא ויתמסר בידיהון עאל אתא במעלי יומא דפיסחא אשכחיה דהוה עביד גריצן פטירן בכן חוי לאברם עיברא׳ והוא הוה שרי בחזוי ממרא אמוראה אחוי דאשכל ואחוי דענר והינון הוו מריה קיימיה דאברם.
And Og came,⁠a who had been spared from the giants that died in the deluge, and had ridden protected upon the top of the ark, and sustained with food by Noah; not being spared through his righteousness, but that the inhabitants of the world might see the power of the Lord, and say, Were there not giants who in the first times rebelled against the Lord of the world, and perished from the earth? But when these kings made war, behold, Og, who was with them, said in his heart, I will go and show Abram concerning Lot, who is led captive, that he may come and deliver him from the hands of the kings into whose hands he has been delivered. And he arose and came, upon the eve of the day of the Pascha, and found him making the unleavened cakes. Then showed he to Abram the Hebrew, who dwelt in the valleys of Mamre Amoraah, brother of Eshkol and brother of Aner, who were men of covenant with Abram.
a. "Beside Noah, Og the king of Bashan was saved; for he laid hold on one of the beams of the ark, and swore to Noah that he and his posterity would serve him as bondmen. Noah made an opening through the wall of the ark, and gave Og some food daily: for it is written, Only Og the king of Bashan survived of all the giants.⁠" – Midrash.
[ח] וַיָּבֹא הַפָּלִיט – רֵישׁ לָקִישׁ בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא הוּא עוֹג הוּא פָּלִיט, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ עוֹג שֶׁבָּא וּמָצָא אֶת אַבְרָם יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בְּמִצְוַת עוּגוֹת, הוּא לֹא נִתְכַּוֵּן לְשֵׁם שָׁמַיִם אֶלָּא אָמַר אַבְרָהָם זֶה קוּנְיוֹן הוּא, וְעַכְשָׁו אֲנִי אוֹמֵר לוֹ נִשְׁבָּה בֶּן אָחִיךָ וְהוּא יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה וְנֶהֱרַג וַאֲנִי נוֹטֵל אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ שְׂכַר פְּסִיעוֹתֶיךָ אַתָּה נוֹטֵל שֶׁאַתְּ מַאֲרִיךְ יָמִים בָּעוֹלָם, וְעַל שֶׁחָשַׁבְתָּ לַהֲרֹג אֶת הַצַּדִּיק חַיֶּיךָ שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אֶלֶף אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת מִבְּנֵי בָנָיו. וְאֵין סוֹפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ לִפֹּל אֶלָּא בְּיָדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ וגו׳ (דברים ג׳:ב׳).
וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מֵעֵבֶר אֶחָד וְהוּא מֵעֵבֶר אֶחָד. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר שֶׁהוּא מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל עֵבֶר. וְרַבָּנָן אָמְרֵי שֶׁהוּא מֵעֵבֶר הַנָּהָר, וְשֶׁהוּא מֵשִׂיחַ בִּלְשׁוֹן עִבְרִי.
וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר בְּמֵשְׁרַיָא דְמַמְרֵא. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר בְּפָלָטִין דְּמַמְרֵא, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה אַתְרָא הוּא דִּשְׁמֵיהּ מַמְרֵא, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה גַּבְרָא הוּא דִּשְׁמֵיהּ מַמְרֵא. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ מַמְרֵא, רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן שֶׁהִמְרָה פָּנִים בְּאַבְרָהָם, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם לִמּוֹל, הָלַךְ וְנִמְלַךְ בִּשְׁלשֶׁת אֹהֲבָיו, אָמַר לוֹ עָנֵר כְּבָר בֶּן מֵאָה שָׁנָה אַתָּה וְאַתָּה הוֹלֵךְ וּמְצַעֵר אֶת עַצְמְךָ. אָמַר לוֹ אֶשְׁכּוֹל מַה אַתְּ הוֹלֵךְ וּמְסַיֵּם אֶת עַצְמְךָ בֵּין שׂוֹנְאֶיךָ. אָמַר לוֹ מַמְרֵא אֱלֹהֶיךָ שֶׁעָמַד לְךָ בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ וּבַמְּלָכִים וּבָרֵעָבוֹן, וְהַדָּבָר הַזֶּה שֶׁאָמַר לְךָ לָמוּל אֵין אַתָּה שׁוֹמֵעַ לוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה נָתַתָּה לוֹ עֵצָה לָמוּל, חַיֶּיךָ שֶׁאֵינִי נִגְלָה עָלָיו לֹא בַּפָּלָטִין שֶׁל עָנֵר וְלֹא בַּפָּלָטִין שֶׁל אֶשְׁכּוֹל אֶלָּא בַּפָּלָטִין שֶׁלְּךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא (בראשית י״ח:א׳).
ויבא הפליט – תאנא זה מיכאל שבא והגיד לאברהם, ולמה נקרא שמו פליט שבשעה שהפיל הב״ה סמאל וכת שלו ממקום קדושתם מן השמים אחז בכנפיו של מיכאל ופלטו הב״ה מידו. ועליו אמר יחזקאל בא אלי הפליט מירושלים (יחזקאל ל״ג כ״א).
ויבא הפליט1זה היה עוג מלך הבשן, ולמה נקרא שמו פליט, 2שהיה קטן שבכולם, וכן הוא אומר פליטי (גוים) [הגוים] (ישעיהו מ״ה:כ׳), והוא לא נתכוין לטובה, אמר יודע אני באברהם שהוא יוצא עליהם וילחם ויהרוג והלך והרג אותם וחזר השבי, אמר לו הקב״ה לפי שהגדת לו אני אתן שכרך ותהיה מלך ותחיה שנים רבות, ולפי שחשב על אברהם שיהרוג, אמר לו הקב״ה סוף אני מפילך ביד זרעו וימיתוך.
והם בעלי ברית אברם – שכרת ברית שלום עמהם כשיצא הוא למלחמה ישמרו מקומו.
3דבר אחר: והם בעלי ברית אברם – כשאמר הקב״ה לאברהם שימול עצמו גילה הדבר לענר ואשכול, אמרו לא אינו ראוי לזקן כמותך שימול, אבל ממרא אמר לו עשה מה שאמר לך הקב״ה שהוא הצילך מכבשן האש, לפיכך כששמע העצה של ממרא קיים עצתו, לפיכך לא נגלה עליו הקב״ה בעת שמל, אלא באלוני ממרא, שנאמר וירא אליו ה׳ וגו׳.
1. זה היה עוג. ב״ר פמ״ב אות ח׳. תנחומא חקת אות נ״ה, ובמ״ר סוף חקת, ורש״י עה״ת, ועיי׳ יב״ע על התורה.
2. שהיה קטן שבכולם. בתנחומא שם הוא הפסולת שלהם כפריצי זיתים שיוצאים ופליטים מתחת הגפן וע״ש בהערה שפ״א.
3. דבר אחר: כשאמר הקב״ה. ב״ר סוף פמ״ב.
וַיָּבֹא הַפָּלִיט – הוּא עוֹג הוּא פָּלִיט. וְלָמָה נִקְרָא שְׁמוֹ עוֹג, שֶׁבָּא וּמָצָא אַבְרָהָם עוֹסֵק בְּמִצְוַת עוּגוֹת וְהוּא לֹא נִתְכַּוֵּן לְשֵׁם שָׁמַיִם, אָמַר אַבְרָהָם זֶה קַנַּאי הוּא, עַכְשָׁיו אֲנִי אוֹמֵר לוֹ שֶׁנִּשְׁבָּה בֶּן אָחִיו, וְהוּא יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה וְנֶהֱרַג, וַאֲנִי נוֹטֵל אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שְׂכַר פְּסִיעוֹתֶיךָ אַתָּה נוֹטֵל שֶׁאַתָּה מַאֲרִיךְ יָמִים. וְעַל שֶׁחָשַׁבְתָּ לַהֲרֹג אֶת הַצַּדִּיק, חַיֶּיךָ שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אֶלֶף אֲלָפִים מִבָּנָיו, וְאֵין סוֹפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ לִפּוֹל אֶלָּא בְּיָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר, (במדבר כ״א:ל״ד) ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אוֹתוֹ כִּי בְּיָדְךָ נָתַתִּי אוֹתוֹ״.
מִכְּדֵי סִיחוֹן וְעוֹג אַחֵי הָווּ, דְּאָמַר מַר, סִיחוֹן וְעוֹג בְּנֵי [אֲחִיָה בַּר שַׁמְחַזַּאי] הָווּ מַאי שְׁנָא דְּמִסִּיחוֹן לֹא מִסְתָּפִי וּמֵעוֹג קָא מִסְתָּפִי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, מִתְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק אַתָּה יוֹדֵעַ מַה הָיָה בְּלִבּוֹ, אָמַר: שֶׁמָּא תַּעֲמֹד לוֹ זְכוּת אַבְרָהָם אָבִינוּ, דִּכְתִיב, וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן זֶה עוֹג שֶׁפָּלַט מִדּוֹר הַמַּבּוּל.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים, פָּלִיט זֶה מִיכָאֵל (כָּתוּב לְעֵיל בְּרֶמֶז ס״ח).

רמז עג

וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מֵעֵבֶר אֶחָד, וְהוּא מֵעֵבֶר אֶחָד וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: שֶׁהוּא מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל עֵבֶר וְרַבָּנָן אָמְרֵי, שֶׁבָּא מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְשֶׁהוּא מֵשִׂיחַ בִּלְשׁוֹן עִבְרִי. וְהוּא שׁוֹכֵן בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּמֵישְׁרָא דְּמַמְרֵא. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: בְּפְּלָטִין דְּמַמְרֵא עַל דַּעֲתֵיהּ דְרַבִּי יְהוּדָה אַתְרָא הוּא דִּשְׁמֵיה מַמְרֵא, וְעַל דַעֲתֵיהּ דְרַבִּי נְחֶמְיָה גַּבְרָא הוּא דִּשְׁמֵיהּ מַמְרֵא. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ מַמְרֵא, שֶׁהִמְרָה פָּנִים בְּאַבְרָהָם בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמּוֹל, הָלַךְ וְנִמְלַךְ בִּשְׁלוֹשָׁה אוֹהֲבָיו. אָמַר לֵיהּ עָנֵר, כְּבָר בֶּן מֵאָה שָׁנָה אַתְּ, וְאַתְּ הוֹלֵךְ וּמִצְטָעֵר עַצְמְךָ. אָמַר לוֹ אֶשְׁכֹּל, מַה אַתְּ הוֹלֵךְ וּמְסָרֵס [נ״א וּמְסַיֵים עַצְמְךָ בֵּין שׂוֹנְאֶיךָ]. אָמַר לוֹ מַמְרֵא, וְלֹא עָמַד לְךָ אֱלֹהֶיךָ בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ, בְּרַעֲבוֹן, וּבַמְּלָכִים, וְהַדָּבָר הַזֶּה שֶׁהוּא אוֹמֵר לְךָ לִמּוֹל אֵין אַתְּ שׁוֹמֵעַ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה נָתַתָּ לוֹ עֵצָה, חַיֶּיךָ, אֵינִי נִגְלָה עָלָיו לֹא בְּפְּלָטִין שֶׁל עָנֵר, וְלֹא בְּפְּלָטִין שֶׁל אֶשְׁכֹּל, אֶלָּא בְּפְּלָטִין שֶׁלְּךָ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, (בראשית י״ח:א׳) ״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא״.
ת׳ם ג׳א אלפלית ואכ׳בר לאברם אלעבראני והו מקים פי מרג׳ ממרא אלאמרי אכ׳י אשכל וענר והם ד׳וו עהד אברם.
אחר כך בא הפליט והגיד לאברם העברי והוא שוכן בכיכר ממרא האמורי אחי אשכול וענר והם בעלי ברית אברם.
הפליטאזה עוג, שפלט מן המלחמה, וזהו: הנשאר מיתר הרפאים (דברים ג׳:י״א) – נשאר שלא הרגוהו אמרפל וחביריו כשהכו הרפאים בעשתרות קרנים,⁠ב תנחומא (תנחומא חקת כ״ה).
ובראשית רבא (בראשית רבה מ״ב:ח׳):⁠1 זה עוג שפלט מדור המבול, וזהו: מיתר הרפאים (דברים ג׳:י״א), הנפילים היו בארץ וגומ׳ (בראשית ו׳:ד׳). ומתכוין שייהרגג אברהם וישא את שרה.
העברי – שבא מעבר הנהר.
בעלי ברית – כרתו ברית עמו.⁠ד
1. ציטוט רש״י קרוב יותר לבבלי נדה ס״א.
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, ברלין 514, פריס 156. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד אופ׳ 34, ויימר 651, פריס 155, פריס 157 הוקדמו כאן המלים: ״מדרשו לפי פשוטו״, בכ״י פרמא 3204, וינה 23: ״מדרש לפי פשוטו״, ובכ״י מינכן 5: ״מדרש אגדה״. בכ״י לונדון 26917 מופיע (וחסר ״זה עוג״): ״לפי פשוטו: מי שפלט״, ובכ״י ס״פ 118: ״לפי פשוטו: אחר שפלט״.
ב. מ״וזהו הנשאר... בעשתרות קרנים״ מצויין כתוספת בכ״י ויימר 651, והוא מופיע בשינויים בעדי נוסח שונים. התוספת חסרה בכ״י מינכן 5, ברלין 1221, אך היא מופיעה בכ״י פרמא 3204, פריס 156, פריס 157. בדפוס אלקבץ: ״וזהו שכתב רק עוג נשאר מיתר הרפאים, נשאר שלא הרגוהו אמרפל וחבריו כשהכו הרפאים בעשתרות קרנים״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1 נוסף: ״את״.
ד. בכ״י פריס 157 נוסף כאן: ״בעלי ברית אברם – שהשיאו לו עיצה על המילה כמו שמפרש במקום אחר״, ובדומה בדפוס ריגייו (״ד״א הם השיאוהו עצה על דבר המילה״). הביאור חסר בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ברלין 1221, ויימר 651, פרמא 3204, פריס 156 וכל כתבי היד האחרים שבדקנו.
ויבא הפליט AND THERE CAME THE ONE WHO ESCAPED – According to the real meaning this was Og who had escaped from the battle with the Rephaim (see Bereshit 5:5) and it is to this that the text refers "For only Og king of Bashan was left of the remnant of the Rephaim" (Devarim 3:11), and this is what is meant by נשאר "left", for Amraphel and his allies did not kill him when they smote the Rephaim in Ashteroth Karnaim. So is the statement in the Tanchuma 4:6:25 (Chukkat).
But according to the Midrash Bereshit Rabbah (Bereshit Rabbah 42:8) it refers to Og in allusion to him as the only one of the generation of the Flood who escaped that catastrophe, and this is what is meant "of the remnant of the Rephaim" (Devarim 3:11), for it is said. "The Nephilim (= Rephaim cf. Bereshit Rabbah 26) were in the earth etc.⁠" (Bereshit 6:4). His intention in telling Avraham that his nephew was captured was that Avraham should wage war against the kings and that he should be killed so that he, himself, might marry Sarah.
העברי THE HEBREW – the one who came from the other side (עבר) of the River (Euphrates) (Bereshit Rabbah 42:8).
בעלי ברית אברם CONFEDERATE WITH AVRAM (literally, owners of a covenant with Avram) – They had entered into a covenant with him. Other versions of Rashi have: another explanation is, they advised him to circumcise himself (to keep the [ברית] covenant), as is explained in another place (cf. Rashi on Bereshit 18:1).
ויבא הפליט – מן המלחמה.
ויגד לאברם העברי – וכי לא ידענו שאברהם עברי היה. מה ת״ל עברי. 1ר׳ יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד. ר׳ נחמיה אומר לפי שהיה מבני בניו של עבר.
2ד״א שהוא מעבר הנהר.
והוא שוכן באלני ממרא האמורי3ר׳ יהודה אומר שם המקום נקרא ממרא. ר׳ נחמיה אומר שם האיש נקרא ממרא. וסיעתא לדברי ר׳ נחמיה דכתיב ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם.
1. ר׳ יהודה כו׳ ור׳ נחמיה. ב״ר פמ״ב. ילקוט רמז ע״ג.
2. ד״א שהוא מעבר הנהר. הוא דעת רבנן שם. ומובא ברש״י עה״ת.
3. ר׳ יהודה אומר. ב״ר פמ״ב. וילקוט רמז ע״ג.
העברי – מעבר הנהר נכרי, והוא יושב באלוני וגו׳ ולא היה יכול לרדוף אם לא סייעוהו שכיניו בעלי בריתו בעלי הבטחתו לסייעו לכל צרכיו. (גיליון כ״י וינה 23 בשם ר׳ יוסף)⁠א
א. והשוו לנוסח הארוך יותר בפענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103 בשם פי׳ ה״ר יוסף קרא ובמקבילותיו שצוינו שם.
ויגד לאברם העברי – יש ליתן טעם אמאי קראו כאן עברי, וי״ל לפי שאמר ויבא הפליט ויגד לאברם כי נשבה אחיו (בראשית י״ד:י״ד), וא״ת מה מועיל ללוט ומה יכול לעזור והלא הוא עברי ואכסנאי. לכך נאמר: והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול כו׳ כלומר קשרוא לו קשר והלכו לסייעו.⁠ב (פענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103 בשם פי׳ ה״ר יוסף קרא)⁠ג
א. כך בכ״י מינכן 50. בכ״י אוקספורד אופ׳ 103: ״קשר״.
ב. כך בכ״י אוקספורד אופ׳ 103. בכ״י מינכן 50: ״וסייעוהו״.
ג. מופיע בשם ר״י קרא גם בכ״י מינכן 50 וטור הארוך בדפוסים ישנים. והשוו לנוסח הקצר יותר בגיליון כ״י וינה 23 בשם ר׳ יוסף. פירוש דומה מופיע בר״י בכור שור. בכ״י פריס 236 וכ״י מנטובה 32 של פירוש הטור מיוחס הפירוש לר׳ יוסף קמחי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

(יג) והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר – הוצרך לומר, לפי שכתוב לפנינו: ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם (בראשית י״ד:כ״ד).⁠1
1. שוחזר מליקוט אוקספורד-מינכן, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 305 ואילך.
ופירוש הפליט – שברח ונמלט מבני סדום, וכן: בא אלי הפליט מירושלם (יחזקאל ל״ג:כ״א). ויש דרך דרש (בבלי נדה ס״א.).
[AND THERE CAME ONE THAT HAD ESCAPED.] Palit (one that had escaped) refers to a Sodomite who escaped and saved himself. Palit in one that had escaped (palit) out of Jerusalem came unto me (Ezek. 33:21) is similar. There is a Midrashic interpretation concerning the escapee.⁠1
1. The Midrash identifies the escapee as Og, King of Bashan, the same individual who escaped the flood by hanging on to Noah's ark. Cf. Bereshit Rabbah 42:8.
והוא יושב – תחסר מלת: אז.
הפליט – מהמלחמה, כמו: בא אלי הפליט מירושלים (יחזקאל ל״ג:כ״א).
וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא
שכן – ידוע שמשמעותו של פעל זה היא לחנות: והוא שכן באלוני ממרא (בראשית י״ד:י״ג); ויהי בשכֹּן ישראל (בראשית ל״ה:כ״ב). זה ידוע ומפורסם. המשמעות של ״לשכון״ היא שמה ששוהה במקום כלשהו מתמיד באותו מקום, כי כאשר בעל-החיים מאריך לשהות במקום, בין אם זה מקום כללי בין אם מיוחד, אומרים עליו שהוא שוכן באותו מקום, גם כאשר הוא נע בו, בלי ספק. (רמב״ם מורה נבוכים א׳:כ״ה)
ויבא הפליט – שפלט מן החרב.
[ויגד לאברם העברי – כלומר, אף על פי שהוא מעבר הנהר והוא גר, הוא יושב באלוני ממרא. הג״ה.]⁠א
וממרא אשכול וענר הם בעלי ברית אברם ומסייע⁠{י}⁠ו. לפיכך מונה אותם בכאן, שהם סייעו אותו על המלחמה, כמו שכתוב: האנשים אשר הלכו אתי ענר אשכול וממרא וגו׳ (בראשית י״ד:כ״ד).
א. תוכן ההגהה מקביל לביאור ר״י קרא.
ויבא הפליט – THE FUGITIVE CAME – Who escaped from the sword.
[ויגד לאברם העברי – AND HE TOLD AVRAM THE IVRI – That is to say, even though he was from the other side of the river and he was a sojourner, HE dwelled IN ELONEI MAMRE. {A glossed annotation.}]
and MAMRE, ESHKOL, and ANER WERE ALLIES OF AVRAM and helped him. Therefore they are listed here, for they helped him with the war, as it is written (Bereshit 14:24): "The men who went with me, Aner, Eshkol, and Mamre etc.⁠"
וי״ל והוא שוכן – לא קאי אאברם אל׳ אפליט. פי׳ הפליט שוכן באלוני ממרא, וכן נראה דמה לנו להזכיר אחי אשכל ואחי ענר, אלא כלומר׳ אל תתמ׳ על הטובה שעשה הפליט לאברם להגיד כי נשבה אחיו שלפי שהיה דר במקום בעלי ברית אברם עשה. (כ״י אוקספורד 271/8)
ויבא הפליט – אחר שנמלט מהשבי בא והגיד לאברם על בן אחיו שנשבה.
העברי – מבני בני עבר, וכלם התיחשו אליו, אבל אברהם וזרעו התיחדו ביחש הזה כי להם נשאר לשון עבר, והאחרים מבניו ובני בניו אחזו בידם לשון ארמי ונקראו ארמים כמו לבן הארמי (בראשית כ״ה:כ׳) וזולתו, וזרע אברהם אשר ליעקב נקראו עברים.
והוא שוכן – כלומר היה שוכן עם אלה האחים והיו בעלי בריתו ועזרוהו, והוא היה יושב בארץ אחד מן האחים והוא ממרא.
ויבא הפליט, after that individual had escaped from captivity he came and told Avram that his nephew had been taken captive, also.
העברי, a member of the tribe of Ever, he and all his descendants proudly regarded Ever as their ancestor. They were the only people who still spoke Hebrew, the original language of man. Subsequent descendants, other than the line which ran through Avraham and the Israelites, changed their language to Aramaic, and were called Aramim, i.e. members of the people of Aram, in recognition of their specific language. Even Lavan, a third or fourth generation descendant of Ever, was already known as לבן הארמי, Lavan who spoke Aramaic. The tribe called עברים was Yaakov and his offspring.
והא שוכן באלוני ממרא, this escaped captive lived with the brothers who were allies of Avram and had helped him. He lived on the lands of one of the brothers i.e. that of Mamre.
ויבא הפליט – פר״ש: זה עוג שפלט מדור המבול. מדרש אגדה: מה שהאריך ימים כל כך מימי נח עד משה, שמשה רבינו הרגו, אלא לפי שהיה מתכוין שיהרג אברהם והוא ישא את שרה, אמר לו הקב״ה: חייך שכר פסיעותיך אתה נוטל, שאתה מאריך ימים בעולם. אבל על שחשבת להרג את הצדיק, חייך שאתה רואה אלף אלפים וריבי רבבות מבניו, ואין סופו של אותו האיש ליפול אלא בידם, שנאמר: ויאמר {י״י} אל משה אל תירא אותוא וגומ׳ (במדבר כ״א:ל״ד). בראשית רבה (בראשית רבה מ״ב:ח׳).
חז״ק: היאך פלט עוג למאן דאמר בני ארץ ישראל מתו מהבלא בשעת המבול. ובפרקי דר׳ אליעזר (פרקי דר׳ אליעזר כ״ז): זה מיכאל, שבשעה שהפיל הקב״ה את סמאל וכת שלו ממקום קדושתו, תפש בכנפי מיכאל להפילו עמו, ופלטו הקב״ה, ולכך נקרא שמו פליט, ועליו אמר יחזקאל: בא אלי הפליט (יחזקאל ל״ג:כ״א).⁠1
ופשוטו: איש אחד שנפלט מן המלחמה, והמקרא קצר, כמו: ויאמר ליוסף (בראשית מ״ח:א׳), ויגד ליעקב (בראשית מ״ח:ב׳), ועוד הרבה.⁠2
והוא שוכן באלני ממרא – כדכתיב לעיל: וישב באלוני ממרא אשר בחברון (בראשית י״ג:י״ח).⁠3
דבר אחר: והוא – הפליט שוכן באילוני ממרא – לפיכך בא לו אל אברםב להגיד לו.⁠4
והם בעלי ברית אברם – לכך הלכו אתו, כדכתיב: וחלק האנשים אשר הלכו אתי ענר אשכל וממרא (בראשית י״ד:כ״ד).
1. שאוב מספר הג״ן.
2. בדומה ברשב״ם בראשית מ״ח:א׳, חזקוני במדבר י״א:ל״ד, י״ז:ג׳.
3. כך לפי השיטה שמלחמת המלכים הייתה ללאחר עליית אברם לארץ ישראל, כפשטות הכתובים. והשוו לביאור הבא בחזקוני.
4. כן בספר הג״ן בראשית י״ב:ד׳ בשם ״ושמעתי אומרים״, והוא לפי השיטה שמלחמת המלכים הייתה לפני עליית אברם לארץ ישראל.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״אותו״.
ב. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״אברהם״.
ויבא הפליט, "the one who had escaped Kedorleomer's army arrived;⁠" according to Rashi'scommentary this was the man who later on became Og, King of Bashan who had made a name for himself by having survived the deluge, hence the prefix ה before the word: פליט, escapee. He lived so long that eventually Moses killed him (Numbers 21,35) He was not interested in saving Avram, but intended to marry Sarah after Avram would have been killed in war. God retaliated by paying him back in kind. He granted him long life for warning Avram on the one hand, but He foiled his design, Avram becoming victorious, and Sarah predeceasing Avram. He was chagrined to live long enough to see millions of Avram's descendants, before himself being killed by one of them. [None of these midrashim account for the Torah's failure to report his having survived the deluge. Ed.] Granted, if this was a fact, Moses had reason to fear him and that is why God told him not to be afraid of him. (Numbers 21,34). The Talmud Zevachim, 113, raises the question of how Og managed to escape the deluge and suggests that though the waters were boiling hot, in the immediate vicinity of the ark they were cool miraculously so,so as not to destroy the ark and its inhabitants. Og took advantage of this and survived. [This means that he went without food and water for 365 days. Ed.] The expression: הפליט occurs also in Ezekiel 33,21, where it refers to someone who had escaped and survived the battle of Jerusalem who reported the fall of the city and the Temple to the prophet. The verse which omits identifying who this escapee was is not so unusual that we need to look for far fetched explanations. Our author cites similar "abbreviated" constructions in Genesis 48,1; Genesis 48,2; he claims that there are numerous others.
והוא שוכן באלוני ממרא, "and he lived at the time in Elon Mamre.⁠" The tree so called stood in the town of Chevron, as we know from Genesis 13,18. An alternate exegesis: the words: "and he lived in Elon Mamre which is in Chevron,⁠" refer to the home of the person described as הפליט, "the escapee.⁠" This would explain why he came to tell Avram whose home was also in Elon Mamre all about what he had escaped from.
והם בעלי ברית אברם, "and they (Oner, Eshkol, and Mamre) being allies of Avram went with him [in this mission impossible, 318 against four armies! Ed.] Compare verse 24.
ויבא הפליט – פר״ש (???) וכן במסכת נידה (סא.) שסיחון ועוג אחי הוו. ותימ׳ לפר״ש (כאן ד״ה הפליט) שעוג היה על התיבה שנ׳ הפליט. הנפלט מן המבול. ואם סיחון אחיו היה היכן הוה. וי״ל שעוג היה בן אשתו של נח. ולאחר המבול כשמת נח נולד סיחון מאיש אחר. מצאתי.
ויבא הפליט – בפרקים דר׳ אליעזר (כז) אומ׳ שזה מיכאל. שבשעה שחטאו שמחזי ועזאל ונפלו מן השמים אחזו בכנפיו של מיכאל ורצו להפילו עמהם לארץ ונמלט (ונמלט) מידם. לכך נקרא הפליט. וכן הוא אומ׳ (וי)⁠בא [אלי] הפליט מירושלם לאמר הוכתה העיר (יחזקאל לג:כא). גן.
ויגד לאברם העברי – פירש ה״ר יוסף קרא יש ליתן טעם אמאי קראו כאן עברי. וי״ל לפי שאמ׳ ויבא הפליט ויגד לאברם כי נשבה אחיו (ע״פ כאן יד:יג-יד). וא״ת מה יועיל לו ללוט ומה יכול לעזור לו. והלא הוא עברי ואכסנאי. לכך נאמ׳ והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול כו׳. כלומ׳ קשר לו קשר והלכו לסייעו.
ויבא הפליט – בפר״א אמרו שזהו מיכאל שנמלט מלפול לארץ עם שמחזאל ועזיאל ע״ש, וכה״א אח״כ ויבא אלי הפליט מירושלים ואמר הוכתה העיר, ג״ן.
לאברם העברי והוא שוכן וגו׳ – כינה אותו כאן עברי וסמוך לזה והוא וגו׳ והם בעלי ברית אברם, לומר שלא תתמה מה כוון הפליט בהגידו לאברם דמה יועיל הוא ללוט בהיותו עברי ואכסנאי, אלא כי הוא שוכן וגו׳ והם בעלי ברית אברם וקשרו עמו לסייע לו.
ויבא הפליט – זה עוג שפלט מהמבול, ואברהם העלה שמו על שם שכשבא לפניו היתה שרה מתעסקת בעוגות, וע״כ נתירא משה שלא יעמוד זכות זה לעוג בנו שהיה מלך הבשן, וכ״ש אם היה זה עוג ממש, כדעת רז״ל שהיה כל כך גדול, והאריך ימים עד זמנו של משה.
ובמדרש פרקי ר״א ויבא הפליט זה מיכאל, והוא הפליט שנאמר ביחזקאל, שכתוב בו (יחזקאל ל״ג:כ״א) בא אלי הפליט מירושלים.
והוא שוכן באלוני ממרא האמורי – ידוע כי שלשת רעי אברהם ענר אשכול וממרא היו אמוריים, אבל לא מצינו בכתוב שיזכיר באחד מהם לשון אמורי כי אם בממרא לבדו, וגם לא מצינו שיהיה נזכר במקום אחר זולתי בכאן. והענין מפני שהזכיר ברית, וכדי שלא תבין כשתאמר והם בעלי ברית אברם ששלשתן נתנו לאברהם עצת המילה, כי לא נתן לו העצה כי אם ממרא לבדו, שכך הזכירו ז״ל, וע״כ הזכיר האמורי מלשון אמירה, שהוא אמר לו ומה אם הקב״ה מבקש את נפשך לא היית מוסרה לו, אבר אחד על אחת כמה וכמה, ועוד מי הצילך מן המלכים ומן הרעב, ומי הצילך מאור כשדים כ״ש שיציל אותך עכשיו, וזהו לשון ממר״א נוטריקון מ״לכים מ״ילה ר״עבון א״ש. ומצינו לשון אמירה במצות מילה (תהלים קי״ט:קס״ב) שש אנכי על אמרתך.
ויבא הפליט, "The fugitive came, etc.⁠" According to the view of Bar Kapparah quoted by Rabbi Shimon ben Lakish in Bereshit Rabbah 42,8 the term "the fugitive,⁠" refers to Og who had survived the deluge. The reason he was called עוג was because when he arrived at Avram's house to tell him that Lot had been captured, Avram was occupied with the halachot concerning עוגות, cakes. Og did not have any creditable motives in telling Avram about this. He hoped that Avram would go to war to rescue Lot and when he would fall in battle, he, Og, would marry Sarai, Avram's widow. God assured Og that he would be rewarded for having troubled himself to inform Avram of Lot's capture by enjoying inordinately long life, but that he would also have to watch millions of Avram's descendants because he had meant to cause Avram's death. The reason that Moses was afraid of Og (Tanchuma Chukat, 25) was that he was concerned that he would still be protected by God's promise of long life.
According to Pirke d'Rabbi Eliezer chapter 27 "the fugitive" was none other than the angel Michael; he is also referred to as "a fugitive" in Ezekiel 33,21 בא אלי הפליט מירושלים "the fugitive came to me saying the city has been smitten.⁠"
והוא שוכן באלוני ממרא האמורי, "and he dwelled at Eloney Mamre of the Emorite.⁠" It is well known that the three good friends of Avraham were Aner, Eshkol, and Mamre. All three were Emorites. We do not find however that the description "Emorite" is ever applied to either Aner or Eshkol. We do not find that even Mamre is referred to as an Emorite except here. We do not find that he is mentioned anywhere else in the Torah. [in chapter 23 Mamre is mentioned as a place name only. Ed.] The reason he is mentioned here is because the Torah refers to the ברית. The Torah is concerned that we should not think that all three of Avram's friends urged him to circumcise himself but only Mamre. Our sages say in Bereshit Rabbah 42,8 that when the commandment to circumcise himself was issued, Avram went to consult with his friends and both Aner and Eshkol advised against, whereas Mamre advised strongly in favour, asking how he could possibly refuse seeing that God had saved his life so many times? He argued that seeing Avram was ready to give his life for God at any time if requested to do so, how could he even consider refusing to offer a single one of his organs at God's command? In recognition of Mamre's advice God told Avram that He would reveal Himself only in Mamre's proximity not in the palaces of either Aner or Eshkol. The name ממרא is also viewed as an acrostic for the words מלכים, מילה, רעבון, אש that God had saved Avram from the kings, that he had received the advice to go through with the circumcision, that God had saved him from the famine in the land of Canaan, and from the fire in Nimrod's furnace. We also find that the word אמירה is used in connection with the commandment of circumcision, i.e. שש אנכי על אמרתיך, "I rejoice with your utterances" (Psalms 119,162).
ויבא הפליט – זה מיכאל ולמה נקרא שמו פליט שכשהפיל הקב״ה סמא״ל וכת שלו אחז בכנפיו להפילו עמו ופלטו הקב״ה מידו ועליו אמר יחזקאל בא אלי הפליט מירושלים.
ויבא הפליט, "the one who had escaped (from the armies that captured Sodom and its satellites) came,⁠" (and reported on the battle to Avraham) It was the angel Michael who told Avraham. If so, why is he referred to as if a human being who had escaped from Sodom?⁠1 As to the reason why he is called by the strange name פליט, "refugee, escapee,⁠" according to a tradition, when G–d dispatched Samael and his forces to earth from heaven, Samael being another name for the perennial Satan, the latter tried to force Michael to go down to earth with him, and G–d at the last moment took hold of his wing in order to keep him in the celestial spheres. Ever since then, the angel Michael has acquired the nickname פליט, "escapee.⁠" Concerning this escapee, the prophet Ezekiel in Ezekiel 33,21, says: בא אלי הפליט מירושלים לאמור הכתה העיר, "the angel Michael came to me to inform me that Jerusalem had been conquered by the Babylonians.⁠" The prophet then is assigned a task by G–d.
1. [According to a comment in a book by Rabbi Reuven Margolies, called Malachey elyon, in which the names and functions of all the angels about whom we have some information are listed (131), Michael is an alternate name for Mattatron, often cited in kabalistic literature, as G–d's "general manager" in matters relating to earth,⁠" with especial concern for the Jewish people and their well wishers. Ed.]
ויגד לאברם העברי – פי׳ ר׳ יוסף קרא לכך הזכיר כאן העברי לפי שאמר ויבא הפליט ויגד לאברם וכי תימא מה יועיל ללוט ומה יעזור לו והלא עברי היה שבא מעבר הנהר ונתיישב כאן ואין לו עוזרים לכך אמר והוא יושב באלוני ממרא וגו׳:
ויגד לאברם העברי, "he told the Hebrew Avraham.⁠" Rabbi Joseph Karo explains this as meaning that the reason that Avraham is here described as the עברי, is to counter the answer what good it would do Lot that someone told Avraham of his plight, seeing there were only two Hebrews in the whole land, he and Avraham? By adding that this Hebrew had powerful allies in Oner, Eshkol and Mamre, the situation was not quite as hopeless. Mamre was a well known and powerful personage.
ויבא הפליט – בפדר״א בשעה שהפיל הקדוש ברוך הוא לסמאל ממקומו אחז בכנפות מיכאל להפילו עמו ופלטו הקדוש ברוך הוא מידו, וכן ביחזקאל בא אלי הפליט מירושלים לאמר הוכתה העיר.
ויבא הפליט – [פר״ש] לכוונה [רעה] נתכון שיהרג אברהם ויקח לשרה אשתו. ובפרש׳ זאת חוקת התורה (במדבר כ״א ל״ד) פי׳ שהיה משה מתיירא שמא יעמוד לו זכותו של אברהם, דכתיב ויבא הפליט והוא עוג. וקשה כיון שכוונתו לרעה מה זכות הוא לו עש שהיה מתירא. וי״ל מ״מ טובה בא על ידו.
ויגד לאברם העברי – צריך ליתן טעם אמאי קראו כאן עברי, וי״ל לפי שנ׳ כי נשבה אחיו. ואת״ל מה יועיל ללוט ומה יכול לעזור לו והלא הוא עברי ואכסנאי לכך נאמר והוא שוכן באלוני ממרא.
לאברם העברי – תארו בזה התואר כי מצד זה נתעורר לשוב, ואילו היה כנעני לא עשה כן.⁠1
אחי אשכל ואחי ענר – מבואר בזה שתוף ׳אח׳ ו׳אחות׳ וכו׳. אלו התארים – אם קרוב אם רחוק, וכל אחד מאלה מתחלף בפחות ויתר,⁠2 וכתוב בכאן על לוט – ״אחיו״ (יד), וקודם זה – ״בן אחיו״ (בראשית י״ב:ה׳), והכל נכון.⁠3
1. התואר ׳עברי׳ מקדים לרמוז למידותיו החיוביות של אברם, כאקספוזיציה לכך שהלך אחר כך לסדום (טז-יז) כדי להשיב את השלל, ואילו היה כניעני לא היה נוהג כן.
2. ׳אח׳ ו׳אחות׳ הן מילים רבות-משמעות, ומשתמשים בהן בין במשמעות אח ביולוגי ממש (׳קרוב׳) ובין במשמעות של קשר רחוקה יותר. השווה לעיל על י״ב, יז.
3. אין התורה מקפידה, אלא פעם מתארת את הקרבה המדוייקת, תוך שימוש במשמעות ה׳קרובה׳ של ׳אח׳, ופעם משתמשת במשמעות ה׳רחוקה׳ ומכנה את לוט ׳אחיו׳.
הפליט – הוא הנמלט מהמלחמה.
והנה בא הנמלט מהמלחמה והגיד הענין לאברם העברי, והוא שוכן באלוני ממרא — והוא איש שהיה מזרע האמורי, והוא אחי אשכול ואחי ענר, והם היו בעלי ברית אברם, רוצה לומר שכבר נקשרו בקשר האהבה החזקה, שיהיו לעֵזֶר קצתם לקצת בעת הצורך, ולזה התעוררו אלו השלושה אחים לצאת עם אברם למלחמה, וזה ממה שיורה על חוזק אהבתם אותו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

לפי פשוטו זה עוג שפלט מהמלחמה. לא שפלט מדור המבול דמוישאר אך נח ואשר אתו בתיבה משמע לא זולתם.
ומדרש בראשית רבה זה עוג מלך הבשן שפלט מדור המבול. ופירוש וישאר אך נח שהיה גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות כו׳ כדכתב רש״י בשם מדרש אגדה ופי׳ ואשר אתו בתיבה מטורח הבהמות ואשר אתו בתיבה וכמוהו ותשב תמר ושוממה שפירושו עצובה ושוממה:
מתכוין שיהרג אברהם וישא את שרה. ב״ר זהו לפי מדרש הפליט שנפלט מדור המבול דאם לא כן מה לו לבא מעשתרות קרנים שהוא מקומו עד אלוני ממרא שהיא בחברון להגיד לו שביית אחיו אבל לפי פשוטו שפלט מהמלחמה י״ל מפני שהיה מכת המוכים מאנשי המלחמה בא להגיד לאברהם את שביית אחיו כדי שירדוף אחריהם ויקח נקמתו מלוחמיו:
שבא מעבר הנהר. בבראשית רבה כרבנן כי פירוש לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם כל הבאים מעבר הנהר ולא כר׳ נחמיה דאמר שהיה מבני בניו של עבר:
כרתו עמו ברית. לא שהשתדלו בברית מילתו שענר ואשכול מן המונעים היו ולא מן המשתדלים כדאיתא בבראשית רבה:
והנה הפליט מן המלחמה בא ויגד לאברהם העברי שהיה שוכן באלוני ממרא האמורי ואילון הוא מישור ממרא וממרא איש אמורי נכבד שהיה שכנו ואוהבו אחי אשכול וענר שכבר נקשרו עמו בקשר הברית גם כי הוא היה אמורי ואמרפל ושאר המלכים אשר אתו הכו את האמורי היושב בחצצון תמר ולכן היה לממרא שנאה עמה׳.
ויגד לאברם העברי – לא שידע הפליט שיהיה אברם קרוב ללוט, רק ידע שהיה מחזיק בדעות עבר כמוהו.
והוא שכן באלוני ממרא – לפיכך עלו עמו למלחמה ענר אשכל וממרא כאמרו ״ענר אשכל וממרא הם יקחו חלקם״ (פסוק כ״ד).
ויגד לאברם העברי, this refugee had no idea that Lot was related to Avram. He only knew that Lot’s religious beliefs were similar to those of Avram.
והוא שוכן באלוני ממרא, this is why Aner, Eshkol, and Mamre participated in the war with Avram, and why he insisted in verse 24 that they receive their share of the loot.
(יג-טז) כל אלה הפסוקים פשוטים, עד שהוגד לאברם כי נשבה אחיו, וישמע אברם כי נשבה אחיו, ר״ל ששָׂם ליבו בדבר והאמין למגיד, וכמו ׳וישמע אברם לקול שרי׳ (להלן טז ב), וגמר בדעתו להציל אחיו ולגמול חסד עמו, ולא היה מבקש רק זה, ולא לתפוס האחרים.
והתורה מעידה כמה מדינוּתו ותחבוליו, שרדפם עד דן, וחילק עַמו לכמה סביבות, והמתין בלילה כדי שלא יראו שהם מעטים, וקפצו עליהם פתאום מכמה צדדים, וכסבורים היו שהם אויביהם, ויראים פן רבים היו שהרי קפצו ובאו עליהם מצדדים רבים, עד שהתחילו לנוס, ויכם וירדפם וגו׳.
וכשראה שהציל לוט ורכושו, חזר לאחוריו וישב את כל הרכוש וגו׳:
[א] ויבוא הפליט
[1] נידה פרק תשיעי דף סא ע״א (נדה סא.)
לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה וכו׳. ד״הפליט״ בה״א משמע ידוע, ולא היה ידוע אלא עוג, דבמקום אחר כתיב (ראו דברים ג, יא) ״כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים״, כלומר שנשאר שלא הרגו אותו אמרפל וחביריו:
שפלט מדור המבול כו׳. כך דרשו רז״ל, והשתא נמי ״הפליט״ פירושו הידוע והמיוחד, ואין זה אלא עוג שפלט מדור המבול, כדכתיב (ראו דברים ג, יא) ״רק עוג נשאר מיתר הרפאים״, רצה לומר שנשאר מיתר הרפאים שהיו קודם דור המבול (לעיל ו, ד). ומה שדרשו ״הפליט״ זה עוג שנשאר מיתר הרפאים שנשאר מדור המבול, ולא דרשו שנשאר מיתר הרפאים שהרג אמרפל (פסוק ה), מפני ד״הפליט״ בה״א משמע שכבר פלט פעם אחר, שלא נקרא ״הפליט״ בה״א אלא אם כן כבר פלט, ולפיכך צריך לומר שפלט מדור המבול. והא דהוצרך לפרש ״רק עוג נשאר מיתר הרפאים״ שנשאר מדור המבול, ולא כפשוטו שנשאר מיתר הרפאים שהכה אמרפל וחביריו, דזה אינו, שהרי לפי זה אין ״הפליט״ משמע כלל שלא נשאר רק זה שבא לבשר את אברהם, שהרי ״הפליט״ פירושו שפלט מדור המבול, ולפיכך צריך לפרש ״מיתר הרפאים״ שהיו קודם המבול:
ואולי אם יתמה האדם שיהיה הרשע כל כך חי, שהרי המבול היה בשנת אלף ותרנ״ו שנה לבריאת עולם (רש״י לעיל יא, א), ומלחמות עוג היה קרוב לשני אלפים וחמש מאות, קושיא זאת קושיא של כלום, שכבר היו תמהים גם כן על חילוק הדורות שהיו קודם המבול – ואחר המבול, ואשר הם בזמן הזה, כי זה המחלוקת אשר יש לי עם אותם האנשים, כי הם יביטו אל הטבע בלבד, מעיינים במורכב, וכל מה אשר יגזורו על המורכב יגזרו על נשואו – והוא הצורה והנפש, שהצורה נתלה בנושא, וכאשר נגזר על המורכב מיתה והפסד – יגזרו על הצורה גם כן. ואני אומר ההפך, כי כל אשר נגזר על נשואו – והוא הנפש לפי עניינו – נגזר על החומר שהוא טפל אצלו, ולפי ענין הצורה בערך זה ויחוס זה מתחבר חומר אליו בטבע, שאם הצורה ראויה מצד עצמה להמשך המציאות יתחבר לה דומה, הוא החומר שראוי לזה גם כן. כלל הדבר – כפי אשר ראוי לצורה יש לה חבור חומר:
ומפני שיש חילוק והבדל בין הדורות כמו שהתבאר, [פירוש העולם יש לו התחלה ויש לו סוף, בכל הדברים אין התחלה וסוף שוים, וזהו שגורם שנוי בנמצאים, לפי קרבתם אל התחלה ואל הסוף, וזהו הראיה הגדולה שיש על חידוש העולם מה שהעינים רואות, כמו שיתבאר במקומו בעזהשי״ת. מסגולת ההתחלה שהוא יותר ראוי למציאות מדבר שהוא קרוב אל הסוף, שהרי ההתחלה נמצא ראשון, וההתחלה תנאי במציאות הסוף, שלא ימצא הסוף אלא אם קודם נמצא ההתחלה, ואין להתחלה שום תנאי, ודבר שנמצא בלי תנאי מציאותו יותר מדבר שיש למציאותו תנאי. ודבר זה בעולם אחד ויש בו התחלה וסוף, אבל לעתיד בריאה חדשה יברא, והתחלה חדשה תהיה בעולם. ומפני שינוי הראש והסוף יש שינוי לכלל צורת העולם, ומזה הגיע שינוי לצורת הנמצאים בעולם בהתחלה ובסוף, כמו שהתבאר.] [ו] נתחבר אל כל אחד ואחד חומר לפי עניינו הראוי לו; והדברים הקרובים אל הבריאה קרובים אל המציאות יותר, שהרי הם קודמים בבריאה, ודבר זה שהם נבראו קודם מורה שהם קרובים אל המציאות, וקדימת מציאתן – נמשך אחריו צורתו, והבדל שלהן – מצד צורתן, ולפיכך קדימת בריאתן נמשך אחריו הצורה, וזה שגורם אריכות מציאתן גם כן, והכל ימשך אחר הצורה. ואל תאמר חלילה כי המשך מציאתן יורה על עילוי צורתן, כי דבר זה אינו כך, כי עלוי הצורה ומעלתה בפני עצמה, וקדימת המציאות בפני עצמה:
ואל יקשה לך שאם כן היה ראוי שיהיה דבר זה נמשך ויהיה תמיד כך פוחת והולך חיי האדם, קושיא זאת היא קושיא של כלום, שאין עוד השתנות והבדל בצורה, כי דבר זה היה נוהג עד זמן דוד, ולא שייך יותר מזה קדימה, כי נקרא ׳קדימה׳ דבר שהוא מוקדם, ודבר זה אין קדימה אחר שעבר זמן חצי ימי עולם, כי מזמן הבריאה עד דוד פחות מג׳ אלפים שנה, וכל זה ׳קדימה׳ נקרא, וכאשר היה כאן קדימה – לפי זה היה להם חיות ארוך והמשך לזמן, כי מה שהקדים מציאתן מורה על התיחסות שיש להם לעולם הזה ביותר:
ולפיכך הנולדים קודם המבול היה חייהם ארוכים הרבה ביותר, כי היה להם קדימה לגמרי, שאחר המבול היה עולם חדש, ואותן שהיו קודם המבול היו קודמים, שהיו בעולם שעבר, ולפיכך היה חייהם ארוכים הרבה מאוד, ודבר זה מבואר. ולפיכך אין ראיה מדורות האלו, כי היו מחולקים לגמרי, ואפילו אם היה חי כל כך עוג אין תמיה:
ואם לבך עוד מפקפק, אף על גב שאין פקפוק, הלא קושיא זאת לאו כלום הוא, שאין אתה צריך לומר שהוא בעצמו פלט מדור המבול, אלא אם האב הראשון פליט מדור המבול – שפיר הוא דנקרא ״פליט״. ואף על גב שתמצא בפרק פרת חטאת (זבחים קיג ע״ב) כי עוג הוא שפלט מן דור המבול, אין זה קושיא, דהא מצאנו שנקרא האב ובנו ובן בנו וכן כולם בשם אחד, ובפרט כאשר הם נבדלים בעניין מה מן הכלל, ויש בהם דבר מיוחד שנתיחד כמו שהיה בעוג, שיקרא האב ובנו ובן בנו בשם אחד, כי בא השם על אותו דבר שנתיחדו בו ואותו דבר גורם שנחשבו כאיש אחד, שהרי הם מיוחדים בדבר מה. ודבר זה מבואר מאוד, כמו שיקרא כל מין אדם בשם אחד בעבור שנתיחדו בעניין אחד. ואם כן קושיא זאת של כלום:
ואם יקשה לך דהא כתיב (לעיל ז, כג) ״וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה״ (קושית הרא״ם), אמרו בזבחים פרק פרת חטאת (זבחים קיג ע״ב) דאף עוג היה בתיבה, כדאיתא התם. ואף על גב דלא כתב זה בפירוש בתורה, לא חשיב בתורה בפירוש אלא אותן שנשאר להם זרע עד סוף כל הדורות, אבל עוג הוא וזרעו נאבדו (במדבר כא, לה), ולא היה להם קיום. ואם תאמר למה פלטו לעוג מן המבול, דאין לומר שהיה ראוי להנצל בשביל צדקותיו, דהא רשע גמור היה, ועוד דבפרשת וירא (להלן יח, לב) פירש רש״י שלא היה אברהם מתפלל על פחות מי׳ – ועל ידי צירוף, משום שאמר נח ואשתו ובניו ונשיהם הרי שמנה, ועל ידי צירוף הרי ט׳ לא הצילו את דורם, אם כן קשיא הרי ט׳ היו עם עוג, והשם יתברך מצטרף עליהם, ואין לומר בשביל שלא הגיע לעונשים, דאם כן בני דורם ינצלו כל אשר הם פחות מבן ק׳, אלא על כרחך כל אותם שלא הגיעו לק׳ מתו במבול בשביל אבותם, דבעון אבות בנים מתים (ראה שבת לב ע״ב), וגבי נח שהיה צדיק אמרו (ב״ר כו, ב) שבניו נצולו בשביל שלא הגיעו לעונשין, ואפשר לומר כי השאירו השם כדי שיבא משה ויהרג אותו (ברכות נד ע״ב), ויראה בזה חסדי הקב״ה עם הצדיקים ואשר עשה להם, ולפיכך אמר דוד ״לסיחון האמורי ולעוג מלך הבשן״, ואלו שניהם אחים היו (נדה סא.), ופלטן מן המבול להראות בהם חסדי הקב״ה:
אמנם לי נראה כי פלטו מן המבול שהיו מבני שמחזי, כדאיתא בפרק פרת חטאת, והיה בו ענין אלקית ביותר, אין ראוי מצד עצמו למות על ידי המים כי אם על ידי משה איש האלקים (דברים לג, א), שהיה גובר עליו בצד מעלתו האלקית, כי המים הם פחותי המדריגה, ואין ראוים מצד עצמם לאבד בהם כח עוג, והדבר הזה הוא ענין מופלג בחכמה מאוד, ואין להאריך במקום הזה:
מתכון היה כו׳. פירוש אילו לא היה בא רק לספר חדשות – הוי ליה למכתב ׳ויבא הפליט ויגד כי נשבה לוט׳, ומדכתיב ״ויגד לאברהם״ דוקא – שמע מינה שהיה חפץ שילך אברהם למלחמה ויהרג, ומרשעתו הכתוב מדבר. ואין לומר שבא אל אברהם כדי שיהיה מציל את בן אחיו, ואם כן היה הכתוב מדבר בזכותו של פליט, אם כן למה אשמועינן זה, בשלמא אם ברשעתו הכתוב מדבר – בא לומר כי נטל עונשו בסוף, שהרגו משה (ברכות נד ע״ב), והיה משה ירא שמא יעמוד לו זכותו של אברהם (נדה סא.), ואמר לו הקב״ה ״אל תירא״ (במדבר כא, לד), ולמה לא יעמוד – אלא שכיון לרעה. ולא יקשה מה שפירש רש״י לקמן (שם) שאמר הקב״ה למשה ״אל תירא״ מפני שהיה משה מתיירא שיעמוד לו זכותו של אברהם, והרי לא בא רק שיהרג אברהם, ואיך יעמוד לו זכותו, אלא מפני כי משה רבנו עליו השלום היה מסופק, כי חשב משה שבא בשביל להציל את לוט ובשביל זה יעמוד לו זכותו של אברהם, ואמר הקב״ה ״אל תירא״, כי בא להרוג, וכן יש במדרש (ב״ר מב, ח):
שהיה בא מעבר הנהר. לא שהוא מבני עבר כדאמר ר׳ נחמיא (ב״ר מב, ח), דאם כן למה מייחס אותו אל עבר ולא אל שם, ועוד דרבנן פליגי עליה דר׳ נחמיא:
שכרתו עמו ברית. לא שיש להם עמו ברית ושלום, דאין ברית אלא אם כרת עמו ברית, ומעצמו אין ברית, לפי שהברית הוא כמו שבועה, ולא יתכן שבועה מעצמו, אלא על ידי מעשה – שכרתו עמו ברית:
זה עוג שפלט מן המלחמה. לא שפלט מדור המבול דהא כתיב (לעיל ז׳:כ״ג) וישאר אך נח ואשר אתו בתבה:
שנאמר הנפילים היו בארץ. רוצה לומר דרפאים היינו ענקים ונפילים הם ג״כ ענקים שהיו בדור המבול והוא נשאר מאותן ענקים שבדור המבול ופי׳ וישאר אך נח שהיה גונח כדפירש רש״י ואשר אתו מטורח הבהמות ואשר אתו בתיבה:
שיהרג אברם וישא את שרה. רוצה לפרש לפי המדרש מה טעם היה לעוג שבא לאברהם ואמר לו שנשבה לוט בשלמא לפי פירוש ראשון שפלט מהמלחמה בא והגיד לאברהם בשביל שיעשה נקמה באמרפל וחביריו שהרגו אבותיו אלא לפי המדרש למה אמר לו אלא צריך לומר מתכוין וכו׳:
This refers to Og who escaped from the war. But not that he survived the Flood. For it is written (7:23), "Only Noach and those with him in the ark survived.⁠"
As is written, "The נפילים were upon the land.⁠" Rashi is saying that רפאים means giants, and the נפילים also were giants who lived in the generation of the Flood. Og was a remnant of the giants who lived in the generation of the Flood. [According to this explanation,] אך נח [previously translated as "only Noach"] means as Rashi explained on 7:23: "He was coughing and spitting blood...⁠" And ואשר אתו (those with him) means: "... from the toil and burden of the animals that were with him in the ark.⁠"
That Avram be killed so he might marry Sarah. Rashi is explaining according to the latter Midrash why Og came to tell Avraham about Lot. According to the first explanation, that Og escaped the war, it is understandable. He told Avram in order to take revenge on Amraphel and the others who had killed his family. But according to the latter Midrash, why did he tell him? Perforce, "It was his intention that Avram be killed...⁠"
ויבא הפליט – שפלט מן השביה ששבו כדרלעומר וחבריו. וכבר היו מרחק רב ממקום המלחמה טרם נודע לאברהם דבר, על כן הוצרך לרדוף אחריהם עד דן טרם השיגם. ואילו היה שריד מחרב מלחמה ובא מיד לאברהם היושב באלוני ממרא וחברון בכמו ד׳ פרסאות מִיָּם המלח, היה משיגם מיד.
ויגד לאברם העברי – כל ״הגדה״ ביאורה פרטי הדברים, כי זה האיש ספר לאברהם כל מה שקרה בין המלכים האלה, ושנסו מלכי הככר מפניהם ונמלטו על נפשם, ושלקחו את כל רכוש סדום ועמורה. וששבו שנית ולקחו עמהם איש ״עברי״ ואת רכושו בעבור שהוא ״עברי״ שישב בארצות המלכים האלה, והלך לגור בארצות אויביהם. ועל כן בא הפליט הזה לספר לאברהם כל המעשה כדי שֶׁיְמַלֵט גם הוא את נפשו ונפש אנשי ביתו ורכושו. כי כשמעם שיש עברי יושב בחברון ישובו לקחת גם אותו גם רכושו. וזהו שרָמַז הכתוב כאן ״ויגד לאברם העברי״. כי בעבור שהוא ״עברי״ הגיד לו כל הדברים האלה. וְיֵרָאֶה כי המגיד לא ידע כי לוט בן אחי אברם הוא. אבל אברהם הבין כי העברי הנשבה הוא בן אחיו, ועל זה אמר בכתוב השני ״וישמע אברם כי נשבה אחיו״, שהבין1 מדברי הפליט שנשבה אחיו.
והוא שוכן באלוני ממרא – יש הבדל בין ״יושב״ ל״שוכן״. [שימוש מלת] ״יושב״ על קביעת ישיבתו במקום ההוא גם אם אין לו עסק וחברה עם אנשי המקום. אבל ״שוכן״ הוא על החברה והריעות שיש לו עם אנשי המקום. על כן בלוט אמר ״והוא יושב בסדום״, שקבע שם ישיבתו מבלי שהתחבר עם אנשי העיר להשתשע במנהגיהם ולעשות כמוהם, כי הם רעים חטאים לה׳ מאד. ולוט אעפ״י שהיה עתה חומד לאסוף ולכנוס, שבעבור כן בחר לו המקום השמן הזה, לא ישרו בעיניו מנהגיהם הרעים. כמו שהעידה התורה בסיפור ביאת המלאכים לסדום, כי הוא ממשפחת נדיבים, וגדל עם אברהם מנעוריו. אבל באברהם אמר ״והוא שוכן באלוני ממרא״, כי מצא שם אנשים טובים אנשי חיל ויראי אלהים, והם ענר אשכול וממרא וחבריהם, כמו שפרשנו על ״ויבא וישב באלוני ממרא אשר בחברון״,⁠2 והתעסק עמהם והיו מאנשי עצתו ובעלי בריתו, ושומעים לתורתו ולחכמתו. ולפי שיש ״שוכן״ ואינו יושב, כי יוכל לשבת בעיר אחרת, ואעפ״י כן יש לו התעסקות ועניני ריעות עם אנשי עיר אחרת, על כן הודיע תחלה ״וישב באלוני ממרא״ שקבע שם מקום ישיבתו, ועתה הודיע שהיה ״שוכן״ עמהם ומשתתף בעניניהם, אבל לבד באלוני ממרא. כי ממרא היה רעו הטוב, לא אנשי המקום, כי בחברון היו יושבים כנענים ואמוריים.
והם בעלי ברית אברם – ענר ואשכול היו בעלי בריתו, שהיה ביניהם ברית שלום לעזור זה את זה בכל דבר. אבל ממרא ״שכן״ [של] אברהם ורעו הנאמן.
1. אחד מהמובנים של מלת ״שמיעה״ היא הבנה כמו במל״ב (יח, כו).
2. בראשית יג, יח.
ויגד לאברם – את דברי המלחמה, ובתוכם שמע כי נשבה אחיו (בראשית י״ד:י״ד). שאם דבר זה לבדו בא להגיד, היה אומר ׳ויגד לאברם כי נשבה אחיו׳.
הפליט – מן המלחמה, ואמרו במדרש שזה היה עוג שנאמר כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים (דברים ג׳ י״א):
העברי – מבני בניו של עבר:
והוא שכן – ולא אמר והוא יושב, כי שורש שכן יורה על העסק והריעות שיש בין אדם לחברו, כמו שאפרש (שמות כ״ה ח׳), ולפי שאברם כרת ברית אחוה עם ענר אשכול וממרא, כי מצא לבבם נכון עמו ונאמנו בבריתו, לכן אמר והוא שוכן:
לאברם העברי – בשאר מקומות לא הוזכר רק שם אברם לבדו וכאן צירף גם שם יחוסו שהוא עברי, כי רק מבחינה זו התעורר הפליט להגיד הדבר אליו, להיותו עברי, שהתעורר להחזיק באמונת אחדות אלהות הפך דעת אמרפל שהוא נמרוד, מן המנצחים במלחמה זו, ואשר מסבתו הוכרח אברם לעזוב ארץ מולדתו, וזה יהי׳ סבה גדולה לעורר את אברם שונאו לעמוד נגדו וליקח את נקמתו ממנו.
לאברם העברי – בב״ר איתא שלשה דעות בטעם שם עברי, הא׳ שהוא שם משפחה להיותו מבני בניו של עבר, הב׳ שהוא שם מקומי להיותו מעבר הנהר ושהוא מדבר בלשון עברי (כי שאר האומות שינו את לשון העברי המוקדם בלשונות אחרות לדעת רבותינו וקבעו להם כל אחד לשון לעצמו ככתוב נפרדו איי הגוים בארצותם איש ללשונו אמנם אברהם החזיק בלשון זה), ודעה שלישית כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד. כי שם עבר ישמש גם על שני הפכים המתעצמים בדבר שלישי, כגון שני בעלי דינין המתעצמים בדין, הנה נושא המשפט שביניהם הוא דבר ממוצע אשר עליו תערובות טענותיהם, והם עצמם יקראו עבר אחד מזה ועבר אחד שכנגדו, או צדדים צד אחד מזה וצד א׳ שכנגדו, כבשמואל (א׳ י״ד) אתם תהיו לעבר אחד ואני ויונתן לעבר אחד, ואברהם להיותו חולק עם אנשי דורו אודות האמונה האמתית, וזה היה דבר הממוצע בין שני הצדדים, ואברם היה הצד שכנגד בכל דורו החולקים, על שם זה נקרא עברי (דער געגענזייטיגע), כי עבר ישמש ג״כ כמו מול ונגד, כביהושע (כ״ב י״א) על עבר בנ״י (ובמת״כ לא פי׳ כן). ואין ספק שדעה זו האחרונה להיותו כשם תואר לאברהם לעמוד יחידי בעולם בצד מתנגדת לכל אנשי דורו מכחישי אל, הוא יותר עיקרי אליו, משנאמר שהוא שם משפחה או מקומי לבד, גם לא יתכן לומר שעיקר טעם הנחת שם עברי יהי׳ לבד לשם משפחה, כי מדרך הכתובים לייחס את הבלתי נודע באיש המפורסם ממנו ביותר, כמו קיש אבי שאול, מייחס קיש הבלתי נודע בשאול המפורסם מאד, אמנם אברם להיותו המפורסם לנו בכתובים במעשיו הנכבדים יותר מעבר, אשר רק מצד הקבלה ידענוהו לנביא, איך ייחס אברם הנודע בעבר הבלתי נודע, וכן לא יתכן לומר שטעם העיקרי יהי׳ מצד מקומו, הלא גם שאר אומות רבות הי׳ תושבי עבר הנהר (כבמלכים א׳ ה׳) מלכי עבר הנהר, וזה לעד כי לא באו רבותינו רק להודיע כי גם מצד המשפחה והמקומי מוסכם הנחת שם עברי לאברם, אבל עיקר הנחתו עליו הוא מצד תארו הנכבד.
הפליט – בה״א הידיעה, אולי מעטים נשארו, על דרך ובא הארי (שמואל א י״ז:ל״ד), להיות האריות בלתי מצויים ביישוב, אומרים בא האריה, לא בא אריה שטעמו אריה אחד, ומשמעו כי אחרים הרבה מצויים שם מלבדו.
לאברם העברי – שבא מעבר הנהר והיה נכרי בארץ, והיו קוראים אותו בשם זה ובו היה נודע, והנה הפליט שהיה מאנשי סדום ועמורה היה יודע כי לוט היה נכרי ועברי, ע״כ הלך והגיד לאברהם העברי, כי אמר אולי ממשפחתו הוא, ויתעורר לבוא לעזרתו. גם נראה כי להיות אנשי סדום רעים ושנואים לכל, ידע הפליט כי לא יימצא מי שיתעורר לבוא להושיעם, ע״כ הלך אצל קרובי לוט שלא היה סדומי ואמר אולי יש לו אוהבים שיתעוררו להושיע לו, ומתוך כך יצילו את אנשי סדום. ואולי (כדעת מוהר״ר אברהם מיינסטער) הפליט היה מאנשי לוט, ולפיכך הלך אצל אברהם, ולפיכך נזכר בה״א הידיעה, כי הוא לבדו נשאר מאנשי לוט.
A fugitive (ha-palit, lit. “the fugitive”). [The Hebrew appears] with the definite article; perhaps because few were left, on the model of, “And when there came a lion [ha-ari, lit. “the lion” – 1 Sam. 17:34]. Since lions were rarely found in settled areas, one would say, “The lion is coming,” not “A lion is coming,” which would imply that many others were also there.
to Abram the Hebrew (ha-ivri). Who came from Ever ha-Nahar and was a foreigner in the land, and was known by that name. The fugitive, who was from Sodom and Gomorrah, knew that Lot was a foreigner and a Hebrew, so he went to tell Abram the Hebrew, thinking that perhaps he was of Lot’s family and would rise up to come to his aid. It may also be that since the people of Sodom and Gomorrah were wicked and despised everyone, the fugitive knew that he would not find anyone willing to save them, so he went among the kindred of Lot, a non-native of Sodom, thinking that perhaps there were those who loved him and who would rise up to save him, and in so doing save the Sodomites as well.
Alternatively, perhaps (as per R. Abraham Mainster) the fugitive came from among Lot’s men, and for this reason he went to Abram. This would also be the reason he was mentioned with the definite article, because he alone remained from among Lot’s men.
הפליט – נאמר כבר לעיל (פסוק י) שהנשארים נסו אל ההרים; הווי אומר, שהם נסו לצד מערב, לכיוון האזור בו גר אברהם. נמצא שאין צורך לפרש ש״הפליט״ מתייחס לפליט מסוים; אלא הכוונה היא לפליטים באופן כללי.
מה שנאמר כאן על אברהם הוא ההיפך הגמור למה שנאמר בפסוק הקודם על לוט. אברהם נותר ״העברי״, היינו: ״שבא מעבר של הנהר״, או כדעת ר׳ יהודה: ״שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד״ (בראשית רבה מב, ח). בין כך ובין כך, ״העברי״ מציין שאברהם חי בבדידות, שמר על אופיו המיוחד, ונודע כאחד המבקש בדידות.
והוא שכן – על לוט נאמר (פסוק יב): ״והוא ישב בסדום״. ״ישב״ (קרוב ל״יצב״) מציין מצב של מנוחה. ה״יושב״ מייצב את עצמו על הקרקע ומשתלב לגמרי במקום מגוריו. וכדרך שנאמר (לעיל יג, ז): ״והכנעני והפרזי אז ישב בארץ״, כך גם נאמר על לוט: ״והוא ישב בסדום״.
בניגוד לכך, על אברהם אומר הכתוב: ״והוא שכן באלני״ וגו׳. גם ״שכן״, כמו ״ישב״, מציין מצב של מנוחה; אבל אין כוונתו ליחס השוכן אל הקרקע עליה הוא גר, אלא ליחסיו עם שכניו. ״שכנים״ חיים בשלום, זה ליד זה, אבל אינם בטלים זה בזה. מסיבה זו – כמו שכבר הערנו למעלה (ט, כז) – ״שכן״ הוא הביטוי המציין בדרך כלל את קרבת הקב״ה לארץ.
אברהם החזיק באופיו המיוחד בקרב האוכלוסייה האמורית, גם אם עקב כך יצטרך להשאר זר נסבל בין שכניו. הוא היה אברם ״מהעבר השני״, אשר ״שוכן ליד״ האמוריים, ושומר על יחסי שכנות ידידותיים אתם.
על אף שאברהם לא היה אלא זר נסבל, בכל זאת ממרא, שהיה מושל האזור, וקרובי משפחתו היו ״בעלי ברית אברם״, לא ״אנשי בריתו״.
״בעל״ (כדוגמת ״בעל כנפים״, ״בעל אשה״, ״בעל דברים״, וכו׳) מציין את היחס שבין אדם לבין משהו או מישהו הכפוף אליו.
ישנם שני סוגי ״ברית״: א. ברית בין שווים. ב. ברית בין שני צדדים שאינם שווים, בה אחד מקבל את האחר בקשר של ידידות, ומוסיף אותו לסיעתו, כדי שהלה יהיה כפוף אליו.
פסוקנו מדבר על ברית מהסוג השני. לאברהם לא היה ענין בברית עם ממרא וקרובי משפחתו; אלא ענר אשכל וממרא, בני המקום, נטלו יזמה וכרתו ברית עם אברהם הזר. הם היו ה״בעלים״ של הברית. לא רק ממרא, שבשטחו גר אברהם, אלא גם קרוביו הכירו באישיותו הגדולה של אברהם ולקחו אותו ברצון כבן בריתם.
התנהגות זו של אברהם יכולה לשמש כדוגמא לצאצאיו במשך כל הדורות, כל עוד יתגוררו כזרע אברהם בארץ לא להם. יהודי צריך להנהיג עצמו כיהודי, תוך אהבת שלום, ואל לו להתערב בעניינים שאינם שלו. עליו לפתח את ענייניו שלו ולתת להם צורה, ולדאוג לצרכי ישראל. התוצאה מכך תהיה שהעמים האחרים יבקשו לקחת אותו כבן ברית – ולא להיפך. כל אדם טהור יכיר שיהדות אמיתית ושלמה היא התפיסה המושלמת ביותר של אנושיות – ולא להיפך. שכן המושג ״יהודי״ רחב יותר מהמושג ״אדם״. יהודי אינו צריך אלא להיות יהודי, במובן המלא והשלם של המילה; ואם הוא מתנהג באופן זה, למרות שיהיה רק ״שכן״, יזכה בהערכת העמים האחרים, והם יצרפו אותו לבריתם. אברהם לא קנה את קשר הברית הזה במחיר נטישת ייעודו.
ויבא הפליט – ממ״ש הפליט בה״א הידיעה הוכיחו חז״ל שהוא עוג שנמלט מן הרפאים שהוכו במלחמה הזאת, והוא הנודע כמ״ש כי הוא לבדו נשאר מיתר הרפאים, וקראו אברם העברי כי הפליט לא ידע שלוט הוא בן אחיו רק ידע שהוא עברי מעבר הנהר, וחשב שעי״כ יתעורר אברם במה שנעשה לאיש מארצו, והוא שוכן שאם היה אברם במקום אחר לא היה יכול לעזוב את ביתו ורכושו מפחד השוללים שרבו בעת ההיא בארץ, רק אז היה שוכן באלוני ממרא שהיו לו עבדים רבים, וכן אחיו אשכל וענר היו להם אנשי חיל, והם כולם היו בעלי ברית אברם שכרתו ברית ביניהם, לעזור זה את זה בעת צר ומלחמה, ועי״כ היה יכול ללכת עם אנשיו לרדוף ולהציל.
THE FUGITIVE. The definite article appears here, as if that fugitive were someone already known to us, and this led our Sages to conclude that it was the same Og who had escaped when the four kings originally defeated the Rephaim. Hence: the fugitive — the one who alone was left of the Rephaim. He brought the news to Avram the Hebrew: The fugitive did not know that Lot was Avram’s nephew, only that he was a Hebrew — Ivri: from across the river (Euphrates) — reasoning that Avram would respond when he heard what befell a fellow-countryman.
{Why at all mention again that Avram was dwelling at the plains of Mamre?}
WHO WAS DWELLING. Had he been living elsewhere, he could not have left his household and possessions unprotected, lest they fall prey to the robbers who had increased greatly in the land. It was only because Avram was then dwelling at the plains of Mamre the Amorite, who had many servants and was a kinsman of Eshkol — and Aner, who commanded men of valor, these being Avram’s allies by a treaty of mutual help in time of need — that he was able to set out with his men on this mission of pursuit and rescue.
לאברם העברי1: לא שהלך להודיע צער ולבשר רעה בלי תועלת, אלא משום שהיה2 ״העברי״3, וידוע היה שיש תקוה ממנו לשנות את הדבר גם בדרך נס.
והם בעלי ברית אברם4: אמונת אברם, ״ברית״ הוא כינוי על אמונה, שכל המאמין ועובד את אלוה, הרי זה כריתות ברית עמו, שיהא הוא עובדו והאלוה ישגיח עליו. ועיין להלן (יז,ד בהרח״ד) ובספר שמות (לא,טז)5 ובכמה מקומות. ומשום הכי אם היו הורגים את אברם היו המה בכלל, על כן יצאו גם המה למלחמה6, וגם המה בטחו בה׳ המפליא לעשות.
1. מדוע ציינה התורה דוקא כאן את התיאור ״עברי״ על אברהם, וכך העירו כמה מהמפרשים.
2. אברהם.
3. כדעת רבי יהודה בב״ר (מב,ח) ׳כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד׳. וז״ל הספורנו (י,כא): המחזיקים בדעות מציאות האל ויכולתו והשגחתו נקראו ׳עברים׳, ע״ש עבר שהשתדל להבין ולהורות זה.
4. לדעת כל המפרשים משמעותו שכרתו עמו ברית לעזור איש לרעהו.
5. עה״פ ״לעשות את השבת... ברית עולם״.
6. לא כרש״י להלן פסוק כ״ד שהם שמרו על הכלים.
ויגד לאברם העברי. שם עברי יאמר בפרט על היהודים והעד (ירמיה ט״ל) לשלח איש את עבדו העברי והעבריה ואח״כ ביהודי אחיהו איש ומ״ש יונה עברי אנכי לא נוכל להכריע אם כוונתו שיכירו בו שהוא יהודי או מבני עבר, ולדעתי תחלת תשמישו הראשון כולל משפחת גוים בשלמות, בני עבר, ומזה הענין ושם אתנו נער עברי וגו׳ כי לא היו עדיין בני ישראל מצויינים בפני עצמם, וכן מארץ העברים וכן שלנו לאברם העברי, ואח״ך נשתמשו בו בפרטות על בני ישראל כאמור ועדיין נשארו קצת בהוראה מסופקת כמו עברי אנכי ביונה וקרוב אצלי שבא במקום יהודי כי אם לא כן לא היתה תשובה הגונה לשאלתם אי מזה עם אתה, ולא היו א״כ מבינים למי מהנולדים מעבר יתיחס יונה ועוד שכבר בימים ההם נתיחד שם עבר לישראל וכבר בב״ר נחלקו על שם עברי, מהם אמרו מעבר בן שלח, ומהם אמרו מעבר הנהר ויש מי שרצה להכריע כדברי הראשון שמצינו בעזרא שקורא ליושבי עבר הנהר חינש עבר נהרא ואמרו שא״כ הי״ל לקרותם עברים, ולדעתי אין מכאן הכרע שהרי אחר שחזר שם עברי להיות פרטי לישראל הוצרכו לשנות בשם אחרים הבאים מעבר הנהר, ולפרש הדבר ביותר.
הפליט – השווה רש״י שמביא גם את מדרש תנחומא וגם את בראשית רבה. אך לפי פשוטו של מקרא אין בה״א הידיעה שבכאן משום תמיהה, שכן, מצינו בלשון המקרא את השימוש בה״א הידיעה בשמות שאין כל כוונה לעשותם מודעים; השווה למשל שמואל ב ט״ו:י״ג, יחזקאל כ״ד:כ״ו ואילך; ל״ג:כ״א ואילך.
העברי – האבות ומשפחותיהם נקראו עברים, בפי הכנענים וגם בפי המצרים (השווה להלן מ׳:ט״ו, מ״ג:ל״ב), בתור צאצאיו של עבר המפורסם, נכדו של נח. וגם הם כינו עצמם בשם זה. והנה בא אחד מפליטי המלחמה (אולי מאנשי סדום), כדי לספר לו לאברם על המתרחש. ולמה הוא פונה דוקא אל אברם? אין זה אלא משום שידע, שאברם עברי הוא וכי קרוב הוא איפוא אל לוט, שאף הוא ידוע היה כעברי, ומותר היה לו איפוא לפליט להניח, שאברם יחוש לעזרתו של קרובו.
והוא שכן וגו׳ – סיבה נוספת היתה לו לפליט לפנות אל אברם, והיא שבעלי ברית לו בין שרי האמורי ויוכל איפוא לגייס כוח צבאי, שבעזרתו יצא להציל את לוט.
בעלי ברית⁠־אברם – ואמנם הם באו לעזרתו, כפי שמשתמע מפסוק כ״ד להלן.
ויבא הפליט כו׳ והם בעלי ברית אברם – יתכן כי סיפר מעלת אברהם שמסר נפשו אחרי אשר הצליחו להרוג חמשה מלכים עם רב יותר מהם בכ״ז מסר עצמו להציל בן אחיו אך יתכן כי גר בארץ נכריה יראה להרבות משפחתו כי ירא מפני יושב הארץ ולא מצד החסד שהיתה חקוקה בנפשו לכן אמר והוא יושב באילוני ענר כו׳ והם בעלי ברית אברם ולא היה ירא מפני יושב הארץ בכ״ז מסר עצמו למלחמה ופשוט.
ויבא הפליט – א״ר יוחנן, זה עוג מלך הבשן שפלט מדור המבול.⁠1 (נדה ס״א.)
1. לא נתבאר ההכרח לדרשא זו, וי״ל משום דבפ׳ דברים כתיב כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים, ובב״ר פ׳ ל״א דרשו הפסוק דאיוב הרפאים יחוללו מתחת מים, דקאי על דור המבול, וכן דרשו בסנהדרין ק״ח א׳ הפסוק רפאים בל יקומו (ישעיהו כ״ו) דקאי על דור המבול [כלומר שאין להם חלק לעוה״ב], ומכיון דכתיב בעוג שנשאר מיתר הרפאים, לכן דרשו שנשאר מדור המבול. [ובא הפליט בה״א כלומר הידוע].
וע׳ בבעל הטורים פ׳ נח בפסוק וישאר אך נח, כתב וז״ל, אך נח – בגמטריא עוג, ונראה דראה לרמז כן כדי ליישב איך אפשר לומר בכלל שנשאר איש לבד נח וביתו מדור המבול אחרי דכתיב מפורש וישאר אך נח, לכן רומז שיש להשארתו רמז בלשון התורה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יר״י קרארשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםליקוט מכתבי הרמב״םר״י בכור שורליקוט מחכמי צרפתרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יד) וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָ֔ם כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה אָחִ֑יו וַיָּ֨רֶק אֶת⁠־חֲנִיכָ֜יו יְלִידֵ֣י בֵית֗וֹ שְׁמֹנָ֤ה עָשָׂר֙ וּשְׁלֹ֣שׁ מֵא֔וֹת וַיִּרְדֹּ֖ף עַד⁠־דָּֽן׃
When Avram heard that his relative1 had been taken captive, he armed2 his trained men,⁠3 born in his house, three hundred and eighteen of them,⁠4 and gave chase as far as Dan.
1. his relative | אָחִיו – Literally: "brother".
2. he armed | וַיָּרֶק – See Reconstructed Rashbam and Ibn Ezra, as per its usage in Shemot 15:9 and Tehillim 35:3, where the word means to unsheathe a sword. Alternatively: "he drew out (gathered) his men" (Shadal and R. D"Z Hoffmann). The root "רוק" itself means to empty, allowing for both possibilities.
3. his trained men | חֲנִיכָיו – See Ibn Ezra and Ibn Kaspi.
4. three hundred and eighteen of them | שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת – Literally: "eighteen and three hundred".
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםליקוט מכתבי הרמב״םרד״קרי״דחזקוניפענח רזאר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[נט] 1וישמע אברם כי נשבה אחיו, משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה׳ (תהלים קי״ב:ז׳) ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמיה ט׳:ח׳) סמוך לבו לא יירא (תהלים קי״ב:ח׳) אל תירא אברם (בראשית ט״ו:א׳) עד אשר יראה בצריו (תהלים קי״ב:ח׳) ויחלק עליהם לילה וגו׳. (בראשית רבה מ״ג)
[ס] 2וישמע אברם כי נשבה אחיו, הה״ד (ישעיהו ל״ג:ט״ו) אוטם אזנו משמוע דמים. (בראשית רבה מ״ג)
[סא] 3וישמע אברם כי נשבה וגו׳, (איוב ה׳:ה׳) אשר קצירו רעב יאכל וגו׳, אשר קצירו זה נמרוד, רעב יאכל זה אברהם אבינו ע״ה, ואל מצינים יקחהו, לא בזיין ולא במגן אלא בתפלה ותחנונים, הה״ד וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו י״ח וג׳ מאות, ר״ל בשם ב״ק, אליעזר לבדו הי׳ ששמו של אליעזר י״ח ושלש מאות. (ויק״ר כ״ח)
[סב] 4וישמע אברם כי נשבה אחיו, וכיון ששמעו [באי עולם מאברהם] ממנו דברי תורה המליכוהו עליהם, מיד באותה שעה נתקבצו כל מלכי מזרח, ובאים ומעסים את המלכים אשר סביבות אברהם ולא אמר להם דבר. עד שנגעו בו בגופו, שנא׳ וישמע אברם כי נשבה אחיו וגו׳. (סדר אליהו רבה פ״ו)
[סג] 5וישמע אברם כי נשבה אחיו, וכי אחיו היה אלא שהיו קלסטרין שלו דומין לאברהם, וכיון ששבו אותו היו סבורין שבן אברהם הוא. (ילמדנו)
[סד] 6אחיו, אמר רבי יהושע בן לוי שלמון ואלימלך וטוב אחים היו, ומהו אשר לאחינו לאלימלך (רות ד׳:ג׳) לעולם קורא אדם את דודו אחיו, (כענין שנ׳ וישמע אברם כי נשבה אחיו והלא אברהם דודו היה, כך היה בועז לאלימלך בן אחיו קרובו של מחלון). (מדרש)
[סה] 7וירק את חניכיו ילידי ביתו, רב אמר שהוריקן בתורה, ושמואל אמר שהוריקן בזהב. (נדרים לב.)
[סו] 8וירק את חניכיו ילידי ביתו, אמר ר׳ אבהו א״ר אלעזר, מפני מה נענש אברהם אבינו, ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנה, מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו. (נדרים לב.)
[סז] 9וירק את חניכיו, רבי יהודה אומר הן הוריקו פנים כנגד אברהם, אמרו, ה׳ מלכים לא יכלו לעמוד בהם ואנו יכולים לעמוד בהם, ר׳ נחמי׳ אמר אברהם הוריק פנים כנגדן אמר אצא ואפול על קדוש שמו של מקום, אבא בן זבדא אמר בכלי זין הוריקן היאך מד״א (תהלים ל״ה:ג׳) והרק חנית וסגור לקראת רודפי, ארשב״ל באבנים טובות ומרגליות הוריקן היאך מד״א (תהלים ס״ח:י״ד) ואברותיה בירקרק חרוץ, ר״ל אמר בפרשת שוטרים הריקן המד״א (דברים כ׳:ח׳) מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו. (בראשית רבה מ״ג)
[סח] 10וירק את חניכיו, א״ל אם לבבכם לשמים אתם יוצאים והקב״ה עושה לפניכם שונאיכם כירק הזה שהוא תלוש, כירק עשב נתתי לכם את כל (בראשית ט׳:ג׳). (ילמדנו)
[סט] 11חניכיו ילידי ביתו, בעלי חניכתו שמם אברם כשמו. (בראשית רבה מ״ג)
[ע] 12שמנה עשר ושלש מאות, א״ר אמי בר אבא אליעזר כנגד כולם, איכא דאמרי אליעזר הוא, דחושבניה הכי הוי. (נדרים ל״ב)
[עא] 13שמנה עשר ושלשה מאות, גימטריא, מנין שדורשין גימטריא באגדה, אם לחשבון הרי הוא אומר שמונה עשר ושלש מאות דעולה למנין אליעזר. (ברייתא דל״ב מדות)
[עב] 14וירדף עד דן, כיוצא בו וירדוף עד דן, עדיין לא באו השבטים לארץ, ולא נתחלקה ארץ ישראל, ומה תלמוד לומר עד דן, אלא שאמר לו לא״א, במקום הזה עתידין בניך לעבוד עבודה זרה ותשש כחו מעליו. (מכלתא דפ׳ עמלק פ״ב)
[עג] 15וירדף עד דן, כיוצא בו אתה או׳ וירדף עד דן, והלא עדיין לא באו עשרת השבטים ולא נתחלקה הארץ אלא מלמד שא׳ לו לאברהם י״ב שבטים מחלציך [וזה] חלקו של א׳ מהן. (מכלתא דר״ש)
[עד] 16וירדף עד דן, ע״ז מכה מלפניה ומכה מלאחריה, מכה מלפניה וירדוף עד דן, מלאחריה, (ירמיהו ח׳:ט״ז) מדן נשמע נחרת סוסיו. (בראשית רבה מ״ג)
[עה] 17וירדף עד דן, לקח אברהם את ג׳ תלמידיו ואת אליעזר עבדו עמו ורדף אחריהם עד דן הוא פמיאס שנ׳ וירדוף עד דן, ושם נתעכב הצדיק ששם נאמר לו אברהם תהא יודע שבני בניך עתידין לעבוד ע״ז שנאמר (מלכים א י״ב:כ״ט) וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן, ושם הניח תלמידיו ונשיהם עמם, ולקח אליעזר עבדו עמו, מנין אותיות שמו שי״ח, וירק את חניכיו ילידי ביתו ורדף אחריהם עד משמאל לדמשק שנ׳ (בראשית י״ד:ט״ו) ויחלק עליהם לילה. (פרד״א פכ״ז)
[עו] 18וישמע אברם כי נשבה אחיו וגו׳, וישמע אברם דא נשמתא דאשתארת בדכיו בגופא, כי נשבה אחיו דא יצר הרע דנשבה בין אינון חייביא בחרבין סגיאין, וירק את חניכיו ילידי ביתו אלין אינון צדיקיא דלעאן באורייתא דאינון שייפי דגופא זריזין למהך בהדי׳ י״ח ושלש מאות אלין רמ״ח שייפין דגופא ושבעין דרזא דנשמתא דנפקא מתמן, בכלא אזדרז למהך תמן לגבי אינון חייביא לאתבא לון מחוביהון מה כתיב וירדוף עד דן רדיף אבתרייהו ואודע לון דינא דההוא עלמא ועונשא דגיהנם ולא יהיב דמיכו לעיניה ביממא ובליליא עד דאוכח לון לאינון חייבין ואתיב לון בתיובתא לגבי קב״ה. (זח״א פ:)
שערי ציון: לעיל פ״ט מאמר כא. פי״ג מאמר כח. מדרה״ג וירא רצה.
1. במנח״י י״ג משמועה רעה לא יירא זה אברהם, והפי׳ ששמע כי נשבה אחיו ולא ירא מפני המלכים אלא וירק את חניכיו. וכן דורש כל אלה הפסוקים על אברהם. ועי׳ במדרש תהלים פי״ח מביא י׳ נסיונות שצרפן הקב״ה לאברהם, השביעי במלכים וירק את חניכיו. ועי׳ לעיל מאמר מו.
2. אוטם אזנו, שלא רצה לשמוע שנשפך דם אחיו אלא הלך לעזר לו (פי׳ ב״ר).
3. ואל מצינים, כמ״ש לצנינים בידכם, מענין חניתות ורמחים ודורש ואל מצינים ואל בלי מגן וצנה אלא בתפלה ותחנונים. והראיה היא דהרי שי״ח איש אינן יכולים בדרך הטבע לנצח ד׳ מלכיות וכ״ש לפי הדרש שאליעזר לבדו היה. (מפרשים). עי׳ לקמן מאמר סה. שהוריקן בתורה. אמנם בתרגום יוב״ע מפרש ית עולימו דחניך לקרבא. ועי׳ בראב״ע.
4. כן הוא בסדא״ר הנדפס מכת״י ולפנינו ליתא. ונדפס מכת״י בספר תהלה לדוד ע״י ר״מ איש⁠־שלום. ומעסים (מרגיזים).
5. מובא בילקוט תלמוד תורה כת״י ונדפס בליקוטים באו״מ כת״י ח״א. ועי׳ לעיל פי״ג מאמר כז. בפסוק כי אנשים אחים אנחנו וכי אחיו היה אלא שהיה קלסתר פניו דומה לו. ועי׳ לעיל מאמר מט. שהי׳ קלסתר פניו דומה לו. ובלקח טוב כאן כי נשבה אחיו שהיה דומה לו. ובהערות חקר על המקור והוא לפנינו מילמדנו. וכן מובא מאמר זה כאן בילקוט שמעוני רמז עג. ועי׳ לעיל פי״ג מאמר כח. מה שדרשו בפסוק שלפנינו. ובפס״ר בהוספה מכת״י פ״ב איתא בשעה שבאו המלכים ושבו את לוט כן אחי אברם שהיו סבורים שהוא אברהם.
6. מאמר זה מובא ברש״י רות ג, יב. וא״י מקורו ובילק״ש שם עד תיבת כענין, ועי׳ מעין זה לעיל פי״ג מאמר ל. מ״ש בבאור וצרף לכאן. ובלק״ט אחרי מות מז. אחיך לרבות את הבנים. וכה״א וישמע אברם כי נשבה אחיו והוא לוט בן אחיו.
7. לקמן מאמר סז, סח. והר״ן פי׳ שהריקן בתורה זרזן בתורה [ובשבילה נצחו המלחמה]. לשון אחר הריקן מן התורה, מלשון והבור ריק שעשה בהם אנגריא. הריקן בזהב, כדכתיב בירקרק חרוץ היינו שנתן להם זהב הרבה כדי שילכו. ובתוס׳ סוכה לא: בד״ה הירוק פי׳ הריקן בתורה בפר׳ שוטרים כדרשת הב״ר לקמן מאמר סו.
8. שעשה אנגריא בת״ח, שהוליכם למלחמה כדכתיב וירק את חניכיו ילידי ביתו דהיינו בני אדם שחנכן לתורה (ר״ן), אנגריא, בלשון יוני ורומי עבודה שנעשית באונס. (מ״ה) ועי׳ באדר״נ נו״ב מכת״י קעו.
9. תנחומא לך יג. תנ״י שם טז. אגדת בראשית פי״ג. לעיל מאמר סה. ר״י ור״נ דרשו וירק מלשון (*)⁠ירק הוריק, וכמפורש במאמר סח. כירק עשב. וכן הדרש בפרשת שוטרים הריקן, לפי מה דגורס במדרש הגדול פי״א הריקן בדברים. א״ל למלחמה אתם יוצאין כל מי שיודע שיש בידו עבירה אל יצא, מיד ״הוריקו״ פניהן והלכו להן ולא נשאר עמו אלא אליעזר. וכ״מ בתוס׳ סוכה לא: בפרשת שוטרים הריקן, כלומר מעבירות שבידן ״ונתביישו״ במה שהוזקקו לחזור, ובפי׳ ע״י ובמנח״י מפרשים דרש זה דהוא מלשון ריקות ע״פ לשון התנחומ׳ לך יג. כיון שאמר להן (פרשת שוטרים) הריקן אחד אחד ראשון ראשון ולא נשתייר עמו אלא אליעזר. ולפי הנ״ל אין מכאן הכרח. ובתנחומא ישן לך שם מבואר ביתר באור ענין הנ״ל וירק את חניכיו מהו וירק את חניכיו שנטל כסף וזהב וחפה אותן בו, אמר להם אתם יודעים, שאנו יוצאים למלחמה ולהציל נפשות אנו הולכים, אל תתנו עיניכם בממון. אם בשביל כסף וזהב הרי בפניכם, שנאמר וירק את חניכיו אין וירק אלא שחיפה אותם בכסף וזהב, שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ. ד״א וירק את חניכיו אין וירק אלא שהוריקן בדברים כמו שכתב בתורה מי האיש הירא ורך הלבב. כך עשה אברהם אמר להם למלחמה אנו יוצאין, מי שיש בידו עבירות וירא ממעשיו אל יצא עמנו. כששמעו כך כל מי שהיה יודע בלבו שחטא היה מתיירא ולא היה יוצא וחזרו להם ולא נשאר עמו כי אם אליעזר בלבד. באותה שעה אמר הקב״ה הניחו אותך הכל ולא נשאר עמך כי אם אליעזר בלבד חייך שאני נותן בו כח של שלש מאות, שנא׳ וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות, מנין ספור אליעזר בגימטריא שלש מאות ושמונה עשר.
ובמדרש אגדה וירק את חניכיו הריקן בכלי זיין כמא דאת אמר אריק חרבי. ולפנינו בב״ר הביאו פסוק אחר. ועי׳ ברש״י שמות טו, ט. מביא מפסוק זה. ובפי׳ הרע״ב שם. ועי׳ רש״י שמות יג, יח. וחמשים אין וחמשים אלא מזויינים. וכן ת״א מזרזרין כמו וירק את חניכיו וזריז. ועי׳ ברש״י ותוספ׳ נדרים לב. הוריקן בתורה זרזן בתורה. והנה בתוס׳ סוכה לא: ד״ה הירוק הביאו דמנחם פי׳ קרא ואברותיה בירקרק חרוץ, דחרוץ הוא זהב הבא מחוילה, ודונש פי׳ חרוץ אבן טובה. ופלוגתא דאמוראי היא בב״ר פמ״ג דר״ל שפי׳ וירק את חניכיו שהוריקן באבנים טובות ומרגליות, כד״א ואברותיה בירקרק חרוץ. מפרש דחרוץ היינו אבנים טובות וע״ז שייך לשון ירקרק, ומ״ד בנדרים לעיל מאמר סה. שהוריקן בזהב פיר׳ דדריש קרא בירקרק חרוץ בזהב. והנה הרא״ש בנדה יט. כ׳ ואמר בב״ר וירק את חניכיו מלמד שהוריקן בזהב וכה״א ואברותיה בירקרק חרוץ. ולפנינו בב״ר ליתא והתוס׳ כ׳ לפרש כן למ״ד בנדרים לב. אמנם נמצא כן בתנחומא לך אי״ג שנטל כסף וזהב וחפה כו׳ ואין וירק אלא זהב. וכ״ה ואברותיה בירקרק חרוץ. ומ״ש התוס׳ בשם דונש דחרוץ הוא אבן טובה, תמוה לי, כי רש״י בתהלים סח, יד. כ׳ פתר דונש בן לברט חרוץ הוא זהב. ולכך נתנו המשורר אצל כסף וירקרק החרוץ הוא הזהב אשר יובא מארץ החוילה ומארץ כוש זהב טוב מאד מאד, לא הוא ירוק ולא הוא אדום לכך קראו ירקרק, כמו לבן אדמדם שאינו לא לבן ולא אדום ולכך נכפל ירקרק אדמדם. הרי מפורש בשם דונש להיפך. ודברי רש״י מ״ש דירקרק לא ירוק ולא אדום תמוה דמפורש בתו״כ תזריע יג, מט. ירקרק ירוק שבירוקים. ומובא ברש״י שם. ונ״ל לפ״מ דמבואר בתוספתא דנגעים פ״א ומובא בירושלמי סוכה פ״ג ה״ו איזה הירקרק שבירוקין רא״א כשעוה כו׳. ומשמע מזה דירוק שבירוקין דומה הוא למראה חלבון ביצה (געלב). וכמו שהוכיחו התו׳ שם והביאו ראי׳ מדרש זה למ״ד דוירק היינו בזהב הרי דוירק הוא מראה געלב וזה הוא ג״כ כוונת רש״י דירקרק אינו לא ירוק ולא אדום רק מראה געלב כמו זהב ועי׳ במשנה יומא פ״ד, מ״ד. דיש זהב ירוק וזהב אדום. ועי׳ בתורה שלמה פ״ב מאמר ר. דז׳ מיני זהב יש. אמנם עיקר דברי התו׳ והרא״ש שם שרוצים לה״ר מכאן להלכה לענין אתרוג הירוק, וכן לענין דם נדה דם ירוק דחכמים מטהרין איזה מראה היא, צ״ע מלשון הסדר אליהו רבה מכת״י (פ״ה) פ״ו, וז״ל ובמה ירק אותם, בכסף וזהב ובאבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה שבעולם, להודיע לכל באי עולם שעשיר גדול היה אברהם, כדי שלא יהיו הבריות אומרים, לא יצא אברהם והרג את המלכים, אלא בשביל לקפח את הממון שהיה עליהם. ע״כ. הרי מבואר דמאן דדריש וירק כנ״ל אין הכוונה דווקא זהב או אבנים טובות ומרגליות אלא דיכול לכלול הכל ושוב אין מזה הכרח דזהב לבד הוא דנקרא ירוק. וכן משמע מלשון אגדת בראשית פי״ג שנטל אברהם כסף וזהב וחפה אותן כו׳ ואין וירק אלא שחיפה אותן כסף וזהב, שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ, וצ״ע. ובס׳ חמדת הימים התימני מביא דברי ר״נ הריקן בכסף וזהב ומפרש דהך הריקן משמע ג״כ שהריקן בדברים. אמר להם לכסף וזהב אתם צריכים כו׳ כלשון התנחומא לעיל, והן דברים שהוריקן בהן מלשון על כל דבר פשע כדברים האלה עשה לי עבדך, בכסף וזהב מנין דכת׳ על דבר הכסף, מלמד שהוריקן בזה ובזה.
10. מאמר זה מובא בקונדרס אחרון, בילקוט שמעוני בסופו בד״ר. וכעין זה הוא בילמדנו מובא בילק״ש דברים רמז תת״י התחיל משה מתירא (מעוג) כירק עשב הוא כשם שאין בירק ממש כך אין בו ממש. הה״ד כי רק עוג אל תקרא כי רק אלא כירק. ועי׳ לעיל בתורה שלמה פ״ט מאמר כא.
11. במדרש שכל טוב לך יז, יד. איתא וקורא לו שם (המגייר אותו). כדמצינו באברהם אבינו שקרא לאותן שגייר אברהם לשם חניכה, כדדרשינן וירק את חניכיו. וכן הביא במנחת שי על מ״ש רש״י חנכו כתיב (ס״א קרי) זה אליעזר שחנכו למצות וגו׳, ואין דברים הללו אלא דברי תימא כי לא ראיתי מהם בשום מדרש ממדרשי רבותינו ז״ל. גם לא נמצא זאת המלה בשום ספר חדש או ישן כי אם בשני יודין כו׳, וטרחתי לבקש בפי׳ רש״י הקדמוני בכ״י מכמה שנים ובאחד מהם מצאתי בלשון הזה חניכיו בעלי חניכתו ושמם אברם כשמו לפי שהיו גרים וזהו מב״ר, ובספרים אחרים כ״י כתוב חניכיו שחינך למצות. וכ״ה בפירש״י הנדפס באישבונא רנ״א. ונוסחאות הללו מאושרות. ע״כ. והנה גם בלקח טוב איתא וירק את חניכו כתיב זה אליעזר ששמו עולה שי״ח כו׳ חניכיו יש אם למקרא דכתיב ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם, וצ״ע.
12. ב״ר פמ״ג, פמ״ד. תנחומא לך י״ג. תנ״י שם טז. ויק״ר פכ״ח ס״ד. במדבר פי״ח סכ״א. פס״ר פל״ג, פסקתא דר״כ פ״ח, אגד״ב פי״ג, פרדר״א פכ״ז. ולקמן מאמר עא. ועי׳ בחמדת הימים מ״ש בענין חשבון זה שמפרש י״ח מאות ודבריו תמוהים. ובאע״ז כאן וחשבון אותיות אליעזר דרך דרש כי אין הכתוב מדבר בגימטריא כי יכול הרוצה להוציא כל שם לטוב או לרע רק השם כמשמעו, ולפלא שיחלוק על מדה מל״ב מדות ״שהאגדה״ נדרשת. ובספר הכריתות העיר כי באמת מצינו גם בהלכה דרשות של גימטריא, וצ״ל דלא ס״ל כדרשות אלו, אבל באגדה לכ״ע דרשינן, ובל״ב מדות הנדפס במדרש הגדול לא נזכר תיבת ״באגדה״.
13. לעיל מאמר ע. וצרף לכאן.
14. לקמן מאמר עד. ובסנהדרין צו. וירדוף עד דן, א״ר יוחנן כיון שבא אותו צדיק עד דן, תשש כחו, ראה בני בניו שעתידין לעבוד ע״ז בדן שנאמר (מלכים א, יב.) וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן, ואף אותו רשע לא נתגבר עד שיגיע לדן, שנ׳ (ירמיה ח) מדן נשמע נחרת סוסיו (סנהדרין), ועי׳ לקמן מאמר עג. ובתנחומא לך או״ג מאי כתיב אחריו וירדוף ולא כתיב וירדפו עד דן כו׳.
15. מאמר זה איתא בגנזי שכטר ח״א צד שעב. מכת״י מכילתא דר״ש, ועי׳ לעיל מאמר עב. ובמכלתא דר״י בשלח פ״ב דעמלק איתא מאמר זה בשינוי, דמביא דרש זה על פסוק דכתיב גבי משה ויראהו ה׳ את כל הארץ מן הגלגל עד דן כו׳. ד״א עד דן עדיין לא באו שבטים לארץ כו׳ כמו לפנינו ומסוף המאמר שאמר לאברהם כו׳, מוכח דהגירסא שבכתב יד עיקר, דדרש זה קאי על קרא וירדף עד דן. ושם בכת״י מסיים הדרש של מאמר עב. וי״א כך אמרו לו במקום זה עתידין בניך כו׳ וז״ב. ובהערות בגנזי שכטר שם מגיה כן גם במכל׳ דר״י. ועי׳ אע״ז דברים כב, ח. ומלות רבות לאין מספר נקראו על שם סופן ולא נדע אם כן דרך הלשון או הוא דברי נבואה כמו וירדוף עד דן, עד נחל אשכול כו׳, ובעי״ז כתב בפירושו במדבר יג, כד. דברים יא, ל. ועי׳ לעיל מאמר לד.
16. לעיל מאמר עב. תנ״י לך סי״ז, תנחומא שם סי״ג, אגדב״ר פי״ג. פרדר״א פכ״ז, ועי׳ תר״י כאן. ועי׳ רש״י ירמיה ד, טו. וספר חסידים מכת״י צד שסח.
17. ג׳ תלמידיו, היינו ענר אשכול וממרא. פמיאס, ועי׳ בכפתור ופרח פ״ז (קב.) מביא הגי׳ פנייס וכ״ה בפרה פ״ח מערת פנייס. וכן קורין לו הישמעאלים היום פנייס, ועי׳ בערוך ע׳ פמיאוס וע׳ פניאוס, ועי׳ מגלה ו. ונשיהם, ברד״ל מגיה דצ״ל ואנשיהם דנשים לאו בני מלחמה. ומפרש דדריש ויחלק עליהם לילה שחלק אנשיו לשני מחנות כמו שעשה יעקב. ול״נ דצ״ל ואשתו או ״ונשיו״ והכוונה לשרה והגר שמבואר שם בפכ״ו דפרעה נתן אותה לו לשפחה. ובמדרש הגדול מביא דברי הפדר״א מלמד שהניח תלמידיו בדן ולקח אליעזר עבדו עמו כו׳ ולא גרס ״ונשיהם עמם״.
18. בזהר חדש פרשת לך לך כד, בסגנון אחר עיי״ש דדריש כל אלה הפסוקים בדרך זה על יצה״ר ויצ״ט.
וּשְׁמַע אַבְרָם אֲרֵי אִשְׁתְּבִי אֲחוּהִי וְזָרֵיז יָת עוּלֵימוֹהִי יְלִידֵי בֵיתֵיהּ תְּלָת מְאָה וּתְמָנַת עֲסַר וּרְדַף עַד דָּן.
When Avram heard that his kinsman was taken captive, he armed his lads who were born in his household, three hundred and eighteen [men], and he pursued [them] until Dan.

וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן
וּשְׁמַע אַבְרָם אֲרֵי אִשְׁתְּבִי אֲחוּהִי וְזָרֵיז יָת עוּלֵימוֹהִי יְלִידֵי בֵיתֵיהּ תְּלָת מְאָה וְתַמָּנַת עֲסַר וּרְדַף עַד דָּן
פועל ״זרז״ – חגירה
א. ״וַיָּרֶק״ – ״וְזָרֵיז״, שחגרם כלי מלחמה, כי פועל ״זרז״ (מן הארמית הסורית) עניינו חגירה, השווה: ״וַיַּחֲבֹשׁ את חֲמֹרוֹ״ (בראשית כב ג) ״וְזָרֵיז יָת חֲמָרֵיהּ״, ״וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט״ (שמות כט ט) ״וּתְזָרֵיז יָתְהוֹן הִמְיָנִין״. וכן ״ויעשו להם חֲגֹרֹת״ (בראשית ג ז) ״וַעֲבַדוּ לְהוֹן זְרָזִין״.⁠1 ואולי נקשר ״זרז״ עם אֵזוֹר כמו ״פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה״ (תהלים ל יב) ״וּזְרַזְתַּנִי חֶדְוָא״.
מיהו חָנִיךְ?
ב. בכמה לשונות עתיקות חָנִיךְ הוא נושא כלים או חייל מזוין.⁠2 כדרך זו הבין כנראה אונקלוס שתרגם ״חֲנִיכָיו״ – ״עוּלֵימוֹהִי״, נעריו, כמו ״שני נעריו״ (בראשית כב ג) ״תְּרֵין עוּלֵימוֹהִי״, מכיוון שבגיל הנעורים מתגבר כח הגוף.⁠3 אבל בת״י תרגם ״חֲנִיכָיו״ – ״מַרְבִּיצֵי בֵּיתֵיהּ״ (הרבוצים [מסובים] בביתו), כלשון חינוך. וקרוב לזה גם ברש״י: ״חֲנִיכָיו – לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן חֲנֹךְ לַנַּעַר (משלי כב ו)״.
ג. ״שמנה עשר ושלש מאות״, הוא מניין בסדר עולה: עשרות ולאחריהן מאות. אבל הארמית מונה מספרים בסדר יורד: ״תְּלָת מְאָה וְתַמָּנַת עֲסַר״. על שיטתו ת״א בסדר המספרים ראה בהרחבה בפסוק ״ששה וארבעים אלף״ (במדבר א כא) ״אַרְבְּעִין וְשִׁתָּא אַלְפִין״.
מבוכת יא״ר
ד. יא״ר נבוך בתרגום ״שְׁמֹנָה עֲשַׂר״ – ״וְתַמָּנַת עֲסַר״ כי עֲסַר/ עֲשַׂר הן לשון נקבה כמו ״מקץ עשר שנים (בראשית טז ג) ״מִסּוֹף עֲשַׂר שְׁנִין״. אבל כאן מתבקש עַשְׂרָא לזכר כמו ״עַמֻּדֵיהֶם עֲשָׂרָה וְאַדְנֵיהֶם עֲשָׂרָה״ (שמות כז יב) ״עַמּוּדֵיהוֹן עַשְׂרָא וְסָמְכֵיהוֹן עַשְׂרָא״.
1. והואיל והחֲלָצַיִם הם המָתְנַיִם כדברי רד״ק (״שרשים״, חלץ): ״מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ (בראשית לה יא) הם המָתְנַיִם. וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ (במדבר לב כא) חגור כלי מלחמה בחלצים״, תרגם ״נֵחָלֵץ חֻשִׁים״ (במדבר לב יז) ״נִזְדָּרַז מַבְּעִין״; נתחגר. וכמוהו גם ״וַחֲמֻשִׁים עלו בני ישראל״ (שמות יג יח) ״וּמְזַרְזִין״ כראב״ע שם: ״חגורי חומש למלחמה״. ומן הארמית חדר ״זרז״ ללשון חז״ל במשמע התחזק, האץ, עורר את פלוני שלא יתרשל כגון: ״אין מזרזין אלא למזורזין״ (ספרי נשא א), ״זה זרזו מכולם״ (תו״כ אחרי מות א) ״נדרי זירוזין״ (משנה נדרים ג א).
2. אכדית ומצרית עתיקה, ראה ״דעת מקרא״.
3. שורש ״עלם״ מביע כח כמו שיתבאר בפסוק ״חזק ואמץ״ (דברים לא ז) ״תְּקַף וְעֵילַם״.
ושמע אברם ארום אשתבי לוט בר אחוי וזאין ית עלמויא תורבוות ביתיהב תלת מאה עשר ורדף בתריהון עד קיסריון.⁠ג
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין: ״עולימוי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עלמוי תורבוות ביתיה״) גם נוסח חילופי: ״עולמוי תרבות בינתה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״עלמוי תורבוות ... עד קיסריון״) נוסח אחר: ״מרבייניי בייתיה ולא צבו למהלכה עימיה ואיתבחר מניהון אליעזר״.
וכד שמע אברם ארום אשתבי אחוי וזיין ית עולמויי דחניך לקרבא מרבייני ביתיה ולא צבו למהלכא עמיה ובחר מינהון ית אליעזר בר נמרוד דהוה מתיל בגבורתא ככולהון תלת מאה ותמניסר ורדף עד דן.
And when Abram heard that his brother was made captive, he armed his young men who were trained for war, grown up in his house; but they willed not to go with him. And he chose from them Eliezer the son of Nimrod, who was equal in strength to all the three hundred and eighteen; and he pursued unto Dan.
מרביצי ביתיה תמני עשרי ותלת מאה ורדף בתריהון עד דן דקיסריון.
Domestics (marbitsi, down-liers) of his house, eighteen and three hundred, and pursued after them unto Dan of Kisarion.

פרשה מג

[א] וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו – מִשְׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה׳, סָמוּךְ לִבּוֹ לֹא יִירָא עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה בְצָרָיו (תהלים קי״ב:ז׳-ח׳). מִשְׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא, זֶה אַבְרָהָם, כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה (בראשית כ״ב:י״ב). נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּה׳, וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ (נחמיה ט׳:ח׳). סָמוּךְ לִבּוֹ לֹא יִירָא, שֶׁנֶּאֱמַר: אַל תִּירָא אַבְרָם (בראשית ט״ו:א׳). עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה בְצָרָיו, וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְּלָה (בראשית י״ד:ט״ו).
[ב] וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְׁמֹעַ דָּמִים (ישעיהו ל״ג:ט״ו).
וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הֵן הוֹרִיקוּ פָּנִים כְּנֶגֶד אַבְרָהָם, אָמְרוּ חֲמִשָּׁה מְלָכִים לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד בָּהֶם וְאָנוּ יְכוֹלִים לַעֲמֹד בָּהֶם. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר אַבְרָהָם הוֹרִיק פָּנִים כְּנֶגְדָן, אָמַר אֵצֵא וְאֶפֹּל עַל קִדּוּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל מָקוֹם. אַבָּא בַּר זַבְדָא אָמַר בִּכְלֵי זַיִן הוֹרִיקָן, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְהָרֵק חֲנִית וּסְגֹר לִקְרַאת רֹדְפָי (תהלים ל״ה:ג׳).
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת הוֹרִיקָן, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ (תהלים ס״ח:י״ד). רַבִּי לֵוִי אָמַר בְּפָרָשַׁת שׁוֹטְרִים הוֹרִיקָן, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ (דברים כ׳:ח׳). חֲנִיכָיו, בַּעֲלֵי חֲנִיכָתוֹ, שְׁמָם אַבְרָם כִּשְׁמוֹ. שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת, רֵישׁ לָקִישׁ בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא, אֱלִיעֶזֶר לְבַדּוֹ הָיָה, מִנְיַן אֱלִיעֶזֶר שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת. וַיִּרְדֹּף עַד דָּן, שֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הִיא, וּמַכָּה מִלְּפָנֶיהָ וּמֵאַחֲרֶיהָ, מַכָּה מִלְּפָנֶיהָ, וַיִּרְדֹּף עַד דָּן, וּמַכָּה מֵאַחֲרֶיהָ: מִדָּן נִשְׁמַע נַחְרַת סוּסָיו (ירמיהו ח׳:ט״ז).
[יג] אמַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן? וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו – וְכִי אָחִיו הָיָה? אֶלָּא רְאֵה עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, אַחַר אוֹתָהּ מְרִיבָה שֶׁכָּתוּב וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט (בראשית י״ג:ח׳), אַף עַל פִּי כֵן הָיָה קוֹרֵא אוֹתוֹ אָחִיו, דִּכְתִיב: כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ.
וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו – שֶׁנָּטַל כֶּסֶף וְזָהָב וְחִפָּה אוֹתָן. אָמַר לָהֶן: הֱיוּ יוֹדְעִין שֶׁלַּמִּלְחָמָה אָנוּ יוֹצְאִין, אַל תִּתְּנוּ עֵינֵיכֶם בְּכֶסֶף וְזָהָב, הֲרֵי כָּל זֹאת שֶׁלָּכֶם. וְאֵין וַיָּרֶק אֶלָּא זָהָב, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ (תהלים ס״ח:י״ד). דָּבָר אַחֵר, וַיָּרֶק, מְלַמֵּד שֶׁהוֹרִיקָן בִּדְבָרָיו. אָמַר לָהֶן, מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא (דברים כ׳:ח׳) מִן הָעֲוֹנוֹת, וְרַךְ הַלֵּבָב (דברים כ׳:ח׳). מִן מַעֲשִׂים רָעִים שֶׁעָשָׂה, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס וְגוֹ׳ (דברים כ׳:ח׳). כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָהֶם כָּךְ, הֵרִיקָן אֶחָד אֶחָד רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר עִמּוֹ אֶלָּא אֱלִיעֶזֶר. מִנַּיִן אַתָּה לָמֵד? א׳ אֶחָד, ל׳ שְׁלֹשִׁים, י׳ עֲשָׂרָה, ע׳ שִׁבְעִים, ז׳ שִׁבְעָה, ר׳ מָאתַיִם, הֲרֵי שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו? וַיִּרְדֹּף, וְלָא כְתִיב וַיִּרְדְּפוּ. עַד דָּן, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אוֹתוֹ צַדִּיק לְדָן, תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ. רָאָה שֶׁעֲתִידִין בְּנֵי בָנָיו לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה בְּדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן (מלכים א י״ב:כ״ט). שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, שְׁנֵי דְבָרִים מַכִּין לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם. וְאֵלּוּ הֵן: עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַנּוֹטֵעַ עֶרֶב שְׁבִיעִית חַיָּב וּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית חַיָּב. כָּךְ עֲבוֹדָה זָרָה מַכָּה לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. הֵיאַךְ? עַד עַכְשָׁו לֹא עָמַד יָרָבְעָם שֶׁעָשָׂה אֶת הָעֵגֶל וְהֶעֱמִידוֹ בְדָן, וַיַּכֵּם.
א. פיסקה י״ג מופיעה בתנחומא באמצע פרק ט״ו, והיא מובאת כאן לפי סדר הפסוקים.
[Siman 13] Prior to the verse After these things scripture states: And Abraham heard that his brother was taken captive (Gen. 14:14). Was Lot actually Abraham’s brother? No, indeed! This statement is simply proof of Abraham’s humility. Though Abraham and Lot had quarreled, as it is written: And there was a strife between the herdsmen of Abraham’s cattle and the herdsmen of Lot’s cattle (ibid. 13:7), he called him brother nevertheless, as it is said: For we are brethren (ibid., v. 8). And he led forth (va-yarek) his trained men (Gen. 14:14). This verse indicates that he covered his men with silver and gold. Then he said to them: “Know that we are about to do battle; do not covet their silver and gold, for all this will be yours.” Va-yarek is employed in Scripture only in reference to gold, as it is said: The wings of a dove are all covered with silver, and her pinions with the shimmer of gold (yerakrak) (Ps. 68:14).
Another explanation of the word va-yarek: This indicates that he thinned out (herikan) their numbers by saying to them: What man is there that is fearful and fainthearted? (Deut. 20:8). That is, whosoever is fearful because of his sins and weak (ve-rakh) of heart (fainthearted) on account of his evil deeds, let him return home, lest his heart melt away (ibid.). With this statement, he thinned out their ranks one by one until only Eliezer remained. Whence do we know this? We know it from the numeral value of the letters of Eliezer’s name. The alef is one, the lamed, thirty, the yod, ten, the ayin seventy, the zayin, seven, and the resh, two hundred, totaling three hundred and eighteen in all (and Scripture states that He led forth … three hundred and eighteen) (Gen. 14:14). And yet that is followed by the singular form he pursued, rather than the plural “they pursued” (implying only one).
Until Dan: When the righteous Abraham reached Dan his strength began to fail him, because he foresaw that his descendants would one day worship idols at Dan, as it is said: And he put one in Beth-El and one in Dan (I Kings 12:29). Our sages inform us that two things result in harm before and after they are undertaken. They are idolatry and planting. One who plants on the eve of the Sabbatical year and at the expiration of the Sabbatical year is guilty.⁠1 Similarly, idolatry smites both before and after it is practiced. Whence do we know this? Though Jeroboam had not yet erected the golden calf and had not placed it in (the territory of) Dan, Scripture says: And he smote them and pursued them unto Hobah (Gen. 14:15).
1. The land must lie fallow during the Sabbatical year, the seventh year.
[טז] מה כתיב למעלה מן הענין, וישמע אברם כי נשבה אחיו (בראשית י״ד:י״ד), וכי אחיו של לוט היה, אלא ראה ענותנותו של אברהם אבינו, אחר כל המריבה שעשו עמו, [שנאמר ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט (שם י״ג:ז׳)], לא זכר אברהם אבינו את המריבה, אלא קראו אחיו, שנאמר כי אנשים אחים אנחנו (בראשית י״ג:ח׳).
[וירק את חניכיו], (שם י״ד:י״ד) מהו וירק את חניכיו, שנטל כסף וזהב וחפה אותן בו, אמר להם אתם יודעים, שאנו יוצאים למלחמה, ולהציל נפשות אנו הולכים, אל תתנו עיניכם בממון, אם בשביל כסף וזהב הרי בפניכם, שנאמר וירק את חניכיו, אין וירק אל שחיפה אותן בכסף וזהב, שנאמר כנפי יונה נחפה בסף ואברותיה בירקרק חרוץ (תהלים ס״ח:י״ד).
ד״א וירק את חניכיו, אין וירק אלא שהוריקן בדברים, כמו שכתוב בתורה מי האיש הירא ורך הלבב (דברים כ׳:ח׳), כך עשה אברהם, אמר להם למלחמה אנו יוצאין, מי שיש בידו עבירות, וירא ממעשיו, אל יצא עמנו, כששמעו כך כל מי שהיה יודע בלבו שחטא היה מתירא ולא היה יוצא וחזרו להם, ולא נשאר עמו כי אם אליעזר בלבד, באותה שעה אמר הקב״ה, הניחו אותך הכל, ולא נשאר עמך כי אם אליעזר בלבד, חייך שאני נותן בו כח של שלש מאות ושמונה עשר, שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות, מנין ספור אליעזר בגימטריא שלש מאות ושמונה עשר.
[יז] וירדף עד דן (בראשית י״ד:י״ד). אמרו רבותינו, מה ראה לרדף עד דן, אלא שני דברים מכים לפניהם ולאחריהם, ואלו הן ע״ז והנוטע ערב שביעית ומוצאי שביעית, כשם שנטע ערב שביעית ומוצאי שביעית חייב, כך ע״ז מכה לפניה ולאחריה, שעד עכשיו לא עמד ירבעם בן נבט שעשה ע״ז, ראה אותה אברהם, שנאמר וישם את האחד בבית אל ואת האחד [נתן] בדן (מלכים א י״ב:כ״ט), וכיון שהגיע אברהם עד אותו מקום תשש כחו ולא רדף, שנאמר וירדף עד דן, שדנן וחייבן, שנאמר וירדפם עד חובה (בראשית י״ד:ט״ו).
וירק את חניכיו – הריקן בכלי זיין, כמה דאת אמר אריק חרבי (שמות ט״ו:ט׳), ולמה נקרא שמם חניכיו במצות מלחמה, וכיון שאמר להם פרשת שוטרים נתייראו ואמר היאך נעשה מלחמה עם ד׳ מלכים שנצחו ה׳ והלכו להם, 1ולא נשתייר עמו מאותם ילידי ביתו שהיו עמו, אלא אליעזר בלבד, וכן הוא עולה חשבון אותיותיו.
וירדוף עד דן2כיון שהגיע עד דן תשש כחו מפני עגלי ירבעם, דכתיב וישם את האחד בבית אל והאחד נתן בדן (מלכים א י״ב:כ״ט).
1. ולא נשתייר אלא אליעזר בלבד כו׳ וכן הוא עולה חשבון אותיותיו. ר״ל עולה למנין שלש מאות ושמונה עשר. ב״ר פמ״ג אות ב׳ ופמ״ד אות ט׳, תנחומא לך אות ט״ז, והנדפס מכבר אות י״ג, פדר״א פכ״ז, במ״ר פי״ח אות כ״א, שו״ט מזמור ק״י אות ד׳, ברייתא דל״ב מדות מדה כ״ט, ילקוט רמז ע״ג, ופסיקתא פסקא דהעומר דף ע׳ ע״ב וע״ש בהערה ל״ה, נדרים ל״ב ע״א, ולקח טוב, ורש״י עה״ת.
2. כיון שהגיע עד דן תשש כחו. תנחומא לך אות י״ז, וע״ש בהערה קס״ו, סנהדר׳ צ״ו ע״ב, ורש״י עה״ת, ולקח טוב.
(יד-טו) וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו – ״מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִרָא״, זֶה אַבְרָהָם, (בראשית כ״ב:י״ב) ״כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה״ (תהלים שם) ״נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּה׳⁠ ⁠⁠״ (נחמיה ט׳:ח׳) ״וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ״ ״סָמוּךְ לִבּוֹ לֹא יִרָא״ (בראשית ט״ו:א׳) ״אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ״, ״עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה בְצָרָיו״ וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם.
כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו – וְכִי אָחִיו הָיָה, אֶלָּא קְלַסְתֵּר פָּנָיו הָיָה דּוֹמֶה לוֹ (ראה בראשית רבה מ״א:ו׳).
וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֵן הוֹרִיקוּ פָּנִים כְּנֶגֶד אַבְרָהָם אָמְרוּ, חֲמִשָּׁה מְלָכִים לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד בָּהֶם וְאָנוּ יְכוֹלִין לַעֲמֹד בָּהֶם. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אַבְרָהָם הוֹרִיק פָּנִים כְּנֶגְדָן. אָמַר: אֵצֵא וְאֶפּוֹל עַל קִדוּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָא אָמַר: בִּכְלֵי זַיִן הוֹרִיקָן כֶּהַאֵיךְ דְאַתְּ אַמְרֵת (תהלים ל״ה:ג׳) ״וְהָרֵק חֲנִית וּסְגֹר לִקְרַאת רוֹדְפָי״. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת הוֹרִיקָן כְּהַאֵיךְ דְאַתְּ אַמְרֵת ״וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ״. רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר: בְּפָרָשַׁת שׁוֹטְרִים הוֹרִיקָן כְּהַאֵיךְ דְאַתְּ אַמְרֵת (דברים כ׳:ח׳) ״מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב״. חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, בַּעֲלֵי חֲנִיכָתוֹ שְׁמָם אַבְרָהָם כִּשְׁמוֹ.
שְׁמוֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת – רֵישׁ לָקִישׁ בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא אֱלִיעֶזֶר לְבַדּוֹ הָיָה, מִנְיָן אֱלִיעֶזֶר הָכִי הָוֵי.
וַיִּרְדֹּף עַד דָּן – שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, הִיא מַכָּה לְפָנֶיהָ וַיִּרְדֹּף עַד דָּן מַכָּה לְאַחֲרֶיהָ (ירמיהו ח׳:ט״ז) ״מִדָּן נִשְׁמַע נַחְרַת סוּסָיו״.
וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה – הַלַּיְלָה נֶחְלַק מֵאֵלָיו רַבָּנָן אָמְרִין, יוֹצְרוֹ חִלְּקוֹ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַבְרָהָם פָּעַל עִמִּי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה אַף אֲנִי פּוֹעֵל עִם בָּנָיו בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה. וְאֵימָתַי, בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות י״ב:כ״ט) ״וַיְּהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה׳ הִכָּה כָּל בְּכוֹר״. אִית דְּאָמַר בְּלִישְׁנָא אַחֲרִינָא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַבְרָהָם יָצָא בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה אַף אֲנִי יוֹצֵא בַּחֲצוֹת, ״כֹּה אָמַר ה׳ כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרַיִם״.
וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם – וְכִי יֵשׁ לְךָ אָדָם רוֹדֵף הֲרוּגִים רוֹדְפָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ הֲרוּגִים הָיוּ שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים ס״ט:כ״ז) ״כִּי אַתָּה אֲשֶׁר הִכִּית רָדָפוּ״, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, ״מִי הֵעִיר מִמִּזְרַח צֶדֶק יִקְרְאֵהוּ לְרַגְלוֹ וְגוֹ׳⁠ ⁠⁠״ חַי עוֹלָמִים הָיָה מֵאִיר לוֹ מִכָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, מַזָּל צֶדֶק הָיָה מֵאִיר לוֹ, צְדָקָה הָיְתָה צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת אִם אֵין אַבְרָהָם עוֹשֶׂה אוֹתִי אֵין מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתִי.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אוֹתוֹ מַלְאָךְ שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ לְאַבְרָהָם, לַיְלָה שְׁמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, (איוב ג׳:ג׳) ״וְהַלַּיְלָה אָמַר הוֹרָה גָּבֶר״. רַבִּי יִצְחָק נַפְּחָא אָמַר: שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ מַעֲשֶׂה לַיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר, (שופטים ה׳:כ׳) ״מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ״ וְגוֹ׳. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, טָבָא דְּנַפְּחָא מִדְּבַר נַפְּחָא.
וַיִּרְדֹּף עַד דָּן – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אוֹתוֹ צַדִּיק לְדָן תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ, רָאָה שֶׁעֲתִידִין בָּנָיו לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה, וְאַף אוֹתוֹ רָשָׁע לֹא נִתְגַּבֵּר עַד שֶׁהִגִּיעַ לְדָן, שֶׁנֶּאֱמַר, ״מִדָּן נִשְׁמַע״ וְגוֹ׳.
רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נֶחֶמְיָה, חַד מִנְהוֹן אָמַר: אַבְרָהָם הָיָה מַשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם עָפָר וְהוּא נַעֲשָׂה חֲרָבוֹת, קַשׁ וְהוּא נַעֲשָׂה חִצִּים. אָמַר לֵיהּ חַבְרֵיהּ, (ישעיהו מ״א:ב׳) יִתֵּן עָפָר אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא ״כֵּעָפָר״, הֵן הָיוּ מַשְׁלִיכִין חֲרָבוֹת עַל אַבְרָהָם וְנַעֲשׂוֹת עָפָר, חִצִּים וְנַעֲשׂוּ קַשׁ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, (שם ג) ״יִרְדְּפֵם יַעֲבֹר שָׁלוֹם״.
פְּסִיעוֹתָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ מִילִין. רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן אָמַר: מִיל, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם) ״אוֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבֹא״ רַבִּי נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, לֹא נִתְאַבְּקוּ רַגְלֵיהֶם, אֶלָּא כָּזֶה שֶׁהוּא הוֹלֵךְ מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת.
פלמא סמע אברם אן קד סבי אקריבה ג׳רד נצחאה אלמולודין פי ביתה ת׳לאת׳ מאיה ות׳מניה עשר וכלבהם אלי באניאס.
וכאשר שמע אברם שאכן נשבה קרובו, זירז את נאמניו1 ילידי ביתו שלוש מאות ושמונה עשר ורדף אחריהם עד בניאס.
1. המילה ״נצחאה״ (نُصَحاء) בערבית היא צורת הרבים של ״נאצח״ (ناصح), שמשמעותה המקורית קשורה לטוהר, כנות, או נאמנות. בהקשר הזה, ״נצחאה״ מתארת את הלוחמים הנאמנים ביותר או המהימנים ביותר - אלה שנולדו וגדלו בבית אברם (״אלמולודין פי ביתה״).
חניכיו – תלמידיו ועוזריו. (ספר השרשים ״חנך״)
וירק את חניכיו – תורגם1 ״נצחאה״ – והם הבחורים – נגזר מן ״חנוך לנער על פי דרכו״ (משלי כ״ב:ו׳) כלומר פועליו המחונכים על פי השקפתו.
1. רס״ג: ידידיו. ועי׳ קאפח, עמ׳ כו.
וירקאוזריז, ארמיר,⁠ב וכן: והריקותי אחריכם חרב (ויקרא כ״ו:ל״ג) – אזדיין בחרבי עליכם, וכן: אריק חרבי (שמות ט״ו:ט׳), וכן: הרק חנית וסגור וגו׳ (תהלים ל״ה:ג׳).
חניכיוגשחינך למצות, והוא לשון התחלה כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בו. וכן: חנוך לנער (משלי כ״ב:ו׳), חנוכת הבית (תהלים ל׳:א׳). ובלעז קורין לו: אנצייר.
שמנה עשרד וגומ׳ – רבותינו אמרו: אליעזר לבדו, והוא מניין גימטריא שלה שמו.
עד דן – ושם תשש כחו, שראה שעתידין בניו להעמיד שם עגל.
א. בכ״י מינכן 5, ברלין 1221 נוסף כאן ״כתרגומו״.
ב. הלעז מופיע בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1 (בשינויים), אוקספורד 34, פרמא 3204, פריס 156, ובדפוסי ריגייו ואלקבץ. הוא חסר בכ״י מינכן 5, דפוס רומא.
ג. בכ״י לונדון 26917, ודפוס רומא (שם: ״חנכו״) נוסף כאן: ״חניכו כתיב זה אליעזר״, ואז מופיע ״שחינכו״ במקום ״שחינך״. המלים חסרות בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, ברלין 1221, ויימר 651, פרמא 3204, פריס 156.
ד. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י לייפציג 1: ״עשרה״.
ה. כן בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1: ״על״.
וירק – Its meaning is as the Targum takes it: "he girded". Similar are "And I will gird myself (והריקותי) with the sword against you" (Vayikra 26:33), and "I will gird on (אריק) my sword" (Shemot 15:9), and "Gird yourself (הרק) with the spear and battle axe" (Tehillim 35:3).
חניכיו HIS TRAINED SERVANTS – The word is written without a י (after the כ) so it may be read חניכו "his trained one", referring to Eliezer whom he had trained to the observance of religious duties. The word חנך signifies introducing a person or a thing, for the first time, to some particular occupation in which it is intended that he should remain (i.e. to dedicate or devote to some particular purpose). It has a similar sense in "Train up (חנוך) a child" (Mishlei 22:6), and in (Bemidbar 7:84) חנוכת המזבח "the dedication of the altar", and "The dedication (חנוכת) of the house" (Tehillim 30:1) In old French: enseigner.⁠1
שמנה עשר וגו'‏ THREE HUNDRED AND EIGHTEEN – Our Rabbis said, "It was Eliezer alone whom he armed and it (318) is the numerical value of his name" (Nedarim 32a).
עד דן AS FAR AS DAN – There his strength failed him for he saw prophetically that at some future time his descendants would there erect a calf (Sanhedrin 96a).
1. English: to teach, instruct.
וישמע אברם כי נשבה אחיו1שהיה דומה לו.
וירק את חניכיו2חניכו כתיב. זה אליעזר 3ששמו עולה למנין שלש מאות ושמונה עשר.
וירק4כמו הרק חנית וסגור (תהלים ל״ה:ג׳).
וירדוף עד דן5כיון שהגיע אותו צדיק לדן תש כחו. ראה שעתידין בניו להקים עגל בדן.
וירק את חניכיו6יש אם למקרא. דכתיב ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם.
1. שהיה דומה לו. בילקוט רמז ע״ג מובא בשם ב״ר פמ״ב כי נשבה אחיו וכי אחיו היה אלא קלסתר פניו היה דומה לו ע״כ. וזה ליתא בב״ר לפנינו רק הוא בב״ר פמ״א על כי אנשים אחים אנחנו וכי אחים היו אלא שהיה קלסתר פניו דומה לו. וכן הביא המחבר בפסוק שם.
2. חניכו כתיב. ר״ל אף שבקרא כתיב חניכיו קרי ביה תניכו וזה אליעזר. וכן ברש״י עה״ת הביא כן חניכיו חניכו כתיב זה אליעזר שחנכו למצות והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה וכן חנוך לנער עכ״ל. ועי׳ במנחת שי שמתמה על רש״י ואמר כי לא ראה בשום מדרש חנכו רק חניכיו ע״ש. אולם לא ראינו אינה ראיה. ובודאי הוציא רש״י ז״ל וגם רבינו טוביה מאיזה מדרש אולי מהילמדנו הנאבד מאתנו. וכוונתם קרי ביה חניכו. ומצאנו הרבה דרשות כאלה.
3. ששמו עולה למנין שי״ח. נדרים ל״ב ע״א וע״ש ברש״י. תנחומא לך. ורש״י עה״ת. ב״ר פמ״ב ופמ״ד. ופדר״א פכ״ז. וילקוט רמז ע״ג. ובפסיקתא פסקא דהעומר ע׳ ע״ב ובהערה ל״ה.
4. כמו הרק חנית. ב״ר שם בכלי זיין הוריקן המד״א והרק חנית. וכן ת״א וזריז וכן מובא ברש״י עה״ת.
5. כיון שהגיע אותו צדיק. סנהדרין צ״ו ע״א. תנחומא לך אות י״ג. ורש״י עה״ת.
6. יש אם למקרא. ר״ל כי בתחלה הביא חניכו כתיב. כתב שיש גם אם למקרא חניכיו לשון רבים והם ענר אשכול וממרא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

(יד) וירק את חניכיו – כמו והרק חנית וסגור (תהלים ל״ה:ג׳), על שם מריקין החרבות מתערם, וכן אריק חרבי (שמות ט״ו:ט׳).⁠1
1. שוחזר מליקוט אוקספורד-מינכן, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 308 ואילך.
וירק – שנתן להם כלי מלחמה, כטעם: והרק חנית (תהלים ל״ה:ג׳).
ויש אומרים: להוציא החרב מתערה, כטעם: על הארץ יריקו (קהלת י״א:ג׳), מריקים שקיהם (בראשית מ״ב:ל״ה). גם יש לחנית כן.
חניכיו – שחנכם פעמים רבות במלחמה, ואם לא נזכר.
וחשבון אותיות אליעזר (בבלי נדרים ל״ב.) דרך דרש, כי אין הכתוב מדבר בגימטריא, כי יוכל הרוצה להוציא כל שם לטוב ולרע. רק החשבון כמשמעו.
HE LED FORTH HIS TRAINED MEN. He armed them.⁠1 Compare, ve-harek (arm) in, Arm (ve-harek) with the spear (Ps. 35:3).⁠2 Others say that va-yarek refers to the unsheathing of the sword. Compare, They empty themselves (yariku) upon the earth (Eccles. 11:3), and emptied (merikim) their sacks (Gen. 42:35).⁠3 A spear also has a sheath.⁠4
HIS TRAINED MEN. Abraham had trained them many times for battle. This is the meaning of the term chanikhav (his trained men) even though Scripture does not previously note that Abraham trained young men for war. Those who identify Abraham's trained men with his servant Eliezer on the basis of the numerical value of the latter's name are indulging in Midrash,⁠5 as Scripture does not speak in gematria (numericals). With this type of interpretation one can interpret any name as he wishes, both in a positive and a negative manner. The number [i.e. 318] is to be taken literally.⁠6
1. Thus va-yarek (he led forth) means he armed.
2. Ibn Ezra's translation of this verse.
3. According to this interpretation va-yarek et chanikhav (he led forth his trained men) means, he gave his trained men unsheathed swords (Krinsky).
4. Hence ve-harek chanit (Ps. 35:3) may be rendered as unsheath the spear.
5. Interpreted numerically, Eliezer comes to 318. Hence the Midrash identifies him with the 318 men mentioned in our verse. Cf. Bereshit Rabbah 43:2, 44:9.
6. I.e., it is the number of soldiers and not a reference to Eliezer.
וירק את חניכיו – תחסר מלת חנית, כדרך: והרק חנית וסגור (תהלים ל״ה:ג׳).
וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו – ראו רמב״ם ליקוט בראשית י״ד:א׳.
וישמעאחיו – קרובו ובני אחים הרי הם כאחים, כמו שאמר: כי אנשים אחים אנחנו (בראשית י״ג:ח׳).
וירק – נתן להם כלי מלחמה, והוא יוצא לשלישי. והרק חנית (תהלים ל״ה:ג׳), וחרבותם יריקו (יחזקאל כ״ח:ז׳), יוצא לשני.
חניכיו – שם תאר בשקל שכיריו, פליטיו, ופירושו מלומדיו, שלמדם בדרך האמת לעבוד את י״י, מן חנוך לנער (משלי כ״ב:ו׳).
ילידי ביתו – שנולדו בביתו מהנפש אשר עשה בחרן (בראשית י״ב:ה׳) ובארץ כנען והיו שמנה עשר ושלש מאות.
ובדרש (בראשית רבה מ״ג): אליעזר לבדו לקח עמו וחשבון אותיותיו שי״ח, ואם כן מה יהיה ילידי ביתו אם לא ירצה לומר: ויליד ביתו.
וירדף עד דן – על שם סופו, כי כשכתב משה רבינו זה לא נקרא עדין כן, אלא לֶשֶם היה נקרא וכשכבשוהו בני דן קראו לו דן בשם דן אביהם (שופטים י״ח:כ״ט). ואפשר שהיה מקום אחר נקרא באותם הימים כן.
וישמע...אחיו, the word אחיו here is used in the sense of “his relative.” Nephews are often considered as like “brothers.” Avram himself had used this term when he spoke to his nephew in 13,8 and said כי אנשים אחים אנחנו, “we are men who are brothers.”
וירק, he issued weapons to them, the verb is in the transitive mode. We encounter it in a similar meaning in Psalms 35,3 והרק חנית, “make ready the spear.”
חניכיו, an adjective, similar to שרידיו and פליטיו, his trainees, people whom he had instructed in true monotheism. The word occurs in this sense in Proverbs 22,6 חנוך לנער על פי דרכו, train the lad in an appropriate manner, in accordance with his natural talents.”
ילידי ביתו, people born in his household, to parents who had come with him already from Charan as well as those later in the land of Canaan. They totaled
שמונה עשר ושלש מאות, 318. According to a Midrash quoted by Rashi, he took only Eliezer with him, the numerical value of the letters in his name amounting to a total of 318. If so, why did the Torah have to tell us that he took with him people born in his household? The Torah must have meant that he took an undisclosed number of people of his household with him, plus Eliezer, who was equivalent to 318 trained men.
וירדף עד דן, the place was not called Dan until much later, when the tribe of Dan expanded its territory under Joshua in the north of the country. At that time the Danites named the place after their tribe’s founding father.
וירק את חניכיו – פירש המורה: כתרגומו וזריז וכן והריקותי אחריכם חרב וכן אריק חרבי ובפרשת בשלח פירש אריק חרבי אשלוף חרבי וקשה דידיה אדידיה.
וירק את חניכיו – שנתחנכו מחדש בכלי מלחמה.
עד דן – שנקרא כן בימי השופטים: ויקראו ללשם דן (יהושע י״ט:מ״ז).
וירק את חניכיו, "the men who had been trained in warfare.⁠"
עד דן, as far as Dan, the place was named such (the original "Dan" not having been born yet until at least 100 years later, Ed.] The place called "Dan" in the Book of Judges was called Leshem at the time of this battle (Compare Joshua 19,47).
שמונה עשר ושלש מאות – היינו כמניין אליעזר. מלמד שלא היה עמו אלא הוא ואליעזר (נדרים לב.). כדאמ׳ בחלק (סנהדרין קח:) אמ׳ ליה שם רבה לאליעזר כי אתו עלייכו כל מלכי מזרח ומערב היכי עבדיתו וכו׳.
וישמע אברם כי נשבה אחיו – התלבש גבורה כששמע הענין, ומיד וירק את חניכיו ילידי ביתו. ולמדך הכתוב כי אנשיו בני ביתו הסמוכים על שלחנו היו שמנה עשר ושלש מאות.
ובמדרש י״ח ושלש מאות זה אליעזר שעולה בגימטריא שי״ח. ויש לשאול כי לפי המדרש הזה שמנה עשר ושלש מאות אינו כפשוטו אלא חידה על אליעזר לבדו, ואין לנו להוציא המקרא מידי פשוטו, שהרי הכתוב מעיד על ילידי ביתו שהם שי״ח.
אבל הענין היה כי כל המספר הזה היו ילידי ביתו של אברהם אוכלי שלחנו, ואחר שנזדרז לצאת למלחמה מיעט אותן וריקנן, לפי שהזכות הוא המנצח לא רבוי עם, ולכך צוה שיחזרו כל החוטאים כדין תורה ביוצאי מלחמה שאמר הכתוב (דברים כ״ח) מי האיש הירא וגו׳. וזהו לשון וירק שכולל לשון זיין ולשון מיעוט מלשון רק. וכיון שנתמעטו מצא אברהם את עצמו עם אליעזר לבדו, ואע״פ שכתוב חניכיו ביו״ד יש בכלל מאתים מנה ויש בכלל חניכיו חניכו, ולומר כי כל חניכיו עמדו עם חניכו, הוא אליעזר לבדו. ומה שאמר אחיו והיה בן הרן אחיו, הודיענו בזה יופי מדתו ומעלתו של אברהם, כי קנא אל הדבר ופנה אל האחוה ולא פנה אל המריבה שהיה ביניהם, אבל נזדרז בדבר כאלו היה אחיו ממש.
וירדוף עד דן – עד שחלה עליהן מדת הדין. וכן אמר ישעיה (ישעיהו מ״א) ירדפם יעבור שלום וגו׳.
ובמדרש וירדף עד דן, שם תשש כחו לפי שעתידים בניו להעמיד שם ע״ז, הוא שכתוב (מלכים א י״ב) וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן.
וישמע אברם כי נשבה אחיו, "when Avram heard that his brother had been taken captive, etc.⁠" Avram girded himself for battle as soon as he heard about this. He immediately mobilized the three hundred and eighteen men who derived their immediate sustenance from him.
Bereshit Rabbah 43,2 claims that the number 318 is really only the numerical value of the letters in the name of his trusted servant אליעזר. How do we reconcile this Midrash with the principle of אין מקרא יוצא מידי פשוטו, that "we must not completely divorce a verse of Scripture from its literal meaning?⁠" After all, the Torah expressly states that the three hundred people concerned were ילידי ביתו "members of Avram's household?⁠"
Actually, the meaning of the Midrash is that all the three hundred and eighteen men mentioned were members of Avram's household, were being fed at his table. Having mobilized all of them, Avram discounted most of them realizing that the credit for the victory went only to Eliezer who was the most God-fearing one amongst them. Victory in battle is not determined by the size of the armies- as we know from Gideon- but is due to the merit of the individual soldiers. The Torah told us in Deut 20,8 that if someone has reason to fear for his life (due to sins he has committed) he should go home instead of joining the ranks of the soldiers. The author of the Midrash noticed that the word וירק, he "mobilized,⁠" is composed of the word רק, "only.⁠" It means that Avram reduced the men whose merit could ensure victory to those that possessed sufficient merit which left him with his trusted servant Eliezer, whose merit was equivalent to that of the other 317 men in his household. While it is true that the word חניכיו is spelled with the letter י indicating that there were more than one person, the fact is that "200 includes 100,⁠" i.e. that the word חניכו, "the one whom he had trained,⁠" is included in the word חניכיו, "the ones whom he had trained.⁠" We may interpret the word to mean that all the people whom Avram had trained (in matters spiritual) were loyal to the most illustrious of them all, to Eliezer.
As to the word אחיו, "his brother,⁠" when in fact Lot was Avram's nephew and not his brother, the Torah wrote it in this way in order to show us the virtue of brotherliness which Avram extended even to a nephew who had chosen to live as a neighbor of the wicked people of Sodom. He had not allowed considerations of the strife which had occurred between them previously to influence his judgment concerning his nephew, the son of his brother. He risked his life on his behalf as if he were a biological brother.
וירדף עד דן, "he pursued as far as Dan.⁠" This is a reference to the מדת הדין, "the attribute of Justice.⁠" Once the attribute of Justice caught up with these kings there was no need for Avram to pursue any further. We find a similar expression in Isaiah 41,3 ירדפם יעבור שלום, "He pursues them, he goes unharmed.⁠"
According to Bereshit Rabbah 43,7 Avram threw earth at these people and the earth turned into swords. When he threw straws at them they turned into arrows. Another explanation offered by the Midrash (Tanchuma Lech Lecha 13) on these words is that when Avram approached Dan, a place where in later years the Israelites would commit idolatry, his strength suddenly evaporated in view of this prospect. (The Midrash referred to the golden calves erected by Jerobam King of Israel shortly after the division of Solomon's kingdom compare Kings I 12,29).
וירק את חניכיו וגו׳ – שאמר להם אברהם למלחמה אנו יוצאין מי האיש הירא מעבירות שבידו ילך וישוב לביתו כיון ששמעו כך הלכו וחזרו להן ולא נשאר עם אברהם כי אם אליעזר עבדו אמר לו הקב״ה לאברהם הניחו אותך כולן חייך אני נותן כח לאליעזר כנגד כולן ומנין אותיות של אליעזר יעלו למנין י״ח ושלש מאות וכן מסיק בפ״ד דנדרים ועוד מסיק וירק את חניכיו רב אמר שהוריקן בתורה ושמואל אמר שהוריקן בזהב פי׳ כדי שלא יהא לבם נוטה אלא להצלות נפשות.
וירק את חניכיו, "he mobilised all those whom he had trained;⁠" Avraham told all these men that they were about to go to war and if someone was afraid for his life due to sins he had committed, he was free to go back home. (Compare Deuteronomy 20,8) When they heard this, they all decided to return to their homes, with the exception of his loyal servant Eliezer. G–d told Avraham not to worry and to let them go home, as He would empower Eliezer to possesss as much power as all these men had possessed combined. The numerical value of the letters in the name אליעזר total 318, and that is why the Torah described his "army" as consisting of 318 men. (Compare Talmud, tractate Nedarim, folio 31) In addition, we have two interpretations of the Talmud scholars Rav and Sh'muel, respectively, the former saying that the word וירק in our verse refers to "pouring words of Torah into these potential soldiers, whereas Sh'muel says that he overcame their fears by giving them large quantities of gold. (same folio in the Talmud) His objective was to instill in these men the will to save as many lives as possible, not to fight for the sake of the loot they might capture by killing fellow human beings.⁠1
1. [This editor has some difficulty with the explanations offered, as in verse 24 of our chapter Avraham insists that the men who had fought with him receive their share of the loot. Ed.]
וירק את חניכיו ילידי ביתו – נחלקו רז״ל בנדרים על מה נענש אברהם אבינו ונגזר על זרעו הגלות ואמרו על שהפריז על מדותיו פי׳ הרחיב לשונו שאמר במה אדע כי ארשנה וכי לא היה לו להאמין במאמר השם וי״א עוד על שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים דכתיב וירק את חניכיו פי׳ תלמידיו מחונכים במצות שהוציאם במלחמה חלוצים.
וירק את חניכיו – פי׳ [ר״ש] כתרגומו וזריז, וכן (ויקרא כ״ז ל״ג) והריקותי אחריכם חרב, וכן (שמות ט״ו ט׳) אריק חרבי, ובפר״ש ויהי בשלח (שם) פי׳ אריק חרבי, אשלח חרבי, קשה דידיה אדידיה.
וירק – ציוה להם1 שיריקו חרבם מתערה2 להיות נכונים למלחמה.
חניכיוא – למודיו,⁠3 כטעם ״מלומדי מלחמה״ (שיר השירים ג׳:ח׳).
וירדוף עד דן – אין ספק שלא רדף הוא לבדו, והעד ״ויחלק עליהם וכו׳⁠ ⁠⁠״ (טו).⁠4 וכן אפשר שהיה כמו ״ויגל את האבן״ (בראשית כ״ט:י׳).⁠5 וכן: ׳וילחם יהושע׳6, ״ויקח יהושע״ (יהושע י״א:ט״ז ועוד). ובמקום אחר יבאר ויאמר: ״ויעל יהושע מן הגלגל הוא וכל עם המלחמה״ (יהושע י׳:ז׳).⁠7 וכתו׳: ׳וילחם יהושע׳ לבד בכמה מקומות.⁠8
1. אף על פי שלא הוא הריק בעצמו, אלא צוה לחניכיו, מכל מקום הכתוב מייחס את הפעולה לאברם עצמו, משום שהוא היוזם והגורם העקיף.
2. פירוש ״וירק״ הוא הוצאת החרב מהנדן. וכן פירש ראב״ע בפירושו השני (ראה שם המקבילות המקראיות למשמעות זו של ׳וירק׳).
3. תלמידיו למלחמה.
4. אין ספק שאברם לא רדף לבד, והראיה לכך היא מ״ויחלק עליהם לילה״. בדיבור הבא מפרש ריא״כ ״ויחלק עליהם לילה״, שבהיותם רודפים נהיה לילה. ו׳עליהם׳ הוא לשון רבים. נמצא שהכתוב משתמש בלשון יחיד, למרות שהיו רבים.
5. ייתכן שלמרות שנכתב בלשון יחיד ״ויגל״, אין הכוונה ליעקב בלבד, אלא ליעקב עם אנשים רבים אחרים. ראה פירושו שם.
6. אין פסוק כזה, וראה בהמשך בהערה.
7. הפסוק פותח בלשון יחיד ״ויעל יהושע״, ובסיומו מפורש ״הוא וכל עם המלחמה״.
8. למרות שברור שיהושע לא נלחם לבדו. הלשון ׳וילחם יהושע׳ אינו מופיע בתנ״ך. אמנם מופיע לשון ״וילחם״ לגבי יהושע: ״ויעבר יהושע… וילחם עם לבנה״ (יהושע י׳:כ״ט); ויעבר יהושע… וילחם בה״ (יהושע י׳:ל״א); ״וישב יהושע… וילחם עליה״ (יהושע י׳:ל״ח).
א. בכה״י מופיע דיבור זה בסוף הפרק ולא במקומו בפסוק י״ד.
חניכיו ילידי ביתו – הם האנשים אשר גידלם בביתו מעת הלידה, וחנך אותם במנהגיו המשובחים, כטעם ׳חֲנֹךְ לנער על פי דרכו׳ (משלי כב, ו). ואפשר שיהיה הרצון בזה שכבר חנך אותם בענין המלחמה והגבורה, כי כן ראוי לבית גדול כבית אברם שיהיו קצת בני הבית אנשי מלחמה; עם שכבר היה ראוי זה גם כן מפני היותו רחוק ממשפחתו.
והנה כשמוע אברם כי נשבה קרובו, שׂם כלי המלחמה על האנשים אשר גדלו עימו בביתו והרגילם במנהגים המשובחים או בעניין המלחמה, והם היו שלש מאות ושמונה עשר, ורדף אחר אלו המלכים הארבעה עד דן.
(יד-טז) התועלת השני הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם שיעלים עיניו מאנשי משפחתו, ואף על פי שאינם מתנהגים עימו במנהג הראוי, אבל ראוי שיהיה לעֵזֶר ולהועיל להם בחזקת היד, כי בזה יגיע לאדם העֵזֶר הראוי מקרוביו, ויִשְׁלַם בזה הקיבוץ המדיני. הלא תראה שאברם התגבר כנגד הארבעה מלכים ומחניהם — עם היותם גיבורים מאד — להציל לוט בן אחיו ורכושו, ואף על פי שלא התנהג עימו לוט באופן הראוי כמו שקדם.
(יד) התועלת השלישי הוא במידות, והוא שאין ראוי שינהג האדם עימו במלחמה כי אם האנשים אשר הורגלו בתכונת הגבורה, שאם יהיה ביניהם רך לבב יביא מורך בלב שאר האנשים וינוצחו. ולזה לא נהג אברם עימו מאנשי ביתו כי אם אנשים אשר חנך אותם במנהגיו מלידה. ואין ספק שעם שחנך אותם בשאר המידות המשובחות חנך אותם במידת הגבורה. ולזה הביאם עימו לבדם, ועזב האנשים אשר היו בביתו שלא גדלו עימו מעת הלידה, כי אלו כבר נשתקעו קודם היותם עימו במידות הפחותות, ולא יכול להעתיקם מהם ולהניעם אל המידות המשובחות באופן שלם. או קרא ׳חניכיו ילידי ביתו׳ מי שחנך מהם למלחמה, ואיך שיהיה זה הנה יצא זה התועלת מזה הסיפור.
ומשם הבין כי נשבה אחיו כי יודע היה מה שנאמר ולוט יושב בערי הככר ויאהל עד סדם [יד].
ויהיה וישמע אברם כמו וישמע אברהם אל עפרון וישקול כו׳ (בראשית כ״ג:ט״ז) שהכונה התבונן בדברו ומיד צלחה עליו רוח י״י ונתגבר בלבו וירק את חניכיו, או שיהיה וישמע אברם כמו כאשר שמע עבד אברהם (בראשית כ״ד:נ״ב). וכמו ומרדכי ידע (אסתר ד׳:א׳). לדעת (שם).
אזדיין בחרבי עליכ׳ וכן אריק חרבי. אבל בפרשת בשלח כתב שאין לדחוק ולפרש אריק חרבי מלשון וירק את חניכיו אזדיין בחרבי ונראה לי משום דהכא דקאי בקרא דוירק את חניכיו אינו נופל בו אלא לשון זיון פירש גם אריק חרבי לשון זיון כדי שיפרש כלם מענין אחד אבל התם דקאי בקרא דאריק חרבי שנופל בו לשון הרקה יותר מלשון זיון מפני שבלשון זיון צריך להוסיף בי״ת על מלת חרבי פירש אותו מענין הרקה וכן משמע נמי מלשון ואין לדחוק ולפרש דקאמר דמשמע שהוא דוחק לפרש אריק חרבי מלשון וירק את חניכיו ואע״פ שההרקה אינה נאמרת אלא על הכלי המקבל לא על היוצא ממנו הנה מצאנו אותה גם על היוצא ממנו שמן תורק שמך ולא הורק מכלי אל כלי:
שם תשש כחו. בפר׳ חלק דאם לא כן וירדוף עד דן למה לי אם להודיע מקום מפלתן הרי כבר אמור ויכם וירדפ׳ עד חובה שהוא דן כדלקמיה אלא לומר לך ששם תשש כחו ולא היה לו יכולת לרדוף מדן והלאה מפני עון העגל שהעמיד שם ירבעם:
ואמר וישמע אברהם כי נשבה אחיו בידוע שלוט לא היה אחיו כי בן אחיו היה אלא שבעת צרתו כדי להצילו מיד אויביו נעשתה אצלו קורבתו יותר גדולה ממה שהיתה עד שחשבו כאלו הוא אחיו. או יהיה אחרי שקרה לו מה שקרה בעבורו ומצדו ולכן התאמץ אברהם להלחם עם אנשים מועטים עם אלו הד׳ מלכים נוצחים כמה מלחמות וכמה מלכים וזה במה שהריק את חניכיו ילידי ביתו ומלת וירק פירוש ויזן מלשון והרק חנית.
ואמר וישמע אברם כי נשבה אחיו – להורות על מה שאמרתי כי אחר שאמר ויגד לאברם העברי ידוע הוא שידע כי נשבה אחיו ואם כן איך אמר וישמע אברם. אבל הרצון בו כמו כי שומע יוסף כלומר ממה שידע מזאת המלחמה הבין ורצה כי לא נשבה לוט אלא בשביל שהיה אחיו ומשנאתם אותו עשו זה. ולכן אמר וירק את חניכיו ילידי ביתו מחונכים במצות ומגודלים בנעוריהם עמו ולא רצה שילך עמו איש אחר. וזאת היא דעת רז״ל שאמרו כי אליעזר לבדו היה בגימטריא מספרו כך. והרי הכתוב אומר וקורא ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם. אבל הכוונה להם כי כולם היו מחונכים במצות וילידי ביתו כאליעזר ולא עבר זר בתוכם. ולכן אליעזר היה לבדו הולך עמהם כי אלהי אברהם היה בעזרם. וזהו הוא ועבדיו כי הוא עומד בין ההדסים. ולהורות כי סבת המלחמה היתה בשביל אברהם תמצא שאמר וישב את כל הרכוש וגם את לוט בן אחיו. כי לא היה לו לומר אלא וישב כל הרכוש ואת לוט אחיו. למה אמר וגם את לוט. אבל נראה כי לפי שהמלכים כוונתם היתה על לוט שמו אותו באמצע המערכה לשומרו. ולכן הוצרך אברהם להשיב את כל הרכוש בראשונה. ואח״כ אמר כי גם נכנס באמצע המערכה להציל את לוט אחיו. וכאן לא אמר בן אחיו אלא אחיו ממש לפי שהם היו סוברים שהיה אחיו. אח״כ אמר מלך סדום לקראתו. להורות על מה שאמרנו כי הוא נפל באחת הפחתים והיה ראוי למות שם כפי סכנת הבארות אלא שיצא לקראת אברהם ובזכותו כפי דעת רז״ל. ולזה אמר אחרי שובו מהכות את כדרלעומר כי ידוע הוא. אבל הרצון בו שזה היה פלא גמור שעמד מלך סדום בבור בעוד שהלך הפליט להגיד לאברהם ולקח חניכיו וילדיו ורדף אחריהם והכם. ואחר כל זה יצא מלך סדום לקראתו בזכות אברהם. וראוי היה שיאמר מיד אחר ויצא מלך סדום וגו׳ ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש. ולמה הפסיק בינתיים ומלכי צדק מלך שלם וגו׳ ויברכהו ויאמר ברוך אברם. ואולי הרמז בזה כי מלך סדום נתיירא לשאול שאלה זו כי היתה גדולה כי מן הדין הכל היה שלו אחר שקנאה במלחמה. וכשראה הכבוד שעשה לו מלכי צדק וראה נדבת לבו של אברהם שנתן למלכי צדק מעשר מכל. אז אמר נדיב הוא זה ולא ישיב פני ריקם. ולכן אמר מיד ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש וכו׳. ואולי הטעם בזה גם כן לפי שמלך סדום יצא לקראת אברהם והוא היה משולל מכל והיה ראוי לו כשיצא לקראת אברהם שיוליך בידו מנחה ונסך לתת לו כדרך המלכים וכל שכן שעשה לו טובה גדולה והציל נפשו ונפש עמו וכשלא ראה בידו מאומה ומיד יצא מלכי צדק ומנחה בידו מלחם ויין. הפסיק הענין וכתב ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין. ואחר שקיבל מנחתו וברכו התחיל לסדר שאלתו ואמר תן לי הנפש. ואמר הוציא לחם ויין כי כן עושין ליגעי המלחמה להחזיקם ולסעדם. כמו שעושים להולכי המלחמה שמאכלם ראוי שיהיה לחם ויין בענין שיתחזקו. ולכן תמצא שכתוב בסוף פרשת כי תבא לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם ותבאו אל המקום הזה ויצא עוג מלך הבשן. להורות הנסים שהשם עשה עמם כי היה מזונם המן שהיה מאכל דק מאד וזה היה טוב למשרתים לפני המלך ואין יוצאים מהיכל המלך לשום דבר. אבל אי שצריך להלחם עם מלכים רבים ועצומים כמו סיחון ועוג אשר גובה ארזים גבהם היה ראוי שיאכלו מאכל חזק כמו לחם ויין שהם סועדים ומחזקים הלב. ואמר בכאן שהיה להפך כי לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם אלא המן מאכל דק מאד. ועם כל זה ותבאו אל המקום הזה ויצא סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן ונכם שלא כמנהג העולם אלא בדרך פלא. ולכן אמר בכאן ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין לחזקם לפי שהם יגעים. ואולי נתיירא גם כן שיבאו עליו מלכים אחרים או קרובי המלכים למלחמה ולכן הוציא לחם ויין. ואולי הוציא לחם ויין להורות לו שהיה בשלום עמו ומבקש אהבתו ולא היה בלבו שנאה כלל כאומרם ז״ל על שהיו אלו מבניו. ולחם ויין הוא כמו שאלת שלום כמו שאמר על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. והלא לחם ומים היו לישראל אלא על שלא קדמו אותם לשלום. וכן בכאן אמר הוציא לחם ויין:
וירדף עד דן – במרוצה, לבוא עליהם פתאום.
וירדוף עד רן, in his pursuit to attack them suddenly.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[א] וירק את חניכיו
[1] נדרים פרק שלישי דף לב ע״א ב (נדרים לב.)
[ב] וירדוף עד דן
[1] סנהדרין פרק אחד עשר דף צו ע״א (סנהדרין צו.)
אזדיין בחרבי. ולקמן בפרשת בשלח (שמות טו, ט) פירש שלא יתכן לפרש’ אזדיין בחרבי׳ דאם כן הוי למכתב ׳אריק בחרבי׳ בבי״ת, ואפילו הכי על כרחך לשון ״אריק״ הוא גם כן לשון ׳אזדיין׳, דאם פירוש ׳אשלוף׳ כמו שכתוב לקמן (שם), הוי למכתב ׳אשלוף חרבי׳ כדכתיב הרבה בקרא, דלשון ״אריק״ אין נופל בחרב, אלא מפני שהוא לשון נופל על לשון, וכבר נתבאר הרבה שזהו דרך התורה לכתוב לשון נופל על לשון, ואי לא הוי ״אריק״ לשון זיון – לא כתב לשון ״אריק״ על שליפת חרב:
חניכו כתיב כו׳. ״שמנה עשר ושלש מאות״ זה גמטריא שלו. ויש מקשים (רבנו בחיי) על דברי רז״ל (ב״ר מג, ב) מה טעם לדבר בלשון גימטריא, ואומר אני כי דברי רז״ל אמת, כי לא לחנם היה מספר הנערים כמספר שם אליעזר, וכתב לך בתורה מספר הנערים לדקדק עליהם שהוא מנין אליעזר, אבל דע כי מה שרדף אברהם את המלכים האלה ונצח אותם – הכל היה בשביל מעלת אברהם, אשר היה אברהם מיוחד בו, ובשביל זה רדפם ונצח אותם, ואל מעלת אברהם לא היה מיוחד להיות עבד לו כי אם אליעזר, שלפי גודל מעלת העבד הזה היה מיוחד לאברהם, ולפיכך אל נצוח המלכים האלה לא היה מיוחד רק אברהם ועבדו אליעזר, שיש להם לגבר ולנצח האויבים. אמנם לא רצה שיהיה לבד עם אליעזר לרדוף המלכים, כדי לעשות לנס דבר טבעי, גם כן כדי שיהיו נבהלים המלכים האלו, ואם אברהם ואליעזר לבד רודפים יהיו מתחזקים בנצוח שלהם, וכן תמצא בכל הניסים אשר היה לנס התחזקות מן הטבע, לכך לקח עבדיו עמו, אבל לקח אותם במנין ׳אליעזר׳ שי״ח, כדי שיהיה בהם ענין אליעזר גימטריא של שמו, שהכל בשביל אליעזר, כמו שהתבאר – כדי שלא יהיה רודף אברהם לבד עם עבדו, שאם היה רודף אברהם עם עבדו היו מתחזקים בנצוח, שאין בטבע שירדפו כמה רבבות. ודברי חכמה גדולה הוא זה, כי אלו הנערים – אליעזר הוא צורתן, כי לא לקחם רק בשביל שיהא בהן אליעזר, ולא יהיה כל כך נס נגלה, ומפני שאליעזר הוא צורתן – לכך מנין שם אליעזר, שהשם הוא מורה על עצם צורתו – נסתר באלו נערים:
שם תשש כחו כו׳. דאם לא כן ״עד דן״ למה לי, שכבר כתיב (פסוק טו) ״וירדפם עד חובה״ שהוא דן (רש״י שם), אלא ללמד שלא היה יכול לרדוף יותר מפני ששם תשש כחו, ומה שהיה יכול להרוג עד כאן – הרג, ויותר מכאן לא רדף אחריהם (כ״ה ברא״ם):
וירק את חניכיו וגו׳ – רש״י פי׳ אליעזר לבדו היה שם כי שלש מאות ושמנה עשר הוא מנין שם אליעזר וכי דרך המקרא לומר מספר המורה על איש אחד. ומהו שאמר וחלק האנשים אשר הלכו אתי. והלא לא הלך עמו כי אם אליעזר לבדו. והקרוב אלי לומר בזה שגם רש״י מודה שלקח עמו שי״ח אנשים ממש כי חייב כל אדם לעשות בדרך הטבע כל אשר ימצא בכחו לעשות ומה שיחסר הטבע ישלים הנס. אך שקשה למה לקח אברם דווקא מספר שי״ח ומה הגיד לנו בזה הכתוב. אלא להורות שהיתה המלחמה כ״כ חזקה עליו עד שלא היה שום אפשרי בדרך הטבע לנצחם ומ״מ הלך אברהם למלחמה כי סמך שאלהיו יהיה בעזרו, וסימנא מילתא היא כי לקח עמו אנשים כמספר אליעז״ר להורות כי אליעזר לבדו היה שם כי לא נעשה הנצחון ההוא בשום פעולה אנושית כ״א בעזר אלהי לבד, לפיכך לא רדף כ״א עד דן ושם נסתלקה השכינה בעבור העגל שעתידין להעמיד בדן, לפיכך תשש כחו שם בהסתלקות העזר האלהי וזהו שנאמר ויחלק עליהם לילה. שחציו השני נשאר לו לחצות לילה של מצרים כי אז יצא ה׳ בעצמו בתוך מצרים, כך במלחמה זו לא היה כי אם עזר של אל עליון אשר מגן צריו בידו.
ד״א שלקח שי״ח אנשים כמספר אליעזר, להורות שאליעזר שקול כנגד כולם כי זכותו של אברם דבק בו, כי יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים כו׳ וי״א וירק שהוריק מהם כל כלי זיין והלכו בלא כלי זיין וסמכו על תשועת ה׳ מלשון אריק חרבי תורשימו ידי כי אמר פרעה אפילו אם אריק חרבי לסלקו מכל וכל מכל מקום תורישמו ידי לבד בלא חרב.
<וירק את חֲנִיכָיו: לשון 1רש״י בספרי׳ שלפנינו 2חניכו כתי׳ (ספ׳ אח׳ חניכיו כתיב) זה אליעזר שחנכו למצות וגו׳. ואין דברי׳ הללו אלא דברי תימא, כי לא ראיתי כהם בשום מדרש ממדרשי רבותינו ז״ל, גם לא נמצאת זאת המלה בשום ספר חדש או ישן כי אם בשני יו״דין, א׳ קודם לכ״ף וא׳ אחריו. ומי שלבו נוקפו לדבר זה, אומר לו כלך אצל 3הרמ״ה ז״ל, שכתב וירק את חניכיו מלא דמלא בתרין יו״דין, חד קדים לכ״ף וחד כתי׳ בתריה, ע״כ. וטרחתי לבקש בפירושי רש״י הקדמוני׳ הכתובי׳ בכתיבת יד מכמה שני׳, ובא׳ מהם מצאתי כלשון הזה, חניכיו בעלי חניכתו ושמם אברם כשמו לפי שהיו גרים. וזהו 4ממדרש רבה פ׳ מ״ג. ובספרי׳ אחרי׳ כ״י כתו׳ חניכיו שחינך למצות. וגם בפי׳ רש״י הנדפס באישבונה שנת רנ״אא כתוב חניכיו שחנכן למצות. ונסחאו׳ הללו מאושרות בעיני, וצד שוה להן שאין בהן לשון הכתוב בספרי׳ שלנו וכל המוסיף גורע. וגם הרב המזרחי וזולתו ממפרשי רש״י לא כתבו בזה מאומ׳. נרא׳ שלא היה כתוב לשון זה בספריהם. ומעניינו אנו למדין יתורו, שהרי כתב רש״י אח״כ שמנה עשר ושלש מאות, רבותינו אמרו אליעזר לבדו היה וכו׳, שמעינן מהכא דעד השתא לא איירי מידי מהאי עניינא.⁠ב> [חניכיו].
1. רש״י: על אתר.
2. חניכו: זהו גם נוסח ׳דפוס ראשון׳ של רש״י (וראה שעוועל, עמ׳ נב, הערה 93).
3. הרמ״ה: חנ״ך.
4. ממדרש רבה: בראשית רבה, פרשה מג ב.
א. הכוונה לחומש ליסבון רנ״א. ח׳ רבין, הערך ׳מקרא, דפוסי המקרא׳, אנציקלופדיה מקראית, כרך ה, ירושלים 1968, עמ׳ 370, מציין שדפוס זה זכה לשבחי נורצי. מאחר שדפוס ליסבון אינו נזכר במ״ש אלא כאן, אפשר שרבין הגיע למסקנתו מעצם אזכורו של דפוס זה במ״ש.
ב. אפשר שתוספת זו אינה מיד נורצי. אכן מדרש זה אינו נזכר במפתח המדרשים שהכין נורצי. ראה בצר, הנוספות, עמ׳ 137.
כתרגומו וזריז. והא דפירש רש״י בפרשת בשלח (שמות ט״ו:ט׳) ואין לדחוק ולפרש אריק חרבי מלשון וירק את חניכיו אזדיין בחרבי נראה כוונת רש״י דהכא אי אפשר לפרש אלא לשון זיון מדכתיב את חניכיו רצונו נמי לדחוק ולפרש כל אריק בלשון זיין כדי שלא תקשה שתחלת המחשבה על פירושו מאותן המקראות אבל באמת פשוטו בכל מקום הוא לשון הרקה לבד מהכא וזהו דנקט רש״י בפרשת בשלח ואין לדחוק ולפרש וכו׳ ודו״ק. ועיין בהרא״ם פירוש אחר:
והוא מנין גימטריא של שמו. הקשה מהר״ן והא אין מקרא יוצא מידי פשוטו שנאמר שמנה עשר וגו׳ ותירץ בשם רבינו בחיי כי כל מספר הזה היו בני ביתו ולאחר שנזדרז למלחמה מיעטן וריקנן וצוה שיחזרו כל החוטאים כדין תורה (דברים כ׳:ח׳) דכתיב מי האיש הירא וגו׳ ונשאר הוא ואליעזר לבדו: ודאי כל השי״ח הלכו עמו כדי להבהיל המלכים שלא יתחזקו כנגדו ואע״ג דהוא לבדו היה ג״כ מנצח אותם כי אין מעצור לה׳ מ״מ לקחום כדי להסתיר הנס שיהא לו התחזקות מן הטבע כענין שים לך אורב וגו׳ (יהושע ח׳:ב׳) ולכך לקח כמנין אליעזר לרמז שהכל היה בשביל אליעזר. [גור אריה]:
שם תשש כחו שראה וכו׳. דאל״כ וירדוף עד דן ל״ל הרי כתיב וירדפם עד חובה שהוא דן. [קיצור מזרחי]:
As the Targum translates: "And he armed.⁠" [You might ask:] Rashi explained on Shemos 15:9 that [אריק חרבי means, "I will draw My sword,⁠" and he writes:] "Do not make a forced interpretation that אריק חרבי means the same as in וירק את חניכיו, and conveys, "I will arm myself with a sword.⁠" [So why does Rashi here say that it means "to arm"? The answer is:] Rashi is saying here that the term could be interpreted everywhere as "to arm" — whereas in our verse this is its only possible interpretation, since it refers to "his trained servants,⁠" [not to a weapon]. Thus Rashi explains אריק in the other verses in a forced way, so we will not immediately object to his interpretation here, citing the other verses. But in truth, it means "to draw" everywhere except for here. Thus Rashi said there: "And do not make a forced interpretation.⁠" (See Re'm for a different explanation)
And it is the gematria equivalent of his name. R. Noson asks: Since a verse never leaves its plain meaning [altogether], and it says that there were 318 [men involved, how could Rashi say it was only Eliezer]? He answers, citing Rabbeinu Bechayeh, that the men of Avraham's household indeed numbered 318. But after Avraham prepared them for war he decreased their number by ordering all the sinners to go back home, in accordance with Torah law (Devarim 20:8): ["And the officers shall continue to speak to the people and say,] 'What man is there who is fearful ... '" Thus [in the end], only he and Eliezer remained. But the Gur Aryeh writes that all 318 men surely went with him, to frighten the kings so they would not stand strong against him. Avraham alone could have defeated them, as nothing can stop Hashem. But he took them so as to use natural strength and thereby conceal the miracle, as it says (Yehoshua 8:2): "Set yourself an ambush...⁠" And he took the [number of people] that is to the gematria of Eliezer, to hint that all [the men came] on account of Eliezer, [so that Avraham would not be only with his faithful servant Eliezer].
There his strength ebbed. For he saw... [Rashi offers this Midrashic explanation] because it is written later, "He pursued them until Chovah,⁠" which is Dan. If so, why does it need to say here, "And he pursued until Dan"? (Kitzur Mizrachi)
וישמע אברם כי נשבה אחיו – פירשנוהו.⁠1 ויקרא בן אח ״אח״, כמו שיקראו לבן הדוד דוד, כמו ״הנה חנמאל דודי״.⁠2 ולדעתי רמז הכתוב שכששמע כי נשבה נכמרו רחמיו עליו כעל אחיו ממש, אעפ״י שלא נהג כשורה בכבודו של אברהם.
וירק את חניכיו – שחלצום למלחמה, ויוצא לשלישי, ופירושו נתן להם כלי מלחמה. אבל ״והרק חנית״3 יוצא לשני, כך פירשו המדקדקים4 ז״ל. ואולי ״והרק חנית״ גם הוא יוצא לשלישי, והוא משל בדרך השיר, יבקש מאלהיו שיחליץ מלאכיו עבורו להלחם עם שונאיו, כמו שסמך ״ומלאך ה׳ דוחה״,⁠5 ״ומלאך ה׳ רודפם״.⁠6
חניכיו ילידי ביתו – ״חניכיו״ הם נערים שחנך לחכמה ולהנהגה ישרה בחרן ובארץ כנען. כדרך החכמים הגדולים המלמדים במקהלים, שימסרו להם מנערי הגדולים ללמדם ולחנכם לפעולות הנדיבים. ואברהם היה קורא בשם ה׳, וילידי ביתו הם הנולדים מעבדיו ואנשי ביתו שהיו לו. ומלת ״את״ תשמש לשתיהן. והיו בין כלם שמונה עשר ושלש מאות, ורז״ל שאמרו7 זה אליעזר שמספר שמו כן הוא, לא רצו בזה8 כי הוא לבדו הלך אתו, כי בסוף מפורש ״רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי״.⁠9 אבל לפי שאמר ״חניכיו ילידי ביתו״, שרומז על אנשים שלקחו מוסר השכל, רומז בפרט על אליעזר בגימטריא, כי הוא החשוב שבכולם, שעליו דרשו10 דמשק אליעזר שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים.
וירדוף עד דן – אל יפלא בעיניך איך מְלָאוֹ לבו של אברהם אבינו ע״ה לרדוף בִמְתֵי-מעט כאלו אחרי ארבעה מלכים אדירים, שלא עמדו בפניהם הרפאים והזוזים והאימים והחורים ויושבי פארן והעמלקים ומלכי הככר גם האמורים? ולא מצינו שהיה דבר ה׳ אליו לעשותו. ואיך נשען על אלהיו במקום סכנה עצומה שכזו? ואין סומכים על הנס,⁠11 כמו שמצינו בנביאים גדולים שהיו יראים לנפשם מדברים העצומים מהם.⁠12
הנה אתן לך כלל גדול בזה והוא ילמדך דרך תבונות בכל הענינים האלה. דע כי האנשים הגדולים כמו האבות ומשה ודוד וחבריהם שהיו קרובים לאלהים ומלובשים ברוחו הטובה מצאו בנפשם לקצת העתים רוח גבורה לעשות חיל.⁠13 והיה זה להם אות כי ה׳ אתם ויעשה עמהם ככל נפלאותיו. גם ידעו אז כי ה׳ רוצה במעשיהם שיעשו, וזה ענין אחר מהנבואה. וגם רבים שלא היו נביאים זכו לרוח אלהים הפועל בנפשם זאת. כי הנבואה ענין נורא הוא, ולא תחול הנבואה על הנביאים רק לעתים רחוקות ולצורך גדול, ויחזו מראות אלהים, וידבר ה׳ עמהם במראה או בחלום. אבל ״רוח אלהים״ שתלבש אותם היא על דרכים רבים, פעמים להאיר לבבם בחכמה בתבונה ובדעת, פעמים לשורר תהלות קדושות, ופעמים לעשות גדולות וטובות, ופעמים להתנדב לעשות גבורות בעצומים14 ממנו מאד. וזאת הרוח היא שלבשה את דוד, ובה ידע כי אלהים מגן בעדו, ושיוכל לעשות כחפצו ולא יכשל. מי נתן בלבו להכות את הארי ואת הדוב15 והם קשים ממנו בלי ספק. ואיך מלאו לבו לעשות כן בעבור דבר נקל שלקח שה מן העדר. ובתורה נזהרנו על דם נפש האדם, וחלילה שיסתכן האיש הישר בעבור בצע כסף, אף כי בעבור שה או כשב. אבל מאת ה׳ היתה זאת, ורוחו עורר את לבו לעשותו, לא שדִּבֶּר אליו במראה או בחלום, כי דוד לא היה נביא. אלא כשלקח הארי את השה החלוש מן העדר, נכמרו רחמי דוד על העשוק שאין לאל ידו להנצל מיד עושקו, ומלא לבו ממחשבות כאלה שראה תחת השמש ״דמעת העשוקים ואין להם מנחם״.⁠16 וְהִתְאֲוָה שיהיה הוא הרודה בכל עושה-עושק, ומצא בלבו חפץ גדול להציל גם את השה מפי הארי. ורוחו סמכתהו לעשותו באומץ גדול, ואין מורא ואין פחד בכל חדרי בטנו, רק כולו עלז ושמח. אז ידע כי לצדקה תחשב לו ושיהיה ה׳ אתו. ועל הבטחון הנפלא הזה הלך ועשה והצליח, והיתה מעשה הגבורה הזאת בעצת ה׳, להראותו כי הוא אתו, ושהוא יהיה המציל את ישראל מיד עושקיהם. וכן מצא ענין זה17 בנפשו כשהחל להלחם עם גלית באבן ובקלע, כי שניהם18 היו חזקים ממנו, אבל הרוח הזה גרם לו הבטחון הנפלא וידע שיתגבר עליהם.
לכן כשחטא וְיָרֵא שיסתלק ממנו הרוח הטובה הזאת, בקש ״אל תשליכני מלפניך, ורוח קדשך אל תקח ממני״.⁠19 וכשלא מצא עוד בנפשו האומץ לעשות חיל על דרך שהיה מורגל בו, בקש ״השיבה לי ששון ישעך, ורוח נדיבה תסמכני״.⁠20 כלומר שישיב לו הרוח שבו היה שש בישועת ה׳, וּבָטַח על מעשיו ולא ירא ולא פחד, ויסמכנו הרוח הנדיבה לכל דבר-סכנה לעשות גבורות בלי מְחִתָּה ומורא. ולפי שהנביאים יודעים מעלת אנשי הרוח כדוד וחבריהם, כשישמעו שהם חפצים לעשות מעשה נדיבה, ידונו כי היא עצת ה׳, ושרוחו הטובה דופק בם ומעיר אותם לעשותו. וזה קרה לנתן כשאמר לו דוד ״ראה נא אנכי יושב בבית ארזים, וארון אלהים יושב בתוך היריעה״,⁠21 חשב כי רוח ה׳ מדבר בו ומעוררתו לעשותו. והשיב ״כל אשר בלבבך לעשות לֵךְ עֲשֵׂה, כי ה׳ עמך״.⁠22 כלומר ידעתיך בשם ״נשיא אלהים״, ורוח ה׳ דובר בך מילדותך. לכן גם הדבר הגדול הזה עָשֹׂה תעשה ויכול תוכל, כי מאת ה׳ יצא הדבר. ונתן טעה בפעם הזאת. כי בצדקתו של דוד עצמו ולבו-הטהור שאל ממנו זאת, רוחו דבר ולא ברוח ה׳, כמו שהודיע ה׳ בלילה ההוא23 לנתן הנביא. ונחשב זה לדוד לצדקה גדולה, ולאות על טוהר לבבו, שמעצמו חפץ לעשות המלאכה הגדולה הזאת, וכאמרו ״הטיבות כי היה עם לבבך״.⁠24
אבל בכל דבר שלא יגיד ה׳ לנביאו בנבואה מה יהיה או מה יעשה, גם לא ימצאו בנפשם עצה שיבטחו עליה בבטחון הנפלא הזה, ויודעים שלא עורר בם הרוח העליון, הם יראים יותר, ודואגים יותר משאר בני אדם. כי ההדיוט פעמים רבות הוא נשען על לבו ועל עצתו ועל עצת החכמים (בעיניו) [בעיניהם]. והנביאים ואנשי הרוח יודעים כי אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳, והם בעיניהם קטנים מאד. וזהו שפחד שמואל ואמר ״איך אלך? ושמע שאול והרגני״.⁠25 ודוד ירא פן יפול ביד שאול וברח26 אל ארץ פלשתים, כי לא מצא בענין זה רוח נדיבה בנפשו. וככה היה הענין באברהם אבינו ע״ה שהיה נביא, ורוח ה׳ לבשתהו. וכששמע כי נשבה אחיו, מצא בנפשו חשק נמרץ להלחם במלכים האלה, ופחד וּמְחִתָּה לא עברו על לבו, אבל בָּטַח ושש בישועתו. אז ידע כי עצת ה׳ היא שירדפם, ושיכול יוכל להם, כי יעשה ה׳ ככל נפלאותיו. וכן היה וכמו שאפרש.
עד דן – זהו בקצה ארץ ישראל, כמו שכתוב ״האסף יאסף עליך כל ישראל מדן ועד באר שבע״,⁠27 דן בקצה צפונה, ובאר שבע בקצה הנגב. והנה [אברהם] השיגם על הגבול, וכמו שאמרנו כי הפליט בא אליו אחרי שהלכו מסדום ימים רבים וכבר שללו ובזזו בכל הדרך, מעֵין גדי עד דן, שהוא אורך הארץ כולה.
1. בפסוק יב ד״ה ויקחו את לוט; ובפסוק יג ד״ה ויגד לאברם העברי.
2. ירמיה לב, ז.
3. תהלים לה, ג.
4. רד״ק על התורה. בפסוק זה.
5. תהלים לה, ה.
6. שם לה, ו.
7. בראשית רבה מג, ב. נדרים לב, א.
8. רבינו מפרש מאמר חז״ל שלא באו חז״ל לומר כי רק אדם אחד ליוה לאברם ברדיפה זו, שהרי מקרא מפורש ״אכלו הנערים״ לשון רבים. אלא לומר שהוא החשוב שבכולם.
9. בראשית יד, כד.
11. ״ולא סמכינן אניסא״ (פסחים סד, ב).
12. שמואל חשש מלמשוח את דוד, כל עוד שאול קיים (שמו״א טז, ב). ואליהו ברח מפני איזבל (מל״א יט, ב-ג).
13. כדברי ״מורה נבוכים״, ח״ב תחילת פרק ארבעים וחמשה.
14. אנשים חזקים (דברים ז, א).
15. שמו״א יז, לו.
16. מליצה על פי קהלת ד, א.
17. רוח זו.
18. גם הארי וגם הדב.
19. תהלים נא, יג.
20. שם נא, יד.
21. שמו״ב ז, ב.
22. שם ז, ג.
23. שם ז, ד.
24. מל״א ח, יח.
25. שמו״א טז, ב.
26. שמו״א כא, יא.
27. שמו״ב יז, יא.
וירק – ענין חליצה למלחמה. והנה ידע אברם כי שי״ח אנשים נגד חיל ארבעה מלכים אדירים כאין יחשבו, אבל מרוב צדקתו וחנינתו לא היה יכול לסבול צרת בן אחיו, והאשים עצמו בדבר על שאמר לו הפרד נא מעלי, אעפ״י שלוט בעצמו בחר לו לשבת בערי הככר, לכן נדבה רוחו אותו ללחום במתי מעט עם חיל גדול ועצום, וחרף נפשו למות להציל את לוט, ואחרי שהפליא כ״כ בנדיבות, בא לו עזר מן השמים, כי השם הרהיב בנפשו עוז נפלא ובו עשה חיל נגד כל אויביו, כי עוז לאלהים הוא:
את חניכיו – הנערים שהיו תמיד עמו שחנך אותם ולמד אותם חכמה ומוסר, כדרך חנוך לנער על פי דרכו (משלי כ״ב ו׳):
ילידי ביתו – שנולדו בביתו מן הנפש אשר עשו בחרן ובארץ כנען:
וירדף עד דן – אין זו העיר שכבשו בני דן בימי יהושע כמסופר (יהושע י״ט מ״ז), כי היא היתה נקראת לשם גם בימי משה ורק בימי יהושע קראוה דן, ועוד המתבונן בתחומי הארץ יבין שלא היה צריך אברם ללכת אל לשם כדי להלחם עם כדרלעומר, כי לשם מהלאה להרי לבנון וחרמון, וכדרלעומר היה הולך עתה בעבר מזרחי של הירדן מדרום לצפון, אבל באמת זו עיר אחרת היתה כמו שהעיד גם יוסיפון בקדמוניות (ספר א׳ פרק י״ח), ומושבה במקום התחלת הירדן אשר סמוך לה נבנית אחר כך עיר (Paneas) הנקראת קסרי של פיליפוס, והיא אשר הראה הקדוש ברוך הוא למשה שנאמר את הגלעד עד דן (דברים ל״ד א׳). והנה אברם בצאתו מאלוני ממרא לא רצה ללכת לצד מזרח, כי אז היה צריך לעבור את הירדן, וחשש פן יתאחר בעברו את הנהר, ובין כך ינוס כדרלעומר אל מקומו, אלא הלך לצד מערבי של הירדן עד מקום מוצאו שהוא המקור ושם היתה עיר דן, ובדרך הזה לא יצטרך לעבור את הנהר אלא יסבב אותו. ותבין מזה כי בעוד שהלך כדרלעומר בעבר מזרחי של הירדן, הלך אברם בכל עבר מערבי, ושניהם הלכו מדרום לצפון, עד שלבסוף פגשו זה את זה במקור הנהר, ולפי שאברם היה הולך מול אויביו ובצדם ולא אחריהם, לכן לא אמר הכתוב וירדפם עד דן, אלא וירדוף סתם, ופירושו שהיה רץ עד עיר דן כדי להגיע שם טרם יבאו האויבים:
עד דן – יקרא כן בימי השופטים כדכתיב ויקרא ללשם דן (יהושע י״ט), ומשה כתב כן בנבואה, וכמוהו מול הגלגל (דברים י״ב) כ״כ הראב״ע, ויותר מסתבר מה שתרגם הירושלמי ורדף עד דן דקיסריון, והוא ידוע לבעלי המסעות, ואיננו דן אשר בסוף תחום ארץ ישראל לצפונה, שזה הוא דן יען ככתוב (שמואל ב כ״ד) ויבואו דנה יען ותרגומו ואתו לדן יען (רוו״ה).
וירק – הנכון כדעת Gussetius, קלעריקוס וראזנמילר, הוציאם מן הבית לצאת למלחמה (וקרוב לזה תרגום אנקלוס), ולשון הרקה הושאלה על הוצאת דבר ממה שהוא בתוכו, וזה שהיה הדבר בתוכו נשאר ריק, כמו שכתב רש״י על אריק חרבי (שמות ט״ו:ט׳) וכן בלשון רומי evacuare gladios, וכן כאן וירק את חניכיו, הוציאם החוצה.
חניכיו – מחונכיו והוא פעיל, כמו משיח, וכן ילידי ביתו.
עד דן – איננה ליש הנקראת דן בימי השופטים {שופטים י״ח:ז׳} אלא מקום אחר, כי אפי׳ לדעת האומרים שנוסף אחר זמן, לא יתכן זה, כי אז היה ראוי שיהיה כתוב וירדף עד ליש היא דן, ואז היה אפשר לומר מלות היא דן נוספות, אבל שיגיה אדם ויחליף מילה בתורה לא ראינו ולא שמענו.
led forth (va-yarek). Gussetius, Clericus, and Rosenmueller correctly render, “…brought them out of the house to go to war” (similar to Onkelos’ translation). The term hirkah (“to lead forth”) is used in a transferred sense to mean taking something out of another thing, with that other thing being left empty [reik], as Rashi commented on arik harbi (“I will unsheathe my sword,” Exod. 15:9) [i.e., that one empties [merik] the scabbard when drawing out the sword]. So, too, in Latin, the expression is evacuare gladios.
(the servants) whom he had trained (ḥanikhav). His trainees [meḥunakhav]. The Hebrew is in the pa’il form, like mashiaḥ (“anointed one, Messiah”) and also yelidei veito (“who were born in his house”) [in this v.].
until Dan. Not Laish, which was called “Dan” in the period of the Judges, but a different place, because even according to those who say that this word was added to the text later, this [identification with Laish] would be unlikely. If it were so, the text should have read, “And he pursued until Laish, now Dan,” for then it could have been said that the words “now Dan” had been added. But that one should completely emend and replace a word in the Torah – such a thing we have never seen or heard of.⁠1
1. {Translator's note: To claim, as Shadal does, that the “Dan” here is not the city in northern Israel that was also known as Laish presents a difficulty, because Dan/Laish would indeed have been on Abram’s way northward. Another way to resolve the problem of the purported anachronism has been suggested by Yitzchak Etshalom: Jacob’s sons divided up the land of Israel among themselves during Jacob’s lifetime, before they went down to Egypt; Dan’s original land allotment was in the north; the city of Laish was always known as “Dan” within the family of Israel, even in Moses’ time; although Dan was temporarily displaced to the south-central coast in Joshua’s time, the tribe was unsuccessful in conquering this territory; Dan then went north to its original allotment, found that no other tribe had conquered Laish, retook the city for itself, and formally renamed it Dan. (Etshalom, Between the Lines of the Bible, vol. 1 [Brooklyn: Yashar Books, 2006], pp. 92-105.)}
אחיו – לפני הפרידה, אמר אברהם: ״אנשים אחים אנחנו״ (לעיל יג, ח), היינו: אנחנו אנשים שצריכים להיות אחים. אך בעת ששמע על האסון שפקד ללוט, מיד נעשה לוט האומלל אחיו.
וירק את חניכיו – ״הריק״ נאמר בקשר לכלי נשק, במובן של שליפת החרב: ״אריק חרבי״ (שמות טו, ט). משום כך בפסוקנו מבארים כמה מהמפרשים ש״וירק״ פירושו: ״הוא נתן להם כלי נשק״. ולפי זה הם מפרשים ש״חניכיו״ הם ״לוחמיו המאומנים״. אולם קשה לפרש כן, מכיון שבכל מקום בו ״הריק״ מתייחס לכלי נשק, הרי שהמושא הוא כלי הנשק, ולא האדם האוחז בנשק: ״הריק חרב״, ״הריק חנית״. יתירה מכך, ״חנך״ לעולם לא הוזכר בנוגע לדבר כה ריק מתוכן כתרגילים צבאיים.
״הריק״ פירושו ״לרוקן״. כמו המילה ״מלא״, הוא יכול להתייחס גם לכלי וגם לתכולתו [למה שבתוך הכלי]: ״הריק שק״, ״הריק חרב״. כאשר ״הריק״ מתייחס לתכולה, פירושו: להוציא את התכולה, כדי שהכלי ייעשה ריק.
בפסוקנו המושא של ״וירק״ הוא ״חניכיו״. נמצא שפירוש ״וירק את חניכיו״: הוא הוציא את חניכיו החוצה מהתחום בו היו עד עכשיו, הווי אומר: אל מחוץ לבדידות בה היו שרויים. וכיוצא בזה אומר הכתוב בהשאלה על מואב: ״שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל⁠־שְׁמָרָיו וְלֹא⁠־הוּרַק מִכְּלִי אֶל⁠־כֶּלִי״ (ירמיהו מח, יא). ״חנך״ משמעותו תמיד: להקדיש ולהכין דבר (בית או אדם) לייעודו האנושי הטהור והקדוש. בפסוקנו מתייחס ״חנך״ לאנשים; נמצא שפירוש ״חניכיו״ הוא: אנשים שהוכשרו ע״י אברהם לייעודם האנושי הטהור.
קישור ״חניכיו״ ל״וירק״ מגלה לנו מדוע, עד לרגע זה, נמנע אברהם מכל מגע עם אחרים. וכך הם הדברים:
לא הייתה לאברהם ושרה כל סיבה לחשוש על עצמם שייעשו מושחתים; אך תחת אחריותו של אברהם עמדו שלוש מאות ושמונה עשר חניכים, שלוש מאות ושמונה עשרה נפשות טהורות אותם חינך בתוך תוכה של שחיתות, שהיה מוטל עליו עכשיו להגן עליהם, ולשמר אותם לייעוד אליו הכשיר אותם. למענם ביקש אברהם בדידות.
הם היו ״ילידי ביתו״, ורק משום כך יכלו להיות ״חניכיו״. לא היה ביכולתו להשיג מטרה זו אצל לוט, שכן הלה בא אליו רק כאדם בוגר. חינוך חייב להתחיל בלידה, בפרט אם מטרת אותו חינוך היא – כמו בבית אברהם – להכשיר את היחיד לייעוד של ״עברי״ – שכל העולם עומד בעבר אחד והוא בעבר אחד.
עד כה נמנע אברהם מכל מגע עם העולם החיצוני – מתוך דאגה לשלום חניכיו; והוא שמר עליהם במסגרת ביתו. אך עתה, שעה שחיי אדם נתונים בסכנה, הסיח אברהם דעתו כליל מהסכנות הרוחניות; ובמקום זאת, ״וירק את חניכיו״, כביכול ״עירה אותם החוצה״ מתוך ביתו. וכך משפחת אברהם אשר התבודדותה הושמה ללעג על ידי לוט ואנשי סדום, נחפזה עתה לצאת להצלתם.
הקירבה שבין ״חנך״ ל״חנק״ מעוררת תמיהה. לעיל מצאנו כבר (י, י) קירבה דומה בין ״מלך״ ל״מלק״. אין ״מלך״ אלא צורה מרוככת של ״מלק״. הוראת ״מלך״ מבחינה שכלית ומוסרית, דומה להוראת ״מלק״ מבחינה גופנית ומכנית. השערתנו היא שקיים יחס דומה בין ״חנך״ ל״חנק״. אברי הנשימה והתזונה – הווי אומר, אלה של כלל פעילות החיים – מתחילים בתוך הצוואר. ה״חונק״ מהדק אותם יחד בנקודת התחלתם המשותפת, ובכך מגיעים החיים לקיצם. קרוב לכך, ״אנק״ – זעקת האימה של ה״נחנק״. ל״ענק״ יש מובן רך וחיובי יותר: א. ״ענק״ הוא מחרוזת המקיפה את הצוואר ומייפה את כל הגוף. ב. ה״מעניק״ תומך בעבד המתחיל שוב ״לנשום״ ולתמוך בעצמו – הווי אומר, לצאת לחיים עצמאים. ״ענג״ צועד צעד נוסף: הוא מציין את הרגשת הנעימות של כל החיים.
כל המשמעויות האלו מתאחדות בביטוי ״חנך״, שנתרכך וקיבל משמעות לוואי שכלית ומוסרית. ה״מחנך״ מרגיל את האדם הצעיר להגביל את הכחות שבתוכו שמתעוררים לחיים. הגבלה זו נחוצה לשלמות ייעודם; וה״חניך״ לומד לפתח את כחותיו במסגרת גבולות אלה. ״חינוך״ אינו אמור לעכב ולבלום התפתחות; אלא להוות מעין לבוש רוחני בו יוכל האדם לנוע ולגדול. חינוך אמיתי דומה ל״עונג״. ברור שחינוך כרוך בהגבלה של הכחות, אך הוא מותיר עבורם שטח נרחב ראוי ומספק. (השווה לעיל ב, יח, ״עזר״.)
זאת גם משמעות ״חנוכה״, כאשר היא מתייחסת לבית. היא פותחת בהגבלה ומניעה, ומסיימת בפעילות מוגברת. לפני ״חנוכת הבית״, ראוי הבית למטרות רבות, אך אין הוא מיועד בלעדית לאחת מהן. אך עם ״חנוכת הבית״, מתייחד הבית למטרתו הבלעדית, ובכך הוא מתקדש. ״חנוכת הבית״ דומה ל״חינוך״ האדם. הנוער שלנו לא מתקדש על ידי דרשות ותוכחות מוסר, או חגיגות בר מצוה, אלא באמצעות ״חינוך״ במובנו הפשוט: מכשירים ומרגילים את האדם הצעיר לקיים את המצוות הלכה למעשה. וכן הדבר לענין ״חנוכת הבית״. קדושת בית הכנסת אינה חלה על בית על ידי טקס הקדשה. אלא התפילה הראשונה שנערכת שם מקדשת את המקום כבית תפילה.
״חניכיו ילידי ביתו״ אלה, קרויים בפסוק הבא ״עבדיו״. יש בכך להאיר את עינינו על טיב ה״עבדות״ בעם אברהם. הייתה זו דרך להציל נשמות מההשחתה האלילית, ולקרב אותם לאמת הברורה של אברהם. עבדים הקנויים ליהודי נעשו ליהודים; ילדיהם נולדו לתוך בית אברהם, והתחנכו לפי דרכו. עבד יהודי נעשה ״בן ברית״. יחס זה מהווה ניגוד חריף לעבדות של העת החדשה, בה נשלל מהעבד כל חינוך רוחני ומוסרי.
וישמע אברם – ספר איך התרגש לבו מאהבת הקרובים הגם שלוט התרחק מאתו ולא היה מתעורר אם היו לוקחים את רכושו, רק על מה שנשבה אחיו, וכבר כתב המורה כי האיש אשר רוח ה׳ תלבשהו, ילבש רוח עצה וגבורה עד שיעמוד לפעמים נגד מחנה גדולה וילבש עוז וגבורה בלי פחד, וכמו שהיה ביהונתן בן שאול שנצח לבדו את מחנה פלשתים, וכן לא בקש אברם מבעלי בריתו שיעזרוהו במלחמה רק הריק את חניכיו ואת ילידי ביתו. חניכיו הם תלמידיו נערים שבאו אצלו להתחנך בעבודת ה׳ וללמוד אצלו, וילידי ביתו הם עבדיו שנולדו בביתו, ופי׳ וירק שזיין אותם בכלי זיין, וכולם היו שמונה עשר ושלש מאות, והגם שהיו רק שי״ח אנשים נגד ארבע מחנות אדירים רדף עד דן שהוא בקצה א״י השני.
WHEN AVRAM HEARD. The narrative conveys how he was stirred by love of kin, even though Lot had become estranged from him. He would not have stirred if Lot’s possessions alone had been taken, taking action only because his relative had been taken captive.
Rambam in the Guide has already noted1 that the man whom the spirit of God envelops2, becomes imbued with wise counsel and strength that will sometimes cause him to challenge a great army with courage and fearless strength. It happened with Jonathan the son of Shaul who single-handedly subdued the Philistine camp3 — and with Avram here. He did not request assistance from his allies, but armed his trainees and those born into his household. The first were the youthful students who had come to be instructed in how to serve God4 and to be his disciples5, while the latter were servants who had been born within his household. Altogether numbering three hundred and eighteen6, notwithstanding which they did not hesitate to set out against four mighty armies. Avram pursued them as far as Dan, at the other end of Erez Israel.
1. Guide 11:38.
2. For example, Gideon — Judg. 6:34ff.
3. 1Sam. 14.
4. By observing Avram.
5. In intellectual matters.
6. Gideon had three hundred men with him.
וירק את חניכיו: בנדרים (לב,א) איכא מ״ד שהוריקן בתורה1. והוא פלא, מה זו שעה לדברי תורה? אבל הענין הוא כמו שכתבתי לעיל (יב,יז) דזכות התורה היא חרב של ישראל, ובזו הזכות הגין ה׳ ולחם בשביל אברם, על כן כל שהמלחמה כבדה יש להעמיק יותר בהלכה ולשנן את החרב.
וכך עשה אברם הוריק את חניכיו בהלכה עמוקה עד שהיה קשה להם להבין והוריקו2 פניהם.
[הרחב דבר: וזהו דאיתא במגילה (ג,א)3: מיד ״וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק״ (יהושע ח,יג)4, וא״ר יוחנן, מלמד שלן בעומקה של הלכה. וכבר עמדו התוספות דכל העסק עם המלאך היה ביריחו וזה המקרא כתיב במלחמת העי5. אבל הענין דאחר ששמע יהושע מדברי המלאך שעסק התורה שייך למלחמה, כמו שכתבתי בביאור אותה אגדה להלן מח,טז (בהרחב דבר), על כן מיד בשעה שהגיע למלחמת עי שהבין כי הדין מתוח עדיין שהרי הקב״ה אמר ״שים לך אורב וגו׳⁠ ⁠⁠״, על כן העמיק יותר במלחמתה של תורה.]
וירדף עד דן: דן הוא בקצה גבול צפוני של ארץ ישראל, כידוע בגבולי יהושע (יט,מז)6, ולא רצה אברם לרדוף אחריהם בעצמו חוץ לארץ ישראל7.
1. ופירשו שם רש״י והר״ן שלימדם תורה או שזירזם לתורה.
2. לפי״ז ״וירק״ אין הכוונה ״וזריז״ כפי שתרגם אונקלוס והביאו רש״י, ובעקבות זה פירש הר״ן בנדרים שזירזם בתורה, אלא מלשון ׳הוריקו פניהם׳, והכוונה לעמל התורה.
3. תחילת הגמרא: ״ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וגו׳ וישתחו״ (יהושע ה,יג)... אמר לו, אמש ביטלתם תמיד של בין הערביים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה. אמר לו על איזה מהן באת, אמר לו ״עתה באתי״, מיד ״וילן יהושע״... וכתב רש״י ד״ה אמש בטלתם: בתשובה שהשיבו ״עתה באתי״ אנו למדין תחילת דברי המלאך האשימן בשני דברים, ׳אמש׳, כלומר, כשהעריב היום היה לכם להקריב תמיד של הערב, ובטלתם אותו ונשתהיתם במארב העיר חנם, שאין זמן מלחמה בלילה. ׳ועכשיו׳ – שהוא לילה היה לכם לעסוק בתורה שהרי אינכם נלחמים בלילה. ׳עתה באתי׳ – על של עכשיו.
4. רש״י: לא באותו הלילה כתיב, אלא בלילה שצר על העי. והכי קאמר, מיד חזר יהושע מדבריו וכשבא לילה אחר במצור עסק בתורה.
5. תוספות ד״ה וילן: לא כתיב בהאי קרא כן, אלא כשצר על יריחו כתיב ״וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העם״, וכשצר על העי כתיב ״וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק״ (יהושע ח,יג), ודרך הש״ס הוא לקצר הפסוקים ולערבם יחד (ועיין בהערה הקודמת).
6. ״ויעלו בני דן וילחמו עם לשם וילכדו אותה... ויקראו ללשם דן״. רד״ק: והיא היתה סוף תחום א״י שהיה להם בימים ההם, כמו שאמר ׳מדן ועד באר שבע׳, ובדברי רז״ל – אמר רבי יצחק, ״לשם״ זו סמייס, ותניא, ירדן יוצא ממערת סמייס...
7. הואיל והבטחת ה׳ לשמרו לא חלה בחו״ל וכמ״ש רבינו לעיל (יב,יא).
וירק את חניכיו – יש בלשון הקודש שרשים שלא ישמשו בהפעיל ועל כן ישתמשו בהם בבנין הקל להוראת ההפעיל, כמו ויאמר אל משה אני חתנך יתרו וגו׳, ויחבש את חמורו, ויאסר את רכבו, ויאסר יוסף מרכבתו, וזולתם רבים; וכן יש שרשים שבהפעיל לא יצאו לשלישי כמו זה הריק חרב, ואם נצטרך להם בהוראת יוצא לשלישי אין לנו בנין אחר להוציאם כי אם ההפעיל, על כן פירוש וירק את חניכיו כדברי קדמונינו צוה לחניכיו שיריקו חרבם, וכן ויביאו אל אביהן (וישב ל״ז:ל״ב {בראשית ל״ז:ל״ב}) ראוי לפרשו צוו לאיש שיביא הכתנת לאביהם שכן כתוב וישלחו, וכן לא תלין פעלת שכיר (פרשת קדושים).
עד דן – קשה איך כבר בימי אברהם או לכל הפחות בימי משה הכותב נקראת העיר על שם דן, אולי היתה שם עיר מימים קדמונים וטרם הקראה בשם לשם, ליש או דן (יהושע י״ז, שופטים י״ח) קראוה בשם אחר בלתי נודע, והסופרים תקנו והחליפו השם הקדמון במחודש להקל ההבנה, לפי שטוב מכל מקום להניח שיהיה תיקון סופרים מלהניח שנכתב כל סיפור זה כמה שנים אחרי מות משה; ושהיתה שם עיר אחרת בלתי ליש ששמה דן דבר רחוק הוא ומושב עיר דן בקצה האחרון לצד צפונית (דברים ל״ד:א׳, ובכמה מקומות) מכוון יפה למסופר כאן וכמהלך שעה אחת מעיר Banias (היא ליש או דן הקדמונית) נמצא מקום בשם Meschad el Tir שענינו בערבי ״ברית הצפור״ (ואת הצפור לא בתר, בראשית ט״ו:י׳), ויש קבלה ביד אנשי המקום ששם כרת ה׳ עם אברהם ברית בין הבתרים (החכם שווארץ בספרו תבואות הארץ).
וירק וגו׳ שמנה עשר ושלש מאות. יוסף לרומיים במלחמותיו (v. 19 T. 4.) כתב שאלה ג׳ ושלש מאות היו ראשי לגיונות, ועיין (Sharon Turner 3. 147)
[השמטה: וירק את חניכיו. רבותינו אמרו ששמם אברהם כשמו עשו חניכה מלשון כל שום וחניכא דאית לי, שם שקורין לאדם והבלתי יודע יהיו הדברים לשחוק בעיניו, אך מה יקרו מחשבותיהם, הלא נתברר בירור גמור אצל הקדמונים, כי הנלוים אצל הגדול לשרתו ולברך בשמו כדרך הקליאינס CLIENS אצל הרומיים היו נקראים על שם פטרונם (וזה כוונת רבותינו דרך ב״ו אדם, נקרא על שם פטרונו) ויוסף הכהן נקרא פלאוויוס Flavius כי היה בן בית לקיסרים איספאסיאנוס וטיטוס הנק׳ פלאווי, והם היו יוצאים ונכנסים אצל הפטרון לכל שירות ומלחמה, ונתבאר כל זה היטב בספר Vico Principe di Scienza Nuova והוא הוא שאמרו רבותינו שנקראו אברהם כשמו ולהיות אצלם כמו אצל ויכו שם אברהם שם כללי Tipo, Caratteri יאות לכל מחנהו הוסיפו ואמרו פסיעותיו של א״א היו ג׳ מלין ר״י בר״ט אומר מיל — דמו כל המחנה כלו לאיש אחד ואמרו שכל פסיעה היתה גדולה כ״כ, ולכוונה זו ישקיפו כל הנפלאות המסופרות על איש פרטי אשר לא יעצור כח, גבורת אנשים לבצע אותם כמו המסופר מעוג מלך הבשן.]
עד דן. כתב יוסף לרומיים שדן שם אחת ממוצאות הירדן וכזאת אמרו חז״ל ע״ש ירדן שירד מדן ותועי רוח חשבו למצוא עלה נגד קדמות התורה באומרם כי באותה שעה לא היה דן בעולם, ולא אמרו בלבם שכמה שמות שמצינו בדורות אחרונים כבר היו לעולמים ואזכיר קצתם לסתום פי מקטרג, למשל מצינו יהודית קודם יהודה והיהודים, ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי. חנוך בן ראובן חנוך ופלוא חצרון וכרמי ומצינו חנוך בנו של קין וחנוך בן ירד, קרח בעל מחלוקתו של מרע״ה וקרח בנו של עשו, רעואל אביו של יתרו ורעואל בן בשמת אשת עשו, עיבל מצינו אותו אצל החורים שם אדם ומצינו אותו שם הר בימי משה, וכן דן אפשר שהיה אדם מפורסם ונקרא המקום על שמו. וכיוצא בו מצינו זאת לפנים בבני רעמה שבא ודדן ונקל ליפול אחת מאותיות הכפל כנהוג פעמים.
חניכיו. חז״ל אמרו ששמם אברהם כשמו דרשו חניכיו מלשון חניכה ואין ספק שבשנים קדמוניות כך היה מנהגם להתכנות על שם הראש והקצין שבהם, ולא בלבד בעיר רומי כידוע מענין הקליאינטי Clienti שהיו נקראים על שם פטרונם Patroni אבל גם בארץ יון ובארצות בני קדם כמו שהוכח יוכיח החכם Vico לארך ולרוחב ויש מדרש חז״ל שישראל נקראים על שם פטרונם, והוא מיוסד על המנהג שבזמנם כהרבה מדרשותם שלא יובנו כ״א על פי המפורסם בדורות ההם, ומזה, ההכרח לדעת אותם על מתכונתם.
כי נשבה אחיו – רק ידיעה זו על שבי קרובו, היא אשר הביאתו להסתכן, ובוודאי לא השאיפה לתהילת גבורת המלחמה.
אחיו – כמו לעיל, ״אנשים אחים״.⁠1
וירק – כלומר וירוקן, דהיינו הוציאם ממגוריהם. התרגום השומרוני גורס וידק, כלומר חימש אותם, מסר בידיהם כלי זיין.⁠2
חניכיו – חניך הוא המנוסה, זה שעמד בנסיון.
ילידי ביתו – העבדים שנולדו בבית אברם, הם האנשים המהימנים שאפשר לסמוך עליהם ביותר.
וירדוף וגו׳ – כלומר הוא נסע במסעות מהירים ומזורזים כדי להשיג את האויב, והוא השיגו בדן.
עד⁠־דן – כבר העירו,⁠3 שאין מקום זה יכול להיות זהה עם המקום שנקרא תחילה לשם (יהושע י״ט:מ״ז) או ליש (שופטים י״ח:ז׳ ואילך), שכן אין הוא מצוי ליד אחת משתי הדרכים המובילות מעמק השדים לדמשק. דן זו המוזכרת כאן כמו זו המוזכרת בדברים ל״ד:א׳ שייכת לגלעד, והיא זהה עם דן יען שבספר שמואל ב כ״ד:ו׳, אף היא בארץ גלעד. משמעות השם היא כנראה — להיות בשפלה, במקום נמוך, השווה ״לא ידון רוחי״,⁠4 והשווה גם ״ארץ תחתים״ שבשמואל ב כ״ד:ו׳.
1. לעיל י״ג:ח׳.
2. וכן הוא בתרגום יונתן (המ׳).
3. הנגסטנברג. ובכך מופרכת טענתם של אלה הרוצים להסיק מכאן, שפרקנו לא חובר אלא אחר כיבוש הארץ, משום שהשם דן לא ניתן ללשם⁠־ליש אלא אחר כיבוש המקום בידי השבט דן.
4. לעיל ו׳:ג׳.
וירק את חניכיו – רב אמר שהוריקן בתורה, ושמואל אמר שהוריקן בזהב.⁠1 (נדרים ל״ב.)
וירק את חניכיו – א״ר אבהו א״ר אלעזר, מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנה, מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו2 (נדרים ל״ב.).
שמונה עשר ושלש מאות – א״ר אמי בר אבא, אליעזר כנגד כולם, איכא דאמרי, אליעזר הוא, דחושבני׳ הכי הוי.⁠3 (שם שם)
וירדוף עד דן – א״ר יוחנן, כיון שבא אותו צדיק עד דן תשש כחו, ראה בני בניו שעתידים לעבוד עבודת כוכבים בדן, שנאמר (מלכים א י״ב) וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן.⁠4 (סנהדרין צ״ו.)
1. כונת רב שהוריקן מן התורה מלשון והבור רק מפני הטרדה שטרדם במלחמה וכמבואר בדרשא הבאה, וגם יש לפרש שהוריקן בתורה שזרזן בדברי תורה שיתעסקו בהצלת נפשות, ודעת שמואל שהרבה להם זהב משלו כדי שלא יתנו עיניהם בממון במלחמה ויתעסקו רק בהצלת נפשות.
2. שהוציאם למלחמה, וע״י זה בטלם מתורה, וכפי הנראה ס״ל כמ״ד בדרשא הקודמת דהלשון וירק את חניכיו ענינו שהוריקן בתורה, שע״י טרדת המלחמה נתרוקנו מן התורה, וגם מפרש הלשון את חניכיו – את אלה שחנכן לתורה.
3. שמספרו עולה שי״ח, ור״ל דרק הוא ואליעזר היו מהרודפים. ונראה דהאיכא דאמרי אינו חולק על ר׳ אמי בר אבא אלא מפרש ונותן סימן לדבר מניין לו שהי׳ שקול כנגד כולם משום דמספר אותיות שמו – שי״ח, ונראה דאין הכונה דזולת אליעזר לא הי׳ איש אתו, דבודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אלא הכונה שהיה שקול כנגד השי״ח עבדים אחרים, אם בצדקתו או בחכמתו ומעשיו, וכעין מ״ש משה שקול כנגד שבעים ואחד סנהדרין, אבל רש״י בפי׳ התורה כתב שבאמת רק אליעזר לבדו הי׳, וצ״ע. ועיין מש״כ לקמן בפסוק כ״ג אם מחוט ועד שרוך נעל.
4. נראה דדריש כן משום דכפי הידוע עדיין לא הי׳ באותו הזמן מקום ששמו דן אשר נקרא ע״ש שישב בו שבט דן, ואע״פ דמצינו בעלמא שקרא הכתוב שם דבר על שם העתיד [כמבואר לעיל בפ׳ בראשית בפסוק מן הארץ ההיא יצא אשור], אך זה הוא רק בדבר שלא הי׳ לו מקודם שם אחר, לכן כנוהו עתה ע״ש העתיד, משא״כ הכא דעד שנשתנה שמו לשם דן הי׳ נקרא בשם ידוע, ליש או לשם, כנודע, וא״כ למה קרא אותו בשם מאוחר, לכן דריש שראה בנבואה שעתידים ישראל לחטוא שם ותשש כחו, ולכן לא רדפם עוד משם והלאה. –
ואמנם זה הוא ע״ד הדרש, וע״ד הפשט נראה לפרש ע״פ המבואר אצלנו כ״פ דמדרך הלשון בכמה מקומות שאות אחת אשר בסוף תיבה תשמש גם לראש התיבה שאחריה כשדרושה לאותה האות, ולכן אותה האות חסרה בהתיבה השניה או בסוף התיבה הראשונה, כמו בלילה הוא (פ׳ ויצא) במקום בלילה ההוא, עזי וזמרת יה במקום עזי וזמרתי יה, השמרו לכם עלות בהר במקום מעלות בהר, לא תקח האם על הבנים במקום מעל הבנים, לא יוכל שלחה במקום לשלחה, ויכתב ספר זכרון (מלאכי ב׳) במקום ויכתב בספר, ידעתי כי כל תוכל במקום כי יכול תוכל, והרבה כהנה, וגם הכא אפשר לומר דהד׳ ממלת עד משמש גם לתחלת מלת דן, וכמו שכתוב עד דדן, והוא שם מקום שהיה בימי אברהם הנקרא ע״ש אחד מבני נח, ככתוב בפ׳ נח (י׳ ז׳) ובני רעמה שבא ודדן, ובירמיה (מ״ט) הובא המקום הזה בפסוק יושבי דדן, וביחזקאל (כ״ז) בני דדן רכליך. –
ובזה ניחא מה שיש להעיר בכתובות י׳ ב׳ דטרח שם למצוא מקום בתורה שכתב קרא ע״ש העתיד, ולכאורה קשה למה אינו מביא מכאן [אם יהי׳ הפירוש עד דן ממש], אך לפי המבואר דכוון הפסוק אל המקום דדן אין שייכות להביא ראי׳ מכאן, כיון דהמקום הזה באמת הי׳ בעת כתיבתו, ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםליקוט מכתבי הרמב״םרד״קרי״דחזקוניפענח רזאר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(טו) וַיֵּחָלֵ֨ק עֲלֵיהֶ֧ם ׀ לַ֛יְלָה ה֥וּא וַעֲבָדָ֖יו וַיַּכֵּ֑ם וַֽיִּרְדְּפֵם֙א עַד⁠־חוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר מִשְּׂמֹ֖אל לְדַמָּֽשֶׂק׃
He and his servants divided themselves against them by night,⁠1 struck them, and chased them as far as Chovah, which is to the north2 of Damascus.
1. He and his servants divided themselves... | וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו – See Rashi. Literally: "He divided himself against them by night, he and his servants". Cf. Bereshit Rabbah and R"Y Kara, who suggest that the subject of "וַיֵּחָלֵק" (a singular form of the verb) is not Avraham or his men but the night.
2. to the north | מִשְּׂמֹאל – Literally: "to the left". See discussion above.
א. וַֽיִּרְדְּפֵם֙ ל=וַֽיִּרְדְּפֵם֙ בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״ם המשוחזרליקוט מכתבי הרמב״םר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[עז] 1ויחלק עליהם לילה, וברב גאונך תהרס קמיך (שמות ט״ו:ז׳) וכו׳, הרבת להתגאות כנגד מי שקם כנגדך, מי שקם כנגד בניך הוא קם כנגדך, ומה טיבן את (בראשית י״ד:ט׳) כדרלעמר ותדעל מלך גוים, וגו׳ ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם. (מכלתא פ׳ השירה פ״ו)
[עח] 2ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וגו׳, א״ר יוחנן אותו מלאך שנזדמן לו לאברהם לילה שמו, שנאמר (איוב ג׳:ב׳) והלילה אמר הורה גבר, ור׳ יצחק נפחא אמר שעשה עמו מעשה לילה, שנאמר (שופטים ה׳:כ׳) מן שמים נלחמו, הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא. (סנהדרין צו)
[עט] 3ויחלק עליהם לילה, ר׳ בנימין בר יפת משם ר׳ יונתן, הלילה נחלק מאליו, ורבנן אמרי יוצרו חלקו, אמר הקב״ה אביהם פעל עמי בחצי הלילה אף אני פועל עם בניו בחצי הלילה ואימתי במצרים, שנא׳ (שמות י״ב:כ״ט) ויהי בחצי הלילה, א״ר תנחומא אית דמסקין לישנא אחרינא, אמר הקב״ה אביהם יצא בחצי הלילה אף אני אצא עם בניו בחצי הלילה, שנא׳ (שמות י״א:ד׳) כה אמר ה׳ כחצות לילה וכו׳. (בראשית רבה מ״ג)
[פ] 4ויחלק עליהם לילה, כל מי שהוא מזדווג להזיק לישראל, הוא נופל לפניהם וכו׳, אתה מוצא נמרוד וחברו נזדוגו לאברהם ונפלו לפניו שנא׳ ויחלק עליהם לילה, אבימלך לפני יצחק, עשו ולבן לפני יעקב, פרעה ומצרים לפני ישראל. (מדרש תהלים פרשה ב)
[פא] 5ויחלק עליהם לילה, אמרו לפני הקב״ה רבונו של עולם לאבותינו עשית נפלאות ולנו לא תעשה וכו׳, מה הנאה יש לנו שעשית עם אבותינו, אימתי הוא טוב כשתעשה עמנו אות טוב, שנאמר (תהלים פ״ו:י״ג) עשה עמי אות לטובה, ראשונים בימי אברהם פעלת פעולה גדולה, שנא׳ ויחלק עליהם לילה, אף לבניו פעלת להם, להם רצית ולנו אי אתה מרצה. (מדרש תהלים פמ״ד)
[פב] 6ויחלק עליהם לילה, כל הנסים שנעשו לישראל להפרע מן הרשעים בלילה היה, וכו׳ ויחלק עליהם לילה. (תנחומא בלק ח)
[פג] 7ויחלק עליהם לילה, ד״א ויצא יעקב זה אחד מארבעה בני אדם שנתקפצה לו הארץ ואלו הן אברהם, אליעזר, יעקב ואבישי, אברהם מנין כיון שיצא לרדוף את המלכים קפצה הארץ לפניו, שנא׳ ויחלק עליהם לילה. (תנחומא ישן ויצא ח)
[פד] 8ויחלק עליהם לילה, שנא׳ ויחלק עליהם לילה, שמואל הקטן אומר שם נחלק לו הלילה, היא הלילה שהיתה מקודם, היא הלילה שהכה בה בכורי מצרים, היא הלילה שהכה בה אברהם את המלכים, שנאמר ויחלק עליהם לילה, וע״ז נאמר (שמות י״ב:כ״ט) ויהי בחצי הלילה. (פרדר״א פכ״ז)
[פה] 9ויכם וירדפם, וכי יש אדם רודף הרוגים, א״ר פנחס רודפיו של אברהם אבינו הרוגים היו, שנ׳ (תהלים ס״ט:כ״ז) כי אתה אשר הכית רדפו, הה״ד (ישעיהו מ״א:ב׳) מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו, מי הוא זה שהעיר לבם של מזרחיים שיבאו ויפלו ביד אברהם, חי העולמים שהיה מאיר לו בכל מקום שהיה הולך, א״ר ברכי׳ מזל צדק היה מאיר לו, א״ר ראובן צדקה היותה צווחת ואומרת, אם אין אברהם, אין מי יעשה אותי. (בראשית רבה מ״ג)
[פו] 10וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק, א״ר לוי א״ר אליעזר בשם ר׳ יוסי בן זימרא ג׳ מילין היו פסיעותיו של אברהם, ור׳ יהודה בר׳ סימון אמר מיל א׳, א״ר וכו׳ אפילו [אבק] לא עלה על רגלו של אחד מאוכלוסיו של אברהם באותה השעה, שנאמר (ישעיהו מ״א:ג׳) ירדפם יעבור שלום ארח ברגליו לא יבוא. (פס״ר הוספה מכת״י פ״ב)
[פז] 11ויכם וירדפם עד חובה, חזרנו על כל המקומות ולא מצינו שום מקום ששמו חובה, ללמדך שדן נקרא חובה מראש, על העגל שעתיד לעמוד שם. (תנחומא לך יג)
[פח] 12ויכם וירדפם עד חובה, אמר ר׳ אבהו חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו חובה, אלא שרדף אחריהן עד שנתחייבו כליה. (מדרש הגדול)
[פט] 13ויחלק עליהם לילה וגו׳, כתיב (שמואל א ב׳:ט׳) רגלי חסידיו ישמור וגו׳, חסידו כתיב, חד דא אברהם, דקב״ה אזיל עמי׳ תדיר בגין דלא ייכלון לנזקא ליה, ורשעים בחשך ידמו אלין אינון מלכין דקטל קב״ה בההוא ליליא דרדף בתרייהו הה״ד בחשך ידמו, דא ליליא דאתקשר בחשוכא וקטל לון, ואברהם רדיף וליליא קטיל לון, הה״ד ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם, ויחלק עליהם לילה דא קב״ה דפליג רחמי מן דינא בגין למעבד נוקמי לאברהם וכו׳. ויכם, ויכום מבעי לי׳ אלא דא קב״ה כי לא בכח יגבר איש, דאיהו ואליעזר הוו בלחודייהו וכו׳, כד אזיל אברהם להאי לא אזיל לאגחא קרבא ולא סמיך על ניסא אלא צערא דלוט אפקיה מביתיה ונטיל ממונא למפרק ליה ואי לאו דימות בהדיה גו שביה כיון דנפק חמא שכינתא דנהרא קמיה וכמה חילין וכו׳. (זח״א קיב)
שערי ציון: לעיל פי״ב מאמר פח.
1. במכלתא דרשב״י טו, ז. איתא בקצת שינוי וברב גאונך תהרוס קמיך (שמות טו, ו.) הרבית להתגאות כנגד מי שקמו כנגדך קמו, ומי הן שקמו כנגדך מי שקמו כנגד ידידיך. אמרפל וחביריו שקמו על אברהם מהו אומר ויחלק עליהם לילה. ועי׳ בילקוט המכירי תהלים ח״ב צג.
2. בסדר אליהו רבה (פ״ה) פ״ו מכת״י אמרו אותו מלאך שיצא לסעד את אברהם לילה שמו כו׳ לפיכך נאמר ויחלק עליהם לילה, ועי׳ נדה טז. מלאך הממונה על הריון לילה שמו.
3. מכלתא בא מס׳ דפסחא פי״ג, שמו״ר פי״ח, תנחומא לך א״ט. תנ״י שם אי״א, פסקתא דר״כ סג: פס״ר פמ״ז הוספה פ״ב, אגדת בראשית פי״ג, פרדר״א פרק כ״ז, לקמן מאמר פד. במכלתא שם איתא ויהי בחצי הלילה יוצרו חלקו כו׳. ר״א אומר נאמר כאן לילה ונאמר להלן לילה מה לילה האמור כאן עד חצות אף לילה האמור להלן עד חצות, (כן היא הגירסא בילקוט שמעוני בא רמז רח. ולפנינו איתא מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות. ובאיפת צדק מגיה כנ״ל. ול׳ המכלתא ״לילה האמור להלן״, אינו מבואר לאיזה לילה כוון, ובפי׳ ברורי המדות כ׳ דכוונתו לויחלק עליהם לילה בפסוק שלפנינו. ובזי״ר מפרש ונאמר להלן לילה ואכלו את הבשר בלילה הזה, אבל מדברי הב״ר ושאר המדרשים הנ״ל נראה דקאי אקרא שלפנינו ויחלק עליהם לילה). ובשמו״ר שם שעשה עצה עם אברהם בשביל הדבר הזה, אימתי כשבאו המלכים ורדף אותם א״ל הקב״ה דייך עד חצי הלילה בא ונחלק הלילה אני ואתה שנא׳ ויחלק עליהם הלילה. ומלשון זה משמע ברבנן בב״ר, הלילה נחלק מאליו, כך אירע המעשה מעצמו שכשהגיע חצות כבר גמר מהכותם וכשהגיע חצות כבר הוכו כולם, יוצרו חלקו, שנתכוון להכותם בחצות לילה. ולשון המכלתא שם בחצות הלילה וגו׳ וכי אפשר לבו״ד לעמוד על חציו של לילה אלא א״כ יוצרו חלקו, וכ״ה במדרשים הנ״ל, ובספר צרור המור פרש׳ וארא מביא מאמר ממדרש הגלוי (לעומת מדרש הנעלם הוא קורא לכל המדרשים בשם מדרש הגלוי) בילמדנו, מכות בכורות, אמר הקב״ה אני יוצא בתוך מצרים בחצי לילה ואפרע ממצרים שבקשו לאבד אומה שהם בני אברהם אוהבי שחלק עליהם לילה כדי לאבד אויביו שנאמ׳ ויחלק עליהם לילה. והוא כלישנא אחרינא וכהמדרשים הנ״ל.
4. במדרש תהלים מסיים וכן רבים בתורה וגוג ומגוג לעתיד לבא לפני ישראל, ובילקוט ישעי׳ רמז שנ. גורס עמלק סיחון ועוג ול״א מלכים לפני משה ויהושע, סנחריב לפני חזקיהו, המן לפני מרדכי.
5. ילק״ש תהלים ר׳ תשמו.
6. במדב״ר כ. תנ״י בלק. ופס״ז בא יא, ד. רובם של עובדי כוכבים לוקים בלילה. שנ׳ כל חשך טמון לצפוניו (איוב ב, כו) כו׳, בחמשה מלכים כתוב ויחלק עליהם לילה. בסדום כתוב וכמו השחר עלה (ברא׳ יט, טו) לפי שכבר הכו מן הלילה. בלבן כתוב ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה (שם לא, כד). וכן נאמר באבימלך ופרעה.
7. בתנחומא ויצא ג, זה א׳ מארבע קפיצות שקפצה הארץ, אחת בימי אברהם ויחלק עליהם הלילה, ובמדרה״ג חיי שרה מב. שבעה נקפצה להן הדרך ואלו הן, אברהם דכתיב ויחלק עליהם הלילה. ועי׳ בסנהדרין צה: שלשה שקפצה להם הארץ, ולא מונה אברהם, ובמדרש תהלים פק״י אברהם כשבא לרדוף אחריהם נקפצה לו הארץ לפניו.
8. לעיל מאמר עה, עט. ומ״ש בבאור, שהיתה מקודם, ברד״ל מפרש היינו מתחלת בריית העולם, ואח״ז רוצה להגיה דמאמר זה קאי אקרא דהוא הלילה הזה שמורים לכל בני ישראל ומפרש ליה דהוא הלילה שהיתה מקודם. ומלשון הכת״י מדרש אור האפלה ויחלק עליהם לילה כו׳, אמרו אותה הלילה שהיא מזומנת לאברהם ולבניו והוא ליל פסחים שיעשה בה הנס להם, ומשמע מזה כפי׳ הא׳. כן מוכח מגרסאות בפדר״א ״מקדם״.
9. בויק״ר פ״א ס״ד אמר ר׳ יצחק וכי יש לך אדם רודף הרוגים דכתיב ויכם וירדפם עד חובה, אלא מלמד שהקב״ה הורג ואברהם רודף. וברבעה״ת איתא וירדפם, בתנחומא וכי יש אדם רודף אחר הרוגים אלא אברהם רודף והקב״ה הורג. ובחזקוני, א״ר תנחומא וכי יש אדם רודף את ההרוגים אלא אברהם הורג מה שהקב״ה רודף ויכם אברהם וירדפם הקב״ה. ול׳ זה תמוה, ולפנינו בתנחו׳ ליתא. ובמדרש תהלים פק״י ב. ד״א צדיק יקראהו לרגלו, צדיקו של עולם מלוה אותו אימתי כשבא לעשות מלחמה עם אמרפל וחביריו. וסוף דברי הב״ר כאן אשר דרשו על פסוק יתן לפניו גוים עי׳ לקמן מאמר קכח. ובמדרש אגדה לך יד, כג. מביא הדרש על פסוק שלפנינו ירדפם יעבור (ישעיהו מא, ג.) כמו שנ׳ וירדפם עד חובה. ובדרש בקרא מי העיר ממזרח איתא בתנ״י ויצא ג׳ בסגנון אחר זש״ה רגלי חסידיו ישמור (ש״א ב, ט) זה אברהם כשרדף את המלכים שנא׳ מי העיר ממזרח וגו׳ (ישעיהו מא, ב) ורשעים בחשך ידמו (ש״א שם) אלו ששה עשר מלכים שהרג בחשך שנא׳ ויחלק עליהם לילה, וכן הוא באגדת בראשית פמ״ה. ובתנ״י שם א״ה אברהם נתן מקום לשעה וברח מפני נמרוד מלך כשדים וחזרה השעה ונפלה בידו והרג ששה עשר מלכים שנאמר ויחלק עליהם לילה וגו׳. ועי׳ באגדת בראשית פל״ד ובתנ״י חיי שרה א״ג, לא יכבה בלילה נרה אימתי ויחלק עליהם לילה, ובמדרה״ג מקץ יד.
10. ב״ר פמ״ג, תנ״י לך סי״ז, מדרש תהל׳ פק״י א״ג, הבאתי המאמר הנ״ל מפס״ר אשר נדרש על לשון הכתוב שלפנינו וירדפם. ובב״ר במקומו נדרש על הפסוק הה״ד ירדפם יעבור שלום, ובמדרש תהלים שם מביא הגירסא י״א שלשה מילין היתה פסיעתו של א״א, וי״א שנים, ובתנ״י שם איתא באותה המלחמה היתה פסיעתו של אברהם אבינו ארבעה מילין ועי׳ לעיל מאמר פג. ומה שציינתי שם. וטעם הדרש של ג׳ מילין מביא במת״כ בשם אב״א נוטריקון שלום, שלש מילין, ומאן דדריש מיל לא יבא מי פעל, ר״ת למפרע מיל, וכן הוא להדיא בילקוט יהושע רמז כג. ועי׳ במפרשי המדרש.
11. עי׳ לקמן מאמר פח. וברש״י כאן. ובתנ״י לך יז. וכיון שהגיע אברהם עד אותו מקום תשש כחו ולא רדף שנאמר וירדף עד דן שדן וחייבן שנאמר וירדפם עד חובה. וכ״ה באגדת בראשית פי״ג. ובמדרש הגדול פסוק י״ד עד דן. ד״א שדן אותו במיתה. ובמדרש אגדה, וירדפם עד חובה עד מקום חובתן של בניו, ועי׳ לעיל מאמר עה.
12. בחמדת הימים התימני מביא מאמר זה וירדפם עד חובה שהודו בחיובן מלמד שנתחייבו כליה שכולן עובדי ע״ז, ולמה לא הרגן אלא אמר אין ימין בלא שמאל, וזה מכוון כענין מאמר הנ״ל וסוף הלשון ולמה לא הרגן נראה דמפרש כפשוטו ויכם וירדפם שלא הרגן (עי׳ לעיל מאמר פה) ובבאור. וכן משמע מדברי המדרש אספה מובא בילקוט שמעוני ה״א ר׳ תתמ״ה. אמר דוד, אברהם חנן את המלכים, ואני עד הכרית כל זכר באדום. ותי׳ אין ימין בלא שמאל צ״ע, ועי׳ סוטה מז. שמאל דוחה וימין מקרבת, ואולי מרמז ללשון הקרא אשר ״משמאל״ ועי׳ לעיל יג, ט. אם השמאל ואימינה, ועיקר דברי חה״י נראה דמקורו ברבנו בחיי שכ׳ שם תחלת הלשון עד שהודו בחיובם שקרא להם מן השמאל ולכך היו נופלים בשמאל של אליעזר המכה בהם וזה משמאל לדמשק.
13. לעיל מאמר עח, עט. ועי׳ זה״ב לז:
וְאִתְפְּלֵיג עֲלֵיהוֹן לֵילְיָא הוּא וְעַבְדּוֹהִי וּמְחָנוּן וּרְדַפִנּוּן עַד חוֹבָה דְּמִצִּפּוּנָא לְדַמָּשֶׂק.
He divided [his men] against them at night, he and his servants, and he attacked them. He pursued them until Chovah, which is to the north of Damascus.

וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק
וְאִתְפְּלַּג עֲלֵיהוֹן בְּלֵילְיָא (ח״נ: לֵילְיָא) הוּא וְעַבְדוֹהִי וּמְחָנוּן וּרְדָפִינּוּן עַד חוֹבָה דְמִצִּיפּוּנָא לְדַמָּשֶׂק
א. ״וַיֵּחָלֵק״ – ״וְאִתְפְּלַּג״ כתרגום ״ויקח קרח״ (במדבר טז א) ״וְאִתְפְּלֵיג קֹרַח״, עיין שם הטעם.
וַיֵּחָלֵק – מי?
ב. בפשוטו וַיֵּחָלֵק מוסב לאברהם ומשמעות הביטוי היא ״וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם [בַּ]⁠לַיְלָה״ בחסרון האות בי״ת. אבל לפי המדרש וַיֵּחָלֵק מוסב ללילה: ״הלילה נחלק מאליו״ (ב״ר מג ג) ושתי הדעות ברש״י.⁠1 ברוב הנוסחים ״וַיֵּחָלֵק עליהם לילה״ מתורגם ״וְאִתְפְּלַּג עֲלֵיהוֹן בְּלֵילְיָא״, כפשט וכדרכו כגון ״וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה״ (שמות יב ל) ״וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ״ (שמות יג כא) ״בְּלֵילְיָא״. ומסתבר שנוסחי ״וְאִתְפְּלַּג עֲלֵיהוֹן לֵילְיָא״ הם בהתאמת ת״א עם מדרש האגדה שברש״י.⁠2
ג. ״משמאל לדמשק״ – ״דְמִצִּיפּוּנָא לְדַמָּשֶׂק״, נתבאר לעיל ״אם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה״ (בראשית יג ט) ״אִם אַתְּ לְצִיפּוּנָא אֲנָא לְדָרוֹמָא״.
1. רש״י: ״ויחלק עליהם – לפי פשוטו, סרס המקרא, ויחלק הוא ועבדיו עליהם לילה כדרך הרודפים... ומדרש אגדה שנחלק הלילה״.
2. יא״ר, ״אוהב גר״ ו״מרפא לשון״.
ופלג עליהון ליליא הוא ושלטנויא וקטל יתהון ורדף יתהון עד חובה די מן צפון לדרמשקב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ושלטנוי״) גם נוסח חילופי: ״ועבדוי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לדרמשק״) גם נוסח חילופי: ״עיינוותה דדרמסק״.
ואתפלג להום ליליא באורחא פלגותא אגחן עם מלכיא ופלגותא אצטנעא למימחי בוכריא במצרים וקם איהו ועבדוי ומחינון ורדפינון מה דאישתאר מינהון עד דאידיכר חובא דעתיד למיהוי בדן דמציפונא לדרמשק.
And he divided them at night in the way; a part were to engage with the kings, and a part were hidden to smite the firstborn of Egypt. And he arose, he and his servants, and smote them, and pursued them which remained of them unto (the place) of the memorial of sin which was to be in Dan, from the north of Darmesek.
ורדפינון עד עוותא דמצפון לדמשק.
And he pursued them unto Havetha, which is from the north of Darmesek.
[ג] וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה – רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת מִשֵּׁם רַבִּי יוֹנָתָן הַלַּיְלָה נֶחְלַק מֵאֵלָיו. וְרַבָּנָן אָמְרֵי יוֹצְרוֹ חִלְּקוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲבִיהֶם פָּעַל עִמִּי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, אַף אֲנִי פּוֹעֵל עִם בָּנָיו בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. וְאֵימָתַי בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה׳ הִכָּה כָל בְּכוֹר וגו׳ (שמות י״ב:כ״ט).
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אִית דְּמַפְקִין לִישְׁנָא אַחֲרִינָא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲבִיהֶם יָצָא בַּחֲצִי הַלַּיְלָה אַף אֲנִי אֵצֵא עִם בָּנָיו בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה אָמַר ה׳ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא (שמות י״א:ד׳).
וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם – וְכִי יֵשׁ אָדָם רוֹדֵף הֲרוּגִים, אָמַר רַבִּי פִּינְחָס רוֹדְפָיו שֶׁל אָבִינוּ אַבְרָהָם הֲרוּגִים הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אַתָּה אֲשֶׁר הִכִּיתָ רָדָפוּ (תהלים ס״ט:כ״ז), הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ (ישעיהו מ״א:ב׳), מִי הוּא זֶה שֶׁהֵעִיר לִבָּם שֶׁל מִזְרָחִיִּים שֶׁיָּבוֹאוּ וְיִפְּלוּ בְּיַד אַבְרָהָם, צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ. חַי הָעוֹלָמִים, שֶׁהָיָה מֵאִיר לוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה מַזָּל צֶדֶק הָיָה מֵאִיר לוֹ.
אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן צְדָקָה הָיְתָה צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת, אִם אֵין אַבְרָהָם אֵין מִי יַעֲשֶׂה אוֹתִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ (ישעיהו מ״א:ב׳), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר אַבְרָהָם הָיָה מַשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם עָפָר וְהוּא נַעֲשָׂה חֲרָבוֹת, קַשׁ וְנַעֲשָׂה חִצִּים. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר יִתֵּן עָפָר לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא כְּעָפָר (ישעיהו מ״א:ב׳), הֵן הָיוּ מַשְּׁלִיכִים חֲרָבוֹת עַל אַבְרָהָם וְנַעֲשִׂין עָפָר, חִצִּים וְהֵן נַעֲשִׂים קַשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם (ישעיהו מ״א:ג׳). רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר זִמְרָא פְּסִיעוֹתָיו שֶׁל אָבִינוּ אַבְרָהָם הָיוּ שָׁלשׁ מִילִין. רַבִּי יוּדָן בַּר רַבִּי סִימוֹן אָמַר מִיל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא (ישעיהו מ״א:ג׳). רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ לֹא נִתְאַבְּקוּ רַגְלֵיהֶן אֶלָּא כָּזֶה שֶׁהוּא הוֹלֵךְ מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת.
וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה – חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמְּקוֹמוֹת וְלֹא מָצִינוּ שׁוּם מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ חוֹבָה, לְלַמֶּדְךָ שֶׁדָּן נִקְרָא חוֹבָה מֵרֹאשׁ עַל הָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעֲתִידָה לַעֲמֹד שָׁם.
No matter how carefully we examine Scripture, we are unable to find any place referred to as Hobah. This fact informs us that the territory of Dan was known as Hobah from the very beginning of time because of the golden calf that was to be erected there.
ויחלק עליהם לילה (שם שם), בשביל הקב״ה נחלק לילה עם אברהם, שנא׳ ויחלק עליהם.
עד חובה – חזרנו על כל המקראות ולא מצאנו מקום ששמו חובה, שכן נקרא חובה על שם ע״ז שעתידה לעמוד שם.
ויחלק עליהם לילה וגו׳ – אברהם עשה מלחמה עמהם עד חצי הלילה, 1והקב״ה עם המצריים מחצי הלילה ואילך, והרג את בכוריהם.
וירדפם עד חובה – רדף אחריהם עד מקום חובתן של בניו.
1. והקב״ה עם המצריים מחצי הלילה ואילך, עיי׳ ב״ר פמ״ג אות ג׳, פסיקתא פסקא ויהי בחצי הלילה (ס״ג ע״ב), ופדר״א פכ״ז, ילקוט רמז ע״ג, ולקח טוב, ורש״י עה״ת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ותפרק עליהם לילא הו ועבידה פקתלהם וכלבהם אלי חובהא אלתי ען יסאר דמשק.
א. חובה] ברזה ב2
ונחלק עליהם לילה הוא ועבדיו והרג אותם ורדף אחריהם עד חובה אשר משמאל לדמשק.
ויחלק עליהם – לפי פשוטו: סרס המקרא, ויחלק הוא ועבדיו עליהם לילה, כדרך הרודפים שמתפלגין אחר הנרדפים, כשבורחין זה לכאן וזה לכאן.
לילה – כלומר: לאחר שחשכה לא נמנע מלרדפם.
ומדרש אגדה: שנחלק לילה, ובחצותא ראשון שלו נעשה לו הנס, וחציו השיני נשמר ובא לחצות לילה של מצרים.
עד חובה – חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו חובה, אלאב על שם עבודה זרה שעתידה להיות שם.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י ליידן 1: ״ובחציה״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, ס״פ 118 (והשוו לשון דומה ברש״י דברים א׳:א׳, ר״י קרא ישעיהו י״ג:א׳). בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1, ברלין 514 הושמט ״חזרנו על... ששמו חובה אלא״. בכ״י אוקספורד 34, ויימר 651, פרמא 3204, דפוס רומא, ובשינויים קלים בכ״י מינכן 5, ברלין 1221, לונדון 26917 מופיע במקום לשון זו: ״אין מקום ששמו חובה, ודן קורא חובה״.
ויחלק עליהם AND HE DIVIDED HIMSELF AGAINST THEM – In accordance with its plain sense you must invert the order of the words of the verse: "And he divided himself, he and his servants, against them, at night", as is the manner of those who pursue their enemies – they divide themselves up to follow after those of whom they are in pursuit when these flee in different directions.
לילה BY NIGHT – meaning, even after it became dark they did not give up pursuing them.
According to the Midrashic explanation, it was the night that was divided): during its first half a miracle was wrought for him, and the second half was kept in reserve for the miracle of the midnight in Egypt (Bereshit Rabbah 43:3).
עד חובה UNTO HOBAH – There is no place bearing the name Hobah, but the city Dan is called Hobah (guilty city) on account of the idolatry which would once be practiced there (Tanchuma Lekh Lekha 13).
ויחלק עליהם לילה1הוא הלילה שהיה עתיד לחלוק למצרים. דכתיב כה אמר ה׳ כחצות הלילה (שמות י״א:ד׳).
ויכם וירדפם2היה ראוי לומר וירדפם ויכם. אלא ויכם ואח״כ רדפם. 3א״ר פנחס רודפיו של אברהם אבינו הרוגים היו.
1. הוא הלילה. ב״ר פמ״ג ושם הוא בש״ר תנחומא. וכן נשנה בפסיקתא פסקא ויהי בחצי הלילה דף ס״ג ע״ב. ובפדר״א פכ״ז. ומובא בילקוט רמז ע״ג בשם ב״ר.
2. היה ראוי לומר. ב״ר פמ״ג. וילקוט שם. וכי יש אדם רודף הרוגים.
3. א״ר פנחס. ב״ר שם. ובילקוט שם בלי שם האומר.
ויחלק עליהם לילה – טרם שנחלק ונבדל הלילה מן היום הכו אותם הוא ועבדיו כי לא דרך ומנהג להלחם בלילה, ומיהר לרדוף אחריהם טרם יחשך ותאפל הלילה. (גיליון כ״י וינה 23 בשם ר׳ יוסף)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

(טו-יז) וירדפם עד חובה – רדפם עד מחבוא שהוא עשוי כמין מערה ונחבא שם. וזהו דכתוב לאחריו: ויצא מלך סדום – פירוש: שיצא מן המערה שנתחבאו שם הוא ומלך עמורה.⁠1
1. שוחזר מליקוט אוקספורד-מינכן וכ״י וטיקן 52, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 227 ואילך.
וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה – ראו רמב״ם ליקוט בראשית י״ב:א׳
ויחלק עליהם לילה – חילק צבאו לשני חלקים בלילה. ושם אותם שני ראשים, ובאו עליהם משני צדדים, ותהי להם המלחמה פנים ואחור1 וינוסו.
1. השוו ללשון הפסוק בדברי הימים ב י״ג:י״ד.
ויחלק עליהם לילה – HE DIVIDED AGAINST THEM BY NIGHT – He divided his army into two sections by night. And placed them two heads, and came against them from two sides, and the battle was against them in front and in back, and they fled.
ויחלק עליהם לילה – כשנחלק עליהם לילה, כלומר בחצי הלילה השיגם, ובא עליהם פתאוםא הוא ועבדיו שהם חניכיו.
ומה שאמר: עליהם, ולא אמר: ויהי בחצי הלילה,⁠1 ר״ל כי הלילה נחלק עליהם, כי עד חצי הלילה היו אלה ארבעה מלכים הולכים בטח ומחצי הלילה ואילך היו נסים לנפשם כשבא עליהם אברהםב והכה אותם שהשיג. ואותם שהיו נסים רדפם עד המקום שנקרא חובה והוא משמאל לדמשק, והיה מכה מה שהיה משיג והם נסים לנפשם והניחו כל הרכוש והעם. ואברם שב מחובה מרדוף אחריהם עוד והשיב את כל הרכוש (בראשית י״ד:ט״ז).
1. השוו ללשון הפסוק בשמות י״ב:כ״ט.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״ובא עליהם פתאום״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״ומה שאמר ויחלק... עליהם אברהם״.
ויחלק עליהם לילה, “when it was midnight, they attacked them. The word עליהם refers to the armies of the four kings, not as if it was midnight only for Avram and his men. As to the unusual expression עליהם, instead of the normative expression ויהי בחצי הלילה, “it was at midnight,” this tells us that until midnight on that night the four kings had felt absolutely safe and secure. Starting at that moment, they began to flee for their lives as soon as they found themselves under surprise attack by Avram and his men. He smote them as soon as he caught up with them, and those whom he did not catch continued fleeing all the way to Chovah, close to Damascus. The defeat was especially great, seeing that the fleeing armies left behind all their belongings, aiming only to save their lives. After having chased them such a great distance, Avram turned back and restored all the loot these kings had captured to their rightful owners.
ויכם וירדפם – אמר ר׳ תנחומא (ויקרא רבה א׳:ד׳): וכי אדם רודף את ההרוגים? אלא אברהם הורג מה שהקב״ה רודף. ויכם – אברהם, וירדפם – הקב״ה.
אשר משמאל לדמשק – ושם היוא דרים בני משפחתו של אליעזר, כמו שתירגם אונקלוס גבי הוא דמשק אליעזר (בראשית ט״ו:ב׳), וסייעו הם לאברהם בגינו של אליעזר.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״היו״.
ויכם וירדפם, "He defeated (killed) them and pursued them;⁠" Rabbi Tanchum poses the rhetorical question how someone can pursue corpses? [Since the Torah first reports that these people had been smitten. Ed.] He answers that Avram killed the men whom God had pursued. God put the men to flight so that Avram could easily kill them.
אשר משמאל לדמשק, "which is located to the left of Damascus,⁠" where Eliezer and his family hailed from. Onkelos translates the word דמשק as Eliezer; he meant that Eliezer's family in that town assisted him and Avram in that task.
ויחלק עליהם לילה ויכם וירדפם – אמ׳ ר׳ פנחס וכי יש רודף אחר הרוגים. אלא מלמד שהק׳ מכה ואברהם רודף. ויקרא רבא (א:ד).
ויחלק עליהם לילה – כתב רבינו שלמה: לפי פשוטו, כדרך הרודפים שמתפלגין אחר בורחיהם כשבורחין זה לכאן וזה לכאן. לילה – כלומר לאחר שחשיכה לאא נמנע מלרדפם.
והנכון כי רדף אותם ביום עד דן עם כל מחנהו, וכאשר חשך עליהם בלילהב ולא היה רואה אי זה דרך אשר יברחו בה, חלק עמו ועבדיו לשנים או שלשה ראשים, ולקח החלק האחד עמו ורדפו אחריהם בכל הדרכים, והכום עד חובה אשר משמאל לדמשק, וחזר מרדוף אחריהם. ושיעורו: ויחלק עליהם הוא ועבדיו לילה.
וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק – ידוע כי מרחק רב (בין אילוני מורה אשר הוא בתחלת ארץ ישראל בעבר הירדן ושם הר גריזים והר עיבל) [מן אלוני ממרא אשר בחברון (בראשית י״ג:י״ח) בארץ יהודה]⁠ג לדמשק אשר הוא חוצה לארץ. אם כן, רדף אחריהם ימים רבים עד הוציאו אותם מכל הארץ, כי הם אל בבל ארצם היו חוזרין. או שהיה נס גדול כאשר דרשו רבותינו (בראשית רבה מ״ג:ג׳): באורח ברגליו לא יבא (ישעיהו מ״א:ג׳).
א. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ולא״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2. בכ״י מינכן 138: ״לילה״. בדפוס ליסבון: ״הלילה״.
ג. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
AND HE DIVIDED HIMSELF, BY NIGHT. Rashi wrote: "In accordance with the plain sense of the verse it means [that they divided into groups] as is the manner of those who pursue their enemies when they flee in different directions. By night means that even after it became dark, they did not cease pursuing them.⁠"
The correct interpretation is that he pursued the enemies to Dan during the daytime with his entire army. When it became dark and he was not able to see by which road they fled, he divided his people and servants into two or three groups, taking one part with him, and they pursued them on all roads, smiting them as far as Hobah, which is on the left hand of Damascus. Then he returned from pursuing them. The order of the words [in the verse are thus interpreted as follows]: "And he divided himself, he and his servants, by night.⁠"
AND HE PURSUED THEM UNTO HOBAH, WHICH IS ON THE LEFT HAND OF DAMASCUS. It is known that there is a great distance from the oaks of Mamre in Hebron in the land of Judah, to Damascus, which is outside the Land. If so, he pursued them for many days until he forced them to leave the land for they were returning to Babylon, their country. Or possibly there occurred here a great miracle, just as our Rabbis expounded from the verse, The way with his foot he treadeth not.⁠1
1. Isaiah 41:3. This is interpreted in Bereshith Rabbah (43:7) as referring to Abraham and asserting that he took such long steps that he traveled a mile without setting foot on the ground.
ויחלק עליהם לילה – כלומר שהחשיך ואעפ״כ לא נמנע מלרדפם עד חצי הלילה.
ובמדרש אמר לו הקב״ה לאברהם אתה הרגת בשונאי מחצות הלילה עד הבקר, חייך אני אהרוג בשונאי בניך מחצות הלילה עד הבקר, שנאמר (שמות י״א) כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים. המדרש הזה יורה כי מלחמתו היתה מחצות הלילה עד הבקר.
ולפי פשוטו של מקרא נ״ל כי כל הלילה לא שכב לבו ולא ראה שינה, אך התעסק להלחם כנגדם כל הלילה, חצי הלילה רדף וחציו הכה, וזהו ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וירדפם – כלומר שהכם בחציו האחרון אחר שרדפם בחציו ראשון.
עד חובה עד שהודו בחיובם שקרה להם מן השמאל ונתברר להם שהיו חייבים במקום במדת הדין, כענין שכתוב (בראשית מ״ד) האלהים מצא את עון עבדיך, ולכך היו נופלים בשמאלו של אליעזר המכה בהם, זהו משמאל לדמשק, כי מלת משמאל נמשכת למעלה ולמטה, ויתפרש כן עד חובה אשר משמאל וכן משמאל לדמשק, ותמצא כמוהו (תהלים נ) מציון מכלל יופי, שהיא משמשת למעלה ולמטה.
ויחלק עליהם לילה "the night was divided for them.⁠" The plain meaning of the line is that it became dark. Nonetheless, Avram did not desist from pursuing these Kings and their armies until midnight.
According to Tanchuma Lech Lecha 9 God told Avram: "you have killed My enemies from midnight until morning, I promise you that when the time is ripe I will kill those that hate your descendants from midnight until morning.⁠" This is the deeper meaning of Exodus 11,4 כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, "around midnight, I will go out in the midst of Egypt.⁠" From all this it appears that Avram carried on the battle from midnight until morning.
According to the plain meaning of the text Avram did not sleep at all during that night. He spent the first half of the night in pursuit; the second half of the night he spent in battling his enemies. This is the meaning of the words ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וירדפם, "the night was divided for him and his servants, he smote them in the second half of the night after having pursued them during the first half.⁠"
עד חובה אשר משמאל לדמשק, "as far as Chovah which is to the left of Damascus.⁠" This means "until they admitted their guilt he called to them from the "left,⁠" i.e. the seat of the attribute of Justice. They were falling to the left of Eliezer who originated in Damascus. [The word Damascus here is a simile for Eliezer who used to draw water and give others to drink from the Torah of his master Avraham, as will be explained later by our author. (Rabbi Chavel)] The word משמאל in our verse may be read as referring to Damascus or as referring to the previous word עד חובה אשר. In the latter case the translation would have to be "as far as Chovah which is on the left side.⁠" You will find a similar construction of one word being able to be used in the latter half of a verse as well as in the first half in Psalms 50,2 מציון מכלל-יופי אלוהים הופיע "From Zion, perfect in beauty, God appeared.⁠" [The word מציון may be understood as the end of verse one preceding it. Ed.]
ויכם וירדפם – תנחומא וכי יש אדם רודף אחר הרוגי׳ אלא אברהם רודף והקב״ה הורג.
ויכם וירדפם, "he smote them and put them to flight.⁠" Midrash Tanchuma asks: "who ever heard of soldiers pursuing dead people? How are we to understand this sequence in the verse?⁠" He therefore understands our verse as meaning that Avraham and his men pursued the soldiers of that army, and G–d killed them.
ויחלק עליהם לילה ויכם וירדפם – במדרש וכי יש אדם רודף הרוגים אלא ויחלק עליהם הב״ה לילה ויכם וירדפם אברהם. ולפי פשוטו עד דן רדפם ביום ושם חשכה לו ולא יכול לראות אנה יברחו ונחלק עליהם הוא ומחנהו לד׳ ראשים זה לכאן וזה לכאן ורדף אחריהם בכל הדרכים והכום עד חובה אשר משמאל לדמשק. ואמר הרמב״ן ידוע הוא כי מרחק רב בין אלוני ממרא שהוא תחלת ארץ ישראל בעבר הירדן לדמשק שהיא בחוצה לארץ אלא שרדף אחריהם ימים רבים עד שגרשם מכל גבול ישראל או שהיה מעשה נס כאשר דרשו בו אורח ברגליו לא יבא:
ויחלק עליהם לילה ויכם וירדפם, "at night they spilt up and smote them and gave chase, etc.⁠" The Midrash poses the obvious question that one does not chase after the dead, [the word ויכם being understood as "he killed them. Ed.] Therefore the word ויחלק is understood by the Midrash as meaning that the subject in the phrase is God, Who reserved part of this night for the miracle of the Exodus, Avraham's descendants experiencing the killing of the firstborn Egyptians on the anniversary of that night. (Bereshit Rabbah 43,3) The plain meaning of the phrase is that Avraham and his men pursued the fleeing armies by daylight as far as Dan. Seeing that after nightfall it was impossible to see in which direction the soldiers had fled, Avraham divided his men so as to continue to pursue every escape route. He kept smiting them as far north as Chovah, a place not far west from Damascus. The Torah describes this detail so that we will realize that this pursuit continued for many days, as the distance from Chevron (Eloney Mamre) is in excess of 300 km by air. Alternatively, the entire campaign was guided by a number of miracles.
לדמשק – שנים במסורה הכא ואידך והגליתי אתכם מהלאה לדמשק. בשביל חטא שעשו בדמשק גלו וזה חובה אשר משמאל לדמשק.
ויחלק עליהם לילה – כמו בהפכו ״וַיֵאוֹר להם בחברון״ (שמואל ב ב׳:ל״ב), כלומ׳, בא עליהם חלק הלילה.⁠1
1. השימוש במילה ״עליהם״ כאן, כמו במילה ״להם״ בפסוק ״ויאור להם בחברון״ (שמואל ב ב׳:ל״ב), אע״פ שמשתע ממנו שהלילה נחלק עבורם בלבד, הוא סגנון בשפה העברית, לציין שהדבר אירע להם. וראה חז״ל בב״ר מ״ג, ג.
וַיֵּחָלֵק עליהם לילה – רוצה לומר שכבר נחלק עליהם בלילה ההוא הוא ועבדיו למחנות רבות, כדי שיבואו עליהם מכל הצדדים ולא ימלט איש מהם. ובחר בזה עת הלילה, כי בזה האופן יתכן שיִּשְׁלַם לו הניצוח יותר.
והנה בלילה חילק מחנהו למחנות רבות כדי שיבואו עליהם מכל הצדדים ולא יִמָּלֵט איש מהם, והיכם ורדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

(טו) התועלת הרביעי הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם למסור עצמו לסכנה, אבל ראוי שיתגבר באופן הראוי שיִּשְׁלַם לו בו הניצוח. ולזה תמצא שרדף אברם אחרי המלכים האלה בלילה, שהיו אז יושבים בטח והיו שמחים וחוגגים על השלל שהביאו, וחילק מחנהו לחלקים רבים כדי שיבואו עליהם מכל הצדדים יחד קודם שירגישו בהם. וכמו אלו התחבולות הם מהתחבולות הטובות שצריך שיקחו אותם מי שיביאם ההכרח שיהיו נלחמים עם שתקיף מהם.
ויחלק עליהם לילה כו׳ – כי חלוק העם המעט לשנים או שלשה ראשים עם הרדיפה אחריהם לילה להחרידם ולהבהילם בהיותם שוקטים מיגיעת היום ונואשין מהמלחמה הכל הוא מטוב ההשתדלות לשרות עליו הכח ההשגחיי בלי ספק.
סרס המקרא. כדי שיהיה החלוק לו ולעבדיו כדרך הרודפי׳ שמתפלגי׳ אבל בלתי הסרוס יהיה החלוק ללילה ושוב אין טעם להוא ועבדיו הבא אחריו:
כלומר אחר שחשכה לא נמנעו מלרדפם. פי׳ הא דאיצטריך קרא למכתב לילה לא בעבור החלוק הוא שבא לאשמועינן שנחלקו בלילה דמאי נפקא מינ׳ אלא בעבור הרדיפ׳ הוא שבא לאשמועינן שאף על פי שחשכה לא נמנעו מלרדפן דאם לא כן בלילה למה לי אבל במדרש אגדה דרשו המקרא בלא סרוס כדי שיהיה החלוק ללילה שנחלק הלילה לשני חצאין חציו הראשון נעשה לו זה הנס וחציו השני נשמר לחצות לילה של מצרים ויהיה פי׳ הוא ועבדיו שבחציו הראשון הוא ועבדיו הכום וירדפום עד חובה ואינו מתישב בעיני דאם כן הוא ועבדיו למה לי:
ולפי שהיו אנשים מועטים התחכם בשני דברים האחד שלא בא עליהם ביום כדי שלא יראו מעוט אנשיו. והב׳ שחלק את אנשיו באופן שיכו מהם משני צדדים או בשלשה כדי שידמו ויחשבו המלכים ההם שהיו עמים רבים ושונים הבאים עליהם מפה ומפה ובזה ימס לבבם וזהו אמרו ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם. וזכר מגבורתו שלא חדל מלרדוף אותם מרחק רב עד חובה שהוא משמאל לדמשק והפלא מהר״ן אשר כתב כי בין אלוני ממרא אשר בחרן ובין דמשק מרחק רב א״א לעברו בלילה אחד וחשב מפני זה שהיתה הרדיפה ימים רבים או שקפצה לו הארץ בדרך נס. ואין צורך כי לא אמר הכתוב שרדפם עד דמשק אלא עד חובה אשר היא משמאל לדמשק וכבר יהיה חובה רחוק מאד מדמשק ועם זה יהיה לצד שמאלו ממנו כי אין ספק שבלילה אחת נעשית המלחמה ובקצת היום שאחריה רדף ושב עם הרכוש.
ויחלק עליהם – לתחבולה כדי שיחשבו שקמו כל הסביבות עליהם כמו שחשבו ארם באמרם: ״הנה שכר עלינו מלך ישראל״ (מלכים ב ז׳:ו׳).
לילה – גם זה מתחבולתו שלא יראו היותם מעטים, כמו שיעץ אחיתפל באמרו: ״וארדפה אחרי דוד הלילה״ (שמואל ב י״ז:א׳).
ויכם – מכה משיאה אותם לנוס.
וירדפם – ׳שתחלת נפילה ניסה׳ (סוטה מ״ד:).
ויחלק עליהם לילה, he divided his forces all around them to make them believe that they were being attacked by large forces from several fronts. We have been told about a similar situation in Kings II 7,6 when the Aramites fled headlong after hearing noises that convinced them that they were being attacked by large forces.
לילה, this was also part of the subterfuge, preventing the kings from realising that they were facing insignificant numbers of opponents. In Samuel II 17,1 this was the advice to Avshalom by Achitofel when he advised to pursue David at night.
ויכם, the defeat caused them to flee.
וירדפם, the beginning of all pursuits is putting people to flight.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[א] ויחלק עליהם לילה
[1] סנהדרין שם (סנהדרין צו.)
ומדרש אגדה שנחלק הלילה. דאם לא כן הוי ליה למכתב ׳ויחלק אברם ועבדיו עליהם לילה׳, ומדכתיב ״ויחלק עליהם לילה״ משמע כי חצי הלילה בא, ומלשון ׳חלוקה׳ משמע שחלק אחד נתן לאחר. וכתב לך לשון זה מפני שחלק האחד הוא נשאר לעשות בו נס לבניו, ופירוש רז״ל (ב״ר מג, ג) הוא קרוב יותר לפי פשוטו:
עֲלֵיהֶ֧ם ׀ לָיְלָה: בפסק. [עֲלֵיהֶ֧ם ׀].
לפי פשוטו סרס המקרא וכו׳. אבל בלתי סרוס יהיה החלוק ללילה ושוב אין טעם להוא ועבדיו הבא אחריו. [קיצור מזרחי]:
ומ״א שנחלק הלילה וכו׳. והוא ועבדיו קאי אשל מטה הוא ועבדיו ויכם וירדפם וגו׳:
According to its plain meaning the verse should be inverted... Without inverting, the division refers to the night, and the following "he and his servants" does not convey anything. (Kitzur Mizrachi)
The Midrashic explanation is... [Accordingly,] "He and his servants...⁠" is read with what follows below "... attacked them and pursued them.⁠"
ויחלק עליהם לילה – פירש רש״י ז״ל ״לפי פשוטו, סרס המקרא ׳ויחלק הוא ועבדיו עליהם לילה׳, כדרך הרודפים שמתפלגים אחר הנרדפים כשבורחין זה לכאן וזה לכאן, והיה זה בלילה כי גם משחשכה לא נמנעו מלרודפם״. [עכ״ל]. והוצרך לסרס המקרא שאם ״ויחלק״ שב על הלילה, אין טעם ל״הוא ועבדיו״ הכתוב אחריו, וכמו שביאר רא״ם ז״ל. וגם תמיה על מדרש האגדה1 שדרשו על הלילה החצי לאברהם להכות את המלכים, וחציו השני שמור לחצות לילה של מצרים. ולמדרש זה אין ענין ל״הוא ועבדיו״. אבל רמב״ן ז״ל אמר ששעור הכתוב ויחלק עליהם הוא ועבדיו לילה, ופירש ״כי רדף אותם ביום עד דן עם כל מחנהו. וכאשר חשך עליהם הלילה ולא היה רואה איזה דרך אשר יברחו בה, חִלֵק עמו ועבדיו לשנים או לשלשה ראשים, ולקח החלק האחד עמו ורדפו אחריהם בכל הדרכים והכום עד חובה״ [עכ״ל]. ואין נחת בפירוש זה, כי המחנה [של אברהם] כולה שי״ח במספר, אף כי לחלקם לשלשה ראשים. גם לכל הפרושים הללו יקשה למה נסו המלכים האלו, והם הכו את הרפאים והזוזים והאמים ויתר העמים העצומים הנזכרים, ועתה ינוסו מפני מתי מספר? והכתוב לא זכר כי נפל חתת אלהים עליהם. ואין לנו להמציא דברים לא זכרם הכתוב. ולדעתי אילו רדף אברהם עם מחנהו אחריהם, והם רואים מי הרודפים, לא ינוסו מפניהם, אבל יעמדו להלחם ולכלותם כרגע כפי מחשבתם, כי במה נחשבו בעיניהם? אבל עצת ה׳ היתה שהם לא יִרְאוּם ולא ידעו שאברהם רודף אחריהם. ולכן לא נאמר ״וירדוף אחריהם עד דן״, אלא ״וירדוף עד דן״. אבל עשה לו הקב״ה פלא, ונתן לחלקו לילה, כי החשיך עליהם שלא יראום המלכים ואנשיהם, ועל כן לא ערכו למלחמה אתם. אבל אברהם ועבדיו ראום יושבים וחוגגים על השלל והרכוש, ונפל עליהם הוא ועבדיו ויכם, והם [המלכים] לא ראו מאומה [מראש], והיתה מהומה גדולה במחניהם שהם נופלים בחרב, ולא ראו מי המכה בהם, ואז נבהלו מאד ונסו. והוא רודף אחריהם עם עבדיו עד חובה, ומכה בהם כרצונו, ולוקח כל השלל והרכוש ואין רואה. ומלת ״ויחלק״ כמו ״אשר חָלַק ה׳ אלהיך אותם לכל העמים״.⁠2 וזהו ״ויחלק עליהם לילה״ שנתן לחלקם לילה, והיתה נטויה על אברהם ועל עבדיו שלא יראום שונאיהם. אבל לאברהם ולעבדיו לא היה לילה, כי ראו לאור היום את שונאיהם. ולכן כתוב ״עליהם״ ולא נאמר ״ויחלק להם לילה״, כי לא נִתְנָה לחלקם רק להצילם ולהרים קרנם על שונאיהם. ואילו כתוב ״ויחלק עליהם לילה״ סתם, לא ידענו אם ״עליהם״ שב על אברהם ועבדיו או על המלכים ומחניהם, ועל כן פירש ״הוא ועבדיו״, כי עליהם נחלקה הלילה, וע״י כן הכום.
וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק – בנוסם רדף אחריהם להכותם עד מקום ששמו ״חובה״ והוא משמאל לדמשק. וְיֵרָאֶה בעיני כי התורה פרטה מרחק הרדיפה, גם טעם שלא רדף אחריהם יותר, לפי שמעשה אבות סימן לבנים. ועל כן סבב ה׳ ב״ה ביאת ארבעה מלכים הללו שמשלו על כל העמים סביבות ארץ כנען, גם פשטו בכל ארץ כנען ושללו ובזזו כרצונם, לרמוז על ארבע מלכיות קשות שיעמדו בעולם3 וימשלו כולם על ארץ כנען כולה ועל כל סביבותיה. וישראל במה יחשבו נגדם? עד שבדרך הטבע אי אפשר שיצאו ישראל משעבודם, אם לא ביד ה׳. והראה ה׳ ע״י אברהם שכך יקרה לבניו. כמו שאברהם עם שי״ח נפש הכו את ד׳ מלכים האלו, ורדפו אותם עד מהלאה לדמשק, כן יעשו ישראל ״עַם בזוז ושסוי״4 לעתיד, ויגרשו המלכים כלם מן הארץ וימשלו עליה. והנה במתנה שנתן ה׳ לאברהם אבינו ע״ה כלולה גם צידון וצור ודמשק כמו שהוכחנו בפירושנו על ״ויהי גבול הכנעני מצידון״.⁠5 ולכן רדף אותם עד חובה שהיא משמאל לדמשק, כי פני דמשק קֶדֶם, וימין דמשק פאת הנגב, ושמאלה צד צפון העולם. הרי שהגלה אותם מדמשק והלאה לצד צפון, שהוא קצה גבול נחלת אברהם אבינו ע״ה. וכן נתקיים מה שאמר לו הקב״ה ״קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה״.⁠6 ולא מצינו שהלך מבית אל לצד צפון, זולתי במלחמת המלכים שבא עד שמאל לדמשק שהיא קצה צפון א״י, ובשובו מהכותם התהלך בארץ עד אלוני מורה.
1. בראשית רבה, מג.
2. דברים ד, יט.
3. יש לזה מקור בדברי מדרש בראשית רבה, מב (פסקאות ב, ו).
4. מליצה על פי ישעיה מב, כב.
5. בראשית י, יט.
6. שם יג, יז.
ויחלק עליהם לילה – לפי שאנשיו מעטים התחכם בשני דברים, א׳ שלא בא עליהם ביום כדי שלא יראו מעוט אנשיו, והב׳ שחלק את אנשיו באופן שיכו בהם מצדדים הרבה וידמו לעמים רבים, ובזה ימס לבב אויביו, ושיעור הכתוב ויחלק עליהם הוא ועבדיו בלילה:
אשר משמאל לדמשק – יותר לצד צפון, ואברם עבר סמוך לדמשק והלך עוד ממנו והלאה לצד צפון עד חובה, וידוע כי דמשק בחוצה לארץ רחוק הרבה מאלוני ממרא, א״כ זמן רב רדף אברם אחריהם, והיה זה כדי להכריחם לנוס בחפזון גדול, ומתוך כך יעזבו את השבי ואת הרכוש, כי רק זאת היה מבקש:
חובהEusebius מזכיר שהיה בימיו כפר ששמו כן סביבות דמשק.
משמאל – מצפון, כי מזרח נקרא פנים וקדם, מערב אחור, דרום ימין ותימן, וצפון שמאל.
Hobah. Eusebius mentions that there was a village by that name in his day near Damascus.
to the left. To the north, for the east is called panim (lit. “face”) and kedem (lit. “forward”), the west is called aḥor (“backward”), the south yamin and teiman (“right”), and the north semol (“left”).
ויחלק עליהם וגו׳ – לא נאמר ״וַיְחַלֵּק עליהם את עבדיו״ (היינו ש״הוא חילק את עבדיו נגדם״), ואף לא רק ״וַיֵּחָלֵק עליהם״, אלא ״וַיֵּחָלֵק עליהם הוא ועבדיו״. ההוספה ״הוא ועבדיו״ מלמדת אותנו שעבדי אברהם היו שותפים להתלהבותו במעשה זה.
ויחלק – בדן מצא את מחנה האויב, והמתין עד הלילה, וחלק מחנהו לשני ראשים ליפול עליהם מכל עבר להבהילם, כמו שעשה דוד במחנה עמלק וכן גדעון, ופי׳ שהוא ועבדיו שהם ילידי ביתו נתחלקו לצד אחד וחניכיו שהם תלמידיו היו בצד האחר, ויכם ששם הוכו לפניו והתחילו לברוח ורדף אחריהם להשיב מהם את השלל, וזה היה עד חובה שבצפון דמשק, לפ״ז רדף מן דן עד קצה מזרח צפון של א״י.
HE AND HIS SERVANTS DIVIDED. He located the enemy camp in Dan — and waited until nightfall. Then he divided his force into two main columns so as to attack the enemy from two sides, creating confusion and panic — just as David did to the Amalek army, and also Gideon had done. The narrative explains that Avram divided his men in such a way that he and those born into his household, i.e., his servants, approached from one side, while his trainees, i.e., his students, approached from the opposite side.
In this way he defeated them — right then and there. They began to retreat and he pursued them as far as Hovah, north of Damascus, in order to retrieve what they had plundered. In other words, he pursued them from Dan all the way to the northeastern end of Erez Israel1.
1. ‘Left’ = ‘north’, directions determined by facing the land of Israel from the Mediterranean Sea.
ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם: בדן נחו מעט ארבעה מלכים אלו כשהיה בערב, כסבורים שישבות גם אברם מלהלחם בלילה, אבל אברם נתחלק הוא בפני עצמו ועבדיו בפני עצמם1 ויכם, אחר שהיו נחים וישנים בלילה.
וירדפם עד חובה וגו׳2: החיל שלא הוכו ונזדרזו לברוח, רדפו אחריהם אנשי אברם3 גם לחו״ל עד חובה4. (ולפירוש רש״י ד״חובה״ הוא דן אינו מובן הפירוש ״אשר משמאל לדמשק״5). ומשום הכי נקרא ״דמשק אליעזר״ (להלן טו,ב)6, משום שעד דן היתה נקראת המלחמה על שם אברם, ומדן והלאה7 נקראת על שם אליעזר8. ודמשק היא העיר הראשית9.
1. ״ויחלק... הוא ועבדיו״, כפירוש רש״י ע״פ פשוטו בפירוש של ״ויחלק״, שאינו מוסב על ״לילה״ אלא על ״הוא ועבדיו״, שחילק את מחנהו (אמנם מרש״י משמע שהחלוקה היתה שוה בין העבדים, ורבינו כותב שהוא יצא בפני עצמו ועבדיו בפנ״ע).
2. שואל המדרש ׳וכי יש אדם רודף הרוגים׳. על כן מסביר רבינו...
3. ולא אברהם עצמו, כנ״ל ברבינו.
4. כדעת הרמב״ן בפסוקנו בביאור ״חובה״.
5. ויותר קשה על רש״י, הרי כבר הגיע לדן, א״כ איך יתכן ש״ויכם וירדפם״ עד חובה, עד דן שכבר הגיע לשם. ועל קושיית רבינו על רש״י נצטרך לדחוק כפי שכתב האברבנאל, וז״ל: וכבר יהיה ״חובה״ רחוק מאד מדמשק, ועם זה יהיה לצד שמאלו ממנו.
6. שנקרא אליעזר ע״ש דמשק.
7. שזו כבר יציאה לחו״ל.
8. רש״י שם להלן: ולפי מדרש אגדה שרדף המלכים עד דמשק.
9. שבאיזור ״חובה״.
וירדפם עד חובה. בב״ר על פסוק זה ר׳ לוי בשם ר׳ יוסי בר זמרא פסיעותיו של אבינו אברהם היו שלש מילין ר׳ יודן בר סימון מיל, ומה שיש מן הזרות ברעיון חלף הלך אם השכלת במנהג ובלשון הקדמונים שהיו מיחסים לאיש אחד פרטי מה שיאות לעם או ממלכה או מחנה כלו ונקראו האנשים אשר יוחסו אליהם המעשים הכלליים — Tipi Caratteri והחכם ויקו Vico האריך הרחיב בענין זה ע״ש. והכרח גדול הוא שהביא חז״ל לפרש כן לרוב המרחק מחברון עד דמשק שנתן מקום למינים לרדות והיתה אולי כוונתם להביא מליצות התורה בכלל המליצות השגורות בפי הקדמונים אשר אין להבינם כפשוטם. ועיין מה שכתבתי על וירק, ועל שם חניכיו.
ויחלק – חלק עצמו, כלומר חלק את אנשיו לקבוצות.
עד⁠־חובה – העיר חובה היתה משמאל לדמשק, כלומר צפונית לדמשק (ימין — דרום, שמאל — צפון).
ויחלק עליהם לילה – א״ר יוחנן, אותו מלאך שנזדמן לו לאברהם – לילה שמו, שנאמר (איוב ג׳) והלילה אמר הורה גבר,⁠1 ורבי יצחק נפחא אמר, שעשה עמו מעשה לילה, שנאמר (שופטים ח׳) מן השמים נלחמו הכוכבים ממסלותם.⁠2 (סנהדרין צ״ו.)
1. הוציא המלה מפשטה משום דלפי פשוטו הוי באור הענין שנתחלק הוא ועבדיו עליהם בלילה כדרך הרודפים שמתפלגים אחר הנרדפים כשבורחים זה לכאן וזה לכאן, וכפירש״י בפסוק זה, וא״כ הול״ל ויחלק עליהם הוא ועבדיו בלילה, ומפרש דהמלאך הממונה על הלילה נלחם בעדו, ומסמיך מלשון והלילה אמר הורה גבר, ואולי הכונה שאותו המלאך הורה גבורה במלחמה, וצ״ע.
ויותר מזה נראה דלא גרסינן כלל כאן האי שנאמר והלילה אמר וגו׳, ונשתרבב הלשון כאן מענין אחר ממ״ש בנדה ט״ז ב׳ אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, שנאמר והלילה אמר הורה גבר, ולכי תידוק בסוגיא שם תמצא סמוכים דלא גרסינן זה כאן, יען דעמלו שם למצוא דרשא על פסוק זה לבד אותה דרשא שהבאנו ולא זכרו כלל הדרשא שלפנינו. ושוב ראיתי בד״ס נוסחת ש״ס כת״י באמת חסר כאן האי שנאמר והלילה וכו׳, וב״ה כי הנחני בהשערה אמתית, וכן ליתא זה במנורת המאור במקום שהביא אגדה זו.
2. ר״ל שנלחמו עמו כוכבי לילה כמו בסיסרא.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״ם המשוחזרליקוט מכתבי הרמב״םר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(טז) וַיָּ֕שֶׁב אֵ֖ת כׇּל⁠־הָרְכֻ֑שׁ וְגַם֩ אֶת⁠־ל֨וֹט אָחִ֤יו וּרְכֻשׁוֹ֙ הֵשִׁ֔יב וְגַ֥ם אֶת⁠־הַנָּשִׁ֖ים וְאֶת⁠־הָעָֽם׃
And he brought back1 all the possessions and brought back also his relative, Lot, and his possessions, and also the women and the people.
1. He brought back | וַיָּשֶׁב – Though this word normally means, "he returned", it is evident from later in the story that Avraham did not yet return the property to anyone.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחלקח טוברשב״ם המשוחזררד״קרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנואור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[צ] 1וישב את כל הרכוש וגו׳, וגם את הנשים ואת העם, ר׳ יודן אמר אנשים ונשים השיב, וטף לא החזיר, עמדו ונתגיירו וגדרו ערות אבותיהם, הה״ד (יחזקאל נ׳:כ״ד) והבאתי רעי גוים, מי הם רעי גוים, ריבר״ס אלו אנשי סדום שנאמר (בראשית י״ג:י״ג) ואנשי סדום רעים וחטאים וגו׳. (בראשית רבה מ״ג)
[צא] 2וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו ורכושו השיב וגם את הנשים, וגם לרבות כל כלי תשמישו אפילו שוה פרוטה. (תנחומא לך יג)
[צב] 3וישב את כל הרכוש, הלל הזקן אומר לקח אברהם את כל רכוש סדום ועמורה וחזר בשלום ולא נעדר לו עד אחד שנאמר וישב את כל הרכוש. (פרדר״א פכ״ז)
[צג] 4וישב את כל הרכוש וגם את לוט, לרבות עבדיו, אחיו, שנהג עמו דרך אחיו. וגם את הנשים, לרבות שפחותיהן. ואת העם, אלו שאר האנשים. (פס״ז)
[צד] 5וישב את כל הרכוש וגו׳, אתיב לון בתיובתא שלימא כדקא יאות, וגם את לוט אחיו וגו׳, אפילו לההוא יצר הרע אתקיף בהדיה עד דאכפייה בעל כרחיה ואמתיק לי׳ כדקא חזי כלא אתיב בתיובתא שלימתא כדקא יאות בגין דלא אשתכך יממא וליליא עד דאוכח לון ורדף לון על ההוא חובא דחאבו עד דתאבו בתאבתא שלימתא כדקחזו. (זח״א פ:)
1. וטף לא החזירו, שלא נאמר בקרא את הנשים והטף. ובספר הישר עה״ת מביא ואת רכושם השיב ואת נשיהם ״וטפם״ וכל אשר להם. וגדרו, ס״א וגזרו, וגזו, וגזזו, וי״ג ומירקו ערות אבותיהם פרצותם וקלונם, והיפ״ת מפרש וגזרו ערותם שמלו בשר ערלתם.
2. לקמן מאמר צב, צג.
3. הרד״ל מסתפק בכוונת הפרדר״א עד אחד, ולא העיר מהתנחומא לעיל מאמר צא. ולקמן מאמר צג. ובמדרה״ג מעתיק הלשון בשנוים חשובים. הלל הזקן היה אומר לקט אברהם את כל רכוש המלכים ואת כל רכוש סדום ובנותיה, ואת כל רכוש לוט וחזר בשלום ולא נעדר עד אחד שנ׳ וישב את כל הרכוש. ונראה מהגי׳ הלל הזקן ״היה אומר״ דהיה מרגלא בפומיה לאמר ולהדגיש המוסר הגדול אשר יש ללמוד מקרא זה את הקידוש השם שהראה אברהם אבינו אז לבני דורו כאשר החזיר את כל הרכוש שלקח מהמלכים כמבו׳ לקמן פסוק כב. שמלחמתו היתה רק לש״ש להציל את לוט.
4. לעיל מאמר צא צב. שנהג עמו דרך אחיו. במדרה״ג וכי אחיו הוא אלא שבן אחיו כאחיו עי׳ לעיל פי״ג מאמר ל. ומ״ש בבאור.
5. לעיל מאמר עו. ובזהר חדש לך כה. וישב את כל הרכוש וגו׳, אמר ר׳ אבהו בעל כרחם הם חוזרים בתשובה דכתיב וגם את לוט אחיו ורכושו השיב ואפילו יצה״ר בע״כ שם בתשובה.
וַאֲתֵיב יָת כָּל קִנְיָנָא וְאַף יָת לוֹט אֲחוּהִי וְקִנְיָנֵיהּ אֲתֵיב וְאַף יָת נְשַׁיָּא וְיָת עַמָּא.
He brought back all the property. His kinsman Lot and his possessions he also brought back, as well as the women and the people.

וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם
וַאֲתֵיב יָת כָּל קִנְיָנָא וְאַף יָת לוֹט אֲחוּהִי (ח״נ: בַּר אֲחוּהִי) וְקִנְיָנֵיהּ אֲתֵיב וְאַף יָת נְשַׁיָּא וְיָת עַמָּא
לוֹט אָחִיו – אֲחוּהִי או בַּר אֲחוּהִי?
אונקלוס מתרגם קורבות משפחה כלשון המקרא גם אם הכתוב אינו מדייק: כשם שתרגם בדברי אברהם ללוט ״אנשים אחים אנחנו״ (בראשית יג ח) ״אֲרֵי גּוּבְרִין אַחִין אֲנַחְנָא״ אף על פי שלוט היה בן אחיו, תרגם גם ״כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו״ (פסוק יד) ״אֲרֵי אִשְׁתְּבִי אֲחוּהִי״. וכן כאן: ״וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו״ – ״וְאַף יָת לוֹט אֲחוּהִי״.⁠1
ואולם בכמה נוסחים מתורגם כאן ״וגם את לוט אחיו״ – ״לוט בַּר אֲחוּהִי״ לכן תמהו המפרשים: מדוע כאן הוסיף ״לוט בַּר אֲחוּהִי״ ולא תרגם כלעיל ״וישמע אברם כי נשבה אחיו״ (פסוק יד) ״אֲרֵי אִשְׁתְּבִי אֲחוּהִי״? והציעו ביאורים דחוקים.⁠2 אבל אין מקום לדבריהם כי בכתבי היד המשובחים מתורגם גם כאן ״את לוט אחיו״ – ״יָת לוֹט אֲחוּהִי״ וכן נוסח התאג׳ כעדות ״מרפא לשון״.
1. יוצא מן הכלל הוא תרגום ״כי אחי אביה הוא״ (בראשית כט יב) ״אֲרֵי בַּר אֲחַת אֲבוּהָא הוּא״, עיין שם הטעם.
2. כגון ״תוספות ומלואים״ ו״לחם ושמלה״ שהבחינו בין תרגום השמועה (״וישמע אברם כי נשבה אחיו״) לבין סיפור המעשה: רק בשמועה תרגם אֲחוּהִי ״לפי שהיו שומעים בכל מקום לכתם מעת צאתם מחרן כי שרה אחותו היא, והלא לוט היה אחיה באמת שהיא יסכה בת הרן כידוע מדרז״ל״. אבל בסיפור המעשה דייק ותרגם בַּר אֲחוּהִי. ורחוק.
וחזר ית כל ממונה ואף ית לוט בר אחוי וממונה חזר ואף ית נשי׳א וית עמה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ממונה ... ית נשי׳⁠ ⁠⁠״) נוסח אחר: ״סגולה ולחוד ית לוט בריה דאחוי וסגולה חזר ולחוד ית נשייה״.
ואתיב ית כל קניינא ואוף ית לוט אחוי וקנייניה אתיב ואוף ית נשיא וית עמא.
And he brought back all the substance, and also Lot his brother and his substance he brought back, and also the women and the people.
[ד] וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט וגו׳ – רַבִּי יוּדָן אָמַר אֲנָשִׁים וְנָשִׁים הֵשִׁיב, וְטַף לֹא הֶחֱזִיר, עָמְדוּ וְנִתְגַּיְּרוּ וְגָדְרוּ עֶרְוַת אֲבוֹתֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהֵבֵאתִי רָעֵי גוֹיִם (יחזקאל ז׳:כ״ד), מִי הֵם רָעֵי גוֹיִם, רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן אֵלּוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַנְשֵׁי סְדֹם (בראשית י״ג:י״ג).
וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ, וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת הַנָּשִׁים – וְגַם, לְרַבּוֹת כָּל כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ, אֲפִלּוּ שְׁוֵה פְרוּטָה. וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ וְגוֹ׳ הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ, מִן אוֹתָהּ שָׁעָה נִקְרָא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ. וְאֵי זֶה מֶלֶךְ, זֶה אַבְרָהָם שֶׁנִּצַּח אֶת כָּל הַמְּלָכִים וְחֵילוֹתֵיהֶם. וְעָלָיו נֶאֱמַר, נְאֻם י״י לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ (תהלים ק״י:א׳).
And he brought back all the goods; and he also brought back his brother Lot, and his goods, and also the women (ibid., v. 16). The “also” in this verse indicates that he brought back to his people every usable article, even if its value was only a perutah. And the king of Sodom went out to meet him, etc., at the vale of Shavehthe same is the King’s Vale (ibid., v. 17). Henceforth, it would be called the King’s Vale. Which king? Abraham, who was victorious over all the kings and their hosts, as it is said concerning him: The Lord saith unto my lord: Sit thou at My right hand until I make thine enemies thy footstool (Ps. 110:1).
וישב את כל הרכוש (שם טז). מיד ויצא מלך סדום (שם יז), כשראה אברהם רודף אחר ששה עשה מלכים ולגיונותיהם, הושיבו הקב״ה לימין, שנאמר נאום ה׳ לאדני שב לימיני וגו׳ (תהלים ק״י:א׳). אמרו באותה המלחמה היתה פסיעתו של אברהם אבינו ארבעה מילין, והיה רץ עד שהרג כל המלכים ולגיונותיהם ועבר בשלום, שנאמר ירדפם יעבור שלם וגו׳ (ישעיהו מ״א:ג׳).
וגם את לוט אחיו – וכי אחיו היה, אלא להודיע ענותנותו של אברהם שלאחר המריבה היה נוהג עמו כאחיו.
וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכוּשׁ וְגַם אֶת לוֹט (בּן) אָחִיו וּרְכוּשׁוֹ הֵשִׁיב – אָמַר רַבִּי יוּדָן, אֲנָשִׁים וְנָשִׁים הֶחְזִירוּ, וְטַף לֹא הֶחְזִירוּ עָמְדוּ וְנִתְגַּיְּרוּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, ״וְהֵבֵאתִי רָעֵי גוֹיִים״ אֵלוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם, דִּכְתִיב, (בראשית י״ג:י״ג) ״וְאַנְשֵׁי סְדוֹם רָעִים״.
פרד ג׳מיע אלסרח ולוטא קריבה וסרחה רדהמא ואלנסא איצ׳א וסאיר אלקום.
והשיב את כל הרכוש, וגם את לוט קרובו ורכושו השיב, וגם את הנשים ושאר העם.
וישב את כל הרכֻש – רכוש הוא כלל כל קנין מבעלי חיים וממון ומטלטלין, כאשר אמר: וישֹב ארצו ברכוש גדול (דניאל י״א:כ״ח). אבל אומרו: תן לי הנפש והרכֻש קח לך (בראשית י״ד:כ״א) – עניינו ושאר הרכוש. (ספר השרשים ״רכש״)
וישב את כל הרכוש וגם את לוט – לרבות עבדיו.
אחיו – שנהג עמו דרך אחיו.
וגם את הנשים – לרבות שפחותיהן.
ואת העם – אלו שאר האנשים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

וישבוגם את לוטוגם את הנשים ואת העם – האנשים אשר שבו הכל השיב להודיע כי הם לא המיתו איש1 מהשביה.
1. השוו ללשון הפסוק בשמואל א ל׳:ב׳.
וישב...וגם את לוט...וגם את הנשים ואת העם, they first of all restored all the captives to show that they had not killed any of them.
והשיב את כל הרכוש, ואת לוט אחיו ורכושו השיב, ואת הנשים ואת העם ששבו אותם המלכים הארבעה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

והוא אמרו וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו ורכושו השיב וגם את הנשים ואת העם. והתבונן שבא בפסוק הזה שני פעמים וגם האחד וגם את לוט אחיו ורכושו והיה זה לפי שהיה לוט ורכושו נשמר מאד מן האויבים כי אליו היתה עקר הכוונה ועכ״ז השיבו. והב׳ וגם את הנשים להגיד שכ״כ הפילם לפניו שהיה לו פנאי גדול להשיב גם הנשים והעם שהיו האחרונים והנחשלים שבמחנה.
וגם את הנשים – של לוט שהיה צריך לפדותן.
ואת העם – השבויים מבני סדום, ואת אלה בקש מלך סדום מאברהם באמרו: ״תן לי הנפש״ (פסוק כ״א).
וגם את הנשים, he liberated Lot’s wives, as well as
העם, all the ordinary people of Sodom who had been taken captive. It was these whom the King of Sodom asked to be restored to him, when he “graciously” (verse 21) offered that Avram could keep the chattels.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

וגם את לוט וגו׳ – הגם שעיקר רדיפתו היתה עליו ואותו היה לו להקדים. הודיע הכתוב סדר ההצלחות בדרך לא זו אף זו, א׳ השיב הרכוש של המלכים, הצלחה ב׳ שהשיב לוט ולא שרפוהו המלכים בראותם במלחמה עם אברהם לנקמה. והודיע הכתוב שנתן דעתו להשיב הנשים והטף לצד כבוד שעשו ללוט.
וגם את לוט ואת רכושו השיב, and he also restored Lot and his possessions. Although the whole exercise was designed only to rescue Lot, the Torah first reports Abraham's spectacular military accomplishments and how he restored their property to the five kings. The reason Abraham restored the women and children to the kings of Sodom was in recognition of the fact that they had treated Lot with respect and honour.
וישב את כל הרכוש – לא אמר ״את רכוש סדום ועמורה״, אלא ״את כל הרכוש״, גם מה ששללו מן הרפאים והזוזים והאמים ושאר העמים, את הכל השיב. כי בנוסם השליכו מעליהם הכל למלט את נפשם. וגם את לוט ורכושו השיב, וגם את הנשים, ואת העם שבזזו אנשי המלחמה מתוך הערים שהכו וששללו. והנה אעפ״י שרכוש לוט כלול בתוך כל הרכוש שזכר, הודיע שנתן ללוט כל רכושו, ולא לקח הוא ועבדיו ממנו דבר, כמו שלא לקח מרכוש סדום ועמורה זולתי אשר אכלו הנערים.
את כל הרכש – רכוש סדום ועמורה:
וגם את לוט – שהיה עיקר סבת המלחמה, והנה כשראה לוט גודל נדיבות אברם שהסתכן בעבורו, והתשועה הגדולה שנתן לו השם חלף נדיבות לבו, היה ראוי לו לעזוב אהבת הקנינים המדומים וללכת אחרי הצדיק הזה כדי ללמוד ממעשיו ולהנצל בזכותו מסכנות אחרות מאחר שראה שה׳ עמו, אבל להיותו כרוך אחר הטובות הגופניות ובלתי רגיל לחשוב אלא בדברים שתחת השמש, לא שת לבו גם לזאת, ותכף שניצול מן השביה עם כל הרכוש אשר לו, שם לדרך פעמיו והתישב שנית בין אנשי סדום, ושם קרה לו מה שקרה:
את כל הרכש – ראה לעיל פסוק יא.
המשפט השני בפסוק זה מפרש את קודמו. הוא השיב את הכל – הן את לוט ורכושו והן את הנשים ויתר השבויים. הסדר בו מונה הפסוק את הניצולים מראה את הדאגה בלב אברהם. דאגתו הראשונה הייתה על לוט; לאחר מכן על הנשים, החלשות והפגיעות ביותר להתעללות; ולבסוף על האנשים.
וישב – תחלה השיב את הרכוש שהשליכו אותו להקל משאם, ואח״כ הציל גם את לוט שהוליכו אותו בברחם עמהם, וגם את הנשים ואת העם, שזה עשה מצד חסדו גנון והציל פסוח והמליט.
HE RETURNED. First he returned all the possessions which they had thrown away because they burdened them down; then he also rescued his kin Lot whom they had taken along in their retreat; and finally, as well, the women and the rest of the people — an act of compassion to defend and rescue, pass over and deliver1.
1. Isa. 31:5 — As the birds hovering, so will the Lord of hosts defend Yerushalayim; He will defend it and rescue it; He will pass over it and deliver it.
{וישב את כל הרכוש1: השיב רכוש המלכים2 להם עד שלא התראה מלך סדום עמו, וכמו שכתבתי להלן פסוק כ״א.}
{וגם את לוט3 וגו׳: שלחו לביתו.
{ורכשו: שאחר שבאו לביתו4 לקחו גם את רכושו. משא״כ רכוש העם לא היה בידם, רק אוצרות המלכים, כמו שכתבתי לעיל פסוק י״א.}
וגם את הנשים5: שמנהגם היה להוביל נשים יפות ומקושטות למקום המערכה, כמו שכתבתי בספר דברים (כא,י)6, ומשום הכי נלקחו בשבי.
{וגם את הנשים ואת העם7: ולא כתב להיפך ׳את העם והנשים׳. שא״כ היה במשמע נשי העם. ובאמת נשי העם לא נשבו שהרי היו בבית, ורק פנויות היו הולכות למלחמה כמו שכתבתי בספר דברים (כא,י), משום הכי הקדים המקרא את הנשים לעצמן ואת העם לעצמן.}
1. למי השיב את הרכוש, הרי מלך סדום עדיין לא יצא מהבור שנפל שם.
2. ׳רכוש המלכים׳ דייקא, ולא רכוש העם, וכדלהלן.
3. למי החזיר את לוט.
4. רק אצל לוט הגיעו לביתו, משא״כ אצל שאר העם לא הגיעו לעריהם כלל, וכדלעיל פסוק י״א.
5. ע״פ דברי רבינו לעיל פסוק י״א שד׳ המלכים לא הלכו כלל לעיירות סדום ועמורה לבוז וכו׳ אלא לקחו רק את שלל המלחמה במקום המערכה, א״כ מהיכן לקחו את הנשים המוזכרות כאן.
6. בסוגיית אשת יפת תואר.
7. שאר העם – הגברים.
וישב את כל⁠־הרכש וגו׳ – סדר ההשבה כפי שמוזכר כאן — הרכוש, לוט ורכושו, הנשים והעם, מסתבר שהוא נובע מן הסדר שבו התרחשו הדברים (השווה מלבי״ם).
וישב את כל הרכוש כו׳ והנשים והעם – סיפר הכתוב כי דרך כל הנלחמים בעד השבויים אשר אך במצוא להם לוחם יהיו המה בעזרו לכן לא תאמר שהנשבים היו ג״כ בעזרו של אברהם אמר הפסוק שלא פעלו מאומה רק השיב הרכוש קודם והנשים קודם העם וטעמו כי לא היו מאמינים שאברהם במעט אנשיו ינצח ופחדו פן ינקומו מהם אמרפל וחביריו כאשר ינצחו בסוף לכן לא היו רוצים לעזור ולשוב עם אברהם עד לסוף ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחלקח טוברשב״ם המשוחזררד״קרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנואור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(יז) וַיֵּצֵ֣א מֶֽלֶךְ⁠־סְדֹם֮ לִקְרָאתוֹ֒ אַחֲרֵ֣יא שׁוּב֗וֹ מֵֽהַכּוֹת֙ב אֶת⁠־כְּדׇרְלָעֹ֔מֶרג וְאֶת⁠־הַמְּלָכִ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ אֶל⁠־עֵ֣מֶק שָׁוֵ֔ה ה֖וּא עֵ֥מֶק הַמֶּֽלֶךְ׃
The king of Sedom went out to meet him after he returned from striking Kedorla'omer and the kings who were with him, to the Valley of Shaveh, which is the King's Valley.⁠1
1. which is the King's Valley | הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ – In the time of Moshe the Valley of Shaveh was known as the King's Valley.
א. אַחֲרֵ֣י ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בתיגאן ובכתבי⁠־יד ספרדים ובדפוסים
• ל!=אַחַרֵ֣י (חסרות נקודות החטף בחי״ת)
ב. מֵֽהַכּוֹת֙ מֵֽהַכּוֹת֙ בגעיה ימנית
ג. כְּדׇרְלָעֹ֔מֶר ראו בהערה לעיל על פסוק א׳.
• ל=כְּדָר⁠־לָעֹ֔מֶר (שלא כמו בפעמים הקודמות), ורואים את המקף בבירור בהגדלה; אבל שתי התיבות כל-כך קרובות, עד כדי כך שאולי לא היה צורך לתקן, ורק הוספת השווא נשכחה (וכן דעתם של ברויאר במהדורותיו האחרונות, ושל דותן).
• הערות ברויאר ודותן
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזררד״קחזקונירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[צה] 1ויצא מלך סדום לקראתו וגו׳, רבי אבא בר כהנא אמר התחיל לקשקש לו בזנבו, אמר לו מה אתה ירדת לכבשן האש וניצלת אף אני ירדתי לחמר וניצלתי. (בראשית רבה מ״ג)
[צו] 2אל עמק שוה הוא עמק המלך, ר״ב ור׳ חנינא בשם רשב״נ ששם השוו כל או״ה וקצצו ארזים ועשו בימה גדולה והושיבו אותו בתוכו למעלה והיו מקלסין לפניו ואומרים לו שמעני אדוני, אמרו לו מלך את עלינו נשיא את עלינו אלוה את עלינו, אמר להם אל יחסר העולם מלכו ואל יחסר אלוהו. (בראשית רבה מ״ג)
[צז] 3אל עמק שוה הוא עמק המלך, ד״א ירא את ה׳ בני ומלך (משלי כ״ד:כ״א), כל מי שירא מן הקב״ה נעשה מלך, ממי אתה למד מאברהם אבינו על יד שנתירא מן הקב״ה נעשה מלך שנאמר (בראשית כ״ב:י״ב) כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ומנין שנעשה מלך אמר ר׳ ברכיה הכהן ברב בשם ר׳ חלבו כתיב אל עמק שוה הוא עמק המלך, מהו עמק שוה שהושוו הכל ונטלו עצה וקצצו ארזים ועשו כסא והושיבו אותו עליהם מלך. (תנחומא ישן בהעלתך יז)
[צח] 4אל עמק שוה, מה דודך מדוד שככה השבעתנו (שיר השירים ה׳:ט׳), למה נאמר שככה השבעתנו, אלא שעתידים [הכשרים שבאומות] להשבע להקב״ה ולישראל שלא לילך אחר ע״ז מעתה, א״ר אלעזר הרי אתה למד מאברהם יום שהכה את המלכים, כמה שנ׳ אל עמק שוה, שנשבעו לו כל האומות שלא לילך מעתה אחר ע״ז, ובמקום שנשבעו לו לאברהם כך הם עתידים להשבע למקום ולמשיח שלא לילך אחר ע״ז, לכך נאמר ככה השבעתנו. (מדרש שה״ש זוטא פ״ה ט)
1. לקשקש. בפי׳ ב״ר מפרש התחיל להחניף לו על שנצח אויביו במלחמה. ובמנח״י הגי׳ מכשכש וס״א התחיל להתגייס כנגדו. ועי׳ לעיל מאמר מב. מ״ש מדברי הרמב״ן.
2. לעיל ב״ר פמ״ב ועי׳ ב״ר פנ״ח קה״ר ד. יג. ולקמן מאמר צז. ושם נסמן.
3. תנחומא בהעלותך ט. במדב״ר פט״ו א״ד. בדב״ר ב. ירא את ה׳ בני ומלך, מהו ומלך, אברהם שירא אותי לא המלכתיו בעולם שנאמר אל עמק השוה היא עמק המלך, ועי׳ רש״י שה״ש ו. ח. וילקוט המכירי משלי מט. ובתנחומא לך י״ג. ויצא מלך סדום לקראתו אל עמק שוה היא עמק המלך, מן אותה שעה נקרא עמק המלך. ואיזה מלך זה אברהם שנצח את כל המלכים, עליו נאמר נאם ה׳ לאדוני שב לימיני.
4. עמק שוה, שנשבעו לו. לכאורה נראה דדורש שוה כאילו קרי שבע והיינו עמק השבועה, ואולם כפי הדרש לעיל צו, צו. שמנו אותו למלך והדרך היא לשבע למלך לעבדו באמונה. י״ל כפשוטו.
וּנְפַק מַלְכָּא דִּסְדוֹם לְקַדָּמוּתֵיהּ בָּתַר דְּתָב מִלְּמִמְחֵי יָת כְּדָרְלָעֹמֶר וְיָת מַלְכַיָּא דְּעִמֵּיהּ לְמֵישַׁר מְפֻנַּא הוּא בֵּית רֵיסָא דְּמַלְכָּא.
The King of Sedom went out to meet him after his return from defeating Kedorlaomer and the kings that were with him, to the barren plain which is the place of the racetrack of the king.

וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ
וּנְפַק מַלְכָּא דִּסְדוֹם לְקַדָּמוּתֵיהּ בָּתַר דְּתָב מִלְּמִמְחֵי יָת כְּדָרְלָעֹמֶר וְיָת מַלְכַיָּא דְעִמֵּיהּ לְמֵישַׁר מְפַנָּא [ח״נ: מְפוּנַא) הוּא בֵּית רֵיסָא דְּמַלְכָּא
עֵמֶק שָׁוֵה – מֵישַׁר מְפַנָּא, עֵמֶק הַמֶּלֶךְ – בֵּית רֵיסָא דְּמַלְכָּא
בפסוק ״אֵיל פארן״ (בראשית יד ו) ״מֵישַׁר פָּארָן״, התברר שגם עֵמֶק מתורגם בקביעות מֵישַׁר. על פי זה תרגם ״אֶל עֵמֶק שָׁוֵה״ – ״לְמֵישַׁר מְפַנָּא״, וברש״י: ״כך שמו, כתרגומו לְמֵישַׁר מְפַנָּא, פנוי מאילנות ומכל מכשול״. אבל שלא לכפול תיבת מֵישַׁר תרגם ״הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ״ – ״הוּא בֵּית רֵיסָא דְּמַלְכָּא״, שמשמעו: איצטדיון מלכותי למירוצי סוסים. כך מוכח מתיוב״ע לפסוק ״עַד פִּנַּת שַׁעַר הַסּוּסִים״ (ירמיהו לא לט) ״עַד זָוֵית תְרַע בֵית רֵיסָא דְמַלְכָּא״, וכן פירשו רש״י ורד״ק.⁠1
1. רש״י: ״עמק המלך – בית ריסא דמלכא, בית ריס אחד שהוא שלשים קנים, שהיה מיוחד למלך לשחק שם״. רד״ק: ״ותרגם אנקלוס ״שוה״ – ״מפנא״, רוצה לומר: שהיה פנוי, לא היו שם אבנים ולא עצים ועשבים. ותרגם ״עמק המלך״ – ״בית ריסא דמלכא״; וה׳ריס׳ הוא שלשים קנים בקנה המדה, והקנה – שש אמות באמה בת ששה טפחים, וכן הוא שיעור מרוצת הסוסים״. ו״מרפא לשון״ ציין ל״קומפון״ שהוזכר במשנה (כלים כג ב) ופירש הרמב״ם: ״אצטדיון הקרב״.
ונפק מלכא דסדום לקדמותיה מן בתרא די חזר מן דקטלב ית כדר לעמ׳ וית מלכייא דהון עמיה במישר פרדסיא היאג משרה דמלכא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לקדמותיה מן בתר״) גם נוסח חילופי: ״לקדמותא בתר״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן דקטל״) גם נוסח חילופי: ״מקטלא״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פרדסיא היא״) גם נוסח חילופי: ״למשרה דחזוה הוא״.
ונפק מלכא דסדם לקדמותיה בתר דתב מליממחי ית כדרלעמר וית מלכיא דעימיה למישר מפנא הוא בית רסא דמלכא.
And the king of Sedom came forth, after that he returned from destroying Kedarlaomer and the kings who were with him, to meet him at the plain of Mephana, which was the king's race-course.⁠a
a. Beth risa da malka
וית מלכיא דעימיה למישר דחזוזא הוא בית מישרא דמלכא.
And the kings who were with him, at the plain of vision which was the house of the king's plain.
[ה] וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ וגו׳ – רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר הִתְחִיל לְקַשְׁקֵשׁ לוֹ בִּזְנָבוֹ, אָמַר לוֹ מָה אַתָּה יָרַדְתָּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצַּלְתָּ, אַף אֲנִי יָרַדְתִּי לַחֵמָר וְנִצַּלְתִּי.
אֶל עֵמֶק שָׁוֵה – רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֲנִינָא בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן שֶׁשָּׁם הֻשְׁווּ כָּל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְקָצְצוּ אֲרָזִים וְעָשׂוּ בִּימָה גְדוֹלָה וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתוֹ בְּתוֹכוֹ לְמַעְלָה, וְהָיוּ מְקַלְּסִין לְפָנָיו וְאוֹמְרִים לוֹ: שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי וגו׳ (בראשית כ״ג:ו׳), אָמְרוּ לוֹ מֶלֶךְ אַתְּ עָלֵינוּ, נָשִׂיא אַתְּ עָלֵינוּ, אֱלוֹהַּ אַתְּ עָלֵינוּ. אָמַר לָהֶם אַל יֶחְסַר הָעוֹלָם מַלְכּוֹ וְאַל יֶחְסַר אֱלוֹהוֹ.
(יז-כב) מיד יצא מלך סדום לקראתו, שנאמר ויצא מלך סדום לקראתו (בראשית י״ד:י״ז). א״ל בבקשה ממך תן לי הנפש והרכוש קח לך (שם שם:כ״א), רוצה ואינו רוצה, ואמר לו אילו הרגו אותי היו נוטלין כל נכסי, עכשיו שהצלת אותי טול לך נכסים ותן לי הנפש, ולכך נאמר והרכוש קח לך, מיד נשבע אברהם, שנאמר ויאמר אברם אל מלך סדום הרימותי ידי וגו׳ (שם שם:כ״ב), ואין הרמה אלא שבועה, שנאמר וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם (דניאל י״ב:ז׳).
אל עמק שוה – ששם הושוו כל האומות ועשו לאברהם מלך עליהם.
וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדוֹם לִקְרָאתוֹ – הִתְחִיל לְכַשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבוֹ אָמַר לֵיהּ, מַה אַתָּה יָרַדְתָּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצַּלְתָּ, אַף אֲנִי יָרַדְתִּי לָחֵמָר וְנִצַּלְתִּי.
אֶל עֵמֶק שָׁוֶה – שֶׁשָּׁם הוּשְׁווּ כָּל הָאֻמּוֹת וְקִצְּצוּ אֲרָזִים, וְהוֹשִׁיבוּהוּ עֲלֵיהֶם וְכוּ׳ (לְעֵיל רֶמֶז ע״ב).
את׳ם כ׳רג׳ מלך סדם תלקאה בעד רג׳ועה מן חרב כדרלעמר ואלמלוך אלד׳ין מעה אלי עמק שוה הו מלעב אלמלך.
א. מכאן שוב מכ״י סנקט פטרבורג.
אחר כך יצא מלך סדום לקראתו אחרי שובו מלהילחם בכדרלעומר והמלכים אשר איתו, אל עמק שווה הוא מקום משחקי המלך.
עמק שוה – כתרגומו: למישר מפנא, פנוי מאילנות ומכל מכשול.
עמק שוה – כך שמו.⁠א
עמק המלך – בית ריסא דמלכא, בית ריס אחד שהוא שלשים קנים, שהיה מיוחד למלך לשחק שם.
ואגדה: שהושווב שם כל האומות והמליכו עליהם אברהם לנשיא אלהים ולקצין.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״כך שמו״ מופיע לעיל לפני ״כתרגומו למישר מפנא״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34: ״ומדרש אגדה עמק שהושוו״. בכ״י אוקספורד 165: ״ומדרש אגדה שהושוו״.
עמק שוה THE VALLEY OF SHAVEH – as the Targum translates it, "to the empty plain" – clear of trees and all impediments.
עמק שוה THE VALLEY OF SHAVEH – So was its name;
עמק המלך THE KINGS VALE – Onkelos translates it by the king's race-course: a hippodrome that was thirty "kona" (measuring rods) and was set apart for the king's sport.
The Midrashic explanation is that it was the valley where all the nations unanimously agreed (הושוו) in appointing Avraham as prince and leader over them (Bereshit Rabbah 43:5).
ויצא מלך סדום לקראתו אל עמק שוה – הוא שכתבנו למעלה שקצצו ארזים ועשו לו בימה גדולה והושיבוהו עליו. אמרו לו מלוך אתה עלינו. אמר להם אל יחסר העולם מלכו ואל יחסר העולם אלוהו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ויצאאל עמק שוה – היה המקום ההוא מרוצת הסוסים לפי שהיה שוה לא עולה ולא יורד.
ונקרא עמק המלך – לפי שהמלך ופרשיו היו מנסים שם סוסיהם למרוצה. ותרגום אנקלוס: שוה – מפנא, ר״ל שהיה פנוי לא היו שם אבנים ולא עצים ועשבים.
ותרגם: עמק המלך – בית ריסא דמלכא, והריס הוא שלשים קנים בקנה המדה, והקנה שש אמות באמה (יחזקאל מ׳:ה׳) בת ששת טפחים,⁠א וכן הוא שעור מרוצת הסוסים.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, והשוו רד״ק ירמיהו ל״א:ל״ט. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״והקנה שש אמות באמה בת ששת טפחים״.
ויצא...אל עמק שוה, this was a spot reserved for horse racing as it was a flat piece of land without hills or depressions. The reason it was also called עמק המלך, valley of the king, was that the king and his riders used it as a training ground for their race horses. Onkelos translates it as למישר מפונא, meaning that this plain was free from obstacles such as stones, tree stumps, etc. He translates the words עמק המלך as בית ריסא דמלכא, describing the size of the 180 cubits, the distances over which horses raced.
ויצא מלך סדם – מן הבארות שנתחבאו שם. וכל המלחמה בגללו הייתה, שהרי הזכירו הכתוב תחילה, לפי שהיה גדול מכולן,⁠א לפיכך יצא הוא לבדו לקראת אברהם לדבר אליו.⁠1
1. שאוב מרשב״ם.
א. כן בכ״י אוקספורד 568. בכ״י מינכן 224: ״שבכולם״.
ויצא מלך סדום, the King of Sodom now emerged from the pits in which he had hidden. He is mentioned by name, as the whole war had revolved around him, he having been the one who had refused to pay taxes to Kedorleomer. (Genesis 14,15) He had been the ringleader of the five rebellious kings.
והנה יצא מלך סדום לקראת אברם אל עמק שוה אחרי שובו מהכות הארבעה מלכים הנזכרים, ולא דיבר אליו דבר עד שאכל אברם ושתה הוא ומחנהו.
(יז-כא) התועלת הששי הוא להודיענו מעלת אברם בארץ ההיא, עם היותו גֵּר בה; שכבר יצא מלך סדום לקראתו לכבדו, והמתין לו לדבר עימו מעניניו עד שאכל ושתה, כי זה ממה שיורה על גודל מעלת אברם אצלם, ושכבר קיים לו ה׳ יתעלה מה שייעדו (יב, ב) לגדל שמו.
(יז-כ) ויצא מלך סדום כו׳. ומלכי צדק מלך שלם כו׳ – [טו] יאמר שעם היות שמלכי צדק מלך שלם הנודע לכהן עליון בימים ההם יצא לקראתו לקדם פניו בלחם ובמים וברכו וברך לאל עליון אשר מגן צריו בידיו שמשמע שהאיש הזה מפאת שהוא מלך כהן ונביא מבשרו שזכה בכל הרכוש והשבי ההוא מדין שמים ומדיני המלוכה ולזה נתן לו מעשר מכל כמי שמעשר את שלו הנקנה לו מחדש.
(יז-כ) וזכר הכתוב שיצא מלך סדום לקראתו אחרי שובו מהכות המלכים והיה זה כדי לכבדו ולשמחו באותו הנצחון על אשר הכה את אויביו. האמנם לא שאל מאתו דבר אם לפי שקוה לשאול החסד אחרי אכלו ואחרי שתה כי לא היה ראוי לדבר עמו בעסקים בבואו עיף ויגע מהמלחמה קודם שיאכל. ואם שלא היה דעתו של מלך סדום לשאול ממנו דבר מהשבי כיון שכפי הדין זכה בו כראוי. האמנם לפי שראה שמלכי צדק מלך שלם יצא גם כן לקראת אברהם והוציא לחם ויין לאנשיו עייפי המלחמה ושאברהם נתן לו מעשר מכל הנה אז הכיר מלך סדום בנדיבות אברהם ומעלת נפשו ולכן התעורר לשאול ממנו תן לי הנפש כמו שכתב הרמב״ן.
והנה נקרא מלכי צדק כהן ומשרת לאל עליון על כל אלהים יתברך וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה שהיה שם בן נח איש צדיק כאביו האמנם לפי שלא נשתלם בדרך נבואיי לא הזכיר השם המיוחד ואמר בלבד אל עליון בברכתו לאברם שאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ כי בעבור שידע שאברהם היה מקיים מציאות הסבה הראשונה שולט בעליונים וחדוש העולם ובריאתו לכן ברכו באותם הפנות עצמן באמרו ברוך אברם לאל עליון רוצה לומר עליון על השמים ושמי השמים וקונה שמים וארץ הוא פנת החדוש שעשה קנין ומציאות מהשמים והארץ כי הוציאם והקנס מהעדר גמור וכן ברך את האל יתברך באמרו וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך ואמנם הקדים את אברהם קודם ברכת השם למה שנתעורר אברהם ראשונה למלחמה הזאת ואחר ברך את השם שעזרו והשלים כוונתו. אבל חכמינו ז״ל בנדרים אמרו שחטא שם בזה.
(יז-כ) ויצא מלך סדום וגו׳, ומלכי צדק וגו׳ הוציא לחם ויין לשבים מהמלחמה שהיו עייפים ויגעים, והוא כהן לאל עליון, אם לפי שברך אברם, אם מצד זכות אחר היה בו.
וכה היו דבריו, אני רואה שברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. ובאמרו ׳קונה שמים וארץ׳, מורה סיבה מְכַוֶּנֶת ולא הכרחית וטבעית, אשר היא קונה מסובבה, ולא כמו השמש שגם כי הוא סיבה לאור העולם כולו, לא קנאו, אבל זאת העילה קונה עלולה בכוונה ורצון1. וכן אברם תפס זה הלשון עצמו ואמר (פסוק כב) ׳הרימותי ידי לה׳ אל עליון קונה שמים וארץ׳.
ולכן אמר, רואה אני שהוא ׳ברוך לאל עליון, וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידיך׳, ולכן ימשך שהאל עליון הוא ׳ברוך׳, היינו שמח בזה ועשה כוונתו כמה שאמרנו (לעיל יב א), במה ש׳מיגן צריך בידיך׳, לפי שלקח מאויביו ונתן לאוהבו, וזהו מכוונו, לעזור משלים כוונתו2, דאם לא כן, לא היה שמח ליתן מזה לזה אי זה וזה לא היו אוהביו, כי החפוץ יחפוץ ה׳ במות המת3, אלא במה שהוא ברכך ואתה אוהבו הוא גם כן ׳ברוך׳ – היינו שמח – במה שמסר אויביך בידיך, שאתה אוהבו:
1. ראה עקידת יצחק (שער ד) מש״כ על פסוק זה.
2. לעזור למי שמשלים ומקיים את תכלית כוונתו בבריאה.
3. ע״פ יחזקאל (יח כג-לב).
ואת המלכים אשר אתו: כתו׳ בהעתק מספר הללי שכן צריך להיות כי יש ספרי׳ כתו׳ והמלכי׳. [ואת⁠־המלכים].
שָוֵה: הוא״ו בצירי. [שָׁוֵה].
ויצא מלך סדום לקראתו – ולא יצא גם מלך עמורה ושאר מלכי הככר, כי הסכימו שיצא מלך סדום לבדו בעבור לוט שישב בעירו. וישא אברהם פניו להשיב לו הנפש והרכוש שהציל מן השביה. ועל כן יצא [המלך] לקראתו לכבדו על הגבורות שעשה, ולראות אם השיב הרכוש והנפש, ואם הם תחת ידו או אם אנשי הצבא שהלכו אתו בזזו איש לו. וזהו שאמר ״בשובו מהכות את כדרלעומר והמלכים אשר אתו״. כי הקול נשמע בארץ שהכה אברהם את המלכים, אבל פרטי הנצחון לא נודעו, אם הציל גם את הרכוש וכיוצא. על כן יצא לקראתו טרם ישוב עם אנשיו לביתו ויחלק השלל והמלקוח.
אל עמק שוה – יראה שהיה עמק רחב בלי עמוקות ובקעים, ושם נָפְשׁוּ ונחו אברהם עם אנשיו מטורח הדרך יום או יומים. וכשיצא מלך סדום שמע כי שם אברהם עם מחנהו, והלך שמה. ובאר הכתוב הוא ״עמק המלך״, כלומר שהיה העמק מיוחד למלך המולך במחוז ההוא. ואולי היה סמוך לירושלים שמשל בה מלכי צדק, ועליו אמר ״הוא עמק״ אותו המלך שיזכיר בסמוך. וראיה לפירושנו שכתוב ״ואבשלום לקח ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק המלך״,⁠1 למדנו שיש עמק סמוך לירושלים ששמו ״עמק המלך״, וכבר היה זה שמו בימי אברהם.
1. שמו״ב יח, יח.
ויצא – עיקר הכתוב כך הוא, ויהי אחרי שובו מהכות את כדרלעומר ואת המלכים אשר אתו, ויצא מלך סדום לקראתו אל עמק שוה:
לקראתו – יצא מבארות חמר והיה רוצה ללכת עד אלוני ממרא כדי לדבר עם אברם, אבל אברם כבואו אל אלוני ממרא לא התעכב שם, אלא היה בא עתה אל ערי הככר כדי להשיב אל מלך סדום את שביו ורכושו, והראיה כי עבר סמוך לירושלים שהוא דרומי לאלוני ממרא, ושם יצא אליו מלך שלם, וכל זה יורה על נדיבות לב אברם:
אל עמק שוה – אולי נקרא כן לפי שהיה פנוי מאילנות ומכל מכשול:
הוא עמק המלך – נקרא ג״כ עמק המלך שהיה מיוחד למלך לצחק שם:
עמק המלך – כן היה העמק ההוא נקרא בימי משה, והוא נזכר בשמואל ב׳ י״ח:י״ח; ולענין מלת ריס הנזכרת בתרגום אנקלוס עיין יומא פרק ו׳ משנה ד׳, ו⁠{ר}⁠ע״ב ותי״ט.
the Royal Valley (emek ha-melekh). So called in Moses’ time; it is mentioned in 2 Sam. 18:18. As for the word ris in Targum Onkelos, see Mishnah Yoma 6:4, and see [the comments of] Bertinoro and Tosefot Yom Tov.⁠1
1. {Translator's note: Onkelos translated emek ha-melekh, lit. “the king’s valley,” as beit risa de-malka (“the king’s racecourse”). The Mishnah referred to defines ris as a unit of length, with 7.5 ris to a mile. Bertinoro and Tosefot Yom Tov further discuss the computation of the length of the ris; the former gives the alternative reading rus, pointing out that the numerical value of this word, 266, equals the number of cubits that the unit contains.}
(יז-יח) ויצא מלך סדם וגו׳ ומלכי צדק וגו׳ – שני פסוקים אלה מראים על ניגוד חריף בין שני שליטים. מלך סדום, שהושפל ע״י נצחון אברהם והיה חייב לו תודה עמוקות, למרות זאת נמנע מלהצטרף לאנשי אברהם ברדיפת האויב. ועתה משהושג הנצחון, הוא יוצא – כמלך – לפגוש את אברהם. לדעתו הוא יצא ידי חובת הכבוד לאברהם בזה שקידם את פניו כשווה, כמלך אחד לחברו, ב״עמק ׳שוה׳⁠ ⁠⁠״, למרות שבפועל עומד הוא לבקש טובה מאברהם (פסוק כא)! מלך סדום יודע איך לבקש טובות ולדרוש דרישות, אבל להשיב את נפש העייף בפת לחם או בלגימת יין – זאת לא לימדו בסדום, אף לא כחלק מהלכות נימוסים!
לא כן מלכי⁠־צדק, מלך שלם, שאף לא היה מעורב כלל באירוע. הוא הוציא לחם ויין, כיון שהיה כהן לאל עליון! נמצאנו למדים שתפיסת האל העליון – ״אלהא דאלהא״ בלשון חז״ל (עיין לעיל ד, כו) – לא נשתכחה אף מבין האומות עובדות האלילים.
אבל נראה שגם אל זה היה נחשב רק כ״אל עליון״; גם לו היה את תחומו הנפרד; וככל האלים הכפופים אליו – גם לו היה מקדש ומעון לדור בו.
למרות זאת, בולטות כאן מיד שתי תפיסות: א. תחום סמכותו של אל זה הוא מקום של ״שלום״ – שלום וישועה. ב. ״שלום״ זה תלוי ב״צדק״, במעשי הצדק והנדיבות של האדם. אף בזמן יהושע, נקרא מלך שלם ״אֲדֹנִי⁠־צֶדֶק״ (יהושע י, א), כמלכי⁠־צדק בשעתו. נמצא שהמושגים ״צדק״ ו״שלום״ תמיד היו כרוכים זה בזה.
שני מושגים אלה – צדק ושלום – מהווים את תמצית כל בשורת היהדות לאנושות. אך בזמן מלכי⁠־צדק, התקיים כל זה רק בתחומו המיוחד. האל האחד והיחיד של היהדות נחשב רק לעליון שבין האלים; המשמעות שמייחסת היהדות לכל העולם נחשבה לסגולתו המיוחדת של מקום מסוים; וייעודה האנושי הכללי של היהדות לא היה אלא אגודת כהנים מקומית בלבד. כשם שהיה להם את אלהי הפריצות שעבדוהו במעשי פריצות, אלהי המלחמה שעבדוהו במעשי טבח, ואלהי הנקמה שעבדוהו ע״י נקמה; כך היה להם את אלהי הצדק, שהיה האל העליון, ודרך עבודתו הייתה בהנהגת חיי צדק. בתחומו של אל כזה, שרר השלום [ולכן שם העיר היה ״שלם״].
כמעט וניתן לומר שהופעתו האנוכית של מלך סדום לצד הנהגתו לדוגמא של מלכי⁠־צדק, מוכיחה באופן ברור הפרדה זו. מעשי מלכי⁠־צדק לא נגעו כלל למלך סדום. מלכי⁠־צדק פעל בתפקידו ככהן אלהי האנושיות והחסד; אולם סדום עבדה לאל אחר, שאינו חפץ במידות שכאלה, ומלך סדום לא בוש מלהיות חסר רגש אנושי ומללכת אחר תאוותו. אנושיות היא אלהית – וכך גם אנוכיות. אלה הם כחות שונים, שלכל אחד תחומו המיוחד לו. כל אדם הולך בשם אלהיו – בהתאם לבחירתו ולנטיית לבו.
האמונה באל הצדק עתידה להיות נחלת כלל המין האנושי; וכל הסדר החברתי של המין האנושי ישוב לצדק הזה, כמו שנאמר: ״כִּי⁠־עַד⁠־צֶדֶק יָשׁוּב מִשְׁפָּט״ (תהלים צד, טו). אך בזמן מלכי⁠־צדק, מצאה אמונה זו מפלט בשלם, ויכלו למצאה שם כל מבקשי השלום. גם דורות רבים לאחר מכן, הייתה ירו⁠־שלם מקום מפלט, מחסה לצדק, שהיה לבוז בעיני האומות: ״צֶדֶק יָלִין בָּהּ״ (ישעיהו א, כא). נראה שבשמה ״שלם״ ובשם מלכה ״מלכי⁠־צדק״, נשתמרה מסורת בקרב האומות: האנושות עתידה לבסוף להגאל ולהשיג ״שלום״ בזכות ה״צדק״. כמו שאומר הקב״ה לדוד, מלך שלם (עיין תהלים קי, ד): ״עתיד אתה לשוב לאנושות כהתגלמות אמיתית של מלכי⁠־צדק בשעתו״. אתה תמשול בצדק, אך לא בצדק שאדם בדה לו מלבו, אלא בצדק שהתגלה בדבר ה׳: ״עַל⁠־דִּבְרָתִי מַלְכִּי⁠־צֶדֶק״ (שם).
כהן נגזר משורש ״כון״, כמו ״נהר״ מ״נור״, ״רהב״ מ״רוב״, ו״בהן״ מ״בון״.
(ה״בהן״ – האגודל, היא ״אִישׁ הַבֵּנַיִם״ (שמואל א יז, כג), ה״מבין״ של היד. הבוהן היא הגורם האמצעי. בלעדיה, האצבעות משותקות, ואינן יכולות לאחוז דבר. רק כאשר מצורפת הבהן לאצבעות יכולות הן לעשות את תפקידן. ה״שכל״ של היד נמצא בבהן, ובאמצעותה יכולות האצבעות לשרת את המח. בקיצור, הבהן היא הגורם המבין, מהיר⁠־הפעולה, המאפשר ליד לעשות את פקודות המח. לכן הבהן מייצגת את כלל היד, וטיפת שמן הניתנת על הבהן מקדשת את כל היד.)
מהשורש ״כון״ נגזרת תיבת ״כן״, המציינת שהדבר הוא כמו שעליו להיות. ״הכין״: להכין דבר לתכלית מסוימת. ״נכון״: דבר שנעשה כראוי – כלומר, לצורך מטרה מסוימת. זהו גם תפקיד ה״כהן״. ע״י הוראה לאחרים, דוגמא אישית, ופעולות סימליות, משפיע הכהן על אנשים להיות ״כן״ – היינו, מתאימים לרצון ה׳, ונכונים לעובדו. תפקיד הכהן אינו להתאים את הקב״ה לצרכי אדם; ואין הוא עולה בקנה אחד עם התפיסה המודרנית של ״סיפוק הצרכים הדתיים של האדם״. אלא תפקידו הוא להכין את האדם, ולהתאימו, לרצון ה׳; חובתו היא לפעול שהקב״ה ימצא נחת רוח באדם ובמעשיו.
ויצא – בשובו נח להנפש עם אנשיו סמוך לירושלים בעמק שנקרא עמק המלך [כמ״ש (שמואל ב יח יח) את מצבת אשר בעמק המלך ויקרא לה יד אבשלום].
{Why is the Malkhizedek account in the middle of the king-of-Sodom account?}
THE KING OF SODOM CAME OUT. On his way back, Avram paused to rest with his men close to Yerushalayim —in a valley called the Valley of the Kings1. As it is written2, the pillar, which is in the Valley of the King...and it is called to this day, Avshalom’s monument.
1. I.e., before coming to where the king of Sodom was, the narrative interposes the earlier meeting with Malkhizedek at this resting place.
2. 2Sam. 18:18.
ויצא מלך סדם וגו׳1: בלא ספק היה נמשך הענין2 כמה ימים, כמו שכתב הרמב״ן ז״ל3, ואפילו לפי הדרש שהיה בדרך נס וקפיצת הדרך4, מכל מקום זה לא היה אלא בתחילת בואו למקום המערכה, אבל הרדיפה אחר המלכים על כרחך היתה לאט לאט כפי מהלך הנרדפים, וא״כ5 כבר יצא מלך סדום מן הבור, ״ויצא״6 מביתו לכבדו ולבקשו. ודלא כהרמב״ן (פסוק ו׳) שכתב דלפי הדרש הבינו חז״ל7 שיצא מן הבור לקראתו, ואי אפשר לומר כן8. ודרשת חז״ל9 הוא10 מדסיפר הכתוב כל הענין בחנם ואינו נוגע לנס11, אלא על כרחך שיצא מן הבור בנס, וניכר היה שבזכות אברהם היה הדבר, שאירע שעמד אברם עליו בבואו למקום המערכה ויצא מיד12.
1. רבינו דן מהיכן למדו חז״ל (ב״ר מב,ז – הביאם רש״י לעיל פסוק י׳) ש״ויצא״ הכוונה שיצא בדרך נס מן הבור שנפל שם.
2. רדיפת אברהם ומלחמתו בד׳ המלכים.
3. בפסוק ט״ו ד״ה וירדפם עד חובה.
4. ב״ר מג,ג: רבי לוי בשם רבי יוסי בר זמרא (פסיעותיו של אברהם אבינו היו) שלש מילין. ר׳ יודן בר׳ סימון אמר, מיל, שנאמר (ישעיה מא,ג) ״אורח ברגליו לא יבא״. (פירוש, אורח שהוא דרך מיל, ברגליו לא יבוא, שהיה אברהם פוסעו בפסיעה אחת, ולא נגעו רגליו בארץ – רש״ש).
5. שעבר זמן רב.
6. וא״כ ניתן להסביר ״ויצא מלך סדום״ – יצא מביתו ולא ׳יצא מן הבור׳.
7. מהמילה ״ויצא״.
8. שהרי עבר זמן רב, וכנ״ל.
9. שיצא בנס מהבור.
10. לא מהמלה ״ויצא״ כהבנת הרמב״ן (ואכן בב״ר לא נאמרו הדברים על ד״ה ״ויצא מלך סדום״, עיי״ש).
11. של נצחון אברהם.
12. כפי שהסביר הרמב״ן שם, כדי ליישב את שאלתו מדוע הנס שאירע למלך סדום חיזק את האמונה בנסו של אברם (כדאיתא במדרש), הרי זה יכול היה דוקא לשמש לסיוע לאמונתו בעבודה זרה שלו, אם לא שנאמר שיציאתו מן הבור היתה בזמן שאברם עבר ליד הבור.
אל עמק שוה וגו׳. רבותינו אמרו שהושוו בעצה אחת להמליכו עליהם וצריך אתה לדעת שזאת היתה קבלה מפורסמת בזמן חז״ל אצל האומות הקרובות גם הם, עיין איאוסיביו Eusebio ח״ב — אברהם היה מלך דמשק Abraham fut roi de Damas et vecut entre les plus instruits de l' Egypte (lbid 6. ומהמעידים על זה ג״כ יוסף לרומיים סימן Vll ועוד מהנוצרים גיקולאו מדמשק Niccola Damasceno ויוסטינוס Giustino 36.§.2.
ויצא וגו׳ – מלך סדום יוצא לקראת אברהם כדי לתבוע ממנו, כפי שמסופר להלן, את החזרת השבויים מבני עירו, אך מבלי להביא ליוצאי מלחמה אלה דבר להשיב את נפשם.
עמק המלך – זהו שם העמק בימי משה רבנו, ושם הקים לעצמו אבשלום מצבה, את יד אבשלום.⁠1 מכיוון שנכסיו של אבשלום היו באפרים,⁠2 הרי מסתבר שגם עמק המלך אף הוא באזור זה.
2. שם י״ג:כ״ג.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזררד״קחזקונירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(יח) וּמַלְכִּי⁠־צֶ֙דֶק֙ מֶ֣לֶךְ שָׁלֵ֔ם הוֹצִ֖יא לֶ֣חֶם וָיָ֑יִן וְה֥וּא כֹהֵ֖ן לְאֵ֥ל עֶלְיֽוֹן׃
And Malki Tzedek1 king of Shalem2 brought out bread and wine, as he was priest to El Elyon.⁠3
1. Malki Tzedek | וּמַלְכִּי צֶדֶק – The name means "My king of righteousness".
2. Shalem | שָׁלֵם – Commentators associate Shalem with Yerushalayim, pointing to Tehillim 76:3 as proof (Ibn Ezra, Radak, Ramban). See also Yehoshua 10:3 where the king of Yerushalayim is similarly called "אדני צדק".
3. to El Elyon | לְאֵל עֶלְיוֹן – Literally: "to God Most High" (Supreme God). See Tehillim 78:35 where the term refers to Hashem specifically. "El", though, is also a generic name for any god. As such, commentators debate whether Malki Tzedek was a monotheist (Radak) or simply that he believed that a god named El, was the highest in the pantheon (Shadal). Note also vs. 22, where Avraham uses the same term but specifies "Hashem, El Elyon".
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[צט] 1ומלכי צדק מלך שלם וגו׳, הה״ד (תהלים מ״ה:י״ג) ובת צור במנחה פניך יחלו עשירי עם, ובת צור זה אברהם שהיצר למלכים, ושהיצרוהו מלכים, במנחה פניך יחלו, ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין. (בראשית רבה מ״ג מכת״י)
[ק] 2ומלכי צדק, המקום הזה מצדיק את יושביו, ומלכי צדק, אדוני צדק (יהושע א׳:י״א), צדק נקראת ירושלם שנא׳ (ישעיהו א׳:כ״א) צדק ילין בה. (בראשית רבה מ״ג)
[קא] 3מלך שלם, ר׳ יצחק הבבלי אומר שנולד מהול. (בראשית רבה מ״ג)
[קב] 4מלך שלם וגו׳, שם קרא אותו שלם שנאמר ומלכי וגו׳ שלם, אמר הקב״ה אם קורא אני אותו יראה, כשם שקרא אותו אברהם שנא׳ (בראשית כ״ב:י״ד) ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה׳ יראה, שם אדם צדיק מתרעם, ואם קורא אני אותו שלם אברהם אדם צדיק מתרעם, אלא הריני קורא אותו ירושלים כמו שקראו שניהם יראה שלם ירושלים, ר׳ ברכי׳ בשם ר׳ חלבו אמר עד שהוא שלם עשה לו הקב״ה סוכה והיה מתפלל בתוכה שנא׳ (תהלים ע״ו:ג׳) ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון ומה הי׳ אומר יהי רצון שאראה בבנין ביתי. (בראשית רבה נ״ו)
[קג] 5ומלכי צדק מלך שלם, את מוצא שנקרא בית המקדש שלם שנא׳ ומלכי צדק מלך שלם, והוא שם בן נח שנא׳ והוא כהן לאל עליון וכו׳. (מדרש תהלים פע״ו)
[קד] 6והוא כהן, א״ר זכריה משום ר׳ ישמעאל בקש הקב״ה להוציא כהונה משם, שנאמר והוא כהן לאל עליון, כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, הוציאה מאברהם שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ וברוך אל עליון, אמר לו אברהם וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו מיד נתנה לאברהם שנאמר (תהלים ק״י:א׳) נאם ה׳ לאדני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך, ובתריה כתיב (תהלים ק״י:ד׳) נשבע ה׳ ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, על דבורו של מלכי צדק, והיינו דכתיב והוא כהן לאל עליון, הוא כהן ואין זרעו כהן. (נדרים לב:)
[קה] 7הוציא לחם ויין והוא כהן, רשב״נ אמר הלכות כהונה גדולה גילה לו, לחם זה לחם הפנים, ויין אלו הנסכים, ורבנן אמרי תורה גילה לו שנא׳ (משלי ט׳:ה׳) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. (בראשית רבה מ״ג)
[קו] 8והוא כהן לאל עליון, ראב״כ אמר כל יין שכתוב בתורה עושה רושם חוץ מזה, אמר ר׳ לוי אף זה לא יצאנו מידו שמשם קרא עליו ועבדום וענו אותם ת׳ שנה (בראשית ט״ו:י״ג). (בראשית רבה מ״ג)
[קז] 9והוא כהן, אדה״ר הי׳ בכורו של עולם וכיון שקירב קרבנות וכו׳, לבש בגדי כה״ג וכו׳ כיון שמת אדם מסרן וכו׳, מת נח ומסרן לשם וכו׳, והלא יפת היה בכור וכו׳, מפני שצפה שלשלת האבות עומדת ממנו ותדע לך ששם היה מקריב שנאמר ומלכי צדק מלך שלם וגו׳ וכי כהונה לו ניתנה, והלא לא ניתנה כהונה אלא משעמד אהרן מהו שהוא אומר כאן והוא כהן, מפני שהיה מקריב ככהנים, מת שם ומסרם לאברהם, וכי אברהם היה בכור אלא מפני שהיה צדיק נמסרה לו וכו׳. (במדב״ר ד)
[קח] 10ומלכי צדק מלך שלם, ותמר היתה בתו של שם הגדול, אמר הקב״ה תמות כנענית וכו׳, וימותו בניה וכו׳, כדי שידבק יהודה בתמר שהיא כהנת בתו של שם בן נח שנא׳ ומלכי צדק מלך שלם וגו׳. (אגדת בראשית פס״ג)
[קט] 11ומלכי צדק מלך שלם, נח מסר לשם ונכנס בסוד העיבור ועיבר את השנה, ונקרא כהן, וכי שם בן נח כהן הי׳ אלא ע״י שהי׳ בכור והי׳ משרת ביום ובלילה לפיכך נקרא כהן שנאמר ומלכי צדק מלך שלם וגו׳, ושם מסר לאברהם ונכנס בסוד העיבור ועיבר השנה ונקרא כהן שנא׳ (תהלים ק״י:ד׳) נשבע ה׳ ולא ינחם אתה כהן לעולם. (פרדר״א פ״ח)
[קי] 12הוציא לחם ויין, כל מקום שיש בו יין עושה רושם, ומה רושם עשה כאן, שאיבד את הכהונה, שנאמר (תהלים ק״י:ד׳) על דברתי מלכי צדק, ומפני מה על שהקדים ברכת אברהם לברכת הקב״ה, ואף שם בקש מהקב״ה שיתן הכהונה לאברהם אבינו, לפי שצפה ברוח הקודש שלא יצא ממנו זרע הגון לכהונה, ואברהם אבינו היה הגון ובעל תורה והיה ראוי לכהונה, וכן עשה הקב״ה ונתן לו הכהונה, ושם קבל עליו ונתן לו לאלתר המעשר, שנאמר (בראשית י״ד:כ׳) ויתן לו מעשר מכל שנאמר לאברהם והוא כהן לאל עליון, שכן בירכו אביו וישכן באהלי שם (בראשית ט׳:כ״ז) ולמה הלך מלכי צדק אצל אברהם כשחזר מן המלחמה, כדי שידע אברהם שאין בלב מלכי צדק על אברהם שום איבה על שהרג את עילם, שעילם היה בן שם שנאמר (בראשית י׳:כ׳) (ובני) [בני] שם עילם וגו׳. (מדרש אגדה)
[קיא] 13הוציא לחם ויין, א״ר אבוה, בא וראה כמה שכרו של אדם העושה לאחר לחזור בתשובה מנ״ל ממה דכתיב אחריו ומלכי צדק מלך שלם, תאני רב חייא רבה בשעה שנשמת הצדיק המחזיר בתשובה לאחרים יוצאה מהגוף מכאל השר הגדול המקריב נפשות הצדיקים לפני בוראו הוא יוצא ומקדים שלום לנשמתו של אותו צדיק, שנאמר ומלכי צדק זהו מכאל ראש שומרי שערי צדק מלך שלם זו ירושלים של מעלה, הוציא לחם ויין שהקדים ויוצא לקראתו ואומר לו שלום בואך. וכן אמר רב חייא רבה מכאל וגבריאל ומלאכי השרת השומרים שערי צדק יוצאין לקראתו ומקדימין לו שלום. (מדרש הנעלם, לך כה)
[קיב] 14והוא כהן לאל עליון, דתאני רב יוסף כשם שכ״ג למטה כך מכאל השר הגדול הוא כהן למעלה, והוא מקדים ומברך לנשמה קודם ואח״כ מברך להקב״ה ואלמלא מקרא כתוב א״א לאומרו שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, אשריך שזכית לכך, ואח״כ וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך (בראשית י״ד:כ׳) אלו הרשעים שזכיתם בתשובה ועשית את נשמתם. (מדרש הנעלם, לך כה)
1. בב״ר הנדפס חסר מאמר ובת צור זה אברהם כו׳ ובב״ר מכת״י במנח״י ובילק״ש כאן נמצא זה המאמר, ודורש כאן ובת צור מלשון צרה זה אברהם שהיצר למלכים, והמלכים היצרו לו.
2. מצדיק את יושביו, בפי׳ ב״ר כל אדם היושב בירושלם המקום הזה עושה אותו צדיק, ועי׳ ביפ״ת, ובכפתור ופרח פ״ו (קד:) מ״ש בשם הקאנון לאבן סינא, ויש שפי׳ עפ״ד רז״ל מעולם לא לן אדם בירושלם ובידו עון, ובילקוט גורס ד״א ומלכי צדק כו׳, ומזה מוכח דלא כהמפרשים דזה הוא ענין אחד והמקום מצדיק את יושביו גם כן הכוונה שהאנשים נקראים אנשי צדק ע״ש המקום, ועי׳ בפי׳ אע״ז ורמב״ן כאן. ובפי׳ הרד״ק כ׳ ומלכי צדק מלך שלם הוא ירושלם, וכי״כ ויהי בשלם סכו (תהלים עו, ג.) ונקראו מלכי ירושלם מלכי צדק מן אדני צדק, וכ״כ בספר יהושע אדני צדק מלך ירושלם (י. א) כי ירושלם הוא מקום הצדק והשלום לא יסבול עול וחמס ומעשי תועבה זמן ארוך, לפיכך מקיא החטאים היושבים בה, כמו שאמר ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם (ויקרא יח, כח) ואמר אלהי נכר הארץ (דבר׳ לא,טז) כי היא כנגד קו השוה ואוירה מזוג, וכן אמר יפה נוף משוש כל הארץ (תהלים מח, ג) ואמרו במדרש (עי׳ לקמן מאמר קג.) כי מלכי צדק הוא שם בן נח.
3. באדר״נ פ״ב ואף שם יצא מהול, שנ׳ ומלכי צדק מלך שלם, ועי׳ בתורה שלמה לעיל פ״א מאמר תשסט. פ״ה מאמר לד. פ״ו קכה. וצרף לכאן.
4. מדרש תהלים פע״ו, בשנוי לשון, א״ר ברכיה מתחילת ברייתו של עולם עשה הקב״ה בירושלים סוכה, כביכול שהיה מתפלל בתוכה, יה״ר שיהיו עושין בניי רצוני כדי שלא אחריב את ביתי ומקדשי כו׳, וכיון שחרב הוא מתפלל יהי רצון מלפני שיעשו בניי תשובה שאקרב בנין ביתי ומקדשי הוי ויהי בשלום סוכו. וכן תחלת הדרשא מבואר שם, ועי׳ לעיל פ״ט מאמר קפז. ולקמן מאמר קג. וברש״י יחזקאל מח, לה. על הפסוק ושם העיר מיום ה׳ שמה. ת״י ושמא דקרתא דמתפרש מיומא די ישרי ד׳ שכינתיה תמן כלומר לא יקרא לה שם אחר אלא שם הראשון שהיה לה מיום שעקד אברהם את יצחק בנו שם שקרא לו יראה והיא היה שמה שלם הרי ירושלים. ויש עוד לפתור ושם העיר יהיה לעתיד מיום בניינה ולהלן יקראו לה ה׳ שמה. ומובא בכפתור ופרח פ״ו:
5. לעיל מאמר ק, קב. ולקמן מאמר קד, קז. ולעיל פ״ט מאמר קסז. בבאור. ובתיב״ע כאן, ובמדרש אגדה ומלכי צדק מלך שלם, זה היה שם בן נח שהיה מלך בירושלם שנאמר ויהי בשלם סוכו (תהלים עו, ג). ובשנוי לשון במדרש הגדול ומלכי צדק מלך שלם, זה שם בן נח שהיה משמש בכהונה גדולה שנאמר והוא כהן לאל עליון, וכיון שבא אברהם אבינו הוסע מן הכהונה ונכנס תחתיו, ובלק״ט ומלכי צדק זה שם בן נח שהיה צדיק ונהרג בנו דכת׳ ובני שם עילם ואשור ואכפרשד, ואעפ״כ יצא לקראתו לברכו ומי היה בנו כדרלעמר מלך עילם, והוא בתנחומא ישן לח: ועי׳ לעיל פי״ב מאמר קח. ולק״ט קדושים (נז.)
6. לעיל מאמר ק. ויק״ר פכ״ה בשנוים ושם בסופו המאמר ר״י אומר אברהם כהן גדול היה, הה״ד נשבע ה׳ ולא ינחם אתה כהן לעולם, וכן הובא בבראשית רבה פמ״ו. ועי׳ לעיל מאמר קג. מ״ש מלשון המדרה״ג. ולקמן קח, קי. בבאור, ועי׳ בזח״א פג. זח״ג צ: רצא: והאברבנאל בס׳ ישועות משיחו ח״ב עיון ד׳ פ״ב מביא מאמר מב״ר לר״מ הדרשן, וכ״ה בס׳ פוגיא מובא במנח״י. ד״א מלכי צדק זש״ה נשבע ה׳ ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק ואיזה מלך צדיק ונושע מלך המשיח.
7. כהונה גדולה, לעיל בבאור מאמר קד. וס״א גורסים הלכת כהונה מסר לו, תורה גילה לו, ובלק״ט גילה לו תורה שנקראת לחם ויין, ועי׳ לעיל פ״ט מאמר קסד, קסט.
8. עושה רושם, כל שתיית יין שכתוב בתורה כגון בנח, לוט, בני אהרן, עושה רושם שבכולן בא קלקלה על ידו חוץ מזה שהוציא מלכי צדק לאברהם לחם ויין, ור״ל אמר אף זה דגם אחרי המאורע הזה נאמר לו ועבדום וענו אותם. ועי׳ ביפ״ת מ״ש לפרש עפ״ד הגמר׳ נדרים לב. מפני מה נענש אברהם ונשתעבדו בניו למצרים ר״י שנה וכו׳, ורי״א שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה שנא׳ תן לי הנפש. וראה לקמן מאמר קי. דאף יין זה עשה רושם. ובתנחומא ישן פרשת תולדות טו. אמרו רבותינו ז״ל, אין את מוצא יין של ברכה אלא זה (ששתה יצחק) ושל אברהם, שנאמר ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין וגו׳ ואף זה כיון ששתה בירכו, ומובא ברבעה״ת תולדות שם, ומפרשי המדרש לא הביאו זה.
9. לעיל פ״ג מאמר קפא. בבאור וצרף לכאן, ולקמן מאמר קט, קי.
10. בב״ר פ״ה תמר בתו של שם היתה, ולא הביא מקרא שלפנינו. אמנם בלק״ט שם מביא תמר בתו של שם היתה וכהן הי׳ שנא׳ והוא כהן לאל עליון. לפיכך גזר עליה יהודה הוציאוה ותשרף דכתיב ובת איש כהן כי תחל לזנות באש תשרף. ומפרשי המדרש מבארים דצ״ל הכוונה בת בתו של שם, ועי׳ בפירש״י שם ובזכר לאברהם. ויש להעיר מהמאמר לעיל קד. דמבואר שניטלה משם כהונתו, והרבינו בחיי תי׳ שיהודה לא ידע שניטל משם כהונתו.
11. לעיל פ״ה מאמר טו, נו. פ״ט מאמר קטז. וצרף לכאן.
12. לעיל מאמר קג, קד, קו. ועי׳ בגנזי שכטר יז. ורמב״ן בראשית כו, ה.
13. עי׳ זח״א פז:
14. ובזהר ח״א פז. איתא ומלכי צדק מלך שלם וגו׳ ר״ש פתח כו׳ מלך שלם ודאי מלך איהו דשליט בשלימו אימתי איהו מלך שלם ביומא דכפורי דכל אנפין נהירין כו׳, ושם פז: הוציא לחם ויין דאפיק מזונין לעלמא כלהו כדקא חזי, הוציא לחם ויין דלא אתמנעו ברכאן מכלהו עלמין כו׳ והוא כהן לאל עליון דאשתכח כלא בשלימו עלאה כדקא חזי לאתחזאה כמה דחייביא עבדו פגימא דעלמא ומנעי ברכאן כו׳.
וּמַלְכִּי צֶדֶק מַלְכָּא דִּירוּשְׁלַם אַפֵּיק לְחֵים וַחֲמַר וְהוּא מְשַׁמֵּישׁ קֳדָם אֵל עִלָּאָה.
Malki Zedek, king of Yerushalayim, brought out bread and wine. He was serving before the Most High Almighty.

וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן
וּמַלְכִּי צֶדֶק מַלְכָּא דִירוּשְׁלַם אַפֵּיק לְחֵים וַחֲמָר וְהוּא מְשַׁמֵּישׁ קֳדָם אֵל עִילָאָה
מֶלֶךְ שָׁלֵם – תואר או שם מקום?
א. אונקלוס מתייחס ל״מלכי צדק״ כשם פרטי.⁠1 ותרגם ״מֶלֶךְ שָׁלֵם״ – ״מַלְכָּא דִירוּשְׁלַם״ על פי ״אֲדֹנִי צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם״ (יהושע י א) שממנו זיהו חז״ל ״שלם״ עם ירושלים.⁠2 אבל להלן ״ויבא יעקב שָׁלֵם״ (בראשית לג יח) ״וַאֲתָא יַעֲקֹב שְׁלִים״, כתואר, עיין שם.
תרגום נגד הנוצרים
ב. לכבוד שמים נמנע אונקלוס מלתרגם במילים שוות מונחים המשותפים לעבודה זרה ולעבודת ה׳. לכן בכהני ה׳ כגון ״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן״ (ויקרא כא א) תרגם ״אֵימַר לְכָהֲנַיָּא״, אבל בכהני מצרים כגון ״אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה״ (בראשית מז כב) ״אֲרַע כּוּמְרַיָּא״.
הואיל ומלכי צדק היה ״כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן״ ראוי היה לתרגם גם בו כָּהֲנָא, אבל כאן תרגם ״מְשַׁמֵּישׁ קֳדָם אֵל עִילָאָה״. לדעת ״נתינה לגר״ גם שינוי זה הוא לכבוד שמים; שלא לייחס לנוכרים – ואפילו כשהוזכרו לחיוב – שמות שנתייחדו לכהני ה׳ במקדש. מטעם זה הפך תואר ״כהן״ לְפֹעַל, ״מְשַׁמֵּישׁ״, כמו ״לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי״ (שמות כט א) ״לְשַׁמָּשָׁא קֳדָמָי״.⁠3 ואחז בלשון שימוש השגור אצל חז״ל כגון ״כהן גדול משמש בשמנה כלים״ (משנה יומא ז ה), ״כהן ששמש בטומאה״ (משנה סנהדרין ט ו) וכמו ״וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת״ (שמות כח לה) ״לְשַׁמָּשָׁא״. ויותר נראה שהשינוי מכוון נגד הנוצרים: על רקע הפסוק ״אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק״ (תהלים קי ד) המשווה לכהונתו של מלכיצדק תוקף מעין נצחי, תלו הנוצרים הראשונים זיהויים משיחיים בדמותו. חז״ל שלחמו בתוקף במגמה זו זיהו על כן את מלכיצדק עם שם בן נח. מסתבר שת״א ״מְשַׁמֵּישׁ״, שהוא תרגום יחידאי לתואר ״כהן״, בא כמו כן כדי להפקיע מן הזיהוי הנוצרי.⁠4 התרגום מצוטט כלשונו במדרש תהילים.⁠5
1. וכן תרגום השבעים ופשיטתא. אבל במיוחס ליונתן: ״מלכא צדיקא״ ובת״נ: ״מלכא צדק״.
2. ב״ר מג ו: ״ומלכי צדק המקום הזה מצדיק את יושביו. ומלכי צדק, אדני צדק (יהושע י א), נקרית ירושלם צדק צדק ילין בה (ישעיהו א כא)״. ואף על פי שדרשו ״אברהם קרא אותו יראה, שם קרא אותו שלם״ (ב״ר נו יד), אונקלוס תרגם ״ירושלם״ ״להודיע ששלם וירושלם חד הוא״ (״נתינה לגר״).
3. וכן במיוחס ליונתן. אבל בתרגום ירושלמי: ״הוה כהן עילאה... ומשמש בכהנותא רבתא״, וכן בת״נ. ועיין ראב״ע שכתב: ״והוא כהן – כדברי המתרגם ארמית, וכן כל כהן. והעד: וְכִהֲנוּ לִי (שמות כח מא)״. כוונתו להוכיח מלשון שימוש שבת״א שכהונה משמעה שֵׁרוּת ולא בא לקבוע ש״כהן״ הוא פֹּעַל ולהסתייע מתרגום מְשַׁמֵּישׁ. אבל רש״י לפסוק ״שבעת ימים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו״ (שמות כט ל) כתב: ״מכאן ראיה, כל לשון כהן לשון פּוֹעֵל, עובד ממש, לפיכך ניגון תביר נמשך לפניו״. וכוונתו: אין ״כהן״ תואר שאם כן היה לו לומר ״הכהן אשר יכהן תחתיו מבניו״ אלא הוא פֹּעַל כמו אוֹכֵל, שׁוֹמֵר, ומשמעו ״המשרת תחתיו״ (״לבוש האורה״ ו״ספר זכרון״). ולכאורה אין דבריו מסכימים עם ת״א, המבחין בין כָּהֲנָא – שם תואר, לבין מְשַׁמֵּיש – פֹּעַל (מכהן).
4. עוד לפולמוס ת״א כנגד הנצרות ראה בפסוק ״כי לקח אֹתוֹ אלהים״ (בראשית ה כד) ״אֲרֵי אֲמִית יָתֵיהּ ה׳⁠ ⁠⁠״. ובמאמרי ״תרגום אונקלוס והויכוח היהודי-נוצרי״ המוזכר שם.
5. מדרש תהלים מזמור עו, ג: ״ומלכי צדק מלך שלם – והוא שם בן נח, שנאמר והוא ״כהן לאל עליון״ וגו׳ מכלל שהיה משמשו, כדמתרגמינן והוא כהן לאל עליון, והוא משמש קדם אל עילאה, הוי זה שם״.
ומלכא צדק מלכא דירושלם הוא שם רובהא אפק לחם וחמר והוא הוה כהן משמש בכהנת׳ רבתה קדם אלהא עלאהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רובה״) גם נוסח חילופי: ״רבה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בכהנת׳ רבתה קדם אלהא עלאה״) גם נוסח חילופי: ״לאלהא עילייא״.
ומלכא צדיקא הוא שם בר נח מלכא דירושלים נפק לקדמות אברם ואפיק ליה לחים וחמר ובההיא זימנא הוה משמש קדם אלקא עילאה.
And Malka Zadika, who was Shem bar Noah, the king of Yerushalem, came forth to meet Abram, and brought forth to him bread and wine; and in that time he ministered before Eloha Ilaha.⁠a
a. "God the Most High.⁠"
ומלכי צדק מלכא דירושלם הוא שם רבא הוה כהין עילאה.
And Malki Zedek, king of Yerushalem, who was Shem, who was the great priest of the Most High.
[ו] וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּבַת צֹר בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ עֲשִׁירֵי עָם (תהלים מ״ה:י״ג). וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הַמָּקוֹם הַזֶּה מַצְדִּיק אֶת יוֹשְׁבָיו, מַלְכִּי צֶדֶק, אֲדֹנִי צֶדֶק (יהושע י׳:א׳). צֶדֶק נִקְרֵאת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: צֶדֶק יָלִין בָּהּ (ישעיהו א׳:כ״א), מֶלֶךְ שָׁלֵם, רַבִּי יִצְחָק הַבַּבְלִי אוֹמֵר שֶׁנּוֹלַד מָהוּל.
הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן – רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן וְרַבָּנָן, רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר הִלְכוֹת כְּהֻנָּה גְדוֹלָה גִּלָּה לוֹ, לֶחֶם, זֶה לֶחֶם הַפָּנִים. וָיָיִן, אֵלּוּ הַנְּסָכִים. וְרַבָּנָן אָמְרֵי תּוֹרָה גִּלָּה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי (משלי ט׳:ה׳). וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְרַבִּי לֵוִי, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר כָּל יַיִן שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה עוֹשֶׂה רוֹשֶׁם חוּץ מִזֶּה.
אָמַר רַבִּי לֵוִי אַף זֶה לֹא יָצָאנוּ מִיָּדוֹ, שֶׁמִּשָּׁם קָרָא עָלָיו: וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (בראשית ט״ו:י״ג).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ומלכי צדק מלך שלם1זה היה שם בן נח שהיה מלך בירושלם, שנאמר ויהי בשלם סוכו (תהלים ע״ו:ג׳).
הוציא לחם ויין2כל מקום שיש בו יין עשה רושם, ומה רושם עשה כאן, שאיבד את הכהונה, שנאמר על דברתי מלכי צדק (תהלים ק״י:ד׳), ומפני מה על שהקדים ברכת אברהם לברכת הקב״ה, ואף שם ביקש מן הקב״ה שיתן הכהונה לאברהם אבינו, לפי שצפה ברוח הקודש שלא יצא ממנו זרע הגון לכהונה, ואברהם אבינו היה הגון ובעל תורה והיה ראוי לכהונה, וכן עשה הקב״ה ונתן לו הכהונה, ושם קיבל עליו ונתן לו לאלתר המעשר, שנאמר ויתן לו מעשר מכל (פסוק כ), שנאמר לאברהם והוא כהן לאל עליון, שכן בירכו אביו וישכן באהלי שם (בראשית ט׳:כ״ז), ולמה הלך מלכי צדק אצל אברהם כשחזר מן המלחמה, כדי שידע אברהם שאין בלב מלכי צדק על אברהם שום איבה על שהרג את עילם, שעילם היה בן שם, שנאמר (ובני) [בני] שם עילם וגו׳ (בראשית י׳:כ״ב).
ותדעל מלך גוים – עיר אחת היתה בארץ ישראל ושמה גוים, שנאמר מלך גוים אחד.
1. זה היה שם בן נח. ברש״י עה״ת הביא מדרש אגדה הוא שם בן נח, וכן הוא בלקח טוב, והעירותי שם בהערה ל״ט עיי׳ ב״ר פנ״ו, שם קרא אותו שלם, שנאמר ומלכי צדק מלך שלם, והיינו שם בן נח, ועיי׳ נדרים ל״ב ע״ב, וברש״י שם, וכן בפדר״א פכ״ז.
2. כל מקום שיש בו יין עשה רושם ומה רושם עשה כאן. בב״ר פמ״ג אות ו׳ ר׳ אבא בר כהנא אמר כל יין שכתוב בתורה עושה רושם חוץ מזה.

רמז עד

וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן – ״וּבַת צוֹר בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ עֲשִׁירֵי עָם״ ״בַת צוֹר״, זֶה אַבְרָהָם, בֶּן שֶׁהֵצֵר לַמְּלָכִים, בֶּן שֶׁהֵצֵרוּ מְלָכִים לוֹ. ״בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ״, וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם מַלְכִּי צֶדֶק מַצְדִּיק אֶת יוֹשְׁבָיו מַלְכִּי צֶדֶק (יהושע י׳:א׳) ״אֲדוֹנִי צֶדֶק״ נִקְרֵאת יְרוּשָׁלַיִם צֶדֶק, (ישעיהו א׳:כ״א) ״צֶדֶק יָלִין בָּהּ״. מֶלֶךְ שָׁלֵם שֶׁנּוֹלַד מָהוּל הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן, הִלְכוֹת כְּהוּנָה גְּדוֹלָה מָסַר לוֹ, לֶחֶם, זֶה לֶחֶם הַפָּנִים, וָיָיִן, אֵלוּ הַנְּסָכִים. רַבָּנָן אַמְרֵי, תּוֹרָה גִּלָּה לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, ״לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי״.
וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן – רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר: כָּל יַיִן שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה עוֹשֶׂה רֹשֶׁם חוּץ מִזֶּה. רַבִּי לֵוִי אָמַר: אַף לֹא יָצָאנוּ מִיָּדוֹ שֶׁמִּשָּׁם קָרָא עָלָיו (בראשית ט״ו:י״ג) ״וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם״.
וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם – שֶׁנּוֹלַד מָהוּל וְכוּ׳ (כְּדִכְתִיב לְעֵיל בַּפָּסוּק וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ) (בְּרֶמֶז מ״ז) [ט״ז].
ומלכי צדק מלך ירושלם אכרג׳ לה טעאמא ושראבא והו אמאם ללטאיק אלעאלי.
ומלכי-צדק מלך ירושלים הוציא לו מזון ומשקה והוא כהן לאל עליון.
מלכי צדק – מדרש אגדה: הוא שם בן נח.
לחם ויין – כך עושין ליגיעי מלחמה, והראה לו שאין בלבו עליו על שהרג בניו.
ומדרש אגדה: רמז לו על המנחות ועל הנסכים שיקריבוא בניו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה נוסף כאן: ״שם״.
ומלכי צדק AND MELCHIZEDEK – A Midrashic explanation is that he is identical with Shem, son of Noah (Nedarim 32b).
לחם ויין BREAD AND WINE – Thus is done for those wearied through battle. He showed him (Avraham) that he bore him no malice for killing his descendants.
The Midrashic explanation is that he (Melchizedek) thereby gave an intimation to him (Avraham) of the meal-offerings and libations which his descendants would offer there (in Salem which is Jeru-salem) (Bereshit Rabbah 43:6).
ומלכי צדק1זה שם בן נח שהיה צדיק ונהרג בנו. דכתיב ובני שם עילם ואשור וארפכשד (בראשית י׳:כ״ב). ואעפ״כ יצא לקראתו לברכו. ומי היה בנו כדרלעומר מלך עילם.
ומלכי צדק2המקום הזה מצדיק את יושביו.
3ד״א: ומלכי צדק – אדני צדק. ירושלים נקרא צדק. שנאמר צדק ילין בה (ישעיה א׳:כ״א).
מלך שלם4ר׳ יצחק הבבלי אומר שנולד מהול. לכך נאמר שלם.
הוציא לחם ויין5גילה לו תורה 6שנקראת לחם ויין.
1. זה שם בן נח. עי׳ ב״ר פנ״ו. שם קרא אותו שלם. שנא׳ ומלכי צדק מלך שלם והיינו שם בן נח. ועי׳ נדרים ל״ב ע״ב וברש״י שם. וכן בפדר״א פכ״ז וכן רש״י עה״ת הביא כן בשם מדרש אגדה. וכן הרד״ק עה״ת הביא כן וכתב אמרו בדרש.
2. המקום הזה מצדיק את יושביה. ב״ר פמ״ג. ילקוט רמז ע״ד.
3. ד״א. ב״ר וילקוט שם.
4. ר׳ יצחק הבבלי. ב״ר פ׳ מ״ג. וילקוט שם. ובכ״י פלארענץ נשמט מלת ״הבבלי״.
5. גילה לו תורה. ב״ר וילקוט שם.
6. שנקראת לחם ויין. בב״ר שם סיים שנאמר לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (משלי ט׳:ה׳ ה׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

(יח) ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין – זו אכילה טובה ליתן לעיפים. והוצרך לכתוב שאברהם לא אכל עם מלך סדום כי אם הנערים אשר אתו, והוא שכתוב לפנינו: רק אשר אכלו הנערים (בראשית י״ד:כ״ד), אבל אני לא אכלתי מכל אשר לך אפילו סעודה אחת. ולכך הפסיק בין ויצא מלך סדום לקראתו (בראשית י״ד:י״ז) לויאמר מלך סדום תן לי הנפש והרכוש קח לך (בראשית י״ד:כ״א), וכתב בנתיים: ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין, ללמדנו שאמת השיב אברהם למלך סדום כשאמר לו: בלעדי רק אשר אכלו הנערים (בראשית י״ד:כ״ד) – שאמר אכלו, ולא אמר אכלנו, כי הוא אכל אצל מלכי צדק.⁠1
1. שוחזר מהדר זקנים כ״י וטיקן 48/1 וליקוט אוקספורד-מינכן, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 234 ואילך.
ומלכי צדק – נקרא כן בעבור שהוא מלך על מקום צדק.
ויש אומרים: כי הוא שם.
ושלם – היא ירושלים, והעד: ויהי בשלם סכו (תהלים ע״ו:ג׳).
והוא כהן – כדברי המתרגם ארמית, וכן כל כהן, והעד: וכהנו לי (שמות כ״ח:מ״א).
AND MELCHIZEDEK. He was so called because he was king (melech) over a righteous (tzedek) place.⁠1 Some identify Melchizedek with Shem.⁠2
SALEM. This is Jerusalem. In Salem also is set His tabernacle, And His dwelling place in Zion (Ps. 76:3) is proof of this.
AND HE WAS PRIEST. This is be rendered as Onkelos does.⁠3 Similarly, every time the word "priest" (kohen) is found in Scripture.⁠4 That they may minister unto Me (ve-khihanu li) (Ex. 28:41) is proof of this.
1. Salem is Jerusalem. Jerusalem is known as the city of righteousness (Is. 1:26).
2. Bereshit Rabbah 56; Nedarim 32b.
3. He ministered.
4. It means ministers (Cherez).
מלך שלם – היא ירושלים. והעד: ויהי בשלם סכו (תהלים ע״ו:ג׳).
הוציא לחם ויין – לקראת אברהם להאכיל אנשיו העייפים מן המלחמה, כמו שעשו שובי בן נחש ומכיר בן עמיאל וברזילי לדוד במלחמת אבשלום (שמואל ב י״ז:כ״ז-כ״ט).
הוציא לחם ויין – BROUGHT OUT BREAD AND WINE – To greet Avraham and to feed his men who were tired from the war, just as Shovi son of Nachash and Machir son of Amiel and Barzilai did for David in the war of Avshalom (Shemuel II 17:27-29).
ומלכי צדק מלך שלםשלם – הוא ירושלם, וכן כתוב ויהי בשלם סכו (תהלים ע״ו:ג׳) ונקראו מלכי ירושלם מלכי צדק או אדני צדק וכן כתוב בספרא יהושע: אדני צדק מלך ירושלם (יהושע י׳:ג׳), כי ירושלם הוא מקום הצדק והשלום לא יסבול עול וחמס ומעשה תועבה זמן ארוך, לפיכך מקיא החטאים היושבים בה. כמו שאמר ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם (ויקרא י״ח:כ״ח). ואמר אלהי נכר הארץ (דברים ל״א:ט״ז) כי היא כנגד קו השוה ואוירה מזוג. וכן אמר עליו יפה נף משוש כל הארץ (תהלים מ״ח:ג׳).
ואמרו בדרש (בראשית רבה נ״ו, נדרים ל״ב): כי מלכי צדק זה הוא שם בן נח.
הוציא לחם ויין – לפי שהיו באים מן המלחמה עיפים הוציא להם לחם ויין.
והוא כהן לאל עליון – לא לכוכבים ולמזלות אלא לאל עליון לבדו היה משרת ועובד כמו אברהם והנלוים אליו.
א. כן בכ״י פריס 193, מינכן 28. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״בספר״.
ומלכי צדק מלך שלם, the word שלם is another word for ירושלים, and we find it referred to as such in Psalms 76,3 ויהי בשלם סכו, “Salem became His abode.” It was customary to give the title Malki Tzedek or Adoni Tzedek, to kings of Jerusalem in those days, just as the kings of Egypt were called Pharaoh. Compare Joshua 10,1 where we find אדני צדק מלך ירושלים. Jerusalem traditionally represented the center of righteousness and peace. It is a place in which iniquity is less tolerated than anywhere else. This is why the Torah warned in Leviticus 18,28 that the Israelites should take care that the land not spew them out just as it had spewed out previous inhabitants because they had defiled it. The reason the Torah in Deuteronomy 31,16 uses the somewhat enigmatic expression אלוהי נכר הארץ, is that the kind of conduct by the people in that city that were spewed out, was a conduct that was irreconcilable (alien) with the very nature, spiritual climate, prevailing in, and being part of that holy city. The sons of Korach already recognized and extolled this spiritual climate of the very city when they said in Psalms 48,3 יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב, “fair-crested, joy of all the earth, Mount Zion, summit of Tzafon, city of the great King.” In the Midrash quoted by Rashi, Malki Tzedek is identified as Shem, the son of Noach.
הוציא לחם ויין, seeing that these people came back from battle tired, he brought them bread and wine to strengthen and refresh them.
והוא כהן לאל עליון, he did not worship the stars or other celestial phenomena but only the supreme and invisible God. In this respect he was like Avram and those who had joined him.
הוציא לחם ויין – לפום ריהטא, היה לו לכתוב: ויאמר מלך סדום אל אברם (בראשית י״ד:כ״א) תכף אחר ויצא מלך סדום לקראתו (בראשית י״ד:י״ז). אלא לפי שהיה אברהם עתיד לומר: אם מחוט ועד שרוך נעל (בראשית י״ד:כ״ג), ויאמרו השומעים: אם כדבריו של אברהם, ממה מתפרנס הוא וכל בני חילו? לכך הפסיק וכתבא בנתיים: ומלכי צדק {מלך שלם} הוציא לחם ויין, ללמדינו כי אמת השיב אברהם למלך סדום: אם אקח מכל אשר לך (בראשית י״ד:כ״ג), אך נהנה משל מלכי צדק.⁠1
דבר אחר: ומלכי צדק, הוציא לחם ויין – שהיו טבל, כדי שיפריש מהם אברהם מעשר, שכן מצינוב אברהם כהן היה, כמו שנפרשג (חזקוני בראשית י״ד:כ׳).
1. שאוב מרשב״ם.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״וכתי׳⁠ ⁠⁠״.
ב. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״מצינו״.
ג. כן בכ״י מינכן 224.
הוציא לחם ויין, "he produced (from his satchel) bread and wine;⁠" the rules of syntax would have demanded that the verses 1718 should have been written in the following sequence: "The king of Sodom came out of hiding to meet Avram after he had defeated the 4 most powerful kings, and he said to Avram: "hand me over the human beings and keep the chattels for yourself.⁠" (verse 22). Instead, the Torah interrupted with the arrival of Malki Tzedek and his blessing Avram. The reason that the Torah interrupted with verses 1821 was that it wanted to put Avraham's refusing any offer from the King of Sodom into proper context. If the Torah had inserted the words of Avram, saying that he would not even accept a shoelace so that the King of Sodom could not say that he had personally contributed to Avram's material wealth, the world would have wondered how Avram could have paid the wages of his soldiers. After reading that Avram had first given ten per cent of all the loot to Malki Tzedek who represented the only God, they would not ask such questions. They had also learned that Avram did not mind accepting bread and wine from Malki Tzedek who had acquired all which he possessed by morally acceptable means. They realised that Avram shied away not from material possessions as such, but only from material possessions not acquired by morally and ethically acceptable means. An alternate exegesis: Malki Tzedek produced bread and wine which had not been tithed in order to give Avram an opportunity to perform that commandment, as we will explain on verse 20.
ומלכי צדק מלך שלם – תימה למה הפסיק העניין ומלכי צדק בין ויצא מלך סדום (בראשית יד:יז). כי אחרי ויצא מלך סדום היה לו לומ׳ מיד ויאמר מלך סדום (בראשית יד:כא). וי״ל פי׳ לפי שהיה אברהם עתיד לומ׳ למלך סדום אם מחוט ועד שרוך נעל (בראשית יד:כג). והיו השומעים תמיהים ואומ׳ כי שקר דבר בדבריו. דא״כ ממה היה מתפרנס בדרך הוא וחניכיו. ולכך הקדים הכתו׳ להודיעך ממה יהיה מתפרנס.
ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין – מ׳לך ש׳לם ה׳וציא. בר״ת מ׳ש׳ה׳. מלמד שגילו זה לזה ההלכה למשה מסיני.
ומלכי צדק מלך שלם וגו׳ – תימה למה הפסיק הענין בזה דהי״ל לכתוב מיד ויאמר מלך סדום וגו׳ תן לי הנפש וגו׳, וי״ל מכיון שעתיד אברם לומר למלך סדום אם מחוט ועד שרוך וגו׳, והי׳ מקום למכחישים ומלעיגים להכחיש ולומר מהיכן א״כ נתפרנס, לכן הקדים את זה לומר דמזה נתפרנס שכך עושין ליגיעי מלחמה.
׳מלך ׳שלם ׳הוציא – ר״ת מש״ה, לומר כי בהלכה למשה מסיני עסקו יחד, כי מלכי צדק הוא שם בן נח שלמד תורה.
ומלכי צדק מלך שלם – היא ירושלם, כענין שנאמר: ויהי בשלם סוכו (תהלים ע״ו:ג׳). ומלכה יקרא גם בימי יהושע ׳אדני צדק׳ (יהושע י׳:א׳), כי מאז ידעו הגוים כי המקום ההוא מבחר המקומות באמצע הישוב, או שידעו מעלתו בקבלה שהוא מכוון כנגד בית המקדש של מעלה ששם שכינתו של הקב״ה, שנקראת צדק. ובבראשית רבה (בראשית רבה מ״ג:ו׳): המקום הזה מצדק את יושביו, ומלכי צדק אדני צדק נקראת ירושלם צדק, שנאמר: צדק ילין בה (ישעיהו א׳:כ״א).
[אוהוא כהן לאל עליון – להודיע כי אברהם לא היה נותן מעשר לכהן לאלהים אחרים, אבל מפני שידע בו שהוא כהן לאל עליון נתן לו המעשר לכבוד השם.]⁠ב והרמז לאברהם מזה כי שם יהיה בית אלהים, ושם יוציא זרעו המעשר והתרומה, ושם יברכו את י״י.
ועל דעת רבותינו (בבלי נדרים ל״ב:) שאומרים כי מלכי צדק הוא שם בן נח, הלך מארצו לירושלם לעבוד שם את י״י והיה להם לכהן לאל עליון, כי הוא אחי אביהם הנכבד כי ירושלם מגבול הכנעני היא מעולם.
ורבינו שלמה כתב למעלה (רש״י בראשית י״ב:ו׳): והכנעני אז בארץ – היה הולך וכובש אתג ארץ ישראל מזרעו של שם [זקנו של אברהם]⁠ד שלזרעוה של שם נפלה כשחלק נח לבניו את הארץ, שנאמר: ומלכי צדק מלך שלם. ואין זה נכון כי גבול הכנעני מצידון (בראשית י׳:י״ט) יכלול כל ארץ ישראל, וגבול בני שם במזרח ממישא, רחוק מארץ ישראל. אבל אם חלק נח לבניו הארצות, ונתן לשם ארץ ישראל, היה זה כמחלק נכסיו על פיו (משנה ב״ב ח׳:ה׳) וישבו בה בני כנען עד אשר ינחיל אותה השם לזרע אוהבו כאשר הזכרתי כבר (רמב״ן בראשית י׳:ט״ו).
והוא כהן לאל עליון – בעבור היות בכל העמים כהנים משרתים למלאכים הנקראים אלים, כענין שנאמר: מי כמוכה באלים (שמות ט״ו:י״א), יקרא הקב״ה אל עליון, וענינו התקיף הגבוה על כל גבוהים, כמו: יש לאל ידי (בראשית ל״א:כ״ט). ומלכי צדק לא הזכיר השם אבל אברהם אמר י״י אל עליון (בראשית י״ד:כ״ב).
א. כן בכ״י מינכן 138, רומא 44. בכ״י פרמא 2978, דפוס ליסבון נוסף כאן: ״והזכיר״.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ג. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״את״.
ד. המלים בסוגריים המרובעים מופיעות בדפוס רומא והן אולי מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, דפוס ליסבון. בדפוס רומא: ״שבחלקו״.
AND MELCHIZEDEK KING OF SALEM. This is Jerusalem, just as it is said, In Salem is set His tabernacle.⁠1 In the days of Joshua, its king was also called Adoni-zedek.⁠2 Since time immemorial the nations knew that this place, which was the choicest of all places, is in the center of the inhabited region. Or perhaps they knew of its superiority by tradition, i.e., that it is exactly opposite the Heavenly Sanctuary, where the Divine Glory of the Holy One, blessed be He, who is called Tzedek (Righteousness) abides.⁠3
In Bereshith Rabbah4 [we find that Jerusalem is called Tzedek because] "this place makes its inhabitants righteous. And Melchizedek means 'the lord of Zedek.'5 Jerusalem is called Tzedek, as it is said, 'Tzedek' (Righteousness) lodged in it.⁠"6
AND HE WAS PRIEST OF G-D THE MOST HIGH. This is stated in order to inform us that Abraham would not give a tithe to the priest of other gods, but since he knew that he was a priest of G-d the Most High, he gave him the tithe as an honor to G-d. He alluded to Abraham through this episode that the House of G-d will be there, and there his descendants will bring the tithe and the Heave-offering,⁠7 and there they will bless the Eternal.
Now according to the opinion of our Rabbis8 who say that Melchizedek was Shem, the son of Noah, we must say that he left his country in the east9 and came to Jerusalem to worship the Eternal. He became the people's priest of G-d the Most High since he was the honored one among their father's brothers,⁠10 as Jerusalem was ever in the boundary of the Canaanites.
Now Rashi wrote above, "And the Canaanite was then in the land.⁠11 They were gradually conquering the land of Israel from the descendants of Shem, the ancestor of Abraham, for it had fallen to the share of Shem when Noah apportioned the earth among his sons, as it is said, And Melchizedek king of Salem.⁠"
This is not correct because the boundary of the Canaanite was from Sidon,⁠12 which includes all of the land of Israel. The boundary of the children of Shem, on the other hand, was to the east of Mesha,⁠13 far from the land of Israel. But if Noah apportioned the countries among his sons and gave Shem the land of Israel, it would be similar to the case of a person who apportions his goods by word of mouth.⁠14 Meanwhile, the children of Canaan, [who were the descendants of Ham], settled there until the time came when G-d caused the seed of His friend Abraham15 to inherit it, as I have already mentioned.⁠16
AND HE WAS PRIEST OF G-D THE MOST HIGH. Since there were, among all nations, priests serving the angels called eilim (the mighty ones) — even as it is said, Who is like unto Thee 'ba'eilim' (among the mighty)17 — the Holy One, blessed be He, is called G-d the Most High, the purport thereof being "the Mighty One, Who is Supreme over all,⁠" as in the verse, It is 'ba'eil' (the power of) my hand.⁠18 Now Melchizedek did not mention the Eternal, whereas Abraham said, the Eternal, G-d of the Most High.⁠19
1. Psalms 76:3.
2. Joshua 10:1.
3. This explains why the early inhabitants of Jerusalem called their king Malki tzedek, literally, "My king is righteousness.⁠"
4. 43:6.
5. The Midrash is thus teaching that his name was not "Tzedek" but that he was the lord of a place called Zedek.
6. Isaiah 1:21.
7. Malachi 3:8.
8. Nedarim 32b.
9. See above, 10:30.
10. That is, of the three sons of Noah — Shem, Ham and Japheth — Shem was the most honored. Now since according to the Rabbis, Melchizedek is none other than Shem, the Canaanites who were then in possession of Jerusalem recognized in Shem their father Ham's most honored brother and therefore appointed him "priest of G-d the Most High.⁠"
11. Above, 12:6.
12. Ibid., 10:19.
13. Ibid., (30).
14. Baba Bathra 156a. That the land of Israel should belong to the descendants of Shem would thus be a special oral provision by Noah since all their other lands were to the east of Mesha, far from the land of Israel.
15. Isaiah 41:8. The seed of Abraham My friend.
16. Above, 12:6.
17. Exodus 15:11.
18. Genesis 31:29.
19. (22) here.
ומלכי צדק מלך שלם – זה שם בן נח. והוא כהן לאל עליון. ע״ד הפשט כהן משרת ומפני שיש בכל האומות כהנים משרתים למלאכים הנקראים אלהים, כמ״ש (שמות ו׳) מי כמוכה באלים ה׳ ע״כ יקרא הקב״ה אל עליון כי עליון על כל אלהים וגבוה על כל גבוהים הוא, ועל דעת רז״ל כהן ממש היה ולכך נתן לו אברהם מעשר שנאמר ויתן לו מעשר מכל.
ומלכי צדק מלך שלם, "and Malki Tzedek the King of Salem, etc.⁠" This King was none other than Shem, the son of Noach. He was a Priest of the Supreme God. According to the plain meaning of the text the word כהן means "servant.⁠" Seeing that all nations have their "priests" who serve angels who are called אלוהים, such as Exodus 15,11 מי כמוך באלים ה' "who is like You amongst the divine forces O Hashem?,⁠" The Lord God is here referred to as אל עליון, Supreme God. According to Nedarim 32 he was a real Priest and this is the reason Avram gave him a tithe of ten percent of the spoils of war.
ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין – אומר רשב״ם שלכך הפסיק פסוק זה בין ויצא מלך סדום ללמדנו שאמת השיב אברהם למלך סדום שאמ׳ לו בלעדי רק אשר אכלו הנערים ולא אמ׳ לו שאכלנו כי הוא אכל משל מלכי צדק.
ולכך הפסיק בין ויצא מלך סדום לויאמר מלך סדום וכתב בנתים ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין, ללמדנו שאמת השיב אברהם למלך סדום כשאמר לו בלעדי רק אשר אכלו הנערים, שאמר אכלו, ולא אמר אכלנו, כי הוא אכל אצל מלכי צדק. רשב״ם.⁠א
א. ביאור זה מופיע בכתבי היד לאחר הביאור על בראשית ט״ו:ג׳.
ומלכי צדק – שכן דרך להוציא לבאי מלחמה שהם עייפים ורעבים וצמאים. ד״א לחם ויין רמז למנחות ונסכים שבתחלה היה כהן כד״א והוא כהן לאל עליון ואבד כהונתו על שהקדים ברכת אברהם לברכתו של הקב״ה הה״ד נשבע ה׳ ולא ינחם על דברתי מלכי צדק כלומר על דבורו של מלכי צדק והיינו דכתיב והוא כהן הוא כהן ואין זרעו כהן כך מסיק בנדרים.
ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין, "and Malki Tzedek, King of Shalem, produced bread and wine, etc.⁠" This was the custom in which soldiers returning from battle would be welcomed. They were naturally tired and worn out, and needed to replace spent energy by imbibing drink and consuming food. An alternate explanation: the reference to bread and wine, specifically, is a hint that just as that King was a priest, so priests of the Jewish people would perform temple service offering libations of wine and the showbreads to the Almighty on a regular basis. In this instance Malki Tzedek, up to now a priest of the supreme G–d, forfeited that honour when he blessed Avraham before first blessing the Almighty, Who had enabled Avraham to become the victor. When David, in Psalms 110,4 said: נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, "the Lord has sworn and will not relent, 'you are a priest forever, a rightful priest by My decree,'" he referred to the incident in our verse which cost Malki Tzedek his priesthood.⁠1 According to the Talmud in Nedarim 32, quoted earlier, this is all derived from the word כהן, "a priest,⁠" which our sages understand to mean that his offspring were not priests.
1. [All the people killed in that battle were actually killed by G–d, as a priest who has killed a human being is forthwith denied the right to perform service in the Temple. Abraham certainly had represented the priesthood in his age. He was "officially" appointed as such after this incident. Ed.]
ומלכי צדק מלך שלם – הוא מלך ירושלם כענין שנאמר ויהי בשלם סכו כי מאז ידעו הגוים כי המקום ההוא מבחר המקומות או ידעו בקבלה שהוא כנגד בית המקדש של מעלה ששם שכינתו של הב״ה שנקרא צדק:
והוא כהן לאל עליון – בעבור היות בכל העמים כהנים משרתים למלכים שנקראו אלהים קורא להב״ה אל עליון פי׳ תקיף וגבוה על כל הגבוהים והזכיר זה להודיע שאברהם לא היה נותן מעשרותיו אלא לכהן וסימן היה לבניו ששם יהיה בית המקדש ויוציאו בניו המעשר והתרומה. ורש״י הביא מכאן שארץ ישראל נפלה בחלקו של שם אלא שהכנעני לקחה מידו לדברי רבותינו ז״ל וזה היה שם בן נח. והרמב״ן אמר שאינו נכון כי גבול הכנעני מצידון כולל כל גבול ישראל וגבול בני שם במזרח רחוק מארץ ישראל אבל אם חלק נח לבניו הארצות ונתן לשם ארץ ישראל זה היה כמחלק נכסיו על פיו וישבו בה בני כנען עד אשר ינחיל אותה לזרע אוהב. ולרבותינו שאומרים שזה היה שם בן נח הלך מארצו לירושלים לעבוד את י״י והיה להם לכהן:
ומלכי צדק מלך שלם, "and Malki Tzedek, King of Salem, etc.⁠" he was the King of Jerusalem, as we know from Psalms 76,3 ויהי בשלם סוכו, "His hut (abode) was in Shalem.⁠" According to tradition, the verse is a reference to God having His abode in Zion, Jerusalem. As soon as the gentiles had become aware that this was a chosen site, they realized that the Temple would one day be erected there.
והוא כהן לאל עליון, "and he was a priest of the Supreme God.⁠" This unusual sounding attribute, which almost could make one believe that we have more than one God, was selected by the Torah because most nations had priests who were subservient to their kings, who, in turn were addressed as אלוהים, just as the Torah refers to a judge as אלהים. In order to prevent us from thinking that Malki Tzedek was subservient to anyone but the Lord, the Creator of heaven and earth, the Torah chose to describe Him in these terms. Also, we learn from here that Avraham would not consider giving tithes to anyone who was not a servant of the Creator. Moreover, the place where Avraham gave the tithe to Malki Tzedek reputedly was the area where the Temple would be built in the future. Avraham's descendants' offspring would remove these tithes from the precincts of the Temple.
Rashi derives from this verse that the land of Israel had originally been part of Shem's heritage, but that the Canaanite had gradually deprived him of much of his heritage by force. He identifies Malki Tzedek as Noach's son Shem.
Nachmanides claims that this is not correct, and that the legal boundaries of the heritage of Canaan extended from Sidon in the north, comprising practically all of the land of Israel as we know it, whereas the heritage of Shem was located further to the east. If Noach had indeed allocated the surface of the globe to his several sons, then the return of the land of Israel to the descendants of Avraham, a descendant of Shem, the son of Noach, did not really represent a reallocation of lands which had once legally belonged to the descendants of Cham, the Canaanites. The Canaanites merely acted as safe-keepers of these lands until Avraham had sufficient descendants to populate them. According to our sages who say that Malki Tzedek was identical with Shem, the latter had been on a pilgrimage to Jerusalem in order to serve the Lord there, and the local population had accepted him as their priest.
מלך שלם – ר״ת שם לומר לך שזה שם בן נח.
ומלכי צדק מלך שלם – תימה למה הפסיק העניין שנ׳ ומלכי צד׳ וכו׳ בין ויצא מלך סדום, כי אחרי ויצא (מגיד) [מיד] היה לו לומר ויאמר מלך סדום. וי״ל לפי שהיה עתיד לאברהם לאמר למלך סדום אם מחוט ועד שרוך כו׳, וכדי שהשומעים לא יהיו תמהים לו, א״כ במה התפרנס עד עתה הוא וחניכיו בדרך לכן אמר והקדים הכתוב ומלכי [וכו׳] שהוציא לחם ויין.
והוא כהן לאל עליון – וקשה שלא היתה העבודה [כי] אם בבכורות קודם מתן תורה ויפת היה הבכור, ועוד שלא היה עדיין נקרב עבודה. וי״ל שנתן לו נח הכהונה כשיצא מן התיבה, והקריב קרבנו.
ומלכי צדק מלך שלם [וגו׳] והוא כהן לאל עליון – אמרינן בנדרים (ל״ב ב׳) הוא כהן ואין זרעו כהן. ותימא והלא אברהם שהיה מזרע של שם והיה כהן שנ׳ (תהלים ק״י ט׳) אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק. י״ל הוא היה כהן בלבד ולא בניו בחייו כמו אהרן ואלעזר ואיתמר ואברהם לא היה כהן כי אם מן הקב״ה שנאמר לו אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, כלומר על דבור מלכי צדק שבירך אברהם ואח״כ בירך המקום.
ומלכי⁠־צדק מלך שלם – הנה היה המנהג לקרוא מלך ירושלם ׳מלכי⁠־צדק׳ או ׳אדוני⁠־צדק׳ כי הכל אחד, כמו שהיה המנהג לקרוא מלך מצרים ׳פרעה׳, ולכן תראה ביהושע (י, א) שהיה שֵׁם מלך ירושלם ׳אדוני⁠־צדק׳. והנה שלם הוא ירושלם, כטעם ׳ויהי בשלם סוּכּוֹ׳ (תהלים עו, ג). והנה אמרו רבותינו ז״ל שזה המלך היה שֵׁם בן נח, ונכון הוא, כי כבר נמצא בדבריו מהשלמוּת הרבה.
והנה מלך ירושלם הוציא לאברם ולמחנהו לחם ויין כי עיפים הם, והוא היה עובד ה׳ יתעלה,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

כך עושין ליגיעי מלחמה. שאם תאמר כדי להאכילו כדרך האורחים ויביאהו ויאכל וישת מיבעי ליה מת״ל לחם ויין אלא לומ׳ לך שהם הצריכים ליגיעי מלחמה א״נ לא היה צריך להזכיר אלא הלחם שכן דרך בכל מקו׳ ואקחה פת לחם ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם מת״ל ויין אלא שהם צריכי׳ ליגיעי מלחמה אבל לא מפני שלא הוציא בשר ועופות ודגים וכיוצא בהם כדרך המלכים דאיכא למימר שלחם ויין כוללים כל מיני המאכלות והמשקים כמאמר רז״ל חוץ מברכת הלחם וברכת היין שכל מיני ההנאות נכללים בם:
והראה שאין בלבו עליו על שהרג את בניו. דכתי׳ אחרי הכותו את כדרלעומר וכדרלעומר הוא מלך עילם ועילם הוא מבני שם ומסתמ׳ גם הוא ועמו מבני שם היו:
רמז לו על הנסכי׳ ועל המנחות. לחם לנסכים ויין למנחות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

הוציא לחם ויין – לשובי המלחמה העייפים.
והוא כהן – ולו היה נאה לברך.
הוציא לחם ויין, to all those returning from battle who were tired.
והוא כהן, it was appropriate therefore that he should intone blessings.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[א] והוא כהן לאל עליון
[1] נדרים פרק שלישי דף לב ע״ב (נדרים לב:)
ומדרש אגדה הוא שם בן נח. דכתיב ״והוא כהן לאל עליון״, ואי אפשר להיות כהן רק שם, דהא נח כשיצא מן התיבה נעשה בעל מום, כמו שדרשו רז״ל (תנחומא נח ט) מדכתיב ״אך נח״ (לעיל ז, כג) שהכישו ארי שאיחר מזונותיו, ואין ספק שלא היה כהן רק המובחר, וזהו שם, שהרי מקדים אותו הכתוב תחלה ״שם חם ויפת״ (לעיל י, א), ומאחר שנעשה שם כהן לא ירד מכהונה כל ימי חייו, דאין מורידין בקדושה (יומא יב ע״ב). ועוד הרי כתיב ״מלך שלם״, ו״שלם״ הוא ירושלים (ב״ר נו, י), וירושלים נפלה בחלקו של שם (רש״י לעיל יב, ו), ומי יהיה מלך אם לא מי שהוא חלק נחלתו. ויש בזה רמז, כי כתיב ״ומלכי צדק״ היו״ד נוסף, דהוי למכתב ׳ומלך צדק׳, אלא שמלך י׳ דורות משם עד אברהם, ועד בכלל י׳ דורות:
כך עושין ליגיעי המלחמה. ומפני שקשה דאם כן מאי בא לומר כי מלכי צדק הוציא לחם ויין, ומאי נפקא מיניה, אלא שהראה שאין בלבו עליו שהרג בניו:
ומדרש אגדה. דאם כן יקשה לך לכתוב ׳ומלכי צדק הוציא מזון׳, ולמה ״לחם ויין״, אלא שהוא רמז על הנסכים. ואם תאמר ובשר אמאי לא היה מרמז לו, שיקריבו שם בשר קרבן, ויש לתרץ משום דהוי כמו מקדיש קדשים ואחר כך אכל אותם, אבל בלחם ויין לא הוי דומה כמקדיש קדשים, משום שכן דרך לעשות ליגיעי המלחמה להוציא לחם ויין, שכן כתיב (ראו דברים כג, ה) ״על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים״, שמזה תראה שיש להקדים בלחם ובמים, ויין הוא כמו מים:
וּמַלְכִי⁠־צֶדֶק: מצאתי כתו׳ בס״ת מוגה מלה חדא, 1ובתקון ר״ת תרי תיבות בחד שיטה, וכן בנ׳ ספרדית כתו׳ עליו תרתין מילין. 2ובמסורת הדפוס פ׳ ויגש נמנה עם השמות דכתיבי׳ ב׳ מלין וקריין, כמו צפנת פענח וחבריו. 3והרמ״ה הביא שתי הדיעות ולא הכריע. וזה לשונו, ומלכי צדק מלך שלם, בנוסחי דיקי חדא מלה כתי׳ ומל׳ יו״ד, ובמסורת תרתין כתי׳ 4ובחד שיטה צריך, ע״כ. ולי נראה 5שעל המסורת יש לסמוך, שכן אומרת ומלכי צדק ל׳, וחד 6על דברתי מלכי צדק (תילי׳ סי׳ ק״י). ורבותינו דרשו שניהם לפי קבלתם על שם בן נח, כדאיתא 7בפ׳ ארבעה נדרי׳, 8וב״ר פ׳ נ״ו. ואמרו ג״כ בב״ר פ׳ מ״ג כי מלכי צדק ר״ל מלך ירושלם הנקראת צדק, שנא׳ 9צדק ילין בה, וכמוהו 10אדני צדק מלך ירושלם (יהושע י׳). ושלם היא ירושלים כטעם 11ויהי בשלם סוכו. וכיון שמצאנו אותו דתילים תרתין מילין בכל הספרי׳, יש לנו לומ׳ דשקולי׳ הם ויבאו שניהם. וכן בספ׳ יש׳ כ״י כתו׳ ומלכי⁠־צדק ונמס׳ עליו לא ליפסוק בתרין שטין. [ומלכי⁠־צדק].
1. ובתקון ר״ת: לא מצאתי.
2. ובמסורת הדפוס: מ״ג-ד בר׳ מו כ.
3. והרמ״ה: מלכיצדק.
4. ובחד שיטה צריך, ע״כ: עכ״ל הרמ״ה.
5. שעל המסורת: מ״ק-ד על אתר.
6. על דברתי: תה׳ קי ד.
7. בפ׳ ארבעה נדרי׳: נדרים לב ע״ב.
8. וב״ר: פרשה נו י; פרשה מג ו.
9. צדק ילין בה: יש׳ א כא.
10. אדני צדק מלך ירושלם: יהו׳ י א.
11. ויהי בשלם סוכו: תה׳ עו ג.
מ״א הוא שם. ר״ל דמלך שלם ר״ת למפרע שם:
שאין בלבו עליו על שהרג את בניו. דכתיב אחרי הכותו את כדרלעומר וכדרלעומר היה מלך עילם ועילם הוא מבני שם ומסתמא גם עמו מבני שם היו. והא דפירש רש״י כך עושין ליגיעי מלחמה פי׳ שאם תאמר כדי להאכילו כדרך האורחים א״כ למה לא הוציא להם בקר וצאן לשחוט להם ולהאכילם. והרא״ם פי׳ דא״כ למה הזכיר שהוציא לחם ויין דהא כן דרך בכל מקום שלא הזכיר אלא לחם לבד כמו ואקחה פת לחם (להלן י״ח:ה׳) ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם וגו׳ (שמות י״ח:י״ב) ומ״ט אמר לחם ויין אלא שהם צריכים ליגיעי מלחמה:
The Midrash Aggadah explains that he is Sheim. For the abbreviation of מלך שלם, when reversed, spells שם.
He bore him no resentment for his having killed his descendants. For it says, "After his return from defeating Kedorlaomer" — and Kedorlaomer was the king of Ailam, one of Sheim's descendants. Assumedly, his people also were from Sheim. Rashi explains, "This is done for those who are battle-weary,⁠" because if he meant to feed them as [honored] guests, why did he not bring out cattle and sheep to slaughter for them? But Re'm explains that if [he meant to feed them as guests], why does it say he brought out bread and wine? Scripture always mentions bread alone, such as (18:5): "I will get bread,⁠" and (Shemos 18:12): "Aharon and all the elders of Yisrael came to eat bread.⁠" Here, why does it mention wine too? Perforce, because they were battle-weary.
ומלכי צדק וגו׳ – רבותינו אמרו (נדרים לב:) כי הוא שם. וטעם שהפסיק בענין מלך שלם בין יציאת מלך סדום להודעת דבריו אל אברהם וכו׳, להגיד שבח הצדיקים מה בינם לבין הרשעים כי מלך סדום יצא לקראת אברהם לראות פניו ריקם הגם שאליו יחויב להקביל פני אברהם במנחה כיד המלך והוא הרשע יצא בידים ריקניות, ושם הצדיק מבלי חיוב נדיבות יעץ והקביל פניו בלחם ויין.
עוד ירצה על דרך אומרם ז״ל (יומא כח:) קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין שהם תיקוני רבנן, ולזה הודיענו הכתוב, כי אברהם שר וגדול ומכובד בעיני הכל היה, וכשיצא לקראתו מלך סדום מן הסתם יקביל פניו בתשורת לחם לו ולעבדיו ואנשי מלחמתו, ולצד כי אברהם יפרוש ממאכלם, מהלחם משום פת של גוים, והיין משום סתם יינם, לזה נתחכם ונשתדל מלך סדום שיעשה תשורת האכילה על יד נאמן שהוא שם ומידו של שם לידו של אברהם. וחידוש השמיענו הכתוב שאפילו לחם ויין שאינן אלא מדרבנן הקפיד אברהם ומכל שכן שאר דברים שיש בהם חשש איסור תורה.
עוד ירצה הכתוב להודיע טעם אשר ממנו עלה על דעת מלך סדום לומר לאברהם והרכוש קח לך ולא שאל הכל, לזה אמר ויצא מלך סדום לקראתו ואחר צאתו יצא מלך שלם וכו׳ ונתן לו אברהם מעשר מכל, מזה הרגיש מלך סדום, כי הרי זה מגיד כי קנייניו הם שאין אדם מעשר ממה שאינו שלו, לזה שאל ממנו הנפש והרכוש אסכים לדעתך שתקחם לך, והוא אומרו קח לך והרי זה מגיד כי עוד היה לו טענה להחזיק בכל, וכדי שלא יכנס עמו במחלוקת פשר ואמר (פסוק כא) תן לי הנפש והרכוש לא ארד עמך לדין אלא הריני מסכים שתקחנו, ועיין טעם הדבר בפירוש פסוק תן לי הנפש.
והוא כהן וגו׳ – פירוש הוא כהן אבל זרעו אינו כהן שנתנה כהונה לאברהם דכתיב (תהלים קי.) אתה כהן לעולם, ואומרו על דברתי מלכי צדק כי הוא ברך את אברהם שיהיה כהן לאל עליון וברצונו נתן הדבר לאברהם כאשר אבאר.
ואומרו לאל עליון, להיות שהיה להם אלוהות אמצעיים כידוע לכסילים אמר כי זה כהן לאל עליון על כל האלוהות שהיו להם אז. ורז״ל אמרו (נדרים לב:) כי בעון שהקדים ברכת אברהם לברכת קונו נטלה ממנו כהונה, ולדבריהם ז״ל אומרו והוא כהן תתפרש גם כן למעט משם והלאה שמעטו הכתוב על חטאתו האמור בענין, והגם שהקדים המיעוט לחטא מה בכך כי התורה נכתבה אחר כך.
ומלכי צדק מלך שלם, And Malki Tzedek the king of Salem, etc. Our sages (Midrash Aggadah) claim that Malki Tzedek was identical with Noach's son Shem. The reason that the Torah interrupts the report of Lot's rescue by reporting Malki Tzedek's arrival is to contrast his behaviour with that of the king of Sodom. Whereas Malki Tzedek came with gifts and a blessing though Abraham had done nothing for him, the king of Sodom came empty-handed although he owed Abraham a great debt of gratitude for having saved both his life and his kingdom. The Torah merely shows the difference between the behaviour of the wicked and that of the just.
Another way of looking at this episode is based on our sages who credited Abraham with not only observing the commandments which would later on be legislated in the Torah (Yoma 28), but even observing Rabbinic ordinances such as עירובי תבשילין. In view of Abraham's personal piety the king of Sodom was well aware that he would not eat food or drink wine presented to him by an idolator. In order to save himself such an embarrassment the king chose Malki Tzedek to be the messenger who would present this gift to Abraham. [You will note that it does not say that Abraham partook of either bread or wine contrary to his custom when he prepared a meal for Avimelech, for instance. Ed.] According to all this the Torah teaches us here that Abraham would not even eat foods which are forbidden only by Rabbinic injunction.
The Torah also wants to teach us how it was that the king of Sodom offered the loot of the war (property previously owned by the four kings) to Abraham instead of demanding both the prisoners and the property. The king of Sodom had observed that Abraham tithed the loot to Malki Tzedek in the latter's capacity as God's priest. He understood that one does not tithe matters which do not belong to one. Inasmuch as Abraham apparently considered the loot as his own, the king of Sodom did not give away anything when he made the apparently generous offer for Abraham to keep the loot.
והוא כהן לאל עליון, and he was a priest of the Supreme God. The emphasis on the word הוא indicates that only he was a priest, not his descendants. The priesthood was conferred upon Abraham as we know from Psalms 110,4: אתה בהן לעולם, "You are a priest forever.⁠" The Psalmist refers to the blessing conferred upon Abraham by Malki Tzedek. I will still explain that Malki Tzedek conferred the priesthood upon Abraham willingly.
The words "of the Supreme God,⁠" are necessary as there were many priests of many deities. Our sages (Nedarim 32) claim that Malki Tzedek lost his priesthood because he blessed Abraham before he blessed God. Accordingly we would have to understand the words: "and he was a priest" to mean that his priesthood was something of the past. He forfeited it by slighting God. The fact that the Torah did not report the unfortunate wording of Malki Tzedek's blessing until after hinting that he had already forfeited the priesthood is irrelevant because the Torah was not written till after the event.
ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין – כשנחו אברהם ומחנהו בעמק על פני עיר ממשלתו, צוה המלך לאנשיו להוציא מן העיר לחם ויין, כלומר כל מיני מאכל ומשקה, לקדם פניהם בכבוד, כדרך שעושים להולכי דרך ולאנשים עיפים וְשׁוּבִי-מלחמה לסעדם ולחזקם.
שלם – [כתב רמב״ן] ״הוא ירושלים, וכן כתוב ׳ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון׳.⁠1 ושם המלך שמלך בה היה ׳מלכי צדק׳, והמולך בה בימי יהושע היה שמו ׳אדוני צדק׳.⁠2 כי מאז ידעו הגוים כי המקום ההוא מבחר המקומות באמצע היישוב, או שידעו מעלתו בקבלה שהוא מכוון כנגד בית המקדש3 של מעלה״. [עכ״ל] מפירוש הרמב״ן ז״ל. ואחשוב כי לאברהם היה נגלה סוד המקום ההוא והר המוריה שבו, וידע כי היא תהיה עיר הצדק, והמולך בה בימיו היה אדם נכבד שקבל מחכמת אברהם, כי הוא קרא בשם ה׳ ולא פנה אל גלולי האמורים. על כן קרא אברהם שמו בשם ״מלכי צדק״. ועל שמו קראו אחרי כן המלכים שמלכו בה בשם ״צדק״, וקראו מלכה בימי יהושע ״אדוני צדק״.
ואומר אני עוד שעל זה נוסד שיר חתום בספר תהלים4 שתחלתו ״לדוד מזמור נאום ה׳ לאדוני שב לימיני״.⁠5 וכל מתבונן בו ובמה שפורש עליו יאמר לא אוכל הבן כי חתום הוא. ולדעתי נוסד כשנהיה דוד למלך על כל ישראל, וראשית גבורתו היה ללכוד את ירושלים שישב בה היבוסי עד העת ההיא. כי ידע דוד ושריו כי היא עיר הצדק, ואחר שלכדה והכין בה כסא מלכותו לעשות משפט וצדקה, אז שרו השיר הזה, למעלת מלכותו על מעלת המלכים שמלכו בה בימים הראשונים הנזכרים בספרי הקדש. האחד היה בימי האב הראשון שנתנה לו הארץ לנחלה, ושמו ״מלכי צדק״. והשני היה כאשר ירשו ישראל את הארץ שניתן לאברהם אבינו ע״ה בימי יהושע, ושמו ״אדוני צדק״. וזה האחרון היה איש אשר שנא ה׳, וה׳ יתברך רדפו מפני יהושע וישראל, כאומר ״לא אדוני צדק אתה, אלא עבד עבדים״. אבל הראשון בימי אברהם היה כהן לאל עליון איש נכבד, אבל זרעו היו אח״כ מרעים, ונתחללה כהונתו. ועל כן נזכרו שני אלה המלכים במזמור זה, כאומר ״לא ׳מלכי צדק׳ היה הכהן אשר בחר ה׳ להמליכו לעולם, ולא ׳אדוני צדק׳ יהיה עוד אדון לעיר הצדק. אבל אתה דוד שכבשת עתה העיר הזאת לשבתך, אתה אדוני צדק, ואתה מלכי צדק לעולם״. על כן החל ״נאם ה׳ לאדוני״, קרא שם דוד ״אדוני״ שעליו שר השירה, כאמרו ״לדוד מזמור״. כלומר אתה אדוני צדק, עליך נאום ה׳ לנביאיו ״שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך״. לא כאדוני צדק שהשליכו ה׳ מעל פניו בימי יהושע וירשו ישראל את ארצו והמיתוהו.
ובאר, ״מטה עוזך ישלח ה׳ מציון, רדה בקרב אויביך״.⁠6 כלומר מן העיר אשר לכדת ישלח ה׳ מטה עוזך לרדות בו בדרך פלא בקרב אויביך, שכן כתוב שם ״וילכוד דוד את מצודת ציון היא עיר דוד״.⁠7 ושר ברוח הקדש ששם ישכון כבוד ה׳, כאמרו ״וה׳ שוכן בציון״.⁠8 וזהו ״שב לימיני״, כי בית ה׳ ובית המלך היו סמוכים זה לזה. אחר כן אמר ״עמך נדבות ביום חילך, בהדרי קדש מֵרֶחֶם מִשְׁחָר, לך טל ילדותיך״.⁠9 יאמר: אתה תרדה בעוז ה׳ בדרך פלא. והנפלאות הם דרך הקדש, כאמרו ״אלהים בקדש דרכך וגו׳ אתה האל עושה פלא״,⁠10 וכן ״מי כמוכה נאדר בקדש נורא תהלות עושה פלא״.⁠11 ו״הדרת קדש״ כמו ״ומהללים להדרת קדש״12 האמור במלחמת יהושפט, שהוא יתרון הקדש על החול. ובאותה המלחמה עשה ה׳ פלא כנזכר שם.⁠13 וכן ״בהדרי קדש״ האמור בשיר זה, עִנְיָנוֹ כי עַמְךָ ההולכים אתך למלחמה, לפי שיודעים כי ה׳ אתך ועושה לך נפלאות, הם מתנדבים בשמחה ללכת אתך. כמו שהלכו מְתֵי-מעט עם אברהם אבינו ע״ה למלחמה נגד ד׳ מלכים אדירים, כי בטחו בקדושת אברהם אבינו, ואם הולך הוא ידעו כי ה׳ אתו וכמו שבארנו למעלה. וזהו ״עמך נדבות״ וגו׳ עִמְךָ הולכים ״ביום חילך״ בנדבת לב בעבור ״הדרת קדש״ שיש לנו ״מֵרֶחֶם מִשְׁחָר״, כלומר מעת אבינו הראשון אברהם אבינו ע״ה שיצאנו מחלציו, שגם הוא הלכו עמו נדבה ביום חילו מעטים נגד רבים בעבור הדרת קדשו. ואתה דוד נעלית בענין זה על אברהם. ועליך יבטח לב עמך יותר, כי אברהם בלכתו נגד המלכים היה הפעם הראשונה שעשה גבורה במלחמה. אבל אתה נודעת לנו ״מילדותיך״, שגם בעת ההיא הכית את הארי ואת הדוב ואת הפלשתי. וכאילו טל שנפל עליך בילדותך לך היא.
ואחרי שחתם14 ענין ״אדוני צדק״, החל בראשון שהוא ״מלכי צדק״ בימי אברהם אמר שהמלך בימי אברהם, נאמר עליו ״והוא כהן לאל עליון״,⁠15 אבל לא לעולם נתנה לו, כי זרעו נעשו מְרֵעִים ולא מלכו בצדק. אבל אתה דוד העושה משפט וצדקה, מלכותך ושררתך ניתנה לך ולזרעך עד עולם. כי ״נשבע לדוד אמת, לא ישוב ממנה, מפרי בטנך אשית לכסא לך״.⁠16 וזהו שאמר ״נשבע ה׳ ולא יִנָחֵם, אתה כהן לעולם, על דברתי מלכי צדק״,⁠17 כלומר על דבר שנאמר במלכי צדק והוא כהן, הנה אתה הכהן, וכהונתך לעולם. ואמר כמו שבאותו הפעם שמָלַךְ מלכי צדק הושיע ה׳ את אברהם עבדו להרים דגלו על ארבעה מלכים אדירים, כן יעשה למענך בכל הגוים ובכל הארצות. ועל זה אמר ה׳ ״על ימינך מחץ ביום אפו מלכים״,⁠18 כלומר כמו שהיה ה׳ על ימין אברהם ומחץ ראש ד׳ מלכים כשחרה אף ה׳ בם, כן ידין בגוים מלא גויות על ידך ועל ידי זרעך, וימחץ ראש על ארץ רבה. כלומר ראש המושל על ארץ רבה וגדולה ממלכה חזקה, כמו ״משפטיך תהום רבה״,⁠19 ״נבקעו כל מעיינות תהום רבה״,⁠20 ולא יירא עוד מאויב. וזהו ״מנחל בדרך ישתה, על כן ירים ראש״,⁠21 כלומר מֵאֵין פחד אויב ישתה מכל נחל בדרך, על כן הוא ירים ראש, לא יהיה כפוי ראש בחרפה מדאגה ומפחד, כי יודע כי ה׳ על ימינו להושיעו. והדברים יקרים מאד.
והוא כהן לאל עליון – [כתב רמב״ן] ״להודיע כי אברהם לא היה נותן המעשר לכהן לאלהים אחרים, אבל מפני שידע בו שהוא כהן לאל עליון נתן לו המעשר לכבוד ה׳⁠ ⁠⁠״ [עכ״ל], לשון הרמב״ן ז״ל, ויפה דבר. וְיֵרָאֶה שהודיע עוד כי שמו נאה לו, כי היה צדיק וכהן לאל עליון, וזהו ״מלכי צדק״. וכבר אמרנו שהיה מחניכי אברהם, ורבו קְרָאוֹ כן. ולמד מאברהם תורת העבודה לאל עליון, כי אברהם בנה מזבחות והקריב עליהן עולה וזבחי תורה, גם כל עובד ה׳ יִקָרֵא ״כהן״, כמו ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים״,⁠22 ״ואתם כהני ה׳ תִּקָרֵאוּ״,⁠23 ״ובני דוד כהנים היו״.⁠24 ולפי שיש כהן לאלהים אחרים, כמו ״כהני דגון״,⁠25 ״כהן און״,⁠26 ״כהני הבעל״,⁠27 אמר ״כהן לאל עליון״, אלהי אמת שהוא עליון על כל אלהים.
ועוד הודיענו כי בימי אברהם נמצאו עוד אנשים טובים בארץ כנען, וזהו ״כי לא שלם עון האמורי עד הנה״,⁠28 ואחרי כן השחיתו והתעיבו מאד עד שנתמלאה סאתם. ולא קיצר לומר ״כהן לה׳ ״, כמו ״כהני ה׳ ״,⁠29 כי שם ה׳ ב״ה לא יאמר רק על ישראל שנתיחד שמו של הקב״ה עליהם, ״והם יראי ה׳ וחושבי שמו״,⁠30 לא על חסידי הגוים. על כן לא נזכר גם בדברי מלכי צדק שם ה׳ המיוחד, ואברהם לבדו הזכירו.⁠31 ומלת ״עליון״ פרושו הנעלה על כל אלהים ומושל בכולם, כמו ״וידעו כי אתה שמך ה׳ לבדך, עליון על כל הארץ״.⁠32 ורמב״ן ז״ל כתב ״בעבור היות בכל העמים כהנים משרתים למלאכים הנקראים ׳אלים׳33 כענין שנאמר ׳מי כמה באלים׳,⁠34 יקרא הקב״ה ׳אל עליון׳. וענינו התקיף הגבוה על כל גבוהים כמו ׳יש לאל ידי׳⁠ ⁠⁠״35. [עכ״ל]. וזה קרוב לדברינו.
1. תהלים עו, ג.
2. יהושע י, א.
3. מדרש תהלים (בובר) ל, א.
4. תהלים, מזמור ק״י.
5. שם קי, א.
6. פסוק ב.
7. שמו״ב ה, ז.
8. יואל ד, כא.
9. תהלים קי, ג.
10. תהלים עז יד, טו.
11. שמות טו, יא.
12. דהי״ב כ, כא.
13. שם כ, כב-כה.
14. בעל מזמור ק״י.
15. בראשית יד, יח.
16. תהלים קלב, יא.
17. שם קי, ד.
18. שם קי, ה.
19. שם לו, ז.
20. בראשית ז, יא.
21. תהלים קי, ז.
22. שמות יט, ו.
23. ישעיה סא, ו.
24. שמו״ב ח, יח.
25. שמו״א ה, ה.
26. בראשית מא, נ.
27. מל״ב יא, יח.
28. בראשית טו, טז.
29. ישעיה סא, ו.
30. מליצה על פי מלאכי ג, טז.
31. דיוק זה מוזכר ברמב״ן, בסוף דבריו לפסוק י״ח.
32. תהלים פג, יט.
33. בטור ורבנו בחיי שהעתיקו דברי רמב״ן, הגירסא ״אלהים״.
34. שמות טו, יא.
35. בראשית לא, כט.
כהן – מקריב לאלקות, זהו עיקר משמעות כהונה. ורש״י ז״ל מוציא מכללו ״ובני דוד כהנים היו (שמואל ב ח׳:י״ח)״1, ולפי פשוטו אין צורך להוציאו, וכן ״אתה כהן לעולם״2 (תהלים ק״י:ד׳) כמשמעו. שבימי דוד הבמות מותרות, וידוע שאין כהון בבמה, אלא הכל כשרים בעבודתה. ובימי הבמות אין ספק שהיו בהם אנשים נקובים, בקיאים במשפטי העבודה והלכותיה, שהיו מתעסקים בה מנדיבת רוח, או בשכר, לפי שאין כל אחד מישראל יודע חקיה. והיו בני דוד נדיבי רוח כאלה, והתעסקו בהקרבת קרבן ישראל, וקרבנם. וכן בדוד נאמר, ויעל דוד עולות וגו׳ (שמואל ב ו׳:י״ז), ויכל מהעלות ויברך את העם (שמואל ב ו׳:י״ח), ככל הנאמר באהרן. וכן בשלמה ויעל שלמה וגו׳ (דברי הימים ב א׳:ו׳) בבמת גבעון.
1. כהנים היו – תרגם יונתן רברבין היו (רש״י שמואל ב ח׳:י״ח).
2. רש״י תהלים ק״י:ד׳ כותב: ״יש במשמע כהן כהונה ושררה, כמו: ובני דוד כהנים היו (שמואל ב ח׳:י״ח).⁠״
ומלכי צדק מלך שלם – שלם הוא שם המחוז כמו שאוכיח (לקמן ל״ג י״ח), ועל שמו נקראת העיר ירושלים, ונקראת גם צדק ע״ש הכתוב צדק ילין בה (ישעיה א׳ כ״א), ומלכה יקרא גם בימי יהושע אדוני צדק, כי מאז ידעו הגוים שהמקום ההוא מבחר המקומות באמצע הישוב:
לחם ויין – כך עושים ליגיעי המלחמה:
והוא כהן לאל עליון – אמרו חכמינו ז״ל שמלכי צדק היה שם בן נח, וקראו הכתוב כהן שפירושו עובד, כי היה עובד את ה׳ בלב שלם ומשתמר מכל עול וחמס, ונהג כבוד באברם לפי שידע כי השם אוהבו:
לאל עליון – בעבור היות בכל העמים כהנים משרתים למלאכים הנקראים אלים, שנאמר מי כמוכה באלים (שמות ט״ו י״א), לכן יקרא הקב״ה אל עליון, וענינו התקיף הגבוה על כל גבוהים, כמו יש לאל ידי (להלן ל״א כ״ט):
מלכי צדק מלך שלם – אולי היא ירושלם (הנקראת ג״כ שלם ויהי בשלם סכה, תהלים ע״ו:ג׳), כי ראינו ביהושע (י׳:א׳ וגו׳) אדוני צדק מלך ירושלם, נראה שהיה מנהג מלכי העיר ההיא להיקרא על שם הצדק, ואולי זאת כוונת צדק ילין בה (ישעיהו א׳:כ״א) (הרמב״ן ואחרים). והיירונימוס כתב שעיר אחרת היתה בימיו הנקראת שלם, והיא קרוב לבית שאן (Scytopolis) והיו מראים בה חרבות ארמון גדול שהיו אומרים שהוא בית מלכי צדק – והסכים עמו ראזנמילר ויש אומרים כי שלם היה שם המחוז, שהיו בו ערים רבות, שכם ושילה ונוב וגבעון, וגם ירושלם (נתיבות השלום).
והוא כהן לאל עליון – היה דרך קצת המלכים בימי קדם להיות ג״כ כהנים וכן וירגיליוס (איניאידי ג׳:פ׳) Rex Anius, rex idem hominum Poebique Sacerdos. ומלכי צדק היה כהן לאל עליון שהיה אצלם גדול משאר אלוהות, כמו שהיה Iupiter {יופיטר} אצל היונים והרומיים, ואין ראיה מזה שלא היה מודה בע״ז.
Melchizedek, king of Shalem. Perhaps this is Jerusalem (which is also called Shalem (Salem), as in, “In Salem also is set His tabernacle,” Ps. 76:3), for we see in Joshua 10:1 ff. “Adoni-zedek, king of Jerusalem.” Apparently it was the custom of the city’s kings to name themselves after tsedek, “righteousness.” Perhaps this is the meaning of the phrase, “Righteousness [tsedek] lodged in her [Jerusalem]” (Isa. 1:21) (Nachmanides and others). Jerome, however, wrote that another city was called Salem in his day, near Beth Shean (Scytopolis), and that there they showed the ruins of a large palace that they said was the house of Melchizedek; Rosenmueller agreed with him. Some say Salem was the name of the district, in which there were many cities: Shechem, Shiloh, Nob, Gibeon, and also Jerusalem (Netivot ha-Shalom).
He was a priest of the Most High God. It was the custom of some ancient kings to serve also as priests; cf. Virgil (Aeneid 3:80), “King Anius – at once king of the people [of Delos] and priest of Phoebus…” Melchizedek was a priest of the “Most High God” [El Elyon], whom they considered to be greater than the other gods, just as Jupiter was among the Greeks and Romans. There is no proof from this that Melchizedek was not an idolator.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ויצא מלכי צדק מלך ירושלים והוציא לחם ויין להעם העיף, ומלכי צדק [שלדעת חז״ל הוא שם בן נח] היה כהן לאל עליון ועובד את ה׳.
Thereupon, Malkhizedek, king of Yerushalayim, brought out bread and wine for the exhausted troops. He was a priest of God Most High — and1 a true servant of the Lord whom our Sages identify as Shem, the son of Noah2.
1. See next verse: God who is the Most High, the cause of all causes in Creation, as well as the Lord, the One that supervises the individual.
2. Cf. e.g., Avoth de Rabbi Nathan 2.
ומלכי צדק וגו׳: הפסיק הכתוב דבר מלכי צדק בין יציאת מלך סדום לדבריו עם אברם אבינו1, ללמדנו דתשובת אברם2 בלשון ״אל עליון קנה שמים וארץ״ למד ממלכי צדק3. והכי מבואר בשאלתות דרב אחאי גאון פרשת עקב (שאילתא קמ״ה): ומהיכן זכו ישראל לפרשה זו, מברכה שברכן שם4... כיון ששמע אברם שמועה זו, אף הוא נשבע ״הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון קנה שמים וארץ״5.
לאל עליון: למעלה מכל הכחות6 שאומות העולם עובדים.
1. הערת רבים מן המפרשים.
2. למלך סדום.
3. שאמר ״ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ״.
4. המשך: שנאמר ״ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון״, כיון...
5. יש לציין שאברהם הוסיף שם הוי״ה, ודנים בכך המפרשים.
6. כגון מלאכים, וכך איתא ברמב״ן, וסיים: וענינו, תקיף הגבוה על כל גבוהים.
לאל עליון – עליון הוא אל אחר נקרא בשם זה ולא אלהי אברהם שאל״כ היתה כבר בימים ההם משפחה ועיר כולה עובדת את ה׳ עד שתצטרך לכהן, ומזה לא ידובר בשום מקום, וגם יגרע בזה מחשיבות אברהם, כי הלא היה זולתו עובד אלוה אחד; וזה שאברהם משיב הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון (מורי ורבי שחז״ל); או נאמר שהיו עובדי אל אחד אך אמונתם באחדותו לא היתה שלימה, או עבדוהו עבודת תועבה לא עבודת צדקה ומשפט כאברהם.
ומלכי צדק מלך שלם. באה תורתינו להודיענו שירושלים היתה מאז עיר קדושה ומקום העבודה הנבחרת, וב׳ דברים ראוים להעיר. הא׳ שאין ספק שמשה ע״ה לא שתק ממנה לשופטים ולזקנים והם לבאים אחריהם וידיעה זו בכלל תשבע״פ היתה, ואם לא נכתבה, שלא להטיל קנאה בין השבטים קודם כבוש הארץ ושלא יעפילו לעלות אליה קודם שאר ארצות, ואולי גם מטעמים אחרים — ורק על ידי האמת והדברים האלה תבין לאשורו טעם למה גם המקומות שנבחרו לאהל ומשכן קודם ירושלים נקראו גם הם על שמה. ירושלים כמו שהעירו ע״ז המפרשים, ואין זה רק כי ידוע היה אצלם שעקר מושב השכינה והעבודה היא ירושלים-- וזהו שאמרו בס׳ הזהר ח״א דר״ו ע״ב, הר ציון ירכתי צפון בגין דבחולקיה דיוסף קאים משכנא דשילה, והרב מק״מ, נדחק לפרשו והנכון כמו שכתבנו. והשנית שלא נמנעו ישראל להעמיד המקדש המעוז במקום שהיו הגוים לפניהם עובדים האל העליון, לאות ולמופת כי ב׳ העבודות אחדים רק בתוספת שלמות בשנית על הראשונה, ומה נורא פירוש רמב״ן ע״פ זה שכתב ״כי מאז ידעו הגוים כי המקום ההוא מבחר המקום באמצע הישוב או שידעו מעלתו בקבלה שהוא מכוון כנגד בי״המק של מעלה״ — ראה כמה גבהו מחשבותיו של רבינו משה, עד שלא נזור אחור מליחס לגוים הקדמונים ידיעות נשגבות כאלה עד שיעור שהקים אותם ליסוד מוסד לבחירת ירושלים מכל שאר עיירות — גם בחירה זו לאות כי רוח אלהים בקרב ישראל לרחק או לקרב, ולא מלבם, כי מבלעדי רצון עליון לא יתכן שעם ישראל אחר הורישו את יושבי הארץ, והם היו להם אויבי נפשם, יבחרו לעבוד את ה׳ במקום המקודש גם ליושביה הראשונים לולי צווי האל ב״ה והפה שאסר ההרים הרמים והגבעות הוא שהתיר ירושלים והר המוריה — והיות שלם שלפנינו היא ירושלים בעצם, יתבאר במופתים רבים, הא׳ דמיון השם בין שלם לירושלים וביותר אחר שנאמין היות ירושלים מורכב מיראה,(עיין ה׳ יראה) ושלם.-הב׳ שם מלכה הוא מלכי צדק דומה וקרוב לאדוני צדק שבס׳ יהושע וכמו שמלכי פלשתים נקראו תמיד אבימלך, בימי אברהם ובימי דוד, ופרעה במצרים בכל משך הדורות, כן היו מלכי ירושלים נק׳ על שם הצדק.-ואולי לזאת נשקפה כוונת הכתוב הן לצדק ימלך מלך וגו׳, ושניהם מבארים ומתבארים במ״ש בס׳ ישעיה, צדק ילין בה.- ושם המלך העתיד דומה לאדוני צדק ממש — והוא מ״ש וזה שמו אשר יקראו ה׳ צדקנו — וכן שם ירושלים העתידה עיר הצדק קריה נאמנה, כמ״ש אחרי כן יקרא לך עיר הצדק, והגם שלדעתי מזמור אמר ה׳ לאדוני על אברהם נאמר, מ״מ לדעת מי שאינו אומר כן יתכן לפרש על דברתי מלכי צדק כנוי לדוד וקראו ע״ש מלך ירושלים הקדמון, וכמו שהישראלי נקרא אזרח, ולשונם נקראת שפת כנען כן נק׳ מלכם במליצה שריית מלכי צדק או ה׳ צדקנו, (ואגב ראה פלאות איך נתכוונו לאמת וצדק חכמי הקבלה בקוראם המלכות היא ירושלים בשם צדק), הג׳ אומרו בס׳ תלים על ירושלים ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון — ומזה לדעתי הגלת יהודה הגלת שלומים כלה וכן השולמית שבשיר השירים כאשר יאמר היום הירושלמית והוא תאר נכבד וראוי לכנסיה היא כנסת ישראל כמו שנק׳ פעמים בת ציון — בת ירושלים, כן נקראת בל׳ קצרה השולמית כלומר בת שלם — ואולי גם כן שלמה לשם זה מכוון חוץ ממה שנק׳ ע״ש שלום ואמת ומה מאד יכונו בזה דברי חז״ל האומרים כל שלמה האמור בשיר השירים קדש כי אחר היות השולמית היא בת שלם או כנסת ישראל קרוב ונראה לומר שהחתן הנקרא שלמה הוא הקבה״ו, ובמה שנוגע למלכי צדק ראיתי להחוקר המפורסם Renan שהוציא במספר כל יושבי ארץ כנען מקדם קדמתה, ונפלאתי שלא נכנס בכללם מלכי צדק הנראה ברור היותו מבני שם אם לא שם עצמו כדברי חז״ל, (Hist. des lang. semitiques vol. I. 107.) והלא החוקר עצמו כתב (דף ל׳) על אברהם: בזה הלשון ״לא היה אברהם הראשון ממשפחתו לגור בארץ כנען כי מלבד הכנענים שם מצא ראש וקצין מבני שם וכמוהו מאמין ביחוד הוא מלכי צדק ובא אתו בברית שלום״ ובאמת שחז״ל בדברות קדשם ממלאים חסרון החוקרים ומאירים ומתמימים, דבריו כי הם אמרו שקודם הכנענים היו יושבי הארץ מבני שם ומידם כבשו את הכנענים את הארץ, עיין רש״י פ׳ והכנעני והפרזי אז יושב בארץ. וכבר אמרנו שגם קודם בית עולמים היה נקרא מקום המשכן ירושלים, והאומר כן הוא רד״ק בספר מלכים, וכיוצא בזה מצינו שהיו קורים רומי כל מקום שהיה שם מושב האפיפיור עיין Basnage XlV. 694.
מלכי-צדק. אמרו חז״ל הוא שם בן נח — ואיפיפאניו הנוצרי טען נגד חז״ל ויצא לעזרתם החכם De Jurieu p. 69.
[השמטה: ומלכי צדק מלך שלם. עיין מה שכתבתי שם על שם שולמית היא הכנסיה ההולכת לחוג ירושלימה, וכיוצא בזה מצאנו אצל הגוים שהיו קורים להילך לחוג ולחונן עפרות קדש בעיר רומא Romeo רומיאו, ר״ל ההולך לרומא כן נקראת הכנסיה הישראלית בבחינת היותה מתאספת בירושלים שולמית.
ומלכי צדק מלך שלם. עיין כל האמור בספר על שם צדק מיוחס לירושלים — ודע שמצרים נקראת בכתיבות, משכן הטהרה והצדקה Orcurti Catal. illust. vol. 2. p. 17. e 20. ועיין מה שכתבנו שם הקשר המחבר בין ירושלים — צדק — למלכות הנקראת גם ירושלים וצדק או צדקה, וגם רמזנו במקומות אין מספר כי כל האלילים הנקבות עקר שרשם במלכות דקדושה — והיא נקראת טבור הארץ אמצעיתו של עולם, ומי לא יפלא מדי עברו על כתיבות מצרים כי שם נאמר אתור (Athor שם האליל) טבור הארץ, ואמצעיתו של שאול ואמצעית משכן הטהרה והצדקה (כלומר מצרים.)
מלך שלם. ע״ש ועיין דס״ט ע״א, וקרוב ונראה שיראה- שלם, שממנו ירושלים כך פירושו, הקב״ה ראה לעצמו שלם כלומר בחר בה, כמו ה׳ יראה לי השה לעולה בני, ולהפך השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, והכיונה בירושלים זהו המקום שראה לו ה׳ — וכן כי ראיתי בבניו לי מלך. ומצינו שם נגזר מראה כמי ראו — בן — וכן ויקרא שם המקום ההיא ה׳ — יראה, אפשר ממה שאמר אברהם אלהים יראה לו השה וגו׳.
מלך. על שם מלך כתבנו למעלה שאולי נגזר ממלך ייעץ בלשון ארמי, ועתה אני רואה שכן כתב רשב״ם פי׳ על תהלים מזמור א׳ שהמלך נק׳ ככה מטעם וימלך עלי לבי, כי עצתו תקום.]
ומלכי⁠־צדק וגו׳ – עוד לפני שהספיק מלך סדום להוציא מפיו את תביעתו להחזרת השבויים, הופיע מלכי⁠־צדק, הפוכו הגמור של הלה, והוא מביא עמו לחם ויין לחיל אברם. מן ההכרח הוא להניח, כי השיחה בין אברם למלכי⁠־צדק קדמה לפניתו של מלך סדום אל אברם,⁠1 שכן, אברם מסר את מעשר הכול לידי מלך שלם לפני שהחזיר את השלל למלך סדום. ואכן, בצדק ראה עצמו חייב להפריש מעשר ממה שה׳ נתן בידו בדרך נפלאה כל כך, ואם גם לנכון ראה לוותר אחר כך על חלקו שלו, הרי לא ראה זכות לעצמו לוותר על חלק ה׳, כשם שדאג2 למסירת החלק המגיע לענר אשכול וממרא.⁠3
ומלכי צדק מלך שלם – ידועה היא דעתם של חז״ל,⁠4 המזהים את מלכי⁠־צדק עם שם בן נח, אך כמובן אין להסיק מלשון הכתוב דבר בקשר לזהותו של מלכי⁠־צדק זה, אשר בתהלים (פרק קי) מושווה לדוד המלך. ובדומה לכך לגבי העיר שלם. אין לקבוע בוודאות את זהותה של עיר זו. לפי יוסף בן מתתיהו,⁠5 התרגומים ורבים אחרים6 הרי זה ירושלם. וראייתם מתהלים,⁠7 שם נקראת ירושלם בשם שלם. חיזוק לדעה זו משמשת גם העובדה, שאחד ממלכי ירושלם נקרא אדוני צדק.⁠8
לעומת זאת כותב כבר הירונימוס כי שלם איננה זהה עם ירושלם, כפי שסובר יוסף בן מתתיהו ואחרים, אלא זוהי עיר ליד סקיטופוליס (= בית שאן), שנקראת בשם שלם עד היום, ובה גם מראים את ארמונו של מלכי צדק. גם בספר יהודית9 מוזכרת עיר בשם שלם שיש לחפשה באזור בית שאן. ולאמיתו של דבר יש לומר, כי איתור זה סביר יותר. אברהם יצא לדרך מדמשק לסדום, לשם ביקש להחזיר את שלל המלחמה, ומסתבר איפוא שהיה עליו לעבור את בית⁠־שאן. ואם אמנם עמק המלך הוא באפרים, כפי שנסינו לבאר לעיל, הרי גם זה מתאים יותר.
והוא כהן וגו׳ – עובדי האלילים שבזמן ההוא סגדו לכח עליון, שלו ייחסו את השלטון על כוחות רבים ושונים. לכל אל⁠־כח כזה היה כהן משלו, ואילו מלכי⁠־צדק שימש כהן ״לאל עליון״, מן הסתם משום שיחודו של אל זה היה — הצדק, והמדרש10 מצביע בהקשר זה על הפסוק ״צדק ילין בה״.⁠11 מכל מקום, מלכי⁠־צדק זה ידע, כפי שמוכיחה הברכה שהוא מעניק כאן לאברם, שהאל העליון הוא גם האל היחיד, שכן, הוא מכנהו ״קנה שמים וארץ״, זה שהכל (= שמים וארץ) שלו הוא. אולם המדרש12 מסב את הביטוי הזה על אברם, שנעשה לו שותף להקב״ה בעולמו על ידי שהכיר אותו לבריותיו.
ויתן לו וגו׳ – זוהי הפעם הראשונה שמסופר על הפרשת מעשר. בהפרשת המעשר ומסירתו לידי מלכי⁠־צדק יש משום הכרה במלכי צדק ככהן לאל האמיתי, מצד אברם, שמסר לו עשירית שלל המלחמה. זוהי הדוגמא למעשר ראשון, בעוד אשר המעשר שיעקב נודר להפרישו,⁠13 מתאים למעשר שני.
1. להלן פסוק כא.
2. להלן כד.
3. ידועה לשמצה היא הנחתו הבלתי מבוססת של גייגר, שתיאור פגישת אברם עם מלכי⁠־צדק תוספת הוא שהוסיפו לכתוב הצדוקים, וכבר האריך רפופורט בנחלת יהודה בהפרכתה יתר על המידה.
4. נדרים ל״ב: (המ׳).
5. עתיקות א׳:י׳:ב׳.
6. ר׳ גם בראשית רבה מ״ג:ז׳ (המ׳).
7. ע״ו:ג׳.
9. ד׳:ד׳.
10. בראשית רבה מ״ג:ז׳ (המ׳).
12. בראשית רבה מ״ג:ח׳ (המ׳).
13. להלן כ״ח:כ״ב.
והוא כהן – א״ר זכריה משום רבי ישמעאל, ביקש הקב״ה להוציא כהונה משם, כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, הוציאה מאברהם, שנאמר, ברוך אברם וגו׳ וברוך אל עליון, אמר לו אברהם, וכי מקדימין ברכת עבד לברכת רבו, מיד נתנה לאברהם,⁠1 והיינו דכתיב והוא כהן לאל עליון, הוא כהן ואין זרעו כהן.⁠2 (נדרים ל״ב:)
1. לכאורה הלשון צריך תקון קצת, דהא כבר אמר הסבה שנתנה לאברהם, מפני שמלכי צדק [הוא שם] הקדים ברכת אברהם לברכת הקב״ה, אך צ״ל הכונה דמקודם מבאר הסבה שנטלה משם ואח״כ מפרש למה נתנה לאברהם ולא לאחר.
2. ואע״פ דגם אברהם מזרעו של שם הוא, צ״ל דהכונה דעל כל בניו קאי, שאין כל זרעו כהנים זולת אברהם, וע׳ בתוס׳. ובגמרא מפרש עוד ע״פ אגדה זו את הפסוק דתהלים ק״י לדוד מזמור נאם ה׳ לאדוני, וכתיב בתרי׳ נשבע ה׳ ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק – על דבורו של מלכי צדק, והבאור הוא דאברהם נקרא אדון כמ״ש רב בברכות ז׳ ב׳, (ועי׳ בפי׳ הרא״ש כאן) ואמר לאברהם, אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, כלומר, שעל דבורו של מלכי צדק שהקדים ברכת אברהם לברכת הקב״ה נטלה ממנו הכהונה ונתנה לאברהם.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יט) וַֽיְבָרְכֵ֖הוּא וַיֹּאמַ֑ר בָּר֤וּךְ אַבְרָם֙ לְאֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃
He blessed him,⁠1 and he said, "Blessed be Avram to El Elyon, creator of heaven and earth,⁠2
1. He blessed him | וַיְבָרְכֵהוּ – Though almost everyone assumes that Malki Tzedek is the subject of the verb "blessed", the verse is actually ambiguous and it is possible that Avraham blessed Malki Tzedek in greeting, who then replied with a blessing of his own.
2. creator of heaven and earth | קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ – See Rashi and Radak and Bereshit 4:1, Devarim 32:6, Tehillim 139:13. Alternatively: "the possessor of heaven and earth" (Ramban, Sforno).
א. וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ ל=וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳ליקוט מכתבי הרמב״םרד״קחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקראור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימהעודהכל
[קיג] 1ויברכהו ויאמר, חמשה קנינים קנה הקב״ה בעולמו. (תורה, שמים וארץ, אברהם, ישראל, בהמ״ק). אברהם קנין אחד מנין, דכתיב ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ. (אבות פ״ו מ׳ יב)
[קיד] 2קנה שמים וארץ, ארבעה נקראים קנין (ישראל, שמים וארץ, בהמ״ק, תורה), שמים וארץ נקראו קנין שנאמר קונה שמים וארץ. (מכלתא פ׳ השירה בשלח, פ״ט)
[קטו] 3ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ, ממי קנאו, ר׳ אבא בש״ר כהנא אמר כאינש דאמר פלן עינוהי יאי, שעריה יאי, א״ר יצחק היה מקבל את העוברים ואת השבים ומשהיו אוכלין ושותין הי׳ אומר להן ברכו והן אומרים לו מה נאמר, והוא אומר להם אמרו ברוך אל עולם שאכלנו משלו, אמר לו הקב״ה אני לא היה שמי ניכר לבריותי והכרת אותי בבריותי, מעלה אני עליך כאילו אתה שותף עמי בברייתו של עולם, הדא הוא דכתיב קונה שמים וארץ. (בראשית רבה מ״ג)
[קטז] 4ברוך אברם לאל עליון, מהו בני בכורי ישראל (שמות ד׳:כ״ב), א״ר חייא בנים שאבותם ברכו אותן במעשיהם זה אברהם שנ׳ ברוך אברם לאל עליון. (שמות רבה ט״ו כז)
[קיז] 5ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, וכן אברהם, אמר לו הקב״ה, אברהם, העליונים והתחתונים שלי הם כמ״ד (איוב מ״א:ג׳) תחת כל השמים לי הוא ואומר (תהלים כ״ד:א׳) לה׳ הארץ ומלואה ואתה הודעת שמי בעולם, חייך שאני מקנה אותך את העליונים ואת התחתונים שנא׳ ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ כו׳. (במדב״ר יד)
[קיח] 6ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ, וכן אתה מוצא בשעה שעשה יהושע מלחמה בגבעון, מה כתיב שם אז ידבר יהושע לה׳ וגו׳ שמש בגבעון דום (יהושע י׳:י״ב) וכו׳, אמר השמש ליהושע וכי יש קטן אומר לגדול דום, אני נבראתי ברביעי, ובני אדם נבראו בששי, ואתה אומר דום, א״ל יהושע בן חורין שהוא קטן ויש לו עבד זקן, אינו אומר לו שתוק, אברהם אבינו הקנה לו הקב״ה שמים וארץ שנאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. (תנחומא ישן אחרי, יד)
[קיט] 7לאל עליון קנה שמים וארץ ר׳ חנינא ור׳ יונתן אזלין למיעבד באלין קרייתא דדרומה, עיילוה לחד בי כנישתא, חזאה לההוא חזנא דקרב ואמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר והאמיץ והעזוז, שתקן יתיה, ואמרו ליה אין לך להוסיף על מטבע שטבעו חכמים בברכות, מנין ממשה רבינו שאמר האל הגדול הגבור והנורא (דברים י׳:י״ז) אוסיפו עליהן מטבע של אברהם אבינו, לאל עליון קונה שמים וארץ. (מדרש תהלים פי״ט ב)
[קכ] 8ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ, וכן מצינו באברהם שהלך בתום נקרא תם שנא׳ (בראשית י״ז:א׳) התהלך לפני והיה תמים וזכה לקנות שמים וארץ שנא׳ ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. שמים, שזכו בניו להנחיל את התורה שנתנה מן השמים, וארץ, שזכו בניו לפרות ולרבות כעפר הארץ וכל כך למה בשביל תמימות שהיתה בו. (מדרש משלי פי״ט)
[קכא] 9ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, מה שמו ומה שם בנו כי תדע (משלי ל׳:ד׳) מה שמו, זה אברהם כו׳ והקנה לו הקב״ה שמים וארץ, שמים לגשמים ורוחות, וארץ לפירות, שכן כתיב ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, ברכו שיקנה לו האלהים שמים, וארץ לזרעותיו. (שם פ״ל)
[קכב] 10ברוך אברם לאל עליון, אברהם הקנה להקב״ה שמים וארץ, דכתיב ברוך אברם לאל עליון וגו׳, ואלקנה הקנה להקב״ה שמים וארץ, שנ׳ (שמואל א א׳:א׳) ושמו אלקנה, שהקנה להקב״ה שמים וארץ. אברהם נקרא אחד, דכת׳ (יחזקאל ל״ג:כ״ד) אחד היה אברהם, ואלקנה נקרא אחד דכ׳ (שמואל א א׳:א׳) ויהי איש אחד. (אגד״ב פמ״ט)
[קכג] 11ברוך אברם לאל עליון, ולא הניח הקב״ה ברכה בעולם שלא ברכו, בירכו בחכמה בבינה בדעה בהשכל, ובירכו בעושר ובנכסים, והקנהו שמים וארץ ושמו אדון על עולמו, שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון. (סדא״ר פ״ו)
[קכד] 12ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, בזכות אברהם ברא הקב״ה השמים וארץ שנ׳ (בראשית ב׳:ד׳) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אל תקרא בהבראם אלא באברהם וכו׳, משיב הקב״ה ואמר להן אני לא בראתי אתכם אלא בשביל אברהם ושרה שנא׳ ברוך אברם לאל עליון, באותה שעה היו שמים וארץ וכל סדרי בראשית ששים ושמחים ואומרים ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. (מדרש אלפא ביתות קד.)
1. מכלתא בשלח לקמן מאמר קיד. ספרי האזינו קיג. פסחים פז: אליהו זוטא פ״ט ופי״ז, מס׳ כלה רבתי פ״ח, פרקא דרבינו הקדוש פ״ד, וחופת אליהו: חמשה קנינים, במשנה בכתי״מ גורס ד׳ קנינים, ואינו מונה אברהם, ובמחזור ויטרי כתב ה׳ קניינין כתוב ברוב מחזורים, וכמו כן מצאתי בתדב״א אברהם שהוא אחד מחמשה קנינים שקניתי בעולמי, וראיתי מדרשו של ר׳ שמעון קרא בספר משלי [עי׳ בספר תוספתא עתיקתא במבוא צד ל״ד מביא דעה שהכוונה לבעל הילקוט שמעוני שהוא ר׳ שמעון קרא אבי ר׳ יוסף קרא מובא ברש״י שבת פ״ה עירובין מ״ב וכן מביא רש״י בעמוס יג. בשם מדרשו של ר׳ שמעון. וכ״ה ברש״י ישעי׳ נח יב.] שמוצא קניינו של אברהם אבינו מדכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אל תקרא בהבראם אלא באברהם, זהו שאמר הכתוב ברוך אברהם לאל עליון קנה שמים וארץ. וכן פתרונו בהמקרא ברוך אברהם לאל עליון הקונה אותו כדרך שקונה שמים וארץ, אבל בספרי אצל הוא אביך קניך אין כתיב אלא שלשת קניינין, וכן בפסחים פ׳ האשה, אבל במכלתא אצל עם זו קנית מונה אותם ארבעה. וכן ראיתי במחזור ישן אחר (ולכך היה רבינו גורס כל ימיו ארבע). מפני שקשה לו לומר קניינו של אברהם מברוך אברהם לפי שאין המקרא משמע כן. וקניני דשמים וארץ מוציא מברוך אברהם לאל עליון קונה שמים וארץ. ואני אומר כשם שהספרי ומכילתי שזה אומר ג׳ וזה אומר ד׳ כך אפשר שהגדה שלישית חולקת לס״ה ה׳, כו׳. ולדברי האומר ה׳ קניינין הוא מוצא קונה שמים וארץ מדכתיב (ישעיה סו) השמים כסאי, וכתב הן כל אלה עשתה, והקנין והעשיה אחד הוא, ע״כ. והדרש שהביא מר׳ שמעון קרא מובא לפנינו לקמן מאמר קכד. ועי׳ לעיל פ״ב מאמר עה. ויש להוסיף על דבריו, כי גם בתנדב״א זוטא בשני מקומות פ״ט ופי״ז מביא חמשה קנינים. וכן במסכת כלה רבתי פ״ח, אמנם בגמרא פסחים פז: יש נוסחאות בדפוס ווינציא, ועוד, אחד מחמשה קנינים. ובדפוסים חדשים מארבעה קנינים כגירסת המכלתא לקמן מאמר קיד. ופירקא דרבינו הקדוש, וברש״י ד׳ קנינים גרסינן ומפרש קנינין חשובים בעיניו לקרותם קנין לו כאדם שטרח לקנות דבר החביב לו. ובש״ס כת״י מינכן וכ״ה גירסת רבנו חננאל ועוד ראשונים משלשה קנינים כגירסת הספרי. ובילקוט שמעוני כאן מביא שני גירסאות שלשה, חמשה, ועין בלקח טוב פרשת בשלח טו, טז. ארבעה נקראין קנין.
2. לעיל מאמר קיג. וצרף לכאן, ובמכלתא דרשב״י שמות טו, טז. הגי׳ ״ארץ ישראל״ נקראת קנין, שנא׳ קונה שמים וארץ, ומדויק לפ״ז הדרש בסוף יבואו ישראל שנקראו קנין לארץ ישראל שנקראת קנין, לכך נאמר עם זו קנית. ולפנינו במכלתא איתא יבואו ישראל שנקראו קנין לארץ שנקראת קנין.
3. בילק״ש גורס מאי קנאן, פלן עיניה יאי, פלוני עיניו יפות שערו נאה. מפרשי המדרש כ׳ באורים שונים במאמר זה. ובפי׳ ב״ר קנה שמים וארץ, עושה שמים וארץ כדמתרגמינן עשה לי החיל. ור״י פליג דסבירא ליה קנאם ממש. וכ״ה בלקח טוב כאן, והמשל מפלוני עיניו יפות מפרש במנח״י משום דלא הזכיר מלכי צדק שמו של הקדוש ברוך הוא כמו שאמר אברהם הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון קונה שמים וארץ וכו׳ והוא דומה לאדם שאומר פלוני עיניו נאות שערו נאה כי כן יתאר את הקב״ה בלי להזכיר את שמו באומרו קונה שמים, מי שעשה ותקן שמים וארץ ביופים ובהדרם, והרב״ח גורס כהדין דאמר פלניא עינוהי יאי שערוהי לא יאי בתמיה, ממה ששבח את העינים לא תבין מזה שאין שערו נאה, וכן בבריאת העולם כשהוא אמר קונה שקנאן מהחומר לא תבין שאותו חומר קדמון, כי גם החומר מחדש בראו וחדשו מאין. ועי׳ מענין זה הנרמז בפסוק זה בס׳ האמונות והדעות לרס״ג מאמר א, פ״ג. ובמורה נבוכים ח״ב פי״ג, ופ״ל. ורב״ח האזינו לב. ובמלמד התלמידים סו. וכלשון רב״ח הוא בשו״ת הרשב״א ח״ה סי׳ קטו. ובפי׳ הר״י ברצלוני לס׳ יצירה צט. שאלמלא שבא אברהם ולמד את כל העולם לעבודת בוראינו, ועבדו הוא בבל לבו ובכל נפשו ובכל מאדו כמעט שלא כלה העולם אותו העת, והיינו דכתיב ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. מקבל את העוברים ושבים, לקמן פמ״ט. ופנ״ד. אתה שותף, עי׳ לעיל פ״ב מאמר א.
4. שאבותם ברכו אותן, במת״כ במעשיהם, שזכות מעשיהם עומדת להם. ויש לפרש שהבריות ברכו אותן את אבותם ע״י מעשיהם הטובים, (רש״ש).
5. תנחומא ישן בהר א״ג, כיון שראה הקב״ה איך חיבב אברהם את המצות התחיל מקנה לו העליונים והתחתונים, שנאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. וכה״א כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, ובתנחומא בהר א. התחיל מקנה אותו בעליונים ובתחתונים. ועי׳ במדב״ר פי״ב יג. והקנה לו הקב״ה שמים וארץ ולמה בירכו (שם לאברהם) שיקנה לו האלהים שמים וארץ לזרעותיו. ולקמן מאמר קכא.
6. תנחו׳ אחרי ט. ותנ״י מכת״י במבוא עז: בשנוים. ובמדרש אגדה אחרי יז. בסגנון אחר.
7. סוף המאמר מקרא שלפנינו לא נמצא בנדפס רק בהו״ב, ועי׳ ירוש׳ ברכות פ״ט ה״א איתא שם גוף העובדה והגי׳ למעבד שלמא. ובס׳ הפרדס לרש״י ז״ל בפירוש תפילות (רצט.) וקבעו בה אל עליון, לפי שנתברך אל עליון על ידו של אברהם והוא גם (הוא) נתברך לאל עליון שנ׳ ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ לכך קבע בה (אל עליון) [קונה הכל].
8. עי׳ ילהמ״כ משלי ז, ובחמדת הימים איתא קונה שמים וארץ ר״ל שעתידין בניו לקבל שני הלוחות שהן מן הארץ והכתב מן השמים. ויש לזה רמז במדרש שלפנינו. ובמדרש אגדה בהר (סב.) וכיון שראו העליונים והתחתונים כי הקב״ה חבב את אברהם, התחילו מקנאים התחתונים והעליונים באברהם, שנאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, אמר הקב״ה כל העולם ומלואו שלי הוא ואני מסרתי אותו לאברהם וכו׳, ונראה דהכונה כלעיל מאמר קיז. ואולי צ״ל מקנה לאברהם. ובמדרש הגדול בראש׳ י״ח כ׳ איתא, כך אמר הקב״ה כל העולם נתתיו לאברהם שנ׳ ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, עכשיו [כשרצה להפוך את סדם ועמרה] אם אין אני מודיע, אינו מאמין שהקניתיו את העולם אלא הריני מודיעו ואח״כ אפרע מהם. וענין זה מוזכר בתנחומא וירא ס״ה, תנ״י וירא ז׳, אמנם לא הביאו מקרא שלפנינו, עיי״ש ולעיל בתורה שלמה יג, יד.
9. במדב״ר פי״ב יג, לעיל קיז, קכ.
10. אגדב״ר פנ״ב בעלה של זו (שרה) הקנה להקב״ה שמים וארץ, ושם פל״ד א״ל אתמול היית שולט בכל העולם דכתיב ברוך אברם וגו׳, ועכשיו אתה אומר גר ותושב וגו׳, ועי׳ לעיל מאמר קטו, קיז, קיח.
11. לעיל מאמר קיז, קכב.
12. לעיל מאמר קיג, קכג. ולעיל פ״ב מאמר עה. בבאור. וצרף לכאן.
וּבָרְכֵיהּ וַאֲמַר בְּרִיךְ אַבְרָם לְאֵל עִלָּאָה דְּקִנְיָנֵיהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא.
He blessed him and said, “Blessed be Avram to the Most High, Almighty Possessor of heaven and earth.

וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ
וּבָרְכֵיהּ וַאֲמַר בְּרִיךְ אַבְרָם לְאֵל עִילָאָה דְּקִנְיָנֵיהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא
אֵל – אֵל או אֱלָהָא?
א. ״לְאֵל עֶלְיוֹן״ – ״לְאֵל עִילָאָה״ וכמוהו גם: ״אל שדי״ (בראשית יז א) ״אֵל שַׁדַּי״, ״אל אלהי ישראל״ (בראשית לג כ) ״אֵל אֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל״. אבל ״אל אמונה״ (דברים לב ד) ״אֱלָהָא מְהֵימְנָא״, ״אל רחום וחנון״ (שמות לד ו) ״אֱלָהָא רַחְמָנָא וְחַנָּנָא״, ״אֵל מְחֹלְלֶך״ (דברים לב יח) ״אֱלָהָא דְּעָבְדָךְ״, ״אֵל רֳאִי״ (בראשית טז יג) ״אֱלָהָא חָזֵי כוֹלָא״. ב״לחם ושמלה״ נדחק להבחין בין הראשונים שהם שמות ומתורגמים ״אֵל״ לאחרונים שהם כינויים – ״אֱלָהָא״ ואולם הצעתו רחוקה. אך ראה בנספח ״תרגומי הגשמה״ (הקדמה, אות ז) הבחנתו של הרב ח״י קוסובסקי בין ״אל״ כשם מיוחד משמות ה׳ המתורגם ״אלהא״, לבין ״אל״ בהוראה כללית לאלוהות ה׳ המתורגם ״אל״. ושם נבדקו דבריו ונמצאו נכונים.
המרת פועל קֹנֵה בקניין
ב. ״קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ״ – ״דְּקִנְיָנֵיהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא״, וברש״י: ״על ידי עשייתן קנאן להיות שלו״. ורמב״ן שהסכים עמו, הוסיף: ״ולזה נתכוין אונקלוס שתרגם דְּקִנְיָנֵיהּ ולא אמר קָנֵי״ [כמו ״ואין קֹנֶה״ (דברים כח סח) ״וְלֵית דְּקָנֵי״]. לדעת יא״ר ת״א התחכם לשנות כדי להמנע משאלת ״ממי קנאן?⁠״ שבמדרש (ב״ר מג).⁠1 אבל ״אוהב גר״ (נתיב א) כתב שהשינוי נדרש מחמת ההבדל שבין העברית לארמית ״כי העברי יאמר קונה על כל מי שהדבר תחת רשותו, גם על מי שלא קנהו מיד אחרים, ואין כן בלשון ארמית״.
1. לכן תמה, למה תרגם דְּקִנְיָנֵיהּ ולא ״דְּדִילֵיהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא״, כתרגום ״הֲלוֹא הוא אביך קָּנֶךָ״ (דברים לב ו) ״הֲלָא הוּא אֲבוּךְ אַתְּ דִּילֵיהּ״. ומסתבר שהעדיף לשמור על פועל ״קנה״ שבכתוב.
ובריך יתיה ואמר בריך הוא אברם קדם אלהא עילאה דבמימריה קנה שמים וארעא.
וברכיה ואמר בריך אברם מן אלקא עילאה דבגין צדיקיא קנא שמיא וארעא.
And he blessed him, and said, Blessed be Abram of the Lord God Most High, who for the righteous possesseth the heavens and the earth.
[ז] וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ – מִמִּי קְנָאָן, רַבִּי אַבָּא בְּשֵׁם רַב כַּהֲנָא וְרַבִּי יִצְחָק, רַבִּי אַבָּא אָמַר כְּאִינָשׁ דַּאֲמַר פְּלַן עֵינוֹהִי יָאֵי, שַׂעֲרֵיהּ יָאֵי.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק הָיָה מְקַבֵּל אֶת הָעוֹבְרִים וְאֶת הַשָּׁבִים, וּמִשֶּׁהָיוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִין הָיָה אוֹמֵר לָהֶם בָּרֵכוּ, וְהֵן אוֹמְרִים לוֹ מַה נֹּאמַר, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם אִמְּרוּ בָּרוּךְ אֵל עוֹלָם שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי לֹא הָיָה שְׁמִי נִכָּר לִבְרִיּוֹתַי וְהִכַּרְתָּ אוֹתִי בִּבְרִיּוֹתַי, מַעֲלֶה אֲנִי עָלֶיךָ כְּאִלּוּ אַתָּה שֻׁתָּף עִמִּי בִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ויברכהו ויאמר – זש״ה חכם ירא וסר מרע (משלי י״ד ט״ז) אל תהי קורא כן אלא חכם וסר מרע. ירא זה אברהם שנתירא, וממי נתירא. משם בן נח שהרג עילם בנו ואומר לפי שהרגתי את בניו של אותו צדיק עכשיו מקללני ואני מת. ידע הב״ה מה בלבו של שם להוציא לו דורון ולברכו הה״ד ויברכהו וגו׳. קונה שמים וארץ, א״ר יצחק אברהם היה מקבל העוברים ושבים, משהיו אוכלים ושותים היו מברכים אותו, אמר להם אברהם לי אתם מברכים, ברכו לבעל הפונדק, שנתן לכל אוכל ומשקה ונתן בהם רוח, אמרו לו היכן הוא, אמר להם שליט בשמים ובארץ, ממית ומחיה, מוחץ ורופא, צר העובר ומוציאו לאויר העולם, מגדל צמחים ואילנות, מוריד שאול ויעל, כיון שהיו שומעים כן אמרו לו כיצד נברך אותו, אמר להם, ברוך אל עולם שאכלנו משלו. א״ל הב״ה אני לא היה שמי ניכר בבריותי ואתה הכרת אותו מעלה אני עליך כאלו אתה שותף עמי בבריתו של עולם, הה״ד ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ.
ויברכהו ויאמר [ברוך אברם וגו׳ וברוך אל עליון]. לפי שהקדים ברכת אברהם לברכת הקב״ה, לפיכך ניטלה הכהונה ממנו וניתנה לאברהם, שנאמר נשבע ה׳ ולא ינחם אתה כהן לעולם (תהלים ק״י:ד׳).
(יט-כ) בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא כְּהוּנָה מִשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר, וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן, כֵּיוָן שֶׁהִקְדִּים בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְבִרְכַּת הַמָּקוֹם הוֹצִיאוֹ מֵאַבְרָהָם שֶׁנֶּאֱמַר, וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם וְגוֹ׳ אָמַר לוֹ אַבְרָהָם, וְכִי מַקְדִּימִין בִּרְכַּת עֶבֶד לְבִרְכַּת רַבּוֹ, מִיָּד נְתָנָהּ לְאַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים ק״י:א׳-ד׳) ״נְאֻם ה׳ לַאֲדוֹנִי וְגוֹ׳ עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק״ וְהַיְינוּ דִּכְתִיב, וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן, הוּא כֹּהֵן וְאֵין זַרְעוֹ כֹּהֵן.
בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ – שְׁלֹשָׁה קִנְיָנִין הֵן {א} תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד, דִּכְתִיב, (משלי ח׳:כ״ב) ״ה׳ קָנָנִי רֵאשִׁית דַרְכּוֹ״ {ב} שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד, דִּכְתִיב קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. {ג} יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד, ״עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ״.
וְאִית דְּאָמְרֵי, חֲמִשָׁה קִנְיָנִין. {א} תּוֹרָה. {ב} וְשָׁמַיִם וְאֶרֶץ {ג} וְיִשְׂרָאֵל. {ד} אַבְרָהָם {ה} וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. דִּכְתִיב, (תהלים ע״ח:נ״ד) ״וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ״.
קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ – מֵאֵי קְנָאָן כְּאִינִשׁ דְּאָמַר: פְּלַן עֵינוֹהִי יָאֵי, שַׂעֲרֵיהּ יָאֵי אַבְרָהָם הָיָה מְקַבֵּל אֶת הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים, וּמִשֶּׁהָיוּ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין הוּא אָמַר לְהוֹן, בָּרְכוּ. וְאָמְרִין לֵיהּ, מַה נֵימַר. אָמַר לְהוֹן, בָּרוּךְ אֵל עוֹלָם שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי לֹא הָיָה שְׁמִי נִכָּר בִּבְרִיּוֹתַי, וְהִכַּרְתָּ אוֹתִי לִבְרִיּוֹתַי, מַעֲלֶה אֲנִי עָלֶיךָ כְּאִלּוּ אַתָּה שׁוּתַּף עִמִּי בִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן וְגוֹ׳.
וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ – שֶׁהָפַךְ מִגְנוּן שֶׁלְּךָ עַל צָרֶיךָ כַּמָּה מַנְגִּינָאוֹת עָשִׂיתִי כְּדֵי לַהֲבִיאֵם תַּחַת יָדֶיךָ אוֹהֲבִים הָיוּ זֶה לָזֶה מְשַׁלְּחִין כְּתָבִים זֶה לָזֶה מְשַׁלְּחִים דּוֹרוֹנוֹת זֶה לָזֶה, וְהִמְרַדְתִּי אֵלוּ בְּאֵלוּ, כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ וְיִפְּלוּ תַּחַת יָדֶיךָ.
וַיִּתֵּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל – רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן אָמַר: מִכֹּחַ אוֹתָהּ בְּרָכָה אָכְלוּ שָׁלֹשׁ יְתֵדוֹת גְּדוֹלוֹת בָּעוֹלָם, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב, ״וַה׳ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל״, בִּזְכוּת וַיִתֵּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. בְּיִצְחָק כְּתִיב, (בראשית כ״ז:ל״ג) ״וָאוֹכַל מִכֹּל״, בִּזְכוּת וַיִּתֵּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב, (בראשית ל״ג:י״א) ״כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֵשׁ לִי כֹל״, בִּזְכוּת וַיִּתֵּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל.
ובארך עליה וקאל יכון מבארכא ללטאיק אלעאלי מאלך אלסמאואת ואלארץ׳.
וברך עליו ואמר: ״יהי ברוך לאל העליון קונה השמים והארץ.
קונהא – כמו: עושה (תהלים קל״ד:ג׳), על ידי עשייתן קנאן להיות שלו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, פריס 156. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, ויימר 651 נוסף כאן, וגם אחרי המלה ״עושה״, המלים: ״שמים וארץ״ (בכ״י אוקספורד 34 בפעם הראשונה מופיעה רק ״שמים״), ולפי זה תובן יותר ההוכחה בהמשך מ״עושה שמים וארץ״. בכ״י פרמא 3204 מופיע: ״קונה שמים וארץ – על ידי עשייתן קנאן להיות שלו״.
קנה שמים וארץ MAKER, or POSSESSOR OF HEAVEN AND EARTH – similar to (Tehillim 134:3) עשה שמים וארץ "Maker of heaven and earth": through His having made them He acquired them as His possession.
ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ1לשון עושה. 2ד״א קונה שמים וארץ. זה אברהם שהקנה שמים וארץ בפי כל הבריות שהודיע להם ייחודו של עולם.
1. לשון עושה. עי׳ רש״י עה״ת שכתב קונה כמו עושה שמים וארץ ע״י עשייתו קנאן להיות שלו. וכ״כ הרד״ק בפי׳ עה״ת. קונה אינו לשון קונה מאחר אלא הרי הוא כאלו אמר עושה.
2. ד״א כו׳ זה אברהם. עי׳ ב״ר פמ״ג. וילקוט רמז ע״ד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

(יט-כ) ופירוש: על דברתי מלכי צדק (תהלים ק״י:ד׳) בספר תהלות (ראב״ע תהלים פירוש שני ק״י:ד׳), כי כהוגן עשה ויפה דבר, שברך אברהם בתחלה בעבור שהתנדב ללכת להושיע אשר נשבו, ואחר כך אמר: וברוך השם שעזרו ונתן צריו בידיו.
(19-20) The meaning of al divrati Malkitzedek (after the manner of Melchizedek) (Ps. 110:4) will be found in my commentary on Psalms.⁠1 Melchizedek spoke properly and did the right thing in first blessing Abraham2 because he volunteered to rescue the captives.⁠3 He then blessed God for aiding Abraham and delivering Abraham's adversaries into his hands.
1. Ibn Ezra in Ps. 110:4 explains that God promised David that Israel would wage war and David would receive a tithe of the spoils as Melchizedek did (i.e., after the manner of Melchizedek).
2. Before blessing God.
3. According to the Talmud Nedarim 32b, Melchizedek acted improperly in blessing Abraham before God and was punished for it by having the priesthood taken away from his descendants. The Talmud derives this from al divrati Melchizedek, which it interprets to mean because of the improper words spoken by Melchizedek. Ibn Ezra hints that the latter phrase cannot be explained this way because Melchizedek spoke and acted properly.
קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ
ממה שחייב אתה להתבונן בו, הם ארבעת הביטויים אשר באו באשר לייחס השמים אל האל והם ברא ועשֹה וקנה ואֵל. הוא אמר: ברא אלהים את השמים ואת הארץ (בראשית א׳:א׳). ואמר: ביום עשֹות ה׳ אלהים ארץ ושמים (בראשית ב׳:ד׳). ואמר: קֹנה שמים וארץ (בראשית י״ד:י״ט,כ״ב). ואמר: אֵל עולם (בראשית כ״א:ל״ג). ואמר: אלהי השמים ואלהי הארץ (בראשית כ״ד:ג׳) ... ואמר עליהם קנה כי הוא יתעלה משתלט עליהם השתלטות של אדון על עבדיו. לכן הוא נקרא אדון כל הארץ (יהושע ג׳, יא, יג) והאדון (שמות כ״ג:י״ז; שמות ל״ד:כ״ג), ומכיוון שאין נעשׂה אדון אלא בכך שיש לו קניין. (רמב״ם מורה נבוכים ב׳:ל׳)
הדעה הראשונה, והיא דעת כל המאמינים בתורת משה רבנו עליו השלום, היא שאת העולם כולו, דהיינו, כל נמצא זולת האל יתעלה, הביא האל יתעלה לידי מציאות לאחר ההֶעְדֵּר הגמור והמוחלט, ושהאל יתעלה היה נמצא לבדו כשאין עמו דבר, לא מלאך ולא גלגל ולא מה שבתוך הגלגל. ולאחר-מכן הביא לידי מציאות את כל הנמצאים האלה כפי שהם, ברצונו ובחפצו, לא מִדָּבָר, ושגם הזמן עצמו הוא מכלל הנבראים... זאת היא אחת הדעות והיא ללא ספק עיקר (מעיקרי) תורת משה רבנו עליו השלום. והוא שני לעיקר הייחוד. אל יעלה בדעתך דבר אחר. ואברהם אבינו עליו השלום החל מפרסם דעה זאת אשר העיון הביאו אליה, ולכן קרא בשם ה׳ אל עולם (בראשית כ״א:ל״ג). הוא הביע דעה זאת במפורש באומרו קֹנה שמים וארץ (בראשית י״ד:כ״ב). (רמב״ם מורה נבוכים ב׳:י״ג)
ויברכהוקונה – אינו לשון קניה מאחר, אלא הרי הוא כאלו אמר, עושה או ממציא,⁠א וכן: קניתי איש את י״י (בראשית ד׳:א׳) כמו שפירשנו.⁠ב
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״או ממציא״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״כמו שפירשנו״.
ויברכהו...קונה שמים וארץ, the word קונה here must not be understood in the customary sense of acquiring something from a third party. Malki Tzedek most certainly did not think that “the God of heaven and earth” had “bought” his position from some other force. The word is used in the sense of “having created, or having invented.” It was used in this sense by Chavah when she gave birth to Kayin and said קניתי איש את ה', “I have produced, brought forth a man, with God,” when she meant that she was now a partner to God.” Genesis 4,1)
ברוך אברם – ברכו תחילה על שם שהתנדב ללכת להושיע את קרובו, ואחר כך: וברוך אל עליון אשר היה עמו ונתן צריו בידו (בראשית י״ד:כ׳).
קונה שמים וארץ – שבחו בלשון זה, לפי שראה בימיו עולם בנוי חרב ובנוי.
ברוך אברם, "blessed be Avram;⁠" he blessed Avram before blessing the Lord because Avram had gone to such length to imperil his life in order to rescue his nephew, Lot. Subsequently he blessed the Lord, Who had assisted Avram in his rescue mission and delivered his enemies into his hands.
קונה שמים וארץ, "(the Lord) Who owns heaven as well a earth.⁠" Malki Tzedek (Shem,son of Noach) used this formulation as he had witnessed in his own lifetime how a world which had been a going concern had been destroyed and rebuilt.
קונה שמים וארץ – כתב רבינו שלמה: קונה כמו עושה, על ידי עשייתו קנאן להיות לו. ואלה שני פנים הם. ואולי כן הדבר שיבא לשון קנין בענין העשייה, וכן: כי אתה קנית כליותי (תהלים קל״ט:י״ג) שיכפול: תסוכני בבטן אמי (תהלים קל״ט:י״ג), וכן: הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך (דברים ל״ב:ו׳). כי הלשון יאמר קנין בעשייה, וההפך: אשר עשו בחרן (בראשית י״ב:ה׳) – קנו, ומאשר לאבינו עשה (בראשית ל״א:א׳).
והנכון מה שאמר עוד: קנאן להיות לו, כי כל אשר לאדם יקרא קנינו. ויקראו הצאן – מקנה, בעבור היותו עיקר רכוש האדם. ולשון חכמים: המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו (בבלי ב״מ י׳.), הבטה בהפקר קניא (בבלי ב״מ קי״ח.), חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו (בבלי ב״מ י״א.). וכן בכל מקום תבא להם במקום זכיה, כלומר שהוא שלו, ולזה נתכוון אנקלוס שתרגם: דקניניה ולא אמר: קני.⁠א
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, דפוס ליסבון. בדפוס רומא: ״קנה״.
KONEI (POSSESSOR) OF HEAVEN AND EARTH. Rashi wrote: "Konei is similar to osei (maker);⁠1 through His having made them He acquired them as His possession.⁠"
But these are really two different interpretations.⁠2 Perhaps it is indeed the case that the word kinyan (acquisition) is also used in the case of asiyah (making). Thus you find, For Thou 'kanita' (hast made) my reins,⁠3 repeating the thought [expressed in the second half of the verse], Thou hast knit me together in my mother's womb.⁠4 A similar case is the verse, Is He not 'konecha' thy father? Hath He not made thee, and established thee?5 Thus the Sacred Language uses kinyan in the case of "making.⁠" Conversely, And the souls which 'asu' [literally, they made] in Haran,⁠6 means "they acquired.⁠" And of that which was our father's 'asah' (hath he made)7 — [here too it means "hath he acquired.⁠"]
That which Rashi says further — "He acquired them as His possession,⁠" is correct, for whatever belongs to a person is called kinyano (his acquisition). Sheep are called mikneh because they constitute the main wealth of a person. In the language of the Sages: "He who picks up a find for his friend, his friend kanah [has taken title to it];⁠"8 "watching gives 'keniya' (the right of possession) in ownerless property;⁠"9 "a man's yard koneh (obtains title) for him without his knowledge.⁠"10 Similarly, the Sages, in all places, use the expression of kinyan for taking possession, meaning that it is his. This was the intention of Onkelos when he translated konei (of heaven and earth) as d'kinyanei, [meaning "Whose possessions are heaven and earth"], and he did not say kanah (who acquired).
1. In our text of Rashi, 'Osei' (Maker) of heaven and earth. Psalms 134:3.
2. From Rashi it would appear that osei and kinyan — making and acquiring — constitute but one interpretation when in fact they are two: konei is similar to osei, and konei is like kinyan (acquisition).
3. Pslams 139:13.
4. Ramban's point is that since the second half of the verse clearly speaks of the making of man, the first half of the verse which uses the word kanita must also refer to "making,⁠" rather than "acquiring.⁠"
5. Deuteronomy 32:6. Here too the word konecha is used together with asiyah, indicating that they have a similar connotation.
6. Above, 12:5.
7. Further, 31:1.
8. Baba Metziah 10a. Here the word konah does not mean that he acquired it from the other since he never picked it up for himself. Instead, it means taking title to it.
9. Ibid., 118a. Here too konah does not mean that he acquired it from another person but that he took title to it.
10. Ibid., 11a. This too is a similar case.
קונה שמים וארץ – אין להבין קונה ממוכר, אבל פירוש קונה זוכה מלשון רז״ל בהרבה מקומות קנה חברו כלומר זכה לעצמו, כלשון המגביה מציאה לחברו קנה חברו אין הכוונה בו שקנה מאחר.
ודע כי כל יש קנין כי האין אינו קנין ולפי שהוא יתברך הוציא העולם יש מאין מזכיר הכתוב לשון קנין קונה שמים וארץ, וא״כ באור מלת קונה ששם אותן לישראל.
אבל בב״ר נראה שהבינו החכמים מלת קונה כפשוטו שקנאן מאחר והוא החומר הראשון שממנו ברא הכל והוא שדרשו קונה שמים וארץ ממי קנאן כהדין דאמר פלניא עינוהי יאי שערוהי לא יאי בתמיה, ובאור זה כי ממה ששבח את העינים לא תבין מזה שאין שערו נאה כי כולו נאה אבל לא בא ספור השבח אלא במה שהיה מדבר, וכן בבריאת העולם כשהוא אמר קונה שקנאן מהחומר לא תבין שאותו חומר קדמון היה אצלו מתחלה כי גם החומר מחדש בראו וחדשו מאין.
ויברכהו ויאמר ברוך אברם וכו׳ וברוך אל עליון. הקדים מלכי צדק ברכת אברהם לברכת אל עליון וחטא בזה כי היה לו להקדים ברכת הש״י כענין שמצינו בדוד ע״ה (שמואל א כ״ה:ל״ב-ל״ג) ברוך ה׳ אלהי ישראל אשר שלחך היום הזה לקראתי וברוך טעמך וברוכה את וגו׳ והיה ענשו שנטלה ממנו כהונתו ונתנה לאברהם הוא שאמר דוד במזמור (תהלים ק״י:א׳) נאם ה׳ לאדני שב לימיני, שהוא מיוסד על אברהם שקראו דוד אדני מפני שהיה זקנו, אמר נשבע ה׳ ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, כלו׳ בסבת אותו הדבור שהיה שלא כהוגן שהקדים בו״ד לברכת השם יתברך, ומה שדן יהודה לתמר בשרפה שהיתה בתו של שם לא היה יודע שנטל ממנו כהונתו.
וכפי דעת המדרש קונה שמים וארץ יחזור לאברהם שכן אמרו במדרש משלי (משלי י״ז:א׳) בפסוק טוב פת חרבה ושלוה בה, זכה אברהם לקנות שמים וארץ שנאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, שזכו בניו לנחול את התורה שנתנה מן השמים, וארץ שזכו בניו לפרות ולרבות כעפר הארץ.
קונה שמים וארץ, "who owns heaven and earth.⁠" The term קונה is not to be understood as a contrast to מוכר, "who sells.⁠" The meaning of the word is similar to זוכה, "who has a rightful claim.⁠" We find the word קונה in that sense on numerous occasions in Talmudic Hebrew such as in Bava Metzia 10 קנה לעצמו. In that instance the Talmud discusses someone who had found an object which he lifts up on behalf of his companion. Such an act represents a claim to ownership of that object by said companion. The word does not imply that the object was acquired from someone else. [The final ruling in that instance is that such an act does not accomplish anything unless the one who lifts up the object had been asked to do so in order to acquire it on behalf of the one who asked him. Ed.] In other words, Malki Tzedek did not mean to imply that in order to own heaven and earth God had to acquire it from an outside source.
You should realise that every time the word יש appears it implies that the matter is subject to acquisition (from someone else) whereas when we encounter the word אין this means that the object is not subject to acquisition. Seeing that God created the universe as a יש מאין — as a "something" out of "nothing,⁠" He naturally "owns" the universe. This is the reason why the Torah in this instance chose the expression קונה to describe God's relationship to His universe. Seeing that he owns it, He is able to transfer it or part of it to the Jewish people.
According to Bereshit Rabbah 43,7 it appears that the words קונה שמים וארץ were understood as referring to a literal acquisition in the sense of property passing from one owner to another. It would then refer to the original raw material from which the universe has been constructed. The wording in the Midrash is: "Who did God acquire it from?⁠" Answer: "If her eyes are beautiful does this not prove that her hair is beautiful also?⁠" Malki Tzedek made the point that not only part of the universe is God's but all of it. According to our author the point is that the Midrash means that the fact that God "acquired" the original raw material does not mean that it was not He who had created that material also
ויברכהו ויאמר ברוך אברם לקל עליון קונה שמים וארץ, וברוך קל עליון, "Blessed be Avram to the Supreme God who owns heaven and earth, and blessed be the Supreme God, etc.⁠" Malki Tzedek first blessed Avram and only then did he bless God. He was guilty of a sin by doing so. He should first have blessed God just as David did in a similar situation in Samuel I 25, 32-33. David first blessed God before he blessed Avigail who had prevented him from becoming guilty of bloodshed. Malki Tzedek was punished for this lack of respect for God by losing his position of High Priest. This position was accorded to Avraham instead as is recorded in Nedarim 32. A reference to this is found in Psalms 110,1 נאם ה' לאדני שב לימיני where the man who is described as sitting on God's right hand side is understood to be Avraham. He is the only person to whom David ever referred as אדני, "my master.⁠" David considered Avraham as his personal patriarch. In verse 4 of the same Psalm David says: נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, "The Lord has sworn and will not relent, you are a priest forever, because of what I have said, taking the place of Malki Tzedek.⁠" It had been inadmissible to praise someone of flesh and blood before praising the Eternal.
When Yehudah was about to condemn Tamar, Malki Tzedek's daughter to death by burning (Genesis 38,24), he had not been aware that God had already removed the priesthood from Malki Tzedek [so that death by burning would not have been applicable to his daughter according to Jewish law even if she had been guilty of harlotry. Ed.]
According to an opinion expressed in Midrash Mishlei, the words קונה שמים וארץ refer to Avram. This is based on Proverbs 17,1 טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב "better a dry crust with peace, than a house full of feasting with strife.⁠" Avram merited to acquire both heaven and earth (life in either world) seeing the Torah said ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ The verse means that Avram's descendants merited the Torah which was given to them from heaven. They also acquired the earth, i.e. they became fruitful and multiplied like the dust of the earth.
קונה שמים וארץ – פירש״י קונה כמו עושה על ידי קנייתו קנאו להיות שלו, והרמב״ן אמר כן הדבר שיצא לשון קניין בעשיי׳ כמו הלא הוא אביך קנך הוא עשך כי בלשון עשיי׳ יאמר במקום קניין ובמקום עשיי׳ ועשיי׳ במקום קנין כמו הנפש אשר עשו בחרן והנכון לפרש כי הוא קנאן להיות שלו שכל מה שיש לאדם נקרא קניינו וכן בלשון חכמים המגביה מציאה לחבירו קנה:
קונה שמים וארץ, "owner of heaven and earth.⁠" Rashi understands the word קונה here in the sense of עושה, i.e. "Maker of.⁠" He (God) had acquired it by dint of having made it. Nachmanides further affirms Rashi's understanding of the word קונה here, citing Deuteronomy 32,6 הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך, "does He not own you being your father, having made you and established you firmly?⁠" The roots קנה and עשה are used interchangeably in the Torah. Another prominent example of this usage of the word עשה in the sense off an acquisition is found in Genesis 12,5 where Avraham and Sarah are described as taking along ואת הנפש אשר עשו בחרן, where clearly the meaning of the word עשו is not "made,⁠" but they acquired, in the sense that they had convinced the people in question to acknowledge the God in heaven, the Creator. Anything that belongs to a person is described as קנינו, "his property,⁠" that which he has made his own. Our sages, when discussing the point at which a found object is acquired, declared that at the moment the finder picks it up it has become his, is his קנין.
ברוך אברם לאל עליון – ז׳ פסוקים בתורה שכתוב בהם ברכה להקדוש ברוך הוא ברוך ה׳ אלהי שם. וברוך אל עליון. ויאמר ברוך ה׳ אלהי אדני אברהם. ואקוד ואשתחוה לה׳ ואברך. ויאמר יתרו ברוך ה׳. ואכלת ושבעת וברכת את ה׳. ולגד אמר ברוך. ובהם ק׳ תיבות כנגד ק׳ ברכות שבכל יום וז׳ פסוקים כנגד ז׳ ברכות שבשבת ויו״ט. ובחמשה מהם השם אצל ברוך כנגד ה׳ חומשי תורה שצריך לברך עליהם תחלה ואם תצרף עמהם וברוך אל עליון יהיו ששה כנגד ששה סדרים.
קונה שמים וארץ – הפך דעת הצאבא.⁠1
1. דעת כת הצאבא הפגאנית מבוארת בהרחבה במורה הנבוכים ג׳:כ״ט. עיקרי הדברים: ״שאין שם אלוה כי אם הכוכבים… מהם אמרם בפירוש כי הכוכבים הם האלוה, והשמש היא האלוה הגדול…״. כלומר הם ייחסו אלוהוּת לגרמי השמים. כנגד זה בא הביטוי המונותיאיסטי ׳קונה שמים וארץ׳, כלומר, אף גרמי השמים מצויים מכח אל עליון.
ובירך אברם ואמר: ברוך אברם לאל עליון אשר הוא קונה שמים וארץ, רוצה לומר שהוא מושל בשמים ובארץ ומנהיג אותם — והנה בֵּרְכוֹ על אשר התעורר להילחם עם אלו המלכים החזקים להציל קרובו;
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ואמר ברוך אברם לאל עליון וברוך אל עליון וגו׳ – היודע דרך האמת באלו הפסוקים לא יקשה מה שאמר ברוך אברם בראשונה ואחר כך וברוך אל עליון. לפי שידוע שכשנראה דברים בלתי מסודרים יש להביט מי אמרם. כמו הענין בשלמה שדברי שלמה אף עפ״י שנראין במקומות מה בלתי מסודרים. אחר שאנו יודעים שכתוב בשלמה ויחכם מכל האדם כי ידוע מזה שלא נפל מכל דבריו ארצה. וכן בכאן דברי מלכי צדק יש לידע לכל מעיין בדבריו שהם דברים גדולים אחר שהוא היה גדול והיה שם בן נח. או יהיה מי שיהיה אחר שיש לו שלשה תוארים עליונים. האחד שנקרא מלכי צדק שנראה שהוא מלך הצדק והמשפט. והשני שנקרא מלך שלם. לרמוז שהוא שלם בכל השלמיות. והרצון שהיה שלם. בדעותיו ובמעשיו שהם שני חלקי האדם הנכללים בעיון ובמעשה והם שני חלקי המצות. וכנגד המעשה אמר מלכי צדק שפועל פעולותיו בפועל וזה כנגד ופועל צדק. וכנגד העיון אמר מלך שלם וזה כנגד הולך תמים. והשלישי שנקרא כהן לאל עליון שזה רמז שהיה יודע דעת עליון והיה בו רוח נבואיי. וא״כ. כל דבריו מן הראוי שיהיו צודקות. ולזה אמר ומלכי צדק מלך שלם והוא כהן לאל עליון וא״כ אין בהם נפתל ועקש. ולכן התחיל בברכתו ואמר שבח לאברהם שלוחם מלחמות ה׳ והרג שונאיו. ולזה אמר ברוך אברם לאל עליון לא אמר ברוך יהיה אברם אלא ברוך אברם. כלומר כבר הוא ברוך לאל עליון או מאל עליון. או ברוך היה אברם לאל עליון אחר שהוא קונה שמים וארץ. והוא סבב שהשם ברא עולמו בעבורו כאומרו אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ואמרו חכמינו ז״ל אל תיקרי בהבראם אלא באברהם כאומרו אמרתי עולם חסד יבנה וכתיב חסד לאברהם. ואם כן אשריו ואשרי חלקו שהכריע עצמו וכל העולם כולו בזכותו. ואם איש כזה לא היה ברוך ומבורך לא היה השם קונה שמים וארץ בעבורו. וזה שאמר אברהם קנין אחד. וזהו ברוך אברם לאל עליון וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך. וכן ברוך אל עליון שמסר אויביו בידיו כי אחר שהוא תכלית בריאת העולם ובעבורו נברא ראוי הוא שאל עליון ימסור הכל בידו והוא יהיה מלך על הכל. וכל שכן שראוי שימסור ויתן צריו ושונאיו בידיו. אחר שכל זאת המלחמה לא עשו אלה המלכים אלא בעבור אברהם:
ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון – ראשונה ברכו, ואחר כך אמר: הנה בלעדי ברכתי, אברם הוא ״ברוך לאל עליון״ כמו שאמר: ״ואברכך״ (בראשית י״ב:ב׳).
קנה שמים וארץ – השמים והארץ הם קנין לו לעשות בהם כרצונו, כי אינו להם סבה טבעית, כמו שחשבו קצת בעלי המחקר, אבל הוא פועל רצוני להם ופועל בהם כרצונו.
ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון, first he blessed on his own behalf. Then he added that Avram was also blessed by the Supreme God. He said basically the same as God Himself had said to Avram in 12,2.
קונה שמים וארץ, heaven and earth are His, to do with as He pleases. They do not have a will of their own as some scientists believe. God alone works His will on them, using them according to His will.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[א] ויברכהו ויאמר וגו׳
[1] נדרים שם (נדרים לב:)
[2] אבות פרק שישי דף יב ע״ב (משנה אבות ו׳)1 [משנה יא2] (משנה אבות ו׳:י״א)
1. כפי שמופיע בדפוס וינציאה הראשון והשני. עיין בהקדמה עמ׳ 5** בעניין חלוקת הדפים במשניות קדשים, טהרות, אבות.
2. בדפוס ימינו, לשון המשנה: ׳חֲמִשָׁה קִנְיָנִים קָנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד, שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד, אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד, יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד. תּוֹרָה מִנַּיִן, דִּכְתִיב, יְדֹוָד קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז, שָׁמַיִם וָאָרֶץ מִנַּיִן דִּכְתִיב כֹּה אָמַר יְדֹוָד הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי, וְאוֹמֵר, מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְדֹוָד כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. אַבְרָהָם מִנַּיִן, דִּכְתִיב וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קוֹנֶה שָׁמַיִם וָאָרֶץ׳.
המוציאים לאור של התולדות אהרן בזמנינו, הוסיפו כאן הפניה נוספת על התיבות ׳קונה שמים וארץ׳, למסכת פסחים פז, ב. אילו כוונת רבנו הייתה איתור הציטוט ׳קונה שמים וארץ׳, אכן היה נכון להפנות גם אל הגמרא בפסחים שם, אך כוונתו בחיבור זה לחבר בין המקרא ומשמעותו למקומו בתלמוד, ולהעלות את זה לזיכרון בעת הצורך, ולכן רבנו מפנה למשנה באבות שמזכירה את אברהם כאחד הקניינים ואת הציטוט הנ״ל, כלומר לאחד הדברים החשובים שבגללו מתקיים העולם, בשביל שקירב את הבריות לשכינה ובזה מתקיימים ׳שמים וארץ׳, ולכן רבנו הפנה את הפסוק דווקא למשנה זאת. לעו״ז הגמרא בפסחים לא שייכת לפסוק זה, אברהם לא נזכר שם כאחד הקנינים. ואף שגם שם נזכר הביטוי ׳קונה שמים וארץ׳, אך לא ביחס לאברהם. אולם לקמן פסוק כב שם ציטט רבנו את המילים ׳קונה שמים וארץ׳ והפנה אל הגמרא בפסחים שם.
על ידי עשייתן קנאן להיות שלו. לא ידעתי מי הכריח אותו לזה הפירוש, כי אין זה דעת רז״ל שאמרו (פסחים פז ע״ב) ד׳ קניינים קנה הקב״ה בעולמו – כך, דאם כן כל מידי שברא ועשה נקרא ׳קנין׳ שלו, אבל עיקר הדבר כי נקרא ׳קנין׳ הדבר שהוא לגמרי שלו, שעל זה יפול קנין – דבר שנקנה לו, כמו האשה שנקנה לבעלה. ואלו ארבעה דברים הם קנין שלו, כי שאר דברים אף על גב שהם שלו גם כן, כי הים שלו כדכתיב (תהלים צה, ה) ״אשר לו הים״, ואין זה ׳קנין׳, מפני שאין הים מצד עצמו לבד שלו, רק עם דבר אחר, כדכתיב (שם) ״ויבשת ידיו יצרו״, כי הים חלק דבר, ולא נקרא דבר זה ׳קנין׳, שהרי אינו מצד שהוא בלבד הוא שלו. וכן היבשה גם כן אינו שלו מצד שהוא יבשה בלבד, רק היבשה והים ביחד הם שלו. וכן הכסף הוא של הקב״ה, שנאמר (חגי ב, ח) ״לי הכסף״, אבל אין הכסף מצד שהוא כסף הוא שלו, שהרי נאמר גם כן (שם) ״ולי הזהב״, וכן כל הדברים. אמנם אלו ארבע דברים הם אחד ואין שתוף להם עם זולתם, ואם כן הם שלו מצד עצמם בלבד, וזה נקרא ׳קנין׳. כי התורה היא של הקב״ה, ואין דבר משותף עמה, ולפיכך היא קנין להקב״ה – נקנה לו. וכן השמים והארץ, לא תמצא דבר עם שמים וארץ, והם נקראים קנין להקב״ה. וכן בית המקדש שהוא יחיד, שאין עוד אחד, הוא קנינו של הקב״ה. וכן ישראל הם עם אחד, הם קנינו של הקב״ה. והרי הדבר מבואר כי ׳קנין׳ נקרא דבר שהוא שלו קנוי לו לגמרי מצד עצמו, וזה הם אלו דברים אשר הם נקנים לו יתברך מצד עצמם, ומפני זה הם נקנים לו לגמרי, אחר שמצד עצמם הם שלו. ולפיכך כתיב ״קונה שמים וארץ״, כי שמים וארץ נקראים קנין להקב״ה שהם קנוים לו לגמרי מצד עצמם, לא כמו שאר דבר שהם שלו, ולא מצד עצמם. ודבר זה הוא דבר מופלג בחכמה למי שמבין דברים אלו:
ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ – למעלה נאמר והוא כהן לאל עליון, ולא הזכיר קונה שמים וארץ לפי שקודם שבא אברם היה נקרא הקב״ה אל עליון כי לא היתה מלכותו יתברך ניכר בתחתונים כמו שפירש״י על פסוק ה׳ אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי (בראשית כ״ד:ז׳) ואברם הקנה שמים וארץ לה׳ כי פרסם לכל מציאותו יתברך בתחתונים, ע״כ הזכיר אצל אברם תמיד קונה שמים וארץ. ד״א לפי שכל הברכות באות מטל השמים ומשמני הארץ ע״כ הזכיר אצל הברכה קונה שמים וארץ. וכן כשאמר למטה הרימותי ידי אל אל עליון קונה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל וגו׳. אמר כן לפי שיכול הקב״ה ליתן לו משלו ממגד שמים מעל ומתהום רובצת תחת. ע״כ לא אקח משלך כלום.
וי״א מה שאמר ולא תאמר אני העשרתי את אברם – אין פירושו כדי שלא תאמר אלא באמת אמר יודע אני בך שלא תאמר אני העשרתי את אברם ואעפ״כ אין רצוני ליקח כלום ד״א שמתחלה היה עליון כי אמרו שאין השגחתו ית׳ במה שלמטה מגלגל הירח וע״י מלחמה זו ראו עין בעין כי הוא גם אלהי הארץ והשגחתו גם בתחתונים, כי לא בכח יגבר איש כי אם בהשגחתו יתברך.
ויברכהו ויאמר – צריך לדעת אם הברכה שברכו היא המוזכרת בענין ברוך אברם אם כן לא היה צריך לומר ויברכהו ורואני מאומרו ברוך אברם שברכו.
עוד היה לו לומר ויברכהו לאמר ברוך וגו׳ על דרך אומרו (ויחי מח) ויברכם ביום ההוא לאמר וגו׳.
אכן הכוונה היא מתחלה ברך אברהם פירוש ברכה הנוגעת לו שלא יפול ביד אויביו ויישר חיליה שהם ברכות הגופניות, ואחר כך אמר ענין אחר לצד עילאה ימלל ברוך אברם וברכתו תהיה לאל עליון שהוא יעבוד האל ושבאמצעותו יהיה האל קונה שמים וארץ, וכך היה שבאמצעות אברהם נתן השם חיי עולם לבניו ונתקיימו שמים וארץ, וכאומרם ז״ל (ע״ז ג.) שתנאי התנה ה׳ עם מעשה בראשית וכו׳, וכאומרם (שבת פח) בפסוק (תהלים עו) ארץ יראה וגו׳ הרי כי לולי אברהם אין לה׳ קנין שמים וארץ והבן.
עוד ירצה על זה הדרך ויברכהו וגו׳, להגיד בא כי ב׳ ברכות האמורות בדבריו הם ברכות הנוגעים לאברהם ואפי׳ ברכה שאמר ברוך אל עליון אשר מגן היא ברכת אברהם כשמתברך ה׳ באמצעותו אשר מגן וגו׳, ולעולם לא ברך אלא ברכות האמורים בענין.
ויברכהו ויאמר. He blessed him and said, etc. We need to understand whether the blessing which the Torah mentions here, i.e. ברוך אבדם, is the gist of the blessing. If that were so, why did the Torah have to introduce it with the words ויברכהו, "he blessed him?⁠" I believe that the words ברוך אברם allude to an additional blessing. Were this not so, the expression ויברכהו should have been followed by the word לאמר.
We must understand the matter as follows. First Malki Tzedek bestowed a blessing on Abraham which pertained to his personal wellbeing such as that his enemies should not be able to harm him, etc. Next he blessed him wishing him spiritual development a blessing directed to God who should allow Abraham to be His true servant. By being successful as a servant of the Lord, God Himself would be perceived by man as the owner of not only the heavens but also of the earth. He wished him that through him his descendants would acquire eternal life so that heaven and earth would endure forever. Our sages (compare Zohar 1,89) have expressed all this when they said that but for Abraham, God would not really have a true possession in either heaven or earth.
Even the closing words of Malki Tzedeks' blessing, i.e. אשר מגן צריך בידך which ostensibly seems to be a blessing conferred by God on Abraham, are a blessing conferred upon God. God considers Himself blessed through the existence of a human being such as Abraham.
ויברכהו ויאמר – ויברכהו [הוא] ענין בפני עצמו, ששאל בשלומו וברכו על נדבת לבו שהתנדב לעשות חיל בִּמְתֵי-מעט, והכה באויבי הארץ וכיוצא. ואחר כן אמר [בנוסף להנ״ל] ״ברוך אברם״ וגו׳. וכן ״מברך רעהו בקול גדול״,⁠1 וכן ״ויברך יעקב את פרעה״,⁠2 כי מה שאמר לו איננו ברכה, אלא הודאה וספור דברים.
ברוך אברם לאל עליון – כמו ״ברוכים אתם לה׳ עושה שמים וארץ״,⁠3 וכן ״ברוך אברם״ שהוא ברוך לאל עליון, כי ברכת ה׳ אתו. והוא בעיני ה׳ ברכה בארץ וחביב אליו, ועל כן עושה לו נפלאות כאלה, לא יעשם בשביל אדם אחר.
קונה שמים וארץ – כל ״קנין״ יורה על הדבר שהוא שלו. ולשון ״קנין״ נופל על דבר חביב בעיני קונהו, כי מה שאינו מחבב ולא ישר בעיניו לא יקנהו. והקנין על דברים רבים. יש דבר חביב שיוכל האדם לקנותו שיהיה שלו בכסף או בזהב, וזהו קנין כספו. ויש דברים יקנם בעמל ובנתינת לבו ודעתו עליהן כמו החכמה והתבונה, כענין ״קנה חכמה, קנה בינה״,⁠4 וכן בכל דבר.
והנה השמים והארץ חביבים בעיני ה׳, שהרי עשאם, ולולי שהם טובים ויקרים בעיניו לא הוציאם ליש. גם ראוי שיהיו חביבים לו לפי שבחכמה עשוים והחכמה טובה, וכאמרו ״ה׳ בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה״,⁠5 ועל כן רוצה בקיומם. ולפי שחביבים לו הם ברכה לו, שכל קנין הוא ברכת קונהו, כמו ״הנה לכם ברכה״,⁠6 ״תנה לי ברכה״.⁠7 יקרא לדבר טוב החביב בעיני בעליו ״ברכה״. וכן ״הלא אצלת לי ברכה״.⁠8 אבל האדם גם הוא קנינו [של ה׳] אם ילך בדרך טובים כמו האדם שברא בתחלה. וכשיחמוס נפשו בגלוליו אינו חביב לו. ויפה אמר ״ברוך אברם לאל עליון״ בעבור שהוא צדיק תמים והולך בדרכיו, על כן חביב הוא לו והוא קנינו וברכתו כמו שמים וארץ שהם חביבים לפניו והם קניניו. וזה הכל נוסד על עומק הוראת המלה. וככה הבינוהו חז״ל ששנו9 ״חמשה קנינים הם. שמים וארץ קנין אחד, אברהם קנין אחד״. ואמרו אברהם מנין? שנאמר ״ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ״. והנה למדו מפסוק זה שאברהם הוא קנין, והקנין שנאמר בו שָׁב על שמים וארץ, אבל הוא על דרך שפרשנוהו. שהוא ברוך וקנין לה׳ כמו שקנה שמים וארץ, שידוע לנו שהם קניניו בעבור שעשאם. ולדעתי זה כוון רש״י ז״ל שאמר ״קונה כמו עושה על ידי עשייתן קנאן להיות שלו״. וכתב עליו רמב״ן ז״ל ״ואלה שתי פנים הם״.⁠10 ואינו כן.⁠11 שהכוונה, אחר שעשאן ידענו שקנאן להיות לו. ומה שאמר רמב״ן ז״ל עוד ש״הנכון קנאן להיות לו, כי כל אשר לאדם יקרא קנינו, וא״כ קונה שמים וארץ שהן שלו״ אמת הדבר. אבל אין לו ענין עם ״ברוך אברם״, רק שבח ותואר לה׳ שהוא אדון הכל והכל שלו. והאמת כפירושנו שכל קנין הוא שלו, אלא שלולי חביב הדבר בעיניו לא קנאו ואינה נחשבת לו ברכה.
1. משלי כז, יד.
2. בראשית מז, ז.
3. תהלים קטו, טו.
4. משלי ד, ה.
5. משלי ג, יט.
6. שמו״א ל, כו.
7. יהושע טו, יט.
8. בראשית כז, לו.
9. אבות פרק ששי משנה י׳; פסחים פז, ב. וראה פירוש נוסף ב״יין לבנון״, מה׳ ראשון לציון (תשע״ח) עמ׳ 826-833.
10. [א] קונה כמו עושה [ב] על ידי עשייתן קנאן להיות לו.
11. רבינו מסתייג מהבנת רמב״ן שמדובר בשני פירושים שונים.
ברוך אברם לאל עליון – אהוב הוא אברם לאל עליון ומבורך ממנו בכמה מיני ברכות, ולכן בכל אשר יפנה יצליח:
קנה שמים וארץ – יש קנין שאין שם מכירה ולא דמים, כמו זה והדומים לו, והרי הוא כאילו אמר עושה או ממציא, כמו קניתי איש את ה׳ (לעיל ד׳ א׳), והזכיר קניית שמים וארץ אצל אברם, לפי שאברם היה מודיע ומפרסם לבני אדם מציאות ה׳ ובריאת העולם מאין, שזוהי הקריאה בשם ה׳ שזכר כמה פעמים, ובהיות שזרח אורו בחשך והוא היה הראשון שהלך בדרכי המקום ב״ה, ורבים השיב מעון והכניסם תחת כנפי השכינה, לכן ברוך הוא לה׳, כי על ידו נודע בעולם שהשם קונה שמים וארץ:
קנה שמים וארץ – כמו עושה שמים וארץ ע״י עשייתן קנאן להיות שלו (רש״י), ואלה שני פנים הם, כי יבוא לשון קנין בענין העשי׳, וכן כי אתה קנית כליותי, שיכפול תסכיני בבטן אמי, וכן הלא הוא אביך קניך הוא עשך ויכוננך, כי הלשון יאמר קנין בעשי׳, וההפך אשר עשו בחרן, ול״נ מלת קנה הוא לשון תיקון סדור הישרה והכנה, מענין מעוות לא יכול לתקן, תקן משלים הרבה (אָרדנען, איינריכטען) וכשם תקנה ברבותינו (פעראָרדנונג) להכנה וגדר שלא יבא לידי קלקול, וגם בלא תי״ו אמרו (גטין וי״ו) שמע קן קולמסא קן מגילתא, והוא תיקון וחתוך הקולמס, תיקון החלקת הקלף להיות ראוים לכתיבה (ע״ש רש״י), וכן הלא הוא אביך קנך פירש״י תקנך בכל מיני תקון ובלשון ערבי יקרא להכנה קין, ואפשר שלזה יקרא מדור העוף קן צפור, להיותו מסודר ומוכן לשמירת האפרוחים והביצים בל יפלו לארץ ויתקלקלו, והוא ג״כ לשון תקנה וגם לרבותינו מלת קנה ענין תקון, כי אמרו (ב״ר פמ״ג) קנה שמים וארץ מוסב על אברהם שהוא תיקן את העולם מקלקול מעשיהם ומשבושי דעותיהם בהכירו לבני אדם מציאותו ית׳ והשגחתו עליהם (ע״ש ובמתנת כהונה וידי משה). וע״ד הפשט נסוב את המאמר על הש״י, ויהי׳ טעם קנה שמים וארץ מקיים אותם על תיקונם הראוי, מאורות השמים וכל צבאם מתוקנים ועומדים בסדר הראוי ולא ישנו תקופת מהלכתם, וכן צאצאי הארץ וכל הברואים עומדים בתקונם ומכונם הראוי, (ובמכדרשב״י פ״ז) קנה שמים וארץ מלך העולם כי שם מלך הוא המוליך והמנהיג והמתקן ענין ארצי להישירם על מכונם וסדרם הראוי.
ברוך וגו׳ לאל עליון – לא ״ברוך מ⁠־״ אלא ״ברוך ל⁠־״. בכל מקום ש״ברוך ל⁠־״ מופיע בכתובים יש בו משום הכרת תודה על מעשה גדול או על גמילות חסד. כך אומר שאול אל הזיפים שהבטיחו למסור בידיו את דוד: ״בְּרוּכִים אַתֶּם לַה׳⁠ ⁠⁠״ (שמואל א כג, כא); וכך אומר דוד לאנשי יבש⁠־גלעד, לאחר שקברו את שאול (שם ב׳ ב, ה). כך אומרת נעמי על בועז, אחרי שעשה חסד עם רות (רות ב, כ); וכך חוזר בועז ואומר לרות, אחרי שביטאה את תקוותה להנשא לו למרות גילו (שם ג, י).
הרעיון הרמוז בביטוי זה הוא שברכה הניתנת לצדיק מביאה ברכה לה׳ ומסייעת להתקיימות רצונו הקדוש. שכן אם צדיק מתברך בטוב ה׳, הוא משתמש בו לברך את ה׳ – הווי אומר, לממש את רצונו בארץ. הכבוד הגדול ביותר לאדם הוא אם אנשים אומרים עליו שהוא צדיק ושהיותו ברוך היא ברכה לקב״ה עצמו. וכך גם כאן.
קנה שמים וארץ – מלכי⁠־צדק ידע שהאל אינו אל עליון בלבד, אלא ״קונה שמים וארץ״. הוא אינו רק אל מולך במרומים נשגב לעד; אין הוא רק אל בלתי משתנה, השולט לבדו על כל כחות הטבע וההסטוריה, אך מניח להם ללכת באשר ילכו; אין הוא רק ״אלהא דאלהא״, אשר ״חוג השמים יתהלך״ (עיין איוב כב, יד), שבעבר ברא את העולם, ואחר כך עזב אותו לשלטון האלים הכפופים לו. לא כן, ה״אל עליון״ של מלכי⁠־צדק הוא ״קונה שמים וארץ״.
״קנה״ מציין את הבחינה המוסרית של הבעלות. ״קנה״ מציין את המושג המשפטי של נכס, בעלות בזכות ולא חזקה בכח. ה״קונה״ של חפץ הוא בעליו, אף אם החפץ אינו ברשותו. בכל מקום בו יהיה החפץ, הרי הוא שלו. משום כך, ״מקנה״ מציין בעיקר בהמות, המכירות את בעליהן; בהמות כפופות לבעליהן ונמשכות אחריהם מאליהן.
לכן ״קונה״ הוא הביטוי המתאים ביותר ליחס ״שמים וארץ״ ל״אל עליון״. הבעלים אינו נראה, אבל אין לך גרגר אבק שאינו כפוף לאדונו היחיד. לא רק שהקב״ה הוא השליט של העולם, אלא שהכל משתוקק אליו ונמשך אליו. הכל יודעים, מדעת ושלא מדעת, שהם כפופים לאל האדון. משום כך מוכן העולם לעשות את רצונו ולשמוע בקולו בכל כחות הוויתו.
התואר ״קונה שמים וארץ״ קובע מציאות ותובע תביעה. המציאות: כל הנברא בשמים ובארץ והמשולל בחירה חפשית, מסור הוא להנהגת ה׳. התביעה: כדרך שהעולם כולו – בלא דעת ובלא בחירה – מקבל את ה׳ כמלך; כך חובה היא על האדם, בדעתו ובבחירתו החפשית, לקבל את ה׳ למלך. מרצונו החפשי עליו להקדיש את חייו לעבוד את ה׳ לבדו.
אם כן מלכי⁠־צדק ידע שמלכות אל עליון איננה מוגבלת לתחום העיר שלם; אלא האנושות כולה בין שמים לארץ חייבת לקבל את עול מלכותו. חובת האדם לממש את הצדק האלקי, ובכך יהיה שלם וימצא שלום.
עד להופעתו של אברהם, בז העולם להשקפה הזו. מלכי⁠־צדק היה מנודה; והוא ייסד את ״פלחן האל העליון״ בפינה נידחת בעיר שלם. אז הופיע אברהם והכריז בחיי המעשה על מלכות ״אל עליון קונה שמים וארץ״. מלכי⁠־צדק קרא בשם האל העליון – אברהם קרא בשם האל האחד והיחיד. מלכי⁠־צדק לימד ששמים וארץ קנויים לה׳; ואת אשר מלכי⁠־צדק לימד ברעיון, קיים אברהם הלכה למעשה, בהקדישו את חלקו בשמים וארץ – כלומר, את כל כחותיו הרוחניים והגשמיים – לעבודת האל האחד. מלכי⁠־צדק לימד בשלם שהאל העליון דורש מהאדם חיי צדק, בעוד שאברהם קיים את תורת הצדק הלכה למעשה: ״צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ״ (ישעיהו מא, ב).
האל האחד ציוה את אברהם לא ״וֶהְיֵה מבורך״ אלא ״וֶהְיֵה ברכה״ (לעיל יב, ב). הוא הפיח אומץ לב באברהם ובעמו והנחיל להם נצחון על מלכים שהיו שיכורי נצחון. היה זה מעשה אלקים, אשר הראה לכל העמים שהאל העליון, אוהב הצדק, איננו שוכן רק בשלם; אלא הוא קונה שמים וארץ, ומניח שמים וארץ לרגלי עבדיו: ״יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ״ (ישעיהו מא, ב).
באותה שעה הוציא מלכי⁠־צדק לחם ויין לאברהם ואמר: ״ברוך אתה וברוך תהיה לאלקי שמים וארץ!⁠״ – הברכה הניתנת לך מכוננת את מלכות ״אל עליון קונה שמים וארץ״. על ידי ברכה זו ועל ידך תתגלה מלכותו לאנושות. ומשום כך, בך ועל ידך תיכון ותתברך מלכותו: ״ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ״.
הברכה השנייה – ״וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך״ – מבארת את הברכה הראשונה. העליון מכל הנחיל לך נצחון, ובכך הוכיח את כחו ואת קרבתו לעבדיו. כתוצאה מכך, תתברך מלכותו; ובני האדם יתעוררו ליטול על עצמם את עבודתו.
ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון – הודיע בזה שיש ה׳ אל עליון שהוא סבת הסבות ואלהי האלהים, ולא זאת לבד כי הוא קונה שמים וארץ, שהשמים והארץ הם קנינו, שהקנין הוא ברשות הקונה ואין מושל עליו זולתו, כן הוא המנהיג הנהגה העליונה של המערכת ואף ההנהגה התחתונה של הארץ, ולא שקנה שמים וארץ בעבר בעת הבריאה רק שקונה תמיד, כי מחדש בכל יום מעשה בראשית ומשגיח בהשגחה תמידית מופלאת בכל רגע, וכ״ז מבואר ממה שברוך אברם, מה שאברם הוא מקבל הברכה מאתו. ועשה עמו נסים למעלה מן הטבע ע״י ברכת ה׳ עליו, שמזה מבואר שה׳ משגיח על כל פרטי המעשים.
HE BLESSED HIM, SAYING, “BLESSED BE AVRAM OF GOD MOST HIGH.” The verse makes known that there is God who is Most High: the cause of all causes1 and God over all gods2; moreover, that He is possessor of heaven and earth: they are his purchase, exclusively3, Just as whatever is purchased is in the possession of the purchaser and under no one else’s control, likewise4 God controls both the upper pattern of the constellations and the nether pattern of the earth.
And not only did God ‘purchase’ heaven and earth in the past, at the time of their creation, but He keeps on ‘purchasing’ continually5, in that He continues to renew the works of creation6, imposing constraints and wondrous supervision7 every moment.
All this becomes manifest through the fact that blessed be Avram: by Avram receiving blessings from Him. Because of God’s blessing upon Avram, he is dealt with in wondrous ways, surpassing the natural — and thereby it is revealed that God. supervises all detailed8 aspects of the world.
1. I.e., over all intermediate forces that are time-dependent.
2. I.e., over all forces and principles that are time-independent — and as a result become absolutized as ‘gods’.
3. No laws, ete., have any dominion over them, unless it is by His specific consent, so to speak (as one gives one’s property as a present to another).
Reb Chaim Zimmerman has written (Insiders and Outsiders of Torah — ch. 17):
“Just as all physical creations that exist in the universe -were created by God, so are all the dynamic laws of the universe creations of God. The ancient philosophers believed that the fundamental laws of the universe are eternal and cannot be changed. According to the Torah, there are no eternal laws or rules of the universe. These rules were created by God, and He could have created the world with different laws of nature.
Therefore, the view — from the ancient Greeks to the modern materialists — that the rules and laws of nature are eternal and. constant, is baseless. God created everything — including the laws of nature and logic. This is the meaning of ‘God renews the works of creation every day.” Every second God gives His power to the universe. If He would remove His power from the universe, then it would become void. This is the explanation given by the author of Tanya and by the author of Nefesh Hachayim.
Until modern times, mathematicians believed that there were set rules and laws. Today, scientists know there are no rules at all — there are no mechanical laws. The laws of statistics (of quantum mechanics) are not absolute laws, but they are operational. We accept the results of appearances according to computed statistics, but there is no rule of law established for eternity. The laws of statistics are only a method of calculation, to enable man practically to make proportional calculations in a logical manner.
With this development of modern science, the words of the Tanya and Nefesh Hachayim become fully understood. ‘God renews the works of creation every day” means that each day God renews the continuation of the existence of the universe... To us there are laws of nature because we live by these laws. But it is only a convenient manner of speaking, for in reality there are no such automatic eternal laws.
Now we understand the concept of shevuah — an oath — in relation to God. When our sages say that God ‘swore’, this is synonymous with what we call ‘a law’. That which in relation to us is a law, in relation to God is called a shevuah. Why? Because in respect of whatever God takes an oath, He does not change it.
For example: The Talmud says that God beswore the oceans that they should not flood the dry land. Does this mean that God gave such an oath? After all, this is a physical law of dynamics. But since to God there is no law — it is only an oath, a promise that He will not overthrow the law of gravitation. To us it is a law; to God it is a shevuah. Another example: We say that God swore that He will not anymore bring a flood to destroy the world. The meaning of this is that He made such a law in order that the world should exist. In relation to us, it is a law; to God it is not a law, since He can change that at any time by His will…
Wherever there is a scientific law (which means shevuah), there God does not change that law...For example: There is a law that when you push a button, electricity will appear, and this does not depend on the merits or demerits of the generation or of the one pushing the button. Similarly, if he takes a certain medicine intended to cure him, he will be cured, even though this man does not have any privileges to exist. Why? Because this law of healing is determined by medical law. God took an oath that He will not change nature...
We have learned a great principle: Wherever in the writings of our Talmudic Sages, without exception, shevuah is mentioned, it means a law that can be put into a mathematical equation, as for a physical law.”
4. Not simply an analogy, but application of the principle that Torah laws applied in the human realm have a correspondence, in some sense, to principles that God applies in maintaining the universe. See Malbim—I, p. 137 (note 257): “God fulfills the whole Torah.”
5. Hence the present tense: qone — purchases. Another way of stressing that His activity, so to speak, has nothing to do with temporal ordering, with beginning and ending. Reb Chaim Zimmerman has expounded that, according to the Torah, all of these concepts are in relation to man and the created universe — not in relation to God, because we cannot ascribe positive attributes to God. As time and space are created, so are concepts created, including the concepts of change and logic-in-the-mind (Insiders and Outsiders of Torah — Chap. 9). Cf. author, p. 212.
6. Based on the present tense of the verse (Ps. 136:7): “Who makes great luminaries.⁠"’ See also Malbim—II, p. 20 (n. 56).
7. He constrains as Most High and supervises-guides as YHVH.
8. Analogous in some sense to an instrument that is focused to perceive and guide the finer aspects of reality. It is suggestive that, according to modern science, the finer the reality that is being ‘observed’ (e.g., the sub-atomic domain of quantum phenomena), the greater is the degree to which the very fact of ‘observation’ defines the condition of the reality. This is analogous to the Torah principle, amply developed by the author here, that the degree of divine supervision (read: observation) of man, is dependent upon the state of development (traits, etc.) of said man — and vice-versa.
קנה שמים וארץ: בב״ר (מג,ז) איתא: ממי קנאן, רבי אבא ורבי יצחק, רבי אבא אמר, כאינש דאמר פלן עינוהי יאי שעריה יאי1, ור׳ יצחק אמר, היה מקבל את העוברים ואת השבים2 וכו׳. והוא פלא, וכבר נתקשה בזה המדרש3 הרשב״א בשו״ת חלק ה׳ סימן קט״ו4. אבל הענין, ד׳עין׳ הוא כינוי להשגחה, וכדכתיב ״והיו עיני ולבי שם כל הימים״ (מלכים א ט,ג), ופירושו – השגחתי ורצוני, ועיין תרגום יונתן שכיוון זה5. ו׳שערות׳ כינוי על השתלשלות המעשה הצומח מתחילת המחשבה, שהוא כמו שערות מראש המחשב6 ומשתלשלות. וידוע7 ד׳שמים׳ הוא מקום השגחה, ו׳ארץ׳ הוא תכלית הפעולה8 שימלא ע״י זה כבודו יתברך בכל הארץ, וכמו שכתבתי לעיל (ב,ד) בהרחב דבר. ואמר רבי אבא בפירוש ״קונה שמים וארץ״, דאברהם אבינו זכה שהקב״ה יהיה מתקן9 על ידו תכלית שמים וארץ, היינו ההשגחה10 וההשתלשלות11, והיינו המשל ׳פלן עינוהי יאי ושעריה יאי׳. והנה לר׳ אבא פירוש ״קונה שמים וארץ״ קאי על ״אל עליון״12, וכמו שאנו אומרים בתפילה ׳וקונה הכל׳13. ורבי יצחק מפרש ד״קונה שמים וארץ״ קאי על אברם, שעל ידו שהקריא שם שמים בארץ, והגיע לתכלית הבריאה, נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית.
והא פשיטא דרבי יצחק מודה לרבי אבא בפירוש לשון אברם (פסוק כ״ב) ״הרימתי ידי אל ה׳ אל עליון קונה שמים וארץ״ דקאי על הקב״ה, ולא פליג אלא על דברי מלכי צדק. ולמד זאת, מדלא אמר14 זה השבח של הקב״ה בברכה שבירך את ה׳15 ולומר ׳וברוך אל עליון קונה שמים וארץ אשר מגן וגו׳⁠ ⁠׳, אלא רצה מלכי צדק לכלול זה השבח גם על אברם16, על כן אמר בלשון דמשתמע לתרי אפי.
1. פלוני עיניו יפות ושערותיו יפות.
2. המשך: ומשהיו אוכלין ושותין היה אומר להן ברכו... אמרו ברוך אל עולם שאכלנו משלו. א״ל הקב״ה, אני לא היה שמי ניכר לבריותי והכרת אותי בבריותי, מעלה אני עליך כאילו אתה שותף עמי בברייתו של עולם, הה״ד ״קונה שמים וארץ״ (לפי זה מלת ״קונה״ חוזרת על אברם).
3. עיין גם ברבינו בחיי שהסביר מדרש זה באריכות.
4. זה לשונו: ולפי שנשתבשו בדעת המופסדת הזו רבים, קבעוהו לנו בברכה הזאת (מלה) מורה על (הסרת) הדעת הזה מלבבנו. והיא מלת ׳קונה הכל׳. שמלה זאת מכוונת בתורה לפי דעתי על זה, והיא רומזת שני עניינים לקוחים משני גזרות. האחד מלשון ׳קניה׳, ולומר שהוא עשה הכל (מלא) ממש ממש, שהקנין הוא דבר שיש בו ממש, שהדבר שאין בו ממש אין בו קנין, והוא יתברך חדשו ועשאו קנין. והשני מלשון ׳קן׳, שהקן אינו אלא הכנה לגידול האפרוח... כך בראן השי״ת, עשה הכנה הראשונה שהוא ההיולי וממנה עשה והעמיד הכל על מכונו, והוא שהכתוב אומר ״קונה שמים וארץ״... ורז״ל נתעוררו על זה ואמרו ׳ממי קנאם׳, שמלת ״קונה״ הוא מן המלות המצטרפות, שאין קונה בלא מוכר, כמו שאין אב בלא בן ואין רב בלא תלמיד. והשיבו על זה ׳כההוא דאמר פלניא שעריה יאי עיניו לא יאיאן׳. ופירושו, הנשאל על פלוני ׳מהו׳, ויאמר ׳שער ראשו נאה׳, ואין במשמע שזה החלק שבו לבד נאה ולא עיניו, אלא אפילו עיניו, שאם ישאל ׳בעיניו מה׳, יאמר ׳גם כן נאים׳ אלא שהזכיר אחד מחלקיו עכשיו ואומר שהוא נאה. וכן אמר בכאן שהוא ״קונה שמים וארץ״ מן ההיולי, וכשתשאל על ההיולי תהיה תשובתך שהוא חדשו מן האפס הגמור.
5. ״ותהי שכינתי ביה אם רעותי מתעבדא תמן כל יומיא״.
6. שבראש יש את המחשבה – המח.
7. כך ברבינו לעיל א,א, עיי״ש.
8. תכלית ההשגחה והשתלשלותה.
9. ״קונה״ = מתקן, מעמיד. וכן פירש ׳הכתב והקבלה׳ בפירוש המלה ״קונה״ בפסוקנו.
10. ״השמים״.
11. ההשתלשלות מההשגחה – ״הארץ״. ודבר זה עשה אברהם ע״י שהכיר לאנשים את הקב״ה ואת השגחתו בעולם השפל, כפי שהובא במדרש (הערה 71).
12. כלומר, על הקב״ה (ולא על אברם).
13. כשאנו פונים להקב״ה.
14. מלכי צדק.
15. בפסוק הבא.
16. שהרי גם לדעת ר׳ יצחק התואר ״קונה שמים וארץ״ מוסב על הקב״ה כפי שהוכיח רבינו.
קונה שמים וארץ. נתחבטו הפילוסופים לדעת איזה הדרך יוכל איש להשיג בקנין קרקע או מטלטלין באופן שיכנסו ברשותו ואין לזרים אתו — ובמה יוודע איפה להבדיל בין שלי ושלך, ומחשוביהם השיבו שהעבודה היא ראשית דרכי הקניה והיא הנותנת כח לעשות חיל לומר כי הוא זה שלי חלף עבודתי אשר עבדתי בו כאלו יצרתיו אף עשיתיו ובימינו אלה נכחות ידבר על יסוד זה, Thiers. de l'orig. de la propriete ואין לך דבר שלא נשמע כמוהו במחנה העברים, ובחכמינו הראשונים אם כמה שהגבילו דרכי הקניה בקרקע, ואמרו נעל גדר פרץ כל שהוא קנה, וכל אלה מהעבודות הנעשות לתועלת הדבר הנקנה ומהמלאכות הנאותות להקנות לבעליהן זכות בו, ואם בלשון אשר הוא בישראל ובאדם אוצר טוב ומקור נפתח לאמנות ודעות המדברים בו ויעיד עליו רש״י בפ׳ שלפננו שפירש הרימותי וגו׳ קונה שמים וארץ קונה כמו עושה על ידי עשייתו קנאן לו, והודה לו רמב״ן וכתב ואולי כן הדבר שיבוא לשון קנין בענין העשייה וכן כי אתה קנית כליותי וכן הלא הוא אביך קנך הוא עשך וגו׳ ע״כ. וראיות גדולות הם אלה, — אלא שלא שתו לבם שני המאורות הגדולים האלה לראיה כמעט גדולה מזו והוא שהדבר מתהפך וכמו שקנין יורה על העשיה בכתובים הנזכרים כן עשייה תורה על הקנין בפ׳ ואת הנפש אשר עשו בחרן וזה לאות כי קנין ועשייה אחד הם בלשוננו ומכאן ראיה לאמתות קבלתינו הנותנת למלאכה הנעשית בגוף הדבר, כח ואיל לגמור ענין הקניה והעד הלשון המיחד שני הדברים גם יחד בדבור אחד, וזה מכת הענינים הרבים שזכרנו מהם קצת בפירושנו זה, שבא הלשון והעיד על פרטי הקבלה הנספחים אל המצוה הכללית.
קונה שמים וארץ – שמים וארץ הם אחד מקניני הקב״ה שקנה בעולמו, שנאמר קונה שמים וארץ.⁠1 (פסחים פ״ז:)
קונה שמים וארץ – אברהם היא אחד מקניני הקב״ה שקנה בעולמו, שנאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ2 (משנה אבות ו׳:י׳)
1. ר״ל הם אחד מן הדברים החביבים ביותר לפני הקב״ה כאלו קנאם, כמו שהחפץ הנקנה חביב להקונה, כמ״ש (ברכות ה׳.) הקונה שמח.
2. עיין מש״כ באות הקודם וצרף לכאן. וצ״ע היכא מרומז זה בכתוב ולכן יש אשר השמיטו את המאמר הזה באבות. וע׳ בסוטה ד׳ ב׳ אמרו בהמשך הדברים שם, אפילו הקנהו להקב״ה שמים וארץ כאברהם אבינו דכתיב בי׳ (פ׳ כ״ב) הרימותי ידי אל ה׳ וגו׳ קונה שמים וארץ וכו׳, וצ״ע למה תלו תאר זה באברהם והלא מבואר כאן שגם מלכי צדק תארו כן, וי״ל משום דאברהם הזכיר בזה שם הוי״ה. וזולת זה הפרסום המוחלט נעשה ע״י אברהם כדכתיב בי׳ (פ׳ וירא) ויקרא בשם ה׳ ואמרו במדרשים שהי׳ הולך ומכריז על אמונת ה׳ ויחודו בעולם.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳ליקוט מכתבי הרמב״םרד״קחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקראור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימההכל
 
(כ) וּבָרוּךְ֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן אֲשֶׁר⁠־מִגֵּ֥ן צָרֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן⁠־ל֥וֹ מַעֲשֵׂ֖ר מִכֹּֽל׃
and blessed be El Elyon, who has delivered1 your enemies into your hand.⁠" And he gave him2 a tenth of all.
1. who has delivered | אֲשֶׁר מִגֵּן – See Hoshea 11:8 and Mishlei 4:9.
2. And he gave him | וַיִּתֶּן לוֹ – The verse is ambiguous as to the referent of "he". Either Malki Tzedek gave Avraham a tenth (Radak in the name of his father), or Avram gave Malki Tzedek a tenth (Rashi, Ibn Ezra).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ משה אבן ג׳יקטילהר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזארמב״ןמנחת יהודהטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[קכה] 1וברוך אל עליון, כיון שנולד אברהם נתברך הקב״ה בפי כל הבריות שנ׳ וברוך אל עליון. (סדא״ז פכ״ה)
[קכו] 2וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך, ר׳ הונא אמר שהיפך מנגנון שלך על צריך. ר׳ יודן אמר כמה מנגנאות עשיתי להביאן תחת ידיך, אוהבים היו זה לזה, זה משלח לזה כתבים וזה משלח לזה דורונות, והמרדתי אותם אלו על אלו כדי שיבואו ויפלו תחת ידך. (בראשית רבה מ״ג)
[קכז] 3וברוך אל עליון, יצא שם בן נח לקראתו וראה את כל המעשה אשר עשה וכל הרכוש שהשיב והיה תמה בלבו, התחיל מהלל ומשבח ומפאר לשם בוראו ואומר וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידיך. עמד אברהם והיה מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא ואומר רבון כל העולמים לא בכח ידי עשיתי את כל אלה אלא בכח ימינך שאתה מגן בעדי בעולם הזה כבודי ומרים ראשי לעולם הבא וענו העליונים ואמרו ברוך אתה ה׳ מגן אברהם. (פרדר״א פכ״ז)
[קכח] 4אשר מגן צריך וגו׳, מהו אשר מגן צריך, מגינה עשה הקב״ה והפיל אותם לפניך, והיה אברהם אבינו נוטל עפר וזרקו עליהם ונעשים חצים וקשתות, ונוטל קש וזורק עליהם ונעשה חרבות ורמחים, שנא׳ (ישעיהו מ״א:ב׳) מי העיר ממזרח צדק יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו זה אברהם שנאמר (ישעיהו מ״א:ב׳) אחריו ירדפם יעבור שלום הוי אומר אשר מגן צריך בידך. (תנחומא ישן לך)
[קכט] 5אשר מגן, אתה מוצא ישראל אומרים לפני הקב״ה, רבון העולמים ראה האיך העכו״ם משתעבדין בנו, אין להם מלאכה אחרת אלא יושבין ומתיעצין עלינו שנ׳ (איכה ג׳:ס״ג) שבתם וקימתם הביטה אני מנגינתם, אמר להן הקב״ה, מה הן מועילין גוזרין עליכם גזירות ואני מבטלן ושוברן שנאמר אני מנגינתם, כד״א וברוך אל עליון אשר מגן צריך וגו׳. (תנחומא תולדות ה)
[קל] מגן צריך, מגן עזרך (דברים ל״ג:כ״ט) כנגד אברהם, שנאמר אשר מגן צריך בידך. (שמות רבה לח)
[קלא] 6ויתן לו מעשר מכל, ריבר״ס אמר מכח אותה ברכה אכלו שלש יתידות גדולות בעולם, אברהם יצחק ויעקב, באברהם כתיב (בראשית כ״ד:א׳) וה׳ ברך את אברהם בכל בזכות ויתן לו מעשר מכל, ביצחק כתי׳ (בראשית כ״ז:ל״ג) ואוכל מכל בזכות ויתן לו מעשר מכל, ביעקב כתיב (בראשית ל״ג:י״א) כי חנני אלהים וכי יש לי כל בזכות ויתן לו מעשר מכל. (בראשית רבה מ״ג)
[קלב] 7ויתן לו מעשר מכל, רבי יהושע בן קרחא אומר אברהם התחיל ראשון לעשר בעולם, לקח את כל מעשר סדום ועמורה וכל מעשר לוט בן אחיו, ונתן לשם בן נח, שנאמר ויתן לו מעשר מכל. (פרדר״א פכ״ז)
[קלג] 8ויתן לו מעשר מכל, א״ר יצחק האי קרא לא ידענו, מי נתן מעשר למי, אלא הקב״ה נותן לו מעשר נוטל אות א׳ מתחת כסא הכבוד ונותן אותה עטרה על הנשמה שהוא אברם ואיזו היא אות אחת, ה׳ כאשר נברא העולם בה להיות צרורה בצרור החיים ונשלמת בהשלמתו הדא הוא דכתי׳ ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם (בראשית י״ז:ה׳) וזה המעשר שנתן לו. (מדרש הנעלם לך כה)
1. לשון זה הוא בהנדפס מכת״י, ולפנינו הוא בסגנון אחר, והכונה שמאברהם למדו כן לברך להקב״ה.
2. מנגנון. ס״א מגנון מל״י והוא כלי מלחמה או תחבולה ומלאכת ערמנות, והפי׳ שהכין כלי מלחמה שלך על צריך (מנח״י), ובלק״ט שהיפך מגינון שלו על צריך. ד״א מגן צריך, שסכסוך המלכים האלה כדי למסרם בידיך, מנגנאות, תחבולות. ועי׳ לעיל מאמר יז, ולקמן מאמר קכח.
3. עי׳ לקמן פט״ו מאמר ה.
4. מגינה ס״א מגנה, ובתנחומא טז, מנגניו, והוא כנ״ל במאמר קכו, פי׳ עצה ותחבולה. ועי׳ בערוך ערך מגנון מנגנון, ובכת״י מדרש אור האפלה מגן צריך וגו׳, אין לשון מגן אלא מלשון גנאי, אמר מלכי צדק גנאי הוא להקב״ה שמסר בני בידיך, ודרש זה אינו מובן דמאי שייך ברכה על זה. ומכל המאמרים שלפנינו במדרשים אין רמז לזה, ודוחק לפרש דבירך אעפ״י שגנאי הוא, וקרוב יותר דזהו פירוש המלקט, ופירש כן בלשון המדרש שלפנינו ״מגינה״ עשה הקב״ה, אבל ברור דהפי׳ הוא כלעיל מאמר קכו. והוא לשון יונית. והדרש שהביאו כאן מקרא יתן כעפר חרבו וכו׳ מבואר בב״ר פמ״ג וכ״ה בסנהדרין ק״ח: ארחב״ל, אמר שם רבא לאליעזר כי אתא עלייכו מלכי מזרח ומערב אתון היכי עבידיתו, א״ל אייתי הקב״ה לאברהם ואותביה מימיניה, והוה שדינן עפרא והוו חרבו, גילי והוו גירי וכו׳, יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו, ובב״ר פמ״ג להיפך, הן היו משליכין חרבות על אברהם והן נעשות עפר, חצים ונעשים קש.
5. בשמו״ר יח, אזכרה נגינתי בלילה, (תהלים עז.) אמרה כנס״י נזכרתי אני את השברים שהיית שובר את המלכיות בעבורי בלילה ואין נגינתי אלא לשון שבר כד״א (איכה ג) אני מנגינתם ואומר אשר מגן צריך בידך וכו׳. וכ״ה באיכ״ר פ״א. ומדרש תהלים פ״ב, פי״ג. ובאיכ״ר ג. תתן להם מגינת לב (שם) חד אמר תבורות ליבא וכו׳ שנ׳ אשר מגן צריך בידך, ובלק״ט אשר מגן, אשר מיגר, נ׳ מתחלף בר׳ נבוכדנאצר נבוכדראצר, מיגר לשון מסר, דכתיב יאגר כל אנש די יימר שלו, ובהגהות מעיר דאין פסוק זה בשום מקום, וצ״ל ימגר כל מלך ועם די ישלח ידה (עזרא ו, יב). ועי׳ ברש״י ורד״ק, וברשב״ם פסחים קו. תליסר מגני נראה שהוא לשון מגן מתרגמינן ומסר.
6. שלש יתידות, ג׳ אבות שהם עמודי העולם, ועי׳ לקמן מאמר קלב. ומ״ש בבאור וצרף לכאן.
7. לעיל מאמר קלא. תנ״י חיי״ש ו׳ מובא ברבעה״ת שם. במדב״ר פי״ב אברהם הפריש מעשר תחלה שנ׳ ויתן לו מעשר מכל. ובפס״ר פכ״ה מהו הפרו ברית עולם, אמר להם הקב״ה הפרתם את ברית אבותיכם אברהם יצחק ויעקב, משל אבותיכם היא, שהפרישו מאליהם, אברהם הפריש מעשר ראשון, ויתן לו מעשר מכל. ומענין זה איתא בילמדנו הנדפס מכת״י בגנזי שכטר ח״א צד מד. בוא ראה יש מצות שזכו להן ישראל ירושה חדשה ויש מצות משל אבותיהן, באיזה צד ירושת המעשר שירשו ישראל משל אברהם שהפריש מעשר שני ויתן לו מעשר מכל, ואף יצחק הפריש מעשר שני וימצא בשנה וגו׳. ועי׳ בילק״ש תהלים רמז תשכ״ט מפסקתא זרעו אמונה, אמונתם של אבות שנא׳ ויתן לו מעשר מכל. ובלק״ט אברהם התחיל במעשרות על שהורם מעשר מעשרה דורות שלפניו לפיכך זכו בניו לתרומת מעשר. וכ״ה בלק״ט בראשית ג׳. ובחר באברהם אבינו בדור עשירי לנח, אשר התחיל במעשרות, דכתיב ויתן לו מעשר מכל וכן צוה לבניו לתת המעשרות. ועי׳ מדרה״ג תולדות כו, ה. ובלק״ט תולדות (סג.) ולקמן מאמר קמא, קמב. ומענין הדבר מה שנמצא בענין זה בס׳ היובלים צד לא. ויבא עבדו זקן ביתו את מעשר הבכורים לד׳ לכפר בעד אברם ובעד זרעו וישימה אל׳ לחק עולם לתת אותו אל⁠־הכהנים המשרתים את⁠־פניו לרשת אותו עד עולם. והחק הזה לא לימים הוא, כי-אם לדורות עולם שם אותו לתת לד׳ מעשר זרע ויין ושמן ובקר וצאן; ויתן אותו אל⁠־כהניו לאכול ולשתות ממנו בשמחה לפניו. ועי׳ לקמן מאמר קלג. בבאור.
8. מי נתן מעשיר למי, לעיל מאמר קלב, מבואר דעת חז״ל דאברהם הוא שנתן מעשר לשם, אמנם הראשונים הריב״א החזקוני הפי׳ הטור עה״ת מביאים י״מ ויתן לו מעשר מכל דמלכי צדק נתן מעשר לאברהם שהיה כהן שנטלה הכהונה ממלכי צדק כמבואר לעיל מאמר קד. ועי׳ ברמב״ם פ״ט מהלכ׳ מלכים ה״ט, כ׳ ויצחק הפריש מעשר, והראב״ד בהשגות כ׳ ע״ז דראוי לומר והוא (אברהם) התפלל שחרית והפריש מעשר. ומהמאמרים לעיל קלב. מבואר כדברי הראב״ד שאברהם התחיל במעשרות תחלה. אמנם מהמאמר לקמן קמב. אברהם הפריש תרומה גדולה, יצחק הפריש מעשר שני, ילה״ר לדברי הרמב״ם עי״ש בבאור. ודעת הרמב״ם י״ל דמפרש כהראשונים הנ״ל, א״כ אינו מבואר בקרא מעשר גבי אברהם רק ביצחק. ועי״ש בכס״מ ולח״מ, וטעם המפרשים הנ״ל מבוא׳ בחזקוני דא״נ דאברהם נתן מעשר נמצאת או׳ אברהם עיכב לעצמו השלל וכבר אמר אם מחוט ועד שרוך, ולאידך פירושא כ׳ הריב״א לתרץ כיון דאברהם זכה בדין בהרכוש כמבו׳ ב״ק קיד. המציל מן העכו״ם והלסטים הרי היא שלו, וחזקה לחבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, לכך הפריש מעשר מן הרכוש טרם שהחזירו למלך סדום, עי״ש ובפי׳ הטור, ובס׳ צרור המור כאן מבואר כדברי המדרש הנעלם.
וּבְרִיךְ אֵל עִלָּאָה דִּמְסַר סָנְאָךְ בִּידָךְ וִיהַב לֵיהּ חַד מִן עַסְרָא מִכּוֹלָא.
And blessed be the Most High Almighty Who has delivered your enemies into your hand. [Avram] gave him a tenth of everything.”

וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל
וּבְרִיךְ אֵל עִילָאָה דִמְסַר סָנְאָךְ בִּידָךְ וִיהַב לֵיהּ חַד מִן עַסְרָא מִכּוֹלָא
מִגֵּן – מְסַר, לשון מַסּוֹר או מסירה?
א. דברי רש״י ״אשר מִגֵּן – אשר הסגיר, וכן אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל (הושע יא ח)״, מיוסדים על אונקלוס שתרגם ״אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ״ – ״דִמְסַר סָנְאָךְ״.⁠1 וכן כתב רד״ק (״שרשים״, מגן): ״אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ, ענינו נתן ומסר. וכן אמר התרגום: דִמְסַר סָנְאָךְ בִּידָךְ״.
אבל לדעת רשב״ם בביאור הש״ס ״דִמְסַר״ משמעו שבירה, מלשון מַסּוֹר: בגמרא מסופר ״לוי שדר ליה לרבי שיכרא בר תליסר מגני״ (פסחים קז ע״א) ופירש רשב״ם: ״תליסר מגני – שנתן המים על התמרים ואח״כ נותנן על תמרים אחרים. וכן הביא אחרים עד שלש עשרה פעמים. ו׳מגני׳ נראה שהוא לשון אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ ומתרגמינן וּמְסַר והוא לשון מסר. כך השיכרא היה כותש ג״כ ומשבר התמרים החדשים שלש עשרה פעמים״.
הואיל והמשפט ״ומתרגמינן וּמְסַר והוא לשון מסר״ חסר מובן, הגיה רש״ש: ״נראה לי דצ״ל לשון שֶׁבֶר. וכן פירש רש״י ״מְגִנַּת לֵב (איכה ג סה) – שבר לב כמה דאת אומר אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ״. ומהרש״ל הגיה ״והוא לשון מְגֵרָה״. לפי דבריהם, רשב״ם הוכיח מתרגום ״אֲשֶׁר מִגֵּן – וּמְסַר״ [בנוסחים שלנו: דִמְסַר] את שבירת התמרים, כי מַסָּר הוא כלי נסירה כבמשנה ״כל הכלים ניטלין חוץ מן הַמַּסָר הגדול״ (שבת יז ד) וכתרגום ״וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה״ (שמואל ב יב לא) ״וּמְסַר יָתְהוֹן בְּמִסְרִין״.
אבל המיוחס לינתן תרגם בתרגום מדרשי: ״אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ״ – ״דְעָבַד סַנְאָךְ כִּתְרֵיסָא דִמְקַבֵּל מַחְתָּא״ (שעשה שונאיך כמגן [תריס] שמקבל מכה).
מַעֲשֵׂר – מַעְשְׂרָא, חַד מִן עַסְרָא
ב. מַעֲשֵׂר כמונח הלכי מתורגם מַעְשְׂרָא כגון ״כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל״ (במדבר יח כא) ״כָּל מַעְשְׂרָא״. אבל כאן ״וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל״, שאינו ״מעשר״ מדין תורה תרגם ״וִיהַב לֵיהּ חַד מִן עַסְרָא מִכּוֹלָא״. וכן ביעקב ״עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ״ (בראשית כח כב) ״חַד מִן עַסְרָא אַפְרְשִׁינֵּיהּ קֳדָמָךְ״, ועיין עוד שם.⁠2
1. על פועל ״מסר״ בת״א ראה בפסוק ״לא תסגיר״ (דברים כג טז) ״לָא תִמְסַר״.
2. ״באורי אונקלוס״ ו״אמת ליעקב״.
וברוך הוא אלהא עליאא די תברב בעלי דבבך קדמך ויהב לה חד מן עשרה מן כלה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עליא״) גם נוסח חילופי: ״עלאה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תבר״) גם נוסח חילופי: ״מסר״.
ובריך אלקא עילאה דעבד סנאך כתריסא דמקבל מחתא ויהב ליה חד מן עשרא מכל מה דאתיב.
And blessed be Eloha Ilaha, who hath made thine enemies as a shield which receiveth a blow. And he gave to him one of ten, of all which he brought back.
[ח] וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ – רַבִּי הוּנָא אָמַר שֶׁהוֹפֵךְ מַנְגָנִין שֶׁלְּךָ עַל צָרֶיךָ. רַבִּי יוּדָן אָמַר כַּמָּה מַנְגְּנָאוֹת עָשִׂיתִי לַהֲבִיאָן תַּחַת יָדֶיךָ, אוֹהֲבִים הָיוּ זֶה לָזֶה, זֶה מְשַׁלֵּחַ לָזֶה כְּתָבִים וְזֶה מְשַׁלֵּחַ לָזֶה דּוֹרוֹנוֹת, וְהִמְרַדְתִּי אוֹתָם אֵלּוּ עַל אֵלּוּ כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ וְיִפְּלוּ תַּחַת יָדֶךָ.
וַיִּתֵּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל – רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן אָמַר מִכֹּחַ אוֹתָהּ בְּרָכָה אָכְלוּ שָׁלשׁ יְתֵדוֹת גְּדוֹלוֹת בָּעוֹלָם, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַה׳ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל (בראשית כ״ד:א׳), בִּזְכוּת וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. בְּיִצְחָק כְּתִיב: וָאֹכַל מִכֹּל (בראשית כ״ז:ל״ג), בִּזְכוּת וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב: כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל (בראשית ל״ג:י״א), בִּזְכוּת וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. מֵהֵיכָן זָכוּ יִשְׂרָאֵל לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר מֵאַבְרָהָם: כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ (בראשית ט״ו:ה׳), כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ו׳:כ״ג). רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר מִיִּצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה (בראשית כ״ב:ה׳), לְפִיכָךְ אָמַר הַמָּקוֹם כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרַבָּנָן אָמְרֵי מִיַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב (שמות י״ט:ג׳), וּכְנֶגְדּוֹ כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר אֵימָתַי אֲנִי מְגַדֵּל אֶת בָּנֶיךָ כַּכּוֹכָבִים, כְּשֶׁאֶגָּלֶה עֲלֵיהֶם בְּכֹה, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב. וְרַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי חֲנִינָא אָמַר כְּשֶׁאֶגָּלֶה עַל מַנְהִיגָם בְּכֹה, שֶׁנֶאֱמַר: כֹּה אָמַר ה׳ בְּנִי בְּכֹרִי יִשְׂרָאֵל (שמות ד׳:כ״ב).
(כא-כב)
[ט] וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וגו׳ וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי וגו׳ – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר עֲשָׂאָן תְּרוּמָה, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה׳ (במדבר י״ח:כ״ו). וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר עֲשָׂאָן שְׁבוּעָה, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם (דניאל י״ב:ז׳). וְרַבָּנָן אָמְרֵי עֲשָׂאָן שִׁירָה, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ (שמות ט״ו:ב׳). רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ וְרַבִּי אַמִּי בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ אָמַר משֶׁה בְּלָשׁוֹן שֶׁאָמַר אַבָּא שִׁירָה, הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה׳, בּוֹ בַּלָּשׁוֹן אֲנִי אוֹמֵר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרוֹמְמֶנְהוּ, אִם מִחוּט (בראשית י״ד:כ״ג), אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מַמָּל אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתְּ אֲמַרְתְּ אִם מִחוּט, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְבָנֶיךָ מִצְוַת צִיצִית, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת (במדבר ט״ו:ל״ח), וּמְתַרְגְּמִינַן חוּטָא דִתְכֶלְתָּא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ויתן לו מעשר מכל – א״ר הונא אבות הראשונים [הפרישו] תרומה ומעשר. אברהם הפריש תרומה גדולה שנאמר הרמותי ידי אל ה׳ (בראשית י״ד כ״ב) ואין הרמה אלא תרומה שנאמר והרמותם ממנו תרומת וגו׳ (במדבר י״ח כ״ו), והוציא מעשר שנאמר ויתן לו מעשר מכל. יצחק הפריש מעשר שנאמר ויזרע יצחק וגו׳ (בראשית כ״ו י״ב). א״ר אבא בר כהנא והלא אין הברכה מצויה בדבר המדוד והמנוי והשקול, ולמה מדדן כדי לעשרן הה״ד ויברכהו ה׳ (שם). יעקב הפריש תרומה ומעשר שנאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כ״ח כ״ב).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

ותבארך אלטאיק אלעאלי אלד׳י אסלם אעדאך פי ידיך פאעטאה אלעשר מן כל שי.
וברוך האל העליון אשר מסר אויביך בידיך״, ונתן לו מעשר מכל דבר.
אשר מִגֵּן צריך – הוא צחות הלשון, כלומר מסירת המגן, כמו את סוסיהם תעקר (יהושע י״א:ו׳). (אבן עזרא)
אשר מגן צריך – מסר, כמו ״אמגנך ישראל״ (הושע י״א:ח׳), אשר הוא כמו ״אתנך״ (הושע י״א:ח׳).
מגן – הסגיר, וכן: אמגנך ישראל (הושע י״א:ח׳).
ויתן לו – אברם.
מעשר מכל – אשר לו, לפי שהיה כהן.
אשר מגן WHO HAS DELIVERED [YOUR ENEMIES INTO YOUR HANDS] – מגן means who has handed over or surrendered, as "How shall I give you over, (אמגנך) Israel" (Hoshea 11:8)
ויתן לו AND HE – Avraham – GAVE HIM.
מעשר מכל A TITHE OF EVERYTHING that he had, because he was a priest.
וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידיך1אשר מיגר. נ׳ מתחלף בר׳. נבוכדנאצר נבוכדראצר. מיגר לשון מסר. דכתיב 2יאגר כל אנש די יימר שלו. 3רב הונא אמר 4שהיפך מגינן שלו על צריך.
ד״א: מגן צריך5סכסוך המלכים האלה כדי למוסרם בידיך.
ויתן לו מעשר מכל6בזכות ויתן לו מעשר מכל. וה׳ ברך את אברהם בכל (בראשית כ״ד:א׳). וביצחק כתיב ואוכל מכל (שם כ״ז:ל״ג). וביעקב כתיב כי חנני אלהים וכי יש לי כל (שם ל״ג:י״א). 7אברהם התחיל במעשרות על שהורם מעשר מעשרה דורות שלפניו. לפיכך זכו בניו לתרומת מעשר.
1. אשר מיגר כו׳. שרש מגן הוראתו מסירה כמו אמגנך ישראל (הושע י״א ח׳). וכ״כ רש״י מגן הסגיר וכן אמגנך. וכן כתב הרד״ק בשרשים.
2. יאגר כל אינש. אין זה פסוק בשום מקום וצ״ל ימגר כל מלך ועם די ישלת ידה (עזרא ו׳:י״ב י״ב).
3. רב הונא. ב״ר פמ״ג.
4. שהיפך מגינן. ובכ״י פלארענץ מגיניון. ובב״ר שם הגי׳ מנגנון והמלה יונית μαγγαυου פי׳ מלאכת תחבולות וערמנות. ודרש מגן לשון ערמה. וגם לפני הרב בעל הערוך היתה הגי׳ מגנון והביא דברי המדרש בערך מגנון וכתב ס״א מנגנון. והמוספי כתב מגנון ומנגנון אחת היא.
5. ד״א סכסוך המלכים. עי׳ ב״ר שם ר׳ יודן אמר כמה מנגנאות עשיתי להביאן תחת ידיך כו׳ והמרדתו אותם אלו על אלו. ועי׳ בתנחומא פ׳ לך אשר מגן צריך מהו מגן מנגנא עשה הקדוש ברוך הוא ומסרן בידיך. והמתבר השמיט לשון זה והציג במקומה סכסוך המלכים. ובכ״י פלארענן ליתא למלות ״ד״א מגן צריך״ והוא מאמר אחד.
6. בזכות ויתן. ב״ר פמ״ג ילקוט רמז ע״ד.
7. אברהם התחיל במעשרות. עיין לעיל בדברי המחבר בראשית א׳ א׳ ובחר אברהם אבינו דור עשירי לנת אשר התחיל במעשרות וע״ש בהערה נ״ז. ומכאן יצא לו להראב״ד בהשגות רפ״ט מה׳ מלכים שאברהם הוסיף מעשר. וע״ש בכ״מ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

(כ) 1
1. בפירוש רשב״ם למסכת פסחים ק״ז. ״תליסר מגני״ הוא מאמץ את תרגומו של אונקלוס שפירוש ״מגן״ הינו ׳מסר׳. ייתכן שרשב״ם פירש בדומה גם בפירושו על התורה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

(כ) מגן – כמו: נתן, וכן: עטרת תפארת תמגנך (משלי ד׳:ט׳), והמ״ם שרש.
ואברהם הוציא המעשר לכבוד השם, ולא מצא אדם ראוי לתת לו כמלכי צדק.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 19]

(20) HATH DELIVERED. Miggen (hath delivered) means handed over. Temaggeneka (will she bestow on thee) in A crown of glory will she bestow on thee (temaggeneka) (Prov. 4:9) is similar. The mem of miggen is a root letter. Abraham gave a tithe out of respect for God. He found no one worthier than Melchizedek to bestow his tithe on.
מגן צריך – נתן, כמו: אמגנך ישראל (הושע י״א:ח׳).
ויתן {לו} מעשר מכל – מכל השבי והמלקוח, לפי שהיה כהן לאל עליון (בראשית י״ד:י״ח).
ויתן {לו} מעשר מכל – AND HE GAVE HIM A TENTH OF ALL – From all the captives and the loot, since he was a priest of the Supreme God (Bereshit 14:18).
וברוך – שנה בזה השם לאמר אל עליון, ואברם נשבע גם כן בזה השם להוציא מלב השומעים אותם העובדים לאלהים אחרים, וכי אין לעבוד אלא לו לבדו והוא עליון על כל עליונים ואדון התחתונים והעליונים.
מגן צריך – מסרם בידיך, וכן אמגנך ישראל (הושע י״א:ח׳).
ואמר צריך ואף על פי שהם לא היו בני מלחמתו ולא היה לו דבר עמהם, כיון ששבו בן אחיו ורכושו הרי הם צריו כי אברם בעל השם היה ולוט היה ידוע שהוא בן אחיו ולא הניחוהו לאהבת אברם.
ויתן לו מעשר מכל – המפרשים (רש״י, ראב״ע) פרשו, כי אברםא נתן למלכי צדק מעשר מהמקנה והרכוש אשר הציל לפי שהיה כהן לאל עליון (בראשית י״ד:י״ח).
ואדני אבי ז״ל פרש: כי מלכי צדק נתן לאברהם בדברוב המעשר מן הדין, כי מלך סדום אמר לאברם: תן לי הנפש והרכוש קח לך (בראשית י״ד:כ״א), ואברם אמר: אם מחוט ועד שרוך נעל (בראשית י״ד:כ״ג). אמר מלכי צדק לאברם: מן הדין תוכל לקחת המעשר מן הכל ולא תקח דבר ממלך סדם, כי שלך הוא המעשר מן הדין, כי כל מציל ממון חברו המעשר הוא שלו על שטרח להצילו. ונכון הוא הפרוש, כי יש לתמוה לדעת המפרשים איך היה נותן אברם משל מלך סדם למלכי צדק, והוא לא רצה לקחת לעצמו ויתן לאחרים, זה לא יתכן.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28: ״אברהם״.
ב. כן בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 193. בדפוס ראשון תיקנו: ״בשכרו״.
וברוך אל עליון, he described God in terms of a different attribute, i.e. “the supreme God.” In due course, Avraham also used this attribute to describe God in order to make plain to any listener that any other so-called deities are all subservient to this God, so that they are totally unfree and cannot be considered deities.
מגן צריך, “He delivered them into your hands.” We find this verb used in a similar sense in Hoseah 11,8 אמגנך ישראל, “How can I surrender you, Israel? The choice of the word צריך”your oppressors,” is strange, seeing that no one had mistreated Avram or oppressed him. Since the 4 kings had singled out one of Avram’s relatives their action was interpreted as a potential attack on Avram, to lure him to come to the defense of his nephew.
ויתן לו מעשר מכל, according to most commentators, Avram was the subject in this verse and Malki Tzedek was the recipient. Avraham supposedly gave Malki Tzedek 10% of the cattle captured, in his capacity of being a priest of God. My late revered father, Rabbi Joseph Kimchi, explained that actually Malki Tzedek “gave” Avram the tithe as a legal claim. He pronounced it as Avram’s by right, seeing that the King of Sodom had had the effrontery to claim that which Avram had captured as his. In the conversation between Avram and the King, Avram had insisted that he would not accept anything for himself from the King of Sodom, not even a shoelace. What he meant was that the King was in no position to even make an offer of something that was not his. (verse 21) At that point, Malki Tzedek intervened, telling Avram (and the King) that at least 10% of the loot was Avram’s by right, as it is the right of anyone who frees property stolen or forcefully taken from its rightful owner to retain this as a kind of fee for services rendered. This interpretation is correct; if we accept the interpretation of the commentators, by what legal right Avram could give away to Malki Tzedek property that legally belonged to the King of Sodom an d had been illegally taken from him? If he did not think it was right for him to accept same, why would it be in order to give it instead to Malki Tzedek?
ויתן לו – מלכי צדק לאברהם מעשר מכל.⁠1 מלכי צדק הועבר מן הכהונה וניתנה לאברהם, לפי שהקדים את אברהם להקב״ה בברכתו, כדכתיב: נשבע י״י ולא ינחם אתה כהן לעולםא על דברתי מלכי צדק (תהלים ק״י:ד׳).⁠2
ואם תפרש להפך שנתן אברם למלכי צדק מעשר, נמצאת אומר אברם עכב לעצמו מן השלל, וכבר אמר הוא: אם מחוט ועד שרוך נעל וכו׳ (בראשית י״ד:כ״ג).
1. בדומה בליקוט אוקספורד-מינכן.
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״לעולם״.
ייתן לו, "he gave him;⁠" Malki Tzedek gave Avram a tithe of everything. Our sages in Nedarim 32, interpret this verse as an allusion by the Torah to Malki Tzedek having forfeited his status of being God's priest, and it being transferred to Avram, as he had committed the error of blessing a mortal human being, Avram, before blessing the immortal Lord. Avram himself had criticised Malki Tzedek for having mentioned him first in blessing both God and him. The latter accepted the reproof and treated Avram as the priest by tithing to him all that belonged to him. The Talmud cites a verse from Psalms 110:4, as its source; there we read: נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, "The Lord has sworn and will not relent, You are a priest forever a rightful king by My decree.⁠" [Rabbi Moshe Alshich explains there that God actually killed all the people Avram fought, as a priest who has killed does no longer qualify for priestly duties. Ed.]
מעשר מכל – אשר לו (רש״י ד״ה מעשר מכל). ולא מן השבי שלא רצה ליהנות (רש״י חולין פט. ד״ה אם מחוט ועד שרוך).
ויתן לו מעשר מכל – שםא נתן לאברהם. שם היה כהן (נדרים לב:, במדבר רבה ד:ח). וא״ת א״כ מן הדין היה לו לאברהם ליתן מעשר לשם. אלא בשביל שבירך אברהם קודם להק׳ נהפך השיטה והיה צריך ליתן לאברהם מעשר (נדרים לב:).
א. בכ״י ירושלים הכותב כתב בגליון (אבל הכתב מחותך קצת, וחסרונות שאני ממלא על פי דעתי שמתי בחצי מרובעות): ״[נ]״ל [אב]⁠רהם נתן [לש]⁠ם. מכל [א]⁠שר לו מוכיח. [אש]⁠ר לו ולא [מש]⁠בי.⁠״
ויתן לו מעשר מכל – אברהם לא רצה לקחת לעצמו מחוט ועד שרוך נעל (בראשית י״ד:כ״ג), אבל חלק הגבוה הפריש לתתו לכהן.
ומלך סדום יצא לקראת אברהם אל עמק שוה (בראשית י״ד:י״ז) לכבדו, והלך עמו עד שלם, שהוציא מלכי צדק לחם ויין לעם אשר ברגליו, ולא בקש מלך סדום ממנו דבר, אבל כאשר ראה נדיבת לבו וצדקתו שנתן המעשר, אז בקש גם הוא הנפש בדרך צדקה. ואברהם בטח באלהיו שיתן לו עשר ונכסים וכבוד1 ולא רצה לקחת ממנו דבר, והשיב לו כל רכוש סדום שהוא שלו וכל רכוש עמורה להשיב אותו לבעליו, כי בכל בקש ממנו הנפש ובכל היתה טענתו שלא יאמרו הם העשירו את אברם. ושאר המקומות הנזכרים לפי חרב הכו אותם, ולא לקחו מערי המלכים רק רכוש סדום ועמורה, כי בעבור שאבדו מלכיהם נשארו עזובות עריהם. ויתכן שיהיה זה מה שאמר: אם מחוט ועד שרוך (בראשית י״ד:כ״ג) ישאר בידי מכל הרכוש הבא אלי מכולכם, ואם אקח מכל אשר לך (בראשית י״ד:כ״ג) ברכושך שנתת אתה לי.
1. השוו ללשון הפסוק בקהלת ו׳:ב׳.
AND HE GAVE HIM A TENTH OF ALL. Abraham did not wish to take for himself from a thread even to a sandal tie.⁠1 But the part of the Most High he set aside in order to give it to the priest. Now the king of Sodom went out to meet Abraham at the vale of Shaveh2 in his honor, and he accompanied him to the city of Salem where Melchizedek brought out bread and wine for the people that followed him. The king of Sodom did not ask anything of Abraham, but when he saw his generosity and righteousness in giving the tithe to the priest, then he also asked for the souls3 by way of charity. Abraham, trusting that his G-d will give him riches, possessions and honor, did not wish to take anything from him, and so he returned all the wealth of Sodom which belonged to him, and all the wealth of Gomorrah for it to be returned to its owners. The king of Sodom had asked above all for the souls,⁠4 but Abraham's consideration above all was that they should not say that they made Abram rich.⁠5 Now the other places mentioned6 had been destroyed by the enemy in battle; only the wealth of Sodom and Gomorrah, among the cities of the five kings, fell into the hands of the enemy because since their kings were lost in the slime pits, their cities remained defenseless.⁠7
It is possible8 that [the plunder from the other three cities is alluded to] in the words of Abraham: "If from a thread even to a sandal tie9 will remain with me of all the wealth that has come to me from all of you;⁠10 and if I take anything that is thine11 of your wealth which you, the king of Sodom, gave me.⁠"
1. (23) here.
2. Above, (17).
3. The prisoners. (21) here.
4. The prisoners. (21) here.
5. (23) here.
6. Admah, Zeboim and Bela. (2).
7. Hence the four kings were able to plunder Sodom and Gomorrah, and when Abraham recaptured it from them he restored it to its original owners. The other three cities (see preceding note) defended themselves and were completely destroyed in battle.
8. Ramban is now suggesting that the four kings had taken plunder from the other three cities as well and that is alluded to in the verse, as will be explained.
9. (23) here.
10. "From all of you,⁠" i.e., from all the five cities.
11. (23) here.
ויתן לו מעשר מכל – י״מ זהו מלכי צדק שנתן המעשר לאברהם שהיה כהן כי בסוף דנדרי׳ מפר׳ שנטלה הכהונה ממלכי צדק על שבירך אברהם קודם שברכו הקב״ה ונתנה לאברהם כדכתיב אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק. אמנם פרש״י דנתן לו קאי אאברהם ומ״מ לא קשיא דלא נטלה הכהונה ממנו אלא מזרעו כמו שמפרש בפרק דנדרים ומפיק לה מדכת׳ והוא כהן וגו׳ הוא כהן ואין זרעו כהן וא״ת לפרש״י שפי׳ דויתן לו קאי אאברהם שנתן המעשר למלכי צדק א״כ עכב לעצמו מהשלל ומאותו השלל נתן המעשר א״כ היאך קיים אם מחוט ועד שרוך נעל. ושמעתי שמן הדין זכה אברהם ברכוש דאמרי׳ המציל מן העכו״ם ומן הלסטים הרי הוא שלו וחזקה לחבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן לכך הפריש מעשר מן הרכוש טרם השיבו למלך סדום. ועוד י״ל שכדי להוציא דבר זה מלבו פרש״י מעשר מכל אשר לו וכו׳. שאם לא כן מה בא ללמדנו רש״י פשיט׳ שלא נתן המעשר משל אחרים אלא משלו אלא על כרחין כדתרצינן לא הפריש מעשר אלא משלו ולא מן הרכוש שהציל. וא״ת הרי זכה ברכוש מן הדין מההיא דהמציל מן הגוים וכו׳. וא״כ היה לו להפריש מעשר אף מן הרכוש מטעם חזקה לחבר וכו׳. וי״ל דשמא לא הציל הרכוש רק בגלל הבעלים ודמי להא דאמרי׳ המגביה מציאה לחברו קנה חברו כי כן פסק בסמ״ק.
ויתן לו מעשר מכל – פי׳ ר׳ אברהם נתן לשם מעשר כי היה כהן לאל עליון שאע״פ שלא רצה ליקח לעצמו כלום חלק גבוה לא רצה למנוע מליתן ועל כן נתן המעשר כי כל מה שהחזיר למלך סדום משלו נתן לו כי כבר זכה בו מן הדין כמו הגייס ועל כן הוצרך לעשרו דחזקה על חבר שאינו מוציא מת״י דבר שאינו מתוקן וכאשר ראה מלך סדום נדבתו וצדקתו אז שאל גם הוא הנפש ועל כן הקדים מלכי צדק מלך שלם קודם לויאמר מלך סדום שראוי היה לכתוב מיד ויאמר מלך סדום אלא כדפרישית שמלך סדום הלך עמו בכל הדרך כשחזר ולא רצה לבקש ממנו כלום עד שראה נדבתו.
וי״מ: שלכך הקדים ומלכי צדק לאמת הדבר שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל וגו׳ שלא תאמר שא״כ מה אכלו בכל הדרך לכך הקדים ומלכי צדק הוציא לחם ויין ופרנסם בכל הדרך.
וי״מ: ויתן לו מעשר שם לאברהם אע״פ ששם היה כהן ונענש על שהקדים ברכת אברהם לברכת הב״ה וזהו שנאמר אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק. ור׳ יוסף קמחי פי׳ כי אברהם לא נתן מעשר למלכי צדק כי היאך נתן מעשר ממה שלא רצה לעצמו וכבר נשבע אם מחוט ועד שרוך נעל והיאך עבר על שבועתו וגם אין לומר שמלכי צדק נתן מעשר לאברהם כי למה יתן לו הוא מעשר ומלכי צדק יצא לכבדו בלחם ויין ואם נתן לו מעשר הנה בטוב מכר לו. אלא כך היה הענין שמלך סדום יצא לקראת אברהם וכאשר בא מלכי צדק מצאם חולקין על השלל שמלך סדום אמר תן לי הנפש ואברהם נשבע אם מחוט ועד שרוך נעל אם אקח מכל אשר לך בלעדי רק אשר אכלו הנערים כי לתועלתך היה שהצילו את שללך וענר אשכול וממרא יקחו חלקם כדין מצילי שלל שאינו ברשותי לוותר עליו ומלכי צדק היה נותן בדין לאברהם שיקח המעש׳ מכל מה שהציל כי יותר היה ראוי לו לקחת מן המעשר:
ויתן לו מעשר מכל, "He gave him a tithe from all of it.⁠" According to Ibn Ezra Avraham gave these items to Malki Tzedek as tithe because the latter was a priest of Almighty God, and he did not want to hold on to anything which he felt was belonging to a higher power. Once he had given the tithe, the balance belonged to him rightfully, so that all the property which had once been that of the five Kings, was now returned to them by Avraham as a gift from him, not as something that was theirs legally. According to local law, spoils of war belonged to the victor, so that from that point of view Avraham did not need to return anything to the King of Sodom and his companions. This is also why the Torah reports this tithing before it reports what Avraham said to the King of Sodom concerning the oath he had sworn to the supreme Lord of heaven and earth (verse 23) that he would never allow the King of Sodom to take credit for having enriched himself (at his expense) If it had not been legal to do so, such an oath would be completely irrelevant! As soon as the King of Sodom became aware of the generosity and righteousness of Avraham, he also demanded return of his נפש, his human slaves. The entire sequence illustrates that Avraham and the King of Sodom walked all the way to the Jordan valley back together, during which time the King of Sodom had become better acquainted with Avraham. He had not even dared to ask to have the נפש restored to him until he had learned how generous a man Avraham really was. From a halachic point of you, i.e. that one does not give something to someone else unless it was halachically completely above board, Avraham had to tithe the loot so that when he would give the remainder (back) to the King of Sodom, he gave him something which was beyond question his own.
Some commentators feel that if the conversation about who the loot belonged to had occurred only now, what did Avraham's soldiers eat in the meantime? To forestall such an embarrassing question, the Torah made certain that we know that prior to Avraham tithing everything to Malki Tzedek the latter had provided bread and wine for Avraham's soldiers so that they did not have to partake of something that their master did not yet consider his to give. Still other commentators see in the words ויתן לו מעשר מכל, a veiled rebuke to Malki Tzedek who, instead of receiving a tithe, gave a tithe to Avraham as penance for having first blessed Avraham instead of first blessing the Lord. These commentators quote as their source the verse in Psalms 110,4 נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, "the Lord has sworn and will not relent, "You are a priest forever, a rightful king by My decree.⁠" [also an oblique reference that God had killed the people slain in that war, not Avraham, who otherwise would have been disqualified as a priest. Alshich.]
Rabbi Joseph Karo claims that Avraham did not give any tithe to Malki Tzedek, as it is conceptually impossible to give a tithe of something one had never owned, and Avraham had rejected the entire booty so that the King of Sodom could not boast of having made Avraham wealthy. He had already sworn an oath rejecting the entire loot. How could he have violated such an oath? Rabbi Karo also rejects the notion that Malki Tzedek gave a tithe to Avraham. What possible reason could Malki Tzedek have had to give a tithe to Avraham when he had come forth to welcome him with bread and wine? If he gave him a tithe, he would have sold this to him. According to Rabbi Karo this is what happened. The King of Sodom came forth to greet Avraham. When Malki Tzedek arrived he found them dividing the spoils, the King of Sodom asking for the living human beings, and offering Avraham the inert property (and the livestock, presumably). At that point, Avraham swore an oath that he would not accept anything by grace of the King of Sodom, the exception being the expenses he had incurred in feeding his men. Seeing that these men had fought a war in order to save the King of Sodom among others, they were entitled to at least that. Not only that, these men had also saved Sodom's property, and as such were entitled to a reward. He, Avraham, was not entitled to waive the reward due to Oner, Eshkol, and Mamre. Malki Tzedek then gave Avraham a tithe of what he had received, something that Avraham accepted as being completely legal, as he first and foremost was entitled to that.
וברוך ה׳ יתעלה אשר השגיח בך ונתן צָרֶיךָ בידך. וכשמוע אברם את דבריו נתן לו — לכבוד ה׳ — מעשר מכל השלל והשבי, כטעם ׳וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך׳ (כח, כב), כי הוא היה כהן לאל עליון.
התועלת החמישי הוא במידות, והוא שראוי לאדם לכבד ה׳ מהונו, להעיר שכל הטובות המגיעות לאדם באות מה׳ יתעלה. ולזה נתן אברם מעשר מכל השלל והשבי לכבוד ה׳ יתעלה, עם שבזה הַיְשרה להרגיל האדם בתכונת הנדיבות. והורה עם זה בזה, שכבר ניצח מה שניצח בעזר ה׳ יתעלה, מצד יתרון השגחתו בו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ויתן לו אברם. אע״פ שכל הפעולות הקודמות זה אחר זה הן של מלכי צדק הפועל של ויתן הוא של אברהם מפני שמלכי צדק הוא הכהן כדאיתא בנדרים ובהכרח שאברה׳ יהיה הנותן המעשר למלכי צדק לא ההפך:
מכל אשר לו. הוסיף אשר לו אחר מלת מכל מפני שמלת מכל לבדה אין מובן לה אלא כשיחובר עמה הדבר הנופל בו הכל כמו מכל הבית או מכל השדה או מכל אשר לו וכיוצא בהם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ויתן לו מעשר מכל – אחר שהיה כהן לאל עליון. או שרמז שבאלו הברכות השלימות בשלימות האמיתי וכאן בישרו שהיה מבורך בכל כאומרו וה׳ בירך את אברהם בכל. וזהו ויתן לו מעשר מכל. או שרמז מעשר מכל שעתיד הקב״ה להוסיף לו אות ה״א ויהיה שמו אברהם וזהו מעשר מכל. וכל עולה במספרו נ׳. והמעשר מנ׳ הוא ה׳ אחד מי׳. וזהו ויתן לו מעשר מכל. וכאן רמז לו שיהיה שלם בנ׳ שערי בינה כי שם מושב הה״א ראשונה של שם זה נראה דרך הפשט. ועל דרך הנעלם כאן רמוזות כל הברכות כולם בברכת מלכי צדק והיא מקשרת כל הברכות כולם בסוד עולם עליון ובסוד עולם תחתון בסוד מלכי צדק. ובברכתו כללם ברוך אברם לאל עליון כנגד עולם עליון. קונה שמים וארץ כנגד עולם תחתון. וזהו בא״י אשר קדשנו לנוכח ושלא לנוכח. ובפרט תפלת עמידה רמוזה כולה בברכותיו. ולכן הוצרך לומר ברוך אברם בראשונה. ואחר כך וברוך אל עליון. כי כן אנו אומרים בברכת מגן אברהם בא״י אנקי אברהם ואלהי יצחק ואלהי יעקב כנגד ברוך אברם לאל עליון. גומל חסדים טובים כנגד וברוך אל עליון. קונה הכל כנגד קונה שמים וארץ. והעד כי בליל שבת אנו אומרים אל עליון קונה ברחמיו שמים וארץ. ברוך מגן אברהם כנגד אשר מגן צריך בידיך. ובאומרו קונה שמים וארץ כלולים אתה גבור ואתה קדוש. וכנגד האמצעיות שהם שאלת צרכים כמו שובר אויבים וכיוצא בה אמר אשר מגן צריך בידיך. וכנגד שלשה אחרונות אמר ויתן לו מעשר מכל כנגד רצה ומודים ושים שלום. כי בשוב העבודה ישובו המעשרות. והמעשר הוא כנגד הנפש. וזהו על נשמותינו הפקודות לך. מכל כנגד שים שלום כי בשלום כלולים כל הדברים. וזהו עושה שלום ובורא את הכל. וזהו ויתן לו מעשר מכל:
וברוך אל עליון – פועל זה שפעל להגביר אברהם על אויביו הוא ברכה לו יתברך, כי בו ישמח במעשיו באבוד רשעים ובעלוז צדיקים, כענין ״שבחוהו כל האמים, כי גבר עלינו חסדו״ (תהלים קי״ז:א׳-ב׳).
וברוך אל עליון, this power God gave to Avram to enable him to overcome his enemies, is a blessing for the Lord. He is able to rejoice in the deeds of His creatures when the wicked perish, and when He makes the righteous rejoice in their success. David expressed it in these words in Psalms 117,1-2 שבחוהו כל האומים גי גבר עלינו חסדו, “Praise the Lord all you nations. Extol Him, all you peoples; for great is His steadfast love toward us;”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[א] וברוך אל עליון
[1] נדרים שם (נדרים לב:)
ויתן לו אברהם מכל. אין פירושו שהוא מחובר למעלה אל ״ומלכי צדק וגו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק יח), ויהיה הנותן מלכי צדק, דהא מלכי צדק כהן היה (שם), איך יתן הכהן מעשר לאברהם:
מכל אשר לו. לא מן השבי הזה, דהא אין לו לתרום מדבר שאינו שלו (ראה משנה תרומות א׳:א׳), וכאן לא רצה אברהם ליקח מן השבי הזה כלום, אלא ״מכל״ רוצה לומר ׳מכל אשר לו׳:
ויתן לו מַעֲשֵר: חד מן ג׳ שהעי״ן בחטף פתח, וחביריו בפ׳ קרח 1ולבני לוי הנה נתתי את כל מַעֲשֵר,⁠א 2ואל הלוים תדבר וגו׳ מַעֲשֵר מן הַמַעֲשֵר.⁠ב וכן אמרו 3במסורת כאן, ופ׳ קרח, מַעֲשֵר ג׳ רפין, ר״ל שהעי״ן בחטף פתח, וכל הַמַעֲשֵר דכוותיה. ועיין 4מ״ש בנחמיה יו״ד בס״ד. [מַעֲשֵׂר].
1. ולבני לוי: במ׳ יח כא.
2. ואל הלוים תדבר: במ׳ יח כו.
3. במסורת: מ״ג-ד על אתר; ומ״ג-ד במ׳ יח כא.
4. מ״ש: מ״ש נחמ׳ י לט (׳במעשר׳).
א. צריך להיות ללא ׳את׳.
ב. בצירוף ׳מעשר מן המעשר׳ כלל המסורה מתייחס רק ל״מעשר׳, וההיקרות ׳המעשר׳ נכללת בכלל ׳וכל המעשר דכוותיה׳, ראה בהמשך ההערה.
ויתן לו. אברהם. דק״ל מי נתן למי ומפרש אברהם נתן לו וכו׳ ומה טעם נתן לו ולכן פירש לפי שהיה כהן וכו׳:
He gave him. Avram. Rashi is answering the question: Who gave to whom? Thus Rashi explains that Avram gave to Sheim. And why did Avram do so? Because Sheim was a Kohein.
וברוך אל עליון – רז״ל אמרו (נדרים לב:) שנענש על אשר איחר ברכת ה׳ והקדים ברכת אברהם וניטלה ממנו הכהונה. ואפשר שטעם שם הוא שלקח סדר המעשה כי אברהם הוא מעצמו הכיר בוראו והשתדל באמונתו יתברך ואליו יאות הברכה ואחר כך ברך לה׳ שנתרצה בו, וכן ראוי לעשות, וללמד הוא בא שאין הקב״ה מתרצה אלא במי שמתרצה בו קודם, והוא אומרו ברוך אברם לאל עליון שהוא הכשיר עצמו להיות עבד לאל עליון ולזה ברוך הוא אל עליון אשר מגן וגו׳, ודרך זה לא יוצדק אלא במבורך קודם. וכפי זה לא נענש שם אלא הוא מעצמו נתנה לאברהם וכמו שפירשתי בפסוק והוא כהן. או אפשר שנענש על הנשמע משטחיות המאמר שנראה שלא חש להקדים עבד לרבו הגם שנתכוין לטובה, ומצינו שיעניש ה׳ על כיוצא בזה בכמה מקומות.
וברוך אל עליון, "And blessed the Supreme God, etc.⁠" As already mentioned our sages say that Malki Tzedek was punished for putting God second in his list of blessings. He lost his priesthood because of this error. We must try and understand what prompted Malki Tzedek to commit such an error. Perhaps he thought that inasmuch as Abraham had come to recognize God without parental or anyone else's guidance, he deserved to receive a blessing first and foremost. Afterwards he blessed the Lord who had found pleasure in a human being such as Abraham. Malki Tzedek may have wanted to teach us that God only truly enjoys human beings who have first made it their business to please Him. He expressed this thought by saying: "Blessed Abraham to the Supreme God because he made himself be fit to be a servant of the Lord. As a result he is blessed by the Supreme God who has committed your enemies into your hands.⁠" [according to this Malki Tzedek's error consisted in using chronology as a guideline for the order in which he formulated his blessing. Ed.] Despite the good intention of Malki Tzedek, this was an improper way of blessing. The servant never takes precedence over his Master.
וברוך אל עליון – כמו שכל דבר-טובה בארץ, יקרא ״ברכה״. ככה כל מדה טובה בנפש הפועלת טוב נקראת ג״כ ״ברכה״. ועל כן כשגמר שלמה דין שמעי למות, והיה המשפט צדק ומשרים, לא מצד שנאה או נקמה, חתם דבריו ״והמלך שלמה ברוך״.⁠1 וכן במשנה2 ״ברוך הוא שאין לפניו עַוְלָה ולא שכחה ולא משוא פנים, ולא מקח שוחד״. פירוש, הוא ברוך וכל דרכיו ברכה וטובה. וזהו ענין הברכה שאנו נותנים לה׳ ב״ה, שאנו מודים שכל מדותיו צדק ומישרים. וכן אמר מלכי צדק ״וברוך אל עליון אשר מִגֵן צָרֶיךָ בידך״, כלומר זה שמגן צריך בידך, לפי שברוך הוא ועושה מעשיו בצדק. כי ראוי אתה לכך בעבור צדקתך ויושר לבבך. והמאמר נכבד מאד.
מִגֵן – לשון מסירה כמו ״עטרת תפארת תמגנך״.⁠3 ואמר לשון זה לפי שלא יכלו להלחם בו כי לא ראוהו,⁠4 והנה מסרם בידו. ואולי בעבור הפלא הזה אמר שהוא קנוי אליו ית׳ כקנין שמים וארץ, המציאם5 מאין ליש, וכן למען אברהם ימציא דברים שלא היו בטבע.
צָרֶיךָ6 – כמו שאמרנו שהיו המלכים האלה שונאי נפש אברהם. וכשהיה לפנים בארצותם צררו לו בנכליהם, כי בארץ כנען לא הרעו עמו.
ויתן לו מעשר מכל – מכל הרכוש והשלל שהביא עמו נתן לו המעשר, כי הוא כהן לאל עליון. וזה היה מנהגם אעפ״י שלא נהגה תורה בימיו. וכן ביעקב ״וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך״.⁠7 ולא שלקח מלך שלם המעשר לעצמו, אבל זה המעשר היה נותן לעניים ולאביוני עמו, גם ליושבים בחצרות אלהים, ללמוד ולעבוד את ה׳. ואומר רמב״ן ז״ל ״אברהם לא רצה לקחת לעצמו מחוט ועד שרוך נעל, אבל חלק הגבוה הפריש לתתו לכהן״.
1. מל״א ב, מה.
2. אבות פרק ד משנה כב.
3. משלי ד, ט.
4. כמו שפירש רבינו, בפסוק ט״ו.
5. שמים וארץ.
6. רבינו עונה כאן על השאלה הרי המלכים היו צוררי לוט, ולא ישירות צורריו של אברהם?
7. בראשית כח, כב.
אשר מגן צריך בידך – ענינו נתן ומסר, וכן עטרת תפארת תמגנך (משלי ד׳ ט׳). והנה מלכי צדק ייחס הנצחון הזה לאל עליון, כי הבין שלא היה אפשר בדרך טבע לשי״ח אנשים לנצח ארבעה מלכים נוצחים כמה מלחמות, ובירך את השם שעשה לו נס גדול כזה:
ויתן לו מעשר מכל – אברם לא רצה לקחת לעצמו מחוט ועד שרוך נעל אבל הפריש תחלה המעשר לכבוד השם, כדרך שאמר יעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, ולא מצא אדם ראוי לתתו לו כמלכי צדק שהיה כהן לאל עליון, וכאשר ראה מלך סדום נדיבות לבו וצדקתו שנתן המעשר, אז מלאו לבו לבקש ממנו הנפש בדרך צדקה, ואברם בטח באלהיו שיתן לו עושר ונכסים וכבוד, ולא רצה לקחת ממנו דבר:
מגן צריך – כי בתוך המלכים האלה הי׳ אמרפל שהוא נמרוד, והוא הוא המפורסם היותו צורר לאברם על אשר התעיב לעיני כל את האלילים, ובפרקי דר״א איתא, אמרפל וחבריו אמרו נתחיל ראשון בבן אחי אברם ואח״כ נתחיל בו, ובאגדה אמרו, חרב פתחו רשעים (אמרפל וחבריו) להפיל עני ואביון (זה לוט) לטבוח ישרי דרך (זה אברם).
מגן – נתן והסגיר, כמו איך אתנך אפרים אמגנך ישראל (הושע י״א:ח׳) (רש״י).
delivered (miggen). Handed over, as in, “How shall I give you up, Ephraim? How shall I surrender you [amaggenekha], Israel?” (Hosea 11:8) (Rashi).
מִגֵּן – כמו ב״אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל״ (הושע יא, ח) – פירושו: לנטוש לגמרי. לכן הארמית ״מַגָּן״ מקבילה לעברית ״חנם״, שהוא חפץ נטוש חסר ערך, שאין נותנים לו שווי. על פי זה נוכל לבאר מה שנאמר על החכמה: ״תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת⁠־חֵן עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶ§״ (משלי ד, ט). ״עטרת תפארת תמגנך״ אין פירושו ״תעניק לך עטרת תפארת״. כוונת הפסוק היא: ״החן מקשט את ראשך בכל זמן, ואינך זקוק לעטרת תפארת״. עטרת תפארת בראש אדם חכם היא מיותרת וחסרת ערך. ראשו זוהר מעצמו, ואין לו צורך בעטרה מהחוץ.
מעשר מכל – זוהי הפעם הראשונה ש״מעשר״ נזכר בכתוב. הנותן מעשר לכהן או ללוי מביע בכך: ״האל שאתה קורא בשמו, הוא זה שנתן לי את הנכסים האלו״. ע״י נתינת המעשר למלכי⁠־צדק, מודה אברהם: ״אל עליון, אשר בשמו קורא מלכי⁠־צדק, הוא זה שהנחיל לי את הנצחון״.
הצורה ״מעשר״ מופיעה רק במובן הזה. בדרך כלל, הביטוי המורה על חלק אחד מעשר הוא ״עשירית״.
״עשר״ קרוב ל״אסר״, ״אצר״, ״עצר״, ״אזר״, ״עזר״, שהוראת כולם היא: לקשור ביחד, לשמור ולאחוז ביחד. כך גם ״עשר״: עשר הוא סכום עצמאי, סכום שלם בפני עצמו. עשר הוא הקבוצה הראשונה שיוצרת כלל שלם. כל הגופים הגשמיים נמנים בעשרות. כאשר אנו מונים עשר, יש לנו יחידה שלמה. הייצוג של אומתנו – הנציג הקטן ביותר של הכלל – גם הוא מורכב מעשר.
ובכן, אילו הכתוב היה אומר כאן ״עשירית הכל״, לא הייתה כל משמעות מיוחדת לכך שהיא אחד מעשר. היא יכלה להיות גם כל שבר אחר. אך הצורה ״מעשר״ מופיעה רק במובן של הקדשת נכסים לקב״ה; נמצא אם כן שמובן מיוחד זה רמוז בצורה ייחודית זו של המילה. הצורה ״מַעֲשֵׂר״ היא צורה פעילה, כמו ״מַפְתֵּחַ״, ״מַשְׁעֵן״. אין היא מציינת את ה״חלק עשירי״, אלא את ״העשירי המסכם״, המשלים ליחידה של עשר.
אכן רואים אנו במעשר בהמה ש״מעשר״ אינו סתם חלק אחד מעשר, אלא כל עשירי העובר תחת השבט הופך מאליו ל״מעשר״, היינו אותו אחד המשלים ליחידה של עשר. אמנם נכון שזה אפשרי רק כשעסקינן ביצורים חיים; אך אף על פי כן, נראה בבירור מההלכה של ״המרבה במעשרות כו׳ מעשרותיו מקולקלין״ (עירובין נ.), שכך היו נוהגים גם עם יבול הארץ: הם לא היו מודדים את כל הכמות ולאחר מכן קוראים שם ״מעשר״ על החלק העשירי; אלא היו קוראים שם לכל מידה עשירית כ״מעשר״, על אף שאין חייבים לעשר כך. אשר על כן, ״מעשר״ אין פירושו ״חלק עשירי״, אלא ״מה שמשלים ליחידה של עשר״.
חובת האדם לזכור תמיד שכל רכושו בא מהקב״ה, ועליו לזכור זאת גם לאחר שרכוש נעשה שלו. לשם כך אנו מפרישים שני סוגי הפרשות: א. ראשית, ״החלק הראשון״, כגון: בכור, ביכורים, תרומה. ב. אחרית, הדבר המסיים, כגון: מעשר.
כאשר אדם מרוויח את הפרוטה הראשונה שלו, הוא עדיין עניו. כשזכרון מצבו הקודם, שהיה נצרך לאחרים, עדיין רענן בו, מוכן האדם להודות שפרוטה זו, הראשונה שבנכסיו, באה מהקב״ה. אך המטבע העשירית, המאית, האלפית, וכן הלאה, נראות לו כתוצאה הטבעית של התשיעית, או התשעים ותשע, או התשע מאות תשעים ותשע שקדמו. מצות מעשר באה להזכיר לו שגם העשירית, המאית, והאלפית הם מתנה ישירה של השגחה פרטית, בדיוק כמו הפרוטה הראשונה שהרוויח בתחילה.
וברוך אל עליון – וע״י שברוך אברהם עי״ז ברוך אל עליון וכמו שבארתי בפי׳ תהלים בפסוק הנה ברכו את ה׳, שה׳ ערך סדרי ההנהגה שתרד ברכתו והשפעתו לפי הכנת המקבלים, וכשיש צדיק בארץ אשר הכין א״ע להיות כלי מוכן לקבל הברכה, אז יריק עליו שפע הברכה, וה׳ ברוך ר״ל מלא ברכה להשפיע, ואם אין איש בארץ מוכן לקבל הברכה אז מעין נרפש ומקור חתום וסתום ואין ברכה למעלה, וע״ז אמר שע״י שברוך אברם לאל עליון שהוא מוכן לקבל ברכת ה׳, עי״כ ברוך אל עליון. הוא מריק הברכה במה שמגן צריך בידך שזה נס ופלא ע״י ברכת ה׳, ויתן לו מעשר מכל, שהמעשר הוא המריק ברכת אלוה ממעל במ״ש הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וכו׳ והריקותי לכם ברכה עד בלי די.
{Why did Malkhizedek place the blessing of Avraham before the blessing of God?}
AND BLESSED BE. Through Avraham being blessed, blessed is God Most High — as I have explained in connection with the verse1, Behold, bless the Lord, all you servants of the Lord. God has so arranged the order by which the world is run that His blessing and abundance descend in correspondence with the degree of preparedness of the recipients2. When a zadiq has prepared himself sufficiently to be a vessel fit for receiving His blessing, then He empties upon him the abundance of blessings. And thereby is realized blessed be God — meaning, God's capacity to bless and influence finds application. But if there is no fit recipient of blessing, then the well-spring is fouled3 and the source is sealed and blocked4 — and there is no blessing On-high.
Therefore does Malkhizedek state that through Avram being blessed of God Most High — due to his being fit for receiving the blessing of God — God Most High is blessed. He pours out blessing by delivering your enemies in your hand — a miraculous wonder5, realized through God’s blessing.
AND HE GAVE HIM A TENTH OF EVERYTHING. For the tenth-portion (maaser) that is given causes divine blessing to descend6. As it is written7, Bring all the ‘maaser’ into the storehouse...and put Me to the test, says the Lord of hosts, if I will not open for you the windows of heaven, and pour out for you immeasurable blessing.
1. Ps. 134:1.
2. See note 110, above — and also Malbim—I, p. 143, and note 278.
3. Prov. 25:26.
4. Songs 4:12.
5. Since the many are given over into the hands of the few.
6. E.g., Shabbath 32b.
7. Mal. 3:10.
אשר מגן צריך1: כמו שנתבאר לעיל דהמלכים כיוונו לצור2 על אברם. ומלכי צדק שמח עמו, שגם הוא בצדקו רצה התחברות שמים וארץ בהשגחה3. והיינו שאמר ישעיה (מא,ז) ״ויחזק חרש את צורף וגו׳⁠ ⁠⁠״, ודרשו בב״ר (מד,ז) ״חרש״ זה שם וכו׳, ״אומר לדבק טוב הוא״4, פירוש, זה שמדבק שמים עם ארץ הוא טוב5, ועוד עיין בסמוך.
{אשר מגן צריך: על הניצוח היה שייך יותר לשון ׳אשר נתן׳6, כמו ״ויתן את הכנעני״, ועוד הרבה. אלא בזה שהיה דרך נס נגלה לא שייכת ברכה, כמו שכתבתי לעיל (ה,א) ובכמה מקומות (ט,כו בהרח״ד). אבל ״אשר מגן״ היינו שהיתה השגחה פרטית שילחמו ויקחו את לוט ויתעורר אברהם למלחמה, וזה היה בהשגחה טבעית, על זה היתה ברכה. והוא מלשון ׳מנגנים׳ שמשמעו השתלשלות הסיבות. (והמ״ם הוא שימושי ונו״ן השורש חסר, ומתמלא בדגוש שבגימ״ל).}
{ויתן לו מעשר: אחרי שהיה מלכי צדק כהן המברך, היה אברהם נותן לו כמשפט הכהנים. וכמבואר בספר במדבר (פרק ל״א) שיוצאי מלחמה היוצאים לצבא עליהם ליתן לכהן תרומה.}
1. מדוע המלכים נקראים ״צריך״, הרי הם לכאורה לא יצאו למלחמה נגד אברם. ועמד על כך בעל ׳הכתב והקבלה׳.
2. להציק לו, ע״י שביית לוט. וכן פירש הרד״ק ועוד.
3. כלומר, שאנשים יכירו את הקב״ה כמשגיח בעולם השפל ושיש השתלשלות מלמעלה למטה, שהכל מגיע משם לכאן בצורה של השגחתו יתברך, כפי שביאר רבינו בקטע הקודם.
4. ז״ל המדרש: ״ויחזק חרש״ זה שם שעשה את התיבה, ״את צורף״ זה אברהם, שצורפו הקב״ה בכבשן האש. ״מחליק פטיש את הולם פעם״ – שהחליק פטישו והלם את כל באי עולם בדרך אחת למקום. ״אומר לדבק טוב הוא״ – אלו אומות העולם, שהן אומרים מוטב להדבק באלוה של אברהם ולא נידבק בעבודת כוכבים של נמרוד.
5. אך במדרש (הובא בהערה הקודמת) משמע שמילים אלו אינן מוסבות על אברם, וצ״ע.
6. רש״י אכן מפרש – הסגיר. וראב״ע פירש ״מגן״ – נתן.
ויתן לו מעשר מכל – מלכי צדק נתן לאברהם משאת מעשר ממה שהוציא כדרך שנתן יוסף לבנימין לאות חבה, ושם מלכי צדק כאן הוא נושא הדבור; ועוד שאם אברהם הוא שנתן למלכי צדק מעשר מהרכוש שהשיב, היה לו להזכירו בפסוק בלעדי רק אשר אכלו הנערים.
אשר מגן צריך בידיך – ר״ל שבידיך הציל צריך וזה הוא מלך סדום.
ויתן לו מעשר מכל – ע״ד רמז יתכן כי זה מדברי מלכי צדק ברוך וכו׳ אשר מגן וכו׳ ויתן לו על אברהם שהשי״ת נתן לו מעשר מכל היינו שבעה אומות חלק עשירי משבעים ולכן סדום ועמורה וכל אשר להם המה שלו וכן דרך הנבואות להתחיל בנוכח ולסיים כמדבר בעדו.
ויתן לו מעשר – עיין מש״כ בס׳ דברים בפ׳ ראה בפסוק עשר תעשר את כל תבואת זרעך.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ משה אבן ג׳יקטילהר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזארמב״ןמנחת יהודהטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כא) {חמישי} וַיֹּ֥אמֶר מֶֽלֶךְ⁠־סְדֹ֖ם אֶל⁠־אַבְרָ֑ם תֶּן⁠־לִ֣י הַנֶּ֔פֶשׁ וְהָרְכֻ֖שׁ קַֽח⁠־לָֽךְ׃
The king of Sedom said to Avram, "Give me the people, but the possessions, take for yourself.⁠"
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזרר״י בכור שוררד״קר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[קלד] 1תן לי הנפש, מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים, ר׳ יוחנן אמר מפני שהפריש את בני אדם מלבא תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך. (נדרים לב)
[קלה] 2והרכוש קח לך, ויצא מלך סדום לקראתו, א״ל בבקשה ממך תן לי הנפש והרכוש קח לך, רוצה ואינו רוצה, ואמר לו אילו הרגו אותי היו נוטלין כל נכסי עכשיו שהצלת אותי טול לך נכסים ותן לי הנפש, ולכך נאמר והרכוש קח לך. מיד נשבע אברהם שנאמר ויאמר אברם וגו׳ הרימותי ידי ואין הרמה אלא שבועה. (תנחומא ישן לך יז)
[קלו] 3תן לי הנפש, כך נדמה אברהם בשעה שיצא והרג את המלכים, בחזירתו יצא מלך סדום לקראתו. כמדומה מלך סדום שמא שכרו מבקש אברהם ליטול, ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש וגו׳. (תנדבא״ר פכ״ג)
[קלז] 4ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש, בקש ממנו העם שהשיב כדי ליישב את העיר. והרכוש קח לך, כסבור היה שאברהם היה רודף אחר ממון א״ל הרימותי ידי. (פסקתא זוטרתי)
[קלח] 5תן לי הנפש והרכוש קח לך, ד״א והיה שדי בצריך (איוב כ״ב:כ״ה) זה אבינו אברהם דכת׳ ויחלק עליהם לילה, מהו אומר יתן לפניו גוים ומלכים ירד (ישעיהו מ״א:ב׳) וכסף תועפות לך (איוב כ״ב:כ״ה), זה שאמר לו מלך סדום תן לי הנפש וגו׳. (מדרה״ג מקץ מג יא)
[קלט] 6ויאמר מלך סדום אל אברם, ותאנא ארסיאל שרו של גהינם עומד לפני נשמת הצדיקים שלא יתפללו על הרשעים לפני הקב״ה ושיתנם ברשותו להורידם לבאר שחת הה״ד ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש, מלך סדום זהו שרו של גהינם העומד על הרשעים והוא מלך סדום ומה אומר לנשמה שהוא אברם תן לי הנפש שהיא החוטאת כד״א הנפש החוטאת תמות (יחזקאל י״ח:ד׳) כלומר תן לי אותה הנפש שאני מתאוה בחטאות כדי שתהא נדונית כפי רשעתה ולא תקחנה בתחנוניך, והרכוש קח לך אותם אשר שבו בתשובה בנפשותם מדרכם הרעה קח לך והצילם מדינה של גהינם. א״ר יהודה באותה שעה הנשמה מה היא אומרת ויאמר אברם אל מלך סדום הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון בשבועה שלא אתפלל ולא אקח לאותם הרשעים שהייתי מכריז לפניהם באותו עולם והוכחתים לחזור בתשובה ופרשתי להם כל משפטי גהינם ולא שמעו לי אם אקח מכל אשר לך שלך הם וברשותך הם. (מדרש הנעלם לך כה)
1. תן לי הנפש, ואברהם אבינו נתנן לו ואילו עכבן לעצמו היה מכניסן תחת כנפי השכינה, (רש״י) וברבותינו בעלי התוס׳ פ׳ לך יג. מביא מאמר הנ״ל וגורס במקום שהפריש ״שהפריד״. וז״נ.
2. בילקוט המכירי תהלים קי, ג. גורס תן לי הנפש שאתה הצלתנו מן הריגת אותן מלכים שאלו הרגו אותי הם נוטלין נפשי ואת ממוני טול לך את ממוני שהצלתני. וליתא הלשון ״רוצה ואיני רוצה״.
3. לקמן מאמר קלז.
4. לעיל מאמר קלו.
5. א״י מקורו. ועי׳ לעיל מאמר פה.
6. מאמר זה מובא ברקאנטי, ובחמדת הימים התימני, ומפרש הטעם שלא התפלל אברהם על מלך סדום מפני שלא עשה תשובה מיראת שמים רק שפחד מחרבו של אברהם עייש״ה. ומה שנדפס שם בשבועה שלא אשבע, ט״ס וצ״ל שלא אתפלל.
וַאֲמַר מַלְכָּא דִּסְדוֹם לְאַבְרָם הַב לִי נַפְשָׁתָא וְקִנְיָנָא סַב לָךְ.
The King of Sedom said to Avram, “Give me the people, and take the possessions for yourself.”

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ
וַאֲמַר מַלְכָּא דִּסְדוֹם לְאַבְרָם הַב לִי נַפְשָׁתָא וְקִנְיָנָא סַב (ח״נ: דְּבַר) לָךְ
״קח לך״ – ״סַב לָךְ״, אבל על פי הכלל שנתבאר לעיל בפסוק ״ויקחו את כל רְכֻשׁ סדם״ (יא) בשם רש״י, נוסח ״דְּבַר״ שגוי.
ואמר מלכא דסד׳ לאברם הב לי נפשתא וממונהא סב לך.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וממונה״) גם נוסח חילופי: ״וסגולה״.
ואמר מלכא דסדום לאברם הב לי נפשת אינשא דעימי דאתובתא וקניינא דבר לך.
And the king of Sedom said to Abram, Give me the souls of the men of my people whom you hast brought back, and the substance take to thyself.
וסגולה דבר לך.
And the treasure take to thee.
כֵּיוָן שֶׁיָּצָא מֶלֶךְ סְדוֹם, אָמַר לוֹ: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, שֶׁאַתָּה הִצַּלְתָּנִי מִן הֲרִיגַת אוֹתָן מְלָכִים, שֶׁאִלּוּ הָרְגוּ אוֹתִי, הָיוּ נוֹטְלִין נַפְשִׁי וְאֶת מָמוֹנִי, טוֹל לְךָ אֶת מָמוֹנִי, שֶׁהִצַּלְתָּנִי.
When the king of Sodom was about to depart, he said to Abraham: “Give me the persons, and take the goods to thyself (Gen. 14:21). You restored my life when you saved me from the fate of the other kings. If they had slain me, they would have taken both my life and my property; therefore, since you saved my life, take my possessions.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכוּשׁ קַח לָךְ – מִפְּנֵי מַה נֶעֱנַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ וְנִשְׁתַּעַבְּדוּ בָּנָיו בְּמִצְרַיִם מָאַתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנָה, מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה אַנְגַּרְיָא בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהִפְרִיז עַל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָמַר (בראשית ט״ו:ח׳) בַּמָּה אֵדַע כִּי אִרָשֶׁנָּה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהִפְרִישׁ בְּנֵי אָדָם מִלְּהִכָּנֵס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר, תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכוּשׁ קַח לָךְ. שְׁמוּאֵל אָמַר: שֶׁהוֹרִיקָן כְּדִלְעֵיל.
פקאל מלך סדם לאברם אעטני אלנפוס ואלסרח כ׳ד׳ה לך.
ואמר מלך סדום לאברם: ״תן לי הנפשות ואת הרכוש קח לך״.
תן לי הנפש – הגופים מן השביא אשר הצלת, החזר לי הגופים לבדם.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״שלי״.
תן לי הנפש GIVE ME THE PERSONS – Of that which was captured of mine and which you have rescued give me back the people only.
ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש1בקש ממנו העם שהשיב כדי ליישב את העיר.
והרכוש קח לך – כסבור היה שאברהם היה רודף אחר ממון אמר לו הרימותי ידי.
1. בקש ממנו העם. זה ליתא במדרש. ועי׳ ברש״י עה״ת תן לי הנפש מן השבי שלי שהצלת החזר לי הגופים לבדם עכ״ל. ועי׳ בתנחומא לך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

(כא) ויאמר מלך סדום אל אברהם תן לי הנפש – מכל המלכים לא הזכיר כי אם מלך סדום לבדו לפי שהוא שר על כל אותן המלכים, כמו שמפורש בראש הפרשה: עשו מלחמה עם ברע מלך סדום (בראשית י״ד:ב׳), הרי שהזכירו תחלה, לפי שהוא גדול שבכלם, וגם כאן דבר לאברהם בשביל כולם.⁠1
1. שוחזר מליקוט אוקספורד-מינכן, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 227 ואילך.
ויאמר מלך סדום – כשראה שנתן המעשר חשב: הכל הוא מחזיק לעצמו. ולפיכך עישר הריוח שעשה ולכך אמר: תן לי הנפש.
ויאמר מלך סדום – THE KING OF SEDOM SAID – When he saw that he gave the tenth, he thought: He is keeping it all for himself. And that is why he tithed the profit he made, and therefore he said: GIVE ME THE PEOPLE.
ויאמר מלך סדם – לפרוש אדוני אבי ז״ל פרושו: וכבר אמר, קודם שאמר מלכי צדק כי המעשר לאברם.
_
תן לי הנפש – רמז לגוף בכלל,⁠1 ובזה רמז לבני אדם לבד.⁠2
1. אין פירוש ׳נפש׳ כאן רוח האדם בלבד, אלא לכל הגוף. ראה לעיל על י״ב, ה.
2. כאן הכוונה לבני-אדם בלבד, שלא כמו לעיל א׳:ל׳, שם ׳נפש׳ שייכת לכלל בעלי-החיים. השווה מורה הנבוכים א׳:מ״א.
ואחר ששָּׁלְמוּ דברי אברם עם מלך ירושלם, שאל מלך סדום מאברם שיתן לו השבי ויקח לעצמו הרכוש,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

(כא-כג) ועם כל זה כשיצא מלך סדום לקראתו ואמר לו תן לי הנפש כו׳ – היתה תשובתו כיד אלהיו הטובה אשר עליו הרימותי ידי אל י״י אל עליון כו׳ אם מחוט ועד שרוך נעל – ירצה אם מחוט ועד שרוך נעל תפסיד מכל השלל אשר לך ואם אקח מידך מאומה לשכר המלחמה זולתי אם תפסיד מאוכל הערים אשר לקחו מה שאכלו ממנו הנערים שאין ראוי להשיב וגם הוא יהיה דבר מועט וגם משכר המלחמה תתן מה שראוי לאנשים אשר הלכו אתי ענר אשכול וממרא שהיה עול להם אם לא יקחו חלקם אם ירצו שאין לנדיב להתנדב מה שאינו שלו. והנה בזה יורה הוראה נפלאה מהראשונה שהוא פונה אל עושר אחר גדול ומופלג ממנו במעלה כמו שאמרנו וגם בפיו מלא לומר בפירוש ולא תאמר אני העשרתי את אברם. כי לא מגאוה וגודל לבב אמר. אבל הכוונה לא תאמר שאני ואתה שוים בבקשת העושר עד שזה העושר המעשיר אותך הוא מעשיר אותי שאינו כן שאתה גונז אוצרות למטה ואני נכסף לגנזן אותן למעלה שנאמר וצדק משמים נשקף (תהלים פ״ה:י״ב) מה כתיב בסמוך אחר הדברים האלה היה דבר י״י כו׳ אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד, ומכאן אסמכתא גדולה לדרוש רשומות על תחלת דינו של אדם ומה ישיב האדם השלם על תוכחתו וזה כי תכף בוא האדם השלם מהלחם מלחמות י״י ומהתיצב כנגד כל המונעים והמטרידים העוטרים אותו והאספו אל בית עולמו יצא מלך סדום הוא המלך הממונה על שערי גיהנם לקראתו כסבור שהוא מנוצח במלחמתו ואומר לו אתה האיש שהשלכת נפשך אחרי גווך ומכרת אותה באלפי זהב וכסף אשר בקנינם יצאו ימיך על אדמתך הן לו יהי כדברך תן לי הנפש אשר מאסת בה והרכוש אשר אהבת אותו קח לך, והנה היא טענה נצחת למה שישאר בה האדם קרח מכאן ומכאן. אמנם אברהם אבינו ע״ה ותלמידיו ובניו ההולכים לרגליו כל איש מהם ישיבהו דבר לאמר הרימותי ידי אל י״י אל עליון כו׳ אם מחוט ועד שרוך נעל. כי יקרה נפשו בעיניו בחייו ולא ראה למכרה בבגדו בה ולזה לא נהנה מכל הרכוש אפילו באצבע קטנה כמו שהעיד על עצמו רבינו הקדוש בעת הפטירה (כתובות ק״ד.).
תן לי הנפש מן השבי הזה שהצלת החזר לי הגופי׳ לבדם. הודיענו בלשונו זה שהנפש פה מורה על הגוף ושהוא שם המין המורה על גופים רבי׳ ושהגופי׳ האלה הן מאותן שהציל מהשבי ושהן הגופי׳ שנשבו משלו ושפי׳ תן החזר שהרי שלו היו מתחלה ושפירוש קח ישאר בידך וזה מה שהורה במלת לבדם:
והנה אברהם נתן למלכי צדק מעשר מכל להיותו כהן לאל עליון וחלף מנחתו אשר הוציא לחם ויין והוא ע״ד מ״ש יעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. וכאשר ראה מלך סדום שאברהם נתן למלכי צדק מעשר מכל רוצה לומר מהנפשות והרכוש חלה פניו תן לי הנפש והרכוש קח לך רוצה לומר הנפשות הם בלתי צריכות לך תנה אותם על ידי ואשיבם אל בתיהם והאדמה לא תשם. אמנם הרכוש אינו ראוי שתתו איתו לא למלכי צדק ולא לשום אדם כי הוא ראוי לך אחרי אשר קנית אותו בקשתך. ואין ספק שלא שאל מלך סדום הנפש והרכוש קח לך על נפשות סדום ורכושו בלבד כי אם גם כן על נפשות ורכוש עמורה כי הכל נחשב לו כאחד וכן אברהם הכל השיב לו.
ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש – הנה מלך סדום אע״פ שהיה רשע דיבר בחכמה גדולה ואמר איני שואל ממך ממון אלא נפשות. כי זה אומנותך לקנות נפשות דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן. ולכן תן לי הנפש והרכוש קח לך. ואז א״ל אברם הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון. כלומר זה אומנותי לקנות נפשות. וכשאני הרימותי ידי והניעותי ידי ועצמי לדבקה בו. לא היה בשביל ממון כי אני עזבתי את ביתי ונטשתי את נחלתי וארצי ומולדתי בשביל כבודו. וזהו הרימותי ידי. ולא אמר אני מרים ידי אלא הרימותי ידי בתחלה בשביל אל עליון ולא בשביל ממון וחמדה. ולכן אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך. ובלא זה היה גנאי לאיש כמוני לקבל ממך מתנה כי היום או למחר תאמר אני העשרתי את אברם. בלעדי אשר אכלו הנערים וחלק האנשים כי זה אינו שלי כי כבר הם זכו בחלקם. ורמז גם כן באומרו הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון קונה שמים וארץ. שלמד זה מדברי מלכי צדק שאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. באופן שרמז מלכי צדק בדבריו שהיה ראוי לעבוד את ה׳ בשביל שני דברים. האחד ראוי לעובדו מצד מעלתו וגדולתו בלי שום סבה אחרת. וזהו שרמז באומרו אל עליון מצד גדולתו. והשני שראוי לעובדו מצד הטובות והחסדים שעשה עמנו בבריאת שמים וארץ שהכל ברא לכבוד האדם והיה הכל מסודר לפניו כשלחן ערוך דכתיב תוצא הארץ וכן ישרצו המים. ואחר זה סדר הנרות לשלחן דכתיב יהי מאורות. והכל בשביל האדם. וזהו קונה שמים וארץ. וזהו הוא תהלתך והוא אלהיך מצד עצמו שיש לו היכולת. ומצד שני אשר עשה אתך את הגדולות ואת הנוראות. ולזה אמר אברהם הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון אשר אני מחויב אליו מצד מעלתו וגדולתו. וכן אני מחוייב אליו מצד הטובות שעשה עמי. וזהו קונה שמים ובארץ:
(כא-כד) ויאמר מלך סדום וגו׳, ויאמר אברם הרימותי וגו׳ אם מחוט ועד שרוך נעל. אתה שאלת שאתן הנפש ואקח הרכוש, ואני אומר, ׳אם׳ אוכל ליתן לך אפילו ׳מחוט ועד שרוך נעל׳, שהנפשות והממון לא לקחתים לי לשבי, כי הם מושלים בעצמם כבתחילה, שלא הלכתי אלא להציל את לוט, ועל מה שאמרת והרכוש קח לך, אני אומר אם אקח מכל אשר לך – אפילו לעתיד.
בלעדי. חוזר על מה שאמר ׳תן לי הנפש׳, ואמר ׳בלעדי׳ תוכל ליקח אותם, ומרכושך איני רוצה רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי ליתן פרעון שכרם, ואיני רוצה ממך דבר אחר, אבל ענר אשכול וממרא שהלכו עמי והיו ׳בעלי ברית אברם׳ (פסוק יג), הם – היינו מעצמם, יקחו חלקם, ואין לי עסק בזה עמהם, כלומר, תפשר אתה עמהם:
[א] תן לי הנפש והרכוש קח לך
[1] נדרים שם ע״א (נדרים לב.)
מן השבי שהצלת. לא נפש כמו ״נפשי בשאלתי״ (אסתר ז, ג) שיתן לו נפשו של מלך סדום, דהא לא היה מלך סדום ברשותו של אברהם:
תן לי הנפש והרכוש וגו׳ – צריך לדעת לאיזה ענין הוא אומר לו והרכוש קח לך הלא לקוח הוא אצלו ולא היה לו לומר אלא דבר שהוא שואל ממנו שיתן לו בתורת מתנה, כי מאומרו קח לך מגיד כי צריך הוא להסכים שיקחנו וזה מנגד לאומרו תן לי הנפש.
אכן יתבאר הענין על דרך מה שאמרו ז״ל בפרק הגוזל ומאכיל דף קי״ו וזה לשונם תנו רבנן שיירא שהיתה מהלכת ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד והציל הציל לאמצע ואם אמר אני מציל לעצמי הציל לעצמו, ומפרש רב אשי כשיכולין להציל בני השיירא על ידי הדחק, לזה אם הציל סתם לאמצע, פירוש כל אחד יכיר את שלו ויטלנו, וכמו שפירש״י. ואם אמר לעצמי אני מציל ושמעו בני השיירא ושתקו גילו דעתם דאייאוש ולא מסרו עצמן ולעצמו הציל ע״כ. וסבר מלך סדום שהוא לא נתיאש ועודנו עומד להציל וישכיר גייסות עליו, וכשהלך אברהם להציל הגם שיאמר שגילה דעתו שלעצמו מציל אינו מועיל וצריך שישמע מלך סדום דבריו ויסכים וזולת זה לאמצע הציל ולא יטול אלא מה שהוא שלו שהוא לוט ורכושו. ותמצא שמלך סדום היה מחזיק עצמו במדרגה גדולה שכן אמרו במדרש וז״ל (ב״ר פמ״ג) ויצא מלך סדום וגו׳ התחיל מכשכש בזנבו אתה ירדת לכבשן האש וניצלת ואני ירדתי לחמר וניצלתי ע״כ. הרי שהחזיק עצמו בבעל היכולת.
ובזה יתבאר הכתוב תן לי הנפש וגו׳, פירוש אני כפי סברתי לאמצע הצלת כי לא נתיאשתי ולא הודעתני שאתה מציל לעצמך ושתקתי אלא לפי סברתך שאתה נותן מעשר נראה שאתה סובר שאין מציאות לי להציל אפילו על ידי הדחק, ובזה אינך צריך לגלות דעתך, לזה, כדי שלא נכנס במחלוקת נסכימה יחד לפשר, אתה תבטל זכותך ותחליט לי הנפש, ואני אבטל זכותי ואחליט לך הרכוש קחנו לך, והבן. והוא הפחות טועה היה כי מושלל הוא מהצלה, ולא חלק רב אשי אלא בגייס שטרף והלך לו אבל במציאות שלפנינו כבר העריכו מלחמה ואבדו ואין לך אינן יכולין להציל בזה שכבר בטלו במיעוטן ונתייאשו ודאי ובטענת שקר הוא בא בכשכוש זנבו. ותמצא שלא הצריך רב אשי שיאמר בפי׳ לעצמי אני מציל אלא דוקא ביכול להציל על ידי הדחק אבל אם אינו יכול להציל אינו צריך לומר לעצמי וכו׳, וכן הוא מבואר שם. ואם כן הגם שיאמר אחר כך יכול הייתי להציל אין טענתו טענה וכן פסקו רמב״ם (הל׳ גזילה ואבידה פי״ב) והרא״ש.
ותמצא שרמזו ענין [זה] רז״ל במתק לשונם באומרם מכשכש בזנבו, פירוש שאחר שרואה עצמו שניטל ראשו עדיין הוא מכשכש בזנבו, כי בהיותו בכל תוקף מלכותו וד׳ מלכים אשר אתו לא עמדו בפני הד׳ מלכים, ומכל שכן אחר הורדת עדיו היכול יוכל להציל, הא למדת שאברהם הציל לעצמו וקנה הכל ולזה נתן מעשר מכל שהגם שיוותר למלך סדום אדם רשאי בשלו לא במעשר שהוא של גבוה.
תן לי הנפש והרכוש קח לך. "Give me the persons and take the loot for yourself.⁠" We need to understand what was the point of the king of Sodom's offer for Abraham to "take" the loot, seeing that Abraham had possession of it. He himself had captured it, including all the people who had been kept prisoner. How could the king say on the one hand: "give me the persons,⁠" and "take yourself the loot,⁠" when Abraham possessed both at the time? What did the king offer? Was he not in fact merely asking for something instead of offering something? Why did he make it seem like a trade off?
Perhaps we can best understand all this in light of what the Talmud teaches in Baba Kama 116. A caravan of travellers is attacked by robbers. One of the travellers succeeds in saving the belongings of all the travellers; he is considered as having done so on behalf of all the travellers; each one picks up his original belongings. If the person who undertook the risk of saving all these belongings had declared that he risked his life only in order that the spoils should be his in the event that he would succeed, then he may keep all the chattels he has saved. Rav Ashi elaborates that this is so when the other travellers could have saved their chattels had they only tried hard enough. Rashi explains there that if none of the other travellers offered any comment when the one who set out to recover the goods announced that he would do so but on his own account, they are all considered as having renounced their hope of recovering their belongings. As a result they cannot reclaim their belongings. The king of Sodom did not consider himself as having abandoned hope of escaping his situation. He argued that had it not been for Abraham's intervention, he could have recovered his belongings himself.
As a result, the fact that Abraham had not intervened with the intention of sharing the spoils with the prisoners had no legal basis. After all, the king of Sodom had not overheard Abraham's declaration that he acted on his own behalf. How could he therefore be accused of having remained silent at the crucial moment? This is why he claimed that the spoils should be shared between Abraham and himself. Evidently, the king thought very highly of himself and his abilities. This is why the Torah describes him as: ויצא מלך סדום, "the king of Sodom came forth,⁠" he gave himself airs. According to the Midrash he compared his own experience when he fell into the clay pits (14,10) and was saved, with Abraham's having been saved from the furnace of Nimrod. The fact was, of course, that the situation of the king of Sodom who had already fought and lost, was entirely diferent from the situation described in the Talmud by Rav Ashi. When Rav Ashi said that the person rescuing the caravan's property has to declare beforehand that he does so on the understanding that if successful the property will be his, this is only in a situation where the other travellers are able to assist. Since the king of Sodom had certainly not been in a position to assist Abraham, his claim was totally spurious. Rambam and Rosh both rule like this.
When Abraham gave the balance of the loot to the king of Sodom after first having tithed it, this was a generous gesture; it did not imply that Abraham accepted any part of the king's argument.
ויאמר מלך סדום אל אברם – הכתוב זכר ראשונה שיצא מלך סדום לקראתו אל עמק שוה, והפסיק והודיע ״ומלכי צדק מלך שלם״, וספר מה שקרה בינו ובין אברהם. ואח״כ חזר למלך סדום מה שאמר לאברהם. והיה לו להשלים תחלה ענין מלך סדום, ואח״כ יספר מה שנדבר בין מלכי צדק ואברהם. אבל זה הסדר יפרש לנו טעם הדברים למה חרה אף אברהם במלך סדום, ושאלתו נראית ברוח נדיבה. לפי שמלך סדום ראה בעיניו מעשה מלכי צדק ודבריו שדבר והמעשר שנתן לו אברהם. ואילו היה יראת אלהים בקרבו, היה גם הוא נותן תודה לה׳ ב״ה על נפלאותיו שעשה עם עבדו. ולו היה ראוי יותר לברך את ה׳, לפי שהיו המלכים האלו אנשי מלחמתו ובוזזי ארצו, ויהיה טוב בעיניו שנתן אברהם המעשר תרומה לה׳, לכהן אשר בימיו, להודות לה׳ על חסדו שעשה עמו. ותחת כל זה ראה אברהם כי לא ישרו דברי מלכי צדק בעיני מלך סדום, כי היה מִכַּת המכחישים, ככל אנשי סדום שהיו רעים וחטאים לה׳ מאד. ו״מושל רשע כל משרתיו רשעים״.⁠1 וכן רעה עיניו במעשה אברהם שנתן חלק גדול מן השלל למלכי צדק, על כן פתח פיו ״תן לי הנפש והרכוש קח לך״, כלומר ״אם אין רצונך להשיב לי הרכוש, למה תתנהו לזרים? קחהו לעצמך כי אתה קנית אותו בחרבך, ולי תתן הנפשות הנשים והעם, ואל תמכור אותם לעבדים ולשפחות, כי הם בני עמי. ואיככה אוכל וראיתי ברעה2 אשר ימצא להם?⁠״. ועל זה השיבו אברהם מה שהשיבו, ויתבאר בסמוך בעזרת ה׳. ואילו היה נכתב המאורע של מלך סדום עם אברהם תחלה, ואח״כ היה כתוב ומלכי צדק, היה נשמע שנפלו הדברים ביניהם טרם בא אליהם מלכי צדק, ולא יהיה טעם לתשובת אברהם. וכן אם נכתב ״ויצא מלך סדום״ אחר מעשה מלכי צדק, היה נשמע שכבוא מלך סדום כבר אירע מה שאירע בין מלכי צדק ואברהם, ומלך סדום לא ידע מזה דבר. והיה גם כן נעלם טעם תשובת אברהם. על כן נכתב תחלה שיצא מלך סדום לקראת אברהם אל עמק המלך שהוא על פני ירושלים, ומלכי צדק מלך ירושלים יצא אליו מירושלים ויברכהו. ואם כן היה שם מלך סדום ושמע דברי מלכי צדק, וראה מה שעשה אברהם, ואע״פ כן לא ברכו, אבל חרה אפו בראותו את כל הנעשה, ויפה השיבו אברהם זאת התשובה.
1. מליצה על פי משלי כט, יב.
2. מליצה על פי אסתר ח, ו.
תן לי הנפש – נפש האדם לבד, ושאר הרכוש קח לך, כי הנפשות אינם צריכות לך ואני אשיבם אל בתיהם ואדמתי לא תשם:
ויאמר מלך סדום – אחר שראה מלך סדום כי אברם נתן מעשר מכל כי מחזיק השלל בקנין כספו, שאין נותנים מעשר משל אחרים, בקש שיתן לו עכ״פ הנפש בחזרה, וכבר המליצו חז״ל ענין זה במ״ש האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית וי״א זו מדת סדום, ופרשתי בס׳ ארצות השלום שיצויר באם איש אחד הציל את של חברו מן הנהר ומן הלסטים, שמן הדין יכול לומר לעצמי הצלתי, ואם הוא אומר שלך שלך ואינו רוצה לקחתו ומשיבו לחברו זה מדה טובה, וזה היה מדתו של אברהם שהחזיר את השלל למלך סדום, אבל אם חברו טוען שישיבהו לידו נאמר שנוהג כמדת מלך סדום שבקש מאברהם תן לי הנפש, מה שבאמת היה מגיע לאברהם, כי הבעלים כבר נתיאשו ממנו.
THEN THE KING OF SODOM SAID TO AVRAM. When the king of Sodom saw that Avram had donated a tenth of everything, indicating that Avram considered the spoils that he retrieved to be his own property — since one does not submit maaser from what belongs to others1 — he asked that his people, at least, should be returned to him.
Our Sages have already alluded to this matter symbolically in the dictum2, “Whosoever says ‘what is mine is mine and what is yours is yours’, he applies the measure of an average person; others maintain that it is the measure of Sodom.” I have explained this matter in the work Arzoth HaShalom — as follows. If one saves another’s property from the river or from robbers, he can legally claim that he has saved it for himself3. But if, instead, he refuses to keep it, insisting that “yours is yours’ and returning it to the other — his is the measure of a good man. Avraham was this kind of man, here returning the spoils of war to the king of Sodom. Should, however, the other demand it back, we would see it as behavior reminiscent of the king of Sodom who said to Avram, ‘Give me the people” — when in fact they now belonged to Avraham, the original owners having become resigned to their loss4.
1. Since, according to our Sages, Avraham kept the whole Torah.
2. Avoth 5:11.
3. E.g., Baba Mezia 22a.
4. Baba Kamma 21b.
תן לי הנפש: מובן שהבין מלך סדום שהמה לאברם, שזכה מן ההפקר כמציל מן הארי ומן הלסטים, ועל כן ביקש שיתן לו.
והרכוש קח לך: לשון ״קח״1 משמע שהמה עדיין אינם שלו, וכן אמר אברהם בפירוש ״ואם אקח מכל אשר לך״, וא״כ לא נצרך מלך סדום לבקש הנפש2. אבל הענין, דודאי אע״ג שהיה אברם יכול לזכות מן ההפקר3, מכל מקום ירא שמים אינו עושה כן, כדאיתא בשבת (קכ,א) במציל מן האש, דירא שמים לא ניחא ליה דליתהני מאחרים4, וממילא5 המה לבעליהם הראשונים6. אבל עבדים אם לא היה אברם זוכה בהן היו זוכין בעצמן מן ההפקר7, כדאיתא בגיטין (לט,א) ׳גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהם עבדים, בין גדולים בין קטנים קנו עצמם בני חורין׳8, וא״כ היה אברם רשאי לזכות בהם9 קודם שזכו בעצמן, היינו בגמר הפדיון10 מהמלכים שזכו בהם בקנין מלחמה. ועיין ביבמות (מו,א). משום הכי אמר מלך סדום לאברם להפוך הדבר11. {אכן אין אנו צריכים לומר שמלך סדום ידע תלמוד12. אלא שראה מעשה אברהם שהשיב את הרכוש ולא העבדים, משום הכי אמר לו להפוך הדבר. אבל אברם אבינו עשה כפי ההלכה13 שזכה בעבדים ולא ברכוש.}
1. ולא אמר ׳השאר לך׳.
2. ממה נפשך, אם מובן למלך סדום שהכל שייך אברהם ולכן הוצרך לבקש הנפש, מדוע אמר לו על הרכוש לשון שמשמעה שהוא נותן לו. ועיין ב׳אור החיים׳.
3. כפי שכתב רבינו בקטע הקודם.
4. מדובר שם על אנשים המסייעים לבעל הבית להציל סחורתו מן הדליקה. וכתוב במשנה: ואומר לאחרים בואו והצילו לכם. ואם היו פקחין עושין עמו חשבון אחר השבת. ושואלת הגמרא: חשבון מאי עבידתיה, מהפקירא קזכו (רש״י: דהא ׳הצילו לכם׳ קאמר להו – לצרכיכם). אלא אמר רבא, בירא שמים עסקינן דלא ניחא ליה דליתהני מאחרים (רש״י: בזכיה דהפקירא דידע דלא מרצונו הפקירו).
5. אם המציל לא מכוון לזכות בהם.
6. והאנשים שבים לעצמם, והרכוש שב לבעליו.
7. ולא היו זוכים בהם בעליהם הראשונים. שהרי הם קודמים לכל אדם אחר.
8. רש״י שם: הן קודמין לכל אדם להחזיק בעצמן מן ההפקר.
9. רשאי אפילו ע״פ גדר של ׳ירא שמים׳, הואיל וכאן אין זה נכנס כלל להגדרה – ׳ליתהני מאחרים׳.
10. ההצלה.
11. כלומר, דוקא את העבדים (״הנפש״) תן לי, אע״פ שהם שלך כי זכית בהם בגמר המלחמה. ״והרכוש״ שלא כיוונת לזכות בו מפאת היותך ׳ירא שמים׳ – ״קח לך״, אני רוצה לתת לך אותו במתנה (ולפי״ז ״הנפש״ לא מוסב על ׳הגופים׳ כדעת רש״י אלא רק על העבדים – ועיין להלן בהרחב דבר).
12. עמדה עקרונית של רבינו נגד כל שיטת הפלפול בחומש, המייחסת ידע תלמודי רב לדמויות שחלקן גויים גמורים.
13. ואברהם אבינו אכן ידע את ההלכה – קיים את כל התורה כולה.
תן⁠־לי הנפש וגו׳ – מלך סדום סובר, כי אברם רואה כרכושו שלו את כל שלל המלחמה, מכיוון שהפריש מעשר ממנו. משום כך הוא תובע רק החזרת הנפש.
הרמתי ידי – לשון הווה, כמו ״בי נשבעתי״ וגו׳.⁠1
1. להלן כ״ב:ט״ז.
תן לי הנפש והרכוש קח לך – היינו שראה שנותן לו מעשר א״כ ע״כ סבר דקנה ביאוש דאל״כ אלא שמלכי צדק יקנה אותם ביאוש ושינוי רשות הוה מצוה הבאה בעבירה וכמוש״כ תוס׳ ב״ק ס״ז ותן לי הנפש היינו עבדים דלעבדים לא מהני יאוש והרכוש קח לך והדין דבנשתקע שם הבעלים מהני אף גבי קרקע כמוש״כ בירושלמי הביאו תוספות סוכה ל׳ וזה שאמר הרימותי ידי כו׳ ובל תאמר אני העשרתי את אברם היינו שלא נשתקע שם הבעלים ותאמר אני העשרתי ודו״ק.
תן לי הנפש – א״ר יוחנן, מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים, מפני שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש והרכוש קח לך.⁠1 (נדרים ל״ב.)
1. ואברהם הסכים לזה, ואם הי׳ מחזיק לעצמו הנפשות הי׳ מכניסן תחת כנפי השכינה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזרר״י בכור שוררד״קר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כב) וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָ֖ם אֶל⁠־מֶ֣לֶךְ סְדֹ֑ם הֲרִמֹ֨תִיא יָדִ֤י אֶל⁠־יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃
Avram said to the king of Sedom, "I raise my hand1 to Hashem, El Elyon, Creator of heaven and earth.
1. I raise my hand... | הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְהֹוָהיְ⁠־⁠הֹוָה – See Rashi that though the verb is formulated in the past tense, it takes the meaning of a present tense verb. He points to Bereshit 22:16 and 23:13 as other examples of the same phenomenon. According to many commentators, the phrase expresses the taking of an oath in the name of God. Alternatively: "I raised my hand (in battle) for God".
א. הֲרִמֹ֨תִי =ש,ק3,ו ומסורת טברנית ורמ״ה (כתיב חסר יו״ד)
• ל=הֲרִימֹ֨תִי (כתיב מלא יו״ד)
• הערת ברויאר
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳רד״קחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[קמ] 1הרמתי ידי אל ה׳ וגו׳, על לבבך (דברים ו׳:ו׳). מכאן היה רבי יאשיה או׳ צריך להשביע את יצרו, שכך אתה מוצא בכל הצדיקים שהשביעו את יצרם. באברהם הוא או׳ הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון קונה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל אם אקח מכל אשר לך. (ספרי ואתחנן לג.)
[קמא] 2ויאמר אברם אל מלך סדם הרמתי ידי וגו׳, רבי יהודא אומר עשאן תרומה המד״א (במדבר י״ח:כ״ו) והרמותם ממנו תרומת ה׳, ור׳ נחמיה אמר עשאן שבועה המד״א (דניאל י״ב:ז׳) וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע, ורבנן אמרי עשאן שירה המד״א (שמות ט״ו:ב׳) אלהי אבי וארוממנהו, ר׳ ברכי׳ בשם ר״א, אמר משה בלשון שאמר אבא שירה הרימותי ידי אל ה׳ בו בלשון אני אומר שירה אלהי אבי וארוממנהו (שמות ט״ו:ב׳). (בראשית רבה מ״ג)
[קמב] 3הרמתי ידי, נצור בני מצות אביך (משלי ו׳:כ׳) וגו׳, אבות הראשונים הפרישו תרומות ומעשרות, אברהם הפריש תרומה גדולה, שנא׳ הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון ואין הרמה אלא תרומה. (תנחומא ישן ראה יב.)
[קמג] 4הרמתי ידי, לא תשא (שמות כ׳:ו׳) קיים אברהם שנאמר הרימתי ידי אל ה׳. (מדרש אבכיר)
[קמד] 5הרמתי ידי, כיון שנולד אברהם הודיע שמו של הקב״ה והקנה אותו שמים וארץ, שנא׳ ויאמר אברם אל מלך סדום וגו׳, באותה שעה נשק הקב״ה (את) שתי ידיו ואמר עד עכשו לא קראני (אדם) אדון ועליון [בעולמי, עכשו נקראתי אדון ועליון בעולמי] שנאמר הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון קנה שמים וארץ. (סדר אליהו זוטא פכ״ה)
[קמה] 6הרמתי ידי, הוצק חן בשפתותיך (תהלים מ״ה:ג׳) מהו בשעה שנשבעת למלך סדום, שנא׳ ויאמר אברם אל מלך סדום הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון וגו׳, אם מחוט ועד שרוך נעל וגו׳. (תנחומא ישן לך כב)
[קמו] 7הרמתי ידי, הר הגדול (זכריה ד׳:ז׳) וכו׳, זה מלך המשיח, ולמה קורא אותו הר הגדול שהוא גדול מן האבות, שנא׳ הנה ישפיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד (ישעיהו נ״ב:י״ג), ירום מן אברהם, ונשא מן משה, וגבה ממלאכי השרת. מן אברהם, שכתוב בו הרימותי ידי אל ה׳. (תנחומא ישן תולדות כ.)
[קמז] 8הרימתי ידי, אותה שעה קידש אברהם שמו של הקב״ה, שלא יחשוב מלך סדום שעל ידי ממון עשה אברהם מלחמה עם ארבעה מלכים, ולא עשה מלחמה אלא להציל את לוט ואת רכושו, לפי שהיה בן אחיו. (מדרש אגדה)
[קמח] 9קנה שמים וארץ, מאי יד ליד לא ינקה (משלי ט״ז:ה׳), אמר רב כל הבא על אשת איש, אפילו הקנהו להקב״ה שמים וארץ כאברהם אבינו דכתיב ביה הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון קנה שמים וארץ, לא ינקה מדינה של גהינם. (סוטה ד:)
[קמט] 10הרמתי ידי אל ה׳ וגו׳, אשכחנא בספרא דשלמה מלכא דכל מאן דארים ידוי לעילא ולא אינון בצלותין ובעותין האי איהו בר נש דאתלטייא מעשרה שולטין ממנן כו׳, בג״כ יסתמר בר נש בשעתא דארים ידוי לעילא למהוי בצלו או בברכאן ובצלותא ולא ירים ידוי למגנא וע״ד כתיב הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון דמתגרמינן בצלו כו׳. (זח״ב סז.)
1. דורש הרמותי לשון שבועה, ע׳ לקמן מאמר קמא. ובאגדת בראשית פי״ג, מיד נשבע לו אברהם שנאמר הרימותי ידי ואין הרימותי אלא שבועה שנאמר וירם ימיני. ועי׳ בשו״ת מהרי״ק סי׳ נ״ב א״ג מה שכתב בשם ר״י וגם מה שתקעת שתי ידיך לשמים אם לשם ברית נתכוונת בתקיעת כף לאדם צריך אתה להחמיר בדבר ולא להתיר כו׳, עייש״ה.
2. ג׳ דרשות בלשון הרימותי. ח״א לשון תרומה, ח״א לשון שבועה, וח״א לשון שירה, ומדברי הספרי לעיל מאמר קמ. ותנחומא לעיל מאמר קלה. ולקמן קמג, קמה. מבואר דדורש כמ״ד לשון שבועה, וכ״מ בתרגום יוב״ע ופרש״י ואע״ז רד״ק רלב״ג, ומדברי התנחומא לקמן מאמר קמב. מבואר דדורש כמ״ד מלשון תרומה, ומ״ד דדורש מלשון שירה י״ל דמפרש כדעת האונקלוס ארימת ידו בצלו והיינו מלשון שבח והודאה, וכן פי׳ הרמב״ן דהיא מלשון תפלה. ועי׳ ביפ״ת, ובמת״כ פי׳ עשאן שירה כלומר קודש קדשים וזה צ״ע, אמנם מלשון רש״י תענית יב. שפי׳ בצלי, צלותא איכא דאמרי לשון נדר שקבל עליו להתענות כמו הרמותי ידי אל ה׳ דמתרגמינן ארימת ידי בצלו, ואין רבי מודה ע״כ. ולפי׳ זה אין ראי׳ מלשון התרגום אונקלוס כנ״ל, ועי׳ לקמן מאמר קמט. אמנם מדברי המדרש מסוף המאמר, בלשון שאמר אבא שירה כו׳, מוכח כפי׳ היפ״ת דשירה מלשון שבח. ובלקח טוב איתא סוף הדרש בסגנון אחר ד״א, אברהם אמר הרימותי ידי אל ה׳, זכה ויצא ממנו משה שאמר אלהי אבי וארוממנהו.
3. תנחומא ראה יד. וע׳ לעיל מאמר קלב, קלג, קמא. ובבאור, ובפסקתא דר״כ פי״א א״ר הונא אבות הראשונים הפרישו תרומות ומעשרות אברהם הפריש תרומה גדולה דכתי׳ הרימותי ידי אל ה׳ ואין הרמה אלא תרומה. כמד״א והרימותם ממנו תרומת ה׳. ע״כ. ובפי׳ הרמב״ן כ׳ דלשון הרמותי להיות הקדש וחרם לפניו אם אקח כו׳ ומביא דברי הב״ר לעיל מאמר קמא. עשאן תרומה. ומדברי התנחומא והפסקתא נראה דעשאן תרומה היינו שהפריש תרומה, וצ״ע.
4. ילק״ש יתרו רמז רעו. ועי׳ לעיל מאמר קמ, קמא. ובבאור, ובמדרש תהלים פכ״ד ולא נשבע למרמה הרימותי ידי אל ה׳.
5. עי׳ תיב״ע כאן, וברב״ח. ולעיל מאמר קיג. נשק, בפי׳ מ״ע דהיא מליצה וענין הנשיקה מרוב שמחה. אמנם בילקוט ראובני כאן מעתיק מאמר זה בשם פסקתא פכ״ה וגורס באותה שעה ״נשא״ הקב״ה שתי ידיו, במקום שלפנינו ״נשק״ ויש לפרש שפיר את המאמר גם ע״פ גירסא זו.
6. אגדת בראשית פס״ז וילקוט המכירי תהלים קכז.
7. תנחומא תולדות יד. אגדת בראשית פמ״ד.
8. ע׳ תדבא״ר (פכ״ה) פכ״ג לקמן מאמר קסד. ובמדרש הגדול וירא יח, א. מואס בבצע מעשקות (ישעיהו לג, טו.) זה אברהם דכתיב הרימותי ידי אל ה׳.
9. עי׳ לעיל מאמר קמד. הקנהו להקב״ה, השליטו בשבחו על הכל כאברהם שקראוהו קונה שמים וארץ והיינו יד ליד אפילו דומה לאברהם שאמר הרימותי ידי. (פירש״י). ובאותיות דרע״ק איתא בסגנון אחר ומהו יד ליד לא ינקה. מלמד שאפילו יש בו צדקה וגמילות חסדים כאברהם אבינו שקנה בצדקה שמים וארץ, העוה״ז ועוה״ב, שנא׳ ויאמר אברם אל מלך סדום הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון קונה שמים וארץ, ויש בו גסות הרוח לא ינקה מדינה של גיהנם. וראיתי להביא כאן המאמר מפי׳ ר״ח לר״ה לא. תניא רבי יהודה אומר משום ר״ע בראשון מה היו אומרים לה׳ הארץ ומלואה וגו׳ דביום ראשון נבראו שמים וארץ על שם שקנה דכת׳ קונה שמים וארץ, והקנה שנ׳ והארץ נתן לבני אדם, והוא שליט בעולמו שנ׳ לה׳ הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. ולפנינו בגמר׳ ליתא הראי׳ מקרא גם בערוך ערך פרק מביא גירסא זאת, ועי׳ מ״ש לעיל מאמר קיג. וקנה שבקרא זה לכ״ע קאי על הקב״ה. וצ״ע מלשון האודרע״ק הנ״ל, ובחמדת הימים התימני קונה שמים וארץ ר״ל שעתידין בניו לקבל שני הלוחות שהן מן הארץ והכתב מן השמים.
10. עי׳ זח״ג קצה. א״ר אלעזר ארימית ידי בצלו לקמי מלכא קדישא דהא תנינן אסור ליה לבר נש לארמא ידו לעילא בר בצלו ובברכאן ותחנונים למריה דכת׳ הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון ומתרגמינן ארימת ידי בצלו דהא אצבעין דידון מלין עילאין אית בהו. ע״כ. ועיי״ש בפי׳ נצוצי אורות ומ״ש לעיל בבאור מאמר קמא, וצרף לכאן.
וַאֲמַר אַבְרָם לְמַלְכָּא דִּסְדוֹם אֲרֵימִית יְדִיא בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ אֵל עִלָּאָה דְּקִנְיָנֵיהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא.
א. כן בתאג׳ שנדפס בשנת תשי״ט. בתאג׳ שנדפס בשנת תרס״א: ״יְדַי״.
Avram said to the King of Sedom, “I have lifted my hand in prayer before Hashem the Most High Almighty, Possessor of heaven and earth.

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה׳ אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ
וַאֲמַר אַבְרָם לְמַלְכָּא דִּסְדוֹם אֲרֵימִית יְדִי (ח״נ: יְדַי) בִּצְלוֹ (ח״נ: בִּשְׁבוּעָה) קֳדָם ה׳ אֵל עִילָאָה דְּקִנְיָנֵיהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא
א. רש״י פירש ״הרימותי ידי – מרים אני את ידי״. אבל אונקלוס תרגם ״הֲרִמֹתִי״ – ״אֲרֵימִית״ בעבר, כלשון הכתוב.⁠1
מסורה: יָדִי – יְדַי, ברבים
ב. ברוב הנוסחים ״הֲרִמֹתִי יָדִי״ – ״אֲרֵימִית יְדִי״. אבל בכמה נוסחים גרסו כאן יְדַי ברבים, וכהערת המסורה: ״יָדִי דמתרגם יְדַי ב׳ באוריתא: הֲרִמֹתִי, וְעֹצֶם יָדִי (דברים ח יז)״.⁠2 והטעם: במקרא ״הֲרִמֹתִי יָדִי״ הוא לשון שבועה הנעשית בהרמת יד אחת, אבל לפי ת״א הכוונה לתפילה ובה מתאימה פריסת שתי ידים.⁠3
הרימותי ידי אל ה׳ – בתפילה
ג. המיוחס ליונתן תרגם ״הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״אֲרֵימִית יָדִי בִּשְׁבוּעָה״, אבל אונקלוס תרגם ״אֲרֵימִית יְדִי בִּצְלוֹ קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״, ופירש רמב״ן: ״ואונקלוס אמר אֲרֵימִית יְדִי בִּצְלוֹ. יאמר: התפללתי אל ה׳ וכפי פרושות השמים״ ולכן תמה יא״ר, ״איך נופל בזה לשון תפילה?⁠״4 אבל כבר נתבאר שאצל אונקלוס קיימת מגמה לתאר את אבות האומה כמתפללים גם כשאין לכך אחיזה בכתוב.⁠5 ובספר הזוהר הסתייע מת״א ללמוד שאסור לפרוס כפיים אלא בתפילה לקב״ה.⁠6 אמנם בדרושי חתם סופר יישב תרגום בִּצְלוֹ בשתי דרכים7: [א] כנגד טענת מלך סדום שלקיחת הרכוש בידי אברהם במלחמה היא גזילה ולא מאת ה׳ היתה לו ״מכל מקום הוא [אברהם] קנאה בודאי, שהרי לא גבר בחרב וחנית כי אם בתפילות ותחנונים... וזאת היא תשובת אאע״ה: הרימותי ידי אל ה׳ – בתפילה, כדמתרגם המתרגם, לקונה שמים וארץ דייקא, שכל העולם שלו והי״ת ברא שמים וארץ ונתנה לאשר ישר בעיניו, וא״כ הכל שלי הוא בדין. ומ״מ לא אקח מכל אשר לך שלא תאמר אני העשרתי את אברם״; [ב] ״אף על פי שהיה שללו של מלך סדום מותר גמור דהמציל מן הנהר ומן הגייס הרי הוא שלו – מ״מ לפנים משורת הדין החזיר כיון שהיה אדם חשוב [כשו״ע חו״מ סי׳ רנ״ט]. על כן אמר הֲרִמֹתִי יָדִי בִּצְלוֹ. פירוש: דרכי לקרוא בשם ה׳ ועל כן אני מחוייב לעשות לפנים משורת הדין״.
1. ראה רוו״ה ב״בהבנת המקרא״ שהאריך בעניין, ותמצית דבריו הובאה ב״הכתב והקבלה״.
2. קליין, מסורה, עמ׳ 46.
3. ״אוהב גר״.
4. ואף על פי שמקצת נוסחים גרסו ״בִּשְׁבוּעָה״ גם בת״א, מסתבר שהיא הגהת מעתיקים להשוותו עם רש״י ואין נוסח זה בתאג׳ ובכתבי היד וגם לא בזוהר המובא להלן.
5. כמבואר בהרחבה לעיל ד כו ״לקרא בשם ה׳⁠ ⁠⁠״. אבל הצעת ״אור התרגום״ לפרש ״אֲרֵימִית יְדִי בִּצְלוֹ״ כששמעתי שלוט נפל בשבי התפללתי, רחוקה.
6. זוהר פרשת בלק, קצה ע״ב: ״אמר רבי אלעזר ארימית ידי בצלו לקמי מלכא קדישא דהא תנינן אסור ליה לבר נש לארמא ידוי לעילא בר בצלו ובברכאן ותחנונים למריה דכתיב הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון ומתרגמינן ארימית ידי בצלו״.
7. דרשות חתם סופר על התורה (י״ל ע״י הרב יוסף שטרן), ירושלים תשי״ח, עמ׳ מז ועמ׳ נ.
ואמר אברם למלכא דסדם הא זקפי׳ ידיא בשבועה קדם י״י אלהא עליאב דבממריה קנה שמיא וארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הא זקפי׳ ידי״) גם נוסח חילופי: ״אתרעמת כף ידי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עליא״) גם נוסח חילופי: ״עלאה״.
ואמר אברם למלכא דסדום ארימית ידי בשבועה קדם י״י אלקא עילאה דבגין צדיקיא קנא בקנייניה שמיא וארעא.
And Abram said to the king of Sedom, I have uplifted my hands in an oath before the Lord God the Most High, who for the just possesseth his possession of the heavens and the earth,
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִשְׁבַּע אַבְרָהָם וְאָמַר לוֹ: הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל י״י. וְאֵין הֲרָמָה אֶלָּא לְשׁוֹן שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם (דניאל י״ב:ז׳).
Thereupon Abraham made a vow, saying: I have lifted up my hand unto the Lord (ibid., v. 22). The words lifted up are employed only in reference to a vow, as it is said: And he lifted up his right hand and his left hand unto heaven, and vowed by Him that liveth forever (Dan. 12:17).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

הרימותי ידי – אותה שעה קידש אברהם שמו של הקב״ה, שלא יחשוב מלך סדום שעל ידי ממון עשה אברהם מלחמה עם ד׳ מלכים, ולא עשה מלחמה אלא להציל את לוט ואת רכושו, לפי שהיה בן אחיו.

רמז עה

הֲרִימוֹתִי יָדִי אֶל ה׳ – זֶה שֶׁאָמַר הַפָּסוּק, (משלי א׳:ח׳) ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ״. אָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים הִפְרִישׁוּ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. אַבְרָהָם הִפְרִישׁ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה הֲרִימוֹתִי יָדִי אֶל ה׳, וְאֵין הֲרָמָה אֶלָּא תְּרוּמָה, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (במדבר י״ח:כ״ו) ״וַהֲרֵמוֹתֶם מִמֶּנּוֹ תְּרוּמַת ה׳⁠ ⁠⁠״. יִצְחָק הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, ״וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וַיִּמְצָא וְגוֹ׳ מֵאָה שְׁעָרִים״. וַהֲלֹא אֵין הַבְּרָכָה שׁוֹרָה לֹא עַל הַמָּדוּד וְלֹא עַל הַשָּׁקוּל וְלֹא עַל הַמָּנוּי, לָמָה מְדָדָן, בִּשְׁבִיל לְעַשְּׂרָן, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, (שם) ״וַיְּבָרֲכֵהוּ ה׳⁠ ⁠⁠״. יַעֲקֹב הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, ״וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֵּן לִי עֲשֵׂר אֲעַשְּׂרֶנוּ לָךְ״.
כּוּתִי אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבִּי מֵאִיר, אָמַר לֵיהּ, לֵית אַתּוּן אָמְרִין דְּיַעֲקֹב אֲבוּכוֹן קוּשְׁטָא אָמַר לֵיהּ, אִין, דִּכְתִיב, (מיכה ז׳:כ׳) ״תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב״, אָמַר לֵיהּ, (וְכוּ׳) הִפְרִישׁ שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לִשְׁבָטִים, לֹא הָיָה לוֹ לְהַפְרִישׁ עוֹד לִשְׁנַיִּם אָמַר לֵיהּ, אַתְּ אָמְרֵתָ דְּאִינּוּן תְּרֵיסַר וַאֲנָא אָמַר דְּאִנּוּן אַרְבֵּסַר (בראשית מ״ח:ה׳) ״אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי״. אָמַר לֵיהּ, יְהֵא טָבוּת, לֵית אַתְּ מְסַיֵּעַ לִי, אוֹסַפְת קֶמַח אָמַר לֵיהּ, לֵית אַתְּ מוֹדֶה לִי שֶׁהֵן אַרְבַּע אִמָּהוֹת אָמַר לֵיהּ, צֵא מֵהֶן אַרְבַּע בְּכוֹרוֹת שֶׁל אַרְבַּע אִמָּהוֹת, שֶׁאֵין הַבְּכוֹר מִתְעַשֵּׁר. לָמָּה הוּא קֹדֶשׁ וְאֵין קֹדֶשׁ מוֹצִיא קֹדֶשׁ אָמַר לֵיהּ, טָבוּי לְאוּמָּתָךְ דְּאַתְּ בְּגַוָוהּ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֲרִימוֹתִי יָדִי, עֲשָׂאָן תְּרוּמָה כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר ״וַהֲרֵמוֹתֶם מִמֶּנוּ תְּרוּמַת ה׳⁠ ⁠⁠״. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: עֲשָׂאָן שְׁבוּעָה כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (דניאל י״ב:ז׳) ״וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם״ וְרַבָּנָן אַמְרֵי, עֲשָׂאָן שִׁירָה כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שמות ט״ו:ב׳) ״אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמֲמֶנְהוּ״.
קאל לה אברם רפעת ידי חאלפא באללה אלטאיק אלעאלי מלך אלסמאואת ואלארץ׳.
אמר לו אברם: ״הרמתי ידי בשבועה באל העליון קונה השמים והארץ,
הרימותי ידי – לשון שבועה, מרים אני ידי ונודרא לאל עליון. וכן: בי נשבעתי (בראשית כ״ב:ט״ז) – נשבע אני, עכשיו אני נשבע.⁠ב וכן: נתתי כסף השדה קח ממני (בראשית כ״ג:י״ג) – נותן אני לך כסף השדה וקחנו ממני, דויְיְנְ״שג בלעז.⁠ד
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״ונודר״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״עכשיו אני נשבע״.
ג. הלעז מופיע בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. הוא חסר בכ״י אוקספורד 165, לונדון 26917, דפוס רומא.
ד. כל הביאור כאן מ״מרים אני ידי... בלעז״ מופיע גם בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 9403, המבורג 13, לונדון 26917, ליידן 1, פרמא 3204, פריס 156, פריס 157, אך הוא מצויין כתוספת בכ״י ויימר 651, והוא חסר בכ״י מינכן 5, ברלין 1221, פירנצה III.3. מקור הביאור הוא כנראה מרשב״ם, והשוו לתוספת בכ״י לייפציג 1 בראשית כ״ג:י״א, ולביאור המשוחזר לרשב״ם על הפסוק שלנו.
הרמתי ידי I HAVE LIFTED UP MY HAND – An expression signifying an oath: I lift up my hand to the Most High God (not, I have lifted up). Similarly, (Bereshit 22:16) בי נשבעתי which means "By myself do I swear" and similarly, (Bereshit 23:13) נתתי כסף השדה קח ממני which means "I give the price of the field, take it from me".)
ויאמר אברם אל מלך סדום הרימותי ידי1הרמה זו שבועה. כענין שנאמר וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם (דניאל י״ב:ז׳).
2ד״א אברהם אמר הרימותי ידי אל ה׳. זכה ויצא ממנו משה שאמר אלהי אבי וארוממנהו (שמות ט״ו:ב׳).
1. הרמה זו שבועה. ב״ר פמ״ג. ילקוט רמז ע״ה.
2. ד״א אברהם. ב״ר שם.
הרימותי ידי – מרים אני עתה ידי ואשא אל שמים לישבע. בשעת אמירה היה נושא ומרים ידו ונשבע, כמו נתתי כסף השדה (בראשית כ״ג:י״ג).⁠1
1. שוחזר מליקוט אוקספורד-מינכן, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 311 ואילך.
הרימותי ידי – שבועה, כמו: כי אשא אל שמים ידי (דברים ל״ב:מ׳).
וטעם אל עליון – כי הנה נשבעתי בשם שברכני זה הכהן.
I HAVE LIFTED UP MY HAND. This indicates an oath. It is like, For I lift up my hand to heaven, etc. (Deut. 32:40).
[GOD MOST HIGH.] For behold, I have used the same name for God in my oath as this priest (Melchizedek) when he blessed me.⁠1
1. Ibn Ezra explains why Abraham referrred to the Lord as God Most High (El Elyon). He did this out of respect for Melchizedek, who used the term El Elyon in referring to God.
ויאמרהרמתי ידי – הנני מרים, וכן נתתי כסף השדה (בראשית כ״ג:י״ג), עם הרמת היד היא השבועה, וכן וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע (דניאל י״ב:ז׳) ופעם לא יזכר השבועה אלא הרמת היד לבד, כמו הרמתי אשר נשאתי את ידי (במדבר י״ד:ל׳).
_
הרימותי ידי – הפרשתי חלקי לאל עליון, כדכתיב: ויתן לו מעשר מכל (בראשית י״ד:כ׳), אבל יותר לא אקח. וזהו אחר שיטת פר״ש.
הרימותי ידי, "I have raised my hand (in a solemn oath)" Avram states in reply to the King of Sodom's offer [of what was not even his to offer Ed.] that he has already set aside his share for the Lord, as is stated when the Torah wrote: "he gave him a tithe from all of it.⁠" He meant that beyond this he did not mean to keep anything. (as per Rashi).
וטעם הרימותי ידי אל י״י – לשון שבועה. מרים אני ידי לאל עליון, וכן: בי נשבעתי (בראשית כ״ב:ט״ז) – נשבע אני. לשון רבינו שלמה.
וכן מצאתי בסיפרי (ספרי דברים ו׳:ו׳): מצינו בכל הצדיקים שמשביעין את יצרן שלא לעשות, באברהם הוא אומר: הרימותי ידי אל י״י, והנה הוא כלשון: וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולםא (דניאל י״ב:ז׳).
ואנקלוס אמר: ארימית ידי בצלו קדם י״י, יאמר: התפללתי אל י״י, וכפי פרושות השמים1 אם אקח מכל אשר לך (בראשית י״ד:כ״ג), כלומר כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף אם אקח.
והנכון בעיני: כי יאמר הרימותי ידי אל י״י – להיות הקדש וחרם לפניו, אם אקח מכל אשר לך – כיב ההקדשות יקראו כן תרומת יד, כלשון: כל מרים תרומת כסף ונחשת (שמות ל״ה:כ״ד), וכל איש אשר הניף תנופת זהב לי״יג (שמות ל״ה:כ״ב). ואמר כן בעבור שנתן ממנו מעשר, כי כל אשר יקח מכל אשר לו יהיה תרומה לי״י לא יהנה ממנו דבר. ובבראשית רבה (בראשית רבה מ״ג:ט׳): עשאן תרומה כמה דאת אמר: והרמותם ממנו תרומת י״י (במדבר י״ח:כ״ו).
1. השוו ללשון הפסוק במלכים א ח׳:נ״ד.
א. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״וישבע בחי העולם״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כי״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, רומא 44 חסר: ״ונחשת... זהב לי״י״.
I HAVE LIFTED UP MINE HAND TO THE ETERNAL. This is an expression signifying an oath: "I lift up my hand to G-d Most High.⁠"1 Similarly, the verse, By myself have I sworn,⁠2 means "By Myself do I swear.⁠" Thus the language of Rashi.
I have found a similar text in the Sifre:⁠3 "We find in the case of all the righteous that they bring their inclination under oath in order not to do evil. In the case of Abraham, he says, I have lifted up mine hand to the Eternal.⁠" It is thus similar to the verse, And he lifted up his right hand and his left hand unto heaven, and swore by Him that liveth forever.⁠4
But Onkelos said, "I have lifted my hand in prayer before the Eternal.⁠" The intent of Abraham's words according to Onkelos is: "I have prayed to G-d, with my hands spread forth toward heaven,⁠5 if I take anything that is thine.⁠" That is to say, "G-d do so to me, and more also,⁠6 if I take, etc.⁠"
The correct interpretation appears to me to be that Abraham said, "I have lifted my hand to G-d to make those things Sacred and Devoted7 to Him, were I to take from that which is thine.⁠" Declaring things to be sacred to Him is called in Hebrew "lifting of a hand,⁠" just as in the verses: Every one that did lift up a heave offering of silver and copper;8 and every man that offered a wave offering of gold unto the Eternal.⁠9 This Abraham said because having given a tenth of it to the priest, he declared that whatever he takes from the king of Sodom would be a heave offering to G-d, from which he would derive no benefit.
In Bereshith Rabbah10 it is similarly said, "Abraham made it a heave offering, even as it is said, And ye shall heave a heave offering of it for the Eternal.⁠"11
1. Besides explaining that this is an expression signifying an oath, Rashi also states that even though the verse uses a past tense harimothi, the sense is that of the present tense: "I lift up my hand.⁠"
2. Further, 22:16. Here too the verse uses a past tense, but its meaning is that of the present tense.
3. Vaethchanan 33.
4. Daniel 12:7.
5. See I Kings 8:22.
6. Ibid., 2:23.
7. See Leviticus 27:28.
8. Exodus 35:24.
9. Ibid., (22).
10. 43:12.
11. Numbers 18:26.
הרימותי ידי – לשון שבועה לאל עליון פי׳ בשם י״י שברכני זה הכהן:
הרימותי את ידי, "I have raised my right hand in an oath;⁠" this is a standard formula used to describe an oath directed at God. In this case, Malki Tzedek was the representative of the Lord.
הרימתי – ב׳ במסורה הכא ואידך כי הרמתי קולי ואקרא וזהו שאמרו חכמינו ז״ל שאשת פוטיפרע נתכוונה לטובה כמו שנתכוין אברהם לשם שמים.
הֲרִמֹתִי יָדִי – היא שבועה, כמו שזכר החכם בן עזרא, כמו: ׳כי אשא אל שמים ידי׳ (דברים לב, מ).
(כב-כד) וענה אליו אברם: הנה נשבעתי בה׳ אל עליון אשר הוא קונה שמים וארץ, שלא אקח מכל אשר לך דבר, זולת מה שאכלו הנערים אשר הלכו אתי, וזולת חלק ענר אשכול וממרא שהם יקחו חלקם הראוי להם מהשלל והשבי, ולא תאמר אני העשרתי את אברם, כי יש לה׳ להעשיר אותי בזולת השלל והשבי הזה.
(כב-כג) התועלת השביעי הוא במידות, והוא שראוי לאדם שינהיג עצמו במידת ההסתפקות, ולא יבקש לו גדולות. הלא תראה שאברם לא רצה לקחת דבר מהשלל, להסתפקוֹ במה שחננוֹ ה׳ יתעלה מהקנינים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

לשון שבועה. ואע״פ שאין כאן זכר שבועה כמו גבי כי אשא אל שמי׳ ידי דכתיב בתריה ואמרתי חי אנכי לעולם וגבי וירם ימינו ושמאלו אל השמי׳ דכתיב בתריה וישבע בחי העולם קצר הכתוב פה וסמך על המבין וכמוהו אל הארץ אשר נשאתי את ידי כי יד על כס יה וכאלו אמר הרמותי ידי לאל עליון ונשבעתי בחי העולם:
מרים אני את ידי לאל עליון. לשון הווה לא לשון עבר כמשמעו כי עדיין לא הרים עד שאמר לו מלך סדום והרכוש קח לך:
(כב-כג) ואמנם תשובת אברהם הרימותי ידי אל ה׳ וגומר כתבו המפרשים שהוא דרך שבועה שהוא כמו וירם ימינו ושמאלו השמים וישבע בחי העולמים וכן הוא דעת הר״ן נמשך אחר דעת אנקלוס. ואינו נכון בעיני כי הנה בוירם ימינו ושמאלו השמים פירש הכתוב שהוא שבועה וישבע בחי העולם. וכן כי אשא אל שמים ידי סמך ואמרתי חי אנכי לעולם שהוא לשון שבועה אבל בהרימותי ידי אל ה׳ לא מצינו לשון שבועה. ועוד שאין בפסוק הזה גזרה אלא אם יאמרו שו״ו ואם אקח מכל אשר לך שהיא נוספת כאלו אמר אם אקח מכל אשר לך ומלבד שהנחת אות נוספת בתורה הוא זרות גדול הנה מלת אם מיותרת והיה ראוי שיאמר אם מחוט ועד שרוך נעל אקח מכל אשר לך ועל כן אמרתי שאין כאן נדר ואין כאן שבועה אבל היתה כוונת אברהם לומר שהנדיב האמתי הוא מי שיקבל ממי שראוי ויתן למי שראוי ולא יקבל ממי שאינו ראוי ולא יתן למי שאין ראוי לתת לו וכמו שכתב החכם בד׳ מהמדות והוא אמרו כאן הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון כלומר לענין קבול החסד והמתנה אפרוש כפי אל ה׳ ואקבל כל מה שיתן לי כי הוא אל עליון קונה שמים וארץ ולכן עם ה׳ החסד והמתנות לתת לי וממני אקח לא ממך מלך סדום מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך דבר קטון או גדול האם לא תאמר היום או מחר אני העשרתי את אברם אין ספק שתאמר כן ואינו כבודי שתאמר שנתעשרתי משלך כי אם ממה שיתן לי האלהים ויהיה אמרו ולא תאמר אני העשרתי את אברם בתמיה ולכן תדע שלכך לא לקח אברהם הרכוש ההוא לפי שהיה דעתו שלא ליהנות משום אדם כי אם מאת האלהים גם שלא יאמרו בני אדם שלחמדת אותו רכוש מסר עצמו לסכנה ולא להציל את לוט (בראשית רבה מ״ג).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[א] הרמותי ידי (לה׳)* [אל ה׳] אל עליון
[1] סוטה פרק ראשון דף ד ע״ב (סוטה ד:)
*כך ציטט ר׳ אהרון
[א] קונה שמים וארץ
[1] פסחים פרק שמיני דף פז ע״ב (פסחים פז:)1
1. לשון הגמ׳ שם: ׳כך ישראל שהן בני, בני בחוני בני אברהם יצחק ויעקב, אחד מארבעה קנינין שקניתי בעולמי. תורה קנין אחד, דכתיב ״ה׳ קנני ראשית דרכו״. שמים וארץ קנין אחד דכתיב ״קנה שמים וארץ״, בית המקדש קנין אחד דכתיב ״הרי זה קנתה ימינו״, ישראל קנין אחד דכתיב ״עם זו קנית״, ואתה אמרת העבירם באומה אחרת ?׳.
הגמרא כאן בניגוד לנאמר במשנה באבות ו, יא (הובאה לעיל פס׳ יט) אינה מזכירה את אברהם כאחד מקניניו של הקב״ה. אחד הקנינים הנזכרים בגמרא הוא קניין ׳שמים וארץ׳, ובפסוק זה נאמר ״קנה שמים וארץ״, ולכן מובן שרבנו מפנה דווקא פסוק זה אל הגמרא הזאת, שהיא מעניינו של הפסוק.
וכן כסף השדה קח ממני. אף על גב דלקמן פירש (כג, יג,) ״נתתי כסף השדה קח ממני״ – ׳מוכן הוא אצלי והלואי ונתתי׳, אין פירוש ״נתתי כסף השדה״ ׳הלואי ונתתי׳, אלא מפני שלא היה אברהם נותן באותה שעה כסף השדה, ולא נוכל לפרש אותו ׳נותן אני לך כסף השדה׳ כיון שלא נתן באותה שעה – הוצרך לומר מפני שהיה מוכן אצלו כסף השדה ורצה ליתן לו כל שעה, והלואי שנתן לו, לכך יתכן לומר שפירש ״נתתי כסף השדה קח ממני״, ולעולם פירש – נותן אני לך כסף השדה:
לשון שבועה. ואע״פ שאין כאן זכר שבועה כמו גבי כי אשא אל שמים ידי דכתיב בתריה ואמרתי חי אנכי לעולם (דברים ל״ב:מ׳) קצר הכתוב פה וסמיך על המבין. [ר׳ אליהו מזרחי]: ועי״ל דנשא נמי לשון הרמה הוא וכמו שמצינו באשא שהוא לשון שבועה ה״נ האי הרימותי שהוא לשון אשא נמי לשון שבועה אף שאינו מפורש בהדיא:
This is an expression of an oath. There is no actual mention of an oath here — unlike with, "For I raise up My hand (אשא ידי) to heaven...⁠" (Devarim 32:40), where it is written right afterwards, "... and I say, 'As I live forever.'" Nevertheless, Scripture was brief here and relied on our understanding. (Re'm) Furthermore, we can say that אשא ידי [on its own] is considered an expression of mentioning an oath. And it is actually another way of saying הרימותי ידי. Therefore, הרימותי ידי is also an expression of an oath, although it is not expressly stated.
ויאמר אברם אל מלך וגו׳ – טעם הרמת ידו היא כדי שיתאמת אצל מלך סדום שאין דעתו עוד לחזור בו בדבר הזה לא כולו ולא מקצתו.
ואומרו אם מחוט וגו׳ ואם אקח, שלא היל״ל אלא אם אקח מחוט וגו׳, נתכוון לומר על זה הדרך הרימותי וגו׳ אם מחוט וגו׳ פי׳ הרי הוא עלי כתרומה אם לקחתי מחוט ועד וגו׳ מהרכוש האמור בענין, ועוד הוסיף שלא יקח לעתיד מכל וכו׳ והוא אומרו ואם אקח וגו׳.
עוד יכוין לומר על זה הדרך הרימותי ידי פירוש נתתי תרומה שאני חייב מהכל אם מחוט ועד וגו׳ מה שאני חייב כפי הדין, ושלא תאמר שאני להוט אחר הממון ותובע מה שאינו שלי ואם אקח מכל וגו׳, אבל לא מפני הותרנות אהיה גוזל לגבוה מה שאני חייב לתת לו שהוא תרומת מעשר.
ויאמר אברם אל מלך סדום. Abram said to the king of Sodom. The only reason Abraham raised his hand during his declaration was to make it plain to the king of Sodom that he would not bargain further about any of this.
The reason the Torah writes the word אם twice, when it would have sufficed to write simply אם אקח מחוט ועד שרוך נעל is, that Abraham referred both to what was in the past and to anything that might occur in the future. Although he was entitled to a תרומה, some gift, in his capacity of being a priest, he waived his rights in this respect unconditionally
He also wanted to make it plain that the tithe he had removed from the loot was not a percentage he had taken for himself. Although he was in a position to waive his own claims, he had no right to waive what belonged to God or to His representative. This is why he had removed the tithe from the loot before waiving his own claim to the remainder.
ויאמר אברם אל מלך סדום – ענה אברהם למלך סדום לא כמו שאתה סבור שבכחי ועוצם ידי נלחמתי במלכים האלה, ושאני מיחס הנצחון לכבודי, ושעל כן אקנה השלל שיהיה קניני. אלא לה׳ הישועה, והוא ״מהעדה מלכין״1 ומשפיל מלכין, ועל כן הרימותי ידי לה׳ אל עליון, כי החלק שנתתי מן השלל למלכי צדק הכהן היא תרומה לה׳, שהיא הודאה כי לה׳ הארץ ״ולמן די יצבא יתננה״,⁠2 והיא נקראת ״תרומת יד״3, כלומר תרומת הדברים והנדבה שניתן לה׳ ממה שקנתה ידו במלחמה וכיוצא. ועליו כתוב ״והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם, ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם״.⁠4 ולכן צוה ה׳ במלחמת מדין ״והרמות מכס לה׳ מאת אנשי המלחמה היוצאים לצבא וגו׳, ממחציתם תקחו ונתתה לאלעזר הכהן תרומת ה׳ ״.⁠5 וכן נהג אברהם ונתן למלכי צדק הכהן תרומת ה׳, להודות כי לא בכחו גבר, כי אם בכח עליון שהכל שלו. וזהו ״אל ה׳ אל עליון״, לה׳ הנורא המהוה כל הדברים שהוא מקיף על כל האלים, וקונה שמים וארץ שהן חביבים לו, וכל הטובות שבעולם הם קניניו. וכן כתוב ״מה רבו מעשיך ה׳, כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך״,⁠6 כלומר אינו עולם של הפקר, אלא כלם נעשו בחכמה בצדק ובמישרים. על כן כל הנמצא בארץ הן קניניך, והוא לוקח קניניו מיד רשעים שאינן כדאים להן, לתת אותן לטוב לפניו.⁠7 ועל כן שלח אלה המלכים להכות ארצך וארצות עמים רבים ולשלול רכושם, וככלותם לעשות, העיר לבבי להכות גם אותם ולקחת השלל מידם, לפי שכלכם רעים וחטאים.
1. דניאל ב, כא.
2. שם ד, יד. [תרגומו: ולמי שירצה, יתננה].
3. דברים יב, יז.
4. שם יב, ו.
5. במדבר לא, כח-כט.
6. תהלים קד, כד.
7. מליצה על פי קהלת ב, כו.
הרימותי ידי – וחברו בדניאל במלאך, וירם ידוא וישבע (דניאל י״ב:ז׳). אבל בהקב״ה נאמר בכל מקום נשיאת יד, נשאתי את ידי (שמות ו׳:ח׳), ואשא ידי וגו׳ (יחזקאל כ׳:ה׳). לפי שסתם הרמת יד למעלה מהראש, ואין זה לשון כבוד בהקב״ה, אבל נשיאת יד יאמר גם בהגבהה כל שהיא. ועוד, שיש בלשון הרמת יד, שאט נפש וזדון, כמו, אשר תעשה ביד רמה (במדבר ט״ו:ל׳), וירם יד במלך וגו׳ (מלכים א י״א:כ״ו), ואין זה לשון כבוד לגבוה.
א. בפסוק: ״ימינו ושמאלו אל השמים״.
הרימתי ידי – לשון שבועה, מרים אני ידי לאל עליון שלא אקח ממך דבר:
אל עליון – הזכיר זה השם כאומר הנני נשבע בשם שברכני זה הכהן:
הרימתי ידי – רש״י פי׳ לשון שבועה מרים אני את ידי אם אעכב לעצמי מן השבי, ולא הבינותי וכי הרכוש דבר יקר כ״כ בעיני אברם עד שהוצרך שבועה לזרוזי נפשו לבלי קחתו, וכי לא יהי׳ זה בערך אדם גדול כאברם כשבועת שוא וחנם, ובמד״ר אמרי רבנן הרימותי עשאן שירה הד״א זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו, לדעתם הרימותי ענינו רוממות השיר והשבח, וכן ידי כמו תודתי כענין רום ידיהו נשא (חבקוק) שפירושו העליונים ישאו קול תודה (עמ״ש בירים משה ידו, ובפ׳ ותרומת ידיך), וטעם המקרא יהי׳ הרימותי ידי וגו׳ ארומם את אלהי השמים בקול שיר ותודה שלא אצטרך ליקח מכל אשר לך (האָהען דאנק דאסס איך ניכט צו נעהמען דארף), כי ברכת ה׳ היא העשרתני ולא אצטרך לידי מתנת ב״ו, ואם אקח פי׳ שלא אצטרך לקחת, כמו אם יראו את הארץ שפירושו שלא יראו. ולולי דבריהם הייתי אומר לשון הרימותי ידי אל ה׳ מענין הרים יד במלך (במ״א י״א) שהוא לשון מרידה, וטעם המקרא מרידה גדולה במלכו של עולם היתה חשובה בעיני אם אקח ממך מאומה (איך ווירדע מיך דער עמפאֶרונג פערשולדען זאללטע איך נעהמען), כי בזה היה נראה כאלו משים אני בטחוני באדם ולא במי שהעושר ממנו לבד [ומלת אל להוראת ההתנגדיות כמו הנני אליכם (יחזקאל י״ג) דתרגומו הא אנא שלח רוגזא עליכון], וכן לשונם ומעלליהם אל השם (ישעיהו ג׳ ח׳) פירש״י לנגדו ולהכעיסו וכן ויקם קין אל הבל אחיו כלומר נגדו. ולזה סיים, ולא תאמר אני העשרתי, שלא תאמר, הוי״ו במלת ולא במקום שי״ן כמו דבר אל בנ״י ויסעו שיסעו, ולפירוש זה מלת אם כפשוטו וא״צ לפרשו לשלילה, ואין הרימותי עבר תמורת בינוני מרים אני כלרש״י, כי באמת הוא פעל עבר תלוי (קאָניונקטיפום דוביטאטיפום) בראיית ח״פ שבה״א, כמ״ש הרוו״ה כי כל פעל עבר וודאי (פרעטעריטום אינדיקאטיפום) לעולם ניקוד הה״א שלו בחטף סגו״ל למדבר בעדו או לנכח, כמו השיבונו אליך (לקמן מ״ד) הכינונו (דברי הימים א כ״ט) הכינותי לו שם (ט״ו י״ב), כל אלה בספרים מדוייקים הה״א בחט״ס, וכולם עוברים וודאי בלא ספק ובלא תנאי, אבל פעל עבר תלוי ניקוד הה״א שלו בחטף פת״ח לעולם, כמו אם לא הבאותיו אליך (לקמן מ״ג), עד אשר אם הביאנם (במדבר ל״ב), אם הניפותי (איוב ל״א), כולם בחטף פת״ח ואין אחד מהם שפעולתם עברם וודאי כי כולם תלוים הם בראיית מלת אם שאצלם שהיא מלת התנאי.
הרמתי ידי – דרך שבועה, כמו וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם (דניאל י״ב:ז׳) וכן וירגיליוס (איניאידי י״ב קצ״ה): Suspiciens Coclum tenditque ad sidera dextram.
הרימותי – מרים אני עכשו, וכן בי נשבעתי (למטה כ״ב:ט״ז) נשבע אני עכשו (רש״י וראב״ע).
I raise my hand. By way of an oath, as in, “When he lifted up his right hand and his left hand unto heaven, and swore by Him Who lives forever” (Daniel 12:7). Cf. Virgil (Aeneid 12:195), “Thus first Aeneas… uplifting eyes to heaven, and outstretching his right hand to the stars: ‘By these same Powers I swear…’”
I raise (harimoti, lit. “I raised”). In the present tense; cf. “I swear [nishba’ti, lit. “I swore”] by Myself” (Gen. 22:16) (Rashi and Ibn Ezra).
(כב-כד) ה׳ אל עליון – מלכי⁠־צדק היה כהן לאל עליון; ולשם זה, מוסיף אברהם את השם המפורש – שם הוי״ה, המראה על יחס מיוחד בין ״אל עליון קונה שמים וארץ״ לבין מעשי האדם וגורלו. נצחונו של אברהם הוכיח למלכי⁠־צדק רק זאת: שה״אל העליון״ מתערב לפעמים גם במאמצי האדם ובפעולותיו. אולם אברהם מביע את אמונתו בקב״ה בדרגה נעלה יותר.
האל העליון של מלכי⁠־צדק היה שונה מהאלים האחרים רק מהבחינה הכמותית; הוא היה הכח הגבוה שבין הכחות. זו עדיין תפיסת מושג האלהים אצל האומות האחרות – להוציא מרעיון האלהות שהיה כבר לנחלת הכלל כתוצאה מהשפעת היהדות. מחוץ לתורת ישראל, הרי שהאל הוא – לכל היותר – כח עליון. קיים יחס מסוים בינו לבין העולם – העולם הגשמי [הקוסמוס]; אבל יחסו לאדם אינו שונה ואינו קרוב יותר, מיחסו לשאר הנבראים. האל הגבוה ביותר של עבודת האלילים היה אלהי הטבע; בעוד שההסטוריה הייתה ביסודה מעשה אדם. לעומת זאת, אלהי אברהם אינו רק אלהי הטבע אלא גם – מעל הכל – אלהי ההסטוריה. כאשר השלים ה׳ את מלאכתו בטבע, החל את מלאכתו בהסטוריה. מאז והלאה, היה ה׳ מעלה ומוריד, מנהיג ומדריך. מלאכתו העיקרית היא בעתיד, לא בעבר; כשמו כן הוא – ״הויה״, מהווה העתידות!
שם זה מקדים אברהם: ״האל אשר זה עתה הזכירו מלכי⁠־צדק הוא האל אשר שלח אותי. אתה ואני, כולנו, עומדים בעבודתו – מדעת או שלא מדעת״.
הרימתי – משמעות ביטוי זה אינה ברורה. מצאנו ״נשא יד״ במובן של נשיאת שבועה, אבל רק כאשר נאמר הדבר ע״י ה׳. אולם לא מצאנו ״הרים יד״ במובן זה – חוץ מאשר, אולי, כאן.
לא הרי ״נשא״ כהרי ״הרים״. כאשר אדם מגביה חפץ, בתחילה הוא עוקר אותו ממקום הנחתו ולאחר מכן מעלה אותו למעלה. שתי בחינות אלה מובעות ב״נשא״ ו״הרים״. ״נשא״ נותן ביטוי רק להעלאה, את כיוון הלמעלה של החפץ, בעוד ש״הרים״ מבטא גם את הניתוק, את הסרת החפץ מלמטה. מכאן ״תרומה״.
אם כן המשמעות כאן יכולה להיות: ״בצאתי למלחמה לא היו לי שום טעמים אנוכיים. אלא משכתי את ידי מכל המטרות השפלות והקדשתי אותה לה׳ לבדו. ולכן אינני מורשה לקחת מאומה מהשלל לשום מטרה, אף לא לצרכי עצמי״. אולם פירוש זה נסתר מהמילים ״אֶל ה׳⁠ ⁠⁠״; ״הרימתי״ – במובן של ״תרומה״ – יחייב את הפסוק לומר ״לה׳⁠ ⁠⁠״. יתכן לפרש בכל זאת, ש״אל ה׳⁠ ⁠⁠״ אמור להדגיש את הניגוד: לא רק את הקדשת היד לה׳, אלא בראש ובראשונה שלילת כל שימוש אנוכי; הווי אומר, הקדשה קפדנית ומוחלטת של היד.
אך מסתבר יותר שגם כאן, ״הרים יד״ הוא ביטוי המציין שבועה, וכך נראה מתיבת ״אם״ הבאה אחריו (פסוק כג). את ״נשא יד״ מצאנו רק בשבועות של הבטחה. כאשר אדם נושא את ידו בשבועה לה׳ הוא משעבד את כל כחו לקיום ההבטחה. ואם ה׳ נושא את ידו, הוא עושה את הבטחתו בלתי תלויה בשום דבר אחר, ומשעבד שמים וארץ לקיום ההבטחה. אברהם ביקש לבטא שאלהיו הוא למעלה מכל האלים אחרים. כיצד יכל להביע זאת – בדברו לעובד אלילים – אם לא באמירת ״הרימתי״? במילה הזאת הוא מסיר את ידו מכל האלים ומעלה אותה למעלה אל הא–ל העליון, אשר מבחינתו הוא היחיד אין עוד מלבדו. אילו היה נשבע ח״ו באחד מהאלים שלהם, די היה לו לומר ״נשאתי״.
מחוט ועד שרוך נעל – כאשר לשוננו רוצה להתייחס לדבר המקיף את הכל, אין היא נוקטת דבר קטן וגדול, או דבר קרוב ורחוק, ואומרת: מדבר קטן זה ועד לגדול, מנקודה קרובה זו ועד לרחוקה. אלא היא מתייחסת לכל הדברים כמסודרים במעגל, נוקטת שתי נקודות סמוכות, ואומרת: מזו ועד האחרת – מסביב לכל המעגל. לכן כאשר מדבר הכתוב על כלל האומה – שאינה נחשבת כפירמידה אלא כמעגל (העני הוא לפני המלך כדרך שהוא לאחריו) – הוא אומר: ״מחוטב עציך ועד שואב מימיך״ (דברים כט, י), וכן גם כאן: ״מחוט ועד שרוך נעל״. וכך אומרים גם חז״ל: ״מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ״ (אסתר א, א) – ״שמלך בכיפה״ (מגילה יא.); מלכותו הקיפה את כל כדור הארץ, תחילתה מהודו וסופה חוזרת לכוש.
(כב-כג) ויאמר אברם – כבר בארתי זאת באה״ש דרוש א׳, כי השלם כשיגיע לידו מעשה גדולה ופעולה טובה ראוי להתהלל, תהיה הפעולה הזאת בעצמה יקרה בעיניו מכל הון יקר ולא יצוייר כלל שיעשה המעשה ההוא בעבור שכר או ריוח, כי הפעולה בעצמה גדולה מכל שכר וריוח, ואחר שכל מגמת פני אברהם ומסעיו היה כדי לקרוא בשם ה׳ ולפרסם אמונתו והשגחתו לכל באי עולם. וע״י נצוח המלכים הכירו כל באי עולם שה׳ אל עליון ושהוא משגיח על יראיו ומפליא עמהם פלאות, א״כ זה השכר היותר גדול בעיניו, ולא יצוייר שיקבל עם זה עוד שכר אחר, וז״ש הלא הרמותי ידי זאת הנוצחת אל ה׳ אל עליון, שעי״ז נודע שהוא אל עליון ושהוא קונה שמים וארץ וזה השכר היותר גדול אצלי, וא״כ אם מחוט ועד שרוך נעל, וכל מה שאקח ידמה שאקח מאשר לך, כי כבר קבלתי שכרי די והותר. אולם לפי דרכנו עתה, הנה אברהם ראה ויוכח כי לא ידיו עשו את החיל הזה, ולא בכח ידו ובגבורתו נצח ארבעה מלכים אדירים כאלה, רק ה׳ הוא היה הלוחם והמנצח ואיך יקח מן השלל מאומה, שהגם שמן הדין השלל מגיע להמנצח את המלחמה, אבל הוא לא נצח ולא עשה מאומה, רק ה׳ לחם ונצח, וז״ש הרימותי ידי – ר״ל ידי זאת הלוחמת והנוצחת הרימותי אל ה׳ שהוא נצח ולחם בידי, וידי לא היתה רק כחרב ביד ה׳ שהוא אל עליון וקונה שמים, וא״כ אחר שאני לא לחמתי ולא עשיתי מאומה, ״אם [אקח] מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח״, ר״ל כל מה שאקח הלא אקח מכל אשר לך כי אין השלל שלי, ולא תאמר אני העשרתי את אברם, פעל תאמר הוא נסתר לנקבה, ומוסב על היד שאמר הרימותי ידי [כי יד בא בלשון נקבה תמיד], אמר אם אקח מהשלל דבר כאלו ידי נצחה ועשתה חיל, אז תאמר ידי אלי לאמר אני העשרתי את אברם כמ״ש ואמרת בלבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל, ואיך תאמר ידי שהיא העשירה אותי אם ה׳ פעל כל זאת ולא ידי יד כהה.
(22-23) BUT AVRAM SAID. In Arzoth HaShalom, section 1, I have already noted that when the unflawed human being is given the opportunity to perform a great service or to do some praiseworthy good deed, this deed is more precious to him than every treasure. Never would he expect any remuneration or profit in return, the deed itself being more important than all material gain. The narrative here stresses this — about Avraham. As the sole aim of all his sojourns and travels was to invoke the name of the Lord1 and to make widely known the true faith and the reality of divine providence, and as his victory over the four kings led to the recognition that God is Most High and that He exercises supervision over His adherents through wondrous ways — that to him was the highest possible reward. It was for him unthinkable that he should also be rewarded in some other way. He therefore said, I lift up my hand: [I point to] this hand which brought victory to the Lord, God Most High; it led to the recognition that He is God Most High and Possessor of heaven and earth — and this is my highest reward. Consequently, I will not take so much as a thread or a sandal strap. I have already received more than my reward and, hence, whatever I take will be like taking of what is yours. Avraham was convinced that not his own hand had achieved all this success2, for not with the force of his arm and through his own might were these four powerful kings defeated. God alone was the warrior and the victor — so how could he take anything of the spoils for himself.
While it is true that to the victor belong the spoils of war, here it was not he who had achieved victory. Without any help whatsoever from him, God had given battle and had brought victory — and therefore, I lift up my hand: this battling and victorious hand I lift up to the Lord who is God Most High, Possessor of heaven and earth3. And since I was not the one who fought or helped in any way, the spoils are not mine. Consequently, if I take so much as a thread or a sandal strap, it will be of what is yours.
AND IT SHALL NOT SAY, I HAVE MADE AVRAM RICH. The word tomar (shall say) is third person feminine gender because the verse intends it to allude to the hand4 (of, I lift up my hand — hand, in Hebrew, being of the feminine gender) — as if to say, if I take any part of the spoils, it will be as if my hand had been victorious and achieved all this success — and it will say to me, I have made Avram rich. (In the same sense as in5: And you will say in your heart, my power and the might of my hand have achieved all this success.) But this would not be true, since it was not my weak hand but the Lord who had done all this.
1. The beginning point of the mission of the Jewish people, and the end-point ideal of the Messianic age, are linked (Zeph. 3:9): For then I will convert the people to a pure language, that they may all invoke the name of the Lord, to serve him by common consent.
2. Deut. 8:17.
3. Hence also possessor of me and my hand. To bring out this logical conclusion the author found it necessary to reiterate what he had already developed previously.
4. (i) Not imperative but descriptive future; also (ii) in Hebrew there is no separate word ‘you’ — and tomar can be continuation of previous verse.
5. See note 123.
הרמתי ידי: במדרש רבה (מג,ט) איתא שעשאן תרומה1. פירוש, הקדישן לשמים2. ולא על רכוש סדום, אלא רכוש אמרפל וחביריו3.
1. ז״ל: רבי יהודה אמר, עשאן תרומה, היך מה דאת אמר ״והרמותם ממנו תרומת ה׳⁠ ⁠⁠״ (במדבר יח,כו). לא כדעת רבי נחמיה שם שהוא לשון שבועה, והביאו רש״י.
2. עתה קשה לרבינו, איך יכול היה להקדישן הרי הוא לא זכה בהם, כפי שביאר רבינו בפסוק הקודם.
3. אך הענין לא ברור, כי אברהם עונה למלך לסדום על הצעתו, ואומר שלא יקח מחוט ועד שרוך נעל, א״כ מה מקום יש להקדשתו לשמים את רכוש אמרפל במעמד זה דוקא, ועיין בפסוק הבא.
ה׳... קנה שמים וארץ – שמות אלה מוכיחים, כי אברם נשבע לו למלך סדום בנוכחותו של מלכי⁠־צדק, שכן הוא משתמש באותן מלים ממש, שבהן השתמש הלה. אך הוא מוסיף תוספת רבת משמעות — את השם ה׳, כדי לציין את בורא הכל גם כמי שמכוון את גורלם של ברואיו.
בה׳ נשבע אברם על ידי הרמת ידו, וזוהי השבועה הראשונה המוזכרת במקרא, והיא באה דוקא כלפי מלך סדום. רק לאחר שהאמת נעלמה מן העולם, רק לאחר שהאנשים הפכו ל״רעים וחטאים״,⁠1 לא הספיקה עוד הבטחה פשוטה, היה צורך בנוסחאות מיוחדות כדי לשכנע, שאכן רוצה המבטיח לקיים את הבטחתו. כאן זוהי הרמת היד אל השמים, המראה על ה׳ כעד למתן ההבטחה, ויש בה גם משום רמז לכך שכוונת המבטיח היא, לעשות ככל אשר לאל ידו כדי לקיים אותה.
1. לעיל י״ג:י״ג.
הרימותי ידי אל ה׳ – כו׳ הביאור כי מה׳ מצעדי גבר כוננו ולה׳ המלחמה ואיש המעלה ייחס זה אל הפועל האמיתי ית״ש. לא כן הפתי ידמה כי כחו ועוצם ידו עשה הגבורה הזאת וכמאמר הכתוב פן ינכרו צרימו ידינו רמה כו׳. לכן אמר אברהם הרימותי ידי פירוש כוחי וגבורתי במלחמה איננו מסיבתי לא מחכמתי ולא מגבורתי חלילה רק אנכי מרים אותה לה׳ קונה שמים וארץ ולכן מה לי לשלל שלך ואם אהנה הוא כנהנה מקדשי גבוה ולכן אם מחוט כו׳ ואם אקח מכל אשר לך כו׳ וזה כוונת המדרש ורבנן אמר עשאן שירה כמד״א זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו פירוש שכמו ששרו בני ישראל על קריעת ים סוף שהוא ענין נסיי נפלא בלתי טבעי כלל כן ייחס אברהם נצחון מלחמתו לה׳ אשר בהשגחתו הפרטית ובזרוע עוזו נצח המלכים ואמר ע״ז שבח להשי״ת יתעלה והבן.
קונה שמים וארץ – מלמד שאברהם אבינו הקנה להקב״ה שמים וארץ.⁠1 (סוטה ד׳:)
1. כלומר ששבחו בשבח שהוא שליט על הכל, על כל יש ונמצא בעולמות העליונים והתחתונים, שכל אלה כלולים בשמות שמים וארץ, שהם היסוד והבסיס לכל הנבראים בתבל, כמ״ש ביומא נ״ד ב׳ תולדות השמים מן השמים נבראו, תולדות הארץ מן הארץ נבראו, ועיין מש״כ לעיל אות ט״ז השייך לענין זה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳רד״קחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כג) אִם⁠־מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרֽוֹךְ⁠־נַ֔עַלא וְאִם⁠־אֶקַּ֖ח מִכׇּל⁠־אֲשֶׁר⁠־לָ֑ךְ וְלֹ֣א תֹאמַ֔ר אֲנִ֖י הֶעֱשַׁ֥רְתִּי אֶת⁠־אַבְרָֽם׃
Not from a thread1 to a shoelace,⁠2 I will not take from anything that is yours, lest you say, 'I have made Avram rich.'
1. not from a thread... | אִם מִחוּט – This translation assumes that both "thread" and "shoelace" are somewhat equally insignificant items. Cf. Rashbam who assumes that "חוּט" refers to a hair bow, pointing to Bavli Shabbat 65a. According to him, the two items stand in contrast to one another and Avraham is saying: "I will not take anything, from head to foot.⁠"
2. shoelace | שְׂרוֹךְ נַעַל – Alternatively: "shoestrap", something with which to tie a shoe or sandal. See Yeshayahu 5:27.
א. וְעַ֣ד שְׂרֽוֹךְ⁠־נַ֔עַל =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=וע֣ד שרוך מונח? כן>
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[קנ] 1אם מחוט ועד שרוך נעל, דרש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לשתי מצות חוט של תכלת ורצועה של תפלין. (סוטה יז, חולין פט)
[קנא] 2אם מחוט וגו׳, א״ר אבא בר ממל, א״ל הקב״ה את אמרת אם מחוט חייך שאני נותן לבניך מצות ציצית, המד״א (במדבר ט״ו:ל״ה) ונתנו וגו׳ פתיל תכלת, ומתרגמינן חוטא דתכלתא, ועד שרוך נעל, חייך שאני נותן לבניך מצות יבמה, המד״א (דברים כ״ה:ט׳) וחלצה נעלו מעל רגלו. (בראשית רבה מ״ג)
[קנב] 3ד״א אם מחוט, זה המשכן שהוא מצוייר בתכלת וארגמן, ועד שרוך נעל אלו עורות התחשים.
[קנג] 4ד״א אם מחוט, אלו הקרבנות כהה״ד וחוט של סקרא חוגרו באמצע להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונ׳, ועד שרוך נעל אלו פעמי רגלים המד״א (שיר השירים ז׳:כ׳) מה יפו פעמיך בנעלים. (בראשית רבה מ״ג)
[קנד] 5ד״א אם מחוט, משבח אני לבניך בחוט שנאמר (שיר השירים ד׳:ג׳) כחוט השני. (תנ״י לך יז)
[קנה] 6עד שרוך נעל, אמר הקב״ה בזכות כך אני נותן לבניך מצות הפסח, שנ׳ (שמות י״ב:י״א) וככה תאכלו אותו וכו׳, נעליכם ברגליכם. (תנ״י לך יז)
[קנו] 7עד שרוך נעל, בזכות כך אני פורע לשונאיהם, שנ׳ על אדום אשליך נעלי (תהלים ס׳:י׳). (תנ״י לך יז)
[קנז] 8ד״א, אם מחוט ועד שרוך נעל, בשכר שאמר אם מחוט ניתן לבניו חוט של זהורית שהיה מלבין ביוה״כ שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיהו א׳:י״ח), ובשכר שאמר ועד שרוך נעל ניתן לבניו שלש רגלים בשנה שנאמר (שיר השירים ז׳:ב׳) מה יפו פעמיך בנעלים. (מדרש הגדול)
[קנח] 9אם מחוט ועד שרוך נעל, למה, שהבטחני הקב״ה שיעשרני שנאמר ואגדלה שמך ואני אטול משלך, שתאמר אני העשרתיך [אתמהה]. (תנ״י לך יז)
[קנט] 10אם מחוט וגו׳, לא תענה (שמות כ׳:י״ב) קיים אברהם שהעמיד לכל באי עולם שאתה רבון כל המעשים, אף הוא קיים לא תחמוד (שמות כ׳:י״ג), אם מחוט ועד שרוך נעל. (מדרש אבכיר)
[קס] 11אם מחוט ועד שרוך נעל, מואס בבצע מעשקות (ישעיהו ל״ג:ט״ו) אם מחוט ועד שרוך נעל, נוער כפיו מתמוך בשוחד (ישעיהו ל״ג:ט״ו) הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון. (בראשית רבה מ״ח)
[קסא] 12אם מחוט, (תהלים מ״ה:ג׳) הוצק חן בשפתותיך כשאמרת למלך סדום אם מחוט וגו׳. (תנחומא לך יח)
[קסב] 13אם מחוט וגו׳, מה יפית וגו׳ אהבה בתענוגים (שיר השירים ז׳:ז׳) זה אהבתו של אברהם שהי׳ מתחטא על מלך סדום הדא ה״ד ויאמר אברם וכו׳ אם מחוט וגו׳. (שי״ר ז, יב)
[קסג] 14אם מחוט וגו׳, נקי כפים (תהלים כ״ד:ד׳) זה אברהם, אם מחוט ועד שרוך נעל. (מדרש תהלים פכ״ד)
[קסד] 15אם מחוט, ויאמר אברם אל מלך סדום וגו׳, אמר לו, שוטה וכי לכסף וזהב אני צריך, לאבנים טובות וכל כלי חמדה אני צריך, הושלך מלפני ארצה שלא נהניתי מממונם כלום, שנאמר אם מחוט ועד שרוך נעל וגו׳ בלעדי רק אשר אכלו הנערים וגו׳, באותה שעה קידש אברהם אבינו שמו של הקב״ה ועמד והחזיר כל רכוש סדום ועמורה. (סדא״ר (פכ״ה) פכ״ג)
[קסה] 16אם מחוט, בוא וראה עין טובה שהיתה באברהם אבינו, שהרי בידו בזת ששה עשר מלכים, וכשאמר לו מלך סדום תן לי הנפש והרכוש קח לך, לא קבל עליו אלא נתן את הכל. (מדרש הגדול)
1. בשכר אם מחוט ועד שרוך נעל, שהבריח עצמו מן הגזל (רש״י סוטה) ובחולין פירש״י שלא רצה ליהנות מן הגזל. ועי׳ מ״ש ע״ז לקמן מאמר קסו. ובעיקר הדרש ראה לקמן מאמר קנא. בבאור. ובתורה שלמה לעיל פ״ט מאמר קלו. ובפי׳ הריב״א וחזקוני שם.
2. לעיל מאמר קנ. בתנחומא לך לך יג. תנ״י שם יז. אגד״ב פי״ג, מצות ציצית, בתנחומא שם אני אתן לבניך מצות חוטין של מצות פתיל תכלת. ובתנ״י שם אני נותן לבניך מצוה של חוט שנ׳ ועשו להם ציצית, ובאגד״ב שם אני נותן לבניך מצות ציצית של חוט. ובמנורת המאור סי׳ קה. מביא הגרסא מצות חוטין של ציצית פתיל תכלת. ובמדרש אגדה מצות חוטי ציצית, ועי׳ לעיל בתורה שלמה פ״ט מאמר קלו, קלח. בבאור, וצרף לכאן. ויש להעיר מגרסאות אלה על מ״ש המפרשים בענין זה. מצות יבמה, בתנחו׳ מצות יבמה וחליצה וחלצה נעלו, ובתנ״י אני נותן לבניך מצות הנעל שנא׳ וחלצה נעלו, ובאגד״ב מצות חליצה, וכ״ה בלקח טוב.
3. במדרה״ג איתא ד״א בשכר שאמר אם מחוט, ניתן לבניו מעשה משכן שיש בו חוטין כפולין, ובשכר שאמר ועד שרוך נעל, נתן להם הקב״ה מכסה עורות אילים ומכסה עורות תחשים, ועי׳ פס״ר פל״ג, ובלק״ט ד״א תכלת וארגמן של משכן, ועורות אילים ועורות תחשים.
4. בתנח׳ לך יג, אתה אמרת אם מחוט אני מטהר את בניך במזבח שתהא מוקפת בחוט של סקרא כו׳ ובתנ״י שם יז. חייך שאני נותן לבניך מזבח שחוט של סקרא מקיפו כשם ששנו רבותינו, ובאגד״ב פט״ז איתא אני נותן לבניך חוט של ״צדקה״ שיהא מקיפן כשם ששנו חכמים כו׳ ובהגהות מהרש״ב שצ״ל חוט של סקרא כו׳ כלשון התנחומא. פעמי רגלים, בתנחומא שם ותנ״י שם ועוד אני משבח בניך בו בלשון שנאמר מה יפו פעמיך בנעלים. ובאגד״ב אני משבח בניך במנעליהם מה יפו פעמיך בנעלים. ושמ״ר מ״א, בו בלשון אני מקלס בניך מה יפו וגו׳.
5. אגד״ב פי״ג, שמו״ר פמ״א, ובילק״ש שה״ש רמז תקפח. בחוט השני אמר הקב״ה אתם חביבים כאברהם שאמר אם מחוט וכו׳ עיי״ש. והוא כעין דרש הנ״ל.
6. בתנחומ׳ לך יג. מצות ״אכילת״ פסח שכתוב בו ככה תאכלו אותו. ולשון זה מדויק דבזכות זה צוה לאכול פסח מצרים כשמנעלים ברגליהם, ובאגד״ב הגירסא כנ״ל.
7. בתנחומא לך יג, ועוד אני נפרע מעשו שנא׳ על אדום אשליך נעלי. ובאגד״ב פי״ג.
8. דרש זה מחוט של זהורית לא נזכר בשאר מדרשים הנ״ל, ובחמדת הימים התימני הביאו. ועי׳ לעיל מאמר קנג.
9. תנחומא לך יג. אגד״ב פי״ג, וכ״ה בפירש״י.
10. מובא בילק״ש ח״א רמז רעו. ועי׳ לעיל מאמר קמג. ובתדב״א פכ״ו מכת״י איתא לא תענה ולא תחמוד קיים אברהם שנא׳ אם מחוט וכו׳. ואינו מבואר האיך קיים לא תענה, ולפנינו מפורש, ובהנדפס איתא שנאמר ויאמר אברם וי״ל הכוונה לסוף הפסוק קונה שמים וארץ וכנ״ל.
11. עי׳ לקמן מאמר קפד.
12. באגד״ב פט״ז הוצק חן בשפתותיך בשעה שנשבעת למלך סדום שנ׳ הרימותי, ועי׳ לעיל מאמר קמה.
13. מתחטא, לשון תענוג שאמר שיש לו די ולא רצה לקבל ממנו כדי לקדש ש״ש (ע״י), ועי׳ מענין זה בספר חסידים מכת״י צד יח. ובספר רזיאל צד ז.
14. ב״ר פנ״ט. בכת״י מדרש אור האפלה כאן כותב דמצינו מדה ואת בשלשה אברהם, משה, שמואל. אברהם אמר אם מחוט כו׳, משה אמר לא חמור אחד מהם נשאתי, ושמואל אמר את שור מי לקחתי.
15. עי׳ לעיל מאמר קמז. וראיתי להביא כאן מ״ש הרב״ח בשם רבינו סעדיה גאון אם מחוט ועד שרוך נעל, הזכיר הכתוב הצומח החי והדומם שהם הקנינים כולם שהם ברשות המדבר אם מחוט זה הצומח וכולל התבואה והפירות עד שרוך נעל זה החי וכולל הבהמות והעופות. ואם אקח זה הדומם וכולל הכסף והזהב ואבנים טובות ומרגליות, ולכך הוסיף ואמר ואם אקח מכל אשר לך, וכ״כ בדרשת אבן שועיב באריכות, ובפי׳ הטור כ׳ בסגנון אחר דלשון זה כולל הכל אם מחוט שהוא תכשיט קטן מתכשיטי הראש כמו חוטין שבראש הבנות ועד שרוך נעל שהוא מתכשיטי הרגל כמו מראשו ועד רגליו ע״כ, וראיתי מביאים פי׳ זה בשם אחרון ולא הזכירו שכבר קדם בזה הטור והחזקוני, ועי׳ בפי׳ התוס׳ בהדר זקנים בשם בכור שור דחוט הוא אזור החרב אשר חגור עי״ש.
16. עי׳ בספ׳ מלמד התלמידים לך יד. ודרשת אבן שועיב כאן, ובפי׳ הרמב״ם באבות פ״ה משנה י״ט עין טובה כו׳ מתלמידיו של אברהם אבינו כ׳ דעין טובה הוא מדת ההסתפקות, וההסתפקות באברהם הוא אמרו למלך סדום אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך וזה תכלית ההסתפקות שיניח אדם ממון גדול ולא נהנה ממנו אפילו בדבר מועט, ע״כ.
אִם מִחוּטָא וְעַד עַרְקַת מְסָנָא וְאִם אֶסַּב מִכָּל דְּלָךְ וְלָא תֵּימַר אֲנָא עַתַּרִית יָת אַבְרָם.
Neither a thread nor a shoelace! And I will not take anything of yours, so you will not [be able to] say, ‘I have made Avram wealthy.’

אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם
אִם מִחוּטָא וְעַד עַרְקַת מְסָנָא וְאִם אִיסַּב מִכָּל דְּלָךְ וְלָא תֵימַר אֲנָא עַתַּרִית יָת אַבְרָם
מתכשיטי הראש ועד תכשיטי הרגל
א. ״מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל״ – ״מִחוּטָא וְעַד עַרְקַת מְסָנָא״. מצינו נַעַל בהוראת כִּפְפַת יד כי היא נועלת את היד, כבתרגום ״שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ״ (רות ד ז) ״טְלַע גְבַר יַת נַרְתֵּק יַד יְמִינֵיהּ״. אבל כאן מסתבר לפרש ״מחוט ועד שרוך נעל״ כביטוי כולל; מתכשיטי הראש ועד תכשיטי הרגל. על פי זה ״מחוט״ מתורגם ״מִחוּטָא״ שהוא קישור לראש כבמשנה ״לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה״ (שבת נז ע״א) וכנגדו ״שְׂרוֹךְ נעל״ היא רצועת מנעל הרגל ותרגומו ״וְעַד עַרְקַת מְסָנָא״. וכן, כמלבוש הרגל, תרגם גם המיוחס ליונתן: ״וְעַד סַנְדְלַת רְצוּעָה״.⁠1
מְסָנָא – מלשון סֹאֵן בְּרַעַשׁ
ב. ״נעל״ – ״מְסָנָא״. ר׳ יוסף קמחי גזר מְסָנָא משורש סא״ן: ״כִּי כָל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ וְשִׂמְלָה מְגוֹלָלָה בְדָמִים (ישעיהו ט ד) אומר כי כל נעל נועל ברעש ושמלותיו מגוללות בדמים״.⁠2 כלומר, בהקבלה לשִׂמְלָה שהיא מין בגד, גם סְאוֹן הוא סוג מלבוש – נַעַל. ומממנו גם ״שַׁל נְעָלֶיךָ״ (שמות ג ה) ״שְׁרִי סֵינָךְ״. ועיין שם בהפרש שבין מְסָנָא לבין סֵינָא.
עַרְקָא – רצועה
ג. עַרְקָא היא רצועה ומכאן ״שְׂרוֹךְ נעל״ – ״עַרְקַת מְסָנָא״, וכן בגמרא ״אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא״ (סנהדרין עד ע״ב). מכאן נתפרש לרע״ב ״וְהָעֲרָק משיעשה בו צפירה אחת״ (כלים טז ג) ״עֲרָק עשוי כתיבה של רצענים וקרוי עֲרָק. תרגום ועד שְׂרוֹךְ נעל – וְעַד עַרְקַת מְסָנָא״.⁠3 אמנם הרמב״ם שם פירש ״עֲרָק – גם הוא כלי מן הַגּוֹמֶא כעין כפיפה ויש לו שפה גובה וכלי זה ארוך ורחבו קטן כעין ארון המתים ולפיכך נקרא עֲרָק, תרגום שְׂרוֹךְ נעל – עַרְקַת מְסָאנָא״.⁠4 ובעל ״תרגם אברהם״ גזר עַרְקָא מפועל ״ערק״, לשון ניסה, כי השרוך ״בורח״ מנקב אחד למשנהו, ורחוק.
ד. מכיוון שיא״ר גרס ״אני הֶעֱשַׁרְתִּי״ – ״אֲנָא עַתַרִית״ שהוא כמו ״וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן״ (דברים לב טו) ״עֲתַר יִשְׂרָאֵל״, כתב: ״אונקלוס לא הפריש בין פועל עומד לפועל יוצא״. אבל ״מרפא לשון״ גרס ״אֲנָא עַתַּרִית״, התי״ו דגושה לציין שהוא פועל יוצא.
1. ״הכתב והקבלה״ וראה חזקוני.
2. רד״ק, ״שרשים״, סאן, בשם אביו. וראה ריק״ם ״ספר הגלוי״, ערך סא.
3. ראה ״ערוך״ ו״ערוך השלם״, ערקתא.
4. כך הוא בנוסח פהמ״ש של הרב קאפח. ושם בהערות כתב: בנדפס ״כעין ארון האוכשפים״ ושיבוש הוא. וראה תוי״ט שם: ״מה שכתב הרע״ב כתיבה של רצענים, כך הוא בפירוש הרמב״ם. ומצאתי שם מוגה: דומה לארון המתים״.
אם מן חוט רצועה דמסןא א⁠[י]⁠ן אסב מן כל מה די לך דלא תיהווי מתג⁠[אי] ותימר אנאב עתרית ית אברם.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דמסן״) גם נוסח חילופי: ״דסנדלי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מה די לך דלא תיהווי מתג⁠[אי] ותימר אנא״) גם נוסח חילופי: ״דאית לך ולא תהווי מתרברב ואמר אנה״.
אין מן חוטא ועד סנדלית רצועה אין אסב מכל דילך ולא תהי מתרברב למימר אנא אעתרית מן דידי ית אברם.
if from a thread to the latchet of a sandal I receive any thing of all that is thine; lest you magnify thyself in saying, I have enriched Abram from mine own.
אם מחוטא ועד רצועה דסנדלא אם אסב מכל דילך ולא תהוי מתרברב ואמר אנא עתרית ית אברם.
If from a thread to the latchet of a sandal I receive of all that is thine: that thou magnify not thyself and say, I have enriched Abram.
וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל – חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְבָנֶיךָ מִצְוַת יְבָמָה, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ (דברים כ״ה:ט׳).
דָּבָר אַחֵר: אִם מִחוּט – זֶה הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהוּא מְצֻיָּר בִּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן. וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, אֵלּוּ עוֹרוֹת הַתְּחָשִׁים.
דָּבָר אַחֵר: אִם מִחוּט – אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת, כְּהַהִיא דִּתְנַן וְחוּט שֶׁל סִיקְרָא חוֹגְרוֹ בָּאֶמְצַע לְהַבְדִּיל בֵּין דָּמִים הָעֶלְיוֹנִים לְדָמִים הַתַּחְתּוֹנִים. וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, אֵלּוּ פַּעֲמֵי רְגָלִים, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמֵר: מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים (שיר השירים ז׳:ב׳). בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים (בראשית י״ד:כ״ד), הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּעַן כָּל אִישׁ רָע וּבְלִיַּעַל מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ עִם דָּוִד וַיֹּאמְרוּ יַעַן אֲשֶׁר לֹא הָלְכוּ עִמִּי לֹא נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ כִּי אִם אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ. וַיֹּאמֶר דָּוִד לֹא תַעֲשׂוּ כֵן אֶחָי אֵת אֲשֶׁר נָתַן ה׳ לָנוּ וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ וַיִּתֵּן אֶת הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵינוּ. וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ. וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה (שמואל א ל׳:כ״ב-כ״ה) – אָמַר רַבִּי יוּדָן וָהָלְאָה אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וָמָעְלָה, וּמִמִּי לָמַד מֵאַבְרָהָם זְקֵנוֹ, שֶׁאָמַר: בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים וגו׳.
אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל – לָמָּה? שֶׁהִבְטִיחָנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא יַעְשִׁירֵנִי, שֶׁכָּךְ אָמַר לִי, וַאֲבָרְכֶךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה.
אִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם – וְאֶתְמְהָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה אָמַרְתָּ אִם מִחוּט, אֲנִי מְטַהֵר אֶת בָּנֶיךָ בַּמִּזְבֵּחַ שֶׁתְּהֵא מֻקֶּפֶת בְּחוּט שֶׁל סִקְרָא. כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ, הַמִּזְבֵּחַ הָיָה מֻקָּף בְּחוּט שֶׁל סִקְרָא. וְעוֹד, בִּשְׂכָר שֶׁאָמַרְתָּ אִם מִחוּט, אֲנִי אֶתֵּן לְבָנֶיךָ מִצְוַת חוּטִין שֶׁל מִצְוַת פְּתִיל תְּכֵלֶת. אָמַרְתָּ עַד שְׂרוֹךְ נַעַל, אֲנִי נוֹתֵן לְבָנֶיךָ מִצְוַת יְבָמָה וַחֲלִיצָה, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ. וּבִזְכוּת שֶׁאָמַרְתָּ נַעַל, אֲנִי נוֹתֵן לְבָנֶיךָ מִצְוַת אֲכִילַת פֶּסַח, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם וְגוֹ׳ (שמות י״ב:י״א). וְעוֹד, אֲנִי נִפְרָע מֵעֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי (תהלים ס׳:י׳). וְעוֹד, אֲנִי מְשַׁבֵּחַ בָּנֶיךָ בּוֹ בַּלָּשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים (שיר השירים ז׳:ב׳). אַתָּה מָאַסְתָּ שְׂכַר בָּשָׂר וָדָם, שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד מִכָּאן וּלְהַבָּא.
I will not take a thread nor a shoe-latchet nor aught that is thine, lest thou shouldst say: I have made Abraham rich (Gen. 14:22). Why did he say that? Abraham said: “The Holy One, blessed be He, has already assured me that He would make me wealthy when He promised: And I will bless thee and make thy name great, and be thou a blessing (ibid. 12:2). If I take something from you, will you not say, ‘I have made Abraham rich’?”
The Holy One, blessed be He, declared unto him: Inasmuch as you have said: “I will not take a thread,” I shall absolve your sons of the sins they commit at the altar around which a crimson thread will be encircled. As we have learned, the altar was encircled with a crimson thread. Furthermore, in reward for declaring: “I will not take a thread,” I will give your sons the precept of the purple fringes (on their prayer shawls). And since you said: “Nor a shoe-latchet,” I will give thy children the precepts of yebamah and halitzah: And loose his shoe from off his foot (Deut. 25:9).⁠1 In reward for saying: “Nor a shoe-latchet,” I will issue your sons the decree to eat the paschal lamb, of which it is written: And thus shall ye eat it; with your loins girded, your shoes on your feet … it is the Lord’s passover (Exod. 12:11). Furthermore, I will exact retribution from Esau through it, as it is said: Upon Edom do I cast my shoe (Ps. 60:10). Likewise, I shall praise your children with that word, as it is said: How beautiful are thy steps in shoes (Song 7:2). Since you rejected the reward sought by ordinary men, your reward shall be multiplied in this world and in the world-to-come.
1. Yebamah is the law requiring a brother to marry his deceased brother’s wife when there has been no issue. Halitzah is the ceremony of throwing a shoe at the brother-in-law which releases him from marrying the widow.
אם מחוט ועד שרוך נעל (בראשית י״ד:כ״ג). למה, שהבטיחני הקב״ה שיעשרני, שנאמר ואגדלה שמך (בראשית י״ב:ב׳), ואני אטול משלך, שתאמר אני העשרתיך, אמר הקב״ה, אתה אמרת אם מחוט, חייך שאני ונתן לבניך מזבח שחוט אל סיקרא מקיפו, כשם ששנו רבותינו.
ד״א אני נותן לבניך מצוה של חוט, שנאמר ועשו להם ציצית (במדבר ט״ו:ל״ח).
ועד שרוך נעל. אני נותן לבניך מצות הנעל, שנאמר וחלצה נעלו (דברים כ״ה:ט׳).
עד שרוך נעל. אמר הקב״ה בזכות כך אני נותן לבניך מצות הפסח, שנאמר וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם וגו׳ (שמות י״ב:י״א). ד״א אמרת אם מחוט ועד שרוך נעל, אני משבח לבניך, שנאמר מה יפו פעמך בנעלים (שיר השירים ז״ב).
ד״א אם מחוט, משבח אני לבניך בחוט, שנאמר כחוט השני (שם ד׳:ג׳). ד״א אמרת אם מחוט ועד שרוך נעל, בזכות כך אני פורע לשונאיהם, שנאמר (ועל) [על] אדום אשליך נעלי (תהלים ס׳:י׳), אתה מאסת שכרו של בשר ודם, ראה מה שכר מתוקן לך לפני, שנאמר שכרך הרבה מאד (בראשית ט״ו:א׳).
אם מחוט ועד שרוך נעל1לפיכך ניתן לאברהם מצות חוטי ציצית.
ועד שרוך נעל – ניתן לו מצות יבמה, שנאמר וחלצה נעלו (דברים כ״ה:ט׳).
1. לפיכך ניתן לאברהם מצות חוטי ציצית. בב״ר מ״ג אות ט׳ את אמרת אם מחוט חייך שאני נותן לבניך מצות ציצית, המד״א ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ומתרגמינן חוטא דתכלתא, ועיי׳ סוטה י״ז ע״א.

רמז עו

אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל – אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה אָמַרְתָּ אִם מִחוּט חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְבָנֶיךָ מִצְוַת צִיצִית, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (במדבר ט״ו:ל״ה) ״עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת״. וּמְתַרְגְּמִינָן חוּטָא דִּתְכֶלְתָּא. אַתָּה אָמַרְתָּ נַעַל, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְבָנֶיךָ מִצְוַת יְבָמָה, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר ״וְחָלְצָה נַעֲלוֹ״. דָּבָר אַחֵר: אִם מִחוּט זֶה הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהָיָה מְצֻיָּר בִּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וּבְשֵׁשׁ וְכוּ׳ וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל זֶה חוּט הַסִּיקְרָא, דְּתָנֵי וְכוּ׳ חוֹגְרוֹ בְּאֶמְצַע לְהַבְדִּיל בֵּין דָּמִים הָעֶלְיוֹנִים לְדָמִים הַתַּחְתּוֹנִים, וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל אֵלוּ פַּעֲמֵי רַגְלַיִם כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שיר השירים ז׳:ב׳) ״מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים״.
דָּרַשׁ רָבָא, בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְווֹת, חוּט שֶׁל תְּכֵלֶת וּרְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין בִּשְׁלָמָא רְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין דִּכְתִיב, ״וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמְּךָּ״, וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ. אֶלָּא חוּט שֶׁל תְּכֵלֶת מַאי הִיא דְּתַנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מַה נִשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכָּל מִינֵי צִבְעוֹנִין מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לְיָם וְיָם דּוֹמֶה לְרָקִיעַ וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות כ״ד:י׳) ״וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֶׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר״, וּכְתִיב, (יחזקאל א׳:כ״ו) ״כְּמַרְאֶה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא״.
אַתָּה אָמַרְתָּ אִם מִחוּט, בּוֹ אֲנִי מְשַׁבֵּחַ בָּנֶיךָ, ״כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ״ אַתָּה אָמַרְתָּ עַד שְׂרוֹךְ נַעַל, בִּזְכוּת כָּךְ אֲנִי פּוֹרֵעַ מִשּׂוֹנְאֵיהֶם, (תהלים ס׳:י׳) ״עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי״.
מן כ׳יט אלי שסע נעל אן אכ׳דת מן ג׳מיע מאלך ולא תקול אנא אגנית אברם.
מחוט ועד שרוך נעל אם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר אני העשרתי את אברם.
אם מחוט – אעכב לעצמי.⁠א
ואם אקח מכל אשר לך – אם תאמר לתת לי שכר מבית גנזיך.⁠ב
ולא תאמר אניג – שהקב״ה הבטיחני לעשרני, שנאמר: ואברכך ואגדלה שמך (בראשית י״ב:ב׳).
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917, דפוס רומא: ״אם מחוט ועד שרוך נעל – אעכב לעצמי מן השבי.⁠״ בכ״י אוקספורד 34: ״אם מחוט ועד שרוך נעל – אעכב לעצמי.⁠״
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י המבורג 13, בדפוסי שונצינו, סביונטה נוסף כאן: ״לא אקח״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 34 נוסף כאן ״וג׳⁠ ⁠⁠״. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13 נוסף כאן: ״העשרתי״. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״העשרתי את אברם״.
אם מחוט ועד שרוך נעל NOT ANYTHING FROM A THREAD EVEN TO A SANDAL TIE – shall I retain for myself from the spoil.
ואם אקח מכל אשר לך NOR ANYTHING THAT IS YOUR WILL I TAKE – And if you say that you will reward me from your own treasures I will still not accept anything.
ולא תאמר וגו'‏ SO THAT YOU SHOULDST NOT SAY etc. – For the Holy One, blessed be He, has promised to give me riches, as it is said, "And I will bless you" (Bereshit 12:2) (see Rashi on this passage, where the blessing is explained to consist in ממון "wealth").
אם מחוט ועד שרוך נעל1א״ר אבא בר אמי אמר לו הקב״ה אתה אמרת אם מחוט ועד שרוך נעל. אני נותן לבניך שתי מצות 2מצות ציצית 3ומצות חליצה.
4ד״א תכלת וארגמן של משכן. ועורות אילם ועורות תחשים.
1. א״ר אבא בר אמי. בכ״י פלארענץ גם בב״ר שם הגי׳ בר ממל.
2. מצות ציצית. בב״ר שם וילקוט רמז ע״ו סיים המד״א ונתנו על ציצית הכנף (במדבר ט״ו) ומתרגמינן חוטא דתכלתא.
3. ומצות חליצה. בב״ר שם וילקוט שם סיים המד״א וחלצה נעלו מעל רגלו (דברים כ״ה). ועי׳ תנחומא לך בשכר שאמרת אם מחוט כו׳. ועי׳ סוטה י״ז ע״א.
4. ד״א תכלת. ב״ר וילקוט שם. ודורש אם מתוט זה חוטי תכלת. ועד שרוך נעל אלו עורות אילם ועורות תחשים שנקרא נעל כמ״ש (יחזקאל ט״ז י׳) ואנעלך תחש. ועי׳ פסיקתא רבתי פל״ג.
אם מחוט ועד שרוךחוט – תכשיט של ראש, כדאמרינן בשבת (בבלי שבת ס״ה.): חוטין בראשי הבנות של משי ושל זהב שקושרין בהן שערותיהן. ועד שרוך נעל – כלומר מתכשיטי הראש עד תכשיטי הרגל, כלומר מקטן ועד גדול.⁠1
1. שוחזר מפענח רזא כ״י לונדון 27128/7 בשם רשב״ם, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 240 ואילך.
אם מחוט – שממנו הבגד.
שרוך – העור שקושרא הנעל. [ובלשון חכמים: סרכה וסרכות, כמו בארמית: כח סירכן, והוא קרוב מלשון ישמעאל, אך בשין ולא בסמך.]⁠ב
א. כן בכ״י פריס 176. בכ״י ברסלאו 53: הקושר את. בכ״י לוצקי 827: הקשור על.
ב. ההוספה בכ״י לוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
THAT I WILL NOT TAKE A THREAD. That with which garments are sewn.
A SHOE-LATCHET. A strap used to tie a shoe.
וטעם ואם אקח – זאת הו״ו לעבר, כי הטעם: אם מחוט ועד שרך נעל לקחתי ואם אקח. והעד, שאמר: בלעדי רק אשר אכלו הנערים (בראשית י״ד:כ״ד), והוא פועל עבר.
אם מחוט ועד שרוך נעל – שמעתי: כי החוט הוא אזורא החרב שהוא החגור, כמו: {ו}⁠לאב נפתח אזור חלציו ולא נתק שרוך נעליו (ישעיהו ה׳:כ״ז). כלומר: מהחרב ועד האשפרון,⁠ג וכן: בחגורתו אשר במותניו ובנעלו אשר ברגליו (מלכים א ב׳:ה׳) דיואב.
{ולא תאמר אני העשרתי את אברם – כלומר: ולא מפני שאין לי דין כמלקוח, כי בדין הכל שלי, כדאמרינן: המציל מן הגייס הכל שלו. ולפי כי מן הדין היה הכל שלו, לכך עישרו, דחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.}⁠ד
א. כך בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: האזור.
ב. השלמת האות מן הפסוק וספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: לא.
ג. esperon בצרפתית עתיקה, ופירושו: דורבן (שחובש רוכב הסוס על רגלו כדי לדרבן את הסוס). בספר הג״ן: הַאֵיישִפְרְיַין.
ד. ביאור זה מופיע בספר הג״ן עם הכותרת: ״פי׳ הרב בכור שור״. הוא חסר בכ״י מינכן 52.
אם מחוט ועד שרוך נעל – NOT FROM A THREAD TO A SHOELACE – I heard: that the thread is the belt of the sword, which is the soldier's belt, like: "The girdle of their loins shall not be loose; the strap of their shoes shall not be broken" (Yeshayahu 5:27). That is to say, from the sword to the spur (אשפרון or esperon in Old French), and so too: "upon his girdle that was about his loins and in his shoes that were on his feet" (Melakhim I 2:5) of Yoav.
{ולא תאמר אני העשרתי את אברם – AND YOU WILL NOT SAY I ENRICHED AVRAM – Meaning to say: Not because I do not have the right of plunder, because by law it is all mine, as it says (Bavli Bava Kama 114a): One who salvages from a troop of soldiers, it belongs to him. And since according to law it all belongs to him, therefore he tithed it, since it is an established principle (Bavli Eiruvin 32a) that a Chaver [one who is meticulous about laws of purity] does not release anything from his hand that is not tithed.}
אם מחוטואם אקח – טעם הו״ו ר״ל אם לקחתי ואם אקח.
_
אם מחוט – תכשיט של ראש, כמו ששנוא רבותינו במסכת שבת: חוטין שבראשי הבנות (בבלי שבת ס״ה.) – הם חוטין של משי שקושרין בהם שערותיהם.⁠1 שרוך נעל – תכשיטי הרגל.
דבר אחר: אם מחוט – שממנו כל בגד, כלומר: הן דבר גדול, הן דבר קטן.
ואם אקח מכל אשר לך – כשיצאתי מבית אבי, הקב״ה הבטיחני לעשרני. מוטב שלא אקח מכל אשר לך,⁠ב וכשאעשיר אתלה העושר במי שהעושר והכבוד מלפניו.
1. שאוב מרשב״ם.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״ששנינו״.
ב. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 (במקום ״מכל אשר לך״): ״משלך״.
אם מחוט, "if as much as a thread;⁠" the "thread" mentioned here is a thread used as jewelry on one's head, as stated by our sages in Shabbat 65, the "threads worn by the young girls on their heads were made of silk, and are used to tie their hair with them.⁠"
שרוך נעל, similar threads or laces to act as decoration when closing one's shoes. Avram meant, I will not accept expensive or even inexpensive items.
ואם אקח מכל אשר לך, "neither will I keep anything which (once) belonged to you.⁠" Avram, in order not to offend,explained to the King of Sodom that when he left his father's home God had assured him that He would make him wealthy. It is therefore no more than good manners for me to decline anything which would appear as if God's promise had not been sufficient for me. When he would become wealthy, he wished to give the credit for this to God.
אם אקח מכל אשר לך – והקש׳ אביו של רי״ח ולמה והלא היה רשע מלך סדום. למה החזיר לו כו׳. אלא מכאן (???) שאדם צדיק אין לו ליהנות מממון אדם רשע שבזה העולם לא עשה טובה מממונו.
ולא תאמר אני העשרתי – פי׳ הרב ר׳ יוסף בכור שור לא מפני שאין לו דין במלקוח כי אם בדין הכל שלו. כדאמרינן (בבא קמא קיד., עבודה זרה מג.) המציל מן הגוים הכל שלו. ולפי שמן הדין היה הכל שלו. לכך עשרו. דחזקה על חבר שאינו מוציא מידו דבר שאינו מתוקן (ערובין לב., פסחים ט., עבודה זרה מא:, נדה טו:).
ד״א ולא תאמר אני העשרתי – שהקב״ה הבטיחני ואברכך (בראשית יב:ב). מוטב שלא אקח משלך. וכשיעשרני אתלה העושר למי שהעושר והכבוד לפניו.
אם אקח מכל אשר לך – הקשה אביו של הרי״ח והלא מלך סדום רשע הי׳ ולמה החזירו לו אברם, ועוד הוא כמציל מן העכו״ם וי״ל שאין לצדיק ליהנות מן הרשע בעוה״ז כדי שלא יעשה הרשע בו מצוה בממונו.
ולא תאמר אני העשרתי את וגו׳ – פי׳ כי בדין הכל שלי כאמרם ז״ל המציל מן העכו״ם ומשלילתו וכו׳ שלכך עישרו ותקנו כי חזקה על חבר שאינו מוציא מת״י דבר שאינו מתוקן, רק שלא תאמר וכו׳ מטעם זה לא אקח.
ד״א שלא תאמר וכו׳, כי הקב״ה הבטיחני לאמר ואברכך בממון, ואם יעשרני אתלה העושר במי שהעושר והכבוד מלפניו.
אם מחוט ועד שרוך נעל – הראה בזה אברהם כח נדיבתו שלא רצה ליהנות משלל המלכים ואפילו הדברים שאין להם דמים ונשבע בזה ואמר הרימותי ידי והוא לשון שבועה כלשון (במדבר י״ד:ל׳) נשאתי את ידי, ואמר הרימותי ידי אל ה׳ להיות הקדש הכל לפניו ואם אקח מכל אשר לך, ומפני זה אמר הרימותי ידי ולא אמר נשאתי, לפי שההקדש נקרא תרומת יד כענין שכתוב (שמות ל״ד) תרומת כסף ונחשת.
והגאון רבי סעדיה כתב אם מחוט ועד שרוך נעל הזכיר הכתוב הצומח והחי והדומם שהם הקנינים כולם שהם ברשות המדבר אם מחוט זה הצומח וכולל התבואה והפירות, ועד שרוך נעל זה החי וכולל הבהמות והעופות, ואם אקח זה הדומם וכולל הכסף והזהב ואבנים טובות ומרגליות, ולכך הוסיף ואמר ואם אקח מכל אשר לך וגו׳.
ובמדרש אם מחוט ועד שרוך נעל, אמר לו הקב״ה לאברהם אתה אמרת אם מחוט חייך שאני נותן לבניך מצות ציצית שנקרא חוט שנאמר (במדבר ח׳) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ומתרגמינן חוטא דתכלתא, וטהר את בניך במזבח שהיה מוקף בחוט הסקרא, אתה אמרת ועד שרוך נעל חייך שאני נותן לבניך מצות רצועה של תפילין ומצות אכילת הפסח שכתוב בו (שמות י״ב) ונעליכם ומצות יבמה שכתוב בה (דברים כ״ה:ט׳) וחלצה נעלו, וכן בלשון נעל אני עתיד ליפרע מעשו שנאמר (תהלים ס׳:י׳) על אדום אשליך נעלי וכן בלשון נעל אני משבח את בניך שנאמר (שיר השירים ז׳:ב׳) מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב.
אם מחוט ועד שרוך נעל, "if as much as a thread or shoe-lace, etc.⁠" This was a demonstration of Avram's generosity in that he did not want to be enriched by the spoils of war. He did not even want to accept trivial matters which have no monetary value. He even rendered an oath concerning this when he said: "I have raised my hand to the Lord, etc.⁠" The expression ידי הרימותי is equivalent to the expression נשאתי את ידי (Numbers 14,30), the standard formula introducing an oath. The reason he chose this expression is that it is related to תרומה, a gift to the temple treasury or to the priest which sanctifies the objects in question.. It is as if Avram had declared that just as sanctified property was out of bounds to him, so the booty of his victory against the four kings was equally out of bounds to him. Such gifts are usually termed תרומת יד, "a gift from someone's hand.⁠"
Rabbi Saadyah Gaon wrote that by mentioning "threads and shoe-laces,⁠" the Torah wanted to include both vegetable, animal matter as well as inert matter. The word מחוט includes all vegetable matter including fruit and grain. The words ועד שרוך נעל refer to matters derived from living creatures such as domestic animals or birds. The words ואם אקח, "or if I will take (accept)" refer to inert matter and include silver and gold, jewels, etc. This is why he added the words: "nor will I take anything which was yours.⁠"
Bereshit Rabbah 43,13 views the words: "if either a thread or a shoelace,⁠" as follows. God said to Avram: "you have spoken about a 'thread.' In recognition I will give your descendants the commandment of ציצית, 'fringes'. They too are called "threads.'" The translation of פתיל תכלת is חוטא דתכלתא "blue thread.⁠" Regarding the expression שרוך נעל, 'shoelace', something else Avram refused to accept, God told him that the Jewish people would receive the commandment of תפילין, "the straps of the phylacteries" as compensation. The Jewish people would also receive the commandment of eating from the Passover, of which the Torah says that it should be eaten (the first time in Egypt) נעלכם בגליכם, "while you wear your shoes.⁠" The Israelites also merited the commandment of יבום וחליצה, "the levirate marriage and its corollary the removal of the candidate's shoe if he refused to perform that commandment and thus would enable his sister-in- law to remarry outside the family" (compare Deut. 25,4-10). The Torah speaks of הנעל חלוץ in that connection also.
אם מחוט ועד שרוך נעל – החוט הוא אזור החרב שהוא חגור כמו לא נפתח אזור חלציו ולא נתק שרוך נעליו כלומר מן החרב עד האשפר״ון וכן בחגורתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו.
אם מחוט – שהוא תכשיט קטן מתכשיטי הראש כמו חוטין שבראשי הבנות:
ועד שרוך נעל – שהוא מתכשיטי הרגל כמו מראשו ועד רגליו. ופי׳ אם אקח – כמו כה יעשה לי אלהים אם אקח. ופי׳ הרמב״ן הרימותי ידי להיות הקדש וחרם לפניו אם אקח מכל אשר לך כי ההקדש תרומת יד כדכתיב כל מרים תרומת כסף. ואמר כן בשביל שנתן ממנו מעשר כי כל אשר אקח מכל אשר לך יהיה תרומה לה׳ ולא יהנה ממנו:
אם אקח מכל אשר לך – אע״פ שאסור להחזיר אבידה לגוי ומלך סדום רשע היה אעפ״כ לא רצה ליהנות ממון אדם רשע:
אם מחוט, "if as little as some string;⁠" he referred to the least valuable decorative string (used as jewelry) worn by girls in their hair.
ועד שרוך נעל, "or even as insignificant an item as a shoelace;⁠" in those days these were also decorative, used as a form of jewelry worn around the ankles. The meaning of the apparent repetition אם אקח is: "may God punish me if I do this.⁠" Nachmanides views the entire sentence in the following light. Avraham considered the entire loot, now that he had tithed it, as if a gift given to God, something now out of bounds to him as anything which acquired terumah status is out of bounds to a commoner.
אם מחוט וכו׳ – הקשה אביו של הרי״ח ולמה החזיר לו, והלא מלך סדום רשע היה אלא מכאן שאדם צדיק אין לו ליהנות מממון אדם רשע שבזה העולם לא עשה טובה מממונו.
ולא תאמר אני העשרתי – פי׳ ה״ר יוסף ב״ש לא מפני שאין לו דין במלקוח כ״א בדין הכל שלו, כדאמר (ב״ק קי״ד א׳) המציל מן הגייס, הכל שלו, ולפי שמן הדין היה הכל שלו לכך עשרו דחזקה על חבר שאינו מוציא מידו דבר שאינו מתוקן (פסחים ד׳ ב׳). א״נ משום שהקב״ה הבטיחו ואברכך כו׳, לא רצה שיתלה העושר רק בהקב״ה.
חוט ושרוך הם דברים נמצאים באשפה.⁠1
1. פירוש דברי אברם הוא, שאפילו דברים חסרי-ערך הנזרקים באשפה לא יקח ממנו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

אם מחוט ועד שרוך נעל אעכב לעצמי מן השבי. כי בזולת התוספת הזה יהיה דבור חסר אין מובן לו וליכא למימר שהוא דבק עם ואם אקח הבא אחריו דא״כ אם אקח מיבעי ליה:
ואם אקח מכל אשר לך וא״ת לתת לי שכר מבית גנזיך. ויהיה פי׳ המקר׳ נשבעתי שלא אעכב לעצמי מכל השבי הזה מחוט ועד שרוך נעל וגם לא אקבל מכל מה שתתן לי לשכר אפי׳ מבית גנזיך שאינו מן השבי הזה כדי שלא תאמ׳ אני הוא שהעשרתי את אברם ולא הקדוש ברוך הוא שהבטיחני להעשירני שזהו הרמוז במלת אני כלומר אני ולא הקדוש ברוך הוא דאם לא כן מאי אני ולא תאמר העשרתי את אברם מיבעי ליה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

אם מחוט ועד שרוך נעל – כל ״אם״ שבמקרא כשלא יבוא אחריו פועל תנאי יהיה במקום מלת ״שלא״. אמר אם כן: ״הרמתי ידי״ שלא ״מחוט ועד שרוך נעל״ אוכל ליתן לך, שאין בידי כלום, ושלא ״אקח מכל אשר לך״. וכן: ״אם יראו את הארץ״ (במדבר י״ד:כ״ג) שלא יראו; ״אם אתם תבאו״ (שם שם ל׳) שלא תבואו; ״חי ה׳, אם יומת״ (שמואל א י״ט:ו׳) שלא יומת; ״חי ה׳ אשר עמדתי לפניו, אם אקח״ (מלכים ב ה׳:ט״ז) שלא אקח, וזולתם רבים.
אם מחוט ועד שרוך נעל, every time the word אם occurs in Scripture and is not followed by a verb making it a conditional statement, it is used instead of the word שלא, “so that not.” Avram’s statement here means: “I have sworn an oath not to give you even a shoelace or a length of thread as I do not own any of these things. Conversely, I will also not take (accept) anything that is (was) yours.” God said something similar to the Jewish people after the debacle of the spies in Numbers 14,23) when He said אם יראו את הארץ, which is a way of saying that they will most certainly not get to see the land (of Israel). In verse 30 in the same chapter the words אם אתם תבאו also mean “you will certainly not come.” Similarly, Samuel I 15,6 חי ה' אם יומת, means “an oath to God that he will not be executed, etc.” Also, in Kings II 5,16 חי ה' אשר עמדתי לפניו אם אקח וגו', means: “As the Lord lives whom I serve, I will not accept anything.” There are many similar examples.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[א] אם מחוט ועד שרוך נעל
[1] סוטה פרק שני דף יז ע״א (סוטה יז.)
[2] חולין פרק שישי דף פט ע״א (חולין פט.)
אם מחוט ועד שרוך אעכב לעצמי. פירוש דאין הכתוב מחובר למטה אל ״ואם אקח מכל אשר לך״, דאם כן הוי למכתב ׳אם אקח׳ בלא וי״ו, אלא מלתא באנפיה נפשיה ״אם מחוט ועד שרוך״ אעכב, וקאי אדבור מלך סדום שאמר ״והרכוש קח לך״, השיב לו אברהם נשבעתי – אם מחוט ועד שרוך – אעכב:
לתת מבית (גנזי) [גנזיך]. ואם תאמר וקל וחומר ומה בדבר שזכה בו אברהם – דהיינו מה שהציל – שהרי לאחר יאוש היה – לא ירצה ליקח, כל שכן מבית גנזיו, ויש לומר דסבר מלך סדום דשמא לא ירצה הרכוש מפני שהיה ניכר שהיה של מלך סדום, ויחשדו אותו הבריות ויאמרו שלא ברצון מלך סדום – לקח, אבל שכר מבית גנזיו לא יחשדו אותו, שהרי אינו דבר מסויים שהיו מכירין:
כי הקב״ה הבטיחני וכו׳. פירוש לא שהיה אברהם מקפיד על כבודו ולא היה רוצה שיאמרו ״אני העשרתי את אברהם״, דזה אינו, שלא היה אברהם חס על כבודו, רק שהיה מקפיד על כבוד השם יתברך, שיהיה נראה כבודו יתברך שהוא יעשיר אותו. ואם תאמר ומה בכך שהקב״ה הבטיח אותו לעשרו, שמא זה הוא העושר שיתן אליו הקב״ה, דאם לא כן הרי קבל מתנות מפרעה (לעיל יב, טז) ולא אמר כי הקב״ה הבטיח אותו לעשרו, אלא על כרחך זהו העושר שהקב״ה הבטיחו לעשרו, ואם כן למה לא רצה לקבל אותו ממלך סדום, ויש לומר דהכא מפני שלא נתן לו מלך סדום רק מפני שנשבה, ומכח הפסד שהגיע לו – לא הוי זה בכלל ״ואברכך״ (לעיל יב, ב), ד׳ברכה׳ אינו רק דבר שבא מכח ברכה ולא מכח צרה, אבל פרעה שנתן לו לכבודו – זהו הברכה שהבטיחו הקב״ה שיהיה מכובד עד שיתנו הכל אליו מתנות, והוא בכלל ״ואברכך״. ואף על גב דגם פרעה נתן לו בשביל המכות שבאו עליו, זה לא יחשב קללה, כי היה בשביל כפרתו, אבל באלו מלכים שנשבו במלחמה לא נקרא זה ׳ברכה׳ אם היה מקבל מהם:
וא״ת לתת לי שכר כו׳. ר״ל דרש״י דייק מדכתיב ואם אקח משמע מחוט ועד שרוך נעל מילתא בפני עצמו כגון אעכוב לעצמי לי מן השבי ואם אקח לתת לי שכר וכו׳ אי נמי דק״ל הא כבר היה בידו ולא היה לו לומר ואם אקח אלא ע״כ ואם אקח ממה שתתן מבית גנזיך וק״ל:
And if you offer to compensate me... Rashi knew this because it says, "And I will not take, implying that "Neither a thread nor a shoelace" is a separate point which means: I will not retain the spoils. [Then comes a new point:] "And I will not take" from your treasure house. Alternatively, Rashi is answering the question: [The spoils] were already in Avraham's hands. Why did he say, "I will not take"? Perforce it means, "I will not take compensation from your treasure house.⁠"
ולא תאמר אני וגו׳ – וקשה איך יוצדק לומר שהוא העשיר וכו׳ והלא האדון ה׳ צבאות הוא מגן צריו.
אכן לפי מה שפירשנו בדברי מלך סדום כי חושב שהנכסים אליו נוגעים אלא שמתרצה לתת לו הרכוש כאומרו והרכוש קח לך, לזה אמר שזה עושה לצד דעתו, שהוא חושב שהנכסים שלו, שלא ימלא פיו לומר אני העשרתי את אברם הרימותי וגו׳ אם וגו׳. ובזה, לא תאמר אתה וגו׳ ולעולם כפי הדין נכסי הם אשר נתן לי אלהים ולזה נתתי מעשר מכל, וכמו שהוכחנו בפי׳ (פסוק כא) תן לי הנפש וגו׳. ובזה ידויק אומרו ולא תאמר שהיה לו לומר ולא אתעשר משלך והבן.
ולא תאמר אני העשרתי את אברם, "so that you will not be able to claim credit for enriching me." Why would it have occurred to anyone to give credit to the king of Sodom for enriching Abraham? Was it not obvious that the Lord Himself had protected Abraham all the way?
Abraham wanted it clearly understood that the whole loot was legally his, the king had in no way given up one iota of something that was legally his, even if Abraham had consented to share the loot. Abraham chose his words carefully when he said: "you shall not say 'I have made Abraham rich.'" If there had been even a semblance of truth to what the king of Sodom had suggested, Abraham would have had to say: "I do not want to become enriched by you.⁠" The very most the king would have been able to do was to claim that he had given up something of his own; such a claim would not have been legal anyways.
אם מחוט ועד שרוך נעל – אחר שהודיעו טעם שנתן מעשר לכהן שהיא תרומת ה׳, אמר עוד אעפ״י שאחר הפרשת התרומה, הנשאר קניתי קנין גמור, כי ה׳ נתן לי זאת לחלקי, בכל זאת לא אקח מהרכוש אשר לך מאומה לעצמי. כי אילו האמנת בה׳ שהוא הנותן עושר והון ולוקח מזה ונותן לזה כטוב בעיניו, הייתי מכבדך לקחת איזה דברים מרכושך, ולהשיב לך מה שתחפוץ בו. אבל בעבור שאינך מאמין כן, לא אקח ממנו מאומה, שלא תאמר ״אני העשרתי את אברם, כי לקח את רכושי״. כי בעיניך עדיין הוא שלך, אלא [סברת] שביד רמה נטלוהו המלכים מידך, ״ועתה הוא בידי״. ובזה לא חפצתי.
מחוט שעל הראש לקשור בו המצנפת, ועד שרוך נעלי שהוא ברגלי, כלומר מכל המלבושים הרבים שהן מקדקד ועד הרגל, לא חפצתי גם באחת מהן, וכן לא חפצתי לקחת דבר אחר מכל אשר לך, כמו כלי כסף וזהב.
ואם אקח מכל אשר לך – על השביה הנשים והעם. וכל שכן הוא, אם מטלטליך לא אקח, כל שכן הנפשות המצטערים להיות תחת שוביהם.
אם מחוט וכו׳ ואם אקח – כל אם שבא אחר לשון שבועה הוא במקום שלא, ומלת אקח חוזרת על שתיהם, ושיעור הכתוב שלא אקח מחוט ועד שרוך נעל ושלא אקח מכל אשר לך:
ולא תאמר – כי ידעתי שהקב״ה יעשירני כמו שאמר ואברכך (לעיל י״ב ב׳), ואם אקח מממונך תאמר שהעשרתני, ויהיה בזה חילול השם, ואני חפץ שכל באי עולם יודו שמידו יתברך הכל, ולא יבטחו בכחם ועוצם ידם, כי ברכת ה׳ היא תעשיר ושוא תשועת אדם. והנה פסוק זה הוא בנין אב לכל הקריאות שקרא אברם בשם ה׳, ללמדנו איך היה מתאמץ להוכיח לבני אדם בטענות ובמופתים מציאות ה׳ והשגחתו בתחתונים, כי כמו שלימד דעת את מלך סדום כך היה עושה תמיד, ובהודיע לבני אדם איזו מדה חשובה שראוי להם להתנהג בה כדי ללכת בדרכי השם, היה הוא עצמו נוהג בה תחלה להורותם הדרך הנכונה:
מחוט ועד שרוך – חוט הוא תכשיט של ראש (כבשבת חוטין שבראשי הבנות, והן חוטין של משי שקושרין בהם שערותיהן, שרוך נעל ת״א ערקת מסאנא רצועות המנעל, ובא ע״ד מכף רגל ועד ראש, ונעל לשון נעילה ונרתק הוא, וברוב הוא מקושר עם רגל והוא נרתק הרגל (שוה) ומצאנוהו על נרתק היד (האנדשוה) ושלף נעלו (רות ד׳) מתורגם נרתק ידו (רוו״ה).
אם – ל׳ שבועה, והכוונה שלא אקח;
מחוט – אמר ר׳ וואלף היידנהיים שהכוונה על חוטין שקושרים בהם השער, כמו שאמרו בשבת (דף נ״ז) חוטי צמר וחוטי פשתן שבראשי הבנות, ולפי זה הזכיר החלק היותר קטן וקל שעל האדם מכף רגל ועד ראש.
that (im) not even a thread. The word im introduces an oath; the meaning is, “I will not take…”
not even a thread (mi-ḥut). R. Wolf Heidenheim said this means a thread used to tie the hair, as the Rabbis said in Shabbat (57a), “Woolen and linen threads [ḥutei tsemer ve-ḥutei pishtan] on the heads of young women.” According to this explanation, Abram was referring to the smallest and least significant articles worn by a person from the top of the head to the sole of the foot.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 22]

אם מחוט ועד שרוך נעל: יש להתבונן על פרטי משלים הללו. והנה חז״ל בחולין (פט,א)1 דרשו שזכה אברם אבינו עבור זה הלשון2 בחוט של תכלת3 ורצועות4 של תפילין5. ויש להבין על מה זכה בשביל זה הלשון, ואם מפני6 הנדיבות שלא רצה ליקח מאומה, היה להם לומר בשביל שאמר ׳ואם אקח מכל אשר לך׳. ובאמת אין זו7 רבותא כל כך לפי מעלת אברם אבינו, שהרי אמרו בחולין (שם): קשה גזל הנאכל8, שאפילו צדיקים גמורים אינם יכולים להחזירו9, שנאמר ״בלעדי רק אשר אכלו הנערים״ (עכ״ל), הרי שנקרא גזל10, וכמו שכתבתי לעיל (פסוק כ״א) דירא שמים לא ניחא ליה דליתהני מאחרים כהאי גוונא.
אלא עיקר השכר הוא בשביל זה הלשון ״אם מחוט ועד שרוך נעל״, שנכלל בחין ערך שפתים הללו חסידות גדולה. והענין, דאיתא בב״ר (לט,ג): ״אחות לנו קטנה״ (שה״ש ח,ח) זה אברהם אבינו, שאיחה את כל באי עולם. בר קפרא אומר, כזה שהוא מאחה את הקרע, (עכ״ל). והוא ע״פ דאיתא עוד שם (יט,ז): עיקר שכינה היתה בתחתונים, כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה וכו׳ עד שבא אברם אבינו והחל להורידה, עיי״ש באורך11. נמצא תכלית שלימות הבריאה היתה שיהיו מחוברים שמים וארץ בהשגחה ע״פ המעשים12, אלא שנקרע13 ע״פ החטא14, ובא אברם אבינו ותפר את הקרע15, וממילא איחה בזה את כל העולם16, כדאיתא ביבמות (סג,א)17 ׳אפילו כל משפחות18 אין מתברכות אלא בשביל ישראל׳, ובב״ר ׳אפילו ספינות המפרשות לים הגדול׳ וכו׳19.
והנה מה שהגיעה מפלת המלכים ע״י אברם אבינו היה ע״י שני דברים, אחד, ע״י רוב צדקותיו שזכה להיות מאחה את הקרע20, ושנית, ע״י שהעיר צדק21 ורדף אחריהם, דבלא זה לא נהרגו. ועל שני דברים הללו אמר שאינו מבקש שכר מבעל הגמול יתברך, לא על החוט שתפר את הקרע, ולא על שרוך נעל שרדף אחריהם, ורק מאהבה הנני עובד22. והיינו כשבא ישעיה (מא,ח) לאותו ענין23 אמר ״ואתה ישראל עבדי וגו׳ זרע אברהם אוהבי״, דבאותו מעשה הראה אברהם שעובד מאהבה ולא משום גמול.
והיה בזה דברו למלך סדום, דאחר שאינו מבקש שכר מהקב״ה ממילא ״אם אקח מכל אשר לך״ – האיך אקבל ממך שכר.
ולא תאמר אני העשרתי וגו׳: דאע״ג שקבל אברהם מתנות מכמה בני אדם במצרים ומאבימלך24, ידע שמתייקרים בו, וכדאיתא בקידושין פרק א׳ (ז,א) דקבלת אדם חשוב מיחשב מתנה25. אבל מלך סדום ידע בו שהוא רע עין ויחשוב26 למתנה לאברהם, וגם לא רצה אברהם להחשיבו כלל ולעשות עמו התרועעות.
[הרחב דבר: והנה לא נתבאר במקרא מה נעשה עם הנפש. ובנדרים (לב,א) איתא דר׳ יוחנן אמר דמשום הכי נענש אברהם בשביל שהחזיר את הנפש27. ובב״ר ריש פרשת וירא (מח,ו) איתא: ״נוער כפיו מתמוך בשוחד״ (ישעיהו לג,טו)28 זה אברהם אבינו שאמר ״הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון״. ואין ביאור ללשון ״שוחד״ ע״ז הענין, אם לא שנימא להיפך, דמלך סדום ביקש עבדיו29 נגד רצונם שלא רצו לחזור ולהשתעבד לו, וע״ז ביקש ליתן לו שוחד הרכוש, ואברהם אבינו ניער כפיו משוחד הלז, ועשה כדין ולא החזיר את עבדיו30. ואולי גם זה אמת31, דנשים ובנים שבקשו לשוב למלך סדום החזירם חנם32, אבל עבדיו לא החזיר33 שאין זה מדת חסידות להתחסד עם סדום ולהריע להם.]
2. כלשון חז״ל ׳בשכר שאמר אברהם אבינו׳...
3. רש״י: לציצית.
4. לשון חז״ל – ׳ורצועה׳.
5. רש״י: לקשור.
6. עצם הנדיבות.
7. שלא רצה לקחת מאומה.
8. רש״י: הגוזל ואוכל קשה הוא (לו) לעשות תשובה (ולשלם לכל אחד מה שכבר גזל, כההיא איתתא שאמרה ׳ריקא, אפילו אבנט׳ וכו׳ – מהרש״א חולין).
9. כלומר, קשה היה בעיניו של אברהם לשלם מה שכבר נאכל, ולכן אמר ״רק אשר אכלו הנערים״ לא יוחזר (מהרש״א חולין).
10. וכוונת הגמרא להביא ראיה לגזלן דעלמא מאברהם, שלא היה רוצה ליהנות והיה בעיניו כגזל – (מהרש״א). (ועיי״ש רש״י ד״ה אם מחוט ועד שרוך, וז״ל: שלא רצה ליהנות מן הגזל). ועיין בזה במשך חכמה ובהערות אאמו״ר.
11. ז״ל: עיקר שכינה בתחתונים היתה, כיון שחטא אדה״ר נסתלקה שכינה לרקיע הראשון, חטא קין נסתלקה שכינה לרקיע השני, דור אנוש לג׳, דור המבול לד׳, דור הפלגה לה׳, סדומיים ל-ו׳, ומצרים בימי אברהם ל-ז׳... עמד אברהם והורידה ל-ו׳, עמד יצחק והורידה ל-ה׳...
12. כלומר, ע״פ מעשי התחתונים כך ההשפעה מלמעלה.
13. החיבור והקשר האמיץ בין שמים לארץ.
14. החטאים שהחלו מחטאו של אדה״ר, כפי שמנה הב״ר (הערה 118).
15. הראשון שהחל לתקן את המצב. עיין דברי רבינו לעיל פסוק ז׳ ד״ה אל עין משפט ופסוק י״ט ד״ה קונה שמים וארץ.
16. איחה את כל העולם עם העליונים – עם השמים – עם ההשפעה וההשגחה.
17. על הפסוק ״ונברכו בך כל משפחות האדמה״.
18. לשון הגמרא ׳אפילו משפחות הדרות באדמה׳.
19. אין זה בב״ר שלפנינו, אלא המשך לשון הגמרא: ״כל גויי הארץ״ (להלן יח,יח) – אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל.
20. בין עליונים לתחתונים, וכנ״ל.
21. ע״פ לשון הכתוב (ישעיה מא,ב) ״מי העיר ממזרח צדק״, שחז״ל דורשים (תענית כא,א. ב״ב טו,א) על אברהם אבינו.
22. ולפי״ז תחילת דברי אברהם לא נאמרו למלך סדום, אלא בין אברהם להקב״ה. ״הרימותי ידי... אם מחוט ועד שרוך נעל״, ״הרמותי ידי״ = אני מקדיש את כל נכסי אמרפל וחביריו לשמים (כפי שביאר רבינו לעיל). ו״אם מחוט ועד שרוך נעל״ = אינני מבקש ממך ה׳ כל גמול או שכר על מעשי. ואח״כ אברהם פונה למלך סדום ואומר לו (״ואם אקח מכל אשר לך״) שמאחר שאיני מבקש מהקב״ה ממילא האיך אקבל ממך שכר, כפי שמבאר רבינו בהמשך דבריו. ולפי״ז מובן שתי פעמים ״אם״ בפסוקנו שעמדו ע״ז המפרשים.
23. בהמשך הפסוקים של ״מי העיר ממזרח צדק״.
24. תמיהת מפרשים רבים, ועיין היטב בגור אריה.
25. נחשב שהמקבל שהוא אדם חשוב נתן את המתנה לנותן.
26. שהוא נתן את המתנה לאברהם.
27. ז״ל הגמרא: אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר, מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו במצרים... ורבי יוחנן אמר, שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר ״תן לי הנפש והרכוש קח לך״ (ולא היה לו לעשות כן שהיה לו לגיירם – רש״י. ובלשון הר״ן: ואברהם אבינו נתנם לו, ואילו עכבן לעצמו היה מכניסן תחת כנפי השכינה).
28. המדרש שם דורש את כל הפסוק על אברהם ״הולך צדקות ודובר מישרים, מואס בבצע מעשקות, נוער כפיו מתמוך בשוחד, אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע״.
29. ע״פ רבינו לעיל פסוק כ״א ״תן לי הנפש״ מתייחס לעבדים ולא לכלל העם.
30. נגד דעת ר׳ יוחנן בגמרא נדרים הנ״ל שנענש על שהחזיר את הנפש.
31. גם דעת ר׳ יוחנן וגם דעת הב״ר.
32. ועל זה נענש.
33. כפי שרמוז בב״ר הנ״ל.
אם – בקשר לשבועה פירושו שלא...
אם⁠־מחוט ועדשרוך⁠־נעל ואם⁠־אקח וגו׳ – אברם מזכיר את הדברים הכי פחותי ערך. המושא המודגש בא תחילה, ויש צורך לחזור על מלת ״אם״, כמובן בתוספת ו״ו, לפני הפועל.
ולא תאמר – בשעתו קבל אברם מתנות מידי פרעה, ולאחר מכן גם מידי אבימלך. אך מתנות אלה לא ניתנו לו כשכר מעשה טוב, כי אם מתוך התחשבויות מסויימות, שהכריחו את אברם לקבלן, ובוודאי לא היה מקום להחזיר מתנות אלה לאחר שהתבררו הנסיבות, שהביאו לנתינתן. ואילו כאן — שאני. כאן בקש מלך סדום ליתן שכר לאברם על מעשה טוב שעשה, וקרוב לוודאי שלא היה שלם עם לבו בנתינה זו, אלא עשה כן משום שהנסיבות דרשו כך, ובצדק חש אברם, שאין זה לפי כבודו לקבלו.
אם מחוט ועד שרוך נעל – במ״ר חייך שאני נותן לבניך מצות יבמה כמד״א וחלצה נעלו כו׳ מכאן רמז למה שאמרו בירושלמי פרק מצות חליצה עיקר חליצה התרת הרצועות ואיפוא נזכר בכתוב רצועות ומהך קרא רמז נכון והרא״ש כתב דאין רמז לרצועות יעו״ש, ומכאן דכתוב שרוך נעל אלמא דהרצועות עיקר. ומברכין ממדרש זה ברוך אשר קדשנו במצותיו וחוקיו של אברהם אבינו כנזכר בסדר חליצה. והיכן נזכר חוק ומצוה אצל אברהם בקרא דעקב אשר שמע אברהם בקולי. וישמור משמרתי חוקותי מצותי וזה נרמז במלת עקב שהוא מנעול של חליצה שעל עקיבו של אדם ונכון.
ובחולין (דף פ״ט ע״א) בשכר כו׳ זכו בניו לחוט כו׳ ורצועה ויתכן שבתפילת שחרית שאברהם תיקנה כל ישראל מלובשים בתפילין וטלית גדול משום זה.
אם מחוט וגו׳ – דרש רבא, בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לשתי׳ מצות, לחוט של תכלת ולרצועה של תפלין.⁠1 (שם י״ז.)
1. פירש״י בשביל שהבריח עצמו מן הגזל, עכ״ל, ולכאורה אינו מבואר, מאי רבותי׳ דאברהם בזה, וגם קשה הרי אין כאן גזל, כיון דמן הדין זכה בהרכוש, כמו דקיי״ל המציל מן העובד כוכבים ומן הלסטים הרי הוא שלו, וצ״ל דעשה בזה כדי לקדש השם, ובאופן כזה חייבים להחזיר בכל אופן, וכמו דקיי״ל בחו״מ סי׳ רס״ו, דהיכי דיש קדוש השם צריך להחזיר אבידה לעובד כוכבים אף לאחר יאוש, ומכיון שרצה אברהם כאן לקדש השם הי׳ מחוייב מן הדין להחזיר, וזה גופא היתה זכותו, שמשום קדה״ש התחייב עצמו במה שהי׳ יכול לפטור.
ולולא פירש״י הי׳ אפשר לפרש דזכות אברהם הי׳ בזה, משום דכפי המתבאר מענין הפרשה נצח אברהם את המלחמה לא בדרך טבעי, שהרי לא היו אתו כי אם שי״ח איש, ומכש״כ למ״ד שלא הי׳ אתו רק אליעזר לבדו [ע״ל בפ׳ י״ד], וכן מבואר לעיל בפ׳ ט״ו שמלאך וכוכבי לילה נלחמו בעדו, ומבואר מכל זה שנצח בדרך נסי, ומבואר במס׳ תענית כ״ד א׳ שאסור ליהנות ממעשי נסים, והי׳ זה זכותו, שבזה שלא רצה ליהנות מהשלל הורה שלא תלה נצחונו בכחו ועוצם ידו אלא בדרך נס מהקב״ה, ולכן לא נהנה מפני שאסור ליהנות ממעשי נסים. –
ודע דבפרטי מצות ציצית חולקים רש״י ורמב״ם, דלרש״י צריך להטיל שני חוטין לבן ושני חוטין תכלת, ולרמב״ם צריך שלשה חוטין לבן. וחוט אחד תכלת [וע׳ מזה בתוי״ט פ״ד מ״א דמנחות], והנה אם כי אין להביא ראי׳ מכרחת מדברי אגדה, בכ״ז נהירין פשטות הלשון שזכה אברהם לחוט של תכלת – כדעת הרמב״ם, דמדין מצות ציצית היא רק חוט אחד של תכלת, ורש״י פירש כאן לחוט של תכלת – לציצית, עכ״ל, ויחכן שהרגיש במה שהערנו, ולפי שיטתו דבעינן שני חוטין של תכלת, לכן פירש דכונת הלשון לחוט של תכלת – למצות ציצית סתם, אבל לדעת הרמב״ם יתפרש הלשון בדקדוק נמרץ, ודו״ק. –
ודע כי בילקוט ותנחומא הובאה ברייתא בזה וגריס בה זכו לחוט של תכלת ולמנעל של חליצה, וי״ל דלא ניחא לאותה ברייתא הענין רצועה של תפילין מפני שאין זה מרומז יפה בלשון נעל [רק משום דזה וזה עור הוא], ולברייתא שלפנינו לא ניחא הענין מנעל של חליצה מפני דפורענות היא ולא שייך כ״כ הלשון זכו, ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כד) בִּלְעָדַ֗י רַ֚ק אֲשֶׁ֣ר אָֽכְל֣וּא הַנְּעָרִ֔ים וְחֵ֙לֶק֙ הָֽאֲנָשִׁ֔יםב אֲשֶׁ֥ר הָלְכ֖וּ אִתִּ֑י עָנֵר֙ אֶשְׁכֹּ֣ל וּמַמְרֵ֔א הֵ֖ם יִקְח֥וּ חֶלְקָֽם׃
Nothing for me,⁠1 except for that which the young men have eaten. But as for the share of the men who went with me, Aner, Eshkol, and Mamre, let them take their share.⁠"2
1. Nothing for me | בִּלְעָדַי – See Ibn Kaspi. Cf. Radak who assumes that the "י" is extraneous and does not indicate singular first person. He instead suggests that the word simply means "except" or "save for".
2. let them take their share | הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם – Literally: "they will take their share".
א. אָֽכְל֣וּ ל=אָֽכְל֣וּ בגעיה ימנית
ב. הָֽאֲנָשִׁ֔ים ל=הָֽאֲנָשִׁ֔ים בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[קסו] 1בלעדי רק אשר אכלו, א״ר אבא, קשה גזל הנאכל, שאפילו צדיקים גמורים אין יכולין להחזירו, שנאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים. (חולין פ״ט)
[קסז] 2בלעדי רק אשר אכלו הנערים וגו׳, הה״ד (שמואל א כ״ב:כ״ה) ויען כל איש רע ובליעל וגו׳, יען אשר לא הלכו עמנו לא נתן להם מהשלל וגו׳, ומי ישמע לכם לדבר הזה כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחק, א״ר יודן והלאה אין כתיב כאן אלא ומעלה וממי למד מאברהם זקנו שאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים וגו׳. (בראשית רבה מ״ג)
[קסח] 3האנשים אשר הלכו אתי ענר אשכול וממרא, הם תלמידים לאברהם וכו׳ ענר שעמו נר, אשכול שהכל בו, אמרו כו׳ משמת רבי בטלו אשכלות, וממרא שהמרא בעבדתו. (מדרש אור האפלה)
[קסט] 4בלעדי רק אשר אכלו הנערים, א״ר תנחום, בא וראה כמה חביבה התורה לפני הקב״ה שבשבילה זוכה האדם לחיי העולם הבא, וכל המלמד תורה לאחרים יותר מכולם, בא וראה מה כתיב בכאן אם אקח מכל אשר לך, אותם הרשעים הראוים לך בלעדי רק אשר אכלו הנערים חוץ מאותם המורים תורה לאחרים ולתינוקות ששכרם כפול, דא״ר יצחק המלמד תורה לתינוקות דירתו עם השכינה והיינו דא״ר שמעון כד הוה אתי למחמי עולמייא בבי רב הוה אמר אזילנא למחמי אפי שכינתא ואמר רק אשר אכלו הנערים חוץ מאותם אשר למדו לנערים תורה וחלק האנשים אשר הלכו אתי באותו העולם תדע שאחזיק בהם ולא אתנם לך אע״פ שראוי ליענש כל כך יש לנשמת הצדיקים עם מלך סדום שהוא שרו של גהינם המושל על הרשעים, ועוד אמר לו לא אני לבדי אחזיק באלו אלא ענר אשכול וממרא שהם האבות הם יקחו חלקם. (ז״ח לך כ״ה)
1. הנאכל, הגוזל ואוכל קשה הוא לעשות תשובה, (פרש״י), בדרשת אבן שועיב מביא דרבנו תם הקשה ע״ז, דהרי היתר גמור היה ותי׳ כי לגבי אברהם שהיה מתנהג לפנים משורת הדין גזל היה ע״כ. ובפענח רזא מביא משם הר׳ יעקב וקשה למה קורהו גזל הא אמרינן המציל מן הגוים ומן הלסטים הרי הוא שלו, וכנזכר שהוא בעצמו אמר מפני זה טעמא דשלא תאמר אני העשרתי גו׳, כי בדין היה שלו וי״ל דאמרינן התם אם הבעלים מרדפין אחריו צריך להחזיר, ומלך סדום הי׳ רודף אחריהם לכך קוראהו גזל ע״כ. וכ״ה בפי׳ הר׳ מווינה. ובפי׳ הריב״א עה״ת בפסוק כ. כתב לתרץ קושיא הנ״ל דהרי בדין זכה אברהם. וי״ל דשמא לא הציל הרכוש רק בגלל הבעלים ודמי להא דאמרינן המגביה מציאה לחברו קנה חברו. ולת׳ אלה קשה באמת איך עבר אברהם ע״ז, ועי׳ במהרש״א שפיר׳ דקשה גזל הנאכל גבי אחרים ומביא רק דמיון מאברהם. ובע״י כ׳ דהחזיר רק מפני קדוש השם. ועי׳ בש״ע חו״מ סי׳ רסו. דלקדש השם יחזיר אבדת עכו״ם.
2. עי׳ רש״י ולק״ט, ופירש״י ש״א ל, כה. ובלקח טוב כאן מוסיף ע״ז וכן מצינו בתורה דכתיב וחצית את המלקוח בין תופשי המלחמה היוצאים בצבא ובין העדה (במד׳ לא, כז.) ומה שעשה דוד מן התורה עשה ומה שכתוב וישימה דוד לחוק (ש״א ל, כה.) כי נשתכחה מצוה זו וחידשה הוא ונקראת על שמו, למדנו כל המחדש דבר שנהיה ונשתכח בהתחדשו נקראת על שמו, ובלק״ט פ׳ מטות קמ. כ׳ ידענו שהיה חוק לישראל כן מימות משה רבינו אלא שחידש דוד ההלכה להקבע בישראל ויקרא על שמו חוק זה מפני שעמד בפרץ כנגד כל איש רע ובליעל ואמר ומי ישמע לכם לדבר זה. וכ״ה במדרש אגדה פ׳ מטות קסב.
3. שהמרה בעבדותו עי׳ לעיל מאמר נו. שהמרה פנים באברהם, ובפרש״י שם מלשון מרי שהעיז פנים לנגדו, וי״מ מלשון תמורה, וכאן יש לפרש דהכוונה שהמיר את עבודתו הנכרי׳ באמונתו באלהי אברהם. אמרו משמת, במשנה סוטה פ״ט מ״ט.
4. עי׳ לעיל מאמר קלט. ועי׳ רש״י איוב כד, ה.
בָּר מִדַּאֲכַלוּ עוּלֵימַיָּא וְחוּלָק גּוּבְרַיָּא דַּאֲזַלוּ עִמִּי עָנֵר אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא אִנּוּן יְקַבְּלוּן חוּלָקְהוֹן.
I am excluding myself; only what the lads have eaten, and the portion of the men who went with me, Aneir, Eshkol and Mamrei, they may take their portion.”

בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם
בַּר מִדַּאֲכַלוּ עוּלֵימַיָּא וְחוּלָק גֻּבְרַיָא דַּאֲזַלוּ עִמִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא אִנּוּן יְקַבְּלוּן חוּלָקְהוֹן
מדוע תרגם בִּלְעָדַי רַק – בַּר, במלה אחת?
א. שתי התיבות ״בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים״ מתורגמות במלה אחת: ״בַּר מִדַּאֲכַלוּ עוּלֵימַיָּא״. יש שפירשו שלא תרגם ״רק״ (שתרגומה הקבוע ״לְחוֹד״), כי ״בִּלְעָדַי רַק״ הן מלים נרדפות ובכגון זה מתרגם אונקלוס את הראשונה בלבד כמו ״המבלי אין קברים במצרים״ (שמות יד יא) ״הַמִדְּלֵית קַבְרִין בְּמִצְרַיִם״. ולדעתם ״בַּר מִ״ הוא תרגום של ּ״בִּלְעָדַי״ כמו ״מבלעדי אישך״ (במדבר ה כ) ״בַּר מִבַּעְלִיךְ״, ״בִּלְעֲדֵי אֶחֱזֶה״ (איוב לד לב) ״בַּר מִמָה דְאֶחְמֵיה״.⁠1
ויש שפירשו להפך: אונקלוס לא ראה צורך לתרגם ״בִּלְעָדַי!⁠״ (במשמע: אני לא אקח ממך דבר), שכבר אמר ״ואם אקח מכל אשר לך״. ואילו ״בַּר מִדַּאֲכַלוּ עוּלֵימַיָּא״ הוא תרגום ״רק אשר אכלו הנערים״. ואף על פי שראוי היה לתרגם ״לְחוֹד דַּאֲכַלוּ עוּלֵימַיָּא״ כתרגום ״רק בַּיְאֹר תשארנה״ (שמות ח ה) ״לְחוֹד דִּבְנַהְרָא יִשְׁתְּאַרוּן״, תרגם ״בַּר מִדַּאֲכַלוּ״ שהוא פירוש העניין; חוּץ מִמָּה או לְבַד מִמַּה שאכלו הנערים, השווה: ״הגברים לבד מטף״ (שמות יב לז) ״בָּר מִטַּפְלָא״.⁠2
הם יקחו ּ – הם יקבלו?
ב. ״הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם״ – ״אִנּוּן יְקַבְּלוּן חוּלָקְהוֹן״. התרגום הטבעי לפועל ״לקח״ הוא בפועל ״נסב״ כמבואר לעיל בפסוק ״ויקחו את כל רְכֻשׁ סדם״ (יא). ואולם ישנם כעשרים פסוקים שבהם תרגם ״לקח״ באמצעות ״קבל״.⁠3 להבנת השינוי, יש להבהיר תחילה את ההבדל שבין פועלי לק״ח לפועלי קב״ל. אמנם כל הלוקח חפץ מקבל אותו לרשותו, ולכן בתחום המשמעות של לקיחה נכללת גם קבלה, אך יש הבדל יסודי בין משמעויותיהם של שני השורשים: פועל משורש לק״ח מציין פעולה אקטיבית, והוא מצטמצם אפוא לאדם אחד – הלוקח; ואילו פועל משורש קב״ל מציין פעולה פסיבית, ולכן השימוש בו מרמז לשני בני אדם – המקבל והנותן. הבחנה זו מבארת את כוונת אונקלוס: המשותף לכל פועלי לק״ח המתורגמים בפועלי קב״ל הוא שמטעם זה או אחר הוצרך המתרגם לרמוז שהלקיחה נתבצעה שלא ביזמת הלוקח אלא ביזמת הנותן. כל תרגום מסוג זה משקף שותפות סמויה של ״נותן״, לבד מן הלוקח המפורש במקרא, כבפסוקנו:
בהצעתו של מלך סדום לאברהם ״תן לי הנפש והרכש קח לך״ (כא) ובתשובתו של אברהם ״ואם אקח מכל אשר לך״ (כב) מודגש סירובו הנחרץ של אברהם בלשון לק״ח. אברהם מסרב לקחת, אך עומד על זכויות הנערים ובעלי בריתו ענר אשכל וממרא ואומר: ״הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם״. ואולם אונקלוס, המתרגם ״אִנּוּן יְקַבְּלוּן חוּלָקְהוֹן״, מוסיף פן מוסרי: לא יקחו בעצמם אלא יקבלו את חלקם, משום שאתה תתן להם4! אפשר שהדגשה זו באה בת״א כחלק ממגמתו להציג את היחס ההוגן של אישי התורה גם לנכרים.⁠5 אך אולי הטעם שונה: ת״א מלמד שחניכי אברהם אבינו סולדים מממון ואינם ״לוקחים״ שלל מעצמם גם אם הוא מגיע להם.
1. על פי ״נתינה לגר״ ו״באורי אונקלוס״. עוד לתרגומי כפל לשון ראה ״המבלי אין קברים במצרים״ (שמות יד יא).
2. ״נפש הגר״. בִּלְעָדֵי משמעו זוּלַת, חוּץ מִן, ותרגומו בַּר מ- כגון ״מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ״ (במדבר ה כ) ״בַּר מִבַּעְלִיךְ״. אבל ״בִּלְעָדָי אלהים יַעֲנֶה את שלום פרעה״ (בראשית מא טז) ״לָא מִן חוּכְמְתִי״,⁠״וּבִלְעָדֶיךָ״ (בראשית מא מא) ״וּבַר מִמֵּימְרָךְ״, עיין שם הטעם.
3. נרשמו בפסוק ״לקחת את דמי אחיך מידך״ (בראשית ד יא) ״וְקַבֵּילַת יָת דְּמֵיהּ דַאֲחוּךְ״.
4. והרה״ג אביגדר נבנצל פירש, משום שאני (אברהם) אתן להם.
5. למגמה זו ראה ״נתינה לגר״, הקדמה, עמ׳ 19 (ד, ה). אבל המיוחס ליונתן ופשיטתא תרגמו ״יסבון״..
בר מני לחוד מה דאכלו טליא וחלקיהון דגובריא די אזלו עמי ענר ושכל וממרא אנוןא יסבון חלקי⁠[הון].
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אנון״) גם נוסח חילופי: ״הנון״.
הלא לית לי רשו בכולא עדאה דבר מיני אכלו עולימיא וחולק גוברייא דאזלו עימי ענר אשכול וממרא אף הינון יסבון חולקהון.
Have I not power over all the spoil? – Apart from what the young men have eaten, and the portion of the men who went with me, Aner, Eshkol, and Mamre, they also receiving their portion.
בלעדי רק אשר אכלו הנערים – הם אשכול וממרא שישבו על הכלים.
הם יקחו חלקם – כמה דהוא אמר כחלק היורד במלחמה וגו׳ (שמואל א ל׳:כ״ד), 1וזה הדין היה מאברהם, דכתיב מי העיר ממזרח צדק יקראהו וגו׳ (ישעיהו מ״א:ב׳), צדקה שעשה הוא עמדה לו בכל מקום שהלך. יתן לפניו גוים (ישעיהו מ״א:ב׳), אלו ז׳ עממים. ומלכים ירד (ישעיהו מ״א:ב׳), אלו ארבעה מלכים שעשה עמהם מלחמה. יתן כעפר חרבו (ישעיהו מ״א:ב׳). כל חרבות שמרימין עליו להכותו נעשו כעפר [כקש נדף קשתו] (ישעיהו מ״א:ב׳), וכל קשתות שהיו מורין לו נעשו החצים כקש: דבר אחר: יתן כעפר חרבו. עפר שהיה משליך עליהם אברהם נעשו חרבות, והקש שהיה משליך עליהם נעשו חצים. ירדפם יעבור (ישעיהו מ״א:ג׳), כמו שנאמר וירדפם עד חובה (בראשית י״ד:ט״ו): אורח ברגליו (ישעיהו מ״א:ג׳). שלא נתייגע מן האורח שרדפם: מי פעל ועשה (ישעיהו מ״א:ד׳). מי גרם שבאו ד׳ מלכים על סדום ועשה, כדי שיפלו על ידי אברהם, זה הקב״ה: קורא הדורות מראש (ישעיהו מ״א:ד׳). קודם שיבאו היו עתידים לפול בידי אברהם: אני ה׳ ראשון (ישעיהו מ״א:ד׳). שהייתי עם אברהם: ואת אחרונים אני הוא (ישעיהו מ״א:ד׳) – אלו בני אברהם שאם יהיו צדיקים איכה ירדוף אחד אלף.
ראו איים ויראו (ישעיהו מ״א:ה׳) – מה האיים מסויימים בים, כך היה אברהם ומלכי צדק מסויימים בעולם, ואברהם היה מתיירא מן שם שלא יאמר לו למה הרגת בני, ושם היה מתירא מאברהם שלא יאמר לו תדע לך מפני מה היו בניך רשעים שלא יסרת אותם: קצות הארץ יחרדו (ישעיהו מ״א:ה׳), שהיו יושבים בקצות הארץ, ואברם היה שוכן באלוני ממרא, ושם היה שוכן בשלם, ולמה יחרדו שבאו זה אצל זה, שנאמר יחרדו כצפור (מצרים) [ממצרים] (הושע י״א:י״א): קרבו ויאתיון, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק (ישעיהו מ״א:ו׳), ואברם עזרו שנתן לו מעשר: דבר אחר: ולאחיו יאמר חזק. ששם אמר לאברהם חזק, שנאמר וברוך אל עליון וגו׳: ויחזק חרש (ישעיהו מ״א:ז׳). זה שם בן נח שהיה עושה בתיבה עם אביו: את צורף (ישעיהו מ״א:ז׳). זה אברהם שצרף אותו הקב״ה בכבשן האש: מחליק פטיש [את הולם פעם] (ישעיהו מ״א:ז׳). זה אברהם שהחליק פטישו והלם את המלכים בפעם אחת: אומר לדבק טוב הוא (ישעיהו מ״א:ז׳). אמר שם לאברהם לפי שנתדבקת בשכינה, אמר לו אשריך אברהם וטוב לך: ויחזקהו במסמרים (ישעיהו מ״א:ז׳). אלו הברכות שברכו, לא ימוט (ישעיהו מ״א:ז׳). זה אברהם.
1. וזה הדין היה מאברהם, דכתיב מי העיר ממזרח כו׳. הדרשה על הכתוב ראו איים ויראו, שהביא להלן, הוא מב״ר פמ״ד אות ו׳, ומובא בילקוט רמז ע״ו, וישעי׳ רמז שי״ג.
אָמַר רָבָא, קָשֶׁה גֶּזֶל הַנֶּאֱכָל שֶׁאֲפִלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָן יְכוֹלִין לְהַחֲזִירוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְגוֹ׳ (חולין פט.). הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, (שמואל א ל׳:כ״ב-כ״ה) ״וַיַּעַן כָּל אִישׁ רָע וּבְלִיַעַל מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ עִם דָּוִד וְגוֹ׳ וַיֹּאמֶר דָּוִד לֹא תַּעֲשׂוּ כֵן אֶחָי אֵת אֲשֶׁר נָתַן ה׳ לָנוּ וַיִּשְׁמוֹר אוֹתָנוּ וְגוֹ׳ וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה וְגוֹ׳ וַיְּהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְּשִׂימֶהָ לְחֹק״ וְגוֹ׳. וְהָלְאָה אֵין כְּתִיב כָאן, אֶלָּא ״וָמָעְלָה״ מִמִּי לָמַד, מֵאַבְרָהָם זְקֵנוֹ, שֶׁאָמַר בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים.
גיר מא אכלון אלגלמאן ונציב אלקום אלד׳ין מצ׳ו מעי ענר ואשכל וממרא הם יאכ׳ד׳ון נציבהם.
מלבד מה שאכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו איתי - ענר אשכול וממרא, הם יקחו חלקם.⁠״
הנערים – עבדיי אשר הלכו אתי, ועוד ענר אשכול וגו׳,⁠א אף על פי שעבדיי נכנסו למלחמה, שנאמר: וירדף עד דן (בראשית י״ד:י״ד),⁠ב וענר וחביריו ישבו על הכלים לשמור.⁠ג וממנהד למד דוד, שאמר: כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב על הכלים (שמואל א ל׳:כ״ד).⁠ה ולכך נאמר: וישימה לחוק מהיום ההוא ומעלהו (שמואל א ל׳:כ״ה), ולא נאמר: והלאה, לפי שכבר ניתן החוק מימי אברהם.
א. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא (במקום ״וגו׳⁠ ⁠⁠״): ״וממרא״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בכ״י אוקספורד 165 חסר: ״וירדף עד דן״. בדפוסים מאוחרים (במקום ״וירדף עד דן״): ״הוא ועבדיו ויכם (בראשית י״ד:ט״ו)״, וצ״ע.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, ברלין 1221, ויימר 651. בכ״י אוקספורד 165 נוסף כאן: ״ראויין הם ליטול חלק״. בכ״י המבורג 13 נוסף כאן: ״אעפ״כ הן יקחו חלקם״. בדפוס רומא נוסף כאן: ״הם יקחו חלקם״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 26917, דפוס רומא: ״וממנו״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״יחדיו יחלקו״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917, דפוס רומא, וכן בפסוק: ״ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחוק ולמשפט״.
הנערים THE LADS – My servants who went with me. Then, again, the others ANER, ESHCOL AND MAMRE [THEY MAY TAKE THEIR PORTION] – Although my servants took part in the battle as it is said "he and his servants and smote them" (Bereshit 14:15) – while Aner and his friends remained with the baggage to guard it yet they may take their share. From him (Avraham) David took a lesson when he said, "But as his part is that goes down to the battle, so shall his part be that tarries by the stuff: they shall share alike" (Shemuel I 30:24); therefore it goes on to say, "And this had been so from that day – ומעלה – and had been so from former times: therefore he (David) made it a statute and an ordinance" (Shemuel I 30:25) – it does not state והלאה "and henceforward", for the statute had already been ordained) in the days of Avram (Bereshit Rabbah 43:9).
בלעדי רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם1זה הוא שמצינו בדוד דכתיב ויהי מן היום ההוא ומעלה (שמואל א ל׳:כ״ה). 2א״ר יהודה והלאה אין כתיב כאן. אלא ומעלה. ממי למד מאברהם זקנו שנאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים. וכן אמר דוד 3כחלק היוצאים במלחמה וכחלק היושבים על הכלים יחדו יחלוקו (שם שם כ״ד). וכן מצינו בתורה. דכתיב וחצית את המלקוח בין תופשי המלחמה 4היוצאים בצבא ובין כל העדה (במדבר ל״א:כ״ז). ומה שעשה דוד מן התורה עשה. ומה שכתוב 5וישימה דוד לחוק (שמואל א ל׳:כ״ה). 6כי נשתכחה מצוה זו וחידשה הוא ונקראת על שמו. למדנו כל המחדש דבר שנהיה ונשתכח. בהתחדשו נקראת על שמו. 7כי ענר אשכול וממרא לא הלכו במלחמה. דכתיב וירק את חניכיו ילידי ביתו. ואלו היו בעלי בריתו ונטלו חלקם.
1. זה הוא שמצינו בדוד. ב״ר סוף פמ״ג. ילקוט לך רמז ע״ו. ורש״י עה״ת סוף פי״ד.
2. א״ר יהודה. בב״ר שם א״ר יודן.
3. כחלק היוצאים במלתמה וכחלק היושבים על הכלים. בקרא כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב. וכן בכ״י פלארענץ כחלק היוצאים למלחמה.
4. היוצאים בצבא. בקרא היוצאים לצבא.
5. וישימה דוד לחוק. וכן בכ״י פלארענץ. ובקרא ליתא למלת דוד.
6. כי נשתכחה מצוה זו. זה ליתא בב״ר.
7. כי ענר אשכול. עי׳ רש״י עה״ת שכתב וז״ל וחלק האנשים אשר הלכו. עבדי אשר הלכו אתי. ועוד ענר אשכול וממרא וגו׳ אע״פ שעבדי נכנסו למלחמה שנא׳ הוא ועבדיו ויכס וענר וחביריו ישבו על הכלים לשמור אפילו הכי הם יקחו חלקם.
בלעדי רק אשר אכלו הנערים – כי אני לא אכלתי.⁠1
1. שוחזר מכ״י וטיקן 52 בשם רשב״ם, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 242 ואילך.
אך בלעדי – שלקחו הנערים, והוא שאכלו חניכיו ועבדיו.
SAVE ONLY. Save only that which the young men took. This refers to what Abraham's servants ate.⁠1
1. Young men thus refers to Abraham's servants (Weiser).
וטעם בלעדי – מה שאכל גם הוא.
בלעדי – היו״ד לרבים ואיננה לכנוי, ובאה נראית ובלא מ״םא כיו״ד וחשופי שת (ישעיהו כ׳:ד׳) אורגים חורי (ישעיהו י״ט:ט׳) והדומים להם.
והחכם ר׳ אברהם פירש: כי היו״ד לכנוי, כלומר אך בלעדי לקחו, והוא מה שאכלו נערי.⁠ב
הנערים – הם חניכיו ילידי ביתו (בראשית י״ד:י״ד) והם לא יהיה להם אלא מה שאכלו.
וחלק האנשים – כי אני אין לי רשות לעזוב חלקם, כי הם טרחו בזה וראוי הוא שיקחו מהשלל אשר הצילו חלקם הראוי להם כפי המנהג והחק.
א. כן בכ״י פריס 193, מינכן 28. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״ובלא מ״ם״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״⁠ ⁠⁠״.
_
בלעדי – יו״ד יתרה, כמו יו״ד דזולתי כלב בן יפונה (דברים א׳:ל״ו). פירוש: לא אקח מכל אשר לך (בראשית י״ד:כ״ג), רק מהא שאכלו בני חילי.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״משלך חוץ ממה״.
בלעדי, the letter י in this word is unnecessary, just as the letter י in the word: זולתי in Deuteronomy 1,36 is unnecessary. The verse means that Avram will take only as much of the loot as belongs to the troops whom he had hired to fight.
בלעדי רק אשר אכלו הנערים – בחלק (???, חולין פט.) אמ׳ קשה גזל הנאכל שאפי׳ צדיקים אין מחזירין אותו שנ׳ בלעדי. תימ׳ אמאי קורא אותו גזל. והא אמ׳ (בבא קמא קיד., עבודה זרה מג.) המציל מן הארי ומן הגוים ומשלוליתו של נהר הרי הוא שלו. וי״ל דהתם (בבא קמא קיד:) אמרינן אם הבעלים מרדפים אחריהם אינו שלו. וכאן היה מלך סדום רודף אחריו. לכך קוריהו גזל. ה״ר יעקב.
בלעדי רק אשר אכלו הנערים – בפ׳ חלק אמרו קשה גזל הנאכל שאפי׳ צדיקים א״י להחזירו שנאמר בלעדי וגו׳, וקשה למה קורהו גזל הא אמרו המציל מן הגייס וכו׳ הרי הוא שלו וכנזכר, שהוא בעצמו אמר מפני זה טעמא דלא תאמר וכו׳ כי בדין הי׳ שלו, וי״ל דאמרינן התם אם הבעלים מרדפין אחריו צריך להחזיר ומלך סדום הי׳ רודף אחריהם לכן קראו גזל, הר״ר יעקב.
בלעדי – פי׳ ממני אני אומר אבל איני יודע אם לקחו הנערים מאומה כך מפורש בפר״ם מקוצי.
בלעדי רק אשר אכלו הנערים – אבל חלק לא נתן להם כדרך שנתן לענר אשכול וממרא. י״מ שהם מעצמם לקחו חלקם ומסתבר טפי לומר שחלק הנערים היה ברשות אברהם לוותר עליו אבל חלק ענר אשכול וממרא לא היה ברשותו לוותר עליו:
בלעדי רק אשר אכלו הנערים, "Exclude me; except for what the servants have eaten;⁠" but he did not allocate to these servants a share of the loot as he had done for Oner, Eshkol, and Mamre. Some commentators hold that these people helped themselves to their share, not waiting for Avraham to give them anything. It makes more sense to accept that Avraham gave to Oner, Eshkol, and Mamre, who were not present, and on whose behalf Avraham had no right to waive their claim, whereas the people with him had helped themselves to what they considered rightfully as theirs.
רק אשר אכלו – מכאן ילפינן (חולין פ״ט א׳) דקשה גזל הנאכל שהרי צדיקים לא עמדו כו׳. וקשה אמאי קרי לי׳ גזל הנאכל והתנן המציל מן הגייס הכל שלו. וי״ל דהתם אמר אם הבעלים מרדפין אחריהם אינו שלו וכאן היה מלך סדום רודף אחריהם, לכן קורהו גזל. ועוד קשה הניחא מה שאכלו אבל מה שהיה בעין למה נתן להם, דכתיב וחלק האנשים אשר הלכו אתי דמשמע שאברהם נתן להם. וי״ל דמעצמם לקחו.
בלעדי – כטעם לא יגיע דבר מזה עדי.⁠1
רק אשר אכלו הנערים – נערַי.⁠2
1. ׳בלעדי׳ היא מלה מרוכבת: ׳בַל עָדַי׳, כלומר, לא (יגיע) אלי.
2. שלא תאמר שהפירוש הוא נערי ענר אשכול וממרא, ועיכב אברם ונמנע מלקבל מאכל אף מנעריהם. וגם לא תאמר שנערי אברם קבלו חלק ושכר. אלא ענר אשכול וממרא קבלו חלק ושכר, ונערי אברם קבלו רק את אוכלם. השווה רד״ק כאן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

התועלת השמיני הוא במידות, והוא שאין ראוי שיפזר האדם הונו ויפסידהו. הלא תראה שאברם — עם מה שהורה ענינו מתכונת הנדיבות במה שהסכים להשיב כל הרכוש למלך סדום — לא רצה לשלם מביתו מה שאכלוהו נעריו וחלק האנשים אשר היו אתו.
התועלת התשיעי הוא במידות, והוא שהאדם כשיְּוַתֵּר משלו, אין ראוי שיעשה זה באופן שיגיע היזק ממנו לזולתו, כמו שיעשו קצת האנשים שיְּוַתְּרוּ משלהם להביא זולתם אל שיְּוַתְּרוּ משלהם, וזה דבר בלתי ראוי. הלא תראה שאברם רצה שיהיו האנשים ההולכים עימו חולקים בשלל חלק כחלק, ולא רצה לוַתֵּר משלהם דבר למלך סדום. והוא מבואר שאם לא אמר אברם זה למלך סדום, היו בושים ענר אשכול וממרא לשאול חלקם למלך סדום אחר שאברם נתן לו חלקו, שהיה העיקר והשורש לעשות זאת המלחמה.
בלעדי רק אשר אכלו הנערים הם נערי השכל ומשרתיו והם הכלים הגופיים המשמשים לפניו להשיג שלמותו וחלק האנשים היא הנאת הכחות הנפשיות ההולכים לרגלו כי בהיות הגוף וכחותיו נזונים כפי הצורך להעמדת בריאותם ואכלו את חקם תהיה הנפש וכחותיה נכונות לקבל שלמותם והם יקחו חלקם, הוא מה שאמר שלמה בחכמתו גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מתת אלהים היא (קהלת ה׳:י״ח). והפירוש נכון וקרוב לבארו עם הסמוכים אליו להמשך הכוונה. זהו מה שראוי לבארו בזה החלק מהיות שלמות האדם נמנע זולתו יתב׳ ושהוא מגיע לו בזה אחר זה כפי תוספת שלמותו אשר זה יחייב שיגיע אברהם אבינו מכאן ואילך אל מדרגה עליונה מההצלחה מן הראשונות עם שאף היא איננה סוף מעלותיו והיא מה שתתברר בשער הבא בעזרת הצור.
הנערים עבדי אשר הלכו אתי. כדכתיב הוא ועבדיו לא חניכיו ילידי ביתו דחניכיו הם האנשים אשר הלכו אתו ואין לומר שהאנשים אשר הלכו אתו הם ענר אשכול וממרא הכתוב אחריו דאם כן הם יקחו חלקם למה לי הרי כבר כתוב וחלק האנשים אלא עכ״ל שהנערים הם עבדיו והאנשי׳ אשר הלכו אתו הם חניכיו ילידי ביתו וענר אשכול וממרא הם חוץ מאלו וזהו שפרש״י ועוד ענר אשכל וממרא הם יקחו חלקם ומה שכתב רש״י עבדי אשר הלכו אתי הוא לשונו של רש״י שרצה לפרש שמה שאמר אברה׳ רק אשר אכלו עבדי הוא בעבור עבדיו שהלכו אתו לא סתם עבדיו שהלכו אתו ושלא הלכו אתו כי לא יתכן לומר שאמרו אשר הלכו אתי הוא מאמר הכתוב וחלק האנשי׳ אשר הלכו אתי והוא סובר שהם הם הנערים דמה טעם וחלק האנשים דקאמר הרי כבר כתו׳ רק אשר אכלו הנערים ותו לא ואין לפרש רק אשר אכלו וגם חלקם מהנשארי׳ דאם כן וחלקם מיבעי ליה לא וחלק האנשי׳ אשר הלכו דמשמ׳ שהם אחרי׳ מהנערים:
וענר וחבריו ישבו על הכלים. דכתיב והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכל ואחי ענר והם בעלי ברית אברם וכתיב בתריה וישמע אברם וגו׳ וירדוף עד דן ואלו ענר אשכל וממרא לא קאמר ש״מ שנשארו שם לשמור את הכלים:
ומעלה ולא נאמר והלאה. דוהלאה משמע מהיום ההוא ואילך ו״ומעלה״ משמע מהיום ההוא וקודם ממנו:
ואמנם אמרו עוד בלעדי רק אשר אכלו הנערים וגו׳ אמרו בב״ר על פסוק שנזכר בספר שמואל שאמר דוד לאנשיו כי כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדו יחלוקו ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה דוד לחק ולמשפט בישראל עד היום הזה. אמר רבי יודן ויהי מהיום ההוא ומעלה והלאה אין כתיב כאן אלא ומעלה ממי למדו מאברם זקנו. שנאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם. והוקשה לי המאמר הזה לפי שאברהם לא נתן חלק מהבזה ליושבים על הכלים שלא הלכו שם להלחם אלא לאנשים שהלכו עמו וכמ״ש וחלק האנשים אשר הלכו אתי ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם ואיך א״כ למד דוד מזה לתת חלק לאנשים שלא הלכו עמו למלחמה אבל ישבו על הכלים. אבל האמת הוא כי ענר אשכול וממרא לא הלכו עם אברהם למלחמה כי הכתוב מעיד ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וזה יורה שלא היו עמו במלחמה כי אם עבדיו לא ענר אשכול וממרא שהם בעלי בריתו ולא עבדיו וכמ״ש בתחלת הספור ויבא הפליט ויגד לאברהם העברי והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר והם בעלי ברית אברם הוא להודיע שהיה שכן אצלם ונשאר ביתו ומקנהו אצלם בשמירתם לא שהלכו עמו למלחמה ולזה אמר הכתוב אחריו וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו. והנה ילידי ביתו הם בני אמהותיו ונעריו וחניכיו הם האנשים השכירים שהיו בביתו לעשות מלאכתו ולקח אברהם אותם ילידי ביתו וחניכיו שהיו כלם עבדיו והלכו עמו להלחם במלכים ועל זה אמר אברהם למלך סדום בלעדי רק אשר אכלו הנערים וגו׳ ר״ל שבחלוקת השבי ההוא היה ראוי שיהיו ד׳ חלקים. החלק הא׳ לאברהם שר הצבא. והחלק הב׳ לנעריו ילידי ביתו והיה זה ג״כ לאברהם לפי שמה שקנה עבד קנה רבו. והחלק הג׳ לחניכיו והם השכירים אשר היו במלאכתו אשר הלכו עמו למלחמה. והחלק הד׳ לענר אשכול וממרא אשר לא הלכו שמה אבל ישבו על הכלים. ואברהם אמר למלך סדום שלא לקח ושלא יקח לעצמו כלום וזה אמרו בלעדי כלומר לא יגע עדי דבר מזה וגם מחלק ילידי ביתו אמר שלא יקח כלום כי אם מה שאכלו הם וזהו אמרו רק אשר אכלו הנערים לפי שהיו עבדיו. אמנם חלק החניכים לא מנעו מהם לפי שאברהם לא היה רשאי כפי הדין לקחת מהם חלקם. וכן חלק ענר אשכול וממרא היושבים על הכלים וזהו שאמר וחלק האנשים אשר הלכו אתי ר״ל חניכיו שזכר וג״כ ענר אשכול וממרא שלא הלכו הנה אלו ואלו יקחו חלקם. ויהיה לפי זה וחלק מושך עצמו ואחר עמו כלומר חלק האנשים החניכי׳ אשר הלכו אתי וחלק ענר אשכול וממרא כלם יקחו חלקם. הנה א״כ פטר שני החלקים הראשונים מהחלוקה ולא פטר שני החלקים האחרים. התבאר מזה שלדעת רבי יודן ענר אשכול וממרא שנשארו על הכלים לקחו חלקים בשוה מהבזה ולכן אמר בדוד ממי למדו מאברהם זקנו שהיה ענינו בזה דומה לענין דוד וכבר הביא רש״י דבר מה מזה בפי׳ הפסוק אבל לא הרגיש באמתת הענין הזה כראוי. הנה התבאר מן ספור המלכים האלה דברים מועילים.
א׳ שהמרד אשר עשו מלך סדום וחבריו הוא היה סבה להשחתתם ורעתם כי יש אלהים שופטים בארץ ולכן ראוי שחרבם תבא בלבם וקשתותם תשברנה.
והב׳ למדנו שלמות אברהם במדות שהיה נשלם בהם כמו בדעות. אם בגבורה שהתאמץ במתי מעט להלחם בארבעה מלכים בעת נצחונם. ואם בתבונתו בתחבולות המלחמה כמו שביארתי בפסוק ויחלק עליהם לילה. ואם באהבת הקרובים שהיא מדה נכבדת כמו שזכר הרב המורה שלכן הסתכן עצמו להציל את לוט בהיותו אשם לפניו בסבת פרידתו. וכתבו המספרים הקדומים שהיה לוט כשנשבה והצילו אברהם והשיב את הרכוש למלך סדום בן חמשים שנה ושמשם יצא ענין היובל שישובו איש אל אחוזתו. והוא סכלות גמור בפיהם כי המצוה לדבר אחר כיונה כמו שיתבאר במקומו. ואם במדת הנדיבות וגודל הלב שהיה לו כמו שיראה מהספור הזה שעשה עם אבימלך ומה שעשה עם מלך סדום.
הג׳ שלמדנו מכאן הוא מ״ש ב״ר (פ׳ מ״ב) אמר רבי אבן כשם שפתח בארבעה מלכיות כך אינן חותם אלא בארבעה מלכיות. ועוד שהם ויהי בימי אמרפל מלך שנער זה בבל. אריוך מלך אלסר זה מדי. כדר לעומר מלך עילם זה יון. ותדעל מלך גוים זו שהיא מכתבת טרונייא בכל העולם ע״כ. רצו בזה שאירע כל המעשה הזה לאברהם להודיעו כי ד׳ מלכיות תעמודנה למשול בעולם בבל מדי יון והרביעית שהומלכה על גוים רבים וכמו שאברהם התגבר על ד׳ המלכים האלה והשיב את הרכוש כן באחרית הימים יתגברו בני זרעו על המלכיות האלה וישיבו כל הרכוש נמשך לדעתם האמיתי שכל מה שאירע לאבות סימן לבנים ועם מה שביארתי בפסוקי הפרשה הזאת וענינם יותרו השאלות י״ו וי״ז.
בלעדי – אתה אמרת ״תן לי הנפש״ (פסוק כ״א), ״בלעדי״ תוכל לקחתו, שאין אני מחזיק בו כלל.
רק אשר אכלו הנערים, זה בלבד – ״אקח מכל אשר לך״ (פסוק כ״ג), ההוצאה שנעשתה באכילת הנערים, ואקח גם כן ״חלק האנשים אשר הלכו אתי״. אבל ענר אשכל וממרא הם יקחו חלקם – ולא אתן אני להם חלק ולא אקח חלק בעדם, אבל מעצמם יקחו כמו ראשים.
בלעדי, “you have said: give me the people, and keep the loot,” I have no intention of taking anything, as I am not even exercising control over any of it.”
רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים, this alone is what they will take from the spoils of war which used to be yours. Avram, who had to supply provisions for his soldiers out of his own pocket, etc., said: I will use only what is needed to reimburse myself as well as the men with me.
אבל ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם, I will neither give them a share, nor will I accept a share on their behalf, but they will themselves take the share they are entitled to.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[א] בלעדי רק אשר אכלו הנערים
[1] חולין שם (חולין פט.)
הנערים עבדי. דאם לא כן מאי חילוק יש בין ״הנערים״ ובין ״האנשים אשר הלכו אתי״, אלא ״הנערים״ הם העבדים, ו״האנשים״ הם אחרים אשר הלכו אתו וכו׳:
אשר הלכו אתי ועוד ענר אשכול וממרא כו׳. פירוש דאין ענר אשכול וממרא היו מן האנשים אשר הלכו אתו, דאם לא כן לא הוי ליה לכתוב ״והם יקחו חלקם״, דכבר כתיב ״וחלק האנשים אשר הלכו אתי״, אלא ענר אשכול וממרא הוא ענין בפני עצמו – ועוד ענר אשכול וממרא וכו׳:
הם יקחו חלקם: כן צריך להיות, ולא כמו שנדפס במקרא דפו׳ ויניציא׳ שנת ש״ד, יקחו הם חלקם.⁠א [הם יקחו חלקם].
א. בדפוס ונציה ש״ד שיכול המילים שהתרחש גרר עמו את התאמת הטיעום: ב׳יקחו׳ מירכא וב׳הם׳ טפחא. היינו: השיכול שהתרחש לא היה של התיבות בלבד אלא של התיבות על טעמיהן. על טעות אחרת בדפוס ש״ד ראה להלן שמ׳ כח יד.
עבדי אשר הלכו אתי. ר״ל דצריך לחלק הקרא לג׳ חלקים וכן פירושו בלעדי רק אשר אכלו הנערים היינו עבדים אשר הלכו אתי כדכתיב לעיל (פסוק טו) הוא ועבדיו וזה אשר הלכו אתי לשון רש״י הוא ומה דכתיב בקרא וחלק האנשים אשר הלכו אתי ג״כ בפני עצמו ר״ל חניכיו דאמר לעיל (פסוק יד) הם האנשים אשר הלכו אתו. וענר אשכול וממרא נמי בפני עצמו רוצה לומר הם יקחו חלקם והוכחתו מדכתיב בקרא עוד פעם שנית הם יקחו חלקם ודאי קאי על ענר אשכול וממרא דאי קאי על האנשים אשר הלכו אתו לא היה לה למיכתב חלקם דהא כבר כתיב וחלק האנשים אלא ודאי הם יקחו חלקם קאי על ענר אשכול וממרא לחוד:
וענר וחביריו ישבו על הכלים לשמור וכו׳. הוכחתו מדכתיב לעיל (פסוק יג) והוא שוכן באלוני ממרא וגו׳ וכתיב בתריה (פסוק יד) וישמע אברם וגו׳ וירדוף וגו׳ ואלו ענר וחבריו לא קאמר ש״מ שנשארו שם לשמור את הכלים:
My servants who went with me. The verse should be divided into three parts: (1)"I am excluding myself, only what the lads have eaten" — referring to Avraham's servants who accompanied him, for it is written before in v. 15: "He and his servants.⁠" The phrase "who went with me" is Rashi's own words [explaining who the "lads" are. It is not a quote from the verse]. (2)"And the portion of the men who went with me" — referring to his trained servants (חניכיו) mentioned in v. 14 above. (3) "Aneir, Eshkol and Mamrei" — about them it says, "They may take their portion.⁠" The fact that "portion" is mentioned again shows that "Aneir, Eshkol and Mamrei" must be different from "The men who went with me,⁠" regarding whom it already is written, "And the portion of...⁠" Therefore, "They may take their portion" refers only to "Aneir, Eshkol and Mamrei" [Thus there are three parts].
Aneir and his friends stayed with the supplies to guard it ... Rashi knows this because it is written in v. 13, "He [Avram] was living in the Plains of Mamrei the brother of Eshkol and Aneir.⁠" And then it is written (v. 14), "When Avram heard ... he pursued them...⁠" but it does not say Aneir and his friends [joined the pursuit]. Perforce, they remained behind to guard the supplies.
הם יקחו חלקם וגו׳ – פירוש לא שיהיה הרשות בידך ותכנס עמהם בשיעורין אלא הרשות בידם לקחת אשר ישפוטו הם כי הוא הנוגע להם. גם בזה הראה לו כפי האמת אליו נוגעים הנכסים, אלא שחש לאמירה, הגם שהיא כוזבת אף על פי כן ממעיט בכבודו של אברם באמירתו.
הם יקחו חלקם. "They shall take their share.⁠" Again Abraham wanted to make it clear that the share of his allies did not depend on the generosity of the king. They would take their share by right. Abraham did not want that the king of Sodom should make even a spurious statement as it would diminish Abraham's reputation even if untrue.
בלעדי – כל הנלקח מרכושך הכל בלעדי, אינו נוגע לי, כי אין לי חלק בו. וזהו טעם מלת ״בלעדי״, שהיא מורכבת מן ״בל״ ו״עדי״. ״עדי״ כמו ״עדיך כל בשר יבאו״.⁠1 ו״בל״ עדי, להפך שאינו עדי. וכן ״בלעדי, אלהים יענה את שלום פרעה״,⁠2 שענינו אין יכולת הפתרון מגיע לי, אבל בל עדי, כי אלהים הוא העונה בשלום פרעה. וכן ״האזינה עדי בנו צפור״,⁠3 כמו האזינה אלי. וכן ״ולא שבתם עדי״,⁠4 אלי. ומלת ״עדי״ עד עצמי, וכשהוא בפתח ומפיק כולל כל מיני עד, כל שהוא עדי, עד בשרי וכחי, עד חכמתי, עד אשתי וביתי. וכשאומר ״בלעדי״ [הוא] ההפך, שאינו נוגע אלי בשום דבר. ועל כן אמר אברהם ״בלעדי״, לא יגיע אלי כל אשר לך בשום נגיעה. ואל תחשוב שאני לא אקח לעצמי, אבל אתן ממנו מתנה לאשתי או לאנשי ביתי ולאוהבי, אלא בלעדי.
רק אשר יאכלו הנערים – שהן ילידי ביתי שלקחתי עמי ואכלו מן השלל. כי המלכים לקחו מסדום ומעמורה גם מיני מאכל, וכמו שכתוב ״ואת כל אכלם וילכו״.⁠5 חוץ מזה, כי זה חוק הנערים לאכול משלל המלחמה להשביע נפשם.
וחלק האנשים אשר הלכו אתי – גם זה חוק להם, כי הם שכירים ונוטלים חלק מן השביה, ומה שיש תחת ידם לא אוכל לקחת מהם. וזה החלק הוא מה שבזזו כל אחד לעצמו, כמו שאמר במלחמת מדין ״אנשי הצבא בזזו איש לו״.⁠6 ולפי ששני הדברים שזכר כבר נעשו ואין לתקן עוד, הפסיק הנגינה בטעם. ואלה האנשים היו חניכיו שזכר בראש הענין, שקרא אותם ללכת עמו, ולבטוח בה׳ שיצליחו, ושיקחו בחרב משלל אויבי ה׳.
ענר ואשכול וממרא הם יקחו חלקם – וזאת שלישית שענר ואשכול וממרא היושבים בחברה הם יקחו חלקם הראוי להם בבזה, כשאבוא לחברון ולכן לא אמר ״וחלק ענר אשכול וממרא״, לפי שהיה עדיין תחת יד אברהם, ויקחוהו כבואו אליהם. וגם זה בתורת חוק, ואין ביד אברהם לעשות לך נדבה בחלקם. וגם אם יתרצה [אברהם] בזה לא ישמעו לו, וזהו ״הם יקחו חלקם״, יבקשוהו ממני בתורת חוב. כי ברית בינינו, ובעת שהלכתי למלחמה, נשארו הם בחברון לשמור את בתינו ואת רכושנו, ולהצילם מכל אויב. ואחר שאפריש חלקם מן השלל לא אשאיר לעצמי מאומה, אבל אשיב לך הכל גם הנפש גם הרכוש. וראיה [לזה] שלא הלכו ענר ואשכול וממרא עמו למלחמה שאמר ״ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו״,⁠7 וענר אשכול וממרא בעלי בריתו רֵעָיו היו ולא עבדיו. ויפה אמרו חז״ל8 שענר אשכול וממרא לא הלכו למלחמה אבל ישבו על הכלים לשמור, וממנו למד דוד שאמר ״כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדו יחלוקו״, ולכך אמר ״ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחק ולמשפט״,⁠9 ולא נאמר ״והלאה״, לפי שכבר נתן החוק בימי אברהם, כמו שהעתיק רש״י ז״ל בפירושו.⁠10 והדברים נכונים. והכתוב לא זכר מה שענה מלך סדום, כי נאלם ונכלם מתוכחת אברהם, ונאלם דומיה.⁠11 ובזרוע לא יכול לעשות דבר, כי ידע שאם עמד על ד׳ מלכים ולא יכול הוא וחבריו המלכים לעמוד בפניהם, כל שכן שלא יעמדו הם לפני אברהם ועבדיו.
1. תהלים סה, ג.
2. בראשית מא, טז.
3. במדבר כג, יח.
4. עמוס ד, ו.
5. בראשית יד, יא.
6. במדבר לא, נג.
7. בראשית יד, טו.
8. רש״י, ומקורו במדרש בראשית רבה, סוף מג.
9. שמו״א ל, כד-כה.
10. לפסוק הנ״ל בשמואל-א.
11. מליצה על פי תהלים לט, ג.
בלעדי – זה אינו תלוי בי מה שאכלו הנערים וחלק האנשים וגו׳. בלעדי מחובר לתכלית המקרא.
בלעדי – ענינו זולת, ואינו מחובר עם מה שלאחריו רק אשר וכו׳, כי מלת בלעדי מוטעמת ברביע, אלא נמשך למעלה, כי אחרי שאמר שאינו רוצה ליהנות ממנו כלום רצה לחזק דבריו ואמר בלעדי, ר״ל המדה הזאת להתאוות ממון אחרים רחוקה היא ממני וחלילה לי לעשות כן, ולא תפצר בי כי לא אקח, רק אשר אכלו וכו׳, הם יקחו חלקם:
אכלו הנערים וחלק האנשים – זכר נערים ואנשים, ואח״ז הזכיר ענר אשכול וממרא אף כי לפי הפשט לא הלכו עמו, כי לא לקח עמו אלא חניכיו ילידי ביתו, לכן יראה שענר אשכול וממרא נשארו על הכלים לשמור את ביתו ומקנהו, וראה אברם בצדקתו שראוי לתת להם שכר שמירתם. והזכיר תחלה הנערים שהם חניכיו ילידי ביתו, ואמר שלא יקחו מאומה רק מה שאכלו בדרך בשובם מן המלחמה, כי לפי שלמד אותם לנהוג במשפטי הצדק והחכמה אין ראוי שיקחו דבר מהשלל כמו שרבם לא לקח מחוט ועד שרוך נעל, אולם האנשים אשר הלכו אתו הם השכירים שהיו בביתו לעשות מלאכתו, והרשה אותם לקחת חלקם כי אין ראוי למנוע מהם השכר שזכו אליו בזעת אפם ובהסתכן עצמם במלחמה, אבל ענר אשכול וממרא אעפ״י שלא נלחמו עמו ראוי שיקחו חלקם לפי שישבו על הכלים, ומזה למד דוד שאמר לאנשיו כי כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדו יחלוקו:
בלעדי – הוא הנפרד מן בלעדֵי, ואין יו״ד לכנוי (רד״ק), כמו אֲזַי, וטעמו בַל עַד, לֹא עוֹד, לא זולת, לא אקח מכל אשר לך מאומה, רק אשר אכלו הנערים וגו׳.
Nothing (bil’adai). The Hebrew is distinct from bil’adei (“without” or “except”), and the final yod is not a pronoun suffix (Kimhi). The form is parallel to azai [“then,” a variant of az] and the word means bal ad, i.e., “no more,” “nothing else” – “I will not take anything of yours except as much as the soldiers have eaten,” etc.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

בלעדי – ר״ל הכל נעשה בלעדי, אני לא עשיתי במלחמה זאת מאומה, רק אני לא אקח מאומה וכן הנערים, שהם עבדיו ילידי ביתו שהיו ברשות אברהם ג״כ לא יקחו חלק מהשלל, רק מה שאכלו מן האוכל בדרך, רק חלק האנשים אשר הלכו אתי שהם חניכיו שלא היו עבדיו רק תלמידיו ולא יכול לותר את חלקם, וכן ענר אשכל וממרא שהם לא הלכו אבל הם ישבו אל הכלים ושמרו בית אברהם, ומגיע להם חלק, כמ״ש (שמואל א ב) כי כחלק ההולך למלחמה וכחלק היושב על הכלים, ואמר שם וישימו לחק ומשפט מהיום ההוא ומעלה, ופי׳ חז״ל שלמד כן מאברהם שנתן חלק לענר אשכול וממרא שישבו על הכלים והם יקחו חלקם: וכבר חזו רבותינו במד׳ שכל מה שקרה להאבות היה סימן לבניהם, שכמו שירד אברם מצרים ותוקח האשה בית פרעה והוכה בנגעים ואברם יצא ברכוש גדול, כן ירדו בניו מצרימה ופרעה הוכה בנגעים והם יצאו ברכוש, וכשם שהתעוררו ארבעה מלכים ואברהם נצח את כולם והרים ידו לה׳ אל עליון, כן עתידים בניו להשתעבד בד׳ מלכיות, ולבסוף יצמח קרן ישועה וימין ה׳ רוממה; כי אם הבנים לא היה בכחם לפתוח מעיני הישועה, כבר נפתחו המקורות לפני האבות שהיה זכותם גדול וכחם רב, והבנים דלה דלו מים חיים ממקור נפתח, שכן כל מה שעשה ה׳ בימי קדם, נשאר קים לדור אחרון, כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, והאיתנים מוסדי ארץ בכחם הגדול הכינו ברכה לדורות יבאו אחריהם, אשר לא יוכלו לברוא חדשות כאלה בכחם ובזכותם.
{Why the implication of inequality between ‘youths’ and ‘men’?}
APART FROM MYSELF. All that was achieved in this war was achieved apart from myself — without any help from me. Hence I will take no part of the spoils. And not myself only, but neither will my youths, the servants who belonged to Avraham1, having been born into his household, partake — except only for the food that they have consumed while on the road. Only2 ...the share of the men who went with me — the apprentices who were not his own servants but only his disciples, and whose share he had no right to tear away from them — as well as Aner, Eshkol, and Mamre who, although they did not accompany him, were with the baggage: they were guarding Avraham’s home and therefore entitled to a share (as we find elsewhere3: but as his part is who goes down to the battle, so shall his part be who remains with the baggage; and concerning which it then states: from that day onward, he made it a statute and an ordinance for Israel to this day — our Sages noting4 that King David had learned it from Avraham5, who gave a part of the spoils to Aner, Eshkol and Mamre for having ‘remained with the baggage’) — let them take their share.
In the Midrash6, our Sages have already noted that whatever affected the patriarchs was an omen of what would befall their descendants. Avraham went down to Mizraim, his wife was taken away to Pharaoh’s palace, Pharaoh was subsequently afflicted with great plagues, and Avraham emerged with a great fortune. Similarly, his descendants went down to Mizraim,
Pharaoh was afflicted with great plagues — and they came out with a fortune7. Also: just as the four kings stirred forth and were all defeated by Avraham, lifting up his hand to the Lord, God Most High — so will it come to pass that his children will be subjugated by four kingdoms8, and in the end the horn of deliverance will be revealed (‘shoot up9) and the right hand of the Lord is exalted10.
Consequently, even if their descendants should not have it within their power to pry open the wellsprings of deliverance11, the fountains have already been tapped for our patriarchs whose merit and power were great: their children will draw waters12 of life from an open source13. For, whatever God did in ancient days remains in force to the last generation14, the principle being that all things which God effects are perpetuated forever15. Thus did those strong foundations of the earth16 with their great power prepare a blessing for the generations that were to come after, but whose merit and power would not be sufficient to effect once again what their progenitors had effected.
1. Cf. Whatever a slave owns belongs to the master, hence the master can disown it the same way that he can disown what is his.
2. Since the word ‘only’ in the verse can be associated with all three — it is so associated.
3. 1Sam. 30:24.
4. Gen. R. 43:9, Yuma 87.
5. Laws of the Torah being independent of time.
6. E.g., Gen. R. 43:8.
7. And vice versa: not only return the hearts of the children to their fathers — in this dynamic-history sense — but the hearts of the fathers to the children, as well. Cf. Gen. R. 29:5 (!)
8. Daniel 7:2tf. Also see Avoda Zara 2b.
9. Ezek. 29:21. — I will cause the horn of the house of Israel to shoot up...and they shall know that I am the Lord.
10. Ps. 118:16. — The right hand of the Lord is exalted; the right hand of the Lord performs valiantly — in exact correspondence with the author’s analysis of verse 22.
11. Isa. 12:3.
12. Ex. 2:19.
13. Zach. 13:1.
14. E.g., Ps. 78:4.
15. Isa. 5:19. — “Awake, awake, put on strength, O arm of the Lord; awake as in the ancient days, in the generations of old..... Therefore the redeemed of the Lord shall return, and come to Zion with song.” Hence the deeper significance of the connection usually drawn by our Sages between the six days of the creation period and the six millennia of the history of the world. See also note 105: an oath by God — and page 244, note.
16. Micha 6:2. Avraham was the great scientist and the one who was intellectually preoccupied with God — as well as teacher to mankind of what he discovered and knew. He might therefore be defined as representing the principle of man relating to the universe and to God from the aspect of the intellect. Yizhaq, however, was involved in worshipping God, principally — and he might be said to define the principle (‘foundation’) corresponding to this man-God relation. Yaqov was involved with human society, his own family and conflicts with others — primarily. And he might be said to define the principle corresponding to this man-man interaction. That Yaqov is spoken of as the greatest of the three, may reflect the truth that he combined or unified the detailed manifestations of human life with the principles (usually abstract) according to which human life must be conducted — principles that have their origin in the intellectual confrontation with God and the universe.
בלעדי: חוץ ממני אין הדבר הזה לפי ערכי.
רק אשר אכלו הנערים: דייק ״הנערים״, ולא ׳אשר אכלנו׳ ולכלול גם אשר אכל הוא. אלא הוא אכל משלו, רק עבדיו1 באשר אינו מחויב לזונם לכו״ע אלא כשעושים במלאכתו, כדמבואר בגיטין (יב,א), וכל משך המלחמה הרי עשו בשביל סדום, עכ״פ לא עשו במלאכת אברהם, ואפילו אם מלך סדום לא היה מחויב לזונם מכל מקום הרי הם כעבד שגזל ואכל שאין האדון חייב לשלם.
וחלק האנשים וגו׳: ״אנשים״ שאינם עבדיו של אברהם, משא״כ ״הנערים״ היינו עבדיו אין להם חלק בפני עצמם דמה שקנה עבד קנה רבו2, אבל שאר האנשים שהלכו עמו במלחמה המה יזכו בחלקם.
1. ע״פ רבינו ״הנערים״ פירושו עבדיו, וכן פירש רש״י והראב״ע.
2. ועבורם לא ביקש לשלם אלא רק ״אשר אכלו״.
הנערים – אלה העבדים.
וחלק וגו׳ – כאן יש להשלים — אקח.
ענר וגו׳ הם יקחו חלקם – הרי זוהי חזרה משלימה.
רק אשר אכלו הנערים – בחולין (שם) א״ר אבא קשה גזל הנאכל פי׳ בח״א שלפי חסידותו של אברהם שהיה מחשיב זה לגזל מכל מקום הנאכל לא השיב יעוי׳ והיינו דלא רצה להנות משל אחרים ומעשה ניסים, והנה להלכה דיכול לאמור לעבד עשה עמי ואיני זנך לא היה לו הנאה כלום אולם ר׳ אבא סבר כרב בגיטין י״ג דאין יכול לאמור עשה עמי ואיני זנך אם כן נהנה מהנס שאכלו עבדיו.
רק אשר אכלו – א״ר אבא, קשה גזל הנאכל שאפילו צדיקים גמורים אין יכולין להחזירו, שנאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים.⁠1 (חולין פ״ט.)
1. אין הכונה שלא הי׳ אברהם רוצה להחזיר גזל ממש הנאכל, דחלילה לומר כן, וצ״ל ע״פ מש״כ בפסוק הקודם, דהא שלא רצה אברהם לקחת מהשלל הי׳ לא מעיקר הדין, משום דמן הדין הי׳ זוכה בהן ממש, כמש״כ שם, אלא לפנים משורת הדין, ולכן י״ל שהי׳ דן שאינו כדאי לעשות לפנים משוה״ד בגזל הנאכל, ויהי׳ לפי״ז הפירוש קשה גזל הנאכל בעלמא – בסתם אנשים, שאפילו אברהם אבינו שהי׳ עושה כל מעשיו לפנים משוה״ד לא מצא לנכון להחמיר בגזל הנאכל לעשות ולהשיב לפנים משוה״ד. וכעין זה פירש מהרש״א באופן אחר.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144