×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {פרשת במדבר} וַיְדַבֵּ֨ר יְהֹוָ֧הי״י֧ אֶל⁠־מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses in the wilderness of Sinai, in the Tent of Meeting, on the first day of the second month, in the second year after they had come out of the land of Egypt, saying,
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְּסִינַי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא בְּחַד לְיַרְחָא תִּנְיָנָא בְּשַׁתָּא תִּנְיֵיתָא לְמִפַּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם לְמֵימַר.
And the Lord spoke with Moshe in the wilderness of Sinai, in the tabernacle of meeting, on the first of the second month, in the second year of their coming out from the land of Mizraim, saying:
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר
וּמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְּסִינַי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא בְּחַד לְיַרְחָא תִּנְיָנָא בְּשַׁתָּא תִּנְיֵיתָא לְמִפַּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם לְמֵימַר
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה – עִם מֹשֶׁה וכן בבלעם, אבל אֶל אַהֲרֹן – לְאַהֲרֹן
א. הארמית מבחינה בין אמירה אֶל – לבין דיבור אֶל-: מכיוון ש״דיבור״ הוא הדדי, השומע גם משיב, לכן דיבור ״אֶל״ מתורגם ״עִם״. כנגד זאת באמירה ״אֶל״, השומע הוא פסיבי ולכן גם בארמית תרגומה לְ-. הבחנה זו קיימת בהקשר אנושי שבו אצל לשונות דיבור נוהג ״עִם״, כגון ״וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו״ (בראשית יט יד) ״וּנְפַק לוֹט וּמַלֵּיל עִם חַתְנוֹהִי״, ״וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה״ (שמות ז ב) ״וְאַהֲרֹן אֲחוּךְ יְמַלֵּיל עִם פַּרְעֹה״. ואילו אצל לשון אמירה – ״לְ״, כגון: ״וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ״ (בראשית ג ב) ״וַאֲמַרַת אִיתְּתָא לְחִוְיָא״, ״וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב״ (בראשית לא מג) ״וַאֲתֵיב לָבָן וַאֲמַר לְיַעֲקֹב״.⁠1
ואולם גם ״דיבור אֶל״ המתורגם ״עִם״, זהו רק בדיבור אדם לאדם, אבל דיבור ה׳⁠ ⁠⁠״אל״ האדם מתורגם בקביעות ״לְ-״ ולא ״עִם״. והטעם, מכיוון שאדם אינו מסוגל להחזיר דיבור לה׳, אין לתרגם אצלו ״עִם״ המביע הדדיות. יוצא מן הכלל הוא דיבור הקב״ה ״אֶל״ משה המתורגם בדרך הקבע ״עִם״ כבפסוקנו: ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה״ – ״וּמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה״, אבל ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל אַהֲרֹן״ (ויקרא י ח; במ׳ יח ח) – ״וּמַלֵּיל ה׳ לְאַהֲרֹן״ [ולא: עִם אַהֲרֹן].
בכך נרמז ההפרש שבין נבואת משה לנבואת אהרן: אצל משה שדרגת נבואתו היא בבחינת ״פה אל פה״ (במדבר יב ח) הדיבור ״אֶל מֹשֶׁה״ מתורגם ״עִם מֹשֶׁה״ לציון ההדדיות; כאשר משה שמע את הדיבור, היה מסוגל גם להשיב וזהו ״עִם״. אבל הדיבור ״אֶל אַהֲרֹן״ מתורגם ״לְאַהֲרֹן״ [ולא: עִם], כי הוא היה שומע פסיבי בלבד.⁠2
הבחנה זו בולטת במיוחד באחד עשר הפסוקים בהם נאמר ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן״: בכל אלה מתרגם אונקלוס ״וּמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן״.⁠3 אבל בדפוסים מצויים נשתבשו לגרוס ״וּמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה וְעִם אַהֲרֹן״ או ״וּמַלֵּיל ה׳ לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן״, הפך כוונת אונקלוס.
ומה שתרגם ״וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ״ (בראשית ח טו) ״וּמַלֵּיל ה׳ עִם נֹחַ״, פירש יא״ר שזהו רק בחומש בראשית קודם שנתייחד הדיבור אל משה.⁠4 לכן תרגם ״עם״ בדיבור ה׳ לאברהם ואפילו אצל הגר כי גם הם בחומש בראשית, השווה: ״הָיָה דְבַר ה׳ אֶל אַבְרָם״ (בראשית טו א) ״עִם אַבְרָם״, ״וַיֵּלֶךְ ה׳ כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם״ (בראשית יח לג) ״עִם אַבְרָהָם״, וכן בהגר ״וַתִּקְרָא שֵׁם ה׳ הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ״ (בראשית טז יג) ״דְּאִתְמַלַּל עִימַּהּ״.
ואילו בפסוק ״וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה׳ הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר״ (במדבר יב ב) ״הַלְחוֹד בְּרַם עִם מֹשֶׁה מַלֵּיל ה׳ הֲלָא אַף עִמַּנָא מַלֵּיל״, תרגם ״עִמַּנָא״ גם בדברי מרים ואהרן כדי לפרש את טענתם שאינם נופלים ממשה, אבל על פי האמת אינו כן.
יוצאים מן הכלל הם לשונות דיבור ״אל״ בלעם הרשע המתורגמים ״עם״, כגון ״הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ״ (במדבר כב כ; שם לה) ״דַּאֲמַלֵּיל עִמָּךְ״. בכך רומז אונקלוס לדרשת חז״ל (ספרי דברים, שנז): ״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה״ (דברים לד י) – בישראל לא קם אבל באומות העולם קם״. ראה על כך בהרחבה להלן בפסוק ״כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה׳ אֵלָי״ (במדבר כב ח) ״כְּמָא דִּימַלֵּיל ה׳ עִמִּי״.
מִדְבָּר – לשון הדברה והנהגה
ב. ״בְּמִדְבַּר סיני״ – ״בְּמַדְבְּרָא דְּסִינַי״. פועל וַיְדַבֵּר והשם מִדְבָּר נגזרו שניהם משורש דב״ר. ואולם קדמונינו לא פירשו מִדְבָּר מלשון דִּבּוּר בעברית, אלא הוא נגזר מן הפועל הארמי ״דבר״ שמשמעו הנהיג, כגון ״וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר״ (שמות ג א) שתרגומו ״וְדַבַּר יָת עָנָא״. כלומר, הארמית קושרת את השם מִדְבָּר עם הפועל הארמי דב״ר, הנהיג. מכאן גם ״דַּבָּר אחד לדור״ – מנהיג אחד לדור (סנהדרין ח ע״א, רש״י דב׳ לא ז), וכן ״פּוֹק חֲזֵי מַאי עַמָּא דָּבַר״, צא וראה כיצד העם נוהג (ברכות מה ע״א).⁠5
מהבחנה זו עולה כי שם החומש ״במדבר״ מביע את עניינו היסודי: זהו הספר בו מתגלית במיוחד הנהגת ה׳ את עמו ״כְּעֵדֶר בְּתוֹךְ הַדָּבְרוֹ״ (מיכה ב יב). ויש מי שקשר לכך גם את השם ״דביר״, קדש הקדשים – הוא המקום המסמל את הַדְבָּרַת-הַנְהָגַת עם ישראל, צאן ה׳. נמצא שתרגום ״מִדְבַּר״ – ״מַדְבְּרָא״, מבטא את עניין הנהגת ה׳.⁠6 וכן פירש רד״ק (״שרשים״, דבר):
כְּעֵדֶר בְּתוֹךְ הַדָּבְרוֹ – מנהגו. כמו ״וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם״ (ישעיהו ה יז), ופירושו כמנהגם. והנכון כי מזה נקרא מִדְבַּר מקום מרעה הבהמות, לפי שהרועה נוהג שם הבהמות.
אבל ״דיבור״ במשמעו העברי מתורגם בקביעות בפועל ״מלל״ ומכאן ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה״ – ״וּמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה״, כמו ״מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם״ (בראשית כא ז).
1. השווה רש״י בר׳ כד ז ״אשר דבר לי״: ״שאין נופל אצל דבור לשון לי ולו ולהם, אלא אלי אליו אליהם ותרגום שלהם עמי עמיה עמהון, אבל אצל אמירה נופל לשון לי ולו ולהם״. ועיין רש״י שמ׳ לב לד.
2. כבר חז״ל עמדו על ההבדל שבין דיבור לאמירה (מכות יא ע״א): ״כל דיבור הוא לשון קשה כדכתיב דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת (בראשית מב ל)״. ואולם מן הסוגיא שם מתברר שלא פועל ״דבר״ הוא המציין ״לשון קשה״, אלא הבניין הדקדוקי, פִּעֵל; רק על ״וַיְדַבֵּר״ או ״דִּבֵּר״ – שניהם בְּפִעֵל – אלה הם לשון עז וקשה. אבל פעלים משורש דב״ר כשהם בבניין נפעל כגון ״אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ (מלאכי ג טז), או גם בהפעיל כגון ״יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ״ (תהלים מז ד) – אלה הם ״לשון נחת״ (מכות שם).
מכאן מובן השוני בין ״אמירה״ ל״דיבור״: ״וַיְדַבֵּר״ או ״דִּבֵּר״ הם מבנין פִּעֵל לעומת ״אָמַר״ או ״וַיֹּאמֶר״ שהם מבנין פָּעַל. ובידוע שאחד ההבדלים שבין פָּעַל לְפִעֵל הוא, שלעומת פָּעַל המשמש לציון פעולה, פִּעֵל מביע את חיזוק הפעולה, הכפלתה והעצמתה (כגון שָׁבַר לעומת שִׁבֵּר). ואף זאת: לא פעם מציין פִּעל גרימת פעולה, תכונה שאינה קיימת בבנין פָּעל (השווה: גָּדַל – גִּדֵּל, בָּטַל – בִּטֵּל). על פי זה ״דִּבֵּר אל פלוני״ בְּפִעֵל, מביע את חיזוק פעולת הדיבור והעצמתה. בכגון זה האיש שמדברים ״אליו״ עשוי להשיב לדובר ולבקש תוספת ביאור, שהרי לשון ״דיבור״ מציין פעולה מועצמת, כביכול דיבור מרוכז ו״דחוס״. לכן כל ״וידבר אל״ מתורגם ״ומליל עם״, מכיוון שהשומע גם משיב וזהו ״עם״.
הבחנה זו נכונה גם ביחס ללשונות דיבור או אמירה הנאמרים אצל ה׳: פרשיות הפותחות ב״וידבר״, מציינות דיבור מודגש, הכולל הרבה פרטים, גם כאלה שלא נתפרשו בכתוב. באלה תרגם ״ומליל עם״, לציין כי אמנם ה׳ דבר, אבל גם משה השיב; הוא שאל מהקב״ה ללמוד את פרטי העניין. לכן כשנאמר ״וידבר ה׳ אל משה״, מתרגם אונקלוס ״עם משה״, לרמוז על הדדיות: משה דבר גם הוא ושאל את ה׳, וזהו ״עם״. אבל פרשות הפותחות ב״ויאמר״ בבניין פָּעל, כוללות אמירות שלמות שאין בהם פרטים נוספים, ובאלה היה משה שומע בלבד. לכן כשכתוב ״ויאמר ה׳ אל משה״ – תרגומו הוא ״ואמר ה׳ למשה״, משום שמשה לא השיב, אלא שמע בלבד [לכל הנ״ל ראה בהרחבה במלבי״ם לויקרא פרק א אותיות ג-ד]. ועיין גם במשך חכמה (במדבר טו לח) על פרשת ציצית – המוכיח שהתורה משתמשת ב״ויאמר״ כאשר משה נדרש לעשות פעולה כלשהי בעקבות הציווי (ושם במהדורת הרב קופרמן, הערה 7).
הבחנה דומה בין ״ויאמר״ ל״וידבר״ נמסרה גם בשם הגר״א: מצינו בתורה הרבה פעמים ״דבר אל בני ישראל לאמר״, או ״דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם״. אבל אף פעם לא נאמר ״אמור אל בני ישראל ודברת אליהם״, מדוע? מבאר הגר״א: ״דיבור״ נאמר על כלל המצוה והיקפה לעומת ״אמירה״ שמתייחסת לפרטי המצוה וענפיה [כלשון הנביא ״בראש אמיר״ (ישעיהו יז ו) ופירש רש״י: בראש הענף. הרי שהאמירה מתייחסת לענפים, ואילו דיבור הוא העניין השלם. ומכאן דרשת חז״ל ״דבר ולא חצי דבר״ (בבא קמא, ע ע״ב), כי מלת דבר כולל את הדבר בשלמותו]. מטעם זה מקדים הכתוב תמיד דיבור לאמירה, שכך היא דרך הכתוב להקדים את כלל המצוה לפרטיה (רי״ל מימון, ספר הגר״א, ירושלים תשטו, עמ׳ ק).
3. רשימת הפסוקים נמנתה במסורה הגדולה לבמ׳ יט א, ואלו הם: שמ׳ ו יג; ויק׳ יא א; יג א; יד לג; טו א; במ׳ ב א; ד א; ד יז; יד כו; טז כ; יט א.
על ההבדל בין נבואת משה לנבואת אהרן כבר עמדו חז״ל כמבואר במכילתא (בא, פסחא פרשה א):
״ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר״ (שמות יב א) שומע אני שהיה הדבר לאהרן ולמשה? כשהוא אומר ״ביום דבר ה׳ אל משה״ (שמות ו כא) למשה היה הדבר ולא לאהרן.
[ועוד במכילתא (יתרו, פרשה ד):
״ועלית אתה ואהרון עמך״ (שמות יט כד) אמור מעתה, אתה עושה מחיצה לעצמך ואהרון מחיצה לעצמו.
ועיין הרחבת דברים על כך במו״נ חלק ב פרק לב בסופו.]
וכן דרשו בתורת כהנים (דבורא דנדבה פרשה א):
״אליו״ (ויקרא א א), למעט את אהרן. אמר רבי יהודה בן בתירא י״ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן וכנגדן נאמרו י״ג מיעוטין ללמדך שלא לאהרן נאמר אלא למשה שיאמר לאהרן.
אשר להבדל שבין המסורה המונה י״א פסוקים לר׳ יהודה בן בתירה המציין י״ג דברות, כתב מלבי״ם בויקרא שם שריב״ב מנה גם את שני הפסוקים בהם נאמר ״וידבר ה׳ אל אהרן לאמר״ (ויקרא י ח; במ׳ יח ח), ואילו במסורה הוזכרו רק הפסוקים בהם נזכרו משה ואהרן. ראה דיון מפורט אצל הרב ק׳ כהנא, ״יג דברות שנאמרו למשה ולאהרן״, חקר ועיון (ב), ת״א תשכ״ז, עמ׳ לו-נג. וראה עוד ״נתינה לגר״ ויק׳ י ח, יא א; ״באורי אונקלוס״ ויק׳ י ח הדן בדבריו; מלבי״ם לויק׳ א אותיות ג-ד; ״הכתב והקבלה״ במ׳ יט א. וראה גם בביאורנו לשמ׳ ו יג.
וראה ״העמק דבר״ לשמ׳ ז ח-ט, הטוען שגם אמירה ״אל משה ואל אהרן״ (ולא רק דיבור) היתה אל משה בלבד. הוא הוכיח כן מהכתוב שם ״ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר. כי ידבר אלכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך״. לפי הכתוב היתה האמירה גם אל אהרן, מדוע א״כ צריך משה לחזור ולומר לאהרן שיקח את מטהו? מוכח שאהרן שמע ממשה בלבד. עוד הוכיח מבמ׳ כ כג-כה ״ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן בהר ההר... קח את אהרן״. וכתב שם: ״ואל אהרן, כאן מבואר שלא היה הדיבור אל אהרן שהרי אומר ׳קח את אהרן׳. אלא הפירוש שיהא הדיבור ביחוד ממשה לאהרן. ומכאן למדנו בכל מקום דכתיב ׳אל משה ואל אהרן׳ – וכידוע בתו״כ ובספרי – שלא היה אלא למשה״.
4. כל דבור דנח ודאברהם ״עם״, ודבור דאהרן בלמ״ד ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן כדי להפריש בין משה לאהרן. ודמי למאי דאמרינן (מגילה יד ע״א): ״עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה. משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה״. (יא״ר לבר׳ יז כב). וכוונתו: רק מתחילת ספר שמות שעה שהדיבור נגלה ״אל״ משה, מבחין אונקלוס בין דיבור ה׳⁠ ⁠⁠״אל״ משה לדיבור ״אל״ אהרן וזאת כדי לציין את מעלת משה. ואולם בחומש בראשית טרם נבואת משה, אין צורך בהבחנה זו.
5. ומכאן גם דֹּבְרָה כבפסוק ״עֲבָדַי יֹרִדוּ מִן הַלְּבָנוֹן יָמָּה וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת בַּיָּם״ (מלכים א ה כג). ״דברות – ענינו קורות קשורות יחד להנהיג אותם דרך המים כי וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן תרגומו וְדַבַּר וכן וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם״ (מצודת ציון).
6. על מדבר מלשון הנהגה עמד גם ״שפת אמת״: ״נמשלה תורה כמדבר... פירוש דבר הוא מנהיג ומושל. ומדבר הוא להיות נכנע תחת המנהיג״ (במדבר, תרל״א). וחזר ופירש כך כמה פעמים כגון ״מדבר לשון דיבור והנהגה״ (במדבר, תרל״ג) ועוד.
ומליל ממרה די״י עם משה במדברה דסיני במשכן זמנא בחדא לירחא תנינאב בשתא תניינא בזמן אפקותהוןג דבני ישראל פריקין מן ארעא דמצרים למימר.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״יום״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תנינא״) גם נוסח חילופי: ״תיניינתה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בזמן אפקותהון״) גם נוסח חילופי: ״באפקו׳⁠ ⁠⁠״.
ומליל י״י עם משה במדברא דסיני במשכן זימנא בחד לירחא דאייר הוא ירחא תיניינא דמן שתא תנייתא ליזמן מיפקהון מארעא דמצרים למימר.
And the Lord spoke with Mosheh in the wilderness of Sinai, in the tabernacle of ordinance, on the first of the month Ijar, which was the second month of the second year from the time of their coming forth from the land of Mizraim, saying:

פרשה א

סדר במדבר

[א] וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי – זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה (תהלים ל״ו:ז׳), אָמַר רַבִּי מֵאִיר מָשַׁל אֶת הַצַּדִּיקִים בְּדִירָתָן וְאֶת הָרְשָׁעִים בְּדִירָתָן, מָשַׁל אֶת הַצַּדִּיקִים בְּדִירָתָן: בְּמִרְעֶה טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם וּבְהָרֵי מְרוֹם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם (יחזקאל ל״ד:י״ד), וּמָשַׁל אֶת הָרְשָׁעִים בְּדִירָתָן: כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהִים בְּיוֹם רִדְתּוֹ שְׁאוֹלָה הֶאֱבַלְתִּי כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם (יחזקאל ל״א:ט״ו), בַּמֶּה רְשָׁעִים מִתְכַּסִּים כְּשֶׁהֵן יוֹרְדִין לַשְּׁאוֹל, בַּתְּהוֹם. חִזְקִיָּה בַּר רַבִּי חִיָּא אָמַר הַגִּיגִית הַזּוֹ בַּמֶּה מְכַסִּין אוֹתָהּ, בִּכְלִי חֶרֶס, מִמַּהִי בָהּ כְּשֵׁם שֶׁהִיא שֶׁל חֶרֶס כָּךְ מְכַסִּין אוֹתָהּ בִּכְלִי חֶרֶס, כָּךְ הֵן הָרְשָׁעִים, מַה כְּתִיב בָּהֶם: וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יֹדְעֵנוּ (ישעיהו כ״ט:ט״ו), וּלְפִי שֶׁהֵן חֲשׁוּכִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִידָן לִשְׁאוֹל שֶׁהִיא חֲשׁוּכָה וּמְכַסֶּה עֲלֵיהֶם אֶת הַתְּהוֹם שֶׁהוּא חשֶׁךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם (בראשית א׳:ב׳), הֱוֵי: צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל (תהלים ל״ו:ז׳), צְדָקָה שֶׁאַתָּה מֵבִיא עַל הָעוֹלָם מְפֻרְסֶמֶת כַּהָרִים הַלָּלוּ. מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה (תהלים ל״ו:ז׳), מִשְׁפָּט שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה, תְּהוֹם רַבָּה, מָה הַתְּהוֹם בְּסֵתֶר אַף מִשְׁפָּט שֶׁאַתָּה מֵבִיא בְּסֵתֶר. כֵּיצַד, כֵּיוָן שֶׁחָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם, בְּתִשְׁעָה בְּאָב חָרְבָה, וּכְשֶׁמַּרְאֶה לִיחֶזְקֵאל הוּא מַרְאֶה לוֹ בְּאֶחָד בַּחֹדֶשׁ (יחזקאל כ״ו:א׳), לָמָּה, שֶׁלֹא לְפַרְסֵם בְּאֵי זֶה, יוֹם חָרְבָה, אֲבָל מִי שֶׁהוּא בָּא לְגַדֵּל יִשְׂרָאֵל, מְפַרְסֵם אֵי זֶה יוֹם, אֵי זֶה מָקוֹם, אֵי זֶה חֹדֶשׁ, אֵי זוֹ שָׁנָה, אֵי זוֹ אִפָּטֶיָאה.
לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר, מָה אָמַר לָהֶם: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר א׳:ב׳).
[ב] דָּבָר אַחֵר: וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי – זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר ה׳ הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה וגו׳ (ירמיהו ב׳:ל״א). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, עַל שֶׁאֲמַרְתֶּם לְמשֶׁה: לָמָּה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר (במדבר כ״א:ה׳), וְכִי כַּמִּדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל, וְכִי כַּמִּדְבָּר עָשִׂיתִי עִמָּהֶם, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁיָּצָא לַמִּדְבָּר, שֶׁמָּא מוֹצֵא הוּא שָׁם שַׁלְוָה כְּשֵׁם שֶׁהָיָה מוֹצֵא בַּפָּלָטִין, אוֹ אֲכִילָה אוֹ שְׁתִיָּה, וְאַתֶּם הֱיִיתֶם עֲבָדִים לְמִצְרַיִם, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם, הִרְבַּצְתִּי אֶתְכֶם בַּסִּיגְמָטִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר (שמות י״ג:י״ח), מַהוּ וַיַּסֵּב, שֶׁהִרְבִּיצָם כְּדַרְכֵי הַמְּלָכִים, רְבוּצִין עַל מִטּוֹתֵיהֶם, וְלֹא הֶעֱמַדְתִּי לָהֶם שְׁלשָׁה פַּדְגוֹגִין משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם, שֶׁבִּזְכוּת משֶׁה הֱיִיתֶם אוֹכְלִים אֶת הַמָּן מַה שֶׁלֹא רָאוּ אָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ (דברים ח׳:ג׳). וּבִזְכוּת אַהֲרֹן הִקַּפְתִּי אֶתְכֶם בְּעַנְּנֵי כָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ (תהלים ק״ה:ל״ט), וְכַמָּה עַנְנֵי כָּבוֹד הָיוּ מַקִּיפִין אֶת יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, רַבִּי הוֹשַׁעְיָה וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה, רַבִּי יֹאשִׁיָּה אָמַר חֲמִשָּׁה, אַרְבָּעָה לְאַרְבַּע רוּחוֹת וְאֶחָד מְהַלֵּךְ לִפְנֵיהֶם. רַבִּי הוֹשַׁעְיָה אָמַר שִׁבְעָה, אַרְבָּעָה לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם, וְאֶחָד מִלְּמַעְלָן, וְאֶחָד מִלְּמַטָּן, וְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ לִפְנֵיהֶם רָחוֹק שְׁלשֶׁת יָמִים, וְהָיָה מַכֶּה לִפְנֵיהֶם אֶת הַנְּחָשִׁים וְאֶת הָעַקְרַבִּים וְאֶת הַשְּׂרָפִים וְאֶת הַסְּלָעִים, וְאִם הָיָה מָקוֹם נָמוּךְ הָיָה מַגְבִּיהוֹ, וְאִם הָיָה מָקוֹם גָּבוֹהַּ הָיָה מַשְׁפִּילוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתָם מִישׁוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ (ישעיהו מ׳:ד׳). וְהַבְּאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם, שֶׁאָמְרָה שִׁירָה עַל הַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה׳ (שמות ט״ו:כ״א), וּבְמֵי בְּאֵר: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת (במדבר כ״א:י״ז).
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְדִינָה וְהוּא מְשַׁלֵּחַ בְּנֵי אָדָם גְּדוֹלִים לְתוֹכָהּ שֶׁיְהוּ נוֹשְׂאִים מַשּׂוֹאֵיהֶם וְעוֹשִׂים מִשְׁפְּטֵיהֶם, מִי צָרִיךְ לִהְיוֹת זָקוּק לִמְזוֹנוֹתֵיהֶם לֹא בְּנֵי מְדִינָה צְרִיכִין לִהְיוֹת זְקוּקִין לָהֶם, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָשָׂה כֵן אֶלָּא שָׁלַח לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וּלְמִרְיָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם (מיכה ו׳:ד׳), וְאַף עַל פִּי כֵן בִּזְכוּתָן הָיוּ מִתְנַהֲגִין, הַמָּן בִּזְכוּת משֶׁה, תֵּדַע לָךְ שֶׁהוּא בִּזְכוּת משֶׁה, כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּלֵּק משֶׁה: וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת (יהושע ה׳:י״ב), וְעַנְּנֵי כָּבוֹד בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, מְנָא לָן, כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּלֵּק אַהֲרֹן מַה כְּתִיב: וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ (במדבר כ״א:ד׳), שֶׁהָיְתָה הַשֶּׁמֶשׁ קוֹפַחַת עֲלֵיהֶם. וְהַבְּאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם, מַה כְּתִיב: וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם (במדבר כ׳:א׳), וּמַה כְּתִיב אַחַר כָּךְ: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה (במדבר כ׳:ב׳), וְהֵיאַךְ הָיְתָה הַבְּאֵר עֲשׂוּיָה, סֶלַע, כְּמִין כַּוֶּרֶת הָיְתָה וּמִתְגַּלְגֶּלֶת וּבָאת עִמָּהֶם בַּמַּסָּעוֹת, וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ הַדְּגָלִים חוֹנִים וְהַמִּשְׁכָּן עוֹמֵד, הָיָה אוֹתוֹ הַסֶּלַע בָּא וְיוֹשֵׁב לוֹ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד וְהַנְּשִׂיאִים בָּאִים וְעוֹמְדִים עַל גַּבָּיו וְאוֹמְרִים: עֲלִי בְאֵר, וְהָיְתָה עוֹלָה. וְאַחַר כָּךְ הֵבֵאתִי לָכֶם שַׂלְוִים. הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּא כַּמִּדְבָּר נָהַגְתִּי עִמָּכֶם, אֶלָּא אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה, לֹא אֲנִי בְּיָדִי הָיִיתִי מֵאִיר לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה׳ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם (שמות י״ג:כ״א).
דָּבָר אַחֵר: אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה, מַהוּ מַאְפֵּלְיָה, שֶׁמָּא אָמַרְתִּי לָכֶם שֶׁאֲנִי מֵבִיא לָכֶם טוֹבָה וְהִלְקַשְׁתִּי אוֹתָהּ. וְאֵין מַאְפֵּלְיָה אֶלָּא הַלְקָשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה (שמות ט׳:ל״ב), לֹא נָפַל דָּבָר מִמַּה שֶּׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּן אָמַר יְהוֹשֻׁעַ: לֹא נָפַל דָּבָר מִכֹּל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל הַכֹּל בָּא (יהושע כ״א:מ״ג). מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ (ירמיהו ב׳:ל״א), מַהוּ רַדְנוּ לְשׁוֹן מִשְׁנָה הוּא (משנה תרומות י׳:ג׳): הָרוֹדֶה פַּת חַמָּה, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהַפַּת נִתְבַּשְׁלָה בַּתַּנּוּר וְנִטֶּלֶת מִמֶּנּוּ יְכוֹלָה הִיא לִקָּבַע בַּתַּנּוּר עוֹד, וְאָנוּ הָיִינוּ בְּיָדָם כִּבְתַנּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְתַנּוּר לוֹ בִּיְרוּשָׁלָיִם (ישעיהו ל״א:ט׳), וְהִגְלִיתָנוּ לְבָבֶל, וּמָה אַתְּ מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ עוֹד.
דָּבָר אַחֵר: מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ (ירמיהו ב׳:ל״א), מַהוּ רַדְנוּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר (מלכים א ה׳:ד׳). אָמְרוּ לוֹ נִתַּצְתָּ לָנוּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְסִלַקְתָּ שְׁכִינָתְךָ מִמֶּנּוּ וּמָה אַתְּ מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ וְלוֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ, אָמַר לָהֶם וּמִי יִתֵּן לִי וְהָיִיתִי בַּמִּדְבָּר עַכְשָׁו, הֵיכָן כָּל אוֹתָן הַנִּסִּים שֶׁעָשִׂיתִי לָכֶם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וגו׳ (ירמיהו ט׳:א׳), הֵיכָן שֶׁהָיִיתִי מִתְקַלֵּס, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר יָרֹנּוּ ישְׁבֵי סֶלַע (ישעיהו מ״ב:י״א), לְנָשִׂיא שֶׁנִּכְנַס לִמְּדִינָה וְרָאוּ אוֹתוֹ בְּנֵי הַמְּדִינָה וּבָרְחוּ, נִכְנַס לַשְּׁנִיָה וּבָרְחוּ מִלְּפָנָיו, נִכְנַס לְעִיר חֲרֵבָה וְקִדְּמוּ אוֹתוֹ וְהָיוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ, אָמַר הַנָּשִׂיא זוֹ הָעִיר טוֹבָה הִיא מִכָּל הַמְּדִינוֹת, כָּאן אֲנִי בּוֹנֶה כֵּס נָאֶה, כָּאן אֲנִי דָר. כָּךְ כְּשֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַיָּם בָּרַח מִלְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס (תהלים קי״ד:ג׳), וְכֵן: הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים (תהלים קי״ד:ד׳), בָּא בְּמִדְבַּר חָרְבָּה, קִדְּמָה אוֹתוֹ וְקִלְּסָה אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר יָרֹנּוּ ישְׁבֵי סֶלַע, אָמַר זוֹ הָעִיר טוֹבָה לִי מִכָּל הַמְּדִינוֹת, בּוֹ אֲנִי בּוֹנֶה כְּנֵסִיָה וְדָר בְּתוֹכָהּ, הִתְחִילוּ שְׂמֵחִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּר בְּתוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה (ישעיהו ל״ה:א׳).
[ג] דָּבָר אַחֵר: וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי – עַד שֶׁלֹא עָמַד אֹהֶל מוֹעֵד דִּבֶּר עִמּוֹ בַּסְּנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה (שמות ג׳:ד׳), וְאַחַר כָּךְ: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר (שמות י״ב:א׳). וְדִבֵּר עִמּוֹ בְּמִדְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה בְּמִדְיָן (שמות ד׳:י״ט). וְדִבֵּר עִמּוֹ בְּסִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר (במדבר א׳:א׳). וְכֵיוָן שֶׁעָמַד אֹהֶל מוֹעֵד אָמַר יָפָה הִיא הַצְּנִיעוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ (מיכה ו׳:ח׳), הֲרֵי הוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. וְכֵן דָּוִד אָמַר: כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ (תהלים מ״ה:י״ד). בַּת מֶלֶךְ זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְסִכַּרְתִּי אֶת מִצְרַיִם בְּיַד אֲדֹנִים קָשֶׁה (ישעיהו י״ט:ד׳), אֵלּוּ הֵן הַמַּכּוֹת שֶׁבָּאוּ עַל מִצְרַיִם, וּמֶלֶךְ עַז יִמְשָׁל בָּם (ישעיהו י״ט:ד׳), זֶה משֶׁה, שֶׁהָיָה מַלְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת עֹז, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן (תהלים כ״ט:י״א), לְפִיכָךְ: כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ, זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצֹת זָהָב (שמות כ״ח:י״ג). מִיכָּן אָמְרוּ אִשָּׁה שֶׁהִיא מַצְנַעַת עַצְמָהּ אֲפִלּוּ הִיא יִשְׂרְאֵלִית רְאוּיָה הִיא שֶׁתִּנָּשֵׂא לְכֹהֵן וְתַעֲמִיד כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ הוּא כְּבוֹדִי שֶׁאֱהֵא מְדַבֵּר מִלִּפְנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד (במדבר ז׳:פ״ט).
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אִלּוּ הָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם יוֹדְעִים מָה הָיָה הַמִּקְדָּשׁ יָפֶה לָהֶם, קַסְטְרִיּוֹת הָיוּ מַקִּיפִים אוֹתוֹ כְּדֵי לְשָׁמְרוֹ, שֶׁהָיָה יָפֶה לָהֶם יוֹתֵר מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּן שְׁלֹמֹה סִדֵּר תְּפִלָּה: וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא (מלכים א ח׳:מ״א), וּכְתִיב: וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי (מלכים א ח׳:מ״ג). אֲבָל כְּשֶׁהוּא בָּא אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, מַה כְּתִיב: וְנָתַתָּה לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ (דברי הימים ב ו׳:ל׳), אִם הָיָה רָאוּי לוֹ הָיָה נוֹתֵן לוֹ, וְאִם לָאו לֹא הָיָה נוֹתֵן לוֹ. וְלֹא תֹאמַר בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֶלָּא אִלּוּלֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה מָטָר יוֹרֵד, וְלֹא הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת, שֶׁבִּזְכוּתָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְוִיחַ בְּעוֹלָמוֹ, וְלָעוֹלָם הַבָּא אֻמּוֹת הָעוֹלָם רוֹאִין לְיִשְׂרָאֵל הֵיאַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהֶם, וְהֵן בָּאִין לְהִדָּבֵק לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּיָּמִים הָהֵמָה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם (זכריה ח׳:כ״ג).
[ד] דָּבָר אַחֵר: וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי – זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר (שיר השירים ז׳:ג׳), מְדַבֵּר בַּסַּנְהֶדְּרִין שֶׁהָיְתָה נְתוּנָה בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית וְהִיא מְשׁוּלָה בַּשֹּׁרֶר, וְלָמָּה מְשׁוּלָה בַּשֹּׁרֶר אֶלָּא מָה הַשֹּׁרֶר הַזֶּה נָתוּן בְּאֶמְצַע הַגּוּף, כָּךְ סַנְהֶדְּרִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל נְתוּנָה בְּאֶמְצָעוֹ שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג (שיר השירים ז׳:ג׳), מַהוּ אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג, שֶׁלֹא הָיוּ חֲסֵרִים אֶחָד מִשְׁלָשְׁתָּן. אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג, מִי שֶׁהוּא מוֹזֵג כָּרָאוּי מוֹזֵג שְׁלִישׁוֹ שֶׁל כּוֹס יַיִן וּשְׁנֵי חֲלָקִים מַיִם, כָּךְ הָיְתָה סַנְהֶדְּרִין יוֹשֶׁבֶת מִתָּמִיד הַשַּׁחַר עַד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וְלֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶם נִפְנֶה לְצָרְכּוֹ, וּמָה הָיוּ עוֹשִׂים כְּשֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם מְבַקֵּשׁ לָצֵאת, הָיָה סוֹפֵר, אִם הָיָה שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה הָיָה יוֹצֵא וְאִם לָאו לֹא הָיָה יוֹצֵא, לָמָּה, שֶׁכָּתוּב: אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג, שֶׁלֹא הָיוּ חֲסֵרִים אֶחָד מִשְׁלָשְׁתָּן, לְפִיכָךְ אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג. בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים (שיר השירים ז׳:ג׳), נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל כַּעֲרֵמָה שֶׁל חִטִּים, מָה הַחִטִּים הַלָּלוּ נִכְנָסוֹת לָאוֹצָר בְּמִנְיַן, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִהְיוּ יִשְׂרָאֵל נִמְנִים בְּכָל שָׁעָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, אֲבָל הַתֶּבֶן וְהַקַּשׁ אֵינָן נִמְנִים וְלֹא נִמְדָדִין, כָּךְ אֻמּוֹת הָעוֹלָם נִמְשְׁלוּ כַּתֶּבֶן וְכַקַּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ (תהלים פ״ג:י״ד), וְכֵן: וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ (עבדיה א׳:י״ח), לָמָּה, שֶׁאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲנָיָה מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדוֹ (ישעיהו מ׳:י״ז), אֲבָל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲנָיָה מֵהֶם, קוֹרִין שְׁמַע, מִתְפַּלְּלִין וּמְבָרְכִין שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל יוֹם, לְפִיכָךְ נִמְנִים בְּכָל שָׁעָה, לְכָךְ נִמְשְׁלוּ כַּחִטִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים.
[ה] וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי – זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי (תהלים קמ״ז:כ׳), וְכֵן: וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ (תהלים קמ״ח:י״ד), מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנָּטַל אִשָּׁה רִאשׁוֹנָה וְלֹא כָתַב לָהּ כְּתֻבָּה, גֵּרְשָׁהּ וְלֹא כָתַב לָהּ גֵּט, כָּךְ לַשְּׁנִיָּה וְלַשְּׁלִישִׁית וְלֹא הָיָה כוֹתֵב לָהֶם כְּתֻבָּה וְלֹא גֵט, אֶלָּא מֶה עָשָׂה רָאָה עֲנִיָּה יְתוֹמָה בַּת אָבוֹת בִּקֵּשׁ לִטֹּל אוֹתָהּ, אָמַר לְשׁוֹשְׁבִינוֹ אַל תִּנְהַג בָּהּ כָּרִאשׁוֹנוֹת, זוֹ בַּת אָבוֹת הִיא, צְנוּעָה הִיא בְּמַעֲשֶׂיהָ וּכְשֵׁרָה, וּכְתֹב לָהּ כְּתֻבָּה בְּאֵי זֶה שָׁבוּעַ בְּאֵי זוֹ שָׁנָה בְּאֵי זֶה חֹדֶשׁ בְּכַמָּה בַּחֹדֶשׁ בְּאֵיזוֹ אִיפַּרְכְיָּא, כְּשֵׁם שֶׁכָּתוּב בְּאֶסְתֵּר: וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ (אסתר ב׳:ט״ז), כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא לְדוֹר הַמַּבּוּל וְלֹא כָתַב אֵימָתַי בְּרָאָן, הֶעֱבִירָן מִן הָעוֹלָם וְלֹא כָּתַב אֵימָתַי הֶעֱבִירָן, אֶלָּא: בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה (בראשית ז׳:י״א), וְכֵן לְדוֹר הַפְלָגָה וְכֵן לַמִּצְרִים לֹא הָיָה כוֹתֵב אֵימָתַי נִבְרְאוּ וְאֵימָתַי מֵתוּ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אֵינִי נוֹהֵג בְּאֵלּוּ כְּאוֹתָן הָרִאשׁוֹנִים, אֵלּוּ בְּנֵי אָבוֹת הֵם, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, לֵךְ כְּתֹב לָהֶם בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ בְּכַמָּה בַּחֹדֶשׁ וּבְאֵיזוֹ שָׁנָה בְּאֵיזוֹ אִיפַּרְכִיָּא וּבְאֵיזֶה עִיר רוֹמַמְתִּי קַרְנָם וְנָתַתִּי לָהֶם תְּלוּי רֹאשׁ, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, הֲרֵי אִיפַּרְכִיָּא. בְּאֹהֶל מוֹעֵד, הֲרֵי מְדִינָה. בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, זוֹ שָׁנָה. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, זֶה הַחֹדֶשׁ. בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, בְּכַמָּה בַּחֹדֶשׁ, הֲרֵי נִכְתְּבָא אוֹפָטֶיָאה, לָמָּה: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר א׳:ב׳), לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי, וּמֶה עָשָׂה, וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ.
[ו] דָּבָר אַחֵר: וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה – אַשְׁרָיו שֶׁל משֶׁה, שֶׁשִּׁשִּׁים רִבּוֹא עוֹמְדִים, וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִים וְהַזְּקֵנִים הַכֹּל עוֹמְדִים שָׁם, וּמִכֻּלָּם לֹא נִדְבַּר אֶלָּא עִם משֶׁה.
[ז] וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי – לָמָּה בְּמִדְבַּר סִינַי, מִכָּאן שָׁנוּ חֲכָמִים בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים נִתְּנָה הַתּוֹרָה, בָּאֵשׁ, וּבַמַּיִם, וּבַמִּדְבָּר. בָּאֵשׁ מִנַּיִן: וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ וגו׳ (שמות י״ט:י״ח). וּבַמַּיִם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם (שופטים ה׳:ד׳). וּבַמִּדְבָּר מִנַּיִן וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, וְלָמָּה נִתְּנָה בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, אֶלָּא מָה אֵלּוּ חִנָּם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה חִנָּם הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם (ישעיהו נ״ה:א׳), דָּבָר אַחֵר, וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר, הֶפְקֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לִקְנוֹת אֶת הַחָכְמָה וְהַתּוֹרָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּמִדְבַּר סִינָי.
[ח] דָּבָר אַחֵר: וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי – שִׁשָּׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ, הַר אֱלֹהִים, הַר בָּשָׁן, הַר גַּבְנֻנִּים, הַר מוֹרִיָה, הַר חוֹרֵב, הַר סִינַי. הַר אֱלֹהִים לָמָּה, שֶׁיָּשַׁב בּוֹ הָאֱלֹהִים בַּדִּין, שֶׁנֱּאֱמַר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים (שמות כ״א:א׳). הַר בָּשָׁן, שֶׁבָּא שָׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הַר גַּבְנֻנִּים, הַר שֶׁפָּסַל כָּל הֶהָרִים, כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה אוֹמֵר: אוֹ גִּבֵּן אוֹ דַּק (ויקרא כ״א:כ׳). הַר חָמַד, שֶׁחָמַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵישֵׁב שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ (תהלים ס״ח:י״ז). הַר חוֹרֵב, שֶׁעָלָיו נִשְׁמְטָה הֶחָרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר: מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת (ויקרא כ׳:י׳), מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ (במדבר ל״ה:ט״ז-י״ח). הַר סִינַי, שֶׁבּוֹ נִשְׂנְאוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנָתַן לָהֶם אִיפּוֹפָסִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ (ישעיהו ס׳:י״ב), אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, וְהַגּוֹיִם מֵחוֹרֵב יֶחֱרָבוּ, שֶׁנָּטְלוּ אִיפּוֹפָסִים שֶׁלָּהֶם.
[ט] דָּבָר אַחֵר: וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי – אָמַר לוֹ: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ (במדבר א׳:ב׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לֹא חִבַּבְתִּי בְּרִיָּה יוֹתֵר מִכֶּם, לְכָךְ נָתַתִּי לָכֶם תְּלוּי רֹאשׁ, וְדִמִּיתִי אֶתְכֶם לִי, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ לִי תְּלוּי רֹאשׁ עַל כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: לְךָ ה׳ הַגְּדֻלָּה (דברי הימים א כ״ט:י״א), כָּךְ לָכֶם עָשִׂיתִי לִהְיוֹת לָכֶם תְּלוּי רֹאשׁ, לְכָךְ נֶאֱמַר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ (תהלים קמ״ח:י״ד), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וּנְתָנְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ (דברים כ״ח:א׳).
(א-ב) [פרשת במדבר]
[א] וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל, מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה וְגוֹ׳ (תהלים ל״ו:ז׳). צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל, זֶה צְדָקָה שֶׁאַתָּה מֵבִיא לָעוֹלָם, מְפֻרְסֶמֶת הִיא עַל הֶהָרִים הַלָּלוּ. מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה. מִשְׁפָּט שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם, כִּתְהוֹם רַבָּה. מַה תְּהוֹם רַבָּה בַּסֵּתֶר, אַף מִשְׁפָּטֶיךָ בַּסֵּתֶר, כֵּיצַד. כֵּיוָן שֶׁחָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם, בְּתִשְׁעָה בְּאָב חָרְבָה. וּכְשֶׁהֶרְאָה לוֹ לִיחֶזְקֵאל, הֶרְאָה לוֹ בְּעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ. לָמָּה, שֶׁלֹּא לְפַרְסֵם בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ חָרֵבָה. אֲבָל כְּשֶׁהוּא בָּא לְגַדֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל, הוּא מְפַרְסֵם בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזֶה מָקוֹם, בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ, בְּאֵיזוֹ שָׁנָה, בְּאֵיזוֹ אַפַּטְיָא. בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. בְּאֵיזֶה מָקוֹם, בְּמִדְבַּר סִינַי. בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ, לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי. בְּאֵיזֶה שָׁנָה, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית. לְאֵיזֶה אַפַּטְיָא, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. מָה אָמַר לָהֶם: שְׁאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
[ב] וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְּבַר י״י, הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה (ירמיהו ב׳:ל״א). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, עַל שֶׁאֲמַרְתֶּם לְמֹשֶׁה, לָמָּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר (במדבר כ״א:ה׳). הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל, כַּמִּדְבָּר עָשִׂיתִי לָכֶם אוֹ כַּמִּדְבָּר נָהַגְתִּי אֶתְכֶם. בְּנוֹהֵג שֶׁבָּעוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁיּוֹצֵא לַמִּדְבָּר, שֶׁמָּא מוֹצֵא שָׁם שַׁלְוָה כְּשֵׁם שֶׁהָיָה בַּפַּלְטְרִין שֶׁלּוֹ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְאַתֶּם הֱיִיתֶם עֲבָדִים לַמִּצְרִים, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם, וְהִרְבַּצְתִּי אֶתְכֶם בְּסַבַּסְטִין (ס״א: סוּגְמָטִין), שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר (שמות י״ג:י״ח). מַאי וַיַּסֵּב. מְלַמֵּד שֶׁהִרְבִּיצָם כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמְּלָכִים מְסֻבִּין, רְבוּצִין עַל מִטּוֹתֵיהֶן. וְלֹא הֶעֱמַדְתִּי לָכֶם שְׁלֹשָׁה פַּרְעוֹשִׁין אֲפִלּוּ לְצָעֵר אֶתְכֶם וְאַף הֶעֱמַדְתִּי לָכֶם שְׁלֹשָׁה גּוֹאֲלִים מְשַׁמְּשִׁין אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם (מיכה ו׳:ד׳). בִּזְכוּת מֹשֶׁה אֲכַלְתֶּם אֶת הַמָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְּעַנְּךָ וַיַּרְעִיבֶךָ וְגוֹ׳ (דברים ח׳:ג׳) וּבִזְכוּת אַהֲרֹן הִקַּפְתִּי אֶתְכֶם עַנְנֵי כָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַי״י הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם (שמות י״ג:כ״א). וּכְתִיב: פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ (תהלים ק״ה:ל״ט). שִׁבְעָה עֲנָנִים הָיוּ, מִלְּמַעְלָה, וּמִלְּמַטָּה, וּמֵאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, וְאֶחָד הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם וּמַכֶּה לָהֶם נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, וּמַשְׁוֶה לָהֶם אֶת הֶהָרִים וְאֶת הָעֲמָקִים, וְשׂוֹרֵף אֶת הַקּוֹצִים וְאֶת הַסִּירוֹת וּמַעֲלֶה עָשָׁן, וְרוֹאִין אוֹתוֹ כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב, וְהָיוּ אוֹמְרִים אֻמּוֹת הָעוֹלָם, מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר וְגוֹ׳ (שיר השירים ג׳:ו׳). וּכְתִיב: שִׂמְלָתְךָ לֹא בָּלְתָה מֵעָלֶיךָ (דברים ח׳:ד׳). וְהַתִּינוֹק הַזֶּה כָּל זְמַן שֶׁהוּא גָּדֵל, לְבוּשׁוֹ וְשִׂמְלָתוֹ גְּדֵלִין עִמּוֹ. הַבְּאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם, שֶׁאָמְרָה שִׁירָה עַל הַיָּם. אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְדִינָה, וְהוּא מְשַׁלֵּחַ לְתוֹכָהּ בְּנֵי אָדָם גְּדוֹלִים, שֶׁיִּהְיוּ נוֹשְׂאִים מַשָּׂאָם וְעוֹשִׂין מִשְׁפָּטָם, מִי צָרִיךְ לִהְיוֹת זָקוּק בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם, לֹא בְּנֵי הַמְּדִינָה. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָשָׂה כֵן, אֶלָּא שָׁלַח לְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם (מיכה ו׳:ד׳), שֶׁבִּזְכוּתָן יִשְׂרָאֵל מִתְנַהֲגִין. הַמָּן בִּזְכוּת מֹשֶׁה. תֵּדַע לְךָ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּלֵּק מֹשֶׁה, מַה כְּתִיב שָׁם, וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת (יהושע ה׳:י״ב). הֶעָנָן בִּזְכוּת אַהֲרֹן, שֶׁכְּשֶׁנִּסְתַּלֵּק אַהֲרֹן מַה כְּתִיב שָׁם, וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדֶּרֶךְ (במדבר כ״א:ד׳), שֶׁהָיְתָה הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת עֲלֵיהֶם. וְהַבְּאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם, וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה (שם כ׳:א׳-ב׳). וְהֵיאַךְ הָיְתָה הַבְּאֵר עֲשׂוּיָה. כְּמִין סֶלַע כְּמִין כַּוֶּרֶת, אוֹ כַּדֹּרֶת, וְהָיְתָה מִתְגַּלְגֶּלֶת וּבָאָה עִמָּהֶן בַּמַּסָּעוֹת. כֵּיוָן שֶׁהָיוּ הַדְּגָלִים חוֹנִין וְהַמִּשְׁכָּן עוֹמֵד, הָיָה אוֹתוֹ הַסֶּלַע בָּא וְיוֹשֵׁב לוֹ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד, וְהַנְּשִׂיאִים בָּאִין וְעוֹמְדִין עַל גַּבָּהּ וְאוֹמְרִים: עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ (במדבר כ״א:י״ז), וְהָיָה עוֹלֶה. וְאַחֲרֵי כֵן הֵבֵאתִי לָהֶם שַׂלְוִים. הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל (ירמיהו ב׳:ל״א), שֶׁמָּא כַּמִּדְבָּר נָהַגְתִּי אֶתְכֶם. אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה (שם), לֹא אֲנִי בִּכְבוֹדִי הָיִיתִי מֵאִיר לָכֶם מַאֲפֶלְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַי״י הוֹלֵךְ וְגוֹ׳ (שמות י״ג:כ״א). דָּבָר אַחֵר, מַהוּ מַאְפֵּלְיָה. שֶׁמָּא אָמַרְתִּי, שֶׁאֲנִי מֵבִיא לָהֶם טוֹבָה וְהִלְקַשְׁתִּי אוֹתָהּ. וְאֵין מַאְפֵּלְיָה אֶלָּא לָשׁוֹן הַלְקָשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילוֹת הֵנָּה (שמות ט׳:ל״ב). אָמַר יְהוֹשֻׁעַ, לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכָּל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים אֲשֶׁר דִּבֵּר י״י אֱלֹהֵיכֶם עֲלֵיכֶם הַכֹּל בָּאוּ לָכֶם (יהושע כ״ג:י״ד). מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ (ירמיהו ב׳:ל״א). מַהוּ רַדְנוּ. לְשׁוֹן מִשְׁנָה הוּא, הָרוֹדֶה פַּת בַּתַּנּוּר. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁהַפַּת אֲפוּיָה בַּתַּנּוּר וְנִטֶּלֶת מִמֶּנּוּ, יְכוֹלָה הִיא לִקְבֹּעַ בַּתַּנּוּר עוֹד. וְאָנוּ הָיִינוּ בִּירוּשָׁלַיִם כִּבְתַנּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: נְאֻם י״י אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלַיִם (ישעיהו ל״א:ט׳). וְהִגְלִיתָנוּ לְבָבֶל, וּמָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ עוֹד, מַדּוּעַ אָמְרוּ עִמִּי רַדְנוּ. דָּבָר אַחֵר, מַהוּ רַדְנוּ. כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הוּא רוֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה (מלכים א ה׳:ד׳). אָמְרוּ לוֹ: נִתַּצְתָּ לָנוּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְסִלַּקְתָּ שְׁכִינָתְךָ מִמֶּנּוּ, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ עוֹד, לֹא נָבֹא עוֹד אֵלֶיךָ (ירמיהו ב׳:ל״א). אָמַר לָהֶן, מִי יִתֵּן לִי וְהָיִיתִי בַּמִּדְבָּר עַכְשָׁו, שֶׁעָשִׂיתִי לָכֶם אוֹתָן הַנִּסִּים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, מִי יִתְּנֵנִי בַּמִּדְבַּר מְלוֹן אוֹרְחִים וְגוֹ׳ (שם ט׳:א׳). הֵיכָן שֶׁהָיִיתִי מִסְתַּלֵּק, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשְׁאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו וְגוֹ׳ (ישעיהו מ״ב:י״א). מָשָׁל לְנָשִׂיא שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה, וְרָאוּ אוֹתוֹ בְּנֵי הַמְּדִינָה וּבָרְחוּ. נִכְנַס לַשְּׁנִיָּה וּבָרְחוּ מִלְּפָנָיו. נִכְנַס לָעִיר אֶחָד חֲרֵבָה, רָאוּ אוֹתוֹ הִתְחִילוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ. אָמַר הַנָּשִׂיא, זוֹ הָעִיר טוֹבָה הִיא מִכָּל הַמְּדִינוֹת, כָּאן אֲנִי בּוֹנֶה לִי אַכְסַנְיָא, וּבְכָאן אֲנִי דָּר. כָּךְ כְּשֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַיָּם, בָּרַח מִלְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס (תהלים קי״ד:ג׳). נִגְלָה עַל הַר סִינַי, בָּרְחוּ שֶׁנֶּאֱמַר: הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵלִים (שם פסוק ד). בָּא לְמִדְבָּר חֲרָבָה, קִבְּלָה אוֹתוֹ וְקִלְּסָה אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשְּׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו וְגוֹ׳ (ישעיהו מ׳:ב׳-י״א). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זֶה הַמִּדְבָּר טוֹבָה מִכָּל הַמְּדִינוֹת, כָּאן אֲנִי בּוֹנֶה לִי אַכְסַנְיָה יָרַד לְתוֹכָהּ, הִתְחִילוּ הַכֹּל שְׂמֵחִים, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָרַד לְתוֹכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצֶּלֶת (שם ל״ה:א׳).
[ג] וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי – עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, דִּבֵּר עִמּוֹ בַּסְּנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה (שמות ג׳:ד׳). אַחֲרֵי כֵן דִּבֵּר עִמּוֹ בְּמִדְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן (שם ד׳:י״ט). אַחֲרֵי כֵן דִּבֵּר עִמּוֹ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר (שם י״ב:א׳). וְאַחֲרֵי כֵן דִּבֵּר עִמּוֹ בְּסִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי. כֵּיוָן שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, אָמַר, יָפֶה הוּא הַצְּנִיעוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ (מיכה ו׳:ח׳). הִתְחִיל לְדַבֵּר עִמּוֹ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. וְכֵן דָּוִד אָמַר, כָּל כְּבוֹדָהּ בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ (תהלים מ״ה:י״ד). בַּת מֶלֶךְ, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתְּבִיאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן (שמות ב׳:י׳). וּכְתִיב: וְסִכַּרְתִּי אֶת מִצְרַיִם בְּיַד אֲדֹנִים קָשֶׁה (ישעיהו י״ט:ד׳), אֵלּוּ הַמַּכּוֹת שֶׁבָּאוּ עַל הַמִּצְרִים. וּמֶלֶךְ עַז יִמְשָׁל בָּם (שם), זֶה מֹשֶׁה, שֶׁהָיָה מַלְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת עֹז, שֶׁנֶּאֱמַר: י״י עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן (תהלים כ״ט:י״א). לְפִיכָךְ, כָּל כְּבוֹדָהּ בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה. מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ, זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצוֹת זָהָב (שמות כ״ח:י״ג). מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כָּל אִשָּׁה שֶׁהִיא מַצְנַעַת עַצְמָהּ, אֲפִלּוּ בַּת יִשְׂרָאֵל, רְאוּיָה שֶׁתִּנָּשֵׂא לְכֹהֵן גָּדוֹל וְתַעֲמִיד כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל כְּבוֹדָהּ בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה, מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ הוּא כְּבוֹדִי שֶׁיְּהֵא מְדַבֵּר מִבִּפְנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו (במדבר ז׳:פ״ט). אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אִלּוּ הָיוּ יוֹדְעִין אֻמּוֹת הָעוֹלָם מַה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ יָפֶה לָהֶם, קַסְטוֹרִיּוֹת הָיוּ מַקִּיפִין אוֹתוֹ כְּדֵי לְשָׁמְרוֹ, שֶׁהָיָה יָפֶה לָהֶם יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיָה יָפֶה לְיִשְׂרָאֵל. שֶׁכָּךְ שְׁלֹמֹה סִדֵּר בִּתְפִלָּתוֹ, וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא, אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְגוֹ׳ וְעָשִׂיתָ כְּכָל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי (מלכים א ח׳:מ״א-מ״ג). אֲבָל כְּשֶׁבָּא אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, מַה כְּתִיב: וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ (דברי הימים ב ו׳:ל׳). אָמַר שְׁלֹמֹה, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אִם הוּא רָאוּי, תֵּן לוֹ. וְאִם אֵינוֹ רָאוּי, אַל תִּתֵּן לוֹ. וְלֹא תֹּאמַר בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּלְבַד הָיָה יָפֶה לָהֶם, אֶלָּא אִלּוּלֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיָה מָטָר יוֹרֵד לָעוֹלָם, וְלֹא הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת, שֶׁבִּזְכוּתָן הַמָּטָר יוֹרֵד, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְרִיחַ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֶעָתִיד, אֻמּוֹת הָעוֹלָם רוֹאִין הֵיאַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְדַּבֵּק עִם יִשְׂרָאֵל. וְהֵם בָּאִים לְהִדַּבֵּק בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם (זכריה ח׳:כ״ג).
[ד] וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, אֶל יֶחְסַר הַמָּזֶג, בִּטְנֵךָ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים (שיר השירים ז׳:ג׳). מְדַבֵּר בְּסַנְהֶדְרִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיְתָה נְתוּנָה בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, וְהִיא מְשׁוּלָה בַּשֹּׁרֶר הַזֶּה. וְלָמָּה נִמְשְׁלָה בַּשֹּׁרֶר. מָה הַשֹּׁרֶר הַזֶּה נָתוּן בְּאֶמְצַע הַגּוּף, כָּךְ הַסַּנְהֶדְרִין יוֹשְׁבִין בָּאֶמְצָעִית שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. אֶל יֶחְסַר הַמָּזֶג, שֶׁלֹּא הָיוּ חֲסֵרִין אֶחָד מִשְּׁלִישִׁיתָן. אֶל יֶחְסַר הַמָּזֶג. מִי שֶׁהוּא מוֹזֵג כָּרָאוּי, מוֹזֵג שְׁלִישֵׁי שֶׁל כּוֹס יַיִן וּשְׁנֵי חֲלָקִים מַיִם. כָּךְ הָיוּ סַנְהֶדְרִין יוֹשְׁבִין מִתָּמִיד שֶׁל שַׁחַר עַד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְלֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶן נִפְנֶה לְצָרְכּוֹ. וּמֶה הָיוּ עוֹשִׂין כְּשֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם מְבַקֵּשׁ לָצֵאת הָיָה סוֹפֵר, אִם הָיָה שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, הָיָה יוֹצֵא. וְאִם לָאו, אֵינוֹ יוֹצֵא. לָמָּה, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: אֶל יֶחְסַר הַמָּזֶג. בִּטְנֵךָ עֲרֵמַת חִטִּים. לָמָּה נִמְשְׁלוּ לְחִטִּים. מָה עֲרֵמַת חִטִּים זוֹ נִכְנְסָה לָאוֹצָר בְּמִנְיָן וְיוֹצֵאת בְּמִנְיָן, אַף כָּאן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיִּהְיוּ נִמְנִין בְּכָל שָׁעָה. לְכָךְ נֶאֱמַר: בִּטְנֵךָ עֲרֵמַת חִטִּים. אֲבָל הַתֶּבֶן וְהַקַּשׁ אֵינָן נִמְנִין וְלֹא נִמְדָּדִין. כָּךְ אֻמּוֹת הָעוֹלָם נִמְשָׁלִין כְּתֶבֶן וּכְקַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: יִהְיוּ כְּמוֹץ לִפְנֵי רוּחַ (תהלים ל״ה:ה׳). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ (עבדיה א׳:י״ח). לָמָּה, שֶׁאֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהֶן הֲנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַגּוֹיִים כְּאַיִן נֶגְדּוֹ, מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ (ישעיהו מ׳:י״ז). אֲבָל יִשְׂרָאֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲנָאָה לוֹ בָּהֶן, קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלְּלִין, וּמְבָרְכִין שְׁמוֹ בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, לְפִיכָךְ הֵם נִמְנִין בְּכָל שָׁעָה. וּלְכָךְ נִמְשְׁלוּ בְּחִטִּים, בִּטְנֵךָ עֲרֵמַת חִטִּים.
[ה] וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּיָהּ (תהלים קמ״ז:כ׳). מָשָׁל לַמֶּלֶךְ שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה רִאשׁוֹנָה, לֹא כָּתַב לָהּ כְּתֻבָּה. גֵּרְשָׁהּ, לֹא כָּתַב לָהּ גֵּט. וְכֵן לַשְּׁנִיָּה, וְכֵן לַשְּׁלִישִׁית. לַזְּמַן רָאָה עֲנִיָּה אַחַת יְתוֹמָה בַּת טוֹבִים, צְנוּעָה בְּמַעֲשֶׂיהָ וּכְשֵׁרָה. בִּקֵּשׁ לִישָׂא אוֹתָהּ, אָמַר לְשׁוֹשְׁבִינוֹ, זוֹ אֲנִי רוֹצֶה לִישָׂא, וְאֵינִי נוֹהֵג בָּהּ כָּרִאשׁוֹנוֹת. זוֹ בַּת מְלָכִים, צְנוּעָה בְּמַעֲשֶׂיהָ וּכְשֵׁרָה הִיא. אֶכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה בְּאֵיזֶה יוֹם בְּאֵיזֶה שָׁנָה בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ בְּכַמָּה לַחֹדֶשׁ בְּאֵיזוֹ אַפַּטְיָא, כְּשֵׁם שֶׁכָּתוּב בְּאֶסְתֵּר, וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת שֶׂבַע לְמַלְכוּתוֹ (אסתר ב׳:ט״ז). בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדוֹר הַמַּבּוּל וּלְדוֹר הַפְלָגָה וְלַסְּדוֹמִיִּים וְלַמִּצְרִים וְלֹא כָּתַב אֵימָתַי בְּרָאָם וְאֵימָתַי הֶעֱבִירָם, אֶלָּא, בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ (בראשית ז׳:י״א). וְכֵן לְדוֹר הַפְלָגָה וְלַסְּדוֹמִים וְלַמִּצְרִים. כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֵינִי נוֹהֵג בָּהֶם כְּרִאשׁוֹנִים, שֶׁאֵלּוּ בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. לְכָךְ כָּתוּב, בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ בְּכַמָּה לַחֹדֶשׁ בְּאֵיזֶה יוֹם בְּאֵיזֶה שָׁבוּעַ בְּאֵיזֶה אַפַּטְיָא בְּאֵיזֶה מְדִינָה רוֹמַמְתִּי קַרְנָם וְכָתַבְתִּי לָהֶם תִּלּוּי רֹאשׁ. לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, הֲרֵי אַפַּרְכֵי. בְּאֹהֶל מוֹעֵד, הֲרֵי הַמְּדִינָה. בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, הֲרֵי יוֹם. בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, הֲרֵי שָׁנָה. בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ, לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, הֲרֵי נִכְתְּבָה אַפַּטְיָא שֶׁלָּהֶן. לָמָּה שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ. לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי (תהלים קמ״ז:כ׳). וּמֶה עָשָׂה. הֵרִים רֹאשָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ, תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ, הַלְלוּיָהּ (שם קמ״ח:י״ד).
[ו] וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה – אַשְׁרֶיךָ מֹשֶׁה, שִׁשִּׁים רִבּוֹא עוֹמְדִין, וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְּוִיִּים וְהַזְּקֵנִים וְהַכֹּל עוֹמְדִין, וּמִכֻּלָּם לֹא דִּבֵּר אֶלָּא עִם מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה.
בְּמִדְבַּר סִינַי – וְלָמָּה בְּמִדְבַּר סִינַי. מִכָּאן שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נִתְּנָה הַתּוֹרָה, בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם וּבַמִּדְבָּר. בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו י״י בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וְיֶחְרַד כָּל הָהָר מְאֹד (שמות י״ט:י״ח). בַּמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: י״י בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ וְגוֹ׳ (שופטים ה׳:ד׳). בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר. וְלָמָּה נִתְּנָה בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ. לוֹמַר לְךָ, מַה דְּבָרִים הַלָּלוּ חִנָּם לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, אַף הַתּוֹרָה חִנָּם לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כֶּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב (ישעיהו נ״ה:א׳). בְּמִדְבַּר סִינַי, לָמָּה בְּמִדְבַּר סִינַי. אֶלָּא כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה עַצְמוֹ הֶפְקֵר כַּמִּדְבָּר, אֵינוֹ יָכֹל לִקְנוֹת אֶת הַתּוֹרָה. לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּמִדְבַּר סִינַי.
[ז] וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי – שִׁשָּׁה דְּבָרִים נִקְרְאוּ לוֹ, הַר אֱלֹהִים, הַר בָּשָׁן, הַר גַּבְנוּנִים (תהלים ס״ח:ט״ז), הָהָר חָמַד, הַר חוֹרֵב, הַר סִינַי. הַר הָאֱלֹהִים, הַר שֶׁיָּשַׁב בּוֹ אֱלֹהִים בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים (שמות כ״א:א׳). הַר בָּשָׁן, הַר בָּא שָׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הַר גַּבְנוּנִים, הַר שֶׁפָּסַל אֶת כָּל הֶהָרִים, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: אוֹ גִּבֵּן אוֹ דַּק (ויקרא כ״א:כ׳). הָהָר חָמַד, הַר שֶׁחָמַד לֵישֵׁב בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ (תהלים ס״ח:ט״ז). הַר חוֹרֵב, שֶׁבּוֹ נִמְשְׁכָה חֶרֶב, מוֹת יוּמַת הַנּוֹאֵף וְהַנּוֹאֶפֶת (ויקרא כ׳:י׳), מוֹת יוּמַת הָרוֹצֵחַ (במדבר ל״ה:ט״ז). הַר סִינַי, שֶׁבּוֹ נִשְׂנְאוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנָתַן לָהֶם אַפּוֹפְּסִין, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ (ישעיהו ס׳:י״ב). אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, חָרֹב יֶחֱרָבוּ, שֶׁנָּטְלוּ שָׁם אַפּוֹפְּסִין.
[ח] וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי – מָה אָמַר לֵיהּ: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לֹא חִבַּבְתִּי אֻמָּה יוֹתֵר מִכֶּם, לְכָךְ נָתַתִּי לָכֶם תִּלּוּי רֹאשׁ, כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי יֵשׁ לִי תִּלּוּי רֹאשׁ עַל כָּל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: לְךָ י״י הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֶּצַח וְהַהוֹד כִּי כָל בַּשָּׂמַיִם וּבָאָרֶץ, לְךָ י״י הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכָל לְרֹאשׁ (דברי הימים א כ״ט:י״א). לְפִיכָךְ נָתַתִּי לָכֶם תִּלּוּי רֹאשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְיָרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ הַלְלוּיָהּ (תהלים קמ״ח:י״ד). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וּנְתָנְךָ י״י אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ (דברים כ״ח:א׳).
(1-2) [Parashat Bemidbar]
[Siman 1]
(Numb. 1:1) “Then the Lord spoke unto Moses in the Sinai desert.” This text is related (to Ps. 36:7), “Your righteousness is like the mighty mountains; Your judgments are like the great deep.” The righteousness that You bring into the world is proclaimed upon these mountains. (Ibid., cont.) [But] “your judgments are like the great deep.” A judgment which You execute for the world is like the great deep. As the deep is in a secret [place], Your judgments are also in secret. How so? When Jerusalem was destroyed, it was destroyed on the ninth of Ab; but when it was shown to Ezekiel, it seemed to be on the twentieth. Why? So as not to publicize1 it. However, when He came to magnify Israel, He did publicize [on which day], in which place, in which month, in which year, in which era.⁠2 On which day? (Numb. 1:1) “On the first of the month.” In which place? (Ibid.) “In the Sinai desert.” In which month? (Ibid.) “In the second month.” In which year? (Ibid.) “In the second year.” In which era? (Ibid.) “After their Exodus from the land of Egypt.” What did He say to them? (Numb. 1:2) “Count the heads of all of the congregation of the Children of Israel.”
[Siman 2]
(Numb. 1:1:) “Then the Lord spoke unto Moses in the Sinai desert.” This text is related (to Jer. 2:31), “O generation, understand the word of the Lord, ‘Have I been a desert for Israel or a land of thick darkness?’” The Holy One, blessed be He, said to Israel, “Because you said to Moses (in Numb. 21:5), ‘Why did you bring us up from Egypt to die in the desert?’3 (Jer. 2:31:) ‘Have I been a desert for Israel?’ Did I act like a desert to you? Is it customary for a king of flesh and blood, when he leaves for the desert, [to find] easy living [there] just like that which he had found in his palace, either [palace] food or [palace] drink? However, when you were slaves to Pharaoh in Egypt and when I brought you out from there, I had you lie down on couches, as it states (Exod 13:18), ‘And the Lord made the people circumvent (Vayasev) through the desert.’” What is [the meaning of] ”circumvent?” It teaches that He made them recline in the way that kings dine (mesavin), reclining upon their beds. “And I did not even bring three fleas to trouble you. And I even raised up three redeemers for you to serve you, as stated (in Micah 6:4), ‘and I sent Moses, Aaron, and Miriam before you.’” Through their merit, Israel was able to travel. Through the merit of Moses there was manna, as stated (Deut. 8:3), “And He subjected you to hunger [and then gave you manna to eat].” Through the merit of Aaron I surrounded you in clouds of glory, as stated (Exod. 13:21), “And the Lord went in front of them during the day [in a pillar of cloud. And it is written (in Ps. 105:39), “He spread a cloud for a cover.” There were seven clouds: one from above, one from below, one from each of the four directions, and one going before them. [That last one] smote snakes and scorpions, leveled the mountains and valleys for them, and burned the thornbushes so that they sent up smoke. When all the kings of the East and West saw this, the peoples of the world said (in Cant. 3:6), “Who is this that comes up from the desert [like columns of smoke]?” It is also written (in Deut. 29:4), “your clothes did not wear out from upon you.” In the case of a baby, all the time that it was growing, its garments and clothes were growing along with it. Now the well [came] through the merit of Miriam, who uttered a song by the waters [of the Reed sea].⁠4 R. Berekhyah the Priest said in the name of R. Levi, “[The matter is comparable to] a king of flesh and blood who has a province. So he sends high ranking people into its midst to conduct their affairs and administer their justice. Who has to be responsible for their maintenance? Do not the people of the province have to be responsible for their maintenance? But the Holy One, blessed be He, did not act like that. Instead he sent out Moses, Aaron, [and Miriam], as stated (in Micah 6:4), ‘and I sent Moses, Aaron, and Miriam before you.’” Thus through their merit, Israel was sustained. The manna was through the merit of Moses. You yourself know that it is so. When Moses passed away, what is written (in Josh. 5:12)? “The manna ceased on the next day (i.e., the day after Moses died).”5 The clouds of glory [came] through the merit of Aaron. You yourself know that it is so. When Aaron passed away, what is written (in Numb. 21:4)? “But the temper of the people grew short on the way,” because the sun was shining down upon them (without a cloud cover). And the well [came] through the merit of Miriam,⁠6 since it is stated (in Numb. 20:1-2), “and Miriam died there and was buried there. Now the congregation had no water.” And how was [the well] constructed? Like a kind of boulder or a type of hive or a type of ball. It rolled along and came with them on the journeys.⁠7 When the standards [for each tribe] came to rest and the tabernacle arose, the rock would come and settle down in the court of the tent of meeting. Then the princes would stand beside it and say (in the words of Numb. 21:17), “Rise up, O well”; and the well would rise up. After that, I brought them quails (cf. Numb. 11:31). (Jer. 2:31:) “Have I been a desert for Israel?” Have I treated you like a desert? (Ibid., cont.) “Or a land of utter darkness?” Did not I become a light for you, a light by My own glory? It is so stated (in Exod. 13:21:) “And the Lord went….” Another interpretation (of Jer. 2:31): What is the meaning of “utter darkness? Have I [ever] said to you that I am bringing a benefit and delayed it? Utter darkness (rt.:'pl) can only be a term of delay, as it is used (in Exod. 9:32), “But the wheat and the spelt were not hurt, because they ripen late (i.e., are delayed: rt.:'pl).”8 Joshua said (in Josh. 21:45), “Not a thing has failed (npl) of any good thing which the Lord (your God) promised unto (you); it all came to you.” [And how are we to understand the rest of the verse] (in Jer. 2:31), “why did my people say, ‘we have let loose (radnu - rt.: rwd)’?” What is the meaning of “radnu?” The word is mishnaic (as in ter. 10:3), “one who removes (rwdh) a hot loaf” (adhering to an oven).⁠9 They (i.e., Israel) said, “When the bread is baked in the oven and is taken out of it, can it stick10 to the oven again? Now we in Jerusalem were as in an oven, as stated (in Is. 31:9), ‘says the Lord, who has a fire in Zion and has an oven in Jerusalem.’ Now You exiled us to Babylon. ‘What do you still want from us?’” [That is the meaning of] (Jer. 2:31:), “why did my people say, ‘radnu’” (i.e., he has already removed us from the oven of Jerusalem). Another interpretation (of Jer. 2:31), “why did my people say, ‘radnu?” What [is the meaning of] “radnu (rt.: rwd)?” Compare what is said (in I Kings 5:4), “For he subjugated (rwdh) everything beyond the river (i.e., West of the Euphrates), from Tipsah to Gaza.” They said to [the Holy One, blessed be He,], “You have destroyed for us the sanctuary, and You have taken away your Divine Presence from us. ‘Now what do You still want from us?’” (Jer. 2:31) [Why did my people say, “He has dominion over us (radnu)]”; He said to them, “Would that I were now in the desert, where I did those miracles for you.” And so does it state (in Jer. 9:1), “Would that I were in the desert, at an inn for wayfarers….” Where? Where I was praised,⁠11 as stated (in Is. 42:11), “Let the desert and its cities lift up [their voice].” [The matter] is comparable to a prince who entered a metropolis. When the inhabitants of the metropolis saw him, they fled. He entered a second one, and [again] they fled from him. He entered into another city that was ruined (harevah); and when the inhabitants saw him, they praised him. That prince said, “This city is better than all the metropolises. Here I will build myself a lodging place12; here I will dwell.” Similarly, when the Holy One, blessed be He, came to the sea, it fled from Him, as stated (in Ps. 114:3), “The sea saw [Him] and fled.” He revealed Himself on Mount Sinai, [it also] fled, as stated (in Ps. 114:4), “The mountains danced like rams.” When he came to the desert wasteland (harevah), it received Him and praised Him, as stated (in Is. 42:11), “Let the desert and its cities lift up [their voice].” He said, “This city is better than all of the cities. Here I will build a lodging place.” When He came down into its midst, they began rejoicing, because the Holy One, blessed be He, was dwelling in their midst, as stated (in Is. 35:1), “The desert and the arid land shall be glad, and the wilderness shall rejoice and blossom like a crocus.”
[Siman 3]
(Numb. 1:1:) “Then the Lord spoke unto Moses in the Sinai desert, in the tent of meeting.” Before the tent of meeting was set up, He spoke with him in the bush, as stated (in Exod. 3:4), “and God called him from the bush.⁠13 After that He spoke with him in Midian, as stated (in Exod. 4:19), “Then the Lord said unto Moses in Midian.” After that He spoke with him in Egypt, as stated (in Exod. 12:1), “Then the Lord spoke unto Moses and unto Aaron in the land of Egypt.” After that He spoke with him at Sinai, as stated (in Lev. 25:1), “Then the Lord spoke unto Moses on Mount Sinai.” When the tent of meeting was set up, He said, “Humility is beautiful,” as stated (in Micah 6:8), “and to walk humbly with your God.” [So] He began to speak with him in the tent of meeting. Likewise David also says (in Ps. 45:14), “All glorious is the king's daughter within; her clothing is of gold brocade.” “The king's daughter” – that is Moses, as stated (Exod. 2:10), “and she brought him to the daughter of Pharaoh, and he was a son to her.” And it is written (in Is. 19:4), “And I will deliver the Egyptians into the hand of a harsh lord.” – these14 are the plagues which came upon the Egyptians; (ibid., cont.) “and a strong king shall rule over them” – this is Moses, who was king of Torah, which is called strength, where it is stated (in Ps. 29:11), “The Lord will grant strength to His people.” Ergo (in Ps. 45:14), “All glorious is the king's daughter within.” (Ibid., cont.) “Her clothing is of gold brocade.” This is Aaron, since it is stated (in Exod. 28:13), “And you shall make a gold brocade.” Hence, our masters have said, “Every bride who conceals herself (because of modesty), even though she be an [ordinary] Israelite woman, is worthy of being married to a priest and to raise up high priests, since it is stated (in Ps. 45:14), ‘All glorious is the king's daughter within; her clothing is of gold brocade.’” The Holy One, blessed be He, said, “My honor is like this” – that He speak from within, as stated (in Numb. 7:89), “When Moses went into the tent of meeting to speak with Him, he would hear the voice speaking unto him.” R. Joshua ben Levi said, “If the people of the world had known how auspicious the Temple was for them, they would have surrounded it with military encampments15 in order to protect it,⁠16 since it was more auspicious for them than for any of Israel; for thus did Solomon set forth in his prayer (in I Kings 8:41-42), ‘And likewise, unto the foreigner, who is not of Your people Israel […] may You hearken [unto him] from heaven […] and do according to all that the foreigner cries out unto You.’ But when he comes to Israel, what is written? (In II Chron. 6:30) ‘and You shall give to each one according to all his ways, since You know his heart.’ Solomon said, ‘Master of the universe, if he is worthy, give to him; if he is not worthy, do not give to him.’” Moreover, you should not [only] say that the Temple [was auspicious for them]. In fact, if it had not been for Israel, no rain would ever have come down17 nor would the sun have shown; for it was through their merit that rain falls and that the Holy One, blessed be He, has [the sun] shine in this world. And in the future, the peoples of the world shall see, how the Holy One, blessed be He, clings to Israel, and they shall cling to them [as well], as stated (in Zech. 8:23), “Let us go with you for we have heard that God is with you.”
[Siman 4]
(Numb. 1:1-2) “Then the Lord spoke unto Moses in the Sinai desert […, ‘Take a census of the whole congregation of the Children of Israel…’].” This text is related (to Cant. 7:3), “Your navel is a round bowl; let not mixed wine be lacking; your belly is a heap of wheat fenced in with lilies.” [And that verse] is speaking about the Sanhedrin18 of Israel, which was situated in the chamber of hewn stone and is compared with a navel.⁠19 And why is it compared with a navel? It is that just as the navel is situated in the middle of the body, so the Sanhedrin of Israel was situated in the middle of the Temple. (Ibid., cont.) “Let not mixed wine be lacking.” What is the meaning of “let not mixed wine be lacking?” That there was never one less than a third of them [present]: “Let not mixed wine be lacking” – whoever mixes it properly mixes a third of a cup of wine with two parts water. Thus the Sanhedrin would sit from [the time of] the morning sacrifice until the afternoon sacrifice. But did not one of them go out for his [bodily] needs? So what did they do when one wanted to leave? He would count. If twenty three were present, he would leave; if not, he would not leave. Why? Because it is written (ibid.), “let not mixed wine be lacking.” Thus there was never less than a third of them [present]. It is therefore written, “let not mixed wine be lacking.” (Ibid., cont.) “Your belly is a heap of wheat.” Why is it compared to wheat?⁠20 Just as this wheat enters the granary with a count and leaves with a count, so too, here the Holy One, blessed be He, said that they should be numbered all the time. It is therefore stated (ibid.), “your belly is a heap of wheat.” The stubble and the straw, however, are not numbered and not measured. Thus the peoples of the world are compared with stubble and straw, as stated (in Ps. 35:5), “They shall be like chaff before the wind.” And so it says (in Obad. 1:18), “and the house of Esau shall be straw.” Why? Because the Holy One, blessed be He, has no pleasure from them, as stated (in Is. 40:17), “All the nations are as nothing before Him; they are considered by Him as less than nothing and void.” But in the case of Israel, the Holy One, blessed be He, does have pleasure from them. They read the shema', pray, and bless the name of the Holy One, blessed be He, every day and at all times on every single thing; therefore, they are numbered all the time. For that reason they were compared with the wheat, as stated (in Cant. 7:3), “your belly is a heap of wheat.”
[Siman 5]
(Numb. 1:1-2) “Then the Lord spoke unto Moses in the Sinai desert […,] ‘Take a census of the whole congregation.” This text is related (to Ps. 147:20), “He has not done so for any nation, and they do not know His laws, Hallelujah.” [The situation] is comparable to a king who took [his] first wife and did not write her a marriage contract.⁠21 He divorced her and did not give her a bill of divorce. He did the same for the second and for the third. [In due time] when he saw a certain poor orphan, a woman of noble ancestry, he wanted to marry her. He said to his shoshevin (i.e., to his best man), “I want to marry this one, and I shall not behave with her as with the previous ones. This is a woman of noble ancestry. She is modest in her actions and worthy. Write her a marriage contract [stating] in which week, in which year, in which month, on what day of the month, in which era.” [This is] just as it is written in Esther (2:16), “So Esther was taken unto King Ahasuerus, unto his royal palace in the tenth month, which is the month of Tebeth, in the seventh year of his reign.” Thus the Holy One, blessed be He, created the generation of the flood and did not write down when He created them. He removed them from the world and did not write down when He removed them. It is simply [stated] (in Gen. 7:11), “on that day all the springs of the great abyss burst forth and the windows of the heavens were opened.”22 And it was similar for the generation of the dispersion (Gen. 10:1-9); similar for the sodomites; and similar for the Egyptians. [However,] when Israel arose, the Holy One, blessed be He, said to Moses, “I will not behave with these as with those previous ones, as these are descendants from Abraham, Isaac, and Jacob. Therefore it is written in which month, on what day of the month, in which year, in which era, in which province I raised up their horn and gave them a head held high.” It is therefore stated (in Numb. 1:1), “Then the Lord spoke unto Moses in the Sinai desert,” i.e., the province; “in the tent of meeting,” i.e., the metropolis; “on the first day of the month,” i.e., the day; “in the second year,” i.e., the year.⁠23 In which month? (Ibid., cont.) “In the second month.” [“After their Exodus from the land of Egypt,”] i.e., the era.⁠24 Why (in vs. 2) “Take a census (literally: raise the head) of the whole congregation of the Children of Israel…?” To fulfill what is stated (in Ps. 147:20), “He has not done so for any nation….” What did He do? He raised their heads, as stated (Ps. 148:14), “He has raised up a horn for His people, praise for all His saints, even the Children of Israel, a people near to Him. Hallelujah”.
[Siman 6]
(Numb. 1:1:) “Then the Lord spoke unto Moses.” Fortunate are you, Moses!⁠25 Six hundred thousand were present with the priests, the Levites, and the elders. They were all present there; yet out of them all, He only spoke there with Moses, as stated (ibid.), “Then the Lord spoke unto Moses.” (Ibid., cont.) “In the Sinai desert.” Why in the Sinai desert?⁠26 From here our masters have taught, “The Torah was given through three things: through fire, through water, and through the desert.⁠27 Through fire, as stated (in Exod. 19:18), ‘Now all of Mount Sinai was emitting smoke because the Lord had descended upon it in fire, and the smoke from it arose like smoke from a furnace, and the whole mountain trembled greatly.’ Through water, as stated (in Jud. 5:4), ‘Lord, when You went forth from Seir, when You marched [from the field of Edom, the earth trembled, even the heavens dripped, even the clouds dropped water].’ Through (i.e., in)⁠28 the desert, as stated (in Numb. 1:1), ‘Then the Lord spoke unto Moses in the Sinai desert.’” And why was it given through these three things? It is that, just as these are free for all who come into the world, so too are the words of the Torah free for all who come to the world. Thus it is stated (in Is. 55:1), “Ho, all who are thirsty, come to the waters (of Torah); even if you have no money, come, buy food, and eat. So come, buy food, wine, and milk without money and without cost.” “In the Sinai Desert.” Why in the Sinai desert? It is that whoever does not make himself ownerless like the desert cannot acquire29 the Torah.⁠30 It is therefore stated, “in the Sinai desert.”
[Siman 7]
(Numb. 1:1) “Then the Lord spoke unto Moses in the Sinai desert.” [Sinai] was called by six names: Mountain of God (as in Ps. 68:16), Mount Bashan (ibid.), Mountain of Peaks (ibid.), Mountain of Desire (hmd), Mount Horeb (Exod. 3:1; 33:6; etc.), and Mount Sinai.⁠31 The Mountain of God is [so called] because on it God sat in judgment, as stated (in Exod. 21:1), “Now these are the judgments32 which you shall set before them.” Mount Bashan is the mountain where (sham) Holy One, blessed be He, came (ba').⁠33 The Mountain of Peaks (gavenunnim, rt.: gbn) is the mountain where He disqualified all the [other] mountains,⁠34 just as you say (in Lev. 21:20), “or a hunchback (gbn) or a dwarf.”35 Mountain of Desire (rt.: hmd) is [so called], because on it the Holy One, blessed be He, desired (hmd) to dwell, as stated (in Ps. 68:17), “the mountain God desired for His dwelling.” Mount Horeb (rt.: hrb) is [so called], because upon it the sword (rt.: hrb) [of judgment] was unsheathed, as stated (in Lev. 20:10), “the adulterer and the adulteress shall surely be put to death,” [and] (in Numb. 35:16), “the murderer shall surely be put to death.” Mount Sinai is [so called], because on it the peoples of the world became hateful (rt.: sn') to the Holy One, blessed be He; and He rendered a verdict36 against them, as stated (in is. 60:12), “and the gentiles shall be utterly (hrb) destroyed (rt.: hrb).” R. Abba bar Kahana said in the name of R. Johanan, “’And the gentiles shall be utterly destroyed’ – it was where they received a verdict.”
[Siman 8]
(Numb. 1:1) “Then the Lord spoke unto Moses in the Sinai desert.” What did He say to him (in vs. 2)?⁠37 “Take a census (literally: raise [rt.: ns'] the head) of the whole congregation of the Children of Israel….” The Holy One, blessed be He, said to Israel, ‘I have not cherished [any] creation more than you; therefore I have given you a head held high and have likened you to Me. Thus just as I have a head held higher than all that come into the world, as stated (in I Chron. 29:11), ‘To you, O Lord, belong the greatness, the might, the splendor, the triumph, and the majesty; for all that is in the heavens and in the earth is Yours; [Yours] is the kingdom, O Lord, and [You] are exalted (rt.: ns') as head over all’; so I have also done for you, for you to have a head held high.” It was therefore stated (in Numb. 1:1), “Raise (rt.: ns') the head.” [This exaltation was] to fulfill what is stated (in Ps. 148:14), “He has raised up a horn for His people, praise for all His saints, even the Children of Israel, a people near to Him. Hallelujah.” And so it says (in Deut. 28:1), “and the Lord your God will set you high over all the nations of the earth.”
1. Gk.: parresiazesthai.
2. Gk. hupateia (“consulship”).
3. Numb. R. 1:2.
4. See above, Lev. 7:7.
5. Heb.: MMHRT. The midrash understands MMHRT (“on the next day”) as two words, MHR and MT, which can be translated: “On the day after he died.” In adopting this interpretation the midrash goes against the weight of Rabbinic and other traditions that Moses died sometime during the month of Adar, usually on the seventh of that month (as in Qid. 38a; etc.), since (according Josh. 5:12) the manna did not cease until the sixteenth of Nisan. The interpretation here and in Numb. R. 1:2 may result from the simple assertion commonly found in Rabbinic sources (e.g., in TSot. 11:8 [10]; Ta‘an 9a.) that, when Moses died, the manna ceased.
6. See above, Lev. 7:7.
7. See above, Lev. 7:7; below, Numb 6:35, 47-50.
8. Below, Numb. 10:7; I Corinthians 10:4.
9. Bread is usually baked adhering to the roof or wall of the oven with the fire beneath.
10. Rt.: QB‘ (which normally means “fix in” or “fix on”). On the translation of this root, see Midrash Tanhuma (Jerusalem: Eshkol, 1971/72), vol. II, p. 647, n. 2, which regards it here as the equivalent of the root DBQ (which means (“stick to”). In a similar vein, see Wolf Einhorn’s commentary, Perush Maharzaw, on Numb. R. 1:2. Since the root QB‘ can also mean “rob” or “defraud,” the meaning for Israel would be that, as bread removed from an oven cannot stick to it again, neither can Israel once removed from Jerusalem ever defraud again.
11. Rt.: QLS, a word related to the Gk.: kalos (“beautifully”).
12. Gk.: xenia (“guestchamber”).
13. Numb. R. 1:3.
14. Since LORD (adonim) is a plural of excellence or majesty, it is readily seen as representing a plurality of plagues.
15. Lat. castra.
16. Lev. R. 1:11.
17. Cf. Gen. R. 39:12.
18. Gk.: Synedrion.
19. Numb. R. 1:4; see PR 10:2; above, Exod. 9:1 and the notes there; also below, Deut. 1:3; and perhaps Exod. R. 39:1.
20. See PR 10:3.
21. Numb. R. 1:5.
22. Note that the verse begins, “In the six hundredth year of Noah’s life, in the second month, on the seventeenth day of the month.” But this dating is apparently not definite enough.
23. The citation of this section of the verse differs somewhat in the Masoretic text, which reads, “on the first day of the second month, in the second year.
24. Gk. hupateia (“consulship”).
25. Numb. R. 1:6; cf. Lev. R. 1:1.
26. Numb. R. 1:7.
27. Mekhilta deRabbi Ishmael, Bashodesh 5.
28. In Hebrew the prefix b used here can be translated either “through” or “in.”
29. The Hebrew verb also means “buy.”
30. See ‘Eruv. 54a; Mekhilta deRabbi Ishmael, Bashodesh 1.
31. Numb. R. 1:8.
32. Mishpatim. In the biblical context the word would more normally be translated ordinances.
33. In the Hebrew text sham and ba’ appear in the opposite order and next to each other as ba’ sham.
34. See Gen. R. 109:1, which depicts the mountains contending with each other to host the revelation of the Torah and generally expands what follows.
35. The context is a list of those rejected from serving in the priesthood. The implication here is that, unlike Sinai where the ordinances for priesthood where given, the other mountains were hunchbacks or dwarfs and therefore rejected.
36. Gk.: apophasis.
37. Numb. R. 1:9.

פרשת במדבר

[א] וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד (במדבר א׳:א׳), זש״ה צדקתך כהררי אל [משפטיך תהום רבה] (תהלים ל״ו:ז׳), אמר ר׳ מאיר משל את הצדיקים בדירתן, ומשל את הרשעים בדירתן, משל את הצדיקים, במרעה טוב ארעה אותם (ובמרעה שמן) [ובהרי מרום ישראל] יהיה נויהם (יחזקאל ל״ד:י״ד), ומשל את הרשעים, כה אמר ה׳ [אלהים] ביום רדתו שאולה האבלתי כסיתי עליו את התהום (שם ל״א:ט״ו), ובמה הרשעים מתכסין כשהם יורדים לגיהנם, בתהום, חזקיה בר חייא אמר הגיגית הזו במה מכסין אותה, בכלי חרס, מפני שהיא של חרס, לפיכך מכסין אותה בכלי חרס, כך הרשעים כתיב בהן, והיה במחשך מעשיהם (ישעיהו כ״ט:ט״ו), לפיכך הן חשוכין לפני הקב״ה, והוא מורידן לשאול, שהיא חשיכה, ומכסה עליהם את התהום שהוא חושך, שנאמר וחושך על פני תהום (בראשית א׳:ב׳).
ד״א צדקתך כהררי אל, צדקה שהקב״ה מביא לעולם מפורסמת על ההרים הללו, משפטיך תהום רבה, משפט שאתה עושה לעולם תהום רבה, מה תהום בסתר, אף משפטיך בסתר, כיצד כיון שחרבה ירושלים בתשעה באב חרבה, וכשנראה ליחזקאל נראה בעשר, למה שלא לפרסם, אבל כשהוא בא לגדל את ישראל הוא מפרסם, [באיזה יום], באי זה מקום, באי זה חודש, באיזו שנה, (בשנה השנית), באיזו איפטייא, (תחום). [באיזה יום באחד לחודש, באיזה מקום במדבר סיני, באיזה חדש לחדש השני, באיזה שנה בשנה השנית, באיזה איפטייא] לצאתם מארץ מצרים, לאמר, מה אמר להם, שאו את ראש (במדבר א׳:ב׳).
[ב] וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני. זש״ה הדור אתם ראו דבר ה׳ [המדבר הייתי לישראל וגו׳] (ירמיהו ב׳:ל״א), אמר הקב״ה לישראל על שאמרתם למשה למה העליתנו (מארץ מצרים) [ממצרים] (במדבר כ׳:ה׳, כ״א:ה׳), המדבר הייתי לישראל (ירמיהו שם) כמדבר עשיתי לכם, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם שיוצא למדבר, שמא [מוצא שם] שלוה, כשם שהיה [מוצא] בפלטין שלו, או אכילה או שתיה, ואתם הייתם עבדים לפרעה במצרים, והוצאתי אתם משם, והרבצתי אתכם תחת ענני כבוד, והעמדתי לכם שלשה גואלים משמשין אתכם, [שנאמר] ואשלח לפניך [את] משה אהרן ומרים (מיכה ו׳:ד׳), [בזכות משה הייתם אוכלים את המן שלא ראו האבות הקדושים, שנאמר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו׳ (דברים ח׳:ג׳), ובזכות אהרן הקפתי אתכם בענני כבוד, שנאמר פרש ענן למסך ואש להאיר לילה (תהלים ק״ה:ל״ט)], שבעה עננים היו, מלמעלה ומלמטה ומרבע רוחות ואחת בפניהם, מכה נחשים ועקרבים, ומשוה להם את ההרים ואת העמקים ושורף את הקוצים, והן מעלין עשן, ורואין אותו כל מלכי מזרח ומערב, ואומות העולם אומרים מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן (שיר השירים ג׳:ו׳), וכתיב ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר [לא בלו שלמותיכם וגו׳] (דברים כ״ט:ד׳), התינוק הזה כל זמן שהוא [גדל] לבושיו ושמלותיו גדלין עמו, והבאר בזכות מרים, שאמרה שירה על המים, אמר ר׳ ברכיה הכהן בשם ר׳ לוי משל למלך בשר ודם שיש לו מדינה, והוא משלח בני אדם גדולים לתוכה, שיהיו נושאין משואן ועושין משפטן, מי צריך להיות זקוק למזונותיהם, לא בני המדינה צריכין להיות זקוקים למזונותיהם, והקב״ה לא עשה כן, אלא שלח למשה ולאהרן [ומרים], שנאמר ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים (מיכה ו׳:ד׳), שבזכותן היו ישראל מתנהגין, המן בזכות משה, [תדע לך שהוא כן, כיון שנסתלק משה מה כתיב, וישבות המן ממחרת (יהושע ה׳:י״ב)], ענני כבוד בזכות אהרן, תדע לך שהוא כן, כיון שנסתלק אהרן מה כתיב, ותקצר נפש העם בדרך (במדבר כ״א:ד׳), שהיתה השמש זורחת עליהן, והבאר בזכות מרים, שנאמר ותמת שם מרים, ולא חיה מים לעדה (במדבר כ׳:א׳-ב׳), והיאך היתה [הבאר] עשויה, כמין סלע היתה מתגלגלת ובאה עמהן במסעות, כיון שהיו הדגלים חונים, והמשכן עומד, היה הסלע בא ויושב לו בחצר אהל מועד, והנשיאים עומדים על גביו ואומרים עלי באר (שם כאי ז), והבאר עולה, ואח״כ הבאתי לשם שלוים, המדבר הייתי לישראל (ירמיהו ב׳:ל״א), שמא כמדבר נהגתי אתכם, אם ארץ מאפליה (ירמיהו ב׳:ל״א), לא אני בעצמי הייתי מאיר לכם, שנאמר וה׳ הולך לפניהם יומם וגו׳ (שמות י״ג:כ״א).
ד״א מאפליה. שמא אמרתי לכם שאני מביא טובה והלקשתי אותה, ואין מאפליה אלא לשון הלקשה, שנאמר כי אפילות הנה (שם ט׳:ל״ב). אמר (ר׳) יהושע לא נפל דבר (אחד) מכל (דברו) [הדבר] הטוב אשר דבר ה׳ אל (בני) [בית] ישראל הכל בא (יהושע כ״א:מ״ג), מדוע אמרו עמי רדנו (ירמיהו ב׳:ל״א), לשון משנה הוא, הרודה פת חמה, אמרו כשהפת מתבשלת בתנור וניטלת ממנו יכולה היא לקבוע בתנור עוד, ואנו היינו בירושלים כבתנור, שנאמר נאם ה׳ אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים (ישעיהו ל״א:ט׳), והגליתנו לבבל, מה אתה מבקש ממנו עוד, מדוע אמרו עמי רדנו.
[ד״א מדוע אמרו עמי רדנו, מהו רדנו], כענין שנאמר כי הוא רודה בכל עבר הנהר (מלכים א ה׳:ד׳), אמרו לו נתת לנו בית המקדש, וסילקת שכינתך ממנו, ומה אתה מבקש ממנו עוד, לא נבוא עוד אליך (ירמיהו ב׳:ל״א), אמר להם ומי יתן, שנאמר (ו)⁠מי יתנני במדבר מלון אורחים (שם ט׳:א׳), היכן שהייתי מתקלס, שנאמר ישאו מדבר ועריו [וגו׳ ישימו לה׳ כבוד ותהלתו באיים יגידו] (ישעיהו מ״ב:י״א-י״ב), משל לנשיא שנכנס למדינה, וראו אותו בני המדינה וברחו, נכנס לשניה וברחו מפניו, נכנס לעיר אחרת (והחריבה) [חריבה], וראו אותו בני המדינה וקילסו אותו, אמר אותו הנשיא זו העיר טובה מכל המדינות, כאן אני בונה לי אכסניא, וכאן אני דר, כך הקב״ה בא לים ברח מפניו, שנאמר הים ראה וינס (תהלים קי״ד:ג׳), בא במדבר חריבה קילסו אותו, שנאמר ישאו מדבר ועריו [וגו׳] (ישעיהו מ״ב:י״א), אמר זו העיר טובה היא, כאן אני בונה לי אכסניא, ירד לתוכה התחילו שמחים, שהקב״ה דר בתוכו, שנאמר יששום מדבר וציה [ותגל ערבה ותפרח כחבצלת] (שם ל״ה:א׳).
[ג] וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד. עד שלא עמד אהל מועד דבר עמו בסנה, שנאמר (ויקרא) [וירא] מלאך ה׳ אליו בלבת אש מתך הסנה (שמות ג׳:ב׳), [אחר כך דבר עמו במדין, שנאמר ויאמר ה׳ אל משה במדין (שם ד׳:י״ט)], אחר כך דבר עמו במצרים, שנאמר ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים (שם י״ב:א׳), ואחר כך דבר עמו בסיני, שנאמר וידבר ה׳ אל משה בהר סיני (ויקרא כ״ה:א׳), כיון שעמד אהל מועד אמר יפה הצניעות, שנמר והצנע לכת עם (ה׳) אלהיך (מיכה ו׳:ח׳), התחיל לדבר עמו באהל מועד, וכן דוד אומר כל כבודה בת מלך פנימה [ממשבצות זהב לבושה] (תהלים מ״ה:י״ד), בת מלך זה משה, שנאמר וסכרתי את מצרים ביד אדונים קשה (ישעיהו י״ט:ד׳), אלו המכות שבאו על המצריים, ומלך עז ימשל בם (שם שם), זה משה, שהוא מלכה של תורה, שנקראת עז, שנאמר ה׳ עז לעמו יתן (תהלים כ״ט:י״א), לפיכך כל כבודה בת מלך פנימה. ממשבצות זהב לבושה, זה אהרן, שנאמר ועשית משבצות זהב (שמות כ״ח:י״ג), מכאן אמרו רבותינו כל כלה שהיא מצנעת עצמה אפילו ישראלית, ראויה שתנשא לכהן, ותעמיד כהנים גדולים, שנאמר ממשבצות זהב לבושה (תהלים מ״ה:י״ד), אמר הקב״ה כך הוא נאה שיהא מדבר מבפנים, שנאמר [ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז׳:פ״ט), אמר ר׳ יהושע בן לוי אילו היו אומות העולם יודעים מה בית המקדש יפה להם, קסטריות היו מקיפין אותו כדי לשמרו, שהיה יפה להם יותר משל ישראל, שכן שלמה סידר בתפלתו, וגם (את) [אל] הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך הגדול וידך החזקה וזרועך הנטויה (ובא להתפלל) [ובאו והתפללו] אל הבית הזה ואתה תשמע [מן] השמים [מ]⁠מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעו כל עמי הארץ את שמך [ו]⁠ליראה אותך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי (דברי הימים ב ו׳:ל״ב-ל״ג), אבל כשהוא בא אצל ישראל מה כתיב, ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו (שם שם:ל׳), אמר שלמה רבון העולמים אם ראוי תן לו, אם אינו ראוי אל תתן לו, ולא תאמר בית המקדש, אלא אילולי ישראל לא היה המטר יורד לעולם, ולא השמש זורחת, שבזכותן הקב״ה מרויח לעולם, ולעולם הבא אומות העולם רואים לישראל היאך הקב״ה עמהם, והם באים להדבק בהם, שנאמר בימים (ההם) [ההמה] אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי [לאמר] נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם (זכריה ח׳:כ״ג).
[ד] ד״א וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני [וגו׳ שאו את ראש כל עדת בני ישראל]. זש״ה שררך אגן הסהר אל יחסר המזג בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים (שיר השירים ז׳:ג׳), מדבר בסנהדרין של ישראל, שהיתה נתונה בלשכת הגזית, והיא משולה כשרר, ולמה נמשלה כשרר, אלא מה השרר הזה נתון באמצע הגוף, כך היתה סנהדרין של ישראל נתונה באמצעו של בית המקדש, אל יחסר המזג, מהו אל יחסר המזג, שלא היו חסרים אחד משלשתן, אל יחסר המזג, מי שהוא מוזג כראוי מוזג שלישו של כוס יין, ושני חלקים מים, כך היתה סנהדרין יושבת מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ולא היה אחד מהן נפנה לצורכו, ומה היו עושין כשהיה אחד מבקש לצאת, היה סופר אם היו שם עשרים ושלשה היה יוצא, ואם לאו לא היה יוצא למה שכתיב אל יחסר המזג, שלא היו חסרין משלשתן, לפיכך כתיב אל יחסר המזג. בטנך ערמת חטים, נמשלה ישראל בערימה של חטים, מה חטים הללו נכנסות לאוצר במנין ויוצאות במנין, כך אמר הקב״ה שיהו ישראל נמנין בכל שעה, לכך נאמר בטנך ערמת חטים, אבל התבן והקש אינן נמנין אלא נמדדין, כך אומות העולם נמשלו בתבן ובקש, שנאמר יהיו כמוץ לפני רוח ומלאך ה׳ דוחה (תהלים ל״ה:ה׳), וכן הוא אומר ובית עשו לקש (עבדיה א יח), ולמה שאין להם הנאה מהן, שנאמר כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו (ישעיהו מ׳:י״ז), אבל ישראל יש להקב״ה הנאה מהן, קורין שמע ומתפללים ומברכים שמו של הקב״ה בכל יום, לפיכך הן נמנין בכל שעה, לכך נמשלו בחטים, שנאמר בטנך ערמת חטים, לכך וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני וגו׳ שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו׳.
[ה] ד״א וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני וגו׳. זש״ה לא עשה כן לכל גוי וגו׳ (תהלים קמ״ז:כ׳), וכן וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו (שם קמ״ח:י״ד), משל למלך שנשא אשה ראשונה ולא כתב לה כתובה, גירשה ולא כתב לה גט, כך לשניה ולשלישית היה עושה, ולא היה כותב להן לא כתובה ולא גט, (לא עשה אלא) [לזמן] ראה ענייה אחת יתומה בת אבות, ביקש ליטול אותה, אמר לשושבינו אל תנהוג בה כבראשונות, זו בת אבות היא, צנועה היא במעשיה וכשרה, כתוב לה כתובה, באיזה שבוע באיזה שנה, באיזה חדש, בכמה בחדש, באיזה איפרכיא, כשם שכתוב באסתר, ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת בשנת שבע למלכותו (אסתר ב׳:ט״ז), כך כביכול ברא לדור המבול, ולא כתב אימתי בראן, העבירן מן העולם, ולא כתב אימתי העבירן, אלא ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו (בראשית ז׳:י״א), וכן לדור הפלגה, [וכן לסדומיים], וכן למצרים, לא היה כותב להם אימתי נבראו, ולא אימתי מתו, (לא עשה אלא) כיון שעמדו ישראל אמר הקב״ה למשה איני נוהג באלו כאותן הראשונים, אלו בני אבות הן, בני אברהם יצחק ויעקב הן, לפיכך כתוב להם, באיזה חדש, בכמה בחדש, ובאיזו שנה, ובאיזו איפרכיא, באיזה מדינה רוממתי קרנם, ונתתי להם תלוי ראש, לכך נאמר וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני, הרי איפרכיא, באהל מועד הרי המדינה, באיזה שנה בשנה השנית, באיזה חדש בחדש השני, בכמה בחדש באחד לחדש, [לצאתם מארץ מצרים] הרי נכתבה איפטייא, למה שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו׳, לקיים מה שנאמר לא עשה כן לכל גוי וגו׳, מה עשה וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו הללויה (תהלים קמ״ח:י״ד).
[ו] ד״א וידבר ה׳ אל משה. אשריו משה, ששים רבוא עומדים והכהנים והלוים והזקנים הכל עומדים שם, ומכולם לא נדבר שם אלא עם משה, שנאמר וידבר ה׳ אל משה. במדבר סיני. למה במדבר סיני, מכאן שנו רבותינו בג׳ דברים ניתנה התורה, באש ובמים ובמדבר, באש מנין, שנאמר והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד (ה׳ עליו) [עליו ה׳] באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד (שמות י״ט:י״ח), במים מנין, שנאמר ה׳ בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים (שופטים ה׳:ד׳), ובמדבר מנין, שנאמר וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני, ולמה ניתנה בשלשה דברים הללו, אלא מה אלו חנם לכל באי העולם, כך דברי התורה חנם הם, שנאמר הוי כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב (ישעיהו נ״ה:א׳).
ד״א למה במדבר. אלא כל מי שאינו עושה עצמו הפקר כמדבר, אינו יכול לקנות את התורה, לכך נאמר במדבר סיני.
[ז] ד״א וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני. ששה שמות נקראו לו, הר אלהים, הר בשן, הר גבנונים, הר חמד, הר חורב, הר סיני, הר אלהים, שישב בו האלהים בדין, שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כ״א:א׳), הר בשן, הר שבא שם הקב״ה, הר גבנונים, הר שפסל שם כל ההרים, מנין כשם שאת אומר או גבן או דק (ויקרא כ״א:כ׳), הר חמדה, שבו חמד הקב״ה לישב, שנאמר ההר חמד אלהים לשבתו (תהלים ס״ח:י״ז), הר חורב, שעליו נשמטה החרב, שנאמר מות יומת הנואף והנואפת (ויקרא כ׳:י׳), מות יומת הרוצח (במדבר ל״ה:ט״ז), הר סיני, שבו נשתנאו אומות העולם להקב״ה, ונתן להם איפופסין, שנאמר והגוים חרוב יחרבו (ישעיהו ס׳:י״ב). אמר ר׳ אבא בר כהנא בשם ר׳ יוחנן והגוים מחורב יחרבו, שנטלו איפופסין שם.
[ח] ד״א וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני וגו׳. מה אמר לו, שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו׳ אמר הקב״ה לישראל, לא חבבתי לבריה יותר מכם, לכך נתתי לכם תלוי ראש, ודמיתי אתכם לי, שכשם שיש לי תלוי ראש על כל באי העולם, שנאמר לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה׳ הממלכה והמתנשא לכל לראש (דברי הימים א כ״ט:י״א), כך אף לכם עשיתי להיות לכם תלוי ראש, לכך נאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל, לקיים מה שנאמר וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו הללויה (תהלים קמ״ח:י״ד), וכן הוא אומר ונתנך ה׳ אלהיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כ״ח:א׳).
[Parashat Bemidbar]
[1] (Numb. 1:1:) THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES IN THE SINAI DESERT, IN THE TENT OF MEETING. This text is related (to Ps. 36:7 [6]): YOUR RIGHTEOUSNESS IS LIKE THE MIGHTY MOUNTAINS; YOUR JUDGMENTS ARE LIKE THE GREAT DEEP. R. Meir said: <The passage> is speaking allegorically about the righteous in their dwelling, and it is speaking allegorically about the wicked in their dwelling.⁠1 It is speaking allegorically about the righteous <in their dwelling> (in Ezek. 34:14): I WILL FEED THEM IN A GOOD PASTURE, {AND IN A PASTURE OF OIL} [AND UPON THE MOUNTAINS OF THE LOFTY ONE OF ISRAEL] SHALL BE THEIR FOLD. It speaks allegorically about the wicked <in their dwelling> (in Ezek. 31:15): THUS SAYS THE LORD {GOD}: IN THE DAY THAT HE WENT DOWN TO SHEOL, I CAUSED HIM TO MOURN; I COVERED HIM WITH THE DEEP. With what are the wicked covered, when they go down to Gehinnom?⁠2 WITH THE DEEP. Hezekiah bar Hiyya said: In the case of a vat, with what does one cover it? With a lid of clay, since <the vessel itself > is <made> of clay. For that reason one covers it with a lid of clay. Similarly in the case of the wicked, it is written of them (in Is. 29:15): AND THEIR WORKS ARE IN DARKNESS. For that reason they are darkened before the Holy One.⁠3 So he brings them down to Sheol, which is darkness, and covers them with the deep, which is darkness, as stated (in Gen. 1:2): WITH DARKNESS UPON THE FACE OF THE DEEP.
Another interpretation (of Ps. 36:7 [6]): YOUR RIGHTEOUSNESS IS LIKE THE MIGHTY MOUNTAINS (literally: MOUNTAINS OF GOD). The righteousness which the Holy One brings into the world is proclaimed upon these mountains. (Ibid., cont.:) YOUR JUDGMENTS ARE LIKE THE GREAT DEEP. A judgment which you execute for the world is like the great deep. As the deep is in a secret <place>, your judgments are also in secret. How so? When Jerusalem was destroyed, it was destroyed on the ninth of Ab; but when it was shown to Ezekiel, it seemed to be on the tenth.⁠4 Why? So as not to publicize5 it. However, when he came to magnify Israel, he did publicize [on which day], in which place, in which month, in which year {in the second year}, in which era.⁠6 {The abyss.} [On which day? (Numb. 1:1:) ON THE FIRST OF THE MONTH. In which place? (Ibid.:) IN THE SINAI DESERT. In which month? (Ibid.:) IN THE SECOND MONTH. In which year? (Ibid.:) IN THE SECOND YEAR. In which era?] (Ibid.:) AFTER THEIR EXODUS FROM THE LAND OF EGYPT, SAYING. What did he say to them? (Numb. 1:2:) TAKE A CENSUS.
[2] (Numb. 1:1:) THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES IN THE SINAI DESERT. This text is related (to Jer. 2:31): 0 GENERATION, UNDERSTAND THE WORD OF THE LORD: [HAVE I BEEN A DESERT FOR ISRAEL <OR A LAND OF THICK DARKNESS>?] The Holy One said to Israel: Because you said to Moses (in Numb. 20:5 = 21:5): WHY DID YOU BRING US UP FROM {THE LAND OF} EGYPT <TO DIE IN THE DESERT? FOR THERE IS NO BREAD AND NO WATER>7 (Jer. 2:31:) HAVE I BEEN A DESERT FOR ISRAEL? Did I act like a desert to you? Is it customary for a king of flesh and blood, when he leaves for the desert, [to find] easy living [there] just like that which he had found in his palace,⁠8 either <palace> food or <palace> drink? However, when you were slaves to Pharaoh in Egypt and when I brought you out from there, I had you lie down under clouds of glory and raised up three redeemers for you to serve you, [as stated] (in (Micah 6:4): AND I SENT MOSES, AARON, AND MIRIAM BEFORE YOU. [Through the merit of Moses you ate manna, <a food> which <even> the holy ancestors had not seen, as stated (in Deut. 8:3): SO HE AFFLICTED YOU WITH HUNGER BUT FED YOU WITH MANNA, <WHICH NEITHER YOU HAD KNOWN NOR HAD YOUR ANCESTORS KNOWN….> Through the merit of Aaron I surrounded you in clouds of glory, as stated (in Ps. 105:39): HE SPREAD A CLOUD FOR A COVER AND A FIRE TO GIVE LIGHT AT NIGHT. There were seven clouds: one from above, one from below, one from each of the four winds, and one before you. He smote snakes and scorpions, leveled the mountains and valleys for them, and burned the thornbushes so that they sent up smoke. When all the kings of the East and West saw this, the peoples of the world said (in Cant. 3:6): WHO IS THIS THAT COMES UP FROM THE DESERT LIKE COLUMNS OF SMOKE? It is also written (in Deut. 29:4): I LED YOU FORTY YEARS IN THE DESERT; [YOUR CLOTHES DID NOT WEAR OUT….] In the case of a baby, all the time that it was growing, its garments and clothes were growing along with it. Now the well <came> through the merit of Miriam, who uttered a song by the waters <of the Reed Sea>.:⁠9 R. Berekhyah the Priest said in the name of R. Levi: <The matter> is comparable to a king of flesh and blood who has a province. So he sends high ranking people into its midst to conduct their affairs and and administer their justice. Who has to be responsible for their maintenance? Do not the people of the province have to be responsible for their maintenance? But the Holy One did not act like that. Instead he sent out Moses, Aaron, [and Miriam], as stated (in Micah 6:4): AND I SENT MOSES, AARON, AND MIRIAM BEFORE YOU. Thus through their merit, Israel was sustained. The manna was through the merit of Moses. [You yourself know that it is so. When Moses passed away, what is written (in Josh. 5:12)? THE MANNA CEASED ON THE NEXT DAY (i.e., the day after Moses died).]⁠10 The clouds of glory <came> through the merit of Aaron. You yourself know that it is so. When Aaron passed away, what is written (in Numb. 21:4)? BUT THE TEMPER OF THE PEOPLE GREW SHORT ON THE WAY, because the sun was shining down upon them (without a cloud cover). And the well <came> through the merit of Miriam,⁠11 since it is stated (in Numb. 20:1-2): BUT MIRIAM DIED THERE <AND WAS BURIED THERE>. NOW THE CONGREGATION HAD NO WATER. And how was [the well] constructed? Like a kind of rock. It rolled along and came with them on the journeys.⁠12 When the standards <for each tribe> came to rest and the Tabernacle arose, the rock would come and settle down in the court of the Tent of Meeting. Then the princes would stand beside it and say (in the words of Numb. 21:17): RISE UP, O WELL; and the well would rise up. After that, I brought them quails (cf. Numb. 11:31). (Jer. 2:31:) HAVE I BEEN A DESERT FOR ISRAEL? Have I treated you like a desert? (Ibid., cont.:) OR A LAND OF UTTER DARKNESS. Did not I become a light for you a light by myself? It is so stated (in Exod. 13:21:) AND THE LORD WENT BEFORE THEM BY DAY….
Another interpretation (of Jer. 2:31): UTTER DARKNESS. Have I <ever> said to you that I am bringing a benefit and delayed it? UTTER DARKNESS (rt.:'PL) can only be a term of delay, as it is used (in Exod. 9:32): <BUT THE WHEAT AND THE SPELT WERE NOT HURT> BECAUSE THEY RIPEN LATE (i.e., ARE DELAYED: rt.:'PL).⁠13 {R.} Joshua said (in Josh. 21:43 [45]; cf. 23:14): NOT A {SINGLE} THING HAS FAILED (NPL) OF ANY GOOD THING {OF HIS} WHICH THE LORD PROMISED UNTO THE {CHILDREN} [HOUSE] OF ISRAEL; IT ALL CAME TO PASS. <Therefore> (in Jer. 2:31:) WHY DID MY PEOPLE SAY: RADNU (rt.: RWD); <WE WILL NOT COME UNTO YOU ANY MORE>?⁠14 The word is Mishnaic (as in Ter. 10:3 = Makhsh. 3:3): ONE WHO REMOVES (RWDH) A HOT LOAF (adhering to an oven).⁠15 They (i.e., Israel) said: When the bread is baked in the oven and is taken out of it, can it stick16 to the oven again? Now we in Jerusalem were as in an oven (since it is stated in Is. 31:9): SAYS THE LORD, WHO HAS A FIRE IN ZION AND HAS AN OVEN IN JERUSALEM. Now you exiled us to Babylon. What do you still want from us? (Jer. 2:31:) WHY DID MY PEOPLE SAY: RADNU (i.e., He has <already> removed us (radanu) <once from oven of Jerusalem>)?
[Another interpretation (of Jer. 2:31): WHY DID MY PEOPLE SAY: RADNU; <WE WILL NOT COME UNTO YOU ANY MORE>? What is the meaning of RADNU (rt.: RWD)]? Compare what is said (in I Kings 5:4 [4:24]): FOR HE HAD DOMINION (RWDH (as if from RDH) OVER EVERYTHING BEYOND THE RIVER (i.e., west of the Euphrates). They said to <the Holy One>: You have given us17 the Sanctuary, but you have taken away your Divine Presence from us. Now what do you still want from us? (Jer. 2:31) <WHY DID MY PEOPLE SAY: HE HAS DOMINION OVER US (RADNU)>; WE WILL NOT COME UNTO YOU ANY MORE? He said to them: Would that <I> were, as stated (in Jer. 9:1 [2]): {AND} WOULD THAT I WERE IN THE DESERT, AT AN INN FOR WAYFARERS, <THAT I MIGHT LEAVE MY PEOPLE>. Where? Where I was praised,⁠18 as stated (in Is. 42:11-12): LET THE DESERT AND ITS CITIES LIFT UP <THEIR VOICE>[… LET THEM GIVE GLORY TO THE LORD AND DECLARE HIS PRAISE IN THE ISLANDS]. <The matter> is comparable to a prince who entered a metropolis. When the inhabitants of the metropolis saw him, they fled. He entered a second one, and <again> they fled from him. He entered into another city {and destroyed it} [that was ruined (harevah)]; and when the inhabitants saw him, they praised him. That prince said: This city is better than all the metropolises. Here I will build myself a lodging place19; here I will dwell. Similarly, when the Holy One came to the sea, it fled from him, as stated (in Ps. 114:3): THE SEA SAW <HIM> AND FLED. When he came to the desert wasteland (harevah), they praised him, as stated (in Is. 42:11): LET THE DESERT AND ITS CITIES LIFT UP <THEIR VOICE>[…. He said: This city is better. Here I will build a lodging place. When he came down into its midst, they began rejoicing, because the Holy One was dwelling in their midst, as stated (in Is. 35:1): THE DESERT AND THE ARID LAND SHALL BE GLAD, [AND THE WILDERNESS SHALL REJOICE AND BLOSSOM LIKE A CROCUS].
[3] (Numb. 1:1:) THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES IN THE SINAI DESERT, IN THE TENT OF MEETING. Before the Tent of Meeting was set up, he spoke with him in the bush, as stated (in Exod. 3:2): THEN THE ANGEL OF THE LORD {CALLED} [APPEARED] UNTO HIM IN A FLAME OF FIRE FROM THE MIDST OF A BUSH.⁠20 [After that he spoke with him in Midian, as stated (in Exod. 4:19): THEN THE LORD SAID UNTO MOSES IN MIDIAN.] After that he spoke with him in Egypt, as stated (in Exod. 12:1): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES AND UNTO AARON IN THE LAND OF EGYPT. After that he spoke with him in Sinai, as stated (in Lev. 25:1): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES ON MOUNT SINAI. When the Tent of Meeting was set up, he said: Humility is beautiful, as stated (in Micah 6:8): <HE HAS TOLD YOU, O HUMAN, WHAT IS GOOD…,> AND TO WALK HUMBLY WITH {THE LORD} YOUR GOD. He began to speak with him in the Tent of Meeting. Likewise David also says (in Ps. 45:14 [13]): ALL GLORIOUS IS THE KING'S DAUGHTER WITHIN; [HER CLOTHING IS OF GOLD BROCADE]. THE KING'S DAUGHTER: This <king> is Moses, as stated (in Is. 19:4): AND I WILL DELIVER THE EGYPTIANS INTO THE HAND OF A HARSH LORD. These21 are the plagues which came upon the Egyptians. (Ibid., cont.:) AND A STRONG KING SHALL RULE OVER THEM. This is Moses, who was king of Torah, which is called STRENGTH, where it is stated (in Ps. 29:11): THE LORD WILL GRANT STRENGTH TO HIS PEOPLE. Ergo (in Ps. 45:14 [13]): ALL GLORIOUS IS THE KING'S DAUGHTER WITHIN. (Ibid., cont.:) HER CLOTHING IS OF GOLD BROCADE. This is Aaron, since it is stated (in Exod. 28:13): AND YOU SHALL MAKE A GOLD BROCADE. Hence, our masters have said: Every bride who conceals herself (because of humility, i.e., modesty), even though she be an <ordinary> Israelite woman, is worthy of being married to a priest and to raise up high priests, since it is stated (in Ps. 45:14 [13]): HER CLOTHING IS OF GOLD BROCADE. The Holy One said: Likewise it befits him to speak from within, as stated (in Numb. 7:89): [WHEN22 MOSES WENT INTO THE TENT OF MEETING TO SPEAK WITH HIM, HE WOULD HEAR THE VOICE SPEAKING UNTO HIM. R. Joshua ben Levi said: If the people of the world had known how auspicious the Temple was for them, they would have surrounded it with military encampments23 in order to protect it,⁠24 since it was more auspicious for them than for any of Israel; for thus did Solomon set forth in his prayer (in II Chron. 6:32-33 // I Kings 8:41-42):⁠25 AND LIKEWISE, {IN THE CASE OF} [UNTO] THE FOREIGNER, WHO IS NOT OF YOUR PEOPLE ISRAEL AND COMES FROM A DISTANT LAND FOR THE SAKE OF YOUR GREAT NAME, YOUR MIGHTY HAND, AND YOUR OUTSTRETCHED ARM, IF {HE COMES} [THEY COME] UNTO THIS HOUSE TO PRAY, MAY YOU HEARKEN <UNTO HIM> FROM HEAVEN, EVEN FROM THE PLACE WHERE YOU DWELL, AND DO ACCORDING TO ALL THAT THE FOREIGNER CRIES OUT UNTO YOU, IN ORDER THAT ALL THE PEOPLES OF THE EARTH MAY KNOW YOUR NAME [AND] FEAR YOU, AS DO YOUR PEOPLE ISRAEL, AND THAT THEY MAY KNOW THAT YOUR NAME IS CALLED UPON IN THIS HOUSE WHICH I HAVE BUILT. But when he comes to Israel, what is written (in II Chron. 6:30 = I Kings 8:39)? AND YOU SHALL GIVE TO EACH ONE ACCORDING TO ALL HIS WAYS, SINCE YOU KNOW HIS HEART. Solomon said: Sovereign of the Universe, if he is worthy, give to him; if he is not worthy, do not give to him. Moreover, you should not <only> say that the temple <was auspicious for them>.⁠26 In fact, if it had not been for Israel, no rain would ever have come down27 nor would the sun have shown; for it was through their merit that the Holy One brought relief to the world. Also in the world to come, when the peoples of the world shall see, in the case of Israel, how the Holy One is with them, they shall come to join them, as stated (in Zech. 8:23): IN THOSE DAYS WHEN TEN PEOPLE FROM ALL THE LANGUAGES OF THE NATIONS TAKE HOLD, THEY SHALL TAKE HOLD OF THE SKIRT OF A JEWISH PERSON, [SAYING]: LET US GO WITH YOU FOR WE HAVE HEARD THAT GOD IS WITH YOU.
[4] Another interpretation (of Numb. 1:1-2): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES IN THE SINAI DESERT […: TAKE A CENSUS OF THE WHOLE CONGREGATION OF THE CHILDREN OF ISRAEL….] This text is related (to Cant. 7:3 [2]): YOUR NAVEL IS A ROUND BOWL. LET NOT MIXED WINE BE LACKING. YOUR BELLY IS A HEAP OF WHEAT FENCED IN WITH LILIES. <The verse> is speaking about the Sanhedrin28 of Israel, which was situated in the Chamber of Hewn Stone and is compared with a navel.⁠29 And why is it compared with a navel? It is simply that just as the navel is situated in the middle of the body, so the Sanhedrin of Israel was situated in the middle of the Temple. (Ibid., cont.:) LET NOT MIXED WINE BE LACKING. What is the meaning of LET NOT MIXED WINE BE LACKING? That there was never one less than a third of them <present>. LET NOT MIXED WINE BE LACKING. Whoever mixes it properly mixes a third of a cup of wine with two parts water. Thus the Sanhedrin would sit from <the time of> the morning sacrifice until the sacrifice at twilight. But did not one of them turn away for the needs of nature? So what did they do when one wanted to leave? He would count. If twenty three were present, he would leave; if not, he would not leave. Why? Because it is written (ibid.): LET NOT MIXED WINE BE LACKING. Thus there was never less than a third of them <present>. It is therefore written: LET NOT MIXED WINE BE LACKING. (Ibid., cont.:) YOUR BELLY IS A HEAP OF WHEAT. Israel has been compared with a heap of wheat.⁠30 Just as this wheat enters the granary with a count (minyan) and leaves with a count, so the Holy One said that Israel should be numbered (nimnin) all the time. It is therefore stated (ibid.): YOUR BELLY IS A HEAP OF WHEAT. The stubble and the straw, however, are not numbered. Instead they are measured.⁠31 Thus the peoples of the world are compared with stubble and straw, as stated (in Ps. 35:5): THEY SHALL BE LIKE CHAFF BEFORE THE WIND WITH THE ANGEL OF THE LORD OVERTHROWING THEM. And so it says (in Obad. 18): AND THE HOUSE OF ESAU SHALL BE STRAW. And why? Because they have32 no pleasure from them, as stated (in Is. 40:17): ALL THE NATIONS ARE AS NOTHING BEFORE HIM; THEY ARE CONSIDERED BY HIM AS LESS THAN NOTHING AND VOID. But in the case of Israel, the Holy One does have pleasure from them. They read the Shema', pray, and bless the name of the Holy One every day; therefore, they are numbered all the time. For that reason they were compared with the wheat, as stated (in Cant. 7:3) YOUR BELLY IS A HEAP OF WHEAT. For that reason (in Numb. 1:1-2): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES IN THE SINAI DESERT…: TAKE A CENSUS OF THE WHOLE CONGREGATION OF THE CHILDREN OF ISRAEL….
[5] Another interpretation (of Numb. 1:1-2): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES IN THE SINAI DESERT…. This text is related (to Ps. 147:20): HE HAS NOT DONE SO FOR ANY NATION…., and also (to Ps. 148:14): HE HAS RAISED UP A HORN FOR HIS PEOPLE, PRAISE FOR ALL HIS SAINTS. <The situation> is comparable to a king who took <his> first wife and did not write her a marriage contract.⁠33 He divorced her and did not give her a bill of divorce. He did the same for the second and for the third, in that he did not write them either a marriage contract or a bill of divorce. {He did not act. However,} [In due time] when he saw a certain poor orphan, a woman of noble ancestry, he wanted to marry her. He said to his shoshevin (i.e., to his best man): Do not behave with her as with the previous ones. This is a woman of noble ancestry. She is modest in her actions and worthy. Write her a marriage contract <stating> in which week, in which year, in which month, on what day of the month, in which province,⁠34 just as it is written in Esther (2:16): SO ESTHER WAS TAKEN UNTO KING AHASUERUS, UNTO HIS ROYAL PALACE IN THE TENTH MONTH, WHICH IS THE MONTH OF TEBETH, IN THE SEVENTH YEAR OF HIS REIGN. Thus the Omnipotent created the generation of the flood and did not write down when he created them. He removed them from the world and did not write down when he removed them. It is simply <stated> (in Gen. 7:11): ON THAT DAY ALL THE SPRINGS OF THE GREAT ABYSS BURST FORTH AND THE WINDOWS OF THE HEAVENS WERE OPENED.⁠35 Moreover, it was similar for the generation of the dispersion (Gen. 10:1-9); [similar for the Sodomites;] and similar for the Egyptians. For them it is not written either when they were created or when they died. {He did not act. However,} When Israel arose, the Holy One said to Moses: I will not behave with these as with those previous ones. These are people of noble ancestry, descendants from Abraham, Isaac, and Jacob. It is there written for them in which month, on what day of the month, in which year, in which province, in which metropolis I raised up their horn and gave them a head held high. It is therefore stated (in Numb. 1:1): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES IN THE SINAI DESERT, i.e., the province, IN THE TENT OF MEETING, i.e., the metropolis. In which year? (Ibid., cont.:) IN THE SECOND YEAR.⁠36 In which month? (Ibid., cont.:) IN THE SECOND MONTH. On what day of the month? (Ibid., cont.:) ON THE FIRST DAY OF THE MONTH. (Ibid., cont.:) [AFTER THEIR EXODUS FROM THE LAND OF EGYPT,] i.e, the era.⁠37 Why (in vs. 2) TAKE A CENSUS (literally: RAISE THE HEAD) OF THE WHOLE CONGREGATION OF THE CHILDREN OF ISRAEL…. To fulfill what is stated (in Ps. 147:20): HE HAS NOT DONE SO FOR ANY NATION…. What did he do? (Ps. 148:14): HE HAS RAISED UP A HORN FOR HIS PEOPLE, PRAISE FOR ALL HIS SAINTS, EVEN THE CHILDREN OF ISRAEL, A PEOPLE NEAR TO HIM. HALLELUJAH.
[6] Another interpretation (of Numb. 1:1): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES. <How> blessed was Moses!⁠38 Six hundred thousand were present with the priests, the Levites, and the elders. They were were all present there; yet out of them all, he only spoke there with Moses, as stated (ibid.:) THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES. (Ibid., cont.:) IN THE SINAI DESERT. Why IN THE SINAI DESERT?⁠39 From here our masters have taught: The Torah was given through three things: through fire, through water, and through the desert.⁠40 Where is it shown <that it was given> through fire? Where it is stated (in Exod. 19:18): NOW ALL OF MOUNT SINAI WAS EMITTING SMOKE BECAUSE THE LORD HAD DESCENDED UPON IT IN FIRE. AND THE SMOKE FROM IT AROSE LIKE SMOKE FROM A FURNACE, AND THE WHOLE MOUNTAIN TREMBLED GREATLY. Where is it shown <that it was given> through water? Where it is stated (in Jud. 5:4): LORD, WHEN YOU WENT FORTH FROM SEIR, WHEN YOU MARCHED FROM THE FIELD OF EDOM, THE EARTH TREMBLED, EVEN THE HEAVENS DRIPPED, EVEN THE CLOUDS DROPPED WATER. Where is it shown <that it was given> through (i.e., in)⁠41 the desert? Where it is stated (in Numb. 1:1): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES IN THE SINAI DESERT. And why was it given through these three things. It is simply that, as these are free for all who come into the world, so the words of the Torah are free. Thus it is stated (in Is. 55:1): HO, ALL WHO ARE THIRSTY, COME TO THE WATERS (of Torah); EVEN IF YOU HAVE NO MONEY, COME, BUY FOOD, AND EAT. SO COME, BUY FOOD, WINE, AND MILK WITHOUT MONEY AND WITHOUT COST.
Another interpretation: Why (according to Numb. 1:1) IN THE SINAI DESERT? It is simply that whoever does not make himself ownerless like the desert cannot acquire42 the Torah.⁠43 It is therefore stated: IN THE SINAI DESERT.
[7] Another interpretation (of Numb. 1:1): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES IN THE SINAI DESERT. <Sinai> was called by six names: Mountain of God (as in Ps. 68:16 [15]), Mount Bashan (ibid.), mountain of peaks (ibid.), mountain of desire (HMD), Mount Horeb (Exod. 3:1; 33:6; etc.), Mount Sinai.⁠44 The mountain of God is <so called> because on it God sat in judgment, as stated (in Exod. 21:1): NOW THESE ARE THE JUDGMENTS45 WHICH YOU SHALL SET BEFORE THEM. Mount Bashan is the mountain where (sham) Holy One came (ba').⁠46 The mountain of peaks (gavenunnim, rt.: GBN) is the mountain where he carved out and rejected47 all the <other> mountains.⁠48 Where is it shown? <It is> just as you say (in Lev. 21:20): OR A HUNCHBACK (GBN) OR A DWARF.⁠49 The mountain of desire (rt.: HMD) is <so called>, because on it the Holy One desired (HMD) to dwell, as stated (in Ps. 68:17 [16]): THE MOUNTAIN GOD DESIRED FOR HIS DWELLING. Mount Horeb (rt.: HRB) is <so called>, because upon it the sword (rt.: HRB) <of judgment> was unsheathed, as stated (in Lev. 20:10): THE ADULTERER AND THE ADULTERESS SHALL SURELY BE PUT TO DEATH, <and> (in Numb. 35:16): THE MURDERER SHALL SURELY BE PUT TO DEATH. Mount Sinai is <so called>, because on it the peoples of the world became hateful (rt.: SN') to the Holy One, and he rendered a verdict50 against them, as stated (in Is. 60:12): AND THE GENTILES SHALL BE UTTERLY (HRB) DESTROYED (rt.: HRB). R. Abba bar Kahana said in the name of R. Johanan: AND THE GENTILES SHALL BE UTTERLY51 DESTROYED. <It was> where they received a verdict.
[8] Another interpretation (of Numb. 1:1): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES IN THE SINAI DESERT…. What did he say to him (in vs. 2)?⁠52 TAKE A CENSUS (literally: RAISE [rt.: NS'] THE HEAD) OF THE WHOLE CONGREGATION OF THE CHILDREN OF ISRAEL…. The Holy One said to Israel: I have not cherished <any> creation more than you; therefore I have given you a head held high and have likened you to me. Thus just as I have a head held higher than all that come into the world, as stated (in I Chron. 29:11): TO YOU, O LORD, BELONG THE GREATNESS, THE MIGHT, THE SPLENDOR, THE TRIUMPH, AND THE MAJESTY; FOR ALL THAT IS IN THE HEAVENS AND IN THE EARTH IS YOURS; <YOURS> IS THE KINGDOM, O LORD, AND <YOU> ARE EXALTED (rt.: NS') AS HEAD OVER ALL; so I have also done for you, for you to have a head held high. It was therefore stated (in Numb. 1:1): RAISE (rt.: NS') THE HEAD OF THE WHOLE CONGREGATION OF THE CHILDREN OF ISRAEL. <This exaltation was> to fulfill what is stated (in Ps. 148:14): HE HAS RAISED UP A HORN FOR HIS PEOPLE, PRAISE FOR ALL HIS SAINTS, EVEN THE CHILDREN OF ISRAEL, A PEOPLE NEAR TO HIM. HALLELUJAH. And so it says (in Deut. 28:1): AND THE LORD YOUR GOD WILL SET YOU HIGH OVER ALL THE NATIONS OF THE EARTH.
1. Above, in Tanh. (Buber), Gen. 2:8; Lev. 8:7; Gen. R. 33:1; Lev. R. 27:1; Numb. R. 1:1; PRK 9:1; Tanh., Lev. 8:5 (some texts); cf. Tanh., Numb. 1:1.
2. Above, Exod. 3:2; Tanh., Exod. 3:2.
3. See above, Gen. 1:19.
4. Cf. Tanh., Numb. 1:1, and Numb. R. 1:1 according to which the Ezekiel dating was the twentieth; but neither dating is to be found in Ezekiel.
5. Gk.: parresiazesthai.
6. Gk. hupateia (“consulship”).
7. Tanh., Numb. 1:2; Numb. R. 1:2.
8. Lat.: palatium.
9. See above, Lev. 7:7.
10. Heb.: MMHRT. The midrash understands MMHRT (“on the next day”) as two words, MHR and MT, which can be translated: “On the day after he died.” In adopting this interpretation the midrash goes against the weight of Rabbinic and other traditions that Moses died sometime during the month of Adar, usually on the seventh of that month (as in Qid. 38a; etc.), since (according Josh. 5:12) the manna did not cease until the sixteenth of Nisan. The interpretation here and in Numb. R. 1:2 may result from the simple assertion commonly found in Rabbinic sources (e.g., in TSot. 11:8 [10]; Ta‘an 9a.) that, when Moses died, the manna ceased.
11. See above, Lev. 7:7.
12. See above, Lev. 7:7; below, Numb 6:35, 47-50.
13. Below, Numb. 10:7; I Corinthians 10:4.
14. According to the interpretation given here, the word is regarded as coming from the root, RDH and voweled as radanu.
15. Bread is usually baked adhering to the roof or wall of the oven with the fire beneath.
16. Rt.: QB‘ (which normally means “fix in” or “fix on”). On the translation of this root, see Midrash Tanhuma (Jerusalem: Eshkol, 1971/72), vol. II, p. 647, n. 2, which regards it here as the equivalent of the root DBQ (which means (“stick to”). In a similar vein, see Wolf Einhorn’s commentary, Perush Maharzaw, on Numb. R. 1:2. Since the root QB‘ can also mean “rob” or “defraud,” the meaning for Israel would be that, as bread removed from an oven cannot stick to it again, neither can Israel once removed from Jerusalem ever defraud again.
17. NTT LNW.: Buber, p. 4, n. 26, would emend NTT LNW (“You have given us”) to NTTsT LNW (“You have destroyed for us”).
18. Rt.: QLS, a word related to the Gk.: kalos (“beautifully”).
19. Gk.: xenia (“guestchamber”).
20. Tanh., Numb. 1:3; Numb. R. 1:3.
21. Since LORD (adonim) is a plural of excellence or majesty, it is readily seen as representing a plurality of plagues.
22. This bracketed section ends in the first part of section 10 and represents a missing page in Buber’s primary Oxford Ms.
23. Lat. castra.
24. Lev. R. 1:11.
25. The passage is actually a conflation of the parallel passages, which Buber has emended to agree with Chron. 6:32-33.
26. So Tanh. Numb. 1:3.
27. Cf. Gen. R. 39:12.
28. Gk.: Synedrion.
29. Tanh., Numb. 1:4; Numb. R. 1:4; see PR 10:2; above, Exod. 9:1 and the notes there; also below, Deut. 1:3; and perhaps Exod. R. 39:1.
30. See PR 10:3.
31. Buber’s Spanish MS (described on p. 150 on his “Mavo”) plus the parallel texts read: “Nor are they measured.”
32. The parallel texts read: “Because the Holy One has….”
33. Tanh., Numb. 1:5; Numb. R. 1:5.
34. Gk.: eparchia.
35. Note that the verse begins: IN THE SIX HUNDREDTH YEAR OF NOAH’S LIFE, IN THE SECOND MONTH, ON THE SEVENTEENTH DAY OF THE MONTH; but this dating is apparently not definite enough.
36. The citation of this section of the verse differs somewhat in the Masoretic text, which reads: ON FIRST DAY OF THE SECOND MONTH, IN THE SECOND YEAR.
37. Gk. hupateia (“consulship”).
38. Tanh., Numb. 1:6; Numb. R. 1:6; cf. Lev. R. 1:1.
39. Numb. R. 1:7.
40. Mekhilta deRabbi Ishmael, Bashodesh 5.
41. In Hebrew the prefix b used here can be translated either “through” or “in.”
42. The Hebrew verb also means “buy.”
43. See ‘Eruv. 54a; Mekhilta deRabbi Ishmael, Bashodesh 1.
44. Tanh., Numb. 1:7; Numb. R. 1:8.
45. Mishpatim. In the biblical context the word would more normally be translated ORDINANCES.
46. In the Hebrew text sham and ba’ appear in the opposite order and next to each other as ba’ sham.
47. Pasal. The word can mean both “carved” and “rejected.” In carving a statue one rejects what is chipped away. The statue itself, like Israel, is what remains.
48. See Gen. R. 109:1, which depicts the mountains contending with each other to host the revelation of the Torah and generally expands what follows.
49. The context is a list of those rejected from serving in the priesthood. The implication here is that, unlike Sinai where the ordinances for priesthood where given, the other mountains were hunchbacks or dwarfs and therefore rejected.
50. Gk.: apophasis.
51. In this repetition of Is. 60:12 the Buber text alters the word translated UTTERLY from harov to mehurav. This change also appears in the parallel text of ySot. 7:5 (21d), but not in the traditional parallel texts of Tanh., Numb. 1:7, and Numb. R. 1:8.
52. Tanh., Numb. 1:8, and Numb. R. 1:9.
וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני וגו׳ – למה סמך אהל מועד ליציאת מצרים לומר לך בזכות שהיו ישראל עתידים לעשות אהל מועד יצאו ממצרים, כמה דהוא אמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג׳:י״ב). תעבדון זו עבודת אהל מועד.
על ההר הזה – זה מתן תורה, ולמה נאמר אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ׳:ב׳). הא למדנו שבזכות אהל מועד ובזכות התורה יצאו ישראל ממצרים.
1דבר אחר: אנכי ה׳ אלהיך: ׳א׳ – שהוא אחד בעולמו, ׳נכ׳ – שבחר הקב״ה את ישראל משבעים אומות, ׳י׳ – עשרת הדברות, לכך פתח באנכי.
במדבר סיני באהל מועד וגו׳ – לכך הוצרך הכתוב לומר באהל מועד בשנה השנית, כאדם שנכנס עם כלתו לחופה וכותב לה כתובה וחותם בה הזמן והמקום, כך עשה הקב״ה שעד עכשיו לא כתב להם לא כתובה ולא גט, אבל עכשיו כתב להם כתובה ולא כתב להם גט, והיינו דקא אמר הנביא איזה ספר כריתות אמכם (ישעיהו נ׳:א׳).
דבר אחר: מה ראה משה והקדים פרשה זו לפרשת הפסח, שפרשה זו היתה באחד לחדש השני, והוא אייר, ופרשת פסח היה בחדש הראשון, שנאמר וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים (פסוק א), וכתיב בחדש הראשון לאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו (במדבר ט׳:א׳-ב׳), והלא פרשת הפסח היה בניסן, והיה לו להקדים בפרשה זו קודם לאייר, ולמה עשה כן, לפי שבאותה פרשה נאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו׳ (במדבר ט׳:ו׳), ואותה שעה נאמר להם מצות פסח שני לטמאים, לכך לא רצה להתחיל הספר בפרשת טמאים, 2ומכאן למדנו שאין מוקדם ומאוחר בתורה, הני מילי בשני ענינים, כגון אלו ב׳ המעשים, אבל בחד ענינא אותו שהוא מוקדם הוא מוקדם, ואותו שנכתב מאוחר הוא מאוחר, שאם לא נאמר כן, אם כן כלל ופרט שאנו אומרים אין בכלל אלא מה שבפרט, והיינו יכולין לומר פרט וכלל הוא, ונאמר שנעשה כלל מוסיף על הפרט, וכן פרט וכלל מה שאנו אומרים נעשה כלל מוסיף על הפרט, ונאמר שכלל ופרט הוא ואין בכלל, [אלא] מה שבפרט, אלא מכאן אתה למד מאחר שאנו דורשין את התורה בכלל ופרט, ובפרט ובכלל, שבענין אחד יש מוקדם ומאוחר.
1. דבר אחר: אנכי א׳ שהוא אחד בעולמו. דורש אנכי נוטריקון. וכן הביא לעיל שמות כ״ב.
2. ומכאן למדנו שאין מוקדם ומאוחר בתורה ה״מ בשני עניינים כו׳. פסחים דף ו׳ ע״ב, וע״ש בפירש״י.

פָּרָשַׁת בַּמִּדְבָּר

(א-ב)

רמז תרפג

וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים ל״ו:ז׳) ״צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל״, אָמַר רַבִּי מֵאִיר מָשַׁל אֶת הַצַּדִּיקִים בְּדִירָתָן, וּמָשַׁל אֶת הָרְשָׁעִים בְּדִירָתָן, מָשַׁל הַצַּדִּיקִים בְּדִירָתָן, ״בְּמִרְעֶה טוֹב אֶרְעֶה אוֹתָם וּבְהָרֵי מְרוֹם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם״, וּמָשַׁל אֶת הָרְשָׁעִים בְּדִירָתָן, (שם ל״א:ט״ו) ״כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה׳ בְּיוֹם רִדְתּוֹ שְׁאוֹלָה הֶאֱבַלְתִּי כִּסֵּיתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם״. בַּמֶּה הָרְשָׁעִים מִתְכַּסִּין כְּשֶׁהֵן יוֹרְדִין לְגֵיהִנָּם בִּתְהוֹם. חִזְקִיָּה בְּרַבִּי חִיָּיא אָמַר הַגִּיגִית הַזּוֹ בַּמֶּה מְכַסִּין אוֹתָהּ בִּכְלִי חֶרֶס מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִינָהּ, כָּךְ הָרְשָׁעִים כְּתִיב בָּהֶן (ישעיהו כ״ט:ט״ו) ״וְהָיָה בַּמֶּחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם״ לְפִיכָךְ הֵם חֲשׁוּכִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהוּא מוֹרִידָן לִשְׁאוֹל שֶׁהִיא חֲשֵׁכָה, וּמְכַסֶּה עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּהוֹם שֶׁהוּא חֹשֶׁךְ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם״.
וְהַצְּדָקָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא לָעוֹלָם מְפֻרְסֶמֶת כַּהָרִים הַלָּלוּ (תהלים שם) ״מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה״ מִשְׁפָּט שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם כִּתְהוֹם רַבָּה, מַה תְּהוֹם בַּסֵּתֶר אַף מִשְׁפָּטֶיךָ בַּסֵּתֶר. כֵּיצַד כֵּיוָן שֶׁחָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם בְּתִשְׁעָה בְּאָב חָרְבָה, וּכְשֶׁהֶרְאָה לִיחֶזְקֵאל (בְּעֶשְׂרִים) מַרְאֶה לוֹ בַּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, לָמָּה, שֶׁלֹּא לְפַרְסֵם לוֹ בְּאֵיזֶה יוֹם בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ חָרְבָה, אֲבָל כְּשֶׁהוּא בָּא לְגַדֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל הוּא מְפַרְסֵם בְּאֵיזֶה יוֹם בְּאֵיזֶה מָקוֹם בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ וּבְאֵיזוֹ שָׁנָה [בְּאֵיזֶה אַפַּטְיָא בְּאֵיזֶה יוֹם בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, בְּאֵיזֶה מָקוֹם בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּאֵיזוֹ שָׁנָה] ״בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית״, לְאֵיזֶה אַפַּטְיָא ״לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״. לֵאמֹר מָה אָמַר לָהֶם ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ״.
דָּבָר אַחֵר: ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה״ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ירמיהו ב׳:ל״א) ״הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְּבַר ה׳⁠ ⁠⁠״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אֲמַרְתֶּם לְמֹשֶׁה (להלן כ״א:ה׳) ״לָמָּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם״ ״הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל״, וְכִי כַּמִּדְבָּר עָשִׂיתִי לָכֶם [אוֹ כַּמִּדְבָּר נָהַגְתִּי אֶתְכֶם], בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁיּוֹצֵא לַמִּדְבָּר שֶׁמָּא מוֹצֵא שַׁלְוָה כְּשֵׁם שֶׁהָיָה בִּפְלָטִין שֶׁלּוֹ אוֹ אֲכִילָה אוֹ שְׁתִיָּה, וְאַתֶּם הֱיִיתֶם עֲבָדִים לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם, וְהִרְבַּצְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת עַנְנֵי כָּבוֹד, וְהֶעֱמַדְתִּי לָכֶם שְׁלֹשָׁה גּוֹאֲלִין מְשַׁמְּשִׁין אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו׳:ד׳) ״וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם״, שִׁבְעָה עֲנָנִים הָיוּ, מִלְמַעְלָן וּמִלְּמַטָּן ומֵאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם וְאֶחָד מִפְּנֵיהֶם, וּמַכֶּה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וּמַשְׁוֶה לָהֶן אֶת הֶהָרִים וְאֶת הָעֲמָקִים וְשׂוֹרֵף אֶת הַקּוֹצִים וְאֶת הַבַּרְקָנִים וּמַעֲלֶה עָשָׁן, וְרוֹאִים אוֹתָן כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב, וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִים ״מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימְרוֹת עָשָׁן״ וְגוֹ׳, וּכְתִיב (דברים כ״ט:ד׳) ״וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָּלוּ שַׂלְמוֹתֵיכֶם״ הַתִּינוֹק [הַזֶּה] כָּל זְמַן שֶׁהוּא גָּדוֹל לְבוּשׁוֹ וְשִׂמְלָתוֹ גְּדֵלִין עִמּוֹ. הַמָּן בִּזְכוּת מֹשֶׁה וְהֶעָנָן בִּזְכוּת אַהֲרֹן וְהַבְּאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם שֶׁאָמְרָה שִׁירָה עַל הַיָּם.
[אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי] מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְדִינָה וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ בְּנֵי אָדָם גְּדוֹלִים לְתוֹכָהּ שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין מִשְׁפָּטָן וְנוֹשְׂאִין מַשָׂאָן מִי צָרִיךְ לִהְיוֹת זָקוּק בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם לֹא בְּנֵי הַמְּדִינָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָשָׂה כֵן אֶלָּא שָׁלַח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, שֶׁבִּזְכוּתָן יִשְׂרָאֵל מִתְנַהֲגִין. הַמָּן בִּזְכוּת מֹשֶׁה, [תֵּדַע לְךָ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּלֵּק מֹשֶׁה מַה כְּתִיב שָׁם (יהושע ה׳:י״ב) ״וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת״], עַנְנֵי כָּבוֹד בִּזְכוּת אַהֲרֹן, תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּלֵּק אַהֲרֹן מַה כְּתִיב ״וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדֶּרֶךְ״ שֶׁהָיְתָה הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת עֲלֵיהֶן, וְהַבְּאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן כ׳:א׳-ב׳) ״וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה״. וְהֵיאַךְ הָיְתָה [הַבְּאֵר] עֲשׂוּיָה (כְּמִין) סֶלַע [כְּמִין כַּוֶּרֶת] וְהָיְתָה מִתְגַּלְגֶּלֶת וּבָאָה עִמָּהֶם בַּמַּסָּעוֹת וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ הַדְּגָלִים חוֹנִים וְהַמִּשְׁכָּן עוֹמֵד, הָיָה בָּא הַסֶּלַע וְיוֹשֵׁב לוֹ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד, וְהַנְּשִׂיאִים עוֹמְדִים עַל גַּבּוֹ וְאוֹמְרִים (שם כ״א:י״ז) ״עֲלִי בְּאֵר״ וְהָיְתָה עוֹלָה, וְאַחַר כָּךְ הֵבֵאתִי לָכֶם שְׂלָוִים (ירמיהו ב׳:ל״א) ״הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל״ שֶׁמָּא כַּמִּדְבָּר נָהַגְתִּי אֶתְכֶם ״אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה״ לֹא אֲנִי בְּעַצְמִי הָיִיתִי מֵאִיר לָכֶם [מֵאַפֵלְכֶם] שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י״ג:כ״א) ״וַה׳ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם״. דָּבָר אַחֵר: ״מַאְפֵּלְיָה״, שֶׁמָּא אָמַרְתִּי שֶׁאֲנִי מֵבִיא לָהֶם [טוֹבָה] וְהִלְקַשְׁתִּי אוֹתָהּ, וְאֵין מַאְפֵּלִיָּה אֶלָּא הַלְקָשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה״. לֹא נָפַל דָּבָר מִמָּה שֶּׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכֵּן אָמַר יְהוֹשֻׁעַ, (יהושע כ״א:מ״ג) ״לֹא נָפַל דָּבָר מִכָּל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ עֲלֵיכֶם הַכֹּל בָּאוּ לָכֶם״ וְכוּ׳.
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ירמיהו ט׳:א׳) ״מִי יִתְּנֵנִי בַּמִּדְבָּר״, מָשָׁל לְנָשִׂיא שֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה וְרָאוּ אוֹתוֹ בְּנֵי הַמְּדִינָה וּבָרְחוּ, נִכְנַס בַּשְּׁנִיָה וּבָרְחוּ, נִכְנַס לְעִיר אַחֶרֶת חָרֵבָה וְרָאוּ אוֹתוֹ בְּנֵי מְדִינָה וְקִלְּסוּ אוֹתוֹ, אָמַר [הַנָּשִׂיא] זוֹ הָעִיר טוֹבָה מִכָּל הַמְּדִינוֹת, כָּאן אֲנִי בּוֹנֶה לִי אַכְסַנְיָא, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא לַיָּם בָּרַח מִפָּנָיו שֶׁנֶּאֱמַר ״הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס״, [נִגְלָה עַל הַר סִינַי בָּרְחוּ שֶׁנֶּאֱמַר (שם, ד) ״הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים״], בָּא לְמִדְבַּר חָרֵב קִלְּסוּ אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מ״ב:י״א) ״יִשְׁאוּ מִדְבַּר וְעָרָיו״, יָרַד לְתוֹכָהּ הִתְחִילוּ שְׂמֵחִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּר בְּתוֹכָן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ל״ה:א׳) ״יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה״.
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד – עַד שֶׁלֹּא עָמַד אֹהֶל מוֹעֵד דִּבֵּר עִמּוֹ בַּסְּנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה׳ אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה״, [אַחַר כָּךְ דִּבֵּר עִמּוֹ בְּמִדְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שם ד׳:י״ט) ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן״], אַחַר כָּךְ דִּבֵּר עִמּוֹ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר״, וְאַחַר כָּךְ דִּבֵּר עִמּוֹ בְּסִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״ה:א׳) ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי״. כֵּיוָן שֶׁעָמַד אֹהֶל מוֹעֵד אָמַר יָפָה הִיא הַצְּנִיעוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה י׳:ח׳) ״וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ״ הִתְחִיל לְדַבֵּר עִמּוֹ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. וְכֵן דָּוִד הוּא אוֹמֵר ״כָּל כְּבוּדָה בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה״, בַּת מֶלֶךְ זֶה מֹשֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב׳:י׳) ״[וַתְּבִיאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן״ וְנֶאֱמַר] (ישעיהו י״ט:ד׳) ״וְסִכַּרְתִּי אֶת מִצְרַיִם בְּיַד אֲדוֹנִים קָשֶׁה״ אֵלּוּ הַמַּכּוֹת שֶׁבָּאוּ עַל הַמִּצְרִיִּים, (שם) ״וּמֶלֶךְ עַז יִמְשָׁל בָּם״ זֶה מֹשֶׁה שֶׁהוּא מַלְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת עֹז, שֶׁנֶּאֱמַר ״ה׳ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה׳ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַּשָּׁלוֹם״.

רמז תרפד

בְּשָׁעָה שֶׁקִּבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, נִתְקַנְּאוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם בָּהֶן מָה רָאוּ לְהִתְקָרֵב יוֹתֵר מִן הָאֻמּוֹת, סָתַם פִּיהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לָהֶן הָבִיאוּ לִי סֵפֶר יוּחֲסִין שֶׁלָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צ״ו:ז׳) ״הָבוּ לַה׳ מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים״ כְּשֵׁם שֶׁבָּנַי מְבִיאִין ״וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם״, לְכָךְ מְנָאָם בְּרֹאשׁ הַסֵּפֶר הַזֶּה אַחַר הַמִּצְוֹת (ויקרא כ״ז:ל״ד) ״אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי״ וְאַחַר כָּךְ ״וַיְדַבֵּר ה׳ בְּמִדְבַּר סִינַי שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, שֶׁלֹּא זָכוּ לִטֹּל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַיּוּחֲסִין שֶׁלָּהֶן. (שיר השירים ד׳:י״ב) ״גַן נָעוּל אֲחוֹתִי כַלָּה״ וְגוֹ׳ ״אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַּמָּתִי״. שָׁמְעוּ הָאֻמּוֹת אַף הֵן הִתְחִילוּ מְקַלְּסִין לָהֶן (שם ו׳:י׳) ״רָאוּהָ בָּנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ״ וְגוֹ׳. לֹא עָשׂוּ אֶלָּא כְּשֶׁבָּאוּ לַשִּׁטִּים (להלן כ״ה:א׳) ״וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת״, שָׁמְעוּ הָאֻמּוֹת אוֹתָהּ הָעֲטָרָה שֶׁהָיָה בְּיָדָן כְּבָר הִיא נְטוּלָה מֵהֶם, אוֹתוֹ הַשֶּׁבַח שֶׁהָיוּ מְשֻׁבָּחִין הֲרֵי בָּטֵל, שָׁוִין הֵן לָנוּ, כְּשֶׁבָּאוּ לִידֵי נְפִילָה זְקָפָן הַמָּקוֹם, שֶׁנֶאֱמַר (תהלים צ״ד:י״ח) ״אִם אָמַרְתִּי מָטָה רַגְלִי חַסְדְּךָ ה׳ יִסְעָדֵנִי״, נָגַף הַמָּקוֹם אֶת כָּל מִי שֶׁנִּתְקַלְקֵל וְהֶעֱמִידָן עַל טָהֳרָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וְגוֹ׳ שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״.
בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – מַגִּיד שֶׁמּוֹנִין שָׁנִים לִיצִיאַת מִצְרַיִם (בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי).
שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים קמ״ז:כ׳) ״לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי״, וּכְתִיב ״וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ״, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה רִאשׁוֹנָה, לֹא כָּתַב לָהּ כְּתֻבָּה, גֵּרְשָׁהּ לֹא כָּתַב לָהּ גֵּט, וְכֵן לַשְּׁנִיָּה, וְכֵן לַשְּׁלִישִׁית, לִזְמַן רָאָה עֲנִיָּה אַחַת יְתוֹמָה בַּת (אָבוֹת) [טוֹבִים] בִּקֵּשׁ לִישָּׂא אוֹתָה, אָמַר לְשׁוֹשְׁבִינוֹ [זוֹ אֲנִי רוֹצֶה לִישָּׂא] וְאֵינִי נוֹהֵג בְּזוֹ כַּמִּנְהָג הָרִאשׁוֹן, זוֹ הִיא בַּת (אָבוֹת) [טוֹבִים] צְנוּעָה בְּמַעֲשֶׂיהָ וּכְשֵׁרָה, אֶכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה [בְּאֵיזֶה יוֹם], בְּאֵיזֶה שָׁנָה, בְּאֵיזֶה שָׁבוּעַ, בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ, בְּכַמָּה בַּחֹדֶש, בְּאֵיזֶה (אִפַּרְכְיָא) [אַפַּטְיָא], כְּשֵׁם שֶׁכָּתוּב בְּאֶסְתֵּר (אסתר ב׳:ט״ז) ״וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ״, כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֶעֱבִיר לְדוֹר הַמַּבּוּל, וּלְדוֹר הַפַּלָּגָה, וְלַסְּדוֹמִיִּים, וְלַמִּצְרִיִּים, וְלֹא כָּתַב אֵימָתַי בְּרָאָן וְאֵימָתַי הֶעֱבִירָן, אֶלָא (בראשית ז׳:י״א) ״בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה״, וְכֵן לְכֻלָּן, וְכֵיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה אֵינִי נוֹהֵג בָּהֶם כָּרִאשׁוֹנִים, שֶׁאֵלּוּ בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, לְכָךְ כָּתוּב בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ, בְּכַמָּה בַּחֹדֶשׁ, בְּאֵיזֶה יוֹם, (בְּאֵיזֶה שָׁעָה), בְּאֵיזֶה אִפַּרְכְיָא, [בְּאֵיזוֹ מְדִינָה], רוֹמַמְתִּי קָרְנָם וְנָתַתִּי לָהֶם תִּלּוּי רֹאשׁ, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה״ וְגוֹ׳, בְּמִדְבַּר סִינַי זוֹ אִפַּרְכְיָא, בְּאֹהֶל מוֹעֵד זוֹ הַמְּדִינָה, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית [הֲרֵי שָׁנָה], בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּכַמָּה לַחֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, הֲרֵי נִכְתְּבָה אַפַּטְיָא. לָמָּה שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ״.
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה – אַשְׁרֶיךָ מֹשֶׁה שִׁשִּׁים רִבּוֹא וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְּוִיִּם [וְהַזְּקֵנִים] עוֹמְדִין, וּבְכֻלָּם לֹא נִדְבַּר אֶלָּא עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי״.
מִכָּאן שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נִתְּנָה הַתּוֹרָה, בְּאֵשׁ וּבְמַיִם וּבְמִדְבָּר. בְּאֵשׁ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהַר סִינַי עָשֵׁן כֻּלּוֹ״. בְּמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה׳:ד׳) ״ה׳ בְּצֵאתְךָ מִשֵׂעִיר גַּם עָבִים נָטְפוּ מַיִם״. בְּמִדְבָּר, דִּכְתִּיב ״בְּמִדְבַּר סִינַי״. וְלָמָּה נִתְּנָה בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ, אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, מָה אֵלּוּ חִנָּם לָעוֹלָם, אַף הַתּוֹרָה חִנָּם לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נ״ה:א׳) ״הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״.
סִינַי – שִׁשָּׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ, (תהלים ס״ח:ט״ז) ״הַר אֱלֹהִים״, ״הַר בָּשָׁן״ וְכוּ׳, (שם) ״הַר גַּבְנוּנִים״, הַר שֶׁפָּסַל בּוֹ אֶת כָּל הֶהָרִים, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר ״אוֹ גִּבֵּן אוֹ דַּק״, הַר חֶמֶד, הַר שֶׁחָמַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵישֵׁב עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ס״ח:י״ז) ״הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ״, הַר חוֹרֵב, הַר שֶׁבּוֹ נִמְשְׁכָה חֶרֶב, (ויקרא כ׳:י׳) ״מוֹת יוּמַת הַנּוֹאֵף וְהַנּוֹאֶפֶת״ ״מוֹת יוּמַת הָרוֹצֵחַ״, הַר סִינַי, שֶׁבּוֹ נִשְׂנְאוּ עוֹבְדֵי אֱלִילִים [לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא] וְנִתַּן לָהֶם אִיפּוֹפְסִין, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ס׳:י״ב) ״וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ״.
אֲבָל יִשְׂרָאֵל נָתַתִּי לָהֶם תִּלּוּי רֹאשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ״, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (תהלים קמ״ח:י״ד) ״וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ״ וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים כ״ח:א׳) ״וּנְתָנְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ״.
תֻ׳םַּ כַּלַםַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ פִי בַּרִּיַּתִ סַיְנַאאַ פִי כַ׳בַּאאִ אלּמַחצַ׳רִ פִי אַליַוְםִ אלּאַוַּלִ מִןַ אלשַּׁהרִ אלתַּ׳אנִי מִןַ אלסַּנַתִ אלתַּ׳אַנִיַתִ לִכֻ׳רֻוגִהִם מִן בַּלַדִ מִצרַ קַאאִלַא
אחרי זאת דבר ה׳ אל משה, במדבר סיני, באהל הועידה, ביום הראשון מן החדש השני מן השנה השנית ליציאתם מן ארץ מצרים לאמר.⁠1
1. (בתאריך א׳ אייר משנת ב׳תמט, 2449 לבריאה. היינו 1311 שנה לפני הספירה המקובלת כיום, למניינם.)
(הקדמה)
ספר במדבר
(א-ג) וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני – צווה בפרשה זאת בספירת העם וחלוקתם לפי משפחותיהם ושבטיהם, להודיענו כי העם במצרים, על אף עבודתם כפי שהיו, הם שמרו על יחוסיהם ושמרו על ידיעתם.
במדבר סיני באחד לחדש השיני – מתוך חיבתן לפניו מונה אותן כל שעה: כשיצאו ממצרים מנאן, כשנפלו בעגל מנאן לידע הנותרים, כשבא להשרות שכינתו לתוכן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאן.
וידבר… במדבר סיני … באחד לחדש וגו' AND [HASHEM] SPOKE [UNTO MOSHE] IN THE DESERT OF SINAI … ON THE FIRST DAY OF THE [SECOND] MONTH … [TAKE YOU THE SUM OF ALL THE CONGREGATION] etc. – Because they were dear to him, He counts them every now and then: when they went forth from Egypt He counted them (Shemot 12:37), when many of them fell in consequence of their having worshipped the golden calf He counted them to ascertain the number of those left (cf. Rashi Shemot 30:16); when he was about to make His Shechinah dwell among them (i.e. when He commanded them to make a Tabernacle), He again took their census; for on the first day of Nisan the Tabernacle was erected (Shemot 40:2) and shortly afterwards, on the first day of Iyyar, He counted them.
(הקדמה)
הללויה כי טוב ה׳ זמרו לשמו כי נעים כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו: (תהלים קל״ה) טוב הוא הקב״ה לכל באי העולם וביותר עם ישראל שלא בחר בכל אומה ולשון כי אם בישראל שנאמר (תהלים קלה) כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו. כשם שהסגולה חביבה לו לאדם יותר מכל ירושה ונחלה כך ישראל חביבין לפני הקב״ה יותר מכל העולם כלו. וכן הוא אומר (דברים י) רק באבותיך חשק ה׳ לאהבה אותם וגו׳ לפיכך אמר דוד הללויה כי טוב ה׳ זמרו לשמו כי נעים. אע״פ שהטובות של הקב״ה במלא הלולינו אין אנו מספיקין להללו כפי טובותיו. וכן הוא אומר (תהלים קו) מי ימלל גבורות ה׳ ישמיע כל תהלתו. לפיכך נאמר הללויה כי טוב ה׳ זמרו לשמו. שהוא מזכיר שמו הנכבד והנורא על כל מצוה ומצור, ואח״כ מודיע שבחן של ישראל שלא בחר באומה אחרת זולתם כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו. בוא וראה מה כתיב בסוף ספר ויקרא (ויקרא כז) אלה המצות אשר צוה ה׳ את משה אל בני ישראל. והתחיל בספר רביעי וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני שאו את ראש כל עדת בני ישראל. הרי כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו:
(א) וידבר – הפסיק הענין של מעלה. 1וידבר לשון זריזות, (יהושע כ) וידבר ה׳ אל יהושע תנו לכם את ערי המקלט.
ה׳ – השם הנכבד והנורא אשר לא קריאתו ככתבו כענין (שמות ג) זה שמי לעלם.
אל משה – כדי הוא השליח לשלוחו.
במדבר סיני באהל מועד. בתחלה דבר הקב״ה למשה בסנה ואח״כ במדין שנאמר (שם ד) ויאמר ה׳ אל משה במדין. ואח״כ במצרים שנא׳ (שם יב) (וידבר) [ויאמר] ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים. ואח״כ בסיני שנאמר (שם כ) וידבר אלהים (אל משה) את כל הדברים האלה לאמר. משהוקם המשכן לא נדבר עמו אלא מאהל מועד בצניעות.
באחד לחדש השני בשנה השנית – ומה ראה הדיבור לומר באיזה זמן באיזה מקום בכמה בחדש באי זה חדש באיזה שנה: טוביהו ברבי אליעזר זצ״ל אמר באיזה זמן דכתיב במדבר סיני בזמן שהיו במדבר סיני ולא בזמן שהיו באחד מן המסעות אשר מרעמסס ועד ירחו אלא בזמן שהם במדבר סיני. ומה בא ללמדנו שזה ספר רביעי שהרי נמנו בתחלת ירידת יעקב אבינו עם בניו במצרים. להודיע כי בשבעים נפש ירדו אבותינו מצרים. ובשניה נמנו בעלותם ממצרים. אלא שקיצר היחוס ולא נתיחסו אלא עד משה ואהרן שנאמר (שם ו) וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל. וכתיב (שם) אלה ראשי בית אבותם. לבסוף 2הכליל המנין שנאמר (שם יב) ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה בשש מאות אלף רגלי ללמדך כמה פרו ורבו ישראל במאתים ועשר שנים. ובשלישית נמנו בעשית המשכן שנאמר (שמות ל) וידבר ה׳ אל משה לאמר. כי תשא את ראש בני ישראל וגו׳ 3וכתיב (שם לח) בקע לגלגלת. וכתיב (שם) ויהי מאת ככר הכסף וגו׳. 4וזה היה בשנה הראשונה אחרי שנשתברו הלוחות דכתיב (שם לב) ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש. ושהה עד פ׳ יום עד שניתנו לוחות השניים ואחרי כן נאמרה פרשת ויקהל ואז ניתנו השקלים ומהם נתנו לצקת האדנים. והשקלים ההם נקראו כופר. והמשכן הוקם בשנה השנית באחד לחדש הראשון 5וזה היה באחד לחדש השני בשנה (השלישית) שלא תאמר זהו שנאמר בכי תשא את ראש בני ישראל. אלא אותו החשבון היה לצורך היחוסין שכל פרשה שהקב״ה מגדל את ישראל מפרסם בה באיזה עת גדלם. וכן הוא אומר במתן תורה (שם יט) בחדש השלישי לצאת בני ישראל. וכן בהקמת המשכן. וכן בפעם הראשון דכתיב (במדבר י) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש וכן לפי שהוא מודיע טהרת יוחסין הזכיר באיזה זמן ובאיזה מקום היה הדבור.
באהל מועד – וכן הוא אומר (שמות כה) ונועדתי לך שם וגו׳, בכמה בחדש.
באחד – להודיע שזה המעשה היה קודם שנעלה הענן מעל המשכן ליסע. באיזה חדש.
לשנה השנית – להודיע שאין מוקדם ומאוחר בתורה שהרי כתיב (במדבר ט) ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו שנאמר בפרשת בהעלותך והדבור היה בשנה השנית בחדש הראשון. למדנו שלא ניתנה התורה אלא לידרש.
לצאתם מארץ מצרים – שלא תאמר להקמת המשכן הוא המנין, ד״א לצאתם מארץ מצרים יציאתם מארץ מצרים גרמה להתיחסם לדגלים, באותה שעה אמר לו לך אמור להם לישראל:
1. וידבר לשון זריזות. כמו וידבר ה׳ אל יהושע כצ״ל. ועיין (מכות י״א.) קרא ליה הגמ׳ וידבר לשון עז וכפי שמסיק שם. חד אמר מפני ששיהם (היינו שלא הפריש הערי מקלט לאחר שחלקו עד שנאמר לו מפי הקב״ה. פירש״י שם) ויהי כוונת המחבר דהכא לשון זריזות. דהיינו לאחר שחלקו אמר לו הקב״ה בזריזות שיפריש תיכף הערי מקלט ולא ישהה עוד:
2. הכליל המנין. היינו שכתב המנין בסופו כמו שנאמר כשש מאות אלף:
3. וכתיב בקע לגולגולת. וסיפא דקרא לשש מאות אלף גו׳ כמו המנין דהכא שבס׳ במדבר:
4. וזה היה בשנה ראשונה וכו׳ ויפול מן העם וכו׳. הביא ג״כ האי קרא כי אחר שנפל מן עון העגל ג׳ אלפים נשתיירו במנין שש מאות אלף וג׳ אלפים וה׳ מאות ונ׳ כמו המנין דהכא.
5. וזה היה באחד לחודש השני בשנה השנית כצ״ל:
(הקדמה)
במדבר סיני
(א) במדבר סיני באהל מועד באחד לחדשא השני – כל הדברות שנאמרו בשנה ראשונה קודם שהוקם המשכן כת׳ בהן: בהר סיני (שמות ל״א:י״ח, ל״ד:ל״ב, ויקרא ז׳:ל״ח, כ״ה:א׳, כ״ו:מ״ו, כ״ז:ל״ד). אבל משהוקם המשכן באחד לחדש בשנה שנייה, לא יאמר: בהר סיני, אבל: במדבר סיני באהל מועד. וכן מוכיח לפנינו דכתיב: ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר {י״י} את משה בהר סיני (במדבר ג׳:א׳), קודם שהוקם המשכן, אז היו תולדות אהרן ארבעה: ואלה שמות בני אהרן {הבכור} נדב ואביהוא ואלעזר ואיתמר (במדבר ג׳:ב׳). אבל לסוף, בשנה שנייה שהוקם המשכן, לא היו כי אם שנים, לפי שלבסוף כשהוקם המשכן בשנה שנייה נאמר: וימת נדב ואביהוא לפני י״י במדבר סיני (במדבר ג׳:ד׳). במדבר סיני היו ארבעה, ולבסוף שנים, כי בו ביום שהוקם אהל מועד מתו נדב ואביהוא.
א. בכ״י ברסלאו 103 (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון נכפלה כאן מלת ״לחדש״.
(Introduction)
במדבר (Numbers 1:1–4:20)
(1) 1במדבר סיני באוהל מועד באחד לחודש השני [THE LORD SPOKE TO MOSES] IN THE WILDERNESS OF SINAI IN THE TENT OF MEETING ON THE FIRST DAY OF THE SECOND MONTH [IN THE SECOND YEAR FOLLOWING THE EXODUS]: Whenever divine communication occurred in the first year [following the exodus], before the erection of the Tabernacle, the text writes that it took place “at Mount Sinai.”2 But after the Tabernacle was erected – on the first day of the [first] month in the second year after the Exodus3 – the text does not say [that divine communication occurred] “at Mount Sinai,” but rather “in the wilderness of Sinai in the Tent of Meeting.”
This [distinction – between the implications of the two phrases “at Mount Sinai” and “in the wilderness of Sinai” –] is proven below. It is written (3:1) “These are the descendants of Aaron and Moses on the day that the LORD spoke to Moses at Mount Sinai.” The time when Aaron had four sons was before the Tabernacle was erected,⁠4 [as the next verse there (3:2) says,] “These were the names of Aaron’s sons: Nadab, the firstborn, and Abihu, Eleazer and Ithamar.” But later, once the Tabernacle was erected in the second year, he had only two sons. For later, once the Tabernacle was erected in the second year,⁠5 it is written that (3:4) “Nadab and Abihu died before the LORD in the wilderness of Sinai.” At Mount Sinai6 they [= Aaron’s children] numbered four. Later there were only two, because Nadab and Abihu died on the very day that the Tabernacle was erected.⁠7
1. Translation by Prof. Meir (Marty) Lockshin, Rashbam's Commentary on Leviticus and Numbers: An Annotated Translation, Brown Judaic Studies #330 (Providence, 2001), with the gracious permission of the copyright holder, Brown University (all rights reserved).
2. E.g. Lev. 25:1.
3. See Exodus 40:17.
4. Here Rashbam is taking issue with Rashi’s comment to 3:1, s.v. ביום דבר. There Rashi argues that the ostensibly unnecessary phrase, “on the day that the LORD spoke to Moses at Mount Sinai,” was written because it was as a result of that day, the day that Moses learned the Torah, that Moses taught Aaron’s children, who thereby should, according to Rashbam, be considered in some sense Moses’ children. Rashbam explains more simply that “on the day that the LORD spoke to Moses at Mount Sinai” is emphasized because on that day Aaron had four children, although later he did not. See also commentary to 3:1, and note 20 there, and commentary to 10:33, and note 21 there.
5. It appears that the text of Rashbam contains a dittography: the phrase לסוף בשנה שניה שהוקם המשכן appears twice, for no apparent reason, within two lines with tiny variations. I translated without emending; the suspected dittography does not change the meaning, but merely makes the style inelegant.
6. Here I have based my translation on my conjectural emendation of the text of Rashbam’s commentary. The text reads: במדבר סיני היו ארבעה. I think that the text would read much more smoothly as: בהר סיני היו ארבעה.
A possible translation of the unemended text would read: “[At the beginning of their stay] in the wilderness of Sinai, they [= Aaron’s children] numbered four. Later there were only two, because Nadab and Abihu died on the very day that the Tabernacle was erected.”
7. Rashbam reiterates the point that he made in his commentary to Ex. 12:1, to Lev. 25:1 and to 26:46 – that in the first year following the Exodus God spoke to Moses at Mount Sinai, and, in subsequent years, God spoke to him at the Tent of Meeting, which the text calls “in the wilderness of Sinai.” Rashbam implies that not all the laws given to Moses originate with the theophany at Mount Sinai. Many come later. In this, he opposes the contention of Rashi (and of many rabbis) that all the laws originate at Mount Sinai. See e.g. Rashi ad Lev. 25:1 and 26:46. See also Rashbam’s commentary to 1:19 below, and note 10 there.
Like Rashbam, see also iE, Nahm. (here and ad 3:1) and Hizq.
במדבר סיני – להודיע כי לא עלה משה אל הר סיני אחר היות הכבוד באהל מועד.
באחד לחדש השני – לתקן הדגלים, ואיך יסעו ואיך יחנוא בעבור המקדש, כי בעשרים לחדש השני נסעו.
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: לאיך יסעו ויחנו.
IN THE WILDERNESS. This verse1 informs us that Moses did not go up to Mount Sinai2 since God's glory was now present in the tent of meeting.⁠3
ON THE FIRST DAY OF THE SECOND MONTH. To tell him to arrange the standards and to instruct him how the Israelites were to journey and how they were to camp with reference to the tabernacle,⁠4 for they journeyed on the twentieth day of the second month.⁠5
1. Which states that the Lord spoke unto Moses in the wilderness of Sinai, in the tent of meeting.
2. For revelation.
3. Otherwise, what follows would have been told to Moses on Mount Sinai.
4. Filwarg suggests emending ba'avur ha-mishkan (with reference to the tabernacle) to be'evre ha-mishkan (on the sides of the tabernacle).
5. Hence it was necessary to inform Moses of these things prior to their journey.
(א-ב) באחד לחדש השניא – חדש אחד אחר הקמת המשכן (שמות מ׳:י״ז), שנתקן המשכן להעמיד הכהנים על עבודתם, ועברו ימי המילואים ונסדרו הקרבנות, והזהיר עליהם על ענייני הטמאות שלא יטמאו את המשכן, צוה למנות את החיילות שיחנו סביב למלך ושראויין להלחם. וחילק⁠{ם} לארבעה דגלים, כדי שיחנו לארבע רוחות המשכן, כי כן דרך כבוד למלך ששריו ועבדיו מקיפין אותו, והוא באמצע. ודרך כשרוצה להכניסן במלחמה, לימנות הצבא, וכן היו עושין מלכים הראשונים כשנכנסין במלחמה – מונין חיילות, כדכתיב: ויפקדם בבזק (שמואל א י״א:ח׳), ויפקדם בטלאים (שמואל א ט״ו:ד׳). וכשחוזרין, מונין אותם לידע כמה נפלו מהם, כדכתיב: עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה וגו׳ (במדבר ל״א:מ״ט). וכן צוה הקב״ה לימנות את חילו ולסדרם על דגליהם, כי בעשרים בחודש זה נסעו (במדבר י׳:י״א) להתקרב להלחם בכנענים, אלא שמנעום המרגלים.
וזה פעם ראשונה שנמנו, כי ביציאת מצרים לא נמנו, כי מה שהוא אומר כשש מאות אלף רגלי (שמות י״ב:ל״ז), זה היה אומד הדעת. תדע דכתיב: כשש מאות, ולא שש מאות, ולא פרט שם שום פרט, ומי איתרמי אם נימנו שלא היה שם {שום}⁠ב פרט. ומה שאמר באלה פקודי: בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקודש {וגו׳} לשש מאות אלף (שמות ל״ח:כ״ו), זהו זה מניין שבכאן. אלא שאומר לשם כי מניין הכסף שהוצרך למשכן זהו בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקודש (שמות ל״ח:כ״ו) למניין הפקודים שבכאן, להראות חיבתן של ישראל דאיתרמי הכי. שאין לומר שנימנו שתיג פעמים ולא פחתו ולא הות⁠{י}⁠רו,⁠ד אלא נראה שהם התנדבו כסף למשכן, כל אחד כפי נדבת לבו, ולא הוצרך אלא בזה המניין. וכשמנום ראו דהכי אתרמי, ונכתב לשם ללמדינו דהכי איתרמי. ובערבות מואב מנה את הנולדים מאלה, סמוך לכניסתן לארץ, כי אלו מתו במדבר, כדכתיב: ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרון (במדבר כ״ו:ס״ד).
{ועיקר הפשט נראה לי: כי על ידי בקע לגולגולת דידעי במניין ראשון כללן של ישראל כדכתיב התם: לשש מאות אלף (שמות ל״ח:כ״ו). ועכשיו מנו כל שבט ושבט בפני עצמו וכל דגל בפני עצמו כדכתיב הכא: למשפחתם לבית אבותם.}⁠ה
א. בכ״י מינכן 52: השיני.
ב. ההשלמה מספר הג״ן והושמט בכ״י מינכן 52 ע״י הדומות.
ג. כך בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: שני.
ד. השלמת האות מספר הג״ן.
ה. ההשלמה מספר הג״ן בו מובאים הדברים בכותרת: ״ועיקר הפשט נראה להרב בכור שור״.
(1-2) ON THE FIRST DAY OF THE SECOND MONTH – one month after the erection of the Tabernacle (Exodus 40:17). The Tabernacle was built to set the priests on their service, [then] the days of inauguration passed, and the offerings were organized, and [Hashem] warned [the priests] about the matters of impurities (so that they not defile the Tabernacle), [and then] commanded to count the troops who would camp around the King, and who are fit for battle. He split [them] into four companies, in order that they camp on the four sides of the Tabernacle, as such is the manner of honoring a king, that his officers and servants surround him, while he [remains] in the center. It is also the manner [of a king] that when he wants to enter into war, he counts his troops, as was done by the early kings when they entered into war – they would count their troops, as it is written: “And he numbered them in Bezek” (I Samuel 11:8); “and [he] numbered them in Telaim” (I Samuel 15:4). When they returned, he counted them to know how many had fallen, as it is written: “Your servants have taken the sum of the men of war who are under our command, and there lacks not one man of us” (Numbers 31:49). Similarly, the Blessed Holy One commanded to count His army and to organize them in their companies, since on the twentieth of this month they traveled (Numbers 10:11) to approach the Canaanites and attack them, but the spies prevented them [from actually going to war against the Canaanites].
This was the first time they were counted, for when they left Egypt they were not counted, and that which it says “about six hundred thousand on foot” (Exodus 12:37) this was an approximation. Know this, for it is written “about six hundred thousand”, and not “six hundred thousand”, and it does not describe any detail there, and could it have happened that if they were counted that there would not be any detail?! [Additionally,] that which it says in [the Torah portion of] Elleh Pekudei: “a beka a head, that is, half a shekel, after the shekel of the sanctuary… for six hundred three thousand five hundred fifty men” (Exodus 38:26), that [refers to] this counting, just it says there that the amount of silver that was needed for the Tabernacle was “a beka a head, that is, half a shekel, after the shekel of the sanctuary” for the sum of the count here, to show [Hashem]’s love of Israel that it happened to [require exactly that amount of silver for the Tabernacle]. [One] should not say that they were counted twice, and they did not decrease or increase in number, rather, it seems that they donated silver to the Tabernacle, each one [donated] as their heart was willing, and only this amount [i.e., the equivalent of half a silver shekel per person] was needed. When they counted them, they saw that it happened to [require exactly this sum], and it was [then] written there to teach us that this is how it happened. In the Plains of Moab, it counted those who were born to these [i.e., the people counted here], close to when they entered the Land of Israel, as these [people had] died in the Wilderness, as it is written “But among these there was not a man of them who were numbered by Moses and Aaron…” (Numbers 26:64).
{The simplest [interpretation] seems to me that through the beka [collected] per head, they knew the total number of Israelites, as it is written there: “for six hundred three thousand five hundred fifty men” (Exodus 38:26). Now they counted each tribe on its own, and each company on its own, as it is written here: “by their families, by their fathers’ houses”.}
במדבר סיני – ובאיזו מקום בו באהל מועד – אבל קודם שהוקם המשכן היה הדבור מהר סיני שהרי מיום שנתנו עשרת הדברות לא נסתלקה שכינה ממנו עד לאחר שהוקם המשכן כדאיתא במסכת ביצה.⁠1
בשנה השנית לצאתם – אבל לשאר עניינים תחילת השנה מתשרי מנינן.
1. בדומה ברשב״ם.
במדבר סיני, "in the desert of Sinai;⁠" at what location did God speak to Moses? From the Tabernacle; before the Tabernacle had been erected, God had communicated from the top of Mount Sinai. From the day the Ten Commandments had been given, God's presence had not moved away from Mount Sinai until the day after the Tabernacle had been erected on the first day of Nissan of the second year, as we have been told in the Talmud, tractate Beytzah, folio 5.
בשנת השנית לצאתם, (on the first of the second month) in the second year of the Exodus. Regarding all other matters, the first of Tishrey was considered as the first day of the New Year.
וידבר. כאן מתחיל ספר חמש הפקודים. ומתחיל בו׳. כשתאמר ראשי תיבות של חומשי תורה עולים כ״א. ב׳ [ד]⁠ב׳ראשית (בראשית א:א). ו׳ דו׳אלה שמות (שמות א:א). ו׳ דו׳יקרא (ויקרא א:א). ו׳ דו׳ידבר. א׳ דא׳לה הדברים (דברים א:א). הרי כ״א. עולה כמניין שם של בורא (הקב״ה). אהי-ה. הרי כמו א״ך. זש״ה אך טוב א-להים לישר׳ (ע״פ תהלים עג:א). מלמד שהתורה שעולה בראשית א״ך. הקב״ה ששמו אהי׳ נתנה לישראל לטובתם שנ׳ ה׳ חפץ למען צדקו (ישעיהו מב:כא). לוי.
וסופי תיבות של חמשה חומשי תורה מ׳י׳ם׳ ל׳ו׳. ספר בראשית. במצרים׳ (בראשית נ:כו). ספר ואלה שמות. מסעיהם׳ (שמות מ:לח). ספר ויקרא. סיני׳ (ויקרא כז:לד). ספר וידבר. יריחו׳ (במדבר לו:יג). ספר אלה הדברים. ישראל׳ (דברים לד:יב). הרי מ׳י׳ם׳ ל׳ו׳. מלמד מי שישא בידו. כלומ׳ שיודע החומש. עיקר התורה שלו. (ומים נקרא תורה) [והתורה נקרא מים שנ׳ הוי כל צמא לכו למים (ישעיהו נה:א)]⁠ב (עי׳ תענית ז., בבא קמא יז., פב., עבודה זרה ה:).
ד״א התורה נקרא אור. והנשמה נקר׳ אור (עי׳ משלי כ:כז). שנ׳ כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו:כג).⁠ג אמ׳ הקב״ה אם תשמור נרי אני אשמור נרך (דברים רבה ד:ד, מדרש תהלים יז:ז, ילקוט שמעוני משלי ו:כג סוף רמז תתקלח). כי הנשמה תלויה בתורה. כיצד. הנשמה יש לה ה׳ שמות כנגד ה׳ חומשי תורה. והתחלת שמות הנשמה עולים שי״ח. ר׳וח נ׳שמה נ׳פש י׳חידה ח׳יה (עי׳ בראשית רבה יד:ט, דברים רבה ב:לז). וכן אם תקח אות שבתחילת תיבה שניה של ה׳ חומשים עולים שי״ח. בראשית ב׳רא (בראשית א:א). אלה ש׳מות (שמות א:א). ויקרא א׳ל (ויקרא א:א). וידבר י׳. אלה ה׳דברים (דברים א:א). א״כ רואה אתה שתלמוד הכל.
א. ס״א הוסיף: ״לו״, וס״א הוסיף: ״לו מים חמשה חומשי תורה״.
ב. הרמש״ג כתב בגליון: ״נ״ל שחסר שנאמר (אוי) [הוי] כל צמא לכו למים. גשם ??⁠״. וכן נכתב בכת״י מינכן: ״והתורה נקרא מים שנאמ׳ הוי כל צמא לכו למים.⁠״
ג. נלפענ״ד לתקן הדברים כלשון המדרש: ״הנפש והתורה נמשלו בנר. נפש דכתיב נר ה׳ נשמת אדם (משלי כ:כז). תורה דכתיב כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו:כג). אמר הקב״ה נרי בידך ונרך בידי. אם אתה משמר את שלי אף אני אשמור את שלך.⁠״
וידבר ה׳ וגו׳ – כאן מתחיל חומש הפקודים ומתחיל בוי״ו כדי להשלים מנין ר״ת שבתחלת ה׳ חומשי התורה למספר כ״א דהיינו ב׳ בראשית, ג׳ ווי״ן של שמות ויקרא ובמדבר, א׳ של אלה הדברים הרי כ״א שנחתם שמו ית׳ של אהי״ה העולה כ״א עליהם בראשיהם וזה שאמר הכתוב א״ך טוב לישראל, לומר שהתורה החתומה בשם א״ך כנזכר היא ניתנה לישראל לטובתם וכדכתיב ה׳ חפץ למען צדקו וגו׳, לוי.
וסופי תיבות של סופי החומשים הם אותיות מ״ם יו״ל, שהם אותיות מי״ם ל״ו, לומר שהתורה הנמשלת למים היא לאדם לקנין עצמיי לו כשילמדנה ע״ד ובתורתו יהגה וגו׳ וכדאיתא ע״ז בגמרא.
באחד לחודש – פירש״י מתוך חיבתן וכשנפלו בעגל מנאן וכו׳, תימה למה א״כ מנה בני לוי שהרי הם לא נפלו בעגל, וי״ל משום משא שלהם.
(הקדמה)
סדר במדבר סיני
(א) בעבור שהפסיק במצות השמטה והיובל שהיו בהר סיני, חזר ואמר כאן שהיה הדבור הזה באהל מועד, ככל הדברות אשר הזכיר מתחלת ספר ויקרא. וכן יהיו כולם מכאן ואילך באהל מועד, כי מעת שהוקם המשכן ויקרא אליו השם מאהל מועד, לא נדבר לו אלא משם.
והזכיר כאן במדבר סיני – להגיד שלא נסעו משם בעת שנמנו, כי המנין השני היה בערבות מואב, והדבור באהל מועד.
(Introduction)
Seder Bemidbar Sinai
(1) AND THE ETERNAL SPOKE UNTO MOSES IN THE WILDERNESS OF SINAI, IN THE TENT OF MEETING. Because He had interrupted with the commandments about the Sabbatical year and the Jubilee, of which He said that they were spoken in Mount Sinai1 [in contrast to all the other commandments in the Book of Leviticus, which, as mentioned at the beginning of that book, G-d told Moses from the Tent of Meeting], He stated here again that this communication was given from the Tent of Meeting, as were all the communications which He had mentioned since the beginning of the Book of Leviticus. And all of them from now onwards [were said to Moses] from the Tent of Meeting, for since the time that the Tabernacle was set up and G-d called him [Moses] from the Tent of Meeting,⁠2 He only communicated with him from there.
Scripture mentions here in the wilderness of Sinai in order to tell us that they did not travel away from there until they were counted [the first time, as described here], for the second census3 was taken in the plains of Moab,⁠4 but the [actual] communication was in the Tent of Meeting.
1. Leviticus 25:1.
2. Ibid., 1:1.
3. Further, 26:1-51.
4. Ibid., (3).
פלס ומאזני משפט לה׳ מעשהו כל אבני כיס (משלי ט״ז:י״א) – שלמה המלך ע״ה כוון בכתוב הזה (משלי ט״ז) כי כל מעשיו של אדם נשקלים, וכל המשקלות כולן הם לשם יתעלה, המשקל הגדול היחידי הוא הפלס, גם המשקל הקטן שהם שנים, ועל כן נקראים מאזנים בכפל הלשון, כענין התיבות הנמצאות בכתובים בענין זה שהם מורות על שנים, והנה הוא יתעלה שוקל פרטי המעשים כלן בכל אבני כיס, והכוונה בזה כי כשם שיש לו כל המשקלות מהגדול ועד הקטן, יש לו כל האבנים מהגדול ועד הקטן שבכולן, כגון שתאמר מן הככר שהוא שעור המשקל הגדול עד האונקיא וחצי האונקיא ושלישיתה ורביעיתה, וכן עד סוף השעור הקטן בתכלית. וכל זה משל להבין ולהורות כי הוא יתעלה שוקל העברות כולן, החמורות הקלות, ומעניש עליהן כפי גודל העברה החמורה וכפי קטנות העברה הקלה, ואין שכחה לפניו יתעלה. וראיה שהוא יתברך חוזר לשקול העברות הקלות אחר ששקל העברות החמורות מה שאמר הנביא בשם הקב״ה (ירמיהו ט״ז:ט״ז) הנני שולח לדיגים רבים נאם ה׳ ודיגום ואחרי כן אשלח לרבים צידים וצדום, הזכיר לשון צידה אחר לשון דיגה, כאדם המפנה כלי הבית וחוזר ושונה עוד עליהם אם נשאר עוד מהם שם. ובאור הכתוב כי הפלס והמאזנים וכל אבני כיס אשר לה׳ הכל משפט, כלומר דין אמת. ומה שהזכיר לשון כיס לפי שהמנהג הוא לתת האבנים בתוך הכיס כדי שישארו בנקיותן ולא יקבלו שום לכלוך ולא יהיו נשחקים ברוב ההתמדה שהאדם משתמש בהן וכדי שיהיו מכוונים במשקלן.
ויתכן לפרש שיכלול עוד לשון כיס לפי שאבנים נחבאים ונסתרים בתוך הכיס ואין אדם יודע מה בתוכו כי הם טמונים ונעלמים שם, כן המשפט אשר לה׳ באבני משקלו נסתר ונעלם מן הבריות, אי אפשר לו לאדם לדעת זה, כי כח השכל האנושי הוא דל ואין ידו משגת איך הוא יתעלה שוקל מעשי הצדיקים והרשעים, והוא שאמר דוד ע״ה (תהלים ל״ו:ז׳) צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, באר הכתוב כי צדקת ה׳ וחסדיו ורחמיו גבוהים ומפורסמים כהררי אל המפורסמים והנגלים לעין כל, אבל משפטיו נסתרים ונעלמים הם כתהום רבה שאין אדם יודע לו סוף. וזהו שאמר במדרש צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, כשאתה מביא צדקה בעולם מפורסמת היא כהרים הללו, אבל המשפטים הם נסתרים כתהום רבה. כיצד כשחרבה ירושלים בתשעה באב חרבה, וכשהראה לו יחזקאל הפורענות הראוהו בעשירי בחמשה לחדש, אבל כשבא לגדל את ישראל הוא מפרסם את ישראל, באיזה מקום במדבר סיני, באיזה יום באחד לחדש, לאיזה חדש לחדש השני, באיזו שנה בשנה השנית, לאיזה דבר לצאתם מארץ מצרים. וזהו שכתוב:
וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר – במדבר סיני, שבו היה הר סיני.
ובמדרש במדבר סיני בשלשה דברים נתנה תורה, באש במים במדבר, באש דכתיב (שמות י״ט:י״ז-י״ח) והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה׳ באש, במים דכתיב (שופטים ה׳:ד׳) ה׳ בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים, במדבר דכתיב וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני. ולמה נתנה בשלשה דברים הללו, לומר לך מה אלו חנם לכל באי עולם אף התורה חנם לכל באי עולם, וכה״א (ישעיהו נ״ה:א׳) הוי כל צמא לכו למים, ולמה במדבר לומר לך שאין אדם קונה התורה עד שיעשה עצמו הפקר כמדבר.
באהל מועד הוא המשכן, ומשעה שקראו משם שנאמר (ויקרא א׳:א׳-ב׳) ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו מאהל מועד, לא דבר עמו אלא משם, לפי שהכבוד שהיה בהר סיני הועתק שם, ועל כן יצוה בכאן להגביל את המשכן שיהיו הלוים חונים סביביו והזר הקרב יומת, כשם שהגביל את ההר ואמר (שמות י״ט:י״ג) לא תגע בו יד, והזהיר על המשכן (במדבר י״ח:ה׳) ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח, כשם שהזהיר בהר סיני (שמות י״ט:כ״ד) והכהנים והעם אל יהרסו, וצוה עליו ולא יבאו לראות כשם שצוה בהר סיני (שם י״ט) והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה׳. ועוד יצוה שיחנו הלוים סביב לאהל מועד, והיו כ״ב אלף לוים כשם שירדו עמו בהר סיני עשרים ושנים אלף של מלאכי השרת, הוא שכתוב (תהלים ס״ח:י״ח) רכב אלהים רבותים וגו׳, והיו ישראל ארבעה דגלים כשם שראו בהר סיני ארבע מחנות שכינה.
ובמדרש באהל מועד, עד שלא עמד אהל מועד דבר עמו בסנה, שנאמר (שמות ג׳:ד׳) ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה, אח״כ דבר עמו במצרים שנאמר (שם י״ב) ויאמר אל משה ואל אהרן בארץ מצרים, ואחר כך דבר עמו במדין שנאמר (שם ד) ויאמר ה׳ אל משה במדין, ואחר כך דבר עמו בסיני שנאמר (ויקרא כ״ה:א׳) וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר, כיון שעמד אהל מועד אמר יפה הוא הצניעות שנאמר (מיכה ו׳:ח׳) והצנע לכת עם אלהיך התחיל מדבר עמו באהל מועד, וכן אמר דוד (תהלים מ״ה:י״ד) כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, בת מלך זה משה, שנאמר (ישעיהו י״ט:ד׳) וסכרתי את מצרים ביד אדנים קשה, אלו המכות שבאו על המצריים, ומלך עז ימשל בם, זה משה שהיה מלכה של תורה שנקראת עוז, שנאמר (תהלים כ״ט:י״א) ה׳ עוז לעמו יתן, וכתיב (משלי ח׳:ט״ו) בי מלכים ימלוכו, לפיכך כל כבודה בת מלך פנימה. מכאן אמרו רז״ל כל אשה שהיא מצנעת עצמה אפילו ישראלית ראויה שתנשא לכהן גדול ויעמיד ממנה כהנים גדולים שנאמר (תהלים מ״ה:י״ד) ממשבצות זהב לבושה, אמר הקב״ה זהו כבודה שיהא מדבר בפניה שנאמר (במדבר ז׳:פ״ט) ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול. אמר רבי יהושע בן לוי אלו היו יודעין אומות העולם מה ביהמ״ק מועיל להן היו מקיפין אותו חיילות כדי לשמרו, שהיה יפה להן יותר ממה שהיה יפה לישראל, שגם שלמה סדר בתפלתו (דברי הימים ב ו׳:ל״ב) וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא וגו׳, ואתה תשמע מן השמים ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, ובישראל כתיב (שם) ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, אמר שלמה ע״ה רבון העולמים אם הוא ראוי תן לו ואם אינו ראוי אל תתן לו, לפי שישראל מכיר הקב״ה ויודע שהיכולת בידו, ואם אין תפלתו נשמעת תולה בעצמו ובחטאו, אבל הנכרי קורא תגר ואומר בית ששמו הולך מסוף העולם ועד סופו נתיגעתי בכמה דרכים ובאתי והתפללתי בתוכו ולא מצאתי בו ממש כמו שאין ממש בעבודה זרה לפיכך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי. ולא תאמר בהמ״ק בלבד יפה להן אלא אפילו ישראל, שאלמלא ישראל לא היה מטר יורד לעולם ולא השמש זורחת אם לא בשבילן, שנאמר (ירמיהו ל״ג) אם לא בריתי וגו׳, ולעתיד לבא יראו האומות שהקב״ה מדבר עם ישראל ובאים גם הם להדבק בהם, שנאמר (זכריה ח׳:כ״ג) נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם.
באחד לחדש השני – צוהו בתקון הדגלים ואיך יסעו ואיך יחנו, כי לא נסעו אלא עד עשרים יום לחדש השני. ומה שנסמכה פרשה זו של חומש הפקודים לפרשת תמורה של מעלה, אמרו במדרש ללמדך מה הקב״ה יחיד ואין לו תמורה שנאמר (שמואל א ב׳:ב׳) אין קדוש כה׳ כי אין בלתך, כך לא ימיר ישראל באומה אחרת, וזהו שכתוב (שיר השירים ב׳:ט״ז) דודי לי ואני לו, אני קדוש ואתם קדושים, אל תמירוני כשם שאין אני ממיר אתכם, אתם קרויין צאן, כשם שאין ממירין בהמה בבהמה כך איני ממיר אתכם.
פלס ומאזני משפט לה' מעשהו כל אבני כיס, "Honest scales and weights are the Lord's; all the weights in the bag (pocket) are His work" (Proverbs 16,11).
Solomon wanted to tell us in this verse that all of man's deeds are carefully weighed and that all the weights (by which they are evaluated) belong to God. The single most heavy weight is called פלס; also, a much smaller weight of which there are two are called מאזנים. The word is derived from אזן, i.e. when there are two weights each called אזן, the scale is called מאזנים to indicate that equal weights are on opposite sides. There are many words in Scripture which appear in the plural, especially when in order to make full use of what these words represent one requires two of them. Examples are נעלים, shoes, רחים, millstones, etc. God is described as "weighing" each of our actions using small weights known as "pocket weights, weights small enough to be carried in one's pocket. The largest weight known in the Torah is called ככר, whereas the smaller weights known as אונקיה are usually divided into אונקיה, and half or quarter "ounces.⁠" [This is not the "ounce" we are familiar with but a weight of about 4 regular shekalim or about 29 grams]. Solomon only wanted to illustrate that when "weighing" our sins in the scales of merits and demerits respectively, even the smallest sin (or merit) is taken into account. Reward and punishment is meted out according to God's yardsticks as to the relative "weight" of such deeds we have performed. If you need proof that after God has first weighed the "heavy" sins He proceeds to also weigh the "light" sins look at Jeremiah 16,16 where the prophet says: הנני שולח לדיגים רבים נאום ה' ודיגום ואחרי כן אשלח לרבים צידים וצדום, "Lo, I am sending for many fishermen--declares the Lord--and they shall haul them out; and after that I shall send the hunters and they shall hunt them.⁠" The prophet employed the verb צידה, hunt, after the expression "fishing.⁠" It is similar to a person who moves out of a house and first removes the larger pieces of furniture, returning to pick up the smaller items he has left behind. The meaning of the whole verse quoted above is: the large weight stone called peles, the smaller ones, i.e. moznayim, as well as weights carried in one's pocket; all of them are at the disposal of the Lord and He makes use of them.⁠" In other words, the justice dispensed by the Lord will be true justice having taken into account all factors relevant to arriving at a verdict. The reason Solomon refers to small weights as אבני כיס is because people are in the habit of carrying them in a pocket, a small bag. This is in order to keep them clean and not exposed to erosion.
It is possible that an additional dimension contained in the expression אבני כיס is an allusion to the fact that God's verdict remains hidden from us similar to these little weights a person carries in his pocket being concealed from others. Man's intelligence and knowledge is very limited and it is impossible for us to have access to all the factors which combine to make God arrive at a fair verdict concerning man's deeds. This is why, when describing God's superior way of judging, David says in Psalms 36,7: "Your beneficence is like high mountains; Your justice like the great deep;⁠" David means that God's righteousness and His deeds of loving kindness are so far above us as are high mountains and the bottom of the deep sea; both are inaccessible to us. However, there is a difference between the high mountains and the depth of the ocean. High mountains can be seen though they may be inaccessible, where the bottom of the deep is something we cannot even see. Similarly, God's righteousness is well known throughout the world though we may not be able to explore it; the justice of God, however, is totally beyond our ability to assess.
Let me illustrate what I mean. Jerusalem was destroyed on the ninth day of the month of Av. When Ezekiel was told of this God is described as having sent a messenger who arrived on the tenth day of the fifth month. (Ezekiel 33,21 describes the arrival of an escaped citizen of Jerusalem as having occurred on the fifth of the tenth month). Examination of the verse in Ezekiel both in chapter 33 and chapter 24 poses obvious contradictions. We are forced to conclude that God wanted to conceal the true dates and that therefore incomplete information is recorded in the Book of Ezekiel. You may contrast this with extremely precise information given by the Torah in the opening chapter of the Book of Bamidbar, (when the subject was not destruction, i.e. meting out of justice). Here the Torah gives a) the day of the month; b) the name of the month; 3) the year in which this occurred; 4) in relation to which previous event, i.e. the Exodus from Egypt.
וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, לאמור, "The Lord spoke to Moses in the wilderness of Sinai, in the Tent of Meeting, on the first day of the second month of the second year after the Exodus from Egypt, saying:" The wilderness of Sinai (so called for in it) Mount Sinai is located.
Bamidbar Rabbah 1,6 comments that the reference to the "wilderness of Sinai" is to remind us that the giving of the Torah comprised three elements: 1) fire; 2) water; 3) the desert. We know that fire was a factor in the giving of the Torah from Exodus 19,18: "the whole Mountain of Sinai was smoking on account of the Lord having descended upon it in fire.⁠" We know that water was also a crucial factor from Judges 5,4 (Devorah's song) "O Lord when You came forth from Seir, advanced from the country of Edom, the earth trembled, the heavens dripped, yea, the clouds of water, the mountains quaked before the Lord, Him of Sinai, before the Lord God of Israel.⁠" Finally, we know that the desert was a factor in the giving of the Torah from the reference to the desert of Sinai in our verse.⁠"
Why were these three elements an integral part of the giving of the Torah? To tell you that just as three basic phenomena on earth are available for free to everyone, so Torah is to be taught without charge. Isaiah 55,1 spelled this out clearly when he proclaimed: "Ho, all who are thirsty, come for water!⁠" Why was it important to give the Torah in the desert? To teach that one cannot truly acquire Torah except after one has made oneself הפקר, "ownerless like the desert.⁠" [One must not allow oneself to be dominated by other philosophies or the evil urge if one wants to absorb Torah in its undiluted form. Ed.]
באהל מועד, "in the Tent of Meeting, etc.;⁠" this is the Tabernacle. Once God called Moses from the Tabernacle, i.e. from Leviticus 1,1 on where the words "He called to Moses from the Tent of Meeting" occurred for the first time, God always spoke to Moses out of the Tent of Meeting seeing that the attribute כבוד which had addressed Moses at the Mountain had moved to the Tabernacle as soon as it had been inaugurated. This is why at this time the instructions had to be issued to the Levites whose camp was around the Tabernacle not to trespass and enter the Sanctuary as any non-priest who entered the Sanctuary was bound to die (verse 51). The warning not to enter the Sanctuary was of the same type as the warning before the revelation not to step beyond the fenced off section of Mount Sinai (Exodus 19,13). The warning is spelled out in detail in Numbers 18,5 after the rebellion of Korach and parts of the senior members of the tribe of Levite. At that time even the priests were included in the warning (Exodus 19,24), and in Numbers 4,20 the Torah warns the Kehatites, the senior group of Levites, not to "look" when the "holy" is inserted or they would die. Even though they carried these "holy" items such as the Ark, they were not to look at it until the Ark had been covered.
Furthermore, the Torah does command that the 22,000 Levites encamp around the Tabernacle (compare Numbers 3,43) seeing that their numbers corresponded to that of the angels who had accompanied God when He took up residence in the Tabernacle. We have this information from Psalms 68,18 where the psalmist speaks about רכב אלוהים רבותים, "God's entourage amounting to 22.000.⁠" The Israelites' camp was composed of four flags, corresponding to their having observed at Mount Sinai that the angels grouped themselves into four camps with a flag each. [Some say each angel had a flag of his own, compare Rabbi Avdimi in Pesikta Rabbati on Asseret Hadibrot. Ed.]
Another Midrashic comment in Tanchuma 3 remarks on the words באהל מועד, that previously God had spoken to Moses at the burning bush, as we know from Exodus 3,4. Later He spoke to him in Midian (Exodus 4,19). Subsequently, He had spoken to him in Egypt (compare Exodus 12,1). Still later He spoke to him at Sinai (Leviticus 25,1). As soon as the Tabernacle had been erected God changed the venue, preferring the privacy of the Tabernacle to any of the other locations from which He had addressed Moses previously. This concept is reflected in the words of Micah 6,8 that the Lord desires that we relate to Him "by walking modestly with your God.⁠" As of now, God began to converse with Moses in the Tent of Meeting. When David said in Psalms 45,14 that "the honour and glory of a king's daughter is observed only within the home,⁠" he merely used a metaphor to describe that matters between the Lord and man are to be conducted in private. The fancy garments worn by the princess are not meant for show. In that verse the בת מלך is a reference to Moses as we know from Isaiah 19,4: "I will place the Egyptians at the mercy of a harsh master.⁠" This was a reference to the Ten Plagues they were to endure. Isaiah continues: "and a ruthless king shall rule them.⁠" This refers to Moses who represented the Kingdom of Torah known as עוז, the same word used by Isaiah in that verse. We know that Torah is called עוז, from ה' עוז לעמו יתן "the Lord gives עוז to His people" (Psalms 29,11). It is also written in Proverbs 8,15: "Kings reign through Me.⁠" He who realizes that all mortal authority is dependent on God's approval will be modest. Our sages (Tanchuma Bamidbar 3) say that any woman who practices modesty is entitled to marry a High Priest even if she is not of priestly or Levitic descent; she is fit to bear children who in turn will become High Priests. They base this on the end of the verse in Psalms 45,14 where the psalmist says: "her dress is embroidered with golden mountings.⁠" The words "golden mountings" are also used in the garments of the High Priest (compare Exodus 28,11). It is the mark of the modest woman not to display her fancy garments outside her home. When Moses entered the Tent of Meeting to speak to God he would hear the heavenly voice (Numbers 7,89).
Rabbi Joshua son of Levi said: "if the Gentiles would realise how much benefit they derive from the existence of the Temple (ours) they would place armed guards around it in order to protect it. In fact it is of greater benefit to them than it is to the Jewish people. Even Solomon included the importance to the Gentiles of his Temple when he prayed to God to respond favourably to the prayers offered by them in the Jewish Temple (Kings I 8, 41-42). He asked for outright acceptance of the prayers of the Gentiles whereas he asked only for qualified acceptance of prayers offered by Jews, i.e. deserving Jews only. As a result of this it is clear that seeing a Jew is aware of God and His power, he will search his heart for sins he may have committed when he finds that God did not respond to his prayer. A Gentile, who does not know God, would react angrily if he finds his prayer rejected. He would point to the fact that after having taken all the trouble to cross the seas in order to pray at such a world-famous shrine, he had wasted his time and money. As a result he would cause God's image to become tarnished among other human beings. Not only is the Temple (of the Jews) more beneficial to them than to the Jews, but even the Jewish people's existence is of great importance to them. Were it not for the Jewish people they would not be the beneficiaries of rain and dew at the appropriate times of the year. Even the sun dispenses its light and warmth only for the sake of the Jewish people as we know from Jeremiah 33,25: "Were it not for My covenant day and night, I would not have set the statutes of heaven and earth". The message is that destruction of the Jewish people would make the continued existence of mankind pointless. In the future the Gentiles will see that the Lord God speaks to the Jewish people and as a result of this they will come and flock to establish close ties with Israel. This is what Zecharyah 8,23 spoke about when he said (the Gentiles speaking) "let us go with you for we have heard that God is with you.⁠"
באחד לחודש השני, "on the first of the second month.⁠" The subject matter of God's conversation with Moses at that time was the details of the encampment, the positioning of the flags, in which order the people should break camp and in which order they should make camp. (this needs elaboration as a) our portion does not contain any of the 613 commandments, b) the Jewish people did not start journeying until the twenty-second of that month). The reason why this portion follows the chapter dealing with the laws about exchanging the objects of vows made (Leviticus 27), is to remind us that God is One, is Unique, and there are no substitutes for Him. Just as there are no substitutes for God, so there is no substitute for the unique Jewish people and He will never exchange us for any other nation. We have this on the authority of Song of Songs 2,16 דודי לי ואני לו, "My beloved belongs to me and I to Him.⁠" We also have a verse spelling out the other half of this relationship when we read in Samuel I 2,3 (Chanah speaking) אין קדוש כה' ואין בלתך, "there is none as holy as God and there is none beside You.⁠" Furthermore, we find that the Jewish people are referred to as God's "flock" in Ezekiel 34,31. Just as we learned in the last chapter of Leviticus that no member of the flock once it has been sanctified must be exchanged, so we may rest assured that God will never exchange His flock, i.e. the Jewish people.
במדבר סיני באהל מועד – משל לאדם שנשא אשה ראשונה ולא כת׳ לה כתובה גרשה ולא כתב לה גט וכן שנית וכן שלישית לסוף ראה אשה בת טובים בקש לנושאה אמר לשושביניו איני עושה לה כמו לראשונות אלא אכתוב לה כתובה באיזה אפרכייא באיזה יום באיזה חדש באיזה שנה כך הקב״ה ברא עולמו וברא דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום ולא פירש זמן בריאתם וזמן העברתם כשעמדו ישראל אמר הקב״ה למשה הם אינם כראשונים שהם בני אברהם יצחק ויעקב לכך כתיב באיזה יום באחד לחדש הב׳ באיזה חדש באיזה שנה בשנה הב׳. ז׳ שמות נקראו להר סיני כדפי׳ בפ׳ ואלה שמות ורז״ל שנו בג׳ דברים נתנה התורה ליש׳ באש ובמים ובמדבר באש דכתיב אשר ירד עליו ה׳ באש ובמים דכתי׳ בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו מים ובמדבר סיני לו׳ לך מה ג׳ דברים הללו הפקר אף ד״ת הפקר.
וידבר י״י אל משה במדבר סיני – כתב הרמב״ן אחר שהשלים תורת הקרבנות התחיל לסדר המצות שנצטוו בענין אהל מועד וכבר הזהיר על טומאת מקדש וקדשיו ועתה רוצה להגביל המשכן בהיותו במדבר כאשר צוה להגביל הר סיני בהיות שם כבוד השכינה וצוה והזר הקרב יומת כאשר צוה שם כי סקול יסקל וצוה לא יבואו לראות כבלע כאשר צוה שם פן יהרסו אל י״י לראות ונפל ממנו רב וצוה איך ישמרו משמרת המקדש וכליו ואיך יחנו ואיך יסעו ואיך יהיה משמרת המשכן וכליו באהל מועד ובשביל שהפסיק בשמטה ויובל שכתב בהן שהיה הדבור שלהן בהר סיני חזר ואמר כאן שהיה הדיבור באהל מועד ככל הדברות אשר הזכיר מתחלת ספר ויקרא וכן יהיו כולם מכאן ואילך באהל מועד כי מעת שהוקם המשכן ויקרא י״י אליו מאהל מועד לאמר לא נדבר אלא משם. והזכיר כאן במדבר סיני להזכיר שלא נסעו משם עד (בעת) שנמנו כי המנין השני היה בערבות מואב והדבור באהל מועד:
וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד, "Hashem spoke to Moses in the desert of Sinai, in the Tent of Meeting.⁠" Nachmanides writes that now that the laws pertaining to sacrificial offerings had been concluded, the Torah moves on to discuss laws governing the Tent of Meeting. God had already warned concerning the sin of entering the Tent of Meeting in a state of ritual uncleanness as well as against offering sacrifices which were in a state of ritual unfitness.
Now the Torah wishes to restrict the presence of non priests in the Tabernacle and its immediate surroundings in the desert, similar to the restrictions imposed on the Temple and its immediate surroundings on Mount Moriah in the future. Non priests who violate these rules are subject to the death penalty by stoning. The Torah also forbids looking at sacred furnishings normally inside the Tabernacle, but exposed to potential view seeing that the Israelites were so often on the move, and the whole Tabernacle had to be dismantled each time, and the holy objects had to be carefully wrapped before being transported on the shoulders of the Kehatites. All of these precautions were designed to prevent the people from entering sacred grounds en masse and falling victim to the warnings issued.
The Torah issues detailed instructions about the wrapping of these furnishings, by whom and where the parts of the Tabernacle were to be guarded. Seeing that the Torah in the Book of Leviticus had interrupted some of these subjects by writing about the sh'mittah and Jubilee years, of which we had been told that these instructions had been issued to Moses while he was on Mount Sinai, the Torah now mentions that the instructions reported here were communicated to him in the Tent of Meeting. There had been no direct communication from God to Moses since the time the Tabernacle had been assembled and inaugurated in the first month of the second year. The desert of Sinai is mentioned here again, as the people had not moved from there, since arriving at Mount Sinai on the first day of Sivan in the first year of the Exodus until the 2oth of Iyar of the second year. [Almost an entire lunar year. Ed.]
במדבר סיני – לעיל מיניה כתיב אלה המצות וסמיך ליה במדבר לומר אם אין אדם משים עצמו כמדבר אינו יכול לידע תורה ומצות. למעלה כתיב וכל מעשר בקר וצאן וסמיך ליה שאו את ראש ע״ש מה שנאמר עוד תעבורנה הצאן ע״י מונה.
(הקדמה)
במדבר
(א) במדבר סיני – כתב הרמב״ן אחר שהשלים תורת הקרבנות, התחיל לסדר המצות שנצטוו בעניין אהל מועד, וכבר הזהיר על טומאת המקדש וקדשיו. ועתה מצוה להגביל המשכון בהיותו במדבר כאשר צוה להגביל הר סיני, בהיות שם כבוד השכינה, וצוה (במדבר א׳:נ״א) והזר הקרב יומת כאשר צוה שם (שמות י״ט י״ג) כי סקול יסקל וצוה (במדבר ד׳ כ׳) ולא יבואו לראות כבלע כאשר צוה שם (שמות י״ט כ״א) פן יהרסו אל י״י לראות ונפל ממנו רב. וצוה איך ישמרו משמרת המקדש וכליו, ואיך יחנו ויסעו ואיך יהיה משמרת המשכן וכליו.
ד״א במדבר סיני – מקשין העולם (ל)⁠מה טעם נתן התורה במדבר ולא ביישוב. ומתרצין מכאן שנו רבותינו (במ״ר פ״א) בג׳ דברים ניתנה התורה באש ובמים ובמדבר, באש שנ׳ (שמות י״ט י״ח) והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו י״י באש, במים שנ׳ (שופטים ה׳ ד׳) בצאתך משעיר וגו׳ (ו)⁠גם שמים נטפו וגם עבים (נזלו) [נטפו] מים. במדבר, דכתי׳ במדבר, ולכן ניתנה התורה בג׳ דברים אלו ולא בדבר אחד, לומר לך מה אלו בחנם, אף תורה בחנם. ומה מדבר הפקר, אף תורה הפקר. מיהו פסק דמותר ליטול שכר בטלה כדאמ׳ (כתובות ק״ה א׳) קרנא שכר בטלה קא שקיל. וכן אמרי׳ מלמדי (תינוקות] [קמיצה נוטלין] שכר מתרומת הלשכה. ועוד כ״ן ראייה ממסכ׳ תענית (כ״ד א׳) דמותר ליטול ממי שיש לו, מההוא דהוה נחית קמיה דר׳ אמי אמר משיב הרוח נשב זיקא וכו׳, עד לפי שלא היה נוטל ממי שאין לו [משמע] דממי שיש לו מותר.
באחד לחדש – הקשה הר״א מגרמייזא. למה המתין כ״כ. ותי׳ לפי שעד עתה היו עוסקי׳ במלאכת המשכן ובהקמתו ובהקרבת הנשיאים, חנוכת המזבח.
במדבר סיני – טעם במדבר סיני באהל מועד – כי שם היה מעמד משה עם השם אחר שהוקם המשכן, ולא עלה מאז אל ההר.

פרשת במדבר סיני

(א) וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני וגו׳ – דע כי כבר נמנו ישראל קודם זה, והיה מספרם זה המספר בעינו שהיה בזה המספר הנזכר בזה המקום. וזה, כי בשנה השנית באחד לחודש הראשון הוקם המשכן, כמו שנזכר בפרשת אלה פקודי (שמות מ, יז), וקודם זה נמנו ישראל והביאו בקע לגולגולת, כמו שנזכר שם, לעשות האדנים וווי העמודים ושאר הדברים הנזכרים שם (שמות לח, כה-כח); והנה היו אז שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים, וכן היה מספרם בזה המקום, כמו שתמצא. וזה ממה שיֵראה ממנו כי האנשים הקרובים לעשרים שנה היו שוי המספר לאנשים הקרובים לששים שנה, עד שהיה מספר מה שנוסף בהם מבני עשרים כמספר מה שחסר מהם מבני ששים שנה; וזה מורה על עוצם השגחת ה׳ יתעלה בהם לחַיותם הזמן האפשרי; וזה, שאתה תמצא לפי הנהוג כי האנשים הקרובים לעשרים שנה הם רבי⁠־המספר מאד מן האנשים הקרובים לששים שנה, כי מי שיגיעו לזה הזמן הם מעטי⁠־המספר. ואחשוב כי במספר הראשון לא נמנו הלויים, ולא נתנו בקע לגולגולת למלאכת המשכן; כי הוא רחוק שיסכים במקרה המספר הראשון עם הלויים למספר השני בזולת הלויים; ואולם כשהיה הראשון גם כן בזולת הלויים, היה אפשר, לפי מה שזכרנו. וכבר יורה שישראל היו מושגחים בזה האופן גם בהיותם במצרים, מן הריבוי העצום שנתרבו שם במעט מן הזמן.
(הקדמה)
[שער עב]
ועתה אחר שהקדמנו זה בביאור צורך הדגלים ותועלתם ודברנו על השואת שני המנינים הנזכרים בכאן ובפרשת פקודי בטעם מספיק כפי חז״ל נעבור על הדבורים אשר בהם נתפשט סדור הדגלים והמסעות הן בפרשה זו או בזולתה כי אף שיפרידו בנתים ענינים אחרים ראוי שנכלל בשער אחד כמו שיאות אליו. וראשונה נעורר קצת ספקות הנופלות באלו הענינים:
א. באומרו שאו את ראש כל עדת ישראל וגו׳. כי מה צורך אל זה המספר יספיק בשיאמר שיהיו כך וכך שבטים דגל אחד במזרח וכך וכך דגל שני לדרום וגו׳. יהיו מה שיהיו מהמספר. וכבר האריך הרמב״ן ז״ל על שאלה זו כמו שיבא וכ״ש למה שהנגף מצוי במספרם שכבר תהיה השאלה יותר חזקה.
ב. בסדר הדגלים שמסדר דגל אפרים במערב עם היותו בן הגבירה ומנשה ובנימין עמו ונוסע בשלישית. ודגל מחנה דן עם היותו בן האמה. ואשר ונפתלי אשר עמו ג״כ. והיותם נוסעים באחרונה הם אל הצפון ומהנראה שהוא יותר חשוב מהמערב. והנה הרמב״ן ז״ל סדר מדרגות הפאות לפי מה שמצא בכתובים מבלי שיתן לדבריו שום טעם.
ג. אומרו בפרשת בהעלותך כי לי כל בכור בבני ישראל ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים וגו׳. והלא מקודם לכן היתה העבודה בבכורות שאל״כ מה מכר לו עשו ליעקב כדאיתא במקומו.
ד. בחלוקי משאות גרשון וקהת ומררי. וטעם חלופי המכסאות אשר למשא בני קהת שקצתם בבגד תכלת וקצתם בתולעת שלי וזולתו בארגמן וזולת זה מהחלופים.
ה. בביאור פרשה חמורה שנזכרה בסדר בהעלותך בזמני נסיעתם וחנייתם שנרא׳ בה בלבול גדול ומותר נמרץ כי ירא׳ שיספיק אל הכוונ׳ כלה בשיאמר וביום הקים את המשכן כסה הענן. וגו׳ כן יהי׳ תמיד הענן יכסנו וגו׳. ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל ע״פ ה׳ יסעו בני ישראל וע״פ ה׳ יחנו כל ימי אשר ישכן שם על המשכן יחנו. הנה יראה שזה יספיק לכל המכוון והותר גם להנצל משמצת הטעיה אשר כתב הרב המורה בפ״נ ח״ג כי מה יוסיף להנצל בשאמר שהיו עומדים זמן רב במקום אחד וזמן מועט בזולתו על מה שאמר שלא היו נוסעים וחונים כי אם על פי ה׳ ולמה יאריך עוד באומרו ובהאריך הענן ימים רבים וגו׳ ויש אשר יהיה הענן ימים מספר וגו׳ ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר וגו׳ או יומם ולילה וגו׳ עוד או יומים או חדש או ימים ועל הכל חזר ואמר בהאריך הענן על המשכן לשכן עליו יחנו בני ישראל ולא יסעו ובהעלותו יסעו על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו את משמרת ה׳ שמרו על פי ה׳ ביד משה. ומה שכתב הרמב״ן ז״ל שנכתב כל זה ללמד על זרחותם ויראתם את השם יתברך שאם היו חונים ימים רבים במקום שאינו טוב בעיניהם לא יסעו משם עד העלות הענן או כאשר יחנו במחוז חפצם ויעלה הענן משם מיד ילכו לרגלו או אפילו שיהיה להם צער מתכיפות המסעות וטורח טעינת המשאות ופריקתם שלא יתעכבו מלכת אחרי הענן כלל כמו שהאריך בדבריו הנה הוא טעם חלוש כי איך יסורו מלכת אחר מנהיגם ואנה יפנו ואנה פניהם מועדות וגם הוא הראה שלא נתקררה דעתו בזה עד שהוצרך לסוף לומר ויתכן שאירע להם במסעות שעשו המסופר בכאן ולא בענין אחר וכו׳. וגם בזה אין נחת רוח שהרי מלשון הכתוב נראה בהפך במה שאמרו ויש אשר וכו׳ ויש אשר וכו׳.
ו. בפרשת חצוצרות וכבר כתבנו הראוי בה בשער ס״ז פרק ה׳.
ז. בפרשת חובב בן רעואל הכתובה בין המסעות שנראה ממנה שהיה צריך פיתוי והסתה גדולה לשיאבה להתמיד ישיבתו עמהם ולא עוד אלא שהחליט המאמר לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך ואנה פנה כל חסידותו אשר בו בא עם בתו ובניה אל המדבר אשר יחנו שם הר האלהים כמו ששבחוהו חז״ל (מכילתא פ׳ יתרו) ועוד שההליכה הזאת נזכרת קודם מתן תורה אלא שזו כבר התרנו יפה בפרשת וישמע.
ח. אומרו ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה׳ ויפוצו אויביך וגו׳ ובנחה יאמר שובה ה׳ וגו׳ כי מה טעם בשיאמר משה דברים הללו כי יחנו וכי יסעו. ומה בשיזכיר דברים שיראה מפרסומם שהוא יתעלה קם ונוסע ממסע אל מסע ושיש לו אויבים כענין האדם. ואחר זכרון אלו הספקות נבא אל הביאור.
(א-ב) וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני וגו׳ שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו׳ – הנה הרמב״ן ז״ל הרבה לתת טעמים למנין זה אם להודיעם חסדו בענין רבויים ושמירתם או לזכותם לעבור לפני אדון הנביאים איש איש כי ישים עינו עליהם לטובה או לדעת מספרם לצבוא צבא למלחמות הארץ שהיו נכנסים מיד אם לא חטאו הכל כמו שהוא בפירושיו.
[א] אמנם היותר נכון בעיני הוא להודיע כוונת התורה האלהית במעלת שלמות׳ כשרצת׳ להעתיקם בהישרותיה ולמודיה מכלל האומות בענין מציאותם ומהותם בשתי ענינים גדולים. האחד להורות שאין להם מציאות מה לבד ואיך שיזדמן אבל מציאות מעויין טוב ומשובח כי זה מה שיורה עליו הקפדת החשבון המדוייק כי כל מה שהמציאה החכמה האלהית בעולם הכל היה במדה במשקל ובמשורה והוא מה שנתן דמותו ומהותו. וכבר פרסם הנביא מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן וכל בשליש עפר הארץ ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים (ישעיהו מ׳:י״ב). יורה שטוב ההויה וסוף שלמותה בכלליה וחלקיה הוא שיהיה במספר במשקל הכל מנוי כי בשמירת הערכים ההם ישמר תוכן כל דבר ומזגו וביציאה ממנו יצא מהשיווי עד היותו בעל מום חרום או שרע וכן בשמים אמר ושמים בזרת תכן שאי אפשר שיהיו כמלא נימא פחות ויתר ובצבא נאמר המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא (ישעיהו מ׳:כ״ו) כי הכל הוא בחכמה נפלאה בשמירת היחס המספרי כלל ופרט. וכבר נשתבחה מלאכת המספר בזה וכו׳. וכן עשה באומה הזאת המשובחת ברית עולם שם לה ערוכה בכל ושמורה מיחס התתלותיה ראשיה ופנות שבטיה כי אחד היה אברהם הולך נכוחו יתעלה. והאבות משולשים כמו שמשלשים קדושתו בשמי מרום. והרועים שבעה כנגד שבעה כוכבי לכת. והשבטים י״ב כנגד י״ב מצות ושאר היחסים העצומים והרבים אשר כתבנו בשער ל״א אשר עליהם נאמר וספור הככבים וגו׳ ויאמר לו כה יהיה זרעך וגו׳ (בראשית ט״ו:ה׳). ובהם נאמר המוציא במספר צבאם וגו׳. שזה מורה על טוב מציאותו ושלימותו כמ״ש והנכם היום כככבי השמים לרוב (דברים א׳:י׳). 1והנה לפי שטעה בלעם בזה באומרו הנה כסה את עין הארץ (במדבר כ״ב:ה׳) שמשמעו שרבו כמו רבו לפי ההזדמן כיתר הגוים שנאמר בהם הן גוים כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו וגו׳ (ישעיהו מ׳:ט״ו). לזה הוצרך להתודות אחרי כן ולומר מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל תמות נפשי וגו׳ (במדבר כ״ג:י׳) לומר כי תכלית דיוק לחשבון ותוכן מספרם יעיד על טוב אחריתן ונתאוה להיות כמותן 2והנה לזה עם שכבר היה גלוי וידוע לפניו סכום כללם ופרטם לשבטים ולדגלים רצה ית׳ שימנו אותם ע״ד הככבים שהמזלות הן בעלי מספר ידוע וכן כל מזל ומזל יש לו ככבים ידועים מתי מספר בחשיבותן וכן לכללם כדי שיגיע דעת מספרם זה השם ומציאותן מציאות משובח בדעות האנשים השלמים כי זה מה שישלים טוב מציאותן וחשיבותו כמו שידיעת האנשים מציאותו יתברך אם שלא יתנו בו מציאות מ״מ יקיימוהו וישלימוהו בדעתם וציורם. האמנה כי לפי שידיעתם זו בשכלם א״א אם לא בשישיגוה גם כן ובתחלה בחושים הגופיים העלולים אל ההשקפה בענין רע ומזיק לפי רוע מזגם על הרוב כמו שכתבנו בשער ס״א הנה לזה הקדים להם תקון השקלים שיהיו כתריס לפני הפורענות ההוא בשני פנים. אם שיפול עליהם המספר בתחלה ואח״כ יעתק אל האישים וכבר באה ההבטה ע״י האמצעי והורע כחה בדרך הטבע. ואם שיהיו כופר נפש לכפר לפי ההשגחה. וכבר דברנו בענין השקלים וטעמן במקומם שער נ״ב עיין עליו. וזהו הענין האחד אשר בעבורו יתכן זה המספר בזאת האומה לא עשה כן לכל גוי. אמנם הענין השני הוא להבדילן מהם גם כן מצד מה שאין להם העמדה וקיום רק במין ככל שאר הנמצאות ההוות והנפסדות ולהעלותן אל מעלת הנמצאים העליונים הקיימים באישיהם כי על זה בעינו נאמר והייתם לי סגלה מכל העמים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו׳ (שמות י״ט:ו׳) לומר שכל אחד מהם יהיה לו חשיבות בפני עצמו כמלך וכהן וכעין שנאמר ולציון יאמר איש ואיש וגו׳ (תהלים פ״ז:ה׳). ולפי זאת הסגלה נאמר ג״כ בכוכבים לכלם בשם יקרא וגו׳ איש לא נעדר (ישעיהו מ׳:כ״ו) יאמר שהוצאתו אותם על המספר האישיי יורה כי מרוב אוני ועוצם כחו בראם בתבונה ושלימות שאיש מהם לא נעדר לעד לעולם. והנה לשתי אלו הבחינות כוונו חז״ל באומרם להודיע חבתן שנמשלו לככבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר שנאמר לכלם בשם יקרא (שמות רבה א) כי באמת חבה יתירה נודעת להם בזה וזה טעם נפלא למה שיזכור הכתוב לכל אחד ואחד בשמו ויחסו בשוה כמשפט הראשון כי כלם שוים במעלה ומעלת כל אחד נפרדת ממעלת חברו כמו המזלות שהם נפרדים באיכותן ושוים במעלתן וכל אחד ראוי להמנות בפני עצמו במספר ככביו ומה נאה טעם וא״ו וקרבנו של נחשון (במדבר ז׳:י״ג) כמו שכתבנו אצל קרבנם שער נ״ח עיין עליו. והרי זו כוונה נפלאה נמשכה לכל מה שכתבנו עד הנה מכונות התורה האלהית בכל אלו המעשים אשר תיישרם אליהם ואמר שיתיחסו למשפחותם לבית אבותם לסלק כל ערבוב וכל ספק ביחסים וכמ״ש רב יהודא אמר שמואל אמר קרא להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (בראשית י״ז:ז׳) כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני (יבמות מ״ב.) ואמרו שאין שכינה שורה אלא על הודאין שזרעו מיוחס אחריו (יבמות ס״ד) כ״ש בני פסולין אחרים יותר חמורים ויותר מגונים והכתוב העיד בכשרותם באומרו ויתילדו על משפחותם לבית אבותם וכמ״ש ז״ל (קידושין ע׳:) שבטי יה עדות לישראל.
1. והנה לפי שטעה וכו׳ תוכן דעתו הוא, כי הדבר היקר והנכבד ימנה בדיוק וצמצום, והדבר שהוא פחות הערך והמעלה לא יתן איש דעתו למנותו (אשר ע״כ אמרו גם חז״ל פ״ג ממס׳ ערלה שכל שדרכו לימנות חשוב ואינו בטל ברוב) והנה בלעם לא ידע תחילה להעריך מעלת ישראל, ודמה אותם לשאר העמים הקדמונים אשר בהם יושקף רק אל ריבוים הכללי אשר בעבור זה יש להם הכח והגבורה והיכולת להכניע זולתם, מבלי אשר יעמול איש למנות אישיהם הפרטיים אשר אין להם מעלה מיוחדת, כמו שאמר בלק מהם ״הנה כסה את עין הארץ״ וכו׳ אפס אחרי כן כאשר התבונן יותר הכיר מעלת ישראל ויתרונם על כל העמים כמו שאמר אח״כ ״לא הביט און ביעקב,⁠״ וכו׳ ע״כ הודה שראוים הם להמנות לפי מספר אישיהם הפרטיים, בעבור מעלותיהם ומידותיהם הישרות שיש לכל אחד ואחד, כמו שאמר ״מי מנה עפר יעקב״ וכו׳ וע״כ התאוה ג״כ להיות כמוהם כמו שאמר ״תמות נפשי מות ישרים״ וכו׳.
2. והנה לזה, כוונתו כי כמו שנודע להי״ת מספר כל המזלות ומספר כל הכוכבים אשר בכל מזל ומזל (כי כפי הידוע מחובר כל מזל ומזל מכוכבים פרטיים רבים, אשר רק בהתחברם יחד תולד צורת המזל ההוא.) ובכל זאת אמר הכתוב ד״מ מהי״ת ״המונה במספר צבאם״ להראות בזה מעלתם וחשיבותם בעיניו, כן אף שנודע להי״ת מספר מפקד כל ישראל בכללותם ופרטיהם, צוה בכל זאת למנותם איש איש לגלגלותם להראות בזה חשיבותם ומעלתם. ויען כי הראיה וההסתכלות בחושים הגופנים תסבב לפעמים אל הנראה נזק והפסד כמו שבאר הרב ז״ל בשער ס״א (עיין ביאורי שם), ע״כ נצטוו לתת איש איש בקע לגלגלת למען ימנו רק השקלים ולא הם בעצמם באופן שיודע מספרם רק ע״י מספר השקלים.

Gate 72

Some problems in the text of the Parshah:
1) What need is there for the introduction "take the sum of the entire congregation etc.⁠" (Numbers 1,2), if the objective is merely to count them and mention the flags of the encampment?
2) Why was the camp of Ephrayim, a son (grandson) of one of Jacob's major wives assigned the Western position to move third in order, whereas the camp of Dan in a Northern position moves last, an apparently superior position?
3) Why does the Torah describe the significance of the birthright as dating from the day God smote the firstborn in Egypt? Had such birthright not been significant already at the time Jacob bought it from Esau?
4) Why were some of the sacred vessels carried by the family of Kehat, wrapped in blue woollen covers, whereas others had to be wrapped in red covers?
5) Why are all the details about Israel's wanderings reported? It would have sufficed to state "they camped at the behest of God, and they travelled at Gods command!⁠"
1) The counting had two basic objectives.
1) To demonstrate to each individual Jew that he had individual worth, not as Bileam had thought at first "the nation covers the visible part of the earth,⁠" i.e. that Jews are important only collectively. The count proved that each Jew is significant individually. Of the gentiles it is said "here the nations are as a drop in the bucket.⁠" (Isaiah 40,15) Of Israel it is said "who has been able to count the dust of Jacob?,⁠" i.e. even its dust deserves to be counted. (Numbers 23,10) Similarly, stars, constellations, are all individually counted by God. "Who counts the number of the stars and calls each one by name.⁠" (Psalms 147,3) So, although God had been aware of the total number of Israelites, the individual significance of each was demonstrated by treating each Jew like a star in the sky, and by assigning to him his position in the scheme of things. The concept had been familiar to them; but to see the physical realisation of it, brought the idea home more forcefully. Further, there is the element of the shekalim and atonement, as discussed in chapter 52. The second objective was to drive home the point that unlike the gentiles, the survival of the Jewish people would not be restricted to the survival of their species, but that each Jew would possess individual eternal existence, just as each individual star has a permanent existence. Of the stars it is said in Isaiah 40, 26, "not one of them is missing.⁠" This provides the rationale why God counts each star and names it. It is to establish its permanent purpose in the universe. They are counted collectively, yet they possess individual differences in quality. Compare our remarks about the letter vav linking the enumeration of the offerings of the princes at the time the tabernacle was dedicated. (chapter 58) The need to establish who belonged to which family, (not necessary on the occasion of the first count) was to remove all doubt about the purity of anyone's ancestry. As the Talmud says in Yevamot 42, "the shechinah cannot be present unless both the origin of the zera, seed, and the permissible family relationship is firmly established.⁠" The Talmud in Kiddushin 70, expresses the same thought somewhat differently. "The tribes of God are testimony for Israel.⁠" (Psalms 122,4) The prince, the leader of the tribe, is to the tribe what the sign of the zodiac is to each star in its group. The Levites were not counted yet, since also the last time they had not been counted at the same time as the other tribes. On that occasion, when the levy of the half shekel represented an act of atonement for the sin of the golden calf, the Levites who had not participated in that sin, had not needed to atone for their part. The Levites would camp around the tabernacle. When the right kavanah, intent, and concentration existed, namely that the shechinah in the tabernacle was the model towards which one should strive to orient one's life, then no harm, no ketzeph would befall the viewers.
2) We believe that the front of the encampment faced East, the West being in the rear. North and South were left and right respectively. This would make the camp of Yehudah the most important, facing East. East is not to be understood as a point, but rather as a solid front. The whole camp is to be considered a square, each of whose sides represents one of the compass directions mentioned. In physics, the primary direction, length is viewed as "senior"; the second dimension "width" is viewed as junior.⁠" Yehudah and Ephrayim being in the East and West positions are both "length" positions, whereas North and South are understood to be "junior,⁠" i.e. "width" positions. We then have no problem with the sons of the lesser wives occupying positions superior to those of the sons of the major wives of Jacob. The fact that when the trumpet blasts signalling the breaking up of camp is mentioned, only two directions are named, supports our theory that the two dimensional lines are meant when the order of the importance of the encampment around the flags is described. (Numbers 10, 6-7) The pictures on the flags correspond to the four facets seen by the prophet Ezekiel in his famous vision of the merkavah, Divine entourage. (Ezekiel chapter 1)
3) The fact that Jacob had already tried to reverse the principle of the sanctity of the "firstborn" is true, but the legitimacy of this was not really confirmed until the plague of "killing the firstborn.⁠" The legislation stemming from this reversal was not enacted until after the episode of the golden calf, which represented a wholesale failure on the part of the Jewish firstborn. Basically, while the firstborn performed priestly functions, he was allowed a dual role, both the mundane and the spiritual function. Since the failure of that system, the Levites who have supplanted the firstborn, have primarily religious duties, and are relieved of the mundane task of having to work for a living.
4) Covering the holy ark in a cover made of blue wool, indicates its prime importance, since the path to God leads via the tablets and the Torah that rest inside the holy ark. techeylet, skyblue, symbolises the Heavens and the throne of Gods glory. The other vessels were also covered, but represented a path to God that is somewhat less direct, more "diluted.⁠" Therefore, there are different materials and colours for the covers of those vessels. The table also had a blue wool cover, but the blue was only on the outside, not as in the case of the cover for the ark, which was of blue wool both inside and out. The balance of the holy vessels had red covers, representing the malchut, majesty aspect of God. The menorah, candelabra had a cover that was blue wool on the inside, but tachash, hide, on the outside. The ark was covered more than the other vessels, since it had to be transported on the shoulders of the Kehatites. They were not, however, permitted to touch the ark itself.
5) The journeys of the Israelites described in Parshat Behalotcha in such agonising detail, teach that contrary to prevailing opinion, shared by Jews who had just left a country that based its philosophy on astrology and astronomy, the timetable of these journeys was determined only by God, not by astrological data. The Jewish people did not know from one day to the next if they were going to break camp. Calendar analysis, propitious times for journeys were all factors which were completely ignored when it came to decisions when and in which direction they would move. The Torah therefore emphasizes their obedience. "By the mouth of God they would journey,⁠" they observed Gods instructions meticulously.
6) Since motion in a certain direction is conceived of as approaching some goal, and since by the nature of things, God, being perfect, He does not need to move at all, Moses proclaimed at each departure and arrival that the purpose of the move was for Gods enemies to take heed and for Israel to return to constructive rest.
The many flags that the Jews displayed in the desert will be replaced in messianic times by a single flag symbolising "One nation, One God.⁠" (compare Isaiah 11, 12-13) Ephrayim, though the "senior,⁠" whose encampment in the desert was behind the tabernacle, and who harboured resentment of that fact, will no longer have cause for such resentment. A single flag will serve the entire nation alike. There will no longer be a need to have visible symbols to help concentrate on the presence of God, His hashgachah, etc. Rivalry between various parts of the nation, i.e. Yehudah and Ephrayim will cease at that time.
באחד לחדש השני מתוך חיבתן מונה אותן כל שעה. אף על פי שכל המנינים לא היו אלא לצורך שהרי כשיצאו ממצרים מנאן כדי להודיע ברכתן בשבעים נפש ירדו ובת״ר אלף יצאו וכשנפלו בעגל מנאן לידע הנותרים משל לרועה וכו׳ כשבא להשרות שכינתו מנאן כדי לדעת כמה היו בעת ששרתה השכינה בתוכם מכל מקום לא היה צריך לזה אלא מרוב חבתם וכ״ש המנין האחרון שהוא המנין השני בשנה אחת כמו שפרש״י ז״ל בפרשת כי תשא:
באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאן. פירוש ואל יקשה עליך לומר אחר שמנין חומש הפקודים היה בעבור ששרתה השכינה בתוכם למה לא מנאן מיד באחד בניסן ששרתה השכינה בתוכם כי באחד בניסן שרתה השכינה ובאחד באייר מנאן וכאילו מנאן בניסן:
(א-נד) וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד עד סוף הסדר ויש לשאול בעניניו והפסוקים אשר בו שאלות:
השאלה הא׳: באמרו במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני. והיא שאם נאמרה הפרשה הזאת בהר סיני כשאר המצות איך אמר כאן שנאמרה באהל מועד ואם נאמרה באהל מועד ולא בסיני איך אמר כאן במדבר סיני וידוע היה שבמדבר היו עדין כי לא באו עד כה אל המנותה ואל הנחלה. והנה בתחלת סדר ויקרא נאמר ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו מאהל מועד ולא אמר שם שהיה במדבר סיני גם שם לא אמר באיזה יום וחדש ושנה היה הדבור ולמה א״כ אמר כאן שהי׳ זה באחד לחודש השני בשנה השנית וגו׳:
השאלה הב׳: מדוע היה קוצר הסדור הזה שיראה מהמצות שנזכרו בסדר ויקרא עד כאן כי הנה מצות תורת כהנים זכר הכתוב שנאמרו מאהל מועד והם סדר ויקרא וצו ותזריע ומצורע ושמיני ואחרי מות שכל המצות ההן נאמרו מאהל מועד ומשם ואילך בסדר קדושים תהיו ואמור אל הכהנים בהר ובחקותי זכר מצוות רבות שנאמרו כלם בהר סיני ועתה בסדר הזה חזר לזכור מצות שנאמרו מאהל מועד ואינו סדר ראוי שהי׳ לו לזכור ראשונ׳ כל המצוות שנאמרו בסיני ואחר כך יזכור אותם שנאמרו באהל מועד ולמה אם כן הכניס בתוך מצוות סיני מצות אהל מועד:
השאלה הג׳: באמרו שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם והוא בהפך מה שצותה תורה כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה׳. ופרש״י (שמות ל׳ י״ב) כשתרצה לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם אל תמנם לגולגולת וכו׳. ואיך אם כן צוה כאן שימנם לגולגלותם. והנה רש״י (שם) להשמר מזה פירש לגולגלותם על ידי השקלים בקע לגולגולת אבל זה לא נזכר בכתוב ונזכר ההפך שאמר כל זכר לגולגלותם מורה שלא נמנו ע״י השקלים אלא לגולגלותם:
השאלה הד׳: מה צורך היה במנין הזה שצוה השם כאן למנות לישראל כי הנה הענין כשנעשה המשכן היה לצורך הבקע לגולגולת לעשות מהם האדנים ושאר הדברים שזכר שם הכתוב אבל כאן לא היה צורך כלל במנין הזה. ורש״י כתב (במדבר א׳ א׳) ממדרש הגדה מתוך חבתם לפניו מונה אותם כל שעה כשיצאו ממצרים מנאן וכשנפלו בעון העגל מנאן לדעת הנותרים. וכשבא להשרות שכינתו בתוכם מנאן והנה יש על זה ערעור רב כי הנה כשיצאו ממצרים היה ראוי למנותם אבל מפני העגל שנפל מן העם כשלשת אלפי איש למה ימנה אותם וכל שכן להשרות השכינה כי מה לה עם המנין הזה:
השאלה הה׳: איך היה אפשר שהסכימו מניני בני ישראל בשתי שנים כי הנה כשנמנו למלאכת המשכן בשנה הראשונה זכר הכתוב שהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. ועתה במנין הזה שהיו בשנה השנית היו הפקודים במספר ההוא בעצמו לא פחות ולא יתר. והוא דבר מתמיה מאד כי בשש מאות אלף איש יהיו המספרים שוים בשתי שנים ואיך לא נמצאו רבים שיהיו במנין הראשון בני י״ט שנה ולא נמנו מפני זה ועכשו בני עשרים נמנו ואנשים שישלמו ששים שנה במספר הזה ולא נמנו בו וכבר נמנו במספר הראשון והמתים איך יתכן שהסכימו שני המספרים יחד בשתי שנים:
השאלה הו׳: אם היו הנמנים מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה למה לא פירשו הכתוב שאמר מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא והיה ראוי שיאמר ועד בן ששים שנה ולמה זכר הקצה האחד מן העשרים שנה ולא הקצה האחר כאלו עד זקנה ושיבה ימנו:
השאלה הז׳: בכפל והמותר שתמצא כאן במספרי השבטים האלה כי אחרי שזכר הכתוב מספר כל שבט בעצמו כאשר צוה על הדגלים חזר לזכור מספר כל שבט ושבט פעם אחרת והיה די שיאמר בלבד ד׳ מחנות דגל מחנה יהודה והחונים עליו מטה יששכר וגומר מבלי זכרון המספרים:
השאלה הח׳: בפרשת אלה תולדות אהרן ומשה כי יש בה חמשה זריות. הא׳ למה באו הפסוקים האלה בין מספר השבטים ובין מספר הלוים והיה ראוי שתולדות אהרן ומשה ימנו בתוך הלוים להיותם מהשבט ההוא. הב׳ שאמר אלה תולדות אהרן ומשה ולא זכר בני משה אלא בני אהרן בלבד. הג׳ שאמר שני פעמים ואלה תולדות בני אהרן והיה די באחד מהם. הד׳ מה ענין תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה׳ אל משה בהר סיני כי לא נולדו באותו יום וכבר היו נולדים. הה׳ שזכר מיתת נדב ואביהוא ושכהן אלעזר ואיתמר ואין זה מענין המנין:
השאלה הט׳: למה צוה השם למנות את הלוים מבן חדש ומעלה ולא נמנו ישראל אלא מבן עשרים שנה ומעלה כי הנה עבודת הלוים במקדש היתה לשנים קצובים מבן שלשים שנה עד בן חמשים שנה כמו שעבודת ישראל לצאת לצבא ומלחמות היה מבן עשרים ועד בן ששים שנה ובכלל השאלה הזאת למה בלויים זכר משפחותם ובשאר השבטי׳ לא זכר הכתוב כאן משפחותם אלא מספר כל אנשי השבט ונשיאו:
השאלה היו״ד אם השם יתברך צוה למשה נשא את ראש בני קהת וגו׳ למה לא מנה ולא זכר אותם הכתוב כאן כמה מהם מבן שלשים שנה ועד בן חמשים כאשר צוה אותו ולבד זכר הכתוב העבודה אשר יעבדו בנסוע המשכן ובתחנותו ולא זכר מספרם:
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
(א) וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני עד איש על דגלו באותות.
כבר נזכר בסוף סדר פקודי שהוקם המשכן בראשון לחדש הראשון בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים ושאז כסה הענן את אהל מועד וכבוד ה׳ מלא את המשכן. והנה קודם הקמת המשכן היה משה עולה להר סיני ושומע שם כל הדבורים האלהיים אבל משהוקם המשכן ושכן הכבוד באהל מועד מהיום ההוא והלאה היה הדבור מגיע למשה בבואו אל אהל מועד כי לא נעלה עוד משה בהר סיני וכמו שנאמר ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר כי על כן נאמר לו במצוות המשכן ונועדתי לך שם ואז אחרי הקמת המשכן צוהו ראשונה בעבודת המקדש וקדשיו וטהרת הנכנסים בו והזהיר על טומאותם כדי שלא יחללו את קדש ה׳ אשר אהב.
ואחרי שהזהיר את הכהנים בעבודתם ובטהרת הבית והבאים שמה הזהיר את העם בכללו בכל דבר רע מכל דרכי עבודה זרה והשדים והעריות ושאר הדברים המגונים. וצוה אותם על המועדים ושאר המצות המיוחסות לבית ה׳. והמצוות ההן אין ספק שקצתן נאמרו למשה מסיני או כלן בהיותו על ראש ההר שומע אמרי אל אבל משה רבינו לא אמר אותן אל ישראל אלא כאשר צוה השם להזהיר את ישראל מהדברים הרעים והמגונים פן יסבבו הסתלקות השכינה מהמשכן כי אז כשאמר השם למשה שיאמר לישראל קדושים תהיו ושילמדם המצוות שנאמרו לו מסיני אז אמר אליהם. ומפני זה באו אותן המצוות ששמע משה רבינו מסיני בתוך המצות ששמע באהל מועד לפי שלא בא הכתוב לספר המצות כפי הזמנים שנאמרו אלא כפי צורך למוד העם והיישרתו והזמן שלמדם אליהם.
הנה התבאר שכל המצות שנאמרו למשה ולכהני ה׳ מתחלת ספר ויקרא והלאה כלם אמרם אליהם אחרי ששמע את הקול מדבר אליו מאהל מועד עם היות שזכר בתוכם מצות שכבר נאמרו לו בהר סיני אבל הוא לא למדם לעם עד הנה ולכן במצות השמטה והיובל נאמר שדבר וצוה בהם בהר סיני כי מפני שבאו בתוך המצות ששמע באהל מועד הוצרך לומר שכבר שמע המצות ההן קודם לכן בהיות הדבור בהר סיני. ובעבור שהפסיק במצות ששמע באהל מועד עם זכרון השמטה והיובל ששמע בהר סיני חזר ואמר הכתוב שהיה הדבור הזה באהל מועד.
האמנם זכר כאן הכתוב שהיה זה במדבר סיני וביום ראשון מהחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים להגיד שעמדו בהר סיני מן החדש השלישי אשר יצאו ממצרים עד רוב השנה השנית כי הנה כל ענין העגל ומעשה המשכן ומספר מפקד העם שנמנה בשנה השנית בחדש השני וסדר הדגלים הכל היה במדבר סיני כי שם אמר להם השם רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם לכך אמר שהיה זה ביום האחד לחדש השני שהוא חדש אייר מהשנה השנית ליציאתם מארץ מצרים כי עדין היו באותו מדבר שקבלו בו את התורה והותרו בזה שתי השאלות הראשונות.
בשם רומה שוכן
פתח ספר תוכ״ן
ואל רוחו״ת סוכן
בטח לו גם קוה
וירבה לך חיים
תמימים נצחיים.
וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים וגו׳ – רז״ל נתנו טעם למה כתב בכאן כל אלו הסימנים. במדבר סיני באהל מועד באיזה שנה בכמה לחדש. ואמרו משל למלך שנשא אשה ולא כתב לה כתובה. גרשה ולא כתב לה זמן. וכן לשניה וכן לשלישית. לימים מצא עניה בת טובים. אמר אין זו כראשונות. עמד וכתב לה כתובה וכתב לה זמן. כמו שכתב באסתר ותלקח אסתר בחדש פלוני וגו׳. הנה המשל והנמשל מפורש במאמר. כי כשהש״י ברא העולם היה לתכלית ישראל. וכל הגוים כאין נגדו. ולכן בבריאת העולם ודור המבול ודור הפלגה לא הזכיר בהם יום וחדש ושנה. אלא ביום עשות ה׳ אלהים. וכשגרשם ועקרם מן העולם. לא כתב אלא ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום. לפי שלא היו חשובים לפניו. וזה דומה למה שאמרו ביישובי יעקב. משל למרגלית שנפלה בין החול וכו׳ כי האדם לא היה רוצה למשמש בחול אלא בשביל המרגלית. וכן לא היה צריך להזכיר כל אלו הדורות אלא בשביל אברהם יצחק ויעקב וכשבא לדבר בהם האריך בהם. וכן היו דור המבול ודור הפלגה וסדומיים שהיו נשים שלא בכתובה. וכשהש״י מצא ענייה בת טובים. ענייה מן התורה ענייה מן המצות. בת טובים בת אברהם יצחק ויעקב. אמר שאין ראוי לעשות לה כמו לראשונות. אלא לתת לה מוהר ומתן ולכתוב לה כתובה היא התורה ולכתוב בה זמן כאומרו בחדש השלישי לצאת בנ״י. ולכן האריך בכאן וכתב באיזה מקום במדבר סיני. באיזה חדש בחדש השני. באיזו שנה בשנה השנית. לפי שתכלית בריאת העולם לא היה אלא בשביל ישראל. ואעפ״י שכל זה מפורש. יש לראות ולטעום בחיך זה המאמר. כי ידוע כי בנתינת התורה קנו כל ישראל כל השלמיות. שחסרו אומות העולם לפי שלא רצו לקבל התורה. וא״כ אחר שקבלו התורה. כבר כתב להם הש״י כתובה וזמן נתן להם מוהר ומתן. בעשיית משכן ומקדש ומזבח לכפר על עונותיהם. ומה חסר הכתוב שלא אמר. שהמתין לכתוב הכתובה בכאן. ולומר באיזה מקום ובאיזה חדש ובאיזו שנה. אבל הרצון בזה כי אעפ״י שהש״י נתן להם תורה ומצות ומשכן וכלים. עדיין לא הגיעו לתכלית המבוקש אצלם. כי תכלית נתינת התורה והמשכן היה לכפרת העונות. אבל כשהש״י נתן להם תורתו. ירד בצבאות שלו ובד׳ מחנות שכינה. כאמרו מלאכי צבאות ידודון ידודון ונות בית וגו׳. והד׳ מחנות היו סדורות כסדר ד׳ דגלים. כאומרם מיכא״ל מימין גבריא״ל משמאל מלפניו נוריא״ל מאחריו רפא״ל. בענין שכשראו ישראל זה. נתאוו ואמרו להתדבק בשי״ת ולהתדמות אליו בארבע מחנות ובד׳ דגלים. בענין שבזה ישיגו הדיבוק האלהי וחפצו ורצונו. באופן שנראה להם שאחר שקבלו התורה והמשכן לא היו שלמים בשלימות האמיתי. ולכן היו מתאום שישלים להם הש״י מאויים וחפצם. בענין הדגלים הרמוזים בד׳ מחנות שכינה ובד׳ אותיות של שמו. כאומרו נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדגול ימלא ה׳ כל משאלותיך. שרמז בזה שכמו שהש״י מלא משאלות ישראל בענין הדגלים שהתאוו להם מיום מתן תורה. כן ימלא הש״י משאלותיו לעומד ביום צרה:
והנה זה הסוד גלה לנו שר הרזים בשיר השירים בכמה מקומות. ואמר הביאני המלך חדריו. הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה. לרמוז שהש״י מביאם אל חדרי התורה וסודותיה הנרמזים ביין. כאומרו נכנס יין יצא סוד. זהו סוד ה׳ ליריאיו. וכשראה שהש״י ירד עם רבבות שלו דגול מרבבה כאומרו ואתא מרבבות קדש. נכנסה סוד האהבה בלבם והאחדות. כי סוד ד׳ מחנות שכינה הם סוד של דל״ת אח״ד. וזהו ודגלו עלי אהבה. כי מצד דגלו נכנסה בלבי אהבתו. ולכן סמכוני באשישות וסייעוני כמי שמבקש עזר עליו. ולפי שענין הדגלים הוא דבר גדול. זכו ישראל לקבל פני דיוקנו של השם ולהכירו. ולזה אמר במקום אחר דודי צח ואדום דגול מרבבה. כי בהר סיני הכירו מעלת טהרתו שהיה דגול ורשום ברבבה שלו. כאומרם ז״ל אות היא בצבאות שלו ראשו כתם פז וכל הענין שהשיגו שם. ובמקום אחר הורה שמעלת הדגלים היתה למעלה מכל המעלות. ואמר יפה את רעיתי כתרצה. שזה רמז בקרבנות שנאמר בהם לרצון להם. וזהו כתרצה שאתם מתרצים לפני בקרבנות. נאוה כירושלם. זה רמז על מעלת המשכן שהוא במקום ירושלם. איומה כנדגלות. זה רמז על הדגלים. שמצד הדגלים נדבקו בשם ה׳ והכירו דמותו. באופן שהדגלים הם למעלה משאר המעלות. ולכן אמר שלמה מיד פי זאת הנשקפה כמו שחר. ביציאת מצרים לפי שקנו קצת מדות מגונות שחורות כעורב. יפה כלבנה בנתינת התורה. ברה כחמה. בקרבנות המקדש שהם כפרת האף והחמה. איומה כנדגלות. זהו כסדור הדגלים שראו במעמד הר סיני ונתאוו להתדמות ליוצרם:
ולפי שזהו התכלית האמיתי והחשק המבוקש מצד ישראל. וכל מה שהשיגו ישראל בנתינת התורה ובמשכן ובמזבח לכפרת העונות או משאר המעלות. לא היה בעיניהם לכלום בערך השגת מעלת הדגלים. שבו הכירו דמות יוצרם ונתאוו לאותם דגלים. ולפי שעד היום לא השיגו זאת המעלה. ועכשיו רצה הש״י לבשרם בזאת המעלה ולמלאת שאלתם בסדור ד׳ דגלים כנגד ד׳ מחנות שכינה. כתב בכאן בתחלת הספר ואמר במדבר סיני באהל מועד בחדש השני. ורצה לפ׳ בכאן המקום והחדש והשנה. מה שלא כתב עד היום. לפי שלא היה להם זאת המעלה. ולכן אמר במדבר סיני באהל מועד. כי עד היום היה להם מעלת המקום שניתן בו התורה אבל עדיין לא היה להם אהל מועד. ואע״פ שהיה להם אהל מועד עדיין לא היה להם עד שהוקם בא׳ בניסן. כי בא׳ בניסן הוקם המשכן ובא׳ באייר מנאן וצוה עליהם בדגלים. ולכן אמר בכאן במדבר סיני. להורות מעלת המקום הנבחר שקנו בו זאת המעלה הגדולה. ולכן אמר במדרש שיר השירים מי זאת עולה מן המדבר סליקה מן המדבר. עלייה מן המדבר. תורה מן המדבר. משכן מהמדבר. כהונה ומלכות מן המדבר. דגלים מן המדבר. בענין שזאת היא השמחה השלימה. ועליה רמז שלמה באומרו צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה וגו׳ ביום חתונתו. ולכן אמר מי זאת עולה מן המדבר וגו׳ הנה מטתו שלשלמה. הרמוזה כנגד מחנה שכינה. וזהו שסמך אפריון עשה לו המלך שלמה שזה רמז על המקדש. ולהורות על מעלת הדגלים אמר מרכבו ארגמן. שזה רמז על סוד המרכבה של ד׳ מחנות שכינה שהם כלולים במלת ארגמן. כמאמרם ז״ל ראשי תיבות אוריא״ל רפא״ל גבריא״ל מיכא״ל נוריא״ל. שהם ד׳ חיות הנושאות המרכבה. כי אוריא״ל ונוריא״ל הם דבר אחד. תוכו רצוף אהבה. שזה רמז שמתוך נתינת התורה שראו הדגלים של מעלה. נכנסה אהבת הדגלים בלבם כאומרו ודגלו עלי אהבה. וא״כ צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו וכו׳ ביום חתונתו. זו שמחת מ״ת. וביום שמחת לבו. זו חנוכת הדגלים שהיה למעלה מכל המעלות ומכל העטרות:
ובמדרש הנעלם אמרו מי זאת עולה מן המדבר על הנפש מי זאת עולה מן הגוף החרב הדומה למדבר. ובפי׳ שיר השירים פירשתי שאמר כן כשראה ענייני העוה״ז והמניעות המשיגות לנפש מצד הגוף. אמר מי זאת עולה מן המדבר. מי זאת הנפש העולה מן העוה״ז מקוטרת מור ולבונה ממעשים טובים. אחר שידוע שמטתו שלשלמה שהיה חכם הרזים. ששים גבורים סביב לה מפחד בלילות. שהוא פחד גהינם הדומה ללילה אבל שלמה עשה תיקון לזה. והוא שעשה בהמ״ק לכפר העונות. וזהו אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. ללבן עונותיהם של ישראל. ולפי שהש״י ברא עולמו בחסד. לזה עמודיו עשה כסף שהוא רחמים. רפידתו זהב. כי כן צריך העולם קצת מדת הדין. כאומרו והאלהים עשה שייראו מלפניו ושם הארכתי בזה. והעולה לנו מזה כי לפי שמעלת הדגלים היתה מעלה גדולה להתדבק ולהתדמות להש״י. חמד אותה ישראל מיום מ״ת כשראו סדור הדגלים בד׳ מחנות של מעלה. ולכן הש״י השלים עצת מלאכיו ומלא תאותם. וצוה להם בזאת הפרשה ענין הדגלים לדמותם לו ית׳ משום בא ליטהר מסייעים אותו. ולפי שהוא ראש כל המעלות. וכתר תורה תלוי בסוד הדגלים. בסוד ד׳ מחנות השכינה. ובסוד ד׳ אותיות של שם. כתב בזאת הפרשה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני. להודיענו באיזה מקום ובאיזה חדש ובאיזה שנה. מה שלא כתב עד כאן. כי זאת הכתובה האמיתית בזמן מיוחד ובמקום מיוחד. ובמוהר ובמתן מיוחד של מעלת הדגלים. כמו שהזכיר באסתר ותלקח אסתר וגו׳:
(א-ב) [עניין המספר]:
אמר הגאון, אחר שהשלים כל הסדר האמור בספר ויקרא, שמסר אופני הקרבנות כולם והכין הכהנים והזהירם מהטומאות במידות ובמעשיות ובעריות ובדיעות והזהיר ממומיהן והכין המקריבים המביאים והנקרבים, ואחר כך נתן הברית באופן שלמעלה ב׳אם בחוקותי׳, כיוון הבורא יתברך בזה לזַכּוֹת את ישראל גם בדרכיהם, וביקש להשלימם ׳באיש׳, כמו שיורה עליו המספר1, כעניין שנאמר (תהלים פז ה) ׳ולציון ייאמר איש ואיש׳2.
ולא ׳במספר׳ האישים לבד, אלא ׳בשמותם׳ ו׳משפחותם׳, ו׳לגולגלותם׳ – שלא תאמר אשלח הכופר שלי, רק רצה שילך גם הוא בעצמו ויביא פדיונו3. ואחר כך מהמשפחה רצה מספר כל השבט, ואחר כך מהדגל, ואחר כך מכולם בכלל, שכל אחד מאלו המדריגות היה שלימות בפני עצמה, כמו שחלקי המורכב יש להם שלימות כל אחד ואחד בפני עצמו – והמורכב כולו עוד יש לו שלימות אחרת וצורה אחרת.
וכל זה עשה כדי להכניסם לארץ באופן השלימות הזה, ואופני נסיעותיהם בחניית ונסיעת הדגלים בלי חרב וחנית4 רק באופן הזה, כי אם שחטאו אחר כך במרגלים:
1. ראה שיעורים לבראשית (מו ח), שמות (א א-ה, ו יד-כה), ומה שהאריך בתחילת פרשת כי תשא ותחילת פרשת פקודי. וראה גם בעל העקידה כאן בעניין המספר.
2. שכל אחד נודע כ׳איש׳. וראה שיעורים לתהלים (מח ה).
3. זה פירוש ׳לגולגלותם׳, ולא כרש״י. וראה רמב״ן שכל אחד בא לפני משה ואהרן למניין, והביא מבמדב״ר שדרשו כן מ׳לגולגלותם׳.
4. ע״פ שמואל א׳ (יז מז) ׳כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה׳ כי לה׳ המלחמה׳.
באחד לחודש מפני חיבתן וכו׳. יש מקשים, למה לא פירש זה על ״שאו את ראש״ (פסוק ב), דהוא עיקר מקומו. ויש להשיב לשאלתם, שבא ליישב דלא לכתוב ״באחד לחדש [השני]״, שלא בכל מצוה ומצוה נכתב מתי נאמרה ובאיזה חדש ובאיזה יום, ותירץ ׳מפני חיבתן מונה אותם כל שעה׳, והשתא שפיר כתב ״באחד לחדש [השני] בשנה השנית״, להודיעך שמספר הזה מיד היה, ונמנו ג׳ פעמים בשנה אחת. והיינו דקאמר ׳מפני חיבתן מונה אותן כל שעה׳, שהרי כשיצאו ממצרים בט״ו בניסן מנאן (שמות יב, לז), וכשנפלו בעגל בי״ז בתמוז מנאן, באחד באייר חזר ומנאן, וזהו החיבה. ואי לא כתב כאן באיזה שנה ובאיזה חדש היה, לא ידענו שהיה הכל בשנה אחת. ואף על גב שרש״י פירש בפרשת כי תשא (שמות ל, טז) שאפילו במנין אחד הוי חיבה, ׳משל לרועה וכו׳⁠ ⁠׳, מכל מקום יותר חיבה כשמנאן כל שעה משמנאן פעם אחת בלבד. ואף על גב דכל מנין ומנין היה לצורך – כמו מנין הראשון, ואם כן מה חיבה יש במה שמונה אותם כל שעה, מכל מקום כיון שמנאם פעם אחת, דרך לסמוך אחר כך על האומד, שאף על גב (שחסרו) [שהוסיפו] או שפחתו, אי אפשר שיהיו פוחתין או מוסיפין הרבה, ואין צריך למנות, וזהו החיבה, שאינו סומך על האומד:
באחד בניסן הוקם המשכן. ואם תאמר, והלא לא כשבא להשרות שכינתו מנאן, אלא אחר כך, באחד באייר (קושית הרא״ם). ויש לומר, כיון דבאחד בניסן הוקם המשכן (שמות מ, יז), כל זמן שלא היה עדיין חודש מזמן שהוקם המשכן לא נקרא שהוא שורה במשכן עם ישראל, כדאמרינן במסכת נדרים נדר מיושבי העיר אסור בכל מי שדר שם חודש אחד. ובחודש אחד נקרא דירה, לכך כששרה שכינה ביניהם שלושים יום – מנאם:
וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד לאמר – ובפרשת ויקרא כתיב מאהל מועד, לפי שבפעם ההוא לא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן ע״כ היתה הקריאה אליו מאהל מועד אל חוץ לאהל מועד, אבל בא׳ באייר כבר היה משה יכול לבא אל תוך האהל בא אליו הדבור באהל מועד מעל הכפורת כדאיתא בסוף פר׳ נשא, ואין צורך במה שפירש״י שם בא כתוב הג׳ והכריע כו׳. ומה שנקט באהל מועד להודיע טעם למספר זה והוא לפי שבא להשרות שכינתו בתוכם, לשון להשרות מורה על העמדת השכינה דירת קבע שמה ואין דירת קבע בפחות מל׳ יום, ע״כ בא׳ בניסן הוקם המשכן ובו ביום ירדה השכינה לתוך אהל מועד ואחר ל׳ יום שנראה שעשה לו ה׳ מדור בתחתונים דירת קבע, מנאם בא׳ באייר ולא מנאם תיכף בא׳ ניסן כי עדיין לא החזיק במדור זה.
ונ״ל ליתן טעם למנין זה בזמן השראת השכינה, לפי שארז״ל אין הקב״ה משרה שכינתו על ישראל בפחות מן כ״ב אלף שנאמר (במדבר י׳:ל״ו) ובנחה יאמר שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל. וטעמו של דבר להשוות מלכותו ית׳ בארעא כעין מלכותא דרקיעא כארז״ל (תנחומא וישלח ב׳) בשעה שנגלה הקב״ה על ישראל בהר סיני ירדו עמו כ״ב אלף מרכבות של מלאכי השרת, שנאמר (תהלים ס״ח:י״ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה׳ בם. ר״ל כשיש מספר זה אז ה׳ בם השכינה שרויה בם וכן מצינו במחנה לוים שנקראו מחנה שכינה שהיו כ״ב אלף (במדבר ג׳:ל״ט). ע״כ הוצרך למנות גם את ישראל לידע אם יש בהם כחשבון הזה שראויין להשראת השכינה בכל שבט ושבט.
והוצרכו ישראל למנין ס׳ רבוא דווקא לא פחות, לפי שכתב רבינו בחיי פר׳ זו (ב׳:ב׳) שבכ״מ שהשכינה מצויה שם תמצא ד׳ מחנות שכינה ובספר הפרדס שער פרטי השמות פרק ב׳ דף קי״ח כתב שיש כ״ח מחנת שכינה. ומהיכן למד לומר כן אומר אני שלמד זה מן מספר זה שבא ע״י השראת השכינה בהיקף ז׳ עננים ותוכו רצוף אהבה במחנה לויה, ובכל ענן וענן היה כבוד ה׳ ובכל מקום שכבוד ה׳ מצוי בו אין שם פחות מן ד׳ מחנות שכינה שבכל מחנה ומחנה כ״ב אלף נמצא בז׳ עננים כ״ח מחנות בכל ענן ד׳ מחנות, צא וחשוב כ״ח פעמים כ״ב תמצא ת״ר אלף ועוד ט״ז אלף כך היו ישראל תר״ג אלף והלוים כ״ב אלף סך הכל תרכ״ה אלף, כי בכל מאה אלף יש ד״פ כ״ב אלף ונשארו י״ב אלף נמצא כ״ד מחנות בסך ת״ר אלפים עוד עשה מן ו׳ פעמים י״ב אלף ג׳ מחנות ישארו ט׳ אלפים והלוים כ״ב אלף סך הכל כ״ח מחנות, ואע״פ שיש כאן מותרות ט׳ אלפים מ״מ אין לצמצם בתחתונים כי המיתה מכלה בהם ושמא לא יתמלא המספר מן הפחותים מבן ך׳ כל כך מהרה.
והלוים נמנו מבן חודש כי למוד אותו שבט להיות נמנה מבטן, כמו שנאמר בירמיה הכהן ובטרם תצא מרחם הקדשתיך (א׳:ה׳) ועל כן הענין מוכרח שבכל המספרים לא היו ישראל פחות מן ת״ר אלף חוץ מן הלוים. אע״פ שבמספר ראשון היו ת״ר אלף עם הלוים ולא היו כ״ח מחנות בתחתונים להיקף ז׳ עננים, מ״מ עדיין לא בא הקב״ה להשרות שכינתו בתחתונים לעשות לו מדור של קבע בתחתונים ועכשיו בא׳ באייר שבתלתין יומין הוי חזקה כי תהיה דירתו קבע ובא אלהים וכל קדושים עמו לקבוע דירה בתחתונים כתפארת אדם לשבת בית (ישעיהו מ״ד:י״ג). מאז הוצרך למנותם להודיע שהם צריכין להיות כמספר זה כדי למלאות כ״ח מחנות של כ״ב אלף באותו זמן אשר הושיב ה׳ שכינתו ישיבה של קבע באהל מועד לכך נאמר כאן באהל מועד. וזה פירוש יקר ומתישב על אופנו במספר ת״ר אלף אשר בו יצאו רוב המפרשים ללקוט טעם מספיק ולא מצאו.
באחד לחודש השני בשנה השנית – צורך זמן זה שכתוב כאן אמרו במדרש תנחומא (ה) משל למלך שנשא אשה ולא כתב לה כתובה כו׳ לימים מצא עניה בת טובים וכתב לה כתובה וכתב לה זמן כו׳ עיין נוסח המדרש בילקוט (תרפד). דעת בעל מדרש זה שיום מ״ת הוא יום אירוסין כי הקב״ה אירס את ישראל ע״י זאת התורה, כמ״ש (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ודרשו רז״ל (פסחים מט:) מורשה מאורשה, ותדע כי לקהלת יעקב לא נאמר אלא מאורשה קהלת יעקב, משמע שקהלת יעקב הוא מאורשה להקב״ה ע״י שנתן לה התורה במקום טבעת קידושין כמ״ש (ישעיהו נ״ד:ה׳) כי בועליך עושיך. והנה מצינו לרז״ל (תנחומא תשא ט״ז) שהמשילו זיווג ישראל להקב״ה לזיווג כלה לחתן בב׳ זמנים האחד הוא בשעת מ״ת שנאמר (שמות ל״א:י״ח) ויתן אל משה ככלתו חסר כתיב שנמסרה התורה ככלה מקושטת בכ״ד ספרים. השני הוא ביום חנוכת המשכן שנאמר (במדבר ז׳:א׳) ויהי ביום כלות משה להקים. פירש״י שביום שהוקם המשכן נמסרו ישראל להקב״ה ככלה לחתן, ש״מ שמתן תורה הוא זמן האירוסין, ויום הוקם המשכן הוא זמן הנישואין, כתפארת אדם לשבת בית (ישעיהו מ״ד:י״ג) כמובן מן לשון נמסרו דהיינו לבית מדור אחד. וביני ביני כמו עשור חדשים כמו שנאמר (בראשית כ״ד:נ״ה) תשב הנערה אתנו ימים או עשור. והיינו עשרה חדשים שנותנין לבתולה זמן בין אירוסין לנישואין להתקשט בכ״ד מיני קישוטין שנזכרו בישעיה (ג׳:י״ח-כ״ד).
וכדי להדמות זיווג של ישראל להקב״ה בכל צד אל סתם זיווג, הגביל הקב״ה ג״כ זמן ישראל עשרה חדשים מן ר״ח סיון שבו נתארסו בתורה אשר צוה לנו משה עד ר״ח ניסן שבו הוקם המשכן ונשלם הזיווג מכל וכל, כי בזמן זה יתקשטו ישראל בכ״ד ספרים ומתוך זה ראוין לדור באהל מועד מדור אחד לשניהם, ולפי שזמן נישואין ל׳ יום (עיין כתובות ח) ע״כ נמשך הזמן עד אחד לחודש השני בשנה השנית. ואם תרצה למנות מן פסוק ויתן אל משה ככלתו שנאמר בחודש תמוז אחר מ׳ יום שהוריד הלוחות אז יהיה מכוון המספר י׳ חדשים עד החודש השני של שנה השנית, כי אז נשלמו הנשואין וכתב לה ה׳ כתובה לידע מאיזו זמן תטרף הלקוחות כי נשתעבדו להם בכתובה ארצות ז׳ אומות, שאם בחטאם יגלו מן הארץ יוכלו לחזור ולטרוף מידם ולומר זמן שטרינו קודם לכך נאמר כאן באהל מועד כי הוא זמן הנישואין לשבת בית. וכן הזכירו רז״ל במסכת (תענית כו:) ב׳ זמנים אלו ודרשו ביום חתונתו זו מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין ב״ה. כי בב׳ זמנים אלו נשלם הזיווג והזכיר באחד לחודש מן הטעם שנתבאר, וכדי שיהיה הזיווג דומה בדומה נאמר שאו את ראש בני ישראל וכדעת המדרש (במ״ר א׳:ט׳) האומר שכדרך שנאמר בהקב״ה והמתנשא לכל לראש (דברי הימים א כ״ט:י״א). כך נתתי לכם תלוי ראש כו׳, ומה ענין זה לכאן אלא כדי שיהיה הזיווג דומה בדומה כביכול.
(הקדמה)
במדבר
(א) וַיְדַבֵ֨ר: קדמא בבי״ת. [וַיְדַבֵּ֨ר].
הַשֵנִ֗ית: ברביע. [הַשֵּׁנִ֗ית].
מתוך חיבתן. רצונו לתרץ למה ליה למיכתב כל הסימנים הללו. ומתרץ מתוך חיבתן כו׳ כלומר הרי בלאו הכי צריך לתרץ למה ליה למכתב שאו את ראש כל עדת וגו׳. והרי כבר מנאן בפרשת כי תשא אלא ע״כ צ״ל מתוך חיבתן וכו׳:
לידע מנין הנותרים. דכתיב ויפול מן העם כשלשת אלפי איש ומתוך שמנה הנופלים ידע הנותרים, וה״פ כשנפלו בעגל מנה המתים לידע הנותרים בחיים. וק״ל:
ובאחד באייר מנאם. כתב הרא״ם פי׳ ואל תקשה ממה שמניין זה היה כששרתה בם השכינה למה לא מנאן בניסן כששרתה. ומתרץ באחד בניסן שרתה שכינה ובאחד באייר מנאן והוי כאלו מנאן בניסן. ול״נ דרצונו בזה שלא תקשה ליה מנ״ל לפרש שמנאן ג״פ דלמא לא מנאן אלא שני פעמים תדע לך שהרי המניין האמור כאן והמניין האמור בפ׳ כי תשא שוין הן לכך פירש״י באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאן, ואם איתא דמניין זה הוא המניין האמור לעיל א״כ למה כתיב לעיל ויעש אדנים למשכן מן הכסף שהביאו לכפרה על מניין נפשם והרי כאן כתיב באחד באייר מנאם, וכבר הוקם המשכן באחד בניסן אלא ודאי זה היה מנין אחר וק״ל. וא״ת ולמה לא מנאן הכתוב מיד אחר הקמת המשכן כי מיד שהוקם המשכן שרתה השכינה. וי״ל כמו דאמרינן (ב״ב דף ח׳) לענין נדרים המודר הנאה מיושבי העיר מותר ליהנות מבני אדם שלא דרים שם שלשים יום לפי שלא חשוב קבוע לכך לא מנאן עד שהוקבע השכינה שלשים יום:
Because they are precious. Rashi wishes to explain why the Torah writes all of these details. He answers that "Because they are precious … [Hashem counts them all the time].⁠" He means to say that even without these details one would have to explain why the Torah writes "Take a head count of the entire congregation" (v. 2), given that He had already counted them in Parshas Ki Siso. Therefore one must say that these details are mentioned "Because they are precious.⁠"
To know the number of those who remained. It is written [regarding the golden calf] "From the people approximately three thousand men fell" (Shemos 32:28), so by counting the fallen, [Hashem] knew the [number of the] remainder. Thus Rashi explains: When they fell because of the calf He counted the dead to know how many remained alive.
And on the first of Iyar He counted them. Re'm writes: This count occurred once the Divine Presence had rested among them. Do not ask why [Hashem] did not count them in Nissan when the Divine Presence first rested. He answers that that on the first of Nissan the Divine Presence rested and so when He counted them on the first of Iyar, it was as if He counted them in Nissan. It appears to me that Rashi's intent here so that you should not ask how he knows that Hashem counted them three times. Perhaps [you may think that] He only counted them twice! This would seem to be the case because the total mentioned here and the one mentioned in Parshas Ki Siso are one and the same. Accordingly, Rashi explains that on the first of Nissan the Mishkon was set up, and on the first of Iyar [Hashem] counted them. Because if this count was the one mentioned previously, why is it written there (Shemos 38:27) that they made sockets for the Mishkon from the silver that they brought as an atonement for the count of their souls, while here it is written that "on the first of Iyar He counted them.⁠" Surely the Mishkon had already been erected on the first of Nissan. Rather, this must have been a different count. You might ask: Why did the Torah not count them immediately after the setting up of the Mishkon, since immediately afterwards the Divine Presence came to rest. The answer is, as we say concerning oaths, (Bava Basra 8a): If one prohibits oneself from benefiting from the residents of a town, he is permitted to benefit from people who have not lived there for thirty days because they are not considered established there. Similarly, Hashem did not count them until the Divine Presence had been established for thirty days.
במדבר סיני וגו׳ – רז״ל דרשו (במד״ר פ״א) הבנות יקרות בפסוק זה, ונשאר להעיר למה לא השוה ה׳ מדותיו יתברך בשיעור הדברים, כי כשהזכיר הודעת המקום הקדים מחברת הכללות שהוא מדבר סיני ואחר כך הזכיר פרט המקום ואמר באהל מועד, וכשהזכיר הודעת הזמן הקדים זכרון פרט הזמן ואמר באחד לחודש השני ואחר כך הזכיר מחברת כללות הזמן ואמר בשנה השנית.
ונראה כי הכתוב אדרבא השכיל לדבר בשיעור שוה, והוא על דרך אומרם (ב״ר פס״ח) הנה מקום אתי שמקומו של הקדוש ברוך הוא הוא טפל לו, ולערך זה יהיה טפל כל המקום לגבי המקום אשר חונה שם האלהים, ומעתה מחברת הכללות הוא אהל מועד והמדבר הוא פרט טפל לו, ולהעירך הכתוב בכוונה זו סדר סמוך לזה מאמר באחד לחודש וגו׳ בשנה השנית, אם כן מאמר באהל מועד הוא מחברת הכללות ולזה נסדר באחרונה כסדר שנה השנית שנסדר אחר מאמר באחד לחדש, ותדע כמה הוא מופלג מקום אשר ה׳ שם ממה שמצינו שבב׳ אמות שבין בדי הארון עמדו רווחים ס׳ ריבוא של ישראל (ב״ר פ״ה), הרי שהגם שהוא לעין מועט הוא מרובה לצד השוכן בו ברוך הוא.
במדבר סיני, in the desert of Sinai, etc. Our sages in Bamidbar Rabbah 1 offer many precious insights about this verse. There remains the question of why God did not describe what took place in a more uniform manner. At the beginning God first describes the general location of where He communicated with Moses, i.e. in the desert of Sinai, followed by a more specific description, i.e. the Tent of Meeting. When describing the time when this communication took place, however, the Torah first mentioned the day and the month, and only afterwards the year, i.e. the more general description of the time frame when all this took place, i.e. during the second year of the people being in the desert. Logically, the Torah should have first mentioned the year followed by the month and the day of God's communication to Moses.
I believe that if we look at the text closely we will see that the Torah follows a throroughly logical pattern. We have to remember the comment of Shemot Rabbah 45,6 on Exodus 33,21: "there is a place here beside Me,⁠" where the meaning of the words "beside" is interpreted as emphasising that the place is secondary to God. Were this not so, the Torah would have quoted God as saying: "here I am in this place.⁠" In other words, the whole concept of space, i.e. מקום, is something secondary as far as God is concerned. Once we appreciate this fact, we know that any time the Torah mentions God's appearance in a certain place the place mentioned is of minor significance. When the Torah mentions the desert this is really only a detail relative to God communicating with Moses out of the אהל מועד, which is the essential message in the verse. The Torah draws our attention to this by first mentioning the day and the month when this occurred before telling us in which year it took place. Further evidence of the miraculous change a place undergoes when God honours it with His presence is provided by Bereshit Rabbah 4,4 as well as 5,6 where the Midrash describes the fact that God who was able to call into existence the whole universe and fill it with His presence would most certainly be able to speak to the Israelite people from between the staves of the Holy Ark. 600.000 Israelites were able to "squeeze" into the space of 2 cubits between the staves by which the Holy Ark was carried. We normally perceive of small quantities fitting into containers designed to accommodate larger quantities. Such laws of nature may be reversed at God's will and this was a condition He made with nature at the time of creation.
במדבר סיני – לפי שאלו ב׳ הסדרו׳ ב״וב נאמרו לו בהר סיני במ׳ יום לפיכך כתב כאן במדבר סיני ועיין ברמב״ן ז״ל.
במדבר סיני באהל מועד – בעבור שהפסיק במצות השמיטה והיובל שאמר שהיתה בהר סיני, מן הטעם שכתבנו שם, לכן חזר עתה ואמר שהיה הדיבור הזה במדבר סיני באהל מועד ככל הדברות אשר הזכיר מתחילת ספר ויקרא, וכן יהיו כלם מכאן ואילך באהל מועד, כי מעת שהוקם המשכן ויקרא אליו השם מאהל מועד, לא נדבר לו אלא משם, כמו שאמר לו במצות המשכן ונועדתי לך שם:
באחד לחדש השני – לפי שעתה הוצרכו להיות נכונים למסעיהם לארץ ישראל, שהרי בעשרים לחדש הזה נעלה הענן, לכן צוה למנותם באחד לחדש הזה, ושלא ימנו כי אם מבני עשרים ומעלה הראוים לצאת בצבא המלחמה, ועוד שיחלק להם הארץ למספרם וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם, כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד, ואחרי זה צוהו לסדרם על סדר הדגלים שיהיה לכל שבט ושבט מקום קבוע בנסעו ובחנותו:
במדבר סיני – כל מקום שנאמר בהר סיני זהו קודם שהוקם המשכן, אבל משנבנה אהל מועד לא נאמר אלא במדבר סיני (רשב״ם), כי אז לא היה ה׳ מדבר עם משה בהר, אלא במשכן, בכל מקום מן המדבר שהיו חונים בו ומקימים בו המשכן.
in the desert of Sinai. Every instance in which it says “in Mount Sinai” is one that occurred before the Sanctuary was erected, but once the tent of congregation [ohel mo’ed] was set up, it invariably says “in the desert of Sinai” (Rashbam), because then God was speaking to Moses not on the mountain but in the Sanctuary, in any location in the desert in which they were encamping and setting up the Sanctuary.
1סופו של הספר השני מספר על הקמת מקדש התורה. הספר השלישי מוקדש כולו לדרישות שנקבעו לישראל על ידי מקדש זה – מבחינה סמלית על ידי הקרבנות, ובאופן מעשי על ידי המצוות המקדשות כל צד ובחינה של חיי היומיום. בכך מוצג בקווים כלליים תיאור של החזון, שיתורגם למציאות על ידי כל פרט ופרט מבני האומה ועל ידי כלל האומה. הפרק המסיים [של הספר השלישי] העוסק בנדרי הקדש, נותן מקום, במסגרת ההלכה, למי שעשוי לחוש בצורך להביע את יחסו האישי למקדש על ידי הקדשה סמלית של ערך אדם, או על ידי הקדשת רכוש פרטי אל המקדש.
הספר הרביעי חוזר עתה אל המציאות הלאומית. הוא מראה לנו את ישראל כפי שהוא באמת; הוא מציג בפנינו את האומה הממשית ביחסה אל חזון ייעודה כפי שתואר בספר השלישי. הוא פותח בציווי לערוך מפקד של האומה כ״עדה״, כציבור המאוחד על ידי ייעודו המשותף. כל חבריה העצמאיים [עיין פירוש לקמן פסוק ב ד״ה כל עדת] של האומה יימנו, אחד אחד. מפקד מסוג זה מבהיר לנציגי האומה שהציבור איננו רעיון גרידא; אדרבה, הוא קיים רק במציאות הכוללת של כלל בניו. במקביל, בא כל יחיד ויחיד לידי הכרה שהוא באופן אישי ״נמנה״ כחבר חשוב של הציבור, ושהתפקיד המוטל על כלל האומה דורש את נאמנותו ומסירותו של כל יחיד ויחיד לייעוד המשותף.
הספר השלישי מסתיים במניין⁠־ההקדשה של העדרים, העוברים בקבוצות תחת שבט בעליהם. הספר הרביעי נפתח עתה במניין האומה כ״צאן ה׳⁠ ⁠⁠״ לצורך הרועה שלה. האומה אף היא נמנית לפי קבוצות של משפחות ושבטים, שכולם קנויים לה׳; וכל יחיד ויחיד עובר תחת שבט רועהו ונמנה כחבר עצמאי של העדר.
במדבר סיני – המפקד נערך במדבר. הדבר מוכיח שתכליתו של מפקד זה אינה כלכלית או מדינית – שכן כלכלה ומדינה אינן נוגעות באופן מעשי לחיים במדבר. אלא תוספת תיבות ״סיני״ ו״אהל מועד״ מראה, שהמפקד נעשה למען התורה שניתנה בסיני ואשר את עול מצוותיה מקבלים באוהל מועד. תחילה, התורה ניתנה בסיני. לאחר מכן בראש חודש ניסן, מצאה עדות התורה, שהוחזרה לישראל כאות שנטהרו מחטא העגל, את מקומה האידיאלי. עתה בראש חודש אייר, יימנו כל השבטים והמשפחות והאנשים למען תורה זו. מכאן ואילך הם ייאספו ויחנו סביב התורה כשומריה ומקיימיה.
1. מהדורה זו של פירוש רש״ר הירש על חמשה חומשי תורה היא מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע״ב–תשע״ו), ומובאת כאן ברשות האדיבה של הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים).
(א-ד) השאלות [א-ד]:
למה ספר שהי׳ במדבר סיני באהל מועד והלא ידענו זאת שעד עשרים באייר חנו במדבר סיני ושמעת שהוקם אוהל מועד לא נדבר עמו רק מאהל מועד. למה מנה אותם עתה שנית והלא זה מקרוב מנה אותם ולדעת רש״י היו שני המנינים בשנה אחת והיו מנינם שוה. ולמה כפל במספר שמות לגולגלותם וכפל שנית כל יוצא צבא תפקדו לצבאותם. ולמה במנין הקודם לא נזכרו כל התנאים האלה. ולמה במנין הקודם מנה אותם משה לבדו ובמנין הזה צרף אליו את אהרן והנשיאים:
(א) וידבר ה׳ אל משה – הנה במנין זה נבוכו המפרשים שבשנה ראשונה לצאתם מארץ מצרים אחר יוה״כ נמנו ע״י שקלים שנתנו לתרומת המשכן והיה מספרם שש מאות אלף וג׳ אלפים וחמש מאות וחמשים, ובמנין הזה שנמנו בשנה שני׳ באחד באייר היו ג״כ כמספר הזה, ואיך אפשר שהיה מספרם שוה וא״א שלא היו בשעת מנין הראשון בני י״ט שנה שלא נמנו ובשנה שני׳ נעשו בני כ״ף, ורש״י ז״ל השיב ע״ז בפ׳ תשא שלענין שנות האנשים נחשב השנה מתשרי שהוא שנת עולם והיו שני המנינים בשנה אחת אף שהיתה שנה שניה למנין יצ״מ שהוא מניסן, וכבר הבאתי בפ׳ פקודי שלפ״ז צ״ל שגם במנין הראשון לא מנה משה את הלוים, שמעת העגל נדחו הבכורים ונבררו הלוים כמו שפרש״י על מלאו ידכם היום לה׳ וע״כ היו שני המנינים שוה, ודעת הרמב״ן שבמנין הראשון נמנה גם שבט לוי ולא במנין השני ומה שחסר במנין השני ע״י שהוציא את שבט לוי מן המנין נשלם באלה שהגיעו במנין השני לשנת העשרים שלדעתו נחשב השנה לכ״א מיום לדתו, ואירע הדבר שנתרבו בני עשרים על המנין הראשון כמספר שחסר ע״י הלוים, ודעת הרלב״ג שבשני המנינים לא נמנו שבט לוי רק שהאנשים שהיו קרובים לעשרים שנה היו שוי המספר להאנשים שהיו קרובים לס׳ שנה והיה זה בהשגחת ה׳ שכולם האריכו ימים וראיתי במד׳ רבה (פ״א) באר בפי׳ כדעת רש״י שלא מנו להם השנה מניסן או מיום לדתן רק מתשרי כדעת רש״י, והרמב״ן הקשה על רש״י, איך אפשר שלא מת אחד מהם בשנה זו והא כתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ואין זה פלא דהא כבר הבטיחם ולא יהי׳ בהם נגף בפקוד אותם שלפי פירושי שם הי׳ זה הבטחה שע״י הפקידה ותרומת השקלים לא יהיה בהם נגף ונתקיים שלא מת שום אחד מהם במשך זמן שבין מנין הראשון למנין השני, ומ״ש ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם כבר אמרו ע״ז בסוכה (דף כ״ה) מי היו נושאי ארונו של יוסף היו רע״א מישאל ואלצפן היו, ששאלה זו מי היו נפלאת מאד הלא יצויר שמת אחד מן העם, ומזה ראי׳ שהיתה דעת חז״ל כדעת רש״י ששני המנינים היו בשנה אחת, ומבואר בכתוב שלא מת אחד מן העם אחר שהיו המנינים שוה וע״כ שואל מי היו, וגם ר׳ יצחק שאומר שם טמאי מת מצוה היו סובר שלא מת אחד מבני ישראל ופי׳ שמת אחד מן הגרים שלכן הי׳ מת מצוה כי לא היו לו קרובים שיטמאו לו, ובמנינים האלה לא נמנו הגרים ויצויר שמתו אנשים מהם, שההבטחה שלא יהיה בהם נגף לא נאמר רק לבני ישראל לבד לא לגרים. ומה שהק׳ הרמב״ן עוד ממ״ש בערכין (דף יח) דשנה שבבן ובבת בעינן מע״ל למאי הלכתא לעירכין משום דכתיב ומעלה וגם כאן כתיב ומעלה, למ״ש התוס׳ שם (דף י״ט ד״ה לערכין) לק״מ עיי״ש. ואדרבה לדעת הרמב״ן קשה הלא במנין שהותחל בא׳ לחדש לא נגמר ביום א׳ ונמשך כמה ימים כמו שיתבאר וא״כ בימים שבינתים נתוספו בכל יום אנשים שהגיעו ביום ההוא לשנת העשרים ונתבלבל מנין הראשון בכל יום, אולם אחר שהחזקנו כדעת רש״י יקשה הלא כלל המנין היה ללא צורך אחר שנמנו בשנה זו וכולם ידעו שלא מת א׳ מן המנוים ולא נמצאו טמאים לנפש אדם רק נושאי ארונו של יוסף או טמאי מ״מ, א״כ למה נצטוה למנותם שנית, לכן בא הכתוב להודיע צורך המנין הזה שבו התעלו ישראל על מנין הקודם בכמה ענינים כמו שית׳, והקדים לאמר שהיה הדבור במדבר סיני באהל מועד להודיע שהדבור הזה אף שהיה במדבר סיני כמו דבור של כי תשא התעלה מצד שהיה באהל מועד והראשון הי׳ בהר סיני, ומעת שהוקם האהל מועד נתעלו ישראל במדרגתם והוצרך מנין אחר כדי ליחסם על משפחותם לבית אבותם שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות מישראל, ולעשותם דגלים כעין דגלי מלאכיו במרכבה העליונה כי מעתה דגלו עליהם אהבה בד׳ מחנות הסובבים משכן כבודו למטה כעין ד׳ מחנות הסובבים את כבודו למעלה, והיה באחד לחדש השני כי בחדש הראשון הוקם המשכן וי״ב ימים היו טרודים בחנוכת המזבח ואח״כ היו ימי הפסח, ובאחד לחדש השני שהיו עתידים לנסוע משם אל ארץ ז׳ עממין בעשרים לחדש, שיער כי המנין וההתילדות על משפחותם וסדור הדגלים ימשך עשרים יום וע״כ התחיל למנותם, ובמד׳ רבה אמר ע״ז כשהקב״ה בא לגדל את ישראל מודיע באיזה יום באיזה חדש באיזה שנה באיזה אופטיאה כי הזמן והמקום היו עוזרים לזה ובמנין זה בא לגדל את ישראל כמו שית׳:
במדבר סיני: פירש הכתוב המקום, אע״ג שאין צריך לדבר, שהרי ידוע דאוהל מועד טרם נסעו בראשונה היה במדבר סיני. מ״מ בא להודיע בזה דתכלית המנין אז וכל זה הדבור לא היה כי אם משום שהיו במדבר סיני {לא כמנין השני בפרשת פינחס (להלן פרק כ״ו) שהיה לפני חילוק הארץ, כמבואר שם, ועיין בפרשת ויחי (בראשית פרק מ״ח) ובפתיחה לזה הספר. ומשום הכי היה שינוי בסדר המנין} והיו נצרכים לילך כל המדבר הגדול עד בואם אל ארץ נושבת, ולא היה אפשר כי אם בהשראת שכינה בהפלגה יתירה. והיו נמשלים באותה שעה כמו מלך ההולך בראש צבאו במדבר למלחמה, ואין מלך הולך בעצמו ובכבודו כי אם במחנה כבודה והגונה לפי כבודו, כך היה נדרש להשראת שכינה בזה האופן דווקא. וכעין דאיתא בב״ק (פג,א) ׳ללמדך שאין שכינה שורה על פחות׳ וכו׳. אלא שם מיירי בהשראה דמנוחה בעינן רבבות אלפי ישראל, וכאן בהשראה דהילוך שהיה כמו מלחמה היה נדרש זה הסך (כדלהלן) ובזה האופן.
והנה כבר עמדו במדרש במדבר רבה (א,ט) וברמב״ן ז״ל (שמות לח,כו) על גוף המנין – שנשתוו כאן ובמנין אדנים שהיה כמה ירחים קודם. והרבה דברים נאמרו בזה. ולדעתי, באשר לא נמנו כי אם ״יוצאי צבא״, היינו ראוים להמנות בחיל המלך למלחמת הכנענים, והיו במנין הראשון שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, ונקבע על זה הסך השראת השכינה, והיה ידוע דנדרש להיות במדבר זה הסך. ומאז ואילך אפילו נעשו עוד הרבה בני עשרים מ״מ לא נכנסו לצבא להמנות, כי אם בהפקד ע״י מיתה או סיבה אחרת שיצאו חוץ למחנה היו נצרכים למלאות זה הסך מבני עשרים אחרים. ובהיותם עומדים במקום אחד לא חש הקב״ה לצוות למלאות הצבא עד שהגיע קרוב לעשרים יום בחודש השני, שאז היו מיועדים לצאת לדרך וה׳ בראשם כמלך בראש צבאיו. על כן בא הציווי לחזור ולמנות ולמלאות זה הסך.
ומלכותא דרקיעא כמלכותא דארעא, שכל מלך לפי ערכו יודע כמה יהיו יוצאי צבא בחילו, וכמה גדודים, ואיזה סך בכל גדוד, עד שנתמלא הסך שנדרש. ומ״מ בעת מנוחה במדינה אינו חושש במה שנעדרים ע״י מיתת כמה בני אדם בכל גדוד. אך בעת שנדרש לצאת למלחמה והוא בראשם, מצוה לפקוד את כל הגדודים ולמלאות משארי בני מדינתו מספר הידוע, עד שנכנס בעומק המלחמה והמלך כבר יצא בראש שוב אינו מקפיד להשלים הנעדרים במלחמה.
וכך היה בישראל, ידוע היה סך יוצאי צבא בכלל, אך נחסרו בזה המשך ע״י העגל וכדומה, וגם יצאו מן המחנה כל צרוע וכל זב {וגם הלוים יצאו מכלל ׳יוצא צבא׳}, ונצטוו כעת למלאות, וגם לדעת (את) ראשי כל גדוד, כאשר יובא בסמוך, וכל זה היו המקום והשעה גורמים. משום הכי פירש הכתוב שהיה ״במדבר סיני״ ו״באחד לחודש השני״ – לא רחוק משעת היציאה לדרך. ואח״כ, אע״ג שנחסרו הרבה ע״י מתאוננים ומרגלים ועוד, מ״מ כבר הופיע ה׳ בכבודו יתברך על זה האופן.
באהל מועד: משום דבסוף ספר ויקרא כתיב ״בהר סיני״, משום הכי חזר ופירש דזה נדבר באהל מועד – הרמב״ן. ויותר י״ל, משום דבספר ויקרא היו כל הדיבורים מצוות קבועות לדורות, שהם במעלה עליונה יותר מדברות שהם לשעה, כאשר יבואר להלן (ז,פט), משום הכי פירש הכתוב דמ״מ גם זה נדבר באהל מועד.
באחד וגו׳: כמו שכתבתי, בשביל שהיה סמוך ליציאה ולמסע השכינה היה גורם לזה הדיבור.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ב) שְׂא֗וּ אֶת⁠־רֹאשׁ֙ כׇּל⁠־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כׇּל⁠־זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם׃
"Take a census of all the congregation of the Children of Israel, by their families, by their fathers' houses, according to the number of the names, every male, head by head;
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

קַבִּילוּ יָת חוּשְׁבַּן כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן כָּל דְּכוּרָא לְגוּלְגְּלָתְהוֹן.
Take the suma of all the congregation of the children of Israel after their kindreds, and after the house of their fathers, with the number of their names, every male by their capitations:
a. Chushban, "reckoning, account.⁠"
שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם
קַבִּילוּ יָת חוּשְׁבַּן כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן כָּל דְּכוּרָא לְגוּלְגְּלָתְהוֹן
צירופי נָשָׂא רֹאשׁ
א. ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – ״קַבִּילוּ יָת חוּשְׁבַּן כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״. אין לבאר את הצירוף נָשָׂא אֶת רֹאשׁ פְּלוֹנִי במשמעותו המילולית – הרים ראשו של אדם, לכן הסכימו המפרשים שהוא מליצה.⁠1 אונקלוס מתרגם מליצה זו בהבחנה בין יחיד לרבים: אצל יחיד התרגום הוא בלשון זכירה כמבואר בפסוק ״יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ״ (בראשית מ יג) ״יִדְכְּרִינָּךְ פַּרְעֹה״. אבל ״נשיאת ראש״ אנשים רבים מתורגמת כמניין (קבלת חשבון) כבפסוקנו.⁠2 אפשר שמניין נקרא נְשִׂיאַת רֹאשׁ על שם שמרימים את ראשי הנספרים להקל על המונה להבחין ביניהם ולמנותם אחד אחד. וראב״ע כתב שכשמסכמים חשבון רושמים את התוצאה בראש הדף ולדעתו נְשִׂיאַת רֹאשׁ פירושה לקיחת ראש הדף שבו סיכום החשבון.⁠3 ת״א ״קַבִּילוּ יָת חוּשְׁבַּן כָּל כְּנִישְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ סובל את שתי האפשרויות. וכן תרגם ״כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם״ (שמות ל יב) ״אֲרֵי תְקַבֵּיל יָת חוּשְׁבַּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, ״נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן״ (במדבר ד כב) ״קַבֵּיל יָת חוּשְׁבַּן בְּנֵי גֵרְשׁוֹן״, ״שָׂא אֵת רֹאשׁ מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי״ (במדבר לא כו) ״קַבֵּיל יָת חוּשְׁבַּן דָּבְרַת שִׁבְיָא״.
עֵדָה – כְּנִשְׁתָּא, קָהָל – קְהָלָא
ב. ״עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – ״כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״. וכן בכל מקום אונקלוס מתרגם עֵדָה – כְּנִשְׁתָּא, כגון ״כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל״ (שמות יב מז) ״כָּל כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל״; ״וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה״ (שמות טז כב) ״רַבְרְבֵי כְנִשְׁתָּא״; ״וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם״ (ויקרא ד טו) ״סָבֵי כְנִשְׁתָּא״.⁠4 כנגד זאת קָהָל מתורגם תמיד באמצעות קְהָלָא, השווה: ״וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל״ (ויקרא ד יג) ״מֵעֵינֵי קְהָלָא״; ״וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל״ (ויקרא טז יז) ״קְהָלָא דְּיִשְׂרָאֵל״; ״וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר״ (ויקרא טז לג) ״עַמָּא דִּקְהָלָא״; ״הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם״ (במדבר טו טו) ״קְהָלָא קְיָמָא חַד לְכוֹן״.⁠5
מסתבר שהשם קָהָל השכיח במקרא אינו מצריך מילה שונה, על כן תרגם קְהָלָא בתצורה ארמית. כנגד זאת מכיוון שלא מצאנו במקרא שמות מן כנש/כנס אלא פעלים בלבד, ביכר לתרגם עֵדָה – כְּנִשְׁתָּא. גם עֲצֶרֶת מתורגמת כך, כגון תיוב״ע ״לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה״ (ישעיהו א יג) ״כְּנִישַׁתְכוֹן״. וכן ת״א: ״עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם״ (במדבר כט לה) ״כְּנִישִׁין תְּהוֹן לְכוֹן״ וגם ״וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם״ (בראשית יז ו) ״וְאִיתְּנִינָּךְ לְכִנְשָׁן״. וכבר עמד על כך ״מתורגמן״ (ערך כנש):
תרגום של ׳אסף׳ ו׳קבץ׳ ו׳קהל׳ ו׳קוה׳ כלן מתורגמים בלישנא כְּנִשְׁתָּא. וכן כל לישנא של עֵדָה ועֲדַת מתורגמים בלישנא כְּנִשְׁתָּא ... וכן עֲצֶרֶת הִיא.⁠6
ואף על פי ש״כנש״ מתועד בארמית המקראית פעם אחת בלבד ״וּנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא שְׁלַח לְמִכְנַשׁ לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא״ (דניאל ג ב), אונקלוס מתרגם באמצעותו את כל הפעלים שהוזכרו ב״מתורגמן״ וגם נוספים, השווה: ״וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם״ (בראשית כט כב) ״וּכְנַשׁ לָבָן״; ״הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב״ (בראשית מט ב) ״אִתְכַּנַּשׁוּ וּשְׁמַעוּ״; ״וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה״ (שמות לה א) ״וּכְנַשׁ מֹשֶׁה״; ״וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר״ (בראשית מא מט) ״וּכְנַשׁ יוֹסֵף״; ״יִקָּווּ הַמַּיִם״ (בראשית א ט) ״יִתְכַּנְשׁוּן מַיָּא״.⁠7
מסתבר אפוא שהשדה הסמנטי הרחב של ״כנש״ הארמי הוא שהכתיב לתרגם את עֵדָה וגם את עֲצֶרֶת באמצעות כְּנִשְׁתָּא.
1. ואולם נָשָׂא אֶת רֹאשׁ פְּלוֹנִי מֵעָלָיו הוא כמשמעו כתרגומו בשר האופים: ״יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ״ (בראשית מ יט) ״יַעְדֵּי פַרְעֹה יָת רֵישָׁךְ מִינָּךְ״, היינו ירים, יסיר את ראשו מעליו.
2. אבל רש״י אינו מבחין בין ״נשא את ראש״ יחיד או רבים: כמו שפירש ״כי תשא את ראש בני ישראל (שמות ל יב) – לשון קבלה כתרגומו. כשתחפוץ לקבל סכום מנינם״ כך פירש ״ישא פרעה את ראשך (בראשית מ יג) לשון חשבון. כשיפקוד שאר עבדיו... ימנה אותך עמהם״ ועיין שם טעמו.
3. ראב״ע לשמ׳ ל יב ״כי תשא את ראש״: ״כי מנהג החושבים שהם בעלי סוד החשבון, לכתוב באגרות הפרטים, בראש האגרת יכתבו הכלל הנחבר מן הפרטים״. והסכים עמו רא״ם לבמ׳ לא כו.
4. בכל נוסחי ת״א מופיע כְּנִשְׁתָּא (באל״ף). כנישה או כנישתה בה״א מתועד רק במקורות ארץ ישראליים.
5. פעלים מן קה״ל מופיעים במקרא 39 פעמים. וכן מן קה״ל נגזרים השמות קְהִלָּה (דברים לג ד; נחמיה ה ז) וגם קָהָל שתפוצתו גבוהה במיוחד (122 מופעים). אבל אין במקרא שמות הגזורים מן כנ״ס. סך היקרויות ״כנס״ במקרא מסתכם באחד עשר מופעים בלבד וכולם פעלים ובאים במקרא על הרוב בבניין קל, בשתי הוראות:
[א] אסף, הקהיל בני אדם, כגון ״לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים״ (אסתר ד טז); ״לִכְנוֹס אֶת הַגֵּרִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל״ (דברי הימים א כב ב).
[ב] צבר, קיבץ הון, כגון ״כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב״ (קהלת ב ח); ״וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס״ (קהלת ב כו); ״וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים״ (קהלת ג ה). ובהשאלה: ״כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם״ (תהלים לג ז). ״כנס״ שבבניין פִּעֵל נאמר על ה׳ בלבד: ״וְכִנַּסְתִּי אֶתְכֶם״ (יחזקאל כב, כא), ״וְכִנַּסְתִּים עַל אַדְמָתָם״ (יחזקאל לט כח), ״נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס״ (תהלים קמז ב). מ״צ קדרי, מילון העברית המקראית, רמת גן תשס״ו, עמ׳ 518.
יוצא מן הכלל הוא ״וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס״ (ישעיהו כח, כ) מבניין התפעל בהוראת ״צמצם עצמו״ (קדרי שם), בשונה משאר מופעי ״כנס״ המקראיים. אפשר שממנה גם ״עלה חמש וכנס אמה״ (משנה מידות ג, א) בלשון חז״ל שהתגלגלה אצל רש״י ל״כניסה״ במשמע שקע בבניין, מגרעת, כגון ״ועל אותה כניסה היו שופכין הדמים״ (רש״י, בבלי, סוכה מה ע״א), וכדרך שביאר ״כִּי מִגְרָעוֹת נָתַן לַבַּיִת סָבִיב״ (מלכים א ו ו) – ״גורע את עוביו, וכנס בו אמה לפנים והניח על אותה כניסה״ (ראו אבינרי, לעיל הערה 1, א, עמ׳ תרנד).
6. לנושא זה מעניינות שתי הערותיו של ״עוטה אור״ (עמ׳ 36): ״השם קהל דומה בל״א [=לשון ארמית] ללשון הקודש – קהלא. [אבל] הפעלים – בשרש כנש... ובכל אלה נסתפקתי אם כן הוא בלשון ארמי עצמו – השם חלוק מן הפעולות – כמו שמצינו בלה״ק [בלשון הקודש] בשם בגד שהוא חלוק מן פעולת הלבישה אשר הוא בשורש לבש, או שהשמות הם בלשון ארמית מענין הפעלים רק המתרגם הניח השמות בלה״ק כאשר עשה בשם גר המתגייר לתרגמו בלשון גיורא וכל שאר לשון גר מתורגם דייר״ (עמ׳ 27). ״אסיפה, קבוץ, אגורה [=לולי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר (דברים לב כז) כְּנִישׁ], עדה ועצרה וכן מקוה מים מתורגם בלשון כנש. לבד השם קהל התרגום דומה לעברי. והפוכו בלשון עדה, כי השם בלשון כנישתא והפעלים בלשון הזמנה״.
7. פועל ״קוה״ שבבניין נפעל משמעו, נאסף, נתקבץ, כגון ״וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה׳⁠ ⁠⁠״ (ירמיהו ג יז). וכן כתב רד״ק ״יקוו המים, מקוה מים – ענינם עניין קבוץ״ (״שרשים״, קוה). גם ״תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי״ (יהושע ב יח) שנתפרש ברש״י ״לשון קו וחבל״ הוא מעניין זה: החוטים נקוים (נקבצים) יחד לחבל.
קבילו ית ריש סכומיהון דכל כנשתא דבניא ישראל לזרעייתהוןב לבית אבהתהון במניין שמהן כל דוכרא לגולגלתהוןג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קבילו ית ריש סכומיהון דכל כנשתא דבני״) גם נוסח חילופי: ״טולו ית ריש כל עם כנישתה דב׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לזרעייתהון״) גם נוסח חילופי: ״לזרעייוותהון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לגולגלתהון״) גם נוסח חילופי: ״לגולגלות׳⁠ ⁠⁠״.
קבילו ית חושבן כל כנישתא דבני ישראל לגניסתהון לבית אבהתהון במניין שמהן כל דכורא לגולגלתהון.
Take the account of the whole congregation of the Beni Israel, according to the families of their fathers' house, by the number of the names of all the males by their capitations.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

שאו את ראש וגו׳ לגלגלתם – למה נאמר לגלגלתם, ללמדך שנתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, כשם שנאמר בכי תשא, כי אומר בקע לגלגלת (שמות ל״ח:כ״ו), ומנין זה לא היה אלא לעשות דגלים, אבל במנין כי תשא לא היה אלא לעשיית אדנים למשכן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אִרפַעֻוא גֻמלַתַּ גַמַאעַתִ בַּנִי יִסרַאאִיל לִעַשַׁאאִרִהִם וַבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם בִּאִחצַאאִ אַסמַאאֵ כֻּלֻּ דַ׳כַּרֵ לִגַמַאגִמִהִם
מנו את סך כל מספר עדת בני ישראל, לפי משפחותם ובתי אבותם, בספירת שמות, כל⁠־זכר לפי גלגלותיהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

למשפחותם – לידע מניין כל שבט ושבט.
לבית אבותם – מי שאביו משבט אחד ואמו משבט אחר,⁠א יקום על שבט אביו.
לגולגלותם – על ידי שקלים, בקע לגולגולת (שמות ל״ח:כ״ו).
א. כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165: ״אחד״.
למשפחתם – [TAKE YOU THE SUM OF THE CONGREGATION …] AFTER THEIR FAMILIES – in order to ascertain the number of individuals in each tribe.
לבית אבתם BY THE HOUSE OF THEIR FATHERS – One whose father belongs to one tribe and his mother to another tribe shall take his stand with the tribe of his father (cf. Bava Batra 109b).
לגלגלתם BY THEIR POLLS – i.e. by means of shekels – "a beka a head (לגלגלת)", as was prescribed on a previous occasion (Shemot 38:26).
פס׳: שאו – פתח במשה לבדו וחזר ואמר שאו. אלא מתוך שאמר אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרן ידענו שאהרן היה עמו אבל הדבור לא היה אלא למשה וזה מנין רביעי. והחמישי ע״י משה ואלעזר הכהן אחרי המגפה. משל לרועה שהיה רועה את עדרו ובא זאב וטרף מהם ורצה בעל הצאן למנות את עדרו. והוא נקרא חומש הפקודים.
שאו – בלשון גדולה וכן הוא אומר (מלכים ב כ״ה:כ״ז ירמיהו נ״ב:ל״א) נשא אויל מרודך את ראש יהויכין מלך יהודה ויוצא אותו מלך בבל [בשנת מלכו] (בשתים מלכותו) מבית הכלא.
שאו את ראש – עשו להם הרמת ראש להודיע לכל באי העולם שהם מתיחסים מכל אומה ולשון. וכן הוא אומר (שיר השירים ד׳:י״ב) גן נעול אחותי כלה וגו׳.
כל עדת – מלמד שכלם נתיחסו ולא נמצא בהן פסול חוץ מבן הישראלית שנתפרסם.
למשפחותם לבית אבותם – מלמד שמשפחת אב קרויה משפחה 1שישראל מתיחסים לאבות בכל מקום ואומות העולם מתיחסים לאמותם כענין שנאמר (שמואל ב כ״א:כ״ב) את ארבעת אלה ילדו להרפה בגת. היא ערפה היא הרפה שהיו דשים פלשתים בתשמישתה כריפות לכך לא נזכרו שמות אבותיהן של עובדי עבודה זרה כי אם במקומות ידועים והם כענין פר בן בקר אע״פ שאין לבהמות יחס אמר פר בן בקר.
במספר שמות – שהיו קוראין להם בשמותן.
כל זכר לגולגלותם – שהיה מעביר אחד אחד:
1. שישראל מתיחסים לאבות. (ב״ב קי״ב.) משפחת אב קרויה משפתה ע״ש: [ואיתא בספרים דכשמונה יחוס או״ה מיחסם לאמותם כמו שנים משר נשיאים לאמותם אל תקרא לאמותם אלא לאימותם ובישראל כתיב תמיד למשפחותם לבית אבותם. ה״ר חיים צבי ביארסקי]:
שאו את ראש כל עדת – לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל, ובני עשרים ראוים לצאתא בצבא המלחמה, שהרי בעשרים בחדש השני הזה נעלה הענן, כדכתיב בפרשת בהעלותך (במדבר י׳:י״א), וכת׳ שם: נוסעים אנחנו אל המקום וגו׳ (במדבר י׳:כ״ט). ולכך צוה הקב״ה בתחילת חדש זה למנותן.
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) בטעות: לשאת.
שאו את ראש כל עדת TAKE A CENSUS OF THE WHOLE COMMUNITY: [A census of males above the age of twenty should be conducted on the first day of the second month] since they now have to go to the land of Israel and [males] over the age of twenty are suitable to make up the fighting force.⁠1
For, as it is written in the Torah portion Beha‘alotekha (Num. 10:11), on the twentieth day of the second month “the cloud lifted [from the Tabernacle].” [Immediately] after that, it is written (10:29) [that Moses told the people,] “We are setting out for the place [which the LORD has said ...,” in order to capture that land.] That is why God ordered a census at the beginning of that same month.⁠2
1. The phrase לצאת בצבא המלחמה is an allusion to I Chr. 7:11, translated here following NJPS there.
2. Rashbam’s comment is directed against Rashi, who says (in his opening comment to the book of Numbers, following Tanh. Bemidbar 4 and Tanh. B Shemot 2) that the census is taking place at this point because the Tabernacle was just built and God wants to count the Jews people before making His Presence descend on them. Rashi offers this explanation as part of a didactic point – that God loves the Jewish people so much that he constantly counts them. Rashbam says that the count here has a much more practical purpose – to determine the number of soldiers available for the military campaign that was supposed to begin now (and that was later delayed because of the sin of the spies).
Like Rashbam, see JBS and Hizq. See also Nahm. ad vs. 45 who offers three reasons for the census here, the third of which is the same as Rashbam’s. See also a similar dispute between Rashi and Rashbam concerning the count of the “sons of Israel” at the beginning of the book of Exodus.
שאו את ראש – כמו: כי תשא (שמות ל׳:י״ב), ושם מפורש (ראב״ע שמות פירוש ראשון ל׳:י״ב).
לבית אבתם – כי משפחת האם איננה קרואה משפחה.
לגלגלתם – כבר פירשתיו (ראב״ע שמות פירוש ראשון ט״ז:ט״ז).
TAKE YE THE SUM. Se'u et rosh bene yisra'el (take ye the sum of all the congregation of the children of Israel) is similar to ki tissa et rosh bene yisra'el (when thou takest the sum of the children of Israel) (Ex. 30:12). I have explained its meaning there.⁠1
BY THEIR FAMILIES BY THEIR FATHER'S HOUSES. For pedigree is not determined by the mother.⁠2
BY THEIR POLLS. I have already explained the meaning of gulgelotam (their polls).⁠3
1. See Ibn Ezra on Exodus, (Vol. 2, p. 631). Ibn Ezra explains that ki tissa et rosh literally means: when you lift up the head. One who takes a census writes the particulars after the sum, which he writes at the top of the page. Thus when Scripture speaks of raising up the head, it means take up the sum.
2. Hence Scripture qualified by their families with by their fathers' houses.
3. The word gulgelotam (their polls) literally means their skulls. In his short commentary (S.C.) on Exodus, Ibn Ezra explains that the word gulgolet means a head. The head is so called because it is round. Compare, galgal (wheel, i.e., a round object). See Ibn Ezra on Ex. 16:16 (S.C.).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

שאו את ראש – לפי שבתוך עשרים יום יסעו ללכת לארץ ישראל כדאיתא בפרשת בהעלותך ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש וגו׳ (במדבר י׳:י״א) ושם כתיב נוסעים אנחנו אל המקום וגו׳ (במדבר י׳:כ״ט).⁠1
1. שאוב מרשב״ם.
שאו את ראש, "take a count of the sum;⁠" seeing that within twenty days the Israelites would break camp and start marching toward the Holy Land, as reported in chapter 10 verse 29 of this Book. There it has been spelled out: נוסעים אנחנו אל המקום, "we are about to set out on the journey to the place, etc;⁠" (Moses speaking to his father-in-law Yitro).
שאו את ראש כל. היא פעם ראשונה שנמנו כי ביציאת מצרי׳ לא נמנו. כי מה שהוא אומ׳ כשש מאות אלף רגלי (שמות יב:לז) אומ׳ היה כדכ׳ כשש מאות ולא שש מאות. ולא פרט שום פרט. אם נמנו מי אתרמי שלא היה שום פרט. ומה שאמ׳ באלה פקודי בקע לגולגולת מחצית השקל לשש מאות אלף כו׳ (שמות לח:כו) זהו המניין שבכאן. אלא שאמ׳ לשם מניין הכסף שהוצרך למשכן זהו בקע לגולגולת לפקודי⁠[ם] שבכאן. ולהראות חיבתן של ישראל דאיתרמי הכי. שאין לומ׳ שנמנו ב׳ פעמי׳ ולא פחתו ולא הותירו. אלא נראה שהתנדבו כסף למשכן איש כפי נדבת לבו. ונכתב לשם ללמדינו דהכי איתרמי. ובערבות מואב (עי׳ במדבר פרק כו) מנה את הנולדים מאלה הדברים סמוך לכניסתן לארץ כי אלו מתו במדבר דכתי׳ ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן (במדבר כו:סד).
ועקר הפשט נראה להרב רבי׳ בכור שור כי על ידי בקע לגולגולת שידעו במניין ראשון כללן של ישראל דכתי׳ התם לשש מאות אלף כו׳ (שמות לח:כו). ועכשיו מנו כל שבט ושבט בפני עצמו ודגל ודגל בפני עצמו כדכתי׳ למשפחותם ולבית אבותם.
פר״ש (במדבר א:א ד״ה במדבר סיני באחד לחדש השני) מתוך חבתן לפניו. וכשנפלו בעגל. לכך מנאן. א״כ תימ׳ למה מנה שבטו של לוי דאלו לא נפלו (עי׳ שמות לב:כו-כח, לב:לה). וי״ל משום משא בני לוי (???). אבל מצאתי במדרש הרנינו1 (???, במדבר רבה א:יא) א״ר פנחס א״ר אידי מפני מה לא נמנו שבט לוי כמניין שנמנו בו ישראל. שבישראל כתי׳ שאו ובלוים כתי׳ נשא (במדבר ד:ב, ד:כב) לטובתן של לוים. ששאו משמע כאדם שאומ׳ לחבירו לקוסטינר שא רישא דפלו׳. כמו ישא פרעה את ראשך (בראשית מ:יט) גבי שר האופים. כך רמז הק׳ למשה שישראל עתידין למות במדבר. אמר הק׳ אם נמנה שבט לוי עמהם ומתערב עמהם הגזרה יצאה על כולם שלא יכנסו לארץ. לכך נמנו בלשון אחר.
1. המדרש הזה איננו במציאות לפנינו.
שאו את ראש וגו׳ – הוא פעם ראשונה שנמנו ומה שנאמר ביציאת מצרים כשש מאות אלף רגלי, לא נאמר אלא בדרך אומדנא שזהו מנין כ״ף הדמיון ולא אמר שש מאות וגו׳, ועוד שהרי לא פרט שם שום פרטיים רק כשש מאות אלף במכוון, ואילו נמנו שם וכי אתרמי של הי׳ בם שום פרטי, ומ״ש באלה פקודי בקע לגלגולת לשש מאות אלף וגו׳, הוא הוא המנין שבכאן אלא שזכרו שם לחשבון הכסף שהוצרך למשכן, וזהו עצמו לשון בקע לגלגולת כלומר בקע לכל הנמנין בכאן לגלגלותם כדכתיב הכא לגלגלותם, ולהראות חיבתן וקדושתן של ישראל דאתרמי הכי שהחשבון בקע לכל גלגולת נתכוון לצורך המשכן במכוון, אבל אין לומר שנמנו ב״פ דאיך לא פחתו ולא הותירו במנין השני, ובערבות מואב מנו הנולדים במדבר סמוך לכניסתן לארץ כי אלו מתו כולם במדבר כדכתיב ובאלה לא הי׳ איש מפקודי משה וגו׳, ועיקר הפשט נראה לרבינו בכור שור כי ע״י בקע לגלגולת ידענו מנין ישראל בכללם במנין הראשון, שלכן לא כתיב התם רק כשש מאות וגו׳ אבל כאן מנו כל שבט ושבט לעצמו בפרטות וכל דגל ודגל כדכתיב למשפחותם לבית אבותם שהם שני דברים אלו.
שאו את ראש כל עדת בני ישראל – אין עלויין של ישראל אלא בקיום התורה, ועל כן אחז הכתוב לשון שאו שהוא לשון כולל שני ענינים דבר והפכו, האחד נשיאות ראש, והשני הסרת הראש. וכן אמרו במדרש שאו את ראש אמר הקב״ה לא חבבתי אומה יותר מכם לפיכך נתתי לכם תלוי ראש, כשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם שנאמר (דברי הימים א כ״ט:י״א) לך ה׳ הממלכה והמתנשא לכל לראש, לקיים מה שנאמר (תהלים קמ״ח:י״ד) וירם קרן לעמו, וכן הוא אומר (דברים כ״ח:א׳) ונתנך ה׳ אלהיך עליון על כל גויי הארץ. הסרת הראש, מלשון (בראשית מ׳:י״ט) ישא פרעה את ראשך מעליך, כמי שאמר לקוסטינר ארים רישיה דפלן, ולכן אמר שאו ולא אמר גדל או רומם, כלומר אם זכו הרי לשון עלוי אם לאו יסתלק עלוין.
ואמר למשפחותם לבית אבותם – כי משפחת האם אינה קרויה משפחה.
במספר שמות – לא אמר במספר שמותם כמו שאמר (במדבר ג׳:מ׳) ושא את מספר שמותם, יתכן לפרש כי פקודי ישראל בקבלת התורה בסיני היו כנגד פקודי מחנות המלאכים שנגלו שם במעמד הקדוש, והיה המספר במחנות ישראל בארבע דגלים כמספר המלאכים שבארבע מחנות שכינה, ועל כן אמר במספר שמות, כלומר במספר שמות המלאכים, כי היו ישראל באותו מעמד הקדוש מלאכים גופניים כמספר המלאכים המשרתים במרום, וזהו שאמר תפקדו אותם לצבאותם, כלומר כנגד צבאות השמות שהזכיר, כי ישראל צבאות מטה כנגד צבאות של מעלה, ואומר הכתוב (שמות ז׳:ד׳) והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל.
ויש להתבונן בכתוב שאמר (שם י״ב) יצאו כל צבאות ה׳ מארץ מצרים, והיה ראוי לומר יצאו כל צבאות ישראל, אבל אמר כל צבאות ה׳ לכלול בגלות עליונים ותחתונים. ויותר מזה אמרו, גלו למצרים שכינה עמהם, ואין ספק כי אחר שהשכינה עמהם בגלות הלא צבאות ארבע מחנות שכינה עמהם, ומזה אמר בגאולתם שיצאו עמהם. ומה שיחזק לך זה לפי דעתי מה שאמר הכתוב ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם, הכוונה על צבאות מטה, וחזר פעם אחרת ויהיו כל הפקודים הכונה על צבאות מעלה כי היו שוים במספר, וזהו שלא הזכיר כאן ישראל.
והסתכל עוד אחר סדור המסעות ותמצא הלשון הזה עצמו כפול, הוא שאמר (במדבר ב׳:ל״ב) אלה פקודי בני ישראל לבית אבותם, הם צבאות מטה, כל פקודי המחנה לצבאותם, הם צבאות מעלה שארבע מחנות שכינה.
שאו את ראש כל עדת בני ישראל, "take a census of the entire assembly of the Jewish people, etc.⁠" The Jewish people do not experience an ascent of a spiritual kind unless they perform the laws of the Torah. When the counting of the Jewish people is described here by the word שאו instead of say, פקדו, this indicates that being counted at the command of God is a spiritual ascent. The word שאו combines within it two meanings, one the direct opposite of the other. It may mean that one's head is being elevated in the sense of someone being promoted; on the other hand, the same word is also employed as depicting that someone is being beheaded, such as in the case of the chief baker of Pharaoh's court whose execution Joseph foretold in Genesis 40,19.
We find a similar approach in Tanchuma Bamidbar 8 where the author paraphrases our verse as God saying: "I have not been as fond of any nation as I am of you, therefore I have elevated you to be the head just as I am the 'head' of all phenomena in this world.⁠" We know the latter from Chronicles I 19,11: "Yours, Lord, are greatness, might, splendour, triumph, and majesty-yes all that is in heaven and earth; to You, Lord, belong kingship and preeminence over all.⁠" God says that because of your relationship to Me, I have made you vis-a-vis the nations something similar to My position vis-a-vis all the creatures in the universe.⁠" This is what the psalmist spoke about in Psalms 148,15: וירם קרן לעמו, "He has exalted the horn of His people.⁠" When Moses speaks of God making the Jewish people supreme over all the nations of the earth, he has the same thought in mind.
When the meaning of the word שאו is "to decapitate,⁠" this is what we read in Genesis 40,19. The Torah deliberately uses a word which may have either of these two meanings in order to warn the people that if they deserve it the census will be beneficial for them; if not, it may have fatal consequences.
The reason that the Torah adds the words למשפחותם לבית אבותם, "according to their families, their father's households,⁠" is to tell us that the relatives of the mother are not called "family.⁠"
במספר שמות, "according to the number of names, etc.;⁠" the Torah did not write: "according to their names,⁠" as it did in 3,40 in connection with the count of the firstborn. Perhaps we may explain this in terms of the angels who had come to earth at the time of the revelation. At that time the number of the camps, flags, etc., corresponded to the number of those angels; possibly by not referring to the individual names of the people to be counted, the Torah wanted to allude to the comparison with the angels at Mount Sinai [who have no fixed names but receive names in accordance with the missions they are asked to perform. Ed.]. During the revelation each individual Israelite was on a spiritual par with the angels except that he was like an angel equipped with a body. This may be the reason why at that time the Torah wrote: תפקדו אותם לצבאותם, "count them according to their hosts" (verse 3). The "hosts" referred to are the angels who were at Mount Sinai. They are the ones commonly known as מלאכי השרת, "the ministering angels.⁠" God Himself had referred to the Jewish people as "My hosts" in Exodus 7,4 when He told Moses that Pharaoh would refuse His request to take His hosts (the Jewish people) out of Egypt.
We need to analyze the wording of the Torah in Exodus 12,41 that יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים, that "all the hosts of the Lord departed from the land of Egypt.⁠" We would have expected the Torah to write that "all the hosts of Israel departed from Egypt.⁠" The reason the Torah wrote that verse as it did was to tell us that when the Israelites left their exile so did the angels, the divine representatives assigned to them. Whenever Israel is in exile or is experiencing pain, a similar experience is shared in the celestial regions. Seeing that this is so, mention has to be made of the hosts of the heaven when the Israelites are redeemed from physical exile on terrestrial earth. Further proof of this whole concept may be derived from the words in verse 46: "all the numbered ones amounted to, etc.⁠" The Torah refers to the corresponding heavenly hosts which matched the number of Israelites who were counted. This is the reason that we do not find the word ישראל mentioned in verse 46.
If you will take a closer look at chapter 2,32 you will suddenly find the name Israel mentioned. This strongly suggests that seeing the total number is identical to the number in chapter 1,46 where the name Israel is not mentioned, that the former refers to the number of angels corresponding to the number of Israelites who had been counted and whose number is reported in chapter 2,32.
שאו את ראש – זאת היא פעם ראשונה שנמנו. כי ביציאת מצרים לא נמנו כי אם מה שהוא אומר כשש מאות אלף רגלי כשש מאות ולא שש מאות ולא פרט שום פרט ואם נמנו מי איתרמי שלא היה שם פרט. ומה שהוא אומר באלה פקודי בקע לגלגלת מחצית השקל לשש מאות אלף זהו המנויין שבכאן אלא שאמ׳ לשם כי מניין הכסף שהוצרך למשכן זהו בקע לגלגלת לפקודים שבכאן ולהראות חבתם של ישראל דאיתרמי הכי. דאין לומ׳ שנמנו שני פעמים ולא פחתו ולא הותירו אלא כך שהתנדבו כסף למשכן איש בנדבת לבו ונכתב לשם ללמדנו דהכי איתרמי. ובערבות מואב מנה הנולדים מאלה סמוך לכניסתם לארץ כי אלה מתו במדבר כדכתיב ובאלה לא היה איש מפקודי וכו׳. ועיקר הפשט נראה להרב״ש כי ע״י בקע לגלגלת שידעו מנין ראשון כללו כל ישראל כדכתי׳ התם לשש מאות אלף. ועכשיו מנו כל שבט ושבט בפני עצמו ודגל ודגל בפני עצמו כדכתי׳ למשפחותם לבית אבותם.
שאו את ראש כל עדת בני ישראל – אמר הרב בכור שור כי על ידי בקע לגלגלת דכי תשא נודע כללם דכל ישראל ביחד דכתי׳ התם לשש מאות וכאן מצינו כל שבט ושבט דגל בפני עצמו שנאמר למשפחותם לבית אבותם ובערבות מואב מונה את הנולדים מאלו סמוך לכניסה לארץ כי בהם לא היה איש מפקודי משה ואהרן.
שאו את ראש בני ישראל, "take a census of the sum of Children of Israel;⁠" according to Rav b'chor shor, this census was performed by means of each person included handing over a shekel, as opposed to the census in Exodus 30,13, where only the total number of Israelite males between the ages of 20 and 60 was of interest. Here we find that the number counted in each tribe is listed separately, and they were listed according to families, i.e. each individual was of consequence. In Numbers, in the fortieth year after the Exodus it was of interest to number of members of each tribe all of whom had replaced the generation that had been condemned to die in the desert. This latter count did not include a single person who had been counted by Moses and Aaron at this time.
שאו את ראש – כת׳ רש״י שא את ראש כמו שאומר לקיסתינר ארים רישיה דפלוני. וכתב הרמב״ן לא נתברר לי למה דרשו אותו לגנאי אם בשביל שמתו במדבר ושבט לוי שלא מתו נאמר בו פקד הלא במנין שני של באי הארץ נאמר כמו כן שאו את ראש. ובמדרש במדבר סיני רבה דורש אותו לשבח ולגנאי זכו יעלו לגדולה כמו ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך ואם לא יזכו ימותו כולם כמה דתימא ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ:
שאו את ראש, "take a census of the whole community.⁠" Rashi on Numbers 31,26, explains the use of the expression שאו ראש, as "take a count of the heads,⁠" [in the sense of according value to the head of each person so counted. Ed]
Nachmanides [who apparently had a different version of Rashi in which the words שאו ראש are compared to the command to an executioner to behead his victim Ed.] who understood these words in a derogatory sense, raises the question why it should be interpreted derogatively. He points out that in Midrash Rabbah on this verse the interpretation is one that is complimentary to the Jewish people, quoting God as telling the people that He had given them the highest rank, ראש, among the nations in a number of areas. One example for the admissibility of such an interpretation is when Joseph interprets to the head of the cupbearers of Pharaoh that he will be reinstated to his former position, saying ישא פרעה את ראשך, "Pharaoh will raise your head, etc.⁠" (Genesis 40,13) On the other hand, should the Israelites fail to qualify for God's benevolence, the same words may signal their impending destruction, as in the case of the chief of the bakers who was also told of his impending fate by Joseph employing the same introductory words.
במספר שמות – כתיב כאן ובפנחס לא כתיב באותו מנין במספר שמות אלא כתבו כאן להודיע שלא שינו את שמותם במצרים ולכך כתיב לבית אבותם לומר לך שנקראו בשמות אבותם.
שאו את ראש – הקשה הר״א מגרמייזא למה צוה הב״ה למנותם. אמר הב״ה למשה העם הזה שאני מוסר לך לרעותם (במדבר) מ׳ שנה במדבר שנ׳ (במדבר י״ד ל״ג) יהיו רועים במדבר מ׳ שנה, והם נקראים צאני שנ׳ (יחזקאל ל״ד ל״א) ואתנ⁠(ה) צאני צאן מרעיתי, ודרך רועה להכניס צאנו ולהוציאם במניין כשיוצא לרעותם במדבר, כדכתיב אח״כ (במדבר י׳ י״ג) ויסעו בראשונה על פי י״י. ולכך צוה למנותם ביציאתם למדבר, וגם בכניסתן לארץ חזר ומנה אותם הנותרים כדכתיב (שם כ״ו ס״ד) לא היה איש מפקודי משה ואהרן, משל לרועה שבא זאב בעדרו וטרף מקצתם, חזר ומנה הנותרי׳ כך לאחר שכלו מתי מדבר חזר ומנאם.
שאו – פירשתיו בכי תשא.
שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו׳ – אחשוב כי הרצון באומרו במספר שמות, שהם מנו השמות לכל זכר; ולא מנו האנשים בעצמם, כדי שלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, כמו שהתבאר מדברינו בפרשת כי תשא. וזה אמנם היה באמצעות נשיאי השבטים שלקחו שמות כל השבט לגולגלותם, ומנו השמות הנכתבים כדי שלא ימנו האנשים בעצמם. ונמנו כל יֹצא צבא, כי הכונה היתה שילחמו עם שבעה עממים ויכבשו הארץ; ורצה ה׳ יתעלה שיפקדו אותם, כדי שתתברר להם השגחת ה׳ יתעלה כשיִפָּקְדוּ אחר המלחמה ולא יִפָּקֵד מהם איש, כמו שנמצא זה הענין במלחמת מדין; אלא שגרם החטא ונתאחרו במדבר עד תום ארבעים שנה. ונכלל בזה תועלת שני, והוא שכבר נתיחסו כולם אל משפחותם לבית אבותם על יד משה ואהרן, שהיו נביאים, וחנו בזה האופן, והיה אפשר מפני זה שיֵעזרו אנשי המשפחה קצתם בקצת לכל מה שיצטרך, מפני היותם חונים זה אצל זה; עם שבזה גם כן נכלל מן התועלת שהיה כל ענינם מוגבל באופן שלא תהיה קטטה ביניהם בענין חנייתם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

למשפחותם לידע מנין כל שבט ושבט. לא לידע מנין כל משפחה שהרי לא הוזכר בכתוב מנין המשפחה רק מנין כל שבט ושבט:
לבית אבותם אביו משבט אחד ואמו משבט אחר יקום על שבט אביו. פיר׳ אביו ממשפחת שבט אחד ואמו ממשפחת שבט אחר יקום על משפחת שבט אביו שבזה יודע מנין כל שבט ושבט לא אביו ממשפחה אחת ואמו ממשפחה אחרת סתם כפי המובן מהכתוב דאם כן אין נפקותא מזה לידיעת מנין כל שבט ושבט שאם היתה משפחת אביו ממשפחת החנוכי ומשפחת אמו ממשפחת הפלואי ששתיהן משבט ראובן אין הפרש בזה אם יקום על משפחת האב או על משפחת אמו מאחר ששתיהן יחד משבט אחד:
לגולגלותם על ידי שקלים בקע לגלגולת. לא לגלגלות׳ ממש שכבר הוזהרו שלא יקובל מנינם אלא על ידי חצאי השקלים בקע לגלגולת:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב-ג) ואמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגומר כנגד משה ואהרן שהם המונים אותם.
ואמר למשפחותם לבית אבותם להגיד שלא תקרא משפחה לבית האם כי אם לבית האב במספר שמות. רוצה לומר פלוני בן פלוני.
ואמר כל זכר לגלגלותם לפי שראש האדם דומה לגלגל. וחכמי המחקר קראוהו עולם קטן.
ואמר בישראל להוציא הגרים.
וכבר פירשתי בסדר כי תשא שלא היתה המצוה ההיא ממחצית השקל שיתנו בעת המנין מצוה לדורות שיעשו כן תמיד אלא עצה נכונה שכאשר ירצה למנות את העם מדעתו ורצונו שיעשה כן כדי שלא יהיה בהם נגף ויועילו בזה שיתנו כל העם כסף הבקע לגולגולת למלאכת המשכן לצורך האדנים כי לא רצה יתעלה לצוותם שיתנו בחיוב אותו כסף לפי שגזרה חכמתו שיהיה המשכן וכליו נעשים מהתרומה והנדבה לא ממה שיתנו בהכרח אם כן היה המנין ההוא מפני צורך הבקע. ולא הבקע להכרח המנין אם היה השם יתברך מצוה למנות כי שומר מצוה לא ידע דבר רע.
לכן עתה שהיה המנין הכרחי בעם צוה יתברך שיעשה אותו מבלי בקע ולא מדבר אחר מפחד המגפה כי שלוחי מצוה אינם נזוקים. והמצוה יתברך במצוה ההוא ישמרם מדבר הוות ועל זה נאמר שימנה את העם ולא יפחד מנצוצות העין הרע המזיקים בראש המנין. ושיהיה המנין למשפחותם לבית אבותם. רוצה לומר שיזכור כל אחד מהם משפחתו ושבטו ובית אביו ויזכור שמו. וזהו במספר שמות כל זכר לגולגלותם. והודיעו יתברך כי להיות המנין הזה במצותו אל יירא ואל יחת מדבר באפל יהלוך מקטב ישוד צהרים. והותרה בזה השאלה הג׳.
ובמדרש אמרו מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם. כך אמר לו הקב״ה למנותם בכבוד וגדולה לכל אחד ואחד שלא יאמר לראש המשפחה כמה אנשים יש במשפחתך אלא כלם יהיו עוברים לפניך ואתה מונה אותם הוי במספר שמות כל זכר לגולגלותם הנה ראה יתברך לצוות במנין הזה לפי שהיתה כוונתו ורצונו אז שיסעו ממדבר סיני ולימים מועטים יכנסו לארץ והיה ראוי שימנה אותם משה כמו שמונים המלכים את מחניהם בבואם למלחמה ולכך אמר מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל כי לא רצה שימנה עם ישראל הערב רב גם שיהיו בבני ישראל מכלל הלוחמים אלא בני יעקב בלבד.
והנה המצוה הזאת נאמרה למשה בלבד כי הוא היה כמלך בעם ולו יאות מנינם אך כדי להקל בטרחו במנין ההוא אמר תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן כי בעבור שהיה המנין לצורך המלחמה אמר תפקדו אותם לצבאותם מלשון ויפקד המלך פקידים שהם הממונים על העם.
ולהורות על מעלת ישראל בענין הדגלים. אמר בכאן שאו את ראש כל עדת בני ישראל לשון מעלה ונשיאות. כאומרם במדרש נתתי לכם עלוי ותלוי ראש ודמיתי אתכם בי. כמו שכתוב לך ה׳ הממלכה והמתנשא לכל לראש. וזה מובן במה שאמרנו כי ישראל ביום מ״ת נשאו עיניהם לשמים. וראו איך היה הש״י מסובב בד׳ מחנות שכינה ובארבעה דגלים. ונסתכלו בשכלם ובדעתם לעיין בענין המרכבה ובסוד הדגלים. והש״י הסכים על ידם ודמה אותם לו. ואמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל: אחר שהם נשאו עיניהם וראשם להסתכל בדיוקני. ראוי לי לרומם ולגדל ראשם. כמו שכתוב בי והמתנשא לכל לראש. ולכן להורות על מעלת המספר. צוה שיעמדו עם משה ואהרן י״ב נשיאים איש אחד למטה. לפי שהם אוחזים בסוד המרכבה בי״ב חותמות וי״ב גבולי אלכסון ובי״ב חדשי השנה. וכל זה רמוז בד׳ מחנות שכינה ובד׳ דגלים של מטה. שהולכות כנגדן לארבע רוחות העולם. בענין שבזה א״א לשבטי ישראל שיכלו כאומרו כי אעשה כלה וגו׳. ואמרו בתעניות כי כארבע רוחות השמים פירשתי אתכם. אילימא דבדרינהו לד׳ רוחי עלמא. כי בד׳ רוחות השמים מבעי ליה. מאי כד׳ רוחות. אלא כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות. כך א״א לעולם בלא ישראל. וכל זה מכח ד׳ מחצות וארבע דגלים שהולכים לארבע רוחות העולם. ועל זה לא היה לוי במנין השבטים. בענין שיהיו י״ב שבטים חלוקים לד׳ רוחות. ולכן אמר אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל. אחר שהם מובדלים לעבודת המקדש. והם מצד עצמם ראוים ומצד קדושתם שלא יהיו בתוך בני ישראל. אחר שלא היו עמם במעשה העגל. אבל ראוי שהלוים ישמרו לישראל בענין שלא יגעו אל הקדש ומתו. כמו ששמרום והצילום מן המיתה במעשה העגל. ולכן אמר וחנו בני ישראל איש על מחנהו. והלוים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף וגו׳. באופן שבזה יהיו דוגמא לארבע מחנות שכינה שסובבים אותן שומרים ומלאכים אחרים. וכן שבט לוי היו סובבין ד׳ דגלים:
שאו את ראש – לסדרם שיכנסו לארץ מיד, ״איש על דגלו״ בלתי מלחמה אלא שיפנו האומות מפניה, כמו שעשו קצתם, כמו שהעיד באמרו ״כעזובת החרש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל״ (ישעיהו י״ז:ט׳). אולי היו משפחות מהגרגשי, שעליו אמרו ז״ל שעמד ופנה מאליו. ובקלקול המרגלים הוסיפו השבע אומות להרע מ׳ שנה והוצרך להחרימם.
במספר שמות – כי היה אז כל אחד מאותו הדור נחשב בשמו המורה על צורתו האישיית, למעלתם, על דרך ״ואדעך בשם״ (שמות ל״ג:י״ז). ולא כן קרה לדור באי הארץ, ובכן לא נמנו ׳במספר שמות׳, ולא נזכרו זולתי ראשי המשפחות ומספר האישים. ועם זה הודיע שהיתה הכוונה שאותם האישים בעצמם יחיו ויירשו הארץ ולא יפקד מהם איש.
שאו את ראש, to organise them so that they could proceed to the land of Israel immediately, without delay, each one of them knowing to which unit (flag) he belonged. At that point, no war of conquest had even been envisaged, the assumption having been that God would remove the inhabitants of the land of Canaan so that no face-to-face encounter would even be necessary. Evidence from Isaiah 17,9 suggests that in fact, at least partially, this even occurred after the 40 years in the desert. The prophet there reports that once again, as at the time when the Emorite and the Hittite abandoned their cities in the face of the advancing armies of the Israelites, history will repeat itself.⁠a
At any rate, due to the sin of the spies the seven Canaanites nations survived another 40 years during which they added to their sins so that at the end of that time God did not merely exile them but exterminated them.
במספר שמות, at that time, the names of the individuals reflected their specific individuality, in recognition of their individual virtues.⁠b References to names reflecting an individual’s virtues are found in Exodus 33,17 when God said to Moses that He would ואדעך בשם, “I have singled you out by name;” the generation which eventually entered the Holy Land were not described as being counted במספר שמות (Numbers 26,2). The Torah there refers only to the people counted being of military age, i.e. above 20.⁠c The count of the Israelites at this point assumed that the very people being counted would each enter the Holy Land unless some sin occurred which would interfere with this lofty vision.
a. based on the Septuagint. Our author assumes that Isaiah may have referred to the tribe of the Girgashi, quoting Jerusalem Talmud Sh’viit 6,1
b. They were not merely named after their fathers or other departed relatives.
c. The author, true to his concept of the highpoint of Jewish history having been the revelation at Mount Sinai, followed by an ongoing spiritual descent, only briefly and partially reversed on a few occasions, sees this as a further example of the generation which did enter the Holy Land already being inferior to the ones experiencing the revelation, i.e. before the sin of the golden calf and the spies.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

דע מנין כל שבט ושבט. פירוש, שלא נמצא שמנה המשפחות בפרשה זאת, כי אם השבטים (פסוקים כ-מג), אם כן ״למשפחותם״ צריך לפרש כאילו כתוב ׳לשבטיהם׳, לידע מנין כל שבט ושבט. ואם תאמר, למה כתב ״למשפחותם״, ויש לומר, שעל ידי המשפחה היו יודעים מספר כל שבט ושבט, שהאיש אשר היה ידוע ממשפחה פלונית שהיא משבט פלוני היה נמנה על אותו שבט, והיו יודעים יותר במשפחות שלהם, שדרכם להיות נקראים על שם המשפחה. וכן כתיב לקמן (פסוק יח) ״ויתילדו על משפחותם״, ולא היו נקראים על שבט. וכיון שעל ידי המשפחות נודע שבטיהם – כתב ״למשפחותם״:
מי שאביו משבט וכו׳. פירוש, שאין פירוש ״לבית אבותם״ שיהיו יודעין מאיזה בית אב הוא, דאם כן היינו ״למשפחותם״, אלא וכו׳:
על ידי שקלים. ולא האדם עצמו, שהרי כתיב (ראו שמות ל, יב) ״ונתנו איש כופר נפשו בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף״, אלא על ידי בקע לגלגולת היה:
שאו את ראש וגו׳ – אעפ״י שרש״י פירש שהוא לשון קבלת חשבון (שמות ל׳:י״ב) מ״מ הזכירו בלשון שאו, כי תשא, נשא, כי מצד המספר ינטלם וינשאם ביתר שאת על כל העמים אשר אין להם מספר פרטי כמו הקש הזה שאין דרך בעל הגורן ליתן לו מנין, כך אין לאומות השגחה פרטית כ״א כללית לקיום המין כשאר בהמות וחיתו ארץ אבל כל איש מישראל מושגח בפרטות ואפילו אחד מהם חשוב כאומה שלימה כמ״ש (שם י״ט:כ״א) ונפל ממנו רב. ואפילו אחד מהם שיפול דומה כי רב הוא ע״כ נתן להם הקב״ה מספר כמו לכוכבים שנאמר בהם (ישעיהו מ׳:כ״ו) המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא. כך נאמר כאן במספר שמות וגו׳ להורות שמצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד (דניאל י״ב:ג׳) וכל אחד יש לו השגחה פרטית. ומה שמקשה (ביומא כב:) קראי אהדדי כתיב (הושע ב׳:א׳) והיה מספר בני ישראל. ש״מ שיש להם מספר ואח״כ כתיב כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. כפי הפשט אין זה קושיא כי אצל הקב״ה ודאי יש להם מספר ככוכבים שמוציאן ומכניסן במספר כך יש להם מספר להורות שהקב״ה משגיח על כל אחד בפרטות, ומ״ש אשר לא ימד ולא יספר היינו אצל בני האדם שבודאי לא יוכלו לספור אותם לגודל רבויים.
כל זכר לגלגלותם – פירש״י ע״י שקלים, והרבה מן המפרשים חלקו עליו ואמרו שמספר זה היה בלא שקלים ולשון המקרא מוכיח שאמר לגלגלותם, וחשבו לתרץ למה דווקא מספר ראשון היה ע״י שקלים לפי שהיו צריכין אז לעבודת המשכן ותירוץ זה דחוק ול״נ שודאי טעם השקלים היו להציל מן עין הרע השולט בדבר מנוי ודווקא במנין שהוא דבר חידוש, דרך משל שבזמן שרואין ק׳ זהובים אצל איש עני שחזקתו שאין לו יותר העין הרע שולט בו ממה שרואין אצל העשיר אלף זהובים כי כבר הוחזק באיש אמיד, כך ישראל בצאתם ממצרים היו מוחזקים במתי מספר כי בע׳ נפש ירדו מצרימה ונתמעטו שמה מעוצר רעה ויגון והשלכת הבנים ליאור, ופתאום נמצאו במספר ראשון ת״ר אלף לבד מטף ונשים ודאי היה בפעם ההוא מקום לחוש לעין הרע, משא״כ בשאר מספרים כי כבר הוחזקו בעם רב ועצום, וע״כ מנאם דוד המלך בלא חצאי שקלים כי ודאי לא עבר על מצות התורה שהרי הכתוב אומר רק בדבר אוריה החתי. (מלכים א ט״ו:ה׳) אלא שמצות השקלים לא היתה כ״א למספר ראשון כי בו היה יותר בית מיחוש שלא יקבלו נזק מן עין הרע הן בדרך הטבע כאמור, הן מצד העונש כי היה המספר ההוא קרוב למעשה העגל והיה הדין נותן שיפלו רבים מהם מצד עונש המעשה ההוא וכשנודע ע״י המספר שנשארו ת״ר אלף יהיה הדבר חידוש ושלטא בהם עינא בישא כי החטא מסייע לזה, ע״כ היו צריכין אז לכפרה על נפשותם ולהצילם מעין הרע משא״כ בכל המספרים.
מנין כל שבט. ולא כל משפחה ומשפחה, שהרי לא הוזכר מניין משפחה בקרא רק מנין השבטים [גור אריה] וא״ת למה כתיב למשפחותם, י״ל שעל ידי המשפחות היו יודעים מספר השבטים וכן כתיב ויתילדו על משפחותם ולא היו נקראים על שם השבט אע״כ ע״י המשפחה היו יודעין משה ואהרן מאיזה שבט היו:
יקום על שבט אביו. פירוש אביו ממשפחת שבט אחד ואמו ממשפחת שבט אחר יקום על משפחת שבט אביו. אבל לא מפרש אביו ממשפחה אחת ואמו ממשפחה אחרת כלומר ואפילו משבט אחד כפי המובן מפשט הכתוב, דמאי נפקותא אם היה האב ממשפחות החנוכי והאם ממשפחת הפלואי ויקראו על שם החנוכי, כיון ששתיהן משבט ראובן אין הפרש בין יקום על משפחת האב או האם:
ע״י שקלים. רצונו לתרץ למה מנאן והלא דבר בא כשמונין אותן ועל זה פירש ע״י שקלים כו׳:
The number of each tribe. But not each and every family — because the Torah does not mention a count of families in the subsequent verses, only a count of the tribes (Gur Aryeh). You might ask: Then why did it write "according to their families"? The answer is that through the families they knew the count of the tribes, as the Torah writes (v. 18), "and they were registered by family ancestry" implying that they were not known by the name of their tribe. Therefore, one must say that it was by their families that Moshe and Aharon knew which tribe they were from.
Maintained in his father's tribe. Meaning that if his father was from one tribe and his mother was from another tribe, he would be maintained in his father's tribe. However, it does not refer to [a case where] his father was from one family and his mother was from another family, even if they were from the same tribe, as would be understood from the plain meaning of the verse. Because what difference would there be if the father was from the Chanochite family and the mother was from the Paluite family, and consequently they were included among the Chanochites? Since both were from the tribe of Reuven, there would be no difference whether he is established in the family of the father or the mother.
Through the shekolim. Rashi wishes to answer why they were counted. Surely a plague comes when one counts them [directly]. Therefore he explains that it was done "through the shekolim.⁠"
שאו את ראש וגו׳ – צריך לדעת מספר זה למה. ורש״י ז״ל הביא דברי המדרש שאמרו כי כשבא להשרות שכינתו בתוכם חזר למנותם ע״כ, וזה לא יספיק ליישוב הפשט, כי היה לו למנותם קודם חודש ניסן לא אחר כך, גם בהפלגת זמן חודש ימים.
ונראה לי בהקדים לחקור זאת, כי במספר שאחר העגל שהוא מספר שבפרשת פקודי באו לכלל חשבון ו׳ מאות אלף וג׳ אלפים וה׳ מאות ונ׳ שיש במספר זה נוסף על מספר יוצאי מצרים שלשת אלפים וה׳ מאות וחמישים בהמשך זמן ששה חדשים הגם שכילה בהם העגל בג׳ מיני מיתות, מגפה, חרב בני לוי, השקאת אפר העגל, ובמספר שלפנינו שהוא אחר ו׳ חדשים אחרים ממספר הב׳ רואני שלא הוסיפו על מספר הקודם לו אפילו אחד. והדבר כמעט זר למאוד שלא הוסיפו, שאיך יתכן שבהמשך זמן זה לא יבואו מהם לכלל עשרים, ומה גם שלא אירע להם חסרון ונוסף שהיו עסוקים במלאכת המשכן.
ויגדל הקושיא לפי מה שאמרו בפסיקתא (זוטרתא) וזה לשונם ויהיו כל הפקודים וגו׳ ולהלן הוא אומר בקע וגו׳ לשש מאות אלף וגו׳ למדנו שכל זמן שהיו ישראל עסוקין במלאכת המשכן לא חסרה מהם נפש אחת ע״כ. דבריהם ז״ל לפי הנראה רחוקים, שהלא אדרבא בהשכיל על דבר אנו רואים שחסרו יותר ממה שחסרו במעשה העגל הגם שלא היו עסוקים במלאכת המשכן.
אכן לפי מה שעלה בידינו שכל שבט לוי שוקלים שקלים (משנה שקלים א׳:ג׳) אין קושיא, כי במספר שבפרשת פקודי היו הלוים בכלל המספר אבל במספר שלפנינו לא נכנסו הלוים, ומעתה הרי שהוסיפו כל מספר הלוים, ולזה אמר בסמוך למספר והלוים לא התפקדו בתוך בני ישראל, ולא היה צריך לומר שהנני רואה שלא התפקדו במספר הקודם, והן אמת אם אמר הכתוב כאשר צוה ה׳ כמו שאמר הכתוב אחר פרשת הדגלים הייתי אומר כי בא להשמיענו שקיימו מאמר ה׳ שצוה שלא יפקדו אותם, וממה שלא אמר אלא והלוים לא התפקדו בתוכם הרי זה מראה באצבע כי נתכוון לומר אל תתמה על המספר שהוא בשוה למספר הקודם בלא תוספת והלוים לא התפקדו והרי לפניך היתרון.
ופירוש דברי הפסיקתא יציץ וזרח, כי מה שמצינו חשבון עצום כזה ששוה במספר ב׳ לשלפנים זה יגיד כי הן הנה שהיו במספר הראשון ובששה חדשים שבין ב׳ המספרות לא נעדר מהם אחד והנוספין במספר מלאו חסרון מספר הלוים שהיו בכלל הראשון ולא בכלל מספר השני, ולזה נתחכם ה׳ לומר למשה לשאת את ראש בני ישראל ביום אחד לחודש הב׳ וגו׳ בכיוון שהיה זמן שהגיע המספר למספר הראשון לבד הלוים להעירך במה שאמר בפסיקתא שהמספר עצמו הא׳ היה כמספר הב׳ ולא מת א׳ ונכנס אחר במקומו, והטעם לצד שהיו עסוקים במלאכת המשכן על דרך (דברים ד׳) ואתם הדבקים בה׳ חיים כלכם, ונוכל לומר גם לדברי המדרש שהביא רש״י שכשבא להשרות שכינתו בתוכם וכו׳ שבחר בזמן זה לטעם הנזכר.
שאו את ראש כל עדת בני ישראל, "Count the whole community of Israel, etc.⁠" We need to know why the Israelites had to be numbered at this time. Rashi quotes a Midrash according to which God ordered the census as soon as He was ready to again allow His Presence to dwell amongst the Israelites (after the sin of the golden calf). This is insufficient to answer our question. If the census had only been an indication of God's reconciliation with His people He should have ordered it to take place before the month of Nissan when the Tabernacle was inaugurated, not a month later.
Before investigating the reason for this delay in the census we have to remember that the previous census which is reported in Parshat Pekudey (38,26) gave the number of the male Israelites over the age of twenty as 603,550. This was six months after the sin of the golden calf when the half shekel contributed by each male Israelite over the age of 20 represented his soul's ransom. This number exceeded the number of male Israelites above the age of 20 who left Egypt by (about) 3550 although in the interval during the episode of the golden calf many Israelites had died or had been executed by the Levites because they had participated in the worship of the golden calf. If it had taken only 6 months to replenish their number as reported in Parshat Pekudey, how do we account for the fact that between then and now the number had not increased by even one? Surely a number of Israelites had reached the age of twenty in the interval between the census which is mentioned in Parshat Pekudey and that reported here? It is unlikely that any of these people died during a period they were all busy with performing the commandment to bring their contributions for the Tabernacle.
Our question is reinforced when we consider a comment in Pessikta Zutra according to which the words ויהיו כל הפקודים in Numbers 1,46 are proof that as long as the Israelites were occupied with the work pertaining to the Tabernacle not a single one of them died. This comment seems very far fetched if it is based only on the expression ויהיו, "they remained (alive).⁠" When we look at the numbers presented here we are bound to conclude that more of the people died after the people commenced with the work of the Tabernacle than during the episode of the golden calf!
However, according to our understanding of Shekalim 1,3 the members of the tribe of Levi were included in the count of the people who had contributed a half shekel per person. We may conclude that in our verse the Levites were most certainly not included in the census seeing that the Torah commands that they be counted separately. The question is then resolved quite easily. In fact, the reason the Torah added the apparently redundant comment that the Levites were not included in the sum of the census given here (1,47), was precisely in order to make this point. It emerges that the natural increase of the Israelites between the time the work on the Tabernacle began and the second month of the second year of their wanderings was equivalent to the entire number of Levites who had been counted on the previous occasion. If the Torah had concluded the paragraph ending with verse 47 with the words: "as God had commanded them" as it did at the end of the paragraph dealing with the flags in 2,33, I would have concluded that the mention of the Levites not being included in the count was only to show that the Israelites complied with God's instructions not to lump them together with the other tribes. The fact that the Torah did not add these words proves that God wanted to alert us not to be surprised at the fact that the number of people counted was so small, relatively speaking, and at first glance did not appear to reflect a natural increase in the population of the Jewish people.
The meaning of the words in Pessikta Zutra is abundantly clear. The author wants to justify the totally disproportinate natural increase in the number of male Israelites above twenty during such a short period of time as יום כפור of the first year and the beginning of Iyar of the second year by reminding us that no Israelite died during the period they were busy assembling the materials for the Tabernacle and constructing it. God waited with this census until this date so as to ensure that the total number being counted would not be smaller than the number mentioned in Parshat Pekudey. Deuteronomy 4,11 which ascribes the fact that the Israelites are alive as of that date to their having cleaved to God provides the basis for the statement by the author of Pessikta Zutra that no one died during the period under discussion.
לגלגלותם – יתכן שבא להורות שימנו אותם אחד אחד, ולא שנים שנים וכיוצא. ואף שאמר בשמותם יש לטעות ולומר שאם שם אחד לשנים ויותר, לאחד ימנו, לכך אמר לגלגלותם.
את ראש – מספר הכללי, ומבאר שלא ימנם אחד אחד לדעת מספר הכללי לבד, אלא למשפחותם לבית אבותם, כלומר שכל אחד יתיחס למשפחתו והמשפחות לשבטן, ועל ידי זה ידעו גם מספר הפרטי של כל שבט ושבט, ויתכן שבעבור זה צוה ה׳ שיקחו אתם את נשיאי השבטים, שיהיה כל נשיא מונה פרטי שבטו ואח״כ ימסור כל אחד המנין למשה:
במספר שמות – שימנה כל אחד מהם בשמו, פלוני בן פלוני:
לגלגלתם – לא שיעברו לפניו והוא ימנה אותם בראשם, אלא שיקח מכל אחד ואחד מחצית השקל, בקע לגלגלת, שהרי כבר הוזהר שלא ימנם כי אם על ידי כופר נפשם:
למשפחתם – דע מנין כל שבט ושבט (רש״י), ורא״ם גרס לידע מנין כל שבט ושבט, לא לידע מנין כל משפחה שהרי לא הזכיר בכתוב מנין המשפחה רק מנין כל שבט ושבט עכ״ל. ר״ל שמנין המשפחות לא היה לצורך ידיעת מנין כל משפחה ומשפחה אבל לצורך ידיעת מנין כל שבט ושבט, ולכן לא הזכיר הכתוב מנין כל משפחה בפרט, רק הזכיר מנין כל שבט אשר הגיע לנו מידיעת מנין המשפחות, אבל בבני קהת הזכיר הכתוב גם מנין כל משפחה ומשפחה, לפי שיש צורך בידיעת מנין כל משפחה ומשפחה לעצמה בעבור הבדל עבודתם כי היתה עבודה מיוחדת לכל משפחה ומשפחה לבדה (רוו״ה).
שאו את ראש – עיין פירוש, שמות ל, יב והלאה. נאמר שם בפסוקים יב וטז, שכל העובר על הפקודים ייתן מחצית השקל, והסכום הכולל שייאסף יינתן לבדק הבית לצורך אחזקת המקדש – ״על עבדת אהל מועד״. נמצא שכל אדם מישראל נמנה ונחשב רק על פי מחויבותו לתורה; וכל מפקד נעשה רק לצורך המקדש ולמען מטרותיו.
שיטה זו של מניין העם קושרת את תחילת הספר הרביעי עם סיום הספר השלישי, שכן גם שם הדיון הוא על ערכים ונדרי הקדש.
כל עדת בני ישראל – ״עֵדָה״ – על משקל ״שֵׁנָה״, ״לֵדָה״, ״דֵעָה״ וכדומה – נגזרת משורש ״יעד״, הקרוב ל״יחד״: להתאחד למען מטרה משותפת. ״עדה״ מציינת אפוא, אנשים שנצטרפו יחד למען ייעוד משותף; אנשים המאוחדים על ידי שותפותם באותו הייעוד: קהילה. יחידים הופכים לעדה לא באמצעות צו הבא להם מבחוץ, אלא על ידי עניין משותף הקורא להם מתוך ליבם שלהם.
״בני ישראל״ הם העם היהודי כולו; ובמסגרת עם זה, מציינת ״עדה״ את כל נושאיו ושומריו העצמאיים של התפקיד המשותף, הלא הוא קיום התורה.
המושג המובע כאן בשם ״עדה״, הובע לעיל (שמות ל, יב) בשם ״לפקדיהם״. פקודי בני ישראל הם אלה אשר שליחותו של הציבור הלאומי הישראלי ״חושבת עליהם״, ״ממנה״ ו״מפקידה״ אותם; אלה הם ה״גברים״ של ישראל. לפי זה איננו עוסקים כאן במפקד אוכלוסין. אנו לא מבקשים לדעת את מספר הנפשות, אלא את מספר ה״גברים״ שהתורה יכולה לסמוך עליהם.
למשפחתם לבית אבתם – אך הגברים הבודדים אינם יוצרים באופן ישיר את עדת ישראל; אלא הציבור הלאומי הרחב והמקיף כולל בתוכו שני חוגים פנימיים, שהרי הציבור מורכב משבטים, וכל שבט מורכב ממשפחות. בהתאם לכך יש למנות את הגברים למשפחותיהם, ואת המשפחות לשבטיהן, והשבטים מצטרפים יחדיו ליצור את הסך הכולל של ״עדת בני ישראל״.
״משפחה״ נגזרת משורש ״שפח״, הקרוב ל״ספח״ וכן גם ל״שפע״ (עיין פירוש, בראשית ח, יט). ״שפע״ – כדוגמת ״שִׁפְעַת יֵהוּא״ (מלכים ב ט, יז), ״שִׁפְעַת גְמַלִּים״ (ישעיהו ס, ו), ״שִׁפְעַת סוּסָיו״ (יחזקאל כו, י) – מציין התכנסות של המון רב במקום אחד. בתוספת המ״ם, הרי ה״משפחה״ היא היסוד המצרף יחידים לקבוצות טבעיות. מה שיוצר את המשפחה הוא המוצא המשותף, וכן הנישואין המעבירים את האישה לבית בעלה.
לבית אבתם – ברור ממקומות שונים (כגון להלן ב, ב,לב,לד; ז, ב; יז, יז,יח ועוד) ש״בית אב״ מציין את אחדותו של השבט. היחידים יוצרים יחדיו משפחות; המשפחות שמוצאן מבית אחד משותף יוצרות יחד שבטים; והשבטים שאף הם מתייחסים על בית אחד משותף, יוצרים יחדיו את ״בית ישראל״. שבטים אלה קרויים ״מטות״ (״ענפים״ [השווה יחזקאל יט, יא–יד]) על שם הגזע האחד המשותף שלהם, וקרויים ״בתי אבות״ על שם המשפחות הרבות היוצאות מכל שבט. ״בית ישראל״ מורכב אפוא משנים עשר בתי אבות; כל בית אב מורכב ממשפחות שונות; והמשפחות מהוות את היחידה הראשונה המצרפת יחידים לקבוצות.
שיטה זו של הקבצה נמצאת גם בשבט לוי, אשר הובדל משאר האומה כדי שינהגו בו כביחידה עצמאית. לוי הוא ישראל בזעיר אנפין. בני לוי – גרשון קהת ומררי – יוצרים בתי אבות (להלן ג, כד,ל,לה). בניהם – לבני ושמעי, עמרם ויצהר חברון ועוזיאל, מחלי ומושי – יוצרים את משפחות הלוי לבית אבותם (להלן ג, יח–כ).
זוהי ייחודיותה של הלאומיות היהודית: האומה כולה נחשבת תמיד בית אחד – בית ישראל, ובני האומה קרויים תמיד ״בני איש אחד״ – בני ישראל. אולם יחד עם זה קיימות שם יחידות נפרדות, המשועבדות לכלל הגדול והמוקפות על ידו: בתי אבות ומשפחות.
תפיסת האומה כ״בית ישראל״ וכל בניה כ״בני ישראל״, מבטיחה שמושג האומה היהודית לא יהפוך לרעיון מופשט גרידא ללא איחוד ממשי; או שיתקיים רק כבדותא בעלמא, כאיחוד דמיוני של נציגים בני המעלה. האומה היהודית נתפסת תמיד בכלליות המאוחדת הממשית של בניה. הם מאוחדים על ידי יסוד פנימי משותף, וכל אחד מהם הוא חלק ממשי בלתי נפרד של אחדות זו.
אבינו ישראל היה איש אחד; אך גם כשצאצאיו התרבו לשש מאות אלף גברים, עדיין היו כולם בני ״בית אחד״, בני ״איש אחד״, שרושם אותו חותם טבוע בליבם ובנפשם, והנושאים במשך כל הדורות את מורשת ייעודם האחד וגורלם האחד.
אולם בתוך אחדות יסודית זו ותחת השפעתה, הם שומרים ומטפחים ריבוי של תכונות שונות, ייחודיות לשבטים ולמשפחות. בדרך זו תושג התכלית שכבר הורינו עליה כמה פעמים בספר בראשית (יז, ו; לה, יא–יב; מט, כה), הווי אומר: התפקיד האחד המשותף לכולם ימולא ויושלם על ידי כל יחיד ויחיד – למרות ייחודיותו; הוא יושג על ידי ריבוי של מידות ותכונות מיוחדות ושונות, ושל משלוחי⁠־יד ומעמדות שונים בחיים. והישג זה יהיה דוגמה לכלל המין האנושי.
כל שבט בייחודו וכל משפחה עם תכונותיה המיוחדות יעמלו בתפקיד המשותף של בית ישראל; הם יעניקו צורה לתפקיד הזה, יחנכו אליו את בניהם, ויעבירוהו לדור הבא. משום כך, אין באים מאות אלפי בני בית ישראל אל האומה כהמון בערבוביה, אלא ״למשפחתם לבית אבתם״ – הווי אומר כקבוצות משפחה, החוזרות ומתקבצות לפי השבטים שאליהם הן משתייכות. הגברים בכל שבט נמנים, והמשפחות בכל שבט באות בנפרד. וכל משפחה נמנית:
במספר שמות – כל יחיד נמנה בשמו. נמצא שכל אחד מצטרף לכלל, תוך שהוא מכיר בחשיבות אישיותו.
כל זכר לגלגלתם – על כל אחד היה למסור את מחצית השקל שלו באופן אישי, ולהודיע שהוא פלוני בן פלוני, ממשפחה פלונית, משבט פלוני. או נאמר, שהייחוס – הן המשפחתי והן השבטי – כבר בא לידי ביטוי על ידי החלוקה הקודמת לקבוצות. מכל מקום, כל הבא להיפקד נעשה מודע למעמדו האישי, המשפחתי והשבטי, ו״ככזה״ הוא נמנה בקרב הכלל.
בנוסף, מהביטוי ״למשפחתם לבית אבתם״ משמע, שייחוסו השבטי של האדם (כהן, לוי, יהודי, שמעוני וכו׳), וכן ייחוסו המשפחתי לגבי דין ירושה, נקבעים על פי האב ולא על פי האם: ״משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה״ (בבא בתרא קט:, קי:).
גלגלת – במפקד, מייצגת הגולגולת את האדם הממשי העומד בגופו לפנינו. כאשר נאסף מספר רב של אנשים, מספקים לנו הראשים את האמצעי הטוב ביותר למנותם. אולם ביהדות, אנו מונים לא את הראשים אלא ״בקע לגלגלת״ (שמות לח, כו), מחצית השקל כנגד כל ראש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

שאו את ראש כל עדת בני ישראל – באשר המנין הקודם לא היה תכליתו רק לדעת מספרם, ולא נתיחסו אז על משפחותם ושבטיהם, כי כולם עברו ע״י מונה ונתנו שקליהם בערבוביא ולא שאלו אותם לא על שמותם ולא מאיזה משפחה ושבט הוא, ולא אם הוא ראוי לצאת בצבא או לא וכ״ש שלא הקפידו על סדר דגלים ולא היו זקניהם בראשיהם, שכבר בארתי (ויקרא ס׳ רמ״א) שיש הבדל בין שם בני ישראל ובין שם עדת בני ישראל, שבשם עדה לא נקראו רק כשזקניהם בראשיהם, ופה הקפיד שיהיו זקניהם בראשיהם ועז״א: שאו את ראש כל עדת בני ישראל – זאת שנית שבמנין הקודם לא נתיחסו על משפחותיהם, ובמנין הזה צוה שיהיו למשפחותם לבית אבותם – שהיה צריך ליחס כל אחד, והתיחסו מלמטה למעלה תחלה באו כל אנשי המשפחה והתיחסו על משפחותם ואח״כ התיחסו המשפחות התחתונות אל משפחות העליונות ואח״כ אל בתי האבות ואח״כ אל השבט, וכמו שבארתי זה בפרטות בהתו״ה (בא סי׳ י״ז) וכמ״ש חז״ל שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות, ומפני שעתה רצה להשרות שכינתו עליהם בקביעות הוצרכו להתיחס וכמ״ש במ״ד שהשיב השי״ת לעו״ג שרצו להעשות דגלים הביאו ספרי יוחסין שלכם: [ג] במספר שמות – שכל א׳ הגיד את שמו וכתבו על ספר ואח״כ מנו את השמות וידעו כמה אנשים יש, [ד] כל זכר לגלגלותם – שחוץ מזה עברו האנשים בעצמם לפני משה ומנו אותם לגלגלותם [ומסתמא נתנו שקלים כמ״ש בסדר כי תשא], והטעם שהיה ספירה כפולה מספר שמות וגלגולת התבאר במד׳ (הובא בילקוט תהלים) מונה מספר לככבים אלו השבטים, הככבים הללו כשהם יוצאים אין יוצאים אלא בשמות שנא׳ לכולם שמות יקרא ובכניסתם נכנסים במנין שנאמר מונה מספר לככבים כך השבטים כשנכנסו למצרים נכנסו במנין בשבעים נפש וכשיצאו כשש מאות אלף רגלי, ועד שלא ירדו נתפרשו שמותם ואלה שמות בני ישראל, ר״ל שהככבים לפי מה שנשקיף עליהם שכולם בכלל מתאחדים להיות כאיברים וגידים של האיש הכולל דהיינו של העולם הגדול בכללו שנחשב כאיש אחד ונקרא האדם הגדול, כמו שגוף אדם פרטי צריך שיהיו בו רמ״ח איברים ושס״ה גדים, כן האדם הגדול שהוא העולם צריך שיהיו בו ככבים כמספר שהם נמצאים ואם יחסר א׳ מהם הרי חסרון ומום כולל בכלל האדם הגדול שהוא העולם כחסרון אבר או גיד באדם הקטן, וזה קורא בהככבים בכניסתן היינו לפי ההשקף שהם נכנסים בכלל בנין העולם להיות חלק מחלקיו ואבר מאיבריו, וכמו שהרמ״ח איברים שבאדם יש לכל אחד פעולה מיוחדת משונה מפעולת זולתו כך יש לכל ככב פעולה מיוחדת ומשונה מזולתו שלפיהו יש לכ״א שם מיוחד לפי פעולתו, למשל מאדם לשפוך דם צדק לפעול צדקות ועז״א כשיוצאים יוצאים בשמות, היינו כשיוצאים לפעול פעולות יוצאים בשמות, ועל כללותם אמר מונה מספר לככבים ועל פעולתם כ״א ביחוד אמר לכולם שמות יקרא, וכן ישראל בכללותם שיהיו אומה אחת מוכנת להיות מרכבה לשכינת ה׳ נכנסו במנין, ר״ל שע״ז צריך מנין הכולל שהמנין הפחות הם שבעים נפש והמנין הגדול הוא ששים רבוא כמ״ש הארי ז״ל בס׳ הגלגולים, אמנם בפרטותם כל איש ואיש י״ל תכונה מיוחדת וסגולה פרטית שעפ״י בשמות נקראו, וע״כ נמנו במספר שמות שכ״א יש לו ענין אחר וקדושה מיוחדת וגם נמנו לגלגולת שמורה על המנין הכולל:
שאו את ראש וגו׳: ובסמוך (פסוק ג׳) כתיב עוד הפעם ״תפקדו אותם לצבאותם״, וכן בלויים כתיב (פסוק מ״ט) ״אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא״, הרי שני דברים המה. והיינו, משום שהיו יודעים כי כך הוא הסך הכולל שנדרש להיות בישראל בהליכתם במדבר, אבל היו נצרכים לדעת כמה בכל שבט ובכל שבט, כמה ׳ראשים׳ היינו שרי אלפים ושרי מאות וראשי משפחות, ונצטוו כאן ׳לשאת את הראשים׳ כמה יש תחתיו, עד שיצטרפו כל ראשי המשפחות ואנשיהם לנשיא השבט והיו לגדוד אחד לפי השבט. ובפסוק ג׳ כתיב ״תפקדו אותם״ – האנשים שמבן עשרים שנה והן יוצאי צבא.
למשפחותם לבית אבותם: סמוך ל״ראש כל עדת בני ישראל״. שהיה הציווי שלא יהיה ראש משבט אחד על בני שבט אחר. והיינו דכתיב ״למשפחותם לבית אבותם״ לפני ״מבן עשרים שנה וגו׳⁠ ⁠⁠״, דשם (פסוק ג׳) מיירי במנין היוצאים לצבא, ובזה הפסוק מיירי במנין הראשים. משא״כ במנין דפרשת פינחס (במדבר כו,ב) דכתיב ״שאו את ראש כל עדת בני ישראל, מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבותם״, סמיך אזהרה ד״בית אבותם״ להא ד״מבן עשרים שנה ומעלה״ ולא להא ד״את ראש בני ישראל״, היינו משום דשם נמנו לתכלית חלוקת הארץ, והיו באמת כמה ראשים משבט אחד על בני שבט אחר, כמו יאיר בן מנשה שהוא משבט יהודה והיה ראש על שבט מנשה, וקיבל עמהם נחלה בעבר הירדן, וכן היו עוד הרבה. ורק הנמנים בכלל היו ״לבית אבותם״. אבל בהילוך המדבר שנמנו לתכלית כבוד השכינה ההולכת בראשם, היתה המצוה שיהיו הראשים דווקא איש על שבטו.
במספר שמות כל זכר לגלגלותם: פירש רש״י בקע לגולגולת. והוא פלא, דמחצית השקל היה במנין הראשון לאדנים, ושוב לא היו נצרכים. וגם לתרומת הלשכה אי אפשר, חדא, דבזה היו משתתפים גם הלויים, ותו, דתרומת הלשכה זמנו בר״ח ניסן ולא באייר שאחריו. ותו, דתרומת הלשכה לא היתה נוהגת במדבר אלא בפעם ראשונה, כמו שכתבתי בפרשת תשא (שמות ל,טז).
אלא לשון המקרא כמשמעו, ״במספר שמות״ – כל אחד הושיט שמו ושם שבטו, ואח״כ מנו הפתקות, אבל היה מצורף לכל פתקא האדם בעצמו, הוא בעצמו הביא פתקא שלו, והיינו ״לגולגלותם״ – אצל הגולגולת. ולא שיושיט אחד כמה פתקות של חבריו, דבזה היה מקום לחוש אולי יניח אחד כמה שמות בשקר. משום הכי היה הציווי שכל אחד יושיט את שמו סמוך לגולגלתו, ומנו את הפתקות, והוי כמו אצבעות דמסכת יומא ריש פ״ב (כב,א). ועיין להלן גבי לויים ובכורי ישראל שינויים בלשון, ויבואר שם טעם השינוי.
למשפחותם – קודם תרומת המשכן נמנו בני ישראל בכללות בלי התחלק לשבטים ולמשפחות ולבתי אבות, וכאן בא הצווי לדרוש מספר כל שבט וכל משפחה וכל בית אב. ואם תאמר מן התימה שנפלו שני המספרים שוים ובפעם הזאת לא נמנו הלוים שהם כ״ב אלף, וכי כל כך רבו ישראל בז׳ חדשים? תשובתך שאולי גם בפעם הראשונה לא נמנו הלוים שכבר הוקדשו לעבודת המשכן, ועל כן לא נתנו כופר נפשם תרומה לעשות ממנה אדניו, ונגד דעת המשתדל הסובר שצווי מלאכת המשכן קודם מעשה העגל, ואני לא כן דעתי כמו שכתבתי כבר בפרשת יתרו וכי תשא, ואם נכתבו פרשיות תרומה ותצוה קודם פרשת תשא, אין מוקדם ומאוחר בתורה. או, אפילו כדבריו, ובפעם ראשונה לא נמנו הבכורות, א״כ חסרו מבני ישראל רע״ג, כמספר הבכורות העודפים, הלא מצאנו בפרשת תשא שנפלו מן העם כשלשת אלפי איש ואולי ויגף ה׳ את העם (שם) בערב רב היתה המגפה רובה ככולה כדברי חז״ל, שהם פִּתּוּ בני ישראל לעבוד העגל דמות יראתם במצרים שור Apis, ואם כן בני ישראל פרו ורבו גם בז׳ חדשים אלה, לפי שלרבים מבחוריהם שלמה שנת העשרים וקרה מקרה שעם כל מתיהם נפל מספרם שוה לראשונה.
ולענין נתינת כופר נ״ל שהיתה דעת משה לספור את העם אחר מעשה העגל לדעת מספרם בבירור, כי אחר יציאתם ממצרים נודע שהם כשש מאות אלף רגלי, אבל לא נודע מספרם בהחלט; וה׳ אמר לו, עתה שאתה רוצה למנות בני ישראל הנותרים אחר המגפה על דבר העגל, קח מהם כופר לכפרת עונם ועשה בו אדני המשכן שהם יסודתו, ובזה תודיע להם שלולי חטאו לא היו צריכים למשכן ולכל האזהרות הנמשכות אליו כי כולם קדושים הם ובכל מקום שהיו מקריבים לי קרבנות הייתי מקבל מהם, עכשו שאני רואה שהם נוטים אחר עבודה זרה איני מובטח בהם עוד שלא יסורו מחקותי בעבודתם, וצריכים הם להביא קרבנותיהם לפני בבית קדשי, והוצרכתי לבחור בשבט ובמשפחה מקודשת לי לכהנים ולמשרתים אותם שלא נתפתו אחרי אחיהם במעשה העגל.
אבל לא מצאנו שבא הצווי לדורות שבכל פעם שימנה יקח מהם כופר לבלתי ישלוט בהם נגף, ולא כאן ולא בפרשת פינחס הוזכר שלקח מהם כופר; ולומר שכאן לא הוצרכו לפי שכתב משה שמותם ואח״כ מנה השמות ולא הגופים, נ״ל כחוכא ואיטלולא כלפי שמיא, כדרך שמונים בפסוק ויתן לך לראות אם יש מנין בבהכ״נ, הלא הדבר שוה אם תאמר אחד שנים או תיבות במספר; ומה נאמר בפרשת פינחס שלא צוה למנותם במספר שמות? וגם בימי דוד שספר את העם לא הוכיחו יואב על שמנאם בלי קחת מהם כופר, אבל על המנין עצמו שכן כתוב ויוסף ה׳ אלהיך אל העם כהם וכהם (שמואל ב כ״ד:ג׳), ומנין העם היה לדעת כמה הם שולפי חרב בישראל (שמואל ב כ״ד:ט׳) לדעת מספר חילותיו ולחשוב מחשבות בלבו נגד איזו ממלכה יוכל להלחם, ובזה חטא חטא גדול.
למשפחתם לבית אבתם – מכאן דמשפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה1. (ב״ב ק״ט:)
1. טעם הדבר פשוט משום דהגברים הם בוני העולם וישובו, ואשר על כן נקראו הזכרים בשם בנים על שם בנין, וכמ״ש בתנחומא פ׳ בראשית והובא ברש״י שם (ה׳ כ״ח) ויולד בן שממנו נבנה העולם, וכתב הרלב״ג בפ׳ אמור דלכן לא יקרא הנפל בשם בן מפני שהוא אינו בונה העולם. ומטעם זה דרשו בירושלמי פסחים פ״ב ה״א על הפסוק וילדה זכר לרבות המת, והיינו מדלא כתיב וילדה בן שאז היה במשמע דוקא חי שהוא בונה. ומפני כל זה בהשתלשלות בנין הדורות נקראת המשפחה על שם האב ולא על שם האם כמבואר.
וזה נ״מ לכמה דברים, כי מהאי טעמא מבואר בסוגיא כאן דאין אח ואחות מן האם נוחלין ומנחילין משום דכתיב (פ׳ פנחס) ממשפחתו וירש אותה, וביבמות נ״ד ב׳ לענין גאולת עבדים דכתיב (פ׳ בהר) או דודו או בן דודו יגאלנו, קיי״ל דדודו פירושו מן האב ולא מן האם, משום דכתיב שם ממשפחתו יגאלנו, ובקדושין ס״ו ב׳, כל מקום שיש קדושין ואין עבירה [ר״ל שהקדושין תופסין בהיתר] הולד הולך אחר הזכר, ופירש״י משום דכתיב למשפחותם לבית אבותם, וכפי הנראה פירש כן ע״פ סוגיית הגמרא שם ס״ט א׳, יעו״ש.
וקרוב לומר דמטעם דרשה זו קיי״ל בלאו דלא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, ולבד דרשה אגדית שיש בענין זה, י״ל משום דהביאה בקהל יונח רק על הגברים שהם מיסדים משפחה וקהל, משא״כ הנשים, כמבואר.
וכן יתבאר ע״פ זה מה דקיי״ל בעלמא דאחים מן האב יותר קרובים מאחים מן האם, כמו לענין חליצה וצדקה (פ׳ ראה בפ׳ כי יהיה בך אביון מאחד אחיך, ועי״ש לפנינו). וכנגד זה קיי״ל בקדושין ס״ח ב׳, דאחים מן האם יותר אוהבים זל״ז, אך היכי דאיירי בענין קרבת משפחה אז יתרון לאחים מן האב משום דמשפחת אב קרויה משפחה, והיכי דאיירי לענין רגשי אהבה וידידות אז יתרון לאחים מן האם.
ואמנם יש יוצא מכלל זה, ויתבאר אי״ה לפנינו בפ׳ תצא בענין ממזר בפסוק דור עשירי לא יבא לו בקהל ה׳, ועיין באה״ע סי׳ ה׳ מדינים אלו.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(ג) מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כׇּל⁠־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַהֲרֹֽן׃
from twenty years old and upward, all who are able to go out to war in Israel. You and Aaron shall number them by their divisions.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםמזרחיאברבנאלגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מִבַּר עֶשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפֵיק חֵילָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּמְנוֹן יָתְהוֹן לְחֵילֵיהוֹן אַתְּ וְאַהֲרֹן.
from a son of twenty years and upwards, every one who can go forth to war in Israel, you and Aharon number them by their hosts.
מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן
מִבַּר עַסְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָּא כָּל נָפֵיק חֵילָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּמְנוֹן יָתְהוֹן לְחֵילֵיהוֹן אַתְּ וְאַהֲרֹן
פקידה – זכירה או מניין
בדרך כלל פְּקִידָה היא זְכִירָה, כמבואר בפסוק ״וה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה״ (בראשית כא א) ״וַה׳ דְּכִיר יָת שָׂרָה״. אבל כאן שהפקידה היא ״בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת״ הכוונה לספירת העם, השווה: ״וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב... שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל... וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם״ (שמואל ב כד ב). לכן תרגם ״תִּפְקְדוּ אֹתָם״ – ״תִּמְנוֹן יָתְהוֹן״, וכן ״פְּקֻדֵיהֶם למטה ראובן״ (כא) ״מִנְיָנֵיהוֹן״, ועיין עוד שם.
מן בר עשרין שנין ולעל כל נפקי חיל קרבא בישראל תיסכמון יתהון לחילוותהון אתהא ואהרן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתה״) גם נוסח חילופי: ״את״.
מבר עשרין שנין ולעילא כל נפיק חילא בישראל תימנון יתהון לחיליהון אנת ואהרן.
From each son of twenty years and upwards, every one going out in the host in Israel; you and Aharon number them by their hosts.
מִן אבּןִ עִשׁרִיןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא כֻּלֻּ מַן יַכ׳רֻגֻ אִלַי׳ גִּיושִׁ בַּנִי יִסרַאאִיל תַּחצֻונַהֻם לִגִּיושִׁהִם אַנתַּ וַאהַרֻוןֻ
מבן עשרים שנה ומעלה כל מי שיוצא לצבאות בני ישראל, תמנו לפי צבאותם, אתה ואהרן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כל יוצא צבא – מגיד שאין יוצא בצבא פחות מבן עשרים.
כל יצא צבא [FROM TWENTY YEARS OLD AND UPWARDS] ALL THAT GO FORTH TO THE HOST – This tells us that no one less than twenty years of age goes forth to the host (cf. Rashi on Shemot 30:14 and Note thereon).
פס׳: מבן עשרים שנה ומעלה – שאין שנת עשרים מן המנין.
תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן – הוא שאמר שאו את ראש:
בישראל – להוציא ערב רב.
IN ISRAEL. This excludes the mixed multitude.⁠1
1. Foreigners who joined Israel during the Exodus. See Ex. 12:38.
מבן עשרים שנה ומעלה – לפי שבאותו זמן ראויים לצאת ולבא בצבא המלחמה1 ומכאן אמרו רבותינו בן עשרים לרדוף.
כל יוצא צבא בישראל – להוציא ערב רב.
1. שאוב מרשב״ם במדבר א׳:ב׳.
מבן עשרים שנה ומעלה, "from twenty years old and up;⁠" from that age and up the males were considered as mature enough to serve in the army. Based on this verse, our sages at the end of chapter 5 in Ethics of our fathers, made the well known statement: בן עשרים לרדוף, "when having attained the age of twenty, one is fit to join the pursuit.⁠"
כל יצא צבא בישראל, "all who are able to go to war on behalf of Israel;⁠" the repetition of this word excluded the mixed multitude who had joined the people only at the Exodus.
כל יוצא צבא בישראל – מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן עשרים. שאו את ראש כל עדת בני ישראל (במדבר א׳:ב׳) – כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דדין.⁠א לשון רבינו שלמה.⁠ב
ואיפשר שיהיה הטעם בזה בעבור שאיננו חזק למלחמה בפחות מעשרים, וכמו שאמרו (משנה אבות ה׳:כ״א): בן עשרים לרדוף. אבל יתכן שיהיה פירוש כל יוצא צבא – כל היוצאים להקהל בעדה, כי הנערים לא יקהלו בתוך העם, כי כל אסיפת עם תקרא: צבא, וכן: לצבא צבא בעבודת אהל מועד (במדבר ח׳:כ״ד), ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד (במדבר ח׳:כ״ה), במראות הצובאות אשר צבאו (שמות ל״ח:ח׳). וכן: צבא השמים (מלכים א כ״ב:י״ט), וכל צבאם צויתי (ישעיהו מ״ה:י״ב). ולכך יפרש באנשי המלחמה: מצבא המלחמה (במדבר ל״א:י״ד), והתיחשם בצבא המלחמהג (דברי הימים א ז׳:מ׳). ואמר כאן: כל יוצא צבא כדרך: כל יוצאי שער עירו (בראשית ל״ד:כ״ד), ואמר: לצבאותם – שהם צבאות רבות, כי לכל שבט ושבט צבא גדול.
והלשון שכתב רבינו שלמה: כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דפלן, לא נתברר לי למה דרשו אותו לגנאי, אם מפני שמתו במדבר, ובמטה לוי נאמר: פקוד (במדבר ג׳:ט״ו), לפי שלא היו בכלל גזרה, והלא במנין שני של באי הארץ נאמר כן: שאו את ראש כל עדת בני ישראל (במדבר כ״ו:ב׳). אבל באגדה של ויקרא רבה דורש לשבח: אין שאו אלא לשון גדולה, כמה דכתיב: ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך (בראשית מ׳:י״ג). אמר הקב״ה לישראל: נתתי לכם תלוי ראש, ודמיתי אתכם לי, כשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם, שנאמר: לך י״י הממלכה והמתנשא לכל לראש (דברי הימים א כ״ט:י״א), אף לכם עשיתי תלוי ראש, שנאמר: שאו את ראש כל עדת בני ישראל (במדבר א׳:ב׳), לקיים מה שנאמר: וירם קרן לעמו (תהלים קמ״ח:י״ד). וכן הוא אומר: ונתנך י״י אלהיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כ״ח:א׳).
ושוב מצאתי במדבר סיני רבה (במדבר רבה א׳:ט׳) שאמרו: אמר רבי פנחס אמר רבי אידי מה כתיב בראש הספר: שאו את ראש (במדבר א׳:ב׳) – רומם את ראש, גדל את ראש לא נאמר, אלא שאו את ראש, כאדם שאומר לקוסטינר סב רישיה דפלן. כאן ניתן רמז למשה: שאו את ראש – שאם יזכו יעלו לגדולה, כמה דכתיב: ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך (בראשית מ׳:י״ג), אם לא יזכו ימותו כלם,⁠ד כמה דתימר: ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ (בראשית מ׳:י״ט), והנה הלשון כפי הכונה יתפרש בטובה לטובים, וכיון שהוא לשון גדולה ונאמר כן במנין הראשון אמר כן במנין השני.
תפקדו אותם – ענין פקידה: זכרון והשגחה על דבר, כלשון: וי״י פקד את שרה (בראשית כ״א:א׳), והוא פתרונו בכל מקום, לא ימלט מהם איש, על דעתי וגם פקדון – מפני שהשגחתו ושמירתו עליו. וכאשר יצוה למנות את ישראל יאמר: תפקוד אותם, לרמוז שלא יספרם, רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל, ובהם ישגיח ויזכור מספר העם. ואמר בדוד: מספר מפקד העם (שמואל ב כ״ד:ט׳) – כי ידע מספרם בפקידת הכופר. כי רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב: ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם (שמות ל׳:י״ב), ואם אולי טעה דוד למה לא עשה יואב שקלים, והיה דבר המלך נתעב אצלו, והוא אמר לו: למה יבקש זאת אדני למה יהיה לאשמה על ישראלה (דברי הימים א כ״א:ג׳), ולמה לא ימנם בשקליםו שלא יחטא. אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא, רק לשמח לבו שמלך על עם רב. והוא מאמר יואב: ויוסף י״י אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים, ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה (שמואל ב כ״ד:ג׳). וראיתי במדבר סיני רבה (במדבר רבה ב׳:י״ז): ר׳ אלעזר בשם ר׳ יוסי בן זמרא:⁠ז כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו. איזה זמן נמנו לצורך – בימי משה בדגלים ובחלוק הארץ, שלא לצורך – בימי דוד.
[ויתכן עוד שנפרש ונאמר כי דוד צוה למנות כל איש ישראל, רצונוח לומר מבן שלש עשרה שנה ומעלה שהוא איש, כי לא נזכר במנינו: מבן עשרים שנה ומעלה, אבל אמר לכו ספרו את ישראל ואדעה את מספרם (דברי הימים א כ״א:ב׳). וזה היה ענשו, כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה בשקלים, ומפני שזה איננו מפורש בכתוב טעה בו, כי חשב במה שאמר: ולא יהיהט נגף, שהוא בשקלים שהם כופר להם. אבל יואב נתן לבו וחשש לדבר. והכתוב מעורר לבי לזה, שאמר: ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר י״י להרבות את ישראל ככוכבי השמים, יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל (דברי הימים א כ״ז:כ״ג-כ״ד) – הא נראה שמנין יואב היה למטה מבן עשרים והוא היה הקצף, שאין הקב״ה חפץ שיהיו כל ישראל בגדר מנין, שהוא ירבם ככוכבי השמים, כאשר אמר: אם תוכל לספור אותם (בראשית ט״ו:ה׳). והכתוב שאמר במנין ההוא: ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש שולף חרב (דברי הימים א כ״א:ה׳) – אין ענינו שהיוי יוצאי צבא בישראל, אבל פירושויא שהיו בריאים וחזקים למלחמה. הגיד כי לא מנה החולים והחלשים והזקנים מפני שהיה דבר המלך נתעב אצלו, וזה ענין הגון מאד.]⁠יב
ועל דעת מדרש ההגדהיג (בבלי ברכות ס״ב:) שהיה שם מנין ממש, טעו כולם, ולכך אמר: לך מנה את ישראל (שמואל ב כ״ד:א׳), וכתיב: אחרי {כן} ספר את העם (שמואל ב כ״ד:י׳) כי בתורה לא נזכרה בהם ספירה כלל. כי טעם: במספר שמות (במדבר א׳:ב׳) – שיגידו כל אחד שמותם בפקוד אותם בכופר.
א. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 137, וכן בכ״י פרמא 3255 להלן, וכן בנוסח של פירוש רש״י שמופיע בכ״י פרמא 3115, פריס 73: ״דפלן״.
ב. הביאור של רש״י שעמד בפני רמב״ן מופיע בכ״י פרמא 3115, פריס 73, אך אינו נמצא בכ״י לייפציג 1, כ״י קדומים אחרים, ודפוסים ראשונים.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בפסוק: ״במלחמה״.
ד. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 תוקן ל: ״בו״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בפסוק: ״לאשמה לישראל״.
ו. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137 (שם תוקן), פולדה 2: ״שקלים״.
ז. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בכ״י פריס 222 נוסף כאן: ״אומ׳⁠ ⁠⁠״.
ח. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י פריס 222: ״רצוני״. בדפוס ליסבון: ״ר״ל״.
ט. כן בכ״י פרמא 3255, וברשימת ההוספות בכ״י מינכן 137. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון נוסף כאן: ״בהם״.
י. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וברשימת ההוספות בכ״י מינכן 137. בכ״י פרמא 3255: ״שיהו״.
יא. כן בכ״י פרמא 3255, וברשימת ההוספות בכ״י מינכן 137. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״פתרונו״.
יב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
יג. כן בכ״י פרמא 3255, וברשימת ההוספות בכ״י מינכן 137. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״האגדה״.
FROM TWENTY YEARS OLD AND UPWARD, 'KOL YOTZEI TZAVA' (ALL THAT ARE ABLE TO GO FORTH TO THE HOST) IN ISRAEL. "This tells us that no one under the age of twenty goes forth to the host. 'Se'u eth rosh' [literally: 'take the head' and generally translated: take ye the sum] of all the congregation of Israel.⁠1 This is as one says to an executioner: 'take that man's head'.⁠"2 This is Rashi's language.
Perhaps the reason for this [law that a male under twenty years old was not liable to military service] is because he is not strong enough for war under the age of twenty, as the Rabbis have said:⁠3 "Twenty is the age for pursuit.⁠"4 But it may be that the meaning of the phrase kol yotzei tzava is "all who go forth to be assembled in the congregation,⁠" because the young men do not take part in such an assembly of the people, and every gathering of the people is called tzava, as in '[litzvo] tzava' (to be counted among the host) for the work of the Tent of Meeting;5 he shall return from the 'tz'va' of the work;6 with the mirrors of the 'tzov'oth' that 'tzav'u' (women that congregated together);⁠7 and similarly 'tz'va' (the host of) heaven;8 and all 'tz'va'am' (their host) I commanded.⁠9 Therefore Scripture explains when speaking of men of war: 'mi'tz'va' (from the host of) the war;10 and the number of them reckoned 'bi'tz'va' (by the host) for the war.⁠11 Scripture states here all that go forth to the host, similar to what it says, all that went out of the gate of the city.⁠12 It states, ye shall number them by their 'hosts' [in the plural], because they consisted of many hosts, since each and every tribe was a great host.
But as for Rashi's expression when he wrote — "This is as one says to an executioner: 'take that man's head'" — it is not clear to me why the Sages should interpret the verse in this derogatory manner. If it is because [the people counted here] died in the desert [therefore He said, take the head …] whereas in the case of the tribe of Levi He said Number the children of Levi,⁠13 since they were not included in the decree [that they die in the desert] — [this cannot be so], for in the second census [taken] of those who were to come into the Land it also uses the same [expression], take the head of all the congregation of the children of Israel!⁠14 But in the Agadah (homiletic exposition) of Vayikra Rabbah15 the Rabbis explain it as an expression of praise [for the people]: "The term se'u always means 'greatness', as it is written, Pharaoh 'yisa' (shall lift up) thy head, and restore thee unto thy office.⁠16 Said the Holy One, blessed be He, to Israel: 'I have given you an exaltation of the head, and I have likened you to Myself. Just as I am exalted above all inhabitants of the world, as it is said, Thine is the kingdom, O Eternal, and Thou art exalted as head above all,⁠17 so to you also I have given an elevation of the head, as it is said, Lift up the head of all the congregation of the children of Israel, thus fulfilling that which is said, And He hath lifted up a horn for His people,⁠18 and similarly it is said, and the Eternal thy G-d will set thee on high above all the nations of the earth. ' "19
I have found further in Bamidbar Sinai Rabbah that the Sages have stated:⁠20 "Said Rabbi Pinchas in the name of Rabbi Idi: What is [the meaning of] that which is written at the beginning of this book, 'se'u eth rosh' (take the head)? It does not say: 'lift up the head,' 'elevate the head,' but it says se'u eth rosh, like a man who says to an executioner: 'take this man's head'. Here He gave a hint to Moses, se'u eth rosh, meaning that if the people are worthy they will become exalted, just as it is written, Pharaoh 'yisa' (shall lift up) thy head, and restore thee unto thy office;21 but if they are not worthy, they will all die, just as it is written, Pharaoh 'yisa' (shall lift up) thy head from off thee, and shall hang thee on a tree. "22 Thus the expression [se'u eth rosh which, as Rashi explained, is used in connection with execution] is to be interpreted according to the intention [of the speaker] — in a good way for those who are good.⁠23 And since it is [also] an expression of elevation, and it is used [here] in the first census, He used the same expression in the second census.⁠24
TIPHKEDU OTHAM.' The term p'kidah is an expression meaning remembrance of and attention to a certain matter, as in the phrase, And the Eternal 'pakad' (remembered) Sarah as He had said,⁠25 and this in my opinion is its interpretation in all places, without any exception. The expression pikadon [which means a bailment or deposit of goods] is also [from this root], because his guarding and supervision is on it [i.e., because the bailee must guard it]. And therefore when He commanded that Israel be counted He stated tiphkedu otham, in order to hint that he [Moses] was not to count them [by persons] but that they were each to give half a shekel as a ransom for their soul,⁠26 and he should supervise them [the half-shekels] and thereby know the number of the people. In the case of David Scripture states: the sum of 'miphkad' (the numbering) of the people27 because he knew their numbers through the counting of [the half-shekel] ransom [that each one gave]. For it appears to me unlikely that David should not be careful about that which Scripture states, that there be no plague among them, when thou numberest them.⁠28 And even if David did perhaps make a mistake,⁠29 why did Joab [the captain of the host in charge of the census] not take [the census through] shekels, for the king's word was abominable to Joab,⁠30 and Joab [in fact] said to the king, Why doth my lord require this thing? Why will he be a cause of guilt unto Israel?31 So why did he [Joab] not count them through the shekels, so that he should not sin?
But in my opinion the [Divine] wrath was [aroused] against him [David] because he counted them unnecessarily, since he was not going forth to war, nor did he do anything with them [the men he counted, so that he would need to know their number] at that time, and [the census] was only to make him rejoice that he ruled over a large people. Therefore Joab said [to David], Now the Eternal thy G-d add unto the people, how many soever they may be, a hundredfold, and may the eyes of my lord the king see it; but why doth my lord the king delight in this thing?32 And I have seen in Bamidbar Sinai Rabbah:⁠33 "Rabbi Eliezer in the name of Rabbi Yosei ben Zimra said: Whenever Israel was counted for a purpose, their numbers did not diminish; but when they were counted for no purpose, they became diminished. When were they counted for a purpose? In the days of Moses, and34 for the [setting up of the] standards and at the division of the Land.⁠35 [When were they counted] for no purpose? In the days of David.⁠"
It is also possible to say by way of explanation that David commanded that every "man" in Israel be counted, meaning thereby to include everyone above the age of thirteen years old, who is regarded as "a man" [and not from the age of twenty years upwards], since it is nowhere mentioned in [describing] his counting: "from twenty years old and upwards", but instead David said, Go, number Israel from Beer-sheba even to Dan … that I may know the sum of them.⁠36 And this was [the reason for] his punishment, for Scripture only allowed counting to be done from twenty years old and upwards37 by means of the shekels. It was because this is not clearly expressed in Scripture [that even by means of the half-shekels the people are only to be counted from the age of twenty years and over] that David made this mistake, for he thought that when Scripture says that there be no plague among them38 it is because of the shekels, which are a ransom [of the soul] for them [and therefore he thought that as long as he counted them by means of the shekels and not by direct census there would be no plague even if he counted them from above the age of thirteen years old, instead of twenty], but Joab applied his heart [to understand the matter] and was concerned because of it.
And Scripture [itself] stirs me to this thought by saying: But David took not the number of them from twenty years old and under, because the Eternal had said He would increase Israel like to the stars of heaven. Joab the son of Zeruiah began to number, but finished not; and there came wrath for this upon Israel.⁠39 From this it appears that Joab's census included those under twenty years old, and this was [the reason for] the "wrath", because G-d does not want all Israel to be limited by numbers since He will multiply them like the stars of heaven, as He said [to Abraham], Look now toward heaven, and count the stars, if thou be able to count them.⁠40 And when the verse says concerning that census [of Joab], And all they of Israel were a thousand thousand and a hundred thousand men that drew sword,⁠41 it does not mean to say that they were all eligible for military service [since, as explained above, they included also thirteen-year olds who do not go to war], but its correct interpretation is that they were all sufficiently healthy and strong to be able to go to battle, thus stating that he did not count the sick, the weak, and the old, because the king's word was abominable to him.⁠42 This interpretation is very appropriate.
But according to the opinion of the Midrash Agadah [a homiletic exposition43 from which it would appear] that there was an actual census [i.e., that the people were counted without the use of shekels, we must say that] they all erred. This is why David said [to Joab], Go, 'number' Israel,⁠44 and it is further written, after that he had 'numbered' the people45 [expressions which indicate that there was an actual counting of persons without using half-shekels], for in the Torah the term "numbering" of people is not mentioned at all, and the meaning of the expression according to the number of names46 is that each one should tell his name when he is counted through bringing his ransom [of half a shekel].
1. (2).
2. The meaning of this text which stems from Bamidbar Rabbah 1:9 will be explained further on by Ramban. The final quote is not found in our texts of Rashi, although Ramban quotes it from his commentary. The reason for its disappearance from all other texts of Rashi may well be its sharpness of expression which on first sight baffles the student. Ramban, however, recognizing that it is a genuine text which stems from Midrash Rabbah proceeds to explain it appropriately.
3. Aboth 5:21.
4. The Hebrew is lirdof, which is variously interpreted as: "for seeking a livelihood:" or "for seeking one's life-pursuit.⁠" Ramban here understands it in its literal sense — "to pursue [the enemy in battle].⁠"
5. Further, 8:24.
6. Ibid., (25).
7. Exodus 38:8.
8. Deuteronomy 4:19.
9. Isaiah 45:12.
10. Further, 31:14.
11. I Chronicles 7:40.
12. Genesis 34:24. Ramban's meaning is that the intention of the verses is: "all that are able to go,⁠" even if they have not actually gone.
13. Further, 3:15.
14. Ibid., 26:2.
15. I did not find it there. But a similar exposition is found in Bamidbar Rabbah 1:7. See my Hebrew commentary p. 196, Note 26 for the full text.
16. Genesis 40:13.
17. I Chronicles 29:11.
18. Psalms 148:14.
19. Deuteronomy 28:1.
20. Bamidbar Rabbah 1:9.
21. Genesis 40:13.
22. Genesis 40:19.
23. See Psalms 125:4: Do good, O Eternal, unto the good. Thus Pharaoh said unto the chief executioner: "Take the chief butler and lift up his head and restore him to his office.⁠" But as for such as turn aside unto their crooked ways, the Eternal will lead them away with the workers of iniquity (ibid., (5)). Thus in the case of the chief baker, the same expression signified his downfall. In short, the expression of the Midrash which Rashi quoted can be interpreted either for bad or for good. And since it is an expression of elevation etc.
24. Ibid., 26:2.
25. Genesis 21:1. See Ramban there (Vol. I, p. 268).
26. Exodus 30:12-13.
27. II Samuel 24:9.
28. Exodus 30:12.
29. In Exodus, at the beginning of Seder Ki Thisa, Ramban in fact does explain that David made a mistake and did indeed count them without half-shekels [a theory to which he reverts here briefly at the end of the verse]. For the reason for his mistake, see ibid., (Vol. II, p. 511).
30. I Chronicles 21:6.
31. Ibid., (3).
32. II Samuel 24:3.
33. Bamidbar Rabbah 2:17.
34. In our Midrash Rabbah the word "and" is not found in the Hebrew text, so that it refers to only one, not two times: "When were they counted for a purpose? In the days of Moses for the [setting up of the] standards" as described here in Chapter 2. See, however, Rashi on (1) above, who is of the opinion that the people were counted at the exodus from Egypt (Exodus 12:37), and again after the worship of the golden calf to ascertain the number of those left. In that case Ramban's version in the text of Bamidbar Rabbah is fully understandable, for there were numberings in the days of Moses preceding the one at the time of setting up the standards.
35. Further, Chapter 26; ibid., (53).
36. I Chronicles 21:2.
37. Exodus 30:14.
38. Exodus 30:12.
39. I Chronicles 27:23-24. It is apparent that Ramban interprets these verses as follows: But David took not the number of them from twenty years old 'and under' because Joab began … but finished not for the reason that he [Joab] applied his heart to understand the matter and was concerned about the breach of the law in taking the census from twenty years old and under.
40. Genesis 15:5.
41. I Chronicles 21:5.
42. I Chronicles 21:6.
43. Berachoth 62b: "And when he [David] counted them he did not take from them the ransom of soul etc.⁠" This would seem to indicate that David's mistake was that he counted them by persons, [from twenty years old and upwards], and not, as Ramban suggested above, because he included in the count [which was done with shekels] people under twenty but over thirteen years old.
44. II Samuel 24:1.
45. Ibid., (10).
46. (2).
מבן עשרים שנה ומעלה – לפי שאינו חזק כל כך למלחמה אלא מבן עשרים, וכמו שאמרו רז״ל בן עשרים לרדוף.
כל יוצא צבא – כל הראוי לצאת בצבא.
בישראל – להוציא ערב רב.
תפקדו אותם – לא אמר תספרו אותם כי לא היו ישראל נמנין לגלגלותם, אבל הזכיר לשון פקידה שהוא ענין השגחה, כלומר שישגיחו עליהם, לידע כמה הם, וההשגחה הזו על ידי חצאי השקלים.
לצבאותם – כי היו צבאות רבות ויש לכל שבט ושבט צבא גדול.
ובמדרש תפקדו אותם לצבאותם זהו שאמר הכתוב (ישעיהו מ״ג:ד׳) מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך, אמר לו הקב״ה ליעקב יקר אתה בעיני שקבעתי איקונין שלך בכסא כבודי, ובשמך המלאכים מקלסין אותי ואומרים (תהלים ק״ו:מ״ח) ברוך ה׳ אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. יקר אתה בעיני שלכל אומה לא נתתי להם מנין ולך נתתי מנין, משל למלך שהיו לו גרנות הרבה והיו כולן מלאין תבן וקשין ולא היה מדקדק במנינן, היתה לו גורן אחת מלאה חטין, אמר לבן ביתו מנה לי כמה כורין יש בו כמה מודיאות יש בו, המלך זה הקב״ה, הגורן אלו ישראל שנאמר (ישעיהו כ״א:י׳) מדושתי ובן גרני, התבואה זה עם קדשו שנאמר (ירמיהו ב׳:ג׳) קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה, בן ביתו זה משה שנאמר (במדבר י״ב:ז׳) בכל ביתי נאמן הוא, כך העכו״ם נמשלים לתבן וקש שנאמר (איוב כ״א:י״ח) יהיו כתבן לפני רוח וכמוץ גנבתו סופה, וכתיב (עבדיה א׳:י״ח) ובית עשו לקש, אבל ישראל חטים ברורים הם צדיקים הם שנאמר (ישעיהו ס׳:כ״א) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, לפיכך הוא מדקדק במנין כלם.
מבן עשרים שנה ולמעלה, "from twenty years old and up.⁠" The reason that the under twenty-year olds were not included in the census was because they were not yet strong enough physically to be recruited for army duty. This is reflected in the statement by our sages in Avot, 5 (near end) that at twenty one is strong enough to engage in pursuit (of an enemy).
כל יוצא צבא, "all those able to bear arms.⁠"
The Torah adds the word בישראל, "among the Israelites,⁠" to exclude members of the recent converts to Judaism, the mixed multitude (Ibn Ezra).
תפקדו אותם, "you are to count them.⁠" The reason that the Torah did not use the word תספרו for counting here is that this was not a head count. The term פקידה implies (divine) supervision. The Israelites were commanded to find out how many of them there were, but they did not arrive at the number through counting heads but through counting the half-shekel each one of these men had to contribute.
לצבאותם, "according to their hosts.⁠" There were many different hosts (armies). Every single tribe had a substantial army.
A Midrashic approach based on Tanchuma Bamidbar 19: the words "count them according to their hosts,⁠" are reminiscent of Isaiah 43,4: "because you are precious to Me, and honoured, and I love you, I have given men in exchange for you and peoples in your stead.⁠" God said to Yaakov: "you are so precious in My eyes that I have engraved your facial features on My throne, and the angels praise Me by employing your name, saying: 'blessed be the name of the God of Israel from one end of time to the ultimate end of time.'" The Midrash breaks down these compliments into its constituent parts. "You are precious to Me,⁠" because although I did not bother to count any of the other nations I counted you, giving you an importance expressed in numbers.⁠" This can be better understood in terms of a parable. A king had many barns most of which were filled with straw and other relatively worthless matters. He did not bother to count the precise contents of each of these barns. He had one barn, however, which was filled with wheat. He told his manager: "count for me how many measures of wheat are stored in that barn.⁠" The king in the parable is a metaphor for God; the wheat is a metaphor for the Jewish people. We have a verse in Isaiah 21,10 comparing the Jewish people to grain when the prophet exclaims: "My threshing, the product of My threshing floor.⁠" The harvest the prophet speaks about are the Jewish people as Jeremiah 2,3 described the Jewish people as "Israel is sacred to God, it is the first of His harvest.⁠" The "manager" mentioned in the parable is a metaphor for Moses, of whom God Himself said in Numbers 17,7 that in "My entire house he is trusted.⁠" Similarly, the barns filled with straw in the parable are metaphors for the Gentile nations concerning whom we have been told in Job 21,18: (Job speaking about the wicked) "Let them become like straw in the wind, like chaff carried off by a storm.⁠" we also have a verse in Ovadiah 18 expressing similar sentiments, i.e. "and the house of Esau shall be straw; they shall burn it and devour it.⁠" The Jewish people by way of contrast are compared to wheat, are described as righteous as per Isaiah 60,21: "and Your people, all of them righteous, shall possess the land for all time; " this is why God was so concerned with each one of them that He ordered each one to be counted.
כל יוצא צבא בישראל – פירש״י מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן כ׳ כדרך בן כ׳ לרדוף. ויתכן לפרש כל יוצא צבא פי׳ כל היוצאים להקהל לעדה כי הנערים לא יקהלו בתוך העם וכל אסיפת עם נקראת צבא כמו לצבא צבא בעבודת אהל מועד. וכל צבא השמים. ולכך מפרש באנשי המלחמה מצבאי המלחמה ואמר כאן כל יוצא צבא על דרך כל יוצאי שער עירו:
תפקדו אותם – כתב הרמב״ן ענין פקידה זכרון והשגחה על דבר מלשון וי״י פקד את שרה ופי׳ שהשגיח במניינם שלא ימלטו מהם איש ולכך אמר זה הלשון לומר שלא יספרם אלא יתנו כופר נפשם מחצית השקל ובהם ישגיח וידע מספר העם ובדוד נאמר מספר מפקד העם כי ידע מספרם בפקידת הכופר כי רחוק הוא בעיני שדוד טעה במה שאמר הכתוב ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. וכפי דעתינו היה הקצף בעבור שמנאם שלא לצורך כי לא יצא למלחמה ולא עשה בהם דבר בעת ההוא רק לשמח לבו שמלך על עם רב וכן נראה מתשובת יואב שאמר לו יוסיף י״י אלהיך על העם כהם וכהם מאה פעמים וגו׳. ויש לפרש כי דוד צוה למנות את ישראל אפי׳ פחות מבן ך׳ רק שיהיו מן י״ג ולמעלה וזה היה ענשו כי לא הרשה למנות רק מבן כ׳ ולמעלה ע״פ שקלים שאין הקב״ה רוצה שיהיו כל ישראל נמנין שהוא חפץ לעשות אותם ככוכבי השמים והכתוב שאומר (במנין יואב) ויהיו כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף שולף חרב אין ענינו שהיו כולם יוצאי צבא בישראל אלא אמר שהיו כולם בריאים וחזקים בקומה כי לא מנה החולי׳ והחלשים והזקנים מפני שהיה דבר המלך נתעב אליו:
לצבאותם – שהם צבאות רבות שלכל שבט ושבט צבא גדול:
כל יוצא צבא בישראל, "every one who goes to join the army among the Israelites.⁠" Rashi comments that we learn from this verse that no one under the age of twenty is to join the army, something that corresponds to what we learned in Avot, בן עשרים לרדוף, "at the age of twenty one has matured enough to give chase.⁠" (Avot, 5,25) It is possible to interpret the words כל יוצא צבא, as referring to all the men old enough to participate in general assemblies of the people. We know that every such general assembly is described as צבא, as for instance in לצבא צבא לעבודה באהל מועד, "to take part in the assembly around the Tent of Meeting in order to perform service" (Numbers 4,23). Another example of such a meaning of the word צבא would be the well-known term צבא השמים, "heavenly assemblies.⁠" (Deut 4,19 and 15 other examples throughout the Bible) This is the reason why men participating in wars are not just described as חיילים, or אנשים לבושים בדים, "soldiers, or men wearing uniforms, but as יוצאי צבא, similar to יוצאי שער עירו, (Genesis 24,34) "all those assembled in the public square of his town.⁠"
תפקדו אותם, "you are to count them.⁠" Nachmanides writes that the use of the term פקידה instead of ספירה for counting is meant to show that each individual so counted was elevated to a higher status than he had possessed prior to being counted. He was brought to the special attention of God's benevolent supervision of his individual fate. We find an example of the use of the word פקד in this sense when it did not involve counting at all, in Genesis 21,1 וה' פקד את שרה, "Hashem had remembered Sarah specifically, etc.⁠" In our context the term implies that all the men so counted would henceforth enjoy God's special individual protection. This became evident when we do not read about the armies of the Jewish people suffering any casualties with the single exception of the attack by the Canaanites after the death of Aaron, and even then the sole casualty, i.e. a captive, appears to have been a civilian. (Numbers 21,1) Instead of being counted head by head, each soldier tendered a silver coin of the value of half a shekel, as atonement for any sin he might have been guilty of at the time he was counted. When Yoav reluctantly counted part of the Jewish people at the insistence of King David, (Samuel II chapter 24) we find that the prophet describes the result of the census as מספר מפקד, this appears to mean that the total was arrived at after counting the number of silver coins tendered. We believe that the reason why God was so angry at the counting was not at the manner in which the census was taken, but was on account of the entire census having been unnecessary as no military threat existed at the time against the Kingdom of David. He wanted to glory in the vast number of subjects he ruled over. It is also possible that the word מספר there is justified as David commanded Yoav also to count men under 20 years of age, i.e. from 13 years and up. Doing this may have been the reason why he was punished, as he had never been permitted to count the people below the age of 20. One of the reasons God does not want the entire Jewish population to be counted may be because then the promise that they are as numerous as the stars, i.e. beyond man's ability to count them, would not be true. When, in the above mentioned chapter when Yoav counted the people, there appears a line saying "the entire Jewish nation numbered one million three hundred thousand (including the men from the tribe of Yehudah) that could handle a sword;⁠" this does not mean that all of these people were fighting in the front line, it merely means that all these people were physically fit and healthy, and in case of need could be mobilized for war. The sick, the elderly, and the handicapped were not included in that count, as no one can boast about being the ruler of such people.
לצבאותם, "according to their legions.⁠" There were numerous legions, the army of each tribe representing one legion.
אתה ואהרן – ולמעלה בכי תשא לא סייע אהרן באותו מנין לפי שעל ידו נעשה העגל שבשבילו הוצרכו למנין לכך לא מנאן הוא. הנשיאים מתחיל באליצור ומסיים בעינן על שם יצרנהו כאישון עינו ועל ידי הענן.
מבן עשרים שנה ומעלה – הקשה הר״י מה טעם צותה התורה בן עשרים דווקא. ותירץ בעבור שבן עשרים יש לו מצות הרבה, בן ה׳ למקרא בן עשר למשנה בן י״ג למצוות בן ט״ו לתלמוד ואח״כ בן עשרים לרדוף אחרי שיש לו מצות הרבה יכול בטוב לרדוף למלחמה. והרמב״ן תירץ אפשר שיהיה הטעם, שאינו חזק למלחמה פחות מבן כ׳ כדרך [שאמרו] בן כ׳ (למלחמה) [לרדוף]. ויתכן לפרש כל יוצא צבא, פי׳ כל יוצאים להקהל בעדה, כי הנערים לא יקהלו בתוך העם, וכל אסיפת עם נקרא צבא כמו (במדבר ח׳ ד׳) לצבא צבא בעבודת אהל מועד, וכן (דברים ד׳ י״ט) צבא השמים. ולכן מפרש באנשי המלחמה (במדבר ל״א י״ד) מצבא המלחמה. ואמר כאן כל יוצאי צבא, על דרך (בראשית ל״ד כ״ד) כל יוצאי שער עירו.
כל יוצא צבא מגיד שאינו יוצא לצבא פחות מבן כ׳. כי מאמר כל יוצא צבא הוא ביאור למאמר מבן כ׳ שנה ומעלה כאילו אמר מבן כ׳ שנה ומעלה שהם כל יוצא צבא שבישראל שאילו היה הבדל לאפוקי מבן כ׳ ומעלה שאינו יוצא בצבא כגון זקן או חולה ויוצא בצבא שלא הגיע לבן עשרים הו״ל למכתב מבן עשרים שנה ומעלה היוצא צבא בישראל מאי כל יוצא צבא בישראל על כרחינו לומר שאין זה אלא ביאור וכן מה שכתב בכי תשא למדך כאן שאין פחות מבן עשרים יצא בצבא מהכא נפקא:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

שאין יוצא צבא וכו׳. פירוש, שאין לפרש שלא יהיה נמנה אלא מי שהוא בן עשרים וגם הוא יוצא צבא – דאם היה בן עשרים ולא יצא בצבא אינו נמנה, דאם כן ׳כל היוצא צבא בישראל׳ הוי ליה למכתב, ואז היה פירושו שאם ידוע כבר שהוא יוצא צבא – יהיה נמנה, שכן משמע ה״א הידיעה של ׳היוצא׳. ולקמן בפרשת נשא (פ״ד אות יג, ד״ה וא״ת בני קהת) יתבאר. אבל מדכתיב ״כל יוצא צבא״, הוא ביאור למעלה, שכן כתב ״יוצא צבא״. ועוד, דלקמן כתב (ראו פסוק יח) ״במספר שמות מבן עשרים ולמעלה לגלגלותם״, ולא כתיב ״יוצא צבא״:
ואם תאמר, תינח בכאן שכתב ״יוצא צבא״ ללמוד שבן עשרים יוצא צבא, אבל בכל הפקודים למה צריך למכתב, אבל אם היה פירושו דווקא היוצאים בצבא חייב לממני, אבל פחות – לא, אתי שפיר, דבכל אחד כתב לך אותן שהיו בן כ׳ וגם יוצאי צבא היה מספרם כך וכך. אלא אם בא ללמוד שאין פחות מבן כ׳ יוצא צבא, למה לי, ויש לומר, דבפקודים כתב ״יוצא צבא״ ללמוד שכל הפקודים היו ראוים להיות יוצאי צבא, שלא היה בהם מחוסר אבר, שפסול לצאת למלחמה (רש״י דברים כ, א). ומה שלא פירש גם כן ״יוצא צבא״ שיכולים היו לצאת בצבא, ומנין שבא ללמוד שאין פחות מבן כ׳ יוצא צבא, מפני שכאן הוא צוואה מפי הקב״ה, ולא שייך לומר בצווי שבא ללמדינו שהיו כולם ראוים לצאת למלחמה, מאחר שאין זה כי אם מצוה, לכך צריך לדרוש שאין יוצא צבא פחות מבן עשרים:
מבן עשרים שנה ומעלה וגו׳ – אם מספר זה היה בעבור השראת השכינה למה אמר כל יוצא צבא מה ענין יוצא צבא להשראת השכינה, ולפי מה שפירשתי למעלה שהיה צורך מספר זה לידע אם יש שם כ״ב אלף לכל מחנה שכינה מן כ״ח מחנות כדי שיהיו דוגמת צבאות של מעלה שפיר קאמר כל יוצא צבא והוא הראוי להיות כאחד מצבא המרום, כדאיתא במדרש (שמו״ר ט״ו:ו׳) שישראל נקראו צבאות שנאמר (שמות י״ב:מ״א) יצאו כל צבאות ה׳ כדרך שהמלאכים נקראו צבאות שנאמר (ישעיהו ל״ז:ט״ז) ה׳ צבאות אלהי ישראל יושב הכרובים.
ופשוטו הוא שיוצא צבא היינו למלחמה – כי אילו לא חטאו במרגלים היו נכנסין לארץ מיד, ואע״פ שלפעמים יש בן חיל בפחות מך׳ שנה מ״מ לא בגבורת איש יחפוץ ה׳, כי אם בזכותא תליא מילתא, וכל בן ך׳ מצד היותו בר עונשין בב״ד של מעלה אז ביותר הוא מדקדק במעשיו ומסתמא יש לו אז יותר זכיות שיגינו בעדו במלחמה, שהרי הכהן מכריז מי האיש הירא מעבירות שבידו ילך וישוב לביתו וכל פחות מבן ך׳ מסתמא אינו מדקדק כל כך במעשיו ואין לו כל כך זכיות שיכריעו על חובותיו.
פחות מבן כ׳. וא״ת מנ״ל לרש״י דלמא אף פחות מבן עשרים יוצא לצבא וכן אמר הכתוב מבן עשרים שנה ומעלה והוא יוצא לצבא תפקדו אותם אבל אם הוא בן עשרים שנה ואינו יוצא לצבא כגון זקן וחולה או יוצא צבא ואינו בן עשרים אל תפקדו אותם. וי״ל דא״כ הל״ל מבן עשרים שנה ומעלה היוצא צבא ול״ל כל יוצא צבא אלא ודאי אין זה אלא ביאור כפירש״י וכן מה שכתב בכי תשא למדך כאן שאין פחות מבן עשרים וכו׳ מהכא נפקא. הרא״ם. ועיין לעיל בפרשת כי תשא:
Below the age of twenty. You might ask: From where does Rashi know this? Perhaps even those younger than twenty were eligible for the army. And accordingly, the Torah would be understood as saying that you shall count those from twenty years old and above who are eligible for the army. However, if they are twenty years old but are not eligible, such as the old or sick, or are eligible but are not twenty years old — do not count them. The answer is that if this were so the Torah should have stated "from twenty years and above who are eligible for the army,⁠" why then does the Torah state "all those eligible for the army.⁠" Thus, it is certain that the verse must be explained as Rashi says. Similarly, when Rashi writes in Parshas Ki Siso (Shemos 30:14) that below the age of twenty no one is eligible for the army, this is derived from here (Re'm). See also Parshas Ki Siso.
תפקדו אותם – חזר לומר כן ולא הספיק במה שקדם לומר שאו את ראש וגו׳. להעירך בכוונת אומרו שאו שיכוין על פי דבריהם ז״ל (ילקוט כאן) שאמרו שנתקנאו או״ה בישראל מה ראו להתקרב וכו׳ אמר להם הקדוש ברוך הוא הביאו לי ספר איקונין שלכם ונמצא כל אחד אינו יודע מאיזו משפחה הוא עד כאן. הרי כי יקפיד ה׳ על היחוס ויושפל כל החסר ספר איקונין, לזה כשבא ה׳ לצוות לפקוד בני ישראל קדם לומר שאו לשון נשיאות ורוממות למצוא לכל א׳ ספר איקונין מה שאין כן באו״ה, ואחר כך ביאר מה היא המעלה מבן עשרים שנה וגו׳ תפקדו אותם, ומעתה צריכה לגופה.
תפקדו אתם, "you shall number them.⁠" The reason the Torah repeats this instruction, something which is contained in the command of "count the people" in verse two, is explained by Yalkut Shimoni on this verse as connected with the jealousy the Gentile nations would display when they became aware that God deemed only the Jews worthy of being counted individually. God would counter their complaint by inviting them to produce books tracing each family's genealogy. If they were able to do so they too would qualify for a census based on family affiliation as was being conducted amongst the Israelites. This is why God employed the expression שאו when He first commanded the Israelites to be counted; He told them that being counted was a form of elevation, promotion, for them as implied in the word שאו, "elevate, uplift!⁠" Subsequently God explained in verse three that the males above the age of twenty were so elevated. It follows that the words תפקדו אתם are necessary to describe the actual commandment to count the people.
מבן עשרים שנה – מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן עשרים:
כל יצא צבא – כמו לצבא, וענינו היציאה למלחמה, ויש צבא שענינו אסיפה בלבד לעבוד עבודה בקביעות כמו כל הבא לצבוא צבא לעבוד עבודה באהל מועד (לקמן ד׳ כ״ג), ויראה שהלשון מבדיל ביניהם, כי מה שענינו למלחמה מקושר עם פועל היציאה או החליצה, ואם פירושו עבודה יבא עמו פועל הביאה:
בישראל – להוציא הגרים והערב רב:
תפקדו אתם – ענין פקידה בכל מקום זכרון והשגחה על הדבר, והונח על עת הגמול אם לטובה אם לרעה כמו פקד יפקד אתכם (בראשית נ׳ כ״ד), פוקד עון אבות (שמות ל״ד ז׳) לפי שאז ישגיח השם על הנפקד, וכן הדבר הנשמר והנגנז יקרא פקדון, לפי שהשומר משגיח עליו שלא יאבד, וכאן צוה על ספירת העם בלשון פקידה, לרמוז שלא יספרם כרועה שמונה עדרו, אלא יתנו מחצית השקל, בשקלים ישגיח ויזכור מספר העם, וכן בא תמיד לשון פקידה בתורה על ספירת העם:
תפקדו אתם – לא אמרו תספרו אותם, כי לא היו ישראל נמנין לגלגלותם לכן הזכיר לשון פקידה שהוא ענין השגחה כלומר שישגיחו עליהם לידע כמה הם, והשגחה זו על ידי חצאי שקלים (רב״ח), ועמ״ש ר״פ פקודי.
כל יוצא צבא – טעמו לדעתי כל זרע כשר כי לשון יציאה ישומש על התולדה והזרע כמו צאצאי עמך (ישעיהו כ״ב) ומלכים מחלציך יצאו (לך לך י״ז ו׳), צבא כמו צבאות גוים (ירמיהו ג׳ י״ט) דתרגומו תושבחת עממיא. וכן צבי היא לכל הארצות (יחזקאל כ׳ ו׳ וט״ו) תרגומו תושבחא (עמ״ש בויקהל במראות הצובאות) וטעם יוצא צבא זרע משובח (ווירדיגער נאכקאָממע, אכטבארער שפראסלינג) ויהיה צבא תאר ליוצא. והמכוון בזה להודיע שהתיחסותם לבית אבותם לא היה מצד שהולכין אחר רוב בעילות שהם מן הבעל, כ״א אמנם היו באמת זרע משובח וכשר, כי לא היתה זנות ביניהם. ולפי שהיה המנין הזה בזמן גמר מלאכת המשכן שיקויים מאמרו ית׳ ושכנתי בתוכם, להשכין שכינה ביניהם, ואין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל, כדאמרינן קדושין (ע׳ ע״ב) לכן הקפיד הכתוב להודיע שהיו כלם יוצא צבא כלומר זרע משובח זרע כשר מסולק מכל פגם משפחה. וחזר הכתוב עוד ואמר, תפקדו אותם לצבאותם, שהתכלית המכוון בפקידת המנין היא לצבאותם, (איהרע ווירדיגען, איהרע אכטבארען) לדעת מנין זרע המשובח שאין בהם פסול מאומה וראויים להשראת השכינה ביניהם. ומצאתי במדרש רבותינו (הובא ברב״ח) תפקדו אותם לצבאותם זהו שאמר הכתוב מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך, אמר ליה הקב״ה ליעקב יקר אתה בעיני שלכל אומה לא נתתי להם מנין ולך נתתי מנין משל למלך שהי׳ לו גרנות הרבה והיו כלן מלאות תבן וקשין ולא היה מדקדק במנין היתה לו גורן אחת מלאה חטים אמר לבן ביתו מנה לי כמה כורין יש בו, ע״כ. מבואר בדבריהם שפירשו מלת לצבאותם לענין החשיבות והיוקר. ולהיות דבר זה יקר מאד שבמחנה גדולה כזו משש מאות אלף לא ימצא פסול משפחה, לכן החזירו הכתוב יותר משלשים פעמים בפרשה זו, בכל שבט ושבט הזכיר יוצא צבא ולצבאותם, וכן בסדור הדגלים אמר בכל אחד, דגל מחנה לצבאותם, וחזר ואמר בהם, וצבאיו ופקדיו, להורות על הענין הנפלא הלזה, שכל אחד מהם היה יוצא צבא, כלומר זרע משובח, ולכן חל גם על כללותם שם לצבאותם. והנה בכל שלש דגלים הראשונים אמר בכלל מספרם לצבאותם, רק בדגל מחנה דן השמיט בכלל מנינם לצבאותם, ואפשר שהוא מפני אותה הישראלית ששלט מצרי בגופה שהיתה משבט דן כמבואר בס״פ אמור. והנה רש״י פירש יוצא צבא מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן עשרים שנה, ואפשר לפי שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים שנה כמו שאמרו בן עשרים לרדוף. והרמב״ן פירש יוצא צבא, כל היוצא להקהל בעדה כי הנערים לא יקהלו בתוך העם, כי כל אסיפת עם תקרא צבא, וכן לצבוא צבא בעבודת אהל מועד, ישוב מצבא העבודה, במראות הצובאות אשר צבאו, וכן צבא השמים וכל צבאם, ולכן יפרש באנשי מלחמה מצבא המלחמה והתיחסם בצבא המלחמה, ואמר כאן כל יוצא צבא כדרך כל יוצאי שער עירו, ואמר לצבאותם שהם צבאות רבות כי כל שבט ושבט צבא גדול, עכ״ד. ולא ידעתי אם לדברים נקלים כאלה ירבה הכתוב להזכיר בפרשה זו יותר משלשים פעמים לשון יוצא צבא ולצבאותם. עמ״ש (וארא ו׳ כ״ו) על צבאותם. ובאמת גם אם נפרש לשון יוצא צבא כפשוטו יוצאי מלחמה, אין בהם זרע פסול, כי הלא גם מחוסר אבר אינו יוצא למלחמה, כמאמרם ע״פ כי תצא למלחמה (דברים כ׳) ואף באבר שאין בו שום תועלת במלחמה כחסרון שן מ״מ גם מצד מום כזה נמנע מיוצאי צבא מכש״כ מום דפסול זרע.
לצבאותם – אחר שהוקם המשכן ובאו לנסוע ולכבוש הארץ וה׳ בראשם במשכנו אשר עמהם, רצה שיתחלקו לדגלים ולצבאות, שידע איש איש את מקומו, ויהיה המחנה מסודר כהוגן, שלא יהיו נראין כעבדים הבורחים, אלא כעם ערוך מלחמה, ולפיכך נמנו ג״כ להשלמת הסדר; וצדקו דברי רז״ל {עיין רש״י} כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם.
{נראה לי שלא היה כאן בקע כֹפר נפש, מפני שהיה המנין במספר שמות, ולא היו האנשים עוברים על הפקודים, רק היו כותבים השמות ומונים אותם על ספר, ובזה לא היה שם יראת נגף, כי הנגף נמשך מן הספירה בצבא בשובם מן המלחמה, והיה דבר הנעשה בחפזון והיו מונים האנשים ממש, אבל בשעת שלום או טרם צאתם למלחמה אם היו מונים העם מתוך הכתב לא לחטאת תֵחשב להם כי אין בזה חשש כפיות טובה כלפי מעלה. ומה שכתוב כאן לגולגלותם איננו ראיה שימנו האנשים עצמם, אבל הוא ללמד שיכתבו שם כל אחד בפרטות ולא לאגֻדות. ואין נראה שנתנו איש כפר נפשו, אחרי שלא הזכירה התורה דבר מזה, וכבר חסה על כבוד משה והודיעתנו במנין הראשון כמה היה כסף פקודי העדה ומה נעשה מכל הככרים ההם עד שקל אחרון שבהם, ואיך לא תודיע עכשיו מה נעשה בכל הכסף השני הזה, והמשכן כבר נשלם, וקרבנות צבור לא קרבו תמיד במדבר. ומדברי רבי יצחק קארו נראה כי כן דעתו שלא נתנו כֹפר רק מנו השמות, וכן היא ג״כ דעת רלב״ג בפרשת כי תשא.}א
א. ההוספה היא מכ״י קולומביה X 893.
in their ranks. Once the Tabernacle was erected and the people were ready to journey and conquer the land, and God was at their head in His Tabernacle amidst them, He wanted them to be divided according to corps and ranks, so that each man should know his place and that the camp should be in proper order, and so that they should appear not as slaves in flight but as a nation prepared for war. This is why they were to be counted as well, for the sake of order.⁠1 The Rabbis correctly took the view [Numbers Rabbah 2:19, as amplified by Rashi on Num. 1:1] that when God came to cause His presence to settle upon them, He counted them.⁠2
1. {Translator's note: Nehama Leibowitz quotes this comment (Studies in Bamidbar, p. 5) but takes issue with it: “It is surprising that Luzzatto does not sense that the whole attempt to supply strategic or military motives for the camp arrangement is not in consonance with, or at least, does not offer an adequate explanation for the complete understanding of all that was involved in the arrangement of the tribes around the Tabernacle, their numbering and the exclusion of the Levites from the roll-call.” Leibowitz prefers the less “literalist” and more spiritual approach of Judah ha-Levi, who said that the camp and its divisions “are to be compared to the body and its constituent limbs, the Tabernacle being to the camp what the heart is to the body” (Kuzari 2:26, cited in Studies, p. 2).}
2. {Translator's note: In an additional comment to this verse found in the Columbia X 893 L 9765 manuscript, Shadal says that this enumeration, unlike the one conducted prior to the erection of the Tabernacle (Exod. 38:26), was not accompanied by the payment of a “ransom” by each individual, as there is no mention here of such payments, nor was there a reason to collect them at this time.}
מבן עשרים וגו׳ כל יצא צבא בישראל – ״צבא״ במקרא אינו מציין בהכרח, ואף לא כהוראה עיקרית, חיל מלחמה או שירות מלחמתי (עיין פירוש, בראשית ב, א). הרי לך: ״כל בא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד״ (להלן ד, ג), ״לצבא צבא לעבד״ וגו׳ (להלן ד, כג), ומקומות אחרים בפרק ד, שבהם מורה ״צבא״ על שירות הלויים באוהל מועד. וכן עוד להלן (ח, כד–כה). מכל המקומות האלה נראה ברור, ש״צבא״ מורה על המון המאוחד לשירות ציבורי תחת פקודת מרות גבוהה יותר, או על השירות הנעשה על ידי המון כזה.
גם בפסוקנו, ״צבא״ אינו מורה בהכרח על שירות מלחמתי. אלא ״יצא צבא בישראל״ מציין כל אדם המחויב בעת הצורך לצאת מחייו הפרטיים ולהיכנס תחת עול עבודת הציבור; הווי אומר, כל מי שהציבור יכול לסמוך עליו לקיים את מטרותיו – היינו ״כל זכר... מבן עשרים שנה ומעלה״. לפיכך, בפרשת הלויים (להלן פרק ד) אינו אומר ״יוצא צבא״ אלא ״בא לצבא״; משום שכל חייהם מסורים לעבודת הציבור.
תפקדו אתם – עיין פירוש שמות ל, יג.
לצבאתם – עיין פירוש שם יב, נא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מבן – [ענין ה׳] שבאשר בעת ההוא היו מוכנים לכנס לארץ והיה צריך לדעת מספר צבא המלחמה ולסדרם בדגלים כמחנה ההולכת למלחמה שמסודרים במערכה איש על דגלו ותחת שרי אלפים ושרי מאות הי׳ צריך מנין אחר לדעת מי הראוי לצאת בצבא ולתכלית זה מנו מבן עשרים שנה כל יוצא צבא – היינו שראו אם הוא גבור חיל ראוי לצאת לצבא ואם אינו בע״מ וחלש, והגם שאז היו כולם אנשי חיל שלמים וגבורים שכל בע״מ נתרפאו בעת מ״ת כמ״ש חז״ל זה היה ענין נסיי, והעברת המנין היה כפי הטבע שנצטוו להשגיח ע״ז אם כ״א ראוי לצאת לצבא, והתנה שיהיו רק בישראל לא מן הגרים, ולפי השקף זה לא מנה את השבטים כסדר תולדותם רק כפי סדר הדגלים כמו שית׳ ועז״א תפקדו אותם לצבאותם – שצבא המלחמה היה איש על דגלו, וי״ל שבסדר זה סדר ג״כ את כולם לפי סדר יוצאי צבא שהיו ממונים עליהם שרי אלפים ושרי מאות ותחת כל שר חנו אנשיו המופקדים תחתיו, ועז״א תפקדו אותם לצבאותם שע״כ תפס לשון פקידה שמציין ג״כ המינוי שכ״א חנה תחת השר הממונה עליו, ועתה באר עוד הבדל בין המנין הקודם שהיה ע״י משה לבדו ומנין זה הי׳ ע״י משה ואהרן:
כל יוצא צבא בישראל: כל אדם יש לו ׳צבא עלי ארץ׳. אבל יש אשר צבא שלו רק בביתו על בניו, באומנתו וכדומה, ובלויים כתיב גם כן (להלן ד,ג) ״כל הבא לצבא״, שזה היה עסק שלו לשאת משא הקודש. אבל משונה הוא ״צבא״ איש מלחמה בשני דברים, חדא, שאינו יכול לשמור צבאו שיהא רק בעירו, דמוכרח הוא לצאת אל המקום אשר רוח הענין נושאו, וכמו שכתבתי בספר בראשית (מט,טו). שנית, שאינו יכול לשמור צבאו כי אם בצרוף חברים הרבה, דאפילו הגבור כל זמן שהוא בעצמו אינו יכול לעמוד במלחמה, אם לא בדרך פלא כמו שמשון. והיינו שביאר הכתוב שלא נמנו אלא אנשים שהיו ״יוצאי צבא״, היינו צבא מלחמה, ו״בישראל״ – בקרב אחיו, ומי שלא מצא בעצמו שהוא מזורז למלחמה לא היה נמנה והיה בכלל טפלים. ומשום הכי היה הציווי שיהיו מבן עשרים שנה ומעלה, ד׳בן עשרים לרדוף׳, היינו, מלבד כוחו, יכול לרדוף בזריזות ובקלות, וזה נדרש למלחמה.
תפקדו אותם לצבאותם: שיהא משמש ועומד בצבא שלו מה שראש השבט ׳יפקוד׳ עליו לפי טבע שבטו. ועיין להלן (ב,לא).
יוצא צבא – גם בצאתם ממצרים יצאו מחולקים לצבאות, כי כן כתוב על צבאותם (שמות ז׳:כ״ו, י״ב:נ״א), אבל לא כפי השבטים נתחלקו, רק איש כרצונו נתחבר אל הצבא שבחר; וצבא הוא לשון סדר וקצבה, וכן נקראו מעשי שמים וארץ צבא (וכל צבאם, בראשית ב׳:א׳) כי כולם נסדרו בתנועותם ובתכליתם בחכמה עליונה; וכן הלא צבא לאנוש עלי ארץ (איוב ז׳:א׳) ר״ל יש מן השמים סדר וקצבה לחייו ומעשיו וקורותיו, וכן לצבא צבא (פרשת נשא), הנשים הצובאות (שמואל ב כ״ב) רוצה לומר עשות מלאכה לזמן קצוב; עוד יש לומר שבפעם ראשונה (פרשת תשא) מנה כל בני ישראל אפילו חלשים ובעלי מומים שבהם, וכולם נתנו כופר נפשם לכפר על עון העגל, וכאן ובפרשת פינחס שהיו קרובים ליכנס לארץ בא הצווי למנות רק הראוים לבוא במלחמה (כל יוצא צבא), וכן כשמנה יואב את ישראל בימי דוד לא מנה כי אם היוצאים לצבא, שכן כתוב שהיו כולם שולפי חרב (שמואל ב כ״ד:ט׳).
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםמזרחיאברבנאלגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משההכל
 
(ד) וְאִתְּכֶ֣ם יִהְי֔וּ אִ֥ישׁ אִ֖ישׁ לַמַּטֶּ֑ה אִ֛ישׁ רֹ֥אשׁ לְבֵית⁠־אֲבֹתָ֖יו הֽוּא׃
With you there shall be a man of every tribe; everyone head of his fathers' house.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְעִמְּכוֹן יְהוֹן גּוּבְרָא גּוּבְרָא לְשִׁבְטָא גְּבַר רֵישׁ לְבֵית אֲבָהָתוֹהִי הוּא.
And with you let there be a man of each tribe, a man who is chief of the house of his fathers.
וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא
וְעִמְּכוֹן יְהוֹן גַּבְרָא גַּבְרָא לְשִׁבְטָא גְּבַר רֵישׁ לְבֵית אֲבָהָתוֹהִי הוּא
›״גַּבְרָא״ היא צורה מיודעת ומשמעותה ״האיש״. לכן ״וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ״ שהם הנשיאים תרגם ״גַּבְרָא גַּבְרָא״ להדגשת חשיבותם. אבל בסיפא ״אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו״ – ״גְּבַר״ אולי מפני שמדובר רק בראשי משפחות שאינם ידועים כל כך.⁠1
1. העמק דבר: ״כל מטה היו לו כמה בתי אבות, וכל בית אב היה לו ראש, והנשיא היה ראש לכל בתי אבותיו של המטה״. וראה גם ״מעט צרי״.
ועמהון יהוון גבר גבר מכל שבט גבר ראש לבית אבהתה הוא.
ועימכון יהון גבר גבר לשיבטא גבר ריש לבית אבהתוי הוא.
And let there be with you a man of each tribe, a chief of his father's house.
וַליַכֻּן מַעַכֻּם מִן כֻּלִּ סִבּט רַגֻלֹ וַדַ׳לִךַּ אַלרַּגֻלֻ הֻוַ רַאִיסֻ בַּיְתִ אַבִּיהִ
ושיהיה אתכם, מן כל⁠־שבט, איש. ואותו האיש הוא ראש בית אביו.
ואתכם יהיו – כשתפקדו אותם, יהיו עמכם נשיא כל שבט ושבט.
ואתכם יהיו AND WITH YOU THERE SHALL BE [A MAN OF EVERY TRIBE] – when you number them there shall be with you the princes of each tribe.
פס׳: ואתכם יהיו איש איש למטה – כדי ליתן גדולה לכל שבט ושבט. וכן מצאנו שאין לך מן השבטים 1שלא העמידו (מלכים) ונביאים.
איש ראש לבית – (אבותם) [אבותיו] הוא. שלא יתגדל נשיא שבט זה על נשיא שבט זה;
1. שלא העמידו שופטים ונביאים כצ״ל עיין (סוכה כ״ז:):
איש ראש – דרך קצרה, והראוי להיות: איש איש.
EVERY ONE HEAD OF HIS FATHERS' HOUSE. Ish rosh le-vet avotav (every one head of his fathers' house) is an abridged phrase. The text should have read, ish ish rosh le-vet avotav (every one head of his fathers' house).⁠1
1. The first part of the verse reads, ish ish la-matteh (a man of every tribe). Hence, in keeping with the rules of parallelism, the second part of the verse should read, ish ish rosh le-vet avotav hu) (every one head of his father's house).
ואתכם יהיו איש איש למטה וגו׳ – כי הנשיא באישי שבטו הוא בבחינת המזל הכללי עם אישי ככביו כמו שאמרנו.
ואתכם יהיו כשתפקדו אותם יהיו עמכם נשיא כל שבט ושבט. מפני שממאמ׳ ואתכם יהיו אחר מאמר תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן נראה שלא יהיו עמהם בפקידה רק בשאר צרכי ישראל שאילו היו עמהם בפקודה היו לו לכתוב תפקדו אותם אתה ואהרן ושנים עשר נשיאי מטות ישראל לפיכך הוצרך לפר׳ ואתכם יהיו כשתפקדו אותם יהיו עמכם לא חוץ מהפקידה כי כתוב אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל וגומר אבל מויקח משה ואהרן את האנשים האלה ואת כל העדה הקהילו ויתילדו אין ראיה דאיכא למימר דה״ק ויקח משה ואהרן את האנשים להיות עמהם בכל צרכי ישראל כמו שצום השם יתברך ואתכם יהיו וגו׳ וגם הקהילו כל העדה ויתילדו כמו שצום שאו את ראש וגו׳ אתה ואהרן ולא שהיו הנשאים עמהם בפקידה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וצוה שיהיו שם עם משה ואהרן נשיאי העדה לפי שגם הם היו צריכים לדעת מספרם מחלוצי צבא המלחמה כי כמו שכתב הרמב״ן התור׳ לא תסמוך על הנס שירדוף אחר אלף ולכך זמנם כדרך הלוחמים. וגם צוה יתברך במנין הזה לפי שהיה צריך לישראל בחלוקת הארץ ולכן היו שמה ג״כ הנשיאים לדעת מספרם כי לאלה תחלק הארץ בנחלה והותרו בזה השאלה הד׳.
איש ראש לבית אבותיו – והטעם שיהיו ״אתכם״ הוא, שכל אחד מהם ״ראש לבית אבותיו״, ולא יכחד ממנו יחס כל אחד ואחד.
איש ראש לבית אבותיו, this is emphasized to show that no one challenged the authority and authenticity of the people representing themselves as the “heads of his family.” When the count occurred, אתכם in the presence of the family heads each one testifying to the age of the individuals concerned, no one would dare to challenge the accuracy of the data provided by the family head.
כשתפקדו כו׳. שאין פירושו רוצה לומר ש״אתכם יהיו״ אלו האנשים לכל דבר צרכי רבים וחשיבות העדה כמשמעות הכתוב, דאם כן מאי ענינו לכאן, אלא פירושו ״ואתכם יהיו״ ׳כשתפקדו׳. גם רצה לומר שאין פירוש הכתוב ״ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו״ שאותן האנשים יהיו נשיאים מכאן ואילך, שכן משמע ״ואתכם יהיו איש איש למטה״ משמע שהם עכשיו אנשים דעלמא, לכך פירש כשתפקדו יהיו אתכם נשיא כל שבט ושבט, שכבר הם נשיאים, שהרי בחנוכת המזבח כבר היו נשיאים כדכתיב בקרא (להלן ז, י-פד):
ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא – מדקאמר איש איש למטה מה חזר ואמר איש ראש לבית אבותיו הוא, וקרוב לומר שהוא דומה למה שכתבו המפרשים בפסוק דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל (בראשית מ״ט:ט״ז). שלא היה מחניף לשבטו שנקראו עמו אלא היה דן אותם כאחד שבטי ישראל, כאחד מן שאר שבטים, כך נשיאים אלו היו כשרים והיה כל אחד איש למטה. לכל השבט היה כאיש גבורתו לנהוג עליהם נשיאתו ברמה, ולא זו לכל השבט הרחוקים קצת ממנו אלא אפילו היה ראש לבית אבותיו. הקרובים אליו ביותר גם להם היה לראש לנהוג נשיאות עליהם.
ומה שלא נזכרו הנשיאים במספר ראשון, לפי שעכשיו היה מחלקם לד׳ דגלים וכל נשיא היה צריך לידע מי ומי ההולכים וחונים על דגלו, ואהרן לא נזכר במספר ראשון לפי שהיה לידע הנותרים מנפילת מעשה העגל אשר אהרן היה סבתו ע״כ לא היה שמה כ״א כאן בהשראת השכינה אשר אהרן סבה לה ע״י הקרבנות.
יִהְי֔וּ: בזקף קטן. [יִהְי֔וּ].
כשתפקדו אותם יהיו עמכם. וא״ת מנ״ל לרש״י, דלמא יהיו עמכם בצרכי אחרים כמובן מן הקרא ולא כשתפקדו אותם. ועוד מנ״ל שהיו נשיאים דלמא אנשים אחרים. ויש לומר מדכתיב בסוף אלה קריאי העדה נשיאי מטות, ש״מ שהיו נשיאים וגם כתיב ויקח משה ואהרן את האנשים וגו׳ ואת כל העדה הקהילו וגו׳, ש״מ שהיו מונין עם משה:
When you count them, there shall be with you. One might ask: From where does Rashi know this? Perhaps they should be with you for other matters, but not when you count them. Furthermore, from where does he know that the Torah refers to the leaders of the tribes, perhaps it refers to other people? The answer is: Since it is later written "these are the ones called from the congregation, the leaders of their fathers' tribes" (v. 16), one can infer that they were the leaders of the tribes. Furthermore, it is written "Moshe and Aharon took these men … and they gathered together the entire congregation" (vs. 17-18) from there one may infer that they did the counting along with Moshe.
במדבר
ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא – ביאורו של דבר הוא לפי שאין ממנין פרנס על הצבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו. ולא יתגאה בפרנסותו בראותו אבותיו וזקניו בני בלי שם ויחס. ואמרו על חכם אחד שנולד גם הוא מיחס נבזה על ריב ומצה עם איש סכל ואולם מתנשא בזכות אבות כה אמר בלכתו אני ראשית כבוד משפחתי ואתה סוף לה. על כן ספר לנו הכתוב שהקדוש ב״ה חלק כבוד זה לנשיאים אלו אשר בטרם זאת לא היתה גדולה וממשלה להם ולא לאבותם באופן שכל אחד מהם עתה הוא ראשית לגדולת ביתו. וזה מאת הי״ת שלא יעלה בלבבם רוח גאוה הואיל ואחוריהם קופה של שרצים וכל אחד מהם ראש לבית אבותיו הוא:
דבר אחר להורות שפלות ונמיכות רוחם ושהיו ענוים ויראי ה׳ כמו שאמרו במסכת בתרא האי מאן דיהיר אאינשי ביתיה לא מתקבל. אמנם אלו לא התהלכו בגדולות ואנשי ביתם כבר קבלום עליהם לראשים עד שכל אחד היה ראש לבית אבותיו:
ואתכם יהיו איש איש למטה – אמר אדוני אבי זצ״ל כי כאן היה מן הצורך שיהיו ראשי המטות משגיחין על המנין, מפני שיהיה רצון האל שתתחלק האומה לשבטים ולמשפחות ואולי יבא אחד וירצה להכניס עצמו בשבט שאינו שלו או במשפחה שאינה שלו, או היה אדם מסופק בייחוסו והנשיאים יבררו הדברים ויעמידו איש איש בשבטו ובמשפחתו; אבל בערבות מואב (במדבר כ״ו) לא קרא משה לראשי המטות, כי כבר היו ישראל נחלקים למטותם ולמשפחותם, ולא היו צריכין אלא למנין.
איש ראש לבית אבותיו הוא – מי שהוא כבר ראש לבית אבותיו, כי כבר היו להם הנשיאים, וכן משמע אלה קריאי העדה נשיאי מטות אבותם {במדבר א׳:ט״ו}, וטעם ראש לבית אבותיו ראש לבתי אבות שבשבטו, כלומר נשיא כל השבט.
And with you let there be one man for each tribe. My late father said that here it was necessary for the heads of the tribes to supervise the counting, since it was God’s will that the nation be divided into tribes and clans, but there might have been individuals who wanted to come and insert themselves into a tribe or clan that was not their own, or there might have been a person who was in doubt as to his descent. Hence the princes [nesi’im] were to clarify these matters and set each man in his proper tribe and clan. However, [at the time of the census] in the plains of Moab (Num. ch. 26), Moses did not call upon the heads of the tribes, because Israel was already divided into its tribes and clans, and they only needed to be counted.
of which each one will be the head of his own household (rosh le-veit avotav). One who was already the head of his households, for they already had princes; so it can be inferred from the phrase “These are the ones who come called to the assembly, the princes of their paternal tribes” (below, v. 16). The expression rosh le-veit avotav means “the head of the households of his tribe,” i.e., the prince of the entire tribe.⁠1
1. {Translator's note: Shadal’s Italian translation of rosh le-veit avotav is il capo del proprio casato (“the head of his own household,” in the singular) and thus does not seem to conform to his commentary}
ואתכם וגו׳ – ככל הנראה, ראשי כל השבטים סייעו [למשה ואהרן] לאורך כל המפקד, ולא רק ראש כל שבט סייע במפקד השבט שלו (עיין פירוש להלן ז, ב).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואתכם יהיו איש איש למטה – באשר היו מוכנים לכנס אל הארץ והארץ תתחלק לפי האנשים שיש בכל שבט כמ״ש לרב תרבו נחלתו, היה צריך שכל הנשיאים יהיו מקובצים וישגיחו על המנין שלא יתערב שבט בשבט אחר, וכן באשר הם היו ג״כ שרי האלפים היו מסדרים אותם לצבאותם ועז״א הטעם איש ראש לבית אבותיו הוא:
ראש לבית אבותיו הוא: כל מטה יהיו לו כמה בתי אבות, וכל בית אב היה לו ראש, והנשיא היה ראש לכל בתי אבותיו של המטה. ואין משמעות של ״בית אבותם״ דלעיל (פסוק ב׳) דומה לכאן, דשם משמעו – לשבט של אבותיו, אם ראובן או שמעון, אבל כאן משמעו – לבתי אבות של אותו שבט.
והנה לפי הנראה הוא ידיעה שלא לצורך, שהרי מעצמו מובן שאחרי שהקב״ה בחר אותם אנשים בשמם, המה ראשונים בשבטם. אבל באמת יש להבין, דלפי הנראה נעשו ונתמנו נשיאים ביום בוא דבר ה׳, והלא לא כן הדבר שהרי כבר בעת נדבת המשכן וכן בחנוכה היו המה הנשיאים. אלא צריך לומר כמו שכתבתי להלן (ז,א) דהנשיאים היו מכבר בהסכמת השבט שהוא ראוי להיות להם לראש, וכאן הקב״ה הסכים על ידם ומינה אותם בדבר ה׳. וזהו כוונת המקרא ״איש ראש לבית אבותיו הוא״ – מכבר, המה יעמדו על הפקודים ע״פ ה׳.
ולמדנו מזה שגם עדת ישראל לא בחרו לראש מצד עשרו והנהגת המשרה בטוב לבד, כי אם מצד שהיו גם כן מצויינים בתורה ויראת ה׳ עד שראוים היו להיות ראשים ולעמוד לפני ה׳ בראש השבט.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ה) וְאֵ֙לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר יַֽעַמְד֖וּ אִתְּכֶ֑ם לִרְאוּבֵ֕ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן⁠־שְׁדֵיאֽוּר׃
These are the names of the men who shall stand with you: of Reuben: Elizur the son of Shedeur;
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםאברבנאלמנחת שירש״ר הירשהואיל משהאם למקראעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְאִלֵּין שְׁמָהָת גּוּבְרַיָּא דִּיקוּמוּן עִמְּכוֹן לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר.
And these are the names of the men who shall stand with you. Of Reuben, Elizur bar Shedeur;
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר
וְאִלֵּין שְׁמָהָת גֻּבְרַיָּא דִּיקוּמוּן עִמְּכוֹן לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר
שֵׁמוֹת – שְׁמָהָן, שְׁמוֹת – שְׁמָהָת
תרגום שֵׁמוֹת – שְׁמָהָן, כלעיל ״בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת״ (פס׳ ב) ״בְּמִנְיַן שְׁמָהָן״. אבל צורת הסמיכות שְׁמוֹת מתורגמת שְׁמָהָת כבפסוקנו: ״וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים״ – ״וְאִלֵּין שְׁמָהָת גֻּבְרַיָּא״, וכן: ״וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו״ (במדבר כז א) ״וְאִלֵּין שְׁמָהָת בְּנָתֵיהּ״. ומכאן בפסוק אחד: ״וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ״ (במדבר לב לח) ״וּקְרוֹ בִשְׁמָהָן יָת שְׁמָהָת קִרְוַיָּא דִּבְנוֹ״ (יא״ר).
ואילןא שמהת גבריאב די יקומון עמכון מן שבטה דבנוי דראובן אליצור בר שד⁠[י]⁠אור.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואילן״) גם נוסח חילופי: ״ואיליין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גבריא״) גם נוסח חילופי: ״גוב׳⁠ ⁠⁠״.
ואילין שמהת גוברייא דיקומון עימכון לראובן אמרכול אליצור בר שדיאור.
And these are the names of the men who shall stand with you. Of Reuben, Elizur bar Shedeur:
לראובן אליצור בן שדיאור – אעפ״י שעשה יעקב ליוסף בכור, אין בכור אלא ראובן, שנאמר ויהי ראובן בכור ישראל (במדבר כ״ו:ה׳), וכן הוא אמר (ואת הבכורה ליוסף ולו להתייחס לבכורה) [נתנה בכורתו לבני יוסף ולא להתייחס לבכורה וגו׳ והבכורה ליוסף] (דברי הימים א ה׳:א׳-ב׳), ולפי שהיה ראובן בכור, לכך הכתוב מנאו תחלה, ותחלה מנה בני האמהות כתולדותם, ובני השפחות כתולדותם, ובהרבה מקומות נכתבים שמות השבטים בתורה, וכמו שמנה במקום אחד, לא מנאם כך במקום אחר, ולמה עשה כן, 1לפי שהם תקרתו של עולם, 2שנאמר וישראל מקוראי (ישעיהו מ״ח:י״ב), 3התקרה הזאת אדם לוקח עביותו של קורה ומשימה כנגד דקותו של אחד, כדי שיסמוך, כי אם היו הדקים לצד והעבים לצד לא היה סומך, אלא נותן העבה בצד הדק, והדק בצד העבה, כך ערב השבטים קטן אצל גדול.
אליצור בן שדיאור4אלה שמות האנשים ניתנו להדרש, נקרא שם נשיא ראובן אליצור על שם ראובן אעפ״י שחטא, כמו שנאמר וילך ראובן וישכב וגו׳ (בראשית ל״ה:כ״ב), לבסוף עשה תשובה ומחל לו הקב״ה על אותו עון, לכך נקרא אליצור, מה הצור הזה סובל כל הבית, כך סבל הקב״ה על עוונותיהם ומחל להם.
בן שדיאור – ממי למד ראובן לעשות תשובה מיהודה אחיו, בעת שצוה להשליך תמר כלתו לאור, כמו שנאמר ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף (בראשית ל״ח:כ״ד), ואין שדי אלא השלכה, כדמתרגמינן ירה בים (שמות ט״ו:ד׳), שדי בימא. כששלחה תמר ליהודה הסימנים, ואמרה לו הכר נא למי וגו׳ (בראשית ל״ח:כ״ה). מיד ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני וגו׳ (בראשית ל״ח:כ״ו), כשראה ראובן כי הודה יהודה, אף הוא הודה על עונו, ומחל לו הקב״ה כמה דאת אמר יחי ראובן וגו׳ (דברים ל״ג:ו׳), וכתיב בתריה וזאת ליהודה (דברים ל״ג:ז׳), כך אמר משה מי גרם לראובן שיודה, יהודה שנאמר וזאת ליהודה, וכשם שמחלת לראובן, כך תמחול ליהודה, כי לא ביקש כפרה מאביו מן הנדוי שקבל עליו, אם לא אביאנו אליך (בראשית מ״ד:ל״ב), מכאן למדנו שלא למד ראובן להודות אלא מיהודה, ולכך נקרא נשיא שבטו אליצור בן שדיאור.
1. לפי שהם תקרתו של עולם כו׳. תנחומ׳ הנדפס מכבר שמות אות ג׳, ותנחומא שלנו שמות אות ה׳, ושמ״ר פ״א, ועיין תנחומא הערה כ״ז, ומובא בערוך ערך קר ד׳ בשם הילמדנו.
2. שנאמר ישראל מקוראי. ודרשו מלשון קורה.
3. התקרה הזאת. עיין תנחומא הערה כ״ח.
4. אלה שמות האנשים ניתנו להדרש כו׳. זה מובא בפענח רזא ולא גלה המקור.
וַהַדִ׳הִ אַסמַאאֻ אַלרִּגַּאלִ אַלַּדִ׳יןַ יַקֻומֻוןַ מַעַכֻּם פַמִן רַאֻובִּן אִילִצֻורֻ בִּן שִׁדִיאֻוְרַ
ואלה שמת הגברים אשר יעמדו אתכם, מן ראובן: אליצור בן שדיאור.
פס׳: ואלה שמות האנשים אשר יעמדו אתכם – אתם עיקר להם.
לראובן אליצור בן שדיאור וגו׳ עד לנפתלי אחירע בן עינן – אין אתה מוצא השבטים נמנין בכל מקום שוין אלא פעם מקדים זה ופעם מקדים זה ללמדך שכלם שוין לפני הקב״ה וכן הוא אומר (בראשית מ״ט:כ״ח) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. שבטו של לוי לא נפקד עם שאר השבטים לפיכך לא היה ללוי נשיא שבט בפקוד בני ישראל.
לראובן – החל מהבכור, כטעם:⁠א ולוב להתייחש על הבכורה (דברי הימים א ה׳:א׳).
א. כן בכ״י פריס 176, 182, פרנקפורט 150, ברסלאו 53. בכ״י פריס 177: והטעם.
ב. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, פריס 182 וכפרפרזה של הפסוק. בפסוק בדברי הימים וכן בכ״י ברסלאו 53, וטיקן ניאופיטי 2: ״ולא״, אך אין זה מטעים להקשר כאן. בכ״י פריס 177: לו.
OF REUBEN. Scripture begins with Jacob's first-born,⁠1 as it is stated, yet not so that he was to be reckoned in the genealogy as first-born (I Chron. 5:1).⁠2
1. Even though Jacob took away Reuben's birthright. See Gen. 49:3,4.
2. I Chronicles explains that even though Reuben lost his birthright to Joseph, he was always to be reckoned as the first-born as far as genealogy was concerned.
לראובן אליצור בן שדיאור – הזכירו הכתוב תחילה על ידי שהוא בכור.⁠1
1. בדומה באבן עזרא.
לראובן אליצור בן שדיאור, "of Reuven, Elitzur son of Sh'deyur. He was mentioned first, as the original Reuven had been Yaakov's firstborn son.⁠"
אלה שמות האנשים. לראובן כו׳. כאן מנאן כסדר תולדותם. ובמניין פקודים (במדבר א:כב-כה) ובסדר דגלים (במדבר ב:יב-טו) מנה גד אחר שמעון. ויש לתת טעם בדבר. שבסדר הדגלים מנה ראובן תחילה [לפי שהיה תחילה] ובכור. ואחריו שמעון כסדר. ואחריו גד. הואיל וחסר לוי לא רצה לסדר אחר התולדות ולצרף יהודה עם דגל ראובן כי אם גד לפי שהיה עתיד גד להיות עם ראובן בנחלה מעבר לירדן (עי׳ במדבר לב). וכי תימ׳ א״כ היה לו לצרף נמי שבט מנשה עם ראובן שגם נחלתו היתה עמו. וי״ל דיותר טוב שיהיו שני בני רחל בדגל אחד מבשני דגלים. יא״ר.
אליצור בן שדיאור. אלה שמות הנשיאים נתנו להדרש. נקרא שם נשיא ראובן אליצור. על שם ראובן אע״פ שחטא שנ׳ וישכב את בלהה (בראשית לה:כב). ולבסוף עשה תשובה ומחל לו הק׳. לכך נקרא אליצור. מה הצור הזה סובל כל מה שבבית כך סבל הק׳ כל עונות ראובן ומחל לו.
בן שדיאור. ממי למד לעשות תשובה. מיהודה בעת שצוה להשליך תמר כלתו באור שנ׳ הוציאוה ותשרף (בראשית לח:כד). ואין שדיאור אלא השלכה דכתי׳ ירה בים (שמות טו:ד) מתרגמי׳ שדי בימא. כשאמרה תמר הכר נא (בראשית לח:כה) מיד ויכר יהודה ויאמר צדקה (בראשית לח:כו). וכשראה ראובן כך אף הוא הודה. וזש״ה יחי ראובן ואל ימות (דברים לג:ו). וזאת ליהודה כו׳ (דברים לג:ז) (עי׳ סוטה ז:, בבא קמא צב., מכות יא:).
ואלה שמות האנשים וגו׳ – כאן מנאן בסדר תולדתן, ובסדר הדגלים מנה גד אחר שמעון, לפי שעתיד להיות גד עם ראובן בנחלה מעבר לירדן, לכן התחיל בראובן הבכור, ואחריו שמעון כסדרן, ואח״כ גד במקום לוי, שלא נטלו נחלה, וא״ת למה לא צירף א״כ גם מנשה עמם בדגל שגם הוא הי׳ עם ראובן בנחלה ההיא, וי״ל כדי שיהיו בני רחל בדגל אחד, יאיר.
ואלה שמות האנשים וגו׳ – פי׳ שניתנו השמות להדרש דזהו לראובן אליצור בן שדיאור, שנקרא נשיא ראובן כן ע״ש ענין ראובן שמחל לו הקב״ה על מעשה בלהה, וזה אל״י צו״ר, מה הצור הזה סובל כל הבנין כך אלי סבל עוני ומחל לי בעשותי תשובה בן שדיאור שממי למד ראובן לעשות תשובה, מיהודה שצוה להשליך תמר כלתו לאור, כדכתיב הוציאוה ותשרף, זהו שד״י או״ר, שדי לשון השלכה, ירה בים מתרגמינן שדי בימא.
במדבר סיני ואלה שמות האנשים – כאן מנאן בסדר תולדותם ובפר׳ דגלים ובסדר פקודי מנה גד אחר שמעון יש לתת טעם בדבר שבסדר דגלים מנה ראובן תחלה שהיה בכור ואחריו שמעון שנולד אחריו ואחריו גד בכור שפחת לאה ולא צרף שבט יהודה עם דגל ראובן אלא שבט גד שנחלתו היתה עם נחלת ראובן שנ׳ כי לקחו בני הראובני והגדי לבית אבותם נחלתם וגו׳. וא״ת אם כן היה לו לצרף שבט מנשה עם דגל ראובן. וי״ל בזה אין להקפיד שהרי לא היה אלא חצי נחלת שבט מנשה עם נחלת ראובן. וטוב לנו לצרף שני בני רחל בדגל אחד מלשומם בשני דגלים כך שמעתי בשם ר״ת מאורליי׳.
לראובן – כתב ר׳ אברהם התחיל בראובן כי הוא הבכור ואחר שהשלים בני לאה התחיל ביוסף שהוא בכור לרחל והתחיל באפרים כמו שהקדימו יעקב בברכתו והקדים אפרים ומנשה לבנימין שהם במקום יוסף ואחר כן התחיל בדן שהוא בכור לשפחות ואחריו אשר שהיה ראש להחונים על דגל דן ואחריו גד שהוא בכור לשפחת לאה:
לראובן, Ibn Ezra writes that the reason why the members of the tribe of Reuven were counted first was because chronologically speaking, he was the first born of Yaakov's children. Once all the children of Leah had been counted, the Torah switches to Joseph who was Rachel's first born. Ephrayim was counted first, in accordance with the rank accorded him when Yaakov blessed him on his deathbed, switching hands in order to place his right hand on him. This was followed by counting the tribe of Dan, who was the senior son of the maidservants of Leah and Rachel. Then followed Asher, who was the leading tribe in the camp of Dan. He in turn was by followed by Naftali, who represented the senior son of Leah's servant maid.
לראובן – כתב ר׳ אברהם, התחיל בראובן שהוא הבכור, ואחר שהשלים בני לאה, התחיל ביוסף שהוא הבכור לרחל, והתחיל באפרים כמו שהקדימו יעקב בברכות. והקדים אפרים למנשה לבנימין שהם במקום יוסף, ואח״כ התחיל בדן שהוא בכור לשפחות, ואחריו אשר, שהיה ראש על החונים על דגל דן ואחריו גד שהוא בכור לשפחת לאה. והר״י פי׳ מנה ח׳ בני רחל ולאה, ואח״כ בני השפחות דן ראשון לבלהה ואשר קטן לזלפה, ואח״כ גד גדול לזלפה, ואחריו נפתלי קטן לבלהה, כדי להשוותם קטן וגדול. ובפרטן מונה גד באמצע בני האמהות, כדי להשוותם אף לבני האמהות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אֱלִיצוּר: חדא מלה כתיב, ומל׳ דמל׳, מלא יו״ד ומל׳ וי״ו כתי׳, הרמ״ה ז״ל. [אליצור].
שְדֵיאוּר: מל׳ דמל׳ כתי׳, מל׳ יו״ד ומל׳ וי״ו, וכל אוריית׳ דכות׳, וכולהו׳ חדא מלה כתי׳, הרמ״ה ז״ל. [בן⁠־שדיאור].
לראובן – הלמ״ד של ״לראובן״, ״לשמעון״ וכו׳, פירושה כנראה: עבור ראובן ובמקומו; הווי אומר, שהשבט היה מיוצג על ידי נשיאו.
אליצור – בכל שמות אלה לא מצאנו שם אחד שמסיים או מתחיל בי״ה רק בשם אל או שדי, ראיה ברורה ששם הוי״ה ב״ה לא נודע במצרים (עיין מה שכתבתי על פסוק ושמי ה׳ לא נודעתי להם בפרשת וארא).
בן שדיאור. עיין מה שכתבתי על שם שדי והוראתו, ורואה אני כי יש בשם שדיאור ראיה לדברינו כי אין ספק ששם שדיאור מורכב משדי-אור כדרך כל שאר השמות המורכבים משם אחר משמותיו יתברך — וכמוהו עמי-שדי צודי-שדי וכן זה, וגיזיניוס Thesaurus שכתב כי שדיאור כמו אשדות יבקש לו אוהבו שיאמין בו — ואלו היה הנרצה בשדי אחד מההוראות אחרות זולת ענין הספוק והדָּי שאמר די או שיש די במציאות, לא היה ראוי להסמך שדֵי-אוּר בצירי כמו אין דֵי בער אין די עולה שענינם ענין ספוק מבלי ספק, וממה שמצאנוהו פה סמוך מכאן ראיה ששדי מורכב משַ-די כמו שַ-למה אהיה וגו׳ שַ-אתה מדבר עמי וגו׳, ועל כן נסמך בשם שדי-אור כלומר מי שֵדָּי לו באור ואינו צריך לאור זולתו על דרך ונהורא עמה שריא וחקירת שמות העברים והרכבתם ומקורם, חקירה טובה ורחבה והיא ארץ לא עבר בה איש עד היום, ומי יתן יבוא אחד ממשכילי עם ויבין לרבים מה טיבם ומה יפים, ויחצב לנו אבנים יקרות ממחצב הזה האוסף אל תוכו רעיונות קדמונינו כמו שבעו מקירות לבם, כאשר קראו בשמות לילדיהן, ואין ספק כי נשארו בשמות אלה חתומים מנהגיהם ודעותיהם, ואולי גם אמונותיהם.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםאברבנאלמנחת שירש״ר הירשהואיל משהאם למקראהכל
 
(ו) לְשִׁמְע֕וֹן שְׁלֻמִיאֵ֖ל בֶּן⁠־צוּרִֽישַׁדָּֽי׃
of Simeon: Shelumiel the son of Zurishaddai;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאאברבנאלמנחת שיעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

לְשִׁמְעוֹן שְׁלוּמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָּי.
of Shemeon, Shelumiel bar Zuri-Shaddai;
מן שבטה דבנוי דשמעוןא שלמיאל בר צורי שדי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דשמעון״) גם נוסח חילופי: ״לשמע׳⁠ ⁠⁠״.
לשמעון אמרכול שלומיאל בר צורישדי.
of Shemeon, the leader,⁠a Shelumiel bar Zuri-Shaddai:
a. Amarkol. See Glossary.
לשמעון שלמיאל בן צורישדי – שאעפ״י שיצא ממנו זמרי, שעל ידו מתו עשרים וארבעה אלף במגפה, עשה לו אל שלום, וסמכו אצל ראובן, שהיה בעל תשובה, ולכך נאמר בן צורי, וכשברך משה את השבטים, לא בירך לשמעון מפני מעשה זמרי, אבל תלה אותו בברכת יהודה, שנאמר שמע ה׳ קול יהודה (דברים ל״ג:ז׳), ועל שם שמע אמר שמעון, וכן מצינו שמנחלת יהודה נתנו לשמעון אחיו, [כמו שנאמר] עלה אתי בגורלי וגו׳ (שופטים א׳:ג׳), לכך נקרא נשיא שבט שמעון שלומיאל בן צורי שדי.
וַמִן שִׁמעֻוןַ שִׁלֻוְמִאִילֻ בּןִ צֻוְרִיְשַׁדַאִי
ומן-שמעון: שלמיאל בן צורישדי.
שלומיאל בן צורישדי – כך שמו והוא זמרי בן סלוא (במדבר כ״ה:י״ד) והוא שאול בן הכנענית (בראשית מ״ו:י׳).
שלומיאל בו צורישדי, "Shlumiel son of Tzurishaday.⁠" This was his name. He was also known as זמרי בן סלוא, (compare Numbers 25,14) or שאול בן הכנענית, "Saul, son the Canaanite woman.⁠" (According to the Talmud, tractate Sanhedrin, folio 82 where this statement is elaborated on.)
שלומיאל בן צורי ש׳. אע״פ שחטא שמעון במעשה זמרי בשיטים (עי׳ במדבר כה:א-טו) עשה לו הקב״ה שלו׳. [ו]⁠מניין. שבדגלים סמכו אצל ראובן (במדבר ב:י-יג). וכשבירך משה את השבטי׳ ולא בירך את שמעון תלה ברכתו בברכת יהודה שנ׳ שמע ה׳ קול יהודה (דברים לג:ז). ועל שם שמעון אמ׳ שמע. וכן מצינו שמנחלת יהודה נתנו לשמעון שנ׳ מחלק בני יהודה נתנו לנחלת בני שמעון (ע״פ יהושע יט:ט).
לשמעון שלמיאל בן צורי שדי – שאע״פ שחטא שמעון במעשה זמרי בשטים נתן לו א״ל שלו״ם, מנין שהרי בדגלים סמכו לראובן אשר מחל לו, זהו בן צור״י שד״י שהשליכו וסמכו אצל צורי, הוא ראובן כנזכר בשם אליצור.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

שְלֻמִיאֵ֖ל: <אין בלמ"ד מאריך.> חס׳ וי״ו ומל׳ יו״ד כתי׳, וכל אורית׳ דכות׳, וכולהו׳ מלה חדא כתי׳, הרמ״ה ז״ל. [שְׁלֻמִיאֵ֖ל].
צוּרִישַדָי: חדא מלה כתיב, ומל׳ דמל׳, מל׳ וי״ו ויו״ד, וכל אורית׳ דכות׳, הרמ״ה ז״ל. [בן⁠־צורישדי].
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאאברבנאלמנחת שיהכל
 
(ז) לִֽיהוּדָ֕ה נַחְשׁ֖וֹן בֶּן⁠־עַמִּינָדָֽב׃
of Judah: Nahshon the son of Amminadab;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתפענח רזאקיצור פענח רזאאברבנאלמנחת שיעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בַּר עַמִּינָדָב.
of Jehudah, Nachshon bar Aminadab;
מן שבטה דבנוי דיהודהא נחשון בר עמינדב.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״דיהודה״) גם נוסח חילופי: ״יה׳⁠ ⁠⁠״, ובגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיהודה״) גם נוסח חילופי: ״ליהודה״.
ליהודה אמרכול נחשון בר עמינדב.
the prince of Jehudah, Nachshon bar Amminadab:
ליהודה נחשון בן עמינדב – ולמה נקרא שמו נחשון, 1שירד לנחשול של ים תחלה בטרם שנבקע, ונו״ן מתחלף בלמ״ד, 2כמו שמצינו נשכות לשכות, 3נילוס נינוס.
בן עמינדב – לכך נעשה נדיבו של הקב״ה. לכך זכה יהודה למלכות, שנאמר בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו (תהלים קי״ד:ב׳), מלמד שקדש שמו של הקב״ה על הים, לכך ישראל לממשלותיו (תהלים קי״ד:ב׳), נעשה מושל לישראל, ולכך נקרא נחשון בן עמינדב.
1. שירד לנחשול של ים תחלה בטרם שנבקע. סוטה ל״ז, וכן במ״ר פי״ג אות ז׳.
2. כמו שמצינו נשכות לשכות. ר״ל כי בנחמי׳ י״ב מ״ד נאמר אנשים על הנשכות והוא כמו על הלשכות וכן עוד שם י״ג ז׳ נשכה בחצרי בית האלהים והוא כמו לשכה.
3. נילוס נינוס. וכן מובא בפענח רזא. ונעלם ממני כוונתו.
וַמִן יַהֻדַא נַחשֻׁוןֻ בּןִ עַמִינַדַאבּ
ומן-יהודה: נחשון בן עמינדב.
ליהודה נחשון בן עמינדב. למה נקרא שמו נחשון. על שם שהוא ירד לנחשול של ים תחילה בטרם שנבקע (במדבר רבה יג:ז). ונו״ן מתחלפת בלמ״ד1. כמו שמצינו נשכות לשכות (עי׳ נחמיה יב:מד, יג:ז). נינוס נילוס (???).
בן עמינדב. לפיכך נעשה נדיב על עמו של הק׳ וזכה למלכות שנ׳ בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו (עי׳ תהלים קיד:א-ב). לפי שקדש שמו של הק׳ בים זכה לישראל ממשלותיו. נעשה מושל על ישראל (עי׳ סוטה לז., מכילתא דרבי ישמעאל שמות יד:כב מסכתא דויהי בשלח ה).
1. עי׳ ספר יצירה ב:ג, חמשה חלקי הפה, ואותיותיהן מתחלפות זו עם זו: גרון: אהח״ע. חיך: גיח״ק. לשון: דטלנ״ת. שינים: זסצר״ש. שפתים: בומ״פ. הרי ל׳ ונ׳ לשוניים, ומתחלפות זו עם זו.
ליהודה נחשון וגו׳ – ע״ש שירד לנחשול של ים תחלה, נ׳ ול׳ מתחלפין כמו נינוס נילוס, נשכות לשכות, והוא נחשון כמו נחשול, בן עמינדב שלכך נעשה מושל ונדיב על עם ה׳ אלה, שזכה למלכות וזהו שנאמר בצאת ישראל ממצרים וגו׳ היתה יהודה לקדשו וגו׳ שבזכות שהיתה יהודה לקדשו, שקידש שמו של הקב״ה בים בצאת ישראל זכה שיהיו ישראל תחת ממשלותיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

עַמִינָדָב: חדא מלה כתיב, ומל׳ יו״ד, וכל אורית׳ דכות׳, הרמ״ה ז״ל. [בן⁠־עמינדב].
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתפענח רזאקיצור פענח רזאאברבנאלמנחת שיהכל
 
(ח) לְיִ֨שָּׂשכָ֔ר נְתַנְאֵ֖ל בֶּן⁠־צוּעָֽר׃
of Issachar: Nethanel the son of Zuar;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתפענח רזאקיצור פענח רזאאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

לְיִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר.
of Issakar, Nethanel bar Zuar;
מן שבטה דבנוי דיששכרא נתנאל בן צוער.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן שבטה דבנוי דיששכר״) גם נוסח חילופי: ״ליששכר מן שבטה דבנוי דיוסף דהוא מן שבטה דבנוי דאפ׳⁠ ⁠⁠״.
ליששכר אמרכול נתנאל בר צוער.
the prince of Issakar, Nathaniel bar Zuar:
ליששכר נתנאל בן צוער – ולמה נקרא שמו נתנאל לפי שנתנו שבט יששכר לבם על התורה, שנתנה האל לישראל על יד משה, שנאמר ויתן אל משה וגו׳ (שמות ל״א:י״ח), ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד (בראשית מ״ט:ט״ו) ואומר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים (דברי הימים א י״ב:ל״ג).
בן צוער – שקבלו עליהם צער וטורח כל ישראל, שהיו שואלים להם ומשיבים לה, כמה דהוא אמר וכל אחיהם על פיהם (דברי הימים א י״ב:ל״ג). ולכך נקרא נתנאל בן צוער.
וַמִן יסַאכַ׳ארַ נִתַּנאִילֻ בּןִ צֻועַאר
ומן-יששכר: נתנאל בן צוער.
ביום השני הקריב נתנאל בן צוער כו׳ הקריב קרבנו (ע״פ במדבר ז:יח-יט). ב׳ פעמי׳. רמז שהקרבה אחרת היתה שם. בו ביום נשרפה פרה אדומה (עי׳ במדבר רבה יב:טו). אע״פ שלא היתה קריבה. מ״מ חטאת (במדבר יט:ט) קריה רחמנא ורמז הוא. מצאתי.
נתנאל בן צוע׳. לפי שנתנו בני יששכר התורה על לבם שנתנו הש׳ שנ׳ ויט שכמו לסבול (בראשית מט:טו). ואומ׳ ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים (דברי הימים א יב:לג).
בן צוער. שקבלו עליהם טורח וצער של כל ישראל. שיהיו שואלים להם והם משיבים אותם. וכן הוא אומ׳ וכל אחיהם על פיהם (דברי הימים א יב:לג).
ליששכר נתנאל בן צוער – שבני יששכר יודעי בינה לעתים ויט שכמו לסבול עול תורה שנת״ן א״ל, בן צוער, שבזה קבלו עליהם כל טורח וצער, להשיב לכל ישראל ששואלין להם, וכן הוא אומר, וכל אחיהם על פיהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתפענח רזאקיצור פענח רזאאברבנאלהכל
 
(ט) לִזְבוּלֻ֕ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן⁠־חֵלֹֽן׃
of Zebulun: Eliab the son of Helon;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתפענח רזאקיצור פענח רזאאברבנאלמנחת שיעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

לִזְבוּלוּן אֱלִיאָב בַּר חֵלֹן.
of Zebulon, Eliab bar Chelon;
מן שבטה דבנוי דזבולןא אליאב בר חילן.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״דזבולן״) גם נוסח חילופי: ״זב׳⁠ ⁠⁠״, ובגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דזבולן״) גם נוסח חילופי: ״לזבולון״.
לזבולון אמרכול אליאב בר חילון.
the prince of Zebulon, Eliab bar Chelon:
לזבולן אליאב בן חלן – ולמה נקרא שמו אליאב, על שם הברכה [שבירכו] אביו, שנאמר זבולן לחוף ימים ישכון, ולכך נקרא שמו אליאב, על שם אלונים מבשן עשו משוטיך (יחזקאל כ״ז:ו׳), אב על שם הספינה, שנאמר חלפו עם אניות אבה (איוב ט׳:כ״ו), ואומר עודנו באבו (איוב ח׳:י״ב).
בן חלן – נקרא על שם הברכה שבירכו משה רבינו ע״ה, שנאמר ושפוני טמוני חול (דברים ל״ג:י״ט).
וַמִן זִיבּוּלֻוןַ אִילִאבֻּ בּןִ חִילֻון
ומן-זבלון: אליאב בן חלן.
אליאב בן חלון. אליאב. על שם הברכה שבירכו אביו. זבולן לחוף ימים ישכון (בראשית מט:יג). על שם אלונים [מבשן] עשו (משיטין) [משוטיך] (יחזקאל כז:ו). (אף) [אב]. על שם הספינה דכתי׳ חלפו עם אניות איבה (איוב ט:כו).
בן חלון. נקרא על שם הברכה שבירכו משה ושפוני טמוני חול (דברים לג:יט).
לזבולון אליאב – ע״ש הברכה שבירכו אביו לומר זבולון לחוף ימים ישכון זהו אל״י ע״ש שעשו מאלונים ועצי שטים ספינות, א״ב לשון ספינה כדכתיב חלפו עם אניות אבה, בן חילו״ן, ע״ש הברכה שבירכו משה ושפוני טמוני חול.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לִזְבוּלֻן: בתיקון ס״ת לזבלון, ס״א לזבולן, ונ״ל עיקר, ע״כ. ומסורת דפ׳ ויגש מכרעת דכתי׳ לִזְבוּלֻן. וכ״כ הרמ״ה ז״ל דג׳ כתיב חס׳ וי״ו קדמא׳ ומל׳ וי״ו בתראה באורייתא, כמו שנמס׳ במסרתנו, ושארא כתי׳ מל׳ וי״ו קדמאה וחס׳ וי״ו תניינא, וזה אינו מהשלשה. [לזבולן].
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתפענח רזאקיצור פענח רזאאברבנאלמנחת שיהכל
 
(י) לִבְנֵ֣י יוֹסֵ֔ף לְאֶפְרַ֕יִם אֱלִישָׁמָ֖ע בֶּן⁠־עַמִּיה֑וּד לִמְנַשֶּׁ֕ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן⁠־פְּדָהצֽוּרא׃
of the children of Joseph: of Ephraim: Elishama the son of Ammihud. of Manasseh: Gamaliel the son of Pedahzur;
א. בֶּן⁠־פְּדָהצֽוּר =ל,ב,ש1,ק3 ומסורת טברנית וספרי התורה בכל העדות (״פדהצור״ תיבה אחת); בכל כתבי⁠־היד האלה אין מקף ואין שווא מתחת לאות ה״א, אך מכיוון שאין טעם עצמאי ב״בֶּן⁠־פְּדָה״ יוצא שהיא נסכמת אל הסילוק ב״צֽוּר״. והשווה להלן בפרשת נשֹא (ז,נד; ז,נט) ובהערות הנוסח שם.
• ל1,ש,ו=<בֶּן⁠־פְּדָה⁠־צֽוּר> (״פדה צור״ בשתי תיבות מוקפות)
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימושב זקניםר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שיעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִּיהוּד לִמְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר.
of the Beni-Joseph, – of Ephraim,Elisbama bar Amihud; of Menasheh, Gamliel bar Pheda-Zur;
לבנוי דיוסף הוא שבטה דבית אפריםא אלישמע בר עמיהוד מן שבטה דבנוי דמנשה גמליאלב בר פדה צור.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לבנוי דיוסף הוא שבטה דבית אפרים״) גם נוסח חילופי: ״מן שבטה דבנוי דיוסף דהוא מן שבטה דבנוי דא׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן שבטה דבנוי דמנשה גמליאל״) גם נוסח חילופי: ״למנשה גמ׳⁠ ⁠⁠״.
לבני יוסף לאפרים אמרכול אלישמע בר עמיהוד למנשה אמרכול גמליאל בר פדהצור.
the prince of the Beni Joseph, of Ephraim, Elishama bar Ammihud: the prince of Menasheh, Gamliel bar Pedazur:
לבני יוסף לאפרים – הקדים אפרים למנשה, [אבל בחלוקת הארץ הקדים מנשה לאפרים, שנאמר בני יוסף למשפחותם מנשה ואפרים (במדבר כ״ו:כ״ח), ולמה עשה כן, לפי שחצי שבט מנשה קבלו חלקם תחלה בטרם שנכנסו לארץ לכך הקדים מנשה לאפרים.
אלישמע בן עמיהוד – נקרא שמו על שם מעשה יוסף הצדיק, אמר הקב״ה אלי שמע יוסף שצויתיו על הזנות, ולא שמע אל אדונתו, שהיתה מפתה אותו, כמה דהוא אמר ולא שמע אליה (בראשית ל״ט:י׳), 1אמר הקב״ה עמי היה שכבש את יצרו לעשות רצוני.
למנשה גמליאל בן פדהצור2ומה שכר גמלו האל, על שקידש שמו של הקב״ה, שפדאו צורו ונעשה מלך על כל מצרים.
1. אמר הקב״ה עמי היה שכבש את יצרו לעשות רצוני. בפענח רזא הביא וז״ל אלי שמע על שם ארונו של יוסף שהיו נושאין אותו אצל הארון שזהו בן עמי הוד כלומר עמי הודו, שהודו של הש״י שהוא ארונו הולכת עמי. וזה אלי שמע ששמע אלי וציוה עמי הודו.
2. ומה שכרו גמלו האל בפענח רזא הוא בסגנון אחר.
וַמִן בַּנִי יֻוסִףַ פַמִן אִפרַאִים אִילִשַׁמַאעֻ בּןִ עַמִיהֻד וַמִן מִנַשִּׁה גַמלִאִילֻ בּןִ פִדַאצֻור
ומן-בני יוסף, וכך מן אפרים: אלישמע בן עמיהוד, ומן-מנשה: גמליאל בן פדהצור.
לבני יוסף לאפרים אלישמע בן עמיהוד – במרגלים ובנשיאים ייחס את יוסף על אפרים. ובמרגלים ובחלוק הארץ ייחס את יוסף על מנשה. זהו שאמר יעקב (שם מח) גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם וגו׳. שפקודי בני אפרים ארבעים אלף וחמש מאות ופקודי בני מנשה שנים ושלשים אלף ומאתים. ובגדולה מתחילין מן הגדול. ובחלוק הארץ נתיחס יוסף על בני מנשה לפי שנתרבתה נחלתם. וכן הוא אומר (יהושע י״ז:ה׳) ויפלו חבלי בני מנשה עשרה 1מפני בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה לכך נתיחס יוסף על בני מנשה בנחלות:
1. מפני בנות צלפחד. כונתו כדכתיב בקרא שם כי בנות מנשה נחלו נחלה בתוך בניו והיינו בנות צלפחד:
לבני יוסף – אחר בני לאה (במדבר א׳:ה׳-ט׳), בעבור כבוד רחל על השפחות. והחל מאפרים, על דרך יעקב אבינו (בראשית מ״ח:כ׳).
(י-יא) והקדים אפרים ומנשהא על בנימין, כי הם מקום יוסף.
א. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827, פרנקפורט 150, ועוד עדי נוסח. בכ״י פריס 177: ״שהקדים אפרים למנשה״.
OF THE CHILDREN OF JOSEPH. The children of Joseph are mentioned after the children of Leah because Rachel's status was greater than that of the handmaids.⁠1 Scripture begins with Ephraim, in keeping with the actions of our father Jacob.⁠2
(10-11) Scripture places Ephraim and Manasseh3 before Benjamin because they are in place of Joseph.⁠4
1. Hence Rachel's descendants are mentioned before those of the handmaids even though the children of the handmaids precede them in birth.
2. Manassah was older than Ephraim. However, Jacob placed Ephraim before Manasseh. See Gen. 48:21.
3. Joseph's sons.
4. Joseph was born before Benjamin.
לבני יוסף – הזכירם אחר בני לאה בשביל כבוד רחל והתחיל מאפרים כעין יעקב אבינו והקדים אפרים ומנשה לבנימין על ידי שהם במקום יוסף שהיה בכור לאמו.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
לבני יוסף, "of the Children of Joseph;⁠" they are mentioned after the children of Leah as a sign of respect to their mother Rachel. The Torah mentions the younger son Ephrayim first, as this is what their father Yaakov did when he blessed them before his death. (Ibn Ezra) Ephrayim and Menashe, though grandsons of Yaakov, are mentioned before his son Binyamin, as combined they represented Rachel's firstborn son Joseph.
לבני יוסף לאפרים. הקדים אפרים למנשה לקיים דברי יעקב דכתי׳ וישם את אפרים לפני מנשה (בראשית מח:כ). אבל בחלוקת הארץ הקדים מנשה לאפרים שנ׳ בני יוסף למשפחותם מנשה ואפרים (במדבר כו:כח). ולמה עשה כן. לפי שחצי שבט מנשה קבל חלקם תחילה בטרם שנכנסו לארץ (עי׳ במדבר לב:לג). לכך הקדים מנשה.
אלישמע. על שם ארונו של יוסף שהיו נושאים אותו אצל ארון העדות. עמיהוד. עמי הודו. שארוני וארונו הולכין יחד (עי׳ סוטה יג.-יג:).
למנשה גמליאל בן פדה צור. מה שכר גמל לו הק׳ שקדש שמו. פדאו צור מדינה של גיהנם. שבשעה שתבעתו אדונתו פתחה שאול פיה נגדו (???) ושם יראת צורו נגד עיניו ורחק ממנה.
לבני יוסף לאפרים וגו׳ – הקדים אפרים למנשה לקיים מה שנאמר וישם את אפרים לפני מנשה, אבל בחלוקת הארץ הקדי׳ למנשה בעבור שחצי שבטו קבלו נחלתם כבר בטרם נכנסו לארץ, אל״י שמ״ע, ע״ש ארונו של יוסף שהיו נושאין אותו אצל ארון העדות, שזהו בן עמיהוד, כלומר עמ״י הוד״ו, שהודו של השי״ת שהוא ארונו הולכת עמו, וזהו אל״י שמ״ע, ששמע אלי וצוה עמי הודו.
למנשה גמליאל בן פדהצו״ר – ע״ש שקידש יוסף שמו בסתר באשת פוטיפר זהו גמל״ו א״ל ופדא״ו צור״ו מדינה של גיהנם שבשעה שתבעתו אשת אדונו פתחה שאול פיה נגדו. והוא שם יראת צורו נגד עיניו ורחק ממנה.
[לבני יוסף לאפריםא – הקדים אפרים למנשה, וייחס יוסף עליו. וכן למטה בדגלים (במדבר ב׳:י״ח-כ׳), כי היה בעל דגל, והוא הבכור ואחיו משנהו, כברכת יעקב (בראשית מ״ח:כ׳). ועוד, כי היו בני אפרים רבים מבני מנשה. אבל במנין השני של ערבות מואב, הקדים מנשה כי היו בעת ההיא בני מנשה הרבים, ולקחו נחלתם תחלה, וכן בנשיאי הארץ הקדימו וייחס יוסף עליו (במדבר ל״ד:כ״ג). אבל במרגלים הקדים אפרים, אבל ייחס יוסף על מנשה: למטה יוסף למטה מנשה (במדבר י״ג:י״א). והנראה אלי על דרך אגדה, כי בעבור הדבה שהביא יוסף על אחיו, ייחס אליו מוציא הדבה. או שחלק הכבוד לשניהם והיה די לאפרים בכבוד נשיאו.]⁠ב
א. כן בכ״י פרמא 3255, פריס 222, דפוס ליסבון, וברשימת ההוספות בכ״י מינכן 137, וכן כתוב בפסוק י׳, וכן ברבנו בחיי שם. בדפוסים מאוחרים שולב הביאור בפסוק ל״ב ונכתב בהתאם לפסוק שם: ״לבני אפרים״.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן. הוא מופיע לאחר הביאור על פסוק מ״ה בכתבי היד, ברשימות ההוספות, ובדפוסים הראשונים.
OF THE CHILDREN OF JOSEPH, NAMELY, OF THE CHILDREN OF EPHRAIM. Scripture mentioned Ephraim before Menasheh, and stated Joseph's relationship to him [which it does not do in the case of Menasheh],⁠1 and similarly later [Scripture gave Ephraim precedence] at the [division of the tribes according to their] standards, by making him master of the standard, [whilst Menasheh is mentioned merely as one of the two tribes gathered around him], because in accordance with Jacob's blessing2 he was to be [given the honor accorded to] the firstborn, and his brother [Menasheh] was to be second to him. Moreover, the sons of Ephraim were more numerous than those of Menasheh3 [and hence Ephraim was mentioned first]. But at the second census in the plains of Moab4 Scripture mentioned Menasheh first, because at that time his sons were more numerous [than those of Ephraim],⁠5 and [also because] they took their inheritance first.⁠6 Similarly when mentioning the princes of the Land [who were to take possession of the Land for their respective tribes] Scripture mentioned Menasheh first, and also Joseph's relationship to him.⁠7 In [the story of] the spies, however, Scripture mentioned Ephraim first, and Joseph's relationship it stated only in referring to the tribe of Menasheh.⁠8 It appears to me by way of homiletic exposition that it is on account of the evil report that Joseph brought [to his father] concerning his brothers9 that Scripture, [in the story of the spies], associates with him the spy who [was among those who] spread the evil report [about the Land, namely the spy from the tribe of Menasheh, whereas the spy from the tribe of Ephraim was Joshua the son of Nun, who was not among those who spread the evil report]. Or it may be that Scripture [in relating the story of the spies] gave honor to both [tribes who were descended from Joseph], and Ephraim had sufficient honor in its prince [Joshua the son of Nun who ministered to Moses, therefore Scripture mentioned the honor of descent from Joseph only in the case of Menasheh].
1. (34).
2. Genesis 48:20.
3. Ephraim totalled 40,500 ((33)), whilst Menasheh numbered 32,200 ((35)).
4. Further, 26:3.
5. The children of Menasheh were then 52,700 (ibid., (34)), whilst Ephraim had only 32,500 (ibid., (37)).
6. Half of the tribe of Menasheh joined the tribes of Gad and Reuben in settling during the lifetime of Moses on the east side of the Jordan (ibid., 32:33).
7. Ibid., 34:23: Of the children of Joseph; of the tribe of the children of Menasheh. In the following verse Scripture mentions the prince of the children of Ephraim.
8. Ibid., 13:8, 11.
9. Genesis 37:2.
לבני יוסף לאפרים – אחר שהזכיר בני לאה תחלה הזכיר בני יוסף, והזכיר אפרים קודם מנשה כי כן עשה יעקב אביהם שנאמר (בראשית מ״ח:כ׳) וישם את אפרים לפני מנשה, ואחרי כן הזכיר בני בנימין, ולכבוד רחל הקדימן לבני השפחות, ואח״כ הזכיר בני השפחות, והתחיל מדן שהוא בכור השפחות, וצרף לו אשר, שהוא חונה בראש על דגל דן, שנאמר (במדבר ב׳:כ״ז) והחונים עליו מטה אשר, כי נסמך לו להאיר על חשכו, ואחרי כן הזכיר גד שהוא בכור שפחת לאה וצרף לו נפתלי.
לבני יוסף לאפרים, "For the children of Joseph,- for Ephrayim;⁠" after the Torah had first enumerated all the sons of Leah it now turns to the sons of Rachel, mentioning Ephrayim ahead of Menashe the older seeing Yaakov had blessed Ephrayim first on is deathbed (compare Genesis 48,20). Afterwards the Torah mentioned the descendants of Binyamin. Although born last, the Torah honoured the memory of Rachel by mentioning him ahead of the sons of the maidservants. When listing the four sons of the maidservants, the Torah begins with Dan who was the senior of those four sons, whereas the Torah lists Asher next seeing that he was encamped next to Dan (compare 2,27). Next the Torah lists Gad who was the older of the sons of Zilpah. Next to him was Naftali.
לבני יוסף לאפרים אלישמע וגו׳ למנשה וגו׳ – הקשה הר״י דהכא חשיב אפרים ומנשה על שם יוסף, ובשילוח מרגלים חשיב מנשה על שם יוסף ואפרים באפי נפשיה, דכתיב (במדבר י״ג ח׳) למטה אפרים הושע בן נון, וכתיב בתריה למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי. ותי׳ הרי״ח דמשום הכי תלה מנשה לחוד ביוסף גבי שילוח מרגלים משום גדי בן סוסי, שהיה משבטו שהוציא דבת הארץ, ויוסף כמו כן מצינו שהוציא דבה על אחיו, דכתיב (בראשית ל״ז ב׳) ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, אבל יהושע בן נון לא הוציא דבה, ואינו תולהו ביוסף. אך קשה דבפרש׳ מסעי חשיב מנשה אצל יוסף, ולא אפרים דכתיב (במדבר ל״ד כ״ג) לבני יוסף למטה אפרים נשיא חניאל בן אפוד, וכתיב בתריה למטה בני אפרים נשיא קמואל בן שפטן ואלו יוסף אינו מזכיר אצל אפרים אלא [אצל] מנשה, אע״ג דאין שום דבה, לומר משום דבה תולה מנשה בפרשת אלה מסעי אצל יוסף. ושמא י״ל מאחר שכבר תלאו למנשה ביוסף משום דבה בפר׳ מרגלים, מכאן ואילך תולהו ביוסף אפי׳ במקום שאין דבה.
לבני יוסף – הקדימם לפני בני השפחות, לקדימת מעלת בני הגבירה, ואם היו מאוחרים בזמן, וכבר נאמר במלאכת ההגיון כי זאת הקדימה, רצוני קדימת מעלה, ראשונה ונכבדת על כל מיני הקדימות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

<לבני יוסף לאפרים: קדמא׳ לבני יוסף לאפרים, תניי׳ דדין עניינ׳ לבני יוסף לבני אפרים, וחד פסוק סימן להון לרחביהו לבני רחביהו (ד״ה א׳ כ״ד).> [לבני יוסף לאפרים].
אֱלִישָמָע: חדא מלה כתי׳ ומל׳ יו״ד, וכל אוריתא דכות׳, הרמ״ה ז״ל. [אלישמע].
עַמִיהוּד: חדא מלה כתי׳, ומל׳ דמל׳ כתי׳, מל׳ יו״ד ומל׳ וי״ו, וכל עמיהוד באורית׳ דכות׳. [בן⁠־עמיהוד].
גַמְלִיאֵל: חדא מלה כתי׳ ומל׳ יו״ד, וכל אורית׳ דכותי׳. [גמליאל].
<פְדָהצוּר: ראיתי חילוק בספרי׳ אם הוא חדא מלה או תרתי. ובירו׳ דמגלה פ״ק איתא בהדיא אלו שמות שאינן נחלקין, עמיאל, עמישדי, צוריאל, צורישדי, גמליאל, פדהצור, פדהאל, ע״כ. ובמסור׳ כ״י כל׳ חדא קרי׳ וחדא כתב׳. גם בעל ערוגת הבושם בפ׳ י״א מנה פְדָהצוּר עם השמות הדבקים דבוק מוחלט. אח״כ ראיתי הרמ״ה ז״ל שכתב פְדָהצוּר בנוסחי דיקי חדא מלה כתי׳, ומלא ה״א קדים לצד״י, ולא קריא, ומל׳ וי״ו בין צד״י לרי״ש, ובמסו׳ כל שמות השבטי׳ חדא מלה כתי׳. ואשכחן חד נוסחא כתי׳ ביה פדה צור תרתין מלין, עכ״ל.> [בן⁠־פדהצור].
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימושב זקניםר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שיהכל
 
(יא) לְבִ֨נְיָמִ֔ן אֲבִידָ֖ן בֶּן⁠־גִּדְעֹנִֽי׃
of Benjamin: Abidan the son of Gideoni.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראפענח רזאקיצור פענח רזאאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

לְבִנְיָמִין אֲבִידָן בַּר גִּדְעוֹנִי.
of Benyamin, Abidan bar Gideoni;
מן שבטה דבנוי דבנימןא אבידן בר גדעוני.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן שבטה דבנוי דבנימן״) גם נוסח חילופי: ״לבניימין״.
לבנימין אמרכול אבידן בר גדעוני.
the prince of Benjamin, Abidan bar Gideoni:
לבנימין אבידן בן גדעוני – ולמה נקרא שמו אבידן, על שם בנימין, שבשעה שנולד מתה אמו מפני קושי לידתה, והיתה היא סבורה גם בנימין כמותה, ולכך קראתהו בן אוני, כלומר שיהיה מתאונן והולך, כמו שנאמר לא אכלתי באוני (דברים כ״ו:י״ד), אבל אביו קראו בנימין, כלומר יגיע לאריכות ימים ולא ימות, ומניין שימין הוא כמו ימים, [דכתיב] ותעמוד לגורלך לקץ הימין (דניאל י״ב:י״ג).
דבר אחר: שהוא חזק ביד ימין, ולכך נקרא אבידן, שאביו דן בין דבר אמי לדבריו, ומה היה דינו בן גדעוני. שאמו קראתהו עוני הוא אוני, ואביו קראוהו בנימין, שהוא חזק שירבה גדודים, לכך נקרא אבידן בן גדעוני.
וַמִן בִּניַאמִיןַ אַבִּידַאןֻ בּןִ גִ׳דעֻונִי
ומן בנימין: אבידן בן גדעוני.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

לבנימן אבידן בן גדעוני. בשעה שנולד בנימן מתה אמו וקראו בן אוני (בראשית לה:יח). כלומ׳ מתאונן והולך. ואביו קרא לו בנימן (בראשית לה:יח). כלומ׳ לא ימות אלא יהיה ח⁠[ז]⁠ק ביד ימין. לכך נקרא אבידן. ומה (דן) בן גדעוני. פי׳ בן אמו שקראתו אוני. הוא עוני.
לבנימין אבידן בן גדעוני – ע״ש שיעקב הי׳ דן ומתבונן במה שהגידה רחל לקרותו בן אוני, כלומר מתאונן ומתגונח והולך, ונתעצם אביו וקרא לו בן ימין, שיהא בריא אולם וחזק בכח ימין, זהו אב״י ד״ן בן ג״ד אונ״י.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראפענח רזאקיצור פענח רזאאברבנאלהכל
 
(יב) לְדָ֕ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן⁠־עַמִּֽישַׁדָּֽי׃
of Dan: Ahiezer the son of Ammishaddai;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאאברבנאלמנחת שיעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

לְדָן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִּישַׁדָּי.
of Dan, Achiezer bar Ami-Shaddai;
מן שבטהא דבנוי דדן אחיעזר בר עמי שדי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שבטה״) גם נוסח חילופי: ״מן שבטוי״.
לדן אמרכול אחיעזר בר עמישדי.
the prince of Dan, Achiezer bar Ammishadai:
לדן אחיעזר בן עמישדי – לפי שדן אביו נעשה אח ליהודה במלכת המשכן, שנאמר ראו קרא ה׳ בשם בצלאל וגו׳ (שמות ל״ה:ל׳), ואמר (ואתו) אהליאב בן אחיסמך למטה דן (שמות ל״ה:ל״ד), ואין עזר אלא יהודה, שנאמר ועזר מצריו תהיה (דברים ל״ג:ז׳), וכן נאמר על דוד שהיה מלך כי הוא משבט שנקרא עזר, שנאמר שויתי עזר על גבור (תהלים פ״ט:כ׳), וכן יעקב אמר דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל (בראשית מ״ט:ט״ז), כמיוחד שבשבטים, וזה היה יהודה ולכך נקרא בן עמי שדי, שדן עמו כיהודה, וכן את מוצא כשם שנקרא יהודה אריה, כך דן נקרא אריה, לכך נקרא נשיא שבטו אחיעזר בן עמישדי.
וַמִן דַאןַ אַחִיעִיזִרֻ בּןִ עַמִישַׁאדַאִי
ומן-דן: אחיעזר בן עמישדי.
(יב-יד) ואחר כן החל מדן, שהוא בכור השפחות, ואחריו: אשר, כי השם ידע כי הוא יהיה ראש החנים על דגל דן, ואחר כן גד, כי הוא בכור שפחת לאה.
(12-14) Scripture then begins with Dan,⁠1 who was the first-born of the handmaids.⁠2 Asher follows Dan3 because God knew that Asher would be the head of those who camp under the standard of Dan.⁠4 Scripture then mentions Gad because he was the first-born of Leah's handmaid.⁠5
1. The son of Bilhah, Rachel's handmaid.
2. Of the children born to the handmaids'. See Gen. 30:6.
3. Gad and Asher were the sons of Zilpah, Leah's handmaid. According to Gen. 30:10-13, Gad was Zilpah's first-born. Thus Scripture should have mentioned Gad before Asher. Hence Ibn Ezra's comment.
4. Asher pitched next to Dan and was therefore next in importance under that standard. Gad was third under the standard of Reuben. See Num. 2:14,27.
5. See Gen. 30:10,11.
לדן – הזכירו תחילה לבני השפחות לפי שהוא בכור השפחות ואחריו אשר על ידי שהוא ראש החונים על דגלו ואחריו גד שהוא בכור שפחת לאה.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
לדן, "of Dan;⁠" he is mentioned first among the four sons of the concubines, as he was the firstborn among them. Asher is mentioned next to him, as his tribe was the leading one in the group of tribes encamped around his flag. (Numbers 2,27) This is followed by Gad, who was the firstborn son of Leah's servant maid.
לדן אחיעזר. לפי שנעשה אח ליהודה במלאכת המשכן. בצלאל ואהליאב (שמות לו:א). ואין עזר אלא יהודה שנ׳ ועזר מצריו תהיה (דברים לג:ז).
עמי שדי. שדן עמו יהודה שנקרא שדי על שם שצוה להשליך כלתו באור כדפרשי׳ (במדבר א:ה בקטע המתחיל ״אליצור בן שדיאור״).
לדן אחיעזר – ע״ש שנעשה אהליאב למטה דן א״ח ועז״ר במלאכת המשכן לבצלאל למטה יהודה שנקרא ג״כ עזר כדכתיב ועזר מצריו תהי׳, ושנקרא בן עמי, ע״ש שדן עמו ומלך עליהם כדלעיל ושנקרא שדי כדלעיל על שם הוציאוה וגו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אֲחִיעֶזֶר: חדא מלה כתי׳ ומל׳ יו״ד, וכל אורית׳ דכותי׳. [אחיעזר].
עַמִישַדָי: חדא מלה כתי׳ ומל׳ יו״ד, וכל אורית׳ דכותי׳. [בן⁠־עמישדי].
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאאברבנאלמנחת שיהכל
 
(יג) לְאָשֵׁ֕ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן⁠־עׇכְרָֽן׃
of Asher: Pagiel the son of Ochran;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראפענח רזאקיצור פענח רזאאברבנאלמנחת שיאדרת אליהו לגר״אעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

לְאָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן.
of Asher, Phagiel bar Akran;
מן שבטה דבנוי דאשרא פגעיאל בר עכרן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן שבטה דבנוי דאשר״) גם נוסח חילופי: ״לאשר״.
לאשר אמרכול פגעיאל בר עכרן.
the prince of Asher, Pagiel bar Achran:
לאשר פגעיאל בן עכרן – לפי שאשר נתברך בבנות שהיו בנותיו נאות וראויות למלוכה, לכך נתנבאת אמו עליו, שנאמר כי אשרוני בנות, ולכך בירכו משה יהי רצוי אחיו וגו׳ (דברים ל״ג:כ״ד), שאם היה לו קטטה עם אחד מן השבטים, היו נושאים השבטים מבנותיו ומרצים הכעס, שהיה להם עליו, ועל זה אמר וכימיך דבאך (דברים ל״ג:כ״ה) 1ומתרגמינן וכימי עולמיך תוקפך, ללמדך כי הזקנה של שבט אשר היה נאה וחזקה בנערה של שאר שבטים, והיו נשואות למלכים והיו מתפייסים להם, כדכתיב מאשר שמנה לחמו (בראשית מ״ט:כ׳), אין לחמו אלא אשה, שנאמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל (בראשית ל״ט:ו׳), והיו בנותיו נשואות למלכים, ואם היה כעס למלכים עליהם, היו מתרצים בשביל בנותיהם, לכך נאמר פגעיאל בן עכרן שכל מי שהיה עכור שהוא חייב מיתה למלך, כמו שנאמר יעכרך ה׳ וגו׳ (יהושע ז׳:כ״ה), היתה בתו מבקשת עליו רחמים לפני המלך, ומוחל לו, ואין פגעיאל אלא לשון בקשה ותפלה, שנאמר ויפגע במקום (בראשית כ״ח:י״א), ואומר אל תפגע בי (ירמיהו ז׳:ט״ז), לכך נאמר פגעיאל בן עכרן.
1. ומתרגמינן וכימי עולמיך תוקפך. כן הוא בת״א, ולפנינו כיומי עלמתך תוקפך.
וַמִן אשִׁירַ פַגעִאִילֻ בּןִ עֻכ׳רַאן
ומן-אשר: פגעיאל בן עכרן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

פגעיאל בן עכרן. לפי שלאשר היו בנות יפות. ומי שהיה עכור והיה מחוייב למלכות היתה בתו מבקשת רחמי׳ למלך ומוחל לו.
לאשר פגעיאל בן עכרן – שאשר הי״ל בנות יפות, וכל שהי׳ עכור ומחויב ראשו למלכות היו בנותיו מפגיעות ומבקשות רחמים מהמלך ומחל לו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

פַגְעִיאֵל: חדא מלה כתי׳, ומל׳ יו״ד, וכל אורית׳ דכותי׳. [פגעיאל].
לאשר כו׳ לגד כו׳ – הנה ייחוס בני לאה לבד ובני רחל לבד ובני השפחות ביחד ובכ״א הכל כסדר תולדתן רק גד סמוך לנפתלי לרמוז שהם שניהם בסוף הדגלים בדרום וצפון ובמניינם קבע גד במקומו.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראפענח רזאקיצור פענח רזאאברבנאלמנחת שיאדרת אליהו לגר״אהכל
 
(יד) לְגָ֕ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן⁠־דְּעוּאֵֽל׃
of Gad: Eliasaph the son of Deuel;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראפענח רזאקיצור פענח רזאמושב זקניםאברבנאלמנחת שישד״לעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

לְגָד אֶלְיָסָף בַּר דְּעוּאֵל.
of Gad, Eljasaph bar Dehuel;
מן שבטה דבנוי דגד אליסף בר דעואל.
לגד אמרכול אליסף בר דעואל.
the prince of Gad, Eljasaph bar Dehuel:
לגד אליסף בן דעואל – על שם המזבח שבנו שלא היה דעתם למרוד במקום, אלא על שם עדות, שנאמר אל אלהים ה׳ וגו׳] אם במרד ואם במעל (יהושע כ״ב:כ״ב), לכן נקרא אליסף, לפי שקיימו דברי משה רבינו ע״ה שהלכו במלחמה עם אחיהם, ולא שבו עד התנחל בני ישראל, נתקיים בהם ברכת יהושע בנכסים רבים שובו (לאהליכם) [אל אהליכם] (יהושע כ״ב:ח׳) היא היתה המלחמה של המצריים שהיו לוחמים עם בניהם, ושמעו שהיו זועקים להקב״ה במלחמה, שהיו אומרים שמע ישראל ועזרום לבניהם והרגום, ולקחו כל ממונם על שקיימו דברי הקב״ה, ועזרו את אחיהם לכבוש את הארץ, ולכך נקרא אליסף בן דעואל.
וַמִן גַ׳אדַ אִליַסַאפֻ בּןִ דִעֻואִיל
ומן-גד: אליסף בן דעואל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

לגד אליסף. לפי שקיימו מצות משה רבינו הוסיף הק׳ על ממונם. על שקיימו דבריו של הק׳ שעזרו לאחיהם (עי׳ יהושע ד:יב-יג). לכך נקרא דעואל.
לגד אליסף – שהוסיף להם א״ל ממון על ממונם, מכיון שידע״ו א״ל וקיימו מצותיו לבא לעזרת אחיהם.
אליסף בן דעואל – הקשה הרי״ח למה כתו׳ בכאן אליסף בן דעואל ואח״כ כת׳ (לק׳ ב׳ י״ד) אליסף בן רעואל. ותירץ לפי שהיה עתיד ליקבר בחלקו של מנשה, [משה] רבינו ע״ה שנקרא ריע לאל, שנ׳ (תהלים קל״ט י״ז) ולי מה יקרו ריעיך אל. היינו משה ואהרן שעשו במצרים המכות בשותפות. ולי נראה שכן דרך המקרא שהרי כתיב בפר׳ נח (בראשית י׳ ד׳) ובני יון אלישע ותרשיש כתים ודודנים, ובדברים הימים כתי׳ (א׳ א׳ ז׳) ורודנים ברי״ש. ומיהו צריך טעם, ודורש בת״כ זכו ישראל נעשו להם דודנים, לא זכו נעשו רודנים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

<לגד אֶלְיָסָף: בחומש קדמון כתו׳ יד כתוב אֶלְיָאסָף באל״ף אחר יו״ד, ונכתב בצדו בספ׳ זקן אליאסף, ובס׳ ר״מ ובס׳ ר״ג אליסף, ע״כ. ובכל ספרי׳ שלנו כתו׳ אליסף בלא אל״ף, ולא שמענו מימינו שום חולק בדבר.> [אליסף].
דעואל – בדל״ת גם להלן י׳:כ׳, לא כן {במדבר} ב׳:י״ד שהוא ברי״ש, ובחומש שומרוני כלם בדל״ת, ובתרגום יוני כלם ברי״ש, ולדעתי עיקר שמו היה דרעואל, כלומר זרוע האל,⁠1 ולפעמים השמיטו ממנו הדל״ת ואמרו רעואל, ולפעמים השמיטו הרי״ש ואמרו דעואל; וכן עשו בשם העיר מנף (Memphis) שאמרו לפעמים מף {הושע ט׳:ו׳} ולפעמים נף {ישעיה י״ט:י״ג}, וכן מן דרדנים אמרו לפעמים דדנים {בראשית י׳:ד׳} ולפעמים רדנים {דברי הימים א א׳:ז׳}.
Deuel. Spelled with a dalet also below, Num. 10:20, but not in Num. 2:14, where it is spelled with a resh [Reuel]. In the Samaritan Pentateuch they are all spelled with a dalet, while in the Greek translation [Septuagint] they are all spelled with a resh. In my opinion, the basic name was Dareuel, that is, zero’a ha-El (“God’s arm”), but sometimes they dropped the dalet and said “Reuel,” and sometimes they dropped the resh and said “Deuel.” The same thing occurred with the name Monf (Memphis); sometimes they said Mof [Hosea 9:6] and sometimes Nof [e.g. Isa. 19:13]. Similarly, the name Dardanim was sometimes pronounced Dodanim [Gen. 10:4] and sometimes Rodanim [1 Chron. 1:7].⁠1
1. {Translator's note: All of these names and their variants are discussed in Shadal’s comment on Gen. 10:4., s.v. Dodanim, where he observes, “This is one of the ideas that the late scholar Gesenius stole from me. In his Thesaurus, under the article Dedan (p.322), he wrote that in his opinion, the correct reading was ‘Rodanim’ and that this people was the Rhodii. But after Rosenmueller’s Isaiah was printed with my notes in front, in which this opinion of mine was written (p. 11), Gesenius wrote in his book Monumenta phoenicia, p. 432, that he had no doubt that the reference here was to the Dardanim, the inhabitants of Troy.” Notwithstanding this complaint of plagiarism, there is evidence that Shadal and Gesenius regarded each other with great admiration and respect.}
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראפענח רזאקיצור פענח רזאמושב זקניםאברבנאלמנחת שישד״להכל
 
(טו) לְנַ֨פְתָּלִ֔י אֲחִירַ֖ע בֶּן⁠־עֵינָֽן׃
of Naphtali: Ahira the son of Enan.⁠"
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתפענח רזאקיצור פענח רזאאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

לְנַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן.
of Naphtali, Achira bar Enan.
מן שבטה דבנוי דנפתלי אחירע בר עינן.
לנפתלי אמרכול אחירע בר עינן.
the prince of Naphtali, Achira bar Enan.
לנפתלי אחירע בן עינן – שהיתה ארצו שמנה לתבואה, כמו שנאמר ותרעינה באחו (בראשית מ״א:ב׳), ואומר בין אחים יפריא (הושע י״ג:ט״ו), רע הוא לשון רצון, כדמתרגמינן רצון רעוא, זה היה שבט נפתלי, שהיתה ארצו מוציאה פירות כרצון בעליה, וכן משה רבינו ע״ה [אמר] נפתלי שבע רצון (דברים ל״ג:כ״ג).
בן עינן – שהיו עננים משקים ארצו, וגם מעיינות מים רבים היו בארצו, ועל זה אמר ומלא ברכת ה׳ (דברים ל״ג:כ״ג), וכמו שנאמר מבורכת ה׳ ארצו (דברים ל״ג:י״ג).
למה נאמר בגלגלתם בראובן ושמעון בכלל ופרט, מה שלא נאמר בשאר השבטים, לפי שראובן ושמען קינטרו את אביהם, לכך הם צריכים לכפרה פי שנים כשאר שבטים. 1ולמה למ״ד אחרונה של גלגלת של שבט שמעון משוכה שאינן מזויינות כשאר אותיות, משום מעשה זמרי. ולמה מנה השבטים כענין הזה, לפי שלא מנאם אלא לעשות דגלים וכשם שהיו חונים בדגלים, על אותו סדר מנה השבטים, למה היה גד עם שמעון וראובן, אמר הקב״ה ראובן בתשובה וגד בגבורה מגינים על שמעון, ולמה יששכר וזבולן אצל יהודה, לפי שיהודה מלך ולנגיד ממנו, ויששכר בעל תורה, וכתיב בי מלכים ימלוכו (משלי ח׳:ט״ו), לפיכך מלך אצל מלך וזבולן למה, לפי שהיה שותפו של יששכר, שהיה עוסק בפרקמטיא ונותן לתוך פיו של יששכר, שאלמלא לא היה זבולן לא היה יששכר עוסק בתורה היה לזבולן חלק בתורתו של יששכר, לכך חנה אצל יששכר, ולכך ברכן משה שמח זבולן בצאתך וגו׳ (דברים ל״ג:י״ח), ולמה מנשה ואפרים ביחד, לפי שאין עמלק נופל אלא בידם, לכך לא ערבן עם שאר שבטים, וכן אתה מוצא יהושע שהיה מאפרים השריש תחלה ועקר תחלה עמלק, שנאמר מני אפרים שרשם בעמלק וגו׳ (שופטים ה׳:י״ד), ושאול ומרדכי שהיו מבני בנימין פרעו מעמלק ומזרעו, ומנשה בימי יהושפט (ומבני) [ומהם מן בני] שמעון הלכו וגו׳ (ובני) [בני] ישעי בראשם (דברי הימים א ד׳:מ״ב), והוא היה משבט מנשה, שנאמר ובני מנשה חבר וישעי, וכמה דהוא אמר לבני אפרים ובנימין ומנשה עוררה וגו׳ (תהלים פ׳:ג׳). ולמה אשר אצל דן, לפי שבשבט דן היה פסל מיכה, ולא היה הפסל עמו ממש, אלא שעלה במחשבתו לעשותו משעה שיצאו ישראל ממצרים, ומחשבת ע״ז כמעשה, שנאמר למען תפוש את בית ישראל בלבם (יחזקאל י״ד:ה׳), דאי אמרת [ע״ז] ממש, אפשר שכינה עמהם והפסל יהיה ביניהם, וע״ז חשוכה, שנאמר והיה במחשך מעשיהם (ישעיהו כ״ט:ט״ו). ואשר היה בעל שמן, שנאמר וטובל בשמן רגלו (דברים ל״ג:כ״ד), ושמן משלו היו לוקחים למאור, לפיכך שמנו אצלו להאיר את חשכו, ולפי שנפתלי מלא ברכה היה, שנאמר ומלא ברכת ה׳ (דברים ל״ג:כ״ג), לפיכך היה דן בדגלו כדי שיתברך בשבילו. ולמה מנאם בפרט וכלל, לומר לך לא היה בהם חסרון ולא יתרון, כשם שאתה מוצא במנין הלוים, שפרטן יותר מכללן וכשם שאתה מוצא שנמנו כשירדו למצרים שכללן יותר על פרטן.
1. ולמה למ״ד אחרונה של גלגלת של שבט שמעון שונה שאינה מוזיינת כשאר אותיות משום מעשה זמרי. ועיין בבעל הטורים ובמנחת שי.
וַמִן נַפתַּאלִי אַחִרַעֻ בּןִ עִינַאן
ומן-נפתלי: אחירע בן עינן.
לנפתלי אחירע בן ענן. אין אחי אלא לשון ארץ שמינה לתבואה כדכתי׳ ותרענה באחו (בראשית מא:ב). ואומ׳ כי הוא בין אחים יפריא (הושע יג:טו).
רע. לשון רצון כתרגו׳ רצון (עי׳ דברים לג:כג) רעוא. וזה היה שבט נפתלי שארצו מוציאה פירות כרצוןא בעליה.
בן ענן. שהיו ענני׳ משקים ארצו ומעיינות רבים היו בארצו ועל זה מבורכת ה׳ ארצו (דברים לג:יג).
א. ס״א: ״ברצון״.
לנפתלי אחירע – ע״ש נפתלי שבע רצון שארצו הוציאה פירות כרצון בעליה אח״י לשון ארץ מבורכת כענין ותרענה באחו, וכתיב בין אחים יפריא, ר״ע לשון רצון כתרגום יהא רעוא, בן עינן, שהיו עננים רבים ועיינות רבות משקים את ארצו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתפענח רזאקיצור פענח רזאאברבנאלהכל
 
(טז) אֵ֚לֶּה [קְרוּאֵ֣י] (קריאי) הָעֵדָ֔ה נְשִׂיאֵ֖י מַטּ֣וֹת אֲבוֹתָ֑ם רָאשֵׁ֛י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽם׃
These are those who were called of the congregation, the princes of the tribes of their fathers; they were the heads of the thousands of Israel.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספימזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אִלֵּין מְעָרְעֵי כְּנִשְׁתָּא רַבְרְבֵי שִׁבְטֵי אֲבָהָתְהוֹן רֵישֵׁי אַלְפַיָּא דְּיִשְׂרָאֵל אִנּוּן.
These were the called ones of the congregation, princes of the tribes of their fathers, chiefs of the thousands of Israel were they.
אֵלֶּה קְריּאֵי [קרי: קְרוּאֵי]
הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם
אִלֵּין מְעָרְעֵי כְּנִשְׁתָּא רַבְרְבֵי שִׁבְטֵי אֲבָהָתְהוֹן רֵישֵׁי אַלְפַיָּא דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן
קְרוּאֵי – אונקלוס ורש״י
א. רש״י פירש ״קְרוּאֵי״ מלשון קריאה: ״הנקראים לכל דבר חשיבות שבעדה״. ואולם אונקלוס תרגם ״קְרוּאֵי הָעֵדָה״ – ״מְעָרְעֵי כְּנִשְׁתָּא״, לשון מאורע ומקרה. וכן תרגם ״אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם״ (בראשית מט א) ״יָת דִּיעָרַע יָתְכוֹן״, לשון מקרה, כי שם נתבאר שלדעתו השורשים קר״א/קר״ה מתחלפים ולהם שתי הוראות: לשון קריאה ולשון מקרה.⁠1
ואף שדברי רש״י ״הנקראים לכל דבר חשיבות״ קרובים לפשט, התרגום נתבאר בפסוק ״אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ״ (ויקרא כג ב) ״דִּתְעָרְעוּן יָתְהוֹן מְעָרַע קַדִּישׁ״. ולכאורה מהו הקשר בין ״מוֹעֲדֵי ה׳ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם״ ללשון מאורע שבת״א? פירש רשב״ם שם:
כל לשון קריאה שאצל מועדים לשון קביעת זמן הוא, כמו קָרָא עָלַי מוֹעֵד (איכה א טו). וכן התרגום: מְעָרַע קַדִּישׁ, ולשון כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל (קהלת ב טו).
כלומר, המשותף למקרא ולתרגומו זהו מושג הזמן; הואיל והמועדים מזומנים לזמן ידוע, תרגם בהם בלשון מאורע שגם עניינו דבר המזדמן ובא. לכן גם כאן ״קְרוּאֵי הָעֵדָה״ – שמשמעו לדעת אונקלוס המזומנים לדבר – תרגם ״מְעָרְעֵי כְּנִשְׁתָּא״. וכיוצא בזה תרגם לקמן ״קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם״ (במדבר טז ב) ״מְעָרְעֵי זְמַן״, וכן ״וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה״ (במדבר י ב) ״לְעָרָעָא כְּנִשְׁתָּא״, לזמן את העדה.
קרואי עדה – מזמנים או מזומנים
ב. ב״באורי אונקלוס״ העיר שעל פי התרגום ״מְעָרְעֵי״ אין להכריע אם אונקלוס תרגם כבינוני פועל ״קוראי העדה״, המזמנים את העדה, או כבינוני פעול, ״קרואי העדה״, המזומנים על ידה. וזאת משום שבצורת בינוני של בנין פִּעֵל אין הפרש בין פעול לפועל. והוסיף כי יוב״ע שתרגם לקמן ״קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם״ (במדבר טז ב) ״מְעָרְעֵי זְמַן לְמֵיטַל וּלְמִשְׁרֵי״ (קוראי זמן לנסוע ולחנות), מפרש כי הם הקוראים ומזמנים. לכן גם כאן שתרגם ״אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה״ – ״אִילֵּין מְזַמְּנֵי עַם כְּנִישְׁתָּא״, פירושו שהם הקוראים. ואולם אונקלוס לא דקדק לפרש זאת משום שעל פי האמת הנשיאים היו קוראים וגם נקראים כרש״י ״הנקראים לכל דבר חשיבות שבעדה״.
ג. ›״נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם״ – ״רַבְרְבֵי שִׁבְטֵי אֲבָהָתְהוֹן״. וכן במיוחס ליונתן ״רַבְרְבֵי שִׁבְטַיָּא״. בניגוד לספר שמות שם הנשיאים עוד לא נקבו בשמות, ולכן ״וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה״ (שמות לד לא) תרגם המיוחס ליונתן ״וְכָל רַבְרְבַיָּא דְאִתְמְנוּן נְגוֹדִין בִּכְנִישְׁתָּא״ (וכל הנשׂיאים שׁהִתמנו נגידים בעדה), בפסוקנו תרגם מילולית – נשיאי השבטים, עיין שם בביאורנו.
1. חילוף קרא/קרה מופיע כמה פעמים בכתוב, השווה: ״וְהָיָה כִּי תִּקְרֶאנָה מִלְחָמָה״ (שמות א י) משורש קר״א, אבל ״יַגִּישׁוּ וְיַגִּידוּ לָנוּ אֶת אֲשֶׁר תִּקְרֶינָה״ (ישעיהו מא כב) משורש קר״ה. ומצינו דוגמתו אפילו בפסוק אחד כגון ״נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ״ (שמואל ב א ו), הראשון משורש קר״א והשני משורש קר״ה ושניהם מעניין מקרה, וכבר עמדו על כך קדמונים כגון רד״ק ״שרשים״, קרא; ראב״ע לשמות ג, יח, וכן בפירושו לדברים כב, ו: ״כי יקרא קן צפור, הם מגזרת מקרה״. וראה רש״ר הירש לדברים שם, העומד על הקשר הפנימי שבין ״קרא״ ל״קרה״: הקב״ה קורא לאדם דרך המקרה. והשווה גם ״אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ״ (שמות ג יח) הוא משורש קר״ה, ״אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ״ (שמות ה ג) משורש קר״א.
אלין מזמני עם כנשתאא רברבני שבטיב אבהתהון רישי אלפי דבני ישראל אינוןג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין מזמני עם כנשתא״) גם נוסח חילופי: ״אליין מזמני עמה בכנישתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שבטי״) גם נוסח חילופי: ״שבט״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אינון״) גם נוסח חילופי: ״הנון״.
אילין מזמני עם כנישתא רברבי שבטיא דאבהתהון רישי אלפיא דישראל הינון.
These (were) the notables of the congregation of the people, chiefs of their fathers' tribes, heads of thousands in Israel these.
הַאֻלַאאִ דֻעַאתֻ אַלגַמַאעַתִ אַשׁרַאפֻ אַסבַּאטִ אַבַּאאהִם רֻאֻוסֻ אַלאףֵ בַּנִי יִסרַאאִיל
אלה הם הקרואים מן העדה, הנכבדים מן שבטי אבותם, הם ראשים על אלפים אצל בני ישראל.
קריאי עדה – הנקראים לכל דבר חשיבות שבעדה.
אלה קרואי העדה THESE WERE THOSE CALLED OF THE CONGREGATION – those who were called upon for every matter of importance that happened in the congregation.
פס׳: אלה קריאי העדה – ביו״ד כתיב מלמד שכלם היו צדיקים והם היו בנתינת עשרת הדברות. שהרי בויקח קרח (במדבר ט״ז:ב׳) קריאי מועד חסר יו״ד על שהיו רשעים:
קרואי העדה – הטעם: שהעדה לא יעשו דבר עד שיקראום.
מטות אבותם – הטעם: על השבטים, והנה כל אחד נשיא שבט.
ראשי אלפי ישראל – כל אחד ראש על כל אלפי השבט, כי יש שר אלף.
THESE WERE THE ELECT OF THE CONGREGATION. The meaning of keru'e ha-edah (the elect of the congregation)⁠1 is that the congregation does nothing unless they are called.
THE TRIBES OF THEIR FATHERS. The meaning of mattot avotam is the tribes of their fathers. Thus each one2 was prince of a tribe.
THEY WERE THE HEADS OF THE THOUSANDS OF ISRAEL. Each one was a leader over all the thousands that comprised a tribe, for there was also a chief over one thousand.⁠3
1. Literally, the called of the congregation. Hence Ibn Ezra's comment.
2. Each one of those listed in verses 5-16.
3. The tribes were divided into units of thousands. Each of these units was headed by a sar (chief). See Ex. 18:21, sarei alafim (rulers over thousands). Also see I Sam. 17:8, sar ha-elef (the captain of their thousand). Each one listed in verses 5-15 was the head of all the captains of the thousands of their respective tribes.
אלה קריאי כתיב, קרואי קרי.
ראשי אלפי – כל אחד ראש על כל אלפי שבטו.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
אלה קריאי, "these are the elect, etc.⁠" the word קריאי, is read as if it had been spelled ;קרואי
ראשי אלפי ישראל, "the heads of the thousands of Israel.⁠" Each of the people named here was the head of the thousands belonging to his tribe.
אלה קרואי העדה. (קְרִואֵי) [קריאי]⁠א כתי׳ וקרי קרואי. לומ׳ שכולם ראוים לי׳ דברות ולשרי עשרות.
א. בכתב יד זה, יש פעמים שהסופר טעה מעט בכתיבת התיבה, וכתב נקודות כדי לתקן התיבה ויהא נקרא כאילו נכתב כראוי. ונ״ל שזהו מה שקרה כאן.
אלה קרואי העדה – קריאי כתיב קרואי קרי, לומר שכל הקרואים לעדה ראוים לי׳ דברות ולהיות שרי עשרות.
קרואי העדה – פי׳ שהעדה לא יעשו דבר עד שיקראום:
קרואי העדה, "the above named were so described as their importance was such that no decisions were taken unless these men were present.⁠"
קריאי העדה – וי״ו קטיעא וקרי קרואי בשביל שלומיאל בן צורישדי שהוא זמרי בן סלוא וכן בעדת קרח קראי כתיב חסר ושם חסר הוי״ו לגמרי לפי שהיו כולם רשעים אבל בכאן היו האחרים צדיקים.
קריאי {ה}⁠עדה – כמו קרואי, והכל תאר מצד היותם נקראים תמיד מהעדה כי הם ראשיהם.
ראשי אלפי ישראל – גם הם ראשי שאר המספרים שהם למטה מאלף, וכן אשר למעלה מאלף, וזכר האלפים כי די בו חשבון גדול.
קרואי העדה הנקראים לכל דבר חשיבות שבעדה. אמר זה מפני שהקוראים תמיד הם הגוזרים והקרואים הם הנגזרים שקוראים אותם לצוותם ולהזהירם ולשלחם לעשות רצונם והוא הפך הכוונה פה לפיכך פירש שהקריאה הזאת היא הקריאה שקוראים העם את ראשיהם שיתנו עצה ותקון לכל הצריכים להם מפני שהם חכמים ונבונים אנשי חכמה ותבונה וזהו פי׳ הנקראים לכל דבר חשיבות שבעדה שהם הראשים הגוזרים על העדה להתנהג בעצתם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והנה קרא את הנשיאים קרואי עדה, נשיאי מטות אבותם וראשי אלפי ישראל שהם שלש׳ תוארים לפי שמג׳ בחינות בחר השם שיעמדו בהם עם משה בשעת המנין. הא׳ לפי שאלה היו קריאי העדה לכל דבר חשיבות שבעדה. ולכך היה ראוי שיהיה המנין בפניהם. הב׳ מפני שהמנין הזה היה יסוד חלוקת הארץ שתהיה ליוצאי מצרים ולכך אמר נשיאי מטות אבותם שבעבור זה יכינו ויישירו נחלות אבותיהם לבניהם. וכן אמר איש ראש לבית אבותיו הוא (במדבר א, ד). והג׳ מפני צורך המלחמה שהיו הנשיאים ההם שרי אלפים הממונים על הלוחמים. וכן תמצא במלחמת מדין ששרי האלפים היו שם הממונים על הלוחמים כלם. וזכר הכתוב שמשה ואהרן לקחו את האנשים האלה אשר נקבו בשמות והם הנשיאים אשר זכר.
לכל דבר חשיבות שבעדה. שאין פירושו שהעדה קוראים אותם כדמשמע ״קריאי העדה״, שהם קרואים מן העדה, שאין דרך העדה לקרוא את הנשיא, אלא ״קריאי העדה״ שהיו קרואים ממשה ואהרן, ו״קריאי העדה״ רצה לומר לדבר חשיבות שבעדה היו נקראים:
קְריּאֵי: קרואי ק׳ <והכתיב קריאי ביו"ד> וכ״כ החזקוני, ונדרש בפסיקתא <דר' טוביהו, מלמד שכולם היו צדיקים והם היו בנתינת עשרת הדברות, שהרי בויקח קרח חסר יו"ד על שהיו רשעים.> וכן הוא במסר׳ רבתא, מערכת אות האל״ף באלפ״א בית״א מן ג׳ ג׳ בחד לישן ולית דכוותי׳, חד באורית׳ וחד בנבי׳, וחד בכתובי׳. לא כבעל הטורי׳ שכתב וא״ו קטיעא. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, נשיאי עדה קְרִאֵי מועד (דקרח) חס׳ יו״ד כתי׳. אלה קְרִיאֵי העדה (דבמדבר) מל׳ יו״ד כתי׳ בר מן יו״ד בתרא׳ דסוף תיבותא, וקרי וי״ו, כתי׳ קריאי וקרי קרואי. קרואי העדה (דפנחס) מל׳ וי״ו וקרי יו״ד, קרואי כתי׳, קריאי ק׳, ע״כ. ועיין מ״ש בריש פ׳ קרח ובפ׳ פנחס. [קריאי כ׳, קְרוּאֵי ק׳].
לכל דבר חשיבות. רצונו לתרץ וכי זה היה חשיבתן שהיו קוראין כל העדה לכן פירש הנקראים וכו׳ כלומר לתת עצה ולתקן כל צרכי העדה:
To everything of importance. Rashi wishes to explain: Was their importance [only] that they called to the entire the congregation? Thus Rashi explains they were "invited to everything" meaning they were invited to deliberate and decide matters affecting the congregation.
(טז-יז) אלה קריאי העדה נשיאי מטות אבותם ראשי אלפי ישראל הם. ויקח משה ואהרן וגו׳ – תמה אני איך עתה קראום ראשי אלפי ישראל תחת היותם ראש בית אבות לבד כאמור בסמוך ולקמן עוד? ועוד יקשה אמרו ויקח משה האנשים האלה וגו׳ ולא אמר אותם הנזכרים כבר מלבד שיקראם אנשים האלה בלשון בזוי ולא נשיאים ולא אלפי ישראל? וכדי בזיון וקצף! וגם מה שכתוב איש ראש לבית אבותיו הוא ולמטה כתוב אלה הפקודים וגו׳ איש אחד לבית אבותיו היו ולא אמר הוא כאשר בתחילה? והנכון ברצות ה׳ להודיענו שזכו האנשים האלה שלמים לגדולה לשפלות רוחם וענוותם ומקדם לא זו שברחו מן השררה אלא אף לא רצו שיקרא עליהם שם.
{א} כדרך איש שפל ברך בתוך עמו ישב ולא ישמיע בחוץ קולו לאמר ראו קרא ה׳ בשמי ללמוד ולעשות! לכן העיד ה׳ עליהם איש ראש לבית אבותיו הוא ופירושו בעבור זה אני בוחר בהם שכל אחד הוא ראש לבית אבותיו ולא יותר ובמופלא ממנו אל ידרוש וזו היא סיבה שקראתים קריאי מועד וגו׳ כי זה שכרם אתם להיות שלומי אמוני ישראל. והראיה על זה כי כאשר צווה משה לבחור בהם הוצרך לבקשה בשמות כי היו בעת ההיא בני בלי שם בתוך בני ישראל. ולזה כוון באמרו ויקח משה את האנשים האלה כלומר אנשים בלתי ידועים אם לא אשר נקבו בשמות. ולקיים הדבר הזה הוסיף הכתוב שנית ידו אחר כל הפקודים ונשיאי ישראל שנים עשר איש איש אחד לבית אבותיו היו רוצה לומר לכך זכו להיות נשיאי ישראל הואיל ולפני כן איש אחד לבית אבותיו היו תמימים יושבי אוהלים ולא רמו עיניהם ללכת ברחובות עיר להשמיע בחוץ קולם:
אלה קריאי העדה – הנקראים לכל דבר חשיבות שבעדה כאשר אמר נשיאי מטות אבותם:
ראשי אלפי ישראל – כי היו בכל שבט כמה שרי אלפים, והנשיא היה ראש לכל אלפי שבטו:
קרואי העדה – הכתיב הוא ״קריאי העדה״. ״קָרִיא״ הוא צורת שם עצם, על משקל ״נָדִיב״, ״שָׂכִיר״. צורה זו משמעה שהאדם נקרא תדיר, ושעבורו ״היקראות״ היא תכונה קבועה. לעומת זאת, ״קָרוּא״ הוא צורת פועל, בינוני פעול. צורה זו מורה שהאדם נקרא באופן ארעי, לצורך השעה, עבור הנושא הנדון.
האנשים הנקובים כאן בשמם היו אלה שהציבור קרא להם בדרך כלל כדי לנהל את צרכי הכלל; הם היו ״קריאי העדה״, האנשים שהציבור הכיר אותם ובטח בהם. בנוסף היו ״קרואי העדה״: הם נקראו במיוחד לצורך מפקד זה.
הם היו גם נשיאי מטות אבותם: בתוך שבטיהם שלהם, הם היו ״נשואים״ ומורמים מעם מכוח מעמדם החברתי. לפי זה הם היו ראשי אלפי ישראל: כל העם ראה אותם כמנהיגיו, מפאת אופיים ומעמדם.
אלה קריאי העדה – באר הטעם מה שבחר באנשים האלה שזה: [א] מפני שהיו קריאי העדה ר״ל ראשי סנהדראות, שבדברים גדולים היה צריך שיהיו עפ״י מלך ונביא וכ״ג וסנהדרין והיה משה המלך והנביא ואהרן הכ״ג והנשיאים היו ראשי סנהדרין כי סתם עדה הוא כשהסנהדרין בראשם [ב] מצד שהם נשיאי מטות אבותם והם היו מזומנים לחלק את הארץ לפי מספר אנשי השבט [כנ״ל פסוק ד׳]: [ג] מצד שהם ראשי אלפי ישראל – והיו צריכים לסדר צבא המלחמה כא׳ תחת שר האלף שלו [כנ״ל פסוק ג׳]:
נשיאי מטות אבותם: ראובן נקרא ׳אב׳ לזרעו, וכל זרעו נקראו ׳מטה ראובן׳, נמצא הנשיא הוא נשיא ׳למטה אביו׳ – ראובן.
ראשי אלפי ישראל: ״אלפי״ לא שייך אלא באנשי מלחמה שנמנים למאות ולאלפים. והיה סלקא דעתך שהנשיאים לא היו אלא גדולי הנהגת השבט, ולא לעמוד בראש הצבא למלחמה, משום הכי כתיב שהיו גם כן מוכשרים להיות ׳ראשי אלפים׳. {והכי מתפרש בספר יהושע (כב,יד) ״וישלחו בני ישראל... את פינחס... ועשרה נשיאים עמו, נשיא אחד נשיא אחד לבית אב לכל מטות ישראל, ואיש ראש בית אבותם המה לאלפי ישראל״, פירוש, עוד הלכו ראשי אלפי ישראל, היינו שרי הצבא, כדי לאיים שילחמו עמם. והכי כתיב שם בפסוק ל׳ ״וישמע פינחס הכהן ונשיאי העדה וראשי אלפי ישראל״, ולא כתיב ׳פינחס והנשיאים׳, כי באמת לא רצו בהנהגת הנשיאים להתחבר יחד, כמו שכתבתי ב׳העמק שאלה׳ סימן קמ״ב אות ט׳, ולא חשו להשיב לולי יראו ממלחמה, על כן השיבו ל״ראשי אלפי ישראל״}.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספימזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(יז) וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן אֵ֚ת הָאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר נִקְּב֖וּ בְּשֵׁמֹֽתא׃
Moses and Aaron took these men who were mentioned by name.
א. בְּשֵׁמֹֽת =א(ס,ר),ל1,ב,ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברניות וספרי תימן
• ל!,ש=בְּשֵׁמֽוֹת. (כתיב מלא וי״ו) וכך בספרי ספרד ואשכנז
• הרמ״ה הסתפק <וחד אישכחן בלישנא דפליגי ביה נוסחי. אשר נקבו בְּשֵׁמֽוֹת במקצת נוסחי דיקי מלא וי״ו כתיב, ואית דחסר עליה מלא...>, וראו שם לנימוקים של הספק, וכן בספרו של ברויאר על תיבה זו (הערה 2*).
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר' יונה אבן ג'נאחרש״ילקח טובאבן עזראמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וּדְבַר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן יָת גּוּבְרַיָּא הָאִלֵּין דְּאִתְפָּרַשׁוּ בִּשְׁמָהָן.
And Moshe and Aharon took these men who were expressed by their names;
וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹת
וּדְבַר מֹשֶׁה וְאַהֲרוֹן יָת גֻּבְרַיָּא הָאִלֵּין דְּאִתְפָּרַשׁוּ בִּשְׁמָהָן.
נקוב, מפורש
במקרא משמש פועל ״נקב״ בשתי הוראות: א. עשה חור כגון ״וַיִּקֺֹּב חֺֹר בְּדַלְתּוֹ״ (מלכים ב יב י) ״וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב״ (חגי א ו) ואין דוגמתו בתורה. ב. קבע, ציין, הודיע במפורש כגון ״נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם (עמוס ו א). במשמע זה ״נקב״ מתורגם ״פרש״ כבפסוקנו וכן ״נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי״ (בראשית ל כח) ״פָּרֵישׁ אַגְרָךְ״, עיין שם. ובאמצעות הפועל פר״ש תרגם פעלים רבים נוספים כמו ״חָרוּת עַל הַלֻּחֹת״ (שמות לב טז) ״מְפָרַשׁ עַל לוּחַיָּא״; ״הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת״ (דברים א ה) ״פָּרֵיש״; ״אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר״ (ויקרא כז ב) גְּבַר אֲרֵי יְפָרֵישׁ נְדַר״; ״נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם״ (ויקרא ה ד) ״לְפָרָשָׁא בְּסִפְוָן״ – כולם בהוראת קביעה מפורשת. ובמקומות אחרים מתרגם כך ענייני הבדלה והבחנה, ראה ״וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם״ (בראשית א ו) ״וִיהֵי מַפְרֵישׁ בֵּין מַיָּא לְמַיָּא״; ״וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב״ (בראשית ל מ) ״וְאִמְּרַיָּא אַפְרֵישׁ יַעֲקֹב״; ״כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר״ (דברים כא יז) ״בֻּכְרָא בַּר סְנוּאֲתָא יְפָרֵישׁ״; ״וְהִפְלָה ה׳ בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל״ (שמות ה ד) ״וְיַפְרֵישׁ ה׳⁠ ⁠⁠״.
ונסב משה ואהרן ית גבריא האילןא די אתפרשו בשמהן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גבריא האילן״) גם נוסח חילופי: ״גוברייא האיליין״.
ודבר משה ואהרן ית גובריא האילין דאתפרשו בשמהן.
And Mosheh and Aharon took these men who are expressed by their names:
פַאכַ׳דַ׳ מֻושִׁהֻ וַאהַרֻוןֻ הַאֻלַאאִ אלרִּגַּאלִ אַלַּדִ׳יןַ שֻׁרִחַתּ אַסמַאאֻהֻם
ולקח משה ואהרן, את⁠־אלה הגברים אשר פרשו בשמותם.
נִקְּבוּ – עיקרו: ננקבו, דומה למה שאומרים הערב: נקבת באסמה – כאשר קראתי בשמו מבין אחרים. וכן: נקֻבי ראשית הגוים (עמוס ו׳:א׳), נקבה שכרך (בראשית ל׳:כ״ח). (ספר השרשים ״נקב״)
האנשים האלה – את שנים עשר נשיאים הללו.
אשר נקבו – לו כאן בשמותם.
האנשים האלה [AND MOSHE AND AHARON] TOOK THESE MEN – these twelve princes.
אשר נקבו WHO WERE MENTIONED – to him (Moshe) here בשמות BY NAME.
פס׳: ויקח משה ואהרן – מלמד שמשכן בדברים להודיע גדולתו של משה שביום שאמר לו הקב״ה למשה בו ביום כנסן אף הם לא נתעכבו.
אשר נקבו בשמת – כתיב חסר וא״ו מלמד שכל הצדיקים כל זמן שגדולה מתוספת עליהן הם משפילין את עצמם:
ויקח משה – מעמם.
נקבו – שהם מפורשים, כמו: אשר פי י״י יקבנו (ישעיהו ס״ב:ב׳).
AND MOSES AND AARON TOOK. With them.
THAT ARE POINTED OUT BY NAME. Nikkevu means that are pointed out. Compare, yikkvennu (mark out) in Which the mouth of the Lord shall mark out (Is. 62:2).
את האנשים האלה את י״ב נשיאים הללו אשר נקבו לו כאן בשמות. מפני שמדרך הכתוב להזכיר האמורים למעלה עם הכנוי והיה ראוי לכתוב ויקח אותם משה ואהרן או ויקח משה ואהרן את האנשים האלה בלבד ופה האריך לומר את האנשים האלה אשר נקבו בשמות והיה עולה על הדעת שהאנשים האלה אינם השנים עשר נשיאים הכתובים למעלה ופירוש אשר נקבו בשמות במקום אחר לפיכך הוצרך לפרש שהאנשים האלה הם הי״ב נשיאים האמורים למעלה ופי׳ אשר נקבו בשמות אשר נקבו לו כאן בשמות והוסיף מלת לו מפני שבזולתו לא יודע למי נקבו והוסיף מלת כאן מפני שבזולתו לא יודע לאיזה מקום נקבו ואשר הכריחו לומר כן מפני שלא מצינו שנתפרשו שמות האנשים האלה לא למשה ולא לאחרים חוץ מכאן:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

האנשים האלה שנים עשר נשיאים הללו. כי ״האנשים האלה״ משמע שהיו אנשים סתמא, כדמשמע ״האנשים״, ולא נלקחו מפני שהיו נשיאים, וזה אינו, דכיון דאלו שנים עשר אנשים נשיאים היו, בודאי מפני נשיאותם לקח אותם, דאי לא, מאי שנא הני, לכך פירש ׳שנים עשר נשיאים הללו׳, פירוש מפני נשיאותם לקח אותם. וכך רצה לומר; האנשים האלה שהם נשיאים:
אשר נקבו לו כאן. פירוש, שאין לשון ״נקבו״ כמו שאר ״נקבו״ שהוא לשון הנקוב ומפורש במקום אחר, דלמה יתלה במה שהוא נקוב במקום אחר, והלא אף כאן פירש לו הקב״ה כל אחד בשמו. וכן אין לפרש ״אשר נקבו בשמות״ הכתובים ונקובים, ויהיה קאי ״נקבו״ על שהם נכתבים כאן, דלמה יתלה בכתיבתם בתורה, והלא הקב״ה ציוה אותם לקח כל אחד ואחד בשמו, לכך פירש ׳הנקובים לו כאן׳, פירש רש״י שהקב״ה פירש לו למשה את שמם כאן, שאמר אלו תקח, ולא קאי על כתיב בתורה, ולא מה שהם נקובים במקום אחר:
אשר נקבו בְשֵמוֹת: מחלוקת גדול ועצום ראיתי בין גדולי החכמי׳ והספרים משנים קדמוניות, אם בְשֵמוֹת חס׳ וא״ו או מלא. אית נוסחי דכתי׳ בהו נקבו בְשֵמֹת חס׳, וכן דרש ר׳ טוביהו בר׳ אליעזר בפסיקתא שלו, <אשר נקבו בשמת כתיב, חסר וי"ו, מלמד שכל הצדיקי' כל זמן שגדולה מתוספת עליהם הם משפילים את עצמם,> ולזה נוטה דעת בעל שמן ששון, שכך מצא בספר הבבלי ובספר שתי אחיות. ואסתייעו מגו מסרה דאמרה שמות ט׳ מלאי׳ בתורה, ולא חשיב בהדייהו נקבו בשמות דאלמא חס׳ הוא. ובמקצת נוסחי דיקי מל׳ וא״ו כתי׳ ומסרין עליה ל׳ מל׳. והרמ״ה ז״ל נסתפק בדבר ולא הכריע, דמסרה דאמרן מסייעא לסברא קמייתא. ובעל א״ת נתיישב בדבר, והכריע דמל׳ וא״ו הוא מכמה טעמי. חדא שכן מצא ברוב ס״ס וכמעט בכולם, וכן בהללי, ובקדמון. ותו דאשכח תרתי מסראתא דמסייען להאי סברא, חדא אמרה הכי בהדיא, בשמות ב׳ בתורה א׳ מלא וא׳ חס׳, נקבו בשמות מל׳, ויקראו בשמת (סוף מטות) חס׳, ע״כ. וחדא אמרה הכי, ויקראו בשמת, ג׳ חסרין בליש׳, כשמת אשר קרא, ובשמת תפקדו, ודין, ע״כ. ואילו נקבו בשמות לא חשיב, אלמא דמל׳ הוא. ואע״ג דכתב הרמ״ה בסוף דבריו דמסרה קדמיתא מסייעא לנוסחי דכתיבי חס׳, מסייע אין בו ממש קרי ליה, דהרמ״ה גופיה כתב ומסרה קדמיתא דאמרה שמות ט׳ מלאי׳ בתורה, ולא חשיב בהדייהו נקבו בשמות, ההיא שמות גרידא קחשיב, בשמות לא קא חשיב, אשתכח השתא להני נוסחי, דכל לישנ׳ דשֵמות דשי״ן דידיה בצירי חס׳ וא״ו כתי׳, בר מן עשרה, ט׳ מנהון שמות, וא׳ בשמות, עכ״ל. ואם כן לא מסייעא ולא מידי, וכ״מ אח״כ שהעידו חכמי בורגוש, וגם בעל שמן ששון, על הרמ״ה ז״ל, שכך עשה מעשה וכתבו בספרו מלא, וכן דעת המאירי ז״ל. [בשמות].
י״ב נשיאים הללו. רצונו לתרץ הל״ל ויקח משה ואהרן אותם שהרי לעיל מינה כתיב נשיאי העדה, וממילא ידעינן שהם הנזכרים למעלה אלא ודאי הואיל וכתיב האנשים האלה יכול אני לומר שהיו אחרים ולא נשיאים, לכך פירש״י שנים עשר נשיאים הללו. וא״ת אחרים היו, לכך פירש״י אשר נקבו לו כאן בשמות ומי הם אשר נקבו כאן בשמות הוי אומר אלו הנשיאים, והוסיף מלת לו כי בזולתו לא יוודע למי נקבו. וא״ת מנ״ל לרש״י לפרש כן דלמא אחרים הן, וי״ל דכתיב האנשים האלה בה״א והל״ל אנשים אלה. וא״ת למה לא אמר סתם ויקח אותם כמו שהקשה רמ״י. ונראה דמתחלה אמר ראש לבית אבות ובסוף אמר נשיא מטות וה״א ראשי אבות לאו נשיאים על כל השבטים רק על משפחה, אבל כאן כתיב קריאי עדה נשיאי מטות כאן מיירי בנשיאים ממש ולעולם אחרים הן ולכך אמר קריאי עדה כדי לידע מי הם שנקראים לכל דבר חשיבות, לכן אמר האנשים האלה דהם הם הנשיאים וק״ל נלי״ט: (קצ״מ) [מהרש״ל] כתב דק״ל למה כתיב אשר נקבו בשמות שהוא די אם כתב את האנשים האלה, לכ״פ אשר נקבו לו כאן בשם חשיבות שראויין לאותה גדולה ונשיאות, היפך המרגלים שנקראו לשם גנאי על שם סופן כדאי׳ במדרש רבה:
Those twelve leaders. Rashi wished to explain: The Torah should have stated "Moshe and Aharon took them,⁠" and since it previously listed the leaders of the congregation we would automatically know that they were the leaders already mentioned. However, it is clear that because it is written "these men" I might now say that it refers to others, not the leaders of the tribes. Therefore, Rashi explains that it does indeed refer to the twelve leaders. Furthermore, if one were to say that they were others, Rashi explains that [this cannot be because] they were "designated to him here by their names,⁠" and it was the leaders who were designated here by name. The phrase "to him" was added because without it, it would not be known to whom they were designated. One might ask: From where does Rashi know to explain so, perhaps they were indeed others? The answer is: It is written האנשים האלה (those [specific] men) with a hei (implying the definite article) rather than אנשים אלה. If one asks: Then why does it not simply say they "took them,⁠" as the Minchas Yehudah asks? The answer appears to be: The Torah initially said "the head of the fathers' house" (v.4) while now it says "the leaders of their fathers' tribes" (v.16). Thus, one might think that the heads of the fathers' houses were not the leaders of the tribes, only of their families. And when here the Torah writes "the ones called from the congregation, leaders of their fathers' tribes" it refers to the leaders themselves — but those listed above were indeed others. Consequently the Torah here would have said "the ones called from the congregation" only to inform us that they are the ones called "to any matter of importance.⁠" For this reason the Torah states "these [specific] men" to teach that they were the very same leaders listed above. Maharshal writes that Rashi is answering the question: Why did the Torah write "who were designated by name,⁠" when it would be sufficient to write "these men"? Therefore he explains that they were designated to him here by name, as a matter of importance, that they were worthy of their greatness and leadership. This is in contrast to the spies who were referred to by name in disgrace, due to what would befall them in the end, as is taught in Midrash Rabbah.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

אשר נקבו בשמות – אשר התבארו, כמו נקבה שכרך, והם הנשיאים שזכר למעלה:
נקבו – מפי הגבורה, כמו אשר פי ה׳ יקבנו {ישעיה ס״ב:ב׳}, ואין ענינו האנשים הנזכרים למעלה, כי זה טעם האלה.⁠1
singled out (nikkevu). By the mouth of God; cf. “Which the mouth of the Lord shall mark out [yikkovennu]” (Isa. 62:2). The reference is not to the men mentioned above, for this is the meaning of the word ha-elleh (“these”) [i.e., “these other men”].⁠1
1. {Translator's note: Contra Rashi, who maintains that “these men” are in fact the twelve princes. Other commentators, including Mizrahi and Siftei Ḥakhamim, raise but reject the possibility that “these men” are other men.}
ויקח משה – ספר שמשה נזדרז לקיים מצות ה׳ תכף ביום הציוי, אם במה שלקח י״ב הנשיאים אם במה שהקהילו את כל העדה וכ״ז היו באחד לחדש השני ביום הציוי, ויתילדו – שכ״א ברר את יחוסו והתחילו מן משפחות התחתונות ועלו למעלה עד בית אבותם ולכן אמר למשפחותם לבית אבותם כמ״ש בפ׳ בא (ס׳ י״ז) וכן קיים שני התנאים שיהיו במספר שמות וגם לגלגלותם כנ״ל, וכ״ז התחילו באותו יום ומובן מעצמו שכ״ז לא נגמר ביום א׳, ולכן אמר:
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר' יונה אבן ג'נאחרש״ילקח טובאבן עזראמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םהכל
 
(יח) וְאֵ֨ת כׇּל⁠־הָעֵדָ֜ה הִקְהִ֗ילוּ בְּאֶחָד֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י וַיִּתְיַֽלְד֥וּ עַל⁠־מִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְגֻלְגְּלֹתָֽםא׃
They assembled the entire congregation together on the first day of the second month; and they declared their ancestry by their families, by their fathers' houses, according to the number of the names, from twenty years old and upward, head by head.
א. לְגֻלְגְּלֹתָֽם =ל?,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו וספרי התורה ובדפוסים (אות גימ״ל הראשונה רגילה)
• מ״ס-ל=לְגֻלְגְּלֹתָֽם (אות גימ״ל הראשונה גדולה), וכך בפנים בכתי״ל לפי דותן וברויאר; אבל לאחר עיון בצילום כתב⁠־היד לא ברור לגמרי שכוונת הסופר הייתה לאות גדולה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְיָת כָּל כְּנִשְׁתָּא כְּנַשׁוּ בְּחַד לְיַרְחָא תִּנְיָנָא וְאִתְיַחַסוּ עַל זַרְעֲיָתְהוֹן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עֶשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא לְגוּלְגְּלָתְהוֹן.
and they assembled all the congregation on the first of the second month, and they declared their pedigrees according to the house of their fathers, with the number of their names from twenty years old and upwards, by their polling.
וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם
וְיָת כָּל כְּנִשְׁתָּא כְּנַשׁוּ (ח״נ: אכנישו) בְּחַד לְיַרְחָא תִּנְיָנָא וְאִתְיַחַסוּ עַל זַרְעֲיָתְהוֹן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבָּר עַסְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָּא לְגוּלְגְּלָתְהוֹן
א. ״הָעֵדָה הִקְהִילוּ״ – ״כְּנִשְׁתָּא כְּנַשׁוּ״. מחמת דלות הלשון הארמית נאלץ אונקלוס לתרגם שורשים שונים בשם משותף – כנ״ש. וכן להלן ״פְּקֻדָיו בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם״ (פס׳ כב) ״מִנְיָנוֹהִי בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגֻלְגְּלָתְהוֹן״.
וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם – הביאו יחוסיהם
ב. השם ״תּוֹלְדוֹת״ מתורגם בקביעות ״תּוּלְדָת״. אבל ״וַיִּתְיַלְדוּ״ תרגמו אונקלוס והמיוחס ליונתן מלשון יחס ״וְאִתְיַחַסוּ״, כי העובדה שאי אפשר לפרשה במשמע הולידו את עצמם,⁠1 נתבארה לאונקלוס ויוב״ע כהוכחת היחס. מטעם זה תרגמו ״וַיִּתְיַלְדוּ על משפחֹתם״ ״וְאִתְיַחַסוּ עַל זַרְעֲיָתְהוֹן״, כמו: ״כֻּלָּם הִתְיַחְשׂוּ בִּימֵי יוֹתָם״ (דברי הימים א ה יז).
ומסתבר ש״וְאִתְיַחַסוּ״ רומז לעדות בשטר ככתוב ״אֵלֶּה בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים וְלֹא נִמְצָא״ (נחמיה ז סד), ולכן כתב גם רש״י: ״וַיִּתְיַלְדוּ – הביאו ספרי יחוסיהם ועידי חזקת לידת כל אחד ואחד, להתייחס על השבט״. ובחנם טען רמב״ן כנגדו, שהרי רש״י נסמך על התרגום.⁠2 וראה עוד להלן ג א.
ג. ״מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה״ – ״מִבָּר עַסְרִין שְׁנִין״. על חילוף היחיד והרבים בתרגום המספרים, ראה להלן פס׳ כא.
1. הִתְיַלֵּד = התפעל מן יל״ד, צורה יחידאית במקרא.
2. לדעת רמב״ן די שימסרו ידיעות על מוצאם ואין צורך לעדותם בשטר: ״ואיננו נראה שיהיו צריכין להביא שטר ועדים על יחוסיהם לשבטיהם, אבל ״ויתילדו״ שנמנו תולדותם למשפחותם לבית אבותם... והנה הביאו כל העדה איש שקלו, ואמרו לפני משה והנשיאים, אני פלוני נולדתי לפלוני ממשפחת פלוני שהוא לשבט ראובן וזולתו״.
וית כל עם כנשתאא כנשו בחד [יום]⁠ב לירחא תנינא ואתייחסו על זרעייתהוןג לבית אבהתהון במניין שמהן מן בר עשרין שנין ולעיל לגולגלתהוןד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עם כנשתא״) גם נוסח חילופי: ״עמא דכנשתה״.
ב. כך נוסף בין השיטין בכ״י ניאופיטי 1.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״על זרעייתהון״) גם נוסח חילופי: ״לזרעייוותהון״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לגולגלתהון״) גם נוסח חילופי: ״{לגולג}⁠לתהון״.
וית כל כנישתא כנשו בחד יומא לירחא דאייר הוא ירחא תיניינא ואיתייחסו על זרעייתהון לבית אבהתכון במניין שמהן מבר עשרין שנין ולעילא לגולגלתהון.
and they assembled all the congregation on the first day of the month Ijar, which is the second month, and recensed them by the families of their fathers' house, by the number of their names, from twenty years old and upward by their capitations.
וַגַוַּקֻוא סַאאִרַ אַלגַמַאעַתִ פִי אַליַוְםִ אלּאַוַּלִ מִןַ אלשַּׁהרִ אלתַּ׳אנִי פַתַּנַאסַבּוּ לִעַשַׁאאִרִהִם וַבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם בִּאִחצַאאִ אַסמַאאֵ מִן אבּןִ עִשׁרִיןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא לִגַמַאגִמִהִם
והקהילו יתר העדה ביום הראשון מן החדש השני, ואזי הם יחסו את⁠־עצמם לפי משפחותם ובתי אבותם, בספירת שמות מבן עשרים שנה ומעלה לפי גלגלותיהם.
ויתיילדו על משפחותם – הביאו ספרי יוחסין ועידי חזקת לידתם, כל אחד ואחד להתייחס על השבט.
[הִקהילו – אכנישו, על ידי אחרים. הַקהילו אלי (דברים ל״א:כ״ח) – אכנוּשו, צוו לאספם. ויַאספו – וכנשו, נתקבצו מעצמן.]⁠א
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע כתוספת כ״י לייפציג 1 עם החתימה ״ר׳ כ׳כ׳ר׳ש׳⁠ ⁠⁠״.
ויתילדו על משפחותם THEY DECLARED THEIR PEDIGREES AFTER THEIR FAMILIES – They brought the records of their pedigree and witnesses to confirm the prevalent presumption regarding their parentage, so that each might establish his pedigree with regard to the particular tribe (cf. Yalkut Shimoni on Torah 684).
פס׳: ואת כל העדה הקהילו – כלם שוין ברציון אחד.
באחד לחדש השני – היה הדבור למשה רבינו.
באחד לחדש השני – היה המעשה להודיעך זריזותם.
ויתילדו על משפחותם לבית אבותם – ויתיחסו וכן הוא אומר (בראשית ב׳:ד׳) אלה תולדות השמים והארץ:
ויתילדו – בקשו מתי נולדו, כטעם: חשבון עשרים שנה, אז נכתבו תולדותם.
AND THEY DECLARED THEIR PEDIGREES. They were asked for their birth dates,⁠1 for only those from twenty and above were to be counted. Their progeny were then recorded.⁠2
1. The Biblical text reads, va-yityalledu (and they declared their pedigrees). Ibn Ezra translates this as: they gave their birth dates.
2. See verse 2. Vat. Ebr. 38 reads, "Or, their progeny were recorded.⁠" According to this interpretation, va-yityalledu means: and they declared their children.
ויתלדו – ויתיחסו,⁠1
דבר אחר: בקשו מתי נולדו בשביל חשבון העשרים שנה.⁠2
1. בדומה ברש״י.
2. שאוב מאבן עזרא.
ויתילדו, "they declared their pedigrees;⁠" (according to Rashi). Another interpretation of this word: they asked their parents for details of when they had been born in order to determine if they had been twenty years old at the time of the Exodus. (Ibn Ezra)
ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש השני – יזכיר זריזות משה רבינו במצות השם, כי ביום הדבור לקח הנשיאים והקהיל כל העדה והתחיל לפקוד אותם, אבל לא נשלם המנין ביום אחד, ולכך חזר ואמר: ויפקדם במדבר סיני (במדבר א׳:י״ט) – להודיע שהיה במקום ההוא, לא ביום ההוא.
ויתילדו על משפחותם לבית אבותם – הביאו ספרי ייחוסיהם, ועדי חזקת לידתם כל אחד ואחד להתיחס על השבט. לשון רבינו שלמה.
ואיננו נראה שהיו צריכים להביא שטר ועדים על ייחוסיהם לשבטיהם, אבל ויתילדו – שנמנו תולדותם למשפחותם לבית אבותם. והטעם לומר כי כאשר צוה אותם משה כן מפי הקב״ה, נקהלו כל העדה כולם אל פתח אהל מועד, חוץ מערב רב אשר לא מבני ישראל המה, כי נכרים היו בהם מיוםא שיצאו ממצרים, והנה הביאו כל העדה איש שקלו, ואומרב לפני משה והנשיאים: אני פלוני, נולדתי לפלוני, ממשפחת פלונית, שהיא לשבט ראובן וזולתו. ומשה נותן שקלי כל שבט ושבט במקום מיוחד, וידע מספר הפרט והכלל, והראיה בזה כי במנין השני שהזכיר המשפחות לא אמר שם: ויתילדו, ולא הזכיר במספר שמות לגולגלותם, כי מעת שחנו לדגליהם נבדלו השבטים זה מזה, ונודעו המשפחות לאי זה שבט המה, ולא הוצרכו שם רק לדעת כמה משפחות בשבט, והמשפחה תמנה אנשיה לגולגלותם, לא במספר שמותם, ולכן לא הצריךג להיות נשיאים במנין ההוא.
ור׳ אברהם אמר: ויתילדו – בקשו מתי נולדו בעבור חשבון עשרים שנה.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ומיום״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון: ״ואמרו״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״הוצרך״.
AND THEY ASSEMBLED ALL THE CONGREGATION TOGETHER ON THE FIRST DAY OF THE SECOND MONTH. Scripture mentions [the date although it is already stated in (1) above, to indicate] the zeal of our teacher Moses in [fulfilling] the command of G-d for on the very day of the communication [that he was to take a census of the people] he took the princes of the tribes and assembled all the congregation and began to count them. The count, however, was not completed in one day, and therefore He states again, so did he number them in the wilderness of Sinai,⁠1 in order to inform [us] that the counting was all done in that place, but was not all [finished] on that day.
VA'YITHYALDU' (AND THEY DECLARED THEIR PEDIGREES) AFTER THEIR FAMILIES. "They brought the documents of their genealogy and witnesses confirming the birth of each of them, so as to prove their descent from their [respective] tribes.⁠" This is Rashi's language. But it does not appear [correct to say] that they should have to bring genealogical documents and witnesses with regard to belonging to a [particular] tribe. Rather, va'yithyaldu means that they were counted by their generations, by their families, by their fathers' houses,⁠2 the sense thereof being to state that the whole congregation assembled, as Moses had commanded them by the order of the Holy One, blessed be He, at the door of the Tent of Meeting, except for the mixed multitude3 who were not of the children of Israel,⁠4 for they were recognizable amongst them from the day that they had gone out of Egypt. Thus each man in the congregation brought his [half-] shekel and said to Moses and the princes: "I so-and-so was born to such-and-such a person of such-and-such a family, which is of the tribe of Reuben,⁠" or some other tribe, and Moses put the shekels of each particular tribe in a special place [to be counted later], so that he would know the sum of [each] individual [tribe] and of all the tribes together. And the proof for this5 is that at the second census [taken when they were about to enter the Land of Israel] where the families [of each tribe] are mentioned,⁠6 it does not say va'yithyaldu, nor does it mention according to the number of names, by their polls, [as it says here in (19)]. This is because ever since the tribes had pitched by their standards, they were separated from each other and it was clearly known to which tribe each family belonged; thus they only had to know how many families there were in each tribe, and each family counted its men by their polls, but not according to the number of names.⁠7 Therefore the princes of the tribes did not have to be present [with Moses] at that [second] census [as was stipulated at the first census — in (4) — since the princes of the tribes were only needed in order to identify which families belonged to which tribe, and this was already known at the time of the second census]. And Rabbi Abraham ibn Ezra explains that va'yithyaldu means that they were asked when they were born, in order to ascertain whether they were [over] twenty years of age.
1. (19).
2. Verses 20, 22, etc.
3. Exodus 12:38.
4. II Samuel 21:2.
5. I.e., a proof that they did not have to bring their genealogical documents, as Rashi explained, but that va'yithyaldu means merely that they declared to which family and tribe they belonged, is that etc.
6. I.e., mentioned by name, in contrast to this census [taken at the arrangement of the people into four main groups headed by the four standards] where the names of the families of each tribe are not listed.
7. But if va'yithyaldu means, as Rashi explained that they were to produce their genealogical documents, the question arises why was that not required at the second census? According to Ramban, however, who explains that va'yithyaldu means that they each declared to which family and which tribe they belonged, we can understand why va'yithyaldu is not mentioned at the second census. For once they pitched by their standards, each person's place would indicate to which tribe he belonged, and the families themselves counted their own numbers, whilst Moses counted the numbers of all the families. Hence it was no longer necessary to declare to which family and which tribe one belonged.
ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש השני – בו ביום שהיה הדבור למשה הקהילו כל העדה והתחיל לפקוד אותם, אבל לא נשלם הענין ביום אחד, ועל כן הוצרך לומר ויפקדם במדבר סיני, שהשלים מנינם במקום ההוא, לא ביום ההוא, כן כתב הרמב״ן ז״ל.
ויתילדו על משפחותם – בקשו מתי נולדו בעבור חשבון עשרים שנה, או נכתבו תולדותם ונתיחס כל אחד ואחד על שבטו, כן פירש החכם רבי אברהם ז״ל.
ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש השני, "They gathered together the entire assembly on the first of the second month;⁠" On the very day God spoke to Moses, Moses and Aaron assembled the entire people and began to organise and count them; however, the count was not completed in a single day. This is why the Torah had to write: "he numbered them in the desert of Sinai" (verse 19). He completed the count in the same spot though not on the same date. This is the view of Nachmanides.
ויתילדו על משפחותם, "they proved their genealogy according to their families.⁠" They had to ask their parents when exactly they had been born in order to know if they had reached the age of twenty. Alternatively, the Torah means that each one recorded their genealogy in writing proving which tribe he belonged to. This is the view of Ibn Ezra.
ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש השני – כתב הרמב״ן הזכיר זריזות משה במצות השם כי ביום הדבור לקח הנשיאים והקהיל כל העדה והתחיל לפקוד אותם אבל לא נשלם המנין ביום אחד לכך חזר ואמר במדבר סיני להודיע שהיה במקום ההוא ולא ביום ההוא:
ויתילדו על משפחותם לבית אבותם – פירש״י הביאו ספר ייחוסיהם ועדי לידתם. והרמב״ן כתב ואינו נראה שיהיו צריכים להביא שטר ועדים על ייחוסם לשבטיהם אלא ויתילדו שנמנו תולדותם למשפחותם לבית אבותם פי׳ כאשר צוה י״י כן מפי הקב״ה נקהלו אל פתח אהל מועד חוץ מערב רב שהיו בתוכם והביא כל אחד שקלו ואומר לפני משה והנשיאים אני פלוני נולדתי לפלוני ממשפחה פלונית שהוא לשבט ראובן ומשה נותן שקלי כל שבט ושבט במקום מיוחד ויודע מספר הכלל והפרט. וראייה לזה כי במספר השנים (השני. צ״ל) שהזכיר המשפחות לא אמר שם ויתילדו ולא הזכיר שם במספר שמות לגולגולתם כי מעת שנעשו דגלים נבדלו השבטים זה מזה ונודעו המשפחות לאי זה שבט המה ולא הוצרכו שם רק לדעת כמה משפחות בשבט והמשפחה מונה אנשיה לגולגלותם לא במספר שמותם ולכך לא הוצרך לנשיאים במנין ההוא. ור׳ אברהם אמר ויתילדו בקשו מתי נולדו בעבור שנמנו בני עשרים.
וי״מ: לכך אמר בכאן במספר שמות להודיענו שלא שינו שמותם במצרים פי׳ לבית אבותם במספר שמות שנקראו על שם אבותם:
ואת כל העדה הקהילו באחד לחודש השנית, "They called together the whole assembly on the first of the second month, etc.⁠" Nachmanides points out with what alacrity Moses went about his task, in taking the princes on the very day he had received the instructions from Hashem; he assembled the whole community and began the task of taking the census. Clearly, the taking of the census was a task that could not be completed on that day, but took considerably longer.
ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, "they established their genealogy according to their families, according to their father's household.⁠" Rashi claims that each of the people concerned submitted a booklet containing the respective family tree. They also supplied witnesses that testified to their true ages, i.e. when each one of them had been born, (as explained by Onkelos)
Nachmanides writes that it appears quite unreasonable to suggest that each person had to document his claim to which family he belonged and when he had been born. He claims that the meaning of the words ויתילדו וגו', simply mean that they identified themselves as belonging to certain families in certain tribes, the family being defined in terms of the respective fathers. The entire procedure had been commanded to Moses, more or less to the last detail, i.e. these people all came to the entrance of the Tabernacle to present themselves for the count; the census takers did not make house calls. The only ones who did not present themselves at that time were the members of the ערב רב, the mixed multitude who accompanied the Israelites when they left Egypt, all people who were not natural born Jews. Each person made a verbal declaration in front of Moses and the respective leader of his tribe that he was so-and-so and was of age. Moses deposited the coins according to the respective tribe of the person who tendered it, so that he knew at the end how many men of military age each tribe had contributed to the grand total. Proof that this was the procedure may be seen when at the second count no mention is made in the Torah of the line ויתילדו על משפחותם, neither is the expression במספר שמות לגולגלותם, "according to their headcount" repeated there. (Compare Numbers chapter 26). The reason why there was no need for this at the time of the second census was simply that the division into tribal units had already been made on the occasion of the first census and those records were readily available. When these people were counted as members of individual families, it appears that there was no objection to the "headcount.⁠" They did not then have to present a coin or shard. There also was no need at that time for the respective princes of each tribe to be present during the count.
Ibn Ezra says that the word ויתילדו means that each one had to inform Moses and his tribal prince of the date and year of his birth.
Some commentators say that the reason why we find here the words במספר שמות, "according to the number of names,⁠" added, was to teach us that none of them had changed the name by which they had been known in Egypt.
ויתילדו – כמו ויתיחסו, והטעם בקשו תולדתם לפי משפחותם שבט שבט.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואמרו ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש השני אין לפרש שביום ההוא שצוה למשה למנותם הקהילו את העם ונמנו כלם באותו יום כי א״א שיעשו כל זה ביום אחד. אבל ענינו שביום ההוא שצוה השם אותם דברו עם הנשיאים וצוו אותם שיקהילו את כל העדה והצווי והדבור הזה עם ההקהלה נעשתה ביום אחד לחדש השני אך המנין נעשה אחר כך.
ואמר ויתילדו על משפחותם לבית אבותם להגיד שכל אחד הודיע תולדתו אם בכתב או בעדים או ראיות להוכיח שהיה מבן עשרים שנה ומעלה.
ויתילדו על משפחותם – מפני שהיה מנינם זה כדי שיצאו בו לצבא המלחמה, היתה הכוונה לשמור יחסם, שזכות אבותם מסייעתם. וכבר אמרו ׳אין בודקין אחר מי שנכתב באסטרטיא של מלך׳ (קדושין ע״ו.), וזה כאמרם ׳שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות בישראל׳ (קידושין ע׳:).
ויתילדו על משפחותם, seeing the purpose of the count was to know who would have to join the ranks of those going to war, it was important to have genealogically pure men, not any who were the product of forbidden unions. Knowledge that they were the children of unblemished parentage would protect them when exposed to the dangers present in any war and battle. We find a similar thought expressed in Kidushin 76 that “the credentials of people recorded in the king’s register need not be investigated any further.” On folio 70 of the Talmud there we also find the statement that the Shechinah does not rest protectively except over genetically “pure” families.
הביאו ספרי יחוסיהם וכו׳. נראה דדייק רש״י מדכתיב ״על משפחותם״, היינו ספרי יחוסיהם, ומדכתיב ״ויתילדו״ היינו חזקת לידתם, מדלא כתיב ׳ויתפקדו על משפחותם׳:
וַיִתְיַֽלְדוּ: <אין מאריך ביו"ד ראשונה.> כתו׳ במכלול (דף פ״ט) שעי״ן הפעל רפה אשר לא כדת להקל, ובפתח פ״א הפעל, וכן הֻדַשְנָה מחלב (ישעיה ל״ד). ובשרשים שרש ילד כתב היו״ד מעמדת בגעיא, וכן הוא לב״א. [וַיִּתְיַֽלְד֥וּ].
לְגֻלְגְּלֹתָם:⁠א גימ״ל שנייה דגושה בכולם. [לְגֻלְגְּלֹתָם].
א. נורצי טעה וניקד את תי״ו ׳לגלגלתם׳ (כאן ובסמוך בפסוק כב) בפתח.
ספרי יחוסיהם ועידי. הוצרך לפרש כן לפי שמלת ויתילדו הוא מבנין התפעל שעומד בעצמו ואם היה כמשמעו מלשון לידה, היה משמע שהולידו את עצמם. לכ״פ שהביאו, שהם עצמם הביאו את ספריהם וכו׳:
חזקת לידתם. חזקת לשון כבוד כמו שפירש״י בפרשת בהר אל אחוזת אבותיו ישוב פירוש אל חזקת אבותיו והוא לשון כבוד:
Genealogical documents and witnesses. Rashi was obliged to explain so because the word ויתילדו is from the reflexive התפעל construct. Thus, according to its simple meaning as a term of giving birth, it would imply that they caused themselves to give birth. Therefore Rashi explains that they themselves brought their genealogical documents.
Verified the status of their birth. The word חזקת (status) is a term of honor. Rashi explains so in Parshas Behar (Vayikro 25:41) where "he returns to his fathers' possession" alludes to his fathers' status, a term of honor.
ואת כל העדה וגו׳ באחד לחודש – יודיע הכתוב כי ביום עצמו נקהלו היהודים על הדבר, והדבר יגיד שכל אחד היה לו יחוסו אצלו בלא טורח הראיה והעדיות, גם שבו ביום הוכרו היחוסין של כולן, והוא אומרו ויתילדו סמוך למאמר באחד לחודש וגו׳.
ויתילדו וגו׳ – כתב רש״י ז״ל הביאו ספר יחוסיהן ועידי חזקת לידתן כל אחד ואחד להתיחס על השבט. והשיג רמב״ן כי לא היו צריכין לכל זה עד כאן. ואולי כי הוצרכו לחזקת לידה למיחוש ממזר שמכיר אביו, והכרת ממזרתו תהיה מהלידה, וצריך להביא חזקת לידה פירוש שנולד בכשרות, וזולת זה יוכל הממזר לומר ספר יוחסין עד יעקב אשר הודיעתו אמו.
ואת כל העדה…באחד לחדש, and the entire community, on the first of the second month. The Torah announced that the Israelites assembled on the very day the instructions were issued. This is proof that everyone was equipped with a "book" showing who he was and who his father was. The people did not have to go and look for corroboration of their family status by looking for witnesses, etc. This is what the Torah meant by the word ויתילדו being written next to the words "on the first of the second month.⁠"
ויתילדו, "they declared their pedigrees, etc.⁠" Rashi comments: "they each brought a book showing their pedigrees and witnesses to their birth in order to prove which tribe they belonged to.⁠" Nachmanides does not agree that there was a need for documentation of their status but claims that when each Israelite brought his half shekel he announced who he was and to which tribe he belonged. Moses placed the shekalim of each tribe in a separate box so that he knew how many members each tribe numbered. Perhaps the reason that at this point it had become necessary to produce documentation plus witnesses was to foil the attempt of any bastard who was aware of who his father was and who would produce a book listing his father's prior pedigree claiming to be a member of that tribe based on information provided by his mother.
הקהילו באחד לחדש – יזכיר זריזות משה רבינו במצות השם, כי ביום הדבור לקח את הנשיאים והקהיל את העדה והתחיל לפקוד אותם, אבל לא נשלם המנין ביום אחד, ולכך חזר ואמר ויפקדם במדבר סיני, להודיע שהיה המנין במקום ההוא, לא ביום ההוא:
ויתילדו – נתנו לב לדעת תולדותם ויחוסם, כי היו צריכים להגיד מתי נולדו בעבור חשבון עשרים שנה, וממי נולדו כדי שנדע משפחותם לבית אבותם, והנה הביאו כל העדה איש שקלו ואמרו לפני משה והנשיאים אני פלוני נולדתי לפלוני בשנת כך וכך ומשפחתי משבט פלוני, ומשה נותן שקלי כל שבט ושבט במקום מיוחד, וידע מספר הפרט והכלל:
ויתילדו על משפחתם – הם הציגו עצמם על ידי מתן שמם והכרזה על ייחוסם, הן המשפחתי והן השבטי.
ואת כל העדה וגו׳ ויתילדו וגו׳ מבן עשרים וגו׳ – כל העדה נאספה שם, שכן העדה כוללת את כל הגברים מבן עשרים שנה ומעלה (עיין פירוש לעיל פסוק ב).
במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה: שהיה רשום בפתקא שמו וסך שניו שהוא ׳למעלה מבן עשרים׳ וגו׳.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״בהכל
 
(יט) כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶת⁠־מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּפְקְדֵ֖ם בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃
As Hashem commanded Moses, so he numbered them in the wilderness of Sinai.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״םאבן עזראחזקוניטור הפירוש הקצראברבנאלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כְּמָא דְּפַקֵּיד יְיָ יָת מֹשֶׁה וּמְנָנוּן בְּמַדְבְּרָא דְּסִינָי.
As the Lord commanded Moshe, he numbered them in the wilderness of Sinai.
היך מהא דיפקד י״י ית משה וסכםב יתהון במדברא דסיני.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מה״) גם נוסח חילופי: ״כמה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וסכם״) גם נוסח חילופי: ״ומני״.
היכמה דפקיד י״י ית משה ומננון במדברא דסיני.
As the Lord commanded Mosheh, they numbered them in the wilderness of Sinai.
כַּמַא אַמַרַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ עַדַּהֻם פִי בַּרִּיַּתִ סַיְנַאאַ
כפי שצוה ה׳ את-משה, מנה אותם במדבר סיני.
פס׳: כאשר צוה ה׳ את משה ויפקדם במדבר סיני – לא שהיה שואל לו אמור כמה במשפחתך אלא היו עוברין בכבוד כחיילות של בית דוד:
ויפקדם במדבר סיני – לפי שבמנין שני שבפנחס כת׳: וידבר משה ואלעזר אותם בערבות מואב (במדבר כ״ו:ג׳), לכך נאמר כאן כי חשבון הראשון היה במדבר סיני.
ויפקדם במדבר סיני HE COUNTED THEM IN THE WILDERNESS OF SINAI: It is written here that this first count1 took place “in the wilderness of Sinai,” because concerning the second count, [the one recorded] in [the Torah portion] Pinḥas, it is written (26:1–3), “[The LORD said ... ‘Take a census ....’] So Moses and Eleazar [the priest] gave instructions to them on the steppes of Moab.”2
1. Rashbam’s claim here that this is the “first count” seems to be at odds with what he writes ad Ex. 30:12, namely that Moses counted the Israelites at the time that he collected donations from them for the Tabernacle. (As Rashbam himself points out ad vs. 1, the count of this chapter occurs after the Tabernacle was erected.) Perhaps Rashbam’s reference here to the “first count” means the first of the two counts in the book of Numbers.
See however JBS who writes that this was the first time that a census took place and that the count here and the count from the end of the book of Exodus are one and the same event (זהו זה מנין שבכאן). See also JBS to Ex. 38:28 and Rashi to Ex. 30:15.
2. Since the beginning of the chapter (v. 1) already recorded the fact that the events were taking place “in the wilderness of Sinai,” the repetition of the phrase in our verse requires explanation. Rashbam explains that the phrase is repeated as it serves two purposes. In vs. 1, “in the wilderness of Sinai,” means “not at Mount Sinai.” See commentary there. Here he explains that “in the wilderness of Sinai” in our verse means, “not on the steppes of Moab.”
ויפקדם – משה שהוא העיקר.
SO DID HE NUMBER THEM. The reference is to Moses,⁠1 who was the most important.⁠2
1. Va-yifkedem (so did he count them) is in the singular. Hence Ibn Ezra's comment.
2. Actually Aaron and the heads of the tribes also participated in counting the people (see verse 44). However, Scripture here mentions only Moses, because he was the most important.
כאשר צוה י״י את משה – לעיל קאי ואת כל העדה הקהילו (במדבר א׳:י״ח) כאשר צוה י״י את משה.
ויפקדם במדבר סיני – לפי שהמנין שבפנחס היה בערבות מואב כתב לך כאן כי חשבון זה היה במדבר סיני.⁠1
1. שאוב מרשב״ם.
כאשר צוה ה' את משה, "as the Lord had commanded Moses;⁠" these words belong to verse 18, where Moses is reported as having assembled all the people. [I suppose our author found a sentence commencing with "as, כאשר,⁠" as somewhat unusual. Ed.]
ויפקדם במדבר סיני, "he counted them in the desert of Sinai.⁠" The tribes were counted there, one after another in the order in which their respective flags had been arranged. He commenced the count with the eldest son of Yaakov, Reuven.
במדבר סיני – שנים דסמיכי בסוף פסוק ויפקדם במדבר סיני ואידך ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם במדבר סיני לפי שכשהיו נמנין היו מקריבים עליהם קרבנות כדי שלא ישלוט בהם דבר כדכתיב כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויפקדם – שיעורו כאשר צוהו השם כן פקדם, ולא אמר ויפקדום, לפי ששב על משה לבד שהוא העיקר:
ויפקדם במדבר סיני – חזרה זו מזכירה בשנית – לפני התחלת המפקד – את הרעיון והמשמעות של המפקד (עיין פירוש לעיל פסוק א).
ויפקדם במדבר סיני – ר״ל שבעשרים יום שחנו עדיין במדבר סיני נגמר המנין, והנה בתחלה התעסקו במנין ואחר שגמרו המנין התחילו שנית לסדרם לפי הדגלים ולסדר הצבא תחת שרי האלפים והמאות כמ״ש תפקדו אותם לצבאותם ועז״א ויפקדם שזה נקרא פקידה כנ״ל, וכ״ז נגמר במדבר סיני קודם שנסעו משם:
כאשר צוה וגו׳: כולו מיותר. ובא ללמד, דאע״ג שהיו כמה ראשים בלי שום שינוי מאז שהיה מנין הראשון, ולא היה צריך למלאות החשבון ולמנות מחדש, מ״מ אחר שצוה ה׳ את משה משום הטעם של החסרון כמו שכתבתי, נעשה מצות עשה אפילו למי שלא היה לו אותו טעם, ומנה את הצבא שלו. וכמו שלדורות כך הוא שגם בבטול טעם המצוה לא בטלה המצוה אלא נעשית ׳חוק׳, כמו שכתבתי בעשרת הדברות (שמות כ,יא) ובספר ויקרא (יט,לז), כך מצוה שבאה לשעה נעשית לחוק באותה שעה. כלשון הגמרא ערכין (י,א) ׳ואי ס״ד תקיעה תרועה תקיעה חדא היא, אמר רחמנא עביד פלגא דמצוה׳? הרי נחשבו תקיעות שבמסעות – שלא היו אלא לשעה – למצות עשה. כך נעשה המנין באותה שעה למצות עשה מבלי לדעת הטעם, אלא לחוק.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״םאבן עזראחזקוניטור הפירוש הקצראברבנאלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(כ) {שני} אוַיִּהְי֤וּ בְנֵֽי⁠־רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣ר יִשְׂרָאֵ֔ל תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֤ר שֵׁמוֹת֙ לְגֻלְגְּלֹתָ֔ם כׇּל⁠־זָכָ֗ר מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃
The children of Reuben, Israel's firstborn, their generations, by their families, by their fathers' houses, according to the number of the names, head by head, every male from twenty years old and upward, all who were able to go out to war;
א. ‹סס› ל=פרשה פתוחה
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודהדעת זקניםמיוחס לרא״שר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַהֲווֹ בְנֵי רְאוּבֵן בּוּכְרֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל תּוֹלְדָתְהוֹן לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגוּלְגְּלָתְהוֹן כָּל דְּכוּרָא מִבַּר עֶשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כֹּל נָפֵיק חֵילָא.
And the sons of Reuben the firstborn of Israel, by their generations and their families, according to the house of their fathers, with the number of their names, by their polls; every male from twenty years old and upward, all going forth in the host:
והוון בנוי דראובן בכוראא דישראל יחוסיהון לזרעייתהוןב לבית אבהתהון במניין שמהן לגולגלתהוןג כל דכורא מן בר עשרין שנין ולעיל כל נפקי קרבהד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בכורא״) גם נוסח חילופי: ״בוכ׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יחוסיהון לזרעייתהון״) גם נוסח חילופי: ״תולדוותהון זרעייוותהון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לגולגלתהון״) גם נוסח חילופי: ״לגול⁠{גל}⁠וותהון״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבה״) גם נוסח חילופי: ״חיל״.
והוו בני ראובן בוכרא דישראל ייחוסיהון לגניסתהון לבית אבהתהון במניין שמהן לגולגלותהון כל דכורא מבר עשרין שנין ולעילא כל נפיק חילא.
And the sons of Reuben, the first-born of Israel by the families of the generations of their fathers' house, in the number of their names by their polls, every male from twenty years old and upward, all going forth in the host,
פַכַּאןַ בַּנֻו רַאֻובִּן בִּכּרִיִסרַאאִיל תַּוַאלִידֻהֻם לִעַשַׁאאִרִהִם לִבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם בִּאִחצַאאִ אַסמַאאֵ לִגַמַאגִמִהִם כֻּלֻּ דַ׳כַּרֵ מִן אבּןִ עִשׁרִיןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא כֻּלֻּ מַן יַכ׳רֻגֻ פִי גִּיושִׁהִם
והיו בני ראובן בכורו של ישראל, ילידותהם לפי משפחותם לבתי אבותם, בספירת שמות לפי גלגלותיהם, כל⁠־זכר מבן עשרים שנה ומעלה, כל⁠־מי שהוא יוצא בצבאותם.
פס׳: ויהיו בני ראובן בכור ישראלבמספר שמות. ד׳ במספר שמות מלאין. ראובן שמעון גד ומנשה לפי שנתחלקו מנחלת ארץ ישראל ונטלו נחלתם בעבר הירדן ונתגאו בעשרם. ובשמעון ולוי כתיב (שם מט) אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל צא מכאן לוי נשאר שמעון כדרך ראובן גד ומנשה:
והחל מראובן, כי הוא הבכור, ואחריו: שמעון הנולד אחריו, ואחריו: גד בכור שפחת לאה, והנה דגל ראובן. ואחר כן דגל יהודה, ואחר כן דגל אפרים, ואחר כן דגל דן, והחונים על כל דגל ודגל כאשר הם בחנוכת המזבח (במדבר ז׳). ודע: כי אחר שהיו כל השבטים י״ב, כי יצא לוי והיו ליוסף שנים, ורוחות העולם ארבע, הנה לכל רוח שלשה. והנה יש ללאה חמשה בנים, ויחסר אחד, והיו לה שני דגלים, השלימו הדגל עם בכור השפחה, וישימוהו עם דגל ראובן שגם הוא בכור. והדגל השני ליהודה, והחונים עליו אחיו הקטנים ממנו. ולרחל דגל בפני עצמו, ואפרים במקום יוסף והוא קודם מנשה כדברי יעקב אבינו (בראשית מ״ח:כ׳). והדגל הרביעי לשפחת רחל שהוא הבכור, ואחריו: אשר, ואם הוא קטון בשנים מנפתלי, בעבור היות הדגל לבן שפחת רחל, זאת המעלה לבן שפחת לאה. ואם תסתכלא היטב, אז תדע כי הראש הוא הדרום, והזנב הוא הצפון, ולא אוכל לפרש. על כן ראובן בדרום כי הוא הראש, ודן בצפון. ודע, כי לא היו השבטים גבורים כשבט יהודה הנמשל לגור אריה (בראשית מ״ט:ט׳), וכשבט דן, הנמשל כן (דברים ל״ג:כ״ב) בדבריב משה, על כן היו הן בראשונה ובאחרונה.
(כ-כב) והזכיר לגלגלתם – בראובן גם שמעון, להורות על אחרים, כי הכתוב אחז דרך קצרה.
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: תשתכל.
ב. כך בכ״י פריס 176, 182. בכ״י פריס 177 חסר ״כן״ וכתוב ״לדברי״.
Scripture begins1 with Reuben,⁠2 as he was the first-born. Simeon is next3 because he was born after Reuben. Gad the first-born of Leah's handmaid,⁠4 follows. We thus have Reuben's standard.⁠5 Next6 comes the standard of Judah,⁠7 followed by the standard of Ephraim8 and the standard of Dan.⁠9 Those who camped around each standard did so in the same manner in which they offered the sacrifices dedicating the altar. Note, there were twelve tribes,⁠10 for Levi was not counted and Joseph's two sons were. Now the world has four sides.⁠11 Behold, three tribes camped on each one of the four sides.⁠12 Now Leah had five sons,⁠13 for one of her six sons14 was not counted. She had two standards.⁠15 They [Moses and Aaron] completed one of her standards16 with [Gad] the first-born of her handmaid.⁠17 They placed Gad with the standard of Reuben, who was also a first-born. Judah made up the second standard [of Leah]. His younger brothers camped with him.⁠18 Rachel had a standard of her own.⁠19 Ephraim was in place of Joseph. He preceded Manasseh, in keeping with the words of Jacob.⁠20 The fourth standard was that of Rachel's handmaid. It was led by [Dan] her first-born.⁠21 Asher followed22 even though he was younger than Naphtali.⁠23 The son of Leah's handmaid24 was so honored because the standard belonged to Rachel's handmaid.⁠25 If you look carefully into things, you will know that the south is the head and the north the tail.⁠26 I cannot explain the aforementioned.⁠27 Reuben was therefore placed in the south28 because he was the head.⁠29 Dan was placed in the north.⁠30 Observe, there was no one among the tribes comparable in might to Judah, who was compared to a lion's whelp (Gen. 49:9),⁠31 and to the tribe of Dan, who is likewise compared to a lion by Moses.⁠32 These tribes were thus first and last.⁠33
(20-22) Scripture mentions by their polls (le-gulgelotam) with regard to Reuben34 and also with regard to Simeon35 to show that it was the same case with the other tribes,⁠36 for Scripture was being brief.
1. The count.
2. (20).
3. (22).
4. See note 24.
5. In verses 20-25. The tribes listed in verses 20-25 (Reuben, Simeon, and Gad) made up the standard of Reuben. See Num. 2:10-16.
6. Verses 26-30.
7. See Num. 2:3-9.
8. Verses 32-37. Also see Num. 2:18-24.
9. Verses 38-43. Also see Num. 2:25-31.
10. In verses 20-43; and in Num. 2:10-31.
11. North, south, east, and west.
12. For purposes of symmetry.
13. That is, five of Leah's six sons were counted among the twelve tribes of Israel. They were Reuben, Simeon, Judah, Issachar, and Zebulun.
14. Levi.
15. The standards of Judah and Reuben. See Num. 2:3-16.
16. The standard of Reuben. See Num. 2:10-16.
17. See note 20.
18. Issachar and Zebulun.
19. The standard of Ephraim. See Num. 2:18-24.
20. See Gen. 48-14-20.
21. See Num. 2:25-31.
22. That is, Asher pitched next to Dan. See Num. 2:27.
23. The standard of Dan consisted of Dan, Asher, and Naphtali. Asher, who was younger than Naphtali, pitched next to Dan.
24. Asher.
25. In other words, Asher, son of the handmaid Zilpah, was pacified for being under the standard of Dan, the son of the handmaid Bilhah, by being placed before Naphtali, another son of Bilhah.
26. The sun in its annual journey moves from north to south. The face of the sun is thus to the south while its back, the tail, is to the north (see Weiser).
27. When Ibn Ezra uses this expression it means that he is unable or does not want to explain further.
28. The standard of Reuben was on the south side of the tabernacle. See Num. 2:10.
29. He was the first-born.
30. That is, at the tail of the camp. See Num. 2:25.
31. In Jacob's blessing.
32. See Deut. 33:22.
33. When the tribes marched, the standard of Judah marched first and that of Dan last. See Num. 10:14-25.
34. (20).
35. (22).
36. Even though the term is not mentioned with regard to the other tribes.
ראובן בכור ישראל – לפי שבנסיעות היה יהודהא ראשון, נותן טעם למה מנה ראובן תחילה, לפי שהיה בכור ישראל.
א. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: יהודא.
REUBEN, ISRAEL’S FIRSTBORN – Since for traveling, [the tribe of] Judah was first, it gives a reason why Reuben was counted first, since he was Israel’s firstborn.
ויהיו בני ראובן – השבטים נמנו כאן זה אחר זה כסדר הדגלים ומתחיל מראובן הבכור ואחריו יהודה הראש ואחריו אפרים ודן.
ראובן בכר ישראל – לפי שבמסע דגלים היה יהודה ראשון נותן טעם עכשיו על ידי שהוא היה בכור מונהו ראשון.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
ויהיו בני ראובן, "and the members of the tribe of Reuven, (the males over 20 years) amounted to, etc;⁠" the tribes (excluding the tribe of Levi) were counted there one after another, in the order of their respective flags. Therefore Moses began with Reuven, followed by Yehudah the leader of all the tribes, followed Ephrayim and Dan.
ראובן בכור ישראל, "Reuven, Israel's firstborn;⁠" this point had to be made again as the first tribe in the marching order was Yehudah. (B'chor shor) The reason why this point was made by the Torah at this juncture, was to explain that the only reason why he was counted first was that biologically, he was the first son of his father.
בני ראובן בכור ישראל. לפי שבנסיעה היה יהודה ראשון נותן טעם למה מנה ראובן ראשון לפי שהוא בכור.
ראובן בכר. חסר כתי׳. כי בחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף (דברי הימים א ה:א). שיוסף לקח פי שנים בארץ ישראל (עי׳ בבא בתרא קכג., ועי׳ בראשית רבתי מח:כב).
ויהיו בני ראובן בכור ישראל – בא ליתן טעם בזה שנמנאו ראשון דמהראוי הי׳ למנות יהודה תחלה שהי׳ ראשון במסע הדגלים, אלא מפני שזה הוא בכור ישראל.
בכר ישראל – חסר ו׳ כתיב כי בחללו יציעי אביו נחסרה ממנו בכורה לענין ליטול פי שנים בארץ וניתנה ליוסף.
ויהיו בני ראובן בכור ישראל – הקדים ראובן כי הוא הבכור אע״פ שדגל יהודה קודם לדגלו, ואחר ראובן שמעון כי כן נולדו, ואחריו גד כי הוא בכור שפחת לאה, ואחרי כן הזכיר דגל יהודה, ואחריו יששכר וזבלון כי הם חונים עמו, ואחרי כן הזכיר דגל אפרים ואחריו מנשה ובנימין החונים עמו, ואחרי כן הזכיר דגל דן ואחריו אשר ונפתלי החונים עמו, וכן הם מסודרים כסדר הזה בחנכת המזבח. והשבטים הנמנים הללו הם שנים עשר כי לוי ויוסף אינן בכלל והיו שני בני יוסף במקום אביהם, והשבטים הללו היו עומדין לארבע רוחות העולם שלש לכל רוח ורוח. ולא מצינו בכל השבטים גבורים כשבט יהודה הנמשל לגור אריה (בראשית מ״ט:ט׳), וכשבט דן שכתוב בו ג״כ (דברים ל״ג:כ״ב) דן גור אריה, ולכך היו הם ראשונים והאחרונים. ומה שהזכיר לגלגלותם בראובן ושמעון ולא נהג כן בשאר השבטים, אחז הכתוב דרך קצרה. או מפני שראובן ושמעון צערו אביהם והיו צריכין לכפרה כפלים משאר השבטים. והוסיף לומר פקודיו בשמעון מה שאין כן בשאר השבטים ולא ידעתי למה, אולי מלת פקודיו אינה לשון מספר כי אם פקידת עון, ושעור הכתוב כן לבני שמעון פקודיו תולדותם למשפחותם לבית אבותם, ויהיה במספר שמות נמשך למטה עם פקודיהם, ובא לומר כי בני שמעון היו ענושיו של הקב״ה, ראוין להפקד עליהם עון שמעון אביהן במכירת יוסף, כי הוא היה שלקחו והשליכו לבור, ממה שדרשו ז״ל (בראשית ל״ז:כ״ד) ויקחהו וישליכו אותו, ויקחהו כתיב, שמעון לקחו, ולכך כתיב (שם מ״ב) ויקח מאתם את שמעון.
והנה מספרם שעלה בכאן תשעה וחמשים אלף ושלש מאות, לרמוז ששלט השטן במספרם ועל כן כשחטא הנשיא שלהם נגמר דינם ונתחסר מנינם עד שחזרו לפחות הרבה מחצי המספר שבכאן. ומה שהזכיר בכל השבטים לבני ובנפתלי הזכיר בני נפתלי, מפני שנשתנה שבט נפתלי משאר השבטים, שהרי בשבט נפתלי היו הבנות מרובות מן הבנים, ולכך נרמז בברכת יעקב בלשון נקבה (שם מ״ט) נפתלי אילה שלוחה, ומפני זה הזכיר בו בני כמי שבורר הבנים מן הבנות.
ויהיו בני ראובן בכור ישראל, "The members of the tribe of Reuven, Yaakov's firstborn were, etc.⁠" The Torah gave the number of members of the tribe of Reuven first, although in the list of encampments it listed Yehudah first, (2,3) seeing that Reuven was the biological firstborn. Shimon was listed next, in accordance with seniority of birth. Gad was listed next as he was the firstborn of Leah's maidservant. Next the Torah lists the tribes which were grouped around the flag of Yehudah. Issachar and Zevulun who formed part of the army group are listed in that order as part of the camp of Yehudah. Subsequently the Torah lists Ephrayim followed by the tribes who were part of his camp, i.e. Menashe and Binyamin. Finally, the Torah lists Dan followed by Asher and Naftali who were part of his camp and flag. The tribes' camps (Dan, Asher, Naftali last) are listed in the same order as here when the offerings on the occasion of the inauguration of the Altar in the Tabernacle are recorded in Numbers chapter 7.
The number of tribes listed and counted here are 12, seeing Levi is not included and two separate tribes are counted as Joseph. They were encamped facing the four directions East, South, West, North. Each army group comprised three tribes. Among the twelve tribes the tribe of Yehudah and Dan were the ones best known for their bravery; this is why they traveled at the head and at the rear of the Israelites respectively. Both of these tribes have been described at different times as גור אריה, "lion cub" (Genesis 49,9 and Deut. 33,22).
The word לגלגלותם, "according to their heads,⁠" an expression used by the Torah only in connection with the tribes of Reuven and Shimon (verse 20 and 22), is one that applied to all the tribes. The reason that it was spelled out only with these two tribes may be that both of these tribes required atonement for sins committed by their respective founding fathers against Yaakov, and this is why the word פקודיו, "its numbered ones,⁠" is also repeated in Shimon's case, indicating that by now they were on a par with all the other tribes. Perhaps in the case of Shimon that word may not mean "numbered,⁠" but may be a reference to the use of the word in the Ten Commandments, where God speaks about "remembering the sins of the fathers to the later generations" (Exodus 20,5). (22) then ought to be translated as follows: "The matters remembered for the tribe of Shimon and his offspring according to their families and their fathers' houses were, etc.⁠" The words במספר שמות, "according to the number of names,⁠" belong to what follows, to the word פקודיהם. The Torah wished to convey that actually the descendants of Shimon carried the burden of the sin of their founding-father and his part in the sale of Joseph (instigator) and by rights they should have paid for that unatoned for crime. Proof that Shimon had been the instigator of the violence committed against Joseph at the time is the fact that he was the only one detained by Joseph in Egypt after he permitted the other brothers to return and to bring Binyamin to Egypt on their next trip. (Compare Genesis 37,24, 42,24, Bereshit Rabbah 84,16).
The number of males counted in the tribe of Shimon, i.e. 59,300 was in itself an allusion to the fact that Satan had some control over their number and that at the time when their leader Zimri committed his famous indiscretion with Kosbi bat Tzur, the princess of Midian, publicly cohabiting with her, (Numbers 25,14) the decree which had long been held in suspense was finalized and their number was reduced to 22,200 as we find at the next count (Numbers 26,14).
The reason why in the case of Naftali the Torah writes בני נפתלי instead of לבני נפתלי as it did in the case of all the other tribes may be due to the fact that Naftali was different from all the other tribes having more daughters than sons. This was already hinted at in Yaakov's blessing who phrased his blessing in the feminine gender, i.e. אילה שלוחה instead of איל שלוח (compare Genesis 49,21). By writing בני נפתלי, the Torah singles out the males among a preponderance of females.
ויהיו בני ראובן בכור וגו׳ לגולגלותם וגו׳ – בכל השבטים לא נאמרו לגולגלותם חוץ מאלו לפי שהיו צריכין לכפרה ראובן על שבלבל יצועי אביו ושמעון על שנשא דינה אחותו כמו שפי׳ בפר׳ ויגש ולמ״ד בפ׳ ארבע מיתות גם אחותו מן האם מותרת לבני נח י״ל ששמעון צריך כפרה על מה שעשה עם לוי במעשה יוסף ובשכם וכבר נתכפר אותו עון ללוי במעשה העגל שנאמר ויאספו אליו כל בני לוי אבל שמעון היה צריך כפרה וכבר פירשתי הענין בפרשת ברכה.
ויהיו בני ראובן בכור ישראל – לפי שבנסיעה היה יהודה ראשון נותן כאן טעם למה נמנה ראובן ראשון לפי שהיה בכור ישראל.
במספר שמות לגלגלותם – למה נאמר לגלגלותם בראובן ושמעון יותר מכל שאר השבטים לפי שקנטרן יעקב כאשר בירך בניו והוצרכו לכפרה וגבי שקלים הבאים לכפרה כתיב בקע לגלגלת.
ויהיו בני ראובן בכור ישראל, "the number of males counted of the tribe of Reuven, Yaakov's firstborn son was etc.⁠" this is pointed out, as when it came to the marching in order of the tribes, Yehudah was the first. Reuven was mentioned here first is that he was Yaakov's firstborn son.
במספר שמות לגגלתם, "according to the number of their names, head by head.⁠" Why does the word לגלגלתם occur only in connection with the members of the tribe of Reuven and Shimon, and none of the other tribes? The reason is that when Yaakov spoke to each of his sons prior to dying, he chided both Reuven and Shimon, instead of giving them an outright blessing. They were therefore in need of atonement, forgiveness. The function of counting by means of the silver coins was in order to achieve atonement,⁠1 At any rate, Moses wished to assure them that they had no longer any need for atonement.
1. [although these descendants had no special need to atone for the sins of their forefathers. Ed.]
ויהיו בני ראובן – לפי שבנסיעה היה יהודה ראשון נותן כאן טעם למה נמנה כאן ראובן ראשון לפי שהיה בכור ישראל.
במספר שמות לגולגלותם – למה נאמר לגולגלותם בראובן ושמעון יותר מבשאר שבטים לפי שקנטרן יעקב כאשר בירך בניו והוצרכו לכפרה וגבי השקלים הבאים לכפרה כתיב בקע לגולגלת.
ויהיו בני ראובן – בזה סדרם כמו שסודרו בדגלים שלשה לכל דגל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(כ-מז) והנה התחיל המנין מראובן להיותו הבכור כי עם היות שנטלה ממנו בכורתו ונתנה ליוסף הנה כאשר בא למנות התחיל מהגדול שבאחים שהוא ראובן. ואחריו שמעון כפי תולדותם אך זכר אחריהם גד לפי ששלשתם היו בדגל אחד. ורצה יתברך שימנו השבטים כפי הסדר שיהיו בדגלים אלא שהתחיל מראובן לזכרון בכורתו.
והנה אמר בראובן ושמעון לגולגלותם ולא אמר כן בשאר השבטים להגיד שהם נמנו כפי גלגלתם ולא כפי גדולתם אמנם במדרש נתנו טעם אחר לפי ששניהם היו צריכים כפרה שהרי קנטרם אביהם ראובן מפני בלהה ושמעון מפני מעשה זמרי:
ואמנם איך הסכימו שני המנינים שנמנו העם בשני שנים. רש״י כתב עליו הרבה בפירושו בסדר כי תשא והרמב״ן הקשה עליו מאד ואין ספק שבצדק כל אמרי פיו בקושיותיו.
והיותר נכון מכל מה שנאמר בתשובת הספק הזה הוא שבמנין הראשון נמנה שבט לוי עם שאר השבטים כי עדין לא נבחר שבט לוי ולא יצא מכלל העם. אמנם במנין הב׳ נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל ומזה החלוף היה ביניהם כעשרים אלף שהיה כאן מספר בני לוי. גם כשישראל יצאו ממצרים היו כשש מאות אלף רגלי לא שש מאות שלמים אלא קרוב להם ומתו מהם מהמנין הזה ונתרבו במשלימים שנותיהם וכמו שכתב הרמב״ן בסדר כי תשא.
וכתב עוד ואולי הגברים במנין הראשון לא היו מבן עשרים שנה אבל מנו כל הנקרא איש מבן י״ג שנה ומעלה להוציא את הנשים ואת הקטנים בלבד. והנה הטענות שהוסיף הרב מיוצאי מצרים הם בעיני דקות ושדופות קדים ולכן איני מחזיק אלא בראשונה אשר זכרתי שמפני שבט לוי שלא נמנה כאן עם שאר השבטים היה החלוף הזה והכתוב מורה עליו שאמר ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשי׳ והלוי׳ למטה אבותם לא התפקדו בתוכם כאלו אמר אל תתמה בהיות המספר הזה מסכים לראשון כי זהו בסבת הלוים שלא התפקדו בתוכם.
והנה זכרה התורה כאן מבן עשרים שנה ומעלה ולא אמר מבן ששים לפי שהעקר היה לחייב כל אדם בהיותו בן עשרים שנה שיצא לעזרת ה׳ בגבורים ואין זה בסוף החלד כי אולי יהיה אדם בן ששים שנה שיהיה טוב והגון לצאת ולבא במלחמה מאחד מהבחורים ולכך זכרה התורה קצה החיוב לצאת מבן עשרים שנה ולא קצה השלילה מהיותו בן ששים ואח״כ במקומו הראוי צותה התורה שלא יכריחו לצאת במלחמה כי אם עד ששים שנה והותרו במה שפירשתי השאלות הה׳ והו׳.
והרלב״ג כתב שהלוים לא נמנו במספר הראשון ולא נמנו במלאכת המשכן בקע לגולגולת כי הוא רחוק שיסכים במקרה המספר הראשון עם הלוים למספר הזה בלתם. אלא שהאנשים שהיו שם קרובים לעשרים שנה היו שוי המספר לאנשים הקרובים לס׳ שנה עד שהיה מספר מה שנוסף בהם מבן עשרים שנה כמו מספר מה שחסר בהם מבן ששים שנה. ושזה מורה על עוצם השגחת הש״י בהם. כי הנה האנשים המגיעים לעשרים שנה הם רבי המספר מאשר יגיעו לששים שנה כי הם בלי ספק מועטים.
בכר ישראל – שלא נפל ממעלתו בדיני שמים, מפני תשובתו, כענין ״ויהיו בני יעקב שנים עשר, בני לאה, בכור יעקב ראובן״ (בראשית ל״ה:כ״ב-כ״ג), אף על פי שנפל ממנה בדיני אדם.
בכור ישראל. He had not lost his status in the books kept in heaven as he had repented his sin as testified in Genesis 35,22-23 commencing with the otherwise unnecessary words ויהיו בני יעקב שנים עשר, “that Yaakov’s sons remained twelve.” This was in contrast to Reuven’s birthright privileges here on earth having been revoked in favour of Joseph.
תוֹלְדֹתָ֥ם: אין בתי״ו מאריך בס״ס, וכן כולם. [תּוֹלְדֹתָ֥ם].
<במספר שמות (דראובן): כל דשבטי׳ חס׳ במ״ד ראובן שמעון גד מנשה, רשג״ם סימן. וכ״כ ר׳ טוביהו בפסיקתא שלו, ד׳ במספר שמות מלאי׳, ראובן שמעון גד מנשה, לפי שנתחלקו מנחלת א״י ונטלו נחלתם בעבר הירדן ונתגאו בעשרן, ובשמעון ולוי כתיב אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, צא מכאן לוי, נשאר שמעון כדרך ראובן גד ומנשה. ועיין מ״ש לקמן אצל במספר שמות דמנשה.> [שמות].
ויהיו בני ראובן וגו׳ במספר שמות לגלגלותם – וכן כתוב בשבט שמעון ובשאר השבטים לא כתב לגלגלותם? גם בשבט שמעון הוסיף מלת פקודיו ואין ככה בשאר השבטים? פירש רש״י שכתב לגלגלותם ע״י שקלים בקע לגלגלת. וכבר ידענו טעם מחצית השקל להנצל מעין הרע. ואמנם שבט ראובן ושמעון היו מוכנים לפורענות ראובן בעדת קרח ושמעון בבעל פעור. ולזה כתבה התורה בערבות מואב בפקודי ראובן בלועי קרח להגיד שבשבילם נתמעטו. וראינו שנחסר שבט שמעון עד מאד שכלם נפלו משבטו. יאמר ששני אלה השבטים מזומנים ליום רעה בחטאם על כן צריכים אלו להשמר ביותר מעין הרע ולא יהיה נגף בפקוד אותם. ויותר שבט שמעון משבט ראובן כי מכתו רבה משבט ראובן. לפיכך הזכיר כאן לגלגלותם על שני אלו לבד. כי הוצרכו השקלים להם מכל שאר השבטים. ואף גם זאת לא די בשמעון עד שהוסיף פקודיו להודיע כי תמיד היה פוקד שבטו לידע חסרונו ולזה הנגף מתמיד בו ואין הברכה מצויה בדבר המנוי:
כל יוצא צבא – אמר הכתוב כן בכל פרטי המספר, לומר שלא היה אחד מכל הבאים לכלל המספר שלא היה ראוי לצאת בצבא אלא כולן גבורי כח, והוא אומרו כל פירוש כל אחד מהם יוצא צבא. וזה נס שאינו באומות שאי אפשר שלא ימצא בכל המספרים שלהם אחד שאינו ראוי לצאת בצבא.
כל יוצא צבא, all who were able to go to war. The Torah repeats this comment every time the number of males in a tribe is given. This is because the Torah wants to tell us that amongst all the males over the age of twenty counted there was not even one who was physically unfit to go to war.
ויהיו בני ראובן בכר ישראל כו׳ – כאן כתב סדר היחוס שהוא בכור וכמ״ש בד״ה ובחללו כו׳ ולא להתיחס כו׳ אבל בדגלי׳ יהוד׳ תחלה כמ״ש בד״ה שם והכל כסדר התולד׳ וכן בני השפחו׳ רק גד שהוא בכור לשפחת לאה סידר בסוף דגל ראובן ודן שהו׳ בכור לשפחת רחל קבעו ג״כ ראש הדגל וכסדר תולדת׳ כמ״ש בפ׳ ויחי וכמ״ש נפתולי אלהי׳ נפתלתי ור״ל שנתחבר׳ שפחת׳ עם שפח׳ לאה אבל לא לומר עם לאה בעצמ׳ דודאי אינה שוה במנין הבנים.
תולדתם למשפחתם – פי׳ שכ״א בא אל משה והתיחס לפניו על משפחתו ועל בית אב שלו. שהמשפחות חלוקין לבית אבות וכ״א כתב את שמו לפניו ולא שם אביו וז״ש לגלגלתם שהשם עיקרו בגולגלת והבן. ואמר זה הכתוב שלא שלחו שמותם לפני מרע״ה רק באו עצמן לפניו וכתב כל גולגלת בשמו ואמ׳ במספ׳ שמות של״ת שכתב הכללים לבד בכל משפחה או בית אב או כל אב כמה בנים יש לו ואמ׳ מבן עשרים כו׳ כל יצא כו׳. שני תנאים אחד שיהיו בן עשרים. ב׳ שיהיו יצאי צבא לאפוקי הזקנים והחלשים וזה שחזר בכולם שאל״כ שהוא רק טעם בלבד לא ה״ל לחזור בכולם ופסוק זה על היחוס ופסוק שני פקדיהם הוא על המנין והמנין הוא רק על השבט בכללו ואחר שהגידו שמותם מנו השמות של כל השבט ביחד ולא מנו לא לבית אבות ולא למשפחות וז״ש פקדיהם למטה כו׳ וכן אמר למעלה ויתילדו על משפחתם כו׳ ר״ל שהתייחסו כו׳ ואח״כ אמר ויפקדם במדבר סיני. ואמר בבני שמעון פקדיו במספר כו׳. פי׳ של״ת שהתייחסו כל השבטים ביחד ואח״כ ייחס כל שבט לבדו ואמרה התורה שאינו כן אלא מתחיל׳ באו כל השייכין לראובן ואח״כ לשמעון וממילא ה״ה בכל השבטים וז״ש לבני ראובן כו׳ הכל בלמ״ד שבאו כל השייכין לראובן ויתילדו כו׳. אבל בבני נפתלי שלא נשארו רק הם אמר בני נפתלי. וכן אמר כל זכר בתחל׳ בראובן ושמעון שג׳ תנאים צריך זכר. מבן כ׳. ויוצא צבא. אבל בשאר קיצרה התורה ובודאי כל יוצא צבא הם זכרי׳ אלא שדרך התורה לבאר בכלל ובפרט. מתחלה בכלל כל זכר ואח״כ בפרט מבן עשרים כו׳ ולכך קיצרה בשאר.
ע״ד רמז
י״ב חושים בסוד י״ב שבטים והן כסדר הדגלים וסדר דגל השני שהוא בסוד הגבורה כי ד׳ דגלים הן ד׳ רגלי המרכבה הידועין והבעלי גבורה הם בעלי עיינין כידוע בהיכלות ושם מעייני כדאי השליח למשלחו. את משה אל בני ישראל. כדאי מי שנשתלח אצלו לשלוח וכדאי השליח למי שנשתלח. אל בני ישראל. זכות ישראל גרמה. בהר סיני. שכלן נאמרו למשה מסיני: על כל מעשה בני אדם כמ״ש בפ׳ פקודי שם ואמר ז״ל דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך כו׳ והוא כסדר החושים בדגל הזה ראי׳ שמיעה מעשה אבל בסדר הבבות יד ימין קודם לרגל שמאל יד בסיון ורגל בתמוז וכו׳ יד לתורה שניתנה מיד ליד ורגל להילוך שבו הלכו המרגלים ונאמר כי עיניו על דרכי איש (איו׳ ל״ד כ״א) עיניך בשדה אשר יקצרון והלכת אחריהן (רות ב׳ ט׳) ואמרו הלך אחרי עיניו והן כסדר ממטה למעלה הרגלים והכליות והידים.
תולדתם למשפחתם לבית אבותם – פי׳ שכל אחד בא אל משה והתיחס לפניו על משפחתו ועל בית אב שלו, שהמשפחות חלוקין לבית אבות, וכ״א כתב את שמו לפניו ולא שם אביו, וז״ש לגלגלותם שהשם עיקרו בגלגולת, והודיענו בזה שלא שלחו שמותם למשה רק באו הם עצמם לפניו וכתב כל גלגולת בשמו; ואמר במספר שמות, דלא תימא שכתב הכללים לבד בכל משפחה או בית אב או כל אב כמה בנים יש לו.
במספר שמות – להגר״א דפסוק זה על היחוס, והפסוק הבא על המנין, כי אחר שהגידו שמותם מנו כל השמות של כל השבט, אם כן אין במספר לשון מנין כ״א לשון הגדה, כמו כשמוע גדעון את מספר החלום (שופטים ז׳) לתבונתו אין מספר (תהלים קמ״ז) שענינם הוצאת דברים בכלי מבטא, וטעם במספר שמות בהגדת שמות, כל אחד הגיד את שמו.
מבן עשרים וגו׳ כל יוצא צבא – הם שני תנאים שיהיו בן עשרים, ושיהיו יוצא צבא, להוציא הזקנים והחלשים; והנה פסוק זה הוא על הייחוס, והפסוק הבא הוא על המנין, והמנין הוא רק על השבט בכללו, כי אחר שהגידו שמותם מנו כל השמות של השבט יחד ולא מנו לא לבית אבית ולא למשפחות, וזה שאמר פקדיהם למטה וגו׳, וכן אמר (למעלה י״ח) ויתילדו על משפחותם ר״ל שהתיחסו ואחר כך אמר ויפקדם במדבר סיני.
ויהיו בני ראובן וגו׳ – סדר השבטים במפקד הוא כנגד סדר קיבוצם במחנות, כפי שיבואר בפרק ב (עיין פירוש שם).
(כ-נד) השאלות: למה הוסיף אצל שמעון מלת פקודיו ולמה אמר בכולם לבני ואצל נפתלי אמר בני: למה כפל ויהיו כל פקודי בני ישראל ויהיו כל הפקודים: למה כפל את מטה לוי לא תפקד ואת ראשם לא תשא. ולמה כפל ב״פ שיחנו סביב למשכן ועוד כפל ענינים במאמר זה:
(כ) ויהיו בני ראובן – מבואר שמנאם לפי סדר הדגלים וא״כ היו ראוי להקדים דגל מחנה יהודה שנסע ראשונה רק מפני שראובן הוא הבכור חלקו לו כבוד להקדים את דגלו במנין הזה וז״ש ויהיו בני ראובן בכור ישראל – ואמר אצל ראובן ושמעון כל זכר לגלגלותם ולא אמר כן ביתר השבטים שסמך ע״מ שאמר זה בשנים הראשונים, ומה שהוסיף גבי שמעון מלת פקודיו י״ל מפני שפעם ראשונה נמנו במצרים ושם היה לכל שבט מנין אחר, אבל שבט שמעון לא נתוסף מנינו על מנין מצרים, כי מתו מהם בחטא העגל כמנין שנתוספו בשנה שני׳ מן אלה שנעשו בני עשרים, לז״א פקודיו, ר״ל שהיו כפי מנין הראשון, ואמר בכולם לבני שמעון לבני גד, רק אצל נפתלי אמר בני נפתלי בלא למ״ד, כי אחר שנמנו י״א שבטים ידעו ממילא מספר בני נפתלי ע״י המנין הקודם שנמנו ממחרת יוהכ״פ בשנה זו, אחר שלא מת אחד מהם כנ״ל:
ויהיו בני ראובן: היה ראוי לכתוב ׳לבני ראובן׳ כמו דכתיב בפקודי דפרשת פינחס (להלן כו,ה). אלא משום דלפני המנין היה בשבט ראובן מספר אחר ועכשיו מלאו לכלל המנין ויהיו זה הסך.
תולדותם למשפחותם – כל שבט ושבט התילד כלו׳ בירר תולדותיו למשפחות, והמשפחות התילדו לבתי אבות, ובתי האבות לגלגלותם כלו׳ לגברים (ועיין מה שכתבתי פרשת וארא על יחס בני ישראל).
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודהדעת זקניםמיוחס לרא״שר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משההכל
 
(כא) פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֑ן שִׁשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
those who were numbered of them, of the tribe of Reuben, were forty-six thousand five hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארי״דאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייומלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דִּרְאוּבֵן אַרְבְּעִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וַחֲמֵישׁ מְאָה.
of the tribe of Reuben were numbered forty and six thousand and five hundred.
פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת
מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דִּרְאוּבֵן אַרְבְּעִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה
פְּקֻדִים – סכום או מניין?
א. אונקלוס מתרגם אצל כל שבט ״פְּקֻדֵיהֶם״ – ״מִנְיָנֵיהוֹן״ כבפסוקנו, וכן בסיכום המפקד: ״אֵלֶּה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן״ (פס׳ מד) ״אִלֵּין מִנְיָנַיָּא דִּמְנָא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן״; ״וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ (מה) ״וַהֲווֹ כָּל מִנְיָנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״; ״וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף״ (מו) ״וַהֲווֹ כָּל מִנְיָנַיָּא״. אבל המיוחס ליונתן מתרגם פְּקֻדִים – סְכוּם. כך בפסוקנו ״סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דִּרְאוּבֵן״, וכן בהמשך ״אלה הַפְּקֻדִים״ (מד) ״אִילֵּין סְכוּמֵי מִנְיָנַיָּא״; ״וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ (מה) ״וַהֲווֹ כָּל סְכוּמֵי מִנְיָנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״; ״וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף״ (מו) ״וַהֲווֹ כָּל סְכוּמִין״. ואמר דודי הרה״ג רבי יעקב קאפל רייניץ שלדעת אונקלוס פקדו משה ואהרן כל אחד בנפרד, וזהו לשון מניין כנאמר ״עֹד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה״ (ירמיהו לג יג), בעוד שלפי המיוחס ליונתן הביאו בפני משה ואהרן את הסיכום בלבד, ויפה פירש.
וראיה לדבריו מלשון ״סכום״ המופיע פעמיים באונקלוס: ״וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים״ (שמות ה ח) ״סְכוֹם לִבְנַיָּא״, וכן גם ״וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ״ (פס׳ יח) ״וּסְכוֹם לִבְנַיָּא״, וברש״י שם: ״ואת מתכנת הלבנים – סכום חשבון הלבנים״. הרי שבת״א סְכוּם הוא סך הכל לעומת מִנְיָנָא המתייחס לפרטים, כמו ״תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם״ (ויקרא כג טז) ״תִּמְנוֹן חַמְשִׁין יוֹמִין״.
וכן בלשון חז״ל: סְכוּם – סך כולל לעומת מִנְיָן המציין פרטים, השווה: ״הולך אדם (ביום טוב) אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי חמשים אגוזין עשרים ביצים עשרים רימונים ובלבד שלא יאמר לו סכום מנין״ (תוספתא ביצה ג ז).⁠1
והנה גם רמב״ן קבע שבני ישראל נמנו בנפרד ואף נתן בזה טעם רב (פס׳ מה):
כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה׳ והוא נודע אליהם בשמו – יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים, כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם. וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה.
ואולם לדעתו היה זה רק במפקד הראשון שנאמר בו ״לְגֻלְגְּלֹתָם״, אבל במפקד השני שלא נאמר כן, היה המפקד כללי בלבד. בכך באר לשון ״וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית״ (פס׳ יח):
״ויתילדו״ – שנמנו תולדותם למשפחותם לבית אבותם. הטעם, לומר כי כאשר צוה אותם משה כן מפי הקב״ה נקהלו כל העדה כלם אל פתח אהל מועד... והנה הביאו כל העדה איש שקלו ואמרו לפני משה והנשיאים: אני פלוני נולדתי לפלוני ממשפחת פלוני שהוא לשבט ראובן וזולתו. ומשה נותן שקלי כל שבט ושבט במקום מיוחד וידע מספר הפרט והכלל.
והראיה בזה, כי במנין השני שהזכיר המשפחות לא אמר שם ״ויתילדו״ ולא הזכיר ״במספר שמות לגלגלותם״, כי מעת שחנו לדגליהם נבדלו השבטים זה מזה ונודעו המשפחות לאיזה שבט המה, ולא הוצרכו שם רק לדעת כמה משפחות בשבט.
ואין זה כאונקלוס שגם במפקד השני תרגם בלשון מניין, כגון ״אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם״ (במדבר כו ז) ״וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן״, ולא תרגם ״וַהֲווֹ סְכוּמֵיהוֹן״ כמיוחס ליונתן, הרי שגם במפקד השני נמנו באופן פרטני.
ומכיוון שגם בלויים תרגם ״פְקֻדֵיהֶם... מבן חדש ומעלה״ (במדבר ג כב) ״מִנְיָנֵיהוֹן״, מוכח שלדעתו גם זה היה מניין פרטני. ואילו לדברי רש״י (במדבר ג טז) ״בת קול יוצאה מן האהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל זה״, ראוי היה לתרגם שם ״סְכוּמֵיהוֹן״.
תרגום מספרים
ב. מִספרים מופיעים במקרא בשתי שיטות: בסדר עולה (יחידות-עשרות-מאות-אלפים) כגון, ״וַיְחִי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה״ (בראשית ה יח), ״וְאֶל פְּאַת קָדִימָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים״ (יחזקאל מח לב), ובסדר יורד (אלפים-מאות-עשרות-יחידות) כגון, ״שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים״ (פס׳ מו). וקיים גם סדר מעורב (אֲלָפִים-יחידות-עשרות-מאות) כגון ״שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם״ (במדבר ג מג).
במספרים שבין עשרים למאה נוהג המקרא בסדר עולה: יחידות ולאחריהן עשרות, דוגמת ״חמש ותשעים שנה״ (בראשית ה יז), וכן בפסוקנו, ״שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף״. כנגד זאת ת״א מתרגם בקביעות בסדר יורד – עשרות ולאחריהן יחידות – ולכן תרגם ״אַרְבְּעִין וְשִׁתָּא״, ולא ״שִׁתָּא וְאַרְבְּעִין״, וכן בבראשית שם ״וְתִשְׁעִין וַחֲמֵישׁ שְׁנִין״.⁠2
ואף זאת: המקרא מונה פריטים שמניינם בין שְׁתַּיִם לעשר בלשון רבים, אבל פריטים שמניינם עולה על עשר באים בצורת יחיד, השווה: ״מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים״ (דברים יד כח) לעומת ״מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה״ (במדבר א ג). וכן ״הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים״ (שמות יט טו) לעומת ״אַחַד עָשָׂר יוֹם״ (דברים א ב) או ״תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם״ (ויקרא כג טז). ואולם אונקלוס מתרגם את כולם ברבים: ״מִבַּר עַסְרִין שְׁנִין״, ״תִּמְנוֹן חַמְשִׁין יוֹמִין״. ומכאן בפסוקנו ״שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף״, מתורגם ״אַרְבְּעִין וְשִׁתָּא אַלְפִין״. יוצא מן הכלל הוא מניין המאות. במקרא ״וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת״ בצורת רבים, אבל בת״א ״וַחֲמֵשׁ מְאָה״.
והואיל והמתרגם מונה פריטים בצורת רבים הוא מזכיר את הפריט פעם אחת בלבד, לעומת המקרא שמזכירו ביחיד וברבים. דוגמה לדבר ״שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים״ (פס׳ מו), אבל תרגומו ״שִׁית מְאָה וּתְלָתָה אַלְפִין״, מבלי לכפול תיבת אֶלֶף. וכן ״וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים״ (בראשית כג א) ״וַהֲווֹ חַיֵּי שָׂרָה מְאָה וְעֶשְׂרִין וּשְׁבַע שְׁנִין״.⁠3
1. ״סכום מנין״ היא גרסת רבינו חננאל לתוספתא, ופירשו בתוספות (ביצה כט ע״ב תד״ה שלא): ״שלא יאמר לו תן לי י׳ אגוזים וכבר נתת לי ל׳ ואם כן אני חייב לך מ׳ בין הכל״. גם מדבריהם עולה ש״מנין״ זהו הפירוט המספרי לעומת ״סכום״ שהוא סך הכל.
2. בהשפעת הארמית מונים גם ספרי המקרא המאוחרים בסדר יורד (רבבות-אלפים-מאות-עשרות) כגון: ״כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים״ (עזרא ב סד). וכן דרשו חז״ל במגילה יא ע״א: ״שבע ועשרים ומאה מדינה – בתחילה מלך על שבע, ולבסוף מלך על עשרים, ולבסוף מלך על מאה. אלא מעתה ״ושני חיי עמרם שבע ושלשים ומאת שנה״, מאי דרשת ביה? – שאני הכא דקרא יתירא הוא, מכדי כתיב מהדו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה למה לי? – שמע מינה לדרשה״. ופירש מהרש״א ב״חידושי אגדות״ שם, שהואיל ופתח במספר הקטן הוא לדרשה. וכוונתו – גם מגילת אסתר היא מן הספרים המאוחרים וראוי למנות בה מספרים בסדר יורד (״תוספות ומלואים – ויחי״, לבר׳ מז כח שהאריך בחקירת העניין). גם לשון חז״ל הושפעה מן הארמית כביומא נה ע״א: ״תנו רבנן: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אחת, אחת ואחת, שתים ואחת, שלש ואחת, ארבע ואחת, חמש ואחת, שש ואחת, שבע ואחת. ולא פליגי; מר כי אתריה ומר כי אתריה״ וברש״י: ״מר כי אתריה וכו׳ – באתריה דר׳ מאיר מונין מנין כלל תחילה ואחר כך פרט, כגון עשרים ואחת עשרים ושתים, ובאתריה דר׳ יהודה פרט תחילה, שתים ועשרים, שלש ועשרים״. וראה גם מאמרו המקיף של אוריאל פרנק ״עשרים ואחד או אחד ועשרים?⁠״, המעין, ניסן תשס״ט (מט, ג), עמ׳ 42-25.
3. על שיטתו בתרגום סמיכות של מספרים ראה בפסוק ״עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים״ (שמות לד כח) ״עַסְרָא פִּתְגָמִין״.
סכומיהון לשבטהא דבנוי דראובן ארבעין ושתהב אלפין וחמש מאהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לשבטה״) גם נוסח חילופי: ״דש׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ושתה״) גם נוסח חילופי: ״ואישתה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאה״) גם נוסח חילופי: ״מאוון״.
סכומהון לשבטא דראובן ארבעין ושית אלפין וחמש מאה.
the sum of the tribe of Reuben, forty-six thousand five hundred.
סכומייהון.
Their sum.
וַאלּמַעדֻודֻוןַ כַּדַ׳לִךַּ מִנהֻם סִתַּתֹ וַאַרבַּעֻוןַ אלפַא וַכַ׳מסֻמִאַתֵ
והמנוים כזאת מהם: ארבעים וששה אלף וחמש מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 20]

פקדיהם למטה ראובן – תימא וכי אפשר שלא היה חסר א׳ או שנים מן הכללי׳ שאומר בכאן או יותר. וי״ל שאין הכתוב מקפיד בזה כדכתיב תספרו נ׳ יום (ויקרא כ״ג:ט״ו) ואינם אלא מ״ט, וכן מ׳ יכנו (דברים כ״ה:ג׳) ואינם אלא ט״ל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

פְקֻדֵיהֶם: אין בקו״ף מאריך בס״ס, וכן כולם, וכן הַפְקֻדִים. [פְּקֻדֵיהֶ֖ם].
פקדיהם – כנוי הרבים שב על פרטי השבט, ולהלן אצל בני שמעון אמר ופקודיו בכנוי היחיד על השבט בכלל, והמובן אחד:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארי״דאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייומלבי״םהכל
 
(כב) לִבְנֵ֣י שִׁמְע֔וֹן תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם פְּקֻדָ֗יו בְּמִסְפַּ֤ר שֵׁמוֹת֙ לְגֻלְגְּלֹתָ֔ם כׇּל⁠־זָכָ֗ר מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃
Of the children of Simeon, their generations, by their families, by their fathers' houses, those who were numbered of it, according to the number of the names, head by head, every male from twenty years old and upward, all who were able to go out to war;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראטור הפירוש הקצרמושב זקניםאברבנאלמנחת שיהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לִבְנֵי שִׁמְעוֹן תּוֹלְדָתְהוֹן לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן מִנְיָנוֹהִי בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגוּלְגְּלָתְהוֹן כָּל דְּכוּרָא מִבַּר עֶשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כֹּל נָפֵיק חֵילָא.
Of the sons of Shemeon, by their generations and their families and the house of their fathers, were numbered, by the number of their names, according to their polls, every male from twenty years old and upwards, every one going forth in the host;
לבנוי דשמעון יחוסיהון לזרעייתהוןא לבית אבהתהון סכומי במנייןב שמהן לגולגלתהון כל דכורא מן בר עשרין שנין ולעיל כל נפקי קרבהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לזרעייתהון״) גם נוסח חילופי: ״{לזרע}⁠ייוותהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סכומי במניין״) גם נוסח חילופי: ״במ׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבה״) גם נוסח חילופי: ״חיל״.
לבנוי דשמעון ייחוסיהון לגניסתהון לבית אבהתהון במניין שמהן לגולגל⁠{ת} כל דכורא מבר עשרין שנין ולעילא כל נפיק חילא.
Of the families of Shemeon, after the generations of their fathers' house in the number of their names by their polls, every male from twenty years and upward, every one going forth in the host,
לִבַּנִי שִׁמעֻוןַ תַּוַאלִידֻהֻם לִעַשַׁאאִרִהִם לִבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם עַדַדֻהֻם בִּאִחצַאאִ אַסמַאאֵ לִגַמַאגִמִהִם כֻּלֻּ דַ׳כַּרֵ מִן אבּןִ עִשׁרִיןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא כֻּלֻּ מַן יַכ׳רֻגֻ פִי גִּיושִׁהִם
לבני שמעון, ילידותהם לפי משפחותם לבתי אבותם, מנינם בספירת שמות לפי גלגלותיהם, כל⁠־זכר מבן עשרים שנה ומעלה, כל⁠־מי שהוא יוצא בצבאותם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 20]

לבני שמעון לגלגלתם – הל׳ עקומה למטה לפי [שהנשיא] שלו זמרי בן סלוא חטא ונפלו משבטו והלמ״ד היא גבוהה מכל האותיות לכך חסר משבטו שלא העמיד לא מלך ולא שופט. הלמ״ד השנית דגלגלותם דשמעון עשויה כמגירה וזקופה ואין לה כובע בראשה לפי שהורה נשיא בית אב לשמעוני זנות בישראל בגלוי הראש ובקומה זקופה.
לבני שמעון וגו׳ פקודיו וגו׳ – הקשה הרי״ח למה בכולהו קאמר פקודיהם, ובשמעון קאמר פקודיו. ותירץ שרמז להם שיפלו משפחתם במעשה זמרי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

<לבני שמעון וגו׳ פְקֻדָיו: מה נשתנה שמעון שנאמ׳ בו פְקֻדָיו, מלמד שהיו עתידין להפקד משבטו, שהרי חסרו בחומש הפקודים שלשים ושבעה אלף ומאה. פסיקתא מר׳ טוביה, ומסורת.> [פקדיו].
לְגֻלְגְלֹתָם:⁠א דלבני שמעון, למ״ד שלישית בלא שוא.⁠ב בס״ס לא נשתנית למ״ד שנייה דלגלגלתם מכל למ״דין שבתורה כמו ששינה המדפיס.⁠ג ובעל א״ת הרבה דברים על זה, ואין לי בהם חפץ. [לְגֻלְגְּלֹתָם].
א. ראה הערתי ל׳גלגלתם׳ דלעיל (פסוק יח).
ב. הערה זו בדבר שווא הלמ״ד השלישית לקוחה מא״ת על אתר, [ובאה להוציא מדפוס ונציה ש״ד].
ג. על צורתה המיוחדת של למ״ד זו ראה א״ת על אתר.
פקדיו במספר – להורות שלא נאמר שהתיחסו כל השבטים ביחד ואחר כך ייחס כל שבט לבדו, אלא מתחלה באו כל השייכים לראובן ואחר כך לשמעון, וזה שאמר בכולם לבני בלמ״ד, שבאו כל השייכים לשבט זה ויתילדו, וממילא נדע שכן היו בכולם; ואמר בבני נפתלי בלא למ״ד כיון שלא נשארו רק הם; ואמר בראובן ושמעון כל זכר, שצריך ג׳ תנאים זכר מבן כ׳ יוצא צבא, ובשאר קצרה התורה, ובודאי כל יוצאי צבא הם זכרים, אלא שדרך התורה לבאר בכלל ובפרט, מתחלה בכלל כל זכר, ואחר בפרט מבן עשרים, ולכן קצרה בשאר (הגר״א).
פקדיו – מה נשתנה שמעון שנאמר בו פקודיו, שאינו בשאר שבטים, מלמד שהיו עתידין להפקד משבטו, שהרי חסרו בחומש הפקודים ל״ז אלף ומאה, (ע״ש בשם פסיקתא דר״ט) דבפרשת פינחס (כ״ו י״ד) היו משפחות השמעוני שנים ועשרים אלף ומאתים, ורש״י כתב שם לפי החסרון שחסר משבט שמעון ממנין הראשון שבכאן נראה שכל הכ״ד אלף שמתו במגפה בדבר בלעם, משבטו של שמעון נפלו, ואפשר שמטעם זה בא שנוי לקמן פרשה ב׳, דכל והחונים שם חסרים וי״ו ומלאים יו״ד בר מן והחונים דשבט שמעון כתיב מלא וי״ו חסר יו״ד.
בשבט ראובן להיותו הראשון בא הלשון שלם, ויהיו בני ראובן, ואח״כ לא רצה לכפול הפועל תמיד, לפיכך הוסיף בשמעון מלת פקודיו, כלומר לבני שמעון היו פקודיו כך וכך, ובשאר השבטים השמיט מלת פקודיו, וסמך על הכתוב בשמעון, כמו שלא נכתבה מלת לגלגלותם אחרי ראובן ושמעון, אבל מלת פקודיהם היא כפל נוהג כשיארך הדבור.
Of the sons of Simeon. In the case of the tribe of Reuben, being the first, the phraseology was complete: Va-yihyu venei Reuven (“And the sons of Reuben… were”). Afterwards, however, the Torah did not wish to duplicate the verb constantly, and so in the case of Simeon it added the word pekudav (“their registered ones”), i.e., “Of the sons of Simeon their registered ones were such and such.” In the case of the rest of the tribes, the word pekudav is omitted [but understood] on the strength of its inclusion with Simeon, just as the word le-gulgelotam (“individually”) is omitted after Reuben and Simeon. However, the word pekudeihem (“those registered”) is [retained in the case of each subsequent tribe as] a conventional duplication where the statement is extended.
תולדתם וגו׳ – פרטים אלה מאפיינים מפקד זה, וכאשר נערך המפקד הם מובאים לידיעת כל אדם שנמנה. לפיכך הם חוזרים ונשנים בכל שבט. חזרה זו מבטאת את השוויון המוחלט וההערכה השווה של כל השבטים ואנשיהם, מבחינת חשיבותם לאומה. דבר זה מודגש במיוחד כבר בשבט השני, שמעון, על ידי תיבת ״פקדיו״ הנוספת. לאחר מפקד ראובן, נמנה גם שמעון באותו האופן ממש, וכך כמובן במפקד כל השבטים הבאים. בכולם חזרו ונשנו הפרטים האלה, המהותיים למפקד זה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

פקודיו במספר שמות לגולגלותם: האי ״פקודיו״ מיותר. וכן ״לגולגלותם״, שהרי בכל השבטים ליתא, וסמך על הא דכתיב בשבט ראובן הראשון, וא״כ למאי כתיב הכי בשבט שמעון. ונראה, משום דשבט שמעון מאז עודם במדבר סיני היה בשבטו פורה ראש, וראויים להיענש, עד שנגלה הדבר בשיטים, על כן היו בהם טובים ורעים, משום הכי כתיב ״פקודיו״ – שני אופני פקודים. ואחר דכתיב שינוי בשבטו חזר הכתוב לכתוב ״לגולגלותם״, כיון שיצא לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיהיה נכתב בפירוש.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראטור הפירוש הקצרמושב זקניםאברבנאלמנחת שיהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(כג) פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֑וֹן תִּשְׁעָ֧ה וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
those who were numbered of them, of the tribe of Simeon, were fifty-nine thousand three hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמנחת שימלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְּשִׁמְעוֹן חַמְשִׁין וְתִשְׁעָא אַלְפִין וּתְלָת מְאָה.
of the tribe of Shemeon, were numbered fifty and nine thousand and three hundred.
סכומיכון לשבטהא דבנוי דשמעון חמשין ותשעהב אלפין ותלת מאהג.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״לשבטה״) גם נוסח חילופי: ״דש׳⁠ ⁠⁠״, ובגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לשבטה״) גם נוסח חילופי: ״מן שב׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותשעה״) גם נוסח חילופי: ״ותשע״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאה״) גם נוסח חילופי: ״{מא}⁠וון״.
סכומהון לשיבטא דשמעון חמשים ותשעה אלפין ותלת מאה.
the sum of the tribe of Shemeon, fifty-nine thousand three hundred:
וַאלּמַעדֻודֻוןַ כַּדַ׳לִךַּ מִנהֻם תִסעַתֹ וַכַ׳מסֻוןַ אלפַא וַתַּ׳לַאתֻ׳מִאַתֹ
והמנוים כזאת מהם: חמשים ותשעה אלף ושלש מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מֵאוֹת: כתו׳ במסורת הדפוס מֵאוֹת כלם מלאים בר מן ג׳ חס׳, וסי׳ ויהיו ימי אדם, ויחי למך, וישקל אברהם לעפרן, ע״כ. וטעות הוא, ור״ל ארץ ארבע מאת דעפרן, כמ״ש סוף פ׳ בראשית, ע״ש. [מאות].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמנחת שימלבי״םהכל
 
(כד) לִבְנֵ֣י גָ֔ד תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃
Of the children of Gad, their generations, by their families, by their fathers' houses, according to the number of the names, from twenty years old and upward, all who were able to go out to war;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניאברבנאלמנחת שימלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לִבְנֵי גָּד תּוֹלְדָתְהוֹן לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עֶשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כֹּל נָפֵיק חֵילָא.
Of the sons of Gad, the generations of the families of the house of their fathers, according to the number of their names from twenty years old and upwards, every one going forth in the host;
לבנוי דגד יחוס⁠[י]⁠הון לזרעייתהון לבית אבהתהון במניין שמהןא מן בר עשרין שנין ולעיל כל נפקי קרבאב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״במניין שמהן״) גם נוסח חילופי: ״במניין שמהת״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבא״) גם נוסח חילופי: ״חיל״.
לבנוי דגד ייחוסיהון לגניסתהון לבית אבהתהון במניין שמהן לגולגלותן כל דכורא מבר עשרין שנין ולעילא כל נפיק חילא.
Of the family of Gad, after the generation of their fathers' house, in the number of their names by their polls, every male from twenty years and upward, every one going forth in the host,
לִבַּנִי גַ׳אדַ תַּוַאלִידֻהֻם לִעַשַׁאאִרִהִם לִבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם בִּאִחצַאאִ אַסמַאאֵ מִן אבּןִ עִשׁרִיןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא כֻּלֻּ מַן יַכ׳רֻגֻ פִי גִּיושִׁהִם
לבני גד, ילידותהם לפי משפחותם לבתי אבותם, בספירת שמות, מבן עשרים שנה ומעלה, כל⁠־מי שהוא יוצא בצבאותם.
לבני גד – הכתוב מונהו שלישי לראובן לפי שהוא בכור לשפחת אמו.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא במדבר א׳:כ׳.
לבני גד, "of the members of the tribe of Gad;⁠" the Torah ranks him as third in the list, as he was the firstborn of the maidservants of his mother. (His mother was the maidservant of Leah, who also had produced Yaakov's firstborn).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

לבני גָֿד: הגימ״ל רפה. [גָד].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניאברבנאלמנחת שימלבי״םהכל
 
(כה) פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה גָ֑ד חֲמִשָּׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים׃
those who were numbered of them, of the tribe of Gad, were forty-five thousand six hundred fifty.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םהואיל משהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְּגָד אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְשֵׁית מְאָה וְחַמְשִׁין.
of the tribe of Gad, were numbered forty and five thousand and six hundred and fifty.
סכומיהון לשבטהא דבנוי דגד בארבעין וחמשה אלפין ושית מאהג וחמשין.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״לשבטה״) גם נוסח חילופי: ״דש׳⁠ ⁠⁠״, ובגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לשבטה״) גם נוסח חילופי: ״מן ש׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ארבעין ... וחמשין״) נוסח אחר: ״שש מאוון וארבעין וחמשה אלפין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאה״) גם נוסח חילופי: ״מאוון״.
סכומהון לשיבטא דגד ארבעין וחמשה אלפין ושית מאה וחמשין.
The sum of the tribe of Gad, forty-five thousand six hundred and fifty.
וַאלּמַעדֻודֻוןַ כַּדַ׳לִךַּ מִנהֻם כַ׳מסַתֹ וַאַרבַּעֻוןַ אלפַא וַסִתַּמִאַתֹ וַכַ׳מסֻוןַ
והמנוים כזאת מהם: ארבעים וחמשה אלף ושש מאות וחמשים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

וחמשים – בשבט גד לבדו מצאנו מספר פחות ממאה, לפי שבני ישראל היו נכללים יחד אחר שופטיהם שרי האלפים ושרי החמשים, ולא חש להזכיר העשרות בעבור פחיתות מנינם, וכללם בחמשיהם.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םהואיל משההכל
 
(כו) לִבְנֵ֣י יְהוּדָ֔ה תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃
Of the children of Judah, their generations, by their families, by their fathers' houses, according to the number of the names, from twenty years old and upward, all who were able to go out to war;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמנחת שימלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לִבְנֵי יְהוּדָה תּוֹלְדָתְהוֹן לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עֶשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כֹּל נָפֵיק חֵילָא.
Of the sons of Jehudah, the generations of the families of the house of their fathers, by the number of their names, from twenty years old and upwards, every one going forth in the host;
לבנוי דיהודה יחוסיהון לזרעייתהוןא לבית אבהתהון במניין שמהןב מן בר עשרין שנין ולעיל כל נפקי קרבאג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יחוסיהון לזרעייתהון״) גם נוסח חילופי: ״תולדוותהון לזרעייוותהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמהן״) גם נוסח חילופי: ״שמהת״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבא״) גם נוסח חילופי: ״חיל״.
לבנוי דיהודה ייחוסיהון לגניסתהון לבית אבהתהון במניין שמהן לגולגלותן כל דכורא מבר עשרין שנין ולעילה כל נפיק חילא.
Of the family of Yehudah, after the generation of their fathers' house, in the number of their names by their polls, every male from twenty years and upward, every one going forth in the host,
וַבַּנֻו יַהֻדַא תַּוַאלִידֻהֻם לִעַשַׁאאִרִהִם לִבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם בִּאִחצַאאִ אַסמַאאֵ מִן אבּןִ עִשׁרִיןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא כֻּלֻּ מַן יַכ׳רֻגֻ פִי גִּיושִׁהִם
ובני יהודה, ילידותהם לפי משפחותם לבתי אבותם, בספירת שמות, מבן עשרים שנה ומעלה, כל⁠־מי שהוא יוצא בצבאותם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

לִבְנֵי יהודה: פרשה פתוחה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמנחת שימלבי״םהכל
 
(כז) פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
those who were numbered of them, of the tribe of Judah, were seventy-four thousand six hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דִּיהוּדָה שִׁבְעִין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וְשֵׁית מְאָה.
of the tribe of Jehudah, were numbered seventy and four thousand and six hundred.
סכומיהון לשבטהא דיהודה שובעין וארבעה אלפין ושית מאהב.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״לשבטה״) גם נוסח חילופי: ״דש׳⁠ ⁠⁠״, ובגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לשבטה״) גם נוסח חילופי: ״מן ש׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאה״) גם נוסח חילופי: ״מאוון״.
סכומהון לשיבטא דיהודה ארבעין ושבעא אלפין ושית מאה.
The sum of the tribe of Yehudah seventy-four thousand six hundred.
וַאלּמַעדֻודֻוןַ כַּדַ׳לִךַּ מִנהֻם אַרבַּעַתֹ וַסַבּעֻוןַ אלפַא וַסִתַּמִאַתֹ
והמנוים כזאת מהם: שבעים וארבעה אלף ושש מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םהכל
 
(כח) לִבְנֵ֣י יִשָּׂשכָ֔ר תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָהא כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃
Of the children of Issachar, their generations, by their families, by their fathers' houses, according to the number of the names, from twenty years old and upward, all who were able to go out to war;
א. מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה =ל,ל1,ב,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ש!=מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָ֤ה וָמַ֙עְלָה֙ (״שנה ומעלה״ במהפך ופשטא) וראו ברויאר, כתר, ב.3 (עמ׳ 46).
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לִבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלְדָתְהוֹן לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עֶשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כֹּל נָפֵיק חֵילָא.
Of the sons of Issakar, the generations of the families of the house of their fathers, by the number of their names, from twenty years old and upwards, every one going forth in the host;
לבנוי יששכר יחוסיהוןא לבית אבהתהון במניין שמהןב מן בר עשרין שנין ולעיל כל נפקי קרבהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יחוסיהון״) גם נוסח חילופי: ״תולדוותהון לזרעייוותהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמהן״) גם נוסח חילופי: ״שמהת״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבה״) גם נוסח חילופי: ״חיל״.
לבנוי דיששכר ייחוסיהון לגניסתהון לבית אבהתהון במניין שמהן לגולגלותהון כל דכורא מבר עשרין שנין ולעילא כל נפיק חילא.
Of the family of Issakar, after the generation of their fathers' house, in the number of their names by their polls, every male from twenty years and upward, every one going forth in the host,
וַבַּנֻו יסַּאכַ׳ארַ תַּוַאלִידֻהֻם לִעַשַׁאאִרִהִם לִבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם בִּאִחצַאאִ אַסמַאאֵ מִן אבּןִ עִשׁרִיןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא כֻּלֻּ מַן יַכ׳רֻגֻ פִי גִּיושִׁהִם
ובני יששכר, ילידותהם לפי משפחותם לבתי אבותם, בספירת שמות, מבן עשרים שנה ומעלה, כל⁠־מי שהוא יוצא בצבאותם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םהכל
 
(כט) פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֑ר אַרְבָּעָ֧ה וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃
those who were numbered of them, of the tribe of Issachar, were fifty-four thousand four hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְּיִשָּׂשכָר חַמְשִׁין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה.
of the tribe of Issakar, were numbered fifty and four thousand and four hundred.
סכומ⁠[י]⁠הון לשבטהא דבנוי דיששכר חמשין וארבעהב אלפים וארבע מאהג.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״לשבטה״) גם נוסח חילופי: ״דש׳⁠ ⁠⁠״, ובגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לשבטה״) גם נוסח חילופי: ״מן ש׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חמשין וארבעה״) גם נוסח חילופי: ״ארבעין וחמשה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאה״) גם נוסח חילופי: ״מאוון״.
סכומהון לשיבטא דיששכר ארבעין וחמשא אלפין וארבע מאה.
The sum of the tribe of Issakar, fifty-four thousand four hundred.
וַאלּמַעדֻודֻוןַ כַּדַ׳לִךַּ מִנהֻם אַרבַּעַתֹ וַכַ׳מסֻוןַ אלפַא וַאַרבַּעֻמִאַתֹ
והמנוים כזאת מהם: חמשים וארבעה אלף וארבע מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םהכל
 
(ל) לִבְנֵ֣י זְבוּלֻ֔ן תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃
Of the children of Zebulun, their generations, by their families, by their fathers' houses, according to the number of the names, from twenty years old and upward, all who were able to go out to war;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לִבְנֵי זְבוּלוּן תּוֹלְדָתְהוֹן לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עֶשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כֹּל נָפֵיק חֵילָא.
Of the tribe of Zebulon, the generations of the families of the house of their fathers, by the number of their names, from a son of twenty years and upward, every one going forth in the host;
לבנוי דזבולן יחוסיהון לזרעייתהוןא לבית אבהתהון במניין שמהןב מן בר עשרין שנין ולעיל כל נפקי קרבהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יחוסיהון לזרעייתהון״) גם נוסח חילופי: ״תולדוותהון לזרעיוותהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמהן״) גם נוסח חילופי: ״שמהת״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבה״) גם נוסח חילופי: ״חיל״.
לבנוי דזבולן ייחוסיהון לגניסתהון לבית אבהתהון במניין שמהן לגולגלותהון כל דכורא מבר עשרין שנין ולעילא כל נפיק חילא.
Of the family of Zebulon, after the generation of their fathers' house, in the number of their names by their polls, every male from twenty years and upward, every one going forth in the host,
וַבַּנֻו זִיבּוּלֻון תַּוַאלִידֻהֻם לִעַשַׁאאִרִהִם לִבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם בִּאִחצַאאִ אַסמַאאֵ מִן אבּןִ עִשׁרִיןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא כֻּלֻּ מַן יַכ׳רֻגֻ פִי גִּיושִׁהִם
ובני זבלון, ילידותהם לפי משפחותם לבתי אבותם, בספירת שמות, מבן עשרים שנה ומעלה, כל⁠־מי שהוא יוצא בצבאותם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םהכל
 
(לא) פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֑ן שִׁבְעָ֧ה וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃
those who were numbered of them, of the tribe of Zebulun, were fifty-seven thousand four hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דִּזְבוּלוּן חַמְשִׁין וְשִׁבְעָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה.
of the tribe of Zebulon, were numbered fifty and seven thousand and four hundred.
סכומיהון לשבטהא דבני זבולן חמשין ושבעה אלפין וארבע מאהב.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״לשבטה״) גם נוסח חילופי: ״דש׳⁠ ⁠⁠״, ובגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לשבטה״) גם נוסח חילופי: ״מן ש׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאה״) גם נוסח חילופי: ״מאוון״.
סכומהון לשיבטא דזבולון חמשין ושבעא אלפין וארבעה מאה.
The sum of the tribe of Zebulon, fifty-seven thousand four hundred.
וַאלּמַעדֻודֻוןַ כַּדַ׳לִךַּ מִנהֻם סַבּעַתֹ וַכַ׳מסֻוןַ אלפַא וַאַרבַּעֻמִאַתֹ
והמנוים כזאת מהם: חמשים ושבעה אלף וארבע מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םהכל
 
(לב) לִבְנֵ֤י יוֹסֵף֙ לִבְנֵ֣י אֶפְרַ֔יִם תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃
Of the children of Joseph, of the children of Ephraim, their generations, by their families, by their fathers' houses, according to the number of the names, from twenty years old and upward, all who were able to go out to war;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםאברבנאלמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לִבְנֵי יוֹסֵף לִבְנֵי אֶפְרַיִם תּוֹלְדָתְהוֹן לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עֶשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כֹּל נָפֵיק חֵילָא.
Of the sons of Joseph, the generations of the Beni Ephraim by the kindreds of the house of their fathers, in the number of their names, from a son of twenty years and upwards, every one going forth in the host;
אלבנוי דיוסף הוא שבטה דבית אפרים יחוסיהון לזרעייתהוןב לבית אבהתהון [במניין שמהן] מן בר עשרין שנין ולעיל כל נפקי קרבהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״לבנוי ... לזרעייתהון״) נוסח אחר: ״מן שבטה דבנוי דיוסף דהוא מן שבטה דבנוי דאפרים תולדוותהון לזרעייותהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יחוסיהון לזרעייתהון״) גם נוסח חילופי: ״תולדוותהון לזרעיוותהון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבה״) גם נוסח חילופי: ״חיל״.
לבנוי דיוסף לבנוי דאפרים ייחוסיהון לגניסתהון לבית אבהתהון במניין שמהן לגולגלות כל דכורא מבר עשרין שנין ולעילא כל נפיק חילא.
Of the sons of Yosef, of the family of Ephraim, after the generation of their fathers' house, in the number of their names by their polls, every male from twenty years and upward, every one going forth in the host,
לִבַּנִי יֻוסִףַ לִבַּנִי אִפרַאִים תַּוַאלִידֻהֻם לִעַשַׁאאִרִהִם לִבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם בִּאִחצַאאִ אַסמַאאֵ מִן אבּןִ עִשׁרִיןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא כֻּלֻּ מַן יַכ׳רֻגֻ פִי גִּיושִׁהִם
לבני יוסף לבני אפרים, ילידותהם לפי משפחותם לבתי אבותם, בספירת שמות, מבן עשרים שנה ומעלה, כל⁠־מי שהוא יוצא בצבאותם.
לבני יוסף לבני אפרים. וא״ת למה נאמ׳ ב׳ פעמי׳ לבני. באחד היה די. יש לומ׳ לפי שיוסף היה ראוי לימנות בדגלים ולישא דגל כשאר שבטי׳. אלא לפי שלא טען (במצות) [במיטת] אביו מפני שהיה מלך (עי׳ תנחומא במדבר יב, רש״י בראשית נ:יב ד״ה כאשר צום). לכך לא היה לו דגל בפני עצמו.
לבני יוסף לבני אפרים – כפל מלת לבני לרמוז כי מהראוי הי׳ ליוסף דגל לעצמו אלא שמפני שלהיותו מלך לא טען בארון אביו ולא עסק בו לא ניתן לו דגל.
א
א. עיינו בהערה בביאור על פסוק י׳ שמופיע לאחר פסוק מ״ה.
a
a. See the note on the interpretation on verse 10 which appears after verse 45.
לבני יוסף לבני אפרים – כתב הרמב״ן הקדים אפרים לפני מנשה ויחס יוסף עליו וכן למטה בדגלים כי הוא היה בעל דגל והוא הבכור ואחיו משנהו בברכת יעקב ועוד כי היו אפרים רבים מבני מנשה אבל במנין השני של ערבות מואב הקדים מנשה כי היו בני מנשה בעת ההוא רבים ולקחו נחלתן תחלה וכן בנשיאי הארץ הקדימו וייחס יוסף עליו ובמרגלים הקדים אפרים אבל יחס על מנשה למטה יוסף למטה מנשה והנראה בדרך ההגדה בעבור הדבה שהביא יוסף על אחיו ייחס אליו מוציא הדבה אל בעבור שחולק הכבוד לשניהם והי׳ די לאפרים בכבוד נשיאו. כתב ר׳ אברהם כל השבטים היו י״ב יצא לוי והיו ליוסף שנים הרי שיבא לכל רוח ג׳ וללאה ששה אלא שיצא לוי הרי שהיו לבניה ב׳ דגלים חסר אחד. והדגל האחד לראובן ושמעון אחיו ולוי שהיה חסר שמו תחתיו גד שהוא בכור שפחתה. והדגל השני ליהודה והחונים עליו אחיו הקטנים ממנו. ולרחל דגל בפני עצמה ואפרים במקום יוסף והוא קודם למנשה כדברי יעקב. והדגל הרביעי לשפחת רחל שהוא הבכור ואחריו אשר ואע״פ שהוא קטן בשנים מנפתלי הקדימו בעבור שיהיה הדגל לבן שפחת רחל נתן זאת המעלה לבן שפחת לאה ולא היו בכולם גבורים כיהודה שנמשל לאריה וכדן ולכך היה יהודה בתחלה ודן באחרונה:
לבני יוסף לבני אפרים, Nachmanides writes that Ephrayim, the younger son of Joseph was given precedence over his older brother Menashe and Joseph's genealogy is linked to him both here and when it came to the "flags,⁠" the groupings of three tribes each around their flags, seeing that he was the one in his group that was the flag bearer, and also because he was numerically a much larger tribe (41.500) than his brother tribe Menashe. (32.500) However, on the occasion of the census in the 40th year in the wilderness of Moav, you will note that the tribe of Menashe (52.700) had in the meantime become more numerous than Ephrayim. (32.500) They also received their ancestral land before Ephrayim, seeing that half the tribe remained on the East bank of the Jordan with the tribes Reuven and Gad. He also took precedence when the Torah reports the names of the tribal heads in charge at the time of the entry of he people into their ancestral land. (Numbers 34, 23-24) On the other hand, although Ephrayim's representative of the 12 tribes during the mission of the spies is listed first, Joseph himself, in that connection, is linked directly to Menashe. (Numbers 13,8)
In trying to understand the various occasions when the respective brothers Ephrayim and Menashe appear in different sequences, perhaps the fact that just as Joseph, who, in his youth was guilty of slandering his brothers, Menashe, i.e. the spy representing the Tribe of Joseph-Menashe, Gad, did join the majority in slandering the land of Israel, as opposed to the representative of his younger brother Ephrayim, i.e. Joshua, who did not. Moses may have listed Ephrayim first, without mentioning that he was part of the tribe of Joseph. (Numbers 13,8) This may serve as a reminder that sometimes the son commits the same type of error as had his father. (Compare daat z'keynim baaley Tosafot Numbers 13,11)
Ibn Ezra explains that the army was made up of 12 tribes excluding the tribe of Levi, so that the tribe of Joseph was represented by his two sons Ephrayim and Menashe. There were four army groups of three tribes each placed in the four directions of the surface of the earth. Leah had 6 sons, Seeing that the tribe of Levi, descended from one of Leah's sons was not included in the men serving in the army, the first camp, (flag) comprised of the tribes Reuven and Shimon, both from the sons of Leah, co-opted a third, Gad, the senior son of Leah's maid Zilpah. The second camp (flag) was comprised of the tribes of Yehudah, who was joined by tribes descended from his younger brothers Issachar and Zevulun. The third camp contained only tribes descended from Rachel, i.e. Ephrayim, Menashe and Binyamin. The fourth camp was comprised of Dan, Asher and Naftali. Naftali was the younger one of the three tribes comprising that camp. He was listed first in order that the flag of that camp be guarded by the senior son of Rachel's maidservant Bilhah. The reason why Yehudah's group was placed at the head and Dan's at the rear, was that these two tribes excelled in valour and in the art of warfare.
לבני יוסף לבני אפרים – ולא אמר לבני יוסף לאפרים לפי שיוסף לא נשא במטת אביו משום כבוד מלכות לא רצה למנותו בדגלים ונקרא הדגל על שם בניו לכך אמר לבני אפרים כדרך שאומר בכולן.
לבני יוסף לבני אפרים – הקשה הר״י מה הוצרך לומר לבני יוסף לבני אפרים ב׳ פעמים, לומר לך בשביל שיוסף היה ראוי בדגלים, ולישא דגל כשאר שבטים, אלא לפי שלא טען במצות אביו מפני כבודו שהיה מלך, לכן לא היה לו דגל בפני עצמו וניתנו דגלים לשני בניו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםאברבנאלמלבי״םהכל
 
(לג) פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה אֶפְרָ֑יִם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
those who were numbered of them, of the tribe of Ephraim, were forty thousand five hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְּאֶפְרָיִם אַרְבְּעִין אַלְפִין וַחֲמֵישׁ מְאָה.
of the tribe of Ephraim, forty thousand and five hundred.
סכומיהון דשבטהא ב דאפרים ארבעין אלפין וחמש מאה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דשבטה״) גם נוסח חילופי: ״לש׳⁠ ⁠⁠״, וגם נוסח חילופי: ״מן שב׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״דבנוי״.
סכומהון לשיבטא דאפרים ארבעין אלפין וחמשא מאה.
The sum of the tribe of Ephraim, forty thousand five hundred.
וַאלּמַעדֻודֻוןַ כַּדַ׳לִךַּ מִנהֻם אַרבַּעֻוןַ אלפַא וַכַ׳מסֻמִאַתֹ
והמנוים כזאת מהם: ארבעים אלף וחמש מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םהכל
 
(לד) לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֔ה תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃
Of the children of Manasseh, their generations, by their families, by their fathers' houses, according to the number of the names, from twenty years old and upward, all who were able to go out to war;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמנחת שימלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לִבְנֵי מְנַשֶּׁה תּוֹלְדָתְהוֹן לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עֶשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כֹּל נָפֵיק חֵילָא.
The generations of the Beni Menasheh by the kindreds of the house of their fathers, in the number of their names, from a son of twenty years and upwards, every one going forth in the host;
לבנוי דמנשה יחוסיהון לזרעייתהוןא לבית אבהתהון במניין שמהןב מן בר עשרין שנין ולעיל כל נפקי קרבהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יחוסיהון לזרעייתהון״) גם נוסח חילופי: ״תולדוותהון לזרעייותהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמהן״) גם נוסח חילופי: ״שמהת״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבה״) גם נוסח חילופי: ״חיל״.
לבנוי דמנשה ייחוסיהון לגניסתהון לבית אבהתהון במניין שמהן לגולגלותהון כל דכורא מבר עשרין שנין ולעילא כל נפיק חילא.
Of the family of Menasheh, after the generation of their fathers' house, in the number of their names by their polls, every male from twenty years and upward, every one going forth in the host,
וַבַּנֻו מִנַשִּׁה תַּוַאלִידֻהֻם לִעַשַׁאאִרִהִם לִבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם בִּאִחצַאאִ אַסמַאאֵ מִן אבּןִ עִשׁרִיןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא כֻּלֻּ מַן יַכ׳רֻגֻ פִי גִּיושִׁהִם
ובני מנשה, ילידותהם לפי משפחותם לבתי אבותם, בספירת שמות, מבן עשרים שנה ומעלה, כל⁠־מי שהוא יוצא בצבאותם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

במספר שֵמוֹת דלבני מנשה: מל׳ וא״ו בכל ספרי׳ מדוייקים, והוא חד מן ט׳ מלאי׳ בתורה, וסי׳ נמס׳ במ״ג פ׳ בראשית על פסוק ויקרא האדם שמות, וכן הביאם הרמ״ה ז״ל. (ומה שכתוב במסורת הדפוס שם, ויקרא להן שֵמוֹת כַשֵמוֹת, טעות, וצ״ל כַשֵמֹת חס׳, וכן מסור עלי׳ לית כותי׳ כַשֵמֹת וחס׳. והמדפיס לא דק, שלא הביא הפסוק רק לצורך מלת שֵמוֹת דמני להו, ולאו אדעתיה מלה דלא רמיא השתא עלה). עוד במסר׳ אחרינא כל שמת דשבטים חסרי׳ במ״ד רשג״ם סימן, פי׳ ראובן שמעון גד מנשה. ומסורת כ״י מסיימת וכל נביאים וכתובי׳ דכו׳ מל׳, וכל שְמוֹת דכו׳ במ״ג חס׳, וסי׳ מעשה חרש, והאבנים, והאבנים. ועיין מ״ש לעיל אצל במספר שמות דראובן. [שמות].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמנחת שימלבי״םהכל
 
(לה) פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה שְׁנַ֧יִם וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם׃
those who were numbered of them, of the tribe of Manasseh, were thirty-two thousand two hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דִּמְנַשֶּׁה תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתַן.
of the tribe of Menasheh, were numbered thirty and two thousand and two hundred.
סכומיהון דשבטהא דבנוי דמנשה תלתין ותרין אלפין ותרין מאהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דשבטה״) גם נוסח חילופי: ״לש׳⁠ ⁠⁠״, וגם נוסח חילופי: ״מן שב׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאה״) גם נוסח חילופי: ״מאוון״.
סכומהון לשבטא דמנשה תלתין ותרין אלפין ומאתן.
The sum of the tribe of Menasheh, thirty-two thousand two hundred.
וַאלּמַעדֻודֻוןַ כַּדַ׳לִךַּ מִנהֻם את׳נַאןַ וַתַּ׳לַאתֻ׳וןַ אלפַא וַמִאַתַּאןַ
והמנוים כזאת מהם: שלשים ושנים אלף ומאתים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םהכל
 
(לו) לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃
Of the children of Benjamin, their generations, by their families, by their fathers' houses, according to the number of the names, from twenty years old and upward, all who were able to go out to war;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לִבְנֵי בִּנְיָמִין תּוֹלְדָתְהוֹן לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עֶשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כֹּל נָפֵיק חֵילָא.
The generations of the sons of Benyamin, by the kindreds of the house of their fathers, in the number of their names, from a son of twenty years and upward, every one going forth in the host;
לבנוי דבנימן יחוסיהון לזרעייתהוןא לבית אבהתהון במניין שמהןב מן בר עשרין שנין ולעיל כל נפקי קרבהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יחוסיהון לזרעייתהון״) גם נוסח חילופי: ״תולדוותהון לזרעייותהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמהן״) גם נוסח חילופי: ״שמהת״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבה״) גם נוסח חילופי: ״חיל״.
לבנוי דבנימין ייחוסיהון לגניסתהון לבית אבהתהון במניין שמהן מבר עשרין שנין ולעילא כל נפיק חילא.
Of the family of Benjamin, after the generation of their fathers' house, in the number of their names by their polls, every male from twenty years and upward, every one going forth in the host,
וַבַּנֻו בִּניַאמִיןַ תַּוַאלִידֻהֻם לִעַשַׁאאִרִהִם לִבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם בִּאִחצַאאִ אַסמַאאֵ מִן אבּןִ עִשׁרִיןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא כֻּלֻּ מַן יַכ׳רֻגֻ פִי גִּיושִׁהִם
ובני בנימין, ילידותהם לפי משפחותם לבתי אבותם, בספירת שמות, מבן עשרים שנה ומעלה, כל⁠־מי שהוא יוצא בצבאותם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םהכל
 
(לז) פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֑ן חֲמִשָּׁ֧ה וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃
those who were numbered of them, of the tribe of Benjamin, were thirty-five thousand four hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְּבִנְיָמִין תְּלָתִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה.
of the tribe of Benyamin, were numbered thirty and five thousand and four hundred.
סכומיהון דשבטה דבנוי דבנימן תלתין וחמשה אלפין וארבע מאווןא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
סכומהון לשבטא דבנימין תלתין וחמשא אלפין וארבע מאה.
The sum of the tribe Benjamin, thirty five thousand four hundred.
וַאלּמַעדֻודֻוןַ כַּדַ׳לִךַּ מִנהֻם כַ׳מסַתֹ וַתַּ׳לַאתֻ׳וןַ אלפַא וַאַרבַּעֻמִאַתֹ
והמנוים כזאת מהם: שלשים וחמשה אלף וארבע מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םהכל
 
(לח) לִבְנֵ֣י דָ֔ן תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃
Of the children of Dan, their generations, by their families, by their fathers' houses, according to the number of the names, from twenty years old and upward, all who were able to go forth to war;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לִבְנֵי דָּן תּוֹלְדָתְהוֹן לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עֶשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כֹּל נָפֵיק חֵילָא.
The generations of the Beni Dan, by the kindreds of the house of their fathers, in the number of their names, from a son of twenty years and upward, every one going forth in the host;
לבנוי דדן יחוסיהון לזרעייתהוןא לבית אבהתהון במניין שמהןב מן בר עשרין שנין ולעיל כל נפקי קרבהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יחוסיהון לזרעייתהון״) גם נוסח חילופי: ״תולדוותהון לזרעייותהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמהן״) גם נוסח חילופי: ״שמהת״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבה״) גם נוסח חילופי: ״חיל״.
לבנוי דדן ייחוסיהון לגניסתהון לבית אבהתהון במניין שמהן מבר עשרין שנין ולעילא כל נפיק חילא.
Of the family of Dan, after the generation of their fathers' house, in the number of their names by their polls, every male from twenty years and upward, every one going forth in the host,
וַבַּנֻו דַאןַ תַּוַאלִידֻהֻם לִעַשַׁאאִרִהִם לִבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם בִּאִחצַאאִ אַסמַאאֵ מִן אבּןִ עִשׁרִיןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא כֻּלֻּ מַן יַכ׳רֻגֻ פִי גִּיושִׁהִם
ובני דן, ילידותהם לפי משפחותם לבתי אבותם, בספירת שמות, מבן עשרים שנה ומעלה, כל⁠־מי שהוא יוצא בצבאותם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םהכל
 
(לט) פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה דָ֑ן שְׁנַ֧יִם וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵאֽוֹת׃
those who were numbered of them, of the tribe of Dan, were sixty-two thousand seven hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְּדָן שִׁתִּין וּתְרֵין אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה.
of the tribe of Dan, were numbered sixty and two thousand and seven hundred.
סכומיהון דשבטהא דבנוי דדן אשתין ותרין אלפין ושבע מאווןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דשבטה״) גם נוסח חילופי: ״לש׳⁠ ⁠⁠״, וגם נוסח חילופי: ״מן שב׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
סכומהון לשבטא דדן שיתין ותרין אלפין ושבע מאה.
The sum of the tribe Dan, sixty-two thousand seven hundred.
וַאלּמַעדֻודֻוןַ כַּדַ׳לִךַּ מִנהֻם את׳נַאןַ וַסִתֻּוןַ אלפַא וַסַבּעֻמִאַתֹ
והמנוים כזאת מהם: ששים ושנים אלף ושבע מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םהכל
 
(מ) לִבְנֵ֣י אָשֵׁ֔ר תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃
Of the children of Asher, their generations, by their families, by their fathers' houses, according to the number of the names, from twenty years old and upward, all who were able to go forth to war;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמנחת שימלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לִבְנֵי אָשֵׁר תּוֹלְדָתְהוֹן לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עֶשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כֹּל נָפֵיק חֵילָא.
Of the generations of the Beni Asher, by the kindreds of the house of their fathers, in the number of their names, from a son of twenty years and upward, every one going forth in the host;
לבנוי דאשר יחוסיהון לזרעייתהוןא לבית אבהתהון במניין שמהןב מן בר עשרין שנין ולעיל כל נפקי קרבהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יחוסיהון לזרעייתהון״) גם נוסח חילופי: ״תולדוותהון לזרעייותהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמהן״) גם נוסח חילופי: ״שמהת״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבה״) גם נוסח חילופי: ״חיל״.
לבנוי דאשר ייחוסיהון לגניסתהון לבית אבהתהון במניין שמהן מבר עשרין שנין ולעילא כל נפיק חילא.
Of the family of Asher, after the generation of their fathers' house, in the number of their names by their polls, every male from twenty years and upward, every one going forth in the host,
וַבַּנֻו אשִׁיר תַּוַאלִידֻהֻם לִעַשַׁאאִרִהִם לִבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם בִּאִחצַאאִ אַסמַאאֵ מִן אבּןִ עִשׁרִיןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא כֻּלֻּ מַן יַכ׳רֻגֻ פִי גִּיושִׁהִם
ובני אשר, ילידותהם לפי משפחותם לבתי אבותם, בספירת שמות, מבן עשרים שנה ומעלה, כל⁠־מי שהוא יוצא בצבאותם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

לבני אשר וגו׳ וָמַ֔עְלָה: אין במ״ם מאריך.⁠א [וָמַ֔עְלָה].
א. [ההערה מכוונת להוציא מדפוס ונציה ש״ז, שבאה בו געיה באות מ״ם.]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמנחת שימלבי״םהכל
 
(מא) פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֑ר אֶחָ֧ד וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
those who were numbered of them, of the tribe of Asher, were forty-one thousand five hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְּאָשֵׁר אַרְבְּעִין וְחַד אַלְפִין וַחֲמֵישׁ מְאָה.
of the tribe of Asher, were numbered forty and one thousand and five hundred.
סכומיהון דשבטהא דבנוי דאשר ארבעין וחד אלפין וחמש מאווןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דשבטה״) גם נוסח חילופי: ״לש׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
סכומהון לשיבטא דאשר ארבעין וחד אלפין וחמש מאה.
The sum of the tribe Asher, forty-one thousand five hundred.
וַאלּמַעדֻודֻוןַ כַּדַ׳לִךַּ מִנהֻם וַאחִדֹ וַאַרבַּעֻוןַ אלפַא וַכַ׳מסֻמִאַתֹ
והמנוים כזאת מהם: ארבעים ואחד אלף וחמש מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םהכל
 
(מב) בְּנֵ֣י נַפְתָּלִ֔י תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃
Of the children of Naphtali, their generations, by their families, by their fathers' houses, according to the number of the names, from twenty years old and upward, all who were able to go forth to war;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובפענח רזאקיצור פענח רזאטור הפירוש הקצרמושב זקניםאברבנאלמנחת שישד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בְּנֵי נַפְתָּלִי תּוֹלְדָתְהוֹן לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עֶשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כֹּל נָפֵיק חֵילָא.
The generations of the sons of Naphtali, by the kindreds of the house of their fathers, in the number of their names, from a son of twenty years and upwards, every one going forth in the host;
לבנוי דנפתלי יחוסיהון לזרעייתהוןא לבית אבהתהון במניין שמהןב מן בר עשרין שנין ולעיל כל נפקי קרבהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יחוסיהון לזרעייתהון״) גם נוסח חילופי: ״תולדוותהון לזרעייתהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמהן״) גם נוסח חילופי: ״שמהת״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבה״) גם נוסח חילופי: ״חיל״.
בנוי דנפתלי ייחוסיהון לגניסתהון לבית אבהתהון במניין שמהן מבר עשרין שנין ולעילא כל נפיק חילא.
Of the family of Naphtali, after the generation of their fathers' house, in the number of their names by their polls, every male from twenty years and upward, every one going forth in the host,
בַּנֻו נַפתַּאלִי תַּוַאלִידֻהֻם לִעַשַׁאאִרִהִם לִבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם בִּאִחצַאאִ אַסמַאאֵ מִן אבּןִ עִשׁרִיןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא כֻּלֻּ מַן יַכ׳רֻגֻ פִי גִּיושִׁהִם
בני נפתלי, ילידותהם לפי משפחותם לבתי אבותם, בספירת שמות, מבן עשרים שנה ומעלה, כל⁠־מי שהוא יוצא בצבאותם.
פס׳: בני נפתלי תולדותם – כלם כתוב בהן לבני וכאן בני. מלמד 1שהיו [כל בניהם זכרים ולא היו להם נקבות:
1. שהיו בניהם זכרים. עיין בבעל הטורים על התורה מביא להיפך שבשבט נפתלי היו בנות יותר מזכרים. וכ״ה בס׳ פענח רזא. ודעת הפסיקתא הביא המנחת שי:
בכולן כתי׳ לבני. ובנפתלי כתי׳ בני. לפי שבנותיו היו מרובים מבניו. ולכך רמז יעקב בברכתו א׳ש׳ה׳ בר״ת שנ׳ נפתלי א׳ילה ש׳לוחה ה׳נותן (בראשית מט:כא). ותדע שכן הוא שהרי כשמתו ששים רבוא דוקא אנשים ולא נשים (עי׳ במדבר רבה כא:י) ונשארו נשים יותר מאנשים. לכך כת׳ בפנחס בני בני (עי׳ במדבר כו:ה-נא) ולא לבני. להראות לנו שבנות מרובים היו מבנים. הכא נמי לכך כתב בני.
בכולן כתיב לבני חוץ מבנפתלי כתיב בני מפני שבנותיו היו מרובין מבניו, וכן רמז יעקב בברכותיו נפתלי ״אילה ״שלוחה ״הנותן וגו׳ ר״ת אש״ה, וכן מטעם זה כתיב בפ׳ פנחס בכולם בני בני ולא לבני, משום שהרי כשמתו מתי מדבר אנשים מתו ולא נשים א״כ היו אז נשים הרבה מאד מאנשים.
בני נפתלי – בכולן אומר לבני לבד מנפתלי שאומר בני לפי שבשבט נפתלי היו בנות יותר מבנים ולכך רמז בברכת נפתלי אשה אילה שלוחה הנותן ר״ת אשה ולפיכך בפנחס כתוב בכולן בני לפי שמתו האנשים ונתרבו הנשים ולכך לא אמר לבני.
בני נפתלי – הקשה הר״י למה בכולם כתיב לבני, חוץ מנפתלי שהוא כתוב בני. ותירץ לפי שבני נפתלי היו בנות יותר מבנים, לכן רמז בברכת נפתלי שברכו יעקב לשון אשה. נפתלי א׳ילה ש׳לוחה ה׳נותן ר״ת אשה. ותדע לך שכן הוא שהרי כי מתו ס׳ רבוא אנשים ולא נשים, ונתרבו נשים יותר מאנשים, לכך כתי׳ בפרש׳ פנחס, בני בני ולא לבני, כי בנות נתרבו מבנים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

<בני נפתלי: ל׳ בענין, ושארא לִבְנֵי, דבני׳ הוו ליה ובנתא לא הוו ליה, ושארא בנין ובנת הוו להון, מסורת. וכ״כ ר׳ טוביהו בפסיקתא שלו.> [בני].
בני נפתלי וגו׳ – חדוש הגאון הפולוני המובא בתוצאות חיים לא יתכן, כי לא היה אפשר שלא ימנו גם בני נפתלי בעבור המתים בין מנין למנין, ומי יאמין שלא מת מכל העם אחד, מלבד כי לדעתנו במנין הראשון נמנו הלוים ולא הבכורות, ובמנין שני בהפך, ומה שהסכים החשבון מקרה הוא.
Of the sons of Naphtali (Benei Naftali). The novel explanation [as to why the verse does not begin Li-v’nei Naftali, which would have been in keeping with the format followed for most of the other tribes] offered by the distinguished Polish scholar [R. Zevi Hirsch Segal Horowitz], cited by the commentary Totse’ot Ḥayyim, is improbable,⁠1 for it would have been impossible not to enumerate the sons of Naphtali along with the rest of the tribes, [as such an enumeration would have been necessary] in order to account for the deaths that would have occurred between the enumerations [i.e., Exod. 38:26 and here]. Who could believe that not a single member of the people had died [during this interval]? Besides, in our opinion, the first enumeration counted the Levites and not the firstborns, while the second enumeration was done the opposite way; if the two totals were equal, that would have been a coincidence.
1. {Translator's note: As Horowitz notes, the total number of Israelites had already been given as 603,550 (see Exod. 38:26), based on the total of half-shekels that the people had donated, but this total had not been broken down by tribe. Horowitz says that here, in contrast, the population of each tribe was counted--except for that of Naphtali, the last tribe mentioned, whose population did not have to be counted, as this figure could simply be determined by process of elimination, subtracting the combined totals of all the other tribes. This unique circumstance, according to Horowitz, accounts for the unusual phraseology Benei Naftali.}
בני נפתלי – לא נאמר כאן ״לבני נפתלי״ כמו בשבטים הקודמים. משמע ש״לבני שמעון״, ״לבני גד״ וכדומה, אין הפירוש: ״של בני שמעון״, אלא: ״אל בני שמעון״. הווי אומר שבני שמעון יצאו מתוך העדה שנתקהלה (עיין פסוק יח) והלכו אל שבט שמעון; ובהליכתם אל שבט זה הוכרו כשייכים אליו. לאחר שנמנו אחד עשר שבטים בדרך זו, ממילא הנותרים שעדיין לא נמנו היוו מאליהם את השבט השנים עשר, ולכן לא היה צורך שילכו אל שבטם כדי שיוכרו כשייכים אליו. לפיכך לא נאמר כאן ״לבני נפתלי״ אלא ״בני נפתלי״. חסרון ה״ל⁠־״ כאן הוא סימן מובהק לתיאור אירוע על ידי עדי ראייה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

בני נפתלי: שמעתי מפי חותני הגאון מוהרי״ץ זצ״ל בשם האר״י הקדוש, שמתחילה היו מניחין כל הפתקאות דכל ישראל בתיבה גדולה אחת, ואח״כ באו כל הנשיאים כל אחד בתיבה שלו, ובוררים כל אחד הפתקאות, וכל נשיא שמצא אחד משבטו היה מטיל בתיבתו, ואח״כ מנה מה שנתקבץ בתיבתו. משום הכי כתיב בכולהו ״לבני״, פירוש – זה הפתקא שייכת לזה השבט. אבל בני נפתלי האחרון, לא היה נשיא שלו בורר כלל, אלא כל שבטו נשאר בתיבה הגדולה, משום הכי כתיב ״בני״. כל זה שמעתי. ומזה למדנו דדעת האר״י ז״ל כמו שכתבתי (פסוק ב׳) שהיו מונין שמות הכתובין – בפתקאות, ולא ע״י בקע לגולגולת.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובפענח רזאקיצור פענח רזאטור הפירוש הקצרמושב זקניםאברבנאלמנחת שישד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(מג) פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֑י שְׁלֹשָׁ֧ה וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃
those who were numbered of them, of the tribe of Naphtali, were fifty-three thousand four hundred.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְּנַפְתָּלִי חַמְשִׁין וּתְלָתָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה.
of the tribe Naphtali, were numbered fifty and three thousand and four hundred.
סכומיהון דשבטהא דבנוי דנפתלי חמשין ותלתה אלפין וארבע מאווןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דשבטה״) גם נוסח חילופי: ״לשב׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
סכומהון לשיבטא דנפתלי חמשין ותלתא אלפין וארבע מאה.
The sum of the tribe Naphtali, fifty-three thousand four hundred.
וַאלּמַעדֻודֻון כַּדַ׳לִךַּ מִנהֻם תַּ׳לַאתַּ׳תֹ וַכַ׳מסֻוןַ אלפַא וַאַרבַּעֻמִאַתֹ
והמנוים כזאת מהם: חמשים ושלשה אלף וארבע מאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלבי״םהכל
 
(מד) אֵ֣לֶּה הַפְּקֻדִ֡ים אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ וּנְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר אִ֑ישׁ אִישׁ⁠־אֶחָ֥ד לְבֵית⁠־אֲבֹתָ֖יו הָיֽוּ׃
These are those who were numbered, whom Moses and Aaron numbered, and the princes of Israel, being twelve men: they were each one for his fathers' house.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובמנחת יהודהר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומלאכת מחשבתהכתב והקבלהמלבי״םהואיל משהמשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אִלֵּין מִנְיָנַיָּא דִּמְנָא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְרַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל תְּרֵי עֲשַׂר גּוּבְרִין גּוּבְרָא חַד לְבֵית אֲבָהָתוֹהִי הֲווֹ.
These were the numbered ones whom Moshe and Aharon, and the twelve men, the princes of Israel, did number, severally, according to the house of their fathers.
אילין סכומיה די סכם משה ואהרן ורברבניה דישראל תרי עשר גברין גבר ראשא לבית אבהתהון הווב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ראש״) גם נוסח חילופי: ״חד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הוו״) גם נוסח חילופי: ״הוון״.
איליין סכומי מניינייא דמנא משה ואהרן ורברבי ישראל תריסר גוברין גברא חד לבית אבהתוי הוון.
These are the sums of the numbered ones which Mosheh and Aharon, and the princes of Israel, twelve men, a man for each house of their fathers, did number.
הַאֻלַאאִ אלּמַעדֻודֻוןַ אַלַּדִ׳יןַ עַדַּהֻם מֻושִׁהֻ וַאהַרֻוןֻ וַאַשׁרַאפֻ אַלִ יִסרַאאִיל אַלּאִת׳נַא עַשַׁרַ רַגֻלַא כֻּלֻּ וַאחִדֵ מִנהֻם שַׁרִיפֻ בַּיְתִ אַבִּיהִ
אלה הם המנוים כזאת אשר נו אותם משה ואהרן ונכבדי בית-ישראל השנים עשר איש, כל⁠־אחד מהם נכבד לבית אביו.
פס׳: אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל שנים עשר איש – כדי לזכור להם זכות יעקב אבינו שנאמר בברכתו (שם) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר איש, לבני שמעון תולדותם למשפחותם [וגו׳] פקודיו. מה נשתנה שמעון שנאמר בו פקודיו, מלמד שהיו עתידין להפקד משבטו שהרי חסרו בחומש הפקודים שלשים ושבעה אלף ומאה:
אשר פקד משה ואהרן – לומ׳ שלא נמנה עם הלוים. לא הבנתי דכל נקוד מכחיש קצת הכתב כגון נקוד דעל ובקומה דפרש׳ וירא ודעל וישקהו דפר׳ וישלח ודעל לבנינו דפר׳ נצבים וכן הרבה כי טעם מדרש הנקוד לפי שעושה הכתב כאלו הוא דחוק וכאן אינו כן שהרי כתי׳ אשר פקד משה ואהרן ולא כתוב אשר נפקד ואולי אם נאמר דמה שפירש הקונ׳ שלא נמנה היינו לשון מנוי נימא דמכחיש קצת הכתב שהרי כתו׳ אשר פקד משה ואהרן על פי הש׳ אך ק׳ קצת דא״כ היה לו לרש״י לפרש שלא נמנה על מנין הלוי׳ כי כן הלשון נופל על לשון מנוי. עד״י ב״א.
אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל – אילו אמר אשר פקדו היה נכון גם כן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

אלה הפקדים – כל אחד מאלו נמנה על ידי משה ואהרן וכו׳.
אלה הפקודים, every single one of the aforementioned had been personally counted by Moses and Aaron.
אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל שנים עשר איש איש אחד לבית אבותיו היו – להודיענו שכלם בלב אחד ובעצה אחת היו ולא חלק לבם לדמיון ראשי העם תחת עבד כי ימלוך. ובא כמתרץ למה כתב אשר פקד ולא פקדו לפי שכלם כאיש אחד היו ולא בלב ולב ידברו:
אחד לבית אבותיו – המיוחד והחשוב שבבית אבותיו, כי מלת אחד יורה גם על התיחדות הדבר בענינו שאין דוגמא לחשיבותו, כמ״ש (דברים י״ז ו׳) על פי עד אחד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל – מודיע ששנים עשר הנשיאים עסקו בכל הפקודים שלא תאמר שלא עסק כל אחד רק במנין שבטו לבד, כי כולם השגיחו על מנין כל השבטים שלא ירבו מנין אישי שבט אחד יותר ממה שהוא ועי״כ יגרע נחלת שבט האחר בחלוקת הארץ, ועז״א ונשיאי ישראל שנים עשר איש:
איש אחר לבית אבותיו היו – עוד היום בארץ ערב בישמעאלים הנעים ונדים בלי מקום קבוע לדירתם, ראש בית האב, הוא הזקן שממנו נולדו האחרים בנים ובני בנים, הוא כשופט ושר ויש לו שררה על כל יוצאי חלציו וחייהם בידו, וכן מצאנו ביהודה שדן את תמר כלתו לישרף, לא מפני היותו שר ושופט בארץ כי לא סופר לנו מזה דבר, רק מפני שהוא היה ראש וגדול הבית, והתורה הסירה המשפט מהאבות ונתנתהו לשופטים, וכי יהיה לאיש בן סורר ומורה יביאהו אל זקני עירו ואל שער מקומו; ואליצור בן שדיאור וחבריו לא היו מתחלה כי אם ראשים לבית אבותם, והיו זקנים ובאים בימים להם חכמה ותבונה, ובמאמר האל היו לראשים לכל השבט.
אלה הפקודים כו׳ איש אחד לבית אבותיו היו – ולמעלה אמר ראש לב״א משום, דכיון דהם היו מן המנין, והנשיא היה אחד מן המנין. ופשוט.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובמנחת יהודהר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומלאכת מחשבתהכתב והקבלהמלבי״םהואיל משהמשך חכמההכל
 
(מה) וַיִּֽהְי֛וּ כׇּל⁠־פְּקוּדֵ֥י בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כׇּל⁠־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל׃
So all those who were numbered of the Children of Israel by their fathers' houses, from twenty years old and upward, all who were able to go out to war in Israel;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארמב״ןר׳ בחייר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַהֲווֹ כָּל מִנְיָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן מִבַּר עֶשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפֵיק חֵילָא בְּיִשְׂרָאֵל.
And all those who were numbered of the Beni Israel according to the house of their fathers, from a son of twenty years and upward, every one going forth in the host of Israel;
והוון כל סכומיה דבני ישראל לבית אבהתהון מן בר עשרין {שנין} ולעיל כל נפקי קרבהא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבה״) גם נוסח חילופי: ״חיל״.
והוו כל סכומי מנייני בני ישראל לבית אבהתן מבר עשרין שנין ולעילא כל נפיק חילא בישראל.
And all the sums of the numbered of the Beni Israel for each house of their fathers, from twenty years old and upward, every one going forth in the host.
וַכַּאןַ מַן עֻדַּ מִנהֻם מַנסֻובַּא אִלַי׳ בַּיְתִ אַבַּאאהִ מִן אבּןִ עִשׁרִיןַ סַנַתַּ פַצַאעִדַא כֻּלֻּ מַן יַכ׳רֻגֻ פִי גִּיושִׁהִם
והיה כל⁠־מי שנמנה בזאת מהם מיחס אל בית אבותיו, מבן עשרים שנה ומעלה, כל היוצא בצבאותם.
פס׳: ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים – ולהלן הוא אומר (שמות ל״ח:כ״ו) בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקדש לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים למדנו 1שכל זמן שהיו ישראל עסוקין במלאכת המשכן לא חסרו מהם נפש אחת. שבמלאכת המשכן נמצאו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים ובשנה השנית נמצאו החשבונות שוות:
1. למדנו כל זמן שהיו ישראל וכו׳. עיין פרש״י פ׳ תשא שסובר ג״כ כהמחבר דהכא שמנין השקלים הוא כמו המנין דהכא והכל היה בשנה אחת וכ״ה במ״ר פ׳ במדבר. והנה הרמב״ן פ׳ תשא הרבה לתמוה עליו. וז״ל ואני תמה איך יתכן שיהיה קהל גדול כמוהו ולא ימותו בחצי שנה למאות ולאלפים והנה לפי דברי הרב עמדו כ״ז חדשים ולא מת א׳ מהם. ועוד הא כתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ע״ש ברמב״ן באריכות. וקושיתו השניה מקרא ויהי אנשים עי׳ בספרי במקומו. וכ״ה (סוכה כ״ה.) מי היו נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר״י ר״ע אומר מישאל ואלצפן היו. אשר באמת לפלא שאלתם מי היו. מה לנו לידע שמות האנשים שמתו באלו הימים. אבל באמת גם אלו תנאים סוברים כדעת רש״י וכדעת המחבר שכל זמן שהיו עסוקין במלאכת המשכן לא חסרו מהם נפש א׳ ע״כ שאלו מי היו המתים באלו הימים י ע״כ סובר ר״י נושאי ארונו של יוסף. ולא מת א׳ בימים האלו. ור״ע סובר מישאל ואלצפן היו שטמאו א״ע לנדב ואביהוא והם היו מלויים ולא נכללו לא בנתינת השקלים ולא במנין דהכא אשר שבט לוי נמנה אח״כ ועולים דברי רש״י כמין חומר וזכרוני זה רבות בשנים הגדתי דברים אלו לפני א״א הגאון החסיד זלה״ה וקלסוהו:
(מה-מו) ופירוש: ויהיו כל פקודי בני ישראל – שלא נפקדו רק מי שהוא מבן עשרים שנה. ואחר כך: ויהיו כל הפקודים – בכללם.
(45-46) [AND ALL THOSE THAT WERE NUMBERED OF THE CHILDREN OF ISRAEL BY THEIR FATHERS' HOUSES, FROM TWENTY YEARS OLD AND UPWARD.] It means that only those who were aged twenty and above were counted. Scripture then goes on to say,⁠1 even all those that were numbered. The latter refers to their2 total number.⁠3
1. In verse 46.
2. Those 20 and older.
3. In other words, our verse speaks of the age of those numbered, while verse 46 speaks of the total number of those who were counted.
ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם, כל יצא צבא בישראל – הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים, כי נצטוה משה ואהרן שידעו מספר מפקד העם וידעו מספר כל שבט, כי כן דרך המלכים במנותם את העם. ולא הבינותי טעם המצוה הזאת למה צוה בה הקב״ה, כי היה צורך שיתיחסו לשבטיהם בעבור הדגלים, אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה צוה שידעו אותו. אולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדוא מצרימה ועתה הם כחול הים,⁠1 כך וכך בני עשרים.
ואחר כל דבר ומגפה ימנם להודיעם כי הוא משגיא לגוים,⁠2 ימחץב וידיו תרפינה.⁠3 וזהו שאמרו רבותינו (במדבר רבה ב׳:י״ט): מרוב חיבתם מונה אותם כל שעה.
ועוד כי הבא לפני אבי הנביאים ואחיו קדוש י״י, והוא נודע אליהם בשמו, יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים, כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל, וזכות הרבים במספרם. וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן, כי ישימו עליהם עינם לטובה יבקשו עליהם רחמים: י״י אלהיכם יוסף עליכםג ולא ימעיט מספרכם, והשקלים כופר על נפשותם. ובמדבר סיני רבה ראיתי כן: במספר שמות לגולגלותם (במדבר א׳:כ׳) – אמר לו הקב״ה למנותן בכבוד ובגדולה, לכל אחד ואחד, לא תהא אומר לראש המשפחה: כמה במשפחתך, כמה בניםד לך, אלא כולהון יהו עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם, הדא הוא דכתיב: במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגלגלותם (במדבר א׳:י״ח).
ויתכן שנאמר עוד כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ, ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם, כמו שאמר: נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר השם וגו׳ (במדבר י׳:כ״ט), והיו משה והנשיאים צריכים לדעת מספר חלוציה המלחמה, וכן מספר כל שבט. ומה יפקיד עליו במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם: כל יוצא צבא בישראל – כי המנין מפני צבא המלחמה. ועוד שיחלק להם הארץ למספרם, וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם, כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד.
1. השוו ללשון הפסוק בדברים י׳:כ״ב.
2. השוו ללשון הפסוק באיוב י״ב:כ״ג.
3. השוו ללשון הפסוק באיוב ה׳:י״ח.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא נוסף כאן: ״אבותיך״.
ב. כן בכ״י פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137: ״מחץ״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא (כלשון הפסוק בדברים א׳:י״א): ״אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2, דפוס רומא נוסף כאן: ״יש״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2, דפוס רומא נוסף כאן: ״צבא״.
AND ALL THOSE THAT WERE NUMBERED OF THE CHILDREN OF ISRAEL BY THEIR FATHERS' HOUSES … ALL THAT WERE ABLE TO GO FORTH TO WAR IN ISRAEL. It was necessary for Scripture to state the collective number of the people although it had already stated the individual numbers [of each of the tribes], because Moses and Aaron were commanded to ascertain the total number of the people counted, as well as the number of [people in] each tribe, for such is the way of kings when they take a census of their people.
However I have not understood the reason for this commandment, namely why the Holy One, blessed be He, commanded [that they should ascertain the number of the people]. For whilst there was indeed a need for them [the people] to establish their relationship to the [individual] tribes because of the [division of the tribes of Israel according to four] standards, I cannot understand why G-d commanded that they find out the number [of men in each tribe]. Perhaps it was in order to proclaim His mercy over them, for it was with [only] threescore and ten persons that their fathers went down into Egypt,⁠1 and now they were as the sand of the sea, so many men [above] the age of twenty [not to mention the women and children]. After every epidemic and plague He counted them again in order that they should know that it is He that increaseth the nations;2 He woundeth, and His hands make whole.⁠3 It is for this reason that our Rabbis have said:⁠4 "Because of His abundant love for them He counts them every now and then.⁠" Furthermore, he who comes before the father of the prophets, and his brother [Aaron] the holy one of the Eternal5 and becomes known to them by name, receives thereby a merit and life, because he has come in the council of the people and in the register of the house of Israel,⁠6 and he receives a part in the merits of the community by being included in their numbers. Similarly, each of the people receive a special merit through being counted by number before Moses and Aaron, for they will set their eyes upon them for good,⁠7 and intercede on their behalf for mercy, [just as it is said], The Eternal, the G-d of your fathers, make you a thousand times so many more as ye are,⁠8 and He will not reduce your numbers, and the shekels shall be a redemption for your souls. And in Bamidbar Sinai Rabbah I have seen the following text:⁠9 "According to the number of names … by their polls.⁠10 The Holy One, blessed be He, told Moses to count them each with respect and [to treat] each one of them with [the honor due to] greatness. [Thus He said]: You shall not say to the head of the family: 'How many people are there in your family? How many sons do you have?' but they are each to pass before you with awe and in respect, and you shall count them. — It is with reference to this that it is written, according to the number of names, from twenty years old and upward, by their polls. "11
It is also possible for us to say that [the reason for ascertaining their numbers] was similar to the practice of governments before fighting a war, since they were now ready to enter into the Land and to fight against the kings of the Amorite that were on the other side of the Jordan [eastward] and all the others, as Moses said [unto Hobab], We are journeying unto the place of which the Eternal said: This I will give unto you.⁠12 Therefore Moses and the princes [of the tribes] had to know the number of those armed for war, and also the numbers of each and every tribe, [in order to decide] what to command each of them in the plains of Moab [when drawing up] the battle-lines, for the Torah does not rely on the miracle of one chasing a thousand.⁠13 This is the purport of the expression, all that go forth to the host in Israel,⁠14 namely that the census was for the purpose of [determining the number of] men that will go forth to war; and also so that he should distribute the Land to them according to their numbers, and should know how many parts will be allotted to them of the Land that they capture, since if not for the affair of the spies, they would have entered the Land immediately.
1. See Deuteronomy 10:22.
2. Job 12:23.
3. Ibid., 5:18.
4. Mentioned by Rashi, above. (1); see also Bamidbar Rabbah 4:2.
5. Psalms 106:16.
6. Ezekiel 13:9. The prophet Ezekiel states it in the negative as a punishment for sinners: they shall not be in the council of My people, neither shall they be written in the register of the house of Israel. Ramban, as indicated, applies it in the positive, namely, that those possessing merit will be included in the council of G-d's people and be written in the register of the house of Israel. It is possible that Ramban also hints to the concluding part of that verse: neither shall they enter into the Land of Israel, thus intimating that those who are deserving of reward will enter into the Land.
7. Jeremiah 24:6.
8. Deuteronomy 1:11.
9. I have not found the source thereof.
10. (18) above.
11. (18) above.
12. Further, 10:29.
13. See Deuteronomy 32:30.
14. Above, (3).
ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם מבן עשרים שנה ומעלה – יש שפירש כי בא הכתוב הזה לומר שלא נפקדו בני עשרים אלא מעשרים ומעלה, ואחר כך חזר ואמר ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף וגו׳, כי ספר כמה היו.
ויתכן לומר במה שהזכיר שני פעמים ויהיו, כי הראשון הוית המספר והשני הוית הקיום והעמידה, כי מפני שעין הרע שולטת במנין לכך נזכר בהם הקיום. כי כן מצינו לשון הויה במעשה בראשית בדברים הקיימים, כגון האור ונפש האדם, הוא שכתוב (בראשית א׳:ג׳) ויהי אור, וכתיב (שם ב) ויהי האדם לנפש חיה, כי על כן חזר והזכיר לשון הויה עם הדבר הנברא בעצמו לבאר כי גזר בהם הקיום לעד, כמאמר הנביא ע״ה (ירמיהו ל״א:ל״ה) כה אמר ה׳ נותן שמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה וגו׳, וכתיב אחריו אם ימושו החוקים האלה מלפני וגו׳ גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים.
ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם מבן עשרים שנה ומעלה, "All the people of the Children of Israel who were numbered according to their fathers' households and who were over twenty years old, amounted to, etc.⁠" Some people use this verse to prove that the twenty-year olds were not included in the census and that only people over twenty were included in the census (Ibn Ezra).
Why did the Torah repeat the words 'ויהיו כל הפקודים וגו' once more in verse 46 before proceeding to inform us of the total number? It is possible that the first time the word ויהיו occurs it refers to the number, whereas the second time the word refers to the קיום of these people, i.e. that they all remained alive (did not die except at the command of God). There was a need for this blessing as the evil eye exerts its influence on all matters which have undergone counting. This is also why, during the Torah's report of the six days of creation, the word ויהי is used again and again to act as a counterweight to the power of the evil eye. The word ויהי in connection with what God created during those days means that He decreed that it should endure and not become extinct. When you look at Jeremiah 31,34-35 you will find that the prophet uses the word מהיות, to indicate the eternal existence of the Jewish people as comparable to the eternal existence of the universe God had created during those six days.
ויהיו כל פקודי בני ישראל – הטעם הודיענו שלא נפקד מהם רק אשר מבן עשרים שנה ומעלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

ויהיו כל פקודי... כל יצא צבא בישראל – ולא יתר על בן ששים, שלא היה יוצא בצבא, כמו שהזכירו ז״ל על יאיר בן מנשה וזולתו, ובלעדיהם עלה הסכום אל מה שכתב אחר כך.
ויהיו כל פקודי....כל יוצאי בישראל צבא, none were over sixty years of age, as people of that age and beyond were not allowed to go out to war. We know this from Baba Batra 121 concerning Yair ben Menashe and others included in the count mentioned there. The decree that the generation of the spies would have to die in the desert applied only to the ones between 20-60. Those younger or older at the time of the spies’ trip were exempt from this decree.
ויהיו כל פקודי בני ישראל – מחובר עם פסוק שלאחריו, והכונה ויהיו כל פקודי בני ישראל שש מאות אלף וכו׳, אלא כשזכר פקודי בני ישראל רצה להודיע שלא היה בכל אלה כי אם מבני עשרים ומעלה, ולפי שהפסיק בהודעה זאת, חזר ואמר ויהיו כל הפקודים, ולפי זה מאמר מבן עשרים וכו׳ עד סוף הפסוק הוא מאמר מסוגר:
ויהיו כל פקודי – דרך התורה לכלול אחר שפרט תחלה, וכן כאן אחר שפרט בכל אחד מהשבטים שלושת התנאים במנינם, שהיה לבית אבותם, ומבני כ׳ ולמעלה, ושהיה יוצאי צבא, חזר ואמר על כלל המנין שהיה בו שלושת התנאים הללו, ומלות לבית אבותם הוא נשוא המאמר, וכן הבא אחר זה, דלא כהחושבים אותו למותר וכמאמר המוסגר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

ויהיו כל פקודי בני ישראל. ויהיו כל הפקודים – תחלה משמיע החדוש שכל הנמנים לגלגולת היו כולם ראוים לצבא שלא היו בהם חלשים ובע״מ עד שכל פקודי בני ישראל היו כל יוצאי צבא ר״ל ראוים לצבא, ולא היה צריך שני חשבונות מנין הגלגולת לבד ומנין יוצאי צבא לבד, ועי״כ היו כל הפקודים שש מאות אלף וכו׳ והיה רק מנין אחד:
ויהיו כל פקודי בני ישראל וגו׳: הודיע הכתוב שכולם היו מבן עשרים שנה וגם יוצאי צבא בישראל, ולא נטפלים כמו שעושים רק כדי למלאות הסך אפילו עם אנשים שאינם ראוים כל כך, משום הכי בא הכתוב כי לא כן היה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארמב״ןר׳ בחייר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״בהכל
 
(מו) וַיִּֽהְיוּ֙ כׇּל⁠־הַפְּקֻדִ֔ים שֵׁשׁ⁠־מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֑ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים׃
even all those who were numbered were six hundred three thousand five hundred fifty.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראטור הפירוש הארוךאברבנאלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַהֲווֹ כָּל מִנְיָנַיָּא שֵׁית מְאָה וּתְלָתָא אַלְפִין וַחֲמֵישׁ מְאָה וְחַמְשִׁין.
all the numbered ones were six hundred and three thousand and five hundred and fifty.
והוון כל סכומיה שתיןא ריבוון ותלתה אלפין וחמש מאווןב וחמשין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שתין״) גם נוסח חילופי: ״אש׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאוון״) גם נוסח חילופי: ״מאה״.
והוו כל סכומין שית מאה ותלתא אלפין וחמש מאה וחמשין.
And all the sums of the numbered of the Beni Israel were six hundred and three thousand five hundred and fifty.
[י] וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וגו׳ – אַתְּ מוֹצֵא הַמִּנְיָן הַזֶּה שָׁוֶה לַמִּנְיָן שֶׁנִּמְנוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה וגו׳ (שמות ל״ח:כ״ה), וְהוּא הָיָה בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת מִיָּד עָלָה משֶׁה לְקַבֵּל הַלּוּחוֹת, וְחָטְאוּ עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וּמִיָּד עָשׂוּ מִשְׁכָּן וְהוּקַם בְּאֶחָד בְּנִיסָן בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן (שמות מ׳:י״ז), וְאֵימָתַי הָיָה הַמִּנְיָן הַזֶּה, בְּאֶחָד בְּאִיָּר בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ וגו׳ (במדבר א׳:י״ח), בְּאוֹתוֹ מִנְיָן שֶׁמְּנָאָן כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן כַּמָּה הָיוּ: שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף (שמות י״ב:ל״ז), וּכְשֶׁבָּא לִמְנוֹתָן בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הוּא מוֹצֵא אוֹתָן יְתֵרִים שְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אֵלּוּ הַיְתֵרִים אִם מוֹנֶה לָהֶם עֶשְׂרִים מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן שֶׁל שָׁנָה שְׁנִיָּה לִיצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם, אוֹ מוֹנֶה לָהֶם עֶשְׂרִים מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי וְהִיא שָׁנָה רִאשׁוֹנָה לִיצִיאָתָם מִמִּצְרָיִם. צֵא וּלְמַד מִן הָאֲדָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וגו׳ בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל וגו׳ (שמות ל״ח:כ״ה-כ״ו), אֵימָתַי הֵבִיאוּ הַשְּׁקָלִים מִמָּחֳרַת יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְלִשְׁנֵי בְּקָרִים הֵבִיאוּ כָּל הַנְּדָבָה לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה וגו׳ (שמות ל״ו:ג׳), וְאִם אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלֹא מָנוּ לְאוֹתָן שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם שֶׁהָיוּ פָּחוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים לֹא מָנוּ לָהֶם עֶשְׂרִים שָׁנָה עַד חֹדֶשׁ נִיסָן שֶׁל שָׁנָה שְׁנִיָּה, אִם כֵּן אַתְּ מוֹצֵא בַּשְּׁקָלִים שְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שְׁקָלִים יְתֵרִים, אֶלָּא מַה יֵּשׁ לְךָ לוֹמַר מִתִּשְׁרֵי מָנוּ לָהֶם עֶשְׂרִים שֶׁהוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִבְרִיָּתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וּלְכָךְ כָּלַל הַחֶשְׁבּוֹן כָּךְ, לְהוֹדִיעֵנוּ שֶׁהֲרֵי נִכְנְסוּ חֹדֶשׁ אֶחָד בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה לְצֵאתָם מִמִּצְרַיִם וְלֹא נִתּוֹסְפוּ אוֹתָן שֶׁל עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמִנְיָנָם עַל אוֹתָן שֶׁנָּתְנוּ לְאַדְנֵי הַמִּשְׁכָּן, לוֹמַר לָךְ שֶׁאֵין מוֹנִין לָהֶן מִנִּיסָן אֶלָּא מִתִּשְׁרֵי.
פַכַּאנַתּ גֻמלַתֻ אַלּמַעדֻודִיןִ סִתַּמִאַתַּ אַלּףֵ וַתַּ׳לַאתַּ׳תַּ אַלאףֵ וַכַ׳מסַמִאַתַּ וַכַ׳מסִיןַ
ולכן היה סך כל המנוים: שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מה]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 45]

ויהיו כל הפקודים – כתב הרמב״ן אע״פ שידעו מספר כל שבט ושבט חזר מספר מפקד כל העם כי כן דרך המלכים במנותן את העם ולא ידעתי טעם למה צוה הקב״ה למנותם ב״פ בשלמא לייחסם לשבטיהם בעבור הדגלים אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה ואולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו מצרימה ועכשיו הם כחול הים. אי נמי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי כמו שאמר נוסעים אנחנו אל המקום והיה משה והנשיאים צריכין לידע מספר אנשי המלחמה ומספר כל שבט ומה יפקוד עליו במערכי המלחמה כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף כל אחד אלף וזה טעם כל יוצא צבא בישראל כי המנין מפני צבא המלחמה. ועוד שיחלק להם הארץ למספרם כי לולא דברי המרגלים היו נכונים שם מיד:
ויהיו כל הפקודים, "the grand total of all the men thus mustered, etc.⁠" Nachmanides, in searching for a reason why the Torah had to tell us the total again, seeing it had already told us the number of men that were counted in each tribe, claims that this is the manner in which kings conduct themselves when they take a census of their subjects. However, he admits that he does not know why God commanded Moses to do so. He speculates that possibly the Torah wanted the people to reflect on the fact that a family who had numbered only 70 souls and children included, had grown within the relatively short period of 211 years to comprise at least two and a half million souls when allowing for the people under 20 and all the women.
It is also possible that the Torah did proceed here in the manner human kings proceed before going into battle, counting totals in addition to the number and composition of each army group. After all, when the Jewish people left Mount Sinai they were poised to begin the conquest of the land of their forefathers, and if they had not insisted on spying out the land (something that consumed 40 days) they would most likely have found themselves at war within a few days of their departure, Moses himself described the distance to the boundary of that land as only 11 days' march (Deuteronomy 1,2) Moses, when inviting his father-in-law to join the people had told him that they were about to depart for their ultimate destination. (Numbers 10,29) It was necessary for both Moses and the princes to know the numbers of each tribe and army group in order to be able to account for each soldier after the campaign, and to determine if there had been any casualties and how many there had been. Although, in the event there were none, Judaism, i.e. the Torah, does not base its calculations on supernatural miracles occurring.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

שש מאות אלף – ובמנין הראשון כאשר צום על מלאכת המשכן היו ג״כ כמספר הזה, וזה פלא גדול, וכבר כתבתי שם (שמות ל״ח כ״ו) שזה אות על היות האומה מושגחת בהנהגה למעלה ממנהג התולדות והטבע:
ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף וגו׳ – הסך הזה מסכים בצמצום עם הסך היוצא מכסף פקודי העדה בשנה ראשונה קודם שהוקם המשכן (שמות ל״ח:כ״ו ועיין שם בנתיבות השלום שהאריך), והנה אי אפשר לומר ששני המנינים מנין אחד הם, כי כאן לא נמנו הלוים, ושם אין שום טעם לומר שלא נמנו, כי עדיין לא נבחרו ולא נבדלו ולא נזכרו הלוים כלל בכל התורה, ועוד כי המנין הזה היא למשפחותם לבית אבותם, לדעת מזה כמה בכל שבט לעשות הדגלים ושם לא היה הדבר כן, רק נתן איש איש בקע כסף ונמנו השקלים בלא השקפה לפרטי כל שבט ושבט, כי זה היה המבוקש במנין השני הזה. אם כן ששני מנינים הם, ובראשון נמנה שבט לוי ובשני לא נמנה, איך הסכימו שני הסכים האלה זה עם זה? אומר אני כי כשם שלא נמנו הלוים במנין השני הזה מפני שנבחרו לשירות המשכן תחת כל בכור בבני ישראל, כן במנין הראשון לא נמנו הבכורות, כי עדיין היו נגשים אל ה׳ לשרת בקדש. והנה מספר הבכורות היה קרוב למספר הלוים ויתר עליהם רע״ג (למטה, ג׳:מ״ו), ובכן איננו רחוק שקרה מקרה שהמתים בין מנין למנין היו ג״כ רע״ג, והנה נשאר המנין השני שוה לראשון, כי המנין הראשון היה העם בזולת הבכורות, והמנין השני היה העם בזולת הלוים וזולת המתים. ומספר הלוים עם המתים הוא (לפי ההנחה) שוה למספר הבכורות.⁠א וכל זה בשטת רש״י {שמות ל׳:ט״ז} ובמדבר רבה {א׳:י׳} (עיין נתיבות השלום שם) שלמנין שנות בני אדם מונין מתשרי, ובכן לא נוספו במנין שני הנערים אשר השלימו שנת עשרים, אבל לשטת רמב״ן {שמות ל׳:י״ב} שלמנין שנות בני אדם איש איש ראש השנה שלו ביום הולדו, ואם כן בהכרח הרבה נוספו במנין השני, שלא היו בני עשרים במנין הראשון, יש לומר שאע״פ שהבכורות כשנמנו מבן חדש ומעלה היו יתרים על הלוים, מ״מ בהמנותם מבן עשרים היה מספרם פחות מהם, כמו שהיה הענין במשפחות הלוים, שכשנמנו מבן חדש {במדבר ג׳} היו בני גרשון 7500 ובני קהת 8600 ובני מררי 6200, בני מררי פחות מכלם, וכשנמנו מבן שלשים עד חמשים שנה היו בני גרשון 2630 ובני קהת 2750 ובני מררי 3200, בני מררי מרובים מכלם; אף כאן אולי הבכורות שהיו מרובים מן הלוים מבן חדש, היו פחות מהם מבן עשרים, וכשנכנסו במנין שני במקום הלוים, יצא שכר המשלימים שנת עשרים בהפסד מה שהיו הבכורות פחות מן הלוים ובהפסד המתים בין ספירה לספירה, ונשאר המספר כשהיה, בלא תוספת ובלא מגרעת, כזה:
מנין ראשון
מנין שני
ישראלישראל
לויםבכורות
x אותם שמתו בין מנין למניןz אותם שהשלימו שנת עשרים בין מנין למנין
y יתרון הלוים על הבכורות(z = x+ y).
{והרמב״ן מתרץ שאירע הדבר שהמשלימים את שנת העשרים היו כמנין המתים במשך השבעה חדשים שבין ספירה לספירה. ואח״כ כתב כי לדעתו המשלימים שנת עשרים היו כמספר הלויים. ולדעת תלמידי דח״א יתכן לומר לשטת רמב״ן ועל פי שטתי, כי המתים}ב בין מנין למנין היה מספרם שוה למספר הנערים המשלימים שנת עשרים בין מנין למנין. וזה אמנם במקרה לא בנס, כי יהיה נס ללא דבר וללא תועלת כלל. ואל תתמה איך לא נמנו הבכורות במנין ראשון מבלי שתזכיר התורה דבר מזה, כי הלא כן תצטרך לומר בלוים במנין שני, שהיו בהם ש׳ בכורות שלא היו מן המנין (עיין למטה ג׳:ל״ט בפי׳ רש״י). ואמנם הטעם האמתי למה לא נמנו הבכורות במנין הקודם ההוא כי שם לא היתה הכוונה למנות את העם, אלא שיתן איש תרומת כסף לצורך המשכן, והנה הבכורות שהיו עובדים עבודת ה׳ לא היה ראוי שיתנו מכספם להקמת המשכן, כי כבר הם וגופם נתונים נתונים אל המשכן ולכל עבודתו.
א. בכ״י קולומביה X 893 מופיעה מהדורה קמא (במקום ״רע״ג (למטה, ג׳:מ״ו)... הבכורות״) שהועבר עליה קולמוס: ״ככתוב להלן בפרשה, ובכן איננו רחוק שקרה מקרה שיצאו אלה כנגד אלה, והיתרים בבכורות היו כנגד המתים בין מנין למנין ונשאר המנין כשהיה״.
ב. ההוספה היא מכ״י קולומביה X 893. בדפוס ראשון מופיע במקום זה: ״ואם תרצה אמור שהבכורות כשנמנו מבן עשרים היה מספרם שוה למספר הלוים מבן עשרים, ושהמתים״.
All those registered, etc. This total agrees exactly with the total that resulted from the silver collected from the people in the first year, before the erection of the Tabernacle (Exod. 38:26; see the extended comment in Netivot ha-Shalom there).⁠1 However, it cannot be said that the two enumerations were one and the same, for here the Levites were not counted, but in the previous enumeration there is no reason to say that they were not counted, as they had not yet been chosen [for service in the Tabernacle] and separated out, nor had the Levites even been specially mentioned in the Torah [before then]. Furthermore, the enumeration here was made according to families and households, in order to ascertain how many there were in each tribe so as to form military divisions, but there it was not so; rather, each individual gave a beka [half shekel] of silver, and the shekels were counted without regard to the particulars of each tribe, for this consideration was at issue only in the second enumeration. If so, and if in fact there were two separate enumerations, in the first of which the Levites were counted and in the second of which they were not counted, how did the two totals come to agree with each other?
I say that just as the Levites were not counted in this second enumeration because they had been chosen to serve in the Tabernacle in place of all the firstborn Israelites, so in the first enumeration the firstborns were not counted, for at that time they were still presenting themselves before God to serve in the Sanctuary. The number of firstborns was close to the number of Levites, exceeding them by [only] 273 (see Num. 3:15), and thus it is not unlikely that a coincidence occurred and that the total of those who died between the two enumerations was also 273. Hence the second total remained the same as the first, for the first enumeration counted the people excluding the firstborns, while the second enumeration counted the people excluding the Levites and those who had died, and the total of the Levites and those who had died was (as we may assume) equal to the total of the firstborns.
All of this is in accordance with the approach taken by Rashi and Numbers Rabbah (see Netivot ha-Shalom on Exod. 38:26), under which a person’s age is determined at the month of Tishrei, and thus the second enumeration did not include those young men who had [more recently] attained the age of twenty. However, in accordance with the approach taken by Nachmanides, under which each person’s age is determined at his own personal “New Year,” i.e., his birthday—and if so, many individuals must have been added in the second enumeration who were not yet twenty years old at the time of the first enumeration—it can be said that even though the firstborns who were counted from the age of one month and up exceeded the number of the Levites, the firstborns who were counted from the age of twenty were fewer than the Levites. This would be parallel to the situation of the Levite families; when they were counted from the age of one month [Num. 3:22, 28, 34], the sons of Gershon were 7500, the sons of Kohat were 8600, and the sons of Merari were 6200, and thus the Merarites were the fewest, but when they were counted from the age of 30 to 50, the sons of Gershon were 2630, the sons of Kohat were 2750, and the sons of Merari were 3200, and thus the Merarites were the most numerous.
Here, too, perhaps the firstborns, who exceeded the number of the Levites when counted from the age of one month, were fewer than the Levites when counted from the age of twenty, and when they were included in the second enumeration in place of the Levites, the increased number of those who had reached the age of twenty was offset by the fact that there were fewer firstborns than Levites, and by the number of those who had died between the first and second enumerations. Thus, the total remained as it was, without any increase or decrease, as follows:
First EnumerationSecond Enumeration
IsraelitesIsraelites
LevitesFirstborns
x = those who died between the first and second enumerationsz = those who attained the age of 20 between the first and second enumerations
y = surplus of Levites over firstborns(z = x + y)
And if you will, I will say that the total of firstborns counted from the age of twenty equaled the total of Levites from the age of twenty, and that the total of those who died between the two enumerations equaled the total of the young men who attained the age of twenty between the two enumerations. However, this was a coincidence rather than a miracle, for it would have been a miracle for no reason or benefit whatsoever.
Do not be astonished that the Torah mentioned nothing about the firstborns being excluded from the first enumeration, for it would seem that there was an even greater need to mention, in connection with the second enumeration, that among the Levites there were 300 firstborns who were not counted (see Num. 3:39 as explained by Rashi)⁠2 [and yet there was no such mention]. But the real reason why the firstborns were not included in the first enumeration is that in that instance, the actual purpose was not that the people should be counted, but that each person should donate silver for the Tabernacle. Since the firstborns were then performing God’s service, it would not have been appropriate for them to give of their own silver for the erection of the Tabernacle, for they themselves were assigned to the Tabernacle and all its service.
1. {Translator's note: There, Mendelssohn concludes that the reason the population figure did not change from the first enumeration to the second must be that miraculously, there were no deaths in the meantime.}
2. {Translator's note: Num. 3:39 gives the total of the Levites from the age of one month as 22,000. Rashi notes that if one adds the figures given separately for the three families of Levites (Num. 3:22, 28, 34), their total is 22,300. Citing Bekhorot 5a, Rashi explains that the 300 extra Levites were not included in the total because they themselves were firstborns.}
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

ויהיו כל הפקודים וגו׳: עתה מודיע סך הכולל, שזה הסך היה נדרש להיות תמיד במדבר כמו שכתבתי לעיל (פסוק א׳).
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראטור הפירוש הארוךאברבנאלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״בהכל
 
(מז) וְהַלְוִיִּ֖ם לְמַטֵּ֣ה אֲבֹתָ֑ם לֹ֥א הׇתְפָּקְד֖וּ בְּתוֹכָֽם׃
But the Levites after the tribe of their fathers were not numbered among them.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״םאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןדעת זקניםטור הפירוש הארוךאברבנאלר״ע ספורנומלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
וְלֵיוָאֵי לְשִׁבְטָא דַּאֲבָהָתְהוֹן לָא אִתְמְנִיאוּ בֵּינֵיהוֹן.
But the Levites, by the tribe of their fathers, were not numbered among them.
וליוייא לשבטה דאבהתהוןב לא אסתכמוג ביניהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וליויי״) גם נוסח חילופי: ״ולואי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאבהתהון״) גם נוסח חילופי: ״אבה׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אסתכמו״) גם נוסח חילופי: ״אתמנון״.
וליואי לשיבטא דאבהתהון לא אתמנין ביניהון.
But the Levites after their father's tribe were not numbered among them.
[יא] וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם וגו׳ – בָּא הַכָּתוּב לוֹמַר לְפִי שֶׁלֹא אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בַּתְּחִלָּה שֶׁיִּמְנֶה שֵׁבֶט לֵוִי, שֶׁכֵּן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁלֹא מָנָה נָשִׂיא לְשֵׁבֶט לֵוִי בְּשָׁעָה שֶׁמָּנָה נְשִׂיאֵי הַשְּׁבָטִים, אַף משֶׁה לֹא מְנָאוֹ שֶׁכָּךְ אָמַר משֶׁה אִלּוּ הָיָה חֶפְצוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֶמְנֶנּוּ הָיָה אוֹמֵר לִי, לְכָךְ נֶאֱמַר: וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם וגו׳ שֶׁלֹא רָצָה לִמְנוֹתָן. מִיָּד הָיָה משֶׁה עוֹמֵד תָּמֵהַּ לָמָּה לֹא צִוָּהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְנוֹת שִׁבְטוֹ, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ אִם מוֹנֶה אִם לָאו, רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא תָּמֵהַּ מִיָּד פֵּרַשׁ לוֹ לָמָּה לֹא צִוָּהוּ לִמְנוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְדַבֵּר ה׳ וגו׳ אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וגו׳ (במדבר א׳:מ״ח-מ״ט), אָמַר רַבִּי פִּינְחָס בַּר אִידֵי, מַה כְּתִיב בְּרֹאשׁ הַסֵּפֶר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר א׳:ב׳), רוֹמֵם אֶת רֹאשׁ, גַּדֵּל אֶת רֹאשׁ, לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ, כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַקּוֹסְטִינָר סַב רֵישֵׁיהּ דִּפְלַן, כָּךְ נָתַן רֶמֶז, לָמָּה שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ, שֶׁאִם יִזְכּוּ יַעֲלוּ לִגְדֻלָּה, כְּמָה דְּתֵימָא: יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ (בראשית מ׳:י״ג), אִם לֹא יִזְכּוּ, יָמוּתוּ כֻּלָּם, כְּמָה דְּתֵימָא: יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ (בראשית מ׳:י״ט), וְהָיָה גָּלוּי לִפְנֵי הַמָּקוֹם שֶׁיָּמוּתוּ כֻּלָּם בַּמִּדְבָּר וְיִנָּטְלוּ רָאשֵׁיהֶן, לְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי וגו׳ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין אַתָּה מוֹנֶה אוֹתָן, אֲבָל לְעַצְמָן מְנֵה אוֹתָן, לָמָּה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם נִמְנֶה שֵׁבֶט לֵוִי עִם יִשְׂרָאֵל וּמִתְעָרֵב עִמָּהֶם יָבוֹא מַלְאַךְ הַמָּוֶת לַהֲרֹג אֶת יִשְׂרָאֵל וְהַגְּזֵרָה יוֹצֵאת עֲלֵיהֶם שֶׁלֹא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ אֶלָּא מֵתִים בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם (במדבר י״ד:כ״ט), וְהוּא מוֹצֵא לְשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי מְעֹרָב עִמָּהֶם וְהֵם מִתְעָרְבִים עִם יִשְׂרָאֵל לָמוּת, לְפִיכָךְ לֹא מָנָה אוֹתָן עִם יִשְׂרָאֵל אֶלָּא הִפְרִישָׁם בַּמִּנְיָן, וּלְכָךְ אַף בַּלָּשׁוֹן שֶׁכָּתוּב בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל, שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ, לֹא נֶאֱמַר בָּהֶן אֶלָּא: פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי (במדבר ג׳:ט״ו).
וַאַמַּא אַללִיֻוַאנִיֻוןֻ פַלַם יֻעַדֻו מַעַהֻם לִסִבּטִ אַבַּאאהִם
ואולם, הלוים לא נמנו עמם לשבט אבותם.
והלוים למטה אבותם לא התפקדוא בתוכם – כמו שמפרש והולך: אך את מטה לוי לא תפקוד וגו׳ (במדבר א׳:מ״ט). ומפרש טעם כי לא ילכו בצבא המלחמה, אלא: הפקד את הלוים על משכן העדות וגו׳ (במדבר א׳:נ׳).
א. כן בפסוק ובדפוס ראשון. במהדורת רוזין: התפוקדו.
והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם THE LEVITES, HOWEVER, BY THEIR ANCESTRAL TRIBE, WERE NOT RECORDED: As the text continues to explain: God [had] said to Moses (vs. 49), “But do not count the Levites.”1 Then the text explains the reason [why the Levites are not counted]: the Levites are not part of the fighting forces. [Moses was rather commanded (vs. 50),] “Put the Levites in charge of the Tabernacle of the Pact.”2
1. Rashbam is explaining the troubling order of vss. 47–50. Vs. 47 tells us that the Levites were not counted, but it is only in vs. 49 that Moses is given the instruction not to count the Levites. A number of midrashic sources suggest that Moses acted on his own initiative in not counting the Levites, and that only later did God support that decision. See e.g. NR 1:11. Later, Nahm. also explains the verse in that way.
Rashbam explains more simply that the text makes a general statement – that the Levites were not counted – and then provides the details of how that came about. It was because God had spoken to Moses saying .... See NJPS which translates the phrase וידבר ה'‏ in the same way that Rashbam explained it: “for the LORD had spoken ....” So also iE here.
Rashbam often explains biblical narratives in this manner. See e.g. his commentary to Gen. 18:1 or Exodus 2:15.
2. Rashbam now opposes Rashi’s two explanations (in his commentary to vs. 49) of why the Levites were not counted. Rashi suggests that (1) either the “royal legion” of Levites deserves to be counted separately, or (2) that God protected the Levites from the count which was later to determine who would be barred from entering the Land of Israel.
Rashbam explains more simply and contextually: the count (as he had explained ad vs. 2) is for military purposes. When vs. 50 tells us that the Levites have different, non-military duties, it is effectively explaining why God said (in vs. 49) that the Levites should not be part of the count. So also iE.
התפקדו – משני בנינים, כי הוא בנין התפעל, ועם בנין שלא נקרא שם פועלו.
WERE NOT NUMBERED AMONG THEM. The word hotpakdu (were not numbered) is of two forms. It is both a hitpa'el and a hofal.⁠1
1. The heh and tav placed in front of the root is the sign of the hitpa'el. The kamatz katan placed beneath the heh is the sign of the hofal.
והלוים {למטה אבתם} לא התפקדו – שלא היה מניינם שוה, שאילו נמנו מבן עשרים (במדבר א׳:י״ח), והלוים מבן חדש (במדבר ג׳:ט״ו ועוד) ומבן שלשים (במדבר ד׳:ג׳ ועוד) כדלקמן.
BUT THE LEVITES AFTER THE TRIBE OF THEIR FATHERS WERE NOT NUMBERED – as their counting was not equivalent, as [the non-Levites] were counted from the age of twenty (Numbers 1:18), and the Levites from the age of one month (Numbers 3:15) and from the age of thirty (Numbers 4:3), as follows.
והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם – הנה מתחלה ראה משה מדעתו שלא למנות את הלוים, מפני שנאמר לו: ואתכם יהיו איש איש למטה וגו׳ (במדבר א׳:ד׳), כי לכל המטות הנמנין יהיו נשיאיהם, ובעבור שלא מינה מבני לוי נשיא לא מנה אותם. והנה משה מסופק בענין הלויים, ולא ידע מה יעשה להם, וכאשר השלים כל הפקודים בעם ונשארו הלויים לבדם, פירש לו הקב״ה שלא ימנה אותם בתוך בני ישראל, וימנה אותם לבדם כי יפקידם על משכן העדות. ואמר: פקוד את בני לוי (במדבר ג׳:ט״ו) – שיפקדם הוא לבדו בלא הנשיאים, והוא קרא אהרן שיהיה עמו כי הוא נשיא השבט ההוא, וכאשר היו נשיאי ישראל בשבטיהם כן יהיה נשיא הלויים בם. ואולי זה טעם הנקוד על ואהרן (במדבר ג׳:ל״ט) כי לא היה הוא על פי י״י בפירוש.
ואחרי כן בפקודת הלויים על עבודתם ועל משאם, קרא משה לנשיאי העדה שיהיו עמו, כמו שנאמר: אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל את הלויים (במדבר ד׳:מ״ו), כי נכון הוא שיסכימו כולם ויראו בתקון המשמרות. וגם שם, חזר ואמר במקום אחר: אשר פקד משה ואהרן על פי י״י ביד משה (במדבר ד׳:ל״ז) שכבר רמז בנקוד כי אהרן היה עמו חובה, שראה משה לעשות כן, ונשיאי העדה רשות, שקראם משה לנהוג בהם כבוד. ובמסכת בכורות (בבלי בכורות ד׳.) אמרו כי הנקודה על אהרן לרמוז שלא נמנה הוא במנין הלויים כלל.
BUT THE LEVITES AFTER THE TRIBE OF THEIR FATHERS WERE NOT NUMBERED AMONG THEM. Moses had understood at the beginning of his own accord that he should not count the Levites [with the other tribes], because he had been told, And with you there shall be a man of every tribe etc.,⁠1 meaning that each of the tribes that were to be counted should have their prince present, and since G-d had not appointed a prince for the tribe of Levi, hence he [Moses] did not count them. Therefore he was in doubt about the Levites and did not know what to do with them. And when he had finished all those who were counted of the people, and the Levites remained alone [uncounted], the Holy One, blessed be He, explained to him that he was not to count them among the children of Israel but that he should take their sum separately, for he was to appoint them over the Tabernacle of the Testimony.⁠2
He stated 'p'kod' ['number' — in the singular] the children of Levi3 meaning that he [Moses] was to count them by himself without [the assistance of] the princes, and it was he [Moses] who called upon Aaron to be with him,⁠4 since he [Aaron] was the prince of that tribe, and just as the princes of Israel were [present] at [the counting of] their tribes, so was the prince of the Levites to be present when they were counted. Perhaps that is the reason for the dots [in the Torah] on the word 'v'Aharon' [and Aaron, in the phrase: All that were numbered of the Levites, whom Moses 'and Aaron' numbered]⁠5 since his [assistance in the counting] was not by the express commandment of G-d.⁠6 Afterwards, [however], when the Levites were appointed to their individual services and burdens, Moses called upon the princes of the congregation to be with him, as it is said, All those that were numbered of the Levites, whom Moses and Aaron and the princes of Israel numbered,⁠7 since it was fitting that they should all give their assent to and supervise the establishment of the mishmaroth.⁠8 And Scripture repeats in another place, These are they that were numbered of the families of the Kohathites … whom Moses and Aaron numbered 'according to the commandment of the Eternal' by the hand of Moses9 Because He had already hinted through the dots [on the word v'Aharon10] that Aaron had to be there, from which Moses understood that he was to do so, [hence it says according to the commandment of the Eternal].⁠11 But the [presence of the] princes of the congregation [at the numbering of the Levites]⁠12 was not obligatory, and Moses called them in order to show them respect, [therefore Scripture does not state that their presence was "according to the commandment of the Eternal"]. In Tractate Bechoroth13 the Rabbis have said that the dots on the word Aharon14 are to hint that Aaron himself was not counted at all in the census of the Levites.⁠15
1. Ibid., (4).
2. Further, (50).
3. Ibid., 3:15.
4. Ibid., (39): All that were numbered of the Levites, whom Moses and Aaron numbered etc. Thus it is clear that Aaron also participated in the counting of the Levites. Since his name was not mentioned when Moses was commanded to take that census, Ramban suggests that he joined at Moses' invitation, see further in text of Ramban that Moses' action was alluded to in the words of G-d. See Note 93.
5. Ibid., (39): All that were numbered of the Levites, whom Moses and Aaron numbered etc. Thus it is clear that Aaron also participated in the counting of the Levites. Since his name was not mentioned when Moses was commanded to take that census, Ramban suggests that he joined at Moses' invitation, see further in text of Ramban that Moses' action was alluded to in the words of G-d. See Note 93.
6. Rashi however, [basing himself on Bechoroth 4a] states that the dots indicate that "Aaron himself was not in the census of the Levites.⁠" This will be mentioned by Ramban further on in a somewhat different form (see Note 95).
7. Further, 4:46.
8. A mishmar [literally: a guard] is a Division of priests and Levites for duty in the Sanctuary. According to tradition, Moses divided the priests into eight Divisions, four from the families of Eleazar and four from Ithamar, and later on when the Sanctuary was built in Jerusalem, David and Samuel sub-divided them into twenty-four Divisions. Each Division served for a period of one week, and during the three Festivals all the Divisions were in attendance simultaneously (see "The Commandments" Vol. I, pp. 46-47). See also Ramban further, (53), and at Note 96, for additional aspects of this term as used by Ramban. — It should be noted that the concept of mishmaroth applied also to the Levites and Israelites, for just as the priests were divided into twenty-four Divisions, so also were the other two groups. Each week a new mishmar of priests, Levites, and Israelites would arrive in Jerusalem to attend to the Divine Services in the Sanctuary. The Israelites' function was to "stand by" the daily offerings brought for the whole congregation of Israel, for "how can a man's offering be offered while he does not stand by it?⁠" (Taanith 26a). Such a group of Israelites is referred to as a ma'amad (literally: "stand by"). In the text of Ramban before us, however, reference is only to the Divisions of the priests and Levites.
9. Further, 4:37. The verse seems to indicate that G-d had explicitly commanded Aaron's presence at the census, which does not corroborate Ramban's interpretation above. Ramban therefore explains that although there was no explicit command, there had been a hint, and Moses therefore, in asking Aaron to be present, was indeed acting according to the command of the Eternal.
10. Ibid., (39): All that were numbered of the Levites, whom Moses and Aaron numbered etc. Thus it is clear that Aaron also participated in the counting of the Levites. Since his name was not mentioned when Moses was commanded to take that census, Ramban suggests that he joined at Moses' invitation, see further in text of Ramban that Moses' action was alluded to in the words of G-d. See Note 93.
11. Further, 4:37. The verse seems to indicate that G-d had explicitly commanded Aaron's presence at the census, which does not corroborate Ramban's interpretation above. Ramban therefore explains that although there was no explicit command, there had been a hint, and Moses therefore, in asking Aaron to be present, was indeed acting according to the command of the Eternal.
12. Further, 4:46.
13. Bechoroth 4a.
14. Ibid., (39): All that were numbered of the Levites, whom Moses and Aaron numbered etc. Thus it is clear that Aaron also participated in the counting of the Levites. Since his name was not mentioned when Moses was commanded to take that census, Ramban suggests that he joined at Moses' invitation, see further in text of Ramban that Moses' action was alluded to in the words of G-d. See Note 93.
15. There is a marked difference on this point between the language of Rashi (see above Note 90) and that of Ramban. According to Rashi, the dots on the word Aharon indicate that "he was not in the census of the Levites,⁠" which can be interpreted as saying that he did not participate in counting the people, and only Moses did it. Mizrachi in fact interprets Rashi in this way, since the verse [whom Moses and Aaron counted] refers to those who did the actual counting of the Levites, thus the dots on the word "Aaron" indicate that he did not participate in the counting — but he himself may well have been counted. Ramban's language, however, clearly means that "Aaron himself was not counted at all in the census of the Levites.⁠" This explains why Ramban does not quote this explanation of the Gemara in the name of Rashi, as he is wont to do, since his interpretation of the text of Bechoroth 4a is different than Rashi's.
והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם – לפי שלא היה מנינם שוה שישראל נמנים מבן עשרים שנה והלוים מבן חדש ומבן שלשים שנה כדלקמן.
והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם, and the Levites according to their tribal affiliations had not been included in this census. The reason was that the basis of counting them was not the same; they were counted from thirty days and up instead from twenty years and up. They were also only counted from thirty years and up when they were ready to perform their duties. (Numbers 4,3). (Compare Bamidbar Rabbah 1,12)
והלוים וגו׳ לא התפקדו בתוכם – כתב הרמב״ן אע״פ שעדיין לא אמר לו הקב״ה למשה שלא לפקוד הלוים בתוך בני ישראל הבין מעצמו שלא למנותן עמהם מפני שנאמר לו ואתכם יהיה איש איש למטה שלכל הנמנה יהיה נשיא אחד ולמטה לוי לא הזכיר נשיא הבין שלא היה הוא נמנה ומ״מ היה מסופק בדבר מה יעשה בהם וכאשר השלים מנין העם ונשארו הלוים לבדם פי׳ לו הקב״ה שלא ימנה אותם בתוך בני ישראל וימנה אותם לבדם כי לבד׳ יפקידם על משכן העדות ואמר לו פקד את מטה לוי שיפקדם הוא לבדו בלא הנשיאים והוא קרא לאהרן לכבודו כי הוא היה נשיא השבט ההוא ואולי מזה הטעם נקוד על ואהרן כי לא היה הוא על פי י״י בפירוש ואחרי כן בפקודת הלוים על עבודתם ועל משאם קרא משה לנשיאי העדה שיהיו עמו כמו שאמר אשר פקד משה ונשיאי ישראל את הלוים כי נכון הוא שיסכימו כולם ויראו בתיקון המשמרות וגם שם חזר ואמר במקום אחר אשר פקד משה ואהרן על פי י״י ביד משה כי כבר רמז בנקודה כי אהרן היה עמו חובה שאמר לו משה לעשות כן ונשיאי העדה רשות שקראם משה לנהוג בהם כבוד:
והלוים...לא התפקדו בתוכם, "But the Levites' census was not included in that of the other twelve tribes.⁠" Nachmanides writes, that notwithstanding the fact that up until then no directive had been given to count the Levites separately and according to different criteria, Moses realized on his own that he was not meant to include them as an integral part of that census. One of the reasons was that whereas a leader had been named for each of the other tribes, no one had been appointed as the leader of the tribe of Levi. At any rate, while Moses was in doubt how to proceed, he would not arrogate the decision to himself, and as soon as he had concluded the counting of the other twelve tribes, God told him how to proceed with the Levites. He called Aaron, in order to give him the honour, seeing that he was the de facto leader of the tribe. Perhaps this is the reason why we find dots on the word ואהרן (verse 39) i.e. a hint that Aaron was in Moses' company when God told him how to count the Levites. Subsequently, in 4,46 as well as in 4,36 and 4,45 we are also told about the respective leaders' presence during these counts, as everything had to be done with the approval of all the notables concerned. The same applied to the division of the tasks to be performed by the various groups of Levites, each group headed by descendants of one of the three sons of Levi, son of Yaakov.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

לא התפקדו – לא הופקדו על ידי הפוקדים ולא התפקדו מעצמם, שלא הכינו עצמם כשאר העם להקהל ולהתיחס. וזה היה קודם שיאמר האל יתברך למשה: ״אך את מטה לוי לא תפקד״ (במדבר א׳:מ״ט). כי אמנם המתינו לראות מה יצוה ה׳ להם, מאחר שלא הזכיר שבט לוי עם שאר השבטים באמרו ״ואתכם יהיו איש איש למטה״ (במדבר א׳:ד׳).
לא התפקדו, were not counted by the officials appointed to conduct the census, nor did they count themselves. (compare Ibn Ezra on this) They had not prepared themselves as had the other people for coming to the assembly point and providing documents proving their identity and genealogy. What is mentioned in this verse all referred to the time prior to God announcing in verse 49 that the tribe of Levi should not be included in this census. The Levites had been awaiting instructions concerning how they were going to be counted. The reason they had reason to wonder was that the tribe of Levi had not been mentioned in the list of tribes during this entire chapter when the Torah referred to “each man per each tribe” in verse 4.
(מז-מט) והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם, וידבר וגו׳. אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל – ראוי להבין מדוע משה לא פקד הלוים עד לא צוהו ה׳ ומה ראה על ככה? ואיך צוה אותו אלהים אח״כ אך את מטה לוי לא תפקוד אם כבר משה לא פקדם מעצמו? ומה שאמר לא תפקוד ולא תשא בשתי לשונות ומשה לא כתב אלא לא התפקדו ועזב לשון נשא? וגם מה שאמר מטה ללא צורך כאשר באמרו הלוים ידענו שהם מטה בני לוי לוי? אולם פירש רש״י וז״ל אך את מטה לוי לא תפקוד כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו ד״א צפה הקב״ה שימותו במדבר כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה אמר אל יהו אלו בכלל לפי שהם שלי שלא חטאו בעגל ע״כ. על פי שני אלה הטעמים יש להשיב כי אולי מרע״ה עלה על לבו שלא לפקוד הלוים בשביל הטעם השני הואיל ולא חטאו בעגל ולא מיראה שימותו כי לא ידע בכל אלה משה ולא נגזרה עדיין הגזרה אלא חשב שראוי להגדיל הלוים ביתר שאת על שאר העם בשביל זה ולא ימנה אותם בכלל קהל ישראל וזה להם מעלה ויתרון. על כן אמר משה והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם ר״ל שהלוים לא התפקדו עם ישראל בשביל מטה אבותם ובעבור מעלה שיש להם על שאר העם שלא חטאו בעגל. הלכך אמר לו הי״ת שאין הדבר כן אלא בעבור טעם ראשון שראוי למנותם לבדם להיותם לגיון של מלך ולא בעבור היות להם שבח ויתרון הכשר חכמה על שארית ישראל כי אין להם מעלה עליהם וכל העדה כלם קדושים ועל כן אמר אך את מטה לוי לא תפקוד כלומר אין הדבר כמו שחשבת אלא את מטה לוי לא תפקוד ירצה בשביל שהוא מטה לוי ולגיון של מלך ולא בשביל אבותיהם ובזה את ראשם לא תשא בתוך בני ישראל ולא תתן להם שררות וממשלה ולא תעשה יקר וגדולה אל הלוים בתוך שאר ישראל. כי אמנם תשא הוא לשון מעלה כדברי בעל כלי יקר, כלומר כי תפקדם לבדם לא מצד מעלת עצמם אלא להיותם לגיון של מלך יצא מזה שלא תנשאם על יתר העם בכבוד וביקר כי ממני הכל. ובעבור היותם צבאותי הכבוד בא להם. על כן לפנים חזר וכתב והלוים לא התפקדו בתוך בני ישראל כאשר צוה ה׳ את משה והדבר כפול ומכופל עד הנה מבלי שישמיענו שהיה כן שלא התפקדו בתוך ישראל? כי אמנם שמה הפירוש שלא פקדם משה כאשר עלתה דעתו לנטלם לנשאם על אחיהם בני ישראל בזכות עצמם אלא כאשר צוה ה׳ את משה רצונו להיותם לגיון של מלך. ולכן לא אמר שם למטה אבותם. והטעם לכל אלה כי התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים כדברי חז״ל. דבר אחר אך את מטה לוי לא תפקוד וגו׳ והלוים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל הטעם לפקדם לבדם הואיל והלוים מזומנים לפורענות במשאם ובפקודתם סביב למשכן כאמרם ז״ל שהארון היה מכלה בהם לכך המה לבדם ישאו את עון המשכן ושלום על ישראל. שאם יפקדו אותם במנין בני ישראל יחשבו כלם לעם אחד וכאשר יהיה קצף בגשתם אל הקדש יענשו כל העם על כן יפקדום לבד ולהם לבדם ניתנה השמירה וכל בית ישראל נקיים:
והלוים לא התפקדו וגו׳ – פירשתי למעלה (ב׳) כוונתו במאמר זה.
והלוים…לא התפקדו בתוכם, and the Levites…were not numbered among them. I have explained this in connection with verse 2.
לא התפקדו – מורכב מבנין הפעל והתפעל, וטעם ההרכבה הזאת לפי שבסמוך צוה ה׳ את משה אך את מטה לוי לא תפקד, והייתי שומע שלא ימנם לגלגלותם כמו שהוא מונה את ישראל בקע לגלגלת, אבל ימנו הלויים את עצמם ויתנו סכום מנינם ביד משה, לכן אמר כאן לא התפקדו בבנין מורכב, כלומר לא הפקדו ע״י משה, וגם לא הִתְפָּקְדוּ הם את עצמם:
בתוכם – פירוש בתוך בני ישראל, אבל התפקדו בפני עצמם כנזכר להלן (ג׳ ט״ו):
התפקדו – וכ״ה מנוקד לקמן (ב׳ ל״ג, כ״ו ס״ב), והוא מורכב מבנין הפעל ומבנין התפעל כי אם היה מבנין הפעל לבד היה ראוי הָפקדו ומבנין התפעל לבד התפקדו הה״א חרוקה, וטעם ההרכבה כי המנין אפשר לעשות על שני דרכים, הא׳ שימנו שרי העם ראשי צבאותיהם לגלגלותם. וכמו שנצטוינו למנות ע״י שקלים בקע לגלגולת, והב׳ שהעם יפקדו עצמם משפחה ומשפחה ויתנו מניניהם רשום בכתב ביד שרי הצבא, וכדרך ויתפקדו בני בנימן (שופטים כ׳ ט״ו), ולכן נכתב בהתפעל המורה על הפועל והמקבל כאחד, כי בעבור שבעת ההיא אין מלך בישראל מנו בני ישראל ובני בנימן בעצמם משפחותיהם, והנה השי״ת אמר למשה אך מטה לוי לא תפקד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל הייתי שומע שלא ימנם לגלגלותם כמו שהוא מונה את ישראל בקע לגלגולת, אבל ימנו הלויים א״ע ויתנו סכום מנינם ביד משה והשרים אשר אתו, לכן נכתב בשלשה מקומות התפקדו מורכב מן ההפעל והתפעל, ללמדנו שלא ימנו עם ישראל כלל לא ביד משה בקע לגלגולת ולא ביד עצמם, כי ההפעל מורה על פעולה הנעשית ע״י אחרים, וכשאומר לא הפקדו נודע שלא נמנו על ידי משה באמצעות שקלים בקע לגלגולת, וכשאומר לא התפקדו נודע שלא מנו הם עצמם שעל זה יורה ההתפעל, זהו ענין הרכבה זאת (רנ״ו), וכ״כ רע״ס לא הופקדו ע״י הפקודים ולא התפקדו מעצמם שלא הכינו עצמם כשאר העם להקהל ולהתייחס.
הָתְפָֽקְדוּ – וכן ובני ישראל התפקדו וכלכלו {מלכים א כ׳:כ״ז}, בנין זר בעבור ההכרח, שאם היה אומר נִפְקְדוּ היה משמע חסרו, ואם היה אומר פֻקדוּ היה נראה כאילו מדבר בדברים שאין בהם רוח חיים או בבהמות שהם נמנים מאחרים, בלא שום פעולה מצדם, כמו פקודי המשכן אשר פֻקַד {שמות ל״ח:כ״א}, ואם היה אומר הָפְקְדוּ, היה משמע שהפקידום על פקודה מה, ואם היה אומר הִתְפַּקְּדו היה נראה שהם מלבם רצו למנות את עצמם, לפיכך נכתב בנין בפני עצמו, וזה אמנם בלי שתהיה כאן באמת הרכבה משני בנינים, כי אין כאן כלל כח ההפעל בנו של הפעיל, כי אין כאן שום נתינת דבר בפיקדון ולא שום מנוי על ענין מה. והנה הקמץ שתחת הה״א מורה שקבלו פעולה מאחרים, כי כן כל הִפָעלוּת רומזים עליה בהברת O או בהברת U (כדברי ר״י חיוג) ותי״ו ההתפעל מורה שגם הם סייעו במנינם. וע׳ פירושי בישעיה ל״ד:ו׳.
were not registered (lo hotpakedu). Similarly, “And the children of Israel were counted [hotpakedu] and given provisions” (1 Kings 20:27); this conjugation [of the root pakad] is a strange one and appears out of necessity. If it had said lo nifkedu [in the nif’al conjugation], this would have meant [not “were not registered” but] “were absent.” If it had said lo pukdu [in the pu’al], it would have seemed as if the subjects were not living things, or that they were animals that are counted by others without any activity on their own part; cf. “This is the review that that was made [pukkad] of the Tabernacle” (Exod. 38:21). If it had said lo hofkedu [in the hof’al], it would have seemed as if they were to have been “pledged” as collateral. Finally, if it had said lo hitpakkedu [in the reflexive hitpa’el], it would have seemed as if the people wanted to count themselves of their own volition. Therefore the word was written in a unique conjugation [hotpa’el] which is not, strictly speaking, a hybrid of two other conjugations [namely, hitpa’el and hof’al]. Here the hof’al conjugation, which derives from the hif’il, has no bearing, because nothing is being set aside as a pledge or being appointed [hofkad]. Rather, the kamats vowel marking the initial letter he [in the hotpa’el form] indicates a reception of action exerted by others, for all such passive activity is signified by an “o” or “u” sound (as per R. Judah Hayyuj), and the letter tav in the hotpa’el [which is parallel to the tav in the reflexive hitpa’el] indicates that the people themselves would have been assisting in their counting. See my comment on Isa. 34:6.⁠1
1. {Translator's note: There, on the phrase huddashenah me-ḥelev (“it is made fat with fatness”), Shadal expresses the view that the word huddashenah is in the hotpa’el conjugation, like hotpakedu in Num. 1:47 and hukkabes in Lev. 13:55, and he discusses the form and nature of the hotpa’el.}
לא התפקדו – צורה זו היא צירוף של בניין התפעל והָפעל; הם לא הורשו או לא נדרשו לִמְנות עצמם בתוך שאר העם. לא מרצונם – משום שראו עצמם נעלים משאר העם – משכו ידם מן המפקד. הם היו באים להימנות יחד עם אחיהם, אך דבר זה נמנע מהם על ידי ציווי ה׳, כפי שהכתוב ממשיך עתה לבאר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

והלוים למטה אבותם – ר״ל הלוים בסבת מטה אבותם דהיינו נשיא המטה ממה שראו שלא נבחר נשיא מן הלוים שיעמוד אתם כשיפקוד את הלוים מזה הבינו שהם לא יבואו במנין בני ישראל, ולכן לא התפקדו בתוכם – וכבר פי׳ ר״ע ספורנו שמלת התפקדו בא מורכב מן הפעל והתפעל, שר״ל שלא הפקדו ע״י משה ונשיאי המטות ולא התפקדו מעצמם שימסרו מעצמם חשבון מנינם כי הבינו מעצמם שהם לא יבואו במנין זה:
והלוים וגו׳: הרמב״ן וספורנו נתנו טעם משום שלא מנה הקב״ה ראש לשבטם השכילו דעת ה׳. ולא נראה, שהרי היה אפשר לחשוב דמשה או אהרן הוא הראש לשבט לוי. אלא העיקר הוא כמו שכתב הרשב״ם על הפסוק (פסוק מ״ט) ״אך את מטה לוי וגו׳⁠ ⁠⁠״, ומפרש הטעם – כי לא ילכו בצבא המלחמה, אלא ״הפקד וגו׳⁠ ⁠⁠״. וזה הטעם עצמו היה שלא התפקדו גם לפני הדיבור, משום שלא היה בשבטם סך שראוי להעשות גדוד יוצאי צבא למלחמה, בשביל שהיו עוסקי תורה, כמו שיבואר להלן (פסוק כ״ג) ובספר דברים פרשת עקב (י,ח). משום הכי אע״ג דבמנין הראשון יוכל להיות שנכללו גם לוים במנין אדנים שהיו כמה אנשים יוצאי צבא – נמנו גם הלוים מעשרים שנה, אבל בזה המנין שבא הציווי שיהיו דווקא כל שבט בפני עצמו, ולא היו יכולים מעט הלוים שהיו יוצאי צבא להיות נכללים בתוכם ולהיות נמנים בפני עצמם, לא היו ראוים להעשות גדוד בפני עצמם, על כן לא התפקדו כלל. וזהו דיוק הכתוב ״בתוכם״, משום שנזהרו עתה להיות כל שבט בפני עצמו ולא היה אפשר לכוללם בתוכם.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״םאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןדעת זקניםטור הפירוש הארוךאברבנאלר״ע ספורנומלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(מח) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
For Hashem spoke to Moses, saying,
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלאכת מחשבתרש״ר הירשמלבי״םעודהכל
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר.
And the Lord had spoken with Moshe, saying:
ומליל י״י עם משה למימר.
ומליל י״י עם משה למימר.
For the Lord had spoken with Mosheh, saying:
תֻ׳םַּ כַּלַםַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ תַּכּלִימַא
אחרי זאת דבר ה׳ אל משה לאמר הלאה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מז]

כבר הערנו בפסוק ב שמושג ה״עדה״ משמעו ייעוד משותף, שהוא הסיבה והתכלית של אחדות העם. והנה, היסוד המאחד את העם היהודי אינו אלא תורת ה׳. ליסוד מאחד זה יש לתת ביטוי נראה לעין – גם בעת חנייתם ונסיעתם במדבר.
העדות המוחשית להתגלות התורה, המאחדת את ישראל, הייתה לוחות הברית, אשר מאוחר יותר הצטרף אליהן עותק של התורה⁠־שבכתב עצמה. מקום משכנה של התורה – אוהל מועד – סימל את דרישות התורה ואת השכר על קיום התורה. ״משכן העדות״ היה נקודת המרכז שמסביבה חנו בני ישראל למשפחותיהם ולשבטיהם.
אולם במתן תורה היה נתון העם ל״הגבלה״ ול״התקדשות״, היינו גבול מרחיק ומקדש. כפי שביארנו בפירושנו לשמות (יט, י–יג,כ–כה), משמעות הדבר הייתה, שהתורה לא יצאה מתוך העם, אלא ניתנה לעם; מקור מוצאה הוא אלוקי, ולא אנושי⁠־ארצי. התורה היא האידיאל הנשגב הבלתי ניתן לחילול, אשר על ידי כוח נצחי⁠־אלוקי מושכת אליה את היחידים בישראל ואת קהל עדת ישראל; אך לעולם לא נוכל להתקרב כל כך אל התורה ולעמוד כה קרוב אליה, עד שנניח ידינו עליה ונשלוט בה.
כפי שכבר העיר הרמב״ן בפירושו (הקדמה לספר במדבר; שמות כה, א) נמשך קו מקביל בין מתן תורה והמשכן. משום כך, מאוחר יותר, כאשר שכנה התורה בקרב ישראל, ״ה׳ בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ״ (תהילים סח, יח) – היינו: השכינה שרתה בתוכם, וניתן היה למצוא את סיני במקדש – גם אז התורה ומקדשה, ״משכן העדות״, שכנו בתחום נפרד מהעם. המשכן היה נקודת מרכז נפרדת, אשר מסביבה חנו ישראל ״מנגד סביב״ (להלן ב, ב): הם חנו סביבו במרחק, שממנו הם כיוונו את ליבם אל המרכז. מעגל זה, שהקיף את האוהל מרחוק, שמר על התורה כדבר שנשאר נתון לנו. שהרי התורה מושכת אותנו לנצח אליה, אך לעולם איננה מתמזגת עמנו. התורה מושלת בנו ומוליכה אותנו בדרכים שהיא מורה עליהם.
אולם בחטא העגל פנו ישראל עורף דווקא ליסוד זה. הם התעלמו מהמהות ה״נתונה״ של התורה, ולכן עשו לעצמם ״דמות משה״ אלוהי, שבדו אותה מליבם.
היה שם שבט אחד שנותר נאמן לה׳ ולתורתו, והגן על היותה של התורה בלתי ניתנת לחילול, מפני שאר העם, ואף מפני קרוביו שלו. שבט זה, שבט לוי, נתמנה עתה כ״שומר״ על התורה, ולשם כך עליו לעמוד בנפרד משאר העם. לוי אינו שייך ל״עדה״ אלא אך ורק ל״עדות״, שהיא הנשמה השולטת בעדה. משום כך אין לפקוד את שבט לוי ״בתוך בני ישראל״, כפי שכבר נאמר בפסוק הקודם, וכפי שיתבאר ביתר פירוט בפסוקים הבאים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

וידבר ה׳ – אבל באשר היה משה מסופק אם ימנם בפ״ע או לא א״ל ה׳:
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמלאכת מחשבתרש״ר הירשמלבי״םהכל
 
(מט) אַ֣ךְ אֶת⁠־מַטֵּ֤ה לֵוִי֙ לֹ֣א תִפְקֹ֔ד וְאֶת⁠־רֹאשָׁ֖ם לֹ֣א תִשָּׂ֑א בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
"Only the tribe of Levi you shall not number, neither shall you take a census of them among the Children of Israel;
מוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונימנחת יהודהדעת זקניםמיוחס לרא״שמושב זקניםעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהעודהכל
בְּרַם יָת שִׁבְטָא דְּלֵוִי לָא תִמְנֵי וְיָת חוּשְׁבָּנְהוֹן לָא תְקַבֵּיל בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
Only the tribe of Levi you shalt not number, nor take the account of them among the sons of Israel.
אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
בְּרַם יָת שִׁבְטָא דְּלֵוִי לָא תִּמְנֵי וְיָת חֻשְׁבָּנְהוֹן לָא תְּקַבֵּיל בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
בְּתוֹכָם – בֵּינֵיהוֹן, בְּתוֹךְ – בְּגוֹ
המילה ״בְּתוֹכָם״ מתורגמת בכל התורה ״בֵּינֵיהוֹן״ כמו ״לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם״ (פס׳ מז) ״לָא אִתְמְנִיאוּ בֵּינֵיהוֹן״. לעומתה ״בְּתוֹךְ״ מתורגמת באופנים שונים: בְּגוֹ, בֵּין, בִּמְצִיעוּת – כמו בפסוקנו ״בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – ״בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. ההבחנה ביניהם נתבארה בפס׳ ״יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם״ (בראשית א ו) ״יְהֵי רְקִיעָא בִּמְצִיעוּת מַיָּא״.
לחודא ית שבטה דלוי לא תסכום וית ריש סכומיהון לא תקבלב בגו בני ישראל.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״להוד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ריש סכומיהון לא תקבל״) גם נוסח חילופי: ״ראשיהון לא תק׳⁠ ⁠⁠״.
ברם ית שיבטא דלוי לא תימני וית חושבנהון לא תקבל בגו בני ישראל.
Nevertheless, the tribe of Levi you shalt not number, nor take their sum among the children of Israel:
[יב] דָּבָר אַחֵר: אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד – לָמָּה לֹא נִמְנוּ עִם יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי פָּלָטְיָנִין הָיוּ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִגְיוֹנוֹת הַרְבֵּה וְאוֹמֵר לַפְּרוֹפָּסִיטוֹט לֵךְ מְנֵה אֶת הַלִּגְיוֹנוֹת חוּץ מִן הַלִּגְיוֹן הָעוֹמֵד לְפָנַי. לְפִיכָךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי וגו׳ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין אַתָּה מוֹנֶה אוֹתָן, אֲבָל לְעַצְמָן מְנֵה אוֹתָן, שֶׁאֵין שִׁבְחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁיִּמָּנֶה לִגְיוֹנוֹ עִם הַלִּגְיוֹנוֹת, לְפִיכָךְ נִמְנוּ יִשְׂרָאֵל לְעַצְמָן וְשֵׁבֶט לֵוִי לְעַצְמָן, וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁמִּטַּעַם הַזֶּה אָמַר לוֹ, שֶׁכֵּן כְּתִיב אַחֲרָיו: וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וגו׳ (במדבר א׳:נ׳). בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וגו׳, נִתְיָרֵא משֶׁה וְאָמַר שֶׁמָּא יֵשׁ פְּסוּל בְּשִׁבְטִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ שֶׁאֶמְנֶנּוּ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לֹא אָמַרְתִּי לְךָ כֵּן אֶלָּא לְהוֹצִיאָן מִן הַגְּזֵרָה שֶׁלֹא יָמוּתוּ עִמָּהֶם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָמָּה, שֶׁהַלְוִיִּם שֶׁלִּי הֵן: וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם (במדבר ג׳:י״ב,מ״ה), שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מְקָרֵב אוֹתִי אֲנִי מְקָרְבוֹ, הֵם קֵרְבוּ עַצְמָן לִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר משֶׁה מִי לַה׳ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי (שמות ל״ב:כ״ו), הֵן קֵרְבוּ אוֹתִי וַאֲנִי מְקָרְבָן, וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא לְפִי שֶׁנִּמְצְאוּ עִמִּי נֶאֱמָנִים, שֶׁשָּׁמְרוּ אַזְהָרָתִי: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וגו׳ (שמות כ׳:ב׳), לְפִיכָךְ הֵן רְאוּיִין שֶׁיִּהְיוּ נֶאֶמְנֵי בֵּיתִי.
אך את מטה לוי1לא נמנו הלוים בכלל ישראל, למה שהם לגיון מלך, לכך מנאם לבד.
דבר אחר: לפי שכל המנויים צפוי לפני הקב״ה שעתידים למות במדבר, ומשבט לוי לא מת אחד, לפיכך לא רצה הקב״ה שימנו הלוים עם ישראל.
1. לא נמנו הלוים בכל ישראל, למה שהם לגיון מלך. מובא ברש״י על התורה, וגם דבר אחר: לפי שכל המוניים מובא ברש״י שם.
אַמַּא סִבּטֻ לַאוִי פַלַא תַּעֻד וַלַא תַּרפַע גֻמלַתַּהֻם פִימַא בַּיְןַ בַּנִי יִסרַאאִיל
אך את⁠־שבט לוי אל תמנה ואל תצרף את⁠־סך מנינם בתוככי בני ישראל.
אך את מטה לוי לא תפקד וגומ׳ – כדיי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו.
דבר אחר: צפה הקב״ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר. אמר: אל יהו אילו בכלל, לפי שהן שלי, שלא טעו בעגל.
אך את מטה לוי לא תפקד ONLY YOU SHALL NOT NUMBER THE TRIBE OF LEVI – The legion of the King is worthy to be numbered by itself (cf. Tanchuma Bemidbar 15). – Another explanation is: The Holy One, blessed be He, foresaw that a decree would once be made against all those that had been numbered from twenty years and upwards, viz., that they should die in the wilderness (Bemidbar 14:29). He therefore said: Let these (the Levites) not be included among those now counted, in which case they must die, because they are Mine, since they did not sin by worshipping the golden calf (cf. Bemidbar Rabbah 3:7; Bava Batra 121b).
פס׳: אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל – אבל אתה נושא את שמותם לגדולה אחרת לצורך המשכן:
אך את מטה לוי – פירוש: לא התפקדו, כי השם צוה כן.
ואת ראשם לא תשא – כללם, כאשר פירשתי (ראב״ע שמות פירוש ראשון ל׳:י״ב).
HOWBEIT THE TRIBE OF LEVI THOU SHALT NOT NUMBER. This explains were not numbered (v. 47),⁠1 that the Levites were not numbered because this is what God commanded.
NEITHER SHALT THOU TAKE THE SUM OF THEM. Their total number, as I have explained.⁠2
1. Otherwise, why inform us once again that the Levites were not counted.
2. Scriptures reads, ve-et rosham lo tissa (neither shalt thou take the sum of them). This literally means neither shalt thou lift up their heads. Ibn Ezra earlier noted that to lift up the head means to write the total sum at the top of a page. See Ibn Ezra's comment on verse 2.
ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל – שהרי אין מנינם שוה שאלו נמנין מבן עשרים שנה ומעלה והלויים מבן חודש ומבן שלושים שנה כמו שמפרש בפרשה זו ובפרשת נשא.⁠1
דבר אחר: לפי שאין מהם יוצא צבא אלא השומרים וחונים סביב למשכן כדרך שיושב על הכלים.⁠2
1. שאוב מר״י בכור שור במדבר א׳:מ״ז.
2. בדומה ברשב״ם במדבר א׳:מ״ז ובאבן עזרא במדבר א׳:נ׳
ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל, "and you are not tonumber them as part of the Children of Israel.⁠" The reason was that the criteria for counting the Levites were not the same as the ones applied to the other (12) tribes. The Levites were counted from age thirty days in this portion, (3,14), on the one hand, and again from the age of 3050 (in chapter 4,47.) A different interpretation: seeing that none of them would serve in the army, but they would only perform duties as security guards for the holy objects, a different yardstick was applied to them.
אך את מטה לוי לא תפקוד – פרש״י כדאי הוא לגיון מלך להיות נמנה לבדו ד״א צפה הקב״ה שעתידה לעמוד גזרה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר אמ׳ לא יהיו אלו בכלל לפי שהם שלי שלא טעו בעגל.
ד״א: את מטה לוי לא תפקוד – לפי שפקדת המשכן עליהם לפיכך לא יצאו בצבא ואני אומ׳ לפי שהיו שומרי הכלים כמו שמפרש ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות ועל כל כליו ועל כל אשר לו כדרך יושבים על הכלים. כך פר״מ מקוצי.
אך את מטה לוי לא תפקוד וגו׳ – להוציאם מן הגזרה לפי שצפה הקב״ה שעתידין ישראל להכעיס לפניו ולגזור עליהם במדבר הזה יפלו פגריכם לפיכך לא רצה הקב״ה למנותם עם ישראל.
אך את מטה לוי לא תפקוד, "but do not count the tribe of Levi;⁠" this verse excludes the tribe of Levi from the decree of requiring atonement for the sin of dying in the desert which was a decree that was going to be imposed on the males who had been adults at the time of the Exodus after the spies came back declaring that the people could not conquer the Land of Canaan. (Numbers 14,29) Seeing that would be so, G–d did not even want to count them here with the other tribes of Israel.
אך את מטה לוי לא תפקוד – להוציאם מן הגזירה אמר כן לפי שצפה הקב״ה שעתידין ישראל להכעיס לפניו ולומר להם במדבר הזה יפלו פגריכם לפי׳ לא רצה הקב״ה למנותם עם יש׳ לפי שהם לגיון שלו שנא׳ והיו לי הלוים וכל מי שמקריב עצמו מעט מקרבין לו הרבה הן קרבו כשאמר להם משה מי לה׳ אלי לפי׳ הקריבם הקב״ה הרבה ואומר איני מאמין קדושת ביתי כי אם להם ולכך נאמר מיד ואתה הפקד את הלוים והלוים למטה אבותם לפי שלא היה מנינם שוה לפי שישראל נמנין מבן עשרים והם נמנים מבן חדש וכו׳ ומבן שלשים כדלקמן.
אך את מטה לוי לא תפקד – אכין ורקין מיעוטין לפי שהארון היה מכלה בהם לכך היה מספרם מעט יותר משאר שבטים.
אך את מטה לוי לא תפקוד – כבר פירשנו ראשונה שזאת המצוה היא מאוחרת בכאן כי הלוים לא נמנו בתוך ישראל כמשפט הראשון וכתבנו שיעור הכתובים לפי פשוטן.
אך את מטה לוי לא תפקוד וגו׳ כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו ד״א צפה הקב״ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר אמר אל יהי׳ אלו בכלל לפי שהם שלי שלא טעו בעגל. ופי׳ להיות נמנה לבדו אינו ר״ל שיהיה הסך של שאר כל השבטים סך אחד לעצמו והסך של שבט לוי סך אחד לעצמו ולא שיכלול גם הסך של שבט לוי עם שאר השבטים בסך אחד שהרי אין המנין של שאר השבטים כמנין שבט לוי שמנין שאר כל השבטים הוא מבן עשרים שנה ומעלה ומנין שבט לוי הוא מבן חדש ומעלה ולא יתכן שיכלול שניהם בסך אחד ואיך אפשר לומר שמפני שהוא לגיון של מלך הוא כדאי וראוי להיות נמנה לבדו דמשמע שלולא זה היה כולל שניהם בסך אחד ועוד מאי האי דקאמר ד״א צפה הקב״ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר אמר אל יהיו אלו בכלל והלא אף על פי שיהיו בסך אחד עמהם כיון שהגזירה היתה לאותן שהיו מבן עשרים שנה ומעלה ואלה לא נמנו רק מבן חדש ומעלה אע״פי שיהיו כלם בסך אחד אין הגזרה שולטת בהם אלא הכי פירושא שמפני דהוא לגיון של מלך אין ראוי שיהיה מנינם מבן כ׳ שנה ומעלה כמנין שאר השבטים ולכן מנה שאר השבטים מבני כ׳ שנה ומעלה ושבט לוי מבן חדש ומעלה שבזה יהיה נבדל שבט לוי משאר השבטים ונהיה שבט לוי מין בפני עצמו ושאר השבטים מין בפני עצמן והשתא אתיא שפיר האי דקאמר ד״א צפה הב״ה כו׳ שאלו היה מנין שבט לוי מבן כ׳ שנה ומעלה כשאר השבטים היו נכלל גם הם בכלל הגזרה אף אם היו השבטים סך לעצמן ושבט לוי סך לעצמו ולפי זה יהיה פי׳ אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל באותו מין שפקדת את ישראל דהיינו מבן כ׳ שנה ומעלה אבל מה שאמר לפי שהם שלי שלא טעו בעגל לא הבינותיו כי היה לו לומר שלא טעו בדברי המרגלים שבעבורם היתה הגזרה.
ושמא י״ל שגם הלוים טעו בדברי המרגלים ועם כל זה לא הענישם מפני שלא טעו בעגל אבל שאר השבטים שטעו בשניהם יחד בדברי המרגלים וגם בעגל נגזרה בהם הגזרה של ארבעים שנה ולא על הלוים וזה שאמר הכתוב תשאו את עונותיכם מ׳ שנה ופרש״י ולא נאמר תשאו את עונכם שתי עונות של עגל ושל תלונות המרגלי׳ שהרי מ׳ שנה עמדו ישר׳ במדבר משיצאו ישראל ממצרים א״כ גם השנה הראשונה בכלל הגזרה היא ואע״פ שקדמה לשלוח המרגלים משמע שמשעשו העגל עלתה גזרה זו במחשבה אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתן וזה שאמר וביום פקדי במרגלים ופקדתי עליה׳ חטאת זו אבל הלוים שלא חטאו בעגל ולא עלתה גזרה זו במחשב׳ עליה׳ אין לגזור עליה׳ עכשיו בעבור עון התלונה לבדה לפיכך תלה הדבר בעגל ואמר לפי שהם שלי שלא טעו בעגל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(מט-נ) ומה שכתבתי בענין הזה הוא היותר נכון בעיני שהיה זה החלוף בסבת הלוים ולזה בא אחר מנין השבטים דבור השם למשה אך את מטה לוי לא תפקוד. וענינו שמרע״ה כשצוהו השם למנות את העם ושיהיו עמו נשיא מכל שבט ונקבו הנשיאים בשמותם לשבטיהם מיד חשב שכיון שלא אמר לו הנשיא אשר יעמוד משבט לוי בתוך הנשיאים שלא היה הרצון האלהי שימנה הלוים ולכן לא מנה אותם אבל נשאר בלבו ספק אם עשה כראוי אם לא ולכן בא לו הדבור הזה ובלשון אך אבל מטה לוי לא תפקוד לעשות עליו פקיד למלחמה ולא לענין חלוקת הארץ ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל לפי שאתה תפקוד אח״כ אותם ולא לענין המלחמה כי הם יהיו שומרי המשכן ולא ילכו למלחמה וגם לא לענין הנחלה כי לא יהיה להם נחלה בתוך אחיהם וז״ש ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות וביאר מה יעשו בו באמרו המה ישאו את המשכן ואת כל כליו והמה ישרתוהו ומלבד זה סביב למשכן יחנו.
אך את מטה לוי – אף על פי שאמרתי ״שאו את ראש כל עדת בני ישראל״ (במדבר א׳:ב׳), והלויים מכללם להיות נמנים גם הם, מכל מקום הם נבדלים משאר עם ישראל. ראשונה: בענין המנין, שלא יהיה מספר אישיהם ולא סכום כולם עם השאר.
לא תפקד – לא יהיה מספר אישיהם מבן כ׳ ולמעלה כמו שהיה מספר שאר העם.
ואת ראשם לא תשא – כשתעשה סכום כל פקודי השבטים לא יכנס בו סכום שבט לוי.
אך את מטה לוי, even though I had said “count all the heads of the community of Israel,” (verse 2) and it was understood that the Levites were included in this, they are distinct from the other tribes in that they will be counted separately, according to different criteria, such as different age groups, and when you compute the total number of people in the general census their number will not be included.
כדאי הוא לגיון של מלך וכו׳. אין רוצה ליתן טעם למה נמנו הלוים מבן חודש (להלן ג, טו) ולא מבן כ׳ שנה כמו ישראל, דזה בודאי לא קשה, כי טעמא שנמנו מבן חודש שאז נקרא ״שומרי משמרת הקודש״. וגם לא בא ליתן טעם למה לא נמנו עם ישראל בפעם אחד, ולמה נמנו לעצמם, שזה לא יתורץ בפירוש דבר אחר. אבל הפירוש כך הוא; אף על גב שהלוים נמנו מבן חודש בשביל שומרי משמרת, הוי להו להיות נמנים גם כן מבן כ׳ שנה כמו שנמנו ישראל מבן כ׳ שנה, שהרי בכלל ישראל הם. שהרי הלוים גם כן נמנים מבן ל׳ [שנה] ולמעלה (להלן ד, ג), אף על גם שנמנים מבן חודש גם כן. ולפיכך תירץ ש׳כדאי לגיון המלך שנמנה לבדו׳, פירוש, מאחר שהם לגיון המלך נמנים הם לבד, דהיינו שומרי משמרת הקודש מבן חודש, ולא נמנו עם ישראל מבן כ׳ שנה כלל, שהוא מספר ישראל. ׳אל יהיו אלו בכלל׳ פירוש, אף על גב שנגזרה עליהם מיתה מבני כ׳ (להלן יד, כט), מכל מקום מאחר שלא נמנו הלוים מבני כ׳, לא היתה הגזירה עליהם כלל:
אך את מטה לוי לא תפקוד וגו׳ – אם לא יפקוד אותם פשיטא שלא יקבל סכום מנינם מה ת״ל ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל ומה היה המקרא חסר באמרו אך את מטה לוי לא תפקוד בתוך בני ישראל. ולפי מה שפירש״י בסמוך שהיה המנין על פי ה׳ כי השכינה מקדמת לפניו ובת קול יוצא מן האהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל, נוכל לומר שבתוך בני ישראל האמור אינו מוסב כ״א על ואת ראשם לא תשא. כאילו אמר אך את מטה לוי לא תפקוד כלל אפילו שלא בתוך בני ישראל וכל אך למעט בא, כך בא למעט ולומר דווקא אתה לא תפקוד אותם לבדך אבל בצירוף השכינה והבת קול תפקדם לכך נאמר פקוד את בני לוי. היינו ע״י השכינה אבל אתה לבד לא תפקדם, ומדסמך לזה ציווי ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות נראין הדברים שבכ״מ שהזכיר שאו, נשא, כי תשא, הכל הוא לשון מעלה ונשיאות ראש הנראה בנספרים ביתר שאת על זולתם כי כל דבר חשוב וספון יש לו מספר.
ובזה ראיתי לתרץ הרבה שינויים, כי בישראל נאמרו ב׳ הלשונות שאו את ראש ואח״כ אמר תפקדו אותם לצבאותם, ובלוים לא הזכיר כ״א לשון פקידה פקוד את בני לוי. ובבכורות חזר והזכיר שניהם פקוד כל בכור וג׳ ושא את מספר שמותם. ואצל בני קהת וגרשון הזכיר לשון נשא ולא אצל מררי, וזה לפי שהפקידה היינו המספר ושאו היינו לשון נשיאות המעלה אשר ישראל היו צריכין לזה להראות חיבתן נגד כל האומות שנמשלו לקש שאין לו מספר, אבל הלוים אין צורך להם להראות התנשאותם ע״י המספר כי בלאו הכי יש להם נשיאת ראש במה שעשאם הקב״ה פקידים על ביתו הקדוש לכך אמר אחר ואת ראשם לא תשא וגו׳. ואתה הפקד את הלוים לומר לך שמצד שנעשו פקידים יש להם נשיאות זולת המספר שבתוך בני ישראל כי לגיון מלך המה וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה׳, אבל הבכורים שנפסלו מן העבודה ע״י מעשה העגל הוצרכו לנשיאת ראש ע״י המספר לכך פרט אצלם שניהם. ומ״ש לשון נשא אצל בני קהת ובני גרשון היינו ליתן להם נשיאות ראש כנגד בני מררי כי עבודת שניהם יותר מקודשים ממשא בני מררי ע״כ לא הזכיר נשא אצל בני מררי.
נמנה לבדו. כלומר שלא יהא מניינם מבן עשרים אלא מבן חדש ומעלה כיון שהם לגיון המלך, חשובים הם הקטנים שיצאו מכלל נפל כמו יוצאי צבא בישראל:
ד״א צפה. כי לפי טעם ראשון קשה למה כתיב אך דהא כל אכין מיעוטין הן, מש״ה פירש דבר אחר והמיעוט הוא מגזירת בן עשרים שימותו במדבר. וא״ת היה לו למינקט שלא טעו במרגלים שהרי מה שבמדבר מתו בשביל גזרת מרגלים היה. וי״ל דגם הלוים טעו במרגלים רק בעגל לא טעו לכך לא נענשו, שהרי אפילו ישראל לא נענשו אלא בשביל השני עבירות כמו שמוכיח רש״י בפרשת שלח לך הואיל וכתיב תשאו את עונותיכם ולא כתיב תשאו עוניכם, אלא ודאי שתי עבירות של עגל ושל מרגלים. והא דפירש״י לקמן בפרשת אלה הדברים שלא היו הלוים עמהם בשלוח מרגלים ואפילו בעצה לא היו עמהם כמו שאפרש לקמן בע״ה. וי״ל מתחלה לענין השלוח לא היו עמהם אפי׳ בעצה, אבל בחזרתם כשבאו המרגלים והוציאו דבת הארץ וישאו כל העדה את קולם ויבכו וגו׳, באותה בכיה היו גם שבט לוי שאמרו ולמה ה׳ מביא וגו׳ לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיו לבז וגו׳. ובזה יתורץ ג״כ מה שמקשין העולם, ואף אם היו נמנים מבן עשרים שנה כיון שלא חטאו לא יהיו בכלל הגזירה, כי אין הערוד ממית אלא החטא ממית, אלא ודאי שחטאו במרגלים משום הכי לא נמנו. וק״ל:
Counted separately. Meaning that they would not be counted from the age of twenty, but from the age of one month. Since the Levites were the legion of the King, the Levites' children who had passed the stage when a baby may be categorized as stillborn, were considered as important as those who go forth into the army of Israel.
Another interpretation; … foresaw. According to the first reason, one could ask why it is written אך (however), because the word אך always comes to exclude something. Therefore Rashi explained here that exclusion was from the decree that those aged over twenty should die in the desert. One might ask: Rashi should have said that they did not err during the episode of the spies, whereas the decree of death in the desert was due to this. The answer is: Even the Levites erred in the episode of the spies, and it was only with the golden calf that they did not err. Therefore, they were not punished [for the episode of the spies] given that even the rest of Yisroel were only punished because of these two sins together. Rashi proves this in Parshas Shlach Lecha (Bamidbar 14:33), where the Torah writes "bear your sins" rather than "bear your sin.⁠" Consequently, it is certain that two sins of the golden calf and of the spies were the cause. [You might question:] Rashi explains later in Parshas Devarim (Devarim 1:23) that the Levites were not with them at the sending of the spies, or even at the decision to do so, as we will explain later. The answer is: Initially at the sending they were not with them, even for the decision, however when the spies returned and made an evil report about the land —when the entire congregation raised their voices and wept — the tribe of Levi was included in that weeping. They too said "why would Hashem bring us … to fall by the sword, our women and children to be taken captive.⁠" With this, one may also answer the question that is widely asked: Even if they were counted from the age of twenty, if the Levites did not sin they would not have been included in the decree — because "it is not the serpent that causes death rather it is sin.⁠" Thus we can certainly see that the Levites sinned during the episode of the spies and because of this they were not counted.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מז]

לא תפקוד וגו׳ לא תשא – פירוש בין על ידי כופר נפש בין שלא על ידי כופר נפש. ועיין מה שפירשתי בפרשת כי תשא.
עוד יכוין לומר שהגם שיבא לידך מספר של נשיאות ומעלה שהוא מספר הדגלים אף על פי כן לא תשא.
לא תפקד…לא תשא. "do not count…nor take their sum, etc.⁠" The meaning is that the Levites should neither be counted by the traditional means of tendering a half shekel nor by any other means at the same time as the other tribes were being counted. Please refer to my comments in Parshat Ki Tissa on this subject.
אך את מטה לוי לא תפקד – הנה מתחלה ראה משה שלא למנות הלויים מפני שנאמר לו ואתכם יהיו איש איש למטה וכו׳, ולא הזכיר נשיא למטה לוי, אבל נשאר בלבו ספק אם עשה כראוי אם לא, לכן בא לו הדבור שלא יפקדם עתה בתוך בני ישראל, ואמר הטעם כי הם לא יהיו בכלל אנשי הצבא אבל עבודתם תהיה במשכן וכל אשר לו:
אך את מטה לוי – אף על פי שאמרתי שאו את ראש כל עדת ב״י והלויים מכללם להיות נמנים גם הם, נבדלים הם משאר עם ישראל בענין המנין שלא יהיה מספר אישיהם ולא סכום כלול עם השאר, וזהו לא תפקד, לא יהיה מספר אישיהם מבן כ׳ ולמעלה כמו שהיה שאר העם, ואת ראשם לא תשא, כשתעשה סכום פקודת כל השבטים לא יכנוס בו סכום שבט לוי (רע״ז).
אך את מטה לוי לא תפקד וגו׳ בתוך בני ישראל – היחידים מבני לוי לא יקבלו את ייעודם במסגרת העדה; ״ואת ראשם לא תשא״ וגו׳: והשבט בכללותו יהיה נפרד מהעדה. שכן הלויים אינם שייכים לעדה, אלא לעדות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

אך את מטה לוי לא תפקד – כבר בארנו שישראל נמנו בשתי השקפות, [א] שמנו אותם במספר שמות לגלגלותם, [ב] שעיינו שנית מי הראוי לצאת לצבא, וכן בני לוי נמנו בב׳ השקפות אלה, [א] מה שמנו את כללותם מבן חדש ומעלה שעז״א לקמן [ג טו] פקוד את בני לוי [ב] מה שמנה אותם מבן שלשים ומעלה שעז״א [ד ב] נשא את ראש בני קהת, ואמר לו ה׳ שבין הפקידה מבן חדש ובין נשיאת ראש מבן שלשים לא יהיו בתוך בני ישראל רק בפ״ע, ולכן אמר מלת אך לא מלת רק, שמבואר אצלי תמיד שמלת אך ממעט במשפט הזה עצמו שבא בו מלת אך (אילת השחר כלל תקצא), ר״ל אך בתוך בני ישראל לא תפקוד ולא תשא, כי תפקדם בפ״ע:
אך את מטה לוי וגו׳: בא למעט אחרים, דוודאי היו כמה מישראל גם כן שהיו גדולי מעלה כמו הלוים, מ״מ ״אך את מטה לוי וגו׳⁠ ⁠⁠״.
לא תפקוד: היינו מנין פשוטי הלויים.
ואת ראשם: היינו הראשים שבהם, כמו שכתבתי לעיל (פסוק ב׳).
ואת ראשם לא תשא – אם נשאל על איש ונקראהו בשמו, ישא ראשו כאומר הנני, ע״כ באה מליצה נשא את ראש להוראת מנין ופקידה.
מוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונימנחת יהודהדעת זקניםמיוחס לרא״שמושב זקניםעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משההכל
 
(נ) וְאַתָּ֡ה הַפְקֵ֣ד אֶת⁠־הַלְוִיִּם֩ עַל⁠־מִשְׁכַּ֨ן הָעֵדֻ֜ת וְעַ֣ל כׇּל⁠־כֵּלָיו֮ וְעַ֣ל כׇּל⁠־אֲשֶׁר⁠־לוֹ֒ הֵ֜מָּה יִשְׂא֤וּ אֶת⁠־הַמִּשְׁכָּן֙ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־כֵּלָ֔יו וְהֵ֖ם יְשָׁרְתֻ֑הוּ וְסָבִ֥יב לַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ׃
but appoint the Levites over the Tabernacle of the Testimony, and over all its furnishings, and over all that belongs to it. They shall carry the Tabernacle, and all its furnishings; and they shall take care of it, and shall encamp around it.
מוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הקצרר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהעודהכל
וְאַתְּ מַנִּי יָת לֵיוָאֵי עַל מַשְׁכְּנָא דְּסָהֲדוּתָא וְעַל כָּל מָנוֹהִי וְעַל כָּל דְּלֵיהּ אִנּוּן יִטְּלוּן יָת מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְאִנּוּן יְשַׁמְּשׁוּנֵּיהּ וּסְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכְּנָא יִשְׁרוֹן.
But you shalt appoint the Levites over the tabernacle of the testimony, and over all its vessels, and over all that belongs to it: and they shall carry the tabernacle and all its vessels, and serve it; and they shall encamp round about the tabernacle.
וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ
וְאַתְּ מַנִּי יָת לֵיוָאֵי עַל מַשְׁכְּנָא דְּסָהֲדוּתָא וְעַל כָּל מָנוֹהִי וְעַל כָּל דְּלֵיהּ אִנּוּן יִטְּלוּן יָת מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְאִינּוּן יְשַׁמְשׁוּנֵּיהּ וּסְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכְּנָא יִשְׁרוֹן
א. במקרים שבהם יש למילה עברית שני משמעים, אחד שכיח ואחד חריג, נוהג רש״י להיעזר באונקלוס כדי להורות שבכתוב יש למילה משמע חריג. הואיל ופְקִידָה באה בדרך כלל במשמע זכירה או ספירה, כתב רש״י: ״ואתה הַפְקֵד את הלוים – כתרגומו מַנִּי, לשון מנוי שררה על דבר שהוא ממונה עליו״.⁠1
נשיאה אופקית או הרמה אנכית
ב. ›בפסוק הבא יתבאר שהורדת המשכן משמעה פירוקו ולא הנמכתו: ״וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ״ – ״וּבְמִיטַל מַשְׁכְּנָא יְפָרְקוּן״. בהקבלה לכך, האם נשיאת המשכן בפסוקנו מתפרשת כהרמה או כנשיאה על הכתף? מן התרגום ״הֵמָּה יִשְׂאוּ״ – ״אִנּוּן יִטְּלוּן״ אין להוכיח, מכיוון ש״נטל״ בארמית הוא התרגום לשני הפעלים ולשתי המשמעויות – הרמה ונשיאה, כגון ״וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ״ (שמות יד טז) ״וְאַתְּ טוֹל יָת חוּטְרָךְ״, וכן ״וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה״ (בראשית ז יז) ״וּנְטַלוּ יָת תֵּיבוֹתָא״, שניהם במשמע של הגבהה אנכית. לעומתם ״קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר״ (בראשית כא יח) ״קוּמִי טוֹלִי יָת רָבְיָא״, ״וַיִּשְׂאוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם״ (בראשית מו ה) ״וּנְטָלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יַת יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן״ משמעם נטילה/נשיאה אֹופקית.⁠2
1. וכעין זה ברש״י לפסוק הבא ״יורידו״. וראה דוגמאות נוספות בפסוק ״כן בנות צלפחד דֹּבְרֹת״ (במדבר כז ו) וברש״י: ״כתרגומו יָאוּת״.
2. לעומת ״נשיאת עיניים״ המתורגמת בפועל זק״ף, ראה ״וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא״ (בראשית כד סג) ״וּזְקַף עֵינוֹהִי וַחֲזָא״ בביאורנו.
ואת מני ית לווייא על משכנה דסהדותה ועל כל מנויב ועל כל מה דליה אינון יטענוןג ית משכנה וית כל מנוי ואינוןד ישמשון יתיה וחזור חזורה למשכנה ישרון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מני ית לוויי״) גם נוסח חילופי: ״מאני ית לוואי״.
ב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״מאנוי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מה דליה אינון יטענון״) גם נוסח חילופי: ״דאית ליה הנון יסבלון״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מנוי ואינון״) גם נוסח חילופי: ״מאנוי והנון״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חזור״) גם נוסח חילופי: ״חזור⁠{ חזור}״.
ואנת מני ית ליואי על משכנא דסהדותא ועל כל מנוי ועל כל דליה הינון יטלון ית משכנא וית כל מנוי והינון ישמשוניה וחזור חזור למשכנא ישרון.
but you shalt appoint the Levites over the tabernacle of the testimony, and over all its vessels, and whatever things pertain unto it. They shall carry the tabernacle and all its vessels, and do service in it; and round about the tabernacle shall they dwell.
וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם וגו׳ – וְכֵן הוּא אוֹמֵר: עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי (תהלים ק״א:ו׳), אַתְּ מוֹצֵא כָּל מִי שֶׁנִּבְדַּק בְּדָבָר, הַמָּקוֹם אֲהֵבוֹ לְעוֹלָם, שֶׁכֵּן אַתָּה מוֹצֵא בִּיהוֹשֻׁעַ שֶׁנִּבְדַּק בַּעֲמָלֵק וְעָשָׂה בּוֹ כַּתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ וגו׳ (שמות י״ז:י״ג). אָמַר לוֹ הַמָּקוֹם מִשִּׁבְטְךָ אֲנִי מַעֲמִיד פּוֹרֵעַ לַעֲמָלֵק לְעוֹלָם, מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק (שופטים ה׳:י״ד). שָׁאוּל שֶׁנִּבְדַּק וְלֹא נִמְצָא נָאֶה בְּפִקּוּדוֹ, אֶלָּא: וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם (שמואל א ט״ו:ט׳), הֶחֱזִירוֹ לְאַחוֹרָיו וְנִטְּלָה הֵימֶנּוּ מַלְכוּתוֹ, אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין (שופטים ה׳:י״ד), וְאַף הַשֵּׁבֶט הַזֶּה בְּדַקְתִּיו וְנִמְצְאוּ שְׁמוּרִים וְנָתְנוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת שְׁמִי, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ וגו׳ וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר משֶׁה וגו׳ (שמות ל״ב:כ״ז-כ״ח), הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וגו׳ (דברים ל״ג:ט׳), אַף כָּן אֲנִי מְקָרְבָן וְעוֹשֶׂה אוֹתָן בְּנֵי פְּלָטִירִי וַאֲנִי מַאֲמִין קְדֻשָּׁתִי וְתַשְׁמִישׁ בֵּיתִי עֲלֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם וגו׳, לָמָּה שֶׁהֵם נֶאֱמָנִים לִי.
וַאַנתַּ פַוַכִּל אַללִיֻוַאנִיִּיןַ עַלַי׳ מַסכַּןִ אלשַּׁהַאדַתִ וַאַנִיַתִהִ וַגַמִיעִ מַא לַהֻ פַהֻם יַחמִלֻוןַ אלמַסכַּןַ וַגַמִיעַ אַנִיַתִהִ וַהֻם יַכ׳דֻמֻונַהֻ וַחַוַאלַיְהִ יַנזִלֻוןַ
ואתה תפקד את⁠־הלוים על: משכן העדות וכליו וכלל השיך לו, כי הם ישאו את⁠־המשכן וכל כליו, והם יעבדו בשרותו, וסביבו יתאכסנו.
הפקד את הלוים – כתרגומו: מני, לשון מינוי שררה על דבר שהוא ממונה עליו, כמו: ויפקד פקידים (אסתר ב׳:ג׳).
ואתה הפקד את הלוים BUT YOU SHALL APPOINT THE LEVITES OVERSEERS [OVER THE TABERNACLE etc.] – Understand the word הפקד as the Targum does: מני, "appoint"; it (the word מני) is an expression for appointing a person to control that thing over which he has been appointed; similar is, "and let the king appoint (ויפקד) officers" (Esther 2:3).
פס׳: ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות ועל כל כליו ועל כל אשר לו המה ישאו את המשכן – במדבר.
והמה ישרתוהו – בארץ ישראל. 1וכן הוא אומר בדוד (דברי הימים א ט״ו:י״ג) כי למבראשונה לא אתם פרץ ה׳ (שם יג) פרץ בעוזא כיון שפשט עוזא ידו לאחוז בארון מיד מת כי ראה כי שמטו הבקר. 2וסביב למשכן יחנו. זה באהל מועד במדבר:
1. וכה״א בדוד וכו׳. וסיפא דקרא כי לא דרשנוהו במשפט. וככתוב בתחלת הפרשה שם אז אמר דוד לא עלי לשאת את ארון אלהים כי אם הלוים. וע״ש בביאור הגר״א:
2. וסביב למשכן יהנו. זה באוה״מ במדבר כדכתיב בקרא המה ישאו את המשכן ואת כל כליו:
ואתה הפקד את הלוים – באר למה לא התפקדו, כי פקודת המשכן עליהם, על כן לא יצאו בצבא.
משכן העדת – הוא האהל והמשכן לארון ששם העדות.
וכפל כל כליו – המנורה והשלחן והמזבחות.
ועל כל אשר לו – הם כלי הכלים.
המה ישאו – הם הם הנושאים בנסוע המחנה, והם המשרתים במחנותם וסביב המשכן יחנו.⁠א
א. כן בפסוק ובכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: יהיו.
BUT APPOINT THOU THE LEVITES OVER THE TABERNACLE. Scripture explains here why the Levites were not counted. They were not counted because the charge of the tabernacle was upon them. Therefore they did not serve in the army.⁠1
THE TABERNACLE OF THE TESTIMONY. The reference is to the tent of meeting and the tabernacle of the ark, which contains the testimony.⁠2
AND OVER ALL THE FURNITURE3 THEREOF. Such as the menorah, the table, and the altars.
AND OVER ALL THAT BELONGETH TO IT. The reference is the utensils which serve the furniture.⁠4
AND THEY SHALL BEAR THE TABERNACLE. They are the very ones who carry the tabernacle when the camp journeys, and they are the ones who shall minister unto the tabernacle when they camp. They shall camp around the tabernacle.
1. Ibn Ezra believes that those who were counted were counted for military purposes. This is also the view of Rashbam. See Rashbam on verse 2.
2. The tent of meeting was called the tabernacle of testimony because it served as a tabernacle for the ark, which contained the tables of testimony (luchot ha-edut) (Weiser). Vat. Ebr. 38 reads: The tabernacle of testimony refers to the ark wherein the testimonies are (that is, the tablets on which the ten commandments were written).
3. The Hebrew reads kelim, which means articles, utensils, or vessels. This is the way Ibn Ezra interprets the term.
4. Such as the utensils which served the menorah and the table of showbread.
ואתה הפקד את הלוים – שיהיו פקידים על כך.
BUT APPOINT THE LEVITES – they should be overseers of this.
המה ישאו – בנסוע המחנה.⁠1
והמה ישרתהו – בהקמתו.
וסביב למשכן יחנו – מד׳ רוחותיו בחנותן להזהיר ולשמור שלא יקרב זר אליו.
1. שאוב מאבן עזרא.
המה ישאו, "they will carry;⁠" whenever the people broke camp and continued on their journey.
והמה ישרתוהו, "and they would minister to it;⁠" when the Tabernacle would be put up again.
וסביב למשכן יחנו, and they would encamp immediately around the Tabernacle from all sides to ensure that no unauthorized person would enter the Tabernacle.
ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות – באור הוא למה שאמר אך את מטה לוי לא תפקוד ולומר כי מה שלא התפקדו הלוים בתוך בני ישראל אינו אלא למעלתם כדי שיהיו משרתי המשכן.
ובמדרש ואתה הפקד את הלוים, כל מי שמקריב עצמו מעט מקריבין אותו הרבה, מנין מבני לוי שקרבו עצמן מעט דכתיב (שמות ל״ב:כ״ו) מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי, לפיכך אמר הקב״ה הם קרבו אלי אף אני מקרבן ועושה אותן משרתי וגדולי ביתי ואיני מפקיד ביתי אלא להם, שנאמר ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות ועל כל כליו ועל כל אשר לו המה ישאו את המשכן ואת כל כליו והם ישרתוהו, אמר על משכן העדות והוא הארון שבו העדות, ועל כל כליו הם המנורה והשלחן והמזבחות, ועל כל אשר לו כל הכלים, המה ישאו את המשכן הם הנושאים בנסוע המחנות והם המשרתים בחנותם.
ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות, "and you are to appoint the Levites as in charge of the Tabernacle of Testimony, etc.⁠" This whole verse is the explanation of verse 49 in which Moses had been told not to include the Levites in the census for the army. God now explains that the reason why the Levites were not to be counted with the other twelve tribes was not their ineligibility but on the contrary, it was their superior position which required them to be counted separately. Seeing it was going to be their function to perform all manner of service connected with the Tabernacle, they would be counted separately and would form a separate camp.
A Midrashic approach based on Bamidbar Rabbah 1,12: The words ואתה הפקד את הלוים teach that anyone who demonstrates a certain degree of readiness to sacrifice his personal interests in favor of Divine interests, thereby coming closer to God, will be rewarded by being brought a great deal closer at His initiative. At the time when Moses had asked for volunteers to carry out the death sentence on the people who had actively engaged in worship of the golden calf, the members of the tribe of Levi had responded to his call, endangering their own lives in the process (Exodus 32,26-28). In appreciation of the Levites' loyalty and dedication during the episode of the golden calf God now rewards them by assigning to them sacred duties. The reason the Torah uses the term משכן העדות, "Tabernacle of Testimony,⁠" here is because the tasks of the Levites included transporting the Holy Ark which contained the two Tablets of Testimony, together with all the other furnishings of the Tabernacle as well as its components.
ואתה הפקד את הלוים – פי׳ הקו׳ כתרגו׳ מני לשון מנוי ושררה לא הבנתי איך התרגום מוכיח כן שהרי אינו מחלק בתרג׳ מלשו׳ פקידה בין אותו שהוא ל׳ מנוי וחשבון כי תרגו׳ של פקוד את בני לוי הוא מני וכן כלם ואם נאמ׳ דכ״ף בתרגו׳ טעות סופר הוא וראוי ליכתב תרגומו מני בלא כ״ף ועל לשון התרגו׳ שיש לו שני פנים בא רש״י לפרש גם פתרונו אולי ניחא והרבה כיוצא בו מצינו בפ׳ מקץ. עד״י ב״א.
הפקד – ב׳ במסורה הכא ואידך הפקד עליו רשע וזהו שאמרו אין אדם נעשה שוטר מלמטה אלא אם כן נעשה רשע מלמעלה וזה הוא הפקד את הלוים שנעשו שוטרים הפקד עליו רשע.
המה ישאו את המשכן ואת כל כליו – זה כלל למשכן ולמקדש הוא הארון ועוד יבדיל ביניהם.
ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות וגו׳ – וכל זה מעלה וכבוד אל המשכן אשר בו התורה האלהית כמו שאמרנו וכמו שפירשנו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מט]

ואתה הפקד – שנית, יהיו נבדלים משאר העם בענין הפקידות, כי להם בלבד תהיה פקודת הקדש.
ואתה הפקד, the commandment to count them is repeated to make clear that they are in a class by themselves. The reason was that only this census rated as a holy activity.
כתרגומו מני. פירוש, שאינו לשון מנין, שהרי אחריו ״על משכן העדות״:
ואתה הפקד את הַלְוִיִם: כתב המכלול כל הַלְוִיִם שבמקרא רפויי הלמ״ד ולא כתב שהה״א סמוכה בגעיא כמו שכתב במלו׳ אחרו׳ שם. וכן בספרי׳ מדויקים כ״י הם כולם בלא געיא. [אֶת⁠־הַלְוִיִּם].
שררה. וא״ת למה פירש כתרגומו שלא תאמר הפקד לשון מניין מאי מתורץ בזה שהרי אף על לשון מניין מפרש התרגום מני. וי״ל שכל מקום שמתרגמינן מני על לשון מינוי שררה הנו״ן של מני דגושה, וכאן נמי הנו״ן דגושה ש״מ שהוא לשון מינוי שררה. אבל כשהנו״ן של מני אינה דגושה היא לשון מניין. ועי״ל לכך פירש״י כתרגומו, לפי שמלת פקוד הוא גם כן לשון זכרון כמו וה׳ פקד את שרה, ופעמים שהוא לשון חסרון כמו ולא נפקד ממנו איש, לכך פירש רש״י כתרגומו מני לאפוקי אותן ב׳ פירושים של זכרון או של חסרון, ואין לומר דלמא הוא לשון מנין לכך פירש רש״י כמו ויפקד פקידים:
Authority. One might ask: Why does Rashi explain that this word is to be understood as the Targum translates (with the word מני — "appoint"), was it merely so that one would not say that הפקד (appoint) is a term of counting? What answer is this, given that the Targum also renders terms of counting with the word מני? The answer is: Wherever the Targum uses the word מני for an appointment to authority, the nun is punctuated with a dagesh (מנּי), and here is also punctuated so. Thus we may infer that it refers to an appointment to authority. However, when the nun of the word מני is not punctuated, it refers to counting. Another answer is that Rashi explains that the word is to be understood as the Targum translates, because the word הפקד is also a term of remembrance, as in "Hashem פקד (remembered) Sarah" (Bereishis 21:1) and sometimes it is a term of omission as with "and not one of us is missing" (Bamidbar 31:49). Therefore Rashi explains that it is to be understood as the Targum translates, to exclude those two explanations (remembrance and omission) of the word. One is unable to say that it is a term of counting; therefore he explains that it is to be understood as in the phrase "let the king appoint officials.⁠"
הפקד – הוראת השורש הזה בהפעיל הוא לשון מנוי על איזה שירות, ואז יבא אחריו מלת על כמו כאן:
ועל כל אשר לו – חשב כאן ג׳ ענינים לשלשת משפחות הלויים, אחד המשכן, השנית כליו, והשלישית על כל אשר לו, הא׳ משכן העדות הוא מה שאמר לקמן (ג׳ כ״ה) ומשמרת בני גרשון המשכן והאהל מכסהו וגו׳, הב׳ ועל כל כליו הוא מה שאמר (לקמן ל״ו) ופקודת משמרת בני מררי קרשי המשכן וכל כליו, הג׳ ועל כל אשר לו, כולל משמרת בני קהת, שאמר מהם (ל״א) ומשמרתם הארון והשולחן והמנורה והמזבחות וכלי הקדש וגו׳, הנה עבודת בני קהת היה בענינים המקודשים יותר שבכולם, וכעדות הכתוב (לקמן ד׳ ד׳) עבודת בני קהת באוה״מ קדש הקדשים (ע״ש רש״י), ויראה שכלל את עניני קדש קדשים בלשון כל אשר לו, שאין מלת אשר כאן מלת הטעם, אבל הוא שם דבר הנפרד ממלת אשרי, שענינו השבח והתהלה (פאָרציגליכסטע), כמ״ש בקרח בוידע ה׳ את אשר לו, ובבכורי כל אשר בארצם (שם), ולפי״ז יהיה טעם על כל אשר לו, על כל המשובח שבקדושת המשכן, והם הארון והשולחן וגו׳. ומצאתי בת״ז (תקון למ״ד ד׳ ע״ז) אשר על שם באשרי כי אשרוני בנות, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכי עבד דאיהו בבית אסירי דמלכא ואבטח ליה מלכא לאפקא ליה מבי אסירי אית ליה למלכא לשבחא גרמי׳ אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ע״ש.
ואתה הפקד וגו׳ – כשם שהם משרתים ומייצגים את התורה בחייהם הפרטיים, כך עליהם לשרת ולייצג את משכן התורה. השירות הוא בנשיאת המקדש וכליו בעת שהאומה נוסעת ממקום למקום, ובהקמת המקדש מחדש כאשר האומה מסדרת את מקום החנייה – ״ישרתהו״. והייצוג נעשה על ידי חנייתם סביב המשכן ושמירתם עליו – ״וסביב למשכן יחנו״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

ואתה הפקד את הלוים – באר הטעם שלא ימנו בתוך בני ישראל כי הם מובדלים מישראל אם במנין לגלגולת כי הם הם נתונים לעבודת הקדש [ולבן בוכרי דפליג במתניתין דשקלים וס״ל דכהנים פטורים ממחצית השקל ה״ה לוים כמ״ש התוס׳ במנחות (דף כא) ובערכין (דף ד׳) ומפרש בירושלמי דשקלים שסובר שמ״ש כל העובר על הפקודים היינו הנמנים מבן עשרים והלוים לא נמנו], ואם במנין לצבא מלחמה הם יהיו מופקדים לצבא המשכן, וכן א״צ למנאם לענין חלוקת הארץ שלא נטלו חלק בארץ וע״כ א״צ שישגיחו ראשי המטות על מנינם, לכן אמר ואתה הפקד אתה לבדך, וחשב בזה ה׳ ענינים [א] שיהיו מופקדים על משכן העדות – בעת עמדו במק״א היו הם השוערים והשומרים, על כל כליו ועל כל אשר לו על היין והסולת והבשמים והחביתין ולחם המערכת ועוד כמה דברים שחשב בדה״א (סי׳ ט׳ וסי׳ כג), והראב״ע פי׳ על כל כליו הארון והשלחן והמנורה ועל כל אשר לו כלי הכלים ר״ל המלקחים והמחתות והסירות ודומיהם, [ב] המה ישאו את המשכן – בעת הנסיעה וזה מצוה גם לדורות, וסביב למשכן יחנו – יל״פ שר״ל שבעת הנסיעה יקיפו את המשכן, ואף למ״ד כקורה היו מהלכים הלכו בני גרשון ובני מררי סביב העגלות:
על משכן העדות: ייחס המשכן בשביל העדות ולא בשביל עבודה, דבמדבר כל תכלית העבודה לא היתה בשביל פרנסה כמו בארץ ישראל, אלא בשביל יעוד ולהגדיל כח התורה, כמו שכתבתי בפרשת תצוה (שמות כט,לח).
ועל כל כליו: המה כלי האהל.
ועל כל אשר לו: הנצרך לעבודת הכלים.
ומפרש מה יעשו במשכן וכליו – ״המה ישאו וגו׳״.
ומה יעשו ב״כל אשר לו״:
והם ישרתוהו: למלאות מה שנצרך לפקודת הכלים ותכליתן, ולתקן באם יראו איזה קלקול. מה שאין כן במשכן וכליו לא שייך לומר ״והם ישרתוהו״, דעבודת הכלים היתה בכהנים.
וסביב למשכן יחנו: כדי לראות כל הצורך למשכן, וגם לכבוד המשכן.
וסביב למשכן יחנו כו׳ וחנו בנ״י איש על מחנהו כו׳ והלוים יחנו סביב למשכן העדות כו׳ – הנה קיי״ל, דבעל קרי מן התורה משתלח חוץ לשני מחנות מן וכל זב לרבות בעל קרי, כדאמר ר׳ יוחנן ריש פרק אלו דברים, וא״כ איך היו הלוים עושין במחנה שלהן, איך היו מותרין בתשמיש ואיך היו עם נשותיהן. וצריך לומר, דהלוים השומרים משמרת הקדש היו סמוכים סביב למשכן העדות, ואהליהם ונשיהם, וטפיהם היו חונים סביבות מחנם לפני מחנה ישראל. ולכך היה בין מחנה לויה למחנה ישראל רחוק מיל, כדאיתא במדרש הביאו רש״י על מנגד סביב, ובתוך אלפים אמה היו אהלי הלוים, ושם היו מותרין בתשמיש, ורק סביבות הארון היה לה דין מחנה לויה. לכן אמר וסביב למשכן יחנו, המה הגברים לבד והלוים יחנו סביב למשכן העדות, זה עם נשותיהן כחניית מחנה ישראל. ולכן עדות כתיב, שעדות, שהשכינה שורה בישראל, שזהירין ופרושין מעריות, וכמו שדרשו על קרא דשבטי יה עדות לישראל הביאו רש״י פ׳ פנחס על קרא משפחת החנוכי. ולכן כתוב והחונים לפני המשכן קדמה כו׳ משה ואהרן ובניו, דדריש משה על מחנה לויה בריש תמיד [וכמ״ד, דמשה לא נתכהן אלא בז׳ ימי המלואים לבד] מה משה בחד דוכתא ואהרן בחד דוכתא, ואמאי מפיק קרא דמחנה לויה בלשון משה להקרא השבט בשמו, ולפ״ז א״ש, דמה משה היה בלא אשה, כן היו כל החונים לפני המשכן בלא אשה, שעל זה היה דין מחנה לויה, דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות. ודו״ק. ועיין אבן עזרא פ׳ קרח על מסביב למשכן קרח, כזה.
מוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הקצרר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמההכל
 
(נא) וּבִנְסֹ֣עַ הַמִּשְׁכָּ֗ן יוֹרִ֤ידוּ אֹתוֹ֙ הַלְוִיִּ֔ם וּבַחֲנֹת֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן יָקִ֥ימוּ אֹת֖וֹ הַלְוִיִּ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת׃
When the Tabernacle is to move, the Levites shall take it down; and when the Tabernacle is to be set up, the Levites shall set it up. The stranger who comes near shall be put to death.
מוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראחזקוניר׳ בחייר״י אבן כספימזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
וּבְמִטַּל מַשְׁכְּנָא יְפָרְקוּן יָתֵיהּ לֵיוָאֵי וּבְמִשְׁרֵי מַשְׁכְּנָא יְקִימוּן יָתֵיהּ לֵיוָאֵי וְחִילוֹנַי דְּיִקְרַב יִתְקְטִיל.
And when the tabernacle is to go forward, the Levites shall take it apart; and when the tabernacle is to be stationary, the Levites shall set it up; but the stranger who comes nigh shall be put to death.
וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת
וּבְמִיטַל מַשְׁכְּנָא יְפָרְקוּן יָתֵיהּ לֵיוָאֵי וּבְמִשְׁרֵי מַשְׁכְּנָא יְקִימוּן יָתֵיהּ לֵיוָאֵי וְחִילוֹנַי דְּיִקְרַב יִתְקְטִיל
״הורדת״ המשכן – פירוקו
א. ״יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם״ – ״יְפָרְקוּן יָתֵיהּ לֵיוָאֵי״. הורדה ממקום גבוה לנמוך מתורגמת בפועל ״נחת״, כגון ״הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה״ (בראשית לז כה) ״לְאַחָתָא לְמִצְרָיִם״, ״וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ״ (דברים א כה) ״וַאֲחִיתוּ לַנָא״. אבל ״הורדת״ המשכן, הנחת הקרשים על הקרקע, התבצעה על ידי פירוק הבריחים, כראב״ע: ״יורידו אתו – להסיר הבריחים והעמודים״. לכן ת״א ״יְפָרְקוּן יָתֵיהּ״; במקום ״הורדה״ שהיא התוצאה, הזכיר את הסיבה – הפירוק – שהוא העיקר.⁠1 מטעם דומה, לדיוק ולהבהרה, תרגם גם ״הוֹרֵד עֶדְיְךָ״ (שמות לג ג) ״אַעַדְּ תִּיקּוּן זֵינָךְ מִינָּךְ״, הָסֵר, כי העיקר הוא הסרת התכשיטים מן הגוף ולא הורדתם למקום נמוך.
תרגום קשה: יוּמָת – יִתְקְטֵיל
ב. על פי ההלכה ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״, בידי שמים.⁠2 וכן תרגם המיוחס ליונתן, יומת ״בְּאֵישָׁא מְצַלְהֲבָא מִן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ (באש להבה מלפני ה׳) כלומר בידי שמים. כנגד זאת ת״א ״וְחִילוֹנַי דְּיִקְרַב יִתְקְטִיל״ קשה, כי פועל ״קטל״ מציין מיתה בידי אדם, והיה לו לתרגם ״וְחִילוֹנַי דְּיִקְרַב יְמוּת״ מיתה בידי שמים, כמו שנתבאר בפסוק ״בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת״ (בראשית ב יז) ״מְמָת תְּמוּת״. אכן להלן ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״ (במדבר יח ז) ״וְחִלּוֹנַי דְּיִקְרַב יִתְקְטִיל״ יתבאר יישובו של רמב״ן שת״א הוא בשיטת ר׳ עקיבא, ובתירוצו שם מתבאר גם התרגום כאן.⁠3
1. ובעקבות ת״א כתב רש״י: ״יורידו אתו – כתרגומו יפרקון״, כדי לשלול מטעות של ״יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם״ כהורדה למקום נמוך (רא״ם). על דרכו של אונקלוס להמיר סיבה בתוצאה ולהפך ראה ״לא תלין פְּעֻלַּת שכיר״ (ויקרא יט יג) ״לָא תְבִית אַגְרָא דַּאֲגִירָא״. וב״תרגומנא״ לפס׳ ״וְהוּרַד הַמִּשְׁכָּן״ (במדבר י יז) ״וּמִתְפָּרַק מַשְׁכְּנָא״ כתב שכל המתרגמים בחרו בלשון ״פירוק״ במשכן ובפרוכת (אף שבפרוכת בודאי שייך לשון ״הורדה״, שהרי הורידו אותה מהעמודים) ונמנעו מלתרגם בלשון ירידה, ״נחת״, לכבוד המשכן והפרוכת.
2. כרש״י כאן: ״והזר הקרב – לעבודתם זו. יומת – בידי שמים״. ופירש רא״ם: ״לעבודתן זו״ – אפילו כהנים אם באו בעבודת הלוים זו חייבים מיתה, שגם הם זרים הם ללוים. ״יומת בידי שמים״. ומה שאמרו (סנהדרין נב ע״ב) כל מיתה האמורה בתורה סתם, בחנק, אינו אלא בשאר מיתות שבתורה, אבל מיתות האמורות בקדש ומקדש, כולן מיתתן בידי שמים... שלא מצינו מיתת בית דין בקדש ומקדש. ועוד, שאחר זה פירש ואמר (פסוק נג): ״ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל״ שזו היא מיתה בידי שמים, כמו שמצינו על מעשה קרח ״כי יצא הקצף״ והיתה מיתתן בידי שמים.
3. סנהדרין פד ע״א: תניא, רבי ישמעאל אומר: נאמר כאן ״והזר הקרב יומת״ ונאמר להלן ״כל הקרב הקרב אל משכן ה׳ ימות״ (במדבר יז כח). מה להלן בידי שמים אף כאן בידי שמים. רבי עקיבא אומר: נאמר כאן ״והזר הקרב יומת״ ונאמר להלן ״והנביא ההוא או חלם החלום ההוא יומת״ (דברים יג ו) מה להלן בסקילה – אף כאן בסקילה.
[ולא הבנתי דברי ״נתינה לגר״ שעל פי ת״א מיישב השגת הראב״ד בפ״ד הל״ד מהלכות ביאת מקדש: איך ייתכן זר ששימש במיתה והרי חייב מיתה כבר משעה שנכנס למקדש? ותירץ נתל״ג שבכניסתו חייב רק מיתה בידי שמים ובשימושו נתחייב חנק. וכל דבריו תמוהים: זר אינו חייב מיתה בידי שמים על כניסה לעזרה אלא על עבודה בלבד. וגם הראב״ד לא הקשה כמו מה שייחס לו, עיי״ש].
וכד נטל משכנהא יפרקון יתיה ליוויי וכד שרי משכנהב יקימון יתה לוייג וחלוניי דקרב למשמשה יתקטלד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וכד נטל משכנה״) גם נוסח חילופי: ״ובנטלות מש׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ליוויי וכד שרי משכנה״) גם נוסח חילופי: ״ליוואי ובמשרויה מ׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לויי״) גם נוסח חילופי: ״לוואי״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דקרב למשמשה יתקטל״) גם נוסח חילופי: ״די יקרוב יתק׳⁠ ⁠⁠״.
ובמיטל משכנא יפרקון יתיה ליואי ובימישריה משכנא יקימון יתיה ליואי וחילוני דיקרב יתקטל באישא מצלהבא מן קדם י״י.
And when the tabernacle is to go forward, the Levites shall take it apart; and when the tabernacle is to be stationary, the Levites are to uprear it: the common person who draweth near will be slain by a flaming fire from before the Lord.
אַף בִּשְׁעַת פֵּרוּקוֹ וַהֲקָמָתוֹ אֵינִי חָפֵץ בַּאֲחֵרִים שֶׁיִּפְרְקוּהוּ וִיקִימוּהוּ אֶלָּא הֵם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן וגו׳.
יָכוֹל הַמִּצְוָה עַל הַלְוִיִּם אֲבָל אִם עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל רְשׁוּת, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: עֲשׂה סֵטִים שָׂנֵאתִי וגו׳ (תהלים ק״א:ג׳), אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁסָּטוּ מֵאַחֲרֵי הַמָּקוֹם וְעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל וּשְׂנָאָן הַמָּקוֹם לִהְיוֹת גִּזְבָּרִין שֶׁלּוֹ.
וַפִי רַחִילִהִ הֻם יַפצֻלֻונַהֻ וַפִי נֻזֻולִהִ הֻם יַנצֻבּוּנַהֻ וַאִי אַגנַבִּי תַּקַדַּםַ אִלַי׳ דַ׳לִךַּ פַליֻקתַּל
ובעת הסעתו הם יפרקוהו, ובעת הורדתו לחניה הם יקימוהו, ואיזה זר התקדם לזאת1 אזי שיהרג.
1. (העבודה)
יורידו אותו – כתרגומו: יפרקון. כשבאים ליסע במדבר ממסע למסע, היו מפרקין אותו מהקמתו, ונושאין אותו עד מקום אשר ישכן שם הענן וְיחנו שם (במדבר ט׳:י״ז), ומקימין אותו.
והזר הקרב – לעבודתם זו.
יומת – בידי שמים.
יורידו אתו [AND WHEN THE DWELLING SETS FORWARD] THE LEVITES SHALL TAKE IT DOWN – Understand יורידו as the Targum does: they shall take it apart. Whenever they were about to set out on a journey in the wilderness from one station to another (cf. Rashi Shemot 40:38) they took the structure apart (lit., they took it apart from its state of being put up) and carried it to the place where the cloud afterwards abode, and there they encamped and erected it (the Tabernacle).
והזר הקרב AND THE LAYMAN THAT COMES NEAR – to this service of theirs,
יומת SHALL BE PUT TO DEATH – by heaven (not by sentence of the court) (cf. Sanhedrin 84a).
ובנסע המשכן יורידו – להסיר הבריחים והעמודים, ובחנותו הם יקימוהו.
והזר – מבני לוי.
ואם הוא ישראלי יומת – בית דין ימיתוהו.
AND WHEN THE TABERNACLE SETTETH FORWARD, THE LEVITES SHALL TAKE IT DOWN. They shall remove its bars and posts. When the tabernacle rests, they shall set it up.
AND THE COMMON MAN.⁠1 A person who is not a Levite, even if he is an Israelite. SHALL BE PUT TO DEATH. A law court shall put him to death.
1. The literal meaning of zar is a stranger. Hence Ibn Ezra's interpretation.
יורידו אתו הלויםיקימו אותו על ידי נטילת ונתינת הבריחים כל זה מהשירות.⁠1
והזר הקרב יומת – אפילו הם בני לוי2 שאין להם ליקרב רק להורידו ולהקימו ולחנות לו סביב.
1. שאוב מאבן עזרא.
2. שאוב מאבן עזרא.
יורידו אותו הלוים, יקימו אותו, "the Levites will dissemble it and will reassemble it;⁠" they will do so by inserting the bolts through the rings in the planks and removing same, as required. This is all considered as part of their ministrations.
והזר הקרב יומת, "and a common man that comes too near will be executed.⁠" Levites are also considered "common" men in this respect. They may not enter these holy precincts once the Tabernacle had been reassembled. Assembling or dissembling did not require their entering, and when the Tabernacle had been taken apart, the site it had stood on was no longer considered as a holy site.
ובנסוע המשכן יורידו אותו ה׳לוים ו׳בחנות ה׳משכן י׳קומו אותו ה׳לוים ו׳הזר ה׳קרב י׳ומת – כבר הודעתיך כי בכל מקום שתמצא השם רשום למפרע בהפך אותיותיו מורה על מדת הדין כי כן הזכירו המן הרשע בהפוך אותיותיו ואמר (אסתר ה׳:י״ג) וכל זה׳ איננו׳ שוה׳ לי׳ בכל עת ונתהפכה מדה״ד עליו, והנה בכאן בענין עבודת הלוים הזכיר תחלה בכתוב הזה השם הנעלם ואחרי כן הזכיר השם המפורש שני פעמים למפרע להורות על מדת הדין שהיא מתוחה על הזר הקרב לעבודת הלוים, וכענין שאירע בעזא שכתוב בו (שמואל ב ו׳:ז׳) ויחר אף ה׳ בעזה.
והסתכל איך התחיל הרמז בכל פעם ממלת הלוים ממה שידעת כי מדתו של לוי מדת הדין היא והיא ה״א אחרונה שבשם, ולכך התחיל רמז הה״א בכל פעם ממלת הלוים, וזה מבואר.
ובאור הכתוב יורידו אותו יסירו הבריחים והעמודים ובחנותו היו הם מקימין אותו. והזר הקרב, לעבודה, יומת, בידי שמים.
ובנסוע המשכן יורידו אותו הלוים ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים והזר הקרב יומת, "When the Tabernacle journeys, the Levites shall dismantle it ; when the Tabernacle comes to rest the Levites shall erect it; any alien who approaches shall die.⁠" I have already told you [Genesis 11,9] that whenever the four-lettered name of God, י-ה-ו-ה, appears with the letters in reverse order, this is an allusion to the attribute of Justice being at work. For instance, when Haman said וכל זה איננו שוה לי, in Esther 5,13 the spelling is an indication that at that point [the zenith of his power, after Esther had wined and dined him with the King, Ed.] the attribute of Justice reversed his rise to power and set in motion his downfall.
Here in our paragraph, dealing with the tasks of the Levites, the Torah first refers to the concealed name of God whereas afterwards it uses the revealed name of God twice in a row with the letters in reversed order to show that the element of the attribute of Justice was very much involved. Levites became the victim of that attribute, such as Uzzah in Samuel II 6,7 who trespassed against the rules for transporting the Holy Ark.
In each instance the allusion to the name of the Lord commences with the letter ה in the word הלוים. We know that the characteristic of the tribe of Levi is the attribute of Justice (they acted as the executioners not only against the idolaters of the golden calf, but the founding father acted as executioner against the people of Shechem).
The meaning of the words יורידו אותו is "they shall dismantle it by removing the staves holding together the pillars serving as the walls.⁠" When it came time to make camp, the Levites were to erect the structure again. The words והזר הקרב, "any stranger that approaches,⁠" mean that a stranger who wants to perform the service not assigned to him is guilty of death at the hands of the Lord (compare Sanhedrin 84).
והזר הקרב – זאת המלה, רצוני זר, וכן נוכרי, נאמרות בצרוף לפי היחס במקום שיהיו, וכן זר בכאן בכאן בצרוף ללוים. ובמקום אחר (במדבר ג׳:י׳) עוד יקראו הלוים זרים בצרוף לכהנים.
יורידו אותו כתרגומו יפרקון. פי׳ שמפרקין אברי המשכן ומפרידין אותן ממקום חבורן ומעמידים כל אחד לבדו לא שיורידו המשכן בכללו ממקום גבוה למקו׳ נמוך כפי המובן מלשון ירידה בכל מקום:
כשבאין ליסע במדבר ממסע למסע היו מפרקין אותו מהקמתו ונושאין אותו עד מקו׳ אשר ישכון שם הענן ויחנו שם ומקימין אותו. תקן בזה כמה תקוני׳ תקן שמלת לנסוע אינה נופלת אלא לאנשים אבל המשכן אינו נוסע אלא מסיעין אותו והיה לו לומר ובהסיע המשכן אך מפני שבנסוע האנשים ממקום למקום הם מסיעין את המשכן כתב בנסוע המשכן עוד תקן שלא בנסיעתן ממש מפרקין את המשכן אלא כשבאין לנסוע דהיינו קוד׳ נסיעתן עוד תקן שלא בנסיעתן הראשונה בלבד הכתוב מדבר אלא בכל פעם ופעם שנוסעין ממקום למקום בכלן היו הלוים מחוייבין לפרק וה״ה בכל חנייה וחנייה שיקימוהו עוד אמר במקום כשיבאו ליסע כשבאין ליסע ובמקום יפרקון שהוא פי׳ יורידו היו מפרקין לשון הווה להורות על התמידות שזה הפועל היה בכל פעם שבכל מסע ומסע היו מפרקין אותו ובכל חנייה וחנייה היו מקימין אותו עוד אמר ונושאין אותו עד מקום חנייתו כו׳ מפני שהמובן מהכתו׳ אינו חובה על הלוים רק הפריקה בעת הנסיעה וההקמה בעת החנייה לא שיהיו נושאין אותו ממקום המסע עד מקום החנייה הוכרח לומר ונושאין אותו כו׳ והכתוב לא הזכירו פה כי סמך על הכתו׳ בסוף במדבר ובתחלת נשא על בני קהת ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת ועל בני גרשון ונשאו את יריעות המשכן וגו׳ ועל בני מררי וזאת משמרת משאם שניה:
והזר הקרב לעבודתן זו. אפי׳ כהנים אם באו בעבודת הלוים זו חייבים מיתה שגם הם זרים הם ללוים ואמר לעבודתן זו שהיה פריקת המשכן והקמתו שלא תאמר הקרב אל המזבח לשרת או הנכנס להיכל שבזה כבר הוזהרו בפרשת כי תשא ובפרשת אלה פקודי ועוד דבר הלמד מעניינו הוא במה הכתוב מדבר בעבודת הלוים אף כאן בעבודתן של לוים:
יומת בידי שמים. ומה שאמרו כל מיתה האמורה בתורה סתם בחנק אינו אלא בשאר מיתת שבתורה אבלמיתות האמורו׳ בקדש ומקדש כולן מיתתן בידי שמים שכך כתב הסמ״ג במצות ש״ט יומת בידי שמים שלא מצינו מיתת ב״ד בקדש ומקדש וכבר הארכתי בזה בפרש׳ אמור ע״ש ועוד שאחר זה פירש ואמר ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל שזו היא מיתה בידי שמים כמו שמצינו על מעשה קרח כי יצא הקצף והיתה מיתתן ב״ש כדלקמן:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(נא-נג) וביאר שתי העבודות ההן. אם המשא באמרו ובנסוע המשכן ובחנות המשכן. ויהיו הלוים גם כן שומרים כדי שלא יגע איש ישראל למקדש לפי שהזר הקרב מישראל יומת ולכן צריך שומרים שישמרו שלא יקרבו אליו באופן שלא יהיה קצף על עדת בני ישראל בקרבתם אל המקדש.
וענין זה הוא שרצה הש״י להגביל את המשכן בהיותו במדבר כאשר הגביל את הר סיני בהיות הכבוד שמה ולכך אמר כאן והזר הקרב יומת כאשר אמר שם כי סקול יסקל וצוה שלא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו כאשר אמר שם פן יהרסו אל ה׳ לראות ונפל ממנו רב. ואמר ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח (במדבר יח, ה) כאשר אמר שם וגם הכהנים הנגשים אל ה׳ יתקדשו והכהנים והעם וגומר (שמות יט, כב) וכל זה מעלה למקדש בשמירה ההיא וכמו שאחז״ל אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרים לפלטרין של מלך שאין לו שומרים כי השמירה תורה על מעלה וכבוד הדבר השמור ובמדרש אמרו כדי שמלאך המות כשיבא להרוג מתי המדבר בעון המרגלים לא ימצא את הלוים מעורבים עם ישראל וימיתם בערבוביא לכך הפרישם שלא יהיו זזים מבית המקדש שנאמר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי וגו׳:
כתרגומו יפרקון [כשבאין ליסע במדבר ממסע למסע וכו׳]. הוצרך להוסיף ׳כשבאין ליסע ממסע וכו׳⁠ ⁠׳, שהלשון משמע יורידו פעם אחת, וזה אינו, שהרי תמיד היו מפרקין, ומתרץ ׳כשבאין ליסע ממסע למסע׳, וקאי השתא על כל מסע כך היו עושין, ולא על (כל) מסע ראשון:
לעבודתם זו. פירוש, שאין ״והזר הקרב יומת״ שהזר הקרב אל המשכן לכנוס למשכן יומת, דאם כן לא היה כאן מקומו לענין סדר עבודתם, אלא רצה לומר הזר הקרב לעבודה זו, ואדלעיל קאי (כ״ה ברא״ם):
יומת בידי שמים. כתב הרא״ם, דיליף זה מדכתיב בתריה (ראו פסוק נג) ״ולא יהיה קצף על בני ישראל״, וזהו כמו שכתוב בקרח (להלן יז, יא) ״כי יצא הקצף״, דאיירי בקצף שמים. ואין ראיה מזה כלל, דשמא קצף דכתוב בידי שמים – אעדה קאי, שלא יהיה קצף אשאר ישראל, כמו שהיה בבני קרח שהיו מתים השאר שלא חטאו, כדכתיב (ראו להלן טז, כב) ״אל אלקי הרוחות האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף״, אבל החוטא בודאי במיתת בית דין. ומלשון ״קצף״, דכתיב ״ולא יהיה קצף״ אין ראיה, דאף על גב ד״קצף״ פירושו בידי שמים, יש לפרש המיתה בידי אדם:
לכך נראה דיליף ליה מקל וחומר, ומה הכהנים שהחמירה התורה בקדושתן – הזר הקרב לעבודתן אינו במיתת בית דין אלא בידי שמים, עבודת הלוים, שלא החמירה התורה בקדושתן, לא כל שכן. וזר ששימש במיתת שמים, מדכתיב בפרשת קרח (להלן יז, כח) ״כל הקרב הקרב אל משכן ה׳ ימות״, ולא כתב ׳יומת׳, ו״ימות״ בודאי מעצמו משמע, שלא בבית דין. [ו]⁠עוד, דכתיב בפרשת בהעלותך (להלן ח, יט) ״ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש״, ו״נגף״ משמע מיתה בידי שמים בודאי:
כתרגומו יפרקון. פי׳ שמפרקין אברי המשכן ומפרידין אותן ממקום חבורן ומעמידין כל אחד לבדו. לא יורידו ממקום גבוה למקום נמוך כמובן מלשון ירידה:
כשבאים ליסע. ק״ל על מה דכתיב ובנסוע המשכן, וכי המשכן נוסע והלא מסיעין אותו האנשים ועוד קשה והא קודם הנסיעה היו מפרקין ובקרא משמע דבשעת נסיעה היו מפרקין. ועל זה פירש כשבאו ליסע, דהנסיעה קאי על האנשים וכו׳, ואמר ונושאין אותו וכו׳ שלא תאמר ההורדה לבדה חובת הלוים ולא המשא, ואע״פ שלא נזכר כאן בקרא משאם סמך על סוף הפרשה וכמו שפירש בפרשת נשא:
לעבודתם זו. והיא פריקה והקמה רצונו לתרץ והרי כבר הזהיר הכתוב כמה פעמים שכל הקרב לעבודת מזבח או הנכנס להיכל ימות, לכך פירש לעבודה זו שהיא פריקה והקמה, לא לקריבת המזבח:
בידי שמים. וא״ת מנ״ל לרש״י הכי, דהא כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק וי״ל דרש״י בעצמו מפרש זה בסמוך במה דכתיב ולא יהיה קצף וגו׳ שזו היא מיתה בידי שמים, כמו שמצינו בקרח כי יצא הקצף ושם היתה מיתה בידי שמים וע׳ לעיל בפרשת אמור:
As Targum translates, "they shall dismantle.⁠" Meaning that they dismantle the parts of the Mishkon, separating them from the place where they are attached and leaving each piece on its own. However, they did not take it down from a high place to a low place, as might be understood from the term "take down.⁠"
When they were going to depart. Rashi is answering the question: Why is it written ובנסוע המשכן (lit. when the Mishkon moved), did the Mishkon move? — Surely the people would move it! Furthermore he answers the question: Did they not dismantle it before the journey? Yet the verse implies that they would dismantle during the time of the journey. Therefore Rashi explains: "When they were going to depart" meaning that the departure is referring to the people. He added that they would "carry it…" so that you would not say that only the taking down was an obligation of the Levites, but not the carrying. Even though there is no mention here of their carrying it, it is inferred in a later passage, as explained in Parshas Naso (Bamidbar 4:25, 31).
To [perform] this service of theirs. This is the dismantling and the assembly. Rashi wishes to answer the question: Scripture had already warned several times that one who comes close to perform the service of the altar or who enters the sanctuary would die. Therefore he explains that "to [perform] this service" refers to the dismantling and assembly of the Mishkon. It does not refer to approaching the altar.
By the hand of heaven. One might ask: From where does Rashi know this, surely any death penalty mentioned by the Torah that is not detailed, normally refers to strangulation. The answer is: Rashi himself explains this shortly (v. 53) where he writes that "so that there will not be anger…" refers to death at the hand of heaven, as one finds in the section dealing with Korach, "for the anger had emerged" (Bamidbar 17:11) which refers to death at the hand of heaven. See also above in Parshas Emor (Vayikro 22:9).
ובנסע המשכן – יבאר מה שאמר בפסוק הקודם המה ישאו את המשכן, ואמר שהמשא הזה יהיה בנסוע המשכן, שאז ישאוהו הלוים על סדר החלוקה לשלשה בתי אבותם:
יורידו אתו הלוים – הכוונה על הכהנים, כי גם הם בכלל בני לוי, אבל על הלוים בפרט צוה להלן (ד׳ ט״ו) שלא יגעו אל הקדש עד כלות אהרן ובניו להורידו ולכסותו:
והזר – שאינו מזרע לוי:
והזר הקרב יומת – אפי׳ כהן הבא לעבודת לויים בפריקת המשכן והקמתו חייב מיתה, כי הכהן גם הוא נקרא זר לעבודה זו, ויומת במיתה בידי שמים, דכל מיתות האמורות בקודש ומקדש, כלן מיתתן בידי שמים, כמ״ש הסמ״ג שלא מצינו מיתת ב״ד בקדש ומקדש, וכן מדאמר ולא יהיה קצף על בני ישראל. הנה היא מיתה בידי שמים, כבמעשה קרח דכתיב כי יצא הקצף, שהיתה מיתה בידי שמים (הרא״ם) ערמב״ם וראב״ד ספ״ג מכלי מקדש, ועוד דבמיתות ב״ד בא הלשון כפול מות יומת, כמו שכתב (דברים י״ח כ׳) והראב״ע שכתב בית דין ימיתוהו, דבריו דחויים, ובס׳ מנחה בלולה רוצה לסייעו בזה, ואין ממש במסייע.
והזר הקרב יומת – מיתה בידי שמים.
בפסוק הקודם נאמר: ״ואתה הפקד את הלוים״. אפילו הלויים הורשו להתקרב לעבודת המשכן רק מחמת מינוים על ידי צו ה׳. כל מי שלא היה מחויב לעשות לא הורשה לעשות והיה נחשב זר. גם בן לוי הורשה לעשות רק את התפקיד המסוים שהוטל עליו, ונאסר עליו לעבור מתפקיד אחד למשנהו: ״נקיטינן משורר ששיער בשל חבירו במיתה״ (ערכין יא:). יתירה מכך, כשם שהלוי היה מחויב למנוע עצמו מעבודת הכהונה, כך נאסר על הכהן לעבוד את עבודת הלויים (שם).
נמצא שעל כל עבודת המשכן הוטבע חותם היותה מצוּוה ומוטלת מאת ה׳ ובלתי ניתנת לחילול. ואכן כל תכלית הפרדת המשכן והבדלת משרתיו הייתה להזכיר לישראל תמיד אופי זה של עבודת המקדש (עיין פירוש להלן ג, י).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

ובנסוע – [ג] בעת הנסיעה והחניה יתעסקו בהקמתו ובפרוקו וזה נהג כל ימי המדבר:
ובנסוע המשכן וגו׳: שלא נימא דפריקת האוהל והקמתו הרי זה כבנין המשכן מתחילה שנעשה ע״י ישראל, משום הכי פירש דגם ״בנסוע וגו׳ ובחנות וגו׳⁠ ⁠⁠״ הכל שייך ללויים.
{יומת: תרגם אונקלוס ״יתקטל״, דמשמעו מיתה בידי אדם. היינו כר״ע בסנהדרין פרק ט׳ (פא,ב) ובגמרא (פד,א) לענין זר ששימש במקדש. והא דכתיב להלן (יז,כח) ״כל הקרב וגו׳ ימות״ דמשמעו בידי שמים, היינו בלי עדים והתראה. והא דלא יליף ר״ע ״יומת יומת״ מדכתיב בספר שמות (כא,כט) ״וגם בעליו יומת״ שהיא מיתה בידי שמים, צריך לומר כמו שכתבתי שם שנכלל בזה המקרא מיתה בידי אדם גם כן, עיי״ש}.
והזר הקרב יומת – אמר ליה ההוא עובד כוכבים להלל, מקרא זה על מי נאמר, אמר ליה, אפילו על דוד מלך ישראל1. (שבת ל״א.)
1. בגמרא כאן הובאה אגדה זו בסמיכות למעשה בעובד כוכבים שבא לפני הלל ואמר לו גיירני על מנת שתשימני לכהן גדול, ואמר לו שילמוד מקודם כל התורה, ולמד, וכיון שהגיע לפסוק והזר הקרב יומת, שאלהו מקרא זה על מי נאמר והשיב לו אפילו על דוד מלך ישראל. ומה שתפס לרבותא אפילו מלך י״ל ע״פ מ״ש בכריתות ו׳ סע״ב לענין הא דכתיב ר״פ תשא באיסור הנאת שמן המשחה ואשר יתן ממנו על זר, דמלך אינו בכלל איסור זה משום דאינו נקרא זר, כיון דמשוח הוא, וקמ״ל דאפ״ה לענין מה שנאסרו כאן בפרשה כלול גם מלך. ומה שתפס דוקא דוד המלך, י״ל שרמז לו גם זה דאע״פ שחביבים גרים להקב״ה [כמבואר במ״ר פ׳ משפטים ובכ״מ] ודוד מגרים אתא [מרות המואביה], ועם זה הוא גם מלך, ואע״פ כן הוא בכלל והזר הקרב יומת, וא״כ אין לו להגר לקוות להגיע למטרתו שהתנה עמו.
גם י״ל בכונת הלשון אפילו דוד מלך ישראל, ע״פ מה שמצינו גביה (דברי הימים א ט״ו) אז אמר דוד לא לשאת את ארון האלהים כי אם הלוים כי בם בחר ה׳ וגו׳, וזהו שאמר אפילו דוד מלך ישראל, שכן מצינו דנזהר מעשות גם את העבודה השייכת ללוים, ומכש״כ עבודת הכה״ג.
והנה קבענו דרשה זו כאן על פסוק זה ע״פ הציון בתו״א בגמ׳, אמנם באמת יותר היה נכון לקבעה על הפ׳ דפ׳ קרח (י״ח, ז׳), כי שם ידובר באהרן ובניו ובעבודת המזבח ובמבית לפרכת שהוא עבודת הכה״ג, משא״כ כאן דבעבודת לוים איירי.
מוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראחזקוניר׳ בחייר״י אבן כספימזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(נב) וְחָנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֧ישׁ עַֽל⁠־מַחֲנֵ֛הוּ וְאִ֥ישׁ עַל⁠־דִּגְל֖וֹ לְצִבְאֹתָֽם׃
The Children of Israel shall pitch their tents, every man by his own camp, and every man by his own standard, according to their divisions.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורעקדת יצחק פירושאברבנאלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהעודהכל
וְיִשְׁרוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְּבַר עַל מִשְׁרוֹהִי וּגְבַר עַל טִקְסֵיהּ לְחֵילֵיהוֹן.
And the sons of Israel shall encamp every man upon his own dwelling-place, and every man by his standard, according to their hosts.
וישרון בני ישראל גבר על משרי⁠(י)⁠תה וגבר על טקסיהא לחיילוותהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״טקסיה״) גם נוסח חילופי: ״טכ׳⁠ ⁠⁠״.
וישרון בני ישראל גבר על בית משרוי וגבר על טקסיה לחיליהון.
And the sons of Israel shall encamp every one by the place of his own company, every one under his standard according to their hosts.
(נב-נג) וְלֹא תֹאמַר שֶׁלֹא יִגְעוּ בוֹ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת מַסָּעוֹת אֶלָּא אַף בִּשְׁעַת הַמַּחֲנוֹת לֹא יִקְרְבוּ אֵלָיו אֶלָּא בְּנֵי לֵוִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וגו׳ וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת.
וַיַנזֻלֻ בַּנֻו יִסרַאאִיל כֻּלֻּ סִבּט פִי מֻעַסכַּרִהִ וַפִי מַרכַּזִהִ עַלַי׳ גִּיושִׁהִם
ויתאכסנו בני ישראל כל שבט במחנהו ובמרכזו על צבאותם.⁠1
1. (איש על מחנהו ואיש על דגלו. אם כתב איש על מחנהו למה לי איש על דגלו. ולהבין כי קיימים 4 מרכזים-דגלים ובכל מרכז שלושה מחנות, מחנה לכל שבט לפי המרכז אליו הוא שייך. ובפרק ב לקמן מביא את ארבעת הרכוזים – הדגלים - כמו מרכז דגל מחנה יהודה הכולל איתו מחנה יששכר ומחנה זבולון, וריכוז זה חונה במזרחו של משכן העדות, וכן לשאר המרכזים במערב, בצפון ובדרום.)
ואיש על דגלו – כמו שהדגלים סדורין בספר זה, שלשה שבטים לכל דגל.
ואיש על דגלו [AND THE CHILDREN OF ISRAEL SHALL ENCAMP, EVERY MAN BY HIS OWN CAMP] AND EVERY MAN BY HIS OWN STANDARD – just as the order of the banners is given in this Book (Bemidbar) – three tribes for every banner.
וטעם וחנו בני ישראל – כשיחנו בני ישראל.
איש על מחנהו – הטעם: כל שבט על דגלו, שלא יתערב שבט דגל עם שבט דגל.
[AND THE CHILDREN OF ISRAEL SHALL PITCH.] Its meaning is, "when" the children of Israel shall pitch.⁠1
EVERY MAN WITH HIS OWN CAMP. The meaning of every man is each tribe.⁠2
[AND EVERY MAN WITH HIS OWN STANDARD.] Its meaning is that the tribe of one standard shall not be mixed with the tribe of another standard.
1. The verse reads, And the children of Israel shall pitch…every man with his own standard. However, the command to set up standards had not yet been given. Hence Ibn Ezra's interpretation
2. According to Ibn Ezra the meaning of ish in our verse is each and every man.
וחנו בני ישראל איש על מחניהו – ולא יקרבו אל המשכן.
THE CHILDREN OF ISRAEL SHALL PITCH THEIR TENTS, EVERY MAN BY HIS OWN CAMP – and [thus,] not come near to the Tabernacle.
(נב-נג) וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם והלוים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף על עדת ישראל וגו׳ – כי בהעדר ייחוד הכוונה ההיא ודאי יהיה קצף עליהם אמנם בהיות כל מעשיהם לשום שמים יהיו לרצון לפני י״י תמיד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נא]

וחנו בני ישראל – יבאר מה שאמר למעלה וסביב למשכן יחנו, ואמר כי בני ישראל יחנו איש על מחנהו כמפורש בפרשה הסמוכה, ואולם הלוים יחנו בתוך המחנות קרוב למשכן העדות, וישמרו שלא יקרבו זרים אל המשכן ולא יהיה קצף על העדה:
על דגלו לצבאותם – דגל אין תחלת הוראתו לא נס ולא מפה, כי זה טעם אות, איש על דגלו באותות {במדבר ב׳:ב׳} אבל הוא כתרגום אנקלוס וכל הקדמונים חברה מסודרת (טקס מלהא יונית taxis סדר וחברה). והדגל נבדל מן המחנה להיות אנשיו קבועים ומסודרים תחתיו, והמחנה אפשר שיהיה עראי, שיתחברו אנשיו כאשר יזדמן. הלא תראה בכל הפרשה דגל נאמר על בני אדם, לא על נס ומפה: והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה {במדבר ב׳:ג׳}, וכן כולם. אבל לאחר זמן הושאלה המלה להורות על הנס, מפני שכל דגל היה לו נס, ומזה {שיר השירים ב׳:ד׳} ודגלו עלי אהבה, נס שלו שאני נושאת עלי כתוב בו אהבה וזה אמנם דרך משל. וכן דגול מרבבה {שיר השירים ה׳:י׳}, הוא נבדל מרבוא בני אדם ביפיו כאילו בידו דגל ונס שהכל מכירים אותו מרחוק; ובשם אלהינו נדגול {תהלים כ׳:ו׳}, נכתוב על דגלנו שם אלהינו, ולפיכך נרננה בישועתך מופסק בעולה ויורד, כי טעמו אני ידעתי כי בלא ספק נרנן בישועתך ונצחונך כי כשנשא דגלינו ועליהם שם ה׳ רשום, אז ימלא ה׳ כל משאלותיך. איומה כנדגלות {שיר השירים ו׳:ד׳} טעמו כחיילות הנוסעים בסדר הגון, איש על דגלו.
א. כן בכ״י קולומביה. בדפוס ראשון: מלא.
divided into several ranks… by his army corps (al diglo le-tsive’otam). The primary meaning of the word degel is not “banner” or “flag,” for that is the meaning of the word ot (“sign”), as in, “Each one by his army corps, with [different] insignia [be-otot]” (Num. 2:2). Rather, it is to be understood as per Targum Onkelos [which translates al diglo as al tikseih] and all the early authorities, i.e., “an ordered company” (the Hebrew word tekes [Aramaic tiksa] is derived from the Greek taxis, meaning “order” or “arrangement”). The degel (“corps”) is distinguished from the maḥaneh (“camp”) in that the members of a degel are arranged in a fixed order, while the maḥaneh can be of a temporary nature, with its members joined together as circumstances may arise.
You can see that in this entire section, the word degel refers to men, not to banners or flags: “Those who will encamp on the eastern side will be those of the army corps [degel] called the camp of Judah” (Num. 2:3), and so on. In the passage of time, however, the word was transferred to denote a banner, since each corps had its own banner. Hence the expression “And his banner [ve-diglo] over me is love” (Songs 2:4); i.e., “His banner, which I carry over myself, is inscribed with the word ‘love.’” This, of course, is a poetic figure of speech. A similar expression is dagul me-revavah (“pre-eminent above ten thousand,” Songs 5:10); i.e., “He is distinguished from ten thousand men by his beauty, as if he were carrying a banner or flag that everyone could recognize from a distance.”
So also, u-ve-shem Eloheinu nidgol (“and in the name of our God we will set up our standards,” Ps. 20:6); i.e., “we will inscribe the name of our God on our banner.” Thus the preceding phrase “We will shout for joy in Your victory” [nerannenah bi-y’shu’atekha] is set off with the disjunctive accents oleh ve-yored [and the remainder of the verse is treated as a single unit], for the meaning is, “I know without a doubt that we will shout for joy in Your victory, for when we carry our banners on which the name of God is inscribed, then [as the verse concludes] ‘the Lord will fulfill all your petitions.’”
The phrase ayummah ke-nidgalot (“terrible as an army with banners,” Songs 6:4) means “as soldiers who proceed in proper order, each one al diglo.”
וחנו בני ישראל וגו׳ – כפי שנראה בפרק הבא, היה העם חונה ונוסע בארבעה מחנות. כל מחנה כלל שלושה שבטים, אשר אחד מהם היה מנהיג המחנה. היו שם מחנה יהודה, מחנה ראובן, מחנה אפרים ומחנה דן.
למרות שבפרק הבא נזכרים במפורש רק דגלי השבטים המנהיגים – דגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן וכו׳ – אף על פי כן נאמר שם בפסוק ב: ״איש על דגלו באתת לבית אבתם״, הווי אומר שלכל שבט היה דגל משלו. גם בפסוקנו ברור ש״מחנהו״ ו״דגלו״ אינם דבר אחד; מה שנאמר כאן הוא, שכל אדם יחנה סמוך למחנהו, ובתוך המחנה – כל אדם ליד דגלו, הווי אומר סמוך לשבטו. כך מבואר גם בבמדבר רבה (ב, ו): לכל שבט היה דגל משלו, וצבע הדגל היה כצבע האבן בחושן ששֵם אותו שבט חקוק עליה.
ואולי יש גם הבדל, בפסוק ב של הפרק הבא, בין ״דגלו״ לבין ״אתת לבית אבתם״. שמא ״דגל״ מורה על הנס של המחנה, הדגל הגדול של השבט המנהיג אשר שני שבטים אחרים היו מצורפים אליו, ואילו ״אתת לבית אבתם״ הם הדגלים הקטנים יותר של כל שבט ושבט בנפרד.
על כל פנים נראה, ש״ואיש על דגלו״ בפסוקנו יכול לציין רק את דגלי השבטים, ולפי זה ״לצבאתם״ יורה על הקבוצות הקטנות יותר של המשפחות. וכן גם בפסוק ב של הפרק הבא מסייעים טעמי המקרא לפירוש הראשון [היינו ש״דגל״ מציין דגל של שבט].
״דגל״ קרוב כנראה ל״דקל״ – השם הארמי של עץ התמר: אילן גבוה המיתמר היישר כלפי מעלה. הענפים בראש הדקל נראים למרחוק; ומבחינה זו הם דומים לדגל במלחמה. לפיכך, עמודי עשן המיתמרים למעלה קרויים אף הם ״תִימְרוֹת עָשָׁן״ (יואל ג, ג; שיר השירים ג, ו).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

וחנו – [ד] שבני ישראל יחנו איש על מחנהו – שכל שבט יחנה בפ״ע וכל דגל בפ״ע כ״א במקומו והלוים יחנו סביב למשכן היינו בעת החניה שלמעלה דבר מעת הנסיעה ובזה לא יהיה קצף על בני ישראל – כי הלוים יהיו כמחיצה בין מחנה ישראל ובין המקדש, שהמקדש הוא כלב בבעל חי שממנו תוצאות חיים וסביב לו הריאה המגינה עליו וסביב לו האברים החיצונים, [ה] ושמרו הלוים – כמ״ש שהלוים שומרים בכ״א מקומות:
וחנו בני ישראל וגו׳: אין כאן מקומו של דבור דבני ישראל, וגם הוא פרשה בפני עצמה בסמוך. אלא לא בא זה המקרא לכאן רק משום מקרא הבא אחריו, והכי פירושו, הן אצוה את בני ישראל שיחנו איש על מחנהו על כן הנני מצוה את הלוים וגו׳.
איש על מחנהו ואיש על דגלו – עיין במשתדל; והואלתי להוסיף עליו שבמחנה יתאספו בלילה או בחנותם, ולדגל ביום או בנסעם, והמחנה הוא מקום האוהלים או הסוכות ללון בהם, והדגל הוא צבא או חברה מסודרת כדברי שד״ל.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורעקדת יצחק פירושאברבנאלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משההכל
 
(נג) וְהַלְוִיִּ֞ם יַחֲנ֤וּ סָבִיב֙ לְמִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת וְלֹֽא⁠־יִהְיֶ֣ה קֶ֔צֶף עַל⁠־עֲדַ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְשָׁמְרוּ֙ הַלְוִיִּ֔ם אֶת⁠־מִשְׁמֶ֖רֶת מִשְׁכַּ֥ן הָעֵדֽוּת׃
But the Levites shall encamp around the Tabernacle of the Testimony, that there may be no wrath on the congregation of the Children of Israel: and the Levites shall be responsible for the Tabernacle of the Testimony.⁠"
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנומנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
וְלֵיוָאֵי יִשְׁרוֹן סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכְּנָא דְּסָהֲדוּתָא וְלָא יְהֵי רוּגְזָא עַל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִטְּרוּן לֵיוָאֵי יָת מַטְּרַת מַשְׁכְּנָא דְּסָהֲדוּתָא.
But the Levites shall dwell round about the tabernacle of the testimony, that there may not be wrath upon the congregation of the sons of Israel; and the Levites shall watch the watching of the tabernacle of testimony.
ולווי ישרון חזור חזור למשכנה דסהדותה ולא יהווי רגוז על עם כנישתהא דבני ישראל ויטרון ליווי ית מטרתה דסהדותהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עם כנישתה״) גם נוסח חילופי: ״קהל״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ליווי ית מטרתה דסהדותה״) גם נוסח חילופי: ״ליואי ית מטרת משכן סה׳⁠ ⁠⁠״.
וליואי ישרון חזור חזור למשכנא דסהדותא ולא יהי רוגזא על כנישתא דבני ישראל ויטרון ליואי ית מטרת משכנא דסהדותא.
But the Levites shall encamp round about the tabernacle of the testimony, that there may not be wrath upon the congregation of the children of Israel; and the Levites shall keep charge of the tabernacle of testimony.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

וְלָמָּה אֲנִי מַזְהִירָן שֶׁיַּרְחִיקוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן מִן הַמִּשְׁכָּן, כְּדֵי שֶׁלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עֲלֵיהֶן, שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְהִתְקָרֵב אֶצְלוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲבָל הַלְוִיִּם הֵם יִשְׁמְרוּהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת.
וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְגוֹ׳.
וַאללִיֻוַאנִיֻוןֻ יַנזִלֻוןַ חַוַאלַיִּ מַסכַּןִ אלשַּׁהַאדַתִ וַלַא יַכֻּוןֻ סֻכ׳טַא עַלַי׳ גַמַאעַתִ בַּנִי יִסרַאאִיל וַיַחפַטֻ׳וןַ חִפטַ׳ מַסכַּןִ אלשַּׁהַאדַתִ
והלוים יתאכסנו מסביב למשכן העדות ולא-יהיה כעס על עדת בני ישראל, כי וישמרו את⁠־שמירת משכן העדות.⁠1
1. (לבלתי יתקרבו השבטים אל המשכן באופן שאינו מותר.)
ולא יהיה קצף – אם תעשו כמצותי לא יהיה קצף, ואם לאו, שיכנסו זרים בעבודתם, יהיה קצף, כמו ששנינו על מעשה קרח: כי יצא הקצף וגו׳ (במדבר י״ז:י״א).
ולא יהיה קצף THAT THERE BE NO ANGER [UPON THE CONGREGATION] – If you act according to My commands there will be no anger, but if not, – i.e., that strangers take part in this their (the Levites') service, there will be anger, just as we find at the incident with Korah: "for there is anger gone forth [from Hashem]" (Bemidbar 17:11).
פס׳: והלוים יחנו סביב למשכן העדות – זה בית עולמים. דתנן במסכת תמיד בג׳ מקומות כהנים משמרין בבית המקדש. בבית אבטינס. בבית הניצוץ. בבית המוקד וכו׳:
והלוים יחנו סביב – פירש הכתוב למעלה (במדבר א׳:נ׳) למה יחנו סביב, שלא יקרב אל המשכן אחד מעדתא בני ישראל וימות.
וזה טעם ולא יהיה קצף – כעוזא שנגע בארון, ושם כתוב: ויחר אף י״י בעוזא (שמואל ב ו׳:ז׳).
וטעם עלב עדת בני ישראל – אחד מעדתם, וכן: ויקבר בערי גלעד (שופטים י״ב:ז׳), בן אתנות (זכריה ט׳:ט׳), ורבים [הוריתיך (ראב״ע בראשית פירוש ראשון י״ט:כ״ט), ואראך עדיין]⁠ג כמוהם.
ושמרו הלוים – מצוה עליהם לשמור המשכן.
א. בכ״י פריס 177 רק: ״מבני״, והושלם מכ״י ברסלאו 53, פריס 176.
ב. בכ״י פריס 177: כל.
ג. הוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
BUT THE LEVITES SHALL PITCH ROUND ABOUT THE TABERNACLE OF TESTIMONY. Our verse explains why the earlier verse1 stated that the Levites were to encamp round about the tabernacle:⁠2 so that no one from the congregation of Israel should draw close to the tabernacle and die. This is the meaning of that there be no wrath upon…the children of Israel, as there was in the case of Uzzah, who touched the ark.
Scripture there states, And the anger of the Lord was kindled against Uzzah (II Sam. 6:7). The meaning of upon the congregation of the children of Israel is, upon anyone from the children of Israel.⁠3 It is similar to and was buried in the cities of Gilead4 (Jud. 12:7)⁠5 and Even upon a colt the foal of asses6 (Zech. 9:9).⁠7 There are many such cases.
AND THE LEVITES SHALL KEEP THE CHARGE. The Levites are obligated to guard the tabernacle.
1. (50).
2. Krinsky's edition of Ibn Ezra reads, "The explanation of and shall encamp round about (v. 50). Our verse explains why the earlier verse stated that the Levites were to encamp round about the tabernacle.⁠"
3. For God would not punish all of Israel for the acts of one person.
4. Translated literally.
5. The meaning of which is, And was buried in one of the cities of Gilead, for Jephthah was not buried in all the cities of Gilead.
6. Translated literally.
7. Its meaning is, Even upon a colt the foal of an ass.
והלוים יחנו סביב – בין מחנה ישראל ובין המשכן, ולא יניחום ליקרב אל המשכן.
ולא יהיה קצף – ומגפה על בני ישראל, כדכתיב לעיל: והזר הקרב יומת (במדבר א׳:נ״א), וזהו קצף.
ולא יהיה – כדי שלא יהיה קצף, וכן כולם: יין ושכר אל תשת {וגו׳} ולא תמותו (ויקרא י׳:ט׳) – כדי שלא תמותו, ולא תקיא הארץ (ויקרא י״ח:כ״ח), וכן כולם.
BUT THE LEVITES SHALL ENCAMP AROUND – between the Camp of the Israelites and the Tabernacle, and they should not allow [the Israelites] to come near the Tabernacle.
THAT THERE MAY BE NO WRATH – and plague against the Children of Israel, as is written earlier: “The stranger who comes near shall be put to death” (Numbers 1:51); this is the wrath.
THAT THERE MAY BE NO – in order that there be no wrath, similar to all [other cases]: “Drink no wine nor strong drink… that you don’t die” (Leviticus 10:9) – in order that you not die; “that the land not vomit you out also”, and similarly in all [other cases].
והלוים יחנו סביב – בין מחנותיהם של ישראל ובין המשכן ולא יניחום לגשת אליו.⁠1
והלוים יחנו סביב – למעלה בסמוך דכתיב וסביב למשכן יחנו (במדבר א׳:נ׳) היינו בנסוע הארון ובשאת אותו וכאן בחנות המשכן.
ולא יהיה קצף – ממה שאמר למעלה והזר הקרב יומת2 כמו שמצינו בעוזא.⁠3
על עדת בני ישראל – על אחת מעדת בני ישראל, דוגמא: אם שלש אלה לא יעשה לה (שמות כ״א:י״א), ויקבר בערי הגלעדא (שופטים י״ב:ז׳), ועל עיר בן אתונות (זכריה ט׳:ט׳).
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
3. שאוב מאבן עזרא.
א. כן בכ״י מינכן224. בפסוק: ״גלעד״.
והלוים יחנו סביב, "and the Levites are to encamp around it.⁠" Their camp was situated between that of the priests and that of the ordinary Israelites. This fact prevented them from approaching too close to it. (B'chor shor)
והלוים יחנו סביב, when the same statement was made earlier in verse 50, why was the wording different, i.e. וסביב למשכן יחנו, "and around the Tabernacle they are to encamp?⁠"In verse 50 the Torah spoke about carrying the Holy Ark when the people broke camp, something of the highest degree of holiness. Here the Torah only speaks about the Tabernacle which houses the sacred vessels. Its holiness derives from the vessels it houses.
ולא יהיה קצף, "so that there will not be Divine anger against the community of Israel.⁠" The Torah had already warned of this in verse 51, when spelling out that coming too close was a capital offence and would be punished with execution. (Ibn Ezra) This is precisely what happened in Samuel II 6,7 when Uzza mistakenly, and with noble intentions, touched the Holy Ark in order to steady it and prevent it from falling from the wagon.
על עדת בני ישראל, against a member of the community of Israel, not against the whole community. We find similar construction in Exodus 21,11: אם שלש אלה לא יעשה לה, which does not mean that the master has not done ail these three procedures for the servant maid, but that he has failed to do even one of them. Compare also: ויקבר בערי הגלעד, "he was buried in the towns of Gilead;⁠" (Judges 12,7) The meaning is not that different parts of Yiftach were buried in different towns, but that his remains were buried in one of those towns. Compare also Zecharyah 9,9, ועל עיר בן אתונות, "but riding on a young donkey, born by asses.⁠" The meaning is not that this donkey had more than one mother, but "by one of the many sheasses.⁠" (Ibn Ezra)
והלויים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף – אף על פי שנאמר זה במשכן בהיותו בין הדגלים במדבר, היא מצוה לדורות גם במקדש, כי מכאן תקנו המשמרות. וטעם: ושמרו הלויים את משמרת משכן העדות – שישמרו אותו בלילה וילכו סביב המשכן, כמו שאמרו (במדבר רבה ד׳:י״ג): הכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ, והם כולם כשומרים לראש המלך.
כך שנינו בבריתא של שלשים ושתים מדות, מדבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר כיצד וכו׳. כיוצא בו: משפחות בני קהת יחנו וכו׳ (במדבר ג׳:כ״ט), משפחות בני הגרשוני יחנו על ירך המשכן ימה (במדבר ג׳:כ״ג), ונשיא בית אב למשפחות מררי, על ירך המשכן יחנו צפונה (במדבר ג׳:ל״ה). אבל לא שמענו שצוהו הקב״ה שיעשה את בניו כ״ד משמרות. והיכן שמענו: אלהא פקדתם לעבודתםב לבוא לבית י״י כמשפטם ביד אהרן אביהםג (דברי הימים א כ״ד:י״ט) – למדנו שהיתה מצוה זו ביד משה ואהרן.
ושנינו עוד במסכת תמיד (משנה תמיד א׳:א׳): בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש, ואמרו בגמרא שלה (בבלי תמיד כ״ו.): מנא הני מילי, אמר אביי דאמר קרא: והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה, והדר: אהרן ובניו שומרים משמרת המקדש (במדבר ג׳:ל״ח) – אהרן בחד מקום, ובניו בשני מקומות וכו׳, כדאיתא התם. למדנו שהן מצות לדורות ואינם במשכן בלבד. והפסוקים בדברי הימים (דברי הימים א כ״ג-כ״ו) מפורשים בענין המשמרות וכל התיקון.
א. כן בכ״י מינכן 137, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255 הועבר קולמוס על מלת: ״אלה״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״ועבודתם״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״כאשר צוהו י״י אלהי ישראל״.
AND THE LEVITES SHALL PITCH ROUND ABOUT THE TABERNACLE OF THE TESTIMONY, THAT THERE BE NO WRATH UPON THE CONGREGATION OF THE CHILDREN OF ISRAEL, AND THE LEVITES SHALL KEEP THE CHARGE OF THE TABERNACLE OF THE TESTIMONY. Although this [verse] was said [specifically] about the Tabernacle set up between the standards in the desert, it constitutes a commandment for all times, [and thus applies] also to the Sanctuary [in Jerusalem], and it is on the basis of this [verse] that [David and Samuel] instituted the mishmaroth.⁠1 And the meaning of [the verse before us], and the Levites shall keep the charge at the Tabernacle of the Testimony is that they should keep guard of and patrol the Tabernacle at night, just as the Rabbis have said:⁠2 "The priests are to keep watch within [the enclosures or the walls], and the Levites outside,⁠" all of them constituting a kind of "guard of the king's head.⁠" Similarly we have been taught in the Beraitha of Thirty-two Rules:⁠3 "What is [an example of] a subject not explained in its [proper] place but explained elsewhere? It is written etc. Similarly, it is stated: The families of the sons of Kohath were to pitch on the side of the Tabernacle southward;4 The families of the Gershonites were to pitch behind the Tabernacle westward;5 And the prince of the father's house of the families of Merari being Zuriel the son of Abichail, they were to pitch on the side of the Tabernacle northward.⁠6 We have not yet heard, however, that the Holy One, blessed be He, commanded [Aaron] that he should divide his sons into twenty-four Divisions.⁠7 Where, then, have we heard it? [In the verse in I Chronicles 24:19, following the division of the priests by David and Zadok into twenty-four Divisions, where it is stated]: These were the orderings of them in their service, to come into the House of the Eternal according to the ordinance given unto them by the hand of Aaron their father, as the Eternal, the G-d of Israel, had commanded him. We thus learn that this commandment [of dividing the priests into mishmaroth]⁠8 was already given to Moses and Aaron.⁠"
We have also been taught in Tractate Tamid:⁠9 "The priests kept watch at three places in the Sanctuary.⁠" And in the Gemara there the Rabbis said:⁠10 "Whence do we know this? Said Abaye: Scripture states, And those that were to pitch before the Tabernacle eastward were Moses, and after him Aaron and his [two] sons, keeping the charge of the Sanctuary.⁠11 [This teaches us that] Aaron was [to guard] in one place and his [two] sons in two [other] places etc.,⁠" as is explained there. Thus we learn that these commandments apply for all times and not only at the Tabernacle, and the verses in the Book of Chronicles12 explain the subject of the mishmaroth13 and the [details of the] whole institutions.
1. The "guards" of the Sanctuary. Guard was kept in the Sanctuary at Jerusalem at twenty-four places; the guards being priests and Levites. The priests kept watch at three places, the Levites at twenty-one (Midoth 1:1). Thus Ramban understands that the order of the mishmaroth was a twofold one: consisting of the Divisions, as explained above in Note 92, and of guards, as explained here. See my Hebrew commentary p. 200.
2. Sifre Korach 116.
3. In interpreting the legal precepts of the Torah, there are thirteen basic principles of exegesis formulated by Rabbi Ishmael. For explaining the Agadic (homiletic) teachings of the Torah, there are thirty-two such rules, formulated by Rabbi Eliezer the son of Rabbi Yosei the Galilean. Ramban's quotation here is found in Enelow's edition of the work, page 30. See in Genesis (Vol. I, p. 437) where Ramban refers to this Tannaitic work as "the Midrash of Thirty-two Rules by which Agadah is explained.⁠" Thus, although a wider latitude of interpretation was applied to the homiletic teachings of the Torah, they were yet guarded by a set of rules which assured all such elucidations as being authentic expressions of the Torah.
4. Further, 3:29.
5. Ibid., (23).
6. Ibid., (35).
7. A mishmar [literally: a guard] is a Division of priests and Levites for duty in the Sanctuary. According to tradition, Moses divided the priests into eight Divisions, four from the families of Eleazar and four from Ithamar, and later on when the Sanctuary was built in Jerusalem, David and Samuel sub-divided them into twenty-four Divisions. Each Division served for a period of one week, and during the three Festivals all the Divisions were in attendance simultaneously (see "The Commandments" Vol. I, pp. 46-47). See also Ramban further, (53), and at Note 96, for additional aspects of this term as used by Ramban. — It should be noted that the concept of mishmaroth applied also to the Levites and Israelites, for just as the priests were divided into twenty-four Divisions, so also were the other two groups. Each week a new mishmar of priests, Levites, and Israelites would arrive in Jerusalem to attend to the Divine Services in the Sanctuary. The Israelites' function was to "stand by" the daily offerings brought for the whole congregation of Israel, for "how can a man's offering be offered while he does not stand by it?⁠" (Taanith 26a). Such a group of Israelites is referred to as a ma'amad (literally: "stand by"). In the text of Ramban before us, however, reference is only to the Divisions of the priests and Levites.
8. A mishmar [literally: a guard] is a Division of priests and Levites for duty in the Sanctuary. According to tradition, Moses divided the priests into eight Divisions, four from the families of Eleazar and four from Ithamar, and later on when the Sanctuary was built in Jerusalem, David and Samuel sub-divided them into twenty-four Divisions. Each Division served for a period of one week, and during the three Festivals all the Divisions were in attendance simultaneously (see "The Commandments" Vol. I, pp. 46-47). See also Ramban further, (53), and at Note 96, for additional aspects of this term as used by Ramban. — It should be noted that the concept of mishmaroth applied also to the Levites and Israelites, for just as the priests were divided into twenty-four Divisions, so also were the other two groups. Each week a new mishmar of priests, Levites, and Israelites would arrive in Jerusalem to attend to the Divine Services in the Sanctuary. The Israelites' function was to "stand by" the daily offerings brought for the whole congregation of Israel, for "how can a man's offering be offered while he does not stand by it?⁠" (Taanith 26a). Such a group of Israelites is referred to as a ma'amad (literally: "stand by"). In the text of Ramban before us, however, reference is only to the Divisions of the priests and Levites.
9. Tamid 25b.
10. Ibid., 26a. The Mishnah there explains which were the three specific places in the Temple at Jerusalem where the priests used to keep watch.
11. Further, 3:38.
12. The twenty-four Divisions of the priests are mentioned in I Chronicles 24:7-18; those of the Levites, ibid., Verses 20-31. (19) there [quoted above in the text] states that the command to make such Divisions was already given to Moses and Aaron. See also ibid., 9:22. It remained, however, an oral tradition among the priests that they would be finally divided into such twenty-four Divisions until Ezra (the author of the Book of Chronicles) came and showed that the total number of these Divisions has been alluded to, in the Torah.
13. A mishmar [literally: a guard] is a Division of priests and Levites for duty in the Sanctuary. According to tradition, Moses divided the priests into eight Divisions, four from the families of Eleazar and four from Ithamar, and later on when the Sanctuary was built in Jerusalem, David and Samuel sub-divided them into twenty-four Divisions. Each Division served for a period of one week, and during the three Festivals all the Divisions were in attendance simultaneously (see "The Commandments" Vol. I, pp. 46-47). See also Ramban further, (53), and at Note 96, for additional aspects of this term as used by Ramban. — It should be noted that the concept of mishmaroth applied also to the Levites and Israelites, for just as the priests were divided into twenty-four Divisions, so also were the other two groups. Each week a new mishmar of priests, Levites, and Israelites would arrive in Jerusalem to attend to the Divine Services in the Sanctuary. The Israelites' function was to "stand by" the daily offerings brought for the whole congregation of Israel, for "how can a man's offering be offered while he does not stand by it?⁠" (Taanith 26a). Such a group of Israelites is referred to as a ma'amad (literally: "stand by"). In the text of Ramban before us, however, reference is only to the Divisions of the priests and Levites.
על עדת – על כל אחד מעדת.
על עדת "on the assembly of the Children of Israel;⁠" against each one individually (Ibn Ezra).
והלוים יחנו סביב למשכן העדות – כתב הרמב״ן שזה שנאמר במשכן הוא מצוה לדורות גם במקדש ומכאן תיקנו המשמרות. ופי׳ ושמרו הלוים את משמרת משכן שישמרו אותו בלילה וילכו סביב למשכן כמו שאמרו הכהנים שומרים מבפנים והלויים מבחוץ:
והלוים יחנו סביב למשכן העדות, "and the Levites shall encamp around the Tabernacle of Testimony.⁠" Nachmanides writes that what the Torah records here as applicable to the Tabernacle, henceforth would become applicable to the Temple, and the division of the Levites into משמרות, guard duty whose components were the same, and who alternated with one another regularly, formed the pattern for the many hundreds of years that the Temple stood in Jerusalem. The words ושמרו את משמרת וגו' refer to night duty performed by the Levites in guarding the Tabernacle. They would walk around the Tabernacle at night ensuring no unauthorised person would attempt to enter it. The priests guarded the inside of the Tabernacle, whereas the Levites guarded it from the outside.
ולא יהיה קצף על בני ישראל – אם יגעו בו, כענין עזא (שמואל ב ו׳:ז׳).
והנה הגבילה התורה שיעמוד היותר נכבד שבשבטים במקום היותר נכבד, ולזה היו עומדים הלויים סביב למשכן העדות, לגודל מעלתם בעבודת ה׳ יתעלה. והנה היותר נכבדים מהם היו חונים לפאת מזרח, והם משה ואהרן ובניו, כמו שנזכר בזאת הפרשה (ג, לח); והנה היתה הפיאה ההיא יותר נכבדת, לפי ששם פני הקודש וקודש הקודשים, רוצה לומר שפתחיהם היו לפאת מזרח. והנה אחר הפאה המזרחית היתה הפאה הדרומית היותר נכבדת, וזה מבואר מאד ממה שקדם בענין הקרבנות; ולזה היו חונים שם בני קהת, שהיתה עבודתם יותר נכבדת, כמו שיתבאר בזאת הפרשה (ג, כט). וכמו שהפאה המזרחית יותר נכבדת מן הדרומית, כן המערבית המַקבלת לה יותר נכבדת מן הצפונית שהיא מַקבלת לפאה הדרומית; ולזה היו חונים בני גרשון בפאה המערבית ובני מררי בפאה הצפונית, כי עבודת בני גרשון יותר נכבדת באופן⁠־מה מעבודת בני מררי, כמו שיתבאר בזאת הפרשה (ג, כג; לה).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נא]

והלוים יחנו סביב – שלישית, יהיו נבדלים משאר העם בחניתם, שהם בלבד יחנו ״סביב למשכן״, והשאר יחנו ״איש על דגלו״.
והלוים יחנו סביבת, this is another difference between the Levites and the other tribes, i.e. that they were to be encamped immediately adjacent to the sacred domain of the Tabernacle. Whereas the other tribes encamped each around its flag, the Levites’ “flag” was the Tabernacle.
והלוים יחנו סביב למשכן הָעֵדֻת: חס׳ וי״ו, משכן העֵדות דסוף פסו׳ מל׳, מסורת פ׳ אחרי מות. [העדת, העדות].
יהיה קצף. יש מקשים דהא כל התורה נאמרה כללות ומכלל הן אתה שומע לאו. וי״ל דרש״י בא לפרש שלא נטעה לומר דהא דכתיב ולא יהיה קצף דקאי אדסמיך ליה, וחנו בני ישראל וגו׳ והלוים יחנו וגו׳ לכן פירש אם תעשו ואם לא תעשו וכו׳ קאי אעבודת משכן פריקה וטעינה והקמתו כמו שמצינו גבי קרח. מצאתי:
כמו שמצינו. רש״י פירש זה משום פירושו דלעיל שפירש יומת בידי שמים, שאל תקשה מנ״ל לכן הביא מעשה קרח:
There will be anger. There are those who ask: In all of the Torah inferences are mentioned, and from one side of the inference you may infer the other [so what is Rashi adding]? The answer is: Rashi elaborates here so that you do not err and say that when the Torah writes "so that there will not be anger" it refers to that which was juxtaposed to it "Bnei Yisroel shall camp … and the Levites shall camp…" (v. 52-53). Therefore, Rashi explains "if you fulfill my commandments … and if you do not fulfill my commandments…" which refers to the service of the Mishkon — it's dismantling, loading and assembly, "as we find in the episode of Korach.⁠"
As we find. Rashi says this because of his explanation above where he said that they would die at the hand of heaven. So that one should not question his source, he mentions the incident with Korach.
ושמרו הלוים – בא לבאר מה שאמר למעלה והם ישרתוהו, כי כל מה שמוטל על האדם להתעסק בו קרוי משמרת, א״כ משמרת המשכן הוא השירות לעשות בו כל מה שצריך אליו:
ולא יהיה קצף וגו׳ – השווה להלן יז, יא; יח, ה. זו הייתה כל תמציתה של מחלוקת קרח: הוא כפר במוצאו האלוקי של הסדר שנקבע בתורה, ועל ידי זה כפר בכך שהתורה בלתי ניתנת לשינוי ותמורה (ראה פירוש להלן טז, ד). לעומת זאת, הדין האוסר על זר ליקרב אל מקדש התורה נועד לטעת אמונה זו [באי⁠־השתנות התורה] לנֶצח בליבו של העם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

והלויים יחנו וגו׳: לעיל (פסוק נ׳) דכתיב ״וסביב למשכן יחנו״ היה משום כבוד וצורך המשכן, וכאן הוסיף הכתוב שיחנו סביב למשכן בשביל שמירת ישראל. באשר היתה השראת שכינה בגילוי במשכן, על כן עלולים ישראל להענש על איזה חטא, כמו חוטא בסמוך לפלטרין של מלך, על כן באו הלוים והגינו על הקצף.
ושמרו הלוים וגו׳: וגם להיפך שישמרו את ישראל שלא יתקרבו למשכן העדות. ויש לפרש עוד דהוא הוספת ביאור לדלקמיה, ד״משכן העדות״, היינו כח התורה, היה שומר את ישראל מנחשים ועקרבים במדבר, כידוע שהיו זיקוקין של אש יוצאין מן הארון ושורפים נחשים ועקרבים. ועתה צוה ה׳ שגם הלוים ישמרו אותה משמרת של משכן העדות, היינו שיתעסקו בתורה, ובזכותם יהיו ישראל נשמרים, כמו על ידי כח משמרת ״העדות״.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנומנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(נד) וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛הי״י֛ אֶת⁠־מֹשֶׁ֖ה כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃
Thus the Children of Israel did. According to all that Hashem commanded Moses, so they did.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקוניר׳ בחייר״י אבן כספיאברבנאלצרור המורר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םעודהכל
וַעֲבַדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דְּפַקֵּיד יְיָ יָת מֹשֶׁה כֵּן עֲבַדוּ.
And the sons of Israel did according to all that the Lord commanded Moshe, so did they.
ועבדו בני ישראל ככלא מה די פקד י״י ית משה כדן עבדו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ככל״) גם נוסח חילופי: ״כל״.
ועבדו בני ישראל ככל דפקד י״י ית משה הכדין עבדו.
And the sons of Israel did according to all that the Lord commanded Mosheh, so did they.
וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת משֶׁה כֵּן עָשׂוּ – שֶׁרִחֲקוּ עַצְמָן מִן הַמִּשְׁכָּן וְנָתְנוּ מָקוֹם לַלְוִיִּם לַחֲנוֹת סָבִיב לַמִּשְׁכָּן.
ויעשו בני ישראל – שהבדילו עצמם מן המשכן.
וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – וְאַהֲרֹן הֵיכָן הָיָה וְגוֹ׳ (כָּתוּב בְּרֶמֶז תכ״ז).
פַצַנַעַ בַּנֻו יִסרַאאִיל כַּגַמִיעִ מַא אַמַרַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ כַּדַ׳אךַּ צַנַעֻוא
ועשו בני ישראל, ככל מה שצוה ה׳ אל משה, ככה עשו.
פס׳: ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה׳ את משה – להיות הלוים חונים סביב למשכן כך עשו להזהיר עצמם שלא ליקרב למשכן:
ויעשו בני ישראל – שלא נגעו במשכן לעולם.⁠א
א. חסר בכ״י פריס והושלם מכ״י פריס 176, ברסלאו 53.
THUS DID THE CHILDREN OF ISRAEL. They never touched the tabernacle.
ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה וגו׳ – ואהרן היכן היה, ר׳ יהושע בן נחמיה בשם ר׳ חייא אומר לייחסם, אמרו עד שאתה בא ליחסנו יחס את פנחס בן אלעזר בנו למי היה נשוי אלעזר לא לבתו של פוטיאל, כדכתיב ואלעזר לקח לו מבנות פוטיאל וגו׳ (שמות ו׳:כ״ה), כיון שראה הקב״ה שהיו מזלזלים אותו בא ויחסו: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (במדבר כ״ה:י״א) – כהן בן כהן קנאי בן קנאי.
דבר אחר: לפי פשוטו ויעשו בני ישראל – שלא נגעו במשכן לעולם.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
'ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה וגו, "The Children of Israel did in accordance with all that the Lord had commanded Moses;⁠" why did this Book not mention Aaron thus far? Rabbi Joshua son of Nechemyah quoting Rabbi Chiyah, says that Aaron had been busy establishing his family's pedigree. The people had said to him that until he could prove the pedigree of Pinchas (his grandson) and to whom his son Elazar was married, (not to a daughter of Putiel, as written in Exodus 6,25, where he is reported as having married one of the daughters of that man, an idolater), he could not be included in the census. When God saw that the people were trying to belittle Aaron, He Himself testified that Pinchas was the son of Elazar who was the son of Aaron the High Priest, (Numbers 25,11) one fanatic having sired another fanatic. (Vayikra Rabbah 33,4)[This is a veiled reference to the founding father of the tribe of Levi, having been a fanatic, as is clear from when Levi and his brother Shimon killed all the males in the town of Sh'chem as retribution for the rape of their sister Dinah. (Genesis 34,2526) Pinchas had inherited part of that DNA when he killed Zimri the prince of Shimon for having cohabited with the Midianite woman Cosbi. (Numbers 25,15) Ed.] An alternate explanation: the verse above is testimony that none of the Israelites ever violated the commandment not to enter the sacred area of the Tabernacle and thus become liable to execution. (Ibn Ezra)
כן עשו – שנזהרו שלא נגעו במשכן לעולם.
כן עשו, "so they did.⁠" They were warned never to touch the Tabernacle.
ויעשו בני ישראל – זה כולל הלויים השומרים אותו, {ו}⁠הישראלים הנשמרים ממנו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואמר ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ – להורות שהסכימו במעלת הלויים ושיהיו ממונין על המשכן וישרתוהו. ויחנו סביב המשכן לשמור לישראל. כי בענין אחר למה אמר ויעשו בני ישראל. כי כאן לא צוה להם דבר. והוא כמו ויאמנו דבריכם ולא תמותו ויעשו כן לומר שהסכימו לדבריו. אח״כ אמר איש על דגלו באותות. המפורשות למעלה. כאומרו וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם. וכאן הודיע משה לישראל ענין הדגלים סדר הדגלים מי ראשון ומי אחרון. וזהו דגל מחנה יהודה ראשונה יסעו. לפי שלהם המלכות. וכל זה כתבתי שהיה בזכות וירד יהודה מאת אחיו. ומדה כנגד מדה נאמר לו יהודה יעלה בתחלה. אחר שהוא הוריד עצמו מגדולתו ונתחרט כמו שפירשתי שם. וכן בראובן אמר ושניים יסעו. אע״פ שהיה בכור היה שני ליוסף. כי מחשבת יעקב היתה ברחל באותה הלילה. בענין שראובן היה שני במחשבה. ולכן אמר באפרים שהוא במקום יוסף. ושנישים יסעו. כי אחר שיהודה היה מלך נוסע בראש. ראוי היה ליוסף שיהיה שלישי במקום לוי. לפי שהשלישי הוא מספר יותר מכוון מהשני. כאומרו בחדש השלישי. ואמרו תורה נביאים וכתובים. וכן אברהם יצחק ויעקב משולש בזכיות. וכן היה יוסף משולש בזכיות ולכן היה שלישי. אבל בשבט דן שהיה ראוי למלכות. נאמר בו דן גור אריה. ורצה לעשות עצמו בהמה ולעבוד עבודה זרה. לכן באחרונה יסעו. כי העובד ע״ז הולך לאחור ולא לפנים שענין אלו הדגלים עמוק מאד. וכבר רמזתי למעלה כי ישראל כשיצאו ממצרים יצאו כדמות מלכים בטכסיסי מלוכה ובדגל פרוסה. כאומרו ובני ישראל יוצאים ביד רמה. שהוא ע״ד שאמר בכאן איש על ידו בדגליהם. וכן אמר שם וחמושים עלו בני ישראל. סדורים בסדר הדגלים לד׳. רוחות העולם והארון ואהל מועד באמצע. וכן שם היה הולך ארון יוסף עמהם שהיה מוליכו משה. שהיה מלך. ולפי שהיו הולכים בסדר זה. תמצא שהש״י עצמו היה הולך עמם בסדר הדגלים. וזהו וה׳ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן. ולילה בעמוד אש הרי שנים. לא ימיש עמוד הענן יומם הרי ג׳. ועמוד האש לילה הרי ד׳. וכל זה בזכות אברהם יצחק ויעקב. כמו שאמרו במדרש הנעלם וה׳ הולך לפניהם יומם. זו מדת אברהם שהוא מדת יום חסד אל כל היום. ולילה בעמוד אש זו מדת יצחק פחד לילה. ללכת יומם ולילה זו מדת יעקב שהוא יושב אהלים. ולכן תמצא כי מכח אלו העננים שהולך הש״י עמהם בעמוד ענן ביציאת מצרים. שהם בזכות אברהם יצחק ויעקב. היו הולכים עננים לפני הדגלים. כאומרו וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן. ואמרו ז׳ עננים כתובים למסעיהם. ואם תדקדק בהם תמצאם י״א עננים כנגד י׳ ספירות ואחת עליונה על כולם. ואלו ואלו לדבר א׳ נתכוונו שהם ענני כבוד וסוכות שהושיבו בהם בצאתם ממצרים. בכח שם המפורש של ע״ב היוצא מויס״ע ויב״א וי״ט. שהם כנגד אברהם יצחק ויעקב כמו שכתבתי שם:
ולפי שאלו הדגלים היו נוסעים בכח האבות הראשונים. אמר בכאן איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל. כי בזכותם חונים ובזכותם נוסעים. ולכן אמרו כי מפות הדגלים היו צבועות כמין אבני החשן. ובדגל יהודה היה צורת אריה דכתיב גור אריה יהודה. ובדגל ראובן היה צורת אדם על ענין הדודאים. ובדגל אפרים צורת שור כנגד בכור שורו. ובדגל דן צורת נשר. לפי שנאמר בו דן גור אריה. וכמו שהאריה מלך בחיות כן הנשר מלך בעופות. ולכן היה בדגלו נשר. ועוד היה בדגל דן צורת נשר. לפי שהיה עמו נפתלי בדגלו. ונפתלי ברכו משה ע״ה בברכת נשר. דכתיב ולנפתלי אמר נפתלי שבע רצון ראשי תיבות נשר. וכן אמרו שהיו באלו הדגלים אותיות אברהם יצחק ויעקב בסדר הזה. אל״ף מאברהם. יו״ד מיצחק. יו״ד מיעקב. בענין שהיה בדגל יהודה איי. ובדגל ראובן בי״ת מאברהם. צד״י מיצחק. עי״ן מיעקב. והוא בצע. ובדגל אפרים רי״ש מאברהם. חי״ת מיצחק. קו״ף מיעקב. והוא רחק. ובדגל דן מ״ם מאברהם. קו״ף מיצחק. בי״ת מיעקב. והוא מקב. נשאר הה״א מאברהם. שהוא היה הענן הגדול הנוסע לפניהם והיא כנסת ישראל. באופן שבזכות אברהם יצחק ויעקב היו נוסעים. ולכן תמצא באלו הד׳ תיבות ראשי תיבות שלהם אברם. ואמצע תיבות יצחק. וסופי תיבות יעקב. וכן יש רמזים גדולים באלו התיבות ואין להאריך בהם. לפי שכבר כתבתי שענין הדגלים הוא דבר עליון רמז לדברים עליונים. ולכן בארבע מחנות השכינה. היו העמודים מיכא״ל גבריא״ל נוריא״ל רפא״ל כמו שכתבתי. וכן היו הולכים לד׳ רוחות העולם לקיים ד׳ רוחות. ולהורות כי כמו שא״א לעולם בלא רוחות כך א״א לעולם בלא ישראל ולכן אמרו כשם שברא הקב״ה ד׳ רוחות העולם. כך סבב לכסאו ארבע חיות. ולמעלה מכולן כסא הכבוד. וכנגדן סדר הקב״ה הדגלים למשה. אמר מזרח שממנו יוצא אור לעולם. יהיה כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה. ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה וכתיב ותורה אור. ועליו מטה זבולון שהוא בעל העושר. כד״א זבולון לחוף ימים ישכון וכתיב כי שפע ימים ינקו. ראשונה יסעו כמו שנאמר ויעבור מלכם לפניהם וה׳ בראשם. יהא כנגדו שבט ראובן שהוא בעל תשובה. והתשובה מדה טובה ורחמיו של הקב״ה באין לעולם. דרום טללי ברכה וטללי אורה וגשמי ברכה יוצאים ממגו לעולם בשבילה. ועליו גד שהוא בעל גבורה. ראובן בתשובה. וגד בגבורה. ושמעון באמצע לכפר עליו. ושניים יסעו. שהתשובה היא שנייה לתורה. מערב אוצרות שלג ואוצרות ברד וקור וחום. וכנגדן אפרים ובנימן ומנשה. וכתיב לבני אפרים ובנימן ומנשה עוררה את גבורתך. ושכינה לעולם בגבול בנימן. דכתיב לבנימן אמר ידיד ה׳ ישכון לבטח ושלישים יסעו. נאה לתורה ולתשובה גבורה. כדי שיתגבר אדם בתורה ויתגבר על יצרו. צפון משם החשך יוצא לעולם וכנגדו דן. למה שהוא החשיך העולם בעגלים שעשה ירבעם. שנאמר ואת האחד נתן בדן וגו׳. ועליו שבט אשר להאיר על החשך. שנאמר וטובל בשמן רגלו. ועליו נפתלי שהוא בעל ברכה. לאחרונה יסעו שכל מי שעובד לע״ז הולך לאחור ולא לפנים ע״כ. הרי לך ד׳ דגלים כנגד ד׳ מחנות שכינה. ולכן אמרי שהיו בהם אריה אדם שור נשר. בענין שידמו לככבים שראה יחזקאל. ואהל מועד באמצע והלוים סביביו כעין המחנות. כמו שנזכר בספר יצירה. והיכל הקדש מכוון באמצע. ולכן אמר איש על דגלו באותות לבית אבותם. ר״ל באותות של מעלה:
ויעשו בני ישראל – שלא נגעו במשכן:
ויעשו וגו׳ – ״שריחקו עצמן מן המשכן ונתנו מקום ללוים לחנות סביב למשכן״ (במדבר רבה א, בסופו).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

ויעשו בני ישראל – שחנו רחוק מן המשכן וכ״א על מחנהו ונזהרו בכל הנז׳:
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקוניר׳ בחייר״י אבן כספיאברבנאלצרור המורר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

במדבר א – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מקבילות במקרא במדבר א, מוני המצוות במדבר א, תרגום אונקלוס במדבר א – מבוסס על מהדורת ויקיטקסט (CC BY-SA 3.0) המבוססת על הדפוס ראשון של התאג', ועם הוספות והערות של על⁠־התורה, פרשגן במדבר א – ביאורים פירושים ומקורות לתרגום אונקלוס, מאת הרב רפאל בנימין פוזן, באדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), תרגום ירושלמי (ניאופיטי) במדבר א

This targum, based on a single known manuscript (Neofiti 1) in the Vatican Library copied in 1504, is the only known complete text of the "Targum Yerushalmi" on the Torah. Previously known brief extracts related to this targum had long been known in manuscripts of what is referred to by scholars as the "fragment targums", which are cited in Jastrow's Dictionary under the rubric "YII" and appear in various editions of Miqraot Gedolot interspersed with Targum Pseudo Jonathan under the rubric "Targum Yerushalmi". Extensive manuscript pages of related material were also discovered in the Cairo Geniza in the 20th Century.
This electronic text has been provided by the Comprehensive Aramaic Lexicon (CAL) project of the Hebrew Union College - Jewish Institute of Religion. It was originally entered under the guidance of Prof. M. Sokoloff for the preparation of his A Dictionary of Jewish Palestinian Aramaic based on the multi-volume editio-princeps of Prof. A. Diez-Macho (1968ff.) and a photographic edition of the manuscript by Makor Press. Additional marginal or interlinear variants have been added by CAL staff based on the photographs.
, תרגום ירושלמי (יונתן) במדבר א
This edition utilizes the text provided by the Comprehensive Aramaic Lexicon (CAL) project of the Hebrew Union College - Jewish Institute of Religion, which is based on E. Clarke et al., Pseudo-Jonathan to the Pentateuch: Text and Concordance (Ktav, 1984), with variants from the editio princeps as given in the Madrid Polyglot. The Clarke text is not a completely accurate transcription of the British Library manuscript, and it is being gradually corrected by the CAL project. Readers are urged to email corrections when errors are discovered.
, תרגום ירושלמי (קטעים) במדבר א, במדבר רבה במדבר א – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מדרש תנחומא במדבר א, מדרש תנחומא (בובר) במדבר א, מדרש אגדה (בובר) במדבר א, ילקוט שמעוני במדבר א – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), רס"ג תפסיר ערבית במדבר א, רס"ג תפסיר תרגום לעברית במדבר א, ליקוט מר' יונה אבן ג'נאח במדבר א – מהדורת אריאל נפתלי (ירושלים התשפ"ה), כוללת פתיחת ראשי תיבות, ציוני מקורות, והדגשת הפסוקים, על פי מהדורות א. ז. רבינוביץ (התרפ"ו/התרצ"ו), ר׳ יהודה אבן בלעם במדבר א, רש"י במדבר א, לקח טוב במדבר א, רשב"ם במדבר א, אבן עזרא במדבר א, ר"י בכור שור במדבר א, רי"ד במדבר א, חזקוני במדבר א, פענח רזא במדבר א, קיצור פענח רזא במדבר א, רמב"ן במדבר א, ר׳ בחיי במדבר א, מנחת יהודה במדבר א, הדר זקנים במדבר א, דעת זקנים במדבר א, מיוחס לרא"ש במדבר א, טור הפירוש הארוך במדבר א, טור הפירוש הקצר במדבר א, מושב זקנים במדבר א, ר"י אבן כספי במדבר א, רלב"ג במדבר א, עקדת יצחק פירוש במדבר א, מזרחי במדבר א, אברבנאל במדבר א, צרור המור במדבר א, ר"ע ספורנו במדבר א – מהדורת הרב יהודה קופרמן באדיבות המו"ל (כל הזכויות שמורות), שיעורי ספורנו במדבר א – מהדורת הרב משה קרביץ, ספר אמר הגאון: שיעורי רבינו עובדיה ספורנו מכתב יד תלמידו על חמשה חומשי תורה (בית שמש, תשע"ז), ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), גור אריה במדבר א – מהדורת הרב יהושע הרטמן, מכון ירושלים, תשמ"ט–תשנ"ה (כל הזכויות שמורות), כלי יקר במדבר א, מנחת שי במדבר א – מהדורת ד"ר צבי בצר ז"ל ע"פ כתבי יד אוטוגרפיים של בעל מנחת שי, בעריכת פרופ' יוסף עופר, וברשותם האדיבה של האיגוד העולמי למדעי היהדות וקרן הרב דוד משה ועמליה רוזן (כל הזכויות שמורות). (המהדורה הדיגיטלית עדיין בשלבי הכנה.) כפי שגילה ד"ר בצר, בדיבורי המתחיל של בעל מנחת שי לפעמים טמונים גם הכרעותיו, ועיינו בהרחבה במבוא למהדורתו. המלים בסוגריים המרובעים בצבע אפור הן תוספות של המהדיר., שפתי חכמים במדבר א – חומש שפתי חכמים, הוצאת מצודה, תשס"ט (CC BY 3.0), מלאכת מחשבת במדבר א – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית של דיקטה (CC BY-NC 4.0), אור החיים במדבר א, אדרת אליהו לגר"א במדבר א, הרכסים לבקעה במדבר א, ר׳ י"ש ריגייו במדבר א – מהדורת ירושלים (תשפ"ב), באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות); ניתן לרכוש סטים מודפסים בהוצאת שלם, יפו 108, ירושלים, טלפון: 025389176, הכתב והקבלה במדבר א, שד"ל במדבר א, רש"ר הירש במדבר א – מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים), מלבי"ם במדבר א, נצי"ב במדבר א – מהדורת הרב מרדכי קופרמן (ירושלים, תשס"ח), ברשותו האדיבה של המהדיר והוצאת המכללה ירושלים (כל הזכויות שמורות למהדיר). {הביאורים בסוגריים המסולסלים הם הוספות מכי"ק של הנצי"ב.}, הואיל משה במדבר א, אם למקרא במדבר א, משך חכמה במדבר א, תורה תמימה במדבר א

Bemidbar 1, Biblical Parallels Bemidbar 1, Mitzvot Links Bemidbar 1, Targum Onkelos Bemidbar 1 – Based on J. W. Etheridge, The Targums of Onkelos and Jonathan Ben Uzziel on the Pentateuch with the Fragments of the Jerusalem Targum from the Chaldee (London, 1862) with significant modifications, Parshegen Bemidbar 1, Targum Yerushalmi (Neofiti) Bemidbar 1, Targum Yerushalmi (Yonatan) Bemidbar 1 – Translated by J. W. Etheridge, The Targums of Onkelos and Jonathan Ben Uzziel on the Pentateuch with the Fragments of the Jerusalem Targum from the Chaldee (London, 1862), Targum Yerushalmi (Fragmentary) Bemidbar 1 – Translated by J. W. Etheridge, The Targums of Onkelos and Jonathan Ben Uzziel on the Pentateuch with the Fragments of the Jerusalem Targum from the Chaldee (London, 1862), Bemidbar Rabbah Sectioned Bemidbar 1, Tanchuma Sectioned Bemidbar 1 – Translated by John T. Townsend, Midrash Tanhuma: Translated into English with Introduction, Indices, and Brief Notes (New Jersey, 1989–2003), edited and supplemented by R. Francis Nataf (CC BY 3.0), Tanchuma (Buber) Sectioned Bemidbar 1 – Translated by John T. Townsend, Midrash Tanhuma: Translated into English with Introduction, Indices, and Brief Notes (New Jersey, 1989–2003) (CC BY 3.0), Midrash Aggadah (Buber) Bemidbar 1, Yalkut Shimoni Bemidbar 1, R. Saadia Gaon Tafsir Arabic Bemidbar 1, R. Saadia Gaon Tafsir Hebrew Translation Bemidbar 1, Collected from R. Yonah ibn Janach Bemidbar 1, R. Yehuda ibn Balaam Bemidbar 1, Rashi Bemidbar 1 – Translated by M. Rosenbaum and A.M. Silberman, Pentateuch With Targum Onkelos, Haphtaroth and Rashi's Commentary (London, 1929-1934), Lekach Tov Bemidbar 1, Rashbam Bemidbar 1 – Translated by Prof. Meir (Marty) Lockshin, Rashbam's Commentary on Leviticus and Numbers: An Annotated Translation, Brown Judaic Studies #330 (Providence, 2001), with the gracious permission of Brown University (all rights reserved), Ibn Ezra Bemidbar 1 – Translated and annotated by Rabbi Chaim (H. Norman) Strickman and Arthur M. Silver (Menorah Publications, 1988–2004) (CC-BY-NC 4.0), R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 1 – 1:1 – 9:10 – translated by Ezer Diena for alhatorah.org, 9:10 and ff. – translated by Jessie Fischbein and edited by Neima Novetsky for alhatorah.org (all rights reserved), Rid Bemidbar 1, Chizkuni Bemidbar 1 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Torah Commentary: Chizkuni (New York, 2013) (CC BY 3.0), Paneach Raza Bemidbar 1, Kitzur Paneach Raza Bemidbar 1, Ramban Bemidbar 1 – Translated and annotated by Charles B. Chavel, Shilo Publishing House, (New York, 1971-1976) (CC BY 3.0), R. Bachya Bemidbar 1 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Torah Commentary by Rabbi Bachya ben Asher (Jerusalem – New York, 1998) (CC BY 3.0), Minchat Yehuda Bemidbar 1, Hadar Zekeinim Bemidbar 1, Daat Zekeinim Bemidbar 1 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk (Jerusalem – New York, 2015) (CC BY 3.0), Attributed to Rosh Bemidbar 1, Tur Long Commentary Bemidbar 1 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Tur on the Torah (Jerusalem – New York, 2005) (CC BY 3.0), Tur Short Commentary Bemidbar 1, Moshav Zekeinim Bemidbar 1, R. Yosef ibn Kaspi Bemidbar 1, Ralbag Bemidbar 1, Akeidat Yitzchak Peirush Bemidbar 1, R. Eliyahu Mizrachi Bemidbar 1, Abarbanel Bemidbar 1, Tzeror HaMor Bemidbar 1, Sforno Bemidbar 1 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, HaChut HaMeshulash (Jerusalem – New York, 2003) (CC BY 3.0), Shiurei Sforno Bemidbar 1, Gur Aryeh Bemidbar 1, Keli Yekar Bemidbar 1, Minchat Shai Bemidbar 1, Siftei Chakhamim Bemidbar 1 – Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009 (CC BY 3.0), Melekhet Machshevet Bemidbar 1, Or HaChayyim Bemidbar 1 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Or HaChayim: Commentary on the Torah (Jerusalem – New York, 1995) (CC BY 3.0), Vilna Gaon (GR"A) Bemidbar 1, HaRekhasim Levik'ah Bemidbar 1, R. Y.S. Reggio Bemidbar 1, HaKetav VeHaKabbalah Bemidbar 1, Shadal Bemidbar 1 – Translated and annotated by Daniel A. Klein and reproduced here with the generous permission of the publisher, Kodesh Press (all rights reserved). Hard copies can be purchased here. The translation of the Biblical text is an English translation of Shadal's original Italian translation., R. S.R. Hirsch Bemidbar 1, Malbim Bemidbar 1, Netziv Bemidbar 1, Hoil Moshe Bemidbar 1, Em LaMikra Bemidbar 1, Meshekh Chokhmah Bemidbar 1, Torah Temimah Bemidbar 1

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×