×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {חמישי} אוַיְהִ֡י בְּיוֹם֩ כַּלּ֨וֹת מֹשֶׁ֜ה לְהָקִ֣ים אֶת⁠־הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּמְשַׁ֨ח אֹת֜וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־כֵּלָ֔יו וְאֶת⁠־הַמִּזְבֵּ֖חַ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־כֵּלָ֑יו וַיִּמְשָׁחֵ֖ם וַיְקַדֵּ֥שׁ אֹתָֽם׃
It happened on the day that Moses had finished setting up the Tabernacle, and had anointed it and sanctified it, with all its furniture, and the altar with all its vessels, and had anointed and sanctified them,
א. ‹סס› ל=פרשה פתוחה
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
יום הקמת המשכן – שמות מ׳:י״ז
[פסקא מד]
״וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה {לְהָקִים} אֶת הַמִּשְׁכָּן״ – מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים, הָיָה מֹשֶׁה מַעֲמִיד אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּבְכָל בֹּקֶר וָבֹקֶר מוֹשְׁחוֹ וּמְפָרְקוֹ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם, הֶעֱמִידוֹ, מְשָׁחוֹ, וְלֹא פֵרְקוֹ. רַבִּי יוֹסֵה בֵּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף בַּשְּׁמִינִי הֶעֱמִידוֹ וּפֵרְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, הוּקַם הַמִּשְׁכָּן״ (שמות מ׳:י״ז). נִמְצֵינוּ לְמֵדִים, שֶׁבְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה בַאֲדַר, הִתְחִילוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, הַמִּשְׁכָּן וְכָל הַכֵּלִים לִמָּשַׁח. בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. בַּשֵּׁנִי, נִשְׂרְפָה פָּרָה. בַּשְּׁלִישִׁי, הִזָּה מִמֶּנּוּ. תַּחַת הַזָּאָה שְׁנִיָּה גִּלְּחוּ הַלְוִיִּם.
בּוֹ בַיּוֹם, שָׁרַת שְׁכִינָה בַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״ (שמות מ׳:ל״ד).
בּוֹ בַיּוֹם הִקְרִיבוּ נְשִׂיאִים אֶת קָרְבָּנָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן״ (במדבר ז׳:י״ב), שֶׁאֵין תִּלְמֹד לוֹמַר ״רִאשׁוֹן״, אֶלָּא רִאשׁוֹן לְכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה.
בּוֹ בַיּוֹם יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, וְאָכְלָה אֶת הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי י״י, וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים״ (ויקרא ט׳:כ״ד).
בּוֹ בַיּוֹם הִקְרִיבוּ בְנֵי אַהֲרֹן אֵשׁ זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וגו׳ וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי י״י״ (ויקרא י׳:א׳-ב׳).
מִיתָתָם ״לִפְנֵי י״י״, וּנְפִילָתָן בַּחוּץ. כֵּיצַד יָצְאוּ? הָיָה רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: הַמַּלְאָךְ מִדְּדָן מֵתִים, עַד שֶׁיָּצְאוּ וְנָפְלוּ לָהֶן בָּעֲזָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: קִרְבוּ, שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ״ (ויקרא י׳:ד׳). ׳מֵאֵת פְּנֵי י״י׳ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ״. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: דָּבָר לָמֵד מֵעִנְיָנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי י״י״, מִיתָתָם לִפְנִים וּנְפִילָתָם לִפְנִים. כֵּיצַד יָצְאוּ? גְּרָרוּם בְּחַכֵּי בַרְזֶל.
״וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי, רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן שֶׁנִּמְשַׁח הָיָה קָדוֹשׁ! תִּלְמֹד לוֹמַר ״וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם״, מַגִּיד שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ אֶחָד מֵהֶם עַד שֶׁנִּמְשְׁחוּ כֻלָּם.
״וַיִּמְשָׁחֵם״ – מְשִׁיחָה מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ. רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: מִדּוֹת הַלַּח נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וְנִמְשְׁחוּ מִבַּחוּץ, וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וְלֹא נִמְשְׁחוּ מִבַּחוּץ. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מִדּוֹת הַלַּח נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וְלֹא נִמְשְׁחוּ מִבַּחוּץ, וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ לֹא נִמְשְׁחוּ לֹא מִבִּפְנִים וְלֹא מִבַּחוּץ.
תֵּדַע לָךְ שֶׁאֵין מְקֻדָּשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם, שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה, בִּכּוּרִים לַיי״ (ויקרא כ״ג:י״ז).
הָא אֵימָתַי הֵן לַיי? לְאַחַר שֶׁנֶּאֱפוּ.
רַבִּי אוֹמֵר: ״וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם״, לָמָּה נֶאֱמַר? וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: ״וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ״? וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר ״וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם״? מַגִּיד שֶׁבִּמְשִׁיחָתָן שֶׁלָּאֵלּוּ הֻקְדְּשׁוּ כָל הַכֵּלִים לֶעָתִיד לָבֹא.

Piska 44

"And it was on the day that Moses had finished setting up the mishkan" (the tabernacle): Scripture here apprises us that all the seven days of consecration Moses would assemble the mishkan every morning and anoint it and dismantle it, and on that day (the eighth) he set it up and anointed it and assembled it and did not dismantle it. R. Yossi b. R. Yehudah says: On the eighth day, too, he anointed it and dismantled it. And it is written (Shemot 40:17) "And it was, in the first month (Nissan) in the second year, on the first day of the month that the mishkan was established — whence we derive that on the twenty-third of Adar Aaron and his sons began to anoint the mishkan and all of its vessels; on Rosh Chodesh (Nissan) it was established; on the second (of Nissan) the red heifer was burned; on the third, its waters were sprinkled (viz. Bemidbar 8:7). On that day (Rosh Chodesh Nissan), the Shechinah reposed in the house, as it is written (Shemot 40:35) "And Moses could not enter the tent of meeting, etc.⁠" On that day the chiefs (of the tribes) sacrificed their offerings, as it is written (Bemidbar 7:12) "And the one who presented his offering on the first day…" Why (emphasize) "the first day"? It was the first of all the days of the year. On that day fire descended from heaven and consumed the offerings, as it is written (Vayikra 9:24) "And a fire came forth from before the Lord and consumed upon the altar the burnt-offering and the fats.⁠" On that day the sons of Aaron presented a strange fire, as it is written (Vayikra 10:1) "And Nadav and Avihu the sons of Aaron took, each his censer … (2) and they died before the Lord.⁠" Their death was "before the Lord,⁠" and their falling was outside. How did they leave (the inner sanctum)? R. Yossi was wont to say: An angel propped them dead until they left and they fell in the azarah (the court), as it is written (Ibid. 4) "Draw near and bear your brethren from before the sanctuary out of the camp.⁠" It is not written "from before the Lord,⁠" but "from before the sanctuary.⁠" R. Yishmael says: It is derived from the verse itself — "and they died before the Lord" — that their death was within (the sanctuary) and their falling was within. How did they leave? They dragged them out with iron hooks.⁠" (Bemidbar 7:1) "and he anointed it and consecrated it and all of its vessels": I might think that they were anointed and consecrated one by one. It is, therefore, written (Ibid.) "and he anointed them and consecrated them" — he did not consecrate one of them until all of them had been anointed. "and he anointed them": from inside and from outside. R. Yoshiyah says: Wet-measure vessels were anointed inside and outside, and dry-measure vessels, on the inside only, but not on the outside. R. Yonathan says: Wet-measure vessels were anointed on the inside but not on the outside, and dry-measure vessels were anointed neither on the inside nor on the outside. Know this to be so, that they were not anointed, it being written (Vayikra 23:17) "From your dwellings shall you bring two wave loaves. Two-tenths of fine flour shall they be … they shall be baked as firstlings to the Lord.⁠" When are they "to the Lord"? After they have been baked. Rebbi says: "and he anointed them and consecrated them": Why is this stated? Is it not already written "and he anointed it and consecrated it"? We are hereby apprised that with the anointment of these, all the future vessels were consecrated (i.e., they did not require prior anointment).
ויהי ביום כלות משה וימשח את המשכן – איני יודע אם ביום שהתחיל בו או ביום שגמרו כשהוא אומר ויהי ביום כלות משה אינו ביום שהתחיל בו אלא ביום שגמרו.
וימשח אותו ויקדש אותו – משה נתקדש בענן כל שבעה שנאמר וישכון כבוד ה׳ על הר סיני ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן (שמות כ״ד:ט״ז). אהרן ובניו נתקדשו בשמן ובדם שנא׳ ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרן וגו׳ (ויקרא ח׳:ל׳). משיחת אהרן כיצד כל שבעת ימי המלואים היה משה מושח את אהרן היה מפשיטו ומרחיצו וסך בין עיניו כמין כי וחוזר ומלבישו ושמונה בגדים מעכבין זה את זה. משיחת בניו כיצד כל שבעת ימי המלואים היה משה מושח את בניו היה מפשיטן ומרחיצן וסך בין עיניהם כמין כי וחוזר ומלבישן ובני אהרן מעכבין זה את זה. הלוים נתקדשו בהזייה ובתגלחת בקרבן ובתנופה, בהזייה מניין הזה עליהן מי חטאת (במדבר ח׳:ז׳), בתגלחת מניין והעבירו תער על כל בשרם (במדבר ח׳:ז׳). בקרבן מניין ולקחו פר בן בקר (במדבר ח׳:ח׳), בתנופה מניין והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה׳ (במדבר ח׳:י״א). ישראל נתקדשו בפרת חטאת שנ׳ דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה (במדבר י״ט:ב׳). המשכן נתקדש בעמידה ובפירוק ובשמן המשחה, בעמידה מניין ויהי בחדש הראשון הוקם המשכן (שמות מ׳:י״ז), בפירוק מניין ולא יבואו לראות כבלע את הקדש (במדבר ד׳:כ׳), בשמן המשחה מניין ויקח משה משמן המשחה וימשח את המשכן (ויקרא ח׳:י׳). משיחת המשכן כיצד כל שבעת ימי המלואים היה משה מושח את המשכן, היה מושחו ומעמידו ומפרקו ובשמיני היה מושחו ומעמידו ולא מפרקו, ר׳ שמעון או׳ אף בשמיני היה מושחו ומעמידו ומפרקו. כשהיה משה מושח את המשכן היה מושחו מבחוץ ונכנס כשהיה משה מפרקו היה מפרקו מבפנים ויוצא.
וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְּשֵׁיצֵי מֹשֶׁה לְאָקָמָא יָת מַשְׁכְּנָא וְרַבִּי יָתֵיהּ וְקַדֵּישׁ יָתֵיהּ וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת מַדְבְּחָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְרַבִּנּוּן וְקַדֵּישׁ יָתְהוֹן.
And it was on the day when Moshe had completed to set up the tabernacle, and to anoint it, and to consecrate it, and all its vessels, and had anointed and sanctified them,
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם
וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְּשֵׁיצִי מֹשֶׁה לַאֲקָמָא יָת מַשְׁכְּנָא וְרַבִּי יָתֵיהּ וְקַדֵּישׁ יָתֵיהּ וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת מַדְבְּחָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְרַבִּינוּן וְקַדֵּישׁ יָתְהוֹן
כַּלּוֹת – אונקלוס ויונתן
א. ›״כַּלּוֹת״ – ״דְּשֵׁיצִי״. כלה במשמע נִגְמַר, תַּם, מתורגם ״שצה״,⁠1 ובמיוחס ליונתן תרגם ״פסק משה למקמא״ ובאר ״תרגומנא״ שכוונתו ׳פסק מלפרק׳, ואף שכתוב ״כַּלּוֹת.. לְהָקִים״, ר״ל כיון שהפסיק לפרק (שהרי כל שבעת הימים שקדמו, היה משה מקים ומפרק את המשכן), ממילא נשלמה ההקמה.
משיחה – לשון ריבוי וגדולה
ב. ״וַיִּמְשַׁח״ – ״וְרַבִּי״ לשון ריבוי וגדולה, אבל ״אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה״ (בראשית לא יג) ״דִּמְשַׁחְתָּא תַמָּן״. שינוי התרגום התבאר ברש״י (שמות ל כט):
כל משיחת משכן וכהנים ומלכים מתורגם לשון רבוי לפי שאין צורך משיחתן אלא לגדולה כי כן יסד המלך שזה חנוך גדולתן (בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה״ (שמות כה ו) ״בּוּסְמַיָּא לִמְשַׁח רְבוּתָא״; ״וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח״ (שמות ל ל) ״וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי תְּרַבֵּי״). ושאר משיחות, כגון רקיקין משוחין (=״וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן״ (שמות כט ב) ״דִּמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח״), ״וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ״ (עמוס ו ו), לשון ארמית בהן כלשון עברית.
וצרף לכאן את ביאורנו לפסוק ״וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח״ (שמות ל ל) ״וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי תְּרַבֵּי״.
1. עוד לתרגומי ״כלה״ עיין ״את קברו לא יִכְלֶה ממך״ (בראשית כג ו) ״לָא יַכְלֵי (ח״נ: יִמְנַע) מִינָּךְ״, ״עד אם כִּלּוּ לשתות״ (בראשית כד יט) ״עַד דִּיסַפְּקוּן לְמִשְׁתֵּי״, ״וּתְכַל תלונותם מעלי״ (במדבר יז כה) ״וִיסוּפָן תּוּרְעֲמָתְהוֹן מִן קֳדָמַי״.
והוה ביומא דאשלם משה ל⁠(א)[מ]⁠קמהא ית משכנה ורבי יתיה וקדיש יתיה וית כל מנוי {....} ורבי יתהון במשח רבותה וקדש יתהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ל⁠(א)[מ]⁠קמה״) גם נוסח חילופי: ״למוק׳⁠ ⁠⁠״.
והוה ביום ריש ירחא דניסן פסק משה למיקמא ית משכנא דלא פרקיה תוב ורבי יתיה וקדיש יתיה וית כל מנוי וית מדבחא וית כל מנוי ורבינון וקדש יתהון.
And it was on the day which begins the month of Nisan, when Mosheh had finished to uprear the tabernacle, he took it not in pieces again, but anointed and consecrated it and all its vessels, the altar and all the vessels thereof, and he anointed them and hallowed them;

פרשה יב

[א] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה וגו׳ – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אֶשְׁמְעָה מַה יְּדַבֵּר הָאֵל ה׳ כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו וְאַל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה (תהלים פ״ה:ט׳), אַתּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, וְכָעַס עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וגו׳ (שמות ל״ב:ט׳), הֶרֶף מִמֶּנִּי וגו׳ (דברים ט׳:י״ד), מִיָּד עָמַד משֶׁה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים מִלְּפָנָיו שֶׁיִּתְרַצֶּה לָהֶם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְחַל משֶׁה וגו׳ (שמות ל״ב:י״א), וְנִתְרַצָּה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל הָרָעָה וגו׳ (שמות ל״ב:י״ד). אַף עַל פִּי כֵן הָיָה בְּלִבּוֹ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם (שמות ל״ב:ל״ד), כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן הָלַךְ משֶׁה וְהִרְכִּין אָזְנוֹ בַּמִּשְׁכָּן, אָמַר משֶׁה תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֶשְׁמְעָה מַה יְּדַבֵּר הָאֵל ה׳, מַהוּ הָאֵל ה׳, אָמַר משֶׁה שֶׁעַד עַכְשָׁו הוּא עוֹמֵד בְּכַעֲסוֹ כְּנֶגְדָם וְהוּא בְּקשִׁי עִמָּהֶם. וְאֵין הָאֵל אֶלָּא לְשׁוֹן חוֹזֶק, כְּמָה דְתֵימָא: וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח (יחזקאל י״ז:י״ג). אוֹ הוּא מִתְרַצֶּה לָהֶם וְהוּא נוֹהֵג בְּמִדַּת רַחֲמִים עִמָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ה׳, אֵין ה׳ אֶלָּא מִדַּת רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ ה׳ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן (שמות ל״ד:ו׳). מִיָּד פִּיְסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין בְּלִבּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל כְּלוּם, כְּמָה דִּכְתִיב: וַיַּעֲבֹר ה׳ עַל פָּנָיו (שמות ל״ד:ו׳), שֶׁהֶעֱבִיר זַעֲמוֹ מֵהֶם וְעָבַר עַל פִּשְׁעֵיהֶם.
אָמַר רַבִּי סִימוֹן לָמָּה כְּתִיב שְׁתֵּי פְּעָמִים ה׳ ה׳, אֶלָּא שֶׁפִּיְסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ לְמשֶׁה מַה לְּשֶׁעָבַר הָיִיתִי נוֹהֵג עִמָּהֶם בְּמִדַּת רַחֲמִים עַד שֶׁלֹא עָשׂוּ אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה כָּךְ עַכְשָׁו בְּמִדַּת רַחֲמִים אֶנְהֹג עִמָּהֶם.
אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁמַע משֶׁה קוֹל נָאֶה וְקוֹל מְשֻׁבָּח, לְשֶׁעָבַר הָיָה משֶׁה עוֹמֵד וְהָיָה הַדִּבּוּר בָּא לְתוֹךְ אָזְנוֹ כְּמִין סִילוֹן, וְלֹא הָיָה אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שׁוֹמֵעַ, אֲבָל כְּשֶׁהָיוּ פָּנָיו מַאְדִּימוֹת הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁהַדִּבּוּר בָּא אֶצְלוֹ, וְכֵיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן שָׁמַע קוֹל נָאֶה. מַה שָּׁמֵעַ: כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, לְשֶׁעָבַר הָיְתָה אֵיבָה בֵּינִי לְבֵין בָּנַי, שִׂנְאָה בֵּינִי וּבֵין בָּנַי, תַּחֲרוּת בֵּינִי וּבֵין בָּנַי, אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן אַהֲבָה בֵּינִי וּבֵין בָּנַי, שָׁלוֹם בֵּינִי וּבֵין בָּנַי, הֱוֵי: כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, עַל שֶׁעָשׂוּ הַמִּשְׁכָּן, וְאֶל חֲסִידָיו, זֶה שֵׁבֶט לֵוִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ וגו׳ (דברים ל״ג:ח׳). וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁבַּמִּשְׁכָּן הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁכֵּן כְּתִיב אַחֲרָיו: אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ (תהלים פ״ה:י׳). אֵימָתַי הָיָה שָׁלוֹם לְיִשְׂרָאֵל, בִּזְּמַן שֶׁשָּׁכַן כְּבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּמִּשְׁכָּן, כְּמָה דְתֵימָא: וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן (שמות מ׳:ל״ד).
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מַה לִּי לְלַמֵּד דָּבָר זֶה מִסֵּפֶר תִּלִּים, דְּבַר תּוֹרָה הוּא, אֲפִלּוּ בִּמְקוֹמָהּ אֵינָהּ חֲסֵרָה כְּלוּם, רְאֵה מַה כְּתִיב: וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (במדבר ו׳:כ״ו), אֵימָתַי: בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה.
[ב] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת וגו׳ – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק וגו׳ (איוב ד׳:י״ז), אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן, כְּשֶׁהָלַךְ יַעֲקֹב אֵצֶל פַּרְעֹה לֹא יָצָא מֵאֶצְלוֹ עַד שֶׁבֵּרְכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה (בראשית מ״ז:י׳). מַה בֵּרְכוֹ, אָמַר לוֹ יַעֲלֶה נִילוּס לְרַגְלוֹ, אַף אֲנִי כְּשֶׁאָבוֹא אֶצְלְכֶם אֲנִי בָּא טָעוּן בְּרָכוֹת, וְהֵיכָן רְמָזָהּ לָהֶם, בְּסִינַי.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּרֶמֶז אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהֶם בְּרָכוֹת בְּבִיאָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי וגו׳ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ (שמות כ׳:כ׳), וְכֵן עָשָׂה, כְּשֶׁבָּא לַמִּשְׁכָּן בֵּרְכָן, שֶׁנֶּאֱמַר: יְבָרֶכְךָ ה׳ וְיִשְׁמְרֶךָ (במדבר ו׳:כ״ד), אֵימָתַי: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת, הָא לָמַדְנוּ שֶׁאֵין אָדָם צַדִּיק יוֹתֵר מִן הָאֱלֹהִים, הֱוֵי הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק, לָאו, אֶלָּא גַּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרַךְ יִשְׂרָאֵל בְּבִיאָתוֹ אֶצְלָם, לְכָךְ נֶאֱמַר: יְבָרֶכְךָ ה׳ וְיִשְׁמְרֶךָ, וְסָמַךְ לוֹ: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת וגו׳.
[ג] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ישֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן (תהלים צ״א:א׳).
אָמַר רַב הוּנָא בְשֵׁם רַב אִידֵי, מִי אָמַר הַמִּזְמוֹר הַזֶּה, הָיִינוּ סְבוּרִים שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה וַאֲמָרוֹ, וְלֹא אֲמָרוֹ אֶלָּא משֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ישֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, זֶה משֶׁה שֶׁיָּשַׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, שֶׁנִּכְנַס בְּתוֹךְ הֶעָנָן שֶׁהוּא סֵתֶר עֶלְיוֹן, כְּמָה דְתֵימָא: עָבִים סֵתֶר לוֹ (איוב כ״ב:י״ד). וְכֵן כָּתוּב: וַיָּבֹא משֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן (שמות כ״ד:י״ח), בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן (תהלים צ״א:א׳), שֶׁלָּן שָׁם לִינוֹת הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי שָׁם עִם ה׳ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה (שמות ל״ד:כ״ח), וְהוּא אָמַר: אֹמַר לַה׳ מַחְסִי וגו׳ (תהלים צ״א:ב׳).
דָּבָר אַחֵר: ישֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן וגו׳, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁלשָׁה דְבָרִים שָׁמַע משֶׁה מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהִרְתִּיעַ לַאֲחוֹרָיו, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ: וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ (שמות ל׳:י״ב), אָמַר משֶׁה מִי יוּכַל לִתֵּן כֹּפֶר נַפְשׁוֹ, עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ (איוב ב׳:ד׳), וַעֲדַיִן אֵינוֹ מַגִיעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶה אִישׁ לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם (תהלים מ״ט:ח׳-ט׳), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינִי מְבַקֵּשׁ לְפִי כֹּחִי אֶלָּא לְפִי כֹּחָן: זֶה יִתְּנוּ (שמות ל׳:י״ג).
אָמַר רַבִּי מֵאִיר נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִין מַטְבֵּע שֶׁל אֵשׁ מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד וְהֶרְאָה לוֹ לְמשֶׁה זֶה יִתְּנוּ, כָּזֶה יִתְּנוּ. וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי (במדבר כ״ח:ב׳), אָמַר משֶׁה מִי יוּכַל לְהַסְפִּיק לוֹ קָרְבָּנוֹת, אִם אָנוּ מַקְרִיבִין לְפָנָיו כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי וְעוֹרְכִין כָּל עֲצֵי לְבָנוֹן, אֵינוֹ מַסְפִּיק לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה (ישעיהו מ׳:ט״ז). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינִי מְבַקֵּשׁ לְפִי כֹּחִי אֶלָּא לְפִי כֹּחָן: וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה וגו׳ (במדבר כ״ח:ג׳), וְלֹא שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת, אֶלָּא: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וגו׳ (במדבר כ״ח:ד׳). וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כ״ה:ח׳), אָמַר משֶׁה מִי יוּכַל לַעֲשׂוֹת לוֹ מִקְדָּשׁ שֶׁיִּשְׁרֶה בְּתוֹכוֹ, הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ וגו׳ (מלכים א ח׳:כ״ז), וְאוֹמֵר: הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא וגו׳ (ירמיהו כ״ג:כ״ד), וְאוֹמֵר: הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי וגו׳ (ישעיהו ס״ו:א׳). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינִי מְבַקֵּשׁ, לְפִי כֹּחִי אֶלָּא לְפִי כֹּחָן, כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיק כְּבוֹדִי וְלֹא שֶׁמֶשׁ אֶחָד מִשֶּׁלִּי, אֶלָּא אֲנִי אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִיָּדְךָ אֶלָּא עֶשְׂרִים בַּדָּרוֹם וְעֶשְׂרִים בַּצָּפוֹן וּשְׁמוֹנֶה בַּמַּעֲרָב. לְכָךְ משֶׁה אָמַר: ישֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא יוֹשֵׁב בְּסִתְרוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא רוֹאֶה אֶת הַכֹּל וְאֵינוֹ נִרְאֶה, הוּא נִתְאַוָּה לָלוּן בְּצִלֵּנוּ.
אָמַר רַבִּי פְּרוֹזְדָק בַּר נַחֲשָׁא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן שַׁדַּי נִתְלוֹנֵן בַּצֵּל שֶׁעָשָׂה לְךָ בְּצַלְאֵל, זֶה הַמִּשְׁכָּן, הֱוֵי: בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן. אֹמַר לַה׳ מַחְסִי (תהלים צ״א:ב׳), שִׁיר זֶה שֶׁל פְּגָעִים, אָמַר משֶׁה בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה עוֹלֶה לָהָר, שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מִן הַמַּזִּיקִין, מַהוּ אֹמַר לַה׳ מַחְסִי (תהלים צ״א:ב׳), אֲגָנָתִי, וּמְצוּדָתִי (תהלים צ״א:ב׳) – קַסְטְרָא דִידִי, אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ (תהלים צ״א:ב׳), שֶׁבִּשְׁמוֹ אֲנִי מַבְרִיחַ אֶת הַמַּזִּיקִין וְאֶת מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. כִּי הוּא יַצִּילְךָ (תהלים צ״א:ג׳), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּי בָּטַחְתָּ, אֲנִי עוֹמֵד לְךָ, כִּי הוּא יַצִּילְךָ וגו׳: מִפַּח יָקוּשׁ (תהלים צ״א:ג׳), מִמְּצַדְתָּא דְּצַיָּידָא. מִדֶּבֶר הַוּוֹת (תהלים צ״א:ג׳), מִדֶּבֶר שֶׁהוּא מֵבִיא הַוּוֹת בָּעוֹלָם. בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ (תהלים צ״א:ד׳), מַהוּ בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ, בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִימִינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים ל״ג:ב׳). וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה (תהלים צ״א:ד׳), מִי שֶׁבָּא לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא לוֹ צִנָּה וְסוֹחֵרָה שֶׁל אֱמֶת, מַהוּ צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זַיִן אֲנִי עוֹשֶׂה לְכָל מִי שֶׁהוּא סוֹחֵר בַּאֲמִתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אֲמִתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה זַיִן הוּא לִבְעָלֶיהָ.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי זַיִּן נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בְּסִינַי וְשֵׁם הַמְפֹרָשׁ כָּתוּב עָלָיו: לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה (תהלים צ״א:ה׳), מִן אַגְרַת בַּת מַחֲלַת וּמֶרְכַּבְתָּהּ, וְלֹא מִכָּל הַמַּזִּיקִים הַמּוֹשְׁלִים בַּלַּיְלָה, מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם (תהלים צ״א:ה׳), אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה יֵשׁ מַזִּיק שֶׁהוּא פּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר כָּעוֹף וְקוֹשֵׁט כַּחֵץ, וּמִי יַצִּילְךָ מִמֶּנּוּ שִׁלּוּחַ הַקֵּן, שֶׁכֵּן כְּתִיב לְמַעְלָה: כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ, אֵין פַּח אֶלָּא צִפּוֹר, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ (עמוס ג׳:ה׳), וּכְתִיב: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ וגו׳ שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח וגו׳ (דברים כ״ב:ו׳-ז׳). מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ (תהלים צ״א:ו׳), מִי שֶׁמַּעֲשָׂיו בָּאֹפֶל הַדֶּבֶר שׁוֹלֵט בּוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: לְפָנָיו יֵלֵךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו (חבקוק ג׳:ה׳), אַף כָּאן הוּא אוֹמֵר: מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם (תהלים צ״א:ו׳), רַבָּנָן אָמְרִין שֵׁד הוּא וְלָמָּה קָרֵי לֵיהּ קֶטֶב, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר דְּהוּא בָּזֵא סוּגְיָא דְּיוֹמָא מִן רָאשֵׁיהוֹן דְּאַרְבַּע עַד סוֹפֵיהוֹן דְּתֵשַׁע. רַבִּי לֵוִי אָמַר דְּהוּא בָּזֵז סוּגְיָא דְטִהֲרָא מִן סוֹפֵיהוֹן דְאַרְבַּע עַד רָאשֵׁיהוֹן דְּתֵשַׁע, וְאֵינוֹ שׁוֹלֵט לֹא בַצֵּל וְלֹא בַחַמָּה אֶלָּא בֵּין הַצֵּל לַחַמָּה, רֹאשׁוֹ דּוֹמֶה לָעֵגֶל וְקֶרֶן אֶחָד יוֹצְאָה בְּתוֹךְ מִצְחוֹ וְהוּא מִתְגַּלְגֵל כַּכָּד.
אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵף קֶטֶב מְרִירִי עָשׂוּי קְלִפִּין קְלִפִּין, שְׂעָרוֹת שְׂעָרוֹת, עֵינַיִם עֵינַיִם.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְעַיִן אַחַת קְבוּעָה לוֹ בְּלִבּוֹ, וְכָל מִי שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ אֵין לוֹ חַיִּים מֵעוֹלָם בֵּין אָדָם בֵּין בְּהֵמָה, וְכָל מִי שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ נוֹפֵל וָמֵת. וּמְרִירִי שׁוֹלֵט מִשִּׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וְעַד תִּשְׁעָה בְּאָב. חִזְקִיָּה רָאָה אוֹתוֹ וְנָפַל עַל פָּנָיו וָמֵת.
אָמַר רַבִּי פִּינְחָס הַכֹּהֵן מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁרָאָה אוֹתוֹ וְנִכְפָּה עַל פָּנָיו, אָמְרוּ יְהוּדָה בֶּן רַבִּי שְׁמוּאֵל רָאָה וְלֹא נָפַל, אָמְרוּ אַף עַל פִּי כֵן מֵת. רַבִּי אַבָּהוּ הֲוָה יָתֵיב פָּשֵׁיט בַּחֲדָא כְּנִשְׁתָּא מִדּוּכְתָּא דְּקֵסָרִין, חָמָא חַד פַּאֲרֵי בָּתַר חַבְרֵיהּ וּבִידֵיהּ חַד קָטוֹ בָּעֵי דְּיִמְחִינֵיהּ בָּהּ, חָמָא חַד מַזִּיק פָּארֵי בַּתְרֵיהּ וּבִידֵיהּ חַד קְטוּ דְּפַרְזָל. נְפַק רַבִּי אַבָּהוּ וּפָארֵי בַּתְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ לָא תִמְחִינֵיהּ דִּלְמָא הוּא מָיֵת. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי מִן הֲדָא הוּא מָיְתָא, אֲמַר לֵיהּ הָא מַזִּיקָא פָּארֵי בַּתְרָךְ וּבִידֵיהּ קְטוּתָא דְּפַרְזְלָא, אַתְּ מָחֵי לֵהּ בַּהֲדָהּ וְהוּא מָחֵי לֵהּ בְּהַהִיא וְהוּא מָיֵת. רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה מְפַקֵּד לְסָפְרַיָא וּלְמַתְנְיָנַיָּא בְּאִלֵּין יוֹמַיָּא דְּלָא יֶהֱווֹן טָעֲנִין עַרְקָא עַל מֵינוֹקַיָא. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק הֲוָה מְפַקֵּד לְסָפְרַיָא וּלְמַתְנְיָנַיָּא בְּאִלֵּין יוֹמַיָא דְּיֶהֱווֹן מְפַטְרִין טַלַּיָּא בְּאַרְבַּע שָׁעִין, יִפֹּל מִצִּדְךָ וגו׳ (תהלים צ״א:ז׳), רַב יִצְחָק אָמַר הַיָּד שֶׁהִיא שׁוֹלֶטֶת עַל מִצְוָה אֶחָת, זוֹ מִצְוַת תְּפִלִּין, כְּתִיב בָּהּ: יִפֹּל מִצִּדְךָ אֶלֶף, שֶׁנִּמְסַר לָהּ אֶלֶף מַלְאָכִים לְשָׁמְרוֹ, אֲבָל הַיָּמִין שֶׁהִיא שׁוֹלֶטֶת בְּמִצְווֹת הַרְבֵּה, וּרְבָבָה מִימִינֶךָ, רְבָבוֹת שֶׁל מַלְאָכִים נִמְסָרִים לָהּ.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בֶּן רַבִּי אַבָּהוּ, אֵינוֹ אוֹמֵר יִמָּסְרוּ לָךְ, אֶלָּא יִפֹּל, אִם בָּאִים אֶלֶף מַזִּיקִים הֵם נוֹפְלִים מִן הַצַּד שֶׁהִיא שׁוֹלֶטֶת עַל מִצְוָה אַחַת, וְאִם בָּאִים הֵם רִבּוֹא מַזִּיקִין הֵם נוֹפְלִים לִפְנֵי הַצַּד שֶׁהִיא שׁוֹלֶטֶת בְּמִצְווֹת הַרְבֵּה. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם נִמְסַר לְאֶלֶף אִישׁ עָלָיו לָזוּן אוֹתָם, לָמָּה, שֶׁהֵן מוּסָרִין לוֹ לְשָׁמְרוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹסֵר לָאָדָם הַזֶּה אֶלֶף מַלְאָכִים מִשְּׂמֹאלוֹ וְרִבּוֹא מִימִינוֹ לְטוֹבָתוֹ וּלְשָׁמְרוֹ, אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ, שֶׁתָּזוּן אוֹתָם, רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט (תהלים צ״א:ח׳) – שַׁלְוָתְךָ, וְשִׁלּוּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה (תהלים צ״א:ח׳), מַה שֶּׁיְשַׁלֵּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָרְשָׁעִים כְּמַעֲשֵׂיהֶם תִּרְאֶה, כִּי אַתָּה ה׳ מַחְסִי וגו׳ (תהלים צ״א:ט׳), אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה נוֹתֵן אֶת הַתּוֹרָה בַּתַּחְתּוֹנִים אֶצְלֵנוּ, וּשְׁכִינָתְךָ תַּשְׁרֶה בָּעֶלְיוֹנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי אַתָּה ה׳ מַחְסִי, שֶׁנָּתַתָּ לִי תּוֹרָתְךָ, וְעֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ, וְאַתָּה שַׂמְתָּ מְעוֹנְךָ בָּעֶלְיוֹנִים, לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה (תהלים צ״א:י׳), כְּמָה דְתֵימָא: לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן (משלי י״ב:כ״א), וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ (תהלים צ״א:י׳), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, עַד שֶׁלֹא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיוּ הַמַּזִּיקִין מִתְגָּרִין בָּעוֹלָם לַבְּרִיּוֹת, וּמִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן שֶׁשָּׁרָה הַשְּׁכִינָה לְמַטָּה, כָּלוּ הַמַּזִּיקִין מִן הָעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ, זֶה אֹהֶל מוֹעֵד.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מַה לְּךָ אֵצֶל סֵפֶר תְּהִלִּים, וַהֲלֹא בִּמְקוֹמוֹ אֵינוֹ חָסֵר: יְבָרֶכְךָ ה׳ וְיִשְׁמְרֶךָ (במדבר ו׳:כ״ד), מִן הַמַּזִּיקִין, אֵימָתַי, וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה, מַהוּ בְּיוֹם כַּלּוֹת, שֶׁכָּלוּ הַמַּזִּיקִין מִן הָעוֹלָם.
[ד] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ (שיר השירים ג׳:ט׳), זֶה הָעוֹלָם שֶׁהוּא עָשׂוּי כְּמִין כִּלָּה. הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה (שיר השירים ג׳:ט׳), זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁשָּׂם שָׁלוֹם בֵּין אֵשׁ לְמַיִם וּפְתָכָן זֶה בָּזֶה וְעָשָׂה מֵהֶן רָקִיעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם (בראשית א׳:ח׳), שֶׁהוּא אֵשׁ וָמָיִם. מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן (שיר השירים ג׳:ט׳), שֶׁנִּבְנָה מִמְּקוֹם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא לָמָּה נִקְרָא אֶבֶן שְׁתִיָּה, שֶׁמִּמֶּנָּה הֻשְׁתַּת הָעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ (תהלים נ׳:ב׳), עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף (שיר השירים ג׳:י׳), זֶה הָרָקִיעַ, כְּמָה דְתֵימָא: עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ (איוב כ״ו:י״א), וְלָמָּה קָרֵי לֵיהּ כֶּסֶף, שֶׁהוּא מְכַסֵּף עַל כָּל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים וגו׳ (תהלים י״ט:ב׳). רְפִידָתוֹ זָהָב (שיר השירים ג׳:י׳), זוֹ הָאָרֶץ שֶׁהִיא מַעֲלָה פֵּרוֹת הָאָרֶץ וּפֵרוֹת הָאִילָן שֶׁהֵן דּוֹמִים לְזָהָב, מַה הַזָּהָב יֵשׁ בּוֹ מִינִין הַרְבֵּה וּגְוָנִין הַרְבֵּה, אַף פֵּרוֹת הָאָרֶץ, מֵהֶן יְרֻקִּין וּמֵהֶן אֲדֻמִּין. מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן (שיר השירים ג׳:י׳), זֶה הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁהוּא נָתוּן לְמַעְלָה וְהוּא רוֹכֵב בְּמֶרְכָּבָה וּמֵאִיר לָעוֹלָם, כְּמָה דְתֵימָא: וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ וגו׳ (תהלים י״ט:ו׳), וּמִכֹּחַ הַשֶּׁמֶשׁ הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִים, וּמִכֹּחַ הַשֶּׁמֶשׁ הָאָרֶץ מַעֲלָה פֵּרוֹת, וּלְכָךְ קְרָאוֹ אַרְגָּמָן, שֶׁיְצָרוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֶאֱרֹג מָן לַבְּרִיּוֹת, וְאֵין מָן אֶלָּא פֵּרוֹת וּמְזוֹנוֹת, כְּמָה דְתֵימָא: וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ וגו׳ (דניאל א׳:ה׳). תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה (שיר השירים ג׳:י׳), שֶׁאַחַר כָּל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בָּרָא אָדָם וְחַוָּה לִמְשֹׁל בְּכֻלָּם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא (משלי ט׳:ג׳), הֱוֵי: מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם (שיר השירים ג׳:י׳), שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַבְּרִיּוֹת יְרֵאִים מֵהֶם וּמֻשְׁלָמִים לָהֶם, כְּמָה דְתֵימָא: וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה וגו׳ (בראשית ט׳:ב׳).
דָּבָר אַחֵר: אַפִּרְיוֹן זֶה הָעוֹלָם, לָמָּה קְרָאוֹ אַפִּרְיוֹן, שֶׁלֹא בְּרָאוֹ אֶלָּא לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (ישעיהו מ״ה:י״ח), עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, שֶׁלֹא בְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיְהֵא שָׁלוֹם בֵּין הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חשֶׁךְ עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וגו׳ (ישעיהו מ״ה:ז׳). מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן, שֶׁבַּעֲצַת הַתּוֹרָה הַמְלֻבֶּנֶת בִּדְבָרֶיהָ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלָמִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה (משלי ח׳:י״ד). וּמִנַּיִן שֶׁהַתּוֹרָה מְלֻבֶּנֶת בִּדְבָרֶיהָ, שֶׁכֵּן כְּתִיב: אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ, וַיֹּאמֶר לָאָדָם וגו׳ (איוב כ״ח:כ״ז-כ״ח). עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, זֶה שַׁלְשֶׁלֶת יֻחָסִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם (משלי י׳:כ״ה), וְאֵין כֶּסֶף אֶלָּא זִקּוּק יִחוּס, כְּמָה דְתֵימָא: וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם (מלאכי ג׳:ג׳). רְפִידָתוֹ זָהָב, זוֹ הַתּוֹרָה שֶׁכָּתוּב בָּהּ: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב (תהלים י״ט:י״א), וְלֹא נְתָנָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְלוֹמְדֶיהָ אֶלָא מִי שֶׁמְשַׁמֵּר יִחוּסוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ (תהלים נ׳:ט״ז), לָמָּה כֵן: אִם רָאִיתָ גַּנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ (תהלים נ׳:י״ח), וְאוֹמֵר: הָבוּ לַה׳ מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַה׳ כָּבוֹד וָעֹז (תהלים צ״ו:ז׳). מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרְךָ (דברים ל״ג:כ״ו), וְהוּא אוֹרֵג אֶת הָעוֹלָם שֶׁיֵּצְאוּ כֻּלָּם לְמִינֵיהֶם וְלֹא יִתְעָרְבוּ מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, כְּמָה דְתֵימָא: תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא (בראשית א׳:י״א), וְהוּא אֵין מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ אֶלָּא עַל הַמְיֻחָסִים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ (בראשית י״ז:ז׳), בִּזְמַן שֶׁזַּרְעֲךָ נִכָּר אַחֲרֶיךָ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֹוֶה לְךָ לֵאלֹהִים, וּבִזְמַן שֶׁאֵין זַרְעוֹ נִכָּר אַחֲרָיו, שֶׁהֵם מְעָרְבִים זַרְעָם בִּנְשֵׁי חַבְרֵיהֶם, אֵין הֹוֶה לָהֶם לֵאלֹהִים. תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם, רַבִּי יוּדָן אָמַר זוֹ זְכוּת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: אַיֶּלֶת אֲהָבִים (משלי ה׳:י״ט), וּזְכוּת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב (מלאכי א׳:ב׳). רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר זוֹ הַשְּׁכִינָה, כְּמָה דְתֵימָא: וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ (דברים ו׳:ה׳).
דָּבָר אַחֵר: אַפִּרְיוֹן, זֶה בֵּית הָעוֹלָמִים, לָמָּה נִקְרָא אַפִּרְיוֹן, שֶׁכָּל הַצּוּרוֹת שֶׁל זָהָב מִן מִינֵיהּ. מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן, כְּמָה דְתֵימָא: וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן הַלְּבָנוֹן וגו׳ (דברי הימים ב ב׳:ט״ו). עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּדִים עַל פְּנֵי הַהֵיכָל אֶחָד מִיָּמִין וגו׳ (דברי הימים ב ג׳:י״ז), וְכִי כֶּסֶף הָיָה וַהֲלוֹא נְחשֶׁת הָיָה, אֶלָּא שֶׁהָיָה נְחשֶׁת מְמֹרָט שָׁוֶה כַּכָּסֶף. רְפִידָתוֹ זָהָב, תָּנֵי שֶׁכָּל הַבַּיִת הָיָה נִטּוֹחַ בְּזָהָב חוּץ מֵאֲחוֹרֵי הַדְּלָתוֹת.
אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ מַתְנִיתִין בְּבִנְיָן שֵׁנִי, אֲבָל בְּבִנְיָן רִאשׁוֹן אֲפִלּוּ אַחֲרֵי הַדְּלָתוֹת. שִׁבְעָה מִינֵי זְהָבִים הֵם: זָהָב טוֹב, זָהָב טָהוֹר, זָהָב שָׁחוּט, זָהָב סָגוּר, זָהָב מוּפָז, זָהָב מְזֻקָּק, זְהַב פַּרְוָיִם. זָהָב טוֹב, כְּמַשְׁמָעוֹ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִיא טוֹב (בראשית ב׳:י״ב).
אָמַר רַבִּי יִצְחָק טוֹבְיוֹ דְּהוּא בְּבֵיתֵיהּ טוֹבְיוֹ דְּהוּא בְּלִוְיָתֵיהּ. זָהָב טָהוֹר, מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לָאוּר וְאֵינוֹ חָסֵר כְּלוּם. רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי אַמֵּי אָמַר, אֶלֶף כִּכָּר הִכְנִיס שְׁלֹמֹה אֶלֶף פְּעָמִים לַכּוּר, וְלֹא עָמְדוּ אֶלָּא עַל כִּכַּר אַחַת. וְהָא תָּנֵי רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי יְהוּדָה מַעֲשֶׂה בִּמְנוֹרַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהָיְתָה יְתֵרָה עַל שֶׁל מִדְבָּר מִשְׁקַל דִּינָר גּוֹרְדְּיָנִי, וְהִכְנִיסוּהָ לַכּוּר שְׁמוֹנִים פְּעָמִים עַד שֶׁחֲסֵרָה. מִן קֳדָמוֹי הֲוַת חָסְרָה סַגִּין, מִכָּאן וּלְהַלָּן לָא הֲוַת חָסְרָה אֶלָּא צִיבְחָר. זָהָב שָׁחוּט, שֶׁנִּטְוָה כְּחוּט וְהָיָה נִמְשָׁךְ כְּשַׁעֲוָה. אַדְרִיָּנוּס הָיָה לוֹ מִשְׁקַל בֵּיצָה. דִּיקְלַטְיָנוּס הָיָה לוֹ מִשְׁקַל דִּינַר גּוֹרְדְּיָנִי, הֲדָא אֻמְּתָה לֵית לָהּ מִינֵיהּ. זָהָב סָגוּר, שֶׁהָיָה סוֹגֵר בְּעַד כָּל הַזְּהָבִים, כְּתִיב: וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף מְזֻקָּק לָטוּחַ קִירוֹת הַבָּתִּים (דברי הימים א כ״ט:ד׳), וְכִי כֶּסֶף הָיָה וַהֲלוֹא זָהָב הָיָה, דִּכְתִיב: וְאֵת הַבַּיִת הַגָּדוֹל חִפָּה עֲצֵי בְרוֹשִׁים וַיְחַפֵּהוּ זָהָב טוֹב (דברי הימים ב ג׳:ה׳), וְלָמָּה קָרֵי לֵיהּ כָּסֶף, שֶׁהָיָה מַכְסִיף בְּעַד כָּל הַזְּהָבִים, וְכָל הַכֵּלִים הָיוּ נַעֲשִׂים מִמֶּנּוּ, הַסִּפּוֹת וְהַיָּעִים וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַמַּזְלֵגוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת זָהָב סָגוּר, תַּמָּן כְּתִיב: וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת הַבַּיִת (מלכים א ז׳:נ׳), מַהוּ פֹּתוֹת, רַבִּי יִצְחָק מִגְדְּלָאָה אָמַר זֶה פּוֹתָה שֶׁתַּחַת הַצִּיר. רַבִּי סִימָאי אוֹמֵר אֵלּוּ פּוֹתְחוֹת, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֲפִלּוּ דָּבָר קַל לֹא הָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָסֵר. זָהָב מוּפָז, רַבִּי פַּטְרִיקִי אֲחוֹי דְּרַבִּי דְרוֹסָאי בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ אַבָּא אוֹמֵר דּוֹמֶה לְגָפְרִית מֻצֶּתֶת בָּאֵשׁ. רַבִּי אָבִין אָמַר לְשֵׁם מְקוֹמוֹ נִקְרָא זָהָב מְאוּפָז. זָהָב מְזֻקָּק, בֵּית רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר מְחַתְּכִים אוֹתוֹ כְּזֵיתִים וּמַאֲכִילִים אוֹתוֹ לְנַעֲמִיּוֹת וְהוּא יוֹצֵא מְזֻקָּק. זְהַב פַּרְוָיִם, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר אָדֹם, וְדוֹמֶה לְדַם הַפָּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁעוֹשֶׂה פֵּרוֹת.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק יוֹם שֶׁהִכְנִיס מְנַשֶּׁה צֶלֶם לַהֵיכָל יָבְשׁוּ כָּל אוֹתָן הַפֵּרוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל (נחום א׳:ד׳), וְלֶעָתִיד לָבוֹא הַכֹּל חוֹזֵר, דִּכְתִיב: פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל וגו׳ (ישעיהו ל״ה:ב׳). מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן, וַיַּעַשׂ אֶת הַפָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְכַרְמִיל וּבוּץ (דברי הימים ב ג׳:י״ד), לְפִי שֶׁאַרְגָּמָן חָשׁוּב שֶׁבְּכֻלָּן שֶׁהוּא לְבוּשׁ מַלְכוּת, כְּמָה דְתֵימָא: אַרְגְּוָנָא יִלְבַּשׁ (דניאל ה׳:ז׳), לָכֵן חָשֵׁב לֵיהּ לְדִידֵיהּ, וְדִכְוָתָהּ: אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר (ישעיהו ס״ו:י״ז), וּמָה אִסּוּר גָּדוֹל יֵשׁ לְהַחֲזִיר מִן שְׁאָר בְּהֵמוֹת טְמֵאוֹת, וְלָעַכְבָּר מִשְּׁאָר שְׁרָצִים, אֶלָּא חָשֵׁב חֲזִיר וְהוּא הַדִּין לְכָל הַבְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת טְמֵאוֹת, וּמָנָה לָעַכְבָּר וְהוּא הַדִּין לְכָל הַשְּׁרָצִים שֶׁבָּעוֹלָם.
דָּבָר אַחֵר: אַפִּרְיוֹן, זֶה הָאָרוֹן, רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַב אִלְעָאי אָמַר לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בַּת נָאָה מְשֻׁבַּחַת וַחֲסוּדָה, אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲשׂוּ לָהּ פַּרְוָיִם, מוּטָב שֶׁתֵּרָאֶה נוֹיָהּ שֶׁל בִּתִּי מִן פַּרְוָיִם. כָּךְ הַתּוֹרָה נָאָה וּמְשֻׁבַּחַת וַחֲסוּדָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשׂוּ לָהּ אָרוֹן שֶׁיֵּרָאֶה נוֹיָהּ שֶׁל תּוֹרָה מִן הָאָרוֹן. עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ, וְעָשָׂה כֵן הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג׳:י״ז). מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן, וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים (שמות כ״ה:י׳). עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, אֵלּוּ שְׁנֵי עַמּוּדִים שֶׁל כֶּסֶף שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין לְפָנָיו כְּמִין אִיסְטָוָה. רְפִידָתוֹ זָהָב, וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר (שמות כ״ה:י״א). מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן, רַבּי תַּנְחוּמָא אָמַר זֶה הַכַּפֹּרֶת שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְאַרְגָּמָן, וְכָתוּב בּוֹ: וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְּמָעְלָה (שמות כ״ה:כ״א). תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן אָמַר זוֹ זְכוּת הַתּוֹרָה, זוֹ זְכוּת הַצַּדִּיקִים שֶׁעוֹסְקִין בָּהּ. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן אָמַר זוֹ הַשְּׁכִינָה.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא כְּתִיב: וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וגו׳ (שמות כ״ה:כ״ב), וְכֻלֵּהּ.
דָּבָר אַחֵר: אַפִּרְיוֹן, זֶה הַמִּשְׁכָּן, אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בַּת וְהָיָה אוֹהֲבָהּ יוֹתֵר מִדַּאי, כָּל זְמַן שֶׁבִּתּוֹ קְטַנָּה הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ בְּפַרְהֶסְיָא, רָאָה אוֹתָהּ בֶּחָצֵר הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ, כֵּיוָן שֶׁהִגְדִּילָה וּבָאת לִידֵי סִימָנִים, אָמַר הַמֶּלֶךְ אֵין זוֹ כְּבוֹדָהּ שֶׁל בִּתִּי שֶׁאֶהְיֶה מְדַבֵּר עִמָּהּ בְּפַרְהֶסְיָא, אֶלָּא עֲשׂוּ לָהּ פַּאפִּלְיוֹן לִכְשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְדַבֵּר עִם בִּתִּי אֶהְיֶה מְדַבֵּר עִמָּהּ מִן הַפַּאפִּלְיוֹן וְלִפְנִים. כָּךְ כְּשֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם הָיוּ נְעָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי (הושע י״א:א׳), רָאָה אוֹתָם עַל הַיָּם הָיָה מְדַבֵּר עִמָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי (שמות י״ד:ט״ו), רָאָה אוֹתָם בְּסִינַי הָיָה מְדַבֵּר עִמָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה׳ עִמָּכֶם (דברים ה׳:ד׳). וְכֵיוָן שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה וְנַעֲשׂוּ לוֹ אֻמָּה שְׁלֵמָה, אָמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין שִׁבְחָן שֶׁל בָּנַי שֶׁאֶהְיֶה מְדַבֵּר עִמָּהֶם בְּפַרְהֶסְיָא, אֶלָּא עֲשׂוּ לִי מִשְׁכָּן וּכְשֶׁאֲנִי צָרִיךְ לְדַבֵּר עִמָּהֶם אֶהְיֶה מְדַבֵּר עִמָּהֶם מִן הַמִּשְׁכָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וגו׳ (במדבר ז׳:פ״ט). עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שָׁלוֹם עִם יִשְׂרָאֵל מִן הַתַּחֲרוּת שֶׁהָיָה לוֹ עִמָּהֶם מִן מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן, וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן וגו׳ (שמות כ״ו:ט״ו). עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף (שמות כ״ז:י״א). רְפִידָתוֹ זָהָב, וְאֶת הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב (שמות כ״ו:כ״ט). מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן, וְעָשִׂיתָ פָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן (שמות כ״ו:ל״א), וּכְתִיב: וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת וגו׳ (שמות מ׳:ג׳). תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם, רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר זוֹ הַשְּׁכִינָה, רַבִּי יוּדָן אָמַר זֶה זְכוּת הַתּוֹרָה, וְזֶה זְכוּת הַצַּדִּיקִים.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי: וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא וגו׳ (שמות מ׳:ל״ה), מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לִמְעָרָה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל שְׂפַת הַיָּם, רָעַשׁ הַיָּם וְנִתְמַלָּאת הַמְעָרָה וְהַיָּם לֹא חָסֵר כְּלוּם, כָּךְ אֹהֶל מוֹעֵד נִתְמַלֵּא מִזִּיו הַשְּׁכִינָה וְהָעוֹלָם לֹא חָסֵר כְּלוּם, הֱוֵי תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם, זוֹ הַשְּׁכִינָה.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, כְּתִיב: וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וגו׳ (שמות כ״ה:כ״ב), לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֲפִלּוּ מַה שֶּׁאֲחוֹרֵי הַכַּפֹּרֶת אֵינוֹ פָּנוּי מִן הַשְּׁכִינָה. עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר מִפְּנֵי מָה נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, אָמַר לוֹ אִלּוּ נִגְלָה עַל חָרוּב אֶחָד אוֹ עַל תְּאֵנָה אַחַת כָּךְ הָיִיתָ שׁוֹאֲלֵנִי, וּלְהוֹצִיאֲךָ חָלָק אִי אֶפְשָׁר, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין מָקוֹם בָּאָרֶץ פָּנוּי מִן הַשְּׁכִינָה, שֶׁאֲפִלּוּ מִן הַסְּנֶה הָיָה מְדַבֵּר עִם משֶׁה.
דָּבָר אַחֵר: אַפִּרְיוֹן וגו׳, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה: הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה וגו׳ (שיר השירים ג׳:ז׳), זוֹ בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, כִּדְאַמְרִינַן לְמַעְלָה, לְלַמֶּדְךָ שֶׁשְּׁלֹמֹה לֹא בָּא אֶלָּא לְפָרֵשׁ אֶת הַתּוֹרָה וְסָמַךְ דְּבָרָיו עַל סֵדֶר הַתּוֹרָה, כְּשֵׁם שֶׁלְּמַעְלָה מִפָּרָשַׁת הַמִּשְׁכָּן כָּתוּב פָּרָשַׁת בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, כָּךְ עָשָׂה שְׁלֹמֹה בַּתְּחִלָּה זָכַר בִּרְכַּת כֹּהֲנִים וגו׳, וְאַחַר דִּבֶּר עַל הַמִּשְׁכָּן. אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ וגו׳, לָמָּה כֵן, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁקִּדַּשׁ אֶת בִּתּוֹ וְעָשָׂה לָהּ קִדּוּשִׁין גְּדוֹלִים וְשָׁלְטָה בָּהֶם עַיִן רָעָה, כְּשֶׁבָּא הַמֶּלֶךְ לְהַשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ מֶה עָשָׂה נָתַן לָהּ קָמֵיעַ אָמַר לָהּ יְהֵא הַקָּמֵיעַ הַזֶּה עָלַיִךְ שֶׁלֹא יִשְׁלֹט בָּךְ עַיִן רָעָה עוֹד. כָּךְ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁבָּא לִתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל עָשָׂה פּוּמְבּוֹן גְּדוֹלָה, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת (שמות כ׳:י״ד), וְלֹא הָיוּ אֶלָּא קִדּוּשִׁים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר (שמות י״ט:י׳), וְשָׁלְטָה בָהֶם עַיִן רָעָה וְנִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, כְּמָה דְתֵימָא: וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר (שמות ל״ב:י״ט), לֹא עָשָׂה כֵן אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ וְעָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, נָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַבְּרָכוֹת תְּחִלָּה כְּדֵי שֶׁלֹא תִּשְׁלֹט בָּהֶם עַיִן רָעָה, לְפִיכָךְ כָּתוּב תְּחִלָּה: יְבָרֶכְךָ ה׳ וְיִשְׁמְרֶךָ (במדבר ו׳:כ״ד), מִן עַיִן רָעָה, וְאַחַר כָּךְ: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת וגו׳.
[ה] אָמַר רַבִּי אָבִין אֵין מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם נִכְנַס בַּמְדִינָה מִשֶּׁבְּנֵי הַמְּדִינָה מְקַלְסִין אוֹתוֹ וּמְכַבְּדִין אוֹתוֹ אַחַר כָּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם צָרְכֵיהֶם, בּוֹנֶה לָהֶם דִּימוֹסִיאוֹת, עוֹשֶׂה לָהֶם נַחַת רוּחַ בַּמְּדִינָה. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא עַד שֶׁלֹא עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁכָּן נָתַן לָהֶם אֶת הַבְּרָכָה תְּחִלָּה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: יְבָרֶכְךָ ה׳ וְיִשְׁמְרֶךָ, וְאַחַר כָּךְ: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת וגו׳.
[ו] וַיְהִי בְּיוֹם וגו׳ – מַהוּ וַיְהִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ תְּנָאִים עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁהֵם בְּמִצְרַיִם, שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיאָם מִשָּׁם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ מִשְׁכָּן וְיַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם (שמות כ״ט:מ״ו), עַל מְנָת לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם, וְכֵיוָן שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְיָרְדָה הַשְּׁכִינָה וְשָׁרְתָה בְתוֹכָם. וַיְהִי, רַב אָמַר דָּבָר שֶׁלֹא הָיָה מִשֶּׁנִּבְרָא הָעוֹלָם עַד עַכְשָׁיו נַעֲשָׂה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, שֶׁמִּשֶּׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד אוֹתָהּ שָׁעָה לֹא שָׁרְתָה שְׁכִינָה בַּתַּחְתּוֹנִים, אֶלָּא מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְאֵילָךְ, לְכָךְ נֶאֱמַר וַיְהִי, דְּבַר חִדּוּשׁ הוּא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אָמַר דָּבָר שֶׁהָיָה וּפָסַק וְחָזַר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה, שֶׁכֵּן אַתָּה מוֹצֵא מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם שָׁרְתָה הַשְּׁכִינָה בַּתַּחְתּוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה׳ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן וגו׳ (בראשית ג׳:ח׳), וְכֵיוָן שֶׁנִּסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה בְּעֵת שֶׁחָטָא אָדָם שׁוּב לֹא יָרְדָה עַד שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, לְפִיכָךְ כְּתִיב וַיְהִי, דָּבָר שֶׁהָיָה וּפָסַק יָמִים הַרְבֵּה וְחָזַר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה.
[ז] וַיְהִי – וַי הָיָה. מִי אָמַר וָי, אָמַר רַבִּי אָבִין כִּבְיָכוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר וָי, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ מַטְרוֹנָה רוֹטְנָנִית, וְאָמַר לָהּ הַמֶּלֶךְ עֲשִׂי לִי פּוֹרְפִירָא, כָּל יָמֶיהָ שֶׁהָיְתָה עֲסוּקָה בְּאוֹתָהּ פּוֹרְפִירָא לֹא הָיְתָה מְרַנֶּנֶת, אַחַר יָמִים גָּמְרָה אֶת הַפּוֹרְפִירָא וְנָתְנָה אוֹתָהּ לְכוֹבֵס וַעֲשָׂאָהּ וֶהֱבִיאָהּ לַמֶּלֶךְ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ הַמֶּלֶךְ הִתְחִיל צוֹוֵחַ וַי שֶׁלֹא תַחֲזֹר לְרוֹטְנָנוּתָהּ. כָּךְ אַתְּ מוֹצֵא שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְרַנְּנִים בְּכָל שָׁעָה, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וַיִּלֹנוּ הָעָם עַל משֶׁה (שמות ט״ו:כ״ד), וְכֵן: וַיִּלוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ (שמות ט״ז:ב׳), וְכֵן: אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה׳ (במדבר י״ז:ו׳), תָּבַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ מִקְדָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וגו׳ (שמות כ״ה:ח׳). אַתְּ מוֹצֵא כָּל הַיָּמִים שֶׁהָיוּ עֲסוּקִים בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לֹא הָיוּ מְרַנְּנִים, וְכֵיוָן שֶׁגָּמְרוּ מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צוֹוֵחַ וָי, שֶׁלֹא יַחְזְרוּ וִירַנְּנוּ כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ מְרַנְּנִים. וַיְהִי, הַבְּכוֹרִים אָמְרוּ וָי, שֶׁנִּטְּלָה מֵהֶם הַכְּהֻנָּה, שֶׁעַד שֶׁלֹא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיוּ הַבָּמוֹת מֻתָּרוֹת וַעֲבוֹדָה בִּבְכוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וגו׳ (שמות כ״ד:ה׳), וְכֵן כְּתִיב: וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם וגו׳ (שמות י״ט:כ״ד), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה וְרַבִּי, אֶחָד מֵהֶם אוֹמֵר הַכֹּהֲנִים אֵלּוּ הַבְּכוֹרוֹת, וַחֲבֵרוֹ אָמַר זֶה נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְכֵן כְּתִיב: שָׁבַר ה׳ מַטֵּה רְשָׁעִים שֵׁבֶט וגו׳ (ישעיהו י״ד:ה׳), אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מַמָּל אֵלּוּ הַבְּכוֹרוֹת, לְפִי שֶׁהִקְרִיבוּ לִפְנֵי הָעֵגֶל, אָבְדוּ כְּהֻנָּה. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁכָּל הַכֹּהֲנִים שֶׁעָבְדוּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּבִנְיָן רִאשׁוֹן, פְּסָלָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק וגו׳ (יחזקאל מ״ד:ט״ו), לְפִיכָךְ כְּשֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן צָוְחוּ הַבְּכוֹרִים וָי. וַיְהִי, מִי אָמַר וָי, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אָמְרוּ וָי, אָמְרוּ עַכְשָׁו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ אוֹתָנוּ וְיוֹרֵד וְדָר בָּאָרֶץ. אַף עַל פִּי כֵן פִּיְּסָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לָהֶם חַיֵּיכֶם הָעִקָּר לְמַעְלָה הוּא, שֶׁכֵּן כְּתִיב: כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ (חבקוק ג׳:ג׳), וְאַחַר כָּךְ: וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ (חבקוק ג׳:ג׳).
אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן, לֵוִי, שָׂחַק עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁאָמַר לָהֶם הָעִקָּר לְמַעְלָן, מִנַּיִן, שֶׁכֵּן כְּתִיב: הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם (תהלים קמ״ח:י״ג), תְּחִלָּה אָרֶץ וְאַחַר כָּךְ שָׁמָיִם, לְפִיכָךְ אָמְרוּ וָי. וַיְהִי, מִי אָמַר וָי, אֻמּוֹת הָעוֹלָם אָמְרוּ, לָמָּה וָי, אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ, עַד שֶׁלֹא הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹכֵן בֵּינֵיהֶם הָיָה מִתְקַיֵּם עֲלֵיהֶם וְעוֹשֶׂה מִלְחֲמוֹתֵיהֶם, עַכְשָׁו שֶׁעָשׂוּ לוֹ הַמִּשְׁכָּן וְהוּא דָּר בֵּינֵיהֶם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, לְפִיכָךְ אָמְרוּ וָי.
[ח] בְּיוֹם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן וגו׳ (שיר השירים ג׳:י״א), מְדַבֵּר בְּעֵת שֶׁשָּׁרְתָה הַשְּׁכִינָה בַּמִּשְׁכָּן. צְאֶינָה וּרְאֶינָה, כְּמָה דְתֵימָא: וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם (ויקרא ט׳:כ״ד). בְּנוֹת צִיּוֹן, הַמְצֻיָּנִים לוֹ בְּמִילָה, שֶׁאִלּוּלֵי שֶׁהָיוּ מְהוּלִים לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהַבִּיט בַּשְּׁכִינָה, אֶלָּא נוֹפְלִים הָיוּ כְּשֵׁם שֶׁנָּפַל אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים (בראשית י״ז:ג׳). וְכֵן בְּבִלְעָם אוֹמֵר: נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם (במדבר כ״ד:ד׳,ט״ז). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַיֹּאמֶר משֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה׳ (ויקרא ט׳:ו׳). מַהוּ זֶה הַדָּבָר, עַל הַמִּילָה אָמַר לָהֶם, כְּמָה דְתֵימָא: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ה׳:ד׳). אֲשֶׁר צִוָּה ה׳, לַעֲשׂוֹת לְאַבְרָהָם, מָשָׁל לְחֶנְוָנִי אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב וְהָיָה כֹּהֵן, וְהָיָה לוֹ טֻמְאָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אוֹהֲבוֹ, וְהָיָה מְבַקֵּשׁ לַהֲבִיאוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן אִם אַתָּה מְבַקֵּשׁ כְּדֵי שֶׁאָבוֹא לְתוֹךְ בֵּיתְךָ, שְׁמַע לִי וְהָסֵר טֻמְאָה מִתּוֹךְ בֵּיתֶךָ. וּכְשֶׁיָּדַע הַחֶנְוָנִי שֶׁאֵין שָׁם טֻמְאָה, הָלַךְ וְהֵבִיא הַכֹּהֵן אֶל בֵּיתוֹ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֵּיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ לְהֵרָאוֹת לְאַבְרָהָם אוֹהֲבוֹ, הָיְתָה עָרְלָה תְּלוּיָה בוֹ, כֵּיוָן שֶׁמָּל עַצְמוֹ מִיָּד נִגְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם (בראשית י״ז:כ״ו), וְאַחַר כָּךְ: וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ (בראשית י״ח:א׳). לְפִיכָךְ אָמַר לָהֶם משֶׁה, הַמִּילָה צִוָּה הָאֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת לְאַבְרָהָם אֲבִיכֶם בְּעֵת שֶׁבִּקֵּשׁ לְהֵרָאוֹת לוֹ, אַף אַתֶּם מִי שֶׁיֵּשׁ בָּכֶם עָרֵל יֵצֵא וְיִמּוֹל עַצְמוֹ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה׳, לְכָךְ אָמַר שְׁלֹמֹה: צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּמֶּלֶךְ שֶׁהוּא חָפֵץ בִּשְׁלֵמִים, כְּמָה דְתֵימָא: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים (בראשית י״ז:א׳), שֶׁהָעָרְלָה מוּם הִיא בַּגּוּף.
דָּבָר אַחֵר: בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּמֶּלֶךְ שֶׁבָּרָא בְּרִיּוֹתָיו שְׁלֵמִים, בָּרָא חַמָּה וְיָרֵחַ עַל מְלֵאָתָן, וְכָל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בְּקוֹמָתָם נִבְרָאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: הָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם (בראשית ב׳:א׳). בַּר קַפָּרָא אָמַר אָדָם וְחַוָּה כִּבְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה נִבְרָאוּ.
דָּבָר אַחֵר: בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּמֶּלֶךְ שֶׁהִשְׁלִים מַעֲשָׂיו לְאוֹהֲבָיו, הִשְׁלִים אֵשׁ לְאַבְרָהָם, חֶרֶב לְיִצְחָק, מַלְאָכִים לְיַעֲקֹב.
דָּבָר אַחֵר: בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּמֶּלֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בֵּין בְּרִיּוֹתָיו, הַחַיּוֹת שֶׁל אֵשׁ וְהָרָקִיעַ שֶׁל שֶׁלֶג. הַחַיּוֹת שֶׁל אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק (יחזקאל א׳:י״ד). וְהָרָקִיעַ שֶׁל שֶׁלֶג, שֶׁנֶּאֱמַר: וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח וגו׳ (יחזקאל א׳:כ״ב), וְלֹא זֶה מְכַבֶּה אֶת זֶה וְלֹא זֶה מְכַלֶּה אֶת זֶה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּתִיב: הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ וגו׳ (איוב כ״ה:ב׳), הַמְשֵׁל, זֶה מִיכָאֵל, וְהוּא שֶׁל שֶׁלֶג, וָפַחַד, זֶה גַּבְרִיאֵל, וְהוּא שֶׁל אֵשׁ, מַהוּ עִמּוֹ, מוֹשְׁלִים לוֹ, לֹא זֶה מַזִּיק אֶת זֶה וְלֹא זֶה מַזִּיק אֶת זֶה.
אָמַר רַבִּי אָבִין לֹא סוֹף דָּבָר בֵּין מַלְאָךְ לְמַלְאָךְ אֲפִלּוּ בַּמַּלְאָךְ עַצְמוֹ הוּא עוֹשֶׂה שָׁלוֹם, וְאִית בֵּיהּ חָמֵשׁ אַפִּין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָּרָק וגו׳ (דניאל י׳:ו׳), לֹא זֶה מְכַבֶּה אֶת זֶה וְלֹא זֶה מְכַלֶּה אֶת זֶה. כְּתִיב: נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק (דניאל ז׳:י׳), וְהָרָקִיעַ שֶׁל מַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו (תהלים ק״ד:ג׳), וְלֹא זֶה מְכַבֶּה אֶת זֶה וְלֹא זֶה מְכַלֶּה אֶת זֶה.
אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו (איוב כ״ה:ב׳), מֵעוֹלָם לֹא רָאֲתָה חַמָּה פְּגִימָתָהּ שֶׁל לְבָנָה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֵית מַזָּל חָמֵי בְּמָה דְקָדֵם לֵיהּ וְלֵית מַזָּל חָמֵי בְּמָה דִּלְעֵיל מִינֵיהּ, אֶלָּא בְּמָה דִּלְרַע מִינֵיהּ, כְּהָדֵין בַּר נָשׁ דְּהוּא נָחֵית בְּסוּלְמָא הָפוּךְ לַאֲחוֹרָיו. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר הָרָקִיעַ הוּא שֶׁל מַיִם וְהַכּוֹכָבִים שֶׁל אֵשׁ וְהֵן דָּרִים זֶה עִם זֶה וְאֵינָן מַזִּיקִין זֶה אֶת זֶה, וַאֲפִלּוּ בֵּין הַמַּכּוֹת הוּא עוֹשֶׂה שָׁלוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד (שמות ט׳:כ״ד), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר צְלוֹחִיּוֹת שֶׁל בָּרָד מְלֵאוֹת אֵשׁ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר אֵשׁ וּבָרָד פְּתוּכִים זֶה בָּזֶה.
אָמַר רַבִּי חָנָן טַעֲמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה כַּהֲדָא פְּרֵטָתָא דְּרוּמָנָא דְּחַרְצִינְתֵהּ מִתְחַמְיָא מִלְּגָו. טַעֲמֵיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה כַּהֲדָא שָׁאשִׁיתָא דְּקַנְדֵּילָא דְּמַיָא וּמִשְׁחָא מְעֹרָבִים כַּחֲדָא וְהִיא דָלְקָא מִן גַּבֵּיהוֹן.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן מַהוּ מִתְלַקַּחַת, מָיְתָא וּמִתְקַהֲלָא לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָהּ בִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאָהּ.
אָמַר רַב אַדָּא לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי לִגְיוֹנוֹת קָשִׁים וְהָיוּ מְרִיבִים זֶה לָזֶה, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, עָשׂוּ שָׁלוֹם זֶה עִם זֶה וּבָאוּ וְעָשׂוּ מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. כָּךְ אֵשׁ וּבָרָד מְרִיבִים זֶה לָזֶה, וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, נֶאֱמַר: וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד, נֵס בְּתוֹךְ נֵס, לְכָךְ נֶאֱמַר: בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְרָה לוֹ אִמּוֹ (שיר השירים ג׳:י״א), אָמַר רַבִּי יִצְחָק חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצִינוּ שֶׁעָשְׂתָה בַּת שֶׁבַע עֲטָרָה לִשְׁלֹמֹה בְּנָהּ, אֶלָּא עֲטָרָה זֶה אֹהֶל מוֹעֵד, כָּעֲטָרָה הַזֹּאת שֶׁמְקֻבַּעַת בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וּמְעֻטֶּרֶת בִּתְכֵלֶת וּבְאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשֵּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ.
אָמַר רַב חוֹנְיָא, שָׁאַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רַבִּי יוֹסֵי, אָמַר לוֹ אֶפְשָׁר שֶׁשָּׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ מַהוּ בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ, אָמַר לוֹ הֵן, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת יְחִידָה וְהָיָה אוֹהֲבָהּ יוֹתֵר מִדַּאי, לֹא זָז מֵחַבְּבָהּ עַד שֶׁקָּרָא אוֹתָהּ אֲחוֹתוֹ, לֹא זָז מֵחַבְּבָהּ עַד שֶׁקָּרָא אוֹתָהּ אִמּוֹ. כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַבֵּב אֶת יִשְׂרָאֵל, קְרָאָן: אֲחֹתִי רַעֲיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי (שיר השירים ה׳:ב׳), לֹא זָז מֵחַבְּבָן עַד שֶׁקְּרָאָן אִמּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ (ישעיהו נ״א:ד׳), וּלְאִמִּי כְּתִיב, עָמַד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ אִלּוּלֵי לֹא יָצָאתִי לָעוֹלָם אֶלָּא לִשְׁמֹעַ טַעַם זֶה מִפִּיךָ דָּי.
דָּבָר אַחֵר: אִמּוֹ, אֻמָּתוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה עֲשׂוּ לִי מִשְׁכָּן, הָיָה לוֹ לְהַעֲמִיד אַרְבַּע קוֹנְטִיסִים וְלִמְתֹּחַ אֶת הַמִּשְׁכָּן עֲלֵיהֶם, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לְמַעְלָן אֵשׁ אֲדֻמָּה, אֵשׁ יְרֻקָּה, אֵשׁ שְׁחוֹרָה, אֵשׁ לְבָנָה, אָמַר לוֹ: כַּתַּבְנִית: אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר (שמות כ״ה:מ׳). רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי בַּצְלָה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ לְבוּשׁ מְשֻׁבָּח עָשׂוּי בְּמַרְגָּלִיטוֹן, אָמַר לְבֶן בֵּיתוֹ עֲשֵׂה לִי כָּזֶה, אָמַר לוֹ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ יָכוֹל אֲנִי לַעֲשׂוֹת כְּמוֹתוֹ, אָמַר לוֹ אֲנִי בִּכְבוֹדִי וְאַתָּה בְּסַמְמָנֶיךָ. כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֱלֹהַי יָכוֹל אֲנִי לַעֲשׂוֹת כָּאֵלֶּה, אָמַר לוֹ כַּתַּבְנִית אֲשֶׁר אֲנִי וגו׳: בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ (שמות ל״ה:ל״ה, שמות ל״ח:כ״ג), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אִם אַתְּ עוֹשֶׂה מַה שֶּׁלְּמַעְלָה לְמַטָּה, אֲנִי מֵנִיחַ סַנְקְלִיטוֹן שֶׁלִּי שֶׁל מַעְלָה וְאֵרֵד וַאֲצַמְצֵם שְׁכִינָתִי בֵּינֵיהֶם לְמַטָּה, לְמַעְלָה: שְׂרָפִים עֹמְדִים (ישעיהו ו׳:ב׳), אַף לְמַטָּה: עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים (שמות כ״ו:ט״ו). הַעֲמֵד אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא עֹמְדִים, כַּנָּתוּן בְּאִסְטְרָטִיָּא שֶׁל מַעְלָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, מַה לְּמַעְלָה כּוֹכָבִים, אַף לְמַטָּה כּוֹכָבִים.
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ קַרְסֵי הַזָּהָב נִרְאִין בַּמִּשְׁכָּן כַּכּוֹכָבִים הַקְּבוּעִים בָּרָקִיעַ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ (שיר השירים ג׳:י״א), זֶה סִינַי, חִתּוּנִין הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר (שמות י״ט:י׳). וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה מַתַּן תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה כְּכַלֹתוֹ וגו׳ (שמות ל״א:י״ח), כְּכַלָתוֹ כְּתִיב.
דָּבָר אַחֵר בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זֶה אֹהֶל מוֹעֵד. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בֵּית הָעוֹלָמִים. וּמִנַּיִן לְאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁחִתּוּנִין הָיוּ, דִּכְתִיב: בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, כַּלַּת כְּתִיב, בְּיוֹמָא דְּעָלַת כַּלָּתָא לִגְנָנָא.
[ט] דָּבָר אַחֵר: בְּיוֹם כַּלּוֹת – בְּיוֹם הָקִים אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא בְּיוֹם כַּלּוֹת, בַּיּוֹם שֶׁכָּלוּ הַמַּזִּיקִין מִן הָעוֹלָם.
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וגו׳ (משלי כ״ז:י״ח), מְדַבֵּר בִּיהוֹשֻׁעַ שֶׁהוּא שִׁמֵּשׁ אֶת משֶׁה, כְּמָה דְתֵימָא: וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל (שמות ל״ג:י״א), לָמָּה נִמְשְׁלָה תּוֹרָה כַּתְּאֵנָה, שֶׁרֹב הָאִילָנוֹת: הַזַּיִת, הַגֶּפֶן, הַתְּמָרָה, נִלְקָטִים כְּאֶחָת, וְהַתְּאֵנָה נִלְקֶטֶת מְעַט מְעָט. וְכָךְ הַתּוֹרָה, הַיּוֹם לוֹמֵד מְעַט וּלְמָחָר הַרְבֵּה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִתְלַמֶּדֶת לֹא בְּשָׁנָה וְלֹא בִּשְׁתַּיִם. עָלָיו נֶאֱמַר: נֹצֵר תְּאֵנָה. מַהוּ יֹאכַל פִּרְיָהּ, פְּרִי שֶׁל תּוֹרָה, מַלְכוּת וְשָׂרוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וגו׳ בִּי שָׂרִים יָשׂרוּ (משלי ח׳:ט״ו-ט״ז). וְכֵן אֵרַע לִיהוֹשֻׁעַ, שֶׁלֹא יָרְשׁוּ בָנָיו שֶׁל משֶׁה מְקוֹמוֹ אֶלָּא יְהוֹשֻׁעַ יָרַשׁ מְקוֹמוֹ, כְּמָה דְתֵימָא: קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וגו׳ (במדבר כ״ז:י״ח). וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד (משלי כ״ז:י״ח), זֶה יְהוֹשֻׁע, שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ אֶת משֶׁה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, כְּמָה דְתֵימָא: לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל, וְאוֹמֵר: אֲדֹנִי משֶׁה כְּלָאֵם (במדבר י״א:כ״ח), לְפִיכָךְ כִּבְּדוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַה כָּבוֹד עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְפִי שֶׁכָּךְ אָמַר לִיהוֹשֻׁעַ: וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים וגו׳ (במדבר כ״ז:כ״א). וּלְפִי שֶׁשִּׁמֵּשׁ אֲדוֹנָיו, זָכָה לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה וגו׳ (יהושע א׳:א׳), שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר מְשָׁרֵת משֶׁה, לָמָּה נֶאֱמַר, לוֹמַר לָךְ לְפִי שֶׁהָיָה מְשָׁרֵת משֶׁה זָכָה לִנְבוּאָה, הֱוֵי יְכֻבָּד.
דָּבָר אַחֵר נֹצֵר תְּאֵנָה וגו׳, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכַר בְּרִיָּה, בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָדָם יָגֵעַ וְנוֹתֵן נַפְשׁוֹ עַל הַדָּבָר אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכָרוֹ, רְצוֹנְךָ לֵידַע, שְׁלֹמֹה בָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ (מלכים א ו׳:י״ד), וּבִשְׁבִיל שֶׁנָּתַן דָּוִד נַפְשׁוֹ עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנִּבְנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: זְכֹר ה׳ לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ וגו׳ אִם אָבוֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי וגו׳ אִם אֶתֵּן שְׁנָת לְעֵינָי וגו׳ עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה׳ וגו׳ (תהלים קל״ב:א׳-ה׳), וְלֹא קִפַּח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ אֶלָּא הִכְתִּיבוֹ עַל שְׁמוֹ: מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד (תהלים ל׳:א׳), לִשְׁלֹמֹה אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לְדָוִד, הֱוֵי נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּמשֶׁה שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: דִּינִים, תּוֹרָה וּמִשְׁכָּן. דִּינִים מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וַיֵּשֶׁב משֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וגו׳ (שמות י״ח:י״ג), וְנִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ, דִּכְתִיב: צִדְקַת ה׳ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל (דברים ל״ג:כ״א). תּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי משֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וגו׳ (שמות כ״ד:י״ח), וְנִקְרָאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִי (מלאכי ג׳:כ״ב), מִשְׁכָּן מִנַּיִן, שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁהָיָה משֶׁה מְחַזֵּר עַל הָאֻמָּנִין בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה לְלַמְּדָם כֵּיצַד יַעֲשׂוּ אֶת הַמְּלָאכָה שֶׁלֹא יִטְעוּ בָהּ, לְפִי שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם וגו׳ (שמות כ״ה:מ׳), וּלְכָךְ כְּתִיב עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת משֶׁה, שֶׁלֹא הָיָה זָז מֵעַל גַּבֵּיהֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וַיַּרְא משֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וגו׳ וַיְבָרֶךְ אֹתָם משֶׁה (שמות ל״ט:מ״ג), מַה בְּרָכָה אָמַר: וִיהִי נֹעַם ה׳ אֱלֹהֵינוּ וגו׳ (תהלים צ׳:י״ז), אָמַר לָהֶם תִּשְׁרֶה הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם.
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר יוֹסֵף כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים הָיָה משֶׁה מַעֲמִיד הַמִּשְׁכָּן וּמְפָרְקוֹ בְּכָל יוֹם שְׁתֵּי פְּעָמִים, וְאִם תֹּאמַר שֶׁהָיָה אֶחָד מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי נוֹתֵן לוֹ יָד, לָאו, אֶלָּא אָמְרוּ חֲכָמִים הָיָה קוֹבְעוֹ וּמְפָרְקוֹ וְלֹא סִיְּעוֹ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה, לְכָךְ נִקְרָא עַל שְׁמוֹ שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר בְּיוֹם הָקִים אֶלָּא בְּיוֹם כַּלּוֹת, יוֹם שֶׁכָּלוּ הֲקָמוֹתָיו, וְזָכַר שְׁמוֹ שָׁם, לְכָךְ נֶאֱמַר כַּלּוֹת משֶׁה.
[י] כַּלּוֹת משֶׁה – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ וגו׳ (קהלת ב׳:כ״א). כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן, זֶה בְּצַלְאֵל שֶׁעָשָׂה הַמִּשְׁכָּן בְּחָכְמָה וּבְדַעַת, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וגו׳ (שמות ל״א:ג׳). וּלְאָדָם שֶׁלֹא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ (קהלת ב׳:כ״א), זֶה משֶׁה, שֶׁלֹא עָמַל בַּמִּשְׁכָּן וְנִקְרָא עַל שְׁמוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כַּלּוֹת משֶׁה. וְדִכְוָתֵיהּ שְׁלֹמֹה וְדָוִד.
[יא] לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד וגו׳ (משלי ל׳:ד׳). מִי עָלָה שָׁמַיִם, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב בֵּיהּ: עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה׳ וגו׳ (תהלים מ״ז:ו׳). וַיֵּרַד, וַיֵּרֶד ה׳ עַל הַר סִינַי (שמות י״ט:כ׳). מִי אָסַף רוּחַ (משלי ל׳:ד׳), אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי (איוב י״ב:י׳), מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה (משלי ל׳:ד׳), צֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו (איוב כ״ו:ח׳), מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ (משלי ל׳:ד׳), ה׳ מֵמִית וּמְחַיֶּה וגו׳ (שמואל א ב׳:ו׳). מַה שְּׁמוֹ (משלי ל׳:ד׳), צוּר שְׁמוֹ, שַׁדַּי שְׁמוֹ, ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ, וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע (משלי ל׳:ד׳), בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל (שמות ד׳:כ״ב).
דָּבָר אַחֵר מִי עָלָה שָׁמַיִם, זֶה אֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב בֵּיהּ: וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בִּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם (מלכים ב ב׳:י״א), וַיֵּרַד, רֵד אוֹתוֹ אַל תִּירָא (מלכים ב א׳:ט״ו). מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו, חַי ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר וגו׳ (מלכים א י״ז:א׳). מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה, וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ וגו׳ (מלכים ב ב׳:ח׳). מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ רְאִי חַי בְּנֵךְ (מלכים א י״ז:כ״ג).
דָּבָר אַחֵר מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד, מִי הוּא זֶה שֶׁתְּפִלָּתוֹ עוֹלָה לַשָּׁמַיִם וְהִיא מוֹרִידָה אֶת הַגְּשָׁמִים, וּבִזְכוּתוֹ רוּחוֹת טוֹבוֹת מְנַשְׁבוֹת לְגַדֵּל אֶת הָעֲשָׂבִים, שֶׁנֶּאֱמַר מִי אָסַף רוּחַ, זֶה שֶׁמְחַלֵּק מַעְשְׂרוֹתָיו בְּחָפְנָיו, הֱוֵי בְּחָפְנָיו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה׳ צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי (מלאכי ג׳:י׳), עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם לוֹמַר דָּי. וּמִנַּיִן שֶׁהָרוּחוֹת צֹרֶךְ הַתְּבוּאָה, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל וגו׳ (דברים ל״ב:ב׳). מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה, מִי שֶׁאֵינוֹ מְחַלֵּק מַעְשְׂרוֹתָיו בְּחָפְנָיו אֵין תְּפִלָּתוֹ עוֹלָה לַשָּׁמַיִם וְאֵינָהּ מוֹרֶדֶת אֶת הַגְּשָׁמִים, אֶלָּא צוֹרֵר הַמַּיִם בֶּעָבִים וְאֵינָם יוֹרְדִים לָאָרֶץ. מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, כְּמָה דְתֵימָא: יִתֵּן ה׳ אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר (דברים כ״ח:כ״ד). מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע. מַה שְׁמוֹ, אַבְרָהָם הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל (בראשית י״ד:כ׳), וְהִקְנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וְלָמָּה בֵּרְכוֹ שֶׁיַּקְנֶה לוֹ הָאֱלֹהִים שָׁמַיִם וָאָרֶץ, לְזַרְעוֹתָיו. וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ, זֶה יִצְחָק, שֶׁנָּתַן מַעֲשֵׂר וְנִתְבָּרֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּזְרַע יִצְחָק וגו׳ (בראשית כ״ו:י״ב), מַהוּ: וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים (בראשית כ״ו:י״ב), מְלַמֵּד שֶׁמְּדָדָן לְעַשְׂרָן. כִּי תֵדָע, וְכֵן הִזְהִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁאִם יְעַשְׂרוּ תְּבוּאָתָם יְבָרְכֵם בְּעשֶׁר, שֶׁנֶּאֱמַר: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר וגו׳ (דברים י״ד:כ״ב), עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר.
דָּבָר אַחֵר מִי עָלָה שָׁמַיִם, זֶה משֶׁה, דִּכְתִיב בֵּיהּ: וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים (שמות י״ט:ג׳). וַיֵּרַד: וַיֵּרֶד משֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם (שמות י״ט:י״ד). מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו, כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ וגו׳ (שמות ט׳:כ״ט). מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה, כְּמָה דְתֵימָא: נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים (שמות ט״ו:ח׳). מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, וְכִי משֶׁה הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, אֶלָּא שֶׁהֵקִים אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁהָעוֹלָם הוּקַם עִמּוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, לְהָקִים הַמִּשְׁכָּן, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכָּן אַחֵר הֵקִים עִמּוֹ שֶׁנִּקְרָא אֹהֶל, כְּשֵׁם שֶׁהַמִּשְׁכָּן נִקְרָא אֹהֶל מוֹעֵד, כְּמָה דְתֵימָא: וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת (ישעיהו מ׳:כ״ב), שֶׁעַד שֶׁלֹא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיָה הָעוֹלָם רוֹתֵת מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן נִתְבַּסֵּס הָעוֹלָם, לְכָךְ נֶאֱמַר: לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.
[יב] לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ וגו׳ (שמות ט״ו:י״ג). תַּמָּן תְּנֵינַן עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים, וּשְׁלָשְׁתָּן זְכָרָן משֶׁה בְּפָסוּק אֶחָד, נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָאָלְתָּ זֶה הַחֶסֶד, נֵהַלְתָּ בְעָזְךָ זוֹ תּוֹרָה, כְּמָה דְתֵימָא: ה׳ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן (תהלים כ״ט:י״א). אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ זוֹ עֲבוֹדַת הַמִּשְׁכָּן וְהַמִּקְדָשׁ. נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ, אֵלּוּ הַדּוֹרוֹת שֶׁעָמְדוּ מִשֶּׁנִּבְרָא הָעוֹלָם עַד שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם שֶׁקִּבְּלוּ הַתּוֹרָה, שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַהֵג אוֹתָם בְּחַסְדּוֹ שֶׁלֹא הָיוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁיִּחְיוּ בָּהֶם וְזָנָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּחַסְדּוֹ, וּכְנֶגְדָן אָמַר דָּוִד עֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ פְּעָמִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וּבְאוֹתוֹ חֶסֶד יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לְכָךְ אָמַר נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָאָלְתָּ, שֶׁבְּחֶסֶד גְּאָלָם. נֵהַלְתָּ בְעָזְךָ, נִהֲלָם בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁקִּבְּלוּ עַד הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן. לְמָה הָיָה הָעוֹלָם דּוֹמֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לִטְרַסְקָל עַל שְׁתֵּי רַגְלַיִם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד וְהוּא רוֹתֵת, כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ לוֹ רֶגֶל שְׁלִישִׁי נִתְבַּסֵּס וְעָמַד, כָּךְ כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן, כְּמָה דְתֵימָא אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ, מִיָּד נִתְבַּסֵּס וְעָמַד. שֶׁמִּתְּחִלָּה לֹא הָיָה לָעוֹלָם אֶלָּא שְׁתֵּי רַגְלַיִם, חֶסֶד וְתוֹרָה, וְהָיָה רוֹתֵת, נַעֲשָׂה לוֹ רֶגֶל שְׁלִישִׁי, זֶה מִשְׁכָּן, מִיָּד עָמַד. וּלְכָךְ כְּתִיב: לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, מַהוּ אֶת, הָעוֹלָם שֶׁנִּקְרָא אֹהֶל, הוּקַם עִמּוֹ, הֱוֵי לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.
דָּבָר אַחֵר: לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן – אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, רָמַז לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁיַּעֲשׂוּ אַף הֵם מִשְׁכָּן, וּבְעֵת שֶׁהוּקַם לְמַטָּן הוּקַם לְמַעְלָן, וְהוּא מִשְׁכַּן הַנַּעַר שֶׁשְּׁמוֹ מַטטרו״ן, שֶׁבּוֹ מַקְרִיב נַפְשׁוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל בִּימֵי גָּלוּתָם, וּלְכָךְ כְּתִיב: אֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁמִּשְׁכָּן אַחֵר הוּקַם עִמּוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה׳ מִקְדָּשׁ ה׳ כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ (שמות ט״ו:י״ז).
[יג] דָּבָר אַחֵר: אֶת הַמִּשְׁכָּן – שֶׁהוּא שָׁקוּל כְּנֶגֶד הָעוֹלָם שֶׁקָּרוּי אֹהֶל, כְּשֵׁם שֶׁמִּשְׁכָּן קָרוּי אֹהֶל, כֵּיצַד, כְּתִיב: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים וגו׳ (בראשית א׳:א׳), וּכְתִיב: נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה (תהלים ק״ד:ב׳), וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב: וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וגו׳ (שמות כ״ו:ז׳), כְּתִיב בַּשֵּׁנִי: יְהִי רָקִיעַ וגו׳ וִיהִי מַבְדִּיל וגו׳ (בראשית א׳:ו׳), וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב: וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם (שמות כ״ו:ל״ג), בַּשְּׁלִישִׁי: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם (בראשית א׳:ט׳), וּבַמִּשְׁכָּן: וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחשֶׁת וְכַנּוֹ נְחשֶׁת לְרָחְצָה וגו׳ (שמות ל׳:י״ח). בָּרְבִיעִי: יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם (בראשית א׳:י״ד), וּבַמִּשְׁכָּן: וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר וגו׳ (שמות כ״ה:ל״א). בַּחֲמִישִׁי: וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ וגו׳ (בראשית א׳:כ׳), וּבַמִּשְׁכָּן: וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם (שמות כ״ה:כ׳). בַּשִּׁשִּׁי, נִבְרָא אָדָם, וּבַמִּשְׁכָּן: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ (שמות כ״ח:א׳). בַּשְּׁבִיעִי, כְּתִיב: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וגו׳ (בראשית ב׳:א׳), וּבַמִּשְׁכָּן: וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן וגו׳ (שמות ל״ט:ל״ב). בִּבְרִיאַת עוֹלָם כְּתִיב: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים (בראשית ב׳:ג׳), וּבַמִּשְׁכָּן: וַיְבָרֶךְ אֹתָם (שמות ל״ט:מ״ג). בַּשְּׁבִיעִי: וַיְכַל אֱלֹהִים (בראשית ב׳:ב׳), וּבַמִּשְׁכָּן: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה. בַּשְּׁבִיעִי: וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ (בראשית ב׳:ג׳), וּבַמִּשְׁכָּן: וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ (במדבר ז׳:א׳), הֱוֵי: אֶת הַמִּשְׁכָּן.
[יד] הַמִּשְׁכָּן – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב וגו׳ (במדבר כ״ד:ה׳), מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, זֶה אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר וְשֶׁבְּשִׁילֹה וּבְנוֹב וְגִבְעוֹן, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אַל תְּהִי קוֹרֵא מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, אֶלָּא מַשְׁכְּנוֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַמִּשְׁכָּן וּמִקְדָּשׁ יִתְמַשְׁכְּנוּ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵת שֶׁחָטְאוּ. מִשְׁכָּן מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּטּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם (תהלים ע״ח:ס׳), שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ אָדָם: צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם (יחזקאל ל״ד:ל״א). הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן (איכה ד׳:י״א), וְאוֹמֵר: חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ (נחמיה א׳:ז׳), זֶה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, כְּמָה דְתֵימָא: אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ (שמות כ״ב:כ״ה). לְכָךְ נִקְרָא מִשְׁכָּן, שֶׁכָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲשׂוּ לִי מִשְׁכָּן, שֶׁאִם יֶחֶטְאוּ יְהֵא מִתְמַשְׁכֵּן עַל יְדֵיהֶם.
[טו] דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה – אֵי זֶה יוֹם, זֶה רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן (שמות מ׳:י״ז), אָמַר רַבִּי זֵירָא מַהוּ בְּיוֹם, מִכָּאן שֶׁהֲקָמַת הַלַּיְלָה הָיְתָה פְּסוּלָה לַעֲבוֹדַת הַיּוֹם. כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים הָיָה משֶׁה מַעֲמִיד אֶת הַמִּשְׁכָּן בְּכָל בֹּקֶר וּבֹקֶר, מוֹשְׁחוֹ וּמַקְרִיב וּמְפָרְקוֹ, אוֹתוֹ הַיּוֹם הֶעֱמִידוֹ וּמְשָׁחוֹ וְלֹא פֵּרְקוֹ. רַבִּי חִיָּא בַּר יוֹסֵף אָמַר שְׁתֵּי פְּעָמִים בְּכָל יוֹם הָיָה משֶׁה מַעֲמִידוֹ וּמְפָרְקוֹ, אַחַת בַּבֹּקֶר וְאַחַת בָּעֶרֶב. רַבִּי חֲנִינָא הַגָּדוֹל אוֹמֵר שָׁלשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר הוּקַם, וַיָּקֶם, לְהָקִים. אַחַת לַתָּמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְאַחַת לַמִּלּוּאִים, וְאַחַת לַתָּמִיד שֶׁל עָרֶב. נִמְצֵאנוּ לְמֵדִין שֶׁבְּעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה בַּאֲדָר הִתְחִילוּ יְמֵי הַמִּלּוּאִים, אַהֲרֹן וּבָנָיו וּמִשְׁכָּן וְכָל הַכֵּלִים לִמָּשַׁח. מִנַּיִן לַפֵּרוּקִין, אָמַר רַבִּי זֵירָא בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה, בְּיוֹם שֶׁכָּלוּ הֲקָמוֹתָיו, בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, בַּשֵּׁנִי נִשְׂרְפָה פָּרָה אֲדֻמָּה, בַּשְּׁלִישִׁי הִזָּה מִמֶּנָּהּ עַל הַלְוִיִּם, כְּמָה דְתֵימָא: הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת (במדבר ח׳:ז׳), וְתַחַת הַזָּיָה שְׁנִיָּה שֶׁהָיוּ צְריכִין הַלְוִיִּם לְהַזּוֹת מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ כֻּלָּם טְמֵאֵי מֵתִים בַּמֶּה שֶׁהָרְגוּ בְּעוֹבְדֵי הָעֵגֶל, כְּמָה דְתֵימָא: וְהִרְגּוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וגו׳ וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר משֶׁה וגו׳ (שמות ל״ב:כ״ז-כ״ח), צִוָּה הַמָּקוֹם לְגַלְּחָם בִּמְקוֹם הַזָּיָה שֶׁל יוֹם שְׁבִיעִי. משֶׁה נִתְקַדֵּשׁ בֶּעָנָן כָּל שִׁבְעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה׳ עַל הַר סִינַי וגו׳ (שמות כ״ד:ט״ז), אַהֲרֹן וּבָנָיו נִתְקַדְּשׁוּ בַּשֶּׁמֶן וּבַדָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח משֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל אַהֲרֹן וגו׳ (ויקרא ח׳:ל׳), מַעֲלָה נָטַל אַהֲרֹן יוֹתֵר מִבָּנָיו, לְפִי שֶׁהָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁיָּצַק עַל רֹאשׁוֹ מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה מַה שֶׁלֹא עָשָׂה לְבָנָיו. מְשִׁיחַת אַהֲרֹן כֵּיצַד, כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים הָיָה משֶׁה מַפְשִׁיט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וּמַרְחִיצוֹ וְסָכוֹ בֵּין עֵינָיו. יִשְׂרָאֵל נִתְקַדְּשׁוּ בְּפָרַת חַטָּאת, שֶׁנֶּאֱמַר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה וגו׳ (במדבר י״ט:ב׳). הַלְוִיִּם נִתְקַדְּשׁוּ בַּהַזָּיָה וּבַתִּגְלַחַת, בַּקָּרְבָּן וּבַתְּנוּפָה. בַּהַזָּיָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר (במדבר ח׳:ח׳). וּבַתְּנוּפָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה (במדבר ח׳:י״א). הַמִּשְׁכָּן נִתְקַדֵּשׁ בַּעֲמִידָה וּבַפֵּרוּק וּבַמְּשִׁיחָה. בַּעֲמִידָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן. בַּפֵּרוּק מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַע אֶת הַקֹּדֶשׁ (במדבר ד׳:כ׳). בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וגו׳ (ויקרא ח׳:י׳), שׁוֹמֵעַ אֲנִי רִאשׁוֹן שֶׁנִּמְשַׁח הָיָה קֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אוֹתָם – מַגִּיד שֶׁלֹא קִדֵּשׁ אֶחָד מֵהֶם עַד שֶׁנִּמְשְׁחוּ כֻּלָּם.
אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ מִכֵּיוָן דִּכְתִיב: וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, מֵאֵי זֶה דָבָר נֶאֱמַר: וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם.
אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר רַבִּי תַּחְלִיפָא דְמִן קֵיסָרִין וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, חַד אָמַר מִשֶּׁהָיָה מוֹשֵׁחַ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חָזַר וְהָיָה מוֹשֵׁחַ כֻּלָּם כְּאֶחָד. וְחַד אָמַר וַיִּמְשָׁחֵם, מְשִׁיחָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמְשִׁיחָה לָעוֹלָם הַבָּא, מַגִּיד שֶׁבִּמְשִׁיחָתָן שֶׁל אֵלּוּ הֻקְדְּשׁוּ כָּל הַכֵּלִים לֶעָתִיד לָבוֹא. וְדִכְוָתֵיהּ: וַיְחַבֵּר אֶת הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל אַחַת בַּקְּרָסִים (שמות ל״ו:י״ג), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד (שמות ל״ו:י״ג), רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר רַבִּי תַּחְלִיפָא דְמִן קֵסָרִי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, חַד אָמַר מִשֶּׁהָיָה מְחַבֵּר כָּל אַחַת וְאַחַת הָיָה מְחַבֵּר כֻּלָּם כְּאֶחָד. וְחַד אָמַר מַהוּ וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד, אֶחָד לִמְדִידָה וְאֶחָד לִמְשִׁיחָה. וַיִּמְשָׁחֵם, מְשָׁחָם מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים. רַבִּי יֹאשְׁיָה אוֹמֵר מִדּוֹת הַלַּח נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ, וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וְלֹא נִמְשְׁחוּ מִבַּחוּץ. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר מִדּוֹת הַלַּח נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וְלֹא נִמְשְׁחוּ מִבַּחוּץ, וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ לֹא נִמְשְׁחוּ לֹא מִבַּחוּץ וְלֹא מִבִּפְנִים. תֵּדַע לְךָ שֶׁאֵינָן מְקַדְּשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה וגו׳ (ויקרא כ״ג:י״ז), הָא אֵימַת הֵן לַה׳, לְאַחַר שֶׁנֶּאֱפוּ.
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה – אָמַר לָהֶם אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁנִּגְנַז בְּבִנְיַן הַבָּיִת. וְהָכְתִיב: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא משֶׁה (ויקרא ט׳:א׳), אָמַר לָהֶם אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם מֵתוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא. וְהָכְתִיב: וַיְהִי ה׳ אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל הָאָרֶץ (יהושע ו׳:כ״ז), אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם קָרַע שִׂמְלוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה׳ עַד הָעָרֶב הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (יהושע ז׳:ו׳). וְהָכְתִיב: וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ (שמואל ב ז׳:א׳), אָמַר לָהֶם אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם בָּא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת (דברי הימים ב ו׳:ט׳). וְהָכְתִיב וַיְהִי הַמַּקְרִיב, אָמַר לָהֶם אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה מִפְּנֵי שֶׁהָיָה צָפוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהֵם הוֹלְכִים עִם קֹרַח בְּמַחֲלָקְתּוֹ.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי בֶּן פְּרָטָה, מָשָׁל לְבֶן פּוֹלוֹטָמָנִין שֶׁגָּנַב בַּמֶּרְחָץ וְהָיָה הַבַּלָּנִי מִתְיָרֵא לוֹמַר לוֹ שְׁמוֹ, אַף עַל פִּי כֵן פִּרְסְמוֹ, בָּחוּר אֶחָד לָבוּשׁ לְבָנִים, כָּךְ אַף עַל פִּי שֶׁלֹא פֵּרַשׁ שְׁמוֹתָן שֶׁל נְשִׂיאִים שֶׁחָלְקוּ עִם קֹרַח וְהָלְכוּ עִמּוֹ, פִּרְסְמָן בְּרֶמֶז: נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם (במדבר ט״ז:ב׳), כְּמָה דְתֵימָא: אֵלֶּה קְרִיאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם וגו׳ (במדבר א׳:ט״ז), אַנְשֵׁי שֵׁם, שֶׁזָּכַר שְׁמוֹתָן בַּדְּגָלִים, כְּמָה דְתֵימָא: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם וגו׳ (במדבר א׳:ה׳). אָמְרֵי לֵיהּ אַמְרִינָן דִּידָן אֱמֹר אַתְּ דִּידָךְ, אָמַר לָהֶם כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה, שִׂמְחָה, וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס (יואל ד׳:י״ח). וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִיְרוּשָׁלָיִם (זכריה י״ד:ח׳). וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה׳ וגו׳ (ישעיהו י״א:י״א), וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר (ישעיהו ז׳:כ״א), וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע וגו׳ (ישעיהו כ״ז:י״ג), וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן (ישעיהו ד׳:ג׳). וְהָכְתִיב: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלָיִם (ירמיהו ל״ח:כ״ח), אָמַר לָהֶם אַף הִיא אֵינָהּ צָרָה אֶלָּא שִׂמְחָה, שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם נוֹלַד מְנַחֵם, וּבוֹ בַּיּוֹם נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל אַפּוֹכֵי עַל עֲווֹנוֹתֵיהֶם, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אַפּוֹכֵי שְׁלֵמָה נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל עַל עֲווֹנוֹתֵיהֶם בַּיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ (איכה ד׳:כ״ב).
[יא] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, כַּמָּה דְּבָרִים קָדְמוּ לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, שִׁבְעָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם. אֵלּוּ הֵן, כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וְהַתּוֹרָה, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וַאֲבוֹת הָעוֹלָם, וְיִשְׂרָאֵל, וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, וְהַתְּשׁוּבָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף גַּן עֵדֶן וְגֵיהִנָּם. כִּסֵּא הַכָּבוֹד מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: נָכוֹן כִּסְּאֲךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אַתָּה (תהלים צ״ג:ב׳), עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם. הַתּוֹרָה מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: י״י קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז (משלי ח׳:כ״ב). בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: כִּסֵּא כָּבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ (ירמיהו י״ז:י״ב). הָאָבוֹת מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל, כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם, הֵמָּה בָּאוּ בַּעַל פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבּשֶׁת וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים כְּאָהֳבָם (הושע ט׳:י׳). יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: זְכוֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶדֶם, גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ, הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ (תהלים ע״ד:ב׳). שְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם, לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ (שם ע״ב:י״ז). וְהַתְּשׁוּבָה מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל, וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל, תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם (שם צ׳:ב׳-ג׳). וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף גַּן עֵדֶן. מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּטַּע י״י אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם, וַיָּשֵׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצַר (בראשית ב׳:ח׳). גֵּיהִנָּם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוֹל תָּפְתֶּה (ישעיהו ל׳:ל״ג). בּוֹא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה שֶׁיֹּאמַר לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ מִשְׁכָּן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, הֲרֵי מִקְדָּשִׁי בָּנוּי לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּסֵּא כָּבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן (ירמיהו י״ז:י״ב). וְשֵׁם הֵיכָל כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַי״י בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ (חבקוק ב׳:כ׳). וְשָׁם כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ בָּנוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: י״י בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְּאוֹ (תהלים ק״ג:י״ט). וְכֵן יְשַׁעְיָה אוֹמֵר, יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל (ישעיהו ו׳:א׳). וּבִשְׁבִיל חִבַּתְכֶם, אֲנִי מֵנִיחַ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא מְתֻקָּן עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם, וְאֵרֵד וְאֶשְׁכֹּן בֵּינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כ״ט:מ״ה). וּכְתִיב: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שם כ״ה:ח׳). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, זֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁשָּׁמַע מֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה וְהִרְתִּיעַ לַאֲחוֹרָיו. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לֵיהּ: וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר (שם ל׳:י״ב). אָמַר מֹשֶׁה, מִי יוּכַל לִתֵּן כֹּפֶר נַפְשׁוֹ. עוֹר בְּעַד עוֹר וְכָל אֲשֶׁר לָאִישׁ וְגוֹ׳ (איוב ב׳:ד׳). וַעֲדַיִן אֵינוֹ מַגִּיעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: אָח לֹא פָּדֹה יִפְדֶּה אִישׁ, לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ (תהלים מ״ט:ח׳). וּכְתִיב: וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם וְחָדַל לְעוֹלָם (שם פסוק ט). אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֵינִי מְבַקֵּשׁ לְפִי כֹּחִי, אֶלָּא לְפִי כֹּחָן. זֶה יִתְּנוּ (שמות ל׳:י״ג). אָמַר רַבִּי מֵאִיר, נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִין מַטְבֵּעַ שֶׁל אֵשׁ מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה וְאָמַר לֵיהּ: כָּזֶה יִתְּנוּ. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לֵיהּ: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי (במדבר כ״ח:ב׳), אָמַר מֹשֶׁה, מִי יוּכַל לְהַסְפִּיק לוֹ קָרְבָּנוֹת. אִם אָנוּ מַקְרִיבִים כָּל חַיְתוֹ יַעַר וְעוֹרְכִים כָּל עֲצֵי לְבָנוֹן, אֵינוֹ כְּדַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר, וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה (ישעיהו מ׳:ט״ז). אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵינִי מְבַקֵּשׁ לְפִי כֹּחִי, אֶלָּא לְפִי כֹּחָן. וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה (במדבר כ״ח:ג׳), וְלֹא שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת, אֶלָּא אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַּבֹּקֶר וְאֶת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבַּיִם. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לֵיהּ וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כ״ה:ח׳), אָמַר מֹשֶׁה, הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי (מלכים א ח׳:כ״ז), וְאוֹמֵר: הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם י״י (ירמיהו כ״ג:כ״ד), וְאוֹמֵר: הַשָּׁמַיִם כִּסְּאִי וְהָאָרֶץ הַדּוֹם רַגְלַי (ישעיהו ס״ו:א׳), וְאָנוּ יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת לוֹ מִקְדָּשׁ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵינִי מְבַקֵּשׁ לְפִי כֹּחִי, אֶלָּא לְפִי כֹּחָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעוֹת (שמות כ״ו:א׳). כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כָּךְ, עָמְדוּ וְנִתְנַדְּבוּ בְּרָצוֹן וְעָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן. כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, מִיָּד נִתְמַלֵּא הַמִּשְׁכָּן מֵאוֹרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִכְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְגוֹ׳ (שם מ׳:ל״ה). אָמְרוּ הַנְּשִׂיאִים, הֲרֵי הִגִּיעַ הַשָּׁעָה שֶׁנַּקְרִיב קָרְבָּנוֹת בְּשִׂמְחָה, שֶׁשֹּׁרָה שְׁכִינָה בֵּינוֹתֵינוּ. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בָּעִנְיָן וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.
[יב] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – כְּלוֹמַר, וַי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אִשָּׁה רַאֲגָנִית. אָמַר הַמֶּלֶךְ, עֲשִׂי לָךְ פוֹרְפִירָה. הִתְחִילָה לַעֲסֹק בָּהּ. כָּל זְמַן שֶׁהָיְתָה מִתְעַסֶּקֶת בָּהּ, אֵינָהּ מְרִיבָה. נִשְׁלְמָה הַמְּלָאכָה וְהֵבִיאָה לַמֶּלֶךְ וְרָאָה אוֹתָהּ הַמֶּלֶךְ וְיָשְׁרָה בְּעֵינָיו. מִיָּד הִתְחִיל הַמֶּלֶךְ לוֹמַר, וַי וַי. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ, מַה זֶּה אֲדוֹנִי, טָרַחְתִּי אֶת עַצְמִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, וְאַתָּה אוֹמֵר וַי וַי. אָמַר לָהּ: הַמְּלָאכָה מְאֹד יָשְׁרָה בְּעֵינַי. אָמְנָם כָּל זְמַן שֶׁהָיִית עוֹסֶקֶת בַּמְּלָאכָה, לֹא הָיִיתָ כּוֹעֶסֶת וְלֹא מְקַנְטֶרֶת אוֹתִי. עַתָּה שֶׁאַתְּ פְּנוּיָה, מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא תַּכְעִיסִי אוֹתִי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ בָּנַי עֲסוּקִים בַּמִּשְׁכָּן, לֹא הָיוּ מְלִינִים, עַתָּה יַתְחִילוּ. לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – וַי הָיָה בְּיוֹם כַּלּוֹת.
דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – וַי הָיָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. אָמְרוּ, עַתָּה יָסִיר שְׁכִינָתוֹ מֵאֶצְלֵנוּ וּמַשְׁרֶה כְּבוֹדוֹ לְמַטָּה עִם בָּנָיו. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תָּשִׂימוּ לֵב עַל זֶה, שֶׁשְּׁכִינָתִי תָּמִיד עִמָּכֶם לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם (תהלים ח׳:ב׳). וְתַנְחוּמִין שֶׁל הֶבֶל נִחֲמָם, כִּבְיָכוֹל, אַדְּרַבָּא עָקַר שְׁכִינָתוֹ לְמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ (שם קמ״ח:י״ג) תְּחִלָּה, וַהֲדַר עַל הַשָּׁמַיִם.
[יג] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: נוֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ, וְשׁוֹמֵר אֲדוֹנָיו יְכֻבָּד (משלי כ״ז:י״ח). אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בְּרִיָּה, אֶלָּא בְּכָל מַה שֶּׁאָדָם יָגֵעַ וְנוֹתֵן נַפְשׁוֹ עַל הַדָּבָר, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכָרוֹ. לְכָךְ נֶאֱמַר: נוֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ. תֵּדַע לְךָ, שֶׁהֲרֵי שְׁלֹמֹה בּוֹנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית י״י (מלכים א ו׳:י״ד). וּבִשְׁבִיל שֶׁנָּתַן דָּוִד נַפְשׁוֹ עַל בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: זְכֹר י״י לְדָוִד אֶת כָּל עֱנוּתוֹ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַי״י וְגוֹ׳, אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי וְגוֹ׳. עַד אֶמְצָא מָקוֹם וְגוֹ׳ (תהלים קלב א׳:ה׳), לֹא קִפֵּחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת שְׂכָרוֹ, אֶלָּא הִכְתִּיבוֹ עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד (שם ל׳:א׳). וְכִי דָּוִד חֲנָכוֹ, וַהֲרֵי שְׁלֹמֹה חֲנָכוֹ. אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתַן דָּוִד נַפְשׁוֹ עָלָיו, נִקְרָא עַל שְׁמוֹ. הֱוֵי, יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה, נוֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וְשׁוֹמֵר אֲדוֹנָיו יְכֻבַּד. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּמִּשְׁכָּן, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ אוֹתוֹ, וְנָתְנוּ נַפְשָׁם וְעָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, כָּל יִשְׂרָאֵל נִתְנַדְּבוּ, כָּל הַנָּשִׁים טָווּ אֶת הָעִזִּים, וְכֵן כְּתִיב: וַיַּעֲשׂוּ כָּל חֲכַם לֵב בְּעוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה (שמות ל״ו:ח׳), וְכֵן וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב (שם פסוק א), וּבִשְׁבִיל שֶׁנָּתַן מֹשֶׁה נַפְשׁוֹ עָלָיו, נִקְרָא עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה כְּתַבְנִיתָם (שם כ״ה:מ׳). וְהָלַךְ מֹשֶׁה וְנָתַן נַפְשׁוֹ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁיַּעֲשֶׂה כְּשֵׁם שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּהָר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ בּוֹ. לְכָךְ כְּתִיב עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה (שם ל״ט:א׳). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אוֹתָהּ וְגוֹ׳ (שם פסוק מג). וּמַה בְּרָכָה בֵּרְכָן. אָמַר לָהֶם: תִּשְׁרֶה הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וּמֹשֶׁה נָתַן נַפְשׁוֹ עַל הַמִּשְׁכָּן, אֵינִי כּוֹתְבוֹ אֶלָּא עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. הֱוֵי, נוֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ.
[יד] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל (במדבר כ״ד:ה׳). אִם אֹהָלֶיךָ, לָמָּה מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ. וְאִם מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ, לָמָּה אֹהָלֶיךָ. אֶלָּא, מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, אֵלּוּ אֹהָלִים. וּמִשְׁכְּנוֹתֶיךָ, אַל תְּהֵא קוֹרֵא מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ אֶלָּא מַשְׁכְּנוֹתֶיךָ. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲשׂוּ מִשְׁכָּן. שֶׁאִם יֶחְטְאוּ, יְהֵא מִתְמַשְׁכֵּן עַל יְדֵיהֶם. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ, מַה כְּתִיב שָׁם, שָׁמַע אֱלֹהִים וַיִּתְעַבַּר וַיִּמְאַס בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּטּשׁ מִשְׁכַּן שִׁילֹה, אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם (תהלים ע״ח:נ״ט-ס׳), זֶה מִשְׁכָּן, שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה אֶלָּא שֶׁאִם חָטְאוּ יְהֵא מִתְמַשְׁכֵּן עַל יְדֵיהֶם.
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אוֹתוֹ – כְּשֶׁמְּשָׁחוֹ, חָזַר וּמָשַׁח כָּל כְּלִי וּכְלִי.
[טו] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן, תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם, אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים (תהלים נ״א:כ׳-כ״א), לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הִקְרִיבוּ קִמְעָא. וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ. מַה הִקְרִיב קָרְבָּנוֹ. קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת, כַּף אַחַת, פַּר אֶחָד, שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד, וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם, אֵילִם חֲמִשָּׁה, עַתֻּדִים וְגוֹ׳. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה הַקָּרְבָּן שֶׁהִקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים. לְמֶלֶךְ שֶׁיָּצָא לַדֶּרֶךְ, וְהָיוּ מְבִיאִין לְפָנָיו סְעוּדָה לְפִי הַדֶּרֶךְ וּלְפִי הַפּוּנְדָּק. אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ, כָּךְ אַתֶּם מְכַבְּדִים אוֹתִי, וְכָךְ אַתֶּם נְהוּגִים לִי. אֲנִי מֶלֶךְ וַאֲנִי שׁוֹלֵט בָּעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, בַּדֶּרֶךְ אָנוּ נְתוּנִים, לְפִי הַדֶּרֶךְ וּלְפִי הַפּוּנְדָּק הִכְנַסְנוּ לְךָ. אֶלָּא נִכָּנֵס לַמְּדִינָה. וּכְשֶׁתִּכָּנֵס לַפַּלְטְרִין שֶׁלְּךָ, אַתָּה רוֹאֶה אֵיךְ אָנוּ מְכַבְּדִין אוֹתְךָ. כָּךְ כְּשֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הִקְרִיבוּ לוֹ כָּל הַנְּשִׂיאִים דּוֹרוֹן כַּף אַחַת, וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. הֲרֵי כָּל קָרְבָּן, פַּר אֶחָד, אַיִל אֶחָד, כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעוֹלָה, שְׁעִיר עִזִּים אֶחָד. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ הוּא כְּבוֹדִי. אָמְרוּ לוֹ: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, בַּמִּדְבָּר אָנוּ נְתוּנִין, וּלְפִי הַמִּדְבָּר הִקְרַבְנוּ לְפָנֶיךָ. אֶלָּא כְּשֶׁתִּכָּנֵס לַפַּלְטְרִין שֶׁלְּךָ, אַתָּה רוֹאֶה כַּמָּה קָרְבָּנוֹת וְכַמָּה פָּרִים נַקְרִיב לְפָנֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵיטִיבָה בִּרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן, תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם, אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל וְגוֹ׳, וְלֹא פַּר אֶחָד. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא, כְּשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבִקֵּשׁ לְהַקְרִיב לַחֲנֻכַּת הַבַּיִת, רְאֵה מַה כְּתִיב שָׁם, וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֶת זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְגוֹ׳ (מלכים א ח׳:ס״ג). וְכֵן בִּימֵי עֶזְרָא, מַה כְּתִיב שָׁם, וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה, דִּכְרִין מָאתַיִן, אִמְּרִין אַרְבַּע מְאָה, וּצְפִירֵי עִזִּין לְחַטָּאָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל תְּרֵי עֲשַׂר (עזרא ו׳:י״ז), הֲרֵי הֵיטִיבָה בִּרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן וְגוֹ׳.
[טז] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – רַב אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר וַיְהִי, דָּבָר חָדָשׁ הוּא. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר וַיְהִי, דָּבָר שֶׁהָיָה נִפְסָק לְהַרְבֵּה יָמִים וְחָזַר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַּלָּה (שיר השירים ה׳:א׳). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, נִתְאַוָּה שֶׁיְּהֵא לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּעֶלְיוֹנִים. בָּרָא אֶת הָאָדָם וְצִוָּה אוֹתוֹ וְאָמַר לוֹ: מִכָּל עֵץ הַגַּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע לֹא תֹּאכַל מִמֶּנּוּ (בראשית ב׳:ט״ז-י״ז). וְעָבַר עַל צִוּוּיוֹ. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ הָיִיתִי מִתַּאֲוֶה שֶׁיְּהֵא לִי דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לִי בָּעֶלְיוֹנִים, וְדָבָר אֶחָד צִוִּיתִי אוֹתְךָ וְלֹא שָׁמַרְתָּ אוֹתוֹ. מִיַּד סִלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן. מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל י״י אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגַּן (שם ג׳:ח׳). כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עַל הַצִּוּוּי, סִלֵּק שְׁכִינָתוֹ לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן. עָמַד קַיִן וְהָרַג לְהֶבֶל, מִיַּד סִלֵּק שְׁכִינָתוֹ לְרָקִיעַ שֵׁנִי כוּ׳. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שִׁבְעָה רְקִיעִים בָּרָאתִי, וְעַד עַכְשָׁו יֵשׁ רְשָׁעִים לַעֲמֹד בָּהּ. מֶה עָשָׂה. קִפֵּל אֶת כָּל הַדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָרְשָׁעִים וְהֶעֱמִיד אַבְרָהָם. כֵּיוָן שֶׁהֶעֱמִיד אַבְרָהָם, סִגֵּל מַעֲשִׂים טוֹבִים, יָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן רָקִיעַ שְׁבִיעִי לַשִּׁשִּׁי. עָמַד יִצְחָק וּפָשַׁט צַוָּארוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, יָרַד מִשִּׁשִׁי לַחֲמִישִׁי כוּ׳ (שם). עָמַד מֹשֶׁה וְהוֹרִידָהּ לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֵד י״י עַל הַר סִינַי (שמות י״ט:כ׳). וּכְתִיב: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַּלָּה (שיר השירים ה׳:א׳). אֵימָתַי, כְּשֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן.
[יז] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, יְבָרֶכְךָ י״י וְיִשְׁמְרֶךָ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁקִּדֵּשׁ וְעָשָׂה לְבִתּוֹ קִדּוּשִׁין וְשָׁלְטָה בָּהּ עַיִן הָרַע. עָמַד הַמֶּלֶךְ לְהַשִּׂיא בִּתּוֹ, מֶה עָשָׂה. נָתַן לָהּ קָמֵיעַ וְאָמַר לָהּ: הַקָּמֵיעַ זֶה יְהֵא עָלַיִךְ, שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בָּךְ עַיִן הָרַע. כָּךְ כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, עָשָׂה לָהֶם פֻּמְבֵּי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת (שמות כ׳:י״ד). וְלֹא הָיוּ אֶלָּא קִדּוּשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֵל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם וְגוֹ׳ (שם י״ט:י׳). וְשָׁלְטָה בָּהֶם עַיִן הָרַע וְנִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךָ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר (שם ל״ב:י״ט). כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ וְעָשׂוּ לָהֶם מִשְׁכָּן, נָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַבְּרָכוֹת תְּחִלָּה, שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בָּהֶם עַיִן רָעָה. לְכָךְ כְּתִיב יְבָרֶכְךָ י״י וְיִשְׁמְרֶךָ תְּחִלָּה, וְאַחַר בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אֵין מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁנִּכְנַס בַּמְּדִינָה, מִשֶּׁבְּנֵי הַמְּדִינָה מְקַלְּסִין אוֹתוֹ וּמְכַבְּדִין אוֹתוֹ, אַחֲרֵי כֵן הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם כָּל צָרְכֵיהֶן וְעוֹשֶׂה לָהֶם נַחַת רוּחַ בַּמְּדִינָה. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, עַד שֶׁלֹּא עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁכָּן, נָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַבְּרָכוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: יְבָרֶכְךָ י״י וְיִשְׁמְרֶךָ. וְאַחֲרֵי כֵן, וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן. לְכָךְ אָמַר דָּוִד, אֶשְׁמְעָה מַה יְּדַבֵּר הָאֵל י״י כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו (תהלים פ״ה:ט׳).
[יח] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן – אָמַר רַבִּי סִמּוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת מִשְׁכָּן, רָמַז לַמַּלְאָכִים שֶׁיַּעֲשׂוּ אַף הֵם מִשְׁכָּן לְמַעְלָה. וּבַיּוֹם שֶׁהוּקַם לְמַטָּה הוּקַם לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן. שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר: אֶת. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: אֶת. אֶלָּא, זֶה הַמִּשְׁכָּן שֶׁל מַעְלָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה, צִוִּיתִי אַהֲרֹן וּבָנָיו לְבָרֵךְ אוֹתָם. וְלֶעָתִיד לָבֹא, אֲנִי בִּכְבוֹדִי אֲבָרֵךְ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: יְבָרֶכְךָ י״י מִצִּיּוֹן, עֹשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ (שם קל״ד:ג׳).
[יט] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים. אַתָּה מוֹצֵא, עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דּוֹרוֹת מִשֶּׁנִּבְרָא הָעוֹלָם עַד שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה. וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְהִיג אוֹתָן בְּחֶסֶד. וּכְנֶגְדָן אָמַר דָּוִד שִׁשָּׁה וְעֶשְׂרִים פְּעָמִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ בְּהַלֵּל הַגָּדוֹל. אָמַר רַבִּי אֶחָא בְּשֵׁם רַב הוּנָא, אַף מֹשֶׁה רְמָזָן לְיִשְׂרָאֵל בַּיָּם, שֶׁאָמַר עַם זוּ שְׁנֵי פְעָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: נָחִיתָ בְּחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאַלְתָּ (שמות ט״ו:י״ג). וּכְתִיב: עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ (שם פסוק טז), אֵלּוּ עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דּוֹרוֹת שֶׁהָיוּ מִשֶּׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד שֶׁנִּתְּנָה הַתּוֹרָה. נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ (שם פסוק יג), זוֹ הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא עֹז, שֶׁנֶּאֱמַר: י״י עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן (תהלים כ״ט:י״א). מָשָׁל לְמַה הָיָה הָעוֹלָם דּוֹמֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. לִטְרַסְקָל שֶׁל שְׁתֵּי רַגְלַיִם שֶׁאֵינוֹ יָכֹל לַעֲמֹד. כֵּיוָן שֶׁעָמַד הַמִּשְׁכָּן, עָמַד הָעוֹלָם וְנִתְבַּסֵּס, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן. לְהָקִים מִשְׁכָּן אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֶת הַמִּשְׁכָּן, לְרַבּוֹת בְּרִיאַת הָעוֹלָם, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ.
[כ] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן, הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו, יָבֹא דּוֹדִי לְגַנּוֹ (שיר השירים ד׳:ט״ז). עוּרִי צָפוֹן, אֵלּוּ הָעוֹלוֹת שֶׁנִּשְׁחָטוֹת בַּצָּפוֹן, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, הָעוֹלָה קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שְׁחִיטָתָהּ בַּצָּפוֹן. וּבוֹאִי תֵימָן, אֵלּוּ הַשְּׁלָמִים שֶׁנִּשְׁחָטִין בַּדָּרוֹם. הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו, זוֹ הַקְּטֹרֶת. יָבֹא דּוֹדִי לְגַנּוֹ. אָמַר רַבִּי אַבַּהוּ, לִמְּדָה אוֹתָן הַתּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹּא יְהֵא חָתָן נִכְנָס לַחֶדֶר, עַד שֶׁתְּהֵא נוֹתֶנֶת לוֹ הַכַּלָּה רְשׁוּת. וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו (שם), אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת. דָּבָר אַחֵר, בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַּלָּה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לִבְנֵי הַמְּדִינָה, שֶׁיִּבְנוּ לוֹ הַפַּלְטְרִין, וּבָנוּ אוֹתָהּ. וְהָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה עוֹמְדִין עַל פֶּתַח פַּלְטְרִין וְצוֹעֲקִין וְאוֹמְרִין, מָתַי יִכָּנֵס הַמֶּלֶךְ לַפַּלְטְרִין. מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ. נִכְנַס בַּסֵּתֶר. שָׁלַח הַכְּרוּז לְפָנָיו לֵאמֹר, אַל תִּצְעֲקוּ, שֶׁכְּבָר בָּאתִי לַפַּלְטְרִין. כָּךְ כְּשֶׁעָמַד הַמִּשְׁכָּן הָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִין, יָבֹא דּוֹדִי לְגַנּוֹ. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שָׁלַח וְאָמַר לָהֶם: מָה אַתֶּם יְרֵאִים, כְּבָר בָּאתִי לְגַנִּי. דָּבָר אַחֵר, בָּאתִי לְגַנִּי. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אַסִּינִי, בָּאתִי לַגַּן אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא בָּאתִי לְגַנִּי, לְאוֹתוֹ גַּן שֶׁנִּסְתַּלַּקְתִּי מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל י״י אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגַּן וְגוֹ׳ (בראשית ג׳:ח׳). אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי וְגוֹ׳ (שיר השירים ה׳:א׳). אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, זֶה הַקְּטֹרֶת. אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, אֵלּוּ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְקָדָשִׁים קַלִּים. שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי (שם), אֵלּוּ הַנְּסָכִים. דָּבָר אַחֵר, אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי, אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁעָשׂוּ הַנְּשִׂיאִים שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן וְקִבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵלּוּ הֵן, שֶׁאֵין יָחִיד מִתְנַדֵּב קְטֹרֶת, וְהֵבִיאוּ כָּל אֶחָד קְטֹרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת. וְשֶׁאֵין הַיָּחִיד מֵבִיא חַטָּאת אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדַע לוֹ, וְהֵבִיא כָּל נָשִׂיא שֶׁלֹּא הוֹדַע לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת. וְשֶׁאֵין קָרְבָּן יָחִיד דּוֹחֶה שַׁבָּת, וְקָרְבָּן שֶׁל נְשִׂיא שֵׁבֶט אֶפְרַיִם דָּחָה אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּיוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם. אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים (שם), אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ רֵעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַן אַחַי וְרֵעַי אֲדַבְּרָה נָא שָׁלוֹם בָּךְ (תהלים קכ״ב:ח׳). דָּבָר אַחֵר, יָבֹא דּוֹדִי לְגַנּוֹ. אַל תִּקְרֵי לְגַנּוֹ, אֶלָּא לְגִנּוּנוֹ. אֵימָתַי, וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, בְּיוֹם שֶׁנִּכְנְסָה כַּלָּה לַחֻפָּה עִם הֶחָתָן. לְכָךְ כְּתִיב: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלֹּת, חָסֵר.
[כא] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת (קהלת ב׳:כ״א), זֶה בְּצַלְאֵל שֶׁעָשָׂה אֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וַאֲמַלֵּא אוֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת. וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ (קהלת ב׳:כ״א), זֶה מֹשֶׁה, שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ וְנִקְרָא עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. בְּיוֹם כַּלּוֹת בְּצַלְאֵל אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. הֱוֵי, וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ.
[כב] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, תְּנָאִים עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁהֵן בְּמִצְרַיִם, שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיאָן אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיַּעֲשׂוּ מִשְׁכָּן וּמַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עֲלֵיהֶם, כְּמַה שֶּׁכָּתוּב, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי י״י אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם (שמות כ״ט:מ״ו). וְכֵיוָן שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, יָרְדָה שְׁכִינָה וְשָׁרְתָה בֵּינֵיהֶם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְקַיְּמוּ כָּל אוֹתָן הַתְּנָאִים. לְכָךְ כְּתִיב: אֶת הַמִּשְׁכָּן, לְקַיֵּם מַה שֶּׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֵּן עָשָׂה.
[כג] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַהוּ בְּיוֹם כַּלּוֹת. לְשׁוֹן כַּלָּה, בְּיוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, נִתְכַּלּוּ הַמַּזִּיקִין מִן הָעוֹלָם. עַד שֶׁלֹּא הוּקַם, הָיוּ הַמַּזִּיקִין מְצוּיִין בָּעוֹלָם. כְּשֶׁהָיָה מֹשֶׁה עוֹלֶה בָּהָר, הָיָה אוֹמֵר הַמִּזְמוֹר הַזֶּה, יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן (תהלים צ״א:א׳), שֶׁיּוֹשֵׁב בְּסִתְרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא עֶלְיוֹן נוֹרָא. בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן, שֶׁלָּן שָׁם מֵאָה וְעֶשְׂרִים יוֹם כְּמִנְיַן צֵל. אֹמַר לַי״י מַחְסִי וּמְצוּדָתִי, שֶׁהָיָה מַחְסִי וְנַעֲשָׂה לִי כְּחוֹמָה. אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בִּי בָּטַחְתָּ, חַיֶּיךָ אֲנִי עוֹמֵד לְךָ. כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ, מַהוּ מִפַּח יָקוּשׁ. מְצוּדָתוֹ שֶׁל דָּוִד שֶׁנִּתְפַּשׂ לֵיהָרֵג, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עוֹטְרִים אֶל דָּוִד וְאֶל אֲנָשָׁיו לְתָפְשָׂם (שמואל א כ״ג:כ״ו). וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה, צִנָּה וְסוֹחֵרָה אֲמִתּוֹ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, צִנָּה אֲנִי נַעֲשֶׂה לוֹ וּלְכָל מִי שֶׁחוֹסֶה בַּתּוֹרָה. לֹא תִּירָא מִפַּחַד לַיְלָה, מִכָּאן שֶׁהָיוּ מִתְיָרְאִין מִן הַמַּזִּיקִין. מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם, אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּרַבִּי, יֵשׁ מַזִּיק שֶׁהוּא פּוֹרֵחַ כְּעוֹף וְקוֹשֵׁשׁ כְּחֵץ. מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם, זֶה קֶטֶב מְרִירִי, שֶׁכָּל מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ, אֵין לוֹ חַיִּים בָּעוֹלָם, בֵּין אָדָם בֵּין בְּהֵמָה בֵּין חַיָּה. כֵּיצַד עָשׂוּי. רֹאשׁוֹ דּוֹמֶה לְעֵגֶל, וְקֶרֶן אַחַת יוֹצְאָה בְּתוֹךְ מִצְחוֹ, וְהוּא עָשׂוּי אַפְסִיִּין. וּמְרִירִי שׁוֹלֵט מִשִּׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז עַד תִּשְׁעָה בְּאָב, בַּצָּהֳרַיִם. לְפִיכָךְ, מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם. לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה, וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ, זֶה אֹהֶל מוֹעֵד. הֱוֵי, שֶׁעַד יוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הָיוּ בָּהֶן מַזִּיקִין מְצוּיִים. וּבַיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, נִתְכַּלּוּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מַה לִּי לִלְמֹד מִסֵּפֶר תְּהִלִּים. נִלְמַד מִמְּקוֹמוֹ, יְבָרֶכְךָ י״י וְיִשְׁמְרֶךָ, מִכָּל דָּבָר רַע. אֵימָתַי, בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן.
[כד] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – כָּךְ פָּתַח רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא, מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרֵד (משלי ל׳:ד׳), זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה (תהלים מ״ז:ו׳). כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂין לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, כְּשֶׁהוּא עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. מַה הֵם עוֹשִׂין. מְבִיאִין לַפִּידִין וַאֲבוּקוֹת וְתוֹקְעִין לְפָנָיו בַּחֲצוֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָרוֹת. כָּךְ עָשׂוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּחֲצוֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ י״י (שם צ״ח:ו׳). וַיֵּרֵד, שֶׁיָּרַד עַל הַר סִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֵד י״י עַל הַר סִינַי (שמות י״ט:כ׳). מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו (משלי ל׳:ד׳), זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חַי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ (איוב י״ב:י׳), מִי צָרַר בּוֹ מַיִם בַּשִּׂמְלָה זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּתוּב בּוֹ: צֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו (איוב כ״ו:ח׳). מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ (משלי ל׳:ד׳), זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא מְחַיֵּה מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן (ישעיהו כ״ו:י״ט). וְכֵן כְּתִיב: י״י מֵמִית וּמְחַיֶּה (שמואל א ב׳:ו׳). מַה שְּׁמוֹ, י״י. שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי י״י הוּא שְׁמִי (ישעיהו מ״ב:ח׳). וּמַה שֵּׁם בְּנוֹ. יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה אָמַר י״י, בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל (שמות ד׳:כ״ב).
[כה] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן, יוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, נִכְנַס מֹשֶׁה וְהָיָה שׁוֹמֵעַ קוֹל הָדָר, קוֹל נָאֶה, קוֹל מְשֻׁבָּח. אָמַר מֹשֶׁה, אֶשְׁמְעָה מַה יְּדַבֵּר הָאֵל י״י (תהלים פ״ה:ט׳). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, שָׁלוֹם אֲנִי מְדַבֵּר לָהֶם, שֶׁאֵין בְּלִבִּי עַל בָּנַי כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו וְאַל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה (שם). וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ וְגוֹ׳. אֵימָתַי, בְּיוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁעַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הָיָה תַּחֲרוּת בֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וּבְיוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, נַעֲשָׂה שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו וְאַל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מַה לִּי לִלְמֹד מִסֵּפֶר תְּהִלִּים, דְּבַר תּוֹרָה הוּא, וַאֲפִלּוּ בִּמְקוֹמָהּ אֵינָהּ חֲסֵרָה כְּלוּם. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, יִשָּׂא י״י פָּנָיו אֵלֶיךָ וְגוֹ׳. אֵימָתַי, בְּיוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן.
[כו] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּרַבִּי, עַד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּסִינַי, רְמָזָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכְּשֶׁיַּשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עִמָּהֶם, אָז יְבָרְכֵם. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁאָבוֹא אֲלֵיכֶם, אֲנִי בָּא טָעוּן בְּרָכוֹת. אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה בְּרַבִּי, הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק, אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר (איוב ד׳:י״ז). יַעֲקֹב אָבִינוּ כְּשֶׁהָלַךְ אֵצֶל פַּרְעֹה, לֹא יָצָא מֵאֶצְלוֹ עַד שֶׁבֵּרְכוֹ. וּמַה בְּרָכָה בֵּרְכוֹ. שֶׁיַּעֲלֶה נִילוּס בְּרַגְלוֹ. מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְבָרֵךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה (בראשית מ״ז:י׳). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף אֲנִי כְּשֶׁאָבוֹא אֲלֵיכֶם, אָבוֹא טָעוּן בְּרָכוֹת וַאֲבָרֵךְ אֶתְכֶם. וְהֵיכָן רְמָזָהּ לָהֶם. בְּסִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי וְגוֹ׳ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ (שמות כ׳:כ׳). וּכְשֶׁבָּא עֲלֵיהֶן, בֵּרְכָן, שֶׁנֶּאֱמַר: יְבָרֶכְךָ י״י וְיִשְׁמְרֶךָ. אֵימָתַי, בְּיוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן.
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – כַּלַּת כְּתִיב, בְּיוֹם שֶׁנִּכְנְסָה כַּלָּה לַחֻפָּה.
[Siman 11]
(Numb. 7:1), “So it came to pass on the day that Moses had finished.” Let our master instruct us: How many things preceded the act of creation? Thus have our masters taught: Seven things preceded the world. These are the following: The throne of glory, the Torah, the Temple,⁠1 the ancestors of the world, Israel, the name of messiah, and repentance. And some say also the Garden of Eden and gehinnom. In the case of the throne of God, where is it shown? Where it is stated (in Ps. 93:2), “Your throne is established from of old; You are from everlasting,” [meaning] from before the world was created. And in the case of the Torah, where is it shown? Where it is stated (in Prov. 8:22), “The Lord acquired me (i.e., wisdom) as the beginning of His way the first of His works of old.” In the case of the Temple, where is it shown? Where it is stated (in Jer. 17:12), “O glorious throne, on high from the beginning, the place of our sanctuary.” In the case of the ancestors (forefathers), where is it shown? Where it is stated (in Hos. 9:10), “I saw your ancestors like the first fruit on a fig tree in its first season.” In the case of Israel, where is it shown? “Where it is stated of them] (in Ps. 74:2), “Remember Your congregation which You acquired of old […].” In the case of the name of the messiah, where is it shown? Where it is stated (in Ps. 72:17), “Before the sun, his name is Yinon (a name of the messiah).”2 In the case of repentance, where is it shown? Where it is stated (in Ps. 90:2-3), “Before the mountains were brought forth […]. You return humanity to contrition and say, ‘Repent you mortals.’” In the case of the Garden of Eden [that] some say, where is it shown? Where it is stated (in Gen. 2:8), “And the Lord God planted a garden in Eden, from of old.”3 In the case of gehinnom, where is it shown? Where it is stated (in Is. 30:33), “For Topheth has been prepared from of old.” Come and see. When the Holy One, blessed be He, told Moses to tell Israel to make a Tabernacle for Him, the Holy One, blessed be He, said to Moses, “Moses, Behold, My sanctuary is [already] built above.” It is so stated (in Jer. 17:12), “O glorious throne, on high from the beginning.” And a chamber is there, as stated (in Hab. 2:20), “But the Lord is in His holy chamber […].”4 So also has Isaiah said (in Is. 6:1), “[I saw the Lord] seated upon a throne, high and lifted up […].” Out of love for you I left my Temple on high, which had been prepared before the world was created, to come down and dwell among you. It is so stated (in Exod. 25:8), “[And make me a sanctuary] that I may dwell among them.” R. Judah bar Simon said in the name of R. Johanan, “This is one of the three commands which Moses heard from the mouth of the Almighty and which took him aback:⁠5 When He said to him (in Exod. 30:12), ‘each shall give a ransom for his life.’6 Moses said, ‘Who can give a ransom for his life? It is written (in Job 2:4), “Skin for skin; all that one has [he will give for his life],”7 and still it is not enough. Thus it is stated (in Ps. 49:8), “Surely no one will redeem a brother nor give a ransom for him to God.”’ The Holy One, blessed be He, said to him, ‘I am not asking [a ransom] in accordance with My means but in accordance with their means.’ [Hence,] (Exod. 30:13) ‘This shall they give.’” R. Meir said, “The Holy One, blessed be He, took something like a kind of coin of fire from under the throne of glory and showed it to Moses and He said to Him,⁠8 ‘This shall they give.’” Again, when He said (in Numb. 28:2), “My offering, My bread for My fire offering,” Moses said, “Who can supply enough offerings for You.⁠9 If we sacrificed all the beasts of the forest and all the trees of Lebanon, they would not be enough, as stated (in Is. 40:16), ‘For Lebanon is not fuel enough, nor its beasts enough for sacrifice.’” He said to him, “I am not asking [offerings] in accordance with My means but in accordance with their means.” Thus it is stated (in Numb. 28:3), “Now you shall say to them, ‘This is the burnt offering [which you shall offer to the Lord: two yearling lambs without blemish…].’” And not both of them at once, but (according to vs. 4), “The one lamb you shall offer in the morning and the second lamb you shall offer at twilight.” And when He said to him (in Exod. 25:8), “And make me a sanctuary [that I may dwell among them],”10 Moses said [to the Holy One, blessed be He,] (in I Kings 8:27), “Even the heavens and the heavens above the heavens cannot contain you!” It also says (in Jer.. 23:24), “’Do I not fill the heavens and the earth,’ says the Lord.” And it says (in Is. 66:1), “The heavens are My throne and the earth is My footstool.” So can we make Him a sanctuary? The Holy One, blessed be He, said to him, “I am not asking [a sanctuary] [in accordance with My means] but in accordance with their means.” Thus it is stated (in Exod. 26:1), “Now as for the Tabernacle, you shall make it with ten curtains.”’ When Israel heard this, they arose and donated gladly. So they made the Tabernacle. Moreover, when they had made the Tabernacle, it was filled with His glory, as stated (in Exod. 40:35), “Now Moses could not enter the tent of meeting, [because … the glory of the Lord filled the Tabernacle].” The princes said, “Now is the time for us to offer sacrifices with joy, because the Divine Presence is dwelling among us.” Where is it shown? From what they read on the matter (in Numb. 7:1), “So it came to pass on the day that Moses had finished.”
[Siman 12]
"And it was (vayehi) on the day that Moses had finished" (Numbers 7:1), meaning to say, woe (vay) on the day that Moshe finished. There is a [relevant] parable about a king who had a contentious wife. The king said [to her], "Make a royal garment for yourself.⁠" She started to occupy herself with it [and] the whole time that she was occupied with it, she did not fight. When she finished the work and brought it to the king and [he] saw it, it was fit in his eyes. [However,] the king immediately said, "Woe, woe!⁠" His wife said to him, "What is this, my master? I have toiled to do your will, and you say, 'Woe, woe?'" He said [back] to her, "The work is very fit in my eyes. However, the whole time that you were occupied with the work, you did not get angry and you did not attack me. Now that you are free, I am afraid, lest you will anger me.⁠" So did the Holy One, blessed be He, say, "The whole time that My sons were occupied with the tabernacle, they did not complain. Now they will start [to do so].⁠" Hence it is stated (Numbers 7:1), "And it was (vayehi) on the day that Moses had finished,⁠" woe (vay) on the day that Moshe finished. Another interpretation: "And it was (vayehi) on the day that Moses had finished"; woe (vay) was it to the ministering angels on the day that Moshe finished. They said, "Now He will remove His Divine Presence from among us and have His glory dwell below with His children.⁠" The Holy One, blessed be He, said to them, "Do not pay [attention] to this, as my Divine Presence will always be with you above, as stated (Psalms 8:2), 'who placed His majesty upon the heavens.'" But, as it were, He consoled them with empty consolations. It is the opposite, His main Presence is below, as stated (Psalms 148:13), "His majesty is upon the earth,⁠" and afterwards, upon "the heavens.⁠"
[Siman 13]
(Numb. 7:1:) “So it came to pass on the day that Moses had finished.” This text is related (to Prov. 27:18), “The one who tends a fig tree shall eat its fruit.” The Holy One, blessed be He, does not deprive any creature of a reward.⁠11 It is simply that in the case of anyone who toils and devotes his life to something, the Holy One, blessed be He, does not deprive him of his reward.⁠12 It is therefore stated (in Prov. 27:18), “The one who tends a fig tree shall eat its fruit.” Do you want to understand? Solomon built the Temple, as stated (in I Kings 6:14), “So Solomon finished building the house.” But because David had devoted his life to the Temple which would be built, as stated (in Ps. 132:1-5), “Lord, remember David and all his hardships. How he swore to the Lord, [vowed to the Mighty One of Jacob]: Surely I will not come into the shelter of my house, […] until I find a place for the Lord,” the Holy One, blessed be He, did not deprive him of his reward. Rather He had it written in his name, as stated (in Ps. 30:1 [introduction]), “A psalm. A song of the dedication of the House of David.” And did David dedicate it? And behold Solomon dedicated it. It is simply that since David devoted his life to it, it is called by his name. Ergo Solomon said it well (in Prov. 27:18), “The one who tends a fig tree shall eat its fruit […].” So also you find in the case of the Tabernacle, when everyone devoted their lives [to it] and made the Tabernacle. All Israel volunteered. The women spun the goat's hair; and similarly (in Exod. 36:8), “Then all the wise-hearted ones among the workers [made the Tabernacle]. And likewise (according to Exod. 36:1), “Then let Bezalel and Oholiab [and all the wise-hearted ones …] do [all that the Lord has commanded].” But because Moses devoted his life to [the Tabernacle], it was called by his name, as stated (in Exod. 25:40), “Observe and make them [by means of] their pattern.” And Moshe went and devoted his life to each and every thing, so that they should make it just as the Holy One, blessed be He, had shown him on the mountain, so that they would not err with it. It is therefore written about each and every thing (in Exod. 39:1, 5, 7, 21, 26, 29, 31, cf. 42), “as the Lord commanded Moses.” And so it says (in vs. 43), “When Moses saw all the work, and behold, they had done it […; then Moses blessed them].” And with what blessing did he bless them? He said to them, “May the Divine Presence dwell in the work of your hands.” The Holy One, blessed be He, said, “Because Moses has devoted his life to the Tabernacle, I will only write about it in his name.” Thus it is stated (in Numb. 7:1), “So it came to pass on the day that Moses had finished.”
[Siman 14]
[(Numb. 7:1), “So it came to pass on the day that Moses had finished.” This text is related (to (Numb. 24:5), “How beautiful are your tents, O Jacob, your Tabernacles O Israel.” If your tents [is meant], why your Tabernacles? But if your Tabernacles [is meant], why your tents? It is simply this: “How beautiful are your tents,” these are the tents; and “your Tabernacles (mishkenotekha),” do not read this (i.e., mishkenotekha), but "your sureties" (mashkonotekha).⁠13 The Holy One, blessed be He, said to Moses, “Tell Israel to make a Tabernacle, so that if they sin, it will be seized [instead of] them.” You yourself know that this is so. When they sinned, what is written (in Ps. 78:59-60)? “God heard and was enraged […]. So He abandoned the Tabernacle of Shiloh, the tent where He dwelt among mortals (which can be read as, surety for mortals).” This is the Tabernacle, which was only made so that if they sinned, it might be seized [instead] of them. (Numb. 7:1:) “So it came to pass on the day that Moses had finished setting up the Tabernacle, and he anointed it.” When he had anointed it, he returned and anointed each and every one of [its] vessels.
[Siman 15]
(Numb. 7:1), “So it came to pass on the day that Moses had finished.” This text is related (to Ps. 51:20–21), “Make Zion prosper in Your good pleasure; rebuild the walls of Jerusalem. Then You shall delight in sacrifices of righteousness, burnt offerings, and whole offerings […].” [You will do so] because in this world they offered [only] a trifle. [It is so stated (in Numb. 7:12),] “And the one who offered his sacrifice on the first day [was Nahshon ben Amminadab of the tribe of Judah].” What did he offer as his sacrifice (according to Numb. 7:13–17)? “One silver bowl […]; one ladle […]; one bull […]; one he-goat […]; and for the peace offering, two oxen, five rams, five he-goats […].” [Here was all of the sacrifice.] There is a parable: To what is the matter comparable? To a king who had set out on the road.⁠14 When they brought him a meal befitting the road and befitting the inn,⁠15 the king said to them, “Are you honoring me like this? Are you treating me like this? Am I not a king? Do I not rule the world?” They said to him, “Our lord king, on the road we render according to the road and bring in [food] for you according to the inn. However, let us enter the capital city. Then when you enter your palace,⁠16 you shall see how we will honor you.” Similarly when the Tabernacle was erected, the princes offered him a gift,⁠17 one ladle, one bull, one ram, one lamb, one he-goat. The Holy One, blessed be He, said to them, “Is that [fitting for] My glory?” They said to him, “Master of the universe, it is in the desert that we are giving you [our gift], and the offerings before You are in keeping with the desert; however, when we enter Your palace, You shall see how many bulls we offer You.” Thus it is stated (in Ps. 51:20–21), “Make Zion prosper in Your good pleasure; rebuild the walls of Jerusalem. Then you shall delight in sacrifices of righteousness, burnt offerings, and whole offerings […].” And not [merely] one bull. So you find this [to have happened] when Solomon built the Temple and wanted to offer sacrifice for the Temple dedication; look at what is written there (in I Kings 8:63 // II Chron. 7:5)! “Solomon sacrificed twenty-two thousand oxen and a hundred and twenty thousand sheep as peace offerings, which he sacrificed to the Lord.” And likewise in the days of Ezra, what is written there (in Ezra 6:17)? “They offered at the dedication of this house of God one hundred bulls, two hundred rams, four hundred lambs […].” Ergo (in Ps. 51:20 [18]), “Make Zion prosper in your good pleasure….”
[Siman 16]
(Numb. 7:1), “So it came to pass on the day that Moses had finished.” Rav says, “Every place where it is stated, ‘So it came to pass (wayehi),’ [is referring to] something new”; but R. Simeon says, “Every place where it says, ‘So it came to pass (wayehi)’ [is referring to] something which existed, has ceased [to exist] for a long time, and has returned to be as it was.⁠18 This text is related (to Cant. 5:1), “When I come to my garden, my sister bride.” R. Samuel bar Nahman said, “When the Holy One, blessed be He, created the world, He longed to have an abode below just as He had on high.⁠19 Having created Adam, He commanded and said to him (in Gen. 2:16–17), ‘You may freely eat of any tree in the garden; But as for the tree of the knowledge of good and evil, you may not eat of it.’ Then he transgressed against his commandment.⁠20 The Holy One, blessed be He, said this to him, ‘This is what I longed for, that just as I have a dwelling on high, I would likewise have one below. Now when I have given you one command, you have not kept it. Immediately the Holy One, blessed be He, removed His Divine Presence [up] to the first firmament. Where is it shown? Where it is stated (in Gen. 3:8), “Then they heard the voice of the Lord God moving about in the garden.” [Now when they transgressed His commandment, He had [only] removed His divine presence to the first firmament.] [When] Cain arose and killed Abel, He immediately removed His Divine Presence from the first firmament to the second firmament…. The Holy One, blessed be He, said, ‘I created seven firmaments, and up to now there are wicked ones [still] arising upon [the world].’ What did He do? He folded away all the generations of the wicked and raised up our father Abraham. When our father Abraham arose and performed good works, the Holy One, blessed be He, immediately descended from the seventh firmament to the sixth. [When] Isaac arose and stretched out his neck upon the altar, He descended from the sixth firmament to the fifth…. [When] Moses arose, he brought down [the Divine Presence] to earth, as stated (in Exod 19:20), ‘And the Lord came down onto Mount Sinai.’” And [so] it is written (in Cant. 5:1), “When I come to my garden, my sister bride.” When? When the Tabernacle was set up.
[Siman 17]
"And it was on the day that Moses had finished" (Numbers 7:1). What is written above the matter? "May the Lord bless you and keep you" (Numbers 6:24). Rabbi Yehoshua of Sakhnin said, "[There is a relevant] parable about a king who had his daughter betrothed and [prepared] the wedding for her, when the evil eye overpowered her. [But] the king stood [in his decision] to marry off his daughter. What did he do? He gave her a charm and said to her, 'This charm should be upon you, so that the evil eye not overpower you.' So [too], when the Holy One, blessed be He, gave Israel the Torah, He made for them a public [ceremony], as it is stated (Exodus 20:15), 'And all the people saw the sounds.' And this was nothing but marriage (kiddushin), as it is stated (Exodus 19:10), 'And the Lord said to Moshe, "Go to the people and sanctify them (kiddishtam)....⁠"' And [so] the evil eye overpowered them and the tablets were broken, as it is stated (Exodus 32:19), 'As soon as he came near the camp and saw the calf and the dancing, Moshe became enraged; and he hurled the tablets from his hands and shattered them at the foot of the mountain.' Once they came and made the tabernacle for themselves, the Holy One, blessed be He, gave them the blessings first, so that the evil eye not overpower them. Hence it is written, 'May the Lord bless you and keep you,' first; and afterwards, 'And it was on the day that Moses had finished.'" Rabbi Abahu said, "The trait of the Holy One, blessed be He, is not like the trait of flesh and blood. When a king of flesh and blood enters a province, it is after the people of the province praise him and honor him that he gives them satisfaction in the province. But the Holy One, blessed be He, is not like this. Before Israel [completed] the tabernacle, the Holy One, blessed be He, gave them the blessings. As it is stated, [first] 'May the Lord bless you and keep you'; and afterwards, 'And it was on the day that Moses had finished erecting the tabernacle.' Therefore David said (Psalms 85:9), 'Let me hear what God, the Lord, will speak; for He will speak peace to His people, His faithful ones.'"
[Siman 18]
"And it was on the day that Moses had finished to erect the tabernacle" (Numbers 7:1). Rabbi Simon said, "At the time that the Holy One, blessed be He, told Israel to make the tabernacle, He indicated to the angels that they should also make a tabernacle above. And on the day that it was erected below, it was erected above, as stated, "And it was on the day that Moses had finished to erect the tabernacle (et hamishkan).⁠" As is there nothing to learn to say [from the extra word], et? And what do we learn to say from [the extra word], et? Rather, it is [to include] the tabernacle from above. The Holy One, blessed be He, said, in this world I have commanded Aharon and his sons to bless them. But in the future to come, I will bless them [Myself] in My glory, as stated (Psalms 134:3), "May the Lord bless you from Zion, the Maker of the heavens and the earth.⁠"
[Siman 19]
"And it was on the day that Moses had finished to erect the tabernacle" (Numbers 7:1). Our rabbis taught (Avot 1:2),⁠"On three things the world stands: On the Torah, on the service and on acts of lovingkindness.⁠" You find twenty-six generations from when the world was created until the Torah was given, and the Holy One, blessed be He, supported them out of kindness (since they were not worthy). And corresponding to them, David said, "As Your kindness is great,⁠" twenty-six times in the great Hallel (Psalms 136). Rabbi Acha said in the name of Rav Huna, "Moshe also hinted about them to Israel at the [Red] Sea, as he said am zu (this nation, in that zu has a numerical equivalent of thirteen) twice. As it is stated (Exodus 15:13), 'You have led this people that You have redeemed,' and it is written (Exodus 15:16), 'until this nation that You acquired has passed' - these are the twenty-six generations that [arose] from when the world was created until the Torah was given. 'You led them with Your strength (Exodus 15:13) - that is the Torah, which is called strength, as it is stated (Psalms 29:11), 'May the Lord give strength to His people.'" A parable: To what was the world similar at this time? To a basket with two legs, which [hence] could not stand. Once the tabernacle was erected, the world stood and was given a base, as stated, "And it was on the day that Moses had finished to erect the tabernacle (et hamishkan).⁠" "Hamishkan" is not written here, but rather "et hamishkan, [the extra word coming] to include the creation of the world, about which it is written (Genesis 1:1), "et the heavens and the earth.⁠"
[Siman 20]
"And it was on the day that Moses had finished to erect the tabernacle" (Numbers 7:1). This is [the meaning of] that which was stated by the verse (Song of Songs 4:16), "Awake, O north wind" - these are the burnt-offerings that are slaughtered in the north [end of the altar], as our rabbis taught (Mishnah Zevachim 5:4), "The burnt-offerings are sacrifices of higher sanctity, their slaughter is in the north.⁠" "Come, O south wind" - these are the peace-offerings that are slaughtered in the south. "Blow upon my garden, that its perfume may spread" - this is the incense. "Let my beloved come to his garden" - Rabbi Abahu said, "The Torah teaches proper conduct (derekh erets), that a groom should not enter the room until the bride gives him permission.⁠" "And enjoy its luscious fruits" - these are the sacrifices. Another interpretation: "I have come to my garden, my sister bride" - [there is a relevant] parable about a king who said to his people to build him a palace and they built it. The people of the province were standing at the entrance of the palace and yelling and saying, "When will the king enter the palace?⁠" What did the king do? He entered secretly. He [then] sent a proclamation in front of him, saying, "Do not yell, as I have already come to my palace. So [too,] did Israel say, "Let my beloved come to his garden.⁠" What did the Holy One, blessed be He, do? He sent and said to them,⁠"Why are you afraid? I have already "Come to my garden" (Song of Songs 5:1) Rabbi Shimon ben Asini said, "It is not written, 'I have come to a garden,' here, but rather, 'I have come to my garden' - to that garden that I left, as stated (Genesis 3:8), 'They heard the sound of the Lord God moving about in the garden, etc.'" "I have plucked my myrrh and spice" - this is the incense. "Eaten my honey and honeycomb" - these are sacrifices of higher sanctity and sacrifices of lower sanctity. "Drunk my wine and my milk" - these are the libations. Another interpretation: "I have plucked my myrrh and spice, eaten my honey and honeycomb, drunk my wine and my milk" - these are the three things that the chieftains did improperly and the Holy One, blessed be He, accepted [nonetheless], and these are them: An individual is not to offer incense, and each one of them brought incense, as stated, "a ladle of ten gold [shekel-weights] full of incense. And that an individual is not to bring a sin-offering unless [the sin] is known to him, and each chieftain brought [for] that which was known to him, as stated, "one goat for a sin-offering.⁠" And a sacrifice of an individual does not override [the prohibitions of] Shabbat. And the sacrifice of the chieftain of the tribe of Ephraim overrode the Shabbat, as it is stated (Numbers 7:48), "On the seventh day, the chieftain of the Children of Ephraim. "Eat, friends; drink and get drunk, beloved ones" - this is Israel who are called friends, as stated (Psalms 122:8), "For the sake of my brothers and friends, I will speak peacefully of you.⁠" Another interpretation: "Let my beloved come to his garden (gano)" - do not read [it] as gano, but rather as geenuno (bridal chamber). When? "And it was on the day that Moses had finished (kallot).⁠" Rabbi Yehoshua of Sikhnin said in the name of Rabbi Levi, "[It is] on the day that the bride enters the wedding canopy with the groom. Hence it is written, "It was on the day [that Moshe] finished (kallat, which means bride),⁠" lacking (the letter, vav).
[Siman 21]
"And it was on the day that Moses had finished" (Numbers 7:1). This is [the meaning of] that which was stated by the verse (Ecclesiastes 2:21), "there is a person whose fortune was made with wisdom and knowledge" - this is Betsalel, about whom it is written (Exodus 31:3). "And I will fill him with wisdom, understanding and knowledge.⁠" "And he must hand it on to be the portion of somebody who did not toil for it" - this is Moshe, who did not toil for it and it is [nonetheless] called by his name, "And it was on the day that Moses had finished.⁠" It is not written, "And it was on the day that Betsalel had finished,⁠" here, but rather, "And it was on the day that Moses had finished.⁠" [Hence,] "and he must hand it on to be the portion of somebody who did not toil for it.⁠"
[Siman 22]
"And it was on the day that Moses had finished" (Numbers 7:1). Rabbi Yehoshua ben Levi said, "The Holy One, blessed be He, made conditions with Israel before they left Egypt, that He would not take them out, except on condition that they make a tabernacle and that He would have His Divine Presence dwell upon them, as it is written (Exodus 29:46), 'And they shall know that I am the Lord, your God, who took you out of the Land of Egypt, to have Me dwell among you.'" And once the tabernacle was erected, the Divine Presence descended and dwelt among them. At that time all of those conditions were fulfilled. Hence it is written (Numbers 7:1), "the tabernacle,⁠" to [indicate] that the Holy One, blessed be He, did what He stipulated.
[Siman 23]
(Numb. 7:1:) “So it came to pass on the day that Moses had finished.” R. Johanan said, “What is the meaning of ‘on the day that [Moses] had finished (rt.: klh)?’ [Finished is] a word for annihilation (rt.: klh).⁠21 On the day that the Tabernacle was erected the destructive demons (mazziqin) were annihilated (rt.: klh) from the world.” Before that Tabernacle was erected, the destructive demons had been common in the world. When Moses went up on the mountain, he said this psalm (i.e., Ps. 91, which begins), “Whoever dwells in the shelter of the Most High,” in that he (Moses) did dwell in the shelter of the Holy One, blessed be He.⁠22 (Ibid., cont.:) “He lodges in the shadow (tsel) of the Almighty,” in that he lodged there a hundred and twenty days, like the numerical count of [the letters in the word,] tsel. (Vs. 2) “[I will] say to the Lord, my refuge [and my fortress (metsudah)],” in that He is my refuge and has become23 like a wall for me. (Ibid., cont.:) “My God, in whom I trust.” The Holy One, blessed be He, said to him, “You have put your trust in Me; by your life, I am standing up for you.” (Vs. 3:) “That he will deliver you from the snare of the fowler.” What is the meaning of “from the snare of the fowler?” From the trap24 of David, who [would have been] seized to be killed, as stated (in II Sam. 23:26) “and Saul and his men were trying to encircle David and his men and capture them.” (Vs. 4:) “You will take refuge under His wings; His truth is a shield and buckler.” Resh Laqish said, “I have become a shield for whoever takes refuge in the Torah.” (Vs. 5:) “You shall not be afraid of any terror by night.” From here [we learn] that they were afraid of destructive demons. (Ibid., cont.:) “Nor of the arrow that flies by day.” R. Berekhyah the Priest Berabbi said, “There is a destructive demon (mazziq) that flies like a bird and shoots forth like an arrow.”25 (Vs. 6:) “Of the pestilence that walks in the darkness, of the plague that lays waste at noonday.” This is the plague demon, Meriri; for whoever sees him will not survive in the world, whether he be human, cattle, or wild beast. How is he made? His head resembles a calf with one horn coming out of the middle of his forehead, and he is made of obsidian. And Meriri has dominion from the seventeenth of Tammuz (around July) to the ninth of Av (around August).⁠26 [It is] therefore [written] (in vs. 6), “of the plague that lays waste at noonday.” (Vs. 10:) “There shall no evil come unto you, neither shall pestilence come near your tent.” This is the tent of meeting. Ergo, until the day that the Tabernacle was erected, the destructive demons (mazziqin) were common,⁠27 and on the day that the Tabernacle was erected they were annihilated (rt.: klh). R. Simeon b. Laqish said, “What [reason] is there for me to learn [this] from the book of Psalms? It is [to be] learned from its [proper] place (in Numb. 6:24), “The Lord bless you and keep you” [from the destructive demons] and from all evil. When? On the day that the Tabernacle was erected.
[Siman 24]
"And it was on the day that Moses had finished" (Numbers 7:1). So did Rabbi Tanchuma bar Abba open [his discourse from] (Proverbs 30:4), "Who has ascended heaven and come down": That is the Holy One, blessed be He, as it is stated (Psalms 47:6), "God rises in acclamation.⁠" [This is] as is done with a king of flesh and blood when he passes from place to place. What do they do? They bring torches and beacons and blow in front of him with trumpets and shofars. So did they do in front of the Holy One, blessed be He, as it is stated (Psalms 98:6), "With trumpets and the sound of the shofar, sound off in front of the King Lord.⁠" "And came down,⁠" [when] He came down upon Mount Sinai, as it is stated (Exodus 19:20), "And the Lord came down upon Mount Sinai.⁠" "Who has gathered up the wind (ruach) in the hollow of his hand" (Psalms 30:4, cont.). That is the Holy One, blessed be He, as it is stated (Job 12:10), "In His hand is every living soul, and the breath (ruach) of all mankind.⁠" "Who has wrapped the waters in His garment?⁠" That is the Holy One, blessed be He, as it is stated (Job 26:8), "He wrapped up the waters in His clouds.⁠" "Who has made rise all the extremities of the earth?⁠" That is the Holy One, blessed be He, since He revives the dead, as it is stated (Isaiah 26:19), "Let your dead live, My corpses shall rise.⁠"And it is also written (I Samuel 2:6), "The Lord kills and gives life.⁠" "What is His name?⁠" The Lord, as it is stated (Isaiah 42:8), "I am the Lord, that is My name.⁠" "And what is His son’s name?⁠" Israel, as it is stated (Exodus 4:22), "So does the Lord say, 'Israel is My firstborn son.'"
[Siman 25]
(Numb. 7:1:) “So it came to pass on the day that Moses had finished.” R. Judah bar Simon said, “On the day that the Tabernacle was erected, Moses entered and heard a majestic voice, a beautiful voice, a praiseworthy voice.⁠28 Moses said (in Ps. 85:9), ‘Let me hear what God, the Lord, will speak.’ The Holy One, blessed be He, said to Moses, ‘I am speaking peace towards them; there is nothing in My heart against My children,’ as stated (ibid.), ‘for He will speak peace unto His people and unto His saints; and let them not turn to folly.’ It is also written after this (in vs. 10), ‘Surely His salvation is near for those who fear Him, [for His glory to dwell in our land].’ When? On the day that the Tabernacle was erected.” For R. Joshua the Priest has said in the name of R. Eliezer that before the Tabernacle was erected, there was strife between the Holy One, blessed be He, and Israel; but on the day that the Tabernacle was erected, a peace was concluded, as stated (in vs. 9), “for He will speak peace unto His people and unto His saints; and let them not turn to folly.” R. Simeon b. Laqish said concerning it (the verse), “What [reason] is there for me to learn [this] from the book of Psalms? It is a matter of [record in the] Torah; for even in the place [under consideration] (i.e., in Numb. 7:1), there is nothing at all lacking (which is found in Ps. 85:9–10). What is written above on the matter (in Numb. 6:26)? ‘The Lord lift up His face unto you and grant you peace.’ When? (According to Numb. 7:1) ‘On the day that the Tabernacle was erected.’”
[Siman 26]
(Numb. 7:1:) “So it came to pass on the day that Moses had finished.” R. Berekhyah the Priest Berabbi said,⁠29 “Before the Tabernacle was erected, when Israel stood before Mount Sinai, the Holy One, blessed be He, gave them an intimation that when His Divine Presence would dwell among them, He would then bless them. The Holy One, blessed be He, said to them, ‘When I come unto you, I will come loaded with blessings.’” R. Berekhyah Berabbi [also] said (citing Job 4:17), “’Shall a human be more righteous than God […]?’ When Jacob went to Pharaoh, he did not depart from him until he had blessed him. And how did he bless him? He said to him [that] the Nile30 would rise to his foot. Where is it shown? Where it is stated (in Gen. 47:7), ‘and Jacob blessed Pharaoh.’ The Holy One, blessed be He, said, ‘Also when I come unto you, I shall come loaded with blessings.’” And where did they have an intimation of [such blessings]? At Sinai, since it is stated (in Exod. 20:21), “An altar31 of earth you shall make for Me… I will come unto you and bless you.” Then when He came unto them He blessed them, as stated (in Numb. 6:24), “The Lord bless you […].” When? On the day that the Tabernacle was erected. (Numb. 7:1:) “So it came to pass on the day that Moses had finished (kallot).” Kallat (which means "bride of") is [what is really] written.⁠32 [Thus the passage would allude] to the day that [the] bride (kallah) entered the wedding canopy.⁠33
1. See Sifre, Deut. 7:12 (37).
2. This translation of Ps. 72:17 is a literal rendering, which the midrash understands to mean that this name existed before the sun was created. A more traditional rendering would be MAY HIS NAME ENDURE AS LONG AS THE SUN.
3. This is the interpretation of miqqedem by the midrash. A more traditional rendering would be IN THE EAST.
4. Cf. Ps. 11:4.
5. Numb. R. 12:3; PRK 6:4; PR 16:7; M. Pss. 91:1.
6. Here is the second command that shook Moses.
7. Cf. above, Exod. 9:6.
8. See above, Lev. 9:7, and the note there.
9. Numb. 28:2 is the third of the three commands that shook Moses.
10. With this repetition of Exod. 25:8, the midrash returns to the first command that shook Moses.
11. Numb. R. 12:9.
12. Cf. Mekhilta deRabbi Ishmael, Shirata, 1; PR 5:2, 6.
13. Numb. R. 12:14.
14. Lev. R. 7:2.
15. Gk.: pandokeion.
16. Palterin. Cf. Lat.: praetorium; Gk.: praitorion; also Lat.: palatium.
17. Gk.: doron.
18. Numb. R. 12:6; PR 5:7.
19. Cf. PR 5:5; PRK 1:1; Numb. R. 13:2.
20. Tanh., Exod. 11:6.
21. Numb. R. 12:3, end; cf. 23:9; similarly PRK 1:5; PR 5:10.
22. Numb. R. 12:3, beginning.
23. ‘ShWY. Buber omits the final letter of this word in his text, but has restored it where he cites the passage in n. 142.
24. Metsodah. The same written word voweled as metsudah means “fortress” and appears as such in the previous verse of the psalm.
25. Deut. R. 6:6.
26. Lam. R. 1:3 (29). The first breach in the walls of Jerusalem was made on Tammuz 17, and the Temple was destroyed on Av 9, exactly three weeks later. This period was also the hottest time of the year.
27. See PRK 1:5.
28. See Numb. R. 12:1; PR 5:11.
29. Similarly Numb. R. 12:2.
30. Gk.: Neilos; Lat.: Nilus.
31. Of course, such an altar would naturally stand in the Tabernacle.
32. PRK 5:1; see especially Numb. R. 12:8, end, which greatly expands this interpretation.
33. In other words, Israel is the bride of the Holy One, and the Tabernacle, her wedding canopy.
[יט] ויהי ביום כלות משה (במדבר ז׳:א׳). ילמדנו רבינו כמה דברים קדמו למעשה בראשית, כך שנו רבותינו, שבעה דברים קדמו לעולם, ואלו הן, כסא הכבוד, והתורה, ובית המקדש, ואבות העולם, [וישראל], ושמו של משיח, והתשובה, ויש אומרים אף גן עדן וגיהנם. כסא הכבוד מנין, שנאמר נכון כסאך מאז מעולם אתה (תהלים צ״ג:ב׳), והתורה מנין, שנאמר ה׳ קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז (משלי ח׳:כ״ב), בית המקדש מנין, שנאמר כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו (ירמיהו י״ז:י״ב), האבות מנין, שנאמר כענבים במדבר מצאתי (את) [ישראל כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי] אבותיכם (הושע ט׳:י׳), ישראל מנין, [שנאמרו] זכור עדתך קנית קדם (תהלים ע״ד:ב׳), שמו של משיח מנין, שנאמר לפני שמש ינון שמו (שם ע״ב:י״ז), תשובה מנין, שנאמר בטרם הרים יולדו (שם צב), וכתיב תשב אנוש עד דכא [ותאמר שובו בני אדם] (שם שם:ג׳), גן עדן מנין, שנאמר ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם (בראשית ב׳:ח׳), גיהנם מנין, שנאמר ערוך מאתמול תפתה (ישעיהו ל׳:ל״ג), בא וראה בשעה שא״ל הקב״ה למשה שיאמר לישראל שיעשו לו משכן, א״ל הקב״ה למשה אמור להם לישראל כביכול לא בשביל שאין לי איכן לדור, אני אומר לכם שתעשו לי משכן, עד שלא נברא העולם הרי מקדשי בנוי למעלה, שנאמר כסא כבוד מרום מראשון וגו׳ (ירמיהו י״ז:י״ב), ושם היכל כסאי בנוי, שנאמר וה׳ בהיכל קדשו וגו׳ (חבקוק ב׳:כ׳), וכן ישעיה אמר ואראה את (ה׳) [אדני] יושב על כסא רם ונשא (ישעיהו ו׳:א׳), ובשביל חיבתכם אני מניח בית המקדש העליון, שהוא מתוקן עד שלא נברא העולם, ורד ואשכון בתוככם, שנאמר [ועשו לי מקדש] ושכנתי בתוכם (שמות כ״ה:ח׳). אמר ר׳ יהודה בר סימון בשם ר׳ יוחנן זה אחד משלשה דברים ששמע משה מפי הגבורה והרתיע לאחוריו, בשעה שאמר לו ונתנו איש כופר נפשו (שם ל׳:י״ב), אמר משה מי יוכל ליתן כופר נפשו, כתיב עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב׳:ד׳), ועדיין אינו מגיע, שנאמר אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו (תהלים מ״ט:ח׳), א״ל הקב״ה איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחן, זה יתנו (שמות ל׳:י״ג). [אמר ר׳ מאיר נטל הקב״ה כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראה לו למשה זה יתנו כזה יתנו]. ובשעה שאמר את קרבני לחמי לאשי (במדבר כ״ח:ב׳), אמר משה מי יוכל להספיק לך קרבנות, אם אנו מקריבים כל חיתו יער, וכל עצי לבנון, אינן כדיי, שנאמר ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה (ישעיהו מ׳:ט״ז), א״ל איני מבקש לפי כחי אלא לפי כהן, שנאמר ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה׳ (במדבר כ״ח:ג׳), ולא שניהם בבת אחת, אלא את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (שם שם:ד׳), ובשעה שאמר לו ועשו לי מקדש (שמות כ״ה:ח׳), אמר משה [לפני הקב״ה] הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מלכים א ח׳:כ״ז), ואומר את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה׳ (ירמיהו כ״ג:כ״ד), ואומר השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיהו ס״ו:א׳), ואנו יכולין לעשות לו מקדש, א״ל הקב״ה איני מבקש [לפי כחי], אלא לפי כחן, שנאמר ואת המשכן תעשה עשר יריעות (שמות כ״ו:א׳), כיון ששמעו ישראל כך עמדו ונתנדבו ברצון ועשו את המשכן, וכיון שעשו את המשכן נתמלא מכבודו, שנאמר ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו׳ (שם מ׳:ל״ה), אמרו הנשיאים הרי השעה שנקריב קרבנות בשמחה ששרתה שכינה בינינו, מנין (שנאמר) [ממה שקראו בענין] ויהי ביום כלות משה.
[כ] ד״א ויהי ביום כלות משה. זש״ה נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כ״ז:י״ח), אין הקב״ה מקפח שכר כל בריה, אלא בכל מה שאדם יגע ונותן נפשו על הדבר אין הקב״ה מקפח שכרו, לכך נאמר נוצר תאנה יאכל פריה, רצונך לידע, שלמה בנה בית המקדש, שנאמר ויבן שלמה את הבית ויכלהו (מלכים א ו׳:י״ד), ובשביל שנתן דוד נפשו על בית המקדש שיבנה, שנאמר זכור ה׳ לדוד את כל ענותו, אשר נשבע לה׳ נדר לאביר יעקב, אם אבא (אל אהל) [באהל] ביתי אם עלה על ערש יצועי [וגו׳], עד אמצא מקום לה׳ (תהלים קל״ב:א׳-ה׳), לא קיפח הקב״ה את שכרו, אלא הכתיבו על שמו, שנאמר מזמור שיר חנוכת הבית לדוד (שם ל׳:א׳), [לשלמה אינו אומר אלא לדוד], יפה אמר שלמה נוצר תאנה יאכל פריה, וכן אתה מוצא במשכן, שהכל נתנו את נפשם ועשו את המשכן, כל ישראל נתנדבו, הנשים טוו את העזים, וכן ויעשו כל חכם לב (שמות ל״ו:ח׳), וכן (עשו) [ועשה] בצלאל ואהליאב (שם שם:א׳), בשביל שנתן משה נפשו עליו שיעשה כשם שהראה לו הקב״ה בהר, שנאמר וראה ועשה (כתבניתם) [בתבניתם] וגו׳ (שם כ״ה:מ׳), והלך משה ונתן נפשו שלא יטעו, לכך כתיב על כל דבר ודבר כאשר צוה ה׳ את משה (שמות ל״ט:א׳-מ״ב), וכן הוא אומר וירא משה את כל המלאכה וגו׳ ויברך אותם משה (שם שם:מ״ג), ומה ברכה ברכן, אמר להם תשרה שכינה במעשה ידיכם, אמר הקב״ה הואיל ומשה נתן נפשו על המשכן, איני כותבו אלא על שמו, שנאמר ויהי ביום כלות משה.
[כא] [ויהי ביום כלות משה]. זש״ה מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל (במדבר כ״ד:ה׳), אם אהליך למה משכנותיך, ואם משכנותיך למה אהליך, אלא מה טובו אהליך אלו אהלי משכנותיך, אל תהי קורא כן אלא משכנותיך, א״ל הקב״ה למשה אמור לישראל שיעשו לי משכן, שאם יחטאו שיהא מתמשכן על ידיהם, תדע לך שהוא כן, כשחטאו מה כתיב, שמע אלהים ויתעבר (תהלים ע״ח:נ״ט), מה כתיב אחריו ויטש משכן (שילה) [שלו] אהל שיכן באדם (שם שם:ס׳), זה המשכן שלא נעשה אלא שיהא מתמשכן על ישראל.
[כב] ד״א ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשחם וגו׳. כשמשחו חזר ומשח את כליו, ויקריבו נשיאי ישראל. אמרו הרי השעה שנקריב קרבנות בשמחה ששרתה השכינה ביניהו, וכיון שראו שנעשה המשכן ולא היה [חסר] להם בו כלום, אמרו מה יש לנו להביא, הלכו והביאו עגלות, שיהו נושאים עליהם את המשכן, ומי נתן להם את העצה הזאת, שבטו של יששכר, שהיו חכמים וגבורים בתורה, שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים (דברי הימים א י״ב:ל״ב), לפיכך זכו להקריב ביום השני, שנאמר ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר (במדבר ז׳:י״ח), למה בכל הנשיאים נאמר קרבנו, וכאן נאמר הקריב את קרבנו (שם שם:י״ט), שעל פי הדבור הקריב, שביקשו שאר השבטים שיהו גדולים ממנו להקריב [תחלה], והכריעו אותו מן השמים, ונצטוה שבט יששכר להתקרב קרבן המזבח, ולהקריב קרבנו, תדע לך שכן כתיב הקרב חסר יו״ד, שהיה רחוק ונתקרב לבא, וכל כך למה, על שהיו יודעים בתורה, שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים [וגו׳], וכל אחיהם על פיהם (דברי הימים א י״ב:ל״ב), ללמדך שכולם מסכימים הלכה על פיהם.
[כג] ד״א ויהי ביום כלות. זש״ה היטיבה ברצונך את ציון [וגו׳, אז תחפוץ זבחי צדק וגו׳] (תהלים נ״א:כ׳-כ״א), לפי שבעולם הזה הקריבו קימעא, שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו (במדבר ז׳:י״ב), מה הקריב את קרבנו קערת כסף אחת, כף אחת, פר אחד, איל אחד, כבש אחד, שעיר עזים אחד, ולזבח השלמים בקר שנים, הרי כל הקרבן, למה הדבר דומה, למלך שיצא לדרך, והיו מביאין לפניו סעודה, לפי הדרך ולפי הפונדק, אמר להם המלך, כך אתם מכבדין אותי, כך אתם נוהגים לי, ואיני מלך, ואיני שולט בעולם, אמרו לו אדונינו המלך, בדרך אנו נותנין לפי הדרך ולפי הפונדק הכנסנו לך, אלא נכנס למדינה, וכשתכנס לפלטרין שלך, אתה רואה במה אנו מכבדין אותך, כך כשהוקם המשכן, הקריבו לו הנשיאים דורון, כף אחת פר אחד איל אחד כבש אחד שעיר עזים אחד, אמר להם הקב״ה כך הוא כבודי, אמרו לו רבון העולמים במדבר אנו נתונין, ולפי המדבר הקרבנות לפניך, אלא כשתכנס לפלטרין שלך, אתה רואה כמה פרים נקריב לפניך, שנאמר היטיבה ברצונך וגו׳ אז יעלו על מזבחך וגו׳ (תהלים שם), ולא פר אחד. וכן אתה מוצא בשלמה [כשבנה] בית המקדש, ביקש להקריב לחנוכת בית המקדש, ראה מה כתיב שם, ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה׳ בקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף, (מלכים א ח׳:ס״ג), וכן בימי עזרא מה כתיב שם, והקריבו לחנוכת בית אלהא (דנא) [דנה] תורין מאה דיכרין מאתן אמרין ארבע מאה וגו׳ (עזרא ו׳:י״ז), הוי היטיבה ברצונך את ציון וגו׳.
[כד] ד״א ויהי ביום כלות משה. רבי אומר כל מקום שנאמר ויהי [דבר חד הוא, ורשב״י אומר כל מקום שהוא אומר ויהי] דבר שהיה ופסק להרבה ימים, וחזר להיות לכמות שהיה, זש״ה באתי לגני וגו׳ (שיר השירים ה׳:א׳), בשעה שברא הקב״ה העולם, התאוה שיהא לו דירה בתחתונים, כשם שיש לו בעליונים, קרא את אדם וצוהו ואמר לו מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו (בראשית ב׳:ט״ז-י״ז), ועבר על ציוויו, א״ל הקב״ה כך נתאויתי, כשם שיש לי דירה בעליונים, כך יהא לי בתחתונים, ודבר אחד צויתי אותך, ולא שמרת אותו, מיד סילק הקב״ה שכינתו לרקיע, מנין שנאמר וישמעו את קול ה׳ אלהים מתהלך בגן לרוח היום (שם ג׳:ח׳), [וכיון שעברו את ציויו סילק את שכינתו לרקיע הראשון], עמד קין והרג את הבל, מיד סילק שכינתו מרקיע הראשון לרקיע השני, עמדו דור אנוש והיו עובדי ע״ז, שנאמר אז הוחל לקרא בשם ה׳ (בראשית ד׳:כ״ו), וסילק שכינתו מן השני לשלישי, עמדו דורו של מבול, וכתיב בהם ויאמרו לאל סור ממנו (איוב כ״א:י״ד), מיד סילק שכינתו מן הרקיע השלישי לרביעי, עמדו דור הפלגה אמרו לא כל הימנו, לבור לו את העליונים, וליתן לנו את התחתונים, מה אמרו, הבה נבנה לנו עיר (בראשית י״א:ד׳), ומה עשה להם הקב״ה, ויפץ ה׳ אותם משם (שם שם:ח׳), עמד וסילק שכינתו מן הרקיע הרביעי לחמישי. עמדו הסדומיים מה כתיב בהם, ואנשי סדום רעים וחטאים [לה׳ מאד] (שם י״ג:י״ג), רעים זה לזה, וחטאים בגילוי עריות, לה׳ בע״ז, מאד בשפיכות דמים, מיד סילק שכינתו מן הרקיע החמישי לששי. עמדו הפלשתים והכעיסו להקב״ה מיד סילק שכינתו מרקיע הששי לשביעי. אמר הקב״ה שבעה רקיעים בראתי ועד עכשיו יש לרשעים לעמוד, מה עשה הקב״ה קיפל כל דורות הרשעים והעמיד לאברהם אבינו, כיון שעמד אברהם אבינו ועשה מעשים טובים, מיד ירד הקב״ה מרקיע השביעי לששי, עמד יצחק ופשט צוארו על גבי המזבח, וירד מרקיע הששי לחמישי, עמד יעקב וירד מן החמישי לרביעי, עמד לוי והיו מעשיו נאים וירד מן הרביעי לשלישי, עמד קהת וירד מן השלישי לשני, עמד עמרם והורידו מן השני לרקיע הראשון, עמד משה והוריד את השכינה, אימתי כשהוקם המשכן, אמר הקב״ה באתי לגני לדבר שהייתי מתאוה לי, וזה הוא ויהי ביום כלות משה, מכאן אמר ר׳ שמעון בן יוחאי אין ויהי אלא דבר שהיה ונפסק להרבה ימים וחזר לכמות שהיה.
[כה] [ויהי ביום כלות משה]. אמר ר׳ יהודה בר סימן יום שהוקם המשכן נכנס משה, והיה שומע קול הדר, קול נאה, קול משובח, אמר משה אשמעה מה ידבר האל ה׳ (תהלים פ״ה:ט׳), בקושי הוא מדבר, ברחמים הוא מדבר, אשמעה מה ידבר האל ה׳, א״ל הקב״ה משה שלום אני מדבר, אין בלבי על בני, שנאמר כי ידבר [שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה (שם), וכתיב בתריה אך קרוב ליראיו ישעו וגו׳ (תהלים פ״ה:י׳), אימתי ביום שהוקם המשכן, [דאמר ר׳ יהושע הכהן בשם ר׳ אליעזר], שעד שלא הוקם המשכן היה תחרות בין הקב״ה לישראל, וביום שהוקם המשכן נעשה שלום, שנאמר כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה, אמר ליה רשב״ל מה לי ללמוד מספר תהלים, דבר תורה הוא, ואפי׳ במקומה אינה חסרה כלום, מה כתיב למעלה מן הענין, ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום, אימתי ביום שהוקם המשכן].
[כו] [ויהי ביום כלות. אמר ר׳ ברכיה הכהן ברבי] שעד שלא הוקם המשכן שעמדו ישראל לפני הר סיני רמזן הקב״ה ואמר להם כשאבוא אליכם אני בא טעון ברכות, אמר ר׳ ברכיה הכהן ברבי, האנוש מאלוה יצדק וגו׳ (איוב ד׳:י״ז), יעקב כשהלך אצל פרעה, לא יצא מאצלו עד שברכו, ומה ברכו, א״ל יעלה נילוס לרגלו, מנין שנאמר ויברך יעקב את פרעה (בראשית מ״ז:ז׳), ואני כשאבוא אליכם אבוא טעון ברכות, ואיכן רמזה להם בסיני, שנאמר מזבח אדמה תעשה לי וגו׳ אבוא אליך וברכתיך (שמות כ׳:כ׳), וכשבא אליהם ברכן, שנאמר יברכך וגו׳, אימתי ביום שהוקם המשכן, ויהי ביום כלות משה.
[כז] ד״א ויהי ביום כלות משה, אמר ר׳ יוחנן מהו ביום כלות, לשון כילוי, ביום שהוקם המשכן נתכלו המזיקין מן העולם, שעד שלא הוקם את המשכן היו מזיקין מצויין בעולם, כשהיה משה עולה בהר, היה אומר המזמור הזה, יושב בסתר עליון (תהלים צ״א:א׳), שישב בסתרו של הקב״ה, בצל שדי יתלונן (שם), שלן שם ק״כ יום, אומר לה׳ מחסי (שם ב), שהוא מחסי ועשו לי כחומה, אלהי אבטח בו (שם), א״ל הקב״ה בי בטחת, [חייך] אני עומד לך, כי הוא יצילך מפח יקוש (שם ג), [מהו מפח יקוש], ממצודתו של צייד, תחת כנפיו תחסה צנה וסוחרה אמתו (תהלים צ״א:ד׳), אמר ריש לקיש צינה אני נעשה לכל מי שהוא סוחר בתורה, לא תירא מפחד לילה (שם ה), [מכאן] שהיו מתייראין, מחץ יעוף יומם. אמר רבי ברכיה הכהן [ברבי], יש מזיק שהוא פורח כעוף, וקושט כחץ, מדבר באפל יהלוך מקטב ישוד צהרים (שם ו), זה קטב מרירי, שכל מי שרואה אותו אין לו חיים [בעולם] בין אדם בין בהמה ובין חיה, כיצד עשוי, ראשו דומה לעגל, וקרן אחת יוצאה מתוך מצחו, והוא שולט משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב לפיכך כתיב מקטב ישוד צהרים, לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך (שם שם:י׳), עד אהליך, הוי עד יום שהוקם המשכן היו המזיקים מצויין, וביום שהוקם המשכן נתכלו, אמר (רשב״ג) [רשב״ל] מה לי ללמד מספר תהלים, נלמד ממקומו, יברכך ה׳ מן המזיקין, וישמרך מכל רע, אימתי ביום שהוקם המשכן, ויהי ביום כלות משה.
[כח] ויהי ביום כלות משה, כלת כתיב, ביום שנכנסת כלה לחופה.
[19] (Numb. 7:1): SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED. Let our master instruct us: How many things preceded the act of creation?⁠1 Thus have our masters taught: Seven things preceded the world. These are the following: The throne of glory, the Torah, the Temple,⁠2 the ancestors of the world, [Israel,] the name of Messiah, and repentance. And some would also say the Garden of Eden and Gehinnom. In the case of the throne of God, where is it shown? Where it is stated (in Ps. 93:2): YOUR THRONE IS ESTABLISHED FROM OF OLD; YOU ARE FROM EVERLASTING. And in the case of the Torah, where is it shown? Where it is stated (in Prov. 8:22): THE LORD ACQUIRED ME (i.e., wisdom) AS THE BEGINNING OF HIS WAY THE FIRST OF HIS WORKS OF OLD. In the case of the Temple, where is it shown? Where it is stated (in Jer. 17:12): O GLORIOUS THRONE, ON HIGH FROM THE BEGINNING, THE PLACE OF OUR SANCTUARY. In the case of the ancestors of the world, where is it shown? Where it is stated (in Hos. 9:10): I FOUND [ISRAEL] LIKE GRAPES IN THE DESERT; [I SAW] YOUR ANCESTORS [LIKE THE FIRST FRUIT ON A FIG TREE IN ITS FIRST SEASON]. In the case of Israel, where is it shown? [Where it is stated of them] (in Ps. 74:2): REMEMBER YOUR CONGREGATION WHICH YOU ACQUIRED OF OLD. In the case of the name of the Messiah, where is it shown? Where it is stated (in Ps. 72:17): BEFORE THE SUN HIS NAME IS YENNON (a symbolic name for the Messiah).⁠3 In the case of repentance, where is it shown? Where it is stated (in Ps. 90:2): BEFORE THE MOUNTAINS WERE BROUGHT FORTH, since it is written (in vs. 3): YOU RETURN HUMANITY TO CONTRITION, [AND SAY: REPENT YOU CHILDREN OF ADAM]. In the case of the Garden of Eden, where is it shown? where it is stated (in Gen. 2:8): AND THE LORD GOD PLANTED A GARDEN IN EDEN, FROM OF OLD.⁠4 In the case of Gehinnom, where is it shown? Where it is stated (in Is. 30:33): FOR TOPHETH HAS BEEN PREPARED FROM OF OLD. Come and see. When the Holy One told Moses to tell Israel to make a tabernacle for him, the Holy One said to Moses: Say to those Israelites, as it were: It is not because I have nowhere to dwell that I am telling you to make me a tabernacle. Before the world was created, here was my sanctuary built in heaven above. It is so stated (in Jer. 17:12): O GLORIOUS THRONE, ON HIGH FROM THE BEGINNING…. And a temple was built there for my throne, as stated (in Hab. 2:20): BUT THE LORD IS IN HIS HOLY TEMPLE.⁠5 So also has Isaiah said (in Is. 6:1): I SAW THE LORD SEATED UPON A THRONE, HIGH AND LIFTED UP. Out of love for you I left my temple on high, which had been prepared before the world was created, to come down and dwell among you. It is so stated (in Exod. 25:8): [AND MAKE ME A SANCTUARY] THAT I MAY DWELL AMONG THEM. R. Judah bar Simon said in the name of R. Johanan: This is one of the three commands which Moses heard from the mouth of the Almighty and which took him aback.⁠6 When he said to him (in Exod. 30:12): EACH SHALL GIVE A RANSOM FOR HIS LIFE.⁠7 Moses said: Who can give a ransom for his life? It is written (in Job 2:4): SKIN FOR SKIN! ALL THAT ONE HAS HE WILL GIVE FOR HIS LIFE,⁠8 and still it is not enough. Thus it is stated (in Ps. 49:8 [7]): SURELY NO ONE WILL REDEEM A BROTHER NOR GIVE A RANSOM FOR HIM TO GOD. The Holy One said to him: I am not asking <a ransom> in accordance with my means but in accordance with their means. (Exod. 30:13:) <EVERYONE … > SHALL GIVE THIS. [R. Meir said: The Holy One took something like a kind of coin of fire from under the throne of glory and showed it to Moses.⁠9 <EVERYONE … > SHALL GIVE THIS; <i.e., EVERYONE … > SHALL GIVE one like THIS.] Again, when he said (in Numb. 28:2): MY OFFERING, MY BREAD FOR MY FIRE OFFERING, Moses said: Who can supply enough offerings for you.⁠10 If we sacrificed all the beasts of the forest and all the trees of Lebanon, they would not be enough, as stated (in Is. 40:16): FOR LEBANON IS NOT FUEL ENOUGH, NOR ITS BEASTS ENOUGH FOR SACRIFICE. He said to him: I am not asking <offerings> in accordance with my means but in accordance with their means. Thus it is stated (in Numb. 28:3): NOW YOU SHALL SAY TO THEM: THIS IS THE BURNT OFFERING WHICH YOU SHALL OFFER TO THE LORD: <TWO YEARLING LAMBS WITHOUT BLEMISH… > And not both of them at once, but (according to vs. 4): THE ONE LAMB YOU SHALL OFFER IN THE MORNING AND THE SECOND LAMB YOU SHALL OFFER AT TWILIGHT. And when he said to him (in Exod. 25:8): AND MAKE ME A SANCTUARY <THAT I MAY DWELL AMONG THEM>,⁠11 Moses said [to the Holy One] (in I Kings 8:27): EVEN THE HEAVENS AND THE HEAVENS ABOVE THE HEAVENS CANNOT CONTAIN YOU! It also says (in Jer. 23:24): DO I NOT FILL THE HEAVENS AND THE EARTH? SAYS THE LORD. And it says (in Is. 66:1): THE HEAVENS ARE MY THRONE AND THE EARTH IS MY FOOTSTOOL.⁠12 So can we make him a sanctuary? The Holy One said to him: I am not asking <a sanctuary> [in accordance with my means] but in accordance with their means. Thus it is stated (in Exod. 26:1): NOW AS FOR THE TABERNACLE, YOU SHALL MAKE IT WITH TEN CURTAINS. When Israel heard this, they arose and donated gladly. So they made the Tabernacle. Moreover, when they had made the Tabernacle, it was filled with his glory, as stated (in Exod. 40:35): NOW MOSES COULD NOT ENTER THE TENT OF MEETING, <BECAUSE … THE GLORY OF THE LORD FILLED THE TABERNACLE>. The princes said: Now is the time for us to offer sacrifices with joy, because the Divine Presence is dwelling among us. Where is it shown? {Where it is stated} [From what they read on the matter] (in Numb. 7:1): SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED.
[20] Another interpretation (of Numb. 7:1): SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED. This text is related (to Prov. 27:18): THE ONE WHO TENDS A FIG TREE SHALL EAT ITS FRUIT. The Holy One does not deprive any creature of a reward.⁠13 It is simply that in the case of anyone who toils and devotes his life to something, the Holy One does not deprive him of his reward.⁠14 It is therefore stated (in Prov. 27:18): THE ONE WHO TENDS A FIG TREE SHALL EAT ITS FRUIT. Do you want to understand? Solomon built the Temple, as stated (in I Kings 6:14): SO SOLOMON FINISHED BUILDING THE HOUSE; but because David had devoted his life to the Temple which would be built, as stated (in Ps. 132:1–5: LORD REMEMBER DAVID AND ALL HIS HARDSHIPS, HOW HE SWORE TO THE LORD, VOWED TO THE MIGHTY ONE OF JACOB: SURELY I WILL NOT COME INTO THE SHELTER OF MY HOUSE, NOR WILL I GO UP UPON THE BED THAT IS SPREAD FOR ME, [… ] UNTIL I FIND A PLACE FOR THE LORD, the Holy One did not deprive him of his reward. Rather he had it written in his name, as stated (in Ps. 30:1 [introduction]): A PSALM. A SONG OF THE DEDICATION OF THE HOUSE OF DAVID. [It does not say, "of Solomon,⁠" but, OF DAVID.] Solomon said it well (in Prov. 27:18): THE ONE WHO TENDS A FIG TREE SHALL EAT ITS FRUIT. So also you find in the case of the Tabernacle, when everyone devoted their lives <to it> and made the Tabernacle. All Israel volunteered. The women spun the goat's hair; and similarly (in Exod. 36:8): THEN ALL THE WISE-HEARTED ONES <AMONG THE WORKERS MADE THE TABERNACLE>. And likewise (according to Exod. 36:1): THEN LET BEZALEL AND OHOLIAB <AND ALL THE WISE-HEARTED ONES … > DO <ALL THAT THE LORD HAS COMMANDED>. < However, they only did so> because Moses devoted his life to <the Tabernacle>, so that it would be made just as the Holy One has shown him on the Mountain, as stated (in Exod. 25:40): OBSERVE AND MAKE THEM {LIKE} [BY MEANS OF] THEIR PATTERN…. Thus Moses went and devoted his life, so that they would not go astray. It is therefore written (in Exod. 39:1, 5, 7, 21, 26, 29, 31, cf. 42): AS THE LORD COMMANDED MOSES. And so it says (in vs. 43): WHEN MOSES SAW ALL THE WORK, <AND BEHOLD, THEY HAD DONE IT> …; THEN MOSES BLESSED THEM. And with what blessing did he bless them? He said to them: May the Divine Presence dwell in the work of your hands. The Holy One said: Because Moses has devoted his life to the Tabernacle, I will only write about it in his name. Thus it is stated (in Numb. 7:1): SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED.⁠15
[21] [(Numb. 7:1): SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED.] This text is related (to (Numb. 24:5): HOW BEAUTIFUL ARE YOUR TENTS, O JACOB, YOUR TABERNACLES O ISRAEL. If YOUR TENTS <is meant>, why YOUR TABERNACLES? But if YOUR TABERNACLES <is meant>, why YOUR TENTS?⁠16 It is simply this: HOW BEAUTIFUL ARE YOUR TENTS: These are the tents of your tabernacles (mishkenotekha). Do not read this (i.e., mishkenotekha) but "forfeits" (mashkonotekha).⁠17 The Holy One said to Moses: Tell Israel to make a tabernacle, so that if they sin, it will be forfeited at their hands. You yourself know that this is so. When they sinned, what is written (in Ps. 78:59)? GOD HEARD AND WAS ENRAGED. What is written after that (in vs. 60)? SO HE ABANDONED THE TABERNACLE OF SHILOH, THE TENT WHERE HE DWELT AMONG MORTALS. This is the Tabernacle, which was only made so that it might be forfeited on account of Israel.
[22] Another interpretation (of Numb. 7:1): SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED SETTING UP THE TABERNACLE, HAD ANOINTED THEM (sic), <AND SANCTIFIED IT>…. When he had anointed it, he returned and anointed its vessels. Then the princes of Israel offered sacrifices. They said: Now is the hour when we shall joyfully offer sacrifices, since the Divine Presence is dwelling among us.⁠18 Then when they saw that the Tabernacle had been made and that there was nothing at all [lacking] for them in it, they said: What is there for us to bring? They went and brought wagons on which they would carry the Tabernacle. But who gave them this suggestion? The tribe of Issachar, since they were wise and mighty in the Torah, as stated (in I Chron 12:33 [32]): AND FROM THE CHILDREN OF ISSACHAR, THOSE WHO HAD AN UNDERSTANDING OF THE TIMES, <TO KNOW WHAT ISRAEL SHOULD DO>.⁠19 For that reason they had the right to offer sacrifice (HQYB) on the second day, as stated (in Numb. 7:18): ON THE SECOND DAY NETHANEL BEN ZUAR, PRINCE OF ISSACHAR, PRESENTED (HQRYB, rt.: QRB) <HIS> OFFERING. In <the order of> all the princes, why is his sacrifice mentioned <on second day, immediately after Judah>?⁠20 It is also mentioned here (in vs. 19): HE PRESENTED (HQRB; rt.: QRB) HIS OFFERING. <It is so mentioned> because he offered (HQRYB; rt.: QRB) it in accordance with the <Divine> command. When the rest of the tribes, who were greater than <Issachar>, wanted to sacrifice (rt.: QRB) [first], they decided <the matter> from heaven. So the tribe of Issachar was commanded to approach (rt.: QRB) with a sacrifice (rt.: QRB) for the altar and offer (rt.: QRB) its sacrifice (rt.: QRB). You yourself know that it is so written (in vs. 19) where PRESENTED (HQRB) lacks a Y (i.e., a yod) <and as such is really an imperative meaning "bring near.⁠"> When <that tribe> was far away, it was brought near to come (i.e., to offer sacrifice).⁠21 And why all this? Because they were knowledgeable in the Torah, as stated (in I Chron. 12:33 [32]): AND FROM THE CHILDREN OF ISSACHAR, THOSE WHO HAD AN UNDERSTANDING OF THE TIMES, <TO KNOW WHAT ISRAEL SHOULD DO>; [ … ] AND ALL THEIR KINFOLK WERE AT THEIR COMMAND ('al-pihem). <This verse> is for teaching you that they all affirmed the oral law (halakhah) ON THEIR LIPS ('al-pihem).
[23] Another interpretation (of Numb. 7:1): SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT <MOSES> HAD FINISHED. This text is related (to Ps. 51:20–21 [18–19]): MAKE ZION PROSPER IN YOUR GOOD PLEASURE; <REBUILD THE WALLS OF JERUSALEM>. [THEN YOU SHALL DELIGHT IN SACRIFICES OF RIGHTEOUSNESS, <BURNT OFFERINGS, AND WHOLE OFFERINGS>….] <You will do so> because in this world they offered <only> a trifle.⁠22 It is so stated (in Numb. 7:12): AND THE ONE WHO OFFERED HIS SACRIFICE ON THE FIRST DAY <WAS NAHSHON BEN AMMINADAB OF THE TRIBE OF JUDAH>. What did he offer as his sacrifice (According to Numb. 7:13–17)? One silver bowl, one ladle, one bull, one ram, one lamb, one he-goat, and for the peace offering, two oxen. Here was all of the sacrifice.⁠23 To what is the matter comparable? To a king who had set out on the road.⁠24 When they brought him a meal befitting the road and befitting the inn,⁠25 the king said to them: Are you honoring me like this? Are you treating me like this? Am I not a king? And am I not a temporal ruler? They said to him: Our Lord King, on the road we render according to the road and bring in <food> for you according to the inn. However, let us enter the capital city. Then when you enter your palace,⁠26 you shall see how we will honor you. Similarly when the Tabernacle was erected, the princes offered him a gift:⁠27 one ladle, one bull, one ram, one lamb, one he-goat. The Holy One said to them: Is that <fitting for> my glory? They said to him: Sovereign of the Universe, it is in the desert that we are giving you <our gift>,and the offerings before you are in keeping with the desert; however, when we enter your palace, you shall see how many bulls we offer you. Thus it is stated (in Ps. 51:20–21 [18–19]): MAKE <ZION> PROSPER IN YOUR GOOD PLEASURE; <REBUILD THE WALLS OF JERUSALEM>…. THEN WILL <BULLS> BE OFFERED UPON YOUR ALTAR, and not <merely> one bull. So you find this <to have happened the time of> Solomon. [When he built] the Temple <and> wanted to offer sacrifice for the temple dedication, look at what is written there (in I Kings 8:63 // II Chron. 7:5)! SOLOMON SACRIFICED TWENTY-TWO THOUSAND OXEN AND A HUNDRED AND TWENTY THOUSAND SHEEP AS PEACE OFFERINGS, WHICH HE SACRIFICED TO THE LORD. And likewise in the days of Ezra, what is written there (in Ezra 6:17)? THEY OFFERED AT THE DEDICATION OF THIS HOUSE OF GOD ONE HUNDRED BULLS, TWO HUNDRED RAMS, FOUR HUNDRED LAMBS…. Ergo (in Ps. 51:20 [18]): MAKE ZION PROSPER IN YOUR GOOD PLEASURE….
[24] Another interpretation (of Numb. 7:1): SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED. Rabbi <Judah the Prince> says: Every place where it is stated: SO IT CAME TO PASS (wayehi), [<is referring to> something new; but R. Simeon b. Johay says: Every place where it says: SO IT CAME TO PASS (wayehi)] <is referring to something which existed, has ceased <to exist> for a long time, and has returned to be as it was.⁠28 This text is related (to Cant. 5:1): WHEN I COME TO MY GARDEN. When the Holy One created the world, he longed to have an abode below just as he had on high.⁠29 Having called Adam, he commanded and said to him (in Gen. 2:16–17): YOU MAY FREELY EAT OF ANY TREE IN THE GARDEN; BUT AS FOR THE TREE OF THE KNOWLEDGE OF GOOD AND EVIL, YOU MAY NOT EAT OF IT. Then he transgressed against his commandment.⁠30 The Holy One said this to him: This is what I longed for: Just as I have a dwelling on high, I would likewise have one below. Now when I have given you one command, you have not kept it. Immediately the Holy One removed his Divine Presence <up> to the firmament. Where is it shown? Where it is stated (in Gen. 3:8): THEN THEY HEARD THE VOICE OF THE LORD GOD MOVING ABOUT IN THE GARDEN AT THE BREEZE TIME OF DAY. [Now when they transgressed his commandment, he had <only> removed his Divine Presence to the first firmament.] <When> Cain arose and killed Abel, he immediately removed his Divine presence from the first firmament to the second firmament. <When> the generation of Enosh arose and became servers of idols, as stated (in Gen. 4:26): THEN THERE WAS PROFANATION IN CALLING <OTHER GODS> BY THE NAME OF THE LORD, he removed his presence from the second to the third <firmament>. The generation of the flood arose, and it is written of them (in Job 21:14): YET THEY SAID TO GOD: LEAVE US ALONE. Immediately he removed his Divine Presence from the third firmament to the fourth. When the generation of the dispersion <of the nations> arose, they said: He has no right to choose the upper regions for himself and give us the lower regions. What did they say (in Gen. 11:4)? COME, LET US BUILD OURSELVES A CITY. But what did the Holy One do to them (according to vs. 8)? SO THE LORD DISPERSED THEM OUT OF THERE. He arose and removed his Divine Presence from the fourth firmament to the fifth. When the Sodomites arose, what is written of them (in Gen. 13:13)? NOW THE PEOPLE OF SODOM WERE EVIL AND SINFUL [AGAINST THE LORD, EXCEEDINGLY SO]. They were EVIL to each other, SINFUL in sexual matters, AGAINST THE LORD in idolatry, and EXCEEDINGLY SO in bloodshed.⁠31 Immediately the Holy One removed his Divine Presence from the fifth firmament to the sixth. The Philistines arose and provoked the Holy One; <so> he immediately removed his Divine Presence from the sixth firmament to the seventh. The Holy One said: I created seven firmaments, and up to now there are wicked ones <still> arising. What did the Holy One do? He folded away all the generations of the wicked and raised up our father Abraham. When our father Abraham arose and performed good works, the Holy One immediately descended from the seventh firmament to the sixth. <When> Isaac arose and stretched out his neck upon the altar, he descended from the sixth firmament to the fifth. <When> Jacob arose, he descended from the fifth to the fourth. <When> Levi arose, whose works were comely, he descended from the fourth to the third. <When> Kohath (the son of Levi and Grandfather of Moses) arose, he descended from the third <firmament> to the second. <When> Amram arose, he brought him down from the second to the first firmament. <When> Moses arose, he brought down the Divine Presence <to earth>. When? When the Tabernacle was set up. The Holy One said (in Cant. 5:1): WHEN I COME TO MY GARDEN for something for which I was longing. And this is (the context of Numb. 7:1): SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED. Hence R. Simeon ben Johay said: SO IT CAME TO PASS (wayehi) can only be something which existed, has ceased <to exist> for a long time, and has returned <to be> as it was.
[25] [(Numb. 7:1:) SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED.] R. Judah bar Simon said: On the day that the Tabernacle was erected, Moses entered and heard a majestic voice, a beautiful voice, a praiseworthy voice.⁠32 Moses said (in Ps. 85:9 [8]): LET ME HEAR WHAT GOD, THE LORD, WILL SPEAK. Is he speaking with severity? Is he speaking with compassion? LET ME HEAR WHAT GOD, THE LORD, WILL SPEAK. The Holy One said to him: Moses, I am speaking peace; there is nothing in my heart against my children, as stated (ibid.): FOR HE WILL SPEAK [PEACE UNTO HIS PEOPLE AND UNTO HIS SAINTS; SO LET THEM NOT TURN TO FOLLY. It is also written after this (in vs. 10 [9]): SURELY HIS SALVATION IS NEAR FOR THOSE WHO FEAR HIM, <FOR HIS GLORY TO DWELL IN OUR LAND>. When? On the day that the Tabernacle was erected, [for R. Joshua the Priest has said in the name of R. Eliezer] that, before the Tabernacle was erected, there was strife between the Holy One and Israel; but on the day that the Tabernacle was erected, a peace was concluded, as stated (in vs. 9 [8]): FOR HE WILL SPEAK PEACE UNTO HIS PEOPLE AND UNTO HIS SAINTS; SO LET THEM NOT TURN TO FOLLY. R. Simeon b. Laqish said concerning it (the verse): What <reason> is there for me to learn <this> from the book of Psalms? It is a matter of <record in> Torah; for even in the place <under consideration> (i.e., in Numb. 7:1), there is nothing at all lacking (which is found in Ps. 85:9–10 [8–9]). What is written above on the matter (in Numb. 6:26)? THE LORD LIFT UP HIS FACE UNTO YOU AND GRANT YOU PEACE. When? (According to 7:1) on the day that the Tabernacle was erected.
[26] [(Numb. 7:1:) SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT <MOSES> HAD FINISHED. R. Berekhyah the Priest Berabbi said:]⁠33 Before the Tabernacle was erected, when Israel stood before Mount Sinai, the Holy One gave them an intimation and said to them: When I come unto you, I will come loaded with blessings. R. Berekhyah the Priest Berabbi said (in Job 4:17): SHALL A HUMAN BE MORE RIGHTEOUS THAN GOD?…. When Jacob went to Pharaoh, he did not depart from him until he had blessed him. And how did he bless him? He said to him <that> the Nile34 would rise to his foot. Where is is shown? Where it is stated (in Gen. 47:7): AND JACOB BLESSED PHARAOH. So when I come unto you, I shall come loaded with blessings. And where did they have an intimation of <such blessings>? At Sinai, since it is stated (in Exod. 20:24): AN ALTAR35 OF EARTH YOU SHALL MAKE FOR ME … I WILL COME UNTO YOU AND BLESS YOU. Then when he came unto them he blessed them, as stated (in Numb. 6:24): <the Lord> bless you…. When? On the day that the tabernacle was erected. (Numb. 7:1:) SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED <SETTING UP THE TABERNACLE>.
[27] Another interpretation (of Numb. 7:1): SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED. R. Johanan said: What is the meaning of ON THE DAY THAT <MOSES> HAD FINISHED (rt.: KLH)? <FINISHED is> a word for annihilation (rt.: KLH).⁠36 On the day that the Tabernacle was erected the destructive demons (mazziqin) were annihilated (rt.: KLH) from the world. Before that Tabernacle was erected, the destructive demons had been common in the world. When Moses went up on the mountain, he said this Psalm (i.e., Ps. 91, which begins): WHOEVER DWELLS IN THE SHELTER OF THE MOST HIGH, in that he (Moses) did dwell in the shelter of the Holy One.⁠37 (Ibid., cont.:) HE LODGES IN THE SHADOW OF THE ALMIGHTY, in that he lodged there a hundred and twenty days. (Vs. 2) <I WILL> SAY TO THE LORD, MY REFUGE < AND MY FORTRESS (metsudah) >, in that he is my refuge and has become38 like a wall for me. (Ibid., cont.:) MY GOD, IN WHOM I TRUST. The Holy One said to him: You have put your trust in me; [by your life,] I am standing up for you. (Vs. 3:) THAT HE WILL DELIVER YOU FROM THE SNARE OF THE FOWLER. [What is the meaning of FROM THE SNARE OF THE FOWLER?] From the trap39 of a hunter. (Vs. 4:) YOU WILL TAKE REFUGE UNDER HIS WINGS; HIS TRUTH IS A SHIELD AND BUCKLER. Resh Laqish said: I have become a shield for whoever deals40 in the Torah. (Vs. 5:) YOU SHALL NOT BE AFRAID OF ANY TERROR BY NIGHT. [From here] <we learn> that they were afraid. (Ibid., cont.:) NOR OF THE ARROW THAT FLIES BY DAY. Rabbi Berekhyah the Priest [Berabbi] said: There is a destructive demon (mazziq) that flies like a bird and shoots forth like an arrow.⁠41 (vs. 6:) OF THE PESTILENCE THAT WALKS IN THE DARKNESS, OF THE PLAGUE THAT LAYS WASTE AT NOONDAY. This is the plague demon, Meriri; for whoever sees him will not survive [in the world], whether he be human, cattle, or wild beast. How does it happen? His head resembles a calf with one horn coming out of the middle of his forehead, and he has dominion from the seventeenth of Tammuz (around July) to the ninth of Av (around August).⁠42 It is therefore written (in vs. 6 & 10): OF THE PLAGUE THAT LAYS WASTE AT NOONDAY…. THERE SHALL NO EVIL COME UNTO YOU, NEITHER SHALL PESTILENCE COME NEAR YOUR TENT. Ergo: until the day that the Tabernacle was erected, the destructive demons (mazziqin) were common.⁠43 On the day that the Tabernacle was erected they were annihilated (rt.: KLH). {R. Simeon b. Gamaliel} [R. Simeon b. Laqish] said: What <reason> is there for me to learn <this> from the book of Psalms? It is <to be> learned from its <proper> place (in Numb. 6:24): THE LORD BLESS YOU <to keep you> from the destructive demons AND KEEP YOU from all evil. When? On the day that the Tabernacle was erected. (Numb. 7:1): SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED.
[28] (Numb. 7:1:) SO IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED (kallot). Kallat (which means "bride of") is <what is really> written.⁠44 <Thus the passage would allude> to the day that a bride (kallah) enters the wedding canopy.⁠45
[29] (Numb. 7:2:) THAT THE PRINCES OF ISRAEL DREW NEAR TO MAKE AN OFFERING. You find <the following>: when Moses proclaimed and said (in Exod. 35:5): TAKE FROM AMONG YOU AN OFFERING <FOR THE LORD>, what did the princes do?⁠46 They said: Moses did not know <enough> to tells us that the Tabernacle was being made. What did they do? They did not give a freewill offering. They said: These people are making the Tabernacle. Now he is telling us to give a freewill offering! The Holy One said: By your life, you should know that I do not need you (princes). What is written there (in Exod. 36:3)? AND THEY (i.e., the children of Israel) [STILL] BROUGHT FREEWILL OFFERINGS UNTO HIM IN THE MORNING, IN THE MORNING.⁠47 R. Johanan said: For two mornings they brought all the supplies (mela'khah) for the Tabernacle, and they were more than enough, as stated (in Exod. 36:7): FOR THEY HAD SUFFICIENT SUPPLIES (mela'khah), [MORE THAN ENOUGH FOR ALL THE WORK (mela'khah) TO MAKE IT]. (Exod. 39:43:) WHEN MOSES SAW ALL THE WORK (mela'khah), [ …; THEN MOSES BLESSED THEM].⁠48 And with what blessing did he bless them? He said to them: May the Divine Presence dwell in the work of your hands. In this world Moses has blessed them; but in the world to come, the Holy One will bless them, as stated (in Ps. 128:5–6): THE LORD WILL BLESS49 YOU FROM ZION. {<HE IS> MAKER OF HEAVEN AND EARTH. [MAY YOU SEE THE PROSPERITY OF JERUSALEM ALL THE DAYS OF YOUR LIFE,] AND MAY YOU SEE YOUR CHILDREN'S CHILDREN. PEACE BE UPON ISRAEL!
[30] (Numb. 7:48:) ON THE SEVENTH DAY IT WAS THE PRINCE OF THE CHILDREN OF EPHRAIM. This text is related (to Ps. 60:9 [7]): GILEAD IS MINE AND MANASSEH IS MINE; EPHRAIM ALSO IS MY CHIEF STRONGHOLD; JUDAH IS MY SCEPTER. Resh Laqish said: If the heretics (minim) should say to you that the Holy One does not enliven the dead, say to them: See here, Elijah (of Gilead) [bears witness] that he has enlivened the dead [through his hand].⁠50 Ergo (in Ps. 60:9 [7]): GILEAD IS MINE. (Ibid., cont.:) AND MANASSEH IS MINE. If the heretics should say to you that the Holy One does not receive repentant sinners, say to them: See here, Manasseh bears witness that I received him through repentance, since it is stated (in II Chron. 33:13): WHEN HE (i.e., Manasseh) PRAYED UNTO HIM, HE (i.e., the Holy One) GRANTED HIS REQUEST, [HEARD HIS ENTREATY,] AND RESTORED HIM TO JERUSALEM AND TO HIS KINGDOM. Ergo (in Ps. 60:9 [7]): AND MANASSEH IS MINE. (Ibid., cont.:) EPHRAIM ALSO IS MY CHIEF STRONGHOLD. If the heretics say to you that the Holy One does not attend to (PQD) barren women, [say to them:] See here, Elkanah [of Mount Ephraim] bears witness that I attended to (PQD) his wife Hannah, as stated (in I Sam. 2:21): FOR THE LORD VISITED (PQD) HANNAH; <SO SHE CONCEIVED AND BORE THREE SONS AND TWO DAUGHTERS>. Ergo (in Ps. 60:9 [7]): EPHRAIM ALSO IS MY CHIEF STRONGHOLD …. (Ibid., cont.:) JUDAH IS MY SCEPTER. If someone says to you that the Holy One does not rescue from the fire, see here, Hananiah and his friends bear witness that I rescued them from the fire, as stated (in Dan. 1:6): NOW AMONG THOSE FROM THE CHILDREN OF JUDAH WERE [DANIEL, HANANIAH, MISHAEL, AND AZARIAH]. Ergo (in Ps. 60:9 [7]): JUDAH IS MY SCEPTER.
[31] Another interpretation (of Ps. 60:9 [7]): GILEAD IS MINE. Suppose someone says to you: Why did Elijah build an altar up on Mount Carmel and sacrifice on it, when the Temple existed at that time? For Moses has said (in Lev. 17:3–4): IF ANY SINGLE PERSON FROM THE HOUSE OF ISRAEL SLAUGHTERS AN OX, A LAMB <OR A GOAT IN THE CAMP> …, AND DOES NOT BRING IT UNTO THE ENTRANCE OF THE TENT OF MEETING [TO OFFER A SACRIFICE TO THE LORD BEFORE THE TABERNACLE OF THE LORD, BLOOD GUILT SHALL BE IMPUTED TO THAT PERSON ….: Say to him: What Elijah did, he did for the name of the Holy One and by divine command.⁠51 It is so stated (in I Kings 18:36): AND IT CAME TO PASS (ABOUT) [AT] THE TIME OF THE OFFERING OF THE OBLATION (minhah), [THE PROPHET ELIJAH DREW NEAR <AND SAID> …, AND THAT I HAVE DONE ALL THESE THINGS AT YOUR BIDDING]. Ergo (in Ps. 60:9 [7]): GILEAD IS MINE. (Ibid., cont.:) AND MANASSEH IS MINE. Suppose someone says to you: See here, Gideon sacrificed in a high place, and it was forbidden because here was Shiloh in existence. Now R. Abba bar Kahana said: Gideon did seven <unlawful> things:⁠52 (1) He sacrificed a bull which had been worshipped, (2) a bull which had been set aside (for idolatry), (3) He built an altar, (4) he cut wood <for it> from the Asherah, (5) he sacrificed at night, (6) without a priest, and (7) he was among idol-serving priests; yet whatever he did, he did by divine command. It is so stated (in Jud. 6:25): AND IT CAME TO PASS DURING THAT NIGHT THAT THE LORD SAID TO HIM: TAKE THE BULL OX <THAT BELONGS TO YOUR FATHER> [….: Ergo (in Ps. 60:9 [7]): [GILEAD] IS MINE. [(Ibid., cont.:) AND] MANASSEH [IS MINE]. (Ibid., cont.:) [JUDAH IS MY SCEPTER.] Suppose someone says to you: See here, David transgressed against <something> you should not do.⁠53 The Holy One said: Teach the tribes54 like a scribe teaching children. It is so stated (in Ps. 51:15 [13]): LET ME TEACH TRANSGRESSORS YOUR WAYS AND THE SINNERS SHALL RETURN UNTO YOU. Ergo (in Ps. 60:9 [7]): JUDAH IS MY SCEPTER. (Ibid.:) EPHRAIM ALSO IS MY CHIEF STRONGHOLD. If someone says to you: Why did Joshua profane the Sabbath in Jericho, say to him: He acted on divine command. It is so stated (in Joshua 6:2): THEN THE LORD SAID UNTO JOSHUA: SEE, I HAVE GIVEN JERICHO INTO YOUR HAND. It is also written (in vss. 3–4): SO YOU SHALL GO AROUND THE CITY…. THUS SHALL YOU DO FOR SIX DAYS WITH SEVEN PRIESTS…. BUT ON THE SEVENTH DAY YOU SHALL GO AROUND THE CITY SEVEN TIMES, AND THE PRIESTS SHALL BLOW ON THE SHOPHARS. And how is it shown that it was on the Sabbath? In that there are never seven days without a Sabbath.⁠55 Now Joshua did yet another thing with <divine> concent, which is not told about him. When Jericho was conquered, it was Sabbath. He said: All of the Sabbath is holy, so whatever we conquer on the Sabbath will be holy to the Lord, as stated (in Josh. 6:19): BUT ALL THE SILVER AND GOLD, AND {ALL} [VESSELS OF] BRONZE AND IRON, ARE HOLY TO THE LORD…. R. Berekhyah the Priest [Berabbi] said: He treated it like a city condemned (for idolatry), and in the case of a city condemned (for idolatry) it is forbidden <to derive> benefit <from it>. Thus it is stated (in Deut. 13:17 [16]): AND YOU SHALL BURN WITH FIRE THE CITY {AND} [WITH] ALL ITS PLUNDER AS A WHOLE BURNT OFFERING TO THE LORD YOUR GOD. R. Judah bar Shallum the Levite said. <Joshua> taught Israel what the Holy One said to Israel (in Numb. 15:20): [YOU SHALL SET ASIDE] THE FIRST OF YOUR DOUGH [AS A HALLAH OFFERING.] Joshua said: In as much as we conquered it first, we shall make it a hallah to the Holy One. We shall dedicate all its booty to the Most High. The Holy One said: In as much as you have done so, see, your offering is supporting your tribe and overriding the Sabbath. Thus it is stated (in Numb. 7:48): ON THE SEVENTH DAY IT WAS THE PRINCE OF THE CHILDREN OF EPHRAIM (who made the offering).
[32] [(Numb. 7:48:) ON THE SEVENTH DAY IT WAS THE PRINCE OF THE CHILDREN OF EPHRAIM. R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi:] This text is related (to Eccl. 8:4–5): FOR A KING's WORD IS SUPREME…. WHOEVER OBSERVES A COMMANDMENT SHALL NOT KNOW ANYTHING EVIL. And so it says (in II Sam. 23:3–4): THE GOD OF ISRAEL HAS SPOKEN; THE ROCK OF ISRAEL HAS SAID TO ME: ONE WHO RULES OVER A PERSON, WHO RULES RIGHTEOUSLY {IN} THE FEAR OF GOD, <IS LIKE THE LIGHT OF MORNING…. > Who is this? This is the one who rules over his <evil> drive.⁠56 And who was this? this was Joseph, the father of {Manasseh} [Ephraim], the father of the father of Joshua ben Nun. What is written about him (in Gen. 39:7–8)? AND IT CAME TO PASS AFTER THESE THINGS THAT HIS MASTER'S WIFE CAST HER EYES UPON JOSEPH…. BUT HE REFUSED…. The Holy One said to him: You did not heed her. By your life I am making you king over Egypt. Then they all shall obey you, as stated (in Gen. 41:55): THEN PHARAOH SAID {UNTO} [TO] ALL EGYPT: GO UNTO JOSEPH. It also says (in vs. 40): YOU SHALL BE OVER MY HOUSE, and the children of my palace57 shall do nothing without your consent. So it says (in Gen. 42:6): NOW JOSEPH WAS THE GOVERNOR OVER THE LAND. Because he governed his <evil> drive, he became governor over the land. (Gen. 39:2:) AND HE WAS A SUCCESSFUL MAN. It was only necessary to say "righteous man.⁠" Why did <Moses> write SUCCESSFUL MAN? The Holy One said to <Joseph>: You achieved what the first Adam did not achieve.⁠58 SUCCESSFUL (rt.: TsLH) simply means achievement. Thus it is stated (in II Sam. 19:18): AND THEY CROSSED (rt.: TsLH) THE JORDAN AHEAD OF THE KING.⁠59 The Holy One said to him: No sacrifice by an individual overrides the Sabbath; yet By your life, the sacrifice by your son (Ephraim) will override the Sabbath, because of the good work (mitswah) that you did (in resisting temptation). Ergo (in Numb. 7:48): ON THE SEVENTH DAY IT WAS THE PRINCE OF THE CHILDREN OF EPHRAIM, ELISHAMA BEN AMMIHUD. R. Azariah said: The Holy One said to him, <i.e.> to Joseph, you have kept commandment (mitswah) (from Exod. 20:13 = Deut. 5:17:) YOU SHALL NOT COMMIT ADULTERY. So you have fulfilled the Torah before I gave it. No tribe shall come between your two sons. Instead (according to Numb. 7:48) Ephraim <shall bring an offering> on the seventh day; and (according to Numb. 7:54) Manasseh, on the eighth day.
[33] [Another interpretation (of Numb. 7:48:) ON THE SEVENTH DAY IT WAS THE PRINCE OF THE CHILDREN OF EPHRAIM, ELISHAMA BEN AMMIHUD.] R. Meir and R. Joshua ben Qorhah were interpreting the names. Elishama <means>: "He (Joseph) heeded (shama') my God (Eli),⁠" and he did not heed his mistress. BEN AMMIHUD means: He was "with me ('immi)" but was not with her.⁠60 Similarly also in the case of (Numb. 7:54:) GAMALIEL BEN PEDAHZUR <PRINCE OF THE CHILDREN OF MANASSEH>, Joseph said: [Gamaliel] <means>: "God (El) has recompensed (gamal)" my people with a good recompense (gemulim). Ben Pedahzur (PDHTsWR) means: "A rock (TsWR) redeemed" (PDH)" him. And who brought it about for him (according to Ps. 18:21–22 [20–21])? THE LORD REWARDED ME ACCORDING TO MY RIGHTEOUSNESS; ACCORDING TO {MY PURITY} [THE PURITY OF MY HANDS] <HE RESTORED ME; FOR I HAVE OBSERVED THE WAYS OF THE LORD>…. R. Samuel bar Abba said: What is the meaning of ACCORDING TO {MY PURITY} [THE PURITY OF MY HANDS]? According to the purity of my hands, because I was pure through good works.⁠61 (Ps. 18:21 [20]:) THE LORD REWARDED ME. How? When someone is poor, he trusts in the Holy One; but when he is wealthy, he trusts in his wealth and has no fear <of the Divine>.⁠62 However, when Joseph was a slave, he feared the Lord. When his mistress enticed him with words, he said to her (in Gen. 39:9): THEN HOW SHALL I DO THIS GREAT EVIL AND SIN AGAINST GOD? Also when he became king he continued in fear <of the Holy One>, as stated (in Gen. 42:18): FOR I FEAR GOD. And when his brothers came down to him a second time (according to Gen. 43:16): WHEN JOSEPH SAW <BENJAMIN> WITH THEM, <HE SAID> … SLAUGHTER AND PREPARE (wehakhen) AN ANIMAL, FOR THE MEN WILL EAT WITH ME AT NOON.⁠63 Now surely it is not customary for kings to {eat} [prepare] <food> one day ahead for the next. R. Johanan said: It was the Sabbath, and he had merely prepared for the Sabbath day, as stated (in Exod. 16:5): <AND IT SHALL COME TO PASS ON THE SIXTH DAY,> THAT WHEN THEY PREPARE WHAT THEY BRING, <IT WILL BE TWOFOLD>.⁠64 The Holy One said to him: You have kept the Sabbath before it was given. By your life I will have the son of your son offer <his sacrifice> on the Sabbath day, as stated (in Numb. 7:48): ON THE SEVENTH DAY IT WAS THE PRINCE OF THE CHILDREN OF EPHRAIM.
[34] R. Abbin [Berabbi] the Levite said: As Joseph was offering his praise, his master saw him murmuring with his mouth.⁠65 He said to him: Joseph, what are you saying. Then he answered and said to him: I am offering praise to the Holy One. He said to him: I want to see your God. Joseph said to him: Consider Helios, <who is merely> one of his several attendants.⁠66 If you cannot look at <his attendant>, how much the less <can you look at> his own glory.⁠67 The Holy One said to him: Because of you I am appearing to him. Thus it is stated (in Gen. 39:3): WHEN HIS MASTER SAW THAT THE LORD WAS WITH HIM…. R. Abbin Berabbi the Levite said: What is the meaning of {(Ps. 24:8 or 10): WHO IS THIS <KING OF GLORY>?} [(Ps. 24:9:) AND THE KING OF GLORY SHALL COME IT]? The one who shares some of his glory with those who fear him, i.e., the Holy One.⁠68 In the case of a king of flesh and blood, no one <else> uses his scepter, but the Holy One gave his scepter to Moses, as stated (in Exod. 4:20): AND MOSES TOOK THE ROD OF GOD IN HIS HAND. Moreover, no one <else> sits on his throne, [but the Holy One had Solomon sit on his throne], as written (in I Chron. 29:23): THEN SOLOMON SAT UPON THE THRONE OF THE LORD AS KING. No one <else> rides on his horse, [but the Holy One had Elijah ride on his horse]. Now which horse belongs to the Holy One? Storm and whirlwind. Thus it is stated (in Nahum 1:33): THE LORD IS IN THE WHIRLWIND, AND THE STORM IS HIS ROAD. So it is written (in II Kings 2:11): AND ELIJAH WENT UP IN A WHIRLWIND INTO THE HEAVENS. Ergo: The Holy One shares his glory with those who fear him. He has also given his attire to the Messianic King, as stated (in Ps. 21:6 [5]): HONOR AND MAJESTY YOU BESTOW UPON HIM; for the attire of the Holy One is HONOR AND MAJESTY, [as stated] (in Ps. 104:1): YOU HAVE PUT ON [HONOR AND MAJESTY]. What is written about the Holy One (in Jer. 51:56)? [FOR THE LORD IS A GOD] OF RECOMPENSE;⁠69 HE SHALL REPAY IN FULL,] for he repays the good according to their good <deeds> and the evil according to their evil <deeds>. What is written about Joseph (in Gen. 49:22)? JOSEPH IS A FRUITFUL SON.⁠70 The Holy One said to him: Joseph, there shall be peace upon the eye which closed and did not look at any of the Egyptian women.⁠71 Thus it is stated (ibid., cont.): DAUGHTERS72 STEP UPON THE WALL (i.e., to gaze). R. Reuben said: what is the meaning of UPON THE WALL ('LY SHwr)?⁠73 The Holy One said: It is for me ('LY) to pay a reward (SKR) for that eye. Our Masters have taught (in Zev. 14:4, 5, 6, 7, 8) that they would eat in the sanctuary inside the hangings, but in Shiloh (which lay in Ephraimite territory) <they would eat outside the sanctuary> as far away as the eye could see.⁠74 Whatever Joseph did, the Holy One rewarded him. What is written (in Gen. 39:12)? AND HE LEFT HIS CLOAK {WITH HER} [IN HER HAND], FLED, AND WENT OUTSIDE]. The Holy One said ot him: [By your life,] when the children of Israel go out from Egypt, the sea is going to see your coffin and flee.⁠75 It is so stated (in Ps. 114:3): THE SEA SAW <IT> AND FLED. What did it see? [It saw] that Joseph had kept all of the Ten Commandments. Simeon, the man of Kitron, says: It saw the bones of Joseph.⁠76 And in addition, when Joseph's coffin (aron) proceeded before the ark (aron), the peoples of the world saw it and said: What is the nature of this ark which is proceeding along with the ark of the Torah? Then Israel answered them and said: This confirms what is written in this <ark>. And what was in the ark? The Ten Commandments. Now Joseph fulfilled all of them before they were given from Sinai. The Holy One said to Joseph: Joseph, although I have rewarded you with a little reward in this world, the main fund remains for you in the world to come, when Israel is redeemed with an everlasting redemption. Through the merit of Jacob and through your merit, they will be redeemed, a stated (in Ps. 77:16 [15]): WITH YOUR MIGHTY ARM YOU REDEEMED YOUR PEOPLE, THE DESCENDANTS OF JACOB AND JOSEPH. SELAH.
The End of Parashah Naso
1. Tanh., 2:11.
2. See Sifre, Deut. 7:12 (37).
3. This translation of Ps. 72:17 is a literal rendering, which the midrash understands to mean that this name existed before the sun was created. A more traditional rendering would be MAY HIS NAME ENDURE AS LONG AS THE SUN.
4. This is the interpretation of miqqedem by the midrash. A more traditional rendering would be IN THE EAST.
5. Cf. Ps. 11:4.
6. Numb. R. 12:3; PRK 6:4; PR 16:7; M. Pss. 91:1.
7. Here is the second command that shook Moses.
8. Cf. above, Exod. 9:6.
9. See above, Lev. 9:7, and the note there.
10. Numb. 28:2 is the third of the three commands that shook Moses.
11. With this repetition of Exod. 25:8, the midrash returns to the first command that shook Moses.
12. Cf. Acts 7:47-50.
13. Tanh., Numb. 2:13; Numb. R. 12:9.
14. Cf. Mekhilta deRabbi Ishmael, Shirata, 1; PR 5:2, 6.
15. In other words, although others had worked on the Tabernacle, it says only of Moses that he finished it. Cf. William Braude, Pesikta Rabbati (“Yale Judaica Series,” 18; New Haven: Yale, 1968), vol. 1, p. 91, n. 1 & 95, n. 19, who suggests that KLWT (HAD FINISHED) may be taken in the sense of THE END OF ONE’S STRENGTH and that the midrash understands the verse as follows: “AND IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES’ STRENGTH HAD ALL BUT GIVEN OUT BECAUSE OF THE SETTINGS UP OF THE TABERNACLE.”
16. Tanh., Numb. 2:14.
17. Numb. R. 12:14.
18. Numb. R. 12:16.
19. Cant. R. 6:4:2.
20. Cf. Numb. R. 13:15-16.
21. The verb, NTHQRB (rt.: QRB), used here means “brought near,” but the root also denotes the offering of a sacrifice. Thus the tribe of Issachar was moved up in order for offering sacrifice.
22. Tanh., Numb. 2:15.
23. The list omits the rest of the peace offering, i.e., five rams, five he-goats, and five yearling lambs.
24. Lev. R. 7:2.
25. Gk.: pandokeion.
26. Palterin. Cf. Lat.: praetorium; Gk.: praitorion; also Lat.: palatium.
27. Gk.: doron.
28. Tanh., Numb. 2:16; Numb. R. 12:6; PR 5:7.
29. Cf. PR 5:5; PRK 1:1; Numb. R. 13:2.
30. Tanh., Exod. 11:6.
31. Above, Gen. 4:8.
32. Tanh., Numb. 2:25; similarly Numb. R. 12:1; PR 5:11.
33. Tanh., Numb. 2:26; similarly Numb. R. 12:2.
34. Gk.: Neilos; Lat.: Nilus.
35. Of course, such an altar would naturally stand in the Tabernacle.
36. Tanh., Numb. 2:23; Numb. R. 12:3, end; cf. 23:9; similarly PRK 1:5; PR 5:10.
37. Numb. R. 12:3, beginning.
38. ‘ShWY. Buber omits the final letter of this word in his text, but has restored it where he cites the passage in n. 142.
39. Metsodah. The same written word voweled as metsudah means “fortress” and appears as such in the previous verse of the psalm.
40. Soher. The Buber text may be misreading this word. It should perhaps agree with the parallel in Tanh., Numb. 2:23, which reads hoseh. This reading matches the wording of the Psalm and results in the rendering, “for whoever takes refuge (hoseh) in the Torah.” The parallel in Numb. R. 12:3, however, agress with the Buber text.
41. Deut. R. 6:6.
42. Lam. R. 1:3 (29). The first breach in the walls of Jerusalem was made on Tammuz 17, and the Temple was destroyed on Av 9, exactly three weeks later. This period was also the hottest time of the year.
43. See PRK 1:5.
44. Tanh., Numb. 2:26, end; PRK 5:1; see especially Numb. R. 12:8, end, which greatly expands this interpretation.
45. In other words, Israel (or possibly Torah) is the bride of the Holy One, and the Tabernacle, her wedding canopy.
46. Tanh., 2:27; cf. Numb. R. 12:16.
47. See above, Exod. 7:3, and the notes there.
48. Above, 2:20.
49. Normally the translation would read, MAY THE LORD BLESS, but reading the verb as a simple future indicates that this blessing is reserved for the world to come.
50. Tanh., Numb. 2:28; cf. Numb. R. 14:1.
51. yTa‘an. 2:8 (65d); Lev. R. 22:9.
52. yMeg. 1:14 (or 12) (72c); Zev. 14:6; M. Sam. 13; see Tem. 28b-29a.
53. Buber, n. 147, suggests that the allusion is to the Bathsheba incident (II Sam. 11). This interpretation is suggested by citation of Ps. 51:15 [13] which follows, since according to the introduction of this Psalm, David wrote it when Nathan came to him to condemn him for the Bathsheba affair. Cf. also Numb. R. 14:1, which alludes in this context to David building an altar and offering sacrifices on a high place (II Sam. 24:18-25 // I Chron. 21:18-26).
54. Cf. the parallel in Tanh., Numb. 2:28: “Say to him: David taught the tribes….”.
55. See yShab. 1:3 or 8 (4ab); Gen. R. 14:10; Seder Olam Rabbah 11.
56. See above, Gen. 5:6.
57. Lat.: praetorium; Gk.: praitorion.
58. I.e., unlike Adam, Joseph resisted temptation and overcame his evil drive.
59. The context is the successful return of King David to Jerusalem after his forces had achieved the defeat of Absalom. Cf. also Gen. R. 86:4.
60. Cf. the parallel in Tanh., Numb. 2:28: “AMMIHUD (‘MYHWD) means: ‘His glory (HWDW)’ was ‘with me (‘MY)’ and not with another.”
61. yTa’an. 3:12 (or 10) (67a.
62. Cf. Mark 10:25 // Matthew 19:24 // Luke 22:25.
63. Because this verse uses the word, wehakhen, and because the same word also occurs in Exod. 16:5, it is assumed that the conditions of Exod. 16:5 apply here to Gen. 43:16.
64. Mekhilta deRabbi Ishmael, Beshallah, 1; Numb. R. 14:2; TDER 24 (or 26), p. 131.
65. Tanh., Numb. 2:30; Numb. R. 14:3.
66. In an unvowelled Hebrew text “sun” (shemesh) and “attendant” (shammash) would have the same spelling, i.e., ShMSh.
67. See above. Exod. 8:6; below, Numb. 3:15.
68. Above, Exod. 2:7, and the other parallels listed there.
69. Biblical translations commonly render “RECOMPENSE” (gemulot) as “THEIR DEEDS.”
70. So literally. Biblical translations usually render “son” (ben) by a word like “bough” or “vine.”
71. Cf. Gen. R. 98(99):18.
72. Again English versions generally read “boughs” or the like.
73. Numb. R. 14:6.
74. See Zev. 118b.
75. See Mekhilta deRabbi Ishmael, Beshallah, 4; Gen. R. 84:5; M. Pss. 114:9.
76. Gen. R. 87:8).
ויהי ביום כלות משה1ולמה כתוב תחלה ברכת כהנים ואחר כך הקמת המשכן, משל למלך שהשיא את בתו ושלטה בה עין רע ומתה, כשבא להשיא בת אחרת עשה לה קמיע כדי שלא יגע בה עין רע, כך כשנתן הקב״ה התורה לישראל ניתנה בפומבי, [כמו שכתב וכל העם רואים את הקולות (שמות כ׳:י״ד)], ושלט בה עין הרע ונשתברו הלוחות [כמו שכתוב וישבר אותם תחת ההר (שמות ל״ב:י״ט)], כשבא להשרות ביניהם המשכן מה עשה, כתב תחלה ברכת כהנים במקום קמיע כדי שלא תשלוט בה עין רע, מה הוא ביום כלות משה, ביום שנכנסה כלה לחופתה, לפי שמתן תורה היה קידושין, מנין, נאמר בהם וקדשתם היום ומחר (שמות י״ט:י׳), 2ובמעשה משכן נישואין היו ועל זה נאמר צאינה וראינה בנות ציון (שיר השירים ג׳:י״א), וכתיב ביה ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שיר השירים ג׳:י״א), ביום חתונתו זה מתן תורה שנתחתן עמהם, וביום שמחת לבו, זה המשכן שהיה נישואין, ולכך כתיב תחלה ביום כלות משה, ולא כתיב ביום השלים משה.
1. ולמה כתוב תחלה ברכת כהנים ואח״כ הקמת המשכן משל למלך וכו׳. מובא בפסיקת׳ רבתי פ״ה פסקא ויהי ביום כלות משה דבר אחר ויהי ביום כלות משה מה כתיב למעלה מן הענין ברכת כהנים יברכך ה׳ א״ר יהושע דסבנין למה הדבר דומה כו׳, והובא במדרש במ״ר פי״ב אות ד׳, ונובע מן הפסיקת׳ רבתי, והמדפיס מן מנטובה הוסיף אל התנחומ׳ הנדפס מכבר בפרשת נשא מאמרים גדולים [עיין מבוא צד פ״ז] והוסיף גם אות י״ז, ולקח מן הרבתי ע״ש במבוא.
2. ובמעשה המשכן נישואין היה ועל זה נאמר צאינה וראינה. עיין פסיקת׳ דר״כ פ״א פיסקא ויהיה ביום כלות ובהערה מ״ב, גם בהערה פ״ו פ״ז.
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (שיר השירים ה׳:א׳) ״בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה״ רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל מַטְרוֹנָא (וְהוֹרִידָה) [וּטְרָדָהּ] וְהוֹצִיאָה מִתּוֹךְ פְּלָטִין שֶׁלּוֹ, לְאַחַר זְמַן בִּקֵּשׁ לְהַחֲזִירָהּ, אָמְרָה יְחַדֵּשׁ לִי דָּבָר וְאַחַר כָּךְ הוּא מַחֲזִירֵנִי, כָּךְ לְשֶׁעָבַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל קָרְבָּנוֹת מִלְמַעְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח׳:כ״א) ״וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ״ וְעַכְשָׁיו הוּא מְקַבֵּל מִלְּמַטָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ״בָּאתִי לְגַנִּי״, בָּאתִי לַגַּן אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא בָּאתִי לְגַנִּי, לְגִנּוּנִי, בְּמָקוֹם שֶׁהוּא עִיקָרָהּ מִתְּחִלָּה, עִיקַר שְׁכִינָה בַּתַּחְתּוֹנִים הָיָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ״וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה׳⁠ ⁠⁠״, מְהַלֵּךְ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא ״מִתְהַלֵּךְ״, מְקַפֵּץ וְסָלִיק. כְּתִיב (תהלים ל״ז:כ״ט) ״צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ״. וּרְשָׁעִים הֵיכָן הֵן, פּוֹרְחִין בַּאֲוִיר. אֶלָּא ״וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ״, יַשְׁכִּינוּ שְׁכִינָה עָלֶיהָ וְכוּ׳ (כָּתוּב בְּרֶמֶז כ״ז). לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה״, מֹשֶׁה זָכָה וְהוֹרִידָה לָאָרֶץ.
״אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה״ (שיר השירים ג׳:ט׳). ״[אַפִּרְיוֹן״, זֶה אֹהֶל מוֹעֵד. ״עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה״], זֶה מֶלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת קְטַנָּה וְכוּ׳ (כָּתוּב בְּרֶמֶז שס״ה).
לְמָה הָיָה אֹהֶל מוֹעֵד דּוֹמֶה, לִמְעָרָה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל שְׂפַת הַיָּם, [וְעָלָה הַיָּם] וְהֵצִיף הַמְּעָרָה, וּמִתְמַלֵּאת מִן הַיָּם, וְהַיָּם לֹא חָסֵר כְּלוּם. כָּךְ אֹהֶל מוֹעֵד נִתְמַלֵּא מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה״.
״בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ״ (שם), זֶה אֹהֶל מוֹעֵד. ״וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ״, זֶה בִּנְיַן בֵּית עוֹלָמִים.
לְהָקִים הַמִּשְׁכָּן – אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, מַה הוּקַם עִמּוֹ, עוֹלָם הוּקַם עִמּוֹ, שֶׁעַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיָה הָעוֹלָם רוֹתֵת, מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן נִתְבַּסֵּס הָעוֹלָם, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה״, כַּלֹּת כְּתִיב, בְּיוֹמָא דְּעָלַת כַּלָּתָא לְגִנּוּנָא. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה, בְּיוֹם שֶׁכָּלוּ הֲקָמוֹתָיו. תָּנָא בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה מֹשֶׁה מַעֲמִיד אֶת הַמִּשְׁכָּן, וּבְכָל בֹּקֶר וָבֹקֶר מַקְרִיב קָרְבְּנוֹתָיו עָלָיו, (וּבַשְּׁבִיעִי) [וּבַשְּׁמִינִי] הֶעֱמִידוֹ וְלֹא פֵּרְקוֹ. אֲמַר רַבִּי זְעֵירָא, מִכָּאן שֶׁהֲקָמַת לַיְלָה פְּסוּלָה לַעֲבוֹדָה בַּיּוֹם. רַבִּי שָׁאוּל בַּר נַחְמָן אֲמַר, אַף בַּשְּׁמִינִי הֶעֱמִידוֹ וּפֵרְקוֹ.
רַבִּי אֶלְעָזָר אֲמַר, ״בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה״, בְּיוֹם שֶׁכָּלוּ הַמַּזִּיקִין מִן הָעוֹלָם, וּמַאי טַעֲמָא, ״לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ״, [מִשָּׁעָה שֶׁכָּלוּ הַמַּזִּיקִים מִן הָעוֹלָם]. אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַה לִּי לִלְמֹד מִמָּקוֹם אַחֵר, נִלְמַד מִמְּקוֹמוֹ, ״יְבָרֶכְךָ ה׳ וְיִשְׁמְרֶךָ״, מִן הַמַּזִּיקִין. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בְּיוֹם שֶׁכָּלְתָה אֵיבָה מִן הָעוֹלָם, שֶׁעַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיְתָה אֵיבָה וְקִנְאָה וְתַחֲרוּת וּמַצּוּת וּמַחֲלֹקֶת בָּעוֹלָם, אֲבָל מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן נִתְּנָה אַהֲבָה וְחִבָּה וְרֵעוּת וְצֶדֶק וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וּמַה טַּעַם, (תהלים פ״ה:ט׳) ״אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל״ וְגוֹ׳. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מַה לִי לִלְמֹד מִמָּקוֹם אַחֵר, נִלְמַד מִמְּקוֹמוֹ, ״וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם״.
וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ – מִכֵּיוָן דִּכְתִיב ״וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ״ לְאֵיזֶה דָּבָר נֶאֱמַר ״וַיִּמְשְׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם״. רַבִּי תַּחְלִיפָא קֵיסָרִיָּא וְרֵישׁ לָקִישׁ, חָד אֲמַר מִשֶּׁהָיָה מוֹשֵׁחַ כֻּלָּם כְּאֶחָד חוֹזֵר וּמוֹשֵׁחַ כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְחָרָנָא אֲמַר מְשִׁיחָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמְשִׁיחָה לָעוֹלָם הַבָּא. וְדִכְוָותָהּ ״וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת״, חָד אֲמַר מִשֶּׁהָיָה מְחַבֵּר כָּל אַחַת וְאַחַת הָיָה מְחַבֵּר (כָּל אֶחָד וְאֶחָד) [כֻּלָּם כְּאַחַת], וְחָרָנָא אֲמַר ״וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת״ וְגוֹ׳ ״וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד״, אֶחָד לִמְדִידָה וְאֶחָד לִמְשִׁיחָה.
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי כ״ז:י״ח) ״נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ״ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בְּרִיָּה, אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁאָדָם יָגֵעַ וְנוֹתֵן נַפְשׁוֹ עַל הַדָּבָר אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכָרוֹ. [תֵּדַע לְךָ שֶׁהֲרֵי] בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ו׳:י״ד) ״וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ״, וּבִשְׁבִיל שֶׁנָּתַן דָּוִד נַפְשׁוֹ עָלָיו שֶׁיִּבָּנֶה שֶׁנֶּאֱמַר ״זְכוֹר ה׳ לְדָוִד אֶת כָּל עֻנּוֹתוֹ וְגוֹ׳ עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה׳⁠ ⁠⁠״ לֹא קִפַּח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת שְׂכָרוֹ אֶלָּא כְּתָבוֹ עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ל׳:א׳) ״מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד״, [וְכִי דָּוִד חֲנָכוֹ וַהֲרֵי שְׁלֹמֹה חֲנָכוֹ אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתַן דָּוִד נַפְשׁוֹ עָלָיו נִקְרָא עַל שְׁמוֹ]. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, הַכֹּל נִתְנַדְּבוּ לַמִּשְׁכָּן, הַנָּשִׁים טָווּ, (שמות ל״ו:ח׳) ״וַיַּעֲשׂוּ כָּל חֲכַם לֵב״, (שם ל״ו:א׳) ״וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב״, וּבִשְׁבִיל שֶׁנָּתַן מֹשֶׁה נַפְשׁוֹ עָלָיו שֶׁלֹּא יִטְעוּ וְיַעֲשׂוּ כְּשֵׁם שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָךְ נֶאֱמַר עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר ״כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה״ וְכֵן הוּא אוֹמֵר וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

רמז תשיב

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה – מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלֻּאִים הָיָה מֹשֶׁה מַעֲמִיד אֶת הַמִּשְׁכָּן, וּבְכָל בֹּקֶר וָבֹקֶר מוֹשְׁחוֹ וּמְפָרְקוֹ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הֶעֱמִידוֹ וּמְשָׁחוֹ וְלֹא פֵּרְקוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף בַּשְּׁמִינִי הֶעֱמִידוֹ [וּמְשָׁחוֹ] וּפֵרְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן״. נִמְצִינוּ לְמֵדִין שֶׁבְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה בַּאֲדָר הִתְחִילוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו לַעֲבֹד [הַמִּשְׁכָּן] וְכָל הַכֵּלִים לִמְשֹׁחַ, בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, בַּשֵּׁנִי נִשְׂרְפָה פָּרָה, בִּשְׁלִישִׁי הִזָּה מִמֶּנּוּ, בָּרְבִיעִי גִּלַּח הַלְּוִיִּם, בּוֹ בַּיּוֹם שָׁרְתָה שְׁכִינָה בַּבַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר (שם, לה) ״וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״ וְגוֹ׳, בּוֹ בַּיּוֹם הִקְרִיבוּ נְשִׂיאִים שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן״ שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״רִאשׁוֹן״ אֶלָּא רִאשׁוֹן לְכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה, בּוֹ בַּיּוֹם יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְאָכְלָה אֶת הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ט׳:כ״ד) ״וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ״, בּוֹ בַּיּוֹם הִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֵשׁ זָרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם י׳:א׳-ב׳) ״וַיִּקְחוּ (שְׁנֵי) בְּנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְגוֹ׳ וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ מִיתָתָן לִפְנֵי ה׳ וּנְפִילָתָן בַּחוּץ. כֵּיצַד יָצְאוּ. הָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַמַּלְאָךְ מְדַדָּן מֵתִים עַד שֶׁיָּצְאוּ וְנָפְלוּ בָּעֲזָרָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ״, ״מֵאֵת פְּנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ״. רַבִּי (שִׁמְעוֹן) [יִשְׁמָעֵאל] אוֹמֵר: דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״, מִיתָתָן לִפְנֵי ה׳ וּנְפִילָתָן בַּחוּץ, כֵּיצַד יָצְאוּ, גְּרָרוּם בִּקְנֵי בַּרְזֶל.
וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו – שׁוֹמֵעַ אֲנִי רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן שֶׁנִּמְשַׁח הָיָה קָדוֹשׁ. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם״, מַגִּיד שֶׁלֹּא קָדַשׁ אֶחָד מֵהֶם עַד שֶׁנִּמְשְׁחוּ כֻּלָּן. וַיִּמְשָׁחֵם מְשִׁיחָה מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ. רַבִּי יֹאשִׁיָּה אָמַר: מִדַּת הַלַּח נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וְנִמְשְׁחוּ מִבַּחוּץ, וּמִדַּת הַיָּבֵשׁ נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וְלֹא נִמְשְׁחוּ מִבַּחוּץ. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מִדַּת הַלַּח נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וְלֹא נִמְשְׁחוּ מִבַּחוּץ, וּמִדַּת הַיָּבֵשׁ לֹא נִמְשְׁחוּ לֹא מִבִּפְנִים וְלֹא מִבַּחוּץ, תֵּדַע לְךָ שֶׁהֲרֵי אֵינָן מְקֻדָּשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״ג:י״ז) ״מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה [וְגוֹ׳ חָמֵץ תֵּאָפֶינָה״], אֵימָתַי הֵן לַה׳, לְאַחַר שֶׁנֶּאֱפוּ. רַבִּי אוֹמֵר: וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם לָמָּה נֶאֱמַר וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ״ וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַיִּמְשָׁחֵם״, מַגִּיד שֶׁבִּמְשִׁיחָה שֶׁל אֵלּוּ הֻקְדְשׁוּ כָּל הַכֵּלִים לֶעָתִיד לָבֹא.
בְּמַאי קָא מִפְלִגֵי, רַבִּי יֹאשִיָּה סְבַר (אֹתָם לְמִעוּטֵי מִדַּת הַלַּח נִמְשְׁחוּ) אֹתָם לְמַעֵט מִדַּת יָבֵשׁ בַּחוּץ, וְרַבִּי יוֹנָתָן סְבַר מִדַּת יָבֵשׁ חֹל הוּא וְלֹא אִצְטְרִיךְ קְרָא לְמִעוּטֵי וְכִי אִצְטְרִיךְ קְרָא לְמִעוּטֵי מִדַּת הַלַּח מִבַּחוּץ.
וַלַמַּא כַּאןַ פִי יַוְםִ פִרגִ׳ מֻושִׁה מִן נַצבִּ אלּמַסכַּןִ וַמַסַחַהֻ וַקַדַּסַהֻ וַגַמִיעַ אַנִיַתִהִ וַאלּמַד׳בַּחַ וַגַמִיעַ אַנִיַתִהִ מַסַחַהַא וַקַדַּסַהַא
וכאשר היה ביום אשר התפנה בו משה מן העמדת המשכן, ומשח אותו וקדש אותו וכל⁠־כליו, ואת⁠־המזבח וכל⁠־כליו משח אותם וקדש אותם.
ויהי ביום כלות – כלתא כת׳, יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה.⁠ב
ויהי ביום כלות משה – בצלאל וכל חכם לב עשו את המשכן, ותלאו הכתוב במשה לפי שמסר עצמו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראוהו בהר להורות לעושי המלאכה, ולא טעה בתבנית אחת, וכן מצינו בדוד לפי שמסר עצמו על בניין בית המקדש, שנאמר: זכור י״י לדוד את כלג עונותו אשר נשבע לי״י וגו׳ (תהלים קל״ב:א׳-ב׳), לכך נקרא על שמו, שנאמר: ראה ביתך דוד (מלכים א י״ב:ט״ז).
כלות משה להקים – ולא נאמר: ביום הקים, מלמד שכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמידו ומפרקו, ובאותו היום העמידו ולא פירקו, לכך נאמר: כלות להקים – אותו היום כלו הקמותיו. וראש חדש ניסן היה, בשיני נשרפה את הפרה, בשלישי היזו הזייה ראשונה, ובשביעי גילחו.
א. כן בהרבה כ״י של המקרא, כולל נוסח הפנים של כ״י לייפציג 1, ועיינו במנחת שי. בנוסח המקרא שלנו: ״כלות״.
ב. בכ״י לייפציג 1 מופיעה כאן תוספת: ״ת׳ למה נסמכה ברכה כהנים להקמת המשכן, משל למלך שהיו לו שתי בנות והשיא אחת ומרוב שמחה וגדולה ופירסום המשתה שלט בה עין הרע ומתה, בקש להשי אחרת והיה מתיירא שלא ישלוט בה יצר [עין] הרע צוה וכתבו לה קמיעא, כך בשע׳ מתן תורה מרוב שמחה ופירסום הדבר שלט בה עין ונשתברו הלוחות, ובשעת מעשה המשכן צוה וכתבו לה קמיעא וסמך להם ברכ׳ כהנים.⁠״ ביאור מקביל מופיע גם בכ״י מינכן 5.
ג. כן בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, וכן בפסוק. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165: ״יום״.
ויהי ביום כלות משה AND IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSHE HAD FINISHED [RAISING THE TABERNACLE] – The word כלות is written defective (without ו after the ל) thus indicating: on the day that the Tabernacle was erected Israel was like a bride (כלה) who goes beneath the marriage canopy (Tanchuma Nasso 20). (Cf. Rashi on Shemot 31:18.)
כלות משה MOSHE HAD FINISHED – Bezalel and Ohaliab and all the wise-hearted men made the Tabernacle (cf. Shemot 36:1), but Scripture attributes it to Moshe (describes it as his work), because he devoted himself wholeheartedly to it, to see that the shape of each article was exactly as He had shown him on the mountain – to show the workmen how it should be made; nor did he err in a single shape. – A similar thing do we find in the case of David: because he devoted himself to the building of the Holy Temple, – as it is said, "Hashem, remember David, and all his affliction: How he swore unto Hashem … [I will not give sleep to mine eyes … until I find out a place for Hashem …]" (Tehillim 132:1–5), therefore it is called by his name, as it is said, "Now see your own house, David" (Melakhim I 12:16) (Tanchuma Nasso 13).
כלות משה להקים [AND IT CAME TO PASS ON THE DAY] THAT MOSHE HAD FINISHED SETTING UP [THE TABERNACLE] – but it is not said, "on the day Moshe set up"; this (the phrase כלות … להקים, "had finished setting up") teaches us that during each of the seven days of installation Moshe used to erect and dismantle it (the Tabernacle), but on that day (the eighth) he erected it but did not again dismantle it; for this reason it is said: "on the day that (Moshe) finished setting up" – i.e. on that day his several erections of it came to an end. – It was the New Moon (the first day) of Nisan (cf. Rashi on Vayikra 9:1 and Note thereon), on the second the Red Heifer was burnt, on the third they (the Levites) were sprinkled for the first time with the water in which its ashes were mingled (cf. Rashi on 8:7), and on the seventh day, after having been again sprinkled, they shaved their bodies and were ready to enter on their duties (cf. 8:6–7) (Sifre Bemidbar 7).
פס׳: ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן – זה היה כיום החדש הראשון (שמות מ׳:י״ז) בשנה השנית כאחד לחדש הוקם המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו וגו׳. ומצינו למדים שבעשרים ושלשה באדר התחילו אהרן ובניו למשוח המשכן וכל הכלים בראש חדש הוקם. בשני שרף אלעזר בן אהרן את הפרה. בשלישי הזה הימנה הזיה. שניה גלחו הלוים דכתיב (במדבר ח׳:ז׳) והעבירו תער על כל בשרם, בו ביום שהוקם שרת השכינה שנאמר (שמות מ׳:ל״ה) ולא יכול משה לבא אל אהל מועד. בו ביום הקריבו הנשיאים שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון. אין ראשון אלא ראשון לכל ימות השנה. בו ביום ירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבנות. בו ביום הקריבו בני אהרן נדב ואביהוא. בו ביום מתו. שנאמר (ויקרא י׳:ב׳) וימותו לפני ה׳. מיתתן לפנים 1ונפילתן בחוץ. כך מפורש בענין המלואים.
וימשחם ויקדש אותם – מלמד שלא חלה בהם קדושה עד שנתקדשו כלם.
ד״א: וימשחם – משיחה מבפנים ומבחוץ. 2רבי יאשיהו אומר שלש מדות הללו נמשחו מבפנים ומבחוץ כגון הקשוות של נסוך. ומדות של שמן והמזרקות. ומדות היבש לא נמשחו אלא מבפנים.
ד״א: וימשחם ויקדש אותם – הוא שאמרו רבותינו כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן. מכאן ואילך עבודה מחנכתן. שנאמר וימשחם ויקדש אותם. אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה אלא בעבודה:
1. ונפילתן בחוץ. בספרי המלאך מדדן מתים עד שיצאו ונפלו בעזרה:
2. רי״א. בספרי וכן (מנחות נ״ז:) הגי׳ ר״י אומר מדת הלח נמשחו מבפנים ונמשחו מבחוץ מדת היבש נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ וכו׳:
וטעם ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן אחר ברכת כהנים – כי כן היה, כי ביום שנשא אהרן את ידיו אל העם ויברכם (ויקרא ט׳:כ״ב), החלה חנוכת המזבח.
ופסוק ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן לעד על דברי המעתיקים: כי היה סותרו,⁠א כי טעם ויקדש אותו – בהזאת הדם בשבעת ימי המלואים.
ואת המזבח ואת כל כליו – דבק עם: ביום כלות משה. והטעם: שהקים המזבח במקומו ואת כל כליו.
וימשחם – בשמן המשחה.
ויקדש אתם – בדם.
והזכיר המזבח בעבור החנוכה.
א. בדפוס ורשא נוסף כאן: ומקימו וחוזר לסותרו ולהקימו כל ז׳ ימי המלואים להרגילם. אולם, הוא חסר בכל עדי הנוסח שבדקנו כולל: כ״י פריס 176, 177, 181, 182, פרנקפורט 150, לוצקי 827, ברסלאו 53 ועוד.
[AND IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD MADE AN END OF SETTING UP THE TABERNACLE.] Moses made an end to the setting up of the tabernacle after the blessing of the kohanim,⁠1 as this was how events unfolded.⁠2 On the day that Aaron lifted up his hands toward the people and blessed them,⁠3 the dedication of the tabernacle began.⁠4 The verse And it came to pass on the day that Moses had made an end of setting up the tabernacle is proof of the words of our sages, that Moses took the tabernacle down, raised it up and took it down again, and erected it again throughout the seven days of dedication to train the kohanim.⁠5 For the meaning of and sanctified them is that he sanctified them [the furniture, the altar, and the vessels] by the sprinkling of the blood6 during the seven days of dedication.⁠7
AND THE ALTAR AND ALL THE VESSELS THEREOF. This is connected to on the day that Moses had made an end of setting up the tabernacle.⁠8 It means that he set the altar up in its place.
AND ALL THE VESSELS THEREOF, AND HAD ANOINTED THEM. With the anointing oil
AND SANCTIFIED THEM. With blood. Scripture mentions the altar because of its dedication.⁠9
1. After the kohanim blessed Israel. See Num. 6:24-26; Lev. 9:22.
2. Chapter 7 follows the blessing of the kohanim at the end of chapter 6.
3. Lev. 9:22.
4. Our verse.
5. According to the rabbis, had made an end of setting up the tabernacle indicates that the tabernacle had been set up and taken down a number of times. See Ibn Ezra on Ex. 40:2 and the notes thereto (Vol. 2, p. 754). It should be noted that Ibn Ezra there rejects the opinion that Moses erected and took down the tabernacle during the seven days of dedication.
6. See Ex. 29:21; Ex. 29:35-7; Lev. 8:30.
7. When the tabernacle was set up and taken down.
8. In other words, And it came to pass on the day that Moses had made an end of setting up the tabernacle also applies to and the altar.
9. Prima facie, the altar is included in the furniture thereof. Hence Ibn Ezra points out the altar is singled out for special mention because it had a special dedication.
ויהי ביום כלות משה – למעלה פירש עבודת בני קהת הנשאת בכתף עכשיו מפרש לך עבודת בני גרשון ומררי שאי אפשר להיות נשאת בכתף רק בעגלות ונסמכה פרשת חנוכת המזבח לפרשת כהנים ללמד שביום שנשא אהרן את ידיו לברך את העם (ויקרא ט׳:כ״ב), אחר כך בו ביום החלה חנוכת המזבח.⁠1
וימשח אתו – ועל ידי כך ויקדש אתו – וכן אמרו רבותינו כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן.
1. שאוב מאבן עזרא.
ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, "it was on the daythat Moses had completed erecting the Tabernacle;⁠" the Torah here refers to chapter 4,116. The Torah there had discussed the tasks allocated to the sons of Kehat which needed to be performed by carrying the furnishings on their shoulders. Now it turns to discussing the tasks of the sons of Gershon and Merari, which could not be performed by carrying on their shoulders, and which needed to be transported on the wagons donated by the princes. The subject of consecrating the altar follows that of the priests, to teach that on the day that Aaron raised his hands in blessing the Jewish nation, this was followed immediately by the consecration of the altar. (Ibn Ezra)
וימשח אותו, "and he had anointed it;⁠" having done so it became holy, i.e. ויקדש אותו. Our sages in the Talmud Sh'vuot, folio 15 state that all the vessels which Moses anointed became holy through the act of having been anointed. They were ready for immediate use.
ויהי ביום כלות משה – נסמכה פ׳ חנוכת המזבח לברכת כהנים לומר, יבאו ישראל שהתנדבו ט״ו דברים ועשו מהם המשכן ויקבלו ברכת כהנים של ט״ו תיבות.
כלת משה – פירש״י בצלאל וכל חכם לב עשו את המשכן ותלאו הכתוב במשה לפי שמסר נפשו עליו וכו׳ וקשה הא מיירי הכא בהקמת המשכן ומה לבצלאל וכל חכם לב לזה הרי משה הקימו ופרקו וחזר והקימו כפי׳ רש״י עצמו בסמוך, מהר״ר יעקב.
ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן – לא נאמר: ביום הקים, מלמד שכל שבעת ימי המלואים היה מעמידו ומפרקו, ובאותו היום העמידו ולא פירקו, לכך נאמר: כלות משה להקים, אותו היום כלו הקמותיו. וראש חדש ניסן היה, בשני נשרפה הפרה, בשלישי הזו הזיהא ראשונה, בשביעי גלחו. לשון רבינו שלמה כדבריב רבותינו (ספרי במדבר ז׳:א׳).
אבל איננה ראייה גמורה, כי: ביום כלות איננו דבוק עם להקים בלבד, אבל ביום כלות משה להקים את המשכן ולמשוח ולקדש אותו ואת המזבח ואת כל כליו, הקריבו הנשיאים את קרבנם כשנעשה כל זה. ומכל מקום ביום השמיני היה.
ונכתבה זאת הפרשה בכאן בעבור כי ביום הראשון של מלואים קרא אל משה מאהל מועד, וידבר השם אליו כל הפרשיות שמתחלת ספר ויקרא עד: ויהי ביום השמיני (ויקרא ט׳:א׳), שהם בדיני הקרבנות, ומיום השמיני נדבר לו כל הפרשיות שמתחלת: זאת החיה אשר תאכלו (ויקרא י״א:ב׳), שהם בדיני איסור והיתר, ויש בכולן ענין הקרבנות, ונמשכו הענינים עד המקום הזה כסדר כאשר פרשתי. וכשהשלים המצות אשר נצטוה משה לאמר לישראל, ובכולם דיני עבודה וקרבנות ומשמרת אהל מועד ועבודתו, חזר אחרי כן בכאן להגיד נדבת הנשיאים בקרבנם, שהיו מיום השמיני עד יום תשעה עשר לחדש, או עד שנים עשר יום לחדש כדברי רבותינו (סדר עולם רבה ז׳).
וטעם וימשחם ויקדש אותם – אמר ר׳ אברהם: שמשח אותם בשמן המשחה, וקדש אותם בדם החטאת, כמו שאמר שם: ויחטא את המזבח ואת הדם יצק אל יסוד המזבח ויחטאהוג לכפר עליו (ויקרא ח׳:ט״ו). ואינו כן, שכך נאמר במשכן: וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו, והמשכן לא נתקדש בדם כלל. אבל: וימשחם לקדש אותם.
וטעם: ואת המזבח ואת כל כליו – מחובר לראש הפסוק: ביום כלות משה להקים את המשכןד ואת כל כליו וימשחם ויקדש אותם.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73. בכ״י פרמא 3255, דפוס ליסבון: ״הזאה״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון: ״מדברי״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בפסוק: ״ויקדשהו״.
ד. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2: ״המזבח״.
AND IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED SETTING UP THE TABERNACLE. "Scripture does not say 'on the day that Moses set up' [but it states 'on the day that Moses had finished setting up']. This teaches us that on each of the seven days of initiation [of the priests] Moses erected and dismantled the Tabernacle, and on that day [the eighth day] he erected it but did not dismantle it. Therefore it says, on the day that Moses had finished setting up the Tabernacle, since it was on that day that he finished all his erections. This happened on the first of Nisan; on the second day the Red Heifer was burnt, on the third day they sprinkled [upon the Levites]⁠1 the first sprinkling [of the water of purification in which the ashes of the Red Heifer were mingled],⁠2 and on the seventh day [of Nisan, after having been sprinkled again]⁠3 the Levites were shaven4 [and were ready to be initiated into their service].⁠" This is Rashi's language on the basis of the words of our Rabbis5 of blessed memory. But it is not a complete proof [that Moses set up the Tabernacle and dismantled it again on each of the seven days of initiation], for the expression on the day that he had finished is not connected only with the word l'hakim (setting up), but [its meaning is rather as follows]: "on the day that Moses had finished setting up the Tabernacle and anointing and sanctifying it, and [doing likewise to] the altar and all the vessels thereof — the princes offered their offerings, when all this was done.⁠" Nonetheless [however we explain the verse], it was [indeed] on the eighth day [of the initiation of the priests].
This section was written here because on the first day of the initiation He called unto Moses out of the Tent of Meeting and G-d spoke to him6 all the sections [of the Torah] from the beginning of the Book of Leviticus until the section of Vayehi Bayom Ha'shemini,⁠7 which all deal with the laws of the offerings. From that eighth day on Moses was told all the sections beginning with These are the beasts which ye may eat,⁠8 which contain the laws of forbidden and permitted foods, since they are all related to the subject of the offerings, and these topics continued in their correct order up to this place [before us], as I have explained.⁠9 Thus when He had completed the commandments which Moses was ordered to say to Israel, all of them being laws of the Divine Service and the offerings, the charge of the Tent of Meeting and its Service, He reverted here afterwards to tell of the freewill offerings of the princes, which took place from the eighth day until the nineteenth day of Nisan,⁠10 or until the twelfth day of the month in accordance with the words of our Rabbis.⁠11
VAYIMSHACHEIM' (AND HE HAD ANOINTED THEM), 'VAYEKADEISH' (AND SANCTIFIED) THEM. Rabbi Abraham ibn Ezra explains that "Moses anointed them with the oil of anointment, and sanctified them by [sprinkling upon them] the blood of the sin-offering, as it is said there, and he purified the altar, and poured out the remaining blood at the base of the altar, and sanctified it, to make atonement upon it. "12 But it is not so, for it is likewise said about the Tabernacle [in the verse before us], and he had anointed it, and sanctified it and all its vessels, and yet the Tabernacle was not sanctified by means of [sprinkling upon it] the blood and any offering. Rather, the meaning [of the phrase vayimshacheim vayekadeish otham] is that "he anointed them in order [thereby] to sanctify them.⁠"
AND THE ALTAR AND ALL THE VESSELS THEREOF. This is connected with the beginning of the verse, [so that the sense thereof is as follows]: "and it came to pass on the day that Moses had finished setting up the Tabernacle [and the altar]⁠13 and all its vessels, and had anointed them and sanctified them — [that the princes of Israel offered etc.].⁠"
1. Further, 8:7.
2. Ibid., 19:12.
3. Ibid., 19:12.
4. Further, 8:7.
5. Sifre Naso 44.
6. Leviticus 1:1.
7. Leviticus 9:1. The verse referred to is ibid., 22.
8. Ibid., 11:2.
9. In Exodus 40:2, and Leviticus 25:1.
10. This is the opinion of Rabbi Akiba, who says that the first day of the initiation of the priests was the first of Nisan, and accordingly "the eighth day" [which marked the final erection of the Tabernacle] was on the eighth of Nisan. On that day the twelve princes began their offerings, and each one brought an offering on a separate day, so that they finished on the nineteenth of Nisan.
11. This is the opinion of Rabbi Yishmael, and is also the finally agreed opinion of the Rabbis in general. Hence the language of Ramban ["in accordance with the words of our Rabbis"]. According to this opinion, the Tabernacle was first put up on the twenty-third of Adar, and "the eighth day" was therefore the first of Nisan, so that the princes completed their offerings on the twelfth of Nisan. See further on this matter in my Hebrew commentary p. 217, and in Ramban, Vol. II, pp. 616-622.
12. Leviticus 8:15.
13. Tur. In our editions of Ramban this phrase is missing, but the Tur's reading is clearly correct.
ויהי ביום כלות משה – נכתב זה אחר ברכת כהנים כי כן היה, שהרי ביום שנשא אהרן את ידיו אל העם התחילה חנוכת המזבח. ופסוק זה מורה כדברי רז״ל שהיה משה סותר את המשכן בשבעת ימי המלואים.
וימשחם – בשמן המשחה.
ויקדש אותם – בהזאה.
ובמדרש ויהי ביום כלות משה, זהו שאמר הכתוב (משלי כ״ז:י״ח) נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד, אין הקב״ה מקפח שכר כל בריה, אלא בכל מה שהאדם יגע ונותן נפשו על הדבר אין הקב״ה מקפח שכרו, לכך נאמר נוצר תאנה וגו׳. תדע לך ששלמה בנה בית המקדש ובשביל שנתן דוד נפשו עליו נקרא על שמו שנאמר (תהלים ל׳:א׳) מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, לשלמה אין כתיב כאן אלא לדוד. וכן אתה מוצא במשכן שבשביל שנתן משה נפשו על המשכן אמר הקב״ה איני כותבו אלא על שמו שנאמר ויהי ביום כלות משה, הוי אומר נוצר תאנה יאכל פריה. דבר אחר ויהי ביום כלות משה, זהו שאמר הכתוב (שם נ״א) היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל, לפי שבעוה״ז הקריבו קמעא שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון וגו׳ קרבנו קערת כסף אחת עשרה זהב שעיר עזים אחד ולזבח השלמים בקר שנים, הרי כל הקרבן, למה הדבר דומה למלך שיצא לדרך והיו מביאין לפניו סעודה לפי הדרך ולפי הפונדק, אמר להן המלך כך אתם מכבדים אותי וכך אתם נותנין לי ואני מלך ושליט בעולם, אמרו אדוננו בדרך אנו ונותנין לפי הדרך, ולפי הפונדק הכנסנו לך, אלא הכנס למדינה וכשתכנס לפלטרין שלך אתה רואה כמה אנו מכבדין אותך. כך כשהוקם המשכן הקריבו כל הנשיאים דורון, קערה אחת כף אחת פר אחד שעיר עזים אחד איל אחד, אמר להן הקב״ה כך הוא כבודי, אמרו לפניו רבש״ע במדבר אנו ולפי המדבר הקרבנו לך, אלא כשתכנס לפלטרין שלך אתה רואה כמה פרים וכמה קרבנות נקריב לפניך שנאמר (שם) היטיבה ברצונך את ציון וגו׳ אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים, ולא פר אחד. וכן אתה מוצא בשלמה כשבנה בית המקדש (מלכים א ח׳:ס״ג) ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה׳ בקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף ויחנכו את בית ה׳ המלך וכל בני ישראל. וכן בימי עזרא מה כתיב (עזרא ו׳:י״ז) והקריבו לחנוכת בית אלהי דנא תורין מאה דכרין מאתין אמרין ארבע מאה וצפירי עזים לחטאת על כל ישראל תרי עשר למנין שבטי ישראל. דבר אחר ויהי ביום כלות משה אמר רבי יוחנן כלת לשון כלה הוא, שעד שלא הוקם המשכן המזיקין מצוין בעולם, כשהיה משה עולה להר היה אומר המזמור (תהלים צ״א:א׳) יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן, מי שיושב בסתרו של עולם בצלו יתלונן, שלן שם מאה ועשרים יום כמנין צ״ל, אומר לה׳ מחסי ומצודתי אלהי אבטח בו, אמר לו הקב״ה בי בטחת אני עומד. כי הוא יצילך מפח יקוש, במצודתו של דוד שנתפש ליהרג, שנאמר (שמואל א כ״ג:כ״ו) ושאול ואנשיו עוטרים אל דוד ואל אנשיו לתפשם. ותחת כנפיו תחסה צנה וסוחרה אמתו, אמר רבי שמעון בן לקיש צנה אני עושה לך וכל מי שסוחר בתורה. לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם, יש מזיק שהוא פורח כעוף. מקטב ישוד צהרים, זהו קטב מרירי שכל מי שרואה אותו אין לו חיים בעולם בין אדם בין בהמה וחיה. כיצד עשוי, ראשו דומה לעגל וקרן אחת יוצא מתחת מצחו ושולט מי״ז בתמוז ועד תשעה באב. לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך, זה אוהל מועד, עד שהוקם המשכן היו המזיקין מצויין וביום שהוקם כלו.
ונראה לפי המדרש הזה כי מה שאומר על שחל ופתן, וכפיר ותנין, הם הם ארבע כתות שהשדים נחלקים להם מארבעה אנשים, וכמו שהזכרתי בפסוק (בראשית ד׳:כ״ב) ואחות תובל קין נעמה. וכן לדורות בירושלים היו אומרים השיר הזה, וכן הזכירו בתחלת מסכת שבועות אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא וכהן וסנהדרין של שבעים ואחד ואורים ותומים ושתי תודות ושיר, וכן אמר הכתוב (שמות כ״ה:ח׳) ועשו לי מקדש, כלומר כענין זה שכל דברים אלו היו בימי משה, וכן תעשו לדורות. והשיר הוא שיר של פגעים, זהו שהיו אומרים אותו בירושלים להגן מן המזיקין כשם שאמרו משה בהר במעשה המשכן. אמר רבי שמעון בן לקיש מה לי ללמוד מספר תהלים נלמוד ממקומו, שנאמר יברכך ה׳ וישמרך, ישמור אותך מכל רע, אימתי ביום שהוקם המשכן. אמר רבי יהודה ברבי סימון יום שהוקם המשכן נכנס משה והיה שומע קול הדר קול נאה קול משובח, אמר משה (תהלים פ״ה) אשמעה מה ידבר האל ה׳, א״ל הקב״ה, משה שלום, אני מדבר להן שאין לי על בני כלום, שנאמר (שם) כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה אך קרוב ליראיו ישעו, אימתי ביום שהוקם המשכן, שעד שלא הוקם היתה תחרות בין הקב״ה לישראל, אמר ריש לקיש מה לי ללמוד מספר תהלים, אפילו במקומה אינה חסרה כלום, מה כתיב למעלה מן הענין ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום.
להקים את המשכן – נכתבה ההקמה על שמו אבל מעצמו הוקם בידי שמים, שנאמר (שמות מ) הוקם את המשכן. ובמדרש להקים את המשכן, זהו שאמר הכתוב (במדבר כ״ד:ה׳) מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, אם אהליך למה משכנותיך ואם משכנותיך למה אהליך, אלא אהליך אלו האהלים, משכנותיך אל תקרי משכנותיך אלא משכונותיך, א״ל הקב״ה למשה שיעשו לו משכן שאם יחטאו יהא מתמשכן על ידיהם, תדע לך שהוא כן שכיון שחטאו מה כתיב (תהלים ע״ח:כ״א) לכן שמע אלהים ויתעבר ואש נשקה ביעקב ויטוש משכן שילו, זה המשכן שלא נעשה אלא שאם חטאו יהא מתמשכן על ידיהם. דבר אחר להקים את המשכן, א״ר סימון בשעה שאמר הקב״ה לישראל להקים את המשכן רמז למלאכי השרת שיעשו אף הם את המשכן, ובעת שהוקם למטה הוקם למעלה, והוא משכן הנער ששמו מטטרון שבו מקריב נפשותיהם של צדיקים לכפר על ישראל בימי גלותם, ולכך כתיב את המשכן, שמשכן אחר הוקם עמו, וכן הוא אומר (שמות ט״ו:י״ז) מכון לשבתך פעלת ה׳, עד כאן במדרש.
ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, "It was on the day Moses completed erecting the Tabernacle, etc.⁠" This chapter was written after the priests had bestowed their blessing on the people, i.e. in chronological order. On the day Aaron raised his hands over the people in blessing them the inauguration of the Altar commenced. This verse is proof of the opinion expressed in Sifri Nasso 43 that during the seven preceding days Moses erected and dismantled the Tabernacle each day.
וימשחם, "he anointed them,⁠" i.e. with oil.
ויקדש אותם, "he sanctified them.⁠" This was by means of sprinkling blood on the Tabernacle's furnishings including the Altar (compare Ibn Ezra).
A Midrashic approach: the words: "It was on the day Moses completed the erecting of the Tabernacle" are reminiscent of Proverbs 27,18: "He who tends the fig tree will eat its fruit; he who waits on his master will be honoured.⁠" God does not withhold the appropriate reward for any creature. If man has toiled and devoted his best efforts to something worthy he will be rewarded. The Midrash illustrates this with the example of David, his son Solomon, and the Temple. It is well known that the scheme to build the Temple originated with David. Not only did he amass most of the funds and materials for the project but he had drawn up detailed blue prints. This is why we find that psalm 30,1 credits the Temple to David rather than to his son Solomon who had spent seven years building it. At the inauguration the hymn commences with the words מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, "a psalm for David. A song for the dedication of the House.⁠" You will observe a similar phenomenon with the Tabernacle. Seeing that Moses had devoted so much effort to see the Tabernacle built, had assembled it, erected it, etc., we find here that though Betzalel was the chief architect and executive carrying out the construction, that the Torah speaks about the day "Moses completed the Tabernacle.⁠" This is the way the Torah expresses its recognition of the contribution by people whose efforts is likened to those who plant a fig tree.
Another Midrashic insight: the words: "it was on the day Moses completed the Tabernacle,⁠" are reminiscent of another part of Psalms 51,2--21 "May it please You to make Zion prosper; rebuild the walls of Jerusalem. Then You will want sacrifices offered in righteousness, burnt and whole offerings; the bulls will be offered on Your altar.⁠" Seeing that in this world, at the inauguration of the Tabernacle the sacrifices were quantitatively minuscule, as described in verse 12, God could have reacted to such measly offerings with some degree of indignation. The Jewish people, forestalling such a complaint explained that seeing they were not in Jerusalem, did not yet have a home of their own, were traveling through the desert, they only presented a token of their esteem for their king God. They hinted in this psalm that as soon as their king would lead them to their permanent home they would reciprocate by presenting the King with sacrifices more in keeping with his stature. In fact when you will study the report of the inauguration of Solomon's Temple and compare it with the inauguration of the Tabernacle you will be amazed at the quantitative difference. The courtyard of the Temple had to be enlarged (the sanctified area) in order to accommodate all the animals being slaughtered on that occasion. Kings I 8,63 tells of 22,000 oxen, 120,0000 sheep. being sacrificed at that time. Even during the days of Ezra, at the inauguration of the second Temple, when the economic and numerical condition of the Jewish people was a far cry from the glorious days of Solomon, we read that 100 bulls, 200 rams, 400 lambs, and 12 goats were offered on that occasion (Ezra 6,17).
Another interpretation: The choice of the word כלות in the verse ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן causes Rabbi Yochanan to understand the meaning of the word in the same sense as in Genesis 18,21 where it referred to total extinction of the people of Sodom. As long as the Tabernacle had not been erected the various destructive forces commonly known as demons had free reign on earth. When Moses had ascended Mount Sinai he recited Psalms 91,1 יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן, extolling "the Jewish people who had been allowed to reside in the shelter of the Most High and abide in the protection of Shaddai.⁠" Tanchuma Nasso 23 understands these words slightly differently i.e. the word צל, shadow, has a numerical value of 120. This is the combined number of days (3 times 40) which Moses spent in that "hideout" near God on the mountain. In verse two of that hymn Moses says to God: "my refuge and stronghold, my God in whom I trust.⁠" God responded: "seeing you placed your trust in Me, I will indeed stand by you.⁠" This is why the following verses dealing with miraculous rescues refer particularly to David whom God rescued from certain death at the hands of King Shaul (compare Samuel I 23,26). On the words ותחת כנפיו תחסה צנה וסוחרה אמתו, "and under His wings you will find refuge; His fidelity is an encircling shield (verse 4),⁠" Rabbi Shimon ben Lakish comments in that same Midrash that God promises to act in the fashion described for all who are true students of Torah. The next verse in the psalm, speaking of there being no need to fear the terror by night or the arrow that flies by day, is a reference to destructive forces on earth known by Moses in the psalm, i.e. the ones who fly around by day. The term קטב מרירי mentioned in verse six is a destructive agent whose sighting the victim is not likely to survive at all. It kills man and beast alike without direct contact. To help identify this creature, our author describes its head as similar to the head of a calf, it sprouts one horn on the middle of its forehead; the time of year when it is rampant is between the 17th of Tammuz and the ninth of Av, i.e. the period when the city of Jerusalem and at the end the Temple were captured and destroyed.
When the psalmist (Moses) continues in verse 10 with: "no harm will befall you, no disease will touch your tent,⁠" this is a reference to the Tent of Meeting, the Tabernacle. As long as the Tabernacle had not become functional these various destructive forces were commonplace; from the day described in our verse they ceased to exist.
According to this Midrash it appears that what Moses said about על שחל ופתן תדרוך, תרמוס כפיר ותנין, "you will tread on cubs and vipers; you will trample lions and asps,⁠" (verse 13) refers to 4 distinct groups of demons which are the outgrowths of four specific human beings. I have already referred to this in my commentary on Genesis 4,22 that the sister of Tubal-Kayin was Naamah. This hymn would be recited throughout the ages in Jerusalem. It is mentioned in Tractate Shevuot folios 14 and 15 where we are told that it was not permitted to expand the boundaries (walls) or the holy precincts except with the consent of the king, prophet of the generation, and the High Priest. In addition the Sanhedrin of 71 members had to give its consent and the Urim Vetumim had to be consulted by the High Priest. Two thanksgiving offerings had to be offered to make the changes effective and the Levites had to play their instruments when these offerings were presented and to recite a hymn [psalm 30 and the hymn in which David gives thanks for having escaped the pursuit of his sons Avshalom. Apparently these hymns were obligatory. Ed.]
This is also the meaning of Exodus 25,8: "they shall make for Me a Sanctuary. When the Torah adds the apparently redundant words וכן תעשו, "and so you shall do,⁠" at the end of this verse, the meaning is that whereas at the time the instructions were issued they applied to the construction of the Tabernacle, i.e. ועשו לי, the words וכן תעשו mean that the same rules are to be in effect when it would be time to construct the permanent Temple.
The song mentioned in the Mishnah in Shevuot is the one dealing with the damage inflicted by demons (Psalms 91). They would recite this in Jerusalem to ward off these negative and destructive forces just as Moses had recited it at the time he had supervised construction of the Tabernacle.
Tanchuma Nasso 25 has Rabbi Shimon query why we need to resort to the Book of Psalms to learn all this when we could learn it simply from our verses (the priestly blessings) where surely the words of that blessing address such dangers when the priests ask God to "bless and protect the recipients.⁠" Surely, he reasons the word וישמרך means: "to protect you against all dangers!⁠" Clearly, this blessing had to be effective on the day the Tabernacle was being erected! Rabbi Yehudah son of Rabbi Simon commented that on the day the Tabernacle was erected Moses entered and heard a beautiful voice. He decided to go closer to hear what God had to say. God then said to him: "Moses, welcome; I will speak to them and tell them that I harbor no resentment against them at all and that I am at peace with them, etc.⁠" God quoted Psalms 85,11 to this effect. Up until the day of the Tabernacle being erected there had still been a tug of war between God and the people dating back to the golden calf episode. Concerning this interpretation, also Rabbi Shimon ben Lakish said there was no need to search the Book of Psalms for such insights as the priestly blessing in our passage already concluded with the promise of peace for the Jewish people, and that blessing had been bestowed on the people on that day.
להקים את המשכן, "to erect the Tabernacle.⁠" Although the erection of the Tabernacle is credited by the Torah to Moses, the fact is that it erected itself, as we know from Exodus 40,17 הוקם המשכן, "the Tabernacle had been erected.⁠" The Torah had not attributed this to any human being or combination of human beings.
A Midrashic comment based on Tanchuma Nasso 14: the words "to erect the Tabernacle,⁠" are reminiscent of Numbers 24,5 "how goodly are you tents o Yaakov, your sanctuaries, o Israel.⁠" If Bileam mentioned אהליך "your tents,⁠" why did he also have to mention משכנותיך, "your sanctuaries?⁠" The answer given is that the "tents" Bileam referred to were the various locations commencing in the desert where the temporary structure, the Tabernacle would be located. The word משכנותיך, is to be read slightly differently, i.e. משכונותיך, from the word משכון, "pledge, collateral.⁠" The presence of the Tabernacle (containing the Shechinah) in the midst of the Jewish people was to be their pledge that they would be loyal to God. Remember that history bears out that this is exactly what happened. When the Jewish people sinned we experienced retribution as described already in Psalms 78,21 and 60. The forsaking of the Tabernacle in Shiloh in that latter verse was a direct consequence of the people's failure to live up to their part of the bargain.
Another meaning of the words: "to erect the Tabernacle.⁠" According to Rabbi Simon, at the time God gave instructions to the Jewish people to erect the Tabernacle, He instructed the angels in the celestial spheres to do something commensurate so that a celestial Sanctuary was established at the same time as the Tabernacle on earth. The celestial Sanctuary is the Tabernacle of the נער whose name is Mattatron. In that Sanctuary the souls of the righteous are being offered in order for them to atone for their errant brethren, the sinners of the Jewish people during the period the latter are in exile. This is why the Torah wrote את המשכן the word את alluding to the other Sanctuary which had been erected simultaneously. This is also the reason for the words מכון לשבתך פעלת ה',⁠"the foundation of Your dwelling-place Hashem" (Exodus 15,17). Thus far the Midrash.
ביום כלות משה להקים את המשכן – פרש״י כלת כתוב תימא דבמסורת כתוב מלא וי״ל דמצינו שהתלמוד חלוק על המסורת כמו שפי׳ בסוף פר׳ חיי.
ויהי ביום כלות משה – כתב הרמב״ן כתב זה לומר כי ביום הראשון של המלואים דבר אליו מאהל מועד ודבר אליו כל הפרשיות שמתחלת ספר ויקרא עד ויהי ביום השמיני שהם בדיני הקרבנות וביום השמיני דבר לו כל הפרשיו׳ שמתחלת זאת החיה אשר תאכל שהם בדיני אסור והיתר ויש בכולן ענין הקרבנות שנמשכו העניינים עד המקו׳ הזה כסדר אשר פירשתי וכשהשלים המצות שנצטווה משה לאמר לישראל ויש בכולן עבודה וקרבנות ומשמר׳ אוהל מועד ועבודתו חזר אחרי כן להגיד נדבת העם והנשיאים וקרבנם שהיו מיום השמיני עד י״ט לחדש:
ואת המזבח ואת כל כליו – מחובר לראש הפסוק ביום כלות משה להקים את המשכן ואת המזבח ואת כליו וימשחם ויקדש אותם ויקריבו נשיאי ישראל וגו׳:
וימשחם ויקדש אותם – כתב הרמב״ן פי׳ ר׳ אברהם שמשח אותם בשמן המשחה ויקדש אותם בדם החטאת כמו שאמר שם ויחטא את המזבח ואת הדם יצק על יסוד המזבח ויחטאהו לכפר עליו ואינו נכון שכך נאמר במשכן וימשח אותו ויקדש אותו והמשכן לא נתקדש בדם אלא וימשחם לקדש אותם:
ויהי ביום כלות משה, "It was on the day that Moses completed, etc.⁠" Nachmanides writes that the meaning of the word כלות, completing, as opposed to הקים erecting, is to tell us that on the first day when the Tabernacle was put up to become functional, i.e. on the seventh day of the מילואים, the consecration rites, Moses did not dismantle the Tabernacle as he had done on the previous days. Whereas God had spoken to Moses on the first of those seven days from inside the Tabernacle and He communicated to him all the chapters of the Torah beginning with the first chapter of Leviticus. He issued all the laws about the sacrifices, both animal and meal offerings. On the eighth day of the consecration rites, i.e. after their conclusion, God communicated to Moses the legislation about what may and may not be eaten (Leviticus chapter 11) All these laws contain some aspects of the legislation pertaining to sacrificial offerings, the maintenance of the Tabernacle, and the service to be performed in it by the priests. Having dealt with these aspects, the Torah proceeds to describe the donations of the people and the princes that enabled the Tabernacle to have been erected. The donations of the princes were brought between the 8th and the 19th day of Nissan.
ואת המזבח ואת כל כליו, "and the altar and all its appurtenances.⁠" Conceptually, these words belong to the beginning of our verse, i.e. להקים, Moses did not only erect the Tabernacle on that day but also the altar etc., as he had been doing for the previous seven days. He also performed the anointing, etc. all on that day.
וימשחם ויקדש אותם, "He anointed them and sanctified them.⁠" Nachmanides, quoting Ibn Ezra writes that the anointing was done with the special oil for anointing described in Exodus chapter 30, whereas the "sanctification" was accomplished by taking the blood from the sin offering as we read in Leviticus 8,15ויחטא את המזבח ואת הדם יצק אל יסוד המזבח ויחטאהו לכפר עליו, "he purified the Altar; he poured the remaining blood upon the base of the Altar and he sanctified it to provide atonement for it.⁠" Nachmanides disagrees with Ibn Ezra, basing himself on similar language used by the Torah when describing the sanctification of the Tabernacle, and at that sanctification there certainly was no blood involved. (Compare our verse above)
ויהי ביום כלות – סמך חנוכת המזבח לברכת כהנים רמז לחשמונאים שיעשו חנוכה ועוד כדי שלא תשלוט עין הרע במלכותם לכך ברכם תחלה וסמך למשכן שבזכות המשכן יהיה שלום וכן דוד סמך ה׳ יברך את עמו בשלום למזמור שיר חנוכת הבית.
ושמו את שמי ואני אברכם – וסמיך ליה ויהי ביום כלות זהו בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך.
וימשחם ויקדש אותם – כתב הרמב״ן ר׳ אברהם פי׳ שמשח אותם בשמן המשחה ויקדש אותם בדם החטאת כמו שאמ׳ שם ויחטא את העם ואת הדם יצק אל יסוד המזבח ויחטאהו לכפר עליו. ואיך נכון שכך נאמר במשכן וימשח אותו ויקדש אותו והמקדש לא נתקדש בדם. אלא וימשחם לקדש אותם. ואת המזבח ואת כל כליו מחובר לראש הפסוק ביום כלות משה להקים את המשכן ואת המזבח ואת כליו וימשחם ויקדש אותם. ויקריבו נשיאי ישראל.
ויהי ביום כלות משה וגו׳ – כל זה מבואר בעצמו, והמצטרך כתבנו בספר הסוד.
ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן – הנה זה היה בסוף שבעת ימי המילואים שנזכרו בפרשת צו. והנה נזכר בפרשת אלה פקודי (שמות מ, יז) כי בשנה השנית באחד לחודש ניסן הוקם המשכן, רוצה לומר שנשלמה אז הקמתו; ויִדמה שזאת ההקמה היתה מה שהקים משה את המשכן וקידשוֹ עם כל כליו, והמזבח וכל כליו, כשמשח אותם בשמן המשחה ביום הראשון משבעת ימי המילואים, וקידשם בדרך ששימש בהם שבעת ימי המילואים, ולא נשלמה זאת ההקמה עד סוף שבעת ימי המילואים, כי אז נשלם לו קיומו על ענינו לדורות על יד אהרן ובניו, כי כהונת משה רבינו עליו השלום היתה לפי שעה. וכבר פירשו בספרי שבכל יום מימי המילואים היה משה מפרק המשכן אחר שהעמידוֹ ומשחוֹ, וגם ביום השמיני הוצרך להקימו לזאת הסיבה. ואפשר שיחזק זה הפירוש מה שאמר בפרשת צו: ׳כאשר עשה ביום הזה צוה ה׳ לעשֹׂת לכפר עליכם׳ (ויקרא ח, לד), כי זה יורה שכמו שעשה משה ביום הראשון עשה בכל אחד משבעת ימי המילואים; ולפי שביום הראשון הקים המשכן ומשחוֹ וקידשוֹ עם כל כליו, הנה יֵראה מזה שהקימוֹ בכל אחד מהימים ההם. אלא שכבר יֵראה לפי הפשט שלא שב משה לעשות בשאר ימי המילואים כי אם מה שהיה לכפר עליהם, והם קרבנות אהרן ובניו, ודי במשיחתו פעם אחת המשכן וכליו והמזבח וכליו לקדשם, לפי מה שיֵראה מהקדשת הכלים הנעשים במקדש. והנה אפשר שנאמר שנמשחו בכל יום מימי המילואים, כמו שנבאר אחר זה. והנה אמר וימשחם ויקדש אֹתם, להורות שלא נשלמה הקדושה עד שנמשחו כולם. וזה מחוייב, כי כל אלו הדברים הם מתאחדים לתכלית אחד, כמו שביארנו מענינם, ולזה אי אפשר שיתקדשו לחצאין. והמשל, כי השולחן בעצמו אי אפשר שתהיה לו קדושת השולחן, שהוא חלק מעניני המקדש, אם לא בשיִלָּוה לשאר הדברים אשר שם. והנה יתבאר ממה שאומַר שאי אפשר שנפרש ׳ביום כלות משה׳ - ביום הראשון משבעת ימי המילואים; וזה, שקרבנות הנשיאים נעשו תכף, ובשבעת ימי המילואים לא כיפר משה רק על אהרן ובניו, ואחר כן כיפרו אהרן ובניו על כל ישראל. ולזה יחוייב שיהיה זה הענין ביום השמיני. והנה הראש שהתחילה ממנו עבודת אהרן ובניו היה בראש חודש ניסן, והוא היה ראש השנה לענין עבודת אהל מועד; ולזה היו השקלים נגבים אז.
(א-ב) והנה נתבאר תכלית הביאור מהמשך הענין. ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וגו׳. ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם וגו׳.
כלות משה להקים ולא נאמר ביום הקים מלמד שכל ז׳ המלואים היה משה מעמידו ומפרקו ואותו היו׳ העמידו ולא פרקו. והרמב״ן ז״ל טען ואמר שאינ׳ ראיה גמור׳ כי ביום כלות אינו דבק עם להקי׳ בלבד אבל הוא דבק עם כל הנמשכי׳ אחריו ביום כלות משה להקי׳ את המשכן ולמשוח ולקד׳ אותי ואת המזבח ואת כל כליו הקריבו הנשיאי׳ את קרבנ׳ כשנעשה כל זה ואין דבריו נכוחים דא״כ יתחייב לפרש הווי״ם של וימשח ויקדש וימשחם ויקדש אותם במקו׳ למ״ד והוי״ו של ויקריבו נשיאי ישראל וי״ו יתירא כאלו אמר למשוח ולקדש ולמשחם ולקדש אותו הקריבו נשיאי ישראל וזה דבר שלא נמצא כמוהו בכל המקר׳ לכן דברי רז״ל הם על פי הפשט כאלו אמר ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן משח אותו ויקדש אותו וגו׳ ואח״כ ויקריבו נשיאי ישראל וגו׳ ויביאו את קרבנ׳ וגו׳:
ור״ח ניסן היה. פי׳ היום שכלו הקמותיו לא היום שהוקם המשכן דבהדיא כתיב ביה ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן וזה אליבא דמאן דאמר בת״כ ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה שעיר זה שעיר של נחשון החטאת זה חטאת יום השמיני דרוש דרש משה שעיר של ר״ח ולא אליבא דמאן דאמר בספרי ויהיו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם מי היו מישאל ואלצפן היו שנטמאו בנדב ואביהוא ולא יכלולעשות הפסח ביום ההוא שהוא י״ד בניסן ביום ההוא לא היו יכולין לעשות אבל היו יכולין ביום שלאחריו אלמא שביעי שלהן בערב פסח היה ונמצא שהיום הראשון שלהם שבו מתו נדב ואביהוא שמיני לניסן היה:
בשני נשרפה הפרה.בפ׳ הניזקין א״ר לוי ח׳ פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן ואחת מהן פרשת פרה אדומה ופרש״י ז״ל לפי שביום המחרת נשרפה הפרה להיות נטהרין לפסחיהן וקודם לכן לא יכלו לעשותה דבעינן והזה אל נוכח פני אהל מועד והכי אמרינן במסכת מגלה ירושלמית באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה כי מה שהביא פה עניין שרפת הפרה וענין הזיית הלוים וגלוחם הוא מפני שהיום שכלו הקמותיו שהיה בר״ח ניסן הביאו הנשיאים שש עגלות צב וי״ב בקר לפני י״י וכתיב את שחי העגלות ואת ארבעת הבקר נתן לבני גרשון והנשארים לבני מררי והלוים לא נבחרו להיות תמורת הבכורות רק אחר ההזיה והגלוח מפני זה הוכרח לומר בשני נשרפה הפרה ובג׳ הוזו הזיה ראשונה ובז׳ הוזו הזיה שנית:
ובשביעי גלחו. הוא הגלוח האמור בפ׳ בהעלותך וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם ופרש׳ הלוים שהיא קח את הלוים שבפרשת בהעלותך ביום שהוקם המשכן נאמרה כדאיתא בפרק הנזקין ועכ״ל שבשלישי לניסן הוזו הזיה הראשונ׳ מההזיות דשלישי ושביעי ובשביעי בניסן הוזו ההזיה שני׳ שהיא בשביעי ואז העבירו תער על כל בשרם וכבסו בגדיהם ונטהרו:
(א-פט) ויהי ביום כלות משה וגו׳ עד סוף הסדר. ויש בזה שאלות:
השאלה הא׳: באמרו ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן. ופרש״י שר״ח ניסן היה וכן הוא דעת הרמב״ן שזה היה ביום השמיני למלואים ויקשה מאד למה נכתבה הפרשה הזאת במקום הזה. והיה ראוי שתכתב למעלה ביום השמיני כי אם היתה חנוכת המזבח בניסן ומנין העם באייר למה נכתב מנין העם קודם חנוכת המזבח. ואם הפרשה הזאת קדמה איך אמר הכתוב בה הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים כאלו נמנו כבר והנה הדבר בהפך שאחרי כן נמנו כפי דעת החכמים והרבנים האלה:
השאלה הב׳: באמרו ויקריבו נשיאי ישראל וגומר ויביאו את קרבנם שש עגלות צב כי הנה העגלות צב לא היו קרבן ואיך יאמר עליהם שהקריבום לפני השם ואם אמר זה על י״ב הבקר מוליכי העגלות הנה הבקר גם כן לא היו ראוים לקרבן כי מן הבקר זכר תמים יקריבנו לא נקבות גם לא אמר שהיו לזבוח אלא להוליך את העגלות ולא ביאר הכתוב מה נעשה מהמה:
השאלה הג׳: במה שצוה השם למשה קח מאתם כי למה זה נצטרך צווי לקחת מאתם והלא כל אחד מישראל הביאו תרומה ונדבה לה׳ איש מן הבא בידו ולא הוצרך יתברך לצוות למשה שיקח מאתם כי לכבוד המקדש התנדבו ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים וכל שכן הנשיאים ראשי בני ישראל המה:
השאלה הד׳: איך קרא הכתוב לקרבנות הנשיאים קרבנות המזבח כי השם ההוא לא יפול אלא על הקרבנות שנקרבו ראשונה על המזבח. וכבר הקריבו אהרן ובניו ביום השמיני למלואים עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה. וגם בני ישראל הקריבו אז שנאמר ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה. ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה׳ ומנחה בלולה בשמן. והיא היתה חנוכת המזבח לא קרבנות הנשיאים שהקריבו אחר כן:
השאלה הה׳: למה זה צוה השם נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח. ואם כלם יחד הביאו קרבנם למה לא יהיו נקרבים יחד כלם ביום אחד. והנה ביום השמיני הקריבו יחד כל בני ישראל קרבנם וכ״ש הנשיאים כלם וביום הכפרים היו מקריבים הקהל כלו כאחד ולא כל שבט בפני עצמי כ״ש שהכתוב אומר זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל מורה שכלם הקריבו יחד קרבנותיהם:
השאלה הו׳: בעצמות קרבנם. ראשונה שהיו מקריבים קטרת והנה הקטרת היה נעשה במקדש ואיש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת וגומר וא״כ הקריבו שעיר עזים לחטאת שידוע שאין חטאת בקרבן יחיד והנשיאים האלו יחידים היו וכל אחד מקריב קרבנו ואיך א״כ הקריבו חטאת בהיותם יחידים:
השאלה הז׳: מה היה שכל הנשיאים הקריבו לחנוכת המזבח קרבן שוה ומתדמה מבלי פחות ויתר כאחד מהם על האחרים כי הנה כל זה היה בנדבה ואיך היה אפשר שיהיו לבם בנדבותם שוה בכלם וכן שהשוו בעוני ובעושר מבלי חלוף כי זה באמת לא יתכן להמצא ובנדבת העם נתחלפו מאד זה מזה:
השאלה הח׳: למה זכר הכתוב כאן קרבן כל אחד מהנשיאים בפרטיות הענינים בהיות קרבנם שוים מבלי חלוף כלל והיה די בשיאמר בראשון מהם זה קרבן נחשון בן עמינדב דרך משל ואחר כך דבר יום ביומו וכן הקריב פלוני ביום פלוני לא שיכתוב דבר אחד י״ב פעמים שהוא כפל מופלג ודבר זר מאד:
השאלה הט׳: באמרו בסוף הסדר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת וגו׳ כי הנה הפסוק הזה סותר למה שארז״ל שלכל הדברות ולכל אמירות ולכל הצווים קדמה קריאה לשון חיבה ושבנין אב לכלן הוא ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו שהפסוק הזה מורה על חליפו שבכל עת שהיה רוצה לשמוע הקול האלהי הזה בא אל אהל מועד ושומע הדבור ולא היה אם כן הדבר תלוי בקריאה גם קבלו שהיה משה רבינו ע״ה מנבא בכל עת שירצה ואם לא היה מנבא אלא כשיקראהו לא היה מנבא בעת שירצה:
השאלה הי׳: באמרו ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול שמורה שבאהל מועד שהוא ההיכל היה שומע את הקול לא לפני לפנים וחז״ל קיימו שאהרן היה באל יבא ואין משה באל יבא כי משה היה בא לפני לפנים בכל עת לשמוע הקול האלהי והכתוב הזה מורה שאין הדבר כן שלא היה נכנס מבית לפרוכת לקדש הקדשים כי אם אל אהל מועד בלבד ושם היה שומע את הקול. וידוע ששם היה נכנס בכל עת גם אהרן ובניו להטיב את הנרות ולהקטיר את הקטרת בבקר ובערב ואיך אמרו אם כן שאהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא וכפי הפסוק אבאר עוד שני הספקות.
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
(א) ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וגו׳ עד סוף הסדר.
רחוק היא אצלי שתהיה חנוכת המזבח הנזכרת כאן ביום ר״ח ניסן כשהוקם המשכן כשהתחילו שבעת ימי המלואים וגם לא ביום השמיני למלואים כדברי הרמב״ן מהטענות אשר נזכרו בשאלה הראשונה בפרשה הזאת. אבל אחשוב שכאשר הוקם המשכן שהיה בחדש הראשון מיד התחילו ימי המלואים לאהרן ולבניו ובשבעת ימים מלאו את ידם והקריבו את קרבנם וקרבן העם ביום השמיני וכל שאר ימי החדש ההוא הראשון נתעסק משה במשיחת המשכן והכלים והמזבח וכליו ושאר הדברים הצריכים למקדש.
ובראשון לחדש השני צוה השם למשה על מנין העם ונקבו בשמות הנשיאים שהיו בכל שבט ושבט בשעת המנין ואחרי שנמנה העם לשבטיו וכן הלוים ונתמנו הנשיאים ראו הנשיאים ההם שהיה דבר הגון שהם יתחילו להקריב קרבנות קודם כל שאר יחידי ישראל ומזה הצד קרא את קרבנם חנוכת המזבח לא מפני שהיה קרבנם הראשון שנקרב שמה לא מן הכהנים ולא מעדת בני ישראל אלא בבחינת יחידי הצבור שהיו עתידין להקריב קרבנותיהם וזבחיהם על מזבח השם שאלה להיותם נשיאים יקריבו ראשונה קודם שיקריב כל יחיד מישראל את קרבנותיו והם יהיו מחנכים את המזבח בקרבנות היחידים. גם ראו הנשיאים לעשות זה להתפלל אל השם על שבטיהם שכן ירבו וכן יפרוצו ויוסיף השם עליהם כהם אלף פעמים ומזה למדו שרי האלפים ושרי המאות שהלכו למלחמה במדין לומר למשה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש ונקרב את קרבן ה׳ הנה אם כן עשו הנשיאים כאן קודם המלחמה מה שעשו שם אחריה. והיה אם כן חנוכת המזבח וקרבן הנשיאים אחרי מנין העם ומתיחס אליו. והותרה השאלה הא׳.
ואמנם אמרו וימשחם ויקדש אותם אפשר לפרשו כמו שכתב הרמב״ן וימשחם לקדש אותם ונכון גם כן לפרש וימשחם ויקדש אותם על המזבח ועל כליו או ששב אל אהרן ואל בניו הנזכרים למעלה.
אח״כ אמר ויהי ביום כלות משה וגו׳ – לפי שברכת שלום של מעלה היא לכנסת ישראל שנקראת אחותי כלה. סמך בכאן ויהי ביום כלות משה כלת כתיב. לפי שבכאן נכנסו ישראל ככלה לחופה בז׳ ברכות שהזכרתי למעלה בפסוק ושמו את שמי. וכן סמך לכאן חנוכת הנשיאים. להורות כי אחר שהיו להם דגלים והיו ראויים ליסע בסדר ד׳ מחנות של מעלה. וכבר היו מבורכין בברכת לויה. וידוע כי משא המשכן ובפרט קרשי המשכן בריחיו ועמודיו ואדניו. לא היו יכולים הלוים לישא אותם כמו שהיו נושאים בני קהת הארון. לזה נדבה רוחם אותם להתנדב שש עגלות צב לשאת הדברים הנזכרים. וזאת היא עצת התורה שאמר שנתן להם נתנאל בן צוער נשיא יששכר. לפי שכל הדברים צריכים סיוע. כי העולם עומד על עמוד אחד. שנאמר וצדיק יסוד עולם. ד״א על עמודים רבים. וכן ראוי כי אפילו כסא הכבוד עומד על החיות. ולפי שענין הדגלים חמדו אותם מיום מ״ת. לפי שראו ד׳ מחנות שכינה באופנים וחיות ועגלות נושאות המרכבה. ראו הנשיאים שעדיין לא נגמרה מלאכת הדגלים. לפי שכמו שלמעלה היו אופנים וחיות נושאות ד׳ מחנות. כאומרם והאופנים וחיות הקדש. שזהו ואתא מרבבות קדש. כן היה צריך למטה בדגלים ובד׳ מחנות. אופנים וחיות ועגלות נושאות המשכן שהוא דמות המרכבה. ולכן נסמכה פרשה זו לברכת כהנים להשלים ענין הדגלים. ולכן ויביאו את קרבנם שש עגלות צב וי״ב בקר למספר שבטי בני ישראל. ולקיום העולם שהוא י״ב שעות ביום וי״ב שעות בלילה וי״ב חדשים בשנה. ולהגין עלינו מי״ב נסיכי ישמעאל המקטרגים עלינו. ולזה באו י״ב בקר שור לאחד. כאומרם לבקרים אצמית כל רשעי ארץ להכרית מעיר ה׳ כל פועלי און. הם מדות הדין המקטרגין עלינו אמר שש עגלות צב וי״ב בקר. כי העגלות היו מכוסות בענין שלא יראו. לפי שידוע שהעגלות הם באות מכח הדין ומכח העגל. והעד על זה עגלה ערופה שהיא באה לסלק חרון אף מישראל. הנמשך מצד רוח הטומאה הוא יצר הרע הוא מלאך המות. והעד השני עגלה יפיפיה מצרים ומיד קרץ מצפון בא בא. הוא הצפוני הכורת והמכלה. ולכן אמר שש עגלות צב מחופות ומכוסות. שלא יצאו לקטרג על ישראל. ולכן לא אמר מכוסות אלא צב. להורות שעיקר שרשם של אלו המקטרגים הם מצד רוח הטומאה. ושם מחנהו החולד והעכבר והצב למינהו. וזהו שש עגלות צב. כולם נפרדים איש מרעהו בצבים ובפרדים. ולכן אמר עגלה על שני הנשיאים. ולא נשיא אחד לעגלה אחת. לפי שהיה צריך זכות הרבים. וטובים השנים מן האחד להגין על מדה״ד הקשה. ומשה לא היה רוצה לקבלם כי חשב כי ארון נושא נושאיו עצמו לכ״ש. וכן כל כלי המשכן היו כלי הקדש והם נושאים את עצמם. ואז א״ל השם קח מאתם כי נמוקם עמם והלכה כמותם. והיו לעבוד את עבודת אהל מועד. לפי שהם קדש. וכלי הקדש ראוי לכפות ולכבוש כל מיני מדות הדין. כאומרו ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. ואהל מועד לא נעשה אלא לכפר עון העגל ולהבריח המזיקים שנתחברו לישראל. ולכן אמר והיו לעבוד את עבודת אהל מועד. כי מה שהיה עושה אהל מועד היו עושים אלו העגלות. שהיו משימין עליהן כלי המשכן כדי לכופם ולשימם מרמם כטיט כל חוצות וכלי הקדש עליהם. ולפי שראתה עינם של שבטים יותר מעינו של משה. אמר ויקח משה את העגלות ואת הבקר ויתן אותם אל הלוים. כי להם ראויות העגלות לפי שהם באים מכח הדין. כאומרו המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם. כי בהם סוד ההבדלה והדין. כאומרו והבדלת את הלוים. ולפי שהם באים מכח הדין אמר והעבירו תער על כל בשרם. כי התער הוא מדה״ד כאומרו בתער השכירה. ולכן אמר ונתת אותם אל הלוים. כי היו משוררים במקדש וכורתים כל הזמורות ואשכלות מרורות של מדה״ד בכח המזמורים. וזהו זמירות היו לי חוקיך. ולכן נקראים זמירות מן לא תזמור:
ואת המזבח ואת כל כליו – ולהקים את המזבח ואת כל כליו כל אחד במקומו.
וימשחם ויקדש אתם – אחר שהקים כל אחד מהם כתקונו.
ואת המזבח ואת כל כליו, and to erect the altar and all its appurtenances, each in its proper place.
וימשחם ויקדש אותם, after each component had been positioned in the place assigned to it.
(א-ב) ואחר כל זה הסדר, חזר ואמר עניין חנוכת המזבח והנשיאים, שכשהמשכן היה אחד ושלם, מקודש בהשראת שכינת האל יתברך ואין מעכב וגורם שתסתלק, אז ראוי לקדשו ולחנכו בעבודות הראויות, לכך סמך זאת הפרשה.
ואם היה בחודש הראשון, לסמיכות העניין נאמר ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן ולמשחו – ואף על פי שהמשיחה היה קודם. כלומר, אחרי כלות כל זה, ויקריבו הנשיאים וגו׳.
הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים – להראות גדולתם, שהיו טובים לצבא ולמלחמה ולמלחמתה של תורה:
ככלה הנכנסת לחופה. לפי שהמשכן הוא החופה, שהיה נקרא ״אהל מועד״ להתוועד עם ישראל ולהתחבר עמהם. ואף על גב שבכל הספרים נכתב ״כלות״ בוי״ו, הכי פירושו, מדכתיב ״כלות״, ולא כתיב ׳ביום כילה להקים המשכן׳, אלא לדרוש לשון כלה. והא דקאמר ׳כלת כתיב׳, רצה לומר שלא כתיב ״כילה״, שאז לא נוכל לדרוש לשון כלה, שהרי יש יו״ד בין הכ״ף ובין הלמ״ד. אף על גב שאין היו״ד כתובה, כיון שהחירק הוא במקום היו״ד, כאילו היו״ד כתובה. אבל עכשיו שכתב ״כלות״, נוכל לדרוש לשון כלה:
בצלאל וכל חכם לב וכו׳. מקשים (מהרא״י), סוף סוף אף על גב שבצלאל וכל חכם לב עשו המשכן כו׳ (שמות לו, א), משה הקים אותו, כדכתיב בפרשת פקודי, ושפיר כתב ״ביום כלות משה להקים״. ואין זה קשיא, דאין דרך הכתוב לומר כך, דכיון דעתה לא בא לומר רק כאשר הקימו המשכן התחילו לחנכו, מאי נפקא מיניה מי הקימו. בשלמא אם עשה משה המשכן כולו, שפיר כתב ״ויהי ביום כלות משה״, שהוא עיקר בעשית המשכן, ונקרא על שמו, אבל השתא שהמשכן עשאו בצלאל וכל חכם לב, אם כן אין נפקא מיניה בהקמה, שהקמה בטילה אצל עיקר המעשה, ובשביל שהקים משה את המשכן לא הוי ליה למתלי בו, כיון שבצלאל וכל חכם לב היו העושים, והוי ליה למכתב ׳ויהי כאשר הוקם המשכן׳, ומתרץ דנקרא על שמו כיון שמסר נפשו עליו, ושפיר כתב ״ביום כלות משה להקים המשכן״:
ולא נאמר ביום הקים וכו׳. הרמב״ן כתב שאין זה ראיה גמורה, ד״כלות״ אינו מחובר למלת ״להקים״, אבל פירוש הכתוב, ביום כלות משה להקים ולמשוח ולקדש את כל – ״ויקריבו וגו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק ב). והשתא לפי פירוש הרמב״ן יהיה ״כלות משה להקים את המשכן״ כפשוטו. ודבר זה לא יתכן; חדא, דאם כן יהיה פירוש הכתוב ביום שכלה להקים ולמשוח ולקדש – הקריבו הנשיאים, ואם כן ״ביום המשח אותו״ (פסוק פד) למה לי, דממנו ילפינן דביום שנמשח הקריבו, כמו שפירש רש״י בסמוך (שם). ועוד, אין הלשון סובל זה, דהוי למכתב ׳ביום כלות משה להקים המשכן ולמשוח אותו ולקדש כל כליו ויקריבו הנשיאים׳:
אך קשיא לי, למה לא נאמר ״כלות להקים המשכן״ כמשמעו, ופירושו שכלה להקים, כי יש למשכן התחלה בהקמה – דהיינו אהל מועד, ואחר כך החצר, ונקרא זה ״ביום כלות להקים המשכן״. כי אין לומר שאין ההקמה נקרא אלא כאשר הוא עומד לגמרי, ומאחר שאין נקרא שהמשכן הוקם אלא כשהוא הוקם ונגמר ההקמה – לכך לא יתכן לומר בו ״כלות להקים המשכן״, דודאי זה לא יתכן, דכמו שנוכל לומר שהתחיל להקים המשכן, כן יתכן שכלה להקים המשכן, ואין שום הפרש. לכך נראה שדרשו (סיפרי כאן) מדכתיב ״כלות להקים המשכן״, ולא הוי למכתב הך לישנא, רק ׳ויהי ביום הקים המשכן׳, ולפיכך דרשו רז״ל שכלו הקמותיו. וכן מוכח לשון רש״י, שאמר ש׳לא נאמר ביום הקים המשכן׳, הנה לא למדו מן לשון ״כלות״, אלא שלא הוצרך למכתב כלל ״כלות״:
ראש חודש ניסן היה. פירוש, אל יקשה לך למה לא משח המשכן בפעם ראשונה, שהרי בפרשת פקודי משמע דמיד שהוקם המשכן היה נמשח, ותירץ, דזה לא קשה, דכל הקמות הראשונות לאו הקמות היו, אלא הקמה זאת דהיתה בראש חודש ניסן, שהרי בראש חודש ציוה להקים אותו (שמות מ, ב), ולפיכך זאת היתה הקמה. ׳ובשני נשרפה הפרה וכו׳⁠ ⁠׳, כלומר שהכל נמנה מן הקמה זאת, לאפוקי ההקמות הראשונות לא היו הקמה, שהרי לא נשרף הפרה גם כן אלא עד יום ב׳ מן ההקמה הזאת, ולא נשרפה הפרה כאשר הוקם המשכן בשבעת ימי המלואים, וכן ביום ג׳ היתה הזאת הלוים. ומעתה לא קשה למה לא משחו בראשונה, מפני שההקמה האחרונה היה נקרא ׳הקמה׳. וטעם הדבר, שהיא הקמה אחרונה, שהיה המשכן מקוים:
כַלוֹת משה: במדרש רבה ובפסיקתא כלת כתי׳, ביומא דעלת כלתא לגננא (נ״א לגנונה), פי׳ ביום שנכנסה כלה לחופתה. גם במדרש ילמדנו, לכך כתי׳ ויהי ביום כלת חסר. וכן הוא בס׳ הזוהר <פ' ויחי דף רל"ו, ופ' ואלה שמות דף ה', ו>פ׳ ויקרא <דף ד', ופ' פינחס דף רכ"ו ברעיא מהימנא> ובדוכתי אחריני, כדבעינן למימר לקמן. ובריקאנטי, כן ראיתיו חס׳ במקצת ספרי׳. גם הרמ״ה ז״ל כתב פליגי ביה נוסחי ומסראתא, אית נוסחי דכתי׳ מלא ומסרן עליה כולהו׳ מלאי׳, בר מן א׳ חס׳, ויהי ככלת השטרים, דמס׳ עלי׳ לית כות׳ וחס׳, ואית נוסחי דכתי׳ חס׳, ומסרן עליה דחסר הוא, ודרשא מסייעא למאן דאמ׳ חס׳, ע״כ. וא״ת תפס לעיקר כמאן דאמר מל׳, שכן מצא בהללי ובמצריים ובספרי׳ מדוייקים קדמוני׳ מכמה מאות שנים, וכ״כ המאירי ובעל ס׳ שמן ששון. ובכל המסרות כתו׳ כל׳ מל׳ ב״מ חד, ככלת השטרים. וכ״כ בעל מנחת כהן. וכן העידו חכמי בורגוש שגם הרמ״ה כתבו בספרו מל׳. <וכתו' בספר גור אריה ככלה הנכנסת לחופה וכו'. ואע"ג שבכל הספרי' נכתב כלות בוי"ו, הכי פירושו, מדכתי' כלות ולא כתיב ביום כילה להקים המשכן, אלא לדרוש לשון כלה, והא דקאמר כלות כתיב, ר"ל שלא כתיב כילה שאז לא נוכל לדרוש לשון כלה שהרי יש יו"ד בין הכ"ף ובין הלמ"ד, אע"ג שאין היו"ד כתובה כיון שהחירק הוא במקום היו"ד כאילו היו"ד כתובה, אבל עכשיו שכתב כלות נוכל לדרוש לשון כלה, עכ"ל.> ועיין בתשובות הרמב״ן ז״ל סי׳ רל״ב, ובתשובת הרשב״א ז״ל הובאה בב״י על טור י״ד סוף סימן רע״ה, ומ״ש בפ׳ בא <גבי ונתנו על שתי המזוזת.> והרמ״ע ז״ל בחיבורו הנקרא מאה קשיטה כתב כי ראוי היה לכתוב כלת משה, ונכתב כלות כי נטל רשות להעלים הסוד שלא להחזיק טובה לעצמו וכו׳, ע״ש. וגם במאמ׳ אם כל חי סי׳ ל״ה כתב שכן שמע מהמקובל האלקי מוהר״ר יצחק אשכנזי ז״ל. עוד כתב שם בס׳ מאה קשיטה, שכן ראוי היה לכתוב הפילגשם, ונכתב הפילגשים, היא היו״ד שניטלה מן הושע בן נון בריש פ׳ שלח לך, והלא כבר קרא לו משה יהושע במלחמת עמלק וכו׳, וכן מַעֲבִרִים עם ה׳ דבני עלי, מעבירם כתי׳ וכיוצא בו, לא תימא שחלקו בעלי הגמ׳ עם ספרי המסורת, אך העידו בגמ׳ על מקומות מיוחדי׳, כי נעו מעגלותיה של תורה, ואנחנו לא נדע, וילמד סתום מן המפורש, עכ״ל. ודברי הזוהר בסוף פ׳ זו, וברעיא מהימנא פ׳ פינחס <דף רנ"ד> צדקו יחדו עם מה שכתבתי, שגם הם דרשו כלת חס׳. ובתר הכי אמרי׳ ברעיא מהימנא פ׳ פינחס דאע״ג דכתי׳ כלות מלא, דרשינן ליה כאילו נכתב חסר, דאית להו לרבנן רשותא למעבד הכי, ועל כל פירושין דיכלין למעבד לקשטא כלה בתכשיטין דילה, קב״ה מצי למעבד כמה דיימרון ולמהוי מאמין לון, הה״ד על פי התורה אשר יורוך <משל לאומן דחתך מאני לבושין דמלכותא ועבד מנהון חתיכן סגיאן, אינון דידעין אתרין דחסרין אלין חתיכות או אלין דמשתארין אינון מתקנין לון לבושין ושווין אינון חתיכות דאתוספן באתר דמעיטין, וחתיכות דאינון מעטין מוסיפין עלייהו, והאי איהו על פי התורה אשר יורוך, עד כאן.> וזה כלל גדול בתורה, ישמע חכם ויוסף לקח לקיים כל דברי חכמי׳, דכולהו הוו דייקי טובא בקראי, ונבון תחבולות יקנה. ועיין עוד מה שאכתוב בס״ד בפ׳ בלק אצל ומגבעות אשורנו בסי׳ כ״ג. [כַּלּוֹת].
לפי שמסר. נראה דקשה לרש״י דהנגינה דעל כלות משה מפרידו ממלת להקים את המשכן, שאין כלות משה סמוך למלת להקים וכאלו הם שני ענינים ומאי שני ענינים איכא הכא. אלא ע״כ דה״פ ויהי ביום כלת משה מעשיית המשכן ומהקמת המשכן, ועל זה מקשה רש״י ז״ל בצלאל וכל חכמי לב וכו׳. ומתרץ לפי שמסר נפשו וכו׳, ובזה יתורץ מה שמקשים העולם והלא לא תלה במשה רק ההקמה וזה עשה משה לבדו כדכתיב לעיל בפ׳ פקודי. ומהרא״י תירץ דק״ל שלא הל״ל אלא ויהי ביום הוקם את המשכן עכ״ל. והנ״ל כתבתי ודו״ק:
בשני נשרפה. רוצה לתרץ דלא תקשה הא מיד אחר הקמת משכן היו הלוים עובדים עבודתן כדכתיב בסמוך, והיאך רשאין לעשות כן והלא טמאי מתים היו ולא יוכלו לטהר דעדיין לא נשרפה הפרה. וא״ל דהפרה נשרפה קודם הקמת המשכן, דהא כתיב בהזייה שלה בפרשת חקת והזה אל נכח פני האהל משמע דכבר הוקם המשכן כששחטוה. ומתרץ דבשני נשרפה הפרה כו׳ נמצא דביום שביעי היו טהורים:
ובשביעי גלחו. הוא הגילוח האמור בפ׳ בהעלותך והעבירו תער על כל בשרם וכו׳:
Because he utterly dedicated. It appears that Rashi is answering the question: The notation above the words "Moshe finished" separate it from the words "erecting the Mishkon" meaning that "Moshe finished" is not to be read together with "erecting the Mishkon" and it is as if they are two separate topics. But what two topics could there be here? Rather one must say that the verse is to be explained as saying "It came to pass on the day that Moshe finished the making of the Mishkon and the erection of the Mishkon". Thus Rashi asks "Betzalel and all the wise-hearted men…" He answers that "because he utterly dedicated himself…" With this one may answer the widely asked question: The verse merely attributes the erection of the Mishkon to Moshe, and he did this alone as is written previously in Parshas Pekudei (Shemos 39:33) Maharai explains that Rashi was answering the question: The Torah should have merely said "It came to pass, on the day Moshe erected the Mishkon. …
On the second the [red] cow was burned. Rashi wished to answer this so that you would not ask: Didn't the Levites begin their service immediately after the erection of the Mishkon as is written shortly? How would they be permitted to do this, since they were impure due to contact with a corpse and could not be purified since the red cow has not yet been burned? One cannot say that the cow was burned before the erection of the Mishkon because concerning its sprinkling in Parshas Chukas (Bamidbar 19:4) the Torah writes "opposite the face of the tent" implying that the Mishkon has already been erected when it was slaughtered. He answers "on the second, the cow was burned…" thus it emerges that they were purified on the seventh.
And on the seventh they were shaven. This is the shaving mentioned in Parshas Beha'alosecha (Bamidbar 8:7) "and they shall pass a razor over their entire bodies…"
(א-יא) ויהי ביום כלות משה וגו׳. עד ויאמר ה׳ אל משה נשיא אחד ליום וגו׳ – יקשה ראשונה מדוע כפל פעמים שלש ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים למה הביא כל הכנויים האלה? ומה תועלת להגיד אם הם נשיאי המטות אם הם העומדים על הפקודים או היו אחרים? מלבד כי כבר ידענו שלא היה שני נשיאים לכל שבט לומר שהנשיאים האלה אינם הנשיאים המוזכרים?
ב׳ יפלא שלא הביא מלת הם גם באמרו ראשי בית אבותם לתפארת הלשון?
ג׳ על שלא הזכיר בפסוק ראשון מה הקריבו הנשיאים עד שאח״כ חזר ואמר ויביאו את קרבנם וגו׳ אמנם בראש כתוב ויקריבו נשיאי ישראל ואין מפורש מה הקריבו ולפני מי הקריבו?
ד׳ אחר שכבר אחר ויקריבו וחזר ואמר ויביאו את קרבנם מדוע שלש ויקריבו אותם לפני המשכן?
ה׳ אם רצה לכתוב פעמים שלש דבר ההקרבה למה שינה באמצע בלשון ויביאו ושתי הקצוות בלשון ויקריבו?
ו׳ באמור ה׳ אל משה קח מאתם והוא ידוע שיקח מאתם ומה פשעם ומה חטאתם לומר שאל יפנה אל מנחתם וימאסנה?!
ז׳ כי הנה מצאנו הפרש רב בדברים פעם יאמר ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ופעם ויקריבו הנשיאים את קרבנם ופעם ויקריבו אותם והיה נוח יותר שיאמר ויקריבו אותם גם לבסוף להורות על הקרבנות לחנוכת המזבח שכבר נאמרה למעלה?
ח׳ על שאמר ביום המשח אותו נראה בלי צורך כי גם למעלה לא כתב ביום המשח המשכן?
ט׳ בטעם על מה הודיע שהקריבו קרבנם לפני המשכן או לפני המזבח ומה ילמדנו בזה אם לפני המשכן הקריבום או במקום אחר? וגם כי שני מאמרים סותרים זה את זה?
י׳ למה בראש לא הזכירם בשם נשיאים אלא אמר ויביאו את קרבנם ויקריבו אותם מבלי שיאמר הנשיאים כאשר בפסוקים המאוחרים?
י״א על מה צוה ה׳ נשיא אחד ליום כי מה לנו אלו הקריבו כלם ביום אחד? גם לא אמר בזה קח מאתם כלשון הראשון?
י״ב אם כבר הנשיאים הקריבו קרבנם כלם לפני המזבח איך אם כן נשיא אחד ליום יקריבו? והיה אם כן צריך שיניחו שמה עולותיהם וזבחיהם באמצע העזרה ימים או עשור או להחזירם לאהלם?
וראיתי אני לומר בזה כי נשיאי ישראל הם המה שזכרנו למעלה בפרשת במדבר נמוכי רוח מלומדי ענוה לא הסתכלו בגדולות ובנפלאות ולא עלה על לבם להקרא אלא ראשי בית אב כמו שהקדמנו שם. ושלכך זכו להיות ראשי אלפי ישראל כי רם ה׳ ושפל יראה וכל המשפיל עצמו הקב״ה מגביהו. אף בזה כל זמן שרדפו דרכם ולא התנדבו למלאכת המשכן אלא באחרית כדאיתא במדרש קלסם הכתוב שנאמר ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם רצונו שהם הקריבו עצמם באמרם שאין להם מעלה אלא להיותם ראשי בית אבותם ולא נשיאים וזה היה נסבה לנטלם ולנשאם כימי עולם והכתוב מפרסם גדולתם להגיד שהם עם כל ענותנותם הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים וכל איש מישראל מורה באצבע היותם שרים וקצינים. אע״פ שלפני ה׳ שפלים בעיניהם והבורח מן השררה השררה רודפתו ושעודם מחזיקים בתומתם ויביאו את קרבנם לפני ה׳ כלומר שהם בעצמם מבלי שליח או משרת הביאו את העגלות ואת הבקר להקריבם לפני ה׳ על כן לא נאמר ויקריבו את קרבנם כי ויקריבו פירושו אף על ידי אחר אמנם הם בכבודם הנהיגו השוורים אל המשכן. גם לא הזידו לקרב אל משכן ה׳ ודרך כבוד יראו מגשת אליו והניחום להקריבם לפני ה׳ אל הכהנים בני אהרן. לכן חזר ואמר ויקריבו אותם לפני המשכן. יהיה זה מגודל ענוה שלא רצו לגשת אל הקדש ולא ימצא בהם עון ומתו או שלא בחרו שבעל השור יעמוד על שורו להשתבח במנחה ההולכת לפניו. לכן הי״ת היוצר יחד לבם ומבין מעשיהם שלם גמולם בראשם וצוה למשה שהוא בכבודו ובידיו יקח מאתם ולא הכהנים ויעשה להם את כל הכבוד הזה מדה כנגד מדה שהמלך בעצמו ידיו תביאנה את אשי ה׳. אולם כי אוי לרבנות שמקברת את בעליה והשררה מביאה לידי רוע לב וזדון כאשר עשה הלל בבני בתירה. גם אלה חזרו לאחוריהם ונתגאו בראותם עליהם היקר והגדולה התחילו אח״כ לדבר גבוהה גבוהה. ושתים רעות עשו. כאשר הביאו קרבנם לחנוכת המזבח לא המתינו כפעם בפעם להקריב אחרונים אלא מיד ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ביום המשח אותו ולא שמרו את משמרת מחשבותיהם כאשר מתחילה ולא רצו להתעכב שיעבור אפילו יום המשיחה אלא תיכף הביאו קרבנם ביום המשח אותו בראש וראשון. גם בפעם הזאת לא הביאום בידיהם אלא ויקריבו על ידי עבדים המתפרשים מפני אדוניהם לכן לא נאמר ויביאו. זאת ועוד אחרת כאשר שלחו קרבניהם בחרו להתפאר עליהם להשתבח בתהילתם ורצו שיקרא שם הנשיאים עליהם שנאמר ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח שנתנו בקולם והשמיעו בקהל היות זה קרבן הנשיאים מה שלא עשו בראשונה ושם נאמר ויקריבו אותם לפני המשכן ולא כתוב נשיאים כי שמה בחרו בהצנע לכת וכאן בגאוה להתהדר בעיני העם ולהשתבח בעיר אשר כן עשו נזורו אחור משרירות לבם. גם הסכילו עשה להקריב קרבניהם עד קרוב למזבח ולא עוד לפני המשכן. אף הי״ת הלך עמהם בקרי וצוה עתה למשה שנשיא אחד ליום דרך נזיפה כדי שיוכרחו להשיב אחור ידיהם וקרבניהם ויקריבום אחר כך נשיא אחד ליום וזה גנאי לנשיאים שישובו עם מנחתם אחור וגם לא צוה ה׳ למשה בזה קח מאתם אלא שהם יקריבו להענישם מאשר רצו להשתבח במנחה:
ביום כלות משה – רז״ל אמרו (במד״ר פי״ב) כלת כתיב, ורואני כי בספר תורה כתובה בוא״ו, ואני אומר כי דברי תורה כאלו וכיוצא באלו אינם נמסרים לכל מרים יד בתופשי התורה, כי יסובב הדבר הכפירה והזלזול בכבוד מורים, ויש לך לדעת כי סדר תורתינו הקדושה ותיבותיה ואותיותיה ספורות מזוקקות חצובות ממחצב קדוש ונורא נפלאים המה למכיר בהם ויותר פליאות נעלמים מעין כל, ואעירך גרגיר אחד והוא הלא תמצא כי יש אותיות נרגשות במבטא התיבות ואינם בכתב כגון יהושע כי במבטא ישנו להרגש של אות הוי״ו בין שי״ן לעי״ן ואינה במכתב, וישנה במקום שאינה נרגשת שהיא בין ה״א לשי״ן, והערה זאת תכונן דעת משכיל להכיר כי אותיותיה ספורות מזוקקות ואי אפשר להוסיף אפילו אות אחת הגם כי תצטרך למבטא הקריאה ותהיה נקראת הגם שאינה כתובה, ותהיה קרי ולא כתיב, וקבעה התורה הוא״ו שלא במקומה להעיר בנסתרות, ואולי כי מזה השכילך שנתכוון לצרף שלשה אותיות משמו יתברך בשמו של צדיק, ולסמוך שי״ן ועי״ן להעיר אל ש״ע נהורין, ואם היה מסדר וא״ו במקומה היתה נפסדת הידיעה בדבר כי לא פורש, והנה מביני מערכות האותיות המה ישכילו משבצותם והם האומרים כי כלת כתיב והוא״ו היא מושאלת שם בהשאלה, והמשכיל יבין כי הוא סודו של משה אשר מתיחדת לו וקיימה בו נקבה תסובב גבר (ירמיהו לא), וזה שיעור הדברים כלת כתיב פירוש תיבה זו של כלות זה פירושה קח מהכתוב כלת כדי שתבין אשר תכוין אליו התיבה ואות הוא״ו היא בחינת החתן, והוא סוד נעלם וא״ו תוך כלת והבן. ודרשה זו אין אדם דורשה מדעתו אם לא תקדים ההכרה בדברים על בוריין ואמיתותם מפי מקבלי תורה וסודותיה ורמזיה.
ביום כלות משה, on the day Moses completed, etc. Rabbi Levi in Midrash Hagadol on our verse claims that the word כלות is written without the letter ו. In our editions of the Torah it is spelled with the letter ו. How is it possible that scribes could take liberties with the spelling of the Torah? Such a situation would lead to apostasy and a denigration of the respect in which the scholars are held! You should know that the text of our sacred Torah, including every vowel has been carefully counted. Every letter or even crown is sacred enabling us to derive meanings from it. Let me give you a small example of how important an even minute departure from the accepted spelling would be. There are letters which are noticed only by the way they are pronounced, letters which do not even appear in the written text. An example of such a letter is the letter ו before the final ע in the word יהושע. When pronounced properly, we hear that there is a vowel shuruk which does not appear in the written text. On the other hand, such a vowel does appear in the written text in the same word between the letter ה and ש although it cannot be heard when we read the word aloud. This little example ought to alert the intelligent student to the fact that there can never be a question of altering the spelling in the written Torah such as adding a letter ו in the word כלות in our verse, even if only to ensure that the word would be pronounced correctly. If the Torah decided to write a letter ו in a place where we would not have expected it it serves to alert us to hidden meanings in the text. It may have been the intention of the Torah to include three letters of the holy name of God in the name of the righteous יהושע. If the Torah had written the letter ו before the letter ע and had omitted the letter ו after the letter ה, we would not have noticed that the Torah had intended to include the first three letters of the tetragram in the name of Joshua. When our sages speak about the word כלות being written without the letter ו, they mean that the letter ו which does appear in the text is to be viewed there as if it were only "on loan.⁠" The intelligent student will appreciate that this was the mystical dimension of Moses on whom was fulfilled the verse in Jeremiah 31,21 that נקבה תסובב גבר, that "the female will enclose the male.⁠" Moses' exclusive preoccupation with putting together the Tabernacle is alluded to in the word כלות a reference to the "groom-bride" relationship between him and the Tabernacle. When the Midrash says that the word כלות is spelled כלת, the author merely wishes to draw our attention to this relationship of bride and groom. The physical presence of the letter ו in the written text is an allusion to Moses, the גבר, i.e. the male. Inserting the ו into the word כלת is a clear indication of the male-female relationship between the two. No human being has the right to make up such an explanation out of his own mind. Such interpretations are traditional and reflect inspiration by the Holy Spirit.
ויהי ביום כלות – שיעור הכתוב כך הוא, ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן ולמשוח ולקדש אותו ואת כל כליו וכו׳, דהיינו אחר שמשחם וקדש אותם, אז ויקריבו הנשיאים וגו׳, ואין לחשוב שהיה זה בשמיני למלואים, שהרי בסמוך כתוב ויקריבו נשיאי ישראל וגו׳ הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים, ולא נצטוו הנשיאים לעמוד על הפקודים רק בראשון לחדש אייר ככתוב בפרשת במדבר, ועל כרחך היה זה אחר שנפקדו במדבר סיני, ומה שאמר ויהי ביום כלות, כולל ג״כ סידור השבטים איש על דגלו, כי המשכן באמצע המחנה כלב באמצע הגוף, והקמת המשכן אינה שלימה ומתוקנת בכל תנאיה אם לא בהיות הלוים במשמרותם ושבטי ישראל על דגליהם, ולזה אמר כאן ביום כלות משה להקים, להורות על השלמות הכללי שהיה במשכן ובמחנה, ולא אמר ביום הקים את המשכן כמו שכתוב להלן (ט׳ ט״ו), כי שם מדבר בענן שכסה את המשכן ביום השמיני למלואים שהוא ביום הקים ממש, אבל ביום כלות הוא ביום שכילה לסדר המשכן והמחנה אחרי שמנאם וחילק הדגלים ומינה הלוים על עבודתם ועל משאם, שהיה זה בחדש אייר:
ביום כלות משה – יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה (רש״י בשם רבותינו), ואמר הרוו״ה שאין המדרש בנוי על חסרון וי״ו, שאלו כן היה להם לומר כלת כתיב חסר כמנהגם במדרשים כאלה, ובאמת הוא מלא בכל הספרים, אבל המדרש בנוי על עיקר התיבה שאין לעמוד עליו אם הוא לשון כלוי מפעלי ל״ה ומבנין הכבוד ע״מ יום עַנוֹת אדם נפשו ודומיו אם לשון כַּלָה מפעולי הכפל ומבנין הקל ע״מ שַמּוֹת ושאוף אתכם (יחזקאל ל״ו) שהוא מפעלי הכפל לשון שַֹמָּה ושאי׳ שַֹמָּה ושערוריה וריעיו, לכן הגרסא נכונה כַּלּוֹת כתיב וכו׳, כלומר כלות יתפרש בלשון כלוי גם בלשון כלה, ותפש הכתוב בלישנא דמשתמע לתרי אפי לדרוש שביום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה, ואמר כלות משה לפי שמשה היה כדמות השושבין שהכניסם לחופה, ולכן נופל הלשון כלות על משה שהוא היה הפועל המכליל.
בתחילת הספר הרביעי הזה הערנו, שתוכן הספר השלישי קשור לבניית המקדש המתוארת בסוף הספר השני; שכן ספר ויקרא מלמד את מצווֹת הקדושה, שהן המצווֹת אשר המקדש – ועדות התורה שלמענה הוקם המקדש – העמידו אותן כתפקיד חיינו. וזהו עתה תוכנו של ספר במדבר: הוא מתאר את יחסה והנהגתה של האומה כלפי מקדש התורה.
ששת הפרקים הראשונים מנו את האומה כולה על כל בניה, משפחותיה ושבטיה. כל יחיד ויחיד מבני האומה נמנה, כדי לשרת את מטרות המקדש; לאחר מכן הם התאספו סביב המשכן במעגלים קרובים יותר או רחוקים יותר – כהנים, לויים, ישראלים – כשהמקדש הוא מרכזם המשותף. שילוח מחנות הראה באופן סמלי את השפעת המרכז על התחום הלאומי הסובב, ואילו גזל הגר, סוטה ונזיר הראו את ההשפעה המעשית הממשית של המרכז על תחום זה. לבסוף, ההבטחות הרמוזות במקדש וכליו באו לידי ביטוי בברכת כהנים, המבטיחה עושר לאומי הולך וגדל המעיד על השראת שכינת ה׳.
הפרק השביעי חוזר עתה אל היום שנזכר כבר בסוף ספר שמות (מ, יז), אחד בניסן של השנה השנית, היום שבו תמה ונשלמה בניית המשכן. הכתוב חזר כבר ליום זה פעם אחת קודם לכן, בספר ויקרא (ט, א), ואילו בתחילת ספר במדבר דילג עליו הכתוב בחודש, כדי להשלים את הציוויים הקשורים לבניית המשכן. לפיכך תיאר הכתוב את המפקד ואת חלוקת המחנות, והוסיף את הדינים הקשורים אליהם.
פרק זה חוזר עתה אל היום שבו הוקם המשכן. בעוד ההוראות שבתחילת הספר עומדות לנגד עינינו, מודיע לנו הכתוב שאף לפני שניתנו הוראות אלה, כבר ביום שהוקם המשכן, הבינו הנשיאים את מעמדם כלפי המשכן, והכתוב מתאר כיצד הראו במעשיהם הבנה זו.
ויהי ביום כלות משה להקים וגו׳ – עיין פירוש, שמות מ, יז והלאה.
וימשח אותו וגו׳ – עיין פירוש, שם ל, כג–כט.
וימשחם ויקדש אתם – חזרה זו על האמור בתחילת הפסוק מבוארת בספרי כך: ״⁠ ⁠׳וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו׳, שומע אני ראשון ראשון שנמשח היה קדוש, תלמוד לומר ׳וימשחם ויקדש אותם׳, מגיד שלא קידש אחד מהם עד שנמשחו כולם״. היינו, שהמעשה של ״וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו״ הושלם רק כאשר ״וימשחם ויקדש אותם״; רק משנתקדש כלל המקדש נתקדשו חלקיו הנפרדים. שכן המקדש בכללותו מהווה רעיון אחד מאוחד, ורעיון מקיף וכולל זה מעניק לכל חלק וחלק את משמעותו הקדושה. כל חלק בפני עצמו הוא בלתי שלם וחד⁠־צדדי, ואינו ראוי למלא את התכלית שקדושתו תלויה בה. קדושת כל חלק וחלק תלויה בכך שאותו חלק יושלם על ידי כל החלקים האחרים. וכך גם הכלל אינו יכול לעשות דבר אם יחסר בו אף החלק הפחות חשוב שבו. שום דבר אינו מיותר עבור הכלל.
המקדש בכללותו הוא הביטוי הממשי של המשפט: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (שמות כה, ח). אך כשם שמשפט אינו שלם אם חסרה בו תיבה, הברה או אות; ומאידך אין אות, הברה או תיבה המביעה משמעות כלשהי כשהיא עומדת בפני עצמה, כן הדבר גם במקדש, שהוא הביטוי הממשי הסמלי של משפט זה: גם המקדש הוא כלל אחד סמלי; הכלל זקוק לכל חלק, והחלק זקוק לכלל.
ויקדש אתו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו – המקדש בכללותו, מחולק כאן לשני חלקיו העיקריים: ״המשכן וכל כליו״ מסמלים את התפקיד; ו״המזבח וכל כליו״ (החצר) מסמלים את הדרך למלא תפקיד זה.
ויהי ביום כלות משה להקים – ממה שלא אמר ביום הקים משה את המשכן וכמ״ש לקמן (ח׳ ט״ו) מזה למדו שהקימו בכל ז׳ ימי המלואים ופרקו, וכמ״ש בספרא שמיני (סי׳ ט״ו) ופלוגתת ריב״י מוזכר בספרא צו (סי׳ קצ״א) ועמש״ש. ומ״ש נמצינו למדין שבכ״ג אדר וכו׳ עי׳ בספרא שמיני (סי׳ אל״ף) ומש״ש, ומ״ש בשני נשרפה הפרה כ״ה בירושלמי מס׳ מגלה, ומ״ש תחת הזאה שניה גלחו – כ״ה גם במד׳, ורש״י גרס ואחר הזאה שניה גלחו ועי׳ ברא״ם וכן בפסיקתא זוטרתא גרס בשלישי הזה ממנו הזיה: שניה גלחו, ופי׳ אחר הזיה שניה גלחו, ואע״ג שבגטין (דף ס׳) עמ״ש דפרשת לוים נאמרה ביום שהוקם המשכן פרש״י שהוצרכו בו ביום לשיר שמשמע שבר״ח התחיל לשיר וי״ל שהיו יכולים לומר השיר במחנה לויה, שהרי לפי פי׳ הר״ש (בפ״ב דמדות) היו הלוים אומרים שיר באותן ט״ו מעלות העולות לעזרת ישראל, ועד פתח עזרת ישראל היה מחנה לויה (כמ״ש הרמב״ם ריש פ״ג מה׳ באהמ״ק) ויכולים טמאי מת לכנוס לשם - ומ״ש בו ביום שרתה שכינה וכו׳ בספרא (ריש שמיני) ובשבת (דף פז), ומ״ש וימותו לפני ה׳ מיתתן לפני ה׳ ונפילתם בחוץ כפלוגתא זו נמצא בספרא (שמיני סי׳ כ״ה) בשם ר״א ור״ע ושם פרשתי:
וימשח אותו וכו׳ וימשחם – הלשון כפול, שכבר אמר וימשח אותו וכו׳ ואת המזבח, שר״ל שמשח את המשכן ואת המזבח, ואף להראב״ע שמפרש שמ״ש ואת המזבח מוסב על להקים, ור״ל להקים את המשכן ואת המזבח, לא יתישב זה שהיל״ל ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן ואת המזבח וימשחם ויקדש אותם, וע״כ פי׳ חז״ל שמלמדנו שלא חל הקדושה עד שגמר משיחת כולם, ופי׳ וימשח אותו וגם משח את המזבח וכליו כאחד לבד, ומפרש וימשחם ר״ל בעת שגמר משיחת כולם אז ויקדש אותם לא קודם לכן, וכבר כללתי באילת השחר (כלל קנ) שכ״מ שבא הכנוי דבוקה אל מלת את יש בו מעוט, וס״ל לר׳ יאשיה שמלת אותם ממעט מדת היבש מבחוץ, כי כלי המזבח הם כלי הלח, ור׳ יונתן ס״ל שממעט כלי לח מבחוץ כי מדת יבש לא נתקדשה כלל, וראייתו ממ״ש חמץ תאפינה בכורים לה׳ שאינו לה׳ עד לאחר אפיה שהתנור מקדשו, וזה מובא במנחות (דף נ״ז), ומ״ש רבי למעט לדורות משמע בשבועות (דף טו) שממעט ממלת אותם, וכבר נתקשו התוס׳ שם הלא צריך למעוט הנזכר למעלה, אולם לפי דברי הספרי ממעט זה מכפל הלשון מ״ש שנית וימשחם שבא למעט לדורות, ומה שתפסו חכמי הש״ס מלת אותם הוא לאו דוקא:
ויהי ביום כלות משה וגו׳: היינו באחד לחודש הראשון. וא״כ הוא פלא, מאין ידעו אז מי יהיו העומדים על הפקודים ומי המה נשיאי ישראל, והרי כל זה לא נהיה עד אחד לחודש השני. אבל באמת מצינו כבר במלאכת המשכן כתיב (שמות לה,כז) ״והנשיאים הביאו וגו׳⁠ ⁠⁠״, וצריך לומר דהנשיאים היו בהסכמת כל שבט שהוא הגדול בהם, והקב״ה הסכים בשעת המנין אשר המה יהיו עומדים על הפקודים.
ואת המזבח ואת כל כליו: פירוש, העמיד את המזבח וגו׳, ואח״כ ״וימשחם וגו׳⁠ ⁠⁠״. ומשונה הלשון במזבח מרישיה דקרא במשכן עצמו, דשם כתיב הקמה תחילה בו לבד ובמשיחה וקידוש מסיים ״ואת כל כליו״, ובמזבח כתיב בהעמדה המזבח וכליו ואחר כך במשיחה וקידוש כוללם ביחד. ללמדנו הא דתניא בספרי ׳שלא קידש אחד מהם עד שנמשחו כולם׳, פירוש, דמשום הכי כתיב במשיחה וקידוש ״אותם״ משום שביחד נתקדשו, כמו שמפרשת הגמרא ביומא (ה,ב) ״אותם״ דכתיב בבגדי כהונה. ועוד עיין מה שכתבתי בספר שמות (מ,יא) בשם הירושלמי.
{ואת כל כליו: לא כללו בכלי המשכן, משום שכבר נתקדש, כמו שכתבתי בספר שמות (מ,ט)}.
וימשחם ויקדש אותם – מתיב רבא כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ואמאי נימא וכן תעשו לדורות שאני התם דאמר קרא וימשחם ויקדש אותם אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה והקשו בתוס׳ ממשכן הוה ליה למפרך שיהא מקדש טעון משיחה כמו שנמשח בימי משה. ואין זה קושיא, דבמשכן תלוי הקדושה בהבנין, ופעמים היה קבוע כאן ופעמים היה קבוע כאן, משא״כ מקדש הלא היה הקדושה תלוי בהמקום, ומקריבין אעפ״י שאין בית, א״כ הקדושה תלויה בקרקע ובה לא שייך משיחה. וזה פשוט. וזה שאמר יחזקאל ואהי להם למקדש מעט ואמרו ז״ל (סוף מגילה) אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, משום דבהם הקרקע קדוש, אעפ״י שהן שוממין בקדושתן קיימין, וזהו מעט מקדושת המקדש. ולכן גבי סוטה כתיב ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן, לכן למדנו שמכניס עפר מבחוץ ומניחו ע״ג קרקע המשכן ודיו. ודו״ק בכ״ז.
ויהי ביום כלות משה להקים – תניא, כל שבעה ימי המלואים היה משה מעמיד ומפרק את המשכן, וביום השמיני העמידו ולא פרקו, דאמר קרא ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן – ביום שכלו הקמותיו1. (ירושלמי יומא פ״א ה״א)
וימשחם ויקדש אותם – תניא, כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מקדשתן, דאמר קרא וימשחם ויקדש אותם, אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה.⁠2 (סנהדרין ט״ז:)
וימשחם ויקדש אותם – תניא, ר׳ יאשיה אומר, מדות הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ, מדות היבש נמשחו מבפנים ולא מבחוץ, דאמר קרא אותם – למעוטי מדת יבש מבחוץ3. (מנחות נ״ז:)
1. יתכן דעשה כן כדי להתרגל במלאכת המשכן וכמבואר בירושלמי שהיה גם מסדר את העבודות בכל יום, וכן מצינו שלתכלית הרגל בעבודה קצבו שבעת ימים, וכמו ביומא י״ד א׳ בכה״ג שמינו אותו לעבודת יוהכ״פ היו מפרישין אותו שבעת ימים וכל אותן הימים היה זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות וכו׳ כדי להתרגל בעבודה, יעו״ש.
וטעם הדיוק הוא מדלא כתיב ויהי ביום הקים משה את המשכן כמו דכתיב בפ׳ בהעלותך וביום הקים את המשכן, ולכן דריש ביום שכלה הקמותיו שהיה עושה בשבעת הימים, כמבואר.
2. אלא מכיון שנשתמשו בהם במקדש במלאכתם נתקדשו וכדכתיב בפ׳ במדבר ואת כל הכלים אשר ישרתו בם בקודש, בשירות הם מתקדשין, ובכ״ז אצטריך המיעוט אותם משום דזולת מיעוט זה הו״א דמדכתיב בכלי המקדש (ר״פ תרומה) וכן תעשו, ודרשינן שם וכן תעשו לדורות, והו״א דכאן הוא במשיחה לבד, ולדורות צריך משיחה ועבודה ביחד, לכן כתיב אותם למעט אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה, וע״ע מש״כ השייך לדרשה זו בדרשה הבאה.
3. המדות של יבש היו עשרון וחצי עשרון למנחות [מבואר פ׳ צו] ומדות הלח היו במדות חלקי ההין לנסכים, ויתבאר מזה אי״ה בפ׳ פינחס. וטעם דרשה זו, דכאן קאי על כלי המזבח דלחים היו. ובסוגיא כאן איתא דעת חד מ״ד דמדת הלח נתקדשה מבפנים ומבחוץ ומדת היבש לא נתקדשה כלל דחול היא, וא״כ לא אצטריך המיעוט אותם לדרשה זו ואתיא בעיקר לדרשה שהבאנו בדרשה הקודמת אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה, וכתבו התוס׳ דלפי המעוט והדרשה אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה, באמת צ״ל בדין המדות כמ״ד דמדת היבש חול גמור הוא ולא נתקדשו כלל, דאל״ה איך דרשינן שני מעוטים מאותם, יעו״ש.
אבל לדעתי דבריהם צ״ע לדידן דקיי״ל כר׳ יאשיה כאן דגם מדת היבש נתקדשה, דכן דעת חכמים במשנה מנחות צ׳ א׳, וא״כ אצטריך אותם למעט קדושת מדת יבש מבחוץ, ועם זה קיי״ל דכלי השרת מתקדשות לדורות כמבואר בדרשה הקודמת, וזה ידעינן ממיעוט אותם, וא״כ איך ממעטינן שני ענינים ממיעוט אותם.
ולולא דברי התוס׳ אפשר לפרש דשתי הדרשות לא פליגי, והוא משום דבפסוק זה יש שני מיעוטים בשני כנויים, וימשחם ויקדש אותם, ודי היה לכתוב וימשח ויקדש אותם, ולכן דרשינן מאחד משיחה לדורות ומאחד למעט מדת יבש מבחוץ, ובפרט לפי המבואר בסוגיא ולפנינו לעיל באות ב׳ דעיקר הענין דלדורות מתקדש בעבודה ידעינן מפסוק דפ׳ במדבר כלי השרת אשר ישרתו בם בקודש, הכתוב תלאן בשירות, והמיעוט דאותם אצטריך למעט דלא בעינן לדורות משיחה ועבודה ביחד, בודאי אפשר זה למעט מהכנוי וימשחם, ומ״ש בגמרא דממעטינן זה ממלת אותם י״ל דאשיגרא דלישנא הוא, אבל לפי האמת אפשר לקיים שתי הדרשות משני המיעוטין כמש״כ, ועיין ברמב״ם פ״א הי״ב מכלהמ״ק כתב לראיה על דין זה, דכלי המקדש אין מתקדשות לדורות במשיחה רק בעבודה משום דכתיב אשר ישרתו בם בקודש, בשירות הם מתקדשין, עכ״ל. וזה ראיה למש״כ, וע״ע במל״מ פ״ב ה״ט מקרבנות שכתב ג״כ בענין זה, והמעיין יבחר.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ב) וַיַּקְרִ֙יבוּ֙ נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רָאשֵׁ֖י בֵּ֣ית אֲבֹתָ֑ם הֵ֚ם נְשִׂיאֵ֣י הַמַּטֹּ֔ת הֵ֥ם הָעֹמְדִ֖ים עַל⁠־הַפְּקֻדִֽיםא׃
that the princes of Israel, the heads of their fathers' houses, offered. These were the princes of the tribes. These are they who were stationed over those who were numbered.
א. עַל⁠־הַפְּקֻדִֽים
• יש ספרים=עַל⁠־הַפְּקֻדִֽים בקו״ף דבוקה
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקונירמב״ןמנחת יהודהטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[פסקא מה]
״וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁהָיוּ הֶדְיוֹטוֹת וְנִתְמַנּוּ! תִּלְמֹד לוֹמַר ״רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם״. וְלֹא רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם בִּלְבַד, אֶלָּא אַף נְשִׂיאֵי שְׁבָטִים, נְשִׂיאִים בְּנֵי נְשִׂיאִים: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטּוֹת, הֵן הֵן שֶׁהָיוּ מְמֻנִּים עֲלֵיהֶם בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות ה׳:י״ד).

Piska 45

"And the chiefs of Israel presented (their offerings"): I might think that they were common people appointed (to their position); it is, therefore, written "the heads of their fathers' house.⁠" And not only the heads of their fathers' house, but also "the chiefs of the tribes.⁠" And what is the thrust of "the heads of their fathers' house"? Chiefs the sons of chiefs. ("the heads of their fathers' house) were they" — they who were appointed over them in Egypt, viz. (Shemot 5:14) "And the officers of the children of Israel were beaten, etc.⁠" (Ibid. 3) "And they presented their offerings before the Lord, six wagons tzav.⁠" "tzav" is "opulent" — they were lacking nothing. Rebbi says: "tzav" is "covered,⁠" as gluskaoth are. And though there is no proof for this, it is intimated in (Isaiah 66:20) "And they will bring all your brothers from all the nations as an offering to the Lord, on horses, and in chariots, and in litters ("tzavim") and on mules and on dromedaries.⁠" "six wagons tzav": I might think, a wagon for each one (of six, who donated them); it is, therefore, written "a wagon for every two chiefs.⁠" I might think an ox for two chiefs; it is, therefore, written "and an ox for each.⁠" They came and stood before the mishkan, but Moses would not accept them until it was told to him by the Holy (Spirit): Take it from them. Their minds are at one with that of the Most High. R. Nathan says: What did the chiefs see to come first with their offerings here, but not in the offerings for the work of the mishkan? (In that instance) they said: Let Israel offer what they will and we will make up what is missing. When they saw that the congregation had completed everything, viz. (Shemot 36:7) "And what they had was enough for all of the work and more,⁠" they said: What is left for us to do? And the chiefs brought the onyx stones (viz. Ibid. 35:27) Therefore, they brought their offerings first here.
ויקריבו נשיאי ישראל – הם נשיאי המטות במצרים הן העומדין על הפקודים הם שהיו עומדין על המניין ועל הדגלים.
וְקָרִיבוּ רַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל רֵישֵׁי בֵּית אֲבָהָתְהוֹן אִנּוּן רַבְרְבֵי שִׁבְטַיָּא אִנּוּן דְּקָיְמִין עַל מִנְיָנַיָּא.
that the princes of Israel, heads of the house of their fathers, the chiefs of the tribes, who had been appointed over them who were numbered, came near,
וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים
וְקָרִיבוּ (נ״א וּקְרִיבוּ) רַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל רֵישֵׁי בֵּית אֲבָהַתְהוֹן אִנּוּן רַבְרְבֵי שִׁבְטַיָּא אִנּוּן דְּקָיְמִין עַל מִנְיָנַיָּא
ויקריבו – פועל עומד או יוצא
›״וַיַּקְרִיבוּ״ – ״וְקָרִיבוּ״. בלשון הפסוק כתיב וַיַּקְרִיבוּ שהוא פועל יוצא, אך לא ברור מה הקריבו נשיאי ישראל. רמב״ן פירש שהמילה ״וַיַּקְרִיבוּ״ מוסבת על העגלות שבפסוק הבא: ויקריבו... ויביאו את קרבנם, ומכונות קרבן ״בעבור היות העגלות לצורך הקרבנות יקראו קרבן״.⁠1 דעת אונקלוס תלויה בניקוד התרגום. בדפוסים המצויים התרגום הוא ״וְקָרִיבוּ״ כפועל יוצא, אך בדפוס סביוניטה הגירסא ״וּקְרִיבוּ״ (הק׳ בשוא) – מדוע? יא״ר כתב שפירושו שהקריבו את עצמם, כמו ״וּפַרְעֹה הִקְרִיב״ (שמות יד י) שתורגם ״וּפַרְעֹה קְרֵיב״,⁠2 וכתב ״ועוד אפשר שתרגמו כן (כיון) שלא פירש מה הקריבו״. עיי״ש בדבריו. ובנוסח תימן הגירסא ״וְקָרִיבוּ״ כפשוטו של מקרא. וכן להלן ״הִקְרִב אֶת קָרְבָּנו״ (פס׳ יט) מנוקד במסורות תימן ״קָרֵיב יָת קוּרְבָּנֵיהּ״ כפועל יוצא.
1. רש״ר הירש: ״המושא של ״ויקריבו״ הוא ״קרבנם״ של הפסוק הסמוך; נמצא שיעור הכתוב: ויקריבו ויביאו את קרבנם וגו׳, וההפסקה שבתוך המשפט באה לתאר ביתר פירוט את הנושא נשיאי ישראל״.
2. וראה שם בביאורנו האם הכוונה לפועל עומד כרש״י: ״ופרעה הקריב – היה לו לכתוב ופרעה קרב. מהו הקריב, הקריב עצמו״ ודבריו מתאימים לניקוד בתרגום, או כראב״ע: ״ופרעה הקריב – מחנהו, כי הקריב בכל המקרא פועל יוצא״. ועיין גם באבן עזרא לפסוקנו.
וקריבו ארברבניבג שבטיה אינון דהוו ממנין על סכומיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״רברבני... סכומיה״) נוסח אחר: ״הנון רברבני דישראל הנון דקיימין וממנין על מנייניה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רברבני״) גם נוסח חילופי: ״רברבי״.
ג. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״דישראל ראשי בית אבהתהון אנון רברבני״.
וקריבו אמרכליא דישראל רישי בית אבהתהון הינון רברבי שבטיא הינון דמתמנן במצרים אמרכולין על מניינייא.
then the leaders of Israel, who were the chiefs of the house of their fathers, brought their offerings. These were they who had been appointed in Mizraim chiefs over the numbered,
[טז] וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל – לָמָּה נִזְדָּרְזוּ הַנְּשִׂיאִים לָבוֹא וּלְהַקְרִיב תְּחִלָּה, וּבִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן נִתְעַצְּלוּ וְלֹא הֵבִיאוּ אֶלָּא אַבְנֵי שׁוֹהַם וְאַבְנֵי מִלּוּאִים בָּאַחֲרוֹנָה. לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר משֶׁה, כֹּל נְדִיב לֵב יָבִיאוּ תְּרוּמַת ה׳ לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, וְלֹא אָמַר לַנְּשִׂיאִים, הָיָה רַע בְּעֵינֵיהֶם עַל שֶׁלֹא אָמַר לָהֶם לְהָבִיא, אָמְרוּ יָבִיאוּ הָעָם מַה שֶּׁיָּבִיאוּ וּמַה שֶּׁיְּחַסְּרוּ נְמַלֵּא אֲנַחְנוּ. שָׂמְחוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן וְהֵבִיאוּ בְּשִׂמְחָה כָּל נְדָבָה וּבִזְרִיזוּת, רְאֵה מַה כְּתִיב: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים (שמות ל״ה:כ״ב), שֶׁהָיוּ דוֹחֲקוֹת זֶה עַל זֶה וּבָאִים אֲנָשִׁים וְנָשִׁים בְּעִרְבּוּבְיָא, וְלִשְׁנֵי בְּקָרִים הֵבִיאוּ כָּל הַנְּדָבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (שמות ל״ו:ג׳), וּכְתִיב: וְהַמְלָאכָה הָיְתָה דַיָּם וגו׳ (שמות ל״ו:ז׳), לְאַחַר שְׁנֵי הַיָּמִים בִּקְּשׁוּ הַנְּשִׂיאִים לְהָבִיא נִדְבָתָם וְלֹא יָכֹלוּ שֶׁכְּבָר צִוָּה משֶׁה: וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה וגו׳ (שמות ל״ו:ו׳), וְהָיוּ הַנְּשִׂיאִים מְצֵרִים עַל שֶׁלֹא זָכוּ בְּנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן, אָמְרוּ הוֹאִיל וְלֹא זָכִינוּ בְּנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן נִתֵּן בְּבִגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וגו׳ (שמות ל״ה:כ״ז), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּנַי שֶׁנִּזְדָּרְזוּ, יִכָּתֵב שֶׁהֵבִיאוּ וְהוֹתֵר, וְהַנְּשִׂיאִים שֶׁנִּתְעַצְּלוּ, חִסַּר אוֹת אַחַת מִשְּׁמָם, שֶׁכֵּן כְּתִיב וְהַנְּשִׂאִם חָסֵר יו״ד. כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַר הַמִּשְׁכָּן הִקְדִּימוּ וְהֵבִיאוּ קָרְבָּן בִּזְרִיזוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳, אָמְרוּ הֲרֵי הַשָּׁעָה שֶׁנַּקְרִיב קָרְבָּנוֹת בְּשִׂמְחָה, שֶׁשָּׁרְתָה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן וְלֹא הָיָה חָסֵר כְּלוּם, אָמְרוּ מַה יֵּשׁ לָנוּ לְהָבִיא, הָלְכוּ וְהֵבִיאוּ עֲגָלוֹת שֶׁיִּהְיוּ נוֹשְׂאִים עֲלֵיהֶם אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּמִי נָתַן לָהֶם הָעֵצָה הַזֹּאת, שִׁבְטוֹ שֶׁל יִשָּׂשכָר, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ לָהֶם מִשְׁכָּן שֶׁעֲשִׂיתֶם פּוֹרֵחַ הוּא בָּאֲוִיר, אֶלָּא הִתְנַדְּבוּ עֲגָלוֹת שֶׁתִּהְיוּ נוֹשְׂאִים אוֹתוֹ בָּהֶם, לְכָךְ כְּתִיב: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתְנַחֲמוּ עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ בַּתְּחִלָּה. וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁהָיוּ הֶדְיוֹטוֹת וְנִתְמַנּוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם (במדבר ז׳:ב׳), וְלֹא רָאשֵׁי בֵּית אָבוֹת, אֶלָּא אַף נְשִׂיאֵי שֵׁבֶט, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, נְשִׂיאִים בְּנֵי נְשִׂיאִים.
הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת – הֵם שֶׁהָיוּ מְמֻנִּים עֲלֵיהֶם בְּמִצְרַיִם: וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ (שמות ה׳:י״ד).
הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִּים – עַל מִנְיַן הַדְּגָלִים, כְּמָה דְתֵימָא: וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה וגו׳ (במדבר א׳:ד׳).
וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל – אָמְרוּ, הֲרֵי הַשָּׁעָה שֶׁנַּקְרִיב קָרְבָּנוֹת בְּשִׂמְחָה, שֶׁשָּׁרְתָה שְׁכִינָה בֵּינוֹתֵינוּ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן וְלֹא הָיָה חָסֵר בּוֹ כְּלוּם, אָמְרוּ, מַה יֵּשׁ לָנוּ לְהָבִיא, הָלְכוּ וְהֵבִיאוּ עֲגָלוֹת שֶׁיְּהוּ נוֹשְׂאִין עֲלֵיהֶן אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּמִי נָתַן אֶת הָעֵצָה הַזּוֹ. שִׁבְטוֹ שֶׁל יִשָּׂשׂכָר שֶׁהָיוּ חֲכָמִים וְגִבּוֹרִים בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים (דברי הימים א י״ב:ל״ג). לְפִיכָךְ זָכוּ לְהַקְרִיב בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשׂכָר. לָמָּה נֶאֱמַר בְּכָל הַנְּשִׂיאִים קָרְבָּנוֹ, וְכָאן נֶאֱמַר הִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ. שֶׁעַל פִּי הַדִּבּוּר הִקְרִיב, שֶׁבִּקְּשׁוּ שְׁאָר הַשְּׁבָטִים לְהַקְרִיב תְּחִלָּה לְפִי שֶׁהָיוּ גְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ, וְהִכְרִיעוּ אוֹתָן מִן הַשָּׁמַיִם, וְנִצְטַוָּה שֵׁבֶט יִשָּׂשׂכָר לְהַקְרִיב קָרְבַּן הַמִּזְבֵּחַ וּלְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹ. תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן כְּתִיב הִקְרִב חָסֵר, שֶׁהָיָה רָחוֹק וְנִתְקָרֵב לָבֹא. כָּל כָּךְ לָמָּה. עַל שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם (דברי הימים א י״ב:ל״ב), אֵלּוּ רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת. וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם (שם), לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכֻּלָּם מַסְכִּימִים הֲלָכָה עַל פִּיהֶם.
[כז] וְיַקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל – אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁהִכְרִיז מֹשֶׁה וְאָמַר, קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה (שם ל״ה:ה׳). מֶה עָשׂוּ הַנְּשִׂיאִים. אָמְרוּ, לֹא הָיָה מֹשֶׁה יוֹדֵעַ לוֹמַר לָנוּ אֶלָּא שֶׁנַּעֲשֶׂה אֶת הַמִּשְׁכָּן. מֶה עָשׂוּ. לֹא נָתְנוּ נְדָבָה. אָמְרוּ, אֵלּוּ עוֹשִׂין אֶת הַמִּשְׁכָּן, וְלָנוּ הוּא אוֹמֵר שֶׁנִּתֵּן נְדָבָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֵּיכֶם, שֶׁאֲנִי מוֹדִיעַ לָכֶם שֶׁאֵינִי צָרִיךְ לָכֶם. מַה כְּתִיב שָׁם, וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (שמות ל״ו:ג׳). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לִשְׁנֵי בְּקָרִים הֵבִיאוּ כָּל נִדְבַת הַמִּשְׁכָּן וְהוֹתִירוּ. מִנַּיִן, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַּיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ וְהוֹתֵר (שם פסוק ז). וּכְתִיב: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אוֹתָהּ וַיְבָרֵךְ אוֹתָם מֹשֶׁה (שם ל״ט:מ״ג). וּמַה בְּרָכָה בֵּרְכָן. אָמַר לָהֶם: תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם. בָּעוֹלָם הַזֶּה, בֵּרְכָן מֹשֶׁה, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ וּבִכְבוֹדוֹ מְבָרֵךְ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: יְבָרֶכְךָ י״י מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלַיִם וְגוֹ׳ (תהלים קכ״ח:ה׳).
Then the princes of Israel offered sacrifices. They said, “Now is the hour when we shall joyfully offer sacrifices, since the Divine Presence is dwelling among us.”1 Then when they saw that the Tabernacle had been made and that there was nothing at all [lacking] for them in it, they said, “What is there for us to bring? They went and brought wagons on which they would carry the Tabernacle. But who gave them this suggestion? The tribe of Issachar, since they were wise and mighty in the Torah, as stated (in I Chron 12:33), “And from the Children of Issachar, those who had an understanding of the times, [to know what Israel should do].”2 For that reason they had the right to offer sacrifice (hqyb) on the second day (only after Judah), as stated (in Numb. 7:18), “On the second day Nethanel ben Zuar, prince of Issachar, presented (hqryb, rt.: qrb) [his] offering.” In [the order of] all the princes, why is it stated, “his offering,” whereas here [with Issachar], it is stated (in vs. 19), “He presented (hqrb; rt.: qrb) his offering.” [It is so mentioned] because he offered (hqryb; rt.: qrb) it in accordance with the [divine] command. When the rest of the tribes, who were older than [Issachar], wanted to sacrifice (rt.: qrb) [first], they decided [the matter] from heaven. So the tribe of Issachar was commanded to approach (rt.: qrb) with a sacrifice (rt.: qrb) for the altar and offer (rt.: qrb) its sacrifice (rt.: qrb). You yourself know that it is so written (in vs. 19) where presented (hqrb) lacks [a y (i.e., a yod) and as such is really an imperative, meaning "come near.⁠"] When [that tribe] was far away, it was brought near, to come (i.e., to offer sacrifice).⁠3 And why all this? Because they were knowledgeable in the Torah, as stated (in I Chron. 12:33), “And from the Children of Issachar, those who had an understanding of the times, [to know what Israel should do]; their heads were two hundred.” These were heads of courts (sanhedraot). (I Chron. 12:33, cont.:) “And all their kinfolk were at their command ('al-pihem).” [This verse] is teaching you that they all affirmed the oral law (halakhah) [that was] on their lips ('al-pihem).
[Siman 27]
(Numb. 7:2:) “Now the princes of Israel drew near (to make an offering).” You find that when Moses proclaimed and said (in Exod. 35:5), “Take from among you an offering [for the Lord],” what did the princes do?⁠4 They said, “Moses did not know [enough] to tell us that the Tabernacle was being made.” What did they do? They did not give a freewill offering. They said, “These people are making the Tabernacle, and now he is telling us to give a freewill offering?” The Holy One, blessed be He, said, “By your lives, you should know that I do not need you (princes).” What is written there (in Exod. 36:3)? “And they (i.e., the Children of Israel) still brought freewill offerings unto him in the morning, in the morning.”5 R. Johanan said, “For two mornings they brought all the supplies (mela'khah) for the Tabernacle, and they were more than enough, as stated (in Exod. 36:7), ‘For they had sufficient supplies (mela'khah), more than enough for all the work (mela'khah) to make it.’” And it is written (in Exod. 39:43), “When Moses saw all the work (mela'khah) […]; then Moses blessed them.”6 And with what blessing did he bless them? He said to them, “May the Divine Presence dwell in the work of your hands.” In this world Moses has blessed them; but in the world to come, the Holy One, blessed be He, will bless them, as stated (in Ps. 128:5–6), “The Lord will bless7 you from Zion; may you see the prosperity of Jerusalem…!”
1. Numb. R. 12:16.
2. Cant. R. 6:4:2.
3. The verb, NTHQRB (rt.: QRB), used here means “brought near,” but the root also denotes the offering of a sacrifice. Thus the tribe of Issachar was moved up in order for offering sacrifice.
4. Cf. Numb. R. 12:16.
5. See above, Exod. 7:3, and the notes there.
6. Above, 2:20.
7. Normally the translation would read, MAY THE LORD BLESS, but reading the verb as a simple future indicates that this blessing is reserved for the world to come.
[כט] ויקריבו נשיאי ישראל (במדבר ז׳:ב׳). את מוצא בשעה שהכריז משה ואמר קחו מאתכם תרומה (שמות ל״ה:ה׳), מה עשו נשיאים, אמרו לא היה משה יודע לומר לנו שנעשה המשכן, מה עשו לא נתנו נדבה, אמר אלו עושין את המשכן, ולנו הוא אומר שניתן נדבה, אמר הקב״ה חייכם שיש לכם לידע שאיני צריך לכם, מה כתיב שם, והם הביאו אליו [עוד] נדבה בבקר בבקר (שם ל״ו:ג׳), אמר ר׳ יוחנן לשני בקרים הביאו כל מלאכת המשכן ויותירו, שנאמר והמלאכה היתה דיים [לכל המלאכה לעשות אותה והותר] (שם שם:ז׳). וירא משה את כל המלאכה [וגו׳ ויברך אותם משה] (שם ל״ט:מ״ג), ומה ברכה ברכן, אמר להם תשרה שכינה במעשה ידיכם, בעולם הזה ברכן משה, אבל לעולם הבא הקב״ה מברכן, שנאמר יברכך ה׳ מציון (עושה שמים וארץ), [וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך] וראה בנים לבניך שלום על ישראל (תהלים קכח ה׳:ו׳).

רמז תשיג

וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל – שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁהָיוּ הֶדְיוֹטוֹת וְנִתְמַנּוּ. תַּלְמוּד לוֹמַר ״רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם״ וְלֹא רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם בִּלְבַד אֶלָּא אַף נְשִׂיאֵי שְׁבָטִים, נְשִׂיאִים בְּנֵי נְשִׂיאִים. הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים, הֵם שֶׁהָיוּ מְמֻנִּים עֲלֵיהֶם בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ה׳:י״ד) ״וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״.
וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל – אַתָּה מוֹצֵא, בְּשָׁעָה שֶׁהִכְרִיז מֹשֶׁה וְאָמַר (שם ל״ה:ה׳) ״קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה״ מֶה עָשׂוּ הַנְּשִׂיאִים, אָמְרוּ, לֹא הָיָה מֹשֶׁה יוֹדֵעַ לוֹמַר לָנוּ (אֶלָּא) שֶׁנַּעֲשֶׂה הַמִּשְׁכָּן, מֶה עָשׂוּ, לֹא נָתְנוּ נְדָבָה, אָמְרוּ, אֵלּוּ עוֹשִׂין אֶת הַמִּשְׁכָּן וְלָנוּ הוּא אוֹמֵר שֶׁנִּתֵּן נְדָבָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֵּיכֶם, שֶׁיֵּשׁ לָכֶם לָדַעַת שֶׁאֵינִי צָרִיךְ לָכֶם, מַה כְּתִיב שָׁם ״וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר״ לִשְׁנֵי בְּקָרִים הֵבִיאוּ כָּל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן וְהוֹתִירוּ שֶׁנֶּאֱמַר (שם, ז) ״וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַּיָּם״.
אָמְרוּ, הֲרֵי שָׁעָה שֶׁנַּקְרִיב קָרְבָּנוֹת בְּשִׂמְחָה שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵּינֵינוּ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן וְלֹא הֻצְרְכוּ לָהֶם אָמְרוּ מַה יֵּשׁ לָנוּ לְהָבִיא, הָלְכוּ וְהֵבִיאוּ עֲגָלוֹת שֶׁהָיוּ נוֹשְׂאִין עֲלֵיהֶן אֶת הַמִּשְׁכָּן, וּמִי נָתַן לָהֶם הָעֵצָה, שִׁבְטוֹ שֶׁל יִשָּׂשׂכָר שֶׁהָיוּ חֲכָמִים וְגִבּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים״ לְפִיכָךְ זָכוּ לְהַקְרִיב [בַּשֵּׁנֵי] שֶׁנֶּאֱמַר (להלן פסוק יח) ״בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשׂכָר״.
פַקַרַּבַּ אַשׁרַאפֻ בַּנִי יִסרַאאִיל רֻאַסַאאַ בֻּיֻותִ אַבַּאאהִם אַלַּדִ׳יןַ הֻם רֻאַסַאאֻ אַלּאַסבַּאטִ אַלּחַאצִ׳רֻוןַ עַלַי׳ עַדַדִהִם
אזי הקריבו הנכבדים מן בני ישראל, ראשי בתי אבותם, אשר הם ראשי השבטים שהיו נוכחים אתם בעת ספירתם.
הם נשיאי המטות – שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מוכים עליהם, שנאמר: ויכו שוטרי בני ישראל (שמות ה׳:י״ד).
הם העומדים על הפקודים – שעמדו עם משה ואהרן כשמנו את ישראל, שנאמר: ואתכם יהיו וגומ׳ (במדבר א׳:ד׳).
הם נשיאי המטת THESE ARE THE LEADERS OF THE TRIBES – They were the officers [appointed] over them in Egypt, and they were beaten on account of them, as it says (Shemot 5:14),⁠"The officers of the children of Israel were beaten" (Sifre Bemidbar 7).
הם העמדים על הפקדים THEY WHO STOOD OVER THE COUNTING – They stood with Moshe and Aharon when they counted the Israelites, as it says,⁠"With you [Moshe and Aharon] there shall be [a man from each tribe]" (Bemidbar 1:4).
פס׳: ויקריבו נשיאי ישראל – שמא תאמר לפי שעה נתמנו ת״ל ראשי בית אבותם. שמא תאמר לא היו ראשי השבטים ת״ל הם נשיאי המטות. הם שהיו ממונים עליהם במצרים.
הם העומדים על הפקודים – הנזכרים בראש הספר. ואתכם יהיו איש איש למטה. ליהודה נחשון בן עמינדב וכו׳:
על הפקודים – הם הנקובים בשמות במדבר סיניא (במדבר א׳:ה׳-ט״ו).
א. כלומר: בפרשת ״מדבר סיני״, והשוו רשב״ם במדבר ח׳:כ״ד.
הם העומדים על הפקודים [THE CHIEFTAINS OF ISRAEL,] THE ONES WHO ARE OVER THOSE WHO ARE NUMBERED: I.e. the ones who were “designated by name”1 (1:17) in [the Torah portion] Bemidbar Sinai.⁠2
1. See Rashbam’s commentary to 13:2.
2. Those listed in Num. 1:5–15. On the phrase, see also commentary to 13:2.
Rashbam’s explanation agrees with the end of Rashi’s comment to this verse. Rashi also offers a midrashic reading of the beginning of this verse – that the phrase “chieftains of Israel” teaches us that the people named in this verse were the very same “foremen of the Israelites” who were beaten by their Egyptian taskmasters (Ex. 5:14). Rashbam’s explanation is more oriented to the peshaṭ.
ויקריבוא נשיאי ישראל – שם כלל, והטעם: שעשו קרבן לפני י״י אל פתח אהל מועד.
א. בכ״י פריס 177: ויקריב.
THAT THE PRINCES OF ISRAEL…OFFERED. Scripture employs a general term.⁠1 Its meaning is that they brought their offering to the Lord before the opening of the tabernacle.
1. Our verse tells us in general terms that the princes brought an offering. Unlike the offerings brought by the princes when the altar was dedicated (verses 12-83), Scripture does not list the offerings prince by prince.
ויקריבו נשיאי ישראל – הוא שאומר לאלתר ויביאו את קרבנם וגו׳ (במדבר ז׳:ג׳).
העמדים על הפקודים – פר״ש: שעמדו עם משה ואהרן כשמנו את ישראל שנאמר ואתכם יהיו וגו׳ (במדבר א׳:ד׳). לפיכך ויביאו את קרבנם (במדבר ז׳:ג׳) לכפרה לפי שמנו את ישראל, וכן מצינו בפרשת מדין עבדיך נשאו [את] ראש אנשי המלחמה אשר בידנו וגו׳ ונקרב את קרבן י״י לכפר על נפשותינו (במדבר ל״א:מ״ט-נ׳).
ויקריבו נשיאי ישראל, "the princes of the house of Israel offered etc.;⁠" the Torah follows up with telling us what it was that the princes of the house of Israel offered, i.e. the offering was individual and collective at one and the same time; (verse 3) [Their sacrifices (pl.) are described as קרבנם, "their offering" (singular) instead of קרבנותיהם, "their offerings, pl.)
העומדים על הפקודים, "the ones who supervised the census.⁠" According to Rashi, each prince had stood beside Moses and Aaron when the members of that prince's tribe were being counted. He based himself on Numbers 1,4: ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא, "and with you there shall be a man of every tribe, everyone head of his father's house.⁠" Therefore the construction of ויביאו את קרבנם, "they brought their atonement offering for counting the people of Israel,⁠" is justified. We find another example of such an offering as atonement for counting in Numbers 31,50 after the successful punitive campaign against Midian, [both the soldiers who found that there had been no casualties, and the huge amount of booty collected. Ed.]
(ב-ג) ויקריבו נשיאי ישראל, ויביאוא את קרבנם לי״יב – בעבור היות העגלות לצורך הקרבנות יקראו קרבן. וכן: ונקרב את קרבן י״י איש אשר מצא כלי זהב (במדבר ל״א:נ׳) – קרבן לבדק הבית. והנה חשבו הנשיאים שלא יתכן שישאו הלויים על כתף קרשי המשכן והאדנים שהם כבדות מאד, והביאו מעצמם עגלות, שכן דרך כל נושאי בתי המלכים והיכלי אהליהם לשאת אותם בעגלות.
ויתכן שנפרש ויביאו את קרבנם לי״יג שש עגלות צב – שש עגלות גדולות נושאות קרבניהם, ושניםד עשר בקר – מושכים העגלות, והנה הביאו העגלות מלאות והבקר לפני המשכן, והשם צוה את משה: קח מאתם הכל, והיו העגלות והבקר שאינם לקרבן לעבוד את עבודת אהל מועד (במדבר ז׳:ה׳). ואחר כך לקחו הנשיאים את קרבניהם מעל העגלות, ויקריבו אותם לפני המזבח, כי היו חושבים להקריב הכל בו ביום אחר שהורשו להקריבם, והשם צוה: נשיא אחד ליום יקריבו (במדבר ז׳:י״א). ולכך לא הוצרך לומר עתה: קח מאתם.
ודרך הלשון לומר עגלות על המלוי שבהן, כמו: אוכלי שולחן איזבל (מלכים א י״ח:י״ט), וכן: כי יודע כל שער עמי (רות ג׳:י״א), ולשון חכמים (בבלי ב״ב קמ״ו.): מאה קרונות של כדי יין וכדי שמן ושל כלי כסף וזהב. ואיפשר שיהיה צב – מלאות, וכן: בצביםה (ישעיהו ס״ו:כ׳) – בעגלות מלאות אדם. ויהיה שש עגלות צב – שש עגלותו של מילוי, ומלואן היה מקרבנות החנוכה אשר יפרש.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 הועבר קולמוס על מלת: ״ויביאו״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, וכן גם להלן. בדפוס ליסבון, וכן בפסוק: ״לפני י״י״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, וכן גם לעיל. בדפוס ליסבון, וכן בפסוק: ״לפני י״י״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פריס 222, וכן בפסוק: ״ושני״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון, וכן בפסוק: ״ובצבים ובפרדים״.
ו. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״צב״.
(2-3) AND THEY BROUGHT THEIR OFFERING BEFORE THE ETERNAL. Since the wagons [which the princes brought] were for the purpose of the offerings [i.e., for transporting the Tabernacle, where offerings are made before G-d] they are also called "offering.⁠" Similarly, And we have brought the Eternal's offering, what every man hath gotten, of jewels of gold,⁠1 meaning "an offering" for the repairs of the Tabernacle. Now the princes thought that it would be impossible for the Levites to carry on their shoulders the boards of the Tabernacle and the sockets, which were very heavy, and therefore they brought the wagons of their own accord, for such is the way that all those who carry houses of kings and their palatial tents adopt, transporting them on wagons.
We may also explain that the expression And they brought their offering before the Eternal, six wagons 'tzov,' means six large wagons bearing their offerings, and twelve oxen drawing the wagons. Thus they brought the wagons laden [with the offerings], and the oxen [drawing the wagons] before the Tabernacle. And G-d commanded Moses, Take all of it of them, and the wagons and the oxen which were not brought for offerings shall do the service of the Tent of Meeting.⁠2 Afterwards the princes took their offerings down from the wagons and brought them before the Tabernacle,⁠3 intending to offer them all up on that day since they had been given permission to offer them before Him, but G-d commanded, each prince on his day4 shall they bring their offerings. And because of this [i.e., since the wagons that the princes brought contained the animals that they intended to offer up] it was not necessary now that He should say to Moses "take it of them,⁠" [as the original statement5 already implies G-d's consent to the offerings as well].⁠6 And it is a linguistic expression [in the Sacred Language] to say "wagons" when referring to their contents, just like: those who eat 'shulchan Izebel'7 [literally: "Jezebel's table,⁠" which means "the food on Jezebel's table"]. So also: for all 'sha'ar ami' do know8 [literally: for all "the gates of my people" do know, which means: "for all the people in the gates of my people do know"]. And [likewise we find] in the language of the Sages:⁠9 "a hundred wagons of pitchers of wine and pitchers of oil, and of silver and golden vessels" [the meaning being "the amount of wine and oil and vessels that can be contained in a hundred wagons,⁠" and not just wagons of pitchers of wine and oil]. It is possible that the word tzov [six wagons 'tzov'] means "full,⁠" and so also: 'uvatzabim' and upon mules,⁠10 which means "in wagons full of people.⁠" In that case six wagons 'tzov' [in the verse before us] means "six wagons laden full,⁠" their load being the dedication-offerings which Scripture specifies further on.
1. Further, 31:50.
2. (5).
3. (10).
4. (11).
5. (5).
6. But according to the first interpretation, that the wagons were empty and were brought so that the Levites could transport the Tabernacle in them, and G-d consented by saying to Moses, Take it of them, the question arises: when the princes came back and brought the actual dedication-offerings, why did G-d likewise not tell Moses to take the offerings from them? Hence the second interpretation is to be preferred.
7. I Kings 18:19.
8. Ruth 3:11.
9. Baba Bathra 146a.
10. Isaiah 66:20.
הם העומדים על הפקודים – שעמדו על משה ועל אהרן כשמנו את ישראל שנא׳ ואתכם יהיו וגו׳ כך פי׳ וגו׳ ואע״ג דהך ענין דהכא היה באחד בניסן בשנה ראשונה שהוקם המשכן ולא נתבררו עדין העומד על הפקודים עד באחד באייר בשנה שנייה מ״מ כשכתב משה את התורה כבר נתבררו וכתב מקרא זה דומיא דההולך קדמת אשור כדפרכי׳ עלה אשור מי הוה. כפר״ת דאורליי׳.
הם נשיאי המטות הם – סופי תיבות להפך מתים. וכן הפקודים ויביאו את קרבנם – סופי תיבות: מותם, על שם ותבער בם אש ותאכל בקצה המחנה בקצינים שבהם.
(ב-ו) והנה הביאו הנשיאים קרבנם לפני ה׳, שש עגלות צב לנדבה ושנים עשר בקר, והתנדבו אותם בעבור הלויים שישאו בהם המשכן וכליו. ולא רצה לקבל זה משה מהם לולי שציוהו ה׳ יתעלה על זה. והנה הרצון ב׳עגלות צב׳ - עגלות מחופות, לכבוד הדברים שהיו משימים בהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הם נשיאי המטות שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מוכים עליהם העומדים על הפקודים שעמדו עם משה ואהרן כשמנו את ישראל שנא׳ ואתכם היו וגו׳. בספרי דאל״כ הם הם למה לי ואף על פי שהעומדים על הפקודים עדיין לא נתמנו עד אחד באייר שמא יש לומר שהכתוב דבר על העתיד דומיא דההולך קדמ׳ אשו׳ דפריך הגמרא אשור מי הוה ותרצו על שם העתיד:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב-ג) ואמנם אמרו ויקריבו נשיאי ישראל ויקריבו את קרבנם כתב הרמב״ן שבעבור היות העגלות לצורך הקרבנות נקראו קרבן וכמוהו ונקרב את קרבן ה׳ איש אשר מצא כלי זהב. ויותר נכון לפרש שלא אמר ויקריבו נשיאי ישראל וגו׳ ויביאו את קרבנם על העגלות כי אם על הזהב והכסף והמנחה והקטורת וכן על הבהמות שהביאו להקריב על גבי המזבח והוא אשר קרא קרבן להיותם דברים נקרבים לגבוה לצורך המשכן וכדי שיביאו קרבנם יחד הביאו אותו בשש עגלות צב שהיו טעונות ונושאות את קרבנם ולא היתה אם כן כונת הכתוב שיקריבו העגלות אלא שיקריבו את קרבנם והביאו אותה בשש עגלות צב רוצה לומר מכוסים ויפים כמביא דורון לפני מלך רב. וי״מ צב על הבהמות המושכים את העגלות שהיו צבים והם שורים גדולים כמו בצבים ובפרדים.
הם נשיאי המטות, הם העומדים על הפקדים – ומצד מה שהיו כך הקריב כל אחד מהם בעד שבטו ואנשיו. כי מצד מה שעמדו על הפקודים הרגיש כל אחד מהם בשבטו שקצתו חשוד בעבירות. ומצד מה שהיו נשיאים הסכימו לעמוד בפרץ ולהקריב קרבנות לכפר בעדם.
הם נשיאי המטות, הם העומדים על הפקודים. Seeing they all occupied official positions the gift/offering each one brought was on behalf of his tribe and its members. Seeing each one was in charge of other people, he felt a sense of some members of his tribe being suspected of some misdemeanour. At the same time, seeing that they did not only represent the members of the tribes but were נשיאים, “princes” in their own right, they agreed to act as the interlocutors of their tribe in trying to obtain atonement for the errors committed by members of their tribe by offering a communal offering on their behalf.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

שהיו שוטרים וכו׳. דאם לא כן, ״הם נשיאי המטות״ למה לי:
הם העומדים על הפקודים שעמדו עם משה ואהרן במנין הפקודים. הקשה הרא״ם, שהרי ביום כלות משה להקים המשכן לא היו עדיין הפקודים, עד אחד באייר, ותירץ, שהכתוב דיבר על שם העתיד, כמו ״ההולך קדמת אשור״ (בראשית ב, יד), ואשור לא היה (רש״י שם). ואין זה נכון, שכל הפרשה הזאת נכתבה על שם עבר, שכן היה בזמן כשהוקם המשכן. ולפיכך יתכן לומר ״הם העומדים על הפקודים״ שכבר היו הפקודים. וכן משמע לשון הכתוב (פסוק א) ״ויהי ביום כלות משה המשכן״, שלא נאמר ׳ויכלה משה להקים המשכן׳, אלא ״ויהי ביום כלות משה״, כלומר באותו היום שהוקם, וזה מוכיח כי בזמן שמדבר הכתוב [ה]⁠זה – כבר הוקם לפני ימים המשכן, ושפיר כתב ״הם העומדים על הפקודים״, כי בזמן שדיבר הכתוב כבר עמדו על הפקודים:
הַמַטֹת: בהעתק הללי המטת, ירוש׳ המטות, ע״כ. ובכל הספרים חס׳, והוא חד מן ג׳ חסרי׳ ע״פ המסורת, וכן מסרם הרמ״ה ז״ל. [המטת].
על הַפְקֻדִים:⁠א קו״ף צריכה ליגע. ועיין מ״ש בפ׳ כי תשא על מלת בְקָמֵיהֶם.⁠ב [על⁠־הפקדים עם ק כזה:
?].
א. [הק׳ ב״הפקדים״ נכתב כך:
.]
ב. [כאן משמע שנורצי מכריע לכתוב את הקו״ף כשרגלה נוגעת בגגה, אך בשמ׳ לב כה כתב: ׳ולא נהגו כן סופרי עירנו׳.]
שהיו שוטרים. דק״ל ומה סימן נותן בזה שאמר הם נשיאי המטות. וע״ז פירש שהיו שוטרים עליהם במצרים וה״ק קרא, הם הנשיאים שהיו ממונים שוטרים עליהם במצרים, שהיו הנוגשים רודים אותם שוטרים במצרים במקלות על שלא דחקו בני ישראל להשלים מניין הלבנים. ואע״פ שהעומדים על הפקודים עדיין לא נתמנאו עד אחד באייר. י״ל שהכתוב דבר על העתיד שיעמדו על הפקודים באחד באייר: (בעל ה⁠[נחלת יעקב] מתמיה טובא דהא לא נתבררו השוטרים המוכין להיות סנהדרין אלא במעשה דמתאוננים המוזכר בפ׳ בהעלותך, דכתיב אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, ופירש רש״י אותן שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך, ומעשה דמתאוננים היה בכ״ב באייר והכא היה בר״ח ניסן. אלא צ״ל דמעלת סנהדרין גדולה ממעלת נשיאים, לפיכך הכא בר״ח ניסן זכו להיות נשיאים ובכ״ב באייר במתאוננין זכו להיות סנהדרין:
They were officers. Rashi is answering the question: What is the Torah teaching by saying that they were the leaders of the tribes? In response Rashi explains that they were officers over them in Egypt, and the verse is saying that they were the leaders who were appointed officers over them in Egypt. The taskmasters would beat the officers with clubs because they did not pressure Bnei Yisroel to fulfill their quota of bricks. [However this presents a difficulty:] Even those who stood by during the counting were not appointed until Iyar. The answer is that the Torah speaks about the future, when they would stand by during the counting on the first of Iyar. (Nachalas Yaakov) is puzzled: The officers who were beaten were only chosen for the Sanhedrin at the incident of the complainers in Parshas Beha'alosecha (11:16) where the Torah writes "gather seventy men for Me, from among the elders of Israel, men] whom you know to be the people's elders and its officers.⁠" Rashi explains that they are those "whom you know,⁠" who were appointed as officers over them in Egypt during the hard labor. The incident of the complainers was on the twenty-second of Iyar and here it was Rosh Chodesh Nissan. Rather one must say that the greatness of becoming the Sanhedrin was more than the greatness of becoming the leaders. Therefore, here on Rosh Chodesh Nissan they merited to become leaders and on the twenty-second of Iyar at the time of the complainers they merited to become the Sanhedrin.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויקריבו נשיאי ישראל – בתחלה אמר דרך כלל על כל הנדבות שהקריבו, ואח״ז מפרש איכותן שהן העגלות והבקר ומה שהקריבו על המזבח, איש איש יומו:
הם העמדים על הפקדים – שעמדו עם משה ואהרן בשעת מנין ישראל כמ״ש ואתכם יהיו איש איש למטה:
ויקריבו וגו׳ – המושא של ״ויקריבו״ הוא ״קרבנם״ שבפסוק הבא. מכאן שהפירוש הוא: ״ויקריבו ויביאו את קרבנם״ וגו׳, וההפסקה באמצע העניין נועדה לתת תיאור מפורט יותר של הנושא, ״נשיאי ישראל״.
הם היו ״נשיאי ישראל״, אנשים רמי מעלה הנושאים את משא העם. בתוקף מעמדם הם עמדו בפסגת הייעוד הלאומי, והיה זה תפקידם להעלות את האומה לרום מעלת מעמדם.
והם היו ״ראשי בית אבתם״. ״בית אב״ כולל את כל המשפחות היוצאות מאב קדמון אחד, והמאוחדות באחדות שבטית. אנשים דגולים אלה, שבלטו בכלל האומה כנשיאי ישראל, בלטו גם בקרב המשפחות המאוחדות של השבט. אישיותם ואופיים החברתי הקנו להם השפעה, ולציבור היה אמון בהם; לפיכך נקראו לייצג את ענייני השבט שלהם בכל הדברים הנוגעים לשבט.
תכונתם הכפולה – כ״נשיאי ישראל״ וכ״ראשי בית אבתם״ – הכשירה אותם להיות ״נשיאי המטת״. השבט קרוי ״בית אב״ בגלל יחסיו הפנימיים, וקרוי ״מטה״ משום שהוא ״ענף״ של הכלל הלאומי. כ״מטה״, יונק השבט את רוח האומה מהשורש והגזע המשותפים, ומעביר רוח זו אל הרוח המיוחדת של השבט. נמצא שהייעוד המשותף של הכלל מתקיים במסגרת ייחודיותו של השבט.
כ״נשיאי ישראל״ הם היו קשורים לאומה; כ״ראשי בית אב״ הם היו קשורים לשבטיהם שלהם; לכן הם היו ראויים לייצג את ענייני האומה בתוך שבטם המיוחד, שזהו התפקיד המוטל עליהם כ״נשיאי המטת״. לפיכך ״הם העמדים על הפקדים״: חודש לאחר מכן, הם יסייעו בעריכת המפקד, בו נמנו היחידים למשפחותיהם ולשבטיהם – לצורך כלל האומה (עיין פירוש לעיל א, ב–ד).
ויקריבו נשיאי ישראל – הנה מ״ש ראשי בית אבותם – סותר למה שקראם בשם נשיאים, שראש בית אב הוא פחות מנשיא השבט שמורה שהוא על השבט כולו, וראש בית אב הוא רק על משפחה, ולמה כפל שנית הם נשיאי המטות – ומ״ש הם העומדים על הפקודים שפרש״י שעמדו עם משה ואהרן כשמנו את ישראל, והלא המנין לא היה עד א׳ באייר, וע״כ פי׳ חז״ל שמ״ש ראשי בית אבותם היינו שקודם שנתמנו לנשיאי השבט היו ראשי בית אב, וכמ״ש הם נשיאי המטות מוסב על בית אבותם שאבותם הם היו אז נשיאי המטות בעת שהיו הם ראשי בית אבות, ומ״ש ולא ראשי בית אבותם לבד ר״ל שלא תאמר שאז היו רק ראשי בית אבותם שאבותם היו הדיוטות, אלא שאבותם היו אז נשיאי שבטים וא״כ היו הם עתה נשיאים בני נשיאים, ומ״ש הם העומדים על הפקודים, ר״ל שבעת שהם היו ראשי בית אב היו ממונים על הפקודים ר״ל על השוטרים שהיו מופקדים על עושי המלאכה, וכמו שת״י אינון דמתמנין במצרים מרכולין על מניניא:
הם נשיאי המטות: שבחרו בהם המטות. ובספרי דריש – המה היו נשיאים בעת שהוכו במטות בשביל התבן.
הם העומדים על הפקודים: שבחר בהם הקב״ה אחרי כן.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקונירמב״ןמנחת יהודהטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ג) וַיָּבִ֨יאוּ אֶת⁠־קׇרְבָּנָ֜ם לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֗הי״י֗ שֵׁשׁ⁠־עֶגְלֹ֥ת צָב֙ וּשְׁנֵ֣י עָשָׂ֣ר בָּקָ֔רא עֲגָלָ֛ה עַל⁠־שְׁנֵ֥י הַנְּשִׂאִ֖ים וְשׁ֣וֹר לְאֶחָ֑ד וַיַּקְרִ֥יבוּ אוֹתָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּשְׁכָּֽן׃
They brought their offering before Hashem, six covered wagons, and twelve oxen; a wagon for every two of the princes, and for each one an ox; and they presented them before the Tabernacle.
א. וּשְׁנֵ֣י עָשָׂ֣ר בָּקָ֔ר =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו (מונח ומונח וזקף קטן)
• דפוסים וקורן=וּשְׁנֵֽי⁠־עָשָׂ֣ר בָּקָ֔ר (״ושני״ מוקפת למונח, וזקף קטן)
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

״שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב״ – אֵין ׳צָב׳ אֶלָּא מְטֻקָּסִין, שֶׁלֹּא הָיוּ מְחֻסָּרִים כְּלוּם.
רַבִּי אוֹמֵר: אֵין ׳צָב׳ אֶלָּא מְחֻפִּים, וּכְמִין סְקֵיפַּסְטָאוֹת1 הָיוּ מְחֻפִּים. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר: ״וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַיי, בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת״ (ישעיהו ס״ו:כ׳).
״שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי, עֲגָלָה עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד! תִּלְמֹד לוֹמַר ״עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים״. שׁוֹמֵעַ אֲנִי שׁוֹר עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂיאִים! תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְשׁוֹר לְאֶחָד״. בָּאוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן, וְלֹא קִבֵּל מֹשֶׁה מֵהֶן, עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַקֹּדֶשׁ: ״קַח מֵאִתָּם!⁠״ (במדבר ז׳:ה׳). הָא הִסְכִּימָה דַּעְתָּן לַדַּעַת הָעֶלְיוֹנָה.
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: וְכִי מָה רָאוּ הַנְּשִׂיאִים לְהִתְנַדֵּב לְכַתְּחִלָּה כָּן, וּבִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לֹא נִתְנַדְּבוּ בַּתְּחִלָּה? אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ הַנְּשִׂיאִים, יִתְנַדְּבוּ צִבּוּר מַה שֶּׁמִּתְנַדְּבִים, וּמַה שֶּׁמְּחַסְּרִים הֵן, אָנוּ מַשְׁלִימִים. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ הַנְּשִׂיאִים שֶׁהִשְׁלִימוּ צִבּוּר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם״ (שמות ל״ו:ז׳), אָמְרוּ הַנְּשִׂיאִים, מָה עָלֵינוּ לַעֲשׁוֹת? ״וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם״ (שמות ל״ה:כ״ז).לְכָךְ הִתְנַדְּבוּ כָּן תְּחִלָּה.
1. skepastós: עגלה מוגנת על ידי כיסוי
שש עגלות צב – אין צב אלא קמורות שנ׳ בצבים ובפרדים (ישעיהו ס״ו:כ׳) ר׳ שמעון אומר אין צב אלא צמודות שנא׳ והביאו בניך בחצן (ישעיהו מ״ט:כ״ב) ר׳ ישמעאל אומר אין צב אלא מצויירות ר׳ נחמיה אומר כצבעו של רקיע.
עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד – מפני מה לא הביאו חציין שוורים וחציין עגלות היה משה מתירא שמא ימות שורו שלאחד מהן שמא תשבר עגלה שלאחד מהן ונמצא אותו השבט אין לו חלק במשכן מניין אתה אומר שבשרו המקום שאין אחד מן השוורים מת ולא אחת מן העגלות נשברת אמרת והיו לעבוד את עבודת אהל מועד.
וְאֵיתִיאוּ יָת קוּרְבָּנְהוֹן לִקְדָם יְיָ שֵׁית עֶגְלָן כַּד מְחַפְּיָן וּתְרֵי עֲשַׂר תּוֹרִין עֲגַלְתָּא עַל תְּרֵין רַבְרְבַיָּא וְתוֹרָא לְחַד וְקָרִיבוּ יָתְהוֹן לִקְדָם מַשְׁכְּנָא.
and brought their oblations before the Lord. Six covered waggons and twelve oxen; a waggon for two of the princes, and an ox for each one: and they brought them before the tabernacle.
וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה׳ שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן
וְאֵיתִיאוּ יָת קוּרְבַּנְהוֹן לִקְדָם ה׳ שֵׁית עֶגְלָן כַּד מְחַפְיָן וּתְרֵי עֲשַׂר תּוֹרִין עֲגַלְתָּא עַל תְּרֵין רַבְרְבַיָּא וְתוֹרָא לְחָד וְקָרִיבוּ יָתְהוֹן לִקְדָם מַשְׁכְּנָא
תוספת המילה ״כַּד״
א. עם תוספת המילה ״כַּד״ בתרגום – שיעור תרגומו ״שש עגלות אשר מחופות״. לקמן יתבאר ש״צב״ משמעו ״מחופה״, וא״כ, מדוע שיביאו הנשיאים את העגלה מכוסה? הרי רק כאשר יש משא על העגלות יש סיבה לכסותם, אך בהיות העגלות ריקות (שהרי הלווים טרם השתמשו בעגלות) מה טעם יש לכסותם? רמב״ן ביאר שאת תכולת קרבנותיהם הביאו הנשיאים על העגלות ולכן כבר בעת הבאתם היו מחופות, ולדעת ״ביאורי אונקלוס״ דברי רמב״ן מקורם בתוספת המילה ״כַּד״.
מהן ״עגלות צב״?
ב. ›״עֶגְלֹת צָב״ – ״כַּד מְחַפְיָן״. יש שביארו ש״עגלות צב״ – היינו ״עגלות צבא״ (כיון שהנשיאים ידעו שמחנה ישראל יהיה בתנועה, לכן הביאו עגלות העשויות להלוך בצבא ובדרכים רחוקות), והיא מהתיבות החסרות אל״ף דוגמת ״מֵחֲטוֹ לִי״ (בראשית כ ו) ״וַיְכַל מֵהִתְנַבּוֹת״ (שמואל א י יג).⁠1 אחרים ביארו שצב מלשון מלא ונפוח מגזרת ״וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה״ (במדבר ה כא) שתרגומו ״וְיָת מְעַכִי נְפִיחִין״.⁠2
פירוש נוסף: ״צב״ לשון מצב (יציבות) כמו ״מוצב ארצה״, ״וגם נצבה״, לומר שהם חזקים ויכולים לעמוד על מעמדם שלא תשברנה אעפ״י שהם מלאות.⁠3
אמנם רש״י ביאר: ״אין צב אלא מחופים וכן (ישעיהו סו כ) בצבים ובפרדים, עגלות מכוסות קרויות צבים״ ופירושו נסמך על התרגום ״כַּד מְחַפְיָן״.⁠4
לעומת זאת, בתרגום ירושלמי – ״שִׁית עֶגְלָן מְזַוְוגָן״ וביארו ״הכתב והקבלה״:
כל עגלה היה לה זוג בקר המושכים אותה. לדעתו מלת צב נרדף עם ״שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים״ (רות ב טז) שפי׳ אגודה, וכמורגל בתלמוד ״מצאן צבתים צבתים״ (עירובין צז.) ר״ל אגודות קשורות יחד, ומזה שֵם כלי צבת בצבת עשויה שני חלקים המחוברים וקשורים יחד, וכן עגלות צב זוג בקר אגודים וקשורים בעגלה.
ובמיוחס ליונתן תרגם ״שִׁית עֶגְלָן כַּד מְחַפָּן וּמְטַקְסָן״ שעניינו סדר ותכונה, כי ״וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית...וּתְכוּנָתוֹ״ (יחזקאל מג י-יא) תרגומו טִקוּסֵיהּ, שהיו העגלות מתוקנות על סדר ראוי ותכונה יפה, ויהיה צב מן ״צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת״ (יחזקאל כ ו) לשון יופי והדור״.⁠5
1. רשב״ם וחזקוני.
2. רבנו בחיי. בזיהוי השרץ המכונה צב, ״הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ״ (ויקרא יא כט) כתב רש״י: ״והצב – פרוי״ט [עפ״י אוצר לעזי רש״י פירושו קרפדה] שדומה לצפרדע״, והקרפדה כידוע מנפחת את בטנה כשהיא חשה סכנה. אך אונקלוס שם תרגם מילולית ״חוּלְדָּא וְעַכְבְּרָא וְצַבָּא״. וראה שם ביאורנו שהמיוחס ליונתן תרגם ״וְהַצָּב״ – ״וְחַרְדוֹנָא״ ואת המקור לכך בחז״ל.
נראה שפסוקנו הוא המקור לכך שהזוחל בעל השריון מכונה בשפתנו צב – כרש״י כאן עפ״י התרגום. וכן כתב בילקוט לקח טוב (ויקרא שם): ״צב. זה השרץ שהוא מכוסה כגון גביע״. אך על פי חכמי הלשון אין קשר בין בעל החיים המכונה צב לבין עגלות הצב שבפסוקנו ומדובר בהומונימיה (שתי מילים זהות שאין ביניהן קשר לשוני. כמו ׳אולם׳ במשמעות ׳אבל׳, לעומת ׳אולם׳ במשמעות ׳בית גדול׳). להרחבה ראה מאמרו של דוד טלשיר ז״ל: הצב, החרדון והקרפדה, לשוננו ס״ה. האיר את עיני לכך ר׳ יעקב עציון הי״ו.
3. ר׳ חיים פלטיאל.
4. ״צב״ מצוי גם בישעיה כאמצעי תובלה. ״צב״ קרוב אל ״סבב״ והוא מורה, כנראה, על המחיצות המקיפות את חלל העגלה והמגינות על האנשים או על החפצים שבעגלה. חלקי המשכן לא היו מכוסים בשעה שהוטענו בעגלות, ולפיכך היה צורך במכסה הסוכך על העגלות. וכן תרגם אונקלוס: ״כד מחפין״ (רש״ר הירש).
5. ״תרגומנא״ שייך את השוני בין התרגומים למחלוקת ת״ק ורבי בספרי: ״שש עגלות צב – אין צב אלא מטוקסין שלא היו מחוסרים כלום, רבי אומר: אין צב אלא מחופים״ (ספרי, נשא מה). אונקלוס כדעת רבי, ואילו המיוחס ליונתן כדעת ת״ק.
ואייתוןא ית קרבניהון קדם י״י שית עגלן מזווגןב ותרין עשרג תורין עגלה על תרין רברבנין ותור מן דכלד חד ואקרבוה יתהון קדם (י״י) {מ}⁠שכנה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואייתון״) גם נוסח חילופי: ״ואיתו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מזווגן״) גם נוסח חילופי: ״טעינן צבי כד הנון מחפיין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עשר״) גם נוסח חילופי: ״תרי⁠{ עשר}״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דכל״) גם נוסח חילופי: ״כל״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואקרבו״) גם נוסח חילופי: ״וקריבו״.
ואייתיו ית קרבנהון קדם י״י שית עגלן כד מחפן ומטקסן ותריסר תורין עגלתא ביני תרין אמרכלין ותורא לחד ולא צבא משה למיסב מנהון וקריבו יתהון קדם משכנא.
and they brought their offering before the Lord; six waggons covered and fitted up, and twelve oxen; one waggon for two princes and one ox for each. But Mosheh was not willing to receive them, and they brought them before the tabernacle.
שית עגלן מזווגן.
Six waggons yoked.
[יז] וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה׳ שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וגו׳ – שֵׁשׁ, כְּנֶגֶד שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. שֵׁשׁ, כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה. שֵׁשׁ, כְּנֶגֶד אִמָּהוֹת, אֵלּוּ הֵן: שָׂרָה וְרִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה, בִּלְהָה, זִלְפָּה. שֵׁשׁ, אָמַר רַב הוּנָא כְּנֶגֶד שֵׁשׁ מִצְווֹת שֶׁהַמֶּלֶךְ מְצֻוֶּה עֲלֵיהֶם בְּכָל יוֹם, אֵלּוּ הֵן: לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים (דברים י״ז:י״ז), רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים (דברים י״ז:ט״ז), וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד (דברים י״ז:י״ז), לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד (דברים ט״ז:י״ט). שֵׁשׁ, כְּנֶגֶד שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא (דברי הימים ב ט׳:י״ח), וְשֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא, בְּאֵי זֶה צַד, בַּצַּד שֶׁהָיָה עוֹלֶה וְיוֹשֵׁב, עָלָה לֵישֵׁב עַל מַעֲלָה הָרִאשׁוֹנָה הַכָּרוֹז יוֹצֵא וְאוֹמֵר לוֹ: לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים. עָלָה לֵישֵׁב עַל מַעֲלָה שְׁנִיָה, הַכָּרוֹז יוֹצֵא וְאוֹמֵר לוֹ: לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים. עָלָה לֵישֵׁב עַל מַעֲלָה שְׁלִישִׁית, הַכָּרוֹז יוֹצֵא וְאוֹמֵר: וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. עָלָה לֵישֵׁב עַל מַעֲלָה רְבִיעִית, הַכָּרוֹז יוֹצֵא וְאוֹמֵר: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט. עָלָה לֵישֵׁב עַל מַעֲלָה חֲמִישִׁית, הַכָּרוֹז יוֹצֵא וְאוֹמֵר: לֹא תַכִּיר פָּנִים. עָלָה לֵישֵׁב עַל מַעֲלָה שִׁשִּׁית, הַכָּרוֹז יוֹצֵא וְאוֹמֵר: לֹא תִקַּח שֹׁחַד. בָּא לֵישֵׁב עַל כִּסְאוֹ: וְיָדוֹת מִזֶּה וּמִזֶּה עַל מְקוֹם הַשָּׁבֶת (דברי הימים ב ט׳:י״ח), כֵּיצַד שַׁרְבִיט שֶׁל זָהָב נָתוּן נִתְלָה מֵאַחֲרָיו וְיוֹנָה בְּרֹאשׁוֹ, וַעֲטָרָה שֶׁל זָהָב בְּפִי יוֹנָה, וְיוֹשֵׁב תַּחְתֶּיהָ בַּשָּׁבֶת, נוֹגַעַת וְאֵינָהּ נוֹגַעַת. שֵׁשׁ עֶגְלֹת, כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה רְקִיעִים. וְלֹא שִׁבְעָה הֵם, אָמַר רַבִּי אָבִין הָן דְּמַלְכָּא שָׁרֵי טִימֵיקוֹן. שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב, מַהוּ צָב, דּוֹמוֹת לְקֶלְיָינִין. צָב רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר אֵין צָב אֶלָּא מְצֻיָּרוֹת. צָב, אֵין צָב אֶלָּא מְטֻּקָּסוֹת, שֶׁלֹא הָיוּ מְחֻסָּרוֹת כְּלוּם. צָב, רַבִּי אוֹמֵר אֵין צָב אֶלָּא קְמִירוֹת וּכְמַנְסַקֵּי פִּסְקָאוֹת הָיוּ מְחֻפּוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר, וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה׳ וגו׳ (ישעיהו ס״ו:כ׳). צָב, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֵין צָב אֶלָּא צְמוּדוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וגו׳ (ישעיהו מ״ט:כ״ב), תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי נְחֶמְיָה כְּמִין כָּמָרוּסָא הָיוּ כִּפִּין עֲשׂוּיוֹת. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר הָיוּ כְּצִבְעוֹ שֶׁל רָקִיעַ.
וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר – כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים וּכְנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת. שׁוֹמֵעַ אֲנִי עֲגָלָה עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, תַּלְמוּד לוֹמַר: עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים. שׁוֹמֵעַ אֲנִי שְׁנֵי שְׁוָרִים לְנָשִׂיא אֶחָד, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְשׁוֹר לְאֶחָד, מִפְּנֵי מָה לֹא הֵבִיאוּ חֶצְיָן עֲגָלוֹת וְחֶצְיָן שְׁוָרִים, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ יְרֵאִים שֶׁמָּא יָמוּת שׁוֹרוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם אוֹ שֶׁמָּא תִּשָּׁבֵר עֲגָלָה שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, וְנִמְצָא אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט אֵין לוֹ חֵלֶק בַּמִּשְׁכָּן.
[יח] וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן – מְלַמֵּד שֶׁהֱבִיאוּם וּמְסָרוּם לַצִּבּוּר.
שש עגלות צב1מטקוסאות היו שלא היו חסרים כלום.
ויקריבו אותם2לפני המשכן הקריבום, שלא רצה משה לקבלם עד שנאמר לו מפי הגבורה לקבלם, שכך כתיב אחריו ויאמר ה׳ אל משה קח מאתם (במדבר ז׳:ד׳-ה׳), ומיד לקחם משה, שנאמר ויקח משה את וגו׳ (במדבר ז׳:ו׳), 3ועדיין לא היה משה יודע כשהקריבו הנשיאים קרבנם לפני המזבח מי יקריב תחלה, והיאך יקריבו, אם יקריבו כולם ביום אחד, או כל נשיא ונשיא יומו, עד שאמר לו הקב״ה שכל אחד ואחד יקריב יומו, שנאמר ויאמר ה׳ אל משה נשיא אחד ליום וגו׳ (במדבר ז׳:י״א), 4לים כתיב, 5לאותו שקדש שמי תחלה בים, שירד תחלה בים, קודם שנעשה יבשה, הוא יקדים תחלה, וזה נחשון שירד לנחשולו של ים, וכמה דהוא אמר היתה יהודה לקדשו (תהלים קי״ד:ב׳), רצה לומר שקדש השם.
1. מטקוסאות היו שלא היו חסרים כלום. ספרי נשא פיסק׳ מ״ה, במ״ר פי״ב אות י״ז, ועיין מה שהעירותי בפסיקת׳ פיסקא ויהיה ביום כלות הערה קמ״ג.
2. לפני המשכן הקריבום שלא רצה משה לקבלם. ספרי פיסקא מ״ה, במ״ר פי״ב אות י״ח, ורש״י עה״ת.
3. ועדיין לא היה משה יודע. ספרי פיסקא מ״ז, במ״ר פי״ב אות כ״א, ורש״י עה״ת.
4. לים כתיב. אין הכוונה כי בקרא כתיב לים חסר וי״ו רק קרי ביה לים.
5. לאותו שקדש שמי תחלה שירד תחלה בים. עיין סוטה ל״ו סע״ב ול״ז ע״א, ועיין במ״ר סוף פי״ב, ופי״ג אות ז׳, למה נקרא שמו נחשון.
וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה׳ שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב. שֵׁשׁ, כְּנֶגֶד שֵׁשׁ עֶרְכֵי הַמִּשְׁנָה. שֵׁשׁ, כְּנֶגֶד שֵׁשׁ אִמָּהוֹת שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה בִּלְהָה וְזִלְפָּה. שֵׁשׁ, כְּנֶגֶד שֵׁשׁ מִצְווֹת שֶׁהַמֶּלֶךְ מְצֻוֶּה עֲלֵיהֶן וְאֵלּוּ הֵן: {א} (דברים י״ז:ט״ז) ״לֹא יַרְבֶּה לוֹ סוּסִים״, {ב} ״וְלֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים״, {ג} (שם) ״וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לוֹ״, {ד} (שם ט״ז:י״ט) ״לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט״, {ה} (שם) ״לֹא תַכִּיר פָּנִים״, {ו} ״וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד״. שֵׁשׁ, כְּנֶגֶד שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא. שֵׁשׁ, כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה רְקִיעִים. וְלֹא שִׁבְעָה הֵן. אֲמַר רַבִּי אָבִין הֵן דְּמַלְכָּא שָׂרֵי טִימִיקִין. צָב, דּוֹמוֹת לִקְלִיעוֹת. צָב, מְצֻיָּרוֹת צָב, מְטֻקָּסוֹת כְּמִין קְמַרְסְטָא הָיוּ.
וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן – מְלַמֵּד שֶׁעֲשָׂאוּם דָּמִים וּמוֹסְרִים לַצִּבּוּר.
אֵין צָב אֶלָּא מְטֻקָּסִין, שֶׁלֹּא הָיוּ מְחֻסָּרוֹת כְּלוּם. רַבִּי אוֹמֵר אֵין צָב אֶלָּא מֵחֻפֶּה, וּכְמִין סְקִיסָאוֹת הָיוּ מְחֻ(ו)⁠פִּין, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר, (ישעיהו ס״ו:כ׳) ״וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה׳ בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים״. שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב שׁוֹמֵעַ אֲנִי עֲגָלָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְשִׂאִים״. שׁוֹמֵעַ אֲנִי שׁוֹר עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂיאִים. תַּלְמוּד לוֹמַר ״שׁוֹר לְאֶחָד״. בָּאוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן וְלֹא קִבֵּל מֵהֶם עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַגְּבוּרָה ״קַח מֵאִתָּם״, הָא הִסְכִּימָה דַּעְתָּן לְדַעַת הָעֶלְיוֹנָה. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: וְכִי מָה רָאוּ נְשִׂיאִים לְהִתְנַדֵּב [כָּאן תְּחִלָּה] וּבִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לֹא הִתְנַדְּבוּ תְּחִלָּה, אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ נְשִׂיאִים, יִתְנַדְּבוּ צִבּוּר מַה שֶׁמִּתְנַדְּבִין וּמַה שֶׁמְּחַסְּרִין אָנוּ מַשְׁלִימִין, וְכֵיוַן שֶׁרָאוּ הַנְּשִׂיאִם שֶׁהִשְׁלִימוּ צִבּוּר אֶת הַכֹּל שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַּיָּם״ אָמְרוּ הַנְּשִׂיאִים מָה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ל״ה:כ״ז) ״וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים״ וְגוֹ׳, לְכָךְ הִתְנַדְּבוּ כָּאן תְּחִלָּה.
כְּשֶׁהָיָה מֹשֶׁה מוֹשֵׁחַ אֶת הַמִּשְׁכָּן הָיָה מוֹשְׁחוֹ מִבַּחוּץ וְנִכְנָס, וּכְשֶׁהָיָה מְפָרְקוֹ מְפָרְקוֹ מִבִּפְנִים וְיוֹצֵא. שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב, אֵין צָב אֶלָּא קְמוּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ס״ו:כ׳) ״וּבַצַבִּים וּבַפְּרָדִים״. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין צָב אֶלָּא צְמוּדוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהֵבִיאוּ בָנַיךְ בְּחֹצֶן״, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵין צָב אֶלָּא מְצֻיָּרוֹת. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּצִבְעוֹ שֶׁל רָקִיעַ. עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד. מִפְּנֵי מָה לֹא הֵבִיאוּ חֶצְיָן שְׁוָרִים וְחֶצְיָן עֲגָלוֹת. (הָיָה מֹשֶׁה מִתְיָרֵא) [שֶׁהָיוּ מִתְיָרְאִין] שֶׁמָּא יָמוּת שׁוֹרוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן שֶׁמָּא תִּשָּׁבֵר עֲגָלָה שֶׁל אֶחָד מֵהֶן וְנִמְצָא אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט אֵין לוֹ חֵלֶק בַּמִּשְׁכָּן. מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁבִּשְּׂרוֹ הַמָּקוֹם [לְמֹשֶׁה] שֶׁאֵין אֶחָד מִן הַשְּׁוָרִים מֵת וְלֹא אַחַת מִן הָעֲגָלוֹת נִשְׁבֶּרֶת. אָמַרְתָּ, (להלן פסוק ה) וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת (הַמִּשְׁכָּן) [אֹהֶל מוֹעֵד].
הָיָה מֹשֶׁה מִתְיָרֵא שֶׁמָּא עָבְרָה מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְשָׁרְתָה עַל הַנְּשִׂיאִים. אָמַר לוֹ, (לְאֵלּוּ) [אִלּוּ לָהֶם] אָמַרְתִּי לְהַקְרִיב לְךָ הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁתֹּאמַר לָהֶם, הֵם הִתְנַדְּבוּ מֵעַצְמָן. וְהָיָה מֹשֶׁה מְסָרֵב לָקַחַת מִיָּדָם. אָמַר לוֹ הַמָּקוֹם, קַח מֵאִתָּם.
וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר – מַהוּ לֵאמֹר. תָּנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם דִּבְרֵי שֶׁבַח וְדִבְרֵי נֶחָמוֹת, וְהָיָה מִתְיָרֵא וְאוֹמֵר שֶׁמָּא נִסְתַּלְקָה מִמֶּנִּי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ [וְשָׁרְתָה עַל הַנְּשִׂיאִים], אָמַר לוֹ, קַח מֵאִתָּם, מֵאִתָּם הָיָה הַדָּבָר. וּמִי נָתַן לָהֶם אֶת הָעֵצָה, שִׁבְטוֹ שֶׁל יִשָּׂשכָר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים א י״ב:ל״ג) ״וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה״ וְגוֹ׳, אָמְרוּ לָהֶם, אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים פּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר אֶלָּא עֲשׂוּ לוֹ עֲגָלוֹת וְתִהְיוּ טוֹעֲנִין אוֹתוֹ בָּהֶם. וְהָיָה מֹשֶׁה מִתְיָרֵא שֶׁמָּא אַחַת מִן הָעֲגָלוֹת נִשְׁבֶּרֶת אוֹ אַחַת מִן הַפָּרוֹת מֵתָה וְנִמְצָא קָרְבָּנָם שֶׁל נְשִׂיאִים פָּסוּל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה וְהָיוּ לַעֲבֹד וְגוֹ׳ נִתַּן לָהֶם הֲוָיָה שֶׁיְּהוּ קַיָּמוֹת לְעוֹלָם. וְעַד הֵיכָן הָיוּ קַיָּמוֹת. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא, עַד (הושע י״ב:י״ב) ״בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ״. וְהֵיכָן הִקְרִיבוּם. רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא אֲמַר, בְּנֹב הִקְרִיבוּם. רַבִּי אַבָּהוּ אֲמַר בְּגִבְעוֹן הִקְרִיבוּם. רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אֲמַר בְּבֵית עוֹלָמִים הִקְרִיבוּם, דִּכְתִיב ״וַיִּזְבַּח [הַמֶּלֶךְ] שְׁלֹמֹה אֶת זֶבַח (הַשְּׁלָמִים) [הַבָּקָר״] וְגוֹ׳. תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, עַד עַכְשָׁיו הֵן קַיָּמוֹת, לֹא (הוּזְמוּ) [הֻ(וּ)⁠מְּמוּ] וְלֹא הִזְקִינוּ וְלֹא הִטְרִיפוּ, וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם הָעֲגָלוֹת, שֶׁנִּדְבְּקוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, נִתַּן לָהֶם הֲוָיָה שֶׁיְּהוּ קַיָּימוֹת לְעוֹלָם, יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵן דְּבֵקִים בַּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד׳:ד׳) ״וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם״.
פַאתֻוַא בִּקֻרבַּאנִהִם לִלָּהִ סִתַּ עֻגֻלֵ מֻצַ׳בַּבַּתֵ וַאת׳נַי עַשַׁרַ תַּ׳ורַא עַגַלַתֹ לִכֻּלִ שַׁרִיפַיְןִ וַתַּ׳וְרֹ לִכֻּלִ וַאחִדֵ פַקַדַּמֻוהַא בַּיְןַ יַדַי אַלמַסכַּן
לכך באו בקרבנם אל ה׳ שש עגלות סגורות מסביב ונעולות, ושנים עשר שורים, עגלה לכל שני נכבדים, ושור לכל אחד מהם, אזי הגישו אותם לפני-המשכן.
שש עגלות צב – תרגם בו ׳מצ׳בבה׳ {=מכוסים}. ופירושו כי הן כוסו בדבר נוסף על בנינם הראשון כדי שיכילו את הכלים הקשים מהקרשים והאדנים. ונאמר כי הם שם העץ אשר נעשו ממנו. וזה נתמך בבוא ׳עגלות׳ על משקל הסמיכות. וכמוהו ״בצבים ובפרדים״ (ישעיהו ס״ו:כ׳) והם הכפות והכסויים וכי״ב אשר בהם יגנו הנוסעים על עצמם מהשמש.
שש עגלות צב – אין צב אלא מחופים, וכן: בצבים ובפרדים (ישעיהו ס״ו:כ׳). עגלות מכסות קרויות צבים.
ויקריבו אותם לפני המשכן – שלא קיבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום. אמר ר׳ נתן: מה ראו נשיאים להתנדב כאן כתחילה,⁠א ובמלאכת המשכן לא התנדבו כתחילה?⁠ב אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו צבור מה שמתנדבין, ומה שמחסרין אנו משלימין, כיון שראו שהשלימו ציבור את הכל, שנאמר: והמלאכה היתה דים (שמות ל״ו:ז׳), אמרו: מעתה מה עלינו לעשות, הביאו את אבני השהם והמלואים לאפוד ולחשן (שמות ל״ה:כ״ז). לכך התנדבו כאן כתחילה.⁠ג
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד 34, וכן עוד פעמיים בהמשך ביאור זה. ועיינו בהערה על רש״י בראשית י״ב:ח׳. בכ״י מינכן 5: ״בתחילה״. בכ״י לונדון 26917: ״כתחילה״ ובהמשך (פעמיים) ״תחילה״. בכ״י אוקספורד 165, דפוס רומא: ״בתחלה״ ובהמשך (פעמיים) ״תחלה״.
ב. עיינו בהערה בתחילת פיסקה זו.
ג. עיינו בהערה בתחילת פיסקה זו.
שש עגלת צב SIX COVERED WAGGONS – The word צב means "covered over". Similar is, "[And they shall bring all your brethren …] in covered wagons (בצבים) and upon mules" (Yeshayahu 66:20), where covered wagons are called צבים without the addition of a word denoting "wagons" (Sifre Bemidbar 7).
ויקרבו אותם לפני המשכן AND THEY BROUGHT THEM BEFORE THE TABERNACLE – because Moshe would not accept them (the gifts) at their (the princes') hands until he was so bidden by the mouth of the Omnipresent (cf. v. 5). – Rabbi Nathan said: What reason had the princes to give their contributions here first of all the people, whereas at the work of the Tabernacle they were not the first but the last to contribute? But – he replied – the princes spoke thus: "Let the community in general contribute all they wish to give and then what will then be lacking we shall supply". As soon as they saw that the community gave everything needed in its entirety (lit., that the community completed everything) – as it said, "For the stuff they had was enough [for all the work to make it]" (Shemot 36:7) – the princes asked, 'What can we now do'? Therefore they brought the onyx stones, and stones for setting for the Ephod and for the breast plate. That is why they were here the first to contribute" (Sifre Bemidbar 7).
פס׳: ויביאו את קרבנם לפני ה׳1בנראה הביאום.
שש עגלות צב – ר׳ אומר אין צב אלא מחופין, וכן הוא אומר (ישעיהו ס״ו:כ׳) והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה׳ בסוסים וברכב ובצבים וגו׳. שש עגלות צב שמא תאמר עגלה לנשיא ת״ל עגלה על שני הנשיאים.
ושור לאחד – שני שוורים לעגלה:
1. בנראה הביאום. אולי צ״ל בנדבה הביאום:
עֶגְלוֹת – לפי שהוא דבוק, עגלות של צב. כמו שיאמר מעֲשָׂרָה – עֶשְׂרִים,⁠א יאמר מן עגלה עלב שני הנשיאים – עֶגְלוֹת, ומן עֲנָוָה – עַנְוֵי ארץ (תהלים ע״ו:י׳), ומן עֲרָבָה – עַרְבֵי נחל (איוב מ׳:כ״ב).
צב – כמו: בצבים או בפרדים (ישעיהו ס״ו:כ׳), פתרונו לפי עניינו.
ונראה בעיני: עגלות העשויות להלוך בצבא ובדרכים רחוקים.
א. כך בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון. בעל קרן שמואל ורוזין תיקנו ל: עֶשְׂרִוֹת (צורה שאינה מופיעה במקרא). אולם, אפשר שרשב״ם רק מדגים שלפעמים משתנה החטף לתנועה שלמה מהמלה ״עשרים״ שכן מופיעה במקרא, למרות שהיא לשון רבים ולא סמיכות.
ב. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון (במקום ״על״): של.
עגלות WAGONS: [The vocalization of this word is] עֶגְלוֹת because the word is a construct form; [the phrase means] “wagons of צב.⁠1 Just as the word עֲשָׂרָה (ten) becomes [in the construct plural] עֶשְׂרוֹת,⁠2 so also from the word עֲגָלָה (wagon) – as in the phrase [in this verse] “a wagon (עֲגָלָה) for each two chieftains’’ – becomes [in the construct plural] עֶגְלוֹת.⁠3 From the noun עֲנָוָה (meekness)⁠4 one says [in the construct plural] (Ps. 76:10) “the meek (עַנְוֵי) of the land,” and from the noun עֲרָבָה (willow) one says [in the construct plural] (Lev. 23:40) “willows (עַרְבֵי) of the brook.”5
צב: The word צב [in the phrase “wagons of צב”] should be understood [as a type of beast of burden that might pull a wagon], like the word צבים in the phrase (Is. 66:20), “on צבים or mules.” The word [צבים in that verse] should be interpreted according to the context.⁠6
To me it seems7 that the phrase, “wagons of צב,” should be understood to mean wagons that are built in such a way that they could be used for travel for military purposes (צבא) or for long journeys.⁠8
1. On צב, see Rashbam’s next comment and notes 51–53.
2. The form עֶשְׂרוֹת is not found anywhere in the Bible, but it is without doubt the correct form for the construct plural of עֲשָׂרָה. See e.g. The Concise Sapphire Dictionary (1997), p. 851.
3. Rosin vocalized this last word עֲגָלוֹת. Rashbam would then be saying that the context plural form of עֲגָלָה is עֲגָלוֹת. However, in this comment Rashbam is discussing construct plurals, not context plurals. Here he is pointing out that in the plural construct, the vowel under the second letter of the root in such nouns changes to a quiescent sheva (and also the vowel under the first letter of the root changes from a ḥaṭaf vowel to a full vowel). As such, the form that proves Rashbam’s point is עֶגְלוֹת, not עֲגָלוֹת.
4. The formulation of Rashbam’s comment here is somewhat inaccurate. The form עַנְוֵי is not derived from the noun עֲנָוָה (meekness), but from the noun עָנָו (a meek person). Rashbam’s argument could be reformulated more accurately as saying that one sees that from the root ‘n-v one may derive nouns both on the pattern of עֲנָוָה and on the pattern of עַנְוֵי.
5. Perhaps Rashbam discusses the form עֶגְלוֹת at such length in order to distinguish between the meaning of this word and the meaning of the identical word עֶגְלוֹת meaning “calves.” (See e.g. Hos. 10:5.) In other words, his comment could be saying that one should not think that the word עֶגְלוֹת in our verse is derived from the noun עֶגְלָה (calf), despite the fact that, from the vocalization of עֶגְלוֹת makes it look most similar to the noun עֶגְלָה. The contextually more reasonable solution – that עֶגְלוֹת here is derived from the noun עֲגָלָה (wagon) – is, Rashbam argues, in conformity with the rules of grammar.
6. The word צב here and the word צבים in Isaiah are both difficult, so when Rashbam says here that צב should be understood like צבים and that the verse (one of them?) should be interpreted according to the context, it is hard to know what he means. It appears that he is explaining the verse in the same way that ibn Ezra does – that צב in our verse is a type of beast of burden. He is then opposing the interpretation of Rashi (and of many medieval and modern commentators) that עגלות צב means covered wagons.
A number of other sources (e.g. NR here) compare the two verses, but offer other explanations. See also Menaḥem, Maḥberet, s.v. צב, who says that the word צב⁠(ים) in our verse and in the verse in Isaiah has a different meaning than the normal one, but he does not tell us what that meaning is.
See also the commentary of Eliezer of Beaugency to Isaiah, ad loc. There, Eliezer cites our verse in Numbers to explain the word in Isaiah. Harris (p. 88) lists that comment of Eliezer’s among those that, to his mind, show that Eliezer was a student of Rashbam.
7. Rashbam is now offering a second explanation of the phrase עגלות צב, introduced by the words, “ונראה בעיני – (lit.) it appears to my eyes.” I consider it likely that this explanation has been added by some second hand. See note 25 above on 5:31, where the printed text of the commentary has a second interpretation introduced by the similar phrase, “ולי נראה.” Also see note 3 to Lev. 21:1 and note 19 to Lev. 26:26.
8. As far as I can tell, this is the first time that this precise interpretation of צב appears in a normative Jewish text, although a somewhat similar explanation is found in Song Rabba 6:4: “צב שצבא הלוים עומדים עליהם – the word צב means that the troops (צבא) of the Levites are in charge [of those wagons].” As NJPSC notes, the interpretation of צב as meaning “military” is found also in Symmachus.
צב – כמו: ובצבים ובפרדים (ישעיהו ס״ו:כ׳), מין ממיני השורים מושכין העגלות.
ויש אומרים: שהוא כטעם מלאות יותר מדאי, מגזרת: ואת בטנך צבה (במדבר ה׳:כ״א), בדרך רחוקה.
כבר ביארתי בספר מאזנים שמ״ם שנים עשר דבק ומוכרת, והטעם: שנים ועשר, ונסמך אל עשר לקצר, כמו: שלש עשרה (בראשית י״ז:כ״ה), וכן: שלש אלה (שמות כ״א:י״א). ובאת מלת ושניא עשר בחסרון מ״ם, דרך קצרה.
על שני – כמו: לשני הנשיאים.
א. בכ״י פריס 177: שנים.
COVERED. The word tzav (covered) here is similar to the word tzabbim (Utters) in and in litters, and upon mules (Is. 66:20). The reference is to a type of ox that pulls wagons.⁠1 Others say that eglot tzav (covered wagons) refers to a wagon that is overloaded and that tzav is connected to the word tzavah (swell) (Num. 5:21). However, this is farfetched.
[AND TWELVE OXEN.] I have already explained in my work moznayim2 that the mem in shenem asar (twelve) remains both in the absolute3 and in the construct.⁠4 The meaning of shenem asar (twelve) is two (shenayim) and ten (eser).⁠5 The word shenem is connected to aser for purposes of brevity. The same applies to shelosh elleh (these three) (Ex. 21:11).⁠6 The phrase shene asar (twelve)⁠7 without the mem is an abridged form.⁠8
FOR EVERY TWO OF THE PRINCES. Al shene ha-nesi'im means for every two of the princes.⁠9
1. According to this interpretation, here eglot tzav (covered wagons) means wagons pulled by a tzav. This commentary renders Is. 66:20, and upon oxen and mules.
2. A work on grammar.
3. That is, in the word two (shenayim).
4. In the phrase shenem asar (twelve). When a word ending in a mem is connected to another word, the mem is dropped. Hence Ibn Ezra's comment.
5. In other words, shenem asar is short for shenayim ve-asar, Hence the change in the vowel, shenem rather than shenayim.
6. Shelosh is in the construct with elleh. Otherwise the phrase would be written shalosh elleh. See Ibn Ezra on Ex. 21:11 (Vol. 2, p. 464).
7. This is the form used in our verse.
8. Shene asar is short for shenem asar.
9. The word al usually means on. Ibn Ezra points out that here it means for.
שש עגלות צב – אמרו (ספרי במדבר ז׳:ד׳): שכך צריך, ארבע לבני מררי, ושתים לבני גרשון, ולבני קהת אינו צריך כלום, כדמפרש (במדבר ז׳:ט׳).
צב – לפי הפשט: עגלות גדולות כבידות, שהולכים לאט מפני כבידם, כמו הצב השורץ שאין דרכו לרוץ, וכן כתיב: {ו}⁠בצבים. ובפרדים ובכרכרות (ישעיהו ס״ו:כ׳): {ו}⁠בצבים – בעגלות גדולות שמושכים הפרדים, ובכרכרות – עגלות קטנות קלות, שמדלגות ומכרכרות, כמו: ודוד מכרכר בכל עוז (שמואל ב ו׳:י״ד).
SIX COVERED WAGONS – [The Rabbis] said that this was the necessary amount (Sifrei Numbers 7:4) – four for the sons of Merari, and two for the sons of Gershon, and the sons of Kehat did not need any, as is explained (Numbers 7:9).
COVERED – according to the simple understanding – large, heavy wagons which travel slowly due to their weight, like the turtle who creeps and does not usually [move quickly], and so it is written: “and in fitters, and upon mules, and upon swift beasts” (Isaiah 66:20), “and in fitters” – in large wagons that the mules pull, “and upon swift beasts” – small, light wagons which skip and dance, such as: “And David danced … with all his might” (II Samuel 6:14).
שש עגלת צב – לשון צבא כמו וכל צוביה ומצודתה (ישעיהו כ״ט:ז׳) דישעיה שתרגם יונתן וכל משרייתהון וחיליהון, והיא מתיבות חסרות אלף, דוגמא: מחטו לי (בראשית כ׳:ו׳), ויכל מהתנבות (שמואל א י׳:י״ג), לא נשיתי ולא נשו בי (ירמיהו ט״ו:י׳) ושלמי את נשייך (מלכים ב ד׳:ז׳), ונפלינו אני ועמך (שמות ל״ג:ט״ז), והפליתי ביום ההוא (שמות ח׳:י״ח), ולמה לא מצתי חן בעיניך (במדבר י״א:י״א). אף כאן צב ולא צבא, והאלף חסרה, הם העגלות ההולכות בצבא למלאכת המשכן.
שש עגלות צב, "six covered wagons;⁠" the expression צב, is derived from צבא, "army,⁠" in the sense of mobilising.
עגלות צב – פי׳ נפוחים במפח הכסוי שענינו רכב עגלה המכוסה כעין שרוכבין בו שרים ושרות, וכן תרגומו כד מחפיין וכפירש״י והי׳ זה לכבוד כלי הקודש והקדשים, והנה הוא מלשון הצב למינהו וכמו לצבות בטן, וכן בצבים ובפרדים, ד״א צב לשון מעמד כמו מוצב ארצה, וענינו שיכולין לעמוד על עמדם ולא תשברנה ממשאם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

שש עגלות צב – ע״ד הפשט הוא מין ממיני השורים המושכין את העגלות, וכן (ישעיהו ס״ו:כ׳) בצבים ובפרדים. או יאמר צב מלאות מלשון (במדבר ה׳:כ״א) ואת בטנך צבה.
וע״ד המדרש שש עגלות צב כנגד ששה רקיעים, ולאו שבעה הם, אמר ר׳ אבין ההוא דמלכא שרי. אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע שמא תמות אחת מן הפרות וישבר אחד מן הגלגלים ונמצא קרבנם של נשיאים פסול ונמצא עבודת המשכן בטלה, מיד ויאמר ה׳ אל משה לאמר קח מאתם והיו, נתן להם הויה שיהו חיות וקיימות לעולמי עולמים. ועד היכן היו קיימות, רבנן אמרין בבית עולמים הקריבום, שנאמר (דברי הימים ב ז׳:ה׳) ויזבח המלך שלמה את זבח הבקר עשרים ושנים אלף, זבח בקר לא נאמר אלא זבח הבקר, איזה בקר, הוי אומר את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר, וכתיב ואת ארבע העגלות ואת שמונת הבקר. רבי מאיר אומר עד עכשיו הן קיימות, לא הוממו ולא הוזקנו ולא הטריפו אלא הן חיות וקיימות. והרי הדברים ק״ו ומה אם הפרות ע״י שנדבקו במלאכת המשכן נתן להן הויה והן חיות וקיימות לעולם, ישראל שהם דבקים בחי העולמים עאכ״ו, שנאמר (דברים ד׳:ד׳) ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום, עד כאן במדרש נשא, ובמדרש שיר השירים רבה בפסוק (שיר השירים ו׳:ד׳) יפה את רעיתי כתרצה, ומה שאמרו בבית עולמים הקריבום, ולומר שעמדו בחיים עד זמן שלמה, נראה לי בזה שמצאו ג״כ סמך ורמז מן הכתוב (מלכים א ח׳:ס״ג) ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה׳ בקר עשרים ושנים אלף וגו׳, שהסמיך מלת הבקר לה׳ יתעלה, כי היה הכתוב ראוי לומר עשרים ושנים אלף בקר, ועל כן ראוי לתת להם חיים ארוכים, או שהיה זה קבלה אצלם. ובא רבי מאיר והוסיף ונתן להם קיום נצחי על שנדבקו במלאכת המשכן, ומהם נקח ק״ו לישראל הדבקים בהש״י, והיו בין העגלות והבקר ח״י במספרו. את שתי העגלות נתן לבני גרשון כפי עבודתם ואת ארבע העגלות נתן לבני מררי כפי עבודתם, שעבודת בני גרשון היתה קלה מעבודת בני מררי ולפיכך נתן לבני מררי כפלים, כי עבודת בני גרשון קלה היתה והן היריעות והמכסאות והקלעים אבל עבודת בני מררי כבדה מאד כמבואר בכתוב וכמו שנזכר בתחלת הפרשה.
שש עגלות צב, "six covered wagons, etc.⁠" According to the plain meaning of the text these are a type of oxen trained to draw heavy loads, such as wagons. We find the expression in Isaiah 66,20: ובצבים ובפרדים, "in drays and mules.⁠" Alternatively, the word is related to the word צבה in Numbers 5,21 where it refers to something swollen. Here it means the wagons were fully loaded.
A Midrashic approach based on Bamidbar Rabbah 12,17-21: "The six covered wagons corresponded to six of the heavens. You may ask that after all, there are seven heavens! Rabbi Avin answered that the seventh heaven is reserved as a residence for the "king" (God Himself) and is not included in the regular count of heavens. Moses reportedly said to God: "supposing one of the animals will die or one of the wheels will fall off one of the wagons, is not the entire offering of the princes going to be disqualified and the entire Tabernacle discredited?⁠" [I suppose this is based on only the combined total number of all the princes' offerings making up the number required to complete the symbolism involved. Ed.]
In response to this God said to Moses: קח מאתם והיו לעבודת וגו', "take it from them so they can be used in the service of the Tabernacle" (verse 5). The word והיו in this verse which is not really necessary means that these animals and wagons will have an enduring existence (the normal meaning of the word in connection with the story of creation, for instance). This raises the question for how long did these animals live and these wagons remain functional? Answer: until the building of Solomon's Temple some 480 years later. These oxen were slaughtered and sacrificed on the Altar of the Temple at the inauguration. We read in Chronicles II 7,5 ויזבח המלך שלמה את זבח הבקר עשרים ושנים אלף, "King Solomon slaughtered there as sacrifices 22,000 oxen, etc. We would have expected to read the words זבח בקר instead of the expression זבח הבקר. The latter expression suggests that we have heard about these oxen previously. When did we hear about them? In our passage here. This led Rabbi Meir to state that the animals donated by the princes at this time survived until the inauguration of Solomon's Temple. During all these years these animals had sustained neither blemish nor developed signs of old age (which would have disqualified them as suitable for the Altar).
In fact there is logic in all this: if the oxen whose function in connection with the Tabernacle was merely peripheral, i.e. they served as beasts of burden transporting parts of the Tabernacle, and as a result God endowed them with such longevity and enduring youthful vigour, how much more so must the Tabernacle exert this kind of influence on the Israelites who made the Tabernacle the center of their existence! This is testified to by Moses in his final address to the Jewish people in Deut. 4,4 when he points out to them that the reason they were alive and well on the day he spoke to them was that ואתם הדבקים בה' "you who have been cleaving to the Lord.⁠" Thus far the Midrash.
There is another Midrash Shir Hashirim Rabbah (6,10) on Song of Songs 6,4 on the words יפה את רעיתי כתרצה, "You are beautiful My love when your deeds are pleasing.⁠" The Midrash there also implies that the reason these animals lived so long was because the owners who donated them for the purpose were possessed of purity of thought in doing so. It appears that this Midrash too is based on the wording of a verse on the same procedure but in Kings I 8,63 which prompted the Midrash Rabbah in Nasso. The Midrash in Shir Hashirim uses a different nuance of the verse in Kings I 8,63 where the same offering is described. In that verse in Kings the word בקר appears immediately next to the word לה'. The wording we would have expected there was עשרים ושנים אלף בקר. The association of the word בקר and ה' then are the background to the longevity of these animals. It may well have been a long-standing tradition the sages had on the matter.
Rabbi Meir's additional contribution to this tradition was merely to establish a conceptual link why the Israelites themselves who were devoted to the Tabernacle should be blessed with long life. There were a total of eighteen wagons and animals drawing them, the number eighteen, i.e. חי, i.e. an allusion to the life-sustaining power of the Tabernacle and those connected with its functions.
Two of the wagons were given to the sons of Gershon in accordance with the demands of their work. The other four wagons were given to the sons of Merari in accordance with the demands of the work assigned to them. The work-load of the sons of Merari was much heavier than that of the sons of Gershon. This is why the wagons were not evenly divided between the Levites who had not been commanded to carry the furnishings of the Tabernacle on their shoulders, i.e. the Kehatites. Details of who carried what have been discussed at the beginning of the Parshah.
ויביאו את קרבנם – כתב הרמב״ן קורא לעגלות קרבן בשביל שהיו לצורך הקרבנות וכן ונקרב את קרבן ה׳ איש אשר מצא כלי זהב קרבן לבדק הבית. והנה חשבו הנשיאים שלא יתכן שישאו הלוים על כתף קרשי המשכן והאדנים שהם כבדות והביאו מעצמם עגלות שכן דרך כל נושאי בתי המלכים והיכלי אהליהם לשאת אותם בעגלות. ויתכן לפרש ויביאו את קרבנם לה׳ ו׳ עגלות צב גדולות נושאות קרבניהם ושני עשר בקר נושאים העגלות. והנה הביאו העגלות מלאות מקרבנו׳ והבקר לפני המשכן והשם צוה קח מאתם הכל והיו העגלות והבקר שאינם לקרבן לעבוד את עבודת אהל מועד ואחר כך לקחו הנשיאים קרבניהם מעל העגלות ויקריבו אותם לפני המזבח כי היו חושבים להקריב הכל בו ביום אחר שהורשו להקריבם והשם ציוה נשיא אחד ליום יקריבו ולכך לא הוצרך לומר קח מאתם בקרבנות כאשר אמר בעגלות ובבקר ודרך הלשון לומר עגלות על המלוי שבהם כמו אוכלי שלחן איזבל. ואפשר שיהיה צב כמו מלאות וכן בצבים ופרדים בעגלות מלאות אדם ופי׳ ו׳ עגלות כ״כ עגלות מלאות ומילואן היו מקרבנות החנוכה שמזכיר:
ויביאו את קרבנם, "they brought their offering, etc.⁠" Nachmanides, in justifying the Torah's referring to the wagons presented by the princes as קרבן, a sacrificial offering, writes that seeing that these wagons were an indispensable part of the entire process known as service involving sacrificial offerings, claims that their description is קרבן are quite correct. He cites as proof for his approach Numbers 31,50 ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב וגו', "we have brought an offering each man who has found golden vessels [in the loot of the war against the Midianites. Ed.] There too the term קרבן, is applied to man-made items. The gold in question was brought as a gift to the Temple treasury.
It appears that what motivated the princes to bring the wagons was that they could not imagine that the Levites would be able to carry all these heavy beams on their shoulders, nor that they would be able to carry the heavy silver sockets of each of those beams. They therefore brought these wagons without their having been requested. It was customary in those days that Royalty and similarly highly placed individuals would transport their belongings on wagons.
It is also possible to interpret the words ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב וגו', to mean that the six wagons transported the sacrificial offerings of the princes, whereas the 12 oxen transported the wagons. The oxen and wagons came to a halt before the entrance of the Tabernacle, and then God commanded Moses to also accept the oxen and the wagons from them as gifts for the Temple treasury. As a result, both the oxen and the wagons now became לעבוד את עבודת המשכן "tools to perform the service connected with the work connected with the Tabernacle.⁠" Subsequently, the princes took their respective sacrificial offerings and presented them in front of the Altar. They had meant originally to all present all their offerings on that very day. At this point in time, God told Moses that they were to present these offerings one prince at a time, one day at a time. This is why there was no need for the Torah to write קח מאתם, "accept it from them,⁠" in connection with the princes' respective sacrificial offerings. Why would Moses not accept these offerings until God had given him specific instructions to accept them? What they had been doing was no more than commonplace; however, in connection with the oxen [too old for the Altar as animal sacrifices, Ed.] as well as for the wagons Moses did have to have special instructions to accept these also. It is a norm in our holy tongue to describe even what is being transported on the wagons as being a part of the wagons, similar to when the prophet in Kings I 18,19 speaks of אוכלי שולחן איזבל, which, of course does not mean that "people were eating Izzevel's table,⁠" but that "people were eating food at Izzevel's table.⁠"
It is possible that the meaning of the word צב in our context is: "loaded with,⁠" as in Isaiah 66,20 where these "covered wagons" are understood as being loaded with many travelers each. In that case the Torah describes the six wagons as fully loaded with the various sacrificial offerings of the princes.
שש עגלות – כנגד ששה מזלות אשר עולים בגלגל וששה יורדים וכנגד ששה עתים קור וחום וקיץ וחורף וזרע וקציר.
ושני עשר בקר – כנגד י״ב שבטים וי״ב מזלות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ויקריבו אות׳ לפני המשכן שלא קבל משה מידם עד שנא׳ לו מפי המקום. בספרי דאל״כ מאי לפני המשכן ולא ידעתי איך יאמרו במלת מאתם שהיה לו לומר קח מלפני המשכן לא מאתם ושמ׳ יש לומר שכשהקריבום לפני המשכן לא הניחום שם רק היו בידם עד שנאמר לו מפי המקום קח מאתם פי׳ קבל אותם מידם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

עגלה על שני הנשיאים – לאות אחוה ביניהם אשר בה יהיו ראויים שתשרה שכינה ביניהם, כאמרו ״ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד״ (דברים ל״ג:ה׳), על היפך ״חלק לבם, עתה יאשמו״ (הושע י׳:ב׳).
עגלה על שני הנשיאים. The reason that they shared a cart each was not that they were stingy, but that they wanted to demonstrate that there was no rivalry between them, but that, on the contrary, they felt like brothers one toward the other. Such sentiments have been recorded in the Torah in Deuteronomy 33,5 ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם, יחד, “Moses was king in Yeshurun when all the people gathered together”.⁠a The opposite is reported in Hosea 10,2 חלק לבם עתה יאשמו, “when its collective heart is divided, this is they their guilt.”
a. A king is not someone aloof, in an ivory tower, but his distinction becomes relevant only in his being part of his people, יחד, together.
(ג-ט) [׳עגלה על שני הנשיאים׳]:
ויביאו [וגו׳] שש עגלות צב עגלה על שני הנשיאים. וזה להורות שהיו מאוחדים לאגודה אחת, לא היה בהם נפתל ועקש. ונמצא גם כן שהדגלים היו באופן זה נאגדים יחד, שהראשון והשני מהדגל – היה עגלה אחת, והשלישי מהדגל הראשון והראשון מהדגל השני – היו נחברים יחד בקרבן זאת העגלה. נמצאו כולם בלב אחד כאיש אחד לעבוד ה׳ ולהקריב אליו, שבלאו הכי לא היה קרבנם לרצון לפני ה׳.
ויאמר ה׳ אל משה [לאמר], קח מאתם. לפי שמשה היה אומר כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו, אמר לו הקב״ה קח מאתם והיו לעבוד וגו׳. אבל לבני קהת לא נתן כי עליהם הנבחר שבמשכן, ולכן בכתף ישאו, שלא יהו בזויות עליהם:
שלא קבל משה מידם וכו׳. דאם לא כן, מאי ״ויקריבו לפני המשכן״. והקשה הרא״ם, דלפי זה הוי למימר (בפסוק ה) ׳קח מלפני המשכן׳, ותירץ, שכשהקריבו לא הניחום שם, רק היה בידם עד שנאמר לו מפי המקום. והקושיא אינו כלום, דפירוש ״קח מאתם״ רצה לומר מרשותם, שיהיו קודש, דכל זמן שלא קבל משה אותם – היו ברשות הנשיאים, דאדעתא שיקבל משה הקדישו, וכל זמן שלא קבל אותם משה לא היו קודש, ולפיכך שפיר כתב ״קח מאתם״, כלומר מרשותם, אף על גב שהיה לפני המשכן:
שש עֶגְלֹת צָב: במקרא גדולה כתו׳ עליו ג׳ חס׳ ופלוגתא עליה כי אמרי עַגלת, ע״כ.⁠א ואנחנו לא שמענו ולא ראינו בו מחלוקת כי בכל הספרי׳ בסגול. וכ״כ בעל הלשון שהשם ואופן עֲגָלָה והוא הקרון, וקבוצו ויתן להם יוסף עֲגָלוֹת, ובסמיכות שש עֶגְלֹת צב, וענין אחר עֵגֶל בן בקר וקבוצו עֲגָלִים, ולנקבה עֶגְלָה, וקבוצו עֲגָלוֹת, ובסמיכות לְעֶגְלוֹת בית און (הושע י׳). [שֵׁשׁ⁠־עֶגְלֹת].
וּשְנֵי עָשָר בקר: עיין מ״ש בפ׳ תצוה סי׳ כ״ח. [ושני].
<ויקריבו אותם לפני המשכן: סימן, דין דויביאו לפני המשכן, תניינ׳ דויקריבו לפני המזבח, ואפ״ס אשר על המשכן ועל המזבח.⁠ב> [המשכן].
לִפְנֵי: אין בנו״ן דגש.⁠ג [לִפְנֵי].
א. [נורצי פירש כי לדעה הנזכרת בהערת המסורה הקטנה העי״ן הגויה בפתח ולא בסגול. אולם במסורה הקטנה של ד (ושל ונציה ש״ז) נדפס ״ופלוגתא עליה כי אמרי עגלות״, וכוונתה לומר כי לפי הדעה החולקת כתיב המילה מלא. למטה מן האות ע׳ ומימין לה בא סימן שצורתו כפתח, אך לפי מיקומו נראה שאין זה אלא לכלוך. במהדורת ונציה ש״ז הדפיסו את ה׳פתח׳ הזה במקום הראוי לו תחת האות ע׳, ונורצי, שמהדורה זו עמדה לפניו, פירש שמוקד המחלוקת הוא בהגייה, ולפיכך העתיק את המילה ׳עגלת׳ בכתיב חסר. מהדורות מאוחרות יותר הלכו צעד נוסף, והדפיסו במסורה הקטנה וכן במנחת שי: עֲגָלות!]
ב. היינו: פסוקנו, הפותח ב׳ויביאו׳, נאמר בו ׳ויקריבו …לפני המשכן׳, ואילו הפסוק הפותח ב׳ויקריבו׳ (ז י) נאמר בו ׳ויקריבו… לפני המזבח׳.
ג. ההערה לקוחה מא״ת, [ובאה להוציא מדפוס ונציה ש״ד, שבא בו דגש בנו״ן של לִפְנֵי ה׳ (שבתחילת הפסוק). מן המקום שבו שיבץ נורצי את הערת א״ת נראה שסבור היה שהיא מתייחסת לביטוי לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן שבסוף הפסוק].
שלא קבל משה. דאל״כ מאי לפני המשכן, דהא כבר כתיב ויביאו את קרבנם לפני ה׳, דהיינו לפני המשכן ששם שכן כבודו יתעלה. ומטעם זה דרשו ג״כ בלפני המזבח שלא קבל מהם משום שכבר כתיב ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח, וא״כ ל״ל עוד ויקריבו לפני המזבח:
Because Moshe did not accept. Because if this were not so what would be meant by "before the Mishkon,⁠" surely it had already written "They brought their offerings before Hashem" meaning before the Mishkon where His Glorious Presence rested. For this reason Rashi also explains that "before the altar" (v. 10) means that he did not accept it from them. Since it had already written "The leaders brought forward the [offerings for] the consecration of the altar,⁠" why would I need it to add that they placed them before the altar?
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

שש עגלת צב – עגלות של צב, ופירושו עגלות של מכסה, וכן ובצבים ובפרדים (ישעיה ס״ו כ׳), עגלות מכוסות קרויות צבים, וכל עגלה היה לה זוג בקר המושכין אותה:
על שני הנשאים – לכל שני הנשיאים:
ויקריבו אותם לפני המשכן – כי לא ידעו אם הוא רצון השם לשאת קרשי המשכן על העגלות עד שאמר ה׳ למשה קח מאתם וכו׳, ויתכן שהיו שש עגלות גדולות נושאות קרבנותיהם וכלי הכסף והזהב שהקריבו לחנוכת המזבח, וי״ב בקר מושכים העגלות. והנה הביאו העגלות מלאות וגם הבקר לפני המשכן, והשם צוה למשה קח מאתם הכל, והיו העגלות והבקר שאינן לקרבן לעבוד את עבודת אהל מועד, ואח״כ לקחו הנשיאים את קרבניהם מעל העגלות ויקריבו אותם לפני המשכן, כי היו חושבים להקריב הכל בו ביום אחר שהורשו להקריבם לו, והשם צוה נשיא אחד ליום יקריבו, ודרך הלשון לומר עגלות על המלוי שבהן, כמו אוכלי שלחן איזבל, פירוש אוכלי לחם שלחן איזבל:
עגלות צב – אין צב אלא מחופים, וכן בצבים ובפרדים (ישעיהו ס״ו) עגלות מכוסות קרויות צבים (רש״י), ור״ש ב״מ אמר עגלות צב תרגומו כד מחפיין והם כלים מעצים מחוברים שנושאים בהם בני אדם ע״ג בהמה (זענפטע), ותרגום ירושלמי עגלן מזווגן כלומר כל עגלה היה לה זוג בקר המושכים אותה, לדעתו מלת צב נרדף עם של תשלו לה מן הצבתים (רות ב׳) שפי׳ אגודה, וכמורגל בתלמוד מצאן צבתים צבתים ר״ל אגודות קשורות יחד, ומזה שם כלי צבת בצבת עשוי׳ שני חלקים המחוברים וקשורים יחד (עמ״ש בפ׳ בא צבאות ה׳), וכן עגלות צב זוג בקר אגודים וקשורים בעגלה. ובתיב״ע עגלן מחפן ומטקסן, הוסיף מלת מטקסן שענינו סדר ותכונה, כי ומדדו את תבנית ותכונתו תרגומו וטקוסי׳, שהיו העגלות מתוקנות על סדר ראוי ותכונה יפה, ויהיה צב מן צבי לכל ארצות לשון יופי והדור. עמ״ש בויקהל במראות הצובאות.
ויביאו את קרבנם – כבר הערנו בפירושנו לויקרא (א, ב) שכל דבר שאדם מבקש להתקרב באמצעותו אל ה׳, קרוי ״קרבן״. גם עגלות אלה היו סוג של קרבן, בהתחשב במטרה שלשמה הובאו. הן היו מתנות שהנותן הראה בהן את רוחו מבקשת ה׳.
עגלת צב – ״צב״ נמצא גם בספר ישעיהו (סו, כ), כדבר המשמש להובלה. ״צב״ קרוב באופן הגייתו ל״סבב״, וכנראה שהוא מורה על המחיצות המקיפות את כל צדדי העגלה, והמגֵנות על האנשים או החפצים הנמצאים בעגלה. החלקים שמהם הורכב המשכן לא היו מכוסים בעת שהועמסו על העגלות; ולפיכך היה צורך בכיסוי על העגלות. אונקלוס אף הוא מתרגם: ״כד מחפין״.
עגלות אלה הם הביאו כ״נשיאי ישראל״. על ידי מתנה זו הם עוררו את הכרת האומה, שמקדש התורה הוא האוצר הלאומי שעל האומה לשאת עמה בכל מסעותיה, כדרך שהגוף נושא את הנפש המחיה אותו. לא כ״ראשי בית אבותם״ ולא כ״נשיאי המטות״, אלא כ״נשיאי ישראל״ הקדישו את העגלות למקדש, ודבר זה בא לידי ביטוי בכך שכל שני נשיאים הביאו עגלה אחת עם צמד הבקר שלה. נמצא ששום נשיא לא נתן עבור שבטו בלבד.
ויקריבו אותם לפני המשכן – ״מלמד שהביאום ומסרום לציבור״ (במדבר רבה יב, יח); הם הפכו את העגלות לרכוש האומה.
שש עגלות צב – בפי׳ הא׳ מפרש כמ״ש הראב״ע שהוא כטעם מלאות יותר מדאי, מגזרת ואת בטנך צבה, ופי׳ הרמב״ן שמ״ש ויביאו את קרבנם היינו הקרבנות שהכינו לחנוכת המזבח הניחו בהעגלות והיו העגלות מלאות מן הקרבנות, ורבי מפרש צב מחופה וכמו שת״א שית עגלין כד מחפיין, ויונתן ת׳ מחפן ומטקסן כולל שני הפרושים:
עגלה על שני הנשיאים וכו׳ – הוצרך לבאר זה שלא נטעה שמקצתם הביאו עגלות ומקצתם שורים או שקנו השורים בשותפות וכדומה, ודוגמא לזה בספרא אמור (סי׳ רכ״ד):
ויקריבו אותם לפני המשכן – תחלה אמר ויקריבו נשיאי ישראל פי׳ שהקדישו כי אסור להקדיש בהמה תמימה לבדק הבית וע״כ שהקדישו קודם שנגזר הקמת ומשיחת המשכן, ומ״ש ויביאו לפני ה׳ – הוא לפי דעתם שחשבו שמשה יקבל מידם, ובאשרא לא קבל כתיב ויקריבו לפני המשכן – ר״ל נשארו עומדים לפני המשכן לא לפני ה׳ שמורה שנתקבל מידם, כי משה חשב שכל המשא יהיה בכתף עד שא״ל ה׳ קח מאתם, וכן ת״י ולא צבא משה למיסב מנהון וקריבו יתהון קדם משכנא:
א. כן בכ״י.
ויקריבו אותם לפני המשכן: המה בעצמם ובכבודם הוליכו את העגלות והכבודה לפני ה׳. כענין שאמרו בפסחים סוף פרק תמיד נשחט (סה,ב): תנא, כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו ומפשיל לאחוריו. אמר רב עיליש – טייעות. הכוונה, שלא היו מתכבדים לצוות לעבדיהם לישא את הפסח, אלא הם בעצמם נשאו כדרך שהערביים עושים. ועיין ספר שמות (יב,כא). וכך עשו הנשיאים כאן.
עגלות צב – עגלות מכוסות שבטנן צבה, וכן נקרא השרץ צב Rana, Rospo, בעבור תאר גופו; ושם עגלה להוראת מרכבה או קרון נגזרת מלשון ארמי עֲגַל (ממקור עג שהוראתו כמו חג הוראת עיגול), ודבר עָגוֹל יתנועע במהירות, ועגלה גם כן תמהר מרוצתה לערך הָרַגְלִים, וגם שם עֵגֶל ממקור זה מחמת מהירות תנועותיו לערך הפר הכבד בתנועותיו, והראיה וירקידם כמו עֵגֶל (תהלים כ״ט:ו׳).
שש עגלות צב ושני עשר בקר – כתב שני ולא שנים עשר כדרך הלשון, להורות שהביאו עגלה ושני בקר, עגלה ושני בקר, כדרך הזה הביאו, והיה בסך הכל שש עגלות ושני עשר בקר, ולכן אמר שני כי שני בקר יתכן ולא שנים, וזה מורה, שמלת שני קאי גם אל בקר, ששני שני בקר היו מביאין. ודו״ק.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמההכל
 
(ד) וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses, saying,
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טוברלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ד-ו) [פסקא מו]
״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר״ – הֲרֵי מֹשֶׁה נוֹטְלָם וּמְחַלְּקָן לְפִי דַּעְתּוֹ.
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה לְמֵימַר.
And the Lord spoke to Moshe, saying:
ואמר י״י למשה למימר.
ואמר י״י למשה למימר.
And the Lord spoke with Mosheh, saying:
(ד-ה) בָּאוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן וְלֹא קִבֵּל מֵהֶם עַד שֶׁנֶּאֶמְרָה לוֹ מִפִּי הַגְּבוּרָה: קַח מֵאִתָּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה לֵאמֹר, קַח מֵאִתָּם וגו׳. מַהוּ לֵאמֹר, תָּנֵי רַב הוֹשַׁעְיָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁים וְדִבְרֵי נֶחָמוֹת, קַח מֵאִתָּם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה משֶׁה מִתְיָרֵא וְאוֹמֵר תֹּאמַר שֶׁמָּא נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנִּי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְשָׁרְתָה עַל הַנְּשִׂיאִים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה, אִלּוּ לָהֶם הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁיָּבִיאוּ, לְךָ הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁתֹּאמַר לָהֶם, אֶלָּא קַח מֵאִתָּם, מֵאִתָּם הָיָה הַדָּבָר, הָא הִסְכִּימָה דַעְתָּם לַדַּעַת הָעֶלְיוֹנָה, וְהָיָה משֶׁה מִתְיָרֵא וְאוֹמֵר תֹּאמַר שֶׁמָּא אַחַת מִן הָעֲגָלוֹת נִשְׁבְּרָה אוֹ אֶחָד מִן הַשְּׁוָרִים מֵת וְנִמְצָא קָרְבָּן שֶׁל נְשִׂיאִים פָּסוּל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד, נָתַן לָהֶם הֲוָיָה שֶׁיִּהְיוּ קַיָּמִים לְעוֹלָם, עַד הֵיכָן הָיוּ קַיָּמִים, רַבִּי יוּדָא בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי נַחְמָן וְרַבִּי חוֹנְיָא בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא אָמַר, עַד שֶׁבַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ (הושע י״ב:י״ב), וְהֵיכָן הִקְרִיבוּם, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, בְּנוֹב הִקְרִיבוּם. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר, בְּגִבְעוֹן הִקְרִיבוּם. רַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא אָמַר בְּבֵית הָעוֹלָמִים הִקְרִיבוּם.
אָמַר רַבִּי לֵוִי טַעֲמֵיהּ דְּרַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא דִּכְתִיב: וַיִּזְבַּח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אֶת זֶבַח וגו׳ (דברי הימים ב ז׳:ה׳). תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר, עַד עַכְשָׁו הֵן הָעֲגָלוֹת וְהַפָּרוֹת קַיָּמוֹת, וְלֹא הוּמְמוּ וְלֹא הִזְקִינוּ וְלֹא הִטְרִיפוּ וְלֹא נִשְׁבָּרוּ. וַהֲלוֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, מָה אִם הָעֲגָלוֹת שֶׁנִּדְבְּקוּ בִּמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד נִתַּן לָהֶם הֲוָיָה עַד שֶׁיִּהְיוּ קַיָּמוֹת לְעוֹלָם, יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם דְּבוּקִים בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם וגו׳ (דברים ד׳:ד׳).
פַקַאלַ אַללָּהֻ לִמֻושִׁה קַאאִלַא
ודבר ה׳ אל משה, לאמר.
(ד-ח) זאת חנוכת המזבח – אמר המתרגם ׳תדשין אלמד׳בח׳ {=חנוכת המזבח}. ומלה זו היא לשון פרובינציאלית, כי לא נמצאנה בלשונות הערבים, ורק קוראים לסעודה הנעשית לראשית הבנין ׳אלוכירה׳ בכף.
ואמרו: ביום המשח אותו – איננו מתכוון ליום ממש, כי אמר אח״כ ״אחרי המשח אותו״ (במדבר ז׳:פ״ח) ותרגומו ׳זמן המשחו׳ ו׳המשח׳ מקור נפעל.
פס׳: ויאמר ה׳ אל משה לאמר קח מאתם – מלמד שבאו ועמדו לפני המשכן ולא קבל מהם משה עד שנאמר לו מפי הגבורה קח מאתם.
והיו לעבוד את עבודת אהל מועד – מלמד שנחה עליהם רוח הקדש שהרי הסכימה דעתם לדעת העליונה. ר׳ נתן אומר מה ראו הנשיאים להתנדב כאן ובמלאכת המשכן לא נתנדבו. אלא כך אמרו הנשיאים יתנדבו הצבור ומה שחסרים אנו משלימין כיון שראו שהמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר אמרו מה לעשות מיד והנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המלואים ואחר כך ידעו שאי אפשר לקדשי המשכן להנשא בכתף והביאו שש עגלות צב:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ויאמר דקח מאתם: אין בו פיסקא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טוברלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתהכל
 
(ה) קַ֚ח מֵֽאִתָּ֔ם וְהָי֕וּ לַעֲבֹ֕ד אֶת⁠־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְנָתַתָּ֤ה אוֹתָם֙ אֶל⁠־הַלְוִיִּ֔ם אִ֖ישׁ כְּפִ֥י עֲבֹדָתֽוֹ׃
"Accept these from them, that they may be used in doing the service of the Tent of Meeting; and you shall give them to the Levites, to every man according to his service.⁠"
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםחזקונירלב״גאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

קח מאתם – היה משה מתירא ואומר דומה שמא עברה ממנו רוח הקדש ושרת על הנשיאים אמר לו המקום אלו אני אמרתי להן להקריב לא לך הייתי אומר שתאמר להן אלא הן התנדבו בעצמן והיה משה מסרב לקחת מידם א״ל המקום קח מאתם.
סַב מִנְּהוֹן וִיהוֹן לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתִתֵּין יָתְהוֹן לְלֵיוָאֵי גְּבַר כְּמִסַּת פּוּלְחָנֵיהּ.
Take (the waggons) from them, that they may be for the work of the service of the tabernacle of meeting; and you shalt give them to the Levites, to each man according to the need of his work.⁠a
a. Contrast with the recent discovery of the "higher" critics, that the priest had to carry the carcase of an ox upon his own back.
קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ
סַב (נ״א קַבֵּיל) מִנְּהוֹן וִיהוֹן לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתִתֵּין יָתְהוֹן לְלֵיוָאֵי גְּבַר כְּמִסַּת פּוּלְחָנֵיהּ
תרגום בהתאם למדרש
א. ״קַח מֵאִתָּם״ – ״סַב (נ״א קַבֵּיל) מִנְּהוֹן״, בחלק מן הדפוסים תרגם קַבֵּיל. הפועל לק״ח ביחס לחפצים מתורגם נס״ב או קב״ל – וההבדל ביניהם נתפרש בפסוק ״הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם״ (בראשית יד כד) ״אִנּוּן יְקַבְּלוּן חוּלָקְהוֹן״. אמנם כל הלוקח חפץ מקבל אותו לרשותו, ולכן בתחום המשמעות של לקיחה נכללת גם קבלה, אך יש הבדל יסודי בין משמעויותיהם של שני השורשים: פועל משורש לק״ח מציין פעולה אקטיבית, והוא מצטמצם אפוא לאדם אחד – הלוקח; ואילו פועל משורש קב״ל מציין פעולה פסיבית, ולכן השימוש בו מרמז לשני בני אדם – המקבל והנותן. הבחנה זו מבארת את כוונת אונקלוס: המשותף לכל פועלי לק״ח המתורגמים בפעלי קב״ל הוא שמטעם זה או אחר הוצרך המתרגם לרמוז שהלקיחה נתבצעה שלא ביזמת הלוקח אלא ביזמת הנותן. כל תרגום מסוג זה משקף שותפות סמויה של ״נותן״, לבד מן ״הלוקח״ המפורש במקרא.⁠1 בפרקנו הנשיאים יוזמים הבאת קרבן למשכן, הם עומדים עם העגלות בפתח המשכן. חז״ל מפרשים שמשה לא ידע אם לקבל את מתנתם או לא עד שנצטווה מפי הגבורה קַח מֵאִתָּם.⁠2 בהתאם לדרשת חז״ל זו מתרגם ״קַבֵּיל״, ממנו משמע שנצטווה לאפשר לנשיאים לתת את העגלות. לעומת זאת, בפסוק הבא ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה״ תרגם ״וּנְסֵיב מֹשֶׁה״, כיון ששם מדובר על הפעולה עצמה של לקיחת העגלות שנתבצעה ע״י משה.
כיצד השתמשו בעגלות שהוקדשו לקרבן?
ב. ›לעיל נאמר שהעגלות הובאו ע״י הנשיאים כקרבן ״וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה׳ שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב״ (פס׳ ג), וא״כ כיצד הותרו בשימוש ללווים – ״וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ״? ואף אם נפרש שזאת היתה כוונת הנשיאים, שהעגלות עם הבקר ישמשו ללווים, הרי זה עצמו איסור?⁠3 ואולי זאת הסיבה שנמנע משה מלקבל את העגלות בכדי לא להיות מסייע לדבר עבירה?! ״תרגומנא״ ביאר ששני סוגי קרבנות הביאו הנשיאים, שש עגלות רתומות לשנים עשר בקר, ועוד הביאו את קרבנותיהם נשיא אחד ליום. התחכמו הנשיאים להביא את העגלות באותו פרק זמן שבין חנוכת המשכן לחנוכת המזבח, וכיון שהמזבח טרם נחנך – אזי ניתן עדיין להתפיס תמימין לבדק הבית, והסכים הקב״ה וזרז את משה לקבל מהם.
אמנם במיוחס ליונתן תרגם ״קַבֵּל מִנְּהוֹן וִיהוֹן צִיבִי לִצְרוֹךְ סִדוּרָא וְתוֹרִין וְעִיגְלִין יְהוֹן לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא״ [קבל מהם ויהיו העצים מוכנים לצורך המערכה, ובקר ועגלות יהיו לעבוד את עבודת אוהל מועד], משמע שעצי העגלות הובאו על מנת לשמש כעצי המערכה כמבואר במדרש,⁠4 וא״כ כיצד מותר היה ללווים להשתמש בעגלות למשא? צ״ל שעל דעת כן הקדישום, שישמשו למשא, ואח״כ יועלו למזבח.⁠5
1. ״ביאורי אונקלוס״ מבאר שכל תרגומי ״קב״ל״ משמעם שהמקבל לוקח לעצמו כגון ״הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם״ (בראשית כד יד) ״אִנּוּן יְקַבְּלוּן חוּלָקְהוֹן״, ״וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח״ (שמות כג ח) ״וְשׁוּחְדָּא לָא תְקַבֵּיל״, וכיון שמשה לא לקח את קרבנות הנשיאים לעצמו, התקשה בתרגום ״קַבֵּיל״ בפסוקנו.
2. במד״ר נשא יב יח – ״מלמד שהביאום ומסרום לצבור. באו ועמדו לפני המשכן ולא קבל מהם עד שנאמרה לו מפי הגבורה קח מאתם״.
3. ״דתניא שור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אתו – אותו אתה מתפיס לבדק הבית ואי אתה מתפיס תמימים לבדק הבית. מכאן אמרו כל המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה״ (פסחים מב א).
4. ״היה משה מתירא שמא אחת מן העגלות נשברת או אחת מן הפרות מתה ונמצא קרבנם של נשיאים פסול, א״ל הקדוש ברוך הוא למשה והיו לעבוד וגו׳ ניתן להם הויה שיהו קיימות לעולם, ועד היכן היו קיימות, רבי יודן בשם בר קפרא עד בגלגל שוורים זבחו, והיכן הקריבום, רבי אבא בר כהנא אמר בנוב הקריבום, רבי אבהו אמר בגבעון הקריבום, רבי חמא בר חנינא אמר בבית עולמים הקריבום״ (ילקוט שמעוני נשא רמז תשיג).
5. ״תרגומנא״.
קבל מלוותהוןא ויהוון למפלחב ית פלחן משכן זימנה ותתן יתהון לילווא⁠[י]⁠יג גבר כמיסת פולחניה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קבל מלוותהון״) גם נוסח חילופי: ״סב מן לוו׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למפלח״) גם נוסח חילופי: ״למפלוח״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לילווא⁠[י]⁠י״) גם נוסח חילופי: ״לליוואי״.
קבל מנהון ויהון ציבי לצרוך סידורא ותורין ועגלן יהון למיפלח ית פולחן משכן זימנא ותיתן יתהון לליוואי גבר כמיסת פולחניה.
Take them, and let them be used for the need of the appointed (work), and let the oxen and the waggons be for the work of the service of the tabernacle of ordinance, and give them to the Levites, to each according to the measure of his work.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ – לְפִי טֹרַח מַשָּׂאוֹ הַרְבֵּה לוֹ עֲגָלוֹת לְהָקֵל מִמַּשָּׂאוֹ.
כֻ׳ד׳הַא מִנהֻם וַתַּכֻּוןֻ לִכִ׳דמַתִ כִ׳בַּאא אַלּמַחצַ׳ר וַאַדפַעַהַא אִלַי׳ כֻּלִּ פַרִיקֵ מִןַ אללִיֻוַאנִיִּין חַסבַּ כִ׳דמַתַּהֻם
קח זאת מהם, והם יהיו לשרות אהל הועידה, ומסור אותם אל כל⁠־קבוצה מן הלוים בהתאם לעבודתם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ונתתה אותם אל הלוים איש כפי עבדתו – אם הוצרך להוסיף יוסיפו כל הצורך שהרי שנים עשר בקר לא יוכלו למשוך ארבעים ושמונה קרשים והאדנים והבריחים והעמודים והיריעות והקלעים והמסכים והמיתרים והיתדות.
ונתתה אותם אל הלוים איש כפי עבודתו, "you (Moses) will hand them over to the Levites, each in accordance with the needs of their specific tasks.⁠" This left open the construction of additional wagons if the ones donated by the princes should prove insufficient. It is hardly likely that twelve oxen could pull the 48 sections of the Tabernacle's walls, plus the one hundred sockets of silver each very heavy, plus all the pillars and the heavy skins and carpets making up the roof of the Tabernacle, not to mention the curtains and supports surrounding the courtyard of the Tabernacle.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ה-ט) והנה צוה יתברך למשה קח מאתם לפי שלא היה דעת הנשיאים להקריב אלא מה שהיה בתוך העגלות כי חשבו שהעגלות לא יהיו לרצון לפניו יתברך. והשם צוה למשה שגם העגלות יקח מידם עם כל אשר בתוכם כי היו העגלות הכרחיות לעבודת המקדש אף ע״פ שלא היו ראויות לקרבן אבל שיחלקם ללוים איש כפי עבודתו ר״ל לבני גרשום כפי קלות משאם מהיריעות ולבני מררי כפי כובד משאם מהקרשים והאדנים. ולכך משה לא נתן מהעגלות לבני קהת לפי שעבודת הקדש עליהם בכתף ישאו לא בעגלות והותרו במה שפירשתי השאלות הב׳ והג׳ והד׳.
קח מאתם – כי חשב משה שיהיה כל משא הלויים בכתף, כמו הענין במשא בני קהת (פסוק ט׳).
קח מאתם, Moses had thought that anything that the Levites would carry had to be carried on their shoulders, as the Torah had spelled out in connection with how the Kehatites were to perform their tasks (verse 9).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

<ונתתה אותם אֶל הַלְוִיִם: בחומש מסביוני׳ כתו׳ י״ס אותם ללוים, ע״כ. ואין לחוש להם, כי בכל המדוייקים כתו׳ אל הלוים.> [אל⁠־הלוים].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

קח מאתם וגו׳ – אומרו מאתם, ללמד שעדיין היו ברשות המביאים ולא באו לרשותו של משה, וטעמו של משה לצד שלא נצטוה שישאו המשכן על העגלות לא רצה לקבל כי למה הם ראוים, והנשיאים שיערו בדעתם כי הקרשים והאדנים משא גדול שצריך לעגלות, והסכימה דעתו של הקדוש ברוך הוא.
קח מאתם, "accept it from them!⁠" The reason the Torah wrote the word מאתם (instead of מהם) is that as of that moment the gifts were still the property of the princes and had not as yet been transferred to Moses. The reason that Moses had not as yet accepted the gifts was that he had not been commanded that the Tabernacle be transported on wagons and did not know what else to do with them. The princes had reasoned that seeing the boards and the sockets of the Tabernacle were large and heavy respectively, they would need to be transported on wagons. As it turned out, God agreed with their reasoning.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםחזקונירלב״גאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםהכל
 
(ו) וַיִּקַּ֣ח מֹשֶׁ֔ה אֶת⁠־הָעֲגָלֹ֖ת וְאֶת⁠־הַבָּקָ֑ר וַיִּתֵּ֥ן אוֹתָ֖ם אֶל⁠־הַלְוִיִּֽם׃
Moses took the wagons and the oxen and gave them to the Levites.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טוברלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

Piska 46

"And Moses took the wagons and the oxen and he gave them to the Levites": Moses took them and distributed them as he saw fit: Two wagons and four oxen he gave to the sons of Gershon, and four wagons and eight oxen he gave to the sons of Merari. And thus do we find with David, that he distributed the heads of the watches among the Cohanim, viz. (I Chronicles 24:4-6) "And there were more chiefs found of the sons of Elazar than of the sons of Ithamar, and thus were they divided. Among the sons of Elazar there were sixteen chiefs of the house of their fathers, and eight among the sons of Ithamar according to the house of their fathers. And they were divided by lot, these with the others … and Shemayah the son of Nathanel, of the Levites, recorded them before the king and the princes, and Tzaddok the Cohein and Achimelech the son of Avyathar, etc.⁠"
וּנְסֵיב מֹשֶׁה יָת עֶגְלָתָא וְיָת תּוֹרֵי וִיהַב יָתְהוֹן לְלֵיוָאֵי.
And Moshe took the waggons and the oxen, and gave them to the Levites.
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם
וּנְסֵיב מֹשֶׁה יָת עֶגְלָתָא וְיָת תּוֹרֵי וִיהַב יָתְהוֹן לְלֵיוָאֵי
העגלות – תרגום יחיד ורבים
›בפסוקנו תרגם ״הָעֲגָלֹת״ – ״יָת עֶגְלָתָא״, לשון יחיד, אך בפסוק הבא ״שְׁתֵּי הָעֲגָלֹת״ תרגם ״עֶגְלָן״ לשון רבים, משום שכאשר מדבר על העגלות בכללן, ללא פירוט מספרי, מתרגם ״עֶגְלָתָא״ ביחיד, כיון שמדבר על כלל המין, אך כאשר מובא מספר לפני המילה מתרגם ״עֶגְלָן״ לשון רבים.⁠1
1. ״ביאורי אונקלוס״.
ונסב משה ית עגלתה וית תוריה ויהב יתהון לילווא⁠[י]⁠י.
ונסב משה ית עגלתא וית תורי ויהב לליוואי.
And Mosheh took the waggons and the oxen, and gave them to the Levites.
[יט] וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וגו׳ – הֲרֵי משֶׁה נוֹטְלָן וּמְחַלְּקָן לְפִי דַעְתּוֹ.
(ו-ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר – הֲרֵי מֹשֶׁה נוֹטְלָן וּמְחַלְּקָן לְפִי דַּעְתּוֹ, אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן וְגוֹ׳, וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי, לְפִי שֶׁהֵן שִׁשָּׁה עָשָׂר לְאֶלְעָזָר וּשְׁמוֹנָה לְאִיתָמָר, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּמָּצְאוּ בְנֵי אֶלְעָזָר רַבִּים לְרָאשֵׁי הַגְּבָרִים מִן בְּנֵי אִיתָמָר וַיַּחְלְקוּם, [לִבְנֵי אֶלְעָזָר רָאשִׁים לְבֵית אָבוֹת שִׁשָּׁה עָשָׂר, וְלִבְנֵי אִיתָמָר לְבֵית אֲבוֹתָם שְׁמוֹנָה, וַיַּחְלְקוּם] בְּגוֹרָלוֹת אֵלֶּה עִם אֵלֶּה, כִּי הָיוּ שָׂרֵי קֹדֶשׁ וְשָׂרֵי הָאֱלֹהִים מִבְּנֵי אֶלְעָזָר וּבִבְנֵי אִיתָמָר, וַיִּכְתְּבֵם שְׁמַעְיָה בֶן נְתַנְאֵל הַסּוֹפֵר מִן הַלֵּוִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֶבְיָתָר וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם בֵּית אָב אֶחָד אָחֻז לְאֶלְעָזָר וְאָחֻז אָחֻז לְאִיתָמָר״.
וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתַן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ – מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר ״בַּכָּתֵף״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁיִּשָׂאוּ, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִשָּׂאוּ״, אֵין יִשָּׂאוּ אֶלָּא לְשׁוֹן שִׁירָה שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פ״א:א׳) ״שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף״, וְאוֹמֵר (ישעיהו כ״ד:י״ד) ״הֵמָּה יִשְּׂאוּ קוֹלָם״, מִכָּאן לְעִקַּר שִׁירָה מִן הַתּוֹרָה.
פַאכַ׳דַ׳ מֻושִׁהֻ אַלעֻגֻלַ וַאלּבַּקַרַ פַדַפַעַהַא אִלַי׳ אַללִיֻוַאנִיִּיןִ
ולקח משה את⁠־העגלות והבקר, ומסר אותן אל הלוים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

פס׳: ויקח משה את העגלות ואת הבקר ויתן אותם אל הלוים – נטלן וחילקן לפי דעתו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

הָעֲגָלֹת: העי״ן בשוא ופתח. [הָעֲגָלֹת].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויקח משה – תקנתי מאמר זה עפ״י גי׳ הגר״א, ור״ל שמה שנתן משה שתי עגלות לבני גרשון וארבע לבני מררי לפי דעתו, היה זה מפי הגבורה, וכן מה שתקן דוד כ״ד משמרות היה מפי משה ומפי הגבורה שע״ז מביא בסוף המאמר פסוק אלה פקודתם לעבודתם לבא לבית ה׳ כמשפטם שפסוק זה נאמר בסוף חילוק המשמרות וע״ז סיים הא לא חדשו כלום, וכן אומר בברייתא דל״ב מדות (מדה י״ז) דבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במק״א משפחות בני קהת יחנו משפחות הגרשוני יחנו וכו׳ אבל לא מצינו שצוה הקב״ה את בניו להיות כ״ד משמרות, היכן שמענו אלה פקודתם לעבודתם לבא לבית ה׳ כמשפטם ביד משה ואהרן מלמד שמצוה זו מימות משה ואהרן ומבואר שפסוק זה נאמר לענין המשמרות, ולפ״ז היה נראה לכאורה שפסוק ואלה פקודתם מקומו קודם ר׳ נתן אומר זה נתעלם מעיני דוד, כי זה שייך לענין המשמרות, אמנם מדברי הרמב״ם בס׳ המצות (מצוה לד) מבואר שהיה גורס כגי׳ הספרים, וז״ל מצות שישאו הכהנים את הארון על כתפיהם וכו׳ וכאשר צוה דוד לשאת את הארון פעם שניה אמר וישאו בני הלוים וכו׳ כאשר צוה משה בדבר ה׳ בכתפם במוטות עליהם, וכן כשזכר מחלקות הכהנים לכ״ד משמרות אמר אלה פקודתם לעבודתם לבא לבית ה׳ כמשפטם ביד אהרן כאשר צוה ה׳ בארו החכמים שהוא רומז לשאת הארון בכתף, וכן בספרי כאשר צוה ה׳ היכן צוהו ולבני קהת לא נתן, אמנם ברמב״ן בהשגותיו לשרש השלישי פי׳ שמה שכתוב והיכן צוה ולבני קהת לא נתן קאי על כאשר צוה שנאמר גבי ארון, וצירף גם פסוק אלה פקודתם ללמד שגם בענין המשמרות לא חדשו דבר, וזה יעלה כגי׳ הגר״א:
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טוברלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתמלבי״םהכל
 
(ז) אֵ֣ת׀ שְׁתֵּ֣י הָעֲגָל֗וֹתא וְאֵת֙ אַרְבַּ֣עַת הַבָּקָ֔ר נָתַ֖ן לִבְנֵ֣י גֵרְשׁ֑וֹן כְּפִ֖י עֲבֹדָתָֽם׃
He gave two wagons and four oxen to the sons of Gershon, according to their service.
א. הָעֲגָל֗וֹת =ל1,ב[תיקון],ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברניות ומ״ש
• ל!=הָעֲגָלֹ֗ת (כתיב חסר וי״ו)
• הערת ברויאר
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יחזקונירלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ז-ח) ״אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר, נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן, וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר, נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי״ – לְפִי שֶׁהֵם שִׁשָּׁה עָשָׂר לְאֶלְעָזָר וּשְׁמֹנָה לְאִיתָמָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּמָּצְאוּ בְנֵי אֶלְעָזָר רַבִּים לְרָאשֵׁי הַגְּבָרִים מִן בְּנֵי אִיתָמָר, וַיַּחְלְקוּם לִבְנֵי אֶלְעָזָר רָאשִׁים לְבֵית אָבוֹת שִׁשָּׁה עָשָׂר וְלִבְנֵי אִיתָמָר לְבֵית אֲבוֹתָם שְׁמוֹנָה. וַיַּחְלְקוּם בְּגוֹרָלוֹת אֵלֶּה עִם אֵלֶּה, כִּי הָיוּ שָׂרֵי קֹדֶשׁ וְשָׂרֵי הָאֱלֹהִים מִבְּנֵי אֶלְעָזָר וּבִבְנֵי אִיתָמָר. וַיִּכְתְּבֵם שְׁמַעְיָה בֶן נְתַנְאֵל הַסּוֹפֵר מִן הַלֵּוִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֶבְיָתָר״. (דברי הימים א כ״ד:ד׳-ו׳).
את שתי העגלות וגו׳ – מה היתה עבודתם באהל מועד אמ׳ ונשאו את יריעות המשכן וגו׳ (במדבר ד׳:כ״ה) ואת ארבעת העגלות וגו׳ ומה היתה עבודתם באהל מועד אמ׳ ופקדת משמרת בני מררי קרשי המשכן וגו׳ (במדבר ג׳:ל״ו).
יָת תַּרְתֵּין עֶגְלָן וְיָת אַרְבְּעָא תוֹרִין יְהַב לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּמִסַּת פּוּלְחָנְהוֹן.
Two waggons and four oxen gave he to the sons of Gershon, according to the need of their work;
אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם
יָת תַּרְתֵּין עֶגְלָן וְיָת אַרְבְּעָה תּוֹרִין יְהַב לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּמִסַּת פּוּלְחַנְהוֹן
סמיכות מספרים
א. ״אַרְבַּעַת הַבָּקָר״ – ״וְיָת אַרְבְּעָה תּוֹרִין״. בארמית אין נוהג לשון סמיכות בשמות המספר לזכרים מ״שלשה״ ועד ״עשרה״ והם מתורגמים בצורת נפרד. השווה: ״בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים״ (בראשית מ יג) ״בְּסוֹף תְּלָתָה יוֹמִין״, ״וְאֵת חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן״ (במדבר לא ח) ״חַמְשָׁה (ח״נ: חַמְשָׁא) מַלְכֵי מִדְיָן״ ״עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים״ (שמות לד כח) ״עַסְרָא פִּתְגָמִין״. כך גם בפסוקנו ״אַרְבַּעַת הַבָּקָר״ בסמיכות, מתורגם ״וְיָת אַרְבְּעָה תּוֹרִין״ בצורת נפרד. כנגדם שמות המספר לזכרים מ״שלושה עשר״ ועד ״תשעה עשר״, שבעברית כמעט כולם בנפרד, בארמית הם בנסמך, השווה: ״פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁלֹשָׁה עָשָׂר״ (במדבר כט יג) ״תְּלַת עֲשַׂר״, ״כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר״ (במדבר כט יג) ״אַרְבְּעַת עֲשַׂר״.
כְּפִי עֲבֹדָתָם – כְּמִסַּת פּוּלְחַנְהוֹן
ב. ›מוצאה של המילה ״מִסַּת״ התבארה בפסוק ״וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה׳ אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ״ (דברים טז י) ״מִסַּת נִדְבַת יְדָךְ״. ״כְּמִיסַת״ משמעה בכל מקום ״דֵּי״, ואכן כל לשון דֵּי שבתורה מתורגם בלשון מִסַּת כגון ״וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם״ (שמות לו ז) ״וַעֲבִידְתָּא הֲוָת מִסַּת״; ״וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה״ (ויקרא ה ז) ״וְאִם לָא תִּמְטֵי יְדֵיהּ כְּמִסַּת אִמְּרָא״; ״וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ״ (ויקרא כה כו) ״כְּמִיסַת פּוּרְקָנֵיהּ״. ועיין גם ״וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ״ (במדבר לה יז) ״דְּהִיא כְּמִסַּת דִּימוּת בַּהּ מְחָהִי״.
״כְּפִי״ במשמעות של ״מתאים״ מתורגם בדרך כלל ״כְּפֹם״ כגון ״אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ״ (שמות טז כא) ״גְּבַר כְּפֹם מֵיכְלֵיהּ״, ״וְחִשַּׁב לוֹ כְּפִי שָׁנָיו״ (ויקרא כה נב) ״כְּפֹם שְׁנוֹהִי״ – בהתאמה לשנות העבודה. גם בפסוקנו יכול היה לתרגם ״כְּפֹם פּוּלְחַנְהוֹן״ כלומר כמות עגלות ״המתאימה לעֲבֹדָתָם״, אך ברגישותו הלשונית תרגם ״כְּפִי עֲבֹדָתָם״ – ״כְּמִסַּת פּוּלְחַנְהוֹן״ ופירושו: לבני גרשון ניתנו מספר עגלות המספיקות לעבודתם. ״כְּפִי״ מתורגם ״כְּמִסַּת״ שלוש פעמים בלבד בתורה, כולם בפרקנו בחלוקת העגלות (פסוקים ה, ז, ח).
ית תרתין עיגלן וית ארבעה תוריןא יהב משה לבנוי דגרשון כמסת פולחניהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארבעה תורין״) גם נוסח חילופי: ״ארבעתי תורייה״.
ית תרתין עגלתא וית ארבעת תורי יהב לבני גרשון כמיסת פולחנהון.
Two waggons and four oxen he gave to the sons of Gershon, according to the amount of their service,
(ז-ח) אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וגו׳ – לְפִי שֶׁלֹא הָיָה עֲבוֹדַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן כִּי אִם יְרִיעוֹת הָאֹהֶל וְהַמִּכְסָאוֹת וְהַמָּסָךְ וְהַקְּלָעִים וְהַמֵּיתָרִים, שֶׁהָיוּ מַעֲמִידִים בָּהֶם הַיְרִיעוֹת, רָאשֵׁי הַמֵּיתָרִים הָאֶחָד הָיָה קָשׁוּר בַּיְרִיעוֹת וְרָאשֵׁיהֶם הַשֵּׁנִי הָיָה קָשׁוּר בַּיְתֵדוֹת, וְהָיוּ נוֹעֲצִים הַיְתֵדוֹת בָּאָרֶץ כְּדֵי שֶׁלֹא יִגְלֹל הָרוּחַ לַיְרִיעוֹת, לְפִי שֶׁלֹא הָיְתָה עֲבוֹדָתָם כְּבֵדָה נָתַן לָהֶם שְׁתֵּי עֲגָלוֹת בִּלְבָד, אֲבָל לִבְנֵי מְרָרִי שֶׁהָיְתָה עֲבוֹדָתָם קָשָׁה וּכְבֵדָה, קְרָשִׁים וּבְרִיחִים וְעַמּוּדִים וַאֲדָנִים וִיתֵדוֹת וּמֵיתָרִים לְכָל כְּלֵיהֶם וּלְכָל עֲבוֹדָתָם, נָתַן לָהֶם אַרְבַּע עֲגָלוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וגו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

עַגַלַתַּיןַ וַאַרבַּעַ בַּקרַאתֵ דַפַעַהַא לִבַּנִי גִ׳ירשֻׁוןַ חַסבַּ כִ׳דמַתַּהֻם
שתי עגלות וארבעה שורים מסר אותם לבני גרשן בהתאם לעבודתם.⁠1
1. (ביריעות.)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

כפי עבודתם – שהיה משא בני גרשון קל משל בני מררי, שהיו נושאין הקרשים והעמודים והאדנים.
כפי עבדתם [TWO WAGGONS AND FOUR OXEN HE GAVE UNTO THE SONS OF GERSHON,] ACCORDING TO THEIR SERVICE – only two wagons and four oxen, while the sons of Merari were given twice as many, because the burden of the sons of Gershon was lighter than that of the sons of Merari since they carried the boards, the columns and the sockets.
את שתי העגלות – לפי שעבודתם קלה היריעות והמסכים והקלעים ויתדות ומיתרי הקלעים.
את שתי העגלות, "the two wagons, etc.⁠" seeing that the weight of the curtains and skins for the roof, and other incidentals, were relatively light, only two of the wagons were assigned for that task.
(ז-ח) ביד איתמר בן אהרן הכהן – שב לבני גרשון ולבני מררי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

את שתי הָעֲגָלוֹת: במדוייקים ובהעתק הללי, וע״פ המסורת מל׳ וא״ו. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, זל״ש, קחו לכם מארץ מצרים עגלות מלא וי״ו כתי׳, וכל עגלות, העגלות, בעגלות באורית׳ דכות׳ מל׳, בר מן ב׳ חסרי׳ וי״ו, וסי׳ ויקח משה את העגלת, ואת ארבע העגלת. שש עֶגְלֹת צב, חס׳ וי״ו כתי׳. ואית דמסרי תלתא חס׳ בליש׳, ויקח משה את העגלת, ואת ארבע העגלת, שש עגלת צב. ומסו׳ דמסר׳ העגלות תרין מלאי׳ כתי׳, העגלות קא חשיב, שא׳ ליש׳ לא קא חשיב, וסי׳ וירא את העגלות, את שתי העגלות. ותמניא כתי׳ באורי׳ בליש׳, תרין עגלות ומלאי׳, וחד בעגלות ומל׳, וארבעה העגלות, תרין מלאי׳ ותרין חסרי׳ כדאמרן, וחד עגלת צב חס׳. [העגלות].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר: ראוי היה לכתוב ׳שתי עגלות וארבע בקר׳. אלא הפירוש, אותם העגלות ואותם הבקר, ולא נתחלפו הבקר לעגלות אחרות, ומה שזכו למשאם זכו לכל הימים. ואע״ג שביארנו בספר שמות (כו,כד) דלא שייך זה הדין אלא באדם שיש לו משפט וזכות, מ״מ הכי נמי אותו נשיא שזכה עגלה שלו והבקר שלו על זה, הרי זה זכה לאותו דבר.
נתן לבני גרשון: לא באותו יום היה, שהרי לא נתברר משא של כל אחד עד אחר המנין. אלא בעת שהגיעה השעה לישא בראשונה נתחלקו העגלות והבקר.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יחזקונירלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתנצי״בהכל
 
(ח) וְאֵ֣ת׀ אַרְבַּ֣ע הָעֲגָלֹ֗ת וְאֵת֙ שְׁמֹנַ֣ת הַבָּקָ֔ר נָתַ֖ן לִבְנֵ֣י מְרָרִ֑י כְּפִי֙ עֲבֹ֣דָתָ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן⁠־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃
And he gave four wagons and eight oxen to the sons of Merari, according to their service, under the direction of Ithamar the son of Aaron the priest.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובחזקונירלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייועודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

וְיָת אַרְבַּע עֶגְלָן וְיָת תְּמָנְיָא תּוֹרִין יְהַב לִבְנֵי מְרָרִי כְּמִסַּת פּוּלְחָנְהוֹן בִּידָא דְּאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כָּהֲנָא.
and four waggons and eight oxen he gave to the sons of Merari, according to the need of their work, by the hand of Ithamar bar Aharon the priest.
וית ארבע עגלין וית תמניה תוריהא יהב משה לבנוי דמררי כמסת פולחנהון על ידוי דאיתמר ברה דאהרןב כהנהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארבע עגלין וית תמניה תוריה״) גם נוסח חילופי: ״ארבעתיה עגלה וית תימנתה תו׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ברה דאהרן״) גם נוסח חילופי: ״בר אה׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״רבה״.
וית ארבע עגלן וית תמנן תורי יהב לבני מררי כמיסת פולחנהון בידא דאיתמר בר אהרן כהנא.
and four waggons and eight oxen gave he to the sons of Merari, according to the measure of their service, by the hand of Ithamar bar Aharon the priest.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וַאַרבַּעַ עֻגֻלֵ וַתַּ׳מַאןִ בַּקרַאתֵ דַפַעַהַ לִבַּנִי מִרַרִי חַסבַּ כִ׳דמַתַּהֻם וַאלּגַמִיעַ עַלַי׳ יַדִאִתַּמַארַ בּןִ אהַרֻוןַ אלאִמַאםִ
וארבע עגלות ושמונה שורים מסר אותם לבני מררי בהתאם לעבודתם1, וכל-זה על יד איתמר בן אהרן הכהן.
1. (בקרשי המשכן)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

פס׳: את שתי העגלות ואת (שמונת הבקר) נתן לבני (מררי) כפי עבודתם1שבני גרשון נשיאתם יריעות המשכן והמכסאות וקלעי החצר. 2אבל בני מררי פקודתם על עבודת משא קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו ועמודי החצר ואת אדניה ויתדותיה ומיתריה. לפי כובד המשא היו העגלות.
ביד איתמר בן אהרן הכהן – שהיה ממונה על בני גרשון ועל בני מררי:
1. את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר נתן לבני גרשון כפי עבודתם שבני גרשון וכו׳ כצ״ל:
2. אבל בני מררי. שעבודתם כבדה נתן להם את ארבעת העגלות ואת שמונת הבקר.
ואת ארבע העגלת – לפי שעבודתם כבדה הקרשים והבריחים והאדנים והעמודים ויתדות ומיתרי עמודי הקלעים.
ואת ארבעת העגלות "and the other four wagons, etc.;⁠" these four wagons would transport all the heavy parts of the Tabernacle.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כפי עבדתם – לפי שמשאת בני מררי היתה כבדה משל בני גרשון הוצרכו לארבע עגלות:
ביד איתמר – מוסב גם על כפי עבודתם בפסוק שלמעלה, ר״ל שחלק את העגלות לבני גרשון ולבני מררי כפי עבודתם שהיתה ע״י איתמר:
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובחזקונירלב״גאברבנאלשיעורי ספורנומלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכל
 
(ט) וְלִבְנֵ֥י קְהָ֖ת לֹ֣א נָתָ֑ן כִּֽי⁠־עֲבֹדַ֤ת הַקֹּ֙דֶשׁ֙ עֲלֵהֶ֔ם בַּכָּתֵ֖ף יִשָּֽׂאוּ׃
But to the sons of Kohath he gave none, because the service of the sanctuary belonged to them; they carried it on their shoulders.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

״וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן״ – רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִכָּן שֶׁנִּתְעַלַּם מֵעֵינֵי דָּוִד, שֶׁלֹּא נָשְׂאוּ לְוִיִּם אֶת הָאָרוֹן אֶלָּא בַּעֲגָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה, וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה, וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה.⁠״ ״וַיִּחַר אַף י״י בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל, וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ י״י פֶּרֶץ בְּעֻזָּה״. (שמואל ב ו׳:ג׳,ז׳-ח׳).
אָמַר לוֹ אֲחִיתֹפֶל לְדָוִד: לֹא הָיָה לָךְ לִלְמֹד מִמֹּשֶׁה רַבָּךְ, שֶׁלֹּא נָשְׂאוּ הַלְוִיִּם אֶת הָאָרוֹן אֶלָּא בַּכָּתֵף?
שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן, כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ״?
הֲרֵי דָּוִד מְשַׁלְּחוֹ וּמַעֲלוֹ בַכָּתֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא דָוִיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים, וְלַלְוִיִּם לְאוּרִיאֵל עֲשָׂיָה וְיוֹאֵל שְׁמַעְיָה וֶאֱלִיאֵל וְעַמִּינָדָב. וַיֹּאמֶר לָהֶם: אַתֶּם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לַלְוִיִּם, הִתְקַדְּשׁוּ אַתֶּם וַאֲחֵיכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֵת אֲרוֹן י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הֲכִינוֹתִי לוֹ. כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם, פָּרַץ י״י אֱלֹהֵינוּ בָּנוּ, כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט. וַיִּתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר י״י, בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם.⁠״ ״אֵלֶּה פְקֻדָּתָם לַעֲבֹדָתָם לָבוֹא לְבֵית י״י, כְּמִשְׁפָּטָם בְּיַד אַהֲרֹן אֲבִיהֶם, כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״ (דברי הימים א ט״ו:י״א-ט״ו) (דברי הימים א כ״ד:י״ט).
וְהֵיכָן צִוָּהוּ? ״וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן״. הָא לֹא חִדְּשׁוּ הַלְוִיִּם כְּלוּם, אֶלָּא הַכֹּל מִפִּי מֹשֶׁה, וּמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה.
"And to the sons of Kehath he gave no (wagons)": R. Nathan says: This escaped David, that the Levites bore the ark in a wagon, as it is written (I Samuel 6:3) "And they placed the ark of G-d on a new wagon … (7) And the Lord was wroth with Uzzah, and He smote him there for erring … (8) And David grieved over the Lord's having made a breach in Uzzah.⁠" Achitofel said to David: Should you not have learned from Moses your master that the Levites bore the ark only on their shoulder, as it is written "And to the sons of Kehath he gave none for the burden of the holy things was theirs, (wherefore) they were to be borne upon the shoulder"? Therefore, David afterwards sent and had it borne on the shoulder, as it is written (I Chronicles 15:11-15) "And David called to Tzaddok and to Evyathar the Cohanim, and to the Levites: to Uriel, Assayah, and Yoel, Shemayah, Eliaz, and Aminadav. And he said to them: You are the heads of the fathers' (houses) of the Levites. Ready yourselves and your brothers, and you shall bring up the ark of the Lord, the G-d of Israel. For in the beginning (when the ark was brought up from Kiryat Yearim), it was not you (who were the bearers, wherefore) the Lord our G-d made a breach in us … And the Cohanim and the Levites readied themselves … And the sons of the Levites bore the ark of G-d as Moses had commanded by word of the Lord, on their shoulders, with staves upon them.⁠" And where did he so command? "And to the sons of Kehath he gave none, etc.⁠" (Ibid. 24:19 ["These are their numbers (i.e., the numbers of their watches) for their service, to come to the house of the Lord as ordained, by the hand of Aaron, their father, as the Lord, the G-d of Israel, commanded him.⁠"]) They originated nothing, but (did) all from the mouth of Moses, and Moses from the mouth of the Omnipotent.
וְלִבְנֵי קְהָת לָא יְהַב אֲרֵי פוּלְחַן קוּדְשָׁא עֲלֵיהוֹן בְּכַתְפָּא נָטְלִין.
But to the sons of Kehath he gave not, because they had the work of the sanctuary, and carried upon their shoulders.
וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ
וְלִבְנֵי קְהָת לָא יְהָב אֲרֵי פּוּלְחַן קוּדְשָׁא עֲלֵיהוֹן בְּכַתְפָּא נָטְלִין
בכתף ישאו – תרגום מילולי
בפסוקנו שבו כָּתֵף הוראתה שֶׁכֶם תרגם ״בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ״ – ״בְּכַתְפָּא נָטְלִין״ בתרגום מילולי. אבל ״קְלָעִים לַכָּתֵף״ (שמות כז יד) ״סְרָדֵי לְעִבְרָא״ כי שם כָּתֵף היא בהוראה מושאלת של צַד, עֵבֶר. וכן תרגם יוב״ע ״אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי״ (יהושע טו ח) ״דִּלְעֵיבַר יְבוּס״. ומה שתרגם להלן ״כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת״ (במדבר לד יא) ״כֵּיף יָם גִּנֵּיסַר״, התבאר בפס׳ ״שְׂפַת הַיְאֹר״ (שמות ב ג) ״כֵּיף נַהְרָא״.
ולבנוי דקהת לא יהב משה לא מן עגלתה ולא מן תוריה ארום פלחן בית קדשא הווה עליהון בכתפיהוןא הוון טעניןב ית ארונה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בכתפיהון״) גם נוסח חילופי: ״{בכתפ}⁠ת⁠{הון}״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״טענין״) גם נוסח חילופי: ״סבלין״.
ולבני קהת לא יהב עגלן ותורין ארום פולחן קודשא רמיא עליהון בכתפא נטלין.
But to the sons of Kehath he gave neither waggons nor oxen, because on them was laid the service of the sanctuary, to be carried on their shoulders.
[כ] וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן וגו׳ – רַבִּי נָתָן אוֹמֵר מִכָּאן נִתְעַלֵּם מֵעֵינֵי דָוִד שֶׁלֹא נָשְׂאוּ הַלְוִיִּם אֶת הָאָרוֹן אֶלָּא בַּעֲגָלָה חֲדָשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וגו׳ וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה׳ פֶּרֶץ בְּעֻזָּה (שמואל ב ו׳:ג׳-ח׳), אָמַר אֲחִיתֹפֶל לְדָוִד לֹא הָיָה לְךָ לִלְמֹד מִן משֶׁה רַבָּךְ, שֶׁלֹא נָשְׂאוּ הַלְוִיִּם אֶת הָאָרוֹן אֶלָּא בַּכָּתֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן וגו׳. הֲרֵי דָוִד מְשַׁלְּחָן וּמַעֲלָן בַּכָּתֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא דָוִיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְאוּרִיאֵל עֲשָׂיָה וְיוֹאֵל (דברי הימים א ט״ו:י״א-ט״ו), עַד: כְּמִשְׁפָּטָם בְּיַד אַהֲרֹן אֲבִיהֶם (דברי הימים א כ״ד:י״ט). כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה כִּדְבַר ה׳ (דברי הימים א ט״ו:ט״ו), וְהֵיכָן צִוָּה, וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן וגו׳, הָא לֹא חִדְּשׁוּ הַלְוִיִם כְּלוּם אֶלָּא הַכֹּל מִפִּי משֶׁה וּמשֶׁה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
וַלִבַּנִי קִהַאתַּ לַם יַדפַע שַׁיְאַ לִאַןַ כִ׳דמַתַּ אַלּקֻדֻסִ עַלַיְהֻם וַאִנַּמַא יַחמִלֻונַהֻ עַלַי׳ אַכּתַּאפִהִם
ולבני קהת לא מסר דבר, כי שרות הקדש עליהם, אלא שלמעשה ירימו על כתפיהם.
כי עבודת הקדש עליהם – משא דבר הקדושה הארון והשולחן וגו׳, לפיכך: בכתף ישאו.
כי עבדת הקדש עלהם [BUT TO THE SONS OF KOHATH HE GAVE NONE (NO WAGGONS)] BECAUSE THE עבדת הקדש BELONGS UNTO THEM – (not the service of the Sanctuary devolved upon them, but the service in connection with) carrying the most holy objects: the ark, the table, etc. was incumbent upon them, therefore בכתף ישאו they should carry upon their shoulders (not in wagons).
פס׳: ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו – אמר ר׳ נתן בדבר זה נכשל עוזא שנעלם מדוד והרכיב את ארון האלהים על העגלה. וכתיב (שמואל ב ו׳:ז׳) ויחר אף ה׳ בעוזא וגו׳ ולאחר שנודע לו לדוד מה כתיב (דברי הימים ב טו) ויקרא דוד לצדוק ולאביתר הכהנים וגו׳. ויאמר להם אתם ראשי האבות ללוים התקדשו אתם ואחיכם והעליתם את ארון האלהים וגו׳. כי למבראשונה לא אתם פרץ ה׳ אלהינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט. וכתיב (שם) ויתקדשו הכהנים והלוים:
ולבני קהת לא נתן דבר, כי עבֹדת הקֹדש עלֵהם בכתף ישאו – באה המצוה להם בזה המקום שישאו משאם בכתף, מצד קדושת הארון ויתר הדברים שהיו נושאים. וכבר נתבאר שזה המאמר מצוה, ממה שאמר בספר דברי הימים: ׳ויקרא דויד לצדוק ולאביתר הכהן וגו׳, ויעלו את ארון ה׳⁠ ⁠׳; ׳ואלה פקודתם וגו׳, כאשר צוה ה׳ אלהי ישראל׳, ולא מצאנו מקום שציוה בו ה׳ יתעלה שישאו משאם בכתף לולי זה המקום. ובכאן שגג דוד בהביאו אליו ארון האלהים שהרכיבוהו על עגלה חדשה, והיה זה סיבה אל שפרץ ה׳ פרץ בעוזא; ולזה שב בסוף להביאו בכתף על יד הלויים, ולזה אמר: ׳כי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לא אַתֶּם וגו׳⁠ ⁠׳ (דברי הימים א טו, יג).
התועלת השביעי הוא במצוות, והוא מה שציוה בני קהת שישאו הארון בכתף, לא על העגלות, לכבוד הארון ולקדושתו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם – ולא עבודת אהל אבל עבודת המקדש. והנה האל יתברך אמר על העגלות שיהיו ״לעבודת אהל מועד״ שהיה משא בני גרשון ובני מררי, אבל במשא בני קהת לא היה שום דבר מכל בנין אהל מועד, אבל היה משאם כלי קדש שהיו בתוכו, שנקראו ״מקדש״, כאמרו: ״ונסעו הקהתים נושאי המקדש״ (במדבר י׳:כ״א).
ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם, as opposed to what was called עבודת אהל מועד. God had commanded concerning these carts that they would form part of what was called עבודת אהל מועד, the task of the members of the family of Gershon and that of the family of Merari. The Kehatites did not transport anything which was part of the actual structure called משכן. They only transported furnishings which were part of the Tabernacle. Those were referred to as מקדש for short. (compare Numbers 10,21 ונשאו הקהתים נושאי המקדש.)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ולבני קְהָת: הקו״ף בשוא. [קְהָת].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כי עבדת הקדש עלהם – שהיו נושאים הארן והשלחן והמנורה, לכן אין דרך כבוד לשאת אותם בעגלות כי אם בכתף ישאו:
בכתף ישאו – לפעמים תשמש הבי״ת כמלת על, הבהמה אשר אני רוכב בה (נחמיה ב׳). אמנם לפי שבכל המקומות שמדבר ממשאת כתף נאמר בהם מלת על, ישאוהו על כתף (ישעיהו מ״ו) על כתף תנשאנה (שם מ״ט) על כתף תשא (יחזקאל י״ב) רק כאן במשאת ארון, וכן בדברי הימים (ל״ה ג׳) אמר בלויים, אין לכם משא בכתף. וכן (בד״ה א׳ ט״ו ט״ו) אמר וישאו את ארון בכתפם במוטות עליהם, נ״ל שבכוונה השמיט במשאת ארון מלת על, כדי לכלול גם כוונה שניה. וזה מדאמרי רבותינו (רבה פ״ה) מעולים היו בני קהת מכל הלויים, שכל הלויים היו טוענין בכלי מקדש היו מהלכין כדרכן פניהם כנגד הדרך אבל בני קהת היו מהלכין אחוריהן לחוץ ופניהם לארון, כדי שלא ליתן אחור לארון, ומזה כתב הרמב״ם (ספ״ב מכלי מקדש) נושאי הארון היו מהלכין פנים נגד פנים. וידוע שהבדים היו נתונים לרחבו של ארון, וארכו של ארון מפסיק בין הבדים אמתים וחצי בין בד לבד שיהיו שני בני אדם הנושאים את הארון מהלכין ביניהם, כמ״ש רש״י ר״פ תרומה ממנחות צ״ח ב׳, ואחרי שבדרך משאם היו פנים נגד פנים, אם כן לא היו יכולים לעשות פסיעותיהן לפניהם כדרך כל אדם, ועל כרחן היו צריכים לילך לצדדיהן, ומצינו מלת כתף ישמש בכתובים גם לענין צד וצלע, ולכתף השנית, כתף ים כנרת, כתפות הפתח (יחזקאל מ״א) כלומר צדדי הפתח, וזהו בכתף ישאו כלומר בפסיעות צדדיות (אין זייטוואֶרטסשריטטען זאָללען זיא טראגען) ולכלול גם כוונה זו השמיט בכל המקומות במשאת ארון מלת על. ובזה מיושב שם בד״ה מלת עליהם אחר מלת בכתפם, וביהושע ג׳ י״ז אמר, ויעמדו הכהנים נושאי הארון הכן, ופירש״י מכוונים ונצבים זה כנגד זה, כלומר פנים אל פנים. כמו אמת נכון הדבר, על כוון העדות.
כי עבדת הקדש עלהם – בניגוד ל״עבדת אהל מועד״ במובן המצומצם של פסוק ה. לבני קהת ניתנה העבודה של הקודש – במובנו העיקרי של שם זה. עבודתם הייתה קשורה לאותם החלקים שלמענם הוקם אוהל מועד, החלקים המהווים את עצם הקודש, ואשר קדושתם מקדשת את כל שאר הדברים המקודשים. הם ה״קודש״ של ה״קודשים״, ומשום כך הם קרויים ״קדש הקדשים״ (לעיל ד, ד). הם אותו קודש הנותן ביטוי לתפקיד המוטל עלינו; לפיכך עלינו להקדיש להם את כל מִרְצֵנוּ, את תמצית כוחנו שלנו. לכן ״בכתף ישאו״.
כי עבודת הקודש עליהם: האי ״עליהם״ מיותר. ואפשר לפרש בשני אופנים. א׳, לדרוש דוקא בשעה ש״עליהם״ – בכתף ישאו, משא״כ אם ישאו אחרים את הקודש אינו כן. ב׳, אשר המצוה במשא הארון שיהא דוקא ״עליהם״ ולא על אחר. {וידועה דעת הרמב״ם ז״ל בספר המצוות מצות עשה ל״ד, דרק הכהנים מחויבים לישא. בכל זאת הפירוש כמו שכתבתי, שהרי המה בני קהת, וכשאין לנו כהנים – נושאין בני קהת}.
והנה דוד המלך בראשונה הוביל את הארון על העגלה, לא ששכח מקרא דבי רב, אלא הבין כפירוש הראשון, על כן הנהיג את הארון ע״י עוזה ואחיו שאינם לויים ועל עגלה. אח״כ ראה והתבונן כי טעה בדרשת הכתוב, ויש לדרוש להיפך ״עבודת הקודש עליהם״ דוקא, והיינו שאמר דוד ללויים בדברי הימים א (טו,יב-יג) ״התקדשו אתם וגו׳ כי למבראשונה לא אתם, פרץ ה׳ אלהינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט״, פירוש, לא כוונו איך לדרוש [הרחב דבר: והיינו דאיתא במסכת סוטה (לה,א) שנענש דוד המלך על אמרו ״זמירות היו לי חוקיך״ (תהילים קיט,נד), ואמר הקב״ה, התורה דכתיב ביה ״התעיף עיניך בו ואיננו״ (משלי כג,ה) אתה קורא זמירות? חייך שתטעה במקרא דאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו (עכ״ד). ואין פירושו של המקרא ״התעיף עיניך בו ואיננו״ לענין שכחה (כדמוכח במגילה יח,ב), דא״כ מה שייך זה העונש על מה שאמר ״זמירות היו לי חוקיך״. אלא, כלפי שאמר ד״חוקיך״ – היינו י״ג מדות שהתורה נדרשת בהם – המה לי בנקל לעמוד עליהם כמו זמירות. על זה אמר לו הקב״ה – תורה דכתיב בה ״התעיף עיניך בו ואיננו״, משמעו – שאם לא תראה ישר בהבטת עין השכל, אז ״ואיננו״ – אין המצוה כפי הכתוב ובטלה כל המצוה כאילו איננה, ואתה אומר שבקל היא, חייך שתטעה בדרשת המקרא שקל להבין אפילו לתינוקות של בית רבן, דזיל בתר טעמא הוא ד״עבודת הקודש״ יש לישא בכתף, ועל כרחך דייקא על הלוים ולא על זולתם.]
בכתף ישאו: ׳בבדים ישאו׳ מיבעי, וכלשון המקרא בפרשת תרומה (שמות כה,יד), וממילא נישאת בידים או על הכתף. אלא בא לרמז, שבשעת משא כלי קודש אלו יש להם (הלויים) בעצמם להיות מרכבה לשכינה, וא״כ עליהם להיות דבקים במחשבתם בדעת אלקות, וזה הכח של דעת הוא במוח של אחורי הראש, והוא ״בכתף״. ועיין מה שכתבתי בספר שמות סוף פרשת בא (בהרחב דבר) על מאמר יאשיהו המלך (דברי הימים ב לה,ג) ״אין לכם משא בכתף״. ובערכין (יא,א) איתא דבהאי קרא ״בכתף ישאו״ נרמז מצות שיר שבבית המקדש. והיינו, דאז גם כן היו הלויים מתדבקים במחשבתם למעלה.
ולבני קהת לא נתן וגו׳ – דרש רבא, מפני מה נענש דוד בעוזא,⁠1 מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר (תהלים קי״ט) זמירות היו לי חקיך, אמר לו הקב״ה, לפיכך הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם ואיהו אתייה לארון בעגלה.⁠2 (סוטה ל״ה.)
בכתף ישאו – תני, המוציא בשבת בין בימינו בין בשמאלו, בתוך חיקו או על כתפיו חייב, שכן משא בני קהת, שנאמר בכתף ישאו.⁠3 (שבת צ״ב א׳ ברש״י)
בכתף ישאו – ממשמע שנאמר בכתף איני יודע שישאו, מה ת״ל ישאו, אלא אין ישאו אלא לשון שירה, וכה״א (תהלים פא) שאו זמרה, מכאן רמז לעיקר שירת לוים מן התורה4 (עירובין י״א.).
1. כשהעלה דוד את הארון מקרית יערים נתנו את הארון בעגלה ויוליכוהו, ואז מת עוזא, וזה היה עונש לדוד שערבה לו שמחתו אז, וכמש״כ בענין (שמואל ב ו׳) ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה׳ וימת עוזא ויחר לדוד.
2. כמש״כ באות הקודם. וצריך באור האיך באמת טעה דוד בזה, אחר דזה מפורש בקרא, ואפשר לומר דהוא סבר דמצוה בכתף ישאו היתה רק במדבר מפני שאז הוליכו גם המשכן והיתה לסימן להבדיל בין הקודש הוא המשכן ובין קודש הקדשים הוא הארון, שהמשכן היו מוליכים בעגלות ואת הארון היו נושאים בכתף, אבל באותה המאורע דדוד שלא היה משכן, חשב שאין קפידא להוליכו בעגלה, וע״ע מענין אגדה זו בירושלמי סנהדרין פ׳ חלק הלכה ב׳.
3. עיין מש״כ השייך לדרשה זו לעיל בפ׳ במדבר (ד׳ ט״ז).
4. כבר כתבנו כ״פ בחבורנו מענין דרשות אגדיות כאלה שאין כונת חז״ל לפרש פשטות הכתוב במובן דרשה זו, יען כי באמת אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וכמו הכא שבודאי הכונה בכתף ישאו, נשיאת הארון, אלא שחז״ל בכל דבר המקובל ומסור להם מדור דור נתנו לו רמז בתורה שיהיה להם סימן לזכרון הדבר, יען כי כן הוא מטבע סגולת הזכרון שאם יש לו על מה להסמיך נזכר, וכמ״ש חז״ל (עירובין נ״ד.) עשה ציונים לתורה, ולקמן בפ׳ חקת בפ׳ וממדבר מתנה נבאר ענין זה בארוכה, ואף הכא בענין חיוב שירה בלוים שאינו מפורש בתורה רק מקובל מסיני, סמכו חז״ל לזכרון הדבר ברמז לשון בתורה ע״פ פירוש מלה שמשמעה שירה בלוים, וכן באו בגמרא כאן כמה דרשות בענין זה, וכולן הן לתכלית הנרצה המבואר.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״בתורה תמימההכל
 
(י) וַיַּקְרִ֣יבוּ הַנְּשִׂאִ֗ים אֵ֚ת חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּי֖וֹם הִמָּשַׁ֣ח אֹת֑וֹ וַיַּקְרִ֧יבוּ הַנְּשִׂיאִ֛ם אֶת⁠־קׇרְבָּנָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃
The princes gave offerings for the dedication of the altar on the day that it was anointed, even the princes gave their offerings before the altar.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר׳ בחיירלב״גמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
(י-יא) [פסקא מז]
״וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ״ – מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכַּשֵּׁם שֶׁנִּתְנַדְּבוּ הַנְּשִׂיאִים לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, כָּךְ נִתְנַדְּבוּ לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ.
״וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם״ – בָּאוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ, וְלֹא קִבֵּל מֹשֶׁה מֵהֶם, עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַקֹּדֶשׁ: יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ. וַעֲדַיִן לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה כֵּיצַד יַקְרִיבוּ, אִם לַמַּסָּעוֹת אִם לַתּוֹלָדוֹת, עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: יַקְרִיבוּ לַמַּסָּעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי״. אֵין ״וַיְהִי״ אֶלָּא שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַקֹּדֶשׁ: יַקְרִיבוּ לַמַּסָּעוֹת. וַעֲדַיִן לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה כֵּיצַד יַקְרִיבוּ נְשִׂיאִים, אִם כֻּלָּן כְּאֶחָד, אוֹ כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹמוֹ, עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַקֹּדֶשׁ: יַקְרִיבוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם״. נְשִׂיאִים מִתְנַדְּבִים, וְאֵין הֶדְיוֹטוֹת מִתְנַדְּבִין. וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר: ״נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם״? לְפִי שֶׁהָיָה נַחְשׁוֹן מֶלֶךְ, וְהוּא הִקְרִיב תְּחִלָּה, לֹא יֹאמַר, הוֹאִיל וְהִקְרַבְתִּי תְחִלָּה, אַקְרִיב עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹמוֹ! לְכָךְ נֶאֱמַר ״נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם״.

Piska 47

"And the chiefs presented the inauguration (offerings) of the altar on the day that it was anointed": We are hereby apprised that just as the chiefs made donations for the work of the mishkan, so, they made donations for the inauguration of the altar. "And the chiefs presented": They came and stood before the altar and Moses did not accept (their offerings) from them until he was told by the Holy One: Let them present their offerings for the inauguration of the altar. And Moses still did not know in what order (of precedence) they should present them, if by (order of precedence in) the traveling (of the camps, in which instance Judah would present first) or by (order of) birth, (in which instance Reuven would present first), until he was told by the Holy One Blessed be He: Let them present by (the order of) traveling. And Moses still did not know how the chiefs would present, all together, or each in his day, until he was told by the Holy One: Let each one present in his day, as it is written (Ibid. 11) "each chief on his day": What is the intent of (the redundancy) "each chief on his day, each chief on his day"? Because Nachshon was (comparable to) a king, and he presented first, he should not say: Since I presented first, I should (also) present with each one on his day; it is, therefore, written "each chief on his day.⁠"
וְקָרִיבוּ רַבְרְבַיָּא יָת חֲנוּכַּת מַדְבְּחָא בְּיוֹמָא דְּרַבִּיאוּ יָתֵיהּ וְקָרִיבוּ רַבְרְבַיָּא יָת קוּרְבָּנְהוֹן לִקְדָם מַדְבְּחָא.
And the princes offered at the dedication (chanucha) of the altar on the day that they anointed it, and the princes presented their oblations before the altar.
וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ
וְקָרִיבוּ רַבְרְבַיָּא יָת חֲנוּכַּת מַדְבְּחָא בְּיוֹמָא דְּרַבִּיּוּ יָתֵיהּ וְקָרִיבוּ רַבְרְבַיָּא יָת קוּרְבָּנְהוֹן לָקֳדָם מַדְבְּחָא
תרגומי שורש חנ״ך
א. ״חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ״ מתורגם ״חֲנוּכַּת מַדְבְּחָא״ בשורש חנ״ך, אבל ״וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו״ (בראשית יד יד) ״וְזָרֵיז יָת עוּלֵימוֹהִי״, נעריו, כמו ״שְׁנֵי נְעָרָיו״ (בראשית כב ג) ״תְּרֵין עוּלֵימוֹהִי״. ולא כרש״י שם שהשווה ביניהם : ״חֲנִיכָיו – לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן חֲנֹךְ לַנַּעַר (משלי כב ו), חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ״. אבל ״אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת⁠־חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ״ (דברים כ ה) ״וְלָא חַנְכֵיהּ״, כרש״י: ״ולא חנכו – לא דר בו. חנוך לשון התחלה״.
דיוק בזמני הפועל
ב. כאן תרגם ״ביום הִמָּשַׁח אֹתוֹ״ – ״בְּיוֹמָא דְּרַבִּיּוּ יָתֵיהּ״ לשון עבר, כי מדובר במעשה חד-פעמי של חנוכת המזבח. אבל ״זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ״ (ויקרא ו יג) מתורגם ״בְּיוֹמָא דִּירַבּוֹן יָתֵיהּ״ בעתיד, כי הכוונה למצווה הנוהגת לדורות.⁠1
1. על דרכו לדייק בזמני הפועל ראה בהרחבה בפסוק ״וכאשר יְעַנּוּ אֹתוֹ״ (שמות א יב) ״וּכְמָא דִּמְעַנַּן לְהוֹן״.
וקרבו רברבני ית חנכת מדבחהא ביומא דרבי יתיה וקריבו רברבני ית קרבניהון קדם מדבחה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חנכת מדבחה״) גם נוסח חילופי: ״רבותה דמ׳⁠ ⁠⁠״.
וקריבו רברביא ית חנוכת רבותא דמדבחא ביומא דרביו יתיה וקריבו רברביא ית קרבנהון לקדם מדבחא.
And the princes offered at the dedication of the altar by anointing, on the day that he anointed it did the princes present their oblations before the altar.
(י-יא) [כא] וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ וגו׳ – מַגִּיד הַכָּתוּב כְּשֵׁם שֶׁהִתְנַדְּבוּ הַנְּשִׂיאִים לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן כָּךְ נִתְנַדְּבוּ לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ.
וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קָרְבָּנָם וגו׳ – בָּאוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא קִבֵּל מֵהֶם משֶׁה עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, וַעֲדַיִן לֹא הָיָה משֶׁה יוֹדֵעַ כֵּיצַד יַקְרִיבוּ, אִם לַמַּסָּעוֹת אִם לַתּוֹלָדוֹת, עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַקְרִיבוּ אוֹתָם לַמַּסָּעוֹת, וַעֲדַיִן לֹא הָיָה משֶׁה יוֹדֵעַ כֵּיצַד יַקְרִיבוּ אִם כֻּלָּם כְּאֶחָד אִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹמוֹ, עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם. וַהֲלוֹא נְשִׂיאִים הָיוּ מִתְנַדְּבִין וְלֹא הֶדְיוֹטוֹת, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, לְפִי שֶׁהָיָה נַחְשׁוֹן מֶלֶךְ וְהוּא הִקְרִיב תְּחִלָּה, לֹא יֹאמַר הוֹאִיל וְהִקְרַבְתִּי תְּחִלָּה אַקְרִיב עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיוֹמוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, אָמַר לָהֶם משֶׁה לַנְּשִׂיאִים, לְכֻלְּכֶם אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁתַּקְרִיבוּ, אֲבָל לֹא נֶאֱמַר לִי מִי יַקְרִיב רִאשׁוֹן, נָתְנוּ עֵינֵיהֶם בְּנַחְשׁוֹן, זֶה קִדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַיָּם, זֶה רָאוּי לְהוֹרִיד אֶת הַשְּׁכִינָה וְהוּא יַקְרִיב רִאשׁוֹן לְכֻלָּם וְכֵן עָשָׂה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי הַמַּקְרִיב וגו׳ (במדבר ז׳:י״ב).
(י-יב) וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִם אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ – מַגִּיד שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּתְנַדְּבוּ הַנְּשִׂיאִים לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן כָּךְ נִתְנַדְּבוּ לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ. [וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִם. בָּאוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ], וְלֹא קִבֵּל מֹשֶׁה מֵהֶן עַד שֶׁנֶּאֶמְרָה לוֹ מִפִּי הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (וַ)״יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ״. וַעֲדַיִן לֹא הָיָה מֹשֶׁה יוֹדֵעַ כֵּיצַד יַקְרִיבוּ, אִם לְמַסָּעוֹת אִם לְתוֹלָדוֹת, עַד שֶׁנֶּאֶמְרָה לוֹ מִפִּי הַקֹּדֶשׁ יַקְרִבוּ לַמַּסָּעוֹת שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי״, אֵין וַיְהִי אֶלָּא שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַקֹּדֶשׁ יַקְרִיבוּ לַמַּסָּעוֹת. וַעֲדַיִן לֹא הָיָה מֹשֶׁה יוֹדֵעַ כֵּיצַד יַקְרִיבוּ, [אִם כֻּלָּן כְּאֶחָד אוֹ] כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹמוֹ, עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַקֹּדֶשׁ ״יַקְרִיבוּ״, כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם״. [וַהֲלֹא] נְשִׂיאִים מִתְנַדְּבִין וְאֵין הֶדְיוֹטוֹת מִתְנַדְּבִין וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם לְפִי שֶׁהָיָה נַחְשוֹן מֶלֶךְ וְהוּא הִקְרִיב תְּחִלָּה לֹא יֹאמַר הוֹאִיל וְהִקְרַבְתִּי תְּחִלָּה אַקְרִיב עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹמוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר ״נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם״.

רמז תשיד

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן – שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״רִאשׁוֹן״ אֶלָּא רִאשׁוֹן לְכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה.
בִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם נִתְאַוָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת שֻׁתָּפוּת בַּתַּחְתּוֹנִים, מַה נַּפְשָׁךְ אִם לְעִנְיַן הַחֶשְׁבּוֹן לָא הֲוָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא אֶחָד שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה אוֹ רִאשׁוֹן שֵׁנִי שְׁלִישִׁי שֶׁמָּא אֶחָד שֵׁנִי שְׁלִישִׁי, אֵימָתַי פָּרַע לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּהֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן״, רִאשׁוֹן לִבְרִיאַת עוֹלָם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּאִלּוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם בָּרָאתִי אֶת עוֹלָמִי. תָּנָא, עֶשֶׂר עֲטָרוֹת נָטַל אוֹתוֹ הַיּוֹם וְכוּ׳.
נַחְשוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה – יִחֲסוֹ הַכָּתוּב עַל שֵׁם שִׁבְטוֹ. אוֹ שֶׁגָּבָה מִשִּׁבְטוֹ וְהֵבִיא. תַּלְמוּד לוֹמַר זֶה קָרְבַּן נַחְשוֹן בֶּן עַמִּינָדָב, מִשֶּׁלּוֹ הֵבִיא וְלֹא גָּבָה מִשִּׁבְטוֹ וֶהֱבִיאוֹ, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״נַחְשוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה״ יִחֲסוֹ הַכָּתוּב עַל שֵׁם שִׁבְטוֹ.
וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם – [אָמַר מֹשֶׁה] אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁתַּקְרִיבוּ, אֲבָל לֹא נֶאֱמַר לִי מִי מִכֶּם יַקְרִיב רִאשׁוֹן. נָתְנוּ עֵינֵיהֶם בְּנַחְשוֹן, אָמְרוּ, זֶה קִדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוּא רָאוּי לְהוֹרִיד הַשְּׁכִינָה וְהוּא יַקְרִיב רִאשׁוֹן. בְּכֻלָּם כָּתַב קָרְבָּנוֹ וּבוֹ כָּתַב וְקָרְבָּנוֹ בְּכֻלָּם כָּתַב עַתֻּדִּים, חָסֵר, וּבוֹ כָּתַב עַתּוּדִים, מָלֵא.
בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם רָאֲתָה אֱלִישֶבַע בַּת עַמִּינָדָב אַרְבַּע שְׂמָחוֹת וְאֵבֶל אֶחָד. רָאֲתָה יְבָמָהּ מֶלֶךְ, אָחִיהָ נָשִׂיא, בַּעֲלָהּ כֹּהֵן גָּדוֹל, שְׁנֵי בָּנֶיהָ סִגְנֵי כְּהֻנָּה, וְאֵבֶל אֶחָד עַל שְׁנֵי בָּנֶיהָ. עַל אוֹתוֹ הַיּוֹם הוּא אוֹמֵר (שיר השירים ד׳:ט״ז) ״עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן״ (שם ה׳:א׳) ״בָּאתִי לְגַנִּי״.
שָׁלֹשׁ מִדּוֹת הָיָה בּוֹ בְּיַד מֹשֶׁה מַה שֶּׁלֹּא הָיָה בְּיַד בִּלְעָם. {א} מֹשֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה׳:כ״ז) ״וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי״. {ב} מֹשֶׁה הָיָה מְדַבֵּר פֶּה אֶל פֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֵּר בּוֹ״. {ג} מֹשֶׁה הָיָה מְדַבֵּר פָּנִים אֶל פָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל״ג:י״א) ״וְדִבֶּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים״. בִּלְעָם הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ נוֹפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ״נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם״. בִּלְעָם הָיָה יוֹדֵעַ מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לְדַבֵּר עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ״ד:ט״ז) ״וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן״. מָשְׁלוּ מָשָׁל לְטַבָּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ מַה הַמֶּלֶךְ מַקְרִיב עַל שֻׁלְחָנוֹ, כָּךְ הָיָה בִּלְעָם יוֹדֵעַ מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לְדַבֵּר עִמּוֹ. בִּלְעָם הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) ״מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה״. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף מֹשֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, כֵּיוַן שֶׁהָיָה רוֹצֶה הָיָה נִכְנָס וְהוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ.
וַלַמַּא קַדַּםַ אַלּאַשׁרַאפֻ דַשַׁןַ אלמַד׳בַּחִ פִי יַוְםִ מַסחִהִ קַדַּמֻוא קַרַאבִּינַהֻם בַּיְןַ יַדַי אַלמַד׳בַּחִ
וכאשר הגישו הנכבדים את דישון המזבח1 ביום משיחתו, הגישו את קרבניהם לפני-המזבח.
1. (בפעם הראשונה)
ויקריבו הנשאים את חנכת המזבח – לאחר שהתנדבו העגלות והבקר לשאת המשכן, נתנוא לבם להתנדב קרבנות על המזבח לחנכו.
ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח – כי לא קיבל משה מידם עד שנאמר לו מפי הגבורה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוס שונצינו, סביונטה: ״נשאו״.
ויקריבו הנשאים את חנכת המזבח AND THE PRINCES OFFERED FOR DEDICATING THE ALTAR – After they had presented the waggons and the oxen for carrying the Tabernacle, their heart prompted them to present offerings for the altar, in order to dedicate it (Here, ויקריבו denotes: they offered sacrifice).
ויקריבו הנשיאם את קרבנם לפני המזבח AND THE PRINCES BROUGHT THEIR OFFERING BEFORE THE ALTAR – because Moshe would not accept them at their hands until he was so bidden by the mouth of the Almighty (Sifre Bemidbar 7).
פס׳: ויקריבו הנשיאים – באו ועמדו לפני 1המזבח:
1. המזבח. מסיים בספרי ולא קיבל משה מהם עד שנאמר לו מפי הקב״ה יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח:
ויקריבו הנשיאים – אלו נשיאי ישראל. וחזר שנית ויקריבו הנשיאים, כי ידבר בעליונים, והנה הראשון ביו״ד אחרונה שהוא לשון רבוי והשני חסר יו״ד באחרונה שהוא לשון יחוד, כי הקרבן הוא קרוב הכחות והוא היחוד השלם שהקב״ה מתיחד בו בעליונים ובשפלים.
ויקריבו הנשיאים, "the princes brought the offerings, etc.⁠" The נשיאים referred to here are the respective tribal leaders. When the Torah repeats the same words again in the same verse they refer to the celestial counterparts of these tribal heads. You will note that the first time the word נשיאים appears in our verse it has the letter י to show that the word is in the plural, whereas the second time this letter י denoting the plural of the subject is absent. The allegorical message is that the effect of the sacrifice is unifying making a single unit of what had been diverse. This is because the sacrifice was addressed to the One and indivisible Hashem. When we try and reinforce the image of God throughout His universe, He in turn demonstrates His unifying power on earth.
(י-יא) ויקריבו הנשיאים את חנֻכּת המזבח ביום המשח אֹתו – הנה יתבאר מזה שכבר נמשח בכל אחד מימי המילואים וביום השמיני, כמו שאמרו ז״ל. או ירצה באומרו ׳ביום המשח אֹתו׳ - ביום שנשלם ענין משיחתו בצד שיתכן שיקריבו בו קרבנות לכפר על ישראל, כמו שקדם, כי בימי המילואים לא כיפר משה רק על אהרן ובניו. והנה הקריבו הנשיאים את קרבנם אצל המזבח בדרך שוה, רוצה לומר שהסכימו כולם בכל אחד מהמינים שהביאו, כאשר הביא זה הביא זה; וכן הענין בעגלות והבקר; כי כן היה ראוי, בדרך שלא יהיה התפאר לאחד על חברו. ועל פי הגבורה הסכים משה שיקריבו קרבנם כל אחד ביומו.
ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח שלא קבל משה מידם עד שנ׳ לו מפי הגבור׳ יקריבו את קרבנ׳ לחנוכת המזבח. בספרי דאל״כ מאי לפני המזבח דקאמ׳ ומהו ויאמר י״י אל משה יקריבו את קרבנם לחנוכ׳ המזבח שכתוב אחריו דמשמע שלולא שאמרו השם לא היה מקבלם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והנה אמר ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ביום המשח אותו וחזר לומר מיד ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח שיראה דבור כפול להגיד שהנשיאים הקריבו ראשונה את חנוכת המזבח שהיא העגלות ומה שבתוכם.
ואמר ביום המשח אותו רוצה לומר מיד כשנשלמה משיחתו וקדושתו של משכן כי מלת ביום אינו מורה על פרטיות הזמן ביום ההוא אלא על המשכותו כמו ביום בחרי בישראל ביום בא גוג וכמוהו רבים. כי א״א שיהיה המשכן וכליו והמזבח וכל כליו נמשחים ביום אחד.
יאמר שהקריבו שש העגלות ומה שבתוכם לחנוכת המזבח באותו זמן שנמשח שהיה בסוף חדש ניסן והתחלת חדש אייר. וכאשר ראו הנשיאים שצוה למשה שיקח מאתם העגלות ושנתן אותם משה לבני גרשום ולבני מררי שמחו מאד ומיד השתדלו להוציא הדברים שהיו בעגלות ולהורידם משם כדי להקריבם בפני עצמם בסדר ראוי מבלי העגלות והיה דעתם להקריב כלם את קרבנם יחד ביום אחד וזהו אמרו שנית ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח שהיה זה כשהורידוהו מהעגלות.
ואמר ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח – להורות שלא היה קרבנם העגלות והבקר לבד. אלא שהתנדבו ג״כ לחנוכת המזבח כל אחד ביומו קרבן הנזכר בכל אחד ואחד. וחזר לומר ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח. להורות על קרבן העגלות והבקר שאמר למעלה ויקריבו אותם לפני המשכן. והוא כמו לפני המזבח. וכן אמר ויקריבו הנשיאים. להורות שכולם הקריבו בשוה בלי תוספת ומגרעת כדי שלא להטיל קנאה בסעודה. ולהורות שכולם היו נשיאים בלי הבדל בנדבה זו וברצונם הטוב. לכן אמר ויאמר ה׳ נשיא אחד ליום בשביל היום ובשביל קיום העולם. שעכשיו נתבשם מכל וכל. לפי שבו ביום הוקם המשכן למעלה ולמטה. וחזר לומר נשיא אחד ליום. להורות ג״כ שבזכות זה היום יעמוד לישראל לאותו יום הגדול והנורא. וכתיב והיו לי ליום אשר אני עושה סגולה לזמן משיחנו באותו יום:
ויקריבו הנשאים את חנכת המזבח – הקדישוה.
ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח – אחר שהקדישו הקרבן הגישוהו לפני המזבח.
ויקריבו הנשיאים את חנכת המזבח, they sanctified it.
ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח, after they had sanctified it as a sacrifice the brought it before the altar.
ויקריבו הנשיאים. זאת ההקרבה אינה הקרבה ממש, רק היו מבדילים ומפרישים אלו העניינים לשם קרבן1, וזה עשו ביום המשח אותו, ואחר כך ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח:
1. ראה שיעורים לויקרא (טז ו) ׳ואחר כך היה מקריב פרו, לא הקרבה ממש, רק קריבה והסמכה׳.
ויקריבו הנשיאם: במסורת הדפו׳ כתו׳ הנשיאים ד׳ כתי׳ כן, ור״ל הנשיאם, וכן נמס׳ בסוף לך לך. גם הרמ״ה ז״ל כת׳ ד׳ כתי׳ מל׳ יו״ד קדמאה קדים לאל״ף וחס׳ יו״ד תניינא <בליש'> באורית׳. [הנשיאם].
לא קבל משה מידם עד. דאל״כ מאי לפני המזבח דקאמר, ומהו ויאמר ה׳ אל משה וגו׳ הבא אחריו דמשמע שאם לא אמר לו הש״י לא היה מקבלם. והא דאמר לו הש״י נשיא אחד ליום וגו׳ אף שלא מצינו שנסתפק משה בזה שהרי לא פירש״י אלא אם כסדר תולדותם וכו׳, י״ל דהשם השיב לו מעצמו בלתי שאלת משה, פן יבא לטעות ולומר שכלם יקריבו קרבנם ביום א׳ כיון שכלם ביחד הביאו קרבנם והיו כלם זריזים במצוה, דין הוא שיהיו כולם שוים בקריבתן עד שהוצרך השם לומר נשיא אחד ליום וק״ל. והרא״ם כתב שנסתפק גם בזה אם כולם יקריבו ביום אחד או כל אחד ביומו, מיד השיב לו הש״י נשיא אחד ליום. וע״ש מה שהקשה ותירץ שם ואין כל כך צורך הפשט מש״ה קצרתי ולא הבאתיו. כתב הרא״ם, ויש לתמוה היאך נסתפק משה בסדר המקריבים אם כתולדותם או כפי מסעם והלא עדיין לא סדר המסעות עד אחד באייר כמו שמפורש בפ׳ במדבר, ושמא י״ל שמאז ששהה בהר סיני ארבעים ימים האחרונים הודיעו השם חילוף הבכורים עם הלוים וחילוק הדגלים וסדר מסע המחנות עכ״ל. ולי נראה שידע משה סדר מסעם וחילוק הדגלים מיעקב אע״ה כמו שפירש״י בפ׳ במדבר בפסוק איש על דגלו באותות וגו׳ באותות שמסר להם אביהם וכו׳. ומסתמא גם המסעות היו כן, דאין סברא שיהיו המסעות משונים מן הדגלים וק״ל:
Moshe did not accept [the gift] from their hands until… Because if this were not so, what would be meant by "before the altar" and "Hashem said to Moshe…" which comes afterwards (v. 11)? This implies that if Hashem had not said this to him he would not have accepted them. When Hashem said to him "one leader each day…" Even though we do not find that Moshe was uncertain about this, as Rashi explained only (v. 11) "whether in order of their birth…" Nevertheless Hashem Himself answered, without Moshe's question, lest he err and say that all should bring their offerings on one day. Since all of them had brought forward their offerings together, and they were all zealous in performing the mitzvah, it would have been correct for them to be equal in bringing them, thus Hashem had to say "one leader each day". Re'm writes that he was also uncertain whether they should all would bring their offerings on one day or each one on his individual day. Immediately Hashem answered him "one leader each day.⁠" See his question and answer there. However, since it was not needed for the explanation I have been brief and not quoted it. Re'm writes that one might wonder how Moshe could have been uncertain as to the order of those offering, whether it was in order of their birth or in the order of the traveling. Surely the order of the traveling was not established until the first of Iyar, as is explained in Parshas Bamidbar (1:1). One answer is that from the time that Moshe was at Mount Sinai for the second set of forty days Hashem informed him that the firstborn were replaced by the Levites and the division of the banners and the order of the traveling of the camps. It appears to me Moshe knew the order of the traveling and the division of the banners from Yaakov, as Rashi explains in Parshas Bamidbar on the verse "each man at his own banner with the insignia…" (2:2) "by the sign their forefather [Yaakov] gave them …" It stands to reason that with the traveling it was also so, because there is no reason for the travels to be different from the banners.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויקריבו הנשיאים וגו׳ – נראה כי כולם כאחד רצו להקריב ביום ראשון לחנוכת המזבח, שרצו שיתחנך מכולם יחד, וה׳ אמר נשיא אחד ליום וגו׳, ואמר כי בכל הי״ב ימים יחשב חנוכת המזבח, ולזה אחר אומרו נשיא אחד וגו׳ אמר פעם אחרת לחנוכת המזבח לומר כמו שכתבנו, וכאן לא אמר ה׳ למשה קח מאתם כדרך שאמר למעלה, משמע שלא היה צריך רשות לזה כי ודאי שיקח קרבנות וכל המובא בית ה׳ זהב וכסף, אלא לצד שבאו יחד אמר ה׳ אליו כי יסדרם נשיא א׳ ליום, אלא שראיתי לרז״ל בספרי שאמרו וזה לשונם מגיד שכשם שנתנדבו הנשיאים למלאכת המשכן כך נתנדבו לחנוכת המזבח ולא קבל משה מהן עד שנאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא שנאמר יקריבו את קרבנם לחנוכת וגו׳ עד כאן. רז״ל דייקו יתור אומרו יקריבו את קרבנם שלא היה צריך לומר ודרשו שבא לרשיון הא למדת שלא קבל מהם, ויש לנו לחקור זאת למה ימאן משה מקחת מידם נדבת ה׳, ואפשר שלא רצה לקבל מהם עד שידע אם ה׳ חפץ שהם יחנכו המזבח או משה או אהרן, ומה גם שלא ראה עמהם שבט לוי, ועיין בתחילת פרשת בהעלותך מה שכתבנו שם, והוא הדין שהיה מסתפק בכל אחד שיבא לחנך המזבח בקרבנו, אבל זולת זה בוודאי שהיה מקבל.
ויקריבו הנשיאים וגו׳ – אמר פעם ב׳ ויקריבו הנשיאים, לומר שהם עצמם טרחו בהבאת הנדבה עד המשכן, הגם שהם נשיאים לא חשו לכבודם. עוד ירצה שלא הביאו הקרבן ונתנוהו ביד המקריב אלא הקריבו אותם לפני המזבח בסמוך לו לומר כי אלו יקריבו ראשונה באין קודם להם, וכמו כן יכוין הכתוב במאמר ויקריבו אותם לפני המשכן האמור בעגלות לומר כי הקדשם הוא לצרכי משכן לשאת עליהם קרשיו וגו׳.
ויקריבו הנשאים את חנוכת המזבח, The princes brought the dedication-offering for the altar. It appears that all the princes wanted to offer their gifts on the first day on which the altar was being inaugurated, as they all wanted to be part of this inauguration together. God, however, said that only one prince per day could offer his respective offering. This is why the Torah added that the period of inauguration extended for the entire twelve days during which the princes offered their gifts (compare wording in verse 11 where the word לחנוכת המזבח appears once more). In this instance God did not have to tell Moses "accept it from them!.⁠" This means that Moses did not need to obtain God's permission to accept these gifts. He had no doubt about God's willingness to accept the princes' offerings including the gold and the silver vessels. The only reason that God had to involve Himself was that all the princes wanted to bring all their gifts on the same day. I have seen the following comment by Sifri on our verse: "The verse reveals that just as the princes had made free-willed contributions to the materials from which the Tabernacle was constructed so they now contributed for the inauguration of the altar; Moses did not want to accept this from them until he had been instructed to do so by God Himself, and that is why the Torah wrote: 'they shall offer their offerings for the inauguration of the altar.'" The author of the Sifri derived this from the apparently superfluous words יקריבו את קרבנם, which he interpreted as permission for Moses to accept the offerings. We must examine why Moses refused to accept these offerings until God had given permission for them to be accepted. Perhaps Moses was not sure whether the inauguration of the altar was the province of Aaron and himself or that of the princes. This was especially so seeing the list of princes did not include a representative of the tribe of Levi. Please read what we have written in this connection at the beginning of Parshat Beha-alotcha.
ויקריבו הנשאים, the princes offered, etc. The reason the Torah repeats this expression once more is to tell us that the princes went to the trouble to bring the entire gift up to the entrance of the Tabernacle personally, although this might have been considered below their dignity seeing they were "princes.⁠" Another reason why the Torah repeated this expression is that instead of handing their sacrifice over to the priest who was to present (part of) it on the altar, they themselves placed it at the entrance of the Tabernacle close to the altar. They hinted by their action that they wished their respective offerings to be the first to be presented on the altar on that day. When the Torah writes in a similar vein in verse 3 that the princes brought the wagons to the Tabernacle, this also means that they wished their gifts to be the first ones to be accepted by the Temple -treasury on that day.
ביום המשח אתו – לא באותו יום דוקא, אלא בזמן שנמשח וכמו שפירשנו למעלה:
ויקריבו הנשיאם את קרבנם לפני המזבח – באורו וכאשר הקריבום לפני המזבח אז אמר ה׳ אל משה נשיא אחד ליום וגו׳, שלא יקריבו כלם ביום אחד אבל יתחלקו לימים:
את חנוכת – נראין דברי רמב״ן שהנשיאים הקריבו מיום השמיני והלאה אחרי שבעת ימי המלואים, ומשה לא היה מעמיד ומפרק, אבל בז׳ ימי המלואים כִלָה להקים ולמשוח ולקדש כל חלקי המשכן.
the inauguration. Nachmanides [in his comment on v. 1 above] seems to be correct in saying that the princes brought their offerings from the eighth day onward, after the seven days of installation, and that Moses did not erect and take down [the tabernacle on each of those seven days, contra Rashi, Sifrei on Numbers piska 44, and Seder Olam Rabbah 7], but in the course of those seven days, he finished erecting, anointing, and consecrating all the parts of the tabernacle.
ויקריבו הנשאים – לא כנשיאי ישראל (פסוק ב), אלא כ״ראשי בית אבותם״ וכ״נשיאי המטות״ הביאו הנשיאים את חנכת המזבח; כנשיאי השבטים, ולא כנשיאי האומה.
בפירושנו לבראשית (יד, יד) ביארנו ש״חנך״ מורה על הכנסת דבר לייעודו. הערנו שם שלמושג זה יש בחינה שלילית ובחינה חיובית. כל חינוך יש בו הגבלה שוללת, אך דווקא בכך הוא מאפשר פעילות חיובית חזקה ונמרצת יותר.
הקידוש, הממעט את המזבח מכל שימוש או מטרה אחרים, כבר בא לידי ביטוי במשיחה, ואילו הבחינה החיובית של תכלית המזבח רק נרמזה על ידי הסממנים הריחניים שבשמן המשחה (עיין פירוש, שמות ל, כה).
נשיאי השבטים ביקשו להתחיל את פעולת התכלית החיובית של המזבח מיד לאחר משיחתו [״ביום המשח אתו״]. שכן ה״אש דת״ הבוערת על המזבח כ״אש אוכלה״ (עיין פירוש, ויקרא א, ז), קוראת לכל אחד להקדיש לתורה כל דבר הכלול ב״אני״ שלו; בכך הוא ״יפרנס״ את הקודש עלי אדמות ויעצב את כל החומר הארצי לתת על ידו נחת רוח לה׳. נשיאי השבטים רצו להיענות לקריאה חרישית זו היוצאת מן המזבח, מיד בגמר משיחתו; ויחד עם זה ביקשו להראות בכך, שהם הבינו את השפעת המקדש על האומה; שרישומו של המקדש הורגש מיידית במשיחת המזבח.
לפיכך ״ויקריבו הנשיאם את קרבנם לפני המזבח״; הם הביאו את קרבנם כולם ביחד, בבת אחת, ובכך הראו שהשבטים המיוצגים על ידם שווים ביחסם אל מקדש התורה ובאים אליו בדעה אחת.
(י-יא) ויקריבו וכו׳ ויאמר ה׳ אל משה – גם בזה היה הענין כמו בנדבה הקודמת שהם הקדישו מדעתם ומשה לא רצה לקבל בלא רשות כי היו בהם כמה ענינים שאין נוהגים לדורות. ונאמר לו מפי הגבורה שיקריבו את קרבנם ושיהיה הסדר למסעות יהודה תחלה שעז״א ויהי המקריב ביום הראשון, ר״ל כן נקבע מפי ה׳, ושלא יקריבו ביום א׳ רק כ״א יומו אף שיש בו חשש כיון שהושמו המנחות בכלי נפסלים בלינה וכפל נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום, שלא יקריב נחשון בכל יום:
ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח: לפי הפשט הקרבה ראשונה היתה קדושת פה, והקרבה שניה הוא שהביאו לפני המזבח להקריב, וכסבורים להקריב כולם ביום אחד, וכמו שכתבתי בספר ויקרא (א,ג) דשם ׳הקרבה׳ חל על כל מיני קריבה לה׳. אבל רש״י פירש בשם הספרי, דתניא: ובאו ועמדו לפני המזבח, ולא קיבל משה מהם עד שנאמר לו מפי הקודש ״יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח״. ולא נתבאר מוצא הדרש, וגם למה לא קיבל. ונראה, דלהכי לא קיבל משה משום שהיה שלא כדין להביא חטאת וקטורת שלא כחובה.
[הרחב דבר: והיינו דאיתא במנחות (מה,א) על הא דאיתא ביחזקאל (פרק מ״ה) קרבנות דלעתיד בחנוכת המקדש שלא כחוק – ׳מילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה׳. והנה לא הזכירו כמו כן חנוכה שעשה שלמה המלך. אלא משום דשלמה לא עשה בהקרבה שלא כדין, רק הירבה עולות ושלמים שבאין בנדבה, אבל עזרא הביא צפירי עזים לחטאת, על זה שנינו שהקריב מלואים שלא כחוק כדרך שעשה משה. ובזה מובן שכן יהיה לעתיד במהרה בימינו הכל מלואים שלא כחוק. והכי פירש הרמב״ם בהלכות מעשה הקרבנות (ב,יד), שלא כפירוש רש״י דנבואת יחזקאל היתה על בית שני, וזה פלא, אלא הכי פירושו, כמו שעשה עזרא שלא כחוקי הקרבנות, כך יהיה חנוכה לעתיד.]
ומעתה מובן מוצא הדרש, שהוא מדאמר ה׳ (פסוק י״א) ״יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח״, ואי איתא שלא בא דבר ה׳ אלא ללמד שנשיא אחד ליום יקריב, אם כן מיותר האי ״לחנוכת המזבח״. אלא גם זה בא בדבור, ״יקריבו את קרבנם״ – אע״ג שהוא שלא כחוק, מ״מ יקריבו ״לחנוכת המזבח״, וכל שהוא לחנוכה כשר אפילו שלא כחוק. ולפי זה הדרש יש לפרש ״ויקריבו הנשיאים את קרבנם״ כמו ״ויקרב משה את משפטן לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ (להלן כז,ה), כך עמדו הנשיאים לפני המזבח ושאלו למשה אם יקבל מהם, והוא שאל, ובאה התשובה בדבר ה׳ ״יקריבו את קרבנם״.
לפני המזבח – מהו לפני המזבח, לפי שבאו ועמדו לפני המזבח ולא קיבל משה מהם עד שנאמר לו מפי הקב״ה יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח1 (ספרי).
1. טעם הדבר שלא רצה משה לקבל הוא משום שנסתפק באיזו פרטים בסדר הקרבה זו, כמו מי יוקדם ומי יתאחר, כי אם ע״פ סדר התולדה הוי ראובן קודם, ואם ע״פ סדר המסעות הוי יהודה תחלה, כפי שיתבאר, וכן נסתפק אם יקריבו כולם כאחד או כל אחד יומו, ולכן לא רצה לקבל עד שנאמר לו מפי המקום לקבלם וסדר ההקרבה.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר׳ בחיירלב״גמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(יא) וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֑ה נָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד לַיּ֗וֹם נָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לַיּ֔וֹם יַקְרִ֙יבוּ֙ אֶת⁠־קׇרְבָּנָ֔ם לַחֲנֻכַּ֖ת הַמִּזְבֵּֽחַ׃
Hashem said to Moses, "They shall offer their offering, each prince on his day, for the dedication of the altar.⁠"
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקונירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שימלאכת מחשבתרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

ויאמר ה׳ אל משה – חמשה עשר פעם נדבר עם משה ביום אחד ואיזה זה יום הוקם המשכן. ואלו הן אדם כי יקריב מכם קרבן, צו את אהרן, קח לך עגל, יין ושכר אל תשת, איש איש מבית ישראל אשר ישחט, כמעשה ארץ מצרים, קדושים תהיו, אמור אל הכהנים, וישלחו מן המחנה, כה תברכו, קח מאתם, נשיא אחד ליום, בהעלותך, קח את הלוים, ויקחו אליך פרה אדומה.
- ויאמר ה׳ אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום – אמר להם משה לכולכם נאמר לי שתקריבו אבל לא נאמר לי מי מכם יקריב ראשון. נתנו עיניהם בנחשון אמרו זה קדש שמו של הקב״ה על הים והוא ראוי להוריד השכינה והוא מכם יקריב ראשון לכך נאמר המקריב ביום הראשון נחשון בכלם כתיב קרבנו ובו כת׳ וקרבנו בכלם כת׳ עתדים חסר ובו כת׳ עתודים.
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה רַבָּא חַד לְיוֹמָא רַבָּא חַד לְיוֹמָא יְקָרְבוּן יָת קוּרְבָּנְהוֹן לַחֲנוּכַּת מַדְבְּחָא.
And the Lord said to Moshe, One prince shall offer, on each day of the dedication of the altar.
וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ
וַאֲמַר ה׳ לְמֹשֶׁה רַבָּא חַד לְיוֹמָא רַבָּא חַד לְיוֹמָא יְקָרְבוּן יָת קוּרְבַּנְהוֹן לַחֲנוּכַּת מַדְבְּחָא
נשיא – שני תפקידים
אונקלוס תרגם ״נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם״ – ״רַבָּא חַד לְיוֹמָא״ כתרגומו בפסוק הקודם ״וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים״ – ״וְקָרִיבוּ רַבְרְבַיָּא״. אבל המיוחס ליונתן שינה: ״וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים״ – ״רַבְרְבַיָּא״ כת״א, לעומת ״נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם״ – ״אֲמַרְכּוֹל חַד לְיוֹמָא״, ואילו בפסוק הבא ״וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן... נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה״ תרגם בתוספת: ״נַחְשׁוֹן בַּר עַמִּינָדָב רַב בֵּית אַבָּא לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה״. פירש הגרי״מ פיינשטיין שהתואר נָשִׂיא כולל שני עניינים: מצד היותו הממונה על השבט נקרא אֲמַרְכָּל, ״אבל מלבד המינוי והשלטון, נאמר עוד דבי״ד אביהם של יתומים, וזה מצד שהם אביהן של השבט״ ולתפקיד זה נתייחד התואר רַב בֵּית אַבָּא. ומכיוון שקרבנות הנשיאים שהיו קרבנות ציבור באו על העבר והעתיד לבוא על השבט, אין הקרבן מתייחס ל״נשיא״ כאֲמַרְכָּל, אלא לרַב בֵּית אַבָּא, ״שבתורת ראשי בית אבות הקריבו את קרבנם״.⁠1
1. ״חידושי רבנו הגרי״מ על התורה״ (רבי יחיאל מיכל פיינשטיין), בני ברק, תשס״ח. אך עיין עוד לעיל ״וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הלוי״ (במדבר ג לב) על אֲמַרְכָּל.
ואמר י״י למשה רב שבט חד בכל יום רב שבט חד בכל יום יקרבון ית קרבנהון לחנוכת רבותה דמדבחה.
ואמר י״י למשה אמרכול חד ליומא אמרכול חד ליומא יקרבון ית קורבנהון לחנוכת רבותא מדבחא.
And the Lord said unto Mosheh, Let the princes offer each, one prince on one day, their oblations at the dedication of the altar by anointing.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

פַקַאלַ אַללָּהֻ לִמֻושִׁה שַׁרִיףֹ וַאחִדֹ פִי כֻּלִּ יַוְמֵ יֻקַרִּבֻּ קֻרבַּאנַהֻ דַשַׁנַא לִלמַד׳בַּחִ
ודבר ה׳ אל משה, נכבד אחד בכל יום, יגיש את⁠־קרבנו בתור דישון למזבח.⁠1
1. (בפעם הראשונה.)
יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח – ועדיין לא היה יודע משה היאך יקריבו, אם כסדר תולדותם או כסדר המסעות, עד שאמר לו הקב״ה: יקריבו למסעות, איש יומו.
יקריבו את קרבנם לחנכת המזבח THEY SHALL OFFER THEIR OFFERING, [EACH PRINCE ON HIS DAY] FOR THE DEDICATING OF THE ALTAR – but Moshe did not yet know how they were to bring their offerings – whether according to the order of their birth (i.e. according to the order in which the sons of Yaakov after whom the tribes were named were born, in which case the prince of the tribe of Reuben would have offered first), or according to the order in which they moved off on the journeys, (when Judah would be the first), until he was told by the mouth of the Holy One, blessed be He: "according to the order on the journeys shall they offer" – yet each prince on his day (and not three together as they actually journeyed) (cf. Sifre Bemidbar 7).
פס׳: ויאמר ה׳ אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום – לימד שלא היה יודע משה רבינו אם כלם יקריבו כאחד אם בזה אחר זה עד שאמר לו להקריב איש יומו. נשיא אחד ליום שלא יאמר נחשון לפי שהוא ראש למסעות אקריב עם כל אחד ואחד:
נשיא אחד ליום – כדי לחלוק כבוד לנשיאים, שיהא לכל אחד יומו. ואף פרשיותיהם נכתבו לכל אחד, שלא יתקנאו זה בזה, שהיה יכול לכתוב פרשה ראשונה, ולכתוב כן עשה פלוני, וכן פלוני.
EACH PRINCE ON HIS DAY – in order to accord honor to the princes, that each one should have his own day. Even their passages were written for each one, so that they would not be jealous of one another (as it would have been possible to write the first passage, and to write “so did so-and-so, and also so-and-so.”)
נשיא אחד ליום – כדי לחלוק כבוד לנשיאים לפי שנחשון היה מהלך ראשון והוא הקריב ראשון לא יאמר הואיל והקרבתי תחילה אקריב עם כל אחד ואחד ביומו לכך נאמר נשיא אחד ליום. נשיא אחד ליום – להאריך משך שמחתכם.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
נשיא אחד ליום, "one prince each day, etc.⁠" the presentation of these offerings were spread over 12 days in order to accord honour to each of the princes. Seeing that the tribe of Yehudah represented Royalty in the future, the prince of Yehudah, Nachshon, was the fist one to present his offering. In order to ensure that he would not say that seeing he had been the first one to present his offering, he would also join the other princes on each in their offering, the Torah limits the number of offerings to be presented to one on each day. By extending the period of these offerings for 12 days, the festive nature and the attending joy among the people was considerably enhanced.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

התועלת הששי הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם שישנה ממנהג חבריו כשהסכימו לעשות פעולה טובה מפורסמת, כדי שיוכל להתפאר עליהם או לביישם בשיאמר: פלוני עשה כך וכך ופלוני לא עשה אלא כך. ולזה סיפר בנדבות הנשיאים שהיו שוות, לא שינה אחד מהם ממנהג חבריו. ולזאת הסיבה הסכימה דעתם לדעת ה׳ יתעלה בזה.
ועדיין לא היה יודע משה היאך יקריבו אם כסדר תולדותם אם כסדר המסעות עד שנא׳ לו מפי הב״ה יקריבו למסעות כל אחד ביומו. בספרי והביאו ראיה מדכתי׳ ויהי המקריב אין ויהי אלא שנא׳ לו מפי הב״ה יקריבו למסעו׳ דאל״כ ויקרב ביום הראשון את קרבנו וגו׳ מיבעי ליה מהו ויהי המקריב שהיה מפי הב״ה המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה שהוא על סדר המסעות ולא אליצור בן שדיאור למטה ראובן שהוא על סדר תולדותם ויש לתמוה היאך נסתפק משה בסדר המקריבים אם הוא כפי תולדותם או כפי מסעם והלא עדיין לא היה סדר המסעות עד א׳ באייר כמו שמפורש בפרשת במדבר.
ושמא י״ל שמאז ששהה בהר סיני המ׳ יום האחרונים הודיעו הש״י חלוף הבכורי׳ עם הלוים וחלוק הדגלים וסדר מסע המחנות אבל בספרי אמרו עוד ועדיין לא היה מרע״ה יודע כיצד יקריבו אם כלן כאחד אם כל אחד ואחד יומו עד שנאמר לו מפי הב״ה יקריבו כל אחד ואחד יומו ומה שנאמר נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום מפני שהעניינים מפי הקדוש ברוך הוא הם שלשה שיקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח ושיקריב כל אחד ביומו שנאמר נשיא אחד ליום ושיהיה המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב שהוא על סדר המסעות מדכתיב ויהי המקריב כדלעיל חלק אותם בת״כ בשלש אבל רש״י ז״ל כלל השלשה עניינים בשנים מפני שאין בפרשה רק שני דבורים מפי הקב״ה האחד ויאמר י״י אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח שנכללו בו שני עניינים שיקריבו לחנוכת המזבח ושיקריבו כל אחד ביומו והדבור השני ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב שהוא על פי סדר המסעות ולא על פי סדר התולדו׳ אבל לא ידעתי למה לא כלל המניין של כל אחד ואח׳ ביומו עם העניין הראשון של יקריבו את קרבנ׳ לחנוכת המזבח כמו שהן בכתוב אבל כלל אותו עם העניין השני של יקריבו למסעו׳ ולא לתולדות.
ושמא יש לומר מפני שהעניין של כל אח׳ ביומו הוא מתיחס יותר עם העניין של על פי סדר המסעו׳ ממה שהוא מתיחס עם העניין של יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח מפני שהענין של יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח הוא לתת להם רשות שיקריבו בלבד לא באי זה אופן יקריבום ואין ראוי לכלול עמו העניין של כל א׳ ביומו שמור׳ על אי זה אופן יקריבום וכיוצ׳ בזה תמצא בראש פרשת אחרי מות ע״ש:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואז צוה השם למשה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם. רוצה לומר ולא בבת אחת כלם כאשר חשבו לעשות. והיה זה לפי שבהיות הכל נקרב בבת אחת יחשבו הרואים שהיה זה קרבן הקהל כלו ולפי שהנשיאי׳ מעצמם ומממונם התנדבו כל זה ולא גבו ממנו דבר משבטיהם כמו שאמרו חז״ל לכן צוה השם שיקריב נשיא אחד ליום כדי לפרסם כבודו ונדיבותו ולכן נאמר בסוף כל אחד מהם זה קרבן פלוני להגיד שהיה משלו ולא משבטו. וגם שמהבדל הימים יודע מה הקריב כל אחד מהנשיאים מה שלא יודע בהיות קרבנם אחד ומחובר יחד וגם צוה בזה מהני שהיו המלואים לאהרן ולבניו שבעת ימים ובכל יום מהם היו מקריבים בשוה לכן צוה ית׳ שמלואי הנשיאים יהיו ג״כ בימים רבים כמשפט הכהנים לא כלם ביום א׳ והותרה בזה השאלה הה׳.
(יא-יז) ויאמר ה׳ אל משה נשיא אחד ליום וגו׳. להורות על שלימות איש ואיש בפני עצמו.
ולכן אמר זה קרבן נחשון בן עמינדב, לא די שזה הקרבן ראוי מצד שהוא נשיא, אבל גם כן מצד שהוא ׳נחשון בן עמינדב׳, וכן בכולם.
ותמצא באלו הקרבנות חטאת ומנחה עולה ושלמים וקטורת, ולכך נקראו ׳חנוכת המזבח׳, שחנכו המזבח בכל מיני העבודות הראויים ליעשות בו:
אם כסדר תולדותם או כסדר הדגלים. הקשה הרא״ם, איך היה משה מסתפק בזה, הלא לא היו עדיין דגלים. ולא דיבר כלום, כי הדגלים היו יודעים מיעקב אבינו, כדכתיב (ראו לעיל ב, ב) ״לאותות לבית אבותם״, כסימן שמסר להם יעקב; יהודה מן המזרח וכו׳ (רש״י שם), ופשוט הוא:
לַיּוֹם: שניהם היו״ד בדגש. [לַיּוֹם].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויאמר ה׳ וגו׳ – אולם ה׳ ציווה שכל נשיא שבט יקריב את קרבנו ביום המיוחד לו. שכן כל שבט מייצג צירוף מיוחד של תכונות חברתיות, שאם יזדככו ויהיו ספוגים ברוח התורה וישמשו לקיום מצוות התורה, יתנו לכל שבט את היכולת לתרום את תרומתו למילוי התפקיד שהוטל על כלל האומה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

יקריבו את קרבנם: ׳יקריב׳ מיבעי, שהרי בנשיא אחד מיירי. אלא בא ללמד דנשיא אחד ליום יקריב בשביל כולם, וכמו שכולם מקריבים בכל יום משנים עשר יום. וכמבואר עוד לפנינו בפרשת ״זאת חנוכת המזבח״.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקונירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שימלאכת מחשבתרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(יב) וַיְהִ֗י הַמַּקְרִ֛יב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן אֶת⁠־קׇרְבָּנ֑וֹ נַחְשׁ֥וֹן בֶּן⁠־עַמִּינָדָ֖ב לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃
He who offered his offering the first day was Nahshon the son of Amminadab, of the tribe of Judah.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פסקא מח]
״וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן״ – שֶׁאֵין תִּלְמֹד לוֹמַר ׳רִאשׁוֹן׳, אֶלָּא רִאשׁוֹן לְכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה.
״נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה״ – יִחֲסוֹ הַכָּתוּב עַל שֵׁם שִׁבְטוֹ, אוֹ שֶׁגָּבָה מִשִּׁבְטוֹ וְהֵבִיא? תִּלְמֹד לוֹמַר: ״זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב״ (במדבר ז׳:י״ז), מִשֶּׁלּוֹ הוּא הֵבִיא, וְלֹא שֶׁגָּבָה מִשִּׁבְטוֹ וְהֵבִיא. הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר: ״נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה״? יִחֲסוֹ הַכָּתוּב עַל שֵׁם שִׁבְטוֹ.

Piska 48

"And the one who presented his offering on the first day": What is the intent of this? "first" of all the days of the year (i.e., the first of Nissan). "Nachshon ben Aminadav of the tribe of Judah": Is the intent of this attribution to link him with his tribe or to indicate that he obtained (the offering) from his tribe and brought it? It is, therefore, written (Ibid. 17) "This is the offering of Nachshon ben Aminadav" — his personal offering and not his tribe's. What, then, is the intent of Nachshon ben Aminadav of the tribe of Judah"? To link him with his tribe.
וַהֲוָה דִּמְקָרֵיב בְּיוֹמָא קַדְמָאָה יָת קוּרְבָּנֵיהּ נַחְשׁוֹן בַּר עַמִּינָדָב לְשִׁבְטָא דִּיהוּדָה.
And he who offered his oblation on the first day was Nachshon bar Aminadab, of the tribe of Jehudah.
וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה
וַהֲוָה דְּקָרֵיב (נ״א דִמְקָרֵיב) בְּיוֹמָא קַדְמָאָה יָת קוּרְבָּנֵיהּ נַחְשׁוֹן בַּר עַמִּינָדָב לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה
המקריב – לשון הווה או עבר?
״וַיְהִי הַמַּקְרִיב״ – ״אוהב גר״ טוען שהתרגום הנכון הוא ״וַהֲוָה דְּקָרֵיב״ (מי שהקריב) לשון עבר, ואילו הנוסח ״וַהֲוָה דִמְקָרֵיב״ (מי שמקריב) – לשון הווה, המובא בכמה נוסחים – טעות הוא. לעומתו טוען ״לחם ושמלה״ שתרגום ״דִּמְקָרֵיב יָתֵיהּ״ – לשון הווה – מצינו בויק׳ ז יח ״הַמַּקְרִיב אֹתוֹ״ ושם בכל הנוסחים תרגם כן, ולכן נוטה לקיים נוסח זה אף בפסוקנו.
והוה מןא דמקרבב ביומא קדמיה ית קרבניהג נחשון בר עמינדב מן שבטה דבנוי דיהודה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן״) גם נוסח חילופי: ״דן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דמקרב״) גם נוסח חילופי: ״דקר׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבניה״) גם נוסח חילופי: ״{קרב}⁠נייה״.
והוה דמקרב ביומא קמאה ית קורבניהן נחשון בר עמינדב רב בית אבא לשיבטא דיהודה.
He who on the first day presented his oblation was Nachshon bar Amminadab, prince of the house of the fathers of the tribe Jehudah:

פרשה יג

[א] וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן וגו׳ אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק וגו׳ (תהלים נ״א:כ׳-כ״א). לְפִי שֶׁבַּמִּדְבָּר בַּהֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן הִקְרִיבוּ לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ קִמְעָה, כְּמָה דְתֵימָא: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף וגו׳ כַּף אַחַת וגו׳ פַּר אֶחָד וגו׳ שְׂעִיר עִזִּים וגו׳ וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים וגו׳ (במדבר ז׳:י״ג-י״ז), הֲרֵי כָּל הַקָּרְבָּן, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁיָּצָא לַדֶּרֶךְ וְהָיוּ מְבִיאִים לְפָנָיו סְעוּדָה לְפִי הַדֶּרֶךְ וּלְפִי הַפּוּנְדָק, אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ כָּךְ אַתֶּם מְכַבְּדִים לִי וְכָךְ אַתֶּם נוֹתְנִים לִי, אֵינִי מֶלֶךְ וְאֵינִי שׁוֹלֵט בַּמַּלְכוּת. אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵינוּ, בַּדֶּרֶךְ אֲנַחְנוּ וּלְפִי הַדֶּרֶךְ וּלְפִי הַפּוּנְדָק הִכְנַסְנוּ לְךָ, כְּשֶׁתִּכָּנֵס לַמְּדִינָה וְתִכָּנֵס לַפַּלְטֵרִין שֶׁלְךָ תִּרְאֶה כַּמָּה אָנוּ מְכַבְּדִין אוֹתְךָ. כָּךְ כְּשֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן הִקְרִיבוּ לוֹ הַנְּשִׂיאִים דּוֹרוֹן וְקָרְבָּן, קְעָרָה וּמִזְרָק וְכַף, פַּר אֶחָד וגו׳ וּשְׂעִיר עִזִּים וגו׳ וּלְזֶבַח וגו׳, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ הוּא כְּבוֹדִי. אָמְרוּ לוֹ: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים בַּמִּדְבָּר אָנוּ נְתוּנִים וּלְפִי הַמִּדְבָּר הִקְרַבְנוּ לְפָנֶיךָ, כְּשֶׁתִּכָּנֵס לַפַּלְטֵרִין שֶׁלְךָ אַתָּה רוֹאֶה כַּמָּה קָרְבָּנוֹת וְכַמָּה פָּרִים נַקְרִיב לְפָנֶיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָיִם, אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים, וְלֹא פַּר אֶחָד. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בִּשְׁלֹמֹה שֶׁבָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבִקֵּשׁ לְהַקְרִיב לַחֲנֻכַּת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, רְאֵה מַה כְּתִיב שָׁם: וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֶת זֶבַח הַשְּׁלָמִים וגו׳ (מלכים א ח׳:ס״ג). וְכֵן בִּימֵי עֶזְרָא: וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה דִּכְרִין וגו׳ (עזרא ו׳:י״ז), הֱוֵי: הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן וגו׳ אָז תַּחְפֹּץ וגו׳.
[ב] וַיְהִי הַמַּקְרִיב וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן וגו׳ (שיר השירים ד׳:ט״ז), הָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אֵימָתַי הִתְחִילוּ מִלּוּאִים, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה בַּאֲדָר, וּבְאֶחָד בְּנִיסָן שָׁלְמוּ יְמֵי הַמִּלּוּאִים, וְכָל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים הָיָה משֶׁה מַעֲמִיד אֶת הַמִּשְׁכָּן, וְכָל בֹּקֶר וָבֹקֶר מַקְרִיב קָרְבְּנוֹתָיו עָלָיו וּפֵרְקוֹ, בַּשְּׁמִינִי הֶעֱמִידוֹ וְלֹא פֵּרְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן (שמות מ׳:י״ז), וְאוֹתוֹ יוֹם שְׁמִינִי אֶחָד בְּשַׁבָּת הָיָה וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁל נִיסָן הָיָה, בּוֹ בַיּוֹם עָמַד אַהֲרֹן וּבָנָיו וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מִן הַכִּיּוֹר, עָבְדוּ אֶת עֲבוֹדָתָם וּסְדָרוּם עַל הַסֵּדֶר, בּוֹ בַיּוֹם הִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל תְּמִידִים, נְדָרִים וּנְדָבוֹת, חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, בְּכוֹרוֹת וּמַעְשְׂרוֹת, עַל אוֹתוֹ הַיּוֹם הוּא אוֹמֵר: עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן וגו׳. עוּרִי צָפוֹן, זוֹ עוֹלָה שֶׁנִּשְׁחֶטֶת בַּצָּפוֹן. וּבוֹאִי תֵימָן, אֵלּוּ שְׁלָמִים שֶׁנִּשְׁחָטִים בַּדָּרוֹם. הָפִיחִי גַנִי (שיר השירים ד׳:ט״ז), זֶה אֹהֶל מוֹעֵד. יִזְלוּ בְשָׂמָיו, זֶה קְטֹרֶת הַסַּמִּים. יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ (שיר השירים ד׳:ט״ז), זֶה הַשְּׁכִינָה. וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת. בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה (שיר השירים ה׳:א׳), זֶה יוֹם שְׁמִינִי. אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, זֶה לְבוֹנַת הַקְּטֹרֶת וּלְבוֹנַת הַמִּנְחָה. אָכַלְתִּי יַעֲרִי עִם דִּבְשִׁי, זֶה אֵבְרֵי הָעוֹלָה וְאֵמוּרֵי קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים. שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי, אֵלּוּ הַנְּסָּכִים וְאֵמוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים. אִכְלוּ רֵעִים, זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דוֹדִים, זֶה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר שְׁלָמִים הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר עוֹלוֹת הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ. מְתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא וְהָא כְתִיב: וְהֶבֶל הֵבִיא גַּם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן (בראשית ד׳:ד׳), דָּבָר שֶׁחֶלְבּוֹ קָרֵב, מָה עָבֵד לָהּ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, מִן שַׁמְנֵיהוֹן. מְתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה׳ פָּרִים (שמות כ״ד:ה׳), מָה עָבֵד לָהּ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, שְׁלֵמִים בְּעוֹרָן בְּלֹא הֶפְשֵׁט וּבְלֹא נִתּוּחַ. מְתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא הָא כְתִיב: וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים (שמות י״ח:י״ב), עוֹלָה, זוֹ עוֹלָה, זְבָחִים, אֵלּוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים, מָה עָבֵד לָהּ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, כְּמַאן דְּאָמַר לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ. רַב אָמַר אִתְפַּלְגוּן רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, חַד אָמַר קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ, וְאַחֲרִינָא אָמַר לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ.
אָמַר רַבִּי חָמָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא מַאן דְּאָמַר קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ, כְּמַאן דְּאָמַר שְׁלָמִים הִקְרִיבוּ, וּמַאן דְּאָמַר לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ כְּמַאן דְּאָמַר עוֹלוֹת הִקְרִיבוּ. הָדָא מְסַיְּעָא לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, עוּרִי צָפוֹן, זוֹ עוֹלָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה בַּצָּפוֹן, מַהוּ עוּרִי, דָּבָר שֶׁהָיָה יָשֵׁן וְנִתְעוֹרֵר. וּבוֹאִי תֵימָן, אֵלּוּ שְׁלָמִים שֶׁהֵם נִשְׁחָטִים בַּדָּרוֹם. מַהוּ וּבוֹאִי, דָּבָר שֶׁהוּא בָּא לְחַדֵּשׁ. רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי פַּפֵּי וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, אַף הָדֵין קְרָיָה מְסַיַּע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה (ויקרא ו׳:ב׳), שֶׁהִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ כִּדְאָתֵי לַשְּׁלָמִים. זֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים (ויקרא ז׳:י״א), אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ, מִכָּאן וּלְהַבָּא. בַּמֶּה מְקַיֵּם רַבִּי אֶלְעָזָר קְרָיָה דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן, פָּתַר לֵיהּ בַּגָּלֻיּוֹת, עוּרִי צָפוֹן, לִכְשֶׁיִּתְעוֹרְרוּ הַגָּלֻיּוֹת שֶׁהֵן נְתוּנוֹת בַּצָּפוֹן, יָבֹאוּ וְיַחֲנוּ בַּדָּרוֹם. לִכְשֶׁיִּתְעוֹרֵר גּוֹג שֶׁהוּא נָתוּן בַּצָּפוֹן יָבוֹא וְיִפֹּל בַּדָּרוֹם, וְשֹׁבַבְתִּיךָ וְשִׁשֵּׁאתִיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן (יחזקאל ל״ט:ב׳), לִכְשֶׁיִּתְעוֹרֵר מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁהוּא נָתוּן בַּצָּפוֹן, יָבוֹא וְיִבְנֶה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהוּא נָתוּן בַּדָּרוֹם, כְּמָא דְאַתְּ אָמַר: הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת וגו׳ (ישעיהו מ״א:כ״ה).
דָּבָר אַחֵר: עוּרִי צָפוֹן, מְלַמֵּד שֶׁהָרוּחוֹת עֲתִידוֹת לְהַכְנִיס קִנְאָה זוֹ עִם זוֹ, רוּחַ הַדָּרוֹם אוֹמֶרֶת אֲנִי מְבִיאָה גָּלוּת תֵּימָן וְגָלוּת הַגְרָה וְכָל הַדָּרוֹם, וְרוּחַ צָפוֹן אוֹמֶרֶת אֲנִי מְבִיאָה גָּלוּת צָפוֹן, וְהַמָּקוֹם נוֹתֵן שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם וְהֵם נִכְנָסוֹת בְּפֶתַח אֶחָד, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וגו׳ (ישעיהו מ״ג:ו׳). רַבִּי חוֹנְיָא בְּשֵׁם רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר לֵוִי אָמַר, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה כְּשֶׁרוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת אֵין רוּחַ דְּרוֹמִית מְנַשֶּׁבֶת, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי מֵבִיא רוּחַ אָגְרֶסְטֵים לָעוֹלָם וּשְׁתֵּי הָרוּחוֹת מְשַׁמְשׁוֹת בּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וגו׳.
דָּבָר אַחֵר: עוּרִי צָפוֹן וגו׳, לֶעָתִיד לָבוֹא עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים בַּגַּן עֵדֶן וְאֵין צְרִיכִין לֹא בְּפַלְסָמוֹן וְלֹא רָאשֵׁי בְּשָׂמִים אֶלָּא רוּחַ צָפוֹן וְרוּחַ דָּרוֹם מְכַבְּדוֹת וְזוֹחֲלוֹת כָּל בֻּסְמָנֵי גַּן עֵדֶן וְנוֹתְנִים רֵיחָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הָפִיחִי גַנִי (שיר השירים ד׳:ט״ז), זֶה כִּבּוּד הַגַּן, יִזְלוּ בְשָׂמָיו, זֶה זִלּוּף. יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, אוֹמְרִים יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכִי יֵשׁ בַּעַל הַבַּיִת שֶׁיַּעֲשֶׂה סְעוּדָה לָאוֹרְחִים וְלֹא יִהְיֶה מֵיסֵב עִמָּהֶם, יֵשׁ חָתָן עוֹשֶׂה סְעוּדָה לַמְּקֹרָאִים וְלֹא יֵשֵׁב עִמָּהֶם, אִם רְצוֹנְךָ יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵינִי עוֹשֶׂה כְּשֵׁם שֶׁאַתֶּם מְבַקְּשִׁים, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא לְגַן עֵדֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה וגו׳ (שיר השירים ה׳:א׳), אֲחֹתִי שֶׁנִּתְאֲחוּ לִי בַּגָּלוּת, כַּלָּה שֶׁנִּתְכַּלּוּ בַּגָּלוּת, כְּמָה דְתֵימָא: כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם וגו׳ (תהלים מ״ד:כ״ג), לְפִיכָךְ עָתִיד לִקְרוֹתָם אֲחֹתִי, שֶׁיִּהְיוּ אֲחוּיִים אֶצְלוֹ, כַּלָּה, כְּמָה דְתֵימָא: כְּלִילַת יֹפִי (איכה ב׳:ט״ו), וְאוֹמֵר: וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ (ישעיהו ס״א:י׳), וְאוֹמֵר: וּתְקַשְׁרִים כַּכַּלָּה (ישעיהו מ״ט:י״ח). אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי (שיר השירים ה׳:א׳), שֶׁנִּתְמָרְרוּ בַּגָּלוּת וְהָיוּ מְבַשְּׂמִים עַצְמָם בְּקִדּוּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם, לְכָךְ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעַנְגָם בְּגַן עֵדֶן וּלְקַטֵּר לִפְנֵיהֶם מִכָּל הַבְּשָׂמִים. אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי (שיר השירים ה׳:א׳), לְפִי שֶׁהֶעֱרוּ יִשְׂרָאֵל נַפְשָׁם לְמִיתָה בַּגָּלוּת, כְּמָה דְתֵימָא: תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ (ישעיהו נ״ג:י״ב), וְהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה הַמְתוּקָה מִדְּבָשׁ, לְפִיכָךְ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַשְׁקוֹתָם יַיִן הַמְשֻׁמָּר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, וּלְהַרְחִיצָם בְּנַחֲלֵי חָלָב.
דָּבָר אַחֵר: עַל שֵׁם: וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וגו׳ (יואל ד׳:י״ח). אִכְלוּ רֵעִים (שיר השירים ה׳:א׳), אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁעָשׂוּ רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּגָּלוּת וְלֹא רָצוּ לְהִתְעָרֵב בָּאֻמּוֹת, אֶלָּא שָׁמְרוּ בְּרִיתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
דָּבָר אַחֵר: אִכְלוּ רֵעִים, אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִצְווֹת. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דוֹדִים, אֵלוּ חַכְמֵי תוֹרָה. וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חָמָא דָּרִישׁ לֵיהּ לְהַאי קְרָיָה כֻּלּוֹ עוּרִי צָפוֹן, בַּמִּשְׁכָּן. עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן, אֵלּוּ עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים, שֶׁהָעוֹלוֹת נִשְׁחָטוֹת בַּצָּפוֹן, וְהַשְּׁלָמִים בַּדָּרוֹם. הָפִיחִי גַנִּי, זֶה הַמִּשְׁכָּן, מַהוּ גַנִּי, גְּנוּנִי. מָה הַכִּילָה הַזֹּאת מְצֻיֶּרֶת בְּמִינֵי צִבְעוֹנִים, כָּךְ הָיָה הַמִּשְׁכָּן מְצֻיָּר בְּמִינֵי צִבְעוֹנִין, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר (שמות כ״ו:ל״א-ל״ו). יִזְלוּ בְשָׂמָיו, זֶה הַקְּטֹרֶת. יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, אָמַר רַבִּי חוֹנְיָא לִמְדָתְךָ הַתּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹא יְהֵא הֶחָתָן נִכְנַס לַחֻפָּה עַד שֶׁהַכַּלָּה נוֹתֶנֶת לוֹ רְשׁוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּאתִי לְגַנִּי. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל מַטְרוֹנָה וּטְרָדָהּ וְהוֹצִיאָהּ מִתּוֹךְ פַּלְטֵרִין שֶׁלּוֹ, לְאַחַר זְמָן בִּקֵּשׁ לְהַחֲזִירָהּ, אָמְרָה יְחַדֵּשׁ לִי דָבָר וְאַחַר כָּךְ הוּא מַחֲזִירֵנִי. כָּךְ לְשֶׁעָבַר הָיָה אָדָם שָׁרוּי בְּגַן עֵדֶן בְּמַחֲנֵה הַשְּׁכִינָה, כָּעַס עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְגֵרְשׁוֹ מִמְּחִצָּתוֹ, כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִיר יִשְׂרָאֵל לִמְחִצָּתוֹ, וְאָמַר לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ מִשְׁכָּן וְיִשְׁכֹּן בְּתוֹכָם, כְּמָה דְתֵימָא: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וגו׳ (שמות כ״ה:ח׳), אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל יְחַדֵּשׁ לָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּבָר אֶחָד שֶׁהוּא חָפֵץ לְהַחֲזִירֵנוּ אֶצְלוֹ, מַה הוּא הַחִדּוּשׁ, לְשֶׁעָבַר הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל קָרְבָּנוֹת מִלְּמַעְלָן: וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ (בראשית ח׳:כ״א), וְעַכְשָׁו יִהְיֶה מְקַבֵּל קָרְבָּנוֹת מִלְּמַטָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, זוֹ הַשְּׁכִינָה. וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת. בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַלָּה, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לִבְנֵי הַמְדִינָה שֶׁיִּבְנוּ פַּלְטָר, וּבָנוּ אוֹתוֹ, וְהָיוּ בְּנֵי הַמְדִינָה עוֹמְדִים עַל פֶּתַח פַּלְטָר וּמְצַעֲקִים וְאוֹמְרִים, יִכָּנֵס הַמֶּלֶךְ לַפַּלְטָר, מֶה עָשָׂה נִכְנַס בַּפִּשְׁפֵּשׁ וְשָׁלַח לָהֶם הַכָּרוֹז אַל תִּצְעֲקוּ שֶׁכְּבָר בָּאתִי לַפַּלְטָר. כָּךְ כְּשֶׁעָמַד הַמִּשְׁכָּן הָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים, יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, לְפִי שֶׁמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן נִגְמְרָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בְּכִסְלֵו, וְעָמַד הַמִּשְׁכָּן מְקֻפָּל עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים הֲרֵי עָשִׂינוּ הַמִּשְׁכָּן מָתַי תָּבוֹא הַשְּׁכִינָה וְתִשְׁרֶה בְּתוֹךְ מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ. כְּשֶׁהִגִּיעַ רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן וְצִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, שָׁלַח לָהֶם עַל יְדֵי משֶׁה מָה אַתֶּם יְרֵאִים, כְּבָר בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַלָּה.
אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, בָּאתִי לַגַּן, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא בָּאתִי לְגַנִּי, לִגְנוּנִי, לַמָּקוֹם שֶׁהוּא עִקָּרִי מִתְּחִלָּה, וְכִי עִקַּר שְׁכִינָה אֵינָהּ בַּתַּחְתּוֹנִים הָיְתָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה׳ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם (בראשית ג׳:ח׳), אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר כַּהֲנָא, מְהַלֵּךְ, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן, מְקַפֵּץ וְעוֹלֶה. מַהוּ: וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ (בראשית ג׳:ח׳), אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּרְעָה קוֹמָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְנַעֲשֵׂית שֶׁל מֵאָה אַמָּה, כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם נִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן, חָטָא קַיִן נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשֵּׁנִי, חָטְאוּ דּוֹר אֱנוֹשׁ נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשְּׁלִישִׁי, חָטְאוּ דּוֹר הַמַּבּוּל נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הָרְבִיעִי, חָטְאוּ דּוֹר הַפְלָגָה נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַחֲמִישִׁי, חָטְאוּ הַסְּדוֹמִיִּים נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשִּׁשִּׁי, חָטְאוּ הַמִּצְרִיִּים נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשְּׁבִיעִי. וּכְנֶגְדָן עָמְדוּ שִׁבְעָה צַדִּיקִים וְהוֹרִידוּ אֶת הַשְּׁכִינָה מִן הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים, וְאֵלּוּ הֵן: אַבְרָהָם הוֹרִידָהּ מִן הַשְּׁבִיעִי לַשִּׁשִּׁי, יִצְחָק הוֹרִידָהּ מִן הַשִּׁשִּׁי לַחֲמִישִׁי, יַעֲקֹב הוֹרִידָהּ מִן הַחֲמִישִׁי לָרְבִיעִי, לֵוִי הוֹרִידָהּ מִן הָרְבִיעִי לַשְּׁלִישִׁי, קְהָת הוֹרִידָהּ מִן הַשְּׁלִישִׁי לַשֵּׁנִי, עַמְרָם הוֹרִידָהּ מִן הַשֵּׁנִי לָרִאשׁוֹן, משֶׁה הוֹרִידָהּ מִן הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב: צַדִּיקִים יִרְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ (תהלים ל״ז:כ״ט), הָרְשָׁעִים בַּמֶּה יִשְׁכְּנוּ, בָּאֲוִיר אֶלָּא, הָרְשָׁעִים סִלְּקוּ הַשְּׁכִינָה מִן הָאָרֶץ, אֲבָל הַצַּדִּיקִים הִשְׁכִּינוּ הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ, אֵימָתַי שָׁרְתָה הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ, בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן (שמות מ׳:ל״ד). אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי (שיר השירים ה׳:א׳), זוֹ הַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת. אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, אֵלּוּ אֵבְרֵי עוֹלָה וְאֵמוּרֵי קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי, אֵלּוּ הַמְנָחוֹת וְהַנְּסָכִים. אִכְלוּ רֵעִים, זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דוֹדִים, זֶה נָדָב וַאֲבִיהוּא שֶׁנִּשְׁתַּכְּרוּ בְּצָרָתָן.
דָּבָר אַחֵר: אִכְלוּ רֵעִים, אֵלּוּ הַנְּשִׂיאִים, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסָנְיָה לָמָּה קָרָא לַנְּשִׂיאִים רֵעִים, שֶׁמִּכֵּיוָן שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם מַקְרִיב קָרְבָּן וְקָרְבָּנוֹ מִתְקַבֵּל, הָיָה עוֹשֶׂה יוֹם טוֹב לְאוֹהֲבָיו לְרֵעָיו וְלִקְרוֹבָיו. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, אֵלּוּ הַנְּשִׂיאִים. לָמָּה קָרֵי לְהוּ דּוֹדִים, שֶׁהָיוּ דּוֹדִים אֵלּוּ לָאֵלּוּ. לָמָּה אָמַר לָהֶם אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְהִזְמִין אוֹרְחִים כֵּיוָן שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ אָמַר לָהֶם תְּנוּ אֶת הַמָּנָה הַזֹּאת לְבַעַל הַבַּיִת, אַף הָכָא בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה, וְאַף אַתֶּם אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְהִזְמִין אוֹרְחִים וְנָח הַשֶּׁרֶץ לְתוֹךְ הַתַּמְחוּי וּפָשַׁט הַמֶּלֶךְ אֶת יָדוֹ וּפָשְׁטוּ הַכֹּל אֶת יְדֵיהֶם, שֶׁאִלּוּ מָשַׁךְ הַמֶּלֶךְ אֶת יָדוֹ מָשְׁכוּ הַכֹּל אֶת יְדֵיהֶם.
אָמַר רַבִּי יַנַּאי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְהִזְמִין אוֹרְחִים וְהָיְתָה עֵינוֹ יָפָה בָּאוֹרְחִים וְהָיָה מְחַזֵּר עֲלֵיהֶם וְאוֹמֵר לָהֶם יֶעֱרַב לָכֶם יִבְסַם לָכֶם.
דָּבָר אַחֵר אָרִיתִי מוֹרִי וגו׳, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסָנְיָה שְׁלשָׁה דְבָרִים כָּתוּב כָּאן: אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי, כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה דְבָרִים שֶׁעָשׂוּ הַנְּשִׂיאִים שֶׁלֹא כְּהֹגֶן וְקִבְּלָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵלּוּ הֵן: בְּכָל מָקוֹם אֵין הַיָּחִיד מִתְנַדֵּב בַּקְּטֹרֶת, וְהַנְּשִׂיאִים הֵבִיאוּ, כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת (במדבר ז׳:י״ד). בְּכָל מָקוֹם אֵין הַיָּחִיד מֵבִיא חַטָּאת אֶלָּא אַחַר יְדִיעַת חֶטְאוֹ, וְאֵלּוּ הֵבִיאוּ שָׂעִיר שֶׁלֹא בְּחֵטְא. בְּכָל מָקוֹם אֵין קָרְבַּן יָחִיד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, וְכָאן קָרְבַּן יָחִיד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. הָא לָמַדְנוּ כַּמָּה קָרְבַּן נְשִׂיאִים חָבִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
[ג] וַיְהִי הַמַּקְרִיב וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד (משלי כ״ט:כ״ג), אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא בַר אַבָּא גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן, כֵּיצַד בְּשָׁעָה שֶׁעָבַר אָדָם עַל צִוּוּיוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָכַל מִן הָאִילָן, בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וּפָתַח לוֹ פֶּתַח, וְלֹא בִּקֵּשׁ אָדָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם וגו׳ (בראשית ג׳:כ״ב).
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא מַהוּ וְעַתָּה, אֶלָּא שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִלּוּ עַכְשָׁו עֲשֵׂה תְּשׁוּבָה וַאֲנִי מְקַבְּלָךְ, וְאָמַר אָדָם אִי אֶפְשִׁי. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר וְעַתָּה, וְאָמַר אָדָם פֶּן, אִי אֶפְשִׁי.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כֵּיוָן שֶׁיָּצָא אָדָם מִן הַדִּין הִתְחִיל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף, נֶאֱמַר כָּאן כְּרֻבִים, וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים (בראשית ג׳:כ״ד), וְנֶאֱמַר בְּסַנְחֵרִיב כְּרֻבִים, ה׳ צְבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרֻבִים (ישעיהו ל״ז:ט״ז), מַה לְּהַלָּן חֵרוּפִים וְגִדוּפִים, אַף כְּרֻבִים שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן חֵרוּפִים וְגִדוּפִים, הֱוֵי גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ, לְפִי שֶׁנִּתְגָּאָה עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה הִשְׁפִּיל אוֹתוֹ וְגֵרְשׁוֹ מִגַּן עֵדֶן. וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד, זֶה אַבְרָהָם שֶׁהִשְׁפִּיל רוּחוֹ וְאָמַר: וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (בראשית י״ח:כ״ז), לְכָךְ קָרָא אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הָאָדָם הַגָּדוֹל בַּעֲנָקִים (יהושע י״ד:ט״ו), שֵׁם זֶה גָּדוֹל מִן אָדָם הָרִאשׁוֹן.
דָּבָר אַחֵר גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ, זֶה פַּרְעֹה שֶׁנִּתְגָּאָה עַל משֶׁה וְאָמַר: מִי ה׳ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ וגו׳ (שמות ה׳:ב׳), וְהִשְׁפִּילוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ (תהלים קל״ו:ט״ו), וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד, זֶה משֶׁה: לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וגו׳ (שמות ח׳:ה׳), וְאוֹמֵר: כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי וגו׳ (שמות ט׳:כ״ט).
דָּבָר אַחֵר גַּאֲוַת אָדָם, זֶה עֲמָלֵק, שֶׁנִּתְגָּאָה עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּחֵרוּפָיו וְגִדוּפָיו, שֶׁהָיָה מַשְׁלִיחַ זְמוֹרָה אֶל אַפּוֹ וְהָיָה נוֹטֵל זַכְרוּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְזוֹרֵק כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְחָרֵף וּמְגַדֵּף וְאוֹמֵר בְּזוֹ חָפַצְתָּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְזַנֵּב בְּךָ (דברים כ״ה:י״ח), שֶׁהִכָּם מַכַּת זָנָב. וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד, זֶה יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁהֲרָגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ וגו׳ (שמות י״ז:י״ג).
דָּבָר אַחֵר גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ, זֶה תָּבוֹר וְכַרְמֶל שֶׁבָּאוּ מִסּוֹף הָעוֹלָם, מִתְגָּאִים לוֹמַר שֶׁאָנוּ גְּבוֹהִים וְעָלֵינוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן אֶת הַתּוֹרָה. וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד, זֶה סִינַי שֶׁהִשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁאֲנִי נָמוּךְ, וְעַל יְדֵי כָךְ תָּמַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבוֹדוֹ עָלָיו וְנִתְּנָה עָלָיו הַתּוֹרָה וְזָכָה לְכָל הַכָּבוֹד הַזֶּה, כְּמָה דְתֵימָא: וַיֵּרֶד ה׳ עַל הַר סִינַי (שמות י״ט:כ׳).
דָּבָר אַחֵר גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ, זֶה יוֹסֵף שֶׁהִנְהִיג שְׂרָרָה, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ אֶחָיו לְפָנָיו עַבְדְּךָ אָבִינוּ, וְהָיָה שׁוֹתֵק, לְפִיכָךְ נִקְרָא עֲצָמוֹת בְּחַיָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה (בראשית נ׳:כ״ה). וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד, זֶה יְהוּדָה שֶׁהִשְׁפִּיל עַצְמוֹ לִפְנֵי יוֹסֵף בִּשְׁבִיל בִּנְיָמִין: יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָּבָר (בראשית מ״ד:י״ח), כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר (בראשית מ״ד:ל״ב), וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ וגו׳ (בראשית מ״ד:ל״ג).
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בַּר רַבִּי בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְהוּדָה אַתָּה הִשְׁפַּלְתָּ עַצְמְךָ מִפְּנֵי אָחִיךָ הַקָּטָן הֵימֶךָ, חַיֶּיךָ כְּשֶׁיּוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְיָבוֹאוּ הַשְּׁבָטִים לְהַקְרִיב, אֵין אֶחָד מֵהֶם מַקְרִיב רִאשׁוֹן לְפָנֶיךָ, אֶלָּא חוֹלְקִים לְךָ כָּבוֹד וְאַתָּה הוּא שֶׁתַּקְרִיב רִאשׁוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וגו׳ לְמַטֵּה יְהוּדָה וגו׳.
[ד] הַמַּקְרִיב וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים וגו׳ (תהלים ע״ו:ב׳), זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וגו׳ (איוב ט״ו:י״ח), זֶה יְהוּדָה שֶׁהוֹדָה וְאָמַר: צָדְקָה מִמֶּנִּי (בראשית ל״ח:כ״ו), וְלֹא כִחֵד מִיַּעֲקֹב, וּלְפִי שֶׁהִצִּיל תָּמָר וּשְׁנֵי בָנֶיהָ מִן הַשְּׂרֵפָה, דִּכְתִיב: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף (בראשית ל״ח:כ״ד), לְכָךְ הֻצְּלוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ, דִּכְתִיב: עָנֵה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאָמַר בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ וגו׳, וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כָל עַם אֻמָּה וְלִשָּׁן וגו׳ (דניאל ג׳:כ״ח-כ״ט), וּלְכָךְ אָמַר נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים וגו׳.
דָּבָר אַחֵר נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים, כְּשֶׁיָּרַד דָּנִיֵּאל לְגוֹב אֲרָיוֹת וְהֻצָּל, דִּכְתִיב: בֵּאדַיִן דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא כְּתַב לְכָל עַמְמַיָא וגו׳ מִן קֳדָמַי שִׂים טְעֵם דִּי בְּכָל שָׁלְטָן מַלְכוּתִי לֶהֱוֹן זָיְעִין וגו׳ מְשֵׁיזִב וּמַצִּל וְעָבֵד אָתִין וְתִמְהִין וגו׳ (דניאל ו׳:כ״ו-כ״ח). הֱוֵי: נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים, מִפְּנֵי מָה הֻצַּל דָּנִיֵּאל מִן הָאֲרָיוֹת, לְפִי שֶׁהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּקְרָא אַרְיֵה, דִּכְתִיב: אַחֲרֵי ה׳ יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג (הושע י״א:י׳), וְדָנִיֵּאל מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה שֶׁנִּקְרָא אַרְיֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה (בראשית מ״ט:ט׳), וּכְתִיב: וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָנִיֵּאל וגו׳ (דניאל א׳:ו׳), יָבוֹא אַרְיֵה וְיַצִּיל אַרְיֵה מִפִּי אַרְיֵה.
דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי שֶׁנִּדְמָה לַאֲרָיוֹת, שֶׁהוּא אַרְיֵה, לְכָךְ לֹא הִזִּיקוּהוּ. מִפְּנֵי מָה לֹא הֻשְׁלַךְ לַכִּבְשָׁן, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אֱלוֹהוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר, דִּכְתִיב: וּלְדָנִיֵּאל סְגִד וּמִנְחָה וְנִיחֹחִין אֲמַר לְנַסָּכָה לֵהּ (דניאל ב׳:מ״ו).
דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי שֶׁהָיָה נִשְׂרָף, דִּכְתִיב: פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ (דברים ז׳:כ״ה), לְכָךְ זִמֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּלִבּוֹ שֶׁל דָּרְיָוֶשׁ שֶׁלֹא יַטִּילֶנּוּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ לְהוֹדִיעַ גְּבוּרָתוֹ.
דָּבָר אַחֵר נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֶפְרַיִם לְשַׁמָּה תִהְיֶה וגו׳ (הושע ה׳:ט׳). אֶפְרַיִם לְשַׁמָּה תִהְיֶה (הושע ה׳:ט׳), כְּמַשְׁמָעוֹ, בְּיוֹם תּוֹכֵחָה (הושע ה׳:ט׳), כְּמָה דְתֵימָא: יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה (ישעיהו ל״ז:ג׳). בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (הושע ה׳:ט׳), בְּשִׁבְתִּי בְּתוֹכָם, בְּשָׁכְנִי בְּתוֹכָם. הוֹדַעְתִּי נֶאֱמָנָה (הושע ה׳:ט׳), כְּמָה דְתֵימָא: עֵדוּת ה׳ נֶאֱמָנָה (תהלים י״ט:ח׳), בְּשָׁעָה שֶׁגָּלוּ הַשְּׁבָטִים וְלֹא גָּלוּ יְהוּדָה וּבִנְיָמִין, הִתְחִילוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִים נָשָׂא לָהֶם פָּנִים בִּשְׁבִיל שֶׁהָיוּ בְּנֵי אַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ וְלֹא הִגְלָם, וּכְשֶׁגָּלוּ הוֹדִיעַ הָאֱלֹהִים אוֹתוֹ עָוֹן בָּעוֹלָם, הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כְּמַסִּיגֵי גְבוּל עֲלֵיהֶם אֶשְׁפּוֹךְ כַּמַּיִם עֶבְרָתִי (הושע ה׳:י׳), הֱוֵי: נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים, דָּבָר אַחֵר נוֹדָע בִּיהוּדָה, כְּמָה דְתֵימָא: אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי וגו׳ (תהלים כ״ז:ג׳), מַהוּ אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ, בְּאֵיזֶה זֹאת, בַּמֶּה שֶׁאָמַר משֶׁה: וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר וגו׳ (דברים ל״ג:ז׳). בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ (תהלים ע״ו:ב׳), הֲדָא הוּא דִכְתִיב: נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים וגו׳ (משלי י״ט:כ״ט), נָכוֹנוּ לְעוֹבְרֵי עֲבֵרוֹת דִּינִין, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַבְּהֵמָה אִם אֵינָהּ סוֹחֶרֶת אֵינוֹ מַלְקָהּ, וְאִם סוֹחֶרֶת מַלְקָהּ, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁלֹא בָּרָאתִי אֶת הָאָדָם הִתְקַנְתִּי לוֹ חֲמִשָּׁה מַגְלְבִין, שְׂאֵת, סַפַּחַת, בַּהֶרֶת, שְׁחִין, מִכְוָה. וְאִית דְּאָמְרֵי: צָרַעַת, וָנָתֶק. כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה תּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק וגו׳ וְלַשֵּׂאת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת (ויקרא י״ד:נ״ד-נ״ו). לְעֶבֶד רַע שֶׁהָיָה נִמְכַּר, וְהָלַךְ אֶחָד לִקְנוֹתוֹ, יָדַע בּוֹ שֶׁהוּא רַע לָקַח עִמּוֹ כְּבָלִים וּמַגְלְבִים שֶׁאִם יִסְרַח יְהֵא רוֹדֶה אוֹתוֹ בָּהֶן, כְּשֶׁסָּרַח הֵבִיא כְּבָלִים וּכְבָלוֹ וְהִכָּהוּ בַּמַּגְלְבִין, אָמַר לוֹ הָעֶבֶד אֲדוֹנִי, יוֹדֵעַ הָיִיתָ תְּחִלָּה שֶׁאֲנִי עֶבֶד רַע לָמָּה קָנִיתָ אוֹתִי, אָמַר לוֹ לְפִי שֶׁהָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה רַע מַעֲלָלִים, לְכָךְ הִתְקַנְתִּי כְּמוֹ כֵן לְאָסְרְךָ וּלְהַלְקוֹתֶךָ, שֶׁאִם תִּסְרַח תִּלְקֶה בָּהֶם. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁלֹא בָּרָאתִי אָדָם אֲנִי יְדַעְתִּיו: כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו (בראשית ח׳:כ״א), אוֹי לָהּ לָעִסָּה שֶׁהַנַּחְתּוֹם מֵעִיד עָלֶיהָ שֶׁהִיא רָעָה, וּלְכָךְ נֶאֱמַר: נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים. מַהוּ מַהֲלֻמוֹת (משלי י״ט:כ״ט), שָׁלשׁ תֵּבוֹת, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, מַה לּוֹ מוֹת.
אָמַר רַבִּי אָבִין מָשָׁל לְמַטְרוֹנָה שֶׁנִּכְנְסָה לַפָּלָטִין וַחֲמַת שׁוֹטַיָּא וּבוּרְדוּלַיָּא וְהִיא מִדְחֲלָא, אֲמָרוּ לָהּ בְּנֵי פָּלָטִין דִּידָהּ לָא תִדַּחֲלִי, אֵלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָּחוֹת הֵם, אֲבָל אַתְּ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְהִתְכַּבֵּד. כָּךְ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁשָּׁמְעוּ פָּרָשַׁת אָלוֹת וּנְגָעִים הִתְחִילוּ מִתְיָרְאִין, אָמַר לָהֶם משֶׁה אֵלּוּ לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֲבָל אַתֶּם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ (משלי ל״א:י״ד), הֱוֵי: בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ.
דָּבָר אַחֵר בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם גו׳ (מלאכי א׳:י״א), וְכִי בְּכָל מָקוֹם מַקְרִיבִים קְטֹרֶת וּמִנְחָה לְשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמְדִים וּמִתְפַּלְּלִים תְּפִלַּת מִנְחָה, עָלֶיהָ נֶאֱמַר מִנְחָה כְּמַשְׁמָעוֹ, וְאוֹמֵר: וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא (מלכים א י״ח:ל״ו). מֻגָּשׁ, זוֹ תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, כְּמָה דְתֵימָא: וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וגו׳ (בראשית י״ח:כ״ג) – בִּתְפִלָּה. מֻקְטָר, זוֹ תְּפִלַּת עַרְבִית, כְּמָה דְתֵימָא: תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ וגו׳ (תהלים קמ״א:ב׳), הֱוֵי: גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמְדִים שָׁם, לְכָךְ נֶאֱמַר: גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם.
דָּבָר אַחֵר נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים, בִּזְּמַן שֶׁיִּנְקֹם מֵאוֹיְבֵיהֶם, כְּמָה דְתֵימָא: מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה תִּהְיֶה מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה וגו׳ (יואל ד׳:י״ט), וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי וגו׳ (יואל ד׳:כ״א), הֱוֵי: נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים, כְּמָה דְתֵימָא: נוֹדַע ה׳ מִשְׁפָּט עָשָׂה בְּפֹעַל כַּפָּיו וגו׳ (תהלים ט׳:י״ז). נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאי, כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם הָיוּ הַשְּׁבָטִים מִדַּיְּנִים אֵלֶּה עִם אֵלֶּה, זֶה אוֹמֵר אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה, קָפַץ נַחְשׁוֹן לְתוֹךְ גַּלֵּי הַיָּם וְיָרַד, וְעָלָיו אָמַר דָּוִד: הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ (תהלים ס״ט:ב׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: יְדִידִי שׁוֹקֵעַ בַּיָּם וְאַתָּה מִתְפַּלֵּל, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ (שמות י״ד:ט״ו), הֱוֵי: נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים, וּלְפִיכָךְ הִגְדִּיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ שֶׁל נַחְשׁוֹן בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁזָּכָה לְהַקְרִיב רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וגו׳, הֱוֵי: בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ.
[ה] וַיְהִי – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי, מְשַׁמֵּשׁ צָרָה וְשִׂמְחָה, אִם צָרָה אֵין צָרָה כַּיּוֹצֵא בָהּ, וְאִם שִׂמְחָה אֵין שִׂמְחָה כַּיּוֹצֵא בָהּ, אֲתָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן וְעָבְדָהּ פַּלְגָא, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי, צָרָה. וְהָיָה, שִׂמְחָה. אֲתִיבוּן לֵיהּ הָכְתִיב: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר (בראשית א׳:ג׳), אָמַר לָהֶם אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁלֹא זָכָה הָעוֹלָם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתָהּ אוֹרָה, דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן אוֹתָהּ אוֹרָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הָיָה אָדָם צוֹפֶה וּמַבִּיט בָּהּ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דּוֹר אֱנוֹשׁ וְדוֹר הַמַּבּוּל וְדוֹר הַפְלָגָה, עָמַד וּגְנָזָהּ וְהִתְקִינָהּ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם (משלי ד׳:י״ח). אֲתִיבוּן לֵיהּ: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד (בראשית א׳:ה׳), אָמַר לָהֶם אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן עָתִיד לְהִבָּלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה וְישְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן וִישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת (ישעיהו נ״א:ו׳). אֲתִיבוּן לֵיהּ כָּל וַיְהִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, אָמַר לָהֶם אַף הֵם אֵינָם שִׂמְחָה, שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית צְרִיכִים עֲשִׂיָּה, כְּגוֹן הַחַרְדָּל צָרִיךְ לְמַתֵּק, וְהַתּוּרְמְסִין צְרִיכִין לִשְׁלֹק, וְחִטִּים צְרִיכִין לִטָּחֵן. אֲתִיבוּן לֵיהּ וְהָכְתִיב: וַיְהִי ה׳ אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי (בראשית ל״ט:ב׳), אָמַר לָהֶם אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁמִּתְגָרָת בּוֹ הַדֹּב.
[ו] בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן – אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא, מַהוּ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם נִתְאַוָּה לָדוּר עִם בְּרִיּוֹתָיו בַּתַּחְתּוֹנִים, רְאֵה הֵיאַךְ כְּתִיב בִּבְרִיַּת יוֹם רִאשׁוֹן: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד (בראשית א׳:ה׳), יוֹם רִאשׁוֹן אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא יוֹם אֶחָד, וּכְשֵׁם שֶׁאָמַר יוֹם אֶחָד יֹאמַר יוֹם שְׁנָיִם יוֹם שְׁלשָׁה, אֶלָּא לָמָּה אָמַר יוֹם אֶחָד, שֶׁעַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה יְחִידִי בְּעוֹלָמוֹ נִתְאַוָּה לָדוּר עִם בְּרִיּוֹתָיו בַּתַּחְתּוֹנִים, לֹא עָשָׂה כֵן אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְהִשְּׁרָה בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ וּבָאוּ הַנְּשִׂיאִים לְהַקְרִיב, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִכָּתֵב שֶׁבְּיוֹם זֶה נִבְרָא הָעוֹלָם.
דָּבָר אַחֵר: בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן – בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן אֵינוֹ אוֹמֵר כָּאן, אֶלָּא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מַהוּ הָרִאשׁוֹן, לִבְרִיאַת עוֹלָם, מְלַמֵּד שֶׁאֶחָד בְּשַׁבָּת הָיָה, נִמְצֵאתָ אוֹמֵר עֶשֶׂר עֲטָרוֹת נָטַל אוֹתוֹ הַיּוֹם, רִאשׁוֹן לִבְרִיאַת עוֹלָם, רִאשׁוֹן לַכְּהֻנָּה, רִאשׁוֹן לַנְּשִׂיאוּת, רִאשׁוֹן לַשְּׁכִינָה, דִּכְתִיב: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כ״ה:ח׳). רִאשׁוֹן לַעֲבוֹדָה, רִאשׁוֹן לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים, רִאשׁוֹן לְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן לְאִסּוּר בָּמָה, רִאשׁוֹן לַאֲכִילַת קֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן לִירִידַת הָאֵשׁ, דִּכְתִיב: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ וגו׳ (ויקרא ט׳:כ״ד).
[ז] נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה – לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ נַחְשׁוֹן, עַל שֵׁם שֶׁיָּרַד תְּחִלָּה לַנַּחְשׁוֹל שֶׁבַּיָּם.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה מִי שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת שְׁמִי בַּיָּם הוּא יַקְרִיב תְּחִלָּה, וְזֶה הָיָה נַחְשׁוֹן, וְכֵן עָשָׂה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וגו׳, יִחֲסוֹ הַכָּתוּב עַל שֵׁם שִׁבְטוֹ, שֶׁבַח לוֹ, שֶׁבַח לְאָבִיו, שֶׁבַח לְשִׁבְטוֹ, אוֹ שֶׁגָּבָה מִשִּׁבְטוֹ וְהֵבִיא, תַּלְמוּד לוֹמַר: זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב (במדבר ז׳:י״ז), מִשֶּׁלּוֹ הֵבִיא וְלֹא שֶׁגָּבָה מִשִּׁבְטוֹ וְהֵבִיא, אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב, יִחֲסוֹ הַכָּתוּב עַל שֵׁם שִׁבְטוֹ.
ויהי המקריב ביום הראשון1ראש חדש ניסן היה, שנאמר ביום החדש הראשון באחד לחדש (שמות מ׳:ב׳), ואחד בשבת היה, לכך נאמר ביום הראשון, למעשה בראשית.
1. ראש חדש ניסן היה ואחד בשבת היה. שבת פ״ז ע״ב, סדר עולם פ״ז, פסיקת׳ רבתי פ״ז פיסקא ויהי המקריב, במ״ר פי״ג אות ו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

פַכַּאןַ אלמֻקַרִּבֻּ פִי אַליַוְםִ אלּאַוַּלִ קֻרבַּאנַהֻ נַחשֻׁון בִּן עַמִינַדַאבּ מִן סִבּטִ יַהֻדַא
והיה המקרב ביום הראשון את⁠־קרבנו, נחשון בן עמינדב מן שבט יהודה.⁠1
1. (בהשגחה פרטית רואים את מספר הפסוק 3860 על הסדר, וזה עולה בחשבון ״דוד בן ישי״ עשר פעמים, כי דוד הוא משיח ראשון, והוא משבט יהודה והנה בפסוק זה נחשון הוא משבט יהודה אשר חנך ראשון את המזבח ונכלל בשרשרת הדורות מפרץ עד דוד.)
ביום הראשון – אותו היום נטל עשר עטרות, ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, כולהו כדאיתנהו בסדר עולם (סדר עולם רבה ז׳).
למטה יהודה – ייחסו הכתוב על שבטו ולא שגבה משבטו והביא, או אינו אומר למטה יהודהא אלא שגבה משבטו והביא? תלמוד לומר: זה קרבן נחשון (במדבר ז׳:י״ז) – משלו הביא.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י לייפציג 1, לונדון 26917 חסר: ״אומר למטה יהודה״.
ביום הראשון ON THE FIRST DAY – That day received ten crowns (was distinguished in ten different ways): it was the same day as was the first day of Creation, the first day on which the princes offered etc., as it is set forth in Seder Olam 7 (cf. Rashi on Vayikra 9:1 and Note 2 thereon).
למטה יהודה [NACHSHON THE SON OF AMINADAB,] OF THE TRIBE OF JUDAH – By these words Scripture merely states his genealogy after his tribe, and they do not mean that he collected the offerings from his tribe and offered them on their behalf. Or perhaps it does state למטה יהודה only to intimate that he collected the offerings from his tribe and then brought them? Scripture, however, states, (v. 17): this was the offering of Nachshon – he brought it of that which was his own (Sifre Bemidbar 7).
פס׳: ויהי המקריב – אעפ״כ שהיה ראובן ראש לתולדות יעקב הקריב יהודה שהוא ראש למסעות.
ביום הראשון – ראשון לכל ימות השנה.
נחשון בן עמינדב למטה יהודה – יחסו הכתוב על שם שבטו:
(יב-יג) ויהי המקריב – בקרבן שנ׳ בו ויהי המקריב ביום הראשון פלוני, נופל לומר בו וקרבנו – כלומ׳ ויהי המקריב ביום הראשון פלוני, וזה היה קרבנו. אבל בקורבן השאר, שאין כת׳ בו ויהי המקריב אין נופל לומר אחריו וקורבנו, שאין כת׳ בו אלא הקריב פלוני קרבנו קערת כסף שכת׳ אחריו מוסב על הקריב, והוא כמ׳ שאומ׳ הקריב קרבנו. ובכולם לא יתכן לומ׳ בו ויהי המקריב אלא בנשיא ראשון, אבל בנשיא המקריב אחריו, שכבר הורגל בדבר, נופל לומר בו ביום השיני הקריב {במדבר ז׳:י״ח}, וכן בכולם. (כ״י ברלין 1221 עם החתימה ״יוסף ב״ר שמעון״)⁠א
א. נוסח דומה בכ״י סינסינטי 1.
נחשון בן עמינדב – לא נקרא כאן נשיא כדי שלא יתגאה על שהקריב ראשון וכל האחרים נקראו נשיאים לפי שהשפילו עצמם והקריבו אחריו.
נחשון בן עמינדב, "Nachshon, son of Aminadav.⁠" He has not been accorded his title here as have all the other princes, i.e. "prince of such and such a tribe,⁠" in order that he should not feel proud for having been chosen to be the first one to offer this sacrifice. The other princes were all given their title when mentioned as recognition of the fact that none of them protested Nachshon having been chosen to be the first one.
(יב-יז) והזכיר הכתוב קרבנות הנשיאים בפרטן, ואחר כן כלל אותם: זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל קערות כסף וגו׳ (במדבר ז׳:פ״ד).
וכתב רבינו שלמה (רש״י במדבר ז׳:פ״ה): ללמדך שהיו כלי הקדש מכוונים במשקלם, שוקלם אחד אחד וחוזר ושוקלם כולם כאחד, לא ריבה ולא מיעט. מיסודו של רבי משה הדרשן.
ואיני מבין טעמם בדבר זה. אם נחשוב שהוא נס, מה תועלת יש בדבר שיעשה בו הנס הזה. ואם בדרך כל הארץ הוא, כן בכל המשקלות, למה הזכיר אותו הכתוב. ובסיפרי (ספרי במדבר ז׳:פ״ה) אמרו בפירוש: ללמדך שלא ככלי הדיוט כלי בית עולמים. כלי הדיוט – שוקלן אחד אחד, חוזר ושוקלן כולן כאחד, פעמים מרבה פעמים ממעט וכו׳ ושם אמרו: ר׳ נתן אומר: כלי בית עולמים שקלן כלים, חזר ועשה מהן סימן,⁠א וחזר ועשאן כלים, לא ריבה ולא מיעט, לומר שהיו זהב מזוקק מאד, שאפילו יתיכם ויעשה מהן אסימון יהיו במשקלם הראשון, ולא שנעשה בהם כךב אלא שהיו זהב טהור מאד.
והנכון בטעם הכתוב, כי הקב״ה חולק כבוד ליריאיו, וכמו שאמר: כי מכבדי אכבד (שמואל א ב׳:ל׳). והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה, שהסכימו עליו יחד, ואי איפשר שלא יהא אחד קודם לחבירו, וכבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים, אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון: זה קרבן נחשון בן עמינדב, ויאמר: וכן הקריבו כל הנשיאים איש איש יומו, כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים. ואחרי כן, חזר וכללם להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך. וכך אמרו שם בסיפרי (ספרי במדבר ז׳:פ״ד): מגיד הכתוב שכשם ששוו כלם בעצה אחת, כך שוו כלם בזכות. קערות כסף שתים עשרה (במדבר ז׳:פ״ד) – הן הן שהתנדבו, ולא אירע בהן פסול.
ועוד בזה טעם אחר במדרשים, כי לכל אחד מן הנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד, וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב בו טעם בפני עצמו. אמרו שחשב נחשון שיביא קערת כסף שיהיה מנין אותיותיה תשע מאות ושלשים כנגד שנותיו של אדם, ומשקלה שלשים ומאה – כנגד תולדות שהעמיד, וכל המדרש כמו שכתבו רבינו שלמה (רש״י במדבר ז׳:י״ט).
או כפי המדרש האחר (במדבר רבה י״ג:י״ד): שהיה מסורת מיעקב אבינו ביד כל שבט ושבט כל מה שיארע לו עד ימות המשיח, והתחיל נחשון והקריב על סדר המלכות קערה ומזרק – כנגד שני מלכים שעתידין לצאת ממנו, שמולכין בים וביבשה, והם שלמה ומלך המשיח. ולכן הקריב קערה כנגד הים, שהוא מקיף את העולם כולו ודומה לקערה. שלשים ומאה – שביום שלישי הקוה הקב״ה כל הימים למקום אחד, וקראן: ימים, בגימטריא מאה, ושלמה הוסיף יםג אחד למלאכת המקדש: וקו שלשים יסוב אותו (מלכים א ז׳:כ״ג) – הרי מאה ושלשים. מזרק אחד כסף – כנגד העולם שהוא עשוי ככדור. שבעים שקל – שהם ימשלו על שבעים אומות. שניהם מלאים – שיביאו להם מנחות מכולם. סולת – המסולאים בפז (איכה ד׳:ב׳). בלולה בשמן – טוב שם משמן טוב (קהלת ז׳:א׳). כסף – כמה דתימר: כסף נבחר לשון צדיק (משלי י׳:כ׳). כף אחת עשרה זהב – כנגד עשרה דורות מן פרץ ועד דוד שיהיו כלם צדיקים, מלאיםד מעשיהם טובים כריח הקטרת. פר אחד – כנגד אברהם, איל אחד – כנגד יצחק, כבש אחד – כנגד יעקב, שעיר עזים אחד – לכפר על מעשה יהודה, שהביא הכתונת לאביו. ולזבח השלמים בקר שנים – כנגד דוד ושלמה שהתחילו במלכות והיו צדיקים, והיתהה המלכות שלימה. אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה – כנגד חמשה עשר מלכים שהיו מן רחבעםו ועד צדקיהו, מלך בן מלך, מהם צדיקים גמורים, מהם בינוניים, מהם רשעים גמורים. זה מחשבתו של נחשון בן עמינדב.
ונתנאל בן צוער חשב גם כן בלבו שיביא חנוכה בשיעור הזה, וחשב בו טעם אחר (במדבר רבה י״ג:ט״ו), והקריב על שם התורה, לפי שהיה שבחו של שבטז בחכמת התורה. קערת כסף – כנגד התורה שקרויה לחם, שנאמר: לכו לחמו בלחמי (משלי ט׳:ה׳), ונאמר בלחם הפנים: ועשית קערותיו וכו׳ (שמות כ״ה:כ״ט). וזבולון הקריב, כנגד שהיה עוסק בפרקמטיא וטורח ונותן לתוך פיו של יששכר, ונוטל שכר עמו. קערה – כנגד הים שהיה לחוף ימים וכו׳ (במדבר רבה י״ג:ט״ז). וכן מצאו שם במדרש בכל שבט ושבט טעם מיוחד בקרבנו, ובשיעורי הקרבן, ולכך השוה אותם הכתוב לפרוט כל אחד בעצמו, כאלו לא הוזכר האחר, ואחרי כן כללם כאחד לרמוז כי בעת אחת עלה במחשבתם להקריב החנוכה ולא קדם אחד לחבירו במחשבה, ולא בהבאה לפני המשכן, ועל כן הזכירם הכתוב לכולם בהשואה.
א. כן בכ״י פולדה 2, פריס 222, וכן במקור בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, וכן בכ״י של הספרי. בדפוס ליסבון, וכן תוקן בכ״י פרמא 3255 ומינכן 137:, וכן גם להלן: ״אסימון״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים: ״נס״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פריס 222: ״יום״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון: ״מלאה קטורת״.
ה. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״והיה״.
ו. כן בכ״י מינכן 137, פריס 222. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2: ״ירבעם״.
ז. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון נוסף כאן: ״יששכר״.
(12-17) Now Scripture mentions the offerings of each of the princes individually and afterwards it includes them all in a general statement, saying, This was the dedication-offering of the altar, in the day when it was anointed, at the hands of the princes of Israel: twelve silver dishes,⁠1 and Rashi wrote:⁠2 "This teaches you that the vessels of the Sanctuary were exactly equal in weight [as specified in the verses: one silver dish, the weight whereof was a hundred and thirty shekels etc.]. If one weighed each one separately and then weighed them all together, it was neither more nor less [than the total should have been]. This is based on [the explanations of] Rabbi Moshe the Preacher.⁠"3 But I cannot understand what they mean in saying this. If we are to consider this a miracle, what benefit is there in the occurrence of this miracle? And if this is the natural result with all weights, why should Scripture specifically mention it? In the Sifre the Rabbis have clearly said:⁠4 "This is to teach you that the vessels of the Sanctuary5 were not like ordinary vessels. In the case of ordinary vessels, if one weighs each separately and then weighs them all together, the total is sometimes more or less [than it should have been] etc.⁠"6 And there [in the Sifre] the Rabbis further said: "Rabbi Nathan says: If one were to weigh all the vessels of the Sanctuary together7 and then turn them into bullion, and again make vessels of it, they would be neither more nor less [than the original weight].⁠" He means to say by this that [these vessels were made of] a very pure gold [or silver, as the case may be], so that even if one melted them down and turned them into bullion, they still remained at their original weight. This was not because a miracle happened to them, but because they were made of a very pure gold.
The correct interpretation of the verse is that the Holy One, blessed be He, bestows honor upon those who fear Him, just as He said, for them that honor Me I will honor.⁠8 Now all the princes brought this offering on the same day, because they all agreed to it simultaneously. But since it was impossible that one of them should not precede the others, He honored those who came first in [the position of] the standards to bring their offerings on the earlier days. He wanted, however, to mention them all by name and the details of their offerings, and to cite the day of each one, rather than honoring the first one by saying, This was the offering of Nachshon the son of Amminadab9 and then saying "and so did each of the princes offer on his day,⁠" for that would have been a diminution of the honor of the others. Afterwards [i.e., after having listed them all separately] He included them all again in a general verse,⁠10 in order to tell us that they were all equal before Him, blessed be He. And so did the Rabbis say in the Sifre:⁠11 "Scripture tells us that just as they were all equal in the thought [of bringing these offerings] so were they all alike in merit. Twelve silver dishes12 — these were the same ones that they donated, and nothing which would have invalidated them13 occurred to them.⁠"
There is another explanation of this [chapter] in the interpretations of the Rabbis,⁠14 namely that each of the princes intended to bring a dedication-offering to the altar which would be of the amount [specified in the verses, each one of them intending to bring the same offerings], but Nachshon [prince of the tribe of Judah] had a particular reason for [bringing] this number [of offerings], and each of the other princes thought of an independent reason. Thus the Rabbis said15 that Nachshon thought he would bring a ka'arath keseph (a silver dish),⁠16 since the numerical value of its [Hebrew] letters is nine hundred thirty,⁠17 corresponding to the years of the first man;⁠18 and the weight thereof was a hundred and thirty shekels19 indicating the years when he [Adam] begot children [to maintain the existence of the world, i.e., when he begot Seth,⁠20 from whom the world was founded] — and likewise the whole Midrash, as Rashi wrote it.⁠21 Or [the offerings of each prince were,] according to another Midrash,⁠22 [an allusion to] the tradition each tribe had from our father Jacob about all that would happen to it until the days of the Messiah. And so Nachshon [prince of the tribe of Judah] began by bringing his offerings with reference to royalty. The dish and the basin23 corresponded to the two kings who would be descended from him, who would rule over the sea and land, these being Solomon and the Messianic King. This was why Nachshon brought a ka'arah (silver round dish), to symbolize the ocean which covers the whole world and is like a [round] dish.⁠24 [The weight of the dish was] a hundred and thirty shekels,⁠25 since it was on the third day [of Creation] that the Holy One, blessed be He, gathered all seas together to one place and called them yamim, the numerical value of these letters being one hundred;⁠26 and Solomon added one sea to the work of the Sanctuary, and a line of thirty cubits did compass it round about.⁠27 Thus you have one hundred and thirty. One silver basin of seventy shekels28 corresponds to the world which is shaped like a sphere. The seventy shekels symbolize that they [Solomon and the Messiah] will rule over the seventy nations.⁠29 Both of them full,⁠30 for gifts will be brought to them from all peoples.⁠31 'Soleth' (fine flour)⁠32 corresponds to these [two kings — as in the expression: the precious sons of Zion] 'hamesulaim' (who were comparable to) 'fine' gold.⁠33 Mingled with oil34A good name is better than precious oil.⁠35 Silver — as it is said, The tongue of the righteous is as choice silver.⁠36 One golden pan of ten shekels,⁠37 this corresponds to the ten generations from Peretz to David38 who were all righteous men full of good deeds, [as pleasant] as the odor of the incense.⁠39 One young bullock40 — in allusion to Abraham;⁠41 one ram42 — in allusion to Isaac;⁠43 one he-lamb44 — in allusion to Jacob.⁠45 One male of the goats for a sin-offering,⁠46 to atone for the deed of Judah who brought Joseph's coat to his father [dipped in the blood of a he-goat].⁠47 And for the sacrifice of peace-offerings, two oxen — alluding to David and Solomon, who began the royal line [of the House of David], and who were righteous men [during whose reigns] the kingdom was whole.⁠48 Five rams, five he-goats, five he-lambs of the first year49 — in allusion to the fifteen monarchs from Rehoboam to Zedekiah,⁠50 who were kings and sons of kings [and may be classified in three groups, just as the fifteen peace-offerings came in three groups], some completely righteous, some average, and some very wicked. This was what Nachshon thought [in bringing these offerings, which symbolized the history of his tribe].
And Nethanel the son of Zuar [prince of the tribe of Issachar] also thought in his heart that he would bring a dedication-offering of this amount, but he had a different reason for it, bringing his offerings in allusion to the Torah, because the special merit of the tribe of Issachar was [in their knowledge] of the wisdom of the Torah.⁠51 A silver dish52 — referring to the Torah which is called "bread,⁠" as it is said, Come, eat of my bread,⁠53 and it is said of the showbread, And thou shalt make the dishes thereof.⁠54 And [the prince of the tribe of] Zebulun brought his offerings in relation to commerce, which he engaged in and exerted himself in, and [from the profits of which he maintained [through his generosity the Torah-studying tribe of] Issachar, with whom he [equally] shared the reward [for the studying of the Torah]. The [round] dish55 was symbolic of the ocean, since he [Zebulun] dwelled at the shores of the sea.⁠56 Similarly the Rabbis found in that Midrash57 a special reason for the offering of each and every tribe and for the amount of the offerings [in accordance with the subsequent history of the tribe]. It is for this reason that Scripture treated them all equally, giving the details of each one separately as if the others had not been mentioned, after which it mentioned them all together, to hint that at the same moment it occurred to each of them to bring the dedication-offering, and none of them preceded the other either in thought or in the actual bringing of the offerings to the Tabernacle. It is because of this Scripture mentioned them all in identical words.
1. Further, (84).
2. Ibid., (85).
3. This final statement ["This is based on … "] is not found in our editions of Rashi. Rabbi Moshe the Preacher is however quoted here in (23). He was an older contemporary of Rashi's who lived in the city of Narbonne. His work was in the nature of a Midrashic commentary compiled from earlier sources. See in Vol. I, p. 424 Note 196.
4. Sifre Naso 54.
5. Literally: "the Permanent House" (see Vol. II, p. 335, Note 598). Here, however, the term beith olamim refers both to the Tabernacle and to the Sanctuary.
6. Now this Sifre "clearly" states [as Ramban wrote above] that there was some special phenomenon in the weighing of the vessels. It does not yet explain what purpose it served; hence Ramban continues to quote from the Sifre the words of Rabbi Nathan.
7. Literally: "the Permanent House" (see Vol. II, p. 335, Note 598). Here, however, the term beith olamim refers both to the Tabernacle and to the Sanctuary.
8. I Samuel 2:30.
9. (17).
10. Further, (84).
11. Sifre Naso 53.
12. Further, (84).
13. Such as becoming chipped or perforated, in which case a sacred vessel may no longer be used. (Kether Kehunah, commentary to Sifre ibid.).
14. Bamidbar Rabbah 13:13.
15. Mentioned by Rashi (in (19)) in the name of Rabbi Moshe the Preacher, who doubtless quoted an older source.
16. (13).
17. Kuph is 100; ayin 70; reish, 200; tav 400. Kaph is 20; samech 60; pei 80. The total is 930.
18. Genesis 5:5.
19. (13).
20. Ibid., (3).
21. Mentioned by Rashi (in (19)) in the name of Rabbi Moshe the Preacher, who doubtless quoted an older source.
22. Bamidbar Rabbah 13:13.
23. (13).
24. The basin indicated the earth, as will be explained further on. Incidentally we see clearly that the Midrashic Sages were aware of the spherical shape of the earth.
25. (13).
26. Yod is 10; mem 40; yod 10; mem 40 — totalling 100.
27. I Kings 7:23.
28. (13).
29. See Megillah 11b, where Solomon is mentioned as having ruled over the whole world.
30. (13).
31. Isaiah 66:20.
32. (13).
33. Lamentations 4:2.
34. (13).
35. Ecclesiastes 7:1.
36. Proverbs 10:20.
37. (14). The continuation of the verse ("full of incense") affords the basis for the allusion to the ten generations full of righteous deeds.
38. See Ruth 4:18-22: And these are the generations of Peretz … and Jesse begot David. Ten generations are listed there.
39. (14). The continuation of the verse ("full of incense") affords the basis for the allusion to the ten generations full of righteous deeds.
40. (15).
41. Of Abraham it is stated, And Abraham ran unto the herd (Genesis 18:7).
42. (15).
43. Ibid., 22:13: and he [Abraham] took the ram — as a substitute for Isaac.
44. (15).
45. Ibid., 30:40: And Jacob separated the lambs.
46. (16).
47. Genesis 37:31-32.
48. During the lifetimes of David and Solomon the kingdom was complete, ruling as they did over all the twelve tribes. After Solomon's death the kingdom was divided into two parts — Judah and Israel. Hence the allusion here, and for the sacrifice of peace-offerings, two oxen. These are the two kings — David and Solomon — whose reigns were characterized by shelamim ["peace-offerings,⁠" a term which also suggests "peace" and "completeness"].
49. (17).
50. See I Chronicles 3:10-16 — where all these fifteen kings of Judah are listed.
51. I Chronicles 12:33. See above, in Seder Bamidbar, Note 117.
52. (19).
53. Proverbs 9:5.
54. Exodus 25:29.
55. (25).
56. Genesis 49:13. — Generosity in support of the study of Torah is thus evident throughout the generations, and its reward is extraordinary as the generous person becomes an equal partner in the sacred venture.
57. Bamidbar Rabbah, Chapters 13-14.
ויהי המקריב ביום הראשון וגו׳ נחשון – שבט יהודה הוא הקודם לכל הדברים בין בדגלים בין לחנוכת המזבח, גם למלחמה גם לנחלת הארץ גם בגאולה לעתיד. בכלן נאמר קרבנו ובנחשון שהוא ראשון נאמר וקרבנו, והטעם כדי שלא יתגאה על האחרים לומר אני ראשון לכולם, לכך התחיל בו וקרבנו כאלו הוא שני לאחרים ובכל השאר נאמר קרבנו כאלו כל אחד ואחד היה ראשון, ומטעם זה לא הזכיר בו נשיא ובכל השאר שהקריבו אחריו הזכיר בכל אחד נשיא.
ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדיו, "The prince who brought his offering on the first day was Nachshon son of Aminadav of the tribe of Yehudah.⁠" As mentioned previously, the tribe of Yehudah usually is found in the lead, in the matter of the flags, the tribal offerings, warfare, and even distribution of the land of Israel (Joshua chapter 15). In the future, during the period of the ultimate redemption, the tribe of Yehudah will again be in the forefront (Zecharyah 12,1).
There is what appears to be a grammatical anomaly when the Torah describes the offering of Nachshon with the word וקרבנו, "and his offering,⁠" whereas the offerings of all the other princes are introduced with the word קרבנו, "his offering.⁠" We would have expected the reverse seeing that Nachshon's offering did not follow the offering of anyone before him. The Torah used the extra letter ו as a veiled warning to that tribe or individual not to consider the fact that he had been the first in that procession of princes as something to boast about. On the other hand, the way the Torah describes the offering of each of the other princes could allow each one to think that his offering had been the first of the string. This idea is reinforced by the absence of the title נשיא, prince, in connection with Nachshon, whereas each of the other princes has his title mentioned alongside his name.
ביום הראשון הקריב – לכך זכה שבט יהודה להקריב תחלה לפי שבא בנימן שם בים באימה עד שבא שבט יהודה וסקלום באבנים שנאמר שם בנימין צעיר רודם שרי יהודה רגמתם. אח״כ באו שבט יהודה ועברו בראשונה כאשר צום משה לכך זכה לגדולה מן היום ההוא והלאה.
וקרבנו – בתנחומא דריש וא״ו יתירה שעתידין לצאת מנחשון ו׳ צדיקים דוד חנניה מישאל ועזריה ומלך המשיח וכל א׳ מתברך בששה ברכות.
ויהי המקריב ביום הראשון – משמע אעפ״י שאינו ראוי להקריב ראשון שאינו גדול שבשבטים שהרי ראובן ושמעון גדולים ממנו אלא שהוא תחלה לכל דבר כדפרי׳ לעיל א״נ לפי שהיה נשיאו גיסו של אהרן כהן גדול.
ביום הראשון – בניסן היה.
ויהי המקריב ביום הראשון, "and the prince who was the first one to present these offerings, etc.⁠" The Torah underlines the fact that Nachshon was the first of the twelve princes to present this offering, although merely reading the list would have made this clear, as it wanted us to know that although he did not possess the seniority to be the first, he was accorded that honour. Seeing that in the future the tribe of Yehudah would provide the first Royal dynasty with the appointment of King David, this development, as predicted by Yaakov on his deathbed, is hinted at here. Alternately, he was accorded this honour seeing that he was the brother-in-law of Aaron the High Priest.
ביום הראשון, "on the first day, which was the first day of the month of Nissan.⁠"
ויהי המקריב – משמע שאע״פי שאינו מן הדין להקריב ראשון שאינו גדול שבשבטים שראובן ושמעון גדולים ממנו אלא שהוא תחלה כדפירש״י לעיל א״נ לפי שהיה גיסו של אהרן כ״ג ביום הראשון בא׳ בניסן היה וקרבנו בוא״ו לפי שעתידין לצאת מנחשון ו׳ צדיקים דוד חנניה מישאל ועזריה ודניאל ומלך המשיח שהוא מתברך בשש ברכות כד״א ונחה עליו רוח ה׳ רוח חכמה ובינה וכו׳ קערת כסף א׳ ל׳ ומאה משקלה כנגד יוכבד שהיתה בת ק״ל שנה כשילדה את משה רבינו מזרק א׳ כסף שבעים שקל כנגד משה ששקול כנגד שבעים זקנים כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת כנגד י׳ הדברות פר א׳ כנגד אברהם שנא׳ ואל הבקר רץ אברהם איל כנגד יצחק שנאמר וירא והנה איל. כבש א׳ כנגד יעקב שנאמר והכשבים הפריד יעקב שעיר עזים כנגד עשו אמרו מה״ש לפני הקב״ה למה יזכר עשו עם אלו הצדיקים דבל למד צדק אמר להם יזכר בזכות אבותיו הצדיקים אמר להם יזכר אף לחטאת ושעיר עזים זה עשו דכתיב איש שעיר ויהא נושא כל חטאת עונות אבותיו שנא׳ ונשא השעיר עליו את כל עונותם.
מבין שני הכרובים – לפי הפשט כשהיה משה מבחוץ היה נר׳ לו שבא לו הקול מבין שני הכרובים וכן דרך ארץ כשאדם חוץ לבית וקול יוצא מתוכה אינו מבין מאיזה מקום בא הקול.
נחשון בן עמינדב למטה יהודה – בכולן כתיב נשיא לבד מביהודה כי למד אותו להקטין את עצמו כדכתיב ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני וכן בדוד דוד הוא הקטן:
נחשון בן עמינדב למטה יהודה, "Nachshon, son of Aminadav, of the tribe of Yehudah.⁠" It is noteworthy that the title of these princes, i.e. נשיא, is mentioned with all of them except with the prince of Yehudah. This was a lesson to the other princes to be humble and not to introduce themselves with their title when asked who they were. A classic example is when Yehudah begs Joseph to accept him as a slave instead of his brother Binyamin, and he says ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני, "let your servant take the place of the lad as your servant, my lord.⁠" (Genesis 44,33) We find similarly that David is described as דוד הקטן Samuel I 17,14, [although as opposed to his older brothers he had already been the king's court musician. Ed.]
נחשון בן עמינדב – הקשה הרא״ש למה בכולן כתיב נשיא לבד מיהודה. ותירץ כי למדו אותו השבט (להקדים) [להקטין] עצמו מאביהם כדכתיב (בראשית מ״ד ל״ג) ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני, וכן בדוד (שמ״א י״ז י״ד) ודוד [הוא] הקטן.
ד״א נחשון בן עמינדב – דרשו רבותינו נחשול של ים בעברם, כי היה נחשול של ים עולה ומתרברב ומיד שקפץ לים נח שנ׳ (תהלים קי״ד ב׳) היתה יהודה לקדשו, כלומר שקדשו שמו של הב״ה וקפץ תחלה, מיד הים ראה וינוס.
בן עמינדב – שבשבילו עמי נדיב ירדו לים, כי כשראו שקפץ לים רגמו אבנים אחריו שנ׳ שרי יהודה רגמתם וכשראו שנח הים התנדבו כולם וירדו לים אחריו. וכסדרן בדגלים כך סדרן בקרבנות בהקרבת הנשיאים יהודה תחלה, ואחריו יששכר שהיה בעל תורה כמו שפירשנו למעלה בפרש׳ דגלים.
וקרבנו – הקשה הר״י למה בכולן כתי׳ (ו)⁠קרבנו ובכאן כתיב וקרבנו וי״י יתירה. וי״ל רמז לששה צדיקים שיצאו ממנו ויתברכו כל אחד ואחד בששה מדות, דוד היה יודע נגן גבור חיל איש מלחמה, נבון דבר וה׳ עמו. בדניאל חננייה מישאל ועזרייה ו׳ מדות (דניאל א׳ ד׳) ילדים אשר אין בהם כל מום [וגו׳]. ובחזקיה ו׳ מדות (ישעיהו ט׳ ה׳) ויקרא שמו פלא יועץ גבור אבי עד שר שלום. ובדניאל כמו כן כי רוח יתירא ביה מפשר חלמין ואחויית אחידן, ובמשיח כתיב (שם י״א ב׳) ונחה עליו רוח ה׳ רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה׳. ובכור שור תירץ דלכך כתיב כאן וקרבנו שלא יתגאה על שהקריב תחלה, כאילו אחר הקריב לפניו, כי הוי״ו מוסב על עניין ראשון, כי וקרבנו משמע. ותירץ דמצא במדרש שכולן שקולין. והרא״ש תירץ לפי שבאותו יום נתחדשו ו׳ דברים ראשון לכהונה ולנשיאות כפים ולקרבנות ולחדשים וליציאת מצרים ועשיית פרה אדומה. ור׳ אברהם כתב פי׳ וקרבנו וזה קרבנו שכבר אמר ויהי המקריב, ולכך אמר וזה קרבנו.
והנה הביאו אלו הקרבנות בסידור בדרך שהיו נוסעים, ולזה היתה ההתחלה משבט יהודה, ואחריו הקריבו שני הנשיאים אשר בדגלו על סדרם, וכן בזה הדרך היה סדר אלו הקרבנות. והנה האריך בזכירת זה הקרבן בכל נשיא ונשיא, להורות שכולם היו שוים בזה, לא היה יתרון לאחד על חבירו, שכל אחד מהם התעורר מעצמו לזאת הנדבה. והנה היה בזה הענין חידוש, שהתנדבו קטורת, ואין היחיד מתנדב קטורת; ושהיה זה הקרבן דוחה את השבת, ואין קרבן יחיד דוחה את השבת, וכל שכן כשהיה נדבה, שאין נדבה דוחה את השבת; אלא שכבר היה זה על פי הגבורה. והנה החטאת לא נצטרך לכפר עליהם, לפי שכבר כיפר אהרן בעדו ובעד העם, כמו שנזכר בפרשת ויהי ביום השמיני; ולזה אמרו רבותינו ז״ל שהיה בא לכפר על קבר התהום, כי השעירים מצאנו בהם שהם באים לכפר על הטומאות על מדרגותיהם, כמו שביארנו במה שקדם. ונמשך מן ההארכה בזה הסיפור תועלת כבר זכרנוהו במה שקדם.
התועלת השמיני הוא במידות, והוא להודיע שבדברים אשר יהיה כבוד למי שיהיה קודם, אין ראוי לדקדק רק בראשון שיהיה היותר נכבד, אך אחריו לא נדקדק אלא לפי מצבם. ולזה התחיל נחשון בן עמינדב, שהיה נשיא השבט היותר נכבד, להקריב קרבנו, ואחריו נמשך הענין לפי המצב, כדי שלא תפול קנאה ביניהם בזה; ולולי זה היה ראוי שיקריב נשיא שבט ראובן אחר נשיא שבט יהודה, כי ראובן היה הבכור, והיתה נופלת קטטה ביניהם מי הוא היותר נכבד מן השבטים ההם. ואולם כשנמשך הענין לפי מצבם - סר המחלוקת והקנאה, כי לא יתבאר בזה שתהיה הקדימה מפני המעלה, אבל מפני המצב.
ביום הראשון אותו היום נטל עשר עטרות כו׳. כדאיתא בסדר עולם כבר פרשתים בפרשת שמיני ע״ש:
למטה יהודה יחסו הכתוב על שבטו ולא שגבה משבטו והקריב. כלומר אין פירו׳ למ״ד למטה יהודה כלמ״ד אמרי לי שיהיה פירושו שהקרבן שהקריב נחשון היה בעבור מטה יהודה שגבה אותו משבטו והקריבו רק פירושו נשיא למטה יהודה והראיה מכל שאר המקריבים שכתו׳ בהם נתנאל בן צוער נשיא יששכ׳ נשיא לבני זבולון אליאב בן חלון אבל רש״י ז״ל הביא הראיה מזה קרבן נחשון שפירושו משלו וכך הוא שנוי בספרי גם פירשו למטה יהוד׳ שיחסו הכתוב על שבטו כאילו אמר נחשון בן עמינדב שממטה יהודה ודעתם רחבה מדעתנו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יב-פח) ובמדרש אמרו (במדבר רבה י״ג) ביום הראשון מהו הראשון מלמד שאחד בשבת היה נמצאת אומר י״ב עטרות נטל אותו היום. ראשון לבריאת עולם. ראשון לכהונה. ראשון לנשיאים. ראשון לשכינה דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ראשון לעבודה. ראשון לברכת כהנים. ראשון למחיצת מחנה שכינה. ראשון לראשי חדשים. ראשון לאיסור במות. ראשון לשחיטת צפון. ראשון לאכילת קדשים. ראשון לירידת אש. ונראה מזה שהיה דעתם כדברי רש״י (ויקרא ט) והרמב״ן שהיתה הקרבת הנשיאים בר״ח ניסן וביום השמיני למלואים. אבל כפי הפשט מה שכתבתי הוא היותר נכון:
ואמנם בענין קרבנם והתר השאלות הו׳ והז׳ והח׳. יש מהמפרשים שלחצו בזה כ״כ שכתבו שהנשיאים נצטוו מהקב״ה להביא הקרבן הזה כמ״ש ויאמר ה׳ אל משה. קח מאתם ופרשו ויאמר ה׳ וכבר אמר וכן נשיא אחד ליום גזרת מלך היתה ולכן כל אחד הביא שעיר עזים לחטאת ואין חטאת באה בנדבה. ועוד כי אלו היו כל הקרבנות האלו נדבות איך הושוו כלם בנדבתם מבלי תוספת ולא חסרון. ולבות בני אדם מתחלפים בנדבות מאד אך היתה מצות השם למלאת ידי הנשיאים להיותם מהיום ההוא והלאה ממונים ממלאים ידיהם בנשיאותם כמו שעשו משה ואהרן ובניו לכהונה בשבעת ימי המלואים. וכן הלוים הובדלו מעדת בני ישראל תחת כל בכור ע״י קרבן פר חטאת ופר לעולה שכל אלו היו מצוה לחנוך.
אבל אין דבר מזה נכון בעיני כי הנה הכהנים היו צריכים למלואים לפי שכהונתם היתה חק עולם להם ולזרעם אחריהם. וכן הלוים היתה בחירתם להם ולזרעם עד עולם. אבל הנשיאים שלא נתמנה נשיאותם אלא בחייהם לא היו צריכים למלואים. אבל אמתת הענין הזה הוא שאלה הנשיאים נועצו לב יחדיו שכיון שנתמנו נשיאים על שבטיהם יקריבו קרבן לה׳ שהוא יישר ארחותם ולא תארע תקלה על ידם וחפץ ה׳ בידם יצלח. ומפני שהיתה העדה כלם קדושים ובתוכם ה׳ והנשיאים היו כלם אנשים ראשים בני ישראל המה שוים במעלתם במה שכלם היו נשיאים לשבטים ולכן הסכימו בינם לבין עצמם שיביאו כלם קרבן שוה כדי שלא יפול ביניהם לא קנאה ולא גאוה והתפארות שזה פעמים רבות מביא מדנים בין אחים. וכמו שנראה מענין קין והבל במה שהקריבו ממנחותיהם שלהיות מנחת הבל מבכורות צאנו ומחלביהם ומנחת קין פחותה מפרי האדמה קרה להם מה שקרה ומפני זה התחכמו נשיאי ישראל להביא כל אחד מהם קרבן שוה לחבירו כאלו היו כלם כאיש אחד ולב אחד ולכך היו רוצים גם כן להקריב קרבנם יחד כדי שלא יהיה ביניהם כבודות וגאוות הקדימה והאיחור. וגם לבטל סדר ההבאה שזה הביא קרבנו יותר בכבוד מזה בחרו לשלוח נדבתם בבת אחת בשש עגלות צב עגלה אחת לשני הנשיאים ושור או צב אחד לנשיא ובזה נשתוו בעניניהם באהבה וחבה.
והנה בחרו להקריב קערת כסף ולא היו אלו הקערות שעשה בצלאל לשלחן כי אותן היו של זהב ואלה היו קערות כסף לתשמישי הקרבנות לרחוץ בהם הבשר הקרב והכרעים וכן המזרקות האלה היו לתשמיש אחר כגון להשקות בהם בהמות הקדשים בעזרה וכיוצא בהם. והיו באים שניהם רוצה לומר הקערה והמזרק מלאים מסולת בלולה בשמן למנחה. ואין המלט מלפרש המנחה הזאת על מנחת העולה כי אח״ז יאמר הכתוב כלל הדברים הנקרבים.
ואמר כל הבקר וגו׳ ומנחתם וגו׳. הרי שביאר שהביאו עם העולות והמנחות הראויות אליהן וקצר הכתוב בזכרונם. כי בידוע שיביאו גם כן בתוך המנחה הלבונה ויין כנסכה. והיה כף אחת משקלה עשרה זהב מלאה קטורת. ואתה תמצא בנדבת המשכן שהנשיאים הביאו שמן למאור ולשמן המשחה וקטורת הסמים. ומזה נראה שהאנשים השלמים האלה בעת נדבת המשכן התנדבו הבשמים כמות שהם עתה כשנתמנו נשיאים הביאו קטורת מרוקח וממולח. ומפני שעשוהו למקדש לא נחשב להם לעון.
והתבאר מזה שקרבן הנשיאי׳ הי׳ בנדבה מרוחם הטוב ולכן הביאו נדבתם מכל מיני המורכבים. כי הנה מהמתכות הביאו כסף וזהב שהם היותר נכבדים מהמתכות כלם. ומהדוממים הביאו אבני השוהם והמלואים שהם הדוממים היותר נכבדים. ומסוג הצומח הביאו הבשמים שהם היותר יקרים שבצומחים והסלת והשמן ויין לנסך. ומסוג החי הביאו היותר נבחרים מהם פרים ואלים וכבשים ושעירי עזים. וגם בחרו ממיני הקרבנות העולה שהיא להדבק באלהים כלה כליל לגבוה והחטאת כי הם היו נשיאים. והכתוב אומר (ויקרא ד׳ כב) אשר נשיא יחטא והיה מביא כל אחד על חטאתו אם חטא שעיר עזים והיה החטאת חלקו למזבח וחלקו לכהנים. והשלמים לשמחה כדין חנוך המלכים וכמו שכתוב ויזבח שור ומריא. והיה בשלמים חלק למזבח וחלק לכהני ה׳ וחלק לבעלים.
הנה התבאר מזה כלו כמה מהחכמה היתה בקרבן הנשיאם וסדורו. ולמה היו כל קרבנותיהם שוים שהיה זה מהם עצה יעוצה כדי שלא יהיה ביניהם לא קנאה ולא תחרות. וכן אמרו בספרי מלמד שכשם ששוו כלם בעצה אחת כן הושוו בזכות ומפני זה עצמו הוצרך הכתוב להגיד בכל יום ויום קרבן כל נשיא ונשיא ולא נסתפק לומר שהיו כלם כקרבן נחשון שזכר בראשונה וכתב הרמב״ן שלא עשה הכתוב כן כי יהיה זה כבוד גדול לנחשון וקצור מכבוד שאר הנשיאים ונכון הוא. אבל יותר נכון אצלי מה שזכרתי שבאה התורה להעיד שהיה קרבן הקטן שבנשיאים גדול ורם ורב כקרבן הנכבד שבה׳. כי כל מה שהיה בקרבן נחשון נשיא שבט יהודה היה בנשיא שבט נפתלי או אשר יען וביען בקרבן קטון וגדול שם הוא בשוה. והותרו במה שפירשתי השאלות הו׳ והז׳ והח׳.
והנה נזכרו קרבנותיהם כפי הסדור שהיו נוסעים דגליהם בראשונה נשיא יהודה ואחריו יששכר וזבולון וכן השאר כלם על סדר הדגלים.
והנה אמר הכתוב בכל אחד מהנשיאים פלוני נשיא לבני פלוני זולתי בנחשון שלא נאמר בו נשיא לבני יהודה כפי הפשט להיות נחשון נודע לנשיא ומי כמוהו בכל העם. ובמדרש אמרו (במדבר ר׳ פ׳ י״ד) שאמר הכתוב זה קרבן נחשון שהוא הקריב משלו ולא גבה ממנו כלומר משבטו. זה קרבן נחשון. זה הקריב קטורת ואין היחיד מביא קטורת נדבה. זה מביא חטאת ולא חטא ואין היחיד מביא חטאת אם לא חטא. זה קרבן יחיד דוחה את השבת ואין קרבן יחיד דוחה אח השבת.
עוד אמרו שם למה נאמר בנחשון וקרבנו ובכל שאר הנשיאי׳ נאמר קרבנו בלא וא״ו. בנחשון כתיב עתודים מלא ובכל שאר הנשיאים כתיב עתדים חסר. אמר רבי יודן מפני שמעלה עליהם הכתוב כאלו כלם הקריבו ביום אחד הראשון לכך נאמר בנחשון וקרבנו. ולמה עתודים מלא בוא״ו כנגד ששה מלכים צדיקים שיצאו מחלציו של נחשון בבית דוד. והם דוד ושלמה אסא יהושפט חזקיהו יאשיהו.
ועל דרך הפשט אמר בנחשון וקרבנו להודיע שעם היות נחשון שר גדול בישראל הנה לענין הקרבן הושוה לשאר הנשיאים ולכך אמר וקרבנו כאלו אמר וגם קרבנו לא היה דבר יותר מזה זהו אצלי דרך הפשט בכל זה:
ובמדבר סיני רבה (שם) דרשו וקרבנו באופן אחר אמרו קערת כסף אחת מה ראו הנשיאים להקריב קרבנותיהם בענין הזה רבנן אמרי אע״פ שקרבן שוה הקריבו כלם על דברים גדולים הקריבום. וכל אחד ואחד הקריב לפי דעתו וכן דרש רבי שמעון מה ת״ל מאת נשיאי ישראל מלמד שהם התנדבו מעצמם ונמצא קרבן כלם שוה בערכם במספרם במשקלם. רצו בזה שכל אחד מהם התעורר מעצמו להקריב הדברים האלה שזכר הכתוב כפי כוונתו לרמוז בדרוש שהיה בדעתו ונמצאו כלם שוים בקרבנות ובנדבות ומתחלפים בכוונות הנרמזות בהם.
וביארו שנחשון הקריב על סדר המלוכה שיהיה בשבט יהודה כמו שהמליכו יעקב אביהם שנאמר גור אריה יהודה. וכן הוא אומר כי יהודה גבר באחיו. והיה מסורת ביד חכמי שבט יהודה וגדוליהם מיעקב אבינו כל מה שעתיד להיות באותו שבט עד ימות המשיח. והקערה והמזרק הקריב נחשון כנגד מלכי בית דוד שהיו עתידין לצאת מנחשון. ובפרט שלמה בתחלה מלך משיח בסוף. ששניהם יהיו מולכים בים וביבשה ולכך היתה הקערה כדמות הים המקיף את העולם וכן כתב בשלמה והוא רודה בכל עבר הנהר ואומר ושמתי בים ידו ובנהרות ימינו. ובמלך המשיח כתיב וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ. והמזרק היה כנגד היבשה שהארץ נעשית ככדור והיתה הקערה ק״ל משקלה לפי שהקב״ה מיום הג׳ מיצירת העולם למקוה המים קרא ימים וימים עולה בחשבונו מאה. ושלמה עשה כנגדו בבנין הבית ים לטבול בו הכהנים שהיה בסבובו שלשים אמה כמו שכתוב הרי שימים בחשבונו ועם סבוב הים היו עולים אל שלשים ומאה.
ואמנם המזרק היה במשקלו כנגד שבעים אומר ושבעים לשונות שבארץ ועל כלם מלך שלמה וימלוך מלך המשיח. שניהם מלאים ששניהם יהיו מלאים מדורונות ומנחות שהיו האומות מביאים להם סלת כמא דתימר המסולאים בפז. בלולה בשמן כמא דתימא טוב שם משמן טוב ששמם הטוב יוצא בכל העולם ולמה היו של כסף משום כסף נבחר לשון צדיק. כף אחת עשרה זהב כנגד עשרה דורות מפרץ ועד דוד. כף אחת כלם צדיקים גמורים הרי מלאה קטורת שמעשיהם נעימים כריח הקטורת. פר אחד כנגד אברהם. איל אחד כנגד יצחק שנעקד האיל במקומו. כבש אחד כנגד יעקב שנאמר בו והכשבים הפריד יעקב. ושעיר עזים אחד לחטאת כנגד יהודה שהביא לאביו כתונת הפסים של יוסף שהטבילו בדם השעיר. ולזבח השלמים בקר שנים אלו דוד ושלמה שהתחילו במלכות. לשלמים שהיו ישראל בשלום בימיהם. אילים חמשה עתדים חמשה כבשים בני שנה חמשה הרי ט״ו כנגד ט״ו מלכים שהיו מן רחבעם עד צדקיהו מלך בן מלך.
זה קרבן נחשון כשראה הקב״ה שהקריב נחשון על שלשלת המלוכה. התחיל מקלס אותו זה קרבן נחשון וכך דרשו בנשיא יששכר שהקריב על התורה ודרשו עליו כל קרבנו, וכן דרשו בנשיא זבולון שהקריב על השותפות שהיה לו עם יששכר אחיו לקרא בתורה. ועל זה דרשו כל קרבנו וכן דרשו בנשיא ראובן שהקריב על מה שהציל ראובן שהציל את יוסף שלא המיתוהו אחיו וכן דרשו כל קרבנו. וכן דרשו בנשיא שבט שמעון שהקריב על סדר המשכן ועל זה דרשו כל קרבנו וכן דרשו נשיא גד שהקריב על נשואי עמרם ועניני בניו ביציאת מצרים ועל זה דרשו כל קרבנו. וכן דרשו בנשיא אפרים שהקריב על הקדימה שהקדים יעקב את אפרים לפני מנשה ולברכת יוסף ודרשו על זה קרבנו באופן צח ונאה מאד. וכן דרשו בנשיא בני מנשה שהקריב כנגד יעקב שהסיר הבכורה מראובן ונתנה ליוסף ועל זה דרשו קרבנו באופן נאה מאד. וכן דרשו בנשיא בני בנימין שהקריבו לזכרון בני רחל וזרעם ועל זה דרשו קרבנו. וכן דרשו בנשיא בני דן שהקריב קרבנו כנגד שמשון שהיה משבטו ועל זה דרשו כל קרבנו וכן דרשו בנשיא בני אשר שהקריב על הבחירה שבחר הקב״ה בישראל כמ״ש אשרי תבחר ותקרב ועל זה דרשו קרבנו כלו. וכן דרשו בנשיא נפתלי שהקריב כנגד האבות והאהמות לפי שנפתלי כבד את אביו יותר מכל שאר בניו ועל זה דרשו קרבנו. והם כלם דרכים צחים מסכימים לספורי התורה והנביאים.
והנה לא זכרתים פה בפרטיותם מיראת האריכות כי הם מאמרים ארוכים מאד יעויין משם כי יש בהם חכמה רבה. והכלל העולה לדעתם שכל אחד מהנשיאים עשה קרבנו כפי כוונתו חלוקה מכוונת שאר הנשיאים ונמצאו הקרבנות שוים והכוונות מתחלפות.
אמנם ר׳ פנחס בן יאיר סבר שהנשיאים כלם כיונו כוונה אחת ורמז אחד בקרבנות והוא כנגד הדורות שהיו מאדם הראשון עד המשכן. ודרש קערת כסף כנגד אדם הראשון שהיה עקרו של בני אדם והיו שנותיו תתק״ל כמנין קערת כסף. ולפי שנתנה לו תורה שנקראת כסף צרוף בעליל לארץ היה קערת כסף. אחת אמר כנגד חוה שנבראת ממנו. ק״ל משקלה כנגד ק״ל שנה שפירשה מאדם ובסוף הוליד את שת. מזרק אחד כנגד נח שנזרק מדור המבול. כסף שהיה צדיק תמים. וניתן לו תורה ומצוות שנקראת כסף. שבעים שקל כנגד שבעים לשון שיצאו ממנו. ד״א כנגד ע׳ שנים שחיה תרח כשהוליד את אברהם ד״א כנגד ע׳ שנים שהסיר הקב״ה משנותיו של אדם ונתנם לדוד שהרי היה לו לאדם לחיות אלף שנים שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות ויומו של הקב״ה אלף שנים שניהם מלאים אדם ונח ששניהם היו מלאים מצוות הוי סלת בלולה בשמן. כף אחת עשרה זהב כנגד עשרה מאמרות שנברא העולם בהם וכנגד עשר ספירות בלימה וכנגד עשרה דורות שהיו מאדם ועד נח וכנגד עשרה דורות שהיו מנח ועד אברהם. פר אחד כנגד וישלחו את נערי בני ישראל ויעלו עולות. איל כנגד המלואים למשה היתה למנה. כבש אחד כנגד את הכבש אחד תעשה בבקר. ושעיר עזים כנגד שעיר המשתלח שנושא את עונות בני ישראל. ד״א פר אחד הרי כאן ג׳ מיני עולה כנגד שמים וארץ וים וכנגדם נתברכו האבות אברהם יצחק ויעקב והרביתי את זרעך ככוכבי השמים. ושמתי את זרעך כעפר הארץ. וכחול אשר על שפת הים. ולזבח השלמים בקר שנים. כנגד ב׳ מזבחות שבנה יעקב אחד בבית אל ואחד בבאר שבע. אילים חמשה כנגד איתני עולם חמשה בני זרח זמרי והימן ואיתן וכלכל ודרדע. עתודים חמשה כנגד המזבח ארכו חמש אמות. ד״א כנגד ה׳ הרגשות וה׳ מורגשות שבאדם קערות כסף י״ב ומה צורך לכלול הקרבנות והנדבה כאחד לומר לך שמעלה הכתיב על כל נשיא מהם כאלו הקריב כל זה משלו. ולמה הכל י״ב כנגד י״ב מזלות וכנגד י״ב חדשי השנה וכנגד י״ב שבטי׳ וי״ב נשיאים וי״ב מנהיגים בנפש וי״ב חלות לחם הפנים שעל השלחן כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות בשקל הקדש משנברא העולם עד שהיה משה בן ל״ב שנה שהתחיל להורות לישראל במצרים היו אלפים וארבע מאות שנה ליצירת העולם. כפות זהב י״ב ומשקלם ק״כ כנגד ימי מרע״ה. פרים כנגד המלכים. אילים כנגד הנשיאים. שעירי עזים כנגד הרוזנים סגנים ופחות. כבשים כנגד הפקידים ושלישי׳ והכרתי והפלתי פרים של זבח השלמים כ״ד כנגד כ״ד ספרי הקדש וכ״ד משמרו׳. אילים ששים עתודים ששים כנגד ישראל שהיו ששים רבוא וכנגד ס׳ הממלכות וכנגד ששים עיר כל חבל ארגוב ויצחק בן ששים שנה וכנגד ששים אותיות שבברכת כהני׳.
והיה קרבן כל נשיא מהשלמים ט״ו כנגד פסוק יברכך ה׳ וישמרך שיש בו ט״ו אותיות. וכל מין ומין היה חמשה כנגד חמש אותיות שיתר כל פסוק מברכת כהנים על חבירו כיצד פסוק יברכך יש בו ט״ו אותיות ופסוק יאר יש בו עשרים אותיות ופסוק ישא יש בו כ״ה אותיות. ולפי שחותם ברכת כהנים הוא וישם לך שלום לכך בקרבן הנשיאים שלמים באחרונים. הראיתיך בעיניך דרכי הדרש בכונות הנשיאים בקרבנותיהם. למען הודיעך שכל דבריהם מתוקים מדבש ונופת צופים. ושהשאלות הו׳ והז׳ והח׳ יותרו ג״כ כפי דרכם ובעבור זאת הארכתי בזכרונם פה. ותשלומם הלא הוא במדרש רבה כמו שזכרתי:
ואמר ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו – להורות על מעלת נחשון שלא אמר בו ביום הראשון הקריב נחשון. שהיה נראה שמעצמו הקריב. אבל אמר ויהי המקריב ביום הראשון. כאלו אמר שלא הקריב אלא ברשות. ולא רצה להקריב עד שנצטוה מפי השם. ולפי שלא היה רוצה ליתן הכבוד לראובן הבכור. לכן אחז״ל שבכולן נאמר נשיא יששכר נשיא ראובן חוץ משבט יהודה שלא אמר בו נשיא. לפי שהיה משפיל עצמו וכן כדי שלא יתגאה. ואם יחזור לאחוריו ימצא כתוב נחשון בלי נשיא. וכן אמרו שאמר בו וקרבנו בוי״ו מה שלא אמר בכל השבטים כדי שלא יתגאה לומר שהוא הקריב ראשון כי כבר קדמו קרבן אחר. ואולי רצו בזה כי אחר שנתנאל בן צוער נתן להם עצה זו. הרי הוא כאלו קדמו אחר והוא שני. וזהו וקרבנו. או שרמזו בזה על קרבן הנשיאים שהתנדבו שש עגלות צב וי״ב בקר. ושם אמר ויקריבו נשיאי ישראל כולם בשוה. וכן אמר עגלה על ב׳ הנשיאים בענין שבזה הקרבן כבר קדמו אחר. ולכן אמר וקרבנו בוי״ו התוספת כאילו לא היה הוא ראשון. וכן אמרו כי אמר וקרבנו בוי״ו יתירה כנגד ששה דברים שחסרו מאדם הראשון בעון חוה. והם זיוו וקומתו וחייו וטעם הארץ וטעם הפירות וסילוק שכינה. וכולן חזרו בזה היום בסבת קרבנות הנשיאים. וזהו וצדיקים ישכנו ארץ ישכינו שכינה בתחתונים וכמ״ש. וזהו שעד היום היה העולם רופף מחטא אדם הראשון. ובזה היום נתבשם העולם וחזר אדם לקדמותו וחזרה הארץ והפירות לטעמן הראשון. ולזה תמצא בדברי רבותינו ובמדרש. שדרשו קצת מאלו הקרבנות על אדם הראשון. כמו שדרשו שלשים ומאה משקלה כנגד שנותיו של אדם הראשון כשהעמיד עשרה תולדות. וכן מדרשים אחרים רבים בדברי המפרשים ובדבריהם ז״ל. ולכן לא ראיתי להאריך בהם ולא לעשות מדרש או משמעות באלו הקרבנות והשקלים לפי שהארכתי הרבה בזאת הפרשה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

אותו היום נטל עשר עטרות. ורצה לומר, כי אותו יום היו לו עשר מעלות, דהוי למכתב ׳ויהי המקריב הראשון׳, למה לי ״ביום הראשון״, אלא מפני שאותו יום נטל עשר עטרות, והם כתובים בפרשת שמיני (גו״א ויקרא פ״ט אות ב), לכך תלה הכתוב חשיבות הנשיא שהקריב ראשון – ביום הראשון, לפי שאותו היום נטל עשר עטרות:
או אינו אלא שגבה וכו׳. והא דכתיב ״ויהי המקריב נחשון בן עמינדב״, היינו שהוא הקדישו לקרבן והוא הביאו לאהל מועד, ולפיכך הוצרך למכתב (פסוק יז) ״זה קרבן נחשון בן עמינדב״, להורות לך כי הקרבן שלו לגמרי. והרא״ם ז״ל מפרש דלא נוכל לומר כלל שגבה משבטו, דהא בכל שאר הנשיאים לא כתב רק ״ביום השני הקריב נתנאל בן צוער״ (פסוק יח), ולא כתב באחד שבטו. ולא דיבר כלום, כי יש לומר גלי לך קרא ביהודה שהקריב מן השבט, והוא הדין באחרים דהקרבן היה מן השבט, דכל שאר ילפינן מיניה. ואי משום דכתיב (שם) ״הקריב נתנאל בן צוער״, אין זה ראיה דהיה הקרבן משל נשיא בעצמו, דכמו שיש לפרש ״זה קרבן נחשון בן עמינדב״ דהיינו שהוא הביא אותו אל אהל מועד והוא הקדישו, כך יש לפרש גם כן ״הקריב נתנאל בן צוער״ לומר שהוא הביא הקרבן למשכן. ומכל מקום ילפינן מן ״למטה יהודה״ דגבה משבטו, ולפיכך צריך למכתב בכל חדא ״זה קרבן וגו׳⁠ ⁠⁠״, כלומר שהקרבן היה מן הנשיא בעצמו, ולא שגבה משבטו:
ואם תאמר, למה לי למכתב ״למטה יהודה״, הוי למכתב ׳ויהי המקריב הראשון נחשון נשיא יהודה׳, כמו בשאר [נשיאים] שכתוב כך, והשתא לא צריך למכתב ״זה קרבן נחשון״. ויראה לומר, שבא הכתוב לומר שזכה לגדולה הנשיא הזה להקריב ראשון לא מצד עצמו, דמצד עצמו בודאי הכל שוים – כל הנשיאים, אלא מפני המטה, שהיה למטה יהודה, שראוי אליו שיהיה המטה הזה ראשונה. ולפיכך קאמר ״ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה״, כלומר בשביל שהוא למטה יהודה, והוא טפל אצל השבט, לא השבט [טפל] אצלו. ומזה הטעם לא הזכיר ״נשיא״ בו, שלא תאמר שהוא היה העיקר, אלא אדרבה, שבטו היה עיקר:
ויהי המקריב ביום הראשון וגו׳ – סמך פרשה זו לברכת כהנים אשר חותם כל הברכות בשלום כי אם אין שלום אין כלום, לפיכך השלום בא בגמר החתימה ואחרון חביב, כי כל הקודמים נראה כאילו עדיין הם חסרים עד ביאת הברכה שאחריה הבאה למלאות מה שחסרה הברכה הראשונה, אבל האחרונה אינה חסירה כלום כי אין צורך עוד בשום ברכה שתבא אחריה למלאת חסרונה, ע״כ המדרש משבח ואומר גדול השלום שהוא חותם כל הברכות כי זה מורה על חסרון הברכות הקודמים ועל מעלת החתימה, ויצירת האדם באחרונה יוכיח וע״כ נמצאו מדרשים רבים המדברים ממעלת השלום שיש בו צורך בתחתונים ובעליונים ואמרו עוד (במ״ר י״א:ז׳) גדול השלום שאפילו המתים צריכין לו שנאמר (בראשית ט״ו:ט״ו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום. אין הפירוש שיש איזו קטטה ומריבה בין המתים שיצטרכו אל השלום, אלא המתים צריכין שיהיה שלום בין החיים כי אם אין שלום בין החיים והם מחרפים זה את זה עד מהרה ירוץ דברו לחרף את החיים ואת המתים עד שאפילו לשוכני עפר אין מנוחה בקבר מריב לשונות של החיים כמעשה של ההיא שהיתה קבורה במחצלת של קנים, (ברכות יח:) וכמעשה בכל יום בדורינו, ע״כ צריכין המתים שיהיה שלום בין החיים ואז ינוחו על משכבותם שלום.
ואחר שהזכיר חותם כל הברכות והוא השלום, מיד התחיל בפרשה אשר בה רמוז ג״כ השלום כי מטעם זה נאמר בראשון וקרבנו בוי״ו העיטוף כאילו קדמו אחר שלא יהיה תפארתו לאמר אני הקרבתי ראשון, גם לא הזכיר בו שם נשיא שלא יתנשא לאמר אני אמלוך והגאוה סבה לכל ריב ולכל נגע ואמרו עוד (שמו״ר טו ו עיי״ש) שכל י״ב שבטים אלו נמשלו לי״ב מזלות שהולכים כהולך בסולם לאחוריו, וכן יסד הפייט של נישואין שור לפניהם ולא לאחריהם עלות בשלום שכל אחד סובר אני ראשון, ומטעם זה האריכה התורה בזכרון כל הקרבנות בכל י״ב נשיאים כדי שלא לעשות שום אחד טפל לחבירו וכל זה סבת השלום.
ולא שגבה. כלומר אין פירוש למ״ד למטה יהודה כלמ״ד אמרי לי שיהיה פירוש בעבור מטה יהודה, שגבה משבטו והקריב, ופירוש למטה כמו ממטה: [גור אריה] וא״ת ל״ל למכתב למטה יהודה הוי ליה למכתב ויהי המקריב ביום הראשון נחשון נשיא יהודה כמו שכתוב בשאר נשיאים כך והשתא לא צריך למכתב זה קרבן נחשון. ויראה לומר שבא הכתוב לומר שזכה לגדולה הנשיא הזה להקריב ראשון לא מצד עצמו דמצד עצמו כל הנשיאים שוים, אלא מפני המטה שהיה למטה יהודה שראוי אליו שיהיה המטה הזה בראשונה, לפיכך אמר למטה יהודה שהוא טפל, אלא החשיבות בא לו מכח שבטו למטה יהודה שהמה עיקר:
But not that he solicited [payment]. Meaning that the meaning of the lamed in למטה יהודה (of the tribe of Yehudah) is not like the lamed of אמרי לי (say for me) (Bereishis 20:13), in which case it would have meant "for the tribe of Yehudah" — that he solicited payment from his tribe and brought it forward. Thus the meaning of למטה is like ממטה (from the tribe). (Gur Aryeh) You might ask: Why did it write למטה? It should have written "the one that brought his offering on the first day [was] Nachshon the son of Aminadav, leader of Yehudah" as it writes for the other leaders. Then it would not have had to write that it was the offering of Nachshon. It appears that the answer is that the verse comes to say that this leader did not merit greatness — to offer first — because of who he was. All of the leaders were equivalent [in their personal qualities]. Rather it was because of his tribe, the tribe of Yehudah, who were fitting be first. Thus the Torah writes "of the tribe of Yehudah" meaning that he was secondary and his significance came to him by virtue of his tribe, the tribe of Yehudah who were the primary factor.
ויהי המקריב ביום הראשון קרבנו וגו׳ – ביהודה הוא הראש לא כתב נשיא אלא נחשון בן עמינדב למטה יהודה. וביום השני נאמר הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר. ובכלם אח״כ נשיא לבני ראובן נשיא לבני שמעון וכן כלם? הלא דבר הוא. והקרוב אלי שבחר להורות לנו בדבר הרבנות כי שמה ישבו כסאות למשפט להשפיל המחזיק עצמו בה וכאשר אדם יתרומם ויתגדל במעמדו אז ראוי להראות ענוה ואל ישעה בדברי שקר. וידענו כי אמרו נשיא יששכר הוא מאמר הקטן במעלה מאלו אמר נשיא לבני יששכר כי זה מורה באצבע נשיאותו ברמים בנים מקשיבים לקולו כל בני יששכר אמנם נשיא יששכר לא יורה כ״כ על נשיאותו בכלם ונוכל להבין גם שהוא אחד מהנשיאים שביששכר. על כן הואיל ויהודה גבר באחיו לישב בראש המקריב ביום הראשון למדנו הכתוב דרך ארץ להראות ענותנותו עד שלא קרא לו נשיא. ובשני לו ממעלה כתב נשיא יששכר שהוא מגיד נשיאות יותר ממנו אולם לא כג׳ ושאר השבטים כתוב בהם נשיא לבני זבולון נשיא לבני ראובן וכן בכלם. כללו של דבר כל המאוחר בא הכתוב לשבחו ולהגדילו במעלה:
המקריב ביום הראשון את קרבנו – צריך לדעת למה הוצרך לומר את קרבנו ואולי שבא לומר שהביא משלו ולא משל השבט, ולדבריהם ז״ל (ספרי פיסקא מ״ח) שדייקו דבר זה ממה שכפל לומר בכל אחד זה קרבן נחשון וגו׳ זה קרבן נתנאל מלמד שהביאו משלהם טעם אומרו קרבנו, לפי שיש בו ב׳ בחינות הקרבה, א׳ הפלגת זכיותיו וקורבתו לפני ה׳ כאמור בענין בדבריהם ז״ל (במד״ר פי״ג) נפלאים מעשיו של נחשון, והב׳ הקרבן עצמו, לזה אמר הקריב את קרבנו פירוש הקריב קרבן האמור בענין עם קרבנו הנעלם שהוא סגל מעשה הטוב אשר הפליא עשות, ותדע כי עם קרבן האדם יתייחדו ויתועדו כוחות הקדושה אשר סובבו ממנו ואשר אליו, עוד לצד כי בחינת הקרבן יפעיל הקרבת ענפי הקדושה, והעיד הכתוב כי השיגה יד נחשון להקריב את קרבנו פירוש הצריך להקריב מניצוצי הקדושה וענפיה הקריב וייחד יחד כל הצריך להתקרב ולהתיחד מבחינתו, והוא מאמר הקריב את קרבנו, וזה יעשה בכח ובכוונה בהבאת הקרבן.
למטה יהודה – ולא אמר נשיא ככל האמור בכל המטות, לומר כי ראוי הוא נחשון להקריב ראשון הגם שלא היה נשיא ומעלתו מצד עצמו, מה שאין כן בכל שאר הנשיאים כי מעלתם היא לצד היותם נשיאי השבט לבד. עוד ירצה להפליג מהותו שלא היה מחשיב עצמו כנשיא אלא כאחד מבני השבט, ולצד שמצינו רז״ל (תנחומא לקמן פסוק מ״ח) שביקשו לדרוש בשמות הנשיאים כל אחד כפי מעשיו, נראה כי צדיק זה שמו גם כן יגיד כי הוא זה אשר היה יחיד שנתנדב לקדש שמו בירידה לים, והוא אומרו נחשון אות נו״ן מתחלפת בלמ״ד באותיות דטלנ״ת שהגם שהיה נחשול של ים גובר בין ישראל שנקראו עמי נדב וירד לים כמאמרם ז״ל (סוטה לז.).
המקריב ביום הראשון, the one who presented (his gift) on the first day, etc. Why did the Torah have to write the words את קרבנו, (what else did he offer)? Perhaps the Torah wanted to emphasize that the princes each paid for these sacrifices (gifts) out of their own pockets. It was not paid for by the respective tribe's treasury. Sifri item 48 derive this from the repetition of the words: "this was the offering of so and so,⁠" after each report of the prince who offered his sacrifice. The reason the Torah also wrote קרבנו, "his offering,⁠" before listing the nature of the offering is because the offering consisted of two aspects. 1) acknowledgment of the exceptional merits of the prince bringing the offering; 2) the offering itself. Bamidbar Rabbah 13,10 extols Nachshon's merits for instance, telling us details of his accomplishments. The words הקריב את קרבנו mean that in addition to the visible aspect of the offering there was an invisible aspect, i.e. the devotion to God of the person offering the gift. It is well to remember that whenever a person offers an offering to God as a gift, such an offering is accompanied by the forces of sanctity which surround such a person. Moreover, it is the nature of the offering to activate various "branches" of sanctity. Our verse testifies that Nachshon succeeded in "offering his sacrifice,⁠" i.e. to imbue it with the "sparks" of sanctity and to thereby accomplish all that it is possible to accomplish by means of such a gift-offering.
למטה יהודה, of the tribe of Yehudah. The Torah omitted the word נשיא prince, although this title is used in connection with all the other princes when they are introduced as offering their respective gifts. The reason for this is that Nachshon was on a spiritually sufficiently high level to have qualified as the first one to bring this offering even if he had not been the prince of his tribe. The status of most of the other princes was due only to their having been elected as princes of their respective tribes. The Torah also wanted us to know that Nachshon did not think of himself in terms of his title, his position, but considered himself as "one of the people.⁠" Rabbi Meir and Rabbi Yehoshua in Tanchuma on verse 48 make an attempt to interpret the respective names of the princes as describing each prince's special accomplishments. According to their reasoning Nachshon's name reflects that he was the only one willing to risk his life by marching into the sea of reeds before Moses was given instructions to split the sea. The letter נ in his name can be exchanged for the letter ל seeing he confronted the spirit of the waves נחשול when he precipitously entered the sea and became the catalyst which led to the splitting of the sea of reeds (the following letters are sometimes used interchangeably ד,ל,נ,ת for the letter נ).
ויהי המקריב ביום הראשון – הסדר בו הביאו את קרבנותיהם היה אותו הסדר שנקבע לשבטים בחנייתם ובמסעם (עיין פרק ב).
ביום הראשון – מ״ש ראשון לכל ימות השנה כ״ה בספרא ריש שמיני ובשבת (דף פ״ז), והנה בכלם אמר נשיא יששכר נשיא לבני זבולון ופה לא אמר נשיא יהודה. ויש לטעות שפי׳ המקריב למטה יהודה היינו שהקרבן היה מנדבת כל השבט, אך כבר אמר זה קרבן נחשון ר״ל שהיה קרבן שלו לא של שבטו, רק שיחוס זה שהיה משבט יהודה גדול ממעלת הנשיאות לכן לא הזכיר מעלת הנשיאות וז״ש יחסו הכתוב ע״ש יהודה:
נחשון בן עמינדב למטה יהודה: ולא כתיב ״נשיא״ כמו בכל השבטים. דכמו שבימי התנאים היה הנהוג להיות ׳גדול מרבן שמו׳, כך בימי משה רבינו היה גדול מכינוי ׳נשיא׳ שמו.
ואולי, משום שכל נשיא הראה נשיאותו ושררותו ביום שמחת מצוה שלו, משא״כ נחשון היה ביום מר של מות נדב ואביהוא בני אחותו אלישבע, ולא נהג אלא שמחת מצוה לחוד. וא״כ יש ללמוד מזה לאבל במועד, דאע״ג שאין אבלות נוהג כלל, מ״מ מה שאינו נוגע לשמחת יו״ט אסור.
ויהי המקריב ביום הראשון – אותו היום כו׳ ראשון לשחיטת צפון. הנה הראב״ע פירש טעמו דקדשי קדשים טעונים צפון, משום שהם משולחן השם ונגד הלחם הפנים שהוא על שולחן לפני ה׳ בהיכל בצפון. ומתוק מאוד. ולפ״ז הלא כבר פירש הרמב״ן, שמה שכתוב בפקודי ויערך לחם לא היה בעת המלואים, וא״כ היה מסודר בשבת שלאחר שהוקם המשכן, ושבעה ימים ראשונים היה בלא לחם, לכן לא היה טעון קרבנות בימים האלה צפון רק קדשי דורות שלעולם טעונין צפון היו טעונין צפון כן תיכף משהוקם המשכן, אבל החטאות שהן של יחיד, ואין יחיד מביא נדבה חטאת, רק הוי הוראת שעה, לכן לא היה טעון שעיר נחשון צפון, כדאמר ריש פרק איזהו מקומן. וזה נכון. ודו״ק. ולפ״ז הואיל והיה בדרום כמו קדשים קלים, לכן קרב בתר עולה כמו שכתוב.
ביום הראשון – מה ת״ל ביום הראשון, לומר שהיה ראשון לכל ימות השבוע.⁠1 (שם)
1. דדי היה לומר ויהי המקריב הראשון, דהא דכולם בימים מיוחדים הקריבו ידעינן מנשיא אחד ליום, ולכן דריש שהיה אותו היום ראשון בשבוע, וסמך על מ״ש בשבת פ״ז ב׳ שאותו היום דהקמת המשכן היה לו עשר מעלות, וזו אחת מהן שהיה ראשון בשבוע וראשון להקרבת הנשיאים בחנוכת המזבח, וכמבואר לפנינו ס״פ פקודי.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יג) וְקׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת⁠־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃
And his offering was: one silver platter, the weight of which was one hundred thirty shekels, one silver bowl of seventy shekels, after the shekel of the sanctuary; both of them full of fine flour mixed with oil for a meal offering;
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״םאבן עזראחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פסקא מט]
״וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת״ – מַגִּיד שֶׁלֹּא נֶעֱשׂוּ מִתְּחִלָּה אֶלָּא עַל שֵׁם קָרְבָּנוֹת.
״מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ״ – אֵין לִי אֶלָּא מִזְרָק שֶׁנִּתְפָּרַשׁ בּוֹ בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, קְעָרָה מְנַיִן? תִּלְמֹד לוֹמַר ״שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים״: מַה זֶּה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, אַף זֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי כְּבַר נֶאֱמַר: ״כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ״ (במדבר ז׳:פ״ה).
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר ״שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים״? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר ״שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ״ שׁוֹמֵעַ אֲנִי, הוֹאִיל וְלֹא שָׁוָה לוֹ בְמִשְׁקָל, לֹא תִשְׁוֶה לוֹ בְמִדָּה! תִּלְמֹד לוֹמַר ״שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים״. וּמַה הֶפְרֵשׁ בֵּין קְעָרָה לְמִזְרָק? קְעָרָה גִּלְדָּהּ1 עָבֶה,
מִזְרָק גִּלְדּוֹ דַּק.
״שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת״ – זוֹ מִן הַנְּדָבָה.
1. גֶּלֶד: עור, עובי

Piska 49

"And his offering was one silver dish, etc.⁠": We are hereby taught (by the uniformity of all of the items) that they were originally made for the sake of the offerings. "one silver bowl of seventy shekels in the shekel of the sanctuary": This tells me only that the bowl was in the shekel of the sanctuary. Whence do I derive the same for the dish? From ("in the shekel of the sanctuary) both of them" — Just as the bowl was in the shekel of the sanctuary, so, the dish. R. Chanania the son of the brother of R. Yehoshua says: There is no need (for this derivation), for it is already written (Ibid. 85) "two thousand and four hundred in the shekel of the sanctuary.⁠" What, then, is the intent of "both of them full"? From ("one silver dish) weighing one hundred and thirty shekels,⁠" I would think that since they were not equal in weight, (the bowl weighing seventy shekels), they were not equal in capacity; it is, therefore, written "both of them full.⁠" And what is the difference between dish and bowl? The plate of the dish is thick; the plate of the bowl is thin. "both of them full of fine flour": (also) donated. "one spoon": It makes what is in it "one" (for halachic purposes). "ten gold (shekels)": (Is the meaning that) it was of gold, and its weight (ten shekels) of silver, or that it was of silver, and its weight,(ten shekels) of gold? It is, therefore, written (Ibid. 86) "All the gold of the spoons — one hundred and twenty (shekels.⁠") The first assumption, then, is the correct one — It was of gold, and its weight, of silver. "full of incense": donative (and not required) incense.
קערת כסף – מה ת״ל אחת מזרק כסף מה ת״ל אחד אלא מלמד שהן מקדשין את הנופל לתוכן ונפסלין בטומאה ובלינה ובמחוסרי כפרה וכה״א קערותיו וכפותיו וקשותיו ומנקיותיו אשר יסך בהן (שמות כ״ה:כ״ט) וכי בהן היו מנסכין והלא כבר נאמר ואת קשות הנסך (במדבר ד׳:ז׳) ומה אני מקיים אשר יסך בהן אלא מלמד שהן מקדשין את הנופל לתוכן ונפסלין בטומאה ובלינה ובמחוסרי כפרה.
וְקוּרְבָּנֵיהּ מְגִסְּתָא דִּכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הָוֵי מַתְקָלַהּ מִזְרְקָא חַד דְּכַסְפָּא מַתְקָלֵיהּ שִׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סוּלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא.
And his offering was, one bowl of silver, a hundred and thirty shekels was its weight; one silver vase, seventy shekels in weight, in shekels of the sanctuary; both of them filled with flour, mingled with oil, for a mincha;
וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה
וְקוּרְבָּנֵיהּ מְגִסְתָּא דִּכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הָוֵי מַתְקָלַהּ (ח״נ: הֲוָה מַתְקָלַהּ) מִזְרְקָא חַד דְּכַסְפָּא מַתְקָלֵיהּ שִׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סוּלְתָּא דְּפִילָא בִּמְשַׁח לְמִנְחָתָא
תוספת סִלְעִין
א. שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ – מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הָוֵי מַתְקָלַהּ – ביאורו (שלושים ומאה סלעים היה משקלה) – תוספת סִלְעִין – יתבאר בפס׳ הבא.
תוספת הָוֵי
ב. ״שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ״ – ״מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הָוֵי מַתְקָלַהּ״ (הוא משקלה), ובמקצת נוסחים ״הֲוָה מַתְקָלַהּ״ (היה משקלה, בעבר). לטעם תוספת זו וכן ״שִׁבְעִים״ – ״מַתְקָלֵיהּ שִׁבְעִין״ (משקלה שבעים), ראה בפסוק הבא.
אונקלוס מתרגם בשמות שנהגו בימיו
ג. ״שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל״ – ״סִלְעִין בְּסִלְעֵי״. אונקלוס מתרגם מידות ומשקלות בשמות שנהגו בדורו, כגון ״אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל״ (בראשית כג טו) ״אַרְבַּע מְאָה סִלְעִין״, כי שקל של תורה נקרא בפי חז״ל סלע. ומכיוון שבלשונם הסלע נחלק לשני שקלים, הרי ששקל של חז״ל הוא חצי שקל של תורה.
שֶׁקֶל – סִלְעִין ברבים
ד. העברית המקראית משתמשת בלשון יחיד גם כשהכוונה לכל אחד ואחד מתוך מספר רב של פריטים, אבל הארמית נוטה ללשון רבים כבפסוקנו. וכן ״יֹשֵׁב אֹהֶל״ (בראשית ד כ) ״דְּיָתְבֵי מַשְׁכְּנִין״. וכמוהו ״כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב״ (בראשית ו א), ״וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ״ (בראשית לב ז). בכל המקרים האלה התרגום הוא בלשון רבים: ״בְּנֵי אֱנָשָׁא״, ״וְאַרְבַּע מְאָה גּוּבְרִין״.
ביאור הגר״א
ה. אונקלוס תרגם כצורתו ״קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ״ – ״מְגִסְתָּא דִּכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הָוֵי מַתְקָלַהּ מִזְרְקָא חַד דְּכַסְפָּא מַתְקָלֵיהּ שִׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא״. אבל המיוחס ליונתן הוסיף אצל הקערה ״גִילְדָא סְמִיךְ״ ואצל המזרק ״דְגִילְדָא קַלִּישָׁא״, כלומר דופן [ציפוי] הקערה היה עבה, אבל דופן המזרק היה דק (וכן הובא במדרש1). ובשם הגר״א נמסר שלמד כן מהכתוב ״שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת״, כיצד? נפסק להלכה ״שני שעירי יום הכפורים מצותן שיהיו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים״ (משנה יומא סב ע״א). ובגמרא שם למדו זאת מהכתוב שלוש פעמים בפרשת אחרי מות ״שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם״ ודרשו: ״שְׁנֵי שְׁנֵי שְׁנֵי למה לי? חד – למראה, וחד – לקומה, וחד – לדמים״. מוכח איפא שמלת שְׁנֵי מלמדת על שוויון גמור. ומכיוון שמשקל הקערה היה מאה ושלושים כסף ומשקל המזרק היה רק שבעים כסף, כיצד ייתכן שהנפח שלהם היה שווה ככתוב ״שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת״ כלומר בכמות שווה? לכן תרגם המיוחס ליונתן שדפנות הקערה היו עבות ודפנות המזרק דקות אבל נפח שניהם היה שווה.⁠2
1. ״מה ת״ל שניהם מלאים – לפי שהוא אומר שלשים ומאה משקלה שומע אני הואיל ולא שוה לו במשקל לא תשוה לו במדה, ת״ל שניהם מלאים. ומה הפרש בין קערה למזרק, קערה גילדה עבה, מזרק גילדו דק״ (ילקוט שמעוני נשא רמז תשיד).
2. ״קול אליהו״ לפסוק ״וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל..... וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן״ (בראשית א טז) וביישוב הסתירה פירש רש״י: ״שוים נבראו, ונתמעטה הלבנה״. ולמה הוצרך לכך ולא פירש כראב״ע ״נקראו השנים הגדולים כנגד הכוכבים״? פירש הגר״א כי כתוב ״שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים״, משמע שהיו שוים מתחילה.
וקרבניה די קרב פיילי דכסף חדא מאה ותלתין סלעין בסלעי בית קודשאא הוה מתקלה מזרק חד דכסף תקל שובעין סלעין בסלעי בית קודשא תרין מ⁠((י))⁠ניה האליןב קרב יתהון מליין פייליתאג ומזרקה סולת פילהד במשח למנחתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קודשא״) גם נוסח חילופי: ״קו׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מ⁠((י))⁠ניה האלין״) גם נוסח חילופי: ״מאנייה האליין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פייליתא״) גם נוסח חילופי: ״פוליי׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״פילה״) גם נוסח חילופי: ״פיילה״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פילה״) גם נוסח חילופי: ״מערבה״.
וקרבניה דמקריב פיילי דכסף חדא גילדא סמיך מאה ותלתין סילעין בסילעי בית קודשא הות מתקלא מזירקא חד דכסף דגילדה קליש שובעין סילעין בסילעי בית קודשא תרין מאניא האילין קריב יתהון מליין סמידא מן אפרשותא פתיכא במשח זיתא למנחתא.
and his oblation which he offered was one silver bowl, thickly embossed (or, crusted), in weight one hundred and thirty shekels, in shekels of the sanctuary; one silver vase, slightly embossed, of seventy shekels, in shekels of the sanctuary; both of these vessels he brought filled with flour of the separation, sprinkled with olive oil for a mincha;
וקורבניה דיקרב פיילי דכסף חד מאה ותלתין סלעין בסלעי בית קודשא הות מתקלא מזרק חד דכסף תקל שובעין סלעין בסלעי בית קודשא תרין מאניא האלין קריב יתהון מליין סולתא פיילתא ומזרקא מערבא במשח למנחתא.
And the oblation which he offered was one silver dish, in weight one hundred and thirty shekels, in shekels of the sanctuary; one silver vase, of seventy shekels, in shekels of the sanctuary; both of these vessels he brought filled with flour, dish and vase, sprinkled with oil for a mincha;
[ח] וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ (שיר השירים ד׳:ז׳), מְדַבֵּר בְּיִשְׂרָאֵל, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַר סִינַי לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה וְלֹא הָיוּ בָּהֶם לֹא סוּמִים וְלֹא חֵרְשִׁים וְלֹא שׁוֹטִים וְלֹא אִלְמִים וְלֹא פִּסְחִים וְלֹא חִגְרִים, וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ, עַד שֶׁחָטְאוּ בָּעֵגֶל וְנַעֲשׂוּ בָּהֶם זָבִים וּמְצֹרָעִים, כְּמָה דְתֵימָא: וַיַּרְא משֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ וגו׳ (שמות ל״ב:כ״ה), וּכְתִיב: וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ (ויקרא י״ג:מ״ה), וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב (במדבר ה׳:ב׳), אֲבָל לִפְנֵי הַר סִינַי כֻּלָּם שְׁלֵמִים הָיוּ, הֱוֵי: כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וגו׳.
דָּבָר אַחֵר כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, מְדַבֵּר בַּשְּׁבָטִים, וְאִם תֹּאמַר כֵּיצַד הָיוּ כֻּלָּם יָפִים, שֶׁהֲרֵי יַעֲקֹב אֲבִיהֶם בֵּרַךְ לַשְּׁבָטִים וּמְקַנְתֵּר לִרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי, וְהֵיאַךְ אַתָּה אוֹמֵר: כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אַף עַל פִּי שֶׁבֵּרַךְ אֶת הַשְּׁבָטִים הָאַחֲרוֹנִים וְקִנְתֵּר לָרִאשׁוֹנִים, אֶלָּא חָזַר וּבֵרְכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וגו׳ (בראשית מ״ט:כ״ח), עָשָׂה אוֹתָם יוֹנְקִים זֶה מִזֶּה. מַהוּ: וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ וגו׳ (בראשית מ״ט:כ״ח), מִשֶּׁבֵּרְכָן חָזַר וּבֵרְכָן, אֶלָּא מְלַמֵּד כְּשֶׁבֵּרַךְ יַעֲקֹב אָבִינוּ אֶת בָּנָיו וְהָיָה מוֹשְׁלָן בְּחַיּוֹת, מָשַׁל יְהוּדָה בְּאַרְיֵה: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה (בראשית מ״ט:ט׳). מָשַׁל דָּן בְּנָחָשׁ, יְהִי דָן נָחָשׁ וגו׳ (בראשית מ״ט:י״ז). נַפְתָּלִי בְּאַיָּלָה: נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה וגו׳ (בראשית מ״ט:כ״א). בִּנְיָמִן בִּזְאֵב, בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף (בראשית מ״ט:כ״ז), אַף עַל פִּי כֵן חָזַר וְקָרָא כֻּלָּם אֲרָיוֹת, כֻּלָּם נְחָשִׁים, כֻּלָּם אַיָּלוֹת, כֻּלָּם זְאֵבִים. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, שֶׁהֲרֵי דָּן שֶׁקְּרָאוֹ נָחָשׁ חָזַר וּקְרָאוֹ אַרְיֵה, דָּן גּוּר אַרְיֵה וגו׳ (דברים ל״ג:כ״ב), הָא לָמַדְתָּ שֶׁחָזַר וְכָלַל רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי בְּבִרְכַּת אֲחֵיהֶם, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וגו׳, וּלְכָךְ חָזַר הַכָּתוּב וּמָנָה לִרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי לְעַצְמָם בְּסֵפֶר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת, וְלֹא מָנָה הַשְּׁבָטִים אֲחֵרִים. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לְכָךְ מָנָה רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי לְעַצְמָם, שֶׁכָּל הַשְּׁבָטִים לֹא שָׁמְרוּ יִחוּסֵיהֶם בְּמִצְרַיִם וּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי שָׁמְרוּ יִחוּסֵיהֶם, לְכָךְ הוּא מוֹנֶה שָׁם יִחוּסָם. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר כָּל הַשְּׁבָטִים הָיוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּמִצְרַיִם וְשֵׁבֶט רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי לֹא עָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְלָכֵן זָכוּ לִמָּנוֹת לְעַצְמָם. וְרַבָּנָן אָמְרִין כָּל הַשְּׁבָטִים לֹא הִנְהִיגוּ שְׂרָרָה בְּמִצְרַיִם רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי הִנְהִיגוּ שְׂרָרָה בְּמִצְרַיִם, מֵת רְאוּבֵן נָתְנוּ שְׂרָרָה לְשִׁמְעוֹן, מֵת שִׁמְעוֹן נָתְנוּ שְׂרָרָה לְלֵוִי, מֵת לֵוִי בִּקְשׁוּ לָתֵת שְׂרָרָה לִיהוּדָה וְיָצָאת בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם הַנִּיחוּ אוֹתָהּ עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ, אֵימָתַי הִגִּיעַ זְמַנָּהּ, לְאַחַר מִיתָתוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ וגו׳ וַיֹּאמֶר ה׳ יְהוּדָה יַעֲלֶה וגו׳ (שופטים א׳:א׳-ב׳). רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי חָנִין, חַד מִנְּהוֹן אֲמַר לְכָךְ חָזַר וְיִחֵס אֵלּוּ שְׁלשָׁה הַשְּׁבָטִים מִפְּנֵי שֶׁקִּנְתְּרָן אֲבִיהֶם. וְאַחֲרִינָא אֲמַר מִפְּנֵי שֶׁיִּחֲסָן אֵצֶל משֶׁה וְאַהֲרֹן. וְלֵית אֲנַן יָדְעִין מַאן אֲמַר דָּא וּמַאן אֲמַר דָּא, מִמַּה דְּאָמַר רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי חָנִין בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין (משלי ט״ו:ל״א), הֱוֵי הוּא רַבִּי חָנִין דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁקִּנְתְּרָן. וּלְפִי שֶׁקִּבְּלוּ תּוֹכַחַת אֲבִיהֶם זָכוּ לְהִתְיַחֵס בְּצַד משֶׁה וְאַהֲרֹן, לְכָךְ נֶאֱמַר: כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וגו׳.
דָּבָר אַחֵר כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וגו׳, לְפִי שֶׁיִּרְמְיָה אוֹמֵר: כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם (ירמיהו ו׳:ל׳), וִיחֶזְקֵאל קוֹרֵא אוֹתָם סִיגִים: בֶּן אָדָם הָיוּ לִי בֵית יִשְׂרָאֵל לְסִיג וגו׳ (יחזקאל כ״ב:י״ח), בָּא זְכַרְיָה וְאָמַר: רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת וגו׳ (זכריה ד׳:ב׳), שֶׁל זָהָב הִיא כֻּלָּהּ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וגו׳.
דָּבָר אַחֵר כֻּלָּךְ יָפָה וגו׳, מְדַבֵּר בִּנְשִׂיאֵי הַשְּׁבָטִים בְּעֵת שֶׁהִקְרִיבוּ לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, לֹא הִקְרִיבוּ כֻּלָּם בְּיוֹם אֶחָד אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹמוֹ, כְּמָה דְתֵימָא: נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם (במדבר ז׳:י״א), יָכוֹל מִי שֶׁהִקְרִיב רִאשׁוֹן הוּא הָיָה חָבִיב יוֹתֵר, וִיהוּדָה שֶׁהִקְרִיב תְּחִלָּה הוּא יִהְיֶה חָבִיב מִכֻּלָּם, לְכָךְ אָמַר רַבִּי חֶלְבוֹ, בְּכָל הַשְּׁבָטִים כְּתִיב: קָרְבָּנוֹ, קָרְבָּנוֹ, וּבִנְשִׂיא יְהוּדָה כְּתִיב: וְקָרְבָּנוֹ, אֶתְמְהָא, הוּא הִקְרִיב רִאשׁוֹן וְאָמַר: וְקָרְבָּנוֹ, לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר כֵּן, אֶלָּא הָרִאשׁוֹן קָרְבָּנוֹ, וְהָאַחֲרוֹנִים וְקָרְבָּנוֹ, לָמָּה כֵן, אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בַּר רַבִּי, בִּשְׁבִיל יְהוּדָה שֶׁהִקְרִיב רִאשׁוֹן, שֶׁאִם בָּא לְהִתְגָּאוֹת עַל אֶחָיו וְלוֹמַר אֲנִי מְכֻבָּד מִכֶּם שֶׁאֲנִי הִקְרַבְתִּי תְּחִלָּה, הֵם מְשִׁיבִים אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ אַתָּה הוּא שֶׁהִקְרַבְתָּ אַחֲרוֹן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב וְקָרְבָּנוֹ, עָשָׂה אוֹתְךָ טְפֵלָה לַאֲחֶיךָ, הֱוֵי: כֻּלָּךְ יָפָה וגו׳.
[ט] דָּבָר אַחֵר: לָמָּה בָּרִאשׁוֹן וְקָרְבָּנוֹ – אָמַר רַבִּי יוּדָן, הֶעֱלָה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן וּבְיוֹם אַחֲרוֹן, שֶׁאֵין זֶה גָּדוֹל מִזֶּה. כְּתִיב: זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ וגו׳ (במדבר ז׳:פ״ד), וַהֲלוֹא קְעָרָה אַחַת הָיְתָה וּמִזְרָק אֶחָד וְכַף אַחַת הָיְתָה בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וגו׳ (במדבר ז׳:פ״ד), אֶלָּא הֶעֱלָה עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן וּכְאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ בְּיוֹם אַחֲרוֹן.
[י] דָּבָר אַחֵר: וְקָרְבָּנוֹ – אָמַר רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר לָמָּה בְּכָל קָרְבְּנוֹת הַנְּשִׂיאִים כְּתִיב: קָרְבָּנוֹ, עַתֻּדִים, חָסֵר, וּבְנַחְשׁוֹן כְּתִיב: וְקָרְבָּנוֹ, עַתּוּדִים, מְלֵאִים. וְקָרְבָּנוֹ, לָמָּה וי״ו יְתֵרָה, כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה דְּבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם בָּעוֹלָם, רִאשׁוֹן לַשְּׁכִינָה שֶׁשָּׁרְתָה בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כ״ה:ח׳). רִאשׁוֹן לַנְּשִׂיאִים, רִאשׁוֹן לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם (ויקרא ט׳:כ״ב). רִאשׁוֹן לִמְחִצַּת מַחֲנֵה שְׁכִינָה. רִאשׁוֹן לְאִסּוּר הַבָּמָה, דִּכְתִיב: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וגו׳ (דברים י״ב:י״ג). רִאשׁוֹן לִירִידַת הָאֵשׁ, דִּכְתִיב: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ וגו׳ (ויקרא ט׳:כ״ד), וּלְכָךְ יָבוֹא בֶּן נַחְשׁוֹן בְּשֵׁשׁ מִדּוֹת שְׁלֵמִים וְיִבְנֶה יְסוֹד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כְּמָה דְתֵימָא: וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וגו׳ יוֹדֵעַ נַגֵּן (שמואל א ט״ז:י״ח) – יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל, גִּבּוֹר חַיִל, יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב, אִישׁ מִלְחָמָה, יוֹדֵעַ לִשָּׂא וְלִתֵּן בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, וּנְבוֹן דָּבָר, שֶׁמֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר, וְאִישׁ תֹּאַר, שֶׁמַּרְאֶה פָּנִים בַּהֲלָכָה, וַה׳ עִמּוֹ, שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם, וּלְכָךְ עַתּוּדִים מְלֵאִים, שֶׁדָּוִד שֶׁעָמַד מִמֶּנּוּ נִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת, וְאֵין עַתּוּדִים אֶלָּא לְשׁוֹן עֲמִידָה, כְּמָה דְתֵימָא: אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים (איוב ט״ו:כ״ח). וְאוֹמֵר: וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ (משלי כ״ד:כ״ז).
[יא] דָּבָר אַחֵר: לָמָּה עַתּוּדִים מָלֵא וְהוּא יַתִּיר וא״ו, כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה בָּנִים שֶׁהָיוּ מִנַּחְשׁוֹן בַּעֲלֵי שֵׁשׁ בְּרָכוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: דָּוִד, מָשִׁיחַ, דָּנִיֵּאל, חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל, וַעֲזַרְיָה. דָּוִד, דִּכְתִיב: יֹדֵעַ נַגֵּן וגו׳ (שמואל א ט״ז:י״ח). מָשִׁיחַ דִּכְתִיב: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה׳ רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה (ישעיהו י״א:ב׳), הֲרֵי תְּרֵין, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, הֲרֵי אַרְבַּע, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה׳, הֲרֵי שֵׁשׁ. דָּנִיֵּאל מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה וגו׳ (דניאל א׳:ו׳), יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מְאוּם וגו׳ וּמַשְׂכִּלִים בְּכָל חָכְמָה וגו׳ (דניאל א׳:ד׳).
[יב] דָּבָר אַחֵר: וְקָרְבָּנוֹ – לָמָּה וי״ו יְתֵרָה, רַבִּי בֵּיבַי בְּשֵׁם רַבִּי רְאוּבֵן שִׁתָּא, כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה דְּבָרִים שֶׁנִּטְלוּ מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן וַעֲתִידִים לַחֲזֹר עַל יְדֵי בֶּן נַחְשׁוֹן הוּא מָשִׁיחַ, אֵלּוּ הֵן שִׁשָּׁה דְּבָרִים שֶׁנִּטְּלוּ מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן: זִיווֹ, וְחַיָּיו, וְקוֹמָתוֹ, וּפֵרוֹת הָאָרֶץ, וּפֵרוֹת הָאִילָן, וּמְאוֹרוֹת. זִיווֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ (איוב י״ד:כ׳). חַיָּיו מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג׳:י״ט). קוֹמָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וגו׳ (בראשית ג׳:ח׳), שֶׁעָשָׂה קוֹמָתוֹ מֵאָה אַמָּה. פֵּרוֹת הָאָרֶץ וּפֵרוֹת הָאִילָן, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ וגו׳ (בראשית ג׳:י״ז). מְאוֹרוֹת: וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה וגו׳ (ישעיהו כ״ד:כ״ג). מִנַּיִן שֶׁגְּנָזָם, דִּכְתִיב: וְיִמָנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וגו׳ (איוב ל״ח:ט״ו). וּמִנַּיִן שֶׁעֲתִידִים לַחֲזֹר לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, זִיווֹ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ (שופטים ה׳:ל״א), חַיָּיו: כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי (ישעיהו ס״ה:כ״ב). תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִיב: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ (משלי ג׳:י״ח). קוֹמָתוֹ: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת (ויקרא כ״ו:י״ג), תָּנֵי רַבִּי חִיָּא בְּקוֹמָה זְקוּפָה, וְאֵין יְרֵאִים מִכָּל בְּרִיָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מָאתַיִם אַמָּה, קוֹמְמִיּוּת קוֹמָה שֶׁל מֵיוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מֵאָה אַמָּה כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שְׁלשׁ מֵאוֹת אַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר קוֹמְמִיּוּת, ק׳ מֵאָה, מֵיוֹת מָאתָיִם. רַבִּי אַבָּהוּ אוֹמֵר תְּשַׁע מֵאוֹת אַמָּה. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי דוֹסָא טַעֲמֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, דִּכְתִיב: כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי, וְסַדָּן שֶׁל שִׁקְמָה עוֹשֶׂה בָּאָרֶץ שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְהַוְּלַד הַזֶּה יוֹצֵא מִמְּעֵי אִמּוֹ אַמָּה גְדוּמָא, צֵא וַחֲשֹׁב אַמָּה וּמֶחֱצָה לְכָל שָׁנָה, אַתְּ מוֹצֵא תְּשַׁע מֵאוֹת אַמּוֹת. פֵּרוֹת הָאָרֶץ וּפֵרוֹת הָאִילָן מִנַּיִן, דִּכְתִיב: כִּי זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן וגו׳ (זכריה ח׳:י״ב). מְאוֹרוֹת מִנַּיִן: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה (ישעיהו ל׳:כ״ו).
[יג] וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת – תָּנֵי מַגִּיד שֶׁלֹא נַעֲשׂוּ מִתְּחִלָּה אֶלָּא עַל שֵׁם קָרְבָּנוֹ.
מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ – אֵין לִי אֶלָּא מִזְרָק שֶׁנִּתְפָּרֵשׁ בּוֹ בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, קְעָרָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת, מַה זֶּה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, אַף זֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר אֵין צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ (במדבר ז׳:פ״ה), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים, שֶׁהָיוּ שָׁוִים בַּמִּדָּה. וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּין קְעָרָה לְמִזְרָק, קְעָרָה גִּלְדָהּ עָבֶה, מִזְרָק גִּלְדוֹ דַּק.
סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן – זוֹ מִן הַנְּדָבָה.
[יד] דָּבָר אַחֵר: וְקָרְבָּנוֹ וגו׳ – מָה רָאוּ הַנְּשִׂיאִים לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת בָּעִנְיָן הַזֶּה, רַבָּנָן אָמְרִין אַף עַל פִּי שֶׁקָּרְבָּן שָׁוֶה הִקְרִיבוּ כֻּלָּם, עַל דְּבָרִים גְּדוֹלִים הִקְרִיבוּ, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד הִקְרִיבוֹ לְפִי דַּעְתּוֹ, הִתְחִיל נַחְשׁוֹן וְהִקְרִיב עַל סֵדֶר הַמְלוּכָה כְּמָה שֶׁהִמְלִיכוֹ אָבִיו עַל אֶחָיו, כְּמָה דְּתֵימָא: יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ וגו׳, גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה וגו׳ (בראשית מ״ט:ח׳-ט׳), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: כִּי יְהוּדָה גָבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וגו׳ (דברי הימים א ה׳:ב׳), וְהָיָה מָסֹרֶת בְּיַד שֵׁבֶט יְהוּדָה חַכְמֵיהֶם וּגְדוֹלֵיהֶם מִן יַעֲקֹב אָבִינוּ, כָּל מַה שֶּׁעָתִיד לֶאֱרַע לְכָל שֵׁבֶט עַד יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וְכֵן הָיָה בְּיַד כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט מָסֹרֶת כָּל מַה שֶׁיֶּאֱרַע לוֹ עַד יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ מִן יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וְקָרְבָּנוֹ וגו׳, הַקְּעָרָה וְהַמִּזְרָק הִקְרִיב כְּנֶגֶד מַלְכֵי בֵּית דָּוִד שֶׁעֲתִידִים לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ שֶׁמָּלְכוּ בַּכִּפָּה בַּיָּם וּבַיַּבָּשָׁה, כְּגוֹן שְׁלֹמֹה וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. שְׁלֹמֹה מִנַּיִן, דִּכְתִיב: כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה (מלכים א ה׳:ד׳), רַב וּשְׁמוּאֵל חַד אָמַר תִּפְסַח בְּסוֹף הָעוֹלָם וְעַזָּה בְּסוֹף הָעוֹלָם. וְחַד אָמַר גַּבֵּי הֲדָדֵי הֲווֹ קָיְמֵי, וּכְשֵׁם שֶׁמָּלַךְ עַל תִּפְסָח וְעַל עַזָּה, כָּךְ מָלַךְ עָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְאוֹמֵר: וְכָל הָאָרֶץ מְבַקְּשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמָתוֹ וגו׳ וְהֵמָּה מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ וגו׳ (מלכים א י׳:כ״ד-כ״ה). וּמִנַּיִן שֶׁהָיָה שׁוֹלֵט בַּיָּם, דִּכְתִיב: וְגַם אֳנִי חִירָם אֲשֶׁר נָשָׂא זָהָב מֵאוֹפִיר וגו׳ (מלכים א י׳:י״א), כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם עִם אֳנִי חִירָם אַחַת לְשָׁלשׁ שָׁנִים וגו׳ (מלכים א י׳:כ״ב), וְאוֹמֵר: וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ וּבַנְהָרוֹת יְמִינוֹ (תהלים פ״ט:כ״ו). מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ (תהלים ע״ב:ח׳). בָּאָרֶץ מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ (תהלים ע״ב:י״א). וְאוֹמֵר: וְאָרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָא וגו׳ וְלֵהּ יְהִב שָׁלְטָן וגו׳ (דניאל ז׳:י״ג-י״ד). וְאַבְנָא דִי מְחָת לְצַלְמָא הֲוַת לְטוּר רַב וּמְלָאת כָּל אַרְעָא (דניאל ב׳:ל״ה). וּלְכָךְ הִקְרִיב קְעָרָה כְּנֶגֶד הַיָּם שֶׁהוּא מַקִּיף אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְדוֹמֶה לִקְעָרָה, לָמָּה הָיָה שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָה, לְפִי שֶׁכְּשֶׁהִקְוָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל יְצִירַת הָעוֹלָם כָּל הַמַּיִם לְמָקוֹם אֶחָד קְרָאָן יַמִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים (בראשית א׳:י׳), וְיַמִּים בְּגִימַטְרִיָּא הוּא מֵאָה, יו״ד יו״ד עֶשְׂרִים, מ״ם מ״ם שְׁמוֹנִים, הֲרֵי מֵאָה. בָּא שְׁלֹמֹה וְהוֹסִיף יַם אֶחָד לִמְלֶאכֶת הַמִּקְדָשׁ לִטְבֹּל בּוֹ הַכֹּהֲנִים, כְּמָה דְתֵימָא: וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד שְׂפָתוֹ וגו׳ (מלכים א ז׳:כ״ג). וּכְנֶגֶד אוֹתָן שְׁלשִׁים אַמָּה שֶׁהָיָה קַו הַיָּם שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה סָבִיב, הוֹסִיף עַל מִשְׁקַל הַקְּעָרָה שְׁלשִׁים שְׁקָלִים, כְּנֶגֶד הַיָּם שֶׁל שְׁלֹמֹה, הֲרֵי מֵאָה וּשְׁלשִׁים שֶׁקֶל מִשְׁקַל הַקְּעָרָה, כְּנֶגֶד הַיַּמִּים וְיַם שֶׁל שְׁלֹמֹה.
מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף – כְּנֶגֶד הָעוֹלָם שֶׁהוּא עָשׂוּי כְּכַדּוּר הַנִּזְרָק מִיָּד לְיָד.
לָמָּה מִשְׁקָלוֹ שִׁבְעִים שֶׁקֶל, שֶׁשָּׁלְטוּ שְׁנֵיהֶם עַל שִׁבְעִים אֻמּוֹת שֶׁהֵם מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. וּמִנַּיִן שֶׁהַיָּם עָשׂוּי דּוּגְמַת קְעָרָה וְהָעוֹלָם עָשׂוּי כְּכַדּוּר, כְּהַהִיא דִּתְנֵינַן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַקֵּל אוֹ צִפּוֹר אוֹ כַּדּוּר קְעָרָה וְסַיִף וַעֲטָרָה וְטַבַּעַת. מַקֵּל, שֶׁהוּא רוֹדֶה בּוֹ אֶת הָעוֹלָם. צִפּוֹר, וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים (ישעיהו י׳:י״ד). כַּדּוּר שֶׁהָעוֹלָם עָשׂוּי כְּכַדּוּר.
אָמַר רַבִּי יוֹנָה אֲלֶכְּסַנְדְּרוּס מַקֶּדָנוֹס כַּד בָּעֵי מֵיסַק לְעֵיל הֲוֵי סָלֵיק וְסָלֵיק עַד שֶׁרָאָה אֶת הָעוֹלָם כְּכַדּוּר וְאֶת הַיָּם כִּקְעָרָה, בְּגִין כֵּן צָיְרִין לֵיהּ כַּדּוּרָא בִּידֵיהּ וִיצוּרִינֵיהּ קְעָרָה בִּידֵיהּ, אֵינוֹ שַׁלִּיט בַּיָּם, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שַׁלִּיט בַּיָּם וְשַׁלִּיט בַּיַּבָּשָׁה, מַצִּיל בַּיָּם וּמַצִּיל בַּיַּבָּשָׁה, וּלְכָךְ הֵבִיאוּ קְעָרָה כְּנֶגֶד הַיָּם וּמִזְרָק כְּנֶגֶד הַיַּבָּשָׁה.
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים – שֶׁלִּשְׁלֹמֹה הֵבִיאוּ הָאֻמּוֹת מְנָחוֹת, וְכֵן עֲתִידִים לְהָבִיא לְמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, כְּמָה דְתֵימָא: מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ (תהלים ע״ב:י׳), וְאֵין מְלֵאִים אֶלָּא לְשׁוֹן דּוֹרוֹן, כְּמָה דְתֵימָא: וַיְמַלְּאוּם לַמֶּלֶךְ (שמואל א י״ח:כ״ז).
סֹלֶת – כְּמָה דְּתֵימָא: הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז (איכה ד׳:ב׳).
בְּלוּלָה בַּשֶּׁמֶן – כְּמָה דְתֵימָא: טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב (קהלת ז׳:א׳), וְאוֹמֵר: שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ (שיר השירים א׳:ג׳), שֶׁהָיָה שָׁמָם הַטּוֹב יוֹצֵא בְּכָל הָעוֹלָם. לָמָּה הָיוּ שֶׁל כָּסֶף, כְּמָא דְּתֵימָא: כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק (משלי י׳:כ׳).
וקרבנו קערת כסף1ולמה נאמר בכולם קרבנו, ובנחשון שהיה ראשון נאמר וקרבנו כאילו היה טפל לאחרים, שהוא לכל אחד ואחד ראשון, ומה טעם שלא נקרא נחשון נשיא, כמו שנקראו כולם נשיאים שהקריבו אחריו, כי הקב״ה אוהב השפל ושונא את הגאוה, שנאמר כי רם ה׳ ושפל יראה (תהלים קל״ח:ו׳), לפיכך הקריב בראשונה.
קרבנו קערת כסף אחת – ומה ראו להקריב כך, 2אמר ר׳ פינחס בן יאיר נתנאל בן צוער השיא לנשיאים העצה הזו להקריב בו קערת כסף אחת, כנגד אדם הראשון שחשבון אותיותיו של קערת כסף עולה בגימטריא תתק״ל, כנגד שנותיו של אדם הראשון.
שלשים ומאה משקלה – שלא העמיד תולדות של קיום העולם עד ק״ל שנה, שנאמר ויחי אדם (מאה ושלשים) [שלשים ומאת] שנה ויולד וגו׳ (בראשית ה׳:ג׳), לכך נקרא שמו שת, שממנו הושתת העולם, כי הבל וקין נטרדו מן העולם.
מזרק אחד כסף – זה נח שזרקו הקב״ה מדור המבול.
דבר אחר: מזרק אחד כסף – עולה חשבונו תק״ך שנה, כנגד שנותיו של נח שהיה בן ת״ק שנה, שנאמר ויהי נח בן חמש מאות שנה וגו׳ (בראשית ה׳:ל״ב), ואותה השנה אמר לו הקב״ה קץ כל בשר בא לפני (בראשית ו׳:י״ג). ואין אנו מוציאין מיום שהתחיל והעמיד תולדות עד המבול אלא מאה שנה, שנאמר ונח בן שש מאות שנה והמבול וגו׳ (בראשית ז׳:ו׳), ועל שם עשרים שנה שנגזרה גזירת המבול קודם תולדותיו.
שבעים שקל – כנגד שבעים אומות שיצאו מבניו.
שניהם מלאים – כנגד נח ואשתו שהיו צדיקים.
1. ולמה נאמר בכולם קרבנו ובנחשון שהיה ראשון נאמר וקרבנו כאלו הוא כופל לאחרים שהוא לכל אחד ואחד ראשון. מבואר יותר בפסיקת׳ רבתי סו, פ״ז פיזקא ויהי המקריב, ובמ״ר פי״ג אות ח׳, אמר ר׳ חלבו בכל השבטים כתיב קרבנו ובנשיא יהודה כתיב וקרבנו אתמהה הוא הקריב ראשון ואמר וקרבנו, לא היה צריך לומר כן אלא הראשון קרבנו והאחרונים וקרבנו למה כן, א״ר ברכי׳ הכהן ברבי בשביל יהודה שהקריב ראשון שאם בא להתגאות על אחיו ולומר אני מכובד מכם שאני הקרבתי תחלה הם משיבים אותו ואומרים לו אתה הוא שהקרבת אחרון לכך כתיב וקרבנו, עשה אותך טפלה לאחיך, ועיין חזית פ״ד פסוק כלך יפה.
2. א״ר פנחס בן יאיר בנתנאל בן צוער השיא לנשיאים העצה הזו. רש״י בפירושו על התורה נשא ז׳ י״ח הביא כל המאמר, וכתב וביסודו של ר׳ משה הדרשן מצאתי אמר ר׳ פנחס בן יאיר נתנאל בן צוער השיאן עצה זו כו׳, ואחר כך סיים בסוף פסוק כ ״ג ״עד כאן ביסודו של ר׳ משה הדרשן״ ומה שהביא המחבר ״א״ר פנחס בן יאיר״ אין ספק אצלי שהיה לפניו מדרש אחד אשר מתייחס לר׳ פנחס בן יאיר, והיה גם לפני המסדר מן מדרש במ״ר והביא איזה מאמרים בשמו, כמו נשא פי״ג אות י׳, דבר אחר וקרבנו א״ר פנחס בן יאיר למה בכל קרבנות הנשיאים כתיב קרבנו עתדים חסר ובנחשון כתיב וקרבנו עתודים מלאים. וקרבנו למה וי״ו כנגד וי״ו דברים שנתחדשו באותו היום. והמאמר הזה נמצא בקצת שינויים במדרש תדשא פרק י׳, וכן עוד שם במדרש במ״ר פי״ג אות ט״ז הקריב את קרבנו א״ר פנחס בן יאיר למה הוסיף הקרב וחסר יו״ד אלא כנגד פרה אדומה כו׳, והוא ג״כ במדרש תדשא פי. וכן במדרש במ״ר פי״ד אות י״ב ר׳ פנחס בן יאיר אמר כנגד הדורות שהיו מאדם הראשון ועד המשכן כו׳ לפנינו במדרש תדשא פ״י נמצא רק התחלת המאמר קרבנו קערת כסף היא נעשית כנגד אדם הראשון וכל השאר חסר, עוד שם א״ר פנחס שני אויבים לא נאררו עד שהשלים עליהם שבעים פסוקים הנחש והמן וכו׳ לתכלית שבעים נתלה על חמשים, והוא ג״כ במדרש תדשא פ״י, ונמצא עוד במדרש במ״ר דרשות אשר אין ספק שנובעים מן המדרש תדשא וסר לפנינו במדרש תדשא אשר הוציא לאור ידידי הרב החוקר הגדול מהר״א יעללינעק בבית המדרש ח״ג וע״ש בהקדמתו, ובמאמר הזה אשר לפנינו ואשר הביא רש״י בשמו נמצא ג״כ איזה דרשות במדרש תדשא ואיזה מהם מובאים במדרש במ״ר כמו כנגד אדם הראשון שחשבון אותיותיו של קערת כסף עולה בגימטרי׳ תתק״ל ולפנינו במדרש תדשא נמצא רק התחלת המאמר והיא נעשית כנגד אדם הראשון והשאר חסר. ועיין במ״ר פי״ד ריש אות ב׳ מבואר באורך: עוד לפנינו שלשים ומאה משקלה שלא העמיד תולדות של קיום עד ק״ל שנה מבואר ג״כ במדרש במ״ר פי״ד אות י״ב. וגם מה שסיים לפנינו לכך נקרא שמו שת שממנו הושתת העולם כי הבל וקין נטרדו מן העולם נמצא גם במדרש במ״ר שם: עוד לפנינו שבעים שקל כנגד שבעים אומות שיצא ממנו והוא במדרש תדשא פ״י גם במדרש במ״ר שם פי״ד אות י״ב. עוד לפנינו עשרה זהב כנגד עשרת הדברות נמצא במדרש תדשא פ״י ובמ״ר פי״ד אות י״ב ושם חושב עוד הרבה אשר מספרם עשרה. וכן מובא בילקוט נשא רמז תשי״ד בשם הילמדנו: עוד לפנינו מלאה קטרת שבאלו עשרה דברות יש בהם תרי״ג מצות כנגד הקטרת לבד הקו״ף שהוא מתחלף בא״ת ב״ש ג״ר ד״ק. נמצא גם במדרש במ״ר פי״ג: עוד לפנינו פר אחד כנגד אברהם כו׳ הוא במדרש תדשא פ״י ומדרש במ״ר פי״ג אות י״ד. ומובא בילקוט נשא רמז תשי״ד בשם הילמדנו: עוד לפנינו שעיר עזים לכפר על מכירת יוסף כו׳. הוא במדרש תדשא פ״י ובמדרש במ״ר פי״ג אות י״ד: עוד לפנינו ולזבח השלמים בקר שנים כנגד משה ואהרן. מדרש תדשא פ״י. אולם במדרש במ״ר נאמר אלו דוד ושלמה כו׳ רק בפי״ג אות כ׳: ביום הששי נשיא לבני גד. הביא דבר אחר כנגד משה ואהרן. וכן לפנינו אלים ששים כנגד ששים רבוא כ״ה במדרש במ״ר פי״ד אות י״ח: עוד לפנינו דבר אחר אלים חמשה וגו׳. כנגד חמשה חומשי תורה. וכן הוא במדרש במ״ר פי״ג אות ט״ז: עוד לפנינו דבר אחר אלים חמשה ועתודים חמשה וכבשים חמשה הרי ט״ו כנגד ט״ו בניסן. הוא גם במ״ר סוף פי״ג.
(יג-יז) וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים נ״א:כ׳-כ״א) ״הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם, אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק״, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הַקְּרִיבָה קִמְעָא קָרְבָּנוֹת, קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת, כַּף אַחַת, פַּר אֶחָד, אַיִל אֶחָד, כֶּבֶשׂ אֶחָד, שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁיָּצָא לַדֶּרֶךְ וְהָיוּ מְבִיאִין לְפָנָיו סְעֻדָּה לְפִי הַדֶּרֶךְ וּלְפִי הַפֻּנְדָּק. אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ, כָּךְ אַתֶּם מְכַבְּדִין אוֹתִי, אֵין אַתֶּם נוֹהֲגִים בִּי כָּבוֹד, [אֲנִי מֶלֶךְ] וַאֲנִי שׁוֹלֵט בָּעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ, [אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ], בַּדֶּרֶךְ אָנוּ נְתוּנִין וְאָנוּ נוֹתְנִין לְפִי הַדֶּרֶךְ וּלְפִי הַפֻּנְדָּק הֵכַנּוּ לְךָ, אֶלָּא תִּכָּנֵס לַמְּדִינָה וְתִכָּנֵס לַפְּלָטִין שֶׁלְּךָ אַתָּה רוֹאֶה בַּמֶּה אָנוּ מְכַבְּדִין אוֹתְךָ. כָּךְ כְּשֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן הִקְרִיבוּ לוֹ הַנְּשִׂיאִים דּוֹרוֹן כַּף אֶחָד, פַּר אֶחָד, אַיִל אֶחָד, כֶּבֶשׂ אֶחָד. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ הוּא כְּבוֹדִי. אָמְרוּ לוֹ, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, בַּמִּדְבָּר אָנוּ נְתוּנִים וּלְפִי הַמִּדְבָּר הִקְרַבְנוּ לְפָנֶיךָ, אֶלָּא כְּשֶׁתִּכָּנֵס לְפַלְטְרִין שֶׁלְּךָ אַתָּה רוֹאֶה כַּמָּה פָּרִים נַקְרִיב לְפָנֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר ״הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ וְגוֹ׳ אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים״, לֹא פַּר אֶחָד. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּשְׁלֹמֹה כְּשֶׁבָּנָה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ [וּבִקֵּשׁ לְהַקְרִיב לַחֲנֻכַּת הַבַּיִת] מַה כְּתִיב, (מלכים א ח׳:ס״ג) ״וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֶת זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְגוֹ׳. וְכֵן בִּימֵי עֶזְרָא מַה כְּתִיב, (עזרא ו׳:י״ז) ״וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה״ וְגוֹ׳.
וַיְהִי הַמַּקְרִיב יוֹם הָרִאשׁוֹן – זֶה אַבְרָהָם, שֶׁהוֹדִיעַ כֹּחוֹ שֶׁל אֱלֹהִים לְכָל בָּאֵי עוֹלָם. קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף, בִּזְכוּת שָׂרָה שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ אֶלָּא בֵּן אֶחָד וְקָרַב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, בִּזְכוּת יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן, שֶׁחִדֵּשׁ אֶת הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁבָּטְלוּ בִּימֵי עֲתַלְיָה, וּמֵת בֶּן שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה. מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל, זֶה סַנְהֶדְרֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ״אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ״ וּמֹשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶן הֲרֵי שִׁבְעִים וְאֶחָד. שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים, זֶה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קל״ג:א׳) ״הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד״, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן״ וְגוֹ׳. כַּף אַחַת, זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן ט״ו:ט״ז) ״תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם״. עֲשָׂרָה זָהָב, בִּזְכוּת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים י״ט:י״א) ״הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב״. מְלֵאָה קְטֹרֶת, בִּזְכוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר וְגוֹ׳ מְקֻטֶּרֶת״. פַּר אֶחָד, בִּזְכוּת אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י״ח:ז׳) ״וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם״. אַיִל אֶחָד, בִּזְכוּת יִצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ״ב:י״ג) ״וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל״. כֶּבֶשׂ אֶחָד, זֶה יִצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר (שם, ח) ״הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי״. שְׂעִיר עִזִּים, בִּזְכוּת יַעֲקֹב, דִּכְתִיב ״וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים״. וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם, בִּזְכוּת נָדָב וַאֲבִיהוּא שֶׁכִּפְּרוּ עַל יִשְׂרָאֵל. אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה, בִּזְכוּת שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים וּשְׁלֹשָׁה אָבוֹת.
קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת – מַגִּיד שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ מִתְּחִלָּה אֶלָּא עַל שֵׁם קָרְבָּן. מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. [אֵין לִי אֶלָּא מִזְרָק שֶׁנִּתְפָּרֵשׁ בּוֹ בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ], קְעָרָה מִנָּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים״, מַה זֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ אַף זֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר (להלן פסוק פה) ״כָּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ״, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים״, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ שׁוֹמֵעַ אֲנִי הוֹאִיל וְלֹא שָׁוָה לוֹ בְּמִשְׁקָל [לֹא] תִּשְׁוֶה לוֹ בְּמִדָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים״, וּמַה הֶפְרֵשׁ בֵּין קְעָרָה לְמִזְרָק, קְעָרָה גִּלְדָהּ עָבָה מִזְרָק גִּלְדוֹ דַּק. ״שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת״, מִן הַנְּדָבָה.
כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח, וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַיָּבֵשׁ. אֵין כְּלִי הַלַּח מְקַדֶּשֶׁת אֶת הַיָּבֵשׁ, וְלֹא מִדַּת יָבֵשׁ מְקַדֶּשֶׁת אֶת הַלַּח. אֲמַר שְׁמוּאֵל, לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מִדּוֹת, אֲבָל מִזְרָקוֹת מְקַדְּשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר ״שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה״. אֲמַר לֵיהּ רַב אָחָא מִדִּפְתֵּי לְרָבִינָא מִנְחָה, לַחָה הִיא. אֲמַר לֵיהּ, לֹא נִצְרָכָה אֶלָּא לַיָּבֵשׁ שֶׁבָּהּ, וְאִי תֵימָא, מִנְחָה לְגַבֵּי דָם כְּיָבֵשׁ דָּמְיָא. תָּנָא כְּלֵי שָׁרֵת אֵין מְקַדְּשִׁין [אֶלָּא שְׁלֵמִין, וְאֵין מְקַדְּשִׁין] אֶלָּא מְלֵאִין, וְאֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא מִתּוֹכָן, וְאֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא מִבִּפְנִים, אֵין מְלֵאִים אֶלָּא שְׁלֵמִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לְהוֹסִיף, אֲבָל דַּעְתּוֹ לְהוֹסִיף רִאשׁוֹן קָרוּי קֹדֶשׁ.
תָּנוּ רַבָּנָן שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁל לַח הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, {א} רְבִיעִת לוֹג {ב} וַחֲצִי לוֹג {ג} וְלוֹג {ד} וּרְבִיעִית הַהִין {ה} וּשְׁלִישִׁית הַהִין {ו} וַחֲצִי הִין {ז} וְהִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: {א} הִין {ב} וַחֲצִי הִין {ג} וּשְׁלִישִׁית הַהִין {ד} וּרְבִיעִית הַהִין {ה} וְלוֹג {ו} וַחֲצִי לוֹג {ז} וּרְבִיעִית לוֹג. מַאי אִיכָּא בֵּין רַבִּי מֵאִיר לְרַבִּי יְהוּדָה. אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בֵּרוּצֵי מִדּוֹת אִיכָּא בֵּינַיְהוּ, לְמַאן דַּאֲמַר מִמַּטָּה לְמַעְלָה קָסְבַר בֵּרוּצֵי הַמִּדּוֹת נִתְקַדְּשׁוּ וְכוּ׳. אַבַּיֵּי אֲמַר, דְּכֻלֵּי עָלְמָא בֵּרוּצֵי מִדּוֹת אִיכָּא לְמֵימַר נִתְקַדְּשׁוּ וְאִיכָּא לְמֵימַר לֹא נִתְקַדְּשׁוּ, וְהָכָא בִּמְלֵּאִים קָמִיפְלְגֵי, מַאן דַּאֲמַר מִלְמַעְלָה לְמַטָּה קָסְבַר מְלֵאִים, שֶׁלֹּא יְחַסֵּר [וְשֶׁלֹּא יוֹתִיר, וּמַאן דַּאֲמַר מִמַּטָּה לְמַעְלָה מְלֵאִים, שֶׁלֹּא יְחַסֵּר], אֲבָל הוֹתִיר, מְלֵאִים קָרִינָן בֵּיהּ.
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים – (כָּתוּב בְּרֶמֶז תקנ״ב).
כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב – תָּנוּ רַבָּנָן, זוֹ הִיא קְטֹרֶת שֶׁעָלְתָה לְיָחִיד עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, וְהוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה. וְהָתַנְיָא וְכוּ׳. אֲמַר רַב פַּפָּא, הָכֵי קָאֲמַר, לֹא מִבָּעְיָא צִבּוּר בְּחִיצוֹן, דְּלָא אַשְׁכְּחַן, וְלֹא מִבָּעְיָא יָחִיד עַל הַפְּנִימִי, דְּלָא אַשְׁכַּח, אֶלָּא אֲפִלּוּ יָחִיד עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן דְּאַשְׁכְּחַן בִּנְשִׂיאִים הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה.
״הַכְּלִי מְצָרֵף מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ״ – מְנָא הַנֵּי מִלֵּי. דַּאֲמַר קְרָא כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב, הַכָּתוּב עָשָׂה לְכָל מַה שֶּׁבַּכַּף אַחַת.
עֲשָׂרָה זָהָב – הִיא שֶׁל זָהָב וּמִשְׁקָלָהּ שֶׁל כֶּסֶף. הַשְּׁלָמִים. זֶה קָרְבַּן נַחְשוֹן בֶּן עַמִּינָדָב. מִשֶּׁלּוֹ הֵבִיא וְלֹא שֶׁגָּבָה מִשִּׁבְטוֹ וְהֵבִיא.
וַכַּאןַ קֻרבַּאנֻהֻ קַצעַתַּ מִן פִצַּ׳תֵ וַזנֻהַא מִאַתֹ וַתַּ׳לַאתֻ׳וןַ מִת׳קַאלַא בִּמִת׳קַאלִ אלּקֻדֻסִ וַכַ׳רנֻובַּ פִצַּ׳תֵ וַזנֻהֻ סַבּעֻוןַ מִת׳קַאלַא כִּלַאהֻמַא מַמלֻואַאןַ סַמִידַא מַלתֻותַּא בִּדֻהַאןֵ לִלהַדִיתִ
והיה קרבנו, תבנית ממתכת כסף במשקל מאה ושלשים משקולות לפי המשקל המקבל בקדש, ומזרק מתכת כסף, משקלו שבעים משקלת לפי המשקל המקבל בקדש, שניהם ממלאים מן הסולת המערב עם שמן, למתנה.
שניהם מלאים סלת – למנחה נדבה.
שניהם מלאים סלת BOTH OF THEM WERE FULL OF FINE FLOUR – for a free-will meal-offering.
פס׳: וקרבנו קערת כסף – קרבנו שלו היה ולא שגבה משבטו.
קערת כסף אחת – מתחלת עשייתה לשם קרבן נעשית.
מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקדש – עונה על הקערה ועל המזרק מה מזרק בשקל הקדש אף קערה בשקל הקדש. אלא שהקערה שלשים ומאה והמזרק שבעים.
שניהם מלאים סלת – מלמד ששניהן שוין במדה 1שאע״פ שלא שוו. ומה הפרש בין קערה למזרק. קערה גלדה עבה. ומזרק גלדו דק.
סלת בלולה בשמן למנחה – זו נדבה:
1. אע״פ שלא שוו במשקל כצ״ל. והיינו שבשניהם היה מדה אחת סולת וע״ז מקשה מה הפרש יש בין קערה למזרק. היאך יכול להיות ששניהם ישוו במדה אחרי שהקערה משקלה ק״ל והמזרק ע׳. ע״ז משנה זו גלדה עבה היינו הקערה והמזרק גלדו דק:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וקרבנו – מוסב למעלה: ויהי המקריב {וגו׳} נחשון (במדבר ז׳:י״ב), וקרבנו היה כך וכך.
כסדר שכתובים בארבעה דגלים הביאו קרבנותיהם, דגל יהודה, ואחר כן דגל ראובן, ואחרי כן דגל אפרים, ואחרי כן דגל דן.
וקרבנו AND HIS SACRIFICE: [The reason that this verse says “and his sacrifice,” even though the sacrifice of each of the other chieftains is introduced by the words “his sacrifice,” without the word “and,” is that this verse] is a continuation of the previous verse. [Verses 12 and 13 should be understood thus:] “The person who sacrificed on the first day was Nahshon ... and his sacrifice was the following.”1
They [=the chieftains of the tribes] brought their sacrifices in the same order as [the listing of the tribes in the text (2:3–29) about] the four three-tribe units:⁠2 the three-tribe unit of Judah, followed by the three-tribe unit of Reuben, followed by the three-tribe unit of Ephraim, followed by the three-tribe unit of Dan.⁠3
1. Rashbam opposes the midrashic explanations of the ostensible “difficulty”: our verse begins “and his sacrifice,” while the parallel verses (25, 31, 37 etc.) are absolutely identical to ours except that they do not have the initial letter vav (“and”). See Genesis Rabba 87 (which sees the “extra” vav as alluding to extra blessings which the tribe of Judah received) or NR here (which sees the vav as a signal to Judah that he should not be too self-important because he went first).
Rashbam explains more simply: the reason that our verse, verse 13, uses a different formulation is because it is a continuation of vs. 12, which is also phrased differently. Generally, the sacrifice of each chieftain (e.g. vss. 24, 30, 36 etc.) is introduced by a sentence fragment (“On the xth day, the chieftain of tribe y, a son of b”) which is followed by a statement – “his sacrifice [was].” However, the first sacrifice, Nahshon’s, is introduced in vs. 12 by a sentence: “The person who sacrificed on the first day was (ויהי) Nahshon the son of Aminadab from the tribe of Judah.” That sentence is naturally followed by the statement, “And his sacrifice was ....”
Once Rashbam explains that the non-standard formulation of vs. 13 is a function of the non-standard formulation of vs. 12, the question might arise, “Why then is verse 12 formulated in a non-standard manner?” Rashbam does not concern himself with that question. I presume that his real concern is not so much to explain the anomalies but to show that, on the peshaṭ level, there is no justification for the midrashic explanations of the Midrash Rabba. Cf. the comment of Qara to this verse (in Berliner’s Peleṭat Soferim, p. 21). Qara explains the verse just as Rashbam does, but he also tries to explain why the opening sentence is different for the first chieftain’s offering. See also Hizq. who offers both Rashbam’s explanation and a midrashic one (the one from Numbers Rabba).
2. On דגל as a “three-tribe unit,” see note 13 to 2:2 above.
3. Rashbam notes that the twelve tribes here are listed in the same order as in chapter 2. Many commentators make this same comment; it can be traced back as far as Sifre (47). Rashi (in his commentary to vss. 18–19) presents this idea as part of a midrashic explanation (about Reuben’s anger that his birthright was usurped not just by Judah, but even by Issachar and Zebulun). Rashbam offers the comment without the midrashic explanation.
(יג-יט) אמר הכתוב: וקרבנו – כי כבר הזכיר המקריב, והוי״ו יש לו טעם, כאומר: וזה קרבנו.
ואמר בשני: הקריב את קרבנו (במדבר ז׳:י״ט), כי כן דרך המקרא, כמו: ויאמר יצחק אל {אברהם} אביו ויאמר אבי (בראשית כ״ב:ז׳), בעבור שארכו הדברים. וכן: ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה (אסתר ז׳:ה׳).
ולא הזכיר ביתר הנשיאים הקריב, כי אחז דרך קצרה. וכן: לגלגלתם (במדבר א׳:כ׳,כ״ב) במספר ראובן ושמעון לבדם, וכן רבים.
(13-19) [AND HIS OFFERING.] Scripture reads, and his offering because Scripture had already stated, And he that presented [his offering] (v. 12). The vav of ve-korbano (and his offering) means, and this was his offering. Scripture writes with regard to the second day, hikriv et korbano (he offered his offering)⁠1 (v. 18), for this is the style of Scripture. Compare, And Isaac spoke unto Abraham his father, and said: 'My father' (Gen. 22:7). The word father is repeated because Scripture is being lengthy. Then spoke the king Ahasuerus and said unto Esther the queen (Esth. 7:5) is also similar.⁠2 Scripture does not mention the term hikriv (he presented) with regard to the other princes,⁠3 for Scripture wanted to be brief. Similarly the term le-gulgelotam (by their poles) is used only in the numbering of Reuben4 and Simeon.⁠5 There are many such examples.⁠6
1. Translated literally. JPS renders, he presented for his offering. There is no reason to say he offered his offering. Scripture should have read, he offered.
2. Here too Scripture employs a lengthy style (said and spoke).
3. It is used only in regard to the offering of Nethanel the son of Zuar.
4. Num. 1:20.
5. Num. 1:22. Also see Ibn Ezra on 1:19.
6. Where Scripture employs an abbreviated style.
וקרבנו – על ידי שכבר כתב ויהי המקריב (במדבר ז׳:י״ב) חזר וכתב קרבנו כלומר וזה קרבנו.⁠1
דבר אחר: לכך נכתב בוי״ו שלא יתגאה לומר אני ראשון למקריבים שהרי וי״ו מוסיף על עניין ראשון כאלו לא היה ראשון.
קערת כסף – מה בין קערה למזרק קערה גלדה עבה מזרק גלדו דק.
1. בדומה ברשב״ם ובאבן עזרא.
וקרבנו, "and his offering, etc.⁠" the strange prefix of the letter ו meaning: "and,⁠" when no other offering had been offered as yet, is explained by the Torah having written in verse 12; ויהי המקריב, "and he that presented, etc.⁠" By adding this prefix the Torah wishes us to understand that what follows was what the person mentioned in verse 12 presented. An alternate approach: the reason that Nachshon's offering is introduced by the connective letter ו is that he should not boast about having been the first prince to be allowed to present this offering. [If he even did not mind that his title was omitted, he was hardly likely to boast about anything. Ed.]
קערת כסף, "a silver dish,⁠" what is the difference between a קערה and a מזרק, a basin? According to the Sifri, a bowl is thick and a מזרק is thin. It weighed only slightly more than half the weight of a מזרק
וקרבנו – וי״ו יתירה שאותו היום ראתה אלישע בת עמינדב ו׳ שמחות ובתוכם שאחיה נחשון נשיא ובכולם כתיב נשיא חוץ מבנחשון למטה יהודה מפני שיהודה הי׳ תופס במדת ענוה ולא נהג עצמו בנשיאות וכדכתיב ישב נא עבדך תחת הנער.
שלשים ומאה משקלה – נגד משה שילדתו יוכבד בת ק״ל שנה.
שבעים שקל – נגד ע׳ סנהדרין.
בלולה בשמן – נגד מרים שנבללה ברוח הקודש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

סלת בלולה בשמן וגו׳ – חנכו הנשיאים את המזבח בכל המינים הקריבים עליו, על כן הביאו מנחה וקטרת ועולה וחטאת ושלמים. והקטרת והחטאת הוראת שעה, שאינם באים בנדבה, אבל להשלים בחנוכה כל הקרבנות נעשה כן, כי אין ישראל מקריבין זולתי אלו הקרבנות בלבד, כי האשם והחטאת דבר אחד ושם אחד הוא ותורה אחת להם.
והנה השם הנכבד הסכים על דעת הנשיאים וצוה: נשיא אחד ליום יקריבו (במדבר ז׳:י״א), ולפיכך יתכן שהיא מצוה לדורות שיחנכו לעולם בית המקדש והמזבח, ולכך עשה שלמה חנוכת הבית, דכתיב: ויחנכו את בית האלהים המלך וכל העם (דברי הימים ב ז׳:ה׳). וכן אנשי כנסת הגדולה עשו חנוכה דכתיב: ועבדו בני ישראל כהניא וליואי ושאר בני גלותא חנוכת בית אלהא דנא בחדוא והקריבו לחנוכת בית אלהא וגו׳ (עזרא ו׳:ט״ז-י״ז). וכן לימות המשיח נאמר ביחזקאל: שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו ומלאו ידיו ויכלו את הימים והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם (יחזקאל מ״ג:כ״ו-כ״ז) – והיא חנוכה למזבח במלואים. והנה תהיה ענין זו המצוה, כענין פרשת טמאים בפסח (במדבר ט׳) ופרשת בני יוסף (במדבר ל״ו) שהסכימה דעתם לדעת העליונה ונצטוינו בהן לדורות.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

FINE FLOUR (MINGLED) WITH OIL FOR A MEAL-OFFERING. The princes dedicated the altar with all the kinds of offerings that can be brought upon it. Therefore they brought a meal-offering, incense, a burnt-offering, a sin-offering, and a peace-offering. Now the incense and the sin-offering were [permitted to be brought by] a special temporary decree, since they cannot usually be brought as freewill offerings. But [this exception was made] in order to complete the dedication with all kinds of offerings, for no other offerings can be brought in Israel except for these offerings [mentioned here], the sin-offering and the guilt-offering being the same thing and having the same name, and there is one law for them.⁠1
Now the Glorious G-d2 agreed to the intention of the princes and commanded, they shall present their offering, each prince on his day.⁠3 Therefore it is possible that this is a commandment for all generations, that the Sanctuary and the altar should always be dedicated [with special offerings upon their completion]. It is for this reason that Solomon made a dedication of the House [of G-d], as it is written, So the king and all the people dedicated the House of G-d.⁠4 Similarly the men of the Great Assembly dedicated [the Second Temple], as it is written, And the children of Israel, the priests and the Levites, and the rest of the children of captivity, kept the dedication of this House of G-d with joy.⁠5 And so [will it be also] in the days of the Messiah, as it is said in the Book of Ezekiel, Seven days shall they make atonement for the altar and cleanse it; so shall they consecrate it. And when they have accomplished the days, it shall be that upon the eighth day, and forward, the priests shall make your burnt-offerings upon the altar, and your peace-offerings,⁠6 this being the dedication of the altar with offerings to consecrate it. Thus the subject of this commandment is similar to that of the section about the impure people on Passover,⁠7 and the section concerning the sons of Joseph,⁠8 whose opinion coincided with the opinion on High, and which we were commanded to observe in all subsequent generations.
1. Leviticus 7:7: As is the sin-offering, so is the guilt-offering; there is one law for them. Hence although no guilt-offering was brought as part of the dedication-offerings, it may yet be said that all kinds of offerings were brought on these days of dedication, since the sin-offering was brought.
2. Deuteronomy 28:58.
3. (11).
4. II Chronicles 7:5.
5. Ezra 6:16.
6. Ezekiel 43:26-27.
7. Further, 9:1-13.
8. Ibid., Chapter 36. See also in Seder Korach, Note 67.
וקרבנו – וא״ו יתירה שלא יגיס דעתו על שזכה להקריב ראשון לכך כתיב וקרבנו דמשמע שיש אחר שקדמו דוא״ו מוסיף על ענין ראשון ולכך נמי לא הוזכר בו נשיא כמו באחרים.
קערת כסף אחת וגו׳ – כנגד יוכבד שהיתה בת ק״ל שנה.
מזרק אחד כסף – כנגד משה שהיה שקול כשבעים זקנים.
שניהם מלאים – יכול אהרן אינו כמוהו ת״ל שניהם מלאים שניהם שוים.
וקרבנו, "and his offering;⁠" the prefix letter ו in this verse is superfluous.⁠1 The Rabbis understand it, i.e. "and his,⁠" as a warning to Nachshon not to allow this honour to go to his head and to boast about it.⁠2
'קערת כסף אחת וגו, "one silver dish;⁠" the weight of this dish, i.e. one hundred and thirty shekels, is an allusion to Yocheved, Moses' mother's age at the time she gave birth to him.
מזרק אחד כסף, "one silver basin, etc.,⁠" the basin's weight, i.e. seventy shekels, is an allusion to the seventy elders who assisted Moses in his arduous task of leading his people.
שניהם מלאים סלת בלולה בשמן, "both of which, i.e. the dish and the basin, filled with incense mixed with oil;⁠" in order that we should not think that Aaron was inferior to Moses, the Torah adds the word: מלאים, "filled,⁠" i.e. one was equal to the other.
1. [i.e. available for exegesis. Ed.]
2. [The fact that he is the only one of the princes presenting these offerings not to be given his title, is evidence of his modesty. Ed.]
וקרבנו – הכא כתיב וקרבנו וא״ו יתירה וכן עתודים מלא וא״ו לפי שבאותו יום נתחדשו ו׳ דברים ראשון לכהונה ולנשיאות כפים ולקרבנות ולחדשים וליציאת מצרים ועשיית פרה אדומה. ור׳ אברהם כתב פי׳ וקרבנו וזה קרבנו שכבר אמר ויהי המקריב וכו׳ לכך אמר וזה קרבנו. ואמר בשני הקריב את קרבנו בשביל אריכות דברים שבנתיים חזר לומר הקריב כמו ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ולא אמר בשאר הנשיאים הקריב כי אחז דרך קצרה:
סולת בלולה בשמן למנחה – כתב הרמב״ן חינכו הנשיאים המזבח בכל המינים הקרבים עליו על כן הביאו מנחה וקטרת ועולה וחטאת ושלמי׳ והקטרת והחטאת הוראת שעה היתה שאינם באים בנדבה אבל להשלים בחנוכה כל הקרבנות נעשה כן כי אין לישראל קרבנות זולתי אלו החמשה שהקריבו כי האשם והחטאת דבר אחד הוא ושם אחד הוא ותורה אחת להם והשם יתברך הסכים על דעת הנשיאים וציוה נשיא אחד ליום יקריבו. ויתכן שהיא מצוה לדורות כי יחנכו לעולם בית המקדש והמזבח ולכך עשה שלמה חנוכת הבית דכתיב ויחנכו את בית ה׳ וכן אנשי כנסת הגדולה עשו חנוכה ויהיה ענין המצוה כענין פרשת טמאין בפסח ופרשת בני יוסף שהסכימה דעתם לדעת העליונה ונצטוינו בהם לדורות:
וקרבנו, "and his offering, etc.⁠" At this point the Torah wrote an apparently superfluous letter ו at the beginning of the word וקרבנו, seeing Nachshon was the first one of the princes to offer his קרבן, so that a prefix connecting it to something previous appears totally uncalled for. Similarly, we find an uncharacteristic letter ו in the word עתודים, rams, in verse 17. [On the other 13 occasions when that word occurs in the Torah it is always spelled defective, i.e. without the letter ו. Ed.] The reason for these exceptions is to draw our attention to 6=ו new developments which occurred on that day. 1) It was the first day on which priests performed their functions. 2) It was the first day that the priests began the daily routine of blessing the people. 3) It was the first day on which the publicly financed sacrificial offerings in the Tabernacle were presented on the Altar. 4) It was the first day of the first month of the year. 5) It was the first anniversary of the calendar reform introduced in honour of the Exodus from Egypt. 6) On that day the first red heifer was burned and its ashes preserved to enable the Israelites to purify themselves.
Ibn Ezra writes that the meaning of the additional letter ו at the beginning of the word וקרבנו is grammatically completely justified in view of the Torah having written previously in verse 12 that Nachshon was the first of the princes to offer this particular offering. The Torah continues therefore by listing the details of his offering.
Of the princes who offered the parallel offering on the second day, (verse 18) the Torah writes: הקריב קרבנו, although at first glance these words appear superfluous, because so much verbiage had been written since verse 12. We have similar examples of such apparently superfluous verbiage when the Torah writes (Genesis 22,7) ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי!, "Yitzchok said to his father Avraham, saying: "My father!⁠" You will note that the Torah does not bother to write the word הקריב, "he presented the offering,⁠" in connection with any of the other 10 princes. This was in order to be as brief as possible without becoming misleading.
סלת בלולה בשמן למנחה, "filled with fine flour, mixed with oil, as a meal-offering.⁠" Nachmanides writes that the princes consecrated the Altar with all the different kinds of offerings that would be offered on it in the future; this was the reason why they also offered meal-offerings on this occasion. Seeing that neither the incense offering nor the sin offering were of the categories that qualified for free-willed offerings, special dispensation had been required to enable them to present these offerings. Seeing that the guilt offering, אשם and the sin offering, חטאת are in respect of inadvertent transgressions, they are basically the same kind of offering so that the guilt-offering is not mentioned separately.
It is possible that what is legislated here is a מצוה לדורות, not just a one time legislation, but whenever a Temple and an Altar would be inaugurated, the same procedures would apply, and that would explain why when Solomon consecrated his Temple he performed rites called חנוכת הבית, as did the men of the great Assembly when the second Temple was consecrated. (Compare Chronicles II 7,5 and Ezra 6,15) In all these instances the people initiating these rituals had divine inspiration and God subsequently anchored what they had done in the Holy Scriptures, eternalizing it..
וקרבנו – וי״ו יתירה על שם ו׳ בנים שיצאו ממנו וכולם נתברכו בו׳ ברכות. ו׳ בנים יצאו מנחשון בעלי ו׳ ברכות ואלו הן דוד משיח דניאל חנניה מישאל ועזריה. דוד דכתיב ביה יודע נגן וגבור חיל איש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה׳ עמו. יודע נגן שיודע לשאול. וגבור חיל יודע להשיב. איש מלחמה יודע לישא וליתן במלחמתה של תורה. ונבון דבר מבין דבר מתוך דבר. ואיש תואר שמראה פנים בהלכה. וה׳ עמו שהלכה כמותו בכל מקום. משיח דכתיב ביה ונחה עליו רוח ה׳ רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה׳. דניאל חנניה מישאל ועזריה דכתיב בהן ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך. דבר אחר למה וקרבנו עם וי״ו יתירה כנגד ששה דברים שנתחדשו באותו היום בעולם ראשון לשכינה ששרתה בישראל ראשון לנשיאים ראשון לברכת כהנים ראשון למחיצת מחנה שכינה ראשון לאיסור במה ראשון לירידת האש יבא בן נחשון בשש מדות ויבנה יסוד בית המקדש ולמה נקרא שמו נחשון על שירד תחלה לנחשול שבים. בכולן כתיב נשיא חוץ מיהודה שלמוד הוא אותו השבט להקטין את עצמו ישב נא עבדך תחת הנער וכן בדוד הוא אומר הוא הקטן. בכל אחד יש ששה פסוקים כנגד ששת ימי המעשה ובכל אחד הוכפל שמו הרי כ״ד כנגד כ״ד שעות שביום ובלילה. שלשים ומאה משקלה; כנגד שנות אדם עד שנולד שת.
שבעים שקל – כנגד שבעים שהניח לבניו [אולי ר״ל לדוד המלך ע״ה] ולהצילם משבעים אומות.
שבעים שקל – בגימטריא שבעים נפש בשביל שבעים שידדו למצרים.
שניהם מלאים סלת למנחת נדבה. שהיא הראשונה שבמנחות האמורה בויקרא ולא למנחת נסכים שהרי הוא דבר הלמד מעניינו מה מלאה קטרת נדבה אף מלאים סולת נדבה ועוד שמנחת הנסכים של פר אחד ואיל אחד וכבש אחד של עולה ומנחת הנסכים של בקר שנים ואילים חמשה ועתודים חמשה וכבשים בני שנה חמשה של שלמים אין הקערה והכף מכילים אותה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

(יג-יז) וקרבנו קערת כסף אחת – הנה כל אחד מהם הקריב כל מיני הקרבנות, והם: עולה ומנחה חטאת ושלמים וקטורת, לחנך המזבח ומשרתיו בכל מיני הקרבנות, חוץ מן האשם, כי החטאת והאשם תורה אחת להם. וספר קרבן כל אחד מהם לבדו, להורות שכל אחד מהם כיון לכפר על פרטי חטאים שידע בשבטו, וזה בכל אחד מפרטי קרבנו לרצון להם לפני ה׳. וסמך ונצב עליהם בעד שבטו, כענין המעמדות בקרבנות צבור.
'וקרבנו קערת כסף אחת, וגו; each one of the princes offered all these components as part of his offering. They comprised: a burnt offering, עולה, a gift offering, מנחה, a sin offering, חטאת, as well as peace offerings, שלמים, and incense, קטורת. The reason why the Torah does not simply lump all these offerings together but tells us separately, 12 times what each prince’s offering consisted of, is that each one had intended thereby to atone for all the sins he was aware of that members of his tribe had committed, had been guilty of. Each prince performed the סמיכה, the act of placing all his weight on the animal becoming the sin offering on behalf of the members of his tribe guilty of sins requiring such a sin offering to atone for their sins. This was a regular procedure when communal offerings were being brought.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

סלת למנחת נדבה. דאין לומר מנחת נסכים השייכים לקרבנות, דאם כן הוי להזכיר גם כן הנסכים. ועוד, דאין להזכיר המנחה עד שיזכיר הקרבן, והוי ליה להקדים הקרבן ואחר כך המנחה, לפי שהמנחה הוא לפי הקרבן; שלשה עשרונים לפר, שני עשרונים לאיל (להלן כח, יב) :
<וְקָרְבָנוֹ: בכל השבטי׳ כתי׳ קרבנו, קרבנו, ובנשיא יהודה כתי׳ וקרבנו. ומדרשי אגדה רבי׳ בבמדב׳ רבה פ׳ י״ג.> [וקרבנו].
מִשְקָלָה֒: על הה״א סגולתא. [מִשְׁקָלָהּ֒].
מִזְרָק: בס״ס הרי״ש בקמץ, וכן חביריו. ומסו׳ עליה׳ כול׳ קמץ.⁠א ובמכלול (דף רכ״ה) בא בפתח מבלי הסמיכות, ובספר ירושלמי מזרָק קמץ, עכ״ל. [מִזְרָק].
א. [כוונתו לומר כי בספרי ספרד באה הערת מסורה. אבל ד ודפוס ונציה ש״ז מנקדים בפתח ואינם מביאים הערת מסורה.]
למנחת נדבה. שהיא מנחה הראשונה האמורה בויקרא ולא למנחת נסכים שהוא דבר הלמד מענינו, מה מלאים קטרת נדבה אף מלאה סולת נדבה:
As a voluntary meal-offering. This is the first meal-offering mentioned in Vayikra, not the meal-offering of the libations. This is learned from the context. Just as "filled with incense" (v. 14) refers to a voluntary offering, so too "the fine flour" is also a voluntary offering.
וקרבנו – אמר תוספת וא״ו מתחילת המעשה, לפי מה שפירשנו במאמר המקריב את קרבנו כי יכוין לנעלם יוצדק לומר בזכרון הנגלה וקרבנו, גם לשאר הדרכים הוסיף בו וא״ו לרמוז ליתרון אשר כצדיק זה ירום וגבה מאד.
וקרבנו, and his offering, etc. The justification for the letter ו in this word is found in what we wrote about every offering consisting of two aspects in our commentary on the word המקריב. It is a reference to the hidden spiritual aspect of the sacrifice which preceded the Torah's revelation of the material aspect. One may also simply understand the letter as alerting us to the many qualities Nachshon possessed in addition to initiating the kind of offering the princes brought at this time.
וקרבנו – מוסב על תיבת ויהי שבפסוק הקודם, והשיעור ויהי המקריב וכו׳ ויהי קרבנו וכו׳, וכסדר שנסעו לדגליהם הביאו קרבנותיהם, דגל יהודה, דגל ראובן, ואח״כ דגל אפרים ואח״כ דגל דן. והנה הושוו כלם בנדבתם מבלי תוספת ולא חסרון, אעפ״י שאין לבות בני אדם שוין בנדיבות, כי יתכן שנועצו לב יחדו להביא כלם קרבן שוה כדי שלא תפול ביניהם לא קנאה ולא גאוה ולא התפארות זה על זה, ואעפי״כ זכר הכתוב קרבן כל אחד מהם בפרטות גדול, כי אילו הזכיר הראשון בלבד ויאמר זה קרבן נחשון בן עמינדב ואח״כ יכתוב וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו, יהיה זה כבוד גדול לנחשון וקיצור בכבוד האחרים, עכשיו שפירט את כלם הרי הם שקולים לפניו יתברך:
קערת כסף – לא היו אלה כמו הקערות שעשה בצלאל לשלחן כי הם היו של זהב, ואלה של כסף היו לתשמישי הקרבנות לרחוץ בהן הבשר והקרב והכרעים וכדומה מן העבודות:
שלשים ומאה משקלה – באורו שלשים ומאה שקל משקלה, כמ״ש במזרק שבעים שקל בשקל הקדש:
שניהם מלאים סלת – למנחת נדבה, וא״א לפרש על מנחת הנסכים הנזכרת לקמן (פסוק פ״ז) כל הבקר וכו׳ ומנחתם וכו׳, כי אין הקערה והמזרק מכילים כל המנחות של פר א׳ ואיל א׳ וכבש א׳ לעולה, והמנחות של בקר שנים ואילים ה׳ ועתודים ה׳ וכבשים בני שנה ה׳ לשלמים:
שניהם מלאים – אחר שהזכיר שני הכלים הקערה והמזרק היה די לומר מלאים סלת דמשניהם ידבר, ומלת שניהם מיותר, ויראה שבא להורות על ההשתות, דוגמא למ״ש (יומא ס״ב) בשני שעירי יוה״כ ובשני כבשי וצפורי מצורע, ולזה השכיל יב״ע בתרגומו לומר על קערת הכסף גלדא סמיך ועל המזרק גלדא קלישי יצא לו ממלת שניהם שווי גדלם, ולזה המזרק שאינו אלא לשבעים שקל שוה בגדלו להקערה אף שהיה משקלה שלשים ומאה, ובכוונה שינו את שטחן בעובי ודקות עד שיהיו שניהם שוים בכמות גדלם (כך שמעתי בשם הגר״א). ומצאתי הדברים מבוארים כאן במדרש, שכתב מה ת״ל שניהם מלאים שהיו שוים במדה, ומה הפרש בין קערה למזרק, קערה גילדה עבה, מזרק גילדה דק.
קערת כסף – עיין שמות כ״ה:כ״ט.
one plate of (ke’arat) silver. See Exod. 25:29.⁠1
1. {Translator's note: There, “plates” [ke’arot] are mentioned among the items in connection with the table in the Sanctuary. Shadal comments that the ke’arah was flat, but probably not absolutely flat, for the root ka’ar in Arabic signifies “depth” (and hence the term ka’arurit, “concavity”), and that the “bowl” [kaf] was deeper and more concave than the ke’arah.}
וקרבנו וגו׳ – ״קערת כסף״ היא כלי שרת שמקבלים בו קרבן מנחה לצורך מטרות המקדש ובכך מתקדשת המנחה. בכלי זה מגישים לאחר מכן את המנחה בקרן דרומית⁠־מערבית של המזבח, הקרן המייצגת את הרוח הפונה אל התורה והמוארת ברוח התורה (עיין פירוש, ויקרא א, ה). ״מזרק״ הוא כלי לזריקה, היינו לזריקת הדם למרומי המזבח. לפי הספרי (כאן) שני כלים אלה היו שונים רק במשקלם אבל היה להם אותו בית קיבול. המזרק היה הרבה יותר דק, ״גלדו דק״, ולכן שקל פחות, אך הם הכילו כמות שווה בדיוק, שוויון המרומז בלשון ״שניהם מלאים״ (השווה ויקרא טז, ה).
כראש בית אבותיו וכנשיא מטהו, הביא ראש השבט את שני הכלים כשהם מלאים סולת ושמן לקרבן מנחה, ובכך ביטא את הדבר הבא: כל אמצעי המחיה והעושר ששבטו ירכוש על ידי תכונותיו המיוחדות, יוקדשו וישועבדו לרוח התורה. שבטו לעולם לא ייחס חשיבות לייצור ולרכישת נכסים. הנכס ה״מת״ של העושר החברתי, לעולם לא ייחשב כסימן לגדלות. שבטו ייחס חשיבות לעושר החומרי של קניינים רק אם יחַיה את הנכס ה״מת״, אם הסולת והשמן יהפכו ל״דם״ (לדם הנפש), והנפש תעלה אל מרום ייעודה. שכן הדם שנועד להתקבל במזרקות יחַיה גם את השמן והסולת, ויאציל עליהם חיים השואפים לעלות אל ה׳.
המקריב את קרבנו וקרבנו – למה כפל שם קרבנו, ופי׳ שבא ללמד שגם הכלים היו מכלל הקרבן כי נעשו להיות כלי שרת והוקדשו תיכף:
שניהם מלאים סלת – מספר שניהם מיותר, ופי׳ חז״ל שבא להורות על השווי, כמ״ש בהתו״ה (אחרי סי׳ י״ז) שמלת שני מורה על השווי, וס״ל להת״ק שבא ללמד שמ״ש בשקל הקדש מוסב גם על הקערה, ור׳ חנניא אמר שזה ידעינן מן סכום הכולל שאמר שהיה בשקל הקדש, ומפרש שבא ללמד שהיו שוים במדה, ונראה דת״ק ס״ל שזה לא צריך להשמיענו, כי כבר בארתי בהתו״ה (שמיני סי׳ מ״ד) שמנחת נחשון היתה מנחת נסכים [כמ״ש רש״י במנחות דף ה׳ ע״ב ד״ה שניהם מלאים] שלכן אמר שם שהותרה לאכול באנינות משום שהיתה קדשי שעה כי מנחת נסכים [שיכול אדם להתנדב כמ״ש במנחות דף ק״ד ע״ב] נשרפת וכולה כליל כמש״ש (דף ק״ו) וזו היתה נאכלת, ולכן נקראת קדשי שעה, ולפ״ז אם נטעה לומר שלא היה מדתם שוה מצד שגלדן היה שוה, וא״כ היה מדת הקערה לערך מדת המזרק כערך מספר שלשה עשר אל מספר שבעה, ואיך הביאו בתוך הכלים מנחת נסכים, שהם או עשרון או שני עשרונים או ג׳ עשרונים ואין לערב מנחה במנחה, ואם היה בהמזרק עשרון, היה בהקערה עשרון וששה שביעית עשרון, ולא נתקדשה המנחה כמ״ש בזבחים (דף ח׳) ומנחות (דף פ״ח) אין מלאים אלא שלמים, וממילא ידענו ששניהם היו שוים במדה כי זה גלדו עבה וזה גלדו דק, אולם ר׳ חנניא ס״ל שמנחת נחשון היתה מנחת נדבה מא׳ מחמשת מיני מנחות ולא ס״ל שהיתה קדשי שעה, כי ס״ל כמ״ד שמפני הטומאה שרפוה שלדידיה א״צ לסברא זו, וא״כ יש לטעות ששניהם היו גלדן שוה וא״כ לא היה מדתם שוה, והיה בהקערה מנחה של שלשה עשר עשרונים ובהמזרק היה מנחה של שבעה עשרונים שבחמשה מיני מנחות יכול להביא ששים עשרונים בכלי אחד, וע״כ מפרש שצריך מלת שניהם ללמד על שווי המדה, ועז״א שניהם מלאים סלת מן הנדבה, ר״ל של חמשת מיני מנחות שמביאים בנדבה וע״כ היו נאכלים כדין וזה כר׳ חנניא:
קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה וגו׳: לפי סדר סיפיה דקרא גבי מזרק היה ראוי לכתוב ׳קערה אחת כסף, שלשים ומאה שקלים בשקל הקדש׳, ולהלן פסוק פ״ה השוה הכתוב הלשון בקערה ומזרק. אבל כאן שינה, משום שהמזרק היה לדם, ופשוט דסגיא בגילדה דק, אבל קערה הוא ׳ביסא׳ שבגמרא, ובו היו עושים המנחה לישה ובעיטה ביד, ומשום הכי היה נדרש להיות גילדה עבה ביותר, והייתי אומר שהיה בה הרבה נחושת ורק סביבה היה כסף צרוף מאה ושלשים שקל, אבל משקל הקערה היה הרבה יותר, משום הכי דייק הכתוב ״קערת כסף״ – רק כסף ולא דבר אחר, ופירש עוד דמשקלה לא היה אלא ״שלשים ומאה״.
שניהם מלאים: במסכת זבחים (פח,א) איתא ׳אין ״מלאים״ אלא שלמין׳. והוא משום דאי אפשר לפרש כמשמעו ״מלאים״, שהרי אין מנחה באה אלא בשיעור המפורש בתורה – עשרון אחד או שנים. ואין לומר שגם זה היה חידוש והוראת שעה כמו קטורת וכדומה, דלהלן פסוק פ״ה יבואר דעל כרחך לא היה במנחה שום חידוש. אלא על כרחך משמעות ״מלאים״ – שיעור מלא, באופן שיהא כלי שרת מקדשו.
וקרבנו – נכפלה י״ב פעמים פרשה זו גם כי קרבנות הנשיאים שוים, לכבּוד הנשיאים עצמם, להראות שקרבן כל אחד ואחד ראוי להזכר בפני עצמו כמתנה חשובה, וגם שכל יום ויום היה חביב קרבנם לפני ה׳ כיום ראשון שבו הקריב נחשון, וכה״א שביום המשח המשכן הקריבו י״ב הנשיאים קרבנם כאחד, וה׳ אמר למשה שיקריב נשיא אחד ליום, כביכול להשתעשע בקרבן כל אחד ואחד מהם ביומו, ועל כן נכתבו גם קרבנותם מפורשים דבר יום ביומו.
קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקדש – לא נאמר גבי קערה שקל, אעפ״י שכתוב בסוף, שגם היא היתה בשקל הקדש, משום דבספרי דריש שניהן שהיו שניהן שוין במדה והקערה גילדה עבה, וא״כ המזרק היה תבניתו בתבנית השקל באותו עובי של שקל, והיה ניכר צורת השקלים, משא״כ הקערה היתה עבה קרוב לכפלים עד כי לא ניכר צורת השקל, לכן כתיב שלשים ומאה בלא שקל. ודו״ק.
וקרבנו קערת כסף אחת – מגיד הכתוב שמתחלה לא נעשו אלא לשם קרבנות.⁠1 (שם)
שניהם מלאים סולת – תניא, אמר שמואל, אע״פ שאמרו אין כלי הלח מקדשין את היבש, הני מילי מדות, אבל מזרקות מקדשין, שנאמר שניהם מלאים סולת.⁠2 (זבחים פ״ח.)
שניהם מלאים סולת – תניא, אין מלאים אלא שלמים, מכאן לכלי שרת שאין מקדשין אלא שלמים.⁠3 (זבחים פ״ח.)
שניהם מלאים סולת – [מה ת״ל שניהם, להקיש קערה למזרק], מה מזרק בשקל הקודש אף קערה בשקל הקודש4 (ספרי).
1. כי המלה וקרבנו מיותר, ולכן דריש שגם הכלים היו מכלל הקרבן, כי נעשו מתחלה להיות כלי שרת והוקדשו מיד.
2. כלי הלח הם המדות שהיו מודדין בהם יין לנסכים ושמן למנחות, וכלי היבש הם שמדדו בהם סולת למנחות וכלי הקטורת, ואם קיבל למשל יין ושמן בכלי שמודדין בה סולת וקטורת אין הכלי מחשב זה שבתוכה לקודש, וכן להיפך, ומפרש בזה דהמזרקות אע״פ שבעיקרם כלי הלח הם בכ״ז מקדשין גם את היבש, והיינו טעמא משום דחזו לזה ולזה וכמ״ש כאן שהיו ממלאין בה סולת שהוא יבש.
3. נראה בטעם הדרשה ע״פ מש״כ בשם הגר״א מווילנא לפרש מ״ש בעדיות פ״א מ״ג מלא הין מים שאובים, דהמלה מלא מיותר, דאפילו אם היה אומר רק הין מים היה ג״כ במשמע מלא [עיי״ש בפי׳ תפ״י], ולפי״ז י״ל דגם הכא מדייק יתור המלה מלאים, דדי היה לכתוב בשניהם סולת, ולכן דריש שבא להורות שיהיו המדות שלמים עשרון שלם ולוג שלם לאפוקי אם היה בהם נקב או פגימה אז אף אם הכלי מלאה אבל אין המדה שלמה, ועיין מנחות ח׳ א׳ מביא דרשה זו ומפרש שאינו קדוש עד שיהיה עשרון שלם.
4. יתבאר ע״פ המבואר אצלנו בכ״מ בס׳ ויקרא דכל מקום דכתיב במספר סתם מפורש שנים בא להורות על השתוותם, משום דאל״ה הוי המלה שנים מיותר, אחרי דגם בלא״ה הוי סתם רבים שנים, עיין לפנינו בפ׳ מצורע בפ׳ שתי צפרים חיות ובר״פ אחרי בפ׳ שני שעירי עזים.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״םאבן עזראחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יד) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃
one golden ladle of ten shekels, full of incense;
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןדעת זקניםטור הפירוש הקצרמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
״כַּף אַחַת״ – שֶׁעוֹשָׂה מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ אַחַת.
״עֲשָׂרָה זָהָב״ – הִיא שֶׁלַּזָּהָב וּמִשְׁקָלָהּ שֶׁלַּכֶּסֶף, אוֹ הִיא שֶׁלַּכֶּסֶף וּמִשְׁקָלָהּ שֶׁלַּזָּהָב? תִּלְמֹד לוֹמַר ״כָּל זָהָב הַכַּפּוֹת עֶשְׁרִים וּמֵאָה״. הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן, אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן: הִיא שֶׁלַּזָּהָב וּמִשְׁקָלָהּ שֶׁלַּכֶּסֶף.
״מְלֵאָה קְטֹרֶת״ – זוֹ קְטֹרֶת נְדָבָה.
בָּזִכָּא חֲדָא מַתְקָלַהּ עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִּדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָּא.
one pan (censer) weighing ten shekels; it was of gold, filled with fragrant incense;
כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת
בָּזִיכָּא חֲדָא מַתְקָלַהּ עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִּדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָּא
עֲשָׂרָה זָהָב – אבל משקלה עשרה שקלי כסף
א. ״כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב״ הוא מקרא קצר לכן הוסיף המתרגם ״בָּזִיכָּא חֲדָא מַתְקָלַהּ עֲשַׂר סִלְעִין״. וכן הטעים רש״י: ״עשרה זהב – כתרגומו, משקל עשר שקלי הקדש היה בה״. ואולם מנין למד לתרגם ״מַתְקָלַהּ עֲשַׂר סִלְעִין״, אולי היו בערך אחר? כי להלן מבואר ״כַּפּוֹת זָהָב... עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ״ (פס׳ פו) שתרגומו הקבוע ״סלע״ כמבואר בפסוק ״מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ״ (שמות ל יג) ״פַּלְגוּת סִלְעָא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא״.
בכך מובנת תוספת ״הִיא דִּדְהַב״, וכן לעיל ״הָוֵי מַתְקָלַהּ״ (פס׳ יג). אצל רבקה תרגם ״וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם״ (בראשית כד כב) ״מַתְקַל עֲסַר סִלְעִין דַּהְבָּא״ שמשמעו: הצמידים היו במשקל עשרה סלעי זהב. אבל כאן תרגם: ״מַתְקָלַהּ עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִּדְהַב״: הכף עצמה עשויה זהב אך משקלה היה עשרה שקלי כסף כמבואר במיוחס ליונתן ״בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקְלָא עֲשַׂר סִלְעִין דִכְסַף וְהִיא הֲוַת דִדְהַב טָב״, וכן ברש״י.⁠1 כלומר, כדי להבחין בין חומר הכף (זהב) למשקלה (שקלי כסף), הוסיף תיבת ״הִיא דִּדְהַב״.⁠2 מטעם דומה תרגם גם ״חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם״ (שמות כב ג) ״אִינּוּן חַיִּין עַל חַד תְּרֵין יְשַׁלֵּים״ כמבואר שם בשם יא״ר.⁠3
ב. לענין ״קְטֹרֶת״ המתורגם ״קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָּא״, ראה להלן טז ז.
1. רש״י: ״עשרה זהב – כתרגומו, משקל עשר שקלי הקדש היה בה״. וכן להלן: ״כפות זהב שתים עשרה – למה נאמר, לפי שנאמר כף אחת עשרה זהב, היא של זהב, ומשקלה עשרה שקלים של כסף. או אינו אלא כף אחת של כסף ומשקלה עשרה שקלי זהב, ושקלי זהב אין משקלם שוה לשל כסף, תלמוד לומר כפות זהב, של זהב היו״.
2. כעין זה ״ארץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ״ (דברים ח ח) ״וְהִיא עָבְדָא דְּבַשׁ״, עיין שם.
3. ב״ביאורי אונקלוס״ פירש את התוספת ״הִיא״ ״הָוֵי״, על פי דברי הספרי: ״כל כסף וגו׳ ללמדך שלא ככלי הדיוט כלי בית עולמים, כלי הדיוט שקלן כאחד וחזר ושקלם אחד אחד – או ריבה או מיעט, אבל אלו לא ריבה ולא מיעט״ (ספרי נשא נד). כלומר תוספת ״הִיא״ ״הָוֵי״ שהוסיף אונ׳ בקרבנות הנשיאים עניינם להדגיש את דיוק משקלם, משא״כ בצמידים שנתן העבד לרבקה שם משקלן לא היה מדוייק ולכן לא הוסיף ״הִיא״.
בזך חדה מתקליה עשר סלעין דכסף הוות עבידה והיא הוות דדהבא קרב יתה מלייה ראשי קטרת בוסמנין בטבין מפטמין ודכיין לקטרתהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מתקליה עשר סלעין דכסף הוות עבידה והיא הוות דדהב״) גם נוסח חילופי: ״עשרה סלעין דיהוות דדהב״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לקטרתה״) גם נוסח חילופי: ״לקטורת בוסמנייה״.
בזיכא חדא מתקלא עשר סילעין דכסף והיא הות דדהב טב קריב יתה מליא קטורת בושמנין טבין מן אפרשותא.
one pan (censer) weighing ten silver shekels, but it was itself of good gold; and he brought it full of good sweet incense of the separation;
בזיך חדא מתקלא עשרא סלעין די הות דדהבא קריב יתה מליא רישי בוסמנין טבין ומפטמין ודכיין לקטורת בוסמיא.
one pan (censer) weighing ten silver shekels, which was of gold; and he brought it full of spices, good, full, and pure for the incense.
כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב וגו׳ – אָמַר רַבִּי חָנִין שֶׁעוֹשֶׂה כָּל מַה שֶׁבַּכַּף, אֶחָת, שֶׁכְּלֵי הַקֹּדֶשׁ מְצָרֵף מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ לִטָּמֵא, שֶׁאִם נָגַע טְבוּל יוֹם בְּמִקְצַת מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, פָּסַל אֶת כֻּלּוֹ. עֲשָׂרָה זָהָב, הִיא שֶׁל זָהָב, מִשְׁקָלָהּ שֶׁל כֶּסֶף. אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, הִיא שֶׁל זָהָב וּמִשְׁקָלָהּ שֶׁל כֶּסֶף, אוֹ הִיא שֶׁל כֶּסֶף וּמִשְׁקָלָהּ שֶׁל זָהָב, תַּלְמוּד לוֹמַר: כָּל זְהַב הַכַּפּוֹת עֶשְׂרִים וּמֵאָה (במדבר ז׳:פ״ו), הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן, הִיא שֶׁל זָהָב וּמִשְׁקָלָהּ שֶׁל כֶּסֶף. מְלֵאָה קְטֹרֶת, זוֹ קְטֹרֶת נְדָבָה.
כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב – כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִן פֶּרֶץ וְעַד דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת וגו׳ וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד וגו׳ וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וגו׳ וְעֹבֵד הוֹלִיד וגו׳, וְיִשַּׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד וגו׳ (רות ד׳:י״ח-כ״ב).
כַּף אַחַת – שֶׁהָיוּ יַד אַחַת, כֻּלָּם צַדִּיקִים גְּמוּרִים, הֱוֵי: מְלֵאָה קְטֹרֶת – שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם הָיוּ נְעִימִים כְּרֵיחַ הַקְּטֹרֶת.
כף אחת – כנגד התורה. שנאמר תורה אחת (שמות י״ב:מ״ט), והוא נותנה בכף ימינו של הקב״ה, שנאמר מימינו אש דת למו (דברים ל״ג:ב׳).
עשרה זהב – כנגד עשרת הדברות שהיו כתובים בלוחות.
מלאה קטרת – שבאלו עשרה דברות יש בהם תרי״ג מצות, כנגד הקטרת, לבד הקו״ף שהוא מתחלף בא״ת ב״ש ג״ר ד״ק.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

דִרגַא מִן דַ׳הַבֵּ וַזנֻהֻ עַשַׁרַתֻ מַתַּ׳אקִיְלֵ מִמלֻואַא בֻּכֻ׳ורַא
מגרה מזהב, משקלה עשרה משקולות, לפי המשקל המקבל בקדש, ממלאת בסממנים המתאדים.
עשרה זהב – כתרגומו, משקל עשר שיקלי הקדש היה בה.
מלאה קטרת – לא מצינו קטרת ליחיד, ולא על מזבח החיצון, אלא זו בלבד, והוראת שעה היתה.
עשרה זהב – Understand this as the Targum does: there was in it (it contained) the weight of ten shekels of the Sanctuary.
מלאה קטרת FULL OF FRANKINCENSE – We do not find frankincense prescribed as an offering for an individual, nor to have been offered on the outer altar except this one alone; this offering of frankincense by the princes was therefore an הוראת שעה, a temporary measure (Menachot 50b).
פס׳: כף אחת עשרה זהב1רבותינו אמרו בתלמוד שעושה כל מה שבכף אחת לענין טומאה שהכלי מצרף כל מה שבתוכו. עשרה זהב 2היא זהב ומשקלה (שלשים שקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל). וכן הוא אומר כל זהב הכפות עשרים ומאה. מלמד שהם שקלי הכסף בשקל הקדש.
מלאה קטורת – זו נדבה:
1. רבותינו אמרו כו׳. (חגיגה כ״ג:):
2. היא של זהב ומשקלה של כסף כצ״ל ומביא ראיה שנאמר כל זהב הכפות עשרים ומאה שקל הרי שהיתה של זהב ומשקלה של כסף. וכ״ה בספרי וצ״ל ששקלי זהב אין משקלם שוה לשקלי כסף:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

כף אחת עשרה זהב – היא של זהב ומשקלה של כסף.
כף אחת עשרה זהב, "one golden pan weighing ten shekel; the shekel is a weight measure applied to silver, not usually to gold.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

כף אחת עשרה זהב – כנגד עשרת הדברות שקבל משה שמלאות ריח טוב כקטרת. ויש להוכיח מכאן מה שאחז״ל כוס של ברכת המזון שוה מ׳ זהובים וה״פ דקרא אחת מכ״ף דהיינו מאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום כמנין כ״ף. עשרה זהב שוה עשרה זהובים וא״כ כוס של ברכה שיש בו ארבע ברכות שוה ארבעים זהובים.
כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת, "one golden pan ten shekels in weight.⁠" The number "ten,⁠" is an allusion to the Ten Commandments. Moses had received these Ten Commandments1, which are symbolised here by the pleasant fragrance of the incense. It is possible to prove from this wording that when the sages said that the cup of wine that accompanies the reciting of the grace after the meal is worth 40 gold pieces. (Compare Talmud, tractate Chulin, folio 87) Our verse therefore is to be understood as follows: the letter כ in the expression כף אחת, numerical value 20, represents 20 of the 100 benedictions we are to pronounce each day. The letter ף in the word כף, numerical value 80, total 100. It follows that the cup of blessing, כוס של ברכה, recited over the meal which consists of four separate blessings, is worth 40 shekels of gold.
1. [inscribed on the Tablets, Ed.]
כף אחת – כנגד התורה שנתנה מכף ידו של הקב״ה.
עשרה זהב – כנגד י׳ דברות.
מלאה קטרת – תחליף הק׳ בד׳ בא״ת ב״ש יעלה למנין תרי״ג.
לא מצינו קטרת ליחיד ולא על מזבח החיצון. פירוש לא מצינו שום יחיד שיביא קטרת לא על המזבח הפנימי ולא על מזבח החיצון אלא משל צבור היא באה מנה אחת בכל יום פרס מקטי׳ שחרית ופרס מקטיר בין הערבים ואף היא אינה נקטרת אלא על מזב׳ הפנימי לא על מזבח החיצון וכאן נעשו שני שנוים האחד שהיחיד הביא קטרת והשני שהקטיר אותה על מזבח החיצון אבל בספרי שלפנינו אינו כתוב אלא זה קרבן זה מביא קטרת נדבה ואין היחיד מביא קטרת נדבה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

משקל עשר. דק״ל דעשרה זהב משמע שהיה עשרה זהובים של מטבע והיאך יכול להיות זה, דאם היה כף לא היה מטבע של זהב:
לא מצינו. פירוש לא מצינו שום יחיד שיביא קטרת על אחד משני מזבחות ואף הקטורת אינה נקטרת אלא על המזבח הפנימי, וכאן נעשו שני שינוים:
The weight of ten. Rashi is answering the question: "Ten gold [shekolim]" implies that there were ten gold coins, and how could this be, because if it was a spoon it could not have been a gold coin.
We do not find. Meaning that we do not find any individual who brought incense upon either of the two altars. Furthermore incense is only burned upon the inner altar. Thus here there were two changes from the norm.
עשרה זהב – מלת זהב לא תורה על משקל הכף כי אם על איכותה, כלומר הכף היתה של זהב ומשקלה עשרה שקלים של כסף, וכן מפורש בסוף הפרשה עשרה עשרה הכף בשקל הקדש:
מלאה קטרת – לא מצינו קטרת ליחיד ולא על מזבח החצון אלא זו בלבד, והוראת שעה היתה:
כף וגו׳ – ״כף״ הוא כלי המשמש להגשת והקטרת הלבונה הבאה עם לחם הפנים (שמות כה, כט), וכן גם להקטרת הקטורת שבכל יום ושביום הכיפורים (יומא מז.; תמיד ה, ד). בדרך כלל, מוקרבת הלבונה עם מנחת סולת (עיין פירוש, ויקרא ב, א). אולם כאן ההקטרה לריח ניחוח עומדת בפני עצמה, והדבר המוקטר הוא קטורת, שהיא הביטוי העוצמתי והעליון של קרבנות הריח.
כבר אמרנו (פירוש, שמות ל, לד והלאה) שהקטורת היא הביטוי הגבוה ביותר של המסירות האידיאלית, של התמסרות מוחלטת אל ה׳; היא הריח ניחוח בעצמו, אשר כל המעשים האחרים הנעשים על המזבח אינם אלא סוללים את הדרך אליו. לפיכך, הקטורת קרבה רק על מזבח הזהב ולעולם אינה באה נדבה. שכן הקטורת מייצגת את האידיאל הנשגב ביותר המוצב לאדם כמטרה. מטרה נעלה זו יכולה רק להיות מוצבת לפנינו, ורק המקדש יכול להציב אותה. הקטרת קטורת כנדבה תהיה מעשה יוהרה המתעלם מרוממות המטרה.
כאן הובאה קטורת בנדבה ועל המזבח החיצון; הייתה זו הוראת שעה (מנחות נ.), קרבן התלוי במשמעות השעה ובמטרת השעה. כחלק מחנוכת המזבח, הראתה אותה קטורת את ריח הניחוח בשלמותו המוחלטת. ומאז והלאה מראה המזבח החיצון את הדרך לאותו ריח ניחוח.
כאשר הנשיא מביא את הקטורת כנשיא השבט, הוא מבטא את ה״נדר״ הבא: מטרה עליונה של שלמות יהודית תאיר לפני שבטו, כאידיאל שאליו ישאף עם כל הנכסים שהוענקו לו. כל שאיפות שבטו יהיו בטלות בשאיפה לעשות את רצון ה׳. כל ריח ניחוח שלו יהיה ריח ניחוח לה׳.
הצירוף של קערה, מזרק וכף מייצג את שלוש העבודות היסודיות של הקרבנות: קבלה, זריקה והקטרה. שלוש העבודות האלה נעשות במזבח או בצדו, וכך מהוות את הבסיס של חנוכת המזבח. הכניסה לתחום המקדש (קבלה) מתחילה כבר בנכסיו החיצוניים של האדם: קערה. ההתמסרות (זריקה) נעשית באישיות החיה: מזרק. וההתבטלות הגמורה לה׳ (הקטרה) נעשית בעיקר ביסוד האלוקי שבאדם, יסוד שמקורו בה׳ ושאיפתו אל ה׳: כף.
ייתכן ששיקולים אלה או דומיהם השפיעו על קביעת משקל הכלים; שהרי אלה הם המספרים שנאמרו בנוגע למשקלות: קערה: 130; מזרק: 70; כף: 10. אם נחשיב 10 כיחידה אחת, נקבל את המספרים 13, 7, 1. מספרים אלה באים כאן בסדר יורד, וההפרש בין כל זוג מספרים סמוכים הוא 6: 7 = 6 – 13; 1 = 6 – 7.
והנה, 6 הוא הסימן של העולם הנברא. אולם אדם הוא ״נברא״ משתי בחינות, שכן הוא מורכב מיסוד הצומח ומיסוד החי, והנשמה האלוקית שבקרבו קושרת אותו לאחדות הבורא. כשמבטאים זאת במספרים, נמצא שאדם הוא 13 = 6 + 6 + 1.
הקערה מקדישה את אמצעי המחיה וההנאה, ונקבע לה המספר המלא: 13. שכן שמן וסולת הם מיסוד הצומח, והם מייצגים בחינה אחת של העולם הנברא. תכליתם להשתלב עם הגוף, ולהפוך ליסוד החי [6], אשר צירופו עם הנשמה האלוקית יוצר אדם [1+6]. לפיכך סימנם הוא 13 = 7 + 6.
הנפש, המוקדשת אל הקודש בדם המזרק, מוצאת את ביטויה במספר 7. שכן בנפש, נהפך כבר יסוד הצומח, שהוא בחינה אחת של העולם הנברא, ליסוד החי, אשר צירופו עם הנשמה האלוקית בורא אדם. נמצא שהנפש היא 7 = 6 – 13. לפיכך, סימן המזרק הוא 7.
הקטורת מסמלת את התבטלותו הכללית והמוחלטת של האדם לה׳. לפי זה היא מסמלת את היסוד האלוקי, אשר מצטרף באדם ליסוד החי. הקטורת היא הנשמה האלוקית עצמה, ללא היסוד החי של העולם הנברא; היא 1 = 6 – 7. לפיכך סימן הכף הוא 1.
כף אחת – כבר התבאר אצלי בהתו״ה מצורע (סי׳ י״ז) שכ״מ שנאמר מספר אחד על שם היחיד יש בו דרוש, כי הוא מיותר. ודריש בספרי מובא בפסחים (דף י״ט) ובכ״מ הכתוב עשה לכל מה שבכף אחת לענין צירוף. והנה גם מ״ש מספר אחד בקערה ומזרק מיותר ומורה ג״כ ע״ז, שהכלי מאחדת כל אשר בתוכו, רק שבקטורת הוא רבותא יותר שחבת הקדש מכשרת, ושגם הקטורת אחר שהיה קטורת נדבה היה צריך לכלי שכל שא״צ לכלי אינו מצרפו, ובאמת הרמב״ם (פי״ב מה׳ אבות הטומאה) פסק שהיא רק מדרבנן וקרא אסמכתא, ובמ״ש כף אחת עשרה זהב – יל״פ כף אחת כסף ומשקלו עשרה שקלי זהב, שאל״כ היל״ל כף אחת זהב עשרה, אך למטה מפורש כפות זהב שתים עשרה עשרה עשרה הכף בשקל הקדש כל זהב הכפות עשרים ומאה, ומ״ש מלאה קטורת היינו קטורת נדבה והיה הוראת שעה כמ״ש במנחות (דף נ׳):
מלאה קטורת: כאן על כרחך הפירוש (״מלאה״) כמשמעו, שהרי אין שיעור קצוב אפילו לקטורת הפנימית שבכל יום {אלא דבעינן כזית, שאין הקטרה בפחות מכזית}. והא דתניא ׳פרס בשחרית ופרס בין הערבים׳ אינו אלא שיעור שקבעו חכמים, כ״ש קטורת שעל מזבח החיצון, כדאיתא במנחות (נ,א) שהנשיאים הביאו על מזבח החיצון, ולזה ודאי לא שייך שיעור. ועל כרחך משמעות ״מלאה״ כמשמעו.
[הרחב דבר: והנה בחגיגה (כג,ב) נפקא ליה מדכתיב ״אחת״, שעשה הכתוב כל מה שבכף – אחת, לענין צירוף כלי. ולכאורה קשה, למאי דרשו מזה המקרא יותר מדכתיב ״קערת כסף אחת מזרק אחד״. אבל הענין הוא דאיתא בחגיגה שם עוד, ׳הצריך לכלי הכלי מצרפו, שאין צריך לכלי אין כלי מצרפו׳, ופירשו הראשונים ז״ל ׳הצריך לכלי׳ היינו שאי אפשר לאחוז אלא בכלי, כמו קמח וקטורת וכדומה, לאפוקי בשר. והגאון טורי אבן ז״ל הרבה להוכיח דפירוש ׳הצריך לכלי׳ היינו קידוש כלי, וכמו דאיתא במלאים שהן שלמים שאין הכלי מקדש אלא שלמה. אבל במחילת כבודו אינו כן אלא במנחה, משא״כ בקטורת שאין לו שיעור, כמו שכתבתי. ותו, דקטורת כבר מתקדשת במכתשת, כדאיתא פ״א דשבועות (יא,א), ולא צריך תו לקידוש כלי. אלא העיקר כפירוש הראשונים ז״ל. ובביאור הספרי הוספנו לדחות כל הוכחותיו ז״ל. ובזה ממילא מתיישב הא שקבעו הדרש על זה המקרא בקטורת, ולא על המקרא של סלת מנחה, שהוא כדי ללמד – דאפילו אין צריך לקידוש כלי, הכלי מצרפו.]
מלאה קטרת – להקריב ערב ובקר בימים הבאים, וכה״א (פרשת ויקהל) והנשיאים הביאו את הבשם; או היא לבונה הראויה למנחת הסלת בלי אפויה או מבושלת (ויקרא ב׳:א׳).
כף אחת – שעושה מה שבתוכה אחת. מכאן יליף בחגיגה דף כ״ג ע״ב צירוף, שהכלי מצרף, עיי״ש, ופירושו, דהכלים הם שקדשו קדושת הגוף לכל הני. ועיין מנחות וזבחים פ״ח (וטו״א) כאן. ומשניהם מלאים סולת בלולה בשמן אין ילפותא, דשמן הוא מחבר לחלה ולפסול בטבו״י, רק מכף קטרת, דהא יבש הוה ואיך נתקדשו הסממנים המונחים באמצע הכלי מלמעלה, אף דבזבחים דף כ״ה אמר אויר כלי ככלי דמי, הוא דוקא בסופו לנוח ובאופן אוחרי, עיי״ש, אבל כהאי גונא אמאי קדוש וע״ז הוה צירוף, וזה שדייקה התורה כף אחת, דכל המונח בתוכה מתיחס אל הכף ודבר אחד הוה. ודו״ק. אף דכתיב קערת כסף אחת, התם הוא למנין, ולכך כתיב ברישא חומר הדבר קערת כסף אחת ואח״כ המנין, וכן צ״ל, והכא כתיב כף אחת והדר החומר זהב, וכך היה צ״ל כף זהב אחת עשרה [לפי שמשקלה עשרה של כסף עיין ספרי ורש״י], ולכן בכללי כתיב שלשים ומאה הקערה האחת כסף והדר כתיב כפות זהב (חומר) שתים עשרה (המנין) עשרה עשרה הכף בשקל הקודש, ולא כתיב הכף האחת כמו בקערה, דאחת כתיב לדרשה, ודו״ק. בזה.
כף אחת – הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש,⁠1 מנה״מ, א״ר חנן, דאמר קרא כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת, הכתוב עשה לכל מה שבכף – אחת2. (חגיגה כ״ג:)
כף אחת עשרה זהב – כיצד היתה, היא של זהב ומשקלה של כסף, או אינו אלא היא של כסף ומשקלה של זהב, ת״ל (פ׳ פ״ו) כל זהב הכפות עשרים ומאה3 (ספרי).
מלאה קטורת – ת״ר, קטורת נשיאים [שעלתה ליחיד על מזבח החיצון] הוראת שעה היתה.⁠4 (מנחות נ׳.)
1. כגון כלי מלא פירות קודש פרודין זמ״ז, כגון צמוקין וגרוגרות, ונגעה טומאה באחת מהן נטמא כל מה שבכלי, וזה הוא רק לקודש אבל לא לתרומה, דזה אחת מן הי״א מעלות שיש לקודש על תרומה כמבואר בפ״ג דחגיגה.
2. נראה דמדייק מיתור המלה אחת, דכיון דכתיב כף בלשון יחיד, ממילא משתמע דאחת היא, וכמו דדייקינן במגילה כ״ח א׳ על הפ׳ את הכבש אחד, אם נאמר כבש למה נאמר אחד, וביומא ע׳ ב׳ על הפ׳ ואיל אחד, וכן לפנינו בפ׳ הסמוך, ולכן דריש שמורה על אחדות הכף, והיינו שהכף מאחד ומתאים כל מה שבתוכה.
ועיין במס׳ חלה פ״ב מ״ד העושה עיסתו קבים [ר״ל פחות פחות מכשיעור] ונגעו זב״ז פטורים מן החלה, ר״א אומר, אף הרודה מן התנור ונותנן לסל הסל מצרפן לחלה, ומבואר בפסחים מ״ח ב׳ אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר״א, ולא נתבאר מה ראה לפסוק כיחיד נגד רבים, אך ע״פ דרשה שלפנינו י״ל בטעמו משום דאשכחן ענין צירוף כלי מרומז בתורה.
3. כנראה מחלק המלות עשרה זהב לנטיות מיוחדות, ומפרש כף אחת עשרה, ר״ל עשרה שקלי כסף משקלה, זהב, ר״ל היא, הכף, של זהב, וכ״מ בת״א מתקל עשר סלעין, היא דדהב.
4. דשוב לא היתה באה על מזבח החיצון אלא רק על מזבח הזהב כמבואר בפ׳ תצוה.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןדעת זקניםטור הפירוש הקצרמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(טו) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן⁠־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ⁠־אֶחָ֥ד בֶּן⁠־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃
one young bull, one ram, one male lamb a year old, for a burnt offering;
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הקצרמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פסקא נ]
״פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר״ – שֶׁלֹּא הָיָה בְּעֶדְרוֹ כָּמוֹהוּ. ״אַיִל אֶחָד״ – שֶׁלֹּא הָיָה בְּעֶדְרוֹ כָּמוֹהוּ. ״כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה״ – מַגִּיד שֶׁכֻּלָּם כָּשְׁרוּ לְעוֹלָה, אוֹ כֶּבֶשׂ שֶׁנִּתְפָּרַשׁ בּוֹ כָּשֵׁר לְעוֹלָה, וּשְׁאָר כֻּלָּם לֹא הֻכְשְׁרוּ לְעוֹלָה? תִּלְמֹד לוֹמַר: ״פַּר אֶחָד, אַיִל אֶחָד, כֶּבֶשׂ אֶחָד״, מַגִּיד שֶׁכֻּלָּם כָּשְׁרוּ לְעוֹלָה.

Piska 50

"One young bullock": There was no other like it in its herd. "one ram": There was no other like it in its herd. "one lamb of its first year": (within) its first year, and not the (one-year) count of the world. "one lamb … for a burnt-offering": We are hereby taught that all are valid as a burnt-offering. __ But perhaps "a lamb,⁠" where it is explicitly stated, is valid, but the others not! It is, therefore, written (Ibid. 87) "All the cattle for the burnt-offering: twelve bullocks, etc.⁠", to indicate that all are valid as burnt-offerings.
תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא.
one young bull, one ram, one lamb of the year for a burnt offering;
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה
תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא
איל – זכר בחותמי המקדש
›במסכת שקלים, במשנה העוסקת בנסכי הקרבנות נאמר: ״ארבעה חותמות היו במקדש וכתוב עליהן עגל זכר גדי חוטא... זכר משמש עם נסכי אילים בלבד..⁠״ (משנה שקלים ה׳:ג׳).
מדוע ביחס לאיל לא היה כתוב בחותם ״איל״ אלא ״זכר״? מפרש הרמב״ם בפירוש המשניות בהתבסס על אונקלוס ״ותרגום ״אַיִל אֶחָד״ – ״דְּכַר חַד״, ולפיכך היו כותבין בחותם האיל זכר״.⁠1
1. ויש להעיר שכבר במקרא מצינו אילים המכונים ״דכרין״: ״וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה דִּכְרִין מָאתַיִן״ (עזרא ו ז) וכנראה הרמב״ם הוכיח מהתרגום ולא מהפסוק כי חיפש מקור מפורש לכך ש״דְּכַר״ הוא איל.
תור חד בר תורין ב⁠(ת){ר} תלת שנין דכר חד בר תרתיןא ואמר חד בר שתה תלתיהון קרב לעלהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תרתין״) גם נוסח חילופי: ״תורתין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תלתיהון קרב לעלה״) גם נוסח חילופי: ״שתייה תלתהון הוה רב שבטה מקרב לעולה״.
תור חד בר תורין בר תלת שנין דכר חד בר תרתין שנין ואימר חד בר שתיה תלתיהון קרב רב שיבטא דיהודה לעלתא.
one young bullock of three years, one ram of two years, and one lamb of the year. These three did the chief of the tribe Jehudah bring for a burnt offering;
תור חד בר תורין בר תלת שנין דכר חד בר תרתין שנין אמר חד בר שתיה לעלתא הוה רב שבטא מקריב לעילא.
one young bullock of three years, one ram of two years, and one lamb of the year for a burnt offering, did the chief of the tribe bring for a burnt offering;
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר – שֶׁלֹא הָיָה בְּעֶדְרוֹ כָּמוֹהוּ.
אַיִל אֶחָד – שֶׁלֹא הָיָה בְּעֶדְרוֹ כָּמוֹהוּ.
בֶּן שְׁנָתוֹ – שָׁנָה שֶׁל עַצְמוֹ וְלֹא שָׁנָה לְמִנְיַן עוֹלָם.
לְעֹלָה – מַגִּיד שֶׁכֻּלָּם כְּשֵׁרוֹת לְעוֹלָה. אוֹ: כֶּבֶשׂ שֶׁנִּתְפָּרֵשׁ בּוֹ כָּשֵׁר לְעוֹלָה, וּשְׁאָר כֻּלָּם לֹא הֻכְשְׁרוּ לְעוֹלָה, תַּלְמוּד לוֹמַר פַּר אֶחָד, אַיִל אֶחָד, כֶּבֶשׂ אֶחָד – מַגִּיד שֶׁכֻּלָּם כְּשֵׁרוֹת לְעוֹלָה.
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר – כְּנֶגֶד אַבְרָהָם שֶׁהָיָה עִקַּר הַיִּחוּס, שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם (בראשית י״ח:ז׳).
אַיִל אֶחָד – כְּנֶגֶד יִצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ (בראשית כ״ב:י״ג).
כֶּבֶשׂ אֶחָד – כְּנֶגֶד יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב (בראשית ל׳:מ׳).
פר אחד בן בקר, כנגד אברהם. שנאמר בו ואל הבקר רץ אברהם (בראשית י״ח:ז׳).
איל אחד – כנגד יצחק, שנאמר ויקח את האיל ויעלהו לעולה וגו׳ (בראשית כ״ב:י״ג).
כבש אחד – כנגד יעקב, שנאמר בו והכבשים הפריד יעקב (בראשית ל׳:מ׳).
בן שנתו לעולה – שהיה כבן שנה שלא טעם טעם חטא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

וַתַּ׳וְרַא מִןַ אלבַּקַרִ כַּבּשַׁא וַחַמַלַא בּןַ סַנַתִהִ לִלצַעִידַתִ
ושור מן הבקר, איל וכבש בן שנתו, לעולה.
פר אחד – מיוחד שבעדרו.
פר אחד ONE BULLOCK – i.e. that which is unique (מיוחד) in the herd (cf. Sifre Bemidbar 7).
פס׳: פר אחד – המיוחד בעדרו.
איל אחד – שלא היה כמוהו.
כבש בן שנתו לעולה1מלמד (שכשרו השלמים) להקריב עולה:
1. מלמד שכולם כשרים לעולה כצ״ל והיינו הפר והאיל והכבש כולם הקריבו עולות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

פר אחד בן בקר – קטן, דוגמא: בן יונה.
פר אחד בן בקר, "one young bullock;⁠" compare the word בן as describing something you when used in connection with pigeons, i.e. בן יונה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

פר אחד – כנגד אברהם ואל הבקר רץ אברהם. איל כנגד יצחק. כבש כנגד יעקב והכשבים הפריד יעקב. פר איל כבש. בגימטריא אברהם יצחק ויעקב.
פר אחד מיוחד שבעדרו. ובספרי שנינו פר אחד בן בקר שלא היה בעדרו כמוהו איל אחד שלא היה בעדרו כמוהו ונ״ל שכך פירושו שלא מצינו בשום מקום שיכתוב בפר או באיל או בכבש מלת אחד אלא כשאחריו פרים או אילים או כבשים שהם יותר מאחד שכתוב בהם מספר בהכרח כדי להודיע מספרם שאז אגב שכתו׳ בהם מספר כתב גם בפר או באיל או בכבש הכתוב בצדם אחד אע״פ שסתם פר או איל או כבש אחד אבל כשאינו כתוב בצדם מספ׳ אינו כתוב אלא פר או איל או כבש סתם כמו קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימי׳ לעולה השתא דכתיב אחד אינו אלא לדרש׳ שיהא מיוחד בעדרו שלא יהא בעדרו כמוהו:
שעיר עזים אחד לחטאת לכפר על קבר התהום טומאת ספק. בספרי ותניא אי זהו קבר התהום שלא הכיר בה אדם כלומ׳ דבר זה כאלו משוקע בתהום ואין דרך לעמוד עליו ובפרק הישן אמרו תחתיהן חלול מפני קבר התהום שאין אדם מכיר בו כל עיקר ורבינו מיוחס כתב על זה לא ידעתי אי זהו קבר התהום ואי זהו הוא טומאת ספק שהרי עד עכשיו לא היה מקדש וקדשים ודבריו תמוהי׳ מאד שהרי כלן בחזק׳ טמאי מתים היו עד היום מאחר שהמות מצוי בעולם וטהרת טומאתן שהיא אפר הפרה עדיין לא נצטוו עליה עד אחד בניסן בשנה השנית כדאיתא בפר׳ הנזקין ח׳ פרשיות נאמרו בו ביום שהוקם המשכן ואח׳ מהן פרשת פרה אדומה וביום המחרת נשרפה והכי אמרי׳ במסכ׳ מגילה ירושלמית באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפר׳ ואם לא היו אז מקדש וקדשים מאי נפקא מינה וכי בזמן הזה שאין מקדש וקדשים נמצאים בינינו אין אנו טמאי מתים כלנו וכשיבנה בית המקדש במהרה בימינו א״א להכנס במקדש ולא בעזר׳ או לאכול קדשים בלא טבילה והזא׳ שלישי ושביעי וא״ת אין הנדון דומה לראיה שאנחנו נהי שאין לנו מקד׳ וקדשים מ״מ כבר נצטווינו על הטומאה אבל יוצאי מצרים עדיין לא נצטוו על הטומאה מכיון שאיסור הטומאה אינו אלא בעד מקדש וקדשיו וכשאין מקדש וקדשים אין כאן טומאה אין זו טענה מפני שאע״פ שלא נצטוו על הטומאה מ״מ כשהוקם המשכן ונהיו מקדש וקדשים והוזהרו שלא יכנסו במקדש ולא בעזרה כל מי שנטמא למתים הנה נאסרו מיד כל הטמאים העוברין והבאים בביאת מקדש ובנגיעת קדשיו בעודן בטומאתן ואם כן מאי נפקא מיניה אם לא היו עד עכשיו מקדש וקדשים י״ל שכונתן בזה הית׳ שמה שאמרו לכפר על קבר התהו׳ ועל ספק טומאה אינו אלא על החטא שחטאו שנטמאו בקבר התהום ובספק טומאה ולא ידעו את טומאתן ונכנסו למקדש ואכלו קדשים בטומאתן שכן משמע מלשון לכפר שאין כפרה אלא על החטא שכבר קדם ומפני זה הוקשה בעיניו ואמר לא ידעתי אי זהו קבר התהום ואי זהו טומאת ספק שהרי עד עכשיו לא היה מקדש וקדשים כלומר ואם כן אי אפשר לומר שחטאו ונכנסו למקדש וצריכין כפרה ואין הדבר כן אלא אפילו מכאן ולהבא אם היו בספק טומאה או בטומאת קבר התהום ורצו להכנס במקדש או בעזרה צריכין כפרה לכפר על קבר התהום וטומאת ספק ואם לאו לא יוכלו להכנס לא במקדש ולא בעזרה. אבל מה שצריך לדקדק בזה הוא איך מותר להם לנשיאים ולכהנים וללוים להכנס בעזרה כל עוד שלא הוזו הזאת שלישי ושביעי והלא הן בחזקת טמאים היו עד עכשיו ולמה חששו בקבר התהום שהי׳ טומאה שלא הכיר בה אדם ובטומאת הספק ולא חששו בטומאת הודאי ואם תאמר התורה התירה להם בהוראת שעה שיקריבו בטומאה ותדחה טומאתן כמו הפסח שכתוב בו במועדו אף בטומאה ואף בשבת אף כאן אף בטומאה ואף בשב׳ שהרי הי״ב נשיאים על סדר הימים הקריבו את קרבנם ואי אפשר שלא יהא שבת ביניהם אי הכי למה הוצרך להביא שעיר החטאת לכפר על קבר התהום וטומאת ספק השתא טומאתן הודאית נדחת מפני קרבנם טומאת הספק מיבעיא.
ושמא י״ל דטומאתן הודאית דאי אפשר בלא דחיה נדחת מפני קרבנם אבל טומאת הספק וטומאת קבר התהום שאפשר לכפר עליהן על ידי שעיר החטאת הוצרכו בהן כפרה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

מיוחד שבעדרו. פירוש, דבפרשת פנחס כתב (להלן כט, ב, ח) ״פר בן בקר אחד״, לא ׳פר אחד בן בקר׳, אלא לכך הזכיר מלת ״אחד״ גבי פר, לומר שהוא תואר לפר, מה היה הפר הזה – מיוחד שבעדרו, ופשוט הפירוש הזה. והרא״ם הלך דרך זר, שפירש כיון שלא היה רק מכל מין אחד, לא הוי צריך למכתב ״אחד״. והרי כאן כתב (פסוק יז) ״ולזבח השלמים בקר שנים אלים חמשה״. ואם יאמר דכיון דבעולה לא מצאנו רק אחד מכל מין לא הוי צריך למכתב ״אחד״, והרי כתיב בפרשת פנחס (ראו להלן כח, טו) ״שעיר אחד לחטאת״, ולא היה בחטאת רק שעיר אחד, ועל כרחך מפני שהיה בעולה יותר מאחד לפיכך כתב ״שעיר עזים אחד״ גבי חטאת, הכי נמי כיון דבשלמים היו יותר מאחד, שפיר כתב גם כן בעולה שהיה אחד:
מיוחד. שהרי כאן אין כתיב אצלו שום מספר אחר שהוא יותר מאחד עד שהוצרך לכתוב בפירוש מלת אחד להבדילו מן המספר השני אלא לדרשא קאתי. ועי״ל מדשינה קרא וכתב פר אחד בן בקר ולא כתיב פר בן בקר אחד, אלא לדרשא קאתי:
The best. Here the Torah does not mention any number that is greater than one such that it had to explicitly write the word "one" to distinguish this from the other number. Rather this came in order to expound. Another answer is that because the Torah deviated, writing "one bull, young" and did not write "a young bull, one" (as with the other animals in this verse) this certainly came in order to expound.
(טו-טז) פר אחד וגו׳ לעלה. שעיר עזים אחד לחטאת – לאחר שהמנחה קידשה את נכסי השבט, באות העולה והחטאת לקדש את מעשי השבט. קידוש זה ייעשה בכובד הראש המוסרי של החטאת. השבט יעמוד בעוז נגד כל פיתוי (שעיר) וידבק ברום כל המעלות המוסריות שכבר הגיע אליהן. השבט יעבוד את ה׳ בכוח בלתי נלאה (פר אחד בן בקר), יצעד לפני אחיו השבטים, יורה להם את דרך ההתקדמות (איל), וילך בנאמנות אחרי ה׳, ולעולם לא תזוח דעתו לומר שאינו צריך להנהגת ה׳ (כבש). השבט יַראה יכולות אלה במעשיו ובמאמציו לעלות לקראת ה׳ (עולה) (עיין פירושנו לעיל ו, יד).
קרבן זה של חטאת נדבה היה אף הוא הוראת שעה, הקשורה לבחינת⁠־החנוכה של קרבנות אלה (עיין פירוש, ויקרא ד, כד).
(טו-יז) פר אחד – כבר התבאר בסדר מצורע (סי׳ יז בת״א) באורך שכ״מ שנאמר מספר אחד ע״ש היחיד בא להורות שהיה מיוחד ומצוין באיזה דבר וגם משמיענו שאת המובחר לקח לעולה והפחות ממנו הביאו לשלמים. והנה במ״ש כבש בן שנתו לעולה יש לטעות שרק הכבש היה לעולה וידענו זה ממ״ש אח״כ כל הבקר לעולה ובהפך ממ״ש שם וכל בקר זבח השלמים יש לטעות שרק הבקר היו לשלמים, שלכן בא שם בקר בסמיכות וידענו מפה שאמר ולזבח השלמים שמוסב על כולם, והגהתי כגי׳ הגר״א, וידוע שהחטאת אינה באה נדבה ואמר בזבחים (דף ט׳) דחטאת נחשון עולה היא והיה הוראת שעה והיה כדוגמת שעיר ר״ח שמכפרים על טומאה שאין בה שום ידיעה, וזה מכפר על טומאת התהום:
זה קרבן נחשון – ר״ל שהביא משלו כנ״ל (סי׳ קנ״ג), ואמר מלת זה שבא להוציא דבר אחר, שאין היחיד מביא קטורת נדבה כן גרס בפסיקתא זוטרתא ואין מביאין חטאת שלא על חטא ושאין קרבן יחיד אחר דוחה שבת וטומאה שנשיא אפרים הקריב בשבת ונשיאים הראשונים לא הטהרו מט״מ שלא נשרפה הפרה עד יום השני:
בן שנתו: עשו אותם כקרבן צבור, דכל הכבשים שבאין בשביל צבור למוספין ותמידין ועוד – הכל בני שנה, מה שאין כן יחיד המביא עולה. ומשום הכי כתיב להלן בפסוקי ״זאת חנוכת״ שהיו לעולות הללו מנחות נסכים, והרי מחלוקת תנאים היא אי קרבו יחידים נסכים במדבר, ואפילו למ״ד דקרבו אינו אלא אחר מרגלים שנאמרה פרשה זו של נסכים. אלא על כרחך שנהגו בקרבנן דין קרבן צבור. ומשום הכי דחה שבת גם כן [והנה הרמב״ן בפרשת שלח (להלן טו,ב) כתב ׳וכן הנשיאים בחנוכה שלהם לא הביאו נסכים׳. ולכאורה פלא, שהרי מפורש כתיב להלן ״ומנחתם״. אכן בביאורי על הספרי (שם) הראיתי מקום לחלק בין מנחות – דבני הקרבה נינהו – לנסכים].
פר אחד בן בקר כו׳ – הא דגבי פרשת מועדות כתיב פר בן בקר אחד, וכך ראוי לכתוב לפי משפטי הלשון, נראה משום, דהנשיאים היו מגדלין הפרים לקרבנות והביאו אותן ממצרים, כמו שהכינו אבני השהם וכו׳, ויעקב נטע ארזים, כן היו מגדלין את הפרים, ובבכורות פ״ב אמרינין שורים כיון דמנגחן אהדדי שכיח דנפיל בהו מומא, לכן כיון שהיו מגדלין הפרים לקרבנות היו מגדלין כל פר בפני עצמו ולא בהדי הדדי כי היכי דלא ליתי לידי מום, וזה שאמר פר אחד, שהיה כל פר בפני עצמו, ומשו״ה שינה, להודיע לנו זה, דפר בן בקר אחד הוא סימן המנין. ודו״ק.
פר אחד וגו׳ – מה ת״ל פר אחד ואיל אחד, פר אחד – שלא היה בעדרו כמוהו, איל אחד – שלא היה בעדרו כמוהו1 (ספרי).
1. דריש יתור המלה אחד וכמש״כ למעלה אות ט״ו, וכהאי גונא דריש במגילה כ״ח א׳ הכבש האחד המיוחד שבעדרו, וביומא ל״ד ב׳ המובחר שבעדרו, יעו״ש.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הקצרמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(טז) שְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃
one male goat for a sin offering;
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרארמב״ןאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםרש״ר הירשמלבי״םעודהכל
[פסקא נא]
״שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת״ – לְכַפֵּר עַל קֶבֶר הַתְּהוֹם.

Piska 51

"One he-goat for a sin-offering": to atone for (defilement by a "grave in the depths,⁠" (i.e., unknown tumah). "And for the sacrifice of the peace-offerings": From (Ibid. 88) "And all the cattle for the sacrifice of the peace-offerings,⁠" I might think that "cattle,⁠" where it is explicitly stated, are valid for peace-offerings, but not the others; it is, therefore, written "And for the sacrifice of the peace-offerings,⁠" to indicate that all are valid for the sacrifice of peace-offerings. "This is the offering of Nachshon ben Aminadav": He brings his own and not his tribe's. "this is the offering": This one (the chief, in the inauguration of the altar) brings donative incense, but an individual (as opposed to a congregation) does not (otherwise) bring donative incense. "this is the offering": This one brings a sin-offering, not for a sin, but an individual does not bring a sin-offering not for a sin. (The offering of) this one overrides the Sabbath and tumah, but an individual does not override Sabbath and tumah.
צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּתָא.
one kid of the goats for a sin offering;
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת
צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּתָא
לתוספת ״בַּר״ עיין ויק׳ א י.
צפיר בר עזין חד קרב יתה לחטאתהא לשבקות חובין ולשלוון למכפרה באדמהב דצפירה על חובוי ועל חובי שלות שבטה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחטאתה״) גם נוסח חילופי: ״רב שבטה לחטאתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באדמה״) גם נוסח חילופי: ״בדמה״.
צפיר בר עיזין חד קריב לחטאתא.
one kid of the goats brought he for a sin offering;
צפיר בר עיזין חד קריב רב שבטא לחטאתא.
one kid of the goats, the chief of the tribe brought, for a sin offering;
שְׂעִיר עִזִים אֶחָד לְחַטָּאת – לְכַפֵּר עַל קֶבֶר הַתְּהוֹם.
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת – כְּנֶגֶד יְהוּדָה, שֶׁהוּא הֵבִיא לְאָבִיו כְּתֹנֶת הַפַּסִּים שֶׁל יוֹסֵף שֶׁהִטְבִּילוּהוּ בְּדַם הַשָּׂעִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וגו׳ (בראשית ל״ז:ל״א), וִיהוּדָה הֱבִיאָהּ לְאָבִיו וְאָמַר: הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ וגו׳ (בראשית ל״ז:ל״ב), לְכָךְ נִמְדַד לוֹ בְּאוֹתָהּ מִדָּה שֶׁאָמְרָה לוֹ תָּמָר: הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים (בראשית ל״ח:כ״ה). וּלְכָךְ נֶאֱמַר בָּזֶה הַחַטָּאת, שֶׁהֱבִיאוּהוּ כַּפָּרָה עָלָיו עַל שֶׁצִּעֵר אֶת אָבִיו.
שעיר עזים וגו׳ – לכפר על מכירת יוסף, שנאמר בו וישחטו שעיר עזים (בראשית ל״ז:ל״א).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

וַעַתֻודַא ם אַלמַאעִזִ לחטאת
ושעיר מן העזים לחטאת.
שעיר עזים אחד לחטאת – לכפר על קבר התהום, טומאת ספק.
שעיר עזים אחד לחטאת ONE KID OF THE GOATS FOR A SIN-OFFERING – to make expiation for uncleanness caused by a grave in the depths of the earth, (i.e. one that is not known to exist and it might therefore be assumed that people passed over it and thereby unwittingly became unclean), which was only a doubtful uncleanness (one about which there exists a doubt as to whether it actually has been incurred or not) (cf. Sifre Bemidbar 7).
פס׳: שעיר עזים אחד לחטאת – מה בא זה לכפר על קבר התהום טומאה לא נודעה מעולם שהרי כל העולם בחזקת טומאה ממיתי המבול והיא נקראת קבר התהום שכשם שאין אדם יודע מה שבתהום כך אין אדם יודע על הטומאה ההיא לפיכך הקריבו שעיר עזים אחד לחטאת:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

לכפר על טומאת התהום. הקשה הרא״ם, הלא טומאת התהום הוא טומאת קבר טומאה מספק, והרי השתא היו בחזקת טמאי מתים בודאי, שהרי עדיין לא נטהרו, ולמה היו צריכין כפרה על טומאת התהום. ואין זה קשיא, דודאי צריכין כפרה על טומאת התהום שאירע ביום הראשון עצמו, דכל שעה יש לחוש שמא נגע בספק טומאת התהום, ולפיכך הקריבו שעיר לכפר על הטומאה. שכן בכל הרגלים שעיר לכפר על טומאת התהום. ואף על גב שכבר בלאו הכי היו טמאי מתים, כיון שלא נצטוו על הטומאה אין הקפדה על טמאי מתים שבהם, שלא מצאנו שהצריך הכתוב אחר שהוקבעו הדגלים שיטהרו עצמם:
לכפר על קבר התהום. פירוש קבר התהום הוא שלא הכיר בה אדם כלום כאלו הוא משוקע בתהום שאין דרך האדם להשיג שיש שם קבר והיו צריכין להטהר מטומאה זו ומנגיעת ספק טומאה. דאל״כ לא היו רשאין לבא למקדש או לעזרה דטומאות הספיקות שאפשר לכפר עליהם על ידי שעיר חטאת הוצרכה כפרה. אבל טומאה ודאית נדחית מפני קרבן צבור כמו הפסח שנדחית הטומאה מפניו אם היו רוב הציבור טמאים, כדכתיב במועדו אפי׳ בטומאה. והרא״ם האריך ואני קצרתי:
To atone for the grave of the abyss. Meaning of "the grave of the abyss" is when one did not realize about at all, as if it had been buried in the abyss where a person does not think that there may be a grave. It was still necessary for them to purify themselves from this "impurity" and from contact with a doubtful impurity. If they did not then they would not be permitted to come to the sanctuary or to the courtyard because their doubtful impurity that can be atoned for by way of the he-goat sin-offering must be atoned for. However a definite impurity would be overridden by a communal offering such as the Pesach-offering, this overrides impurity if most of the community are impure, as the Torah writes "in its time" — even in impurity. Re'em expands upon this, but I have been brief.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרארמב״ןאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםרש״ר הירשמלבי״םהכל
 
(יז) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתּוּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי⁠־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן נַחְשׁ֖וֹן בֶּן⁠־עַמִּינָדָֽב׃
and for the sacrifice of peace offerings, two head of cattle, five rams, five male goats, and five male lambs a year old. This was the offering of Nahshon the son of Amminadab.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןדעת זקניםטור הפירוש הקצראברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהעודהכל
״וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, {בָּקָר שְׁנַיִם, אֵילִם חֲמִשָּׁה, עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה,} כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה״ – מַגִּיד שֶׁכֻּלָּם כָּשְׁרוּ לְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, אוֹ בָקָר שֶׁנִּתְפָּרַשׁ בּוֹ כָּשֵׁר לְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, וּשְׁאָר כֻּלָּם לֹא הֻכְשְׁרוּ לְזֶבַח הַשְּׁלָמִים? תִּלְמֹד לוֹמַר ״וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים״, מַגִּיד שֶׁכֻּלָּן כָּשְׁרוּ לְזֶבַח הַשְּׁלָמִים.
״זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב״ – מִשֶּׁלּוֹ הֵבִיא, וְלֹא שֶׁגָּבָה מִשִּׁבְטוֹ וְהֵבִיא.
״זֶה קָרְבַּן״ – זֶה מֵבִיא קְטֹרֶת נְדָבָה, וְאֵין הַיָּחִיד מֵבִיא קְטֹרֶת נְדָבָה.
״זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן״ – זֶה מֵבִיא חַטָּאת שֶׁלֹּא עַל חֵטְא, וְאֵין הַיָּחִיד מֵבִיא חַטָּאת שֶׁלֹּא עַל חֵטְא.
״זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן״ – זֶה דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה, וְאֵין קָרְבַּן יָחִיד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה.
זה קרבן נחשון – מניין אתה אומר שכולן נתנדבו מעצמן והיה קרבן כולן שווה ת״ל זה קרבן נחשון זה קרבן נתנאל זה קרבן אליאב זה קרבן אליצור. באותו היום ראתה אלישבע בת עמינדב ארבע שמחות ואבל אחד, ראתה יבמה מלך אחיה נשיא בעלה כהן גדול שני בניה סגני כהונה ואבל אחד על שני בניה. על אותו היום הוא אומר עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו באתי לגני אחותי כלה (שיר השירים ד טז, ה׳:א׳).
וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרֵי תְּרֵין דִּכְרֵי חַמְשָׁא גְּדֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא חַמְשָׁא דֵּין קוּרְבָּנָא דְּנַחְשׁוֹן בַּר עַמִּינָדָב.
and for consecrated oblations, two oxen, five rams, five goats, five lambs of the year. This was the oblation of Nachshon bar Aminadab.
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב
וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרֵי תְּרֵין דִּכְרֵי חַמְשָׁא גְּדֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא חַמְשָׁא דֵּין קוּרְבָּנָא דְּנַחְשׁוֹן בַּר עַמִּינָדָב
א. ״וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים״ – ״וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא״. לתרגום ״שְׁלָמִים״ – ״קוּדְשַׁיָּא״ עיין בביאורנו ויק׳ ג א.
עתודים – גדיים צעירים
ב. ״עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה״ – ״גְּדֵי חַמְשָׁא״. ולא כתרגומו ״הָעַתֻּדִים הָעֹלִים על הצאן״ (בראשית לא י) ״תְּיָשַׁיָּא דְסָלְקִין עַל עָנָא״, כי שם היו גדולים וחזקים ומסוגלים להוליד לכן כינה אותם תיישים. אבל בקרבנות צריך שיהיו צעירים ורכים, לכן תרגם בהם בלשון גדיים.⁠1 ״נפש הגר״ מפרש שתרגם כן משום שהעתודים באו לקרבן שלמים, וקרבן שלמים ניתן להקריב בין מזכרים ובין מנקבות ולכן תרגם גְּדֵי שהוא ״שם המין״ וכולל זכרים ונקבות.⁠2
1. ״באורי אונקלוס״, שהוסיף: נוסח גְּדָיֵי שברוב הספרים אינו לשון ארמית אלא לשון הקודש וצריך לתרגם גְּדֵי.
2. ומה שכתוב בפסוק ״חֲמִשָּׁה״ לשון זכר, משום שכך היה מעשה שהביאו זכרים, אך מצד הדין ניתן להביאם זכרים ונקבות. ״נפש הגר״.
ולנכסתא קודשיא קרב תורין תרין דכרין חמשה גדיין חמשה אמרין בני שתהון חמשה דן קרבנה די אתנדבב וקרב מנכסי גרמי⁠(ר){ה} רב שבטה דבנוי דיהודה נחשון בר עמינדב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולנכסת״) גם נוסח חילופי: ״ולנכיסת״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתנדב״) גם נוסח חילופי: ״סדר״.
ולנכסת קודשיא תורין תרין דיכרין חמשא ברחי חמשא אימרין בני שנה חמשא דין סדר קורבנא די קריב מנכסוי נחשון בר עמינדב.
and for consecrated victims, two oxen, five rams, five goats, lambs of the year five: this is the order of the oblation which Nachshon bar Amminadab offered of his wealth.
ולנכסת קודשיא קריב תורין תרין דכרין תרין גדיין חמשא ואמרין בני שתהון חמשא דין קורבנא דיסדר וקרב מן נכסוי רב שבטא דבנוי דיהודה נחשון בר עמינדב.
and for consecrated victims he brought, two oxen, five rams, five goats, lambs of the year five: this is the oblation arranged and offered of his wealth by the chief of the tribe of Jehudah, Nachshon bar Amminadab.
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים – מַגִּיד שֶׁכֻּלָּם כְּשֵׁרוֹת לְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, אוֹ: בָּקָר שֶׁנִּתְפָּרֵשׁ בּוֹ כָּשֵׁר לְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, וְכֻלָּם לֹא הֻכְשְׁרוּ לְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים וגו׳, מַגִּיד שֶׁכֻּלָּם כְּשֵׁרוֹת לְזֶבַח הַשְּׁלָמִים.
זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב – מִשֶּׁלּוֹ הֵבִיא וְלֹא שֶׁגָּבָה מִשִּׁבְטוֹ וְהֵבִיא. זֶה קָרְבַּן, זֶה הֵבִיא קְטֹרֶת נְדָבָה וְאֵין הַיָּחִיד מֵבִיא קְטֹרֶת נְדָבָה, זֶה מֵבִיא חַטָּאת שֶׁלֹא חָטָא, וְאֵין הַיָּחִיד מֵבִיא חַטָּאת שֶׁלֹא חָטָא. זֶה קָרְבָּן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, וְאֵין קָרְבַּן יָחִיד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם – אֵלּוּ דָּוִד וּשְׁלֹמֹה, שֶׁהֵם הִתְחִילוּ בַּמַּלְכוּת, שֶׁאֵין בָּקָר אֶלָּא לְשׁוֹן מַלְכוּת, כְּמָא דְּתֵימָא: חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן וגו׳ (דברים ל״ב:י״ד), וּמְתַרְגְּמִינַן יְהַב לְהוֹן בִּזַּת מַלְכֵיהוֹן. שְׁלָמִים, שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל בִּימֵיהֶם מֻשְׁלָמִין, וּבִימֵי שְׁלֹמֹה הָיָה הַמַּלְכוּת שְׁלֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה׳ (דברי הימים א כ״ט:כ״ג). וּשְׁנֵיהֶם בָּנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דָּוִד עָשָׂה הַיְסוֹד וּשְׁלֹמֹה בְּנָאוֹ.
אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה – הֲרֵי חֲמִשָּׁה עָשָׂר כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר מְלָכִים שֶׁהָיוּ מִן רְחַבְעָם וְעַד צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ, מֵהֶם הָיוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים, מֵהֶם בֵּינוֹנִים, מֵהֶם רְשָׁעִים גְּמוּרִים.
זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב – כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִקְרִיב עַל סֵדֶר הָאָבוֹת וְשַׁלְשֶׁלֶת הַמְלוּכָה, הִתְחִיל מְקַלֵּס אֶת קָרְבָּנוֹ, זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב.
ולזבח השלמים בקר שנים – כנגד משה ואהרן שהיו שלמים במעשיהם והם משימין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ומבקשים טובתם.
אילם חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה – כנגד שנאמר הלא כתבתי לך שלישים (משלי כ״ב:כ׳), וכנגד כהנים לויים וישראלים, וכנגד אברהם יצחק ויעקב.
אלים ששים – כנגד ששים רבוא.
דבר אחר: אלים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה – כנגד חמשה חומשי תורה, וחמשה כנגד חמשה הדברות הראשונות שכתוב בהם השם, וחמשה כנגד חמשה הדברות האחרונות שלא הזכיר בהם את השם.
דבר אחר: אלים חמשה ועתודים חמשה וכבשים חמשה הרי ט״ו, כנגד ט״ו בניסן שנגאלו ישראל בו ממצרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

וַלִדַ׳בּחִ אלסַּלַאמַתִ בַּקרַתַּאןֵ וַכַ׳מסַתֻ כִּבַּאשֵׁ וַכַ׳מסַתֻ עִתּדַאןֵ וַכַ׳מסַתֻ חִמלַאןֵ אַבּנַאאִ סַנַתֵ הַדַ׳א קֻרבַּאןֻ נַחשֻׁון בּןִ עַמִינַדַאבּ
ולזבח ההודאה על טוב שלומם, שתי פרות וחמשה אילים וחמשה עתודים וחמשה טלאים זכרים מן הכבשים או מן העזים בני שנה, זה קרבן נחשון בן עמינדב.
פס׳: ולזבח השלמים בקר שנים – אין אילו מן הפרים שהקריבו עם העגלות. אלים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה. כלם לזבח השלמים וילמד תחתון מן העליון.
זה קרבן נחשון בן עמינדב – משלו הביאם ולא גבה מן השבט.
ד״א: זה קרבן נחשון בן עמינדב1זה מביא קרבן נדבה. אין היחיד מביא קטורת נדבה.
ד״א: זה קרבן נחשון בן עמינדב2זה דוחה את השבת 3ואת הטומאה:
1. זה מביא קרבן נדבה. היינו הקטורת בנדבה והוראת שעה היתה:
2. זה דוחה את השבת. כי הנשיאים הקריבו יום אחר יום וקרבן שבט אפרים היה ביום השביעי בשבת כמו שמסיים:
3. ואת הטומאה. כי עדיין לא הוזה עליהם אפר הפרה כי הפרה נעשית ביום השני כאמור לעיל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

זה קרבן – זה מביא קטורת נדבה ואין היחיד מביא קטורת נדבה זה מביא חטאת שלא על חטא ואין היחיד מביא חטאת אלא על חטא, זה דוחה את השבת ואת הטומאה ואין יחיד אחד דוחה את השבת ואת הטומאה.
זה קרבן, "this was the offering, etc.⁠" This apparently superfluous word was to hint that these princes added incense to their offerings, something not usually permitted to an offering of an individual. Not only that, but they also offered a sin offering each, although they had not been guilty of any sin requiring this. In addition, and even more remarkable, at least one of them offered his offering on the Sabbath when individual offerings must not be offered. (Compare Sifri)
אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה – נגד אברהם יצחק ויעקב שקיימו שלשתם כל הכתוב לחיים בה׳ חומשי התורה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

ולזבח השלמים – כנגד כל התורה שנאמר וכל נתיבותיה שלום.
בקר שנים – שכתובה בשני לוחות.
אילם חמשה עתודים חמשה – כנגד ה׳ דברות על לוח זה וה׳ על לוח זה.
כבשים חמשה כנגד ה׳ חומשי תורה וכל שאר עתודים כתיב חסר ווא״ו וזה מלא לפי שנתחדשו באותו יום ששה דברים ראשון לכהונה ראשון לנשיאים ראשון לקרבנות ראשון לחדשים ראשון ליציאת מצרים ראשון לאיסור הבמות זה מצאתי. ולא נהירא לי שהרי במס׳ שבת פרק רבי עקיבא מסיק אותו היום נטל עשר עטרות וכו׳ אלמא נתחדשו יותר מששה דברים לכך נ״ל דוא״ו דוקרבנו אצטריך ליה ללמוד שלא יתגאה. וא״ו דהכא רמז לו׳ צדיקים שיצאו מנחשון כדפי׳ לעיל. ומאי טעמא לא הקריבו אלא דבר מועט פר אחד איל אחד משל למלך שיצא לדרך והיו מביאין לפניו סעודה לפי הדרך ולפי הפונדק אמר להם המלך כך אתם מכבדים אותי אמרו לו אדוננו המלך בדרך אנו נותנין לפי הדרך ולפי הפונדק אבל כשתכנס נכנס עמך לפלטרין שלך אז תראה כמה אנו מכבדין אותך כך כשהוקם המשכן הקריבו הנשיאים קמעא אמר הקב״ה זהו כבודי בדבר מועט אמרו לפניו רבון העולמים במדבר אנו עומדין ולפי המדבר אנו מקריבין לפניך אבל כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותכנס לתוך פלטרין שלך אז תראה כמה קרבנות וכמה פרים נקריב לפניך וזש״ה הטיבה ברצונך את ציון וגו׳ אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים ולא פר אחד וכן אתה מוצא בשלמה כשחנך את הבית מה כתיב שם ויזבח שלמה את זבח השלמים בקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף ויחנכו את בית ה׳. וכן בימי עזרא כתיב והקריבו בית אלהא דנא תורין מאה דכרין מאתן אמרין ארבע מאה.
ולזבח השלמים, "and as the peace offerings, etc.⁠" this part of the offering symbolised the entire Torah, as it has been described as "peace" by Solomon in Proverbs 3,17: וכל נתיבותיה שלום, "and all her paths are peace.⁠"
בקר שנים, "two oxen;⁠" a hint at the Torah, whose principles have been spelled out on the two Tablets.
אילים חמשה, עתודים חמשה, "five rams and five he-goats.⁠" An allusion to the five commandments engraved on each of the two Tablets.
כבשים בני שנה חמשה,⁠"five yearling sheep, during the first year of their lives.⁠" This is an allusion to the Five Books of Moses. Whenever the word עתודים appears it is not spelled with letter ו as it is spelled here. Our sages said that this is to remind us that on this particular day when Nachshon offered his consecration offering there were six things that had never occurred previously in human history. 1) It was the first day that the priests began to function as such. 2). Nachshon was the first of tribal princes to function in that capacity. 3) He was the first of the Israelite people to present his offering next to the Tabernacle. 4) It was the first day of the first month in the Jewish calendar. 5) It was the first anniversary of the Exodus from Egypt. 6) It was the first day when it became forbidden to offer sacrifices to the Lord anywhere but in the Tabernacle. Private altars became taboo, even if the sacrifice offered was addressed to Hashem. Our author adds that this is what he had found (not quoting the source) He adds that he does not quite agree, quoting Rabbi Akiva in the Talmud, tractate Shabbat folio 10, having said that this day had been crowned with 10 crowns. It would follow that more than 6 items in human history occurred on that day for the first time.- In light of the above, it appears to me that the word וקרבנו, "and his offering,⁠" is intended as a warning to Nachshon not to be proud of having been the first of the princes to be allowed to offer this sacrifice. The letter ו at the beginning of that word is a hint at the six outstandingly righteous descendants of Nachshon in the future, which I have explained earlier and which are found in Bamidbar Rabbah, on Numbers 13,7-9. As to the reason why he and all the other princes offered relatively inexpensive offering animal offerings,⁠1 this may best be understood by a parable. When a king set out on a journey, his servants provided him with the minimum food and other necessities in order to make his journey pleasant. To the king's question: "is this how you think you can accord me the honour due me,?⁠" His servants replied: "this is what we provide at the time when you set out on the journey. Once you will have arrived at your destination, we will, of course, honour you far more appropriate to your achievements. When the Tabernacle was erected, the princes offered relatively inexpensive gifts. They explained that as long as the people were still in the desert they were not able to honour the Lord in the manner fitting for Him. As soon as the permanent Temple would be built, they would demonstrate that they would honour Him in style, as can be seen from the inauguration ceremonies when Solomon's Temple was built, as described in Kings I, chapter eight at length. This is also what the Psalmist referred to in Psalms 51,20; "the You will want sacrifices offered in righteousness burnt and whole offerings; then bulls will be offered on Your altar. Similar consecration rites also were performed in the days of Ezra, when the second Temple was inaugurated. (Ezra, 6,17). (Compare Bamidbar Rabbah 13,1)
1. [apart from the expensive gifts which were not destined for the altar, obviously, Ed.]
ולזבח השלמים בקר שנים – כנגד משה ואהרן שעשו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים.
אילים כבשים עתודים – שלשה מינים כנגד כהנים לוים וישראלים וכנגד תורה נביאים וכתובים.
עתודים – מלא וי״ו שדוד שעמד ממנו נתברך בשש ברכות ואין עתודים אלא לשון עמידה כמה דאת אמר אשר התעתדו לגלים ואומר ועתדה בשדה לך פירוש יבא בן נחשון בשש מדות ויבנה יסוד בית המקדש. דבר אחר וקרבנו למה וי״ו יתירה כנגד ששה דברים שניטלו מאדם הראשון ועתידין לחזור כשיבא בן נחשון הוא המשיח ואלו הן הששה דברים שניטלו מאדם הראשון זיוו דכתיב משנה פניו ותשלחהו. חייו דכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב. קומתו דכתיב ויתחבא האדם מלמד שנגרעה קומתו ונעשית של מאה אמה. פירות הארץ והאילן דכתיב ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה. מאורות דכתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה. ומנין שגנזן שנאמר וימנע מרשעים אורם. ומנין שעתידין לחזור בימי המשיח שנאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. חייו דכתיב כי כימי העץ ימי עמי חמש מאות שנה סדן של שקמה חמש מאות שנה. קומתו דכתיב ואולך אתכם קוממיות בקומה זקופה. פירות הארץ והאילן דכתיב הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה. מאורות דכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

עתודים דנחשון: בהעתק פירארה חס׳ וא״ו כחביריו שבענין, וטעות הוא, שכן כתו׳ בהעתק הללי עתודים דיהודה מל׳, וכ״כ בעל הטורים. וכן נדרש במדרש רבה כנגד ו׳ דברי׳ שנתחדשו באותו יום בעולם <וכנגד דוד שעמד ממנו שנתברך בו' ברכו', וכנגד ו' בני' שהיו מנחשון בעלי שש ברכות.> גם במסורת הרמ״ה ז״ל, והנה העתדים העלים על הצאן, חס׳ וי״ו ומל׳ יו״ד כתי׳, וכל עתדים באוריתא דכות׳, בר מן ב׳ מלאי׳ דמלאים, דנחשון, ודחמאת בקר, וסימנהון עתודים חמשה דנחשון, בני בשן ועתודים, וכל שארא עתדים כתי׳ חס׳ וי״ו ומלאי׳ יו״ד. וכן נמסר במסורת שלנו, ובספרי זוטא. [עתודים].
נַחְשוֹן: אין בנו״ן מאריך. כל הנקודות והטעמי׳ שבפסוקי נחשון כך הם בכולם, אין הפרש ביניהם, וזכור תזכור לנקדם.⁠א [נַחְשׁ֖וֹן].
א. דברי נורצי ׳וזכור תזכור לנקדם׳ מופנים אל המיועד להכין את מהדורתו לטקסט המקרא ואל מעתיקים ומדפיסי מקרא אחרים. הוא קובע כי הניקוד והטעמים בפסוקי שנים עשר הנשיאים שווים, [ומסתייג ממנהגם של כמה נקדנים לנקד רק את הקטע הראשון (קרבן נחשון) ולהותיר את היֶתר בלא ניקוד, כפי שנהגו ד, ונציה ש״ז וונציה ש״ד. והשווה א״ת כאן].
בקר שנים – בקר כולל זכרים ונקבות, ואלו השלמים היו מן הזכרים כמפורש בסוף הפרשה עשרים וארבעה פרים:
ולזבח השלמים וגו׳ – אולם פסגת חנוכת המזבח היא בזבח השלמים: לאחר שהשבט הקדיש את נכסיו ואת מעשיו, הוא שמח לפני ה׳ בעצם קיומו וברצונו; ובשמחתו בה׳ הוא זוכה ליהנות ולשמוח בעצמו.
נזכרת כאן בהמה שאינה מופיעה בשום מקום אחר כקרבן: ״עתודים״. במקומה מזכיר הכתוב בדרך כלל ״שעירים״, הקרבנות האופייניים הבאים מן העזים. לדעת הרד״ק, ״שעירים״ הם קטנים וצעירים יותר מ״עתודים״. נראה אפוא, שאופי העֵז והשעיר בא לידי ביטוי ב״עתודים״ ביתר שאת. הם תמיד ״מעותדים״; הם הגדולים והחזקים שבעדר, המוכנים תמיד לקטטה. כך ״עַתּוּדֵי אָרֶץ״ (ישעיהו יד, ט) הן הממלכות המלחמתיות האדירות המושלות בכיפה, אשר כדוגמת בבל עוברות וחולפות על במת ההיסטוריה.
זוהי אפוא משמעות השלמים של חנוכת המזבח: השבט שמח לפני ה׳ בקיומו וברצונו; שכן הוא שותף עם ה׳ בעבודתו הגדולה של ה׳ בעולם (בקר), צועד בראש בני עמו שבאותו הדור (אילִם), מגן מפני אויבים מבחוץ (עתודים), ומתמסר בנאמנות להנהגת ״רועה ישראל״ (כבשים).
המספרים אופייניים. מופיע כאן מספר שאינו נמצא בשום מקום אחר כמספר של קרבנות – הווי אומר: המספר חמש. עשר הוא מספר היסוד של עדה, של ריבוי שהושלם והפך ליחידה אחת. לפי זה, חמש הוא חצי, ריבוי שלא הושלם. עתה אנו מבינים מדוע מספר זה מופיע בשלמים. שכן קרבן שלמים מבטא שהשבט שמח לפני ה׳ בקיומו וברצונו; אך בשמחה זו, השבט אינו מציג עצמו כיחידה מושלמת, אלא כמחצית שטרם הגיעה לשלמות, ושתושלם רק אם יצטרף לאחד מאחיו השבטים.
בעולה, המבטאת את מה שמוטל על השבט להיות ואת מה שהוא צריך לעשות, יכול השבט להתקרב כ״פר אחד״ וגו׳. שכן כל שבט מחויב להיות ״אחד״ בייחודיותו שלו, במסגרת הרחבה יותר של עם ה׳.
אולם השלמים מבטאים את שמחת השבט במה שהוא; השלמים אינם קשורים לחובת השבט, אלא להווייתו. בשלמים, השבט אינו רואה עצמו כיחידה, או כריבוי מושלם שהפך ליחידה. לפיכך לא ב״אחד״ ולא ב״עשר״ מונה הוא את קרבנותיו. במעשיו בעבודת ה׳ הוא רואה עצמו כ״ריבוי״, ״בקר שנים״; הוא נותן דעתו לכך, שכל בית וכל יחיד בשבט תורם את תרומתו למלאכת ה׳, ושכל אחד הנמנה על קהל השבט נחשב בין ״רבבות אלפי ישראל״. כאשר השבט שמח בהשפעתו המופנית פנימה (איל), בכוחו הפונה החוצה (עתודים), ובהכרתו שה׳ הוא רועהו (כבש), הוא מחשיב עצמו רק כחלק מן הכלל, ורואה עצמו שלם רק בהתאחדות עם אחיו. וכאשר השבט מבטא שמחה זו, הוא מופיע כ״אילם חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ולזבח השלמים: ׳ולזבח שלמים׳ מיבעי. אלא משום שהיה יום שמחה גדולה בישראל, כדתנן שלהי תענית (כו,ב) ״וביום שמחת לבו״ (שה״ש ג,יא) – זה בנין בית המקדש, וכמו שכתבתי בפרשת בהעלותך (להלן י,י) על הפסוק ״וביום שמחתכם״, משום הכי היה ידוע דצריך שלמים, כמו בשמחת מועד, משום הכי כתיב ״השלמים״.
[הרחב דבר: וכן בחנוכה דשלמה כתיב במלכים א׳ (ח,סג) ״ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה׳, בקר עשרים ושנים אלף וגו׳⁠ ⁠⁠״, ואי אפשר לומר דזה הבקר היו שלמים ולא עולות, שהרי בזבחים (נט,ב) איתא ׳וכשאתה מגיע לחשבון עולות׳ וכו׳, והכי פשוט עוד במדרש איכה רבה על הפסוק (א,א) ״רבתי עם״ – שהיה כל בקר מזה הסך קרב בכ״ד, כדתנן ביומא (כו,ב), והרי זה אינו אלא בעולות. אלא פשוט דכל זה היו עולות, ומשום הכי בדה״י ב׳ כתיב ״ויזבח המלך שלמה את זבח הבקר וגו׳⁠ ⁠⁠״. א״כ הא דכתיב במלכים ״זבח השלמים״, כבר דרשו על זה חז״ל במדרש במדבר רבה (יב,יח) ׳ר׳ חמא בר ר׳ חנינא אמר, בבית עולמים הקריבום׳ (את הפרים ?שנשאו ?את ?המשכן), אמר ר׳ לוי, טעמיה דר׳ חמא ״ויזבח המלך שלמה את זבח השלמים״, הרי מפרשי מלשון ׳שלמים׳, שהיו אלו הבקר עומדים שלמים וקיימים, והקריבו עם זבח הבקר השלמים האלו עוד כ״ב אלף. אכן לפי הפשט מלמדנו המקרא שהיה (קרבן) שלמים לאכילת כל ישראל בשמחתם לאין שיעור ומספר, ועם זבח השלמים שהיו לרוב הקריב לעולה בקר עשרים ושנים אלף, והדר קרבן השלמים, כמו שכתבתי בספר ויקרא (כב,יח) ובספר דברים (יב,ו. יב,יג), אבל שלמים היה מוכרח לשמחה כמו במועד.]
זה קרבן נחשון – בספרי זה היחיד מביא נדבה כו׳. פירוש, קטרת נדבה, דלא אשכחן לבד חובה משל צבור, ואינך הוי קטרת זרה, זה היחיד מביא חטאת בלא חטא כו׳, פירוש, חטאת בלא חטא ידוע, דצבור מביאין חטאות במועדים ור״ח בלא חטא ידוע, ורק לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. וכן פירש בספרי כאן ושעיר אחד לכפר על קבר התהום זה דוחה השבת כו׳, פירושו לדעתי, דכתיב זה מעוט חדא, דכאן הותרה קטרת נדבה, וכתיב זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו, זאת ממעט, דכאן בא חטאת בלא חטא, דאמרו לבבא ב״ב שהיה מביא אשם תלוי מחרת יוהכ״פ המתן עד שתכנס לבית הספק וכאן תיכף ביום המשח אותו לא היה שייך למיחש משום העלם טומאת מקדש וקדשיו. ולכן בדיוק אמרו ריש זבחים חטאת נחשון עולה הוא, משום דחטאתו היה ביום הראשון שהוקם המשכן, ולא היה ראוי למיחש אף לחטא שאינו ידוע, וזה מורה שביום המשח אותו ודאי בא בלא סבת כפרה על חטא, ודוקא בנשיאים בחנוכת המזבח זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו מורה בדיוק, שהלא בנין המשכן לא היה דוחה שבת, וכמו שאמר אך את שבתותי תשמורו, וכיון שנמשח ביום הראשון מימי המלואים תו הקים אותו בשבת ופרקו בשבת, וכמו שאמרו ששמיני למלואים היה ראשון למע״ב, וא״כ שביעי למלואים היה שבת, וכן כל הקרבנות קרבים בשבת וכמו שאמרו שבת הותרה אצל עבודה, ולכן קרבן נשיאים, דהיה אז דינו כזמנו קבוע, דאמר נשיא אחד ליום, שלא ידחה ליום השני, לכן דחי שבת. וזה שמרמז זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו, שכיון שנמשח תו דוחה שבת. ודוקא זאת, הא בשאר שלא בחנוכת המזבח לא נדחה שבת מקרבן יחיד, ודריש מזה ומתרי זימני זאת, וסידר אותן הספרי לכולהו בחד מקום. ועיין מו״ק דף ט׳ בזה ודו״ק בכ״ז.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןדעת זקניםטור הפירוש הקצראברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמההכל
 
(יח) בַּיּוֹם֙ הַשֵּׁנִ֔יא הִקְרִ֖יב נְתַנְאֵ֣ל בֶּן⁠־צוּעָ֑ר נְשִׂ֖יא יִשָּׂשכָֽר׃
On the second day Nethanel the son of Zuar, prince of Issachar, gave his offering.
א. בַּיּוֹם֙ הַשֵּׁנִ֔י מכאן ואילך אין ניקוד ברוב התיבות בכתי״ל (וכך הוא בעוד כתבי⁠־יד ובחלק מהדפוסים), עד סוף היום השנים עשר (פסוק פ״ג). הטעמים והגעיות מסומנים בכתי״ל.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצרמושב זקניםמזרחיאברבנאלצרור המורמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
(יח-יט) [פסקא נב]
״בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר, הִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ״ – מַה תִּלְמֹד לוֹמַר? לְפִי שֶׁבָּא רְאוּבֵן וְעִרְעֵר, אָמַר: ״דַּיִּי שֶׁקְּדָמָנִי יְהוּדָה לַמַּסָּעוֹת! אַקְרִיב אֲנִי לַתּוֹלָדוֹת!⁠״ נָזַף בּוֹ מֹשֶׁה וְאָמַר לוֹ: ״מִפִּי הַקֹּדֶשׁ נֶאֱמַר לִי לְהַקְרִיב לַמַּסָּעוֹת״, שֶׁנֶּאֱמַר ״הִקְרִיב״, אֵין הִקְרִיב אֶלָּא שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַקֹּדֶשׁ: ״הַקְרֵב לַמַּסָּעוֹת!⁠״
״נְשִׂיא יִשָּׂשכָר״ – לְפִי שֶׁזָּכָה נְתַנְאֵל בַּעֲצַת נְשִׂיאִים, העלה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הוּא הִקְרִיב תְּחִלָּה. אַבָּא חֲנִין אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לְפִי שֶׁזָּכָה נְתַנְאֵל בְּעֵצָה, זָכָה שֶׁנִּתַּן בִּינָה בְּשִׁבְטוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים״ (דברי הימים א י״ב:ל״ג). וְאוֹמֵר: ״וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה, וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו״ (שופטים ה׳:ט״ו), וְכֵן הַכָּתוּב מְשַׁבְּחוֹ בְּבָתֵּי דִינִים בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְיָשׁוּב, מִשְׁפַּחַת הַיָּשֻׁבִי״ (במדבר כ״ו:כ״ד), וְאֵין ״יָשׁוּב״ אֶלָּא בָתֵּי דִינִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָבוֹאוּ אֵלֶיךָ כִּמְבוֹא עָם, וְיֵשְׁבוּ לְפָנֶיךָ עַמִּי״ (יחזקאל ל״ג:ל״א). וְאוֹמֵר: ״וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יוֹשֵׁב אֳהָלִים״ (בראשית כ״ה:כ״ז). וְאוֹמֵר: ״וְלִזְבוּלֻן אָמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ, וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ״ (דברים ל״ג:י״ח).

Piska 52

"On the second day, Nethanel ben Tzuar, the chief of Yissachar, presented": (Ibid. 19) "He presented (hikriv) his offering": What is the intent of this (i.e., why the redundancy?) Because Reuven came and protested, saying: It is enough that Judah preceded me; let me (now) present according to the order of (precedence) in birth, Moses rebuked him, saying: The Holy One told me to present according to (precedence) in (the order of) journeying — it being written "hakrev" (imperative - "Present"). "He (Nethanel) presented his offering.⁠" Because Nethanel merited in counsel (i.e., to counsel the presentation of these offerings), Scripture accounts it to him as if he had presented first and he merited the bequest of binah (understanding) as his (Yissachar's) portion, viz. (I Chronicles 12:33) "And of the sons of Yissachar, knowers of understanding for the times,⁠" and (Judges 5:15) "And the leaders of Yissachar (the Sanhedrin) were with Devorah, and as Yissachar, so, Barak, in the valley, etc.⁠" And thus does Scripture praise him (Yissachar) in the batei-din in Egypt, viz. (of Yissachar) "Yashuv, the family of the Yashuvi, "yishuv" connoting beth-din, as in (Ezekiel 33:31) "and they will come to you as a people comes, and My people will sit (in judgment) before you,⁠" and (Devarim 33:18) "Rejoice Zevulun on your going forth (to trade), and Yissachar in your tents (of Torah),⁠" and (Bereshit 25:27) "… and Yaakov was a "whole" man, sitting in the tents (of learning).⁠"
ביום השני הקריב נתנאל בן צוער – למה כתיב ביששכר הקריב לפי שהקריב שני למלך מפני שהוא בן תורה והוא שנתן עצה לשבטים שיביאו עגלות וכה״א ישיב ושמרון (דברי הימים א׳ ז׳:א׳) והלא שמו יוב ושמרון ולמה נקרא שמו ישיב שהשיב עצה לשבטים לעשות עגלות לפי כך נאמר בו הקריב כאלו הוא לבדו שהקריב ואינו טפלה לאחרים.
זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו – אין ידוע אם ביום שגמרו או ביום שהחל להעמידו כשהוא אומר ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן הא כבר כילוי אמור וכשהוא אומר אחרי המשח אותו עדיין הדבר חלוק הא ידעת שאינו אומר כן זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו לא ביום שגמרו אלא ביום שהחל להעמידו.
ביום המשח אותו – יכול שהוא נמשח מעתה אמ׳ זאת עוד אינו נמשח מעתה אדיין אני אומר לא ימשח לימות המשיח אבל ימשח לעתיד לבא אמרת זאת חנוכת המזבח אחרי וגו׳ עוד אינו נמשח לעתיד לבא וכה״א זאת משחת אהרן ומשחת בניו (ויקרא ז׳:ל״ה) יכול שהן נמשחין מעתה אמרת זאת אינן נמשחין מעתה עדיין אני אומר לא ימשחו לימות המשיח אבל ימשחו לעתיד לבא אמרת זאת אינן נמשחין לעתיד לבא ומה אני מקיים אלה שני בני היצהר העומדין על אדון כל הארץ (זכריה ד׳:י״ד) זה אהרן ודוד זה מבקש כהונתו וזה מבקש מלכותו.
מאת נשיאי ישראל – מה ת״ל מאת נשיאי ישראל אלא מלמד שנתנדבו מעצמן והיה קרבן כולן שוה כארכן כן רחבן כן משקלן. ר׳ שמעון אומר מה ת״ל מאת נשיאי ישראל אלא מלמד שנתנדבו מעצמן והיה קרבן כולן שוה ולא הקריב אחד מהן יותר על חברו שאלו הקריב אחד מהן יותר על חברו לא היה קרבן אחד מהן דוחה את השבת. א״ל המקום אתם חלקתם כבוד אחד לחברו ואני חולק לכם כבוד שנ׳ ויאמר ה׳ אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום.
שלשים ומאה הקערה האחת כסף כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות – וכי אין ידוע שאלפים וארבע מאות בשקל הקדש יכול בזמן שהוא שוקלן כולן כאחת היו יתירים ובזמן שהוא שוקלן אחת אחת היו חסרים אמ׳ כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות בשקל הקדש בין שוקלן כולן כאחת בין שוקלן אחד אחד.
- כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות בשקל הקדש – אין לי אלא מדת הכלים שיהיו שווין מדת בהמה גסה מניין אם שחורות שחורות אם לבנות לבנות אמרת כל הבקר לעולה שנים עשר פרים אין לי אלא מדת בהמה גסה מדת בהמה דקה מניין ת״ל אילים ששים עתודים ששים כבשים בני שנה ששים.
זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו – זה הוא שאמרנו ביום המשח אותו למעלה.
ובבא משה אל אהל מועד – כתוב אחד אומר ובבא משה אל אהל מועד וכתוב אחד אומר ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כיצד נתקיימו שני כתובים הללו אלא בזמן ששכינה מגעת לארץ מהוא אומר ולא יכול משה מפני שנתנה רשות למחבלים לחבל ובזמן ששכינה מסתלקת מן הארץ מהוא אומר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו כיון שהיה נכנס היה מדבר עמו. שלש מדות היה בו ביד משה מה שלא היה ביד בלעם משה היה מדבר עמו עומד שנאמר ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה׳:כ״ח) [ועם בלעם לא היה מדבר עמו אלא נופל שנא׳ נופל וגלוי עינים (במדבר כ״ד:ד׳)] משה היה מדבר עמו פה אל פה שנא׳ פה אל פה אדבר בו (במדבר י״ב:ח׳) [ובבלעם כתיב נאם שומע אמרי אל (במדבר כ״ד:ד׳) שלא היה מדבר עמו פה אל פה] משה היה מדבר עמו פנים אל פנים שנאמר ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים (שמות ל״ג:י״א) [ועם בלעם לא היה מדבר כי במשלים כמד״ת וישא משלו ויאמר וגו׳ (במדבר כ״ד:ט״ו). שלש מדות היו ביד בלעם מה שלא היה ביד משה. משה לא היה יודע מי מדבר עמו בלעם היה יודע מי מדבר עמו שנא׳ נאם שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה (במדבר כ״ד:ד׳) משה לא היה יודע אימתי הקב״ה מדבר עמו] ובלעם היה יודע מה הקב״ה עתיד לדבר עמו שנ׳ ויודע דעת עליון (במדבר כ״ד:ט״ז). משלו משל לטבחו של מלך שהוא יודע מה המלך מקריב על שולחנו [ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו] כך היה בלעם יודע מה הקב״ה עתיד לדבר עמו בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנא׳ נופל וגלוי עינים (במדבר כ״ד:ד׳) [היה משתטח על פניו ומיד היה גלוי עינים על מה ששואל ומשה לא היה מדבר עמו בכל שעה שירצה] ר׳ שמעון אומר אף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנ׳ ובבא משה אל אהל מועד כיון שהיה רוצה היה נכנס והוא מדבר עמו. ר׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי אומר שומעני כאלו לא ירדה שכינה לארץ מעולם שנאמר מן השמים השמיעך את קולו ליסרך (דברים ד׳:ל״ו) אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ׳:י״ח) ומה אני מקיים ובבא משה אל אהל מועד אלא כמין סילון של אש היה יורד מן השמים לבין שני הכרובים ומדבר עמו משום שנא׳ מבין שני הכרובים וידבר אליו.
בְּיוֹמָא תִּנְיָנָא קָרֵיב נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר רַב שִׁבְטָא דְּיִשָּׂשכָר.
On the second day offered Nethanel bar Zuar, prince of the tribe of Issakar.
ביומא תנינא דחנוכת רבותה דמדבחה קרב רב שבטה דבנוי דישכר נתנאל בר צוער.
ביומא תניינא קריב ית קורבניה נתנאל בר צוער רב בית אבא לשיבטא דיששכר.
On the second day, Nethanel bar Zuar, chief of the house of the fathers of the tribe Issakar, brought his oblation.
[טו] בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל וגו׳ – לָמָּה נֶאֱמַר בּוֹ הִקְרִיב, לְפִי שֶׁבָּא רְאוּבֵן וְעִרְעֵר, אָמַר דַּיִּי שֶׁקְּדָמַנִי יְהוּדָה לַמַּסָּעוֹת אַקְרִיב אֲנִי לַתּוֹלָדוֹת, נָזַף בּוֹ משֶׁה וְאָמַר לוֹ מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֶאֱמַר לִי הַקְרֵב לַמַּסָּעוֹת. דָּבָר אַחֵר, הִקְרִיב, הִקְרִיבוֹ משֶׁה בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁל רְאוּבֵן.
דָּבָר אַחֵר: הִקְרִיב – כְּאִלּוּ הִקְרִיב תְּחִלָּה, לָמָּה כֵן, לְפִי שֶׁזָּכָה בַּעֲצַת נְשִׂיאִים הֶעֱלָה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הוּא הִקְרִיב תְּחִלָּה. אַבָּא חָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְפִי שֶׁזָּכָה בָּעֵצָה זָכָה שֶׁנִּתַּן בִּינָה בְּשִׁבְטוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים (דברי הימים א י״ב:ל״ג), וְנֶאֱמַר: וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה וגו׳ (שופטים ה׳:ט״ו). וְכֵן הַכָּתוּב מְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ בְּבָתֵּי דִינִין בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: לְיָשׁוּב מִשְׁפַּחַת הַיָּשֻׁבִי (במדבר כ״ו:כ״ד), וְאֵין יָשׁוּב אֶלָּא בָּתֵּי דִינִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָבוֹאוּ אֵלֶיךָ כִּמְבוֹא עָם וְיֵשְׁבוּ לְפָנֶיךָ וגו׳ (יחזקאל ל״ג:ל״א), וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים (בראשית כ״ה:כ״ז), וְאוֹמֵר: וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ (דברים ל״ג:י״ח).
ביום השני הקריב נתנאל וגו׳ – 1ולמה נשתנה נתנאל שכתוב בו הקריב, מה שאין כתיב בשאר נשיאים, לפי שאחר שהקריב נחשון בא אליצור בן שדיאור נשיא ראובן ובקש להקריב, אמר שאני בכור, ואני ראוי להקריב קודם שאר השבטים, אמר לו משה רבינו מפי הקב״ה נאמר לי שלא יקריבו אלא בענין דגלים, לכך נאמר בו [הקריב], שהקריבו משה בעל כרחן של אחרים. של כל השבטים כתיב לבני ראובן לבני שמעון, וכאן כתיב נשיא יששכר, שבשאר שבטים היה בשבטים גדולים כמותם, ואותם נשיאים לא היו נשיאים לכולם, אבל נתנאל לא היה בשבטו כמותו, לכך נאמר נשיא יששכר.
2דבר אחר: למה כפל בו הקריב, מפני שמטעם שני דברים היה ראוי להקריב תחלה, אחד שהיה שני בדגל יהודה שהיה ראשון ואחד שהוא נתן העצה שהקריבו הנשיאים מה שהקריבו, ולכך נקרא שמו נתנאל על שם שנתן העצה לשבטים להקריב, לכך הקדים שמו לנשיא, מה שאין כן בכל הנשיאים, שאעפ״י שהיה נשיא היה ראוי עם הנשיאים, מפני שהעצה יצאה ממנו, וזכה שתנתן בינה לשבטו, שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים (דברי הימים א י״ב:ל״ג).
1. ולמה נשתנה נתנאל שכתוב בו הקריב. ספרי פסקא נ״ב, ובמ״ר פי״ג אות ט״ו, וילקוט נשא רמז תשט״ו בסגנון אחר קצת, ועיין תנחו׳ אות כ״ב, ובתנחומ׳ הנדפס מכבר אות י״ד. ועיין רש״י על התורה (במדבר ז׳:י״ח).
2. דבר אחר: למה כפל בו הקריב. עיין ספרי פיסקא נ״ב, ובמ״ר שם, ולקח טוב, ועיין ברש״י על התורה שם.
(יח-יט) בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר, הִקְרִב אֶת קָרְבָּנוֹ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר. לְפִי שֶׁבָּא רְאוּבֵן וְעִרְעֵר, אָמַר: דַּי שֶׁקִּדְמַנִי יְהוּדָה לַמַּסָּעוֹת, מַקְרִיב אֲנִי לַתּוֹלָדוֹת. נָזַף בּוֹ מֹשֶׁה וְאָמַר לוֹ, מִפִּי הַקֹּדֶשׁ נֶאֱמַר לִי לְהַקְרִיב לְמַסָּעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״הִקְרִב״, אֵין הִקְרִב אֶלָּא שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַקֹּדֶשׁ הַקְרֵב לְמַסָּעוֹת. ״נְשִׂיא יִשָּׂשׂכָר״. לְפִי שֶׁזָּכָה נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר בָּעֵצָה הֶעֱלָה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאֵלּוּ הוּא הִקְרִיב תְּחִלָּה. אַבָּא חָנָן אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לְפִי שֶׁזָּכָה נְתַנְאֵל בָּעֵצָה זָכָה שֶׁנִּתַּן בִּינָה בְּשִׁבְטוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים״, וְאוֹמֵר (שופטים ה׳:ט״ו) ״וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשׂכָר עִם דְּבֹרָה״ וְגוֹ׳. וְכֵן הַכָּתוּב מְשַׁבְּחוֹ בְּבָתֵּי דִּינִים בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן כ״ו:כ״ד) ״לְיָשׁוּב מִשְׁפַּחַת הַיָּשֻׁבִי״, וְאֵין יָשׁוּב אֶלָּא בָּתֵּי דִּינִין, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְיָבוֹאוּ אֵלֶיךָ כִּמְבוֹא עַם וְיֵשְׁבוּ לְפָנֶיךָ״, וְאוֹמֵר (בראשית כ״ה:כ״ז) ״וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵב אֹהָלִים״, (דברים ל״ג:י״ח) ״וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ״.
הִקְרִב אֶת קָרְבָּנוֹ – חָסֵר, שֶׁהָיָה רָחוֹק וְנִתְקָרֵב לָבֹא. וְכָל כַּךְ לָמָּה. עַל שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א י״ב:ל״ג) ״וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים״, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכֻּלָּם מַסְכִּימִים הֲלָכָה עַל פִּיהֶם.
פַכַּאןַ אלמֻקַרִּבֻּ פִי אַליַוְםִ אלתַּ׳אנִי נִתַּנאִיל בּןִ צֻועַאר שַׁרִיףַ יסַּאכַ׳אר
והיה המקרב ביום השני נתנאל בן צוער נכבד של יששכר.
(יח-יט) הקריב נתנאל בן צוער, הקריבא את קרבנו – מה תלמוד לומר: הקריב בשבטו של יששכר, מה שלא נאמר בכל השבטים? לפי שבא ראובן ועירער ואמר: דיי שקידמני יהודה אקריב אני אחריו. אמר לו משה: מפי הגבורה נאמר לי שיקריבו כסדר המסעות לדיגליהם, לכך נאמר: הקריבב את קרבנו, והוא חסר יו״ד, שהוא משמע הַקְרֵב, לשון ציווי, שמפי הגבורה נצטווה הקרב. ומהו הקריב הקריבג שני פעמים? שבשביל שני דברים זכה להקריב שיני לשבטים, אחת שהיו ידועיםד בתורה, שנאמר: ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים (דברי הימים א י״ב:ל״ג), ואחת שהם נתנו עצה לנשיאים להתנדב קרבנות הללו. ומצאתי ביסודו של ר׳ משה הדרשן: אמר ר׳ פנחס בן יאיר: נתנאל בן צוער השיאן עיצה זו.
קערת כסף – מניין אותיות בגימטריא תשע מאות ושלשים, כנגד שנותיו של אדם הראשון.
שלשים ומאה משקלה – על שם שכשהעמיד תולדות לקיום העולם בן מאה ושלשים היה, שנאמר: ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד וגו׳ (בראשית ה׳:ג׳).
מזרק אחד כסף – בגימטריא חמש מאות ועשרים, על שם נח שהעמיד תולדות בן חמש מאות שנה, ועל שם עשרים שנה שנגזרה גזרת המבול קודם תולדותיו, כמו שפירשתי אצל: והיו ימיו מאה ועשרים שנה (רש״י בראשית ו׳:ג׳). ולפיכך נאמר: מזרק אחד כסף, ולא: מזרק כסף אחד, כמו שנאמר בקערה, לומר שאף אותיות של אחד מצטרפות למניין.
שבעים שקל – כנגד שבעים אומות שיצאו מבניו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בפסוק: ״הקרב״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, דפוס רומא: ״הקרב״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בפסוק: ״הקרב״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י מינכן 5, המבורג 13: ״יודעין״. בכ״י ליידן 1, אוקספורד 34: ״יודעים״.
(18-19) הקריב נתנאל בן צוער... הקרב את קרבנו NETANEL BROUGHT HIS OFFERING... HE BROUGHT HIS OFFERING – Why is the word הִקְרִב, "brought [his offering],⁠" used in connection with the tribe of Issachar, but is not used in connection with any of the [other] tribes? Because [the tribe of] Reuben came and complained, "Is it not enough that my brother Judah has preceded me? Let me [at least] offer up after him.⁠" Moshe said to him,⁠"I was told by the Almighty that they should offer up in the order in which they travel, according to their divisions.⁠" This is why it says: הִקְרִב אֶת קָרְבָּנוֹ, [in which the word הִקְרִב is] missing a"yud,⁠" [thus] giving it the meaning of הַקְרֵב, in the imperative for he was commanded by the Almighty,⁠"Bring the offering!⁠" What is the meaning of הִקְרִב … הִקְרִב, twice? For because of two reasons he [Issachar] merited to be the second of the tribes to offer their sacrifices: One, because they were [well] versed in the Torah, as it says,⁠"And of the sons of Issachar, those who had understanding of the times" (Divrei HaYamim I 12:32). Another, because they advised the princes to contribute these offerings (Sifre Bemidbar 7). In the treatise of Rabbi Moshe Hadarshan ["the preacher"], I found [the following]: Rabbi Pinchas the son of Yair says [that] Netanel the son of Zu'ar gave them this idea.
קערת כסף – The numerical value of its letters (of the letters of these two words) is 930 corresponding to the years of Adam ha-Rishon (Bemidbar Rabbah 14:12).
שלשים ומאה משקלה THE WEIGHT THEREOF WAS AN HUNDRED AND THIRTY SHEKELS – in allusion to the fact that when he (Adam) first raised children to maintain the world in existence he was 130 years old, for it is said, "and Adam lived a hundred and thirty years and then begat [a son]" (Bereshit 5:3) (Bemidbar Rabbah 14:12).
מזרק אחד כסף – The numerical value of these words is 520, being an allusion to Noah who begot children at the age of 500 and also an allusion to the twenty years before his offspring were born when the decree regarding the flood was made (thus together 520 years) – just as I have set forth in my comment upon the verse: "yet his days shall be 120 years" (Bereshit 6:3). It is for this reason that it is here said, מזרק אחד כסף and it is not said, מזרק כסף אחד, the number being placed at the end of the phrase, as it is said of the charger (קערת כסף אחת), – to indicate that the letters of the word אחד, too, should be taken into account in this reckoning (Bemidbar Rabbah 14:12).
שבעים שקל SEVENTY SHEKELS – corresponding to the seventy nations that descended from his (Noah's) sons (Bemidbar Rabbah 14:12).
פס׳: ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

(יח-יט) הקריב נתנאל {וגו׳} הקריב – שני פעמים, האחד לשון הפעיל, שהוא גרם לאחרים שיקריבו. מכאן דרשו רבותינו (במדבר רבה י״ב:ט״ז): שהוא נתן להם עצה שיקריבו.
(18-19) NETHANEL … GAVE HIS OFFERING … OFFERED – Two times; the first is the language of “Hiph’il”, that he caused others to offer, [and] from here our Rabbis expounded that he gave them the idea to offer [these gifts] (Numbers Rabbah 12:16).
ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר – הקרב חסר יו״ד. ודרשו רז״ל למה בכל הנשיאים נאמר קרבנו וכאן נאמר הקריב את קרבנו, שעל פי הדבור הקריב, שבקשו שאר השבטים להקריב שהיו גדולים ממנו והכריעו אותו מן השמים, ונצטוה שבט יששכר להתקרב לקרבן המזבח ולהקריב קרבנו. תדע לך שכך כתיב הקרב חסר יו״ד, שהיה רחוק ונתקרב לבא, כל כך למה, על שהיו יודעין בתורה, לכך כתיב (דברי הימים א י״ב:ל״ג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם, למדך שכולן מסכימים להלכה על פיהם.
ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר, הקרב את קרבנו, "on the second day, Netanel son of Zuor prince of Issachar brought an offering. He brought his offering, etc.⁠" In verse 19 the letter י is absent in the word הקרב. Why is that? Moreover, in connection with the offerings of all the other princes we find the sequence 'קרבנו קערת כסף אחת וגו', whereas in the case of Netanel the Torah wrote הקרב את קרבנו, "he brought forward his offering.⁠" The Torah implies with these words that Netanel was instructed by God to offer his sacrifice after Nachshon. There had been a protest by the other princes who felt they should take precedence being that the tribe of Yissachar is the fifth in the order of the tribes. To counter such claims the Torah hints by omitting the letter י from the word הקרב that God specifically commanded that Yissachar be the second tribe to bring the offering. This omission implies that they were initially distanced by the other tribes before G-d intervened and 'brought them close'. The tribe of Yissachar merited this honor due to the fact that there were many Torah scholars amongst them, as related in Divrei Hayamim I 12:33 "Of the Issacharites, men who knew how to interpret the signs of the times, to determine how Israel should act; their chiefs were 200, and all their brethren followed them" — this implies that the entire nation "followed them" in Halachic matters.
הקריב נתנאל בן צוער – האי הקריב דריש בתנחומא אע״ג שלא היה כדאי וגדול להקריב אחר יהודה דחק עצמו למצוה. מקשים העולם למה נקראו נשיא דן אחיעזר בן עמישדי ונשיא נפתלי אחירע בן עינן. ומתרצים לפי ששבטו של דן יש בהם פסלו של מיכה ופלטם הענן ובקש דן לנפתלי אחיו שיבקש עליו רחמים שלא יהיה הענן פולטו ואמר לו שיהיה לו אחיעזר בן עמישדי פי׳ שיהיה לו אח לעזרה שיהיה בן עם אל שדי. ונפתלי השיבו אחירע בן עינן בתמי׳ כלו׳ אחי רע שיש בו ע״ז יהיה בתוך הענן.
ביום השני הקריב וגו׳ נשיא יששכר – לפי ששבטו של יששכר היו חכמים בתורה שנא׳ ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לכך זכו להקריב בשני ועל פי הדבור היה ולכך כתיב הקריב רחוק היה ונתקרב ורש״י פי׳ בענין אחר וגם פירש למה הקרב חסר יו״ד.
ביום השני הקריב... נשיא ישכר, "on the second day the prince of Issachar offered his inaugural offering;⁠1 The reason that this tribe was accorded the honour of being the second, although according to seniority he was far younger, was that the members of this tribe excelled in Torah knowledge as has been testified to in Chronicles I 12,32: ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, "and from among the members of the tribe Issachar, who knew how to interpret the signs of the times.⁠"2 This is also the reason why the word הקרב which is always spelled with the letter י after the letter ר is spelled defectively here. Rashi offers a different reason for this
1. [an identical one as were those of all the twelve princes. Ed.]
2. [Whereas the other tribes all sent delegations of between 20000 and 10000 for the official coronation of King David, Issachar sent only two hundred, who made up in quality for what they lacked in quantity. Ed.]
ביום השני הקריב – בגימטריא נתן להם עצה.
ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר, הקריב את קרבנו – ואמר בשני הקריב את קרבנו, בשביל אריכות דברים שבנתיים חזר לומר הקריב. כמו (בראשית כ״ב ז׳) ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי. ולא אמר בשאר הנשיאים הקריב כי אחז דרך קצרה. ואני שמואל בן דוד אבן שהם מקשה, מאי איצטריך קרא לומר הקריב ב׳ פעמים, ועוד אמר והוסיף את קרבנו מה שלא הוסיף בנשיאים האחרים, ואמרו רז״ל כל אתין וגמין רבויין, א״כ מה בא לרבות את הכא. ונ״ל מייתורא דקרא שאמר הקריב הקריב ב׳ פעמים, כי הוא הקריב דברים אחרים מה שלא הקריבו הנשיאים האחרים, בעבור שהוא היה עשיר מכל הנשיאים כדאמר (בראשית מ״ט י״ד) יששכר חמור גרם ותרגומו עתיר בנכסין. וכן משמעות הדבר, כי הוא הקריב מה שלא הקריבו האחרים, [וזה] (מ)⁠הקריב הראשון, וחזר ואמר הקריב את קרבנו, לומר לך שהקריב גם את קרבנו כמו הנשיאים האחרים ומרבוי דאת ומייתורא דהקריב אנו למדין זה. ועוד קשה למה לא הזכיר הכתוב הקרבת הקרבן שהקריב נתנאל בן צוער יותר מהקרבנות שהקריבו הנשיאים, אלא משום שלא יתגאה הוא שקרבנו היה יותר מעולה מכל קרבנות הנשיאים לכך לא הזכירו וגם ללמוד לנו שכולם היו שקולים. ועי״ל בכולם הזכיר הנשיא תחלה ובכאן הזכירו אחרון וצ״ע עד כאן.
(יח-יט) קערת כסף מנין אותיותיו בגמטריא תתק״ל כנגד שנותיו של אדם הראשון. הוצרך הרב פה להביא אלה המדרשות של אלה הגמטריאות כלן שהן מיסודו של רבי משה הדרשן מה שלא עשה כן בשאר דבריו מפני שאלה המדרשות קרובו׳ לפשוטו של מקרא דאל״כ מה ענין הכלים הללו הקער׳ והמזר׳ והכף ומספר משקלם ומה ענין הבהמות הללו ומספרן פר אחד ואיל אחד וכבש אח׳ לעולה ושעיר עיזים אחד לחטאת ובקר שני׳ ואלים חמשה ועתודי׳ חמשה וכבשים חמשה לשלמים עד שכל הנשיאי׳ הסכימו בכולם בין במין הכלים ומספרן בין במין הבהמות ומספרן בין במשקל הכלים ומספרן מבלתי שום שנוי כלל שעל כרחנו לומר שלא היו הדברים הללו במקרה אלא בכונ׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ביום השני הקריב נתנאל בן צוער. הקריב את קרבנו פעם אחרת לפי שלא היה רוצה ליטול שררה על ראובן אחיו הבכור כמו שעשה יהודה עד שנצטווה מפי השם. ביום השמיני נשיא לבני אפרים וגו׳. כבר אחז״ל שזכה להקריב שבט יוסף בשבת. לפי ששמר יוסף במצרים השבת דכתיב וטבוח טבח והכן. ואמר אין והכן אלא שבת שנאמר והכינו את אשר יביאו. וכן אמרו שלא הפסיק שבט בין שבט אפרים ומנשה. לפי שהוא לא רצה להפריד בין פוטיפר ואשתו. אבל עכ״ז נראה לי שהיה ראוי להזכיר שם יוסף באלו הקרבנות. אחר שהם דבר גדול והם יסוד העולם. ויוסף הצדיק היה יסוד עולם. ובתחלת הספר באותו מספר הזכיר שם יוסף. וכן בשילוח המרגלים נזכר שם יוסף ג״כ. ואולי למה לא הוזכר בכאן. לפי שהזכירו למעלה בתחלת הספר במנין הצריך לדגלים שכתב לבני יוסף לאפרים אלישמע בן עמיהוד. לא הוצרך להזכיר שמו עכשיו אחר שכל זה סיוע הדגלים כמו שכתבתי. ואולי לא הזכיר שמו בכאן מהטעם שאמרו חז״ל שקצרו ימיו יותר מכל אחיו. לפי ששמע אומר עבדך אבי כמה פעמים ולא חשש לכבוד אביו. ואולי מזה הטעם עצמו לא רצה להזכיר שמו בכאן. לפי שענין אלו הנשיאים היה מעלה וכבוד. ואין ראוי לכבדו בכאן אחר שהוא לא חשש לכבוד אביו. ואין צריך בכל זה כי כבוד בניו הוא כבודו. כאומרו ויברך את יוסף ולא ברכו אלא בירך את הנערים. וכבוד גדול נתכבד בכאן מכל השבטים. שהיו בשבטו שני נשיאים מה שלא היה בכל השבטים:
<נְשִיא יששכר: בכל השבטי׳ כתו׳ נשיא חוץ מיהודה, ודרשו עליו בבמ״ר פ׳ י״ג ושפל רוח יתמך כבוד. ועיין עו׳ שם אחרי כן.> [נשיא].
(יח-יט) תתק״ל כנגד שנותיו. הביא מדרשות האלה להיותן קרובים לפשוטו של מקרא, דאל״כ מה עניין הכלים הללו במספרם ובמשקלם וכן הבהמות הללו עד שכל הנשיאים הסכימו בם שלא לגרוע ולהוסיף ואף שאין מנהג הרב להביא מדרשות כאלה. הרא״ם: [גור אריה] הביא הרב הגמטריאות הללו כאן בקרבן נתנאל בן צוער לפי שהוא השיאן עצה זו ואם לא היו באלה הדברים ענין גדול וחכמה וטעם הגון לא היו נשמעין לו גם לא היו צריכין לעצתו זו. וא״ת מה לשנות אדם ולשנות נח על ענין זה. וי״ל דהמשכן היה שקול כנגד בריאות העולם כדאיתא בש״ר פרשת פקודי, לפיכך כוונו קרבנותיהם כנגד כל יסודי העולם שהן אדם ונח ושבעים אומות והתורה ועשרת הדברות ואבות העולם שעליהם העולם עומד:
(18-19) 930 corresponding to the years. Rashi brings these allusions in order to relate to the simple understanding of the verses. For if this were not so, what is the relevance detailing these utensils by their number and weight, and similarly in detailing the animals teaching that all the leaders agreed to them, neither subtracting or adding? This is even though it is not the manner of Rashi to bring interpretations such as this (Re'm). (Gur Aryeh) Rashi brought these numerical values here upon the offerings of Nesanel the son of Tzu'ar because he gave this advice and if there had not been an important symbolism with wisdom and appropriate reasoning they would not have listened to him, also they would not have needed this advice. You might ask: How are the ages of Adam and Noach relevant here? The answer is that the Mishkon was representative of the creation of the world, as is brought in Shemos Rabbah, Parshas Pekudei. Therefore their offerings were related to all of the foundations of the world — Adam, Noach and the seventy nations, the Torah, the Ten Commandments and the fathers of the world upon whom the world stands.
ביום השני וגו׳ – הקדים שבט יששכר, לצד היותו בן תורה הורם שבטו וקדם לראובן הבכור, ולא זו בלבד אלא גם זבולון המחזיק בידו ללמוד דכתיב (דברים לג) שמח זבולן בצאתך ויששכר וגו׳ ישב בצלו וקדם לראובן.
הקריב נתנאל וגו׳ נשיא יששכר – הקדים הזכרת שמו לזכרון הנשיאות, לעשות לו גדר המעלה גם בלא חשיבות הנשיאות, מה שאין כן כל שאר הנשיאים שהקדים זכרון הנשיאות לשמם ובשמו הזכיר זכרון התורה ואמצעות קנינה, זכרון התורה נתנאל נתן אל על דרך אומרו (משלי ד) לקח טוב נתתי לכם, אמצעות קניינה בן צוער שאין התורה נקנית אלא על ידי יסורין, כך היא דרכה של תורה (גיטין נז.) אדם כי ימות באהל, ואולי כי לצד זה גם כן הקדים זכרון שמו לומר כי לצד המפעל הרשום בשמו שהיה בו זכה להיות נשיא לבני יששכר יודעי בינה לעתים.
ביום השני, On the second day, etc. The reason the tribe of Issachar was accorded the honour of offering this sacrifice on the second day was that their prince represented a tribe which would become renowned for its command of Torah. This is why he preceded Reuben although the latter was the senior member of the tribes. Not only this, but also the prince of Zevulun was placed ahead of Reuben seeing that it was the generosity of that tribe which would allow the members of the tribe of Issachar to study Torah without worrying about where their livelihood would come from (compare Deut. 33,18 where Moses even blessed Zevulun ahead of Issachar).
הקריב נתנאל בן צוער, Netanel the son of Tzuar offered his gift. In this instance the Torah mentioned the name of the prince before telling us that Netanel was one of the princes. This was also intended to demonstrate that his merit was such that he could have claimed the right to be number two in the lineup even if he had not been a prince. We do not find this again amongst all the other ten princes which follow. Netanel's name is a reminder of the Torah and the means by which it was acquired. Solomon refers to the Torah in Proverbs 4,2 as כי לקח טוב נתתי לכם, i.e. that what God has given (the Torah) is a good instruction. The means by which we acquired the Torah is reflected in Netanel's father's name בן צוער, an allusion to pain, צער. The message is that Torah can only be truly acquired through one's undergoing a process of afflictions. We are taught in Gittin 57 that the line אדם כי ימות באהל (Numbers 19,14) is a reminder that in order to truly acquire Torah one must "kill oneself" in the tent of Torah, i.e. in the hall of study by deeply immersing oneself in the mysteries of the Torah. Perhaps this is another reason why Netanel's name precedes his title, to hint that his tribe's immersion in Torah is already reflected in his very name. The first time the Bible mentions that the members of this tribe were outstanding Torah scholars is in Chronicles I 12,33 where the small number of delegates sent by this tribe to David's coronation is explained by the fact that these delegates were יודעי בינה לעתים, "aware of the need of the times.⁠" The manner in which their prince "killed" himself in order to study Torah may have contributed to the members of his tribe emulating him and becoming יודעי בינה לעתים.
הקריב נתנאל – ואמר אח״ז הקריב את קרבנו, כי כן דרך המקרא לכפול כמו ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי (בראשית כ״ב ז׳), בעבור שארכו לו הדברים, ולא הזכיר ביתר הנשיאים הקריב כלל, כי אחז דרך קצרה:
(יח-יט) ביום השני הקריב וגו׳ הקרב וגו׳ – קרבן היום השני פותח פעמיים בתיבת ״הקריב״, ללמדנו שאף על פי שקרבן זה אינו אלא חזרה על קרבן היום הראשון, הוא שווה לו בחשיבותו; והוא הדין בכל הקרבנות הבאים, שננקטה בהם לשון קצרה: ״ביום השלישי נשיא״ וגו׳, ״ביום הרביעי נשיא״ וגו׳ וכן הלאה. לדעת הספרי (כאן), הכתוב כאן [בחזרתו על תיבות ״הקריב״, ״הקרב״] מציין לשבח את שבט יששכר, אשר הצטיין ב״יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה⁠־יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל״ (דברי הימים א יב, לג): נתנאל נשיא יששכר עורר את לב חבריו הנשיאים להקריב קרבנות אלה לחנוכת המזבח.
הקריב נתנאל נשיא יששכר – למה לא אמר כמו בכל הנשיאים ביום השני נשיא לבני יששכר נתנאל. רק שהיה ע״ז קטרוג מראובן שרצה להקריב אחר יהודה מצד בכורתו, וספר שעפ״י הדבור הקריב נתנאל, ויש חידוש בהקרבה זו לכן אמר הקריב, ויפלא עדיין למה אמר שנית הקריב את קרבנו ולמה הקדים את שמו לתאר נשיא ובכולם הקדים תאר נשיא לשמו, ופי׳ שנתנאל זכה מצד זכותו, שהיה מבין ויועץ עד ששמו קודם במעלה לשררת הנשיאות, לכן הקדים את שמו, ובכולם לא חזר שנית שהקריב כי נסמך על שנזכר זה במקריב הראשון, אבל בנשיא יששכר העלה עליו הכתוב כאלו הוא המקריב הראשון ולכן נאמר בו שהקריב קרבנו ולא סמך על שנזכר ראשונה. ומבואר אצלי בכללי הלשון שבינה ועצה הם ענינים סמוכים זה לזה כמ״ש מרבה עצה מרבה תבונה, אם אין עצה אין תבונה, אבדה עצה מבנים (מנבונים) וכדומה ולכן חד אמר שזכה לעצה וחד אמר שזכה לבינה ואכ״מ להאריך בזה, והגר״א לא גרס רק לפי שזכה נתנאל בעצה והשאר מחק ובילקוט גרס אבא חנן אומר לפי שזכה נתנאל בעצה זכה שנתן בינה בשבטו, ומה שדרש לישוב מפני שבפ׳ ויגש קראו יוב עי׳ רש״י שם:
ביום השני וגו׳: הקריבו על סדר הדגלים. אף על גב שעדיין לא נצטוו על ענין הדגלים וסדורן עד החודש השני, מכל מקום כבר ידעו שיהיה כן מצוואת יעקב אבינו, כדכתיב בספר בראשית (נ,יב) ״ויעשו בניו לו כן כאשר צום״, ואיתא במדרש בראשית רבה (ק,ב) שצוה שישאו אותו כדרך שיהיה בדגלים.
הקריב נתנאל – מה ת״ל הקריב, לפי שערער ראובן וטען להקריב לתולדות, נזף בו משה ואמר לו, מפי הקודש נאמר לי להקריב למסעות, שנאמר (פ׳ י״ט) הקרב את קרבנו אין הקרב אלא זה שנאמר לו מפי המקום להקרב1 (ספרי).
נשיא יששכר – לפי שזכה נתנאל בבינה העלה עליו הכתוב כאלו הוא הקריב תחלה2 (שם).
1. מדייק מה ת״ל הקריב, לא כמו בכל הנשיאים דכתיב בהו ביום פלוני נשיא וגו׳, ועיין בפירש״י בפסוק זה.
2. עיין בדרשה הקודמת, וכאן דריש כפל הלשון הקרב, ומפרש מפני שזכה לבינה כמבואר בדה״י א׳ י״ב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ועיין בפירש״י ובס׳ התוה״מ כאן.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצרמושב זקניםמזרחיאברבנאלצרור המורמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(יט) הִקְרִ֨ב אֶת⁠־קׇרְבָּנ֜וֹ קַֽעֲרַת⁠־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃
He offered for his offering: one silver platter, the weight of which was one hundred thirty shekels, one silver bowl of seventy shekels, after the shekel of the sanctuary; both of them full of fine flour mixed with oil for a meal offering;
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורהדר זקניםמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםרש״ר הירשעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

קָרֵיב יָת קוּרְבָּנֵיהּ מְגִסְּתָא דִּכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הָוֵי מַתְקָלַהּ מִזְרְקָא חַד דְּכַסְפָּא מַתְקָלֵיהּ שִׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סוּלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא.
He offered his oblation, – one silver bowl, a hundred and thirty shekels was its weight; one silver vase, its weight seventy shekels, in the shekels of the sanctuary; both of them filled with flour sprinkled with oil for a mincha;
הִקְרִב אֶת קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה
קָרֵיב יָת קוּרְבָּנֵיהּ מְגִיסְתָּא דִּכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הָוֵי מַתְקָלַהּ מִזְרְקָא חַד דְּכַסְפָּא מַתְקָלֵיהּ שִׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סוּלְתָּא דְּפִילָא בִּמְשַׁח לְמִנְחָתָא
״הִקְרִב״ – ״קָרֵיב״. עיין לעיל פס׳ ב, ביחס לניקוד התרגום כפועל יוצא.
קרבא ית קרבניה פיילי דכסף חדה מאה ותלתין סלעין בסלעי בית קודשאב הותג מתקלה מזרק חד דכסף תקל שבעין סלעין בסלעי בית קודשאד התרין מנייה האליןו קרב יתהון מליין פייליתה ומזרקתהז סולת פילהח במשח למנחתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרב״) גם נוסח חילופי: ״וקרב״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קודשא״) גם נוסח חילופי: ״קוד׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הות״) גם נוסח חילופי: ״הוה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קודשא״) גם נוסח חילופי: ״קוד׳⁠ ⁠⁠״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״תרין ... פייליתה״) נוסח אחר: ״תרין מליין פייליה״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מנייה האלין״) גם נוסח חילופי: ״מאנייה האליין״.
ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומזרקתה״) גם נוסח חילופי: ״{ומזר}⁠קה״.
ח. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״פילה״) גם נוסח חילופי: ״פיילה״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פילה״) גם נוסח חילופי: ״ומערבה״.
קריב ית קרבניה בתר יהודה על פום קודשא פיילי דכסף חדא גילדה סמיך מאה ותלתין סילעין בסלעי בית קודשא הוה מתקלא מזירקא חדא דכסף דגילדה קליש שובעין סילעין בסילעי בית קודשא תרין מניא האילין קריב יתהון מליין סמידא מן אפרשותא פתיכא במשח זיתא למנחתא.
He brought his oblation after Jehudah by commandment of the Holy: one silver dish thickly embossed, one hundred and thirty shekels, in shekels of the sanctuary; one silver vase, slightly embossed, of seventy shekels, in shekels of the sanctuary; both of these vessels he brought filled with flour of the separation, sprinkled with olive oil for a mincha;
הִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ וגו׳ – אָמַר רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר לָמָּה הוֹסִיף הִקְרִב, וְחָסֵר יו״ד, אֶלָּא כְּנֶגֶד פָּרָה אֲדֻמָּה שֶׁעָשׂוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, לְכָךְ הוֹסִיף הִקְרִב חָסֵר יו״ד, וְהֶעֱמִיד הַתֵּבָה עַל אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיְתָה פָּרָה צְרִיכָה: אֲדֻמָּה, תְּמִימָה, בְּלֹא מוּם, בְּלֹא נְשִׂיאוּת עֹל, כְּמָה דְתֵימָא: וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה וגו׳ (במדבר י״ט:ב׳).
קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת – בָּא נְשִׂיא יִשָּׂשׂכָר וְהִקְרִיב עַל שֵׁם הַתּוֹרָה, לְפִי שֶׁהֵם אָהֲבוּ אֶת הַתּוֹרָה יוֹתֵר מִכָּל הַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים וגו׳, מַהוּ לַעִתִּים, רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר לַקָּרָסִין, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר לָעִבּוּרִים. לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל (דברי הימים א י״ב:ל״ג), בְּאֵיזֶה יוֹם יַעֲשׂוּ מוֹעֲדִים. רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם (דברי הימים א י״ב:ל״ג), אֵלּוּ מָאתַיִם רָאשֵׁי סַנְהֶדְּרָאוֹת שֶׁהָיוּ שֵׁבֶט יִשָּׂשכָר מַעֲמִיד, וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם (דברי הימים א י״ב:ל״ג), שֶׁהָיוּ מַסְכִּימִים הֲלָכָה עַל פִיהֶם, וְאוֹמֵר: וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל (בראשית מ״ט:ט״ו), שֶׁהָיוּ סוֹבְלִים עֹל תּוֹרָה. וַיְהִי לְמַס עֹבֵד (בראשית מ״ט:ט״ו), שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה טוֹעֶה בַּהֲלָכָה הָיוּ שׁוֹאֲלִים אוֹתָהּ לְשֵׁבֶט יִשָּׂשכָר וְהֵם מְבָאֲרִים אוֹתָהּ לָהֶם. קַעֲרַת כֶּסֶף, כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה שֶׁהִיא קְרוּאָה לֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לְכוּ לַחְמוּ בְלַחְמִי (משלי ט׳:ה׳), וְנֶאֱמַר בְּלֶחֶם הַפָּנִים: וְעָשִׂיתָ קְעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו (שמות כ״ה:כ״ט), וּתְנֵינַן קְעָרֹתָיו אֵלּוּ דְפוּסִים, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים לֶחֶם הַפָּנִים בִּדְפוּסִים.
שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ – צֵא וַחֲשֹׁב עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים שֶׁל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וּשְׁמוֹנִים מִן מִשְׁנָה שֶׁמַּתְחֶלֶת בְּמ״ם מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע וכו׳ וּמְסַיֶּמֶת בְּמ״ם: ה׳ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם (תהלים כ״ט:י״א), מ״ם אַרְבָּעִים וּמ״ם אַרְבָּעִים, הֲרֵי שְׁמוֹנִים, הֲרֵי מֵאָה וְאַרְבָּעִים שֶׁעוֹלִים מִנְיָנָם שֶׁל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.
דָּבָר אַחֵר שֶׁרָאשֵׁי שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה חֶשְׁבּוֹן רָאשֵׁי אוֹתִיּוֹת הֵן עוֹלִים שְׁמוֹנִים, צֵא וַחֲשֹׁב מ׳ מִן מֵאֵימָתַי שֶׁל סֵדֶר זְרָעִים, י׳ מִן יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שֶׁל סֵדֶר מוֹעֵד, ח׳ מִן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים מִן סֵדֶר נָשִׁים, א׳ מִן אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין מִן סֵדֶר יְשׁוּעוֹת, כ׳ מִן כָּל הַזְּבָחִים מִן סֵדֶר קָדָשִׁים, א׳ מִן אֲבוֹת הַטֻּמְאָה מִן סֵדֶר טַהֲרוֹת, הֲרֵי שְׁמוֹנִים. מִכָּאן שֶׁעוֹלִים תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה לְמִנְיַן מֵאָה וְאַרְבָּעָה, וְנִתְּנָה לְעֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת שֶׁהָיוּ מֵאָדָם וְעַד משֶׁה שֶׁנִּתְּנָהּ תּוֹרָה עַל יָדוֹ, הֲרֵי מֵאָה וּשְׁלשִׁים, לְכָךְ הָיָה מִשְׁקַל הַקְּעָרָה מֵאָה וּשְׁלשִׁים.
[טז] מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף – כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה הַמְשׁוּלָה בְּיַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי (משלי ט׳:ה׳). וּלְפִי שֶׁדֶּרֶךְ הַיַּיִן לִשְׁתּוֹת בְּמִזְרָק, כְּמָה דְתֵימָא: הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן (עמוס ו׳:ו׳), לְכָךְ הֵבִיא מִזְרָק.
שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ – לָמָּה, כְּשֵׁם שֶׁיַּיִן חֶשְׁבּוֹנוֹ שִׁבְעִים, כָּךְ יֵשׁ שִׁבְעִים פָּנִים בַּתּוֹרָה. לָמָּה נֶאֱמַר בַּקְּעָרָה אַחַת, כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה הַצְּרִיכָה לִהְיוֹת אַחַת, כְּמָה דְּתֵימָא: תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם (במדבר ט״ו:ט״ז). לָמָּה נֶאֱמַר בַּמִּזְרָק, אֶחָד, שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּם נִתְּנוּ מֵרוֹעֶה אֶחָד,⁠1 כֻּלָּם אֵל אֶחָד אֲמָרָן לְמשֶׁה מִסִּינַי. לָמָּה הָיוּ שֶׁל כֶּסֶף, כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: אִמְרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל וגו׳ (תהלים י״ב:ז׳).
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת – הַמִּקְרָא וְהַמִּשְׁנָה מְלֵאִים הֵם, שֶׁאֵין אֶחָד סוֹתֵר עַל חֲבֵרוֹ. סֹלֶת, כְּמָה דְּתֵימָא: וְנֹפֶת צוּפִים (תהלים י״ט:י״א), כַּסֹּלֶת שֶׁצָּפָה עַל גַּבֵּי נָפָה.
בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן – זוֹ הַתּוֹרָה שֶׁצְּרִיכָה לִבְלֹל בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים, כְּהַהִיא דִּתְנֵינַן יָפֶה תַּלְּמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁיְגִיעַת שְׁנֵיהֶם מַשְׁכַּחַת עָוֹן. הֱוֵי לְמִנְחָה, שֶׁאוֹתָהּ שָׁעָה הוּא נוֹשֵׂא נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ, בִּזְמַן שֶׁאָדָם עוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְהוּא בַּעַל מַעֲשִׂים טוֹבִים וְשׁוֹמֵר עַצְמוֹ מִן הַחֵטְא.
1. השוו במדבר רבה על הפסוק בבמדבר ז׳:מ״ח שמפרש את הפסוק בקהלת י״ב:י״ב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

וַכַּאןַ קֻרבַּאנֻהֻ קַצעַתַּ מִן פִצַּ׳תֵ וַזנֻהַא מִאַתֹ וַתַּ׳לַאתֻ׳וןַ מִת׳קַאלַא בִּמִת׳קַאלִ אלּקֻדֻסִ וַכַ׳רנֻובַּ פִצַּ׳תֵ וַזנֻהֻ סַבּעֻוןַ מִת׳קַאלַא כִּלַאהֻמַא מַמלֻואַאןַ סַמִידַא מַלתֻותַּא בִּדֻהַאןֵ לִלהַדִיתִ
והיה קרבנו, תבנית ממתכת כסף במשקל מאה ושלשים משקולות לפי המשקל המקבל בקדש, ומזרק מתכת כסף, משקלו שבעים משקלת לפי המשקל המקבל בקדש, שניהם ממלאים מן הסולת המערב עם שמן, למתנה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 18]

(פס׳:) הקריב את קרבנו – שני פעמים למה אלא מלמד 1שבא ראובן וערער ואמר די שיקדימני יהודה למסעות אקריב אני לתולדות. אמר לו משה רבינו מפי הקב״ה נאמר לי שיקריב יהודה וכל אשר עמו בדגלו לפיכך זכה שבט יששכר להיות יודעי בינה לעתים. שנאמר (דברי הימים א יב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגו׳ וכתיב (שופטים ה) ושרי ביששכר. ובמצרים נאמר (במדכר כו) לישוב משפחת הישובי שהיו מישבין את הדין ומדברין בישיבה. וכן הוא אומר (דברים לג) שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך. ונתנאל בן צוער נתן להם העצה לפיכך הקריב שני ליהודה:
1. שבא ראובן. וזה ששינה כאן הלשון הקריב שהקריב על כרחו של ראובן:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 18]

קערת כסף אחת – זו יוכבד שהיתה חביבה לפני המקום שהיתה בת ק״ל בלדתה משה כדאמ׳ במ׳ סוטה כסף לשון תאוה כמו נכספה וגם כלתה נפשי. מזרק א׳ כסף שבעים שקל זה משה ששקול נגד ע׳ סנהדרין. שניהם מלאים זה משה ואהרן כף אחת עשרה זהב. אלו עשרת הדברות שנתנם הקב״ה למשה מיד ליד. ד״א כף אחת עשרה זהב אחת שב״כף כלומר ברכה אחת מק׳ ברכות שחייב אדם לברך בכל יום דכ״ף עולה מאה. עשרה זהב כלו׳ שוה י׳ זהובים. מלאה קטרת שכשנתנה מלאה נתמלא כל העולם בשמים. פר א׳ זה אברהם שנא׳ ואל הבקר רץ אברהם. איל א׳ זה יצחק דכתיב ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. כבש זה יעקב דכתיב והכשבים הפריד יעקב שבזכותם נתנה לנו את התורה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מנין אותיותיו כו׳. פירש זה כאן, כי אמר (רש״י כאן) שנתנאל בן צוער השיאן עצה זו, ואם לא היה באלו דברים ענין גדול וחכמה בהן – מאי עצה הוי בקרבנות אלו, כל אדם יכול להשיא עצה, לכך פירש רש״י שיש בכל אחד רמז גדול, כמו שמפרש. ואם תאמר, מה ענין זה לכאן לשנות אדם הראשון ונח (רש״י ד״ה מזרק), ויש לומר, כי מלאכת המשכן שקול כמו בריאת העולם, וכל דבר שהיה בבריאת העולם היה במלאכת המשכן; היו במשכן יריעות, כמו בכלל העולם ״הנוטה שמים כיריעה״ (תהלים קד, ב), וכמו שהכוכבים נראים כך הקרסים נראים במשכן, כמו שדרשו רז״ל במדרש רבות, ולפיכך כל יסודי עולם, שהם; אדם, נח, שבעים אומות (רש״י ד״ה שבעים), והתורה ועשרת הדברות (רש״י פסוק כ), שכל העולם עומד עליהן, נרמזו במשכן, לדמות משכן אל כלל העולם:
הִקְרִב: חס׳ יו״ד ע״פ המסורת והמדרשים. עיין בפי׳ רש״י ובמדרש רבתי <ובמדרש תנחומא הקרב את קרבנו חסר, שהיה רחוק ונתקרב לבא, וכל כך למה, על שהיו ידועים בתורה שנא' ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ללמדך שכולם מסכימי' הלכה על פיהם. ובמסורת כל הִקְרִיב באורית' מל' יו"ד, ודין חס'.> [הִקְרִב].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 18]

הקרב את קרבנו – כל זה מיותר אחר שכבר אמר הקריב נתנאל, אלא נתכוון להגדיל בחינות הנוספות בזכרון הקרבת נחשון בן עמינדב, ותמצא שהזכיר בנחשון זכרון הקרבן שלשה פעמים, המקריב וגו׳ קרבנו וגו׳ וקרבנו, אחד זכרון התקרבותו להקדים ראשונה ואחד לבחינת הקרבן הנעלם, ואחד לקרבן עצמו, כמו כן בנשיא של תורה הזכיר שלשה קרבנות, הקריב נתנאל וגו׳ הקריב את קרבנו, ובשאר הנשיאים לא הזכיר אלא הזכרת הקרבן המובא בית ה׳, כי לא יוכלו עשות כמלכי ישראל שהם שבט יהודה ושבט יששכר.
וטעם אומרו הקרב בלא יו״ד, לדרוש המסורת שהוא לשון ציווי והורמנותא, והכוונה בזה על פי מאמרם ז״ל (ספרי פ׳ נ״ב) שערער ראובן עליו, לזה בא מאמר אדון הרשות ואמר הקרב, לזה כתב בלא יו״ד לרמוז זה.
הקריב את קרבנו, brought his offering, etc. These words are superfluous, seeing the Torah already wrote in verse 18 that Netanel brought an offering. The Torah may have intended to stress its regard for Nachshon's offering. The Torah did this by mentioning the fact that Nachshon brought his offering three times. It mentions Netanel as having brought his offering twice, and mentions all the other princes only once as having brought their respective offerings. They were not on the spiritual levels of either the kings of Yehudah or the tribe of Issachar [in the future Ed.].
The reason the word hikriv is spelled here without the customary letter י is to enable us to use the exegetical approach of the sages of the Messorah who understood the word as an imperative. Traditionally, (Sifri item 52 on our verse) the tribe of Reuben had protested when informed that Issachar would be in line after Yehudah. God therefore gave specific instructions i.e. hakrev that Issachar was to be next. This is alluded to by the absence of the letter י in the written text, though the word is read in the past tense, i.e. hikriv.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורהדר זקניםמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםרש״ר הירשהכל
 
(כ) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃
one golden ladle of ten shekels, full of incense;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ימושב זקניםאברבנאלעודהכל
בָּזִכָּא חֲדָא מַתְקָלַהּ עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִּדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָּא.
one pan weighing ten shekels; it was of gold, full of fragrant incense;
בזךא חדה במתקליה געשר סלעין דכסף הוות עבידה והיא הוות דדהב קרב יתה מלייה ראשי קטרת בוסמניןד טבין מפטמין ודכיין לקטרתהה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בזך״) גם נוסח חילופי: ״בזיך״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״מתקליה ... לקטרתה״) נוסח אחר: ״מתקלה עשרה דדהב מלייה קטרתה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״עשר ... הוות עבידה ... הוות דדהב״) נוסח אחר: ״עשרה סלע די הוות {דדהב}״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ראשי קטרת בוסמנין״) גם נוסח חילופי: ״ראש בוס׳⁠ ⁠⁠״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לקטרתה״) גם נוסח חילופי: ״לקטורת בוסמנייה״.
בזיכא חדא מתקלא עשרא סילעין והיא דדהב טב קריב יתה מליא קטורת בוסמנין טבין מן אפרשותא.
one pan (censer) weighing ten silver shekels, but it was itself of good gold; and he brought it full of good sweet incense of the separation;
כַּף אַחַת – כְּנֶגֶד הַלּוּחוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ מִיַּד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמָה דְתֵימָא: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים וגו׳ (שמות ל״ב:ט״ז).
עֲשָׂרָה זָהָב – אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁהָיוּ כְּתוּבִים בַּלּוּחוֹת, כְּמָה דְתֵימָא: וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן וגו׳ (דברים י׳:ד׳). זָהָב, כְּמָה דְּתֵימָא: יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב (שיר השירים ה׳:י״ד), וְאוֹמֵר: הַנֶּחְמָדִים מִזָּהָב וגו׳ (תהלים י״ט:י״א).
מְלֵאָה קְטֹרֶת – שֶׁתרי״ג מִצְווֹת בְּלוּלוֹת בָּהֶן, וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא תרי״ג אוֹתִיּוֹת יֵשׁ מִן אָנֹכִי (שמות כ׳:ב׳), עַד: אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ (שמות כ׳:י״ג), כְּנֶגֶד תרי״ג מִצְווֹת וְשֶׁבַע יְתֵרוֹת כְּנֶגֶד שִׁבְעַת יְמֵי בְרֵאשִׁית, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה, הֱוֵי: מְלֵאָה קְטֹרֶת, שֶׁכֵּן ק׳ מִתְחֲלֶפֶת בְּד׳, א״ת ב״ש ג״ר ד״ק, וְעוֹלֶה חֶשְׁבּוֹן הַתֵּבָה אַחַר כֵּן לְמִנְיַן תרי״ג.
דָּבָר אַחֵר: מְלֵאָה קְטֹרֶת – שֶׁבֵּין כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁהָיוּ כְּתוּבִים בַּלּוּחוֹת פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה הָיוּ כְּתוּבִים. וְאַתְיָא כְּהַהִיא דְּאָמַר חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, אֵלּוּ שְׁנֵי לוּחוֹת הַבְּרִית שֶׁכָּתוּב עֲלֵיהֶן: כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים (שמות ל״א:י״ח, דברים ט׳:י׳), גְּלִילֵי זָהָב, מָה הַגַּלִּים הַלָּלוּ בֵּין גַּל גָּדוֹל לְגַל גָּדוֹל גַּלִּים קְטַנִּים, כָּךְ בֵּין כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה הָיוּ כְּתוּבִים וְדִקְדּוּקֶיהָ.
דִרגַא מִן דַ׳הַבֵּ וַזנֻהֻ עַשַׁרַתֻ מַתַּ׳אקִיְלֵ מִמלֻואַא בֻּכֻ׳ורַא
מגרה מזהב, משקלה עשרה משקולות, לפי המשקל המקבל בקדש, ממלאת בסממנים המתאדים.
כף אחת – כנגד התורה שניתנה מידו של הקב״ה.
עשרה זהב – כנגד הדברות.
מלאה קטרת – גימטריא של קטרת שש מאות ושלש עשרה, ובלבד שתחליף ק׳ בד׳ על ידי א״ת ב״ש ג״ר ד״ק.
כף) כף אחת also denotes "hand") – in allusion to the Torah that was given from the hand of the Holy One, blessed be He (Bemidbar Rabbah 13:16).
עשרה זהב – TEN SHEKELS, GOLD – corresponding to the Ten Commandments (Bemidbar Rabbah 13:16).
מלאה קטרת – The total of the word קטרת according to their numerical value is 613, the number of the Biblical commandments, except that you must exchange the קו"ף by דל"ת, according to the "Method of Permutation" known as א"ת ב"ש ג"ר ד"ק (by which the first letter of the Alphabet may take the place of the last, the second that of the one before last etc.) (Bemidbar Rabbah 13:16).
כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת – מהכא ילפינן (חגיגה כ״ג ב׳) דכלי מצרף מה שבתוכו לקודש דכתיב הכא [כף אחת הכתוב עשה] כל מה שבכף אחת. ותימה לי אמאי שבק קראי קמאי ולא יליף מינייהו כמו קערת כסף אחת ונימא מהכא עשה כל מה שבקערה אחת. ותירץ ר״י דבקערה היה דבר לח ובלול כגון מנחות ובזה אין שייך צירוף דפשיטא דאחד הוא, אבל בכף היה דבר יבש כגן קטרת. והרי״ח דורש מכאן שברכה אחת שווה עשרה זהובים דכף בגימ׳ ק׳, כלומר ק׳ ברכות חייב אדם לומר בכל יום, ואחת מהם עשרה זהב, כלומר ברכה אחת מאותם הברכות שוה עשרה זהובים. ועי״ל דממזרק לא מצי למילף דאצטריך למיכתב אחד דלא תימא מזרקות הרבה היו שהיו שוקלין (נ״ל) [כל א׳] ע׳ שקלים דמזרק משמע אפילו טובא כמו (בראשית ל״ב ו׳) ויהי לי שור וחמור. אבל מכף יליף בטוב דמאי אצטריך למיכתב, דכיון דכתיב מלאה קטרת, [אבל במזרק] ה״א דקאי על סולת הרבה והא דכתיב שניהם היינו שני המינין של קערות ומזרקות. וא״ת נילף מקערה דכתיב בה משקלה משמע יחידה ולמה צריך לכתוב אחת. ונ״ל משום דלא סמך אחת אצל קערה כמו בכף דכתיב אחת אצל כף. ועוד נ״ל דהא דילפינן קודש מצרף מאחת לאו מחמת [אחת] (כד יליף אצל הכף) [רק] מדכתיב אחת מלאה קטרת דמשמע כמו שהיא אחת עשאה אחת.
ד״א כף אחת – עשאה לכל מה שבכף אחת שהכלי מצרף מה שבתוכו. שאין לומר הכא דמטעם אויר כלי הוא, דא״כ לשתוק מאחת. וגם אין להקשות מ״ל דאויר כלי חרס מטמא, נימא הא דכתיב כל אשר בתוכו היינו מחמת צירוף הכלי וצירוף דכתיב בקדש משום כלי שטף אצטריכא. די״ל מדכתיב הכא כל משמע אפילו בנתלה באויר. ועוד הכא לא כתיב כמו גבי קדש. א״נ גבי קדש שפיר דרשינן צירוף שהרי צריך הוא לכלי להתקדש בתוכו שאינו מתקדש אלא בקבלת הכלי, אבל הכא אין צריך לכלי כלל. ועי״ל מדמעט תוכו של זה ולא תוכו של אחר, ש״מ דלאו מחמת צירוף דמאי שנא כלי עץ מכלי חרס. ועי״ל מדמעט תוכו ולא תוך תוכו, דאי מחמת צירוף מה הוצרך למעט, פשיטא היאך יצטרף מה שבכלי הפנימי למה שבכלי החיצון, כך הקשה רבי׳ אפרים.
(ד״א כף אחת עשרה זהב.)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ימושב זקניםאברבנאלהכל
 
(כא) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן⁠־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ⁠־אֶחָ֥ד בֶּן⁠־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃
one young bull, one ram, one male lamb a year old, for a burnt offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ימושב זקניםאברבנאלעודהכל
תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא.
one young bull, one ram, one lamb of the year for a burnt offering,
תור חד בר תורין אבר תלת שנין דכר חד בר תרתיןב ואמר חד בר שתה תלתיהון גקרב לעלהד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״בר תלת ... לעלה״) נוסח אחר: ״דכר חד אמר חד בר שתה לעלה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תרתין״) גם נוסח חילופי: ״תריין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״קרב לעלה״) נוסח אחר: ״הוה רב שבטה מקרב לעל׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרב לעלה״) גם נוסח חילופי: ״הוה רב שבטה מקרב לעל׳⁠ ⁠⁠״.
תור חד בר תורין בר תלת שנין דכר חד בר תרתין שנין אימר חד בר שתיה קריב רב שיבטא דיששכר לעלתא.
one young bullock of three years, one ram of two years, and one lamb of the year. These three did the chief of the tribe Jehudah bring for a burnt offering;
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר – כְּנֶגֶד כֹּהֲנִים.
אַיִל אֶחָד – כְּנֶגֶד לְוִיִּם.
כֶּבֶשׂ אֶחָד – כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֻּלָּם קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה בְּסִינַי.
וַתַּ׳וְרַא מִןַ אלבַּקַרִ כַּבּשַׁא וַחַמַלַא בּןַ סַנַתִהִ לִלצַעִידַתִ
ושור מן הבקר, איל וכבש בן שנתו, לעולה.
פר אחד – כנגד אברהם: ויקח בן בקר (בראשית י״ח:ז׳).
ואיל אחד – כנגד יצחק: ויקח את האיל וגו׳ (בראשית כ״ב:י״ג).
כבש – כנגד יעקב: והכשבים הפריד יעקב (בראשית ל׳:מ׳).
פר אחד ONE BULLOCK, [A YOUNG ONE, בן בקר] – in allusion to Avraham of whom it states, "And he took a young bull (בן בקר)" (Bereshit 18:7) (Bemidbar Rabbah 13:14).
איל אחד ONE RAM – in allusion to Yitzchak, with reference to whom Scripture states, "and he (Avraham) took the ram (האיל) [and offered it up … in the stead of his son]" (Bereshit 22:13) (Bemidbar Rabbah 13:14).
כבש אחד ONE LAMB – in allusion to Yaakov of whom Scripture states, "and Yaakov did separate the lambs" (Bereshit 30:40) (Bemidbar Rabbah 13:14).
פר אחד – פרש״י פר המיוחד, וכן כבש אחד. ובשבועות פ״ב (ט״ו א׳) פריך מי איכא חשיבותא כלפי שמייא, הר״י.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ימושב זקניםאברבנאלהכל
 
(כב) שְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃
one male goat for a sin offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאברבנאלעודהכל
צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּתָא.
one kid of the goats for a sin offering;
צפיר בר עזין חד קרב יתיה לחטאתהא לשבקות חובין ולשלוון למכפרה באדמהב דצפ⁠[י]⁠רה על חובוי ועל חובי שלות שבטה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתיה לחטאתה״) גם נוסח חילופי: ״רב שבטה לחטאתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באדמה״) גם נוסח חילופי: ״בדמה״.
צפיר בר עיזין חד קריב לחטאתא.
one kid of the goats brought he for a sin offering;
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת – כְּנֶגֶד הַגֵּרִים שֶׁעֲתִידִים לְהִתְגַּיֵּר, וְשֶׁהָיוּ שָׁם, שֶׁכֻּלָּם רְאוּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם (ויקרא י״ח:ה׳), כֹּהֲנִים לְוִיִם וְיִשְׂרְאֵלִים לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא הָאָדָם, מְלַמֵּד שֶׁאֲפִלּוּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים הַמִּתְגַיֵּר וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה הֲרֵי הוּא כְכֹהֵן גָּדוֹל.
שעיר עזים אחד וגו׳ – 1לכפר על קבר התהום, ולמה נאמר בכל אחד ואחד זה קרבן, לומר לך שכולם שווים.
1. לכפר על קבר התהום. ספרי פיסקא נ״א, במ״ר פי״ג אות י״ג, ורש״י על התורה (פסוק ט״ז), ועיין רש״י סוכה כ״א ע״א ד״ה מפני קבר התהום, ועיין בלקח טוב.
וַעַתֻודַא מִןַ אלמַאעִזִ לִלזַכּוַתִ
ושעיר מן העזים, לחטאת.
שעיר עזים – לכפר על מכירת יוסף, שנאמר בה: וישחטו שעיר עזים (בראשית ל״ז:ל״א).
שעיר עזים [ONE] KID OF THE GOATS – in order to make expiation for the "selling of Yosef" with reference to whom it states, "and they slaughtered a kid of the goats" (Bereshit 37:31) (Bemidbar Rabbah 13:13).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאברבנאלהכל
 
(כג) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣יםא חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי⁠־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן נְתַנְאֵ֖ל בֶּן⁠־צוּעָֽר׃
and for the sacrifice of peace offerings, two head of cattle, five rams, five male goats, five male lambs a year old. This was the offering of Nethanel the son of Zuar.
א. עַתֻּדִ֣ים =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורות-א,ל וטברניות ורמ״ה
• ל!=עַתּוּדִ֣ים (כתיב מלא וי״ו)
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י בכור שוראברבנאלעודהכל
וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרֵי תְּרֵין דִּכְרֵי חַמְשָׁא גְּדֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא חַמְשָׁא דֵּין קוּרְבָּנָא דִּנְתַנְאֵל בַּר צוּעָר.
and for a sacrifice of consecrated things, two oxen, five rams, five goats, five lambs of the year. This was the oblation of Nethanel bar Zuar.
ולנכסת קודשיה קרב תורין תרין דכרין חמשה גדיין חמשה אמרין בני שתהון חמשה דן קרבנה דאיתנדבא וקרב מן נכסיה גרמיה רב שבטה דבנוי דיששכר נתנאל בר צוער.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאיתנדב״) גם נוסח חילופי: ״סדר״.
ולניכסת קודשיא תורין תרין דיכרי חמשא ברחי חמשא אימרין בני שנה חמשא דין סדר קורבנא דקריב מניכסוי נתנאל בר צוער.
and for consecrated victims, two oxen, five rams, five goats, lambs of the year five: this is the order of the oblation which Nethanel bar Zuar offered of his wealth.
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם – כְּנֶגֶד שְׁתֵּי תּוֹרוֹת, הַמִּקְרָא וְהַמִּשְׁנָה, שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּבַקֵּר וְזוֹבֵחַ יִצְרוֹ לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בָּהֶן, הוּא עוֹשֶׂה שְׁנֵי שְׁלוֹמוֹת, שָׁלוֹם לְמַעְלָה וְשָׁלוֹם לְמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעֻזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִי (ישעיהו כ״ז:ה׳).
אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה – כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה פְּסוּקִים שֶׁל תּוֹרָה שֶׁבָּהֶם שִׁשָּׁה סִדְּרֵי מִשְׁנָה, וְהֵן מִן שְׁתַּיִם פִּסְקָה, וְכָל פִּסְקָה וּפִסְקָה מִן חָמֵשׁ תֵּבוֹת, וְאֵלּוּ הֵם: תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, עֵדוּת ה׳ נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי, פִּקּוּדֵי ה׳ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, מִצְוַת ה׳ בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם, יִרְאַת ה׳ טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד, מִשְׁפְּטֵי ה׳ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּיו (תהלים י״ט:ח׳-י׳). לְכָךְ הִקְרִיבוּ לִשְׁלָמִים שְׁלשָׁה מִינֵי קָרְבָּנוֹת אֵלּוּ, כְּנֶגֶד הַשְּׁלשָׁה פְּסוּקִים שֶׁבָּהֶם שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, אַתְיָא כְּהַהִיא דְּאָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא: תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ (תהלים י״ט:ח׳), שֶׁזֶּה סֵדֶר נָשִׁים, שֶׁמַּזְהִיר עַל הָאָדָם לִפְרשׁ מִן הָעֶרְוָה כְּדֵי לְהַצִּילוֹ מִן הַמִּיתָה, כְּמָה דְתֵימָא: רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת וגו׳ (משלי ה׳:ה׳), וְאוֹמֵר: כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים (משלי ב׳:י״ט), וְאוֹמֵר: לְהַצִּילְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה וגו׳ (משלי ב׳:ט״ז). עֵדוּת ה׳ נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי, זֶה סֵדֶר זְרָעִים, שֶׁאָדָם מַאֲמִין בְּחַיָּיו שֶׁל עוֹלָם וְזוֹרֵעַ. פִּקּוּדֵי ה׳ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, זֶה סֵדֶר מוֹעֵד, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּל הַמּוֹעֲדוֹת, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ (דברים ט״ז:י״ד). מִצְוַת ה׳ בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם, זֶה סֵדֶר קָדָשִׁים, שֶׁהוּא מֵאִיר עֵינַיִם בֵּין חֻלִּין לְקָדָשִׁים. יִרְאַת ה׳ טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד, זֶה סֵדֶר טַהֲרוֹת, שֶׁהוּא מַפְרִישׁ בֵּין טֻמְאָה לְטָהֳרָה. מִשְׁפְּטֵי ה׳ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו, זֶה סֵדֶר נְזִיקִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רֹב הַדִּינִים, וּלְכָךְ הִקְרִיבוּ מִכָּל מִין וּמִין חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, כְּנֶגֶד חָמֵשׁ תֵּבוֹת הַכְּתוּבוֹת עַל כָּל סֵדֶר וָסֵדֶר. וְלָמָּה נִכְתְּבוּ חָמֵשׁ תֵּבוֹת עַל כָּל סֵדֶר וְסֵדֶר, כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה שֶׁהִיא חֲמִשָּׁה סְפָרִים, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהֵם גּוּפֵי תּוֹרָה, לָמָּה שֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּתוּב בְּכָל סֵדֶר וְסֵדֶר, שֶׁהוּא מֵעִיד עֲלֵיהֶן שֶׁמִּפִּיו אֲמָרָן לְמשֶׁה כְּשֵׁם שֶׁאָמַר חֲמִשָּׁה סִפְרֵי תּוֹרָה.
זֶה קָרְבַּן נְתַנְאֵל וגו׳ – כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִקְרִיב עַל סִדְרֵי הַתּוֹרָה הִתְחִיל מְשַׁבֵּחַ אֶת קָרְבָּנוֹ, זֶה קָרְבַּן נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר.
וַלִדַ׳בּחִ אלסַּלַאמַתִ בַּקרַתַּאןֵ וַכַ׳מסַתֻ כִּבַּאשֵׁ וַכַ׳מסַתֻ עִתּדַאןֵ וַכַ׳מסַתֻ חִמלַאןֵ אַבּנַאאִ סַנַתֵ הַדַ׳א קֻרבַּאןֻ נִתַּנאִילַ בּןִ צֻועַאר
ולזבח ההודאה על טוב שלומם, שתי פרות וחמשה אילים וחמשה עתודים וחמשה טלאים זכרים מן הכבשים או מן העזים בני שנה, זה קרבן נתנאל בן צוער.
ולזבח השלמים בקר שנים – כנגד משה ואהרן שנתנו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים.
אלים כבשים ועתודים – שלשה מינים כנגד כהנים לוים וישראלים, כנגד תורה נביאים וכתובים. שלש חמשיות כנגד חמשה חומשים, וחמש דברות הכתובים על לוח אחת, וחמש הכתובים על השינית. עד כאן מיסודוא של ר׳ משה הדרשן.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לייפציג 1: ״מסודו״.
ולזבח השלמים בקר שנים AND FOR A SACRIFICE OF PEACE-OFFERINGS TWO OXEN – The two peace-offerings are an allusion to Moshe and Aharon who made peace between Israel and their Father in Heaven (Bemidbar Rabbah 13:19).
אילם כבשים ועתדים – three species – in allusion to the three divisions of the nation: priests, Levites and ordinary Israelites, and also in allusion to the Pentateuch, the Prophets and the Hagiographa, the three sections of the Holy Scriptures. There are three times "five", in allusion to the "Five Books of Moshe", to the five Commandments written on one of the Tablets and to the five written on the other (Bemidbar Rabbah 14:10). Thus far have I found in the work of R. Moshe the Preacher.
עתודים – בן שתי שנים, כמו אלים, ולכך הקדימם לכבשיםא שהם בני שנתם, אף על פי שבכל מקום מקדים כבשים לעזים, אבל שעיר בן שנתו הוא.
א. בכ״י מינכן 52: לכשבים.
MALE GOATS – two years old, like rams, and therefore they precede the lambs, which were one year old, even though in all [other] places rams precede goats, [as] a goat is one year old [in those other contexts].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י בכור שוראברבנאלהכל
 
(כד) בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י זְבוּלֻ֑ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן⁠־חֵלֹֽן׃
On the third day: Eliab the son of Helon, prince of the children of Zebulun
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייועודהכל
בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה רַבָּא לִבְנֵי זְבוּלוּן אֱלִיאָב בַּר חֵילוֹן.
On the third day, the prince of the Beni Zebulon, Eliab bar Chelon.
ביומא תליתיא דחנוכת רבותה דמדבחה קרב שבטה דבנוי דזבולן אליאב בר חלן.
ביומא תליתאה קריב רב בית אבא לבני זבולון אליאב בר חילון.
On the third day, Eliab bar Helon, prince of the Beni Zebulon, offered.
[יז] בַּיּוֹם הַשְׁלִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלוּן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן – לָמָּה בְּכָל הַנְּשִׂיאִים מַזְכִּיר שִׁבְטָם וְאַחַר כָּךְ מַזְכִּיר שְׁמוֹתָם, וּבִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר מַזְכִּיר שֵׁם נְשִׂיאֵיהֶם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מַזְכִּיר שְׁמוֹתָן, לְפִי שֶׁנַּחְשׁוֹן הָיָה מֶלֶךְ וּנְתַנְאֵל הָיָה מַלְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, וּכְמָה דְתֵימָא: בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ (משלי ח׳:ט״ו), וּבְכָל מָקוֹם הַמֶּלֶךְ מַקְדִּים לְעַמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וגו׳ (מיכה ב׳:י״ג), לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ (מלכים א ח׳:נ״ט), וְאַחַר כָּךְ: וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ (מלכים א ח׳:נ״ט). לָמָּה בְּכָל הַנְּשִׂיאִים כְּתִיב שָׁם נָשִׂיא, וְנַחְשׁוֹן אֵינוֹ קָרוּא נָשִׂיא, לְפִי שֶׁהִקְרִיב תְּחִלָּה, שֶׁאִם בָּא לְהִתְגָּאוֹת עַל הַנְּשִׂיאִים הָאֲחֵרִים לוֹמַר שֶׁאֲנִי מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, שֶׁאֲנִי הִקְרַבְתִּי תְּחִלָּה, הֵם יֹאמְרוּ לוֹ אֵין אַתָּה אֶלָּא הֶדְיוֹט, שֶׁכֻּלָּם קְרוּאִים נָשִׂיא, נָשִׂיא, וְאַתָּה לֹא נִקְרֵאתָ נָשִׂיא, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: תּוֹעֲבַת ה׳ כָּל גְּבַהּ לֵב וגו׳ (משלי ט״ז:ה׳), וְאוֹמֵר: כִּי רָם ה׳ וְשָׁפָל יִרְאֶה וְגָבוֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע (תהלים קל״ח:ו׳). לָמָּה זָכָה זְבוּלוּן לְהַקְרִיב שְׁלִישִׁי, לְפִי שֶׁחִבֵּב אֶת הַתּוֹרָה וְהִרְחִיב יָדָיו לְפַזֵּר מָמוֹנוֹ לְיִשָּׂשׂכָר, כְּדֵי שֶׁלֹא יִצְטָרֵךְ שֵׁבֶט יִשָּׂשׂכָר לְפַרְנָסָה וְלֹא יִתְבַּטֵּל מִלַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה, לְפִיכָךְ זָכָה זְבוּלוּן לִהְיוֹת שֻׁתָּף לַתּוֹרָה, וְהָיָה חֲבֵרוֹ שֶׁל יִשָּׂשׂכָר, וּלְכָךְ הִקְרִיב אַחֲרָיו וְאַחַר יְהוּדָה לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְּדֹלִים יַנְחֶנּוּ (משלי י״ח:ט״ז).
פַכַּאןַ אלמֻקַרִּבֻּ פִי אַליַוְםִ אלתַּ׳אלִתִ׳ אִילִאַבּ בּןִ חִילֻון שַׁרִיףַ זִיבּוּלֻון
והיה המקריב ביום השלישי אליאב בן חלן נכבד של זבלון.
ביום השלישי נשיא וגו׳ – ביום השלישי היה הנשיא המקריב לבני זבולון, וכן כולן, אבל בנתנאל שנאמר בו: הקריב נתנאל בן צוער (במדבר ז׳:י״ח), נופל אחריו הלשון לומר: נשיא יששכר, לפי שכבר הזכיר שמו והקרבתו, ובשאר שלא נאמר בהם: הקריב, נופל עליהן לשון זה: נשיא לבני פלוני – אותו היום היה הנשיא המקריב לשבט פלוני.
ביום השלישי וגו' – means, ON THE THIRD DAY, THE PRINCE who offered WAS OF THE SONS OF ZEBULUN, and similar is the meaning of the parallel statement in the case of all of them (all the other tribes). In the case of Nethaneel, however, of whom it is stated, (v. 18) הקריב "[on the second day] did Nethaneel the son of Zuar offer", it is appropriate to use after it the phrase: "the prince of Issachar", since it has already mentioned his name and the fact that he offered, while in the case of the others of whom it is not stated "he offered", this phrase is the appropriate one, viz., the prince belonging to the sons of that-and-that tribe, when the meaning of the entire sentence is: on that day the prince who offered was of the sons of so-and-so.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ביום השלישי היה הנשיא המקריב כו׳ אבל בנתנאל נופל אחריו הלשון לומר נשיא. פירוש, בכל שאר הנשיאים נאמר הנשיא המקריב [ה]⁠זה היה לבני שבט פלוני, לכך נאמר ׳ביום פלוני נשיא לבני שבט פלוני׳, כי פירושו ביום פלוני היה נשיא המקריב לשבט פלוני. וביששכר, שכבר הזכיר שמו והקרבתו, אין שייך לומר היה הנשיא המקריב לבני יששכר, דלשון זה בא לומר מי היה המקריב, והרי כבר הזכיר שמו והקרבתו לומר ״הקריב נתנאל בן צוער״ (פסוק יח), לכך לא קאמר ׳נשיא לבני יששכר׳, אלא אמר ״ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר״:
ביום ג׳ היה הנשיא. דק״ל דביום הג׳ היה נשיא משמע דביום הג׳ היה נשיא אבל אח״כ לא היה נשיא:
On the third day, the leader was. Rashi is answering the question: "On the third day the leader was…" implies that on the third day he was the leader, but afterwards he was not the leader.
אליאב בן חלון – נקרא כן לצד שהוא דבר המעמיד ליששכר ללמוד תורה יקרא אב, וכמו שמצינו שהקדימו משה ליששכר דכתיב (דברים לג) שמח זבולן וגו׳ ויששכר וגו׳, והוא מאמר אליאב פירוש לי יתיחס לקרות אב, הגם שהוא חלון פירוש חולין שאינו בן תורה ועוסק בפרקמטיא חולין עולם הזה אף על פי כן דין אבא למלכא.
אליאב בן חלון. He was called so seeing he, or his tribe, enabled Issachar to devote themselves to the uninterrupted study of Torah. Similar considerations prompted Moses in Deut. 33,18 to mention the tribe of Zevulun ahead of the tribe of Issachar in his blessings although Issachar was senior to Zevulun by birth. The most appropriate way of translating his name would be "it behooves me to be called father (in relation to Issachar).⁠" The word חלון emphasizes that although, biologically speaking, he is only the descendant of chulin, someone secular, occupied with trading instead of Torah study, he nevertheless has attained the rank of seniority to Issachar being the one who provides the wherewithal for Issachar to study Torah.
ביום השלישי נשיא – ענינו ביום השלישי היה המקריב נשיא לבני זבולן, וכן כלם:
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכל
 
(כה) קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת⁠־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃
His offering: one silver platter, the weight of which was a hundred and thirty shekels, one silver bowl of seventy shekels, after the shekel of the sanctuary; both of them full of fine flour mixed with oil for a meal offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
קוּרְבָּנֵיהּ מְגִסְּתָא דִּכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הָוֵי מַתְקָלַהּ מִזְרְקָא חַד דְּכַסְפָּא מַתְקָלֵיהּ שִׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סוּלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא.
His offering, one silver bowl, its weight one hundred and thirty shekels; one silver vase, its weight seventy shekels in the shekels of the sanctuary; both of them filled with flour mingled with oil for a mincha;
קרבניה די קרבא פיילי דכסף חדה מאה ותלתין סלעין בסלעי בית קודשהב הוותג מתקלה מזרק חד דכסף תקל שבעין סלעין בסלעי בית קודשהד תרין מנייה האליןה קרב יתהון פייליתה מליין ומזרקתהו פילהז במשח למנחתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבניה די קרב״) גם נוסח חילופי: ״קרב ית קורבני׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קודשה״) גם נוסח חילופי: ״קוד׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הוות״) גם נוסח חילופי: ״הווה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קודשה״) גם נוסח חילופי: ״קוד׳⁠ ⁠⁠״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מנייה האלין״) גם נוסח חילופי: ״מאנייה האליין״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומזרקתה״) גם נוסח חילופי: ״{ומזר}⁠קה״.
ז. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״פילה״) גם נוסח חילופי: ״פיילה״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פילה״) גם נוסח חילופי: ״מערבה״.
קרבניה דקריב פיילי דכסף חדא גילדה סמיך מאה ותלתין סילעין בסילעי וגומ׳.
his oblation which he offered was one silver bowl, thickly embossed (or, crusted), in weight one hundred and thirty shekels, in shekels of the sanctuary etc.;
קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת – בָּא נְשִׂיא זְבוּלוּן וְהִקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל הַשֻּׁתָּפוּת שֶׁהָיָה לוֹ עִם יִשָּׂשכָר אָחִיו, לְפִי שֶׁהָיוּ זְבוּלוּן וְיִשָּׂשכָר שֻׁתָּפִים, יִשָּׂשכָר הָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּזְבוּלוּן הָיָה עוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא, וְהָיָה טוֹרֵחַ זְבוּלוּן וְנוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל יִשָּׂשׂכָר, וְעַל זֶה הָיָה קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף, כְּנֶגֶד הַיָּם שֶׁהוּא עָשׂוּי כִּקְעָרָה שֶׁהָיָה חֵלֶק זְבוּלוּן, שֶׁנֶּאֱמַר: זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן (בראשית מ״ט:י״ג).
מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף – כְּנֶגֶד הָאָרֶץ שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה כְּכַדּוּר שֶׁהָיְתָה חֵלֶק יִשָּׂשׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה (בראשית מ״ט:ט״ו).
שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל – הֲרֵי מָאתַיִם, כְּנֶגֶד מָאתַיִם רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁהָיוּ בְּשֵׁבֶט יִשָּׂשׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר: רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם (דברי הימים א י״ב:ל״ג), וּלְכָךְ תָּלָה חֶשְׁבּוֹן הַגָּדוֹל בִּזְבוּלוּן, לְפִי שֶׁגָּדוֹל מְעַשֶּׂה יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה, שֶׁלּוּלֵי זְבוּלוּן לֹא הָיָה יִשָּׂשכָר יָכוֹל לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁהוּא הָיָה מַאֲכִילוֹ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו.
דָּבָר אַחֵר: קְעָרָה – כְּנֶגֶד לֶחֶם שֶׁהָיָה מַאֲכִילוֹ.
מִזְרָק – כְּנֶגֶד הַיַּיִן שֶׁהָיָה מַשְׁקֵהוּ, וְלָמָּה הָיָה שֶׁל כֶּסֶף שֶׁגַּם כֶּסֶף הָיָה נוֹתֵן לוֹ לַעֲשׂוֹת כָּל צָרְכּוֹ, כְּמָה דְתֵימָא: לִשְׂחוֹק עֹשִׂים לֶחֶם וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל (קהלת י׳:י״ט).
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת וגו׳ – זְבוּלוּן וְיִשָּׂשׂכָר שְׁנֵיהֶם הָיוּ נוֹטְלִין שְׂכַר תּוֹרָה בְּיַחַד וּשְׁנֵיהֶם הָיוּ מִתְפַּרְנְסִים בְּיַחַד.
וַכַּאןַ קֻרבַּאנֻהֻ קַצעַתַּ מִן פִצַּ׳תֵ וַזנֻהַא מִאַתֹ וַתַּ׳לַאתֻ׳וןַ מִת׳קַאלַא בִּמִת׳קַאלִ אלּקֻדֻסִ וַכַ׳רנֻובַּ פִצַּ׳תֵ וַזנֻהֻ סַבּעֻוןַ מִת׳קַאלַא כִּלַאהֻמַא מַמלֻואַאןַ סַמִידַא מַלתֻותַּא בִּדֻהַאןֵ לִלהַדִיתִ
והיה קרבנו, תבנית ממתכת כסף במשקל מאה ושלשים משקולות לפי המשקל המקבל בקדש, ומזרק מתכת כסף, משקלו שבעים משקלת, לפי המשקל המקבל בקדש, שניהם ממלאים מן הסולת המערב עם שמן, למתנה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(כו) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃
one golden ladle of ten shekels, full of incense;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
בָּזִכָּא חֲדָא מַתְקָלַהּ עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִּדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָּא.
one pan weighing ten shekels; it was of gold, and filled with fragrant incense;
בזך חדה אמתקליהב עשר סלעין דכסף הוות עבידה והיא הוות דדהב קרב יתה מלייה ראשי בוסמניןג טבין מפטמין ודכיין לקטרתהד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״מתקליה ... לקטרתה״) נוסח אחר: ״{מתקלה} עשרה דדהב מלייה קטורה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מתקליה״) גם נוסח חילופי: ״מתקלה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ראשי בוסמנין״) גם נוסח חילופי: ״ראש בוס׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לקטרתה״) גם נוסח חילופי: ״לקטורת בוס׳⁠ ⁠⁠״.
בזיכא חדא מתקלא וגומ׳.
one pan (censer) weighing etc.;
כַּף אַחַת – זוֹ בִּרְכָתוֹ שֶׁל זְבוּלוּן שֶׁבֵּרְכוֹ אָבִיו: זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן. וְאֵין כַּף אֶלָּא חָף, כְּמָה דְּתֵימָא: נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף (תהלים צ״ח:ח׳).
עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת – כְּנֶגֶד עֶשֶׂר תֵּבוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּבִרְכַּת זְבוּלוּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים וגו׳.
דִרגַא מִן דַ׳הַבֵּ וַזנֻהֻ עַשַׁרַתֻ מַתַּ׳אקִיְלֵ מִמלֻואַא בֻּכֻ׳ורַא
מגרה מזהב, משקלה עשרה משקולות, לפי המשקל המקבל בקדש, ממלאת בסממנים המתאדים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(כז) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן⁠־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ⁠־אֶחָ֥ד בֶּן⁠־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃
one young bull, one ram, one male lamb a year old, for a burnt offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא.
one young bull, one lamb of the year for a burnt offering,
תור חד בר תורין בר תלת שנין דכר חד בר תרתין (ואמר) ואמר חד בר שתה תלתיהון אקרב לעלהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״קרב לעלה״) נוסח אחר: ״הוה רב שבטה מקרב לעלה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בר תלת שנין דכר חד בר תרתין (ואמר) ואמר חד בר שתה תלתיהון קרב לעלה״) גם נוסח חילופי: ״דכר חד אמר חד בר שתה לעלה״.
תורא חד וגומ׳.
one young bullock etc.;
(כז-כט) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם – כְּנֶגֶד הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרְכָן משֶׁה: כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל (דברים ל״ג:י״ט).
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וגו׳ – הִזְכִּיר שָׁם מִכָּל הַמִּינִים עוֹלָה, לְבַד שָׂעִיר שֶׁהָיָה לְחַטָּאת, שֶׁלֹא מָצִינוּ שָׂעִיר לְעוֹלָה, כְּנֶגֶד בִּרְכַּת משֶׁה, שֶׁבֵּרְכָן שְׁנֵיהֶם לְעִנְיַן הַקָּרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק (דברים ל״ג:י״ט), וְהָעוֹלָה הִיא זִבְחֵי צֶדֶק, שֶׁאֵינָהּ בָּאָה עַל חֵטְא.
דָּבָר אַחֵר: שֶׁזְּבוּלוּן וְיִשָּׂשׂכָר שְׁנֵיהֶם הָיוּ מַקְרִיבִים בְּיַחַד, וְזִבְחֵי צֶדֶק הָיוּ הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהָיָה לִזְבוּלוּן חֵלֶק בִּשְׂכַר תּוֹרָתוֹ, כָּךְ הָיָה לְיִשָּׂשכָר חֵלֶק בְּמָמוֹנוֹ שֶׁל זְבוּלוּן.
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם – כְּנֶגֶד מַה שֶּׁבֵּרְכָן משֶׁה: כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ, שְׁנֵי יַמִּים.
אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה – הִקְרִיב שְׁלשָׁה מִינִין כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה דְּבָרִים שֶׁבֵּרְכָן משֶׁה: וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל, שְׂפֻנֵי זֶה חִלָּזוֹן, טְמוּנֵי זוֹ טָרִית, חוֹל זוֹ זְכוּכִית לְבָנָה. לָמָּה הָיָה חֲמִשָּׁה מִכָּל מִין וּמִין, נֶגֶד חָמֵשׁ תֵּיבוֹת שֶׁהֵם בַּפָּסוּק שֶׁבֵּרַךְ משֶׁה שֻׁתְּפוּתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ (דברים ל״ג:י״ח).
זֶה קָרְבַּן אֱלִיאָב וגו׳ – כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִקְרִיב אֱלִיאָב עַל שֻׁתְּפוּת הַתּוֹרָה, הִתְחִיל מְשַׁבֵּחַ קָרְבָּנוֹ, זֶה קָרְבַּן אֱלִיאָב – לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ (משלי ג׳:י״ח), זֶה שֵׁבֶט יִשָּׂשכָר, וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר, זֶה שֵׁבֶט זְבוּלוּן.
וַתַּ׳וְרַא מִןַ אלבַּקַרִ כַּבּשַׁא וַחַמַלַא בּןַ סַנַתִהִ לִלצַעִידַתִ
ושור מן הבקר, איל וכבש בן שנתו, לעולה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(כח) שְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃
one male goat for a sin offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּתָא.
one kid of the goats for a sin offering;
צפיר בר עזין חד קרבא לחטאתה לשבקות חובין ולשלוון למכפרה באדמה דצפירה על חובוי ועל חובי שלות שבטה.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״יתה״.
צפיר בר עיזין וגומ׳.
one kid of the goats etc.;
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

וַעַתֻודַא מִןַ אלמַאעִזִ לִלזַכּוַתִ
ושעיר מן העזים, לחטאת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(כט) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי⁠־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן⁠־חֵלֹֽן׃
and for the sacrifice of peace offerings, two head of cattle, five rams, five male goats, and five male lambs a year old. This was the offering of Eliab the son of Helon.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרֵי תְּרֵין דִּכְרֵי חַמְשָׁא גְּדֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא חַמְשָׁא דֵּין קוּרְבָּנָא דֶּאֱלִיאָב בַּר חֵלוֹן.
and for consecrated offerings, two oxen, five rams, five goats, five lambs of the year. This was the oblation of Eliab bar Chelon.
ולנכסתא קודשיה קרב תורין תרין דכרין חמשה גדיין חמשה אמרין בני שתהון חמשה דן קרבנה די אתנדב וקרב מן נכסי גרמיה רב שבטה דבנוי דזבולן אליאב בר חלן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולנכסת״) גם נוסח חילופי: ״ולנכיסת״.
ולניכסת קודשיא וגומ׳.
and for consecrated victims, two oxen etc.;
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

וַלִדַ׳בּחִ אלסַּלַאמַתִ בַּקרַתַּאןֵ וַכַ׳מסַתֻ כִּבַּאשֵׁ וַכַ׳מסַתֻ עִתּדַאןֵ וַכַ׳מסַתֻ חִמלַאןֵ אַבּנַאאִ סַנַתֵ הַדַ׳א קֻרבַּאןֻ אִלִיאַבּ בּןִ חִילֻון
ולזבח ההודאה על טוב שלומם, שתי פרות וחמשה אילים וחמשה עתודים וחמשה טלאים זכרים מן הכבשים או מן העזים בני שנה, זה קרבן אליאב בן חלן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(ל) בַּיּוֹם֙ הָרְבִיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן⁠־שְׁדֵיאֽוּר׃
On the fourth day: Elizur the son of Shedeur, prince of the children of Reuben.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלאור החייםעודהכל
בְּיוֹמָא רְבִיעָאָה רַבָּא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר.
On the fourth day the prince of the sons of Reuben, Elizur bar Shedeur.
ביומא רביעיה דחנוכת רבותה דמדבחה קרב רב שבטה דבנוי דראובן אליצור בר שדיאור.
ביומא רביעאה קריב רב בית אבא לבני ראובן אליצור בר שדיאור.
On the fourth, Elizur bar Shedeur, prince of the Beni Reuben;
[יח] בַּיּוֹם הָרְבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן וגו׳ – כֵּיוָן שֶׁגָּמַר דֶּגֶל יְהוּדָה הִתְחִיל נְשִׂיא רְאוּבֵן לְהַקְרִיב שֶׁהָיָה בְּכוֹר, וְהִקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל שִׁבְטוֹ שֶׁל רְאוּבֵן.
פַכַּאןַ אלמֻקַרִּבֻּ פִי אַליַוְםִ אלרַאבִּע אִילִצֻור בִּן שִׁדִיאֻוְר שַׁרִיףַ רַאֻובִּן
והיה המקריב ביום הרביעי אליצור בן שדיאור נכבד של ראובן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

אליצור בן שדיאור – אולי שירמוז לראובן אשר מחל לו ה׳ עון הרשום בתורה (בראשית לה) וישכב וגו׳ והעלה לו צרי למחלתו, והוא אומרו אלי פירוש אלהי, צור על דרך (ירמיהו ח) הצרי אין בגלעד, בן שדי אור כאן רמז לענין הרשום בתורה וישכב וגו׳ והצרי הוא שתכף למאמר וישכב וגו׳, אמר ויהיו בני יעקב שנים עשר בזה ריפא הנגע, ולדברי חז״ל שאמרו (שבת נה:) כל האומר ראובן חטא וכו׳ הן הם הדברים שהראה ה׳ בסמיכות ויהיו בני יעקב וגו׳.
אליצור בן שדיאור, Perhaps there is an allusion in this name that God had forgiven the sin of Reuben which the Torah recorded (Genesis 35,22). He may have put balsam or balm, i.e. צרי, on his wound. The letters אלי mean אלהי, my God; the letters צור are to be understood as similar to Jeremiah 8,22: הצרי אין בגלעד, "is there no more balm in Gilead?⁠" The word בן שדיאור is to be broken up into בן שדי and אור, i.e. a hint that he was a son of God who is also known as שדי. The combined name then is reminiscent of the story in the Torah that Reuben slept with Bilhah. The Torah reported immediately afterwards that the sons of Jacob numbered 12 which shows that any damage inflicted by Reuben had been healed. This prompted our sages in Shabbat 55 to say that if someone were to accuse Reuben of having committed a sin he is in error.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלאור החייםהכל
 
(לא) קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת⁠־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃
His offering: one silver platter, the weight of which was one hundred thirty shekels, one silver bowl of seventy shekels, after the shekel of the sanctuary; both of them full of fine flour mixed with oil for a meal offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
קוּרְבָּנֵיהּ מְגִסְּתָא דִּכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הָוֵי מַתְקָלַהּ מִזְרְקָא חַד דְּכַסְפָּא מַתְקָלֵיהּ שִׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סוּלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא.
His offering, one silver bowl, one hundred and thirty shekels its weight, one silver vase, weighing seventy shekels in the shekels of the sanctuary, both of them filled with flour sprinkled with oil for a mincha;
קרבניה די קרבא פייליב דכסף חדה מאה ותלתין סלעין בסלעי בית קודשהג הוות מתקלה מזרק חד דכסף תקל שובעין סלעין בסלעי בית קודשהד תריןה מנייא האליןו קרב יתהון מליין פייליתה ומזרקתהז סלת פיילהח במשח למנחתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבניה די קרב״) גם נוסח חילופי: ״קרב ית קורבני׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פיילי״) גם נוסח חילופי: ״פיילה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קודשה״) גם נוסח חילופי: ״קו׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קודשה״) גם נוסח חילופי: ״קו׳⁠ ⁠⁠״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תרין״) גם נוסח חילופי: ״תריין״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מנייא האלין״) גם נוסח חילופי: ״מאנייה האליין״.
ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומזרקתה״) גם נוסח חילופי: ״{ומזר}⁠קה״.
ח. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פיילה״) גם נוסח חילופי: ״מערבה״.
קרבניה דקריב פיילי וגומ׳.
his oblation which he offered was one silver bowl, thickly embossed (or, crusted), in weight one hundred and thirty shekels, in shekels of the sanctuary etc.;
קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת – אַל תִּקְרֵי קַעֲרַת אֶלָּא עֲקֶרֶת, זֶה רְאוּבֵן שֶׁהוּא הָיָה עִקַּר הַצָּלָה, שֶׁהוּא פָּתַח בַּהֲצָלָה תְּחִלָּה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם (בראשית ל״ז:כ״א).
דָּבָר אַחֵר: שֶׁעָקַר מַחֲשֶׁבֶת אֶחָיו שֶׁהָיוּ חֲפֵצִים לְהָרְגוֹ, כְּמָה דְתֵימָא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵּהוּ וגו׳ (בראשית ל״ז:כ׳). כֶּסֶף, עַל שֵׁם: כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק (משלי י׳:כ׳).
שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ – זֶה דִּבּוּר שֶׁאָמַר לָהֶם תְּחִלָּה שָׁלשׁ אוֹתִיּוֹת שֶׁבְּרָאשֵׁי שָׁלשׁ תֵּבוֹת הַלָּלוּ, חֶשְׁבּוֹנָם עוֹלֶה מֵאָה וּשְׁלשִׁים. קַח ל׳ מִלֹא, וְנ׳ מִנַּכֶּנּוּ, וְנ׳ מִנָּפֶשׁ, הֲרֵי מֵאָה וּשְׁלשִׁים.
מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף – כְּנֶגֶד הָעֵצָה שֶׁנָּתַן לָהֶם שֶׁיִּזְרְקוּ אוֹתוֹ אֶל הַבּוֹר, כְּמָה דְתֵימָא: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָּם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר וגו׳ (בראשית ל״ז:כ״ב). כֶּסֶף, כְּמָה דְּתֵימָא: כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק.
שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ – כְּנֶגֶד הַסּוֹד שֶׁהָיָה בְּלִבּוֹ לְהַצִּילוֹ, וְסוֹד חֶשְׁבּוֹנוֹ שִׁבְעִים.
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת וגו׳ – שֶׁמַּה שֶּׁאָמַר לָהֶם: לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ (בראשית ל״ז:כ״א), וּמַה שֶּׁאָמַר לָהֶם: הַשְּׁלִיכוּ אֹתוֹ (בראשית ל״ז:כ״ב), לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְהַצִּילוֹ, שֶׁבִּשְׁנֵי הַדְּבָרִים כְּתוּבָה שָׁם הַצָּלָה, בַּתְּחִלָּה כְּתִיב: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּילֵהוּ מִיָּדָם, וּלְבַסּוֹף כְּתִיב: לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם (בראשית ל״ז:כ״ב).
וַכַּאןַ קֻרבַּאנֻהֻ קַצעַתַּ מִן פִצַּ׳תֵ וַזנֻהַא מִאַתֹ וַתַּ׳לַאתֻ׳וןַ מִת׳קַאלַא בִּמִת׳קַאלִ אלּקֻדֻסִ וַכַ׳רנֻובַּ פִצַּ׳תֵ וַזנֻהֻ סַבּעֻוןַ מִת׳קַאלַא כִּלַאהֻמַא מַמלֻואַאןַ סַמִידַא מַלתֻותַּא בִּדֻהַאןֵ לִלהַדִיתִ
והיה קרבנו, תבנית ממתכת כסף במשקל מאה ושלשים משקולות לפי המשקל המקבל בקדש, ומזרק מתכת כסף, משקלו שבעים משקלת, לפי המשקל המקבל בקדש, שניהם ממלאים מן הסולת המערב עם שמן, למתנה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(לב) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃
one golden ladle of ten shekels, full of incense;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
בָּזִכָּא חֲדָא מַתְקָלַהּ עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִּדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָּא.
one pan weighing ten shekels; it was of gold, and filled with fragrant incense;
בזךא חדה מתקליה עשר סלעין דכסף הוות עבידה והיא הוותב דדהב קרב יתה מלייה ראשי קטרת בוסמניןג טבין מפטמין ודכיין לקטרתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בזך״) גם נוסח חילופי: ״בזיך״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עשר סלעין דכסף הוות עבידה והיא הוות״) גם נוסח חילופי: ״עשרה סלעין די הוות״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ראשי קטרת בוסמנין״) גם נוסח חילופי: ״ראש בו׳⁠ ⁠⁠״.
בזיכא חדא מתקלא וגומ׳.
one pan (censer) weighing etc.;
כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב וגו׳ – כַּף, כְּנֶגֶד מַה שֶּׁאָמַר לְאֶחָיו: וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ (בראשית ל״ז:כ״ב). עֲשָׂרָה זָהָב, שֶׁהִצִּיל עַצְמוֹ שֶׁמִּיחָה בָהֶם וְהִצִּיל תִּשְׁעָה אֶחָיו מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים, וּלְכָךְ כְּתִיב זָהָב, שֶׁיֵּשׁ מִין אֶחָד בַּזָּהָב הַדּוֹמֶה לְדָם, וְזֶהוּ זְהַב פַּרְוָיִם. מְלֵאָה קְטֹרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵרַע לַשְּׁבָטִים שֶׁבָּא לִידֵיהֶם מְכִירַת יוֹסֵף, אַתְּ סָבוּר שֶׁלֹא הָיָה בָּא לְיָדָם אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ רְשָׁעִים בְּמַעֲשֵׂה אֲחֵרִים, לָאו, אֶלָּא צַדִּיקִים גְּמוּרִים הָיוּ וְלֹא בָּא לְיָדָם חֵטְא מֵעוֹלָם, אֶלָּא הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ וגו׳ (בראשית מ״ב:כ״א), שֶׁהָיוּ מְפַשְׁפְּשִׁים בְּעַצְמָם לָמָּה אֵרַע לָהֶם תְּפִיסַת מִצְרַיִם וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא זֶה בִּלְבָד, וּמִתּוֹךְ גְּנוּתָם סִפֵּר הַכָּתוּב שִׁבְחָם שֶׁלֹא הָיָה בְּיָדָם עָוֹן אֶלָּא זֶה בִּלְבָד, וּלְפִי שֶׁמְּכִירַת יוֹסֵף זְכוּת הָיָה לוֹ שֶׁהִיא גָּרְמָה לוֹ לִמְלֹךְ, וּזְכוּת הָיְתָה לְאֶחָיו וּלְכָל בֵּית אָבִיו שֶׁכִּלְכְּלָם בַּלֶּחֶם בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, לְכָךְ נִמְכַּר עַל יָדָם, שֶׁמְּגַלְגְּלִין זְכוּת עַל יְדֵי זַכַּאי, הֱוֵי מְלֵאָה קְטֹרֶת.
דָּבָר אַחֵר: מְלֵאָה קְטֹרֶת – שֶׁבְּאוֹתוֹ זְמַן הָיָה רְאוּבֵן בַּעַל תְּשׁוּבָה וְלוֹבֵשׁ שַׂק וּמִתְעַנֶּה וּמִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּמְחֹל לוֹ עַל עֲוֹן מַעֲשֵׂה בִּלְהָה, וְהַתְּפִלָּה מְשׁוּלָה לִקְטֹרֶת, כְּמָה דְּתֵימָא: תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ וגו׳ (תהלים קמ״א:ב׳), הֱוֵי מְלֵאָה קְטֹרֶת.
דִרגַא מִן דַ׳הַבֵּ וַזנֻהֻ עַשַׁרַתֻ מַתַּ׳אקִיְלֵ מִמלֻואַא בֻּכֻ׳ורַא
מגרה מזהב, משקלה עשרה משקולות, לפי המשקל המקבל בקדש, ממלאת בסממנים המתאדים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(לג) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן⁠־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ⁠־אֶחָ֥ד בֶּן⁠־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃
one young bull, one ram, one male lamb a year old, for a burnt offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא.
one young bull, one ram, one lamb of the year for a burnt offering,
תור חד בר תורין אבר תלת שנין דכר חד בר תרתיןב ואמר חד בר שתה תלתיהון גקרבד לעלה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״בר תלת ... לעלה״) נוסח אחר: ״דכר חד אמר חד בר שתה לעלתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תרתין״) גם נוסח חילופי: ״תריין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״קרב לעלה״) נוסח אחר: ״הוה רב שבטה מקרב לעולה״.
ד. בכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין: ״יתה״.
תור חד וגומ׳.
one young bullock etc.;
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר – אֵלּוּ הַזְּבָחִים הִקְרִיב כְּנֶגֶד הַתְּשׁוּבָה שֶׁהָיָה עוֹסֵק בָּהּ בְּעֵת שֶׁנִּמְכַּר יוֹסֵף, וְהַתְּשׁוּבָה מְשׁוּלָה כְּנֶגֶד כָּל זִבְחֵי חוֹטֵא, שֶׁכֵּן כְּתִיב: זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה (תהלים נ״א:י״ט), וּכְשֵׁם שֶׁחוֹטֵא מֵבִיא עַל חֶטְאוֹ עוֹלָה וְחַטָּאת, לְכָךְ הֵבִיא בְּכָאן כְּנֶגְדּוֹ עוֹלָה וְחַטָּאת, וּלְפִי שֶׁהָעוֹלָה חֲבִיבָה מִן הַחַטָּאת, לְכָךְ הִקְרִיב מִכָּל הַמִּינִין עוֹלָה, חוּץ מִן הַשָּׂעִיר שֶׁלֹא מָצִינוּ שָׂעִיר לְעוֹלָה בְּכָל הַתּוֹרָה.
וַתַּ׳וְרַא מִןַ אלבַּקַרִ כַּבּשַׁא וַחַמַלַא בּןַ סַנַתִהִ לִלצַעִידַתִ
ושור מן הבקר, איל וכבש בן שנתו, לעולה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(לד) שְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃
one male goat for a sin offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּתָא.
one kid of the goats for a sin offering;
צפיר בר עזין חד אקרבב לחטאתה לשבקות חובין ולשלוון למכפרה באדמהג דצפירה על חובוי ועל חובי שלות שבטה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״קרב לחטאתה״) נוסח אחר: ״קרב רב שבטה לחטאתה״.
ב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״יתיה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באדמה״) גם נוסח חילופי: ״בדמה״.
צפיר בר עיזין וגומ׳.
one kid of the goats etc.;
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת – לְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה בִּלְהָה.
וַעַתֻודַא מִןַ אלמַאעִזִ לִלזַכּוַתִ
ושעיר מן העזים, לחטאת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(לה) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי⁠־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן⁠־שְׁדֵיאֽוּר׃
and for the sacrifice of peace offerings, two head of cattle, five rams, five male goats, and five male lambs a year old. This was the offering of Elizur the son of Shedeur.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרֵי תְּרֵין דִּכְרֵי חַמְשָׁא גְּדֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא חַמְשָׁא דֵּין קוּרְבָּנָא דֶּאֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר.
and for the consecrated oblation, two oxen, five rams, five goats, five lambs of the year. This was the oblation of Elizur bar Shedeur.
ולנכסתא קודשיה קרב תורין תרין דכרין חמשה גדיין חמשה אמרין בני שתהון חמשה דן קרבניה די אתנדבב וקרב מן נכסי גרמיה רב שבטה דבנוי דראובן אליצור בר שדיאור.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולנכסת״) גם נוסח חילופי: ״ולנכיסת״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתנדב״) גם נוסח חילופי: ״סדר״.
ולניכסת קודשיא וגומ׳.
and for consecrated victims, two oxen etc.;
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם – לְפִי שֶׁהָיָה חָסֵר מִלְּהִמָּנוֹת עִם אֶחָיו מִשּׁוּם מַעֲשֵׂה בִּלְהָה, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל (בראשית ל״ה:כ״ב), וְהִפְסִיק הָעִנְיָן, שֶׁהִנִּיחַ שָׁם פָּרָשָׁה, לוֹמַר שֶׁנִּתְרַחֵק, וּלְכָךְ אוֹתָהּ פָּרָשָׁה פְּתוּחָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְרַחֵק, יָדָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פְּתוּחוֹת לְקַבֵּל שָׁבִים, וּבִשְׁבִיל שֶׁבִּקֵּשׁ שְׁנֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים, הַצָּלַת יוֹסֵף וְהַתְּשׁוּבָה, נַעֲשָׂה שָׁלֵם עִמָּהֶם, שֶׁנִּכְנַס בְּמִנְיָנָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַחֲרָיו: וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר (בראשית ל״ה:כ״ב). עַל אֵלּוּ שְׁנֵי הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשָׂה רְאוּבֵן מָצָא משֶׁה פֶּתַח לְהִתְפַּלֵּל עַל רְאוּבֵן שֶׁלֹא יְהֵא חָסֵר מֵאֶחָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יְחִי רְאוּבֵן וגו׳ (דברים ל״ג:ו׳), יְחִי רְאוּבֵן, בַּמֶּה שֶׁהֶחֱיָה יוֹסֵף, וְאַל יָמֹת, בְּמַעֲשֵׂה בִּלְהָה, בַּמֶּה שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה, וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר, שֶׁיִּהְיוּ בָּנָיו בְּמִנְיָן שְׁאָר הַשְּׁבָטִים לְכָל דָּבָר, וּלְכָךְ נֶאֱמַר: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם, כְּנֶגֶד שְׁנֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁבִּקֵּר, הַצָּלַת יוֹסֵף וְהַתְּשׁוּבָה, נַעֲשָׂה שָׁלֵם וְנִמְנָה עִם אֶחָיו.
אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה – לָמָּה שְׁלשָׁה מִינִין, כְּנֶגֶד שָׁלשׁ פְּעָמִים שֶׁמַּזְכִּיר רְאוּבֵן בְּפָרָשַׁת הַצָּלַת יוֹסֵף, וּכְנֶגֶד שְׁלשָׁה וַיֹּאמֶר הַכְּתוּבִין שָׁם. לָמָּה הָיוּ חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, כְּנֶגֶד חָמֵשׁ תֵּבוֹת שֶׁבָּהֶן נִתְקָרֵב רְאוּבֵן, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר.
זֶה קָרְבַּן אֱלִיצוּר וגו׳ – כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִקְרִיב עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה הִתְחִיל מְקַלֵּס אֶת קָרְבָּנוֹ זֶה קָרְבַּן וגו׳.
וַלִדַ׳בּחִ אלסַּלַאמַתִ בַּקרַתַּאןֵ וַכַ׳מסַתֻ כִּבַּאשֵׁ וַכַ׳מסַתֻ עִתּדַאןֵ וַכַ׳מסַתֻ חִמלַאןֵ אַבּנַאאִ סַנַתֵ הַדַ׳א קֻרבַּאןֻ אִילִצֻור בִּן שִׁדִיאֻוְר
ולזבח ההודאה על טוב שלומם, שתי פרות וחמשה אילים וחמשה עתודים וחמשה טלאים זכרים מן הכבשים או מן העזים בני שנה, זה קרבן אליצור בן שדיאור.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(לו) בַּיּוֹם֙ הַחֲמִישִׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן⁠־צוּרִֽישַׁדָּֽי׃
On the fifth day: Shelumiel the son of Zurishaddai, prince of the children of Simeon.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמנחת שיאור החייםעודהכל
בְּיוֹמָא חֲמִישָׁאָה רַבָּא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלוּמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָּי.
On the fifth day the prince of the Beni Shemeon, Shelumiel bar Zurishaddai.
ביומא חמישיהא דחנוכת רבותה דמדבחה קרב רב שבטה דבנוי דשמעון שלמיאל בר צורי שדי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חמישיה״) גם נוסח חילופי: ״חמישתה״.
ביומא חמישאה קריב רב בית אבא לבית שמעון שלומיאל בר צורישדי.
on the fifth, Shelumiel bar Zurishaddai, prince of Shemeon;
[יט] בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי וגו׳ – לְפִי שֶׁרְאוּבֵן נִזְדָּרֵז לְהַצִּיל אָחִיו מִן הַמִּיתָה, וְשִׁמְעוֹן קִנֵּא עַל זְנוּת אֲחוֹתוֹ בִּשְׁכֶם לְהַצִּיל אֲחוֹתוֹ מִיַּד טְמֵאִים, לְכָךְ זָכָה לְהַקְרִיב אַחֲרָיו.
פַכַּאןַ אלמֻקַרִּבֻּ פִי אַליַוְםִ אלּכַ׳אמִס שִׁלֻוְמִאִיל בּןִ צֻוְרִיְשַׁדַאִי שַׁרִיףַ שִׁמעֻון
והיה המקריב ביום החמישי שלמיאל בן צורישדי, נכבד של שמעון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

שְלֻמִיאֵל: וכן חברו, אין מאריך בלמ״ד בס״ס. [שְׁלֻמִיאֵ֖ל].
צורישדי: חדא מלה כתיב, ומל׳ דמל׳, מל׳ וי״ו ומל׳ יו״ד, הרמ״ה ז״ל. ובמסורת כל שמות השבטים מלה חדא כתי׳ וקרי׳, כמ״ש פעמי׳ בפ׳ במדבר. [צורישדי].
שלומיאל בן צורישדי – ירמוז לשמעון ששלם לו אל על חטא יוסף ויאסור אותו במשמר, גם מה ששלם ה׳ במעשה זמרי, צורי שדי שה׳ אמר לכליונו די דכתיב (לקמן כה, ח,) ותעצר המגפה.
שלמיאל בן צורישדי. The name of the prince of Shimon alludes to the original Shimon whom God paid back for what he had done to Joseph by having Joseph incarcerate him in Egypt. It also includes a reference to God repaying that tribe for the conduct of Zimri [its prince 40 years later Ed.]. He is understood as exclaiming צורי שדי, "enough (punishment) my God.⁠" Once Zimri had been slain the plague stopped as we know from Numbers 25,8.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמנחת שיאור החייםהכל
 
(לז) קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת⁠־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃
His offering: one silver platter, the weight of which was one hundred thirty shekels, one silver bowl of seventy shekels, after the shekel of the sanctuary; both of them full of fine flour mixed with oil for a meal offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
קוּרְבָּנֵיהּ מְגִסְּתָא דִּכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הָוֵי מַתְקָלַהּ מִזְרְקָא חַד דְּכַסְפָּא מַתְקָלֵיהּ שִׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סוּלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא.
His offering, one silver bowl, one hundred and thirty shekels was its weight, one silver vase, weighing seventy shekels in the shekels of the sanctuary, both of them filled with flour mingled with oil for a mincha;
קרבניה די קרבא פיילי דכסף חדה מאה ותלתין סלעין בסלעי בית קודשהב הוותג מתקליה מזרק חד דכסף תקל שובעין סלעין בסלעי בית קודשא תרין מנייה האליןד קרב יתהון מליין פייליתה ומזרקתהה סלת פ⁠[יי]⁠להו במשח למנחתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבניה די קרב״) גם נוסח חילופי: ״קרב ית קורבנה׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קודשה״) גם נוסח חילופי: ״קוד׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הוות״) גם נוסח חילופי: ״הוה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מנייה האלין״) גם נוסח חילופי: ״מאנייה האליין״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומזרקתה״) גם נוסח חילופי: ״{ומזר}⁠קה״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פ⁠[יי]⁠לה״) גם נוסח חילופי: ״מערבה״.
קרבניה דקריב פיילי וגומ׳.
his oblation which he offered was one silver bowl, thickly embossed (or, crusted), in weight one hundred and thirty shekels, in shekels of the sanctuary etc.;
קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת וגו׳ – בָּא נְשִׂיא שִׁמְעוֹן וְהִקְרִיב עַל סֵדֶר מַעֲשֶׂה הַמִּשְׁכָּן, וְלָמָּה הִקְרִיב קָרְבָּנוֹ כְּנֶגֶד מַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן, דּוּגְמַת מַעֲשֶׂה שִׁמְעוֹן אֲבִי הַשֵּׁבֶט, לְפִי שֶׁשִּׁמְעוֹן קִנֵּא עַל הַזְּנוּת וְהָרַג כָּל אַנְשֵׁי שְׁכֶם עַל שֶׁעִנּוּ דִּינָה אֲחוֹתוֹ, כְּמָה דְתֵימָא: וַיִּקְּחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ (בראשית ל״ד:כ״ה-כ״ו). וְכֵן הַמִּשְׁכָּן הָיָה הוֹרֵג בַּנּוֹאֲפִים וּבַסּוֹטוֹת, כְּמָה דְּתֵימָא: וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן וגו׳ (במדבר ה׳:י״ז), וְאוֹמֵר: וְהִשְׁקָה אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל וגו׳ (במדבר ה׳:כ״ז), וּלְכָךְ הִקְרִיב שְׁלֻמִיאֵל קָרְבָּנוֹ עַל סֵדֶר מַעֲשֶׂה הַמִּשְׁכָּן, זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה שִׁמְעוֹן. קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת וגו׳, קַעֲרַת, כְּנֶגֶד חֲצַר הַמִּשְׁכָּן שֶׁהָיָה מַקִּיף אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּשֵׁם שֶׁהַיָּם מַקִּיף אֶת הָעוֹלָם.
שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ – כְּמָה דְּתֵימָא: אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה (שמות כ״ז:י״ח), וְהַמִּשְׁכָּן שֶׁהָיָה בְּתוֹכוֹ שְׁלשִׁים אַמָּה אָרְכּוֹ, הֲרֵי מֵאָה וּשְׁלשִׁים.
מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף – כְּנֶגֶד הֶחָצֵר בְּלֹא הַמִּשְׁכָּן שֶׁהָיְתָה שִׁבְעִים אַמָּה. חֲמִשִּׁים אַמָּה לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן וְעֶשְׂרִים אַמָּה אֲחוֹרֵי הַמִּשְׁכָּן, הֲרֵי שִׁבְעִים אַמָּה.
דָּבָר אַחֵר: הֶחָצֵר הָיָה אָרְכּוֹ מֵאָה אַמָּה וְרָחְבּוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה, כְּמָה דְתֵימָא: אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים וגו׳, טֹל חֲמִשִּׁים שֶׁהָיָה הָאֹרֶךְ יָתֵר עַל הָרוֹחַב וַעֲשֵׂה מִמֶּנּוּ רְצוּעוֹת וְסַבֵּב עַל הַחֲמִשִּׁים שֶׁל רוֹחַב בְּרִבּוּעַ, יִהְיֶה אָרְכּוֹ כְּרָחְבּוֹ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם עַל שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, וְעַל זֶה אָמַר: שִׁבְעִים שֶׁקֶל וגו׳, וְהַשִּׁירַיִם לְפִי שֶׁלֹא הָיָה אַמָּה לֹא חָשִׁיב לֵיהּ.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה שִׁבְעִים – כְּנֶגֶד שִׁבְעִים עַמּוּדִים שֶׁהָיוּ בַּחֲצַר הַמִּשְׁכָּן, עֶשְׂרִים עַמּוּדִים לִפְאַת נֶגֶב, וְעֶשְׂרִים עַמּוּדִים לִפְאַת צָפוֹן, וַעֲשָׂרָה לִפְאַת יָם, וְשִׁשָּׁה עַמּוּדִים לִפְאַת קֵדְמָה, וְאַרְבָּעָה עַמּוּדִים לְמָסָךְ שַׁעַר הֶחָצֵר, הֲרֵי שִׁשִּׁים לֶחָצֵר וְאַרְבָּעָה לַפָּרֹכֶת וַחֲמִשָּׁה לְמָסַךְ פֶּתַח הַמִּשְׁכָּן, וְעַמּוּד הֶעָנָן הֲרֵי שִׁבְעִים.
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה – כְּנֶגֶד הֶחָצֵר וְהַמִּשְׁכָּן, שֶׁבַּחָצֵר הָיוּ מַקְרִיבִין עַל מִזְבַּח הָעוֹלָה מִנְחָה בְּלוּלָה בַּשֶּׁמֶן, וּבַמִּשְׁכָּן הָיָה שָׁם לֶחֶם הַפָּנִים שֶׁהָיָה שֶׁל סֹלֶת, וְהָיָה שָׁם מְנוֹרָה שֶׁמַּדְלִיקִין אוֹתָהּ בַּשֶּׁמֶן, וְהָיָה לְבוֹנָה עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁעוֹלָה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ.
וַכַּאןַ קֻרבַּאנֻהֻ קַצעַתַּ מִן פִצַּ׳תֵ וַזנֻהַא מִאַתֹ וַתַּ׳לַאתֻ׳וןַ מִת׳קַאלַא בִּמִת׳קַאלִ אלּקֻדֻסִ וַכַ׳רנֻובַּ פִצַּ׳תֵ וַזנֻהֻ סַבּעֻוןַ מִת׳קַאלַא כִּלַאהֻמַא מַמלֻואַאןַ סַמִידַא מַלתֻותַּא בִּדֻהַאןֵ לִלהַדִיתִ
והיה קרבנו, תבנית ממתכת כסף במשקל מאה ושלשים משקולות לפי המשקל המקבל בקדש, ומזרק מתכת כסף, משקלו שבעים משקלת, לפי המשקל המקבל בקדש, שניהם ממלאים מן הסולת המערב עם שמן, למתנה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(לח) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃
one golden ladle of ten shekels, full of incense;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
בָּזִכָּא חֲדָא מַתְקָלַהּ עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִּדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָּא.
one pan weighing ten shekels; it was of gold, filled with fragrant incense;
בזך חדה אמתקליה עשר סלעין דכסף הוות עבידה והיא הוות דדהב קרב יתה מלייה ראשיב בוסמנין טבין מפטמין ודכיין לקטרתהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״מתקליה עשר ... לקטרתה״) נוסח אחר: ״{מתקליה} עשרה דדהב מלייה קטרה״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין: ״קטורת״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לקטרתה״) גם נוסח חילופי: ״לקטורת בוסמנייה״.
בזיכא חדא מתקלא וגומ׳.
one pan (censer) weighing etc.;
כַּף אַחַת – זֶה הוּא סֵפֶר הַתּוֹרָה שֶׁהָיָה מֻנָּח אֵצֶל הָאָרוֹן, מַה הַכַּף הַזּוֹ יֵשׁ בָּהּ חָמֵשׁ אֶצְבָּעוֹת, כָּךְ הָיוּ בּוֹ חֲמִשָּׁה סְפָרִים.
עֲשָׂרָה זָהָב – אֵלּוּ הַלּוּחוֹת שֶׁהָיוּ בָּאָרוֹן שֶׁהָיָה בָּהֶם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת.
דָּבָר אַחֵר: עֲשָׂרָה זָהָב – כְּנֶגֶד עֶשֶׂר פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁכָּתוּב בָּהֶן עֲשִׂיָּה הַנֶּאֱמֶרֶת בַּמִּשְׁכָּן, וְאֵלּוּ הֵן: וְעָשׂוּ אֲרוֹן וגו׳ (שמות כ״ה:י׳), וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת וגו׳ (שמות כ״ה:י״ז), וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן וגו׳ (שמות כ״ה:כ״ג), וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת וגו׳ (שמות כ״ה:ל״א), וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה וגו׳ (שמות כ״ו:א׳), וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת וגו׳ (שמות כ״ו:ז׳), וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים וגו׳ (שמות כ״ו:ט״ו), וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת וגו׳ (שמות כ״ו:ל״א), וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וגו׳ (שמות כ״ז:א׳), וְעָשִׂיתָ אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן וגו׳ (שמות כ״ז:ט׳).
דִרגַא מִן דַ׳הַבֵּ וַזנֻהֻ עַשַׁרַתֻ מַתַּ׳אקִיְלֵ מִמלֻואַא בֻּכֻ׳ורַא
מגרה מזהב, משקלה עשרה משקולות, לפי המשקל המקבל בקדש, ממלאת בסממנים המתאדים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(לט) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן⁠־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ⁠־אֶחָ֥ד בֶּן⁠־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃
one young bull, one ram, one male lamb a year old, for a burnt offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא.
one young bull, one ram, one lamb of the year for a burnt offering,
תור חד בר תורין אבר תלת שנין דכר חד בר תרתיןב ואמר חד בר שתה תלתיהון קרב לעלהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״בר תלת ... לעלה״) נוסח אחר: ״דכר חד אמר חד בר שתה לעלתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תרתין״) גם נוסח חילופי: ״תריין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרב לעלה״) גם נוסח חילופי: ״רב שבטה לחטאתה״.
תור חד וגומ׳.
one young bullock etc.;
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר – כְּנֶגֶד יְרִיעוֹת הַמִּשְׁכָּן שֶׁהָיוּ שֶׁל מִינֵי צִבְעוֹנִין, כְּמָה דְתֵימָא: וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת וגו׳ (שמות כ״ו:א׳).
אַיִל אֶחָד – כְּנֶגֶד הַמִּכְסֶה שֶׁל עוֹרוֹת אֵילִם מְאָדָּמִים.
כֶּבֶשׂ אֶחָד – כְּנֶגֶד עוֹרוֹת תְּחָשִׁים.
וַתַּ׳וְרַא מִןַ אלבַּקַרִ כַּבּשַׁא וַחַמַלַא בּןַ סַנַתִהִ לִלצַעִידַתִ
ושור מן הבקר, איל וכבש בן שנתו, לעולה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(מ) שְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃
one male goat for a sin offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּתָא.
one kid of the goats for a sin offering;
צפיר בר עזין חד קרב יתיה לחטאתהא לשבקות חובין ולשלוון למכפרה באדמהב דצפירה על חובוי ועל חובי שלות שבטה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתיה לחטאתה״) גם נוסח חילופי: ״רב שבטה לחטאתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באדמה״) גם נוסח חילופי: ״בדמה״.
צפיר בר עיזין וגומ׳.
one kid of the goats etc.;
שְׂעִיר עִזִּים – כְּנֶגֶד הָאֹהֶל שֶׁהָיָה יְרִיעוֹת עִזִּים.
וַעַתֻודַא מִןַ אלמַאעִזִ לִלזַכּוַתִ
ושעיר מן העזים, לחטאת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(מא) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי⁠־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן שְׁלֻמִיאֵ֖ל בֶּן⁠־צוּרִֽישַׁדָּֽי׃
and for the sacrifice of peace offerings, two head of cattle, five rams, five male goats, and five male lambs a year old. This was the offering of Shelumiel the son of Zurishaddai.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרֵי תְּרֵין דִּכְרֵי חַמְשָׁא גְּדֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא חַמְשָׁא דֵּין קוּרְבָּנָא דִּשְׁלוּמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָּי.
and for consecrated oblations two oxen, five rams, five goats, five lambs of the year. This was the oblation of Shelumiel bar Zurishaddai.
ולנכסתא קודשיה קרב תורין תרין דכרין חמשה גדיין חמשה אמרין בני שתהון חמשה דן קרבנה די אתנדבב וקרב מן נכסי גרמיה רב שבטה דשמעון שלמיאל בר צורי שדי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולנכסת״) גם נוסח חילופי: ״ולנכיסת״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתנדב״) גם נוסח חילופי: ״דסדר״.
ולניכסת קודשיא וגומ׳.
and for consecrated victims, two oxen etc.;
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם – כְּנֶגֶד בְּצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב שֶׁהֵם הִשְׁלִימוּ מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן.
דָּבָר אַחֵר: כְּנֶגֶד מָסַךְ פֶּתַח הַמִּשְׁכָּן, וּמָסַךְ פֶּתַח הֶחָצֵר, שֶׁהֵם הָיוּ מַשְׁלִימִים לִסְגִירַת הָאֹהֶל מִצְּדָדָיו וּסְגִירַת הֶחָצֵר מִכָּל צְדָדֶיהָ.
אֵלִים חֲמִשָּׁה וגו׳ – שְׁלשָׁה מִינִים אֵלּוּ כְּנֶגֶד קַלְעֵי הֶחָצֵר מִן שְׁלשֶׁת רוּחוֹתֶיהָ, תֵּימָנָה וְצָפוֹנָה וְיָמָּה, שֶׁהָיוּ תֵּימָן וְצָפוֹן אָרְכָּן שֶׁל קְלָעִים מֵאָה אַמָּה כְּנֶגֶד אֹרֶךְ הֶחָצֵר, וְיָם אָרְכָּהּ כְּנֶגֶד רָחְבָּהּ חֲמִשִּׁים אַמָּה. וְלָמָּה הָיוּ שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, כְּנֶגֶד קַלְעֵי הֶחָצֵר שֶׁהָיוּ גְּבוֹהוֹת חָמֵשׁ אַמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקוֹמָה בְרֹחַב חָמֵשׁ אַמּוֹת לְעֻמַּת קַלְעֵי הֶחָצֵר (שמות ל״ח:י״ח), וְאוֹמֵר: וְקוֹמָה חָמֵשׁ אַמּוֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר (שמות כ״ז:י״ח), שָׁלשׁ פְּעָמִים הֲרֵי חֲמִשָּׁה עָשָׂר כְּנֶגֶד קַלְעֵי הָרוּחַ הָרְבִיעִית שֶׁלֹא הָיְתָה אָרְכָּן אֶלָּא שֶׁל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה חֲמִשִּׁים אַמָּה. וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה קְלָעִים לַכָּתֵף, וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית מִזֶּה וּמִזֶּה לְשַׁעַר הֶחָצֵר קְלָעִים חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה (שמות ל״ח:י״ג-ט״ו).
זֶה קָרְבַּן שְׁלֻמִיאֵל וגו׳ – כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִקְרִיב עַל סֵדֶר הַמִּשְׁכָּן, הִתְחִיל מְקַלֵּס אֶת קָרְבָּנוֹ, זֶה קָרְבַּן שְׁלֻמִיאֵל וגו׳.
וַלִדַ׳בּחִ אלסַּלַאמַתִ בַּקרַתַּאןֵ וַכַ׳מסַתֻ כִּבַּאשֵׁ וַכַ׳מסַתֻ עִתּדַאןֵ וַכַ׳מסַתֻ חִמלַאןֵ אַבּנַאאִ סַנַתֵ הַדַ׳א קֻרבַּאןֻ שִׁלֻוְמִאִיל בּןִ צֻוְרִיְשַׁדַאִי
ולזבח ההודאה על טוב שלומם, שתי פרות וחמשה אילים וחמשה עתודים וחמשה טלאים זכרים מן הכבשים או מן העזים בני שנה, זה קרבן שלמיאל בן צורישדי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(מב) {ששי} בַּיּוֹם֙ הַשִּׁשִּׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י גָ֑ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן⁠־דְּעוּאֵֽל׃
On the sixth day: Eliasaph the son of Deuel, prince of the children of Gad.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלאור החייםעודהכל
בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה רַבָּא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בַּר דְּעוּאֵל.
On the sixth day the prince of the sons of Gad, Eljasaph bar Dehuel.
ביומא שתיתיהא דחנוכת רבותה דמדבחה קרב רב שבטה דבנוי דג⁠(ת){ד} אליסף בר דעואל.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שתיתיה״) גם נוסח חילופי: ״שתיתאה״.
ביומא שתיתאה קריב רב בית אבא לבני גד אליסף בר דעואל.
on the sixth, Eljasaph bar Dehuel, prince of the Beni Gad;
[כ] בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי נָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל – לְפִי שֶׁשִּׁמְעוֹן לָקַח חַרְבּוֹ וְהָלַךְ וְעָשָׂה מִלְחָמָה עִם אַנְשֵׁי שְׁכֶם בִּשְׁבִיל אֲחוֹתוֹ, וּבְנֵי גָד עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן לַעֲזֹר לַאֲחֵיהֶם לִירַשׁ אֶת הָאָרֶץ, כְּמָה דְתֵימָא: צִדְקַת ה׳ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל (דברים ל״ג:כ״א), לְכָךְ זָכָה וְהִקְרִיב אַחַר שִׁמְעוֹן.
פַכַּאןַ אלמֻקַרִּבֻּ פִי אַליַוְםִ אלסַּאדִס אַלּיַסַאף בּןִ דִעֻואִיל שַׁרִיףַ גַ׳אד
והיה המקריב ביום הששי אליסף בן דעואל, נכבד של גד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

אליסף בן דעואל – ירמוז להיות שנאספו לעריהם תחילה על פי ה׳ כאמור זולת גבורי חיל שעברו כל חלוץ וגו׳, והוא אומרו אל יסף. עוד על פי דבריהם ז״ל שארץ סיחון ועוג לא היתה בכלל מתנת ארץ ישראל שנתן ה׳ לאברהם, כמו שאמרו בספרי (ח״ב פיסקא רצט) וזה לשונם פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך עד כאן. ומצינו שמשפט ארץ ישראל יש לה (משנה שביעית ט׳:ב׳) כידוע, ועיין מה שכתבתי בפרשת מטות בפסוק עטרות וגו׳, לזה קראו אליסף לצד שהוסיף ליטול יותר ממתנת ה׳ והסכים ה׳ עמהם, בן דעואל פירוש שעשו היכר לעדות לדעת כי הם ידועי עובדי אל כאחד שבטי ישראל כאמור ביהושע סימן כ״ב.
אליסף בן דעואל. The name of the prince of the tribe of Gad includes a hint that this was the first tribe of the Israelites which was settled in their permanent home. Only the able-bodied men of that tribe crossed the Jordan to form the vanguard of the Israeli army at the time of the conquest. Furthermore, according to Sifri volume two item 299 the lands formerly owned by Sichon and Og were not part of the lands promised by God to Abraham. We also find in the rules pertaining to the laws of the land of Israel that the land is divided into three different districts, Transjordan being one of those districts (compare Sheviit 9,2). Please refer to my comments in Parshat Mattot on 32,3-4 where I have explained this in greater detail. Inasmuch as these lands had been "grabbed" by the Jewish people, the letters יסף in the name of its prince are an allusion to that tribe inheriting land which was not part of the heritage promised to the patriarchs. The word בן דעואל is a hint that that tribe as well as all the other tribes are fully loyal to God and His Torah, i.e. "know the Lord,⁠" compare Joshua 22,27 and 22,34.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלאור החייםהכל
 
(מג) קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת⁠־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃
His offering: one silver platter, the weight of which was one hundred thirty shekels, one silver bowl of seventy shekels, after the shekel of the sanctuary; both of them full of fine flour mixed with oil for a meal offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
קוּרְבָּנֵיהּ מְגִסְּתָא דִּכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הָוֵי מַתְקָלַהּ מִזְרְקָא חַד דְּכַסְפָּא מַתְקָלֵיהּ שִׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סוּלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא.
His offering, one silver bowl, its weight one hundred and thirty shekels, one silver vase, weighing seventy shekels in shekels of the sanctuary, both filled with flour sprinkled with oil for a mincha;
קרבניה די קרב פייליא דכסף חדה מאה ותלתין סלעין בסלעי בית קודשהב הוותג מתקליה מזרק חד דכסף תקל שובעין בסלעי בית קודשהד תרין מנייה האליןה קרב יתהון מליין פייליתה ומזרקתה סלת פיילהו במשח למנחתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבניה די קרב פיילי״) גם נוסח חילופי: ״קרב ית קרבניה פיילה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קודשה״) גם נוסח חילופי: ״קוד׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הוות״) גם נוסח חילופי: ״הוה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קודשה״) גם נוסח חילופי: ״קו׳⁠ ⁠⁠״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מנייה האלין״) גם נוסח חילופי: ״מאנייה האליין״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פיילה״) גם נוסח חילופי: ״מערבה״.
קרבניה דקריב פיילי וגומ׳.
his oblation which he offered was one silver bowl, thickly embossed (or, crusted), in weight one hundred and thirty shekels, in shekels of the sanctuary etc.;
קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת וגו׳ – אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כְּנֶגֶד יְצִיאַת מִצְרַיִם הִקְרִיב נְשִׂיא גָד, וְלָמָּה כֵן, לְפִי שֶׁבֵּרְכוֹ אָבִיו בִּגְדוּדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב (בראשית מ״ט:י״ט), וְדָבָר זֶה אָמַר יַעֲקֹב עַל מַה שֶּׁהָיָה עָתִיד לַעֲבֹר חָלוּץ לַמִּלְחָמָה אֶת הַיַּרְדֵּן, כְּמָה דְּתֵימָא: וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה׳ לַמִּלְחָמָה וגו׳ (במדבר ל״ב:כ״ז), וּבִיצִיאַת מִצְרַיִם כְּתִיב צָבָא, כְּמָה דְּתֵימָא: יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה׳ וגו׳ (שמות י״ב:מ״א), וְנֶאֱמַר בָּהֶם: וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ (שמות י״ג:י״ח), הוּא חֲמֻשִׁים הוּא חֲלוּצִים, וּלְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם נֶחְלְקָה הָאָרֶץ, כְּמָה דְתֵימָא: וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה׳ (שמות ו׳:ח׳). וּבְנֵי גָד סִיְּעוּ לָהֶם עַד שֶׁנִּכְבְּשָׁה הָאָרֶץ וְנֶחְלְקָה לְכֻלָּם, לְפִיכָךְ הִקְרִיב נָשִׂיא שֶׁלָּהֶם עַל יְצִיאַת מִצְרָיִם.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, הִתְחִיל לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹ כְּנֶגֶד מַה שֶּׁאֵרַע לָהֶם מִיּוֹם שֶׁיָּרְדוּ יַעֲקֹב וּבָנָיו לְמִצְרַיִם עַד שֶׁיָּצְאוּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת, כְּנֶגֶד יוֹכֶבֶד אֵם משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי (שמות ב׳:א׳), מְלַמֵּד שֶׁגֵּרְשָׁהּ עַמְרָם וְחָזַר וּלְקָחָהּ, וּלְכָךְ הִקְרִיב קְעָרָה שֶׁלֹא תִּקְרֵי קַעֲרַת, אֶלָּא קְרַעַת, לְפִי שֶׁנִּקְרַעַת מִמֶּנּוּ, אֲתוֹיֵי דְּדֵין הוּא אֲתוֹיֵי דְּדֵין. כֶּסֶף אַחַת, שֶׁנִּתְאַוָּה עַמְרָם לְהַחֲזִירָהּ לְאִשָּׁה עַל יְדֵי מִרְיָם אֲחוֹת אַהֲרֹן, וּלְכָךְ כְּתִיב כֶּסֶף, עַל שֵׁם הַתַּאֲוָה, כְּמָה דְתֵימָא: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וגו׳ (תהלים פ״ד:ג׳), וְאוֹמֵר: כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ וגו׳ (בראשית ל״א:ל׳). אַחַת, אַל תִּקְרֵי אַחַת אֶלָּא אֲחוֹת, שֶׁבְּעֵת שֶׁהָיְתָה אֲחוֹת אַהֲרֹן נִתְנַבָּאת וְאָמְרָה לְאָבִיהָ שֶׁיַּחֲזִיר אִשְׁתּוֹ שֶׁעָתִיד לְהוֹלִיד מִמֶּנָּהּ בֵּן שֶׁיִּגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל, עַל זֶה נֶאֱמַר: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן וגו׳ (שמות ט״ו:כ׳), וְכִי אֲחוֹת אַהֲרֹן וְלֹא אֲחוֹת משֶׁה, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה נְבוּאָתָהּ בְּעֵת שֶׁהָיְתָה אֲחוֹת אַהֲרֹן וְלֹא אֲחוֹת משֶׁה, שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹלַד משֶׁה, וּלְפִיכָךְ בְּעֵת שֶׁהֻשְּׁלַךְ משֶׁה לַיְאוֹר הָלְכָה וְרָאֲתָה מַה יֶּאֱרַע לְמשֶׁה וּמַה יִּהְיֶה בְּסוֹף נְבוּאָתָהּ, כְּמָה דְתֵימָא: וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק וגו׳ (שמות ב׳:ד׳). הֱוֵי כֶּסֶף אַחַת.
שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָה – לְפִי שֶׁהָיְתָה בַּת מֵאָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה בְּעֵת שֶׁנּוֹלַד משֶׁה, הָא כֵיצַד, לְפִי שֶׁיּוֹכֶבֶד נוֹלְדָה בֵּין הַחוֹמוֹת בְּעֵת שֶׁיָּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם, וּלְפִיכָךְ נִכְנְסָה בְּחֶשְׁבּוֹן הַיּוֹרְדִים לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלשִׁים וְשָׁלשׁ (בראשית מ״ו:ט״ו). בִּכְלָלָן אַתְּ מוֹצֵא שְׁלשִׁים וְשָׁלשׁ וּבִפְרָטָן אֵין אַתְּ מוֹצֵא כִּי אִם שְׁלשִׁים וּשְׁתַּיִם, לָמָּה, שֶׁיּוֹכֶבֶד נוֹלְדָה בֵּין הַחוֹמוֹת וְהָיְתָה מִן הַבָּאִים לְמִצְרַיִם, אֵין אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁבְּמִצְרַיִם נוֹלְדָה, אַחַר שֶׁלֹא הֻזְכַּר שְׁמָהּ עִם שְׁמוֹת הַבָּאִים, אֶלָּא לוֹמַר לָךְ שֶׁבְּמִצְרַיִם נוֹלְדָה בֵּין הַחוֹמוֹת בְּעֵת שֶׁנִּכְנְסוּ לְמִצְרַיִם, אֲבָל לֹא הוֹרְתָה בְּמִצְרַיִם. צֵא וַחֲשֹׁב מִיּוֹם שֶׁיָּרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם עַד יוֹם שֶׁנּוֹלַד משֶׁה הֵן מֵאָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה, לְפִי שֶׁ׳רד״ו׳ שָׁנִים עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: רְד״וּ שָׁמָּה (בראשית מ״ב:ב׳), צֵא מֵהֶן שְׁמֹנִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ לְמשֶׁה בְּעֵת שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, נִשְׁתַּיְרוּ מֵאָה וּשְׁלשִׁים, הָא לָמַדְנוּ שֶׁיּוֹכֶבֶד בַּת מֵאָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה הָיְתָה בְּעֵת שֶׁנּוֹלַד משֶׁה.
מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף – זֶה משֶׁה שֶׁנִּזְרַק לַיְאוֹר.
דָּבָר אַחֵר: שֶׁנִּזְרַק מִן מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבְרַח משֶׁה וגו׳ (שמות ב׳:ט״ו).
שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ – אֵלּוּ שִׁבְעִים זְקֵנִים שֶׁמִּנָּה משֶׁה כֻּלָּם נְבִיאִים, מֵאוֹתָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ וגו׳ (שמות ג׳:י״ח), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ (במדבר י״א:ט״ז).
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶׁמֶן לְמִנְחָה – שֶׁהוּא וְהֵם כֻּלָּם נִתְמַלְּאוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְהֵם נִתְמַלְּאוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מֵרוּחוֹ שֶׁל משֶׁה, וּמשֶׁה לֹא חָסַר כְּלוּם, כְּאָדָם שֶׁמַּדְלִיק נֵר מִנֵּר, הַנֵּר דּוֹלֵק וַחֲבֵרוֹ אֵינוֹ חָסֵר, כְּאָדָם שֶׁמֵּרִיחַ בָּאֶתְרוֹג הוּא נֶהֱנָה וְהָאֶתְרוֹג אֵינוֹ חָסֵר כְּלוּם. לְמִנְחָה, כְּמָה דְּתֵימָא: וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וגו׳ (במדבר י״א:כ״ה).
דָּבָר אַחֵר: שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים – כְּנֶגֶד אֶלְדָד וּמֵידָד, כְּמָה דְּתֵימָא: וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָד וגו׳ (במדבר י״א:כ״ו). לְמִנְחָה, כְּמָה דְּתֵימָא: וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וגו׳ (במדבר י״א:כ״ו).
וַכַּאןַ קֻרבַּאנֻהֻ קַצעַתַּ מִן פִצַּ׳תֵ וַזנֻהַא מִאַתֹ וַתַּ׳לַאתֻ׳וןַ מִת׳קַאלַא בִּמִת׳קַאלִ אלּקֻדֻסִ וַכַ׳רנֻובַּ פִצַּ׳תֵ וַזנֻהֻ סַבּעֻוןַ מִת׳קַאלַא כִּלַאהֻמַא מַמלֻואַאןַ סַמִידַא מַלתֻותַּא בִּדֻהַאןֵ לִלהַדִיתִ
והיה קרבנו, תבנית ממתכת כסף במשקל מאה ושלשים משקולות לפי המשקל המקבל בקדש, ומזרק מתכת כסף, משקלו שבעים משקלת, לפי המשקל המקבל בקדש, שניהם ממלאים מן הסולת המערב עם שמן, למתנה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(מד) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃
one golden ladle of ten shekels, full of incense;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
בָּזִכָּא חֲדָא מַתְקָלַהּ עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִּדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָּא.
one pan weighing ten shekels of gold, full of fragrant incense;
בזך חדה אמתקליה בעשר סלעין דכסף הוות עבידה והיא הוות דדהב קרב יתה מלייה רישי קטרת בוסמניןג טבין מפטמין ודכיין לקטרתהד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״מתקליה ... לקטרתה״) נוסח אחר: ״{מתק}⁠לה עשרה דדהב מלייה קטרה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״עשר ... דדהב״) נוסח אחר: ״עשרה סלעין די הוות דדה׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רישי קטרת בוסמנין״) גם נוסח חילופי: ״ראש בוס׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לקטרתה״) גם נוסח חילופי: ״לקטורת בוס׳⁠ ⁠⁠״.
בזיכא חדא מתקלא וגומ׳.
one pan (censer) weighing etc.;
כַּף אַחַת – שֶׁמִּתַּחַת יַד משֶׁה לָקוּ הַמִּצְרִיִּים עֶשֶׂר מַכּוֹת, הֱוֵי עֲשָׂרָה זָהָב, לָמָּה הָיוּ מִקְצַת הַכֵּלִים שֶׁל כֶּסֶף וּמִקְצָתָן שֶׁל זָהָב, לוֹמַר לָךְ הָאַחֲרוֹנִים שֶׁהָיוּ שֶׁל זָהָב כְּנֶגֶד בִּיזַת הַיָּם, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהַזָּהָב נֶחְמָד וְיָקָר מִן הַכֶּסֶף, כָּךְ הָיְתָה בִּיזַת הַיָּם גְּדוֹלָה מִשֶּׁל מִצְרַיִם, וְעַל אֵלּוּ וְאֵלּוּ נֶאֱמַר: תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ (שיר השירים א׳:י״א), זוֹ בִּזַּת הַיָּם, עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף (שיר השירים א׳:י״א), זוֹ בִּזַּת מִצְרַיִם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים (יחזקאל ט״ז:ז׳), בַּעֲדִי, זוֹ בִּזַּת מִצְרַיִם, עֲדָיִים, זוֹ בִּזַּת הַיָּם, הֱוֵי מְלֵאָה קְטֹרֶת – שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל נִתְמַלְּאוּ מֵהֶם כֶּסֶף וְזָהָב וְכָל מִינֵי בְּשָׂמִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים וגו׳ נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן (שיר השירים ד׳:י״ג-י״ד), הֱוֵי: מְלֵאָה קְטֹרֶת.
דָּבָר אַחֵר: מֵאָה וּשְׁלשִׁים שֶׁל קְעָרָה, וְשִׁבְעִים שֶׁל מִזְרָק, וַעֲשָׂרָה שֶׁל כַּף, הֲרֵי מֵאָה וָעֶשֶׂר, כְּנֶגֶד רְד״וּ שָׁנִים שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם מִיּוֹם שֶׁיָּרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם עַד שֶׁיָּצְאוּ מִשָּׁם.
דִרגַא מִן דַ׳הַבֵּ וַזנֻהֻ עַשַׁרַתֻ מַתַּ׳אקִיְלֵ מִמלֻואַא בֻּכֻ׳ורַא
מגרה מזהב, משקלה עשרה משקולות, לפי המשקל המקבל בקדש, ממלאת בסממנים המתאדים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(מה) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן⁠־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ⁠־אֶחָ֥ד בֶּן⁠־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃
one young bull, one ram, one male lamb a year old, for a burnt offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמנחת שיעודהכל
תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא.
one young bull, one ram, one lamb of the year for a burnt offering,
תור חד בר תורין בר תלת שנין דכר חד בר תרתין ואמר חד בר שתהא תלתיהון קרב לעלהב.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין: ״שתייה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תלת שנין דכר חד בר תרתין ואמר חד בר שתה תלתיהון קרב לעלה״) גם נוסח חילופי: ״דכר חד אמר חד בר שתה לעלה״.
תור חד בר תורין וגומ׳.
one young bullock etc.;
פַּר אֶחָד בֶּן וגו׳ – הִזְכִּיר שְׁלשָׁה מִינִים לְעוֹלָה, כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה פַּרְנָסִים טוֹבִים שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם (מיכה ו׳:ד׳). נָתַן לָהֶם מָן בִּזְכוּת משֶׁה, וְעַנְנֵי כָּבוֹד בִּזְכוּת אַהֲרֹן, וּבְאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה נֶאֱמַר שְׁלשָׁה מִינֵי עוֹלָה, כְּנֶגֶד שָׁלשׁ מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁהָיוּ בְּיָדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם וּבִזְכוּתָן נִגְאֲלוּ, שֶׁלֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם, וְלֹא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם, וְשֶׁגָּדְרוּ עַצְמָם מִן הָעֶרְוָה.
וַתַּ׳וְרַא מִןַ אלבַּקַרִ כַּבּשַׁא וַחַמַלַא בּןַ סַנַתִהִ לִלצַעִידַתִ
ושור מן הבקר, איל וכבש בן שנתו, לעולה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

פר אחד דאליסף: ב׳ מלין הן.⁠א [פַּ֣ר אֶחָ֞ד].
א. [ההערה באה להוציא מדפוס ונציה ש״ז, שהמילים פר אחד נדפסו בו בלא רווח ביניהן.]
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמנחת שיהכל
 
(מו) שְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃
one male goat for a sin offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּתָא.
one kid of the goats for a sin offering;
צפיר עזין בר חד קרב יתה לחטאתה לשבקות חובין לשלוון למכפרה באדמהא דצפירה על חובוי ועל חובי שלות שבטה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באדמה״) גם נוסח חילופי: ״בדמה״.
צפיר בר עיזין וגומ׳.
one kid of the goats etc.;
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת – כְּנֶגֶד הַפֶּסַח, שֶׁצִּוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מִן הָעִזִּים עַל פְּרִישׁוּת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, לְפִי שֶׁעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, וְלֹא הָיְתָה מִדַּת הַדִּין נוֹתֶנֶת לְגָאֲלָם עַד שֶׁפֵּרְשׁוּ מִמֶּנָּה. וְעַל פְּרִישׁוּת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁעָשׂוּ וְנִגְאֲלוּ עָלֶיהָ, כְּמָה דְתֵימָא: וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם (שמות י״ב:י״ג), לְפִיכָךְ הִקְרִיבוּ כְּנֶגְדָהּ שָׂעִיר לְחַטָּאת, לְפִי שֶׁבַּעֲוֹן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָיוּ מַקְרִיבִין שָׂעִיר לְחַטָּאת.
וַעַתֻודַא מִןַ אלמַאעִזִ לִלזַכּוַתִ
ושעיר מן העזים, לחטאת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(מז) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי⁠־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן אֶלְיָסָ֖ף בֶּן⁠־דְּעוּאֵֽל׃
and for the sacrifice of peace offerings, two head of cattle, five rams, five male goats, and five male lambs a year old. This was the offering of Eliasaph the son of Deuel.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרֵי תְּרֵין דִּכְרֵי חַמְשָׁא גְּדֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא חַמְשָׁא דֵּין קוּרְבָּנָא דְּאֶלְיָסָף בַּר דְּעוּאֵל.
and for consecrated oblations, two oxen, five rams, five goats, five lambs of the year. This was the oblation of Eljasaph bar Dehuel.
ולנכסתא קודשיה קרב תורין תרין דכרין חמשה גדיין חמשה תורין בני שתהון חמשה דן קרבנה די אתנדב וקרב מן נכסיה גרמיה רב שבטה דבנוי דג⁠(ת){ד} אליסף בר דעואל.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולנכסת״) גם נוסח חילופי: ״ולנכיסת״.
ולניכסת קודשיא וגומ׳.
and for consecrated victims, two oxen etc.;
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם – כְּנֶגֶד יַעֲקֹב וְיוֹסֵף שֶׁבִּזְכוּתָם נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: גָּאַלְתָּ בִּזְרֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָּה (תהלים ע״ז:ט״ז).
דָּבָר אַחֵר: כְּנֶגֶד משֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁהֵם עָשׂוּ אֶת כָּל הַמּוֹפְתִים וְעַל יְדֵיהֶן יָצְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה וגו׳ (שמות י״א:י׳).
אֵילִם חֲמִשָּׁה וגו׳ – לָמָּה שְׁלשָׁה מִינִים, כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה אָבוֹת, שֶׁזָּכַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַבְּרִית שֶׁכָּרַת לָהֶם וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב (שמות ב׳:כ״ד). לָמָּה חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, לְפִי שֶׁחֶשְׁבּוֹנָם עוֹלֶה חֲמִשָּׁה עָשָׂר כְּנֶגֶד הָאָבוֹת וְהַשְּׁבָטִים שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה עָשָׂר, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָבוֹת כָּךְ נִשְׁבַּע לַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת אֹמֶר סֶלָה (חבקוק ג׳:ט׳).
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה חֲמִשָּׁה עָשָׂר, לְפִי שֶׁנִּגְאֲלוּ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן, שֶׁנֶּאֱמַר: מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח וגו׳ (במדבר ל״ג:ג׳), וְאוֹמֵר: וָאֶכְּרֶהָ לִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף (הושע ג׳:ב׳).
זֶה קָרְבַּן אֶלְיָסָף וגו׳ – כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִקְרִיב עַל סֵדֶר גְּאֻלַּת מִצְרַיִם, הִתְחִיל מְקַלֵּס אֶת קָרְבָּנוֹ, זֶה קָרְבַּן אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל.
וַלִדַ׳בּחִ אלסַּלַאמַתִ בַּקרַתַּאןֵ וַכַ׳מסַתֻ כִּבַּאשֵׁ וַכַ׳מסַתֻ עִתּדַאןֵ וַכַ׳מסַתֻ חִמלַאןֵ אַבּנַאאִ סַנַתֵ הַדַ׳א קֻרבַּאןֻ אִליַסַאף בּןִ דִעֻואִיל
ולזבח ההודאה על טוב שלומם, שתי פרות וחמשה אילים וחמשה עתודים וחמשה טלאים זכרים מן הכבשים או מן העזים בני שנה, זה קרבן אליסף בן דעואל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(מח) בַּיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י אֶפְרָ֑יִם אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן⁠־עַמִּיהֽוּד׃
On the seventh day: Elishama the son of Ammihud, prince of the children of Ephraim.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראחזקוניר׳ בחיידעת זקניםאברבנאלמנחת שיאור החייםנצי״בעודהכל
בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה רַבָּא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִּיהוּד.
On the seventh day the prince of the sons of Ephraim, Elishama bar Ammihud.
ביומא שביעיהא דחנוכת רבותה דמדבחה קרב רב שבטה דבנוי דאפר׳ אלישמע בר עמיהוד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שביעיה״) גם נוסח חילופי: ״שביעאה״.
ביומא שביעאה קריב רב בית אבא לבני אפרים אלישמע בר עמיהוד.
on the seventh, Elishama bar Ammihud, prince of the Beni Ephraim;

פרשה יד

[א] בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: לִי גִּלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי (תהלים ס׳:ט׳), תְּנֵינַן תַּמָּן שְׁלשָׁה מְלָכִים אַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שְׁלשָׁה מְלָכִים: יָרָבְעָם וְאַחְאָב וּמְנַשֶּׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מְנַשֶּׁה יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלָיִם לְמַלְכוּתוֹ (דברי הימים ב ל״ג:י״ג). אָמְרוּ לְמַלְכוּתוֹ הֱשִׁיבוֹ וְלֹא הֱשִׁיבוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת: בִּלְעָם וְדוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל וְגֵיחֲזִי. מִי מְנָאָן אָמַר רַב אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה מְנָאוּם.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל בִּקְּשׁוּ לְצָרֵף אֶת שְׁלֹמֹה עִמָּהֶם וּבָא דְּמוּת דְּיוּקָנוֹ שֶׁל דָּוִד וְנִשְׁתַּטֵּחַ לִפְנֵיהֶם, לֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו, יָצָאת אֵשׁ מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְלִהֲטָה סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלֶיהָ, יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶן: חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ וגו׳ (משלי כ״ב:כ״ט), מִי שֶׁהִקְדִּים בֵּיתִי לְבֵיתוֹ, וְלֹא עוֹד שֶׁבֵּיתִי בָּנָה בְּשֶׁבַע שָׁנִים וּבֵיתוֹ בָּנָה בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים, לָאו, אֶלָּא לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים (משלי כ״ב:כ״ט), וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלֶיהָ. חָזְרָה וְאָמְרָה לָהֶם: הֲמֵעִמְךָ יְשַׁלְּמֶנָּהּ כִּי מָאַסְתָּ כִּי אַתָּה תִבְחַר וְלֹא אָנִי וּמַה יָּדַעְתָּ דַּבֵּר (איוב ל״ד:ל״ג), מִיָּד נִמְנְעוּ מִלְּצָרְפוֹ עִמָּהֶם. דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אוֹמְרִים כּוּלָהֶם יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא חוּץ מִבִּלְעָם, מַה טַּעַם: לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וגו׳ מוֹאָב סִיר רַחְצִי וגו׳ (תהלים ס׳:ט׳-י׳). לִי גִלְעָד זֶה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁמֵּת בְּרָמוֹת גִּלְעָד. וְלִי מְנַשֶּׁה, כְּמַשְׁמָעוֹ, זֶה מְנַשֶּׁה בֶּן חִזְקִיָה. וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי, זֶה יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי. יְהוּדָה מְחֹקְקִי, זֶה אֲחִיתֹפֶל דְּקָא אָתֵי מִיהוּדָה. מוֹאָב סִיר רַחְצִי, זֶה גֵיחֲזִי שֶׁלָּקָה עַל יְדֵי רְחִיצָה. עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי, זֶה דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַה נַּעֲבֵיד מַלְכָּא דְּיִשְׂרָאֵל מְקַלְּלִין, אַנְשֵׁי דָּמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם (תהלים נ״ה:כ״ד), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלַי לַעֲשׂוֹתָם רֵעִים אֵלּוּ לָאֵלּוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרוֹעָעִי (תהלים ס׳:י׳), עָלַי לְפַלֵשׁ לָהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים וְלַעֲשׂוֹתָן רֵעִים אֵלּוּ לָאֵלּוּ. תַּמָּן אָמְרוּ כְּתִיב: עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרוֹעָעִי, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם יָבוֹא מִי שֶׁהָרַג אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וְהוֹרִישׁ אֶת בָּנֶיךָ גַּת, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה לוֹ, אָמַר לָהֶם עָלַי לַעֲשׂוֹתָן רֵעִים זֶה לָזֶה.
דָּבָר אַחֵר: לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה, לְפִי שֶׁיֵּשׁ מַחְלֹקֶת הַרְבֵּה עַל הַמְשׁוּחִים, יֵשׁ אוֹמְרִים שִׁבְעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַהֲקֵמֹנוּ עָלָיו שִׁבְעָה רֹעִים (מיכה ה׳:ד׳). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שְׁמוֹנָה, וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם (מיכה ה׳:ד׳). וְאֵינוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁמְפֹרָשׁ אַרְבָּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְאֵנִי ה׳ אַרְבָּעָה חָרָשִׁים, וָאֹמַר מָה אֵלֶּה בָאִים לַעֲשׂוֹת וַיֹּאמֶר לֵאמֹר אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ וגו׳ (זכריה ב׳:ג׳-ד׳). וְאֵלּוּ הֵן אַרְבָּעָה חָרָשִׁים, דָּוִד בָּא וּמְפָרֵשׁ, לִי גִלְעָד, זֶה אֵלִיָּהוּ שֶׁהָיָה מִתּוֹשָׁבֵי גִלְעָד. וְלִי מְנַשֶּׁה, זֶה מָשִׁיחַ שֶׁעוֹמֵד מִבָּנָיו שֶׁל מְנַשֶּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה (תהלים פ׳:ג׳), וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי, זֶה מְשׁוּחַ מִלְחָמָה שֶׁבָּא מֵאֶפְרָיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ (דברים ל״ג:י״ז). יְהוּדָה מְחֹקְקִי, זֶה הַגּוֹאֵל הַגָּדוֹל שֶׁהוּא בָּא מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל דָּוִד. מוֹאָב סִיר רַחְצִי, מַהוּ מוֹאָב סִיר רַחְצִי, אָמַר הָאֱלֹהִים אַף כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הַגּוֹאֲלִים הַלָּלוּ אֵינִי בָּא וּמְסַיְּעָן עַד שֶׁיָּבוֹאוּ הַמּוֹאָבִיּוֹת עִמָּהֶם. עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי, מָה אֲנִי עוֹשֶׂה שׁוֹלֵף מִנְעָלִי וְדוֹרְכָן וְרוֹמְסָן בַּעֲקֵבַי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: פּוּרָה דָרַכְתִּי לְבַדִּי וגו׳ (ישעיהו ס״ג:ג׳), מָשְׁלוּ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁבָּנָה אַרְבָּעָה פְּלָטֵרִין בְּאַרְבַּע מְדִינוֹת, נִכְנַס לָרִאשׁוֹנָה אָכַל וְשָׁתָה וְלֹא שָׁלַף נַעֲלוֹ, וְכֵן לַשְּׁנִיָה וְכֵן לַשְּׁלִישִׁית, כְּשֶׁבָּא לָרְבִיעִית אָכַל וְשָׁתָה וְשָׁלַף נַעֲלוֹ, אָמַר לָהֶם צְאוּ וְהָבִיאוּ לִי כָּל אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים שֶׁיֵּשׁ בַּמְדִינָה הַזֹּאת וְיַעַרְכוּ לְפָנַי לָחֶם. אָמְרוּ לוֹ מִפְּנֵי מָה כְּשֶׁנִּכְנַסְתָּ לָרִאשׁוֹנָה אָכַלְתָּ וְשָׁתִיתָ וְלֹא שָׁלַפְתָּ נְעָלֶיךָ, וּבְזוֹ שָׁלַפְתָּ נְעָלֶיךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׁתִיתָ. אָמַר לָהֶם כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי לָרִאשׁוֹנָה לֹא הָיְתָה דַעְתִּי מְיֻשֶּׁבֶת עָלַי, וְכֵן לַשְּׁנִיָּה, וְכֵן לַשְׁלִישִׁית, בְּכָל עֵת הָיִיתִי אוֹמֵר אֵימָתַי אֶרְאֶה אוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁאֶכָּנֵס בָּאַחֲרוֹנָה, וְעַכְשָׁו שֶׁנִּכְנַסְתִּי מִיָּד נִתְיַשְּׁבָה דַעְתִּי עָלַי. אַף כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה מִלְחָמָה בְּפַרְעֹה וּבַעֲמָלֵק וּבְסִיסְרָא וּבְסַנְחֵרִיב וּבִנְבוּכַדְנֶצַּר וּבְהָמָן וּבְמַלְכֵי יְוָנִים וְלֹא נִתְקָרְרָה דַעְתּוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה נְקָמָה בֶּאֱדוֹם בְּעַצְמוֹ, הֱוֵי: עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרוֹעָעִי (תהלים ס׳:י׳), אֲנִי אַפִּיל שָׁתוֹתֶיהָ שֶׁל אֱדוֹם וְאָבִיא גְאֻלַּתְכֶם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וגו׳ וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה (מלאכי א׳:ד׳-ה׳).
דָּבָר אַחֵר: לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וגו׳, מְדַבֵּר בְּדָוִד בְּעֵת שֶׁמֵּת שָׁאוּל עָמַד אַבְנֵר בֶּן נֵר וְהִמְלִיךְ לְאִישׁ בּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל עַל הַגִּלְעָד וְעַל יִזְרְעֶאל וְעַל אֶפְרָיִם, כְּמָה דְתֵימָא: וְאַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צָבָא אֲשֶׁר לְשָׁאוּל לָקַח אֶת אִישׁ בּשֶׁת וגו׳ (שמואל ב ב׳:ח׳), וְאוֹמֵר: וַיַּמְלִכֵהוּ אֶל הַגִּלְעָד וְאֶל הָאֲשׁוּרִי וְאֶל יִזְרְעֶאל וְעֶל אֶפְרַיִם וגו׳ (שמואל ב ב׳:ט׳), וְיִזְרְעֶאל הָיָה לִמְנַשֶּׁה, שֶׁכֵּן כָּתוּב: וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יוֹסֵף לֹא יִמָּצֵא לָנוּ הָהָר וְרֶכֶב בַּרְזֶל בְּכָל הַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בְּאֶרֶץ הָעֵמֶק לַאֲשֶׁר בְּבֵית שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ וְלַאֲשֶׁר בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל (יהושע י״ז:ט״ז), הִתְחִיל דָּוִד אוֹמֵר אַף עַל פִּי שֶׁאַבְנֵר מַחֲזִיק בְּבֶן שָׁאוּל לְהַמְלִיכוֹ עַל אֵלֶּה הַשְּׁבָטִים, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַמְלִיכֵנִי עַל כֻּלָּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וּבִיְרוּשָׁלָיִם מָלַךְ שְׁלשִׁים וְשָׁלשׁ שָׁנָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה (שמואל ב ה׳:ה׳). מוֹאָב סִיר רַחֲצִי, לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּרַח דָּוִד מִפְּנֵי שָׁאוּל הוֹלִיךְ אָבִיו וְאִמּוֹ אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב, כִּי הָיָה יָרֵא מִפְּנֵי שָׁאוּל, וְהָיָה בּוֹטֵחַ בָּהֶם לְפִי שֶׁהָיָה מֵרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם עַד אֲשֶׁר אֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים (שמואל א כ״ב:ג׳). וְאוֹמֵר: וַיַּנְחֵם אֶת פְּנֵי מֶלֶךְ מוֹאָב וַיֵּשְׁבוּ עִמּוֹ כָּל יְמֵי הֱיוֹת דָּוִד בַּמְּצוּדָה (שמואל א כ״ב:ד׳). וּלְכָךְ קְרָאוֹ סִיר, מָה הַבָּשָׂר מִתְעַכֵּל בַּסִּיר, כָּךְ נִתְעַכְּלוּ שָׁם, שֶׁהֲרָגָם מֶלֶךְ מוֹאָב וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אֶלָּא אָח אֶחָד לְדָוִד שֶׁבָּרַח אֵצֶל נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן, וְשָׁלַח מֶלֶךְ מוֹאָב אַחֲרָיו וְלֹא רָצָה לִתְּנוֹ, וְהוּא הַחֶסֶד שֶׁעָשָׂה נָחָשׁ עִם דָּוִד, וּלְפִיכָךְ נִתְגָּרֶה עִם הַמּוֹאָבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת וַתְּהִי מוֹאָב לְדָוִד לַעֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה (שמואל ב ח׳:ב׳). עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי, כְּמָה דְתֵימָא: כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם (מלכים א י״א:ט״ז), וּכְתִיב: וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד (שמואל ב ח׳:י״ד). עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרוֹעָעִי, כְּמָה דְתֵימָא: וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ דָּוִד אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם וַיִּקַּח דָּוִד אֶת מֶתֶג הָאַמָּה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים (שמואל ב ח׳:א׳).
דָּבָר אַחֵר: לִי גִלְעָד וגו׳, אָמַר סוֹמָה בַּר כְּתָבָה בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אָמַר הָאֱלֹהִים אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם שֶׁאֵין הַמֵּתִים חַיִּים אַתְּ אֱמֹר לוֹ הֲרֵי אֵלִיָּהוּ שֶׁהוּא בָּא מִגִּלְעָד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתּשָׁבֵי גִלְעָד (מלכים א י״ז:א׳), הוּא מֵעִיד שֶׁכְּבָר הֶחֱיֵיתִי אֶת הַמֵּת בְּנָהּ שֶׁל צָרְפִית עַל יָדוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, הֱוֵי: לִי גִלְעָד. וְלִי מְנַשֶּׁה, אִם בָּא אָדָם לוֹמַר שֶׁאֵין הָאֱלֹהִים מְקַבֵּל אֶת הַשָּׁבִים, הֲרֵי מְנַשֶּׁה בֶּן חִזְקִיָּה יָבוֹא וְיָעִיד שֶׁלֹא הִרְשִׁיעַ בְּרִיָה בָּעוֹלָם לְפָנַי כְּמוֹתוֹ, וּבִשְׁעַת תְּשׁוּבָה קִבַּלְתִּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלָיִם לְמַלְכוּתוֹ (דברי הימים ב ל״ג:י״ג). אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשְׁי, אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם שֶׁאֵין הָאֱלֹהִים פּוֹקֵד עֲקָרוֹת, הֲרֵי אֶלְקָנָה שֶׁמֵּהַר אֶפְרָיִם מֵעִיד שֶׁפָּקַדְתִּי אֶת חַנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי פָקַד ה׳ אֶת חַנָּה (שמואל א ב׳:כ״א). יְהוּדָה מְחֹקְקִי, אִם בָּא אָדָם לוֹמַר שֶׁאֵין הָאֱלֹהִים מַצִּיל מִן הָאֵשׁ, הֲרֵי חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מְעִידִים שֶׁהִצַּלְתִּים מִן הָאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: דִּי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וְשֵׁיזִב לְעַבְדוֹהִי וגו׳ (דניאל ג׳:כ״ח).
דָּבָר אַחֵר: יְהוּדָה מְחֹקְקִי, אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּיל מִן חַיּוֹת רָעוֹת, הֲרֵי דָּנִיֵּאל שֶׁהָיָה מִיהוּדָה מֵעִיד שֶׁהִצַּלְתִּיו מִן הָאֲרָיוֹת, כְּמָה דְתֵימָא: אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי (דניאל ו׳:כ״ג). מוֹאָב סִיר רַחְצִי, אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַפֵּא אֶת הַמְצֹרָע, הֲרֵי נַעֲמָן יָבוֹא וְיָעִיד שֶׁרְפָאתִיו עַל יְדֵי רְחִיצַת הַיַּרְדֵּן וְהֵסַרְתִּי הַצָּרַעַת מֵעָלָיו, כְּמָה דְתֵימָא: וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר (מלכים ב ה׳:י״ד). וְלָמָּה קָרָא לְנַעֲמָן מוֹאָב, עַל שֵׁם שֶׁשָּׁמַע לַעֲצַת עֲבָדָיו, כְּמָה דְתֵימָא: וַיִּגְשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלֹא תַעֲשֶׂה וגו׳ (מלכים ב ה׳:י״ג), לְכָךְ נִקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב עַל שֵׁם אָבִי.
דָּבָר אַחֵר: מוֹאָב סִיר רַחֲצִי, אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּיל מִן הַמַּיִם יָבוֹא משֶׁה שֶׁנִּקְרָא אָבִי, כְּמָה דְתֵימָא: וְאִשְׁתּוֹ הַיְּהֻדִיָה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדֹר וגו׳ (דברי הימים א ד׳:י״ח), שֶׁהֵסַרְתִּי אוֹתוֹ מִן הַטְּבִיעָה עַל יְדֵי רְחִיצַת בַּת פַּרְעֹה, כְּמָה דְתֵימָא: וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וגו׳ וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וגו׳ (שמות ב׳:ה׳-ו׳). עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי, אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּיל מִן הָעֵץ, יָבוֹא מָרְדְּכַי וְיָעִיד שֶׁהִצַּלְתִּיו מִן הָעֵץ שֶׁהֵכִין לוֹ הָמָן שֶׁהָיָה עֲמָלֵקִי מִזֶּרַע אֱדוֹם, וַהֲשִׁבֹתִי לוֹ גְּמוּלוֹ בְּרֹאשׁוֹ: וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ (אסתר ט׳:כ״ה), לְכָךְ נֶאֱמַר עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי, עַל הָמָן הָאֲדוֹמִי הִשְׁלַכְתִּי נַעֲלִי, שֶׁהֵמַתִּי אוֹתוֹ בְּחֶנֶק בִּנְעִילַת גְּרוֹנוֹ. עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרוֹעָעִי, אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּיל חַלָּשׁ מִיַּד גִּבּוֹר בְּלֹא חֶרֶב וּבְלֹא חֲנִית, יָבוֹא דָּוִד וְיָעִיד, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה׳ כִּי לַה׳ הַמִּלְחָמָה (שמואל א י״ז:מ״ז), כְּמָה דְתֵימָא: וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים וגו׳ (שמואל א י״ז:נ״ב).
דָּבָר אַחֵר: לִי גִלְעָד וגו׳, מְדַבֵּר בְּאַרְבָּעָה שֶׁהִקְרִיבוּ בְּאִסּוּר בָּמָה, לִי גִלְעָד, אָמַר הָאֱלֹהִים שֶׁלֹא יָבוֹא אָדָם וִיהַרְהֵר אַחַר אֵלִיָּהוּ שֶׁמִּגִּלְעָד שֶׁהִקְרִיב בְּאִסּוּר בָּמָּה וּבָנָה מִזְבֵּחַ בְּהַר הַכַּרְמֶל וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, וְהַתּוֹרָה אָסְרָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וגו׳ כִּי אִם בַּמָּקוֹם וגו׳ (דברים י״ב:י״ג-י״ד), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי הוּא שֶׁאָמַרְתִּי לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי (מלכים א י״ח:ל״ו), הֱוֵי: לִי גִלְעָד. וְלִי מְנַשֶּׁה, שֶׁלֹא יֹאמַר אָדָם וִיהַרְהֵר אַחַר גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ שֶׁהָיָה מִן מְנַשֶּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל וגו׳ (שופטים ו׳:ט״ו), שֶׁהִקְרִיב בְּאִסּוּר בָּמָּה.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא שֶׁבַע עֲבֵרוֹת עָבַר גִּדְעוֹן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁקֵּרַב וְהָיָה זָר, וּבֶן כּוֹמָרִים, וְהִקְרִיב בַּלַּיְלָה, וּמֵעֲצֵי אֲשֵׁרָה, וְשׁוֹר מֻקְצֶה לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְשׁוֹר נֶעֱבָד, וּבְאִסּוּר בָּמָּה, שֶׁהֲרֵי הַמִּשְׁכָּן הָיָה בְּשִׁה, אָמַר הָאֱלֹהִים אַל יְהַרְהֵר אָדָם אַחֲרָיו, לִשְׁמִי עָשָׂה וַאֲנִי הוּא שֶׁאָמַרְתִּי לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ ה׳ קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וגו׳ וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַה׳ אֱלֹהֶיךָ עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה בַּמַּעֲרָכָה וגו׳, וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת (שופטים ו׳:כ״ה-כ״ו). הֱוֵי וְלִי מְנַשֶּׁה. וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי, זֶה יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן שֶׁבָּא מֵאֶפְרָיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן (במדבר י״ג:ח׳), אִם בָּא אָדָם לוֹמַר לָמָּה בָּנָה מִזְבֵּחַ בְּהַר עֵיבָל, כְּמָה דְתֵימָא: אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל (יהושע ח׳:ל׳), וַהֲלוֹא הַמִּשְׁכָּן הָיָה שָׁם, וּכְתִיב בַּתּוֹרָה: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט וגו׳ (ויקרא י״ז:ג׳), אָמַר הָאֱלֹהִים אֲנִי הוּא שֶׁאָמַרְתִּי לוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָנִיתָ שָׁם מִזְבֵּחַ לַה׳ אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים וגו׳ (דברים כ״ז:ה׳). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה עֶבֶד ה׳ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת משֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל [והעלית] וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת וגו׳ (יהושע ח׳:ל״א), הֱוֵי: וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי. יְהוּדָה מְחֹקְקִי, זֶה דָּוִד שֶׁבָּא מִיהוּדָה, אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם לָמָּה הִקְרִיב דָּוִד בְּאִסּוּר בָּמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וגו׳ (שמואל ב כ״ד:כ״ב), אָמַר הָאֱלֹהִים אֲנִי הוּא שֶׁאָמַרְתִּי לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הָקֵם לַה׳ מִזְבֵּחַ וגו׳ (שמואל ב כ״ד:י״ח). מוֹאָב סִיר רַחֲצִי וגו׳, אֵלּוּ שָׁלשׁ אֻמּוֹת אָסַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לִכְשֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ לִירַשׁ אֶת אַרְצָם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וגו׳ (דברים ב׳:ט׳), וְכֵן אֱדוֹם, דִּכְתִיב: אַל תִּתְגָרוּ בָם (דברים ב׳:ה׳). אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא (שמות י״ג:י״ז), קְרוֹבָה הָיְתָה הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע אַבְרָהָם לַאֲבִימֶלֶךְ: וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִי (בראשית כ״א:כ״ג), וַעֲדַיִן נֶכְדּוֹ הָיָה קַיָּם, וְלֶעָתִיד לָבוֹא עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַתִּיר שְׁלָשְׁתָּן לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה וגו׳ (ישעיהו י״א:י״ד), וּמְתַרְגְּמִין וְיִתְחַבְּרוּן כְּתַף חָד לְמִמְחֵי יַת פְּלִשְׁתָּאֵי, לְכָךְ נֶאֱמַר: עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרוֹעָעִי. אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם (ישעיהו י״א:י״ד), כְּמָה דְתֵימָא מוֹאָב סִיר רַחְצִי עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי.
דָּבָר אַחֵר: וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי (תהלים ס׳:ט׳), זֶה שְׁמוּאֵל בֶּן אֶלְקָנָה שֶׁהָיָה אֶפְרָתִי וְהִקְרִיב בְּאִסּוּר בָּמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה כָּלִיל לַה׳ (שמואל א ז׳:ט׳), אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת נַעֲשׂוּ בַּטָּלֶה שֶׁל שְׁמוּאֵל, הוּא וְעוֹרוֹ וּמְחֻסָּר זְמָן וְלֵוִי הָיָה, וּמִנַּיִן שֶׁקִּבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרְבָּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל ה׳ בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ ה׳ (שמואל א ז׳:ט׳), הֱוֵי: וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי.
דָּבָר אַחֵר: וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי, מְדַבֵּר בִּיהוֹשֻׁעַ שֶׁהָיָה מִשֵּׁבֶט אֶפְרַיִם וְהוּא עָשָׂה מִלְחָמָה בַּשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיַּשְׁכִּמוּ כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר וגו׳ (יהושע ו׳:ט״ו), וּמִנַּיִן שֶׁהָיְתָה שַׁבָּת, שֶׁאֵין שִׁבְעָה לְעוֹלָם בְּלֹא שַׁבָּת, וּלְפִי שֶׁהָיָה יוֹם שַׁבָּת אוֹתוֹ יוֹם שֶׁכָּבְשׁוּ אֶת יְרִיחוֹ, לְכָךְ הֶחֱרִים אֶת יְרִיחוֹ קֹדֶשׁ לַה׳, כְּמָה דְתֵימָא: וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַה׳ וגו׳ (יהושע ו׳:י״ז), אָמַר יְהוֹשֻׁעַ הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ קֹדֶשׁ וְכָל מַה שֶּׁנִּכְבַּשׁ בַּשַּׁבָּת יִהְיֶה קֹדֶשׁ לַה׳, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לַה׳ אוֹצַר ה׳ יָבוֹא (יהושע ו׳:י״ט).
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן כְּעִיר הַנִּדַּחַת עֲשָׂאָהּ, וַהֲרֵי עִיר הַנִּדַּחַת אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ וגו׳ (דברים י״ג:י״ז), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי חָרֶב (יהושע ו׳:כ״א).
אָמַר רַבִּי יוּדָא הַלֵּוִי בַּר שָׁלוֹם, לִמֵּד לְיִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה (במדבר ט״ו:כ׳), אָמַר יְהוֹשֻׁעַ הוֹאִיל וְכָבַשְׁנוּ אוֹתָהּ תְּחִלָּה נַקְדִּישׁ אֶת כָּל שְׁלָלָהּ לַגָּבוֹהַּ. אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם הֵיאַךְ חִלֵּל יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַשַּׁבָּת וגו׳, אֱמֹר לוֹ עַל פִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל יְהוֹשֻׁעַ רְאֵה נָתַתִּי וגו׳ וְסַבֹּתֶם אֶת הָעִיר וגו׳ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר וגו׳ (יהושע ו׳:ב׳-ד׳), וְאִי אֶפְשָׁר לְשִׁבְעָה יָמִים בְּלֹא שַׁבָּת, הֱוֵי: וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי.
דָּבָר אַחֵר: וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי, מְדַבֵּר בִּנְשִׂיא אֶפְרָיִם, שֶׁהִקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם וגו׳, מִנַּיִן שֶׁיּוֹם הַשַּׁבָּת הָיָה, לְפִי שֶׁכְּבָר אָמַרְנוּ אוֹתוֹ יוֹם שֶׁהִתְחִילוּ הַנְּשִׂיאִים יוֹם רִאשׁוֹן הָיָה, מִכָּאן אַתְּ לָמֵד שֶׁיּוֹם שְׁבִיעִי לְהַקְרָבָה שַׁבָּת הָיָה, שֶׁלֹא תֹאמַר הֵיאַךְ חִלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת וַהֲלוֹא אֵין קָרְבַּן יָחִיד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְזֶה הִקְרִיב בַּשַּׁבָּת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עַל פִּיו עָשָׂה שֶׁאֲנִי אָמַרְתִּי לְמשֶׁה: נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ (במדבר ז׳:י״א) – בְּלֹא הֶפְסֵק יַקְרִיבוּ זֶה אַחַר זֶה, הֱוֵי: וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי, לְכָךְ נֶאֱמַר: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם וגו׳.
[ב] בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם וגו׳ (איוב מ״א:ג׳), אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בֶּן רַבִּי אַבָּא מִי שֶׁאֵין לוֹ נְכָסִים וְעוֹשֶׂה צְדָקָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, מִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים וְנוֹתֵן שְׂכַר סוֹפְרִים וּמַשְׁנִים, מִי שֶׁאֵין לוֹ בַּיִת וְעוֹשֶׂה מְזוּזָה, מִי שֶׁאֵין לוֹ טַלִּית וְעוֹשֶׂה צִיצִית, מִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים וּמוֹהֵל, וְעוֹשֶׂה סְפָרִים וּמַשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זֶה הִקְדִּים וְקִיֵּם מִצְוֹתַי עַד שֶׁלֹא נָתַתִּי לוֹ בַּמֶּה לְקַיְּמָן, צָרִיךְ אֲנִי לְשַׁלֵּם, לִתֵּן לוֹ מָמוֹן וּבָנִים שֶׁיִּהְיוּ קוֹרְאִים בַּסְּפָרִים, הֱוֵי: מִי הִקְדִּימַנִי לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, וַאֲשַׁלֵּם לוֹ שְׂכָרָהּ, לָמָּה, שֶׁאֵינִי חָסֵר דָּבָר, שֶׁהָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ שֶׁלִּי הוּא, לְכָךְ נֶאֱמַר: תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא (איוב מ״א:ג׳).
דָּבָר אַחֵר: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, מְדַבֵּר בְּאַבְרָהָם שֶׁמֵּעַצְמוֹ הִכִּיר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמָה דִכְתִיב: מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וגו׳ (משלי י״ד:י״ד), מַהוּ מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אוֹמֵר אוֹתוֹ הַלֵּב שֶׁהוּא מָלֵא סִיגִים, מִדְּרָכָיו עָתִיד לְהִשְׂתַּבֵּעַ. וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב, זֶה הָיָה אַבְרָהָם שֶׁהִכִּיר מֵעַצְמוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁלִּמֵּד אוֹתוֹ הֵיאַךְ לְהַכִּיר אֶת הַמָּקוֹם אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ, וְזֶהוּ אֶחָד מֵאַרְבָּעָה בְּנֵי אָדָם שֶׁמֵּעַצְמָם הִכִּירוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִיּוֹב הִכִּיר מֵעַצְמוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִנַּיִן, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר: מֵחֻקִּי צָפַנְתִּי אִמְרֵי פִיו (איוב כ״ג:י״ב). חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה אַף הוּא מֵעַצְמוֹ הִכִּיר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִנַּיִן, שֶׁכֵּן כְּתִיב עָלָיו: חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל לְדַעְתּוֹ מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב (ישעיהו ז׳:ט״ו). וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ מֵעַצְמוֹ הִכִּיר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכֵן אַבְרָהָם אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַבְרָהָם הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים שֶׁלִּי הֵם, כְּמָה דְתֵימָא: תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא (איוב מ״א:ג׳), וְאוֹמֵר: לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ (תהלים כ״ד:א׳), וְאַתָּה הוֹדַעְתָּ שְׁמִי בָּעוֹלָם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַקְנֶה אוֹתְךָ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ (בראשית י״ד:י״ט), הֱוֵי: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, לָמָּה, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא.
דָּבָר אַחֵר: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי חִיָּא כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה אַבְרָהָם לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת פָּרַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָנָיו בִּיצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם וְעָתִיד לִתֵּן אוֹתָם לֶעָתִיד לָבוֹא, אַתָּה מוֹצֵא בְּאַבְרָהָם: יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם (בראשית י״ח:ד׳), וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּרַע לְבָנָיו: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי (שמות ו׳:ז׳), כְּנֶגֶד יֻקַּח נָא.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין לִי אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן: וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם (ישעיהו י״ד:ב׳), בְּאַבְרָהָם כְּתִיב מְעַט מַיִם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לְבָנָיו מַיִם בִּיצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם: וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם (שמות י״ז:ו׳), וְלֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן: כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם וגו׳ (דברים ח׳:ז׳), וְלִימוֹת הַמָּשִׁיחַ מִנַּיִן: וְהָיָה עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ וְעַל כָּל גִּבְעָה נִשָּׂאָה פְּלָגִים יִבְלֵי מָיִם (ישעיהו ל׳:כ״ה), וְכֵן: אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת (ישעיהו מ״א:י״ח). בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם (בראשית י״ח:ד׳), וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נְתָנָהּ לְבָנָיו בִּיצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם: וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם (יחזקאל ט״ז:ט׳), וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: רַחֲצוּ הִזַּכּוּ (ישעיהו א׳:ט״ז), וְלֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן: אִם רָחַץ ה׳ וגו׳ (ישעיהו ד׳:ד׳). בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ (בראשית י״ח:ד׳), שֶׁעָשָׂה לָהֶם סֻכָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה סֻכּוֹת לְבָנָיו בִּיצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם: כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ (ויקרא כ״ג:מ״ג), וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: סַכּוֹתָה לְרֹאשִׁי בְּיוֹם נָשֶׁק (תהלים ק״מ:ח׳), מַהוּ בְּיוֹם נָשֶׁק, בְּיוֹם זִיּוּנָם שֶׁל שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, וְלֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן: וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם וגו׳ (ישעיהו ד׳:ו׳), הֱוֵי: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם וגו׳, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: שְׁלַח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים וגו׳ (קהלת י״א:א׳).
דָּבָר אַחֵר: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, מְדַבֵּר בְּיוֹסֵף שֶׁהוא הִקְדִּים וְשִׁמַּר אֶת הַשַּׁבָּת עַד שֶׁלֹא נִתָּנָה: וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן (בראשית מ״ג:ט״ז), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֶרֶב שַׁבָּת הָיְתָה וְאֵין הָכֵן אֶלָּא לַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ וגו׳ (שמות ט״ז:ה׳). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יוֹסֵף אַתָּה שִׁמַּרְתָּ אֶת הַשַּׁבָּת עַד שֶׁלֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מְשַׁלֵּם לְבֶן בִּנְךָ שֶׁיְּהֵא מַקְרִיב קָרְבָּנוֹ בַּשַּׁבָּת, מַה שֶּׁאֵין יָחִיד מַקְרִיב, וְעָלַי לְקַבֵּל קָרְבָּנוֹ בְּרָצוֹן, הֱוֵי: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, וּמִנַּיִן שֶׁכֵּן הוּא, מִמַּה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם וגו׳.
[ג] בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וגו׳ (תהלים כ״ד:ז׳), אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּקֵּשׁ לְהַכְנִיס אֶת הָאָרוֹן לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָּזֶה, אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רְנָנוֹת, מִן פָּסוּק: כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים וגו׳ (דברי הימים ב ו׳:י״ח), עַד: וְעַתָּה קוּמָה ה׳ אֱלֹהִים לְנוּחֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ וגו׳ (דברי הימים ב ו׳:מ״א), עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פְּסוּקִים וְלֹא נַעֲנָה, חָזַר וְאָמַר: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָשְׂאוּ וגו׳, וְלֹא נַעֲנָה, חָזַר וְאָמַר: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ וגו׳ (תהלים כ״ד:ט׳), וְלֹא נַעֲנָה, וְכֵיוָן שֶׁאָמַר: ה׳ אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ זָכְרָה לְחַסְדֵּי דָוִיד עַבְדֶּךָ (דברי הימים ב ו׳:מ״ב), מִיָּד נַעֲנָה וְנָשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיהֶם וְנִכְנַס הָאָרוֹן, וְשָׁרְתָה הַשְּׁכִינָה בַּבַּיִת, וְיָרְדָה הָאֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁכֵּן כְּתִיב אַחֲרָיו: וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל הָעֹלָה וְהַזְּבָחִים וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא אֶת הַבָּיִת (דברי הימים ב ז׳:א׳). וְלָמָּה נִצְטַעֵר שְׁלֹמֹה, עַל יְדֵי שֶׁנִּתְגָּאָה וְאָמַר: בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ וגו׳ (מלכים א ח׳:י״ג), מַהוּ בָּנֹה בָנִיתִי, אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה בַּר יְחֶזְקֵאל אָמַר בִּנְיָן בָּנוּי בָּנִיתִי. רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵף אָמַר הַכֹּל מְסַיְּעִין לַמֶּלֶךְ כָּל שֶׁכֵּן הַכֹּל מְסַיְּעִין לְמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲפִלּוּ רוּחוֹת אֲפִלּוּ שֵׁדִים וַאֲפִלּוּ מַלְאָכִים.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, כְּתִיב: וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ וגו׳ (מלכים א ו׳:ז׳), אֲשֶׁר הֵם בּוֹנִים, אֵין כְּתִיב, אֶלָּא בְּהִבָּנוֹתוֹ, מֵאֵלָיו הָיָה נִבְנֶה. אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה (מלכים א ו׳:ז׳), מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה הָאֶבֶן מַסַּעַת אֶת עַצְמָהּ וְעוֹלָה וְנִתְּנָה עַל גַּבֵּי הַדִּימוּס, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ וְאַל תִּתְמַהּ, וְהָכְתִיב: וְהֵיתָיִת אֶבֶן חֲדָה וְשֻׂמַּת עַל פֻּם גֻּבָּא (דניאל ו׳:י״ח), וְכִי יֵשׁ אֲבָנִים בְּבָבֶל, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁעָמְדָה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבָאֲתָה וְיָשְׁבָה לָהּ עַל פִּי הַגוֹב. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב יוֹסֵף אָמַר מַלְאָךְ יָרַד בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְנִדְמָה בִּדְמוּת אֲרִי שֶׁל אֶבֶן וְיָשַׁב עַל פִּי הַבְּאֵר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי (דניאל ו׳:כ״ג). וּמַה לִּכְבוֹד בָּשָׂר וָדָם הֵיתָיִת אֶבֶן חֲדָה, לִכְבוֹד מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְכָךְ נֶאֱמַר: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וגו׳. מַהוּ: וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד (תהלים כ״ד:ז׳,ט׳), אָמַר רַבִּי סִימוֹן לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא חוֹלֵק כָּבוֹד לִירֵאָיו, אָמַר רַבִּי סִימוֹן כְּתִיב: וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם (במדבר י״ב:ט״ו), מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַכֵּב לָהּ הֶעָנָן. רַבִּי לוּלְיָאנִי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק, כְּתִיב: משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל (שמות י״ט:י״ט), הָאֱלֹהִים יְדַבֵּר וּמשֶׁה יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא: משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל, בְּקוֹלוֹ שֶׁל משֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר: וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה (בראשית ל״ט:א׳), מַה כְּתִיב: וַיְהִי ה׳ אֶת יוֹסֵף (בראשית ל״ט:ב׳), רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר אֵין לִי אֶלָּא בָּרְוָחָה, בַּצָּרָה מִנַּיִן, אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה׳ אִתּוֹ (בראשית ל״ט:כ״ג).
דָּבָר אַחֵר: מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, כָּל הַכֵּלִים שֶׁבַּמִּשְׁכָּן הָיוּ מְכֻסִּים בְּעוֹר תַּחַשׁ מִלְּמַעְלָן, וּבָאָרוֹן כְּתִיב: וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְּמָעְלָה (במדבר ד׳:ו׳), וְכָל כָּךְ לָמָּה, כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא הָאָרוֹן מְסֻיָּם, הֱוֵי: וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.
דָּבָר אַחֵר: מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, אָמַר חִזְקִיָּה מַה נִּשְׁתַּנֵּית תְּכֵלֶת מִשְּׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִין שֶׁצִּוָּה הָאֱלֹהִים לִהְיוֹת בַּצִּיצִית, מִפְּנֵי שֶׁתְּכֵלֶת דּוֹמָה לַעֲשָׂבִים, וְהָעֲשָׂבִים דּוֹמִים לַיָּם, וְהַיָּם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְהָרָקִיעַ דּוֹמֶה לַקֶּשֶׁת, וְהַקֶּשֶׁת דּוֹמֶה לֶעָנָן, וְהֶעָנָן דּוֹמֶה לַכִּסֵּא, וְהַכִּסֵּא דּוֹמֶה לַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר, כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶּעָנָן וגו׳ (יחזקאל א׳:כ״ח), וְחָלַק לִירֵאָיו תְּכֵלֶת, שֶׁהוּא מֵעֵין כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת (במדבר ט״ו:ל״ח), הֱוֵי: וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, שֶׁהוּא חוֹלֵק כָּבוֹד לִירֵאָיו.
דָּבָר אַחֵר: וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, אָמַר רַבִּי אָבִין מֶלֶךְ שֶׁהוּא חוֹלֵק מִכְּבוֹדוֹ לִירֵאָיו, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אֵין רוֹכְבִין עַל סוּסוֹ, וְאֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְאוֹ, וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ, וְאֵין לוֹבְשִׁין לְבוּשׁוֹ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב: וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ (תהלים י״ח:י״א), וְאוֹמֵר: בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ (נחום א׳:ג׳), וּנְתָנוֹ לְאֵלִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם (מלכים ב ב׳:י״א). מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְאוֹ, וּבִשְׁלֹמֹה כְּתִיב: וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה׳ (דברי הימים א כ״ט:כ״ג), נָתַן אֶת שַׁרְבִיטוֹ לְמשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה׳ (במדבר כ׳:ט׳). לְבוּשׁוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹד וְהָדָר, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ (תהלים ק״ד:א׳), וּנְתָנוֹ לַמָּשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹד וְהָדָר תְּשַׁוֶּה עָלָיו (תהלים כ״א:ו׳).
דָּבָר אַחֵר: וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, שֶׁהוּא חָלַק כָּבוֹד לְיוֹסֵף הַצַּדִּיק עַל שֶׁהָיָה יָרֵא אֶת הָאֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא (בראשית מ״ב:י״ח), שֶׁבִּשְׁבִילוֹ שָׁכַן ה׳ לַאֲדוֹנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה׳ אִתּוֹ (בראשית ל״ט:ג׳).
אָמַר רַבִּי אָבִין הַלֵּוִי בֶּן רַבִּי, יוֹסֵף מְבָרֵךְ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה וְהָיָה אֲדוֹנָיו רוֹאֶה אוֹתוֹ מְלַחֵשׁ בְּפִיו וְהוּא אוֹמֵר לוֹ מָה אַתָּה אוֹמֵר וְהוּא מְשִׁיבוֹ וְאוֹמֵר אֲנִי מְבָרֵךְ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ אֲדוֹנָיו מְבַקֵּשׁ אֲנִי לִרְאוֹתוֹ, אָמַר לוֹ יוֹסֵף הֲרֵי חַמָּה אֶחָד מִכַּמָּה שַׁמָּשִׁין שֶׁלּוֹ וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ, וְהֵיאַךְ תּוּכַל לְהִסְתַּכֵּל בִּכְבוֹדוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ בִּשְׁבִיל כְּבוֹדְךָ אֲנִי נִגְלָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה׳ אִתּוֹ.
דָּבָר אַחֵר: וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, שֶׁהוּא חוֹלֵק כָּבוֹד לִירֵאָיו, יוֹסֵף הַצַּדִּיק מִתְיָרֵא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמָה דְתֵימָא: וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים (בראשית ל״ט:ט׳), וְנָתַן כָּבוֹד לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא נָגַע בָּהּ מִפְּנֵי יִרְאָתוֹ, אָמַר לוֹ חַיֶּיךָ לְבֶן בִּנְךָ אֲנִי פּוֹרֵעַ, שֶׁאֶחְלֹק לוֹ כָּבוֹד, שֶׁאֶתֵּן לוֹ רְשׁוּת לְהַקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם קֹדֶשׁ שֶׁלִּי וְלֹא יִהְיֶה נִזּוֹק, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם וגו׳.
[ד] בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד (קהלת י״ב:י״א), תָּנֵי מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא וְרַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא שֶׁהָלְכוּ לְהַקְבִּיל אֶת פְּנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בִּפְקִיעִים, אָמַר לָהֶם מָה חִדּוּשׁ הָיָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַיּוֹם, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידֶיךָ אָנוּ וּמֵימֶיךָ אָנוּ שׁוֹתִים. אָמַר לָהֶם אַף עַל פִּי כֵן אִי אֶפְשָׁר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ בְּלֹא חִדּוּשׁ, שַׁבָּת שֶׁל מִי הָיְתָה, שַׁבָּת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה, וּבַמֶּה הָיְתָה הַגָּדָה הַיּוֹם, אָמְרוּ לוֹ בְּפָרָשַׁת הַקְהֵל, וּמַה דָּרַשׁ בָּהּ: הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף (דברים ל״א:י״ב), אִם אֲנָשִׁים בָּאִים לִלְמֹד וְנָשִׁים בָּאוֹת לִשְׁמֹעַ, טַף לָמָּה, כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶם. אָמַר לָהֶם מַרְגָּלִית טוֹבָה הָיְתָה בְּיֶדְכֶם וּבִקַּשְׁתֶּם לְאַבְּדָהּ מִמֶּנִּי. וְעוֹד דָּרַשׁ בָּהּ: אֶת ה׳ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם וגו׳ וַה׳ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם וגו׳ (דברים כ״ו:י״ז-י״ח), אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה בָּעוֹלָם, דִּכְתִיב: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד (דברים ו׳:ד׳), וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה בָּעוֹלָם, וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ (שמואל ב ז׳:כ״ג). וְאַף הוּא פָּתַח וְדָרַשׁ: דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת, לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה כַּדָּרְבָן, לוֹמַר לָךְ מַה דָּרְבָן זֶה מְכַוֵּן אֶת הַפָּרָה לִתְלָמֶיהָ לְהָבִיא חַיִּים לָעוֹלָם, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה מְכַוְּנִין לֵב לוֹמְדֵיהֶן מִדַּרְכֵי מִיתָה לְדַרְכֵי חַיִּים. אִי מַה דָּרְבָן זֶה מִטַּלְטֵל אַף דִּבְרֵי תוֹרָה מִטַּלְטְלִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים. אִי מַה מַּסְמֵר זֶה חָסֵר וְלֹא יָתֵר, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה חֲסֵרִים וְלֹא יְתֵרִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: נְטוּעִים, מַה נְּטִיעָה זוֹ פָּרָה וְרָבָה, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה פָּרִים וְרָבִים. בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת, אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִין אֲסֻפּוֹת אֲסֻפּוֹת וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, הַלָּלוּ מְטַמְאִין וְהַלָּלוּ מְטַהֲרִין, הַלָּלוּ אוֹסְרִין וְהַלָּלוּ מַתִּירִין, הַלָּלוּ פּוֹסְלִין וְהַלָּלוּ מַכְשִׁירִין, שֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם הוֹאִיל וְהַלָּלוּ מְטַמְאִין וְהַלָּלוּ מְטַהֲרִין, הַלָּלוּ אוֹסְרִין וְהַלָּלוּ מַתִּירִין, הַלָּלוּ פּוֹסְלִין וְהַלָּלוּ מַכְשִׁירִין, הֵיאַךְ אֲנִי לוֹמֵד תּוֹרָה מֵעַתָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד, אֵל אֶחָד נְתָנָן, פַּרְנָס אֶחָד אֲמָרָן, מִפִּי אֲדוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (שמות כ׳:א׳), אַף אַתָּה עֲשֵׂה אָזְנְךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת וּקְנֵה לְךָ לֵב שׁוֹמֵעַ אֶת דִּבְרֵי הַמְטַמְּאִין וְאֶת דִּבְרֵי הַמְטַהֲרִין, אֶת דִּבְרֵי הָאוֹסְרִין וְאֶת דִּבְרֵי הַמַּתִּירִין, אֶת דִּבְרֵי הַפּוֹסְלִין וְאֶת דִּבְרֵי הַמַּכְשִׁירִין, בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר לָהֶם אֵין דּוֹר יָתוֹם שֶׁרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שָׁרוּי בְּתוֹכוֹ.
דָּבָר אַחֵר: דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא מַה הַדָּרְבָן הַזֶּה מְכַוֵּן אֶת הַפָּרָה לַחֲרשׁ בַּתֶּלֶם שֶׁלָּהּ, כָּךְ דִּבְרֵי חֲכָמִים מְכַוְּנִים אֶת הָאָדָם הַזֶּה לִדְרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא הַמִּשְׁנָה קָרְאָה אוֹתוֹ מַרְדֵּעַ, וְהַמִּקְרָא קָרָא אוֹתוֹ דָּרְבָן וּמַלְמָד, דִּכְתִיב: בְּמַלְמַד הַבָּקָר (שופטים ג׳:ל״א), וְכֵן: וּלְהַצִּיב הַדָּרְבָן (שמואל א י״ג:כ״א).
אָמַר רַבִּי נָתָן לָמָּה נִקְרָא מַרְדֵּעַ, שֶׁמּוֹרֶה דֵעָה בַּפָּרָה, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ דָּרְבָן, שֶׁדָּר בִּינָה בַּפָּרָה, וְלָמָּה נִקְרָא מַלְמַד, שֶׁמְלַמֵּד אֶת הַפָּרָה לַחֲרשׁ בַּתֶּלֶם שֶׁלָּהּ, כָּךְ הֵם דִּבְרֵי חֲכָמִים, דָּרִים בִּינָה בִּבְנֵי אָדָם וּמוֹרִים דֵּעָה בָּהֶם וּמְלַמְּדִים אוֹתָם דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים, נְטוּעִים הֵם בָּאָדָם כְּשֶׁהוּא מְשַׁמְּרָם, וְלָמָּה נִמְשְׁלוּ בַּנְּטִיעָה, כְּשֵׁם שֶׁשָּׁרָשָׁיו שֶׁל אִילָן מִשְׁתָּרְשִׁים לְכָל מָקוֹם, כָּךְ דִּבְרֵי חֲכָמִים נִכְנָסִים וּמִשְׁתָּרְשִׁים בְּכָל הַגּוּף. בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת, אֵימָתַי הֵם כְּמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בָּאָדָם, בִּזְמַן שֶׁבַּעַל תּוֹרָה נִכְנַס לְתַלְמוּד וְהֵם נֶאֱסָפִים לִשְׁמֹעַ. נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד, רַבִּי יוֹחָנָן מְבָרֵךְ יוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת לוּלָב, וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים עַל מִצְוַת הַזְּקֵנִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְבָרֵךְ כָּל יוֹם עַל נְטִילַת לוּלָב, וְאֵין רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מוֹדֶה לְרַבִּי יוֹחָנָן שֶׁיּוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן דְּבַר תּוֹרָה הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וגו׳ (ויקרא כ״ג:מ׳), וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים מִדִּבְרֵיהֶם הֵם, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא סָבַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כֵּן, וּמַה טַּעַם עֲבַד כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁכָּתוּב: דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וגו׳ נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד (קהלת י״ב:י״א), דִּבְרֵי תוֹרָה וְדִבְרֵי חֲכָמִים מֵרוֹעֶה אֶחָד נִתְּנוּ. וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר (קהלת י״ב:י״ב), וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהָר, יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תוֹרָה הֱוֵי זָהִיר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן (שיר השירים א׳:ב׳), טוֹבִים דִּבְרֵי דּוֹדִים מִיֵּינָהּ שֶׁל תּוֹרָה, לָמָּה, שֶׁאֵין אָדָם מוֹרֶה כָּרָאוּי מִדִּבְרֵי תוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְתוּמָה, וְכֻלָּהּ סִימָנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָה בְּפִיהֶם (דברים ל״א:י״ט), סִימָנִין בְּפִיהֶם, אֲבָל מִתּוֹךְ דִּבְרֵי חֲכָמִים אָדָם מוֹרֶה כָּרָאוּי מִפְּנֵי שֶׁהֵם פּוֹרְשִׁים אֶת הַתּוֹרָה, וּלְכָךְ נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְדַיְּרִין בִּינָה בִּבְנֵי אָדָם.
דָּבָר אַחֵר: וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר, אָמַר רַבִּי אַבָּא סַדְרוֹנַנְיָא אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם לָמָּה לֹא נִתְּנוּ בִּכְתַב דִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּשֵׁם שֶׁנִּתְּנוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, אֱמֹר לוֹ לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִכְתֹּב כָּל דִּבְרֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר, מַהוּ מֵהֵמָּה, מַה נִּכְנְסָה בָּךָ אִם בָּאתָ לִכְתֹּב דִּבְרֵי סוֹפְרִים, לָמָּה, שֶׁאִלּוּ בָּאתָ לִכְתֹּב דִּבְרֵיהֶם אֵין קֵץ וְסוֹף לַדְּבָרִים לַעֲשׂוֹת סְפָרִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, אֲבָל מַה יֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לַעֲשׂוֹת, שֶׁיְהֵא מְיַגֵּעַ בְּשָׂרוֹ הַרְבֵּה לַהְגּוֹת דִּבְרֵי חֲכָמִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר.
דָּבָר אַחֵר: וְלַהַג הַרְבֵּה, אִם יָגַעְתָּ הַרְבֵּה בְּדִבְרֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵסִיר יֵצֶר הָרָע מִמְּךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בָּשָׂר, כְּמָה דְתֵימָא: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר (יחזקאל ל״ו:כ״ו).
דָּבָר אַחֵר: וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר, אִם יָגַעְתָּ הַרְבֵּה בְּלַהַג דִּבְרֵי חֲכָמִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַשֶּׂרְךָ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, הֱוֵי: בָּשָׂר.
דָּבָר אַחֵר: אִם יָגַעְתָּ בְּדִבְרֵי חֲכָמִים אַתָּה נַעֲשָׂה בָּשָׂר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בָּשָׂר, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: בִּי שָׂרִים יָשׂרוּ (משלי ח׳:ט״ז).
דָּבָר אַחֵר: דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן כַּדּוּר שֶׁל בָּנוֹת, כַּהֲדָא סְפַיְרָה שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁהֵן מְלַקְטוֹת וְזוֹרְקוֹת לְכָאן וּלְכָאן, כָּךְ הֵם דִּבְרֵי חֲכָמִים, זֶה אוֹמֵר טַעְמוֹ וְזֶה אוֹמֵר טַעְמוֹ, יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁזֶּה אוֹמֵר טַעַם אֶחָד וְזֶה אוֹמֵר טַעַם שֵׁנִי, שֶׁמָּא דִבְרֵיהֶם פּוֹרְחִים הֵם, תַּלְמוּד לוֹמַר: וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים (קהלת י״ב:י״א), לֹא אָמַר וּכְמַשְׂמְרוֹת קְבוּעִים, אֶלָּא נְטוּעִים, לָמָּה, מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה אוֹתָם כְּמַסְמְרוֹת, וְהַמַּסְמֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוֹשַׁנָּה נוֹחַ לִשְׁלוֹף, לְכָךְ אָמַר: וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים, שָׁרָשִׁין שֶׁל אִילָן הַנְּטוּעִים קָשִׁים לֵעָקֵר, וְלָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵיהֶם כַּמַּסְמֵר, לְפִי שֶׁהַמַּסְמֵר שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוֹשַׁנָּה, אַף עַל פִּי שֶׁקָּשֶׁה, נוֹחַ הוּא לֵעָקֵר, וְשָׁרָשִׁים שֶׁל אִילָן הַנְּטוּעִים אַף עַל פִּי שֶׁקָּשִׁים לֵעָקֵר, אֲבָל אֵין בָּהֶם כֹּחַ כְּכֹחוֹ שֶׁל בַּרְזֶל, לְכָךְ נֶאֱמַר: וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים, נִתַּן לְדִבְרֵי תוֹרָה כֹּחַ שֶׁל בַּרְזֶל וּכְמַטָּעֵי שָׁרָשָׁיו שֶׁל אִילָן.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּרַבִּי אָנוּ קוֹרְאִין מַסְמֵרוֹת, וְאֵין כְּתִיב אֶלָּא מַשְׂמְרוֹת, מַה מִּשְׁמָרוֹת כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, אַף סְפָרִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, הֵקִישׁ דִּבְרֵי סוֹפְרִים לְדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁהֵן אֲמִתִּים כְּמוֹתָם.
דָּבָר אַחֵר: וּכְמַשְׂמְרוֹת, מַשְׂמְרוֹת כְּתִיב, מַה מִּשְׁמָרוֹת עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, אַף הַמַּשְׂמֵרִין עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. בָּעֵי כַּמָּה מַסְמֵרִין יִהְיוּ בּוֹ בַּסַּנְדָּל, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חֲמִשָּׁה כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה סִפְרֵי תוֹרָה. רַב הוּנָא אָמַר שִׁבְעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת מִנְעָלֶךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ (דברים ל״ג:כ״ה).
דָּרַשׁ רַב אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא תִּשְׁעָה. רַבִּי הָיָה נוֹתֵן אַחַד עָשָׂר עַל זֶה וּשְׁלשָׁה עָשָׂר עַל זֶה, מִנְיַן מִשְׁמָרוֹת.
דָּבָר אַחֵר: וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים, הַמַּסְמֵר הַזֶּה אַתְּ קוֹבְעוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁתַּחְזֹר וְתִטְלֶנּוּ מְקוֹמוֹ נִכָּר, כָּךְ כָּל מִי שֶׁפָּשְׁטוּ בּוֹ חֲכָמִים יָד, אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ וְקִבְּלוּהוּ, סוֹפוֹ לִטֹּל שֶׁלּוֹ מִתַּחַת יְדֵיהֶם.
דָּבָר אַחֵר: וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים, בְּשָׁעָה שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה יוֹצְאִין מִפִּי בַּעֲלֵיהֶם כְּתִקֻּנָּן הֵם עֲרֵבִים לְשׁוֹמְעֵיהֶם. כְּמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים, בְּשָׁעָה שֶׁהֵם יוֹצְאִים מְמֻסְמָסִים הֵם מָרוֹת לְשׁוֹמְעֵיהֶן, כְּמַשְׂמְרוֹת, כְּמַסְמָרוֹת. בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת, אֵימָתַי הֵם נְטוּעִים דִּבְרֵי תוֹרָה בָּאָדָם הַזֶּה, בִּזְּמַן שֶׁבַּעֲלֵיהֶן נֶאֱסָפִים מֵהֶן, כָּל זְמַן שֶׁרַבּוֹ קַיָּם הוּא הָיָה מַפְלִיג לוֹמַר כָּל זְמַן שֶׁנִּצְרַךְ הֲרֵי רַבִּי לְפָנַי וַאֲנִי שׁוֹאֲלוֹ, מֵת רַבּוֹ, הֲרֵי יָגֵעַ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה לְקַיֵּם תַּלְמוּדוֹ, יוֹדֵעַ הוּא שֶׁאֵין לוֹ לְמִי לִשְׁאֹל, הֱוֵי אֵימָתַי הֵן נְטוּעִין בָּאָדָם הַזֶּה, בִּזְּמַן שֶׁבַּעֲלֵיהֶן נֶאֱסָפִים מֵהֶן. נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד, אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה אוֹמֵר טַעְמוֹ וְזֶה אוֹמֵר טַעְמוֹ, דִּבְרֵיהֶם שֶׁל אֵלֶּה וְשֶׁל אֵלֶּה כֻּלָּם נִתְּנוּ מִן משֶׁה הָרוֹעֶה מַה שֶּׁקִּבֵּל מִיחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם. דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת, תָּנֵי מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם שָׁמַע אָדָם דָּבָר מִפִּי קָטָן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל יְהֵא בְּעֵינָיו כְּשׁוֹמֵעַ מִפִּי חָכָם שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם (דברים י״א:י״ג), וְלֹא כְּשׁוֹמֵעַ מִפִּי חָכָם אֶלָּא כְּשׁוֹמֵעַ מִפִּי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת, מַה דָּרְבָן זֶה מְכַוֵּן אֶת הַפָּרָה לִתְלָמֶיהָ לְהָבִיא חַיִּים לָעוֹלָם, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה מְכַוְּנִים דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם לָדַעַת אֶת הַמָּקוֹם, וְלֹא כְּשׁוֹמֵעַ מִפִּי חֲכָמִים אֶלָּא כְּשׁוֹמֵעַ מִפִּי סַנְהֶדְּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת, וְאֵין אֲסֻפּוֹת אֶלָּא סַנְהֶדְרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר י״א:ט״ז). וְלֹא כְּשׁוֹמֵעַ מִפִּי סַנְהֶדְרִין אֶלָּא כְּשׁוֹמֵעַ מִפִּי משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם משֶׁה עַמּוֹ (ישעיהו ס״ג:י״א). וְאוֹמֵר: וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה (שמות ג׳:א׳), לֹא כְּשׁוֹמֵעַ מִפִּי משֶׁה אֶלָּא כְּשׁוֹמֵעַ מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד, רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה (תהלים פ׳:ב׳). אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ אֶחָד (דברים ו׳:ד׳), הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק (שיר השירים ז׳:ה׳), עֵינַיִךְ, אֵלּוּ זְקֵנִים הַמִּתְמַנִּים עַל הַצִּבּוּר, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם ה׳ רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם (ישעיהו כ״ט:י׳). בְּרֵכוֹת, מַה בְּרֵכָה זוֹ אֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ, כָּךְ אֵין אָדָם עוֹמֵד עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים. בְּחֶשְׁבּוֹן, שֶׁנִּגְמָרִים בְּעֵצָה וּמַחְשָׁבָה, וְהֵיכָן נִגְמָרִים בְּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים, אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק, עֲשִׂיתֶם אֶת הַתּוֹרָה קַוּוּ לְאֵלִיָּהוּ, שֶׁאָמַרְתִּי לוֹ: שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק (מלכים א י״ט:ט״ו), וְאוֹמֵר: זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי וגו׳ הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וגו׳ (מלאכי ג׳:כ״ב-כ״ג). וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים כָּתַבְתִּי לְךָ הִזָּהֵר וְאַל תּוֹסֶף עֲלֵיהֶם, לָמָּה, עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, כָּל מִי שֶׁקּוֹרֵא פָּסוּק שֶׁאֵינוֹ מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים כְּאִלּוּ קוֹרֵא בַּסְּפָרִים הַחִיצוֹנִים, הֱוֵי: הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה, שֶׁכָּל הָעוֹשֶׂה כֵּן אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֵין קֵץ, כְּמָה דְתֵימָא: וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ (דניאל י״ב:י״ג), הֲרֵי לְךָ הַמּוֹסִיף סֵפֶר מַהוּ עָנְשׁוֹ, וּמִנַּיִן שֶׁאַף הַהוֹגֶה מִתְיַגֵּעַ בָּהֶן, תַּלְמוּד לוֹמַר וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר, שֶׁאֵין בְּשָׂרוֹ נִנְעֶרֶת מִן עֲפָרָהּ, כְּהַהִיא דִתְנֵינַן וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וְהַקּוֹרֵא בַּסְּפָרִים הַחִיצוֹנִים.
דָּבָר אַחֵר: דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים, מַה הַמַּסְמֵר הַזֶּה הַנָּטוּעַ בַּדֶּלֶת הוּא מְקַיֵּם הַדַּפִּין, כָּךְ כְּשֶׁהַצַּדִּיקִים גּוֹזְרִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּם דִּבְרֵיהֶם, תֵּדַע לְךָ מִיַּעֲקֹב, בְּשָׁעָה שֶׁבֵּרַךְ מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם עָשָׂה אֶת הַקָּטָן קֹדֶם לַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה (בראשית מ״ח:כ׳), וְקִיֵּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גְּזֵרָתוֹ, וְעָלָיו נֶאֱמַר: דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת, אַל תִּקְרֵי כַּדָּרְבֹנוֹת אֶלָּא כִּדְרַבָּנוּת, כְּשֶׁיַּעֲקֹב גָּזַר שֶׁתְּהֵא הָרַבָּנוּת לְאֶפְרַיִם קִיֵּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּבָרוֹ כְּמַסְמֵר הַנָּטוּעַ, וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְגָזַר יַעֲקֹב עַל אֶפְרַיִם שֶׁיְהֵא רִאשׁוֹן אַף אֲנִי אֲשִׂימֶנּוּ רִאשׁוֹן לְכָל דָּבָר, בַּשּׁוֹפְטִים וּבַדְּגָלִים וּבַמְּלָכִים וּבַקָּרְבָּנוֹת. בַּשּׁוֹפְטִים, יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁהָיָה שׁוֹפֵט, לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן (במדבר י״ג:ח׳), וְאַחַר כָּךְ גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ, שֶׁהוּא מִשֵּׁבֶט מְנַשֶּׁה. בַּדְּגָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם (במדבר ב׳:י״ח), וְאַחַר כָּךְ: וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה (במדבר ב׳:כ׳). בַּמְּלָכִים, יָרָבְעָם בֶּן נְבָט הָיָה מִשֶּׁל אֶפְרָיִם, וְאַחַר כָּךְ יֵהוּא בֶּן נִמְשִׁי מִשֶּׁל מְנַשֶּׁה, אַף קָרְבָּנוֹת הַנְּשִׂיאִים כְּשֶׁבָּאוּ לְהַקְרִיב, אֶפְרַיִם מַקְרִיב רִאשׁוֹן, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וּמְנַשֶּׁה אַחֲרוֹן, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם, וְאַחַר כָּךְ: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה (במדבר ז׳:נ״ד), וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ (איוב כ״ב:כ״ח).
[כח] בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לִי גִלְעָד לִי מְנַשֶּׁה, וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי, יְהוּדָה מְחוֹקְקִי (שם ס׳:ט׳). לִי גִלְעָד. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם יֹאמְרוּ לְךָ עַכּוּ״ם שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּה מֵתִים. אֱמֹר לָהֶם, הֲרֵי אֵלִיָּהוּ מֵעִיד, שֶׁהֶחְיֵיתִי הַמֵּת עַל יָדוֹ. הֱוֵי אוֹמֵר, לִי גִלְעָד, שֶׁהָיָה אֵלִיָּהוּ מִתּוֹשָׁבֵי גִּלְעָד. וְלִי מְנַשֶּׁה, אִם יֹאמְרוּ לְךָ, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל שָׁבִים. אֱמֹר לָהֶם, הֲרֵי מְנַשֶּׁה מֵעִיד שֶׁקִּבַּלְתִּי אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֵר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּפִלָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלַיִם לְמַלְכוּתוֹ וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי י״י הוּא הָאֱלֹהִים (דברי הימים ב ל״ג:י״ג). הֱוֵי, לִי מְנַשֶּׁה. אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי, וְאִם יֹאמְרוּ לְךָ, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקֵד עֲקָרוֹת. אֱמֹר לָהֶם, הֲרֵי אֶלְקָנָה מֵהַר אֶפְרַיִם מֵעִיד שֶׁפָּקַדְתִּי חַנָּה אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי פָקַד י״י אֶת חַנָּה וַתַּהַר (שמואל א ב׳:כ״א). יְהוּדָה מְחוֹקְקִי, אִם יֹאמְרוּ לְךָ, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּיל אֶת הַצַּדִּיקִים מִן הָאֵשׁ, אֱמֹר לָהֶם חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מְעִידִין שֶׁהִצַּלְתִּי אוֹתָן מִן הַכִּבְשָׁן, וְהֵם מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בָּהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה, דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה (דניאל א׳:ו׳). הֱוֵי, יְהוּדָה מְחוֹקְקִי. דָּבָר אַחֵר, לִי גִּלְעָד. אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם, לָמָּה בָּנָה אֵלִיָּהוּ מִזְבֵּחַ בַּכַּרְמֶל וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְאָמַר מֹשֶׁה, אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְגוֹ׳ (ויקרא י״ז:ג׳-ד׳). אֱמֹר לוֹ: כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה אֵלִיָּהוּ, לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה, וְעַל פִּי הַגְּבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְיִגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר (מלכים א י״ח:ל״ו). הֱוֵי, לִי גִלְעָד. וְלִי מְנַשֶּׁה, אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם, לָמָּה גִּדְעוֹן הִקְרִיב בַּבָּמָה, וַהֲרֵי הָיָה אָסוּר, שֶׁהֲרֵי שִׁילֹה קַיֶּמֶת הָיְתָה. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, שִׁבְעָה דְּבָרִים עָשָׂה גִּדְעוֹן, הִקְרִיב פַּר הַנֶּעֱבָד, וּפַר הַמֻּקְצֶה, וּבָנָה מִזְבֵּחַ, וְכָרַת עֵצִים מִן הָאֲשֵׁרָה, וְהִקְרִיב בַּלַּיְלָה קָרְבָּן עַל יָדוֹ בְּלֹא כֹּהֵן גָּדוֹל, וְהָיָה מִן הַכּוֹמָרִים. וְכָל מַה שֶּׁעָשָׂה, עַל פִּי הַגְּבוּרָה עָשָׂה. וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֹּאמֶר לוֹ י״י, קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ, וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים, וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ, וְאֶת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת, וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַי״י אֱלֹהֶיךָ עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה בַּמַּעֲרָכָה, וְלָקַחְתָּ אֶת הַפָּר הַשֵּׁנִי וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת (שופטים ו׳:כ״ה-כ״ו). הֱוֵי אוֹמֵר, לִי מְנַשֶּׁה. יְהוּדָה מְחוֹקְקִי, וְאִם יֹאמַר לְךָ אָדָם, הֲרֵי דָּוִד עָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֱמֹר לוֹ: דָּוִד לִמֵּד הַשָּׂבִים, כְּסוֹפֵר הַמְּלַמֵּד תִּינוֹקוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲלַמְּדָהּ פּוֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ, וַחֲטָאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ (תהלים נ״א:ט״ו). הֱוֵי, יְהוּדָה מְחוֹקְקִי. אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי, וְאִם יֹאמַר לְךָ אָדָם, לָמָּה חִלֵּל יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַשַּׁבָּת בִּירִיחוֹ. אֱמֹר לוֹ: עַל פִּי הַגְּבוּרָה עָשָׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר י״י אֶל יְהוֹשֻׁעַ, רְאֵה נָתַתִּי בְּיָדְךָ אֶת יְרִיחוֹ וְאֶת מַלְכָּהּ גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל, וְסַבּוֹתֶם אֶת הָעִיר כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַקֵּיף אֶת הָעִיר פַּעַם אֶחָת, כֹּה תַּעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים, וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאֲרוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים (יהושע ו׳:ב׳-ד׳). וּמִנַּיִן שֶׁהָיְתָה שַׁבָּת. שֶׁאֵין שִׁבְעָה יָמִים בְּלֹא שַׁבָּת. הֱוֵי אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי. וְעוֹד דָּבָר אַחֵר עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ מִדַּעְתּוֹ מַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ. כֵּיוָן שֶׁנִּכְבְּשָׁה חוֹמַת יְרִיחוֹ, שַׁבָּת הָיָה. אָמַר יְהוֹשֻׁעַ, הַשַּׁבָּת כֻּלּוֹ קֹדֶשׁ, וְכָל מַה שֶּׁכָּבַשְׁנוּ בְּשַׁבָּת, יְהֵא קֹדֶשׁ לַי״י, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לַי״י, אוֹצָר י״י יָבוֹא (יהושע ו׳:י״ט). אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּרַבִּי, כְּעִיר הַנִּדַּחַת עֲשָׂאָהּ, וְעִיר הַנִּדַּחַת אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׂרַפְתָּ בָּאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַי״י אֱלֹהֶיךָ (דברים י״ג:י״ז). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם, לִמֵּד לְיִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְּרוּמָה (במדבר ט״ו:כ׳). לְכָךְ אָמַר יְהוֹשֻׁעַ, הוֹאִיל וְכָבַשְׁנוּ אוֹתָהּ תְּחִלָּה, נַקְדִּישׁ אֶת כָּל שְׁלָלָהּ לַגָּבֹהַּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכָךְ עָשִׂיתָ, חַיֶּיךָ, הֲרֵי קָרְבָּנְךָ מְסַיֵּעַ אֶת שִׁבְטְךָ וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן, וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה, שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רַע (קהלת ח׳:ד׳-ה׳). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לִי דִּבֵּר צוּר יִשְׂרָאֵל, מוֹשֵׁל בָּאָדָם, צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים (שמואל ב כ״ג:ג׳). מִי הוּא שֶׁמּוֹשֵׁל בְּיִצְרוֹ. מִי שֶׁעוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. וּמִי הוּא זֶה, זֶה יוֹסֵף אֲבִי מְנַשֶּׁה אֲבִי אָבִיו שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. מַה כְּתִיב בּוֹ, וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדוֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף, וַיְמָאֵן, וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ (בראשית ל״ט:ז׳-י׳). אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה לֹא שָׁמַעְתָּ לָהּ, חַיֶּיךָ, אֲנִי מַמְלִיכְךָ עַל מִצְרַיִם וְיִהְיוּ כֻּלָּם שׁוֹמְעִין לִדְבָרֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמַר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף וְגוֹ׳ (שם מ״א:נ״ה). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְגוֹ׳ (שם פסוק מ), וְלֹא יַעֲשׂוּ בְּנֵי פַּלְטְרִין שֶׁלִּי דָּבָר חוּץ מִדַּעְתְּךָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר (שם מ״ב:ו׳). עַל שֶׁשָּׁלַט בְּיִצְרוֹ, נַעֲשָׂה שַׁלִּיט בָּאָרֶץ. שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ (שם ל״ט:ב׳). לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא צַדִּיק, לָמָּה כְּתִיב אִישׁ מַצְלִיחַ. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שָׁוִיתָ מַה שֶּׁלֹּא שָׁוָה אָדָם הָרִאשׁוֹן. וְאֵין מַצְלִיחַ אֶלָּא לְשׁוֹן שִׁוְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ (שמואל ב י״ט:י״ח). אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵין קָרְבָּן יָחִיד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, חַיֶּיךָ, קָרְבַּן בִּנְךָ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת בִּשְׁבִיל מִצְוָה שֶׁעָשִׂיתָ. הֱוֵי אוֹמֵר, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד. אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיוֹסֵף, אַתָּה שָׁמַרְתָּ מִצְוַת לֹא תִּנְאַף, וְקִיַּמְתָּ אֶת הַתּוֹרָה קֹדֶם שֶׁנְּתַתִּיהָ, חַיֶּיךָ, אֵין שֵׁבֶט מַפְסִיק בֵּין שְׁנֵי בָּנֶיךָ בְּקָרְבָּן, אֶלָּא אֶפְרַיִם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וּמְנַשֶּׁה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה הָיוּ דּוֹרְשִׁין אֶת הַשֵּׁמוֹת, אֱלִישָׁמָע, אֵלַי שָׁמַע, וְלַאֲדוֹנָתוֹ לֹא שָׁמַע. עַמִּיהוּד, עִמִּי הָיָה הוֹדוֹ, וְלֹא עִם אַחֵר. וְכֵן גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר. אָמַר יוֹסֵף, גַּמְלִיאֵל, גָּמַל אֵל עִמִּי גְּמוּלִים טוֹבִים. בֶּן פְּדָהצוּר, פָּדַנִי צוּר מִצָּרָתִי מִבֵּית הַסֹּהַר. וְכֵן כְּתִיב: יִגְמְלֵנִי י״י כְּצִדְקִי כְּבוֹר יָדַי וְגוֹ׳ (תהלים י״ח:כ״א). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַמִּי, מַהוּ כְּבוֹר יָדַי. כְּבוֹרְיוּת יָדַי, שֶׁהָיִיתִי בָּרוּר בְּמִצְוֹת. יִגְמְלֵנִי י״י. כָּל אָדָם שֶׁהוּא עָנִי, יָרֵא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּכְשֶׁהוּא עָשִׁיר, בּוֹטֵחַ בְּעָשְׁרוֹ וְאֵין עָלָיו יִרְאַת שָׁמַיִם. אֲבָל יוֹסֵף, כְּשֶׁהָיָה עֶבֶד, יָרֵא אֶת י״י, כְּשֶׁהָיְתָה אֲדוֹנָתוֹ מְשַׁדַּלְתּוֹ, וְהוּא אוֹמֵר לָהּ, וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים (בראשית ל״ט:ט׳). וּכְשֶׁנַּעֲשָׂה מֶלֶךְ, הוֹסִיף יִרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמַר אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ, אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא (שם מ״ב:י״ח). וּכְשֶׁיָּרְדוּ אֶחָיו אֶצְלוֹ שֵׁנִית, וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וְגוֹ׳ (שם מ״ג:ט״ז). וַהֲרֵי אֵין דֶּרֶךְ הַמְּלָכִים לְהָכִין מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שַׁבָּת הָיְתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָכֵן (שם). וְאֵין וְהָכֵן אֶלָּא שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ (שמות ט״ז:ה׳). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה שָׁמַרְתָּ אֶת הַשַּׁבָּת עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה, חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה שֶׁבֶּן בִּנְךָ יִהְיֶה מַקְרִיב בְּשַׁבָּת. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בָּעִנְיָן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם.
[Siman 28]
(Numb. 7:48:) “On the seventh day it was the prince of the Children of Ephraim.” This text is related (to Ps. 60:9), “Gilead is Mine and Manasseh is Mine; Ephraim also is My chief stronghold; Judah is My scepter.” Resh Laqish said, “If the idolaters should say to you that the Holy One, blessed be He, does not enliven the dead, say to them, ‘See here, Elijah bears witness that I enlivened the dead through his hand.’1 Ergo (in Ps. 60:9), ‘Gilead is mine,’ as Elijah was of the inhabitants of Gilead. (Ibid., cont.:) ‘And Manasseh is Mine.’ If they should say to you that the Holy One, blessed be He, does not receive repentant sinners, say to them, ‘See here, Manasseh bears witness that I received him through repentance, since it is stated (in II Chron. 33:13), “When he (i.e., Manasseh) prayed unto him, He (i.e., the Holy One, blessed be He,) granted his request, heard his [entreaty,] and restored him to Jerusalem and to his kingdom […].”’ Ergo (in Ps. 60:9), ‘and Manasseh is Mine.’ (Ibid., cont.:) ‘Ephraim also is My chief stronghold.’ And if they say to you that the Holy One, blessed be He, does not attend to (pqd) barren women, say to them, ‘See here, Elkanah of Mount Ephraim bears witness that I attended to (pqd) his wife Hannah, as stated (in I Sam. 2:21), “For the Lord visited (pqd) hannah; [so she conceived and bore three sons and two daughters].”’ (Ibid., cont.:) ‘Judah is my scepter.’ If they say to you that the Holy One, blessed be He, does not rescue from the fire, say to them, ‘See here, Hananiah and his friends bear witness that I rescued them from the fire, as stated (in Dan. 1:6), “Now among those from the Children of Judah were Daniel, Hananiah, Mishael, and Azariah.”’ Ergo (in Ps. 60:9), ‘Judah is my scepter.’” Another interpretation (of Ps. 60:9), “Gilead is Mine”: If someone says to you, “Why did Elijah build an altar up on Mount Carmel and sacrifice on it, when the Temple existed at that time? For Moses has said (in Lev. 17:3–4), ‘If any single person from the house of Israel slaughters [an ox, a lamb or a goat in the camp]…, And does not bring it unto the entrance of the tent of meeting [to offer a sacrifice to the Lord before the Tabernacle of the Lord, blood guilt shall be imputed to that person],’” say to him, “Everything that Elijah did, he did for the name of the Holy One, blessed be He, and by divine command.⁠2 It is so stated (in I Kings 18:36), ‘And it came to pass at the time of the offering of the oblation (minhah), the prophet Elijah drew near and said […, and that I have done all these things at Your bidding].’” Ergo (in Ps. 60:9), “Gilead is Mine.” (Ibid., cont.:) “And Manasseh is Mine.” If someone says to you, “Why did Gideon sacrifice in a high place (bamah); see here, it was forbidden because there was Shiloh in existence?” [In answer to this question,] R. Abba bar Lahana said, “Gideon did seven [unlawful] things:⁠3 (1) He sacrificed a bull which had been worshipped, (2) a bull which had been set aside (for idolatry), (3) he built an altar, (4) he cut wood [for it] from the asherah, (5) he sacrificed at night, (6) without the high priest, and (7) he was among idol-serving priests. Yet whatever he did, he did by divine command. It is so stated (in Jud. 6:25-26), ‘And it came to pass during that night that the Lord said to him, “Take the bull ox that belongs to your father […]”’” Ergo (in Ps. 60:9), “and Manasseh is Mine.” (Ibid., cont.:) “Judah is my scepter.” If someone says to you, “See here, David transgressed against a negative commandment,”4 the Holy One, blessed be He, said, “Say to him, ‘David taught the penitents, like a scribe teaching children.’” It is so stated (in Ps. 51:15), “Let me teach transgressors your ways and the sinners shall return unto You.” Ergo (in Ps. 60:9), “Judah is My scepter. (Ibid.:) “Ephraim also is My chief stronghold.” If someone says to you, “Why did Joshua profane the Sabbath in Jericho,” say to him, “He acted on divine command.” It is so stated (in Joshua 6:2), “Then the Lord said unto Joshua, ‘See, I have given Jericho into your hand […].’” It is also written (in vss. 3-4), “So you shall go around the city […]; thus shall you do for six days. And seven priests […]; but on the seventh day you shall go around the city seven times, [and the priests shall blow on the shofars].’” And how is it shown that it was on the Sabbath? In that there are never seven days without a Sabbath.⁠5 Ergo, “Ephraim also is My chief stronghold.” Now Joshua did yet another thing on his own initiative, which was not told to him. When Jericho was conquered, it was Sabbath. He said, “All of the Sabbath is holy, so whatever we conquer on the Sabbath will be holy to the Lord, as stated (in Josh. 6:19), “But all the silver and gold, and vessels of bronze and iron, are holy to the Lord […].” R. Berekhyah the Priest Berabbi said, “He treated it like a city condemned (for idolatry), and in the case of a city condemned (for idolatry) it is forbidden [to derive] benefit [from it]. Thus it is stated (in Deut. 13:17), ‘and you shall burn with fire the city with all its plunder, wholly for the Lord your God.’” R. Judah bar Shallum the Levite said, “[Joshua] taught Israel what the Holy One, blessed be He, said to Israel (in Numb. 15:20), ‘You shall set aside the first of your dough [as a hallah offering].’ Joshua said, ‘In as much as we conquered it first, we shall dedicate all its booty to the most high.’ The Holy One, blessed be He, said, ‘In as much as you have done so, see, your offering is supporting your tribe and overriding the Sabbath.’ Thus it is stated (in Numb. 7:48), ‘On the seventh day it was the prince of the Children of Ephraim (who made the offering).’” This text is related (to Eccl. 8:4–5), “For a king's word is supreme […]. Whoever observes a commandment shall not know anything evil.” And so it says (in II Sam. 23:3), “The God of Israel has spoken; the Rock of Israel has said to me, ‘One who governs over a person, who governs righteously the fear of God.” And who is the one who governs over his [evil] drive.⁠6 One who does the will of the Omnipresent. And who is this? This was Joseph, the father of [Ephraim], the father of the father of Joshua ben Nun. What is written about him (in Gen. 39:7–8)? “And it came to pass after these things that his master's wife cast her eyes upon Joseph […]. But he refused […].” The Holy One, blessed be He, said to him, “You did not heed her. By your life, I am making you king over Egypt. Then they all shall obey you, as stated (in Gen. 41:55), “then Pharaoh said to all Egypt, ‘Go unto Joseph.’” It also says (in vs. 40), “You shall be over my house,” and the children of my palace7 shall do nothing without your consent. So it says (in Gen. 42:6), “Now Joseph was the governor over the land.” Because he governed his [evil] drive, he became governor over the land. (Gen. 39:2:) “And he was a successful man. It was only necessary to say "righteous man.⁠" Why is “successful man,” written? The Holy One, blessed be He, said to [Joseph], “You achieved what the first Adam did not achieve.”8 Successful (rt.: tslh) simply means achievement. Thus it is stated (in II Sam. 19:18), “and they crossed (rt.: tslh) the Jordan ahead of the king.”9 The Holy One, blessed be He, said to him, “No sacrifice by an individual overrides the Sabbath; yet by your life, the sacrifice by your son (Ephraim) will override the Sabbath, because of the good work (mitswah) that you did (in resisting temptation).” Ergo (in Numb. 7:48), “On the seventh day it was the prince of the Children of Ephraim, Elishama ben Ammihud.” R. Azariah said, “The Holy One, blessed be He, said to him, [i.e.] to Joseph, ‘You have kept the commandment (mitswah) (from Exod. 20:13 = Deut. 5:17), of “You shall not commit adultery.” So you have fulfilled the Torah before I gave it. By your life, no tribe shall come between your two sons with a sacrifice. Instead (according to Numb. 7:48) Ephraim [shall bring an offering] on the seventh day; and (according to Numb. 7:54) Manasseh, on the eighth day.’” R. Meir and R. Joshua ben Qorhah were interpreting the names, “Elishama [means], he (Joseph) heeded (shama') my God (Eli), and he did not heed his mistress. Ben Ammihud (‘MYHWD) means, His glory (HWDW) was with me (‘MY) and not with another. Similarly also in the case of (Numb. 7:54), Gamaliel ben Pedahzur [prince of the Children of Manasseh, means that] Joseph said, God (El) has recompensed (gamal) my people with a good recompense (gemulim).’ Ben pedahzur (pdhtswr) means, the Rock (tswr) redeemed (pdh) me from my distress of the prison. And so is it written (according to Ps. 18:21), ‘The Lord rewarded me according to my righteousness; according to the purity of my hands…’” R. Samuel bar Abba said, “What is the meaning of ‘according to the purity of my hands?’ According to the purity of my hands, because I was pure through good works.”10 (Ps. 18:21:) “The Lord rewarded me.” How? When someone is poor, he trusts in the Holy One, blessed be He; but when he [becomes] wealthy, he trusts in his wealth and has no fear of [God]. However, when Joseph was a slave, he feared the Lord. When his mistress enticed him with words, he said to her (in Gen. 39:9), “then how shall I do this great evil and sin against God?” Also when he became king he added [to his] fear [of the Holy One, blessed be He], as stated (in Gen. 42:18), “And Joseph said to them on the third day, ‘Do this and live, for I fear God.’” And when his brothers came down to him a second time (according to Gen. 43:16), “When Joseph saw Benjamin with them, [he said… ‘Slaughter and prepare (wehakhen) an animal, for the men will eat with me at noon].’”11 Now surely it is not customary for kings to prepare [food] one day ahead for the next. R. Johanan said, “It was the Sabbath, as stated (in Gen 42:16, ‘and prepare.’ And prepare only means [preparation for] the Sabbath, as stated (in Exod. 16:5), ‘And it shall come to pass on the sixth day, that when they prepare.’”12 The Holy One, blessed be He, said to him, “You have kept the Sabbath before it was given. By your life, I will have the son of your son offer [his sacrifice] on the Sabbath day, as stated (in Numb. 7:48), “On the seventh day it was the prince of the Children of Ephraim.”
1. Cf. Numb. R. 14:1.
2. yTa‘an. 2:8 (65d); Lev. R. 22:9.
3. yMeg. 1:14 (or 12) (72c); Zev. 14:6; M. Sam. 13; see Tem. 28b-29a.
4. Buber, n. 147, suggests that the allusion is to the Bathsheba incident (II Sam. 11). This interpretation is suggested by citation of Ps. 51:15 which follows, since according to the introduction of this Psalm, David wrote it when Nathan came to him to condemn him for the Bathsheba affair. Cf. also Numb. R. 14:1, which alludes in this context to David building an altar and offering sacrifices on a high place (II Sam. 24:18-25 // I Chron. 21:18-26).
5. See yShab. 1:3 or 8 (4ab); Gen. R. 14:10; Seder Olam Rabbah 11.
6. See above, Gen. 5:6.
7. Lat.: praetorium; Gk.: praitorion.
8. I.e., unlike Adam, Joseph resisted temptation and overcame his evil drive.
9. The context is the successful return of King David to Jerusalem after his forces had achieved the defeat of Absalom. Cf. also Gen. R. 86:4.
10. yTa’an. 3:12 (or 10) (67a).
11. Because this verse uses the word, wehakhen, and because the same word also occurs in Exod. 16:5, it is assumed that the conditions of Exod. 16:5 apply here to Gen. 43:16.
12. Mekhilta deRabbi Ishmael, Beshallah, 1; Numb. R. 14:2; TDER 24 (or 26), p. 131.
[ל] ביום השביעי נשיא לבני אפרים (במדבר ז׳:מ״ח) זש״ה לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי (תהלים ס׳:ט׳), אמר ריש לקיש אם המינים יאמרו לך שאין הקב״ה מחיה מתים, אמור להם הרי אליהו [מעיד] שהחיה את המת [על ידו], הוי לי גלעד. ולי מנשה, אם יאמרו לך המינים שאין הקב״ה מקבל שבים, אמור להם הרי מנשה מעיד שקבלתי אותו בתשובה, שנאמר ויתפלל אליו ויעתר לו [וישמע תחנתו] וישיבהו (לירושלים) [ירושלים] למלכותו (דברי הימים ב ל״ג:י״ג), הוי לי מנשה. אפרים מעוז ראשי. אם יאמרו לך המינין שאין הקב״ה פוקד עקרות, [אמור להם] הרי אלקנה [מהר אפרים] מעיד שפיקדתי חנה אשתו, שנאמר כי פקד ה׳ את חנה וגו׳ (שמואל א ב׳:כ״א), הוי אפרים מעוז ראשי וגו׳. יהודה מחוקקי, אם יאמר לך אדם שאין הקב״ה מציל מן האש, הרי חנניה וחביריו מעידין שהצלתי אותם מן האש, שנאמר ויהי בהם מבני יהודה [דניאל חנניה מישאל ועזריה] (דניאל א׳:ו׳), הוי יהודה מחוקקי.
[לא] ד״א לי גלעד. אם יאמר לך אדם למה בנה אליהו מזבח בהר הכרמל והקריב עליו, ובית המקדש היה קיים באותה שעה, ואמר משה איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב וגו׳, ואל פתח אהל מועד לא הביאו [להקריב קרבן הל׳ לפני משכן ה׳ דם יחשב לאיש ההוא וגו׳] (ויקרא י״ז:ג׳-ד׳), אמור לו מה שעה אליהו לשם הקב״ה עשה, ועל פי הגבורה, שנאמר ויהי (כעלות) [בעלות] המנחה [ויגש אליהו הנביא וגו׳ ובדבריך עשיתי את כל הדברים האלה] (מלכים א י״ח:ל״ו), הוי לי גלעד. לי מנשה, אם יאמר לך אדם הרי נדעון הקריב בבמה, והיה אסור, שהרי שילה קיימת, ואמר ר׳ אבא בר כהנא שבעה דברים עשה גדעון, הקריב פר הנעבד, ופר המוקצה, ובנה מזבח, וכרת עצים מן האשרה, והקריב בלילה ובלא כהן, והיה בין הכמרים, וכל מה שעשה על פי הגבורה עשה, שנאמר ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה׳ קח את פר השור [וגו׳] (שופטים ו׳:כ״ה), הוי לי [גלעד ולי] מנשה. [יהודה מחוקקי], ואם יאמר לך אדם הרי דוד עבר על לא תעשה, אמר הקב״ה למד את השבטים כסופר מלמד תינוקות, שנאמר אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו (תהלים נ״א:ט״ו), הוי יהודה מחוקקי. אפרים מעוז ראשי, אם יאמר לך אדם למה חילל יהושע את השבת ביריחו, אמור לו על פי הגבורה עשה, שנאמר ויאמר ה׳ אל יהושע ראה נתתי בידך את יריחו (יהושע ו׳:ב׳), וכתיב וסבותם את העיר וגו׳, כה תעשה ששת ימים ושבעה כהנים וגו׳ וביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים והכהנים יתקעו בשופרות (שם שם ג-ד), ומנין שהיתה שבת, שאין לעולם שבעת ימים בלא שבת, ועוד דבר אחר עשה יהושע מדעתו, מה שלא נאמר בו, כיון שנכבשה יריחו שבת היה, אמר השבת כולה קודש, וכל מה שכבשנו בשבת יהא קודש לה׳, שנאמר וכל כסף וזהב (וכל) [וכלי] נחושת וברזל קודש הוא לה׳ וגו׳ (שם ו׳:י״ט), אמר ר׳ ברכיה הכהן [ברבי] עשאה כעיר הנדחת, והרי עיר הנדחת אסורה בהנאה, שנאמר ושרפת באש את העיר (ו)⁠את כל שללה כליל לה׳ אלהיך (דברים י״ג:י״ז). אמר ר׳ יהודה הלוי בר שלום, לימד לישראל, מה שאמר הקב״ה לישראל, ראשית עריסותיכם [חלה תרימו תרומה] (במדבר ט״ו:כ׳), אמר יהושע הואיל וכבשנו אותה תחלה נעשה אותה חלה להקב״ה, נקדיש את כל שללה לגבוה, אמר הקב״ה הואיל וכך עשית הרי קרבנך מסייע את שבטך ודוחה את השבת, שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים.
[לב] [ביום השביעי נשיא לבני אפרים. אמר ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי] זש״ה (כאשר) [באשר] דבר מלך שלטון וגו׳ שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח׳:ד׳-ה׳), וכן הוא אומר אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל (ביראת) [יראת] אלהים (שמואל ב כ״ג:ג׳), מי הוא זה, זה שמושל ביצרו, ומי היה זה, זה יוסף אבי (מנשה) [אפרים], אבי אביו של יהושע בן נון, מה כתיב בו, ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף [וגו׳] וימאן וגו׳ (בראשית ל״ט:ז׳-ח׳), אמר לו הקב״ה, אתה לא שמעת לה, חייך אני ממליכך על מצרים, ויהיו הכל נשמעים לך, שנאמר ויאמר פרעה (אל כל) [לכל] מצרים לכו אל יוסף (שם מ״א:נ״ה), ואומר אתה תהיה על ביתי (שם שם:מ׳), ולא יעשו בני פלטירין שלי דבר חוץ מדעך, ואומר ויוסף הוא השליט על הארץ (שם מ״ב:ו׳), על ששלט ביצרו נעשה שליט בארץ. ויהי איש מצליח (בראשית ל״ט:ב׳), לא היה צריך לומר אלא איש צדיק, למה כתב איש מצליח, א״ל הקב״ה שוית אתה מה שלא שוה אדם הראשון, אין מצליח אלא שוייה, שנאמר וצלחו הירדן לפני המלך (שמואל ב י״ט:י״ח), א״ל הקב״ה אין קרבן יחיד דוחה את השבת, חייך שקרבן בנך דוחה את השבת, בשביל מצוה שעשית, הוי ביום השביעי נשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד. אמר ר׳ עזריה א״ל הקב״ה ליוסף אתה שמרת מצות לא תנאף וקיימת התורה קודם שנתתיה, אין שבט מפסיק בין שני בניך, אלא אפרים ביום השביעי ומנשה ביום השמיני.
[לג] [ד״א ביום השביעי נשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד], ר׳ מאיר ור׳ יהושע בן קרחה היו דורשין את השמות, אלישמע אלי שמע, ולאדונותו לא שמע, בן עמיהוד עמי היה אבל עמה לא היה, וכן גמליאל בן פדהצור (במדבר ז׳:נ״ד), אמר יוסף [גמליאל] גמל אל עמי גמולים טובים, בן פדהצור פדה אותו צור, ומי גרם לו, יגמלני ה׳ כצדקי, (כבורי) [כבור ידי] וגו׳ (תהלים י״ח:כ״א), אמר ר׳ שמואל בר אבא מהו (כבורי) [כבור ידי], כברירות ידי, שהייתי ברור במצות, יגמלני ה׳, כיצד אדם כשהוא עני בוטח בהקב״ה, וכשהוא עשיר בוטח בעשרו, ואין עליו יראה, אבל יוסף כשהיה עבד היה ירא את ה׳, שאדונותו משדלתו בדברים, והוא אומר לה ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים (בראשית ל״ט:ט׳), וכשנעשה מלך הוסיף יראה, שנאמר את האלהים אני ירא (שם מב ח), וכשירדו אחיו אצלו שנייה, וירא יוסף אתם וגו׳, וטבח טבח והכן כי אתי יאכלו האנשים בצהרים (שם מ״ג:ט״ז), והלא אין דרך מלכים (לאכול) [להכין] מיום לחבירו, א״ר יוחנן שבת היתה, ואין הכן אלא יום השבת, שנאמר והכינו את אשר יביאו (שמות ט״ז:ה׳), א״ל הקב״ה אתה שמרת את השבת עד שלא ניתנה, חייך לבן בנך אני עושה שיקריב ביום השבת, שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים.
[לד] אמר ר׳ אבין הלוי [ברבי], היה יוסף מברך ואדונו רואה אותו מלחש בפיו, א״ל יוסף מה אתה אומר, והוא משיבו ואומר לו, אני מברך להקב״ה, א״ל אני מבקש לראות אלהיך, א״ל יוסף הרי חמה, אחד מכמה שמשין שלו, אין אתה יכול להביט כבודו על אחת כמה וכמה, א״ל הקב״ה בשבילך אני נגלה עליו, שנאמר וירא אדניו כי ה׳ אתו וגו׳ (בראשית ל״ט:ג׳), אמר ר׳ אבין הלוי ברבי, מהו (מי הוא זה) [ויבא] מלך הכבוד (תהלים כ״ד:ט׳), שהוא חולק מכבודו ליראיו, זה הקב״ה, מלך בשר ודם אין משתמשין בשרביטו, והקב״ה נתן שרביטו למשה, שנאמר ויקח משה את מטה האלהים בידו (שמות ד׳:כ׳), ואין יושבין על כסאו, [אבל הקב״ה הושיב את שלמה על כסאו], כתיב וישב שלמה על כסא ה׳ למלך (דברי הימים א כ״ט:כ״ג), ואין רוכבין על סוסו, [אבל הקב״ה הרכיב את אליהו על סוסו], ואיזהו סוסו של הקב״ה סופה וסערה, שנאמר ה׳ בסופה ובסערה דרכו (החום א׳:ג׳), וכתיב ויעל אליהו בסערה השמים (מלכים ב ב׳:י״א), הוי שהקב״ה חולק מכבודו ליראיו, ולבושו נתן למלך המשיח, שנאמר הוד והדר תשוה עליו (תהלים כ״א:ו׳), ולבושו של הקב״ה הוד והדר, [שנאמר הוד והדר] לבשת (שם ק״ד:א׳), מה כתיב בהקב״ה (כעל) [כי אל] גמולות [ה׳ שלם ישלם] (ירמיהו נ״א:נ״ו), שהוא משלם לטובים כטובים, ולרעים כרעים, מה כתיב ביוסף בן פורת יוסף (בראשית מ״ט:כ״ב), א״ל הקב״ה יוסף יהא שלום על העין שעצמה ולא הביטה באחת מן המצריות, שנאמר בנות צעדה עלי שור (שם), אמר ר׳ ראובן מהו עלי שור, אמר הקב״ה עלי לשלם שכר לאותו העין. שנו רבותינו שהיו אוכלין במקדש לפנים מן הקלעים, אבל בשילה כמלא עין, מה שעשה יוסף פרע לו הקב״ה, מה כתיב ויעזב בגדו (אצלה) [בידה וינס ויצא החוצה] (בראשית ל״ט:י״ב), א״ל הקב״ה [חייך] כשיצאו בני ישראל ממצרים , עתיד הים לראות את ארונך ולהיוה בורח, שנאמר הים ראה וינס (תהלים קי״ד:ג׳), ומה ראה, [ראה] ששמר יוסף כל עשרת הדברים. שמעון איש קיטרון אומר עצמות של יוסף ראה, ולא עוד אלא שהיה ארונו של יוסף מהלך לפני הארון, ואומות העולם רואין אותו, ואומרין מה טיבו של ארון זה שמהלך עם ארון התורה, וישראל משיבין אותם ואומרים קיים זה מה שכתוב בזה, ומה היה בארון עשרת הדברות, ויוסף קיים את כולם עד שלא ניתנו מסיני, א״ל הקב״ה ליוסף יוסף אע״פ שפרעתי לך מקצת שכר בעולם הזה, הקרן קיים לך לעולם הבא, כשיגאלו ישראל גאולת עולמים, בזכות יעקב ובזכותך הם נגאלים, שנאמר גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה (שם ע״ז:ט״ז).
חסלת פרשת נשא
ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו׳ – שלשה דברים יש בקרבן הנשיאים מה שאין כן בקרבן יחיד, שהיחיד אינו מביא קטורת, ואלו הביאו קטורת, היחיד אינו מביא שעיר לחטאת, אלא על חטא שעשה, ועוד שאין מביא שעיר אלא מלך, ואלו הביאו שעיר שלא היה אחד מהם מלך, ולא הביאוהו על שום חטא שעשו, היחיד אין קרבנו דוחה שבת, וקרבן נשיא אפרים דחה השבת, שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים, ואותו יום שבת היה, שיום ראשון שהקריבו הנשיאים היה יום אחד בשבת, 1ובזכות שהיה יוסף משמר את השבת עד שלא ניתנה, דכתיב וטבוח טבח והכן (בראשית מ״ג:ט״ז), ואין דרך מלכים (לאכול) [להכן] מיום לחבירו, אלא זה בשביל השבת, דכתיב והכינו את אשר יביאו (שמות ט״ז:ה׳), אמר לו הקב״ה אתה שמרת את השבת עד שלא ניתנה, חייך שאני עושה לבן בנך מקריב ביום השבת, דכתיב ביום השביעי נשיא לבני אפרים 2ואתן ביד בן בנך יהושע [את] יריחו בשבת.
1. ובזכות שהיה יוסף משמר את השבת עד שלא ניתנה עיין תנחומ׳ נשא אות ל״ג, ובהערה קפ״ז וקפ״ח.
2. ואתן ביד בן בנך יהושע את יריחו בשבת עיין תנחומ׳ נשא אות ל״א ובהערה קע״א.
(מח-נג) בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם – רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה הָיוּ דּוֹרְשִׁין אֶת הַשֵּׁמוֹת, אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד, אֵלַי שָׁמַע וְלַאֲדוֹנָתוֹ לֹא שָׁמַע, בֶּן עַמִּיהוּד, עִמִּי הָיָה הוֹדוֹ וְלֹא הוֹדוֹ עִם הָרְשָׁעִים, וְכֵן גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר, אָמַר יוֹסֵף, גַּמְלִיאֵל, גָּמַל אֵל עִמִּי גְּמָלִים טוֹבִים [וְכֵן כָּתוּב ״יִגְמְלֵנִי ה׳⁠ ⁠⁠״ וְגוֹ׳], בֶּן פְּדָהצוּר [פְּדֵנִי צוּר] מִצָּרָתִי, מִבֵּית הַסֹּהַר. כָּל אָדָם כְּשֶׁהוּא עָנִי בּוֹטֵחַ בַּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְשֶׁהוּא עָשִׁיר בּוֹטֵחַ בְּעָשְׁרוֹ וְאֵין עָלָיו יִרְאָה, אֲבָל יוֹסֵף כְּשֶׁהָיָה עֶבֶד הָיָה יָרֵא ה׳ כְּשֶׁהָיְתָה אֲדוֹנָתוֹ מְשַׁדַּלְתּוֹ בִּדְבָרִים וְהוּא אוֹמֵר לָהּ (בראשית ל״ט:ט׳) ״וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים״, וּכְשֶׁנַּעֲשָׂה מֶלֶךְ הוֹסִיף יִרְאָה שֶׁנֶּאֱמַר ״אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא״, וּכְשֶׁיָּרְדוּ אֶחָיו אֶצְלוֹ אָמַר (שם מ״ג:ט״ז) ״וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן״, אֵין ״וְהָכֵן״ אֶלָּא מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט״ז:ה׳) ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֶת אֲשֶׁר יָבִיאוּ״, וַהֲלֹא אֵין דֶּרֶךְ מְלָכִים לֶאֱכֹל מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שַׁבָּת הָיְתָה, [שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָכֵן״, אֵין וְהָכֵן אֶלָּא שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ״], אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה שָׁמַרְתָּ אֶת הַשַּׁבָּת עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה, חַיֶּיךָ, אֲנִי עוֹשֶׂה לְבֶן בִּנְךָ שֶׁיַּקְרִיב בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ״בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם״.
אָמַר רַבִּי אָבִין הַלֵּוִי [בְּרַבִּי] הָיָה יוֹסֵף מְבָרֵךְ לַהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַאֲדוֹנוֹ רוֹאֶה אוֹתוֹ מְלַחֵשׁ בְּפִיו. אָמַר לוֹ, יוֹסֵף, מָה אַתָּה אוֹמֵר. וְהוּא מְשִׁיבוֹ וְאוֹמֵר לוֹ, אֲנִי מְבָרֵךְ לַהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ, אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִרְאוֹת אֱלֹהֶיךָ. אָמַר יוֹסֵף, הֲרֵי בַּחַמָּה שֶׁהוּא אֶחָד מִכַּמָּה שַׁמָּשִׁין שֶׁלּוֹ אֵין אַתָּה יָכוֹל לְהַבִּיט, בִּכְבוֹדוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בִּשְׁבִילְךָ אֲנִי נִגְלֶה אֵלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה׳ אִתּוֹ״. מַה כְּתִיב בַּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, (ישעיהו נ״ט:י״ח) ״כְּעַל גְּמֻלוֹת כְּעַל יְשַׁלֵּם״, שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם לַטּוֹבִים כְּטוֹבִים וְלָרָעִים כְּרָעִים, מַה כְּתִיב בְּיוֹסֵף, (בראשית מ״ט:כ״ב) ״בֶּן פֹּרָת יוֹסֵף בֶּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן״, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יוֹסֵף, יְהִי שָׁלוֹם עַל הָעַיִן שֶׁעָצְמָה וְלֹא הִבִּיטָה בְּאַחַת מִן הַמִּצְרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) ״בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר״, מַהוּ ״עֲלֵי שׁוּר״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עָלַי לְשַׁלֵּם שָׂכָר לְאוֹתָהּ עַיִן, שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ כְּשֶׁהָיוּ אוֹכְלִין בַּמִּקְדָּשׁ, לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, אֲבָל בְּשִׁילֹה, כִּמְלֹא עַיִן. מַה שֶּׁעָשָׂה יוֹסֵף פָּרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּיוֹסֵף כְּתִיב ״וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה״, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרַיִם הַיָּם רוֹאֶה אֲרוֹנְךָ וְהוּא בּוֹרֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קי״ד:ג׳) ״הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס״, וּכְתִיב ״גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ״ וְגוֹ׳.
פַכַּאןַ אלמֻקַרִּבֻּ פִי אַליַוְםִ אלסַּאבִּעִ אִילִישַׁמַאע בּןִ עַמִיהֻד שַׁרִיףַ אִפרַאִים
והיה המקריב ביום השביעי אלישמע בן עמיהוד, נכבד של אפרים.
ביום השביעי – יש אומרים: כי בשבת הקריבו, והוא הוראת שעה.
ויש אומרים: כי היום הוא שביעי לחנכת המזבח.
והמכחישים אמרו: כי לא היה תחלת חנוכה יום ראשון לשבוע. וזה מה יועיל, כי לא יתכן שלא יהיה שבת בין שנים עשר יום.
והנכון בעיני: כי הוא כפירוש השני, בעבור זבחא השלמים, וכן: ביום השביעי בהקפת יריחו (יהושע ו׳:ט״ו). וכן: בשבעת ימים בחנכת הבית (מלכים א ח׳:ס״ה), בעבור יום עינוי הנפש.
א. כן בכ״י פריס 176. מלת ״זבח״ חסרה בכ״י פריס 177.
ON THE SEVENTH DAY. Some say that Elishama the son of Ammihud presented his offering on the Sabbath. It was a ruling for that time.⁠1 Others say that the reference is to the seventh day of the dedication of the tabernacle.⁠2 Those who disagree with our sages say that the first day of the altar's dedication did not fall on the first day of the week.⁠3 However, this is of no avail, for it is impossible that there be no Sabbath in twelve days.
I believe that the second interpretation4 is correct, because of the peace offering.⁠5 The seventh day of the circling of Jericho is similar.⁠6 Likewise the seven days of the dedication of the temple (I Kings 8:65) because of the Day of Atonement.⁠7
1. For personal offerings cannot be offered on the Sabbath.
2. According to this interpretation, the Sabbath day is not included in the days of dedication, for no sacrifice was offered on the Sabbath.
3. Hence the seventh day of dedication did not fall on the Sabbath.
4. That the seventh day refers to the seventh day of dedication, not to the seventh day of the week.
5. Brought by Elishama. Peace offerings were not brought on the Sabbath.
6. See Joshua 6:6-15. According to Ibn Ezra the seventh day on which the Israelites circled Jericho was not a Sabbath.
7. The second series of seven days of the dedication of the first temple apparently took in the Day of Atonement. Now if this is the case, then the people ate on Yom Kippur. This is the opinion of the sages of the Talmud. According to Ibn Ezra these seven days do not include Yom Kippur, for there were no dedication festivities on that day.
ביום השביעי – שבת היה והוראת שעה הייתה שהקריבו בו ביום.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא בשם ״יש אומרים״.
ביום השביעי, "on the seventh day;⁠" this day was a Sabbath; permission was granted to not interrupt this string of sacrifices of which God had told Moses that they should be offered on consecutive days. ((11))
ביום השביעי נשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד – יש אומרים שביעי לחנוכת המזבח היה, ויש אומרים שביעי לבריאת עולם שהקריב ביום השבת אע״פ שהוא קרבן יחיד, הוראת שעה היתה, וכן דעת רז״ל.
ובמדרש ביום השביעי נשיא לבני אפרים, אמר הקב״ה ליוסף אתה שמרת מצות לא תנאף עד שלא נתנה תורה, חייך אין קרבן יחיד דוחה שבת אבל קרבן בנך דוחה שבת, לכך נאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים, ולא עוד אלא שאין שבט מפסיק בין שני בניך בקרבן, אלא ביום השביעי נשיא לבני אפרים ביום השמיני נשיא לבני מנשה. אלישמע אלי שמע ולאדונתו לא שמע. בן עמיהוד, עמי היה הודו ולא עם המצרית. גמליאל אמר יוסף גמל אל חסדים עמי. בן פדה צור, צור פדהו מצרתו מבית הסהר, וכן כתיב (תהלים י״ח) יגמלני ה׳ כצדקי כבור ידי לנגד עיניו, דרכו של אדם כשהוא עני ירא מהקב״ה, כשהוא עשיר בוטח בעשרו, ויוסף היה ירא מתחלתו ועד סופו, בתחלתו מהו אומר (בראשית ל״ט) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים, וכשנעשה מלך הוסיף יראה שנאמר (שם מ״ב) את האלהים אני ירא. כשהיה עבד היה מברך על מזונו ואדוניו רואהו מלחש בפיו, שאלו מה אתה מלחש, והוא אומר לו מברך אני להקב״ה שנותן מזון לכל בריה, אמר לו הראהו לי, אמר לו הרי חמה אחד ממשמשיו שמשמשים לפניו במרום אי אתה יכול להסתכל בו, הקב״ה על אחת כמה וכמה. ובשבילו נגלה אליו הקב״ה שנאמר (שם ל״ט) וירא אדוניו כי ה׳ אתו. זהו שאמר הכתוב (תהלים ס) לי גלעד ולי מנשה אפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי, לי גלעד אמר ריש לקיש אם יאמרו לך המינין שאין הקב״ה מחיה מתים אמור להם הרי אליהו מעיד שהחיה את המת הוי אומר לי גלעד, שהיה מתושבי גלעד. ואם יאמרו לך שאין הקב״ה מקבל שבים הרי מנשה מעיד שקבל אותו בתשובה שנאמר (דברי הימים ב ל״ג) ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו, הוי אומר לי מנשה. אפרים מעוז ראשי, אם יאמרו לך שאין הקב״ה פוקד עקרות הרי אלקנה מהר אפרים מעיד שפקד את חנה אשתו שנאמר (שמואל א ב) כי פקד ה׳ את חנה, הוי אומר אפרים מעוז ראשי. יהודה מחוקקי, אם יאמרו לך שאין הקב״ה מציל מן האש, הרי חנניה מישאל ועזריה מעידים שהציל אותם מן הכבשן שנאמר (דניאל א) ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה, הוי אומר יהודה מחוקקי, ד״א לי גלעד ולי מנשה, אם יאמר אדם למה בנה אליהו מזבח בכרמל והקריב עליו ובית המקדש קיים באותה שעה, והלא משה אמר (ויקרא י״ז) איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו׳ ואל פתח אהל מועד לא הביאו, אמור לו כל מה שעשה אליהו לשמו של הקב״ה עשה ועל פי הגבורה, שנאמר (מלכים א י״ח) ויהי כעלות המנחה ויגש אליהו הנביא וגו׳ ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה, הוי אומר לי גלעד, שהיה מתושבי גלעד. ולי מנשה, אם יאמר לך אדם למה הקריב גדעון בבמה והיה אסור שהיתה שילה קיימת. אמר רבי אבא בר כהנא שבעה דברים עשה גדעון, הקריב פר הנעבד, ופר המוקצה, ובנה מזבח, וכרת עצים מהאשרה, והקריב בלילה, על ידו בלא כהן גדול, והיה מן הכומרים, וכל מה שעשה מפי הגבורה עשה שנאמר (שופטים ו) ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה׳ קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים ובנית מזבח לה׳ אלהיך על ראש המעוז הזה במערכה, הוי אומר לי מנשה. אם יאמר לך אדם הרי דוד עבר לא תעשה שבתורה, אמר הקב״ה דוד למד את השבים כסופר שמלמד את התינוקות, שנאמר (תהלים נ״א) אלמדה פושעים דרכיך, הוי אומר יהודה מחוקקי. אם יאמר לך אדם למה חלל יהושע את השבת ביריחו, אמור לו על פי הגבורה עשה שנאמר (יהושע ו) ויאמר ה׳ אל יהושע ראה נתתי בידך את יריחו ואת מלכה וגו׳ וסבותם את העיר כל אנשי המלחמה הקיף את העיר פעם אחת כה תעשה ששת ימים, ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות היובלים לפני הארון וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים, ומנין ששבת היה, לפי שאין שבעה ימים בלא שבת לעולם. ועוד עשה יהושע מדעתו שלא נאמר לו, כיון שנכבשה חומת יריחו שבת היה, ואמר, השבת כולו קדוש וכל שכבשנו בשבת יהיה קדש לה׳, וכל כסף וזהב וכלי נחשת וברזל קדש הוא לה׳ אוצר ה׳ יבא. אמר ר׳ ברכיה הכהן כעיר הנדחת עשאה, והרי עיר הנדחת אסורה בהנאה שנאמר (דברים י״ג) ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל. א״ר יהודה הלוי כעין חלה עשאה, דכתיב (במדבר ט״ו) ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, אמר יהושע הואיל וכבשנו אותה תחלה נקדיש שללה קדש לה׳, אוצר ה׳ יבא, אמר הקב״ה וכך עשית, הרי קרבנך מסייע את שבטך ודוחה את השבת, לכך נאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים.
ביום השביעי נשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד, "On the seventh day, the prince of the sons of Ephrayim, Elishama son of Amihud.⁠" Some commentators believe that the seventh day mentioned here was the seventh in the sequence of these offerings, i.e. the seventh day of Nissan. Others say that it was the seventh day counting from the first day of creation, i.e. it was the Sabbath. The Torah wanted us to know that although as a general rule sacrifices by individuals do not override the Sabbath legislation, in this case it did. This was exceptional and would not occur again (compare Ibn Ezra and Bamidbar Rabbah 13,14 on the subject).
A Midrashic approach based on Tanchuma Nasso 28 on the fact that the tribe of Joseph brought his sacrifice on the seventh day of the week, i.e. the Sabbath. God said to Joseph: "by your life, you have fulfilled the commandment of not committing adultery with the wife of Potiphar at a time when I had not yet legislated this commandment in the Torah. In recognition of your self-sacrifice for the concepts contained in that commandment, I will allow your son to override the concept of the Sabbath regulations not to offer private offerings on that day when he will offer the inaugural sacrifice on behalf of your tribe.⁠" Not only this, but there will not be another tribe's offering separating between the offering of Ephrayim and the offering of Menashe his brother tribe.
On the name of the prince of Ephrayim, Elishama, the Midrash sees in this a reminder of Ephrayim's father Joseph's great character strength in that אלי שמע, (God speaking) "to Me he listened whereas he did not listen to his mistress, the wife of Potiphar.⁠" The words בן עמיהוד are perceived as a reminder of עמי היה הודו, "his glory was with Me,⁠" (and not with the Egyptian nation). The word גמליאל (name of the prince of Menashe) is understood as alluding to גמל א-ל חסדים עמי, "the Lord performed deeds of loving kindness with me.⁠" The word פדהצור (name of Gamliel's father) is understood as a hint of פדה צור the "Rock" (God) redeemed him from his troubles in jail.⁠" Psalms 18,21 reflects such feelings of Joseph at the time when the psalmist writes [though he refers to his own rescue from Shaul by God. Ed.] "the Lord rewarded me according to my merit; He requited the cleanness of my hands.⁠"
It is normal for man to put his trust in the Lord as long as he is poor (and has nothing or no one else to put his trust in). When he becomes affluent he relies on his wealth to stand by him, no longer making the Lord the focus of his trust. Joseph, by contrast, placed his trust in the Lord both when he was in dire straits and when he had risen to the pinnacle of his career. When he was a slave and a prisoner in the house of Potiphar and subject to the enticements and threats of Potiphar's wife, he said to her: "how can I possibly commit such a great wrong against God?⁠" (Genesis 39,9). When he had been appointed king he continued to revere the Lord as we know from his own lips in Genesis 42,18: "I fear the Lord.⁠" When he had been a mere slave he nevertheless recited a benediction over the food he ate (Bamidbar Rabbah 14,5). When his master saw him whisper with his lips, he asked him what he was doing. Joseph replied that he was giving thanks to the Lord for the food He provided for all of His creatures. His master demanded: "show me this God you are talking about.⁠" Joseph replied: "the sun is just one of his servants; seeing that you cannot even look at the sun without becoming blinded, if you were to behold its master you would die.⁠" Nonetheless, God revealed Himself on behalf of Joseph. This is the meaning of the verse in Genesis 39,3: "when his master saw that the Lord was with him (Joseph), etc.⁠" These sentiments are reflected by David in Psalms 60,9: "Gilead and Menashe would be mine; Ephrayim my chief stronghold;⁠" concerning the words לי גלעד, "Gilead is mine,⁠" Rabbi Shimon ben Lakish said: "in the event the heretics tell you that God is unable to resurrect the dead, there is Elijah the prophet who came from Gilead and who revived the dead. If he could do so, would God be unable to do it? If, on the other hand, the same heretics will tell you that God does not accept repentant sinners into the fold, King Menashe of Yehudah is proof that God does so as that king was a great heretic, and, after having been in captivity and praying to the Lord, becoming a penitent, God restored him to his throne in Jerusalem (Chronicles II 33,13). This is why the psalmist speaks of "Menashe is mine.⁠" Concerning the words: "Ephrayim is my stronghold,⁠" Rabbi Shimon ben Lakish continued, if an heretic denies God's ability to enable barren women to bear children, consider the case of Elkanah from Ephrayim, whose wife Channah had been unable to become pregnant. After she had appealed to the Lord in Shiloh, He remembered her and granted her children (SamueI 2,21). In the event some heretic will tell you that God cannot save someone out of the flames, look at the three men from Yehudah, Chananel, Mishael, and Azaryah, whom God rescued from a flaming kiln (Daniel 1,6). This is what David meant when he spoke of יהודה מחוקקי, "Yehudah my scepter,⁠" in that same verse.
An alternative explanation of this verse in Psalms. The words לי גלעד, לי מנשה, are a reference to Elijah at Mount Carmel. Someone may challenge the fact that prophet Elijah offered sacrifices on a private Altar at a time when the Temple was standing in Jerusalem. He may point out that there is a Biblical prohibition to do so, based on Leviticus 17, 3-4: "any man from the House of Israel who will slaughter a bull, or a goat in the camp or who will slaughter it outside the camp and he has not brought it as an offering to Hashem before the Tabernacle of Hashem- it shall be considered bloodshed for such a man, (i.e. a capital crime).⁠" Tell such a questioner or challenger that whatever the prophet Elijah did he did for the sake of the holy name of God and the enhancement of His image among the people; moreover he did it at the behest of God. Proof of all this is Kings I 18,36: "it was at the time of the meal-offering, the prophet Elijah came forward and said: "O Lord, God of Avraham, Yitzchak, and Israel! Let it be known today that You are God in Israel and that I am Your servant, and that I have done all these things at Your bidding!⁠" This is what the psalmist had in mind when he spoke of "Gilead is mine.⁠" Elijah was a resident of Gilead. As to the words: "Menashe is mine" in the same verse; if someone challenges the conduct of Gideon (Judges 6,25-6) who also had sacrificed an offering on a private altar at a time when the Tabernacle in Shiloh was functional, the same answer applies.
Rabbi Abba bar Kahanah said that on the day in question Gideon performed seven actions (normally prohibited). 1) He sacrificed a bull which had been used for idolatrous purposes; 2) he sacrificed a bull intended for idolatrous purposes; 3) he built a private altar; 4) he cut down wood for it from an ashera (a tree which had served as a center for idolatry). 5) He offered a sacrifice at night; 6) he did all this although he was not a priest (he was from the tribe of Menashe); 7) the bull had belonged to the priests who served the Baal. All of these actions he undertook he had been instructed to do by divine decree. We know all this from Judges 6,25-26): "it was during that night that God said to him: 'take the young bull belonging to your father and another bull seven years old; pull down the altar of Baal which belongs to your father, and cut down the sacred post which is beside it. Then build an altar to the Lord your God on the level ground on top of this stronghold. Take the other bull and offer it as a burnt-offering, using the wood of the sacred post that you have cut down. This is the meaning of: "Menashe belongs to me.⁠" If some were to say that David violated a negative commandment of the Torah (when sleeping with Bat Sheva and marrying her) God responds to such a statement by saying that David's action was designed to teach the sinners that repentance is accepted by God and the sinners can be rehabilitated. This is what David said in Psalms 51,15: "I will teach transgressors Your ways, that sinners may return to You.⁠"
If someone were to challenge the fact that Joshua violated the Sabbath when preparing to attack and capture Jericho (Joshua 6,2-4), answer such a scoffer that Joshua acted on God's instructions as we know from the verse referred to: "The Lord said to Joshua, "See I will deliver Jericho and her king and her warriors into your hands. Let all the troops march around the city and complete one circuit of the city. .... Do this for six days, with seven priests carrying seven ram's horns preceding the Ark. On the seventh day, march around the city seven times, with the priests blowing the horns, etc., etc.⁠" How do we know that the seventh day the Book of Joshua speaks of was the Sabbath? There is no sequence of seven days one of which is not the Sabbath.
There was something else which Joshua did which he had not been instructed to do. When the walls had collapsed and the city had been captured, Joshua reasoned that seeing the Sabbath is totally sacred, the loot of a city captured on the Sabbath must also be considered sacred, no one using any of it for a private purpose. Hence we read in verse 19 of that chapter that Joshua issued instructions for all the gold, silver, copper objects, and iron to be consecrated to the Temple treasury.
Rabbi Berechya the priest said: Joshua treated the city of Jericho according to the rules applied to an עיר הנדחת, (a Jewish city the majority of whose inhabitants had become guilty of practicing idolatry). We know that the contents of such a city are forbidden for use by any other Jew (Deut. 13,17) "you shall burn the town by fire including all its contents, totally.⁠" Rabbi Yehudah Halevi said (Tanchuma Nasso 28):"the reason that the contents of the city of Jericho were consecrated to God was that it was the first city in the land of Israel which was captured. We always consecrate the "first" of everything to the Lord, both humans, animals, and crops, etc. In this instance Joshua extended this principle to apply it to inert matters such as gold, silver. God responded to this initiative of Joshua (in the future) by permitting the representative of the tribe of Ephrayim (Joshua's tribe) to offer his individual offering on the Sabbath.
ביום השביעי נשיא לבני אפרים – ושבת היה שהרי ביום הראשון ראשון היה למעשה בראשית ולפי שיוסף היה שומר שבת קודם שניתנה התורה שנא׳ וטבוח טבח והכן ואין הכנה אלא לשבת שנא׳ והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו אמר לו הקב״ה שבזכות זה יכין בנך קרבנו ביום השבת שאין קרבן יחיד דוחה את השבת וזש״ה לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי ואמר ריש לקיש אם יאמר לך אדם למה בנה אליהו במה בהר הכרמל בשעת איסור הבמות לי גלעד כלומר על פי הדבור היה. ואם יאמר לך אדם שבעה דברים עשה גדעון פר הנעבד ופר המוקצה ובנה מזבח וכרת עצים מן האשרה והקריב קרבן בלילה וע״י עצמו בלא כהן והיה בין הכומרים כל מה שעשה על פי הגבורה עשה שנא׳ ויהי בליל׳ ההוא ויאמר לו קח את פר השור אשר לאביך ועלית עולה בעצי האשרה אשר תכרות ובנית מזבח לה׳ אלהיך על ראש המעון הזה והיינו דכתיב לי מנשה שגדעון משבט מנשה הוא ואפרים מעוז ראשי אם יאמר לך אדם יהושע חלל את השבת ביריחו על פי הגבורה עשה דכתיב וסבותם את העיר וכו׳ כה תעשו ששת ימים וגו׳ וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים וא״א שבעה ימים בלא שבת ולפי שכבשה ביום שבת קדש אמר תהא כלה קדש לה׳. וכן עתה התיר לשבט אפרים לחלל את השבת בשביל קרבן יחיד. יהודה מחוקקי אם יאמר לך אדם דוד עבר על לא תעשה אמר הקב״ה דוד הבא משבט יהודה למד הבעלי תשובה כסופר מחוקק המלמד תינוקות שנאמר אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו וכן מסיק בריש ע״ז לא היה דוד ראוי לאותו מעשה דבת שבע אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה.
ביום השביעי נשיא לבני אפרים, "on the seventh day (it was the turn) the prince of the tribe Ephrayim.⁠" This day was the Sabbath, as the first day of these inaugural offerings was presented on the first day of the week, to symbolise the day on which G–d began to create the universe we live in. Seeing that the original Joseph had been observing the Sabbath, long before it had become designated a day of rest for the Jewish people, a descendant of his was honoured by presenting his offering on that day. The sages deduce the fact that Joseph observed the Sabbath from Genesis 43,16 in which the word, והכן, "he had prepared it,⁠" appears an allusion to the fact that the animals he served his brothers had been slaughtered and prepared on the day before. The Torah, in Exodus 16,5, had instructed the Jewish people to prepare for the first Sabbath after the manna fell from heaven and to prepare their food from it before the onset of the Sabbath, seeing that they had received a double portion on that day. Normally, no offerings of individuals are allowed to be offered on the Sabbath. Seeing that the founding father of the tribe of Ephrayim had honoured the Sabbath when this had not been required, the Sabbath honoured him by allowing him to offer his sacrifice on that day. This is also recalled in Psalms 60,9: לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוד ראשי יהודה מחוקקי, "Gilead and Menashe would be Mine; Ephrayim My chief stronghold, Yehudah My scepter.⁠" Rabbi Shimon ben Lakish said that if someone would question the right of Elijah the prophet to have built a private altar on Mount Carmel in his confrontation with the priests of the Baal during a period when this was absolutely forbidden, the psalmist answered that לי גלעד, "He did it at My command.⁠" Rabbi Shimon be Lakish added: if someone were to tell you that Gideon performed seven acts all of which were violations of the Torah's commandments, including building a private altar, sacrificing on it though he was not a priest, using wood from an idolatrous tree for firewood, etc; (compare Judges chapters 6-25-26) this is what the psalmist had in mind when he said: לי מנשה, Menashe is Mine, i.e. Gideon from the tribe of Menashe did all this at G–d's instruction. If someone were to tell you that Joshua desecrated the Sabbath when he marched around Jericho for seven days in a row, one of which must have been the Sabbath, (Joshua 6, 3-4) all of this was done at the express command of Hashem It is therefore not so strange to read that G–d permitted the "desecration" of the Sabbath on this occasion by allowing the prince of the tribe of Ephrayim to present his inaugural offering on the Sabbath. This incident is referred to by the psalmist quoted earlier as: "Yehudah My scepter" יהודה מחוקקי. If someone were to tell you that David violated a negative commandment, G–d said that what David did was similar to what a scribe does when he inscribes (as an illustration what is forbidden to write on the Sabbath) The psalmist refers to this in Psalms 51,15, with the words: אלמדה פשעים דרכיך וחטאים אליך ישובו, "by my actions I teach the transgressors Your ways, and the sinners will return to You.⁠" Midrash Tanchuma section 28, on our portion goes as far as quoting The Talmud in tractate Avodah zarah folio 4 where we find Rabbi Yochanan saying, quoting Rabbi Shimon bar Yochai having said: "if David became guilty of a gross misconduct in the episode with Bat Sheva, this had been allowed to happen only in order to teach the common people that it is possible to do penitence, both as an individual sinner, i.e. David, or, as in the case of the people sinning at the golden calf, for a community, to do penitence, without the world having come to an end for either that individual or that community.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

אֱלִישָמָע: בלא מאריך בלמ״ד בס״ס. [אֱלִישָׁמָ֖ע].
אלישמע בן עמיהוד – רז״ל אמרו (תנחומא) ר״מ ור׳ יהושע בן קרחה היו דורשים את השמות אלישמע בן עמיהוד אלי שמע ולאדונתו לא שמע, עמי היה הודו ולא עם הרשעים עד כאן. נראה כי יכוין הכתוב במאמר אלי שמע שטעם שפירש יוסף לא לצד שום מיחוש אשר יסובב מהמעשה אלא לצד יראת ה׳ כאומרו. (בראשית לט) וחטאתי לאלהים, והוא מאמר אלי שמע. עוד ירצה על פי דבריהם שאמרו (סוטה לו:) שנדמה לו דיוקנו של אביו וכו׳, והן ידוע כי הוא מראה השכינה כי אביו במקומו לא ידע דבר ואפי׳ אם עודנו חי, אלא אביר יעקב אלהי ישראל, והוא מאמר אלי שמע, וכפל לומר עוד עמיהוד לרמוז מה שאמר הכתוב (שם) ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה פירוש לשכב וגו׳ כפשוטו, להיות עמה שתבעה ממנו לקירוב בשרו לבשרה ולא רצה, והוא מאמר עמי הודו וכו׳, ורז״ל שאמרו עם רשעים לשון רבים, אולי שכוונתם לומר שלא מאשת פוטיפר לבד נשמר אלא מכמה כיוצא בה.
אלשמע בן עמיהוד. Rabbi Meir and Rabbi Yehoshua ben Korchah are quoted in Tanchuma on our verse as saying that the name Elishama suggests that whereas "Joseph listened to the commands of God, he did not listen to the command of his mistress to sleep with her. He did not make common cause with the wicked.⁠" Joseph did not desist from sinning because he was not tempted but because he was obedient to God's imperatives as he pointed out to the wife of Potiphar when he described giving in to his urge as a sin against God (Genesis 39,9). This is what is meant by Elishama, i.e אלי שמע, "he listened to Me.⁠" Our sages in Sotah 36 explained that at the crucial moment he had a vision of the face of his father. Clearly, this is a reference to a divine image which resembled the face of Jacob. After all, his father was in Canaan and had no inkling of what temptation his son faced at the time not even knowing that Joseph was still alive. What Joseph beheld in the vision was what is known as אביר יעקב אלוהי ישראל. When the sages in the Midrash spoke of the wicked in the plural, they may have referred to many similar temptations that Joseph withstood successfully. The reason the same idea occurs a second time in the name of the father of Elyasaph, i.e. עמיהוד is to hint what the Torah told us in that verse in Genesis that he did not listen to Mrs Potiphar who requested that Joseph agree to be physically close to her. Joseph preferred to remain close to God, i.e. עמי הודו.
ביום השביעי: היה בשבת, ודחה הקרבן את השבת. וכבר איתא במדרש במדבר רבה (יד,א) משום שעשו אותו כקרבן צבור שדוחה שבת. והיינו כדתנן בתמורה פרק ב׳ (יד,א): מה בין קרבן יחיד לקרבן צבור, שקרבן יחיד אינו דוחה שבת וטומאה וקרבן צבור דוחה שבת וטומאה. [הרחב דבר: ואע״ג שר׳ מאיר שם ור׳ יעקב ביומא (נ,א) הקשו על זה ואמרו שאין תלוי אלא במה שזמנו קבוע לחוד, מ״מ תנא דמשנתנו לאו בן תדל שנה אותה. ומקורה בספרי פרשת פינחס על הפסוק (להלן כח,ט) ״וביום השבת״, דנפקא לן מדכתיב ״את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו״ (ויקרא יט,ל) דעבודת מקדש דוחה שבת, ובמה ענין מדבר, בשל צבור, וביארנו שם דהכל מודים בזמנו קבוע שדוחה שבת אפילו ביחיד, אלא דסבירא ליה לת״ק דהנפקא מינה בין קרבן יחיד לקרבן צבור היינו במקום שיש כבוד המקדש להקריב דוקא באותו יום, ומ״מ אם עבר יומו לא בטל קרבנו, בזה יש נ״מ בין קרבן יחיד לקרבן צבור. ובזה נתיישב יפה סוגיא בפסחים (ע,א), ורבנן אמאי לא דחי שבת הא ודאי קרבן צבור הוא. ושם (עו,ב) דסלקא דעתך אמינא כיון דקרבן צבור הוא, וביומא (ז,א) לא פרים פר עבודה זרה, אע״ג דצבור הוא. פירוש, כיון דכבר קרב הקרבן מצוה להביא הנסכים ביומו, אע״ג שאינו לעיכובא. כל זה דעת ת״ק, וזהו דברי חז״ל במדרש רבה.] {ועיין במועד קטן (ט,א) דאיקרי ליה קרבן יחיד}. אכן לדעת ר״מ ור׳ יעקב (יומא נ,א) שאין הדבר תלוי אלא בזמנו קבוע, א״כ צריך לומר הא שדחה שבת הוא משום דהוי שמחת חנוכה (המזבח), כמו מועד שאין הפסק בשבת כך אין הפסק בחנוכה. ועיין מה שכתבתי להלן (י,י) ותבין.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראחזקוניר׳ בחיידעת זקניםאברבנאלמנחת שיאור החייםנצי״בהכל
 
(מט) קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת⁠־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃
His offering: one silver platter, the weight of which was one hundred thirty shekels, one silver bowl of seventy shekels, after the shekel of the sanctuary; both of them full of fine flour mixed with oil for a meal offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
קוּרְבָּנֵיהּ מְגִסְּתָא דִּכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הָוֵי מַתְקָלַהּ מִזְרְקָא חַד דְּכַסְפָּא מַתְקָלֵיהּ שִׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סוּלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא.
His offering, one silver bowl weighing one hundred and thirty shekels, one silver vase weighing seventy shekels in shekels of the sanctuary, both of them filled with flour sprinkled with oil for a mincha;
קרבניה דיקרבא פיילי דכסף חדה מאה ותלתין סלעין בסלעי בית קודשהב הוות מתקליה מזרק חד דכסף תקל שובעין [סלעין]⁠ג בסלעי בית קודשהד תרין מנייה האליןה קרב יתהון מלייןו פייליתה ומזרקתהז סלת פיילה במשח למנחתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבניה דיקרב״) גם נוסח חילופי: ״קרב ית קרבניה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קודשה״) גם נוסח חילופי: ״קוד׳⁠ ⁠⁠״.
ג. כך נוסף בין השיטין בכ״י ניאופיטי 1.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קודשה״) גם נוסח חילופי: ״קוד׳⁠ ⁠⁠״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מנייה האלין״) גם נוסח חילופי: ״מאנייה האליין״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרב יתהון מליין״) גם נוסח חילופי: ״קרב מליין״.
ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומזרקתה״) גם נוסח חילופי: ״{מזר}⁠קה״.
קרבניה דקריב פיילי וגומ׳.
his oblation which he offered was one silver bowl, thickly embossed (or, crusted), in weight one hundred and thirty shekels, in shekels of the sanctuary etc.;
[ה] קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת וגו׳ – זֶה הַקָּרְבָּן הִקְרִיב לְשֵׁם יַעֲקֹב שֶׁהִקְדִּימוֹ לִמְנַשֶּׁה, וּלְשֵׁם יוֹסֵף שֶׁבַּעֲבוּר אַהֲבָתוֹ בֵּרְכָן יַעֲקֹב כָּל אוֹתָן הַבְּרָכוֹת, כְּמָה דְתֵימָא: וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים וגו׳ (בראשית מ״ח:ט״ו), וְאוֹמֵר: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וגו׳ (בראשית מ״ח:כ׳). קַעֲרַת, זֶה יַעֲקֹב, אַל תִּקְרֵי קַעֲרַת אֶלָּא עֲקֶרֶת, שֶׁעָקַר הַיָּמִין מִמְּנַשֶּׁה בְּעַד אֶפְרָיִם. כֶּסֶף, עַל שֵׁם: כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק (משלי י׳:כ׳), מַה שֶּׁאָמַר לְיוֹסֵף: וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְעָם וגו׳ (בראשית מ״ח:י״ט). שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, כְּנֶגֶד מֵאָה וּשְׁלשִׁים תֵּבוֹת שֶׁיֵּשׁ מִן: וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם (בראשית מ״ח:י״ד), עַד: וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה (בראשית מ״ח:כ׳). מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, זֶה הָיָה יוֹסֵף שֶׁנִּזְרַק מֵאָבִיו וְנִמְכַּר לְמִצְרַיִם. אֶחָד, שֶׁהָיָה מֶלֶךְ בְּמִצְרַיִם, כְּמָה דְתֵימָא: כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם וגו׳ (בראשית כ״ו:י׳), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ וגו׳ (בראשית מ״ב:ו׳). כֶּסֶף, עַל שֵׁם: כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק, שֶׁעַל יְדֵי חָכְמָתוֹ זָכָה לַמַּלְכוּת, כְּמָה דְתֵימָא: אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת וגו׳ אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וגו׳ (בראשית מ״א:ל״ט-מ׳). שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹדֶשׁ, שֶׁבָּא גַּבְרִיאֵל וְהוֹסִיף לוֹ אוֹת אַחַת עַל שְׁמוֹ מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלִמְּדוֹ שִׁבְעִים לָשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע (תהלים פ״א:ו׳), שֶׁאִלּוּלֵי כֵן לֹא הָיוּ הַמִּצְרִים מְקַבְּלִים אֶת יוֹסֵף לִשְׁלֹט עֲלֵיהֶם. שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה, יַעֲקֹב וְיוֹסֵף שְׁנֵיהֶם הָיוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים וּשְׁנֵיהֶם הָיוּ דּוֹמִים זֶה לָזֶה, אַתְיָא כְּהַהִיא דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמֵנִי: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף (בראשית ל״ז:ב׳), לֹא הָיָה צָרִיךְ קְרָיָה לְמֵימַר אֶלָּא אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב רְאוּבֵן, לָמָּה נֶאֱמַר: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהָיָה יוֹסֵף דּוֹמֶה לְאָבִיו בְּכָל דָּבָר, מַה יַּעֲקֹב נוֹלַד מָהוּל אַף יוֹסֵף נוֹלַד מָהוּל, מַה זֶּה הָיְתָה אִמּוֹ עֲקָרָה אַף זֶה הָיְתָה אִמּוֹ עֲקָרָה, מַה זֶּה נִתְקַשֵּׁית אִמּוֹ מִצַּעַר עִבּוּרָהּ אַף זֶה נִתְקַשֵּׁית אִמּוֹ בִּשְׁעַת הַלֵּדָה, מַה זֶּה יָלְדָה אִמּוֹ שְׁנַיִם אַף זֶה יָלְדָה אִמּוֹ שְׁנַיִם, מַה זֶּה אָחִיו מְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ אַף זֶה אֶחָיו מְבַקְּשִׁים לְהָרְגוֹ. זֶה אָחִיו שׂוֹנֵא אוֹתוֹ וְזֶה גַּם כֵּן, זֶה רוֹעֶה וְזֶה רוֹעֶה, זֶה נִשְׂטָם וְזֶה נִשְׂטָם, זֶה נִגְנַב שְׁתֵּי פְּעָמִים: גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה (בראשית ל״א:ל״ט), וְזֶה נִגְנַב שְׁתֵּי פְּעָמִים: כִּי גֻּנֹּב גֻּנַבְתִּי וגו׳ (בראשית מ׳:ט״ו), זֶה נִתְבָּרֵךְ בְּעֶשֶׂר בְּרָכוֹת וְזֶה נִתְבָּרֵךְ בְּעֶשֶׂר בְּרָכוֹת, זֶה יָצָא חוּצָה לָאָרֶץ וְזֶה יָצָא חוּצָה לָאָרֶץ, זֶה נָשָׂא אִשָּׁה בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְזֶה נָשָׂא אִשָּׁה בְּחוּצָה לָאָרֶץ, זֶה הוֹלִיד בָּנִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְזֶה הוֹלִיד בָּנִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ, זֶה לִוּוּ אוֹתוֹ מַלְאָכִים וְזֶה לִוּוּ אוֹתוֹ מַלְאָכִים, זֶה נִתְגַּדֵּל עַל יְדֵי חֲלוֹם וְזֶה נִתְגַּדֵּל עַל יְדֵי חֲלוֹם, זֶה נִתְבָּרֵךְ בֵּית חָמִיו בִּשְׁבִילוֹ וְזֶה נִתְבָּרֵךְ בֵּית חָמִיו בִּשְׁבִילוֹ, זֶה יָרַד לְמִצְרַיִם וְזֶה יָרַד לְמִצְרַיִם, זֶה כִּלָּה אֶת הָרָעָב וְזֶה כִּלָּה אֶת הָרָעָב, זֶה הִשְׁבִּיעַ בְּנוֹ וְזֶה הִשְׁבִּיעַ אֶחָיו, זֶה מֵת בְּמִצְרַיִם וְזֶה מֵת בְּמִצְרַיִם, זֶה נֶחְנַט וְזֶה נֶחְנַט, זֶה עָלוּ עַצְמוֹתָיו וְזֶה עָלוּ עַצְמוֹתָיו, הָא לְפִי שֶׁהָיָה יוֹסֵף דּוֹמֶה לְאָבִיו לְכָךְ נֶאֱמַר: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף, וּלְכָךְ נֶאֱמַר: שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים וגו׳ עַל יַעֲקֹב וְיוֹסֵף.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מח]

וַכַּאןַ קֻרבַּאנֻהֻ קַצעַתַּ מִן פִצַּ׳תֵ וַזנֻהַא מִאַתֹ וַתַּ׳לַאתֻ׳וןַ מִת׳קַאלַא בִּמִת׳קַאלִ אלּקֻדֻסִ וַכַ׳רנֻובַּ פִצַּ׳תֵ וַזנֻהֻ סַבּעֻוןַ מִת׳קַאלַא כִּלַאהֻמַא מַמלֻואַאןַ סַמִידַא מַלתֻותַּא בִּדֻהַאןֵ לִלהַדִיתִ
והיה קרבנו, תבנית ממתכת כסף במשקל מאה ושלשים משקולות לפי המשקל המקבל בקדש, ומזרק מתכת כסף, משקלו שבעים משקלת, לפי המשקל המקבל בקדש, שניהם ממלאים מן הסולת המערב עם שמן, למתנה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(נ) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃
one golden ladle of ten shekels, full of incense;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
בָּזִכָּא חֲדָא מַתְקָלַהּ עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִּדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָּא.
one pan weighing ten shekels of gold, filled with fragrant incense;
בזך חדה מתקל⁠[י]⁠ה עשר סלעין דכסף הוות עבידה והיא הוות דדהבא קרב יתה מלייה ראשי קטרת בוסמניןב טבין מפטמין ודכיין לקטרתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עשר סלעין דכסף הוות עבידה והיא הוות דדהב״) גם נוסח חילופי: ״עשרה סלעין די הוות דדהב״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ראשי קטרת בוסמנין״) גם נוסח חילופי: ״ראש בוסמ׳⁠ ⁠⁠״.
בזיכא חדא מתקלא וגומ׳.
one pan (censer) weighing etc.;
כַּף אַחַת – כְּנֶגֶד כַּף יְמִינוֹ שֶׁשָּׂם עַל רֹאשׁ אֶפְרָיִם. וְלָמָּה קָרֵי לָהּ אַחַת, שֶׁהִיא חֲשׁוּבָה מִן יַד הַשְּׂמֹאל.
עֲשָׂרָה זָהָב – כְּנֶגֶד עֶשֶׂר תֵּבוֹת שֶׁיֵּשׁ מִן: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ (בראשית מ״ח:י״ד) עַד: וְהוּא הַצָּעִיר (בראשית מ״ח:י״ד).
מְלֵאָה קְטֹרֶת – שֶׁרָאָה יַעֲקֹב דָּבָר זֶה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁרָאוּי הָיָה אֶפְרַיִם שֶׁיָּנִיחַ יְמִינוֹ עַל רֹאשׁוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר (בראשית מ״ח:י״ד), הִשְׂכִּילוּ יָדָיו לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כְּמָה דְתֵימָא: מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי (תהלים פ״ט:א׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מח]

דִרגַא מִן דַ׳הַבֵּ וַזנֻהֻ עַשַׁרַתֻ מַתַּ׳אקִיְלֵ מִמלֻואַא בֻּכֻ׳ורַא
מגרה מזהב, משקלה עשרה משקולות, לפי המשקל המקבל בקדש, ממלאת בסממנים המתאדים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(נא) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן⁠־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ⁠־אֶחָ֥ד בֶּן⁠־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃
one young bull, one ram, one male lamb a year old, for a burnt offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראאברבנאלעודהכל
תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא.
one young bull, one ram, one lamb of the year, for a burnt offering;
תור חד בר תוריה⁠[ן] אבר תלת שנין דכר חד בר תרתין ואמר חד בר שתהב תלתיהון גקרב לעלה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״בר תלת ... לעלה״) נוסח אחר: ״דכר חד אמר חד בר שתה {לעלה}״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שתה״) גם נוסח חילופי: ״שתייה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״קרב לעלה״) נוסח אחר: ״הוה רב שבטה מקרב לעולה״.
תור חד בר תורין וגומ׳.
one young bullock etc.;
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר – כְּנֶגֶד אַבְרָהָם כו׳, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם (בראשית י״ח:ז׳).
אַיִל אֶחָד – כְּנֶגֶד יִצְחָק, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ (בראשית כ״ב:י״ג).
כֶּבֶשׂ אֶחָד – כְּנֶגֶד יַעֲקֹב, דִּכְתִיב בֵּיהּ: וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב (בראשית ל׳:מ׳). וְלָמָּה הִקְרִיב אֵלּוּ שְׁלשָׁה מִינֵי עוֹלוֹת, כְּנֶגֶד הָאָבוֹת, כְּנֶגֶד הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרְכָם יַעֲקֹב, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק (בראשית מ״ח:ט״ז).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מח]

וַתַּ׳וְרַא מִןַ אלבַּקַרִ כַּבּשַׁא וַחַמַלַא בּןַ סַנַתִהִ לִלצַעִידַתִ
ושור מן הבקר, איל וכבש בן שנתו, לעולה.
פר אחד בן בקרא – הוא קטן כמו: בן יונה (ויקרא י״ב:ו׳).
א. בכ״י פריס 177: בן בקר אחד.
ONE YOUNG BULLOCK. Ben bakar means a young bullock. Compare, ben yonah (young dove).⁠1
1. See Lev. 1:14.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראאברבנאלהכל
 
(נב) שְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃
one male goat for a sin offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּתָא.
one kid of the goats for a sin offering;
צפיר בר עזין חד קרב יתה לחטאתה לשבקות חובין ולשלוון למכפרה באדמהא דצפירה על חובוי ועל חובי שלות שבטה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באדמה״) גם נוסח חילופי: ״בדמה״.
צפיר בר עיזין וגומ׳.
one kid of the goats etc.;
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת – כְּנֶגֶד יוֹסֵף, שֶׁכָּתוּב: וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וגו׳ (בראשית ל״ז:ל״א), וְלָמָּה הִקְרִיב זֶה כְּנֶגֶד יוֹסֵף, לְפִי כְּשֵׁם שֶׁבֵּרְכָם יַעֲקֹב עַל שֵׁם שְׁלשֶׁת הָאָבוֹת כָּךְ בֵּרְכָם עַל שֵׁם יוֹסֵף וּתְלָאָם עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה (בראשית מ״ח:כ׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מח]

וַעַתֻודַא מִןַ אלמַאעִזִ לִלזַכּוַתִ
ושעיר מן העזים, לחטאת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(נג) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי⁠־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן אֱלִישָׁמָ֖ע בֶּן⁠־עַמִּיהֽוּד׃
and for the sacrifice of peace offerings, two head of cattle, five rams, five male goats, and five male lambs a year old. This was the offering of Elishama the son of Ammihud.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראאברבנאלעודהכל
וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרֵי תְּרֵין דִּכְרֵי חַמְשָׁא גְּדֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא חַמְשָׁא דֵּין קוּרְבָּנָא דֶּאֱלִישָׁמָע בַּר עַמִּיהוּד.
and for consecrated oblations, two oxen, five rams, five goats, five lambs of the year. This was the oblation of Elishama bar Ammihud.
ולנכסתא קודשיה קרב תורין תרין דכרין חמשה גדיין חמשה תורין בני שתהון חמשה דן קרבנה די אתנדב וקרב מן נ⁠[כ]⁠סיה גרמיה רב לשבטה דבנוי דאפרים אלישמע בר עמיהוד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולנכסת״) גם נוסח חילופי: ״ולנכיסת״.
ולניכסת קודשיא תורין וגומ׳.
and for consecrated victims, two oxen etc.;
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם – כְּנֶגֶד שְׁתֵּי בְּרָכוֹת שֶׁבֵּרְכָם, בַּתְּחִלָּה: יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים (בראשית מ״ח:ט״ז), וּלְבַסּוֹף: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל וגו׳.
אֵילִם חֲמִשָּׁה וגו׳ – הֲרֵי שְׁלשָׁה מִינִין כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה דּוֹרוֹת שֶׁרָאָה יוֹסֵף לְאֶפְרָיִם, שֶׁהָיוּ נִקְרָאִים עַל שֵׁם יוֹסֵף, וְהָיוּ בָּתֵּי אָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים (בראשית נ׳:כ״ג), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: אֵלֶּה בְנֵי אֶפְרַיִם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשׁוּתֶלַח וגו׳ וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוּתֶלַח לְעֵרָן וגו׳ (במדבר כ״ו:ל״ה-ל״ו), אֶפְרַיִם וְשׁוּתֶלַח וְעֵרָן, הֲרֵי שְׁלשָׁה בָּנִים שֶׁל שְׁלשָׁה דוֹרוֹת. לָמָּה הָיוּ שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, כְּנֶגֶד חָמֵשׁ תֵּבוֹת שֶׁל: וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה (בראשית מ״ח:כ׳), שֶׁמִּשָּׁם זָכָה אֶפְרַיִם לְהַקְרִיב רִאשׁוֹן.
זֶה קָרְבַּן וגו׳ – לְפִי שֶׁהִקְרִיב עַל סֵדֶר הַזֶּה הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַלֵּס אֶת קָרְבָּנוֹ, זֶה קָרְבַּן אֱלִישָׁמָע וגו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מח]

וַלִדַ׳בּחִ אלסַּלַאמַתִ בַּקרַתַּאןֵ וַכַ׳מסַתֻ כִּבַּאשֵׁ וַכַ׳מסַתֻ עִתּדַאןֵ וַכַ׳מסַתֻ חִמלַאןֵ אַבּנַאאִ סַנַתֵ הַדַ׳א קֻרבַּאןֻ אִילִישַׁמַאע בּןִ עַמִיהֻד
ולזבח ההודאה על טוב שלומם, שתי פרות וחמשה אילים וחמשה עתודים וחמשה טלאים זכרים מן הכבשים או מן העזים בני שנה, זה קרבן אלישמע בן עמיהוד.
בקר שנים – גם הם פרים זכרים. וטעמו:⁠א מין הבקר, והעד: וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבעה פרים (במדבר ז׳:פ״ח).
א. כן בכ״י פריס 176. בפריס 177: וטעם.
TWO OXEN. These were also male bullocks.⁠1 The meaning of bakar (oxen) is, from the kind of cattle.⁠2 And all the oxen for the sacrifice of peace-offerings twenty and four bullocks (v. 88) is proof of this.⁠3
1. They were of the same sex and kind as the young bullock.
2. Thus bakar shenayim (two oxen) literally means two of the kind of cattle, the reference being to two bulls.
3. That bakar refers to bullocks.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראאברבנאלהכל
 
(נד) בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן⁠־פְּדָהצֽוּרא׃
On the eighth day: Gamaliel the son of Pedahzur, prince of the children of Manasseh.
א. פְּדָהצֽוּר =ל1,ש?,ש1,ק3 ומסורת טברנית ובדפוסים וקורן
• ל!,ו?=פְּדָה⁠־צֽוּר (שתי תיבות מוקפות)
• ש?=<פְּדָה צֽוּר> (שתי תיבות וחסר מקף?); מהשוואה (לפסוק א,י ולהלן פסוק נ״ט), נראה שיש שתי תיבות בכתי״ש, בניגוד לְמה שציין הרב ברויאר בהערתו.
• הערת ברויאר
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלאור החייםעודהכל
בְּיוֹמָא תְּמִינָאָה רַבָּא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר.
On the eighth day the prince of the Beni Menashe, Gamliel bar Phedazur.
ביומא תמיניה דחנוכת רבותה דמדבחה קרב רב שבטה דבנוי דמנשה גמליאל בר פדה צור.
ביומא תמינאה קריב רב בית אבא לבני מנשה גמליאל בר פדהצור.
on the eighth, Gamaliel bar Pedazur, prince of Menasheh;
[ו] בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹר וגו׳ (קהלת ח׳:ב׳), אִם יֹאמַר לְךָ הַמֶּלֶךְ שֶׁיְהֵא מוֹרָאוֹ עָלֶיךָ וְתִשְׁמֹר גְּזֵרָתוֹ, שְׁמֹר גְּזֵרַת פִּיו, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: שוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ (דברים י״ז:ט״ו), שֶׁיְהֵא מוֹרָאוֹ עָלֶיךָ, וְאוֹמֵר: כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וגו׳ (יהושע א׳:י״ח), וְאֵין אֲנִי הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא אֵימַת מַלְכוּת, כְּשֵׁם שֶׁאָמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וגו׳ (בראשית מ״א:מ״ד), מַהוּ אֲנִי פַרְעֹה, כָּךְ אָמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף אַף עַל פִּי שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ: אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וגו׳ (בראשית מ״א:מ׳), שֶׁעֲשִׂיתִיךָ מֶלֶךְ עַל כֻּלָּם, הִזָּהֵר שֶׁתִּנְהֹג בִּי כָּבוֹד וְהַמְלִיכֵנִי עָלֶיךָ, לְכָךְ אָמַר אֲנִי פַרְעֹה, כְּלוֹמַר שֶׁתְּהֵא אֵימַת מַלְכוּתִי עָלֶיךָ, וְדִכְוָתֵיהּ: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה׳ (שמות ו׳:ב׳), לָמָּה צָרִיךְ כָּאן לוֹמַר אֲנִי ה׳, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אַף עַל פִּי שֶׁעֲשִׂיתִיךָ אֱלוֹהוֹ שֶׁל פַּרְעֹה, כְּמָה דְּתֵימָא: רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה (שמות ז׳:א׳), הִזָּהֵר לִהְיוֹת אֱלָהוּתִי עָלֶיךָ, שֶׁלֹא עֲשִׂיתִיךָ אֱלוֹהַּ כִּי אִם לְפַרְעֹה לְבַדּוֹ, הֱוֵי: אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹר, הָאֲנִי שֶׁיֹּאמַר לְךָ פִּי הַמֶּלֶךְ, שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ, שְׁמֹר שֶׁלֹא תִּמְרֹד עַל צִוּוּיוֹ, יָכוֹל אֲפִלּוּ יֹאמַר לְךָ לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי הַמָּקוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים (קהלת ח׳:ב׳), בָּא הַכָּתוּב לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁדִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים יִהְיֶה עֶלְיוֹן עַל צִוּוּי בָּשָׂר וָדָם, שֶׁתְּבַטֵל רְצוֹן בָּשָׂר וָדָם מִפְּנֵי רָצוֹן אֱלֹהִים וּתְקַיֵּם כָּל הַדִּבְּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁנִּכְנַסְתָּ בִּשְׁבוּעָה עֲלֵיהֶם לְקַיְּמָן, כְּמָא דְתֵימָא: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה׳ אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ וגו׳ (דברים כ״ט:י״א), וְאוֹמֵר: אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן (דברים כ״ז:כ״ו). וְדִכְוָתֵיהּ: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וגו׳ (ויקרא י״ט:ג׳), יָכוֹל אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ אָבִיו שְׁחֹט לִי וּבַשֵּׁל לִי בַּשַּׁבָּת יִשְׁמַע לוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ (ויקרא י״ט:ג׳), כֻּלְּכֶם חַיָּבִים בִּכְבוֹדִי, אַף כָּאן הוּא אוֹמֵר: עַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים, שֶׁלְּמַעְלָה מִן מַאֲמָר הַמֶּלֶךְ שְׁמֹר דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים. אַל תִּבָּהֵל מִפָּנָיו תֵּלֵךְ וגו׳ (קהלת ח׳:ג׳), אִם יִכְעֹס עָלֶיךָ בָּשָׂר וָדָם כְּדֵי לְהַעֲבִירְךָ עַל חֻקֵּי הַתּוֹרָה, אַל תִּתְבַּהֵל מִכַּעֲסוֹ כְּדֵי שֶׁתֵּלֵךְ בַּעֲצָתוֹ, כְּמָה דְתֵימָא: אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים (תהלים א׳:א׳), וְאֵין פָּנָיו אֶלָּא כַּעֲסוֹ, כְּמָה דְתֵימָא: וּצְלֵם אַנְפּוֹהִי אֶשְׁתַּנִּי (דניאל ג׳:י״ט), הֱוֵי: מִפָּנָיו תֵּלֵךְ. אַל תַּעֲמֹד בְּדָבָר רָע (קהלת ח׳:ג׳), שֶׁלֹא תַעֲמֹד בְּדַרְכוֹ לָלֶכֶת בָּהּ, כְּמָה דְתֵימָא: וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד (תהלים א׳:א׳), מַהוּ בְּדָבָר, שֶׁלֹא תִּתְיָרֵא מֵאוֹתוֹ דָּבָר רָע, שֶׁיֹּאמַר לְךָ שֶׁיִּשְׂרָפְךָ וְיַהֲרָגְךָ וְיַעֲשֶׂה לְךָ יִסּוּרִים קָשִׁים אִם לֹא תִּתְקַיֵּם גְּזֵרָתוֹ, וְיַפְחִידְךָ שֶׁאֵין אֱלוֹהַּ בָּעוֹלָם שֶׁיּוּכַל לְהַצִּילְךָ מִיָּדוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַחֲרָיו: כִּי כֹל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַעֲשֶׂה (קהלת ח׳:ג׳). כְּמוֹ שֶׁאָמַר נְבוּכַדְנֶצַּר לַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה: בַּהּ שַׁעֲתָא תִּתְרְמוֹן לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקֵדְתָּא וּמַן הוּא אֱלָהּ דִּי יְשֵׁיזְבִנְכוֹן מִן יְדָי (דניאל ג׳:ט״ו). בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וגו׳ (קהלת ח׳:ד׳), אִם מָסַרְתָּ עַצְמְךָ עַל הַמִּצְווֹת לְקַיֵם גְּזֵרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְבַטֵּל גְּזֵרוֹת בָּשָׂר וָדָם, מַה שְּׂכָרְךָ, בְּעֵת שֶׁיִּגְזֹר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא פֻּרְעָנֻיּוֹת לָעוֹלָם, שֶׁהוּא מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם וְשַׁלִּיט בַּכֹּל לַעֲשׂוֹת כְּכָל חֶפְצוֹ וְאֵין מִי שֶׁיְּמַחֶה בְּיָדוֹ: וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנוּ וְנַפְשׁוֹ אִוְתָה וַיָּעַשׂ (איוב כ״ג:י״ג), אַתָּה תַעֲמֹד וּתְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל הַגְּזֵרָה לְבַטְּלָהּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹשֵׂא לְךָ פָנִים וְהוּא מְבַטְּלָהּ בִּזְכוּתְךָ, לְפִי שֶׁבִּטַּלְתָּ גְּזֵרַת בָּשָׂר וָדָם לְקַיֵּם גְּזֵרָתוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּעֵת שֶׁיְדַבֵּר דָּבָר לְהָבִיא לָעוֹלָם לְהוֹדִיעַ שֻׁלְטָנוּתוֹ בָּעוֹלָם, כְּמָה דְתֵימָא: וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו (קהלת ג׳:י״ד), תֵּדַע מִי יְמַחֶה עַל גְּזֵרָתוֹ וְיֹאמַר לוֹ לָמָּה תַעֲשֶׂה כָךְ, שׁוֹמֵר מִצְוָה. לְכָךְ נֶאֱמַר: וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה (קהלת ח׳:ד׳), מִי הוּא שֶׁיֹּאמַר לוֹ לָמָּה תַעֲשֶׂה לִבְרִיּוֹתֶיךָ, נַחֵת עִמָּהֶם בְּמִדַּת רַחֲמִים, זֶהוּ שׁוֹמֵר מִצְוֹתָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שׁוֹמֵר מִצְוָה וגו׳ (קהלת ח׳:ה׳). וּמַהוּ: לֹא יֵדָע דָּבָר רָע (קהלת ח׳:ה׳), מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, הוּא לֹא עָמַד בְּדָבָר רָע, לְכָךְ לֹא יֵדַע דָּבָר רָע. וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם (קהלת ח׳:ה׳), שֶׁיֶּשְׁנוֹ חֲכַם לֵב רוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד וּמְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ וּשְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ, וְהוּא מֵשִׂים אֶל לִבּוֹ אִם הַיּוֹם אֶעֱבֹר עַל הַמִּצְווֹת וְיֵשׁ לִי עֵת לַעֲשׂוֹת חֶפְצִי, וְאֵין מִי שֶׁיְּמַחֶה בְּיָדִי, לְמָחָר יָבוֹא עֵת שֶׁיַּעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹ מִשְׁפָּט עַל שֶׁעָבַר עַל תּוֹרָתוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל וגו׳ (קהלת ב׳:י״ד), וְאוֹמֵר: לֵב חָכָם לִימִינוֹ וגו׳ (קהלת י׳:ב׳), וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם, מִי שֶׁלִּבּוֹ חָכָם יוֹדֵעַ הוּא שֶׁאִם יַעֲבֹר עַל הַמִּצְווֹת יָבוֹא הָעֵת שֶׁיַּעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְׁפָּט בּוֹ, וְהוּא פּוֹרֵשׁ מִן הָעֲבֵרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַחֲרָיו: כִּי לְכָל חֵפֶץ יֵשׁ עֵת וּמִשְׁפָּט וגו׳ (קהלת ח׳:ו׳), בְּכָל דָּבָר שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאָדָם חֶפְצוֹ וִיבַטֵּל חֵפֶץ הַמָּקוֹם, יָדוּעַ יִהְיֶה לוֹ שֶׁעָתִיד לִתֵּן הַדִּין, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ מִיָּד, אַל יַחְשֹׁב שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְוַתֵּר לוֹ עַל עֲוֹנוֹ, אֶלָּא מַאֲרִיךְ רוּחֵיהּ וְגָבֵי דִילֵיהּ, וְאֵימָתַי פּוֹרֵעַ מִמֶּנּוּ לִכְשֶׁיִּמָּלֵא הַהִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: בִּמְלֹאות שִׂפְקוֹ יֵצֶר לוֹ וגו׳ (איוב כ׳:כ״ב), לְכָךְ נֶאֱמַר: כִּי רָעַת הָאָדָם רַבָּה עָלָיו (קהלת ח׳:ו׳), כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה לְדוֹר הַמַּבּוּל שֶׁנָּתַן לָהֶם אָרְכָּה וּלְבַסּוֹף פָּרַע מֵהֶן, כְּמָה דְתֵימָא: וַיַּרְא ה׳ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וגו׳ (בראשית ו׳:ה׳), מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם וגו׳ (בראשית ו׳:ז׳). כִּי אֵינֶנּוּ יֹדֵעַ מַה שֶּׁיִּהְיֶה וגו׳ (קהלת ח׳:ז׳), בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ מֵעֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ וְאֵינוֹ מִתְיָרֵא מִיּוֹם הַדִּין, כְּשֶׁיָּבוֹא לֹא יִשְּׂאוּ לוֹ פָנִים, וְאִם יָבוֹא לוֹמַר שֶׁיַּאַרְכוּ לוֹ וְיַחֲזֹר בּוֹ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, הֱוֵי: כִּי כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה פֻּרְעָנוּת מִי יַגִּיד לוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיִתְקַבֵּל, לוֹמַר לְךָ קֹדֶם גְּזַר דִּין שׁוֹמְעִין לוֹ, לְאַחַר גְּזַר דִּין אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: כִּי כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה מִי יַגִּיד לוֹ (קהלת ח׳:ז׳). אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ וגו׳ (קהלת ח׳:ח׳), לְפִי שֶׁמָּצִינוּ אַרְבַּע מִיתוֹת גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עוֹבְרֵי עֲבֵרוֹת, לְכָךְ כְּתִיב כָּאן אַרְבָּעָה דְּבָרִים כְּנֶגְדָם שֶׁאֵין בְּיַד הַחַיִּים לְהִנָּצֵל מֵהֶם אַחַר גְּזַר דִּינוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ, זוֹ מִיתַת חֶנֶק וְכָל הַדּוֹמוֹת לָהּ, שֶׁאֵין הָאָדָם מֵת מִמֶּנָּהּ אֶלָּא עַל יְדֵי הָרוּחַ, שֶׁאֵין לוֹ מֵאֵיזֶה מָקוֹם יִנְשֹׁם, הֱוֵי: אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לְהוֹצִיאוֹ בְּעֵת שֶׁיָּבוֹא הַיּוֹם שֶׁיִּכָּלֵא הָרוּחַ בְּגוּפוֹ. וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת, זוֹ מִיתַת סְקִילָה וְכָל הַדּוֹמוֹת לָהּ, כְּמָה דְתֵימָא: וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת (דברים י״ג:י״א). וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה, זוֹ מִיתַת הַסַּיִּף וְכָל הַדּוֹמוֹת לָהּ, כְּמָה דְתֵימָא: וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק (שמות י״ז:ט׳), וּכְתִיב: וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ וגו׳ (שמות י״ז:י״ג). וְלֹא יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת בְּעָלָיו, זוֹ מִיתַת שְׂרֵפָה וְכָל הַדּוֹמוֹת לָהּ, כְּמָה דְתֵימָא: וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עוֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא (מלאכי ג׳:י״ט), הֲרֵי אַרְבַּע מִיתוֹת זְכוּרוֹת בְּפָסוּק זֶה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁבָּטְלוּ סַנְהֶדְּרִין וּבָטְלוּ אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין, דִּין אַרְבַּע מִיתוֹת לֹא בָּטְלוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן הַחַיִּים לָמוּת בָּהֶן בִּשְׁפָטִים רָעִים כְּנֶגְדָן, מִי שֶׁהוּא חַיָּב חֶנֶק, אוֹ טוֹבֵעַ בַּנָּהָר, אוֹ מֵת בִּסְרוּנְכִי, אוֹ נִמְסַר בְּיַד עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁחוֹנְקִים אוֹתוֹ. מִי שֶׁחַיָּב סְקִילָה, אוֹ נוֹפֵל מִן הַגַּג, אוֹ חַיָּה דּוֹרַסְתּוֹ, אוֹ עוֹבְדֵי כּוֹכָּבִים סוֹקְלִין אוֹתוֹ, מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב הֲרִיגָה, לִסְטִין בָּאִין עָלָיו וְהוֹרְגִין אוֹתוֹ, מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׂרֵפָה, אוֹ נוֹפֵל בָּאוּר, אוֹ נָחָשׁ נוֹשְׁכוֹ. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לְהִנָּצֵל מִדִּינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא יִמְדֹד לוֹ כְּמִדָּתוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ וגו׳.
[ז] דָּבָר אַחֵר: אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹר (קהלת ח׳:ב׳), מְדַבֵּר בְּיוֹסֵף הַצַּדִּיק שֶׁהוּא שָׁמַר אֲנִי שֶׁאָמַר לוֹ פַּרְעֹה, כְּמָה דְתֵימָא: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וגו׳ (בראשית מ״א:מ״ד), שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא מָרַד עַל צִוּוּיוֹ. וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים (קהלת ח׳:ב׳), שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּכְנַס לְאוֹתָהּ גְּדֻלָּה לֹא פָּרַק עֹל שָׁמַיִם מֵעָלָיו וְהָיָה יָרֵא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמָה דְתֵימָא: אֶת הָאֱלֹהִים וגו׳ (בראשית מ״ב:י״ח), וּלְכָךְ נֶאֱמַר אֱלֹהִים, וְהָיָה זָהִיר עַל הַשְּׁבוּעָה שֶׁלֹא נִשְׁבַּע חַי ה׳ אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה, אֶלָּא: חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה (בראשית מ״ב:ט״ו), הֱוֵי: שְׁבוּעַת. מַהוּ דִּבְרַת, שֶׁגָּדַר עַצְמוֹ מִן הָעֶרְוָה, כְּמָה דְתֵימָא: וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר (דברים כ״ג:ט״ו), וְאוֹמֵר: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה הַנַּעֲרָה בָּעִיר וגו׳ (דברים כ״ב:כ״ד). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי (בראשית ל״ט:ז׳), מַה כְּתִיב שָׁם: וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי וגו׳ (בראשית ל״ט:ח׳), לְכָךְ נֶאֱמַר: וְעַל דִּבְרַת, כְּמָה דְתֵימָא: וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ וגו׳ (בראשית ל״ט:י׳). אַל תִּבָּהֵל מִפָּנָיו, בְּעֵת שֶׁנִּכְנַס לַבַּיִת לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְהָיָה הַבַּיִת פָּנוּי שֶׁלֹא הָיָה שָׁם אָדָם שֶׁיִּרְאֵהוּ, וּכְמָה דִכְתִיב: וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ וגו׳ (בראשית ל״ט:י״א), וּבָאֲתָה וְתָפְשָׂה בְּבִגְדוֹ כְּדֵי שֶׁיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, אַף עַל פִּי כֵן לֹא נִתְבַּהֵל מִן מַעֲשֶׂיהָ וְהָלַךְ לוֹ לַחוּץ, כְּמָה דְתֵימָא: וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה (בראשית ל״ט:י״ב), לְכָךְ נֶאֱמַר: אַל תִּבָּהֵל מִפָּנָיו, לֹא נִתְבָּהֵל מִפְּנַאי הַבַּיִת, אֶלָּא שֶׁנָּס וְהָלַךְ לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרָה לוֹ שֶׁאִם לֹא יִשְׁכַּב עִמָּהּ הִיא אוֹמֶרֶת לְבַעֲלָהּ שֶׁהוּא חָפַץ לְאָנְסָהּ, וּבַעֲלָהּ הוֹרְגוֹ וְאֵין מִי שֶׁיְּמַחֶה בְּיָדוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה עַבְדּוֹ, אַף עַל פִּי כֵן לֹא עָמַד לַעֲשׂוֹת תַּאֲוָתָהּ בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ דָּבָר רָע שֶׁהָיְתָה מַגְזֶמֶת לַעֲשׂוֹת לוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: אַל תַּעֲמֹד בְּדָבָר רָע כִּי כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ אֱלֹהִים יַעֲשֶׂה (קהלת ח׳:ג׳). וּמִנַיִן אַתָּה לָמֵד שֶׁהָיְתָה מַגְזֶמֶת לוֹ כָּךְ, מִן סוֹף הַדְּבָרִים, כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה שֶׁלֹא הוֹעִילָה בְּמַעֲשֶׂיהָ, רְאֵה מֶה עָשְׂתָה: וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר וגו׳ וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ וגו׳ וַתַּנַּח בִּגְדוֹ וגו׳ וַתְּדַבֵּר אֵלָיו וגו׳ וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וגו׳ (בראשית ל״ט:י״ד-י״ח). בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וגו׳ (קהלת ח׳:ד׳), מַה שָּׂכָר נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּךְ, הִשְׁלִיטוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ וגו׳, כְּמָה דְתֵימָא: וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף בַּחֲלֹמִי הִנְנִי וגו׳ (בראשית מ״א:י״ז). שִׁלְטוֹן, כְּמָה דְתֵימָא: וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ (בראשית מ״ב:ו׳). וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה, כְּמָה דְתֵימָא: לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ (בראשית מ״א:נ״ה), כָּל כָּךְ לָמָּה, עַל שֶׁשָּׁמַר אֶת הַמִּצְווֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע (קהלת ח׳:ה׳), מַהוּ לֹא יֵדַע דָּבָר רָע, שֶׁאוֹתוֹ דָּבָר רָע שֶׁאָמַר שַׂר הַמַּשְׁקִים, כְּמָה דְתֵימָא: וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וגו׳ (בראשית מ״א:י״ב), דִּבֶּר כָּאן בְּנִגְעַת יוֹסֵף שְׁלשָׁה דְּבָרִים: נַעַר, שֶׁהוּא שׁוֹטֶה, כְּמָה דְתֵימָא: אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר (משלי כ״ב:ט״ו), עִבְרִי, שׂוֹנֵא, עֶבֶד, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְמַלְכוּת, אַף עַל פִּי כֵן לֹא יֵדַע יוֹסֵף אוֹתוֹ דָּבָר רָע, כְּלוֹמַר שֶׁלֹא נָגַע בּוֹ הַדָּבָר, שֶׁמָּלַךְ. וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם (קהלת ח׳:ה׳), זֶה הָיָה יוֹסֵף שֶׁנִּקְרָא חָכָם, כְּמָה דְתֵימָא: אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ (בראשית מ״א:ל״ט). וְהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁעָתִיד לִתֵּן הַדִּין אִלּוּ נָגַע בְּאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר, לְפִיכָךְ פֵּרַשׁ מִמֶּנָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ (בראשית ל״ט:י׳) – בָּעוֹלָם הַזֶּה, לִהְיוֹת עִמָּהּ לָעוֹלָם הַבָּא.
דָּבָר אַחֵר: וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּתוּב בּוֹ: חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ (איוב ט׳:ד׳), הֵבִיא עֵת עַל יוֹסֵף לְשַׁלֵּם לוֹ שְׂכָרוֹ בַּמִּשְׁפָּט, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, הָא כֵיצַד, הוּא שָׁלַט בְּיִצְרוֹ וְלֹא נָגַע בָּהּ, לְפִיכָךְ נַעֲשָׂה שַׁלִּיט, כְּמָה דְתֵימָא: וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ. הוּא לֹא שָׁמַע לָהּ, כְּמָה דְתֵימָא: וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ, לְכָךְ הִמְלִיכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מִצְרַיִם כֻּלָּהּ, וְהָיוּ כֻּלָּם נִשְׁמָעִים לִדְבָרָיו, כְּמָה דְתֵימָא: אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ (בראשית מ״א:נ״ה). פִּיו שֶׁלֹא נָשַׁק בַּעֲבֵרָה לְפִיכָךְ: עַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי (בראשית מ״א:מ׳). הוּא אָמַר לָהּ: אֵינֶנּוּ גָּדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וגו׳ (בראשית ל״ט:ט׳), כְּדֵי לְהַדִּיחָהּ מֵעָלָיו, לְפִיכָךְ: אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי (בראשית מ״א:מ׳). הוּא לֹא תָפַשׂ לָהּ וְהִיא תְּפָשַׂתּוּ בְּיָדֶיהָ, כְּמָה דְתֵימָא: וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ וגו׳ (בראשית ל״ט:י״ב), לְפִיכָךְ: וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף (בראשית מ״א:מ״ב). הוּא עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, לְפִיכָךְ: וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ (בראשית מ״א:מ״ב). הוּא לֹא הִרְכִּין צַוָּארוֹ לַעֲבֵרָה, לְפִיכָךְ: וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ (בראשית מ״א:מ״ב). הוּא לֹא רָכַב עָלֶיהָ, לְפִיכָךְ: וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ (בראשית מ״א:מ״ג). הִיא קָרְאָה לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ עַל כָּךְ, כְּמָה דְתֵימָא: וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וגו׳, לְפִיכָךְ: וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ (בראשית מ״א:מ״ג). הוּא נָתוּן אֶל בֵּית הַסֹּהַר עַל כָּךְ, כְּמָה דְתֵימָא: וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר (בראשית ל״ט:כ׳), לְפִיכָךְ: וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם (בראשית מ״א:מ״ג). הוּא לֹא נָתַן עֵינָיו בָּהּ וְלֹא בַּמִּצְרִיּוֹת בְּעֵת שֶׁמָּלַךְ, כְּמָה דְתֵימָא: בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן (בראשית מ״ט:כ״ב), שֶׁעִלֵּם עֵינוֹ מֵאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר וּמִן הַמִּצְרִיּוֹת, בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר (בראשית מ״ט:כ״ב), וּלְפִיכָךְ עֲלֵי שׁוּר, אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן מַהוּ עֲלֵי שׁוּר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלַי לְשַׁלֵּם שְׂכַר אוֹתָהּ הָעַיִן, כֵּיצַד שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ אוֹכְלִים בַּמִּקְדָּשׁ קֳדָשִׁים קַלִּים תּוֹךְ הַחוֹמָה לִפְנִים מֵחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם, אֲבָל בְּשִׁילוֹ שֶׁהָיָה חֵלֶק יוֹסֵף אוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּכָל הָרוֹאֶה, הֱוֵי: עֲלֵי שׁוּר, כְּמָה דְתֵימָא: לֹא תְשׁוּרֵנִי עֵין רֹאִי (איוב ז׳:ח׳), אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיוֹסֵף, אַתָּה שָׁמַרְתָּ מִצְוַת לֹא תִנְאָף, שֶׁהִיא שְׁבִיעִית בַּדִּבְּרוֹת, וְלֹא נָאַפְתָּ בְּאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר, וְגַם שָׁמַרְתָּ מִצְוַת לֹא תִגְנֹב, שֶׁהִיא שְׁמִינִית בַּדִּבְּרוֹת, שֶׁלֹא גָּנַבְתָּ מָמוֹנוֹ שֶׁל פּוֹטִיפַר, וְלֹא גָנַבְתָּ מְקוֹר אִשְׁתּוֹ, כְּמָה דְתֵימָא: וְעֵין נֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף לֵאמֹר לֹא תְשׁוּרֵנִי עָיִן וגו׳ (איוב כ״ד:ט״ו), יָבוֹא הָעֵת שֶׁאֲנִי פּוֹרְעָם לְךָ, לְמָחָר כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הַנְּשִׂיאִים לְהָבִיא בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, יִהְיוּ נְשִׂיאֵי שְׁנֵי בָנֶיךָ אֶחָד מַקְרִיב בְּיוֹם שְׁבִיעִי, וְהַשֵּׁנִי בְּיוֹם שְׁמִינִי, וְאֵין שֵׁבֶט אַחֵר מַפְסִיק בֵּין שְׁנֵי בָּנֶיךָ כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה לֹא הִפְסַקְתָּ בֵּין לֹא תִנְאָף לְלֹא תִגְנֹב, שֶׁכֵּן כְּתִיב בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם וגו׳ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה וגו׳, לְכָךְ כְּתִיב: וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם.
[כט] בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, נֵר חֲנֻכָּה שֶׁהוֹתִיר בָּהּ שֶׁמֶן בְּיוֹם רִאשׁוֹן, מַהוּ לְהַדְלִיק בָּהּ בַּשֵּׁנִי. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, נֵר חֲנֻכָּה שֶׁהוֹתִיר בָּהּ שֶׁמֶן בְּיוֹם רִאשׁוֹן, מוֹסִיף עָלָיו כָּל שֶׁהוּא וּמַדְלִיקוֹ בְּיוֹם שֵׁנִי. וְאִם הוֹתִיר בְּיוֹם שֵׁנִי, מוֹסִיף עָלָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּמַדְלִיקוֹ. וְכֵן בִּשְׁאָר הַיָּמִים. אֲבָל הוֹתִיר בְּיוֹם שְׁמִינִי, עוֹשֶׂה לוֹ מְדוּרָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. לָמָּה, כֵּיוָן שֶׁהֻקְצָה לְמִצְוָה, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ מִמֶּנּוּ. לֹא יֹאמַר אָדָם, אֵינִי מְקַיֵּם מִצְוֹת זְקֵנִים הוֹאִיל וְאֵינָן מִן הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּנַי, אֵין אַתֶּם רַשָּׁאִין לוֹמַר כָּךְ. אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁגּוֹזְרִים עֲלֵיכֶם, תִּהְיוּ מְקַיְּמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ (דברים יז י׳:י״א). לָמָּה, שֶׁאַף עַל דִּבְרֵיהֶם אֲנִי מַסְכִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּגְזֹר אֹמֶר וַיָּקָם לָךְ (איוב כ״ב:כ״ח). תֵּדַע לְךָ, שֶׁהֲרֵי יַעֲקֹב בְּשָׁעָה שֶׁבֵּרֵךְ מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם, מַה כְּתִיב שָׁם, וַיָּשֵׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה (בראשית מ״ח:כ׳), עָשָׂה הַקָּטָן קֹדֶם לַגָּדוֹל. וְקִיֵּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גְּזֵרָתוֹ. אֵימָתַי, בְּקָרְבְּנוֹת הַנְּשִׂיאִים שֶׁהִקְרִיב שֵׁבֶט אֶפְרַיִם תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם, וְאַחַר כָּךְ מְנַשֶּׁה. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בָּעִנְיָן בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה.
[ל] בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה – אָמַר רַבִּי אָבִין הַלֵּוִי בְּרַבִּי, הָיָה יוֹסֵף מְבָרֵךְ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַאֲדוֹנוֹ רָאָה אוֹתוֹ מְלַחֵשׁ בְּפִיו. וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: מָה אַתָּה אוֹמֵר. הוּא מְשִׁיבוֹ וְאוֹמֵר: אֲנִי מְבָרֵךְ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ: אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִרְאוֹתוֹ. אָמַר לוֹ יוֹסֵף, הֲרֵי חַמָּה שֶׁהוּא אֶחָד מִכַּמָּה שִׁמְשִׁין שֶׁלּוֹ אֵין אַתָּה יָכֹל לְהַבִּיט בּוֹ. כְּבוֹדוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, בִּשְׁבִילְךָ אֲנִי נִגְלֶה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי י״י אִתּוֹ (שם ל״ט:ג׳). אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, מַהוּ שֶׁכָּתוּב, מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד (תהלים כ״ד:י׳). שֶׁהוּא חוֹלֵק כָּבוֹד לִירֵאָיו. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ. וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, נָטְלוּ שַׁרְבִיטוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ (שמות ד׳:כ׳). מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, אֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְּאוֹ. וּשְׁלֹמֹה כְּתִיב בּוֹ, וַיֵּשֵׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא י״י (דברי הימים א כ״ט:כ״ג). מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, אֵין רוֹכְבִין עַל סוּסוֹ. וְאֵלִיָּהוּ רָכַב עַל סוּסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאִי זֶה סוּסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. סוּפָה וּסְעָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: י״י בְּסוּפָה וּבִסְעָרָה דַּרְכּוֹ (נחום א׳:ג׳). וּנְתָנוֹ לְאֵלִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיִם (מלכים ב ב׳:י״א). מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, אֵין לוֹבְשִׁין לְבוּשׁוֹ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַלְבִּישׁ לְבוּשׁוֹ לְמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. וּמַה הוּא לְבוּשׁוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הוֹד וְהָדָר, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹד וְהָדָר לָבַשְׁתָּ (תהלים ק״ד:א׳). וּכְתִיב: הוֹד וְהָדָר תְּשַׁוֶּה עָלָיו (תהלים כ״א:ו׳). מַה כְּתִיב בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּעַל גְּמוּלוֹת י״י כְּעַל יְשַׁלֵּם (ירמיהו נ״א:נ״ו). מַהוּ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. מְשַׁלֵּם לַטּוֹבִים כְּטוֹבִים, וְלָרָעִים כְּרָעִים. מַה כְּתִיב בְּיוֹסֵף. בֵּן פֹּרַת יוֹסֵף (בראשית מ״ט:כ״ב). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יוֹסֵף יְהֵא שָׁלוֹם, עַל הָעַיִן שֶׁעָצְמָה וְלֹא הִבִּיטָה בָּאַחַת הַמִּצְרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר (שם). אָמַר רַבִּי אָבִין, מַהוּ עֲלֵי שׁוּר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עָלַי לְשַׁלֵּם שְׂכַר אוֹתוֹ הָעַיִן. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין בַּמִּקְדָּשׁ לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. אֲבָל בְּשִׁילֹה, מַה שֶּׁעָשָׂה יוֹסֵף, פָּרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מַה כְּתִיב שָׁם, וְיַעֲזֹב בִּגְדּוֹ אֶצְלָהּ (שם ל״ט:י״ב). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, כְּשֶׁיָּצְאוּ בָּנֶיךָ מִמִּצְרַיִם, עָתִיד הַיָּם לִרְאוֹת אֲרוֹנְךָ וְלִבְרֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: הַיָּם רָאָה וְיָנוֹס, הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר (תהלים קי״ד:ג׳). וּמָה רָאָה, רָאָה שֶׁשָּׁמַר יוֹסֵף כָּל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. שִׁמְעוֹן אִישׁ קִטְרוֹן אוֹמֵר, עַצְמוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף רָאָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה אֲרוֹנוֹ מְהַלֶּכֶת לִפְנֵי הָאֲרוֹן. וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם רוֹאִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים: מַה טִּיבוֹ שֶׁל אֲרוֹן זֶה שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵי אֲרוֹן שֶׁל תּוֹרָה. וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: זֶה אֲרוֹן הַמֵּת, שֶׁהוּא מְהַלֵּךְ לִפְנֵי אֲרוֹן הַתּוֹרָה, שֶׁקִּיֵּם זֶה כָּל מַה שֶּׁכָּתוּב בָּזֶה עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה הַתּוֹרָה, וּלְפִיכָךְ זָכָה לֵילֵךְ עִמּוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיוֹסֵף, יוֹסֵף, אַף עַל פִּי שֶׁפָּרַעְתִּי לְךָ מִקְּצָת שָׂכָר, הַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לְךָ לָעוֹלָם הַבָּא, כְּדֵי שֶׁיִּגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל גְּאֻלַּת עוֹלָמִים, בִּזְכוּת יַעֲקֹב וּבִזְכוּתְךָ הֵם נִגְאָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: גָּאַלְתָּ בִזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה (שם ע״ז:ט״ז).
[Siman 29]
"On the eighth day, the chieftain of the Children of Menashe" (Numbers 7:54). Teach us, our rabbi, what is [the status of] a light of Chanukah from the first day that has oil remain in it. Can [it] be lit on the second [day]? So did our rabbis teach: [Regarding] a light of Chanukah from the first day that has oil remain in it, one should add [at least] a tiny amount to it and light it on the second day. And if there was [oil] left over on the second day, he adds upon it on the third day and lights. And so on with all of the days. But if there was [oil] left over on the eighth day, he makes it into a bonfire by itself. Why? Since it was put aside for the commandment, it is forbidden to use it [for another purpose]. A person should not say, "I will not fulfill the commandments of the elders (rabbis), since they are not from the Torah.⁠" The Holy One, blessed be He, said to them, "My children, you are not allowed to say this. Rather, observe anything that they decree upon you, as it is stated (Deuteronomy 17:10-11), 'And you shall do according to [...] the law that they shall instruct you.'" Why? Because I also agree with their words, as it is stated (Job 22:28), "You will decree and it will be fulfilled for you.⁠" You should know, as behold what is written [about] Yaakov at the time that he blessed Menashe and Ephraim? "And he placed Ephraim before Menashe" (Genesis 48:20). He made the younger [go] before the older; and the Holy One, blessed be He, fulfilled his decree. When? During the sacrifices of the chieftains, such that the tribe of Ephraim sacrificed first, as it is stated (Numbers 7:48), "On the seventh day, the chieftain of the Children of Ephraim,⁠" and [only] afterwards [was the sacrifice of] Menashe. From where [do we know this]? From that what they read about the matter, "On the eighth day, the chieftain of the Children of Menashe" (Numbers 7:54).
[Siman 30]
(Numbers 7:54:) "On the eighth day, the prince of the Children of Manasseh.⁠" R. Abbin Berabbi the Levite said, “As Joseph was offering his praise, his master saw him murmuring with his mouth.⁠1 He said to him, ‘What are you saying.’ Then he answered and said to him, ‘I am offering praise to the Holy One, blessed be He.’ He said to him, ‘I want to see Him.’ Joseph said to him, ‘Consider the sun, [who is merely] one of His several attendants.⁠2 [Since] you cannot look at [His attendant], how much the less [can you look at] His own glory.’3 The Holy One, blessed be He, said to him, ‘By your life, because of you I am appearing to him.’ Thus it is stated (in Gen. 39:3), ‘When his master saw that the Lord was with him.’” R. Chaninah said, “What is the meaning of (Ps. 24:10), ‘Who is this King of glory]?’ [It is] since He shares His glory with those who fear Him.⁠4 In the case of a king of flesh and blood, no one [else] uses his scepter; but the Holy One, blessed be He, gave his scepter to Moses, as stated (in Exod. 4:20), ‘and Moses took the rod of God in his hand.’ In the case of a king of flesh and blood, no one [else] sits on his throne; but it is written about Solomon (in I Chron. 29:23), ‘Then Solomon sat upon the throne of the Lord.’ In the case of a king of flesh and blood, no one [else] rides on his horse; but Elijah ride on the horse of the Holy One, blessed be He. Now which horse belongs to the Holy One, blessed be He? Storm and whirlwind. Thus it is stated (in Nahum 1:3), ‘the Lord is in the whirlwind, and the storm is His road.’ And He gave it to Elijah. So it is written (in II Kings 2:11), ‘and Elijah went up in a whirlwind into the heavens.’ In the case of a king of flesh and blood, no one [else] wears his attire; but the Holy One, blessed be He has put his attire on the messianic king. And what is the attire of the Holy One, blessed be He? Honor and majesty, as stated (in Ps. 104:1), ‘You have put on honor and majesty.’ And it is written (in Ps. 21:6), ‘honor and majesty do You bestow upon him.’” What is written about the Holy One, blessed be He (in Is. 59:18)? “According to their deeds, so shall He repay.”5 What is the meaning of “[He] shall repay […] He shall repay” (twice)? That He repays the good according to their good [deeds] and the evil according to their evil [deeds]. What is written about Joseph (in Gen. 49:22)? “Joseph is a fruitful son.”6 The Holy One, blessed be He, said to him, “Joseph, there shall be peace upon the eye which you closed and did not look at any of the Egyptian women.”7 Thus it is stated (ibid., cont.), “daughters8 step upon the wall (i.e., to gaze).” R. Abbin said, “What is the meaning of ‘upon the wall ('ly shwr)’?⁠9 The Holy One, blessed be He, said, ‘It is for me ('ly) to pay a reward (skr) for that eye.’” Our masters have taught (in Zev. 14:4, 5, 6, 7, 8) that they would eat in the Temple within the curtains, but in Shiloh (which lay in Ephraimite territory) [they would eat outside the sanctuary as far away as the eye could see,⁠10 as] the Holy One, blessed be He, rewarded Joseph for what he did. What is written [about Joseph (in Gen. 39:12)? “And he left his cloak [in her hand].” The Holy One, blessed be He, said to him, “By your life, when the Children of Israel go out from Egypt in the future, the sea is going to see your coffin and flee.”11 It is so stated (in Ps. 114:3), “The sea saw and fled […].” What did it see? It saw that Joseph had kept all of the Ten Commandments. Simeon, the man of Kitron, says, “It saw the bones of Joseph.”12 And in addition, Joseph's coffin (aron) proceeded before the ark (aron). And the peoples of the world saw it and said, “What is the nature of this ark which is proceeding before the ark of the Torah?” Then Israel said, “This is a coffin of a dead man that is proceeding before the ark of the Torah, since this [man] fulfilled everything that was written in this [Torah], before the Torah was given. And therefore he merited to proceed with it.” The Holy One, blessed be He, said to Joseph, “Joseph, although I have rewarded you with a little reward in this world, the main fund remains for you in the world to come, when Israel is redeemed with an everlasting redemption. Through the merit of Jacob and through your merit, they will be redeemed, as stated (in Ps. 77:16), “With Your mighty arm You redeemed Your people, the Children of Jacob and Joseph. Selah.”
1. Numb. R. 14:3.
2. In an unvowelled Hebrew text “sun” (shemesh) and “attendant” (shammash) would have the same spelling, i.e., ShMSh.
3. See above. Exod. 8:6; below, Numb. 3:15.
4. Above, Exod. 2:7, and the other parallels listed there.
5. Biblical translations commonly render “RECOMPENSE” (gemulot) as “THEIR DEEDS.”
6. So literally. Biblical translations usually render “son” (ben) by a word like “bough” or “vine.”
7. Cf. Gen. R. 98(99):18.
8. Again English versions generally read “boughs” or the like.
9. Numb. R. 14:6.
10. See Zev. 118b.
11. See Mekhilta deRabbi Ishmael, Beshallah, 4; Gen. R. 84:5; M. Pss. 114:9.
12. Gen. R. 87:8).
פַכַּאןַ אלמֻקַרִּבֻּ פִי אַליַוְםִ אלתַּ׳אמִןִ גַמלִאִיל בּןִ פִדַאצֻור שַׁרִיףַ מִנַשִּׁה
והיה המקריב ביום השמיני גמליאל בן פדהצור, נכבד של מנשה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

גמליאל בן פדהצור – אמרו רז״ל הנזכרים וזה לשונם גמליאל עמי גמולים טובים, בן פדהצור פדאני מבית הסוהר עד כאן. וירמוז עוד על זה הדרך גמליאל שיוסף אמר כי גמלו ה׳ חסדים טובים בעד המעשה הגם שהוא פראו במה שהראהו דיוקנו, והוא אומרו פדה צור.
גמליאל בן פדהצור. Our sages interpret the word גמליאל as "He did favours for me.⁠" They also interpret the word פדהצור as "He liberated me from prison.⁠" One may also see the following allusion in this name: Joseph gave thanks to God who not only had shown him kindness by freeing him from prison but who showed him his father's image at a crucial time to save him from committing a sin.⁠" In other words: פדה צור, God liberated him from sin.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלאור החייםהכל
 
(נה) קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת⁠־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃
His offering: one silver platter, the weight of which was one hundred thirty shekels, one silver bowl of seventy shekels, after the shekel of the sanctuary; both of them full of fine flour mixed with oil for a meal offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
קוּרְבָּנֵיהּ מְגִסְּתָא דִּכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הָוֵי מַתְקָלַהּ מִזְרְקָא חַד דְּכַסְפָּא מַתְקָלֵיהּ שִׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סוּלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא.
His offering, one silver bowl, weighing one hundred and thirty shekels, one silver vase, weighing seventy shekels in shekels of the sanctuary, both of them filled with flour sprinkled with oil for a mincha;
קרבניה די קרב פיילי דכסף חדה מאה ותלתין סלעין בסלעי בית קדשה הוותא מתקליה מזרק חד דכסף תקל שובעין סלעין בסלעי בית קודשה תרין מנייה האליןב קרב יתהון מליין פייליתה ומזרקתהג סלת פיילהד במשח למנחתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הוות״) גם נוסח חילופי: ״הווה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מנייה האלין״) גם נוסח חילופי: ״מאנייה האליין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומזרקתה״) גם נוסח חילופי: ״{ומזר}⁠קה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פיילה״) גם נוסח חילופי: ״מערבה״.
קרבניה דקריב פיילי וגומ׳.
his oblation which he offered was one silver bowl, thickly embossed (or, crusted), in weight one hundred and thirty shekels, in shekels of the sanctuary etc.;
קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת וגו׳ – אַל תִּקְרֵי קַעֲרַת אֶלָּא עֲקַרְתְּ, כְּנֶגֶד יַעֲקֹב שֶׁעָקַר אֶת הַבְּכוֹרָה מֵרְאוּבֵן וְנָתַן אוֹתָהּ לְיוֹסֵף, וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ וגו׳ (בראשית מ״ח:כ״ב). כֶּסֶף, כְּמָא דְּתֵימָא: כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק (משלי י׳:כ׳). כְּמָה שֶׁאָמַר: אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי (בראשית מ״ח:ה׳).
שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ – כְּשֶׁיָּרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם בִּשְׁבִיל יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה (בראשית מ״ז:ט׳).
מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף – כְּנֶגֶד יוֹסֵף שֶׁנִּזְרַק מֵאָבִיו וְנִמְכַּר לְמִצְרַיִם.
כֶּסֶף – עַל שֵׁם: כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק, מַה שֶּׁאָמַר לְאָבִיו: לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ (בראשית מ״ח:י״ח).
שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ – שֶׁעַל יָדוֹ יָרְדוּ שִׁבְעִים נֶפֶשׁ לְמִצְרַיִם.
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים וגו׳ – יַעֲקֹב וְיוֹסֵף שְׁנֵיהֶם הָיוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים וּשְׁנֵיהֶם הֶעֱמִידוּ שְׁבָטִים.
וַכַּאןַ קֻרבַּאנֻהֻ קַצעַתַּ מִן פִצַּ׳תֵ וַזנֻהַא מִאַתֹ וַתַּ׳לַאתֻ׳וןַ מִת׳קַאלַא בִּמִת׳קַאלִ אלּקֻדֻסִ וַכַ׳רנֻובַּ פִצַּ׳תֵ וַזנֻהֻ סַבּעֻוןַ מִת׳קַאלַא כִּלַאהֻמַא מַמלֻואַאןַ סַמִידַא מַלתֻותַּא בִּדֻהַאןֵ לִלהַדִיתִ
והיה קרבנו, תבנית ממתכת כסף במשקל מאה ושלשים משקולות לפי המשקל המקבל בקדש, ומזרק מתכת כסף, משקלו שבעים משקלת, לפי המשקל המקבל בקדש, שניהם ממלאים מן הסולת המערב עם שמן, למתנה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(נו) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃
one golden ladle of ten shekels, full of incense;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
בָּזִכָּא חֲדָא מַתְקָלַהּ עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִּדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָּא.
one pan weighing ten shekels of gold, filled with fragrant incense;
בזך חדה מתקליה עשר סלעין דכסף הוות עבידה והיא הוות דדהב קרב יתה מלייה ראשי קטרת בוסמניןא טבין מפטמין ודכיין לקטרתהב.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״ראשי קטרת בוסמנין״) גם נוסח חילופי: ״ראש בוסמניי׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מתקליה עשר... לקטרתה״) גם נוסח חילופי: ״מתקלה עשרה דדהב מלייה קטרה״.
בזיכא חדא מתקלא וגומ׳.
one pan (censer) weighing etc.;
כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב וגו׳ – כְּנֶגֶד חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה (יהושע י״ז:ה׳).
דִרגַא מִן דַ׳הַבֵּ וַזנֻהֻ עַשַׁרַתֻ מַתַּ׳אקִיְלֵ מִמלֻואַא בֻּכֻ׳ורַא
מגרה מזהב, משקלה עשרה משקולות, לפי המשקל המקבל בקדש, ממלאת בסממנים המתאדים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(נז) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן⁠־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ⁠־אֶחָ֥ד בֶּן⁠־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃
one young bull, one ram, one male lamb a year old, for a burnt offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא.
one young bull, one ram, one lamb of the year, for a burnt offering;
תור חד בר תורין בר אתלת שנין דכר חד תרתיןב ואמר חד בר שתהג תלתיהון קרב לעלהד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״תלת ... לעלה״) נוסח אחר: ״דכר חד אמר חד בר שתה לעלה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תרתין״) גם נוסח חילופי: ״תריין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שתה״) גם נוסח חילופי: ״שתייה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרב לעלה״) גם נוסח חילופי: ״הוה רב שבטה מקרב לעלה״.
תור חד בר תורין וגומ׳.
one young bullock etc.;
(נז-נח) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וגו׳ אַיִל אֶחָד וגו׳ שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד וגו׳ – הֲרֵי שְׁלשָׁה כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה דוֹרוֹת שֶׁרָאָה יוֹסֵף מִן מְנַשֶּׁה שֶׁנָּטְלוּ חֵלֶק בָּאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף (בראשית נ׳:כ״ג), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְמָכִיר מִשְׁפַּחַת הַמָּכִירִי וּמָכִיר הוֹלִיד אֶת גִּלְעָד וגו׳ אֵלֶּה בְּנֵי גִּלְעָד אִיעֶזֶר וגו׳ (במדבר כ״ו:כ״ט-ל׳), מָכִיר וְגִלְעָד וְאִיעֶזֶר, הֲרֵי שְׁלשָׁה דוֹרוֹת שֶׁהָיוּ בָּתֵּי אָבוֹת שֶׁנִּקְרְאוּ עַל שֵׁם יוֹסֵף, כִּי מְנַשֶּׁה עַל שֵׁם יַעֲקֹב נִקְרָא, כְּמָה דְתֵימָא: וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם (בראשית מ״ח:ה׳), וְהָרְבִיעִי זֶה הָיָה יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה שֶׁנָּטַל חֵלֶק בָּאָרֶץ, כְּמָה דְתֵימָא: וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר (במדבר ל״ב:מ״א), שְׁלשָׁה מִינֵי עוֹלָה שֶׁהִקְרִיב הָיוּ כְּנֶגֶד בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה. וּשְׂעִיר הַחַטָּאת הָיָה כְּנֶגֶד יָאִיר שֶׁלֹא הוֹרִישׁ חֶלְקוֹ לְבָנָיו, כִּי לֹא הָיוּ לוֹ בָנִים, וּלְכָךְ קְרָאָן עַל שְׁמוֹ, שֶׁלֹא הָיָה לוֹ זֵכֶר, וְיָרְשׁוּ חֶלְקוֹ בְּנֵי מָכִיר אָחִיו.
וַתַּ׳וְרַא מִןַ אלבַּקַרִ כַּבּשַׁא וַחַמַלַא בּןַ סַנַתִהִ לִלצַעִידַתִ
ושור מן הבקר, איל וכבש בן שנתו, לעולה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(נח) שְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃
one male goat for a sin offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּתָא.
one kid of the goats for a sin offering;
צפיר בר עזין חד קרב יתיה לחטאתה לשבקות חובין ולשלוון למכפרה באדמהא דצפירה על חובוי ועל חובי שלות שבטה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באדמה״) גם נוסח חילופי: ״בדמה״.
צפיר בר עיזין וגומ׳.
one kid of the goats etc.;
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נז]

וַעַתֻודַא מִןַ אלמַאעִזִ לִלזַכּוַתִ
ושעיר מן העזים, לחטאת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(נט) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי⁠־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן⁠־פְּדָהצֽוּרא׃
and for the sacrifice of peace offerings, two head of cattle, five rams, five male goats, and five male lambs a year old. This was the offering of Gamaliel the son of Pedahzur.
א. פְּדָהצֽוּר =ש1,ק3,ו ומסורת טברנית ובדפוסים וקורן
• ל,ל1?,ש=<פְּדָה צֽוּר> בשתי תיבות (ודאי ולא ספק).
• הערות ברויאר ודותן והמקליד
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרֵי תְּרֵין דִּכְרֵי חַמְשָׁא גְּדֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא חַמְשָׁא דֵּין קוּרְבָּנָא דְּגַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר.
and for consecrated oblations, two oxen, five rams, five goats, five lambs of the year. This was the oblation of Gamliel bar Phedazur.
ולנכסתא קודשה קרב תורין תרין דכרין חמשה גדיין חמשה תורין בני שתהון חמשה דן קרבנה די אתנדבב וקרב מן נכסיה גרמיה רב שבטה דבנוי דמנשה גמליאל בר פדה צור.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולנכסת״) גם נוסח חילופי: ״ולנכיסת״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתנדב״) גם נוסח חילופי: ״סדר״.
ולניכסת קודשיא תורין תרין וגומ׳.
and for consecrated victims, two oxen etc.;
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם – כְּנֶגֶד שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם, וְלָקַח שְׁנֵי חֲלָקִים בָּאָרֶץ, חֶצְיוֹ בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְחֶצְיוֹ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן.
אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה – הֲרֵי שְׁלשָׁה מִינִים כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה דְבָרִים שֶׁעָשָׂה יוֹסֵף בִּשְׁבִיל מְנַשֶּׁה, שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לְגַדְּלוֹ עַל אֶפְרָיִם אָחִיו. הָאַחַת: וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל (בראשית מ״ח:י״ג). וְהַשֵּׁנִית: וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה (בראשית מ״ח:י״ז). וְהַשְּׁלִישִׁית: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר וגו׳ (בראשית מ״ח:י״ח), לָמָּה הָיוּ שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, כְּנֶגֶד חָמֵשׁ נָשִׁים מִשֵּׁבֶט מְנַשֶּׁה שֶׁנָּטְלוּ חֵלֶק בָּאָרֶץ, אֵלּוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד חָמֵשׁ, כְּמָה דְתֵימָא: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה וגו׳ (במדבר כ״ז:ז׳), וְהֵן הָיוּ חָמֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה (במדבר כ״ז:א׳), וְכֵן יַעֲקֹב הִזְכִּירָן בְּבִרְכַּת יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר (בראשית מ״ט:כ״ב), אֵלּוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד שֶׁנָּטְלוּ חֵלֶק בָּאָרֶץ.
דָּבָר אַחֵר לָמָּה חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, כְּנֶגֶד הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרְכָן יַעֲקֹב: וְיִדְגוּ לָרֹב בָּקֶרֶב הָאָרֶץ (בראשית מ״ח:ט״ז), וְדָגִים נִבְרְאוּ בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי.
זֶה קָרְבַּן גַּמְלִיאֵל וגו׳ – כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה, הִתְחִיל מְקַלֵּס אֶת קָרְבָּנוֹ, זֶה קָרְבַּן גַּמְלִיאֵל.
וַלִדַ׳בּחִ אלסַּלַאמַתִ בַּקרַתַּאןֵ וַכַ׳מסַתֻ כִּבַּאשֵׁ וַכַ׳מסַתֻ עִתּדַאןֵ וַכַ׳מסַתֻ חִמלַאןֵ אַבּנַאאִ סַנַתֵ הַדַ׳א קֻרבַּאןֻ גַמלִאִיל בּןִ פִדַאצֻור
ולזבח ההודאה על טוב שלומם, שתי פרות וחמשה אילים וחמשה עתודים וחמשה טלאים זכרים מן הכבשים או מן העזים בני שנה, זה קרבן גמליאל בן פדהצור.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(ס) בַּיּוֹם֙ הַתְּשִׁיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֑ןא אֲבִידָ֖ן בֶּן⁠־גִּדְעֹנִֽי׃
On the ninth day: Abidan the son of Gideoni, prince of the children of Benjamin.
א. בִנְיָמִ֑ן =ל1,ש,ק3,ו
• ל!=בִנְיָמ֑͏ִן (האתנח מימין החיריק באות מ״ם, אבל לא באות יו״ד [בִנְיָ֑מִן] כפי שהעיר דותן) והמקליד תיקן בלי להעיר.
• ש=בִנְיָמ֑͏ן (חסר חיריק)
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלאור החייםעודהכל
בְּיוֹמָא תְּשִׁיעָאָה רַבָּא לִבְנֵי בִנְיָמִין אֲבִידָן בַּר גִּדְעוֹנִי.
On the ninth day the prince of the sons of Benyamin, Abidan bar Gideoni.
ביומא תשיעיה דחנוכת רבותה דמדבחה קרב בר שבטה דבנוי דבנימן אבידן בר גדעוני.
ביומא תשיעאה קריב רב בית אבא לבני בנימין אבידן בר גידעוני.
on the ninth, Abidan bar Gideoni, prince of Benjamin;
[ח] בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי – לָמָּה הִקְרִיב בִּנְיָמִין אַחַר בְּנֵי יוֹסֵף, לְפִי שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהָיְתָה הַשְּׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף בְּשִׁילֹה, כָּךְ שָׁרְתָה בְּחֵלֶק שֶׁל בִּנְיָמִין בַּמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם.
דָּבָר אַחֵר: עַל שֵׁם שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָנוּ (תהלים פ׳:ג׳).
פַכַּאןַ אלמֻקַרִּבֻּ פִי אַליַוְםִ אלתַּאסִע אַבִּידַאן בּןִ גִ׳דעֻונִי שַׁרִיףַ בִּניַאמִין
והיה המקריב ביום התשיעי אבידן בן גדעוני, נכבד של בנימין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

אבידן בן גדעוני – רמז לשאול שהוא אבי שכן קרא לו דוד (שמואל א כד) ואבי ראה גם ראה, דן שנידון לגדוע המלכות ממנו כאומרו (שם טו) קרע ה׳ את ממלכות ישראל מעליך. עוד ירמוז למרדכי אשר אבד זרע עמלק.
בן גדעוני בן אותו שנגדעה מלכותו של שאול בשבילו.
אבידן בן גדעוני. This is an allusion to King Saul who was referred to by David as אבי, "my father" (compare Samuel I 24,11) when David had cut off Saul's mantle instead of killing him. Saul had deserved to be killed seeing that God had already judged him, דן, and told him he had forfeited his crown (Samuel I 15). There is also an allusion in this name to Mordechai who destroyed the seed of Amalek. The word בן גדעוני means that he (David) was the one on whose account Saul's kingdom had been taken from him.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלאור החייםהכל
 
(סא) קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת⁠־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃
His offering: one silver platter, the weight of which was one hundred thirty shekels, one silver bowl of seventy shekels, after the shekel of the sanctuary; both of them full of fine flour mixed with oil for a meal offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
קוּרְבָּנֵיהּ מְגִסְּתָא דִּכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הָוֵי מַתְקָלַהּ מִזְרְקָא חַד דְּכַסְפָּא מַתְקָלֵיהּ שִׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סוּלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא.
His oblation, one silver bowl, weighing one hundred and thirty shekels, one silver vase, weighing seventy shekels in shekels of the sanctuary, both of them filled with flour sprinkled with oil for a mincha;
קרבניה די קרב פייליא דכסף חדה מאה ותלתין סלעין בסלעי בית קדשהב הוותג מתקליה מזרק חד דכסף תקל שובעין סלעין בסלעי בית קדשהד תרין מנייה האלין קרב יתהוןה מליין פייליתה ומזרקתהו סלת פיילהז במשח למנחתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבניה די קרב פיילי״) גם נוסח חילופי: ״קרב ית קרבניה פיילה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדשה״) גם נוסח חילופי: ״קו׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הוות״) גם נוסח חילופי: ״הווה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדשה״) גם נוסח חילופי: ״קו׳⁠ ⁠⁠״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מנייה האלין קרב יתהון״) גם נוסח חילופי: ״מאנייה האליין קרב״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומזרקתה״) גם נוסח חילופי: ״{מזר}⁠קה״.
ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פיילה״) גם נוסח חילופי: ״מערבה״.
קרבניה דקריב פיילי וגומ׳.
his oblation which he offered was one silver bowl, thickly embossed (or, crusted), in weight one hundred and thirty shekels, in shekels of the sanctuary etc.;
קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת – אַל תִּקְרֵי קַעֲרַת אֶלָּא עֲקֶרֶת, כְּנֶגֶד רָחֵל שֶׁהָיְתָה עֲקֶרֶת הַבַּיִת, הִיא הָיְתָה עִקַּר בֵּיתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן (בראשית מ״ו:י״ט), וְאוֹמֵר: מֵתָה עָלַי רָחֵל (בראשית מ״ח:ז׳). כֶּסֶף אַחַת, שֶׁמִּתְּפִלָּתָהּ נוֹלַד בִּנְיָמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה׳ לִי בֵּן אַחֵר (בראשית ל׳:כ״ד), וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר: כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק (משלי י׳:כ׳), לְשׁוֹן צַדֶּקֶת.
שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ – שֶׁנּוֹלַד בִּנְיָמִין כְּשֶׁהָיָה יַעֲקֹב בֶּן מֵאָה שָׁנָה, וּלְכָךְ נִקְרָא שְׁמוֹ בִּנְיָמִין בֶּן יָמִ״ן, שֶׁנּוֹלַד כְּשֶׁהָיָה אָבִיו בֶּן מֵאָה שָׁנָה, וְהוּא הָיָה בֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה כְּשֶׁיָּרַד לְמִצְרַיִם, הֲרֵי מֵאָה וּשְׁלשִׁים.
מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף – הוּא מִזְרָק הוּא גָּבִיעַ, כְּנֶגֶד יוֹסֵף שֶׁבִּחַן צִדְקוֹת אֶחָיו בַּגָּבִיעַ עַל אוֹדוֹת בִּנְיָמִין, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף שֶׁמָּסַר יְהוּדָה נַפְשׁוֹ עַל בִּנְיָמִין, הִכִּיר צִדְקוֹת אֶחָיו וְהִתְוַדַּע לָהֶם. וּלְפִי שֶׁהָיָה יוֹסֵף שׁוֹתֶה יַיִן בַּגָּבִיעַ שֶׁחֶשְׁבּוֹנוֹ שִׁבְעִים, לְכָךְ הָיָה מִשְׁקַל הַמִּזְרָק שִׁבְעִים שֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים – שְׁנֵיהֶם הָיוּ שָׁוִים, יוֹסֵף וּבִנְיָמִין, שֶׁהַמִּשְׁכָּן הוּקַם בְּחֵלֶק יוֹסֵף בְּשִׁילֹה וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּחֵלֶק בִּנְיָמִין בִּירוּשָׁלַיִם, הֱוֵי סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה.
וַכַּאןַ קֻרבַּאנֻהֻ קַצעַתַּ מִן פִצַּ׳תֵ וַזנֻהַא מִאַתֹ וַתַּ׳לַאתֻ׳וןַ מִת׳קַאלַא בִּמִת׳קַאלִ אלּקֻדֻסִ וַכַ׳רנֻובַּ פִצַּ׳תֵ וַזנֻהֻ סַבּעֻוןַ מִת׳קַאלַא בִּמִת׳קַאלִ אלּקֻדֻסִ כִּלַאהֻמַא מַמלֻואַאןַ סַמִידַא מַלתֻותַּא בִּדֻהַאןֵ לִלהַדִיתִ
והיה קרבנו, תבנית ממתכת כסף במשקל מאה ושלשים משקולות לפי המשקל המקבל בקדש, ומזרק מתכת כסף, משקלו שבעים משקלת, לפי המשקל המקבל בקדש, שניהם ממלאים מן הסולת המערב עם שמן, למתנה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(סב) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃
one golden ladle of ten shekels, full of incense;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
בָּזִכָּא חֲדָא מַתְקָלַהּ עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִּדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָּא.
one pan weighing ten shekels of gold, filled with fragrant incense;
בזך חדה אמתקליה עשר סלעין דכסף הוות עבידה והיא הוות דדהב קרב יתה מלייה בראשי קטרת בוסמנין טבין מפטמין ודכיין לקטרתהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״מתקליה ... לקטרתה״) נוסח אחר: ״מתקלה עשרה דדהב מלייה קטרה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ראשי ... דדהב״) נוסח אחר: ״עשרה סלעין די הוות דדה׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לקטרתה״) גם נוסח חילופי: ״לקטורת בוס׳⁠ ⁠⁠״.
בזיכא חדא מתקלא וגומ׳.
one pan (censer) weighing etc.;
כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב – כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה בָּנִים שֶׁהָיוּ לוֹ לְבִנְיָמִין כְּשֶׁיָּרַד לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וגו׳ (בראשית מ״ו:כ״א), וְהָיוּ כֻּלָּם צַדִּיקִים, הֱוֵי מְלֵאָה קְטֹרֶת.
דִרגַא מִן דַ׳הַבֵּ וַזנֻהֻ עַשַׁרַתֻ מַתַּ׳אקִיְלֵ מִמלֻואַא בֻּכֻ׳ורַא
מגרה מזהב, משקלה עשרה משקולות, לפי המשקל המקבל בקדש, ממלאת בסממנים המתאדים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(סג) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן⁠־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ⁠־אֶחָ֥ד בֶּן⁠־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃
one young bull, one ram, one male lamb a year old, for a burnt offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא.
one young bull, one ram, one lamb of the year, for a burnt offering;
תור חד בר תורין בר תלת שנין דכר חד בר תרתיןא ואמר חד בר שתהב תלתיהון קרב לעלה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תרתין״) גם נוסח חילופי: ״תריין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שתה״) גם נוסח חילופי: ״שתייה״.
תור חד בר תורין וגומ׳.
one young bullock etc.;
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וגו׳ – הֲרֵי שְׁלשָׁה מִינֵי עוֹלָה כְּנֶגֶד שָׁלשׁ פְּעָמִים שֶׁנִּבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּחֶלְקוֹ, אַחַת בִּימֵי שְׁלֹמֹה, וְאַחַת בִּימֵי עוֹלֵי הַגּוֹלָה, וְהַשְּׁלִישִׁית לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ.
וַתַּ׳וְרַא מִןַ אלבַּקַרִ כַּבּשַׁא וַחַמַלַא בּןַ סַנַתִהִ לִלצַעִידַתִ
ושור מן הבקר, איל וכבש בן שנתו, לעולה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(סד) שְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃
one male goat for a sin offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּתָא.
one kid of the goats for a sin offering;
צפיר בר עזין חד קרב יתיהא לחטאתה לשבקות חובין ולשלון למכפרה באדמהב דצפירה על חובוי ועל חובי שלות שבטה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרב יתיה״) גם נוסח חילופי: ״קרב רב שבטה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באדמה״) גם נוסח חילופי: ״בדמה״.
צפיר בר עיזין וגומ׳.
one kid of the goats etc.;
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת – כְּנֶגֶד הַבִּנְיָן שֶׁבְּנָאוֹ הוּרְדוֹס, שֶׁנִּבְנָה עַל יְדֵי מֶלֶךְ חוֹטֵא, וְהָיָה לוֹ בִּנְיָנוֹ לְכַפָּרָה עַל שֶׁהָרַג חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל.
וַעַתֻודַא מִןַ אלמַאעִזִ לִלזַכּוַתִ
ושעיר מן העזים, לחטאת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(סה) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי⁠־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן אֲבִידָ֖ן בֶּן⁠־גִּדְעֹנִֽי׃
and for the sacrifice of peace offerings, two head of cattle, five rams, five male goats, and five male lambs a year old. This was the offering of Abidan the son of Gideoni.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרֵי תְּרֵין דִּכְרֵי חַמְשָׁא גְּדֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא חַמְשָׁא דֵּין קוּרְבָּנָא דַּאֲבִידָן בַּר גִּדְעוֹנִי.
and for consecrated oblations, two oxen, five rams, five goats, five lambs of the year. This was the oblation of Abidan bar Gideoni.
ולנכסתא קודשיה קרב תורין {....} בני שתהון חמשה דן קרבנה די אתנדב וקרב מן נכסיה גרמיה רב שבטה דבנוי דבנימן אבידן בר גדעוני.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולנכסת״) גם נוסח חילופי: ״ולנכיסת״.
ולניכסת קודשיא תורין וגומ׳.
and for consecrated victims, two oxen etc.;
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם – כְּנֶגֶד שְׁנֵי מְלָכִים שֶׁיָּצְאוּ מִבִּנְיָמִין, שָׁאוּל וְאִישׁ בּשֶׁת.
דָּבָר אַחֵר: כְּנֶגֶד שְׁנֵי גּוֹאֲלִים שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ, מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר.
אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה – הֲרֵי שְׁלשָׁה מִינִין שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, כְּנֶגֶד שָׁלשׁ מַעֲלוֹת שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה שֶׁנָּטַל בִּנְיָמִין, וְאֵלוּ הֵן: וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת (בראשית מ״ג:ל״ד). וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת (בראשית מ״ה:כ״ב), וְהַשְּׁלִישִׁית, זֶה הָיָה מָרְדְּכַי שֶׁהָיָה מִבִּנְיָמִין, שֶׁזָּכָה לִלְבּשׁ חֲמִשָּׁה לְבוּשֵׁי מַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמָרְדְּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן (אסתר ח׳:ט״ו).
זֶה קָרְבַּן אֲבִידָן וגו׳ – כֵּיוָן שֶׁהִקְרִיב עַל סֵדֶר הַזֶּה, הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַלֵּס אֶת קָרְבָּנוֹ, זֶה קָרְבַּן אֲבִידָן וגו׳.
וַלִדַ׳בּחִ אלסַּלַאמַתִ בַּקרַתַּאןֵ וַכַ׳מסַתֻ כִּבַּאשֵׁ וַכַ׳מסַתֻ עִתּדַאןֵ וַכַ׳מסַתֻ חִמלַאןֵ אַבּנַאאִ סַנַתֵ הַדַ׳א קֻרבַּאןֻ אַבִּידַאן בּןִ גִ׳דעֻונִי
ולזבח ההודאה על טוב שלומם, שתי פרות וחמשה אילים וחמשה עתודים וחמשה טלאים זכרים מן הכבשים או מן העזים בני שנה, זה קרבן אבידן בן גדעוני.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(סו) בַּיּוֹם֙ הָעֲשִׂירִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י דָ֑ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן⁠־עַמִּישַׁדָּֽי׃
On the tenth day: Ahiezer the son of Ammishaddai, prince of the children of Dan.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתמושב זקניםאברבנאלאור החייםעודהכל
בְּיוֹמָא עֲשִׂירָאָה רַבָּא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִּישַׁדָּי.
On the tenth day the prince of the sons of Dan, Achiezer bar Amishaddai.
ביומא עשיריהא דחנוכת רבותה דמדבחה קרב רב שבטה דבנוי דדן אחיעזר בר עמי שדי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עשיריה״) גם נוסח חילופי: ״עשרה״.
ביומא עשיראה קריב רב בית אבא לבני דן אחיעזר בר עמישדי.
on the tenth, Achiezer bar Amishaddai, prince of the Beni Dan;
[ט] בַּיּוֹם הָעֲשִׂירִי נָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי – הֲרֵי נוֹתְרוּ שְׁלשָׁה שְׁבָטִים, דָּן וְאָשֵׁר וְנַפְתָּלִי, מָה רָאָה דָן לְהַקְרִיב תְּחִלָּה לָהֶם, לְפִי שֶׁאָבִיו הִקִּישׁוֹ לִיהוּדָה, כְּמָה דְּתֵימָא: דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (בראשית מ״ט:ט״ז), כַּמְיֻחָד שֶׁבַּשְּׁבָטִים, זֶה יְהוּדָה, לְפִיכָךְ הָיָה רֹאשׁ לְאֵלּוּ שֶׁנִּשְׁאֲרוּ, כְּשֵׁם שֶׁיְּהוּדָה הָיָה רֹאשׁ לְכֻלָּם.
פַכַּאןַ אלמֻקַרִּבֻּ פִי אַליַוְםִ אלעַאשִׁר אַחִיעִיזִר בּןִ עַמִישַׁאדַאִי שַׁרִיףַ דַאן
והיה המקריב ביום העשירי אחיעזר בן עמישדי, נכבד של דן.
אחיעזר בן עמישדי – הקשה החסיד למה נפתלי ודן קראו בשינוי את נשיאיהם, דן קראו אחיעזר ונפתלי קראו נשיאם אחירע. אלא לפי שהיו אחים ומחפין זה על זה וכשענן פלט שבט דן היה משה וישראל מחפשין שמא ע״ז ביניהם ואמרו לא לחנם לפט אתכם הענן, והם היו ערומים וטומנים אותם בקרקע. והיו נפתליים אומרים אחי רע שאתם קורין אותו רע, בן עינן הוא, כלומר הוא ראוי להתכסות בענן אלא שאין אנו יודעים מה גורם. ודניים היו אומרים אחי עזר, כלומר הוא עוזר לי כדין, כי אני בן שדי ועמי בן שדי. והקשו לו א״כ היה לו להיות ענן חסר ולא חשש לתרץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

אחיעזר בן עמישדי – אולי שרמז לשמשון, ואומר אחי ירמוז לרוח ה׳ שהיתה עמו דכתיב (שופטים יד) ותצלח עליו רוח ה׳, ויכונה בשם אחי על דרך אומרו (תהלים קכב) למען אחי ורעי, עזר שהיה ה׳ בעזרו נגד אויביו, ואמר בן עמישדי ירמוז לאחר שנקרו פלשתים את עיניו וקרא לה׳ והיה עמו ונקם מאויביו.
אחיעזד בן עמישדי. Perhaps there is an allusion here to Samson. The letters אחי in this name refer to the spirit of the Lord which overcame Samson (compare Judges 14,6). The reason that spirit is described as אחי may be related to Psalms 122,8 "למען אחי ורעי" which is understood by Rabbi Moshe Alshich as a reply by the Holy Spirit. The words בן עמישדי allude to what happened to Samson after the Philistines had gouged out his eyes and he called out to God to avenge what they had done to him. God answered him and he killed thousands of them.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתמושב זקניםאברבנאלאור החייםהכל
 
(סז) קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת⁠־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃
His offering: one silver platter, the weight of which was one hundred thirty shekels, one silver bowl of seventy shekels, after the shekel of the sanctuary; both of them full of fine flour mixed with oil for a meal offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
קוּרְבָּנֵיהּ מְגִסְּתָא דִּכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הָוֵי מַתְקָלַהּ מִזְרְקָא חַד דְּכַסְפָּא מַתְקָלֵיהּ שִׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סוּלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא.
His oblation, one silver bowl, weighing one hundred and thirty shekels, one silver vase, weighing seventy shekels in shekels of the sanctuary, both of them filled with flour sprinkled with oil for a mincha;
קרבני⁠{ה} די קרבא פיילי דכסף חדה מאה ותלתין סלעין בסלעי בית קודשה הוות מתקליה מזרק חד דכסף תקל שובעין סלעין בסלעי בית קודשה תרין מנייה האליןב קרב יתהון מליין פלייתה ומזרקתהג סלת פיילהד במשח למנחתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבני⁠{ה} די קרב״) גם נוסח חילופי: ״קרב ית קרבניה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מנייה האלין״) גם נוסח חילופי: ״מאנייה האליין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומזרקתה״) גם נוסח חילופי: ״{ומזר}⁠קה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פיילה״) גם נוסח חילופי: ״מערבה״.
קרבניה דקריב פיילי וגומ׳.
his oblation which he offered was one silver bowl, thickly embossed (or, crusted), in weight one hundred and thirty shekels, in shekels of the sanctuary etc.;
קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת וגו׳ – הֲרֵי זֶה הִקְרִיב קָרְבָּנוֹ כְּנֶגֶד שִׁמְשׁוֹן, לְפִי שֶׁבִּרְכַּת יַעֲקֹב לְדָן לֹא הָיְתָה אֶלָּא עַל שֵׁם שִׁמְשׁוֹן, וְגַם גְּבוּרַת שִׁמְשׁוֹן לֹא הָיְתָה תְּלוּיָה אֶלָּא בִּנְזִירוּתוֹ, לְכָךְ הִקְרִיב נְשִׂיא דָן עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף, זֶה הָיָה נְזִיר טָהֳרָה, וּלְכָךְ קָרָא לוֹ קְעָרָה, שֶׁהוּא הָיָה מֵבִיא לֶחֶם. שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, מִן: וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר (במדבר ו׳:י״ג), עַד: וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יַיִן (במדבר ו׳:כ׳), מֵאָה וּשְׁלשִׁים תֵּיבוֹת.
מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים וגו׳ – שֶׁאוֹתָהּ שָׁעָה הֻתַּר לִשְׁתּוֹת יַיִן הַנִּשְׁתָּה בַּמִּזְרָק שֶׁחֶשְׁבּוֹנוֹ שִׁבְעִים, הֱוֵי: יָיִן.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה שִׁבְעִים, כְּנֶגֶד נָזִיר שֶׁנִּטְמָא שֶׁנִּזְרְקָה נְזִירוּתוֹ, כְּמָה דְתֵימָא: וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ (במדבר ו׳:י״ב). וְיֵשׁ בּוֹ שִׁבְעִים תֵּיבוֹת, מִן: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדוֹשׁ הוּא לַה׳ (במדבר ו׳:ח׳), עַד כִּי טָמֵא נִזְרוֹ.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה שִׁבְעִים, כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אוֹתִיּוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּבִרְכַּת דָּן, מִן דָּן יָדִין עַמּוֹ וגו׳, עַד: וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר (בראשית מ״ט:י״ז), עַל שְׁפִיטַת שִׁמְשׁוֹן, לְפִי שֶׁפָּסוּק הָאַחֲרוֹן: לִישׁוּעָתְךָ וגו׳ (בראשית מ״ט:י״ח), לֹא אֲמָרוֹ יַעֲקֹב אֶלָּא עַל שִׁמְשׁוֹן, וּלְכָךְ קָרָא מִזְרָק, שֶׁנִּזְרַק שִׁמְשׁוֹן מִן אֶחָיו, שֶׁלֹא רָצָה לִשָּׂא אִשָּׁה מִבְּנוֹת אֶחָיו כִּי אִם מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים.
דָּבָר אַחֵר: מִזְרָק אֶחָד – עַל שֵׁם שֶׁקְּרָאוֹ נָחָשׁ וּשְׁפִיפוֹן, שֶׁהֵם נִזְרָקִים עַל הָאָרֶץ, שֶׁהָיוּ לָהֶם רַגְלַיִם וְהוֹלְכִים עַל גָּחוֹן, וְכֵן שִׁמְשׁוֹן הָיָה חִגֵּר בִּשְׁתֵּי רַגְלָיו. מִזְרָק, עַל שֵׁם: וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר.
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים וגו׳ – שֶׁנְּזִיר טֻמְאָה וּנְזִיר טָהֳרָה שְׁנֵיהֶם צְרִיכִין סֹלֶת חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלוֹת בַּשֶּׁמֶן, לְפִי שֶׁנְּזִיר טֻמְאָה אֵינוֹ יוֹצֵא בַּקָּרְבָּן הַמֵּבִיא עַל טֻמְאָתוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁתּוֹת יַיִן עַד שֶׁיָּבִיא עוֹד קָרְבָּן עַל נְזִירוּת טָהֳרָה.
דָּבָר אַחֵר: שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת וגו׳ – לְפִי שֶׁשִּׁמְשׁוֹן בֵּין קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּלַּח שְׂעַר נִזְרוֹ וּבֵין לְאַחַר שֶׁנִּתְגַּלַּח שְׂעַר נִזְרוֹ, הָיָה כִּנְזִיר טֻמְאָה, שֶׁעַל שֶׁטִּמֵּא עַצְמוֹ בַּגּוֹיָה הִיא גָּרְמָה לוֹ לְאוֹתוֹ גִּלּוּחַ, וּלְאַחַר גִּלּוּחַ הָרַג שִׁמְשׁוֹן בַּפְּלִשְׁתִּים, דִּכְתִיב: וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו (שופטים ט״ז:ל׳).
וַכַּאןַ קֻרבַּאנֻהֻ קַצעַתַּ מִן פִצַּ׳תֵ וַזנֻהַא מִאַתֹ וַתַּ׳לַאתֻ׳וןַ מִת׳קַאלַא בִּמִת׳קַאלִ אלּקֻדֻסִ וַכַ׳רנֻובַּ פִצַּ׳תֵ וַזנֻהֻ סַבּעֻוןַ מִת׳קַאלַא בִּמִת׳קַאלִ אלּקֻדֻסִ כִּלַאהֻמַא מַמלֻואַאןַ סַמִידַא מַלתֻותַּא בִּדֻהַאןֵ לִלהַדִיתִ
והיה קרבנו, תבנית ממתכת כסף במשקל מאה ושלשים משקולות לפי המשקל המקבל בקדש, ומזרק מתכת כסף, משקלו שבעים משקלת, לפי המשקל המקבל בקדש, שניהם ממלאים מן הסולת המערב עם שמן, למתנה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(סח) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃
one golden ladle of ten shekels, full of incense;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
בָּזִכָּא חֲדָא מַתְקָלַהּ עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִּדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָּא.
one pan weighing ten shekels of gold, filled with fragrant incense;
בזך חדה אמתקליה עשר סלעין דכסף הוות עבידה והיא הוות דדהבב קרב יתה מלייה ראשי קטרת בוסמנין טבין מפטמין ודכיין לקטרתהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״מתקליה ... לקטרתה״) נוסח אחר: ״מתקלה עשרה דדהב מלייה קטרה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עשר סלעין דכסף הוות עבידה והיא הוות דדהב״) גם נוסח חילופי: ״עשרה סלעין די הוות דדהב״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לקטרתה״) גם נוסח חילופי: ״לקטורת בוסמנייה״.
בזיכא חדא מתקלא וגומ׳.
one pan (censer) weighing etc.;
כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב – כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה דְבָרִים הָאֲמוּרִים בַּיַּיִן שֶׁנָּזִיר אָסוּר בָּהֶן, וְאֵלּוּ הֵן: מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר (במדבר ו׳:ג׳), הֲרֵי שְׁנַיִם, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה (במדבר ו׳:ג׳), הֲרֵי אַרְבָּעָה, וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה (במדבר ו׳:ג׳), הֲרֵי חֲמִשָּׁה, וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל (במדבר ו׳:ג׳), הֲרֵי שִׁבְעָה, כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן (במדבר ו׳:ד׳), הֲרֵי שְׁמוֹנָה, מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל (במדבר ו׳:ד׳), הֲרֵי עֲשָׂרָה. לָמָּה הָיְתָה שֶׁל זָהָב לְפִי שֶׁהַיַּיִן אָדֹם הוּא, כְּמָה דְתֵימָא: אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם (משלי כ״ג:ל״א), וְהַזָּהָב אָדֹם.
לָמָּה הָיְתָה מְלֵאָה קְטֹרֶת, שֶׁכָּל הַמַּזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לְשֵׁם שָׁמָיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה׳ (במדבר ו׳:ב׳).
דִרגַא מִן דַ׳הַבֵּ וַזנֻהֻ עַשַׁרַתֻ מַתַּ׳אקִיְלֵ מִמלֻואַא בֻּכֻ׳ורַא
מגרה מזהב, משקלה עשרה משקולות, לפי המשקל המקבל בקדש, ממלאת בסממנים המתאדים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(סט) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן⁠־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ⁠־אֶחָ֥ד בֶּן⁠־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃
one young bull, one ram, one male lamb a year old, for a burnt offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא.
one young bull, one ram, one lamb of the year, for a burnt offering;
תור חד בר תורין בר אתלת שנין דכר חד בר תרתיןב ואמ׳ חד בר שתהג תלתיהון קרב לעלהד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״תלת ... לעלה״) נוסח אחר: ״דכר חד אימר {חד} בר שתה לעלה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תרתין״) גם נוסח חילופי: ״תריין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שתה״) גם נוסח חילופי: ״שתייה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרב לעלה״) גם נוסח חילופי: ״הוה רב שבטה מקרב לעלה״.
תור בר תורין וגומ׳.
one young bullock etc.;
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וגו׳ – הֲרֵי כָּאן שְׁלשָׁה מִינֵי עוֹלָה, כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה מִינִין שֶׁהַנָּזִיר מֻזְהָר עֲלֵיהֶם: שְׁתִיַּת יַיִן, וַאֲכִילַת עֲנָבִים, וְטֻמְאַת מֵת.
וַתַּ׳וְרַא מִןַ אלבַּקַרִ כַּבּשַׁא וַחַמַלַא בּןַ סַנַתִהִ לִלצַעִידַתִ
ושור מן הבקר, איל וכבש בן שנתו, לעולה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(ע) שְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃
one male goat for a sin offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּתָא.
one kid of the goats for a sin offering;
צפיר בר עזין חד קרב יתיהא לחטאתה לשבקות חובין ולשלוון למכפרה באדמהב דצפירה על חובוי ועל חובי שלות שבטה.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״רב שבטה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באדמה״) גם נוסח חילופי: ״בדמא״.
צפיר בר עיזין וגומ׳.
one kid of the goats etc.;
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת – כְּנֶגֶד אַזְהָרַת שֵׂעָר, כְּמָה דְּתֵימָא: קָדשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ (במדבר ו׳:ה׳), דָּבָר אַחֵר, שְׁלשָׁה מִינֵי עוֹלָה, כְּנֶגֶד שָׁלשׁ אַזְהָרוֹת שֶׁהִזְהִיר הַמַּלְאָךְ לְאֵם שִׁמְשׁוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְכָל טֻמְאָה אַל תֹּאכַל (שופטים י״ג:י״ד). וְהַשָּׂעִיר, כְּנֶגֶד הָאַזְהָרָה שֶׁל שֵׂעָר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר (שופטים י״ג:ה׳).
וַעַתֻודַא מִןַ אלמַאעִזִ לִלזַכּוַתִ
ושעיר מן העזים, לחטאת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(עא) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי⁠־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן⁠־עַמִּישַׁדָּֽי׃
and for the sacrifice of peace offerings, two head of cattle, five rams, five male goats, and five male lambs a year old. This was the offering of Ahiezer the son of Ammishaddai.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרֵי תְּרֵין דִּכְרֵי חַמְשָׁא גְּדֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא חַמְשָׁא דֵּין קוּרְבָּנָא דַּאֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִּישַׁדָּי.
and for consecrated oblations, two oxen, five rams, five goats, five lambs of the year. This was the oblation of Achiezer bar Amishaddai.
ולנכסתא קודשיה קרב תורין תרין דכרין חמשה גדיין חמשה תורין בני שתהון חמשה דן קורבנה די אתנדבב וקרב מן נכסיה גרמיה רב שבטה דבנוי דדן אחיעזר בר עמי שדי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולנכסת״) גם נוסח חילופי: ״ולנכיסת״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתנדב״) גם נוסח חילופי: ״סדר״.
ולניכסת קודשיא תורין וגומ׳.
and for consecrated victims, two oxen etc.;
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם – כְּנֶגֶד שְׁנֵי דְבָרִים שֶׁמְּשָׁלוֹ אָבִיו, נָחָשׁ וּשְׁפִיפוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח וגו׳ (בראשית מ״ט:י״ז).
דָּבָר אַחֵר: כְּנֶגֶד שֶׁנִּמְשַׁל בִּשְׁנֵי דְבָרִים מִפִּי שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, יַעֲקֹב מָשַׁל אוֹתוֹ לְנָחָשׁ וּשְׁפִיפוֹן, וּמשֶׁה לְגוּר אַרְיֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: דָּן גּוּר אַרְיֵה (דברים ל״ג:כ״ב).
דָּבָר אַחֵר: כְּנֶגֶד שְׁתֵּי פְּעָמִים שֶׁכָּתוּב עָלָיו שֶׁהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְאֵלּוּ הֵן: וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל בִּימֵי פְלִשְׁתִּים עֶשְׂרִים שָׁנָה (שופטים ט״ו:כ׳), וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה (שופטים ט״ז:ל״א), לְלַמֶּדְךָ שֶׁעֶשְׂרִים שָׁנָה שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל בְּחַיָּיו וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אַחַר מִיתָתוֹ הָיָה מוֹרָאוֹ שֶׁל שִׁמְשׁוֹן עַל פְּלִשְׁתִּים וְיָשְׁבוּ בְּהַשְׁקֵט. דָּבָר אַחֵר, כְּנֶגֶד שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךָ אֲשֶׁר הִפִּיל.
אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה – לָמָּה שְׁלשָׁה מִינִים, כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה מִינִים שֶׁל קָרְבָּנוֹת שֶׁהָיָה מֵבִיא נְזִיר טֻמְאָה, שְׁתֵּי תוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעוֹלָה, וְכֶבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם. לָמָּה הָיוּ שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה מִינִים שֶׁהָיָה מֵבִיא נְזִיר טָהֳרָה, כֶּבֶשׂ לְעוֹלָה, וְכַבְשָׂה לְחַטָּאת, וְאַיִל לִשְׁלָמִים, וְסֹלֶת חַלּוֹת וּרְקִיקֵי מַצּוֹת וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה שְׁלשָׁה מִינִים, כְּנֶגֶד שָׁלשׁ פְּעָמִים שֶׁהִכָּה שִׁמְשׁוֹן בַּפְּלִשְׁתִּים בְּחַיָּיו, וְאֵלּוּ הֵן: וַיַּךְ מֵהֶם שְׁלשִׁים אִישׁ (שופטים י״ד:י״ט), וַיַּךְ אוֹתָם שׁוֹק עַל יָרֵךְ וגו׳ (שופטים ט״ו:ח׳), וַיַּךְ בָּהּ אֶלֶף אִישׁ (שופטים ט״ו:ט״ו), הָיוּ הַשְּׁלשָׁה מִינִים שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה הֲרֵי חֲמִשָּׁה עָשָׂר, כְּנֶגֶד הַנֵּס שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ בַּלֶּחִי, וְנִקְרָא הַמַּעְיָן עַל שֵׁם הַנֵּס, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ עֵין הַקּוֹרֵא אֲשֶׁר בַּלֶּחִי (שופטים ט״ו:י״ט), וְהֵן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אוֹתִיּוֹת.
זֶה קָרְבַּן אֲחִיעֶזֶר וגו׳ – כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִקְרִיב עַל סֵדֶר הַזֶּה, הִתְחִיל מְקַלֵּס אֶת קָרְבָּנוֹ, זֶה קָרְבַּן וגו׳.
וַלִדַ׳בּחִ אלסַּלַאמַתִ בַּקרַתַּאןֵ וַכַ׳מסַתֻ כִּבַּאשֵׁ וַכַ׳מסַתֻ עִתּדַאןֵ וַכַ׳מסַתֻ חִמלַאןֵ אַבּנַאאִ סַנַתֵ הַדַ׳א קֻרבַּאןֻ אַחִיעִיזִר בּןִ עַמִישַׁאדַאִי
ולזבח ההודאה על טוב שלומם, שתי פרות וחמשה אילים וחמשה עתודים וחמשה טלאים זכרים מן הכבשים או מן העזים בני שנה, זה קרבן אחיעזר בן עמישדי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(עב) {שביעי} בְּיוֹם֙ עַשְׁתֵּ֣י עָשָׂ֣ר י֔וֹם נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י אָשֵׁ֑ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן⁠־עׇכְרָֽןא׃
On the eleventh day: Pagiel the son of Ochran, prince of the children of Asher.
א. בֶּן⁠־עׇכְרָֽן =ל1,ש,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=בָּן⁠־עׇכְרָֽן (קמץ באות בי״ת)
• הערות ברויאר ודותן, והמקליד תיקן בלי להעיר
מוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראקיצור פענח רזאאברבנאלמנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייונצי״בעודהכל
בְּיוֹם חַד עֲשַׂר יוֹמִין רַבָּא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן.
On the eleventh day the prince of the Beni Asher, Phagiel bar Akran.
בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן
בְּיוֹם חַד עֲסַר יוֹמִין רַבָּא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן
יום – יממה או זמן האור
יוֹםיוֹמִין. ״בְּיוֹם חַד עֲסַר יוֹמִין״, וכן ״בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם״ (פס׳ עח) ״בְּיוֹם תְּרֵי עֲסַר יוֹמִין״. עיין בבאורנו לבר׳ ז יז, בהערת מסורה לתרגום שציינה חמשה עשר פסוקים בהם ״יוֹם״ מתורגם ״יוֹמִין״, ובכולם הכוונה ליממה מעת לעת, בניגוד ליום המציין את זמן האור, הפך הלילה, המתורגם יְמָמָא.
אביום חד עשר יומין דחנוכתב רבותה דמדבחה קרב רב שבטה דבנוי דאשר פגעיאל בר עכרן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ביום חד ... דחנוכת״) נוסח אחר: ״ביומא חד עשרה דח׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דחנוכת״) גם נוסח חילופי: ״לח׳⁠ ⁠⁠״.
ביומא חדסר {יומא}⁠א קריב רב בית אבא לבני אשר פגעיאל בר עכרן.
א. חסר בכ״י לונדון.
on the eleventh, Pagiel bar Achran, prince of Asher;
[י] בְּיוֹם עַשְתֵּי עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן וגו׳ – מָה רָאָה נְשִׂיא אָשֵׁר לְהַקְרִיב אַחַר נְשִׂיא דָּן, לְפִי שֶׁדָּן נִקְרָא שְׁמוֹ עַל שֵׁם דִּין, וְאָשֵׁר נִקְרָא עַל שֵׁם אִשּׁוּרוֹ, לְפִיכָךְ צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַקְרִיב אָשֵׁר אַחַר דָּן, שֶׁצָּרִיךְ הַדַּיָּן לְאַשֵּׁר דִּינוֹ, כְּמָה דְּתֵימָא: דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְׁרוּ חָמוֹץ (ישעיהו א׳:י״ז).
פַכַּאןַ אלמֻקַרִּבֻּ פִי אַליַוְםִ אלּחַאדִי עַשַׁרַ פַגעִאִיל בּןִ עֻכ׳רַאן שַׁרִיףַ אשִׁיר
והיה המקריב ביום האחד עשר פגעיאל בן עכרן, נכבד של אשר.
ביום עשתי עשר יום – כבר בארתי בספר מאזנים,⁠1 למה השתנה זה המספר. וטעם עשתי כמו: עשתנותיו (תהלים קמ״ו:ד׳) – מה שיולידו מחשבותיו, כאילו העשר הוליד, וזה סוד גדול.
אמר ר׳ יונה הספרדי, כי פירושו: על שתי עשר, והטעם: החשבון שהוא קודם ממנו. והנה טעה שתי טעיות גדולות: האחד – כי חשבון שנים עשר על אחד עשר, הפך דבורו. והעד הנאמן: מבן עשרים שנה ומעלה (במדבר א׳:ג׳). והטעות השנית – כי אילו היה על שתי, היה ראוי שיאמר עשני עשר, ולא עשתי עשר, כי שתי לשון נקבה. רק עשתי מלה אחת.
1. לא מופיע בספר מאזנים, אך אלו דברי ראב״ע בספר המספר: ״אמר ר׳ מרינוס ז״ל כי מלת עשתי עשרה כאלו אמר על שתי עשרה. והנה טעה שתי טעיות גדולות, האחת כי מספר שנים עשר יותר עליון על עשרה מאחת עשרה. והעד: מבן עשרים שנה ומעלה (שמות ל״ח:כ״ו). והשנית כי שתי סימן נקבה, והנה כתוב עשתי עשר. ופירוש מלת עשתי עשרה כמו חשבון, והוא לשון רבים כטעם: חשבונות רבים (קהלת ז׳:כ״ט), ויפלו חבלי מנשה עשרה (יהושע י״ז:ה׳). וזאת המלה מגזרת: עשתנתיו (תהלים קמ״ו:ד׳), לעשתות שאנן (איוב י״ב:ה׳), אולי יתעשת האלהים לנו (יונה א׳:ו׳), וכמוהו: ״יחשב לי״ (תהלים מ׳:י״ח), ובלשון ארמי: מלכא עשית (דניאל ו׳:ד׳). וסבת היות ככה במספר הזה, בעבור היות עשרה אחד בכללים, וברצונם לסמוך אחד האחדים לאחד העשרות נראה כמו שני מספרים, על כן יאמר לזכר ולנקבה: עשתי.⁠״ ובספר צחות כותב ראב״ע: ״ומלת עשתי לפי דעתי מגזרת: יתעשת האלהים (יונה א׳:ו׳). אולי פירושו מה שיולדו המחשבות, שאנחנו ידענו דעת ברורה כי במספר תשעה ישלם כל החשבון.⁠״
ON THE ELEVENTH DAY. I have already explained in my work moznayim why this number1 differs [from the other numbers].⁠2 The word ashte in (ashte asar, eleven) is similar to the word eshtonotav (his thoughts) (Ps. 146:4). It (ashte) refers to that which a person's thoughts give birth to. The number ten, as it were begets [eleven, etc.]. This is a great secret.⁠3 Rabbi Jonah the Sephardi4 says that ashte asar is short for al shete asar. Its meaning is, the number that precedes twelve.⁠5 Now Rabbi Jonah made two great mistakes. One, contrary to his words, the number twelve is beyond (al) the number eleven.⁠6 From twenty years old and upward (va-ma'alah) (Num. 1:3) is proof of the aforementioned.⁠7 His second mistake is that if the word ashte is short for al shete, then the text should have read ashne asar,⁠8 not ashte asar. For ashte is in the feminine.⁠9 Ashte is therefore one word.
1. Ashte asar (eleven).
2. All the other teens are written by adding the one number to ten. For example, 12 is written shenem (2) asar; 13, sheloshah (3) asar (10); etc. However, the word for eleven in our verse is ashte asar and not ahad (1) asar (10).
3. According to Ibn Ezra, "Ten is the foundation of all sums, for all sums that follow ten are made up of a part or parts of ten, or come into being by doubling ten, multiplying ten, or a combination of the two" (The Secret of the Torah, p. 163).
4. Jonah ibn Janach, the eleventh-century grammarian.
5. In other words, ashte asar means eleven.
6. In other words, the word al means above, not before. Hence if ashte asar is short for al shetem asar, then its meaning is, not before 12 but beyond 12.
7. Va-ma'alah and al come from the same root. We thus see that al means upward or beyond, not before.
8. Because the word for 12 is shenem asar.
9. According to Rabbi Jonah, ashte is short for shetem asar. Shetem asar is feminine. Now yom is masculine. Why would Scripture employ a feminine?
ויהי ביום עשתי עשר – פי׳ ע״ד שתי עשר ולא עד בכלל, ד״א לשון אולי יתעשת, אבדו עשתונותיו, כלומר לחשוב חשבונות שעתה מתחיל להוסיף חשבון נוסף על עשרה דהיינו אחד עשר שהוא הראשון המתחיל להיות בו מותר על חשבון עשרה, זהו עשתי עשר שבכאן מוסיפין חשבון על עשרה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

בְיוֹם עַשְתֵי: כל ענינא בַיוֹם, במ״ב בְיוֹם, וסי׳ ביום עַשְתֵי עשר, בְיוֹם שנים עשר. [בְּיוֹם].
עַשְתֵ֣י: בגלגל לא במקף, וכן שְנֵ֣ים עשר שבסמוך. [עַשְׁתֵּ֣י].
פַגְעִיאֵל: חדא מלה כתי׳ ומל׳ יו״ד, וכל אורית׳ דכות׳, הרמ״ה ז״ל. [פגעיאל].
פגעיאל בן עכרן – ירמוז על פי דבריהם (ספרי ח״ב פיסקא שנ״ה) שאשר הגיד לאחיו מעשה ראובן ונזפוהו וכשהודה ראובן הודו לדברי אשר וקרבוהו, והוא מאמר פגעי אל פירוש פגעו אליו אחיו אחר שעברוהו.
עוד ירצה. על דרך אומרו ברוך מבנים אשר. ואמרו רז״ל (שם) וזה לשונם אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר עד כאן. ומצינו שברכת הבנים תסובב משכונת הקדושה, וזה לך האות ארון התורה אשר חנה בבית עובד אדום הגיתי וכו׳ (ברכות סג:), והוא מאמר פגעי אל שפגע בו אל אשר מזה נתברך בבנים, ואומרו בן עכרן ירמוז לעכירות הבתולים מבנותיהם כמאמרם ז״ל (תדא״ר פ״ט) שלא היה להם דם בתולים.
פגעיאל בן עכרן. Sifri volume 2 item 355 claims it was Asher who had told his brothers of what Reuben had done, whereupon the brothers rebuked him. When Reuben confessed that he had done what Asher had reported, the brothers included Asher again in their circle. This is the meaning of the word פגעי אל, his brothers met him again after first having ostracised him.
Another meaning of the name may be related to the blessing of Asher (Deut. 33,23) "Asher is blessed more than the other sons.⁠" Our sages comment on this that "none of the other tribes received as generous a blessing as did Asher.⁠" We find that the blessing of the sons was conditioned by their proximity to a holy site, to sanctity. In order to determine this you may assume that the Holy Ark was the center of sanctity. When this ark was hosted by Oved Edom Hagitti (compare Berachot 63) the host was blessed exceedingly as outlined in the Talmud and the Book of Chronicles. The word פגעי אל means that "God has granted me many children.⁠" The second part of his name, בן עכרן may be an allusion to a tradition (Tanna be bey Eliyahu 9) that even if the daughters of Asher had sinned, i.e. that they had lost their virginity prior to marriage (figuratively speaking), something עכור, shameful, God treated them as if their hymen were intact, i.e. as if they had not sinned at all. [The tradition seems based on those daughters not bleeding when their hymen was ruptured. Ed.]
ביום עשתי עשר יום – בפסוק הזה ובפסוק הסמוך ביום שנים עשר יום, הוכפלה מלת יום, ואפשר בעבור שתחסר ה״א הידיעה, כי הראוי וביום עשתי העשר, וכן וביום שנים העשר כמו בכל מספר הימים הקודמים, ואולם בהיות המספר מחובר מאחדים ומעשיריים, לא יתכן להבדיל ביניהם בה״א הידיעה, לכך הוכפלה תיבת יום:
ביום עשתי עשר יום: האי ״יום״ השני מיותר {ובמועד קטן (ט,א) איתא דבא ללמד שהיו רצופין} ללמדנו דהוי כאילו הקריב בכל עשתי עשר יום. ועיין בסמוך (פסוק פ״ד).
מוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראקיצור פענח רזאאברבנאלמנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייונצי״בהכל
 
(עג) קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת⁠־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃
His offering: one silver platter, the weight of which was one hundred thirty shekels, one silver bowl of seventy shekels, after the shekel of the sanctuary; both of them full of fine flour mixed with oil for a meal offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
קוּרְבָּנֵיהּ מְגִסְּתָא דִּכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הָוֵי מַתְקָלַהּ מִזְרְקָא חַד דְּכַסְפָּא מַתְקָלֵיהּ שִׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סוּלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא.
His oblation, one silver bowl, weighing one hundred and thirty shekels, one silver vase, weighing seventy shekels in shekels of the sanctuary, both of them filled with flour sprinkled with oil for a mincha;
קרבניה די קרב פיילי דכסף חדה מאה ותלתין סלעין בסלעי בית קודשה הוותא מתקליה מזרק חד דכסף תקל שובעין בסלעי בית קודשה תרין מנייה האלין קרב יתהוןב מליין פלייתה ומזרקת⁠[ה]⁠ג סלת פיילה במשח למנחתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הוות״) גם נוסח חילופי: ״הווה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מנייה האלין קרב יתהון״) גם נוסח חילופי: ״מאנייה האליין קרב״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומזרקת⁠[ה]״) גם נוסח חילופי: ״{ומזר}⁠קה״.
קרבניה דקריב פיילי וגומ׳.
his oblation which he offered was one silver bowl, thickly embossed (or, crusted), in weight one hundred and thirty shekels, in shekels of the sanctuary etc.;
קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף וגו׳ – אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא כָּל הַשְּׁבָטִים לְשֵׁם גְּאֻלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּלְשֵׁם שִׁבְחָן נִקְרְאוּ שְׁמוֹתָם, וְאָשֵׁר נִקְרָא שְׁמוֹ לְשֵׁם גְּאֻלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְּתֵימָא: וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר ה׳ צְבָאוֹת (מלאכי ג׳:י״ב). וּלְשֵׁם שִׁבְחָן, כְּמָה דְּתֵימָא: אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה׳ אֱלֹהָיו (תהלים קמ״ד:ט״ו), אֵין אִשּׁוּרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל שֶׁבָּחֲרוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּחַר בָּהֶם לִהְיוֹתָם לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, וּלְפִיכָךְ כְּשֶׁבָּא נְשִׂיא אָשֵׁר לְהַקְרִיב, הִקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל שֵׁם הַבְּחִירָה שֶׁבָּחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיִשְׂרָאֵל מִכָּל הָאֻמּוֹת, כְּמָה דְתֵימָא: וּבְךָ בָּחַר ה׳ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה וגו׳ (דברים י״ד:ב׳), וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב וגו׳ (תהלים ס״ה:ה׳). וּלְכָךְ הִקְרִיב קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף, כְּנֶגֶד אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁהֵם הָיוּ תְּחִלָּה לְאַבְרָהָם. שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, אֵלּוּ שִׁבְעִים בְּנֵי נֹחַ, וְשִׁשִּׁים מְלָכוֹת שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה: שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת (שיר השירים ו׳:ח׳), וּמִי הָיוּ, שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנֵי קְטוּרָה וְיִשְׁמָעֵאל וּשְׁנֵים עָשָׂר בָּנָיו וְעֵשָׂו וְשִׁבְעָה עָשָׂר בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו, כֵּיצַד, בְּנֵי אֱלִיפַז הֲרֵי שְׁמוֹנָה, וְאֵלּוּ הֵן: בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן וְאוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם קְנַז וְתִמְנָע וַעֲמָלֵק (דברי הימים א א׳:ל״ו), הֲרֵי הֵם שְׁמוֹנָה עִם אֱלִיפַז. תַּמָּן כְּתִיב: בְּנֵי אֱלִיפַז בְּכוֹר עֵשָׂו אַלּוּף תֵּימָן וגו׳ אַלּוּף קֹרַח אַלּוּף גַּעְתָּם אַלּוּף עֲמָלֵק וגו׳ (בראשית ל״ו:ט״ו-ט״ז), הֲרֵי תִּשְׁעָה, וּרְעוּאֵל עִם בָּנָיו חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת זֶרַח שַׁמָּה וּמִזָּה (דברי הימים א א׳:ל״ז), הֲרֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר, וּבְנֵי עֵשָׂו שְׁלשָׁה: וִיעוּשׁ וְיַעְלָם וְקֹרַח וגו׳ (דברי הימים א א׳:ל״ה), הֲרֵי שִׁבְעָה עָשָׂר, וְאַחַד עָשָׂר אַלּוּפִים שֶׁחִשֵּׁב בַּסּוֹף, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם אַלּוּף תִּמְנָע וגו׳ (בראשית ל״ו:מ׳), הֲרֵי חֲמִשִּׁים וְשִׁבְעָה. וְאִם תֹּאמַר וַהֲלֹא הֵם חֲמִשִׁים וּשְׁמוֹנָה, תִּמְנָע בִּתּוֹ שֶׁל אֱלִיפַז הָיְתָה, וְגוֹמֵר שְׁלשָׁה מַלְכֵי אֱדוֹם שֶׁהָיוּ מִזֶּרַע אֱדוֹם, וְאֵלּוּ הֵן: בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר (בראשית ל״ו:ל״ב), וְהוּא הַנִּקְרָא עַל שֵׁם עֵשָׂו, שֶׁהָיָה בֶּלַּע וּמָכַר בְּכוֹרָתוֹ בִּשְׁבִיל בְּלִיעָתוֹ, בֶּן בְּעוֹר, בְּנוֹ שֶׁל מִי שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ כִּבְהֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי (בראשית כ״ה:ל׳), כְּמָה דְתֵימָא אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל אֶלָּא מַלְעִיטִין אוֹתוֹ. וְהַשֵּׁנִי: יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָה (בראשית ל״ו:ל״ג), וּבָצְרָה מִן אֱדוֹם הָיְתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ (ישעיהו ס״ג:א׳). וְהַשְׁלִישִׁי: חֻשָּׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי (בראשית ל״ו:ל״ד), וְתֵימָן הָיָה אֶרֶץ אֱדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְחַתּוּ גִּבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל (עבדיה א׳:ט׳), אֲבָל שְׁאָר הַמְּלָכִים מִשְּׁאָר מְקוֹמוֹת הָיוּ וּמִשְּׁאָר אֻמּוֹת, הֲרֵי שִׁשִּׁים. וְלָמָּה קָרָא לְכָל אֵלּוּ קְעָרוֹת, עַל שֵׁם שֶׁפְּסָלָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵין קְעָרָה אֶלָּא לְשׁוֹן צָרַעַת, כְּמָה דְּתֵימָא: שְׁקַּעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת (ויקרא י״ד:ל״ז).
כֶּסֶף – עַל שֵׁם חֶרְפָּה, שֶׁיֵלְכוּ כֻּלָּם: לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם (דניאל י״ב:ב׳). וּמִנַיִן לְכֶסֶף שֶׁהוּא לְשׁוֹן חֶרְפָּה, שֶׁכֵּן בִּלְשׁוֹן יְרוּשַׁלְמִי קוֹרִין לְחֶרְפָּא כִּסּוּפָא.
מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהִפְרִישׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהֶם, כְּמָה דְתֵימָא: כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ וגו׳ (תהלים קל״ה:ד׳), וְאוֹמֵר: וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק (יהושע כ״ד:ג׳).
שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וגו׳ – כְּמָה דְּתֵימָא: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה (דברים י׳:כ״ב), וְכֻלָּם הָיוּ קְדוֹשִׁים.
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה – שֶׁלָּאֻמּוֹת וּלְיִשְׂרָאֵל שָׁלַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נְבִיאִים מֵהֶם וּבָהֶם, הֱוֵי: לְמִנְחָה, כְּמָה דְּתֵימָא: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה׳ (ישעיהו י״א:ב׳), וְאוֹמֵר: וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ (במדבר י״א:כ״ו), וּלְכֻלָּם רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן תּוֹרָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמַר ה׳ מִסִּינַי בָּא וגו׳ (דברים ל״ג:ב׳).
וַכַּאןַ קֻרבַּאנֻהֻ קַצעַתַּ מִן פִצַּ׳תֵ וַזנֻהַא מִאַתֹ וַתַּ׳לַאתֻ׳וןַ מִת׳קַאלַא בִּמִת׳קַאלִ אלּקֻדֻסִ וַכַ׳רנֻובַּ פִצַּ׳תֵ וַזנֻהֻ סַבּעֻוןַ מִת׳קַאלַא כִּלַאהֻמַא מַמלֻואַאןַ סַמִידַא מַלתֻותַּא בִּדֻהַאןֵ לִלהַדִיתִ
והיה קרבנו, תבנית ממתכת כסף במשקל מאה ושלשים משקולות לפי המשקל המקבל בקדש, ומזרק מתכת כסף, משקלו שבעים משקלת, לפי המשקל המקבל בקדש, שניהם ממלאים מן הסולת המערב עם שמן, למתנה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(עד) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃
one golden ladle of ten shekels, full of incense;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
בָּזִכָּא חֲדָא מַתְקָלַהּ עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִּדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָּא.
one pan weighing ten shekels of gold, filled with fragrant incense;
בזך חדה מתקליה אעשר סלעין דכסף הוות עבידה והיא הות דדהב קרב יתה מלייה ראשי קטרת בוסמניןב טבין מפטמין ודכיין לקטרתהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״עשר ... דדהב״) נוסח אחר: ״עשרה סלעין דדהב מלייה קטורה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ראשי קטרת בוסמנין״) גם נוסח חילופי: ״ראש בוסמנין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לקטרתה״) גם נוסח חילופי: ״לקטורת בוסמנייה״.
בזיכא חדא מתקלא וגומ׳.
one pan (censer) weighing etc.;
כַּף אַחַת – מִכֻּלָּם לֹא בָּחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ (שיר השירים ו׳:ט׳), עַל זֶה הֵם מְאֻשָּׁרִים מִכָּל הָאֻמּוֹת, כְּמָה דְתֵימָא: רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְּלוּהָ (שיר השירים ו׳:ט׳), אֵלּוּ הָאֻמּוֹת, וְלָמָּה בָּחַר בָּהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּל הָאֻמּוֹת פָּסְלוּ אֶת הַתּוֹרָה וְלֹא רָצוּ לְקַבְּלָהּ, [ולא] וְאֵלּוּ רָצוּ וּבָחֲרוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבְתוֹרָתוֹ, שֶׁהִיא חֲמִשָּׁה סְפָרִים כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה אֶצְבָּעוֹת שֶׁבַּכַּף, וְקִבְּלוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת בְּסִינַי, הֱוֵי: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב.
מַהוּ מְלֵאָה קְטֹרֶת, שֶׁכֻּלָּם אָמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳), קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם תַּלְמוּד תּוֹרָה וְהַמַּעֲשֶׂה.
דִרגַא מִן דַ׳הַבֵּ וַזנֻהֻ עַשַׁרַתֻ מַתַּ׳אקִיְלֵ מִמלֻואַא בֻּכֻ׳ורַא
מגרה מזהב, משקלה עשרה משקולות, לפי המשקל המקבל בקדש, ממלאת בסממנים המתאדים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(עה) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן⁠־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ⁠־אֶחָ֥ד בֶּן⁠־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃
one young bull, one ram, one male lamb a year old, for a burnt offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא.
one young bull, one ram, one lamb of the year, for a burnt offering;
תור חד בר תורין בר אתלת שנין דכר חד בר תרתין ואמר חד בר שתה תלתיהון קרב לעלהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״תלת ... לעלה״) נוסח אחר: ״דכר חד אימר {חד} בר שתה לעלה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרב לעלה״) גם נוסח חילופי: ״הווה רב שבטה מקרב לעלה״.
תור בר תורין וגומ׳.
one young bullock etc.;
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וגו׳ – שְׁלשָׁה מִינֵי עוֹלָה אֵלּוּ לָמָּה, כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה כְּתָרִים שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת, כֶּתֶר תּוֹרָה, וְכֶתֶר כְּהֻנָּה, וְכֶתֶר מַלְכוּת. כֶּתֶר תּוֹרָה, זֶה הָאָרוֹן שֶׁכָּתוּב: וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב (שמות כ״ה:י״א). כֶּתֶר כְּהֻנָּה, זֶה מִזְבַּח הַזָּהָב שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וְעָשִׂיתָ לוֹ זֵר זָהָב סָבִיב (שמות ל׳:ג׳). כֶּתֶר מַלְכוּת, זֶה הַשֻּׁלְחָן שֶׁכָּתוּב: וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִיב (שמות ל״ז:י״א).
וַתַּ׳וְרַא מִןַ אלבַּקַרִ כַּבּשַׁא וַחַמַלַא בּןַ סַנַתִהִ לִלצַעִידַתִ
ושור מן הבקר, איל וכבש בן שנתו, לעולה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(עו) שְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃
one male goat for a sin offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּתָא.
one kid of the goats for a sin offering;
צפיר בר עזין חד קרב יתיהא לחטאתה לשבקות חובין ולשלוון למכפרה באדמהב דצפירה על חובוי ועל חובי שלות שבטה.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״רב שבטה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באדמה״) גם נוסח חילופי: ״בדמה״.
צפיר בר עיזין וגומ׳.
one kid of the goats etc.;
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת – כְּנֶגֶד שֵׁם טוֹב הוּא הַמַּעֲשֶׂה, כְּמָה דִּתְנֵינַן לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא עִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה, לְפִי שֶׁהַמַּעֲשֶׂה הוּא מְכַפֵּר עַל הָאָדָם, כְּהַהוּא דִתְנֵינַן תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת, וְאוֹתוֹ כֶּתֶר הוּא כְּנֶגֶד הַמְּנוֹרָה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר (משלי ו׳:כ״ג). לָמָּה נִקְרֵאת הַתּוֹרָה אוֹר, שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הָאָדָם מַה יַּעֲשֶׂה, וּלְפִי שֶׁהַתּוֹרָה מְלַמֶּדֶת אֶת הָאָדָם כֵּיצַד יַעֲשֶׂה רְצוֹן הַמָּקוֹם, לְפִיכָךְ שְׂכַר הַתַּלְמוּד גָּדוֹל, וְגָדוֹל הַמְעַשֶּׂה יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם (ישעיהו ל״ב:י״ז).
וַעַתֻודַא מִןַ אלמַאעִזִ לִלזַכּוַתִ
ושעיר מן העזים, לחטאת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(עז) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי⁠־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן⁠־עׇכְרָֽן׃
and for the sacrifice of peace offerings, two head of cattle, five rams, five male goats, and five male lambs a year old. This was the offering of Pagiel the son of Ochran.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרֵי תְּרֵין דִּכְרֵי חַמְשָׁא גְּדֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא חַמְשָׁא דֵּין קוּרְבָּנָא דְּפַגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן.
and for consecrated oblations two oxen, five rams, five goats, five lambs of the year. This was the oblation of Phagiel bar Akran.
ולנכסתא קודשיה קרב תורין תרין דכרין חמשה גדיין חמשה תורין בני שתהון חמשה דין קרבנה די אתנדבב וקרב מן נכסיה גרמיה רב שבטה דבנוי דאשר פעגיאל בר עכרן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולנכסת״) גם נוסח חילופי: ״ולנכיסת״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתנדב״) גם נוסח חילופי: ״סדר״.
ולניכסת קודשיא תורין וגומ׳.
and for consecrated victims, two oxen etc.;
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם – שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי תּוֹרוֹת, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, נָתַן לָהֶם תּוֹרָה שֶׁבִּכְתַב שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תרי״ג מִצְווֹת כְּדֵי לְמַלְאָם מִצְווֹת וּלְזַכּוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר (ישעיהו מ״ב:כ״א), נָתַן לָהֶם תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, לִהְיוֹת מְצֻיָּנִין בָּהּ מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת, שֶׁעַל כָּךְ לֹא נְתָנָהּ בִּכְתָב כְּדֵי שֶׁלֹא יְזַיְפוּהָ יִשְׁמְעֵאלִים כְּשֵׁם שֶׁעָשׂוּ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְיֹאמְרוּ שֶׁהֵם יִשְׂרָאֵל, וְעַל זֶה אָמַר הַכָּתוּב: אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ (הושע ח׳:י״ב), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם אֶכְתֹּב לְיִשְׂרָאֵל רֻבֵּי תּוֹרָתִי, זוֹ הַמִּשְׁנָה, שֶׁהִיא גְדוֹלָה מִן הַמִּקְרָא, כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ.
אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה – אֵלּוּ שְׁלשָׁה מִינֵי שְׁלָמִים, כְּנֶגֶד כֹּהֲנִים לְוִיִם וְיִשְׂרְאֵלִים.
דָּבָר אַחֵר: כְּנֶגֶד שָׁלשׁ גְּדֻלּוֹת שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׂכַר שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְאֵלּוּ הֵן: סְגֻלָּה, מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָל הָאָרֶץ וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות י״ט:ה׳-ו׳). הֵם הָיוּ הַשְּׁלשָׁה מִינִין מִן חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, וְעוֹלֶה חֶשְׁבּוֹנָם חֲמִשָּׁה עָשָׂר, כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה שֶׁהִיא חֲמִשָּׁה סְפָרִים וַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁקִּבְּלוּ שֶׁנִּכְתְּבוּ עַל שְׁתֵּי לוּחוֹת, חָמֵשׁ עַל לוּחַ זֶה וְחָמֵשׁ עַל לוּחַ זֶה.
דָּבָר אַחֵר: כְּנֶגֶד אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וּשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, שֶׁהֵם עִקַּר הַבְּחִירָה, כְּמָה דְּתֵימָא: וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם (דברים ד׳:ל״ז).
זֶה קָרְבַּן פַּגְעִיאֵל וגו׳ – כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִקְרִיב עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה, הִתְחִיל מְקַלֵּס אֶת קָרְבָּנוֹ, זֶה קָרְבַּן פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן.
וַלִדַ׳בּחִ אלסַּלַאמַתִ בַּקרַתַּאןֵ וַכַ׳מסַתֻ כִּבַּאשֵׁ וַכַ׳מסַתֻ עִתּדַאןֵ וַכַ׳מסַתֻ חִמלַאןֵ אַבּנַאאִ סַנַתֵ הַדַ׳א קֻרבַּאןֻ פַגעִאִיל בּןִ עֻכ׳רַאן
ולזבח ההודאה על טוב שלומם, שתי פרות וחמשה אילים וחמשה עתודים וחמשה טלאים זכרים מן הכבשים או מן העזים בני שנה, זה קרבן פגעיאל בן עכרן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(עח) בְּיוֹם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר י֔וֹם נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י נַפְתָּלִ֑י אֲחִירַ֖ע בֶּן⁠־עֵינָֽן׃
On the twelfth day: Ahira the son of Enan, prince of the children of Naphtali.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאברבנאלמנחת שיאור החייםנצי״בתורה תמימהעודהכל
בְּיוֹם תְּרֵי עֲסַר יוֹמִין רַבָּא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן.
On the twelfth day, the prince of the Beni Naphtali, Achira bar Enan.
ביום תרין עשרא יומין דחנכתב מדבחה דרבותה קרב רב שבטה דבנוי דנפתלי אחירע בר עינן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ביום תרין עשר״) גם נוסח חילופי: ״ביומא תרי⁠{ עשר}״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דחנכת״) גם נוסח חילופי: ״לח׳⁠ ⁠⁠״.
ביום תריסר יומא קריב רב בית אבא לבני נפתלי אחירע בר עינן.
and on the twelfth day, Achira bar Enan, prince of the Beni Naphtali, offered.
[יא] בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן – לָמָּה הִקְרִיב נַפְתָּלִי אַחַר אָשֵׁר, לְפִי שֶׁאָשֵׁר נִקְרָא שְׁמוֹ עַל אִשּׁוּרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְנַפְתָּלִי נִקְרָא שְׁמוֹ עַל הַתּוֹרָה שֶׁקִּבְּלוּ יִשְׂרָאֵל, מַהוּ נַפְתָּלִי, נֹפֶת לִי, זוֹ הַתּוֹרָה שֶׁכָּתוּב בָּהּ: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים (תהלים י״ט:י״א), וְנִתְּנָה לְאַרְבָּעִים יוֹם, מִנְיַן ל״י. וּלְפִי שֶׁאִשּׁוּרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל הָיָה תָּלוּי עַל הַתּוֹרָה, לְפִיכָךְ הִקְרִיב נַפְתָּלִי אַחַר אָשֵׁר. וּכְשֵׁם שֶׁמַּחֲשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל עָלְתָה תְּחִלָּה לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְאַחַר כָּךְ תִּקֵּן לָהֶם תּוֹרָה, לְכָךְ הִקְדִּים אָשֵׁר לְנַפְתָּלִי.
דָּבָר אַחֵר: לְפִי שֶׁיַּעֲקֹב בֵּרַךְ לְנַפְתָּלִי אַחַר אָשֵׁר, לְפִי שֶׁהָיוּ שָׁוִים בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ, אָשֵׁר הָיָה: שְׁמֵנָה לַחְמוֹ (בראשית מ״ט:כ׳), וְנַפְתָּלִי הָיְתָה אַרְצוֹ: אַיָּלָה שְׁלֻחָה (בראשית מ״ט:כ״א), לְכָךְ הִקְרִיב כָּאן נַפְתָּלִי אַחַר אָשֵׁר.
פַכַּאןַ אלמֻקַרִּבֻּ פִי אלּיַוְםִ אלתַּ׳אנִי עַשַׁרַ אַחִרַע בּןִ עִינַאן שַׁרִיףַ נַפתַּאלִי
והיה המקריב ביום השנים עשר אחירע בן עינן, נכבד של נפתלי.
פס׳: ביום שנים עשר יום – מה יום רצוף אף שנים עשר יום רצופים. מיכן שדחו את השבת. אם הקריב אפרים ביום השביעי מנשה ביום השמיני. מכאן נהגו לומר בשעת המילה יהי אח לשבעה וגם לשמונה לקיים מה שנאמר (בראשית מ״ח:כ׳) בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

בן עֵינָן: שניהם מלאי׳ יו״ד. וכ״כ הרמ״ה ז״ל אחירע בן עֵינָן מל׳ יו״ד כתי׳, וכל אורית׳ דכות׳, וכל שום אתרא דכות׳. [בן⁠־עינן].
אחירע בן עינן – ירמוז על דרך מאמרם ז״ל (ספרי שם) בפסוק שבע רצון מלמד שהיה נפתלי שמח בחלקו בימים בדגים בפרגיות ומלא ברכת ה׳ ים גינוסר עד כאן. והוא מאמר אחי רע פירוש שחלק אחיו היה בעיניו רע בערך חלקו, והיתה עינו מלאה מחלק שנפל בגורלו.
אחירע בן עינן. This name appears to contain an allusion to the statement of the Sifri on Deut. 33,23 that Naftali was satisfied with favour, i.e. that he did not strive for more than had been granted to him. He enjoyed the fruits of Ginnosaur, the fish of the lake of Kinneret, etc. The word אחי רע suggests that in Naftali's eyes his brothers had received a share inferior to his. His "eye,⁠" i.e. his aspirations had been fully met by the blessing he received at the hands of Moses.
{ביום שנים עשר יום: מפרשינן במועד קטן (שם) דאפילו בשבת שאינו ראוי להעלות}.
ביום שנים עשר יום – מה ת״ל יום יום. לומר לך מה יום כולו רצוף אף השנים עשר יום כולן רצופין, מכאן למשכן שדוחה שבת.⁠1 (מו״ק ט׳.)
1. ר״ל העבודות שבמשכן, ומקודם לזה מביא בגמרא ראיה מפסוק דלעיל ביום עשתי עשר יום, ופריך ודלמא ימים הראויין, כלומר ימים הראויין להקרבה דהיינו ימי החול, ומשני כתיב קרא אחרינא ביום שנים עשר יום, הוא הפ׳ שלפנינו, ולא נתבאר לי עיקר הקושיא ודלמא ימים הראויין, והא לתכלית זה דרשינן יתור לשון יום שכולן רצופין, ואם נימא ימים הראויין א״כ ל״ל היתור מלה יום, ואפשר לומר הכונה, דאדרבה דכיון דפשטות הלשון ביום עשתי עשר מורה על רצופין לכן כתיב יום להוציא מזה ולהורות על ימים הראויין, ודו״ק.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאברבנאלמנחת שיאור החייםנצי״בתורה תמימההכל
 
(עט) קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת⁠־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃
His offering: one silver platter, the weight of which was one hundred thirty shekels, one silver bowl of seventy shekels, after the shekel of the sanctuary; both of them full of fine flour mixed with oil for a meal offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
קוּרְבָּנֵיהּ מְגִסְּתָא דִּכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הָוֵי מַתְקָלַהּ מִזְרְקָא חַד דְּכַסְפָּא מַתְקָלֵיהּ שִׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סוּלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא.
His oblation, one silver bowl, weighing one hundred and thirty shekels, one silver vase, weighing seventy shekels in shekels of the sanctuary, both of them filled with flour sprinkled with oil for a mincha;
אקרבניה די קרב פיילי דכסף חדה מאה ותלתין סלעין בסלעי בית קדשהב הוות מתקליה מזרק חד דכסף תקל שובעין בסלעי בית קודשהג תרין מנייה האלין קרב יתהון מלייןד פייליתה ומזרקתהה סלת פיילהו במשח למנחתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״קרבניה ... פיילי״) נוסח אחר: ״קרב ית קרבניה פיילה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדשה״) גם נוסח חילופי: ״קו׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קודשה״) גם נוסח חילופי: ״קוד׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מנייה האלין קרב יתהון מליין״) גם נוסח חילופי: ״מאנייה האליין קרב מ׳⁠ ⁠⁠״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומזרקתה״) גם נוסח חילופי: ״{ומזר}⁠קה״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פיילה״) גם נוסח חילופי: ״מערבה״.
קרבניה דקריב פיילי וגומ׳.
his oblation which he offered was one silver bowl, thickly embossed (or, crusted), in weight one hundred and thirty shekels, in shekels of the sanctuary etc.;
קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת וגו׳ – רַבִּי יוּדָן אָמַר כְּנֶגֶד הָאָבוֹת וְהָאִמָּהוֹת הִקְרִיב נְשִׂיא נַפְתָּלִי, לָמָּה כֵן, לְפִי שֶׁנַּפְתָּלִי כִּבֵּד אֶת אָבִיו יוֹתֵר מִדַּאי, שֶׁהָיָה אָבִיו שׁוֹלְחוֹ לְכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה, וְהָיָה זָרִיז בְּמִשְׁלַחְתּוֹ, וּמָצָא קוֹרַת רוּחַ מִמֶּנּוּ, וְהָיוּ אֲמָרָיו נְעִימִים עָלָיו, וּלְכָךְ בֵּרְכוֹ אָבִיו בְּאַיָּלָה שְׁלֻחָה, שֶׁהָיָה רָץ בְּמִשְׁלַחְתּוֹ כְּאַיָּל, וּלְכָךְ בֵּרְכוֹ בְּאִמְרֵי שָׁפֶר עַל שֶׁהָיוּ אֲמָרָיו שְׁפָרִים, וּלְכָךְ זָכָה נַפְתָּלִי שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נְקָמָה בְּסִיסְרָא עַל יְדֵי בָּרָק שֶׁהָיָה מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי, וּלְפִי שֶׁנַּפְתָּלִי הָיָה זָהִיר בִּכְבוֹד אֲבוֹתָיו, לְפִיכָךְ נְשִׂיא נַפְתָּלִי לָמַד מֵאֲבִי אָבִיו וְאָחַז אֶת דַּרְכּוֹ וְהִקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל סֵדֶר אֲבוֹתָיו וְאִמּוֹתָיו שֶׁל נַפְתָּלִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת וגו׳.
קַעֲרַת – כְּנֶגֶד שָׂרָה שֶׁהָיְתָה עֲקֶרֶת הַבַּיִת, וְהִיא הָיְתָה עִקַּר הָאִמָּהוֹת, שֶׁהָיְתָה רִאשׁוֹנָה.
כֶּסֶף – שֶׁהָיְתָה צַדֶּקֶת, כְּמָה דְּתֵימָא: כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק (משלי י׳:כ׳). אַחַת, שֶׁהָיְתָה יְחִידָה בְּדוֹרָהּ צַדֶּקֶת.
שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ – שֶׁחָיְתָה מֵאָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה חָסֵר קִמְעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים (בראשית כ״ג:א׳).
מִזְרָק – זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנִּזְרַק מֵאַרְצוֹ וּמִבֵּית אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (בראשית י״ב:א׳).
אֶחָד – כְּמָא דְּתֵימָא: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ וגו׳ (יחזקאל ל״ג:כ״ד).
כֶּסֶף – שֶׁהָיָה צַדִיק, עַל שֵׁם: כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק.
שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ – בְּעֵת שֶׁכָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרִית עִם אַבְרָהָם בֵּין הַבְּתָרִים, בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה הָיָה, לְפִי שֶׁשְּׁלשִׁים שָׁנָה קֹדֶם שֶׁנּוֹלַד יִצְחָק נִגְזְרָה גְּזֵרַת בֵּין הַבְּתָרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי, לְקַיֵם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה׳ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות י״ב:מ״א).
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶׁמֶן לְמִנְחָה – שֶׁאַבְרָהָם וְשָׂרָה שְׁנֵיהֶם הָיוּ מְלֵאִים בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן (בראשית י״ב:ה׳), מְלַמֵּד שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְגַיֵּר אֶת הָאֲנָשִׁים וְשָׂרָה מְגַיֶּרֶת אֶת הַנָּשִׁים.
וַכַּאןַ קֻרבַּאנֻהֻ קַצעַתַּ מִן פִצַּ׳תֵ וַזנֻהַא מִאַתֹ וַתַּ׳לַאתֻ׳וןַ מִת׳קַאלַא בִּמִת׳קַאלִ אלּקֻדֻסִ וַכַ׳רנֻובַּ פִצַּ׳תֵ וַזנֻהֻ סַבּעֻוןַ מִת׳קַאלַא כִּלַאהֻמַא מַמלֻואַאןַ סַמִידַא מַלתֻותַּא בִּדֻהַאןֵ לִלהַדִיתִ
והיה קרבנו, תבנית ממתכת כסף במשקל מאה ושלשים משקולות לפי המשקל המקבל בקדש, ומזרק מתכת כסף, משקלו שבעים משקלת, לפי המשקל המקבל בקדש, שניהם ממלאים מן הסולת המערב עם שמן, למתנה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(פ) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃
one golden spoon of ten shekels, full of incense;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
בָּזִכָּא חֲדָא מַתְקָלַהּ עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִּדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָּא.
one pan weighing ten shekels of gold, filled with fragrant incense;
בזך חדה מתקליה אעשר סלעין דכסף הוות עבידה והיא הוות דדהב קרב יתה מלייה ראשי קטרתב בוסמנין טבין מפטמין ודכיין לקטרתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״עשר ... דדהב״) נוסח אחר: ״עשרה סלעין די הוות דדהב״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מתקליה עשר סלעין דכסף הוות עבידה והיא הוות דדהב קרב יתה מלייה ראשי קטרת״) גם נוסח חילופי: ״מתקלה עשרה דדהב מלייה קטרה״.
בזיכא חדא מתקלא וגומ׳.
one pan (censer) weighing etc.;
כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב – זֶה אַבְרָהָם, שֶׁכָּפַף אֶת יִצְרוֹ וְעָמַד בָּעֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת שֶׁנִּסָּהוּ הַמָּקוֹם.
מְלֵאָה קְטֹרֶת – שֶׁהָיוּ מַעֲשָׂיו נְעִימִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם כְּרֵיחַ הַקְטֹרֶת.
דִרגַא מִן דַ׳הַבֵּ וַזנֻהֻ עַשַׁרַתֻ מַתַּ׳אקִיְלֵ מִמלֻואַא בֻּכֻ׳ורַא
מגרה מזהב, משקלה עשרה משקולות, לפי המשקל המקבל בקדש, ממלאת בסממנים המתאדים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(פא) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן⁠־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ⁠־אֶחָ֥ד בֶּן⁠־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃
one young bull, one ram, one male lamb a year old, for a burnt offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ לַעֲלָתָא.
one young bull, one ram, one lamb of the year, for a burnt offering;
תור חד בר תורין בר אתלת שנין דכר חד בר תרתין ואמר חד בר שתהב תלתיהון קרב לעלהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״תלת ... לעלה״) נוסח אחר: ״דכר חד אימר {חד} בר שתה לעלה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שתה״) גם נוסח חילופי: ״שתייה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרב לעלה״) גם נוסח חילופי: ״הוה רב שבטה מקרב לעלה״.
תור בר תורין וגומ׳.
one young bullock etc.;
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וגו׳ – כְּנֶגֶד הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁצִּוָּהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת בְּעֵת שֶׁכָּרַת עִמּוֹ בְּרִית בֵּין הַבְּתָרִים, כְּמָה דְתֵימָא: קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וגו׳ (בראשית ט״ו:ט׳). פַּר, כְּנֶגֶד עֶגְלָה. אַיִל, כְּנֶגֶד אַיִל מְשֻׁלָּשׁ. כֶּבֶשׂ אֶחָד, כְּנֶגֶד תֹּר וְגוֹזָל, שֶׁהָיוּ קָרְבַּן עָנִי, חִלּוּף כֶּבֶשׂ שֶׁל קָרְבַּן עָשִׁיר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה (ויקרא י״ב:ח׳), וּלְכָךְ הִקְרִיב כֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם תֹּר וְגוֹזָל, שֶׁאֵין עֲנִיּוּת בְּמָקוֹם עֲשִׁירוּת.
וַתַּ׳וְרַא מִןַ אלבַּקַרִ כַּבּשַׁא וַחַמַלַא בּןַ סַנַתִהִ לִלצַעִידַתִ
ושור מן הבקר, איל וכבש בן שנתו, לעולה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(פב) שְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃
one male goat for a sin offering;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּתָא.
one kid of the goats for a sin offering;
צפיר בר עזין חד קרב יתיה לחט⁠[א]⁠תה לשבקות (ב){ח}⁠ובין ולשלוון לכפרה באדמהא דצפירה על חובוי ועל חובי שלות שבטה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באדמה״) גם נוסח חילופי: ״בדמה״.
צפיר בר עיזין וגומ׳.
one kid of the goats etc.;
שְׂעִיר עִזִּים וגו׳ – כְּנֶגֶד וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת.
וַעַתֻודַא מִןַ אלמַאעִזִ לִלזַכּוַתִ
ושעיר מן העזים, לחטאת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(פג) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי⁠־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן אֲחִירַ֖ע בֶּן⁠־עֵינָֽן׃
and for the sacrifice of peace offerings, two head of cattle, five rams, five male goats, and five male lambs a year old. This was the offering of Ahira the son of Enan.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרֵי תְּרֵין דִּכְרֵי חַמְשָׁא גְּדֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא חַמְשָׁא דֵּין קוּרְבָּנָא דַּאֲחִירַע בַּר עֵינָן.
and for consecrated oblations two oxen, five rams, five goats, five lambs of the year. This was the oblation of Achira bar Enan.
ולנכסתא קודשיה קרב תורין תרין דכרין חמשה גדיין חמשה תורין בני שתהון חמשה דן קרבנה די אתנדבב וקרב מן נכסיה גרמיה רב שבטה דבנוי דנפתלי אחירע בר עינן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולנכסת״) גם נוסח חילופי: ״ולנכיסת״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתנדב״) גם נוסח חילופי: ״סדר״.
ולניכסת קודשיא תורין תרין דיכרי חמשא ברחי חמשא אימרין בני שנה חמשא דין סדר קרבנא די קריב מניכסוי אחירע בר עינן.
and for consecrated victims, two oxen, five rams, five goats, lambs of the year five: this is the order of the oblation which Achira bar Enan offered of his wealth.
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם – כְּנֶגֶד יִצְחָק וְרִבְקָה שֶׁהָיוּ תְּמִימִים וּבְנֵי מְלָכִים.
אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה – לָמָּה הָיוּ שְׁלשָׁה מִינִים, אֵילִם וְעַתּוּדִים וּכְבָשִׂים, כְּנֶגֶד יַעֲקֹב לֵאָה וְרָחֵל. לָמָּה הָיוּ שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, לְפִי שֶׁחֶשְׁבּוֹנָם עוֹלֶה חֲמִשָׁה עָשָׂר כְּנֶגֶד יַעֲקֹב וְלֵאָה וְרָחֵל וּשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, וְהָאִמָּהוֹת, לְפִי שֶׁקָּרְאוּ הָאִמָּהוֹת שְׁפָחוֹת, לְכָךְ לֹא נִכְנְסוּ בַּחֶשְׁבּוֹן.
זֶה קָרְבַּן אֲחִירַע בֶּן עֵינָן – כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִקְרִיב עַל סֵדֶר הַזֶּה שֶׁל אָבוֹת, הִתְחִיל מְקַלֵּס אֶת קָרְבָּנוֹ וגו׳.
[יב] רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר אָמַר כְּנֶגֶד הַדּוֹרוֹת שֶׁהָיוּ מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן וְעַד הַמִּשְׁכָּן, וּכְנֶגֶד הַמִּצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ הִקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים. קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת, אַל תִּקְרֵי קַעֲרַת אֶלָּא עֲקֶרֶת, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁהוּא הָיָה עִקָּרָן שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם.
אָמַר רַבִּי שְׁמַעְיָה מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלְּאָדָם הָרִאשׁוֹן נֶאֱמַר: קַעֲרַת כֶּסֶף, לְפִי שֶׁמִּנְיַן שְׁנֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן הֵם תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים שָׁנָה, וְקַעֲרַת כֶּסֶף חֶשְׁבּוֹנוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים. וּמִנַּיִן שֶׁחָיָה אָדָם הָרִאשׁוֹן תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת (בראשית ה׳:ה׳). לָמָּה שֶׁל כֶּסֶף, לְפִי שֶׁנָּתַן לוֹ שֵׁשׁ מִצְווֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וגו׳ (בראשית ב׳:ז׳), וְהַתּוֹרָה נִקְרֵאת כֶּסֶף, שֶׁנֶּאֱמַר: כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ (תהלים י״ב:ז׳). לָמָּה נֶאֱמַר בָּהּ אַחַת, עַל שֵׁם חַוָּה שֶׁנִּבְרָאת מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו (בראשית ב׳:כ״א). שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, כְּנֶגֶד מֵאָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה שֶׁפֵּרַשׁ מִן הָאִשָּׁה וּלְבַסּוֹף הוֹלִיד לְשֵׁת שֶׁהוּא הָיָה רֹאשׁ תּוֹלְדוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְחִי אָדָם שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת (בראשית ה׳:ג׳), שֶׁמִּמֶּנּוּ הֻשְׁתַּת הָעוֹלָם, לְפִי שֶׁהֶבֶל וְקַיִן נִטְרְדוּ מִן הָעוֹלָם. מִזְרָק, כְּנֶגֶד נֹחַ הַצַּדִּיק שֶׁנִּזְרַק מִן דּוֹר הַמַּבּוּל. לָמָּה כֶּסֶף, עַל שֶׁנִּקְרָא צַדִּיק בְּדוֹרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה (בראשית ז׳:א׳).
דָּבָר אַחֵר: עַל מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוָּה נִקְרָא כֶּסֶף, שֶׁנֶּאֱמַר: אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָּמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ (בראשית ט׳:ד׳).
אָמַר רַבִּי שְׁמַעְיָה כְּנֶגֶד הַשָּׁנִים שֶׁהָיוּ לְנֹחַ בְּעֵת שֶׁהֶעֱמִיד תּוֹלְדוֹת עוֹלֶה חֶשְׁבּוֹן מִזְרָ״ק אֶחָ״ד כֶּסֶ״ף, צֵא וַחֲשֹׁב אוֹתִיּוֹת שֶׁלָּהֶם וְהֵם עוֹלִים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים, כְּנֶגֶד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנִים שֶׁהָיוּ לוֹ בְּעֵת שֶׁהֶעֱמִיד תּוֹלָדוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ וגו׳ (בראשית ה׳:ל״ב). וּלְכָךְ אֵחַר לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה מִפְּנֵי עֲוֹן דּוֹרוֹ שֶׁהָיָה רוֹאֶה, עַד שֶׁגִּלָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִנְיַן הַתֵּבָה, וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה נָשָׂא אִשָּׁה וְהֶעֱמִיד בָּנִים, וְהָיוּ מֵאוֹתָהּ שָׁנָה עַד הַמַּבּוּל מֵאָה שָׁנִים, וְאוֹתָן ז׳ אֶחָ״ד הָעוֹלִים לְמִנְיַן עֶשְׂרִים שֶׁהֵם יְתֵרִים עַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת, הֵם רֶמֶז לְעֶשְׂרִים שָׁנִים שֶׁנִּגְזְרָה גְּזֵרַת הַמַּבּוּל קֹדֶם שֶׁהֶעֱמִיד נֹחַ בָּנִים, כְּמָה דְתֵימָא: וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה (בראשית ו׳:ג׳). שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אֻמּוֹת שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה שִׁבְעִים, כְּנֶגֶד מֵרֹאשׁ סֵפֶר בְּרֵאשִׁית, עַד קִלְלַת נָחָשׁ, שִׁבְעִים פְּסוּקִים.
אָמַר רַבִּי פִּינְחָס שְׁנֵי אוֹיְבִים לֹא נֶאֶרְרוּ עַד שֶׁהִשְּׁלִים עֲלֵיהֶם שִׁבְעִים פְּסוּקִים, הַנָּחָשׁ וְהָמָן הָרָשָׁע. הַנָּחָשׁ מִבְּרֵאשִׁית עַד: אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה (בראשית ג׳:י״ד), שִׁבְעִים פְּסוּקִים. הָמָן: מֵאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ וגו׳ (אסתר ג׳:א׳), עַד: וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן (אסתר ז׳:י׳), שִׁבְעִים פְּסוּקִים, לְתַכְלִית שִׁבְעִים נִתְלָה עַל חֲמִשִּׁים.
דָּבָר אַחֵר: כְּנֶגֶד שִׁבְעִים שֵׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים מִן בְּרֵאשִׁית, עַד פָּרָשָׁתוֹ שֶׁל נָחָשׁ, וְאִם תֹּאמַר יֵשׁ בּוֹ אֶחָד יוֹתֵר: וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים (בראשית ג׳:ה׳), אֵינוֹ קֹדֶשׁ.
דָּבָר אַחֵר: כְּנֶגֶד שִׁבְעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ לְתֶרַח כְּשֶׁהוֹלִיד לְאַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה (בראשית י״א:כ״ו). שְׁנַיִם חָיוּ בִּשְׁנֵי דוֹרוֹת שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה, קֵינָן בְּדוֹר אֶחָד: וַיְחִי קֵינָן שִׁבְעִים שָׁנָה (בראשית ה׳:י״ב), וְתֶרַח בְּדוֹר שֵׁנִי.
דָּבָר אַחֵר: כְּנֶגֶד שִׁבְעִים יָמִים שֶׁבָּכוּ אֶת יַעֲקֹב הֶחָסִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם (בראשית נ׳:ג׳).
דָּבָר אַחֵר: כְּנֶגֶד שִׁבְעִים יָמִים טוֹבִים שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, שִׁבְעַת יְמֵי הַפֶּסַח וּשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג, וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְחַג שָׁבוּעוֹת, שְׁתַּיִם וַחֲמִשִּׁים שַׁבָּתוֹת יֵשׁ בִּשְׁנַת הַחַמָּה, הֲרֵי שִׁבְעִים.
דָּבָר אַחֵר: כְּנֶגֶד שִׁבְעִים שֵׁמוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שִׁבְעִים שֵׁמוֹת שֶׁיֵּשׁ לְיִשְׂרָאֵל, שִׁבְעִים שֵׁמוֹת לַתּוֹרָה, שִׁבְעִים שֵׁמוֹת לִירוּשָׁלַיִם.
דָּבָר אַחֵר: כְּנֶגֶד שִׁבְעִים שָׁנָה שֶׁחִסַּר אָדָם מִשְׁנוֹתָיו וְנָתַן לְדָוִד בֶּן יִשַׁי, לְפִי שֶׁרָאוּי הָיָה לִחְיוֹת אֶלֶף שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (בראשית ב׳:י״ז), וְיוֹמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלֶף שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה (תהלים צ׳:ד׳). שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים, שֶׁאָדָם וְנֹחַ שְׁנֵיהֶם קִבְּלוּ מִצְווֹת וְהָיוּ צַדִּיקִים, הֱוֵי: סֹלֶת בְּלוּלָה בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה. כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב, כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁנִּבְרָא בָּהֶם הָעוֹלָם, וּכְנֶגֶד עֶשֶׂר סְפִירוֹת בְּלִימָה, וּכְנֶגֶד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ, וּכְנֶגֶד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם, וּכְנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וּכְנֶגֶד עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים שֶׁבָּאָדָם, וּכְנֶגֶד עֶשֶׂר תּוֹלָדוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, וּכְנֶגֶד עֲשָׂרָה נִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם וַעֲשָׂרָה נִסִּים עַל הַיָּם, וּכְנֶגֶד עֶשֶׂר בְּרִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּפָרָשַׁת מִילָה. מְלֵאָה קְטֹרֶת, כְּנֶגֶד הַמִּילָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁמָּלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חַיִּי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חַיִּי (יחזקאל ט״ז:ו׳), הָיָה רֵיחַ הַדָּם וְהָעָרְלָה עָרֵב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְשָׂמִים, וְכֵן כְּשֶׁמָּלָן יְהוֹשֻׁעַ כְּמוֹ כֵן הָיָה עָרֵב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: אֵלֵךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר (שיר השירים ד׳:ו׳), זוֹ מִילָה שֶׁל מִצְרַיִם, שֶׁעָשׂוּ מִן הָעֲרָלוֹת הַר, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ כֻּלָּן צְרִיכִין לִמּוֹל, וְהָיָה עָרֵב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּרֵיחַ מָר דְּרוֹר, שֶׁהָיָה רֹאשׁ הַבְּשָׂמִים. וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה (שיר השירים ד׳:ו׳), זוֹ מִילָה שֶׁל בִּיאַת אֶרֶץ כְּנָעַן, שֶׁעָשׂוּ מִן הָעֲרָלוֹת גִּבְעָה, כְּמָה דְתֵימָא: אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת (יהושע ה׳:ג׳), וְהָיָה רֵיחָם עָרֵב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּרֵיחַ לְבוֹנָה, הֱוֵי: מְלֵאָה קְטֹרֶת, הַמּוֹר שֶׁהוּא רֹאשׁ לְסַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת, וּלְבוֹנָה שֶׁהִיא אַחֲרוֹנָה לְסַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת, הִזְכִּיר שְׁנֵיהֶם בַּפָּסוּק. פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר, כְּנֶגֶד: וַיְשַׁלַּח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה׳ פָּרִים (שמות כ״ד:ה׳). אַיִל אֶחָד, כְּנֶגֶד: אֵיל הַמִּלֻּאִים לְמשֶׁה הָיָה לְמָנָה (ויקרא ח׳:כ״ט). כֶּבֶשׂ אֶחָד, כְּנֶגֶד שְׁנֵי תְמִידִין: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וגו׳ (במדבר כ״ח:ד׳). שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, כְּנֶגֶד שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, שֶׁנּוֹשֵׂא אֶת עֲוֹנוֹת יִשְׂרָאֵל.
דָּבָר אַחֵר: פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר – הֲרֵי כָּאן שְׁלשָׁה מִינֵי עוֹלָה, כְּנֶגֶד שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְיָם, כְּנֶגְדָּן נִבְרְכוּ שְׁלשָׁה אָבוֹת, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם (בראשית כ״ו:ד׳), וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ (בראשית י״ג:ט״ז), וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם (בראשית כ״ב:י״ז). וּשְׂעִיר עִזִּים, כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא (דברים ל״ב:ב׳), לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה הִקְרִיבוּ מִשְּׁלשָׁה מִינִין עוֹלָה, כְּנֶגֶד נֹחַ שֶׁלָּקַח מִכָּל הַבְּהֵמוֹת וְהִקְרִיב עוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ (בראשית ח׳:כ׳). וְלָמָּה לֹא הִקְרִיבוּ עוֹפוֹת, לְפִי שֶׁאֵין עֲנִיּוּת בְּמָקוֹם עֲשִׁירוּת. לָמָּה שָׂעִיר לְחַטָּאת, לְפִי שֶׁנֹּחַ לֹא הִקְרִיב אוֹתָן עוֹלוֹת אֶלָּא לְכַפֵּר עַל קִלְלַת הָאָרֶץ, כְּמָה דְתֵימָא: וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם וגו׳ (בראשית ח׳:כ״א).
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה שְׁלשָׁה מִינֵי עוֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת, כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה טְבָעִים שֶׁבָּרָא מֵהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָעוֹלָם, הַשְּׁלשָׁה הֵם עֶלְיוֹנִים זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה, וְהָרְבִיעִי הוּא הַתַּחְתּוֹן הַכָּבֵד שֶׁבְּכֻלָּן, וְאֵלּוּ הֵן: הָאָרֶץ, הִיא הַכְּבֵדָה שֶׁבְּכֻלָּן, וּכְנֶגְדָּה נַעֲשָׂה הַשָּׂעִיר. הַמַּיִם, לְמַעְלָה מִן הָאָרֶץ, הָאֲוִיר, שֶׁמִּמֶּנּוּ נוֹצַר הָרוּחַ, לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם. וְהָאֵשׁ, לְמַעְלָה מִן הָאֲוִיר, שֶׁהָאֵשׁ קַלָּה מִכֻּלָּם, שֶׁהִיא עוֹלָה עַד לָרָקִיעַ, וְסִימָן לַדָּבָר כְּשֶׁהַשַּׁלְהֶבֶת נֶעֱקֶרֶת מִן הַגַּחֶלֶת פּוֹרַחַת וְהוֹלֶכֶת הִיא לְמַעְלָה, וְכֵן אָמְרוּ שֶׁהָאֵשׁ סוֹבֶבֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְמַעְלָה עַד לָרָקִיעַ, וּכְנֶגֶד הָאֵשׁ וְהָרוּחַ וְהַמַּיִם שֶׁהֵם עֶלְיוֹנִים, נַעֲשׂוּ שְׁלשָׁה מִינֵי הָעוֹלָה. וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם, כְּנֶגֶד שְׁנֵי מִזְבְּחוֹת שֶׁעָשָׂה יַעֲקֹב, אֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶחָד בִּבְאֵר שָׁבַע. אֵילִם חֲמִשָּׁה, כְּנֶגֶד אֵיתָנֵי עוֹלָם חֲמִשָּׁה, וְאֵלּוּ הֵן: וּבְנֵי זֶרַח זִמְרִי וְאֵיתָן וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וָדָרַע כֻּלָּם חֲמִשָּׁה (דברי הימים א ב׳:ו׳). עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה, כְּנֶגֶד הַמִּזְבֵּחַ אָרְכּוֹ חָמֵשׁ אַמּוֹת וְרָחְבּוֹ חָמֵשׁ אַמּוֹת.
דָּבָר אַחֵר: כְּנֶגֶד חָמֵשׁ הַרְגָּשׁוֹת וְחָמֵשׁ מֻרְגָּשׁוֹת. זֶה קָרְבַּן וגו׳, שֶׁהוּא אוֹמֵר בְּסּוֹף כָּל קָרְבָּן נָשִׂיא וְנָשִׂיא, לוֹמַר לָךְ כֵּיוָן שֶׁהִקְרִיבוּ עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְקַלֵּס אֶת קָרְבָּנָם, וְאוֹמֵר זֶה קָרְבַּן כָּל אֶחָד וְאֶחָד.
וַלִדַ׳בּחִ אלסַּלַאמַתִ בַּקרַתַּאןֵ וַכַ׳מסַתֻ כִּבַּאשֵׁ וַכַ׳מסַתֻ עִתּדַאןֵ וַכַ׳מסַתֻ חִמלַאןֵ אַבּנַאאִ סַנַתֵ הַדַ׳א קֻרבַּאןֻ אַחִרַע בּןִ עִינַאן
ולזבח ההודאה על טוב שלומם, שתי פרות וחמשה אילים וחמשה עתודים וחמשה טלאים זכרים מן הכבשים או מן העזים בני שנה, זה קרבן אחירע בן עינן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(פד) זֹ֣את׀ חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֗חַ בְּיוֹם֙ הִמָּשַׁ֣ח אֹת֔וֹ מֵאֵ֖ת נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל קַעֲרֹ֨ת כֶּ֜סֶף שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֗ה מִֽזְרְקֵי⁠־כֶ֙סֶף֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֔ר כַּפּ֥וֹת זָהָ֖ב שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵֽה׃
This was the dedication of the altar, on the day when it was anointed, by the princes of Israel: twelve silver platters, twelve silver bowls, twelve golden ladles;
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םר״י בכור שורר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהעודהכל
[פסקא נג]
״זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ״ – בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח, בּוֹ בַיּוֹם הִקְרִיב. אַתָּה אוֹמֵר בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח, בּוֹ בַיּוֹם הִקְרִיב, אוֹ לֹא בָא לְלַמֵּד אֶלָּא שֶׁבַּיּוֹם נִמְשַׁח? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר צִוָּה י״י לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם״ (ויקרא ז׳:ל״ו), הָא לָמַדְנוּ שֶׁבַּיּוֹם נִמְשַׁח. הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר ״בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ״? בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח, בּוֹ בַיּוֹם הִקְרִיב. ״מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל״ – מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכַּשֵּׁם שֶׁשָּׁווּ כֻלָּם בְּעֵצָה אַחַת, כָּךְ שָׁווּ כֻלָּם בִּזְכוּת.
״קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה״ – הֵן הֵן שֶׁנִּתְנַדְּבוּ, וְלֹא אֵרַע בָּהֶם פְּסוּל.

Piska 53

This is the (accounting of the) inauguration of the altar on the day that it was anointed": What is the intent of this? Because it is written (Ibid. 88) "This is the (accounting of the) inauguration of the altar after it was anointed,⁠" I might think after (a relatively long period of) time; it is, therefore, written "on the day that it was anointed.⁠" If on the day that it was anointed, I might think that before it was anointed the offering was brought; it is, therefore, written "after it was anointed" — On the day that it was anointed, on the very same day he brought the offering — after it was anointed. Similarly, (Vayikra 7:35-36) "This is the (portion of the) anointment of Aaron and of the anointment of his sons … which the Lord commanded to give to them on the day that he anointed them" — On the day that they were anointed they merited receiving the (priestly) gifts. __ But perhaps the meaning is that on that day they were commanded (to give the gifts), but they did not actually receive them until a later time. It is, therefore, written (Ibid. 35) "… of the fire-offerings of the Lord on the day that he presented them to minister to the Lord" — On the day that they were anointed, they merited receiving the gifts. If so, what is the intent of "which the Lord commanded to give to them on the day that he anointed them"? We are hereby taught that they (Israel) were commanded (to give them) on Mount Sinai, but they (the Cohanim) did not acquire them until they had been anointed with the oil of anointment. (Bemidbar 7:84) "by the chiefs of Israel": We are hereby taught that just as they were all united in counsel (to bring the offerings), so, they were all "united" in merit. "silver dishes, twelve": the very ones that they donated, their not having become unfit (for service).
דָּא חֲנוּכַּת מַדְבְּחָא בְּיוֹמָא דְּרַבִּיאוּ יָתֵיהּ מִן רַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל מְגִסֵּי כַסְפָּא תַּרְתַּא עַשְׂרֵי מִזְרְקֵי כַסְפָּא תְּרֵי עֲשַׂר בָּזִכֵּי דְּדַהְבָּא תַּרְתַּא עֶשְׂרֵי.
This was the dedication of the altar, on the day that they anointed it. By the princes of Israel (were offered) twelve silver bowls, twelve silver vases, twelve golden censers;
דא חנוכת רבותה דמדבחה ביומא אדרבי יתיהב מלוות רברבני דבני ישראל פילוון דכסף תרתי עשרי מזרקין דכסף תרין עשר בזיכין דכסף תרתי עשרי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״דרבי יתיה ...⁠״) נוסח אחר: ״די רבי יתיה מן לוות״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דרבי יתיה״) גם נוסח חילופי: ״דרביתיה״.
דא חנוכת רבותיה דמדבחא ביום דרביו יתיה מנכסי רברבי ישראל פיילי דכסף תרתיסרי כלקבל תריסר שיבטיא מזירקי דכסף תריסר כלקבל נשיא דבני ישראל בזיכי דדהבא תריסר כלקבל תריסר מזלייא.
This is the oblation at the anointing of the altar, on the day that they anointed it, from the riches of the princes of Israel: twelve silver bowls, answering to the twelve tribes; twelve silver vases, answering to the twelve princes of the Beni Israel; twelve golden pans, answering to the twelve signs (mazaliaa).
a. Signs of the Zodiac.
זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ – וְכִי בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח נַעֲשָׂה כָּל חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, וַהֲלוֹא עַד מְלֹאת שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם לֹא נִגְמְרָה חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, אֶלָּא בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַשְּׁבָטִים הֵם שָׁוִים וַחֲבִיבִים כֻּלָּם כְּאֶחָד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהֶעֱלָה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן הִקְרִיבוּ כֻּלָּם, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ (שיר השירים ד׳:ז׳).
[יג] זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ – יָכוֹל שֶׁהוּא נִמְשַׁח מֵעַתָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר זֹאת, עוֹד אֵינוֹ נִמְשַׁח מֵעַתָּה, אוֹמֵר אֲנִי לֹא יִמָּשַׁח לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא אָמַר: זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי וגו׳, עוֹד אֵינוֹ נִמְשַׁח לֶעָתִיד לָבוֹא, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו (ויקרא ז׳:ל״ה), יָכוֹל שֶׁהֵם נִמְשָׁחִים מֵעַתָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר זֹאת, עוֹד אֵין נִמְשָׁחִים. אֱדַיִן אֲנִי אוֹמֵר לֹא יִמָּשְׁחוּ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל יִמָּשְׁחוּ לֶעָתִיד לָבוֹא, תַּלְמוּד לוֹמַר זֹאת, אֵינָם נִמְשָׁחִים לְעוֹלָם לֶעָתִיד לָבוֹא, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם: אֵלֶּה שְׁנֵי בְּנֵי הַיִּצְהָר (זכריה ד׳:י״ד), זֶה אַהֲרֹן וְדָוִד, זֶה מְבַקֵּשׁ כְּהֻנָּתוֹ וְזֶה מְבַקֵּשׁ מַלְכוּתוֹ, אַהֲרֹן מְבַקֵּשׁ כְּהֻנָּתוֹ וְדָוִד מְבַקֵּשׁ מַלְכוּתוֹ.
בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ – בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח בּוֹ בַּיּוֹם הִקְרִיבוּ. אַתָּה אוֹמֵר בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח בּוֹ בַּיּוֹם הִקְרִיבוּ, אוֹ לֹא בָּא לְלַמֵּד אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח בּוֹ זָכוּ הַכֹּהֲנִים לְקַבֵּל מַתָּנוֹת, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם (ויקרא ז׳:ל״ו), וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִנַּיִן שֶׁמַּפְרִישִׁין הָיוּ יִשְׂרָאֵל מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה מֵהַר סִינַי וְלֹא זָכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו בָּהֶם עַד שֶׁנִּמְשְׁחוּ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם, הָא לָמַדְנוּ שֶׁבַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח הַמִּשְׁכָּן בּוֹ בַּיּוֹם זָכוּ הַכֹּהֲנִים לְקַבֵּל מַתָּנוֹת. הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח בּוֹ בַּיּוֹם הִקְרִיב נַחְשׁוֹן קָרְבָּנוֹ. אִי בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, יָכוֹל קֹדֶם שֶׁנִּמְשַׁח הִקְרִיב נַחְשׁוֹן, תַּלְמוּד לוֹמַר זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ. אִי אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ, יָכוֹל לְאַחַר זְמַן, תַּלְמוּד לוֹמַר בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ – הָא לָמַדְנוּ בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח בּוֹ בַּיּוֹם הִקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים, וּלְאַחַר שֶׁנִּמְשַׁח.
מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל – מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכְּשֵׁם שֶׁשָּׁווּ כֻּלָּם בְּעֵצָה אַחַת, כָּךְ שָׁווּ בַּזְּכוּת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מַה תַּלְמוּד לוֹמַר מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, מְלַמֵּד שֶׁנִּתְנַדְּבוּ מֵעַצְמָן, וְהָיָה קָרְבַּן כֻּלָּן שָׁוֶה, כְּאָרְכָּן כָּךְ רָחְבָּן כָּךְ מִשְׁקָלָן, וְלֹא הִקְרִיב אֶחָד מֵהֶן יוֹתֵר עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁאִלּוּ הִקְרִיב אֶחָד מֵהֶן יוֹתֵר עַל חֲבֵרוֹ לֹא הָיָה קָרְבַּן אֶחָד מֵהֶן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם חֲלַקְתֶּם כָּבוֹד אֶחָד לַחֲבֵרוֹ וַאֲנִי חוֹלֵק לָכֶם כָּבוֹד, שֶׁתַּקְרִיבוּ בְּיוֹם שַׁבָּת שֶׁלִּי, כְּדֵי שֶׁלֹא יְהֵא הֶפְסֵק בְּקָרְבַּנְכֶם.
קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה – הֵן שֶׁנִּתְנַדְּבוּ וְלֹא אֵרַע בָּהֶם פְּסוּל.
אָמַר רַבִּי יוּדָן וַהֲלוֹא קְעָרָה אַחַת וּמִזְרָק אֶחָד וְכַף אַחַת הִקְרִיבוּ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, אֶלָּא הֶעֱלָה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן, וּכְאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ בְּיוֹם אַחֲרוֹן.
[יח] אָמַר רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר, קַעֲרוֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר, כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, בָּקָר שְׁנֵים עָשָׂר, אֵילִים שְׁנֵים עָשָׂר, כְּבָשִׂים שְׁנֵים עָשָׂר, שְׂעִירִים שְׁנֵים עָשָׂר, כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת וּכְנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר חֳדָשִׁים לַחַמָּה וּשְׁנֵים עָשָׂר חֳדָשִׁים לַלְּבָנָה, וּכְנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים וּשְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִים וּשְׁנֵים עָשָׂר מַנְהִיגִים בַּנֶּפֶשׁ וּשְׁנֵים עָשָׂר לֶחֶם הַפָּנִים עַל הַשֻּׁלְחָן.
זאת חנכת המזבח – מעלה עליהם הכתוב כאילו ביום אחד הקריבו. 1למה חזר הכתוב וכפל על הכלים משקלם, שלא היה יתר או פחות לאחד מהם.
1. למה חזר הכתוב וכפל על הכלים משקלם. עיין ספרי פיסקא נ״ד, ועיין במ״ר פי״ד אות י״ד, וברש״י עה״ת.
(פד-פח)

רמז תשטז

זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ [בְּיוֹם הִמָּשַׁח] – בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח בּוֹ בַּיּוֹם הִקְרִיב. אַתָּה אוֹמֵר בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח בּוֹ בַּיּוֹם הִקְרִיב, אוֹ לֹא בָּא לְלַמֵּד אֶלָּא שֶׁבַּיּוֹם נִמְשַׁח. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (ויקרא ז׳:ל״ו) ״אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם״ הָא לָמַדְנוּ שֶׁבַּיּוֹם נִמְשַׁח, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ״, בּוֹ בַּיּוֹם הִקְרִיב. מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל. מַגִּיד שֶׁכְּשֵׁם שֶׁשָּׁווּ כֻּלָּם בְּעֵצָה אַחַת כָּךְ שָׁווּ כֻּלָּם בִּזְכוּת.
קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה – הֵן הֵן שֶׁהִתְנַדְּבוּ וְלֹא אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל. שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת כֶּסֶף. לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (לעיל פסוק יג) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת וְגוֹ׳ אֵין לִי אֶלָּא מִזְרָק, שֶׁנִּתְפָּרֵשׁ שְׁמוֹ בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, קְעָרָה מִנָּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ״, לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹּא כִּכְלֵי הֶדְיוֹט כְּלֵי בֵּית עוֹלָמִים. כְּלֵי הֶדְיוֹט שְׁקָלָן כְּאֶחָד, וְחָזַר וּשְׁקָלָן אֶחָד אֶחָד, אוֹ רִבָּה אוֹ מִעֵט, כְּלֵי בֵּית הָעוֹלָמִים שְׁקָלָן אֶחָד אֶחָד וְחָזַר וּשְׁקָלָן כְּאֶחָד, לֹא רִבָּה וְלֹא מִעֵט.
כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה – לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב הִיא שֶׁל זָהָב וּמִשְׁקָלָהּ שֶׁל כֶּסֶף אוֹ הִיא שֶׁל כֶּסֶף מִשְׁקָלָהּ שֶׁל זָהָב, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּל זְהַב הַכַּפּוֹת עֶשְׂרִים וּמֵאָה״, הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן אַחֲרוֹן אֶלָּא כְּלָשׁוֹן הָרִאשׁוֹן הִיא שֶׁל זָהָב וּמִשְׁקָלָהּ שֶׁל כֶּסֶף. כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֶה. הֵן הֵן שֶׁהִתְנַדְּבוּ, וְלֹא אֵירַע בָּהֶם פְּסוּל, [וּמַעֲלִין עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּאִלּוּ הִקְרִיב כֻּלָּם].
כָּל הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים – לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (לעיל פסוק טו) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר מְלַמֵּד שֶׁכֻּלָּם כְּשֵׁרִין לָעוֹלָה, אוֹ כֶּבֶשׂ, שֶׁנִּתְפָּרֵשׁ בּוֹ, כָּשֵׁר לָעוֹלָה וְכֻלָּם לֹא הֻכְשְׁרוּ לָעוֹלָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״פַּר אֶחָד״, מַגִּיד שֶׁכֻּלָּן כְּשֵׁרִין לָעוֹלָה. מַעֲלִין עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁהִקְרִיב שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים. וּשְׁנֵים עָשָׂר כְּבָשִׂים, הֵן הֵן שֶׁהִתְנַדְּבוּ וְלֹא אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל.
וְכָל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים – לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם, מַגִּיד שֶׁכֻּלָּן כְּשֵׁרִין לְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, אוֹ בָּקָר, שֶׁנִּתְפָּרֵשׁ בּוֹ, כָּשֵׁר לְזֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהַשְּׁאָר לֹא הֻכְשְׁרוּ לְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים״, מַגִּיד שֶׁכֻּלָּן כְּשֵׁרִין לְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. וּמַעֲלִין עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁהִקְרִיב עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים וְאֵילִם שִׁשִּׁים, הֵן הֵן שֶׁהִתְנַדְּבוּ וְלֹא אֵרַע בָּהֶם פְּסוּל. זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, לָעִנְיָן שֶׁאָמַרְנוּ.

רמז תשיז

זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ – אֵין יָדוּעַ אִם בַּיּוֹם שֶׁנִּגְמַר אוֹ בַּיּוֹם שֶׁהֵחֵל לְהַעֲמִידוֹ. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (לעיל ז׳:א׳) ״וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה״ הֲרֵי כִּלּוּי אָמוּר, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (בְּיוֹם) [אַחֲרֵי] הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲדַיִן הַדָּבָר תָּלוּי, הָא יָדַעְתָּ שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר כֵּן זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ לֹא בַּיּוֹם שֶׁנִּגְמַר אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁהֵחֵל לְהַעֲמִיד.
יָכוֹל שֶׁהוּא נִמְשָׁח מֵעַתָּה, אֲבָל אֲנִי אוֹמֵר לֹא יִמָּשַׁח לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֲבָל יִמָּשַׁח לֶעָתִיד לָבֹא. אָמַרְתָּ [זֹאת], עוֹד אֵינוֹ נִמְשָׁח לֶעָתִיד לָבֹא, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא ז׳:ל״ה) ״זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן״ וְגוֹ׳, שֶׁהֵן נִמְשָׁחִין מֵעַתָּה, אָמַרְתָּ ״זֹאת״ אֵינָן נִמְשָׁחִין מֵעַתָּה, וַעֲדַיִן אֲנִי אוֹמֵר לֹא יִמָּשְׁחוּ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֲבָל יִמָּשְׁחוּ לֶעָתִיד לָבֹא, תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֹאת״, אֵינָן נִמְשָׁחִין לֶעָתִיד לָבֹא, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם ״אֵלֶּה שְׁנֵי בְּנֵי הַיִּצְהָר״, זֶה אַהֲרֹן וְדָוִד, זֶה מְבַקֵּשׁ כְּהֻנָּתוֹ וְזֶה מְבַקֵּשׁ מַלְכוּתוֹ.
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל״. אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהִתְנַדְּבוּ מֵעַצְמָן וְהָיָה קָרְבַּן כֻּלָּן שָׁוֶה, כְּאָרְכָּן כֵּן רָחְבָּן, כֵּן מִשְׁקָלָן. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל״, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁנָּדְבוּ מֵעַצְמָן כֻּלָּן שָׁוֶה וְלֹא הִקְרִיב אֶחָד מֵהֶן יוֹתֵר עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁאִלּוּ הִקְרִיב אֶחָד מֵהֶן יוֹתֵר עַל חֲבֵרוֹ לֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, אָמַר לָהֶם הַמָּקוֹם, אַתֶּם חֲלַקְתֶּם כָּבוֹד אֶחָד לַחֲבֵרוֹ וַאֲנִי חוֹלֵק לָכֶם כָּבוֹד. וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם.
קַעֲרַת כֶּסֶף (לעיל פסוק יג). מַה תַּלְמוּד לוֹמַר מִזְרָק אֶחָד. אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהֵן מְקַדְּשִׁים אֶת הַנּוֹפֵל לְתוֹכָם וְנִפְסָלִין בְּטֻמְאָה וּבְלִינָה וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״מְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן״, וְכִי בָּהֶן מְנַסְּכִין, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (לעיל ד׳:ז׳) ״אֶת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ״, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהֵן מְקַדְּשִׁין אֶת הַנּוֹפֵל לְתוֹכָן.
אֵין לִי אֶלָּא כֶּסֶף שֶׁיִּהְיוּ שָׁוִין, בְּהֵמָה גַּסָּה מִנַּיִן אִם שְׁחוֹרוֹת שְׁחוֹרוֹת אִם לְבָנוֹת לְבָנוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּל הַבָּקָר לָעֹלָה״. אֵין לִי אֶלָּא מִדַּת בְּהֵמָה גַּסָּה, מִדַּת בְּהֵמָה דַקָּה מִנָּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר עַתֻּדִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁשִּׁים.
הַדִ׳הִ גֻמלַתֻ דִשׁןִ אלּמַד׳בַּחִ פִי יַוְםִ מַסחִהִ מִןַ אַשׁרַאפִ בַּנִי יִסרַאאִיל מִן קִצַאעִ אלּפִצַּ׳תִ את׳נַא עַשַׁרַ וַמִן כַ׳רַאנִבִּ אלּפִצַּ׳תִ את׳נַא עַשַׁרַ וַמִן דֻרֻוגִ אלדַ׳הַבִּ את׳נַא עַשַׁרַ
זה סך הכל של דשון המזבח1 ביום משיחתו, מאת נכבדי בני ישראל, מן תבניות מתכת הכסף שתים עשרה ומן-מזרקי מתכת הכסף שנים עשר, ומן-מגרות הזהב שתים עשרה.
1. (בפעם הראשונה)
ביום המשח אותו – בו ביום שנמשח הקריב. ומה אני מקיים: אחרי המשח (במדבר ז׳:פ״ח), שנמשח תחילה ואחר כך הקריב, או: אחרי המשח – לאחר זמן, ולא בא ללמד ביום המשח, אלא ללמד שנמשח ביום? כשהוא אומר ביום משחו אותם (ויקרא ז׳:ל״ו) למדנו שנמשח ביום, ומה תלמוד לומר: ביום המשח – ביום שנמשח הקריב.
קערות כסף שתים עשרה וגומ׳ – הם הם שנתנדבו ולא אירע בהן פסול.
ביום המשח אתו [THIS WAS THE DEDICATION OFFERING OF THE ALTAR] IN THE DAY WHEN IT WAS ANOINTED – This implies that on the very same day that it was anointed an offering was brought; but how, then, can I explain, "[This was dedication of the altar] after that it was anointed" (v. 88)? As intimating that it was first anointed and afterwards – but still on the same day – the offering was brought. Or, perhaps, these words אחרי המשח mean "some time (i.e. many days) after it was anointed", and the phrase here ביום המשח אתו is merely intended to intimate that it was anointed during the day-time (and not at night)! This cannot be so, because when it states, "In the day that he anointed them (Aharon and his sons)" (Vayikra 7:36) we learn that it (the altar) was anointed during the day-time. What, then, must be the meaning of ביום המשח here? What we first suggested – that on the very same day that it was anointed the offering was brought (cf. Sifre Bemidbar 7).
קערת כסף שתים עשרה TWELVE CHARGERS OF SILVER – This intimates: these are the same chargers which they had brought as free-will gifts and nothing to disqualify them had happened to them in the meantime (Sifre Bemidbar 7).
פס׳: זאת חנכת המזבח ביום המשח אותו1שנמשח בו ביום הקריבו מאת נשיאי ישראל. מלמד שכשם ששוו כלם בעצה 2כך שוו כלם בזכות.
קערות כסף – מלמד שלא אירע בהן פסול אלא הם הם שהקדישו והם הם שהקריבו.
מזרקי כסף שנים עשר כפות זהב שתים עשרה – לא נפסלה אחת מהן:
1. שנמשח וכו׳ שביום שנמשח בו ביום הקריבו הנשיאים כצ״ל:
2. כך שוו כולם בזכות. היינו ששכר כולם שוה אף שהקריבו יום אחר יום:
(פד-פח) ביום המשח אותו – התחילו לחנכו, כמו שכתוב בפרשה זו.
אחרי המשח אותו – לסוף שנים עשר יום, שכבר נתחנך, עלה החשבוןא כך וכך.
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון (במקום ״עלה החשבון״): עליה חשבון.
(84-88) ביום המשח אותו [Verse 84 says, “THIS WAS THE DEDICATION OFFERING OF THE ALTAR] ON THE DAY ON WHICH IT WAS ANOINTED”: [because it is saying, concerning the day of anointing, that] that is the day on which the dedication [sacrifices] began [to be offered], as it says in this portion (above, vss. 1 and 12). [However, below in vs. 88 the formulation is, “THIS WAS THE DEDICATION OFFERING FOR THE ALTAR] אחרי המשח אותו AFTER ITS ANOINTING,” [because] it is saying that at the end of the twelve days, once the dedication was completed, the total [of sacrifices] amounted to this.⁠1
1. Rashbam is opposing the comment of Rashi (to vs. 84) who writes (following Sifre 53) that the combination of these two formulations – “on the day of the anointing,” and “after the anointing” – teaches us that the sacrifices took place on the same day as the anointing, but later on that day, after the anointing.
זאת חנוכת המזבח – כלל הכל לכבד עבודת הקודש, דאמיניינא לא אתא לאשמעינן.
THIS WAS THE DEDICATION OF THE ALTAR – it summed everything for the honor of the Service of the Sanctuary, as it does not come to teach us how to count…
קערות כסף שתים עשרה וגו׳, כיון שהזכיר בכל אחד ואחד כף אחת כבר היינו יודעים שכללם שתים עשרה אבל הענין לומר שאם שקלן כולן כל אחד ואחד או כולן ביחד היה המשקל שוה, ואין כן בכלי הדיוט. ומזה דרשו רז״ל לא ככלי הדיוט כלי בית עולמים, כלי הדיוט שוקלן אחד אחד וחוזר ושוקלן כולן ביחד פעמים מרבה פעמים ממעט.
והנה כל אחד ואחד מהנשיאים כוון במנחתו שתהיה כמנחת חברו, וכן בשעור משקלה, והיתה כוונת כל אחד ואחד מהנשיאים כנגד שבטו, נחשון חשב כי שני שבטים עתידים לצאת ממנו והם שלמה ומלך המשיח שהם עתידין למשול בים וביבשה, ומפני זה הביא קערה שהיא דוגמא לים שהים מקיף את העולם כולו ודומה לקערה. שלשים ומאה, שביום שלישי הקוה הקב״ה כל המים למקום אחד וקראן ימים, ימי״ם בגימטריא מאה, הוסיף ים אחד למלאכת המקדש וקו שלשים יסוב אותו הרי ק״ל. מזרק אחד, כנגד העולם שהוא עשוי ככדור, והרי לך בקערה רמז לים ובמזרק רמז לישוב שהוא היבשה. שבעים שקל, כי שני המלכים האלה עתידין למשול על שבעים אומות שבים ושיבשה. שניהם מלאים, שיביאו להם מנחות מכולן. סלת, המסולאים בפז. בלולה בשמן, זהו שם טוב, שנאמר (קהלת ז׳:א׳) טוב שם משמן טוב. כסף, כמה דתימר (משלי י׳:כ׳) כסף נבחר לשון צדיק, כף אחת עשרה זהב, עשרה דורות מפרץ ועד דוד שהיו כולן צדיקים, מלאה קטורת, מעשיהם טובים כריח הקטורת, פר אחד כנגד אברהם, איל אחד כנגד יצחק, כבש אחד כנגד יעקב, שעיר עזים אחד לחטאת לכפר על מעשה יהודה שהביא הכתונת לאביו, ולזבח השלמים בקר שנים כנגד דוד ושלמה שהתחילו המלכות והיו צדיקים והיתה המלכות שלמה, אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה כנגד חמשה עשר מלכים שהיו מרחבעם ועד צדקיהו שהיו מלך בן מלך, מהם צדיקים גמורים מהם בינונים מהם רשעים גמורים. זו היתה מחשבתו של נחשון. נתנאל בן צוער חשב בו טעם אחר על צד התורה לפי ששבחו של אותו שבט בחכמת התורה, קערת כסף כנגד התורה שקרויה לחם, שנאמר (שם ט) לכו לחמו בלחמי, וכתיב בלחם הפנים (שמות כ״ה:כ״ט) ועשית קערותיו וכפותיו. זבולן חשב והקריב על שם פרקמטיא שלו שהיה טורח ונותן לתוך פיו של יששכר ונוטל שכר עמו, קערת כסף כנגד הים זבולן לחוף ימים ישכון. וכן כל אחד ואחד כמו שכתוב במדרש כל שבט ושבט היה מכוין וחושב טעם אחר בפני עצמו בקרבנו, וכולן הסכימו לדעת אחת ולמנחה אחת, ובשעורי המשקל היה הכל לטעם ידוע אצלם, כל אחד אומר טעם בפני עצמו.
ומה שהיה הצורך לכתוב שתים עשרה פרשיות כולן מענין אחד בקרבנות הנשיאים, וכמה גופי תורה תלויין בתורה במלה אחת או באות אחת, הנכון בטעם זה שהקב״ה חולק כבוד ליראיו ומכבד מכבדיו כאומרו (שמואל א ב׳:ל׳) כי מכבדי אכבד, ואלו היה מזכיר ומכבד הראשון ואומר זה קרבן נחשון בן עמינדב, ויאמר וכן הקריבו כל הנשיאים איש איש יומו, יהיה זה קצור בכבוד האחרים, ועוד שכל אחד מהם חשב בקרבנו טעם בפני עצמו שלא כטעם חברו, ולפי שהיו הטעמים חלוקים שהיה כל אחד מהם רומז לשבטו, לכך באו הפרשיות חלוקות לכל אחד ואחד פרשה בפני עצמה כדי לחלוק להם כבוד, ולהורות כי כשם שהיו שוים בקרבנם בעצה ובהבאת הקרבן ובשעורי המשקל כך היו שוין בזכות, ולפי שכבוד כל אחד שוה בעיני המקום לכך תאריך התורה בספור כל אחד מהן בשוה, ואע״פ שגלוי וידוע לפני הקב״ה שהן עתידין לקלקל בענין קרח ולהיותן מכלל חמשים ומאתים, אין הקב״ה דן את האדם אלא לפי מעשיו שבאותה שעה, וחלק להן כבוד לפי שהקריבו לכבודו.
וע״ד השכל הוצרכה תורה לחזור קרבנות של שתים עשרה נשיאים כנגד שתים עשרה מזלות ויש לכל מזל ומזל גלגל בפני עצמו, ולכן הביא כל אחד מהנשיאים קערה שהיא עגולה כי כן הגלגל עגול, והיה שלשים ומאה משקלה כנגד מנין הכוכבים הידועים, מזרק אחד שבעים שקל כי מן המזלות נזרקים המקרים ובאות הגזרות על שבעים אומות, כף אחת עשרה זהב כנגד גלגל השכל שהוא מרומם על הכל ולכך היה זהב על שם שהוא מעולה משאר הגלגלים, ועוד על שם הצורות הקדושות ששם חיות ושרפים מלאכי אש הדומים לזהב.
קערות כסף שתים עשרה, "twelve silver bowls, etc.⁠" Seeing that the Torah had specified in each of the princes' offerings details such as "one golden spoon of a certain weight, etc,⁠" why did we need to be told here what the totals amounted to?⁠" Actually, the Torah informs us that contrary to utensils made for secular use, these were identical in weight. When you have 12 spoons which had been fashioned to weigh one ounce each you will find that twelve of these spoons do not necessarily weigh 12 ounces together. The spoons donated by the princes were precisely fashioned so that 12 of them collectively weighed exactly 12 times what each single one of them weighed (compare Sifri Nasso 54).
When offering these donations and sacrifices, each prince concentrated on matching exactly the donation of the other tribes, but contained significance specific to his tribe as well. Nachshon, the prince of Yehudah thought of the two great men who would be descended from his tribe, King Solomon and the Messiah. They would extend their respective domains both on land and sea. This is the reason he donated a bowl the shape of which is reminiscent of the ocean which spans the universe. The shape of the ocean is like the shape of a bowl. The number 130 mentioned here as its weight refers to the third day of creation when God ordered all the waters of the oceans to congregate together in a continuous mass and he called them ימים . The numerical value of that word is 100. When you add one more "round, ocean-shaped bowl" with a circumference of 100 to the appurtenances of the Temple and you bisect it to get the line representing its diameter you have 30, i.e. a total of 130 for that bowl.
מזרק אחד, "one basin of silver,⁠" this was to symbolize the earth which is shaped like a ball. You have an allusion to the oceans in the bowl, and an allusion to the mass of dry land on earth in the offering of the basin. The weight of 70 shekel of the basin is an allusion to the fact that both these kings (Solomon and the Messiah) will extend their rule over seventy nations, spanning earth and the oceans and islands therein. The words שניהם מלאים, "both of them filled,⁠" are an allusion to the gifts these nations will bring to Solomon and the Messiah to demonstrate their homage. The word סולת, "fine flour,⁠" is reminiscent of המסולאים בפז, (Lamentations 4,2) that the Jewish people were valued as fine gold. The words בלולה בשמן, "soaked in oil", is a reference to the excellent reputation enjoyed by both Solomon and the Messiah, reminding us of Solomon's statement in Kohelet 7,1: "better a good name than even the best of oils.⁠" The word כסף, is used in the sense of Proverbs 10,20: "the tongue of the righteous is choice silver.⁠" The words: כף אחת עשרה זהב, "one golden ladle of ten shekel weight,⁠" are a veiled reference of the ten generations which elapsed between the birth of Peretz (son of Yehudah and Tamar) until the generation of people who all qualified as righteous. The words מלאה קטורת, "filled with incense,⁠" describe the good deeds of the members of that generation as exuding a pleasant fragrance just as did the incense. The animals listed, i.e. פר אחד, איל אחד, כבש אחד refer to the patriarchs Avraham, Yitzchak, and Yaakov respectively. The שעיר עזים אחד לחטאת, the male-goat as a sin-offering, is in respect of the sin of the original Yehudah who had presented Joseph's torn coat to his father causing him untold anguish. The words ולזבח השלמים בקר שנים, "and for a peace-offering two cattle,⁠" are a reference to David and Solomon respectively who commenced the dynasty of the house of Yehudah on a spiritually high note. The words אילים חמשה, עתודים חמשה, כבשים בני שנה חמשה, "five rams, five he-goats, five yearling sheep,⁠" are a reference to the 15 kings of Yehudah starting with Rechavam, son of Solomon and concluding with Tzidkiyahu, the last king of Yehudah prior to the destruction of the Temple. Some of these kings had been thoroughly righteous, some had been lukewarm in their adherence to Torah, whereas others had been fiercely heretical in their beliefs and their behaviour as rulers. This then comprised the thoughts which ran through the mind of Nachshon as he presented his offering.
Netanel ben Tzuor had some other thoughts. Seeing that the tribe of Issachar excelled in Torah knowledge, it was obvious that the thoughts occupying the mind of its prince when he presented his (physically identical) offering would focus on different meanings associated with the individual items he presented. In his mind, "the silver bowl,⁠" which had a connotation of the ocean to Nachshon, reminded him of Torah, as Torah is considered as לחם, bread, and bread is served in a silver bowl. The expression occurs specifically in connection with the show-breads in the Temple, such as in Exodus 25,29 ועשית קערותיו וכפותיו וג', "you shall construct its bowls, its ladles, etc.⁠" Just as Netanel was preoccupied with symbols pertaining to his tribe's favorite subject, so the prince of Zevulun, Eliav ben Cheylon, was preoccupied with thoughts of his tribe's favourite occupation, seeing they were mariners. The same applied to the princes of each and every tribe. In effect, we find that although each prince offered the exact same materials in the exact same quantity, the כוונה accompanying each prince's offering lent it individuality. Nonetheless, each prince addressed the offering to the same attribute of Hashem, acknowledging Him in the same way.
We need to understand why it was necessary for the Torah to write such a lengthy chapter repeating the precise details of each tribe's sacrifice word for word when weighty matters of Torah legislation had only a few letters devoted to them! The true reason is that God acknowledges the efforts made by sincere people and He reciprocates by honoring these people with what appears to be superfluous verbiage in the written Torah. This is the practical application of Samuel I 2,30: "For I honor those who honor Me.⁠" If, at the end of giving the details of Nachshon's offering, the Torah had written: "this was the offering of Nachshon, and the other princes offered similar offerings,⁠" the Torah would thereby have downgraded the efforts of all the princes who had followed Nachshon.
An additional reason for listing each prince's offering separately was the fact that each offering was accompanied by individual thoughts of the owner. It would not have been possible to lump together all these different כוונות, meanings, intentions, in one paragraph. Moreover, by listing each offering separately the Torah also wanted to get across to its reader that just as the components of all of these offerings were identical, so the reward which each prince qualified for in bringing them was also identical. Each prince qualified for the same degree of recognition by Hashem.
Although it was quite clear to God that in the almost immediate future each one of these princes would become guilty of participating in the uprising of Korach and his 250 collaborators, God does not judge man except according to the deeds he has already committed, not what he may or may not become guilty of in the future (compare Rosh Hashanah 16).
A rational approach: The Torah had to repeat the list of each of these princes as otherwise the linkage to the twelve horoscopes would not have been apparent. Each zodiac constellation contributes an influence to the domain to which it has been assigned by God. The reason each prince made the silver bowl part of his offering was to allude to the planetary system involved, each planet being perceived as a globe, just like the shape of the bowl. The number 130 which is given as a weight measure of this bowl describes the 130 known stars. [I suppose this was the number of stars whose orbits had been tracked by astronomers at the time. Ed.] The reason that the weight of each silver basin was 70 shekel is an allusion to the fact that these signs of the zodiac exert their influence on the seventy nations on the world, decreeing their various fates. The golden ladle whose weight was 10 shekel was an allusion to the planetary system known as שכל, a superior planetary system. The fact that it was made of gold also alluded to the disembodied celestial forces such as the chayot hakodesh, seraphim, fiery angels, whose appearance in prophetic visions resembled gold so that we think of them in such terms.
זאת חנוכת המזבח – לפיכך אנו קורין בחנוכה פ׳ נשיאים לפי שאמרו רבותינו ז״ל בכ״ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן ועמד מקופל עד א׳ בניסן שהקימו משה והיו ישראל מחשבין ומגמגין שמא אירע בו דופי והקב״ה חשב לעכב שמחת המשכן עד חדש שנולד בו יצחק או עד חדש שנעקד וכשבא ניסן והוקם המשכן לא גמגם עוד אדם מיד צוח כסלו לפני הקב״ה ואמר חי העולמים מה פסול מצאת בי שלא צוית להקים המשכן ביום שנגמרה מלאכתו ולעשות חנוכתו ביומו א״ל הקב״ה אתה הקדמת עלי לשלם לך ומה שלם לו לעשות בו חנוכת בית חשמונאי. ותניא בכ״ה בכסלו יומי חנוכה אנון הדא הוא דכתיב מי הקדימני ואשלם ולכך קורין בחנוכת הנשיאים לפי שבאותו זמן היה להם להקריב שכבר נגמרה מלאכתו והיה זמן הקמתו.
זאת חנוכת המזבח וגו׳ – הזכיר הכתוב בפרטן ואחר כך כלל אותם ופירש״י ללמדך שהיו כלי הקדש מכוונים במשקלן שוקלן א׳ א׳ ואחר כך שוקלן כולם כאחד לא ריבה ולא מיעט. וכתב הרמב״ן ולא הבנתי דעתו אם נחשוב שהוא נס מה תועלת בדבר שיעשה זה הנס ואם כדרך כל הארץ הוא כן בכל המשקלות למה הזכיר אותו הכתוב ואמר ללמדך שלא ככלי הדיוט כלי בית עולמים כלי הדיוט שקלו אחד אחד ושקלן כאחד פעמים מרבה ופעמים ממעיט ושם אמרו ר׳ נתן אומר כל כלי בית עולמים שקלן וחזר ועשה מהן אסימון וחזר ועשה מהם כלי לא ריבה ולא מיעט לומר שמזהב מזוקק מאד היו שאפילו אם יעשה מהם אסימון יהיו במשקלם הראשון ולא שנעשה בהם כך אלא שהיה זהב טהור מאד. והנכון בעיני בטעם הכתוב כי הב״ה חולק כבוד ליריאיו והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו ואי אפשר שלא יהיה אחד קודם לחבירו וכיבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת הימים אבל רצה להזכירם בשמם ופרט ימיהם ולהזכיר שמו של כל אחד ולא שיכבד הראשון ויאמר זה קרבן נחשון בן עמינדב ויאמר וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו כי יהיה קוצר בכבוד האחרים ואחרי כן חוזר וכוללם להגיד שהיו כולם שקולים לפניו יתברך. ובמדרש מפרש טעם לכל אחד ועת לקצר ולכך השוה אותם הכתוב לפרוט כל אחד ואחד בפני עצמו כיון שלכל אחד טעם בפני עצמו ואחרי כן כללם כאחד לרמוז כי בעת אשר עלה במחשבתם להקריב החנוכה לא קדם אחד לחבירו במחשבה ולא בהבאה לפני המשכן וע״כ הזכירם לכולם הכתוב בהשואה:
זאת חנוכת המזבח, "this was the consecration of the Altar, etc.⁠" In this instance the Torah had first familiarized us with all the details of the ritual, and then proceeded to summarize it once more. Rashi says that the reason why the Torah summarized all this once more was to teach us that the weights described here were so accurate that when each bowl or basin had been weighed individually, and when subsequently they were weighed collectively, the total corresponded precisely to the multiple we were led to believe.
Nachmanides writes that he did not understand what Rashi had in mind when he wrote these lines, quoting Rabbi Moshe Hadarshan. What possible advantage could we gain from having this information? If he considered the fact that the weights correspond to one another as so remarkable that this was considered a miracle, what purpose would this miracle serve? God does not work miracles unless they were needed. If it was something natural, why did this fact deserve special mention? Rashi, i.e. Rabbi Moshe hadarshan, wanted us to learn that ordinary vessels are not judged by the same standards as holy vessels, vessels used in the Temple. When ordinary vessels are weighed you will find that their weight varies slightly each time they are being weighed. When holy vessels are weighed they weigh precisely the same each time they are put on the scales.
Rabbi Nathan described an experiment performed with the vessels used in the Temple. (Second Temple) according to which the vessels were not only melted down, but coins were minted from them. Subsequently, the coins were melted down and reconverted into the original vessels. It was found that there had been no loss of the original weight at all. All of this proves that already originally the gold used in those vessels was of the most refined kind, so much so that it contained no dross that would be burnt off during the repeated processes of melting those vessels down. Nachmanides concludes that the lesson to be learned from all this is that God honours those who fear Him. The princes brought all their various offerings on the same day, a day that all of them had agreed upon previously, so that it would become unavoidable that one of them would get his turn before his colleague when they lined up. Each prince would be given his flag in recognition of his offering. The order of the days in which the offerings were accepted on the altar corresponded to when the prince in question had received his flag. It was important to God (the Torah) that each prince and his offering would be named individually, as this was part of the honour paid to them by God. This is why the Torah did not write simply: "on the first day Nachshon brought the following offering, and he was followed by 11 other princes presenting duplicates of Nachshon's offering", although the Torah would have saved about 75 verses if it had done so. The reason for summarizing the offerings once more was to convey that the second prince had not needed to be inspired by his predecessor, etc., but that all had presented themselves at the entrance of the Tabernacle already on the first of Nissan, the first day when such offerings could be brought.
זאת חנוכת המזבח – הזכיר הכתוב בפרטן ואח״כ כלל אותם. ופרש״י ללמדך שהיו כלי הקדש מכוונין במשקלו שוקלן אחד אחד, ואח״כ שוקלן כולם כאחד לא ריבה ולא מועט. וכתב הרמב״ן ולא הבנתי דעתו אם נחשב שהוא נס מה תועלת בדבר שיעשה לו הנס, ואם כדרך כל הארץ הוא כן בכל המשקלות ולמה הזכיר אותו הכתוב. ובספרי אמר ללמדך שלא ככלי הדיוט כלי בית עולמים שקלן וחזר ועשה מהם אסימון וחזר ועשה מהם כלים לא ריבה ולא מיעט לומר שזהב מזוקק היה שאפילו יתיכם ויעשה מהם אסימון יהיו כמשקלם הראשון. ולא שעשה בהם כך, אלא שהיה זהב טהור מאד. והנכון בעיני בטעם הכתוב כי הב״ה חולק כבוד ליראיו, והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו. ואי אפשר שלא יהיה אחד קודם לחבירו, וכיבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת הימים. אבל רצה להזכירם בשמם ופרט ימיהם ולהזכיר שמו של כל אחד, ולא שיכבד הראשון ויאמר זה קרבן נחשון בן עמינדב ויאמר וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו, כי יהיה קוצר בכבוד האחרים. ואח״כ חוזר וכוללן להגיד כי היו כולם שקולים לפניו ית׳ ויתב׳ שמו. עוד אמר במדרש שכל אחד מן הנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון בן עמינדב חשב בזה השיעור טעם אחר וזולתו כל אחד מן הנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון בן עמינדב חשב בזה השיעור טעם אחר וזולתו כל אחד מן הנשיאים חשב טעם בפני עצמו. ובמדרש מפרש טעם לכל אחד ועת לקצר. ולכך השוה אותם הכתוב לפרוט כל אחד ואחד בפני עצמו כיון שלכל אחד טעם בפני עצמו, ואח״כ כולם כאחד לרמוז כי בעת אחד עלה במחשבתם להקריב החנוכה ולא קדם אחד לחבירו במחשבה ולא בהבאה לפני המשכן, ועל כן הזכירם לכולם הכתוב בהשואה.
זאת חנוכת המזבח – למה אנו קורין לכ״ה בכסליו חנוכת המזבח, והלא פרשה זו היתה באחד בניסן. אלא לפי שנגמר המשכן בכ״ה בכסליו, והיה גלול ועומד ביחד עד אחד בניסן שהוקם. והיה יום כ״ה בכסליו מתרעם על שנגמר בו המשכן ולא הוקם בו, א״ל הב״ה חייך שאני אוריש לך ביום זה חנוכת המזבח ויעשו בו נסים.
כפות זהב – פרש״י למה נאמר לפי שנ׳ כף אחת עשרה זהב, הוא של זהב ומשקלה עשרה שקלים של כסף. או אינו אלא כף אחת של כסף ומשקלה י׳ שקלים זהב ושקל כסף אין שיוויו לשקלי זהב, ת״ל כפות זהב. ותימה דנימא הוא של זהב ומשקלו שקלי זהב, וי״ל משום דכתיב בשקל הקדש כמו שנ׳ בקערות ומזרקות כמו שלשם הוי שקל כסף, הכי נמי בכפות.
קערות כסף שתים עשר׳ הם הם שהתנדבו ולא אירע בהן פסלות. בספרי דאל״כ מנינא אתא לאשמעינן:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ואמר זאת חנוכת המזבח למעלה ולמטה. ואמר וזאת כנגד וזאת אשר דבר להם אביהם. לפי שיעקב סידר להם הדגלים כאומרם באותות לבית אבותם. להורות שכל זה בזכות התורה דכתיב וזאת התורה. ומיום מתן תורה אוו הדגלים וזהו זאת כנגד זאת. ולהורות על זה אמרו בסתרי התורה עשרה עשרה הכף בשקל הקדש. עשרה עשרה למאי קא אתא. אלא עשרה למתן תורה. עשרה למעשה בראשית. ולהורות כי בשביל התורה נתקיים העולם. והכל נתקיים ביום זה של קרבן הנשיאים. ולהורות שהתורה לא נתנה אלא לי״ב שבטי ישראל. אמר כל זהב הכפות שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה שנתנו מידו של הקב״ה ק״כ. כנגד ק״כ זקנים ומהם כמה נביאים שתקנו תקנות התורה וסדר התפלה כמוזכר במקומו. כל הבקר לעולה י״ב. כנגד י״ב נשיאים. וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבעה פרים. כנגד עשרים וארבעה ספרים של תורה. אילים ששים. כנגד שיתא סדרי משנה. והם ששים מסכתות דכתיב ששים המה מלכות:
זאת חנכת המזבח – הנה חנוכת המזבח אז היתה בין הכל דבר מועט, בערך אל חנוכת בית ראשון ברבוי הכלים ועשרם ורוב הזבחים.
זאת חנכת המזבח, when we compare the consecration of the altar of the Tabernacle to that of the consecration of Solomon’s Temple, this appears as so insignificant as to be hardly worth mentioning. (compare Kings I chapter 8)
(פד-פח) ועשתה התורה סך כל אלו הקרבנות בכלל, על שהיא הקפידה על כל דבר ודבר ומידה ומידה בפני עצמה, על הפרט ועל הכלל, וכל אחד הוא שלימות יתירה, כמו שמצינו בסכום הפקודים לעיל (א א-ב) בפרט ובכלל1.
זאת חנוכת המזבח. היינו הפרשתה ונדבתה היה ביום המשח אותו. ואחר כך בסוף אמר זאת חנוכת המזבח – היינו שנקרבו על גבי המזבח – אחרי המשח אותו, ולא ׳ביום המשח אותו׳, כמו שאמרנו לעיל (פסוק י):
1. ראה בשיעורים שם.
הם הם שהתנדבו ולא אירע בהן פסול. ואם תאמר, ולמה כתב שלא אירע בהם פסול יותר מבכל הקרבנות שהקריב אהרן ביום השמיני למלואים. ויש לומר, דבא לומר דקרבנות הנשיאים היו חביבין על השם יתברך כמו שאר הקרבנות שצוה השם, דאותם קרבנות היו נשמרים מפסול כיון שהשם יתברך צוה על הקרבתם, והם חובה, היה שומר אותם מפסול. אבל בהני דברים שהקריבו הנשיאים, הוה אמינא כיון דלא ציוה מתחלה השם יתברך עליהם, ואין זה אלא דרך נדבה, אין צריכין שמירה מפסול, דאם יקריבו – יקריבו, ואם לא יקריבו – אין חובה להקריב, לכך כתב שלא אירע בהן פסול, שהשם יתברך היה שומר אותם מפסול, דהוי גם כן אלו קרבנות כמו שהיו חובה, דראוים היו אלו הקרבנות להקרבה ביום זה, כמו שהתנדבו הנשיאים בחכמתן:
ביום משחו. (קצ״מ) נלע״ד שהוא ט״ס וצ״ל ביום המשח אותו, והוא מ״ש לעיל בפרשה ויהי ביום כלות משה וגו׳ כי לא נמצא מקרא בשום מקום ביום משחו אותם, אך זה מצינו ביום משחו אותם גבי בני אהרן והביאו במ״ר כאן על ענין אחר, ומזה טעו הסופרים וכתבו אותם גם בפירש״י:
הם הם. דק״ל ל״ל המנין, לימני כף אחד לכל יום ואנא ידענא דיהיו שנים עשרה:
On the day [they were] anointed. (Kitzur Mizrochi) It appears to me that this is a copyist's error and it should read "on the day אותו (it) was anointed,⁠" this refers that which was written above "It came to pass on the day Moshe finished…" (v. 1). For we do not find a verse anywhere referring to the day that he anointed them, however we do find written "on the day they were anointed" (Vayikra 7:36) regarding the sons of Aharon. This is quoted here in Bamidbar Rabbah in relation to another matter and consequently the copyists erred and also wrote אותם (them) here.
These are the very ones. Rashi is answering the question: Why do I need it to count one spoon for each day since I know that the will total twelve?
(פד-פט) זאת חנוכת המזבח וגו׳. עד וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת וגו׳ – יראה להשתדל ביישוב מספיק על כפל זה? אמנם שינה לשון השני אחרי המשח אותו מן הראשון ביום המשח אותו? גם יש לשאול סמוכים איך נקשר זה עם ובבוא משה וגו׳ טעון אחר שלא כענינו ולא ידענו מה טיבו? וגם זה כבר אמור במקום אחר ואין כאן מקומו והרצון בזה שכבר קיימו וקבלו היהודים המכוון בקרבנות להמשיך שפע שכינתו יתברך בתוכנו באמצעותם כידוע ליודעי חן. בשגם אמרנו עליהם טעמים אחרים למעלה מדרך הפשט. והנה הובאו בפרשה חנוכות שתים אחת בנגלה ואחת בנסתר. הנגלה לחנוך המזבח בקרבנות הנשיאים. והנסתר הבא אחר תכלית ההקרבה כי בה נמשיך שפע ה׳ יתברך אלינו. ולהורות ענין הנגלה כתב זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל שהכונה בזה על חנוך המזבח בקרבנות הנשיאים אל מה שנראה עין בעין הפועל החומרי. אמנם המכוון בסתר מן תכלית הקרבן כתב לבסוף זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו ובבא משה וגו׳ כלומר תכלית חנוכת המזבח אחרי המשח אותו רצונו אחרי הקרבנות הוא ובבא משה וגו׳ כי בזה נמשך שפע אלהי היושבי בשמים אל מתחת לארץ ובא הקול מאת ה׳ מן השמים לבין שני הכרובים ונשתתף שכינתו בתוכנו:
ביום המשח אותו וגו׳ – כאן הצדיק דברינו שכתבנו למעלה כי כולן הקריבו יחד ביום אחד אלא שנסדרה נדבתם אחד ליום.
מאת נשיאי ישראל – צריך לדעת למה הוצרך לומר כן, ואולי שישבח הכתוב אותם שמעצמן עשו חנוכת המזבח, והוא מאמר מאת נשיאי פירוש מאתם היה המעשה ולא הוצרכו להגיע מהזולת, ורז״ל אמרו (ספרי ח״א נ״ג) שבא לומר ששוו כולן במצוה אחת וזכות אחד עד כאן. פירוש אומרו זכות אחד הוא בענין הקרבן האמור בענין, אבל ימצא בהם הדרגות זה למעלה מזה כי נחשון גדול מכולן.
ביום המשח אותו, on the day it was anointed. This verse is proof that our contention that all the princes had come to offer their gifts simultaneously on the first of Nissan is correct, but that God arranged that only one prince should offer his gift on any single day.
מאת נשיאי ישראל, from the princes of Israel, etc. Why did the Torah have to write these words? Perhaps the Torah wanted to praise the princes for having acted spontaneously in order to inaugurate the altar. The word מאת is as if the Torah had written מאתם, i.e. that the idea originated with the princes and they had not been prompted. Our sages in Sifri volume 1 item 53 state that they all had an equal share in the single מצוה. What the sages meant was the offerings themselves were accounted as if they were a single offering. Different princes acquired different amounts of merit for their part in the offering, however. Nachshon's merit was the greatest of them all.
זאת חנכת המזבח – חזר הכתוב לכלול את קרבניהם אחרי שפרט אותם, לפי שהנשיאים כלם ביום אחד הביאו קרבנם יחד ובזה היו שוין במעלתן, אבל מאחר שצוה ה׳ שיקריבו נשיא אחד ליום, שוב אי אפשר שלא יהיה אחד קודם לחבירו, לכן חזר וכללם יחד להגיד שכשם ששוו כלם בעצה אחת כך שוו כלם בזכותם:
ביום המשח אתו – מכאן ראיה למה שכתבתי למעלה על פסוק ויהי ביום כלות וכו׳, שאין הכונה על יום השמיני למלואים, שהרי על כרחך מה שאמר כאן ביום המשח אותו אינו על יום המשיחה דוקא, כי החנוכה נמשכה שנים עשר יום, אלא פירושו בעת המשח אותו, אף שם ביום כלות פירושו בעת כלות:
זאת חנכת וגו׳ – סיכום זה מבטא את תמימות הדעים השלמה של נשיאי ישראל. בחנוכת המזבח הם ביטאו את יחסו של כל שבט בפני עצמו כלפי מקדשו המשותף של העם, והם ביטאו יחס זה באחדות ובהסכמה מלאה.
זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו – ובסוף הענין אמר זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו, ובא ללמד שהיה ביום המשיחה לא ביום שלאחריו שעז״א ביום המשח, ושהיה אחרי גמר המשיחה לא קודם לכן שעז״א אחרי המשח, ודוגמא לזה מ״ש אשר צוה ה׳ לתת להם ביום משחו אותם (צו ז׳) ואמר שם בספרא אמר ר׳ שמעון מנין שהיו ישראל מפרישין מתנות כהונה מהר סיני ולא זכה בהם אהרן ובניו עד שנמשחו בשמן המשחה, ועי׳ מש״ש בפירושי, וסתם ספרי ר״ש. וקרוב לנוסח שלי הגיה הגר״א ורש״י ז״ל היה לו גירסא אחרת עי׳ בפירושו:
ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל: במדרש רבה (יד,יג) איתא דשקל הכתוב כאילו הקריבו כולם ״ביום המשח״, וכן כאילו הקריבו כולם ״אחרי המשח״, כמו שכתוב להלן פסוק פ״ח. והיינו כמו שכתבתי (פסוקים מ״ח, ע״ב) דכולם הקריבו בשביל כל ישראל, ולא כל אחד בשביל שבטו.
כפות זהב שתים עשרה מלאות קטרת – הא דלא כתיב מזרקי כסף שנים עשר מלאים סלת בלולה בשמן, נראה, משום דהבלילה צ״ל בפנים בעזרה בכלי שרת, ומכאן יליף, דכלי לח מקדשין יבש במנחות דף ח׳ ע״ב עיי״ש, וא״כ כיון שנתקדשו בכלי שרת הלא נפסלו בלינה, ועל כרחין, דכל אחד בלל מנחה בשמן ביום שהקריב קרבנו, לכן בפרט כתיב, אבל בכולל בצירוף במה שהקריבו ביום המשח אותו, לא היה רק של אחד, של נחשון, מלאה סלת בלולה. אבל קטרת הלא מכתשת כלי שרת, וכיון דצורתה כל השנה כולה אינה נפסלת בלינה, ורק כי קדשו בכלי מדרבנן גזרו פסול לינה, כדפרש״י פ״ק דשבועות דף י״ב ע״א עיי״ש, א״כ ביום ראשון היה תיכף בצירוף הי״ב כפות מלאות קטרת, ואפ״ה לא שייך בהו עיבור צורה, ולכן כתיב בצירוף. ונכון. ודו״ק.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םר״י בכור שורר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמההכל
 
(פה) שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָ֗ה הַקְּעָרָ֤ה הָֽאַחַת֙א כֶּ֔סֶף וְשִׁבְעִ֖ים הַמִּזְרָ֣ק הָאֶחָ֑ד כֹּ֚ל כֶּ֣סֶף הַכֵּלִ֔ים אַלְפַּ֥יִם וְאַרְבַּע⁠־מֵא֖וֹת בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃
each silver platter weighing one hundred thirty shekels, and each bowl seventy; all the silver of the vessels two thousand four hundred shekels, after the shekel of the sanctuary;
א. הָֽאַחַת֙ =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בדפוסים וקורן
• דותן הסתפק בקריאה כאן בכתי״ל, כנראה לגבי ניקודו של האות אל״ף שמא היא בחטף, ואכן יש שם סימן של מחיקה.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתמלבי״םנצי״בעודהכל
[פסקא נד]
״שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת כֶּסֶף״ – לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: ״קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת״, אֵין לִי אֶלָּא מִזְרָק שֶׁנִּתְפָּרַשׁ בּוֹ ״בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ״, קְעָרָה מְנַיִן? תִּלְמֹד לוֹמַר: ״כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים, אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ״, לְלַמְּדָךְ שֶׁלֹּא כִכְלֵי הֶדְיוֹט כְּלֵי בֵית עוֹלָמִים: כְּלֵי הֶדְיוֹט, שְׁקָלָן אֶחָד אֶחָד וְחָזַר וּשְׁקָלָם כְּאֶחָד, אוֹ רִבָּה אוֹ מִעֵט, אֲבָל כְּלֵי בֵית הָעוֹלָמִים, שְׁקָלָן אֶחָד אֶחָד וְחָזַר וּשְׁקָלָן כְּאֶחָד, לֹא רִבָּה וְלֹא מִעֵט. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: כְּלֵי בֵית עוֹלָמִים, שְׁקָלָם כֵּלִים, חָזַר וַעֲשָׂאָן סִימוֹן, חָזַר וַעֲשָׂאָן כֵּלִים, לֹא רִבָּה וְלֹא מִעֵט.

Piska 54

"One hundred and thirty (shekels was the weight of) each silver dish": Why is this written (again)? From "his offering was one silver dish, etc.⁠" I know only that the "bowl,⁠" where it is explicitly stated, was "in the shekel of the sanctuary.⁠" Whence do I derive the same for the "dish"? It is, therefore, written (Ibid.) "All the silver of the vessels — two thousand and four hundred shekels in the shekel of the sanctuary.⁠" And to teach that not as common vessels were the Temple vessels. Common vessels — If he weighs them one by one and then weighs them all together, there is some increase or decrease (in the resultant weight); but with these (Temple vessels), there is neither increase nor decrease. R. Nathan says: Temple vessels — if one weighed them and then melted them into a mold, and then re-made them into vessels, there would be no increase or decrease (in the resultant weight).
מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הָוֵי מַתְקָלַהּ דִּמְגִסְּתָא חֲדָא דְּכַסְפָּא וְשִׁבְעִין דְּמִזְרְקָא חַד כֹּל כְּסַף מָנַיָּא תְּרֵין אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא.
one hundred and thirty shekels was the weight of one silver bowl, and severity that of one silver vase: all the silver vessels weighed two thousand four hundred shekels in shekels of the sanctuary.
שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת כֶּסֶף וְשִׁבְעִים הַמִּזְרָק הָאֶחָד כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ
מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הָוֵי מַתְקָלַהּ דִּמְגִסְתָּא חֲדָא דְּכַסְפָּא וְשִׁבְעִין דְּמִזְרְקָא חָד כֹּל כְּסַף מָנַיָּא תְּרֵין אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא
השלמת מקרא קצר
›בהתאמה ללשון הכתוב לאורך הפרק – ״קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ״ הוסיף התרגום גם בפסוקנו ״שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת״ – ״הָוֵי מַתְקָלַהּ״. ואחר שהוסיף מילה זו ביחס לקערה, שוב לא היה צריך להוסיפה גם על המזרק ״וְשִׁבְעִים הַמִּזְרָק הָאֶחָד״, אף שלעיל ״מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל״ (פס׳ יג) ״מַתְקָלֵיהּ שִׁבְעִין סִלְעִין״ – הוסיף.
מאה ותלתיןא סלעין מתקלה פיילתהב חד⁠[ת]⁠ה דכסף ושבעין דמזרקהג חדה כל כסף מניא תרתיןד אלפין וארבע מאהה סלעין בסלעי בית קודשהו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאה ותלתין״) גם נוסח חילופי: ״תלתין ומאה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פיילתה״) גם נוסח חילופי: ״פיילתה חדתה דכסף״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דמזרקה״) גם נוסח חילופי: ״מז׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מניא תרתין״) גם נוסח חילופי: ״מאנייה תרין״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאה״) גם נוסח חילופי: ״מאוון״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קודשה״) גם נוסח חילופי: ״קוד׳⁠ ⁠⁠״.
מאה ותלתין סילעין הוי מתקלא דפיילתא חדא דכספא כלקבל שנין דהוה יוכבד כד ילידת ית משה ושובעין סילעין הוי מתקלא דמזירקא חד כלקבל שובעין סבי סנהדרין רבא כל כסף מניא תרין אלפין וארבע מאה סילעין בסילעי בית קודשא.
One hundred and thirty shekels was the weight of each silver bowl, answering to the years of Jokebed when she bare Mosheh; and seventy shekels was the weight of each vase, answering to the seventy elders of the great Sanhedrin: all the silver vessels, two thousand four hundred shekels, in shekels of the sanctuary.
[יד] שְׁלשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת כֶּסֶף וגו׳ כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת – וְכִי אֵין יָדוּעַ שֶׁאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת הֵן, לָמָּה צָרִיךְ הַכָּתוּב לוֹמַר מִשְׁקָלָן בִּכְלָל, לוֹמַר יָכוֹל בִּזְּמַן שֶׁשְּׁקָלָן בְּבַת אַחַת הָיוּ יְתֵרִים וּבִזְּמַן שֶׁהָיָה שׁוֹקְלָן אֶחָד אֶחָד, הָיוּ חֲסֵרִים, לְכָךְ צָרִיךְ הַכָּתוּב לוֹמַר כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִשְׁקָלוֹ וּמִשְׁקַל כֻּלָּן בְּבַת אַחַת, שֶׁלֹא פָּחֲתוּ וְלֹא הוֹתִירוּ.
בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ – לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא נֶאֱמַר קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת וגו׳, אֵין לִי אֶלָּא מִזְרָק שֶׁנִּתְפָּרֵשׁ בּוֹ בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, קְעָרָה מִנַיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. לָמָּה צָרִיךְ לוֹמַר בָּהֶן הַקְּעָרָה הָאַחַת, הַמִּזְרָק הָאֶחָד, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מְקַדְּשִׁים אֶת הַנּוֹפֵל לְתוֹכָן וְנִפְסָלִין אַחַר כֵּן בְּטֻמְאָה וּבְלִינָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: קְעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן (שמות כ״ה:כ״ט), בָּהֵן הָיוּ מְנַסְכִים, וַהֲלוֹא כְּבָר נֶאֱמַר: וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ (במדבר ד׳:ז׳), וּמַה אֲנִי מְקַיֵּם אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מְקַדְּשִׁים אֶת הַנּוֹפֵל לְתוֹכָן וְנִפְסָלִין בְּטֻמְאָה וּבְלִינָה.
כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת – מִשֶּׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד שֶׁהָיָה משֶׁה בֶּן שְׁלשִׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה שֶׁהִתְחִיל לְהוֹרוֹת לְיִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק פד]

כֻּלֻּ קַצעַתֵ מִן מִאַתֵ וַתַּ׳לַאתִ׳יןַ מִת׳קַאלַ פִצַּ׳תֵ וַכֻּלֻּ כַ׳רנֻובֵּ מִן סַבּעִיןַ מִת׳קַאלַ פִצַּ׳תֵ פַדַ׳לִךַּ גַמִיעַ פִצַּ׳תִ אלּאַוַאנִי אַלפַאןִ וַאַרבַּעִמִאַתֻ מִת׳קַאלַא בִּמִת׳קַאלִ אלּקֻדֻסִ
כל⁠־תבנית במשקל מאה ושלשים משקלות מתכת כסף וכל-מזרק מן שבעים משקלות מתכת כסף, אזי כל⁠־מתכת כסף הכלים אלפים וארבע מאות משקולות, לפי המשקל המקבל בקדש.
שלשים ומאה הקערה האחת – מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: שלשים ומאה משקלה (במדבר ז׳:י״ג), ולא פירש באיזו שקל, לכך חזר ושנאן כאן וכלל בכולן: כל כסף הכלים בשקל הקדש.
כל כסף הכלים וגומ׳ – לימדך שהיו כלי בית הקדשא מכוונין במשקלן, שוקלן אחד אחד וחוזר ושוקלן כולן כאחד, לא ריבה ולא מיעט.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34: ״המקדש״.
שלשים ומאה הקערה אחת וגו' EACH CHARGER OF SILVER WEIGHING AN HUNDRED AND THIRTY SHEKELS etc. – Why is this stated at all since it has already been staled several times? But because it has only been said "the weight thereof was 130 shekels", but it does not explain according to which shekel this is reckoned, it (Scripture) therefore repeats it (the number of shekels) here and then makes a general statement with regard to all of them: "all the silver of the vessels was [two thousand and four hundred shekels] after the shekels of the Sanctuary".
כל כסף הכלים ALL THE SILVER OF THE VESSELS [WAS TWO THOUSAND AND FOUR HUNDRED SHEKELS etc.] – By giving the sum total of the shekels it teaches you that the vessels of the Sanctuary had their weight exact (thus e.g. a bowl of 70 shekels was exactly 70, neither more nor less) – whether one weighed them each separately or whether one weighed them all together he got neither more nor less than it should have been (Sifre Bemidbar 7).
פס׳: שלשים ומאה הקערה האחת כסף ושבעים המזרק האחד כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות בשקל הקדש – זה בא ללמד. בוא וראה שהדיוט שוקל אחד אחד 1ושוקלן כאחד פעמים מרבה ופעמים ממעט אבל בשקל הקדש בין בכלל בין בפרט לא ריבה ולא מיעט:
1. ושוקלם כולם כאחד כצ״ל וכן הגיה הגר״א בספרי. והיינו אם שקלן אח״כ בבת אחת אי אפשר שיהיה משקלם שוה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק פד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 84]

שלשים ומאה הקערה האחת וגו׳ מת״ל לפי שנא׳ שלשי׳ ומאה משקלה ולא פי׳ באיזה שקל לכך חזר ושנאה כאן וכלל בכלן כל כסף הכלי׳ בשקל הקדש. כדתניא בספרי שלשים ומאה הקער׳ האחת למה נאמר לפי שהו׳ אומ׳ קרבנו קער׳ כסף אחת וגו׳ אין לי אלא מזר׳ שנתפר׳ בו שהוא בשקל הקדש קער׳ מניין ת״ל כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות בשקל הקדש פי׳ אי לאו תרא דהכא הוה אמינא דבשקל הקדש דכתיב במזרק אמזרק לחודיה קאי ולא על הקערה ולא היינו יודעים באיזה שקל הם הק״ל של קערה לכך חזר ושנא׳ כאן וכלל כלן בשקל הקד׳ ומפני שהיה צריך לכלול הכל לומ׳ כל כסף הכלי׳ אלפי׳ וארבע מאות בשקל הקד׳ ללמד שכל שקליהן בשקל הקד׳ היו חזר וכת׳ שלשי׳ ומא׳ הקער׳ ושבעי׳ המזרק כדי שיאמר אחר כן כל כסף הכלי׳ אלפים וארבע מאות בשקל הקדש:
כל כסף הכלים וגו׳ למדך שהיו כלי המקדש מכוונים במשקלים שוקלן אחד א׳ ושוקלן כלן כאח׳ לא רבה ולא מעט. ורמב״ן ז״ל כתב בזה ואיני מבין טעמ׳ בדבר זה שאם נחשוב שהו׳ נס מה תועלת יש בדבר שיעש׳ בו הנס הזה ואם כדרך כל הארץ הוא בכל המשקלו׳ למה הזכיר אותו הכתו׳ ונ״ל שהמביאו אל המבוכה הזאת אינו אלא מפני שחשב שפי׳ מכווני׳ במשקלם הוא שהמשקל של פרוטרוטין היה שוה למשקל של כלן יחד והוא מה שכתו׳ אחריו שוקלן אחד אחד ושוקלן כלן כאחד לא רבה ולא מעט אבל אנחנו נאמר שפירוש שהיו מכוונים במשקלם הוא שהמשקל של פרוטרוט האחד שוה למשקל של פרוטרוט האחר שאם היה המשקל האחד בלא שום הכרע היה גם המשקל האחר כן ואם היה במשקל האח׳ הכרע היה גם במשקל האח׳ כדמות ההכרע ההוא בלי תוספת ומגרעת לא כדרך השוקלים שאינ׳ מדקדקי׳ במשקל הפרוטרוט כל כך בצמצום ולפעמי׳ יהיה בו הכרע ולפעמים לא יהיה בו וכשחוזר לשוקלן כלן יחד פעמים מרבה פעמים ממעט אבל משקל כלי בית המקד׳ אינו כן אלא שהיו כל כך מכוונים המשקלי׳ של פרוטרוט עד שלא היה הפר׳ בין המשקלין של פרוטרוט למשקל של כלן יחד וזהו מה שאמר בספרי שלא ככלי הדיוט כלי בית העולמי׳ כלי הדיוט שוקלן אחד אחד ושוקלן כלן כאחד פעמים מרבה פעמים ממעיט אבל כלי המקדש אינן כן אלא שוקלן אחד אחד וחוזר ושוקלן כלן יחד ולא רבה ולא מעט:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק פד]

שהיו כלי בית המקדש מכוונים כו׳. בספרי אמר שלא ככלי הדיוט כלי בית עולמים, כלי הדיוט שוקלן אחד אחד ושוקלן כולן כאחד פעמים מרבה פעמים ממעט. והקשה הרא״ם על זה, דאם הוא נס – מה תועלת יש בנס הזה, ואם כדרך כל הארץ – הלא כן בכל המשקלות, [ו]⁠למה הזכיר אותו הכתוב. ואין זה קשיא כלל, כי בודאי חידוש גדול, כי אי אפשר לצמצם כל כלי שלא יהיה יתר או פחות במשקלו, [ו]⁠כאשר יצטרפו הרבה יחד נעשה ממנו תוספות משקל. ובכלי המשכן לא היה זה, בין שהיה על ידי נס ובין שהיה דרך אומנות, חידוש גדול היה. וענין זה החידוש יש לו טעם מופלא, וזה כי כמו שהיה טעם למה היה משקל הכף עשרה, כך יש טעם שצריכין כל הכפות ביחד להיות משקלם מאה ועשרים, ואם היה מעט תוספות בכף אחת, היה מצטרף הכל יחד, ולא היה נמצא זה החשבון בכלל הכפות שהיו י״ב. ואמר כי המשקל היה מצומצם, כי היה המשקל שלהם מורה על דבר, ולא דבר ריק הוא, לכך נעשה דבר זה בכלי בית עולמים:
הַקְעָרָה האחת: בגיליון א׳ מס״ס נכתב בצדו, ספרי׳ אחרי׳ הַקֳעָרָה. גם במקר׳ גדולה יש הערה מזה החילוף, אבל בספרי׳ שלנו הקו״ף בשוא לבדו. וכן כתו׳ בשרשי׳ שרש קער. [הַקְּעָרָה].
באיזו שקל. פירוש דאי לאו האי קרא ה״א בשקל הקודש דכתיב גבי מזרק עליה לחודא קאי, לכך כתיב שלשים ומאה הקערה וגו׳:
מכוונים. פירוש כל אחד מכוון למשקל חבירו אף שבכלי הדיוט אין דרך לצמצם הכרעות, אבל כלי הקודש היו זה כזה בצמצום. והטעם נראה לי להורות אף שלכל אחד מן הנשיאים היה הכוונה בקרבנו כנגד שבטו וכמו שכתב רבינו בחיי בפרשה הזאת היו השיעורים והמשקלות כולן שוים להורות שכוונת כולן לאל אחד ב״ה:
By which shekel standard. Meaning that if not for this verse one would have said that the "holy shekel" written regarding the bowl referred to it alone. Therefore it wrote "one hundred thirty [shekolim was the weight of] each tray…"
Precision. Meaning that each one was precisely the weight of the other, even though the scales of an individual do not normally weigh exactly, however the Sanctuary vessels were exactly the same. It appears to me that the reason was to show that even though the thoughts of each leader were directed towards his tribe, as Rabbeinu Bachaye writes in this Parshah, the volumes and the weights were equal to show that they all intended them for the same God.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק פד]

מאת נשיאי ישראל – בא ללמד שכולם נתנו אל לבם עצה זו ביחד והיו כולם שוים בזכות המצוה שהתעוררו ע״ז מעצמם כולם בשוה, וחזר ואמר קערות כסף שתים עשרה, שהיו כולם שוים שלא נמצא בם פסול שיצטרך להביא אחר תמורתו וגם י״ל שקמ״ל שלא נמצא פסול בסולת שהיה ממלא את הקערה והמזרק בכל משך זמן החנוכה. ואמר שנית שלשים ומאה הקערה האחת כל כסף הכלים, שכ״ז הוא למותר, [א] ללמד שגם שקל הקערה היה בשקל הקדש כנ״ל (סי׳ קנ״ה), [ב] ללמד שהיה המשקל שוה בין כששקלם אחד אחד בין כששקלם יחד, ולר׳ נתן מלמד שהיה כסף צרוף שאף שיתיכנו כמה פעמים ישאר משקל זה בכוון. ועז״א כל כסף הכלים. ר״ל אף שיתיך הכלים ויעשה מהם כסף ישאר המשקל הזה:
שלשים ומאה וגו׳: ולא כתיב שהיו מלאים סולת כמו בסמוך (פסוק פ״ו) בכפות זהב, משום דלא חזר המקרא למנות אלא מה שבא בחידוש, ללמדנו שהיה קרבן צבור דכל ישראל, והמנחה לא היה חידוש. משא״כ הכלים שנעשו בזה כלי שרת שבאין דווקא משל צבור.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתמלבי״םנצי״בהכל
 
(פו) כַּפּ֨וֹת זָהָ֤ב שְׁתֵּים⁠־עֶשְׂרֵה֙ מְלֵאֹ֣ת קְטֹ֔רֶת עֲשָׂרָ֧ה עֲשָׂרָ֛ה הַכַּ֖ף בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ כׇּל⁠־זְהַ֥ב הַכַּפּ֖וֹת עֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָֽה׃
the twelve golden ladles, full of incense, weighing ten shekels apiece, after the shekel of the sanctuary; all the gold of the ladles weighed one hundred twenty shekels;
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתמלבי״םנצי״בעודהכל
[פסקא נה]
״כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה״ – לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: ״כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב״ (במדבר ז׳:כ׳), הִיא שֶׁלַּזָּהָב וּמִשְׁקָלָהּ שֶׁלַּכֶּסֶף. אַתָּה אוֹמֵר הִיא שֶׁלַּזָּהָב וּמִשְׁקָלָהּ שֶׁלַּכֶּסֶף, אוֹ הִיא שֶׁלַּכֶּסֶף וּמִשְׁקָלָהּ שֶׁלַּזָּהָב? תִּלְמֹד לוֹמַר ״כָּל זְהַב הַכַּפּוֹת עֶשְׁרִים וּמֵאָה״, הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן, אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן: הִיא שֶׁלַּזָּהָב וּמִשְׁקָלָהּ שֶׁלַּכֶּסֶף. מַעֲלִים עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁהִקְרִיב שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב, הֵן הֵן שֶׁנִּתְנַדְּבוּ וְלֹא אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל.
[פסקא נו]
״כָּל הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים״ – לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: ״פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר״ (במדבר ז׳:כ״א), מְלַמֵּד שֶׁכֻּלָּם כָּשְׁרוּ לָעוֹלָה, אוֹ כֶּבֶשׂ שֶׁנִּתְפָּרַשׁ בּוֹ כָּשֵׁר לָעוֹלָה, וּשְׁאָר כֻּלָּם לֹא כָשְׁרוּ לָעוֹלָה? תִּלְמֹד לוֹמַר ״כָּל הַבָּקָר לָעֹלָה״ – מַגִּיד שֶׁכֻּלָּם כָּשְׁרוּ לָעוֹלָה. מַעֲלִים עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁהִקְרִיב שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים, אֵילִים שְׁנֵים עָשָׂר, כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר, הֵם הֵם שֶׁנִּתְנַדְּבוּ וְלֹא אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל.

Piska 55

"Golden spoons, twelve": Why is this mentioned? (Ibid. 14) "One spoon ten gold": It is of gold, and its weight is of silver (shekels). You say it is of gold and its weight is of silver. But perhaps it is of silver and its weight is of gold! It is, therefore, written (Ibid. 86) "All the gold of the spoons — one hundred and twenty.⁠" It is not the second assumption that is correct, but the first. It is of gold, and its weight is of silver. "Golden spoons": the same that were donated, no unfitness having befallen them. And it is accounted to each one as if he had offered twelve dishes, twelve bowls, and twelve spoons.
בָּזִכֵּי דְּדַהְבָּא תַּרְתַּא עַשְׂרֵי מָלְיָן קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָּא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הָוֵי מַתְקָלַהּ דְּבָזִכָּא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא כָּל דְּהַב בָּזִכַּיָּא מְאָה וְעֶשְׂרִין.
The golden censers were twelve, full of fragrant incense, weighing each ten shekels; the weight of the censers was, in shekels of the sanctuary, all the gold of the censers one hundred and twenty (shekels).
בזיכיןא דדהב בתרתין עשריג מליין קטרה מן עשרה עשרה בזיכה בסלעי בית קודשהד כל דהביןה דבזיכיהו מאה ועשריןז.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בזיכין״) גם נוסח חילופי: ״בזיקין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״תרתין ... עשרה״) נוסח אחר: ״תרתי עשרה מליין קטורן בוסמנין טבין מן ע׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עשרי״) גם נוסח חילופי: ״תרי עשר״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קודשה״) גם נוסח חילופי: ״קוד׳⁠ ⁠⁠״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דהבין״) גם נוסח חילופי: ״דהב״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דבזיכיה״) גם נוסח חילופי: ״בזיכה״.
ז. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״סלעין״.
בזיכי דדהבא תריסירי כלקבל רברבי ישראל מליין קטורת בוסמין טבין מתקל עשר סילעין הוה מתקלא דבזיכא בסילעי בית קודשא כלקבל עשירתא דביריא כל דהב בזיכיא מאה ועשרין כלקבל שניא דחייא בהון משה נביא.
The golden pans were twelve, answering to the princes of Israel, full of good sweet incense; the weight of ten shekels was the weight of each pan, answering to the Ten Words; all the gold of the pans, one hundred and and twenty (shekels), answering to the years lived by Mosheh the prophet.
[טו] כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וכו׳ – לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב, וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ אִם הִיא שֶׁל זָהָב וּמִשְׁקָלָהּ שֶׁל כֶּסֶף, אוֹ הִיא שֶׁל כֶּסֶף וּמִשְׁקָלָהּ שֶׁל זָהָב, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: כָּל זְהַב הַכַּפּוֹת עֶשְׂרִים וּמֵאָה, הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן, וּמַעֲלִים עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁהִקְרִיב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה כַּפּוֹת, וְהֵן הֵן שֶׁנִּתְנַדְּבוּ וְלֹא אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל.
כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה – שֶׁהֵם שְׁקוּלִים מֵאָה וְעֶשְׂרִים, כְּנֶגֶד יְמֵי משֶׁה הֶחָסִיד. וְכֵן [וכל] קָרְבַּן נְפָשׁוֹת כְּנֶגֶד אֵלּוּ, פָּרִים כְּנֶגֶד מְלָכִים, אֵילִים כְּנֶגֶד נְשִׂיאִים, שְׂעִיר עִזִּים כְּנֶגֶד רוֹזְנִים וּסְגָנִים וּפַחוֹת, וּכְבָשִׂים כְּנֶגֶד פְּקִידִים: וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי (שמואל ב ח׳:י״ח). פָּרִים שֶׁל זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, כְּנֶגֶד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים, וְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת, כַּפָּרָה עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף שֶׁמֵּתוּ בְּבַעַל פְּעוֹר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק פד]

וַדֻרֻוגֻ אַלדַ׳הַבִּ את׳נַא עַשַׁרַ מַמלֻואַתֹ בֻּכֻ׳ורַא כֻּלֻּ דִרגֵ מִן עַשַׁרַתִ מַתַּ׳אקִיְלֵ בִּמִת׳קַאלִ אלּקֻדֻסִ פַדַ׳לִךַּ גַמִיעֻ דַ׳הַבִּ אלדֻרֻוגִ מִאַתֹ וַעִשׁרֻוןַ מִת׳קַאלַא
ומגרות הזהב שתים עשרה, ממלאות סממני איוד, כל⁠־מגרה, מן עשרת משקולות, לפי המשקל המקבל בקדש, אזי כל⁠־זהב המגרות, מאה ועשרים משקולות.
כפות זהב שתים עשרה – למה נאמר? לפי שנאמר: כף אחת עשרה זהב (במדבר ז׳:י״ד) – היא של זהב ומשקלה עשרה שקלים של כסף, או אינו אלא כף אחת של כסף ומשקלה עשרה שקלים של זהב, ושיקלי הזהב אינן משקלן שוה לשקלי כסף, תלמוד לומר: כפות זהב – של זהב היו.
כפות זהב שתים עשרה THE GOLDEN SPOONS WERE TWELVE – Why is this stated at all, since we have been told that twelve princes brought each one spoon? But because it is stated in each instance: "one spoon עשרה זהב", I might explain it either as meaning: it was of gold but its weight was ten shekels of silver, or, perhaps, not so, but it means: one spoon of silver and the weight thereof ten gold-shekels – and the gold-shekels have not their weight equal to those of silver-shekels – Scripture therefore states here, "golden spoons" – the spoons themselves were of gold (Sifre Bemidbar 7).
פס׳: כפות זהב שתים עשרה מלאות קטורת עשרה עשרה הכף בשקל הקדש כל זהב הכפות עשרים ומאה1זהו שאמר היא של זהב ומשקלה של כסף בשקל הקדש:
1. זהו שאמר היא של זהב וכו׳. מבואר לעיל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק פד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 84]

כפות זהב שתים עשרה למה נאמר לפי שנ׳ כף אחת עשרה זהב היא של זהב ומשקלה שקלים של כסף או אינו אלא של כסף ומשקלה שקלי זהב ששקלי זהב אין משקלם שוה לשל כסף ת״ל כפו׳ זהב. בספרי פי׳ משום דמקרא דכף אחת עשר׳ זהב לא משתמ׳ זהב דכתי׳ ביה אי אכף קאי שהכף של זהב אי אעשרה קאי שהיו השקלי׳ שלו של זהב חזר וכת׳ כאן כפו׳ זהב וגו׳ ללמד שהכפו׳ היו של זהב ומשו׳ דקשיא ליה לרש״י ז״ל בפירוש זה דלמה לי קרא דכפו׳ זהב בלאו קרא דכפות זהב תיפוק לי מקרא דכף אחת דעל כרחך לומ׳ דזהב דכתיב ביה אכף קאי דאי אעשרה שקלים דסמיך ליה שהיו שקלים של זהב מאי נפקא מינה אם יהיו של כסף או של זהב משקל השקל לעולם אחד הוא תירץ בזה ואמר ושקלי זהב אין משקלם שוה לשל כסף ויש לתמוה כיון דמקרא דכפות זהב לא למדנו אלא שהזהב הכתוב בקרא דכף אחת אכף קאי אם כן לא ידענו השקלים שלו אם הן של כסף או של זהב וליכא למימר דאי לאו קרא דכפות זהב הוה מספקא לן זהב דכתיב בקרא דכף אחת אי אכף קאי אי אשקלים קאי השת׳ דכתיב קרא דכפות זהב ללמד שהכפו׳ היו של זהב עכ״ל דזהב דכתי׳ גבי כף אחת אשקלים קאי דאם לא כן תרתי למה לי דאיכא למימ׳ קרא דכפות זהב לפרושי קרא דכף אחת הוא דאתא וליכא למימר אי הכ׳ זהב דכתיב גבי כסף אחת למה לי תיפוק לי׳ מקרא דכפות זהב דאם כן קשיא קערות ומזרקים דכתי׳ הכא קערות כסף שתי׳ עשר׳ ומזרקי כסף שני׳ עשר ואפי׳ הכי כתב לעיל מיניה קערת כסף אחת מזרק אח׳ כסף אלא עכ״ל אורחא דקרא הוא להזכיר הענין בפרטן ובכללן וא״ת למה לא תרצו בספרי דמה שחזר וכתב כאן כפות זהב שתי׳ עשרה הוא כדי ללמד שהם הם שהתנדבו ולא אירע בהן פסלות כמו שתרצו גבי קערות כסף שתי׳ עשרה אם מפני שכבר השמיענו זה בקערות כסף שתי׳ עשר׳ וה״ה כל השאר א״כ מזרקי כסף שנים עשר למה נאמר אם ללמד שהם הם שהתנדבו ולא אירע בהן פסלות הרי כבר השמיענו זה בקערו׳ וה״ה כל השאר אלא עכ״ל דאי לאו האי קרא ה״א דוקא בקערות כסף הוא שהעיד הכתו׳ שלא אירע בהן פסלות אבל במזרקי כסף וכפות זהב שלא העיד בהן הכתו׳ לא א״כ למה אמרו גבי כפות שבא ללמד שלא איר׳ בהן פסלות כמו שאמרו גבי קערו׳ ומזרקים אבל אמרו ללמד שהכפות היו של זהב.
ושמא י״ל דאף כאן י״ל שמה שחזר הכתוב וכתבו כאן הוא כדי ללמ׳ שהם הם שהתנדבו ולא אירע בהן פסלו׳ אלא שלא הוצרכו לומ׳ זה מפני שכבר תרצו זה גבי קערות כסף שתים עשרה ומשם נלמוד התשובה בכל המקראו׳ שהוכפלו כאן דהיינו במזרקי כסף וכפות זהב ולפיכך לא כתב רש״י ז״ל כלום במזרקי כסף שני׳ עשר למה הוכפל כאן וגם בספרי לא דרשו בו כלום אבל בכפות זהב שיש ללמוד ממנו עוד שמה שהוכפ׳ כאן הוא כדי ללמד שהכפות היו של זהב הוכרחו בספרי להזכיר בו הטעם שהוא טעם חדש וליכא למימר אימא כולה קרא להכי הוא דאת׳ דכיון דשאר קראי דקערו׳ ומזרקים הוכפלו כדי ללמד שלא אירע בהן פסלות עכ״ל דהאי קרא נמי ללמד שלא אירע בה פסלות הוא דאתא ומדסמך הזהב אל הכפות למדנו גם כן שהכפות היו של זהב וזהב דכף אח׳ אכף קאי ולא אעשרה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק פד]

כפות זהב למה נאמר. פירוש, כי שני פעמים כתיב ״כפות זהב שתים עשרה״, ולא הוי למכתב רק ׳עשרה עשרה הכף בשקל הקודש׳ בקרא השני (כאן), ולמה נכתב פעם שנית ״כפות זהב שתים עשרה״, אם בא לומר שלא אירע בהן פסול, בראשון סגי למכתב, אלא זה אתא למלתא אחריתי, למילף שהיו הכפות של זהב:
כפות זהב של זהב היו. הקשה הרא״ם, דהשתא לא ידעינן אם המשקל של זהב או של כסף, דאפשר ד״זהב״ קאי אכפות, לומר שהם של זהב. ולא הקשה כלום, דודאי כאשר כתוב בפירוש שהיה המשקל של זהב, אז על כרחך צריך אתה לומר המשקל היה של זהב, ומשקל של זהב משתנה ממשקל של כסף (רש״י כאן), אבל השתא ״זהב״ א״כפות״ קאי. דאין לומר כלל ד״זהב״ הכתוב קאי על משקל, שהיה המשקל של זהב, דאם כן לא ידעינן ממה היה הכף – אם מן כסף או זהב או נחושת, שאין לומר אזה כלל דסמך הכתוב אמה שכתוב אחר כך בחשבון הכלל, שאמר ״כפות זהב שתים עשרה״, דמאי שנא בכל הכלים שמפרש ״מזרק כסף״, וכל הדברים אשר זכר, ואצל הכף לא יזכור של מה היה, אלא על כרחך ״זהב״ דכתיב קאי על הכף, שהיה של זהב. בשלמא דהוי אמרינן מתחלה דמצינו למימר שהכתוב רצה לומר הכף היה של כסף והמשקל היה של זהב, אף על גב דלא נזכר בפירוש שהיה הכף של כסף, זה אין קשיא, שהכתוב סומך אמה שהזכיר לפני זה ״מזרק כסף״ ו״קערת כסף״, ועל זה קאי שאמר ״כף אחת״ של כסף, אם כן ״זהב״ קאי על כף. והשתא ״עשרה״ כתיב בלא ״זהב״, וסתמא משקל – של כסף הוא, דודאי היכי דכתיב ״עשרה״ סתמא אין לפרש אותו רק כסף. ועוד, דכאן כתיב ״כפות זהב שתים עשרה עשרה הכף״, אם כן בסתם משקל מדבר הכתוב, שהרי לא נאמר אצל המשקל ״זהב״, ולמה נאמר שהוא של זהב:
ואם תאמר, ולמה לא כתב למעלה ׳כף זהב עשרה׳ – שיכתוב מה היה הכף אם של זהב או של כסף, כדכתיב אצל הקערה ״קערת כסף וגו׳⁠ ⁠⁠״. ויש לומר, משום הדרש שדרשו (במדב״ר יג, טז) ״כף אחת״ ׳זו התורה שנתנה מידו של הקדוש ברוך הוא׳ (רש״י פסוק כ), ולא שייך אצל זה זהב, כי לא תליא מידי בזהב. ואצל ״עשרה״ שייך זהב, לפי שהוא נגד עשרת דברות, שנאמר עליהן (תהלים יט, יא) ״הנחמדים מזהב״:
היא של זהב ומשקלה. פירוש דזהב הכתוב בכף איני יודע אי קאי אכף שהוא היה של זהב או הכף היה של כסף והמשקל היה של זהב מפני ששקלי הזהב והכסף אינן שוין, ת״ל כפות זהב סמך זהב לכף למדנו דהכף היה של זהב דעשרה זהב אכף קאי. רא״ם. וא״ת ולמה לא מתרץ רש״י כמו שתירץ לעיל דלכך נכתב המניין ל״ל דהם הם שהתנדבו וכו׳, דהא בלאו הכי צ״ל כן דהא כתיב מזרקי כסף י״ב דקשה גם כן ל״ל מנינם, וצ״ל הם הם כו׳ ש״מ דדרך הפסוק ללמדך דבר אחד בכל כלי וכלי. ונ״ל דק״ל ל״ל למכתב זהב הל״ל כפות שתים עשרה. והרא״ם תירץ מש״ה נכתב המנין ל״ל דהם הם שהתנדבו וכו׳ אלא מדסמך הזהב אל הכפות למדנו ג״כ וכדפירשתי לעיל:
It was golden and it weighed. Meaning that I would not know whether the word "gold" written regarding the spoon refers to the spoon — which was golden, or whether it was actually silver and its weight was "of gold", given that the shekolim of gold and those of silver were not equal. Therefore the Torah said "golden spoons", juxtaposing the words "gold" and "spoon" to teach that the spoon was golden and that [the words] "ten gold" refers to the spoon. Re'm. You might ask: Why didn't Rashi answer as he did previously, that the number was written because they were the exact same ones that were donated. For even without his answer one would have to say so, given that the Torah writes "bowls of silver, twelve" where this raises the difficulty: Why do I need the number? One must answer that they are the exact ones etc. Thus, we see that it is normal of the Torah to teach the same novelty for each and every utensil. It appears to me that Rashi was answering the question: Why did it write "golden" when it should have just written "twelve spoons"? Re'm answers that the number was written in order to tell one that they were the exact same ones that were donated, however since the word "gold" and "spoons" were juxtaposed we also learn like I explained above.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק פד]

כפות זהב שתים עשרה – מ״ש למה נאמר וכו׳ התבאר למעלה (סי׳ קנ״ו). ומ״ש כפות זהב שתים עשרה מעלים על כל אחד, ר״ל שאחר שספר לכל אחד קרבנו ביחוד שהוא הזכות המיוחד לו במצותו ספר כללות כולם שהוא זכות הכולל לרבים שהשתתפו במצוה שכ״א יש לו זכות במצוה הכוללת שנעשית בצבור, ולוקח שכר הכללי, ומ״ש הן הן שהתנדבו התבאר בסי׳ הקודם:
מלאות קטורת: זה בא בחידוש – קטורת זרה על מזבח החיצון, ומשום שהיה קרבן צבור.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתמלבי״םנצי״בהכל
 
(פז) {מפטיר} כׇּל⁠־הַבָּקָ֨ר לָעֹלָ֜ה שְׁנֵ֧ים עָשָׂ֣ר פָּרִ֗ים אֵילִ֤ם שְׁנֵים⁠־עָשָׂר֙ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי⁠־שָׁנָ֛ה שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר וּמִנְחָתָ֑ם וּשְׂעִירֵ֥י עִזִּ֛ים שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר לְחַטָּֽאת׃
all the cattle for the burnt offering twelve bulls, the rams twelve, the male lambs a year old twelve, and their meal offering; and the male goats for a sin offering twelve;
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״םר׳ בחייאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםמלבי״םנצי״במשך חכמהעודהכל

Piska 56

"All the cattle for the burnt-offering: twelve bullocks, etc.⁠" Why is this mentioned? It is written (Ibid. 15) "One young bullock, one ram, one lamb of its first year for a burnt-offering.⁠" We are hereby taught that they are all valid as a burnt-offering. __ But perhaps only the lamb, where it is explicitly written, is valid as a burnt-offering, but not the others. It is, therefore, written "All the cattle for the burnt-offering.⁠" We are here apprised that they are all valid as a burnt-offering. And it is accounted to each one as if he had offered twelve young bullocks, twelve rams, twelve lambs, and twelve he-goats. And they were the same that were donated, no unfitness having befallen them.
כָּל תּוֹרֵי לַעֲלָתָא תְּרֵי עֲשַׂר תּוֹרִין דִּכְרִין תְּרֵי עֲשַׂר אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא תְּרֵי עֲשַׂר וּמִנְחָתְהוֹן וּצְפִירֵי בְּנֵי עִזֵּי תְּרֵי עֲשַׂר לְחַטָּתָא.
All the bulls for the burnt offering were twelve bulls, rams twelve, lambs of the year twelve, and their minchas. And for the sin offering twelve kids of the goats.
כָּל הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים אֵילִם שְׁנֵים עָשָׂר כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר וּמִנְחָתָם וּשְׂעִירֵי עִזִּים שְׁנֵים עָשָׂר לְחַטָּאת
כָּל תּוֹרֵי לַעֲלָתָא תְּרֵי עֲשַׂר תּוֹרִין דִּכְרִין תְּרֵי עֲשַׂר אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא תְּרֵי עֲשַׂר וּמִנְחַתְהוֹן וּצְפִירֵי בְנֵי (ח״נ בַּר) עִזֵּי תְּרֵי עֲשַׂר לְחַטָּתָא
למה לא הוזכרה מנחה גם בשלמים?
א. בפסוקנו המדבר בעולות הנשיאים נאמר ״כָּל הַבָּקָר לָעֹלָה ... וּמִנְחָתָם״ ות״א ״כָּל תּוֹרֵי לַעֲלָתָא ... וּמִנְחַתְהוֹן״. אבל בפסוק הבא ״וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים״ לא נאמר ״וּמִנְחָתָם״. וכתב על כך הגרי״ז:⁠1
מה דלא כתיב בקרא ומנחתם גבי שלמים רק גבי העולות – י״ל למ״ד דלא קרבו נסכים במדבר א״כ הרי בע״כ דהמנחת נסכים שהוזכר כאן בקרא הי׳ הוראת שעה. וא״כ י״ל דההוראת שעה לא היה רק על העולות ולא על השלמים.
פירוש: מכיוון שלהלן בפרשת שלח נתבאר שששלמים וגם עולות טעונים מנחת נסכים כמפורש שם: ״וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה׳ עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה... וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַה׳ מִנְחָה סֹלֶת... וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח״ (טו ב-ד), אם כן מדוע רק אצל עולות הנשיאים נזכרה המנחה ולא אצל השלמים? ומדוע בעולות עצמן לא נאמר ״ומנחתם ונסכיהם״ לכלול גם את היין, אלא ״ומנחתם״ בלבד? ועל כך השיב הגרי״ז שלמ״ד לא קרבו נסכים במדבר [בקרבנות יחיד] היתה זו הוראת שעה, כלומר: עם העולות של הנשיאים הקריבו נסכים בלי יין ולא היה יין בקרבנות הנשיאים,⁠2 ועם השלמים – לא הובאו מנחת נסכים.
גם בתרגומים נזכר ״וּמִנְחָתָם״ – ״וּמִנְחַתְהוֹן״, אצל העולה בלבד כלשון הכתוב. אך כמובן שאין להוכיח מהם כגרי״ז או כנצי״ב החולק עליו כמובא בהערה. ואולם המיוחס ליונתן הוסיף לשני הפסוקים תרגום מדרשי:
כָּל תּוֹרֵי לַעֲלָתָא תְּרֵיסַר תּוֹרֵי לְרַב בֵּית אַבָּא דִיכְרָא דִיכְרִין תְּרֵיסַר מְטוּל דִיהוֹבְדוּן תְּרֵיסַר רַבְרְבֵי יִשְׁמָעֵאל אִמְּרִין בְּנֵי שָׁנָה תְּרֵיסַר מְטוּל דִיהוֹבְדוּן תְּרֵיסַר רַבְרְבֵי פָּרַס וּמִנְחַתְהוֹן מְטוּל דְּיַעֲדֵי כַפְנָא מִן עַלְמָא וּצְפִירֵי עִזִּין תְּרֵיסַר לְחַטָּאתָא מְטוּל לְכַפָּרָא עַל חוֹבֵי תְּרֵיסַר שִׁבְטַיָּא (פס׳ פז)
[כל הבקר לעולה שנים עשׂר פרים. לנשׂיא בית אב – איל. אילים שנים עשׂר בשביל שיאבדו שנים עשׂר נשׂיאי ישמעאל. כבשׂים בני שנה שנים עשׂר בשביל שיאבדו שנים עשׂר נשׂיאי פרס. ומִנחתם – בשביל שיוסר רעב מִן העולם. ושׂעירי עִזים שנים עשׂר לחטאת – בשביל לכפר על עוונות שנים עשׂר השבטים]
וְכָל תּוֹרֵי לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא עֶשְׂרִין וְאַרְבַּע תּוֹרִין כָּל קֳבֵיל עֶשְׂרִין וְאַרְבַּע מַטַּרְתָּא דִכְרֵי שִׁתִּין כָּל קֳבֵיל שִׁתִּין שְׁנִין דַּהֲוָה יִצְחָק כַּד יְלִיד יָת יַעֲקֹב בָּרְחֵי שִׁתִּין כָּל קֳבֵיל שִׁתִּין אָתִין דְּבִרְכַת כַּהֲנַיָּא אִמְּרִין בְּנֵי שָׁנָה שִׁתִּין לְכַפָּרָא עַל שִׁתִּין רִיבְוָן דְיִשְׂרָאֵל (פס׳ פח)
[וכל הבקר לזבח הקדשים עשׂרים וארבעה פרים כנגד עשׂרים וארבעה מִשׁמרות. אילים שִׁשׁים כנגד שִׁשׁים שנים שהיה יצחק כאשר ילד את יעקב. עתודים שִׁשׁים כנגד שִׁשׁים אותיות של ברכת כהנים. כבשׂים בני שנה שִׁשׁים – לכפר על שִׁשׁים ריבוא של ישׂראל]
ב. לתוספת ״בַּר״ / ״בְנֵי״, עיין ויק׳ א י.
1. חידושי מרן רי״ז הלוי על התורה, ירושלים תשכ״ג, עמ׳ לג.
2. דברי הגרי״ז נתבארו בהרחבה אצל הרב מ״מ שולזינגר, ״פניני רבינו הגרי״ז״ בני ברק תשנ״ג עמ׳ תנ-תנב. ושם ציין למחלוקת רמב״ן כנגד רש״י ותוס׳ (קידושין לז ע״ב, זבחים קיא ע״א), וכתב שבניגוד לדברי רמב״ן שכתב ״הנשיאים בחנוכה שלהם לא הביאו נסכים״ (דברי רמב״ן הובאו להלן טו ב), לפי רש״י כן הביאו, כמבואר גם בפירושו לשה״ש ה א: ״באתי לגני – בימי חנוכת הבית. אריתי – נאמר על שם הקטורת שהקטירו קטורת יחיד הנשיאים על מזבח החיצון ונתקבלה והוא דבר שאינו נוהג לדורות ועל כן נאמר אכלתי יערי עם דבשי... שתיתי ייני – הם הנסכים״. [אך עיין גם בספרו ״משמר הלוי״ לערכין (דף יב ע״א עמ׳ רנח) שהביא בשם הגרי״ז: ״רש״י והרמב״ם פליגי בכל מנחת נסכים אם היין שייך לשמן ולסולת, לרש״י במנחות (ק״ד ב) נקט דהמתנדב מנחת נסכים מביא סלת שמן ויין ולכאורה היינו משום דס״ל דהסלת השמן והיין שייכי זה בזה. אולם מדברי הרמב״ם בפ״ב ממעשה״ק ה״א משמע דמביא רק סלת ושמן בלי יין, דמנחת נסכים היינו סלת ושמן בלי יין, ולדבריו נמצא דהסלת והשמן אין להם שייכות ליין״. ואם כך, לפי הבנת הגרי״ז ברמב״ם, מבואר מדוע הנשיאים הביאו רק מנחה בלא יין, כיון שמנחתם באה בנדבה והמתנדב מנחה לא מביא יין]. ומכל מקום הנצי״ב ב״העמק דבר״ (נשא ז טו) וב״עמק הנציב״ לספרי (פ׳ נשא עמ׳ קפב טור א) אינו מסכים עם הגרי״ז, כמו שהביא הרמ״מ שולזינגר ב״פניני רבינו הגרי״ז״ שם.
כל תורי לעלתה תרין עשרא תורין דכרין תרין עשרב אמרין בני שתהון תרין עשר ומנחתהון וצפירין דעזין תרין עשרג לחטאתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עשר״) גם נוסח חילופי: ״תרי {עשר}״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עשר״) גם נוסח חילופי: ״תרי {עשר}״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וצפירין דעזין תרין עשר״) גם נוסח חילופי: ״צפירי בר עיזין תרי ע׳⁠ ⁠⁠״.
כל תורי לעלתא תריסר תורא לרב בית אבא דיכרא דיכרין תריסר מטול דיהובדון תריסר רברבי ישמעאל אימרין בני שנה תריסר מטול דיהובדון תריסר רברבי עשו ומנחתהון מטול דיעדי כפנא מן עלמא וצפירי עיזין תריסר לחטאתא מטול לכפרא על חובי תריסר שבטיא.
All the bullocks for the burnt offering, twelve, a bullock for a prince of the house of the fathers; twelve rams, because the twelve princes of Ishmael would perish; twelve lambs of the year, because the twelve princes of Persia would perish; and their minchas, that famine might be removed from the world; and twelve kids of the goats for the sin offering, to atone for the sins of the twelve tribes.
[טז] כָּל הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים – לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם כָּשֵׁר לְעוֹלָה אוֹ לָאו, לְפִי שֶׁלֹא נֶאֱמַר לְעֹלָה אֶלָּא בַּכֶּבֶשׂ, וּמִנַּיִן שֶׁכָּשְׁרוּ כֻּלָּן לְעוֹלָה, לְכָךְ אָמַר: כָּל הַבָּקָר לָעֹלָה, מַגִּיד שֶׁכֻּלָּם כָּשְׁרוּ לְעוֹלָה, וּמַעֲלִין עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּאִלּוּ הִקְרִיב שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים, וְהֵם הֵם שֶׁהִתְנַדְּבוּ וְלֹא אֵרַע בָּהֶם פְּסוּל.
אֵילִם שְׁנֵים עָשָׂר כְּבָשִׂים שְׁנֵים עָשָׂר – הִטִּיל הַכָּתוּב לָאֵילִים בֵּין פָּרִים לִכְבָשִׂים, לוֹמַר מַה פָּרִים וּכְבָשִׂים שֶׁנִּתְפָּרֵשׁ בָּהֶן לְעֹלָה כָּשְׁרוּ כֻּלָּם לְעֹלָה, אַף אֵילִים כָּשְׁרוּ כֻּלָּם לְעֹלָה, וּמַעֲלִים עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּאִלּוּ הִקְרִיב שְׁנֵים עָשָׂר אֵילִים וּשְׁנֵים עָשָׂר כְּבָשִׂים, וְהֵם הֵם שֶׁהִתְנַדְּבוּ וְלֹא אֵרַע בָּהֶם פְּסוּל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק פד]

וַגַמִיעֻ בַּקַרִ אלצַּעִידַתִ את׳נַא עַשַׁרַ תַּ׳ורַא וַאלּכִּבַּאשִׁ את׳נַא עַשַׁרַ וַאלּחַמַלַאןִ אִבּנַאאֻ סַנַתֵ את׳נַא עַשַׁרַ וַאלּבִּרִּ מַעַהֻם וַאלּעִתּדַאןִ את׳נַא עַשַׁרַ לִלזַכּוַתִ
וכל בקר העולה שנים עשר שורים, והאילים שנים עשר, והטלאים זכרים מן הכבשים או מן העזים בני שנה שנים עשר והדגן הבא אתם, ושעירי העזים שנים עשר לחטאת.
פס׳: כל הבקר לעולה שנים עשר – שלא נפסל אחד מהן:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק פד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 84]

כל הבקר לעולה – הקרבן הזה לנשיאים בחנוכת המזבח י״ב פרים י״ב אילים י״ב כבשים י״ב שעירי עזים, כנגד י״ב שבטים של מעלה.
וכבר ידעת כי הכבוד שירד בהר סיני הוא שנעתק אל המשכן, כשם שירד בהר סיני בדגלי מלאכי השרת כן ישראל בנסוע משכן עשוין דגלים, כשם שהגביל להר סיני ואמר (שמות י״ט:י״ג) לא תגע בו יד כן הגביל את המשכן (במדבר א׳:נ״א) והזר הקרב יומת, וכן הענין בכאן שנשלמה חנוכת המזבח והוקם המשכן הקריבו י״ב קרבנות כנגדו בהר סיני בנה משה י״ב מצבות לי״ב שבטי ישראל, והקריבו כאן כ״ד פרים כנגדו בהר סיני (שמות כ״ד:ה׳) ויזבחו זבחים שלמים לה׳ פרים.
ויתכן שהיו כ״ד וזה כנגד החיל השמאלי שהוא כ״ד שמות כאשר כתבתי בברכת כהנים, כי לא הזכיר הכתוב כמה היו. ומה שהקריבו ג״כ אילים ששים עתודים ששים כבשים ששים, כבר ידעת כי ששים מעלות הם כנגד שש קצוות, עשרה לכל קצה, ועל כן הקריבו ששים כנגד הששים כנגדו בסיני (שם) ושבעים מזקני ישראל, והוסיף עשרה כנגד הקצה השביעי שהוא קדש. וכשם שהזכיר בכאן ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, כנגדו בסיני (שם ל״ד) ובבא משה לפני ה׳ לדבר אתו יסיר את המסוה.
כל הבקר לעולה, "all the cattle for the burnt-offering, etc.⁠" This offering of the princes on the occasion of the inauguration of the Tabernacle comprised 12 bulls, 12 rams, 12 male sheep, 12 he-goats corresponding to the twelve tribes in the celestial spheres.
You are aware already that the attribute כבוד which descended on Mount Sinai was the same which now had taken up residence in the Tabernacle. Just as at the time this attribute descended onto Mount Sinai it was accompanied by myriads of ministering angels, so the journeys of the Jewish people with the Tabernacle took place under the auspices of flags. Just as at Mount Sinai God had warned the people not to touch the mountain (Exodus 19,13), a similar restriction was placed against entering the sacred domain of the Tabernacle when the Torah writes: "any stranger (non-priest) who approaches shall die" (Numbers 1,51).
Here too during the inauguration of the Altar and the Tabernacle, we have a replay of some of the events which occurred at the revelation at Mount Sinai. Twelve sacrifices were offered on this occasion, corresponding to the 12 monuments on behalf of the twelve tribes of Israel which Moses had erected in Exodus 24,4. On this occasion 24 bulls were offered (as peace-offerings).
It is likely that at Mount Sinai there were also 24 bulls offered, as the wording פרים "bulls (pl.) applied to 12 altars means there could not have been fewer than 24. This number 24 would correspond to the חיל השמאלי, which I discussed in connection with the priestly blessings on 6,27.[This was part of the kabbalistic aspect of the blessings in which the author described each of the names of God as represented by the tetragrammaton as "an army. I had condensed that section. Ed.]. The fact is that the Torah did not spell out precisely how many bulls had been offered at that time.
The reason that in addition to the bulls also 60 rams, 60 he-goats, 60 sheep in their first year were part of this inaugural offering has been touched upon in my commentary on Shir Hashirim 3,7 about the 60 bodyguards surrounding the bed of King Solomon. I stated there that the number 60 is a symbolism for the maximum degrees of rapprochement to the essence of God which may be achieved by the concept of קרבן. We had explained repeatedly that God extends His influence in six directions, i.e. the four directions East, West, North and South, plus down and up. It is perceived that in each direction this influence extends in ten stages until it reaches the outer perimeters of the universe. If one wants to approach the center at which God's essence is perceived to be, one has to progress from the outer perimeter of each direction inwards, i.e. a maximum of sixty stages, ten from each direction. There is a seventh "extremity,⁠" i.e. a purely spiritual concept as distinct from the terrestrial concepts discussed when we mentioned the number 60. This seventh extremity, also comprising ten segments is alluded to by the seventy elders, of whom the Torah spoke at the revelation at Mount Sinai but who are not featured here seeing there was a difference between that manifestation of Hashem and the manifestation of the Shechinah in the Tabernacle (compare Exodus 24,1). [I have used my own phrasing of these concepts in this paragraph to facilitate understanding what the author has in mind. Ed]. The words: "when Moses arrived at the tent of Meeting" (verse 89), may be understood as parallel to Exodus 34,34 where Moses is described as removing the veil from his forehead in anticipation of speaking with God (or God speaking with him).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק פד]

אֵילִם שנים עָשָר֙: מלת עשר בפשט, לא בזקף קטן. [שְׁנֵים⁠־עָשָׂר֙].
<ושעירי עזי׳ שְנֵ֥ים עשר: אין בשי״ן געיא.> [שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר לְחַטָּֽאת].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק פד]

כל הבקר לעולה – אמר לשון יחיד, לומר כי גדר אחד לכולן. וכן אמר בקר זבח השלמים לשון יחיד לטעם זה עצמו.
כל הבקר לעולה, All the oxen used for the total-offering, etc. The word בקר is in the singular as each one formed part of the same collective offering. This is also the reason the Torah used the word זבח השלמים in verse 88 describing the sacrifice as one.
כל הבקר לעולה – התבאר בסי׳ קנ״ו. ומ״ש ומעלים על כל אחד התבאר בסימן הקודם:
ומנחתם: מזה גם כן מבואר דהיה קרבן צבור, דקרבן יחיד לא היה עוד בחיוב נסכים, כמו שכתבתי לעיל פסוק ט״ו.
כל הבקר לעולה כו׳ לחטאת וכל בקר זבח השלמים – לא אמר וכל הבקר לזבח השלמים, משום דבעולה וחטאת דאיכא מעילה לא הקדישו אותם עד שעת סמיכה וכמו שעשה הלל נדרים דף יו״ד, ולכן היו מוכנים לעולה וחטאת, אבל לא נתקדשו, אבל שלמים דלית בהו מעילה קדשום תיכף במספר הזה. ולמ״ד דבשר תאוה אסור היה, א״כ מסתמא הבהמות שלהם התמימים היו עומדים לשלמים. וא״ש. ודו״ק.
כבשים בני שנה שנים עשר ומנחתם – אם נאמר, דרק נסכים לא קרב בקרבן יחיד במדבר, אבל מנחות נסכים קרבו, א״ש דהך מנחה הוה מנחת נסכים, וכמו דפרש״י מנחות דף ח׳, יעו״ש, אבל נסכים לא הביאו, דהוי קרבן יחיד. וא״ש, מה דכתיב קודם חטאת, דחטאת אינו טעון מנחת נסכים, אבל לפי מה דמפורש בתו״כ במכילתא דמלואים, דמנחת נחשון נקמצת, ויעוין שטמ״ק שם, א״כ צ״ב מדוע כתיב קודם חטאת. ולפי גיר׳ הישנה, זבחים ס״ג, דמנחה טעונה צפון א״ש, דשעיר נחשון אינו טעון צפון, וחשיב הנך דטעונין צפון ברישא. ודו״ק. ואם נאמר דמנחת נדבה הוי, א״כ לשון ומנחתם דתמיד מדבר על הקרבן כמו ומנחתו, ומנחתם, ומנחתה, וכאן יוכרח לאמר, דקאי ומנחתם על הנשיאים שהם מנחות שלהם, וכיו״ב מפרש ובשרם בכורות דף כ״ח יעו״ש, ולא כתב כן בשום קרבן. ואולי מפני דהספרי דריש, שמספר הכולל מלמד, שמעלה על כל אחד כאילו הקריב כל הכפות או כל הקערות, או כל הבקר, וזה הכל בעולה ומנחה*) דבאין בשותפות, אבל מנחות דאינה באה בשותפות, והיה כל מנחה מיוחסת לנפש המקריבה, בכ״ז העלה הכתוב כאילו הקריב כל אחד המנחה כל ימי המלואים. ודו״ק.
אמנם התבוננתי, דהתו״כ מתפרש באופן אחר, וזה שאמר קחו המנחה הנותרת מאשי ה׳, והיה לו לאמר הנותרת מן המנחה, ומדאמר המנחה הנותרת מוכח דיש כאן מנחה שאינה נותרת והיינו מנחת נסכים דנחשון, לכן אמר קחו המנחה הנותרת, זה מנחת שמיני, אבל מנחה אחרת דמלואים לא הי׳ בה שיריים, רק כולה קרבה קחו את המנחה זו מנחת נחשון, פירוש, אם לא הוי כתב אלא את המנחה הוי אמינא דזו מנחת נחשון, הנותרת זו מנחת יום השמיני, מזה ידענא דעל מנחה זו אמר. ומתפרש כמו ימי חייך הימים כל ימי חייך כו׳. כן נראה לדעתי ודו״ק.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״םר׳ בחייאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםמלבי״םנצי״במשך חכמההכל
 
(פח) וְכֹ֞ל בְּקַ֣ר׀ זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֗ים עֶשְׂרִ֣ים וְאַרְבָּעָה֮ פָּרִים֒ אֵילִ֤ם שִׁשִּׁים֙ עַתֻּדִ֣ים שִׁשִּׁ֔ים כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי⁠־שָׁנָ֖ה שִׁשִּׁ֑ים זֹ֚את חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ אַחֲרֵ֖י הִמָּשַׁ֥ח אֹתֽוֹ׃
and all the cattle for the sacrifice of peace offerings twenty-four bulls, the rams sixty, the male goats sixty, the male lambs a year old sixty. This was the dedication of the altar, after it was anointed.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״םאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומלאכת מחשבתנצי״בעודהכל
[פסקא נז]
״וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים״ – לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם״ (במדבר ז׳:י״ז), מְלַמֵּד שֶׁכֻּלָּם כָּשְׁרוּ לְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, אוֹ בָּקָר שֶׁנִּתְפָּרַשׁ בּוֹ כָּשֵׁר לְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, וּשְׁאָר כֻּלָּן לֹא הֻכְשְׁרוּ לְזֶבַח הַשְּׁלָמִים? תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים״, מַגִּיד שֶׁכֻּלָּם כָּשְׁרוּ לְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. מַעֲלִין עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁהִקְרִיב עֶשְׁרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים, אֵילִים שִׁשִּׁים, הֵן הֵן שֶׁנִּתְנַדְּבוּ וְלֹא אֵרַע בָּהֶם פְּסוּל.
״זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ״ – לָעִנְיָן שֶׁאֲמַרְנוּ.

Piska 57

"And all the cattle for the sacrifice of the peace-offerings": I might think that only oxen, where it is explicitly written (viz. Ibid. 17), are valid as peace-offerings, but not the others; it is, therefore, written "And for the sacrifice of the peace-offerings,⁠" to indicate that all are valid as peace-offerings. And it is accounted to each one as if he had offered twenty-four oxen, sixty rams, and sixty lambs. And they were the same that were donated, no unfitness having befallen them. "This is the (accounting of the) inauguration of the altar after it was anointed": as explained above.
וְכֹל תּוֹרֵי לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא עֶשְׂרִין וְאַרְבְּעָא תּוֹרִין דִּכְרֵי שִׁתִּין גְּדֵי שִׁתִּין אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא שִׁתִּין דָּא חֲנוּכַּת מַדְבְּחָא בָּתַר דְּרַבִּיאוּ יָתֵיהּ.
And all the oxen for holy sacrifices were twenty-four oxen, rams sixty, goats sixty, lambs of the year sixty. This was the Dedication of the Altar after they had anointed it.
וכל תורייה דנכסתא קודשייה עשרין וארבעה תורין דכרין אשתיןב גדיין אשיתיןג אמרין בני שתהון אשתין דא חנוכת רבותה דמדבחה מן בתר דרביד יתיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דנכסת״) גם נוסח חילופי: ״דנכיסת״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אשתין״) גם נוסח חילופי: ״ש׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אשיתין״) גם נוסח חילופי: ״ש׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דרבי״) גם נוסח חילופי: ״די רבי״.
וכל תורי לניכסת קודשיא עשרין וארבעא תורין כלקבל עשרין וארבע מטרתא דיכרי שיתין כלקבל שיתין שנין דהוה יצחק כד יליד ית יעקב ברחי שיתין כלקבל שיתין אתין דברכת כהניא אימרין בני שתא שנין לכפרא על שיתין ריבוון דישראל דא חנוכת רבות מדבחא ביומא דרביו יתיה.
And all the oxen for consecrated victims, twenty-four, answering to the twenty-four orders (of the priests); the rams, sixty, answering to the sixty years which Izhak had lived when he begot Jacob; the goats, sixty, answering to the sixty letters in the benediction of the priests; lambs of the year, sixty, to atone for the sixty myriads of Israel. This was the dedication of the altar by anointment on the day that they anointed it.
[יז] וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים – לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם, מַגִּיד שֶׁכֻּלָּם כָּשְׁרוּ לְזֶבַח הַשְּׁלָמִים אוֹ בָּקָר שֶׁנִּתְפָּרֵשׁ בּוֹ כָּשֵׁר לְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, וְאֵילִים וְעַתּוּדִים וּכְבָשִׂים לֹא הֻכְשְׁרוּ לְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְלַמֵּד עַל הַבָּקָר, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְאֵילִים וְעַתּוּדִים וּכְבָשִׂים, שֶׁכֻּלָּם כָּשְׁרוּ לְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, וּמַעֲלִים עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים וְשִׁשִּׁים אֵילִים וְשִׁשִּׁים עַתּוּדִים וְשִׁשִּׁים כְּבָשִׂים, וְהֵם הֵם שֶׁהִתְנַדְּבוּ וְלֹא אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל.
אֵילִם שִׁשִּׁים עַתֻּדִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים – שִׁשִּׁים, כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא, וּכְנֶגֶד סוֹד שֶׁחֶשְׁבּוֹנוֹ שִׁשִּׁים. וּכְנֶגֶד: שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת (שיר השירים ו׳:ח׳), וּכְנֶגֶד בַּיִת שֵׁנִי שֶׁנִּבְנָה שִׁשִּׁים עַל שִׁשִּׁים: רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁתִּין (עזרא ו׳:ג׳), [וכנגד] אֱלִישָׁע שִׁמֵּשׁ לְיִשְׂרָאֵל שִׁשִּׁים שָׁנָה, וּכְנֶגֶד: שִׁשִּׁים עִיר כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב (דברים ג׳:ד׳). וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה (בראשית כ״ה:כ״ו), וּכְנֶגֶד אוֹתִיּוֹת שֶׁבְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים שִׁשִּׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ (שיר השירים ג׳:ז׳). קָרְבַּן כָּל נָשִׂיא וְנָשִׂיא הָיָה מִן הַשְּׁלָמִים מִן שְׁלשֶׁת הַמִּינִים, חֲמִשָּׁה עָשָׂר חֲמִשָּׁה עָשָׂר, כְּנֶגֶד פָּסוּק: יְבָרֶכְךָ ה׳ (במדבר ו׳:כ״ד), שֶׁהוּא חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אוֹתִיּוֹת. כָּל מִין וּמִין הָיָה שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, כְּנֶגֶד אוֹתִיּוֹת חָמֵשׁ, שֶׁיִּתֵּר כָּל פָּסוּק וּפָסוּק עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, כֵּיצַד, פָּסוּק יְבָרֶכְךָ (במדבר ו׳:כ״ד) הוּא שֶׁל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אוֹתִיּוֹת, יִתֵּר עָלָיו הַפָּסוּק (במדבר ו׳:כ״ה) חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, שֶׁהוּא מִן עֶשְׂרִים אוֹתִיּוֹת, יִתֵּר עָלָיו: יִשָּׂא ה׳ (במדבר ו׳:כ״ו) עַל פָּסוּק יָאֵר (במדבר ו׳:כ״ה), חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, שֶׁהוּא מִן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת. וּלְפִי שֶׁחוֹתֵם בִּרְכַּת כֹּהֲנִים שָׁלוֹם, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (במדבר ו׳:כ״ו), לְכָךְ הִקְרִיבוּ שְׁלָמִים כְּנֶגְדָם.
אֵילִם שִׁשִּׁים עַתֻּדִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים – שִׁשִּׁים, הֲרֵי מֵאָה וּשְׁמוֹנִים, כְּנֶגֶד שְׁנוֹתָיו שֶׁל יִצְחָק.
זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ – אִי בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ (במדבר ז׳:פ״ד), יָכוֹל קֹדֶם שֶׁנִּמְשַׁח, תַּלְמוּד לוֹמַר: אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד בְּיוֹם שֶׁנִּמְשַׁח, וְאַחַר שֶׁנִּמְשַׁח הִתְחִילוּ הַנְּשִׂיאִים לְהַקְרִיב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק פד]

וַגַמִיעֻ בַּקַרִ דַ׳בּחַ אַלסַּלַאמַתִ אַרבַּעַתֹ וַעִשׁרֻוןַ בַּקַרַתַּ וַסִתֻּוןַ כַּבּשַׁא וַסִתֻּוןַ עִתֻודַא וַסִתֻּוןַ חַמַלַא אַבּנַאאַ סַנַתֵ הַדַ׳א דַשׁןֻ אַלּמַד׳בַּחִ בַּעדַ מַא מֻסִחַ
וכל הבקר לזבח ההודאה על טוב שלומם, ארבע ועשרים פרות וששים אילים וששים עתודים וששים טלאים זכרים מן הכבשים או מן העזים בני שנה. ובזה חנך את המזבח אחרי שנמשח.
פס׳: וכל בקר זבח השלמים – הם הם שנתנדבו ולא אירע בהם פסול. וצריכין אנו לידע היאך יהו מ״ח קרשים על שש העגלות כדמפורש במסכת שבת בפרק הזורק. לפי שארבעים אבות מלאכות חסר אחת של שבת מן מלאכת המשכן למדנו. שכל מלאכה חשובה במשכן קרויה מלאכה לענין שבות וזריקה והושטה למדנו מן העגלות שבמדבר כדתנן שתי גצוצטראות זו כנגד זו ברשות הרבים המושיט והזורק מזו לזו פטור היו שתיהם בדיוטה אחת וכו׳ שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים מושיטין את הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין. וגמרינן 1אמר רב משום רבי חייא עגלות תחתיהן וביניהם רשות הרבים ובין כל עגלה לעגלה כמלא אורך עגלה. וכמה אורך עגלה חמש אמות וכו׳. ופירוש שש עגלות צב היו במשכן לעבודת הלוים והיו נושאות קרשי המשכן שהם מ״ח קרשים כיצד שתי העגלות פורקי המשכן מושיטין לאלו בעגלה עצמה בין שתי הדפנות זו על גבי זו. וכן עגלה שניה שבין שתי דפנות היה מושיב שלשה. ועל שלשה עוד שלשה. ועליהם עוד שלשה ועוד שלשה הכל עשרים וארבע בשתי העגלות הרי י״ב לכל עגלה והילוך העגלות שתים בראשונה זו בצד זו ושתים שניה להם ושתים אחריהם כי ארבע הן כענין הציור:
פירוש כיצד הן אותו ריוח שבין גלגל העגלה ודופניה חמש אמות למה לו אורך עגלה חמש. בארבע סגיא האי דמותיב הכי סבר ליה. דשלש קרשים הוו מותבי אפותייהו דהוו ארבע ופלגא כי היכי דלא לדחקו קרשים הוו להו חמש. צירי עגלה מה שבין דפני עגלה לגלגלים משתי רוחותיה קרו ליה צידי. וצד זה אמה וטופח ומהצד, וזה השני כמו כן שהם שתי אמות ומחצה בין שתי הצדדים, ובין שתי נמי שתים ומחצה כלומר רוחב העגלה זהו רוחב שבין שתי דופנות העגלה. למה לי רוחב העגלה שתי אמות ומחצה באמתא ופלגא סגיא ברחב הקרש ומתרץ שלא יהו הקרשים מתעכבין בהוצאה ובהכנסה דרך ר״ה י״ו אמה כיצד חמיסרי שהעגלה רחבה שתי אמות ומחצה ושתי צדדיה חמש אמות. ובין עגלה לעגלה חמש אמות. וכן לעגלה שניה חמש אמות הרי ט״ו אמות. ואמה לבן לוי שהיה מסבב לעגלות לתקן הקרשים שמקום אדם אמה:
פירוש אטבי בזמן שלא היו הקרשים על העגלות והיו עליהם אטבי והם עמודי ברזל שסומכין עליהן את הקרשים כמו צואר של קורות משום הכי הוו רשות הרבים שלא היו על העגלות אלא אלו השיפודים בלבד אבל אם הונחו הקרשים בין העגלות רשות היחיד הוה אלא יש מלבנות העגלה. כלומר שלא היתה העגלה מקורה. אמר רב עגלות תחתיהן וביניהן וצידיהן רשות הרבים. אמר אביי בין עגלה לעגלה כמלא ארך עגלה וכמה ארך עגלה המש והקשינו עלה כיון ששלשה קרשים מונחים בדרא בתראה על כל עגלה. והקרשין מונחין לרחבן. כל קרש רחבו אמה וחצי הרי אלו ד׳ אמות ומהצד, למה לי למהוי ארך עגלה ה׳ אמות, בארבע ופלגא סגיא. כי היכי דלא נדחקו קרשים הרויח להם חצי אמה. אמר רבא וצידי העגלה כמלא רוחב עגלה וכמה רוחב עגלה שתי אמות ומחצה. ואורך הקרשים מוטלין לרוחב עגלה נמצא מן הקרש שתי אמות ומהצד, על עגלה זו מלא ורוחבה וחמש אמות מן הקרש בין עגלה לעגלה. כי עשר אמות אורך הקרש ולפי זאת הקשינו למה לי למהוי שתים ומחצה רוחב עגלה בפחות מיכן סגיא כי אפשר שיהא הקרש אמה אחת מיכן על זו ואמה על זו או שתי אמות על זו ושתי אמות על זו וכו׳ הלכתא: ורוחב זה שתי צידי הפנסמים חמש אמות ובין עגלה לעגלה חמש אמות הכל חמש עשרה אמות הקרשים נתונים ארכם לרוחב שתי העגלות. אורך הקרש עשר אמות טול ה׳ שבין עגלה לעגלה ושתי אמות ומחצה מן עגלה זו ושתי אמות ומחצה מן עגלה זו הרי לך מקום הקרשים נשארו עגלה וצד החיצון שכלפי המדבר וחצי עגלה החיצון שכלפי המדבר שהם חמשה אמות והם רשות הרבים. הכל ט״ו אמות וטול מהם מקום בן לוי שמהלך סביבות העגלות אמה הרי לך ט״ז אמה. מיכן לרשות הרבים ט״ז אמה:
1. וגמרינן אמר רב וכו׳. כל המאמר (שבת צ״ח) וראיתי בפי׳ הר״ן על שבת (נדפס מחדש בווארשא) האריך ג״כ ודבריו מה שבין דפני עגלה לגלגלים משתי רוחותיה קרו ליה צידי. וצד זה אמה וטופח ומחצה וזה השני כמו כן שהם שתי אמות ומחצה בין שתי הצדדים. ובין שתי נמי שתים ומחצה כלומר רוחב העגלה זהו רוחב שבין שתי דופנות העגלה. למה לי רוחב העגלה שתי אמות ומחצה באמתא ופלגא סניא ברחב הקרש ומתרץ שלא יהו הקרשים מתעכבין בהוצאה ובהכנסה דרך ר״ה י״ו אמה כיצד חמיסרי שהעגלה רחבה שתי אמות ומחצה ושתי צדדיה חמש אמות. ובין עגלה לעגלה חמש אמות. וכן לעגלה שניה חמש אמות הרי מ״ו אמות. ואמה לבן לוי שהיה מסבב לעגלות לתקן הקרשים שמקום אדם אמה: פירוש אטבי בזמן שלא היו הקרשים על העגלות והיו עליהם אטבי והם עמודי ברזל שסומכין עליהן את הקרשים כמו צואר של קורות משום הכי הוו רשות הרבים שלא היו על העגלות אלא אלו השפודים בלבד אבל אם הונחו הקרשים בין העגלות רשות היחיד הוה אלא יש מלבנות העגלה. כלומר שלא היתה העגלה מקורה. אמר רב עגלות תחתיהן וביניהן וצידיהן רשות הרבים. אמר אביי בין עגלה לעגלה כמלא ארך עגלה וכמה ארך עגלה המש והקשינו עלה כיון ששלשה קרשים מונחים בדרא בתראה על כל עגלה. והקרשין מונחין לרחבן. כל קרש רחבו אמה וחצי הרי אלו ד׳ אמות ומחצה למה לי למהוי ארך עגלה ה׳ אמות. בארבע ופלגא סגיא. כי היכי דלא נדחקו קרשים הרויח להם חצי אמה על עגלה זו מלא ורוחבה וחמש אמות מן הקרש בין עגלה לעגלה. כי עשר אמות אורך הקרש ולפי זאת הקשינו למה לי למהוי שתים ומחצה רוחב עגלה בפחות מיכן סניא כי אפשר שיהא הקרש אמה אחת מיכן על זו ואמה על זו או שתי אמות על זו ושתי אמות על זו וכו׳ הלכתא: מותאמים קצת לדברי המחבר:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק פד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 84]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וחזר לומר זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו כדי לסומכו לפסוק ובבא משה. להורות שהחנוכה הראשונה היתה ביום המשח אותו באלו הקרבנות. והחנוכה השניה היתה חנוכת השכינה לדבר עם משה. כי תכלית המשכן ואלו הקרבנות לא היה אלא להוריד השכינה לתחתונים. וזהו אחרי המשח אותו. כי החנוכה הראשונה היתה ביום המשח בענין הקרבנות. והחנוכה האחרת שהיתה אחרי המשח אותו. היתה זאת ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו. וזה להורות במעלת משה שהשיג עתה בחנוכת הנשיאים מה שלא השיג עד עתה. והוא כי פעמים אחרות כשנכנס משה היה ממתין עד שבא הדיבור אליו. אבל עכשיו בבא משה וישמע את הקול. שכבר היה שם השם ממתין ומדבר. לפי שזה המקום אוה למושב לו. ואמר מדבר אליו ולא אמר מדבר. להורות על מעלת השם. כי השם היה מתדבר אליו כמי שמדבר עם עצמו ומשה היה שומע. וזהו וישמע את הקול מדבר אליו. לפי שאין כבודו של מעלה לדבר עם ההדיוט. אלא הוא מדבר עם עצמו ומשה שומע:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק פד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק פד]

וכל בקר זבח השלמים: גם בזה היה חידוש – שהיה בשביל צבור {ובשביל זה דחה שבת. ולמ״ד דלא תליא בקרבן צבור אלא בשביל שהיה כמו מועד דדוחה שבת כמו שכתבתי לעיל (פסוק מ״ח), מ״מ הרי שלמי שמחה אינו דוחה שבת}, ואין שלמי צבור אלא בעצרת והם קדשי קדשים, וכאן היו קדשים קלים ונאכלים לישראל, אלא שאני חנוכת המזבח. ומשום הכי לא כתיב כאן ״ומנחתם״, משום דקרבן צבור כזה אין טעון נסכים.
אחרי המשח אותו: כבר נתבאר (בפסוק פ״ד) דמשמעו כאילו כולם הקריבו ביום שנים עשר.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״םאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומלאכת מחשבתנצי״בהכל
 
(פט) וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה אֶל⁠־אֹ֣הֶל מוֹעֵד֮ לְדַבֵּ֣ר אִתּוֹ֒ וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת⁠־הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֤ל הַכַּפֹּ֙רֶת֙ אֲשֶׁר֙ עַל⁠־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֔ת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו׃
When Moses went into the Tent of Meeting to speak with Hashem, he heard his voice speaking to him from above the cover that was on the ark of the Testimony, from between the two cherubim; and He spoke to him.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
מקום דיבור ה׳ עם משה * – שמות כ״ה:כ״ב, שמות ל״ג:ט׳, ויקרא א׳:א׳
[פסקא נח]
״וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ״ – לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וַיְדַבֵּר י״י אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר״ (ויקרא א׳:א׳), שׁוֹמֵעַ אֲנִי, מאֹהֶל מוֹעֵד מַמָּשׁ! תִּלְמֹד לוֹמַר: ״וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת״ (שמות כ״ה:כ״ב). אֵי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״מאֹהֶל מוֹעֵד״, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״מֵעַל הַכַּפֹּרֶת״, וְאֵי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״מֵעַל הַכַּפֹּרֶת״, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״מאֹהֶל מוֹעֵד״. כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְתוּבִים הַלָּלוּ? זוֹ מִדָּה בַּתּוֹרָה: שְׁנֵי כְתוּבִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה, וַהֲרֵי הֵם סוֹתְרִים זֶה עַל יְדֵי זֶה, יִתְקַיְּמוּ בִּמְקוֹמָם, עַד שֶׁיָּבֹא כָּתוּב אַחֵר וְיַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם. מַה תִּלְמֹד לוֹמַר: ״וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ״? מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁהָיָה מֹשֶׁה נִכְנָס וְעוֹמֵד בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְהַקּוֹל יוֹרֵד מִשְּׁמֵי שָׁמַיִם לְבֵין שְׁנֵי הַכְּרוּבִים, וְהוּא שׁוֹמֵעַ אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מִבִּפְנִים. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר: הֲרֵי שְׁלֹשָׁה עָשָׂר מִעוּטִים מִעֵט אַהֲרֹן מִכָּל דִּבְּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, וְאֵלּוּ הֵן: ״וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו {...} וַיְדַבֵּר אֵלָיו.⁠״ ״וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ״ (שמות כ״ה:כ״ב). ״אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה״ (שמות ל׳:ו׳). ״לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם״ (שמות כ״ט:מ״ב). ״בְּיוֹם צַוֹּתוֹ״ (ויקרא ז׳:ל״ח). ״אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה״ (שמות ל״ד:ל״ד). ״אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ״ (שמות כ״ה:כ״ב). וְאַחַת בְּמִצְרַיִם, וְאַחַת בְּסִינַי, וְאַחַת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, הֲרֵי שְׁלֹשָׁה עָשָׂר מִעוּטִים מִעֵט אַהֲרֹן מִכֻּלָּם.
״וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי, קוֹל נָמוּךְ! תִּלְמֹד לוֹמַר: ״אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר י״י אֶל כָּל קְהַלְכֶם, קוֹל גָּדוֹל״ (דברים ה׳:י״ט). כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים״ (שמות י״ט:ט״ז). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה״ (מלכים א י״ט:י״ב). כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְתוּבִים הַלָּלוּ? כְּשֶׁהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר, הַכֹּל שׁוֹתְקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״דֹּמּוּ יֹשְׁבֵי אִי סֹחֵר, צִידוֹן עֹבֵר יָם מִלְאוּךְ״ (ישעיהו כ״ג:ב׳).
וְאוֹמֵר: ״וַיִּדֹּם אַהֲרֹן״ (ויקרא י׳:ג׳). דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף״ (דברים ה׳:י״ט). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה״ (מלכים א י״ט:י״ב).
כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְתוּבִים הַלָּלוּ? כְּשֶׁהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר בְּקוֹל גָּדוֹל, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְדַבְּרִים בְּקוֹל נָמוּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יֶחֱשׁוּ, הַמַּזְכִּרִים אֶת י״י, אַל דֳּמִי לָכֶם. וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ, עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ.⁠״ (ישעיהו ס״ב:ו׳-ז׳)

Piska 58

"And when Moses came to the tent of meeting": (Why is this mentioned? We already know that the Lord spoke to him from the tent of meeting.) From (Vayikra 1:1) "and the Lord spoke to him from the tent of meeting,⁠" I understand directly from the tent of meeting. It is, therefore, written (Shemot 25:22) "And I will be appointed for you (to speak to you) there, and I will speak to you from above the kaporeth (the ark cover).⁠" It is impossible to say from the tent of meeting, for it is already written "from above the kaporeth,⁠" and it is impossible to say "from above the kaporeth,⁠" for it is already written "from the tent of meeting.⁠" How, then, are these two verses to be reconciled? This is a rule in the Torah: Two verses which contradict each other are to "remain in their place" until a third verse comes and reconciles them, (the third verse, in this instance, being) "And when Moses came to the tent of meeting.⁠" Scripture hereby tells us that Moses would enter and stand in the tent of meeting, and the Voice would descend from the heaven of heavens to between the two cherubs (on the ark cover) and he would hear the Voice speaking to him from within. R. Yehudah b. Betheira says: Thirteen utterances were addressed to (both) Moses and Aaron, and, corresponding to these, thirteen "exclusions" (i.e., Aaron being excluded), to teach that they were not addressed to Aaron, but only to Moses to tell to Aaron. They are; (Shemot 25:22) "And I will be appointed for you there, and I will speak with you, all that I shall command you,⁠" (Shemot 30:6) "where I will be appointed for you,⁠" (Ibid.) "to speak to you there,⁠" (Shemot 31:18) "to speak with him,⁠" (Vayikra 7:38) "on the day that he commanded,⁠" (Bemidbar 7:89) "And when Moses came to the tent of meeting to speak with Him,⁠" (Ibid.) "speaking with him,⁠" (Vayikra 1:1) "And the Lord spoke to him,⁠" and one in Egypt (Shemot 6:28) "And it was on the day that the Lord spoke to Moses in the land of Egypt,⁠" and one in Sinai (Bemidbar 3:1) "on the day the Lord spoke to Moses on Mount Sinai,⁠" and one in the tent of meeting (Bemidbar 7:89) "And He spoke to him.⁠" — Thirteen exclusions, Aaron being excluded in all instances.
"and he heard the Voice": I might think, a low voice; it is, therefore, written "the voice" — the voice explicated elsewhere (Devarim 5:19) "These things the Lord spoke to all of your congregation … a great voice,⁠" and (Shemot 19:16) "and there were thunders (lit., "voices") and lightnings, etc.⁠" One verse states "a great voice,⁠" and another, (I Kings 19:12) "a voice, silent, thin.⁠" How are these two verses to be reconciled? When the Holy One Blessed be He speaks (in His great voice), all are silent, as in (Isaiah 23:2) "Fall silent, you island dwellers. The merchants of Tziddon, the crossings of the sea, would fill you, etc.⁠", and (Vayikra 10:3) "and Aaron was silent.⁠" These are the words of R. Yoshiyah. R. Yonathan says: One verse states "a great voice,⁠" and another, "a voice, silent, thin.⁠" How are these verses to be reconciled? When the Holy One Blessed be He speaks, it is with a great voice; and the angels, in a low voice, as it is written (Isaiah 62:6-7) "… they are never silent. You who 'remind' the Lord (to rebuild Jerusalem) do not be silent,⁠" and (Ibid. 7) "And do not allow Him to be silent until He re-establishes Jerusalem and makes it a glory in the land.⁠"
וְכַד עָלֵיל מֹשֶׁה לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ וְשָׁמַע יָת קָלָא דְּמִתְמַלַּל עִמֵּיהּ מֵעִלָּוֵי כָפוּרְתָּא דְּעַל אֲרוֹנָא דְּסָהֲדוּתָא מִבֵּין תְּרֵין כְּרוּבַיָּא וּמִתְמַלַּל עִמֵּיהּ.
And when Moshe had gone into the tabernacle of meeting to speak with Him, then heard he the Voice of Him who spoke with him from above the Mercy Seat over the Ark of the Testimony, between the two Kerubaia; and He spoke to him.
וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו
וְכַד עָלֵיל מֹשֶׁה לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ וּשְׁמַע יָת קָלָא דְּמִתְמַלַּל עִימֵּיהּ מֵעִלָּוֵי כָפוּרְתָּא דְּעַל אֲרוֹנָא דְּסָהֲדוּתָא מִבֵּין תְּרֵין כְּרוּבַיָּא וּמִתְמַלַּל עִמֵּיהּ
מי הוא המדבר?
›״לְדַבֵּר אִתּוֹ... מִדַּבֵּר אֵלָיו... וַיְדַבֵּר אֵלָיו״ – ״לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ... דְּמִתְמַלַּל עִימֵּיהּ... וּמִתְמַלַּל עִמֵּיהּ״. שלוש פעמים מופיע הפועל דב״ר בפסוקנו, ובשתי פעמים מתוכם ברור לכאורה שהקב״ה הוא המדבר: ״הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו... וַיְדַבֵּר אֵלָיו״.⁠1 אבל מלשון הפסוק המתאר את הדיבור הראשון ״וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ״ לא מוכח מי הוא המדבר. האם משה בא לאוהל מועד כדי שה׳ ידבר איתו (והקב״ה הוא הנושא) או שבא לאוהל מועד על מנת לפתוח בדיבור עם ה׳ (משה הוא הנושא)?
בשאלה זו נחלקו פרשני המקרא. ראב״ע כתב:
טעם ובבא משה – יתכן שתחלת הדבור, שהוא ויקרא אל משה (ויקרא א, א) היה כאשר נשלמה החנוכה.
ר״ל, ביאת משה בפסוקנו באה כתגובה לקריאתו של הקב״ה בתחילת ספר ויקרא – ״וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה׳ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר״ – בעקבות קריאה זו הגיע משה: ״וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ״. לפי הבנתו, מטרת בואו של משה לאוהל מועד הייתה לשמוע את דבר ה׳ וביאור הפסוק הוא ׳בבא משה כדי שה׳ ידבר איתו׳, וא״כ בשלושת פעלי הדיבור שבפסוק הקב״ה הוא הנושא.⁠2
לעומת ראב״ע, פירש האלשיך שמשה בא לאוהל מועד ע״מ לדבר עם ה׳:
כי הנה בא לספר מעלת משה. כי בבאו לדבר אל השם יתברך רעד והיה בוש להתחיל. והיה צריך רשות, כדרך המלך שצריך תחלה רשות לדבר. אמר, כי הוא יתברך היה מתחיל, להורות כי חפץ בו לדבר אתו... כי ובבא משה וכו׳, שטרם יתחנן אל ה׳, ידבר אתו, מתחיל הוא יתברך, ועושה לו הקבלה אחרת וידבר אליו.
ר״ל, משה בא לאוהל מועד כדי לפתוח בדיבור עם ה׳ (״לְדַבֵּר אִתּוֹ״ – משה המדבר), אלא שהקב״ה הקדימו ופנה אליו – ״וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו״. וכדבריו כתב הנצי״ב: ״לשון אִתּוֹ משמעו שניהם מדברים״. יתכן שאף הספרי הבין כך, כפי שעולה מלשונו:
ר׳ שמעון אומר: אף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנאמר ובבא משה אל אהל מועד כיון שהיה רוצה היה נכנס והוא מדבר עמו.⁠3
האם מהתרגום ״לְדַבֵּר אִתּוֹ״ – ״לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ״ ניתן להכריע כדעת מי סובר אונקלוס?
ההבדל העקרוני בין תרגום דיבור ה׳ אל האדם לתרגום דיבור האדם אל ה׳ כבר התבאר פעמים רבות. לכבוד שמיים ועל מנת להדגיש את המרחק האין סופי בין האדם לבורא, מקפיד אונקלוס להרחיק את הדיבור הישיר של האדם אל ה׳, ולכן ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה׳ לֵאמֹר״ (במדבר כז טו) מתורגם בהרחקה ״וּמַלֵּיל מֹשֶׁה קֳדָם ה׳ לְמֵימַר״, לפני ה׳. אולם צורך זה אינו שייך כאשר הפנייה היא מה׳ אל האדם, לכן בכל פסוקי ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה״ תרגם ״וַאֲמַר ה׳ לְמֹשֶׁה״ וכן ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה״ – ״וּמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה״. לאור הבחנה זאת, נראה שאונקלוס פירש בפסוקנו ״וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ״, שהמדבר הוא ה׳, כראב״ע, שכן תרגם ״לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ״ – משמע שמשה בא לאוהל מועד כדי לשמוע את דברי ה׳.⁠4 לוּ סבר שכוונת הפסוק היא שמשה הוא המדבר – היה צריך לתרגם ״לְמַלָּלָא קָֽדָמוֹהִי״.
וידבר אליו – מוסב על הקול ולא על ה׳
ב. צורת ״מִדַּבֵּר״ שמשמעה ״מִתְדַּבֵּר״ מבניין הִתְפַּעֵל (רש״י)⁠5 מתורגמת כצורתה: ״דְּמִתְמַלַּל״ (מבניין אתפעל). כנגד זאת תרגום ״וַיְדַבֵּר אֵלָיו״ – ״וּמִתְמַלַּל עִמֵּיהּ״ שבסוף הפסוק, קשה. מדוע לא תרגם ״וַיְדַבֵּר״ – ״וּמַלֵּיל״ ככל ״וידבר ה׳⁠ ⁠⁠״ שתרגומו ״וּמַלֵּיל ה׳⁠ ⁠⁠״? כי בפסוקנו לא ה׳ הוא הנושא אלא הקול: ״וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו... וַיְדַבֵּר אֵלָיו״. ומכיוון ששני הפעלים ״מִדַּבֵּר״ וגם ״וַיְדַבֵּר״ מוסבים על הקול ו״הקול״ אינו מדבר, תרגם גם בסיפא ״וּמִתְמַלַּל עִמֵּיה״.⁠6 וכן הוא במיוחס ליונתן ״..וּמִתַּמָּן הֲוָה דִבּוּרָא מִתְמַלֵּל עִמֵּיהּ״ [ומִשׁם היה דִבור מִדבר עִמו]. וכמוהו גם ״יֵרֵד עמוד הענן ... וְדִבֶּר עם משה״ (שמות לג ט) ״וּמִתְמַלַּל עִם מֹשֶׁה״, כי הענן אינו מדבר, ועיין עוד שם.⁠7 ומה שתרגם ״וַיְדַבֵּר״ שבעבר ״וּמִתְמַלַּל״ בהווה, זהו לציון הפעולה התדירית.⁠8
1. אם כי לגבי הסיפא ״וַיְדַבֵּר אֵלָיו״ כתב רבנו בחיי שהכוונה למשה שעונה לקול הנשמע מבין הכרובים: ״ויתכן לפרש ׳וידבר אליו׳ כי משה הוא המדבר ובא להורות מעלת משה על כל שאר הנביאים כי לא היה נרתע ונבהל בנבואתו מלהשיב, כענין שכתוב: וְדִבֶּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ (שמות לג יא), ודרך האדם עם חברו זה מדבר וזה משיב, וכן אמר בכתוב הזה כי הקול היה מִדַּבֵּר אל משה מעל הכפורת מבין שני הכרובים וַיְדַבֵּר אֵלָיו, כלומר ומשה מדבר אליו מיד בכל עת שירצה, כענין שכתוב: עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה (במדבר ט ח) והזכיר זה במשכן כשם שהזכיר בסיני: מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל (שמות יט יט), שפירושו: משה ידבר אחר שהאלהים יעננו בקול, כי הכתוב הזה מעיד על מעלתו בנבואה שהיה שומע הקול מפי הגבורה ולא היה נבהל ונרתע לאחוריו מה ששאר הנביאים נבהלים ונרעדים אף ממראה המלאכים ולא נשאר בהם כח. וכן בכאן יזכיר כי הקול היה מדבר למשה מבין שני הכרובים, ומשה הגדול בנבואה ידבר אליו ג״כ ולא יבהל. זהו וַיְדַבֵּר אֵלָיו.
ובכאן גילה לנו הכתוב כי השיג משה תכלית השגת המין האנושי כל מה שבכחו להשיג, וידע הש״י ידיעה ברורה כנאמן בית יודע אדוניו, ויוצא ונכנס כרצונו, ומדבר ומשיב בכל עת כרצונו, ולכך נקרא נאמן ביתו של הקדוש ברוך הוא, הוא שכתוב: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב ז)״, אך נראה שרוב מפרשי המקרא לא הבינו כמותו. אונקלוס ודאי לא סבר כך, שכן תרגם ״וַיְדַבֵּר אֵלָיו״ – ״וּמִתְמַלַּל עִמֵּיהּ״, כדלהלן.
2. כמוהו פירשו חזקוני ומפרשים נוספים.
3. ספרי זוטא ז, פט. וראה גם בפירוש ״פנים יפות״.
4. וראה הכרעה דומה העולה מן התרגום בביאורנו לפס׳ ״וַיֵּרֶד ה׳ בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות לד ה) – ״וְאִתְגְּלִי ה׳ בַּעֲנָנָא וְאִתְעַתַּד עִמֵּיהּ תַּמָּן וּקְרָא בִשְׁמָא דַה׳⁠ ⁠⁠״.
5. רש״י: ״מדבר – כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו״. צורת מִדַּבֵּר מופיעה עוד פעמיים, ביחזקאל: בחזון המרכבה ״וָאֶשְׁמַע אֵת מִדַּבֵּר אֵלָי״ (יחזקאל ב ב) ובמראה המקדש ״וָאֶשְׁמַע מִדַּבֵּר אֵלַי״ (יחזקאל מג ו).
6. וראה בסידור ״עולת ראיה״, א, עמ׳ קיא ״אתה הוא עד שלא נברא העולם״: ״לא ״עד שלא בראת את העולם״ המציין את הפעולה בצורה הרצונית שלה כי אם מה שהוא הרבה יותר עליון מזה, יסוד מחשבת אלהים בעולם, רצונו הטמיר וגבורתו הגנוזה ״עד שלא נברא העולם״. ״המלך מדבר וההדיוט שומע מאליו״, ״וישמע את הקול״, לא מְדבר אליו בשו״א המ״ם, כ״א מִדבר אליו בחיריק המ״ם. זהו הוד והדר עליון מקור חמדת אין קץ״.
7. ״לחם ושמלה״ ו״באורי אונקלוס״.
8. וכן בראב״ע: ״וידבר אליו, כן היה משפט הדיבור תמיד״.
וכד הוה משה עלל למשכןא זימנא לממללהב עמיה הוא שמע ית קל דבירהג ממלל עמיה מעלוי כפורת דיד על ארונה דסהדותה מן ביני תרין כרוביה מן תמן הוה דבירה ממלל עמיהה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וכד הוה משה עלל למשכן״) גם נוסח חילופי: ״ו⁠(מ)⁠ב⁠{מ}⁠עלה דמשה למשכן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לממללה״) גם נוסח חילופי: ״למ׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קל דבירה״) גם נוסח חילופי: ״קלה דדבירה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עמיה״) גם נוסח חילופי: ״עם משה״.
וכד עליל משה למשכן זימנא למללא עימיה ושמע ית קל רוחא דמתמלל עימיה כד נחית מן שמי שמיא עילוי כפורתא דעל ארונא דסהדותא מבין תרין כרוביא ומתמן הוה דבירא מתמליל עימיה.
And when Mosheh entered into the tabernacle of ordinance to speak with Him, he heard the voice of the Spirit who spoke with him descending from the heaven of heavens upon the Mercy Seat which was upon the Ark of the Testimony between the two Cherubim, and from thence was the Oracle speaking with him.
[יט] וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וגו׳ – כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וגו׳, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וגו׳ (שמות מ׳:ל״ה), אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר: וּבְבֹא משֶׁה, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: וְלֹא יָכֹל משֶׁה. אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר: וְלֹא יָכֹל משֶׁה, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר: וּבְבֹא משֶׁה וגו׳, הִכְרִיעַ: כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן (שמות מ׳:ל״ה), אֱמֹר מֵעַתָּה כָּל זְמָן שֶׁהָיָה הֶעָנָן שָׁם לֹא הָיָה נִכְנַס משֶׁה לְשָׁם, נִסְתַּלֵּק הֶעָנָן הָיָה נִכְנַס וּמְדַבֵּר עִמּוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה׳ אֶת בֵּית ה׳ (מלכים א ח׳:י״א), מְלַמֵּד שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לַמְחַבְּלִים לְחַבֵּל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי (שמות ל״ג:כ״ב), מִכָּאן שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לַמְחַבְּלִים לְחַבֵּל. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי (תהלים צ״ה:י״א), כְּשֶׁיָּשׁוּב אַפִּי יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי.
אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ – לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: וַיְדַבֵּר ה׳ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד (ויקרא א׳:א׳), שׁוֹמֵעַ אֲנִי מֵאֹהֶל מוֹעֵד מַמָּשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת וגו׳ (שמות כ״ה:כ״ב). אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר: מֵאֹהֶל מוֹעֵד, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: מֵעַל הַכַּפֹּרֶת, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר: מֵעַל הַכַּפֹּרֶת, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: מֵאֹהֶל מוֹעֵד, בְּאֵיזֶה צַד נִתְקַיְמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים הַלָּלוּ, זוֹ מִדָּה בַּתּוֹרָה שְׁנֵי כְּתוּבִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה וַהֲרֵי הֵם סוֹתְרִים זֶה עַל יַד זֶה, יִתְקַיְּמוּ בִּמְקוֹמָן, עַד שֶׁיָּבוֹא כָּתוּב אַחֵר וְיַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶן. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁהָיָה נִכְנָס משֶׁה וְעוֹמֵד בָּאֹהֶל וְקוֹל יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם כְּמִין סִילוֹן שֶׁל אֵשׁ לְבֵין שְׁנֵי הַכְּרוּבִים, וְהוּא שׁוֹמֵעַ אֶת הַקּוֹל מְדַבֵּר אֵלָיו מִבִּפְנִים. לְדַבֵּר אִתּוֹ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה דִּבְּרוֹת נֶאֶמְרוּ בַּתּוֹרָה לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וּכְנֶגְדָן נֶאֶמְרוּ שְׁלשָׁה עָשָׂר מִעוּטִין, לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹא לְאַהֲרֹן נֶאֱמַר אֶלָּא לְמשֶׁה שֶׁיֹּאמַר לְאַהֲרֹן, וְאֵלּוּ הֵן: וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו וגו׳ מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ (שמות כ״ה:כ״ב), אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה (שמות ל׳:ל״ו), לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם (שמות כ״ט:מ״ב), בְּיוֹם צַוֹּתוֹ (ויקרא ז׳:ל״ח), אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה (שמות ל״ד:ל״ד), אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כ״ה:כ״ב). וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות ו׳:כ״ח), וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה׳ אֶת משֶׁה בְּהַר סִינָי (במדבר ג׳:א׳). וַיְדַבֵּר ה׳ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר (ויקרא א׳:א׳). הֲרֵי שְׁלשָׁה עָשָׂר מִעוּטִין, מִעֵט אַהֲרֹן לְכֻלָּם. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה דִּבּוּר לְמשֶׁה, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּבְהַר סִינַי, וּבְאֹהֶל מוֹעֵד. בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מַהוּ אוֹמֵר: וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, מִעֵט אֶת אַהֲרֹן מִדִּבְּרוֹת אֶרֶץ מִצְרַיִם. בְּהַר סִינַי מַהוּ אוֹמֵר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה׳ אֶת משֶׁה בְּהַר סִינָי, מִעֵט אֶת אַהֲרֹן מִדִּבְּרוֹת הַר סִינָי. בְֹּאהֶל מוֹעֵד, מַהוּ אוֹמֵר: וַיְדַבֵּר ה׳ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר, מִעֵט אֶת אַהֲרֹן מִדִּבְּרוֹת אֹהֶל מוֹעֵד.
[כ] וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ – תָּנֵי: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה (דברים ל״ד:י׳), בְּיִשְׂרָאֵל לֹא קָם אֲבָל בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם קָם, כְּדֵי שֶׁלֹא יְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר אִלּוּ הָיָה לָנוּ נָבִיא כְּמשֶׁה הָיִינוּ עוֹבְדִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאֵיזֶה נָבִיא הָיָה לָהֶם כְּמשֶׁה זֶה בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר, אֶלָּא הֶפְרֵשׁ בֵּין נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה לִנְבוּאָתוֹ שֶׁל בִּלְעָם, שָׁלשׁ מִדּוֹת הָיוּ בְּיַד משֶׁה מַה שֶׁלֹא הָיוּ בְּיַד בִּלְעָם. משֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ וגו׳ (דברים ה׳:כ״ז), וְעִם בִּלְעָם לֹא הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ אֶלָּא נוֹפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם (במדבר כ״ד:ד׳). משֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ פֶּה אֶל פֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֵּר בּוֹ (במדבר י״ב:ח׳), וּבְבִלְעָם: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל (במדבר כ״ד:ד׳), שֶׁלֹא הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ פֶּה אֶל פֶּה. משֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ פָּנִים בְּפָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְדִבֶּר ה׳ אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים (שמות ל״ג:י״א), וְעִם בִּלְעָם לֹא הָיָה מְדַבֵּר כִּי אִם בִּמְשָׁלִים, כְּמָה דְתֵימָא: וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר וגו׳ (במדבר כ״ג:ז׳). שָׁלשׁ מִדּוֹת הָיוּ בְּיַד בִּלְעָם מַה שֶׁלֹא הָיוּ בְּיַד משֶׁה, משֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מִי מְדַבֵּר עִמּוֹ, בִּלְעָם הָיָה יוֹדֵעַ מִי מְדַבֵּר עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה. משֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אֵימָתַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ, וּבִלְעָם הָיָה יוֹדֵעַ אֵימָתַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן (במדבר כ״ד:ט״ז). מָשְׁלוּ מָשָׁל לְטַבָּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ מָה הַמֶּלֶךְ מַקְרִיב עַל שֻׁלְחָנוֹ וְיוֹדֵעַ כַּמָּה הוֹצָאוֹת יוֹצְאוֹת לַמֶּלֶךְ עַל שֻׁלְּחָנוֹ, כָּךְ הָיָה בִּלְעָם יוֹדֵעַ מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לְדַבֵּר עִמּוֹ. בִּלְעָם הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם, הָיָה מִשְׁתַּטֵּחַ עַל פָּנָיו וּמִיָד הָיָה גְּלוּי עֵינָיִם עַל מַה שֶּׁשּׁוֹאֵל, וּמשֶׁה לֹא הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אַף משֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ, מִיָּד: וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו.
[כא] וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו – יָכוֹל שֶׁהָיָה קוֹל נָמוּךְ, תַּלְמוּד לוֹמַר: אֶת הַקּוֹל, קוֹל לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא הַקּוֹל, הוּא הַקּוֹל הַמִּתְפָּרֵשׁ בַּכְּתוּבִים, וּמַה הוּא הַקּוֹל הַמִּתְפָּרֵשׁ בַּכְּתוּבִים: קוֹל ה׳ בַּכֹּחַ קוֹל ה׳ בֶּהָדָר, קוֹל ה׳ שֹׁבֵר אֲרָזִים, קוֹל ה׳ חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ, קוֹל ה׳ יָחִיל מִדְבָּר, קוֹל ה׳ יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת (תהלים כ״ט:ד׳-ט׳). יָכוֹל שֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים אוֹתוֹ מִבַּחוּץ, תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיְדַבֵּר ה׳ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד (ויקרא א׳:א׳), מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הַקּוֹל נִפְסַק וְלֹא הָיָה יוֹצֵא חוּץ לָאֹהֶל. כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר: וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה (יחזקאל י׳:ה׳), יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהָיָה קוֹל נָמוּךְ, תַּלְמוּד לוֹמַר: כְּקוֹל אֵל שַׁדַּי בְּדַבְּרוֹ (יחזקאל י׳:ה׳), אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר: נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהָיָה מַגִּיעַ עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה, הָיָה נִפְסַק. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי (שמות כ״ט:מ״ג), עָתִיד אֲנִי לְהִתְוָעֵד לָהֶם וּלְהִתְקַדֵּשׁ בָּהֶם. אֵימָתַי, הֲרֵי זֶה יוֹם שְׁמִינִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם (ויקרא ט׳:כ״ד). אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא לִתֵּן לָהֶם יְעִידָה לַדִּבְּרוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְנוֹעַדְתִּי לְךָ (שמות כ״ה:כ״ב), לְךָ הָיְתָה יְעִידָה וְלֹא הָיְתָה יְעִידָה לְכָל יִשְׂרָאֵל. אוֹצִיא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹא כָּשְׁרוּ לַעֲלוֹת בָּהָר, וְלֹא אוֹצִיא אֶת הַזְּקֵנִים שֶׁכָּשְׁרוּ לַעֲלוֹת בָּהָר. אוֹצִיא אֶת הַזְּקֵנִים שֶׁלֹא נִרְאוּ בַּדִּבֵּר עִם משֶׁה, וְלֹא אוֹצִיא אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן שֶׁנִּרְאוּ בַּדִּבֵּר עִם משֶׁה. אוֹצִיא אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן שֶׁלֹא נִתְוַעֲדוּ בַּדִּבֵּר עִם משֶׁה, וְלֹא אוֹצִיא אֶת אַהֲרֹן שֶׁנִּתְוַעֵד בַּדִּבֵּר עִם משֶׁה, תַּלְמוּד לוֹמַר: אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ (שמות ל׳:ו׳), לְךָ הָיְתָה יְעִידָה וְלֹא הָיְתָה יְעִידָה לְכֻלָּם. אוֹצִיאֵם מִן הַיְעִידָה וְלֹא אוֹצִיאֵם מִן הַדִּבְּרוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ (שמות כ״ה:כ״ב). אוֹצִיא אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא אוֹצִיא אֶת הַזְּקֵנִים, אוֹצִיא אֶת הַזְּקֵנִים וְלֹא אוֹצִיא אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן, אוֹצִיא אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וְלֹא אוֹצִיא אֶת אַהֲרֹן עַצְמוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: לְדַבֵּר אֵלֶיךָ (שמות כ״ט:מ״ב), עִמְּךָ הָיָה הַדִּבֵּר וְלֹא עִם כֻּלָּם הָיָה הַדִּבֵּר. יָכוֹל לֹא הָיוּ שׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבֵּר אֲבָל הָיוּ שׁוֹמְעִין אֶת הַקּוֹל, תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו, קוֹל לוֹ, קוֹל אֵלָיו. אוֹצִיא אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא אוֹצִיא אֶת הַזְּקֵנִים, אוֹצִיא אֶת הַזְּקֵנִים וְלֹא אוֹצִיא אֶת בְּנֵי אַהֲֹרן, אוֹצִיא אֶת בְּנֵי אַהֲֹרן וְלֹא אוֹצִיא אֶת אַהֲרֹן עַצְמוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: קוֹל לוֹ, אוֹצִיא אֶת כֻּלָּם וְלֹא אוֹצִיא אֶת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁאֵין משֶׁה יָכוֹל לִכָּנֵס לִרְשׁוּתָן לִמְקוֹמָן עַד שֶׁיִּקָּרֵא, תַּלְמוּד לוֹמַר: קוֹל לוֹ, קוֹל אֵלָיו, משֶׁה הָיָה שׁוֹמֵעַ אֶת הַקּוֹל וְאֵין כָּל אֵלּוּ שׁוֹמְעִין אֶת הַקּוֹל. יָכוֹל הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ וְלֹא הָיָה קוֹרְאוֹ תְּחִלָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר (ויקרא א׳:א׳), הִקְדִּים קְרִיאָה לַדִּבּוּר, דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹא יְדַבֵּר אָדָם עִם חֲבֵרוֹ אֶלָּא אִם כֵּן קוֹרְאוֹ תְּחִלָּה, הֲלֹא דִּין הוּא, נֶאֱמַר בְּאֹהֶל מוֹעֵד דִּבּוּר, וְנֶאֱמַר בַּסְּנֶה דִּבּוּר, מַה דִּבּוּר הָאָמוּר בַּסְּנֶה הִקְדִּים בּוֹ קְרִיאָה לְדִבּוּר, דִּכְתִיב: וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה (שמות ג׳:ד׳), אַף דִּבּוּר הָאָמוּר בְּאֹהֶל מוֹעֵד הִקְדִּים קְרִיאָה לְדִבּוּר, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּדִּבֵּר הַסְּנֶה שֶׁהוּא תְּחִלָּה לַדִּבְּרוֹת תֹּאמַר בַּדִּבֵּר אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁאֵינוֹ תְּחִלָּה לַדִּבְּרוֹת, דִּבֵּר הַר סִינַי יוֹכִיחַ, שֶׁאֵינוֹ תְּחִלָּה לַדִּבְּרוֹת וְהִקְדִּים בּוֹ קְרִיאָה לַדִּבֵּר, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּדִּבֵּר הַר סִינַי שֶׁהוּא לְכָל יִשְׂרָאֵל, תֹּאמַר אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁאֵינוֹ לְכָל יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי אַתָּה דָן מִבִּנְיַן אָב, לֹא הֲרֵי דִּבֵּר הַסְּנֶה שֶׁהוּא תְּחִלָּה לַדִּבְּרוֹת, כַּהֲרֵי דִּבֵּר הַר סִינַי שֶׁאֵינוֹ תְּחִלָּה לַדִּבְּרוֹת, לֹא הֲרֵי דִּבֵּר הַר סִינַי שֶׁהוּא לְכָל יִשְׂרָאֵל כַּהֲרֵי דִּבֵּר הַסְּנֶה שֶׁאֵינוֹ לְכָל יִשְׂרָאֵל, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶם שֶׁהֵם דִּבֵּר וּמִפִּי קָדוֹשׁ לְמשֶׁה הוּא וְהִקְדִּים בּוֹ קְרִיאָה לַדִּבּוּר, אַף כָּל שֶׁהוּא דִּבּוּר וּמִפִּי קָדוֹשׁ לְמשֶׁה נַקְדִּים בּוֹ קְרִיאָה לַדִּבּוּר. אִי מָה הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶם שֶׁהֵם דִּבֵּר וּבָאֵשׁ וּמִפִּי קָדוֹשׁ לְמשֶׁה וְהִקְדִּים בָּהֶם קְרִיאָה לַדִּבּוּר, אַף כָּל שֶׁהוּא דִּבֵּר וּבָאֵשׁ וּמִפִּי קָדוֹשׁ לְמשֶׁה נַקְדִּים בּוֹ קְרִיאָה לְדִבּוּר, יָצָא דִּבֵּר אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁאֵינוֹ בָּאֵשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר וַיִּקְרָא, וַיְדַבֵּר, הִקְדִּים קְרִיאָה לַדִּבּוּר, יָכוֹל לֹא הָיְתָה קְרִיאָה אֶלָּא לְדִבּוּר זֶה בִּלְבָד, וּמִנַיִן לְכָל הַדִּבְּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: מֵאֹהֶל מוֹעֵד (ויקרא א׳:א׳), כָּל שֶׁהוּא מֵאֹהֶל מוֹעֵד נַקְדִּים בּוֹ קְרִיאָה לַדִּבּוּר. יָכוֹל לֹא הָיְתָה קְרִיאָה אֶלָּא לַדִּבְּרוֹת בִּלְבָד, מִנַּיִן אַף לַאֲמִירוֹת וְלַצַּוִּים, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תַּלְמוּד לוֹמַר: דַּבֵּר, וַיְדַבֵּר, לְרַבּוֹת אַף לַאֲמִירוֹת וְלַצַּוִּים. יָכוֹל אַף לַהַפְסָקוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיְדַבֵּר, לַדִּבּוּר הָיְתָה קְרִיאָה וְלֹא הָיְתָה קְרִיאָה לַהַפְסָקוֹת, וְכִי מַה הַפְסָקוֹת הָיוּ מְשַׁמְּשׁוֹת, לִתֵּן רֶוַח לְמשֶׁה לְהִתְבּוֹנֵן בֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה וּבֵין עִנְיָן לְעִנְיָן, וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם מִי שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְדַבֵּר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צָרִיךְ לְהִתְבּוֹנֵן בֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה וּבֵין עִנְיָן לְעִנְיָן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה הֶדְיוֹט מֵהֶדְיוֹט. וּמִנַּיִן שֶׁכָּל הַקְּרִיאוֹת הָיוּ משֶׁה משֶׁה, תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר משֶׁה משֶׁה (שמות ג׳:ד׳), שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיֹּאמֶר, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַקְּרִיאוֹת הָיוּ משֶׁה משֶׁה. וּמִנַיִן שֶׁעַל כָּל קְרִיאָה וּקְרִיאָה הָיָה אוֹמֵר: הִנֵּנִי, תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיֹּאמֶר משֶׁה משֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (שמות ג׳:ד׳), שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיֹּאמֶר, אֶלָּא וַיַּעַן הִנֵּנִי, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיֹּאמֶר, מְלַמֵּד שֶׁעַל כָּל קְרִיאָה וּקְרִיאָה הָיָה אוֹמֵר: הִנֵּנִי. משֶׁה משֶׁה, אַבְרָהָם אַבְרָהָם, יַעֲקֹב יַעֲקֹב, שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל, לְשׁוֹן חִבָּה וּלְשׁוֹן זֵרוּז.
דָּבָר אַחֵר: משֶׁה משֶׁה, הוּא משֶׁה עַד שֶׁלֹא נִדְבַּר עִמּוֹ, וּמשֶׁה מִשֶּׁנִּדְבַּר עִמּוֹ.
[כב] מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת – לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר לְהַלָּן: וַיְדַבֵּר ה׳ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד (ויקרא א׳:א׳), יָכוֹל מִכָּל הַבַּיִת, תַּלְמוּד לוֹמַר: מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת, אִי מֵעַל הַכַּפֹּרֶת, יָכוֹל מֵעַל הַכַּפֹּרֶת כֻּלָּהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, אֵינִי כְּמֵשִׁיב עַל דִּבְרֵי רַבִּי אֶלָּא כְּמוֹסִיף עַל דְּבָרָיו. הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה׳ (ירמיהו כ״ג:כ״ד), רְאֵה חִבָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְהֵיכָן גָרְמָה לָהֶם, הַכָּבוֹד הַזֶּה הַמְרֻבֶּה, דָּחַק [ליראות] לִהְיוֹת מְדַבֵּר מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרוּבִים. רַבִּי דוֹסָא אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי (שמות ל״ג:כ׳), בְּחַיֵּיהֶם אֵינָם רוֹאִים אֲבָל רוֹאִים הֵם בִּשְׁעַת מִיתָתָן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל יוֹרְדֵי עָפָר וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה (תהלים כ״ב:ל׳). רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי, אַף חַיּוֹת הַנּוֹשְׂאוֹת אֶת הַכִּסֵּא אֵינָן רוֹאוֹת אֶת הַכָּבוֹד.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי אֵינִי כְּמֵשִׁיב עַל דִּבְרֵי רַבִּי אֶלָּא כְּמוֹסִיף עַל דְּבָרָיו. כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי, אַף מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁחַיֵּיהֶם חַיֵּי עוֹלָם, אֵינָן רוֹאִים אֶת הַכָּבוֹד.
וַיְדַבֵּר אֵלָיו – וְלֹא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁהָיוּ שָׁם, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁהָיָה יוֹצֵא הַקּוֹל מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִין סִילוֹן לְתוֹךְ אָזְנוֹ שֶׁל משֶׁה, וְהַמַּלְאָכִים הָיוּ בָּאֶמְצַע וְלֹא הָיוּ שׁוֹמְעִין אוֹתוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת (איוב ל״ז:ה׳), הֱוֵי: וַיְדַבֵּר אֵלָיו.
וישמע את הקול וגו׳ וידבר אליו1הרי אלו מיעוטין ומה מיעט אהרן, בכל הדברות שבתורה, שאעפ״י שכתוב וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לא דבר לאהרן אלא למשה שידבר אל אהרן.
מעל הכפרת2יכול מעל הכפרת [כולה], תלמוד לומר מבין שני הכרבים.
1. הרי אלו מיעוטין ומה מיעוט אהרן בכל הדברות שבתורה ספרי נשא פיסקא נ״ח, ובספרא ריש ויקר׳ פרק ב׳ ר׳ יהודה בן בתירה אומר הרי שלשה עשר מיעוטים מיעט אהרן מכל דברות שבתורה, וכן מובא במדרש במ״ר פי״ד אות י״ט, ושם חושב, כל הי״ג וכן מובא בלק״ט.
2. יכול מעל הכפורת. במ״ר סוף נשא בשם ר״ע.
וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד – (כָּתוּב בְּרֶמֶז ת״ל, וּבְרֶמֶז תל״א).

רמז תשיח

וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל – שׁוֹמֵעַ אֲנִי, קוֹל נָמוּךְ. תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים ה׳:י״ח) ״אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֵּר ה׳ אֶל כָּל קְהַלְכֶם״ וְגוֹ׳. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר״ וְגוֹ׳, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (מלכים א י״ט:י״ב) ״קוֹל דְּמָמָה דַקָּה״, כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים הַלָּלוּ. כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר הַכֹּל שׁוֹתְקִין, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו כ״ג:ב׳) ״דֹּמוּ יֹשְׁבֵי אִי״ וְגוֹ׳, וְאוֹמֵר (ויקרא י׳:ג׳) ״וַיִּדֹּם אַהֲרֹן״, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (מלכים א שם) ״וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה״, כֵּיצַד, כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר מְדַבֵּר בְּקוֹל גָּדוֹל וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בְּקוֹל נָמוּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר ״הַמַּזְכִּירִים אֶת ה׳ אַל דֳּמִי לָכֶם״ וְאוֹמֵר (שם, ז) ״וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ״.

רמז תשיט

כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״וּבְבֹא מֹשֶׁה״ וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (שמות מ׳:ל״ה) ״וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה״, כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים הַלָּלוּ, אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁשְּׁכִינָה מַגַּעַת לָאָרֶץ אוֹמֵר ״וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה״, מִפְּנֵי הַמְּחַבְּלִים, שֶׁנִּתַּן רְשׁוּת לְחַבֵּל, וּבִזְמַן שֶׁשְּׁכִינָה מִסְתַּלֶּקֶת מִן הָאָרֶץ אָמַר וּבְבֹא מֹשֶׁה. כֵּיוַן שֶׁהָיָה נִכְנָס הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: שׁוֹמְעַנִי כְּאִלּוּ לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לָאָרֶץ מֵעוֹלָם, ״מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ״, (שמות כ׳:י״ח) ״כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם״, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם וּבְבֹא מֹשֶׁה, אֶלָּא כְּמִין סִילוֹן שֶׁל אֵשׁ הָיָה יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם לְבֵין שְׁנֵי הַכְּרוּבִים וּמְדַבֵּר עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים״.
וַכַּאןַ אִדַ׳א דַכַ׳לַ מֻושִׁהֻ אִלַי׳ כַ׳בַּאאִ אלּמַחצַ׳רִ לִיֻכַּלַם יַסמַעֻ אַלצַּוְתַּ מֻכַ׳אטִבַּהֻ מִן פַוְקִ אלּגִ׳שַׁאאִ אלּדִ׳י עַלַי׳ צֻנדֻוקִ אלשַּׁהַאדַתִ מִן בַּיְןִ אלּכַּרֻובַּיְןִ פַיֻכַ׳אטִבֻּהֻ הֻנַאךַּ
והיה בהכנס משה אל אהל הועידה בכדי שידבר אליו, ישמע את⁠־הקול מדבר אליו.⁠1
1. (ראה גם רמב״ם – ספר המדע – הלכות יסודי התורה, פרק ז׳ הלכה ו׳ –״והוא ער ועומד ״] מלמעלה מן המכסה אשר על ארון העדות, מבין שני הכרובים, ומיד ידבר אליו שמה.)
מדבר אליו – שרשו ׳מהדבר׳. וכתוב ״והוא בן בליעל מדבר אליו״ (שמואל א כ״ה:י״ז) שרשו ׳מן דבר׳ והוא מקור ותרגומו ׳משידובר׳.
ובבא משה וגו׳ – שני כתובין המכחישין זה את זה, שלישי בא ומכריע ביניהם. כתוב אחד אומר: וידבר אליו מאהל מועד (ויקרא א׳:א׳) – והוא חוץ לפרכת, וכתוב אחד אומר: ודברתי אתך מעל הכפרת (שמות כ״ה:כ״ב), בא זה והכריע ביניהם: משה בא אל אהל מועד ושם שומע את הקול הבא מעל הכפרת מבין שני הכרובים – הקול יוצא משמים לבין הכרובים ומשם יוצא לאהל מועד.
מדבר – כמו: מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן, מִדַבֵּר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאיליו.
וידבר אליו – למעט את אהרן מן הדברות.
וישמע קולא – יכול קול נמוך, תלמוד לומר: את הקול – הוא הקול שנדבר בו בסיני. וכשהיה מגיע לפתח היה נפסק, ולא היה יוצא חוץ לאהל.
(סיום)
חסלת נשא.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא: ״את הקול״.
ובבא משה AND WHEN MOSHE CAME [INTO THE TENT OF MEETING … THEN HE HEARD THE VOICE SPEAKING UNTO HIM FROM OFF THE COVERING THAT WAS UPON THE ARK OF THE TESTIMONY] – When two Scriptural verses apparently contradict each other there comes a third and reconciles them. We have got such a case here: one verse says, "[And Hashem called unto Moshe] and spoke unto him out of the appointed tent" (Vayikra 1:1), which was outside the Vail, and another verse says, (Shemot 25:22). "And I shall speak unto you from off the Ark-lid", thus within the Vail – then this (our verse) comes and reconciles them: Moshe entered the appointed tent, and there he heard the Voice which came from above the Ark-lid, from between the two Cherubim – the Voice issued from Heaven unto the space between the two Cherubim, and from there it issued into the appointed tent where it was heard by Moshe. (Sifre Bemidbar 7; cf. Rashi on Shemot 25:22.)
וישמע את הקול AND HE HEARD THE VOICE – One might think it was a very low voice! Scripture, however, states "the Voice" (with the definite article – the well-known Voice) – it was that thunderous Voice with which He spoke to him on Sinai, and yet when it reached the door of the appointed tent it broke off and did not issue beyond the appointed tent (and therefore it states Vayikra 1:1 מאהל מועד from the appointed tent, and not באהל מועד, because the Voice confined itself to the Interior of the אהל מועד; see Rashi on Vayikra 1:1) (cf. Sifre Bemidbar 7).
מדבר is the same as מתדבר (it is the Hitphael form with assimiliated ת) – "He heard the Voice uttering itself". It is out of reverence for the Most High God that Scripture speaks thus: "The Voice was speaking to itself", and Moshe would listen in (i.e., he could not help hearing it).
וידבר אליו AND HE SPOKE UNTO HIM – unto him: thus excluding Aharon from the Divine communications (cf. Rashi on Vayikra 1:1, s. v. אליו).
(Conclusion)
The end of [Parashat] Naso.
פס׳: ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו – יכול מאהל מועד ממש 1ת״ל (שמות כ״ה:כ״ב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל וגו׳ ומה ת״ל מאהל מועד מגיד הכתוב שהיה משה נכנס ועומד באהל מועד והקול יורד משמי שמים לבין שני הכרובים ומשה היה שומע את הקול מדבר אליו מבפנים לכך נאמר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וגו׳. ר׳ יהודה בן בתירא אומר י״ג מיעוטין מיעט אהרן מכל הדברות ואלו הן [א]. ובבא משה וגו׳ (שמות כ״ה:כ״ב) ונועדתי לך שם. ודברתי אתך. (שם ל) אשר אועד לך שמה. לדבר אליך. ביום צוותו. את אשר יצוה. את כל אשר אצוה אותך. ואחד במצרים ואחד בסיני ואחד באהל מועד. במצרים כתיב (שם ו) ויהי ביום דבר ה׳ אל משה בארץ מצרים. בסיני כתיב (במדבר ג׳:א׳) ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה׳ אל משה בהר סיני. באהל מועד כתיב (ויקרא א׳:א׳) ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר הרי י״ג. וישמע את הקול 2שמא תאמר קול נמוך ת״ל קול רם. בכח. אלא להודיעך שבחו של מלך מלכי המלכים הקב״ה:
1. ת״ל ונועדתי כו׳. עיין בספרי כי בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם.
2. שמא תאמר קול נמוך ת״ל את הקול כצ״ל ומה הוא הקול המפורש בכתובים קול ה׳ בכח ובכאן חסר ומשובש.
וטעם ובבא משה – יתכן שתחלת הדבור, שהוא ויקרא אל משה (ויקרא א׳:א׳), היה כאשר נשלמה החנוכה.
וכל המדקדקים אמרו: כי מדבר אליו – מתדבר, מבנין התפעל והתי״ו מובלע.
ולפי דעתי: שהוא שם הפועל, כמו: הנה לא ידעתי דבר (ירמיהו א׳:ו׳), והמ״ם תחת מן, כמשפט הלשון.
וטעם וישמע – שהוא היה לבדו שומע הקול, ולא ישמענו מיא שהיה באהל מועד מחוץ לפרכת. גם זה נכון, כי השם הוסיף בהרגשת אזניו, כאשר הוסיף באור עיני נער אלישע (מלכים ב ו׳:י״ז). וכן: ויגל י״י את עיני בלעם (במדבר כ״ב:ל״א).
וידבר אליו – כן היה משפט הדבור תמיד.
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177 נוספה כאן מלה שקשה לקוראה.
[AND WHEN MOSES WENT IN.] It is likely that the beginning of God's word to Moses [in the tabernacle], which is what And the Lord called unto Moses (Lev. 1:1) refers to, was uttered when the dedication of the tabernacle was completed. All the grammarians say that the word middabber (speaking) in speaking unto him is a hitpa'el1 with the tav swallowed.⁠2 However, in my opinion middadbber is an infinitive. It is similar to the word dabber (speak)⁠3 in behold, I cannot speak (Jer. 1:5). The mem prefixed to middabber is in place of the word min, as is the rule in the Hebrew language.⁠4
The meaning of va-yishma (then he heard) is that only Moses heard the voice. Anyone in the tent of meeting outside of the curtain did not hear the voice. The following is also correct: God made Moses' ear supersensitive5 as he added to the sight of Elisha's young man (II Kings 6:17). Similarly Then the Lord opened the eyes of Balaam (Num. 22:31).⁠6
AND HE SPOKE UNTO HIM. This was the way God's word always came to Moses.⁠7
1. So too Rashi.
2. By the dallet. In other words, middabber is short for mitdabber.
3. Which is an infinitive.
4. A mem placed in front of a word has the meaning of from. Ibn Ezra renders va-yishma et ha-kol middabber elav (then he heard the voice speaking unto him) as, then he heard the voice of the One who spoke to him.
5. So that Moses heard what others did not
6. Which, according to Ibn Ezra, means God made his eyes more sensitive than the eyes of other people.
7. Once the tabernacle was erected.
ובבא משה אל אהל מועד – לפי שנאמר: וידבר {ה׳}⁠א אליו מאהל מועד (ויקרא א׳:א׳), וכאן אמר: מבין שני הכרובים, למדנו לפי הפשט: שכשהיה בחוץ נראה לו שהקול בא מאהל מועד, דכתיב התם: ולא יכול משה לבא אל אהל מועד (שמות מ׳:ל״ה). וכשהיה באהל מועד, היה נראה לו שהקול בא מבין שני הכרובים. וכן דרך ארץ: כשאדם חוץ לבית {ו}⁠הקולב בא מן הבית, אינו מבין {מאיזה מקום}⁠ג מן הבית {יצא הקול},⁠ד אבל כשהוא בבית, אז מבין מאיזה מקום מן הבית. ולפי שדיבר בחנוכת הבית למדנו שהשכינה בבית, והקול בא מן הבית.
(סיום)
חסלת נשא.
סלח נא את אשר הסכלתי עשה.
א. ההשלמה מספר הג״ן.
ב. השלמת האות מספר הג״ן.
ג. ההשלמה מספר הג״ן.
ד. ההשלמה מספר הג״ן.
WHEN MOSES WENT INTO THE TENT OF MEETING – because it says: “and [Hashem] spoke to him out of the Tent of Meeting, saying” (Leviticus 1:1), and here it says: “from between the two cherubim”, we learned that according to the simple understanding, when [Moses] was outside it seemed to him as if the voice came from the Tent of Meeting, as it is written there: “Moshe wasn't able to enter into the Tent of Meeting” (Exodus 40:35), and when he was in the Tent of Meeting, it seemed to him that the voice came from the two cherubs. So is the way of the land: When a person is outside his house, [and] a voice comes from the house, he does not know [from where] in the house [the voice emerged], but when he is in the house, then he knows where in the house [the voice is coming from]. Since it spoke of the dedication of the House, we learned that the Divine Presence is in the House, and the voice comes from the House.
(Conclusion)
The conclusion of Naso. Forgive please, that which I foolishly committed.
ובבא משה – לפי שדבר הכתוב בחנכת המזבח למדנו כאן שהשכינה שורה בו ומשם יוצא הקול. יש מפרשים שתחילת הספר של ויקרא אל משה (ויקרא א׳:א׳) היה כשנשלמה החנוכה.⁠1
שלימא סדרא דפרשת נשא.
1. שאוב מאבן עזרא.
ובבא משה, "and when Moses entered;⁠" seeing that the subject here is the consecration of the altar, we are told here that the Presence of the Lord was manifest over the Tabernacle, and that God's voice emanated from within it. Some commentators feel that the beginning of the Book of Leviticus completes the report about the consecration of the altar. (Ibn Ezra)
ובבא משה וגו׳ – פי׳ דאלו כשהוא בחוץ כתיב וידבר אליו מאהל מועד לאמר כאדם שעומד מחוץ לבית ושומע קול מתוכו אינו יודע במכוון מאיזה מקום שבאהל הקול בא, אבל בבאו אל אהל מועד הבין והרגיש שהקול בא מבין הכרובים.
״מבין ״שני ״הכרובים – ר״ת מש״ה, שהי׳ משה שקול ככרובים של מעלה.
וישמע את הקול – בה״א הידיעה, הוא הקול ששמע בסיני. והכתוב הזה מבאר כי הדבור בא לו למשה מבין שני הכרובים ומשם יוצא לו הדבור לאהל מועד, שכן אמר אל אהל מועד לדבר אתו, ומי שהיה חוץ לאהל מועד לא היה שומע הקול. ומה שהוסיף וידבר אליו, פירש רש״י ז״ל למעט את אהרן. ויתכן לפרש וידבר אליו כי משה הוא המדבר ובא להורות מעלת משה על כל שאר הנביאים כי לא היה נרתע ונבהל בנבואתו מלהשיב, כענין שכתוב (שם ל״ג) ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו, ודרך האדם עם חברו זה מדבר וזה משיב, וכן אמר בכתוב הזה כי הקול היה מדבר אל משה מעל הכפורת מבין שני הכרובים וידבר אליו, כלומר ומשה מדבר אליו מיד בכל עת שירצה כענין שכתוב (במדבר ט׳:ח׳) עמדו ואשמעה, והזכיר זה במשכן כשם שהזכיר בסיני (שמות י״ט:י״ט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול, שפירושו משה ידבר אחר שהאלהים יעננו בקול, כי הכתוב הזה מעיד על מעלתו בנבואה שהיה שומע הקול מפי הגבורה ולא היה נבהל ונרתע לאחוריו מה ששאר הנביאים נבהלים ונרעדים אף ממראה המלאכים ולא נשאר בהם כח. וכן בכאן יזכיר כי הקול היה מדבר למשה מבין שני הכרובים, ומשה הגדול בנבואה ידבר אליו ג״כ ולא יבהל, זהו וידבר אליו. ובכאן גלה לנו הכתוב כי השיג משה תכלית השגת המין האנושי כל מה שבכחו להשיג, וידע הש״י ידיעה ברורה כנאמן בית יודע אדוניו, ויוצא ונכנס כרצונו ומדבר ומשיב בכל עת כרצונו, ולכך נקרא נאמן ביתו של הקב״ה הוא שכתוב (במדבר י״ב:ז׳) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא.
וישמע את הקול, "he would hear the voice speaking with Him(self);⁠" the letter ה at the beginning of the word הקול, makes it plain that this was the same voice that had spoken to Moses at Mount Sinai; he recognized it as such. The principal reason for this verse is to inform us that this voice emanated from between the cherubs on top of the kapporet, the lid over the Holy Ark. From that location the voice filled the Tent of Meeting; this is the meaning of the additional words אל אהל מועד לדבר אתו, "to the Tent of Meeting in order to speak with him (Moses).⁠" Anyone standing outside the walls of the Tabernacle would not hear this voice at all. According to Rashi the reason that the Torah concludes this chapter with the words וידבר אליו, "He spoke directly to him (Moses),⁠" is to make sure that we understand that Aaron was not included. It is possible to explain these apparently redundant words to mean that Moses was the subject. These words would demonstrate the enormous spiritual stature of Moses compared to all other subsequent prophets. He was not taken aback by being addressed by God; on the contrary, he engaged in conversation with God as attested to by God Himself in Exodus 33,11: "Hashem would speak to Moses face to face, as a man would speak with his fellow.⁠" How does a man speak with his fellow? The former initiates the conversation whereas the latter responds. Our verse here would report a similar message to that in Exodus, i.e. that Moses engaged freely in conversation with Hashem. Proof that Moses was on this level is supplied in Numbers 9,8 where Moses had not known the answer to the question how the people who had not purified themselves in time for the Passover should conduct themselves. Instead of telling the people who had raised the point to come back on the following day so that he would have a chance to get a ruling from God, Moses simply said עמדו ואשמעה, "stand still and I will hear (God's reply) immediately.⁠" This stature of Moses is mentioned here just as it had been mentioned at the time the people stood at Mount Sinai where the Torah wrote Exodus 19,19 משה ידבר והאלו-הים יעננו בקול, "Moses would speak and God would respond in an audible voice.⁠" The meaning of those words is that "Moses would respond after God had addressed him audibly.⁠" Basically, the Torah reveals here that Moses had attained the ultimate level of spirituality that it is possible for man to attain while alive on earth. His knowledge of God was similar to that of a trusted butler long in the service of the same master who is thoroughly familiar with the way of life of his employer. This is what God had in mind when He said of Moses in Numbers 12,7: "not so My servant Moses; he is trusted in My entire household.⁠"
מבין שני הכרובים – ראשי תיבות משה לומר לך שהוא חשוב ככרוב של מעלה.
וישמע את הקול מדבר אליו – הקשה החסיד למה אמר כל אלו. אלא לפי שהקול לא היה יוצא לגמרי מן השכינה אלא מז׳ מקומות היה הקול הולך עד שלא יגיע למשה משכינה לחיות ומחיות למלאך וממלאך לאהל מועד ומאהל מועד לארון, ומארון ללוחות, ומלוחות לכפורת, ומכפורת לכרוב, ומבין שני הכרובים וידבר אליו, ובארון היו בו נקבים נגד הכרובים למעלה.
לדבר אתו – הקשה הר״א מגרמייזא למה לא פירש עם מי. אלא י״ל מרוב ענוותנותו של משה לא רצה לכתוב על עצמו שדבר עם השם, אמר מה אני ומה חיי שיש לי לכתוב על עצמי שדבר השם עמי בכל עת שארצה, ולכך כתיב וישמע את הקול ולא אמר וישמע משה אתו קול ה׳.
(סיום)
נשלם פרשת נשא את ראש
מן ההפטרה
(שופטים י״ג י״ט) ויקח מנוח את גדי העזים ויעלהו על הצור לה׳ – הקשה הרי״ח והלא היה בשעת איסור הבמות, שהרי משכן שילה היה קיים. וי״ל על תנאי הקדישו, ואמר לו אקדיש אותה עד שתרד אש מן השמים ותאכל אותה וכן נעשה. שהרי אמר, לו חפץ השם להמיתנו (כי) לא לקח מידינו, מאין ידעו שלקח אם לא מזה שירד האש מן השמים וכלה הקרבן.
ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וגו׳ – הרצון בזה שבכל עת שהיה משה רוצה שתבוא לו הנבואה היה בא אל אהל מועד והיה שומע הקול מִדַּבֵּר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים, לפרסם לישראל ענין הנבואה; ולזה אמר בפרשת ויהי ביום השמיני: ׳כי היום ה׳ נראה אליכם׳ (ויקרא ט, ד); והיה נראה כבוד ה׳ לכל ישראל בדרך שהיו מרגישים שמשם היתה הנבואה באה למשה. והנה ענין הכרובים היה מעיר גם כן לחכמים על אפשרות הגעת הנבואה, ואיך תגיע, כמו שביארנו במה שקדם. ואמנם היו צריכים ההמון לזה הפרסום, כדי שיתאמת יותר בליבם ענין הנבואה.
התועלת התשיעי הוא לפרסם המופת שהיה בענין הגעת הנבואה למשה, שהיה מורגש לישראל שכבוד ה׳ היה על הכפורת, ומשם היתה מגעת הנבואה למשה מבין שני הכרובים. וכבר זכרנו התועלת שהיה מגיע מזה.
וסוף הכל ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו – כי בהשלמת הבנין כלו על מכונו כעין גוף אחד נתפשט השפע האלהי ותבא בו רוח הקדש אשר בו שמע קול הדר נאה ומשובח ונמשך בו הכח הדברי האלהי המיוחד אל העולם ההוא המחודש על יד זאת האומה הנבחרת כאשר אמרנו והכל נגלה ומבואר. הנה למדנו כמה חלק הש״י משפע טובו ליריאיו המיחלים לחסדו וכמה נתאוה כביכול להיות לו דירה בתחתונים ופרוש עליהם סוכת שלומו ובהמשך אותם בחוטי החסד ועבותות החנינה לקשרם ולהדביקם אליו כאשר ידבק האזור אל מתני איש אך שיאותו אליו יתעלה לשמוע בקולו ולדבק׳ בו כי זה לא יתכן זולת זה כי יהיה עול בחוקו ית׳ כאשר נתבאר במקומות אחרים.
ובמדרש (חזית ע״פ דומה דודי) מאי דכתיב דומה דודי לצבי מה צבי מדלג ומקפץ ממקום למקום ומגדר לגדר ומאילן לאילן ומשוכה לשוכה כך הקב״ה מקפץ מכנסת זו לכנסת זו וכל כך למה כדי לברך את ישראל הדא הוא דכתיב בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך (שמות כ׳:כ׳) יאמר שאם ידמו ישראל לצבי זה במה שידלגו בענין שלמותם ממדרגה למדרגה מעולה ממנה ובפרישות ובנקיות מגדר לגדר צר ודחוק ממנו ובענין הדעות מהפנייה אחר אכילת עץ הדעת טוב ורע אכילת עץ החיים ובתשוקות משוכה לשוכה כענין איש שוכו (שופטים ט׳:מ״ט) והוא שיסיח דעתו מענפי עץ הדעת שהן הנטייה אחר הענינים האלו המדומים לענפי עץ החיים שהן התשוקות המשוערות והעוזרות אל החיים הנה בזה גם הוא יתברך ידמה לצבי אצלנו בכל מקומות מושבותינו במדרשנו ובבתי כנסיותנו טעון ברכות ושפע הצלחות המתפשטות בכל העולמות כלן ובעמו ישראל ראשונה כי על כן נאמר ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום (תהלים כ״ט:י״א) ונאמר ויקרא לו ה׳ שלום (שופטים ו׳:כ״ד) וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער.
אמנם מה שיאות דבורן בחנוכת הנשיאים והסכמתם על קרבנותיהם ואשר אמרו ז״ל שנתנאל בן צוער השיאם עצה (במ״ר פ׳ י״ג) זו וכל הדברים הנלוים אליהם כבר כתבנום אצל ענין הקרבנות פרשת ויקרא שער נ״ז דרוש אותו משם עם קצת מה שאמרו ז״ל עליהם כי הוא ראוי ונאות לרדת לסוף טעמן של קרבנות דרך כלל כפי מה שתתקרר דעתו של אדם על זה עם היות שאי אפשר שלא יהיו בו ענינים עמוקים יותר. ועם זה נשלם זה הענין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו וגו׳. כבר זכרתי בשאלות שהפסוק הזה יראה ממנו הכחשת שני כללים, קיימו וקבלו חז״ל. הא׳ שהם אמרו לכל הדברות וכל האמירות ולכל הצווים קדמה קריאה ובנין אב לכלם ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו מאהל מועד וגו׳ שראשונה קראו ואח״כ דבר אתו. אבל הכתוב הזה מעיד על חלופו באמרו ובבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו מורה שבכל עת שהיה משה רוצה לשמוע הקול האלהי היה בא אל אוהל מועד ומיד הוא שומע את הקול. ולא היה א״כ הדבר תלוי בקריאה אלא ברצון משה לבא שמה. וכן קבלו שמשה היה מנבא בכל עת שירצה ואם לא היה מנבא אלא כאשר יקראהו לא היה מנבא בכל עת שירצה. והראיה שהביאו מפסוק ויקרא אל משה אינה ראיה כי שם היה זה מפני שאז הוקם המשכן ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה׳ מלא את המשכן ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה׳. ומפני זה הוצרך יתברך בפעם ההוא לקרא אל משה לדבר אתו מאהל מועד מפני שלא הי׳ יכול הוא מעצמו לבא שמה. לא שיהיה זה בנין אב לכל הדברות ולכל האמירות ולכל הצוויים שתקדם להם קריאה.
והכלל השני הוא מה שקבלו שהיה אהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא ר״ל שמה שצוה יתברך לאהרן שלא יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון לא היה נכלל משה בזה. כי משה היה בא שמה בכל עת לשמוע הקול האלהי. אבל הכתוב הזה מורה שמשה לא היה נכנס מבין לפרוכת אל קדש הקדשים כי הוא היה בא בלבד אל אהל מועד ושם היה שומע את הקול שהיה יוצא מלפני לפנים מעל הכפורת מבין שני הכרובים לא שיכנס משה רבינו שמה ולא שיעמוד לפני הכפורת אשר על הארון לשמוע את הקול וכן כתב הרלב״ג בפירושו שמרע״ה בהיותו באהל מועד היה שם שומע את הקול שהיה יוצא מלפני לפנים. ואהל מועד הוא ההיכל אשר שם השלחן והמנורה ומזבח הקטורת וכמו שהיה נכנס שם משה כן היה נכנס שם אהרן ובניו גם כן להטיב את הנרות בבקר ובערב ולהקטיר את הקטורת בשעות ההם ולערוך הלחם על השלחן בזמנו ומה הוא א״כ הצווי והאזהרה מלא יבא בכל עת אל הקדש שאמרו שאהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא והוא באמת סתירה רבה לדבריהם בקבלתם.
אבל כשיובנו דבריהם על מתכונתם יובנו הספקות האלה. וזה שהקריאה שאמרו שקדמה בכל הדברות אינה שיקרא השם אל משה בהיותו במחנה או באהלו הפרטי ויאמר לו עלה אלי ההרה או לך אל אהל מועד ושם אדבר אליך כי זה הרי הוא דבור וצווי בפני עצמו ויצטרך לו שתקדם קריאה אחרת וכן קריאה לקריאה ואין לדבר סוף ותכלית. אבל כיוונו שבכל דבור וצווי שידבר או יצוה השם למשה היה התחלת הדברים בקריאת שמו כאלו תאמר משה דבר אל בני ישראל או משה דבר אל אהרן וכיוצא בו שכל אמירה ודבור וצווי היתה התחלתו בקריאת שם משה לכך אמרו שהוא לשון חבה כי לאהבתו אותו יקראהו בשמו והנה אם כן משה היה מנבא בכל עת שירצה כי היא בבואו אל אהל מועד מיד בא אליו הקול לדבר אתו. אבל באותו דבור או אמירה או צווי היתה הקריאה והוא זכרון שם משה לחבבו ועשו בנין אב מן ויקרא אל משה על דרך האסמכתא.
ואמנם הכלל השני אין בו ג״כ סתירה לפי שלא בא הכתוב הזה להודיע באיזה מקום הי׳ עומד משה כשהיה שומע את הקול אלא להגיד שהיה שומע קול נבואתו משהי׳ נכנס באהל מועד שכולל ההיכל וקדש הקדשים לא במקום אחר חוץ משם כי גם בהיותו בחצר המשכן לא היה שומע הקול אלא בבואו אל אהל מועד לדבר אתו הש״י היה שומע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים כי היה משה נכנס שמה ושומע אותו קול שהיה מדבר אליו משם ותמונה לא היה רואה זולתי קול. ואם לא היה משה נכנס שמה לא היה משיג שיוצא הקול הדובר בו מעל הכפורת מבין שני הכרובים כי אולי הי׳ הדבור יוצא מצד אחר אבל משה בבואו אל אהל מועד לשמוע הקול היה רואה אותו קול יוצא מעל הכפורת מבין שני הכרובים לפי שהוא היה בקדש הקדשים שמה כאילו היה הקול ההוא מדבר אתו פנים בפנים במקום ההוא וכמו שנאמר לו על זה ונועדתי לך שם ודברתי. וכבר יורה על זה אמרו וידבר ה׳ אליו מאהל מועד ולא אמר באהל מועד. ומזה למדו חז״ל שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא מאהל מועד. ודרשו עוד מאהל מועד יכול מכל האהל ת״ל מבין שני הכרובים.
הנה התבאר שאין הכוונה באמרו ובבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול שהיה שומע הקול שמה אלא שעד אותו מקום היה שומע הקול ונפסק אבל עצם הדבור לפני לפנים היה במקום שלא היה נכנס אלא משה לבדו. ולכך נאמר עוד בסוף הדברים וידבר אליו ר״ל שמשה היה שומע הדבור משנכנס באהל מועד. אבל הכהנים הבאים שמה לא היו שומעים אותו. והותרו בזה השאלות הט׳ והי׳.
ונשאר עתה לבאר מה היה הקול הזה שהיה שומע שם אדון הנביאים. והרב המורה יחשוב שלא היה קול מוחש אלא השגה נבואיית עליונה ואין ראוי לקבלו כי הנה במעמד הר סיני נאמר והאלהים יעננו בקול וישראל כלו במעמד ההוא שמעו קול אלהים מדבר מתוך האש: אבל הרב יאמר שהקול ששמעו ישראל בסיני היה קול נברא מבלי חתוך אותיות מפני שלא היו כלם הם מוכנים לנבואה. אמנם משם שהיתה מעלתו בנבואה על כל הנביאים למה תהיה ע״י קול. ואם אמרנו שהיה קול נברא מתחדש בדמיון משם תתחייב שתהיה נבואתו ע״י הכח המדמה והו׳ בהפך מה שקבל הרב. וזה הספק עצמו מתחייב במראה המשכן בצורה מוחשת שהראהו ית׳ בהר כל המוחשת ההן חמריות ולא היו מגדר נבואת משה ומדרגתו אבל אמתת הדבר הזה הוא שכבר מצאנו קול בנביאים למעוט מדרגתם כקול שבא אל שמואל טרם ידע את ה׳. ומצאנו ג״כ במרע״ה השגת קול מוחש וראיית צורות. שהם כלם השגות חושיות אבל לא היו במרע״ה מפני גסותו וחמריותו אלא לצורך הדבר המושג והוא כי כאשר יצוה ית׳ למשם על מלאכת המשכן כדי שיקבל משה ציור הדברים ההם לצוות על עשייתם כפי אמתתם הראה לו הקב״ה כל מעשה המשכן בצורה מוחשת כדי שיצוייר הדבר ההוא בנפשו של משה בשלמותו וכן יצוה אותו לאומנים לעשותו כי היו הדברים הנראים בחוש הראות מצויירים בנפש יותר מהנשמעים בדבר שפתי׳. וכן כשהיה השם מדבר אליו הדברים שיכתוב משה בתורה מהספורים והמצוות והיה כדי שיהיו נכתבים הדברים ההם באותו אופן עצמו שיצאו מפי הגבורה הוצרך ית׳ להשמיעם למשה בקול מוחש כדי שאותם המלות והדברים בעצמם ובלשונם שישמע באזניו יכתוב על ספר תורה כמעתיק מספר קדמון. הנה א״כ ראה הצורות המוחשות ממלאכת המשכן בהר ושמע את הקול מעל הכפורת שהם השגות מוחשו׳ לצורך הדברים עצמם עם היות המושג בתכלית הרוחניות.
ורש״י כתב וישמע את הקול מדבר אליו כמו מתדבר כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו ומשם שומע מאליו. ויראה מדברי הרב שנטה לדעת הרב המורה שלא היה משה שומע קול מוחש אלא השגה נבואיית עליונה. שהיה משיג משם הסדור האלהי אשר בו יתברך והוא אמרו מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו. אבל רש״י לא כן יחשוב ולבבו לא כן ידמה כי לא יכחיש פשט הכתוב וישמע את הקול ומה הכבוד של מעלה בזה אף כי הוא עצמו פי׳ כאן (במדבר ז׳) וישמע את הקול יכול קול נמוך ת״ל את הקול הקול שנדבר עמו בסיני וכאשר היה מגיע לפתח היה נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל ומדברי חז״ל הוא. הרי לך מבואר שמודה הרב במציאות הקול המוחש: אבל היתה כוונתו שאלו אמר הכתוב מדבר בשו״א תחת המ״ם היה מורה שבבא משה היה הקול מדבר קודם בואו שמה ואין זה כבודו של מעלה שיהיה מדבר ואדם אין לשמוע ויהיה בכלל נדרשתי ללא שאלוני נמצאתי ללא בקשוני ושע״כ אמר הכתוב מדבר בחיר״ק תחת המ״ם שהו׳ מההתפעל שיהיה מדבר בינו לבין עצמו ומשם בא ושמע מאליו אבל לא יכחיש רש״י שהיה שם שמיעת קול מוחש. ועכ״ז אודיעך שאין דבריו בזה נכונים כי אין מדבר בחיר״ק מתפעל אבל הוא פועל ע״ד מספר מקצר ובנביא יחזקאל נאמר ואראם ואפול על פני ואשמע קול מדבר. ותבא בי רוח ותעמידני על רגלי ואשמע מדבר אלי והוא בחיר״ק.
הרי לך מבואר שמדבר בשוא בא שמה כמו מדבר בחירק לפי שהכוונה בשניהם שם אחד. וכבר יורה אל אמתת זה אמרו כאן וישמעא את הקול מדבר אליו. ואם היה מדבר בינו לבין עצמו כמו שפירשו לא היה לו לומר אליו והיה ראוי שיאמר מדבר בלבד. וגם יקשה לו אמרו בסוף הפסוק וידבר אליו מורה שאליו היה הדבור לא בינו לבין עצמו ולכך אין ראוי לנו שנסיר הפסוק מפשוטו כי הוא האמת המסכים מכל צד:
א. כן בפסוק. בדפוסים: ״ואשמע״.
ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול – ואף על פי שהיה הדבר מועט מאד בערך אל חנוכת שלמה, מכל מקום ״בבא משה אל אהל מועד״ היה שומע אותו הקול ששמע קודם מעשה העגל. וזה לא קרה בבית ראשון, כל שכן בבית שני, שלא הלך אל המקדש נביא להתנבא באופן שישיג הנבואה תיכף. וזה כי היתה לרצון החנוכה הזאת ומקריביה ומשה שהיה רועה (על פי שמות ג׳:א׳).
מדבר – בינו לבין עצמו, כי ״כל פעל ה׳ למענהו״ (משלי ט״ז:ד׳), ובהשכילו את עצמו, ובזה ידע וייטיב לזולתו בנדיבות השפעה שאין בה כיליות, ויראה פעולה במתפעל כפי הכנתו, ובזה פירש אופן כל דבור האמור בתורה באמרה ״וידבר ה׳⁠ ⁠⁠״.
ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול, even though in physical terms the Tabernacle was insignificant compared to the magnificent structure Solomon had built, in terms of spiritual achievement the Tabernacle far outranked Solomon’s Temple, which in turn outranked the second Temple. During the entire period of the second Temple (420 years) not a single prophet had been able to enter the Temple and there to hear the voice of God at any given moment. If at this point Moses was able to do this it proved that God had approved the consecration and had drawn near Moses as the shepherd of the Jewish people. In spite of all this spiritual grandeur of the Tabernacle in the desert and the clear manifestation of God’s presence over it or in it, even this was a far cry from the presence of God in the Israelite camp during the period of the revelation at Mount Sinai, and the 40 days before the sin of the golden calf. Once Moses entered the Tabernacle he was able to hear the voice of God, something he had been able to hear all the time before the sin of the golden calf, and without the benefit of the Tabernacle and the hallowed ground it stood on.
מדבר, read “mi-dabber,” talking to Himself.⁠a Proverbs 16,4 כל פעל ה' למענהו, reveals that in the final analysis, all that God does has an intelligent purpose known to Him and approved by Him, so much so that the fact that He has seen fit to do it automatically means that it is beneficial for His universe and those in it. We need to keep this in mind whenever we read a line such as וידבר ה'. It is as if the Torah reminded us that the One described as מדבר
a. According to Moreh Nevuchim 1,68 and in accordance with Aristotele’s concept of God, there is no division between subject and predicate in the sphere of understanding something, defining it, actively or passively when we speak of God, as is the case when we speak of His creatures. A creature, by definition is subjective vis-?-vis itself, God is never subjective, always objective. Having said this you will understand that the translation of God “speaking to Himself,” i.e. being both at the receiving end and at the initiating end at the same time is not a contradiction in terms.”
אמר הגאון, אחר שהושלם המשכן ונתחנך כתיקונו, אז נראה כבוד ה׳ וגו׳ ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו מצאו מוכן בכל עת, וישמע את הקול – הקול שהיה מדבר עמו בהר סיני, מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו:
מוֹעֵד: המ״ם בלא דגש. [מוֹעֵד].
אֲרֹן: בהעתק הללי ובספרי׳ מדוייקי׳ חס׳ וא״ו, והוא חד מן ג׳ חסרי׳ ע״פ המסורת, וסי׳ נמס׳ במ״ג סוף פ׳ תצוה. [עַל⁠־אֲרֹן].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק פד]

הקול מדבר אליו – לפי מה שכתבנו במקומות אחרים (שמות כ׳ א׳), כי דבור היוצא מה׳ היה נוצר ממנו מלאך והוא המדבר לנביא, ועל פי זה ישבתי כל תיבת לאמר האמור בדיבורי ה׳ והוא אומרו הקול מדבר אליו פירוש קולו של הקדוש ברוך הוא מדבר לו, והגם שהתיבה דגושה כמו מתדבר, לצד שהקול הוא עצמו הדיבור יוצדק ליאמר כסדר זה, והמשכיל יבין.
חסלת פרשת נשא
הקול מדבר אליו, the Voice speaking to him, etc. We have already explained on Exodus 20,1 that when God speaks an angel is created as a result of such speech and it is the voice of that angel which man (prophet) hears. I have explained all the instances in which the word לאמור appears as unnecessary such as when God's message to Moses or Aaron is introduced. This is what is meant here when the Torah speaks of "the Voice" speaking to Moses. The Torah underlines that in this instance God's voice spoke to Moses directly, not the voice of an angel. Although there is a dagesh in the letter ד to tell us that the meaning is מתדבר, i.e. the voice itself was doing the talking, it was not the projection of someone else "behind" the voice. This form is grammatically admissible; the intelligent reader will understand what I mean.
ובבא משה – אחר שנשלם הקמת המשכן ומשיחתו וחנוכתו, היה הדבור אליו מן המשכן ולא מהר סיני, לכן ישמיענו הפסוק ענין הדבור עם משה, ואמר שמשה לא בא רק אל אהל מועד ושם שמע את הקול היוצא מעל הכפורת מבין שני הכרובים:
מדבר אליו – בינוני מבנין התפעל, ודגש הדל״ת לחסרון תי״ו הראוי מתדבר, וטעם הבנין הזה בעבור שלא היה הקול יוצא באמצעות הכלים כמו באדם המדבר הקול יוצא מהריאה ונחתך אחר זה ע״י כלי המבטא, מה שאין כן בדבור אלהי שהקול נברא לשעה ולא היה בעזר כלים המוחשים:
וידבר אליו – ובענין הזה היה בא תמיד הדבור אליו לצוותו על בני ישראל:
לדבר אתו – לא נמצא דבר אתו באדם עם האל, ואף לא דִבֶּר אותו (חוץ מאך משפטים אדבר אותך {ירמיה י״ב:א׳}, שענינו הייתי רוצה אם היה זה אפשר) אלא כאן ובסוף כי תשא (שמות ל״ד:ל״ד), ע״כ נפרש לדבר אתו, שידובר אתו, כמו כלם אליך ישברון לתת אכלם {תהלים ק״ד:כ״ז}, שינתן.
so that (the Lord) would speak with him (ledabber itto). Only here and at the end of parashat Ki Tissa (Exod. 34:34) does the expression dibber itto (“He spoke with him”) occur in connection with a person speaking “with” God, and even the related expression dibber oto appears in this connection only in Jer. 12:1, “Yet would I reason with You [adabber otakh],” where it means, “I would like to do so if it were possible.” Therefore I would interpret ledabber itto here as she-yedubbar itto (“so that he [Moses] might be spoken to with Him”); cf. “All of them wait for You latet okhlam [lit. “to give their food”] (Ps. 104:27), i.e., “that their food may be given.”1
1. {Translator's note: In other words, Shadal prefers to understand the verbs ledabber and latet in these verses as if their unstated subject is not “God,” i.e., as impersonal verbs; in this way he would avoid attributing the actions of “speaking with” a human or “feeding” animals directly to God. Nevertheless, in his text translation here, Shadal does render ledabber itto as “so that (the Lord) would speak with him,” supplying the subject in parentheses.}
ובבא משה וגו׳ – השווה שמות כה, כב ופירוש שם.
פסוק זה בא מיד לאחר חנוכת המזבח של נשיאי ישראל. חנוכה זו הוכיחה ששבטי ישראל הסכימו פה אחד שמקדש התורה יהיה מקדש התורה שלהם, ושהם קיבלו על עצמם שמקדש זה ידריך ויכוון את הווייתם הלאומית. במקביל לכך מוסיף פסוקנו עתה, שכאשר משה נכנס אל אוהל מועד ״לדבר אתו״, משום שה׳ רצה לומר לו דבר, ״וישמע וגו׳ מעל הכפרת אשר על ארן העדת מבין שני הכרבים״. שכן כפי שכבר אמרנו (שם), דבר ה׳ נשמע על ידי משה, לא מחמת קשר אישי מיוחד של משה אל ה׳ אלא מכוח קרבת הברית שבין ה׳ לישראל – כפי שבא לידי ביטוי בארון ובכפורת; ה׳ שולח את דברו אל משה, משום שה׳ שוכן בקרב העם השומר את תורתו.
ובבא משה אל אהל מועד – כבר פרשתי מאמר הספרי הלז בהתו״ה ויקרא (סי׳ ה׳), שלפי מה שפי׳ הראב״ע והרמב״ן שמ״ש ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו מאהל מועד היינו שמשה עמד בחוץ והקול קרא אליו מאהל מועד שיכנס, יש סתירה, דהא מקום הקריאה והדבור היה מעל הכפורת לא מכלל האהל, אבל ממ״ש כאן ובבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול, מבואר שלא שמע את הקול בחוץ רק כשנכנס לפנים, אין סתירה, שמ״ש ויקרא וידבר מאהל מועד פי׳ ששם התפשט קול הקריאה והדבור שיצא מעל הכפורת ולא נשמע בחוץ, כמ״ש בספרא שם מאהל מועד מלמד שהיה הקול נפסק ולא יצא חוץ לאהל עיי״ש בארך:
לדבר אתו – מימרא דר״י בן בתירא נמצא בספרא ויקרא (סי׳ ד׳) ובספרי יש שבושים ותקנתי הגי׳ עפ״י גרסתי בספרא ושם בפירושי בארתי זה באורך יקחהו המעיין משם וימצא מרגוע:
וישמע את הקול – ר״ל קול הנודע בסיני, קול גדול ולא יסף, ועי׳ בספרא ויקרא (סי׳ ה׳). ומ״ש קול דממה דקה ס״ל לר׳ יאשיה דממה מענין שתיקה שמלאכי השרת שותקין, ור׳ יונתן ס״ל דממה הוא דבור נמוך כמ״ש דממה וקול אשמע כמו אל דמי לכם, שר״ל שתצעקו בקול גדול, שדבור המלאכים הוא קול נמוך נגד קולו של השי״ת:
ובבא משה וגו׳ לדבר אתו: לשון ״אתו״ משמעו – שניהם מדברים, כדאיתא בשמות רבה (מא,ה) על הפסוק (שמות לא,יח) ״ככלותו לדבר אתו״ – שהוא תורה שבע״פ, שהיה משה שואל והקב״ה משיב, או שהיה משה למד בשפע רוח הקודש מן השמים. ואמר הכתוב שהיה משה רגיל בכל יום לבא לאהל מועד לתורה שבע״פ שאין לה תכלה וקץ.
והגיע כמה פעמים אשר: וישמע את הקול מדבר אליו: דיבור מפורש שמשה היה שומע ושותק.
וידבר אליו: שני אופני דברות היו שם, האחד, פרשיות שבתורה מיד ולדורות. השני, לצורך שעה. והראשון שהוא הדבור המובחר היה בא ממקום מצומצם ״מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים״. וגם ״וידבר אליו״ – דברות לצורך השעה, ולא היה מצומצם ממקום קדושה עליונה זו, אלא מכל הכפורת. ועיין להלן (יז,יט) מה שכתבתי.
[הרחב דבר: והמלך החכם אמר בספר קהלת (פרק ח׳) (א) ״מי כהחכם ומי יודע פשר דבר, חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונא״. (ב) ״אני פי מלך שמור, ועל דברת שבועת אלהים״. (ג) ״אל תיבהל מפניו תלך, אל תעמוד בדבר רע, כי כל אשר יחפוץ יעשה״. (ד) ״באשר דבר מלך שלטון, ומי יאמר לו מה תעשה״. (ה) ״שומר מצוה לא ידע דבר רע, ועת ומשפט ידע לב חכם״. (ו) ״כי לכל חפץ יש עת ומשפט וגו׳⁠ ⁠⁠״.
הביאור בזה הוא, כי שלמה הזהיר את העם פעם בכח חכמתו פעם בכח מלכותו. ואמר ההבדל שבין אזהרות הללו – ״מי כהחכם״ – כשהנני מזהיר בכח החכמה אין השומע נזהר כל כך כמו החכם עצמו שמבין למה נחוץ הוא. ״ומי יודע פשר דבר״ – וכן להיפך, שהדבר אינו נחוץ כל כך, מי יודע שהעצה אינה רותחת אלא כמו פושרין, רק החכם עצמו, אבל השומע אינו יודע לחלק בין עצה לעצה ונזהר בשניהם בשוה. ואמר כלל שידעו שומעי עצת והזהרת החכם איך היא – ״חכמת אדם תאיר פניו״ – בשעה שמדבר בחכמה פניו מאירות ואז יש לחוש לדבריו, משא״כ ״ועוז״ – בשעה שמדבר מתוך כעס, וכדומה מטבעי הגוף, שעזים הם על כשרון הדעת, אז ״פניו ישונא״ – שעל פניו ניכר איזו מדה מתגברת עליו בשעה זו, וא״כ אין לחוש לדבריו כל כך.
אבל כל זה כשהוא בא בכח החכמה, אבל ״אני פי מלך״ – כשאני שלמה בא בכח המלוכה, אז ״שמור״ – בלי שום נ״מ וחקירה. [ולא אמר תחילה ׳אני פי חכם׳, שאינו דרך ארץ לומר כן, משא״כ ״אני פי מלך״]. ״ועל״ – ולמעלה מזה שאני פי מלך [ומשום הכי באה הנגינה במפסיק] ״דברת״. ולמעלה מ״דברת״ היא ״שבועת אלהים״. והאי ״ועל״ וכן ״אלהים״ קאי גם על ״דברת״ גם על ״שבועת״, וכמו שהיה כתוב ׳ועל דברת אלהים ועל שבועת אלהים׳, ופירוש של ״דברת אלהים״ – הוא דבור הבא לצורך שעה, ״ושבועת אלהים״ – הוא דבור שבתורה שבא בברית שהוא כשבועה.
ופירש עוד קהלת דאזהרת מלך ״אל תבהל מפניו תלך״, אולי פני הכעס של המלך וכדומה תלך ויהיה מתחרט על ציוויו. ״ואל תעמוד בדבר רע״, פירוש, כשמצוה המלך לעשות רע אל תחוש לזה, ״כי כל אשר יחפוץ יעשה״.
ואמר עוד קהלת ״באשר דבר מלך שלטון״, פירוש, לא תחשוב בהמרותך על דבר מלך כי אינך מורד במלך עצמו, לא כן הדבר, כי דבר מלך הוא השלטון, על כן ״מי יאמר לו מה תעשה״, בכוחו לעשות בדבריו כרצונו.
״שומר מצוה וגו׳״, כשאתה תשמור פקודת המצוה, ״לא ידע דבר רע״ – לא יענש בשום אופן אפילו בעשותו דבר רע, כי כך הוא מצווה ועושה, אבל ״ועת ומשפט ידע לב חכם״ – החכם המצוה – עליו לדעת השעה לפי העת ולפי הענין.
״כי לכל חפץ יש עת ומשפט״, פירוש, אע״פ שאין השכל גוזר כן, מ״מ יש עתים ומשפטים שההכרח הוא לדלג על העצה והחכמה. ועוד טעמים מפרש והולך.
למדנו שיש ליזהר הרבה בדיבור הבא בכח מלוכה, ולא לחקור אם היא צודקת, ומכל שכן ב׳דיבור אלהים׳ אפילו לשעה, ומכל שכן בשבועת אלהים שהוא התורה הנצחית וגבוהה מכל דבר.]
מִדַּבֵּר – תקון סופרים והיה ראוי להנקד כנהוג מְדַבֵּר, אבל לשון דבור בבנין פִּעֵל הוא מה ששני בני אדם נוכחים זה עם זה, זה יחוה דעתו וזה משיב עליה עד שאחד מהם ינהג (ידבר עמים תחתנו, תהלים מ״ז:ד׳) את חברו לדעתו. וזה לא יתכן לומר על האל שאין אדם נוכח עמו רק הוא יתברך שמו מחוה דעתו ובן אדם יקשיב, וגם אין צורך להשיב לו דבר כי טרם מלה בלשוננו ה׳ ידע כולה.
מדבר אליו מעל הכפורת. תרגם אנקלוס ושמע ית קלא מתמליל עמיה, וכן דעת רבותינו הזכירה רש״י מדבר כמו מתדבר כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו — ואין ספק שבמעט העיון וההשקפה נוכל להוציא מהרעיון הנפלא והנשגב הזה תולדות שישאו על מצחם חותם הקבלה אך לא נאריך בזה, רק אבוא להעיר על מרגלית טובה, מצאתיה בס׳ המורה ולא ידעתי מחבר שיעמוד עליה ויתן לה מדור לפי כבודה, וגם אנכי כמעט אמרתי לא אזכרנה ואניחנה כמוסה עמדי עד עת בוא דברו יתברך, להוציא לאור בסדר הנכון והראוי כל מה שאספתי מספרי רבותינו הראשונים, גם חכמינו, אשר בו רושם הנכר מחכמת האלהות, כי כמו שאינו דומה מרובים העושים את המצוה למעטים העושים את המצות, כן אינו דומה ראיה א׳ בודדת לראיות רבות באות בסדר הגון ועוברות לפני הקורא כבני מרון — רק אחת היא לא אכחידנה תחת לשוני, והוא שבס׳ דברים כתוב כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש וגו׳, ובתרגום אשר לפנינו קל מימרא דה׳ קיימא די ימלל מגו אשתא, ואין כוונתי פה לתקוע יתד על שם מימרא גם כי רב הוא ויש כיוצא בו באנקלוס עצמו לאלפי רבבה, אבל לגדולה מזו אתה מוכן, והוא שהרמב״ם במורה ח״ג זכר תרגום אנקלוס על פסוק זה וכנראה ברור שהיתה לו נוסחא אחרת בת״א, והיה גורס בו קל וכו׳ די מתמלל, וכבר השגנו חדוש לא מצער נגד הגירסא שלפנינו, ובדקתי באוהב גר של החכם שד״ל ולא העיר על זה כלום, וראוי היה להכריז על מציאה זו, גם הרב ישעיה ברלין בס׳ מיני תרגימא עשה עין של מעלה כאלו אינה רואה, וביותר נתפלא הפלא ופלא כשנשמע דברי הרמב״ם הבאים אחר סמוך, והוא אומרו שם שאנקלוס רמז בתרגומו זה ״לסור מקובל באימתינו״ ולולי ראיתי לא האמנתי שהרמב״ם דבר ידבר הוא בזה הלשון, ועד שיבוא אליהו לא תשורנו עין רואי, ובאמת דבר גדול דבר הרמב״ם בזה כי חוץ מהמליצה המפארה הזאת המעוררת ישנים ומקיצה נרדמים, הנה הענין עצמו כל דובר צדק מגיד מישרים, יודה ויאמר כי ממעיני הקבלה נשאב, וחזותו מוכיח עליו כי כוונת אנקלוס כפי גרסת הרמב״ם בתרגמו מתמלל הוא לרמוז על איזה חלוק במדותיו ית׳ כב יכול כאדם המדבר עם אחרים וכאלו הוכפלה חלילה מציאותו על דרך ואל משה אמר עלה אל ה׳, וקראתי בשם ה׳ לפניך כמו שפירשו בו המקובלים, והרי זה חותם בתוך חותם שנושא המאמר, ומה נענה אם נמצא הרעיון הלז, והביאור הזה עצמו על המקרא (לא על ת״א) בראשני המקובלים? ובאמת כאשר שמענו כן ראינו בס׳ הזהר במליצות יקרות המאירות אל עבר פנינו ככל אשר שמענו אנקלוס והרמב״ם רומזים במלת מתמלל, וז״ל הזהר ח״ג רס״א ע״א קרב אתה ושמע וגו׳ (ומשך הויכוח יורה כי על סוף הדבור תטוף מלתו, ר״ל ואת תדבר אלינו וגו׳ כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש), ת״ח בשעתא דאתיהיבת אורייתא לישראל כולהון קולות אשתבחו וקב״הו יתיב על כרסייא (פירוש, הת״ת יושב על הכסא והוא המלכות והוא האש, וזה אומרו מדבר מתוך האש עיין מק״מ והרמ״ז) ודא מגו דדא אתחזי ומלולא דדא נפיק מגו עלאה דעליה ודא הוא רזא דכתיב פנים בפנים דבר ה׳ עמכם בהר מתוך האש, דמלולא נפקא ומליל מגו אשא, ועיין הרמ״ז שפירש ודא מגו דדא וכו׳ כי׳ שהפנימי היה נראה מתוך החיצון — על פנים בפנים כתב וז״ל פירוש פנים של מעלה דהיינו תרין תפוחין בפנים דעת זעיר וכו׳ ור״ל שהפנים העליונים נתלבשו בפנים דזעיר לדבר עם ישראל אבל במשה כתיב פנים אל פנים וגו׳, ולזה ארז״ל שהקול היה מתדבר בינו לבין עצמו ומשה מבין ע״כ, וכיונתו לפ׳ שלפנינו שעל משה ידבר, והגם שיש קצת חלוק בין דברי הזהר כפי פי׳ הרמז, לדעת אנקלוס כפי נסחת הרמב״ם ופירושו שאנקלוס ייחס לישראל בכלל מה שהזהר לא ייחס כי אם למשה לבדו, בכל זאת עקר הפירוש אחד הוא, ועיין ס׳ הציוני פ׳ יתרו ד״ה וירד ה׳ על הר סיני, ועיין פי׳ קדמון על סודות התורה להרמב״ן נדפס בליוורנו בס׳ מאור ושמש למורי כמהררי״ק ז״ל פ׳ יתרו על פ׳ פנים בפנים ז״ל, ה׳ אלהינו הוא השם הגדול תאר לקול כבר ידעת סוד ה׳ הנקרא קול, ובכאן היה הקול מדבר הכח המכריע כקול המדבר מבין שני הכרובים בפרשת תרומה.... וה׳ הגדול מדבר מתוך האש רחמים כלולים בדין וכו׳ והרמב״ן עצמו דבר נכבדות בזה הענין בפ׳ יתרו וז״ל ואל יקשה עליך (ר״ל על מה שאמר סמוך לו מלפניו שיש׳ שמעו מתוך האש היא העטרת) מה שאמרו הם למשה כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש, כי לא אמרו אשר שמע אלהים מדבר וגו׳ אמר קול אלהים אמרו מה שהשיגו, ולכך אמרי קרב אתה ושמע וגו׳, ופן אמר להם משה השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש, כי מדבר תאר לקול כענין שנאמר וישמע את הקול מדבר אליו וכו׳ וכו׳ — ודברי הרמב״ן אלה יקרים בעיני ותולדות נשגבות נמשכות מהן, אעיר עליהן אך בקצרה — א׳, הנה הרמב״ן תוקע עצמו בפ׳ עצמו אשר אליו רמז הרמב״ם על תרגום אנקלוס קול אלהים חיים מדבר מתוך האש — ב׳, השוה הנרצה בו, וביארו על ידי הכתוב האחר המבואר הימנו הן במקרא הן בתרגום, והוא וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו שענינו מתדבר בינו לבין עצמו, וכתרגומו מתמלל — ג׳ בדבריו אלה עמד רמב״ן ז״ל בתווך בין הנסחא שייחס הרמב״ם לאנקלוס מתמליל ובין הנסחא שלפנינו, והוא כי הרמב״ן הגם שלא רמז לתרגום אנקלוס מתמליל בכל זאת שמר הענין והכוונה הנרצית בו, והוא כי מדבר תואר לקול כמו וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו, כלומר בינו לבין עצמו, ואין הפרש בינו לבין נסחת אנקלוס ורמזי רמב״ם, רק שרמב״ן תמך יסודותיו על קשר המלות, ורמב״ם על פעל דבור המוגבל בכוונתו כפי תרגום אנקלוס לדבור בינו לבין עצמו — ועיין עוד בהערותי על הכוזרי בס׳ טעם לשד הערה ב׳ ואין פה מקום להאריך עוד.
ובבא משה אל אה״מ לדבר אתו כו׳ מדבר אליו מעל הכפרת כו׳ וידבר אליו – הנה מבואר, שהדיבור מעל הכפרת היה נתיחד אל משה בזכותן של ישראל, וכמו שאמרו בריש מכילתא צא ואמור להם שבזכותם הוא מדבר *)⁠כוונתו למנחת נסכי עולה. עמי, שכל ל״ח שנה שהיה כועס ע״י לא היה מדבר עמו כו׳, אף שלא הודלקו הנרות, דאחרי זה דבר אליו בהעלותך את הנרות על ההדלקה. ולכן אמרו בפ״ב דיומא, דההדלקה לאו עבודה הוי וכשרה בזר, שבזכות העבודה השכינה שורה בישראל והדיבור היה מעל הכפרת טרם ההדלקה, וזה להראות, שאין בההדלקה עצמה חשיבות עבודה שלא לאורה הוא צריך. ועיין רמב״ם פ״ט מביאת המקדש הלכה ז׳ עיי״ש.
בהפטרה. ותאמר לאישה לאמר איש כו׳ – פירוש, כי צותה עליו לפרסם זה, כדי שלא יחשדוה אחרי שקראוה פרדה עקרה כו׳, אבל מה שאמר לה והוא יחל להושיע את ישראל צותה עליו שלא לפרסם פן יהרגוהו פלשתים ועוד, שלא יסיחו דעתן מן הרחמים, לכן כתוב לאמר, שזה יאמר לאחרים, כדי שיראו קיום דבריו ולא יחשדוה. וברור.
ויאמר לי כו׳ ואל תאכלי כל טומאה כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו – נצנצה בה רוה״ק, לפי שאמרה מן הבטן עד יום מותו, לכן לא הזכירה ומורה לא יעלה על ראשו, כי טרם מותו גלחוהו הפלשתים, והמלאך, שאמר ומורה לא יעלה על ראשו לא הזכיר עד יום מותו. וזה דיוק אמיתי.
כל אשר צויתיה תשמור – יתכן, דכוון כל אשר צויתי אותה שישמור גם מנוח, שלא יאכל ואל ישת יין ושכר, דנוכח זכר כנסתר נקבה.
ויקח מנוח את גדי העזים כו׳ ויעל על הצור – הביאור, דהם לא שאלוהו אי מזה הוא, לפי שע״י התפלה בא, הרי נראה דהוא שלוח מהשי״ת, וא״כ היה רשאי לסמוך כמו על נביא ולהעלות קדשים בחוץ. אולם השחיטה, הרי שחט הוא ואשתו, ושנים ששחטו פטורין, אמנם בהעלאה הרי שנים שהעלו חייבין ג״כ, לכן העלה לבדו דהיה דינו כדין במת יחיד בעת היתר הבמות, דאמר בירושלמי מגילה, דאין אשה מקרבת בבמה, לכן אמר תעלנה, שיעלה הוא לבדו, ולכן אמרה לקח מידנו ששניהם שחטו. ודו״ק.
לא לקח מידנו עולה ומנחה כו׳ וכעת לא השמיענו כזאת – פירוש, דהוא סבר שימותו הואיל וראו מלאך וא״כ הלא מנוח ימות מיד, שכבר היא הרה, וכמו שאמר הנך הרה, והיא תחיה עד שתלד הבן ותמות, וא״כ הלא היה צריך המלאך להזהירה, שלא תאכל כל טומאה ויין ושכר אל תשת, אבל הפעם השני, שבא עבור מנוח ומפני שנפשה קנויה לו ויכול למחות שלא תענה נפשה מיין ושכר, כיון שימות הוא למותר, לכן דייקה וכעת לא השמיענו כזאת, ר״ל בפעם השני. ופשוט.
מדבר אליו – [מדבר לו לא נאמר, אלא מדבר אליו], מלמד שמשה שמע וכל ישראל לא שמעו.⁠1 (יומא ד׳:)
1. פירש״י שהלשון אליו משמע שהקול נמשך רק למי שמדברים אליו ולא לזולתו, ועיין מש״כ אנו בפ׳ שמות בפסוק ולא עשו כאשר דבר אליהן. ובריטב״א כתב בטעם הדיוק מדכתיב בפ׳ זה שתי פעמים אליו, מדבר אליו וידבר אליו, יעו״ש, אבל בילקוט דריש אלו השתי פעמים אליו, אחד למעט ישראל ואחד למעט אהרן, ר״ל שרק אל משה דבר ולא לישראל ואף לא לאהרן.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

במדבר ז – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מקבילות במקרא במדבר ז, מוני המצוות במדבר ז, ספרי במדבר במדבר ז, ספרי זוטא במדבר ז, תרגום אונקלוס במדבר ז – מבוסס על מהדורת ויקיטקסט (CC BY-SA 3.0) המבוססת על הדפוס ראשון של התאג', ועם הוספות והערות של על⁠־התורה, פרשגן במדבר ז – ביאורים פירושים ומקורות לתרגום אונקלוס, מאת הרב רפאל בנימין פוזן, באדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), תרגום ירושלמי (ניאופיטי) במדבר ז

This targum, based on a single known manuscript (Neofiti 1) in the Vatican Library copied in 1504, is the only known complete text of the "Targum Yerushalmi" on the Torah. Previously known brief extracts related to this targum had long been known in manuscripts of what is referred to by scholars as the "fragment targums", which are cited in Jastrow's Dictionary under the rubric "YII" and appear in various editions of Miqraot Gedolot interspersed with Targum Pseudo Jonathan under the rubric "Targum Yerushalmi". Extensive manuscript pages of related material were also discovered in the Cairo Geniza in the 20th Century.
This electronic text has been provided by the Comprehensive Aramaic Lexicon (CAL) project of the Hebrew Union College - Jewish Institute of Religion. It was originally entered under the guidance of Prof. M. Sokoloff for the preparation of his A Dictionary of Jewish Palestinian Aramaic based on the multi-volume editio-princeps of Prof. A. Diez-Macho (1968ff.) and a photographic edition of the manuscript by Makor Press. Additional marginal or interlinear variants have been added by CAL staff based on the photographs.
, תרגום ירושלמי (יונתן) במדבר ז
This edition utilizes the text provided by the Comprehensive Aramaic Lexicon (CAL) project of the Hebrew Union College - Jewish Institute of Religion, which is based on E. Clarke et al., Pseudo-Jonathan to the Pentateuch: Text and Concordance (Ktav, 1984), with variants from the editio princeps as given in the Madrid Polyglot. The Clarke text is not a completely accurate transcription of the British Library manuscript, and it is being gradually corrected by the CAL project. Readers are urged to email corrections when errors are discovered.
, תרגום ירושלמי (קטעים) במדבר ז, במדבר רבה במדבר ז – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מדרש תנחומא במדבר ז, מדרש תנחומא (בובר) במדבר ז, מדרש אגדה (בובר) במדבר ז, ילקוט שמעוני במדבר ז – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), רס"ג תפסיר ערבית במדבר ז, רס"ג תפסיר תרגום לעברית במדבר ז, ר׳ יהודה אבן בלעם במדבר ז, רש"י במדבר ז, לקח טוב במדבר ז, הגהות ר"י קרא על פירוש רש"י במדבר ז – מהדורת על⁠־התורה המיוסדת בחלקה על מחקר (מס' 2711/19) שנתמך על ידי הקרן הלאומית למדע, רשב"ם במדבר ז, אבן עזרא במדבר ז, ר"י בכור שור במדבר ז, חזקוני במדבר ז, קיצור פענח רזא במדבר ז, רמב"ן במדבר ז, ר׳ בחיי במדבר ז, מנחת יהודה במדבר ז, הדר זקנים במדבר ז, דעת זקנים במדבר ז, מיוחס לרא"ש במדבר ז, טור הפירוש הארוך במדבר ז, טור הפירוש הקצר במדבר ז, מושב זקנים במדבר ז, ר"י אבן כספי במדבר ז, רלב"ג במדבר ז, רלב"ג תועלות במדבר ז, עקדת יצחק פירוש במדבר ז, מזרחי במדבר ז, אברבנאל במדבר ז, צרור המור במדבר ז, ר"ע ספורנו במדבר ז – מהדורת הרב יהודה קופרמן באדיבות המו"ל (כל הזכויות שמורות), שיעורי ספורנו במדבר ז – מהדורת הרב משה קרביץ, ספר אמר הגאון: שיעורי רבינו עובדיה ספורנו מכתב יד תלמידו על חמשה חומשי תורה (בית שמש, תשע"ז), ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), גור אריה במדבר ז – מהדורת הרב יהושע הרטמן, מכון ירושלים, תשמ"ט–תשנ"ה (כל הזכויות שמורות), כלי יקר במדבר ז, מנחת שי במדבר ז – מהדורת ד"ר צבי בצר ז"ל ע"פ כתבי יד אוטוגרפיים של בעל מנחת שי, בעריכת פרופ' יוסף עופר, וברשותם האדיבה של האיגוד העולמי למדעי היהדות וקרן הרב דוד משה ועמליה רוזן (כל הזכויות שמורות). (המהדורה הדיגיטלית עדיין בשלבי הכנה.) כפי שגילה ד"ר בצר, בדיבורי המתחיל של בעל מנחת שי לפעמים טמונים גם הכרעותיו, ועיינו בהרחבה במבוא למהדורתו. המלים בסוגריים המרובעים בצבע אפור הן תוספות של המהדיר., שפתי חכמים במדבר ז – חומש שפתי חכמים, הוצאת מצודה, תשס"ט (CC BY 3.0), מלאכת מחשבת במדבר ז – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית של דיקטה (CC BY-NC 4.0), אור החיים במדבר ז, ר׳ י"ש ריגייו במדבר ז – מהדורת ירושלים (תשפ"ב), באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות); ניתן לרכוש סטים מודפסים בהוצאת שלם, יפו 108, ירושלים, טלפון: 025389176, הכתב והקבלה במדבר ז, שד"ל במדבר ז, רש"ר הירש במדבר ז – מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים), מלבי"ם במדבר ז, נצי"ב במדבר ז – מהדורת הרב מרדכי קופרמן (ירושלים, תשס"ח), ברשותו האדיבה של המהדיר והוצאת המכללה ירושלים (כל הזכויות שמורות למהדיר). {הביאורים בסוגריים המסולסלים הם הוספות מכי"ק של הנצי"ב.}, הואיל משה במדבר ז, אם למקרא במדבר ז, משך חכמה במדבר ז, תורה תמימה במדבר ז

Bemidbar 7, Biblical Parallels Bemidbar 7, Mitzvot Links Bemidbar 7, Sifre Bemidbar Bemidbar 7 – Translated by Rabbi Shraga Silverstein (CC BY 3.0), Sifre Zuta Bemidbar 7, Targum Onkelos Bemidbar 7 – Based on J. W. Etheridge, The Targums of Onkelos and Jonathan Ben Uzziel on the Pentateuch with the Fragments of the Jerusalem Targum from the Chaldee (London, 1862) with significant modifications, Parshegen Bemidbar 7, Targum Yerushalmi (Neofiti) Bemidbar 7, Targum Yerushalmi (Yonatan) Bemidbar 7 – Translated by J. W. Etheridge, The Targums of Onkelos and Jonathan Ben Uzziel on the Pentateuch with the Fragments of the Jerusalem Targum from the Chaldee (London, 1862), Targum Yerushalmi (Fragmentary) Bemidbar 7 – Translated by J. W. Etheridge, The Targums of Onkelos and Jonathan Ben Uzziel on the Pentateuch with the Fragments of the Jerusalem Targum from the Chaldee (London, 1862), Bemidbar Rabbah Sectioned Bemidbar 7, Tanchuma Sectioned Bemidbar 7 – Translated by John T. Townsend, Midrash Tanhuma: Translated into English with Introduction, Indices, and Brief Notes (New Jersey, 1989–2003), edited and supplemented by R. Francis Nataf (CC BY 3.0), Tanchuma (Buber) Sectioned Bemidbar 7 – Translated by John T. Townsend, Midrash Tanhuma: Translated into English with Introduction, Indices, and Brief Notes (New Jersey, 1989–2003) (CC BY 3.0), Midrash Aggadah (Buber) Bemidbar 7, Yalkut Shimoni Bemidbar 7, R. Saadia Gaon Tafsir Arabic Bemidbar 7, R. Saadia Gaon Tafsir Hebrew Translation Bemidbar 7, R. Yehuda ibn Balaam Bemidbar 7, Rashi Bemidbar 7 – Translated by M. Rosenbaum and A.M. Silberman, Pentateuch With Targum Onkelos, Haphtaroth and Rashi's Commentary (London, 1929-1934), Lekach Tov Bemidbar 7, R. Yosef Kara Glosses on Rashi Bemidbar 7, Rashbam Bemidbar 7 – Translated by Prof. Meir (Marty) Lockshin, Rashbam's Commentary on Leviticus and Numbers: An Annotated Translation, Brown Judaic Studies #330 (Providence, 2001), with the gracious permission of Brown University (all rights reserved), Ibn Ezra Bemidbar 7 – Translated and annotated by Rabbi Chaim (H. Norman) Strickman and Arthur M. Silver (Menorah Publications, 1988–2004) (CC-BY-NC 4.0), R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 7 – 1:1 – 9:10 – translated by Ezer Diena for alhatorah.org, 9:10 and ff. – translated by Jessie Fischbein and edited by Neima Novetsky for alhatorah.org (all rights reserved), Chizkuni Bemidbar 7 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Torah Commentary: Chizkuni (New York, 2013) (CC BY 3.0), Kitzur Paneach Raza Bemidbar 7, Ramban Bemidbar 7 – Translated and annotated by Charles B. Chavel, Shilo Publishing House, (New York, 1971-1976) (CC BY 3.0), R. Bachya Bemidbar 7 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Torah Commentary by Rabbi Bachya ben Asher (Jerusalem – New York, 1998) (CC BY 3.0), Minchat Yehuda Bemidbar 7, Hadar Zekeinim Bemidbar 7, Daat Zekeinim Bemidbar 7 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk (Jerusalem – New York, 2015) (CC BY 3.0), Attributed to Rosh Bemidbar 7, Tur Long Commentary Bemidbar 7 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Tur on the Torah (Jerusalem – New York, 2005) (CC BY 3.0), Tur Short Commentary Bemidbar 7, Moshav Zekeinim Bemidbar 7, R. Yosef ibn Kaspi Bemidbar 7, Ralbag Bemidbar 7, Ralbag Toalot Bemidbar 7, Akeidat Yitzchak Peirush Bemidbar 7, R. Eliyahu Mizrachi Bemidbar 7, Abarbanel Bemidbar 7, Tzeror HaMor Bemidbar 7, Sforno Bemidbar 7 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, HaChut HaMeshulash (Jerusalem – New York, 2003) (CC BY 3.0), Shiurei Sforno Bemidbar 7, Gur Aryeh Bemidbar 7, Keli Yekar Bemidbar 7, Minchat Shai Bemidbar 7, Siftei Chakhamim Bemidbar 7 – Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009 (CC BY 3.0), Melekhet Machshevet Bemidbar 7, Or HaChayyim Bemidbar 7 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Or HaChayim: Commentary on the Torah (Jerusalem – New York, 1995) (CC BY 3.0), R. Y.S. Reggio Bemidbar 7, HaKetav VeHaKabbalah Bemidbar 7, Shadal Bemidbar 7 – Translated and annotated by Daniel A. Klein and reproduced here with the generous permission of the publisher, Kodesh Press (all rights reserved). Hard copies can be purchased here. The translation of the Biblical text is an English translation of Shadal's original Italian translation., R. S.R. Hirsch Bemidbar 7, Malbim Bemidbar 7, Netziv Bemidbar 7, Hoil Moshe Bemidbar 7, Em LaMikra Bemidbar 7, Meshekh Chokhmah Bemidbar 7, Torah Temimah Bemidbar 7

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×