Bemidbar 36 – במדבר לו‏ – Mikraot Gedolot

(א) {שביעי} ⁠וַֽיִּ⁠קְרְ⁠ב֞וּ^א רָאשֵׁ֣י הָֽאָב֗וֹת לְ⁠מִשְׁפַּ֤חַת בְּ⁠נֵֽי⁠־גִלְעָד֙ בֶּן⁠־מָכִ֣יר בֶּן⁠־מְ⁠נַשֶּׁ֔⁠ה מִֽמִּ⁠שְׁפְּ⁠חֹ֖ת בְּ⁠נֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַֽיְדַבְּ⁠ר֞וּ לִפְנֵ֤י מֹשֶׁה֙ וְ⁠לִפְנֵ֣י הַנְּ⁠שִׂאִ֔ים רָאשֵׁ֥י אָב֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

The heads of the fathers' households of the family of the children of Gilead, the son of Machir, the son of Manasseh, of the families of the sons of Joseph, came near, and spoke before Moses, and before the princes, the heads of the fathers' households of the Children of Israel.

א. וַֽיִּקְרְב֞וּ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל?=וַֽיִקְרְב֞וּ (חסר דגש באות יו"ד?)
• ברויאר ציין שאין דגש ביו"ד, אבל מעיון בכתי"ל ייתכן שהוא קיים, וכך דעתו של דותן וכמו כן בהקלדה.

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקוניר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהליקוט הערות מסורהעודהכל

(א-יב) בנות צלפחד – במדבר כ״ו:ל״ג, במדבר כ״ז:א׳-ז׳, יהושע י״ז:ג׳-ו׳

וּקְרִיבוּ רֵישֵׁי אֲבָהָתָא לְזַרְעִית בְּנֵי גִּלְעָד בַּר מָכִיר בַּר מְנַשֶּׁה מִזַּרְעֲיָת בְּנֵי יוֹסֵף וּמַלִּילוּ קֳדָם מֹשֶׁה וּקְדָם רַבְרְבַיָּא רֵישֵׁי אֲבָהָתָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

And the chief fathers of the families of the Beni Gilead, bar Makir, bar Menasheh, of the family of the Beni Joseph, came and spoke before Moshe, the princes and chief fathers of the Beni Israel,

וקרבו ראשי שיבטייה לזרעיית בנוי^א דגלעד בר מכיר בר מנשה מ⁠[ן] זרעיית בנוי^ב דיוסף ומללו קדם משה וקדם רברבני ראשי אבהתה דבני ישראל.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שיבטייה לזרעיית בנוי״) גם נוסח חילופי: ״אבהתה לזרעייתה דבנוי״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מ⁠[ן] זרעיית בנוי״) גם נוסח חילופי: ״זרעייתה דבנוי״.

וקריבו לבי דינא רישי אבהתא לגניסת בני גלעד בר מכיר בר מנשה מגניסת יוסף ומלילו קדם משה וקדם רברביא רישי אבהתא לבני ישראל.

And the heads of the fathers of the family of the Beni Gilead bar Makir bar Menasheh, even the family of the Beni Gilead bar Joseph, came to the house of judgment, and spoke before Mosheh and the princes, the chief fathers of the Beni Israel,

תֻ׳םַּ תַּקַדַּםַ רֻאַסַאאֻ אַבַּאא עַשִׁירַתִ בַּנִי גִלעַאדַ בִּן מַכִ׳ירִ בִּן מִנַשִּׁה מִן עַשַׁאאִרִ בַּנִי יֻוסִףַ וַקַאלֻוא בַּיְןַ יַדַיִּ מֻושִׁה וַאלּאַשׁרַאפִ רֻאַסַאאִ אַבַּאא בַּנִי יִסרַאאִיל

אחרי זאת התקדמו ראשי אבות משפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה מן משפחות בני יוסף, ואמרו לפני-משה ולפני הנכבדים ראשי אבות בני ישראל.

פס׳: ויקרבו ראשי האבות וגו׳ ויאמרו את אדוני צוה ה׳ – זה הדבר אשר צוה ה׳ לבנות צלפחד בחמשה עשר באב הותרו השבטים לבוא זה בזה. ¹ומאי דרוש זה הדבר אשר צוה ה׳ לבנות צלפחד לאמר. דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה במסכת תעניות.

ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר – ²זו סיבת הבן:

1. ומאי דרוש. (תענית ל:)

2. זו סיבת הבן. כי ירושת בן מאב הוא תמיד בשבט אחד:

ויקרבו – גם זאת הפרשה דבקה, כי כאשר צוה משה לתת מנחלת ישראל ערים ללוים.

ראשי אבות – הם הנשיאים.

CAME NEAR. This chapter¹ also is connected to the one that comes before it. When Moses commanded the Israelites to give the Levites cities from the inheritance of Israel [the heads of the fathers' houses drew near].

THE HEADS OF THE FATHERS' HOUSES. The reference is to the princes.⁠²

1. Like other chapters.

2. Of the tribes. Hence Scripture reads, before the princes, the heads of the fathers' houses of the children of Israel (v. 1).

ויקרבו ראשי האבות – נסמכה פרשה זו לכאן על ידי שצוה משה לתת מנחלת ישראל ערים ללויים.⁠¹

1. שאוב מאבן עזרא.

ויקרבו ראשי האבות, "the heads of the father's houses approached, etc.⁠" the reason that this paragraph is appended here is that Moses had recently issued instructions about how the land is to be distributed and according to what criteria, especially the status of the cities of the Levites.

ויקרבו ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה – גם זאת הפרשה דבקה עם כאשר צוה משה לתת מנחלת ישראל ערים ללוים. וראשי אבות הם הנשיאים.

ויקרבו ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה, "the heads of the families of the sons of Gilead son of Machir, son of Menasheh approached;⁠" this paragraph too is a continuation of the paragraphs dealing with the distribution of the cities to the Levites, land taken from the heritage of the ordinary Israelites. The term ראשי האבות refers to the princes. (Compare Ibn Ezra).

(א-יב) והנה אחר זה זכר שכבר קרבו ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה על דבר הנחלה שגזר ה׳ יתעלה שתנתן לבנות צלפחד באופן שקדם, אשר נגרעה מנחלת החולקים עמהם, כמו שביארנו; והנה ביקשו שלא תהיינה לנשים למטה אחר. ויִדמה שכבר רצו בזה שלא תהיינה למשפחה אחרת, כי המטה או השבט יֵאָמֵר על המשפחה; וזה שאם היה רצונם שלא ינשאו לזולת בני השבט, הנה עדיין ישאר התרעומת שהיו מתרעמים עליו, והוא שכבר תהיה נחלתם נוספת על נחלת המשפחה ההיא מה שנגרע מנחלתם בירושת הארץ, כי הם יירשו יחד עמהם כאילו היתה הירושה לחפר; ואולם כאשר תהיינה לנשים לבני דודיהן - לא תצא נחלת חפר מבניו. וכן היה מוסכם מה׳ יתעלה כמו ששאלו, כי כבר שאלו כהוגן. והנה הוגבל זה הענין אז, לכל בת יורשת נחלה שתִּגָּרַע נחלתה מהנחלה הבאה לקרוביה לפי פקודיהם, שתהיה לאשה לאחד ממשפחת מטה אביה. ולזה לא נהג זה הדין כי אם בעת ההיא, כי אחר זה לא יקרה בבת יורשת נחלה שתִּגָּרַע נחלתה מנחלת היורשים עמה, וזה מבואר מאד.

ואם יהיה היֹבל לבני ישראל וגו׳ – אמרו זה כי לא יהיה פלא אם תגרע נחלתן ממשפחת אביהן, כי זה יקרה גם בנחלת האדם בעצמו כשימכרנה לאחר שאינו ממשפחתו, אלא שהנחלה ההיא תשוב לבעליה ביובל, אך זאת לא תשוב ביובל; ולזה יתבאר אז שזאת הנחלה היא נגרעת מנחלת משפחת אביהן.

ממטה אל מטה (פסוק ז) — רוצה לומר ממשפחה אל משפחה, וכן: ממטה למטה אחר (פסוק ט). והעד שהרצון ב׳מטה׳ בזה המקום הוא משפחה, הוא מה שאמר: ׳ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן׳ (פסוק יב).

(א-יב) התועלת החמישה עשר הוא במידות, והוא להודיע כי כאשר הביא ההכרח אל שיגרע מאיש⁠־מה מֵחֻקּוֹ בעבור אחֵר, הנה כל מה שנוכל לעשות ביושר שישוב הדבר ההוא לאשר נגרע ממנו בדרך שלא יהיה נגרע ממנו לעולם - נעשה אותו, כאשר יכולנו על זה בזולת היזק לאשר הגיע אליו זה החוק. והמשל, כי מפני שנגרעה נחלת בנות צלפחד מנחלת בני חפר בכללם, והיה אפשר לסבב שלא תהיה נגרעת מהם זאת הנחלה לעולם בזולת היזק לבנות צלפחד, וזה יהיה בשינשאו לבני דודיהן, הנה רצתה התורה שינשאו לבני דודיהן, אחר שאין להם היזק בזה.

(סיום) ובכאן נשלם זה הביאור מזה הספר; והשלמנוהו בזמן קצר מאד ובזולת ספרים; ולזה יצטרך בגזרת ה׳ לעבור עליו שנית. והיתה השלמתו בשלושה ועשרים לחודש טבת של שנת תשעים ושמונה לפרט האלף הששי, והתהילה לאל אשר עזרנו, יתברך ויתרומם על כל ברכה ותהילה אמן.

אולם מה שראינו לכתבו בענין דבור ראשי האבות אשר למשפחת מנשה בן יוסף ובמה שהושב להם על שאלתם כבר בא במשפט בנות צלפחד.

ולפי שראו ראשי האבות למטה יוסף שמרע״ה היה מצוה מחמת מיתה בעניני חלוקת הארץ ונחלתה כאדם ביום מותו באו לפניו על ענין בנות צלפחד אם ינשאו לאנשי שבט אחר אם לא ולזה נכתב הספור הזה אחרי הדבור הזה. והותר׳ בזה השאלה הח׳.

אחר כך אמר ויקרבו ראשי האבות.להורות כי לפי שבנות צלפחד חבבו הארץ. זכו בשכר זה שכל השבטים היו רצים אחריהם. וכולם היו רוצים וחפצים להזדווג להם. באופן שכשראו זה ראשי האבות של מנשה. נתייראו שיזדווגו לשבט אחר. והם היו רוצים להשיאן לבניהם. הוצרכו לתקן דבר זה ובאו לפני משה ואמרו לו. אדוני צוה בה׳ לתת את נחלת צלפחד אחינו לבנותיו. ואחר שהן חכמות ויש להן נחלה כזכרים. אנחנו יודעים שכל השבטים יקפצו להשיאן לבניהם. וזהו והיו לאחד מבני שבטי ישראל לנשים ונגרעה נחלתן מנחלת אבותינו ונוסף על אותו השבט. ואין זה דבר ראוי. ואז באתהו התשובה כן מטה בני יוסף דוברים. כי זכות יוסף הצדיק היה הולך עמהם. ולכן אמר למעלה ממשפחות בני יוסף. להודיע שזכותו גרם לפי שהוא חבב את הארץ. ולכן הסכים ה׳ עם בניו ועם בנותיו. ואמר כן בנות צלפחד דוברות כן מטה בני יוסף דוברים. ואחר שהם נשים חכמות ובנות בוטחות. לטוב בעיניהם תהיין לנשים. כי ראוי להן שיבחרו אנשים צדיקים מחבבים את הארץ. אך למשפחת מטה אביהן תהיין לנשים. וכל זה עשה השם כדי שלא ישארו ח״ל בארץ סיחון ועוג ששם היה חצי שבט מנשה. אלא שיבחרו בחצי שבט האחר הנכנס לארץ. בענין שבזה נשלמה רצונם ותאותם. ולזה רמז לטוב בעיניהם תהיין לנשים. וספר איך היו לבני דודיהן לנשים. אנשים צדיקים דודים בני דודים מחבבים הארץ הקדושה. וזהו ממשפחות מנשה בן יוסף היו. אנשים צדיקים בני יוסף הצדיק שחבב את הארץ. לקיים ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ וכו׳: נשלם ספר במדבר סיני. שבח לאל אלהים אדני.

ראשי האבות למשפחת בני גלעד – הם בני איעזר וחלק ואשריאל ושכם ושמידע הנזכרים בפרשת פינחס, שלקחו נחלתם בארץ כנען בימי יהושע:

ויקרבו – כבר אמרנו במקום אחר (לעיל כו, מב) שמושג ה״משפחה״ יכול להתפרש במובן צר יותר ובמובן רחב יותר. לאבי אביו של צלפחד היו שישה בנים (עיין לעיל כו, ל והלאה), וכל אחד מהם היה ראש משפחה. שש משפחות אלה נחשבו כ״משפחה״ אחת – במובן הרחב יותר. הם היוו את ״משפחת הגלעדי״, וראשי ששת ענפי משפחת הגלעדי, שהיו אחֵי אבי האב של בנות צלפחד, ניגשו אל משה ואל הנשיאים, וטענותיהם בפיהם.

ויקרבו ראשי האבות למשפחת בני גלעד – כי בני מכיר לקחו בעבר הירדן ולא היה להם היזק מדבר הזה רק בני גלעד שהם ירשו בא״י הם קרבו:

ראשי אבות לבני ישראל: כמו שאמרו בגיטין (לו,ב) ׳איתקיש ראשים לאבות, מה אבות מנחילין כפי מה שירצו, כך ראשים׳. ושעל כן המה בכוחם לתת עצה לדבר אפילו שלא על פי דין. [וצריך עיון, מה שלא הביאו בגמרא הראיה מכאן].

וידברו לפני משה ולפני הנשאים כו׳ – לא נאמר כאן לפני אלעזר הכהן כמו בבנות צלפחד. נראה, דהיו מבינין דדבר כזה לא יתכן להיות לעולם, דנמצא יהיו בנ״י חלוקין זה מזה ויתבדרו, ויתנכרו זה מזה, ולא יהיו קשורים ואגודים זה בזה, ויגרום הריסה גדולה לקיום האומה ולהתפתחותה, רק יהי׳ זה או לפי רצון גדולי האומה או רק בדור זה לבד, עד שיאחזו בה ויהיו מוחזקין כל אחד בנחלתם, לכן לא שאלו מאלעזר הכהן, דאצל אורים ותומים כתוב משפט, שאעפ״י שעל נביא חוזר גזרת או״ת אינה חוזרת (יומא ע״ב), לכן לא שאלו מאלעזר הכהן.

(ב) וַיֹּ⁠א⁠מְ⁠ר֗וּ אֶת⁠־אֲדֹנִי֙ צִוָּ֣⁠ה יְהֹוָ֔הי״י֔ לָתֵ֨ת אֶת⁠־הָאָ֧רֶץ בְּ⁠נַחֲלָ֛ה בְּ⁠גוֹרָ֖ל לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽאדֹנִי֙ צֻוָּ֣⁠ה בַֽיהֹוָ֔הי״י֔ לָתֵ֗ת אֶֽת⁠־נַחֲלַ֛ת צְ⁠לׇפְחָ֥ד אָחִ֖ינוּ לִבְנֹתָֽיו׃

And they said, "Hashem commanded my lord to give the land for inheritance by lot to the Children of Israel; and my lord was commanded by Hashem to give the inheritance of Zelophehad our brother to his daughters.

מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גרלב״ג תועלותר״ע ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַאֲמַרוּ יָת רִבּוֹנִי פַּקֵּיד יְיָ לְמִתַּן יָת אַרְעָא בְּאַחְסָנָא בְּעַדְבָּא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְרִבּוֹנִי אִתְפַּקַּד בְּמֵימְרָא דַּייָ לְמִתַּן יָת אַחְסָנַת צְלָפְחָד אֲחוּנָא לִבְנָתֵיהּ.

and said: The Lord commanded Rabboni to give the land an inheritance by lot to the children of Israel; and Rabboni was commanded by the Word of the Lord to give the inheritance of Zelophechad our brother to his daughters.

וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה ה׳ לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַה׳ לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו

וַאֲמַרוּ יָת רִיבּוֹנִי פַקֵּיד ה׳ לְמִתַּן יָת אַרְעָא בְּאַחְסָנָא בְּעַדְבָּא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְרִיבּוֹנִי אִתְפַּקַּד בְּמֵימְרָא דַּה׳ לְמִיתַּן יָת אַחְסָנַת צְלָפְחָד אֲחוּנָא לִבְנָתֵיהּ

תוספת במימרא

›פעמיים בפסוק מופיע ציווי מאת ה׳, בלשון המקרא בשינוי קל – ״אֶת אֲדֹנִי צִוָּה ה׳״ לעומת ״וַאדֹנִי צֻוָּה בַה׳״ – ואילו בתרגום השינוי בולט, שכן רק בסיפא הוסיף לציווי ״בְּמֵימְרָא״.

הנצי״ב למד מכפל הציוויים שבפסוק והשוני הלשוני ביניהם שהראשון עניינו שמשה יצוה את יהושע ואלעזר להנחיל את הארץ, והשני הוא ציווי למשה עצמו לתת לבנות צלפחד את חלקן:

צווי הראשון לא היה שיעשה משה בעצמו, אלא שיצוה את יהושע ואלעזר כשיבואו לארץ ישראל, אבל צווי השני היה למשה בעצמו, כדכתיב בפרשה של בנות צלפחד נתן תתן להם וגו׳... וכן חלק בנות צלפחד היה מכבר נתון מיד משה, משום הכי כתיב בצווי הראשון את אֲדֹנִי צִוָּה ה׳ ובצווי השני וַאדֹנִי צֻוָּה בַה׳.

לשון הפסוק ״וַאדֹנִי צֻוָּה בַה׳״ בבנין פֻּעל חריגה ונדירה בתורה, ולדעת הנצי״ב באה להדגיש שמשה עצמו נצטוה לממש את נתינת הנחלה. אבל הבחנתו אינה מבארת את הביטוי ״צֻוָּה בַה׳⁠ ⁠⁠״, במקום המתבקש מבחינה דקדוקית – צֻוָּה מה׳, או צֻוָּה על ידי ה׳. לדעת ה״משך חכמה״ זהו הטעם לתוספת שבתרגום ״וְרִיבּוֹנִי אִתְפַּקַּד בְּמֵימְרָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״, כלומר אדוני צֻוָּה באמצעות דבר ה׳.

אמנם בפס׳ ״וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ״ (בראשית כח טו) ״וְהָא מֵימְרִי בְּסַעֲדָּךְ״ התבאר בשם בעל העקידה ר׳ יצחק עראמה ש״מֵימְרָא״ באה לציין את ההשגחה המתמדת, עיין שם באריכות.⁠¹ לפי דבריו אפשר שכוונת התרגום כאן להדגיש את השגחתו המיוחדת של הקב״ה על בנות צלפחד בהיותו מייחד עבורם דיבורו אל משה ומשיאן עצה טובה להינשא לבני שבטן, כדברי הגמרא:

אמר רב יהודה אמר שמואל: בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים, שנאמר: לטוב בעיניהם תהיינה לנשים, אלא מה אני מקיים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים? עצה טובה השיאן הכתוב, שלא ינשאו אלא להגון להן. (בבא בתרא קכ ע״א)

1. וראה גם בנספח תרגומי ההגשמה, פרק ט, עמ׳ 955. ו״חליפות שמלות״ כאן.

ואמרין ית רבוני פקד י״י למיתן ית ארעא באחסנה בעדיון^א לבני ישראל ורבוני^ב אתפקד מן קדם י״י למיתן ית אחסנת^ג צלפחד אחונן לבנתיה.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בעדיון״) גם נוסח חילופי: ״בעדוויין״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ורבוני״) גם נוסח חילופי: ״וריבונן״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אחסנת״) גם נוסח חילופי: ״{אחס}⁠נות״.

ואמרו ית ריבוני פקיד י״י למיתן ית ארעא באחסנתא בעדבא לבני ישראל וריבוני אתפקד מן קדם י״י למיתן ית אחסנת צלפחד אחונא לבנתיה.

and said: The Lord commanded Rabboni to give the land an inheritance by lot to the children of Israel, and Rabboni was commanded before the Lord to give the inheritance of our brother Zelophehad to his daughters.

וַקַאלֻוא ןַ אללַהַ אַמַרַ סַיִּדַנַא אַן יֻעטִיַ אַלּבַּלַדַ נַחלַתַּ בִּאַסהֻמֵ לִבַּנִי יִסרַאאִיל וַאַמַרַהֻ אַיְצַ׳א וַאַן יַדפַעַ נַחלַתַּ צִלֻופחַאדאַכִ׳ינַא אִלַי׳ בַּנַאתִהִ

ואמרו: הרי ה׳ צוה את אדוננו, כי יתן את הארץ לנחלה בחלקים שוים לבני ישראל, ופקד עליו, גם כן, בזה שיעביר את נחלת צלופחד אחינו אל בנותיו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בנחלה בגורל – ובהיות לאיזה שבט חלק בתחום חברו, לא יתאמת הגורל לשבט החסר כשיפול על כל גבול השבט. וכן לנוסף לא יתאמת, אם לא יוסיף על גבולו אותו החלק אשר לו בתחום חברו.

בנחלה בגורל, if a tribe would occupy land belonging to that of another tribe the purpose of sharing out the land by lottery would not have been carried out.⁠^a

a. the Torah speaks of the daughters of Tzelofchod possibly marrying out of their tribe and their ancestral heritage therefore becoming part of another tribe, that of their husbands.

אֶֽת⁠־נחלת: במאריך ומקף. [אֶֽת⁠־נַחֲלַ֛ת].

(ב-ט) ויאמרו את אדני צוה ה׳ וגו׳. עד כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל – הקושיות רבו בדברים האלה:

א׳ בהכפל המאמר לבני יוסף את אדני צוה ה׳ וחזר ואמר ואדני צווה בה׳ והיה טוב לכללם בצווי אחד ויאמר את אדני צוה ה׳ לתת הארץ בגורל ולתת נחלת צלפחד לבנותיו מבלי שיכפול בצווי לאין צורך?

ב׳ במה שהביאו בשאלתם את אדני צוה ה׳ לתת את הארץ בנחלה בגורל לבני ישראל ואין בדברים האלו טעם לבקשתם שבקשו שלא תסוב נחלה משבט אל שבט?

ג׳ בהכפל השני ונגרעה נחלתן מנחלת אבותינו וחזרו ואמרו ומגורל נחלתנו יגרע ואין אלו אלא דברי מותר והשנות דברים לאין צורך?

ד׳ בשנוי הדברים שאמרו בראשונה מנחלת אבותינו ובשניה ומגורל נחלתנו יגרע ולא אמרו ומגורל נחלת אבותינו יגרע כאשר בראשונה?

ה׳ והוא מה שנסתפקו כל עם ה׳ במה שאמרו ואם יהיה היובל. הן מה שהביאוהו בלשון ספק אם יהיה היובל והוא דבר ודאי שיבוא והן מה שרצו בזה לומר שיבוא היובל ואפילו אם לא יהיה היובל יתוסף נחלתן אל נחלת המטה?

ו׳ ומנחלת מטה אבותינו יגרע נחלתן ולא אמרו ומנחלתנו יגרע נחלתן?

ז׳ בצווי מרע״ה ג״כ כפל שתי פעמים נחלת אבותיו ונחלת מטה אבותיו ועוד בה שלישיה כי איש בנחלתו ידבקו בני ישראל הביא בדבריו כל החלוקות נחלת אבות נחלת מטה אבות ונחלתו?

ח׳ יפלא הכפל בדברי משה ולא תסוב נחלה וכמה יתרון דברים בהם לאין צורך?

ראוי ליישב הכל דבר דבור על אפניו אם אפשר. והנראה כי נתקשו ראשי האבות בדבר הזה. אם גורל הארץ אשר תפול בנחלה לגברים ממטה אחד יקרא על שם האיש לבדו אשר תפול בגורלו או אם תמיד שם המטה עליו אשר האיש ממנו? כי הנה היה להם דבר ה׳ לשגגה היוצאת מלפני השליט עד שפעם יורה כדבר הראשון ופעם כדבר השני. הואיל שבצוות ה׳ שתתחלק הארץ על שם המתים שכבר מתו יודיע בזה שאין לנולד כח וזכות עליו אלא על שם אביו ראש משפחתו ואם כן שם המטה נדבק בו. וכאשר צוה ה׳ לתת נחלת צלפחד לבנותיו עד לא נחלקה הארץ יורה בזה שהגורל נדבק בשמות הפרטים ולא בכללי וקשו קראי אהדדי? זהו אמרם את אדני צוה ה׳ לתת את הארץ בנחלה וגו׳ רצונו שיהיה שם כלל המטה תופש בה ואח״כ אדני צווה בה׳ דבר בהפך לתת נחלת צלפחד אחינו לבנותיו אם כן אין שם המטה תופש בה ואנחנו א״כ לא נדע מה נעשה. כ״א השבט תופש א״כ אין להן להנשא חוץ לשבטן ואם האיש הפרטי תופש תוכלנה להנשא לטוב בעיניהן?! על כן אמרו כי אם תהיינה לאחד משבטי ישראל לנשים הנה ראוי שיהיה שם השבט גרוע מלהקרא עוד נחלת אבותינו ואז ראוי לומר ומגורל נחלתנו יגרע ולא נחלת אבותינו כי אין לה שם האבות והשבט. אמנם אם יהיה היובל לבני ישראל רוצה לומר שיהיה דבקות והתפישה בנחלה כי זהו לשון יובל. כאשר ידענו ששם יובל יורה על תפישת שם הקרקע על בעליו. ובשנת היובל הזאת ישובו איש אל אחוזתו. ואם תלמדנו שיהיה היובל לבני ישראל ושכל שבט מבני ישראל יהיה לו תפישה בנחלות אבותיו ושמו עליהם ולא שם היחידים א״כ אין ראוי שתנשאנה לשבט אחר. שאם תנשאנה, מנחלת מטה אבותינו יגרע נחלתן ויאבד השבט חילו ותפישתו בנחלה וזה נגד מה שדבר ה׳. על כן ענם משה כי זה וזה גורם שם השבט ושם היחיד. ולכן התיקון הראוי שלא תנשאנה אלא לבני שבטן ובזה יקרא שם המטה בנחלתן וגם שם היחיד היורש אותה. כמו שאמר ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה הואיל ובנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל ושם השבט תמיד עליה. וכאשר תנשא לבני שבטה יתוקן גם השני שיירשו בני ישראל היחידים איש נחלת אבותיו וגם לא יאבד שם השבט הכללי. כי אם כה לא תעשה אי אפשר שיירש היחיד נחלת אבותיו שבני השבט הראשון לא יניחום הואיל ואיש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל ויש לכל מטה תפישה וחזקה בכל נחלת היחידים ואי אפשר להפשיטם:

אלהים יצוה לעולם בריתו. יחוננו נפלאות מתורתו. יבינו וישכילנו את כל בית נכותו. מידי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו:

לתת את הארץ בנחלה בגורל – ועל פי הגורל יקח שבט פלוני במחוז פלוני ושבט אחר במחוז אחר, ויהיה לפי זה לכל שבט מחוז אחד דבוק ונצמד יחד, אבל אם בנות צלפחד ינשאו לשבט אחר, יהיה לשבט ההוא נחלה בתוך אחוזתנו נפרדת משאר נחלתו:

צלפחד אחינו – אחי אבותינו, כי אלה המדברים לא היו בני חפר אלא בני אחי חפר, כמו שכתוב בראש הענין למשפחת בני גלעד:

ויאמרו וגו׳ – כפי שנציין בהמשך (פסוקים ו–ז), פסק הדין שיצא כאן – במענה לפניית ראשי משפחת הגלעדי – נהג רק באותו הדור שהארץ נתחלקה לו לראשונה. הבקשה עצמה מורה על הגבלה כזו. הערעור שהוגש לעיל (כז, ג) על ידי בנות צלפחד מנוסח בלשון כללית; הוא פותח בענייניו האישיים של אביהן, ומבקש שהבת תירש במקום שאין בן. אין בו מילה אחת על חלוקת הארץ הממשמשת ובאה. לפיכך ההכרעה שניתנה שם נוהגת בכל הדורות ובכל המצבים. אולם הערעור שהוגש כאן פותח בחלוקת הארץ, ומציין שלפסק הדין שניתן שם תהיינה תוצאות לגבי חלוקה זו. לפיכך הדעת נותנת שהמענה שניתן כאן מתייחס רק לדור שהשתתף בחלוקת הארץ. אם תוכן הערעור והמענה היה מתפשט אל מעבר לתקופה זו, לא היה כל טעם להזכיר את העובדה שבה פתחו ראשי המשפחות את ערעורם – הווי אומר ״את אדני צוה ה׳⁠ ⁠⁠״ וגו׳. היה די לומר: ״אדני צֻוה בה׳ לתת״ וגו׳; אילו היו פותחים את ערעורם כך, הוא היה עוסק בבעיה שצריכים להתמודד עמה בכל הדורות, כל אימת שבת יורשת נחלה.

את אדני צוה ה׳ וגו׳ ואדני צֻוה בה׳ – הציווי הראשון ניתן מצד ה׳ עצמו; הציווי השני ניתן בעקבות פניית משה.

לתת את הארץ בנחלה וגו׳ – על פי הציווי הראשון, יש לתת את הארץ ״בנחלה״; היא תתחלק באופן שכל חלק יידמה ל״נחל״, הזורם כלפי מטה במסלול המיועד לו. שכן זהו כל עצמו של מושג הירושה במובן של ״נחל״ (השווה פירוש לעיל כז, ז). אם כן הכוונה היסודית היא שהנחלה תישאר ברשות הבית, המשפחה והשבט, ועל אחת כמה וכמה שדבר זה נוהג לאחר הציווי לחלק את הארץ בגורל – בשיתוף עם האורים ותומים (עיין פירוש לעיל כו, נה). נמצא שכל חלק בנחלה ייקבע על פי ציווי אלוקי. ולפיכך אם חלק מסוים יינתן, למשל, לשבט יהודה, אין רשות לשום שבט אחר לרשת אותו.

ואדני צֻוה בה׳ וגו׳ – כוונה זו ניכרת בכל שיטת חלוקת הארץ, אך היא נסתרת על ידי הציווי השני, הנותן לבנות צלפחד את הזכות לרשת את אביהן בחלוקת הארץ. שכן –

את אדוני צוה ה׳ – ר״ל שכבר בארנו שהיה בחלוקת הארץ שני ענינים: [א] הגורל, [ב] החלוקה, ר״ל שהגורל היה קובע לכל שבט ושבט באיזה מחוז יעלה תחומו, ואח״כ היו יהושע והנשיאים מחלקים לכ״א את נחלתו לפי מספר אנשי השבט, וז״ש לתת את הארץ בנחלה – הוא החלוקה לפי האנשים, בגורל – שזה היה רק באיזה מחוז יקח כלל השבט והיה רק גורל אחד לכל השבט, ואדני צוה בה׳ לתת את נחלת צלפחד אחינו לבנותיו:

בגורל לבני ישראל: מזה יש להבין דדבר קדושה יש בנחלת ארץ ישראל, ולא כחלוקת אחים שאינו בהכרח שיהיה בגורל אלא אפשר להיות בהסכמת אחים ורצונם, מה שאין כן ארץ ישראל. ודבר זה שיש בו קדושה הוא נוגע לטענתם כאשר יבואר.

ואדני צווה בה׳ לתת וגו׳: ציווי הראשון לא היה שיעשה משה בעצמו, אלא שיצוה את יהושע ואלעזר כשיבואו לארץ ישראל. אבל ציווי השני היה למשה בעצמו, כדכתיב בפרשה של בנות צלפחד (לעיל כז,ז) ״נתן תתן להם וגו׳⁠ ⁠⁠״, וכדאיתא בירושלמי גיטין פרק ז׳ לענין בני גד ובני ראובן שהיתה הארץ לפניהם והם מחזיקין מעכשיו, לפיכך כפל משה התנאים בבני גד ובבני ראובן בלשון שאם לא יקיימו יטלו אותם מידם, הרי דמה שנתן משה לבני גד ובני ראובן היתה נתינה ממש מעתה. וכן חלק בנות צלפחד היה מכבר נתון מיד משה, משום הכי כתיב בציווי הראשון ״את אדני ציוה ה׳⁠ ⁠⁠״ ובציווי השני ״ואדני צווה בה׳⁠ ⁠⁠״.

ואדני צוה בה׳ לתת את נחלת צלפחד כו׳ – הנה מהראוי לכתוב צוה מה׳. ואונקלוס תרגם במימרא דה׳. ויתכן כי אמרו בסוטה, דקודם יצירת הולד בת קול יוצא בת פלוני לפלוני, בית, שדה כו׳, והענין בת קול הוא מאמר השם להנבראים, האישים העליונים, ומקשה והא אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, וכיון שכבר נגזר איך יתכן בזה הבחירה, ופירש״י וא״ת הכל גלוי לפניו הכל ביד״ש חוץ מיראת שמים כו׳, אבל צדיק ורשע לא אמר, דאין זה ביד״ש, עכ״ל, התבונן עומק הקושיא, דעל ידיעת השי״ת אין קושיא, דידיעתו אינה מכרחת הבחירה, שאין ידיעתו נוספת על עצמותו, והוא היודע והוא המדע, רק על הידיעה הנתונה להנבראים שפיר מקשה, דא״כ כבר מכריח הבחירה, דידיעת הנבראים היא מתוספת והיא שלמות להם, וכיון שהנבראים ידעו זווגו, א״כ הוא בהכרח, ומעשי האדם אינם בהכרח רק ברצון המוחלט אחרי ידיעת השי״ת הבלתי מחייבת, ולכן אמרו כאן, כי כל זווגו של אדם הוא מקודם היצירה, אשר כבר מפורסם גזרתו יתברך אצל האישים העליונים, ולא יאות בזה השתדלות בזיווג ראשון, כדאמר בריש סוטה, רק זאת אנו יודעים, שכל מה שנודע אצל הנבראים היה נודע למשה, כי עליו נאמר ותחסרהו מעט מאלהים והוא איש אלהים, שבכל ביתו, המה כל הידיעות הנמצאות אצל הנבראים, נאמן הוא, ורק כי אמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ לכם, הלא לא נאמרה עדיין מפומא דרחמנא ולא היה ידוע להנבראים האישים העליונים דין נחלות דצלפחד, שצלפחד בעד חטאו מת, אשר אינו תלוי רק בבחירה וטמון מכל הנבראים, וא״כ דין נחלות דצלפחד נתחדש עכשיו, ונמצא דלא יתכן שיהיה נכרז זווגן קודם יצירה ארבעים יום, שהלא זווגן תלוי לפי דין הנחלה שלא תסב נחלה ממטה למטה, וא״כ כמו שהיה דין נחלתן טמון בידיעת השי״ת, כן זווגן הוא טמון בידיעת השי״ת, ולא הכריזה ב״ק, לכן אמר ואדני צוה בה׳, פירוש, בידיעה הטמונה אצל השי״ת בו בעצמותו אשר איננה מכרחת הבחירה, אשר אינו מובן לשום נברא ידיעתו כאשר אינו מובן ומושג מהותו, לתת נחלת צלפחד כו׳ והיו לאחד מבנ״י. ודו״ק.

ולזה אמר השי״ת הנה באמת כן מטה בנ״י דוברים, פירוש על כלליות ישראל דבריהם נכונים, אבל זה הדבר אשר צוה ה׳ לבנות צלפחד לאמר לטוב בעיניהן תהיינה לנשים, שמן הדין ראויות הן להנשא לכל מי שירצו, ולא עליהם נאמר הדין דהסבת נחלה, רק רשאות להנשא לכל מי שירצו, אך הואיל ואין עליהם הדין דאיסור הסבת נחלה, אם כן כבר נכרז עליהן הבת קול קודם יצירה, ולכן למשפחות מטה אביהן תהיינה לנשים, שככה נכרז קודם יצירה שיהיו למשפחת מטה אביהן, אבל לא מצד הדין, ונפק״מ שאם ימותו בני דודיהן, ויהיה זווג שני שלא נכרז קודם יצירה, אז יהיו לטוב בעיניהן לנשים, כי מצד הדין מותרות ובת קול לא הכריזה, וא״כ ידיעת השי״ת אינה מכרחת הבחירה. ועיין יש נוחלין דף ק״כ ע״א ודו״ק. ובאמת לפי מה דאמרו שם דקטנה שבהן לא נישאת פחות מארבעים שנה, ומצד הטבע אינן יולדות רק נעשה להן נס, לכן לא היה עליהן הדין דלא תסוב נחלה למ״ד דירושת הבעל דדבריהם, וקרא אהסבת הבן קפיד, דהדין אינו נאמר רק עפ״י טבע, לא עפ״י נסיי, לבד הגזרה מהב״ק. ודו״ק.

והנה פ״ג דקדושין דף ס״ח יליף דקדושין תופסין בחייבי לאוין מקרא דכי תהיה לאיש שתי נשים כו׳, והאחת שנואה בנשואיה כו׳, יעו״ש, וצ״ע לוקים ביורשת נחלה שניסת לאחד שאינו משבט אביה, וכיון דלא נהיג לדורות לכן קדושין תופסין. והיה נראה, דא״כ איך הוה אמינא משום דבן שנואה בנשואיה הוא יבכר, הלא כיון שילדה הבן תו איננה שנואה, דמה יואיל שיגרשה הלא כבר הוסבה ע״י הבן. ולר״ע דבהסבת בעל קפיד ג״כ, דירושת הבעל דבר תורה צ״ע למה מוקים בבעולה לכ״ג נוקמא כדפרישית ביורשת נחלה, ותו הא כי תוליד עוד בנים משבט אביה יתקיים קצת ולא תסוב בכמות הירושה. ואולי הלאו אינו רק על האשה, שהיא עוברת בל״ת, ולא האיש, ובה תלי רחמנא, ולא שייך שהוקשו אשה לאיש, דכיון דלא נאמרה לדורות לא הוקשה, וקרא משמע דשנואה בנשואיה להבעל מצדו. ועיין רשב״ם דף קי״ג ע״א ד״ה אמר קרא איש, דלא משמע כלל כן. ודו״ק.

(ג) וְ֠⁠הָי֠וּ לְ⁠אֶחָ֞ד מִבְּ⁠נֵ֨י שִׁבְטֵ֥י בְ⁠נֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵל֮ לְ⁠נָשִׁים֒ וְ⁠נִגְרְ⁠עָ֤ה נַחֲלָתָן֙ מִנַּ⁠חֲלַ֣ת אֲבֹתֵ֔ינוּ וְ⁠נוֹסַ֕ף עַ֚ל נַחֲלַ֣ת הַמַּטֶּ֔⁠ה אֲשֶׁ֥ר תִּהְיֶ֖ינָה לָהֶ֑ם וּמִגֹּ⁠רַ֥ל נַחֲלָתֵ֖נוּ יִגָּ⁠רֵֽעַ׃

If they are married to any of the sons of the other tribes of the Children of Israel, then their inheritance will be taken away from the inheritance of our fathers, and will be added to the inheritance of the tribe whereunto they shall belong, so it will be taken away from the lot of our inheritance.

מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירלב״גרלב״ג תועלותמנחת שימלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְיִהְוְיָן לְחַד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לִנְשִׁין וְתִתְמְנַע אַחְסָנַתְהוֹן מֵאַחְסָנַת אֲבָהָתַנָא וְתִתּוֹסַף עַל אַחְסָנַת שִׁבְטָא דְּיִהְוְיָן לְהוֹן וּמֵעֲדַב אַחְסָנְתַנָא יִתְמְנַע.

But if they become wives to any of the sons of the (other) tribes of the Beni Israel, then will their inheritance be taken away from the inheritance of our fathers, and added to the inheritance of the tribe which will have become theirs, and be (thus) diminished from the portion of our inheritance.

וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ

וְיִהְוְיָן (ח״נ: ויהון) לְחַד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לִנְשִׁין וְתִתְמְנַע אַחְסָנְתְהוֹן מֵאַחְסָנַת אֲבָהָתַנָא וְתִתּוֹסַף עַל אַחְסָנַת שִׁבְטָא (ח״נ: שִׁבְטַיָּא) דְּיִהְוְיָן לְהוֹן וּמֵעֲדַב אַחְסָנְתַנָא יִתְמְנַע

›״וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן״ – לשון נקבה, ותרגומו ״וְתִתְמְנַע״. אבל בסוף הפסוק ״וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ״ מוסב על הגורל, ותרגומו בלשון זכר כמשפט – ״יִתְמְנַע״, שלא כבפסוק הבא המוסב על הנחלה ״יִגָּרַע נַחֲלָתָן״ – ״תִּתְמְנַע״.⁠¹ אבל ״וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה״ תרגם לפי הענין בלשון נקבה – ״וְתִתּוֹסַף עַל אַחְסָנַת שִׁבְטָא״ כי מוסב על הנחלה כמו בפסוק הבא ״וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן״ – ״וְתִתּוֹסַף אַחְסָנְתְהוֹן״.

1. עיין גם ״באורי אונקלוס״. על המשמעות הכפולה של הפועל ׳מנע׳ בארמית עיין ״לָמָּה נִגָּרַע״ (במדבר ט ז) ״לְמָא נִתְמְנַע״.

ויהוון לחד מבני שבטיה דבני ישראל לנשים ותתמנע אחסנתהון^א מן אחסנות אבהתן ותתוסף על אחסנות שבטה די יהוון^ב להון ומעד⁠{י}⁠ו⁠(י)⁠^ג אחסנתן יתמנע.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותתמנע אחסנתהון״) גם נוסח חילופי: ״ויתמנע אחסנתן״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יהוון״) גם נוסח חילופי: ״יהוויין״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומעד⁠{י}⁠ו⁠(י)״) גם נוסח חילופי: ״ומן עד⁠(י){ו}⁠ין״.

והואה לחד מבני שיבטיא דבני ישראל לנשין ותתמנע אחסנתהון מאחסנת אבהתנא ותיתוסף על אחסנת שיבטיא דיהוויין להון ומן עדב אחסנתנא יתמנע.

But if these marry into any of the tribes of the children of Israel, their inheritance will be withdrawn from that of our fathers, and will be added to the inheritance of the tribe which will have become theirs, and our lot will be diminished.

פַנַכַ׳אפֻ אַן יַצִרןַ נִסַאאַ לִוַאחִדֵ מִן סַאאִרִ אַסבַּאטִ בַּנִי יִסרַאאִיל פַתַּנקֻצֻ חִצַּתֻהֻןַ מִן נַחלַתִ אַבַּאאנַא וַתֻזַאדֻ עַלַי׳ חִצַּתִ אלסִּבּטִ אַלַּדִ׳י יַתַּזַוַּגְןַ מִנהֻ וַיַכֻּוןֻ סֻהֻם נַחלַתִנַא מַנקֻוצַא

ולכן אנחנו חוששים כי הן תהיין נשים לאחד מן שאר שבטי בני ישראל, ובכך יחסר חלקן מן נחלת אבותנו והיא תתוסף על חלק השבט אשר תנשאן ממנו, ותהי החלוקה בחלקים שוים השייכת לנחלתנו מחוסרת.

ונוסף על נחלת המטה – שהרי בנה יורשה, והבן יתייחש על שבט אביו.

ונוסף על נחלת המטה AND IF THEY BECOME WIVES TO ANY SONS OF THE OTHER TRIBES … THEN WILL THEIR INHERITANCE] BE ADDED TO THE INHERITANCE OF THE TRIBE [WHEREUNTO THEY SHALL BELONG] – for her son will be her heir and the son reckons his pedigree after his father's tribe.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

עַ֚ל נחלת: הראשון ביתיב כמו השני שבסמוך, לא במקף. [עַ֚ל].

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

והיו לאחד מבני – ביאורו ואם יהיו לנשים לאחד משאר שבטי בני ישראל, אז ונגרעה וכו׳, ואין פירוש והיו לאחד שכולן תהיינה לאיש אחד, אלא כל אחת ואחת מהן לאיש אחד:

ונגרעה נחלתן מנחלת אבתינו – אין הכונה שנחלת בנות צלפחד תתמעט, כי הנחלה ההיא תשאר תמיד כמו שהיא, בין אם תשאר למטה מנשה ובין אם תסוב למטה אחר, אבל פירושו שנחלת אבותינו תשאר גרועה וממועטת כשתשוב נחלתן למטה אחר, והוא כאילו אמר ותתפרד נחלתן מנחלת אבותינו:

ונוסף על נחלת המטה – נחלת צלפחד אביהן אשר נתת להן, עתה תהיה נוספת על נחלת המטה אשר לו תהיינה, כי בניהן יירשו אותן, והם יחשבו לשבט אביהן:

אשר תהיינה להם – היה ראוי לומר אשר תהיינה לו, כי הוא מוסב אל המטה, אך אמר להם, לפי שבתחלת הפסוק אמר מבני שבטי בני ישראל, ופירש להם, לבני השבט ההוא:

ומגרל נחלתנו יגרע – ושמא תאמר סוף סוף למה תהיה עיניכם רעה באחיכם אם תתרבה נחלתן, הנה אין אנו חוששין לברכת המטה ההוא כי אם על גרעון נחלת מטה אבותינו אשר תגרע ע״י כך:

והיו וגו׳ – הזכות הניתנת לבנות לנחול (לעיל כז, ח) כוללת גם דין כללי: הנחלה שהן מקבלות במקום שאין בן, תעבור לאחר מותן לבניהן (או, לדעה אחת, לבעליהן [עיין פירוש לעיל כז, ט–יא]); ואם הבעל נמנה על שבט אחר, הרי שהבנים שהיא יולדת לו אף הם ישתייכו לשבט אחר, וכך תעבור הנחלה משבט אחד לשבט אחר. משום כך, קרויה זכות הנחלה הניתנת לבנות ״העברה״ (עיין פירוש שם).

והנה, אם בנות צלפחד תינשאנה מחוץ לשבטן, וזכות הירושה הנזכרת לעיל תחול עליהן על כל מסקנותיה, התוצאה מכך תהיה שמיד בחלוקת הארץ לפי שבטים תתרחש העברה כזאת. יתירה מכך, אם בנות צלפחד תינשאנה עכשיו מחוץ לשבטן, ותמותנה לפני החלוקה, ותַשארנה צאצאים (או בעלים), הרי שתהיה העברה כבר בחלוקת הארץ, וחלק מן הארץ שניתן בציווי ה׳ לשבט מנשה יעבור עתה לשבט אחר.

והיו לאחד מבני שבטי בני ישראל לנשים – כשיהיו נשים לאנשי שבט אחר אז יהיו שתי מגרעות, [א] מצד הנחלה הפרטית שכל משפחה נחלו חלק פרטי לפי מספר אנשי המשפחה וכשימות אחד מהם ירשוהו בניו או אחיו ותשאר החלוקה ונחלת המשפחה כמו שהיתה בלי גרעון, אבל כשינשאו לשבט אחר נגרעה נחלתן מנחלת אבותינו כי יירשום הבנים השייכים למשפחה אחרת ונגרעה נחלת משפחה הזאת, וזאת שנית מה שנוגע להגורל שהוא הגביל תחום כלל השבט ועתה תתערב בו נחלה של שבט אחר שאינו תחומו וגורלו והוא חסרון הגורל שהגביל תחום כל שבט ביחוד ועז״א ומגורל נחלתנו יגרע:

ונוסף וגו׳ ומגורל נחלתנו יגרע: עיקר טענה זו של ״ונוסף וגו׳⁠ ⁠⁠״ אינה מובנת, ואין להם לצעוק על ההוספה של שבט אחר כי אם גרעון שבטם. וגם כפל טענת הגרעון מיותר.

אלא, באו מטעם שני דברים, חדא, גרעון הגשמי, שנית, כי ידוע דקדושת ארץ ישראל תליא בישיבת ישראל על מקומם דוקא, ומשום הכי משגלו בני גד ובני ראובן בטלו יובלות וכמה מצוות. ואם כן כאשר יהיה נוסף על נחלת המטה ויגרע נחלתנו שבאה לנו מקדושת הגורל, הרי יזיק לכלל קדושת הארץ שרצה הקב״ה לקבוע ע״י גורל דוקא מזה הטעם, כמו שהקדימו, והיינו שדייקו גם בזה ״ומגורל נחלתנו יגרע״ ולא אמרו ׳ומנחלתנו׳.

ונוסף – אינו מוסב לתיבת נחלתן הכתובה למעלה, שא״כ היה ראוי להיות לשון נקבה, אבל הוא לשון מופשט impersonale וכן מנחלת מטה אבותינו יגרע נחלתן, ומגורל נחלתנו יגרע.

ומגורל נחלתנו יגרע – פירוש לפי שבנות צלפחד נטלו נחלתן משני צדי הירדן, לכן בחלק שנטל חצי מנשה, והיו מחלקין לבתי אבות בגורל אמרו ומגורל נחלתינו יגרע, ועל אשר בארץ כנען שעוד לא נתחלק לבתי אבות אמרו ומנחלת מטה אבותינו יגרע. ולפי שנשאו לבני דודיהן, לכן כתב בפרשת פנחס ואשריאל כו׳ ושמידע, כולם בוי״ו, שהם נשאו את בנות צלפחד, ובניהן היו להם חלק אביהם וחלק אמם.

(ד) וְ⁠אִם⁠־יִהְיֶ֣ה הַיֹּ⁠בֵל֮ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְ⁠נֽוֹסְ⁠פָה֙ נַחֲלָתָ֔ן עַ֚ל נַחֲלַ֣ת הַמַּטֶּ֔⁠ה אֲשֶׁ֥ר תִּהְיֶ֖ינָה לָהֶ֑ם וּמִֽנַּ⁠חֲלַת֙ מַטֵּ֣⁠ה אֲבֹתֵ֔ינוּ יִגָּ⁠רַ֖ע נַחֲלָתָֽן׃

When the jubilee of the Children of Israel shall be, then their inheritance will be added to the inheritance of the tribe whereunto they shall belong, so their will inheritance be taken away from the inheritance of the tribe of our fathers.⁠"

מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימהעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְאִם יְהֵי יוֹבֵילָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְתִתּוֹסַף אַחְסָנַתְהוֹן עַל אַחְסָנַת שִׁבְטָא דְּיִהְוְיָן לְהוֹן וּמֵאַחְסָנַת שִׁבְטָא דַּאֲבָהָתַנָא תִּתְמְנַע אַחְסָנַתְהוֹן.

And when the Jubilee of the children of Israel come, their inheritance will be added to the possession of the tribe that has become theirs, and our possession will pass away from the inheritance of our father's tribe.

וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן

וְאִם יְהֵי יוֹבֵילָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְתִתּוֹסַף אַחְסָנְתְהוֹן עַל אַחְסָנַת שִׁבְטָא דְּיִהְוְיָן לְהוֹן וּמֵאַחְסָנַת שִׁבְטָא דַּאֲבָהָתַנָא תִּתְמְנַע (ח״נ: יִתְמְנַע) אַחְסָנְתְהוֹן

׳וְאִם׳, תנאי או חובה

בפרשת ויקרא פירש רש״י ״וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל״ – חובה.⁠¹ ואולם אונקלוס אינו מפרש כמוהו שהרי תרגם ״וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל״ – ״וְאִם יְהֵי יוֹבֵילָא״, ואילו סבר שהוא חובה, היה לו לתרגם וְאִם – כַּד (כַּאֲשֶׁר), כמו שתרגם ״וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו״ (בראשית לח ט) ״וְהָוֵי כַּד עָלֵיל״ (כאשר בא). וכן העיר ״נתינה לגר״ לתרגום ״וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי״ (שמות כ כא) ״וְאִם מַדְבַּח אַבְנִין״: ״מפשוטו משמע דלא כר׳ ישמעאל שהוא חובה, רק הוא רשות״. ועיין רא״ם שיישב הסתירה ברש״י.⁠²

1. רש״י: ״ואם תקריב (ויקרא ב יד) – הרי אם משמש בלשון כי, שהרי אין זה רשות, שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר, שהיא חובה, וכן ואם יהיה היובל וגו׳⁠ ⁠⁠״. עיין שם בביאורנו.

2. כאן כתב רש״י ״ואם יהיה היובל – מכאן היה רבי יהודה אומר עתיד היובל שיפסוק. ואם יהיה היובל – ואפילו אם יהיה היובל לא תחזור הנחלה לשבטו״, נמצא שפירש ״אם״ כמלת תנאי. ובויקרא כתב ״ואם תקריב [מנחת בכורים] – הרי אם משמש בלשון כי, שהרי אין זה רשות כו׳ וכן ואם יהיה היובל״ הרי שפירש ״אם״ – חובה. אבל רא״ם (לויק׳ ב יד) מיישב: במנחת בכורים פירש כרבי שמעון האומר: ״ואם תקריב – זו מנחה באה חובה״ ולא כרבי יהודה האומר: ״עתידה מנחת בכורים לפסוק ולחזור״, כי שם הוא רחוק מדרך הפשט. אבל כאן דברי ר׳ יהודה קרובים לפשט ״ורש״י ז״ל פירש המלה לפי פשוטו של מקרא, כי כן דרכו תמיד בפירוש החומש שימשיך דברי רבותינו על פי פשוטו של מקרא, כדי ליישב דבר דבור על אופניו״. ועיין גם בדבריו לפסוקנו.

ואין יהווי יוב⁠[י]⁠לה לבני ישראל ותתוסף אחסנתהון^א על אחסנות שבטה די יהוויין^ב להון ומן אחסנות שבט אבהתן יתמנע אחסנתהון^ג.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אחסנתהון״) גם נוסח חילופי: ״אחסנתן״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די יהוויין״) גם נוסח חילופי: ״דיהוון״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אחסנתהון״) גם נוסח חילופי: ״אחסנתן״.

ואין יהוי יובילא לבני ישראל ותיתוסף אחסנתהון על אחסנת שיבטיא דיהוויין להון ומאחסנת שיבטא דאבהתנא יתמנע אחסנתהין.

And at the Jubilee of the Beni Israel their inheritance will be added to that of their tribe in which they will be; and their possession will have been withdrawn from the inheritance of our father's tribe.

ואם יהיה היובל לבני ישראל – וכי מה ענין זה לזה, אלא כך אמרו בני גלעד אין לנו תקוה ותקנה בשום ענין אם ישאו אנשים משבט אחר שלא תהיה נחלתן תוספת על נחלת אותו שבט שתהיינה להם לנשים לכל שבט ושבט שתרצנה כדי שיהיו להם קופצים שאם תאמרו חלקם לנו אעפ״כ לא תועיל לנו שבעת שיבא היובל ישוב להם מה שמכרו לנו ונמצאת נחלתן תוספת על נחלת המטה שתהיינה להם לטוב בעיניהם תהיינה לנשים הקב״ה נתן להם רשות להנשא לכל שבט שתרצנה כדי שיהיו להם קופצים שישאו אתהם.

וַלַוְ חַתַּי׳ יֻוַאפִיַ סַנַתֻ אַלּאִטלַאקִ לִבַּנִי יִסרַאאִיל לַבַּקִיַתּ חִצַּתֻהֻןַ מֻזַאדַתַּ עַלַי׳ חִצַּתִ אלסִּבּטִ אַלַּדִ׳י יַתַּזַוַּגְןַ מִנהֻ וַנַקֻצַ מִן חִצַּתִנַא

ואפילו תגיע שנת השחרור לבני ישראל, עדיין ישאר חלקן מתוסף על חלק השבט אשר תנשאן ממנו ונחסר מן חלקנו.

ואם יהיה היובל בני ישראל – ׳ואד׳א כאן׳ {=ואם יהיה}, וכמוהו ״ואם מזבח אבנים״ (שמות כ׳:כ״א). ולראשונים במובן הוצאתו במלת ׳ואם׳, אשר צריך להיות תנאי, שהוא נפסק ויחזור {ויחוקק אותו} (?).

ואם יהיה היובל – מכאן היה ר׳ יהודה אומר (ספרא ויקרא ב׳:י״ד): עתיד היובל שיפסוק.

ואם יהיה היובל – כלומר אין זו מכירה שחוזרת ביובל, שהירושה אינה חוזרת, ואפילו יהיה היובל לא תחזור הנחלה לשבטנו, ונמצא שנוספה על נחלת המטה אשר תהיינה להם.

ואם יהיה היבל may mean AND IF THERE WILL BE THE JUBILEE – From this R. Judah said: The observance of the Jubilee will cease at some time or other (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Section 13 1 on Vayikra 2:14).

ואם יהיה היבל – may mean, too: AND WHEN THERE WILL BE THE JUBILEE [THEN WILL THEIR INHERITANCE BE ADDED TO THE INHERITANCE OF THE TRIBE TO WHICH THEY SHALL BELONG] – meaning: This is no sale of land so that it returns to the original owner at the Jubilee, for a heritage never returns. Therefore even when the Jubilee will be, the inheritance will not return to its tribe, and it will follow that it will be added על נחלת המטה אשר תהיינה להם TO THE INHERITANCE OF THE TRIBE TO WHICH THEY SHALL BELONG.

ואם יהיה היובל – ואפילו שיהיה היובל, לא נקוה לשוב הנחלה אלינו, רק תהיה תמיד נוספת על נחלת המטה.

AND WHEN THE JUBILEE…SHALL BE. Even if the jubilee shall be,⁠¹ we have no hope of the inheritance returning to us, for it shall be added to the inheritance of the tribe.⁠²

1. Ibn Ezra renders ve-im yiheyah ha-yovel (and when the jubilee shall be), and even if the jubilee shall be.

2. Into which they married.

ואם יהיה היובל לבני ישראל – כלומר ואפילו שיהיה היובל לא נקוה שתשוב הנחלה אלינו אבל תהיה נוספת תמיד על נחלת המטה, לפי שאין זו מכירה שתהיה חוזרת ביובל, שהירושה אינה חוזרת ביובל, ונמצא שנוספה על נחלת המטה אשר תהיינה להם.

ואם יהיה היובל לבני ישראל, "and when the Jubilee year will arrive for the Children of Israel, etc.⁠" These people argued that if the daughters of Tzelofchod were to marry someone outside their tribe, the heritage they had been given would then pass over to their husbands and as a result would never revert to their tribe even in the Jubilee year. The result would be an increase of ancestral land of some other tribe at the expense of the tribe of Menashe. The legal reason was that inherited property is not subject to the Yovel legislation.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואם יהיה היובל מכאן היה ר׳ יהודה אומ׳ עתיד היובל שיפסק. שכל אם שבמקרא לשון תלוי הוא מלבד אותן השלש של רבי ישמעאל כדתניא במכילתא והביאו רש״י בפסוק ואם מזבח אבנים רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה אם מזב׳ אבנים תעש׳ לי אם כסף תלוה את עמי אם תקריב מנחת בכורים שעל כרחך אין אלו אלא ודאין ובלשון כאשר הם משמשין אבל זה שאפשר לפרשו תלוי למה יהי׳ כמשמעו ומה שכתב אחר זה ואפי׳ יהיה היובל אינו ר״ל שפירוש ואם אפי׳ שאם כן הוא סותר מה שפי׳ לעיל עתיד היובל שיפסק דמשמע שזה האם תלוי הוא אלא אפי׳ זה מלשון רש״י הוא לא מפי׳ מלת אם:

ואמרו ואם יהיה היובל לבני ישראל ענינו שזו אבדה מבלי תקון כי אף על פי שיבא היובל לא תשוב הנחלה ההיא לאותו שבט ותגרע עכ״פ מנחלת השבט ההוא כי אין הנחלה כמו המכירה לשתצא ביובל.

ואם יהיה היבל... יגרע נחלתן – וגם בהיות שלא נכבוש עתה כל הארץ, כאמרו ״מעט מעט אגרשנו מפניך״ (שמות כ״ג:ל׳), ויצטרך כל שבט ושבט לכבוש חלקו, הנה אף על פי שיזדמן שאיזה יחיד ימכור חלקו לחברו משבט אחר, לא ימנע המוכר בשביל זה מהשתדל עם שבטו לכבוש, כי ביובל ישוב אליו. אמנם חלק הבנות שלא תחזור ביובל, לא ישתדלו אנשי השבט לכבשה, או יניחו שם מיושבי הארץ, בהיותו של שבט אחר, ובכן יגרע כבוש נחלתן מגורל מטה אבותינו.

ואם יהיה היובל...יגרע נחלתן, even in the event that we will not now conquer the whole land, as predicted in Exodus 23,30 that the land would be conquered in stages, progressively, so that each tribe would have to conquer the area it laid claim to, a person who had sold his share or potential share could not claim exemption form the war of conquest seeing that the land he had sold would be restored to him in the Jubilee year. In any event it would remain part of his tribe’s ancestral heritage. However, the share given to the daughters of Tzelofchod which would not be restored to their tribe in the Jubilee year, would furnish an excuse to members of their tribe not to bother to fight for that piece of land, and they would allow the present owners to remain there. At any rate, the argument of the family of Machir of Menashe was that the most recent legislation could result in the whole principle of sharing out the land by lottery being partially aborted.

מכאן שהיובל וכו׳. דאם לא כן, מאי שייך ״ואם״, דהרי בודאי יהיה היובל, אלא שעתיד להיות בטל, ושייך ״ואם יהיה היובל״ על אותו זמן שמסופק אם יהיה אם לא יהיה, כי אם לא יהיו חוטאים – יהיה היובל, ואם יהיו חוטאים – לא יהיה היובל. ומה שכתב (רש״י) אחר זה ׳ואפילו אם יהיה היובל׳, היינו שבא לתרץ למה כתב הלשון ״ואם״ בכאן, ואיך יתיישב הלשון דקאמר ״ואם יהיה היובל״, דהיינו ספק, שאין רוצה לומר שאם לא יהיה היובל – אז תשוב הנחלה להם, דודאי כל שכן שלא תשוב להם הנחלה. ותירץ, דהכי קאמר, ׳ואפילו אם יהיה היובל׳, כלומר דאם לא יהיה היובל – פשיטא דלא תחזור הנחלה, אלא אפילו אם יהיה היובל וכו׳:

ואם יהיה היבל וגו׳ – רז״ל פירשו (ירושלמי כתובות פ״ט ה״א) אם כמו אפילו, ורצה לומר אף אם יהיה היובל מכל מקום לא תצא שדה זו ביובל ודוחק לפרש אם לשון אף על פי, ואם תמצא לומר שכן הוא מכל מקום קשה מהיכא תיתי יהיה היובל תיקון לשדה זו ואם כן מאי סלקא דעתיה ומאי קא משמע לן ועוד יש לדקדק בפסוקים שנאמר ונגרעה נחלתן מנחלת אבותינו ונוסף על נחלת המטה אשר תהיינה להם ומגורל נחלתינו יגרע, תרתי יגרע למה לי, ולמה קראוה תחילה נחלת אבותינו ואח״כ קראוה נחלתינו, ואח״כ חזר ואמר ואם יהיה היובל וגו׳ ומנחלת מטהו יגרע, ושינוי זה הלא דבר הוא. ועוד קשה למה יגרע נחלתן הלא כתיב (לעיל ל״ג:נ״ד) לרב תרבו ולמעט תמעיטו.

והקרוב אלי לומר שחששו על שני דברים האחד הוא, שאם יצא הגורל ברוח הקודש שתחום זה יהיה לשבט פלוני ראוי שיקרא שם המת שהוא ראש השבט על נחלתו שהרי כאן המתים ירשו את החיים, אם כן ראוי שלא יכרת שם המת מנחלתו ועל חששה זו אמרו ומנחלת מטה אבותינו יגרע. החשש השני הוא, משום חשד שיאמרו שמכרו נחלתן, כי יאמרו הדורות מה לשבט אחר עסק בשדות של שבט זה כי לאו כולי עלמא דיני דבנות צלפחד גמירי, ועוד אולי ימותו הנשים ובעליהן יירשום ויאמרו ודאי מחמת דוחקם מכרו שדותם ויחזיקום לחוטאים, כמו שדרשו רז״ל בפרשת בהר מן סמיכות הפרשיות שדהו עונותיו הטו אלה (קידושין כ.) ועל חששה זו אמרו ומגורל נחלתינו יגרע לא גרעון ממש אלא בעבור החשד.

ודוקא קודם היובל יש מקום לשני חששות אלו, אבל אם יהיה היובל אז אין מקום לחששה שניה כי לא יאמרו שנמכרו שדותם שאילו היתה שדה מכורה היתה חוזרת ביובל ומאחר ששדה זו לא תחזור ביובל בזה ידעו הכל שאין זה שדה מכורה אלא הבנות הסבו נחלה זו לשבט אחר ובטלה חששה אחת, אבל מכל מקום החששה השניה במקומה עומדת שמנחלת מטה אבותינו יגרע, שלא תקרא שם המת על נחלתו ובדרך זה יהיה אם זה ככל אם שבכל התורה.

ר״י אומר. רצל״ת למה כתיב ואם, הל״ל וכי יהי׳, דואם משמע שספק הוא אם יהי׳ היובל. ומה שכתב אחר זה ואפי׳ יהי׳ יובל אינו ר״ל שפי׳ ואם אפי׳, שא״כ הוא סותר מה שפירש לעיל דמלת ואם הוא ספק. אלא ואפילו זה מלשון רש״י הוא, לא מפירוש מלת אם:

שיפסוק. ר״ל שיחרב הבית ויתבטלו השמטות והיובל:

R' Yehudah said. Rashi wishes to answer the question: Why is it written ואם ["and if"], since it should have said וכי יהיה ["and when [the yoveil] occurs"]. For ואם implies that there is doubt as to whether there would be a yoveil. When Rashi writes afterwards "so even if yoveil occurs" he does not mean to explain ואם as meaning אפילו ["even when"], for if so he would be contradicting what he said above, that the word ואם implies doubt. Rather, the word "even" is part of Rashi's usage of language, and it is not meant to be an explanation of the word אם.

To discontinue. Meaning that the Temple will be destroyed and shmittah and yoveil will be discontinued.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ואם יהיה היובל – וגם השדות שמכר אביה בחייו ישובו ליד בתו היורשת, ונוספה נחלתן עוד על נחלת המטה וגו׳.

ואם יהיה היבל – הוסיפו ואמרו, אין זה דומה למכר, כי המכירה חוזרת ביובל, אבל הירושה אינה חוזרת, ואין לנו תקוה לשוב אל הנחלה עוד אף כאשר תהיה שנת היובל:

ואם יהיה היבל וגו׳ – העברה זו תהיה דומה לחלוקה הישירה שנקבעת על ידי הגורל. היא לא תַּקְנֵה זכות ארעית כמו הזכות הבאה על ידי מכירה, אלא תהיה בה העברת נחלה לצמיתות; וחלק נחלה שהיה צריך ליפול בחלקו של שבט מנשה, יאבד לו לעולמים, משום שירושה אינה חוזרת ביובל. (ראשי משפחות הגלעדי מדברים [פסוק ג] על ההפסד לנחלת אבותם; הם אומרים ״מנחלת אבתינו״ ולא ״מנחלתנו״. נראה שדבר זה מתאים לשיטת החלוקה שלפיה הארץ מתחלקת לבאי הארץ רק כירושה מיוצאי מצרים [עיין פירוש לעיל כו, נה].)

ואם יהיה – ובאשר ישיבו להם שאחר שכל אישי שבט ושבט דרו בין אנשי שבטם, ונחלתם היה בתחום של שבטם, א״כ אם יפול להם ע״י ירושת אמם נחלה בתחום של שבט אחר בודאי לא יעזבו את נחלת אבותם בין בני שבטם לצאת ולגור בשבט אחר, ובודאי ימכרו אז את נחלתם ובני השבט יקחוה מידם ותשאר נחלתה על מכונם, ואין בדבר רק חסרון ממון שיצטרכו לתת בעד הנחלה, עז״א שהלא בעת שיהיה היובל לבני ישראל – אז תוחזר הנחלה לבעליה וא״כ נוספה נחלתן – מחדש על נחלת המטה אשר תהיינה להם, ומנחלת מטה אבותינו יגרע נחלתן – מחדש, כי אי אפשר שבכל יובל ויובל יקנו ויתנו מעות מחדש. והנה בשתי הטענות האלה שטענו [א] מצד הגורל שזה נוגע לכל השבט [ב] מצד הנחלה שזה נוגע להמשפחה לבד, יש נ״מ, שלתקן הטענה שיש לכל השבט במה שתהיה מגרעת בהגורל שבגורל היה קובע תחום כל השבט ואין רוצים שיתערב בתחומם שבט אחר, די במה שיזהיר שבנות צלפחד לא ינשאו לשבט אחר, אבל לתקן המגרעת השנית מצד הנחלה שנוגע רק להמשפחה צריך לתקן שגם משבט מנשה לא ינשאו לאיש, רק ישאו אנשים ממשפחתם כדי שתשאר הנחלה בין בני משפחתם:

ואם יהיה היובל לבני ישראל: היינו שהוסיפו עוד להזכיר את היובל, שאחר שגם ביובל תהיה נשארת הוספה זו והגרעון הזה, הרי לא תהיה קדושת היובל בשלמות.

ואם – ענינו כמו ואפילו בלשון משנה (ראב״ע), ובענין קרוב לזה השתמשו בו בעלי הכוזרי והמורה ויתר הפילוסופים, וכן גם בבקשה לר׳ יהודה הלוי (שחרית כפור, מנהג ספרדי) ״ה׳ נגדך כל תאותי ואם לא אעלנה על שפתי״.

ואם יהיה היובל. עיין מה שכתבתי פ׳ אמור על שם יובל ענין חזרה ותשובה כמו יובילו שי למורא, ומזה נקראת תבואת השדה יבול, כי הארץ תוציא ותשיב לבעליה הפקדון אשר הפקד אתה על אחת חמשים או מאה, וכן בלשונותינו יקראו לתבואת השדה Rendita ענין חזרה והשבה, וכן לשון תבואה יורה על כך, כי הארץ תביא ותחזיר לאדם מה שנתן לה, והגיע משל החזרה וההשבה אל שיעור שיחסו אל הארץ תשובת הדבור ואמרו והארץ תענה את השמים, וכן בלשונותינו produrre ועיקרו מהרומיי producere ענין הבאה והרצאה לפני האדם, ורואה אני כי producere נחלק לשנים pro=ducere, וזה כמו יבל יביא=לְ שהוא בדקדוק תרגום המלה הרומיית, וראה כמה צדקו בזה דברי הזהר עם היותם נראים כמיוסדים על דרשא גרידא שפירשו בו יובל כמו ועל יובל ישלח שרשיו, ואין ספק כי מקוה המים הרצים יקראו יובל או יבלים, כמו יבלי מים מלשון המשכה וריצה, שנראים כרצים לפני האדם, דוגמת שם נהר שהוא כמו ונהרו אליו כל הגוים, כן נקרא יובל מענין זה עצמו, והיא הכוונה שראינו בשם יובל שענינו החזרה והתשובה הגופנית גם הרוחנית, וכן נקרא כל מין נהר בשם אובל, כמו על אובל אולי, וזה מהטעם שאמרנו, וכן תרגם המתרגם ועל יובל ישלח שרשיו על כגרון, וקלסו גיזיניוס (יוּבַל), אלא שראיתי באוצרו דף 560 דברים שלא בדקדוק, שפירש תחלה יבל undaret fluctuaret, ורק בהפעיל פירש duxit, וזה מפני כי לא שת לבו לחלוק השורש לשנים יביא-ל כאשר כתבנו, וכן יובל על השופר יש מי שפירש שעיקרו מענין זה כי הקול נמשך ממנו, וז״ל גיזיניוס (שם 561), Recentioribus plerisque ut Caspzov. Antiq. Sacri cod. p. 449. Siproprie est QUOD PROCEDIT יוֹבֵל. moni, Rosenmuller. indi sonus procedens i e longe productus et tardior וראיה נכונה על זה אומרו במשוך היובל, וכן במשוך בקרן היובל כי ענין היובל גם הוא משיכה כאשר אמרנו, ותמהני כיצד גיזיניוס לא הסכים על זה, ונראה שזה בא לו ממה שחשב כמו שכתבנו כי עקר הוראת יבל undaret fIuctuaret (עיין עליו דף 561) והן לו יהי כדבריו (ואפשר שכן הוא באמת על השמעת קול השופר כאשר עוד תשמע) איפה משל יותר נאות לתקיעה ולהשמעת קול ממרוצת המים ותנועתם? וזה נתברר בחכמת הטבע, כי כדמות זריקת אבן במים שמניע המים סביב אופן בתוך האופן, כן חתוך האויר על ידי הדבור מניע האויר סביב גלגל בתוך גלגל, וגם מליצות אלה undaret fluetuaret משתמשים בהם היום להורות על השמעת הקול. — וכמו שפירות הארץ נקראו תבואה כן פירות הבהמות ווולדותיהן נקראו שגר אלפיך כי הם משגרים ולדותיהן לאדם מל׳ ארמי שגר שענינו שלוחין ונתינה כמו ומשגרו לאנשי ביתו במתנה, ולדעת ריב״ש בהדר זקנים מצינו דוגמתו בתורה, הרי הוא אומר וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים, וכתבו התוס׳ (הדר זקנים) נראה לריב״ש שהיא תיבה הפוכה וגרש גבי פירות כמו שגר גבי בהמה רמז שתשלח ארצו בכל חדש וחדש פירות הראויות לו — ומזה שלוחות להורות על ענפי האילן (ישעיה טז) שלוחותיה נטשו עברו ים, ואפשר ששריגים הפך שגר כמו שפירש ריב״ש על גרש ירחים ומשריגים עשו שרוקים (ישעיה שם) בתמורת הקו״ף תחת הגימ״ל, כמו שרי יהודה רגמתם לדעת רש״י כמו רקמתם, וגומץ, בלשון ארמי תרגום פחת קמצא, וכן ויציקו את ארון האלהים כמו ויציגו. (עיין רמב״ן פ׳ מקץ) — ואפשר ג״כ כי שִׁילוֹחַ (מי השלוח) נקרא כך על שם שמשלח תמיד מימיו כמו המשלח מעינים בנחלים כמו שנקרא יובל ואובל ונהר, והשלחן שאוכלין עליו אולי נקרא כך להיותו כדמות עץ עושה פרי ומשלח תבואתו אל פי האוכל. סכום פסוקי דספר במדבר אלף ומאתים ושמנים ושמנה ארפ״ח סימן. וחציו והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח. ופרשיותיו עשרה ה׳ בדד ינחנו סימן. וסדריו ל״ב לב טהור ברא לי אלהים סימן. ופרקיו ל״ו לו חכמו ישכילו זאת סימן. מנין הפתוחות שתים ותשעים והסתומות ששים ושש. הכל מאה וחמשים ושמנה פרשיות. אני חלקך ונחלתך סימן.

ואם יהיה היובל – מלמד דאפילו בשעה שהיובל נוהג והנחלות חוזרות – אבל ירושה של תורה אינה חוזרת.⁠¹ (ירושלמי כתובות פ״ט ה״א)

ואם יהיה היבל – תניא, ואם יהיה היובל, מכאן היה רבי יהודה אומר, עתיד היובל שיפסק ויחזור². (תו״כ פ׳ ויקרא, ב׳:י״ד)

1. באור הענין, כי הלשון ואם יהיה היובל אינו מבואר כאן כלל, דהלא אדרבה, לכשיהיה היובל תחזור הנחלה, וזה הלא היפך כונתם של הטוענים שרצו לומר שנחלת בנות צלפחד תעבור לשבטים אחרים ולא תחזור לעולם לקדמותה, כמבואר בפרשה, ולכן בהכרח לפרש הלשון ואם כמו אפילו, ורצונם לומר דאפילו לכשיהיה היובל ושארי הנחלות יחזרו, אבל זו של בנות צלפחד שתעבור לבעליהן לעולם לא תחזור לשבט צלפחד, וזה הוא מפני כי ירושה דאורייתא אינה חוזרת ביובל וס״ל דירושת הבעל דאורייתא [ע״ל פ׳ ח׳ אות י״ג], ועיין בבבלי בכורות נ״ב ב׳, וצ״ע שלא הביאו שם דרשה זו, ועיין באות הבא.

2. עיין רש״י בפסוק זה הביא דרשה זו, ופירשו המפרשים דקשה ליה הלשון ואם שלכאורה הוא סותר כונת הטוענים שרצו לומר שנחלת בנות צלפחד תעבור לשבטים אחרים ולא תחזור לעולם לקדמותה וכמש״כ בדרשה הקודמת. ולדעתי אין פי׳ זה נכון, יען שבתו״כ כאן פירש ר׳ יהודה עצמו כונת דרשתו זאת, שכן דריש כאן, ואם תקריב מנחת בכורים, ר׳ יהודה אומר, עתידה מנחת בכורים לפסוק ולחזור, וכן הוא אומר ואם יהיה היובל עתיד היובל לפסוק ולחזור, עכ״ל. והכונה מבוארת דמדייק הלשון ואם דמשמע שמציאות היובל הוא ספק והלא באמת היא מצוה חיובית, וכן בקרבן מנחת בכורים לא שייך לשון ואם דמשמע שרשות הוא להקריב מנחת בכורים ובאמת הוא קרבן חובה, ולכן מסיב הלשון ואם לדרשה אחרת.
אך תימא שלא העיר לא רש״י ולא המפרשים מדרשת הירושלמי שהבאנו בדרשה הקודמת שכבר דרשו הלשון ואם כמו אפילו, יעו״ש, וי״ל דרוצה רש״י לפרש ע״פ האמת דקיי״ל ירושת הבעל דרבנן וא״כ תו לא מקיימא אותה דרשה כמש״כ שם, ולכן מביא דרשה אחרת, ודו״ק.

(ה) וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת⁠־בְּ⁠נֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַל⁠־פִּ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ לֵאמֹ֑ר כֵּ֛ן מַטֵּ֥⁠ה בְ⁠נֵֽי⁠־יוֹסֵ֖ף דֹּבְ⁠רִֽים׃

Moses commanded the Children of Israel according to the word of Hashem, saying, "The tribe of the sons of Joseph speaks right.

מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותמלאכת מחשבתאור החייםמלבי״םנצי״בעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וּפַקֵּיד מֹשֶׁה יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֵימְרָא דַּייָ לְמֵימַר יָאוּת שִׁבְטָא דִּבְנֵי יוֹסֵף מְמַלְּלִין.

And Moshe commanded the sons of Israel by the Word of the Lord, saying: The tribe of the sons of Joseph have spoken well.

וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה׳ לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים

וּפַקֵּיד מֹשֶׁה יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֵימְרָא דַּה׳ לְמֵימַר יָאוּת שִׁבְטָא דִּבְנֵי יוֹסֵף מְמַלְּלִין

לענין ״כֵּן״ המתורגם ״יָאוּת״ עיין בביאורנו לפסוק ״כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת״ (במדבר כז ז) ״יָאוּת בְּנָת צְלָפְחָד מְמַלְּלָן״.

ופקד משה ית בני ישראל על פם גזירת ממרה די״י למימר יאות^א שבטה דבני יוסף תבעין^ב.

א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״מן״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תבעין״) גם נוסח חילופי: ״ממללין״.

ופקיד משה ית בני ישראל על מימרא די״י {למימר}⁠^א יאות שיבטא דבני יוסף ממללין.

א. חסר בכ״י לונדון.

Then Mosheh commanded the children of Israel by the Word of the Lord, saying: The tribe of the Beni Joseph have said well.

כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים – (כָּתוּב בְּרֶמֶז תשע״ד).

פַאַמַרַ מֻושִׁהֻ בַּנִי יִסרַאאִיל עַן קַוְלִ אללָּהִ קַאאִלַא נַעַמַא קַאלַ סִבּטֻ אַוְלַאדִיֻוסֻףַ

ונתן משה פקודה לבני ישראל על פי מאמר ה׳ באמירה, נכון אמרו: שבט ילדי יוסף.

כן מטה בני יוסף – כי ראשי האבות דברו בעבור כל המטה.

THE TRIBE OF THE SONS OF JOSEPH SPEAKETH RIGHT. For the heads of the fathers' houses spoke on behalf of the entire tribe.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ויצו משה את בני ישראל וגו׳ – פירוש שצוה אותם על פי ה׳ שצוהו לאמר לישראל ומה צוה, כן מטה בני יוסף וגו׳ פירוש שבאה המצוה מה׳ שטענתם ודבריהם אמת, והכוונה בזה לכבוד ולתפארת בני יוסף.

ויצו משה את בני ישראל, Moses commanded the children of Israel, etc. The meaning of the verse is that Moses commanded them at the behest of God who had commanded him to address the children of Israel. What was the content of that command? "The tribes of the sons of Joseph are correct in what they are saying.⁠" The whole verse is a compliment to the tribes of Ephrayim and Menashe.

ויצו משה – אבל ה׳ לא הסכים רק על טענת השבט שלא ינשאו לשבט אחר שבזה יתקלקל הגורל שקבע לכל שבט מחוז בפ״ע, אבל על טענת המשפחה שלא ינשאו גם למשפחה אחרת לא הסכים עמהם, וז״ש כן מטה בני יוסף דוברים – ר״ל אני מסכים אל טענת המטה מצד הגורל שזה נוגע לכלל המטה, לא אל טענת המשפחה מצד הנחלה שלפי טענתם יאסר להם להנשא גם לבני שבט מנשה רק:

כן מטה בני יוסף דוברים: טענתם צודקת. ואע״ג שמ״מ לא הועילה טענה זו אלא לאותו הדור, היינו משום שלא תפקע קדושת ארץ ישראל אחר שכבר הוקבעה בשלמות משום איזה מיעוט, וכן לא יפקע היובל בשביל זה. אבל בתחילת כניסה וקביעת הקדושה ראוי להיות על הצד היותר טוב, על כן באותו הדור הטענה צודקת.

(ו) זֶ֣ה הַדָּ⁠בָ֞ר אֲשֶׁר⁠־צִוָּ֣⁠ה יְהֹוָ֗הי״י֗ לִבְנ֤וֹת צְ⁠לׇפְחָד֙ לֵאמֹ֔ר לַטּ֥⁠וֹב בְּ⁠עֵינֵיהֶ֖ם תִּהְיֶ֣ינָה לְ⁠נָשִׁ֑ים אַ֗ךְ לְ⁠מִשְׁפַּ֛חַת מַטֵּ֥⁠ה אֲבִיהֶ֖ם תִּהְיֶ֥ינָה לְ⁠נָשִֽׁים׃

This is the thing which Hashem does command concerning the daughters of Zelophehad, saying, 'Let them be married to whom they think best; only into the family of the tribe of their father shall they be married.

מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״םטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ו-ט) לדון בדיני נחלות – בה״ג מניין המצוות פרשה ל״ט

דֵּין פִּתְגָמָא דְּפַקֵּיד יְיָ לִבְנָת צְלָפְחָד לְמֵימַר לִדְתָּקֵין בְּעֵינֵיהוֹן יִהְוְיָן לִנְשִׁין בְּרַם לְזַרְעִית שִׁבְטָא דַּאֲבוּהוֹן יִהְוְיָן לִנְשִׁין.

This is the thing which the Lord has commanded for the daughters of Zelophechad, saying: Let them become the wives of those who are proper in their eyes, only of (men) of their father's tribe may they become wives.

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים

דֵּין פִּתְגָּמָא דְּפַקֵּיד ה׳ לִבְנָת צְלָפְחָד לְמֵימַר לִדְתָּקֵין בְּעֵינֵיהוֹן יִהְוְיָן לִנְשִׁין בְּרַם לְזַרְעִית שִׁבְטָא דַּאֲבוּהֵין (ח״נ: דַּאֲבוּהוֹן, דַּאֲבָהָתוֹהִי) יִהְוְיָן לִנְשִׁין

לטוב בעיניהם, השלם והמתוקן

א. ›בפסוק ״וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד״ (בראשית א לא) ״וְהָא תָּקֵין לַחְדָּא״ התבאר שאונקלוס מבחין בארבעה משמעים של טוֹב – טָב, תָּקֵין, שְׁפַר, יָאוּת – ומתרגם בכל מקום על פי העניין: טוֹב במשמעות מועיל, רצוי, משובח, הפך מרע מתורגם טָב כגון ״טוב תתי אֹתה לך״ (בראשית כט יט) ״טָב דְּאִיתֵּין יָתַהּ לָךְ״. כנגד זאת טוֹב בהוראת שלם, מתוקן, מתורגם תָּקֵין כגון ״לא טוב היות האדם לבדו״ (בראשית ב יח) ״לָא תָקֵין דִּיהֵי אָדָם בִּלְחוֹדוֹהִי״. אבל טוֹב במשמע יפה, מובחר, מתורגם שְׁפַר כגון ״ויראו... את בנות האדם כי טֹבֹת הנה״ (בראשית ו ב) ״אֲרֵי שַׁפִּירָן אִינִין״, ואילו טוֹב במשמע נכון, היטב, מתורגם יָאוּת כגון ״וירא שר האֹפים כי טוב פתר״ (בראשית מ טז) ״אֲרֵי יָאוּת פַּשַּׁר״, עיין שם באריכות.

ואף שעל פי זה היה ראוי לתרגם כאן ״לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים״ – ״לדשפיר בְּעֵינֵיהוֹן יִהְוְיָן לִנְשִׁין״ אולי אפשר לבאר בדרך רמז את התרגום ״לִדְתָּקֵין בְּעֵינֵיהוֹן״ על פי דברי הגמרא המגדירה את פסוקנו כעצה טובה ולא כציווי:⁠¹

אמר רב יהודה אמר שמואל: בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים, שנאמר ׳לטוב ביניהם תהיינה לנשים׳, אלא מה אני מקיים ׳אך למשפחת אביהן תהיינה לנשים׳ – עצה טובה השיאן הכתוב שלא תנשאנה אלה להגון להן.

מותר להן להינשא למי שתרצנה ולהסב נחלה לשבטים אחרים, אבל היותר רצוי הוא שתנשאנה לבני שבטם. ואם כן, אנשים מובחרים – ״לדשפיר בְּעֵינֵיהוֹן״ – יש מכל השבטים. אבל הבחירה השלמה והמתוקנת תהיה אם תנשאנה לבני שבטם, ולכן תרגם ״לִדְתָּקֵין בְּעֵינֵיהוֹן״.⁠² מעין רעיון זה, בדרך המוסר, כתב הנצי״ב כאן:

כבר נתבאר בפ׳ פינחס דבנות צלפחד הותרו להעביר נחלה. מלשון דכתיב והעברת את נחלת אביהן להן. והא דכתיב אך למשפחת וגו׳. אינו אלא עצה כדאי׳ בפ׳ יש נוחלין. ונתבאר לעיל שמפני חשיבותן הרשה המקום להעביר נחלה. והרי הם כמו נשים שכבר הולידו משבט אחר והם יורשות ומעבירות נחלה כמבואר בסמוך. ובשביל מיעוט כזה לא יזיק לקביעת קדושת הארץ. אך בעצה שלא יהיו נראות כחשובות מכל בנות שבטן. ע״כ יתנהגו כמו כולן. שאסורות להעביר נחלה באותו הדור. ומזה נלמד עצה בהרבה ענינים. ועצת ה׳ תקום לכל אדם.

כתיב חסר ומלא בגט

ב. ›בנוסח הגט נכתב:

וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי ליכי די תיהוייין רשאה ושלטאה בְנַפְשֵׁיכִי למהך להתנסבא לכל גבר די תיצבייין

ובספר נחלת שבעה העיר: ״די תיהוייין – יש לכתוב בחמשה יודי״ן וכן די תיצבייין״.⁠³ מקור דבריו בדין הגמרא (גיטין פה ע״ב): ״דיתיהוייין דיתיצבייין תלתא תלתא יודי״ן דמשמע תהויין ותצביין״, (שלושה יודי״ן לפני הנו״ן סופית), ופירש רש״י את משמעות ההבדל בין כתיבתו בשני יודי״ן לכתיבתו בשלושה יודי״ן:

לישדי ביה תלתא יודי״ן רצופין דניקרי די תיהוייין, דאי לא שדיא ביה אלא תרין יודי״ן, מיתקרי די תהויין – נשין דעלמא. וכן די תיצבייין דכי כתב תלתא יודי״ן משמע שתהא רשאה להנשא לכל מי שתרצה.

ר״ל, אם ייכתב בגט ״די תהויין״ ניתן יהיה לקוראו בטעות ״די תֶּהֶוְיָין״ בקמץ – שמשמעו ״תהיינה״, ויתפרש על נשים סתם שתהיינה ברשות עצמן להינשא ולא על אישה זו. אך כאשר נכתב בשלושה יודי״ן ״די תיהוייין״ אזי קריאתו ״די תֶּהֶוִייִין״ ומשמעו ״תהיִי״, היינו שאַת (האישה המתגרשת) תהיי ברשות עצמך להינשא.

בדומה לעניין זה נשאל בשו״ת חינוך בית יהודא:⁠⁴

שאלה, גט מומר שכתוב די תיהווייין בב׳ ווי״ן וכבר בא הגט ליד האשה, אם יש בו בית מיחוש למה שבכל הטופסי גיטין כתיב בחד וי״ו, או לא.

והשיב, שאכן ההקפדה על כתיבת המילה ״די תיהוייין״ בריבוי יודי״ן מטרתה להבחין בין נקבה יחידה (די תיהוייין) לנקבות רבות (״די תהויין״), אך לגבי כתיבת האות ו״ו, אף שבנוסח הגט שבגמרא ובראשונים נכתבה מילה זו בו״ו אחת ״די תיהוייין״ לא מצינו שהראשונים הדגישו נקודה זו, ומכיון שמשמעות הגט לא משתנה בכך שכן ההבחנה בין נקיבות רבות לנקיבה יחידה נעשית ע״י ריבוי היודי״ן ולא ע״י מספר הוו״ין – יש להכשירו. ראיה לדבריו הוא מצא בתרגומי התורה: אף שאונקלוס מתרגם ״תִּהְיֶינָה״ – ״יִהְוְיָן״, ביו״ד אחת (פסוקנו, ורבים נוספים), בנוסח הגט מקפידים על ריבוי יודי״ן כדי להבחין בין נקבה יחידה לרבות. לעומת זאת, בתרגומי התורה מצינו שינויים במספר הווי״ן – כגון ״וְשֶׁבַע הַֽשִּׁבֳּלִים הָרֵקוֹת שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים יִהְיוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָֽב״ (בראשית מא כז), ״שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה״ (ויקרא כג טו) שאונקלוס תרגם ״יְהִוְיָן״ בו״ו אחת, ואילו המיוחס ליונתן תרגמו ״דִיהֶוְוַין״ בשני ווי״ן, וברור שאין הבדל ביניהם במשמעות המילה, ומכאן שאין לפסול הגט בגלל ו״ו יתירה.

1. בבא בתרא קכ ע״א.

2. כדברי רשב״ם: ״לטוב בעיניהם – מן שבט שלהם, לפי הפשט״.

3. שטרות, סימן מה.

4. סימן קנ.

דן פתגמא די פקד י״י לבנתיה (דצפל) דצלפחד למימ׳ למן^א דשפר באפהון יהוויין^ב לנשין להוד^ג לזרעיית^ד שבט אבהתהון^ה יהוויין לנשין.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למן״) גם נוסח חילופי: ״מה״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יהוויין״) גם נוסח חילופי: ״יהוון״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״להוד״) גם נוסח חילופי: ״לחוד״.

ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לזרעיית״) גם נוסח חילופי: ״{זרעיי}⁠תה״.

ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אבהתהון״) גם נוסח חילופי: ״אבוהן״.

דין פתגמא דפקיד י״י לא לדריא דעתידין למיקום בתר פילוג ארעא אלהין לבנת צלפחד למימר לדתקין בעיניהן תהוויין לנשין לחוד לגניסת שיבט אבוהן תהוויין לנשין.

This is the thing which the Lord hath commanded, – not for the generations that shall arise after the division of the land, but for the daughters of Zelophehad, saying: They may be the wives of them who are proper in their eyes, only such must be of the families of their father's tribe.

אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים – עצה נתן להם שאם ירצו לשאת ממטה אביהם בני אדם הגונים לא תנשאו לאחרים.

(ו-ט) לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹם מְחִילָה וּסְלִיחָה, [יוֹם שֶׁנִּתְּנוֹ בּוֹ לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת], אֶלָּא בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב לָמָּה. אֲמַר רַב [יְהוּדָה], יוֹם שֶׁהֻתְּרוּ שְׁבָטִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה. מַאי דְּרוּשׁ. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ לִבְנוֹת צְלָפְחָד, דָּבָר זֶה לֹא יְהֵא נוֹהֵג אֶלָּא בַּדּוֹר הַזֶּה. רַב נַחְמָן אֲמַר רַב, שֶׁכָּלוּ בּוֹ מֵתֵי מִדְבָּר, דַּאֲמַר מַר עַד שֶׁלֹּא כָּלוּ מֵתֵי מִדְבָּר לֹא הָיָה הַדִּבּוּר עִם מֹשֶׁה, דִּכְתִיב (דברים ב׳:ט״ז) ״וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה״, וּכְתִיב (שם, יז) ״(וַיֹּאמֶר) [וַיְדַבֵּר] ה׳ אֵלַי לֵאמֹר״, אֵלַי הָיָה הַדִּבּוּר.

אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר שְׁמוּאֵל בְּנוֹת צְלָפְחָד הֻתְּרוּ לְהִנָּשֵׂא לְכָל מִי שֶׁיִּרְצוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָּשִׁים״, אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם אַךְ לְמִשְׁפַּחַת... אֲבִיהֶם, עֵצָה טוֹבָה הִשִּׂיאָן הַכָּתוּב שֶׁלֹּא יִנָּשְׂאוּ אֶלָּא לֶהָגוּן לָהֶם.

וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה – (כָּתוּב בְּרֶמֶז תשע״ה).

אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּבַר תּוֹרָה אִשָּׁה יוֹרֶשֶׁת אֶת בְּנָהּ, אֲמַר קְרָא וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת, מַקִּישׁ מַטֵּה הָאֵם לְמַטֵּה הָאָב, מַה מַּטֵּה הָאָב הָאָב יוֹרֵשׁ אֶת בְּנוֹ, אַף מַטֵּה הָאֵם הָאֵם יוֹרֶשֶׁת אֶת בְּנָהּ. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן, הָאִשָּׁה אֶת בְּנָהּ וְהָאִשָּׁה אֶת בַּעֲלָהּ מַנְחִילִין וְלֹא נוֹחֲלִים. אֲמַר לֵיה, מִשְׁנָתֵנוּ אֵינִי יוֹדֵעַ מִי שְׁנָאָהּ. וְתַנָּא דִידָן, [מִמָּה נַפְשָׁךְ], אִי דָרִישׁ מַטּוֹת אִשָּׁה תִּירַשׁ אֶת בְּנָהּ, וְאִי לָא דָרִישׁ מַטּוֹת בֵּן דְּקוֹדֵם לְבַת בִּנְכְסֵי הָאֵם מִנָּא לֵיהּ. לְעוֹלָם דָּרִישׁ מַטּוֹת, וְשָׁאנֵי הָכָא דִּכְתִיב ״וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת״, וְאֵינָהּ מוֹרֶשֶׁת.

תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹת צְלָפְחָד שְׁקוּלוֹת הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַתִּהְיֶינָה... בְּנוֹת צְלָפְחָד״, הֲוָיָה אַחַת לְכֻלָּן (כָּתוּב בְּפִינְחָס).

הַדַ׳א אַלּאַמרֻ אַלַּדִ׳י אַמַרַ אַללָּהֻ פִי חֻכּםִ בַּנַאתִ צִלֻפחַאדַ אַן יַתַּזַוַּגְןַ לִמַן חַסֻןַ עִנדַהֻןַ לַכִּן יַכֻּוןֻ מִן עַשִׁירַתִ סִבּטִ אַבִּיהִןַ

זה הדבר אשר צוה ה׳ בפסק דין של בנות צלופחד, כי תנשאן למי שנראה טוב אצלן, אך יהיו מן משפחת שבט אביהן.

לטוב בעיניהם – מן שבט שלהם, לפי הפשט.

(סיום) ונשלם חומש הפקודים.

לטוב בעיניהם [THEY MAY MARRY] ANYONE THEY WISH: Following the plain meaning of Scripture, [this means anyone] from their tribe.⁠¹

(Conclusion) {See Hebrew text.}

1. The Talmud in BB 120a discusses the alleged contradiction between the statement that Zelophehad’s daughters could marry “anyone they wanted” and the statement that follows immediately, “however they must marry into the family of their father’s tribe.” The Talmud suggests that actually, by law, Zelophehad’s daughters could marry any Israelite. The second half of this verse simply suggests to them that it might be better if they marry someone from their own tribe.
Rashbam opposes that midrash and says that, according to the peshaṭ, the two phrases taken together mean that (as NJPS puts it), “They may marry anyone that they wish, provided they marry into a clan of their father’s tribe.”

זה הדבר – בגימטריא בדור זה שלא נהג אלא באותו הדור.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

זה הדבר – אומרו זה הדבר, יתבאר על פי מה שאמרו במסכת בבא בתרא (קכ.) וזה לשונם בנות צלפחד הותרו לינשא לכל מי שירצו שנאמר לטוב בעיניהם אלא מה אני מקיים אך למשפחת אביהן וגו׳ עצה טובה וכו׳ עד כאן, והוא אומרו זה הדבר פירוש לפי שקדם ואמר כן מטה בני יוסף דוברים שהדין עמם וחזר ופירש שדין זה של בנות צלפחד לא נכלל בגדר גזירת משפט זה, והוא אומרו זה הדבר אשר צוה ה׳ לבנות צלפחד שהרשות בידם לטוב בעיניהם וגו׳, ודקדק לומר זה לומר ולא אחר שלא עשה ה׳ מעלה זו ברשיון זה אלא להם, והוא מה שרמז באומרו בנות צלפחד לאמר שאין לתיבת לאמר משמעות, ולדרכנו יכוין לומר כי בא האלהים במאמר זה לרומם כבודם.

זה הדבר, "this is the thing, etc.⁠" This expression is explained in Baba Batra 120 as follows: "the daughters of Tzelofchod were permitted free choice of husbands, including husbands who were from different tribes, as it says in our verse לטוב בעיניהם תהײנה לנשים, 'let them be married to whom they think best;'" the question then arises how we can can reconcile this with the words "but let them be married to members of the tribe of their father?⁠" The Talmud answers that these words are not a condition but merely sound advice by the Torah to these girls. Thus far the Talmud. When the Torah said זה הדבר these words were necessary because what preceded them was the Torah's acknowledgment that legally speaking the tribes of Joseph had a sound claim. The Torah therefore had to go on record that the justice of the claim of the tribes of Joseph extended to other daughters inheriting land through their fathers which might become lost to their tribe if such daughters married someone out of their tribe and the Jubilee regulation might alienate such land to the original tribe forever. However, in this single instance of the daughters of Tzelofchod, the general rule did not apply and these daughters were free to be married to men of their choosing even men outside their tribes. The word זה is restrictive and makes an exception of the daughters of Tzelofchod. This is also alluded to in the unnecessary word לאמור in this verse. God went out of His way to pay great honour to these girls.

לטוב בעיניהם – ר״ל בשבט אביהן תבחרנה את הטוב והישר בעיניהן, כמ״ש אך למשפחת מטה אביהם. והנה כפי הנראה לא היה צריך לומר לטוב בעיניהם, כי בסוף הפסוק צוה אותן שתנשאנה למשפחת אביהן דוקא, אולם יתכן שהאנשים מבני גלעד אשר דברו כזאת לפני משה, היו חפצים מאד לקחת להם את בנות צלפחד לנשים, אם בעבור מעלתן כדברי חז״ל, או בעבור נחלתן, ולכן עשו כל החרדה הזאת, אבל הבנות לא היו רוצות להנשא להם דוקא, ולכן אמר להן משה, אין אני מכריח אתכן להנשא לאנשים האלה, אלא אתן תבחרו את הישר בעיניכן, ודי שתנשאו למשפחת אביכן, וכן מוכח מסוף הסיפור שכתב ותהיין וכו׳ לבני דודיהן לנשים (לקמן פסוק י״א), ולא זכר עוד בני גלעד, כי בחרו להן אנשים משאר בני מכיר דודיהן, ולא רצו בבני גלעד, ועם זה מכוון מה שאמר משה על פי ה׳, וכן מטה בני יוסף דוברים, ולא אמר כן בני גלעד דוברים, ור״ל טענת השבט בכללו טובה ונכונה כי אין ראוי שתגרע נחלתו, אבל שאלת בני גלעד בפרט ליקח להם את בנות צלפחד אינה טובה, כי אינו מן הדין להכריחן בזה נגד רצונן:

זה הדבר – דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה, וכל בת יורשת נחלה באבות אין בבנים לא (ב״ב ק״ס) לפי זה אין מלת זה כנוי הרומז על הדבר (דיעזעס) אבל זה על העת והזמן (נון) כי הוא אחד מהוראותיו, כמו זה לי עשרים שנה כלומר כעת, קול דודי הנה זה בא כלומר כעת בא, וכן זה יתנו (ר״פ כי תשא) כעת יתנו שלמלאכת המשכן לבד יתנו מחצית השקל בלא מנין (כמש״ש בשם הגר״א) כן זה הדבר פירושו לרבותינו ״עתה הדבר״ כלומר דבר הצווי הוא עתה ר״ל לזמן ההווה כעת (פיר יעצט איזט דאס וואָרט) דור ההווה כעת הוא מצווה בלא תסוב נחלה, לא דורות הבאים, והרשב״ם שם בב״ב אמר ״על כרחך האי זה לא אבנות צלפחד קאי אלא אוכל בת יורשת נחלה״ ולא ידעתי לכוין דבריו היטב, ורש״י (תענית למ״ד ע״ב) פי׳ זה מיעוט הוא כלומר לא יהיה דבר זה נוהג אלא בדור זה בדור של בנות צלפחד. ואת הנראה לדעתי כתבתי ביישוב דעת רבותינו בלשון המקרא בדרך הפשט, והרמב״ן הטעים הדבר שכתב, צוה שאם ימות אדם מן היום ההוא והלאה עד שתתחלק הארץ ותהי׳ בתו יורשת אותו שלא תנשא לשבט אחר, שלא יבא האיש ההוא בעת חלוק הארץ לקחת לו נחלה בתוך מטה אחר, כי יותר יקפידו בעת חלוק הארץ שלא יתערבו השבטים זה בזה בנחלתם, אבל לאחר חלוקה כבר נודעה הנחלה ולא יקפידו כ״כ, ובעבור שלא נודע זמן החלוק ההוא הזהיר בכל הדור, ונכון הוא ע״ד הפשט שאין לפרש ולא תסוב כמו טעם לדבר, פי׳ כדי שלא תסוב, אבל הם שתי מצות, צוה ביורשת נחלה שלא תנשא רק למטה אבי׳, וצוה בנשואות כבר אשר תבוא אליהן נחלה אחרי היותן לאיש שלא תסוב למטה אחר אבל ירשו אותן אחיהן או קרוביהן לא בניהן ובעליהן, והזהיר תחלה בבנות צלפחד ואח״כ בכל בת יורשת נחלה ואמר בכל ישראל שלא תסוב נחלה ממטה אל מטה אחר, שאף הנשואות, או המוזהרות אם יעברו על המצוה ירשו אותן אנשי המטה שיהיו כלם דבוקים וקשורים בנחלת מטה אבותם לא תפרד נחלתן מהם והם לא יפרדו מנחלת אבותם.

בריך רחמנא דסייען.

(ו-ז) זה הדבר וגו׳ – עיין פירוש לעיל ל, ב. מצוות הנפתחות ב״זה הדבר״, נוהגות בדרך כלל רק לשעה; וכבר הערנו בפסוק ב שהגבלת הנישואין האמורה כאן, בנוגע לבנות היורשות נחלה, נהגה רק באותו הדור שנטל חלק בכיבוש הארץ.

יתירה מכך, לפי הגמרא בבבא בתרא (קכ.), המאמר ״אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים״ אינו הוראה שמחייבת על פי הדין; הוא רק ״עצה טובה״, המורה על כך שרצוי שתינשאנה בתוך שבטן. המאמר ״לטוב בעיניהם תהיינה לנשים״ שומר להן את זכותן להינשא מחוץ לשבט ללא הגבלה, ונראה שדבר זה גם מרומז במאמר ״והעברת את נחלת אביהן להן״ (לעיל כז, ז), אלא אם כן נניח שההעברה הנזכרת שם בנוגע לנחלת בנות צלפחד אינה מתפרשת פשוטה כמשמעה, ושהכתוב משתמש בלשון זו רק משום שהיא מתאימה בדרך כלל לירושת הבנות. לפי הגמרא שם בבבא בתרא, הגבלת הנישואין של בת יורשת נחלה, נהגה בכל היורשות האחרות שבאותו הדור [אך לא בבנות צלפחד].

מלבד זאת, לא ייתכן ש״ולא תסב נחלה״ וגו׳ קובע דין מוחלט, שכן מכל מקום הנחלה תעבור משבט לשבט אם כל האחים ימותו לאחר נישואי הבת לבן שבט אחר. על כרחנו שכוונת הכתוב היא רק למנוע עד כמה שאפשר את העברת הנחלה מהשבט הראשון.

מאחר שהפרשה הכללית העוסקת בסדר הירושה (פרק כז), משתמשת בלשון ״העברת נחלה״ בנוגע לירושת הבנות, ומאחר שהפרשה פותחת כאן בלשון ״זה הדבר אשר צוה ה׳⁠ ⁠⁠״, אנו למדים שגם הציווי למנוע עד כמה שאפשר את העברת הנחלה נהג רק באותו דור.

מה שנותר לבאר הוא: מה היה טעם הכתוב לתקן הוראת⁠־שעה זו?

כבר ראינו, בעיוננו בפרשת היובל (ויקרא כה, י), שהתורה מייחסת ערך גדול לשמירת גבולות השבטים ולישיבת כל שבט בתחום נחלתו. דבר זה מקדם את קיומו של הייעוד האחד המשותף לכל האומה בכל סוגי התכונות הייחודיות לכל שבט ושבט, ולשם כך יש לאפשר לכל שבט להתפתח כראוי בתחום נחלתו.

מנקודת מבט זו, חשוב במיוחד לשמר את הנחלות בתחילת ירושת הארץ ובתקופה הבאה מיד לאחר מכן. כל נחלה בשלמותה צריכה להימסר לשבט שהיא ראויה לו, כך שכל שבט יחזיק בה; ויש לנקוט בכל זהירות אפשרית כדי להימנע מעירוב השבטים כתוצאה מדיני הירושה.

בכל הזמנים שלאחר מכן, התורה אינה אוסרת על השבטים להתערב ולהתחתן זה עם זה. אדרבה, שלוש פעמים בשנה, על האומה כולה להתאסף סביב המקדש הלאומי, וזוהי מצווה שתביא למימושה של אחדות לאומית גמורה. אך דווקא משום כך יש צורך שבתחילה כל נחלה תוטבע בחותם הייחודיות של יושביה, שבני כל שבט על תכונותיהם הייחודיות יכו שורשים בנחלה הניתנת להם, וששניהם, העם והנחלה, ייהפכו לאחוזים וקשורים זה בזה, כך שההתפתחות האישית של כל שבט תהיה מובטחת לנצח.

על פי האמור יתבאר הציווי המורה לבת היורשת נחלה להינשא רק בתוך השבט שלה, ויתבאר גם מדוע מוגבל ציווי זה לדור הראשון של יורשי הארץ.

ידבקו – יצרפו ויחברו את עצמם, כדוגמת ״ודבק באשתו״ (בראשית ב, כד), ״וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז״ (רות ב, כג).

זה הדבר אשר צוה ה׳ לבנות צלפחד – דבר זה לבד צוה מה שנוגע לגורל של השבט לבד, וע״כ לטוב בעיניהם תהיינה לנשים – ר״ל אף שאינו מן המשפחה, אך למשפחת מטה אביהם – אם הוא מן המטה של מנשה אף שאינו ממשפחתה רק ממשפחה אחרת של המטה תהיינה לנשים:

לטוב בעיניהם תהיינה לנשים: כבר נתבאר בפרשת פינחס (לעיל כז,ז) דבנות צלפחד הותרו להעביר נחלה, מלשון דכתיב ״והעברת את נחלת אביהן להן״. והא דכתיב (כאן) ״אך למשפחת וגו׳⁠ ⁠⁠״ אינו אלא עצה, כדאיתא בפרק יש נוחלין. ונתבאר לעיל שמפני חשיבותן הרשה המקום להעביר נחלה, והרי הן כמו נשים שכבר הולידו משבט אחר והן יורשות ומעבירות נחלה, כמבואר בסמוך (פסוק ח׳), ובשביל מיעוט כזה לא יזיק לקביעת קדושת הארץ. אך בעצה שלא יהיו נראות כחשובות מכל בנות שבטן, על כן יתנהגו כמו כולן, שאסורות להעביר נחלה באותו הדור {ופירוש לשון הגמרא (ב״ב קכ,א) ׳עצה טובה השיאן הכתוב שלא ינשאו אלא להגון להם׳, היינו – ממשפחת אב. ולא כפירוש ׳להגון להם׳ שם (קיט,ב), דשם פירוש ׳להגון להם׳ לפי מעלתן, וכמו שכתבתי להלן פסוק י״א. ולא כרשב״ם}. ומזה נלמד עצה בהרבה ענינים, ועצת ה׳ תקום לכל אדם.

זה הדבר אשר צוה ה׳ לבנות צלפחד לטוב בעיניהן תהיינה לנשים – בפרק יש נוחלין ק״כ אמר ר״י אמר רב בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים שנאמר לטוב בעיניהם תהיינה כו׳ אלא מה אני מקיים אך למשפחת מטה אביהם כו׳ עצה טובה כו׳. הנה הפשט דלמשפחות בית אביהן מחוייבים להיות אך מי שיבחרו מהם הוא ברשותן, אבל באמת מקרא אחר הביאן לדרוש הזה, דתניא שם דף ק״ט ע״ב בכולם נאמרה נתינה ובבת נאמרה העברה ללמדך שאין לך מעביר נחלה אלא בת שבנה ובעלה יורשים אותה ומעבירים נחלה משבט לשבט, וא״כ איך כתוב בבנות צלפחד והעברת נחלת אביהן להן, והלא לא הותרו להנשא לכל השבטים רק למטה אביהן, וע״כ דבנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים. ודו״ק.

זה הדבר – תניא, א״ר שמעון בן גמליאל, בחמשה עשר באב הותרו השבטים לבא זה בזה,⁠¹ מאי דרוש – זה הדבר, דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה². (תענית ל׳:)

זה הדבר – תניא, יש באבות מה שאין בבנים, באבות הוא אומר (פ׳ ח׳) וכל בת יורשת נחלה, באבות אין בבנים לא,⁠³ מאי משמע, אמר רבא, זה הדבר – דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.⁠⁴ (ב״ב ק״כ.)

לטוב בעיניהם – אמר רב יהודה אמר שמואל, בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים, שנאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים, אלא מה אני מקיים אך למשפחת אביהן תהיינה לנשים – עצה טובה השיאן הכתוב שלא תנשאנה אלא להגון להן⁵. (שם שם)

1. מבלי לחוש להסבת נחלה, כמבואר בפרשה.

2. נראה טעם דרשה זו, משום דעל הרוב מצינו לשון זה הדבר רק בענין הנוגע לשעתו לבד, כמו בפ׳ בשלח זה הדבר אשר צוה ה׳ לקטו ממנו ועוד שם זה הדבר אשר צוה ה׳ מלא העומר וגו׳, ובפ׳ תצוה ובפ׳ צו בענין מלואים שהיו רק לשעתם ועוד בכ״מ [וע״ל ר״פ מטות] ואמנם עם כ״ז לא נתבאר מניין לקחו להם לעיקר ויסוד לבטל מצוה שבתורה, כי בודאי על דיוק לשון זה הדבר לבד קשה לבנות יסוד לבטל מצוה מפורשת בתורה.
ויתכן לומר שהיה להם בקבלה דעיקר הצווי מהסבת נחלה היה רק בעת חלוקת הארץ, כדי שיתודע ויתברר חלק כל אחד ואחד, אבל אח״כ לדורות שכבר נתבררו והוגבלו החלקים ונקראו בשם, שוב אין לחוש למקרה הסבת נחלה, ובכ״ז לא בטלו המצוה עד זמן ידוע שראו שא״א להתקיים בלי נשואי תערובת השבטים זב״ז, ועמדו והתירו, ומצאו רמז לזה בתורה את הלשון זה הדבר כמבואר, כך נ״ל. ועיין בנמוקי רמב״ן.

3. ר״ל שאיסור הסבת נחלה משבט לשבט הוא רק לאותו הדור נאמר ואין זה מצוה לדורות, וכבדרשה דלעיל.

4. כבר נתבאר זה בדרשה הקודמת, יעו״ש.

5. לא נתבאר כלל מה הכריחו לשמואל להוציא כונת הכתובים מפשטן שאמנם צווי הוא זה שתנשאנה רק למשפחת מטה אביהן. ואולי משום דקשה לומר דצווי הוא זה, יען כי א״כ לא יתבאר הלשון לטוב בעיניהן תהיינה לנשים, דאולי ייטיב בעיניהן משבטים אחרים, ואם היה זה צווי לא הו״ל לומר לטוב בעיניהן וגו׳ אלא אך למשפחת מטה אביהן וגו׳ וממילא היה מובן שלטוב בעיניהן מאותו השבט, אחרי דבאותו השבט לא הוגבל להן מי ומי.
גם י״ל בטעם הכרח דרשה זו שהותרו להנשא לכל השבטים, דהוא ע״פ מ״ד בב״ב ק״ט ב׳, רבי אומר, בכולן [בכל פ׳ נחלות, בפ׳ פינחס] נאמר בהן נתינה, ונתתם וגו׳, ובבת הוא אומר [שם] והעברתם [את נחלתו לבתו], מפני שאין לך מעביר נחלה משבט לשבט אלא בת בלבד, הואיל ובנה ובעלה יורשין אותה, וכגון סרח בת אשר הנשואה לחנוך בן ראובן ומת אשר בלא בנים זכרים וירשתו סרח בתו ומתה סרח וירשה בנה או בעלה שהם משבט ראובן, נמצא שהוסבה נחלת שבט אשר לשבט ראובן, יעו״ש. והנה בבנות צלפחד כתיב ג״כ לשון העברה והעברת את נחלת אביהן להן [פ׳ פינחס], הרי מפורש שרשות שתסוב נחלתן משבט לשבט כהוראת המלה והעברת, כמבואר, ולכן בהכרח צ״ל דמ״ש כאן אך למשפחת מטה אביהן הוא רק עצה טובה, כמבואר, דאל״ה אי אפשר כלל שתוכל הנחלה לעבור משבט לשבט. ומה שסמך דרשה זו על הלשון לטוב בעיניהן תהיינה לנשים ולא על הלשון והעברת, הוא מפני שרצה לבאר הענין וסדר הכתובים במקומו וענינו בפרשה כאן, ודו״ק.
ובגמרא מפרש דאע״פ דכתיב (פ׳ ח׳) וכל בת יורשת נחלה לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה אך כל זה הוא בשאר נשים ולא בבנות צלפחד, ואולי הטעם מפני שחשובות היו כמבואר בפרשה פינחס, לכן כדאות היו שתחשבנה בזכות מיוחד.

(ז) וְ⁠לֹֽא⁠־תִסֹּ֤⁠ב נַחֲלָה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִמַּטֶּ֖⁠ה אֶל⁠־מַטֶּ֑⁠ה כִּ֣י אִ֗ישׁ בְּ⁠נַחֲלַת֙ מַטֵּ֣⁠ה אֲבֹתָ֔יו יִדְבְּ⁠ק֖וּ בְּ⁠נֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

Thus, no inheritance of the Children of Israel shall move from tribe to tribe; for the Children of Israel shall all keep the inheritance of the tribe of his fathers.

מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםאבן עזרארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וְלָא תַסְחַר אַחְסָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִשִּׁבְטָא לְשִׁבְטָא אֲרֵי גְּבַר בְּאַחְסָנַת שִׁבְטָא דַּאֲבָהָתוֹהִי יִדְבְּקוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

And the inheritance of the children of Israel shall not turn from tribe to tribe; for every man of the Beni Israel shall keep himself to the inheritance of his father's tribe.

ולא תקף אחסנה לבני ישראל מן שבט לשבט^א ארום גבר באחסנות שבט אבהתיה ידבקון בני ישראל.

א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״אחרן״.

מטול דלא תיתקף אחסנא לבני ישראל משיבטא לשיבטא חורנא ארום גבר באחסנת שיבטא דאבהתוי ידבקון בני ישראל.

That the inheritance of the children of Israel may not pass about from one tribe to another: for the children of Israel shall every one keep to the inheritance of their father's tribe.

ולא תסוב נחלה – ולמה ב׳ פעמים כתיב כאן לא תסב, לפי שהבעל ובניה יורשין אותה ועל ידי שניהם תסב נחלה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

חַתַּי׳ לַא תַּדֻורֻ הַדִ׳הִ אלנַּחלַתֻ לִבַּנִי יִסרַאאִיל מִן סִבּט אִלַי׳ סִבּט אִלַּא יַלזַם כֻּלֻּ סִבּט מִנהֻם נַחלַתַּ אַבַּאאהִ

בכדי שלא תסבב הנחלה הזאת אל בני ישראל, מן שבט אל שבט, אלא ידבק כל שבט מהם בנחלת אבותיו.

(ז-ט) ולא תסב נחלה – היתה אצל הראשונים הוצאה מן הכלל שיהיה העם, כאשר יתיישב בארץ ויוטב מצבו, נפל זה ממנו. וכך אמרו כי במקרה בנימין ״הותרו שבטים לבוא זה בזה״.

(סיום) נשלם ספר במדבר סיני, ולה׳ התהילה; ויבוא אחריו ספר אלה הדברים, ושלום.

וטעם תסב נחלה^א – כי פעם תסוב הנחלה^ב מכה וכה, בין הן בין אחרין.

וטעם ולא^ג תסב נחלה – מהיום, קודם נחלת הארץ.

א. בכ״י פריס 177: הנחלה.

ב. ״כי... הנחלה״ חסר בכ״י פריס 177 והושלם מכ״י ברסלאו 53.

ג. בכ״י פריס 177: לא.

[SO SHALL NO INHERITANCE OF THE CHILDREN OF ISRAEL REMOVE FROM TRIBE TO TRIBE.] The meaning of tissov (remove) is, shall not turn¹ from here to there,⁠² be it from them³ or from others.⁠⁴

The meaning of so shall no inheritance be removed is, no inheritance shall be removed from this day and onward even though they had not as yet inherited the land.

1. Shall not move around. Tissov comes from the root samekh, bet, bet, meaning to turn.

2. Emending mi-po u-mi-po (from here and from here) to mi-po le-po (from here to there) (Filwarg).

3. The tribe of Joseph, who argued their case before Moses.

4. Any other tribe.

(ז-ט) ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה – לא חשש הכתוב אלא לתקן העת ההיא, כי אם היו בישראל נשים נשואות לשבט אחר והן יורשות נחלה היום, או שתירשנה מיום זה ואילך, שימות אביהן או אחיהן בלא בנים, על כרחנו תסוב נחלתן ממטה אל מטה, ומי יוכל לתקן בזמן את אשר עותו,⁠¹ כי לא רצתה התורה לצוות שלא יירשו אותן הבן והבעל, שלא ראתה לעקור משפט הירושה. וכן לא יחוש הכתוב למקרים העתידים לבא, כי הבנות שאינן יורשות נחלה יכולות להנשא לכל השבטים, ואיפשר שתהיינה יורשות נחלה בזמן הבא, כי ימותו אחיהן בחיי האב ותעבור נחלת אביהן או קרוביהן להן.

ועל דעת רבותינו (בבלי בבא בתרא ק״כ.) שדרשו דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה, יתכן שלא היו בכל הדור ההוא הבא בארץ יורשות נחלה בלתי בנות צלפחד, כי על כן לא דברו, וצוה הכתוב שאם ימות אדם מן היום ההוא עד שתחלק הארץ לשבטיהם ותהיה בתו יורשת אותו לא תנשא לשבט אחר, שלא יבא האיש ההוא בעת חלוק הארץ לקחת לו נחלה בתוך מטה אחר, כי הקפדה להם תהיה יותר גדולה בעת החלוק שלא יתערבו השבטים זה עם זה בנחלה, כי לאחרי כן כבר נודעה נחלתם ולא יקפידו כל כך. ובעבור שלא נודע זמן החלוק, הזהיר בכל הדור. והשם אשר בידו נפש כל חי² אין לו לחוש מיכאן ואילך.

ונכון הוא על דרך הפשט לאמר, שאין: ולא תסוב נחלה טעם כדי שלא תסוב הנחלה, אבל הן שתי מצות: צוה ביורשות נחלה שלא תנשאנה רק למטה אביהן, וצוה בנשואות כבר ואשר תבא אליהן נחלה אחרי היותן לאיש, שלא תסוב הנחלה ממטה למטה אחר, אבל יירשו אותן אחיהן וקרוביהן, לא בניהן ובעליהן. והזהיר^א מתחלה בבנות צלפחד ואחרי כן בכל בת יורשת נחלה, ואמר: בכל ישראל שלא תסוב נחלה ממטה אל מטה (במדבר ל״ו:ט׳), שאף הנשואות או המוזהרות אם עברו על המצוה, יירשו אותן אנשי המטה שיהו כולם דבקים וקשורים בנחלת מטה אבותם, לא תפרד נחלתן מהם והם לא יפרדו מנחלתם. ולא נהג כל זה רק בדור הנוחל את הארץ בעת החלוקה, והנה נתן להם עצה בפנויות אשר שאלו, ותקן גם בנשואות.

(סיום) ונשלם ספר הפקודים ודגלי הצבאות,⁠³

ולאלהים י״י צבאות, שבח והודאות, למאות ולאלפים ורבואות,

וכאשר עשה עם אבותינו הגדולות והנוראות,⁠⁴

יחיש בימינו קץ הנפלאות,⁠⁵

יבנה הבית והלשכות, וגבול לפני התאות,⁠⁶

ויכין שם לבית דוד כסאות, ועינינו רואות,⁠⁷

והוא ברחמיו ינקנו מנסתרות, ומכל שגיאות,⁠⁸

ויראנו מתורתו נפלאות.⁠⁹

1. השוו ללשון הפסוק בקהלת ז׳:י״ג.

2. השוו ללשון הפסוק באיוב י״ב:י׳.

3. השוו ללשון הפסוק בבמדבר א׳:נ״ב.

4. השוו ללשון הפסוק בדברים י׳:כ״א.

5. השוו ללשון הפסוק בדניאל י״ב:ו׳.

6. השוו ללשון הפסוק ביחזקאל מ׳:י״ב.

7. השוו ללשון הפסוק במלכים א א׳:מ״ח, תהלים קכ״ב:ה׳.

8. השוו ללשון הפסוק בתהלים י״ט:י״ג.

9. השוו ללשון הפסוק בתהלים קי״ט:י״ח.

א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בכ״י פרמא 3255: ״ותזהיר״.

(7-9) V'LO THISOV NACHALAH' (SO SHALL NO INHERITANCE) OF THE CHILDREN OF ISRAEL MOVE FROM TRIBE TO TRIBE. Scripture was only concerned to improve the situation at that time [i.e., for the daughters of Zelophehad who had raised that problem]. For if there were [then] women in Israel [already] married to [men of] another tribe, and they [the women] inherited [a portion of the Land] at that time, or would inherit at some future time if their brothers or fathers died without sons, their inheritance would perforce move from one tribe to another [because their husbands, who were of a different tribe, or their sons, would inherit them when they died], and who can straighten out in time what they have made crooked!¹ The Torah, furthermore, did not want to command that the sons or husbands of these women should not inherit them [if they were not of the same tribe], because it did not deem it fit to abrogate [in this case] the [regular] law of inheritance. Similarly Scripture did not concern itself with events which would occur in the future; for even if those daughters who do not possess an inheritance [before they are married] would be permitted to marry [men from] any of the tribes, yet it is possible that at some future time they might inherit some property, if [all] their brothers die in the lifetime of their father, and thus their father's inheritance, or that of their relatives would pass on to them.⁠²
But according to the opinion of our Rabbis who interpreted:⁠³ "This law⁴ only applies to that particular generation,⁠" it is possible⁵ that [at that time] there were no daughters who inherited a portion amongst all those who were to come into the Land [of Israel] except for the daughters of Zelophehad, and therefore [we do not find that] they [i.e., other women] asked [Moses about it as the daughters of Zelophehad did]. Scripture, then, is commanding that if anyone dies from that day onwards until the Land is divided up amongst their tribes, and his daughter inherits him, she should not marry [anyone] from another tribe, in order that when the Land is divided up, that man should not come to take himself an inheritance amongst another tribe. For the [Torah's] concern about them [i.e., about the separate inheritance of each tribe] was greater at the time of the division of the Land [than afterwards], so that the [different] tribes should not become mixed up with each other when taking their inheritance, whereas afterwards their [separate] inheritance will have already become known, and they would not be so concerned about it. But since the [exact] time of the division [of the Land] was not yet known, He imposed the prohibition on the whole of that generation. And G-d in Whose hand is the soul of every living thing⁶ did not have to be concerned with future events [which might in certain cases result in the transfer of a particular inheritance from one tribe to another].
This explanation is correct according to the plain meaning of Scripture, for [the phrase in (9)] v'lo thisov nachalah is not a reason [for prohibiting the marriage of a woman who has already an inheritance, with a man from another tribe] "in order that the inheritance shall not be moved [from tribe to tribe],⁠" but there are two separate commandments [in this section]. He commanded [first, in Verses 6-8] that those women who already possess an inheritance [such as the daughters of Zelophehad, who were not married] should only marry into their father's tribe, and then [in (9)] He commanded that [in the case of] those who are already married [to men of other tribes and have no inheritance], or [in the case of all those women] who will come into an inheritance [later on] after they marry a man [of another tribe], the inheritance shall not move from one tribe to another tribe, but their brothers or their relatives are to inherit them, and not their sons or their husbands. Thus at first [in Verses 6-7] He commanded [the law] in connection with the daughters of Zelophehad, and afterwards [in (8)] concerning every daughter that possesseth an inheritance; and then He said in connection with all Israel that an inheritance shall not move from one tribe to another tribe [as stated in (9), meaning] that even in the case of women who are [already] married [to men of another tribe], or [unmarried] women who have been commanded [not to marry men of another tribe] and who transgress this commandment, the men of their tribes [i.e., the women's brothers or other relatives] should inherit them, in order that they should be closely attached to the inheritance of their fathers' tribes, and their inheritance should not be severed from them, nor they from the inheritance of their fathers. And all these [restrictions] applied only to the generation which took possession of the Land, at the time that it was divided up. Thus He advised them about unmarried women, concerning whom they had asked, and He also made provision for those that were already married.

Thus is completed the Book of the Censuses⁷ [i.e., the Book of Numbers] and the standards of the hosts;
And to G-d, the G-d of hosts, be praises and thanksgivings, in hundreds, thousands, and myriads.
And as He has done for our ancestors great and awesome deeds,⁠⁸ may He bring about speedily in our days the end of the wonders.⁠⁹
May He build the House and the chambers and the border before the cells.⁠¹⁰
And prepare there the thrones of the house of David,⁠¹¹ and may our eyes behold it!
And may He in His mercies purify us of all [our] hidden [faults] and all errors,⁠¹²
And show us wondrous things from His Torah!⁠¹³
Amen. May His Will be so!
Finished and completed.

1. Ecclesiastes 7:13.

2. In other words, if not for the opinion of the Rabbis on the meaning of Scripture we could say that this prohibition is for all times, applying to such women as the daughters of Zelophehad who stood to be married and who already possessed an inheritance. But women who were already married at that time to men of other tribes and are [like the daughters of Zelophehad] inheriting now [because their fathers who were among those who left Egypt, died without sons], and similarly, women who stand to be married and may yet inherit their fathers if they die without sons — with all these possibilities Scripture was not concerned. Instead, the law for all times was specifically applying to women who stand to be married and have already an inheritance of the tribe, just like the daughters of Zelophehad. All this we might be inclined to say. But according to the opinion of our Rabbis etc. (see text) — (Kur Zahav, quoting Aboab).

3. Baba Bathra 117a.

4. Literally: "this thing,⁠" based upon (6) which reads: 'This is the thing' which the Eternal hath commanded concerning the daughters of Zelophehad — that they marry men of their father's tribe.

5. The gist of Ramban's thought is as follows: In the light of the saying of our Rabbis, that this law did not apply for all times [as explained above in Note 116] but only to that particular generation, it is possible then to say that Scripture was also concerned with the above-mentioned possibilities. As for those women who were already married to men of other tribes and are now inheriting, it is possible to say that there was no other case in that generation similar to that of Zelophehad's daughters, the proof being that no other tribe complained. And as for the other possibility, of women who stand to be married and may yet inherit their fathers if they die without sons, we answer, G-d in Whose hand etc. (see text) — (Kur Zahav, in the name of Aboab).

6. Job 12:10. Ramban's intent is to state that He in Whose hand is the soul of every living thing knew that "until the division of the Land no man would die without leaving a son, so that his daughters would be inheriting him" (Aboab). But such an assurance could naturally not apply if we were to say that the prohibition was for all generations.

7. Such is the name given by the Sages to the fourth book of the Torah: "the Fifth of the Censuses" (Sotah 36b).

8. See Deuteronomy 10:21.

9. Daniel 12:6. A reference to the Messianic era.

10. Ezekiel 40:12.

11. Psalms 122:5. This may also be a reference to the mysteries of the Cabala. See at end of Ramban's Introduction to the Book of Genesis: "And He will show those who are pleasing to Him wonders from His Torah" (Vol. I, p. 16).

12. See ibid., 19:13.

13. See ibid., 119:18.

ולא תסב נחלה וגו׳ ממטה אל מטה אחר – מצוה לשעה קודם שינחלו ישראל הארץ. והיו י״ב שבטים למטה כנגד י״ב שבטים של מעלה, כל שבט ושבט בפני עצמו, ואילו היה שבט זה מוכר נחלתו לאחד משאר השבטים היה בזה ערבוב הכחות, אבל בארץ ישראל שהוא כלל כל הכחות לא הקפיד.

ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה אחר, "so that ancestral property will not make the rounds from tribe to another tribe.⁠" This commandment was valid only for the generation of the Israelites entering the land of Canaan at that time (Baba Batra 120). At that time the twelve tribes of the Israelites on terrestrial earth corresponded to their exact counterparts in the celestial spheres (Zohar Bamidbar 118). If one tribe would have sold part of its ancestral territory to another, the result would have been an imbalance of the forces representing the tribes in the celestial regions. Once the people had settled in Eretz Yisrael which is the terrestrial counterpart of the sum total of all these celestial forces of the tribes, this did not matter anymore.

ולא תסוב נחלה – אמרו רבותינו שלא נהג אלא באותו הדור. וכתב הרמב״ן צוה הכתוב שאם ימות אדם מן היום ההוא והלאה עד שתתחלק הארץ ותהיה בתו יורשת אותו שלא תינשא לשבט אחר שלא יבא האיש ההוא בעת חילוק הארץ לקחת לו נחלה בתוך מטה אחר כי יותר יקפידו בעת חילוק הארץ שלא יתערבו השבטים זה בזה בנחלתם אבל לאחר חלוקה כבר נודע׳ הנחל׳ ולא יקפידו כ״כ ובעבור שלא נודע זמן החילוק ההוא הזהיר בכל הדור. ונכון הוא על דרך הפשט שאין לפרש ולא תסוב כמו טעם לדבר פי׳ כדי שלא תסוב אבל הם שתי מצות צוה ביורשת נחלה שלא תנשאנה רק למטה אביהם וצוה בנשואות כבר אשר תבוא אליהן נחל׳ אחרי היותן לאיש שלא תסוב למטה אחר אבל ירשו אותן אחיהן או קרוביהן לא בניהן ובעליהן והזהיר תחלה בבנות צלפחד ואחר כך בכל בת יורשת נחלה ואמ׳ בכל ישראל שלא תסוב נחלה ממטה אל מטה אחר שאף הנשואות או המוזהרות אם יעברו ירשו אותן אנשי המטה שלא יפרדו מנחלתן:

(סיום) נשלם ספר במדבר סיני. שבח לבורא עולם אשר נתן תורה לעמו ישראל בסיני.

36, 7 ולא תסוב נחלה, "an inheritance shall not make the rounds.⁠" Our sages state that this decree applied only during the first generation of the settlers to whom the land had been allocated. Nachmanides writes that what the verse teaches is that if anyone who qualifies for a share in the land on the day this legislation was published dies before he has a chance to physically take possession of his share of the land, and he left a daughter who is qualified to inherit his share of the land, she is not to marry a member of another tribe, in order that her father's share will not eventually wind up as part of the holdings of her husband's tribe. Once the physical distribution of the land had been completed, however, such a daughter is free to marry males from any other tribe. The reason is that by that time her original inheritance being a piece of land belonging to her father's tribe is a well known fact which prevents a land grab by a member of another tribe. Seeing that at the time this legislation was published the exact date of when the distribution would occur had not been known, the legislation is written as if it applied to the entire generation. According to the plain meaning of the text the words ולא תסוב נחלה are not to be understood as providing a rationale for this legislation, i.e. that this legislation is designed to prevent the swapping of ancestral land, but we are dealing here with two separate commandments, each part of the laws of inheritance. 1) Girls inheriting the father's estate are not to marry outside their tribe. 2) Women, who were daughters of fathers that had no male issue, and were married prior to the publication of this legislation, and who will inherit their father's share of the land when the time came for distribution, cannot transfer by inheritance or other device their father's share, but must allow such share upon their death to be inherited by the nearest relatives of their father's tribe. The immediate application of this legislation was designed to solve the problem of the daughters of Tzelofchod, but they were only the role model for applying this legislation in the future. In other words, in the future this basic condition of ancestral lands remaining non-transferable to other tribes is valid even for women who had already been married when they became heirs to such land. If their sons who were members of their father's tribe did not belong to the same tribe as their mother's inheritance, they could not claim this land.

תסב נחלה – בגימטריא זו היא בהסבת הבן לומר שהבן יורש את אביו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ולא תסב נחלה – לפי הפשט יתכן שבכתוב הזה מבאר הטעם, למה צוה למעלה לבנות צלפחד שתהיין למטה אביהן, ואמר כדי שלא תוסב נחלה ממטה אל מטה אחר, כי יבא אח״כ האיש לקחת נחלה גם ממטה אחר, ויתערבו נחלות השבטים:

נחלה לבני ישראל – ביאורו נחלה שהיא לבני ישראל:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ולא תסב – ר״ל וההקפדה הוא רק שלא תסב נחלה ממטה אל מטה, ושידבקו איש בנחלת מטה אבותיו – אבל כשיעתק הנחלה ממשפחה אל משפחה באותו מטה אין קפידא:

ידבקו בני ישראל: לא כנחלה שבחו״ל שאין האדם מדובק לנחלתו אלא קרוב לה. אבל בארץ ישראל ״איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל״, כי כך עלה במחשבה וימודד ארץ להיות נחלה זו לאותו האיש וזרעו.

כי איש בנחלת וגו׳ – ובהיות כל שבט ושבט לעצמו ישמרו יחוסם ולא יקלקלו זרעם בזנות וניאופים.

ולא תסב נחלה – תניא, בסבת הבן הכתוב מדבר, או אינו אלא בסבת הבעל, כשהוא אומר (פ׳ ט׳) ולא הטוב נחלה ממטה למטה אחר, הרי בסבת הבעל אמור הא מה אני מקיים ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה – הוי אומר בסבת הבן¹. (ב״ב קי״ב.)

ולא תסב נחלה – תניא, ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה למטה אחר עם וכל בת יורשת נחלה (פ׳ ח׳) שניהן בדיבור אחד נאמרו.⁠² (ירושלמי נדרים פ״ג ה״ב)

1. באור הענין, כי הסבת נחלה משבט לשבט יצוייר בשני אופנים, הא׳ ע״י ירושת הבן את אמו, והב׳ ע״י ירושת הבעל את אשתו, והנה האופן הראשון הוא פשוט, כגון אם ירשה אשה את אביה שהוא משבט ראובן והלכה ונשאת לאחד משבט שמעון ומתו היא ובעלה והניחו בן שירשתם, וידוע דהבן מתייחס אחר אביו, הרי שהוסבה נחלת שבט ראובן לשבט שמעון ע״י ירושת הבן את אמו, ואופן השני, ע״י ירושת הבעל את אשתו, יצוייר, כגון אם ירשה אשה את אביה שהוא משבט ראובן ונשאת לאחד משבט שמעון ומתה וירשתה בעלה, ונמצאת נחלת שבט ראובן הוסבה לשבט שמעון ע״י ירושת הבעל את אשתו. והנה אזהרת הסבת נחלה כתיב בשני פסוקים, בפסוק שלפנינו ובסמוך פסוק ט׳, ותרי קראי למה לי, וע״כ צ״ל דמשום דאפשר להסבת נחלה בשני אופנים ע״י ירושת הבן את אמו וע״י ירושת הבעל את אשתו, לכן כתיב שתי אזהרות בשני פסוקים.
ואמר על זה דהפסוק שלפנינו בהכרח מכוין להסבת נחלה ע״י ירושת הבן כמבואר, יען כי הפסוק הסמוך (ט׳) בהכרח איירי בהסבת נחלה ע״י ירושת הבעל כדמפרש התם משום דכתיב שם ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר, כלומר שירשנה בעלה אם תנשא לו, שהוא אחר לגבה, אבל אם הוסבה נחלה ע״י בנה שיורשה אינו אחר ממש לגבה, דיורש כרעא דאמיה הוא, וא״כ הפסוק שלפנינו בהכרח איירי בהסבת הבן, כמבואר, ודו״ק.

2. המפרשים טרחו בבאור דרשה זו, ולי נראה פשוט, שהרי כשאומר שהבת תירש הרי ודאי שתסוב נחלה משבט לשבט, שהרי זאת הבת שירשה למשל נחלת אביה משבט ראובן ונשאת לאחד משבט שמעון ומתה וירש אותה בעלה או בנה שמתיחס אחר האב ובזה הלא הוסבה נחלת שבט ראובן לשבט שמעון, וכמש״כ בדרשה הקודמת, וא״כ בשביל איסור זה דהסבת נחלה א״א כלל שהבת תירש, ולכן צ״ל דבשעה שנאמר וכל בת יורשת נחלה בה בשעה נאמר לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה ולא תסוב נחלה ממטה למטה, ר״ל כדי שתוכל הבת לירש, ומטעם שלא יסובב נחלה משבט לשבט צוה שבת כזו תנשא רק לאחד משבט אביה, וזהו שאמר נאמרו בדבור אחד, והרבה ענינים כיוצא בזה הובאו בירושלמי [עיין לפנינו בפ׳ יתרו בפסוק זכור את יום השבת].

(ח) וְ⁠כׇל⁠־בַּ֞ת יֹרֶ֣שֶׁת נַחֲלָ֗ה מִמַּטּ⁠וֹת֮ בְּ⁠נֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לְ⁠אֶחָ֗ד מִמִּ⁠שְׁפַּ֛חַת מַטֵּ֥⁠ה אָבִ֖יהָ תִּהְיֶ֣ה לְ⁠אִשָּׁ֑⁠ה לְ⁠מַ֗עַן יִֽי⁠רְ⁠שׁוּ֙ בְּ⁠נֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלַ֥ת אֲבֹתָֽיו׃

Every daughter who possesses an inheritance in any tribe of the Children of Israel shall be wife to one of the family of the tribe of her father, that every man of the Children of Israel may possess the inheritance of his fathers.

מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזרארמב״ןר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותמנחת שימלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וְכָל בְּרַתָּא יָרְתַת אַחְסָנָא מִשִּׁבְטַיָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחַד מִזַּרְעִית שִׁבְטָא דַּאֲבוּהָא תְּהֵי לְאִתּוּ בְּדִיל דְּיֵירְתוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְּבַר אַחְסָנַת אֲבָהָתוֹהִי.

And every daughter inheriting a possession (in one) of the tribes of the children of Israel shall be wife of one of the families of her father's tribe: that the sons of Israel may each man inherit the possession of his fathers.

וכל ברתה^א דירתה אחסנה מן שיבטהון^ב דבני ישראל לבר מן זרעיית שבט אבהתה ייהוויין^ג לאתה מן בגלל דירתון בני ישראל גבר אחסנות אבהתיה.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ברתה״) גם נוסח חילופי: ״ברה נקבה״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שיבטהון״) גם נוסח חילופי: ״שבטייה״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לבר מן זרעיית שבט אבהתה ייהוויין״) גם נוסח חילופי: ״לחד מן זרעייתה שבט אביה תיהווי״.

{וכל ברתא ירתת אחסנא משבטא דבני ישראל לחד מזרעית שבטא דאבוהא תהי לאנתו בדיל דירתון בני ישראל גבר אחסנת אבהתוהי.

^a_

a. The Targum for verses 8-9 was omitted in MS London.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וַכַּדַ׳א חֻכּם כֻּלֻּ בִּנתֵ תַּרִתֻ׳ נַחלַתַּ לִבַּעץִ׳ עַשִׁירַתִ סִבּטִ אַבִּיהַא תַּכֻּוןֻ זַוְגַתַּ לִכַּיְ יַרִתַּ׳ כֻּלֻּ סִבּט מִנהֻם נַחלַתַּ אַבַּאאהִ

ובאופן הזה, יהיה משפט כל בת יורשת נחלה, לאיזה שיהיה ממשפחת שבט אביה תהיה לאשה, בכדי שירש כל שבט מהם נחלת אבותיו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

בת יורשת נחלה – שלא היה בן לאביה.

וכל בת ירשת נחלה AND EVERY DAUGHTER THAT INHERITS A POSSESSION – because her father had no son, [SHALL BE WIFE, etc.]

פס׳: וכל בת יורשת נחלה וגו׳ – ¹היאך בת יורשת שני מטות זו שאביה משבט ראובן ואמה משבט שמעון ומתו וירשתן כי מתה וירתי לה בנה או בעלה מתעקרה לה נחלה שירשה זו מאמה שהיתה משבט שמעון ונעקרה משבט שמעון ונוסבת לשבט ראובן שבעלה ובנה משבט ראובן שנאמר למשפחותם לבית אבותם. ²פירוש שכבר הוסבה מכיון שמתה אמה שהיתה משבט שמעון וירשתה ומת אביה שהיה משבט ראובן, והוסבה הנחלה משבט שמעון לשבט ראובן. וכשהיא נישאת לאחד ממשפחות מטה ראובן ואם מתה יורשה בנה או בעלה אין כאן הסבת נחלה משבט לשבט:

1. היאך בת יורשת שני מטות. (ב״ב קי״א) קאי על הקרא וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל הרי שירשה ב׳ מטות:

2. פי׳ שכבר הוסבה. (ב״ב קי״ב) אא״ב שכבר הוסבה. וע״ש ברשב״ם גרסות שונות וכן בתוס׳ שם ודברי המחבר מבוארין כי הקרא אסר באותו הדור לבנות צלפחד להנשא לשבט אחר זולת שבט מנשה שלא תסוב הנחלה ממטה למטה. אבל זו שאביה היו משבט ראובן ואמה משבט שמעון ומתו והיא יורשת שני חלקים חלק אביה משבט ראובן וחלק אמה משבט שמעון כבר הוסבה לידה ירושת אמה משבט שמעון ע״י נשואי אביה ואם תנשא אח״כ לשבט אביה ראובן אין זה הסבת נחלה משבט שמעון ע״ש בגמ׳ כל הסוגיא.

(ח-ט) וכל בת ירשת נחלה – אחר נחול הארץ, על כן אמר הכתוב: ולא תסב נחלה (במדבר ל״ו:ט׳) פעם שנית.⁠¹

1. כלומר: בנוסף לפסוק ז׳.

(8-9) AND EVERY DAUGHTER, THAT POSSESSETH AN INHERITANCE. After the inheritance of the land. Scripture therefore states a second time, So shall no inheritance remove [from one tribe to another tribe] (v. 9).⁠¹

1. In other words, verse 7 speaks of the present. (8) speaks of the future.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

וכל בת יורשת נחלה – שלא היה בן לאביה אחר שינחלו את הארץ, על כן אמר הכתוב פעם שנית ולא תסוב נחלה. ומטעם זה היה המנהג בישראל בבת יורשת כשתעבור על זה ותרצה להנשא לשבט אחר שהיו קורין אותה זונה והיתה מפסדת נחלת בית אביה, וזהו שכתוב (שופטים י״א:א׳) ויפתח הגלעדי היה גבור חיל והוא בן אשה זונה, כי אמו של יפתח היתה בת יורשת נחלה ונשאת לשבט אחר, כי אין הכוונה זונה ממש ח״ו, וכן תרגם יונתן. ואפשר לומר כי ולא תסוב נחלה ידבר בנפשות, ולכך הזכיר פעם שניה ולא תסוב נחלה, וכן מלת ידבקו, כי האחד דבקות הגוף והשני דבקות הנפשות.

וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל, "and any daughter inheriting ancestral land, etc.⁠" A girl whose father did not have a son who could inherit the land. This is why the Torah had to write a second time (verse 9) "so that the inheritance shall not make the rounds, etc.⁠" (Ibn Ezra).
As a result of this verse it became a custom in Israel that if a girl who had inherited ancestral land married out of her tribe to describe her as a זונה, "a harlot.⁠" She would therefore be deprived of the inheritance from her father.
This is the meaning of the words in Judges 11,1 that Yiftach the Gileadi was the son of a woman known as זונה, harlot [i.e. it is not a reference to her sexual mores. Ed.] The prophet is merely telling us that his mother had belonged to a different tribe than his father. Yonathan ben Uzziel also translates the word זונה in Judges 11,1 in the same way [cited by R' David Kimchi ibid., but is not found in our editions of Targum Yonathan].
Perhaps the meaning of the word לא תסב נחלה refers to persons, not landed property, and this would account for the Torah writing the same words twice. [It would be an oblique reference to the transmigration of the souls. If injustice would occur through the incorrect handling of ancestral property, certain souls thus deprived might have to be placed inside other bodies to right the wrong during another cycle of life on earth. Ed.]
This may also account for the use of the word ידבקו, "they shall cleave" (verse 9), seeing that this is a term applicable to both souls and bodies but not to land. The first time (verse 7) the Torah writes the word it refers to the body, the second time to the soul.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְכָל בַת יֹרֶשֶת נַחֲלָה: ג׳ פסוק בקרי׳ מן תמנין אתין רישיהון וכל, וסימניהון וכל שיח השדה, וכל בת ירשת נחלה, וכל שלל הערים (יהושע י״א). [וְכָל⁠־בַּת].

(סיום) ותשלם מלאכת ספר רביעי

והוא ספר הפקודים והמסעות

תהלה לשומע שועות

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וכל בת ירשת נחלה – מתחלה הזהיר על בנות צלפחד בלבד, כי עליהן היתה השאלה, ועתה ידבר בכל בת יורשת נחלה בבני ישראל, כלומר שאין לה אחים, שחייבת להנשא לאחד ממשפחת מטה אביה, ורז״ל קבלו שהדבר הזה לא היה נוהג רק בדור ההוא שהיה קודם חלוקת הארץ:

איש נחלת אבתיו – ולא נחלת אמו משבט אחר:

וכל בת ירשת נחלה ממטות בני ישראל – לפי הגמרא בבבא בתרא (קיא.), הכוונה לבת היורשת נחלה משני שבטים, ומכאן למדנו שירושת האם עוברת לבניה, כדרך שירושת האב עוברת לבניו. לפיכך, בת שאביה ואמה משתייכים לשבטים שונים, מקבלת נחלה משני שבטים.

הגמרא (שם קיב.) ממשיכה לדון בשאלה מה יהיה דין בת כזו לעניין נישואיה. האם העברת נחלה היא עניין הנוגע גם לירושת האם, ולפיכך הבת צריכה לבחור בעל שאביו ואמו משתייכים לאותם שבטים שאביה ואמה משתייכים אליהם; או שמא העברת נחלה אינה עניין לירושת האם, ״שכבר הוסבה״, שכן העברה כזו כבר נעשתה, היינו, בעת שירושת האם עברה לבת אשר על פי דין משתייכת לשבט אביה.

גם בעיה זו מוכיחה את מה שכבר אמרנו: אין זה נכון להניח שהכתוב התכוון למנוע את העברת נחלת השבט באופן מוחלט.

וכל בת, ועל כן כל בת יורשת נחלה, לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה – אין קפידא מאיזה משפחה רק שיהיה ממשפחה של משפחות המטה של אביה שלא תנשא למטה אחר, למען יירשו – הנה מבואר בדברי חז״ל שצווי זה לא היה רק בדור הזה, וכבר בארנו במק״א שכל מקום שאומר זה הדבר מציין מצוה שנאמרה רק לשעתה (עי׳ התו״ה אחרי סי׳ פח) ויפלא הלא טעם מצוה זו נוהגת תמיד, אולם התורה בארה טעם המצוה שהוא למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו – ר״ל שאם ישאו בנות צלפחד אנשים ממטה אחר לא ישתדלו להוריש את הכנענים מנחלתם כי אנשיהם היורשים נחלתם הם שייכים למטה אחר ויכבשו ויורישו את הכנעני היושב בנחלת שבטם ולא ילכו להוריש את הכנעני היושב בשבט אחר שאינו משבטם, וע״כ ישאו רק לבני שבטם ואז ישתדל כ״א לירש נחלת אבותיו ויורש את הכנעני משם, מזה מבואר שטעם מצוה זו היה שייך רק בעת הכבוש, לא אחר הכבוש שכבר הורישו את יושבי הארץ וירשו את הארץ:

וכל בת יורשת נחלה: ׳וכל אשה׳ מיבעי. ללמד דאם כבר יש לה בן מאישה הראשון והוא יסוב נחלה בעל כרחו, רשאה היא להנשא לשבט אחר, כיון דבלא זה תסוב נחלתה. משום הכי דוקא ״בת״ שמשמעה כי היא איננה אם, וכדאיתא בסנהדרין (סט,א) ׳בן – ולא אב׳, הכי נמי ״בת״ – ולא אם. [הרחב דבר: ומזה המקרא אפשר להוכיח שאין איש יורש את אשתו כשהוא בקבר, דאם לא כן אפילו איננה אם, אם רק היתה פעם לאיש הוסב נחלתה בעל כרחה. וכבר נתקשו רבותינו התוספות ביבמות (נה,ב) ובחידושי הרמב״ן והרמ״ה בב״ב (קיד,ב) למצוא המקור לזה.]

ממטות בני ישראל: כבר פירשו בגמרא ב״ב (קיא,ב) ׳משני מטות׳, היינו מאב ומאם. וזהו עיקר מקרא זה מוסף על מקרא הקודם דכתיב ״ולא תסב נחלה וגו׳⁠ ⁠⁠״, אלא בשביל איזה בת יורשת שני מטות, ואם כן יש ספק להיכן תנשא – אם למשפחת אביה או אמה, והעלה המקרא ״לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה״, ואע״ג שתסוב נחלת אמה. ומפרש הטעם שיקרה נחלת אביה מנחלת אמה.

למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו: שני אבות שיש לו, היינו אבי אביו ואבי אמו, דבני בנות הרי הם כבנים והנכד יורשו. ואם כן, אע״ג שבעל כרחו מיסב ירושת אמו מצד האם, מ״מ נחלתה מצד האב לא די שאינו מיסב אלא עוד קם על נחלת אביו, אחר דבני בנות הרי הם כבנים. מה שאין כן אם תנשא למשפחת אמה ויהא הבן יורש את אם אמו, אינו מקיים בזה ירושת ״אבות״, דאב אם אמו אינו כאביו, דלא מצינו שיהא בן בת הבת כבן, שהרי אפילו בן בן הבן לא מצינו שיהא כבן, ואיפליג דרי. ואם כן מיסב נחלת אבי אמו בלי ירושת ״אבותיו״.

וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל כו׳ – דוקא, אבל אם היא משבט לוי ויורשת נחלה ממטה אביה אין קפידא למי תנשא, שאף אם תנשא למשפחת אביה ג״כ מסבת נחלה דמטה לוי לאו בר נחלה בארץ, ומה שיורשת משבט אביה הלא אין להם רק ערי מגרש, שלא היו מעלים להם שכר הנמלטין, אולם חזר הכתוב שבת יורשת מבנ״י, היינו משאר השבטים לא תנשא אף לאחד משבט לוי שאין להם נחלה, לכן אמר ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר, ולא אמר לבנ״י, פירוש, שלא תנשא למטה לוי, כי איש בנחלתו ידבקו מטות בנ״י, הוא גם שבט לוי ידבק בנחלתו הוא המעשר אשר נתן לו לנחלה, וה׳ הוא נחלתו כמו שאמר בשופטים, לכן לא אמר בנחלת מטה אבותיו, כי אין זה נחלת הארץ אשר יזכה מאבותיו. ופשוט.

וכל בת יורשת נחלה כו׳ – בפרק יש נוחלין דריש דאין אם יורשת את בנה דכתב יורשת ולא מורשת. ועיין רשב״ם מה שנדחק בזה. והברור דצריך להיות הגירסא בת יורשת ואין אם יורשת, שמצד שהיא בת יורשת ולא מצד שהיא אם, שאינה יורשת בנה ובתה רק אביה ואמה, ודריש דהוי ליה למכתב וכל אשה יורשת נחלה ודייק בת. וכיו״ב נמצא ריש פרק בן סו״מ בן ולא אב, ובתמורה י״ח אם ולא ולד. ודו״ק.

וכל בת ירשת וגו׳ – ת״ר, וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל, האיך בת יורשת שני מטות, אלא זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר ובתו וירשתן,⁠¹ מכאן לבת שיורשת את אמה, וק״ו לבן.⁠² (ב״ב קי״א.)

וכל בת ירשת וגו׳ – תניא, רבי ישמעאל אומר, הבעל יורש את אשתו, שנאמר וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל, בהסבת הבעל הכתוב מדבר,⁠³ ואומר (פ׳ ז׳) ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה, ואומר (פ׳ ט׳) ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר⁴. (ב״ב קי״א:)

וכל בת ירשת וגו׳ – תניא, האשה את בניה מנחלת ולא נוחלת, דאמר קרא וכל בת יורשת נחלה, יורשת ואינה מורשת.⁠⁵ (ב״ב קט״ו.)

ממטות – תניא, מניין לבן שקודם לבת בנכסי האם, ת״ל ממטות, מקיש מטה האש למטה האב, מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת.⁠⁶ (שם קי״א.)

1. כגון שאביה משבט ראובן ואמה משבט שמעון ולא היה להם בנים כי אם בת זו וירשתן, נמצאת יורשת שני מטות.

2. ר״ל ק״ו לבן שיורש את אמו, ומה בת שהורע כחה בנכסי האב יפה כחה בנכסי האם, בן שיפה כחו בנכסי האב אינו דין שיפה כחו בנכסי האם, ולולא ק״ו זה הו״א דהירושה נמשכת כפי תולדת המין, הבן יורש את אביו והבת את אמה.

3. כלומר בשביל הסבת נחלה ממטה למטה על ידי הבעל היורש את אשתו שירשה נחלת אביה משבט ראובן ובעלה משבט שמעון ונמצא שהוסבה משבט לשבט, בכך דבר הכתוב, והקפיד שלא תנשא למטה אחר אלא לאחד ממשפחת מטה אביה וכמש״כ בפסוק הקודם, וא״כ ממילא מבואר שהבעל יורש את אשתו, ואצטריך לדרשה זו יען כי בפרשת נחלות בפ׳ פינחס אינו מפורש ממש שאחד מן היורשים הוא הבעל את אשתו, עיי״ש לפנינו.

4. מה שאמר ואומר ואומר לכאורה היה נראה פשוט דמפרש שלא נימא דהפסוק ולא תסוב נחלה איירי בהסבת נחלה ע״י הבן והיינו אשה שירשה את אביה משבט ראובן ונשאת לאחד משבט שמעון ומתה היא ובעלה והניחו בן וירשם, וידוע דהבן מתיחס אחר אביו, וא״כ אין ראיה שהבעל יורש את אשתו כיון דאפשר לצייר הסבת נחלה ע״י אופן אחר כמבואר, לכן מביא דכתיבי שתי אזהרות בשני פסוקים, ולא תסוב נחלה משבט לשבט, ומכוין להדרשה שהבאנו בפסוק הקודם שהאזהרה בפסוק ז׳ על כרחיך איירי בהסבת הבן, יען שזו שבפסוק ט׳ ע״כ איירי בהסבת הבעל, כך הי׳ נראה לכאורה לפרש בדרך פשוט, אבל בגמרא מצרכי הבאת שני פסוקים לענין אחר, ולא ידעתי למה לא מפרשי בגמרא כמש״כ, ועיין בזה.
והנה בדבר ירושת הבעל את אשתו בארנו, פ׳ נחלות (פ׳ פינחס) דעת רוב הפוסקים דהוי מדרבנן, והדרשות שבאו בענין זה הן אסמכתות, ואע״פ דכפי המתבאר כאן ובפסוק הקודם מבואר כמעט מפורש בתורה שהבעל יורש את אשתו, שהרי מוקי שיזהרו מהסבת נחלה משבט לשבט ע״י ירושת הבעל את אשתו, אך בגמרא פלפלו לאוקים שני הפסוקים בהסבת הבן, יעו״ש. וגם לבד זאת י״ל דאין הכרח כ״כ שהבעל הוא יורש ממש, דאפשר לומר שההסבה תהיה ע״י שהאשה תתן נחלתה במתנה לבעלה וכדומה באופנים שונים, וע״ע מש״כ בפ׳ פינחס שם.

5. הרבותא בזה אע״פ דכתיב וכל אשה יורשת נחלה ממטות ודרשינן לעיל שנוחלת משני מטות שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר, ולפי״ז היה צריך להקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב אב יורש את בנו כך מטה האם אם יורשת את בנה, קמ״ל דהאם אינה נוחלת, ומסמיך זה על הלשון יורשת דמיותר הוא, דדי היה לכתוב וכל בת נחלה וגו׳, אלא רומז דרק יורשת שני מטות אבל אינה מורשת לב׳ מטות אם מתה היא אלא לאחד מהם דהיינו לאביה אבל לא לאמה דאין האם יורשת.

6. נסמך על הדרשה דלעיל דהא דבן יורש את אמו ילפינן בק״ו מבת דילפינן לה מלשון ממטות והוקשו המטות בתיבה אחת דלא כתיב שני מטות והלכך דרשינן היקש זה שלא די דיורש כבת אלא שגם קודם לה.

(ט) וְ⁠לֹֽא⁠־תִסֹּ֧⁠ב נַחֲלָ֛ה מִמַּטֶּ֖⁠ה לְ⁠מַטֶּ֣⁠ה אַחֵ֑ר^א כִּי⁠־אִישׁ֙ בְּ⁠נַ֣חֲלָת֔וֹ יִדְבְּ⁠ק֕וּ מַטּ֖⁠וֹת בְּ⁠נֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

No inheritance shall move from one tribe to another tribe; for the tribes of the Children of Israel shall each keep his own inheritance.'"

א. לְמַטֶּ֣ה אַחֵ֑ר =ל,ל1,ב,ש,ש1?,ק3,ו,ל3 (סגול באות טי"ת)
• ל9=<לְמַטֵּ֣ה אַחֵ֑ר> (צירה באות טי"ת) וכמו כן בדפוסים וקורן

מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןהדר זקניםטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וְלָא תַסְחַר אַחְסָנָא מִשִּׁבְטָא לְשִׁבְטָא אוּחְרָנָא אֲרֵי גְּבַר בְּאַחְסָנְתֵיהּ יִדְבְּקוּן שִׁבְטַיָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

And the inheritance shall not pass from one tribe to another tribe, but every one of the tribes of the Beni Israel shall keep to its own inheritance.

וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וְלָא תַסְחַר אַחְסָנָא מִשִּׁבְטָא לְשִׁבְטָא אוּחְרָנָא אֲרֵי גְבַר בְּאַחְסַנְתֵּיהּ יִדְבְּקוּן שִׁבְטַיָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל

המיר סביל לפעיל

כתב ״באורי אונקלוס״: לכאורה תחת שיתרגם ״ולא תִסֹּב נחלה״ – ״וְלָא תַסְחַר אַחְסָנָא״, ראוי היה לתרגם ״וְלָא תִסְתְּחַר״, כיאה לבנין קל שהוא פועל עומד.⁠¹ אולם מתרגום זה היה משתמע שהמצוה תלויה בנחלה גם לדורות. אבל רבותינו למדו שמצוה זו היא רק לזמן החלוקה ולא לדורות. על כן תרגם ״וְלָא תַסְחַר אַחְסָנָא״, כאילו נאמר וְלֹא תָּסֵב, שהוא ציווי למשה ולדור ההוא בלבד, שהם לא יעבירו נחלה משבט לשבט. אבל לעתיד ולאחר הכיבוש, יכולה הנחלה לעבור בירושה כמפורש ברמב״ן.⁠²

על בחירתו לתרגם בפועל סח״⁠ ⁠׳ר ולא בלשון הקפה, עיין לעיל ״וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל״ (במדבר לד ד) ״וְיַסְחַר לְכוֹן תְּחוּמָא״.⁠³ אכן בת״נ תרגם ״וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה״ – ״ולא תקף אחסנה״.

1. וכן הגיה ״וְנָסַב לכם הגבול״ (במדבר לד ד) ״וְיִסְתְּחַר לְכוֹן תְּחוּמָא״ ולא: ״וְיַסְחַר״, עיין שם.

2. ״ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה – לא חשש הכתוב אלא לתקן העת ההיא... ועל דעת רבותינו שדרשו ׳דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה בלבד׳ (בבא בתרא קכ ע״א), יתכן שלא היו בכל הדור ההוא הבא בארץ בנות יורשות נחלה זולתי בנות צלפחד, כי על כן לא דברו. וצוה הכתוב שאם ימות אדם מן היום ההוא עד שתחלק הארץ לשבטיהם ותהיה בתו יורשת אותו, לא תנשא לשבט אחר שלא יבא האיש ההוא בעת חלוק הארץ לקחת לו נחלה בתוך מטה אחר, כי הקפדה להם תהיה יותר גדולה בעת החלוק שלא יתערבו השבטים זה עם זה בנחלה, כי אחרי כן כבר נודעה נחלתן ולא יקפידו כל כך. ובעבור שלא נודע זמן החלוק הזהיר בכל הדור. והשם אשר בידו נפש כל חי אין לו לחוש מכאן ואילך״.

3. הרחבה נוספת מצויה בפס׳ ״וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב״ (ויקרא כה לא) ״שׁוּר מַקַּף סְחוֹר סְחוֹר״.

ולא תקף אחסנה מן שבט לשבט אחרן ארום גבר באחסנתיה ידבקון שבטיהון^א דבני ישראל.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שבטיהון״) גם נוסח חילופי: ״שבטייה״.

ולא תסחר אחסנא משבטא לשבטא אוחרנא ארי גבר באחסנתיה ידבקון שבטיא דבני ישראל.}⁠^א

א. פסוקים ח׳-ט׳ הושמטו ע״י הדומות בכ״י לונדון.

^a_

a. The Targum for verses 8-9 was omitted in MS London.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וַלַא תַּדֻורֻ נַחלַתֹ אַיַתֹ כַּאנַתּ מִן סִבּט אִלַי׳ סִבּט אכַ׳ר בַּל יַלזַם כֻּלֻּ סִבּט מִן בַּנִי יִסרַאאִיל נַחלַתַּהֻ

ולא תסובב שום נחלה מן שבט אל שבט אחר, אלא ידבק כל שבט מן בני ישראל בנחלתו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

פס׳: ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר – זו סיבת הבעל שהוא אחר משבט אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל. ¹זו מצות עשה:

1. זו מצות עשה (ב״ב קי״ב) שיש כאן לאו ועשה. לאו ולא תסוב נחלה עשה כי איש בנחלתו ידבקו:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

{ו}⁠לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר – שני פעמים (במדבר ל״ו:ז׳,ט׳): אחת בסיבת הבן ואחד בסיבת הבעל, כדמפרש בבבא בתרא (בבלי ב״ב קי״ב:). ומיהו זאת המצוה לא נהגה אלא באותו דור, דדרשי: זה הדבר (במדבר ל״ו:ו׳) – דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה, כדמפרש התם (בבלי ב״ב ק״כ.), כדי שיכירו מתחילה נחלתם. אבל לאחר זמן אי אפשר להיזהר, דפעמים שאדם משיא בתו לשבט אחר, ויש לו בנים הרבה מתים, והיא יורשת, ובעלה ובנה יורשים אותה, שהם משבט אחר ולא משבט אביה.

בנחלתו ידבקו בני ישראל – לחיים ולשלום.

(סיום) חסלת אלה מסעי.

סליק ספר וידבר.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

איש בנחלתו ידבקו – וכן יהיה לחיים ולשלום שיבנה בית המקדש במהרה בימינו.

ולא תסוב נחלה – בגימטריא זו היא הסבת בעל.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ולא תסוב נחלה ממטה וגו׳ – טעם שכפל המאמר עצמו שאמר בסמוך ולא תסוב וגו׳, לפי מה שכתבתי בסמוך שאין זה אלא עצה טובה, בא מאמר ב׳ לחיוב לכל בני ישראל שאליהם באה מצות וכל בת יורשת וגו׳ האמורה קודם לזה.

ולא תסב נחלה, "so that an inheritance not move (from one tribe to another), etc. The reason the Torah repeats this both negatively and positively is as I have explained already that it was only well meant advice not legislation. The Torah therefore had to repeat that in all instances other than the daughters of Tzelofchod this was a matter of legislation.

ולא תסב נחלה – בפסוק ז׳ אמר כן כנתינת טעם לצווי אל בנות צלפחד, וכאן בא בדרך צווי לכל השבטים:

ולא תסב נחלה וגו׳ – הנחלה שנקבעה לכל שבט לא תעבור בתחילה, אף לא בחלקה, לשום שבט אחר, ״כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל״: בני כל שבט יהיו הראשונים לדבוק בנחלה שנקבעה להם. כל נחלה תהיה מוטבעת תחילה בחותמו המיוחד של השבט שהיא ניתנה לו, ומיוחדות זו תישמר בטהרתה עד כמה שניתן. כל שבט על תכונותיו המיוחדות יכה שורשים בנחלתו, עד כמה שניתן, ללא יוצא מן הכלל, וכביכול יבוא עמה בברית ״נישואין״. שם, בנחלתו, יפַתֵח השבט את תכונותיו המיוחדות על בסיס התפקיד הלאומי הכללי (עיין פירוש פסוקים ו–ז).

ולא תסב – ר״ל זה נוהג רק בעת הכבוש כדי שיירשו איש ואיש נחלת אבותיו אבל אח״כ אין שום חשש, שאין חשש אח״כ שתסוב נחלה ממטה למטה אחר, עז״א שלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר – ר״ל אף שתשא בת יורשת נחלה איש משבט אחר בכ״ז לא תסוב הנחלה עי״ז כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל – שהמטות עצמם יהיו מדובקים יחד ושום איש מהם לא יתפרד מן הדבקות לעזוב שבטו ונחלתו ולאחז נחלה בשבט אחר, וכשיגיע לנחלתם נחלה בשבט אחר ימכרוהו בזול לבני השבט, ומצד זה בעצמו ינשאו לרוב לבני שבטם שאצלם הנחלה חשובה לא בני שבט אחר שאצלם אין הנחלה שוה כלום וממילא לא תסוב נחלה ממטה אל מטה אחר:

ולא תסוב נחלה וגו׳ כי איש בנחלתו וגו׳: אם אשה משבט יוסף ויש לה נחלה, והיא נשואה מכבר לאיש משבט יהודה, ולאיש בנים זכרים, והולידו בת שהיא יורשת את האם ולא את האב. ואם כן אותה הבת שהיא באמת נחשבת על שבט יהודה ונחלתה בשבט יוסף לבד, מ״מ הדין שתנשא לאיש משבט יהודה ממטה אביה. דאין בזה הסבת נחלה, שהרי כבר הוסבה נחלה זו במיתת האם להבת שהיא משבט יהודה, והיא עומדת על נחלתה בשבט יוסף. והיינו דכתיב ״כי איש בנחלתו ידבקו וגו׳״, אע״ג שאינו נחלת ״אבותיו״, מ״מ הרי היא ״נחלתו״. ודוקא בת יורשת מאביה אסורה להנשא לאחד משבט אחר, שהרי עד כה לא הוסבה הנחלה, אבל כשהיא יורשת האם כבר הוסבה נחלת האם בידה.

ולא תסב נחלה וגו׳ – לעולם; ובא להוסיף שאם בנישואיה לאיש משבט אחר לא היתה בת יורשת נחלה, כי היו לה אחים שמתו אח״כ בלא בנים, ואח״כ מת אביה, לא תירש כיתר הבנות במקום שאין אחים, וירושתה נופלת לקרובי אביה.

ולא תסב נחלה – בסבת הבעל הכתוב מדבר, או אינו אלא בסבת הבן, כשהוא אומר ממטה למטה אחר, ובן לאו אחר הוא.⁠¹ (שם קי״ג.)

1. דרשה זו נתבארה לעיל בפסוק ז׳ אות ח׳, יעו״ש וצרף לכאן.

(י) כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥⁠ה יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶת⁠־מֹשֶׁ֑ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּ⁠נ֥וֹת צְ⁠לׇפְחָֽד׃

The daughters of Zelophehad did as Hashem commanded Moses,

מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גרלב״ג תועלותר״ע ספורנואור החייםרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כְּמָא דְּפַקֵּיד יְיָ יָת מֹשֶׁה כֵּן עֲבַדָא בְּנָת צְלָפְחָד.

As the Lord commanded Moshe, so did the daughters of Zelophechad:

כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד

כְּמָא דְּפַקֵּיד ה׳ יָת מֹשֶׁה כֵּין עֲבַדָא בְּנָת צְלָפְחָד

הבחנה בין לשון זכר ללשון נקבה

›בעברית, צורת הרבים ״עָשׂוּ״ משמשת לזכרים ולנקבות כאחד, אך הארמית מבחינה ביניהם: ״כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות לט מב) ״כֵּן עֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ לזכרים, אבל לנקבות ״וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ״ (שמות א יז) ״וּדְחִילָא חָיָתָא מִן קֳדָם ה׳ וְלָא עֲבַדָא״. מכאן שבפסוקנו המדבר בבנות צלפחד, הנוסח המדוייק הוא ״כֵּן עָשׂוּ״ – ״כֵּן עֲבַדָא״, ולא כבמקצת נוסחים ״כֵּן עֲבַדוּ״.

היך מה דפקיד י״י ית משה כדן^א עבדו בנתה^ב דצלפחד.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדן״) גם נוסח חילופי: ״כן״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בנתה״) גם נוסח חילופי: ״בנת״.

היכמא דפקיד י״י ית משה הכדין עבדו בנת צלפחד.

As the Lord commanded Mosheh, so did the daughters of Zelophehad;

פַצַנַעַתּ בַּנַאתֻ צִלֻפחַאדַ כַּמַא אַמַרַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ

ולכן עשו בנות צלופחד כפי שצוה ה׳ את משה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כן עשו בנות צלפחד – כיונו לעשות רצון קונן ״כאשר צוה את משה״, לא מפני שהתאוו לאלה אשר נשאו להם.

כן עשו במות צלפחד, they endeavoured to conform to the will of their Creator, כאשר צוה את משה, not because these husbands were the ones they would have chosen had they been allowed unrestricted choice.

כאשר צוה ה׳ את משה כן עשו – צריך לדעת למה שינה הכתוב מאמר זה מסדר הרגיל שמקדים המעשה ואחר כך יאמר כאשר צוה וכאן הקדים מאמר כאשר וגו׳ ואחר כך אמר כן עשו.

ונראה כי לפי שה׳ עשה להם יתרון לבנות צלפחד ומעלה והתיר להם לינשא לכל אדם והוציאם מכלל מצוה הכללית, בא הכתוב להודיענו שהגם שה׳ עשה הבחירה בידם אף על פי כן לא עשו אלא כמצות המלך לעם בני ישראל, והוא אומרו כאשר צוה וגו׳ פירוש כמצוה הכללית כן עשו ולא כרשיון שנתן להם, ולזה אם היה אומר ויעשו בנות צלפחד וגו׳ כאשר צוה יהיה נשמע שההודעה באה לומר המעשה שעשו ומודיע במאמר כאשר צוה ה׳ כסדר הרגיל לומר, אבל מאומרו בתחילה כאשר צוה ה׳ ואחר כך הודעת המעשה זה יגיד כי לא בא להודיע המעשה אלא לשלול רשיון הפך מצוה הכללית והבן.

(סיום) חסלת פרשת מסעי, סליק ספר במדבר.

כאשר צוה ה' את משה כן עשו, "they did as God had commanded Moses.⁠" We have to understand why the Torah departed from its usual syntax of first reporting the execution and subsequently the fact that it corresponded to the command, whereas here the Torah reverses the order by writing כן עשו only at the end of the verse.

It appears that the reason is that seeing that in this case the Torah had made an exception and allowed the daughters of Tzelofchod free choice in their marriage partners, the Torah wanted us to know that the daughters of Tzelofchod did not take advantage of the special latitude which God had granted to them but abided by the general rule laid down for future generations and married within their tribe. The words כאשר צוה השם refer to what God had commanded to daughters in the future who would inherit their father's estate. These girls did not take advantage of the special permission granted to them. Had the Torah used its usual syntax here all we would have learned from the verse would have been that the daughters of Tzelofchod did not contravene God's command.

(י-יב) כאשר צוה וגו׳ – הכתוב מספר שכל בנות צלפחד נישאו בתוך שבט אביהן, לפי ההוראה שניתנה להן. יש בכך אישור לפירוש שהובא לעיל בפסוק ו, שהוראה זו ניתנה רק כ״עצה טובה״, ואילו בחרו להינשא באופן אחר, לא היו מפסידות כלום, ולא היו עושות שלא כדין. אולם הן בחרו להתחשב בעניין הלאומי, ודבר זה נחשב להן לזכות.

כאשר מת הדור הראשון שנכנס לארץ, הוסרה ההגבלה על נישואין בין השבטים, והסנהדרין הכריזה על כך בחמישה עשר באב. אותו ״יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה״ נקבע כיום טוב לדורות, שנערכו בו חגיגות עַם (בבא בתרא קכא.).

כאשר צוה – ספר הכתוב שבנות צלפחד לא השגיחו על בקשת בני משפחתם שהם בקשו שלא ינשאו אף לבני משפחה אחרת חוץ ממשפחתם, ובנות צלפחד לא השגיחו ע״ז ולא עשו רק כאשר צוה ה׳ את משה – שה׳ לא הזהיר רק שלא ינשאו לשבט אחר אבל לא הזהירם על בני משפחה אחרת משבטם:

כאשר צוה ה׳ את משה כן עשו בנות צלפחד: אם כפשוטו הוא מיותר, שהרי כתיב (פסוק י״א) ״ותהיינה וגו׳⁠ ⁠⁠״, וכקושיית הגמרא בסנהדרין (מב,ב) ׳עשיה בהדיא כתיבא (שם) ״ובני ישראל עשו״ וגו׳⁠ ⁠׳. הכי נמי קשה להיפך, אחר שכתוב ״ותהיינה וגו׳ לבני דודיהן וגו׳⁠ ⁠⁠״ הרי זה ״כאשר צוה ה׳⁠ ⁠⁠״ {ותו, א״כ תחילה היה לכתוב ״ותהיינה וגו׳⁠ ⁠⁠״ ואח״כ ״כאשר צוה וגו׳⁠ ⁠⁠״, כמו בכל התורה. ועיין מה שכתבתי בספר שמות (טז,לד)}.

אלא ״צוה״ משמעו דברי קבלה, כמו שכתבתי כמה פעמים. דמשום דלשון (פסוק ו׳) ״למשפחת מטה אביהם״ משמעו דוקא ממשפחה אחת שעמהן מצד האב, ולא רק מאותו שבט, ובאמת אינו קפידא אלא שלא יסוב נחלה ממטה אל מטה, ולא ממשפחה למשפחה באותו שבט. [והא דכתיב בפסוק ח׳ ״לאחד ממשפחת מטה אביה״, אין הפירוש ״לאחד״ – לאיש אחד, דאם כן הוא מיותר, והיה ראוי לכתוב ״למשפחת וגו׳⁠ ⁠⁠״, כמו הלשון בפסוק ו׳ ״אך למשפחת וגו׳⁠ ⁠⁠״, אלא פירוש ״לאחד ממשפחת״ – אחד מהמשפחות של מטה אביה]. אבל מלשון הכתוב בבנות צלפחד דכתיב (פסוק ו׳) ״אך למשפחת מטה וגו׳⁠ ⁠⁠״ היה במשמע דוקא משפחתם ממטה אביהם, והיה סלקא דעתך דבעשה מוזהרין שארי בנות אפילו על המשפחה, וממילא היו הנה גם כן בעצת ה׳ לעשות כן, ואם כן היו מוכרחות להנשא לבני דודיהן. אבל בקבלה היה שאין הקפידא אלא על שבט מאיזה משפחה שיהא, ולאו דוקא ממשפחתן.

כן עשו בנות צלפחד: היינו שנדברו להנשא גם ממשפחה אחרת כפי הקבלה.

(יא) {מפטיר} וַתִּ⁠הְיֶ֜ינָה מַחְלָ֣ה תִרְצָ֗ה וְ⁠חׇגְלָ֧ה וּמִלְכָּ֛ה וְ⁠נֹעָ֖ה בְּ⁠נ֣וֹת צְ⁠לׇפְחָ֑ד לִבְנֵ֥י דֹדֵיהֶ֖ן לְ⁠נָשִֽׁים׃

for Mahlah, Tirzah, and Hoglah, and Milcah, and Noah, the daughters of Zelophehad, were married to their father's brothers' sons.

מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותמזרחיגור אריהשפתי חכמיםרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַהֲוַאָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנוֹעָה בְּנָת צְלָפְחָד לִבְנֵי אֲחֵי אֲבוּהוֹן לִנְשִׁין.

and Maalah, and Thirzah, and Hegela, and Milchah, and Nohah, the daughters of Zelophechad, became wives of sons of their father's brethren.

וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים

וַהֲוַאָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנָת צְלָפְחָד לִבְנֵי אֲחֵי אֲבוּהֵין (ח״נ: אַחְבּוּהֵין) לִנְשִׁין

בענין סדר כתיבת שמותן של בנות צלפחד בפסוק עיין לעיל כו, לג. ובאשר לתרגומי קירבת המשפחה של דוד ראה לעיל כז, י.

{והוויין}⁠^א מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה בנתיה דצלפחד לבנוי דאחוי דאבוהון^ב לנשין.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״{והוויין}״) גם נוסח חילופי: ״ותהוויין״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לבנוי דאחוי דאבוהון״) גם נוסח חילופי: ״לבני חביבהן״.

והוואה מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה בנת צלפחד לבני חביביהן לנשין.

and Mahalah, Thirzah, Hogelah, Milchah, and Nohah, the daughters of Zelophehad, became wives of sons of their kindred;

ותהיינה מחלה ותרצה – ¹ולהלן מקדים נועה לתרצה וחגלה ומלכה, וכאן חשיב לנועה לסוף לפי שהיתה נועה צעירה מכולן בשנים יותר מתרצה ומחלה ומלכה, ולהלן הוא חשיב דרך חכמתם, וכאן חשיב דרך גדולתן שאותה היתה גדולה מחברתה בשנים נשאת בתחלה.

1. ולהלן מקדים נועה לתרצה. עיין ב״ב ק״כ ע״א, ורש״י על התורה.

פַצַארַתּ מַחלַה תִרצַה וַחֻגלַה וַמִלכַּה וַנֻועַה בַּנַאתֻ צִלֻפחַאדַ נִסַאאַ לִבַּנִי אַעמַאמִהִןַ

ונהיתה מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה בנות צלופחד נשים לבני אחי אביהן.

מחלה תרצה וגו׳ – כאן מנאן לפי גדולתן זו מזו בשנים, ונשאו בסדר תולדותן, ובכל המקרא מנאן לפי חכמתן, ומגיד ששקולות זו כזו.

(סיום) חסלת מסעות.

מחלה תרצה וגו'‏ MAHLA, TIRZA etc., – Here it enumerates them according to their superiority over one another in years for they were married in the order in which they were born. But everywhere else in the Bible it enumerates them according to their intelligence: This tells us that they were all equal (cf. Bava Batra 120a; Rashi on Bemidbar 27:1).

(Conclusion) The end of [Parashat] Masaot.

פס׳: ותהיינה מחלה תרצה חגלה מלכה – מלמד שהיו שוות. לפיכך מקדים זו לפני זו:

מחלה תרצה – הזכירן הכתוב בתחלה כאשר נולדו (במדבר כ״ז:א׳), ועתה כאשר נשאו לאנשים בתחלה.⁠¹

1. כלומר: סדר השמות בבמדבר כ״ז הוא כפי הולדתן, וסדר השמות כאן הוא בסדר שנישאו.

MAHLAH, TIRZAH. Scripture first mentioned them¹ in the order of their birth. It now mentions them in the order in which they were first taken by men in marriage.

1. In Num. 27:1.

מחלה תרצה – הזכירן הכתוב תחלה כסדר שנולדו, ועתה הזכירן כסדר שנשאו לאנשים. ואמר לבני דודיהן לנשים, בני דודיהם לא היו כלן אחים.

מחלה, תרצה, "Machlah, Tirtzah;⁠" earlier the Torah mentioned the names of these girls in the chronological order of their births, whereas here the Torah mentions them in the order of their getting married. When the Torah describes their husbands as "sons of their uncles,⁠" this does not mean that the husbands were all brothers of one another (Ibn Ezra).

מחלה ותרצה – פרש״י כאן מנאן לפי גדולתן זו מזו בשנים ונשאו כסדר תולדותן ובכל המקרא מנאן כסדר חכמתן ומגיד ששקולות זו כזו עכ״ל. וק׳ למבין שלפי הנראה דברי רש״י סותרין זה את זה שפי׳ תחילה בכל המקרא מנאן דרך חכמתו משמע שהיו חכמ׳ זו מזו יותר ושוב פי׳ ומגיד ששקולות זו כזו משמע שהיו שוות בחכמה. ותירץ הר״ר אליקים דרשי׳ תנא דבי ר׳ ישמעאל שבנות צלפחד שקולות היו וה״ק בכל המקרא מנאן כסדר חכמתן כלומר בכל מקום שמונה בנות צלפחד פעמים שמקדים זו לזו ופעמים איפכא לפי שהיו שוות בחכמה. ומה שפי׳ אח״ך ומגיד ששקולות היו היינו הפי׳ דבכל מקום שמונה אותן דרך חכמתן. ולפי הנראה י״ל דרש״י פי׳ כסתם התלמוד שבפ׳ יש נוחלין שחולק על תנא דבי ר׳ ישמעאל ואומר שמנאן דרך גדולתן ולהלן כשעמדו לפני משה מנאן דרך חכמתן כלומר כסדר שהיו חכמות זו מזו הקדימן הכתוב ומגיד ששקולות זו כזו כלומר האחת גדולה בחכמה והאחת גדולה ממנה בשנים הרי ששקולות היו ולשון ומגיד משמע כן. עד״י ב״א.

מה שפי׳ רש״י כאן מנאן דרך גדולתן וכו׳ ובכל המקרא כדרך גדולתן כבר פי׳ רשב״ם פ׳ יש נוחלין וז״ל כשנשאו בנות צלפחד מנאן הכתוב דרך גדולתן דכתיב ותהיינה מחלה תרצה חגלה ומלכה ונועה וגו׳ לבני דודיהן. ומסברא כך נולדו דכתוב לא יעשה כן במקומינו לתת הצעירה לפני הבכירה וכשעמדו לפני משה מנאן הכתוב דרך חכמתן שהיו חכמות זו מזו הקדימן הכתוב מחלה נועה ומלכה ותרצה ומסברא אמרי׳ הכי דלא ליקשו קראי אהדדי. עכ״ל רשב״ם. ואת ההגהה שלפניך שייכא אצל פרש״י בסתם התלמוד זה דוחק דבכל מקום זולתי כאן אין בנות צלפחד רק סדר אחד מחלה נועה חגלה ומלכה ותרצה. ועוד דמוכיח ששקולות הן מתוך שנוי הדרך ותנא דבי רבי ישמעאל מוכיח כן מדכתוב ותהיינה הויה אחת לכלן וא״כ פרש״י דלא כותיה לכך י״ל דרש״י פי׳ כסתם התלמוד כמבואר בפנים. ומה שפי׳ הקו׳ בפרשת פנחס ששקולות הן מתוך שנוי סדרן הפתרון רש״י דהכא ואתיא כסתם התלמוד דפליג אתנא דבי ר׳ ישמעאל דאין לפרש פי׳ דשקולי׳ דהתם שהיו שוות בחכמה דא״כ היינו כתנא דבי ר׳ ישמעאל וא״כ קושיא דלעיל הדרא לדוכתה לדברי רש״י דהתם הוי דלא כמאן. אם לא שתדחוק לפרש דרש״י מצא בשום מקום תנא שחולק עליו ופי׳ כדבריו עכ״ל הגהה.

(סיום) תם ונשלם ספר במדבר. שבח לאל אשר לא נעלם ממנו דבר. ואתחיל ספר דברים. בעזרו אשר הוא משבר סלעים ומפרק הרים.

לבני דודיהן – בגימטריא להגון להם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מחלה תרצה וגו׳ כאן מנאן לפי גדולתן זו מזו בשנים כסדר תולדותן ובכל המקרא מנאן לפי חכמתן מגיד ששקולים זו כזו. בפרק יש נוחלין פירוש כאן מנאן לפי סדר תולדותן שהרי בנישואיהן הכתוב מדבר כדכתיב ותהיינה לבני דודיהן לנשים שדרך נשואי האחיות להנשא כסדר תולדתן תחלה הבכירה ואחריה הצעירה על הסדר כדכתיב לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה אבל בשאר מקומות שמזכירן הכתוב מונה אותן לפי מדרגתן בחכמה ופרשב״ם דמסבר׳ אמרי׳ הכ׳ דלא ליקשו קראי אהדדי ומה שאמר מגיד ששקולות זו כזו זהו כדתנא דבי רב ישמעאל ואינו רוצה לומר שקולות בחכמה דאם כן מאי לפי חכמתן דקאמר דמשמע שאינן שוות בחכמה אלא ה״ק שהיו שקולות בכבוד שהגדולה בשנים מכבדת הגדולה ממנה בחכמה והגדולה בחכמה מכבדת את הגדולה ממנה בשנים וכיוצא בזה גבי אהרן ומשה שפעמים הקדים הכתוב את אהרן שכתוב הוא אהרן ומשה ופעמים ההיפך הוא משה ואהרן ללמד ששקולין הן והביאו רש״י בפרשת וארא ואינו ר״ל שקולין בחכמה אלא בכבוד שכל אחד היה מכבד את חבירו משה לאהרן מפני שגדול ממנו בשנים ואהרן למשה מפני שגדול ממנו בחכמה:

ומלמד ששקולות. זהו פירוש למה מקדים פעם זאת ופעם זאת, לומר ששקולות היו. ואף על גב דקאמר שבכל מקום מקדים אותן לפי חכמתן, וכאן לפי תולדתן, מכל מקום אם לא שקולות היו, קשיא למה לא מנאן תמיד לפי חכמתן, או בכל מקום דרך תולדתן, כמו כאן, אלא ששקולות היו, דאף על גב דאחת מהן גדולה בחכמה או בשנים, אחרת היה לה מעלה אחרת, עד שהיו שקולות זו כזו. ומכל מקום בפירוש זה לא סגי, לומר שלכך מקדים פעם זו ופעם זו לומר ששקולות היו, דזה אינו, דהא בכל מקום – חוץ מכאן שמנאן לפי לידתן – מנאן בכל מקום בסדר אחד לפי חכמתן, ואם אתה אומר דלכך משנה סדרן לומר ששקולות היו, אם כן לא הוי למנותן תמיד בסדר אחד לפי חכמתן, רק פעם להקדים זו ופעם זו, ולא בסדר אחד. אלא שמנאן תמיד לפי סדר חכמתן, ובכאן לפי סדר לידתן, רק מה שלא מנאן תמיד לפי סדר לידתן או חכמתן – היינו שבא להגיד ששקולות הן, ואין קדימה בהן, כיון שכל אחת שקולה כמו אחרת. ואין קשיא כלל למה פעם זו ופעם זו, כיון שהם שקולות. ומה שמנאן כאן לפי סדר תולדותן, ובכל מקום לפי סדר חכמתן, שכיון שאין חילוק בהן איזה מקדים, מנה אותן דרך תולדותן כמו שדרך בכל מקום למנות, או דרך חכמתן כמו שדרך בכל מקום למנות כך. ואם היה בכל מקום מונה אותן דרך חכמתן או תולדתן, לא ידענו ששקולות הם:
ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן (תהלים פט, נג):
יהי שם ה׳ מבורך לעולם אמן ואמן (ראו תהלים קג, ב):
סליק ספר במדבר:

ונשאו. דק״ל בפ׳ פנחס חשיב תרצה לבסוף וכאן מנה אותה שניי׳. ומתרץ כאן מנאן לפי גדולתן זו מזו בשנים וכו׳. פי׳ משום שכאן כתיב ויהיו לבני דודיהן לנשים, שדרך נשואי האחיות להנשא כסדר תולדותיהן, תחילה הבכירה ואחרי׳ הצעירה על הסדר, כדכתיב לא יעשה כן במקומנו וגו׳:

ובכל המקרא. והא דלא פי׳ רש״י כלום בפ׳ פנחס בסדר משפחות ומנין השבטים שחשב שם בנות צלפחד. ואין לומר משום דלא קשה לרש״י לפר׳ עד כאן ששינה סדרן. דא״כ למה פי׳ רש״י בפ׳ פנחס אצל ותקרבנה בנות צלפחד דגם שם לא שינה, אלא, דרש״י כתב ולהלן הוא אומר ותהיינה מחלה תרצה וא״כ גם בסדר מנין תולדות שבטים הול״ל ולהלן וכו׳, ועוד קשה אצל ותקרבנה לא פי׳ רק מגיד שכולן שקולות וכאן האריך ופי׳ עוד לפי חכמתן ומגיד ששקולות ר״ל בצדקות ומע״ט. ונראה דמתחלה בפ׳ פנחס בסדר מנין השבטים לא יתכן לפר׳ ולהלן שינה לומר ששקולות, דקשה מנא לן ששקולות דלמא שינה לפי חכמתן אבל אצל ותקרבנה למשפט שגם שם לא שינה מפעם ראשון, וא״כ ה״א כיון דלא שינה באלו אין לומר דשינה להלן משום חכמתן, דא״כ הי״ל לשנות אצל ותקרבנה דשם הראו חכמתן כמו שפירש רש״י חכמניות היו, ומדלא שינה בזה י״ל ודאי השינוי דלהלן מגיד ששקולות וכל זה דה״א, דאלו ב׳ ראשונים הם סדר תולדותן. אבל כאן מוכח דזה הוא סדר תולדות שנשאו כסדרן, וא״כ שני פעמים הראשונים שינה סדרן אלא להורות על שני טעמים מנאן לפי חכמתן, ומגיד ששקולות כיון דב׳ פעמים שינה סידרן: נלי״ט:

And they were married. Rashi is answering the question: In Parshas Pinchas (27:1) Scripture mentioned Sirtzah at the end, while here she is mentioned second. He answers that here they are listed in the order of seniority [i.e., age], meaning that here it is written, "They were…wives to their cousins" and it is customary for sisters to marry in order of their birth, first the oldest and afterward the younger ones in order of their age, as it is written [referring to marrying the younger daughter before the older] (Bereishis 29:26), "Such is not done in our place…"

Throughout Scripture. [You might ask why] Rashi did not make any comment in Parshas Pinchas (26:33) in the section dealing with the order of the families and the counting of the tribes, where the daughters of Tzelofchad were mentioned. You cannot say that it was because Rashi had no difficulty until now that the order has been changed, for if so, why in Parshas Pinchas did Rashi comment on the verse, "And the daughters of Tzelofchad approached" (27:1), given that there was not [yet] any change [in their order]. Yet Rashi there wrote, "Below it says, 'Machlah and Sirtzah were…'" Thus, with regards to [order of Tzelofchad's daughters] in the count of the generations of the tribes he should also have said "below…" There is an additional difficulty that regarding, "They approached" Rashi only explained, "This teaches that they were all equal,⁠" while here he elaborates, commenting, "According to their wisdom, this teaches that they were all equal" meaning that [they were equal] in righteousness and in performing good deeds. It appears that initially in Parshas Pinchas, regarding the order in the counting of the tribes, it would have been incongruous to comment, "Below it changes [the order] in order to teach that they were all equal.⁠" For there would have been the difficulty as to how we could know that they were equal, since perhaps Scripture changed the order and listed them in order of their wisdom. However, regarding "they approached" Scripture still had not changed the original order. Thus, we would have said that since it was not changed in those two cases, we cannot say that below [i.e., here] it was changed on account of their wisdom. For if so, Scripture should have changed the order in the verse "they approached" given that there their wisdom was demonstrated, as Rashi explains (27:4), "[This teaches] that they were learned.⁠" Now, since it was not changed there, one can say it is certain that the change in the order of their listing below [i.e., here] teaches that they were equal [and is not in order of their wisdom]. At this stage, we would have said that on the first two occasions they were listed in order of their birth. However, here it is clear that this is the order of their birth, since they married in order [of their age], if so, in on the first two occasions the order was changed. Rather, [the answer is that] this was to demonstrate that there are listed in accordance with two reasons, "According to their wisdom" and "Teaches that they were equal,⁠" given that the order was changed twice. R. Yaakov Triosh.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

ותהיינה מחלה תרצה – למעלה (סי׳ כז) בא סדרן מחלה נועה חגלה ומלכה ותרצה וכאן שינה סדרן כפי ההבדל שהיה בנשואין שלהן, ששלש הראשונות שהם מחלה תרצה וחגלה היו לבני דדיהן לנשים – ומלאו בקשת בני משפחתם וקצת מהן דהיינו מלכה ונועה ממשפחות בני מנשה בן יוסף היו לנשים – ר״ל לא לבני דודיהן שהם משפחת חפר, רק למשפחה אחרת ממשפחות בני מנשה, ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן – ר״ל ומצד זה נעתקה נחלתם ממשפחת אביהן אל מטה אביהן ר״ל למשפחה אחרת ממטה מנשה שהוא מטה של משפחת אביהן לא אל משפחת אביהן וכפי מה שאמר ה׳ לטוב בעיניהם תהיינה לנשים, שפירושו לכל המטה:

אבל לבסוף: ותהיינה וגו׳ לבני דודיהן: והיינו לא משום דבר ה׳, אלא משום שלא נישאו אלא להגון להן. והיינו דאיתא בב״ב (קיט,ב) ׳צדקניות – שלא נישאו אלא להגון להן׳. [הרחב דבר: והרשב״ם פירש דהרבותא היא משום שהותרו להנשא לטוב בעיניהם, ולא היה אלא עצה. ולא נוח כל כך, דעצת ה׳ אינה דבר קל אפילו למי שאינה צדקנית. ותו, הרי ״כאשר צוה וגו׳⁠ ⁠⁠״ כתיב, משמע דעצת ה׳ הוא נחשב כציווי. אלא כמו שכתבתי משום דעל פי ציווי ה׳ ועצתו היו יכולין להנשא למי משבטן, והיו כמה חפצין לישא אותם מצד חכמתן ועשרם, והיו נדברות עמם, אבל לבסוף ״ותהיינה וגו׳ לבני דודיהן״, משום שלא נישאו אלא להגון להן.]

מחלה תרצה – נשאלתי מדוע תרצה היא כאן שנית ונועה חמישית, ובפרשת פינחס להפך; ולהשיב שואלי דבר אמרתי שאולי נועה היתה שניה לבטן ותרצה חמישית ככתוב בפרשת פינחס, אבל כשבאו לכלל נישואין, תרצה נשאת שנית לאחיות, ונועה אחרונה להן (אח״כ מצאתיו בפירוש ראב״ע).

ותהיינה – תני, בנות צלפחד שקולות היו, שנאמר ותהיינה – הויה אחת לכולן¹. (שם ק״כ.)

לבני דדיהן – תני, בנות צלפחד צדקניות היו, שלא נשאו אלא להגון להן, [דכתיב ותהיינה בנות צלפחד לבני דודיהן לנשים].⁠² (ב״ב קי״ט:)

1. הנה בפ׳ פינחס כתיב סדר שמות בנות צלפחד מחלה נעה חגלה מלכה ותרצה, וכאן מנויין בסדר אחר, ודרשינן שם לחד מ״ד דשם מנאן הכתוב לפי חכמתן, לפי ששם הציעו לפני משה דברי דת ודין בדבר ירושתן, וכאן מנאן לפי סדר שנותיהן, יען כי בכאן איירי בענין נשואיהן ודרך העולם שתנשא הבכירה לפני הצעירה, ומבואר מזה שלא היו כולן שוות בחכמה, אבל תנא דבי ר׳ ישמעאל לא ניחא ליה בזה, אלא ס״ל דשקולות היו, כלומר שוות בערך חכמתן, ולהורות דבר זה הקדים הכתוב במכוון פעם זו לזו ופעם זו לזו, וכמו שיש הרבה ענינים כאלה בתורה כמבואר במשנה כריתות כ״ח א׳ ולפנינו בכ״מ, כמו בפ׳ וארא הוא משה ואהרן הוא אהרן ומשה ללמדך ששקולין היו, ובפ׳ קדושים פעם הקדים בכבוד אב לאם ופעם אם לאב ללמדך ששקולין הם, והרבה כהנה, יעו״ש,
ויש להביא ראיה לדעה זו דשקולות היו ממה שיש לדקדק בענין שמות בנות צלפחד שנזכרו בתורה שלש פעמים, ובכל מקום לבד הקדימה והאיחור שלא בסדר אחד כמבואר כאן, עוד זאת שינה הכתוב, כי פעם אחת עשה את האחת טפילה ותלויה בחבירתה ואת האחרת עיקר, ופעם להיפך, כי בפ׳ פינחס (כ״ו ל״ג) כתיב מחלה ונעה חגלה מלכה ותרצה, ושם (במדבר כ״ז:א׳) כתיב מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה וכאן כתיב מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה, וידוע דו׳ הנוסף בשמות מורה על טפילת אותו השם להקודם, והיינו שהשם הקודם עיקר והשני הנזכר בו׳ הנוסף טפל לו, ולכי תידוק, הנה בכל השלש פעמים כתיב פעם שם האחת בלא ו׳ והשנית בו׳ ופעם אותה שהיתה כתובה בפעם הראשונה בלא ו׳ כתובה עתה בו׳ וזו שהיתה כתובה שם בו׳ כתובה עתה בלא ו׳ הנוסף, וכן בפעם השלישית החליף הסדר, עיין בזה, וכל אות שבתורה בא בדיוק נמרץ ובכונה מיוחדת, וי״ל שבא בזה להורות שכולן שקולות ושוות היו ולא היתה האחת טפלה לחבירתה וגם לא למחלה הבכירה מכולן שכתובה בכל פעם בראש, ודו״ק.

2. הרבותא בזה אע״פ שנתבאר לעיל בפסוק ו׳ שהותרו להנשא לכל השבטים, וזה שאמר הקב״ה אך למשפחת מטה אביהן תהיינה לנשים היתה רק עצה טובה ולא צווי, בכ״ז נהגו כצדקניות מבלי לעבור על עצת ה׳ ותהיינה לנשים לבני דודיהן דהיינו למשפחת מטה אביהן.

(יב) מִֽמִּ⁠שְׁפְּ⁠חֹ֛ת בְּ⁠נֵֽי⁠־מְ⁠נַשֶּׁ֥⁠ה בֶן⁠־יוֹסֵ֖ף הָי֣וּ לְ⁠נָשִׁ֑ים וַתְּ⁠הִי֙ נַחֲלָתָ֔ן עַל⁠־מַטֵּ֖⁠ה מִשְׁפַּ֥חַת אֲבִיהֶֽן׃

They were married into the families of the sons of Manasseh the son of Joseph; and their inheritance remained in the tribe of the family of their father.

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותר״ע ספורנור׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״בעודהכל

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מִזַּרְעֲיָת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בַר יוֹסֵף הֲוַאָה לִנְשִׁין וַהֲוָת אַחְסָנַתְהוֹן עַל שֵׁיבַט זַרְעִית אֲבוּהוֹן.

They were married into the family of the Beni Menasheh bar Joseph, and their inheritance (remained) with the tribe of their father's family.

מן זרעיית בנוי דמנשה בר יוסף הוון לנשים והוות אחסנתהון^א (כ){ע}⁠ל שבט אחסנות אבוהון^ב.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אחסנתהון״) גם נוסח חילופי: ״אחסנתן״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אחסנות אבוהון״) גם נוסח חילופי: ״זרעייתה דאבוהן״.

מגניסת בני מנשה בר יוסף הואה לנשין והות אחסנתהן על שיבט גניסת אבוהן.

of the family of the children of Menasheh bar Joseph were they wives, and their inheritance was with the tribe of their father's family.

מִן עַשִׁירַתִ סִבּטִ מִנַשִּׁה בִּן יֻוסִףַ צִרןַ נִסַאאַ פַכַּאנַתּ נַחלַתַּהֻןַ לִעַשִׁירַתִ סִבּטִ אַבִּיהִןַ

מן משפחת שבט מנשה בן יוסף נהיו לנשים, ולכן היתה נחלתן למשפחת שבט אביהן.

פס׳: ממשפחות בני מנשה בן יוסף היו לנשים – נישאו להגונים להם. ¹לפיכך (יהושע י״ז:ב׳) נפלו חבלי מטה בני מנשה בן יוסף עשרה. מכאן אנו למדין שאף הבנות נוטלות חלק בכורה כשהיה אביהן בכור כגון ראובן בכור שמת והניח בת ואחר כך מת יעקב דין הוא שתהא בת ראובן נוטלת שני חלקים בנכסי יעקב. וכן מצאנו בבנות צלפחד שהיו חכמניות דרשניות ²דאמר רבי שמואל בר רב יצחק אותה שעה היה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין (דברים כ״ה:ה׳) כי ישבו אחים יחדיו. אמרו לו אם כבן אנו חשובים תנו לנו אחוזה ואם לאו תתיבם אמנו. דרשניות היו שנאמר כי אין לו בן. הא אם היה לו בן לא דברנו. ופשוט שהניח בן בכור ומת אבי הפשוט אין בנו של פשוט נוטל בבכורה מן הזקן אלא שוה בשוה חולק בנכסי הזקן עם אחיו שהיה פשוט לפי שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק מה שנמצא לאביו יורש פי שנים. אבל ירושה שבאת לאביו מאבי אביו לאחר שמת אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק (שאם מת אבי אשתו אחר שמתה אשתו אין הבעל יורש בה כלום) והלכתא ³המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין ובלבד שלא יאמר בלשון ירושה אלא בלשון מתנה. והילכתא ⁴המזכה לעובר לא קנה. והני מילי לעובר דלאו דידיה אבל עובר דיליה קנה. דניחא ליה לאיניש דמשתמען מיליה בעובר דיליה. ⁵שלח רב אחא בר עזו לקמיה דר׳ יוחנן בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק וכן הלכתא. והילכתא ⁶הכותב כל נכסיו לאשתו או לאחד מבניו בין קטן בין גדול לא עשאו אלא אפוטרופא:

1. לפיכך נפלו חבלי מטה בני מנשה. וסיפא דקרא כי בנות מנשה (היינו בנות צלפחד) נחלו נחלה בתוך בניו.

2. דאמר רשב״י אותה שעה וכו׳. (ב״ב קי״ט:):

3. המחלק נכסיו. (שם קכ״ו:):

4. המזכה לעובר. (שם קמ״ב):

5. שלח רב אחא בריה דרב עויא כצ״ל:

6. הכותב כל נכסיו לאשתו. (שם קל״א:):

ממשפחות^א – לאות¹ כי בני דודיהן לא היו כולן אחין.

1. כלומר: לשון הרבים מוכיחה.

א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, ס״פ I.24. מלת ״ממשפחת״ חסרה בכ״י פריס 177.

THEY WERE MARRIED INTO THE FAMILIES. This¹ is a sign that their cousins² were not all brothers.⁠³

1. The word families.

2. The cousins who married the daughters of Zelophehad.

3. If they were, then Scripture would have read, they were married into the "family" rather than they married into the "families.⁠"

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ממשפחות בני מנשה – מאחר שראו היות כוונת האל יתעלה שלא תסוב הנחלה, אף על פי שנתן להן רשות לבחור כרצונן מכל השבט, הן בחרו את בני דודיהן מכל המשפחות, מפני שהיו יותר קרובים.

ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן – ובכן לא היתה שום הסבת נחלה אפילו ממשפחה למשפחה.

ממשפחות בני מנשה, seeing that they had realised that it was God’s will that the land should not be transferred from one tribe to another, even though He had given permission for them to choose a husband from any family of their tribe in accordance with their wishes, they chose the sons of their uncles over other families of their tribe as these were more closely related to them.

ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן, so that there was no transfer of any land to another tribe by reason of their marriages. In fact, no land was reassigned to another family within the same tribe.

ממשפחת בני מנשה – ולא הזכיר בני גלעד מן הטעם שכתבתי לעיל פסוק ו׳:

ותהי נחלתן – ע״י שהיו למשפחת אביהן לנשים, היתה גם נחלתן למטה משפחת אביהן:

על מטה – כמו אל מטה, או כמשמעו שהיתה נחלתן נוספת על נחלת משפחת אביהן:

ממשפחות... היו לנשים – לאנשים ממשפחות.

ותהי וגו׳ – נוספה עליו, זה טעם מלת על, שאם לא כן היה לו לומר במטה, אם היה ענינו שנשארה באותו מטה. הן אמת כי לא נוסף דבר על נחלת המטה, אבל נוספה נחלתן על משפחה משבט משפחתן.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

ממשפחות בני וגו׳: לא משום משפחת אביהן, אלא משום ״משפחות בני מנשה״.

ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן: לא ׳על משפחת מטה אביהן׳ אלא ״על מטה משפחת אביהן״, על זה הקפידו מצד דבר ה׳.

(יג) אֵ֣לֶּ⁠ה הַמִּ⁠צְוֺ֞ת וְ⁠הַמִּ⁠שְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧⁠ה יְהֹוָ֛הי״י֛ בְּ⁠יַד⁠־מֹשֶׁ֖ה אֶל⁠־בְּ⁠נֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּ⁠עַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְ⁠רֵחֽוֹ׃

These are the commandments and the ordinances which Hashem commanded by Moses to the Children of Israel in the plains of Moab by the Jordan at Jericho.

תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקוניר׳ בחיירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל

אִלֵּין פִּקּוֹדַיָּא וְדִינַיָּא דְּפַקֵּיד יְיָ בִּידָא דְּמֹשֶׁה לְוָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵישְׁרַיָּא דְּמוֹאָב עַל יַרְדְּנָא דִּירִיחוֹ.

These are the commandments and judgments which the Lord commanded by the hand of Moshe to the children of Israel, in the plains of Moab, by Jordan, near Jericho.

אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ

אִלֵּין פִּקּוּדַיָּא וְדִינַיָּא דְּפַקֵּיד ה׳ בִּידָא דְּמֹשֶׁה לְוָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵישְׁרַיָּא דְּמוֹאָב עַל יַרְדְּנָא דִּירִיחוֹ

הבאת דברים אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – לְוָת ולא לְ

›״בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – ״בִּידָא דְּמֹשֶׁה לְוָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, ולא ״לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״, ככל הפסוקים המדברים בהבאת דברים אל בני ישראל דוגמת ״אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (ויקרא כז לד) ״...דְּפַקֵּיד ה׳ יָת מֹשֶׁה לְוָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ עיין שם. וכן בפרשת דברים ״דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֹתוֹ אֲלֵהֶם״ (דברים א ג) ״כְּכֹל דְּפַקֵּיד ה׳ יָתֵיהּ לְוָתְהוֹן״ ולא ״להון״, כלומר ״הקב״ה ציוהו שילך בשליחותו אצלם, ויאמר להם את זה״.⁠¹

1. יא״ר. בביאורנו לויקרא כז, לד הבאנו את הבחנת ״תוספת ומלואים״ לפיה דוקא בפסוקנו כאן ״בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ תרגם ״לְוָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, בגלל שהדברים ניתנו ״בְּיַד מֹשֶׁה״, אולם מהתרגום בפרשת דברים מוכח שלא כדבריו, שהרי לא הוזכרה שם יד משה, ובכל זאת תרגם ״אֲלֵהֶם״ – ״לְוָתְהוֹן״.

אילין מצוותה^א וסדרי⁠(ה) דנייה^ב די פקד י״י משה על בני ישראל במישריה^ג דמואב סמיך לירדנה^ד דיריחו.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אילין מצוותה״) גם נוסח חילופי: ״אליין פיקודייה״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וסדרי⁠(ה) דנייה״) גם נוסח חילופי: ״וסדרי דינייא״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די פקד י״י משה על בני ישראל במישריה״) גם נוסח חילופי: ״דפקד מימריה די״י בידוי דמשה לוות בני ישראל במישרה״.

ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לירדנה״) גם נוסח חילופי: ״ליורדנה״.

איליין פיקודייא וסידרי דינייא דפקיד י״י בידא דמשה לות בני ישראל במישריא דמואב על יורדנא דיריחו.

These are the commandments and orders of judgments which the Lord commanded the children of Israel, by Mosheh, in the plains of Moab by the Jordan near Jericho.

אלה המצות והמשפטים – שכל מי שמתעסק בהם אינו נענש.

אֵלֶּה הַמִּצְוֹת – שֶׁאֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ (כָּתוּב בְּסוֹף תּוֹרַת כֹּהֲנִים).

הַדִ׳הִ הִי אַלּוַצַאִיא וַאלּאַחכַּאם אַלַּתִי אַמַרַ מֻושִׁהֻ אִלַי׳ בַּנִי יִסרַאאִיל פִי בַּיְדַאאִ מֻאַבַּ עַלַי׳ אֻרדֻןִ אַרִיחַא

אלו הן המצות והמשפטים אשר צוה משה אל בני ישראל במדבר הצחיח של מואב על ירדן יריחו.

פס׳: אלה המצות והמשפטים – שאין נביא רשאי לחדש בהם דבר מעתה.

אשר צוה ה׳ ביד משה – נאה שליח לשולחו.

אל בני ישראל – חביבין ישראל לפני הקב״ה.

בערבות מואב על ירדן ירחו – בשלשה מקומות נתנה התורה. ת״ר (שם ל) לאהבה את ה׳ אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו. שלא יאמר אדם אשנה שיקראוני רבי אשנה שיקראוני חכם שאהא זקן ואשב בישיבה אלא למוד תורה מאהבה וסוף הכבוד לבוא שנאמר (משלי ג׳:י״ז) קשרם על גרגרותיך. ואומר (שם) דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום:

אלה המצות – של נחלה (במדבר ל״ג-ל״ד), והנדר (במדבר ל׳), וכל בת יורשת נחלה (במדבר ל״ו), ומשפטי הדם (במדבר ל״ה).

על ירדן ירחו – מזרחה.

(סיום) [ברוך י״י לעולם אמן ואמן. תם ספר במדבר סיני, בעזרת שוכן מעוני.]⁠^א

א. ההוספה בכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176 במקומו: ״נשלם ספר מדבר סיני שלחזק ואמיץ אמן סלה״.

THESE ARE THE COMMANDMENTS. Relating to inheritance,⁠¹ vows,⁠² and every daughter that possesseth an inheritance,⁠³ and the laws regarding bloodshed.⁠⁴

BY THE JORDAN AT JERICHO. On the eastern bank.

1. Num. 33:50-56; 34; 35:1-8.

2. Num. 30:2-17.

3. Num. 36:8,9.

4. Num. 35:9-34.

אלה המצות – פרשיות של קרבנות נדרים והגעלה.⁠¹

והמשפטים – של פרשת רוצח ונחלות.⁠²

(סיום) שלימא סדרא דפרשת מסעי. נשלם חומש רביעי חומש הפיקודים, אל צורי יהיו הכל מודים.

ובלשון לטין נקרא שמו נומרי על שם שהוא חומש הפיקודים שהוא לשון נומבריו בלעז, לשון נופל על הלשון.

1. השוו אבן עזרא.

2. השוו אבן עזרא.

אלה המצות, "these are the commandments;⁠" this concludes the list of sacrificial offerings, vows and oaths, purification of loot captured in war, and treatment of vessels that had become ritually contaminated, as well as the paragraphs dealing with murder and unintentional killing and ancestral lands and their distribution. (Compare Ibn Ezra)

אלה המצות והמשפטים – הספר השלישי הוא ספר ויקרא הנקרא תורת כהנים נחתם בפסוק אלה המצות אשר צוה ה׳ את משה, והספר הרביעי הזה נחתם בפסוק אלה המצות ג״כ, והוסיף המשפטים לפי שהזכיר משפטי הנחלה ומשפטי הרוצחים.

ויש לך להתבונן למה הזכיר שם את משה ולא הזכיר ביד משה אבל כאן הזכיר ביד משה, והענין כי הברית הראשון אשר בחורב קבלוהו, עד שהמלך במסבו בטלוהו, וכבודם בתבנית שור המירוהו, ונהפך למשחית הודם, לא הצליחו בו ולא עלה בידם, וציר נאמן בראותו אותיות פורחות, השליך מידיו את הלוחות. אבל כאן בערבות מואב בברית שני, נתקיים הברית בין ה׳ וביניהם, הרים ימושו וכל צור ממקומו יעתק, והברית הזאת לא תופר, וחבל האהבה לא ירתק, במסורת בריתו הביאנו לשם ולתהלה, ודברי הברית קבלנו עלינו בשבועה ואלה, ומזה תמצא בסוף התורה פסוק ערב. אלה דברי הברית אשר כרת ה׳ את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב.

(סיום) סליק ספר במדבר.

אלה המצות והמשפטים, These are the commandments and the ordinances, etc.⁠" the third Book of the Torah, the Book of Vayikra, known as Torat Kohanim concluded with the words "these are the מצות, commandments which God commanded Moses.⁠" The fourth Book, the Book of Bamidbar, is also concluded (sealed) with similar words except that the Torah added the word והמשפטים, "and the ordinances (social laws).⁠" The reason is that it contains the laws of inheritance, the legislation about murder, all laws governing the way people interact with one another.

It is up to us to understand why in Bechukotai the Torah describes the laws as being commanded את משה, whereas in our verse here the Torah describes them as being commanded by God ביד משה, "through", or "by means of" Moses. The reason is that after the first covenant which the Children of Israel received and accepted at Mount Sinai the King (God) canceled it when they traded the invisible eternal God for the image of an ox, i.e. the golden calf. Their erstwhile glory turned to a source of destruction; when Moses observed the letters on the Tablets flying away he threw the Tablets on the ground.
Now, however, when the second covenant was made with the next generation in the wilderness of Moav, this covenant between God and the people was permanent. For the mountains may move and the hills be shaken (Isaiah 54,10), rocks may be dislodged from their place (Job 14,18), but this covenant will never be annulled, the strong bond of love between God and His people will not be torn asunder. The words of this covenant were accepted by an oath and a curse [in case we should renege, (Sotah 37)]. Keeping all this in mind, the Torah wrote as its concluding words: "these are the words of the covenant which the Lord commanded Moses to conclude with the Jewish people in the land of Moav in addition to the covenant He made with them at Chorev.⁠"

אלה המצוֹת והמשפטים – הנה ה׳מצוות׳ הם מה שציוה אותם לאבד עבודה זרה ובניניה ועובדיה אשר בארץ כנען, ולשבת בארץ ולהתנחל אותה בגורל לגבולותיה אשר הגביל בכל הרוחות, ושינחילום הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ועשרה נשיאים נקובים בשמות לתשעת המטות וחצי המטה, ושיתנו ללוים ערים לשבת ומגרשיהם לפי השיעור שהגבילה התורה, והבדלת שש ערי מקלט, והִנָּשֵׂא כל בת יורשת נחלה למשפחת מי שנגרעה נחלתן מנחלתו. ואמנם ה׳משפטים׳ הם משפטי פרשת רוצח, כאומרו: ׳ושפטו העדה וגו׳ על המשפטים האלה׳ (לה, כד).

ובכאן נשלם ביאור מה שיצטרך אל ביאור בזאת הפרשה.

ועם זה נשלם זה הספר הרביעי הכולל ספורים ומאורעות נפלאות שקרו להם שכלם היו בתורה האלהית בחק החקים והמצות לפי תועלתם והשקפות הוראותיהם כי על כן חתם על הכל אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה׳ ביד משה אל בני ישראל בערבות מואב על ירדן ירחו. וברוך אשר עזרנו עד הנה.

הנה התבאר מזה קשור הפרשיות האלה כלם מפרשת עלה אל העברים אשר בסדר פנחס עד המקום הזה והתבאר למה אחרי זכרון המסעות באו חמשה דבורים האלו שלא באו קודם לכן ולמה נתיחסו אל מרע״ה בהיותם דברים יותר מתיחסים אל יהושע הכובש והמנחיל הארץ כי מרע״ה לא יעבור אל הארץ אבל נתיחסו אליו כאן כדי לנחמו ולדבר על לבו שכל הדברים הרשומים מכבוש הארץ וחלוקתה ונחלתה היו עושים על ידי מרע״ה ובמצותו כאלו עבר שמה ובאופן שיאמר כל אדם משה הוציא את ישראל ממצרים משה הוליכם במדבר ארבעים שנה הוא הורישם את הארץ והוא כבש וגרש את האויבים והוא הציב גבוליה והנחילה בגורל הוא מנה מי המנחילים את הארץ הוא הבדיל ערי המקלט שהכל עשה ית׳ ע״י ובאמצעותו וראה אם כן עולמו בחייו ולכן אחר כל זה הואיל משה באר את התורה ולדרוש ברבים כל הכתוב בספר אלה הדברים וכרת עליו ברית עם העם וסדר שירת האזינו במאמר השם וכתב את התורה ויתנה ללוים וכאשר נשלם כל זה נאמר לו עלה אל הר העברים ומות בהר וכן עשה כאשר ברך את בני ישראל לפני מותו. ובזה נשלם סדר מסעי:

זכינו להשלים פירוש חומש הפקודים:

אלה המצות והמשפטים – דיני הנחלה והנדר ומשפט הרוצחים ומצות כל בת יורשת, שלא תוסב נחלה:

בערבת מואב – הוא המסע האחרון שהיה להם בימי משה, ושם צוה למנות את ישראל ומסר להם עוד חקים ומשפטים ישרים, והוכיחם על מרים קודם מותו, ושם נאמר לו שיעלה אל הר נבו, למות שם על פי ה׳:

(סיום) חזק:

אלה המצות וגו׳ – המצוות והמשפטים שנאמרו מפרק כו ועד כאן – המפקד החדש של העם; התקנות הנוגעות לחלוקת הארץ בין השבטים; מינוי יהושע כממלא מקום משה; קרבנות החובה של כלל האומה; ההלכות הנוגעות לחיובים שאדם מטיל על עצמו; הטיפול בכלי אוכל העוברים מרשות נכרי לרשות יהודי; זכויות וחובות השבטים שקיבלו נחלה בעבר הירדן; טיהור הארץ מתועבות עובדי האלילים; גבולות הארץ; ערי המקלט; הוראות שעה בעניין נישואי בנות יורשות נחלה – כל המצוות והמשפטים האלה קשורים, במידה זו או אחרת, לכיבוש וירושת הארץ. לפיכך הם ניתנו בגבול הארץ ולמראה הארץ, ״בערבת מואב על ירדן ירחו״.

(סיום) חזק

אלה המצות והמשפטים – ר״ל מצות מלחמת מדין וגעולי כלי מדין ונדרים ומוספים ודומיהם, שהם בכלל מצות, ודיני נחלה ומשפט הרוצח שהם בכלל משפטים, שנאמרו בערבות מואב, וכבר פליגי בזה ר״י ור״ע אם נאמרו פרטיהם מסיני וחזר אותם בערבות מואב פעם שלישית וזה לר״ע, אם רק כללותם נאמרו בסיני ופרטיהם נאמרו בערבות מואב, וזה דעת ר׳ ישמעאל:

והמשפטים: בסוף ספר ויקרא (כז,לד) לא כתוב אלא ״אלה המצות״, ולא כתיב ״והמשפטים״, אע״ג שגם בספר ויקרא כתיב הרבה דיני ממונות.

אלא ״משפטים״ משמע כאן חקירות היוצאות מי״ג מדות, כדאיתא בסנהדרין (פז,א) בביאור הכתוב (דברים יז,ח) ״כי יפלא ממך דבר למשפט״. ובהר סיני עוד לא ניתן דרך החקירות אלא למשה ולזרעו, כדאיתא בנדרים (לח,א), ורק בערבות מואב ״הואיל משה באר״ התורה כולה על פי דרך הפלפול והחקירות, כאשר יבואר ריש ספר דברים. משום הכי כאן שנאמרו בערבות מואב כתיב ״והמשפטים״, דכבר צוה ה׳ גם על ״המצוות״ וגם על ״המשפטים״. והיינו דכתיב כאן ״ביד משה אל בני ישראל״ , דלשון ״ביד משה״ משמעו דברי קבלה, שלא נדבר עמו פה אל פה אלא בשפע סייעתא דשמיא, כמו שכתבתי כמה פעמים. ועיין עוד מה שכתבתי בספר ויקרא (כו,מו) בסוף התוכחה ״אלה החוקים והמשפטים וגו׳ ביד משה״.

אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה׳ ביד משה אל בני ישראל – הנה סוף בחוקותי כתיב אשר צוה ה׳ את משה אל בני ישראל בהר סיני, וכאן כתיב ביד משה. ופירושו עפ״י מה דאמרו רז״ל פ״ק דיומא משה וכל ישראל עומדין ולא בא הכתוב אלא לחלק כבוד למשה והא תניא קול לו קול אליו משה שמע וכל ישראל לא שמעו למעט את ישראל מכל דברות כו׳ לא קשיא כאן בסיני כאן באהמ״ע, א״כ בסיני הכל שמעו איך השם מדבר למשה משא״כ באהמ״ע לא שמע איש זולתי משה, לכן נאמר ביד משה, וכן בנחמיה ביד משה אשר ישבו בנ״י בסוכות כו׳, שכמו שהדבר הנתון בידו של אדם אין רואה זולתו כן הנבואה היתה מסורה רק למשה. ומה דכתיב אחר התוכחה אשר נתן ה׳ בינו ובין בנ״י ביד משה, שם קאי על ההלכות המסורות למשה מסיני ופלפולא דאורייתא אשר נמסרו למשה, כמו שאמרו נדרים ל״ח. עיי״ש ודו״ק. ועיין תו״כ שם.

אלה המצות – נתבאר לפנינו סוף פ׳ בחקתי.

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון