×
Mikraot Gedolot Tutorial
Loading text...
 
(א) {חמישי} ‹סס› ל=פרשה פתוחהוַיְהִ֡י בְּיוֹם֩ כַּלּ֨וֹת מֹשֶׁ֜ה לְהָקִ֣ים אֶת⁠־הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּמְשַׁ֨ח אֹת֜וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־כֵּלָ֔יו וְאֶת⁠־הַמִּזְבֵּ֖חַ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־כֵּלָ֑יו וַיִּמְשָׁחֵ֖ם וַיְקַדֵּ֥שׁ אֹתָֽם׃
It happened on the day that Moses had finished setting up the Tabernacle, and had anointed it and sanctified it, with all its furniture, and the altar with all its vessels, and had anointed and sanctified them,
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימה
יום הקמת המשכן – שמות מ׳:י״ז
[פסקא מד]
״וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה {לְהָקִים} אֶת הַמִּשְׁכָּן״ – מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים, הָיָה מֹשֶׁה מַעֲמִיד אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּבְכָל בֹּקֶר וָבֹקֶר מוֹשְׁחוֹ וּמְפָרְקוֹ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם, הֶעֱמִידוֹ, מְשָׁחוֹ, וְלֹא פֵרְקוֹ. רַבִּי יוֹסֵה בֵּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף בַּשְּׁמִינִי הֶעֱמִידוֹ וּפֵרְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, הוּקַם הַמִּשְׁכָּן״ (שמות מ׳:י״ז). נִמְצֵינוּ לְמֵדִים, שֶׁבְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה בַאֲדַר, הִתְחִילוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, הַמִּשְׁכָּן וְכָל הַכֵּלִים לִמָּשַׁח. בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. בַּשֵּׁנִי, נִשְׂרְפָה פָּרָה. בַּשְּׁלִישִׁי, הִזָּה מִמֶּנּוּ. תַּחַת הַזָּאָה שְׁנִיָּה גִּלְּחוּ הַלְוִיִּם.
בּוֹ בַיּוֹם, שָׁרַת שְׁכִינָה בַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״ (שמות מ׳:ל״ד).
בּוֹ בַיּוֹם הִקְרִיבוּ נְשִׂיאִים אֶת קָרְבָּנָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן״ (במדבר ז׳:י״ב), שֶׁאֵין תִּלְמֹד לוֹמַר ״רִאשׁוֹן״, אֶלָּא רִאשׁוֹן לְכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה.
בּוֹ בַיּוֹם יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, וְאָכְלָה אֶת הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי י״י, וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים״ (ויקרא ט׳:כ״ד).
בּוֹ בַיּוֹם הִקְרִיבוּ בְנֵי אַהֲרֹן אֵשׁ זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וגו׳ וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי י״י״ (ויקרא י׳:א׳-ב׳).
מִיתָתָם ״לִפְנֵי י״י״, וּנְפִילָתָן בַּחוּץ. כֵּיצַד יָצְאוּ? הָיָה רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: הַמַּלְאָךְ מִדְּדָן מֵתִים, עַד שֶׁיָּצְאוּ וְנָפְלוּ לָהֶן בָּעֲזָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: קִרְבוּ, שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ״ (ויקרא י׳:ד׳). ׳מֵאֵת פְּנֵי י״י׳ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ״. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: דָּבָר לָמֵד מֵעִנְיָנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי י״י״, מִיתָתָם לִפְנִים וּנְפִילָתָם לִפְנִים. כֵּיצַד יָצְאוּ? גְּרָרוּם בְּחַכֵּי בַרְזֶל.
״וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי, רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן שֶׁנִּמְשַׁח הָיָה קָדוֹשׁ! תִּלְמֹד לוֹמַר ״וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם״, מַגִּיד שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ אֶחָד מֵהֶם עַד שֶׁנִּמְשְׁחוּ כֻלָּם.
״וַיִּמְשָׁחֵם״ – מְשִׁיחָה מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ. רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: מִדּוֹת הַלַּח נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וְנִמְשְׁחוּ מִבַּחוּץ, וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וְלֹא נִמְשְׁחוּ מִבַּחוּץ. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מִדּוֹת הַלַּח נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וְלֹא נִמְשְׁחוּ מִבַּחוּץ, וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ לֹא נִמְשְׁחוּ לֹא מִבִּפְנִים וְלֹא מִבַּחוּץ.
תֵּדַע לָךְ שֶׁאֵין מְקֻדָּשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם, שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה, בִּכּוּרִים לַיי״ (ויקרא כ״ג:י״ז).
הָא אֵימָתַי הֵן לַיי? לְאַחַר שֶׁנֶּאֱפוּ.
רַבִּי אוֹמֵר: ״וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם״, לָמָּה נֶאֱמַר? וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: ״וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ״? וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר ״וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם״? מַגִּיד שֶׁבִּמְשִׁיחָתָן שֶׁלָּאֵלּוּ הֻקְדְּשׁוּ כָל הַכֵּלִים לֶעָתִיד לָבֹא.

Piska 44

"And it was on the day that Moses had finished setting up the mishkan" (the tabernacle): Scripture here apprises us that all the seven days of consecration Moses would assemble the mishkan every morning and anoint it and dismantle it, and on that day (the eighth) he set it up and anointed it and assembled it and did not dismantle it. R. Yossi b. R. Yehudah says: On the eighth day, too, he anointed it and dismantled it. And it is written (Shemot 40:17) "And it was, in the first month (Nissan) in the second year, on the first day of the month that the mishkan was established — whence we derive that on the twenty-third of Adar Aaron and his sons began to anoint the mishkan and all of its vessels; on Rosh Chodesh (Nissan) it was established; on the second (of Nissan) the red heifer was burned; on the third, its waters were sprinkled (viz. Bemidbar 8:7). On that day (Rosh Chodesh Nissan), the Shechinah reposed in the house, as it is written (Shemot 40:35) "And Moses could not enter the tent of meeting, etc.⁠" On that day the chiefs (of the tribes) sacrificed their offerings, as it is written (Bemidbar 7:12) "And the one who presented his offering on the first day…" Why (emphasize) "the first day"? It was the first of all the days of the year. On that day fire descended from heaven and consumed the offerings, as it is written (Vayikra 9:24) "And a fire came forth from before the Lord and consumed upon the altar the burnt-offering and the fats.⁠" On that day the sons of Aaron presented a strange fire, as it is written (Vayikra 10:1) "And Nadav and Avihu the sons of Aaron took, each his censer … (2) and they died before the Lord.⁠" Their death was "before the Lord,⁠" and their falling was outside. How did they leave (the inner sanctum)? R. Yossi was wont to say: An angel propped them dead until they left and they fell in the azarah (the court), as it is written (Ibid. 4) "Draw near and bear your brethren from before the sanctuary out of the camp.⁠" It is not written "from before the Lord,⁠" but "from before the sanctuary.⁠" R. Yishmael says: It is derived from the verse itself — "and they died before the Lord" — that their death was within (the sanctuary) and their falling was within. How did they leave? They dragged them out with iron hooks.⁠" (Bemidbar 7:1) "and he anointed it and consecrated it and all of its vessels": I might think that they were anointed and consecrated one by one. It is, therefore, written (Ibid.) "and he anointed them and consecrated them" — he did not consecrate one of them until all of them had been anointed. "and he anointed them": from inside and from outside. R. Yoshiyah says: Wet-measure vessels were anointed inside and outside, and dry-measure vessels, on the inside only, but not on the outside. R. Yonathan says: Wet-measure vessels were anointed on the inside but not on the outside, and dry-measure vessels were anointed neither on the inside nor on the outside. Know this to be so, that they were not anointed, it being written (Vayikra 23:17) "From your dwellings shall you bring two wave loaves. Two-tenths of fine flour shall they be … they shall be baked as firstlings to the Lord.⁠" When are they "to the Lord"? After they have been baked. Rebbi says: "and he anointed them and consecrated them": Why is this stated? Is it not already written "and he anointed it and consecrated it"? We are hereby apprised that with the anointment of these, all the future vessels were consecrated (i.e., they did not require prior anointment).
ויהי ביום כלות משה וימשח את המשכן – איני יודע אם ביום שהתחיל בו או ביום שגמרו כשהוא אומר ויהי ביום כלות משה אינו ביום שהתחיל בו אלא ביום שגמרו.
וימשח אותו ויקדש אותו – משה נתקדש בענן כל שבעה שנאמר וישכון כבוד ה׳ על הר סיני ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן (שמות כ״ד:ט״ז). אהרן ובניו נתקדשו בשמן ובדם שנא׳ ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרן וגו׳ (ויקרא ח׳:ל׳). משיחת אהרן כיצד כל שבעת ימי המלואים היה משה מושח את אהרן היה מפשיטו ומרחיצו וסך בין עיניו כמין כי וחוזר ומלבישו ושמונה בגדים מעכבין זה את זה. משיחת בניו כיצד כל שבעת ימי המלואים היה משה מושח את בניו היה מפשיטן ומרחיצן וסך בין עיניהם כמין כי וחוזר ומלבישן ובני אהרן מעכבין זה את זה. הלוים נתקדשו בהזייה ובתגלחת בקרבן ובתנופה, בהזייה מניין הזה עליהן מי חטאת (במדבר ח׳:ז׳), בתגלחת מניין והעבירו תער על כל בשרם (במדבר ח׳:ז׳). בקרבן מניין ולקחו פר בן בקר (במדבר ח׳:ח׳), בתנופה מניין והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה׳ (במדבר ח׳:י״א). ישראל נתקדשו בפרת חטאת שנ׳ דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה (במדבר י״ט:ב׳). המשכן נתקדש בעמידה ובפירוק ובשמן המשחה, בעמידה מניין ויהי בחדש הראשון הוקם המשכן (שמות מ׳:י״ז), בפירוק מניין ולא יבואו לראות כבלע את הקדש (במדבר ד׳:כ׳), בשמן המשחה מניין ויקח משה משמן המשחה וימשח את המשכן (ויקרא ח׳:י׳). משיחת המשכן כיצד כל שבעת ימי המלואים היה משה מושח את המשכן, היה מושחו ומעמידו ומפרקו ובשמיני היה מושחו ומעמידו ולא מפרקו, ר׳ שמעון או׳ אף בשמיני היה מושחו ומעמידו ומפרקו. כשהיה משה מושח את המשכן היה מושחו מבחוץ ונכנס כשהיה משה מפרקו היה מפרקו מבפנים ויוצא.
וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְּשֵׁיצֵי מֹשֶׁה לְאָקָמָא יָת מַשְׁכְּנָא וְרַבִּי יָתֵיהּ וְקַדֵּישׁ יָתֵיהּ וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת מַדְבְּחָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְרַבִּנּוּן וְקַדֵּישׁ יָתְהוֹן.
And it was on the day when Moshe had completed to set up the tabernacle, and to anoint it, and to consecrate it, and all its vessels, and had anointed and sanctified them,
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם
וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְּשֵׁיצִי מֹשֶׁה לַאֲקָמָא יָת מַשְׁכְּנָא וְרַבִּי יָתֵיהּ וְקַדֵּישׁ יָתֵיהּ וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת מַדְבְּחָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְרַבִּינוּן וְקַדֵּישׁ יָתְהוֹן
כַּלּוֹת – אונקלוס ויונתן
א. ›״כַּלּוֹת״ – ״דְּשֵׁיצִי״. כלה במשמע נִגְמַר, תַּם, מתורגם ״שצה״,⁠
עוד לתרגומי ״כלה״ עיין ״את קברו לא יִכְלֶה ממך״ (בראשית כג ו) ״לָא יַכְלֵי (ח״נ: יִמְנַע) מִינָּךְ״, ״עד אם כִּלּוּ לשתות״ (בראשית כד יט) ״עַד דִּיסַפְּקוּן לְמִשְׁתֵּי״, ״וּתְכַל תלונותם מעלי״ (במדבר יז כה) ״וִיסוּפָן תּוּרְעֲמָתְהוֹן מִן קֳדָמַי״.
ובמיוחס ליונתן תרגם ״פסק משה למקמא״ ובאר ״תרגומנא״ שכוונתו ׳פסק מלפרק׳, ואף שכתוב ״כַּלּוֹת.. לְהָקִים״, ר״ל כיון שהפסיק לפרק (שהרי כל שבעת הימים שקדמו, היה משה מקים ומפרק את המשכן), ממילא נשלמה ההקמה.
משיחה – לשון ריבוי וגדולה
ב. ״וַיִּמְשַׁח״ – ״וְרַבִּי״ לשון ריבוי וגדולה, אבל ״אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה״ (בראשית לא יג) ״דִּמְשַׁחְתָּא תַמָּן״. שינוי התרגום התבאר ברש״י (שמות ל כט):
כל משיחת משכן וכהנים ומלכים מתורגם לשון רבוי לפי שאין צורך משיחתן אלא לגדולה כי כן יסד המלך שזה חנוך גדולתן (בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה״ (שמות כה ו) ״בּוּסְמַיָּא לִמְשַׁח רְבוּתָא״; ״וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח״ (שמות ל ל) ״וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי תְּרַבֵּי״). ושאר משיחות, כגון רקיקין משוחין (=״וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן״ (שמות כט ב) ״דִּמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח״), ״וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ״ (עמוס ו ו), לשון ארמית בהן כלשון עברית.
וצרף לכאן את ביאורנו לפסוק ״וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח״ (שמות ל ל) ״וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי תְּרַבֵּי״.
והוה ביומא דאשלם משה ל⁠(א)[מ]⁠קמה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ל⁠(א)[מ]⁠קמה״) גם נוסח חילופי: ״למוק׳⁠ ⁠⁠״.
ית משכנה ורבי יתיה וקדיש יתיה וית כל מנוי {....} ורבי יתהון במשח רבותה וקדש יתהון.
והוה ביום ריש ירחא דניסן פסק משה למיקמא ית משכנא דלא פרקיה תוב ורבי יתיה וקדיש יתיה וית כל מנוי וית מדבחא וית כל מנוי ורבינון וקדש יתהון.
And it was on the day which begins the month of Nisan, when Mosheh had finished to uprear the tabernacle, he took it not in pieces again, but anointed and consecrated it and all its vessels, the altar and all the vessels thereof, and he anointed them and hallowed them;

פרשה יב

[א] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה וגו׳ – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אֶשְׁמְעָה מַה יְּדַבֵּר הָאֵל ה׳ כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו וְאַל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה (תהלים פ״ה:ט׳), אַתּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, וְכָעַס עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וגו׳ (שמות ל״ב:ט׳), הֶרֶף מִמֶּנִּי וגו׳ (דברים ט׳:י״ד), מִיָּד עָמַד משֶׁה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים מִלְּפָנָיו שֶׁיִּתְרַצֶּה לָהֶם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְחַל משֶׁה וגו׳ (שמות ל״ב:י״א), וְנִתְרַצָּה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל הָרָעָה וגו׳ (שמות ל״ב:י״ד). אַף עַל פִּי כֵן הָיָה בְּלִבּוֹ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם (שמות ל״ב:ל״ד), כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן הָלַךְ משֶׁה וְהִרְכִּין אָזְנוֹ בַּמִּשְׁכָּן, אָמַר משֶׁה תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֶשְׁמְעָה מַה יְּדַבֵּר הָאֵל ה׳, מַהוּ הָאֵל ה׳, אָמַר משֶׁה שֶׁעַד עַכְשָׁו הוּא עוֹמֵד בְּכַעֲסוֹ כְּנֶגְדָם וְהוּא בְּקשִׁי עִמָּהֶם. וְאֵין הָאֵל אֶלָּא לְשׁוֹן חוֹזֶק, כְּמָה דְתֵימָא: וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח (יחזקאל י״ז:י״ג). אוֹ הוּא מִתְרַצֶּה לָהֶם וְהוּא נוֹהֵג בְּמִדַּת רַחֲמִים עִמָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ה׳, אֵין ה׳ אֶלָּא מִדַּת רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ ה׳ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן (שמות ל״ד:ו׳). מִיָּד פִּיְסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין בְּלִבּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל כְּלוּם, כְּמָה דִּכְתִיב: וַיַּעֲבֹר ה׳ עַל פָּנָיו (שמות ל״ד:ו׳), שֶׁהֶעֱבִיר זַעֲמוֹ מֵהֶם וְעָבַר עַל פִּשְׁעֵיהֶם.
אָמַר רַבִּי סִימוֹן לָמָּה כְּתִיב שְׁתֵּי פְּעָמִים ה׳ ה׳, אֶלָּא שֶׁפִּיְסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ לְמשֶׁה מַה לְּשֶׁעָבַר הָיִיתִי נוֹהֵג עִמָּהֶם בְּמִדַּת רַחֲמִים עַד שֶׁלֹא עָשׂוּ אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה כָּךְ עַכְשָׁו בְּמִדַּת רַחֲמִים אֶנְהֹג עִמָּהֶם.
אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁמַע משֶׁה קוֹל נָאֶה וְקוֹל מְשֻׁבָּח, לְשֶׁעָבַר הָיָה משֶׁה עוֹמֵד וְהָיָה הַדִּבּוּר בָּא לְתוֹךְ אָזְנוֹ כְּמִין סִילוֹן, וְלֹא הָיָה אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שׁוֹמֵעַ, אֲבָל כְּשֶׁהָיוּ פָּנָיו מַאְדִּימוֹת הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁהַדִּבּוּר בָּא אֶצְלוֹ, וְכֵיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן שָׁמַע קוֹל נָאֶה. מַה שָּׁמֵעַ: כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, לְשֶׁעָבַר הָיְתָה אֵיבָה בֵּינִי לְבֵין בָּנַי, שִׂנְאָה בֵּינִי וּבֵין בָּנַי, תַּחֲרוּת בֵּינִי וּבֵין בָּנַי, אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן אַהֲבָה בֵּינִי וּבֵין בָּנַי, שָׁלוֹם בֵּינִי וּבֵין בָּנַי, הֱוֵי: כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, עַל שֶׁעָשׂוּ הַמִּשְׁכָּן, וְאֶל חֲסִידָיו, זֶה שֵׁבֶט לֵוִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ וגו׳ (דברים ל״ג:ח׳). וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁבַּמִּשְׁכָּן הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁכֵּן כְּתִיב אַחֲרָיו: אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ (תהלים פ״ה:י׳). אֵימָתַי הָיָה שָׁלוֹם לְיִשְׂרָאֵל, בִּזְּמַן שֶׁשָּׁכַן כְּבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּמִּשְׁכָּן, כְּמָה דְתֵימָא: וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן (שמות מ׳:ל״ד).
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מַה לִּי לְלַמֵּד דָּבָר זֶה מִסֵּפֶר תִּלִּים, דְּבַר תּוֹרָה הוּא, אֲפִלּוּ בִּמְקוֹמָהּ אֵינָהּ חֲסֵרָה כְּלוּם, רְאֵה מַה כְּתִיב: וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (במדבר ו׳:כ״ו), אֵימָתַי: בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה.
[ב] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת וגו׳ – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק וגו׳ (איוב ד׳:י״ז), אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן, כְּשֶׁהָלַךְ יַעֲקֹב אֵצֶל פַּרְעֹה לֹא יָצָא מֵאֶצְלוֹ עַד שֶׁבֵּרְכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה (בראשית מ״ז:י׳). מַה בֵּרְכוֹ, אָמַר לוֹ יַעֲלֶה נִילוּס לְרַגְלוֹ, אַף אֲנִי כְּשֶׁאָבוֹא אֶצְלְכֶם אֲנִי בָּא טָעוּן בְּרָכוֹת, וְהֵיכָן רְמָזָהּ לָהֶם, בְּסִינַי.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּרֶמֶז אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהֶם בְּרָכוֹת בְּבִיאָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי וגו׳ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ (שמות כ׳:כ׳), וְכֵן עָשָׂה, כְּשֶׁבָּא לַמִּשְׁכָּן בֵּרְכָן, שֶׁנֶּאֱמַר: יְבָרֶכְךָ ה׳ וְיִשְׁמְרֶךָ (במדבר ו׳:כ״ד), אֵימָתַי: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת, הָא לָמַדְנוּ שֶׁאֵין אָדָם צַדִּיק יוֹתֵר מִן הָאֱלֹהִים, הֱוֵי הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק, לָאו, אֶלָּא גַּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרַךְ יִשְׂרָאֵל בְּבִיאָתוֹ אֶצְלָם, לְכָךְ נֶאֱמַר: יְבָרֶכְךָ ה׳ וְיִשְׁמְרֶךָ, וְסָמַךְ לוֹ: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת וגו׳.
[ג] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ישֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן (תהלים צ״א:א׳).
אָמַר רַב הוּנָא בְשֵׁם רַב אִידֵי, מִי אָמַר הַמִּזְמוֹר הַזֶּה, הָיִינוּ סְבוּרִים שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה וַאֲמָרוֹ, וְלֹא אֲמָרוֹ אֶלָּא משֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ישֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, זֶה משֶׁה שֶׁיָּשַׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, שֶׁנִּכְנַס בְּתוֹךְ הֶעָנָן שֶׁהוּא סֵתֶר עֶלְיוֹן, כְּמָה דְתֵימָא: עָבִים סֵתֶר לוֹ (איוב כ״ב:י״ד). וְכֵן כָּתוּב: וַיָּבֹא משֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן (שמות כ״ד:י״ח), בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן (תהלים צ״א:א׳), שֶׁלָּן שָׁם לִינוֹת הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי שָׁם עִם ה׳ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה (שמות ל״ד:כ״ח), וְהוּא אָמַר: אֹמַר לַה׳ מַחְסִי וגו׳ (תהלים צ״א:ב׳).
דָּבָר אַחֵר: ישֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן וגו׳, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁלשָׁה דְבָרִים שָׁמַע משֶׁה מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהִרְתִּיעַ לַאֲחוֹרָיו, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ: וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ (שמות ל׳:י״ב), אָמַר משֶׁה מִי יוּכַל לִתֵּן כֹּפֶר נַפְשׁוֹ, עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ (איוב ב׳:ד׳), וַעֲדַיִן אֵינוֹ מַגִיעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶה אִישׁ לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם (תהלים מ״ט:ח׳-ט׳), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינִי מְבַקֵּשׁ לְפִי כֹּחִי אֶלָּא לְפִי כֹּחָן: זֶה יִתְּנוּ (שמות ל׳:י״ג).
אָמַר רַבִּי מֵאִיר נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִין מַטְבֵּע שֶׁל אֵשׁ מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד וְהֶרְאָה לוֹ לְמשֶׁה זֶה יִתְּנוּ, כָּזֶה יִתְּנוּ. וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי (במדבר כ״ח:ב׳), אָמַר משֶׁה מִי יוּכַל לְהַסְפִּיק לוֹ קָרְבָּנוֹת, אִם אָנוּ מַקְרִיבִין לְפָנָיו כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי וְעוֹרְכִין כָּל עֲצֵי לְבָנוֹן, אֵינוֹ מַסְפִּיק לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה (ישעיהו מ׳:ט״ז). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינִי מְבַקֵּשׁ לְפִי כֹּחִי אֶלָּא לְפִי כֹּחָן: וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה וגו׳ (במדבר כ״ח:ג׳), וְלֹא שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת, אֶלָּא: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וגו׳ (במדבר כ״ח:ד׳). וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כ״ה:ח׳), אָמַר משֶׁה מִי יוּכַל לַעֲשׂוֹת לוֹ מִקְדָּשׁ שֶׁיִּשְׁרֶה בְּתוֹכוֹ, הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ וגו׳ (מלכים א ח׳:כ״ז), וְאוֹמֵר: הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא וגו׳ (ירמיהו כ״ג:כ״ד), וְאוֹמֵר: הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי וגו׳ (ישעיהו ס״ו:א׳). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינִי מְבַקֵּשׁ, לְפִי כֹּחִי אֶלָּא לְפִי כֹּחָן, כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיק כְּבוֹדִי וְלֹא שֶׁמֶשׁ אֶחָד מִשֶּׁלִּי, אֶלָּא אֲנִי אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִיָּדְךָ אֶלָּא עֶשְׂרִים בַּדָּרוֹם וְעֶשְׂרִים בַּצָּפוֹן וּשְׁמוֹנֶה בַּמַּעֲרָב. לְכָךְ משֶׁה אָמַר: ישֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא יוֹשֵׁב בְּסִתְרוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא רוֹאֶה אֶת הַכֹּל וְאֵינוֹ נִרְאֶה, הוּא נִתְאַוָּה לָלוּן בְּצִלֵּנוּ.
אָמַר רַבִּי פְּרוֹזְדָק בַּר נַחֲשָׁא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן שַׁדַּי נִתְלוֹנֵן בַּצֵּל שֶׁעָשָׂה לְךָ בְּצַלְאֵל, זֶה הַמִּשְׁכָּן, הֱוֵי: בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן. אֹמַר לַה׳ מַחְסִי (תהלים צ״א:ב׳), שִׁיר זֶה שֶׁל פְּגָעִים, אָמַר משֶׁה בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה עוֹלֶה לָהָר, שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מִן הַמַּזִּיקִין, מַהוּ אֹמַר לַה׳ מַחְסִי (תהלים צ״א:ב׳), אֲגָנָתִי, וּמְצוּדָתִי (תהלים צ״א:ב׳) – קַסְטְרָא דִידִי, אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ (תהלים צ״א:ב׳), שֶׁבִּשְׁמוֹ אֲנִי מַבְרִיחַ אֶת הַמַּזִּיקִין וְאֶת מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. כִּי הוּא יַצִּילְךָ (תהלים צ״א:ג׳), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּי בָּטַחְתָּ, אֲנִי עוֹמֵד לְךָ, כִּי הוּא יַצִּילְךָ וגו׳: מִפַּח יָקוּשׁ (תהלים צ״א:ג׳), מִמְּצַדְתָּא דְּצַיָּידָא. מִדֶּבֶר הַוּוֹת (תהלים צ״א:ג׳), מִדֶּבֶר שֶׁהוּא מֵבִיא הַוּוֹת בָּעוֹלָם. בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ (תהלים צ״א:ד׳), מַהוּ בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ, בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִימִינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים ל״ג:ב׳). וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה (תהלים צ״א:ד׳), מִי שֶׁבָּא לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא לוֹ צִנָּה וְסוֹחֵרָה שֶׁל אֱמֶת, מַהוּ צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זַיִן אֲנִי עוֹשֶׂה לְכָל מִי שֶׁהוּא סוֹחֵר בַּאֲמִתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אֲמִתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה זַיִן הוּא לִבְעָלֶיהָ.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי זַיִּן נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בְּסִינַי וְשֵׁם הַמְפֹרָשׁ כָּתוּב עָלָיו: לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה (תהלים צ״א:ה׳), מִן אַגְרַת בַּת מַחֲלַת וּמֶרְכַּבְתָּהּ, וְלֹא מִכָּל הַמַּזִּיקִים הַמּוֹשְׁלִים בַּלַּיְלָה, מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם (תהלים צ״א:ה׳), אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה יֵשׁ מַזִּיק שֶׁהוּא פּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר כָּעוֹף וְקוֹשֵׁט כַּחֵץ, וּמִי יַצִּילְךָ מִמֶּנּוּ שִׁלּוּחַ הַקֵּן, שֶׁכֵּן כְּתִיב לְמַעְלָה: כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ, אֵין פַּח אֶלָּא צִפּוֹר, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ (עמוס ג׳:ה׳), וּכְתִיב: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ וגו׳ שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח וגו׳ (דברים כ״ב:ו׳-ז׳). מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ (תהלים צ״א:ו׳), מִי שֶׁמַּעֲשָׂיו בָּאֹפֶל הַדֶּבֶר שׁוֹלֵט בּוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: לְפָנָיו יֵלֵךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו (חבקוק ג׳:ה׳), אַף כָּאן הוּא אוֹמֵר: מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם (תהלים צ״א:ו׳), רַבָּנָן אָמְרִין שֵׁד הוּא וְלָמָּה קָרֵי לֵיהּ קֶטֶב, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר דְּהוּא בָּזֵא סוּגְיָא דְּיוֹמָא מִן רָאשֵׁיהוֹן דְּאַרְבַּע עַד סוֹפֵיהוֹן דְּתֵשַׁע. רַבִּי לֵוִי אָמַר דְּהוּא בָּזֵז סוּגְיָא דְטִהֲרָא מִן סוֹפֵיהוֹן דְאַרְבַּע עַד רָאשֵׁיהוֹן דְּתֵשַׁע, וְאֵינוֹ שׁוֹלֵט לֹא בַצֵּל וְלֹא בַחַמָּה אֶלָּא בֵּין הַצֵּל לַחַמָּה, רֹאשׁוֹ דּוֹמֶה לָעֵגֶל וְקֶרֶן אֶחָד יוֹצְאָה בְּתוֹךְ מִצְחוֹ וְהוּא מִתְגַּלְגֵל כַּכָּד.
אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵף קֶטֶב מְרִירִי עָשׂוּי קְלִפִּין קְלִפִּין, שְׂעָרוֹת שְׂעָרוֹת, עֵינַיִם עֵינַיִם.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְעַיִן אַחַת קְבוּעָה לוֹ בְּלִבּוֹ, וְכָל מִי שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ אֵין לוֹ חַיִּים מֵעוֹלָם בֵּין אָדָם בֵּין בְּהֵמָה, וְכָל מִי שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ נוֹפֵל וָמֵת. וּמְרִירִי שׁוֹלֵט מִשִּׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וְעַד תִּשְׁעָה בְּאָב. חִזְקִיָּה רָאָה אוֹתוֹ וְנָפַל עַל פָּנָיו וָמֵת.
אָמַר רַבִּי פִּינְחָס הַכֹּהֵן מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁרָאָה אוֹתוֹ וְנִכְפָּה עַל פָּנָיו, אָמְרוּ יְהוּדָה בֶּן רַבִּי שְׁמוּאֵל רָאָה וְלֹא נָפַל, אָמְרוּ אַף עַל פִּי כֵן מֵת. רַבִּי אַבָּהוּ הֲוָה יָתֵיב פָּשֵׁיט בַּחֲדָא כְּנִשְׁתָּא מִדּוּכְתָּא דְּקֵסָרִין, חָמָא חַד פַּאֲרֵי בָּתַר חַבְרֵיהּ וּבִידֵיהּ חַד קָטוֹ בָּעֵי דְּיִמְחִינֵיהּ בָּהּ, חָמָא חַד מַזִּיק פָּארֵי בַּתְרֵיהּ וּבִידֵיהּ חַד קְטוּ דְּפַרְזָל. נְפַק רַבִּי אַבָּהוּ וּפָארֵי בַּתְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ לָא תִמְחִינֵיהּ דִּלְמָא הוּא מָיֵת. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי מִן הֲדָא הוּא מָיְתָא, אֲמַר לֵיהּ הָא מַזִּיקָא פָּארֵי בַּתְרָךְ וּבִידֵיהּ קְטוּתָא דְּפַרְזְלָא, אַתְּ מָחֵי לֵהּ בַּהֲדָהּ וְהוּא מָחֵי לֵהּ בְּהַהִיא וְהוּא מָיֵת. רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה מְפַקֵּד לְסָפְרַיָא וּלְמַתְנְיָנַיָּא בְּאִלֵּין יוֹמַיָּא דְּלָא יֶהֱווֹן טָעֲנִין עַרְקָא עַל מֵינוֹקַיָא. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק הֲוָה מְפַקֵּד לְסָפְרַיָא וּלְמַתְנְיָנַיָּא בְּאִלֵּין יוֹמַיָא דְּיֶהֱווֹן מְפַטְרִין טַלַּיָּא בְּאַרְבַּע שָׁעִין, יִפֹּל מִצִּדְךָ וגו׳ (תהלים צ״א:ז׳), רַב יִצְחָק אָמַר הַיָּד שֶׁהִיא שׁוֹלֶטֶת עַל מִצְוָה אֶחָת, זוֹ מִצְוַת תְּפִלִּין, כְּתִיב בָּהּ: יִפֹּל מִצִּדְךָ אֶלֶף, שֶׁנִּמְסַר לָהּ אֶלֶף מַלְאָכִים לְשָׁמְרוֹ, אֲבָל הַיָּמִין שֶׁהִיא שׁוֹלֶטֶת בְּמִצְווֹת הַרְבֵּה, וּרְבָבָה מִימִינֶךָ, רְבָבוֹת שֶׁל מַלְאָכִים נִמְסָרִים לָהּ.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בֶּן רַבִּי אַבָּהוּ, אֵינוֹ אוֹמֵר יִמָּסְרוּ לָךְ, אֶלָּא יִפֹּל, אִם בָּאִים אֶלֶף מַזִּיקִים הֵם נוֹפְלִים מִן הַצַּד שֶׁהִיא שׁוֹלֶטֶת עַל מִצְוָה אַחַת, וְאִם בָּאִים הֵם רִבּוֹא מַזִּיקִין הֵם נוֹפְלִים לִפְנֵי הַצַּד שֶׁהִיא שׁוֹלֶטֶת בְּמִצְווֹת הַרְבֵּה. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם נִמְסַר לְאֶלֶף אִישׁ עָלָיו לָזוּן אוֹתָם, לָמָּה, שֶׁהֵן מוּסָרִין לוֹ לְשָׁמְרוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹסֵר לָאָדָם הַזֶּה אֶלֶף מַלְאָכִים מִשְּׂמֹאלוֹ וְרִבּוֹא מִימִינוֹ לְטוֹבָתוֹ וּלְשָׁמְרוֹ, אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ, שֶׁתָּזוּן אוֹתָם, רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט (תהלים צ״א:ח׳) – שַׁלְוָתְךָ, וְשִׁלּוּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה (תהלים צ״א:ח׳), מַה שֶּׁיְשַׁלֵּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָרְשָׁעִים כְּמַעֲשֵׂיהֶם תִּרְאֶה, כִּי אַתָּה ה׳ מַחְסִי וגו׳ (תהלים צ״א:ט׳), אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה נוֹתֵן אֶת הַתּוֹרָה בַּתַּחְתּוֹנִים אֶצְלֵנוּ, וּשְׁכִינָתְךָ תַּשְׁרֶה בָּעֶלְיוֹנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי אַתָּה ה׳ מַחְסִי, שֶׁנָּתַתָּ לִי תּוֹרָתְךָ, וְעֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ, וְאַתָּה שַׂמְתָּ מְעוֹנְךָ בָּעֶלְיוֹנִים, לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה (תהלים צ״א:י׳), כְּמָה דְתֵימָא: לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן (משלי י״ב:כ״א), וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ (תהלים צ״א:י׳), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, עַד שֶׁלֹא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיוּ הַמַּזִּיקִין מִתְגָּרִין בָּעוֹלָם לַבְּרִיּוֹת, וּמִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן שֶׁשָּׁרָה הַשְּׁכִינָה לְמַטָּה, כָּלוּ הַמַּזִּיקִין מִן הָעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ, זֶה אֹהֶל מוֹעֵד.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מַה לְּךָ אֵצֶל סֵפֶר תְּהִלִּים, וַהֲלֹא בִּמְקוֹמוֹ אֵינוֹ חָסֵר: יְבָרֶכְךָ ה׳ וְיִשְׁמְרֶךָ (במדבר ו׳:כ״ד), מִן הַמַּזִּיקִין, אֵימָתַי, וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה, מַהוּ בְּיוֹם כַּלּוֹת, שֶׁכָּלוּ הַמַּזִּיקִין מִן הָעוֹלָם.
[ד] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ (שיר השירים ג׳:ט׳), זֶה הָעוֹלָם שֶׁהוּא עָשׂוּי כְּמִין כִּלָּה. הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה (שיר השירים ג׳:ט׳), זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁשָּׂם שָׁלוֹם בֵּין אֵשׁ לְמַיִם וּפְתָכָן זֶה בָּזֶה וְעָשָׂה מֵהֶן רָקִיעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם (בראשית א׳:ח׳), שֶׁהוּא אֵשׁ וָמָיִם. מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן (שיר השירים ג׳:ט׳), שֶׁנִּבְנָה מִמְּקוֹם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא לָמָּה נִקְרָא אֶבֶן שְׁתִיָּה, שֶׁמִּמֶּנָּה הֻשְׁתַּת הָעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ (תהלים נ׳:ב׳), עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף (שיר השירים ג׳:י׳), זֶה הָרָקִיעַ, כְּמָה דְתֵימָא: עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ (איוב כ״ו:י״א), וְלָמָּה קָרֵי לֵיהּ כֶּסֶף, שֶׁהוּא מְכַסֵּף עַל כָּל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים וגו׳ (תהלים י״ט:ב׳). רְפִידָתוֹ זָהָב (שיר השירים ג׳:י׳), זוֹ הָאָרֶץ שֶׁהִיא מַעֲלָה פֵּרוֹת הָאָרֶץ וּפֵרוֹת הָאִילָן שֶׁהֵן דּוֹמִים לְזָהָב, מַה הַזָּהָב יֵשׁ בּוֹ מִינִין הַרְבֵּה וּגְוָנִין הַרְבֵּה, אַף פֵּרוֹת הָאָרֶץ, מֵהֶן יְרֻקִּין וּמֵהֶן אֲדֻמִּין. מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן (שיר השירים ג׳:י׳), זֶה הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁהוּא נָתוּן לְמַעְלָה וְהוּא רוֹכֵב בְּמֶרְכָּבָה וּמֵאִיר לָעוֹלָם, כְּמָה דְתֵימָא: וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ וגו׳ (תהלים י״ט:ו׳), וּמִכֹּחַ הַשֶּׁמֶשׁ הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִים, וּמִכֹּחַ הַשֶּׁמֶשׁ הָאָרֶץ מַעֲלָה פֵּרוֹת, וּלְכָךְ קְרָאוֹ אַרְגָּמָן, שֶׁיְצָרוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֶאֱרֹג מָן לַבְּרִיּוֹת, וְאֵין מָן אֶלָּא פֵּרוֹת וּמְזוֹנוֹת, כְּמָה דְתֵימָא: וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ וגו׳ (דניאל א׳:ה׳). תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה (שיר השירים ג׳:י׳), שֶׁאַחַר כָּל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בָּרָא אָדָם וְחַוָּה לִמְשֹׁל בְּכֻלָּם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא (משלי ט׳:ג׳), הֱוֵי: מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם (שיר השירים ג׳:י׳), שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַבְּרִיּוֹת יְרֵאִים מֵהֶם וּמֻשְׁלָמִים לָהֶם, כְּמָה דְתֵימָא: וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה וגו׳ (בראשית ט׳:ב׳).
דָּבָר אַחֵר: אַפִּרְיוֹן זֶה הָעוֹלָם, לָמָּה קְרָאוֹ אַפִּרְיוֹן, שֶׁלֹא בְּרָאוֹ אֶלָּא לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (ישעיהו מ״ה:י״ח), עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, שֶׁלֹא בְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיְהֵא שָׁלוֹם בֵּין הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חשֶׁךְ עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וגו׳ (ישעיהו מ״ה:ז׳). מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן, שֶׁבַּעֲצַת הַתּוֹרָה הַמְלֻבֶּנֶת בִּדְבָרֶיהָ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלָמִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה (משלי ח׳:י״ד). וּמִנַּיִן שֶׁהַתּוֹרָה מְלֻבֶּנֶת בִּדְבָרֶיהָ, שֶׁכֵּן כְּתִיב: אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ, וַיֹּאמֶר לָאָדָם וגו׳ (איוב כ״ח:כ״ז-כ״ח). עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, זֶה שַׁלְשֶׁלֶת יֻחָסִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם (משלי י׳:כ״ה), וְאֵין כֶּסֶף אֶלָּא זִקּוּק יִחוּס, כְּמָה דְתֵימָא: וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם (מלאכי ג׳:ג׳). רְפִידָתוֹ זָהָב, זוֹ הַתּוֹרָה שֶׁכָּתוּב בָּהּ: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב (תהלים י״ט:י״א), וְלֹא נְתָנָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְלוֹמְדֶיהָ אֶלָא מִי שֶׁמְשַׁמֵּר יִחוּסוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ (תהלים נ׳:ט״ז), לָמָּה כֵן: אִם רָאִיתָ גַּנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ (תהלים נ׳:י״ח), וְאוֹמֵר: הָבוּ לַה׳ מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַה׳ כָּבוֹד וָעֹז (תהלים צ״ו:ז׳). מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרְךָ (דברים ל״ג:כ״ו), וְהוּא אוֹרֵג אֶת הָעוֹלָם שֶׁיֵּצְאוּ כֻּלָּם לְמִינֵיהֶם וְלֹא יִתְעָרְבוּ מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, כְּמָה דְתֵימָא: תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא (בראשית א׳:י״א), וְהוּא אֵין מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ אֶלָּא עַל הַמְיֻחָסִים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ (בראשית י״ז:ז׳), בִּזְמַן שֶׁזַּרְעֲךָ נִכָּר אַחֲרֶיךָ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֹוֶה לְךָ לֵאלֹהִים, וּבִזְמַן שֶׁאֵין זַרְעוֹ נִכָּר אַחֲרָיו, שֶׁהֵם מְעָרְבִים זַרְעָם בִּנְשֵׁי חַבְרֵיהֶם, אֵין הֹוֶה לָהֶם לֵאלֹהִים. תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם, רַבִּי יוּדָן אָמַר זוֹ זְכוּת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: אַיֶּלֶת אֲהָבִים (משלי ה׳:י״ט), וּזְכוּת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב (מלאכי א׳:ב׳). רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר זוֹ הַשְּׁכִינָה, כְּמָה דְתֵימָא: וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ (דברים ו׳:ה׳).
דָּבָר אַחֵר: אַפִּרְיוֹן, זֶה בֵּית הָעוֹלָמִים, לָמָּה נִקְרָא אַפִּרְיוֹן, שֶׁכָּל הַצּוּרוֹת שֶׁל זָהָב מִן מִינֵיהּ. מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן, כְּמָה דְתֵימָא: וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן הַלְּבָנוֹן וגו׳ (דברי הימים ב ב׳:ט״ו). עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּדִים עַל פְּנֵי הַהֵיכָל אֶחָד מִיָּמִין וגו׳ (דברי הימים ב ג׳:י״ז), וְכִי כֶּסֶף הָיָה וַהֲלוֹא נְחשֶׁת הָיָה, אֶלָּא שֶׁהָיָה נְחשֶׁת מְמֹרָט שָׁוֶה כַּכָּסֶף. רְפִידָתוֹ זָהָב, תָּנֵי שֶׁכָּל הַבַּיִת הָיָה נִטּוֹחַ בְּזָהָב חוּץ מֵאֲחוֹרֵי הַדְּלָתוֹת.
אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ מַתְנִיתִין בְּבִנְיָן שֵׁנִי, אֲבָל בְּבִנְיָן רִאשׁוֹן אֲפִלּוּ אַחֲרֵי הַדְּלָתוֹת. שִׁבְעָה מִינֵי זְהָבִים הֵם: זָהָב טוֹב, זָהָב טָהוֹר, זָהָב שָׁחוּט, זָהָב סָגוּר, זָהָב מוּפָז, זָהָב מְזֻקָּק, זְהַב פַּרְוָיִם. זָהָב טוֹב, כְּמַשְׁמָעוֹ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִיא טוֹב (בראשית ב׳:י״ב).
אָמַר רַבִּי יִצְחָק טוֹבְיוֹ דְּהוּא בְּבֵיתֵיהּ טוֹבְיוֹ דְּהוּא בְּלִוְיָתֵיהּ. זָהָב טָהוֹר, מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לָאוּר וְאֵינוֹ חָסֵר כְּלוּם. רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי אַמֵּי אָמַר, אֶלֶף כִּכָּר הִכְנִיס שְׁלֹמֹה אֶלֶף פְּעָמִים לַכּוּר, וְלֹא עָמְדוּ אֶלָּא עַל כִּכַּר אַחַת. וְהָא תָּנֵי רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי יְהוּדָה מַעֲשֶׂה בִּמְנוֹרַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהָיְתָה יְתֵרָה עַל שֶׁל מִדְבָּר מִשְׁקַל דִּינָר גּוֹרְדְּיָנִי, וְהִכְנִיסוּהָ לַכּוּר שְׁמוֹנִים פְּעָמִים עַד שֶׁחֲסֵרָה. מִן קֳדָמוֹי הֲוַת חָסְרָה סַגִּין, מִכָּאן וּלְהַלָּן לָא הֲוַת חָסְרָה אֶלָּא צִיבְחָר. זָהָב שָׁחוּט, שֶׁנִּטְוָה כְּחוּט וְהָיָה נִמְשָׁךְ כְּשַׁעֲוָה. אַדְרִיָּנוּס הָיָה לוֹ מִשְׁקַל בֵּיצָה. דִּיקְלַטְיָנוּס הָיָה לוֹ מִשְׁקַל דִּינַר גּוֹרְדְּיָנִי, הֲדָא אֻמְּתָה לֵית לָהּ מִינֵיהּ. זָהָב סָגוּר, שֶׁהָיָה סוֹגֵר בְּעַד כָּל הַזְּהָבִים, כְּתִיב: וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף מְזֻקָּק לָטוּחַ קִירוֹת הַבָּתִּים (דברי הימים א כ״ט:ד׳), וְכִי כֶּסֶף הָיָה וַהֲלוֹא זָהָב הָיָה, דִּכְתִיב: וְאֵת הַבַּיִת הַגָּדוֹל חִפָּה עֲצֵי בְרוֹשִׁים וַיְחַפֵּהוּ זָהָב טוֹב (דברי הימים ב ג׳:ה׳), וְלָמָּה קָרֵי לֵיהּ כָּסֶף, שֶׁהָיָה מַכְסִיף בְּעַד כָּל הַזְּהָבִים, וְכָל הַכֵּלִים הָיוּ נַעֲשִׂים מִמֶּנּוּ, הַסִּפּוֹת וְהַיָּעִים וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַמַּזְלֵגוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת זָהָב סָגוּר, תַּמָּן כְּתִיב: וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת הַבַּיִת (מלכים א ז׳:נ׳), מַהוּ פֹּתוֹת, רַבִּי יִצְחָק מִגְדְּלָאָה אָמַר זֶה פּוֹתָה שֶׁתַּחַת הַצִּיר. רַבִּי סִימָאי אוֹמֵר אֵלּוּ פּוֹתְחוֹת, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֲפִלּוּ דָּבָר קַל לֹא הָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָסֵר. זָהָב מוּפָז, רַבִּי פַּטְרִיקִי אֲחוֹי דְּרַבִּי דְרוֹסָאי בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ אַבָּא אוֹמֵר דּוֹמֶה לְגָפְרִית מֻצֶּתֶת בָּאֵשׁ. רַבִּי אָבִין אָמַר לְשֵׁם מְקוֹמוֹ נִקְרָא זָהָב מְאוּפָז. זָהָב מְזֻקָּק, בֵּית רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר מְחַתְּכִים אוֹתוֹ כְּזֵיתִים וּמַאֲכִילִים אוֹתוֹ לְנַעֲמִיּוֹת וְהוּא יוֹצֵא מְזֻקָּק. זְהַב פַּרְוָיִם, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר אָדֹם, וְדוֹמֶה לְדַם הַפָּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁעוֹשֶׂה פֵּרוֹת.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק יוֹם שֶׁהִכְנִיס מְנַשֶּׁה צֶלֶם לַהֵיכָל יָבְשׁוּ כָּל אוֹתָן הַפֵּרוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל (נחום א׳:ד׳), וְלֶעָתִיד לָבוֹא הַכֹּל חוֹזֵר, דִּכְתִיב: פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל וגו׳ (ישעיהו ל״ה:ב׳). מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן, וַיַּעַשׂ אֶת הַפָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְכַרְמִיל וּבוּץ (דברי הימים ב ג׳:י״ד), לְפִי שֶׁאַרְגָּמָן חָשׁוּב שֶׁבְּכֻלָּן שֶׁהוּא לְבוּשׁ מַלְכוּת, כְּמָה דְתֵימָא: אַרְגְּוָנָא יִלְבַּשׁ (דניאל ה׳:ז׳), לָכֵן חָשֵׁב לֵיהּ לְדִידֵיהּ, וְדִכְוָתָהּ: אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר (ישעיהו ס״ו:י״ז), וּמָה אִסּוּר גָּדוֹל יֵשׁ לְהַחֲזִיר מִן שְׁאָר בְּהֵמוֹת טְמֵאוֹת, וְלָעַכְבָּר מִשְּׁאָר שְׁרָצִים, אֶלָּא חָשֵׁב חֲזִיר וְהוּא הַדִּין לְכָל הַבְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת טְמֵאוֹת, וּמָנָה לָעַכְבָּר וְהוּא הַדִּין לְכָל הַשְּׁרָצִים שֶׁבָּעוֹלָם.
דָּבָר אַחֵר: אַפִּרְיוֹן, זֶה הָאָרוֹן, רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַב אִלְעָאי אָמַר לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בַּת נָאָה מְשֻׁבַּחַת וַחֲסוּדָה, אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲשׂוּ לָהּ פַּרְוָיִם, מוּטָב שֶׁתֵּרָאֶה נוֹיָהּ שֶׁל בִּתִּי מִן פַּרְוָיִם. כָּךְ הַתּוֹרָה נָאָה וּמְשֻׁבַּחַת וַחֲסוּדָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשׂוּ לָהּ אָרוֹן שֶׁיֵּרָאֶה נוֹיָהּ שֶׁל תּוֹרָה מִן הָאָרוֹן. עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ, וְעָשָׂה כֵן הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג׳:י״ז). מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן, וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים (שמות כ״ה:י׳). עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, אֵלּוּ שְׁנֵי עַמּוּדִים שֶׁל כֶּסֶף שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין לְפָנָיו כְּמִין אִיסְטָוָה. רְפִידָתוֹ זָהָב, וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר (שמות כ״ה:י״א). מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן, רַבּי תַּנְחוּמָא אָמַר זֶה הַכַּפֹּרֶת שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְאַרְגָּמָן, וְכָתוּב בּוֹ: וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְּמָעְלָה (שמות כ״ה:כ״א). תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן אָמַר זוֹ זְכוּת הַתּוֹרָה, זוֹ זְכוּת הַצַּדִּיקִים שֶׁעוֹסְקִין בָּהּ. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן אָמַר זוֹ הַשְּׁכִינָה.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא כְּתִיב: וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וגו׳ (שמות כ״ה:כ״ב), וְכֻלֵּהּ.
דָּבָר אַחֵר: אַפִּרְיוֹן, זֶה הַמִּשְׁכָּן, אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בַּת וְהָיָה אוֹהֲבָהּ יוֹתֵר מִדַּאי, כָּל זְמַן שֶׁבִּתּוֹ קְטַנָּה הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ בְּפַרְהֶסְיָא, רָאָה אוֹתָהּ בֶּחָצֵר הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ, כֵּיוָן שֶׁהִגְדִּילָה וּבָאת לִידֵי סִימָנִים, אָמַר הַמֶּלֶךְ אֵין זוֹ כְּבוֹדָהּ שֶׁל בִּתִּי שֶׁאֶהְיֶה מְדַבֵּר עִמָּהּ בְּפַרְהֶסְיָא, אֶלָּא עֲשׂוּ לָהּ פַּאפִּלְיוֹן לִכְשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְדַבֵּר עִם בִּתִּי אֶהְיֶה מְדַבֵּר עִמָּהּ מִן הַפַּאפִּלְיוֹן וְלִפְנִים. כָּךְ כְּשֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם הָיוּ נְעָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי (הושע י״א:א׳), רָאָה אוֹתָם עַל הַיָּם הָיָה מְדַבֵּר עִמָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי (שמות י״ד:ט״ו), רָאָה אוֹתָם בְּסִינַי הָיָה מְדַבֵּר עִמָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה׳ עִמָּכֶם (דברים ה׳:ד׳). וְכֵיוָן שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה וְנַעֲשׂוּ לוֹ אֻמָּה שְׁלֵמָה, אָמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין שִׁבְחָן שֶׁל בָּנַי שֶׁאֶהְיֶה מְדַבֵּר עִמָּהֶם בְּפַרְהֶסְיָא, אֶלָּא עֲשׂוּ לִי מִשְׁכָּן וּכְשֶׁאֲנִי צָרִיךְ לְדַבֵּר עִמָּהֶם אֶהְיֶה מְדַבֵּר עִמָּהֶם מִן הַמִּשְׁכָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וגו׳ (במדבר ז׳:פ״ט). עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שָׁלוֹם עִם יִשְׂרָאֵל מִן הַתַּחֲרוּת שֶׁהָיָה לוֹ עִמָּהֶם מִן מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן, וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן וגו׳ (שמות כ״ו:ט״ו). עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף (שמות כ״ז:י״א). רְפִידָתוֹ זָהָב, וְאֶת הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב (שמות כ״ו:כ״ט). מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן, וְעָשִׂיתָ פָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן (שמות כ״ו:ל״א), וּכְתִיב: וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת וגו׳ (שמות מ׳:ג׳). תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם, רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר זוֹ הַשְּׁכִינָה, רַבִּי יוּדָן אָמַר זֶה זְכוּת הַתּוֹרָה, וְזֶה זְכוּת הַצַּדִּיקִים.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי: וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא וגו׳ (שמות מ׳:ל״ה), מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לִמְעָרָה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל שְׂפַת הַיָּם, רָעַשׁ הַיָּם וְנִתְמַלָּאת הַמְעָרָה וְהַיָּם לֹא חָסֵר כְּלוּם, כָּךְ אֹהֶל מוֹעֵד נִתְמַלֵּא מִזִּיו הַשְּׁכִינָה וְהָעוֹלָם לֹא חָסֵר כְּלוּם, הֱוֵי תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם, זוֹ הַשְּׁכִינָה.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, כְּתִיב: וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וגו׳ (שמות כ״ה:כ״ב), לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֲפִלּוּ מַה שֶּׁאֲחוֹרֵי הַכַּפֹּרֶת אֵינוֹ פָּנוּי מִן הַשְּׁכִינָה. עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר מִפְּנֵי מָה נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, אָמַר לוֹ אִלּוּ נִגְלָה עַל חָרוּב אֶחָד אוֹ עַל תְּאֵנָה אַחַת כָּךְ הָיִיתָ שׁוֹאֲלֵנִי, וּלְהוֹצִיאֲךָ חָלָק אִי אֶפְשָׁר, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין מָקוֹם בָּאָרֶץ פָּנוּי מִן הַשְּׁכִינָה, שֶׁאֲפִלּוּ מִן הַסְּנֶה הָיָה מְדַבֵּר עִם משֶׁה.
דָּבָר אַחֵר: אַפִּרְיוֹן וגו׳, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה: הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה וגו׳ (שיר השירים ג׳:ז׳), זוֹ בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, כִּדְאַמְרִינַן לְמַעְלָה, לְלַמֶּדְךָ שֶׁשְּׁלֹמֹה לֹא בָּא אֶלָּא לְפָרֵשׁ אֶת הַתּוֹרָה וְסָמַךְ דְּבָרָיו עַל סֵדֶר הַתּוֹרָה, כְּשֵׁם שֶׁלְּמַעְלָה מִפָּרָשַׁת הַמִּשְׁכָּן כָּתוּב פָּרָשַׁת בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, כָּךְ עָשָׂה שְׁלֹמֹה בַּתְּחִלָּה זָכַר בִּרְכַּת כֹּהֲנִים וגו׳, וְאַחַר דִּבֶּר עַל הַמִּשְׁכָּן. אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ וגו׳, לָמָּה כֵן, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁקִּדַּשׁ אֶת בִּתּוֹ וְעָשָׂה לָהּ קִדּוּשִׁין גְּדוֹלִים וְשָׁלְטָה בָּהֶם עַיִן רָעָה, כְּשֶׁבָּא הַמֶּלֶךְ לְהַשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ מֶה עָשָׂה נָתַן לָהּ קָמֵיעַ אָמַר לָהּ יְהֵא הַקָּמֵיעַ הַזֶּה עָלַיִךְ שֶׁלֹא יִשְׁלֹט בָּךְ עַיִן רָעָה עוֹד. כָּךְ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁבָּא לִתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל עָשָׂה פּוּמְבּוֹן גְּדוֹלָה, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת (שמות כ׳:י״ד), וְלֹא הָיוּ אֶלָּא קִדּוּשִׁים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר (שמות י״ט:י׳), וְשָׁלְטָה בָהֶם עַיִן רָעָה וְנִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, כְּמָה דְתֵימָא: וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר (שמות ל״ב:י״ט), לֹא עָשָׂה כֵן אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ וְעָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, נָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַבְּרָכוֹת תְּחִלָּה כְּדֵי שֶׁלֹא תִּשְׁלֹט בָּהֶם עַיִן רָעָה, לְפִיכָךְ כָּתוּב תְּחִלָּה: יְבָרֶכְךָ ה׳ וְיִשְׁמְרֶךָ (במדבר ו׳:כ״ד), מִן עַיִן רָעָה, וְאַחַר כָּךְ: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת וגו׳.
[ה] אָמַר רַבִּי אָבִין אֵין מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם נִכְנַס בַּמְדִינָה מִשֶּׁבְּנֵי הַמְּדִינָה מְקַלְסִין אוֹתוֹ וּמְכַבְּדִין אוֹתוֹ אַחַר כָּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם צָרְכֵיהֶם, בּוֹנֶה לָהֶם דִּימוֹסִיאוֹת, עוֹשֶׂה לָהֶם נַחַת רוּחַ בַּמְּדִינָה. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא עַד שֶׁלֹא עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁכָּן נָתַן לָהֶם אֶת הַבְּרָכָה תְּחִלָּה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: יְבָרֶכְךָ ה׳ וְיִשְׁמְרֶךָ, וְאַחַר כָּךְ: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת וגו׳.
[ו] וַיְהִי בְּיוֹם וגו׳ – מַהוּ וַיְהִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ תְּנָאִים עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁהֵם בְּמִצְרַיִם, שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיאָם מִשָּׁם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ מִשְׁכָּן וְיַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם (שמות כ״ט:מ״ו), עַל מְנָת לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם, וְכֵיוָן שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְיָרְדָה הַשְּׁכִינָה וְשָׁרְתָה בְתוֹכָם. וַיְהִי, רַב אָמַר דָּבָר שֶׁלֹא הָיָה מִשֶּׁנִּבְרָא הָעוֹלָם עַד עַכְשָׁיו נַעֲשָׂה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, שֶׁמִּשֶּׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד אוֹתָהּ שָׁעָה לֹא שָׁרְתָה שְׁכִינָה בַּתַּחְתּוֹנִים, אֶלָּא מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְאֵילָךְ, לְכָךְ נֶאֱמַר וַיְהִי, דְּבַר חִדּוּשׁ הוּא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אָמַר דָּבָר שֶׁהָיָה וּפָסַק וְחָזַר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה, שֶׁכֵּן אַתָּה מוֹצֵא מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם שָׁרְתָה הַשְּׁכִינָה בַּתַּחְתּוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה׳ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן וגו׳ (בראשית ג׳:ח׳), וְכֵיוָן שֶׁנִּסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה בְּעֵת שֶׁחָטָא אָדָם שׁוּב לֹא יָרְדָה עַד שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, לְפִיכָךְ כְּתִיב וַיְהִי, דָּבָר שֶׁהָיָה וּפָסַק יָמִים הַרְבֵּה וְחָזַר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה.
[ז] וַיְהִי – וַי הָיָה. מִי אָמַר וָי, אָמַר רַבִּי אָבִין כִּבְיָכוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר וָי, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ מַטְרוֹנָה רוֹטְנָנִית, וְאָמַר לָהּ הַמֶּלֶךְ עֲשִׂי לִי פּוֹרְפִירָא, כָּל יָמֶיהָ שֶׁהָיְתָה עֲסוּקָה בְּאוֹתָהּ פּוֹרְפִירָא לֹא הָיְתָה מְרַנֶּנֶת, אַחַר יָמִים גָּמְרָה אֶת הַפּוֹרְפִירָא וְנָתְנָה אוֹתָהּ לְכוֹבֵס וַעֲשָׂאָהּ וֶהֱבִיאָהּ לַמֶּלֶךְ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ הַמֶּלֶךְ הִתְחִיל צוֹוֵחַ וַי שֶׁלֹא תַחֲזֹר לְרוֹטְנָנוּתָהּ. כָּךְ אַתְּ מוֹצֵא שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְרַנְּנִים בְּכָל שָׁעָה, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וַיִּלֹנוּ הָעָם עַל משֶׁה (שמות ט״ו:כ״ד), וְכֵן: וַיִּלוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ (שמות ט״ז:ב׳), וְכֵן: אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה׳ (במדבר י״ז:ו׳), תָּבַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ מִקְדָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וגו׳ (שמות כ״ה:ח׳). אַתְּ מוֹצֵא כָּל הַיָּמִים שֶׁהָיוּ עֲסוּקִים בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לֹא הָיוּ מְרַנְּנִים, וְכֵיוָן שֶׁגָּמְרוּ מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צוֹוֵחַ וָי, שֶׁלֹא יַחְזְרוּ וִירַנְּנוּ כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ מְרַנְּנִים. וַיְהִי, הַבְּכוֹרִים אָמְרוּ וָי, שֶׁנִּטְּלָה מֵהֶם הַכְּהֻנָּה, שֶׁעַד שֶׁלֹא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיוּ הַבָּמוֹת מֻתָּרוֹת וַעֲבוֹדָה בִּבְכוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וגו׳ (שמות כ״ד:ה׳), וְכֵן כְּתִיב: וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם וגו׳ (שמות י״ט:כ״ד), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה וְרַבִּי, אֶחָד מֵהֶם אוֹמֵר הַכֹּהֲנִים אֵלּוּ הַבְּכוֹרוֹת, וַחֲבֵרוֹ אָמַר זֶה נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְכֵן כְּתִיב: שָׁבַר ה׳ מַטֵּה רְשָׁעִים שֵׁבֶט וגו׳ (ישעיהו י״ד:ה׳), אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מַמָּל אֵלּוּ הַבְּכוֹרוֹת, לְפִי שֶׁהִקְרִיבוּ לִפְנֵי הָעֵגֶל, אָבְדוּ כְּהֻנָּה. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁכָּל הַכֹּהֲנִים שֶׁעָבְדוּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּבִנְיָן רִאשׁוֹן, פְּסָלָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק וגו׳ (יחזקאל מ״ד:ט״ו), לְפִיכָךְ כְּשֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן צָוְחוּ הַבְּכוֹרִים וָי. וַיְהִי, מִי אָמַר וָי, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אָמְרוּ וָי, אָמְרוּ עַכְשָׁו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ אוֹתָנוּ וְיוֹרֵד וְדָר בָּאָרֶץ. אַף עַל פִּי כֵן פִּיְּסָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לָהֶם חַיֵּיכֶם הָעִקָּר לְמַעְלָה הוּא, שֶׁכֵּן כְּתִיב: כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ (חבקוק ג׳:ג׳), וְאַחַר כָּךְ: וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ (חבקוק ג׳:ג׳).
אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן, לֵוִי, שָׂחַק עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁאָמַר לָהֶם הָעִקָּר לְמַעְלָן, מִנַּיִן, שֶׁכֵּן כְּתִיב: הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם (תהלים קמ״ח:י״ג), תְּחִלָּה אָרֶץ וְאַחַר כָּךְ שָׁמָיִם, לְפִיכָךְ אָמְרוּ וָי. וַיְהִי, מִי אָמַר וָי, אֻמּוֹת הָעוֹלָם אָמְרוּ, לָמָּה וָי, אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ, עַד שֶׁלֹא הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹכֵן בֵּינֵיהֶם הָיָה מִתְקַיֵּם עֲלֵיהֶם וְעוֹשֶׂה מִלְחֲמוֹתֵיהֶם, עַכְשָׁו שֶׁעָשׂוּ לוֹ הַמִּשְׁכָּן וְהוּא דָּר בֵּינֵיהֶם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, לְפִיכָךְ אָמְרוּ וָי.
[ח] בְּיוֹם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן וגו׳ (שיר השירים ג׳:י״א), מְדַבֵּר בְּעֵת שֶׁשָּׁרְתָה הַשְּׁכִינָה בַּמִּשְׁכָּן. צְאֶינָה וּרְאֶינָה, כְּמָה דְתֵימָא: וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם (ויקרא ט׳:כ״ד). בְּנוֹת צִיּוֹן, הַמְצֻיָּנִים לוֹ בְּמִילָה, שֶׁאִלּוּלֵי שֶׁהָיוּ מְהוּלִים לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהַבִּיט בַּשְּׁכִינָה, אֶלָּא נוֹפְלִים הָיוּ כְּשֵׁם שֶׁנָּפַל אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים (בראשית י״ז:ג׳). וְכֵן בְּבִלְעָם אוֹמֵר: נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם (במדבר כ״ד:ד׳,ט״ז). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַיֹּאמֶר משֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה׳ (ויקרא ט׳:ו׳). מַהוּ זֶה הַדָּבָר, עַל הַמִּילָה אָמַר לָהֶם, כְּמָה דְתֵימָא: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ה׳:ד׳). אֲשֶׁר צִוָּה ה׳, לַעֲשׂוֹת לְאַבְרָהָם, מָשָׁל לְחֶנְוָנִי אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב וְהָיָה כֹּהֵן, וְהָיָה לוֹ טֻמְאָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אוֹהֲבוֹ, וְהָיָה מְבַקֵּשׁ לַהֲבִיאוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן אִם אַתָּה מְבַקֵּשׁ כְּדֵי שֶׁאָבוֹא לְתוֹךְ בֵּיתְךָ, שְׁמַע לִי וְהָסֵר טֻמְאָה מִתּוֹךְ בֵּיתֶךָ. וּכְשֶׁיָּדַע הַחֶנְוָנִי שֶׁאֵין שָׁם טֻמְאָה, הָלַךְ וְהֵבִיא הַכֹּהֵן אֶל בֵּיתוֹ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֵּיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ לְהֵרָאוֹת לְאַבְרָהָם אוֹהֲבוֹ, הָיְתָה עָרְלָה תְּלוּיָה בוֹ, כֵּיוָן שֶׁמָּל עַצְמוֹ מִיָּד נִגְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם (בראשית י״ז:כ״ו), וְאַחַר כָּךְ: וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ (בראשית י״ח:א׳). לְפִיכָךְ אָמַר לָהֶם משֶׁה, הַמִּילָה צִוָּה הָאֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת לְאַבְרָהָם אֲבִיכֶם בְּעֵת שֶׁבִּקֵּשׁ לְהֵרָאוֹת לוֹ, אַף אַתֶּם מִי שֶׁיֵּשׁ בָּכֶם עָרֵל יֵצֵא וְיִמּוֹל עַצְמוֹ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה׳, לְכָךְ אָמַר שְׁלֹמֹה: צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּמֶּלֶךְ שֶׁהוּא חָפֵץ בִּשְׁלֵמִים, כְּמָה דְתֵימָא: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים (בראשית י״ז:א׳), שֶׁהָעָרְלָה מוּם הִיא בַּגּוּף.
דָּבָר אַחֵר: בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּמֶּלֶךְ שֶׁבָּרָא בְּרִיּוֹתָיו שְׁלֵמִים, בָּרָא חַמָּה וְיָרֵחַ עַל מְלֵאָתָן, וְכָל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בְּקוֹמָתָם נִבְרָאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: הָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם (בראשית ב׳:א׳). בַּר קַפָּרָא אָמַר אָדָם וְחַוָּה כִּבְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה נִבְרָאוּ.
דָּבָר אַחֵר: בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּמֶּלֶךְ שֶׁהִשְׁלִים מַעֲשָׂיו לְאוֹהֲבָיו, הִשְׁלִים אֵשׁ לְאַבְרָהָם, חֶרֶב לְיִצְחָק, מַלְאָכִים לְיַעֲקֹב.
דָּבָר אַחֵר: בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּמֶּלֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בֵּין בְּרִיּוֹתָיו, הַחַיּוֹת שֶׁל אֵשׁ וְהָרָקִיעַ שֶׁל שֶׁלֶג. הַחַיּוֹת שֶׁל אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק (יחזקאל א׳:י״ד). וְהָרָקִיעַ שֶׁל שֶׁלֶג, שֶׁנֶּאֱמַר: וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח וגו׳ (יחזקאל א׳:כ״ב), וְלֹא זֶה מְכַבֶּה אֶת זֶה וְלֹא זֶה מְכַלֶּה אֶת זֶה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּתִיב: הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ וגו׳ (איוב כ״ה:ב׳), הַמְשֵׁל, זֶה מִיכָאֵל, וְהוּא שֶׁל שֶׁלֶג, וָפַחַד, זֶה גַּבְרִיאֵל, וְהוּא שֶׁל אֵשׁ, מַהוּ עִמּוֹ, מוֹשְׁלִים לוֹ, לֹא זֶה מַזִּיק אֶת זֶה וְלֹא זֶה מַזִּיק אֶת זֶה.
אָמַר רַבִּי אָבִין לֹא סוֹף דָּבָר בֵּין מַלְאָךְ לְמַלְאָךְ אֲפִלּוּ בַּמַּלְאָךְ עַצְמוֹ הוּא עוֹשֶׂה שָׁלוֹם, וְאִית בֵּיהּ חָמֵשׁ אַפִּין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָּרָק וגו׳ (דניאל י׳:ו׳), לֹא זֶה מְכַבֶּה אֶת זֶה וְלֹא זֶה מְכַלֶּה אֶת זֶה. כְּתִיב: נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק (דניאל ז׳:י׳), וְהָרָקִיעַ שֶׁל מַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו (תהלים ק״ד:ג׳), וְלֹא זֶה מְכַבֶּה אֶת זֶה וְלֹא זֶה מְכַלֶּה אֶת זֶה.
אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו (איוב כ״ה:ב׳), מֵעוֹלָם לֹא רָאֲתָה חַמָּה פְּגִימָתָהּ שֶׁל לְבָנָה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֵית מַזָּל חָמֵי בְּמָה דְקָדֵם לֵיהּ וְלֵית מַזָּל חָמֵי בְּמָה דִּלְעֵיל מִינֵיהּ, אֶלָּא בְּמָה דִּלְרַע מִינֵיהּ, כְּהָדֵין בַּר נָשׁ דְּהוּא נָחֵית בְּסוּלְמָא הָפוּךְ לַאֲחוֹרָיו. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר הָרָקִיעַ הוּא שֶׁל מַיִם וְהַכּוֹכָבִים שֶׁל אֵשׁ וְהֵן דָּרִים זֶה עִם זֶה וְאֵינָן מַזִּיקִין זֶה אֶת זֶה, וַאֲפִלּוּ בֵּין הַמַּכּוֹת הוּא עוֹשֶׂה שָׁלוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד (שמות ט׳:כ״ד), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר צְלוֹחִיּוֹת שֶׁל בָּרָד מְלֵאוֹת אֵשׁ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר אֵשׁ וּבָרָד פְּתוּכִים זֶה בָּזֶה.
אָמַר רַבִּי חָנָן טַעֲמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה כַּהֲדָא פְּרֵטָתָא דְּרוּמָנָא דְּחַרְצִינְתֵהּ מִתְחַמְיָא מִלְּגָו. טַעֲמֵיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה כַּהֲדָא שָׁאשִׁיתָא דְּקַנְדֵּילָא דְּמַיָא וּמִשְׁחָא מְעֹרָבִים כַּחֲדָא וְהִיא דָלְקָא מִן גַּבֵּיהוֹן.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן מַהוּ מִתְלַקַּחַת, מָיְתָא וּמִתְקַהֲלָא לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָהּ בִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאָהּ.
אָמַר רַב אַדָּא לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי לִגְיוֹנוֹת קָשִׁים וְהָיוּ מְרִיבִים זֶה לָזֶה, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, עָשׂוּ שָׁלוֹם זֶה עִם זֶה וּבָאוּ וְעָשׂוּ מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. כָּךְ אֵשׁ וּבָרָד מְרִיבִים זֶה לָזֶה, וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, נֶאֱמַר: וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד, נֵס בְּתוֹךְ נֵס, לְכָךְ נֶאֱמַר: בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְרָה לוֹ אִמּוֹ (שיר השירים ג׳:י״א), אָמַר רַבִּי יִצְחָק חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצִינוּ שֶׁעָשְׂתָה בַּת שֶׁבַע עֲטָרָה לִשְׁלֹמֹה בְּנָהּ, אֶלָּא עֲטָרָה זֶה אֹהֶל מוֹעֵד, כָּעֲטָרָה הַזֹּאת שֶׁמְקֻבַּעַת בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וּמְעֻטֶּרֶת בִּתְכֵלֶת וּבְאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשֵּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ.
אָמַר רַב חוֹנְיָא, שָׁאַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רַבִּי יוֹסֵי, אָמַר לוֹ אֶפְשָׁר שֶׁשָּׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ מַהוּ בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ, אָמַר לוֹ הֵן, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת יְחִידָה וְהָיָה אוֹהֲבָהּ יוֹתֵר מִדַּאי, לֹא זָז מֵחַבְּבָהּ עַד שֶׁקָּרָא אוֹתָהּ אֲחוֹתוֹ, לֹא זָז מֵחַבְּבָהּ עַד שֶׁקָּרָא אוֹתָהּ אִמּוֹ. כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַבֵּב אֶת יִשְׂרָאֵל, קְרָאָן: אֲחֹתִי רַעֲיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי (שיר השירים ה׳:ב׳), לֹא זָז מֵחַבְּבָן עַד שֶׁקְּרָאָן אִמּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ (ישעיהו נ״א:ד׳), וּלְאִמִּי כְּתִיב, עָמַד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ אִלּוּלֵי לֹא יָצָאתִי לָעוֹלָם אֶלָּא לִשְׁמֹעַ טַעַם זֶה מִפִּיךָ דָּי.
דָּבָר אַחֵר: אִמּוֹ, אֻמָּתוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה עֲשׂוּ לִי מִשְׁכָּן, הָיָה לוֹ לְהַעֲמִיד אַרְבַּע קוֹנְטִיסִים וְלִמְתֹּחַ אֶת הַמִּשְׁכָּן עֲלֵיהֶם, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לְמַעְלָן אֵשׁ אֲדֻמָּה, אֵשׁ יְרֻקָּה, אֵשׁ שְׁחוֹרָה, אֵשׁ לְבָנָה, אָמַר לוֹ: כַּתַּבְנִית: אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר (שמות כ״ה:מ׳). רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי בַּצְלָה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ לְבוּשׁ מְשֻׁבָּח עָשׂוּי בְּמַרְגָּלִיטוֹן, אָמַר לְבֶן בֵּיתוֹ עֲשֵׂה לִי כָּזֶה, אָמַר לוֹ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ יָכוֹל אֲנִי לַעֲשׂוֹת כְּמוֹתוֹ, אָמַר לוֹ אֲנִי בִּכְבוֹדִי וְאַתָּה בְּסַמְמָנֶיךָ. כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֱלֹהַי יָכוֹל אֲנִי לַעֲשׂוֹת כָּאֵלֶּה, אָמַר לוֹ כַּתַּבְנִית אֲשֶׁר אֲנִי וגו׳: בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ (שמות ל״ה:ל״ה, שמות ל״ח:כ״ג), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אִם אַתְּ עוֹשֶׂה מַה שֶּׁלְּמַעְלָה לְמַטָּה, אֲנִי מֵנִיחַ סַנְקְלִיטוֹן שֶׁלִּי שֶׁל מַעְלָה וְאֵרֵד וַאֲצַמְצֵם שְׁכִינָתִי בֵּינֵיהֶם לְמַטָּה, לְמַעְלָה: שְׂרָפִים עֹמְדִים (ישעיהו ו׳:ב׳), אַף לְמַטָּה: עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים (שמות כ״ו:ט״ו). הַעֲמֵד אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא עֹמְדִים, כַּנָּתוּן בְּאִסְטְרָטִיָּא שֶׁל מַעְלָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, מַה לְּמַעְלָה כּוֹכָבִים, אַף לְמַטָּה כּוֹכָבִים.
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ קַרְסֵי הַזָּהָב נִרְאִין בַּמִּשְׁכָּן כַּכּוֹכָבִים הַקְּבוּעִים בָּרָקִיעַ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ (שיר השירים ג׳:י״א), זֶה סִינַי, חִתּוּנִין הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר (שמות י״ט:י׳). וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה מַתַּן תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה כְּכַלֹתוֹ וגו׳ (שמות ל״א:י״ח), כְּכַלָתוֹ כְּתִיב.
דָּבָר אַחֵר בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זֶה אֹהֶל מוֹעֵד. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בֵּית הָעוֹלָמִים. וּמִנַּיִן לְאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁחִתּוּנִין הָיוּ, דִּכְתִיב: בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, כַּלַּת כְּתִיב, בְּיוֹמָא דְּעָלַת כַּלָּתָא לִגְנָנָא.
[ט] דָּבָר אַחֵר: בְּיוֹם כַּלּוֹת – בְּיוֹם הָקִים אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא בְּיוֹם כַּלּוֹת, בַּיּוֹם שֶׁכָּלוּ הַמַּזִּיקִין מִן הָעוֹלָם.
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וגו׳ (משלי כ״ז:י״ח), מְדַבֵּר בִּיהוֹשֻׁעַ שֶׁהוּא שִׁמֵּשׁ אֶת משֶׁה, כְּמָה דְתֵימָא: וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל (שמות ל״ג:י״א), לָמָּה נִמְשְׁלָה תּוֹרָה כַּתְּאֵנָה, שֶׁרֹב הָאִילָנוֹת: הַזַּיִת, הַגֶּפֶן, הַתְּמָרָה, נִלְקָטִים כְּאֶחָת, וְהַתְּאֵנָה נִלְקֶטֶת מְעַט מְעָט. וְכָךְ הַתּוֹרָה, הַיּוֹם לוֹמֵד מְעַט וּלְמָחָר הַרְבֵּה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִתְלַמֶּדֶת לֹא בְּשָׁנָה וְלֹא בִּשְׁתַּיִם. עָלָיו נֶאֱמַר: נֹצֵר תְּאֵנָה. מַהוּ יֹאכַל פִּרְיָהּ, פְּרִי שֶׁל תּוֹרָה, מַלְכוּת וְשָׂרוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וגו׳ בִּי שָׂרִים יָשׂרוּ (משלי ח׳:ט״ו-ט״ז). וְכֵן אֵרַע לִיהוֹשֻׁעַ, שֶׁלֹא יָרְשׁוּ בָנָיו שֶׁל משֶׁה מְקוֹמוֹ אֶלָּא יְהוֹשֻׁעַ יָרַשׁ מְקוֹמוֹ, כְּמָה דְתֵימָא: קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וגו׳ (במדבר כ״ז:י״ח). וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד (משלי כ״ז:י״ח), זֶה יְהוֹשֻׁע, שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ אֶת משֶׁה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, כְּמָה דְתֵימָא: לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל, וְאוֹמֵר: אֲדֹנִי משֶׁה כְּלָאֵם (במדבר י״א:כ״ח), לְפִיכָךְ כִּבְּדוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַה כָּבוֹד עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְפִי שֶׁכָּךְ אָמַר לִיהוֹשֻׁעַ: וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים וגו׳ (במדבר כ״ז:כ״א). וּלְפִי שֶׁשִּׁמֵּשׁ אֲדוֹנָיו, זָכָה לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה וגו׳ (יהושע א׳:א׳), שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר מְשָׁרֵת משֶׁה, לָמָּה נֶאֱמַר, לוֹמַר לָךְ לְפִי שֶׁהָיָה מְשָׁרֵת משֶׁה זָכָה לִנְבוּאָה, הֱוֵי יְכֻבָּד.
דָּבָר אַחֵר נֹצֵר תְּאֵנָה וגו׳, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכַר בְּרִיָּה, בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָדָם יָגֵעַ וְנוֹתֵן נַפְשׁוֹ עַל הַדָּבָר אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכָרוֹ, רְצוֹנְךָ לֵידַע, שְׁלֹמֹה בָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ (מלכים א ו׳:י״ד), וּבִשְׁבִיל שֶׁנָּתַן דָּוִד נַפְשׁוֹ עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנִּבְנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: זְכֹר ה׳ לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ וגו׳ אִם אָבוֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי וגו׳ אִם אֶתֵּן שְׁנָת לְעֵינָי וגו׳ עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה׳ וגו׳ (תהלים קל״ב:א׳-ה׳), וְלֹא קִפַּח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ אֶלָּא הִכְתִּיבוֹ עַל שְׁמוֹ: מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד (תהלים ל׳:א׳), לִשְׁלֹמֹה אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לְדָוִד, הֱוֵי נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּמשֶׁה שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: דִּינִים, תּוֹרָה וּמִשְׁכָּן. דִּינִים מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וַיֵּשֶׁב משֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וגו׳ (שמות י״ח:י״ג), וְנִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ, דִּכְתִיב: צִדְקַת ה׳ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל (דברים ל״ג:כ״א). תּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי משֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וגו׳ (שמות כ״ד:י״ח), וְנִקְרָאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִי (מלאכי ג׳:כ״ב), מִשְׁכָּן מִנַּיִן, שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁהָיָה משֶׁה מְחַזֵּר עַל הָאֻמָּנִין בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה לְלַמְּדָם כֵּיצַד יַעֲשׂוּ אֶת הַמְּלָאכָה שֶׁלֹא יִטְעוּ בָהּ, לְפִי שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם וגו׳ (שמות כ״ה:מ׳), וּלְכָךְ כְּתִיב עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת משֶׁה, שֶׁלֹא הָיָה זָז מֵעַל גַּבֵּיהֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וַיַּרְא משֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וגו׳ וַיְבָרֶךְ אֹתָם משֶׁה (שמות ל״ט:מ״ג), מַה בְּרָכָה אָמַר: וִיהִי נֹעַם ה׳ אֱלֹהֵינוּ וגו׳ (תהלים צ׳:י״ז), אָמַר לָהֶם תִּשְׁרֶה הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם.
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר יוֹסֵף כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים הָיָה משֶׁה מַעֲמִיד הַמִּשְׁכָּן וּמְפָרְקוֹ בְּכָל יוֹם שְׁתֵּי פְּעָמִים, וְאִם תֹּאמַר שֶׁהָיָה אֶחָד מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי נוֹתֵן לוֹ יָד, לָאו, אֶלָּא אָמְרוּ חֲכָמִים הָיָה קוֹבְעוֹ וּמְפָרְקוֹ וְלֹא סִיְּעוֹ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה, לְכָךְ נִקְרָא עַל שְׁמוֹ שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר בְּיוֹם הָקִים אֶלָּא בְּיוֹם כַּלּוֹת, יוֹם שֶׁכָּלוּ הֲקָמוֹתָיו, וְזָכַר שְׁמוֹ שָׁם, לְכָךְ נֶאֱמַר כַּלּוֹת משֶׁה.
[י] כַּלּוֹת משֶׁה – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ וגו׳ (קהלת ב׳:כ״א). כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן, זֶה בְּצַלְאֵל שֶׁעָשָׂה הַמִּשְׁכָּן בְּחָכְמָה וּבְדַעַת, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וגו׳ (שמות ל״א:ג׳). וּלְאָדָם שֶׁלֹא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ (קהלת ב׳:כ״א), זֶה משֶׁה, שֶׁלֹא עָמַל בַּמִּשְׁכָּן וְנִקְרָא עַל שְׁמוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כַּלּוֹת משֶׁה. וְדִכְוָתֵיהּ שְׁלֹמֹה וְדָוִד.
[יא] לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד וגו׳ (משלי ל׳:ד׳). מִי עָלָה שָׁמַיִם, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב בֵּיהּ: עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה׳ וגו׳ (תהלים מ״ז:ו׳). וַיֵּרַד, וַיֵּרֶד ה׳ עַל הַר סִינַי (שמות י״ט:כ׳). מִי אָסַף רוּחַ (משלי ל׳:ד׳), אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי (איוב י״ב:י׳), מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה (משלי ל׳:ד׳), צֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו (איוב כ״ו:ח׳), מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ (משלי ל׳:ד׳), ה׳ מֵמִית וּמְחַיֶּה וגו׳ (שמואל א ב׳:ו׳). מַה שְּׁמוֹ (משלי ל׳:ד׳), צוּר שְׁמוֹ, שַׁדַּי שְׁמוֹ, ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ, וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע (משלי ל׳:ד׳), בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל (שמות ד׳:כ״ב).
דָּבָר אַחֵר מִי עָלָה שָׁמַיִם, זֶה אֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב בֵּיהּ: וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בִּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם (מלכים ב ב׳:י״א), וַיֵּרַד, רֵד אוֹתוֹ אַל תִּירָא (מלכים ב א׳:ט״ו). מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו, חַי ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר וגו׳ (מלכים א י״ז:א׳). מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה, וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ וגו׳ (מלכים ב ב׳:ח׳). מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ רְאִי חַי בְּנֵךְ (מלכים א י״ז:כ״ג).
דָּבָר אַחֵר מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד, מִי הוּא זֶה שֶׁתְּפִלָּתוֹ עוֹלָה לַשָּׁמַיִם וְהִיא מוֹרִידָה אֶת הַגְּשָׁמִים, וּבִזְכוּתוֹ רוּחוֹת טוֹבוֹת מְנַשְׁבוֹת לְגַדֵּל אֶת הָעֲשָׂבִים, שֶׁנֶּאֱמַר מִי אָסַף רוּחַ, זֶה שֶׁמְחַלֵּק מַעְשְׂרוֹתָיו בְּחָפְנָיו, הֱוֵי בְּחָפְנָיו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה׳ צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי (מלאכי ג׳:י׳), עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם לוֹמַר דָּי. וּמִנַּיִן שֶׁהָרוּחוֹת צֹרֶךְ הַתְּבוּאָה, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל וגו׳ (דברים ל״ב:ב׳). מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה, מִי שֶׁאֵינוֹ מְחַלֵּק מַעְשְׂרוֹתָיו בְּחָפְנָיו אֵין תְּפִלָּתוֹ עוֹלָה לַשָּׁמַיִם וְאֵינָהּ מוֹרֶדֶת אֶת הַגְּשָׁמִים, אֶלָּא צוֹרֵר הַמַּיִם בֶּעָבִים וְאֵינָם יוֹרְדִים לָאָרֶץ. מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, כְּמָה דְתֵימָא: יִתֵּן ה׳ אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר (דברים כ״ח:כ״ד). מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע. מַה שְׁמוֹ, אַבְרָהָם הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל (בראשית י״ד:כ׳), וְהִקְנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וְלָמָּה בֵּרְכוֹ שֶׁיַּקְנֶה לוֹ הָאֱלֹהִים שָׁמַיִם וָאָרֶץ, לְזַרְעוֹתָיו. וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ, זֶה יִצְחָק, שֶׁנָּתַן מַעֲשֵׂר וְנִתְבָּרֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּזְרַע יִצְחָק וגו׳ (בראשית כ״ו:י״ב), מַהוּ: וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים (בראשית כ״ו:י״ב), מְלַמֵּד שֶׁמְּדָדָן לְעַשְׂרָן. כִּי תֵדָע, וְכֵן הִזְהִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁאִם יְעַשְׂרוּ תְּבוּאָתָם יְבָרְכֵם בְּעשֶׁר, שֶׁנֶּאֱמַר: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר וגו׳ (דברים י״ד:כ״ב), עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר.
דָּבָר אַחֵר מִי עָלָה שָׁמַיִם, זֶה משֶׁה, דִּכְתִיב בֵּיהּ: וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים (שמות י״ט:ג׳). וַיֵּרַד: וַיֵּרֶד משֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם (שמות י״ט:י״ד). מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו, כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ וגו׳ (שמות ט׳:כ״ט). מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה, כְּמָה דְתֵימָא: נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים (שמות ט״ו:ח׳). מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, וְכִי משֶׁה הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, אֶלָּא שֶׁהֵקִים אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁהָעוֹלָם הוּקַם עִמּוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, לְהָקִים הַמִּשְׁכָּן, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכָּן אַחֵר הֵקִים עִמּוֹ שֶׁנִּקְרָא אֹהֶל, כְּשֵׁם שֶׁהַמִּשְׁכָּן נִקְרָא אֹהֶל מוֹעֵד, כְּמָה דְתֵימָא: וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת (ישעיהו מ׳:כ״ב), שֶׁעַד שֶׁלֹא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיָה הָעוֹלָם רוֹתֵת מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן נִתְבַּסֵּס הָעוֹלָם, לְכָךְ נֶאֱמַר: לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.
[יב] לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ וגו׳ (שמות ט״ו:י״ג). תַּמָּן תְּנֵינַן עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים, וּשְׁלָשְׁתָּן זְכָרָן משֶׁה בְּפָסוּק אֶחָד, נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָאָלְתָּ זֶה הַחֶסֶד, נֵהַלְתָּ בְעָזְךָ זוֹ תּוֹרָה, כְּמָה דְתֵימָא: ה׳ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן (תהלים כ״ט:י״א). אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ זוֹ עֲבוֹדַת הַמִּשְׁכָּן וְהַמִּקְדָשׁ. נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ, אֵלּוּ הַדּוֹרוֹת שֶׁעָמְדוּ מִשֶּׁנִּבְרָא הָעוֹלָם עַד שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם שֶׁקִּבְּלוּ הַתּוֹרָה, שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַהֵג אוֹתָם בְּחַסְדּוֹ שֶׁלֹא הָיוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁיִּחְיוּ בָּהֶם וְזָנָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּחַסְדּוֹ, וּכְנֶגְדָן אָמַר דָּוִד עֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ פְּעָמִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וּבְאוֹתוֹ חֶסֶד יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לְכָךְ אָמַר נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָאָלְתָּ, שֶׁבְּחֶסֶד גְּאָלָם. נֵהַלְתָּ בְעָזְךָ, נִהֲלָם בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁקִּבְּלוּ עַד הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן. לְמָה הָיָה הָעוֹלָם דּוֹמֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לִטְרַסְקָל עַל שְׁתֵּי רַגְלַיִם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד וְהוּא רוֹתֵת, כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ לוֹ רֶגֶל שְׁלִישִׁי נִתְבַּסֵּס וְעָמַד, כָּךְ כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן, כְּמָה דְתֵימָא אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ, מִיָּד נִתְבַּסֵּס וְעָמַד. שֶׁמִּתְּחִלָּה לֹא הָיָה לָעוֹלָם אֶלָּא שְׁתֵּי רַגְלַיִם, חֶסֶד וְתוֹרָה, וְהָיָה רוֹתֵת, נַעֲשָׂה לוֹ רֶגֶל שְׁלִישִׁי, זֶה מִשְׁכָּן, מִיָּד עָמַד. וּלְכָךְ כְּתִיב: לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, מַהוּ אֶת, הָעוֹלָם שֶׁנִּקְרָא אֹהֶל, הוּקַם עִמּוֹ, הֱוֵי לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.
דָּבָר אַחֵר: לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן – אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, רָמַז לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁיַּעֲשׂוּ אַף הֵם מִשְׁכָּן, וּבְעֵת שֶׁהוּקַם לְמַטָּן הוּקַם לְמַעְלָן, וְהוּא מִשְׁכַּן הַנַּעַר שֶׁשְּׁמוֹ מַטטרו״ן, שֶׁבּוֹ מַקְרִיב נַפְשׁוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל בִּימֵי גָּלוּתָם, וּלְכָךְ כְּתִיב: אֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁמִּשְׁכָּן אַחֵר הוּקַם עִמּוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה׳ מִקְדָּשׁ ה׳ כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ (שמות ט״ו:י״ז).
[יג] דָּבָר אַחֵר: אֶת הַמִּשְׁכָּן – שֶׁהוּא שָׁקוּל כְּנֶגֶד הָעוֹלָם שֶׁקָּרוּי אֹהֶל, כְּשֵׁם שֶׁמִּשְׁכָּן קָרוּי אֹהֶל, כֵּיצַד, כְּתִיב: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים וגו׳ (בראשית א׳:א׳), וּכְתִיב: נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה (תהלים ק״ד:ב׳), וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב: וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וגו׳ (שמות כ״ו:ז׳), כְּתִיב בַּשֵּׁנִי: יְהִי רָקִיעַ וגו׳ וִיהִי מַבְדִּיל וגו׳ (בראשית א׳:ו׳), וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב: וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם (שמות כ״ו:ל״ג), בַּשְּׁלִישִׁי: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם (בראשית א׳:ט׳), וּבַמִּשְׁכָּן: וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחשֶׁת וְכַנּוֹ נְחשֶׁת לְרָחְצָה וגו׳ (שמות ל׳:י״ח). בָּרְבִיעִי: יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם (בראשית א׳:י״ד), וּבַמִּשְׁכָּן: וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר וגו׳ (שמות כ״ה:ל״א). בַּחֲמִישִׁי: וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ וגו׳ (בראשית א׳:כ׳), וּבַמִּשְׁכָּן: וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם (שמות כ״ה:כ׳). בַּשִּׁשִּׁי, נִבְרָא אָדָם, וּבַמִּשְׁכָּן: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ (שמות כ״ח:א׳). בַּשְּׁבִיעִי, כְּתִיב: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וגו׳ (בראשית ב׳:א׳), וּבַמִּשְׁכָּן: וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן וגו׳ (שמות ל״ט:ל״ב). בִּבְרִיאַת עוֹלָם כְּתִיב: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים (בראשית ב׳:ג׳), וּבַמִּשְׁכָּן: וַיְבָרֶךְ אֹתָם (שמות ל״ט:מ״ג). בַּשְּׁבִיעִי: וַיְכַל אֱלֹהִים (בראשית ב׳:ב׳), וּבַמִּשְׁכָּן: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה. בַּשְּׁבִיעִי: וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ (בראשית ב׳:ג׳), וּבַמִּשְׁכָּן: וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ (במדבר ז׳:א׳), הֱוֵי: אֶת הַמִּשְׁכָּן.
[יד] הַמִּשְׁכָּן – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב וגו׳ (במדבר כ״ד:ה׳), מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, זֶה אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר וְשֶׁבְּשִׁילֹה וּבְנוֹב וְגִבְעוֹן, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אַל תְּהִי קוֹרֵא מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, אֶלָּא מַשְׁכְּנוֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַמִּשְׁכָּן וּמִקְדָּשׁ יִתְמַשְׁכְּנוּ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵת שֶׁחָטְאוּ. מִשְׁכָּן מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּטּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם (תהלים ע״ח:ס׳), שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ אָדָם: צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם (יחזקאל ל״ד:ל״א). הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן (איכה ד׳:י״א), וְאוֹמֵר: חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ (נחמיה א׳:ז׳), זֶה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, כְּמָה דְתֵימָא: אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ (שמות כ״ב:כ״ה). לְכָךְ נִקְרָא מִשְׁכָּן, שֶׁכָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲשׂוּ לִי מִשְׁכָּן, שֶׁאִם יֶחֶטְאוּ יְהֵא מִתְמַשְׁכֵּן עַל יְדֵיהֶם.
[טו] דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה – אֵי זֶה יוֹם, זֶה רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן (שמות מ׳:י״ז), אָמַר רַבִּי זֵירָא מַהוּ בְּיוֹם, מִכָּאן שֶׁהֲקָמַת הַלַּיְלָה הָיְתָה פְּסוּלָה לַעֲבוֹדַת הַיּוֹם. כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים הָיָה משֶׁה מַעֲמִיד אֶת הַמִּשְׁכָּן בְּכָל בֹּקֶר וּבֹקֶר, מוֹשְׁחוֹ וּמַקְרִיב וּמְפָרְקוֹ, אוֹתוֹ הַיּוֹם הֶעֱמִידוֹ וּמְשָׁחוֹ וְלֹא פֵּרְקוֹ. רַבִּי חִיָּא בַּר יוֹסֵף אָמַר שְׁתֵּי פְּעָמִים בְּכָל יוֹם הָיָה משֶׁה מַעֲמִידוֹ וּמְפָרְקוֹ, אַחַת בַּבֹּקֶר וְאַחַת בָּעֶרֶב. רַבִּי חֲנִינָא הַגָּדוֹל אוֹמֵר שָׁלשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר הוּקַם, וַיָּקֶם, לְהָקִים. אַחַת לַתָּמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְאַחַת לַמִּלּוּאִים, וְאַחַת לַתָּמִיד שֶׁל עָרֶב. נִמְצֵאנוּ לְמֵדִין שֶׁבְּעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה בַּאֲדָר הִתְחִילוּ יְמֵי הַמִּלּוּאִים, אַהֲרֹן וּבָנָיו וּמִשְׁכָּן וְכָל הַכֵּלִים לִמָּשַׁח. מִנַּיִן לַפֵּרוּקִין, אָמַר רַבִּי זֵירָא בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה, בְּיוֹם שֶׁכָּלוּ הֲקָמוֹתָיו, בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, בַּשֵּׁנִי נִשְׂרְפָה פָּרָה אֲדֻמָּה, בַּשְּׁלִישִׁי הִזָּה מִמֶּנָּהּ עַל הַלְוִיִּם, כְּמָה דְתֵימָא: הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת (במדבר ח׳:ז׳), וְתַחַת הַזָּיָה שְׁנִיָּה שֶׁהָיוּ צְריכִין הַלְוִיִּם לְהַזּוֹת מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ כֻּלָּם טְמֵאֵי מֵתִים בַּמֶּה שֶׁהָרְגוּ בְּעוֹבְדֵי הָעֵגֶל, כְּמָה דְתֵימָא: וְהִרְגּוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וגו׳ וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר משֶׁה וגו׳ (שמות ל״ב:כ״ז-כ״ח), צִוָּה הַמָּקוֹם לְגַלְּחָם בִּמְקוֹם הַזָּיָה שֶׁל יוֹם שְׁבִיעִי. משֶׁה נִתְקַדֵּשׁ בֶּעָנָן כָּל שִׁבְעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה׳ עַל הַר סִינַי וגו׳ (שמות כ״ד:ט״ז), אַהֲרֹן וּבָנָיו נִתְקַדְּשׁוּ בַּשֶּׁמֶן וּבַדָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח משֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל אַהֲרֹן וגו׳ (ויקרא ח׳:ל׳), מַעֲלָה נָטַל אַהֲרֹן יוֹתֵר מִבָּנָיו, לְפִי שֶׁהָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁיָּצַק עַל רֹאשׁוֹ מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה מַה שֶׁלֹא עָשָׂה לְבָנָיו. מְשִׁיחַת אַהֲרֹן כֵּיצַד, כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים הָיָה משֶׁה מַפְשִׁיט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וּמַרְחִיצוֹ וְסָכוֹ בֵּין עֵינָיו. יִשְׂרָאֵל נִתְקַדְּשׁוּ בְּפָרַת חַטָּאת, שֶׁנֶּאֱמַר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה וגו׳ (במדבר י״ט:ב׳). הַלְוִיִּם נִתְקַדְּשׁוּ בַּהַזָּיָה וּבַתִּגְלַחַת, בַּקָּרְבָּן וּבַתְּנוּפָה. בַּהַזָּיָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר (במדבר ח׳:ח׳). וּבַתְּנוּפָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה (במדבר ח׳:י״א). הַמִּשְׁכָּן נִתְקַדֵּשׁ בַּעֲמִידָה וּבַפֵּרוּק וּבַמְּשִׁיחָה. בַּעֲמִידָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן. בַּפֵּרוּק מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַע אֶת הַקֹּדֶשׁ (במדבר ד׳:כ׳). בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וגו׳ (ויקרא ח׳:י׳), שׁוֹמֵעַ אֲנִי רִאשׁוֹן שֶׁנִּמְשַׁח הָיָה קֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אוֹתָם – מַגִּיד שֶׁלֹא קִדֵּשׁ אֶחָד מֵהֶם עַד שֶׁנִּמְשְׁחוּ כֻּלָּם.
אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ מִכֵּיוָן דִּכְתִיב: וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, מֵאֵי זֶה דָבָר נֶאֱמַר: וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם.
אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר רַבִּי תַּחְלִיפָא דְמִן קֵיסָרִין וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, חַד אָמַר מִשֶּׁהָיָה מוֹשֵׁחַ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חָזַר וְהָיָה מוֹשֵׁחַ כֻּלָּם כְּאֶחָד. וְחַד אָמַר וַיִּמְשָׁחֵם, מְשִׁיחָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמְשִׁיחָה לָעוֹלָם הַבָּא, מַגִּיד שֶׁבִּמְשִׁיחָתָן שֶׁל אֵלּוּ הֻקְדְּשׁוּ כָּל הַכֵּלִים לֶעָתִיד לָבוֹא. וְדִכְוָתֵיהּ: וַיְחַבֵּר אֶת הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל אַחַת בַּקְּרָסִים (שמות ל״ו:י״ג), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד (שמות ל״ו:י״ג), רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר רַבִּי תַּחְלִיפָא דְמִן קֵסָרִי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, חַד אָמַר מִשֶּׁהָיָה מְחַבֵּר כָּל אַחַת וְאַחַת הָיָה מְחַבֵּר כֻּלָּם כְּאֶחָד. וְחַד אָמַר מַהוּ וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד, אֶחָד לִמְדִידָה וְאֶחָד לִמְשִׁיחָה. וַיִּמְשָׁחֵם, מְשָׁחָם מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים. רַבִּי יֹאשְׁיָה אוֹמֵר מִדּוֹת הַלַּח נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ, וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וְלֹא נִמְשְׁחוּ מִבַּחוּץ. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר מִדּוֹת הַלַּח נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וְלֹא נִמְשְׁחוּ מִבַּחוּץ, וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ לֹא נִמְשְׁחוּ לֹא מִבַּחוּץ וְלֹא מִבִּפְנִים. תֵּדַע לְךָ שֶׁאֵינָן מְקַדְּשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה וגו׳ (ויקרא כ״ג:י״ז), הָא אֵימַת הֵן לַה׳, לְאַחַר שֶׁנֶּאֱפוּ.
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה – אָמַר לָהֶם אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁנִּגְנַז בְּבִנְיַן הַבָּיִת. וְהָכְתִיב: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא משֶׁה (ויקרא ט׳:א׳), אָמַר לָהֶם אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם מֵתוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא. וְהָכְתִיב: וַיְהִי ה׳ אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל הָאָרֶץ (יהושע ו׳:כ״ז), אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם קָרַע שִׂמְלוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה׳ עַד הָעָרֶב הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (יהושע ז׳:ו׳). וְהָכְתִיב: וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ (שמואל ב ז׳:א׳), אָמַר לָהֶם אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם בָּא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת (דברי הימים ב ו׳:ט׳). וְהָכְתִיב וַיְהִי הַמַּקְרִיב, אָמַר לָהֶם אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה מִפְּנֵי שֶׁהָיָה צָפוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהֵם הוֹלְכִים עִם קֹרַח בְּמַחֲלָקְתּוֹ.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי בֶּן פְּרָטָה, מָשָׁל לְבֶן פּוֹלוֹטָמָנִין שֶׁגָּנַב בַּמֶּרְחָץ וְהָיָה הַבַּלָּנִי מִתְיָרֵא לוֹמַר לוֹ שְׁמוֹ, אַף עַל פִּי כֵן פִּרְסְמוֹ, בָּחוּר אֶחָד לָבוּשׁ לְבָנִים, כָּךְ אַף עַל פִּי שֶׁלֹא פֵּרַשׁ שְׁמוֹתָן שֶׁל נְשִׂיאִים שֶׁחָלְקוּ עִם קֹרַח וְהָלְכוּ עִמּוֹ, פִּרְסְמָן בְּרֶמֶז: נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם (במדבר ט״ז:ב׳), כְּמָה דְתֵימָא: אֵלֶּה קְרִיאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם וגו׳ (במדבר א׳:ט״ז), אַנְשֵׁי שֵׁם, שֶׁזָּכַר שְׁמוֹתָן בַּדְּגָלִים, כְּמָה דְתֵימָא: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם וגו׳ (במדבר א׳:ה׳). אָמְרֵי לֵיהּ אַמְרִינָן דִּידָן אֱמֹר אַתְּ דִּידָךְ, אָמַר לָהֶם כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה, שִׂמְחָה, וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס (יואל ד׳:י״ח). וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִיְרוּשָׁלָיִם (זכריה י״ד:ח׳). וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה׳ וגו׳ (ישעיהו י״א:י״א), וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר (ישעיהו ז׳:כ״א), וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע וגו׳ (ישעיהו כ״ז:י״ג), וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן (ישעיהו ד׳:ג׳). וְהָכְתִיב: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלָיִם (ירמיהו ל״ח:כ״ח), אָמַר לָהֶם אַף הִיא אֵינָהּ צָרָה אֶלָּא שִׂמְחָה, שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם נוֹלַד מְנַחֵם, וּבוֹ בַּיּוֹם נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל אַפּוֹכֵי עַל עֲווֹנוֹתֵיהֶם, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אַפּוֹכֵי שְׁלֵמָה נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל עַל עֲווֹנוֹתֵיהֶם בַּיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ (איכה ד׳:כ״ב).
[יא] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, כַּמָּה דְּבָרִים קָדְמוּ לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, שִׁבְעָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם. אֵלּוּ הֵן, כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וְהַתּוֹרָה, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וַאֲבוֹת הָעוֹלָם, וְיִשְׂרָאֵל, וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, וְהַתְּשׁוּבָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף גַּן עֵדֶן וְגֵיהִנָּם. כִּסֵּא הַכָּבוֹד מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: נָכוֹן כִּסְּאֲךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אַתָּה (תהלים צ״ג:ב׳), עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם. הַתּוֹרָה מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: י״י קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז (משלי ח׳:כ״ב). בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: כִּסֵּא כָּבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ (ירמיהו י״ז:י״ב). הָאָבוֹת מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל, כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם, הֵמָּה בָּאוּ בַּעַל פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבּשֶׁת וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים כְּאָהֳבָם (הושע ט׳:י׳). יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: זְכוֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶדֶם, גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ, הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ (תהלים ע״ד:ב׳). שְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם, לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ (שם ע״ב:י״ז). וְהַתְּשׁוּבָה מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל, וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל, תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם (שם צ׳:ב׳-ג׳). וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף גַּן עֵדֶן. מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּטַּע י״י אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם, וַיָּשֵׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצַר (בראשית ב׳:ח׳). גֵּיהִנָּם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוֹל תָּפְתֶּה (ישעיהו ל׳:ל״ג). בּוֹא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה שֶׁיֹּאמַר לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ מִשְׁכָּן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, הֲרֵי מִקְדָּשִׁי בָּנוּי לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּסֵּא כָּבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן (ירמיהו י״ז:י״ב). וְשֵׁם הֵיכָל כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַי״י בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ (חבקוק ב׳:כ׳). וְשָׁם כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ בָּנוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: י״י בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְּאוֹ (תהלים ק״ג:י״ט). וְכֵן יְשַׁעְיָה אוֹמֵר, יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל (ישעיהו ו׳:א׳). וּבִשְׁבִיל חִבַּתְכֶם, אֲנִי מֵנִיחַ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא מְתֻקָּן עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם, וְאֵרֵד וְאֶשְׁכֹּן בֵּינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כ״ט:מ״ה). וּכְתִיב: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שם כ״ה:ח׳). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, זֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁשָּׁמַע מֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה וְהִרְתִּיעַ לַאֲחוֹרָיו. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לֵיהּ: וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר (שם ל׳:י״ב). אָמַר מֹשֶׁה, מִי יוּכַל לִתֵּן כֹּפֶר נַפְשׁוֹ. עוֹר בְּעַד עוֹר וְכָל אֲשֶׁר לָאִישׁ וְגוֹ׳ (איוב ב׳:ד׳). וַעֲדַיִן אֵינוֹ מַגִּיעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: אָח לֹא פָּדֹה יִפְדֶּה אִישׁ, לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ (תהלים מ״ט:ח׳). וּכְתִיב: וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם וְחָדַל לְעוֹלָם (שם פסוק ט). אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֵינִי מְבַקֵּשׁ לְפִי כֹּחִי, אֶלָּא לְפִי כֹּחָן. זֶה יִתְּנוּ (שמות ל׳:י״ג). אָמַר רַבִּי מֵאִיר, נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִין מַטְבֵּעַ שֶׁל אֵשׁ מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה וְאָמַר לֵיהּ: כָּזֶה יִתְּנוּ. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לֵיהּ: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי (במדבר כ״ח:ב׳), אָמַר מֹשֶׁה, מִי יוּכַל לְהַסְפִּיק לוֹ קָרְבָּנוֹת. אִם אָנוּ מַקְרִיבִים כָּל חַיְתוֹ יַעַר וְעוֹרְכִים כָּל עֲצֵי לְבָנוֹן, אֵינוֹ כְּדַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר, וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה (ישעיהו מ׳:ט״ז). אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵינִי מְבַקֵּשׁ לְפִי כֹּחִי, אֶלָּא לְפִי כֹּחָן. וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה (במדבר כ״ח:ג׳), וְלֹא שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת, אֶלָּא אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַּבֹּקֶר וְאֶת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבַּיִם. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לֵיהּ וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כ״ה:ח׳), אָמַר מֹשֶׁה, הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי (מלכים א ח׳:כ״ז), וְאוֹמֵר: הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם י״י (ירמיהו כ״ג:כ״ד), וְאוֹמֵר: הַשָּׁמַיִם כִּסְּאִי וְהָאָרֶץ הַדּוֹם רַגְלַי (ישעיהו ס״ו:א׳), וְאָנוּ יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת לוֹ מִקְדָּשׁ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵינִי מְבַקֵּשׁ לְפִי כֹּחִי, אֶלָּא לְפִי כֹּחָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעוֹת (שמות כ״ו:א׳). כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כָּךְ, עָמְדוּ וְנִתְנַדְּבוּ בְּרָצוֹן וְעָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן. כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, מִיָּד נִתְמַלֵּא הַמִּשְׁכָּן מֵאוֹרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִכְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְגוֹ׳ (שם מ׳:ל״ה). אָמְרוּ הַנְּשִׂיאִים, הֲרֵי הִגִּיעַ הַשָּׁעָה שֶׁנַּקְרִיב קָרְבָּנוֹת בְּשִׂמְחָה, שֶׁשֹּׁרָה שְׁכִינָה בֵּינוֹתֵינוּ. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בָּעִנְיָן וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.
[יב] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – כְּלוֹמַר, וַי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אִשָּׁה רַאֲגָנִית. אָמַר הַמֶּלֶךְ, עֲשִׂי לָךְ פוֹרְפִירָה. הִתְחִילָה לַעֲסֹק בָּהּ. כָּל זְמַן שֶׁהָיְתָה מִתְעַסֶּקֶת בָּהּ, אֵינָהּ מְרִיבָה. נִשְׁלְמָה הַמְּלָאכָה וְהֵבִיאָה לַמֶּלֶךְ וְרָאָה אוֹתָהּ הַמֶּלֶךְ וְיָשְׁרָה בְּעֵינָיו. מִיָּד הִתְחִיל הַמֶּלֶךְ לוֹמַר, וַי וַי. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ, מַה זֶּה אֲדוֹנִי, טָרַחְתִּי אֶת עַצְמִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, וְאַתָּה אוֹמֵר וַי וַי. אָמַר לָהּ: הַמְּלָאכָה מְאֹד יָשְׁרָה בְּעֵינַי. אָמְנָם כָּל זְמַן שֶׁהָיִית עוֹסֶקֶת בַּמְּלָאכָה, לֹא הָיִיתָ כּוֹעֶסֶת וְלֹא מְקַנְטֶרֶת אוֹתִי. עַתָּה שֶׁאַתְּ פְּנוּיָה, מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא תַּכְעִיסִי אוֹתִי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ בָּנַי עֲסוּקִים בַּמִּשְׁכָּן, לֹא הָיוּ מְלִינִים, עַתָּה יַתְחִילוּ. לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – וַי הָיָה בְּיוֹם כַּלּוֹת.
דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – וַי הָיָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. אָמְרוּ, עַתָּה יָסִיר שְׁכִינָתוֹ מֵאֶצְלֵנוּ וּמַשְׁרֶה כְּבוֹדוֹ לְמַטָּה עִם בָּנָיו. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תָּשִׂימוּ לֵב עַל זֶה, שֶׁשְּׁכִינָתִי תָּמִיד עִמָּכֶם לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם (תהלים ח׳:ב׳). וְתַנְחוּמִין שֶׁל הֶבֶל נִחֲמָם, כִּבְיָכוֹל, אַדְּרַבָּא עָקַר שְׁכִינָתוֹ לְמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ (שם קמ״ח:י״ג) תְּחִלָּה, וַהֲדַר עַל הַשָּׁמַיִם.
[יג] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: נוֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ, וְשׁוֹמֵר אֲדוֹנָיו יְכֻבָּד (משלי כ״ז:י״ח). אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בְּרִיָּה, אֶלָּא בְּכָל מַה שֶּׁאָדָם יָגֵעַ וְנוֹתֵן נַפְשׁוֹ עַל הַדָּבָר, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכָרוֹ. לְכָךְ נֶאֱמַר: נוֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ. תֵּדַע לְךָ, שֶׁהֲרֵי שְׁלֹמֹה בּוֹנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית י״י (מלכים א ו׳:י״ד). וּבִשְׁבִיל שֶׁנָּתַן דָּוִד נַפְשׁוֹ עַל בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: זְכֹר י״י לְדָוִד אֶת כָּל עֱנוּתוֹ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַי״י וְגוֹ׳, אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי וְגוֹ׳. עַד אֶמְצָא מָקוֹם וְגוֹ׳ (תהלים קלב א׳:ה׳), לֹא קִפֵּחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת שְׂכָרוֹ, אֶלָּא הִכְתִּיבוֹ עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד (שם ל׳:א׳). וְכִי דָּוִד חֲנָכוֹ, וַהֲרֵי שְׁלֹמֹה חֲנָכוֹ. אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתַן דָּוִד נַפְשׁוֹ עָלָיו, נִקְרָא עַל שְׁמוֹ. הֱוֵי, יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה, נוֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וְשׁוֹמֵר אֲדוֹנָיו יְכֻבַּד. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּמִּשְׁכָּן, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ אוֹתוֹ, וְנָתְנוּ נַפְשָׁם וְעָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, כָּל יִשְׂרָאֵל נִתְנַדְּבוּ, כָּל הַנָּשִׁים טָווּ אֶת הָעִזִּים, וְכֵן כְּתִיב: וַיַּעֲשׂוּ כָּל חֲכַם לֵב בְּעוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה (שמות ל״ו:ח׳), וְכֵן וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב (שם פסוק א), וּבִשְׁבִיל שֶׁנָּתַן מֹשֶׁה נַפְשׁוֹ עָלָיו, נִקְרָא עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה כְּתַבְנִיתָם (שם כ״ה:מ׳). וְהָלַךְ מֹשֶׁה וְנָתַן נַפְשׁוֹ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁיַּעֲשֶׂה כְּשֵׁם שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּהָר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ בּוֹ. לְכָךְ כְּתִיב עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה (שם ל״ט:א׳). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אוֹתָהּ וְגוֹ׳ (שם פסוק מג). וּמַה בְּרָכָה בֵּרְכָן. אָמַר לָהֶם: תִּשְׁרֶה הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וּמֹשֶׁה נָתַן נַפְשׁוֹ עַל הַמִּשְׁכָּן, אֵינִי כּוֹתְבוֹ אֶלָּא עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. הֱוֵי, נוֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ.
[יד] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל (במדבר כ״ד:ה׳). אִם אֹהָלֶיךָ, לָמָּה מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ. וְאִם מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ, לָמָּה אֹהָלֶיךָ. אֶלָּא, מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, אֵלּוּ אֹהָלִים. וּמִשְׁכְּנוֹתֶיךָ, אַל תְּהֵא קוֹרֵא מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ אֶלָּא מַשְׁכְּנוֹתֶיךָ. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲשׂוּ מִשְׁכָּן. שֶׁאִם יֶחְטְאוּ, יְהֵא מִתְמַשְׁכֵּן עַל יְדֵיהֶם. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ, מַה כְּתִיב שָׁם, שָׁמַע אֱלֹהִים וַיִּתְעַבַּר וַיִּמְאַס בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּטּשׁ מִשְׁכַּן שִׁילֹה, אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם (תהלים ע״ח:נ״ט-ס׳), זֶה מִשְׁכָּן, שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה אֶלָּא שֶׁאִם חָטְאוּ יְהֵא מִתְמַשְׁכֵּן עַל יְדֵיהֶם.
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אוֹתוֹ – כְּשֶׁמְּשָׁחוֹ, חָזַר וּמָשַׁח כָּל כְּלִי וּכְלִי.
[טו] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן, תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם, אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים (תהלים נ״א:כ׳-כ״א), לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הִקְרִיבוּ קִמְעָא. וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ. מַה הִקְרִיב קָרְבָּנוֹ. קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת, כַּף אַחַת, פַּר אֶחָד, שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד, וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם, אֵילִם חֲמִשָּׁה, עַתֻּדִים וְגוֹ׳. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה הַקָּרְבָּן שֶׁהִקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים. לְמֶלֶךְ שֶׁיָּצָא לַדֶּרֶךְ, וְהָיוּ מְבִיאִין לְפָנָיו סְעוּדָה לְפִי הַדֶּרֶךְ וּלְפִי הַפּוּנְדָּק. אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ, כָּךְ אַתֶּם מְכַבְּדִים אוֹתִי, וְכָךְ אַתֶּם נְהוּגִים לִי. אֲנִי מֶלֶךְ וַאֲנִי שׁוֹלֵט בָּעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, בַּדֶּרֶךְ אָנוּ נְתוּנִים, לְפִי הַדֶּרֶךְ וּלְפִי הַפּוּנְדָּק הִכְנַסְנוּ לְךָ. אֶלָּא נִכָּנֵס לַמְּדִינָה. וּכְשֶׁתִּכָּנֵס לַפַּלְטְרִין שֶׁלְּךָ, אַתָּה רוֹאֶה אֵיךְ אָנוּ מְכַבְּדִין אוֹתְךָ. כָּךְ כְּשֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הִקְרִיבוּ לוֹ כָּל הַנְּשִׂיאִים דּוֹרוֹן כַּף אַחַת, וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. הֲרֵי כָּל קָרְבָּן, פַּר אֶחָד, אַיִל אֶחָד, כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעוֹלָה, שְׁעִיר עִזִּים אֶחָד. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ הוּא כְּבוֹדִי. אָמְרוּ לוֹ: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, בַּמִּדְבָּר אָנוּ נְתוּנִין, וּלְפִי הַמִּדְבָּר הִקְרַבְנוּ לְפָנֶיךָ. אֶלָּא כְּשֶׁתִּכָּנֵס לַפַּלְטְרִין שֶׁלְּךָ, אַתָּה רוֹאֶה כַּמָּה קָרְבָּנוֹת וְכַמָּה פָּרִים נַקְרִיב לְפָנֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵיטִיבָה בִּרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן, תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם, אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל וְגוֹ׳, וְלֹא פַּר אֶחָד. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא, כְּשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבִקֵּשׁ לְהַקְרִיב לַחֲנֻכַּת הַבַּיִת, רְאֵה מַה כְּתִיב שָׁם, וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֶת זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְגוֹ׳ (מלכים א ח׳:ס״ג). וְכֵן בִּימֵי עֶזְרָא, מַה כְּתִיב שָׁם, וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה, דִּכְרִין מָאתַיִן, אִמְּרִין אַרְבַּע מְאָה, וּצְפִירֵי עִזִּין לְחַטָּאָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל תְּרֵי עֲשַׂר (עזרא ו׳:י״ז), הֲרֵי הֵיטִיבָה בִּרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן וְגוֹ׳.
[טז] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – רַב אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר וַיְהִי, דָּבָר חָדָשׁ הוּא. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר וַיְהִי, דָּבָר שֶׁהָיָה נִפְסָק לְהַרְבֵּה יָמִים וְחָזַר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַּלָּה (שיר השירים ה׳:א׳). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, נִתְאַוָּה שֶׁיְּהֵא לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּעֶלְיוֹנִים. בָּרָא אֶת הָאָדָם וְצִוָּה אוֹתוֹ וְאָמַר לוֹ: מִכָּל עֵץ הַגַּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע לֹא תֹּאכַל מִמֶּנּוּ (בראשית ב׳:ט״ז-י״ז). וְעָבַר עַל צִוּוּיוֹ. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ הָיִיתִי מִתַּאֲוֶה שֶׁיְּהֵא לִי דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לִי בָּעֶלְיוֹנִים, וְדָבָר אֶחָד צִוִּיתִי אוֹתְךָ וְלֹא שָׁמַרְתָּ אוֹתוֹ. מִיַּד סִלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן. מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל י״י אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגַּן (שם ג׳:ח׳). כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עַל הַצִּוּוּי, סִלֵּק שְׁכִינָתוֹ לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן. עָמַד קַיִן וְהָרַג לְהֶבֶל, מִיַּד סִלֵּק שְׁכִינָתוֹ לְרָקִיעַ שֵׁנִי כוּ׳. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שִׁבְעָה רְקִיעִים בָּרָאתִי, וְעַד עַכְשָׁו יֵשׁ רְשָׁעִים לַעֲמֹד בָּהּ. מֶה עָשָׂה. קִפֵּל אֶת כָּל הַדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָרְשָׁעִים וְהֶעֱמִיד אַבְרָהָם. כֵּיוָן שֶׁהֶעֱמִיד אַבְרָהָם, סִגֵּל מַעֲשִׂים טוֹבִים, יָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן רָקִיעַ שְׁבִיעִי לַשִּׁשִּׁי. עָמַד יִצְחָק וּפָשַׁט צַוָּארוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, יָרַד מִשִּׁשִׁי לַחֲמִישִׁי כוּ׳ (שם). עָמַד מֹשֶׁה וְהוֹרִידָהּ לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֵד י״י עַל הַר סִינַי (שמות י״ט:כ׳). וּכְתִיב: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַּלָּה (שיר השירים ה׳:א׳). אֵימָתַי, כְּשֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן.
[יז] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, יְבָרֶכְךָ י״י וְיִשְׁמְרֶךָ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁקִּדֵּשׁ וְעָשָׂה לְבִתּוֹ קִדּוּשִׁין וְשָׁלְטָה בָּהּ עַיִן הָרַע. עָמַד הַמֶּלֶךְ לְהַשִּׂיא בִּתּוֹ, מֶה עָשָׂה. נָתַן לָהּ קָמֵיעַ וְאָמַר לָהּ: הַקָּמֵיעַ זֶה יְהֵא עָלַיִךְ, שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בָּךְ עַיִן הָרַע. כָּךְ כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, עָשָׂה לָהֶם פֻּמְבֵּי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת (שמות כ׳:י״ד). וְלֹא הָיוּ אֶלָּא קִדּוּשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֵל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם וְגוֹ׳ (שם י״ט:י׳). וְשָׁלְטָה בָּהֶם עַיִן הָרַע וְנִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךָ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר (שם ל״ב:י״ט). כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ וְעָשׂוּ לָהֶם מִשְׁכָּן, נָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַבְּרָכוֹת תְּחִלָּה, שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בָּהֶם עַיִן רָעָה. לְכָךְ כְּתִיב יְבָרֶכְךָ י״י וְיִשְׁמְרֶךָ תְּחִלָּה, וְאַחַר בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אֵין מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁנִּכְנַס בַּמְּדִינָה, מִשֶּׁבְּנֵי הַמְּדִינָה מְקַלְּסִין אוֹתוֹ וּמְכַבְּדִין אוֹתוֹ, אַחֲרֵי כֵן הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם כָּל צָרְכֵיהֶן וְעוֹשֶׂה לָהֶם נַחַת רוּחַ בַּמְּדִינָה. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, עַד שֶׁלֹּא עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁכָּן, נָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַבְּרָכוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: יְבָרֶכְךָ י״י וְיִשְׁמְרֶךָ. וְאַחֲרֵי כֵן, וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן. לְכָךְ אָמַר דָּוִד, אֶשְׁמְעָה מַה יְּדַבֵּר הָאֵל י״י כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו (תהלים פ״ה:ט׳).
[יח] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן – אָמַר רַבִּי סִמּוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת מִשְׁכָּן, רָמַז לַמַּלְאָכִים שֶׁיַּעֲשׂוּ אַף הֵם מִשְׁכָּן לְמַעְלָה. וּבַיּוֹם שֶׁהוּקַם לְמַטָּה הוּקַם לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן. שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר: אֶת. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: אֶת. אֶלָּא, זֶה הַמִּשְׁכָּן שֶׁל מַעְלָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה, צִוִּיתִי אַהֲרֹן וּבָנָיו לְבָרֵךְ אוֹתָם. וְלֶעָתִיד לָבֹא, אֲנִי בִּכְבוֹדִי אֲבָרֵךְ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: יְבָרֶכְךָ י״י מִצִּיּוֹן, עֹשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ (שם קל״ד:ג׳).
[יט] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים. אַתָּה מוֹצֵא, עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דּוֹרוֹת מִשֶּׁנִּבְרָא הָעוֹלָם עַד שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה. וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְהִיג אוֹתָן בְּחֶסֶד. וּכְנֶגְדָן אָמַר דָּוִד שִׁשָּׁה וְעֶשְׂרִים פְּעָמִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ בְּהַלֵּל הַגָּדוֹל. אָמַר רַבִּי אֶחָא בְּשֵׁם רַב הוּנָא, אַף מֹשֶׁה רְמָזָן לְיִשְׂרָאֵל בַּיָּם, שֶׁאָמַר עַם זוּ שְׁנֵי פְעָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: נָחִיתָ בְּחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאַלְתָּ (שמות ט״ו:י״ג). וּכְתִיב: עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ (שם פסוק טז), אֵלּוּ עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דּוֹרוֹת שֶׁהָיוּ מִשֶּׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד שֶׁנִּתְּנָה הַתּוֹרָה. נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ (שם פסוק יג), זוֹ הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא עֹז, שֶׁנֶּאֱמַר: י״י עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן (תהלים כ״ט:י״א). מָשָׁל לְמַה הָיָה הָעוֹלָם דּוֹמֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. לִטְרַסְקָל שֶׁל שְׁתֵּי רַגְלַיִם שֶׁאֵינוֹ יָכֹל לַעֲמֹד. כֵּיוָן שֶׁעָמַד הַמִּשְׁכָּן, עָמַד הָעוֹלָם וְנִתְבַּסֵּס, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן. לְהָקִים מִשְׁכָּן אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֶת הַמִּשְׁכָּן, לְרַבּוֹת בְּרִיאַת הָעוֹלָם, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ.
[כ] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן, הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו, יָבֹא דּוֹדִי לְגַנּוֹ (שיר השירים ד׳:ט״ז). עוּרִי צָפוֹן, אֵלּוּ הָעוֹלוֹת שֶׁנִּשְׁחָטוֹת בַּצָּפוֹן, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, הָעוֹלָה קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שְׁחִיטָתָהּ בַּצָּפוֹן. וּבוֹאִי תֵימָן, אֵלּוּ הַשְּׁלָמִים שֶׁנִּשְׁחָטִין בַּדָּרוֹם. הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו, זוֹ הַקְּטֹרֶת. יָבֹא דּוֹדִי לְגַנּוֹ. אָמַר רַבִּי אַבַּהוּ, לִמְּדָה אוֹתָן הַתּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹּא יְהֵא חָתָן נִכְנָס לַחֶדֶר, עַד שֶׁתְּהֵא נוֹתֶנֶת לוֹ הַכַּלָּה רְשׁוּת. וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו (שם), אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת. דָּבָר אַחֵר, בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַּלָּה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לִבְנֵי הַמְּדִינָה, שֶׁיִּבְנוּ לוֹ הַפַּלְטְרִין, וּבָנוּ אוֹתָהּ. וְהָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה עוֹמְדִין עַל פֶּתַח פַּלְטְרִין וְצוֹעֲקִין וְאוֹמְרִין, מָתַי יִכָּנֵס הַמֶּלֶךְ לַפַּלְטְרִין. מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ. נִכְנַס בַּסֵּתֶר. שָׁלַח הַכְּרוּז לְפָנָיו לֵאמֹר, אַל תִּצְעֲקוּ, שֶׁכְּבָר בָּאתִי לַפַּלְטְרִין. כָּךְ כְּשֶׁעָמַד הַמִּשְׁכָּן הָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִין, יָבֹא דּוֹדִי לְגַנּוֹ. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שָׁלַח וְאָמַר לָהֶם: מָה אַתֶּם יְרֵאִים, כְּבָר בָּאתִי לְגַנִּי. דָּבָר אַחֵר, בָּאתִי לְגַנִּי. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אַסִּינִי, בָּאתִי לַגַּן אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא בָּאתִי לְגַנִּי, לְאוֹתוֹ גַּן שֶׁנִּסְתַּלַּקְתִּי מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל י״י אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגַּן וְגוֹ׳ (בראשית ג׳:ח׳). אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי וְגוֹ׳ (שיר השירים ה׳:א׳). אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, זֶה הַקְּטֹרֶת. אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, אֵלּוּ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְקָדָשִׁים קַלִּים. שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי (שם), אֵלּוּ הַנְּסָכִים. דָּבָר אַחֵר, אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי, אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁעָשׂוּ הַנְּשִׂיאִים שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן וְקִבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵלּוּ הֵן, שֶׁאֵין יָחִיד מִתְנַדֵּב קְטֹרֶת, וְהֵבִיאוּ כָּל אֶחָד קְטֹרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת. וְשֶׁאֵין הַיָּחִיד מֵבִיא חַטָּאת אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדַע לוֹ, וְהֵבִיא כָּל נָשִׂיא שֶׁלֹּא הוֹדַע לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת. וְשֶׁאֵין קָרְבָּן יָחִיד דּוֹחֶה שַׁבָּת, וְקָרְבָּן שֶׁל נְשִׂיא שֵׁבֶט אֶפְרַיִם דָּחָה אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּיוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם. אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים (שם), אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ רֵעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַן אַחַי וְרֵעַי אֲדַבְּרָה נָא שָׁלוֹם בָּךְ (תהלים קכ״ב:ח׳). דָּבָר אַחֵר, יָבֹא דּוֹדִי לְגַנּוֹ. אַל תִּקְרֵי לְגַנּוֹ, אֶלָּא לְגִנּוּנוֹ. אֵימָתַי, וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, בְּיוֹם שֶׁנִּכְנְסָה כַּלָּה לַחֻפָּה עִם הֶחָתָן. לְכָךְ כְּתִיב: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלֹּת, חָסֵר.
[כא] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת (קהלת ב׳:כ״א), זֶה בְּצַלְאֵל שֶׁעָשָׂה אֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וַאֲמַלֵּא אוֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת. וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ (קהלת ב׳:כ״א), זֶה מֹשֶׁה, שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ וְנִקְרָא עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. בְּיוֹם כַּלּוֹת בְּצַלְאֵל אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. הֱוֵי, וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ.
[כב] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, תְּנָאִים עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁהֵן בְּמִצְרַיִם, שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיאָן אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיַּעֲשׂוּ מִשְׁכָּן וּמַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עֲלֵיהֶם, כְּמַה שֶּׁכָּתוּב, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי י״י אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם (שמות כ״ט:מ״ו). וְכֵיוָן שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, יָרְדָה שְׁכִינָה וְשָׁרְתָה בֵּינֵיהֶם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְקַיְּמוּ כָּל אוֹתָן הַתְּנָאִים. לְכָךְ כְּתִיב: אֶת הַמִּשְׁכָּן, לְקַיֵּם מַה שֶּׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֵּן עָשָׂה.
[כג] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַהוּ בְּיוֹם כַּלּוֹת. לְשׁוֹן כַּלָּה, בְּיוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, נִתְכַּלּוּ הַמַּזִּיקִין מִן הָעוֹלָם. עַד שֶׁלֹּא הוּקַם, הָיוּ הַמַּזִּיקִין מְצוּיִין בָּעוֹלָם. כְּשֶׁהָיָה מֹשֶׁה עוֹלֶה בָּהָר, הָיָה אוֹמֵר הַמִּזְמוֹר הַזֶּה, יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן (תהלים צ״א:א׳), שֶׁיּוֹשֵׁב בְּסִתְרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא עֶלְיוֹן נוֹרָא. בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן, שֶׁלָּן שָׁם מֵאָה וְעֶשְׂרִים יוֹם כְּמִנְיַן צֵל. אֹמַר לַי״י מַחְסִי וּמְצוּדָתִי, שֶׁהָיָה מַחְסִי וְנַעֲשָׂה לִי כְּחוֹמָה. אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בִּי בָּטַחְתָּ, חַיֶּיךָ אֲנִי עוֹמֵד לְךָ. כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ, מַהוּ מִפַּח יָקוּשׁ. מְצוּדָתוֹ שֶׁל דָּוִד שֶׁנִּתְפַּשׂ לֵיהָרֵג, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עוֹטְרִים אֶל דָּוִד וְאֶל אֲנָשָׁיו לְתָפְשָׂם (שמואל א כ״ג:כ״ו). וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה, צִנָּה וְסוֹחֵרָה אֲמִתּוֹ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, צִנָּה אֲנִי נַעֲשֶׂה לוֹ וּלְכָל מִי שֶׁחוֹסֶה בַּתּוֹרָה. לֹא תִּירָא מִפַּחַד לַיְלָה, מִכָּאן שֶׁהָיוּ מִתְיָרְאִין מִן הַמַּזִּיקִין. מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם, אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּרַבִּי, יֵשׁ מַזִּיק שֶׁהוּא פּוֹרֵחַ כְּעוֹף וְקוֹשֵׁשׁ כְּחֵץ. מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם, זֶה קֶטֶב מְרִירִי, שֶׁכָּל מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ, אֵין לוֹ חַיִּים בָּעוֹלָם, בֵּין אָדָם בֵּין בְּהֵמָה בֵּין חַיָּה. כֵּיצַד עָשׂוּי. רֹאשׁוֹ דּוֹמֶה לְעֵגֶל, וְקֶרֶן אַחַת יוֹצְאָה בְּתוֹךְ מִצְחוֹ, וְהוּא עָשׂוּי אַפְסִיִּין. וּמְרִירִי שׁוֹלֵט מִשִּׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז עַד תִּשְׁעָה בְּאָב, בַּצָּהֳרַיִם. לְפִיכָךְ, מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם. לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה, וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ, זֶה אֹהֶל מוֹעֵד. הֱוֵי, שֶׁעַד יוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הָיוּ בָּהֶן מַזִּיקִין מְצוּיִים. וּבַיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, נִתְכַּלּוּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מַה לִּי לִלְמֹד מִסֵּפֶר תְּהִלִּים. נִלְמַד מִמְּקוֹמוֹ, יְבָרֶכְךָ י״י וְיִשְׁמְרֶךָ, מִכָּל דָּבָר רַע. אֵימָתַי, בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן.
[כד] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – כָּךְ פָּתַח רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא, מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרֵד (משלי ל׳:ד׳), זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה (תהלים מ״ז:ו׳). כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂין לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, כְּשֶׁהוּא עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. מַה הֵם עוֹשִׂין. מְבִיאִין לַפִּידִין וַאֲבוּקוֹת וְתוֹקְעִין לְפָנָיו בַּחֲצוֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָרוֹת. כָּךְ עָשׂוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּחֲצוֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ י״י (שם צ״ח:ו׳). וַיֵּרֵד, שֶׁיָּרַד עַל הַר סִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֵד י״י עַל הַר סִינַי (שמות י״ט:כ׳). מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו (משלי ל׳:ד׳), זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חַי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ (איוב י״ב:י׳), מִי צָרַר בּוֹ מַיִם בַּשִּׂמְלָה זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּתוּב בּוֹ: צֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו (איוב כ״ו:ח׳). מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ (משלי ל׳:ד׳), זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא מְחַיֵּה מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן (ישעיהו כ״ו:י״ט). וְכֵן כְּתִיב: י״י מֵמִית וּמְחַיֶּה (שמואל א ב׳:ו׳). מַה שְּׁמוֹ, י״י. שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי י״י הוּא שְׁמִי (ישעיהו מ״ב:ח׳). וּמַה שֵּׁם בְּנוֹ. יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה אָמַר י״י, בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל (שמות ד׳:כ״ב).
[כה] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן, יוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, נִכְנַס מֹשֶׁה וְהָיָה שׁוֹמֵעַ קוֹל הָדָר, קוֹל נָאֶה, קוֹל מְשֻׁבָּח. אָמַר מֹשֶׁה, אֶשְׁמְעָה מַה יְּדַבֵּר הָאֵל י״י (תהלים פ״ה:ט׳). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, שָׁלוֹם אֲנִי מְדַבֵּר לָהֶם, שֶׁאֵין בְּלִבִּי עַל בָּנַי כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו וְאַל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה (שם). וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ וְגוֹ׳. אֵימָתַי, בְּיוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁעַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הָיָה תַּחֲרוּת בֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וּבְיוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, נַעֲשָׂה שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו וְאַל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מַה לִּי לִלְמֹד מִסֵּפֶר תְּהִלִּים, דְּבַר תּוֹרָה הוּא, וַאֲפִלּוּ בִּמְקוֹמָהּ אֵינָהּ חֲסֵרָה כְּלוּם. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, יִשָּׂא י״י פָּנָיו אֵלֶיךָ וְגוֹ׳. אֵימָתַי, בְּיוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן.
[כו] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּרַבִּי, עַד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּסִינַי, רְמָזָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכְּשֶׁיַּשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עִמָּהֶם, אָז יְבָרְכֵם. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁאָבוֹא אֲלֵיכֶם, אֲנִי בָּא טָעוּן בְּרָכוֹת. אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה בְּרַבִּי, הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק, אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר (איוב ד׳:י״ז). יַעֲקֹב אָבִינוּ כְּשֶׁהָלַךְ אֵצֶל פַּרְעֹה, לֹא יָצָא מֵאֶצְלוֹ עַד שֶׁבֵּרְכוֹ. וּמַה בְּרָכָה בֵּרְכוֹ. שֶׁיַּעֲלֶה נִילוּס בְּרַגְלוֹ. מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְבָרֵךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה (בראשית מ״ז:י׳). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף אֲנִי כְּשֶׁאָבוֹא אֲלֵיכֶם, אָבוֹא טָעוּן בְּרָכוֹת וַאֲבָרֵךְ אֶתְכֶם. וְהֵיכָן רְמָזָהּ לָהֶם. בְּסִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי וְגוֹ׳ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ (שמות כ׳:כ׳). וּכְשֶׁבָּא עֲלֵיהֶן, בֵּרְכָן, שֶׁנֶּאֱמַר: יְבָרֶכְךָ י״י וְיִשְׁמְרֶךָ. אֵימָתַי, בְּיוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן.
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – כַּלַּת כְּתִיב, בְּיוֹם שֶׁנִּכְנְסָה כַּלָּה לַחֻפָּה.
[Siman 11]
(Numb. 7:1), “So it came to pass on the day that Moses had finished.” Let our master instruct us: How many things preceded the act of creation? Thus have our masters taught: Seven things preceded the world. These are the following: The throne of glory, the Torah, the Temple,⁠
See Sifre, Deut. 7:12 (37).
the ancestors of the world, Israel, the name of messiah, and repentance. And some say also the Garden of Eden and gehinnom. In the case of the throne of God, where is it shown? Where it is stated (in Ps. 93:2), “Your throne is established from of old; You are from everlasting,” [meaning] from before the world was created. And in the case of the Torah, where is it shown? Where it is stated (in Prov. 8:22), “The Lord acquired me (i.e., wisdom) as the beginning of His way the first of His works of old.” In the case of the Temple, where is it shown? Where it is stated (in Jer. 17:12), “O glorious throne, on high from the beginning, the place of our sanctuary.” In the case of the ancestors (forefathers), where is it shown? Where it is stated (in Hos. 9:10), “I saw your ancestors like the first fruit on a fig tree in its first season.” In the case of Israel, where is it shown? “Where it is stated of them] (in Ps. 74:2), “Remember Your congregation which You acquired of old […].” In the case of the name of the messiah, where is it shown? Where it is stated (in Ps. 72:17), “Before the sun, his name is Yinon (a name of the messiah).”
This translation of Ps. 72:17 is a literal rendering, which the midrash understands to mean that this name existed before the sun was created. A more traditional rendering would be MAY HIS NAME ENDURE AS LONG AS THE SUN.
In the case of repentance, where is it shown? Where it is stated (in Ps. 90:2-3), “Before the mountains were brought forth […]. You return humanity to contrition and say, ‘Repent you mortals.’” In the case of the Garden of Eden [that] some say, where is it shown? Where it is stated (in Gen. 2:8), “And the Lord God planted a garden in Eden, from of old.”
This is the interpretation of miqqedem by the midrash. A more traditional rendering would be IN THE EAST.
In the case of gehinnom, where is it shown? Where it is stated (in Is. 30:33), “For Topheth has been prepared from of old.” Come and see. When the Holy One, blessed be He, told Moses to tell Israel to make a Tabernacle for Him, the Holy One, blessed be He, said to Moses, “Moses, Behold, My sanctuary is [already] built above.” It is so stated (in Jer. 17:12), “O glorious throne, on high from the beginning.” And a chamber is there, as stated (in Hab. 2:20), “But the Lord is in His holy chamber […].”
Cf. Ps. 11:4.
So also has Isaiah said (in Is. 6:1), “[I saw the Lord] seated upon a throne, high and lifted up […].” Out of love for you I left my Temple on high, which had been prepared before the world was created, to come down and dwell among you. It is so stated (in Exod. 25:8), “[And make me a sanctuary] that I may dwell among them.” R. Judah bar Simon said in the name of R. Johanan, “This is one of the three commands which Moses heard from the mouth of the Almighty and which took him aback:⁠
Numb. R. 12:3; PRK 6:4; PR 16:7; M. Pss. 91:1.
When He said to him (in Exod. 30:12), ‘each shall give a ransom for his life.’
Here is the second command that shook Moses.
Moses said, ‘Who can give a ransom for his life? It is written (in Job 2:4), “Skin for skin; all that one has [he will give for his life],”
Cf. above, Exod. 9:6.
and still it is not enough. Thus it is stated (in Ps. 49:8), “Surely no one will redeem a brother nor give a ransom for him to God.”’ The Holy One, blessed be He, said to him, ‘I am not asking [a ransom] in accordance with My means but in accordance with their means.’ [Hence,] (Exod. 30:13) ‘This shall they give.’” R. Meir said, “The Holy One, blessed be He, took something like a kind of coin of fire from under the throne of glory and showed it to Moses and He said to Him,⁠
See above, Lev. 9:7, and the note there.
‘This shall they give.’” Again, when He said (in Numb. 28:2), “My offering, My bread for My fire offering,” Moses said, “Who can supply enough offerings for You.⁠
Numb. 28:2 is the third of the three commands that shook Moses.
If we sacrificed all the beasts of the forest and all the trees of Lebanon, they would not be enough, as stated (in Is. 40:16), ‘For Lebanon is not fuel enough, nor its beasts enough for sacrifice.’” He said to him, “I am not asking [offerings] in accordance with My means but in accordance with their means.” Thus it is stated (in Numb. 28:3), “Now you shall say to them, ‘This is the burnt offering [which you shall offer to the Lord: two yearling lambs without blemish…].’” And not both of them at once, but (according to vs. 4), “The one lamb you shall offer in the morning and the second lamb you shall offer at twilight.” And when He said to him (in Exod. 25:8), “And make me a sanctuary [that I may dwell among them],”
With this repetition of Exod. 25:8, the midrash returns to the first command that shook Moses.
Moses said [to the Holy One, blessed be He,] (in I Kings 8:27), “Even the heavens and the heavens above the heavens cannot contain you!” It also says (in Jer.. 23:24), “’Do I not fill the heavens and the earth,’ says the Lord.” And it says (in Is. 66:1), “The heavens are My throne and the earth is My footstool.” So can we make Him a sanctuary? The Holy One, blessed be He, said to him, “I am not asking [a sanctuary] [in accordance with My means] but in accordance with their means.” Thus it is stated (in Exod. 26:1), “Now as for the Tabernacle, you shall make it with ten curtains.”’ When Israel heard this, they arose and donated gladly. So they made the Tabernacle. Moreover, when they had made the Tabernacle, it was filled with His glory, as stated (in Exod. 40:35), “Now Moses could not enter the tent of meeting, [because … the glory of the Lord filled the Tabernacle].” The princes said, “Now is the time for us to offer sacrifices with joy, because the Divine Presence is dwelling among us.” Where is it shown? From what they read on the matter (in Numb. 7:1), “So it came to pass on the day that Moses had finished.”
[Siman 12]
"And it was (vayehi) on the day that Moses had finished" (Numbers 7:1), meaning to say, woe (vay) on the day that Moshe finished. There is a [relevant] parable about a king who had a contentious wife. The king said [to her], "Make a royal garment for yourself.⁠" She started to occupy herself with it [and] the whole time that she was occupied with it, she did not fight. When she finished the work and brought it to the king and [he] saw it, it was fit in his eyes. [However,] the king immediately said, "Woe, woe!⁠" His wife said to him, "What is this, my master? I have toiled to do your will, and you say, 'Woe, woe?'" He said [back] to her, "The work is very fit in my eyes. However, the whole time that you were occupied with the work, you did not get angry and you did not attack me. Now that you are free, I am afraid, lest you will anger me.⁠" So did the Holy One, blessed be He, say, "The whole time that My sons were occupied with the tabernacle, they did not complain. Now they will start [to do so].⁠" Hence it is stated (Numbers 7:1), "And it was (vayehi) on the day that Moses had finished,⁠" woe (vay) on the day that Moshe finished. Another interpretation: "And it was (vayehi) on the day that Moses had finished"; woe (vay) was it to the ministering angels on the day that Moshe finished. They said, "Now He will remove His Divine Presence from among us and have His glory dwell below with His children.⁠" The Holy One, blessed be He, said to them, "Do not pay [attention] to this, as my Divine Presence will always be with you above, as stated (Psalms 8:2), 'who placed His majesty upon the heavens.'" But, as it were, He consoled them with empty consolations. It is the opposite, His main Presence is below, as stated (Psalms 148:13), "His majesty is upon the earth,⁠" and afterwards, upon "the heavens.⁠"
[Siman 13]
(Numb. 7:1:) “So it came to pass on the day that Moses had finished.” This text is related (to Prov. 27:18), “The one who tends a fig tree shall eat its fruit.” The Holy One, blessed be He, does not deprive any creature of a reward.⁠
Numb. R. 12:9.
It is simply that in the case of anyone who toils and devotes his life to something, the Holy One, blessed be He, does not deprive him of his reward.⁠
Cf. Mekhilta deRabbi Ishmael, Shirata, 1; PR 5:2, 6.
It is therefore stated (in Prov. 27:18), “The one who tends a fig tree shall eat its fruit.” Do you want to understand? Solomon built the Temple, as stated (in I Kings 6:14), “So Solomon finished building the house.” But because David had devoted his life to the Temple which would be built, as stated (in Ps. 132:1-5), “Lord, remember David and all his hardships. How he swore to the Lord, [vowed to the Mighty One of Jacob]: Surely I will not come into the shelter of my house, […] until I find a place for the Lord,” the Holy One, blessed be He, did not deprive him of his reward. Rather He had it written in his name, as stated (in Ps. 30:1 [introduction]), “A psalm. A song of the dedication of the House of David.” And did David dedicate it? And behold Solomon dedicated it. It is simply that since David devoted his life to it, it is called by his name. Ergo Solomon said it well (in Prov. 27:18), “The one who tends a fig tree shall eat its fruit […].” So also you find in the case of the Tabernacle, when everyone devoted their lives [to it] and made the Tabernacle. All Israel volunteered. The women spun the goat's hair; and similarly (in Exod. 36:8), “Then all the wise-hearted ones among the workers [made the Tabernacle]. And likewise (according to Exod. 36:1), “Then let Bezalel and Oholiab [and all the wise-hearted ones …] do [all that the Lord has commanded].” But because Moses devoted his life to [the Tabernacle], it was called by his name, as stated (in Exod. 25:40), “Observe and make them [by means of] their pattern.” And Moshe went and devoted his life to each and every thing, so that they should make it just as the Holy One, blessed be He, had shown him on the mountain, so that they would not err with it. It is therefore written about each and every thing (in Exod. 39:1, 5, 7, 21, 26, 29, 31, cf. 42), “as the Lord commanded Moses.” And so it says (in vs. 43), “When Moses saw all the work, and behold, they had done it […; then Moses blessed them].” And with what blessing did he bless them? He said to them, “May the Divine Presence dwell in the work of your hands.” The Holy One, blessed be He, said, “Because Moses has devoted his life to the Tabernacle, I will only write about it in his name.” Thus it is stated (in Numb. 7:1), “So it came to pass on the day that Moses had finished.”
[Siman 14]
[(Numb. 7:1), “So it came to pass on the day that Moses had finished.” This text is related (to (Numb. 24:5), “How beautiful are your tents, O Jacob, your Tabernacles O Israel.” If your tents [is meant], why your Tabernacles? But if your Tabernacles [is meant], why your tents? It is simply this: “How beautiful are your tents,” these are the tents; and “your Tabernacles (mishkenotekha),” do not read this (i.e., mishkenotekha), but "your sureties" (mashkonotekha).⁠
Numb. R. 12:14.
The Holy One, blessed be He, said to Moses, “Tell Israel to make a Tabernacle, so that if they sin, it will be seized [instead of] them.” You yourself know that this is so. When they sinned, what is written (in Ps. 78:59-60)? “God heard and was enraged […]. So He abandoned the Tabernacle of Shiloh, the tent where He dwelt among mortals (which can be read as, surety for mortals).” This is the Tabernacle, which was only made so that if they sinned, it might be seized [instead] of them. (Numb. 7:1:) “So it came to pass on the day that Moses had finished setting up the Tabernacle, and he anointed it.” When he had anointed it, he returned and anointed each and every one of [its] vessels.
[Siman 15]
(Numb. 7:1), “So it came to pass on the day that Moses had finished.” This text is related (to Ps. 51:20–21), “Make Zion prosper in Your good pleasure; rebuild the walls of Jerusalem. Then You shall delight in sacrifices of righteousness, burnt offerings, and whole offerings […].” [You will do so] because in this world they offered [only] a trifle. [It is so stated (in Numb. 7:12),] “And the one who offered his sacrifice on the first day [was Nahshon ben Amminadab of the tribe of Judah].” What did he offer as his sacrifice (according to Numb. 7:13–17)? “One silver bowl […]; one ladle […]; one bull […]; one he-goat […]; and for the peace offering, two oxen, five rams, five he-goats […].” [Here was all of the sacrifice.] There is a parable: To what is the matter comparable? To a king who had set out on the road.⁠
Lev. R. 7:2.
When they brought him a meal befitting the road and befitting the inn,⁠
Gk.: pandokeion.
the king said to them, “Are you honoring me like this? Are you treating me like this? Am I not a king? Do I not rule the world?” They said to him, “Our lord king, on the road we render according to the road and bring in [food] for you according to the inn. However, let us enter the capital city. Then when you enter your palace,⁠
Palterin. Cf. Lat.: praetorium; Gk.: praitorion; also Lat.: palatium.
you shall see how we will honor you.” Similarly when the Tabernacle was erected, the princes offered him a gift,⁠
Gk.: doron.
one ladle, one bull, one ram, one lamb, one he-goat. The Holy One, blessed be He, said to them, “Is that [fitting for] My glory?” They said to him, “Master of the universe, it is in the desert that we are giving you [our gift], and the offerings before You are in keeping with the desert; however, when we enter Your palace, You shall see how many bulls we offer You.” Thus it is stated (in Ps. 51:20–21), “Make Zion prosper in Your good pleasure; rebuild the walls of Jerusalem. Then you shall delight in sacrifices of righteousness, burnt offerings, and whole offerings […].” And not [merely] one bull. So you find this [to have happened] when Solomon built the Temple and wanted to offer sacrifice for the Temple dedication; look at what is written there (in I Kings 8:63 // II Chron. 7:5)! “Solomon sacrificed twenty-two thousand oxen and a hundred and twenty thousand sheep as peace offerings, which he sacrificed to the Lord.” And likewise in the days of Ezra, what is written there (in Ezra 6:17)? “They offered at the dedication of this house of God one hundred bulls, two hundred rams, four hundred lambs […].” Ergo (in Ps. 51:20 [18]), “Make Zion prosper in your good pleasure….”
[Siman 16]
(Numb. 7:1), “So it came to pass on the day that Moses had finished.” Rav says, “Every place where it is stated, ‘So it came to pass (wayehi),’ [is referring to] something new”; but R. Simeon says, “Every place where it says, ‘So it came to pass (wayehi)’ [is referring to] something which existed, has ceased [to exist] for a long time, and has returned to be as it was.⁠
Numb. R. 12:6; PR 5:7.
This text is related (to Cant. 5:1), “When I come to my garden, my sister bride.” R. Samuel bar Nahman said, “When the Holy One, blessed be He, created the world, He longed to have an abode below just as He had on high.⁠
Cf. PR 5:5; PRK 1:1; Numb. R. 13:2.
Having created Adam, He commanded and said to him (in Gen. 2:16–17), ‘You may freely eat of any tree in the garden; But as for the tree of the knowledge of good and evil, you may not eat of it.’ Then he transgressed against his commandment.⁠
Tanh., Exod. 11:6.
The Holy One, blessed be He, said this to him, ‘This is what I longed for, that just as I have a dwelling on high, I would likewise have one below. Now when I have given you one command, you have not kept it. Immediately the Holy One, blessed be He, removed His Divine Presence [up] to the first firmament. Where is it shown? Where it is stated (in Gen. 3:8), “Then they heard the voice of the Lord God moving about in the garden.” [Now when they transgressed His commandment, He had [only] removed His divine presence to the first firmament.] [When] Cain arose and killed Abel, He immediately removed His Divine Presence from the first firmament to the second firmament…. The Holy One, blessed be He, said, ‘I created seven firmaments, and up to now there are wicked ones [still] arising upon [the world].’ What did He do? He folded away all the generations of the wicked and raised up our father Abraham. When our father Abraham arose and performed good works, the Holy One, blessed be He, immediately descended from the seventh firmament to the sixth. [When] Isaac arose and stretched out his neck upon the altar, He descended from the sixth firmament to the fifth…. [When] Moses arose, he brought down [the Divine Presence] to earth, as stated (in Exod 19:20), ‘And the Lord came down onto Mount Sinai.’” And [so] it is written (in Cant. 5:1), “When I come to my garden, my sister bride.” When? When the Tabernacle was set up.
[Siman 17]
"And it was on the day that Moses had finished" (Numbers 7:1). What is written above the matter? "May the Lord bless you and keep you" (Numbers 6:24). Rabbi Yehoshua of Sakhnin said, "[There is a relevant] parable about a king who had his daughter betrothed and [prepared] the wedding for her, when the evil eye overpowered her. [But] the king stood [in his decision] to marry off his daughter. What did he do? He gave her a charm and said to her, 'This charm should be upon you, so that the evil eye not overpower you.' So [too], when the Holy One, blessed be He, gave Israel the Torah, He made for them a public [ceremony], as it is stated (Exodus 20:15), 'And all the people saw the sounds.' And this was nothing but marriage (kiddushin), as it is stated (Exodus 19:10), 'And the Lord said to Moshe, "Go to the people and sanctify them (kiddishtam)....⁠"' And [so] the evil eye overpowered them and the tablets were broken, as it is stated (Exodus 32:19), 'As soon as he came near the camp and saw the calf and the dancing, Moshe became enraged; and he hurled the tablets from his hands and shattered them at the foot of the mountain.' Once they came and made the tabernacle for themselves, the Holy One, blessed be He, gave them the blessings first, so that the evil eye not overpower them. Hence it is written, 'May the Lord bless you and keep you,' first; and afterwards, 'And it was on the day that Moses had finished.'" Rabbi Abahu said, "The trait of the Holy One, blessed be He, is not like the trait of flesh and blood. When a king of flesh and blood enters a province, it is after the people of the province praise him and honor him that he gives them satisfaction in the province. But the Holy One, blessed be He, is not like this. Before Israel [completed] the tabernacle, the Holy One, blessed be He, gave them the blessings. As it is stated, [first] 'May the Lord bless you and keep you'; and afterwards, 'And it was on the day that Moses had finished erecting the tabernacle.' Therefore David said (Psalms 85:9), 'Let me hear what God, the Lord, will speak; for He will speak peace to His people, His faithful ones.'"
[Siman 18]
"And it was on the day that Moses had finished to erect the tabernacle" (Numbers 7:1). Rabbi Simon said, "At the time that the Holy One, blessed be He, told Israel to make the tabernacle, He indicated to the angels that they should also make a tabernacle above. And on the day that it was erected below, it was erected above, as stated, "And it was on the day that Moses had finished to erect the tabernacle (et hamishkan).⁠" As is there nothing to learn to say [from the extra word], et? And what do we learn to say from [the extra word], et? Rather, it is [to include] the tabernacle from above. The Holy One, blessed be He, said, in this world I have commanded Aharon and his sons to bless them. But in the future to come, I will bless them [Myself] in My glory, as stated (Psalms 134:3), "May the Lord bless you from Zion, the Maker of the heavens and the earth.⁠"
[Siman 19]
"And it was on the day that Moses had finished to erect the tabernacle" (Numbers 7:1). Our rabbis taught (Avot 1:2),⁠"On three things the world stands: On the Torah, on the service and on acts of lovingkindness.⁠" You find twenty-six generations from when the world was created until the Torah was given, and the Holy One, blessed be He, supported them out of kindness (since they were not worthy). And corresponding to them, David said, "As Your kindness is great,⁠" twenty-six times in the great Hallel (Psalms 136). Rabbi Acha said in the name of Rav Huna, "Moshe also hinted about them to Israel at the [Red] Sea, as he said am zu (this nation, in that zu has a numerical equivalent of thirteen) twice. As it is stated (Exodus 15:13), 'You have led this people that You have redeemed,' and it is written (Exodus 15:16), 'until this nation that You acquired has passed' - these are the twenty-six generations that [arose] from when the world was created until the Torah was given. 'You led them with Your strength (Exodus 15:13) - that is the Torah, which is called strength, as it is stated (Psalms 29:11), 'May the Lord give strength to His people.'" A parable: To what was the world similar at this time? To a basket with two legs, which [hence] could not stand. Once the tabernacle was erected, the world stood and was given a base, as stated, "And it was on the day that Moses had finished to erect the tabernacle (et hamishkan).⁠" "Hamishkan" is not written here, but rather "et hamishkan, [the extra word coming] to include the creation of the world, about which it is written (Genesis 1:1), "et the heavens and the earth.⁠"
[Siman 20]
"And it was on the day that Moses had finished to erect the tabernacle" (Numbers 7:1). This is [the meaning of] that which was stated by the verse (Song of Songs 4:16), "Awake, O north wind" - these are the burnt-offerings that are slaughtered in the north [end of the altar], as our rabbis taught (Mishnah Zevachim 5:4), "The burnt-offerings are sacrifices of higher sanctity, their slaughter is in the north.⁠" "Come, O south wind" - these are the peace-offerings that are slaughtered in the south. "Blow upon my garden, that its perfume may spread" - this is the incense. "Let my beloved come to his garden" - Rabbi Abahu said, "The Torah teaches proper conduct (derekh erets), that a groom should not enter the room until the bride gives him permission.⁠" "And enjoy its luscious fruits" - these are the sacrifices. Another interpretation: "I have come to my garden, my sister bride" - [there is a relevant] parable about a king who said to his people to build him a palace and they built it. The people of the province were standing at the entrance of the palace and yelling and saying, "When will the king enter the palace?⁠" What did the king do? He entered secretly. He [then] sent a proclamation in front of him, saying, "Do not yell, as I have already come to my palace. So [too,] did Israel say, "Let my beloved come to his garden.⁠" What did the Holy One, blessed be He, do? He sent and said to them,⁠"Why are you afraid? I have already "Come to my garden" (Song of Songs 5:1) Rabbi Shimon ben Asini said, "It is not written, 'I have come to a garden,' here, but rather, 'I have come to my garden' - to that garden that I left, as stated (Genesis 3:8), 'They heard the sound of the Lord God moving about in the garden, etc.'" "I have plucked my myrrh and spice" - this is the incense. "Eaten my honey and honeycomb" - these are sacrifices of higher sanctity and sacrifices of lower sanctity. "Drunk my wine and my milk" - these are the libations. Another interpretation: "I have plucked my myrrh and spice, eaten my honey and honeycomb, drunk my wine and my milk" - these are the three things that the chieftains did improperly and the Holy One, blessed be He, accepted [nonetheless], and these are them: An individual is not to offer incense, and each one of them brought incense, as stated, "a ladle of ten gold [shekel-weights] full of incense. And that an individual is not to bring a sin-offering unless [the sin] is known to him, and each chieftain brought [for] that which was known to him, as stated, "one goat for a sin-offering.⁠" And a sacrifice of an individual does not override [the prohibitions of] Shabbat. And the sacrifice of the chieftain of the tribe of Ephraim overrode the Shabbat, as it is stated (Numbers 7:48), "On the seventh day, the chieftain of the Children of Ephraim. "Eat, friends; drink and get drunk, beloved ones" - this is Israel who are called friends, as stated (Psalms 122:8), "For the sake of my brothers and friends, I will speak peacefully of you.⁠" Another interpretation: "Let my beloved come to his garden (gano)" - do not read [it] as gano, but rather as geenuno (bridal chamber). When? "And it was on the day that Moses had finished (kallot).⁠" Rabbi Yehoshua of Sikhnin said in the name of Rabbi Levi, "[It is] on the day that the bride enters the wedding canopy with the groom. Hence it is written, "It was on the day [that Moshe] finished (kallat, which means bride),⁠" lacking (the letter, vav).
[Siman 21]
"And it was on the day that Moses had finished" (Numbers 7:1). This is [the meaning of] that which was stated by the verse (Ecclesiastes 2:21), "there is a person whose fortune was made with wisdom and knowledge" - this is Betsalel, about whom it is written (Exodus 31:3). "And I will fill him with wisdom, understanding and knowledge.⁠" "And he must hand it on to be the portion of somebody who did not toil for it" - this is Moshe, who did not toil for it and it is [nonetheless] called by his name, "And it was on the day that Moses had finished.⁠" It is not written, "And it was on the day that Betsalel had finished,⁠" here, but rather, "And it was on the day that Moses had finished.⁠" [Hence,] "and he must hand it on to be the portion of somebody who did not toil for it.⁠"
[Siman 22]
"And it was on the day that Moses had finished" (Numbers 7:1). Rabbi Yehoshua ben Levi said, "The Holy One, blessed be He, made conditions with Israel before they left Egypt, that He would not take them out, except on condition that they make a tabernacle and that He would have His Divine Presence dwell upon them, as it is written (Exodus 29:46), 'And they shall know that I am the Lord, your God, who took you out of the Land of Egypt, to have Me dwell among you.'" And once the tabernacle was erected, the Divine Presence descended and dwelt among them. At that time all of those conditions were fulfilled. Hence it is written (Numbers 7:1), "the tabernacle,⁠" to [indicate] that the Holy One, blessed be He, did what He stipulated.
[Siman 23]
(Numb. 7:1:) “So it came to pass on the day that Moses had finished.” R. Johanan said, “What is the meaning of ‘on the day that [Moses] had finished (rt.: klh)?’ [Finished is] a word for annihilation (rt.: klh).⁠
Numb. R. 12:3, end; cf. 23:9; similarly PRK 1:5; PR 5:10.
On the day that the Tabernacle was erected the destructive demons (mazziqin) were annihilated (rt.: klh) from the world.” Before that Tabernacle was erected, the destructive demons had been common in the world. When Moses went up on the mountain, he said this psalm (i.e., Ps. 91, which begins), “Whoever dwells in the shelter of the Most High,” in that he (Moses) did dwell in the shelter of the Holy One, blessed be He.⁠
Numb. R. 12:3, beginning.
(Ibid., cont.:) “He lodges in the shadow (tsel) of the Almighty,” in that he lodged there a hundred and twenty days, like the numerical count of [the letters in the word,] tsel. (Vs. 2) “[I will] say to the Lord, my refuge [and my fortress (metsudah)],” in that He is my refuge and has become
‘ShWY. Buber omits the final letter of this word in his text, but has restored it where he cites the passage in n. 142.
like a wall for me. (Ibid., cont.:) “My God, in whom I trust.” The Holy One, blessed be He, said to him, “You have put your trust in Me; by your life, I am standing up for you.” (Vs. 3:) “That he will deliver you from the snare of the fowler.” What is the meaning of “from the snare of the fowler?” From the trap
Metsodah. The same written word voweled as metsudah means “fortress” and appears as such in the previous verse of the psalm.
of David, who [would have been] seized to be killed, as stated (in II Sam. 23:26) “and Saul and his men were trying to encircle David and his men and capture them.” (Vs. 4:) “You will take refuge under His wings; His truth is a shield and buckler.” Resh Laqish said, “I have become a shield for whoever takes refuge in the Torah.” (Vs. 5:) “You shall not be afraid of any terror by night.” From here [we learn] that they were afraid of destructive demons. (Ibid., cont.:) “Nor of the arrow that flies by day.” R. Berekhyah the Priest Berabbi said, “There is a destructive demon (mazziq) that flies like a bird and shoots forth like an arrow.”
Deut. R. 6:6.
(Vs. 6:) “Of the pestilence that walks in the darkness, of the plague that lays waste at noonday.” This is the plague demon, Meriri; for whoever sees him will not survive in the world, whether he be human, cattle, or wild beast. How is he made? His head resembles a calf with one horn coming out of the middle of his forehead, and he is made of obsidian. And Meriri has dominion from the seventeenth of Tammuz (around July) to the ninth of Av (around August).⁠
Lam. R. 1:3 (29). The first breach in the walls of Jerusalem was made on Tammuz 17, and the Temple was destroyed on Av 9, exactly three weeks later. This period was also the hottest time of the year.
[It is] therefore [written] (in vs. 6), “of the plague that lays waste at noonday.” (Vs. 10:) “There shall no evil come unto you, neither shall pestilence come near your tent.” This is the tent of meeting. Ergo, until the day that the Tabernacle was erected, the destructive demons (mazziqin) were common,⁠
See PRK 1:5.
and on the day that the Tabernacle was erected they were annihilated (rt.: klh). R. Simeon b. Laqish said, “What [reason] is there for me to learn [this] from the book of Psalms? It is [to be] learned from its [proper] place (in Numb. 6:24), “The Lord bless you and keep you” [from the destructive demons] and from all evil. When? On the day that the Tabernacle was erected.
[Siman 24]
"And it was on the day that Moses had finished" (Numbers 7:1). So did Rabbi Tanchuma bar Abba open [his discourse from] (Proverbs 30:4), "Who has ascended heaven and come down": That is the Holy One, blessed be He, as it is stated (Psalms 47:6), "God rises in acclamation.⁠" [This is] as is done with a king of flesh and blood when he passes from place to place. What do they do? They bring torches and beacons and blow in front of him with trumpets and shofars. So did they do in front of the Holy One, blessed be He, as it is stated (Psalms 98:6), "With trumpets and the sound of the shofar, sound off in front of the King Lord.⁠" "And came down,⁠" [when] He came down upon Mount Sinai, as it is stated (Exodus 19:20), "And the Lord came down upon Mount Sinai.⁠" "Who has gathered up the wind (ruach) in the hollow of his hand" (Psalms 30:4, cont.). That is the Holy One, blessed be He, as it is stated (Job 12:10), "In His hand is every living soul, and the breath (ruach) of all mankind.⁠" "Who has wrapped the waters in His garment?⁠" That is the Holy One, blessed be He, as it is stated (Job 26:8), "He wrapped up the waters in His clouds.⁠" "Who has made rise all the extremities of the earth?⁠" That is the Holy One, blessed be He, since He revives the dead, as it is stated (Isaiah 26:19), "Let your dead live, My corpses shall rise.⁠"And it is also written (I Samuel 2:6), "The Lord kills and gives life.⁠" "What is His name?⁠" The Lord, as it is stated (Isaiah 42:8), "I am the Lord, that is My name.⁠" "And what is His son’s name?⁠" Israel, as it is stated (Exodus 4:22), "So does the Lord say, 'Israel is My firstborn son.'"
[Siman 25]
(Numb. 7:1:) “So it came to pass on the day that Moses had finished.” R. Judah bar Simon said, “On the day that the Tabernacle was erected, Moses entered and heard a majestic voice, a beautiful voice, a praiseworthy voice.⁠
See Numb. R. 12:1; PR 5:11.
Moses said (in Ps. 85:9), ‘Let me hear what God, the Lord, will speak.’ The Holy One, blessed be He, said to Moses, ‘I am speaking peace towards them; there is nothing in My heart against My children,’ as stated (ibid.), ‘for He will speak peace unto His people and unto His saints; and let them not turn to folly.’ It is also written after this (in vs. 10), ‘Surely His salvation is near for those who fear Him, [for His glory to dwell in our land].’ When? On the day that the Tabernacle was erected.” For R. Joshua the Priest has said in the name of R. Eliezer that before the Tabernacle was erected, there was strife between the Holy One, blessed be He, and Israel; but on the day that the Tabernacle was erected, a peace was concluded, as stated (in vs. 9), “for He will speak peace unto His people and unto His saints; and let them not turn to folly.” R. Simeon b. Laqish said concerning it (the verse), “What [reason] is there for me to learn [this] from the book of Psalms? It is a matter of [record in the] Torah; for even in the place [under consideration] (i.e., in Numb. 7:1), there is nothing at all lacking (which is found in Ps. 85:9–10). What is written above on the matter (in Numb. 6:26)? ‘The Lord lift up His face unto you and grant you peace.’ When? (According to Numb. 7:1) ‘On the day that the Tabernacle was erected.’”
[Siman 26]
(Numb. 7:1:) “So it came to pass on the day that Moses had finished.” R. Berekhyah the Priest Berabbi said,⁠
Similarly Numb. R. 12:2.
“Before the Tabernacle was erected, when Israel stood before Mount Sinai, the Holy One, blessed be He, gave them an intimation that when His Divine Presence would dwell among them, He would then bless them. The Holy One, blessed be He, said to them, ‘When I come unto you, I will come loaded with blessings.’” R. Berekhyah Berabbi [also] said (citing Job 4:17), “’Shall a human be more righteous than God […]?’ When Jacob went to Pharaoh, he did not depart from him until he had blessed him. And how did he bless him? He said to him [that] the Nile
Gk.: Neilos; Lat.: Nilus.
would rise to his foot. Where is it shown? Where it is stated (in Gen. 47:7), ‘and Jacob blessed Pharaoh.’ The Holy One, blessed be He, said, ‘Also when I come unto you, I shall come loaded with blessings.’” And where did they have an intimation of [such blessings]? At Sinai, since it is stated (in Exod. 20:21), “An altar
Of course, such an altar would naturally stand in the Tabernacle.
of earth you shall make for Me… I will come unto you and bless you.” Then when He came unto them He blessed them, as stated (in Numb. 6:24), “The Lord bless you […].” When? On the day that the Tabernacle was erected. (Numb. 7:1:) “So it came to pass on the day that Moses had finished (kallot).” Kallat (which means "bride of") is [what is really] written.⁠
PRK 5:1; see especially Numb. R. 12:8, end, which greatly expands this interpretation.
[Thus the passage would allude] to the day that [the] bride (kallah) entered the wedding canopy.⁠
In other words, Israel is the bride of the Holy One, and the Tabernacle, her wedding canopy.
[יט] ויהי ביום כלות משה (במדבר ז׳:א׳). ילמדנו רבינו כמה דברים קדמו למעשה בראשית, כך שנו רבותינו, שבעה דברים קדמו לעולם, ואלו הן, כסא הכבוד, והתורה, ובית המקדש, ואבות העולם, [וישראל], ושמו של משיח, והתשובה, ויש אומרים אף גן עדן וגיהנם. כסא הכבוד מנין, שנאמר נכון כסאך מאז מעולם אתה (תהלים צ״ג:ב׳), והתורה מנין, שנאמר ה׳ קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז (משלי ח׳:כ״ב), בית המקדש מנין, שנאמר כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו (ירמיהו י״ז:י״ב), האבות מנין, שנאמר כענבים במדבר מצאתי (את) [ישראל כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי] אבותיכם (הושע ט׳:י׳), ישראל מנין, [שנאמרו] זכור עדתך קנית קדם (תהלים ע״ד:ב׳), שמו של משיח מנין, שנאמר לפני שמש ינון שמו (שם ע״ב:י״ז), תשובה מנין, שנאמר בטרם הרים יולדו (שם צב), וכתיב תשב אנוש עד דכא [ותאמר שובו בני אדם] (שם שם:ג׳), גן עדן מנין, שנאמר ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם (בראשית ב׳:ח׳), גיהנם מנין, שנאמר ערוך מאתמול תפתה (ישעיהו ל׳:ל״ג), בא וראה בשעה שא״ל הקב״ה למשה שיאמר לישראל שיעשו לו משכן, א״ל הקב״ה למשה אמור להם לישראל כביכול לא בשביל שאין לי איכן לדור, אני אומר לכם שתעשו לי משכן, עד שלא נברא העולם הרי מקדשי בנוי למעלה, שנאמר כסא כבוד מרום מראשון וגו׳ (ירמיהו י״ז:י״ב), ושם היכל כסאי בנוי, שנאמר וה׳ בהיכל קדשו וגו׳ (חבקוק ב׳:כ׳), וכן ישעיה אמר ואראה את (ה׳) [אדני] יושב על כסא רם ונשא (ישעיהו ו׳:א׳), ובשביל חיבתכם אני מניח בית המקדש העליון, שהוא מתוקן עד שלא נברא העולם, ורד ואשכון בתוככם, שנאמר [ועשו לי מקדש] ושכנתי בתוכם (שמות כ״ה:ח׳). אמר ר׳ יהודה בר סימון בשם ר׳ יוחנן זה אחד משלשה דברים ששמע משה מפי הגבורה והרתיע לאחוריו, בשעה שאמר לו ונתנו איש כופר נפשו (שם ל׳:י״ב), אמר משה מי יוכל ליתן כופר נפשו, כתיב עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב׳:ד׳), ועדיין אינו מגיע, שנאמר אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו (תהלים מ״ט:ח׳), א״ל הקב״ה איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחן, זה יתנו (שמות ל׳:י״ג). [אמר ר׳ מאיר נטל הקב״ה כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראה לו למשה זה יתנו כזה יתנו]. ובשעה שאמר את קרבני לחמי לאשי (במדבר כ״ח:ב׳), אמר משה מי יוכל להספיק לך קרבנות, אם אנו מקריבים כל חיתו יער, וכל עצי לבנון, אינן כדיי, שנאמר ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה (ישעיהו מ׳:ט״ז), א״ל איני מבקש לפי כחי אלא לפי כהן, שנאמר ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה׳ (במדבר כ״ח:ג׳), ולא שניהם בבת אחת, אלא את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (שם שם:ד׳), ובשעה שאמר לו ועשו לי מקדש (שמות כ״ה:ח׳), אמר משה [לפני הקב״ה] הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מלכים א ח׳:כ״ז), ואומר את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה׳ (ירמיהו כ״ג:כ״ד), ואומר השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיהו ס״ו:א׳), ואנו יכולין לעשות לו מקדש, א״ל הקב״ה איני מבקש [לפי כחי], אלא לפי כחן, שנאמר ואת המשכן תעשה עשר יריעות (שמות כ״ו:א׳), כיון ששמעו ישראל כך עמדו ונתנדבו ברצון ועשו את המשכן, וכיון שעשו את המשכן נתמלא מכבודו, שנאמר ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו׳ (שם מ׳:ל״ה), אמרו הנשיאים הרי השעה שנקריב קרבנות בשמחה ששרתה שכינה בינינו, מנין (שנאמר) [ממה שקראו בענין] ויהי ביום כלות משה.
[כ] ד״א ויהי ביום כלות משה. זש״ה נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כ״ז:י״ח), אין הקב״ה מקפח שכר כל בריה, אלא בכל מה שאדם יגע ונותן נפשו על הדבר אין הקב״ה מקפח שכרו, לכך נאמר נוצר תאנה יאכל פריה, רצונך לידע, שלמה בנה בית המקדש, שנאמר ויבן שלמה את הבית ויכלהו (מלכים א ו׳:י״ד), ובשביל שנתן דוד נפשו על בית המקדש שיבנה, שנאמר זכור ה׳ לדוד את כל ענותו, אשר נשבע לה׳ נדר לאביר יעקב, אם אבא (אל אהל) [באהל] ביתי אם עלה על ערש יצועי [וגו׳], עד אמצא מקום לה׳ (תהלים קל״ב:א׳-ה׳), לא קיפח הקב״ה את שכרו, אלא הכתיבו על שמו, שנאמר מזמור שיר חנוכת הבית לדוד (שם ל׳:א׳), [לשלמה אינו אומר אלא לדוד], יפה אמר שלמה נוצר תאנה יאכל פריה, וכן אתה מוצא במשכן, שהכל נתנו את נפשם ועשו את המשכן, כל ישראל נתנדבו, הנשים טוו את העזים, וכן ויעשו כל חכם לב (שמות ל״ו:ח׳), וכן (עשו) [ועשה] בצלאל ואהליאב (שם שם:א׳), בשביל שנתן משה נפשו עליו שיעשה כשם שהראה לו הקב״ה בהר, שנאמר וראה ועשה (כתבניתם) [בתבניתם] וגו׳ (שם כ״ה:מ׳), והלך משה ונתן נפשו שלא יטעו, לכך כתיב על כל דבר ודבר כאשר צוה ה׳ את משה (שמות ל״ט:א׳-מ״ב), וכן הוא אומר וירא משה את כל המלאכה וגו׳ ויברך אותם משה (שם שם:מ״ג), ומה ברכה ברכן, אמר להם תשרה שכינה במעשה ידיכם, אמר הקב״ה הואיל ומשה נתן נפשו על המשכן, איני כותבו אלא על שמו, שנאמר ויהי ביום כלות משה.
[כא] [ויהי ביום כלות משה]. זש״ה מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל (במדבר כ״ד:ה׳), אם אהליך למה משכנותיך, ואם משכנותיך למה אהליך, אלא מה טובו אהליך אלו אהלי משכנותיך, אל תהי קורא כן אלא משכנותיך, א״ל הקב״ה למשה אמור לישראל שיעשו לי משכן, שאם יחטאו שיהא מתמשכן על ידיהם, תדע לך שהוא כן, כשחטאו מה כתיב, שמע אלהים ויתעבר (תהלים ע״ח:נ״ט), מה כתיב אחריו ויטש משכן (שילה) [שלו] אהל שיכן באדם (שם שם:ס׳), זה המשכן שלא נעשה אלא שיהא מתמשכן על ישראל.
[כב] ד״א ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשחם וגו׳. כשמשחו חזר ומשח את כליו, ויקריבו נשיאי ישראל. אמרו הרי השעה שנקריב קרבנות בשמחה ששרתה השכינה ביניהו, וכיון שראו שנעשה המשכן ולא היה [חסר] להם בו כלום, אמרו מה יש לנו להביא, הלכו והביאו עגלות, שיהו נושאים עליהם את המשכן, ומי נתן להם את העצה הזאת, שבטו של יששכר, שהיו חכמים וגבורים בתורה, שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים (דברי הימים א י״ב:ל״ב), לפיכך זכו להקריב ביום השני, שנאמר ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר (במדבר ז׳:י״ח), למה בכל הנשיאים נאמר קרבנו, וכאן נאמר הקריב את קרבנו (שם שם:י״ט), שעל פי הדבור הקריב, שביקשו שאר השבטים שיהו גדולים ממנו להקריב [תחלה], והכריעו אותו מן השמים, ונצטוה שבט יששכר להתקרב קרבן המזבח, ולהקריב קרבנו, תדע לך שכן כתיב הקרב חסר יו״ד, שהיה רחוק ונתקרב לבא, וכל כך למה, על שהיו יודעים בתורה, שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים [וגו׳], וכל אחיהם על פיהם (דברי הימים א י״ב:ל״ב), ללמדך שכולם מסכימים הלכה על פיהם.
[כג] ד״א ויהי ביום כלות. זש״ה היטיבה ברצונך את ציון [וגו׳, אז תחפוץ זבחי צדק וגו׳] (תהלים נ״א:כ׳-כ״א), לפי שבעולם הזה הקריבו קימעא, שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו (במדבר ז׳:י״ב), מה הקריב את קרבנו קערת כסף אחת, כף אחת, פר אחד, איל אחד, כבש אחד, שעיר עזים אחד, ולזבח השלמים בקר שנים, הרי כל הקרבן, למה הדבר דומה, למלך שיצא לדרך, והיו מביאין לפניו סעודה, לפי הדרך ולפי הפונדק, אמר להם המלך, כך אתם מכבדין אותי, כך אתם נוהגים לי, ואיני מלך, ואיני שולט בעולם, אמרו לו אדונינו המלך, בדרך אנו נותנין לפי הדרך ולפי הפונדק הכנסנו לך, אלא נכנס למדינה, וכשתכנס לפלטרין שלך, אתה רואה במה אנו מכבדין אותך, כך כשהוקם המשכן, הקריבו לו הנשיאים דורון, כף אחת פר אחד איל אחד כבש אחד שעיר עזים אחד, אמר להם הקב״ה כך הוא כבודי, אמרו לו רבון העולמים במדבר אנו נתונין, ולפי המדבר הקרבנות לפניך, אלא כשתכנס לפלטרין שלך, אתה רואה כמה פרים נקריב לפניך, שנאמר היטיבה ברצונך וגו׳ אז יעלו על מזבחך וגו׳ (תהלים שם), ולא פר אחד. וכן אתה מוצא בשלמה [כשבנה] בית המקדש, ביקש להקריב לחנוכת בית המקדש, ראה מה כתיב שם, ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה׳ בקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף, (מלכים א ח׳:ס״ג), וכן בימי עזרא מה כתיב שם, והקריבו לחנוכת בית אלהא (דנא) [דנה] תורין מאה דיכרין מאתן אמרין ארבע מאה וגו׳ (עזרא ו׳:י״ז), הוי היטיבה ברצונך את ציון וגו׳.
[כד] ד״א ויהי ביום כלות משה. רבי אומר כל מקום שנאמר ויהי [דבר חד הוא, ורשב״י אומר כל מקום שהוא אומר ויהי] דבר שהיה ופסק להרבה ימים, וחזר להיות לכמות שהיה, זש״ה באתי לגני וגו׳ (שיר השירים ה׳:א׳), בשעה שברא הקב״ה העולם, התאוה שיהא לו דירה בתחתונים, כשם שיש לו בעליונים, קרא את אדם וצוהו ואמר לו מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו (בראשית ב׳:ט״ז-י״ז), ועבר על ציוויו, א״ל הקב״ה כך נתאויתי, כשם שיש לי דירה בעליונים, כך יהא לי בתחתונים, ודבר אחד צויתי אותך, ולא שמרת אותו, מיד סילק הקב״ה שכינתו לרקיע, מנין שנאמר וישמעו את קול ה׳ אלהים מתהלך בגן לרוח היום (שם ג׳:ח׳), [וכיון שעברו את ציויו סילק את שכינתו לרקיע הראשון], עמד קין והרג את הבל, מיד סילק שכינתו מרקיע הראשון לרקיע השני, עמדו דור אנוש והיו עובדי ע״ז, שנאמר אז הוחל לקרא בשם ה׳ (בראשית ד׳:כ״ו), וסילק שכינתו מן השני לשלישי, עמדו דורו של מבול, וכתיב בהם ויאמרו לאל סור ממנו (איוב כ״א:י״ד), מיד סילק שכינתו מן הרקיע השלישי לרביעי, עמדו דור הפלגה אמרו לא כל הימנו, לבור לו את העליונים, וליתן לנו את התחתונים, מה אמרו, הבה נבנה לנו עיר (בראשית י״א:ד׳), ומה עשה להם הקב״ה, ויפץ ה׳ אותם משם (שם שם:ח׳), עמד וסילק שכינתו מן הרקיע הרביעי לחמישי. עמדו הסדומיים מה כתיב בהם, ואנשי סדום רעים וחטאים [לה׳ מאד] (שם י״ג:י״ג), רעים זה לזה, וחטאים בגילוי עריות, לה׳ בע״ז, מאד בשפיכות דמים, מיד סילק שכינתו מן הרקיע החמישי לששי. עמדו הפלשתים והכעיסו להקב״ה מיד סילק שכינתו מרקיע הששי לשביעי. אמר הקב״ה שבעה רקיעים בראתי ועד עכשיו יש לרשעים לעמוד, מה עשה הקב״ה קיפל כל דורות הרשעים והעמיד לאברהם אבינו, כיון שעמד אברהם אבינו ועשה מעשים טובים, מיד ירד הקב״ה מרקיע השביעי לששי, עמד יצחק ופשט צוארו על גבי המזבח, וירד מרקיע הששי לחמישי, עמד יעקב וירד מן החמישי לרביעי, עמד לוי והיו מעשיו נאים וירד מן הרביעי לשלישי, עמד קהת וירד מן השלישי לשני, עמד עמרם והורידו מן השני לרקיע הראשון, עמד משה והוריד את השכינה, אימתי כשהוקם המשכן, אמר הקב״ה באתי לגני לדבר שהייתי מתאוה לי, וזה הוא ויהי ביום כלות משה, מכאן אמר ר׳ שמעון בן יוחאי אין ויהי אלא דבר שהיה ונפסק להרבה ימים וחזר לכמות שהיה.
[כה] [ויהי ביום כלות משה]. אמר ר׳ יהודה בר סימן יום שהוקם המשכן נכנס משה, והיה שומע קול הדר, קול נאה, קול משובח, אמר משה אשמעה מה ידבר האל ה׳ (תהלים פ״ה:ט׳), בקושי הוא מדבר, ברחמים הוא מדבר, אשמעה מה ידבר האל ה׳, א״ל הקב״ה משה שלום אני מדבר, אין בלבי על בני, שנאמר כי ידבר [שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה (שם), וכתיב בתריה אך קרוב ליראיו ישעו וגו׳ (תהלים פ״ה:י׳), אימתי ביום שהוקם המשכן, [דאמר ר׳ יהושע הכהן בשם ר׳ אליעזר], שעד שלא הוקם המשכן היה תחרות בין הקב״ה לישראל, וביום שהוקם המשכן נעשה שלום, שנאמר כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה, אמר ליה רשב״ל מה לי ללמוד מספר תהלים, דבר תורה הוא, ואפי׳ במקומה אינה חסרה כלום, מה כתיב למעלה מן הענין, ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום, אימתי ביום שהוקם המשכן].
[כו] [ויהי ביום כלות. אמר ר׳ ברכיה הכהן ברבי] שעד שלא הוקם המשכן שעמדו ישראל לפני הר סיני רמזן הקב״ה ואמר להם כשאבוא אליכם אני בא טעון ברכות, אמר ר׳ ברכיה הכהן ברבי, האנוש מאלוה יצדק וגו׳ (איוב ד׳:י״ז), יעקב כשהלך אצל פרעה, לא יצא מאצלו עד שברכו, ומה ברכו, א״ל יעלה נילוס לרגלו, מנין שנאמר ויברך יעקב את פרעה (בראשית מ״ז:ז׳), ואני כשאבוא אליכם אבוא טעון ברכות, ואיכן רמזה להם בסיני, שנאמר מזבח אדמה תעשה לי וגו׳ אבוא אליך וברכתיך (שמות כ׳:כ׳), וכשבא אליהם ברכן, שנאמר יברכך וגו׳, אימתי ביום שהוקם המשכן, ויהי ביום כלות משה.
[כז] ד״א ויהי ביום כלות משה, אמר ר׳ יוחנן מהו ביום כלות, לשון כילוי, ביום שהוקם המשכן נתכלו המזיקין מן העולם, שעד שלא הוקם את המשכן היו מזיקין מצויין בעולם, כשהיה משה עולה בהר, היה אומר המזמור הזה, יושב בסתר עליון (תהלים צ״א:א׳), שישב בסתרו של הקב״ה, בצל שדי יתלונן (שם), שלן שם ק״כ יום, אומר לה׳ מחסי (שם ב), שהוא מחסי ועשו לי כחומה, אלהי אבטח בו (שם), א״ל הקב״ה בי בטחת, [חייך] אני עומד לך, כי הוא יצילך מפח יקוש (שם ג), [מהו מפח יקוש], ממצודתו של צייד, תחת כנפיו תחסה צנה וסוחרה אמתו (תהלים צ״א:ד׳), אמר ריש לקיש צינה אני נעשה לכל מי שהוא סוחר בתורה, לא תירא מפחד לילה (שם ה), [מכאן] שהיו מתייראין, מחץ יעוף יומם. אמר רבי ברכיה הכהן [ברבי], יש מזיק שהוא פורח כעוף, וקושט כחץ, מדבר באפל יהלוך מקטב ישוד צהרים (שם ו), זה קטב מרירי, שכל מי שרואה אותו אין לו חיים [בעולם] בין אדם בין בהמה ובין חיה, כיצד עשוי, ראשו דומה לעגל, וקרן אחת יוצאה מתוך מצחו, והוא שולט משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב לפיכך כתיב מקטב ישוד צהרים, לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך (שם שם:י׳), עד אהליך, הוי עד יום שהוקם המשכן היו המזיקים מצויין, וביום שהוקם המשכן נתכלו, אמר (רשב״ג) [רשב״ל] מה לי ללמד מספר תהלים, נלמד ממקומו, יברכך ה׳ מן המזיקין, וישמרך מכל רע, אימתי ביום שהוקם המשכן, ויהי ביום כלות משה.
[כח] ויהי ביום כלות משה, כלת כתיב, ביום שנכנסת כלה לחופה.
[19] (Numb. 7:1): SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED. Let our master instruct us: How many things preceded the act of creation?⁠
Tanh., 2:11.
Thus have our masters taught: Seven things preceded the world. These are the following: The throne of glory, the Torah, the Temple,⁠
See Sifre, Deut. 7:12 (37).
the ancestors of the world, [Israel,] the name of Messiah, and repentance. And some would also say the Garden of Eden and Gehinnom. In the case of the throne of God, where is it shown? Where it is stated (in Ps. 93:2): YOUR THRONE IS ESTABLISHED FROM OF OLD; YOU ARE FROM EVERLASTING. And in the case of the Torah, where is it shown? Where it is stated (in Prov. 8:22): THE LORD ACQUIRED ME (i.e., wisdom) AS THE BEGINNING OF HIS WAY THE FIRST OF HIS WORKS OF OLD. In the case of the Temple, where is it shown? Where it is stated (in Jer. 17:12): O GLORIOUS THRONE, ON HIGH FROM THE BEGINNING, THE PLACE OF OUR SANCTUARY. In the case of the ancestors of the world, where is it shown? Where it is stated (in Hos. 9:10): I FOUND [ISRAEL] LIKE GRAPES IN THE DESERT; [I SAW] YOUR ANCESTORS [LIKE THE FIRST FRUIT ON A FIG TREE IN ITS FIRST SEASON]. In the case of Israel, where is it shown? [Where it is stated of them] (in Ps. 74:2): REMEMBER YOUR CONGREGATION WHICH YOU ACQUIRED OF OLD. In the case of the name of the Messiah, where is it shown? Where it is stated (in Ps. 72:17): BEFORE THE SUN HIS NAME IS YENNON (a symbolic name for the Messiah).⁠
This translation of Ps. 72:17 is a literal rendering, which the midrash understands to mean that this name existed before the sun was created. A more traditional rendering would be MAY HIS NAME ENDURE AS LONG AS THE SUN.
In the case of repentance, where is it shown? Where it is stated (in Ps. 90:2): BEFORE THE MOUNTAINS WERE BROUGHT FORTH, since it is written (in vs. 3): YOU RETURN HUMANITY TO CONTRITION, [AND SAY: REPENT YOU CHILDREN OF ADAM]. In the case of the Garden of Eden, where is it shown? where it is stated (in Gen. 2:8): AND THE LORD GOD PLANTED A GARDEN IN EDEN, FROM OF OLD.⁠
This is the interpretation of miqqedem by the midrash. A more traditional rendering would be IN THE EAST.
In the case of Gehinnom, where is it shown? Where it is stated (in Is. 30:33): FOR TOPHETH HAS BEEN PREPARED FROM OF OLD. Come and see. When the Holy One told Moses to tell Israel to make a tabernacle for him, the Holy One said to Moses: Say to those Israelites, as it were: It is not because I have nowhere to dwell that I am telling you to make me a tabernacle. Before the world was created, here was my sanctuary built in heaven above. It is so stated (in Jer. 17:12): O GLORIOUS THRONE, ON HIGH FROM THE BEGINNING…. And a temple was built there for my throne, as stated (in Hab. 2:20): BUT THE LORD IS IN HIS HOLY TEMPLE.⁠
Cf. Ps. 11:4.
So also has Isaiah said (in Is. 6:1): I SAW THE LORD SEATED UPON A THRONE, HIGH AND LIFTED UP. Out of love for you I left my temple on high, which had been prepared before the world was created, to come down and dwell among you. It is so stated (in Exod. 25:8): [AND MAKE ME A SANCTUARY] THAT I MAY DWELL AMONG THEM. R. Judah bar Simon said in the name of R. Johanan: This is one of the three commands which Moses heard from the mouth of the Almighty and which took him aback.⁠
Numb. R. 12:3; PRK 6:4; PR 16:7; M. Pss. 91:1.
When he said to him (in Exod. 30:12): EACH SHALL GIVE A RANSOM FOR HIS LIFE.⁠
Here is the second command that shook Moses.
Moses said: Who can give a ransom for his life? It is written (in Job 2:4): SKIN FOR SKIN! ALL THAT ONE HAS HE WILL GIVE FOR HIS LIFE,⁠
Cf. above, Exod. 9:6.
and still it is not enough. Thus it is stated (in Ps. 49:8 [7]): SURELY NO ONE WILL REDEEM A BROTHER NOR GIVE A RANSOM FOR HIM TO GOD. The Holy One said to him: I am not asking <a ransom> in accordance with my means but in accordance with their means. (Exod. 30:13:) <EVERYONE … > SHALL GIVE THIS. [R. Meir said: The Holy One took something like a kind of coin of fire from under the throne of glory and showed it to Moses.⁠
See above, Lev. 9:7, and the note there.
<EVERYONE … > SHALL GIVE THIS; <i.e., EVERYONE … > SHALL GIVE one like THIS.] Again, when he said (in Numb. 28:2): MY OFFERING, MY BREAD FOR MY FIRE OFFERING, Moses said: Who can supply enough offerings for you.⁠
Numb. 28:2 is the third of the three commands that shook Moses.
If we sacrificed all the beasts of the forest and all the trees of Lebanon, they would not be enough, as stated (in Is. 40:16): FOR LEBANON IS NOT FUEL ENOUGH, NOR ITS BEASTS ENOUGH FOR SACRIFICE. He said to him: I am not asking <offerings> in accordance with my means but in accordance with their means. Thus it is stated (in Numb. 28:3): NOW YOU SHALL SAY TO THEM: THIS IS THE BURNT OFFERING WHICH YOU SHALL OFFER TO THE LORD: <TWO YEARLING LAMBS WITHOUT BLEMISH… > And not both of them at once, but (according to vs. 4): THE ONE LAMB YOU SHALL OFFER IN THE MORNING AND THE SECOND LAMB YOU SHALL OFFER AT TWILIGHT. And when he said to him (in Exod. 25:8): AND MAKE ME A SANCTUARY <THAT I MAY DWELL AMONG THEM>,⁠
With this repetition of Exod. 25:8, the midrash returns to the first command that shook Moses.
Moses said [to the Holy One] (in I Kings 8:27): EVEN THE HEAVENS AND THE HEAVENS ABOVE THE HEAVENS CANNOT CONTAIN YOU! It also says (in Jer. 23:24): DO I NOT FILL THE HEAVENS AND THE EARTH? SAYS THE LORD. And it says (in Is. 66:1): THE HEAVENS ARE MY THRONE AND THE EARTH IS MY FOOTSTOOL.⁠
Cf. Acts 7:47-50.
So can we make him a sanctuary? The Holy One said to him: I am not asking <a sanctuary> [in accordance with my means] but in accordance with their means. Thus it is stated (in Exod. 26:1): NOW AS FOR THE TABERNACLE, YOU SHALL MAKE IT WITH TEN CURTAINS. When Israel heard this, they arose and donated gladly. So they made the Tabernacle. Moreover, when they had made the Tabernacle, it was filled with his glory, as stated (in Exod. 40:35): NOW MOSES COULD NOT ENTER THE TENT OF MEETING, <BECAUSE … THE GLORY OF THE LORD FILLED THE TABERNACLE>. The princes said: Now is the time for us to offer sacrifices with joy, because the Divine Presence is dwelling among us. Where is it shown? {Where it is stated} [From what they read on the matter] (in Numb. 7:1): SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED.
[20] Another interpretation (of Numb. 7:1): SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED. This text is related (to Prov. 27:18): THE ONE WHO TENDS A FIG TREE SHALL EAT ITS FRUIT. The Holy One does not deprive any creature of a reward.⁠
Tanh., Numb. 2:13; Numb. R. 12:9.
It is simply that in the case of anyone who toils and devotes his life to something, the Holy One does not deprive him of his reward.⁠
Cf. Mekhilta deRabbi Ishmael, Shirata, 1; PR 5:2, 6.
It is therefore stated (in Prov. 27:18): THE ONE WHO TENDS A FIG TREE SHALL EAT ITS FRUIT. Do you want to understand? Solomon built the Temple, as stated (in I Kings 6:14): SO SOLOMON FINISHED BUILDING THE HOUSE; but because David had devoted his life to the Temple which would be built, as stated (in Ps. 132:1–5: LORD REMEMBER DAVID AND ALL HIS HARDSHIPS, HOW HE SWORE TO THE LORD, VOWED TO THE MIGHTY ONE OF JACOB: SURELY I WILL NOT COME INTO THE SHELTER OF MY HOUSE, NOR WILL I GO UP UPON THE BED THAT IS SPREAD FOR ME, [… ] UNTIL I FIND A PLACE FOR THE LORD, the Holy One did not deprive him of his reward. Rather he had it written in his name, as stated (in Ps. 30:1 [introduction]): A PSALM. A SONG OF THE DEDICATION OF THE HOUSE OF DAVID. [It does not say, "of Solomon,⁠" but, OF DAVID.] Solomon said it well (in Prov. 27:18): THE ONE WHO TENDS A FIG TREE SHALL EAT ITS FRUIT. So also you find in the case of the Tabernacle, when everyone devoted their lives <to it> and made the Tabernacle. All Israel volunteered. The women spun the goat's hair; and similarly (in Exod. 36:8): THEN ALL THE WISE-HEARTED ONES <AMONG THE WORKERS MADE THE TABERNACLE>. And likewise (according to Exod. 36:1): THEN LET BEZALEL AND OHOLIAB <AND ALL THE WISE-HEARTED ONES … > DO <ALL THAT THE LORD HAS COMMANDED>. < However, they only did so> because Moses devoted his life to <the Tabernacle>, so that it would be made just as the Holy One has shown him on the Mountain, as stated (in Exod. 25:40): OBSERVE AND MAKE THEM {LIKE} [BY MEANS OF] THEIR PATTERN…. Thus Moses went and devoted his life, so that they would not go astray. It is therefore written (in Exod. 39:1, 5, 7, 21, 26, 29, 31, cf. 42): AS THE LORD COMMANDED MOSES. And so it says (in vs. 43): WHEN MOSES SAW ALL THE WORK, <AND BEHOLD, THEY HAD DONE IT> …; THEN MOSES BLESSED THEM. And with what blessing did he bless them? He said to them: May the Divine Presence dwell in the work of your hands. The Holy One said: Because Moses has devoted his life to the Tabernacle, I will only write about it in his name. Thus it is stated (in Numb. 7:1): SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED.⁠
In other words, although others had worked on the Tabernacle, it says only of Moses that he finished it. Cf. William Braude, Pesikta Rabbati (“Yale Judaica Series,” 18; New Haven: Yale, 1968), vol. 1, p. 91, n. 1 & 95, n. 19, who suggests that KLWT (HAD FINISHED) may be taken in the sense of THE END OF ONE’S STRENGTH and that the midrash understands the verse as follows: “AND IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES’ STRENGTH HAD ALL BUT GIVEN OUT BECAUSE OF THE SETTINGS UP OF THE TABERNACLE.”
[21] [(Numb. 7:1): SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED.] This text is related (to (Numb. 24:5): HOW BEAUTIFUL ARE YOUR TENTS, O JACOB, YOUR TABERNACLES O ISRAEL. If YOUR TENTS <is meant>, why YOUR TABERNACLES? But if YOUR TABERNACLES <is meant>, why YOUR TENTS?⁠
Tanh., Numb. 2:14.
It is simply this: HOW BEAUTIFUL ARE YOUR TENTS: These are the tents of your tabernacles (mishkenotekha). Do not read this (i.e., mishkenotekha) but "forfeits" (mashkonotekha).⁠
Numb. R. 12:14.
The Holy One said to Moses: Tell Israel to make a tabernacle, so that if they sin, it will be forfeited at their hands. You yourself know that this is so. When they sinned, what is written (in Ps. 78:59)? GOD HEARD AND WAS ENRAGED. What is written after that (in vs. 60)? SO HE ABANDONED THE TABERNACLE OF SHILOH, THE TENT WHERE HE DWELT AMONG MORTALS. This is the Tabernacle, which was only made so that it might be forfeited on account of Israel.
[22] Another interpretation (of Numb. 7:1): SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED SETTING UP THE TABERNACLE, HAD ANOINTED THEM (sic), <AND SANCTIFIED IT>…. When he had anointed it, he returned and anointed its vessels. Then the princes of Israel offered sacrifices. They said: Now is the hour when we shall joyfully offer sacrifices, since the Divine Presence is dwelling among us.⁠
Numb. R. 12:16.
Then when they saw that the Tabernacle had been made and that there was nothing at all [lacking] for them in it, they said: What is there for us to bring? They went and brought wagons on which they would carry the Tabernacle. But who gave them this suggestion? The tribe of Issachar, since they were wise and mighty in the Torah, as stated (in I Chron 12:33 [32]): AND FROM THE CHILDREN OF ISSACHAR, THOSE WHO HAD AN UNDERSTANDING OF THE TIMES, <TO KNOW WHAT ISRAEL SHOULD DO>.⁠
Cant. R. 6:4:2.
For that reason they had the right to offer sacrifice (HQYB) on the second day, as stated (in Numb. 7:18): ON THE SECOND DAY NETHANEL BEN ZUAR, PRINCE OF ISSACHAR, PRESENTED (HQRYB, rt.: QRB) <HIS> OFFERING. In <the order of> all the princes, why is his sacrifice mentioned <on second day, immediately after Judah>?⁠
Cf. Numb. R. 13:15-16.
It is also mentioned here (in vs. 19): HE PRESENTED (HQRB; rt.: QRB) HIS OFFERING. <It is so mentioned> because he offered (HQRYB; rt.: QRB) it in accordance with the <Divine> command. When the rest of the tribes, who were greater than <Issachar>, wanted to sacrifice (rt.: QRB) [first], they decided <the matter> from heaven. So the tribe of Issachar was commanded to approach (rt.: QRB) with a sacrifice (rt.: QRB) for the altar and offer (rt.: QRB) its sacrifice (rt.: QRB). You yourself know that it is so written (in vs. 19) where PRESENTED (HQRB) lacks a Y (i.e., a yod) <and as such is really an imperative meaning "bring near.⁠"> When <that tribe> was far away, it was brought near to come (i.e., to offer sacrifice).⁠
The verb, NTHQRB (rt.: QRB), used here means “brought near,” but the root also denotes the offering of a sacrifice. Thus the tribe of Issachar was moved up in order for offering sacrifice.
And why all this? Because they were knowledgeable in the Torah, as stated (in I Chron. 12:33 [32]): AND FROM THE CHILDREN OF ISSACHAR, THOSE WHO HAD AN UNDERSTANDING OF THE TIMES, <TO KNOW WHAT ISRAEL SHOULD DO>; [ … ] AND ALL THEIR KINFOLK WERE AT THEIR COMMAND ('al-pihem). <This verse> is for teaching you that they all affirmed the oral law (halakhah) ON THEIR LIPS ('al-pihem).
[23] Another interpretation (of Numb. 7:1): SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT <MOSES> HAD FINISHED. This text is related (to Ps. 51:20–21 [18–19]): MAKE ZION PROSPER IN YOUR GOOD PLEASURE; <REBUILD THE WALLS OF JERUSALEM>. [THEN YOU SHALL DELIGHT IN SACRIFICES OF RIGHTEOUSNESS, <BURNT OFFERINGS, AND WHOLE OFFERINGS>….] <You will do so> because in this world they offered <only> a trifle.⁠
Tanh., Numb. 2:15.
It is so stated (in Numb. 7:12): AND THE ONE WHO OFFERED HIS SACRIFICE ON THE FIRST DAY <WAS NAHSHON BEN AMMINADAB OF THE TRIBE OF JUDAH>. What did he offer as his sacrifice (According to Numb. 7:13–17)? One silver bowl, one ladle, one bull, one ram, one lamb, one he-goat, and for the peace offering, two oxen. Here was all of the sacrifice.⁠
The list omits the rest of the peace offering, i.e., five rams, five he-goats, and five yearling lambs.
To what is the matter comparable? To a king who had set out on the road.⁠
Lev. R. 7:2.
When they brought him a meal befitting the road and befitting the inn,⁠
Gk.: pandokeion.
the king said to them: Are you honoring me like this? Are you treating me like this? Am I not a king? And am I not a temporal ruler? They said to him: Our Lord King, on the road we render according to the road and bring in <food> for you according to the inn. However, let us enter the capital city. Then when you enter your palace,⁠
Palterin. Cf. Lat.: praetorium; Gk.: praitorion; also Lat.: palatium.
you shall see how we will honor you. Similarly when the Tabernacle was erected, the princes offered him a gift:⁠
Gk.: doron.
one ladle, one bull, one ram, one lamb, one he-goat. The Holy One said to them: Is that <fitting for> my glory? They said to him: Sovereign of the Universe, it is in the desert that we are giving you <our gift>,and the offerings before you are in keeping with the desert; however, when we enter your palace, you shall see how many bulls we offer you. Thus it is stated (in Ps. 51:20–21 [18–19]): MAKE <ZION> PROSPER IN YOUR GOOD PLEASURE; <REBUILD THE WALLS OF JERUSALEM>…. THEN WILL <BULLS> BE OFFERED UPON YOUR ALTAR, and not <merely> one bull. So you find this <to have happened the time of> Solomon. [When he built] the Temple <and> wanted to offer sacrifice for the temple dedication, look at what is written there (in I Kings 8:63 // II Chron. 7:5)! SOLOMON SACRIFICED TWENTY-TWO THOUSAND OXEN AND A HUNDRED AND TWENTY THOUSAND SHEEP AS PEACE OFFERINGS, WHICH HE SACRIFICED TO THE LORD. And likewise in the days of Ezra, what is written there (in Ezra 6:17)? THEY OFFERED AT THE DEDICATION OF THIS HOUSE OF GOD ONE HUNDRED BULLS, TWO HUNDRED RAMS, FOUR HUNDRED LAMBS…. Ergo (in Ps. 51:20 [18]): MAKE ZION PROSPER IN YOUR GOOD PLEASURE….
[24] Another interpretation (of Numb. 7:1): SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED. Rabbi <Judah the Prince> says: Every place where it is stated: SO IT CAME TO PASS (wayehi), [<is referring to> something new; but R. Simeon b. Johay says: Every place where it says: SO IT CAME TO PASS (wayehi)] <is referring to something which existed, has ceased <to exist> for a long time, and has returned to be as it was.⁠
Tanh., Numb. 2:16; Numb. R. 12:6; PR 5:7.
This text is related (to Cant. 5:1): WHEN I COME TO MY GARDEN. When the Holy One created the world, he longed to have an abode below just as he had on high.⁠
Cf. PR 5:5; PRK 1:1; Numb. R. 13:2.
Having called Adam, he commanded and said to him (in Gen. 2:16–17): YOU MAY FREELY EAT OF ANY TREE IN THE GARDEN; BUT AS FOR THE TREE OF THE KNOWLEDGE OF GOOD AND EVIL, YOU MAY NOT EAT OF IT. Then he transgressed against his commandment.⁠
Tanh., Exod. 11:6.
The Holy One said this to him: This is what I longed for: Just as I have a dwelling on high, I would likewise have one below. Now when I have given you one command, you have not kept it. Immediately the Holy One removed his Divine Presence <up> to the firmament. Where is it shown? Where it is stated (in Gen. 3:8): THEN THEY HEARD THE VOICE OF THE LORD GOD MOVING ABOUT IN THE GARDEN AT THE BREEZE TIME OF DAY. [Now when they transgressed his commandment, he had <only> removed his Divine Presence to the first firmament.] <When> Cain arose and killed Abel, he immediately removed his Divine presence from the first firmament to the second firmament. <When> the generation of Enosh arose and became servers of idols, as stated (in Gen. 4:26): THEN THERE WAS PROFANATION IN CALLING <OTHER GODS> BY THE NAME OF THE LORD, he removed his presence from the second to the third <firmament>. The generation of the flood arose, and it is written of them (in Job 21:14): YET THEY SAID TO GOD: LEAVE US ALONE. Immediately he removed his Divine Presence from the third firmament to the fourth. When the generation of the dispersion <of the nations> arose, they said: He has no right to choose the upper regions for himself and give us the lower regions. What did they say (in Gen. 11:4)? COME, LET US BUILD OURSELVES A CITY. But what did the Holy One do to them (according to vs. 8)? SO THE LORD DISPERSED THEM OUT OF THERE. He arose and removed his Divine Presence from the fourth firmament to the fifth. When the Sodomites arose, what is written of them (in Gen. 13:13)? NOW THE PEOPLE OF SODOM WERE EVIL AND SINFUL [AGAINST THE LORD, EXCEEDINGLY SO]. They were EVIL to each other, SINFUL in sexual matters, AGAINST THE LORD in idolatry, and EXCEEDINGLY SO in bloodshed.⁠
Above, Gen. 4:8.
Immediately the Holy One removed his Divine Presence from the fifth firmament to the sixth. The Philistines arose and provoked the Holy One; <so> he immediately removed his Divine Presence from the sixth firmament to the seventh. The Holy One said: I created seven firmaments, and up to now there are wicked ones <still> arising. What did the Holy One do? He folded away all the generations of the wicked and raised up our father Abraham. When our father Abraham arose and performed good works, the Holy One immediately descended from the seventh firmament to the sixth. <When> Isaac arose and stretched out his neck upon the altar, he descended from the sixth firmament to the fifth. <When> Jacob arose, he descended from the fifth to the fourth. <When> Levi arose, whose works were comely, he descended from the fourth to the third. <When> Kohath (the son of Levi and Grandfather of Moses) arose, he descended from the third <firmament> to the second. <When> Amram arose, he brought him down from the second to the first firmament. <When> Moses arose, he brought down the Divine Presence <to earth>. When? When the Tabernacle was set up. The Holy One said (in Cant. 5:1): WHEN I COME TO MY GARDEN for something for which I was longing. And this is (the context of Numb. 7:1): SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED. Hence R. Simeon ben Johay said: SO IT CAME TO PASS (wayehi) can only be something which existed, has ceased <to exist> for a long time, and has returned <to be> as it was.
[25] [(Numb. 7:1:) SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED.] R. Judah bar Simon said: On the day that the Tabernacle was erected, Moses entered and heard a majestic voice, a beautiful voice, a praiseworthy voice.⁠
Tanh., Numb. 2:25; similarly Numb. R. 12:1; PR 5:11.
Moses said (in Ps. 85:9 [8]): LET ME HEAR WHAT GOD, THE LORD, WILL SPEAK. Is he speaking with severity? Is he speaking with compassion? LET ME HEAR WHAT GOD, THE LORD, WILL SPEAK. The Holy One said to him: Moses, I am speaking peace; there is nothing in my heart against my children, as stated (ibid.): FOR HE WILL SPEAK [PEACE UNTO HIS PEOPLE AND UNTO HIS SAINTS; SO LET THEM NOT TURN TO FOLLY. It is also written after this (in vs. 10 [9]): SURELY HIS SALVATION IS NEAR FOR THOSE WHO FEAR HIM, <FOR HIS GLORY TO DWELL IN OUR LAND>. When? On the day that the Tabernacle was erected, [for R. Joshua the Priest has said in the name of R. Eliezer] that, before the Tabernacle was erected, there was strife between the Holy One and Israel; but on the day that the Tabernacle was erected, a peace was concluded, as stated (in vs. 9 [8]): FOR HE WILL SPEAK PEACE UNTO HIS PEOPLE AND UNTO HIS SAINTS; SO LET THEM NOT TURN TO FOLLY. R. Simeon b. Laqish said concerning it (the verse): What <reason> is there for me to learn <this> from the book of Psalms? It is a matter of <record in> Torah; for even in the place <under consideration> (i.e., in Numb. 7:1), there is nothing at all lacking (which is found in Ps. 85:9–10 [8–9]). What is written above on the matter (in Numb. 6:26)? THE LORD LIFT UP HIS FACE UNTO YOU AND GRANT YOU PEACE. When? (According to 7:1) on the day that the Tabernacle was erected.
[26] [(Numb. 7:1:) SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT <MOSES> HAD FINISHED. R. Berekhyah the Priest Berabbi said:]⁠
Tanh., Numb. 2:26; similarly Numb. R. 12:2.
Before the Tabernacle was erected, when Israel stood before Mount Sinai, the Holy One gave them an intimation and said to them: When I come unto you, I will come loaded with blessings. R. Berekhyah the Priest Berabbi said (in Job 4:17): SHALL A HUMAN BE MORE RIGHTEOUS THAN GOD?…. When Jacob went to Pharaoh, he did not depart from him until he had blessed him. And how did he bless him? He said to him <that> the Nile
Gk.: Neilos; Lat.: Nilus.
would rise to his foot. Where is is shown? Where it is stated (in Gen. 47:7): AND JACOB BLESSED PHARAOH. So when I come unto you, I shall come loaded with blessings. And where did they have an intimation of <such blessings>? At Sinai, since it is stated (in Exod. 20:24): AN ALTAR
Of course, such an altar would naturally stand in the Tabernacle.
OF EARTH YOU SHALL MAKE FOR ME … I WILL COME UNTO YOU AND BLESS YOU. Then when he came unto them he blessed them, as stated (in Numb. 6:24): <the Lord> bless you…. When? On the day that the tabernacle was erected. (Numb. 7:1:) SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED <SETTING UP THE TABERNACLE>.
[27] Another interpretation (of Numb. 7:1): SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED. R. Johanan said: What is the meaning of ON THE DAY THAT <MOSES> HAD FINISHED (rt.: KLH)? <FINISHED is> a word for annihilation (rt.: KLH).⁠
Tanh., Numb. 2:23; Numb. R. 12:3, end; cf. 23:9; similarly PRK 1:5; PR 5:10.
On the day that the Tabernacle was erected the destructive demons (mazziqin) were annihilated (rt.: KLH) from the world. Before that Tabernacle was erected, the destructive demons had been common in the world. When Moses went up on the mountain, he said this Psalm (i.e., Ps. 91, which begins): WHOEVER DWELLS IN THE SHELTER OF THE MOST HIGH, in that he (Moses) did dwell in the shelter of the Holy One.⁠
Numb. R. 12:3, beginning.
(Ibid., cont.:) HE LODGES IN THE SHADOW OF THE ALMIGHTY, in that he lodged there a hundred and twenty days. (Vs. 2) <I WILL> SAY TO THE LORD, MY REFUGE < AND MY FORTRESS (metsudah) >, in that he is my refuge and has become
‘ShWY. Buber omits the final letter of this word in his text, but has restored it where he cites the passage in n. 142.
like a wall for me. (Ibid., cont.:) MY GOD, IN WHOM I TRUST. The Holy One said to him: You have put your trust in me; [by your life,] I am standing up for you. (Vs. 3:) THAT HE WILL DELIVER YOU FROM THE SNARE OF THE FOWLER. [What is the meaning of FROM THE SNARE OF THE FOWLER?] From the trap
Metsodah. The same written word voweled as metsudah means “fortress” and appears as such in the previous verse of the psalm.
of a hunter. (Vs. 4:) YOU WILL TAKE REFUGE UNDER HIS WINGS; HIS TRUTH IS A SHIELD AND BUCKLER. Resh Laqish said: I have become a shield for whoever deals
Soher. The Buber text may be misreading this word. It should perhaps agree with the parallel in Tanh., Numb. 2:23, which reads hoseh. This reading matches the wording of the Psalm and results in the rendering, “for whoever takes refuge (hoseh) in the Torah.” The parallel in Numb. R. 12:3, however, agress with the Buber text.
in the Torah. (Vs. 5:) YOU SHALL NOT BE AFRAID OF ANY TERROR BY NIGHT. [From here] <we learn> that they were afraid. (Ibid., cont.:) NOR OF THE ARROW THAT FLIES BY DAY. Rabbi Berekhyah the Priest [Berabbi] said: There is a destructive demon (mazziq) that flies like a bird and shoots forth like an arrow.⁠
Deut. R. 6:6.
(vs. 6:) OF THE PESTILENCE THAT WALKS IN THE DARKNESS, OF THE PLAGUE THAT LAYS WASTE AT NOONDAY. This is the plague demon, Meriri; for whoever sees him will not survive [in the world], whether he be human, cattle, or wild beast. How does it happen? His head resembles a calf with one horn coming out of the middle of his forehead, and he has dominion from the seventeenth of Tammuz (around July) to the ninth of Av (around August).⁠
Lam. R. 1:3 (29). The first breach in the walls of Jerusalem was made on Tammuz 17, and the Temple was destroyed on Av 9, exactly three weeks later. This period was also the hottest time of the year.
It is therefore written (in vs. 6 & 10): OF THE PLAGUE THAT LAYS WASTE AT NOONDAY…. THERE SHALL NO EVIL COME UNTO YOU, NEITHER SHALL PESTILENCE COME NEAR YOUR TENT. Ergo: until the day that the Tabernacle was erected, the destructive demons (mazziqin) were common.⁠
See PRK 1:5.
On the day that the Tabernacle was erected they were annihilated (rt.: KLH). {R. Simeon b. Gamaliel} [R. Simeon b. Laqish] said: What <reason> is there for me to learn <this> from the book of Psalms? It is <to be> learned from its <proper> place (in Numb. 6:24): THE LORD BLESS YOU <to keep you> from the destructive demons AND KEEP YOU from all evil. When? On the day that the Tabernacle was erected. (Numb. 7:1): SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED.
[28] (Numb. 7:1:) SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED (kallot). Kallat (which means "bride of") is <what is really> written.⁠
Tanh., Numb. 2:26, end; PRK 5:1; see especially Numb. R. 12:8, end, which greatly expands this interpretation.
<Thus the passage would allude> to the day that a bride (kallah) enters the wedding canopy.⁠
In other words, Israel (or possibly Torah) is the bride of the Holy One, and the Tabernacle, her wedding canopy.
[29] (Numb. 7:2:) THAT THE PRINCES OF ISRAEL DREW NEAR TO MAKE AN OFFERING. You find <the following>: when Moses proclaimed and said (in Exod. 35:5): TAKE FROM AMONG YOU AN OFFERING <FOR THE LORD>, what did the princes do?⁠
Tanh., 2:27; cf. Numb. R. 12:16.
They said: Moses did not know <enough> to tells us that the Tabernacle was being made. What did they do? They did not give a freewill offering. They said: These people are making the Tabernacle. Now he is telling us to give a freewill offering! The Holy One said: By your life, you should know that I do not need you (princes). What is written there (in Exod. 36:3)? AND THEY (i.e., the children of Israel) [STILL] BROUGHT FREEWILL OFFERINGS UNTO HIM IN THE MORNING, IN THE MORNING.⁠
See above, Exod. 7:3, and the notes there.
R. Johanan said: For two mornings they brought all the supplies (mela'khah) for the Tabernacle, and they were more than enough, as stated (in Exod. 36:7): FOR THEY HAD SUFFICIENT SUPPLIES (mela'khah), [MORE THAN ENOUGH FOR ALL THE WORK (mela'khah) TO MAKE IT]. (Exod. 39:43:) WHEN MOSES SAW ALL THE WORK (mela'khah), [ …; THEN MOSES BLESSED THEM].⁠
Above, 2:20.
And with what blessing did he bless them? He said to them: May the Divine Presence dwell in the work of your hands. In this world Moses has blessed them; but in the world to come, the Holy One will bless them, as stated (in Ps. 128:5–6): THE LORD WILL BLESS
Normally the translation would read, MAY THE LORD BLESS, but reading the verb as a simple future indicates that this blessing is reserved for the world to come.
YOU FROM ZION. {<HE IS> MAKER OF HEAVEN AND EARTH. [MAY YOU SEE THE PROSPERITY OF JERUSALEM ALL THE DAYS OF YOUR LIFE,] AND MAY YOU SEE YOUR CHILDREN'S CHILDREN. PEACE BE UPON ISRAEL!
[30] (Numb. 7:48:) ON THE SEVENTH DAY IT WAS THE PRINCE OF THE CHILDREN OF EPHRAIM. This text is related (to Ps. 60:9 [7]): GILEAD IS MINE AND MANASSEH IS MINE; EPHRAIM ALSO IS MY CHIEF STRONGHOLD; JUDAH IS MY SCEPTER. Resh Laqish said: If the heretics (minim) should say to you that the Holy One does not enliven the dead, say to them: See here, Elijah (of Gilead) [bears witness] that he has enlivened the dead [through his hand].⁠
Tanh., Numb. 2:28; cf. Numb. R. 14:1.
Ergo (in Ps. 60:9 [7]): GILEAD IS MINE. (Ibid., cont.:) AND MANASSEH IS MINE. If the heretics should say to you that the Holy One does not receive repentant sinners, say to them: See here, Manasseh bears witness that I received him through repentance, since it is stated (in II Chron. 33:13): WHEN HE (i.e., Manasseh) PRAYED UNTO HIM, HE (i.e., the Holy One) GRANTED HIS REQUEST, [HEARD HIS ENTREATY,] AND RESTORED HIM TO JERUSALEM AND TO HIS KINGDOM. Ergo (in Ps. 60:9 [7]): AND MANASSEH IS MINE. (Ibid., cont.:) EPHRAIM ALSO IS MY CHIEF STRONGHOLD. If the heretics say to you that the Holy One does not attend to (PQD) barren women, [say to them:] See here, Elkanah [of Mount Ephraim] bears witness that I attended to (PQD) his wife Hannah, as stated (in I Sam. 2:21): FOR THE LORD VISITED (PQD) HANNAH; <SO SHE CONCEIVED AND BORE THREE SONS AND TWO DAUGHTERS>. Ergo (in Ps. 60:9 [7]): EPHRAIM ALSO IS MY CHIEF STRONGHOLD …. (Ibid., cont.:) JUDAH IS MY SCEPTER. If someone says to you that the Holy One does not rescue from the fire, see here, Hananiah and his friends bear witness that I rescued them from the fire, as stated (in Dan. 1:6): NOW AMONG THOSE FROM THE CHILDREN OF JUDAH WERE [DANIEL, HANANIAH, MISHAEL, AND AZARIAH]. Ergo (in Ps. 60:9 [7]): JUDAH IS MY SCEPTER.
[31] Another interpretation (of Ps. 60:9 [7]): GILEAD IS MINE. Suppose someone says to you: Why did Elijah build an altar up on Mount Carmel and sacrifice on it, when the Temple existed at that time? For Moses has said (in Lev. 17:3–4): IF ANY SINGLE PERSON FROM THE HOUSE OF ISRAEL SLAUGHTERS AN OX, A LAMB <OR A GOAT IN THE CAMP> …, AND DOES NOT BRING IT UNTO THE ENTRANCE OF THE TENT OF MEETING [TO OFFER A SACRIFICE TO THE LORD BEFORE THE TABERNACLE OF THE LORD, BLOOD GUILT SHALL BE IMPUTED TO THAT PERSON ….: Say to him: What Elijah did, he did for the name of the Holy One and by divine command.⁠
yTa‘an. 2:8 (65d); Lev. R. 22:9.
It is so stated (in I Kings 18:36): AND IT CAME TO PASS (ABOUT) [AT] THE TIME OF THE OFFERING OF THE OBLATION (minhah), [THE PROPHET ELIJAH DREW NEAR <AND SAID> …, AND THAT I HAVE DONE ALL THESE THINGS AT YOUR BIDDING]. Ergo (in Ps. 60:9 [7]): GILEAD IS MINE. (Ibid., cont.:) AND MANASSEH IS MINE. Suppose someone says to you: See here, Gideon sacrificed in a high place, and it was forbidden because here was Shiloh in existence. Now R. Abba bar Kahana said: Gideon did seven <unlawful> things:⁠
yMeg. 1:14 (or 12) (72c); Zev. 14:6; M. Sam. 13; see Tem. 28b-29a.
(1) He sacrificed a bull which had been worshipped, (2) a bull which had been set aside (for idolatry), (3) He built an altar, (4) he cut wood <for it> from the Asherah, (5) he sacrificed at night, (6) without a priest, and (7) he was among idol-serving priests; yet whatever he did, he did by divine command. It is so stated (in Jud. 6:25): AND IT CAME TO PASS DURING THAT NIGHT THAT THE LORD SAID TO HIM: TAKE THE BULL OX <THAT BELONGS TO YOUR FATHER> [….: Ergo (in Ps. 60:9 [7]): [GILEAD] IS MINE. [(Ibid., cont.:) AND] MANASSEH [IS MINE]. (Ibid., cont.:) [JUDAH IS MY SCEPTER.] Suppose someone says to you: See here, David transgressed against <something> you should not do.⁠
Buber, n. 147, suggests that the allusion is to the Bathsheba incident (II Sam. 11). This interpretation is suggested by citation of Ps. 51:15 [13] which follows, since according to the introduction of this Psalm, David wrote it when Nathan came to him to condemn him for the Bathsheba affair. Cf. also Numb. R. 14:1, which alludes in this context to David building an altar and offering sacrifices on a high place (II Sam. 24:18-25 // I Chron. 21:18-26).
The Holy One said: Teach the tribes
Cf. the parallel in Tanh., Numb. 2:28: “Say to him: David taught the tribes….”.
like a scribe teaching children. It is so stated (in Ps. 51:15 [13]): LET ME TEACH TRANSGRESSORS YOUR WAYS AND THE SINNERS SHALL RETURN UNTO YOU. Ergo (in Ps. 60:9 [7]): JUDAH IS MY SCEPTER. (Ibid.:) EPHRAIM ALSO IS MY CHIEF STRONGHOLD. If someone says to you: Why did Joshua profane the Sabbath in Jericho, say to him: He acted on divine command. It is so stated (in Joshua 6:2): THEN THE LORD SAID UNTO JOSHUA: SEE, I HAVE GIVEN JERICHO INTO YOUR HAND. It is also written (in vss. 3–4): SO YOU SHALL GO AROUND THE CITY…. THUS SHALL YOU DO FOR SIX DAYS WITH SEVEN PRIESTS…. BUT ON THE SEVENTH DAY YOU SHALL GO AROUND THE CITY SEVEN TIMES, AND THE PRIESTS SHALL BLOW ON THE SHOPHARS. And how is it shown that it was on the Sabbath? In that there are never seven days without a Sabbath.⁠
See yShab. 1:3 or 8 (4ab); Gen. R. 14:10; Seder Olam Rabbah 11.
Now Joshua did yet another thing with <divine> concent, which is not told about him. When Jericho was conquered, it was Sabbath. He said: All of the Sabbath is holy, so whatever we conquer on the Sabbath will be holy to the Lord, as stated (in Josh. 6:19): BUT ALL THE SILVER AND GOLD, AND {ALL} [VESSELS OF] BRONZE AND IRON, ARE HOLY TO THE LORD…. R. Berekhyah the Priest [Berabbi] said: He treated it like a city condemned (for idolatry), and in the case of a city condemned (for idolatry) it is forbidden <to derive> benefit <from it>. Thus it is stated (in Deut. 13:17 [16]): AND YOU SHALL BURN WITH FIRE THE CITY {AND} [WITH] ALL ITS PLUNDER AS A WHOLE BURNT OFFERING TO THE LORD YOUR GOD. R. Judah bar Shallum the Levite said. <Joshua> taught Israel what the Holy One said to Israel (in Numb. 15:20): [YOU SHALL SET ASIDE] THE FIRST OF YOUR DOUGH [AS A HALLAH OFFERING.] Joshua said: In as much as we conquered it first, we shall make it a hallah to the Holy One. We shall dedicate all its booty to the Most High. The Holy One said: In as much as you have done so, see, your offering is supporting your tribe and overriding the Sabbath. Thus it is stated (in Numb. 7:48): ON THE SEVENTH DAY IT WAS THE PRINCE OF THE CHILDREN OF EPHRAIM (who made the offering).
[32] [(Numb. 7:48:) ON THE SEVENTH DAY IT WAS THE PRINCE OF THE CHILDREN OF EPHRAIM. R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi:] This text is related (to Eccl. 8:4–5): FOR A KING's WORD IS SUPREME…. WHOEVER OBSERVES A COMMANDMENT SHALL NOT KNOW ANYTHING EVIL. And so it says (in II Sam. 23:3–4): THE GOD OF ISRAEL HAS SPOKEN; THE ROCK OF ISRAEL HAS SAID TO ME: ONE WHO RULES OVER A PERSON, WHO RULES RIGHTEOUSLY {IN} THE FEAR OF GOD, <IS LIKE THE LIGHT OF MORNING…. > Who is this? This is the one who rules over his <evil> drive.⁠
See above, Gen. 5:6.
And who was this? this was Joseph, the father of {Manasseh} [Ephraim], the father of the father of Joshua ben Nun. What is written about him (in Gen. 39:7–8)? AND IT CAME TO PASS AFTER THESE THINGS THAT HIS MASTER'S WIFE CAST HER EYES UPON JOSEPH…. BUT HE REFUSED…. The Holy One said to him: You did not heed her. By your life I am making you king over Egypt. Then they all shall obey you, as stated (in Gen. 41:55): THEN PHARAOH SAID {UNTO} [TO] ALL EGYPT: GO UNTO JOSEPH. It also says (in vs. 40): YOU SHALL BE OVER MY HOUSE, and the children of my palace
Lat.: praetorium; Gk.: praitorion.
shall do nothing without your consent. So it says (in Gen. 42:6): NOW JOSEPH WAS THE GOVERNOR OVER THE LAND. Because he governed his <evil> drive, he became governor over the land. (Gen. 39:2:) AND HE WAS A SUCCESSFUL MAN. It was only necessary to say "righteous man.⁠" Why did <Moses> write SUCCESSFUL MAN? The Holy One said to <Joseph>: You achieved what the first Adam did not achieve.⁠
I.e., unlike Adam, Joseph resisted temptation and overcame his evil drive.
SUCCESSFUL (rt.: TsLH) simply means achievement. Thus it is stated (in II Sam. 19:18): AND THEY CROSSED (rt.: TsLH) THE JORDAN AHEAD OF THE KING.⁠
The context is the successful return of King David to Jerusalem after his forces had achieved the defeat of Absalom. Cf. also Gen. R. 86:4.
The Holy One said to him: No sacrifice by an individual overrides the Sabbath; yet By your life, the sacrifice by your son (Ephraim) will override the Sabbath, because of the good work (mitswah) that you did (in resisting temptation). Ergo (in Numb. 7:48): ON THE SEVENTH DAY IT WAS THE PRINCE OF THE CHILDREN OF EPHRAIM, ELISHAMA BEN AMMIHUD. R. Azariah said: The Holy One said to him, <i.e.> to Joseph, you have kept commandment (mitswah) (from Exod. 20:13 = Deut. 5:17:) YOU SHALL NOT COMMIT ADULTERY. So you have fulfilled the Torah before I gave it. No tribe shall come between your two sons. Instead (according to Numb. 7:48) Ephraim <shall bring an offering> on the seventh day; and (according to Numb. 7:54) Manasseh, on the eighth day.
[33] [Another interpretation (of Numb. 7:48:) ON THE SEVENTH DAY IT WAS THE PRINCE OF THE CHILDREN OF EPHRAIM, ELISHAMA BEN AMMIHUD.] R. Meir and R. Joshua ben Qorhah were interpreting the names. Elishama <means>: "He (Joseph) heeded (shama') my God (Eli),⁠" and he did not heed his mistress. BEN AMMIHUD means: He was "with me ('immi)" but was not with her.⁠
Cf. the parallel in Tanh., Numb. 2:28: “AMMIHUD (‘MYHWD) means: ‘His glory (HWDW)’ was ‘with me (‘MY)’ and not with another.”
Similarly also in the case of (Numb. 7:54:) GAMALIEL BEN PEDAHZUR <PRINCE OF THE CHILDREN OF MANASSEH>, Joseph said: [Gamaliel] <means>: "God (El) has recompensed (gamal)" my people with a good recompense (gemulim). Ben Pedahzur (PDHTsWR) means: "A rock (TsWR) redeemed" (PDH)" him. And who brought it about for him (according to Ps. 18:21–22 [20–21])? THE LORD REWARDED ME ACCORDING TO MY RIGHTEOUSNESS; ACCORDING TO {MY PURITY} [THE PURITY OF MY HANDS] <HE RESTORED ME; FOR I HAVE OBSERVED THE WAYS OF THE LORD>…. R. Samuel bar Abba said: What is the meaning of ACCORDING TO {MY PURITY} [THE PURITY OF MY HANDS]? According to the purity of my hands, because I was pure through good works.⁠
yTa’an. 3:12 (or 10) (67a.
(Ps. 18:21 [20]:) THE LORD REWARDED ME. How? When someone is poor, he trusts in the Holy One; but when he is wealthy, he trusts in his wealth and has no fear <of the Divine>.⁠
Cf. Mark 10:25 // Matthew 19:24 // Luke 22:25.
However, when Joseph was a slave, he feared the Lord. When his mistress enticed him with words, he said to her (in Gen. 39:9): THEN HOW SHALL I DO THIS GREAT EVIL AND SIN AGAINST GOD? Also when he became king he continued in fear <of the Holy One>, as stated (in Gen. 42:18): FOR I FEAR GOD. And when his brothers came down to him a second time (according to Gen. 43:16): WHEN JOSEPH SAW <BENJAMIN> WITH THEM, <HE SAID> … SLAUGHTER AND PREPARE (wehakhen) AN ANIMAL, FOR THE MEN WILL EAT WITH ME AT NOON.⁠
Because this verse uses the word, wehakhen, and because the same word also occurs in Exod. 16:5, it is assumed that the conditions of Exod. 16:5 apply here to Gen. 43:16.
Now surely it is not customary for kings to {eat} [prepare] <food> one day ahead for the next. R. Johanan said: It was the Sabbath, and he had merely prepared for the Sabbath day, as stated (in Exod. 16:5): <AND IT SHALL COME TO PASS ON THE SIXTH DAY,> THAT WHEN THEY PREPARE WHAT THEY BRING, <IT WILL BE TWOFOLD>.⁠
Mekhilta deRabbi Ishmael, Beshallah, 1; Numb. R. 14:2; TDER 24 (or 26), p. 131.
The Holy One said to him: You have kept the Sabbath before it was given. By your life I will have the son of your son offer <his sacrifice> on the Sabbath day, as stated (in Numb. 7:48): ON THE SEVENTH DAY IT WAS THE PRINCE OF THE CHILDREN OF EPHRAIM.
[34] R. Abbin [Berabbi] the Levite said: As Joseph was offering his praise, his master saw him murmuring with his mouth.⁠
Tanh., Numb. 2:30; Numb. R. 14:3.
He said to him: Joseph, what are you saying. Then he answered and said to him: I am offering praise to the Holy One. He said to him: I want to see your God. Joseph said to him: Consider Helios, <who is merely> one of his several attendants.⁠
In an unvowelled Hebrew text “sun” (shemesh) and “attendant” (shammash) would have the same spelling, i.e., ShMSh.
If you cannot look at <his attendant>, how much the less <can you look at> his own glory.⁠
See above. Exod. 8:6; below, Numb. 3:15.
The Holy One said to him: Because of you I am appearing to him. Thus it is stated (in Gen. 39:3): WHEN HIS MASTER SAW THAT THE LORD WAS WITH HIM…. R. Abbin Berabbi the Levite said: What is the meaning of {(Ps. 24:8 or 10): WHO IS THIS <KING OF GLORY>?} [(Ps. 24:9:) AND THE KING OF GLORY SHALL COME IT]? The one who shares some of his glory with those who fear him, i.e., the Holy One.⁠
Above, Exod. 2:7, and the other parallels listed there.
In the case of a king of flesh and blood, no one <else> uses his scepter, but the Holy One gave his scepter to Moses, as stated (in Exod. 4:20): AND MOSES TOOK THE ROD OF GOD IN HIS HAND. Moreover, no one <else> sits on his throne, [but the Holy One had Solomon sit on his throne], as written (in I Chron. 29:23): THEN SOLOMON SAT UPON THE THRONE OF THE LORD AS KING. No one <else> rides on his horse, [but the Holy One had Elijah ride on his horse]. Now which horse belongs to the Holy One? Storm and whirlwind. Thus it is stated (in Nahum 1:33): THE LORD IS IN THE WHIRLWIND, AND THE STORM IS HIS ROAD. So it is written (in II Kings 2:11): AND ELIJAH WENT UP IN A WHIRLWIND INTO THE HEAVENS. Ergo: The Holy One shares his glory with those who fear him. He has also given his attire to the Messianic King, as stated (in Ps. 21:6 [5]): HONOR AND MAJESTY YOU BESTOW UPON HIM; for the attire of the Holy One is HONOR AND MAJESTY, [as stated] (in Ps. 104:1): YOU HAVE PUT ON [HONOR AND MAJESTY]. What is written about the Holy One (in Jer. 51:56)? [FOR THE LORD IS A GOD] OF RECOMPENSE;⁠
Biblical translations commonly render “RECOMPENSE” (gemulot) as “THEIR DEEDS.”
HE SHALL REPAY IN FULL,] for he repays the good according to their good <deeds> and the evil according to their evil <deeds>. What is written about Joseph (in Gen. 49:22)? JOSEPH IS A FRUITFUL SON.⁠
So literally. Biblical translations usually render “son” (ben) by a word like “bough” or “vine.”
The Holy One said to him: Joseph, there shall be peace upon the eye which closed and did not look at any of the Egyptian women.⁠
Cf. Gen. R. 98(99):18.
Thus it is stated (ibid., cont.): DAUGHTERS
Again English versions generally read “boughs” or the like.
STEP UPON THE WALL (i.e., to gaze). R. Reuben said: what is the meaning of UPON THE WALL ('LY SHwr)?⁠
Numb. R. 14:6.
The Holy One said: It is for me ('LY) to pay a reward (SKR) for that eye. Our Masters have taught (in Zev. 14:4, 5, 6, 7, 8) that they would eat in the sanctuary inside the hangings, but in Shiloh (which lay in Ephraimite territory) <they would eat outside the sanctuary> as far away as the eye could see.⁠
See Zev. 118b.
Whatever Joseph did, the Holy One rewarded him. What is written (in Gen. 39:12)? AND HE LEFT HIS CLOAK {WITH HER} [IN HER HAND], FLED, AND WENT OUTSIDE]. The Holy One said ot him: [By your life,] when the children of Israel go out from Egypt, the sea is going to see your coffin and flee.⁠
See Mekhilta deRabbi Ishmael, Beshallah, 4; Gen. R. 84:5; M. Pss. 114:9.
It is so stated (in Ps. 114:3): THE SEA SAW <IT> AND FLED. What did it see? [It saw] that Joseph had kept all of the Ten Commandments. Simeon, the man of Kitron, says: It saw the bones of Joseph.⁠
Gen. R. 87:8).
And in addition, when Joseph's coffin (aron) proceeded before the ark (aron), the peoples of the world saw it and said: What is the nature of this ark which is proceeding along with the ark of the Torah? Then Israel answered them and said: This confirms what is written in this <ark>. And what was in the ark? The Ten Commandments. Now Joseph fulfilled all of them before they were given from Sinai. The Holy One said to Joseph: Joseph, although I have rewarded you with a little reward in this world, the main fund remains for you in the world to come, when Israel is redeemed with an everlasting redemption. Through the merit of Jacob and through your merit, they will be redeemed, a stated (in Ps. 77:16 [15]): WITH YOUR MIGHTY ARM YOU REDEEMED YOUR PEOPLE, THE DESCENDANTS OF JACOB AND JOSEPH. SELAH.
The End of Parashah Naso
ויהי ביום כלות משה
ולמה כתוב תחלה ברכת כהנים ואח״כ הקמת המשכן משל למלך וכו׳. מובא בפסיקת׳ רבתי פ״ה פסקא ויהי ביום כלות משה דבר אחר ויהי ביום כלות משה מה כתיב למעלה מן הענין ברכת כהנים יברכך ה׳ א״ר יהושע דסבנין למה הדבר דומה כו׳, והובא במדרש במ״ר פי״ב אות ד׳, ונובע מן הפסיקת׳ רבתי, והמדפיס מן מנטובה הוסיף אל התנחומ׳ הנדפס מכבר בפרשת נשא מאמרים גדולים [עיין מבוא צד פ״ז] והוסיף גם אות י״ז, ולקח מן הרבתי ע״ש במבוא.
ולמה כתוב תחלה ברכת כהנים ואחר כך הקמת המשכן, משל למלך שהשיא את בתו ושלטה בה עין רע ומתה, כשבא להשיא בת אחרת עשה לה קמיע כדי שלא יגע בה עין רע, כך כשנתן הקב״ה התורה לישראל ניתנה בפומבי, [כמו שכתב וכל העם רואים את הקולות (שמות כ׳:י״ד)], ושלט בה עין הרע ונשתברו הלוחות [כמו שכתוב וישבר אותם תחת ההר (שמות ל״ב:י״ט)], כשבא להשרות ביניהם המשכן מה עשה, כתב תחלה ברכת כהנים במקום קמיע כדי שלא תשלוט בה עין רע, מה הוא ביום כלות משה, ביום שנכנסה כלה לחופתה, לפי שמתן תורה היה קידושין, מנין, נאמר בהם וקדשתם היום ומחר (שמות י״ט:י׳),
ובמעשה המשכן נישואין היה ועל זה נאמר צאינה וראינה. עיין פסיקת׳ דר״כ פ״א פיסקא ויהיה ביום כלות ובהערה מ״ב, גם בהערה פ״ו פ״ז.
ובמעשה משכן נישואין היו ועל זה נאמר צאינה וראינה בנות ציון (שיר השירים ג׳:י״א), וכתיב ביה ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שיר השירים ג׳:י״א), ביום חתונתו זה מתן תורה שנתחתן עמהם, וביום שמחת לבו, זה המשכן שהיה נישואין, ולכך כתיב תחלה ביום כלות משה, ולא כתיב ביום השלים משה.
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (שיר השירים ה׳:א׳) ״בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה״ רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל מַטְרוֹנָא (וְהוֹרִידָה) [וּטְרָדָהּ] וְהוֹצִיאָה מִתּוֹךְ פְּלָטִין שֶׁלּוֹ, לְאַחַר זְמַן בִּקֵּשׁ לְהַחֲזִירָהּ, אָמְרָה יְחַדֵּשׁ לִי דָּבָר וְאַחַר כָּךְ הוּא מַחֲזִירֵנִי, כָּךְ לְשֶׁעָבַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל קָרְבָּנוֹת מִלְמַעְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח׳:כ״א) ״וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ״ וְעַכְשָׁיו הוּא מְקַבֵּל מִלְּמַטָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ״בָּאתִי לְגַנִּי״, בָּאתִי לַגַּן אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא בָּאתִי לְגַנִּי, לְגִנּוּנִי, בְּמָקוֹם שֶׁהוּא עִיקָרָהּ מִתְּחִלָּה, עִיקַר שְׁכִינָה בַּתַּחְתּוֹנִים הָיָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ״וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה׳⁠ ⁠⁠״, מְהַלֵּךְ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא ״מִתְהַלֵּךְ״, מְקַפֵּץ וְסָלִיק. כְּתִיב (תהלים ל״ז:כ״ט) ״צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ״. וּרְשָׁעִים הֵיכָן הֵן, פּוֹרְחִין בַּאֲוִיר. אֶלָּא ״וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ״, יַשְׁכִּינוּ שְׁכִינָה עָלֶיהָ וְכוּ׳ (כָּתוּב בְּרֶמֶז כ״ז). לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה״, מֹשֶׁה זָכָה וְהוֹרִידָה לָאָרֶץ.
״אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה״ (שיר השירים ג׳:ט׳). ״[אַפִּרְיוֹן״, זֶה אֹהֶל מוֹעֵד. ״עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה״], זֶה מֶלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת קְטַנָּה וְכוּ׳ (כָּתוּב בְּרֶמֶז שס״ה).
לְמָה הָיָה אֹהֶל מוֹעֵד דּוֹמֶה, לִמְעָרָה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל שְׂפַת הַיָּם, [וְעָלָה הַיָּם] וְהֵצִיף הַמְּעָרָה, וּמִתְמַלֵּאת מִן הַיָּם, וְהַיָּם לֹא חָסֵר כְּלוּם. כָּךְ אֹהֶל מוֹעֵד נִתְמַלֵּא מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה״.
״בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ״ (שם), זֶה אֹהֶל מוֹעֵד. ״וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ״, זֶה בִּנְיַן בֵּית עוֹלָמִים.
לְהָקִים הַמִּשְׁכָּן – אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, מַה הוּקַם עִמּוֹ, עוֹלָם הוּקַם עִמּוֹ, שֶׁעַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיָה הָעוֹלָם רוֹתֵת, מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן נִתְבַּסֵּס הָעוֹלָם, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה״, כַּלֹּת כְּתִיב, בְּיוֹמָא דְּעָלַת כַּלָּתָא לְגִנּוּנָא. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה, בְּיוֹם שֶׁכָּלוּ הֲקָמוֹתָיו. תָּנָא בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה מֹשֶׁה מַעֲמִיד אֶת הַמִּשְׁכָּן, וּבְכָל בֹּקֶר וָבֹקֶר מַקְרִיב קָרְבְּנוֹתָיו עָלָיו, (וּבַשְּׁבִיעִי) [וּבַשְּׁמִינִי] הֶעֱמִידוֹ וְלֹא פֵּרְקוֹ. אֲמַר רַבִּי זְעֵירָא, מִכָּאן שֶׁהֲקָמַת לַיְלָה פְּסוּלָה לַעֲבוֹדָה בַּיּוֹם. רַבִּי שָׁאוּל בַּר נַחְמָן אֲמַר, אַף בַּשְּׁמִינִי הֶעֱמִידוֹ וּפֵרְקוֹ.
רַבִּי אֶלְעָזָר אֲמַר, ״בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה״, בְּיוֹם שֶׁכָּלוּ הַמַּזִּיקִין מִן הָעוֹלָם, וּמַאי טַעֲמָא, ״לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ״, [מִשָּׁעָה שֶׁכָּלוּ הַמַּזִּיקִים מִן הָעוֹלָם]. אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַה לִּי לִלְמֹד מִמָּקוֹם אַחֵר, נִלְמַד מִמְּקוֹמוֹ, ״יְבָרֶכְךָ ה׳ וְיִשְׁמְרֶךָ״, מִן הַמַּזִּיקִין. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בְּיוֹם שֶׁכָּלְתָה אֵיבָה מִן הָעוֹלָם, שֶׁעַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיְתָה אֵיבָה וְקִנְאָה וְתַחֲרוּת וּמַצּוּת וּמַחֲלֹקֶת בָּעוֹלָם, אֲבָל מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן נִתְּנָה אַהֲבָה וְחִבָּה וְרֵעוּת וְצֶדֶק וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וּמַה טַּעַם, (תהלים פ״ה:ט׳) ״אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל״ וְגוֹ׳. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מַה לִי לִלְמֹד מִמָּקוֹם אַחֵר, נִלְמַד מִמְּקוֹמוֹ, ״וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם״.
וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ – מִכֵּיוָן דִּכְתִיב ״וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ״ לְאֵיזֶה דָּבָר נֶאֱמַר ״וַיִּמְשְׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם״. רַבִּי תַּחְלִיפָא קֵיסָרִיָּא וְרֵישׁ לָקִישׁ, חָד אֲמַר מִשֶּׁהָיָה מוֹשֵׁחַ כֻּלָּם כְּאֶחָד חוֹזֵר וּמוֹשֵׁחַ כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְחָרָנָא אֲמַר מְשִׁיחָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמְשִׁיחָה לָעוֹלָם הַבָּא. וְדִכְוָותָהּ ״וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת״, חָד אֲמַר מִשֶּׁהָיָה מְחַבֵּר כָּל אַחַת וְאַחַת הָיָה מְחַבֵּר (כָּל אֶחָד וְאֶחָד) [כֻּלָּם כְּאַחַת], וְחָרָנָא אֲמַר ״וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת״ וְגוֹ׳ ״וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד״, אֶחָד לִמְדִידָה וְאֶחָד לִמְשִׁיחָה.
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי כ״ז:י״ח) ״נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ״ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בְּרִיָּה, אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁאָדָם יָגֵעַ וְנוֹתֵן נַפְשׁוֹ עַל הַדָּבָר אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכָרוֹ. [תֵּדַע לְךָ שֶׁהֲרֵי] בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ו׳:י״ד) ״וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ״, וּבִשְׁבִיל שֶׁנָּתַן דָּוִד נַפְשׁוֹ עָלָיו שֶׁיִּבָּנֶה שֶׁנֶּאֱמַר ״זְכוֹר ה׳ לְדָוִד אֶת כָּל עֻנּוֹתוֹ וְגוֹ׳ עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה׳⁠ ⁠⁠״ לֹא קִפַּח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת שְׂכָרוֹ אֶלָּא כְּתָבוֹ עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ל׳:א׳) ״מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד״, [וְכִי דָּוִד חֲנָכוֹ וַהֲרֵי שְׁלֹמֹה חֲנָכוֹ אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתַן דָּוִד נַפְשׁוֹ עָלָיו נִקְרָא עַל שְׁמוֹ]. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, הַכֹּל נִתְנַדְּבוּ לַמִּשְׁכָּן, הַנָּשִׁים טָווּ, (שמות ל״ו:ח׳) ״וַיַּעֲשׂוּ כָּל חֲכַם לֵב״, (שם ל״ו:א׳) ״וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב״, וּבִשְׁבִיל שֶׁנָּתַן מֹשֶׁה נַפְשׁוֹ עָלָיו שֶׁלֹּא יִטְעוּ וְיַעֲשׂוּ כְּשֵׁם שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָךְ נֶאֱמַר עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר ״כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה״ וְכֵן הוּא אוֹמֵר וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

רמז תשיב

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלֻּאִים הָיָה מֹשֶׁה מַעֲמִיד אֶת הַמִּשְׁכָּן, וּבְכָל בֹּקֶר וָבֹקֶר מוֹשְׁחוֹ וּמְפָרְקוֹ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הֶעֱמִידוֹ וּמְשָׁחוֹ וְלֹא פֵּרְקוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף בַּשְּׁמִינִי הֶעֱמִידוֹ [וּמְשָׁחוֹ] וּפֵרְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן״. נִמְצִינוּ לְמֵדִין שֶׁבְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה בַּאֲדָר הִתְחִילוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו לַעֲבֹד [הַמִּשְׁכָּן] וְכָל הַכֵּלִים לִמְשֹׁחַ, בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, בַּשֵּׁנִי נִשְׂרְפָה פָּרָה, בִּשְׁלִישִׁי הִזָּה מִמֶּנּוּ, בָּרְבִיעִי גִּלַּח הַלְּוִיִּם, בּוֹ בַּיּוֹם שָׁרְתָה שְׁכִינָה בַּבַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר (שם, לה) ״וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״ וְגוֹ׳, בּוֹ בַּיּוֹם הִקְרִיבוּ נְשִׂיאִים שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן״ שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״רִאשׁוֹן״ אֶלָּא רִאשׁוֹן לְכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה, בּוֹ בַּיּוֹם יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְאָכְלָה אֶת הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ט׳:כ״ד) ״וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ״, בּוֹ בַּיּוֹם הִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֵשׁ זָרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם י׳:א׳-ב׳) ״וַיִּקְחוּ (שְׁנֵי) בְּנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְגוֹ׳ וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ מִיתָתָן לִפְנֵי ה׳ וּנְפִילָתָן בַּחוּץ. כֵּיצַד יָצְאוּ. הָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַמַּלְאָךְ מְדַדָּן מֵתִים עַד שֶׁיָּצְאוּ וְנָפְלוּ בָּעֲזָרָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ״, ״מֵאֵת פְּנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ״. רַבִּי (שִׁמְעוֹן) [יִשְׁמָעֵאל] אוֹמֵר: דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״, מִיתָתָן לִפְנֵי ה׳ וּנְפִילָתָן בַּחוּץ, כֵּיצַד יָצְאוּ, גְּרָרוּם בִּקְנֵי בַּרְזֶל.
וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו – שׁוֹמֵעַ אֲנִי רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן שֶׁנִּמְשַׁח הָיָה קָדוֹשׁ. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם״, מַגִּיד שֶׁלֹּא קָדַשׁ אֶחָד מֵהֶם עַד שֶׁנִּמְשְׁחוּ כֻּלָּן. וַיִּמְשָׁחֵם מְשִׁיחָה מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ. רַבִּי יֹאשִׁיָּה אָמַר: מִדַּת הַלַּח נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וְנִמְשְׁחוּ מִבַּחוּץ, וּמִדַּת הַיָּבֵשׁ נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וְלֹא נִמְשְׁחוּ מִבַּחוּץ. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מִדַּת הַלַּח נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וְלֹא נִמְשְׁחוּ מִבַּחוּץ, וּמִדַּת הַיָּבֵשׁ לֹא נִמְשְׁחוּ לֹא מִבִּפְנִים וְלֹא מִבַּחוּץ, תֵּדַע לְךָ שֶׁהֲרֵי אֵינָן מְקֻדָּשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״ג:י״ז) ״מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה [וְגוֹ׳ חָמֵץ תֵּאָפֶינָה״], אֵימָתַי הֵן לַה׳, לְאַחַר שֶׁנֶּאֱפוּ. רַבִּי אוֹמֵר: וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם לָמָּה נֶאֱמַר וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ״ וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַיִּמְשָׁחֵם״, מַגִּיד שֶׁבִּמְשִׁיחָה שֶׁל אֵלּוּ הֻקְדְשׁוּ כָּל הַכֵּלִים לֶעָתִיד לָבֹא.
בְּמַאי קָא מִפְלִגֵי, רַבִּי יֹאשִיָּה סְבַר (אֹתָם לְמִעוּטֵי מִדַּת הַלַּח נִמְשְׁחוּ) אֹתָם לְמַעֵט מִדַּת יָבֵשׁ בַּחוּץ, וְרַבִּי יוֹנָתָן סְבַר מִדַּת יָבֵשׁ חֹל הוּא וְלֹא אִצְטְרִיךְ קְרָא לְמִעוּטֵי וְכִי אִצְטְרִיךְ קְרָא לְמִעוּטֵי מִדַּת הַלַּח מִבַּחוּץ.
וַלַמַּא כַּאןַ פִי יַוְםִ פִרגִ׳ מֻושִׁה מִן נַצבִּ אלּמַסכַּןִ וַמַסַחַהֻ וַקַדַּסַהֻ וַגַמִיעַ אַנִיַתִהִ וַאלּמַד׳בַּחַ וַגַמִיעַ אַנִיַתִהִ מַסַחַהַא וַקַדַּסַהַא
וכאשר היה ביום אשר התפנה בו משה מן העמדת המשכן, ומשח אותו וקדש אותו וכל⁠־כליו, ואת⁠־המזבח וכל⁠־כליו משח אותם וקדש אותם.
ויהי ביום כלות – כלת
כן בהרבה כ״י של המקרא, כולל נוסח הפנים של כ״י לייפציג 1, ועיינו במנחת שי. בנוסח המקרא שלנו: ״כלות״.
כת׳, יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה.⁠
בכ״י לייפציג 1 מופיעה כאן תוספת: ״ת׳ למה נסמכה ברכה כהנים להקמת המשכן, משל למלך שהיו לו שתי בנות והשיא אחת ומרוב שמחה וגדולה ופירסום המשתה שלט בה עין הרע ומתה, בקש להשי אחרת והיה מתיירא שלא ישלוט בה יצר [עין] הרע צוה וכתבו לה קמיעא, כך בשע׳ מתן תורה מרוב שמחה ופירסום הדבר שלט בה עין ונשתברו הלוחות, ובשעת מעשה המשכן צוה וכתבו לה קמיעא וסמך להם ברכ׳ כהנים.⁠״ ביאור מקביל מופיע גם בכ״י מינכן 5.
ויהי ביום כלות משה – בצלאל וכל חכם לב עשו את המשכן, ותלאו הכתוב במשה לפי שמסר עצמו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראוהו בהר להורות לעושי המלאכה, ולא טעה בתבנית אחת, וכן מצינו בדוד לפי שמסר עצמו על בניין בית המקדש, שנאמר: זכור י״י לדוד את כל
כן בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, וכן בפסוק. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165: ״יום״.
עונותו אשר נשבע לי״י וגו׳ (תהלים קל״ב:א׳-ב׳), לכך נקרא על שמו, שנאמר: ראה ביתך דוד (מלכים א י״ב:ט״ז).
כלות משה להקים – ולא נאמר: ביום הקים, מלמד שכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמידו ומפרקו, ובאותו היום העמידו ולא פירקו, לכך נאמר: כלות להקים – אותו היום כלו הקמותיו. וראש חדש ניסן היה, בשיני נשרפה את הפרה, בשלישי היזו הזייה ראשונה, ובשביעי גילחו.
ויהי ביום כלות משה AND IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSHE HAD FINISHED [RAISING THE TABERNACLE] – The word כלות is written defective (without ו after the ל) thus indicating: on the day that the Tabernacle was erected Israel was like a bride (כלה) who goes beneath the marriage canopy (Tanchuma Nasso 20). (Cf. Rashi on Shemot 31:18.)
כלות משה MOSHE HAD FINISHED – Bezalel and Ohaliab and all the wise-hearted men made the Tabernacle (cf. Shemot 36:1), but Scripture attributes it to Moshe (describes it as his work), because he devoted himself wholeheartedly to it, to see that the shape of each article was exactly as He had shown him on the mountain – to show the workmen how it should be made; nor did he err in a single shape. – A similar thing do we find in the case of David: because he devoted himself to the building of the Holy Temple, – as it is said, "Hashem, remember David, and all his affliction: How he swore unto Hashem … [I will not give sleep to mine eyes … until I find out a place for Hashem …]" (Tehillim 132:1–5), therefore it is called by his name, as it is said, "Now see your own house, David" (Melakhim I 12:16) (Tanchuma Nasso 13).
כלות משה להקים [AND IT CAME TO PASS ON THE DAY] THAT MOSHE HAD FINISHED SETTING UP [THE TABERNACLE] – but it is not said, "on the day Moshe set up"; this (the phrase כלות … להקים, "had finished setting up") teaches us that during each of the seven days of installation Moshe used to erect and dismantle it (the Tabernacle), but on that day (the eighth) he erected it but did not again dismantle it; for this reason it is said: "on the day that (Moshe) finished setting up" – i.e. on that day his several erections of it came to an end. – It was the New Moon (the first day) of Nisan (cf. Rashi on Vayikra 9:1 and Note thereon), on the second the Red Heifer was burnt, on the third they (the Levites) were sprinkled for the first time with the water in which its ashes were mingled (cf. Rashi on 8:7), and on the seventh day, after having been again sprinkled, they shaved their bodies and were ready to enter on their duties (cf. 8:6–7) (Sifre Bemidbar 7).
פס׳: ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן – זה היה כיום החדש הראשון (שמות מ׳:י״ז) בשנה השנית כאחד לחדש הוקם המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו וגו׳. ומצינו למדים שבעשרים ושלשה באדר התחילו אהרן ובניו למשוח המשכן וכל הכלים בראש חדש הוקם. בשני שרף אלעזר בן אהרן את הפרה. בשלישי הזה הימנה הזיה. שניה גלחו הלוים דכתיב (במדבר ח׳:ז׳) והעבירו תער על כל בשרם, בו ביום שהוקם שרת השכינה שנאמר (שמות מ׳:ל״ה) ולא יכול משה לבא אל אהל מועד. בו ביום הקריבו הנשיאים שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון. אין ראשון אלא ראשון לכל ימות השנה. בו ביום ירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבנות. בו ביום הקריבו בני אהרן נדב ואביהוא. בו ביום מתו. שנאמר (ויקרא י׳:ב׳) וימותו לפני ה׳. מיתתן לפנים
ונפילתן בחוץ. בספרי המלאך מדדן מתים עד שיצאו ונפלו בעזרה:
ונפילתן בחוץ. כך מפורש בענין המלואים.
וימשחם ויקדש אותם – מלמד שלא חלה בהם קדושה עד שנתקדשו כלם.
ד״א: וימשחם – משיחה מבפנים ומבחוץ.
רי״א. בספרי וכן (מנחות נ״ז:) הגי׳ ר״י אומר מדת הלח נמשחו מבפנים ונמשחו מבחוץ מדת היבש נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ וכו׳:
רבי יאשיהו אומר שלש מדות הללו נמשחו מבפנים ומבחוץ כגון הקשוות של נסוך. ומדות של שמן והמזרקות. ומדות היבש לא נמשחו אלא מבפנים.
ד״א: וימשחם ויקדש אותם – הוא שאמרו רבותינו כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן. מכאן ואילך עבודה מחנכתן. שנאמר וימשחם ויקדש אותם. אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה אלא בעבודה:
וטעם ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן אחר ברכת כהנים – כי כן היה, כי ביום שנשא אהרן את ידיו אל העם ויברכם (ויקרא ט׳:כ״ב), החלה חנוכת המזבח.
ופסוק ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן לעד על דברי המעתיקים: כי היה סותרו,⁠
בדפוס ורשא נוסף כאן: ומקימו וחוזר לסותרו ולהקימו כל ז׳ ימי המלואים להרגילם. אולם, הוא חסר בכל עדי הנוסח שבדקנו כולל: כ״י פריס 176, 177, 181, 182, פרנקפורט 150, לוצקי 827, ברסלאו 53 ועוד.
כי טעם ויקדש אותו – בהזאת הדם בשבעת ימי המלואים.
ואת המזבח ואת כל כליו – דבק עם: ביום כלות משה. והטעם: שהקים המזבח במקומו ואת כל כליו.
וימשחם – בשמן המשחה.
ויקדש אתם – בדם.
והזכיר המזבח בעבור החנוכה.
[AND IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD MADE AN END OF SETTING UP THE TABERNACLE.] Moses made an end to the setting up of the tabernacle after the blessing of the kohanim,⁠
After the kohanim blessed Israel. See Num. 6:24-26; Lev. 9:22.
as this was how events unfolded.⁠
Chapter 7 follows the blessing of the kohanim at the end of chapter 6.
On the day that Aaron lifted up his hands toward the people and blessed them,⁠
Lev. 9:22.
the dedication of the tabernacle began.⁠
Our verse.
The verse And it came to pass on the day that Moses had made an end of setting up the tabernacle is proof of the words of our sages, that Moses took the tabernacle down, raised it up and took it down again, and erected it again throughout the seven days of dedication to train the kohanim.⁠
According to the rabbis, had made an end of setting up the tabernacle indicates that the tabernacle had been set up and taken down a number of times. See Ibn Ezra on Ex. 40:2 and the notes thereto (Vol. 2, p. 754). It should be noted that Ibn Ezra there rejects the opinion that Moses erected and took down the tabernacle during the seven days of dedication.
For the meaning of and sanctified them is that he sanctified them [the furniture, the altar, and the vessels] by the sprinkling of the blood
See Ex. 29:21; Ex. 29:35-7; Lev. 8:30.
during the seven days of dedication.⁠
When the tabernacle was set up and taken down.
AND THE ALTAR AND ALL THE VESSELS THEREOF. This is connected to on the day that Moses had made an end of setting up the tabernacle.⁠
In other words, And it came to pass on the day that Moses had made an end of setting up the tabernacle also applies to and the altar.
It means that he set the altar up in its place.
AND ALL THE VESSELS THEREOF, AND HAD ANOINTED THEM. With the anointing oil
AND SANCTIFIED THEM. With blood. Scripture mentions the altar because of its dedication.⁠
Prima facie, the altar is included in the furniture thereof. Hence Ibn Ezra points out the altar is singled out for special mention because it had a special dedication.
ויהי ביום כלות משה – למעלה פירש עבודת בני קהת הנשאת בכתף עכשיו מפרש לך עבודת בני גרשון ומררי שאי אפשר להיות נשאת בכתף רק בעגלות ונסמכה פרשת חנוכת המזבח לפרשת כהנים ללמד שביום שנשא אהרן את ידיו לברך את העם (ויקרא ט׳:כ״ב), אחר כך בו ביום החלה חנוכת המזבח.⁠
שאוב מאבן עזרא.
וימשח אתו – ועל ידי כך ויקדש אתו – וכן אמרו רבותינו כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן.
ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, "it was on the daythat Moses had completed erecting the Tabernacle;⁠" the Torah here refers to chapter 4,116. The Torah there had discussed the tasks allocated to the sons of Kehat which needed to be performed by carrying the furnishings on their shoulders. Now it turns to discussing the tasks of the sons of Gershon and Merari, which could not be performed by carrying on their shoulders, and which needed to be transported on the wagons donated by the princes. The subject of consecrating the altar follows that of the priests, to teach that on the day that Aaron raised his hands in blessing the Jewish nation, this was followed immediately by the consecration of the altar. (Ibn Ezra)
וימשח אותו, "and he had anointed it;⁠" having done so it became holy, i.e. ויקדש אותו. Our sages in the Talmud Sh'vuot, folio 15 state that all the vessels which Moses anointed became holy through the act of having been anointed. They were ready for immediate use.
ויהי ביום כלות משה – נסמכה פ׳ חנוכת המזבח לברכת כהנים לומר, יבאו ישראל שהתנדבו ט״ו דברים ועשו מהם המשכן ויקבלו ברכת כהנים של ט״ו תיבות.
כלת משה – פירש״י בצלאל וכל חכם לב עשו את המשכן ותלאו הכתוב במשה לפי שמסר נפשו עליו וכו׳ וקשה הא מיירי הכא בהקמת המשכן ומה לבצלאל וכל חכם לב לזה הרי משה הקימו ופרקו וחזר והקימו כפי׳ רש״י עצמו בסמוך, מהר״ר יעקב.
ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן – לא נאמר: ביום הקים, מלמד שכל שבעת ימי המלואים היה מעמידו ומפרקו, ובאותו היום העמידו ולא פירקו, לכך נאמר: כלות משה להקים, אותו היום כלו הקמותיו. וראש חדש ניסן היה, בשני נשרפה הפרה, בשלישי הזו הזיה
כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73. בכ״י פרמא 3255, דפוס ליסבון: ״הזאה״.
ראשונה, בשביעי גלחו. לשון רבינו שלמה כדברי
כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון: ״מדברי״.
רבותינו (ספרי במדבר ז׳:א׳).
אבל איננה ראייה גמורה, כי: ביום כלות איננו דבוק עם להקים בלבד, אבל ביום כלות משה להקים את המשכן ולמשוח ולקדש אותו ואת המזבח ואת כל כליו, הקריבו הנשיאים את קרבנם כשנעשה כל זה. ומכל מקום ביום השמיני היה.
ונכתבה זאת הפרשה בכאן בעבור כי ביום הראשון של מלואים קרא אל משה מאהל מועד, וידבר השם אליו כל הפרשיות שמתחלת ספר ויקרא עד: ויהי ביום השמיני (ויקרא ט׳:א׳), שהם בדיני הקרבנות, ומיום השמיני נדבר לו כל הפרשיות שמתחלת: זאת החיה אשר תאכלו (ויקרא י״א:ב׳), שהם בדיני איסור והיתר, ויש בכולן ענין הקרבנות, ונמשכו הענינים עד המקום הזה כסדר כאשר פרשתי. וכשהשלים המצות אשר נצטוה משה לאמר לישראל, ובכולם דיני עבודה וקרבנות ומשמרת אהל מועד ועבודתו, חזר אחרי כן בכאן להגיד נדבת הנשיאים בקרבנם, שהיו מיום השמיני עד יום תשעה עשר לחדש, או עד שנים עשר יום לחדש כדברי רבותינו (סדר עולם רבה ז׳).
וטעם וימשחם ויקדש אותם – אמר ר׳ אברהם: שמשח אותם בשמן המשחה, וקדש אותם בדם החטאת, כמו שאמר שם: ויחטא את המזבח ואת הדם יצק אל יסוד המזבח ויחטאהו
כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בפסוק: ״ויקדשהו״.
לכפר עליו (ויקרא ח׳:ט״ו). ואינו כן, שכך נאמר במשכן: וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו, והמשכן לא נתקדש בדם כלל. אבל: וימשחם לקדש אותם.
וטעם: ואת המזבח ואת כל כליו – מחובר לראש הפסוק: ביום כלות משה להקים את המשכן
כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2: ״המזבח״.
ואת כל כליו וימשחם ויקדש אותם.
AND IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED SETTING UP THE TABERNACLE. "Scripture does not say 'on the day that Moses set up' [but it states 'on the day that Moses had finished setting up']. This teaches us that on each of the seven days of initiation [of the priests] Moses erected and dismantled the Tabernacle, and on that day [the eighth day] he erected it but did not dismantle it. Therefore it says, on the day that Moses had finished setting up the Tabernacle, since it was on that day that he finished all his erections. This happened on the first of Nisan; on the second day the Red Heifer was burnt, on the third day they sprinkled [upon the Levites]⁠
Further, 8:7.
the first sprinkling [of the water of purification in which the ashes of the Red Heifer were mingled],⁠
Ibid., 19:12.
and on the seventh day [of Nisan, after having been sprinkled again]⁠
Ibid., 19:12.
the Levites were shaven
Further, 8:7.
[and were ready to be initiated into their service].⁠" This is Rashi's language on the basis of the words of our Rabbis
Sifre Naso 44.
of blessed memory. But it is not a complete proof [that Moses set up the Tabernacle and dismantled it again on each of the seven days of initiation], for the expression on the day that he had finished is not connected only with the word l'hakim (setting up), but [its meaning is rather as follows]: "on the day that Moses had finished setting up the Tabernacle and anointing and sanctifying it, and [doing likewise to] the altar and all the vessels thereof — the princes offered their offerings, when all this was done.⁠" Nonetheless [however we explain the verse], it was [indeed] on the eighth day [of the initiation of the priests].
This section was written here because on the first day of the initiation He called unto Moses out of the Tent of Meeting and G-d spoke to him
Leviticus 1:1.
all the sections [of the Torah] from the beginning of the Book of Leviticus until the section of Vayehi Bayom Ha'shemini,⁠
Leviticus 9:1. The verse referred to is ibid., 22.
which all deal with the laws of the offerings. From that eighth day on Moses was told all the sections beginning with These are the beasts which ye may eat,⁠
Ibid., 11:2.
which contain the laws of forbidden and permitted foods, since they are all related to the subject of the offerings, and these topics continued in their correct order up to this place [before us], as I have explained.⁠
In Exodus 40:2, and Leviticus 25:1.
Thus when He had completed the commandments which Moses was ordered to say to Israel, all of them being laws of the Divine Service and the offerings, the charge of the Tent of Meeting and its Service, He reverted here afterwards to tell of the freewill offerings of the princes, which took place from the eighth day until the nineteenth day of Nisan,⁠
This is the opinion of Rabbi Akiba, who says that the first day of the initiation of the priests was the first of Nisan, and accordingly "the eighth day" [which marked the final erection of the Tabernacle] was on the eighth of Nisan. On that day the twelve princes began their offerings, and each one brought an offering on a separate day, so that they finished on the nineteenth of Nisan.
or until the twelfth day of the month in accordance with the words of our Rabbis.⁠
This is the opinion of Rabbi Yishmael, and is also the finally agreed opinion of the Rabbis in general. Hence the language of Ramban ["in accordance with the words of our Rabbis"]. According to this opinion, the Tabernacle was first put up on the twenty-third of Adar, and "the eighth day" was therefore the first of Nisan, so that the princes completed their offerings on the twelfth of Nisan. See further on this matter in my Hebrew commentary p. 217, and in Ramban, Vol. II, pp. 616-622.
VAYIMSHACHEIM' (AND HE HAD ANOINTED THEM), 'VAYEKADEISH' (AND SANCTIFIED) THEM. Rabbi Abraham ibn Ezra explains that "Moses anointed them with the oil of anointment, and sanctified them by [sprinkling upon them] the blood of the sin-offering, as it is said there, and he purified the altar, and poured out the remaining blood at the base of the altar, and sanctified it, to make atonement upon it. "
Leviticus 8:15.
But it is not so, for it is likewise said about the Tabernacle [in the verse before us], and he had anointed it, and sanctified it and all its vessels, and yet the Tabernacle was not sanctified by means of [sprinkling upon it] the blood and any offering. Rather, the meaning [of the phrase vayimshacheim vayekadeish otham] is that "he anointed them in order [thereby] to sanctify them.⁠"
AND THE ALTAR AND ALL THE VESSELS THEREOF. This is connected with the beginning of the verse, [so that the sense thereof is as follows]: "and it came to pass on the day that Moses had finished setting up the Tabernacle [and the altar]⁠
Tur. In our editions of Ramban this phrase is missing, but the Tur's reading is clearly correct.
and all its vessels, and had anointed them and sanctified them — [that the princes of Israel offered etc.].⁠"
ויהי ביום כלות משה – נכתב זה אחר ברכת כהנים כי כן היה, שהרי ביום שנשא אהרן את ידיו אל העם התחילה חנוכת המזבח. ופסוק זה מורה כדברי רז״ל שהיה משה סותר את המשכן בשבעת ימי המלואים.
וימשחם – בשמן המשחה.
ויקדש אותם – בהזאה.
ובמדרש ויהי ביום כלות משה, זהו שאמר הכתוב (משלי כ״ז:י״ח) נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד, אין הקב״ה מקפח שכר כל בריה, אלא בכל מה שהאדם יגע ונותן נפשו על הדבר אין הקב״ה מקפח שכרו, לכך נאמר נוצר תאנה וגו׳. תדע לך ששלמה בנה בית המקדש ובשביל שנתן דוד נפשו עליו נקרא על שמו שנאמר (תהלים ל׳:א׳) מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, לשלמה אין כתיב כאן אלא לדוד. וכן אתה מוצא במשכן שבשביל שנתן משה נפשו על המשכן אמר הקב״ה איני כותבו אלא על שמו שנאמר ויהי ביום כלות משה, הוי אומר נוצר תאנה יאכל פריה. דבר אחר ויהי ביום כלות משה, זהו שאמר הכתוב (שם נ״א) היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל, לפי שבעוה״ז הקריבו קמעא שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון וגו׳ קרבנו קערת כסף אחת עשרה זהב שעיר עזים אחד ולזבח השלמים בקר שנים, הרי כל הקרבן, למה הדבר דומה למלך שיצא לדרך והיו מביאין לפניו סעודה לפי הדרך ולפי הפונדק, אמר להן המלך כך אתם מכבדים אותי וכך אתם נותנין לי ואני מלך ושליט בעולם, אמרו אדוננו בדרך אנו ונותנין לפי הדרך, ולפי הפונדק הכנסנו לך, אלא הכנס למדינה וכשתכנס לפלטרין שלך אתה רואה כמה אנו מכבדין אותך. כך כשהוקם המשכן הקריבו כל הנשיאים דורון, קערה אחת כף אחת פר אחד שעיר עזים אחד איל אחד, אמר להן הקב״ה כך הוא כבודי, אמרו לפניו רבש״ע במדבר אנו ולפי המדבר הקרבנו לך, אלא כשתכנס לפלטרין שלך אתה רואה כמה פרים וכמה קרבנות נקריב לפניך שנאמר (שם) היטיבה ברצונך את ציון וגו׳ אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים, ולא פר אחד. וכן אתה מוצא בשלמה כשבנה בית המקדש (מלכים א ח׳:ס״ג) ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה׳ בקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף ויחנכו את בית ה׳ המלך וכל בני ישראל. וכן בימי עזרא מה כתיב (עזרא ו׳:י״ז) והקריבו לחנוכת בית אלהי דנא תורין מאה דכרין מאתין אמרין ארבע מאה וצפירי עזים לחטאת על כל ישראל תרי עשר למנין שבטי ישראל. דבר אחר ויהי ביום כלות משה אמר רבי יוחנן כלת לשון כלה הוא, שעד שלא הוקם המשכן המזיקין מצוין בעולם, כשהיה משה עולה להר היה אומר המזמור (תהלים צ״א:א׳) יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן, מי שיושב בסתרו של עולם בצלו יתלונן, שלן שם מאה ועשרים יום כמנין צ״ל, אומר לה׳ מחסי ומצודתי אלהי אבטח בו, אמר לו הקב״ה בי בטחת אני עומד. כי הוא יצילך מפח יקוש, במצודתו של דוד שנתפש ליהרג, שנאמר (שמואל א כ״ג:כ״ו) ושאול ואנשיו עוטרים אל דוד ואל אנשיו לתפשם. ותחת כנפיו תחסה צנה וסוחרה אמתו, אמר רבי שמעון בן לקיש צנה אני עושה לך וכל מי שסוחר בתורה. לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם, יש מזיק שהוא פורח כעוף. מקטב ישוד צהרים, זהו קטב מרירי שכל מי שרואה אותו אין לו חיים בעולם בין אדם בין בהמה וחיה. כיצד עשוי, ראשו דומה לעגל וקרן אחת יוצא מתחת מצחו ושולט מי״ז בתמוז ועד תשעה באב. לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך, זה אוהל מועד, עד שהוקם המשכן היו המזיקין מצויין וביום שהוקם כלו.
ונראה לפי המדרש הזה כי מה שאומר על שחל ופתן, וכפיר ותנין, הם הם ארבע כתות שהשדים נחלקים להם מארבעה אנשים, וכמו שהזכרתי בפסוק (בראשית ד׳:כ״ב) ואחות תובל קין נעמה. וכן לדורות בירושלים היו אומרים השיר הזה, וכן הזכירו בתחלת מסכת שבועות אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא וכהן וסנהדרין של שבעים ואחד ואורים ותומים ושתי תודות ושיר, וכן אמר הכתוב (שמות כ״ה:ח׳) ועשו לי מקדש, כלומר כענין זה שכל דברים אלו היו בימי משה, וכן תעשו לדורות. והשיר הוא שיר של פגעים, זהו שהיו אומרים אותו בירושלים להגן מן המזיקין כשם שאמרו משה בהר במעשה המשכן. אמר רבי שמעון בן לקיש מה לי ללמוד מספר תהלים נלמוד ממקומו, שנאמר יברכך ה׳ וישמרך, ישמור אותך מכל רע, אימתי ביום שהוקם המשכן. אמר רבי יהודה ברבי סימון יום שהוקם המשכן נכנס משה והיה שומע קול הדר קול נאה קול משובח, אמר משה (תהלים פ״ה) אשמעה מה ידבר האל ה׳, א״ל הקב״ה, משה שלום, אני מדבר להן שאין לי על בני כלום, שנאמר (שם) כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה אך קרוב ליראיו ישעו, אימתי ביום שהוקם המשכן, שעד שלא הוקם היתה תחרות בין הקב״ה לישראל, אמר ריש לקיש מה לי ללמוד מספר תהלים, אפילו במקומה אינה חסרה כלום, מה כתיב למעלה מן הענין ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום.
להקים את המשכן – נכתבה ההקמה על שמו אבל מעצמו הוקם בידי שמים, שנאמר (שמות מ) הוקם את המשכן. ובמדרש להקים את המשכן, זהו שאמר הכתוב (במדבר כ״ד:ה׳) מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, אם אהליך למה משכנותיך ואם משכנותיך למה אהליך, אלא אהליך אלו האהלים, משכנותיך אל תקרי משכנותיך אלא משכונותיך, א״ל הקב״ה למשה שיעשו לו משכן שאם יחטאו יהא מתמשכן על ידיהם, תדע לך שהוא כן שכיון שחטאו מה כתיב (תהלים ע״ח:כ״א) לכן שמע אלהים ויתעבר ואש נשקה ביעקב ויטוש משכן שילו, זה המשכן שלא נעשה אלא שאם חטאו יהא מתמשכן על ידיהם. דבר אחר להקים את המשכן, א״ר סימון בשעה שאמר הקב״ה לישראל להקים את המשכן רמז למלאכי השרת שיעשו אף הם את המשכן, ובעת שהוקם למטה הוקם למעלה, והוא משכן הנער ששמו מטטרון שבו מקריב נפשותיהם של צדיקים לכפר על ישראל בימי גלותם, ולכך כתיב את המשכן, שמשכן אחר הוקם עמו, וכן הוא אומר (שמות ט״ו:י״ז) מכון לשבתך פעלת ה׳, עד כאן במדרש.
ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, "It was on the day Moses completed erecting the Tabernacle, etc.⁠" This chapter was written after the priests had bestowed their blessing on the people, i.e. in chronological order. On the day Aaron raised his hands over the people in blessing them the inauguration of the Altar commenced. This verse is proof of the opinion expressed in Sifri Nasso 43 that during the seven preceding days Moses erected and dismantled the Tabernacle each day.
וימשחם, "he anointed them,⁠" i.e. with oil.
ויקדש אותם, "he sanctified them.⁠" This was by means of sprinkling blood on the Tabernacle's furnishings including the Altar (compare Ibn Ezra).
A Midrashic approach: the words: "It was on the day Moses completed the erecting of the Tabernacle" are reminiscent of Proverbs 27,18: "He who tends the fig tree will eat its fruit; he who waits on his master will be honoured.⁠" God does not withhold the appropriate reward for any creature. If man has toiled and devoted his best efforts to something worthy he will be rewarded. The Midrash illustrates this with the example of David, his son Solomon, and the Temple. It is well known that the scheme to build the Temple originated with David. Not only did he amass most of the funds and materials for the project but he had drawn up detailed blue prints. This is why we find that psalm 30,1 credits the Temple to David rather than to his son Solomon who had spent seven years building it. At the inauguration the hymn commences with the words מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, "a psalm for David. A song for the dedication of the House.⁠" You will observe a similar phenomenon with the Tabernacle. Seeing that Moses had devoted so much effort to see the Tabernacle built, had assembled it, erected it, etc., we find here that though Betzalel was the chief architect and executive carrying out the construction, that the Torah speaks about the day "Moses completed the Tabernacle.⁠" This is the way the Torah expresses its recognition of the contribution by people whose efforts is likened to those who plant a fig tree.
Another Midrashic insight: the words: "it was on the day Moses completed the Tabernacle,⁠" are reminiscent of another part of Psalms 51,2--21 "May it please You to make Zion prosper; rebuild the walls of Jerusalem. Then You will want sacrifices offered in righteousness, burnt and whole offerings; the bulls will be offered on Your altar.⁠" Seeing that in this world, at the inauguration of the Tabernacle the sacrifices were quantitatively minuscule, as described in verse 12, God could have reacted to such measly offerings with some degree of indignation. The Jewish people, forestalling such a complaint explained that seeing they were not in Jerusalem, did not yet have a home of their own, were traveling through the desert, they only presented a token of their esteem for their king God. They hinted in this psalm that as soon as their king would lead them to their permanent home they would reciprocate by presenting the King with sacrifices more in keeping with his stature. In fact when you will study the report of the inauguration of Solomon's Temple and compare it with the inauguration of the Tabernacle you will be amazed at the quantitative difference. The courtyard of the Temple had to be enlarged (the sanctified area) in order to accommodate all the animals being slaughtered on that occasion. Kings I 8,63 tells of 22,000 oxen, 120,0000 sheep. being sacrificed at that time. Even during the days of Ezra, at the inauguration of the second Temple, when the economic and numerical condition of the Jewish people was a far cry from the glorious days of Solomon, we read that 100 bulls, 200 rams, 400 lambs, and 12 goats were offered on that occasion (Ezra 6,17).
Another interpretation: The choice of the word כלות in the verse ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן causes Rabbi Yochanan to understand the meaning of the word in the same sense as in Genesis 18,21 where it referred to total extinction of the people of Sodom. As long as the Tabernacle had not been erected the various destructive forces commonly known as demons had free reign on earth. When Moses had ascended Mount Sinai he recited Psalms 91,1 יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן, extolling "the Jewish people who had been allowed to reside in the shelter of the Most High and abide in the protection of Shaddai.⁠" Tanchuma Nasso 23 understands these words slightly differently i.e. the word צל, shadow, has a numerical value of 120. This is the combined number of days (3 times 40) which Moses spent in that "hideout" near God on the mountain. In verse two of that hymn Moses says to God: "my refuge and stronghold, my God in whom I trust.⁠" God responded: "seeing you placed your trust in Me, I will indeed stand by you.⁠" This is why the following verses dealing with miraculous rescues refer particularly to David whom God rescued from certain death at the hands of King Shaul (compare Samuel I 23,26). On the words ותחת כנפיו תחסה צנה וסוחרה אמתו, "and under His wings you will find refuge; His fidelity is an encircling shield (verse 4),⁠" Rabbi Shimon ben Lakish comments in that same Midrash that God promises to act in the fashion described for all who are true students of Torah. The next verse in the psalm, speaking of there being no need to fear the terror by night or the arrow that flies by day, is a reference to destructive forces on earth known by Moses in the psalm, i.e. the ones who fly around by day. The term קטב מרירי mentioned in verse six is a destructive agent whose sighting the victim is not likely to survive at all. It kills man and beast alike without direct contact. To help identify this creature, our author describes its head as similar to the head of a calf, it sprouts one horn on the middle of its forehead; the time of year when it is rampant is between the 17th of Tammuz and the ninth of Av, i.e. the period when the city of Jerusalem and at the end the Temple were captured and destroyed.
When the psalmist (Moses) continues in verse 10 with: "no harm will befall you, no disease will touch your tent,⁠" this is a reference to the Tent of Meeting, the Tabernacle. As long as the Tabernacle had not become functional these various destructive forces were commonplace; from the day described in our verse they ceased to exist.
According to this Midrash it appears that what Moses said about על שחל ופתן תדרוך, תרמוס כפיר ותנין, "you will tread on cubs and vipers; you will trample lions and asps,⁠" (verse 13) refers to 4 distinct groups of demons which are the outgrowths of four specific human beings. I have already referred to this in my commentary on Genesis 4,22 that the sister of Tubal-Kayin was Naamah. This hymn would be recited throughout the ages in Jerusalem. It is mentioned in Tractate Shevuot folios 14 and 15 where we are told that it was not permitted to expand the boundaries (walls) or the holy precincts except with the consent of the king, prophet of the generation, and the High Priest. In addition the Sanhedrin of 71 members had to give its consent and the Urim Vetumim had to be consulted by the High Priest. Two thanksgiving offerings had to be offered to make the changes effective and the Levites had to play their instruments when these offerings were presented and to recite a hymn [psalm 30 and the hymn in which David gives thanks for having escaped the pursuit of his sons Avshalom. Apparently these hymns were obligatory. Ed.]
This is also the meaning of Exodus 25,8: "they shall make for Me a Sanctuary. When the Torah adds the apparently redundant words וכן תעשו, "and so you shall do,⁠" at the end of this verse, the meaning is that whereas at the time the instructions were issued they applied to the construction of the Tabernacle, i.e. ועשו לי, the words וכן תעשו mean that the same rules are to be in effect when it would be time to construct the permanent Temple.
The song mentioned in the Mishnah in Shevuot is the one dealing with the damage inflicted by demons (Psalms 91). They would recite this in Jerusalem to ward off these negative and destructive forces just as Moses had recited it at the time he had supervised construction of the Tabernacle.
Tanchuma Nasso 25 has Rabbi Shimon query why we need to resort to the Book of Psalms to learn all this when we could learn it simply from our verses (the priestly blessings) where surely the words of that blessing address such dangers when the priests ask God to "bless and protect the recipients.⁠" Surely, he reasons the word וישמרך means: "to protect you against all dangers!⁠" Clearly, this blessing had to be effective on the day the Tabernacle was being erected! Rabbi Yehudah son of Rabbi Simon commented that on the day the Tabernacle was erected Moses entered and heard a beautiful voice. He decided to go closer to hear what God had to say. God then said to him: "Moses, welcome; I will speak to them and tell them that I harbor no resentment against them at all and that I am at peace with them, etc.⁠" God quoted Psalms 85,11 to this effect. Up until the day of the Tabernacle being erected there had still been a tug of war between God and the people dating back to the golden calf episode. Concerning this interpretation, also Rabbi Shimon ben Lakish said there was no need to search the Book of Psalms for such insights as the priestly blessing in our passage already concluded with the promise of peace for the Jewish people, and that blessing had been bestowed on the people on that day.
להקים את המשכן, "to erect the Tabernacle.⁠" Although the erection of the Tabernacle is credited by the Torah to Moses, the fact is that it erected itself, as we know from Exodus 40,17 הוקם המשכן, "the Tabernacle had been erected.⁠" The Torah had not attributed this to any human being or combination of human beings.
A Midrashic comment based on Tanchuma Nasso 14: the words "to erect the Tabernacle,⁠" are reminiscent of Numbers 24,5 "how goodly are you tents o Yaakov, your sanctuaries, o Israel.⁠" If Bileam mentioned אהליך "your tents,⁠" why did he also have to mention משכנותיך, "your sanctuaries?⁠" The answer given is that the "tents" Bileam referred to were the various locations commencing in the desert where the temporary structure, the Tabernacle would be located. The word משכנותיך, is to be read slightly differently, i.e. משכונותיך, from the word משכון, "pledge, collateral.⁠" The presence of the Tabernacle (containing the Shechinah) in the midst of the Jewish people was to be their pledge that they would be loyal to God. Remember that history bears out that this is exactly what happened. When the Jewish people sinned we experienced retribution as described already in Psalms 78,21 and 60. The forsaking of the Tabernacle in Shiloh in that latter verse was a direct consequence of the people's failure to live up to their part of the bargain.
Another meaning of the words: "to erect the Tabernacle.⁠" According to Rabbi Simon, at the time God gave instructions to the Jewish people to erect the Tabernacle, He instructed the angels in the celestial spheres to do something commensurate so that a celestial Sanctuary was established at the same time as the Tabernacle on earth. The celestial Sanctuary is the Tabernacle of the נער whose name is Mattatron. In that Sanctuary the souls of the righteous are being offered in order for them to atone for their errant brethren, the sinners of the Jewish people during the period the latter are in exile. This is why the Torah wrote את המשכן the word את alluding to the other Sanctuary which had been erected simultaneously. This is also the reason for the words מכון לשבתך פעלת ה',⁠"the foundation of Your dwelling-place Hashem" (Exodus 15,17). Thus far the Midrash.
ביום כלות משה להקים את המשכן – פרש״י כלת כתוב תימא דבמסורת כתוב מלא וי״ל דמצינו שהתלמוד חלוק על המסורת כמו שפי׳ בסוף פר׳ חיי.
ויהי ביום כלות משה – כתב הרמב״ן כתב זה לומר כי ביום הראשון של המלואים דבר אליו מאהל מועד ודבר אליו כל הפרשיות שמתחלת ספר ויקרא עד ויהי ביום השמיני שהם בדיני הקרבנות וביום השמיני דבר לו כל הפרשיו׳ שמתחלת זאת החיה אשר תאכל שהם בדיני אסור והיתר ויש בכולן ענין הקרבנות שנמשכו העניינים עד המקו׳ הזה כסדר אשר פירשתי וכשהשלים המצות שנצטווה משה לאמר לישראל ויש בכולן עבודה וקרבנות ומשמר׳ אוהל מועד ועבודתו חזר אחרי כן להגיד נדבת העם והנשיאים וקרבנם שהיו מיום השמיני עד י״ט לחדש:
ואת המזבח ואת כל כליו – מחובר לראש הפסוק ביום כלות משה להקים את המשכן ואת המזבח ואת כליו וימשחם ויקדש אותם ויקריבו נשיאי ישראל וגו׳:
וימשחם ויקדש אותם – כתב הרמב״ן פי׳ ר׳ אברהם שמשח אותם בשמן המשחה ויקדש אותם בדם החטאת כמו שאמר שם ויחטא את המזבח ואת הדם יצק על יסוד המזבח ויחטאהו לכפר עליו ואינו נכון שכך נאמר במשכן וימשח אותו ויקדש אותו והמשכן לא נתקדש בדם אלא וימשחם לקדש אותם:
ויהי ביום כלות משה, "It was on the day that Moses completed, etc.⁠" Nachmanides writes that the meaning of the word כלות, completing, as opposed to הקים erecting, is to tell us that on the first day when the Tabernacle was put up to become functional, i.e. on the seventh day of the מילואים, the consecration rites, Moses did not dismantle the Tabernacle as he had done on the previous days. Whereas God had spoken to Moses on the first of those seven days from inside the Tabernacle and He communicated to him all the chapters of the Torah beginning with the first chapter of Leviticus. He issued all the laws about the sacrifices, both animal and meal offerings. On the eighth day of the consecration rites, i.e. after their conclusion, God communicated to Moses the legislation about what may and may not be eaten (Leviticus chapter 11) All these laws contain some aspects of the legislation pertaining to sacrificial offerings, the maintenance of the Tabernacle, and the service to be performed in it by the priests. Having dealt with these aspects, the Torah proceeds to describe the donations of the people and the princes that enabled the Tabernacle to have been erected. The donations of the princes were brought between the 8th and the 19th day of Nissan.
ואת המזבח ואת כל כליו, "and the altar and all its appurtenances.⁠" Conceptually, these words belong to the beginning of our verse, i.e. להקים, Moses did not only erect the Tabernacle on that day but also the altar etc., as he had been doing for the previous seven days. He also performed the anointing, etc. all on that day.
וימשחם ויקדש אותם, "He anointed them and sanctified them.⁠" Nachmanides, quoting Ibn Ezra writes that the anointing was done with the special oil for anointing described in Exodus chapter 30, whereas the "sanctification" was accomplished by taking the blood from the sin offering as we read in Leviticus 8,15ויחטא את המזבח ואת הדם יצק אל יסוד המזבח ויחטאהו לכפר עליו, "he purified the Altar; he poured the remaining blood upon the base of the Altar and he sanctified it to provide atonement for it.⁠" Nachmanides disagrees with Ibn Ezra, basing himself on similar language used by the Torah when describing the sanctification of the Tabernacle, and at that sanctification there certainly was no blood involved. (Compare our verse above)
ויהי ביום כלות – סמך חנוכת המזבח לברכת כהנים רמז לחשמונאים שיעשו חנוכה ועוד כדי שלא תשלוט עין הרע במלכותם לכך ברכם תחלה וסמך למשכן שבזכות המשכן יהיה שלום וכן דוד סמך ה׳ יברך את עמו בשלום למזמור שיר חנוכת הבית.
ושמו את שמי ואני אברכם – וסמיך ליה ויהי ביום כלות זהו בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך.
וימשחם ויקדש אותם – כתב הרמב״ן ר׳ אברהם פי׳ שמשח אותם בשמן המשחה ויקדש אותם בדם החטאת כמו שאמ׳ שם ויחטא את העם ואת הדם יצק אל יסוד המזבח ויחטאהו לכפר עליו. ואיך נכון שכך נאמר במשכן וימשח אותו ויקדש אותו והמקדש לא נתקדש בדם. אלא וימשחם לקדש אותם. ואת המזבח ואת כל כליו מחובר לראש הפסוק ביום כלות משה להקים את המשכן ואת המזבח ואת כליו וימשחם ויקדש אותם. ויקריבו נשיאי ישראל.
ויהי ביום כלות משה וגו׳ – כל זה מבואר בעצמו, והמצטרך כתבנו בספר הסוד.
ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן – הנה זה היה בסוף שבעת ימי המילואים שנזכרו בפרשת צו. והנה נזכר בפרשת אלה פקודי (שמות מ, יז) כי בשנה השנית באחד לחודש ניסן הוקם המשכן, רוצה לומר שנשלמה אז הקמתו; ויִדמה שזאת ההקמה היתה מה שהקים משה את המשכן וקידשוֹ עם כל כליו, והמזבח וכל כליו, כשמשח אותם בשמן המשחה ביום הראשון משבעת ימי המילואים, וקידשם בדרך ששימש בהם שבעת ימי המילואים, ולא נשלמה זאת ההקמה עד סוף שבעת ימי המילואים, כי אז נשלם לו קיומו על ענינו לדורות על יד אהרן ובניו, כי כהונת משה רבינו עליו השלום היתה לפי שעה. וכבר פירשו בספרי שבכל יום מימי המילואים היה משה מפרק המשכן אחר שהעמידוֹ ומשחוֹ, וגם ביום השמיני הוצרך להקימו לזאת הסיבה. ואפשר שיחזק זה הפירוש מה שאמר בפרשת צו: ׳כאשר עשה ביום הזה צוה ה׳ לעשֹׂת לכפר עליכם׳ (ויקרא ח, לד), כי זה יורה שכמו שעשה משה ביום הראשון עשה בכל אחד משבעת ימי המילואים; ולפי שביום הראשון הקים המשכן ומשחוֹ וקידשוֹ עם כל כליו, הנה יֵראה מזה שהקימוֹ בכל אחד מהימים ההם. אלא שכבר יֵראה לפי הפשט שלא שב משה לעשות בשאר ימי המילואים כי אם מה שהיה לכפר עליהם, והם קרבנות אהרן ובניו, ודי במשיחתו פעם אחת המשכן וכליו והמזבח וכליו לקדשם, לפי מה שיֵראה מהקדשת הכלים הנעשים במקדש. והנה אפשר שנאמר שנמשחו בכל יום מימי המילואים, כמו שנבאר אחר זה. והנה אמר וימשחם ויקדש אֹתם, להורות שלא נשלמה הקדושה עד שנמשחו כולם. וזה מחוייב, כי כל אלו הדברים הם מתאחדים לתכלית אחד, כמו שביארנו מענינם, ולזה אי אפשר שיתקדשו לחצאין. והמשל, כי השולחן בעצמו אי אפשר שתהיה לו קדושת השולחן, שהוא חלק מעניני המקדש, אם לא בשיִלָּוה לשאר הדברים אשר שם. והנה יתבאר ממה שאומַר שאי אפשר שנפרש ׳ביום כלות משה׳ - ביום הראשון משבעת ימי המילואים; וזה, שקרבנות הנשיאים נעשו תכף, ובשבעת ימי המילואים לא כיפר משה רק על אהרן ובניו, ואחר כן כיפרו אהרן ובניו על כל ישראל. ולזה יחוייב שיהיה זה הענין ביום השמיני. והנה הראש שהתחילה ממנו עבודת אהרן ובניו היה בראש חודש ניסן, והוא היה ראש השנה לענין עבודת אהל מועד; ולזה היו השקלים נגבים אז.
(א-ב) והנה נתבאר תכלית הביאור מהמשך הענין. ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וגו׳. ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם וגו׳.
כלות משה להקים ולא נאמר ביום הקים מלמד שכל ז׳ המלואים היה משה מעמידו ומפרקו ואותו היו׳ העמידו ולא פרקו. והרמב״ן ז״ל טען ואמר שאינ׳ ראיה גמור׳ כי ביום כלות אינו דבק עם להקי׳ בלבד אבל הוא דבק עם כל הנמשכי׳ אחריו ביום כלות משה להקי׳ את המשכן ולמשוח ולקד׳ אותי ואת המזבח ואת כל כליו הקריבו הנשיאי׳ את קרבנ׳ כשנעשה כל זה ואין דבריו נכוחים דא״כ יתחייב לפרש הווי״ם של וימשח ויקדש וימשחם ויקדש אותם במקו׳ למ״ד והוי״ו של ויקריבו נשיאי ישראל וי״ו יתירא כאלו אמר למשוח ולקדש ולמשחם ולקדש אותו הקריבו נשיאי ישראל וזה דבר שלא נמצא כמוהו בכל המקר׳ לכן דברי רז״ל הם על פי הפשט כאלו אמר ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן משח אותו ויקדש אותו וגו׳ ואח״כ ויקריבו נשיאי ישראל וגו׳ ויביאו את קרבנ׳ וגו׳:
ור״ח ניסן היה. פי׳ היום שכלו הקמותיו לא היום שהוקם המשכן דבהדיא כתיב ביה ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן וזה אליבא דמאן דאמר בת״כ ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה שעיר זה שעיר של נחשון החטאת זה חטאת יום השמיני דרוש דרש משה שעיר של ר״ח ולא אליבא דמאן דאמר בספרי ויהיו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם מי היו מישאל ואלצפן היו שנטמאו בנדב ואביהוא ולא יכלולעשות הפסח ביום ההוא שהוא י״ד בניסן ביום ההוא לא היו יכולין לעשות אבל היו יכולין ביום שלאחריו אלמא שביעי שלהן בערב פסח היה ונמצא שהיום הראשון שלהם שבו מתו נדב ואביהוא שמיני לניסן היה:
בשני נשרפה הפרה.בפ׳ הניזקין א״ר לוי ח׳ פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן ואחת מהן פרשת פרה אדומה ופרש״י ז״ל לפי שביום המחרת נשרפה הפרה להיות נטהרין לפסחיהן וקודם לכן לא יכלו לעשותה דבעינן והזה אל נוכח פני אהל מועד והכי אמרינן במסכת מגלה ירושלמית באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה כי מה שהביא פה עניין שרפת הפרה וענין הזיית הלוים וגלוחם הוא מפני שהיום שכלו הקמותיו שהיה בר״ח ניסן הביאו הנשיאים שש עגלות צב וי״ב בקר לפני י״י וכתיב את שחי העגלות ואת ארבעת הבקר נתן לבני גרשון והנשארים לבני מררי והלוים לא נבחרו להיות תמורת הבכורות רק אחר ההזיה והגלוח מפני זה הוכרח לומר בשני נשרפה הפרה ובג׳ הוזו הזיה ראשונה ובז׳ הוזו הזיה שנית:
ובשביעי גלחו. הוא הגלוח האמור בפ׳ בהעלותך וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם ופרש׳ הלוים שהיא קח את הלוים שבפרשת בהעלותך ביום שהוקם המשכן נאמרה כדאיתא בפרק הנזקין ועכ״ל שבשלישי לניסן הוזו הזיה הראשונ׳ מההזיות דשלישי ושביעי ובשביעי בניסן הוזו ההזיה שני׳ שהיא בשביעי ואז העבירו תער על כל בשרם וכבסו בגדיהם ונטהרו:
(א-פט) ויהי ביום כלות משה וגו׳ עד סוף הסדר. ויש בזה שאלות:
השאלה הא׳: באמרו ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן. ופרש״י שר״ח ניסן היה וכן הוא דעת הרמב״ן שזה היה ביום השמיני למלואים ויקשה מאד למה נכתבה הפרשה הזאת במקום הזה. והיה ראוי שתכתב למעלה ביום השמיני כי אם היתה חנוכת המזבח בניסן ומנין העם באייר למה נכתב מנין העם קודם חנוכת המזבח. ואם הפרשה הזאת קדמה איך אמר הכתוב בה הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים כאלו נמנו כבר והנה הדבר בהפך שאחרי כן נמנו כפי דעת החכמים והרבנים האלה:
השאלה הב׳: באמרו ויקריבו נשיאי ישראל וגומר ויביאו את קרבנם שש עגלות צב כי הנה העגלות צב לא היו קרבן ואיך יאמר עליהם שהקריבום לפני השם ואם אמר זה על י״ב הבקר מוליכי העגלות הנה הבקר גם כן לא היו ראוים לקרבן כי מן הבקר זכר תמים יקריבנו לא נקבות גם לא אמר שהיו לזבוח אלא להוליך את העגלות ולא ביאר הכתוב מה נעשה מהמה:
השאלה הג׳: במה שצוה השם למשה קח מאתם כי למה זה נצטרך צווי לקחת מאתם והלא כל אחד מישראל הביאו תרומה ונדבה לה׳ איש מן הבא בידו ולא הוצרך יתברך לצוות למשה שיקח מאתם כי לכבוד המקדש התנדבו ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים וכל שכן הנשיאים ראשי בני ישראל המה:
השאלה הד׳: איך קרא הכתוב לקרבנות הנשיאים קרבנות המזבח כי השם ההוא לא יפול אלא על הקרבנות שנקרבו ראשונה על המזבח. וכבר הקריבו אהרן ובניו ביום השמיני למלואים עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה. וגם בני ישראל הקריבו אז שנאמר ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה. ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה׳ ומנחה בלולה בשמן. והיא היתה חנוכת המזבח לא קרבנות הנשיאים שהקריבו אחר כן:
השאלה הה׳: למה זה צוה השם נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח. ואם כלם יחד הביאו קרבנם למה לא יהיו נקרבים יחד כלם ביום אחד. והנה ביום השמיני הקריבו יחד כל בני ישראל קרבנם וכ״ש הנשיאים כלם וביום הכפרים היו מקריבים הקהל כלו כאחד ולא כל שבט בפני עצמי כ״ש שהכתוב אומר זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל מורה שכלם הקריבו יחד קרבנותיהם:
השאלה הו׳: בעצמות קרבנם. ראשונה שהיו מקריבים קטרת והנה הקטרת היה נעשה במקדש ואיש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת וגומר וא״כ הקריבו שעיר עזים לחטאת שידוע שאין חטאת בקרבן יחיד והנשיאים האלו יחידים היו וכל אחד מקריב קרבנו ואיך א״כ הקריבו חטאת בהיותם יחידים:
השאלה הז׳: מה היה שכל הנשיאים הקריבו לחנוכת המזבח קרבן שוה ומתדמה מבלי פחות ויתר כאחד מהם על האחרים כי הנה כל זה היה בנדבה ואיך היה אפשר שיהיו לבם בנדבותם שוה בכלם וכן שהשוו בעוני ובעושר מבלי חלוף כי זה באמת לא יתכן להמצא ובנדבת העם נתחלפו מאד זה מזה:
השאלה הח׳: למה זכר הכתוב כאן קרבן כל אחד מהנשיאים בפרטיות הענינים בהיות קרבנם שוים מבלי חלוף כלל והיה די בשיאמר בראשון מהם זה קרבן נחשון בן עמינדב דרך משל ואחר כך דבר יום ביומו וכן הקריב פלוני ביום פלוני לא שיכתוב דבר אחד י״ב פעמים שהוא כפל מופלג ודבר זר מאד:
השאלה הט׳: באמרו בסוף הסדר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת וגו׳ כי הנה הפסוק הזה סותר למה שארז״ל שלכל הדברות ולכל אמירות ולכל הצווים קדמה קריאה לשון חיבה ושבנין אב לכלן הוא ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו שהפסוק הזה מורה על חליפו שבכל עת שהיה רוצה לשמוע הקול האלהי הזה בא אל אהל מועד ושומע הדבור ולא היה אם כן הדבר תלוי בקריאה גם קבלו שהיה משה רבינו ע״ה מנבא בכל עת שירצה ואם לא היה מנבא אלא כשיקראהו לא היה מנבא בעת שירצה:
השאלה הי׳: באמרו ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול שמורה שבאהל מועד שהוא ההיכל היה שומע את הקול לא לפני לפנים וחז״ל קיימו שאהרן היה באל יבא ואין משה באל יבא כי משה היה בא לפני לפנים בכל עת לשמוע הקול האלהי והכתוב הזה מורה שאין הדבר כן שלא היה נכנס מבית לפרוכת לקדש הקדשים כי אם אל אהל מועד בלבד ושם היה שומע את הקול. וידוע ששם היה נכנס בכל עת גם אהרן ובניו להטיב את הנרות ולהקטיר את הקטרת בבקר ובערב ואיך אמרו אם כן שאהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא וכפי הפסוק אבאר עוד שני הספקות.
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
(א) ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וגו׳ עד סוף הסדר.
רחוק היא אצלי שתהיה חנוכת המזבח הנזכרת כאן ביום ר״ח ניסן כשהוקם המשכן כשהתחילו שבעת ימי המלואים וגם לא ביום השמיני למלואים כדברי הרמב״ן מהטענות אשר נזכרו בשאלה הראשונה בפרשה הזאת. אבל אחשוב שכאשר הוקם המשכן שהיה בחדש הראשון מיד התחילו ימי המלואים לאהרן ולבניו ובשבעת ימים מלאו את ידם והקריבו את קרבנם וקרבן העם ביום השמיני וכל שאר ימי החדש ההוא הראשון נתעסק משה במשיחת המשכן והכלים והמזבח וכליו ושאר הדברים הצריכים למקדש.
ובראשון לחדש השני צוה השם למשה על מנין העם ונקבו בשמות הנשיאים שהיו בכל שבט ושבט בשעת המנין ואחרי שנמנה העם לשבטיו וכן הלוים ונתמנו הנשיאים ראו הנשיאים ההם שהיה דבר הגון שהם יתחילו להקריב קרבנות קודם כל שאר יחידי ישראל ומזה הצד קרא את קרבנם חנוכת המזבח לא מפני שהיה קרבנם הראשון שנקרב שמה לא מן הכהנים ולא מעדת בני ישראל אלא בבחינת יחידי הצבור שהיו עתידין להקריב קרבנותיהם וזבחיהם על מזבח השם שאלה להיותם נשיאים יקריבו ראשונה קודם שיקריב כל יחיד מישראל את קרבנותיו והם יהיו מחנכים את המזבח בקרבנות היחידים. גם ראו הנשיאים לעשות זה להתפלל אל השם על שבטיהם שכן ירבו וכן יפרוצו ויוסיף השם עליהם כהם אלף פעמים ומזה למדו שרי האלפים ושרי המאות שהלכו למלחמה במדין לומר למשה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש ונקרב את קרבן ה׳ הנה אם כן עשו הנשיאים כאן קודם המלחמה מה שעשו שם אחריה. והיה אם כן חנוכת המזבח וקרבן הנשיאים אחרי מנין העם ומתיחס אליו. והותרה השאלה הא׳.
ואמנם אמרו וימשחם ויקדש אותם אפשר לפרשו כמו שכתב הרמב״ן וימשחם לקדש אותם ונכון גם כן לפרש וימשחם ויקדש אותם על המזבח ועל כליו או ששב אל אהרן ואל בניו הנזכרים למעלה.
אח״כ אמר ויהי ביום כלות משה וגו׳ – לפי שברכת שלום של מעלה היא לכנסת ישראל שנקראת אחותי כלה. סמך בכאן ויהי ביום כלות משה כלת כתיב. לפי שבכאן נכנסו ישראל ככלה לחופה בז׳ ברכות שהזכרתי למעלה בפסוק ושמו את שמי. וכן סמך לכאן חנוכת הנשיאים. להורות כי אחר שהיו להם דגלים והיו ראויים ליסע בסדר ד׳ מחנות של מעלה. וכבר היו מבורכין בברכת לויה. וידוע כי משא המשכן ובפרט קרשי המשכן בריחיו ועמודיו ואדניו. לא היו יכולים הלוים לישא אותם כמו שהיו נושאים בני קהת הארון. לזה נדבה רוחם אותם להתנדב שש עגלות צב לשאת הדברים הנזכרים. וזאת היא עצת התורה שאמר שנתן להם נתנאל בן צוער נשיא יששכר. לפי שכל הדברים צריכים סיוע. כי העולם עומד על עמוד אחד. שנאמר וצדיק יסוד עולם. ד״א על עמודים רבים. וכן ראוי כי אפילו כסא הכבוד עומד על החיות. ולפי שענין הדגלים חמדו אותם מיום מ״ת. לפי שראו ד׳ מחנות שכינה באופנים וחיות ועגלות נושאות המרכבה. ראו הנשיאים שעדיין לא נגמרה מלאכת הדגלים. לפי שכמו שלמעלה היו אופנים וחיות נושאות ד׳ מחנות. כאומרם והאופנים וחיות הקדש. שזהו ואתא מרבבות קדש. כן היה צריך למטה בדגלים ובד׳ מחנות. אופנים וחיות ועגלות נושאות המשכן שהוא דמות המרכבה. ולכן נסמכה פרשה זו לברכת כהנים להשלים ענין הדגלים. ולכן ויביאו את קרבנם שש עגלות צב וי״ב בקר למספר שבטי בני ישראל. ולקיום העולם שהוא י״ב שעות ביום וי״ב שעות בלילה וי״ב חדשים בשנה. ולהגין עלינו מי״ב נסיכי ישמעאל המקטרגים עלינו. ולזה באו י״ב בקר שור לאחד. כאומרם לבקרים אצמית כל רשעי ארץ להכרית מעיר ה׳ כל פועלי און. הם מדות הדין המקטרגין עלינו אמר שש עגלות צב וי״ב בקר. כי העגלות היו מכוסות בענין שלא יראו. לפי שידוע שהעגלות הם באות מכח הדין ומכח העגל. והעד על זה עגלה ערופה שהיא באה לסלק חרון אף מישראל. הנמשך מצד רוח הטומאה הוא יצר הרע הוא מלאך המות. והעד השני עגלה יפיפיה מצרים ומיד קרץ מצפון בא בא. הוא הצפוני הכורת והמכלה. ולכן אמר שש עגלות צב מחופות ומכוסות. שלא יצאו לקטרג על ישראל. ולכן לא אמר מכוסות אלא צב. להורות שעיקר שרשם של אלו המקטרגים הם מצד רוח הטומאה. ושם מחנהו החולד והעכבר והצב למינהו. וזהו שש עגלות צב. כולם נפרדים איש מרעהו בצבים ובפרדים. ולכן אמר עגלה על שני הנשיאים. ולא נשיא אחד לעגלה אחת. לפי שהיה צריך זכות הרבים. וטובים השנים מן האחד להגין על מדה״ד הקשה. ומשה לא היה רוצה לקבלם כי חשב כי ארון נושא נושאיו עצמו לכ״ש. וכן כל כלי המשכן היו כלי הקדש והם נושאים את עצמם. ואז א״ל השם קח מאתם כי נמוקם עמם והלכה כמותם. והיו לעבוד את עבודת אהל מועד. לפי שהם קדש. וכלי הקדש ראוי לכפות ולכבוש כל מיני מדות הדין. כאומרו ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. ואהל מועד לא נעשה אלא לכפר עון העגל ולהבריח המזיקים שנתחברו לישראל. ולכן אמר והיו לעבוד את עבודת אהל מועד. כי מה שהיה עושה אהל מועד היו עושים אלו העגלות. שהיו משימין עליהן כלי המשכן כדי לכופם ולשימם מרמם כטיט כל חוצות וכלי הקדש עליהם. ולפי שראתה עינם של שבטים יותר מעינו של משה. אמר ויקח משה את העגלות ואת הבקר ויתן אותם אל הלוים. כי להם ראויות העגלות לפי שהם באים מכח הדין. כאומרו המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם. כי בהם סוד ההבדלה והדין. כאומרו והבדלת את הלוים. ולפי שהם באים מכח הדין אמר והעבירו תער על כל בשרם. כי התער הוא מדה״ד כאומרו בתער השכירה. ולכן אמר ונתת אותם אל הלוים. כי היו משוררים במקדש וכורתים כל הזמורות ואשכלות מרורות של מדה״ד בכח המזמורים. וזהו זמירות היו לי חוקיך. ולכן נקראים זמירות מן לא תזמור:
ואת המזבח ואת כל כליו – ולהקים את המזבח ואת כל כליו כל אחד במקומו.
וימשחם ויקדש אתם – אחר שהקים כל אחד מהם כתקונו.
ואת המזבח ואת כל כליו, and to erect the altar and all its appurtenances, each in its proper place.
וימשחם ויקדש אותם, after each component had been positioned in the place assigned to it.
(א-ב) ואחר כל זה הסדר, חזר ואמר עניין חנוכת המזבח והנשיאים, שכשהמשכן היה אחד ושלם, מקודש בהשראת שכינת האל יתברך ואין מעכב וגורם שתסתלק, אז ראוי לקדשו ולחנכו בעבודות הראויות, לכך סמך זאת הפרשה.
ואם היה בחודש הראשון, לסמיכות העניין נאמר ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן ולמשחו – ואף על פי שהמשיחה היה קודם. כלומר, אחרי כלות כל זה, ויקריבו הנשיאים וגו׳.
הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים – להראות גדולתם, שהיו טובים לצבא ולמלחמה ולמלחמתה של תורה:
ככלה הנכנסת לחופה. לפי שהמשכן הוא החופה, שהיה נקרא ״אהל מועד״ להתוועד עם ישראל ולהתחבר עמהם. ואף על גב שבכל הספרים נכתב ״כלות״ בוי״ו, הכי פירושו, מדכתיב ״כלות״, ולא כתיב ׳ביום כילה להקים המשכן׳, אלא לדרוש לשון כלה. והא דקאמר ׳כלת כתיב׳, רצה לומר שלא כתיב ״כילה״, שאז לא נוכל לדרוש לשון כלה, שהרי יש יו״ד בין הכ״ף ובין הלמ״ד. אף על גב שאין היו״ד כתובה, כיון שהחירק הוא במקום היו״ד, כאילו היו״ד כתובה. אבל עכשיו שכתב ״כלות״, נוכל לדרוש לשון כלה:
בצלאל וכל חכם לב וכו׳. מקשים (מהרא״י), סוף סוף אף על גב שבצלאל וכל חכם לב עשו המשכן כו׳ (שמות לו, א), משה הקים אותו, כדכתיב בפרשת פקודי, ושפיר כתב ״ביום כלות משה להקים״. ואין זה קשיא, דאין דרך הכתוב לומר כך, דכיון דעתה לא בא לומר רק כאשר הקימו המשכן התחילו לחנכו, מאי נפקא מיניה מי הקימו. בשלמא אם עשה משה המשכן כולו, שפיר כתב ״ויהי ביום כלות משה״, שהוא עיקר בעשית המשכן, ונקרא על שמו, אבל השתא שהמשכן עשאו בצלאל וכל חכם לב, אם כן אין נפקא מיניה בהקמה, שהקמה בטילה אצל עיקר המעשה, ובשביל שהקים משה את המשכן לא הוי ליה למתלי בו, כיון שבצלאל וכל חכם לב היו העושים, והוי ליה למכתב ׳ויהי כאשר הוקם המשכן׳, ומתרץ דנקרא על שמו כיון שמסר נפשו עליו, ושפיר כתב ״ביום כלות משה להקים המשכן״:
ולא נאמר ביום הקים וכו׳. הרמב״ן כתב שאין זה ראיה גמורה, ד״כלות״ אינו מחובר למלת ״להקים״, אבל פירוש הכתוב, ביום כלות משה להקים ולמשוח ולקדש את כל – ״ויקריבו וגו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק ב). והשתא לפי פירוש הרמב״ן יהיה ״כלות משה להקים את המשכן״ כפשוטו. ודבר זה לא יתכן; חדא, דאם כן יהיה פירוש הכתוב ביום שכלה להקים ולמשוח ולקדש – הקריבו הנשיאים, ואם כן ״ביום המשח אותו״ (פסוק פד) למה לי, דממנו ילפינן דביום שנמשח הקריבו, כמו שפירש רש״י בסמוך (שם). ועוד, אין הלשון סובל זה, דהוי למכתב ׳ביום כלות משה להקים המשכן ולמשוח אותו ולקדש כל כליו ויקריבו הנשיאים׳:
אך קשיא לי, למה לא נאמר ״כלות להקים המשכן״ כמשמעו, ופירושו שכלה להקים, כי יש למשכן התחלה בהקמה – דהיינו אהל מועד, ואחר כך החצר, ונקרא זה ״ביום כלות להקים המשכן״. כי אין לומר שאין ההקמה נקרא אלא כאשר הוא עומד לגמרי, ומאחר שאין נקרא שהמשכן הוקם אלא כשהוא הוקם ונגמר ההקמה – לכך לא יתכן לומר בו ״כלות להקים המשכן״, דודאי זה לא יתכן, דכמו שנוכל לומר שהתחיל להקים המשכן, כן יתכן שכלה להקים המשכן, ואין שום הפרש. לכך נראה שדרשו (סיפרי כאן) מדכתיב ״כלות להקים המשכן״, ולא הוי למכתב הך לישנא, רק ׳ויהי ביום הקים המשכן׳, ולפיכך דרשו רז״ל שכלו הקמותיו. וכן מוכח לשון רש״י, שאמר ש׳לא נאמר ביום הקים המשכן׳, הנה לא למדו מן לשון ״כלות״, אלא שלא הוצרך למכתב כלל ״כלות״:
ראש חודש ניסן היה. פירוש, אל יקשה לך למה לא משח המשכן בפעם ראשונה, שהרי בפרשת פקודי משמע דמיד שהוקם המשכן היה נמשח, ותירץ, דזה לא קשה, דכל הקמות הראשונות לאו הקמות היו, אלא הקמה זאת דהיתה בראש חודש ניסן, שהרי בראש חודש ציוה להקים אותו (שמות מ, ב), ולפיכך זאת היתה הקמה. ׳ובשני נשרפה הפרה וכו׳⁠ ⁠׳, כלומר שהכל נמנה מן הקמה זאת, לאפוקי ההקמות הראשונות לא היו הקמה, שהרי לא נשרף הפרה גם כן אלא עד יום ב׳ מן ההקמה הזאת, ולא נשרפה הפרה כאשר הוקם המשכן בשבעת ימי המלואים, וכן ביום ג׳ היתה הזאת הלוים. ומעתה לא קשה למה לא משחו בראשונה, מפני שההקמה האחרונה היה נקרא ׳הקמה׳. וטעם הדבר, שהיא הקמה אחרונה, שהיה המשכן מקוים:
כַלוֹת משה: במדרש רבה ובפסיקתא כלת כתי׳, ביומא דעלת כלתא לגננא (נ״א לגנונה), פי׳ ביום שנכנסה כלה לחופתה. גם במדרש ילמדנו, לכך כתי׳ ויהי ביום כלת חסר. וכן הוא בס׳ הזוהר <פ' ויחי דף רל"ו, ופ' ואלה שמות דף ה', ו>פ׳ ויקרא <דף ד', ופ' פינחס דף רכ"ו ברעיא מהימנא> ובדוכתי אחריני, כדבעינן למימר לקמן. ובריקאנטי, כן ראיתיו חס׳ במקצת ספרי׳. גם הרמ״ה ז״ל כתב פליגי ביה נוסחי ומסראתא, אית נוסחי דכתי׳ מלא ומסרן עליה כולהו׳ מלאי׳, בר מן א׳ חס׳, ויהי ככלת השטרים, דמס׳ עלי׳ לית כות׳ וחס׳, ואית נוסחי דכתי׳ חס׳, ומסרן עליה דחסר הוא, ודרשא מסייעא למאן דאמ׳ חס׳, ע״כ. וא״ת תפס לעיקר כמאן דאמר מל׳, שכן מצא בהללי ובמצריים ובספרי׳ מדוייקים קדמוני׳ מכמה מאות שנים, וכ״כ המאירי ובעל ס׳ שמן ששון. ובכל המסרות כתו׳ כל׳ מל׳ ב״מ חד, ככלת השטרים. וכ״כ בעל מנחת כהן. וכן העידו חכמי בורגוש שגם הרמ״ה כתבו בספרו מל׳. <וכתו' בספר גור אריה ככלה הנכנסת לחופה וכו'. ואע"ג שבכל הספרי' נכתב כלות בוי"ו, הכי פירושו, מדכתי' כלות ולא כתיב ביום כילה להקים המשכן, אלא לדרוש לשון כלה, והא דקאמר כלות כתיב, ר"ל שלא כתיב כילה שאז לא נוכל לדרוש לשון כלה שהרי יש יו"ד בין הכ"ף ובין הלמ"ד, אע"ג שאין היו"ד כתובה כיון שהחירק הוא במקום היו"ד כאילו היו"ד כתובה, אבל עכשיו שכתב כלות נוכל לדרוש לשון כלה, עכ"ל.> ועיין בתשובות הרמב״ן ז״ל סי׳ רל״ב, ובתשובת הרשב״א ז״ל הובאה בב״י על טור י״ד סוף סימן רע״ה, ומ״ש בפ׳ בא <גבי ונתנו על שתי המזוזת.> והרמ״ע ז״ל בחיבורו הנקרא מאה קשיטה כתב כי ראוי היה לכתוב כלת משה, ונכתב כלות כי נטל רשות להעלים הסוד שלא להחזיק טובה לעצמו וכו׳, ע״ש. וגם במאמ׳ אם כל חי סי׳ ל״ה כתב שכן שמע מהמקובל האלקי מוהר״ר יצחק אשכנזי ז״ל. עוד כתב שם בס׳ מאה קשיטה, שכן ראוי היה לכתוב הפילגשם, ונכתב הפילגשים, היא היו״ד שניטלה מן הושע בן נון בריש פ׳ שלח לך, והלא כבר קרא לו משה יהושע במלחמת עמלק וכו׳, וכן מַעֲבִרִים עם ה׳ דבני עלי, מעבירם כתי׳ וכיוצא בו, לא תימא שחלקו בעלי הגמ׳ עם ספרי המסורת, אך העידו בגמ׳ על מקומות מיוחדי׳, כי נעו מעגלותיה של תורה, ואנחנו לא נדע, וילמד סתום מן המפורש, עכ״ל. ודברי הזוהר בסוף פ׳ זו, וברעיא מהימנא פ׳ פינחס <דף רנ"ד> צדקו יחדו עם מה שכתבתי, שגם הם דרשו כלת חס׳. ובתר הכי אמרי׳ ברעיא מהימנא פ׳ פינחס דאע״ג דכתי׳ כלות מלא, דרשינן ליה כאילו נכתב חסר, דאית להו לרבנן רשותא למעבד הכי, ועל כל פירושין דיכלין למעבד לקשטא כלה בתכשיטין דילה, קב״ה מצי למעבד כמה דיימרון ולמהוי מאמין לון, הה״ד על פי התורה אשר יורוך <משל לאומן דחתך מאני לבושין דמלכותא ועבד מנהון חתיכן סגיאן, אינון דידעין אתרין דחסרין אלין חתיכות או אלין דמשתארין אינון מתקנין לון לבושין ושווין אינון חתיכות דאתוספן באתר דמעיטין, וחתיכות דאינון מעטין מוסיפין עלייהו, והאי איהו על פי התורה אשר יורוך, עד כאן.> וזה כלל גדול בתורה, ישמע חכם ויוסף לקח לקיים כל דברי חכמי׳, דכולהו הוו דייקי טובא בקראי, ונבון תחבולות יקנה. ועיין עוד מה שאכתוב בס״ד בפ׳ בלק אצל ומגבעות אשורנו בסי׳ כ״ג. [כַּלּוֹת].
לפי שמסר. נראה דקשה לרש״י דהנגינה דעל כלות משה מפרידו ממלת להקים את המשכן, שאין כלות משה סמוך למלת להקים וכאלו הם שני ענינים ומאי שני ענינים איכא הכא. אלא ע״כ דה״פ ויהי ביום כלת משה מעשיית המשכן ומהקמת המשכן, ועל זה מקשה רש״י ז״ל בצלאל וכל חכמי לב וכו׳. ומתרץ לפי שמסר נפשו וכו׳, ובזה יתורץ מה שמקשים העולם והלא לא תלה במשה רק ההקמה וזה עשה משה לבדו כדכתיב לעיל בפ׳ פקודי. ומהרא״י תירץ דק״ל שלא הל״ל אלא ויהי ביום הוקם את המשכן עכ״ל. והנ״ל כתבתי ודו״ק:
בשני נשרפה. רוצה לתרץ דלא תקשה הא מיד אחר הקמת משכן היו הלוים עובדים עבודתן כדכתיב בסמוך, והיאך רשאין לעשות כן והלא טמאי מתים היו ולא יוכלו לטהר דעדיין לא נשרפה הפרה. וא״ל דהפרה נשרפה קודם הקמת המשכן, דהא כתיב בהזייה שלה בפרשת חקת והזה אל נכח פני האהל משמע דכבר הוקם המשכן כששחטוה. ומתרץ דבשני נשרפה הפרה כו׳ נמצא דביום שביעי היו טהורים:
ובשביעי גלחו. הוא הגילוח האמור בפ׳ בהעלותך והעבירו תער על כל בשרם וכו׳:
Because he utterly dedicated. It appears that Rashi is answering the question: The notation above the words "Moshe finished" separate it from the words "erecting the Mishkon" meaning that "Moshe finished" is not to be read together with "erecting the Mishkon" and it is as if they are two separate topics. But what two topics could there be here? Rather one must say that the verse is to be explained as saying "It came to pass on the day that Moshe finished the making of the Mishkon and the erection of the Mishkon". Thus Rashi asks "Betzalel and all the wise-hearted men…" He answers that "because he utterly dedicated himself…" With this one may answer the widely asked question: The verse merely attributes the erection of the Mishkon to Moshe, and he did this alone as is written previously in Parshas Pekudei (Shemos 39:33) Maharai explains that Rashi was answering the question: The Torah should have merely said "It came to pass, on the day Moshe erected the Mishkon. …
On the second the [red] cow was burned. Rashi wished to answer this so that you would not ask: Didn't the Levites begin their service immediately after the erection of the Mishkon as is written shortly? How would they be permitted to do this, since they were impure due to contact with a corpse and could not be purified since the red cow has not yet been burned? One cannot say that the cow was burned before the erection of the Mishkon because concerning its sprinkling in Parshas Chukas (Bamidbar 19:4) the Torah writes "opposite the face of the tent" implying that the Mishkon has already been erected when it was slaughtered. He answers "on the second, the cow was burned…" thus it emerges that they were purified on the seventh.
And on the seventh they were shaven. This is the shaving mentioned in Parshas Beha'alosecha (Bamidbar 8:7) "and they shall pass a razor over their entire bodies…"
(א-יא) ויהי ביום כלות משה וגו׳. עד ויאמר ה׳ אל משה נשיא אחד ליום וגו׳ – יקשה ראשונה מדוע כפל פעמים שלש ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים למה הביא כל הכנויים האלה? ומה תועלת להגיד אם הם נשיאי המטות אם הם העומדים על הפקודים או היו אחרים? מלבד כי כבר ידענו שלא היה שני נשיאים לכל שבט לומר שהנשיאים האלה אינם הנשיאים המוזכרים?
ב׳ יפלא שלא הביא מלת הם גם באמרו ראשי בית אבותם לתפארת הלשון?
ג׳ על שלא הזכיר בפסוק ראשון מה הקריבו הנשיאים עד שאח״כ חזר ואמר ויביאו את קרבנם וגו׳ אמנם בראש כתוב ויקריבו נשיאי ישראל ואין מפורש מה הקריבו ולפני מי הקריבו?
ד׳ אחר שכבר אחר ויקריבו וחזר ואמר ויביאו את קרבנם מדוע שלש ויקריבו אותם לפני המשכן?
ה׳ אם רצה לכתוב פעמים שלש דבר ההקרבה למה שינה באמצע בלשון ויביאו ושתי הקצוות בלשון ויקריבו?
ו׳ באמור ה׳ אל משה קח מאתם והוא ידוע שיקח מאתם ומה פשעם ומה חטאתם לומר שאל יפנה אל מנחתם וימאסנה?!
ז׳ כי הנה מצאנו הפרש רב בדברים פעם יאמר ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ופעם ויקריבו הנשיאים את קרבנם ופעם ויקריבו אותם והיה נוח יותר שיאמר ויקריבו אותם גם לבסוף להורות על הקרבנות לחנוכת המזבח שכבר נאמרה למעלה?
ח׳ על שאמר ביום המשח אותו נראה בלי צורך כי גם למעלה לא כתב ביום המשח המשכן?
ט׳ בטעם על מה הודיע שהקריבו קרבנם לפני המשכן או לפני המזבח ומה ילמדנו בזה אם לפני המשכן הקריבום או במקום אחר? וגם כי שני מאמרים סותרים זה את זה?
י׳ למה בראש לא הזכירם בשם נשיאים אלא אמר ויביאו את קרבנם ויקריבו אותם מבלי שיאמר הנשיאים כאשר בפסוקים המאוחרים?
י״א על מה צוה ה׳ נשיא אחד ליום כי מה לנו אלו הקריבו כלם ביום אחד? גם לא אמר בזה קח מאתם כלשון הראשון?
י״ב אם כבר הנשיאים הקריבו קרבנם כלם לפני המזבח איך אם כן נשיא אחד ליום יקריבו? והיה אם כן צריך שיניחו שמה עולותיהם וזבחיהם באמצע העזרה ימים או עשור או להחזירם לאהלם?
וראיתי אני לומר בזה כי נשיאי ישראל הם המה שזכרנו למעלה בפרשת במדבר נמוכי רוח מלומדי ענוה לא הסתכלו בגדולות ובנפלאות ולא עלה על לבם להקרא אלא ראשי בית אב כמו שהקדמנו שם. ושלכך זכו להיות ראשי אלפי ישראל כי רם ה׳ ושפל יראה וכל המשפיל עצמו הקב״ה מגביהו. אף בזה כל זמן שרדפו דרכם ולא התנדבו למלאכת המשכן אלא באחרית כדאיתא במדרש קלסם הכתוב שנאמר ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם רצונו שהם הקריבו עצמם באמרם שאין להם מעלה אלא להיותם ראשי בית אבותם ולא נשיאים וזה היה נסבה לנטלם ולנשאם כימי עולם והכתוב מפרסם גדולתם להגיד שהם עם כל ענותנותם הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים וכל איש מישראל מורה באצבע היותם שרים וקצינים. אע״פ שלפני ה׳ שפלים בעיניהם והבורח מן השררה השררה רודפתו ושעודם מחזיקים בתומתם ויביאו את קרבנם לפני ה׳ כלומר שהם בעצמם מבלי שליח או משרת הביאו את העגלות ואת הבקר להקריבם לפני ה׳ על כן לא נאמר ויקריבו את קרבנם כי ויקריבו פירושו אף על ידי אחר אמנם הם בכבודם הנהיגו השוורים אל המשכן. גם לא הזידו לקרב אל משכן ה׳ ודרך כבוד יראו מגשת אליו והניחום להקריבם לפני ה׳ אל הכהנים בני אהרן. לכן חזר ואמר ויקריבו אותם לפני המשכן. יהיה זה מגודל ענוה שלא רצו לגשת אל הקדש ולא ימצא בהם עון ומתו או שלא בחרו שבעל השור יעמוד על שורו להשתבח במנחה ההולכת לפניו. לכן הי״ת היוצר יחד לבם ומבין מעשיהם שלם גמולם בראשם וצוה למשה שהוא בכבודו ובידיו יקח מאתם ולא הכהנים ויעשה להם את כל הכבוד הזה מדה כנגד מדה שהמלך בעצמו ידיו תביאנה את אשי ה׳. אולם כי אוי לרבנות שמקברת את בעליה והשררה מביאה לידי רוע לב וזדון כאשר עשה הלל בבני בתירה. גם אלה חזרו לאחוריהם ונתגאו בראותם עליהם היקר והגדולה התחילו אח״כ לדבר גבוהה גבוהה. ושתים רעות עשו. כאשר הביאו קרבנם לחנוכת המזבח לא המתינו כפעם בפעם להקריב אחרונים אלא מיד ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ביום המשח אותו ולא שמרו את משמרת מחשבותיהם כאשר מתחילה ולא רצו להתעכב שיעבור אפילו יום המשיחה אלא תיכף הביאו קרבנם ביום המשח אותו בראש וראשון. גם בפעם הזאת לא הביאום בידיהם אלא ויקריבו על ידי עבדים המתפרשים מפני אדוניהם לכן לא נאמר ויביאו. זאת ועוד אחרת כאשר שלחו קרבניהם בחרו להתפאר עליהם להשתבח בתהילתם ורצו שיקרא שם הנשיאים עליהם שנאמר ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח שנתנו בקולם והשמיעו בקהל היות זה קרבן הנשיאים מה שלא עשו בראשונה ושם נאמר ויקריבו אותם לפני המשכן ולא כתוב נשיאים כי שמה בחרו בהצנע לכת וכאן בגאוה להתהדר בעיני העם ולהשתבח בעיר אשר כן עשו נזורו אחור משרירות לבם. גם הסכילו עשה להקריב קרבניהם עד קרוב למזבח ולא עוד לפני המשכן. אף הי״ת הלך עמהם בקרי וצוה עתה למשה שנשיא אחד ליום דרך נזיפה כדי שיוכרחו להשיב אחור ידיהם וקרבניהם ויקריבום אחר כך נשיא אחד ליום וזה גנאי לנשיאים שישובו עם מנחתם אחור וגם לא צוה ה׳ למשה בזה קח מאתם אלא שהם יקריבו להענישם מאשר רצו להשתבח במנחה:
ביום כלות משה – רז״ל אמרו (במד״ר פי״ב) כלת כתיב, ורואני כי בספר תורה כתובה בוא״ו, ואני אומר כי דברי תורה כאלו וכיוצא באלו אינם נמסרים לכל מרים יד בתופשי התורה, כי יסובב הדבר הכפירה והזלזול בכבוד מורים, ויש לך לדעת כי סדר תורתינו הקדושה ותיבותיה ואותיותיה ספורות מזוקקות חצובות ממחצב קדוש ונורא נפלאים המה למכיר בהם ויותר פליאות נעלמים מעין כל, ואעירך גרגיר אחד והוא הלא תמצא כי יש אותיות נרגשות במבטא התיבות ואינם בכתב כגון יהושע כי במבטא ישנו להרגש של אות הוי״ו בין שי״ן לעי״ן ואינה במכתב, וישנה במקום שאינה נרגשת שהיא בין ה״א לשי״ן, והערה זאת תכונן דעת משכיל להכיר כי אותיותיה ספורות מזוקקות ואי אפשר להוסיף אפילו אות אחת הגם כי תצטרך למבטא הקריאה ותהיה נקראת הגם שאינה כתובה, ותהיה קרי ולא כתיב, וקבעה התורה הוא״ו שלא במקומה להעיר בנסתרות, ואולי כי מזה השכילך שנתכוון לצרף שלשה אותיות משמו יתברך בשמו של צדיק, ולסמוך שי״ן ועי״ן להעיר אל ש״ע נהורין, ואם היה מסדר וא״ו במקומה היתה נפסדת הידיעה בדבר כי לא פורש, והנה מביני מערכות האותיות המה ישכילו משבצותם והם האומרים כי כלת כתיב והוא״ו היא מושאלת שם בהשאלה, והמשכיל יבין כי הוא סודו של משה אשר מתיחדת לו וקיימה בו נקבה תסובב גבר (ירמיהו לא), וזה שיעור הדברים כלת כתיב פירוש תיבה זו של כלות זה פירושה קח מהכתוב כלת כדי שתבין אשר תכוין אליו התיבה ואות הוא״ו היא בחינת החתן, והוא סוד נעלם וא״ו תוך כלת והבן. ודרשה זו אין אדם דורשה מדעתו אם לא תקדים ההכרה בדברים על בוריין ואמיתותם מפי מקבלי תורה וסודותיה ורמזיה.
ביום כלות משה, on the day Moses completed, etc. Rabbi Levi in Midrash Hagadol on our verse claims that the word כלות is written without the letter ו. In our editions of the Torah it is spelled with the letter ו. How is it possible that scribes could take liberties with the spelling of the Torah? Such a situation would lead to apostasy and a denigration of the respect in which the scholars are held! You should know that the text of our sacred Torah, including every vowel has been carefully counted. Every letter or even crown is sacred enabling us to derive meanings from it. Let me give you a small example of how important an even minute departure from the accepted spelling would be. There are letters which are noticed only by the way they are pronounced, letters which do not even appear in the written text. An example of such a letter is the letter ו before the final ע in the word יהושע. When pronounced properly, we hear that there is a vowel shuruk which does not appear in the written text. On the other hand, such a vowel does appear in the written text in the same word between the letter ה and ש although it cannot be heard when we read the word aloud. This little example ought to alert the intelligent student to the fact that there can never be a question of altering the spelling in the written Torah such as adding a letter ו in the word כלות in our verse, even if only to ensure that the word would be pronounced correctly. If the Torah decided to write a letter ו in a place where we would not have expected it it serves to alert us to hidden meanings in the text. It may have been the intention of the Torah to include three letters of the holy name of God in the name of the righteous יהושע. If the Torah had written the letter ו before the letter ע and had omitted the letter ו after the letter ה, we would not have noticed that the Torah had intended to include the first three letters of the tetragram in the name of Joshua. When our sages speak about the word כלות being written without the letter ו, they mean that the letter ו which does appear in the text is to be viewed there as if it were only "on loan.⁠" The intelligent student will appreciate that this was the mystical dimension of Moses on whom was fulfilled the verse in Jeremiah 31,21 that נקבה תסובב גבר, that "the female will enclose the male.⁠" Moses' exclusive preoccupation with putting together the Tabernacle is alluded to in the word כלות a reference to the "groom-bride" relationship between him and the Tabernacle. When the Midrash says that the word כלות is spelled כלת, the author merely wishes to draw our attention to this relationship of bride and groom. The physical presence of the letter ו in the written text is an allusion to Moses, the גבר, i.e. the male. Inserting the ו into the word כלת is a clear indication of the male-female relationship between the two. No human being has the right to make up such an explanation out of his own mind. Such interpretations are traditional and reflect inspiration by the Holy Spirit.
ויהי ביום כלות – שיעור הכתוב כך הוא, ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן ולמשוח ולקדש אותו ואת כל כליו וכו׳, דהיינו אחר שמשחם וקדש אותם, אז ויקריבו הנשיאים וגו׳, ואין לחשוב שהיה זה בשמיני למלואים, שהרי בסמוך כתוב ויקריבו נשיאי ישראל וגו׳ הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים, ולא נצטוו הנשיאים לעמוד על הפקודים רק בראשון לחדש אייר ככתוב בפרשת במדבר, ועל כרחך היה זה אחר שנפקדו במדבר סיני, ומה שאמר ויהי ביום כלות, כולל ג״כ סידור השבטים איש על דגלו, כי המשכן באמצע המחנה כלב באמצע הגוף, והקמת המשכן אינה שלימה ומתוקנת בכל תנאיה אם לא בהיות הלוים במשמרותם ושבטי ישראל על דגליהם, ולזה אמר כאן ביום כלות משה להקים, להורות על השלמות הכללי שהיה במשכן ובמחנה, ולא אמר ביום הקים את המשכן כמו שכתוב להלן (ט׳ ט״ו), כי שם מדבר בענן שכסה את המשכן ביום השמיני למלואים שהוא ביום הקים ממש, אבל ביום כלות הוא ביום שכילה לסדר המשכן והמחנה אחרי שמנאם וחילק הדגלים ומינה הלוים על עבודתם ועל משאם, שהיה זה בחדש אייר:
ביום כלות משה – יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה (רש״י בשם רבותינו), ואמר הרוו״ה שאין המדרש בנוי על חסרון וי״ו, שאלו כן היה להם לומר כלת כתיב חסר כמנהגם במדרשים כאלה, ובאמת הוא מלא בכל הספרים, אבל המדרש בנוי על עיקר התיבה שאין לעמוד עליו אם הוא לשון כלוי מפעלי ל״ה ומבנין הכבוד ע״מ יום עַנוֹת אדם נפשו ודומיו אם לשון כַּלָה מפעולי הכפל ומבנין הקל ע״מ שַמּוֹת ושאוף אתכם (יחזקאל ל״ו) שהוא מפעלי הכפל לשון שַֹמָּה ושאי׳ שַֹמָּה ושערוריה וריעיו, לכן הגרסא נכונה כַּלּוֹת כתיב וכו׳, כלומר כלות יתפרש בלשון כלוי גם בלשון כלה, ותפש הכתוב בלישנא דמשתמע לתרי אפי לדרוש שביום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה, ואמר כלות משה לפי שמשה היה כדמות השושבין שהכניסם לחופה, ולכן נופל הלשון כלות על משה שהוא היה הפועל המכליל.
בתחילת הספר הרביעי הזה הערנו, שתוכן הספר השלישי קשור לבניית המקדש המתוארת בסוף הספר השני; שכן ספר ויקרא מלמד את מצווֹת הקדושה, שהן המצווֹת אשר המקדש – ועדות התורה שלמענה הוקם המקדש – העמידו אותן כתפקיד חיינו. וזהו עתה תוכנו של ספר במדבר: הוא מתאר את יחסה והנהגתה של האומה כלפי מקדש התורה.
ששת הפרקים הראשונים מנו את האומה כולה על כל בניה, משפחותיה ושבטיה. כל יחיד ויחיד מבני האומה נמנה, כדי לשרת את מטרות המקדש; לאחר מכן הם התאספו סביב המשכן במעגלים קרובים יותר או רחוקים יותר – כהנים, לויים, ישראלים – כשהמקדש הוא מרכזם המשותף. שילוח מחנות הראה באופן סמלי את השפעת המרכז על התחום הלאומי הסובב, ואילו גזל הגר, סוטה ונזיר הראו את ההשפעה המעשית הממשית של המרכז על תחום זה. לבסוף, ההבטחות הרמוזות במקדש וכליו באו לידי ביטוי בברכת כהנים, המבטיחה עושר לאומי הולך וגדל המעיד על השראת שכינת ה׳.
הפרק השביעי חוזר עתה אל היום שנזכר כבר בסוף ספר שמות (מ, יז), אחד בניסן של השנה השנית, היום שבו תמה ונשלמה בניית המשכן. הכתוב חזר כבר ליום זה פעם אחת קודם לכן, בספר ויקרא (ט, א), ואילו בתחילת ספר במדבר דילג עליו הכתוב בחודש, כדי להשלים את הציוויים הקשורים לבניית המשכן. לפיכך תיאר הכתוב את המפקד ואת חלוקת המחנות, והוסיף את הדינים הקשורים אליהם.
פרק זה חוזר עתה אל היום שבו הוקם המשכן. בעוד ההוראות שבתחילת הספר עומדות לנגד עינינו, מודיע לנו הכתוב שאף לפני שניתנו הוראות אלה, כבר ביום שהוקם המשכן, הבינו הנשיאים את מעמדם כלפי המשכן, והכתוב מתאר כיצד הראו במעשיהם הבנה זו.
ויהי ביום כלות משה להקים וגו׳ – עיין פירוש, שמות מ, יז והלאה.
וימשח אותו וגו׳ – עיין פירוש, שם ל, כג–כט.
וימשחם ויקדש אתם – חזרה זו על האמור בתחילת הפסוק מבוארת בספרי כך: ״⁠ ⁠׳וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו׳, שומע אני ראשון ראשון שנמשח היה קדוש, תלמוד לומר ׳וימשחם ויקדש אותם׳, מגיד שלא קידש אחד מהם עד שנמשחו כולם״. היינו, שהמעשה של ״וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו״ הושלם רק כאשר ״וימשחם ויקדש אותם״; רק משנתקדש כלל המקדש נתקדשו חלקיו הנפרדים. שכן המקדש בכללותו מהווה רעיון אחד מאוחד, ורעיון מקיף וכולל זה מעניק לכל חלק וחלק את משמעותו הקדושה. כל חלק בפני עצמו הוא בלתי שלם וחד⁠־צדדי, ואינו ראוי למלא את התכלית שקדושתו תלויה בה. קדושת כל חלק וחלק תלויה בכך שאותו חלק יושלם על ידי כל החלקים האחרים. וכך גם הכלל אינו יכול לעשות דבר אם יחסר בו אף החלק הפחות חשוב שבו. שום דבר אינו מיותר עבור הכלל.
המקדש בכללותו הוא הביטוי הממשי של המשפט: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (שמות כה, ח). אך כשם שמשפט אינו שלם אם חסרה בו תיבה, הברה או אות; ומאידך אין אות, הברה או תיבה המביעה משמעות כלשהי כשהיא עומדת בפני עצמה, כן הדבר גם במקדש, שהוא הביטוי הממשי הסמלי של משפט זה: גם המקדש הוא כלל אחד סמלי; הכלל זקוק לכל חלק, והחלק זקוק לכלל.
ויקדש אתו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו – המקדש בכללותו, מחולק כאן לשני חלקיו העיקריים: ״המשכן וכל כליו״ מסמלים את התפקיד; ו״המזבח וכל כליו״ (החצר) מסמלים את הדרך למלא תפקיד זה.
ויהי ביום כלות משה להקים – ממה שלא אמר ביום הקים משה את המשכן וכמ״ש לקמן (ח׳ ט״ו) מזה למדו שהקימו בכל ז׳ ימי המלואים ופרקו, וכמ״ש בספרא שמיני (סי׳ ט״ו) ופלוגתת ריב״י מוזכר בספרא צו (סי׳ קצ״א) ועמש״ש. ומ״ש נמצינו למדין שבכ״ג אדר וכו׳ עי׳ בספרא שמיני (סי׳ אל״ף) ומש״ש, ומ״ש בשני נשרפה הפרה כ״ה בירושלמי מס׳ מגלה, ומ״ש תחת הזאה שניה גלחו – כ״ה גם במד׳, ורש״י גרס ואחר הזאה שניה גלחו ועי׳ ברא״ם וכן בפסיקתא זוטרתא גרס בשלישי הזה ממנו הזיה: שניה גלחו, ופי׳ אחר הזיה שניה גלחו, ואע״ג שבגטין (דף ס׳) עמ״ש דפרשת לוים נאמרה ביום שהוקם המשכן פרש״י שהוצרכו בו ביום לשיר שמשמע שבר״ח התחיל לשיר וי״ל שהיו יכולים לומר השיר במחנה לויה, שהרי לפי פי׳ הר״ש (בפ״ב דמדות) היו הלוים אומרים שיר באותן ט״ו מעלות העולות לעזרת ישראל, ועד פתח עזרת ישראל היה מחנה לויה (כמ״ש הרמב״ם ריש פ״ג מה׳ באהמ״ק) ויכולים טמאי מת לכנוס לשם - ומ״ש בו ביום שרתה שכינה וכו׳ בספרא (ריש שמיני) ובשבת (דף פז), ומ״ש וימותו לפני ה׳ מיתתן לפני ה׳ ונפילתם בחוץ כפלוגתא זו נמצא בספרא (שמיני סי׳ כ״ה) בשם ר״א ור״ע ושם פרשתי:
וימשח אותו וכו׳ וימשחם – הלשון כפול, שכבר אמר וימשח אותו וכו׳ ואת המזבח, שר״ל שמשח את המשכן ואת המזבח, ואף להראב״ע שמפרש שמ״ש ואת המזבח מוסב על להקים, ור״ל להקים את המשכן ואת המזבח, לא יתישב זה שהיל״ל ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן ואת המזבח וימשחם ויקדש אותם, וע״כ פי׳ חז״ל שמלמדנו שלא חל הקדושה עד שגמר משיחת כולם, ופי׳ וימשח אותו וגם משח את המזבח וכליו כאחד לבד, ומפרש וימשחם ר״ל בעת שגמר משיחת כולם אז ויקדש אותם לא קודם לכן, וכבר כללתי באילת השחר (כלל קנ) שכ״מ שבא הכנוי דבוקה אל מלת את יש בו מעוט, וס״ל לר׳ יאשיה שמלת אותם ממעט מדת היבש מבחוץ, כי כלי המזבח הם כלי הלח, ור׳ יונתן ס״ל שממעט כלי לח מבחוץ כי מדת יבש לא נתקדשה כלל, וראייתו ממ״ש חמץ תאפינה בכורים לה׳ שאינו לה׳ עד לאחר אפיה שהתנור מקדשו, וזה מובא במנחות (דף נ״ז), ומ״ש רבי למעט לדורות משמע בשבועות (דף טו) שממעט ממלת אותם, וכבר נתקשו התוס׳ שם הלא צריך למעוט הנזכר למעלה, אולם לפי דברי הספרי ממעט זה מכפל הלשון מ״ש שנית וימשחם שבא למעט לדורות, ומה שתפסו חכמי הש״ס מלת אותם הוא לאו דוקא:
ויהי ביום כלות משה וגו׳: היינו באחד לחודש הראשון. וא״כ הוא פלא, מאין ידעו אז מי יהיו העומדים על הפקודים ומי המה נשיאי ישראל, והרי כל זה לא נהיה עד אחד לחודש השני. אבל באמת מצינו כבר במלאכת המשכן כתיב (שמות לה,כז) ״והנשיאים הביאו וגו׳⁠ ⁠⁠״, וצריך לומר דהנשיאים היו בהסכמת כל שבט שהוא הגדול בהם, והקב״ה הסכים בשעת המנין אשר המה יהיו עומדים על הפקודים.
ואת המזבח ואת כל כליו: פירוש, העמיד את המזבח וגו׳, ואח״כ ״וימשחם וגו׳⁠ ⁠⁠״. ומשונה הלשון במזבח מרישיה דקרא במשכן עצמו, דשם כתיב הקמה תחילה בו לבד ובמשיחה וקידוש מסיים ״ואת כל כליו״, ובמזבח כתיב בהעמדה המזבח וכליו ואחר כך במשיחה וקידוש כוללם ביחד. ללמדנו הא דתניא בספרי ׳שלא קידש אחד מהם עד שנמשחו כולם׳, פירוש, דמשום הכי כתיב במשיחה וקידוש ״אותם״ משום שביחד נתקדשו, כמו שמפרשת הגמרא ביומא (ה,ב) ״אותם״ דכתיב בבגדי כהונה. ועוד עיין מה שכתבתי בספר שמות (מ,יא) בשם הירושלמי.
{ואת כל כליו: לא כללו בכלי המשכן, משום שכבר נתקדש, כמו שכתבתי בספר שמות (מ,ט)}.
וימשחם ויקדש אותם – מתיב רבא כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ואמאי נימא וכן תעשו לדורות שאני התם דאמר קרא וימשחם ויקדש אותם אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה והקשו בתוס׳ ממשכן הוה ליה למפרך שיהא מקדש טעון משיחה כמו שנמשח בימי משה. ואין זה קושיא, דבמשכן תלוי הקדושה בהבנין, ופעמים היה קבוע כאן ופעמים היה קבוע כאן, משא״כ מקדש הלא היה הקדושה תלוי בהמקום, ומקריבין אעפ״י שאין בית, א״כ הקדושה תלויה בקרקע ובה לא שייך משיחה. וזה פשוט. וזה שאמר יחזקאל ואהי להם למקדש מעט ואמרו ז״ל (סוף מגילה) אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, משום דבהם הקרקע קדוש, אעפ״י שהן שוממין בקדושתן קיימין, וזהו מעט מקדושת המקדש. ולכן גבי סוטה כתיב ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן, לכן למדנו שמכניס עפר מבחוץ ומניחו ע״ג קרקע המשכן ודיו. ודו״ק בכ״ז.
ויהי ביום כלות משה להקים – תניא, כל שבעה ימי המלואים היה משה מעמיד ומפרק את המשכן, וביום השמיני העמידו ולא פרקו, דאמר קרא ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן – ביום שכלו הקמותיו
יתכן דעשה כן כדי להתרגל במלאכת המשכן וכמבואר בירושלמי שהיה גם מסדר את העבודות בכל יום, וכן מצינו שלתכלית הרגל בעבודה קצבו שבעת ימים, וכמו ביומא י״ד א׳ בכה״ג שמינו אותו לעבודת יוהכ״פ היו מפרישין אותו שבעת ימים וכל אותן הימים היה זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות וכו׳ כדי להתרגל בעבודה, יעו״ש.
וטעם הדיוק הוא מדלא כתיב ויהי ביום הקים משה את המשכן כמו דכתיב בפ׳ בהעלותך וביום הקים את המשכן, ולכן דריש ביום שכלה הקמותיו שהיה עושה בשבעת הימים, כמבואר.
. (ירושלמי יומא פ״א ה״א)
וימשחם ויקדש אותם – תניא, כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מקדשתן, דאמר קרא וימשחם ויקדש אותם, אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה.⁠
אלא מכיון שנשתמשו בהם במקדש במלאכתם נתקדשו וכדכתיב בפ׳ במדבר ואת כל הכלים אשר ישרתו בם בקודש, בשירות הם מתקדשין, ובכ״ז אצטריך המיעוט אותם משום דזולת מיעוט זה הו״א דמדכתיב בכלי המקדש (ר״פ תרומה) וכן תעשו, ודרשינן שם וכן תעשו לדורות, והו״א דכאן הוא במשיחה לבד, ולדורות צריך משיחה ועבודה ביחד, לכן כתיב אותם למעט אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה, וע״ע מש״כ השייך לדרשה זו בדרשה הבאה.
(סנהדרין ט״ז:)
וימשחם ויקדש אותם – תניא, ר׳ יאשיה אומר, מדות הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ, מדות היבש נמשחו מבפנים ולא מבחוץ, דאמר קרא אותם – למעוטי מדת יבש מבחוץ
המדות של יבש היו עשרון וחצי עשרון למנחות [מבואר פ׳ צו] ומדות הלח היו במדות חלקי ההין לנסכים, ויתבאר מזה אי״ה בפ׳ פינחס. וטעם דרשה זו, דכאן קאי על כלי המזבח דלחים היו. ובסוגיא כאן איתא דעת חד מ״ד דמדת הלח נתקדשה מבפנים ומבחוץ ומדת היבש לא נתקדשה כלל דחול היא, וא״כ לא אצטריך המיעוט אותם לדרשה זו ואתיא בעיקר לדרשה שהבאנו בדרשה הקודמת אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה, וכתבו התוס׳ דלפי המעוט והדרשה אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה, באמת צ״ל בדין המדות כמ״ד דמדת היבש חול גמור הוא ולא נתקדשו כלל, דאל״ה איך דרשינן שני מעוטים מאותם, יעו״ש.
אבל לדעתי דבריהם צ״ע לדידן דקיי״ל כר׳ יאשיה כאן דגם מדת היבש נתקדשה, דכן דעת חכמים במשנה מנחות צ׳ א׳, וא״כ אצטריך אותם למעט קדושת מדת יבש מבחוץ, ועם זה קיי״ל דכלי השרת מתקדשות לדורות כמבואר בדרשה הקודמת, וזה ידעינן ממיעוט אותם, וא״כ איך ממעטינן שני ענינים ממיעוט אותם.
ולולא דברי התוס׳ אפשר לפרש דשתי הדרשות לא פליגי, והוא משום דבפסוק זה יש שני מיעוטים בשני כנויים, וימשחם ויקדש אותם, ודי היה לכתוב וימשח ויקדש אותם, ולכן דרשינן מאחד משיחה לדורות ומאחד למעט מדת יבש מבחוץ, ובפרט לפי המבואר בסוגיא ולפנינו לעיל באות ב׳ דעיקר הענין דלדורות מתקדש בעבודה ידעינן מפסוק דפ׳ במדבר כלי השרת אשר ישרתו בם בקודש, הכתוב תלאן בשירות, והמיעוט דאותם אצטריך למעט דלא בעינן לדורות משיחה ועבודה ביחד, בודאי אפשר זה למעט מהכנוי וימשחם, ומ״ש בגמרא דממעטינן זה ממלת אותם י״ל דאשיגרא דלישנא הוא, אבל לפי האמת אפשר לקיים שתי הדרשות משני המיעוטין כמש״כ, ועיין ברמב״ם פ״א הי״ב מכלהמ״ק כתב לראיה על דין זה, דכלי המקדש אין מתקדשות לדורות במשיחה רק בעבודה משום דכתיב אשר ישרתו בם בקודש, בשירות הם מתקדשין, עכ״ל. וזה ראיה למש״כ, וע״ע במל״מ פ״ב ה״ט מקרבנות שכתב ג״כ בענין זה, והמעיין יבחר.
. (מנחות נ״ז:)
 
(ב) וַיַּקְרִ֙יבוּ֙ נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רָאשֵׁ֖י בֵּ֣ית אֲבֹתָ֑ם הֵ֚ם נְשִׂיאֵ֣י הַמַּטֹּ֔ת הֵ֥ם הָעֹמְדִ֖ים עַל⁠־הַפְּקֻדִֽיםעַל⁠־הַפְּקֻדִֽים
• יש ספרים=עַל⁠־הַפְּקֻדִֽים בקו״ף דבוקה
׃
that the princes of Israel, the heads of their fathers' houses, offered. These were the princes of the tribes. These are they who were stationed over those who were numbered.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקונירמב״ןמנחת יהודהטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ב
[פסקא מה]
״וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁהָיוּ הֶדְיוֹטוֹת וְנִתְמַנּוּ! תִּלְמֹד לוֹמַר ״רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם״. וְלֹא רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם בִּלְבַד, אֶלָּא אַף נְשִׂיאֵי שְׁבָטִים, נְשִׂיאִים בְּנֵי נְשִׂיאִים: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטּוֹת, הֵן הֵן שֶׁהָיוּ מְמֻנִּים עֲלֵיהֶם בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות ה׳:י״ד).

Piska 45

"And the chiefs of Israel presented (their offerings"): I might think that they were common people appointed (to their position); it is, therefore, written "the heads of their fathers' house.⁠" And not only the heads of their fathers' house, but also "the chiefs of the tribes.⁠" And what is the thrust of "the heads of their fathers' house"? Chiefs the sons of chiefs. ("the heads of their fathers' house) were they" — they who were appointed over them in Egypt, viz. (Shemot 5:14) "And the officers of the children of Israel were beaten, etc.⁠" (Ibid. 3) "And they presented their offerings before the Lord, six wagons tzav.⁠" "tzav" is "opulent" — they were lacking nothing. Rebbi says: "tzav" is "covered,⁠" as gluskaoth are. And though there is no proof for this, it is intimated in (Isaiah 66:20) "And they will bring all your brothers from all the nations as an offering to the Lord, on horses, and in chariots, and in litters ("tzavim") and on mules and on dromedaries.⁠" "six wagons tzav": I might think, a wagon for each one (of six, who donated them); it is, therefore, written "a wagon for every two chiefs.⁠" I might think an ox for two chiefs; it is, therefore, written "and an ox for each.⁠" They came and stood before the mishkan, but Moses would not accept them until it was told to him by the Holy (Spirit): Take it from them. Their minds are at one with that of the Most High. R. Nathan says: What did the chiefs see to come first with their offerings here, but not in the offerings for the work of the mishkan? (In that instance) they said: Let Israel offer what they will and we will make up what is missing. When they saw that the congregation had completed everything, viz. (Shemot 36:7) "And what they had was enough for all of the work and more,⁠" they said: What is left for us to do? And the chiefs brought the onyx stones (viz. Ibid. 35:27) Therefore, they brought their offerings first here.
ויקריבו נשיאי ישראל – הם נשיאי המטות במצרים הן העומדין על הפקודים הם שהיו עומדין על המניין ועל הדגלים.
וְקָרִיבוּ רַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל רֵישֵׁי בֵּית אֲבָהָתְהוֹן אִנּוּן רַבְרְבֵי שִׁבְטַיָּא אִנּוּן דְּקָיְמִין עַל מִנְיָנַיָּא.
that the princes of Israel, heads of the house of their fathers, the chiefs of the tribes, who had been appointed over them who were numbered, came near,
וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים
וְקָרִיבוּ (נ״א וּקְרִיבוּ) רַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל רֵישֵׁי בֵּית אֲבָהַתְהוֹן אִנּוּן רַבְרְבֵי שִׁבְטַיָּא אִנּוּן דְּקָיְמִין עַל מִנְיָנַיָּא
ויקריבו – פועל עומד או יוצא
›״וַיַּקְרִיבוּ״ – ״וְקָרִיבוּ״. בלשון הפסוק כתיב וַיַּקְרִיבוּ שהוא פועל יוצא, אך לא ברור מה הקריבו נשיאי ישראל. רמב״ן פירש שהמילה ״וַיַּקְרִיבוּ״ מוסבת על העגלות שבפסוק הבא: ויקריבו... ויביאו את קרבנם, ומכונות קרבן ״בעבור היות העגלות לצורך הקרבנות יקראו קרבן״.⁠
רש״ר הירש: ״המושא של ״ויקריבו״ הוא ״קרבנם״ של הפסוק הסמוך; נמצא שיעור הכתוב: ויקריבו ויביאו את קרבנם וגו׳, וההפסקה שבתוך המשפט באה לתאר ביתר פירוט את הנושא נשיאי ישראל״.
דעת אונקלוס תלויה בניקוד התרגום. בדפוסים המצויים התרגום הוא ״וְקָרִיבוּ״ כפועל יוצא, אך בדפוס סביוניטה הגירסא ״וּקְרִיבוּ״ (הק׳ בשוא) – מדוע? יא״ר כתב שפירושו שהקריבו את עצמם, כמו ״וּפַרְעֹה הִקְרִיב״ (שמות יד י) שתורגם ״וּפַרְעֹה קְרֵיב״,⁠
וראה שם בביאורנו האם הכוונה לפועל עומד כרש״י: ״ופרעה הקריב – היה לו לכתוב ופרעה קרב. מהו הקריב, הקריב עצמו״ ודבריו מתאימים לניקוד בתרגום, או כראב״ע: ״ופרעה הקריב – מחנהו, כי הקריב בכל המקרא פועל יוצא״. ועיין גם באבן עזרא לפסוקנו.
וכתב ״ועוד אפשר שתרגמו כן (כיון) שלא פירש מה הקריבו״. עיי״ש בדבריו. ובנוסח תימן הגירסא ״וְקָרִיבוּ״ כפשוטו של מקרא. וכן להלן ״הִקְרִב אֶת קָרְבָּנו״ (פס׳ יט) מנוקד במסורות תימן ״קָרֵיב יָת קוּרְבָּנֵיהּ״ כפועל יוצא.
וקריבו
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״רברבני... סכומיה״) נוסח אחר: ״הנון רברבני דישראל הנון דקיימין וממנין על מנייניה״.
רברבני
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רברבני״) גם נוסח חילופי: ״רברבי״.
בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״דישראל ראשי בית אבהתהון אנון רברבני״.
שבטיה אינון דהוו ממנין על סכומיה.
וקריבו אמרכליא דישראל רישי בית אבהתהון הינון רברבי שבטיא הינון דמתמנן במצרים אמרכולין על מניינייא.
then the leaders of Israel, who were the chiefs of the house of their fathers, brought their offerings. These were they who had been appointed in Mizraim chiefs over the numbered,
[טז] וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל – לָמָּה נִזְדָּרְזוּ הַנְּשִׂיאִים לָבוֹא וּלְהַקְרִיב תְּחִלָּה, וּבִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן נִתְעַצְּלוּ וְלֹא הֵבִיאוּ אֶלָּא אַבְנֵי שׁוֹהַם וְאַבְנֵי מִלּוּאִים בָּאַחֲרוֹנָה. לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר משֶׁה, כֹּל נְדִיב לֵב יָבִיאוּ תְּרוּמַת ה׳ לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, וְלֹא אָמַר לַנְּשִׂיאִים, הָיָה רַע בְּעֵינֵיהֶם עַל שֶׁלֹא אָמַר לָהֶם לְהָבִיא, אָמְרוּ יָבִיאוּ הָעָם מַה שֶּׁיָּבִיאוּ וּמַה שֶּׁיְּחַסְּרוּ נְמַלֵּא אֲנַחְנוּ. שָׂמְחוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן וְהֵבִיאוּ בְּשִׂמְחָה כָּל נְדָבָה וּבִזְרִיזוּת, רְאֵה מַה כְּתִיב: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים (שמות ל״ה:כ״ב), שֶׁהָיוּ דוֹחֲקוֹת זֶה עַל זֶה וּבָאִים אֲנָשִׁים וְנָשִׁים בְּעִרְבּוּבְיָא, וְלִשְׁנֵי בְּקָרִים הֵבִיאוּ כָּל הַנְּדָבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (שמות ל״ו:ג׳), וּכְתִיב: וְהַמְלָאכָה הָיְתָה דַיָּם וגו׳ (שמות ל״ו:ז׳), לְאַחַר שְׁנֵי הַיָּמִים בִּקְּשׁוּ הַנְּשִׂיאִים לְהָבִיא נִדְבָתָם וְלֹא יָכֹלוּ שֶׁכְּבָר צִוָּה משֶׁה: וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה וגו׳ (שמות ל״ו:ו׳), וְהָיוּ הַנְּשִׂיאִים מְצֵרִים עַל שֶׁלֹא זָכוּ בְּנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן, אָמְרוּ הוֹאִיל וְלֹא זָכִינוּ בְּנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן נִתֵּן בְּבִגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וגו׳ (שמות ל״ה:כ״ז), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּנַי שֶׁנִּזְדָּרְזוּ, יִכָּתֵב שֶׁהֵבִיאוּ וְהוֹתֵר, וְהַנְּשִׂיאִים שֶׁנִּתְעַצְּלוּ, חִסַּר אוֹת אַחַת מִשְּׁמָם, שֶׁכֵּן כְּתִיב וְהַנְּשִׂאִם חָסֵר יו״ד. כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַר הַמִּשְׁכָּן הִקְדִּימוּ וְהֵבִיאוּ קָרְבָּן בִּזְרִיזוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳, אָמְרוּ הֲרֵי הַשָּׁעָה שֶׁנַּקְרִיב קָרְבָּנוֹת בְּשִׂמְחָה, שֶׁשָּׁרְתָה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן וְלֹא הָיָה חָסֵר כְּלוּם, אָמְרוּ מַה יֵּשׁ לָנוּ לְהָבִיא, הָלְכוּ וְהֵבִיאוּ עֲגָלוֹת שֶׁיִּהְיוּ נוֹשְׂאִים עֲלֵיהֶם אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּמִי נָתַן לָהֶם הָעֵצָה הַזֹּאת, שִׁבְטוֹ שֶׁל יִשָּׂשכָר, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ לָהֶם מִשְׁכָּן שֶׁעֲשִׂיתֶם פּוֹרֵחַ הוּא בָּאֲוִיר, אֶלָּא הִתְנַדְּבוּ עֲגָלוֹת שֶׁתִּהְיוּ נוֹשְׂאִים אוֹתוֹ בָּהֶם, לְכָךְ כְּתִיב: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתְנַחֲמוּ עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ בַּתְּחִלָּה. וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁהָיוּ הֶדְיוֹטוֹת וְנִתְמַנּוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם (במדבר ז׳:ב׳), וְלֹא רָאשֵׁי בֵּית אָבוֹת, אֶלָּא אַף נְשִׂיאֵי שֵׁבֶט, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, נְשִׂיאִים בְּנֵי נְשִׂיאִים.
הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת – הֵם שֶׁהָיוּ מְמֻנִּים עֲלֵיהֶם בְּמִצְרַיִם: וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ (שמות ה׳:י״ד).
הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִּים – עַל מִנְיַן הַדְּגָלִים, כְּמָה דְתֵימָא: וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה וגו׳ (במדבר א׳:ד׳).
וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל – אָמְרוּ, הֲרֵי הַשָּׁעָה שֶׁנַּקְרִיב קָרְבָּנוֹת בְּשִׂמְחָה, שֶׁשָּׁרְתָה שְׁכִינָה בֵּינוֹתֵינוּ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן וְלֹא הָיָה חָסֵר בּוֹ כְּלוּם, אָמְרוּ, מַה יֵּשׁ לָנוּ לְהָבִיא, הָלְכוּ וְהֵבִיאוּ עֲגָלוֹת שֶׁיְּהוּ נוֹשְׂאִין עֲלֵיהֶן אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּמִי נָתַן אֶת הָעֵצָה הַזּוֹ. שִׁבְטוֹ שֶׁל יִשָּׂשׂכָר שֶׁהָיוּ חֲכָמִים וְגִבּוֹרִים בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים (דברי הימים א י״ב:ל״ג). לְפִיכָךְ זָכוּ לְהַקְרִיב בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשׂכָר. לָמָּה נֶאֱמַר בְּכָל הַנְּשִׂיאִים קָרְבָּנוֹ, וְכָאן נֶאֱמַר הִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ. שֶׁעַל פִּי הַדִּבּוּר הִקְרִיב, שֶׁבִּקְּשׁוּ שְׁאָר הַשְּׁבָטִים לְהַקְרִיב תְּחִלָּה לְפִי שֶׁהָיוּ גְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ, וְהִכְרִיעוּ אוֹתָן מִן הַשָּׁמַיִם, וְנִצְטַוָּה שֵׁבֶט יִשָּׂשׂכָר לְהַקְרִיב קָרְבַּן הַמִּזְבֵּחַ וּלְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹ. תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן כְּתִיב הִקְרִב חָסֵר, שֶׁהָיָה רָחוֹק וְנִתְקָרֵב לָבֹא. כָּל כָּךְ לָמָּה. עַל שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם (דברי הימים א י״ב:ל״ב), אֵלּוּ רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת. וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם (שם), לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכֻּלָּם מַסְכִּימִים הֲלָכָה עַל פִּיהֶם.
[כז] וְיַקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל – אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁהִכְרִיז מֹשֶׁה וְאָמַר, קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה (שם ל״ה:ה׳). מֶה עָשׂוּ הַנְּשִׂיאִים. אָמְרוּ, לֹא הָיָה מֹשֶׁה יוֹדֵעַ לוֹמַר לָנוּ אֶלָּא שֶׁנַּעֲשֶׂה אֶת הַמִּשְׁכָּן. מֶה עָשׂוּ. לֹא נָתְנוּ נְדָבָה. אָמְרוּ, אֵלּוּ עוֹשִׂין אֶת הַמִּשְׁכָּן, וְלָנוּ הוּא אוֹמֵר שֶׁנִּתֵּן נְדָבָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֵּיכֶם, שֶׁאֲנִי מוֹדִיעַ לָכֶם שֶׁאֵינִי צָרִיךְ לָכֶם. מַה כְּתִיב שָׁם, וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (שמות ל״ו:ג׳). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לִשְׁנֵי בְּקָרִים הֵבִיאוּ כָּל נִדְבַת הַמִּשְׁכָּן וְהוֹתִירוּ. מִנַּיִן, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַּיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ וְהוֹתֵר (שם פסוק ז). וּכְתִיב: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אוֹתָהּ וַיְבָרֵךְ אוֹתָם מֹשֶׁה (שם ל״ט:מ״ג). וּמַה בְּרָכָה בֵּרְכָן. אָמַר לָהֶם: תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם. בָּעוֹלָם הַזֶּה, בֵּרְכָן מֹשֶׁה, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ וּבִכְבוֹדוֹ מְבָרֵךְ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: יְבָרֶכְךָ י״י מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלַיִם וְגוֹ׳ (תהלים קכ״ח:ה׳).
Then the princes of Israel offered sacrifices. They said, “Now is the hour when we shall joyfully offer sacrifices, since the Divine Presence is dwelling among us.”
Numb. R. 12:16.
Then when they saw that the Tabernacle had been made and that there was nothing at all [lacking] for them in it, they said, “What is there for us to bring? They went and brought wagons on which they would carry the Tabernacle. But who gave them this suggestion? The tribe of Issachar, since they were wise and mighty in the Torah, as stated (in I Chron 12:33), “And from the Children of Issachar, those who had an understanding of the times, [to know what Israel should do].”
Cant. R. 6:4:2.
For that reason they had the right to offer sacrifice (hqyb) on the second day (only after Judah), as stated (in Numb. 7:18), “On the second day Nethanel ben Zuar, prince of Issachar, presented (hqryb, rt.: qrb) [his] offering.” In [the order of] all the princes, why is it stated, “his offering,” whereas here [with Issachar], it is stated (in vs. 19), “He presented (hqrb; rt.: qrb) his offering.” [It is so mentioned] because he offered (hqryb; rt.: qrb) it in accordance with the [divine] command. When the rest of the tribes, who were older than [Issachar], wanted to sacrifice (rt.: qrb) [first], they decided [the matter] from heaven. So the tribe of Issachar was commanded to approach (rt.: qrb) with a sacrifice (rt.: qrb) for the altar and offer (rt.: qrb) its sacrifice (rt.: qrb). You yourself know that it is so written (in vs. 19) where presented (hqrb) lacks [a y (i.e., a yod) and as such is really an imperative, meaning "come near.⁠"] When [that tribe] was far away, it was brought near, to come (i.e., to offer sacrifice).⁠
The verb, NTHQRB (rt.: QRB), used here means “brought near,” but the root also denotes the offering of a sacrifice. Thus the tribe of Issachar was moved up in order for offering sacrifice.
And why all this? Because they were knowledgeable in the Torah, as stated (in I Chron. 12:33), “And from the Children of Issachar, those who had an understanding of the times, [to know what Israel should do]; their heads were two hundred.” These were heads of courts (sanhedraot). (I Chron. 12:33, cont.:) “And all their kinfolk were at their command ('al-pihem).” [This verse] is teaching you that they all affirmed the oral law (halakhah) [that was] on their lips ('al-pihem).
[Siman 27]
(Numb. 7:2:) “Now the princes of Israel drew near (to make an offering).” You find that when Moses proclaimed and said (in Exod. 35:5), “Take from among you an offering [for the Lord],” what did the princes do?⁠
Cf. Numb. R. 12:16.
They said, “Moses did not know [enough] to tell us that the Tabernacle was being made.” What did they do? They did not give a freewill offering. They said, “These people are making the Tabernacle, and now he is telling us to give a freewill offering?” The Holy One, blessed be He, said, “By your lives, you should know that I do not need you (princes).” What is written there (in Exod. 36:3)? “And they (i.e., the Children of Israel) still brought freewill offerings unto him in the morning, in the morning.”
See above, Exod. 7:3, and the notes there.
R. Johanan said, “For two mornings they brought all the supplies (mela'khah) for the Tabernacle, and they were more than enough, as stated (in Exod. 36:7), ‘For they had sufficient supplies (mela'khah), more than enough for all the work (mela'khah) to make it.’” And it is written (in Exod. 39:43), “When Moses saw all the work (mela'khah) […]; then Moses blessed them.”
Above, 2:20.
And with what blessing did he bless them? He said to them, “May the Divine Presence dwell in the work of your hands.” In this world Moses has blessed them; but in the world to come, the Holy One, blessed be He, will bless them, as stated (in Ps. 128:5–6), “The Lord will bless
Normally the translation would read, MAY THE LORD BLESS, but reading the verb as a simple future indicates that this blessing is reserved for the world to come.
you from Zion; may you see the prosperity of Jerusalem…!”
[כט] ויקריבו נשיאי ישראל (במדבר ז׳:ב׳). את מוצא בשעה שהכריז משה ואמר קחו מאתכם תרומה (שמות ל״ה:ה׳), מה עשו נשיאים, אמרו לא היה משה יודע לומר לנו שנעשה המשכן, מה עשו לא נתנו נדבה, אמר אלו עושין את המשכן, ולנו הוא אומר שניתן נדבה, אמר הקב״ה חייכם שיש לכם לידע שאיני צריך לכם, מה כתיב שם, והם הביאו אליו [עוד] נדבה בבקר בבקר (שם ל״ו:ג׳), אמר ר׳ יוחנן לשני בקרים הביאו כל מלאכת המשכן ויותירו, שנאמר והמלאכה היתה דיים [לכל המלאכה לעשות אותה והותר] (שם שם:ז׳). וירא משה את כל המלאכה [וגו׳ ויברך אותם משה] (שם ל״ט:מ״ג), ומה ברכה ברכן, אמר להם תשרה שכינה במעשה ידיכם, בעולם הזה ברכן משה, אבל לעולם הבא הקב״ה מברכן, שנאמר יברכך ה׳ מציון (עושה שמים וארץ), [וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך] וראה בנים לבניך שלום על ישראל (תהלים קכח ה׳:ו׳).

רמז תשיג

וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל – שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁהָיוּ הֶדְיוֹטוֹת וְנִתְמַנּוּ. תַּלְמוּד לוֹמַר ״רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם״ וְלֹא רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם בִּלְבַד אֶלָּא אַף נְשִׂיאֵי שְׁבָטִים, נְשִׂיאִים בְּנֵי נְשִׂיאִים. הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים, הֵם שֶׁהָיוּ מְמֻנִּים עֲלֵיהֶם בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ה׳:י״ד) ״וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״.
וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל – אַתָּה מוֹצֵא, בְּשָׁעָה שֶׁהִכְרִיז מֹשֶׁה וְאָמַר (שם ל״ה:ה׳) ״קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה״ מֶה עָשׂוּ הַנְּשִׂיאִים, אָמְרוּ, לֹא הָיָה מֹשֶׁה יוֹדֵעַ לוֹמַר לָנוּ (אֶלָּא) שֶׁנַּעֲשֶׂה הַמִּשְׁכָּן, מֶה עָשׂוּ, לֹא נָתְנוּ נְדָבָה, אָמְרוּ, אֵלּוּ עוֹשִׂין אֶת הַמִּשְׁכָּן וְלָנוּ הוּא אוֹמֵר שֶׁנִּתֵּן נְדָבָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֵּיכֶם, שֶׁיֵּשׁ לָכֶם לָדַעַת שֶׁאֵינִי צָרִיךְ לָכֶם, מַה כְּתִיב שָׁם ״וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר״ לִשְׁנֵי בְּקָרִים הֵבִיאוּ כָּל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן וְהוֹתִירוּ שֶׁנֶּאֱמַר (שם, ז) ״וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַּיָּם״.
אָמְרוּ, הֲרֵי שָׁעָה שֶׁנַּקְרִיב קָרְבָּנוֹת בְּשִׂמְחָה שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵּינֵינוּ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן וְלֹא הֻצְרְכוּ לָהֶם אָמְרוּ מַה יֵּשׁ לָנוּ לְהָבִיא, הָלְכוּ וְהֵבִיאוּ עֲגָלוֹת שֶׁהָיוּ נוֹשְׂאִין עֲלֵיהֶן אֶת הַמִּשְׁכָּן, וּמִי נָתַן לָהֶם הָעֵצָה, שִׁבְטוֹ שֶׁל יִשָּׂשׂכָר שֶׁהָיוּ חֲכָמִים וְגִבּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים״ לְפִיכָךְ זָכוּ לְהַקְרִיב [בַּשֵּׁנֵי] שֶׁנֶּאֱמַר (להלן פסוק יח) ״בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשׂכָר״.
פַקַרַּבַּ אַשׁרַאפֻ בַּנִי יִסרַאאִיל רֻאַסַאאַ בֻּיֻותִ אַבַּאאהִם אַלַּדִ׳יןַ הֻם רֻאַסַאאֻ אַלּאַסבַּאטִ אַלּחַאצִ׳רֻוןַ עַלַי׳ עַדַדִהִם
אזי הקריבו הנכבדים מן בני ישראל, ראשי בתי אבותם, אשר הם ראשי השבטים שהיו נוכחים אתם בעת ספירתם.
הם נשיאי המטות – שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מוכים עליהם, שנאמר: ויכו שוטרי בני ישראל (שמות ה׳:י״ד).
הם העומדים על הפקודים – שעמדו עם משה ואהרן כשמנו את ישראל, שנאמר: ואתכם יהיו וגומ׳ (במדבר א׳:ד׳).
הם נשיאי המטת THESE ARE THE LEADERS OF THE TRIBES – They were the officers [appointed] over them in Egypt, and they were beaten on account of them, as it says (Shemot 5:14),⁠"The officers of the children of Israel were beaten" (Sifre Bemidbar 7).
הם העמדים על הפקדים THEY WHO STOOD OVER THE COUNTING – They stood with Moshe and Aharon when they counted the Israelites, as it says,⁠"With you [Moshe and Aharon] there shall be [a man from each tribe]" (Bemidbar 1:4).
פס׳: ויקריבו נשיאי ישראל – שמא תאמר לפי שעה נתמנו ת״ל ראשי בית אבותם. שמא תאמר לא היו ראשי השבטים ת״ל הם נשיאי המטות. הם שהיו ממונים עליהם במצרים.
הם העומדים על הפקודים – הנזכרים בראש הספר. ואתכם יהיו איש איש למטה. ליהודה נחשון בן עמינדב וכו׳:
על הפקודים – הם הנקובים בשמות במדבר סיני
כלומר: בפרשת ״מדבר סיני״, והשוו רשב״ם במדבר ח׳:כ״ד.
(במדבר א׳:ה׳-ט״ו).
הם העומדים על הפקודים [THE CHIEFTAINS OF ISRAEL,] THE ONES WHO ARE OVER THOSE WHO ARE NUMBERED: I.e. the ones who were “designated by name”
See Rashbam’s commentary to 13:2.
(1:17) in [the Torah portion] Bemidbar Sinai.⁠
Those listed in Num. 1:5–15. On the phrase, see also commentary to 13:2.
Rashbam’s explanation agrees with the end of Rashi’s comment to this verse. Rashi also offers a midrashic reading of the beginning of this verse – that the phrase “chieftains of Israel” teaches us that the people named in this verse were the very same “foremen of the Israelites” who were beaten by their Egyptian taskmasters (Ex. 5:14). Rashbam’s explanation is more oriented to the peshaṭ.
ויקריבו
בכ״י פריס 177: ויקריב.
נשיאי ישראל – שם כלל, והטעם: שעשו קרבן לפני י״י אל פתח אהל מועד.
THAT THE PRINCES OF ISRAEL…OFFERED. Scripture employs a general term.⁠
Our verse tells us in general terms that the princes brought an offering. Unlike the offerings brought by the princes when the altar was dedicated (verses 12-83), Scripture does not list the offerings prince by prince.
Its meaning is that they brought their offering to the Lord before the opening of the tabernacle.
ויקריבו נשיאי ישראל – הוא שאומר לאלתר ויביאו את קרבנם וגו׳ (במדבר ז׳:ג׳).
העמדים על הפקודים – פר״ש: שעמדו עם משה ואהרן כשמנו את ישראל שנאמר ואתכם יהיו וגו׳ (במדבר א׳:ד׳). לפיכך ויביאו את קרבנם (במדבר ז׳:ג׳) לכפרה לפי שמנו את ישראל, וכן מצינו בפרשת מדין עבדיך נשאו [את] ראש אנשי המלחמה אשר בידנו וגו׳ ונקרב את קרבן י״י לכפר על נפשותינו (במדבר ל״א:מ״ט-נ׳).
ויקריבו נשיאי ישראל, "the princes of the house of Israel offered etc.;⁠" the Torah follows up with telling us what it was that the princes of the house of Israel offered, i.e. the offering was individual and collective at one and the same time; (verse 3) [Their sacrifices (pl.) are described as קרבנם, "their offering" (singular) instead of קרבנותיהם, "their offerings, pl.)
העומדים על הפקודים, "the ones who supervised the census.⁠" According to Rashi, each prince had stood beside Moses and Aaron when the members of that prince's tribe were being counted. He based himself on Numbers 1,4: ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא, "and with you there shall be a man of every tribe, everyone head of his father's house.⁠" Therefore the construction of ויביאו את קרבנם, "they brought their atonement offering for counting the people of Israel,⁠" is justified. We find another example of such an offering as atonement for counting in Numbers 31,50 after the successful punitive campaign against Midian, [both the soldiers who found that there had been no casualties, and the huge amount of booty collected. Ed.]
(ב-ג) ויקריבו נשיאי ישראל, ויביאו
כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 הועבר קולמוס על מלת: ״ויביאו״.
את קרבנם לי״י
כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, וכן גם להלן. בדפוס ליסבון, וכן בפסוק: ״לפני י״י״.
– בעבור היות העגלות לצורך הקרבנות יקראו קרבן. וכן: ונקרב את קרבן י״י איש אשר מצא כלי זהב (במדבר ל״א:נ׳) – קרבן לבדק הבית. והנה חשבו הנשיאים שלא יתכן שישאו הלויים על כתף קרשי המשכן והאדנים שהם כבדות מאד, והביאו מעצמם עגלות, שכן דרך כל נושאי בתי המלכים והיכלי אהליהם לשאת אותם בעגלות.
ויתכן שנפרש ויביאו את קרבנם לי״י
כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, וכן גם לעיל. בדפוס ליסבון, וכן בפסוק: ״לפני י״י״.
שש עגלות צב – שש עגלות גדולות נושאות קרבניהם, ושנים
כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פריס 222, וכן בפסוק: ״ושני״.
עשר בקר – מושכים העגלות, והנה הביאו העגלות מלאות והבקר לפני המשכן, והשם צוה את משה: קח מאתם הכל, והיו העגלות והבקר שאינם לקרבן לעבוד את עבודת אהל מועד (במדבר ז׳:ה׳). ואחר כך לקחו הנשיאים את קרבניהם מעל העגלות, ויקריבו אותם לפני המזבח, כי היו חושבים להקריב הכל בו ביום אחר שהורשו להקריבם, והשם צוה: נשיא אחד ליום יקריבו (במדבר ז׳:י״א). ולכך לא הוצרך לומר עתה: קח מאתם.
ודרך הלשון לומר עגלות על המלוי שבהן, כמו: אוכלי שולחן איזבל (מלכים א י״ח:י״ט), וכן: כי יודע כל שער עמי (רות ג׳:י״א), ולשון חכמים (בבלי ב״ב קמ״ו.): מאה קרונות של כדי יין וכדי שמן ושל כלי כסף וזהב. ואיפשר שיהיה צב – מלאות, וכן: בצבים
כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון, וכן בפסוק: ״ובצבים ובפרדים״.
(ישעיהו ס״ו:כ׳) – בעגלות מלאות אדם. ויהיה שש עגלות צב – שש עגלות
כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״צב״.
של מילוי, ומלואן היה מקרבנות החנוכה אשר יפרש.
(2-3) AND THEY BROUGHT THEIR OFFERING BEFORE THE ETERNAL. Since the wagons [which the princes brought] were for the purpose of the offerings [i.e., for transporting the Tabernacle, where offerings are made before G-d] they are also called "offering.⁠" Similarly, And we have brought the Eternal's offering, what every man hath gotten, of jewels of gold,⁠
Further, 31:50.
meaning "an offering" for the repairs of the Tabernacle. Now the princes thought that it would be impossible for the Levites to carry on their shoulders the boards of the Tabernacle and the sockets, which were very heavy, and therefore they brought the wagons of their own accord, for such is the way that all those who carry houses of kings and their palatial tents adopt, transporting them on wagons.
We may also explain that the expression And they brought their offering before the Eternal, six wagons 'tzov,' means six large wagons bearing their offerings, and twelve oxen drawing the wagons. Thus they brought the wagons laden [with the offerings], and the oxen [drawing the wagons] before the Tabernacle. And G-d commanded Moses, Take all of it of them, and the wagons and the oxen which were not brought for offerings shall do the service of the Tent of Meeting.⁠
(5).
Afterwards the princes took their offerings down from the wagons and brought them before the Tabernacle,⁠
(10).
intending to offer them all up on that day since they had been given permission to offer them before Him, but G-d commanded, each prince on his day
(11).
shall they bring their offerings. And because of this [i.e., since the wagons that the princes brought contained the animals that they intended to offer up] it was not necessary now that He should say to Moses "take it of them,⁠" [as the original statement
(5).
already implies G-d's consent to the offerings as well].⁠
But according to the first interpretation, that the wagons were empty and were brought so that the Levites could transport the Tabernacle in them, and G-d consented by saying to Moses, Take it of them, the question arises: when the princes came back and brought the actual dedication-offerings, why did G-d likewise not tell Moses to take the offerings from them? Hence the second interpretation is to be preferred.
And it is a linguistic expression [in the Sacred Language] to say "wagons" when referring to their contents, just like: those who eat 'shulchan Izebel'
I Kings 18:19.
[literally: "Jezebel's table,⁠" which means "the food on Jezebel's table"]. So also: for all 'sha'ar ami' do know
Ruth 3:11.
[literally: for all "the gates of my people" do know, which means: "for all the people in the gates of my people do know"]. And [likewise we find] in the language of the Sages:⁠
Baba Bathra 146a.
"a hundred wagons of pitchers of wine and pitchers of oil, and of silver and golden vessels" [the meaning being "the amount of wine and oil and vessels that can be contained in a hundred wagons,⁠" and not just wagons of pitchers of wine and oil]. It is possible that the word tzov [six wagons 'tzov'] means "full,⁠" and so also: 'uvatzabim' and upon mules,⁠
Isaiah 66:20.
which means "in wagons full of people.⁠" In that case six wagons 'tzov' [in the verse before us] means "six wagons laden full,⁠" their load being the dedication-offerings which Scripture specifies further on.
הם העומדים על הפקודים – שעמדו על משה ועל אהרן כשמנו את ישראל שנא׳ ואתכם יהיו וגו׳ כך פי׳ וגו׳ ואע״ג דהך ענין דהכא היה באחד בניסן בשנה ראשונה שהוקם המשכן ולא נתבררו עדין העומד על הפקודים עד באחד באייר בשנה שנייה מ״מ כשכתב משה את התורה כבר נתבררו וכתב מקרא זה דומיא דההולך קדמת אשור כדפרכי׳ עלה אשור מי הוה. כפר״ת דאורליי׳.
הם נשיאי המטות הם – סופי תיבות להפך מתים. וכן הפקודים ויביאו את קרבנם – סופי תיבות: מותם, על שם ותבער בם אש ותאכל בקצה המחנה בקצינים שבהם.
(ב-ו) והנה הביאו הנשיאים קרבנם לפני ה׳, שש עגלות צב לנדבה ושנים עשר בקר, והתנדבו אותם בעבור הלויים שישאו בהם המשכן וכליו. ולא רצה לקבל זה משה מהם לולי שציוהו ה׳ יתעלה על זה. והנה הרצון ב׳עגלות צב׳ - עגלות מחופות, לכבוד הדברים שהיו משימים בהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הם נשיאי המטות שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מוכים עליהם העומדים על הפקודים שעמדו עם משה ואהרן כשמנו את ישראל שנא׳ ואתכם היו וגו׳. בספרי דאל״כ הם הם למה לי ואף על פי שהעומדים על הפקודים עדיין לא נתמנו עד אחד באייר שמא יש לומר שהכתוב דבר על העתיד דומיא דההולך קדמ׳ אשו׳ דפריך הגמרא אשור מי הוה ותרצו על שם העתיד:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב-ג) ואמנם אמרו ויקריבו נשיאי ישראל ויקריבו את קרבנם כתב הרמב״ן שבעבור היות העגלות לצורך הקרבנות נקראו קרבן וכמוהו ונקרב את קרבן ה׳ איש אשר מצא כלי זהב. ויותר נכון לפרש שלא אמר ויקריבו נשיאי ישראל וגו׳ ויביאו את קרבנם על העגלות כי אם על הזהב והכסף והמנחה והקטורת וכן על הבהמות שהביאו להקריב על גבי המזבח והוא אשר קרא קרבן להיותם דברים נקרבים לגבוה לצורך המשכן וכדי שיביאו קרבנם יחד הביאו אותו בשש עגלות צב שהיו טעונות ונושאות את קרבנם ולא היתה אם כן כונת הכתוב שיקריבו העגלות אלא שיקריבו את קרבנם והביאו אותה בשש עגלות צב רוצה לומר מכוסים ויפים כמביא דורון לפני מלך רב. וי״מ צב על הבהמות המושכים את העגלות שהיו צבים והם שורים גדולים כמו בצבים ובפרדים.
הם נשיאי המטות, הם העומדים על הפקדים – ומצד מה שהיו כך הקריב כל אחד מהם בעד שבטו ואנשיו. כי מצד מה שעמדו על הפקודים הרגיש כל אחד מהם בשבטו שקצתו חשוד בעבירות. ומצד מה שהיו נשיאים הסכימו לעמוד בפרץ ולהקריב קרבנות לכפר בעדם.
הם נשיאי המטות, הם העומדים על הפקודים. Seeing they all occupied official positions the gift/offering each one brought was on behalf of his tribe and its members. Seeing each one was in charge of other people, he felt a sense of some members of his tribe being suspected of some misdemeanour. At the same time, seeing that they did not only represent the members of the tribes but were נשיאים, “princes” in their own right, they agreed to act as the interlocutors of their tribe in trying to obtain atonement for the errors committed by members of their tribe by offering a communal offering on their behalf.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

שהיו שוטרים וכו׳. דאם לא כן, ״הם נשיאי המטות״ למה לי:
הם העומדים על הפקודים שעמדו עם משה ואהרן במנין הפקודים. הקשה הרא״ם, שהרי ביום כלות משה להקים המשכן לא היו עדיין הפקודים, עד אחד באייר, ותירץ, שהכתוב דיבר על שם העתיד, כמו ״ההולך קדמת אשור״ (בראשית ב, יד), ואשור לא היה (רש״י שם). ואין זה נכון, שכל הפרשה הזאת נכתבה על שם עבר, שכן היה בזמן כשהוקם המשכן. ולפיכך יתכן לומר ״הם העומדים על הפקודים״ שכבר היו הפקודים. וכן משמע לשון הכתוב (פסוק א) ״ויהי ביום כלות משה המשכן״, שלא נאמר ׳ויכלה משה להקים המשכן׳, אלא ״ויהי ביום כלות משה״, כלומר באותו היום שהוקם, וזה מוכיח כי בזמן שמדבר הכתוב [ה]⁠זה – כבר הוקם לפני ימים המשכן, ושפיר כתב ״הם העומדים על הפקודים״, כי בזמן שדיבר הכתוב כבר עמדו על הפקודים:
הַמַטֹת: בהעתק הללי המטת, ירוש׳ המטות, ע״כ. ובכל הספרים חס׳, והוא חד מן ג׳ חסרי׳ ע״פ המסורת, וכן מסרם הרמ״ה ז״ל. [המטת].
על הַפְקֻדִים:⁠
[הק׳ ב״הפקדים״ נכתב כך:
.]
קו״ף צריכה ליגע. ועיין מ״ש בפ׳ כי תשא על מלת בְקָמֵיהֶם.⁠
[כאן משמע שנורצי מכריע לכתוב את הקו״ף כשרגלה נוגעת בגגה, אך בשמ׳ לב כה כתב: ׳ולא נהגו כן סופרי עירנו׳.]
[על⁠־הפקדים עם ק כזה:
?].
שהיו שוטרים. דק״ל ומה סימן נותן בזה שאמר הם נשיאי המטות. וע״ז פירש שהיו שוטרים עליהם במצרים וה״ק קרא, הם הנשיאים שהיו ממונים שוטרים עליהם במצרים, שהיו הנוגשים רודים אותם שוטרים במצרים במקלות על שלא דחקו בני ישראל להשלים מניין הלבנים. ואע״פ שהעומדים על הפקודים עדיין לא נתמנאו עד אחד באייר. י״ל שהכתוב דבר על העתיד שיעמדו על הפקודים באחד באייר: (בעל ה⁠[נחלת יעקב] מתמיה טובא דהא לא נתבררו השוטרים המוכין להיות סנהדרין אלא במעשה דמתאוננים המוזכר בפ׳ בהעלותך, דכתיב אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, ופירש רש״י אותן שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך, ומעשה דמתאוננים היה בכ״ב באייר והכא היה בר״ח ניסן. אלא צ״ל דמעלת סנהדרין גדולה ממעלת נשיאים, לפיכך הכא בר״ח ניסן זכו להיות נשיאים ובכ״ב באייר במתאוננין זכו להיות סנהדרין:
They were officers. Rashi is answering the question: What is the Torah teaching by saying that they were the leaders of the tribes? In response Rashi explains that they were officers over them in Egypt, and the verse is saying that they were the leaders who were appointed officers over them in Egypt. The taskmasters would beat the officers with clubs because they did not pressure Bnei Yisroel to fulfill their quota of bricks. [However this presents a difficulty:] Even those who stood by during the counting were not appointed until Iyar. The answer is that the Torah speaks about the future, when they would stand by during the counting on the first of Iyar. (Nachalas Yaakov) is puzzled: The officers who were beaten were only chosen for the Sanhedrin at the incident of the complainers in Parshas Beha'alosecha (11:16) where the Torah writes "gather seventy men for Me, from among the elders of Israel, men] whom you know to be the people's elders and its officers.⁠" Rashi explains that they are those "whom you know,⁠" who were appointed as officers over them in Egypt during the hard labor. The incident of the complainers was on the twenty-second of Iyar and here it was Rosh Chodesh Nissan. Rather one must say that the greatness of becoming the Sanhedrin was more than the greatness of becoming the leaders. Therefore, here on Rosh Chodesh Nissan they merited to become leaders and on the twenty-second of Iyar at the time of the complainers they merited to become the Sanhedrin.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויקריבו נשיאי ישראל – בתחלה אמר דרך כלל על כל הנדבות שהקריבו, ואח״ז מפרש איכותן שהן העגלות והבקר ומה שהקריבו על המזבח, איש איש יומו:
הם העמדים על הפקדים – שעמדו עם משה ואהרן בשעת מנין ישראל כמ״ש ואתכם יהיו איש איש למטה:
ויקריבו וגו׳ – המושא של ״ויקריבו״ הוא ״קרבנם״ שבפסוק הבא. מכאן שהפירוש הוא: ״ויקריבו ויביאו את קרבנם״ וגו׳, וההפסקה באמצע העניין נועדה לתת תיאור מפורט יותר של הנושא, ״נשיאי ישראל״.
הם היו ״נשיאי ישראל״, אנשים רמי מעלה הנושאים את משא העם. בתוקף מעמדם הם עמדו בפסגת הייעוד הלאומי, והיה זה תפקידם להעלות את האומה לרום מעלת מעמדם.
והם היו ״ראשי בית אבתם״. ״בית אב״ כולל את כל המשפחות היוצאות מאב קדמון אחד, והמאוחדות באחדות שבטית. אנשים דגולים אלה, שבלטו בכלל האומה כנשיאי ישראל, בלטו גם בקרב המשפחות המאוחדות של השבט. אישיותם ואופיים החברתי הקנו להם השפעה, ולציבור היה אמון בהם; לפיכך נקראו לייצג את ענייני השבט שלהם בכל הדברים הנוגעים לשבט.
תכונתם הכפולה – כ״נשיאי ישראל״ וכ״ראשי בית אבתם״ – הכשירה אותם להיות ״נשיאי המטת״. השבט קרוי ״בית אב״ בגלל יחסיו הפנימיים, וקרוי ״מטה״ משום שהוא ״ענף״ של הכלל הלאומי. כ״מטה״, יונק השבט את רוח האומה מהשורש והגזע המשותפים, ומעביר רוח זו אל הרוח המיוחדת של השבט. נמצא שהייעוד המשותף של הכלל מתקיים במסגרת ייחודיותו של השבט.
כ״נשיאי ישראל״ הם היו קשורים לאומה; כ״ראשי בית אב״ הם היו קשורים לשבטיהם שלהם; לכן הם היו ראויים לייצג את ענייני האומה בתוך שבטם המיוחד, שזהו התפקיד המוטל עליהם כ״נשיאי המטת״. לפיכך ״הם העמדים על הפקדים״: חודש לאחר מכן, הם יסייעו בעריכת המפקד, בו נמנו היחידים למשפחותיהם ולשבטיהם – לצורך כלל האומה (עיין פירוש לעיל א, ב–ד).
ויקריבו נשיאי ישראל – הנה מ״ש ראשי בית אבותם – סותר למה שקראם בשם נשיאים, שראש בית אב הוא פחות מנשיא השבט שמורה שהוא על השבט כולו, וראש בית אב הוא רק על משפחה, ולמה כפל שנית הם נשיאי המטות – ומ״ש הם העומדים על הפקודים שפרש״י שעמדו עם משה ואהרן כשמנו את ישראל, והלא המנין לא היה עד א׳ באייר, וע״כ פי׳ חז״ל שמ״ש ראשי בית אבותם היינו שקודם שנתמנו לנשיאי השבט היו ראשי בית אב, וכמ״ש הם נשיאי המטות מוסב על בית אבותם שאבותם הם היו אז נשיאי המטות בעת שהיו הם ראשי בית אבות, ומ״ש ולא ראשי בית אבותם לבד ר״ל שלא תאמר שאז היו רק ראשי בית אבותם שאבותם היו הדיוטות, אלא שאבותם היו אז נשיאי שבטים וא״כ היו הם עתה נשיאים בני נשיאים, ומ״ש הם העומדים על הפקודים, ר״ל שבעת שהם היו ראשי בית אב היו ממונים על הפקודים ר״ל על השוטרים שהיו מופקדים על עושי המלאכה, וכמו שת״י אינון דמתמנין במצרים מרכולין על מניניא:
הם נשיאי המטות: שבחרו בהם המטות. ובספרי דריש – המה היו נשיאים בעת שהוכו במטות בשביל התבן.
הם העומדים על הפקודים: שבחר בהם הקב״ה אחרי כן.
 
(ג) וַיָּבִ֨יאוּ אֶת⁠־קׇרְבָּנָ֜ם לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֗הי״י֗ שֵׁשׁ⁠־עֶגְלֹ֥ת צָב֙ וּשְׁנֵ֣י עָשָׂ֣ר בָּקָ֔רוּשְׁנֵ֣י עָשָׂ֣ר בָּקָ֔ר =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו (מונח ומונח וזקף קטן)
• דפוסים וקורן=וּשְׁנֵֽי⁠־עָשָׂ֣ר בָּקָ֔ר (״ושני״ מוקפת למונח, וזקף קטן)
עֲגָלָ֛ה עַל⁠־שְׁנֵ֥י הַנְּשִׂאִ֖ים וְשׁ֣וֹר לְאֶחָ֑ד וַיַּקְרִ֥יבוּ אוֹתָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּשְׁכָּֽן׃
They brought their offering before Hashem, six covered wagons, and twelve oxen; a wagon for every two of the princes, and for each one an ox; and they presented them before the Tabernacle.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

״שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב״ – אֵין ׳צָב׳ אֶלָּא מְטֻקָּסִין, שֶׁלֹּא הָיוּ מְחֻסָּרִים כְּלוּם.
רַבִּי אוֹמֵר: אֵין ׳צָב׳ אֶלָּא מְחֻפִּים, וּכְמִין סְקֵיפַּסְטָאוֹת
skepastós: עגלה מוגנת על ידי כיסוי
הָיוּ מְחֻפִּים. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר: ״וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַיי, בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת״ (ישעיהו ס״ו:כ׳).
״שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי, עֲגָלָה עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד! תִּלְמֹד לוֹמַר ״עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים״. שׁוֹמֵעַ אֲנִי שׁוֹר עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂיאִים! תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְשׁוֹר לְאֶחָד״. בָּאוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן, וְלֹא קִבֵּל מֹשֶׁה מֵהֶן, עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַקֹּדֶשׁ: ״קַח מֵאִתָּם!⁠״ (במדבר ז׳:ה׳). הָא הִסְכִּימָה דַּעְתָּן לַדַּעַת הָעֶלְיוֹנָה.
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: וְכִי מָה רָאוּ הַנְּשִׂיאִים לְהִתְנַדֵּב לְכַתְּחִלָּה כָּן, וּבִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לֹא נִתְנַדְּבוּ בַּתְּחִלָּה? אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ הַנְּשִׂיאִים, יִתְנַדְּבוּ צִבּוּר מַה שֶּׁמִּתְנַדְּבִים, וּמַה שֶּׁמְּחַסְּרִים הֵן, אָנוּ מַשְׁלִימִים. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ הַנְּשִׂיאִים שֶׁהִשְׁלִימוּ צִבּוּר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם״ (שמות ל״ו:ז׳), אָמְרוּ הַנְּשִׂיאִים, מָה עָלֵינוּ לַעֲשׁוֹת? ״וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם״ (שמות ל״ה:כ״ז).לְכָךְ הִתְנַדְּבוּ כָּן תְּחִלָּה.
שש עגלות צב – אין צב אלא קמורות שנ׳ בצבים ובפרדים (ישעיהו ס״ו:כ׳) ר׳ שמעון אומר אין צב אלא צמודות שנא׳ והביאו בניך בחצן (ישעיהו מ״ט:כ״ב) ר׳ ישמעאל אומר אין צב אלא מצויירות ר׳ נחמיה אומר כצבעו של רקיע.
עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד – מפני מה לא הביאו חציין שוורים וחציין עגלות היה משה מתירא שמא ימות שורו שלאחד מהן שמא תשבר עגלה שלאחד מהן ונמצא אותו השבט אין לו חלק במשכן מניין אתה אומר שבשרו המקום שאין אחד מן השוורים מת ולא אחת מן העגלות נשברת אמרת והיו לעבוד את עבודת אהל מועד.
וְאֵיתִיאוּ יָת קוּרְבָּנְהוֹן לִקְדָם יְיָ שֵׁית עֶגְלָן כַּד מְחַפְּיָן וּתְרֵי עֲשַׂר תּוֹרִין עֲגַלְתָּא עַל תְּרֵין רַבְרְבַיָּא וְתוֹרָא לְחַד וְקָרִיבוּ יָתְהוֹן לִקְדָם מַשְׁכְּנָא.
and brought their oblations before the Lord. Six covered waggons and twelve oxen; a waggon for two of the princes, and an ox for each one: and they brought them before the tabernacle.
וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה׳ שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן
וְאֵיתִיאוּ יָת קוּרְבַּנְהוֹן לִקְדָם ה׳ שֵׁית עֶגְלָן כַּד מְחַפְיָן וּתְרֵי עֲשַׂר תּוֹרִין עֲגַלְתָּא עַל תְּרֵין רַבְרְבַיָּא וְתוֹרָא לְחָד וְקָרִיבוּ יָתְהוֹן לִקְדָם מַשְׁכְּנָא
תוספת המילה ״כַּד״
א. עם תוספת המילה ״כַּד״ בתרגום – שיעור תרגומו ״שש עגלות אשר מחופות״. לקמן יתבאר ש״צב״ משמעו ״מחופה״, וא״כ, מדוע שיביאו הנשיאים את העגלה מכוסה? הרי רק כאשר יש משא על העגלות יש סיבה לכסותם, אך בהיות העגלות ריקות (שהרי הלווים טרם השתמשו בעגלות) מה טעם יש לכסותם? רמב״ן ביאר שאת תכולת קרבנותיהם הביאו הנשיאים על העגלות ולכן כבר בעת הבאתם היו מחופות, ולדעת ״ביאורי אונקלוס״ דברי רמב״ן מקורם בתוספת המילה ״כַּד״.
מהן ״עגלות צב״?
ב. ›״עֶגְלֹת צָב״ – ״כַּד מְחַפְיָן״. יש שביארו ש״עגלות צב״ – היינו ״עגלות צבא״ (כיון שהנשיאים ידעו שמחנה ישראל יהיה בתנועה, לכן הביאו עגלות העשויות להלוך בצבא ובדרכים רחוקות), והיא מהתיבות החסרות אל״ף דוגמת ״מֵחֲטוֹ לִי״ (בראשית כ ו) ״וַיְכַל מֵהִתְנַבּוֹת״ (שמואל א י יג).⁠
רשב״ם וחזקוני.
אחרים ביארו שצב מלשון מלא ונפוח מגזרת ״וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה״ (במדבר ה כא) שתרגומו ״וְיָת מְעַכִי נְפִיחִין״.⁠
רבנו בחיי. בזיהוי השרץ המכונה צב, ״הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ״ (ויקרא יא כט) כתב רש״י: ״והצב – פרוי״ט [עפ״י אוצר לעזי רש״י פירושו קרפדה] שדומה לצפרדע״, והקרפדה כידוע מנפחת את בטנה כשהיא חשה סכנה. אך אונקלוס שם תרגם מילולית ״חוּלְדָּא וְעַכְבְּרָא וְצַבָּא״. וראה שם ביאורנו שהמיוחס ליונתן תרגם ״וְהַצָּב״ – ״וְחַרְדוֹנָא״ ואת המקור לכך בחז״ל.
נראה שפסוקנו הוא המקור לכך שהזוחל בעל השריון מכונה בשפתנו צב – כרש״י כאן עפ״י התרגום. וכן כתב בילקוט לקח טוב (ויקרא שם): ״צב. זה השרץ שהוא מכוסה כגון גביע״. אך על פי חכמי הלשון אין קשר בין בעל החיים המכונה צב לבין עגלות הצב שבפסוקנו ומדובר בהומונימיה (שתי מילים זהות שאין ביניהן קשר לשוני. כמו ׳אולם׳ במשמעות ׳אבל׳, לעומת ׳אולם׳ במשמעות ׳בית גדול׳). להרחבה ראה מאמרו של דוד טלשיר ז״ל: הצב, החרדון והקרפדה, לשוננו ס״ה. האיר את עיני לכך ר׳ יעקב עציון הי״ו.
פירוש נוסף: ״צב״ לשון מצב (יציבות) כמו ״מוצב ארצה״, ״וגם נצבה״, לומר שהם חזקים ויכולים לעמוד על מעמדם שלא תשברנה אעפ״י שהם מלאות.⁠
ר׳ חיים פלטיאל.
אמנם רש״י ביאר: ״אין צב אלא מחופים וכן (ישעיהו סו כ) בצבים ובפרדים, עגלות מכוסות קרויות צבים״ ופירושו נסמך על התרגום ״כַּד מְחַפְיָן״.⁠
״צב״ מצוי גם בישעיה כאמצעי תובלה. ״צב״ קרוב אל ״סבב״ והוא מורה, כנראה, על המחיצות המקיפות את חלל העגלה והמגינות על האנשים או על החפצים שבעגלה. חלקי המשכן לא היו מכוסים בשעה שהוטענו בעגלות, ולפיכך היה צורך במכסה הסוכך על העגלות. וכן תרגם אונקלוס: ״כד מחפין״ (רש״ר הירש).
לעומת זאת, בתרגום ירושלמי – ״שִׁית עֶגְלָן מְזַוְוגָן״ וביארו ״הכתב והקבלה״:
כל עגלה היה לה זוג בקר המושכים אותה. לדעתו מלת צב נרדף עם ״שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים״ (רות ב טז) שפי׳ אגודה, וכמורגל בתלמוד ״מצאן צבתים צבתים״ (עירובין צז.) ר״ל אגודות קשורות יחד, ומזה שֵם כלי צבת בצבת עשויה שני חלקים המחוברים וקשורים יחד, וכן עגלות צב זוג בקר אגודים וקשורים בעגלה.
ובמיוחס ליונתן תרגם ״שִׁית עֶגְלָן כַּד מְחַפָּן וּמְטַקְסָן״ שעניינו סדר ותכונה, כי ״וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית...וּתְכוּנָתוֹ״ (יחזקאל מג י-יא) תרגומו טִקוּסֵיהּ, שהיו העגלות מתוקנות על סדר ראוי ותכונה יפה, ויהיה צב מן ״צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת״ (יחזקאל כ ו) לשון יופי והדור״.⁠
״תרגומנא״ שייך את השוני בין התרגומים למחלוקת ת״ק ורבי בספרי: ״שש עגלות צב – אין צב אלא מטוקסין שלא היו מחוסרים כלום, רבי אומר: אין צב אלא מחופים״ (ספרי, נשא מה). אונקלוס כדעת רבי, ואילו המיוחס ליונתן כדעת ת״ק.
ואייתון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואייתון״) גם נוסח חילופי: ״ואיתו״.
ית קרבניהון קדם י״י שית עגלן מזווגן
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מזווגן״) גם נוסח חילופי: ״טעינן צבי כד הנון מחפיין״.
ותרין עשר
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עשר״) גם נוסח חילופי: ״תרי⁠{ עשר}״.
תורין עגלה על תרין רברבנין ותור מן דכל
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דכל״) גם נוסח חילופי: ״כל״.
חד ואקרבו
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואקרבו״) גם נוסח חילופי: ״וקריבו״.
יתהון קדם (י״י) {מ}⁠שכנה.
ואייתיו ית קרבנהון קדם י״י שית עגלן כד מחפן ומטקסן ותריסר תורין עגלתא ביני תרין אמרכלין ותורא לחד ולא צבא משה למיסב מנהון וקריבו יתהון קדם משכנא.
and they brought their offering before the Lord; six waggons covered and fitted up, and twelve oxen; one waggon for two princes and one ox for each. But Mosheh was not willing to receive them, and they brought them before the tabernacle.
שית עגלן מזווגן.
Six waggons yoked.
[יז] וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה׳ שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וגו׳ – שֵׁשׁ, כְּנֶגֶד שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. שֵׁשׁ, כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה. שֵׁשׁ, כְּנֶגֶד אִמָּהוֹת, אֵלּוּ הֵן: שָׂרָה וְרִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה, בִּלְהָה, זִלְפָּה. שֵׁשׁ, אָמַר רַב הוּנָא כְּנֶגֶד שֵׁשׁ מִצְווֹת שֶׁהַמֶּלֶךְ מְצֻוֶּה עֲלֵיהֶם בְּכָל יוֹם, אֵלּוּ הֵן: לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים (דברים י״ז:י״ז), רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים (דברים י״ז:ט״ז), וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד (דברים י״ז:י״ז), לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד (דברים ט״ז:י״ט). שֵׁשׁ, כְּנֶגֶד שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא (דברי הימים ב ט׳:י״ח), וְשֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא, בְּאֵי זֶה צַד, בַּצַּד שֶׁהָיָה עוֹלֶה וְיוֹשֵׁב, עָלָה לֵישֵׁב עַל מַעֲלָה הָרִאשׁוֹנָה הַכָּרוֹז יוֹצֵא וְאוֹמֵר לוֹ: לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים. עָלָה לֵישֵׁב עַל מַעֲלָה שְׁנִיָה, הַכָּרוֹז יוֹצֵא וְאוֹמֵר לוֹ: לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים. עָלָה לֵישֵׁב עַל מַעֲלָה שְׁלִישִׁית, הַכָּרוֹז יוֹצֵא וְאוֹמֵר: וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. עָלָה לֵישֵׁב עַל מַעֲלָה רְבִיעִית, הַכָּרוֹז יוֹצֵא וְאוֹמֵר: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט. עָלָה לֵישֵׁב עַל מַעֲלָה חֲמִישִׁית, הַכָּרוֹז יוֹצֵא וְאוֹמֵר: לֹא תַכִּיר פָּנִים. עָלָה לֵישֵׁב עַל מַעֲלָה שִׁשִּׁית, הַכָּרוֹז יוֹצֵא וְאוֹמֵר: לֹא תִקַּח שֹׁחַד. בָּא לֵישֵׁב עַל כִּסְאוֹ: וְיָדוֹת מִזֶּה וּמִזֶּה עַל מְקוֹם הַשָּׁבֶת (דברי הימים ב ט׳:י״ח), כֵּיצַד שַׁרְבִיט שֶׁל זָהָב נָתוּן נִתְלָה מֵאַחֲרָיו וְיוֹנָה בְּרֹאשׁוֹ, וַעֲטָרָה שֶׁל זָהָב בְּפִי יוֹנָה, וְיוֹשֵׁב תַּחְתֶּיהָ בַּשָּׁבֶת, נוֹגַעַת וְאֵינָהּ נוֹגַעַת. שֵׁשׁ עֶגְלֹת, כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה רְקִיעִים. וְלֹא שִׁבְעָה הֵם, אָמַר רַבִּי אָבִין הָן דְּמַלְכָּא שָׁרֵי טִימֵיקוֹן. שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב, מַהוּ צָב, דּוֹמוֹת לְקֶלְיָינִין. צָב רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר אֵין צָב אֶלָּא מְצֻיָּרוֹת. צָב, אֵין צָב אֶלָּא מְטֻּקָּסוֹת, שֶׁלֹא הָיוּ מְחֻסָּרוֹת כְּלוּם. צָב, רַבִּי אוֹמֵר אֵין צָב אֶלָּא קְמִירוֹת וּכְמַנְסַקֵּי פִּסְקָאוֹת הָיוּ מְחֻפּוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר, וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה׳ וגו׳ (ישעיהו ס״ו:כ׳). צָב, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֵין צָב אֶלָּא צְמוּדוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וגו׳ (ישעיהו מ״ט:כ״ב), תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי נְחֶמְיָה כְּמִין כָּמָרוּסָא הָיוּ כִּפִּין עֲשׂוּיוֹת. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר הָיוּ כְּצִבְעוֹ שֶׁל רָקִיעַ.
וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר – כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים וּכְנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת. שׁוֹמֵעַ אֲנִי עֲגָלָה עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, תַּלְמוּד לוֹמַר: עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים. שׁוֹמֵעַ אֲנִי שְׁנֵי שְׁוָרִים לְנָשִׂיא אֶחָד, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְשׁוֹר לְאֶחָד, מִפְּנֵי מָה לֹא הֵבִיאוּ חֶצְיָן עֲגָלוֹת וְחֶצְיָן שְׁוָרִים, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ יְרֵאִים שֶׁמָּא יָמוּת שׁוֹרוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם אוֹ שֶׁמָּא תִּשָּׁבֵר עֲגָלָה שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, וְנִמְצָא אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט אֵין לוֹ חֵלֶק בַּמִּשְׁכָּן.
[יח] וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן – מְלַמֵּד שֶׁהֱבִיאוּם וּמְסָרוּם לַצִּבּוּר.
שש עגלות צב
מטקוסאות היו שלא היו חסרים כלום. ספרי נשא פיסק׳ מ״ה, במ״ר פי״ב אות י״ז, ועיין מה שהעירותי בפסיקת׳ פיסקא ויהיה ביום כלות הערה קמ״ג.
מטקוסאות היו שלא היו חסרים כלום.
ויקריבו אותם
לפני המשכן הקריבום שלא רצה משה לקבלם. ספרי פיסקא מ״ה, במ״ר פי״ב אות י״ח, ורש״י עה״ת.
לפני המשכן הקריבום, שלא רצה משה לקבלם עד שנאמר לו מפי הגבורה לקבלם, שכך כתיב אחריו ויאמר ה׳ אל משה קח מאתם (במדבר ז׳:ד׳-ה׳), ומיד לקחם משה, שנאמר ויקח משה את וגו׳ (במדבר ז׳:ו׳),
ועדיין לא היה משה יודע. ספרי פיסקא מ״ז, במ״ר פי״ב אות כ״א, ורש״י עה״ת.
ועדיין לא היה משה יודע כשהקריבו הנשיאים קרבנם לפני המזבח מי יקריב תחלה, והיאך יקריבו, אם יקריבו כולם ביום אחד, או כל נשיא ונשיא יומו, עד שאמר לו הקב״ה שכל אחד ואחד יקריב יומו, שנאמר ויאמר ה׳ אל משה נשיא אחד ליום וגו׳ (במדבר ז׳:י״א),
לים כתיב. אין הכוונה כי בקרא כתיב לים חסר וי״ו רק קרי ביה לים.
לים כתיב,
לאותו שקדש שמי תחלה שירד תחלה בים. עיין סוטה ל״ו סע״ב ול״ז ע״א, ועיין במ״ר סוף פי״ב, ופי״ג אות ז׳, למה נקרא שמו נחשון.
לאותו שקדש שמי תחלה בים, שירד תחלה בים, קודם שנעשה יבשה, הוא יקדים תחלה, וזה נחשון שירד לנחשולו של ים, וכמה דהוא אמר היתה יהודה לקדשו (תהלים קי״ד:ב׳), רצה לומר שקדש השם.
וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה׳ שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב. שֵׁשׁ, כְּנֶגֶד שֵׁשׁ עֶרְכֵי הַמִּשְׁנָה. שֵׁשׁ, כְּנֶגֶד שֵׁשׁ אִמָּהוֹת שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה בִּלְהָה וְזִלְפָּה. שֵׁשׁ, כְּנֶגֶד שֵׁשׁ מִצְווֹת שֶׁהַמֶּלֶךְ מְצֻוֶּה עֲלֵיהֶן וְאֵלּוּ הֵן: {א} (דברים י״ז:ט״ז) ״לֹא יַרְבֶּה לוֹ סוּסִים״, {ב} ״וְלֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים״, {ג} (שם) ״וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לוֹ״, {ד} (שם ט״ז:י״ט) ״לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט״, {ה} (שם) ״לֹא תַכִּיר פָּנִים״, {ו} ״וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד״. שֵׁשׁ, כְּנֶגֶד שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא. שֵׁשׁ, כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה רְקִיעִים. וְלֹא שִׁבְעָה הֵן. אֲמַר רַבִּי אָבִין הֵן דְּמַלְכָּא שָׂרֵי טִימִיקִין. צָב, דּוֹמוֹת לִקְלִיעוֹת. צָב, מְצֻיָּרוֹת צָב, מְטֻקָּסוֹת כְּמִין קְמַרְסְטָא הָיוּ.
וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן – מְלַמֵּד שֶׁעֲשָׂאוּם דָּמִים וּמוֹסְרִים לַצִּבּוּר.
אֵין צָב אֶלָּא מְטֻקָּסִין, שֶׁלֹּא הָיוּ מְחֻסָּרוֹת כְּלוּם. רַבִּי אוֹמֵר אֵין צָב אֶלָּא מֵחֻפֶּה, וּכְמִין סְקִיסָאוֹת הָיוּ מְחֻ(ו)⁠פִּין, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר, (ישעיהו ס״ו:כ׳) ״וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה׳ בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים״. שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב שׁוֹמֵעַ אֲנִי עֲגָלָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְשִׂאִים״. שׁוֹמֵעַ אֲנִי שׁוֹר עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂיאִים. תַּלְמוּד לוֹמַר ״שׁוֹר לְאֶחָד״. בָּאוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן וְלֹא קִבֵּל מֵהֶם עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַגְּבוּרָה ״קַח מֵאִתָּם״, הָא הִסְכִּימָה דַּעְתָּן לְדַעַת הָעֶלְיוֹנָה. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: וְכִי מָה רָאוּ נְשִׂיאִים לְהִתְנַדֵּב [כָּאן תְּחִלָּה] וּבִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לֹא הִתְנַדְּבוּ תְּחִלָּה, אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ נְשִׂיאִים, יִתְנַדְּבוּ צִבּוּר מַה שֶׁמִּתְנַדְּבִין וּמַה שֶׁמְּחַסְּרִין אָנוּ מַשְׁלִימִין, וְכֵיוַן שֶׁרָאוּ הַנְּשִׂיאִם שֶׁהִשְׁלִימוּ צִבּוּר אֶת הַכֹּל שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַּיָּם״ אָמְרוּ הַנְּשִׂיאִים מָה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ל״ה:כ״ז) ״וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים״ וְגוֹ׳, לְכָךְ הִתְנַדְּבוּ כָּאן תְּחִלָּה.
כְּשֶׁהָיָה מֹשֶׁה מוֹשֵׁחַ אֶת הַמִּשְׁכָּן הָיָה מוֹשְׁחוֹ מִבַּחוּץ וְנִכְנָס, וּכְשֶׁהָיָה מְפָרְקוֹ מְפָרְקוֹ מִבִּפְנִים וְיוֹצֵא. שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב, אֵין צָב אֶלָּא קְמוּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ס״ו:כ׳) ״וּבַצַבִּים וּבַפְּרָדִים״. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין צָב אֶלָּא צְמוּדוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהֵבִיאוּ בָנַיךְ בְּחֹצֶן״, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵין צָב אֶלָּא מְצֻיָּרוֹת. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּצִבְעוֹ שֶׁל רָקִיעַ. עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד. מִפְּנֵי מָה לֹא הֵבִיאוּ חֶצְיָן שְׁוָרִים וְחֶצְיָן עֲגָלוֹת. (הָיָה מֹשֶׁה מִתְיָרֵא) [שֶׁהָיוּ מִתְיָרְאִין] שֶׁמָּא יָמוּת שׁוֹרוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן שֶׁמָּא תִּשָּׁבֵר עֲגָלָה שֶׁל אֶחָד מֵהֶן וְנִמְצָא אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט אֵין לוֹ חֵלֶק בַּמִּשְׁכָּן. מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁבִּשְּׂרוֹ הַמָּקוֹם [לְמֹשֶׁה] שֶׁאֵין אֶחָד מִן הַשְּׁוָרִים מֵת וְלֹא אַחַת מִן הָעֲגָלוֹת נִשְׁבֶּרֶת. אָמַרְתָּ, (להלן פסוק ה) וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת (הַמִּשְׁכָּן) [אֹהֶל מוֹעֵד].
הָיָה מֹשֶׁה מִתְיָרֵא שֶׁמָּא עָבְרָה מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְשָׁרְתָה עַל הַנְּשִׂיאִים. אָמַר לוֹ, (לְאֵלּוּ) [אִלּוּ לָהֶם] אָמַרְתִּי לְהַקְרִיב לְךָ הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁתֹּאמַר לָהֶם, הֵם הִתְנַדְּבוּ מֵעַצְמָן. וְהָיָה מֹשֶׁה מְסָרֵב לָקַחַת מִיָּדָם. אָמַר לוֹ הַמָּקוֹם, קַח מֵאִתָּם.
וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר – מַהוּ לֵאמֹר. תָּנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם דִּבְרֵי שֶׁבַח וְדִבְרֵי נֶחָמוֹת, וְהָיָה מִתְיָרֵא וְאוֹמֵר שֶׁמָּא נִסְתַּלְקָה מִמֶּנִּי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ [וְשָׁרְתָה עַל הַנְּשִׂיאִים], אָמַר לוֹ, קַח מֵאִתָּם, מֵאִתָּם הָיָה הַדָּבָר. וּמִי נָתַן לָהֶם אֶת הָעֵצָה, שִׁבְטוֹ שֶׁל יִשָּׂשכָר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים א י״ב:ל״ג) ״וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה״ וְגוֹ׳, אָמְרוּ לָהֶם, אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים פּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר אֶלָּא עֲשׂוּ לוֹ עֲגָלוֹת וְתִהְיוּ טוֹעֲנִין אוֹתוֹ בָּהֶם. וְהָיָה מֹשֶׁה מִתְיָרֵא שֶׁמָּא אַחַת מִן הָעֲגָלוֹת נִשְׁבֶּרֶת אוֹ אַחַת מִן הַפָּרוֹת מֵתָה וְנִמְצָא קָרְבָּנָם שֶׁל נְשִׂיאִים פָּסוּל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה וְהָיוּ לַעֲבֹד וְגוֹ׳ נִתַּן לָהֶם הֲוָיָה שֶׁיְּהוּ קַיָּמוֹת לְעוֹלָם. וְעַד הֵיכָן הָיוּ קַיָּמוֹת. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא, עַד (הושע י״ב:י״ב) ״בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ״. וְהֵיכָן הִקְרִיבוּם. רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא אֲמַר, בְּנֹב הִקְרִיבוּם. רַבִּי אַבָּהוּ אֲמַר בְּגִבְעוֹן הִקְרִיבוּם. רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אֲמַר בְּבֵית עוֹלָמִים הִקְרִיבוּם, דִּכְתִיב ״וַיִּזְבַּח [הַמֶּלֶךְ] שְׁלֹמֹה אֶת זֶבַח (הַשְּׁלָמִים) [הַבָּקָר״] וְגוֹ׳. תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, עַד עַכְשָׁיו הֵן קַיָּמוֹת, לֹא (הוּזְמוּ) [הֻ(וּ)⁠מְּמוּ] וְלֹא הִזְקִינוּ וְלֹא הִטְרִיפוּ, וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם הָעֲגָלוֹת, שֶׁנִּדְבְּקוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, נִתַּן לָהֶם הֲוָיָה שֶׁיְּהוּ קַיָּימוֹת לְעוֹלָם, יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵן דְּבֵקִים בַּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד׳:ד׳) ״וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם״.
פַאתֻוַא בִּקֻרבַּאנִהִם לִלָּהִ סִתַּ עֻגֻלֵ מֻצַ׳בַּבַּתֵ וַאת׳נַי עַשַׁרַ תַּ׳ורַא עַגַלַתֹ לִכֻּלִ שַׁרִיפַיְןִ וַתַּ׳וְרֹ לִכֻּלִ וַאחִדֵ פַקַדַּמֻוהַא בַּיְןַ יַדַי אַלמַסכַּן
לכך באו בקרבנם אל ה׳ שש עגלות סגורות מסביב ונעולות, ושנים עשר שורים, עגלה לכל שני נכבדים, ושור לכל אחד מהם, אזי הגישו אותם לפני-המשכן.
שש עגלות צב – תרגם בו ׳מצ׳בבה׳ {=מכוסים}. ופירושו כי הן כוסו בדבר נוסף על בנינם הראשון כדי שיכילו את הכלים הקשים מהקרשים והאדנים. ונאמר כי הם שם העץ אשר נעשו ממנו. וזה נתמך בבוא ׳עגלות׳ על משקל הסמיכות. וכמוהו ״בצבים ובפרדים״ (ישעיהו ס״ו:כ׳) והם הכפות והכסויים וכי״ב אשר בהם יגנו הנוסעים על עצמם מהשמש.
שש עגלות צב – אין צב אלא מחופים, וכן: בצבים ובפרדים (ישעיהו ס״ו:כ׳). עגלות מכסות קרויות צבים.
ויקריבו אותם לפני המשכן – שלא קיבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום. אמר ר׳ נתן: מה ראו נשיאים להתנדב כאן כתחילה,⁠
כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד 34, וכן עוד פעמיים בהמשך ביאור זה. ועיינו בהערה על רש״י בראשית י״ב:ח׳. בכ״י מינכן 5: ״בתחילה״. בכ״י לונדון 26917: ״כתחילה״ ובהמשך (פעמיים) ״תחילה״. בכ״י אוקספורד 165, דפוס רומא: ״בתחלה״ ובהמשך (פעמיים) ״תחלה״.
ובמלאכת המשכן לא התנדבו כתחילה?⁠
עיינו בהערה בתחילת פיסקה זו.
אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו צבור מה שמתנדבין, ומה שמחסרין אנו משלימין, כיון שראו שהשלימו ציבור את הכל, שנאמר: והמלאכה היתה דים (שמות ל״ו:ז׳), אמרו: מעתה מה עלינו לעשות, הביאו את אבני השהם והמלואים לאפוד ולחשן (שמות ל״ה:כ״ז). לכך התנדבו כאן כתחילה.⁠
עיינו בהערה בתחילת פיסקה זו.
שש עגלת צב SIX COVERED WAGGONS – The word צב means "covered over". Similar is, "[And they shall bring all your brethren …] in covered wagons (בצבים) and upon mules" (Yeshayahu 66:20), where covered wagons are called צבים without the addition of a word denoting "wagons" (Sifre Bemidbar 7).
ויקרבו אותם לפני המשכן AND THEY BROUGHT THEM BEFORE THE TABERNACLE – because Moshe would not accept them (the gifts) at their (the princes') hands until he was so bidden by the mouth of the Omnipresent (cf. v. 5). – Rabbi Nathan said: What reason had the princes to give their contributions here first of all the people, whereas at the work of the Tabernacle they were not the first but the last to contribute? But – he replied – the princes spoke thus: "Let the community in general contribute all they wish to give and then what will then be lacking we shall supply". As soon as they saw that the community gave everything needed in its entirety (lit., that the community completed everything) – as it said, "For the stuff they had was enough [for all the work to make it]" (Shemot 36:7) – the princes asked, 'What can we now do'? Therefore they brought the onyx stones, and stones for setting for the Ephod and for the breast plate. That is why they were here the first to contribute" (Sifre Bemidbar 7).
פס׳: ויביאו את קרבנם לפני ה׳
בנראה הביאום. אולי צ״ל בנדבה הביאום:
בנראה הביאום.
שש עגלות צב – ר׳ אומר אין צב אלא מחופין, וכן הוא אומר (ישעיהו ס״ו:כ׳) והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה׳ בסוסים וברכב ובצבים וגו׳. שש עגלות צב שמא תאמר עגלה לנשיא ת״ל עגלה על שני הנשיאים.
ושור לאחד – שני שוורים לעגלה:
עֶגְלוֹת – לפי שהוא דבוק, עגלות של צב. כמו שיאמר מעֲשָׂרָה – עֶשְׂרִים,⁠
כך בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון. בעל קרן שמואל ורוזין תיקנו ל: עֶשְׂרִוֹת (צורה שאינה מופיעה במקרא). אולם, אפשר שרשב״ם רק מדגים שלפעמים משתנה החטף לתנועה שלמה מהמלה ״עשרים״ שכן מופיעה במקרא, למרות שהיא לשון רבים ולא סמיכות.
יאמר מן עגלה על
בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון (במקום ״על״): של.
שני הנשיאים – עֶגְלוֹת, ומן עֲנָוָה – עַנְוֵי ארץ (תהלים ע״ו:י׳), ומן עֲרָבָה – עַרְבֵי נחל (איוב מ׳:כ״ב).
צב – כמו: בצבים או בפרדים (ישעיהו ס״ו:כ׳), פתרונו לפי עניינו.
ונראה בעיני: עגלות העשויות להלוך בצבא ובדרכים רחוקים.
עגלות WAGONS: [The vocalization of this word is] עֶגְלוֹת because the word is a construct form; [the phrase means] “wagons of צב.⁠
On צב, see Rashbam’s next comment and notes 51–53.
Just as the word עֲשָׂרָה (ten) becomes [in the construct plural] עֶשְׂרוֹת,⁠
The form עֶשְׂרוֹת is not found anywhere in the Bible, but it is without doubt the correct form for the construct plural of עֲשָׂרָה. See e.g. The Concise Sapphire Dictionary (1997), p. 851.
so also from the word עֲגָלָה (wagon) – as in the phrase [in this verse] “a wagon (עֲגָלָה) for each two chieftains’’ – becomes [in the construct plural] עֶגְלוֹת.⁠
Rosin vocalized this last word עֲגָלוֹת. Rashbam would then be saying that the context plural form of עֲגָלָה is עֲגָלוֹת. However, in this comment Rashbam is discussing construct plurals, not context plurals. Here he is pointing out that in the plural construct, the vowel under the second letter of the root in such nouns changes to a quiescent sheva (and also the vowel under the first letter of the root changes from a ḥaṭaf vowel to a full vowel). As such, the form that proves Rashbam’s point is עֶגְלוֹת, not עֲגָלוֹת.
From the noun עֲנָוָה (meekness)⁠
The formulation of Rashbam’s comment here is somewhat inaccurate. The form עַנְוֵי is not derived from the noun עֲנָוָה (meekness), but from the noun עָנָו (a meek person). Rashbam’s argument could be reformulated more accurately as saying that one sees that from the root ‘n-v one may derive nouns both on the pattern of עֲנָוָה and on the pattern of עַנְוֵי.
one says [in the construct plural] (Ps. 76:10) “the meek (עַנְוֵי) of the land,” and from the noun עֲרָבָה (willow) one says [in the construct plural] (Lev. 23:40) “willows (עַרְבֵי) of the brook.”
Perhaps Rashbam discusses the form עֶגְלוֹת at such length in order to distinguish between the meaning of this word and the meaning of the identical word עֶגְלוֹת meaning “calves.” (See e.g. Hos. 10:5.) In other words, his comment could be saying that one should not think that the word עֶגְלוֹת in our verse is derived from the noun עֶגְלָה (calf), despite the fact that, from the vocalization of עֶגְלוֹת makes it look most similar to the noun עֶגְלָה. The contextually more reasonable solution – that עֶגְלוֹת here is derived from the noun עֲגָלָה (wagon) – is, Rashbam argues, in conformity with the rules of grammar.
צב: The word צב [in the phrase “wagons of צב”] should be understood [as a type of beast of burden that might pull a wagon], like the word צבים in the phrase (Is. 66:20), “on צבים or mules.” The word [צבים in that verse] should be interpreted according to the context.⁠
The word צב here and the word צבים in Isaiah are both difficult, so when Rashbam says here that צב should be understood like צבים and that the verse (one of them?) should be interpreted according to the context, it is hard to know what he means. It appears that he is explaining the verse in the same way that ibn Ezra does – that צב in our verse is a type of beast of burden. He is then opposing the interpretation of Rashi (and of many medieval and modern commentators) that עגלות צב means covered wagons.
A number of other sources (e.g. NR here) compare the two verses, but offer other explanations. See also Menaḥem, Maḥberet, s.v. צב, who says that the word צב⁠(ים) in our verse and in the verse in Isaiah has a different meaning than the normal one, but he does not tell us what that meaning is.
See also the commentary of Eliezer of Beaugency to Isaiah, ad loc. There, Eliezer cites our verse in Numbers to explain the word in Isaiah. Harris (p. 88) lists that comment of Eliezer’s among those that, to his mind, show that Eliezer was a student of Rashbam.
To me it seems
Rashbam is now offering a second explanation of the phrase עגלות צב, introduced by the words, “ונראה בעיני – (lit.) it appears to my eyes.” I consider it likely that this explanation has been added by some second hand. See note 25 above on 5:31, where the printed text of the commentary has a second interpretation introduced by the similar phrase, “ולי נראה.” Also see note 3 to Lev. 21:1 and note 19 to Lev. 26:26.
that the phrase, “wagons of צב,” should be understood to mean wagons that are built in such a way that they could be used for travel for military purposes (צבא) or for long journeys.⁠
As far as I can tell, this is the first time that this precise interpretation of צב appears in a normative Jewish text, although a somewhat similar explanation is found in Song Rabba 6:4: “צב שצבא הלוים עומדים עליהם – the word צב means that the troops (צבא) of the Levites are in charge [of those wagons].” As NJPSC notes, the interpretation of צב as meaning “military” is found also in Symmachus.
צב – כמו: ובצבים ובפרדים (ישעיהו ס״ו:כ׳), מין ממיני השורים מושכין העגלות.
ויש אומרים: שהוא כטעם מלאות יותר מדאי, מגזרת: ואת בטנך צבה (במדבר ה׳:כ״א), בדרך רחוקה.
כבר ביארתי בספר מאזנים שמ״ם שנים עשר דבק ומוכרת, והטעם: שנים ועשר, ונסמך אל עשר לקצר, כמו: שלש עשרה (בראשית י״ז:כ״ה), וכן: שלש אלה (שמות כ״א:י״א). ובאת מלת ושני
בכ״י פריס 177: שנים.
עשר בחסרון מ״ם, דרך קצרה.
על שני – כמו: לשני הנשיאים.
COVERED. The word tzav (covered) here is similar to the word tzabbim (Utters) in and in litters, and upon mules (Is. 66:20). The reference is to a type of ox that pulls wagons.⁠
According to this interpretation, here eglot tzav (covered wagons) means wagons pulled by a tzav. This commentary renders Is. 66:20, and upon oxen and mules.
Others say that eglot tzav (covered wagons) refers to a wagon that is overloaded and that tzav is connected to the word tzavah (swell) (Num. 5:21). However, this is farfetched.
[AND TWELVE OXEN.] I have already explained in my work moznayim
A work on grammar.
that the mem in shenem asar (twelve) remains both in the absolute
That is, in the word two (shenayim).
and in the construct.⁠
In the phrase shenem asar (twelve). When a word ending in a mem is connected to another word, the mem is dropped. Hence Ibn Ezra's comment.
The meaning of shenem asar (twelve) is two (shenayim) and ten (eser).⁠
In other words, shenem asar is short for shenayim ve-asar, Hence the change in the vowel, shenem rather than shenayim.
The word shenem is connected to aser for purposes of brevity. The same applies to shelosh elleh (these three) (Ex. 21:11).⁠
Shelosh is in the construct with elleh. Otherwise the phrase would be written shalosh elleh. See Ibn Ezra on Ex. 21:11 (Vol. 2, p. 464).
The phrase shene asar (twelve)⁠
This is the form used in our verse.
without the mem is an abridged form.⁠
Shene asar is short for shenem asar.
FOR EVERY TWO OF THE PRINCES. Al shene ha-nesi'im means for every two of the princes.⁠
The word al usually means on. Ibn Ezra points out that here it means for.
שש עגלות צב – אמרו (ספרי במדבר ז׳:ד׳): שכך צריך, ארבע לבני מררי, ושתים לבני גרשון, ולבני קהת אינו צריך כלום, כדמפרש (במדבר ז׳:ט׳).
צב – לפי הפשט: עגלות גדולות כבידות, שהולכים לאט מפני כבידם, כמו הצב השורץ שאין דרכו לרוץ, וכן כתיב: {ו}⁠בצבים. ובפרדים ובכרכרות (ישעיהו ס״ו:כ׳): {ו}⁠בצבים – בעגלות גדולות שמושכים הפרדים, ובכרכרות – עגלות קטנות קלות, שמדלגות ומכרכרות, כמו: ודוד מכרכר בכל עוז (שמואל ב ו׳:י״ד).
SIX COVERED WAGONS – [The Rabbis] said that this was the necessary amount (Sifrei Numbers 7:4) – four for the sons of Merari, and two for the sons of Gershon, and the sons of Kehat did not need any, as is explained (Numbers 7:9).
COVERED – according to the simple understanding – large, heavy wagons which travel slowly due to their weight, like the turtle who creeps and does not usually [move quickly], and so it is written: “and in fitters, and upon mules, and upon swift beasts” (Isaiah 66:20), “and in fitters” – in large wagons that the mules pull, “and upon swift beasts” – small, light wagons which skip and dance, such as: “And David danced … with all his might” (II Samuel 6:14).
שש עגלת צב – לשון צבא כמו וכל צוביה ומצודתה (ישעיהו כ״ט:ז׳) דישעיה שתרגם יונתן וכל משרייתהון וחיליהון, והיא מתיבות חסרות אלף, דוגמא: מחטו לי (בראשית כ׳:ו׳), ויכל מהתנבות (שמואל א י׳:י״ג), לא נשיתי ולא נשו בי (ירמיהו ט״ו:י׳) ושלמי את נשייך (מלכים ב ד׳:ז׳), ונפלינו אני ועמך (שמות ל״ג:ט״ז), והפליתי ביום ההוא (שמות ח׳:י״ח), ולמה לא מצתי חן בעיניך (במדבר י״א:י״א). אף כאן צב ולא צבא, והאלף חסרה, הם העגלות ההולכות בצבא למלאכת המשכן.
שש עגלות צב, "six covered wagons;⁠" the expression צב, is derived from צבא, "army,⁠" in the sense of mobilising.
עגלות צב – פי׳ נפוחים במפח הכסוי שענינו רכב עגלה המכוסה כעין שרוכבין בו שרים ושרות, וכן תרגומו כד מחפיין וכפירש״י והי׳ זה לכבוד כלי הקודש והקדשים, והנה הוא מלשון הצב למינהו וכמו לצבות בטן, וכן בצבים ובפרדים, ד״א צב לשון מעמד כמו מוצב ארצה, וענינו שיכולין לעמוד על עמדם ולא תשברנה ממשאם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

שש עגלות צב – ע״ד הפשט הוא מין ממיני השורים המושכין את העגלות, וכן (ישעיהו ס״ו:כ׳) בצבים ובפרדים. או יאמר צב מלאות מלשון (במדבר ה׳:כ״א) ואת בטנך צבה.
וע״ד המדרש שש עגלות צב כנגד ששה רקיעים, ולאו שבעה הם, אמר ר׳ אבין ההוא דמלכא שרי. אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע שמא תמות אחת מן הפרות וישבר אחד מן הגלגלים ונמצא קרבנם של נשיאים פסול ונמצא עבודת המשכן בטלה, מיד ויאמר ה׳ אל משה לאמר קח מאתם והיו, נתן להם הויה שיהו חיות וקיימות לעולמי עולמים. ועד היכן היו קיימות, רבנן אמרין בבית עולמים הקריבום, שנאמר (דברי הימים ב ז׳:ה׳) ויזבח המלך שלמה את זבח הבקר עשרים ושנים אלף, זבח בקר לא נאמר אלא זבח הבקר, איזה בקר, הוי אומר את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר, וכתיב ואת ארבע העגלות ואת שמונת הבקר. רבי מאיר אומר עד עכשיו הן קיימות, לא הוממו ולא הוזקנו ולא הטריפו אלא הן חיות וקיימות. והרי הדברים ק״ו ומה אם הפרות ע״י שנדבקו במלאכת המשכן נתן להן הויה והן חיות וקיימות לעולם, ישראל שהם דבקים בחי העולמים עאכ״ו, שנאמר (דברים ד׳:ד׳) ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום, עד כאן במדרש נשא, ובמדרש שיר השירים רבה בפסוק (שיר השירים ו׳:ד׳) יפה את רעיתי כתרצה, ומה שאמרו בבית עולמים הקריבום, ולומר שעמדו בחיים עד זמן שלמה, נראה לי בזה שמצאו ג״כ סמך ורמז מן הכתוב (מלכים א ח׳:ס״ג) ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה׳ בקר עשרים ושנים אלף וגו׳, שהסמיך מלת הבקר לה׳ יתעלה, כי היה הכתוב ראוי לומר עשרים ושנים אלף בקר, ועל כן ראוי לתת להם חיים ארוכים, או שהיה זה קבלה אצלם. ובא רבי מאיר והוסיף ונתן להם קיום נצחי על שנדבקו במלאכת המשכן, ומהם נקח ק״ו לישראל הדבקים בהש״י, והיו בין העגלות והבקר ח״י במספרו. את שתי העגלות נתן לבני גרשון כפי עבודתם ואת ארבע העגלות נתן לבני מררי כפי עבודתם, שעבודת בני גרשון היתה קלה מעבודת בני מררי ולפיכך נתן לבני מררי כפלים, כי עבודת בני גרשון קלה היתה והן היריעות והמכסאות והקלעים אבל עבודת בני מררי כבדה מאד כמבואר בכתוב וכמו שנזכר בתחלת הפרשה.
שש עגלות צב, "six covered wagons, etc.⁠" According to the plain meaning of the text these are a type of oxen trained to draw heavy loads, such as wagons. We find the expression in Isaiah 66,20: ובצבים ובפרדים, "in drays and mules.⁠" Alternatively, the word is related to the word צבה in Numbers 5,21 where it refers to something swollen. Here it means the wagons were fully loaded.
A Midrashic approach based on Bamidbar Rabbah 12,17-21: "The six covered wagons corresponded to six of the heavens. You may ask that after all, there are seven heavens! Rabbi Avin answered that the seventh heaven is reserved as a residence for the "king" (God Himself) and is not included in the regular count of heavens. Moses reportedly said to God: "supposing one of the animals will die or one of the wheels will fall off one of the wagons, is not the entire offering of the princes going to be disqualified and the entire Tabernacle discredited?⁠" [I suppose this is based on only the combined total number of all the princes' offerings making up the number required to complete the symbolism involved. Ed.]
In response to this God said to Moses: קח מאתם והיו לעבודת וגו', "take it from them so they can be used in the service of the Tabernacle" (verse 5). The word והיו in this verse which is not really necessary means that these animals and wagons will have an enduring existence (the normal meaning of the word in connection with the story of creation, for instance). This raises the question for how long did these animals live and these wagons remain functional? Answer: until the building of Solomon's Temple some 480 years later. These oxen were slaughtered and sacrificed on the Altar of the Temple at the inauguration. We read in Chronicles II 7,5 ויזבח המלך שלמה את זבח הבקר עשרים ושנים אלף, "King Solomon slaughtered there as sacrifices 22,000 oxen, etc. We would have expected to read the words זבח בקר instead of the expression זבח הבקר. The latter expression suggests that we have heard about these oxen previously. When did we hear about them? In our passage here. This led Rabbi Meir to state that the animals donated by the princes at this time survived until the inauguration of Solomon's Temple. During all these years these animals had sustained neither blemish nor developed signs of old age (which would have disqualified them as suitable for the Altar).
In fact there is logic in all this: if the oxen whose function in connection with the Tabernacle was merely peripheral, i.e. they served as beasts of burden transporting parts of the Tabernacle, and as a result God endowed them with such longevity and enduring youthful vigour, how much more so must the Tabernacle exert this kind of influence on the Israelites who made the Tabernacle the center of their existence! This is testified to by Moses in his final address to the Jewish people in Deut. 4,4 when he points out to them that the reason they were alive and well on the day he spoke to them was that ואתם הדבקים בה' "you who have been cleaving to the Lord.⁠" Thus far the Midrash.
There is another Midrash Shir Hashirim Rabbah (6,10) on Song of Songs 6,4 on the words יפה את רעיתי כתרצה, "You are beautiful My love when your deeds are pleasing.⁠" The Midrash there also implies that the reason these animals lived so long was because the owners who donated them for the purpose were possessed of purity of thought in doing so. It appears that this Midrash too is based on the wording of a verse on the same procedure but in Kings I 8,63 which prompted the Midrash Rabbah in Nasso. The Midrash in Shir Hashirim uses a different nuance of the verse in Kings I 8,63 where the same offering is described. In that verse in Kings the word בקר appears immediately next to the word לה'. The wording we would have expected there was עשרים ושנים אלף בקר. The association of the word בקר and ה' then are the background to the longevity of these animals. It may well have been a long-standing tradition the sages had on the matter.
Rabbi Meir's additional contribution to this tradition was merely to establish a conceptual link why the Israelites themselves who were devoted to the Tabernacle should be blessed with long life. There were a total of eighteen wagons and animals drawing them, the number eighteen, i.e. חי, i.e. an allusion to the life-sustaining power of the Tabernacle and those connected with its functions.
Two of the wagons were given to the sons of Gershon in accordance with the demands of their work. The other four wagons were given to the sons of Merari in accordance with the demands of the work assigned to them. The work-load of the sons of Merari was much heavier than that of the sons of Gershon. This is why the wagons were not evenly divided between the Levites who had not been commanded to carry the furnishings of the Tabernacle on their shoulders, i.e. the Kehatites. Details of who carried what have been discussed at the beginning of the Parshah.
ויביאו את קרבנם – כתב הרמב״ן קורא לעגלות קרבן בשביל שהיו לצורך הקרבנות וכן ונקרב את קרבן ה׳ איש אשר מצא כלי זהב קרבן לבדק הבית. והנה חשבו הנשיאים שלא יתכן שישאו הלוים על כתף קרשי המשכן והאדנים שהם כבדות והביאו מעצמם עגלות שכן דרך כל נושאי בתי המלכים והיכלי אהליהם לשאת אותם בעגלות. ויתכן לפרש ויביאו את קרבנם לה׳ ו׳ עגלות צב גדולות נושאות קרבניהם ושני עשר בקר נושאים העגלות. והנה הביאו העגלות מלאות מקרבנו׳ והבקר לפני המשכן והשם צוה קח מאתם הכל והיו העגלות והבקר שאינם לקרבן לעבוד את עבודת אהל מועד ואחר כך לקחו הנשיאים קרבניהם מעל העגלות ויקריבו אותם לפני המזבח כי היו חושבים להקריב הכל בו ביום אחר שהורשו להקריבם והשם ציוה נשיא אחד ליום יקריבו ולכך לא הוצרך לומר קח מאתם בקרבנות כאשר אמר בעגלות ובבקר ודרך הלשון לומר עגלות על המלוי שבהם כמו אוכלי שלחן איזבל. ואפשר שיהיה צב כמו מלאות וכן בצבים ופרדים בעגלות מלאות אדם ופי׳ ו׳ עגלות כ״כ עגלות מלאות ומילואן היו מקרבנות החנוכה שמזכיר:
ויביאו את קרבנם, "they brought their offering, etc.⁠" Nachmanides, in justifying the Torah's referring to the wagons presented by the princes as קרבן, a sacrificial offering, writes that seeing that these wagons were an indispensable part of the entire process known as service involving sacrificial offerings, claims that their description is קרבן are quite correct. He cites as proof for his approach Numbers 31,50 ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב וגו', "we have brought an offering each man who has found golden vessels [in the loot of the war against the Midianites. Ed.] There too the term קרבן, is applied to man-made items. The gold in question was brought as a gift to the Temple treasury.
It appears that what motivated the princes to bring the wagons was that they could not imagine that the Levites would be able to carry all these heavy beams on their shoulders, nor that they would be able to carry the heavy silver sockets of each of those beams. They therefore brought these wagons without their having been requested. It was customary in those days that Royalty and similarly highly placed individuals would transport their belongings on wagons.
It is also possible to interpret the words ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב וגו', to mean that the six wagons transported the sacrificial offerings of the princes, whereas the 12 oxen transported the wagons. The oxen and wagons came to a halt before the entrance of the Tabernacle, and then God commanded Moses to also accept the oxen and the wagons from them as gifts for the Temple treasury. As a result, both the oxen and the wagons now became לעבוד את עבודת המשכן "tools to perform the service connected with the work connected with the Tabernacle.⁠" Subsequently, the princes took their respective sacrificial offerings and presented them in front of the Altar. They had meant originally to all present all their offerings on that very day. At this point in time, God told Moses that they were to present these offerings one prince at a time, one day at a time. This is why there was no need for the Torah to write קח מאתם, "accept it from them,⁠" in connection with the princes' respective sacrificial offerings. Why would Moses not accept these offerings until God had given him specific instructions to accept them? What they had been doing was no more than commonplace; however, in connection with the oxen [too old for the Altar as animal sacrifices, Ed.] as well as for the wagons Moses did have to have special instructions to accept these also. It is a norm in our holy tongue to describe even what is being transported on the wagons as being a part of the wagons, similar to when the prophet in Kings I 18,19 speaks of אוכלי שולחן איזבל, which, of course does not mean that "people were eating Izzevel's table,⁠" but that "people were eating food at Izzevel's table.⁠"
It is possible that the meaning of the word צב in our context is: "loaded with,⁠" as in Isaiah 66,20 where these "covered wagons" are understood as being loaded with many travelers each. In that case the Torah describes the six wagons as fully loaded with the various sacrificial offerings of the princes.
שש עגלות – כנגד ששה מזלות אשר עולים בגלגל וששה יורדים וכנגד ששה עתים קור וחום וקיץ וחורף וזרע וקציר.
ושני עשר בקר – כנגד י״ב שבטים וי״ב מזלות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ויקריבו אות׳ לפני המשכן שלא קבל משה מידם עד שנא׳ לו מפי המקום. בספרי דאל״כ מאי לפני המשכן ולא ידעתי איך יאמרו במלת מאתם שהיה לו לומר קח מלפני המשכן לא מאתם ושמ׳ יש לומר שכשהקריבום לפני המשכן לא הניחום שם רק היו בידם עד שנאמר לו מפי המקום קח מאתם פי׳ קבל אותם מידם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

עגלה על שני הנשיאים – לאות אחוה ביניהם אשר בה יהיו ראויים שתשרה שכינה ביניהם, כאמרו ״ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד״ (דברים ל״ג:ה׳), על היפך ״חלק לבם, עתה יאשמו״ (הושע י׳:ב׳).
עגלה על שני הנשיאים. The reason that they shared a cart each was not that they were stingy, but that they wanted to demonstrate that there was no rivalry between them, but that, on the contrary, they felt like brothers one toward the other. Such sentiments have been recorded in the Torah in Deuteronomy 33,5 ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם, יחד, “Moses was king in Yeshurun when all the people gathered together”.⁠
A king is not someone aloof, in an ivory tower, but his distinction becomes relevant only in his being part of his people, יחד, together.
The opposite is reported in Hosea 10,2 חלק לבם עתה יאשמו, “when its collective heart is divided, this is they their guilt.”
(ג-ט) [׳עגלה על שני הנשיאים׳]:
ויביאו [וגו׳] שש עגלות צב עגלה על שני הנשיאים. וזה להורות שהיו מאוחדים לאגודה אחת, לא היה בהם נפתל ועקש. ונמצא גם כן שהדגלים היו באופן זה נאגדים יחד, שהראשון והשני מהדגל – היה עגלה אחת, והשלישי מהדגל הראשון והראשון מהדגל השני – היו נחברים יחד בקרבן זאת העגלה. נמצאו כולם בלב אחד כאיש אחד לעבוד ה׳ ולהקריב אליו, שבלאו הכי לא היה קרבנם לרצון לפני ה׳.
ויאמר ה׳ אל משה [לאמר], קח מאתם. לפי שמשה היה אומר כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו, אמר לו הקב״ה קח מאתם והיו לעבוד וגו׳. אבל לבני קהת לא נתן כי עליהם הנבחר שבמשכן, ולכן בכתף ישאו, שלא יהו בזויות עליהם:
שלא קבל משה מידם וכו׳. דאם לא כן, מאי ״ויקריבו לפני המשכן״. והקשה הרא״ם, דלפי זה הוי למימר (בפסוק ה) ׳קח מלפני המשכן׳, ותירץ, שכשהקריבו לא הניחום שם, רק היה בידם עד שנאמר לו מפי המקום. והקושיא אינו כלום, דפירוש ״קח מאתם״ רצה לומר מרשותם, שיהיו קודש, דכל זמן שלא קבל משה אותם – היו ברשות הנשיאים, דאדעתא שיקבל משה הקדישו, וכל זמן שלא קבל אותם משה לא היו קודש, ולפיכך שפיר כתב ״קח מאתם״, כלומר מרשותם, אף על גב שהיה לפני המשכן:
שש עֶגְלֹת צָב: במקרא גדולה כתו׳ עליו ג׳ חס׳ ופלוגתא עליה כי אמרי עַגלת, ע״כ.⁠
[נורצי פירש כי לדעה הנזכרת בהערת המסורה הקטנה העי״ן הגויה בפתח ולא בסגול. אולם במסורה הקטנה של ד (ושל ונציה ש״ז) נדפס ״ופלוגתא עליה כי אמרי עגלות״, וכוונתה לומר כי לפי הדעה החולקת כתיב המילה מלא. למטה מן האות ע׳ ומימין לה בא סימן שצורתו כפתח, אך לפי מיקומו נראה שאין זה אלא לכלוך. במהדורת ונציה ש״ז הדפיסו את ה׳פתח׳ הזה במקום הראוי לו תחת האות ע׳, ונורצי, שמהדורה זו עמדה לפניו, פירש שמוקד המחלוקת הוא בהגייה, ולפיכך העתיק את המילה ׳עגלת׳ בכתיב חסר. מהדורות מאוחרות יותר הלכו צעד נוסף, והדפיסו במסורה הקטנה וכן במנחת שי: עֲגָלות!]
ואנחנו לא שמענו ולא ראינו בו מחלוקת כי בכל הספרי׳ בסגול. וכ״כ בעל הלשון שהשם ואופן עֲגָלָה והוא הקרון, וקבוצו ויתן להם יוסף עֲגָלוֹת, ובסמיכות שש עֶגְלֹת צב, וענין אחר עֵגֶל בן בקר וקבוצו עֲגָלִים, ולנקבה עֶגְלָה, וקבוצו עֲגָלוֹת, ובסמיכות לְעֶגְלוֹת בית און (הושע י׳). [שֵׁשׁ⁠־עֶגְלֹת].
וּשְנֵי עָשָר בקר: עיין מ״ש בפ׳ תצוה סי׳ כ״ח. [ושני].
<ויקריבו אותם לפני המשכן: סימן, דין דויביאו לפני המשכן, תניינ׳ דויקריבו לפני המזבח, ואפ״ס אשר על המשכן ועל המזבח.⁠
היינו: פסוקנו, הפותח ב׳ויביאו׳, נאמר בו ׳ויקריבו …לפני המשכן׳, ואילו הפסוק הפותח ב׳ויקריבו׳ (ז י) נאמר בו ׳ויקריבו… לפני המזבח׳.
> [המשכן].
לִפְנֵי: אין בנו״ן דגש.⁠
ההערה לקוחה מא״ת, [ובאה להוציא מדפוס ונציה ש״ד, שבא בו דגש בנו״ן של לִפְנֵי ה׳ (שבתחילת הפסוק). מן המקום שבו שיבץ נורצי את הערת א״ת נראה שסבור היה שהיא מתייחסת לביטוי לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן שבסוף הפסוק].
[לִפְנֵי].
שלא קבל משה. דאל״כ מאי לפני המשכן, דהא כבר כתיב ויביאו את קרבנם לפני ה׳, דהיינו לפני המשכן ששם שכן כבודו יתעלה. ומטעם זה דרשו ג״כ בלפני המזבח שלא קבל מהם משום שכבר כתיב ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח, וא״כ ל״ל עוד ויקריבו לפני המזבח:
Because Moshe did not accept. Because if this were not so what would be meant by "before the Mishkon,⁠" surely it had already written "They brought their offerings before Hashem" meaning before the Mishkon where His Glorious Presence rested. For this reason Rashi also explains that "before the altar" (v. 10) means that he did not accept it from them. Since it had already written "The leaders brought forward the [offerings for] the consecration of the altar,⁠" why would I need it to add that they placed them before the altar?
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

שש עגלת צב – עגלות של צב, ופירושו עגלות של מכסה, וכן ובצבים ובפרדים (ישעיה ס״ו כ׳), עגלות מכוסות קרויות צבים, וכל עגלה היה לה זוג בקר המושכין אותה:
על שני הנשאים – לכל שני הנשיאים:
ויקריבו אותם לפני המשכן – כי לא ידעו אם הוא רצון השם לשאת קרשי המשכן על העגלות עד שאמר ה׳ למשה קח מאתם וכו׳, ויתכן שהיו שש עגלות גדולות נושאות קרבנותיהם וכלי הכסף והזהב שהקריבו לחנוכת המזבח, וי״ב בקר מושכים העגלות. והנה הביאו העגלות מלאות וגם הבקר לפני המשכן, והשם צוה למשה קח מאתם הכל, והיו העגלות והבקר שאינן לקרבן לעבוד את עבודת אהל מועד, ואח״כ לקחו הנשיאים את קרבניהם מעל העגלות ויקריבו אותם לפני המשכן, כי היו חושבים להקריב הכל בו ביום אחר שהורשו להקריבם לו, והשם צוה נשיא אחד ליום יקריבו, ודרך הלשון לומר עגלות על המלוי שבהן, כמו אוכלי שלחן איזבל, פירוש אוכלי לחם שלחן איזבל:
עגלות צב – אין צב אלא מחופים, וכן בצבים ובפרדים (ישעיהו ס״ו) עגלות מכוסות קרויות צבים (רש״י), ור״ש ב״מ אמר עגלות צב תרגומו כד מחפיין והם כלים מעצים מחוברים שנושאים בהם בני אדם ע״ג בהמה (זענפטע), ותרגום ירושלמי עגלן מזווגן כלומר כל עגלה היה לה זוג בקר המושכים אותה, לדעתו מלת צב נרדף עם של תשלו לה מן הצבתים (רות ב׳) שפי׳ אגודה, וכמורגל בתלמוד מצאן צבתים צבתים ר״ל אגודות קשורות יחד, ומזה שם כלי צבת בצבת עשוי׳ שני חלקים המחוברים וקשורים יחד (עמ״ש בפ׳ בא צבאות ה׳), וכן עגלות צב זוג בקר אגודים וקשורים בעגלה. ובתיב״ע עגלן מחפן ומטקסן, הוסיף מלת מטקסן שענינו סדר ותכונה, כי ומדדו את תבנית ותכונתו תרגומו וטקוסי׳, שהיו העגלות מתוקנות על סדר ראוי ותכונה יפה, ויהיה צב מן צבי לכל ארצות לשון יופי והדור. עמ״ש בויקהל במראות הצובאות.
ויביאו את קרבנם – כבר הערנו בפירושנו לויקרא (א, ב) שכל דבר שאדם מבקש להתקרב באמצעותו אל ה׳, קרוי ״קרבן״. גם עגלות אלה היו סוג של קרבן, בהתחשב במטרה שלשמה הובאו. הן היו מתנות שהנותן הראה בהן את רוחו מבקשת ה׳.
עגלת צב – ״צב״ נמצא גם בספר ישעיהו (סו, כ), כדבר המשמש להובלה. ״צב״ קרוב באופן הגייתו ל״סבב״, וכנראה שהוא מורה על המחיצות המקיפות את כל צדדי העגלה, והמגֵנות על האנשים או החפצים הנמצאים בעגלה. החלקים שמהם הורכב המשכן לא היו מכוסים בעת שהועמסו על העגלות; ולפיכך היה צורך בכיסוי על העגלות. אונקלוס אף הוא מתרגם: ״כד מחפין״.
עגלות אלה הם הביאו כ״נשיאי ישראל״. על ידי מתנה זו הם עוררו את הכרת האומה, שמקדש התורה הוא האוצר הלאומי שעל האומה לשאת עמה בכל מסעותיה, כדרך שהגוף נושא את הנפש המחיה אותו. לא כ״ראשי בית אבותם״ ולא כ״נשיאי המטות״, אלא כ״נשיאי ישראל״ הקדישו את העגלות למקדש, ודבר זה בא לידי ביטוי בכך שכל שני נשיאים הביאו עגלה אחת עם צמד הבקר שלה. נמצא ששום נשיא לא נתן עבור שבטו בלבד.
ויקריבו אותם לפני המשכן – ״מלמד שהביאום ומסרום לציבור״ (במדבר רבה יב, יח); הם הפכו את העגלות לרכוש האומה.
שש עגלות צב – בפי׳ הא׳ מפרש כמ״ש הראב״ע שהוא כטעם מלאות יותר מדאי, מגזרת ואת בטנך צבה, ופי׳ הרמב״ן שמ״ש ויביאו את קרבנם היינו הקרבנות שהכינו לחנוכת המזבח הניחו בהעגלות והיו העגלות מלאות מן הקרבנות, ורבי מפרש צב מחופה וכמו שת״א שית עגלין כד מחפיין, ויונתן ת׳ מחפן ומטקסן כולל שני הפרושים:
עגלה על שני הנשיאים וכו׳ – הוצרך לבאר זה שלא נטעה שמקצתם הביאו עגלות ומקצתם שורים או שקנו השורים בשותפות וכדומה, ודוגמא לזה בספרא אמור (סי׳ רכ״ד):
ויקריבו אותם לפני המשכן – תחלה אמר ויקריבו נשיאי ישראל פי׳ שהקדישו כי אסור להקדיש בהמה תמימה לבדק הבית וע״כ שהקדישו קודם שנגזר הקמת ומשיחת המשכן, ומ״ש ויביאו לפני ה׳ – הוא לפי דעתם שחשבו שמשה יקבל מידם, ובאשר
כן בכ״י.
לא קבל כתיב ויקריבו לפני המשכן – ר״ל נשארו עומדים לפני המשכן לא לפני ה׳ שמורה שנתקבל מידם, כי משה חשב שכל המשא יהיה בכתף עד שא״ל ה׳ קח מאתם, וכן ת״י ולא צבא משה למיסב מנהון וקריבו יתהון קדם משכנא:
ויקריבו אותם לפני המשכן: המה בעצמם ובכבודם הוליכו את העגלות והכבודה לפני ה׳. כענין שאמרו בפסחים סוף פרק תמיד נשחט (סה,ב): תנא, כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו ומפשיל לאחוריו. אמר רב עיליש – טייעות. הכוונה, שלא היו מתכבדים לצוות לעבדיהם לישא את הפסח, אלא הם בעצמם נשאו כדרך שהערביים עושים. ועיין ספר שמות (יב,כא). וכך עשו הנשיאים כאן.
עגלות צב – עגלות מכוסות שבטנן צבה, וכן נקרא השרץ צב Rana, Rospo, בעבור תאר גופו; ושם עגלה להוראת מרכבה או קרון נגזרת מלשון ארמי עֲגַל (ממקור עג שהוראתו כמו חג הוראת עיגול), ודבר עָגוֹל יתנועע במהירות, ועגלה גם כן תמהר מרוצתה לערך הָרַגְלִים, וגם שם עֵגֶל ממקור זה מחמת מהירות תנועותיו לערך הפר הכבד בתנועותיו, והראיה וירקידם כמו עֵגֶל (תהלים כ״ט:ו׳).
שש עגלות צב ושני עשר בקר – כתב שני ולא שנים עשר כדרך הלשון, להורות שהביאו עגלה ושני בקר, עגלה ושני בקר, כדרך הזה הביאו, והיה בסך הכל שש עגלות ושני עשר בקר, ולכן אמר שני כי שני בקר יתכן ולא שנים, וזה מורה, שמלת שני קאי גם אל בקר, ששני שני בקר היו מביאין. ודו״ק.
 
(ד) וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses, saying,
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טוברלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבת
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ד-ו) [פסקא מו]
״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר״ – הֲרֵי מֹשֶׁה נוֹטְלָם וּמְחַלְּקָן לְפִי דַּעְתּוֹ.
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה לְמֵימַר.
And the Lord spoke to Moshe, saying:
ואמר י״י למשה למימר.
ואמר י״י למשה למימר.
And the Lord spoke with Mosheh, saying:
(ד-ה) בָּאוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן וְלֹא קִבֵּל מֵהֶם עַד שֶׁנֶּאֶמְרָה לוֹ מִפִּי הַגְּבוּרָה: קַח מֵאִתָּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה לֵאמֹר, קַח מֵאִתָּם וגו׳. מַהוּ לֵאמֹר, תָּנֵי רַב הוֹשַׁעְיָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁים וְדִבְרֵי נֶחָמוֹת, קַח מֵאִתָּם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה משֶׁה מִתְיָרֵא וְאוֹמֵר תֹּאמַר שֶׁמָּא נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנִּי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְשָׁרְתָה עַל הַנְּשִׂיאִים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה, אִלּוּ לָהֶם הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁיָּבִיאוּ, לְךָ הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁתֹּאמַר לָהֶם, אֶלָּא קַח מֵאִתָּם, מֵאִתָּם הָיָה הַדָּבָר, הָא הִסְכִּימָה דַעְתָּם לַדַּעַת הָעֶלְיוֹנָה, וְהָיָה משֶׁה מִתְיָרֵא וְאוֹמֵר תֹּאמַר שֶׁמָּא אַחַת מִן הָעֲגָלוֹת נִשְׁבְּרָה אוֹ אֶחָד מִן הַשְּׁוָרִים מֵת וְנִמְצָא קָרְבָּן שֶׁל נְשִׂיאִים פָּסוּל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד, נָתַן לָהֶם הֲוָיָה שֶׁיִּהְיוּ קַיָּמִים לְעוֹלָם, עַד הֵיכָן הָיוּ קַיָּמִים, רַבִּי יוּדָא בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי נַחְמָן וְרַבִּי חוֹנְיָא בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא אָמַר, עַד שֶׁבַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ (הושע י״ב:י״ב), וְהֵיכָן הִקְרִיבוּם, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, בְּנוֹב הִקְרִיבוּם. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר, בְּגִבְעוֹן הִקְרִיבוּם. רַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא אָמַר בְּבֵית הָעוֹלָמִים הִקְרִיבוּם.
אָמַר רַבִּי לֵוִי טַעֲמֵיהּ דְּרַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא דִּכְתִיב: וַיִּזְבַּח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אֶת זֶבַח וגו׳ (דברי הימים ב ז׳:ה׳). תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר, עַד עַכְשָׁו הֵן הָעֲגָלוֹת וְהַפָּרוֹת קַיָּמוֹת, וְלֹא הוּמְמוּ וְלֹא הִזְקִינוּ וְלֹא הִטְרִיפוּ וְלֹא נִשְׁבָּרוּ. וַהֲלוֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, מָה אִם הָעֲגָלוֹת שֶׁנִּדְבְּקוּ בִּמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד נִתַּן לָהֶם הֲוָיָה עַד שֶׁיִּהְיוּ קַיָּמוֹת לְעוֹלָם, יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם דְּבוּקִים בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם וגו׳ (דברים ד׳:ד׳).
פַקַאלַ אַללָּהֻ לִמֻושִׁה קַאאִלַא
ודבר ה׳ אל משה, לאמר.
(ד-ח) זאת חנוכת המזבח – אמר המתרגם ׳תדשין אלמד׳בח׳ {=חנוכת המזבח}. ומלה זו היא לשון פרובינציאלית, כי לא נמצאנה בלשונות הערבים, ורק קוראים לסעודה הנעשית לראשית הבנין ׳אלוכירה׳ בכף.
ואמרו: ביום המשח אותו – איננו מתכוון ליום ממש, כי אמר אח״כ ״אחרי המשח אותו״ (במדבר ז׳:פ״ח) ותרגומו ׳זמן המשחו׳ ו׳המשח׳ מקור נפעל.
פס׳: ויאמר ה׳ אל משה לאמר קח מאתם – מלמד שבאו ועמדו לפני המשכן ולא קבל מהם משה עד שנאמר לו מפי הגבורה קח מאתם.
והיו לעבוד את עבודת אהל מועד – מלמד שנחה עליהם רוח הקדש שהרי הסכימה דעתם לדעת העליונה. ר׳ נתן אומר מה ראו הנשיאים להתנדב כאן ובמלאכת המשכן לא נתנדבו. אלא כך אמרו הנשיאים יתנדבו הצבור ומה שחסרים אנו משלימין כיון שראו שהמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר אמרו מה לעשות מיד והנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המלואים ואחר כך ידעו שאי אפשר לקדשי המשכן להנשא בכתף והביאו שש עגלות צב:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ויאמר דקח מאתם: אין בו פיסקא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

 
(ה) קַ֚ח מֵֽאִתָּ֔ם וְהָי֕וּ לַעֲבֹ֕ד אֶת⁠־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְנָתַתָּ֤ה אוֹתָם֙ אֶל⁠־הַלְוִיִּ֔ם אִ֖ישׁ כְּפִ֥י עֲבֹדָתֽוֹ׃
"Accept these from them, that they may be used in doing the service of the Tent of Meeting; and you shall give them to the Levites, to every man according to his service.⁠"
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםחזקונירלב״גאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החיים
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

קח מאתם – היה משה מתירא ואומר דומה שמא עברה ממנו רוח הקדש ושרת על הנשיאים אמר לו המקום אלו אני אמרתי להן להקריב לא לך הייתי אומר שתאמר להן אלא הן התנדבו בעצמן והיה משה מסרב לקחת מידם א״ל המקום קח מאתם.
סַב מִנְּהוֹן וִיהוֹן לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתִתֵּין יָתְהוֹן לְלֵיוָאֵי גְּבַר כְּמִסַּת פּוּלְחָנֵיהּ.
Take (the waggons) from them, that they may be for the work of the service of the tabernacle of meeting; and you shalt give them to the Levites, to each man according to the need of his work.⁠
Contrast with the recent discovery of the "higher" critics, that the priest had to carry the carcase of an ox upon his own back.
קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ
סַב (נ״א קַבֵּיל) מִנְּהוֹן וִיהוֹן לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתִתֵּין יָתְהוֹן לְלֵיוָאֵי גְּבַר כְּמִסַּת פּוּלְחָנֵיהּ
תרגום בהתאם למדרש
א. ״קַח מֵאִתָּם״ – ״סַב (נ״א קַבֵּיל) מִנְּהוֹן״, בחלק מן הדפוסים תרגם קַבֵּיל. הפועל לק״ח ביחס לחפצים מתורגם נס״ב או קב״ל – וההבדל ביניהם נתפרש בפסוק ״הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם״ (בראשית יד כד) ״אִנּוּן יְקַבְּלוּן חוּלָקְהוֹן״. אמנם כל הלוקח חפץ מקבל אותו לרשותו, ולכן בתחום המשמעות של לקיחה נכללת גם קבלה, אך יש הבדל יסודי בין משמעויותיהם של שני השורשים: פועל משורש לק״ח מציין פעולה אקטיבית, והוא מצטמצם אפוא לאדם אחד – הלוקח; ואילו פועל משורש קב״ל מציין פעולה פסיבית, ולכן השימוש בו מרמז לשני בני אדם – המקבל והנותן. הבחנה זו מבארת את כוונת אונקלוס: המשותף לכל פועלי לק״ח המתורגמים בפעלי קב״ל הוא שמטעם זה או אחר הוצרך המתרגם לרמוז שהלקיחה נתבצעה שלא ביזמת הלוקח אלא ביזמת הנותן. כל תרגום מסוג זה משקף שותפות סמויה של ״נותן״, לבד מן ״הלוקח״ המפורש במקרא.⁠
״ביאורי אונקלוס״ מבאר שכל תרגומי ״קב״ל״ משמעם שהמקבל לוקח לעצמו כגון ״הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם״ (בראשית כד יד) ״אִנּוּן יְקַבְּלוּן חוּלָקְהוֹן״, ״וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח״ (שמות כג ח) ״וְשׁוּחְדָּא לָא תְקַבֵּיל״, וכיון שמשה לא לקח את קרבנות הנשיאים לעצמו, התקשה בתרגום ״קַבֵּיל״ בפסוקנו.
בפרקנו הנשיאים יוזמים הבאת קרבן למשכן, הם עומדים עם העגלות בפתח המשכן. חז״ל מפרשים שמשה לא ידע אם לקבל את מתנתם או לא עד שנצטווה מפי הגבורה קַח מֵאִתָּם.⁠
במד״ר נשא יב יח – ״מלמד שהביאום ומסרום לצבור. באו ועמדו לפני המשכן ולא קבל מהם עד שנאמרה לו מפי הגבורה קח מאתם״.
בהתאם לדרשת חז״ל זו מתרגם ״קַבֵּיל״, ממנו משמע שנצטווה לאפשר לנשיאים לתת את העגלות. לעומת זאת, בפסוק הבא ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה״ תרגם ״וּנְסֵיב מֹשֶׁה״, כיון ששם מדובר על הפעולה עצמה של לקיחת העגלות שנתבצעה ע״י משה.
כיצד השתמשו בעגלות שהוקדשו לקרבן?
ב. ›לעיל נאמר שהעגלות הובאו ע״י הנשיאים כקרבן ״וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה׳ שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב״ (פס׳ ג), וא״כ כיצד הותרו בשימוש ללווים – ״וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ״? ואף אם נפרש שזאת היתה כוונת הנשיאים, שהעגלות עם הבקר ישמשו ללווים, הרי זה עצמו איסור?⁠
״דתניא שור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אתו – אותו אתה מתפיס לבדק הבית ואי אתה מתפיס תמימים לבדק הבית. מכאן אמרו כל המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה״ (פסחים מב א).
ואולי זאת הסיבה שנמנע משה מלקבל את העגלות בכדי לא להיות מסייע לדבר עבירה?! ״תרגומנא״ ביאר ששני סוגי קרבנות הביאו הנשיאים, שש עגלות רתומות לשנים עשר בקר, ועוד הביאו את קרבנותיהם נשיא אחד ליום. התחכמו הנשיאים להביא את העגלות באותו פרק זמן שבין חנוכת המשכן לחנוכת המזבח, וכיון שהמזבח טרם נחנך – אזי ניתן עדיין להתפיס תמימין לבדק הבית, והסכים הקב״ה וזרז את משה לקבל מהם.
אמנם במיוחס ליונתן תרגם ״קַבֵּל מִנְּהוֹן וִיהוֹן צִיבִי לִצְרוֹךְ סִדוּרָא וְתוֹרִין וְעִיגְלִין יְהוֹן לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא״ [קבל מהם ויהיו העצים מוכנים לצורך המערכה, ובקר ועגלות יהיו לעבוד את עבודת אוהל מועד], משמע שעצי העגלות הובאו על מנת לשמש כעצי המערכה כמבואר במדרש,⁠
״היה משה מתירא שמא אחת מן העגלות נשברת או אחת מן הפרות מתה ונמצא קרבנם של נשיאים פסול, א״ל הקדוש ברוך הוא למשה והיו לעבוד וגו׳ ניתן להם הויה שיהו קיימות לעולם, ועד היכן היו קיימות, רבי יודן בשם בר קפרא עד בגלגל שוורים זבחו, והיכן הקריבום, רבי אבא בר כהנא אמר בנוב הקריבום, רבי אבהו אמר בגבעון הקריבום, רבי חמא בר חנינא אמר בבית עולמים הקריבום״ (ילקוט שמעוני נשא רמז תשיג).
וא״כ כיצד מותר היה ללווים להשתמש בעגלות למשא? צ״ל שעל דעת כן הקדישום, שישמשו למשא, ואח״כ יועלו למזבח.⁠
״תרגומנא״.
קבל מלוותהון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קבל מלוותהון״) גם נוסח חילופי: ״סב מן לוו׳⁠ ⁠⁠״.
ויהוון למפלח
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למפלח״) גם נוסח חילופי: ״למפלוח״.
ית פלחן משכן זימנה ותתן יתהון לילווא⁠[י]⁠י
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לילווא⁠[י]⁠י״) גם נוסח חילופי: ״לליוואי״.
גבר כמיסת פולחניה.
קבל מנהון ויהון ציבי לצרוך סידורא ותורין ועגלן יהון למיפלח ית פולחן משכן זימנא ותיתן יתהון לליוואי גבר כמיסת פולחניה.
Take them, and let them be used for the need of the appointed (work), and let the oxen and the waggons be for the work of the service of the tabernacle of ordinance, and give them to the Levites, to each according to the measure of his work.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ – לְפִי טֹרַח מַשָּׂאוֹ הַרְבֵּה לוֹ עֲגָלוֹת לְהָקֵל מִמַּשָּׂאוֹ.
כֻ׳ד׳הַא מִנהֻם וַתַּכֻּוןֻ לִכִ׳דמַתִ כִ׳בַּאא אַלּמַחצַ׳ר וַאַדפַעַהַא אִלַי׳ כֻּלִּ פַרִיקֵ מִןַ אללִיֻוַאנִיִּין חַסבַּ כִ׳דמַתַּהֻם
קח זאת מהם, והם יהיו לשרות אהל הועידה, ומסור אותם אל כל⁠־קבוצה מן הלוים בהתאם לעבודתם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ונתתה אותם אל הלוים איש כפי עבדתו – אם הוצרך להוסיף יוסיפו כל הצורך שהרי שנים עשר בקר לא יוכלו למשוך ארבעים ושמונה קרשים והאדנים והבריחים והעמודים והיריעות והקלעים והמסכים והמיתרים והיתדות.
ונתתה אותם אל הלוים איש כפי עבודתו, "you (Moses) will hand them over to the Levites, each in accordance with the needs of their specific tasks.⁠" This left open the construction of additional wagons if the ones donated by the princes should prove insufficient. It is hardly likely that twelve oxen could pull the 48 sections of the Tabernacle's walls, plus the one hundred sockets of silver each very heavy, plus all the pillars and the heavy skins and carpets making up the roof of the Tabernacle, not to mention the curtains and supports surrounding the courtyard of the Tabernacle.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ה-ט) והנה צוה יתברך למשה קח מאתם לפי שלא היה דעת הנשיאים להקריב אלא מה שהיה בתוך העגלות כי חשבו שהעגלות לא יהיו לרצון לפניו יתברך. והשם צוה למשה שגם העגלות יקח מידם עם כל אשר בתוכם כי היו העגלות הכרחיות לעבודת המקדש אף ע״פ שלא היו ראויות לקרבן אבל שיחלקם ללוים איש כפי עבודתו ר״ל לבני גרשום כפי קלות משאם מהיריעות ולבני מררי כפי כובד משאם מהקרשים והאדנים. ולכך משה לא נתן מהעגלות לבני קהת לפי שעבודת הקדש עליהם בכתף ישאו לא בעגלות והותרו במה שפירשתי השאלות הב׳ והג׳ והד׳.
קח מאתם – כי חשב משה שיהיה כל משא הלויים בכתף, כמו הענין במשא בני קהת (פסוק ט׳).
קח מאתם, Moses had thought that anything that the Levites would carry had to be carried on their shoulders, as the Torah had spelled out in connection with how the Kehatites were to perform their tasks (verse 9).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

<ונתתה אותם אֶל הַלְוִיִם: בחומש מסביוני׳ כתו׳ י״ס אותם ללוים, ע״כ. ואין לחוש להם, כי בכל המדוייקים כתו׳ אל הלוים.> [אל⁠־הלוים].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

קח מאתם וגו׳ – אומרו מאתם, ללמד שעדיין היו ברשות המביאים ולא באו לרשותו של משה, וטעמו של משה לצד שלא נצטוה שישאו המשכן על העגלות לא רצה לקבל כי למה הם ראוים, והנשיאים שיערו בדעתם כי הקרשים והאדנים משא גדול שצריך לעגלות, והסכימה דעתו של הקדוש ברוך הוא.
קח מאתם, "accept it from them!⁠" The reason the Torah wrote the word מאתם (instead of מהם) is that as of that moment the gifts were still the property of the princes and had not as yet been transferred to Moses. The reason that Moses had not as yet accepted the gifts was that he had not been commanded that the Tabernacle be transported on wagons and did not know what else to do with them. The princes had reasoned that seeing the boards and the sockets of the Tabernacle were large and heavy respectively, they would need to be transported on wagons. As it turned out, God agreed with their reasoning.
 
(ו) וַיִּקַּ֣ח מֹשֶׁ֔ה אֶת⁠־הָעֲגָלֹ֖ת וְאֶת⁠־הַבָּקָ֑ר וַיִּתֵּ֥ן אוֹתָ֖ם אֶל⁠־הַלְוִיִּֽם׃
Moses took the wagons and the oxen and gave them to the Levites.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טוברלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתמלבי״ם
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

Piska 46

"And Moses took the wagons and the oxen and he gave them to the Levites": Moses took them and distributed them as he saw fit: Two wagons and four oxen he gave to the sons of Gershon, and four wagons and eight oxen he gave to the sons of Merari. And thus do we find with David, that he distributed the heads of the watches among the Cohanim, viz. (I Chronicles 24:4-6) "And there were more chiefs found of the sons of Elazar than of the sons of Ithamar, and thus were they divided. Among the sons of Elazar there were sixteen chiefs of the house of their fathers, and eight among the sons of Ithamar according to the house of their fathers. And they were divided by lot, these with the others … and Shemayah the son of Nathanel, of the Levites, recorded them before the king and the princes, and Tzaddok the Cohein and Achimelech the son of Avyathar, etc.⁠"
וּנְסֵיב מֹשֶׁה יָת עֶגְלָתָא וְיָת תּוֹרֵי וִיהַב יָתְהוֹן לְלֵיוָאֵי.
And Moshe took the waggons and the oxen, and gave them to the Levites.
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם
וּנְסֵיב מֹשֶׁה יָת עֶגְלָתָא וְיָת תּוֹרֵי וִיהַב יָתְהוֹן לְלֵיוָאֵי
העגלות – תרגום יחיד ורבים
›בפסוקנו תרגם ״הָעֲגָלֹת״ – ״יָת עֶגְלָתָא״, לשון יחיד, אך בפסוק הבא ״שְׁתֵּי הָעֲגָלֹת״ תרגם ״עֶגְלָן״ לשון רבים, משום שכאשר מדבר על העגלות בכללן, ללא פירוט מספרי, מתרגם ״עֶגְלָתָא״ ביחיד, כיון שמדבר על כלל המין, אך כאשר מובא מספר לפני המילה מתרגם ״עֶגְלָן״ לשון רבים.⁠
״ביאורי אונקלוס״.
ונסב משה ית עגלתה וית תוריה ויהב יתהון לילווא⁠[י]⁠י.
ונסב משה ית עגלתא וית תורי ויהב לליוואי.
And Mosheh took the waggons and the oxen, and gave them to the Levites.
[יט] וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וגו׳ – הֲרֵי משֶׁה נוֹטְלָן וּמְחַלְּקָן לְפִי דַעְתּוֹ.
(ו-ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר – הֲרֵי מֹשֶׁה נוֹטְלָן וּמְחַלְּקָן לְפִי דַּעְתּוֹ, אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן וְגוֹ׳, וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי, לְפִי שֶׁהֵן שִׁשָּׁה עָשָׂר לְאֶלְעָזָר וּשְׁמוֹנָה לְאִיתָמָר, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּמָּצְאוּ בְנֵי אֶלְעָזָר רַבִּים לְרָאשֵׁי הַגְּבָרִים מִן בְּנֵי אִיתָמָר וַיַּחְלְקוּם, [לִבְנֵי אֶלְעָזָר רָאשִׁים לְבֵית אָבוֹת שִׁשָּׁה עָשָׂר, וְלִבְנֵי אִיתָמָר לְבֵית אֲבוֹתָם שְׁמוֹנָה, וַיַּחְלְקוּם] בְּגוֹרָלוֹת אֵלֶּה עִם אֵלֶּה, כִּי הָיוּ שָׂרֵי קֹדֶשׁ וְשָׂרֵי הָאֱלֹהִים מִבְּנֵי אֶלְעָזָר וּבִבְנֵי אִיתָמָר, וַיִּכְתְּבֵם שְׁמַעְיָה בֶן נְתַנְאֵל הַסּוֹפֵר מִן הַלֵּוִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֶבְיָתָר וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם בֵּית אָב אֶחָד אָחֻז לְאֶלְעָזָר וְאָחֻז אָחֻז לְאִיתָמָר״.
וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתַן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ – מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר ״בַּכָּתֵף״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁיִּשָׂאוּ, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִשָּׂאוּ״, אֵין יִשָּׂאוּ אֶלָּא לְשׁוֹן שִׁירָה שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פ״א:א׳) ״שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף״, וְאוֹמֵר (ישעיהו כ״ד:י״ד) ״הֵמָּה יִשְּׂאוּ קוֹלָם״, מִכָּאן לְעִקַּר שִׁירָה מִן הַתּוֹרָה.
פַאכַ׳דַ׳ מֻושִׁהֻ אַלעֻגֻלַ וַאלּבַּקַרַ פַדַפַעַהַא אִלַי׳ אַללִיֻוַאנִיִּיןִ
ולקח משה את⁠־העגלות והבקר, ומסר אותן אל הלוים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

פס׳: ויקח משה את העגלות ואת הבקר ויתן אותם אל הלוים – נטלן וחילקן לפי דעתו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

הָעֲגָלֹת: העי״ן בשוא ופתח. [הָעֲגָלֹת].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויקח משה – תקנתי מאמר זה עפ״י גי׳ הגר״א, ור״ל שמה שנתן משה שתי עגלות לבני גרשון וארבע לבני מררי לפי דעתו, היה זה מפי הגבורה, וכן מה שתקן דוד כ״ד משמרות היה מפי משה ומפי הגבורה שע״ז מביא בסוף המאמר פסוק אלה פקודתם לעבודתם לבא לבית ה׳ כמשפטם שפסוק זה נאמר בסוף חילוק המשמרות וע״ז סיים הא לא חדשו כלום, וכן אומר בברייתא דל״ב מדות (מדה י״ז) דבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במק״א משפחות בני קהת יחנו משפחות הגרשוני יחנו וכו׳ אבל לא מצינו שצוה הקב״ה את בניו להיות כ״ד משמרות, היכן שמענו אלה פקודתם לעבודתם לבא לבית ה׳ כמשפטם ביד משה ואהרן מלמד שמצוה זו מימות משה ואהרן ומבואר שפסוק זה נאמר לענין המשמרות, ולפ״ז היה נראה לכאורה שפסוק ואלה פקודתם מקומו קודם ר׳ נתן אומר זה נתעלם מעיני דוד, כי זה שייך לענין המשמרות, אמנם מדברי הרמב״ם בס׳ המצות (מצוה לד) מבואר שהיה גורס כגי׳ הספרים, וז״ל מצות שישאו הכהנים את הארון על כתפיהם וכו׳ וכאשר צוה דוד לשאת את הארון פעם שניה אמר וישאו בני הלוים וכו׳ כאשר צוה משה בדבר ה׳ בכתפם במוטות עליהם, וכן כשזכר מחלקות הכהנים לכ״ד משמרות אמר אלה פקודתם לעבודתם לבא לבית ה׳ כמשפטם ביד אהרן כאשר צוה ה׳ בארו החכמים שהוא רומז לשאת הארון בכתף, וכן בספרי כאשר צוה ה׳ היכן צוהו ולבני קהת לא נתן, אמנם ברמב״ן בהשגותיו לשרש השלישי פי׳ שמה שכתוב והיכן צוה ולבני קהת לא נתן קאי על כאשר צוה שנאמר גבי ארון, וצירף גם פסוק אלה פקודתם ללמד שגם בענין המשמרות לא חדשו דבר, וזה יעלה כגי׳ הגר״א:
 
(ז) אֵ֣ת׀ שְׁתֵּ֣י הָעֲגָל֗וֹתהָעֲגָל֗וֹת =ל1,ב[תיקון],ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברניות ומ״ש
• ל!=הָעֲגָלֹ֗ת (כתיב חסר וי״ו)
• הערת ברויאר
וְאֵת֙ אַרְבַּ֣עַת הַבָּקָ֔ר נָתַ֖ן לִבְנֵ֣י גֵרְשׁ֑וֹן כְּפִ֖י עֲבֹדָתָֽם׃
He gave two wagons and four oxen to the sons of Gershon, according to their service.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יחזקונירלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתנצי״ב
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ז-ח) ״אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר, נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן, וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר, נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי״ – לְפִי שֶׁהֵם שִׁשָּׁה עָשָׂר לְאֶלְעָזָר וּשְׁמֹנָה לְאִיתָמָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּמָּצְאוּ בְנֵי אֶלְעָזָר רַבִּים לְרָאשֵׁי הַגְּבָרִים מִן בְּנֵי אִיתָמָר, וַיַּחְלְקוּם לִבְנֵי אֶלְעָזָר רָאשִׁים לְבֵית אָבוֹת שִׁשָּׁה עָשָׂר וְלִבְנֵי אִיתָמָר לְבֵית אֲבוֹתָם שְׁמוֹנָה. וַיַּחְלְקוּם בְּגוֹרָלוֹת אֵלֶּה עִם אֵלֶּה, כִּי הָיוּ שָׂרֵי קֹדֶשׁ וְשָׂרֵי הָאֱלֹהִים מִבְּנֵי אֶלְעָזָר וּבִבְנֵי אִיתָמָר. וַיִּכְתְּבֵם שְׁמַעְיָה בֶן נְתַנְאֵל הַסּוֹפֵר מִן הַלֵּוִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֶבְיָתָר״. (דברי הימים א כ״ד:ד׳-ו׳).
את שתי העגלות וגו׳ – מה היתה עבודתם באהל מועד אמ׳ ונשאו את יריעות המשכן וגו׳ (במדבר ד׳:כ״ה) ואת ארבעת העגלות וגו׳ ומה היתה עבודתם באהל מועד אמ׳ ופקדת משמרת בני מררי קרשי המשכן וגו׳ (במדבר ג׳:ל״ו).
יָת תַּרְתֵּין עֶגְלָן וְיָת אַרְבְּעָא תוֹרִין יְהַב לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּמִסַּת פּוּלְחָנְהוֹן.
Two waggons and four oxen gave he to the sons of Gershon, according to the need of their work;
אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם
יָת תַּרְתֵּין עֶגְלָן וְיָת אַרְבְּעָה תּוֹרִין יְהַב לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּמִסַּת פּוּלְחַנְהוֹן
סמיכות מספרים
א. ״אַרְבַּעַת הַבָּקָר״ – ״וְיָת אַרְבְּעָה תּוֹרִין״. בארמית אין נוהג לשון סמיכות בשמות המספר לזכרים מ״שלשה״ ועד ״עשרה״ והם מתורגמים בצורת נפרד. השווה: ״בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים״ (בראשית מ יג) ״בְּסוֹף תְּלָתָה יוֹמִין״, ״וְאֵת חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן״ (במדבר לא ח) ״חַמְשָׁה (ח״נ: חַמְשָׁא) מַלְכֵי מִדְיָן״ ״עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים״ (שמות לד כח) ״עַסְרָא פִּתְגָמִין״. כך גם בפסוקנו ״אַרְבַּעַת הַבָּקָר״ בסמיכות, מתורגם ״וְיָת אַרְבְּעָה תּוֹרִין״ בצורת נפרד. כנגדם שמות המספר לזכרים מ״שלושה עשר״ ועד ״תשעה עשר״, שבעברית כמעט כולם בנפרד, בארמית הם בנסמך, השווה: ״פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁלֹשָׁה עָשָׂר״ (במדבר כט יג) ״תְּלַת עֲשַׂר״, ״כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר״ (במדבר כט יג) ״אַרְבְּעַת עֲשַׂר״.
כְּפִי עֲבֹדָתָם – כְּמִסַּת פּוּלְחַנְהוֹן
ב. ›מוצאה של המילה ״מִסַּת״ התבארה בפסוק ״וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה׳ אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ״ (דברים טז י) ״מִסַּת נִדְבַת יְדָךְ״. ״כְּמִיסַת״ משמעה בכל מקום ״דֵּי״, ואכן כל לשון דֵּי שבתורה מתורגם בלשון מִסַּת כגון ״וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם״ (שמות לו ז) ״וַעֲבִידְתָּא הֲוָת מִסַּת״; ״וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה״ (ויקרא ה ז) ״וְאִם לָא תִּמְטֵי יְדֵיהּ כְּמִסַּת אִמְּרָא״; ״וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ״ (ויקרא כה כו) ״כְּמִיסַת פּוּרְקָנֵיהּ״. ועיין גם ״וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ״ (במדבר לה יז) ״דְּהִיא כְּמִסַּת דִּימוּת בַּהּ מְחָהִי״.
״כְּפִי״ במשמעות של ״מתאים״ מתורגם בדרך כלל ״כְּפֹם״ כגון ״אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ״ (שמות טז כא) ״גְּבַר כְּפֹם מֵיכְלֵיהּ״, ״וְחִשַּׁב לוֹ כְּפִי שָׁנָיו״ (ויקרא כה נב) ״כְּפֹם שְׁנוֹהִי״ – בהתאמה לשנות העבודה. גם בפסוקנו יכול היה לתרגם ״כְּפֹם פּוּלְחַנְהוֹן״ כלומר כמות עגלות ״המתאימה לעֲבֹדָתָם״, אך ברגישותו הלשונית תרגם ״כְּפִי עֲבֹדָתָם״ – ״כְּמִסַּת פּוּלְחַנְהוֹן״ ופירושו: לבני גרשון ניתנו מספר עגלות המספיקות לעבודתם. ״כְּפִי״ מתורגם ״כְּמִסַּת״ שלוש פעמים בלבד בתורה, כולם בפרקנו בחלוקת העגלות (פסוקים ה, ז, ח).
ית תרתין עיגלן וית ארבעה תורין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארבעה תורין״) גם נוסח חילופי: ״ארבעתי תורייה״.
יהב משה לבנוי דגרשון כמסת פולחניהון.
ית תרתין עגלתא וית ארבעת תורי יהב לבני גרשון כמיסת פולחנהון.
Two waggons and four oxen he gave to the sons of Gershon, according to the amount of their service,
(ז-ח) אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וגו׳ – לְפִי שֶׁלֹא הָיָה עֲבוֹדַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן כִּי אִם יְרִיעוֹת הָאֹהֶל וְהַמִּכְסָאוֹת וְהַמָּסָךְ וְהַקְּלָעִים וְהַמֵּיתָרִים, שֶׁהָיוּ מַעֲמִידִים בָּהֶם הַיְרִיעוֹת, רָאשֵׁי הַמֵּיתָרִים הָאֶחָד הָיָה קָשׁוּר בַּיְרִיעוֹת וְרָאשֵׁיהֶם הַשֵּׁנִי הָיָה קָשׁוּר בַּיְתֵדוֹת, וְהָיוּ נוֹעֲצִים הַיְתֵדוֹת בָּאָרֶץ כְּדֵי שֶׁלֹא יִגְלֹל הָרוּחַ לַיְרִיעוֹת, לְפִי שֶׁלֹא הָיְתָה עֲבוֹדָתָם כְּבֵדָה נָתַן לָהֶם שְׁתֵּי עֲגָלוֹת בִּלְבָד, אֲבָל לִבְנֵי מְרָרִי שֶׁהָיְתָה עֲבוֹדָתָם קָשָׁה וּכְבֵדָה, קְרָשִׁים וּבְרִיחִים וְעַמּוּדִים וַאֲדָנִים וִיתֵדוֹת וּמֵיתָרִים לְכָל כְּלֵיהֶם וּלְכָל עֲבוֹדָתָם, נָתַן לָהֶם אַרְבַּע עֲגָלוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וגו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

עַגַלַתַּיןַ וַאַרבַּעַ בַּקרַאתֵ דַפַעַהַא לִבַּנִי גִ׳ירשֻׁוןַ חַסבַּ כִ׳דמַתַּהֻם
שתי עגלות וארבעה שורים מסר אותם לבני גרשן בהתאם לעבודתם.⁠
(ביריעות.)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

כפי עבודתם – שהיה משא בני גרשון קל משל בני מררי, שהיו נושאין הקרשים והעמודים והאדנים.
כפי עבדתם [TWO WAGGONS AND FOUR OXEN HE GAVE UNTO THE SONS OF GERSHON,] ACCORDING TO THEIR SERVICE – only two wagons and four oxen, while the sons of Merari were given twice as many, because the burden of the sons of Gershon was lighter than that of the sons of Merari since they carried the boards, the columns and the sockets.
את שתי העגלות – לפי שעבודתם קלה היריעות והמסכים והקלעים ויתדות ומיתרי הקלעים.
את שתי העגלות, "the two wagons, etc.⁠" seeing that the weight of the curtains and skins for the roof, and other incidentals, were relatively light, only two of the wagons were assigned for that task.
(ז-ח) ביד איתמר בן אהרן הכהן – שב לבני גרשון ולבני מררי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

את שתי הָעֲגָלוֹת: במדוייקים ובהעתק הללי, וע״פ המסורת מל׳ וא״ו. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, זל״ש, קחו לכם מארץ מצרים עגלות מלא וי״ו כתי׳, וכל עגלות, העגלות, בעגלות באורית׳ דכות׳ מל׳, בר מן ב׳ חסרי׳ וי״ו, וסי׳ ויקח משה את העגלת, ואת ארבע העגלת. שש עֶגְלֹת צב, חס׳ וי״ו כתי׳. ואית דמסרי תלתא חס׳ בליש׳, ויקח משה את העגלת, ואת ארבע העגלת, שש עגלת צב. ומסו׳ דמסר׳ העגלות תרין מלאי׳ כתי׳, העגלות קא חשיב, שא׳ ליש׳ לא קא חשיב, וסי׳ וירא את העגלות, את שתי העגלות. ותמניא כתי׳ באורי׳ בליש׳, תרין עגלות ומלאי׳, וחד בעגלות ומל׳, וארבעה העגלות, תרין מלאי׳ ותרין חסרי׳ כדאמרן, וחד עגלת צב חס׳. [העגלות].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר: ראוי היה לכתוב ׳שתי עגלות וארבע בקר׳. אלא הפירוש, אותם העגלות ואותם הבקר, ולא נתחלפו הבקר לעגלות אחרות, ומה שזכו למשאם זכו לכל הימים. ואע״ג שביארנו בספר שמות (כו,כד) דלא שייך זה הדין אלא באדם שיש לו משפט וזכות, מ״מ הכי נמי אותו נשיא שזכה עגלה שלו והבקר שלו על זה, הרי זה זכה לאותו דבר.
נתן לבני גרשון: לא באותו יום היה, שהרי לא נתברר משא של כל אחד עד אחר המנין. אלא בעת שהגיעה השעה לישא בראשונה נתחלקו העגלות והבקר.
 
(ח) וְאֵ֣ת׀ אַרְבַּ֣ע הָעֲגָלֹ֗ת וְאֵת֙ שְׁמֹנַ֣ת הַבָּקָ֔ר נָתַ֖ן לִבְנֵ֣י מְרָרִ֑י כְּפִי֙ עֲבֹ֣דָתָ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן⁠־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃
And he gave four wagons and eight oxen to the sons of Merari, according to their service, under the direction of Ithamar the son of Aaron the priest.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובחזקונירלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייו
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

וְיָת אַרְבַּע עֶגְלָן וְיָת תְּמָנְיָא תּוֹרִין יְהַב לִבְנֵי מְרָרִי כְּמִסַּת פּוּלְחָנְהוֹן בִּידָא דְּאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כָּהֲנָא.
and four waggons and eight oxen he gave to the sons of Merari, according to the need of their work, by the hand of Ithamar bar Aharon the priest.
וית ארבע עגלין וית תמניה תוריה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארבע עגלין וית תמניה תוריה״) גם נוסח חילופי: ״ארבעתיה עגלה וית תימנתה תו׳⁠ ⁠⁠״.
יהב משה לבנוי דמררי כמסת פולחנהון על ידוי דאיתמר ברה דאהרן
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ברה דאהרן״) גם נוסח חילופי: ״בר אה׳⁠ ⁠⁠״.
כהנה
בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״רבה״.
.
וית ארבע עגלן וית תמנן תורי יהב לבני מררי כמיסת פולחנהון בידא דאיתמר בר אהרן כהנא.
and four waggons and eight oxen gave he to the sons of Merari, according to the measure of their service, by the hand of Ithamar bar Aharon the priest.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וַאַרבַּעַ עֻגֻלֵ וַתַּ׳מַאןִ בַּקרַאתֵ דַפַעַהַ לִבַּנִי מִרַרִי חַסבַּ כִ׳דמַתַּהֻם וַאלּגַמִיעַ עַלַי׳ יַדִאִתַּמַארַ בּןִ אהַרֻוןַ אלאִמַאםִ
וארבע עגלות ושמונה שורים מסר אותם לבני מררי בהתאם לעבודתם
(בקרשי המשכן)
, וכל-זה על יד איתמר בן אהרן הכהן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

פס׳: את שתי העגלות ואת (שמונת הבקר) נתן לבני (מררי) כפי עבודתם
את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר נתן לבני גרשון כפי עבודתם שבני גרשון וכו׳ כצ״ל:
שבני גרשון נשיאתם יריעות המשכן והמכסאות וקלעי החצר.
אבל בני מררי. שעבודתם כבדה נתן להם את ארבעת העגלות ואת שמונת הבקר.
אבל בני מררי פקודתם על עבודת משא קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו ועמודי החצר ואת אדניה ויתדותיה ומיתריה. לפי כובד המשא היו העגלות.
ביד איתמר בן אהרן הכהן – שהיה ממונה על בני גרשון ועל בני מררי:
ואת ארבע העגלת – לפי שעבודתם כבדה הקרשים והבריחים והאדנים והעמודים ויתדות ומיתרי עמודי הקלעים.
ואת ארבעת העגלות "and the other four wagons, etc.;⁠" these four wagons would transport all the heavy parts of the Tabernacle.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כפי עבדתם – לפי שמשאת בני מררי היתה כבדה משל בני גרשון הוצרכו לארבע עגלות:
ביד איתמר – מוסב גם על כפי עבודתם בפסוק שלמעלה, ר״ל שחלק את העגלות לבני גרשון ולבני מררי כפי עבודתם שהיתה ע״י איתמר:
 
(ט) וְלִבְנֵ֥י קְהָ֖ת לֹ֣א נָתָ֑ן כִּֽי⁠־עֲבֹדַ֤ת הַקֹּ֙דֶשׁ֙ עֲלֵהֶ֔ם בַּכָּתֵ֖ף יִשָּֽׂאוּ׃
But to the sons of Kohath he gave none, because the service of the sanctuary belonged to them; they carried it on their shoulders.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״בתורה תמימה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

״וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן״ – רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִכָּן שֶׁנִּתְעַלַּם מֵעֵינֵי דָּוִד, שֶׁלֹּא נָשְׂאוּ לְוִיִּם אֶת הָאָרוֹן אֶלָּא בַּעֲגָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה, וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה, וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה.⁠״ ״וַיִּחַר אַף י״י בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל, וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ י״י פֶּרֶץ בְּעֻזָּה״. (שמואל ב ו׳:ג׳,ז׳-ח׳).
אָמַר לוֹ אֲחִיתֹפֶל לְדָוִד: לֹא הָיָה לָךְ לִלְמֹד מִמֹּשֶׁה רַבָּךְ, שֶׁלֹּא נָשְׂאוּ הַלְוִיִּם אֶת הָאָרוֹן אֶלָּא בַּכָּתֵף?
שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן, כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ״?
הֲרֵי דָּוִד מְשַׁלְּחוֹ וּמַעֲלוֹ בַכָּתֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא דָוִיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים, וְלַלְוִיִּם לְאוּרִיאֵל עֲשָׂיָה וְיוֹאֵל שְׁמַעְיָה וֶאֱלִיאֵל וְעַמִּינָדָב. וַיֹּאמֶר לָהֶם: אַתֶּם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לַלְוִיִּם, הִתְקַדְּשׁוּ אַתֶּם וַאֲחֵיכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֵת אֲרוֹן י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הֲכִינוֹתִי לוֹ. כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם, פָּרַץ י״י אֱלֹהֵינוּ בָּנוּ, כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט. וַיִּתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר י״י, בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם.⁠״ ״אֵלֶּה פְקֻדָּתָם לַעֲבֹדָתָם לָבוֹא לְבֵית י״י, כְּמִשְׁפָּטָם בְּיַד אַהֲרֹן אֲבִיהֶם, כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״ (דברי הימים א ט״ו:י״א-ט״ו) (דברי הימים א כ״ד:י״ט).
וְהֵיכָן צִוָּהוּ? ״וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן״. הָא לֹא חִדְּשׁוּ הַלְוִיִּם כְּלוּם, אֶלָּא הַכֹּל מִפִּי מֹשֶׁה, וּמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה.
"And to the sons of Kehath he gave no (wagons)": R. Nathan says: This escaped David, that the Levites bore the ark in a wagon, as it is written (I Samuel 6:3) "And they placed the ark of G-d on a new wagon … (7) And the Lord was wroth with Uzzah, and He smote him there for erring … (8) And David grieved over the Lord's having made a breach in Uzzah.⁠" Achitofel said to David: Should you not have learned from Moses your master that the Levites bore the ark only on their shoulder, as it is written "And to the sons of Kehath he gave none for the burden of the holy things was theirs, (wherefore) they were to be borne upon the shoulder"? Therefore, David afterwards sent and had it borne on the shoulder, as it is written (I Chronicles 15:11-15) "And David called to Tzaddok and to Evyathar the Cohanim, and to the Levites: to Uriel, Assayah, and Yoel, Shemayah, Eliaz, and Aminadav. And he said to them: You are the heads of the fathers' (houses) of the Levites. Ready yourselves and your brothers, and you shall bring up the ark of the Lord, the G-d of Israel. For in the beginning (when the ark was brought up from Kiryat Yearim), it was not you (who were the bearers, wherefore) the Lord our G-d made a breach in us … And the Cohanim and the Levites readied themselves … And the sons of the Levites bore the ark of G-d as Moses had commanded by word of the Lord, on their shoulders, with staves upon them.⁠" And where did he so command? "And to the sons of Kehath he gave none, etc.⁠" (Ibid. 24:19 ["These are their numbers (i.e., the numbers of their watches) for their service, to come to the house of the Lord as ordained, by the hand of Aaron, their father, as the Lord, the G-d of Israel, commanded him.⁠"]) They originated nothing, but (did) all from the mouth of Moses, and Moses from the mouth of the Omnipotent.
וְלִבְנֵי קְהָת לָא יְהַב אֲרֵי פוּלְחַן קוּדְשָׁא עֲלֵיהוֹן בְּכַתְפָּא נָטְלִין.
But to the sons of Kehath he gave not, because they had the work of the sanctuary, and carried upon their shoulders.
וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ
וְלִבְנֵי קְהָת לָא יְהָב אֲרֵי פּוּלְחַן קוּדְשָׁא עֲלֵיהוֹן בְּכַתְפָּא נָטְלִין
בכתף ישאו – תרגום מילולי
בפסוקנו שבו כָּתֵף הוראתה שֶׁכֶם תרגם ״בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ״ – ״בְּכַתְפָּא נָטְלִין״ בתרגום מילולי. אבל ״קְלָעִים לַכָּתֵף״ (שמות כז יד) ״סְרָדֵי לְעִבְרָא״ כי שם כָּתֵף היא בהוראה מושאלת של צַד, עֵבֶר. וכן תרגם יוב״ע ״אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי״ (יהושע טו ח) ״דִּלְעֵיבַר יְבוּס״. ומה שתרגם להלן ״כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת״ (במדבר לד יא) ״כֵּיף יָם גִּנֵּיסַר״, התבאר בפס׳ ״שְׂפַת הַיְאֹר״ (שמות ב ג) ״כֵּיף נַהְרָא״.
ולבנוי דקהת לא יהב משה לא מן עגלתה ולא מן תוריה ארום פלחן בית קדשא הווה עליהון בכתפיהון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בכתפיהון״) גם נוסח חילופי: ״{בכתפ}⁠ת⁠{הון}״.
הוון טענין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״טענין״) גם נוסח חילופי: ״סבלין״.
ית ארונה.
ולבני קהת לא יהב עגלן ותורין ארום פולחן קודשא רמיא עליהון בכתפא נטלין.
But to the sons of Kehath he gave neither waggons nor oxen, because on them was laid the service of the sanctuary, to be carried on their shoulders.
[כ] וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן וגו׳ – רַבִּי נָתָן אוֹמֵר מִכָּאן נִתְעַלֵּם מֵעֵינֵי דָוִד שֶׁלֹא נָשְׂאוּ הַלְוִיִּם אֶת הָאָרוֹן אֶלָּא בַּעֲגָלָה חֲדָשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וגו׳ וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה׳ פֶּרֶץ בְּעֻזָּה (שמואל ב ו׳:ג׳-ח׳), אָמַר אֲחִיתֹפֶל לְדָוִד לֹא הָיָה לְךָ לִלְמֹד מִן משֶׁה רַבָּךְ, שֶׁלֹא נָשְׂאוּ הַלְוִיִּם אֶת הָאָרוֹן אֶלָּא בַּכָּתֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן וגו׳. הֲרֵי דָוִד מְשַׁלְּחָן וּמַעֲלָן בַּכָּתֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא דָוִיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְאוּרִיאֵל עֲשָׂיָה וְיוֹאֵל (דברי הימים א ט״ו:י״א-ט״ו), עַד: כְּמִשְׁפָּטָם בְּיַד אַהֲרֹן אֲבִיהֶם (דברי הימים א כ״ד:י״ט). כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה כִּדְבַר ה׳ (דברי הימים א ט״ו:ט״ו), וְהֵיכָן צִוָּה, וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן וגו׳, הָא לֹא חִדְּשׁוּ הַלְוִיִם כְּלוּם אֶלָּא הַכֹּל מִפִּי משֶׁה וּמשֶׁה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
וַלִבַּנִי קִהַאתַּ לַם יַדפַע שַׁיְאַ לִאַןַ כִ׳דמַתַּ אַלּקֻדֻסִ עַלַיְהֻם וַאִנַּמַא יַחמִלֻונַהֻ עַלַי׳ אַכּתַּאפִהִם
ולבני קהת לא מסר דבר, כי שרות הקדש עליהם, אלא שלמעשה ירימו על כתפיהם.
כי עבודת הקדש עליהם – משא דבר הקדושה הארון והשולחן וגו׳, לפיכך: בכתף ישאו.
כי עבדת הקדש עלהם [BUT TO THE SONS OF KOHATH HE GAVE NONE (NO WAGGONS)] BECAUSE THE עבדת הקדש BELONGS UNTO THEM – (not the service of the Sanctuary devolved upon them, but the service in connection with) carrying the most holy objects: the ark, the table, etc. was incumbent upon them, therefore בכתף ישאו they should carry upon their shoulders (not in wagons).
פס׳: ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו – אמר ר׳ נתן בדבר זה נכשל עוזא שנעלם מדוד והרכיב את ארון האלהים על העגלה. וכתיב (שמואל ב ו׳:ז׳) ויחר אף ה׳ בעוזא וגו׳ ולאחר שנודע לו לדוד מה כתיב (דברי הימים ב טו) ויקרא דוד לצדוק ולאביתר הכהנים וגו׳. ויאמר להם אתם ראשי האבות ללוים התקדשו אתם ואחיכם והעליתם את ארון האלהים וגו׳. כי למבראשונה לא אתם פרץ ה׳ אלהינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט. וכתיב (שם) ויתקדשו הכהנים והלוים:
ולבני קהת לא נתן דבר, כי עבֹדת הקֹדש עלֵהם בכתף ישאו – באה המצוה להם בזה המקום שישאו משאם בכתף, מצד קדושת הארון ויתר הדברים שהיו נושאים. וכבר נתבאר שזה המאמר מצוה, ממה שאמר בספר דברי הימים: ׳ויקרא דויד לצדוק ולאביתר הכהן וגו׳, ויעלו את ארון ה׳⁠ ⁠׳; ׳ואלה פקודתם וגו׳, כאשר צוה ה׳ אלהי ישראל׳, ולא מצאנו מקום שציוה בו ה׳ יתעלה שישאו משאם בכתף לולי זה המקום. ובכאן שגג דוד בהביאו אליו ארון האלהים שהרכיבוהו על עגלה חדשה, והיה זה סיבה אל שפרץ ה׳ פרץ בעוזא; ולזה שב בסוף להביאו בכתף על יד הלויים, ולזה אמר: ׳כי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לא אַתֶּם וגו׳⁠ ⁠׳ (דברי הימים א טו, יג).
התועלת השביעי הוא במצוות, והוא מה שציוה בני קהת שישאו הארון בכתף, לא על העגלות, לכבוד הארון ולקדושתו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם – ולא עבודת אהל אבל עבודת המקדש. והנה האל יתברך אמר על העגלות שיהיו ״לעבודת אהל מועד״ שהיה משא בני גרשון ובני מררי, אבל במשא בני קהת לא היה שום דבר מכל בנין אהל מועד, אבל היה משאם כלי קדש שהיו בתוכו, שנקראו ״מקדש״, כאמרו: ״ונסעו הקהתים נושאי המקדש״ (במדבר י׳:כ״א).
ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם, as opposed to what was called עבודת אהל מועד. God had commanded concerning these carts that they would form part of what was called עבודת אהל מועד, the task of the members of the family of Gershon and that of the family of Merari. The Kehatites did not transport anything which was part of the actual structure called משכן. They only transported furnishings which were part of the Tabernacle. Those were referred to as מקדש for short. (compare Numbers 10,21 ונשאו הקהתים נושאי המקדש.)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ולבני קְהָת: הקו״ף בשוא. [קְהָת].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כי עבדת הקדש עלהם – שהיו נושאים הארן והשלחן והמנורה, לכן אין דרך כבוד לשאת אותם בעגלות כי אם בכתף ישאו:
בכתף ישאו – לפעמים תשמש הבי״ת כמלת על, הבהמה אשר אני רוכב בה (נחמיה ב׳). אמנם לפי שבכל המקומות שמדבר ממשאת כתף נאמר בהם מלת על, ישאוהו על כתף (ישעיהו מ״ו) על כתף תנשאנה (שם מ״ט) על כתף תשא (יחזקאל י״ב) רק כאן במשאת ארון, וכן בדברי הימים (ל״ה ג׳) אמר בלויים, אין לכם משא בכתף. וכן (בד״ה א׳ ט״ו ט״ו) אמר וישאו את ארון בכתפם במוטות עליהם, נ״ל שבכוונה השמיט במשאת ארון מלת על, כדי לכלול גם כוונה שניה. וזה מדאמרי רבותינו (רבה פ״ה) מעולים היו בני קהת מכל הלויים, שכל הלויים היו טוענין בכלי מקדש היו מהלכין כדרכן פניהם כנגד הדרך אבל בני קהת היו מהלכין אחוריהן לחוץ ופניהם לארון, כדי שלא ליתן אחור לארון, ומזה כתב הרמב״ם (ספ״ב מכלי מקדש) נושאי הארון היו מהלכין פנים נגד פנים. וידוע שהבדים היו נתונים לרחבו של ארון, וארכו של ארון מפסיק בין הבדים אמתים וחצי בין בד לבד שיהיו שני בני אדם הנושאים את הארון מהלכין ביניהם, כמ״ש רש״י ר״פ תרומה ממנחות צ״ח ב׳, ואחרי שבדרך משאם היו פנים נגד פנים, אם כן לא היו יכולים לעשות פסיעותיהן לפניהם כדרך כל אדם, ועל כרחן היו צריכים לילך לצדדיהן, ומצינו מלת כתף ישמש בכתובים גם לענין צד וצלע, ולכתף השנית, כתף ים כנרת, כתפות הפתח (יחזקאל מ״א) כלומר צדדי הפתח, וזהו בכתף ישאו כלומר בפסיעות צדדיות (אין זייטוואֶרטסשריטטען זאָללען זיא טראגען) ולכלול גם כוונה זו השמיט בכל המקומות במשאת ארון מלת על. ובזה מיושב שם בד״ה מלת עליהם אחר מלת בכתפם, וביהושע ג׳ י״ז אמר, ויעמדו הכהנים נושאי הארון הכן, ופירש״י מכוונים ונצבים זה כנגד זה, כלומר פנים אל פנים. כמו אמת נכון הדבר, על כוון העדות.
כי עבדת הקדש עלהם – בניגוד ל״עבדת אהל מועד״ במובן המצומצם של פסוק ה. לבני קהת ניתנה העבודה של הקודש – במובנו העיקרי של שם זה. עבודתם הייתה קשורה לאותם החלקים שלמענם הוקם אוהל מועד, החלקים המהווים את עצם הקודש, ואשר קדושתם מקדשת את כל שאר הדברים המקודשים. הם ה״קודש״ של ה״קודשים״, ומשום כך הם קרויים ״קדש הקדשים״ (לעיל ד, ד). הם אותו קודש הנותן ביטוי לתפקיד המוטל עלינו; לפיכך עלינו להקדיש להם את כל מִרְצֵנוּ, את תמצית כוחנו שלנו. לכן ״בכתף ישאו״.
כי עבודת הקודש עליהם: האי ״עליהם״ מיותר. ואפשר לפרש בשני אופנים. א׳, לדרוש דוקא בשעה ש״עליהם״ – בכתף ישאו, משא״כ אם ישאו אחרים את הקודש אינו כן. ב׳, אשר המצוה במשא הארון שיהא דוקא ״עליהם״ ולא על אחר. {וידועה דעת הרמב״ם ז״ל בספר המצוות מצות עשה ל״ד, דרק הכהנים מחויבים לישא. בכל זאת הפירוש כמו שכתבתי, שהרי המה בני קהת, וכשאין לנו כהנים – נושאין בני קהת}.
והנה דוד המלך בראשונה הוביל את הארון על העגלה, לא ששכח מקרא דבי רב, אלא הבין כפירוש הראשון, על כן הנהיג את הארון ע״י עוזה ואחיו שאינם לויים ועל עגלה. אח״כ ראה והתבונן כי טעה בדרשת הכתוב, ויש לדרוש להיפך ״עבודת הקודש עליהם״ דוקא, והיינו שאמר דוד ללויים בדברי הימים א (טו,יב-יג) ״התקדשו אתם וגו׳ כי למבראשונה לא אתם, פרץ ה׳ אלהינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט״, פירוש, לא כוונו איך לדרוש [הרחב דבר: והיינו דאיתא במסכת סוטה (לה,א) שנענש דוד המלך על אמרו ״זמירות היו לי חוקיך״ (תהילים קיט,נד), ואמר הקב״ה, התורה דכתיב ביה ״התעיף עיניך בו ואיננו״ (משלי כג,ה) אתה קורא זמירות? חייך שתטעה במקרא דאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו (עכ״ד). ואין פירושו של המקרא ״התעיף עיניך בו ואיננו״ לענין שכחה (כדמוכח במגילה יח,ב), דא״כ מה שייך זה העונש על מה שאמר ״זמירות היו לי חוקיך״. אלא, כלפי שאמר ד״חוקיך״ – היינו י״ג מדות שהתורה נדרשת בהם – המה לי בנקל לעמוד עליהם כמו זמירות. על זה אמר לו הקב״ה – תורה דכתיב בה ״התעיף עיניך בו ואיננו״, משמעו – שאם לא תראה ישר בהבטת עין השכל, אז ״ואיננו״ – אין המצוה כפי הכתוב ובטלה כל המצוה כאילו איננה, ואתה אומר שבקל היא, חייך שתטעה בדרשת המקרא שקל להבין אפילו לתינוקות של בית רבן, דזיל בתר טעמא הוא ד״עבודת הקודש״ יש לישא בכתף, ועל כרחך דייקא על הלוים ולא על זולתם.]
בכתף ישאו: ׳בבדים ישאו׳ מיבעי, וכלשון המקרא בפרשת תרומה (שמות כה,יד), וממילא נישאת בידים או על הכתף. אלא בא לרמז, שבשעת משא כלי קודש אלו יש להם (הלויים) בעצמם להיות מרכבה לשכינה, וא״כ עליהם להיות דבקים במחשבתם בדעת אלקות, וזה הכח של דעת הוא במוח של אחורי הראש, והוא ״בכתף״. ועיין מה שכתבתי בספר שמות סוף פרשת בא (בהרחב דבר) על מאמר יאשיהו המלך (דברי הימים ב לה,ג) ״אין לכם משא בכתף״. ובערכין (יא,א) איתא דבהאי קרא ״בכתף ישאו״ נרמז מצות שיר שבבית המקדש. והיינו, דאז גם כן היו הלויים מתדבקים במחשבתם למעלה.
ולבני קהת לא נתן וגו׳ – דרש רבא, מפני מה נענש דוד בעוזא,⁠
כשהעלה דוד את הארון מקרית יערים נתנו את הארון בעגלה ויוליכוהו, ואז מת עוזא, וזה היה עונש לדוד שערבה לו שמחתו אז, וכמש״כ בענין (שמואל ב ו׳) ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה׳ וימת עוזא ויחר לדוד.
מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר (תהלים קי״ט) זמירות היו לי חקיך, אמר לו הקב״ה, לפיכך הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם ואיהו אתייה לארון בעגלה.⁠
כמש״כ באות הקודם. וצריך באור האיך באמת טעה דוד בזה, אחר דזה מפורש בקרא, ואפשר לומר דהוא סבר דמצוה בכתף ישאו היתה רק במדבר מפני שאז הוליכו גם המשכן והיתה לסימן להבדיל בין הקודש הוא המשכן ובין קודש הקדשים הוא הארון, שהמשכן היו מוליכים בעגלות ואת הארון היו נושאים בכתף, אבל באותה המאורע דדוד שלא היה משכן, חשב שאין קפידא להוליכו בעגלה, וע״ע מענין אגדה זו בירושלמי סנהדרין פ׳ חלק הלכה ב׳.
(סוטה ל״ה.)
בכתף ישאו – תני, המוציא בשבת בין בימינו בין בשמאלו, בתוך חיקו או על כתפיו חייב, שכן משא בני קהת, שנאמר בכתף ישאו.⁠
עיין מש״כ השייך לדרשה זו לעיל בפ׳ במדבר (ד׳ ט״ז).
(שבת צ״ב א׳ ברש״י)
בכתף ישאו – ממשמע שנאמר בכתף איני יודע שישאו, מה ת״ל ישאו, אלא אין ישאו אלא לשון שירה, וכה״א (תהלים פא) שאו זמרה, מכאן רמז לעיקר שירת לוים מן התורה
כבר כתבנו כ״פ בחבורנו מענין דרשות אגדיות כאלה שאין כונת חז״ל לפרש פשטות הכתוב במובן דרשה זו, יען כי באמת אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וכמו הכא שבודאי הכונה בכתף ישאו, נשיאת הארון, אלא שחז״ל בכל דבר המקובל ומסור להם מדור דור נתנו לו רמז בתורה שיהיה להם סימן לזכרון הדבר, יען כי כן הוא מטבע סגולת הזכרון שאם יש לו על מה להסמיך נזכר, וכמ״ש חז״ל (עירובין נ״ד.) עשה ציונים לתורה, ולקמן בפ׳ חקת בפ׳ וממדבר מתנה נבאר ענין זה בארוכה, ואף הכא בענין חיוב שירה בלוים שאינו מפורש בתורה רק מקובל מסיני, סמכו חז״ל לזכרון הדבר ברמז לשון בתורה ע״פ פירוש מלה שמשמעה שירה בלוים, וכן באו בגמרא כאן כמה דרשות בענין זה, וכולן הן לתכלית הנרצה המבואר.
(עירובין י״א.).

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×