×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses, saying,
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנורש״ר הירשעודהכל
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר.
And the Lord spoke with Moshe, saying:
ומליל י״י עם משה למימר.
ומליל י״י למשה למימר.
And the Lord spoke with Mosheh, saying:
(א-ג) כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם – הָאָב חַיָּב בִּבְנוֹ בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים, {א} לְמוּלוֹ, {ב} וְלִפְדּוֹתוֹ, {ג} וּלְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, {ד} וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת, {ה} וּלְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה. וְהַבֵּן אַף הוּא חַיָּב לְכַבֵּד לְאָבִיו. וּכְתִיב ״כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא״, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָל אוֹתָם עַל יְדֵי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ה׳:ב׳) ״מוֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית״. וּפָדָה אוֹתָם, ״אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם״. וְלִמְּדָם תּוֹרָה, (ישעיהו מ״ח:י״ז) ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל״, (דברים ל״א:י״ט) ״וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. וְלִמְּדָם אֻמָּנוּת, ״וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם״. הִשִּׂיאָם אִשָּׁה, (בראשית א׳:כ״ח) ״פְּרוּ וּרְבוּ״. וּמָה עִסְקוֹ שֶׁל בֶּן כְּשֶׁאָבִיו מְחַבְּבוֹ, מְחַשֵּׁב וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ מְסֻיָּם מִכָּל אֶחָיו, כָּךְ (ישעיהו ס״א:ט׳) ״כָּל רוֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה׳⁠ ⁠⁠״. וּמֵהֵיכָן הָאֻמּוֹת יוֹדְעִים שֶׁהֵם בְּנֵי מִשֶּׁיִּירְשׁוּ נַחֲלַת אֲבִיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל״ב:ח׳) ״בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם״ וְגוֹ׳, וְאוֹמֵר ״וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה״. וְאוֹמֵר (ירמיהו ג׳:י״ט) ״אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים״, בַּמָּה אֲנִי מוֹדִיעַ שֶׁאַתֶּם בָּנַי, ״וְאֶתֵּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה״. וּמָה עִסְקוֹ שֶׁל אָב בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ, מַעֲלֶה לוֹ דּוֹרוֹן, אַף אַתֶּם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ... וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה׳, הָדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים ק״ה:מ״ד-מ״ה) ״וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וְגוֹ׳ בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו״. דָּבָר אַחֵר: ״כִּי תָבֹאוּ אֶל (ה)⁠אֶרֶץ״, עַם חָבִיב לְאֶרֶץ חֲבִיבָה, יִשְׂרָאֵל (שיר השירים ו׳:ט׳) ״אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי״, ״וּבְךָ בָּחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ וְגוֹ׳, וּכְתִיב (דברים א׳:י״ב) ״אֶרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ״. (תהלים שם) ״וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וְגוֹ׳ בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו״. הַתּוֹרָה נִקְרֵאת זֹאת, (דברים ד׳:מ״ד) ״וְזֹאת הַתּוֹרָה״, וּכְתִיב ״זֹאת הָאָרֶץ״ וּכְתִיב (שיר השירים ג׳:ו׳) ״מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר״ וְגוֹ׳.
תַּנְיָא: לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בִּיאָה וּמוֹשָׁב, אֵינוֹ אֶלָּא לְאַחַר יְרֻשָּׁה וִישִׁיבָה דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, וַהֲרֵי שַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ מוֹשָׁבוֹת וְנוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אָמַר לוֹ, חָדָא דַּאֲנָא בִּיאָה וּמוֹשָׁב קָאַמִינָא, וְעוֹד שַׁבָּת מִקַּל וָחֹמֶר נַפְקָא וּמַה מִצְווֹת קַלּוֹת נוֹהֲגוֹת בֵּין בָּאָרֶץ וּבֵין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, שַׁבָּת חֲמוּרָה לֹא כָּל שֶׁכֵּן. בְּמַאי קָמִיפְלְגֵי, אִי קָרְבוּ נְסָכִים בַּמִּדְבָּר קָמִיפְלְגֵי, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר, לֹא קָרְבוּ נְסָכִים בַּמִּדְבָּר, וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר, קָרְבוּ נְסָכִים בַּמִּדְבָּר, אָמַר אַבַּיֵּי, הַאי תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מַפִּיק מֵאִידָךְ תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הוֹאִיל וְנֶאֶמְרוּ בִּיאוֹת בַּתּוֹרָה סְתָם, וּפֵרֵט לְךָ הַכָּתוּב בְּאַחַת מֵהֶן לְאַחַר יְרוּשָׁה וִישִׁיבָה, אַף כָּל לְאַחַר יְרוּשָׁה וִישִׁיבָה. וְאִידָךְ, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי מֶלֶךְ וּבִּיכּוּרִים שְׁנֵי כְּתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד וְאֵין מְלַמְּדִין. וְאִידָךְ, צְרִיכֵי, דְּאִי כָּתַב רַחֲמָנָא בִּכּוּרִים וְלֹא כְּתִיב מֶלֶךְ הֲוָה אֲמִינָא מֶלֶךְ [דְּדַרְכּוֹ] לִכְבֹּשׁ לְאַלְתָּר, וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא [מֶלֶךְ וְלֹא] בִּכּוּרִים, הֲוָה אֲמִינָא בִּכּוּרִים דְקָא מִתְהַנִי לְאַלְתָּר. וְאִידָךְ, נִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא מֶלֶךְ וְלֹא בָּעִי בִּכּוּרִים, וַאֲנָא אֲמִינָא וּמַה מֶּלֶךְ דְלִכְבוֹשׁ לְאַחַר יְרוּשָׁה וִיְשִׁיבָה, בִּכּוּרִים לֹא כָּל שֶׁכֵּן. וְאִידָךְ, אִי כְּתִיב הָכִי הֲוָה אֲמִינָא מִידִי דַּהֲוָה אֲחַלָה קָא מַשְׁמָע לָן.
תַּנְיָא אִידָךְ, ״וְכִי תָבֹאוּ״ לְהַטְעִינָהּ נְסָכִים בְּבָמָה גְּדוֹלָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּבָמָה קְטַנָּה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר לָכֶם, בְּבָמָה הַנּוֹהֶגֶת לְכֻלְּכֶם הַכָּתוּב מְדַבֵּר. דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: וְכִי תָבֹאוּ לְהַטְעִינָהּ נְסָכִים בְּבָמָה קְטַנָּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְבָּמָה גְּדוֹלָה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם הֲרֵי בְּבָמָה הַנּוֹהֶגֶת בְּכָל מוֹשָׁבוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, כְּשֶׁתִּמְצָא לוֹמַר לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לֹא קָרְבוּ נְסָכִים בַּמִּדְבָּר, וּלְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא קָרְבוּ נְסָכִים בַּמִּדְבָּר.
אָמַר אֶחָד מִתַּלְמִידֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב הַיָּחִיד בִּנְסָכִים אֶלָּא מִבִּיאָתָן לָאָרֶץ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ עַל הַנְּסָכִים שֶׁהֵם קְרֵבִין בְּבָמָה. אַבָּא חָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהָיָה בַּדִּין, הוֹאִיל וּמָצִינוּ שֶׁרִבָּה כְּלֵי בֵּית עוֹלָמִים מִכְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד, כָּךְ נְרַבֶּה נִסְכֵי בֵּית עוֹלָמִים מִנִּסְכֵי אֹהֶל מוֹעֵד, תַּלְמוּד לוֹמַר וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה׳ עֹלָה אוֹ זֶבַח, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁרִבָּה כְּלֵי בֵּית עוֹלָמִים מִכְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד, לֹא רִבָּה הַכָּתוּב נִסְכֵי בֵּית עוֹלָמִים מִנִּסְכֵי אֹהֶל מוֹעֵד.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – מִשֶּׁל צִבּוּר הַנְּסָכִים בָּאִין, וְלֹא מִשֶּׁל יְחִידִים, וְלֹא מִשֶּׁל גֵּרִים, וְלֹא מִשֶּׁל נָשִׁים, וְלֹא מִשֶּׁל עֲבָדִים. מִנַּיִן לְרַבּוֹת גֵּרִים נָשִׁים וַעֲבָדִים שֶׁיִּשְׁקְלוּ אוֹ יִשְׁתַּתְּפוּ, אָמַרְתָּ וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה, לְרַבּוֹת יְחִידִים, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְרַבּוֹת גֵּרִים, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְרַבּוֹת נָשִׁים וַעֲבָדִים. וּבַצַּד הַשֵּׁנִי אַתָּה אוֹמֵר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים לְהַנְהִיגָם בְּמִצְווֹת. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹקְלִין שְׁקָלִים וְלוֹקְחִין נְסָכִים לְעוֹלוֹת נָכְרִים, לְעוֹלוֹת תּוֹשָׁבִים, לְעוֹלוֹת הַנִּמְצָאוֹת, וְעַל יְדֵי מִי שֶׁהֵנִיחַ עוֹלָתוֹ וּבָרַח. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהוּ שׁוֹקְלִין שְׁקָלִים וְלוֹקְחִין נְסָכִים לְשַׁלְמֵי נָכְרִים, וּלְשַׁלְמֵי תּוֹשָׁבִים, וְלִשְׁלָמִים הַנִּמְצָאִים, וְעַל יְדֵי מִי שֶׁהֵנִיחַ שְׁלָמָיו וּבָרַח.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – שֶׁיְּהוּ שׁוֹקְלִים שְׁקָלִים וְלוֹקְחִים מֶלַח שֶׁיְּהוּ הַכֹּהֲנִים מוֹלְחִין בּוֹ חַטְּאוֹתֵיהֶם וּמִנְחוֹתֵיהֶם וּמוֹלְחִין בּוֹ אֶת הָעוֹרוֹת. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהוּ שׁוֹקְלִין שְׁקָלִים וְלוֹקְחִים עֵצִים שֶׁיְּהוּ הַכֹּהֲנִים מְבַשְּׁלִין בּוֹ אֶת חַטְּאוֹתֵיהֶן וּמִנְחוֹתֵיהֶן, וְעוֹשִׂין בּוֹ מְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד לְהִתְחַמֵּם כְּנֶגְדּוֹ. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהוּ שׁוֹקְלִין שְׁקָלִים וְלוֹקְחִים פָּרַת חַטָּאת, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְעַל יְדֵי כֹּהֵן הַמְּאַבֵּד, וְעַל יְדֵי מִי שֶׁשִּׁנָּה וְעָשָׂה חַטַּאת הָעוֹף לְמַעְלָה, וְחַטַּאת בְּהֵמָה לְמַטָּה, חוֹבָה כִּנְדָבָה וּנְדָבָה כְּחוֹבָה, וּלְבוּשֵׁי כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיּוֹם הַכִּיפּוּרִים, וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת וְלֹא מִנּוּ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו.
כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ – קַבֵּל עָלֶיךָ עַד שֶׁלֹּא תָּבוֹא לָאָרֶץ. יָכוֹל כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לָאָרֶץ יְהוּ חַיָּבִין לְהַקְרִיב נְסָכִים שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ, אָמַרְתָּ, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, כַּאֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם אַתֶּם חַיָּבִין לְהַקְרִיב נְסָכִים, וְלֹא בְּחוּצָה לָאָרֶץ. אוֹ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם אֵין לִי אֶלָּא בֵּית הַבְּחִירָה, מִנַּיִן לְרַבּוֹת בָּמָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם״ לְרַבּוֹת בָּמָה אֵלּוּ דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָכוֹל יַעֲשׂוּ בָּמָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְיַקְרִיבוּ עָלֶיהָ נְסָכִים, אָמַרְתָּ, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, כַּאֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם אַתֶּם עוֹשִׂין בָּמָה, וְלֹא בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
עֹלָה אוֹ זֶבַח – אַחַר שֶׁיִּזָּבְחוּ הָאִשִּׁים יִקְרְבוּ הַנְּסָכִים, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁקָּדְמוּ נְסָכִים לָאִשִּׁים. יָכוֹל אִם קָדְמוּ נְסָכִים לָאִשִּׁים יְהוּ כְּשֵׁרִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳⁠ ⁠⁠״, אִם עָשִׂיתָ רֵיחַ נִיחוֹחַ הַנְּסָכִים בָּאִין, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁיִּקְדְּמוּ לָאִשִּׁים.
וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה׳ עֹלָה – יָכוֹל כָּל הָעוֹלָה לָאִשִּׁים יְהֵא טָעוּן נְסָכִים, וַאֲפִלּוּ מִנְחָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֹלָה״. שְׁלָמִים מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֶבַח״. תּוֹדָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ זֶבַח״, יָכוֹל שֶׁאֲנִי מַרְבֶּה אַף בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר וּפֶסַח חַטָּאת וְאָשָׁם, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִּנְדָבָה״, בָּא בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה טָעוּן נְסָכִים, שֶׁאֵין בָּא בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה אֵין טָעוּן נְסָכִים. מַשְׁמָע לְהוֹצִיא אֶת אֵלּוּ, (וְלֹא) אוֹצִיא אֶת חוֹבוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמַת הָרֶגֶל בָּרֶגֶל, וּמַאי נִיהוּ עוֹלַת רְאִיָּה וְשַׁלְמֵי חֲגִיגָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם״, כָּל הַבָּא בְּמֹעֲדֵיכֶם טָעוּן נְסָכִים. מַשְׁמָע לְהָבִיא אֶת אֵלּוּ, אָבִיא שְׂעִירֵי חַטָּאת הוֹאִיל וּבָאִין חוֹבָה בָּרֶגֶל, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח״, בֶּן בָּקָר בִּכְלָל הָיָה וְלָמָּה יָצָא, לְהַקִּישׁ אֵלָיו, מַה בֶּן בָּקָר מְיֻחָד בָּא בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה, אַף כָּל בָּא בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה.
לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳ מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״עֹלָה״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִלּוּ עוֹלַת הָעוֹף בְּמַשְׁמָע, תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן״ דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִיָּה, רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר זֶבַח, וְעוֹף אֵינוֹ זֶבַח. אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן״, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א׳:ב׳) ״אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה׳ מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן״, יָכוֹל הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה יָבִיא מִשְּׁנֵיהֶם, תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן״, רָצָה אֶחָד מֵבִיא רָצָה שְׁנַיִם מֵבִיא. וְרַבִּי יוֹנָתָן, לָמָּה לִי קְרָא, הָא אָמַר עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב יַחְדָּו. אִצְטְרִיךְ סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הוֹאִיל וּכְתִיב ״[וּ]⁠מִן הַצֹּאן״, כְּמָאן דִּכְתִיב יַחְדָּו דָּמִי. וּלְרַבִּי יֹאשִיָּה [דְּאָמַר אַף עַל גַּב דְּלֹא כְּתִיב יַחְדָּו כְּמַאן דִּכְתִיב יַחְדָּו דָּמִי], לִבָּעֵי קְרָא, הָא כְּתִיב (ויקרא א׳:ג׳) ״וְאִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר״ וְגוֹ׳ ״וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ״, וְאִידָךְ, אִצְטְרִיךְ, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הַנֵּי מִלֵּי בִּמְפָרֵשׁ, אֲבָל בִּסְתָמָא לֹא, קָא מַשְׁמָע לָן.
תּוֹדָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ זֶבַח״. אַטּוּ תּוֹדָה לָאו זֶבַח הוּא, אִצְטְרִיךְ, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הוֹאִיל וְאַיְיתִי לֶחֶם בַּהֲדֵיהּ וְלֹא תִּבָּעֵי נְסָכִים, וּמַאי שְׁנָא מֵאֵיל נָזִיר [דְּאִיכָּא בַּהֲדֵיהּ לֶחֶם וּבָעֵי נְסָכִים], סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הוֹאִיל וְהָתָם שְׁנֵי מִינִין, וְהָכָא אַרְבַּעַת מִינִין, קָא מַשְׁמָע לָן. וְלִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה וְלֹא בָּעֵי עוֹלָה, אִי לֹא כְּתִיב עוֹלָה הֲוָה אֲמִינָא, וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה׳ כְּלָל, לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה פְּרָט, לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ, חָזַר וְכָלַל, כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אִי אַתָּה דָּן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט, מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בָּא עַל חֵטְא, אַף כָּל שֶׁאֵינוֹ בָּא עַל חֵטְא, אוֹצִיא חַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁהֵן בָּאִין עַל חֵטְא, אָבִיא בְּכוֹר מַעֲשֵׂר וּפֶסַח שֶׁאֵין בָּאִין עַל חֵטְא, תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֹלָה״. הַשְׁתָּא דְּכָתַב רַחֲמָנָא עֹלָה כְּלָל וּפְרָט מַאי מְרַבִּית בֵּיהּ, מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב וְעוֹמֵד, אַף כָּל שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב וְעוֹמֵד, לְהָבִיא וְלָדוֹת קָדָשִׁים, וּתְּמוּרָתָן, וְעוֹלָה הַבָּאָה מִן הַתְּמוּרוֹת, וְאָשָׁם שֶׁנִּתָּק לְרַעְיָה, וְכָל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁרִין. וְהַשְׁתָּא דְּאָמַרְתָּ אוֹ לִדְרָשָׁא, לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה לָמָּה לִי, לְחַלֵּק אִצְטְרִיךְ, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא עַד דְּמַיְיתִי נֵדֶר וּנְדָבָה לֹא מַיְיתִי נְסָכִים, קָא מַשְׁמָע לָן דְּאִי אַיְיתִי נֵדֶר לְחוּדֵיהּ בָּעֵי נְסָכִים, וְאִי אַיְיתִי נְדָבָה לְחוּדֵיהּ בָּעֵי נְסָכִים, הַנִיחָא לְרַבִּי יַאשְׁיָּה אֶלָּא לְרַבִּי יוֹנָתָן לָמָּה לִי, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא אַיְיתִי נֵדֶר לְחוּדֵיהּ אַיְיתִי נְדָבָה לְחוּדֵיהּ לִבָּעֵי נְסָכִים, אַיְיתִי נֵדֶר וּנְדָבָה תְּסַגִּי לֵיהּ בִּנְסָכִים דְּחַד, קָא מַשְׁמָע לָן.
אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם – לָמָּה לִי, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הַנֵּי מִלֵּי הֵיכָא דְּקָא מַיְיתִי עוֹלָה בְּנֵדֶר וּשְׁלָמִים בִּנְדָבָה, אִי נַמִּי אִפְּכָא, אֲבָל הֵיכָא דְּקָא מַיְיתִי עוֹלָה וּשְׁלָמִים בְּנֵדֶר, אִי נַמֵּי עוֹלָה וּשְׁלָמִים בִּנְדָבָה, שֵׁם נֵדֶר אֶחָד וְשֵׁם נְדָבָה אַחַת הִיא וּתְסַגִּי לֵיהּ בִּנְסָכִים דְּחַד, קָא מַשְׁמָע לָן.
״וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זֶבַח״ (להלן פסוק ח) לָמָּה לִי, אִצְטְרִיךְ, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הַנֵּי מִלֵּי הֵיכָא דְּקָא מַיְיתִי עוֹלָה וּשְׁלָמִים בְּנֵדֶר, אִי נַמִּי עוֹלָה וּשְׁלָמִים בִּנְדָבָה, אֲבָל הֵיכָא דְּקָא מַיְיתִי שְׁתֵּי עוֹלוֹת אַחַת בְּנֵדֶר וְאַחַת בִּנְדָבָה שֵׁם עוֹלָה אַחַת הִיא, וּתְסַגִּי לֵיהּ בִּנְסָכִים דְּחַד קָא מַשְׁמַע לָן. (להלן פסוק ח) ״לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ שְׁלָמִים״ לָמָּה לִי, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הַנֵּי מִלֵּי הֵיכָא דְּקָא מַיְיתִי שְׁתֵּי עוֹלוֹת חָדָא בְּנֵדֶר וְחָדָא בִּנְדָבָה [אִי נַמִּי שְׁנֵי שְׁלָמִים חָדָא בְּנֵדֶר וְחָדָא בִּנְדָבָה], אֲבָל הֵיכָא דְּקָא מַיְיתִי שְׁתֵּי עוֹלוֹת בְּנֵדֶר וּשְׁתֵּי עוֹלוֹת בִּנְדָבָה, אִי נַמִּי שְׁנֵי שְׁלָמִים בְּנֵדֶר וּשְׁנֵי שְׁלָמִים בִּנְדָבָה, שֵׁם עוֹלָה וְשֵׁם נֵדֶר אַחַת הִיא, וּתְסַגִּי לֵיהּ בִּנְסָכִים דְּחַד, קָא מַשְׁמָע לָן. וְרַבִּי יַאשְיָּה הַאי מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן לָמָּה לִי, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הַנֵּי מִלֵּי בִּתְרֵי מִינֵי אֲבָל בְּחָד יָבִיא שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד.
תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא א׳:י׳) ״וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים״, וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה עוֹלָה חֲמוּרָה כְּשֵׁרָה לָבוֹא מִין אֶחָד, פֶּסַח הַקַּל, דִּין הוּא שֶׁכָּשֵׁר לָבוֹא מִין אֶחָד, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ״, מִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אִסִּי בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר: לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳ מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן, מִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אוֹ יָבִיא מִשְּׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר, וּמַה כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁהֵן נִזְקָקִין לָבוֹא שְׁנַיִם כָּשְׁרוּ לָבוֹא מִין אֶחָד, עוֹלָה שֶׁאֵין זְקוּקָה לָבוֹא שְׁנַיִם, אֵינָה דִּין שֶׁתִּכְשַׁר לָבוֹא מִין אֶחָד, לֹא אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁמִּעֵט הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָן, לְפִיכָךְ כָּשְׁרוּ לָבוֹא מִין אֶחָד, תֹּאמַר בְּעוֹלָה שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָהּ, לְפִיכָךְ לֹא תִּכְשַׁר לָבוֹא אֶלָּא מִין שְׁנַיִם. הֲרֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹכִיחוּ, שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָן, וְכָשְׁרוּ לָבוֹא מִין אֶחָד, וְהֵם יוֹכִיחוּ לְעוֹלָה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָהּ תִּכְשַׁר לָבוֹא מִין אֶחָד, לֹא אִם אָמַרְתָּ בִּשְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁמִּעֵט הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָן וְאֵינָן בָּאִים בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ, לְפִיכָךְ כָּשְׁרוּ לָבוֹא מִין אֶחָד, תֹּאמַר בְּעוֹלָה שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָהּ וּבָאָה בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ, לְפִיכָךְ לֹא תִּכְשַׁר לָבוֹא אֶלָּא מִין שְׁנַיִם. הֲרֵי חַטָּאת תּוֹכִיחַ, שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָהּ וּבָאָה כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה וּכְשֵׁרָה לָבוֹא מִין אֶחָד, וְהִיא תּוֹכִיחַ לְעוֹלָה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָהּ וּבָאָה בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה שֶׁתִּכְשַׁר לָבוֹא מִין אֶחָד, לֹא אִם אָמַרְתָּ בְּחַטָּאת שֶׁמִּעֵט הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָהּ שֶׁאֵינָהּ בָּאָה בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה, לְפִיכָךְ כְּשֵׁרָה לָבוֹא מִין אֶחָד, תֹּאמַר בְּעוֹלָה שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָהּ וּבָאָה בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה, לְפִיכָךְ לֹא תִּכְשַׁר לָבוֹא אֶלָּא מִין שְׁנַיִם, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן״ מִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
יָכוֹל כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן יִטְעֹן נְסָכִים, אָמַרְתָּ ״זֶבַח״ פְּרָט לְעוֹפוֹת אוֹ ״זֶבַח״ פְּרָט לִמְנָחוֹת, ״לְפַלֵּא״ אֶת שֶׁהוּא לְפַלֵּא טָעוּן נְסָכִים, אֶת שֶׁאֵינוֹ בָּא לְפַלֵּא אֵינוֹ טָעוּן נְסָכִים, ״נֶדֶר״ פְּרָט לְפֶסַח, ״נֶדֶר״ פְּרָט לְמַעֲשֵׂר. וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר ״שְׁלָמִים״ פְּרָט לְחַטָּאת, ״שְׁלָמִים״ פְּרָט לְאָשָׁם. הוֹאִיל וְאֵין הַתְּמִידִים בָּאִים ״לְפַלֵּא״ יָכוֹל לֹא יִטְעֲנוּ נְסָכִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֹעֲדֵיכֶם״, רִבָּה כָּל תָּמִיד וְתָמִיד. ״מִן הַבָּקָר״, פְּרָט לְכִלְאַיִם. וּבַצַּד הַשֵּׁנִי אַתָּה אוֹמֵר: ״מִן הַבָּקָר״, פְּרָט לְשׁוֹר שֶׁנָּגַח וְהֵמִית (וְיֵשׁ) [וְאֵין] לוֹ עֵדִים. ״מִן הַצֹּאן״, פְּרָט לְרוֹבֵעַ וְנִרְבָּע. וּבַצַּד הַשֵּׁנִי אַתָּה אוֹמֵר: ״מִן הַצֹּאן״ פְּרָט לְמֻקְצֶה, וּלְנֶעֱבָד, וְלַעֲבוֹדָה זָרָה. ״מִן הָעִזִּים״ לַחֲלֹק אֶת הַגָּנוּב וְאֶת הַגָּזֵל שֶׁיָּדְעוּ בּוֹ הָרַבִּים, וְהַשָּׂעִיר שֶׁנָּתַן רֵיחַ וְהַחוֹלֶה, ״מִן הָעִזִּים וּמִן הָעִזִּים״ לְרַבּוֹת שְׁאָר הַפְּסוּלִין.
תֻ׳םַּ כַּלַםַ אַללָּהֻ מֻושִׁה תַּכּלִימַא
אחרי זאת דבר ה׳ אל משה, לאמר הלאה.
פס׳: ויאמר ה׳ אל משה לאמר – כי תבואו אל ארץ מושבותיכם בכל מקום נאמר ארץ כנען וכאן נאמר ארץ מושבותיכם 1הבטיחם שמושבותיכם היא ירושה מאבותיהם שנאמר (בראשית י״ג:י״ז) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה. א״ר ישמעאל בא הכתוב 2ללמדך שלא נתחייבו ישראל בנסכין אלא מביאתן לארץ ואילך.
ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם – לאחר ישיבה וירושה הכתוב מדבר. ומה ענין פרשה נסכים לענין של מעלה לפי שהוא אומר וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה. ובמשנה תורה מבאר זה הפסוק. (דברים א׳:ל״ט) וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע המה יבואו שמה ולהם אתננה והם יירשוה. וכיון שקבע זמן לביאתן לארץ מיד נתן להם מצות הנהוגות בארץ והמצוה הזאת תלויה לאחר ירושה וישיבה לכך נסמכה פרשת נסכין לענין של מעלה:
1. הבטיחם שמושבותם כו׳. דהוקשה לו היאך שייך מושבותיכם דמשמע שישבו כבר ע״כ מתרץ כו׳:
2. ללמדך שלא נתחייבו ישראל בנסכים כו׳. וצ״ע מאין היו להם נסכים להקריב אפילו היו מחויבים. ומצאתי בתרגום שיר השירים בפסוק צרור המור וכו׳ בכרמי עין גדי שכותב שבמדבר היו הולכין לכרמי עין גדי ולקחו משם אשכולות ענבים ועצרו מנהון חמרא ומנטפין יתיה על מדבחא ע״ש באריכות:
וידבר י״י אל משה וכו׳ – לדבר על לבם ולהניחם מעט מעצבם, כי בניהם יזכו לזה.
(א-טז) התועלת הששי הוא במצוות, והוא להודיע שכבר יתחייב שתבוא עם העולה והשלמים — מנחה ונסכים. וכבר זכרנו התועלת המגיע מזה בספר ויקרא.
(א-מא) וידבר ה׳ אל משה לאמר כי תבואו אל ארץ מושבותיכם עד סוף הסדר ויש לשאול בזה שאלות:
השאלה הא׳: למה נזכרה פרשת המנחות והנסכי׳ שהיו מקריבי׳ עם הקרבנות במקום הזה אחרי ספור ענין המרגלים ולא נזכרה בסדר ויקרא או צו. שהוא היה המקום הראוי לזכרו שם:
השאלה הב׳: למה היה בכבש האחד סלת עשרון אחד בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין. ולאיל היו שני עשרונים סולת שהוא הכפל ומהשמן והיין לא חייב שיהיה הכפל אלא במקום שהיה בכבש רביעית חייב באיל שלישית בשמן וביין. וכן בבן הבקר היו ג׳ עשרונים והיה ראוי כפי הערך הזה שיהיו מהשמן והיין שלשה רביעים ולא היה כן אלא חצי ההין בלבד:
השאלה הג׳: מה ראה במצוה הזאת לבאר שהגר יהיה דינו כדין האזרח ולא זכר ככה בשאר הקרבנות ולמה נכפלה האזהרה בזה שאמר כאשר תעשו כן יעשה. ואמר שנית הקהל חקה אחת יהיה לכם ולגר הגר, ואמר שלישית חקת עולם לדורותיכם ככם כגר, ואמר רביעית תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר:
השאלה הד׳: בכפל שבא במצוות החלה כי הנה אמר הכתוב והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה וגו׳. וחזר ואמר שנית ראשית עריסותיכ׳ חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה. ומיד חזר ואמר שלישית מראשית עריסותיכם תתנו לה׳ תרומה לדורותיכם והיה די במאמר אחד מאלה:
השאלה הה׳: בפרש׳ וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה אשר דבר ה׳ אל משה וגו׳ כי הנה יראה משפט אלה הכתובי׳ שמי שלא קיים כל מצוות עשה שבתורה ושגה באחת מהן חייב להביא קרבן ואם במזיד יעבור על כל אחת מהן יהיה בכרת ואין הדבר כן כי הוא אינו חייב אלא כשעבר על מצות לא תעשה לא בשב ואל תעשה וכמו שאמר והיה אם מעיני העדה נעשתה בשגגה כי שגגתם הוא במעשה לא בשישבו ולא עשו. ואמר והנפש אשר תעשה ביד רמה שאינו חייב אלא בעשותו אחת ממצוות לא תעשה:
השאלה הו׳: למה הובאה כאן המצוה הזאת והרי היא כבר נאמרה בסדר ויקרא מקרבן החוטא בשגגה. ועוד כי שם חייב לעדה שתביא פר לחטאת לא דבר אחר. וכאן חייב אותם להביא פר העולה ושעיר לחטאת. ובפ׳ הפסוק אזכור שמונה חלופים שיבואו במצוה הזאת ממה שנזכר שם:
השאלה הז׳: בענין הכרת שזכר הכתוב כאן הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה מה הוא ענין הכרת הזה. ואם הוא גשמיי לחיי האדם וגופו בלבד שימות בקוצר שנים או הוא כרת לנפש בעולם הרוחני אחר המות האם יהיה עונש כלל הכריתות שוה בענין הנפש והאוכל כזית חמץ בפסח או שבא על הערוה מפני שתקפו יצרו תמות נפשו. ובביאור הפסוקים אזכור בדרוש הזה כל הדעות שראיתי בענינו לחכמי עמינו:
השאלה הח׳: למה נזכר ענין המקושש במקום הזה וכ״ש לדעת חז״ל שהיה זה בסיני ולמה נסמכה אליו פרשת ציצית שהיתה ראויה להכתב עם שאר המצוות בסדר קדושים תהיו. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
(א) וידבר ה׳ אל משה לאמר וגו׳ כי תבואו אל ארץ מושבותיכם וגו׳ עד וכי תשגו. כבר זכרו המפרשים למה נסמכ׳ הפרשה הזאת אחר ענין המרגלי׳ שהיה לפי שמרע״ה הבטיח את אנשי המדבר שבניהם יבואו אל הארץ ויירשוה והם היו פוחדי׳ ואומרים ומי יודע מה יהיה אחר ארבעים שנה אולי יחטאו גם הבנים לכך ראה ית׳ לנחמ׳ ולדבר על לבם ולצוות׳ מצוו׳ הארץ כדי שידעו שגלוי היה לפניו שיבואו אל הארץ ולזה צוה אותם בנסכי׳ שבמדבר לא נתחייבו בהם כמו שאמרו בספרי.
ואחשוב שגם עולת התמיד לא היו מקריבי׳ במדבר מפני מיעוט הבהמות ומיעוט הסולת והשמן והיין שאחרי שהוציאו כל מה שהיה בידם ממצרים לא יכלו להקריב עוד ולכך נאמר עולת תמיד העשויה בהר סיני כי שם נעשית בלבד ולא אחר כן במדבר הגדול והנורא ובעבור זה צוה אותם עתה שבבוא׳ לארץ עם קרבנות הצבור והיחיד וקריבו תמיד מנחה ונסכים שהיתה המנחה מסולת בלולה בשמן ויין לנסך ובזה הבטיח אותם שיהיו להם בארץ בהמות הרבה מן הבקר ומן הצאן וסולת חטים לרוב ושמן לבלול אותו לנסוך כי לא יחסר כל בה וכן מפני הסבה הזאת צוה אחר כך במצות החלה להבטיחם שיתן ה׳ להם את הארץ עם היות שאבותיהם מפני חטאתם לא זכו בה והותרה השאלה הא׳.
(א-טז) ואחר שעשו הרשעה הזאת, ביקש הקב״ה – כי אל חנון ה׳ – לתקן כפי האפשר, ותיקן מכאן ולהבא אל באי הארץ שבקרבן יחיד נדר או נדבה יביאו הנסכים. שעד השתא לא היו באין נסכים אלא על קרבן ציבור על ׳עולת תמיד העשויה בהר סיני – ונסכו׳1. והנסכים ההם היו מועילים לפי שאי אפשר שבציבור אחד לא יהיו אנשים מעטים רשעים יוצאים מן הכלל, ולכן תיקנו הנסכים בתמיד, לפי שבזכות הרבים דעדיפא היה מכפר הרשע ההוא או שנים. אבל עתה, כדי לזַכות את ישראל שהיו צריכים יותר אל כפרה, תיקן הנסכים על קרבן יחיד:
1. להלן (כח ו-ז) ׳עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחח אשה לה׳, ונסכו רביעת ההין׳.
המצוות הכלולות בפרק זה קשורות בקשר הדוק למאורעות הגורליים המתוארים בשני הפרקים הקודמים. הקשר הוא הדוק כל כך, עד שנראה שמצוות אלו ניתנו כמענה לאותם מאורעות. דבר זה יתברר כאשר נבחן מצוות אלו לפרטיהן.
המצווה הראשונה היא פרשת נסכים, המלמדת שיש להוסיף מנחה ונסך לכל עולה ולכל שלמים.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנורש״ר הירשהכל
 
(ב) דַּבֵּר֙ אֶל⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֣י תָבֹ֗אוּ אֶל⁠־אֶ֙רֶץ֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃
"Speak to the Children of Israel, and tell them, 'When you have come into the land of your habitations, which I give to you,
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנואור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פסקא קז]
דבר אל בני ישראל כי תבואו אל ארץ מושבותיכם – בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו ישראל בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך ולאחר ירושה [וישיבה] הכתוב מדבר. אתה אומר אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בכניסתם לארץ מיד? תלמוד לומר: (כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וירשתם אותה וישבתם בה) [כי תבא אל הארץ אשר י״י אלהיך נותן לך וירשתה וישבתה בה] (הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם ופרט באחת מהם שאינו אלא לאחר ירושה וישיבה) ללמדך שכל מקום שנאמר מושבותיכם (בארץ) [לאחר ירושה וישיבה] הכתוב מדבר, דברי רבי ישמעאל. א״ל רבי עקיבה לפי שהוא אומר שבת היא לי״י בכל מושבותיכם שומע אני בין בארץ בין בחוצה לארץ. א״ל רבי ישמעאל אין צריך. ומה מצות קלות נוהגות בארץ ובחוצה לארץ, שבת חמורה אינו דין שתהא נוהגת בארץ ובחוצה לארץ. אמר אחד מתלמידי רבי ישמעאל בא הכתוב ללמדך שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתם לארץ.
רבי שמעון בן יוחי אומר: בא הכתוב ללמדך על נסכים שיהיו קרבים בבמה. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר למה נאמר לפי שהיה בדין. הואיל ומצינו שריבה כלי בית עולמים מכלי אהל מועד כך ריבה נסכי בית עולמים מנסכי אהל מועד? תלמוד לומר: [כי תבואו] ועשיתם אשה לי״י (עולה או זבח) מגיד הכתוב שאף על פי שריבה כלי בית עולמים מכלי אהל מועד לא ריבה בנסכים.

Piska 107

"Speak to the children of Israel and say to them: When you come to the land of your settlings which I give to you, etc.⁠": Scripture comes to teach us that Israel were obligated to bring libations (with their offerings) only after inheritance and settlement (of the land [viz. Ibid. 15:5]). You say after inheritance and settlement, but perhaps immediately upon their entry to the land. It is, therefore, written (Devarim 17:14) "When you come to the land that the Lord your G-d gives to you, and you inherit it and you settle in it, etc.⁠" Since "comings" are mentioned in the Torah unqualified, and in one instance (above) it is specified, after inheritance and settlement, so all ("comings" are understood as) after inheritance and settlement, which teaches us that wherever "settlings" is written, after inheritance and settling is understood. These are the words of R. Yishmael. R. Akiva queried him: But in respect to Shabbath it is written "settlings" (viz. Vayikra 23:3), and it obtains both in Eretz Yisrael and outside of it! R. Yishmael replied: If "lighter" mitzvoth obtain both in the land and outside it, how much more so, Shabbath, the "graver.⁠" And it ("settlings") comes to teach that in an individual altar ("bamah") there is no obligation to bring libations. R. Akiva says: Scripture comes to teach us that libations are to be offered on a bamah. Abba Channan says in the name of R. Eliezer: Why is this ("When you come to the land") written? For it would follow, since we find that the vessels of the Temple were more than those of the tent of meeting (viz. I Kings 7:27), so, the libations of the Temple were more than those of the tent of meeting; it is, therefore, written (Bemidbar 15:2) "When you come … (3) and you shall offer, etc.⁠" to teach that even though there were more vessels in the Temple than in the tent of meeting, there were not more libations. (Ibid. 3) "and you shall offer a fire-offering to the Lord": This implies that all that is offered for the fire requires libations, even a meal-offering. It is, therefore, written "a burnt-offering.⁠" This tells me only of a burnt-offering (that it requires libations). Whence do I derive (the same for) peace-offerings? From "a sacrifice.⁠" Whence do I derive (the same for) a thank-offering? From "or a sacrifice.⁠" This would imply (that libations are required) for these as well as for first-born, tithe, Pesach and guilt-offering. It is, therefore, written "for an expressed vow or as a guilt-offering.⁠" Scripture speaks only of offerings that are brought as vow and gift. __ But this would imply that I exclude them (from libations) as well as mandatory festival offerings! __ It is, therefore, written "or in your festivals,⁠" to include these (as requiring libations). __ But this would imply (that libations are required for) burnt-offerings and mandatory peace-offerings that are brought on festivals, and for a mandatory sin-offering that is brought on festivals! __ It is, therefore, written (Ibid. 15;8) "And if you offer a bullock as a burnt-offering or as a sacrifice.⁠" "Bullock" was included in the general category (of offerings) and departed from it (for specific mention) to teach about the category, viz.: Just as "bullock,⁠" which is brought for vow or gift (requires libations, so, all (offerings) that are brought for vow or gift require libations) — to exclude sin-offerings and guilt-offerings, which are not brought for vow or gift.
וידבר דבר אל בני ישראל – משל צבור הנסכים באין אינן באין משל יחידים ולא משל גרים ולא משל נשים ולא משל עבדים מניין לרבות יחידים וגרים נשים ועבדים שישקלו או שישתתפו אמרת וידבר ה׳ אל משה לאמר לרבות יחידים. דבר אל בני ישראל – לרבות גרים. ואמרת אליהם – לרבות נשים ועבדים. ובצד השני אתה אומר בני ישראל להזהיר את הגדולים על ידי הקטנים להנהיגן במצות. דבר אל בני ישראל שיהו שוקלין שקלים ולוקחין נסכים לעולות גוים לעולות התושבים לעולות הנמצאות ועל ידי מי שהניח עולתו וברח. דבר אל בני ישראל שיהו שוקלין שקלים ולוקחין נסכים לשלמי גוים ולשלמי תושבים ולשלמים הנמצאים ועל ידי מי שהניח שלמיו וברח. דבר אל בני ישראל שיהיו שוקלין שקלים ולוקחים מלח שיהו הכהנים מולחים בו חטאותיהם ומנחותיהם ומולחין בו את העורות. דבר אל בני ישראל שיהו שוקלין שקלים ולוקחים עצים שיהו הכהנים מבשלין בו את חטאתיהן ומנחותיהן ועושין בו מדורות בית המוקד להתחמם כנגדן. דבר אל בני ישראל שיהו שוקלין שקלים ולוקחין פרת חטאת ושעיר משתלח ועל ידי כהן המאבד ועל ידי מי ששינה ועשה חטאת העוף למעלה וחטאת בהמה למטה חובה כנדבה ונדבה כחובה ולבושי כהן גדול ביום ועשירית האיפה של כהן גדול שמת ולא מינו כהן אחר תחתיו.
כי תבאו אל הארץ – קבל עליך עד שלא תבא לארץ [משתבא לארץ להקריב נסכים שבזכות שתקבל עליך תבא לארץ] יכול כיון שבאו לארץ יהו חייבין להקריב נסכים שבחוצה לארץ אמרת לא אמרתי אלא אשר אני נותן לכם כאשר אני נותן לכם אתם חייבין להקריב נסכים ולא בחוצה לארץ או אשר אני נותן לכם אין לי אלא בית הבחירה מניין לרבות במה ת״ל בכל מושבותיכם לרבות במה אלו דברי ר׳ ישמעאל. ר״ע אומר יכול יעשו במה בחוצה לארץ ויקריבו עליה נסכים אמרת לא אמרתי אלא אשר אני נותן לכם כאשר אני נותן לכם אתם עושין במה ולא בחוצה לארץ.
מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תֵיעֲלוּן לַאֲרַע מוֹתְבָנֵיכוֹן דַּאֲנָא יָהֵיב לְכוֹן.
Speak with the children of Israel, and say to them: When you shall (at last) have come into the land which I will give you,
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם
מַלֵּיל עִם בְּנַי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תֵיעֲלוּן לַאֲרַע מוֹתְבָנֵיכוֹן דַּאֲנָא יָהֵיב לְכוֹן
מנחת נסכים
א. פרשה זו מדברת בדיני מנחה ונסכיה היינו ביין, בסולת ובשמן – הקרבים עם הקרבן. וכך סיכם הרמב״ם הלכות אלו על פי המפורש כאן (הלכות מעשה הקרבנות פרק ב א-ג):
היין והסולת שמביאין עם הקרבן הם הנקראין נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים.⁠1..
אין טעון נסכין אלא עולת בהמה ושלמים בלבד בין היו קרבן צבור או קרבן יחיד ... אבל העוף והאשמות והחטאות אין מביאין עמהם נסכים...
ומניין שאין מביאין נסכים עם החטאת והאשם? שנאמר ״לפלא נדר או נדבה״ דבר הבא בנדר ונדבה – יצאו חטאת ואשם ובכור ומעשר ופסח הואיל ואינן באין בנדר ונדבה אין טעונין נסכים, ומניין להביא שלמי חגיגה ועולת ראייה לנסכים? שנאמר ״או במועדיכם״.
מכיוון שהפרשה נפתחת במלים ״כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם״ תרגם אונקלוס ״אֲרֵי תֵיעֲלוּן לַאֲרַע מוֹתְבָנֵיכוֹן״ בפועל עוֹל המציין כניסה. וכן הטעים רש״י:
כי תבאו – בישר להם שיכנסו לארץ.
והנה גם להלן במצוות חלה תרגם: ״בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ״ (פס׳ יח) ״בְּמֵיעַלְכוֹן לְאַרְעָא״ בלשון כניסה [ולא: בְּמֵיתֵיכוֹן לשון הַגָּעָה וּקְרִיבָה], לשון המתיישבת עם דרשת חז״ל: ״בְּבֹאֲכֶם ללמדך שכיון שנכנסוישראל לארץ מיד נתחייבו בחלה״ (ספרי במדבר, קי). ואף שכאן לא דרשו כך, מכל מקום הואיל ומטבע הלשון ״וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ״ מטעים בדרך כלל את הכניסה לארץ ולא רק את הקְרִיבָה אליה, כגון ״וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל״ (ויקרא יט כג) – תרגומו הקבוע הוא ״וַאֲרֵי תֵיעֲלוּן לְאַרְעָא״, כשתכנסו. ומכאן גם ״עוּלוּ אושפיזין״, הכנסו.⁠2 לכן בפשטות לכאורה אין מכאן ראיה האם קרבו נסכים במדבר. אך ראה גם בהערה הבאה ״אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם״.
האם הוקרבו נסכים במדבר?
ב. בספרי ובכמה מקומות בש״ס קיימת מחלוקת תנאים בפירוש ״כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם״. רבי ישמעאל סבור שלא נתחייבו בנסכים במדבר אלא רק בארץ ורק לאחר ירושה וישיבה משבאו לשילה, וגם אז בבמת ציבור בלבד.⁠3 ואולם ר׳ עקיבא דורש ״בְּמוֹשְׁבֹתֵיכֶם״ בכל מקום שאתם יושבים משמע, והוקרבו נסכים במדבר, וגם אחר כך בבמה קטנה שהיתה מותרת עד להקמת המזבח בשילה.⁠4
וראוי לציין שמחלוקת זו היא רק בקרבן יחיד ורק בנדר או נדבה כמפורש בפסוק הבא ״וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה׳ עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה״ וברש״י: ״ועשיתם אשה – אין זה צווי אלא כשתבאו שם ותעלה על לבבכם לעשות אשה לה׳⁠ ⁠⁠״. אבל בתמידין ומוספין פירט לך הכתוב שחייבים בנסכים גם במדבר, וכן כתב רמב״ן כאן:
כי תבאו אל ארץ מושבתיכם – אחר שהבטיח את הבנים שיבאו אל הארץ, השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ.⁠5 ואולי היה זה עתה, לנחמם ולהבטיחם כי היו נואשים לאמר, מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה, ואם יחטאו גם הבנים, ולכן ראה הקדוש ברוך הוא לנחמם, כי בצוותו אותם במצות הארץ הבטיחם שגלוי לפניו שיבאו ויירשו אותה.
והנה צוה בנסכים בארץ בעשותם עולות וזבחים, כי במדבר לא נתחייבו בנסכים לבד בתמיד שנאמר בו ״וְנֵסֶךְ רְבִעִית הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד״ (שמות כט מ) כי שם נאמר ״עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה׳ אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם״ (שמות כט מב). וכן הנשיאים בחנוכה שלהם לא הביאו נסכים6 ורבותינו נחלקו בזה, מהם שאמרו בספרי (שלח קז), בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך וכו׳, ומהם שאמרו שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך.
ואולם כשם שאין להכריע מת״א ״כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם״ – ״אֲרֵי תֵיעֲלוּן״ שהנסכים קרבו רק משעה שנכנסו לארץ (כמבואר בהערה הקודמת), אף מתרגומו ״אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם״ – ״לַאֲרַע מוֹתְבָנֵיכוֹן״ אין להכריע אם כוונתו ״מוֹשְׁבֹתֵיכֶם״ לאחר ירושה וישיבה כר׳ ישמעאל ולא קרבו נסכים במדבר, או כר׳ עקיבא ״מוֹשְׁבֹתֵיכֶם״ בכל מקום שאתם יושבים משמע וקרבו נסכים במדבר. כיון ש״לַאֲרַע מוֹתְבָנֵיכוֹן״ הוא תרגום מילולי קבוע – כמו ״וַיְהִי מוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא״ (בראשית י ל) ״וַהֲוָה מוֹתַבְהוֹן מִמֵּישָׁא״, ״הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ״ (בראשית כז לט) ״יְהֵי מוֹתְבָךְ״, ״וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם״ (שמות י כג) ״הֲוָה נְהוֹרָא בְּמוֹתְבָנֵיהוֹן״ – אין בו כדי ללמד.⁠7
1. על לשון זה תמה רדב״ז שם: ״בשלמא יין נקרא נסכים סולת למה נקראת נסכים? וי״ל דקרא הכי קרי ליה דכתיב בפ׳ פנחס וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה ... וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין וכתיב וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ, הרי לך בהדיא דיין וסולת קרי ונסכו״. והוסיף להקשות על לשון ״והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים״ – ״כיון שאין עמה יין למה נקראת נסכים? ובודאי שיש טעות סופר והגירסא הנכונה – והסולת לבדה נקראת מנחה״. אך עיין בתוספות יום טוב (שקלים ה א) שיישב וגם הוסיף: ״וזה שלא כתב שמן לפי שהשמן נבלל בסלת כמ״ש בלול בשמן״.
2. דוק: תֵיעֲלוּן אינו לשון עליה משורש ״עלה״ העברי, אלא מגזרון ״עול״ או ״עלל״ הארמי. ההבחנה בין בָּא במשמע הִגִּיעַ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי, קָרַב שתרגומו ״אֲתָא״ לבין בָּא בהוראת נכנס המתורגם ״עָל״, נתבארה בפסוק ״בֹּא...אל התבה״ (בראשית ז א) ״עוֹל... לְתֵיבוֹתָא״.
3. היינו במה גדולה ולא בבמת יחיד (במה קטנה). כיון שרבי ישמעאל דורש מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כמו ״וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ״ (דברים יז יד) כבקידושין לז ע״א: ״דתניא: ללמדך, שכל מקום שנאמר בו מושב – אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, דברי רבי ישמעאל״. וכידוע משבאו לשילה נאסרו הבמות הקטנות.
4. זבחים קיא ע״א: ״דתניא כי תבאו – להטעינה נסכים בבמה גדולה הכתוב מדבר, אתה אומר: בבמה גדולה, או אינו אפי׳ בבמה קטנה? כשהוא אומר: אל ארץ מושבותיכם וגו׳ אשר אני נותן לכם, הרי בבמה הנוהגת לכולכם הכתוב מדבר, דברי רבי ישמעאל; ר״ע אומר: כי תבאו – להטעינה נסכים בבמה קטנה הכתוב מדבר, אתה אומר: לבמה קטנה, או אינו אלא לבמה גדולה? כשהוא אומר: אל ארץ מושבותיכם, הרי בבמה הנוהגת בכל מושבות הכתוב מדבר; כשתמצא לומר, לדברי רבי ישמעאל – לא קרבו נסכים במדבר, ולדברי ר״ע – קרבו נסכים במדבר״.
5. על המצוות בפרשה זו אומר המדרש רבה: ״פתח ר׳ חנינא: ׳לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה הא-לוקים את מעשיך׳ (קהלת ט, ז). אכול בשמחה לחמך זו פרשת חלה, ושתה בלב טוב יינך זו פרשת נסכים, מה הוא כי כבר רצה הא-לקים את מעשיך? זו הכנסת ישראל לארץ שנאמר כי תבואו אל הארץ וגו׳.⁠״ (פרשה יז). וביוב״ע לפסוק בקהלת: ״אמר שלמה ברוח נבואה מן קדם ה׳, עתיד מרי עלמא למימר לכל צדיקא וצדיקא באנפי נפשיה, אזיל טעום בחדוא לחמך דאתיהב לך, על לחמך דיהבת לעניא ולחשיכא דהוה כפין, ושתי בלב טב חמרך דאצנע לך בגן עדן, חלף חמרך דמזגתא לעניא ולחשיכא דהוה צהי, ארום הא כבר אתרעי קדם ה׳ עובדך טבא״.
[אמר שלמה ברוח נבואה מלפני ה׳, עתיד ריבון העולם לומר לכל צדיק וצדיק בפני עצמו, לֵך אכול בשמחה לחמך שניתן לך תמורת הלחם שנתת לעני ולמסכן שהיה רעב, ושתה בלב טוב את היין שמוצנע לך בגן עדן, תמורת היין שמזגת לעני ולמסכן שהיה צמא, ועל כן כבר נרצו לפני ה׳ מעשיך הטובים.⁠״] התרגום מתקשה – מדוע לחם זה שייך לך? מהו לחמך ויינך, ומשיב: מה שנתת לעני, למסכן, לרעב ולצמא – שלך הוא.
ובספר ״רח״ש לבי״ לידידי ר׳ שמואל סרלואי הי״ו הטעים שעפ״י המדרש, הוא הדין גם בנחלת הארץ – ׳רצה האלקים את מעשיך, זו הכניסה לארץ ישראל׳ – ארץ ישראל נקנית בעשיה ובכניסה. ובשם הרב י.ל. מימון ז״ל נמסר שאמר שארץ ישראל נקנית כמו אשה, ״בכסף בשטר ובביאה״.
6. כך שיטת רמב״ן אבל לדעת רש״י ותוס׳ (קידושין לז ע״ב, זבחים קיא ע״א), הנשיאים הקריבו גם נסכי יין כמבואר לעיל ״ומנחתם״ (ז פז). לביאור דעת רמב״ן ראה דברי הנצי״ב ב״העמק דבר״ (נשא ז טו) וב״עמק הנציב״ לספרי (פ׳ נשא עמ׳ קפב טור א).
7. כהערת ״לחם ושמלה״ על ת״א ״וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה״ (שמות יב מ) ״וּמוֹתַב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ [ולא ״וְתוֹתָבוּת״ מוסב לפעולת הישיבה או ״וְיוֹמַיָּא דִּיתִיבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם״ מוסב למשך הישיבה], כי אונקלוס הבין את ״וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ כשם מופשט שניתן לבארו על המקום, על הזמן או על הפעולה. ״וזה טעם הפלוגתא אם מושב – כל מקום שאתם יושבים משמע, או מושב – לאחר ירושה וישיבה משמע״ (קידושין לז ע״א). כלומר לראשון מוֹשַׁב הוראתו מקום, ולשני – פעולה.
מליל עם בני ישראל ותימר להון ארום תיעלון בארעאא בית מידוריכוןב ד⁠[י]⁠אנה יהב לכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בארעא״) גם נוסח חילופי: ״לארע׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מידוריכון״) גם נוסח חילופי: ״משירויכון״.
מליל עם בני ישראל ותימר להון ארום תיעלון לארע מותבניכון דאנא יהיב לכון.
Speak with the sons of Israel, and say to them: When you have entered into the land of your habitation which I will give you,

פרשה יז

[א] כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם – הֲלָכָה, כַּמָּה דְבָרִים חַיָּב אָדָם לַעֲשׂוֹת לִבְנוֹ, שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ חֲמִשָּׁה דְבָרִים הָאָב חַיָּב לַעֲשׂוֹת לַבֵּן, הָאָב זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַבֵּן אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, כְּשֵׁם שֶׁהָאָב חַיָּב לָמוּל אֶת בְּנוֹ, כֵּן עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מָל אוֹתָם עַל יְדֵי יְהוֹשֻׁעַ: עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים (יהושע ה׳:ב׳). הָאָב חַיָּב לִפְדוֹתוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּדָה יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: לִפְדוֹת לוֹ לְעָם (שמואל ב ז׳:כ״ג). לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמֵּד תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם (דברים י״א:י״ט), וּכְתִיב: אֲנִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל (ישעיהו מ״ח:י״ז). לְלַמְּדוֹ מִצְווֹת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמֵּד אֶת הַמִּצְווֹת לְיִשְׂרָאֵל. לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהֶם: פְּרוּ וּרְבוּ (בראשית א׳:כ״ח). הָאָב זָקוּק לִבְנוֹ לְהַאֲכִילוֹ וּלְהַשְׁקוֹתוֹ לְרָחֲצוֹ לָסוּכוֹ וּלְהַלְבִּישׁוֹ, וְכֵן עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ וגו׳ וָאַלְבִּשֵׁךְ רִקְמָה (יחזקאל ט״ז:ט׳-י׳). וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ (יחזקאל ט״ז:י״ט). עֲלִי בְּאֵר עֱנוּ לָהּ (במדבר כ״א:י״ז). מָה הָאָב נוֹתֵן לִבְנוֹ נְכָסִים, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל: וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה (ירמיהו ג׳:י״ט). וּמַה הַבֵּן חַיָּב לִהְיוֹת מַעֲלֶה לְאָבִיו, דּוֹרוֹן, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ וגו׳ וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לַה׳.
[ב] כָּךְ פָּתַח רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אָחִיו שֶׁל רַבִּי אַחָא בֶּן רַבִּי חֲנִינָא זֹאת הַפָּרָשָׁה שֶׁל נְסָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה, וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין (במדבר ט״ו:ו׳-ז׳), וּמִכָּאן וָאֵילָךְ: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ, רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה (במדבר ט״ו:י״ט-כ׳), הֲרֵי חַלָּה לְמַטָּה וּנְסָכִים לְמַעְלָה, לְפִיכָךְ פָּתַח רַבִּי חֲנִינָא: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ (קהלת ט׳:ז׳), מַהוּ: כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ (קהלת ט׳:ז׳), אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ זוֹ פָּרָשַׁת חַלָּה. וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ זוֹ פָּרָשַׁת נְסָכִים. מַהוּ כִּי כְבָר רָצָה וגו׳, זוֹ הַכְנָסַת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ וגו׳.
דָּבָר אַחֵר: הַפָּסוּק הַזֶּה מְדַבֵּר כְּנֶגֶד אַבְרָהָם, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ (בראשית כ״ב:ב׳), הִשְׁכִּים אַבְרָהָם וּנְטָלוֹ בִּזְרִיזוּת וְהוֹלִיכוֹ וְהֶעֱלָהוּ לְהַר הַמֹּרִיָה, אָמַר אַבְרָהָם רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לְחִנָּם אָמַרְתָּ לִי קַח נָא, אָמַר לוֹ לָאו, לְהוֹדִיעֲךָ בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה (בראשית י״ח:י״ט).
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַעֲלֶה עָלֶיךָ שֶׁאִם אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁתִּשְׁחֹט אֶת נַפְשְׁךָ שֶׁלֹא הָיִיתָ מְעַכֵּב עַל שְׁמִי, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ (בראשית כ״ב:י״ב), הֲרֵי כְּבָר פֵּרוּשׁ מִנַּיִן: אֶת יְחִידְךָ (בראשית כ״ב:י״ב), זֶה נַפְשֶׁךָ, שֶׁהַנְּשָׁמָה קְרוּיָה יְחִידָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי (תהלים כ״ב:כ״א). אָמַר אַבְרָהָם רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אִי אֶפְשָׁר לִי לֵירֵד מִכָּאן בְּלֹא קָרְבָּן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי קָרְבָּנְךָ מְתֻקָּן מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית: וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל (בראשית כ״ב:י״ג), וְשָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ אֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם נִבְרָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, נְטָלוֹ אַבְרָהָם וְהֶעֱלָהוּ עוֹלָה תַּחַת בְּנוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה (בראשית כ״ב:י״ג), חָסֵר הַמִּקְרָא, מַהוּ: תַּחַת בְּנוֹ (בראשית כ״ב:י״ג), אָמַר אַבְרָהָם רִבּוֹן הָעוֹלָמִים תְּהֵא רוֹאֶה כְּאִלּוּ דַּם יִצְחָק זָרוּק לְפָנֶיךָ. נָטַל הָאַיִל וְהִפְשִׁיטוֹ וְאָמַר כָּךְ תְּהֵא רוֹאֶה כְּאִלּוּ עוֹרוֹ שֶׁל יִצְחָק הִפְשַׁטְתִּי לְפָנֶיךָ. נְטָלוֹ וְהִסְפִּיגוֹ, אָמַר כָּךְ תְּהֵא רוֹאֶה כְּאִלּוּ יִצְחָק מִסְתַּפֵּג לְפָנֶיךָ. שְׂרָפוֹ וְאָמַר כָּךְ תְּהֵא רוֹאֶה כְּאִלּו אַפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק צָבוּר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
דָּבָר אַחֵר: מַהוּ תַּחַת בְּנוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ בִּנְךָ נִתְקָרֵב רִאשׁוֹן, הָאַיִל הַזֶּה תַּחְתָּיו, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר אַבְרָהָם אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתִּשָּׁבַע לִי שֶׁאֵין אַתָּה מְנַסֶּה אוֹתִי עוֹד לְעוֹלָם, שֶׁאִם חַס וְשָׁלוֹם לֹא הָיִיתִי שׁוֹמֵעַ לְךָ אִבַּדְתַּנִי כָּל אֲשֶׁר יָגַעְתִּי מִיָּמַי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ כָּךְ הוּא, וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹא יְנַסֶּנוּ עוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה׳ (בראשית כ״ב:ט״ז), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִסּוּרִין קָשִׁים וְנִסְיוֹנִין אֲחֵרִים הָיוּ רְאוּיִין לָבוֹא עַל אַבְרָהָם, וְאֵינָן בָּאִין, וְאֵלּוּ הֵן הַיִּסּוּרִין אוֹתָן שֶׁבָּאוּ עַל אִיּוֹב הָיוּ רְאוּיִין לָבוֹא עַל אַבְרָהָם, שֶׁכֵּן הוּא נִסְמַךְ לַפָּרָשָׁה: וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד וגו׳ אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז (בראשית כ״ב:כ׳-כ״א), וְעוּץ הָיָה אִיּוֹב: אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ (איוב א׳:א׳). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ (קהלת ט׳:ז׳).
דָּבָר אַחֵר: לֵךְ אֱכֹל וגו׳, מְדַבֵּר בִּשְׁלֹמֹה, בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְשִׁכְלְלוֹ עָשָׂה שִׁבְעָה יָמִים חֲנֻכָּה, וְחָזַר וְעָשָׂה עוֹד שִׁבְעָה יָמִים שֶׁל חַג וְשָׁכְחוּ לַעֲשׂוֹת יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהָיוּ מְצֵרִין, אָמַר רַבִּי יִצְחָק יָצְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאָמְרָה לוֹ: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ.
[ג] דָּבָר אַחֵר: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם – אָמַר רַבִּי זַכַּאי דִּשְׁאָב אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּכָל מָקוֹם אַתָּה קוֹרֵא אוֹתָהּ אֶרֶץ כְּנַעַן, וְכָאן אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֵּיכֶם נָתַתִּי אוֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְכֻלָּם מִן הַמִּקְרָא, וְהַבֵּן יוֹרֵשׁ אֶת הָאָב, לְכָךְ אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, וְלָמָּה זָכָה כְּנַעַן שֶׁנִּקְרֵאת הָאָרֶץ עַל שְׁמוֹ, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע שֶׁיִּשְׂרָאֵל בָּאִים, פָּצָה אֶת הַמָּקוֹם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה פָּצִיתָה אֶת הַמָּקוֹם תִּקָּרֵא הָאָרֶץ עַל שִׁמְךָ, וְאֶתֵּן לְךָ אֶרֶץ יָפָה כְּאַרְצְךָ, וְאֵיזוֹ זוֹ אַפְרִיקֵי. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה פָּרָשַׁת מְרַגְּלִים: וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת (במדבר י״ד:מ״ד), הֵבִיאוּ אֲפֵלָה עַל יוֹשְׁבֶיהָ, כֻּלָּם בַּאֲפֵלָה, וַאֲרוֹן בְּרִית ה׳ וּמשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה (במדבר י״ד:מ״ד), שֶׁלֹא עָלוּ עִמָּהֶם. אָמַר לָהֶם משֶׁה כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵלַי: לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם (דברים א׳:מ״ב), אֲמַרְתֶּם: אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ (דברים א׳:כ״ח), מַהוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ מִכָּאן שִׁעֲרוּ הָרִמּוֹנִים שֶׁשָּׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ הָרִמּוֹנִים מִשֶּׁיִּמַּסּוּ. הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר, אָמַר משֶׁה מִתְּחִלָה חֲלַקְתֶּם אוֹתָהּ: וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם (דברים א׳:כ״ב), לְטוֹבָה: וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם (דברים ה׳:י״ט), לְרָעָה וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ, וּכְתִיב: וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה׳ אֹתָנוּ (דברים א׳:כ״ז). הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם (מלאכי א׳:ב׳), וְהֵן אוֹמְרִים: בְּשִׂנְאַת ה׳ אֹתָנוּ. הָיוּ דּוֹרְשִׁין וְאוֹמְרִים תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא שׂוֹנֵא אוֹתָנוּ, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים וְיֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי שָׂדוֹת, אַחַת שֶׁל שׁוֹקִי וְאַחַת שֶׁל בַּעַל, לֹא לְמִי שֶׁהַמֶּלֶךְ אוֹהֵב נוֹתֵן שֶׁל שׁוֹקִי וּלְאוֹתוֹ שֶׁשּׂוֹנֵא הוּא נוֹתֵן שֶׁל בַּעַל. אֶרֶץ מִצְרַיִם שֶׁל שׁוֹקִי וְהָיִינוּ בְּתוֹכָהּ, וְאֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁל בַּעַל, וְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם לָתֵת לָנוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אַף עַל פִּי כֵן: וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ, וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ (דברים א׳:מ״א-מ״ב), סָבוּר הָיִיתִי לְעַלּוֹת אֶתְכֶם, עַכְשָׁו לֹא תַעֲלוּ, יְרִידָה הִיא לָכֶם, אַף עַל פִּי כֵן וַתַּחְגְּרוּ, נַעֲשֵׂיתֶם כֻּלְּכֶם אֶחָת: וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה (דברים א׳:מ״א), מַהוּ וַתָּהִינוּ, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים מִטִּפָּה לְטִפָּה נִתְמַלֵּא הַהִין, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וַתָּזִדוּ (דברים א׳:מ״ג), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וַתָּהִינוּ, מַהוּ וַתָּזִדוּ, שֶׁהֵזִידוּ עַל חֲנָיוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וַתַּעֲלוּ הָהָרָה, וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי (דברים א׳:מ״ג-מ״ד), מַהוּ הַדְּבֹרִים (דברים א׳:מ״ד), מָה הַדְּבוֹרָה הַזּוֹ כֵּיוָן שֶׁהִיא מַכָּה לְאָדָם מִיָּד הִיא מֵתָה, אַף אַתֶּם כֵּיוָן שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם נוֹגֵעַ בָּכֶם מִיָּד הָיְתָה נַפְשׁוֹ יוֹצֵאת. מָה הַדְּבוֹרָה הַזּוֹ פּוֹרַחַת, כָּךְ הָיוּ פּוֹרְחִים עֲלֵיכֶם. לְשֶׁעָבַר הָיוּ שׁוֹמְעִים שִׁמְעֲכֶם וּמֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן (שמות ט״ו:י״ד), וְעַכְשָׁו וַיִּרְדְּפוּ, וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם (דברים א׳:מ״ד). וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה׳ וְלֹא שָׁמַע ה׳ (דברים א׳:מ״ה), כִּבְיָכוֹל עֲשִׂיתֶם מִדַּת הַדִּין כְּאִלּוּ אַכְזָרִי.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים שֶׁהֵן עוֹשִׂין לְמִדַּת הַדִּין כְּאִלּוּ אַכְזָרִי, וַיֹּאמֶר ה׳ קוּם לֵךְ לְמַסַּע (דברים י׳:י״א), אִם בָּאתִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם מִשְׁפָּט אֵינָן נִכְנָסִין לָאָרֶץ, אֶלָּא קוּם לֵךְ לְמַסַּע, הֱוֵי: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ.
[יד] וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, כַּמָּה דְּבָרִים הָאָב חַיָּב לַעֲשׂוֹת לַבֵּן. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, חֲמִשָּׁה דְּבָרִים הָאָב חַיָּב לַעֲשׂוֹת לַבֵּן, לָמוּל אוֹתוֹ, וּלְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, וְלִפְדּוֹתוֹ, וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת, וּלְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה. הָאָב, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהַבֵּן, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. כְּמוֹ שֶׁהָאָב חַיָּב לָמוּל אֶת בְּנוֹ, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָל אֶת יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ לוֹ וְגוֹ׳ (יהושע ה׳:ג׳). מָה הָאָב לִפְדּוֹת אֶת בְּנוֹ, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּדָה אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם (דברי הימים א י״ז:כ״א). לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם (דברים י״א:י״ט). אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמֵּד תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: אֲנִי י״י אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכְךָ (ישעיהו מ״ח:י״ז). לְלַמְּדוֹ מִצְוֹת. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמֵּד אֶת הַמִּצְוֹת לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה י״י (ויקרא כ״ז:ל״ד). לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה, שֶׁכֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לִבְנֵי נֹחַ, פְּרוּ וּרְבוּ. וּמָה הָאָב זָקוּק לִבְנוֹ לְהַאֲכִילוֹ וּלְהַשְׁקוֹתוֹ, לְרַחְצוֹ וּלְסוּכוֹ וּלְהַלְבִּישׁוֹ, כָּךְ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ וָאַלְבִּשֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ (יחזקאל ט״ז:ט׳-י׳). לְהַאֲכִילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לְךָ וְגוֹ׳ (יחזקאל ט״ז:י״ט). לְהַשְׁקוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ (במדבר כ״א:י״ז). מָה הָאָב נוֹתֵן לִבְנוֹ נְכָסָיו, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה כָּךְ לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶתֵּן לְךָ אֶרֶץ חֶמְדָה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם (ירמיהו ג׳:י״ט). וּכְשֵׁם שֶׁהָאָב כּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ וְאַף בְּנוֹ חַיָּב לְהַעֲלוֹת לוֹ דּוֹרוֹן, וְכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל, כִּי תָּבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם וַעֲשִׂיתֶם עוֹלָה לַי״י. כָּךְ פָּתַח בּוֹ רַבִּי תַּנְחוּם בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, אָבִיו שֶׁל רַבִּי אַחָא, הַפָּרָשָׁה הַזּוֹ, שֶׁל נְסָכִים הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹ לָאַיִל תֵּעָשֶׂה מִנְחָה סֹלֶת, וְיַיִן לְנֶסֶךְ חֲצִי הַהִין, הֲרֵי הִיא שֶׁל נְסָכִים. וּמִכָּאן וָאֵילָךְ הַחַלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ רֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְּרוּמָה, הֲרֵי חַלָּה לְמַטָּה, וּנְסָכִים לְמַעְלָה. לְפִיכָךְ פָּתַח רַבִּי חֲנִינָא, לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וְגוֹ׳ (קהלת ט׳:ז׳). מַהוּ כִּי כְּבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ (שם). כֵּיצַד הַפָּסוּק מְדַבֵּר. כְּנֶגֶד אַבְרָהָם. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ (בראשית כ״ב:ב׳), הִשְׁכִּים אַבְרָהָם, נְטָלוֹ בִּזְרִיזוּת וְהוֹלִיכוֹ וְהֶעֱלָהוּ לְהַר הַמּוֹרִיָּה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶל תִּשְׁלַח יָדְךָ אַל הַנַּעַר (שם פסוק יב). אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְחִנָּם אָמַרְתָּ לִי, קַח נָא אֶת בִּנְךָ. אָמַר לוֹ: לָאו, אֶלָּא לְהוֹדִיעַ טִבְעֲךָ בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן וְגוֹ׳ (שם י״ח:י״ט). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי מַעֲלֶה עָלֶיךָ, שֶׁאִם אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁתִּשְׁחֹט אֶת נַפְשְׁךָ לְפָנַי, שֶׁלֹּא הָיִיתָ מְעַכֵּב עַל שְׁמִי וְשׁוֹמֵעַ הָיִיתָ לִי לְהִשָּׁחֵט עַל שְׁמִי. מִנַּיִן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ (שם כ״ב:י״ב), הֲרֵי כְּבָר פֵּרֵשׁ, יִצְחָק. מַאי אֶת יְחִידְךָ. אֶלָּא זוֹ נַפְשׁוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. שֶׁהַנְּשָׁמָה קְרוּיָה יְחִידָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי וְגוֹ׳ (תהלים כ״ב:כ״א). אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֶפְשָׁר לִי לֵירֵד מִכָּאן בְּלֹא קָרְבָּן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵי קָרְבָּנְךָ מְתֻקָּן מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, מִיָּד, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל (בראשית כ״ב:י״ג). שֶׁכָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם נִבְרָא מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נְטָלוֹ אַבְרָהָם וַיַּעֲלֵהוּ לְעוֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. כֵּיוָן שֶׁאָמַר, וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעוֹלָה (שם), חָסֵר הַמִּקְרָא כְּלוּם. מַהוּ תַּחַת בְּנוֹ (שם). אָמַר אַבְרָהָם, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הָאַיִל, כָּךְ תִּהְיֶה רוֹאֶה כְּאִלּוּ בְּנִי שָׁחוּט לְפָנֶיךָ. נָטַל דָּמוֹ, אָמַר, כָּךְ תְּהֵא רוֹאֶה כְּאִלּוּ דַּם יִצְחָק זָרוּק לְפָנֶיךָ. נָטַל אֶת הָאַיִל וְהִפְשִׁיטוֹ, אָמַר לוֹ: כָּךְ תְּהֵא רוֹאֶה כְּאִלּוּ עוֹר יִצְחָק הֻפְשַׁט לְפָנֶיךָ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. שְׂרָפוֹ, אָמַר לוֹ: כָּךְ תְּהֵא רוֹאֶה כְּאִלּוּ אֶפְרוֹ צָבוּר לְפָנֶיךָ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וַיַּעֲלֵהוּ לְעוֹלָה. חָסֵר הַמִּקְרָא כְּלוּם. מַהוּ תַּחַת בְּנוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, בִּנְךָ הוּא שֶׁנִּתְקָרֵב רִאשׁוֹן, אֶלָּא הָאַיִל הַזֶּה תַּחְתָּיו. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתִּשָּׁבַע לִי, שֶׁאֵין אַתָּה מְנַסֶּה אוֹתִי עוֹד לְעוֹלָם. שֶׁאִם חָס וְשָׁלוֹם לֹא הָיִיתִי שׁוֹמֵעַ לְךָ, אִבַּדְתִּי אֶת כָּל מַה שֶּׁיָּגַעְתִּי מִיָּמַי. אָמַר רַבִּי חַנִּין, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, כָּךְ הוּא. שֶׁאִלּוּ לֹא שָׁמַעְתָּ לִי, לֹא הָיָה בְּיָדְךָ כְּלוּם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִשְׁבַּע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁלֹּא יְנַסֵּהוּ עוֹד לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם י״י (שם פסוק טז). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, יִסּוּרִין קָשִׁין וְנִסְיוֹנִים אֲחֵרִים הָיוּ רְאוּיִים לָבֹא עָלֶיךָ, וְעַכְשָׁו אֵינָן בָּאִין. וְאֵלּוּ הֵן הַיִּסּוּרִין, אוֹתָן שֶׁבָּאוּ עַל אִיּוֹב, הָיוּ רְאוּיִם לָבֹא עָלֶיךָ. וְעַכְשָׁו אֵינָן בָּאִין, שֶׁכֵּן הוּא נִסְמָךְ לַפָּרָשָׁה, וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיַּגֵּד לְאַבְרָהָם וְגוֹ׳, אֶת עוּץ בְּכוֹרוֹ (בראשית כ״ב:כ׳-כ״א), וְהוּא אִיּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: אִישׁ הָיָה בְּאֶרֶץ עוּץ (איוב א׳:א׳). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ (קהלת ט׳:ז׳).
[Siman 14]
(Numb. 15:1-2:) “Now the Lord spoke unto Moses, saying, ‘Speak unto the Children of Israel ….’” Let our master instruct us: How many things is a father obligated to do for a son?⁠1 Thus have our masters taught: A father is obligated to do five things for a son: to circumcise him, to teach him Torah, to redeem him (according to the redemption of the first-born), to teach him a trade, and to take a wife for him.⁠2 The father is the Holy One, blessed be He, and the son is Israel. Just as a [human] father is obligated to his son, so does the Holy One, blessed be He, do for Israel. The [human] father is obligated to circumcise his son. Similarly the Holy One, blessed be He, circumcised Israel at the hands of Joshua (according to Josh. 5:2), “And he made for himself….” The father is obligated to redeem his son. Similarly the Holy One, blessed be He, did so for Israel. He redeemed them, as stated (in I Chron. 17:21), “And who is like Your people Israel, a unique nation on earth, whom God went to redeem as a people for Himself.” [The father is obligated] to teach him Torah, as stated (in Deut. 11:19), “And you shall teach them to your children by talking about them.” And the Holy One, blessed be He, also taught Torah to Israel, as stated] (in Is. 48:17), “I am the Lord your God, teaching you for your own good.” [The father is obligated] to teach him commandments. The Holy One, blessed be He, taught the commandments to Israel (in Lev. 27:34), “These are the commandments which the Lord commanded.” [Regarding marriage,] the Holy One, blessed be He, said to the Children of Noah (in Gen. 1:28), “Be fruitful and multiply.” [Moreover,] just as a father has a responsibility to his son to feed him, to give him drink, to wash him, to anoint him and to dress him, so does the Holy One, blessed be He, do for Israel, as stated (in Ezek. 16:9-10), “I bathed you in water, and washed the blood off you […]. I clothed you with embroidered garments, and gave you sandals of dolphin leather (tahash) to wear.” To feed him, as stated (Ezek. 16:19), “And My bread that I had given to you.” To give him to drink, as stated (in Numb. 21:17), “Spring up O well, answer it.” Just as a father bequeaths his properties to his son, so did the Holy One, blessed be He, do for Israel, as stated (in Jer. 3:19), “and I gave you a desirable land, the fairest heritage of all the nations.” Just as the father wills his property to his son, and [as] his son also is obligated to offer him a gift3; so also did the Holy One, blessed be He, say to Israel (in Numb. 15:2-3), “When you come unto the land of your habitations [….] You shall make a burnt offering to the Lord […].” R. Tanhuma bar Abba opened [his discourse] in the name of R. Hanina the father of R. Aha bar Hanina [as follows]:⁠4 This parashah concerns libations. Thus it is stated (in Numb. 15:6–7), “Or for a ram you shall make a meal offering […]. And for the oblation [you shall offer] a third of a hin of wine.” See it is about libations. From here on, it is in regard to the hallah, as stated (in vss. 19-20), “And it shall be that, when you eat from the bread of the land, [you shall set aside an offering for the Lord]. Of the first of your dough you shall set aside a loaf (hallah) as an offering….” Thus hallah [is mentioned] last, and libations first. For this reason R. Hanina opened (with Eccl. 9:7), “Go, eat your bread with gladness, [and drink your wine with a joyful heart].”5 What is the meaning of (Eccl 9:7, cont.), “God has already approved your works?” It is with reference to Abraham. When the Holy One, blessed be He, said to him (in Gen. 22:2), “Please take your son,” Abraham rose early, took him promptly, led him on, and brought him up to Mount Moriah. The Holy One, blessed be He, said to him (in Gen. 22:12), “Do not raise your hand against the lad.” Abraham said to the Holy One, blessed be He, “Master of the world, did you tell me (in vs. 2), ‘Please take your son,’ for no reason?” He said to him, “No! Rather [it was] to make your character known in the world.” Thus it is stated (in Gen. 18:19), “For I have made him known,⁠6 so that he may charge [his children and his household after him to keep the way of the Lord].” R. Simeon ben Johay said, “The Holy One, blessed be He, said to him, ‘By your life, I ascribe [your obedience] to you [as proof] that, if I had told you to take your own life, you would not have refrained [from doing so] for the sake of My name, and would have obeyed [the command] to be killed for the sake of My name.’” Where is it shown? R. Simeon ben Johay said, “As so is it written (in Gen. 22:16), ‘and you have not withheld your son, your only one.’ See, [‘your son’] has already specified Isaac. [So] what is the meaning of ‘your only one?’ It is to imply Abraham's life. Thus the soul is called only one, where it is stated (in Ps. 22:21) ‘Deliver my life from the sword, [my only one from the power of the dog].’” Abraham said to the Holy One, blessed be He, “Is it possible for me to go from here with no sacrifice?” The Holy One, blessed be He, said to Abraham, “Here is your sacrifice. [It has been] prepared for you from the six days of creation.” (According to Gen. 22:13), “Then Abraham lifted his eyes to look, and there was a ram […].” As so did our masters teach, “The ram of Abraham was created from the six days of creation on the Sabbath eve at twilight.” So at that time, Abraham took it and (according to Gen 22:13, cont.) “he offered it up as a burnt offering in place of his son.” Once it said, “he offered it up as a burnt offering,” was the verse missing anything? [So] what is the meaning of “in place of his son?” At that time Abraham said to the Holy One, blessed be He, “Master of the world, see that I am slaughtering the ram; You should so see it as if my son is slaughtered in front of You.” When he took its blood, he said, “You should so see it as if the blood of Isaac is sprinkled before You.” When he took the ram and flayed it, he said to Him, “You should so see it as if Isaac is flayed in front of You on the altar.” When he burnt it, he said to Him, “You should so see it as if his ashes were gathered in front of You on the altar.” [Once it said,] “he offered it up as a burnt offering,” was the verse missing anything? [So] what is the meaning of “in place of his son?” The Holy One, blessed be He, said to him, “By your life, it is your son that is sacrificed first, but it is simply that this ram is after him.” At that time Abraham said to the Holy One, blessed be He, “Master of the world, I am not moving from here until You swear to me that You will never test me again; for if, heaven forbid, I had not obeyed you, I should have destroyed everything I had accomplished during my lifetime.” R. Hanin said, “The Holy One, blessed be He, said to him, ‘By your life, so it is; for if you had not obeyed Me, you would have possessed nothing.’” At that time the Holy One, blessed be He, swore to him that He would never test him again. Thus it is stated (in Gen. 22:16), “And he said, ‘I by Myself have sworn,’ says the Lord.” The Holy One, blessed be He, said to him, “By your life, severe afflictions and other trials had been designated to come upon you, but now they shall not come.” These were the same afflictions which came upon Job.⁠7 They had been designated to come upon Abraham, for the following has been joined to the parashah (in Gen. 22:20–21), “And it came to pass after these things, that it was told to Abraham [saying, ‘Behold Milcah, she also has borne sons to your brother Nahor,] Uz his first-born….’” And this is Job, according to what is stated (in Job 1:1), “There was a man in the land (belonging to) Uz.”8 At that time, The Holy One, blessed be He, said to Abraham (in Eccl. 9:7), “Go, eat your bread with gladness, [… for God has already approved your works].”
1. Numb. R. 17:1.
2. See TQid. 1:11; yQid. 1:7 (61a); Qid. 29a; Mekhilta deRabbi Ishmael, Pisha, 18 (on Exod. 13:13); Eccl. R. 9:9:1.
3. Gk.: doron.
4. Numb. R. 17:2.
5. Cf. below, Numb. 4a:17.
6. This sense is required by the midrash. A more traditional translation would begin the verse: FOR I HAVE KNOWN HIM, or FOR I HAVE CHOSEN HIM.
7. ySot. 5:8 (or 5) (20c); Gen. R. 57:4.
8. So the midrash interprets LAND OF UZ. See BB 15a.
[כו] וידבר ה׳ וגו׳. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל ארץ מושבותיכם (במדבר ט״ו:א׳-ב׳), ילמדנו רבינו כמה דברים האב חייב לעשות לבן, [כך שנו רבותינו חמשה דברים האב חייב לעשות לבן, למולו, וללמדו תורה, ולפדותו מפדיון הבן, וללמדו מצות, ולהשיאו אשה, האב זה הקב״ה, כשם שהאב חייב לבנו, כך הקב״ה עושה לישראל, האב חייב למול את בנו, כך עשה הקב״ה מל את ישראל על ידי יהושע, ושוב מול את [בני] ישראל שנית (יהושע ה׳:ב׳), האב חייב לפדות את בנו, כך הקב״ה עשה להם לישראל, פדה אותם, שנאמר (ו)⁠מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ [אשר הלך האלהים לפדות לו עם] (דברי הימים א י״ז:כ״א), ללמדו תורה, (הקב״ה למד תורה לישראל), שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם (דברים י״א:י״ט). [והקב״ה למד תורה לישראל שנאמר] אני ה׳ אלהיך מלמדך להועיל (ישעיהו מ״ח:י״ז), ללמדו מצות, הקב״ה לימד את המצות לישראל, אלה המצות אשר צוה ה׳ (ויקרא כ״ז:ל״ד), הקב״ה אמר לישראל פרו ורבו (בראשית א׳:כ״ח), וכשם שהאב כותב נכסיו לבנו, ואף בנו חייב להעלות לו דורון, אף כך הקב״ה אמר לישראל כי תבואו אל ארץ מושבותיכם [וגו׳] ועשיתם (עולה) [אשה] לה׳ [וגו׳] ריח ניחוח וגו׳ (במדבר ט״ו:ב׳).
[כז] כך פתח ר׳ תנחומא בר אבא בשם ר׳ חנינא אביו של ר׳ אחא בר חנינא, הפרשה הזו של נסכים היא, שנאמר או לאיל תעשה מנחה [וגו׳] ויין לנסך (חצי) [שלישית] ההין (במדבר ט״ו:ו׳-ז׳), ומכאן ואילך בחלה, והיה באכלכם מלחם הארץ [וגו׳] ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה וגו׳ (במדבר ט״ו:י״ט-כ׳), הרי חלה למטה, ונסכים למעלה, לפיכך פתח ר׳ חנינא לך אכול בשמחה לחמך וגו׳ (קהלת ט׳:ז׳), כיצד הפסוק מדבר כנגד אברהם, שאמר לו הקב״ה קח נא את בנך (בראשית כ״ב:ב׳), השכים אברהם נטלו בזריזות, והוליכו והעלהו להר המוריה, [א״ל הקב״ה אל תשלח ידך אל הנער] (במדבר ט״ו:י״ב), אמר אברהם לפני הקב״ה רבש״ע על חנם אמרת לי קח נא, א״ל לאו, אלא להודיעך בעולם, שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו׳ (שם י״ח:י״ט), אמר ר׳ שמעון בן יוחי אמר לו הקב״ה חייך מעלה אני עליך, שאם אמרתי לך שתשחוט את נפשך, שלא היית מעכב על שמי, והית שומע להשחט על שמי, מנין אמר ר׳ שמעון בן יוחי, א״ל הקב״ה ולא חשכת את בנך את יחידך (שם כ״ב:ט״ז), הרי כבר פירש את יצחק, מהו את יחידך, אלא נפשו של אברהם, שהנשמה קרויה יחידה, שנאמר [הצילה מחרב נפשי] מיד כלב יחידתי (תהלים כ״ב:כ״א), אמר אברהם לפני הקב״ה אפשר לי לילך מכאן בלא קרבן, א״ל הקב״ה לאברהם, הרי קרבנך מתוקן מששת ימי בראשית, וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל וגו׳ ויעלהו לעולה תחת בנו (בראשית כ״ב:י״ג), באותה שעה אמר אברהם לפני הקב״ה רבש״ע איני זז מכאן עד שתשבע לי שלא תנסני עוד לעולם, שאם ח״ו לא שמעתי לך, הייתי מאבד כל מה שיגעתי מימי, אמר ר׳ חנן א״ל הקב״ה חייך כך הוא, שאילו לא שמעת לי, לא היה בידך כלום, באותה שעה שנשבע לו הקב״ה שלא ינסהו עוד לעולם, שנאמר ויאמר בי נשבעתי נאם ה׳ (בראשית כ״ב:ט״ז), אמר לו הקב״ה חייך יסורין קשין ונסיונין אחרים היו ראויין לבא עליך, ועכשיו אינן באין, אלו הן אותן יסורין שבאו על איוב היו ראויין לבא על אברהם, שכן הוא נסמך לפרשה ויהי אחר הדברים האלה ויוגד לאברהם וגו׳ את עוץ בכורו וגו׳ (בראשית כ״ב:כ׳-כ״א), והוא איוב, שנאמר איש היה בארץ עוץ [איוב שמו] (איוב א׳:א׳), א״ל הקב״ה לאברהם לך אכול בשמחה לחמך [וגו׳] כי כבר רצה אלהים את מעשיך (קהלת ט׳:ז׳).
[26] (Numb. 15:1–2:) NOW THE LORD SPOKE <UNTO MOSES, SAYING>: SPEAK UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL AND SAY UNTO THEM: WHEN YOU COME UNTO THE LAND OF YOUR HABITATIONS. Let our master instruct us: How many things is a father obligated to do for a son?⁠1 [Thus have our masters taught:] A father is obligated to do five things for a son: to circumcise him, to teach him Torah, to redeem him according to the redemption of the first-born, to teach him commandments, and to take a wife for him.⁠2 The father is the Holy One. Just as a <human> father is obligated to his son, so does the Holy One do for Israel. The <human> father is obligated to circumcise his son. Similarly the Holy One circumcised Israel at the hands of Joshua (according to Josh. 5:2): AND AGAIN CIRCUMCISE [THE CHILDREN OF] ISRAEL A SECOND TIME. The father is obligated to redeem his son. Similarly the Holy One did so for Israel. He redeemed them, as stated (in I Chron. 17:21): {AND} WHO IS LIKE YOUR PEOPLE ISRAEL, A UNIQUE NATION ON EARTH, [WHOM GOD WENT TO REDEEM AS A PEOPLE FOR HIMSELF]. <The father is obligated> to teach him Torah, {The Holy One taught Torah to Israel.} as stated (in Deut. 11:19): AND YOU SHALL TEACH THEM TO YOUR CHILDREN BY TALKING ABOUT THEM. [And the Holy One taught Torah to Israel, as stated] (in Is. 48:17): I AM THE LORD YOUR GOD, TEACHING YOU FOR YOUR OWN GOOD. <The father is obligated> to teach him commandments. The Holy One taught the commandments to Israel (in Lev. 27:34): THESE ARE THE COMMANDMENTS WHICH THE LORD COMMANDED <MOSES>. <Regarding marriage,> the Holy One said to Israel (in Gen. 1:28): BE FRUITFUL AND MULTIPLY. Moreover, just as the father wills his property to his son, and <as> his son also is obligated to offer him a gift3; so also did the Holy One say to Israel (in Numb. 15:2–3): WHEN YOU COME UNTO THE LAND OF YOUR HABITATIONS [….] YOU SHALL MAKE4 {A WHOLE BURNT OFFERING} [A BURNT OFFERING] TO THE LORD […,] <TO MAKE> A PLEASING ODOR <TO THE LORD>…. 5
[27] R. Tanhuma bar Abba opened <his discourse> in the name of R. Hanina the father of R. Aha bar Hanina <as follows>:⁠6 This parashah concerns libations. Thus it is stated (in Numb. 15:6–7): OR FOR A RAM YOU SHALL MAKE A MEAL OFFERING […;] AND FOR THE OBLATION <YOU SHALL OFFER> a {HALF} [THIRD] OF A HIN OF WINE. From here on, in regard to the hallah (according to vss 19–20): AND IT SHALL BE THAT, WHEN YOU EAT FROM THE BREAD OF THE LAND, <YOU SHALL SET ASIDE AN OFFERING FOR THE LORD>. OF THE FIRST OF YOUR DOUGH YOU SHALL SET ASIDE A LOAF (hallah) AS AN OFFERING…. Thus hallah <is mentioned> last, and libations first. For this reason R. Hanina opened (with Eccl. 9:7): GO, EAT YOUR BREAD WITH GLADNESS, <AND DRINK YOUR WINE WITH A JOYFUL HEART>.⁠7 In reference to what does the verse speak? With reference to Abraham, when the Holy One said to him (in Gen. 22:2): PLEASE TAKE YOUR SON. Abraham rose early, took him promptly, led him on, and brought him up to Mount Moriah. [The Holy One said to him (in Gen. 22:12): DO NOT RAISE YOUR HAND AGAINST THE LAD.] Abraham said to the Holy One: Sovereign of the World, did you tell me (in vs. 2): PLEASE TAKE, for no reason? He said to him: No! Rather <it was> to make you known in the world. Thus it is stated (in Gen. 18:19): FOR I HAVE MADE HIM KNOWN,⁠8 SO THAT HE MAY CHARGE <HIS CHILDREN AND HIS HOUSEHOLD AFTER HIM TO KEEP THE WAY OF THE LORD>…. R. Simeon ben Johay said: The Holy One said to him: By your life, I ascribe <your obedience> to you <as proof> that, if I had told you to take your own life, you would not have refrained <from doing so> for the sake of my name and would have obeyed <the command> to kill for the sake of my name. Where is it shown? R. Simeon ben Johay said: The Holy One said to him (in Gen. 22:16): AND YOU HAVE NOT WITHHELD YOUR SON, YOUR ONLY ONE. See, <YOUR SON> has already specified Isaac. <So> what is the meaning of YOUR ONLY ONE? Simply Abraham's life. Thus the soul is called ONLY ONE, where it is stated (in Ps. 22:21 [20]): DELIVER MY LIFE FROM THE SWORD, MY ONLY ONE FROM THE POWER OF THE DOG. Abraham said to the Holy One: Is it possible for me to go from here with no sacrifice? The Holy One said to Abraham: Here is your sacrifice. <It has been> prepared for you from the six days of creation. (According to Gen. 22:13): THEN ABRAHAM LIFTED HIS EYES TO LOOK, AND THERE WAS A RAM…. SO HE OFFERED IT UP AS A BURNT OFFERING IN PLACE OF HIS SON. At that time Abraham said to the Holy One: Sovereign of the World: I am not moving from here until you swear to me that you will never test me again; for if, heaven forbid, I had not obeyed you, I should have destroyed whatever I had accomplished during my lifetime. R. Hanan said: The Holy One said to him: By your life, so it shall be; for if you had not obeyed me, you would have possessed nothing. At that time the Holy One swore to him that he would never test him again. Thus it is stated (in Gen. 22:16): AND HE SAID: I BY MYSELF HAVE SWORN, SAYS THE LORD. The Holy One said to him: By your life severe afflictions and other trials had been designated to come upon you, but now they shall not come. These were the same afflictions which came upon Job.⁠9 They had been designated to come upon Abraham, for the following has been joined to the parashah (in Gen. 22:20–21): AND IT CAME TO PASS AFTER THESE THINGS, THAT IT WAS TOLD TO ABRAHAM: <BEHOLD MILCAH, SHE ALSO HAS BORNE SONS TO YOUR BROTHER NAHOR:> UZ HIS FIRST-BORN…. And this is Job, according to what is stated (in Job 1:1): THERE WAS A MAN IN THE LAND BELONGING TO UZ.⁠10 [HIS (i.e., Uz's) NAME WAS JOB. The Holy One said to Abraham (in Eccl. 9:7): GO, EAT YOUR BREAD WITH GLADNESS, <AND DRINK YOUR WINE WITH A JOYFUL HEART, > FOR GOD HAS ALREADY APPROVED YOUR WORKS.
[28] (Numb. 15:37–38:) THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES, SAYING: SPEAK UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL AND TELL THEM TO MAKE TASSELS FOR THEMSELVES. This text is related (to Ps. 97:11): LIGHT IS SOWN FOR THE RIGHTEOUS, AND GLADNESS FOR THOSE WITH AN UPRIGHT HEART.⁠11 It also says (in Is. 42:21): THE LORD WAS DELIGHTED BECAUSE OF HIS RIGHTEOUSNESS, TO MAGNIFY AND GLORIFY TORAH. The Holy One sowed the Torah and the commandments for Israel, in order to bequeath them life in the world to come. He did not put a thing in the world concerning which he did not give Israel a commandment. Did <an Israelite> go out to plow? <There is> (Deut. 22:10): YOU SHALL NOT PLOW WITH AN OX AND AN ASS TOGETHER. To sow? <There is> (Deut. 22:9): YOU SHALL NOT SOW YOUR VINEYARD WITH TWO KINDS OF SEED. To reap? <There is> (Deut. 24:19): WHEN YOU REAP YOUR HARVEST IN YOUR FIELD <AND HAVE FORGOTTEN A SHEAF IN THE FIELD, YOU SHALL NOT RETURN TO TAKE IT;> [….] Did <an Israelite> knead? <There is> (Numb. 15:20): OF THE FIRST OF YOUR DOUGH YOU SHALL SET ASIDE A LOAF (hallah) AS AN OFFERING. Did <an Israelite> butcher? <There is> (Deut. 18:3): THAT ONE SHALL GIVE THE PRIEST THE SHOULDER, THE TWO CHEEKS, AND THE STOMACH. With respect to a bird's nest, the driving away of the mother bird, <there is Deut. 22:6–7>. Concerning animals and fowl, <there is> (Lev. 17:13): HE SHALL POUR OUT ITS BLOOD AND COVER IT WITH DUST. Did he plant? (Lev. 19:23:) <MOREOVER, WHEN YOU COME INTO THE LAND> [AND PLANT ANY TREE FOR FOOD,] YOU SHALL COUNT <ITS FRUIT> AS FORBIDDEN <….> Did he bury the dead? (Deut. 14:1:) YOU SHALL NOT CUT YOURSELVES. Did one shave hair? (Lev. 19:27:) YOU SHALL NOT ROUND OFF THE SIDEBURNS ON YOUR HEAD. Did he build a house? (Deut. 22:8:) <WHEN YOU BUILD A NEW HOUSE,> YOU SHALL MAKE A PARAPET <FOR YOUR ROOF>. (Also Deut. 6:9:) AND YOU SHALL WRITE THEM UPON THE DOORPOSTS (mezuzot) OF YOUR HOUSE <AND ON YOUR GATES. Did he wrap himself in a cloak (tallit)? (Numb. 15:38:) THAT THEY MAKE TASSELS FOR THEMSELVES.
[29] [(Numb. 15:38:) THAT THEY MAKE <TASSELS> FOR THEMSELVES.] When you make them, they shall not be from <something already> made. Thus one must not extract threads12 from the cloak <itself> and make <tassels> from them. Rather <it is> a command to get <fresh> white and blue threads to make them.⁠13 When <did this rule apply>? When there was <a real> blue, but now we only have white, because the blue has been hidden. (Ibid., cont.:) ON THE CORNERS OF <THEIR GARMENTS>: Not in the middle, but on the corner. (Ibid., cont.:) A TWISTED THREAD (petil). Thus it is necessary to twist (petol) them. R. Meir said: Why does blue differ from all <other> kinds of colors? Because blue resembles [the sea, the sea resembles] the firmament, and the firmament resembles the throne of glory. Thus it is stated (in Exod. 24:10): AND THEY SAW THE GOD OF ISRAEL, AND UNDER HIS FEET THERE WAS SOMETHING LIKE BRICKWORK OF SAPPHIRE, LIKE THE HEAVENS THEMSELVES FOR BRIGHTNESS.
[30] (Numb. 15:39:) SO IT SHALL BE A TASSEL FOR YOU THAT YOU MAY SEE IT <AND REMEMBER ALL THE COMMANDMENTS OF THE LORD….> Thus it should be visible. And what is its size? Bet Shammay says four fingers, while Bet Hillel says three.⁠14 (Ibid.:) THAT YOU MAY SEE IT. <There is> exception for a garment <worn> at night.⁠15 Are you saying: For a garment <worn> at night? Or is <the exception> only for a garment of a blind person? Hence, it says again (in vs. 40): SO THAT YOU MAY REMEMBER <AND PERFORM ALL MY COMMANDMENTS….> Hence, it ordains seeing, and it ordains remembering: remembering for the one who does not see and seeing for the one who does see. (vs. 39:) THAT YOU MAY SEE IT. IT (here) is masculine and not feminine.⁠16 When Israel looks at that <feminine> tassel of blue, it will seem to them as though the Divine Presence is dwelling among them.⁠17 (Vss. 39–40:) THAT YOU MAY SEE…. SO THAT YOU MAY REMEMBER. The seeing leads to remembering <the commandments>, and remembering leads to performing <them>. Thus it is stated (in vs. 40): SO THAT YOU MAY REMEMBER AND PERFORM <ALL MY COMMANDMENTS…. > Why? (Deut. 32:47): BECAUSE IT IS NOT A TRIFLING THING FOR YOU.
[31] (Numb. 15:39:) AND YOU SHALL NOT GO ABOUT FOLLOWING YOUR OWN HEART [AND YOUR OWN EYES THROUGH WHICH YOU LUST (rt.: ZNH)]. The heart and the eyes are procurers for the body, in that they prostitute (rt.: ZNH) the body.⁠18 [(vs. 40:) SO THAT YOU MAY REMEMBER AND PERFORM ALL MY COMMANDMENTS: <The situation> is comparable to a certain person who was thrown into the midst of the water. The helmsman19 extended a rope to him. He said to him: Grab this rope with your hand, and do not let go of it; for if you do let go of it, you will lose your life. So also did the Holy One say to Israel. As long as you adhere to the commandments, <the following holds true> (in Deut. 4:4): BUT YOU WHO CLUNG TO THE LORD YOUR GOD ARE ALL ALIVE TODAY. And so it says (in Prov. 4:13): HOLD ONTO DISCIPLINE; DO NOT SLACK OFF. KEEP IT FOR, IT IS YOUR LIFE.
(Numb. 15:40, cont.:) AND THAT YOU MAY BE HOLY. When you perform the commandments, you are made holy, and fear of you <comes> over the nations. <If> you withdraw from the Torah, you become profaned. The Holy One said to Israel: In this world because of the evil drive, you withdraw from the commandments; in the age to come I am rooting it out of you. Thus it is stated (in Ezek. 36:26–27): THEN I WILL REMOVE THE HEART OF STONE FROM YOUR FLESH AND GIVE YOU A HEART OF FLESH, AND I WILL PUT MY SPIRIT WITHIN YOU. THEN I WILL MAKE YOU WALK IN MY STATUTES; AND YOU WILL OBSERVE MY ORDINANCES BY PERFORMING THEM.
The End of Parashah Shelah
Appendix to Shelach
[1] (Numb. 14:11:)⁠20 THEN THE LORD SAID UNTO MOSES: HOW LONG WILL THIS PEOPLE SCORN ME, AND HOW LONG WILL THEY HAVE NO FAITH IN ME …? This text is related (to Prov. 1:25, 30): BUT YOU HAVE SPURNED ALL MY PLAN AND WOULD NOT ACCEPT MY REBUKE [….] THEY HAVE DESPISED ALL MY REBUKE. What is the implication of BUT YOU HAVE SPURNED ALL MY PLAN? Simply that all the good which I planned for you, you have spoiled and spurned.⁠21 Thus it is stated (in Prov. 1:25): BUT YOU HAVE SPURNED (rt.: PR') ALL MY PLAN? At the beginning I said to Moses (in Exod. 3:8): I HAVE COME DOWN TO DELIVER THEM OUT OF THE HAND OF THE EGYPTIANS AND TO BRING THEM UP <OUT OF THAT LAND UNTO A GOOD AND SPACIOUS LAND>…. But you did not act in the way <I intended>. Instead you came to the sea and immediately spoiled my plan, as stated (in Ps. 106:7): THEY REBELLED AT THE SEA, AT THE REED SEA. When you came to Mount Sinai, I descended and spoke with you. I brought down on your behalf thousands upon thousands and myriads upon myriads of angels, and I passed on two angels to each and every person in Israel. R. Johanan said: One to gird him with his weapons22 and one to put a crown on his head.⁠23 R. Huna of Sepphoris said: He bound their weapons to them, while R. Simoy said: He clothed them in purple, as stated (in Ezek. 16:10): I CLOTHED YOU WITH EMBROIDERED GARMENTS. R. Simeon b. Johay says: He clothed them with an instrument of weaponry with the Ineffable Name written upon it. Moreover, as long as it was in their hand, nothing evil had power against them, neither the angel of death nor anything else.⁠24 But when they sinned, Moses had said to them (in Exod. 33:5): NOW THEN, REMOVE YOUR ORNAMENTS (i.e., your weapons) FROM YOURSELVES, THAT I MAY KNOW WHAT TO DO TO YOU. At that time (according to vs. 4): WHEN THE PEOPLE HEARD THIS BAD NEWS, THEY WENT INTO MOURNING, <AND NO ONE PUT HIS ORNAMENTS ON HIMSELF>. And what is written (in vs. 6)? SO [THE CHILDREN OF] ISRAEL STRIPPED THEMSELVES OF ORNAMENTS…. What had the Holy One done (at the giving of Torah)?⁠25 He had brought the angel of death and said to him: All the world is under your authority, except this people whom I have chosen for myself. R. Eleazar the Son of R. Jose the Galilean said: The angel of death said to the Holy One: Have I been created in the world for nothing?⁠26 The Holy One said to him: I created you so that you would destroy <all> the peoples of the world except this people, over whom you have no authority to take a single one of them. Look at the plan which the Holy One had devised concerning them for them to live and endure! Thus it is stated (in Deut. 4:4): BUT YOU WHO CLUNG TO THE LORD YOUR GOD ARE ALL ALIVE TODAY. So also it says (in Exod. 32:16): AND THE WRITING WAS THE WRITING OF GOD INSCRIBED (harut) ON THE TABLETS. What is the meaning of harut? R. Judah says: FREEDOM (herut) from the empires; but R. Nehemiah says: FREEDOM (herut) from the angel of death; and our masters say: FREEDOM from afflictions. Look at the plan which the Holy One had devised for them! Then they immediately spoiled this plan after <only> forty days. It is therefore stated (in Prov. 1:25): BUT YOU HAVE SPURNED ALL MY PLAN.
[2] [Another interpretation (of Numb. 14:11): HOW LONG WILL THIS PEOPLE SCORN ME?: The Holy One said to them: I had said that you would not sin. Instead you would live and endure like me, just as I live and endure forever and forevermore. (According to Ps. 82:6:) I SAID: YOU ARE GODS; EVEN ALL OF YOU ARE CHILDREN OF THE MOST HIGH. <You are> like the ministering angels who never taste death. Yet after this greatness you wanted to die (according to vs. 7): INDEED YOU SHALL DIE LIKE A HUMAN (Adam), <i.e.,> like the first Adam, to whom I decreed one commandment which he was to do, that he might live and endure forever, as stated (in Gen. 3:22): BEHOLD, THE HUMAN (adam) HAS BECOME LIKE ONE OF US. Similarly also (in Gen. 1:27): AND GOD CREATED THE HUMAN (adam) IN HIS OWN IMAGE, so that he would live and endure like himself. Yet he corrupted his works and nullified his decree, for he ate of the tree. Then I said to him (in Gen. 3:19): FOR DUST YOU ARE AND UNTO DUST YOU SHALL RETURN. So also in your case (in Ps. 82:6), I SAID: YOU ARE GODS, but you corrupted your works as <did> Adam. Surely you shall die like Adam! And who made this happen to them? <You, for> (according to Prov. 1:25) BUT YOU HAVE SPURNED ALL MY PLAN. (According to vs. 30:) THEY HAVE DESPISED ALL MY REBUKE. It is therefore stated (in Numb. 14:11): HOW LONG WILL THIS PEOPLE SCORN ME …?
[3] [(Numb. 14:11:) HOW LONG WILL THIS PEOPLE SCORN ME?: This text is related (to Is. 5:4): WHAT ELSE IS THERE TO DO FOR MY VINEYARD THAT I HAVE NOT DONE FOR IT? WHEN I HOPED FOR IT TO PRODUCE GRAPES, WHY DID IT PRODUCE SOUR GRAPES?⁠27 The Holy One said: <Consider> what good things I have created within my world! Did I not make them for you? Yet with the very good that I made for you, you provoked me. I brought you out of Egypt. Then when I came to the sea, I made it as if it were full of clay.⁠28 Thus it is stated (in Hab. 3:15): YOU TROD THE SEA WITH YOUR HORSES, THE MORTAR OF MANY WATERS. They walked in it and talked to each other. A certain Reubenite said: Where are we? Do you not know that he has brought us away from clay and bricks and returned us to clay? Thus it is stated (in Exod. 1:14): AND THEY MADE THEIR LIVES BITTER WITH HARD LABOR AT MORTAR AND BRICKS. So similarly (in Hab. 3:15): YOU TROD THE SEA WITH YOUR HORSES, THE MORTAR OF MANY WATERS. The Holy One said to them: Yet with the good that I brought upon you, you provoked me. When they came to the desert, I brought the manna down to you for forty years.⁠29 Moreover, none of them had to ease nature for those forty years. Rather when they ate the manna, it <simply> became flesh for them, as stated (in Ps. 78:25, 27) EACH ONE ATE THE BREAD OF THE MIGHTY (rt.: 'BR); [….AND HE RAINED DOWN MEAT UPON THEM LIKE DUST….] When <the manna> became body members (rt.: 'BR) and flesh,⁠30 they provoked him with it. Seeing for themselves that they did not have to go out <to ease nature> like <other> humans, they began saying to each other: Do you not know that we have had twenty days, even thirty [days], without easing nature? What is this? When a person does not ease nature for four or five days, does he not die or burst open? Now as for us, (according to Numb. 21:5), OUR SOUL LOATHES THIS MISERABLE FOOD. Why was it said to be MISERABLE (rt.: QLL)? Because it was light (rt.: QLL) within their bowels.
The Holy One said: In whatever <way> I did well for them, in <that way> they provoked me. It is so stated (in Is. 5:4): WHAT ELSE IS THERE TO DO FOR MY VINEYARD THAT I HAVE NOT DONE FOR <IT?>…. The spies went and looked at the land. Now you find that wherever Israel goes they are recognized. It is so stated (in Is. 61:9): ALL WHO SEE THEM SHALL RECOGNIZE THEM…. However (in the case of the spies), the Holy One said: If they see them they will kill them. So what shall I do? In the case of each and every province into which the spies entered, the head of a province was afflicted with plague, or its king [was smitten with plague], in order that they would be occupied with bringing out their dead and not pay attention to the spies.⁠31 Thus they would not kill them. When they entered and looked at the land, they explored it <and found> that it was beautiful. Look at how well I treated them! Yet by this <very land> they provoked me. When they came to Moses and to Israel, What did they say (in Numb. 13:32)? THE LAND THROUGH WHICH WE PASSED, IN ORDER TO EXPLORE IT, IS A LAND THAT EATS UP ITS INHABITANTS…. The Holy One began to cry out (in Is. 5:4): WHAT ELSE IS THERE TO DO FOR MY VINEYARD THAT I HAVE NOT DONE FOR IT?….
[4] [(Numb. 14:11:) HOW LONG WILL THIS PEOPLE SCORN ME?: The Holy One said: I thought and hoped that you would become like the ancestors, of whom it is written (in Hos. 9:10): I FOUND ISRAEL LIKE GRAPES IN THE DESERT; I SAW YOUR ANCESTORS AS THE FIRST FRUIT ON A FIG TREE IN ITS FIRST SEASON. I did not think that you would become like <the inhabitants of> Sodom, who were burned with fire. Thus it is stated (in Deut. 32:32): FOR THEIR VINE IS FROM THE VINE OF SODOM, EVEN FROM THE FIELDS OF GOMORRAH. [THEIR GRAPES ARE GRAPES OF POISON….] (Is. 5:4:) WHEN I HOPED FOR IT TO PRODUCE GRAPES, WHY DID IT PRODUCE SOUR GRAPES? <You have become> like <the inhabitants of> Sodom, who were burned with fire. It is therefore stated (in Numb. 14:11): HOW LONG WILL THIS PEOPLE SCORN ME?
[5] [(Numb. 14:11:) HOW LONG WILL THIS PEOPLE SCORN ME?] Moses said to the Holy One: So what do you want? He said to him (in vs. 12): I WILL SMITE THEM WITH PESTILENCE AND DISPLACE THEM. THEN I WILL MAKE YOU INTO A NATION THAT IS GREATER AND MORE NUMEROUS THAN THEY. Moses said to him (in vss. 13–14, 16): WHEN THE EGYPTIANS HEAR <WHAT HAPPENED>, FOR YOU DID BRING THIS PEOPLE UP THROUGH YOUR POWER FROM THEIR MIDST, THEY WILL SAY UNTO THE INHABITANTS OF <THIS> LAND…. BECAUSE THE LORD WAS NOT ABLE TO BRING THIS PEOPLE <INTO THE LAND>…. So would not the nations of the world say: The gods of Canaan are stronger than the gods of Egypt?⁠32 Why? The gods of Egypt are of irrigated land, but those of Canaan are of <land> watered by rain (i.e., of Ba'al). (Numb. 14:14, 16:) THEY WILL SAY UNTO THE INHABITANTS OF THIS LAND….. BECAUSE THE LORD WAS NOT ABLE TO BRING <THIS PEOPLE INTO THE LAND>…. (Numb. 14:16:) BECAUSE HE WAS NOT ABLE (yekholet), <i.e.,> because he did not have the means to supply enough food, he brought them out to have them die in the desert. Now the word, yekholet can only refer to food, since it is stated (in I Kings 5:25 [11]): AND SOLOMON GAVE HIRAM TWENTY THOUSAND MEASURES OF WHEAT AS FOOD (makkolet) FOR HIS HOUSEHOLD.
[6] Another interpretation: Lest the nations of the world say: He behaves like a brute with you. That is to say: When the generation of the flood came, he destroyed them with water, as stated (in Gen. 7:6): WHEN THE FLOODWATERS CAME UPON THE EARTH. And similarly, when the generation of the dispersion came, he destroyed them. And similarly, when the Egyptians came, he drowned them in water. And also in the case of these whom he has called (in Exod. 4:22) ISRAEL, MY FIRST-BORN SON, here he is destroying (mekhalleh) them! <He is> like that Lilith (keLilit). When she does not find anything else, she turns on children. So (in Numb. 14:16): BECAUSE THE LORD WAS NOT ABLE TO BRING THIS PEOPLE INTO THE LAND WHICH HE HAS SWORN <TO GIVE> THEM, HE HAS SLAUGHTERED THEM IN THE DESERT. Moses said: Sovereign of the World, (according to vs. 14) THAT YOU, O LORD, ARE SEEN FACE TO FACE (literally: EYE TO EYE). What is the meaning of THAT <YOU> … ARE SEEN EYE TO EYE ('YN B'YN)?⁠33 R. Simeon ben Laqish said: See, the scales are balanced (rt.: 'YN). You say (in Numb. 14:12): I WILL SMITE THEM WITH PESTILENCE AND DISPLACE THEM; but I am saying (in vs. 19): PLEASE PARDON. We shall see whose <utterance> will stand. The Holy One said to him: By your life, Moses, yours shall stand, while mine is null <and void>. Thus it is stated (in Numb. 14:20): THEN THE LORD SAID: I HAVE PARDONED THEM AS YOU ASKED. But nevertheless, the decree of the Holy One which he had uttered to Moses (in Numb. 14:12): THEN I WILL MAKE YOU INTO A NATION THAT IS GREATER AND MORE NUMEROUS THAN THEY, <that decree> was not repealed. He raised up from him sixty myriads, and in the world to come the Holy One shall gather them. Thus it is stated (in Is. 49:12): LOOK! THESE ARE COMING FROM AFAR. AND LOOK! THESE ARE FROM THE NORTH AND FROM THE SEA (i.e., FROM THE WEST), AND THESE FROM THE LAND OF SINIM. Moreover, the exiles shall come with them, also the tribes who are located beyond <the River> Sambatyon34 and beyond the darkness.⁠35 They shall be gathered and come to Jerusalem. It is concerning them that Isaiah has said (in Is. 49:9): SAYING TO THE PRISONERS: GO FORTH, <i.e.,> to those who are located beyond the Sambatyon. (Ibid., cont.:) TO THOSE WHO ARE IN DARKNESS: SHOW YOURSELVES.⁠36 These are those who are located beyond the cloud of darkness. (Ibid., cont.:) THEY SHALL PASTURE ALONG THE ROADS, AND {UPON} [IN ALL] THE HEIGHTS SHALL BE THEIR PASTURE. These are those who are located in Daphne near Antioch.⁠37 At that time they shall be redeemed and come to Zion with gladness. Isaiah has said (in Is. 51:11): SO LET THOSE RANSOMED BY THE LORD RETURN AND COME TO ZION WITH EXALTATION, WITH JOY EVERLASTING UPON THEIR HEADS. LET THEM ATTAIN JOY AND GLADNESS; MAY SORROW AND SIGHING FLEE.
[7] (Numb. 14:27:) HOW LONG SHALL THIS EVIL CONGREGATION BE MURMURING AGAINST ME? <I HAVE HEARD THE MURMURINGS OF THE CHILDREN OF ISRAEL>….. Let our master instruct us: When a baby has a stone in his hand on the Sabbath, is it permissible to pick him up on the Sabbath?⁠38 Thus have our masters taught (in Shab. 21:1): A PERSON MAY PICK UP ONE'S CHILD, EVEN WITH A STONE IN HIS HAND, OR A BASKET (of fruit), EVEN WITH A STONE INSIDE IT. You have learned from the generation of the wilderness that the Holy One, as it were, carried them up in the wilderness. (Deut. 1:31:) AND IN THE WILDERNESS, WHERE YOU SAW HOW THE LORD YOUR GOD CARRIED YOU AS {THE PERSON} [ONE] CARRIES HIS CHILD. Yet there was an object of idolatry in their hand.⁠39 Thus it is stated (in Neh. 9:18): EVEN THOUGH THEY HAD MADE THEMSELVES A MOLTEN CALF…. And so you find that, when they crossed in the sea, Micah's image (of Jud. 17:3–4) crossed with them, as stated (in Zech. 10:11): AND A RIVAL WIFE40 SHALL CROSS IN THE SEA.⁠41 Still with all this, the Holy One did not forsake them. He said to Moses: I have done a lot of good things with them; yet they are provoking me a lot. I parted the sea for them; they provoked me, as stated (in Pss. 106:7): THEY REBELLED AT THE SEA, [AT THE] REED [SEA]. I led them in the desert, but they provoked me there. And so it says (in Numb. 14:22): THEY HAVE TRIED ME THESE TEN TIMES AND NOT HEARKENED TO MY VOICE. Here also I told you to send them to explore the land, but they provoked me and brought a bad name upon it (i.e., upon the land). I am not able to endure. How long shall I endure them? Where is it shown? From what they read on the matter (in Numb. 14:27): HOW LONG SHALL THIS EVIL CONGREGATION <BE MURMURING AGAINST ME>?
[8] [Another interpretation (of Numb. 14:27): HOW LONG ('ad matay) …?] This text is related (to Zech. 7:13): AND IT CAME TO PASS THAT, AS {I} [HE CALLED, AND THEY DID NOT HEED; SO LET THEM CALL, AND I WILL NOT HEED, SAYS THE LORD OF HOSTS. <It will be> measure for measure, said the Holy One. Because I have spoken four times, so you are going to say something similar four times. Four times did I say: <HOW LONG?>

(Exod. 16:28): HOW LONG ('ad-'anah) WILL YOU REFUSE?

(Numb. 14:11): HOW LONG ('ad-'anah) WILL <THIS PEOPLE> SCORN ME?

(Ibid., cont.:) AND HOW LONG ('ad-'anah) WILL THEY HAVE NO FAITH IN ME?

(Numb. 14:27) HOW LONG ('ad matay) SHALL THIS EVIL CONGREGATION <BE MURMURING AGAINST ME>?
So also shall I deliver them into the hand of four empires, where they are going to cry out four times and say: <HOW LONG?>

(Ps. 13:2–3[1–2]:) HOW LONG ('ad-'anah), O LORD? WILL YOU FORGET ME FOREVER? concerns Babylon.

(Ibid., cont.): HOW LONG ('ad-'anah) WILL YOU HIDE YOUR FACE FROM ME? concerns Media.

(Ibid., cont.): HOW LONG ('ad-'anah) SHALL I TAKE COUNSEL IN MY SOUL <WITH GRIEF IN MY HEART ALL DAY>? concerns Greece.

(Ibid., cont.): HOW LONG ('ad-'anah) WILL MY ENEMY BE EXALTED OVER ME? concerns Edom (i.e., Rome).
is> to fulfill what was said (in Zech. 7:13): AND IT CAME TO PASS THAT, AS {I} [HE] CALLED, AND THEY DID NOT HEED; SO LET THEM CALL, AND I WILL NOT HEED,…. It is therefore stated (in Numb. 14:27): HOW LONG SHALL THIS EVIL CONGREGATION <BE MURMURING AGAINST ME>?.
[9] Another interpretation (of Numb. 14:27): HOW LONG SHALL THIS EVIL CONGREGATION <BE MURMURING AGAINST ME>? This text is related (to Mal. 1:11): FOR FROM THE RISING OF THE SUN [EVEN] TO WHERE IT SETS MY NAME SHALL BE GREAT AMONG THE GENTILES. The Holy One said: The nations of the world honor me; but as for you, how many miracles have I performed for you?.⁠42 Still you provoke me. Do you want to know <the facts>? Eglon, king of Moab, was uncircumcised. Then Ehud ben Gera entered where he was; and as soon as he mentioned my name to him, he showed me honor and rose from his seat, as stated (in Jud. 3:20): NOW WHEN EHUD CAME UNTO HIM, HE WAS SITTING BY HIMSELF IN HIS COOL UPPER ROOM. THEN EHUD SAID: I HAVE A WORD FROM GOD FOR YOU; SO HE AROSE FROM HIS SEAT. <This was> to fulfill what was said (in Mal. 1:11): FOR FROM THE RISING OF THE SUN [EVEN] TO WHERE IT SETS MY NAME SHALL BE GREAT AMONG THE GENTILES. The Holy One said: The nations of the world honor me; and they show me respect. Yet when you provoke me, I plead with you. How long do I tolerate <you>? (Numb. 14:27:) HOW LONG SHALL THIS EVIL CONGREGATION <BE MURMURING AGAINST ME>?
[10] Another interpretation (of Numb. 14:27): HOW LONG SHALL THIS EVIL CONGREGATION …? The Holy One said: Come and see the good things that I did for them when they went to explore the land. Wherever they entered, I made the head of that city die.⁠43 So when they did enter they found all the people of that city attending to the head of the city. So they did not pay attention to them. However, through the very good which I did for them they spread slander. What did they say to Moses (in Numb. 13:32): <THE LAND … IS> A LAND THAT EATS UP ITS INHABITANTS…. After all this good which I did for them, lest they be recognized by those on whom they were spying, with the result that they would catch them, when after all these things they spoke slander, I was tolerated them. (Numb. 14:27:) HOW LONG SHALL THIS EVIL CONGREGATION …?
[11] Another interpretation (of Numb. 14:27): HOW LONG SHALL THIS EVIL CONGREGATION …? The Holy One said, as it were: Someone buys himself a servant, so that the servant may take the lantern44 and give light to the one who bought him; but I did not do so. Rather, though you are my servants, as stated (in Lev. 25:55): FOR TO ME THE CHILDREN OF ISRAEL ARE SERVANTS, I have taken the lantern and given light to them, as stated (in Exod. 13:21): AND THE LORD WENT BEFORE THEM BY DAY IN A PILLAR OF CLOUD TO GUIDE THEM ON THE WAY AND BY NIGHT IN A PILLAR OF FIRE TO GIVE THEM LIGHT.
[12] Another interpretation (of Numb. 14:27). By universal custom one buys himself a servant so that, if he sets out on the road, his slave will go ahead and prepare for him safe and well supplied quarters;⁠45 but I have not done so. Rather, though you are my servants, I prepared quarters <for you>, as stated (in Numb. 10:33): AND THE ARK OF THE COVENANT OF THE LORD TRAVELED AHEAD OF THEM THREE DAYS' JOURNEY TO SEEK OUT A RESTING PLACE FOR THEM.
[13] Another interpretation (of Numb. 14:27). By universal custom one buys himself a servant so that his servant will bake bread for him and so that his buyer may eat, but I did not do so. Rather, though you are my servants, I baked for you so that you might eat. It is so stated (in Exod. 16:4): BEHOLD, I WILL RAIN DOWN BREAD FROM THE HEAVENS FOR YOU. And so it says (in Ps. 78:25): EACH ONE ATE THE BREAD OF THE MIGHTY. After all these good things that I did for you, you provoke me. How long shall I endure <you>? (Numb. 14:27:) HOW LONG SHALL THIS EVIL CONGREGATION <BE MURMURING AGAINST ME>?
[14] [Another interpretation (of Numb. 14:27): HOW LONG SHALL <THIS> EVIL CONGREGATION <BE MURMURING AGAINST ME>?] The Holy One said to Moses: I am exterminating them from before me, for so it says (in Numb. 14:12): I WILL SMITE THEM WITH PESTILENCE AND DISPLACE THEM.⁠46 Immediately Moses stood up to him by asking for mercy from the Holy One. How? When Israel made the calf, Moses stood up to him. At that time he made a plea on their behalf. He said to him: Please, make known to me by what principle you run your world. Thus it says this (in Exod. 33:13): PLEASE MAKE YOUR WAYS KNOWN TO ME THAT I MAY KNOW YOU…. The Holy One said to him: It is by the principle of mercy that I run my world, as stated (in Exod. 34:6): AND THE LORD PASSED BY BEFORE HIM, AND PROCLAIMED: THE LORD, THE LORD IS A MERCIFUL AND GRACIOUS GOD, SLOW TO ANGER AND ABOUNDING IN KINDNESS AND TRUTH. When Moses saw that the Holy One had said to him; SLOW TO ANGER, he began saying to the Holy One: Sovereign of the Universe, this is what you have said: SLOW TO ANGER. Is this <the way> you are slowing your passion? The Holy One said to him: Even so, I am going to punish them. <Moses> did nothing, but when the Holy One wanted to destroy them here, where it is stated (in Numb. 14:12): I WILL SMITE THEM WITH PESTILENCE AND DISPLACE THEM, Moses stood up and asked for mercy before the Holy One, as he said to him: Please, are these the stipulations which you prescribed when you said: SLOW TO ANGER? Fulfill your word here (in Numb. 14:17): AND NOW, PLEASE LET THE POWER OF THE LORD INCREASE, EVEN AS YOU HAVE SPOKEN, SAYING. Then what did <the Holy One> say (in vs. 18)? THE LORD IS SLOW TO ANGER AND OF GREAT KINDNESS…. Moses said to the Holy One: Sovereign of the Universe, in the case of a servant, if his deeds are good so that his master looks at him with a friendly face, one does not give his master any credit.⁠47 So when would they give him credit? When the servant's conduct is evil with his deeds being evil, and then his master looks at him with a friendly face. So also in your case, O Sovereign of the Universe, pay no attention to their stiff neck. Thus it is stated (in Deut. 9:27): PAY NO ATTENTION TO THE STUBBORNNESS OF THIS PEOPLE NOR ITS WICKEDNESS NOR ITS SIN. So the Holy One said to him: See, because of you I am forgiving them. It is so stated (in Numb. 14:20): I HAVE PARDONED THEM AS YOU ASKED.
[15] (Numb. 15:1–3:) NOW THE LORD SPOKE <UNTO MOSES, SAYING>: SPEAK UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL AND SAY UNTO THEM: WHEN YOU COME UNTO THE LAND OF YOUR HABITATIONS WHICH I AM GIVING YOU AND WOULD MAKE AN OFFERING TO THE LORD, A BURNT OFFERING OR A SACRIFICE TO FULFILL A VOW…. This text is related (to Jer. 3:19): <THEN I SAID:> HOW I WOULD PUT YOU AMONG THE CHILDREN AND GIVE YOU A DESIRABLE LAND, THE MOST BEAUTIFUL HERITAGE OF ALL THE NATIONS! AND I SAID: YOU SHALL CALL ME FATHER AND NOT TURN FROM FOLLOWING ME. What is the meaning of HOW I WOULD PUT YOU AMONG THE CHILDREN? How should I compare you with love of children? R. Jose bar Hanina said: What is the meaning of HOW I WOULD PUT YOU AMONG THE CHILDREN? There was great love between me and you. How did you introduce enmity between me and you?⁠48 HOW I WOULD PUT (ashit) YOU AMONG THE CHILDREN! Now this language can only be the language of enmity, since it is stated (in Gen. 3:15): AND I WILL PUT (ashit) ENMITY BETWEEN YOU AND THE WOMAN.
Another interpretation (of Jer. 3:19): HOW I WOULD PUT YOU AMONG THE CHILDREN! R. Joshua the Levite said: The Holy One said: I argued in your defense49, but you made me one who argues your prosecution.⁠50 HOW I WOULD PUT (rt.: ShYT) YOU AMONG THE CHILDREN? This language can only be the language of guilt, since it is stated (concerning one found guilty of negligence in Exod. 21:30): IF A RANSOM IS PUT (rt.: ShYT) UPON HIM, <HE SHALL GIVE WHATEVER IS PUT (rt.: SHYT) UPON HIM TO REDEEM HIS LIFE>.
Another interpretation (of Jer. 3:19): HOW I WOULD I PUT YOU AMONG THE CHILDREN! R. Hiyya said: The Holy One said: For which people did I do what I did for you? For which people did I part the sea? To which people did I give the Torah? Which people did I set apart, just as I have set you apart. HOW I WOULD PUT (rt.: ShYT) YOU AMONG THE CHILDREN! This language can only be the language of setting apart, since it is stated (in Gen. 30:40): AND HE PUT (rt.: ShYT) HIS OWN FLOCKS APART….
Another interpretation (of Jer. 3:19): HOW I WOULD PUT YOU AMONG THE CHILDREN! R. Eliezer said: the Holy One said: For what people did I do what I have done for you? Have I not made you a special people in the world and separated you from all the <other> peoples? Thus it is stated (in Deut. 7:3): YOU SHALL NOT INTERMARRY WITH THEM…. (Jer. 3:19:) HOW I WOULD PUT (rt.: ShYT) YOU AMONG THE CHILDREN … ! This language can only be the language of separation, since it is stated (in Gen. 4:25): FOR GOD HAS APPOINTED (rt.: ShYT) ANOTHER SEED FOR ME.
Another interpretation (of Jer. 3:19): HOW I WOULD PUT (ashit, rt.: ShYT) YOU AMONG THE CHILDREN? R. Berekhyah the Priest [Berabbi] said: You were dear to me. <The Holy One was> like a person who had a single vineyard.⁠51 So he hoed it, weeded it, and did everything necessary for it. How did you get me to make you unclaimed property? This language can only be the language of unclaimed property, since it is stated (of the Holy One's vineyard in Is. 5:6): AND I WILL MAKE (ashit, rt.: ShYT) IT A WASTE LAND. IT SHALL NEITHER BE PRUNED NOR HOED; AND THERE SHALL ARISE BRIERS AND THORNS (ShYT).
[16] Jer. 3:19): <HOW I WOULD PUT YOU AMONG THE CHILDREN> AND GIVE YOU A DESIRABLE LAND, a land that the ancestors of the world52 found desirable. <The first of these ancestors was> Abraham, of whom it is stated (in Gen. 12:9): THEN ABRAM JOURNEYED AS HE WENT ON AND TRAVELED TOWARDS THE NEGEB. And so it says (in Gen. 23:4): I AM AN ALIEN AND TRANSIENT AMONG YOU; GIVE ME A BURIAL PLACE AMONG YOU. <The second was> Isaac. {He also found it desirable when he was departing from <this> world. What did he say to his children (in Gen. 49:29)? BURY ME WITH MY ANCESTORS IN THE FIELD OF EPHRON BEN ZOHAR THE HITTITE.}⁠53 [The Holy One also endeared it to Isaac (in Gen. 26:3): RESIDE IN THIS LAND, <AND I WILL BE WITH YOU AND BLESS YOU>…. ] <The third was> Jacob. This <is what> he commanded (in Gen. 50:5): IN MY GRAVE WHICH I DUG FOR MYSELF IN THE LAND OF <CANAAN, THERE YOU SHALL BURY ME>…. Ergo (in Jer. 3:19): A DESIRABLE LAND, THE MOST BEAUTIFUL (rts: TsBH TsB') HERITAGE OF THE NATIONS, in that it is a land of delights (rt.: TsBH) for the peoples of the world.
Another interpretation (of Jer. 3:19): THE MOST BEAUTIFUL (tsevi) HERITAGE. <It is> a land like a deer (tsevi), in that it hastens to bring forth its fruit.⁠54
Another interpretation (of Jer. 3:19): THE MOST BEAUTIFUL (TsBY) HERITAGE OF THE NATIONS. <It is> a land in which all the peoples of the world delight (rt.: TsBY).
It is written (in Josh. 12:9): THE KING OF JERICHO, ONE; THE KING OF AI WHICH IS BESIDE BETHEL, ONE. Now there are not <even> three miles55 between the one <city> and the other; yet it says: THE KING OF JERICHO …; THE KING OF AI.⁠56 R. Parnakh said: R. Johanan said: Every king who was outside the land and did not procure for himself one city within the land of Israel was not called a king. What is written (in Josh. 7:21)? I SAW AMONG THE SPOILS A FINE SHINAR MANTLE. What is a SHINAR MANTLE?⁠57 A Babylonian58 robe of royal purple.⁠59 It is simply that <its owner was> the one who was the king of Babylon, and he was encamped in the land of Israel. Ergo (in Jer. 3:19): THE MOST BEAUTIFUL HERITAGE OF THE NATIONS. (Ibid., cont.:) AND I SAID: YOU SHALL CALL ME FATHER. What is a father's concern? To love the son? What is a son's concern? He is responsible for his father's comfort, for giving him food and drink? Ergo, you also are responsible for your father who is in the heavens.
[17] (Numb. 15:2:) WHEN YOU COME…. What is written below on the matter (in vs. 20)? OF THE FIRST OF YOUR DOUGH YOU SHALL SET ASIDE A LOAF (hallah) AS AN OFFERING. Here is the food, but where is the drink? (Vss. 2, 5:) WHEN YOU COME UNTO THE LAND OF YOUR HABITATIONS, [ … ] AND <A QUARTER HIN OF> WINE FOR A LIBATION. This text is related (to Eccl. 9:7): GO, EAT YOUR BREAD WITH GLADNESS, AND DRINK YOUR WINE WITH A JOYFUL HEART, FOR GOD HAS ALREADY ACCEPTED YOUR WORKS. <These words are> speaking of Solomon.⁠60 When he had built the Temple and completed it, what did he do? He celebrated a seven-day dedication. Then he returned and celebrated an additional seven days for the festival (of Tabernacles). But because they had forgotten to keep the Day of Atonement, they were distressed.⁠61 R. Isaac said: A heavenly voice (bat qol) came forth and said to him (in Eccl. 9:7): GO, EAT YOUR BREAD WITH GLADNESS….
Another interpretation (of Eccl. 9:7): GO, EAT YOUR BREAD WITH GLADNESS…. <These words are> speaking of Israel with reference to the sacrifices that they offered. (Ibid., cont.:) AND DRINK YOUR WINE WITH A JOYFUL HEART. <These words> concern libations. He said to them: Whereas the Holy One is pleased with your sacrifices, it is stated (in Numb. 15:3): AND YOU SHALL MAKE AN OFFERING TO THE LORD, A BURNT OFFERING, OR A SACRIFICE….
[18] Another interpretation (of Numb. 15:2): WHEN YOU COME UNTO THE LAND OF YOUR HABITATIONS…. R. Zakkay of Sha'av (in Galilee) said: Israel said: Sovereign of the World, in every <other> place you call this [the Land of Canaan, but here (in Numb. 15:2)] <it is> THE LAND OF YOUR HABITATIONS.⁠62 The Holy One said to them: By your life, I gave it to your ancestors, to Abraham, to Isaac, and to Jacob: To Abraham I said (in Gen. 24:7): TO YOUR SEED I SHALL GIVE THIS LAND.⁠63 To Isaac I said (in Gen. 26:3): RESIDE IN THIS LAND, AND I WILL BE WITH YOU AND BLESS YOU, FOR TO YOU AND TO YOUR SEED I WILL GIVE ALL THESE LANDS…. To Jacob I said (in Gen. 28:13): THE LAND ON WHICH YOU ARE LYING I WILL GIVE TO YOU AND TO YOUR SEED. Since the son inherits from the father, he therefore said unto them (in Numb. 15:2): WHEN YOU COME UNTO THE LAND OF YOUR HABITATIONS.
[19] [Another interpretation (of Numb. 15:2): WHEN YOU COME UNTO THE LAND OF YOUR HABITATIONS.] What is written above on the matter in the section on the spies (in Numb. 14:44)? BUT THEY PRESUMED TO GO UP UNTO THE TOP OF THE MOUNTAIN. What is the meaning of BUT THEY PRESUMED (rt.: 'PL)? They brought darkness (rt.: 'PL), they made it dark (rt.: 'PL), <and> they all remained in darkness (rt.: 'PL). Why? (Ibid., cont.:) BUT THE ARK OF THE COVENANT OF THE LORD AND MOSES DID NOT DEPART FROM THE CAMP. Thus they did not go up with them, since it is stated <that> they DID NOT DEPART FROM THE CAMP. Moses said: Thus did the Holy One say (in Deut. 1:42): YOU SHALL NEITHER GO UP NOR FIGHT, FOR I AM NOT IN YOUR MIDST. Moses had said to them: Now you have said (in Deut. 1:28) WHERE ARE WE GOING UP TO? OUR BROTHERS HAVE CAUSED OUR HEARTS TO MELT (with fear)…. What is the meaning of MELT (hemassu)? He made our hearts sink (himsiv).⁠64
Another interpretation of MELT (hemassu): R. Judah b. R. Simon <said>: They partitioned the heart. <Hemassu is> a Greek65 word, hemisu (which means "half").
Another interpretation of MELT (rt.: MSS): Our masters have said: From here <one deduces how> they tithed the pomegranates.⁠66 Thus have our masters taught (in Ma'as. 1:2): <They tithe> POMEGRANATES, WHEN THEY BECOME SOFT (rt.: MSS).
(Deut. 1:28, cont.:) THEY ARE A PEOPLE LARGER AND MORE NUMEROUS THAN WE. He said to them: From the beginning you have been of two minds on the matter. <On the positive side> (according to Deut. 1:22): THEN YOU ALL DREW NEAR UNTO ME AND SAID: LET US SEND MEN AHEAD OF US <TO EXPLORE THE LAND FOR US>; but it is written <on the negative side> (in vs. 27): YOU MURMURED IN YOUR TENTS AND SAID: IT IS BECAUSE THE LORD HATED US THAT HE BROUGHT US OUT <FROM THE LAND OF EGYPT>. The Holy One says to them (in Mal. 1:2): I HAVE LOVED YOU! But they say (in Deut. 1:27): IT IS BECAUSE THE LORD HATED US THAT HE BROUGHT US OUT. Jose b. R. Hanina said, while teaching in the name of R. Ishmael: There is a common67 proverb that says: What lies in your heart concerning your companion is what lies in my heart concerning me. (Deut. 1:27:) IT IS BECAUSE THE LORD HATED US <THAT HE BROUGHT US OUT>. They interpreted <the verse> and said: You yourself know that he hates us. <Take the case of> a king of flesh and blood who has two sons. Now he also has two fields, one with irrigation and one watered by rain. <The field> with irrigation will be given to whichever one the king loves, while the one watered by rain will be given to that one whom he hates. The land of Egypt has irrigation, and we were in its midst, while the land of Canaan has rain.⁠68 So he brought us out from Egypt [to give us the land of Canaan]. Nevertheless (according to Deut. 1:41–42): AND EACH OF YOU GIRDED ON HIS WEAPONS OF WAR, AND YOU VENTURED TO GO UP INTO THE HILL COUNTRY. BUT THE LORD SAID UNTO ME: SAY TO THEM: DO NOT GO UP AND DO NOT FIGHT. I had intended to go up with you, but now: DO NOT GO UP. For you it will be a downfall; going up is not for you. Nevertheless (according to vs. 41), [EACH OF] YOU GIRDED ON <HIS WEAPONS>, and you all had become a single unit. (Ibid., cont.:) AND YOU VENTURED TO GO UP INTO THE HILL COUNTRY. What is the meaning of AND YOU VENTURED (rt.: HYN)) TO GO UP INTO THE HILL COUNTRY? That they were saying: Drop by drop the hin69 will be filled.⁠70 One text (Deut. 1:43) says: AND YOU ACTED PRESUMPTUOUSLY; while another text (Deut. 1:41) says: AND YOU VENTURED (rt.: HYN). What is the meaning of AND YOU ACTED PRESUMPTUOUSLY? That they acted presumptuously against the pleasures (hanayot, rt.: HNH)⁠71 of the Holy One.
[20] (Deut. 1:44): THEN THE AMORITES THAT DWELT IN THAT HILL COUNTRY CAME OUT TO MEET YOU, AND THEY PURSUED YOU AS DO THE BEES. Just as the bee immediately dies when it strikes someone, so also it was with you. When one of them touched you, his soul immediately departed.
(Deut. 1:44:) AS DO THE BEES: As the bee flies, so did they fly about you. In the past, when they <merely> heard a report of you, they died. It is so stated (in Exod. 15:14): WHEN THE PEOPLES HEAR, THEY TREMBLE…. now (in Deut. 1:44:) AND THEY PURSUED YOU AS DO THE BEES….
(Deut. 1:45:) SO YOU RETURNED TO WEEP BEFORE THE LORD, BUT THE LORD WOULD NOT HEED YOUR CRY OR GIVE EAR TO YOU. You, as it were, made strict justice as though it were brutal; BUT THE LORD WOULD NOT HEED YOUR CRY….
(Deut. 10:11): AND THE LORD SAID UNTO ME: ARISE, CONTINUE THE JOURNEY AT THE HEAD OF THE PEOPLE, THAT THEY MAY COME AND POSSESS THE LAND…. Now if I had come to execute justice with them, they would not be entering the land. Instead, ARISE, CONTINUE THE JOURNEY AT THE HEAD OF THE PEOPLE…. Ergo (in Numb. 15:2): WHEN YOU COME UNTO THE LAND OF YOUR HABITATIONS….
[21] (Numb. 15:3:) AND YOU SHALL MAKE AN OFFERING TO THE LORD, A BURNT OFFERING, OR A SACRIFICE…. The Holy One said to them: Whoever offers me a sacrifice in this world, does not offer it in vain.⁠72 Rather [if] he offers it, it is pleasing to me. Also in the world to come, he shall have the right to make an offering. Then I will accept it, and it shall be pleasing to me. It is so stated (in Mal. 3:4): THEN SHALL THE OFFERING OF JUDAH AND JERUSALEM BE PLEASING TO THE LORD, AS IN THE DAYS OF OLD AND AS IN THE FORMER YEARS.
The End of the Supplement to Parashah Shelah
1. Tanh., Numb. 4:14; Numb. R. 17:1.
2. See TQid. 1:11; yQid. 1:7 (61a); Qid. 29a; Mekhilta deRabbi Ishmael, Pisha, 18 (on Exod. 13:13); Eccl. R. 9:9:1.
3. Gk.: doron.
4. Instead of YOU SHALL MAKE most translations render these words: AND WOULD MAKE, or the equivalent. The passage is understood somewhat differently here to fit the context of the midrash.
5. The text at the end of this section is greatly expanded in the parallels of Tanh., Numb. 4:14; Numb. R. 17:1; and in Buber’s “Spanish” manuscript (described on p. 150 of his “Mavo”).
6. Tanh., Numb. 4:14, cont.; Numb. R. 17:2.
7. Cf. below, Numb. 4a:17.
8. This sense is required by the midrash. A more traditional translation would begin the verse: FOR I HAVE KNOWN HIM, or FOR I HAVE CHOSEN HIM.
9. ySot. 5:8 (or 5) (20c); Gen. R. 57:4.
10. So the midrash interprets LAND OF UZ. See BB 15a.
11. Tanh., Numb. 4:15, cont.; Numb. R. 17:5.
12. Nimin, sing.: nima. Cf. Gk.: nema.
13. Cf. Men. 41b.
14. Men. 41b.
15. Sifre to Numb. 15:39 (115); Men. 43a.
16. Even though the antecedent, tassel, is feminine in Hebrew.
17. Since Divine Presence is also feminine, the gender argument becomes ineffective. Cf. the parallels in Tanh., Numb. R. 15, in Numb. 17:5, and in Buber’s “Spanish” manuscript (described on p. 150 of his “Mavo”), all of which speak here of Israel seeing the masculine “throne of glory, which is blue in appearance.” Cf. also Sifre to Numb. 15:39 (115), where the argument is that the pronoun is IT (in the singular) and not THEM (in the plural) with reference to tassels.
18. Tanh., Numb. 4:15, cont.; Numb. R. 17:6.
19. Gk.: kybernetes.
20. This supplement comes from Codex Vaticanus, Ebr. 34. It is found neither in Buber’s primary Oxford manuscript nor in the traditional version of the Tanhuma.
21. Numb. R. 16:24.
22. Gk.: zone (“girdle”).
23. Above, Exod. 2:9 and 8:7 (with the notes in those sections); also Lam. R. 2:13 (17); Cant. R. 4:4:1 PRK 16:3; PR 21:7; 33:10; M. Ps. 103:8.
24. See above, Exod. 9:12; Exod. R. 32:1; 41:7; 51:8; Lev. R. 18:3; cf. ‘AZ 5a.
25. See Exod. R. 32:1.
26. Exod. R. 27.
27. The beginning of this section is not found in Numb. R.
28. Exod. R. 24:1; cf. Tanh., Numb. 4:13.
29. With this sentence, the text again parallels Numb. R. 16:24.
30. Numb. R. 7:4; Mekhilta deRabbi Ishmael, Wayassa‘ 4 (on Exod. 16:15); Sifre to Numb. 11:4 (88); Yoma 74b.
31. Above, Numb. 4:13; below, Numb. 4a:10.
32. Numb. R. 16:25; cf. above, Numb. 4:24 and the note there; below, Numb. 4a:19.
33. Similarly Deut. R. 5:13.
34. Gk.: Sabbatikos (“Sabbatical”). See Targum Pseudo-Jonathan, Exod. 34:10; ySanh. 10:6 or 5 (29c); Gen. R. 73:6; Lam. R. 2:5 (9); PR 31:10; above, Gen. 10:17, it was beyond, or on an island in, this legendary river that at least some of the ten tribes were exiled. See also Tanh., Exod. 9:33; Gen. R. 11:5, PR 23:8; according to which the river carried stones in its current during the whole week but rested on the Sabbath. See also Pliny, HN 31:18 (24); Sanh. 65b. Cf. Josephus, BJ 7:5:1 (96–99), according to whom the Sabbath was the only day on which the river flowed.
35. Cf. Ezek. 34:12.
36. Higgalu. The verb can also mean “be exiled.
37. According to ySanh. 10:6 or 5 (29c) the exiles were divided into three parts: one beyond the Sambatyon River, one to Daphne at Antioch, and one into a cloud cover.
38. Numb. R. 16:26.
39. Corresponding to the stone in the hand of the child.
40. Tsarah. The Midrash understands the word in this sense, although most translations follow the other meaning of tsarah, i.e., “affliction,” “distress,” or the like. So also below, Deut. 4:14.
41. Mekhilta deRabbi Ishmael, Pisha 14 on Exod. 12:41; Sanh. 103b; M. Pss. 101:2; Exod. R. 41:1; also Mekhilta deRabbi Ishmael, Wayassa‘ 1 on Exod. 15:22; ySuk. 4:3 (54c); see ARN, A, 34.
42. Numb. R. 16:27.
43. Above, Numb. 4:13; 4a:3; Numb. R. 16:13, 24; see Numb. R. 9:18; Cant. R. 1:5:1.
44. Gk.: phanos.
45. Gk.: etoimasia (“preparation”).
46. See above, Numb. 4:24.
47. Numb. R. 16:28.
48. Above, Exod. 6:10; Lev. 7:12; Tanh., Exod. 6:17; Lev. 7:12; Exod. R. 32:2.
49. Gk.: synegoria.
50. Gk.: kategoria.
51. In allegory the vineyard normally represents Israel. See. e.g., Is. 5:3–7; Cant. 8:11. Cf. Mark 12:1–12 // Matthew 21:33–46 // Luke 20:9–19, where a failure to understand the vineyard as representing Israel usually leads to a ministerpretation that condemns Judaism. So Philip L. Culbertson, A Word Fitly Spoken (Albany: State Univ. of NY Press, 1995), pp. 219–255.
52. Literally: “fathers of the world.” According to Ber. 16b and Rashi, ad loc., the title father should be limited to Abraham, Isaac, and Jacob. Similarly the title mother should apply only to Sarah, Rebekah, Leah, and Rachael.
53. Note that Gen. 49:1, 28 attributes these words to Jacob.
54. Sifre to Deut. 7:12 (37).
55. Lat.: mille.
56. I.e., why should two kings rule fortified cities so close to each other?
57. Gen. R. 85:14.
58. Gk.: Babylonikon; Lat.: Babylonicum.
59. Gk.: porphura; Lat.: purpura.
60. Numb. R. 17:2; see above Numb. 4:27.
61. See Gen. R. 35:3; see MQ 30a.
62. Numb. R. 17:3.
63. Cf. Galatians 3:16.
64. As Buber notes, p. 84, n. 91, the meaning or this word of uncertain.
65. Ilyonosti. The word comes from the Greek, Hellenisti, an adverb meaning “in Greek.
66. yMa‘as. 1:2 (48d).
67. Gk.: idiotes (“commoner”).
68. Cf. above, Numb. 4a:5.
69. A liquid measure equal to about a gallon and a half.
70. I.e., they had accumulated almost enough sin to overflow their allotted measure.
71. The initial letter here is a he. Cf. the parallel in Numb. R. 17:3, where the initial letter is a het. With such an emendation the text would read: “They acted presumptuously against the encampments of the Holy One.” I.e., they ignored the fact that the ark of the covenant had not departed out of the camp (Numb. 14:44).
72. Numb. R. 17:4; see Sifra to Lev. 9:24 (99: Parashat Shemini Mekhilta deMiluim); Lam. R. 5:1 (1); Lev. R. 7:96; also Deut. R. 4:11.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מֻר בַּנִי יִסרַאאִיל וַקֻל לַהֻם אִדַ׳א דַכַ׳לתֻם אִלַי׳ בַּלַדִ סֻכּנִכֻּם אַלַּדִ׳י אַנַא מֻעטִיכֻּם
פקוד על בני ישראל ואמור להם, באם נכנסתם אל ארץ משכנותכם, אשר אני נותן לכם.
א
א. בכ״י מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34 ובמקצת דפוסים מאוחרים מופיע כאן: ״כי תבאו – בישר להם שיכנסו הבנים לארץ.⁠״ הביאור חסר בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917, בהרבה כ״י אחרים, ובדפוסים ראשונים. בכ״י מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34 מופיע לאחריו גם קטע מורחב יותר: ״אל ארץ מושבותיכם... נשתלם הגמול ונסלח״.
כי תבאו WHEN YOU ARE COME [INTO THE LAND] – He brought them the good tidings that they would enter the land.
כי תבאו אל ארץ מושבותיכם – נסמכה זאת הפרשה על שנחלשו ויתאבלו, לנחם הבנים להודיעם כי יבאו אל הארץ.
והנכון, בעבור שנשאו קול כל העדה (במדבר י״ד:א׳) וחטאו, ונסלח להם בעבור תפלת משה (במדבר י״ד:כ׳), אמר: וכי תשגו ולא תעשו (במדבר ט״ו:כ״ב), והעד: ונסלח להם (במדבר ט״ו:כ״ה). והוצרך להזכיר משפט מנחותא כל עולה וזבח, ובסוף: והנפש אשר תעשה ביד רמה (במדבר ט״ו:ל׳) רמז למעשיהם. והזכיר דבר המקושש (במדבר ט״ו:ל״ב-ל״ו), כי עשה ביד רמה.⁠ב ומרוב חמלת השם על ישראל שם הציצית לזכר (במדבר ט״ו:ל״ט-מ׳) שלא יעשה אדם ביד רמה, או שלא ישכח.
א. כן בכ״י פריס 176. מלת ״מנחות״ חסרה בכ״י פריס 177.
ב. ״רמז... רמה״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 177, ברסלאו 53 והושלם מכ״י פרנקפורט 150, וטיקן ניאופיטי 2 וגיליון כ״י פריס 176.
WHEN YE ARE COME INTO THE LAND OF YOUR HABITATIONS. This chapter follows [the one dealing with the spies] in order to console the children by informing them that they would enter the land, for the Israelites grew weak and mourned.⁠1 However, the real reason that this chapter follows the one dealing with the spies, is because all the congregation shouted and sinned.⁠2 God forgave their sin because of the prayer of Moses.⁠3 Scripture says, And when ye shall err (15:22).⁠4 And they shall be forgiven (15:25) is proof of this.⁠5 Scripture found it necessary to mention the law of the meal offering and of all burnt offerings and sacrifices.⁠6 At the end,⁠7 it states, But the soul that doeth aught with a high hand (v. 30). The latter alludes to Israel's deeds.⁠8 Scripture mentions the gatherer of wood (verses 32-34)⁠9 because he acted with a high hand. God designated the fringes as a sign10 because of His great pity on Israel, so that a person will not act with a high hand or11 forget.⁠12 While Ibn Ezra maintains an independent position regarding Biblical interpretations, he always defers to the sages of the Talmud on halakhic issues. Thus in regard to the law concerning fringes, Ibn Ezra notes it is possible that Biblical rules require that the corners of garments be left unwoven so that their threads hang down to form fringes. He further notes that the law of fringes applies to pants. However, he then goes on to say that this interpretation is of no consequence, for the rabbis say that the fringes are specially prepared threads which are placed on the corner of any garment having four corners. Therefore pants are not included in the law of fringes.
1. See Num. 14:39. This interpretation is found in Rashi.
2. Num. 14:1-4.
3. See Num. 14:13-21.
4. Which is precisely what Israel had just done.
5. The theme connecting the chapters is atonement for sin.
6. Since Scripture mentioned the sin offering and its accompanying meal and drink offering, it felt compelled to mention the same regarding the burnt and other offerings.
7. After mentioning the various offerings.
8. The incident of the spies.
9. After the sin offering.
10. Of the commandments.
11. Deliberately violate God's commandments.
12. Any of God's commands.
דבר אל בני ישראל – אחר שראה הקב״ה שחזרו בתשובה ונתחרטו על מה שעשו, אמר להם: כי תבאו אל ארץ מושבותיכם – שיתיישבו בה בניכם, ואני אתנינה לכם, ודבר עמהם על עסקי הקרבנות: אקבל קרבנכם ברצון, ותביאו לפניי סולת, ושמן, ויין, שהוא עניין ניחוח ושמחה ונדבה. וכל זאת הפרשה נאמרה אחר הגזירה, שידעו שלא געל בהם הקב״ה, אך יתרצה להם. ולפי הנראה: לא הקריבו נסכים במדבר, שהרי תלה בביאת הארץ ובפירות הארץ.
דבר אל בני ישראל – SPEAK TO THE CHILDREN OF ISRAEL – After the Blessed Holy One saw that they repented and regretted what they had done, He said to them: כי תבאו אל ארץ מושבותיכם – WHEN YOU HAVE COME INTO THE LAND OF YOUR HABITATIONS – [comforting them] that your children will settle there, and I will give it to you. And He spoke with them on matters relating to the offerings, [saying] I will accept your offerings willingly, and you shall bring before Me fine flour, and oil, and wine, for it is a matter of pleasantness, joy, and generosity. And this entire section was said after the decree, that they should know that the Blessed Holy One did not despise them, but rather was reconciled with them. And it appears: they did not offer libations in the wilderness, for behold [Hashem] made it dependent on entering the land and with the fruit of the land.
דבר אל בני ישראל – כשראה שחזרו בתשובה ונתאבלו על מה שעשו הודיעם שיתישבו בה בניהם ודבר עמהם על עסק הקרבנות שיקבלם ברצון מהם.⁠1
אל ארץ מושבתיכם – אבל במדבר לא תקריבו כי אתם במזיד ואין קרבן כפרה למזיד.
1. שאוב מר״י בכור שור.
דבר אל בני ישראל, "speak to the Children of Israel!⁠" When God saw that finally they had acknowledged their wrongdoing and had repented, and had mourned appropriately, He spoke to them on the subject of sacrificial offerings to be offered once they had settled in the land of Israel....
אל ארץ מושבותיכם, "to the land wherein you will settle;⁠" but while in the desert, these sacrifices are not welcome. These sacrifices are effective only for sins committed inadvertently; you however, have committed the sins fully aware of what you had done.
כי תבאו אל הארץא – אחר שהבטיח את הבנים שיבאו אל הארץ, השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ. ואולי היה זה עתה לנחמם ולהבטיחם כי היו נואשים לאמר: מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה ואם יחטאו גם הבנים. ולכן ראה הקב״ה לנחמם, כי בצוותו אותם במצות הארץ, הבטחה שגלוי לפניו שיבאו ויירשו אותה.
והנה צוה בנסכים בארץ בעשותם עולות וזבחים כי במדבר לא נתחייבו בנסכים לבד בתמיד, שנאמר בו: ונסך רביעית ההין יין לכבש האחד (שמות כ״ט:מ׳), כי שם נאמר: פתח אהל מועד לפני י״י אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם (שמות כ״ט:מ״ב). וכן הנשיאים בחנוכה שלהם לא הביאו נסכים. ורבותינו נחלקו בזה, מהם שאמרו בסיפרי (ספרי במדבר ט״ו:ב׳): בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו בנסכים אלא מביאתן לארץ ואילך וכו׳, ומהם שאמרו שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתן לארץ ואילך.
והשלים עוד תורת הכהנים וצוה על החלה שלא נהגה במדבר, כי התרומה והמעשר בידוע שלא ינהגו שם כי הם מירוח הגוי ובחוצה לארץ. ויש עוד שנוי בחלה על דעת רבותינו (בבלי כתובות כ״ה.) שנתחייבו בחלה כשנכנסו לארץ מיד, ולא נתחייבו במעשרות ובתרומה אלא לאחר ירושה וישיבה.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בפסוק: ״ארץ מושבתיכם״.
WHEN YE ARE COME INTO THE LAND OF YOUR HABITATIONS. After He had assured the children [of those who had left Egypt] that they would come into the Land,⁠1 He completed [telling] them the laws of the offerings, and that they should bring the drink-offerings when they enter the Land. Perhaps this [section] was [told to them] now in order to console them and give them an assurance [that they would indeed take possession of the Land], for they began to give up hope, saying: "Who knows what will happen in such a long time — after forty years — for may be the children will also sin?⁠" Therefore the Holy One, blessed be He, saw fit to comfort them, for by commanding them precepts which are applicable [only] in the Land, He thereby was assuring them that it is clearly destined by Him that they will come into and inherit the Land.
Now He commanded them concerning the drink-offerings [that they were to bring] in the Land when making burnt-offerings and peace-offerings, since in the wilderness they had no duty to bring drink-offerings except with the continual [daily] burnt-offering, concerning which it is said, and the fourth part of a hin of wine for a drink-offering for the one sheep;2 for there it is said [that it be brought continually every day] at the door of the Tent of Meeting before the Eternal, where I will meet with you, to speak there unto thee.⁠3 Similarly the princes when bringing their dedication-offerings4 did not include amongst them drink-offerings.
Now our Rabbis differed on this matter. Some of them said in the Sifre5 that Scripture here teaches us that they only became obliged to bring drink-offerings from the time that they came into the Land onwards etc.; but some of them said that it is [only] the individual who was not obliged to bring drink-offerings [together with his offering] until they entered the Land [but public offerings were always accompanied by drink-offerings].
He also completed [here] the laws relating to the priests by commanding the [duty of the] dough-offering,⁠6 which was not applicable in the wilderness, for it was already known that the heave-offering and the tithes do not apply there, since such produce was winnowed by non-Jews and [grown] outside the Land of Israel. There is also a difference in the opinion of the Rabbis7 concerning the [law of the] dough-offering [which is different from that of tithes etc.], namely that they became subject to the law of the dough-offering as soon as they entered the Land, but were not liable to [separate] tithes and the heave-offering until after [the fourteen years of] the conquest and settlement [of the Land].
1. Above, 14:31.
2. Exodus 29:40.
3. Ibid., (42).
4. Above, 7:12-83.
5. Sifre, Shelach 107.
6. Further, Verses 17;21.
7. Sifre, Shelach 110.
כי תבאו אל ארץ מושבותיכם וגו׳ ועשיתם אשה לה׳ – נסמכה פרשה זו לפרשת מרגלים כדי לחזק לב הבנים המתאבלים ולנחם אותם ולהודיעם שיבאו אל הארץ ויקריבו שם קרבנות.
ובמדרש כשם שהאב משתדל על בנו בחמשה דברים, למולו וללמדו תורה ולפדותו מן הכהן וללמדו אומנות ולהשיאו אשה, כך עשה הקב״ה לישראל. מל אותם ע״י יהושע שנאמר (יהושע ה) עשה לך חרבות צורים. מה האב חייב לפדות, אף הקב״ה פדה לישראל, שנאמר (שמואל ב ז׳) ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם. ללמדו תורה אף הקב״ה למדם תורה, שנאמר (דברים י״א) ולמדתם אותם את בניכם, וכתיב (ישעיהו מ״ח) אני ה׳ מלמדך להועיל. ללמדו אומנות אף הקב״ה למדם את המצות, שנאמר (ויקרא כז) אלה המצות אשר צוה ה׳. להשיאו אשה אף הקב״ה אמר להם (בראשית א) פרו ורבו. מה האב מאכיל ומשקה וסך ורוחץ ומלביש את בנו אף הקב״ה לישראל, שנאמר (יחזקאל ט״ז:ט׳-י׳) וארחצך במים ואשטוף דמיך מעליך ואסוכך בשמן ואלבישך רקמה וגו׳, (שם) ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך, (במדבר כ״א) עלי באר ענו לה. מה האב נותן נכסים לבן ובנו חייב להעלות לפניו דורון, אף הקב״ה אמר לישראל כי תבאו אל ארץ מושבותיכם.
'כי תבואו אל ארץ מושבותיכם....ועשיתם אשה לה', "when you arrive in the land of your permanent residence....and you prepare a fire-offering for the Lord, etc.⁠" This paragraph was attached to that of the failure of the mission of the spies in order to reinforce the confidence of the children who were already mourning the upcoming premature deaths of their parents that they would indeed come to the land and offer sacrifices there.
A Midrashic approach (based on Tanchuma Shelach 14): just as a father is obligated to train his son in five aspects of successful living, i.e. to circumcise him, to teach him Torah, to redeem him from a priest if he is a firstborn, to teach him an honest trade, and to arrange for him to marry a suitable woman, so God provided similarly for the Jewish people (His firstborn son). He circumcised them employing Joshua as the Mohel performing the ritual as recorded in Joshua 5,2. God "redeemed" Israel as we know from Samuel II 7,23: "and who is like Your people Israel, a unique nation on earth whom God went and redeemed as His people, etc.⁠" He taught the Israelites the Torah as He said: "you shall teach them (the words of the Torah) to your children,⁠" [employing the fathers as the teachers. Ed.]. It is also written that God personally taught the Torah, as stated in Isaiah 48,17: "I the Lord am your God, instructing you for your own benefit.⁠" God taught the people a useful trade by teaching them the commandments, as we know from Leviticus 27,34 "These are the commandments which God instructed, etc.⁠" Finally, He arranged for the people to have suitable marriage partners when he blessed them saying: "Be fruitful and multiply.⁠"
Just like a father feeds his family, anoints them with oil and washes them (arranges for all this) so God does the same for Israel as we know from Ezekiel 16,9-10: "I bathed you in water, and washed the blood off you, and anointed you with oil. (verse 19) and the food which I had given you, the choice flour, the oil and the honey, which I had provided for you to eat, etc.⁠" In Numbers 21,11 we find the Israelites addressing the well of water provided for them by God with the words: "spring up O well-sing to it,⁠" Just as when the father gives properties to his children the children offer gifts to the father as symbols of their gratitude, so God here told the Israelites to offer certain libations to express their gratitude when they would arrive in the land of Israel.
כי תבאו אל ארץ מושבותיכם – למה נסמכה פרשה זו לפרשת מרגלים. לפי שכששמעו ישראל גזירה של הקב״ה אמרו אוי לשונאיהם של ישראל לעולם לא יכנסו לארץ. לסוף מ׳ שנה יחטאו ויגזור עוד הבורא שלא יכנסו. לכך הבטיחם הקב״ה שלסוף מ׳ שנה יכנסו.
כי תבואו אל ארץ מושבותיכם – למה נסמכה פרשה זו לפרשת מרגלים לפי כששמעו ישראל גזרתו של הקב״ה אמרו אוי לנו לעולם לא נכנס לארץ כי לסוף ארבעים שנה נמי אם אנו חוטאין יגזור גזרה אחרת וא״כ אין לדבר סוף אמר להם הקב״ה בודאי לאחר מ׳ שנה תבואו אל הארץ.
כי תבואו אל ארץ מושבותיכם,⁠"when you come to the land of your permanent settlement, etc.;⁠" what is the reason that this paragraph has been inserted at this point in the Torah? If anything, the legislation added here would not be applicable for at least another forty years! The people at this stage were so frustrated that they did not believe they would ever get to the Land of Canaan and settle there, as they might become guilty of so many more sins, looking back at the less than two years they had been out of Egypt, and what had befallen them during that short period. The wording of the paragraph, i.e. G–d's promise to Moses at this point, was meant to reassure them that unless the settlement of the people in their ancestral homeland would become a fact, what would be the point in introducing legislation that is capable of being applied only after they were settled in that land? Moses relayed this legislation to the present generation in order to convince them that their children would definitely become residents of the Holy Land.
כי תבואו אל ארץ מושבותיכם – למה זכה כנען שנקראת א״י על שמו אלא לפי שכששמעו שישראל באין פינה הארץ א״ל הקב״ה אתה פנית הארץ תקרא על שמך ואתן לך ארץ יפה כמעט כמותה ואי זו אפריקה ולכך נסמכה פ׳ זו לפ׳ מרגלים לפי שכששמעו ישראל גזרתו של הקב״ה אמרו אוי לנו כי לעולם לא נכנס לארץ כי לסוף מ׳ שנה אם הם חוטאים יגזור גזירה אחרת עליהם וא״כ אין לדבר סוף א״ל הקב״ה בודאי לאחר מ׳ שנה תבואו אל הארץ אמר ר״י בר חנינא למה נסמכה פ׳ זו של חלה לפ׳ נסכים שנא׳ ויין לנסך וכתיב בתריה והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה׳ פ׳ חלה למטה ופ׳ נסכים למעלה וז״שה לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך שהקרבת נסכים ופסוק זה נאמ׳ לשלמה כשבנה הבית ועשה ז׳ ימי חנוכה ואח״כ ז׳ ימי הסוכות ואכלו ביוה״ך והיו מצירין ועצבים יצתה בת קול ואמר לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך.
כי תבואו אל ארץ – כ׳ הרמב״ן אחר שהבטיח הבני׳ בביאת הארץ השלים תורת הקרבנות והשלים עוד תורת הכהנים וצוה על החלה שלא נהגה במדבר. ור׳ אברהם כתב נסמכה זאת הפרשה בעבור שנחלשו ונתאבלו לנחם הבנים ולהודיעם כי יבואו אל הארץ. והנכון בעבור שנשאו קול כל העדה וחטאו ונסלח להם בעבור תפלת משה אמר כי תשגו וגו׳ ואמר ונסלח להם והוצרך להזכיר משפט מנחת כל עולה וזבח ובסוף והנפש אשר תעשה ביד רמה רמז למעשיהם והזכי׳ דבר המקושש שעש׳ ביד רמה ומרוב חמלת השם על ישראל שם הציצית לזכר שלא יעשה אדם ביד רמה ולא ישכח:
כי תבואו אל ארץ מושבותיכם, "When you will come to the Land of your dwelling, etc.⁠" Nachmanides writes that after Hashem had reassured the children of the generation who had experienced the Exodus that they, at any rate would inherit the Promised Land, the Torah completes the legislation about both the public and private offerings. The Torah specifically introduces the subject of חלה, the setting aside of a small portion of any dough for the priest, Hashem's representative on earth, as symbolic recognition that even basic foodstuffs such as bread that man toiled to produce are, in the final analysis, a gift from the Creator. [I elaborated on the theme with my own words. Ed.]
Ibn Ezra writes that the reason why these paragraphs were appended at this juncture was to cheer up the younger generation who had to face the premature death of their parents as a result of the debacle with the spies. The Torah reassured them that they, at any rate, would come to the Holy Land, and legislation at this time applicable only in the Holy Land, would lift their spirits.
I believe (Ibn Ezra continuing) that more is involved here. On the one hand, this sin -as opposed to the golden calf where only a small percentage of Jews actually took active part, -had involved the entire people, and they had been saved from immediate death only by Moses prayer.
It was appropriate therefore to write legislation dealing with both inadvertent sin, (compare verse 22) and to provide a mechanism for obtaining forgiveness. ((25)) At the same time, the Torah added technical details about offering gift-offerings, מנחות which henceforth were to be added to all burnt offerings and meat-offerings. In addition the Torah spelled out what would happen if the sin were to be committed deliberately. Furthermore, the legislation about ציצית, fringes, was introduced as an act of God's mercy, as these fringes were to remind the wearer when he looked at them that he must not commit sins against his Creator. Finally, we have a report about an Israelite who deliberately violated the Sabbath legislation and who was executed as a result after the method of execution had been spelled out by God. ((32)-36)
כי תבֹאו אל ארץ מושבֹתיכם וגו׳ – מגיד שאין הקרבנות והנסכים נוהגין אלא בארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב-ד) ועתה ראו נפלאות מתורתו במה שנסמכה בכאן פרשת נסכים לשני טעמים גדולים. האחד מה שזכרו חז״ל (במ״ר פ׳ י״ז) לבשר הבנים ולהכניסם בכניסת הארץ וזה במה שיראה להם כי הוא יתעל׳ מקוה לקבל עליהם שם עבודות גדולות קבועות ובלתי קבועות ומעתה כביכול לכבודו וצרכו הוא עושה כמו שאמר כי תבאו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם ועשיתם אשה לה׳ עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה או במועדיכם לעשות ריח ניחוח לה׳ מן הבקר ומן הצאן והקריב המקריב קרבנו וגו׳ והוא ענין נכבד.
אמנם הענין השני הוא המיוחד לכוונותינו וזה שכבר כתבנו בשער נ״ב כי היות התמידין נקרבין מאלו השלשה מינים רצוני הקרבן עצמו ומנחתו סלת ונסכו יין הם רומזים על הקרבת האדם בכל חלקיו כי הב״ח רומז אל סוגו שהוא חי והמנחה הבאה מהקמח תרמוז אל הבדלו הכולל רצוני במה שהוא אדם והוא הכח הדברי כמו שהמאכל ההוא הוא מיוחד אל מין האדם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וז״ש כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם אשר בזה הבטיחם כי יירשוה.
וסמך לכאן דבר אל בני ישראל כי תבואו אל ארץ כנען – להורות על רחמי השם הגדולים ואיך הוא חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. כי לפי שאלו האנשים חטאו בהוצאת דבה על הארץ בענין האשכול. עד שכמעט היו מאויבים למות בעוה״ז ובעוה״ב. רצה השם לבשר להם בביאת הארץ ובכפרת האשכול. וזה בתת להם מצוה מיוחדת לכפרת האשכול. כמאמרם ז״ל שנסמכה לכאן פרשת ועשיתם אשה לה׳ וגו׳ ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה. בענין שיכפר ניסוך היין על אשכול היין. בענין שבניסוך היין ובעולה ובזבח יתכפר על ההרהור ועל המעשה. וכנגד מה שאמר למעלה וכל פקודיכם לכל מספרכם. אמר בכאן כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם. ולפי שכל זה הרע בא להם מצד יצר הרע שנקרא שאור שבעיסה. והוא בלבל בכאן עיסתם והחמיצה. סמך מיד באכלכם מלחם הארץ ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. כדי שתזכרו מה שעשה לכם זה הצר הצורר שאור שבעיסה. הוא שטן הוא יצר הרע הנקרא ראשון ואדמוני. ותשובו אל ה׳ ולא תשתו מיין תנואות גאונו ולא תאכלו לחם העצבים. ולכן מראשית עריסותיכם תתנו לה׳ תרומה לדורותיכם. ולא יהיה דור סורר ומורה כאבותם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כי תבואו אל ארץ מושבותיכם וגו׳ – לצד שראה ה׳ מדוה לבם בגזרת טלטולם במדבר ארבעים שנה מופלגים מביאת הארץ, לזה סעד לבם במצות התלויות בארץ לכונן רוחם כי יעלו וירשו את אדמתם, והפלגת הזמן לא תריע לדבר המוחזק לבא, ודקדק לומר אשר אני נותן לכם הגם שהדור ההוא פגריהם יפלו במדבר כל העם היוצא ממצרים בן עשרים, בא לומר כי מעשה בנים יתיחס גם להאבות כי את בניהם הקים תחתם.
עוד נראה לומר כי אומרו נותן לכם על דרך אומרם ז״ל (סנהדרין צ:) מנין לתחית המתים מן התורה דכתיב אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לתת להם לכם לא נאמר אלא להם וגו׳ עד כאן. כמו כן הבטיחם שיקומו בתחית המתים וירשו את אדמתם.
כי תבואו אל ארץ מושבותיכם, "when you will come to the land of your habitations, etc.⁠" When God saw the despondency of the Jewish people over the decree that He had issued against them to wander aimlessly in the desert for forty years, He provided some encouragement for their hearts by instructing them in commandments which would apply only once they lived in the land of Canaan. God wanted to keep this prospect before their eyes in order to make their lives more meaningful. If one knows that at the end of a certain period of time one will experience fulfillment of one's hopes then the time lag until then becomes less onerous. God made sure to write אשר אני נותן לכם, "which I am about to give to you,⁠" although the generation He addressed had already been described as carcasses. He taught the people that the accomplishments of the children reflect credit also on their parents seeing the children are meant to be the extension of their parents.
Another reason why the Torah wrote here נותן לכם, "am about to give you,⁠" may be based on Sanhedrin 90 where the Talmud raises the question "where it is written in the Torah that there will be a resurrection?⁠" The Talmud quotes Exodus 6,4: "and I will also keep My covenant with them (the patriarchs) to give the land of Canaan to them.⁠" The fact that the Torah did not write "to you,⁠" seeing the living Israelites were being addressed, proves that the patriarchs will be resurrected. In our verse the Torah addresses "carcasses.⁠" The verse makes sense only if it presumes that these "carcasses" will be resurrected and will take possession of their land.
כי תבאו אל ארץ מושבתיכם – אחר שהבטיח את הבנים שיבאו אל הארץ, השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ, ואולי היה זה עתה לנחם את הבנים ולהבטיחם כי היו נואשים לאמר מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה, ואם יחטאו גם הבנים, ולכן ראה הקדוש ב״ה לנחמם כי בצוותו אותם במצות הארץ, הבטיחם שגלוי לפניו שיבאו וירשו אותה:
דבר וגו׳ כי תבאו וגו׳ – כבר נאמר בספר שמות (כט, מ–מא) שיש להביא נסכים עם קרבן התמיד, וכן נאמר להלן (בפרקים כח–כט) שנסכים יוקרבו עם המוספים. לפי הגמרא בקידושין (לז.–:, עיין רש״י שם ותוספות ד״ה לא קרבו), פרקנו עוסק בעיקר בקרבנות יחיד, והובאו שם שתי דעות בעניין זה.
לדעת ר׳ ישמעאל, לא קירבו נסכים במדבר אלא עם קרבנות ציבור (תמידים ומוספים – עיין מנחות [מה:]: ״מה שאמור בחומש הפקודים קרב במדבר״). כאן נאמר שיש להקריב נסכים גם עם כל קרבן יחיד שיכול לבוא בנדר ונדבה – הווי אומר, עם עולה ושלמים; אולם חובה זו נוהגת רק בארץ ורק לאחר ירושה וישיבה. תנאי זה נלמד מהפסוק ״כי תבאו אל ארץ מושבתיכם״, אשר אנו למדים ממנו שהמצווה האמורה כאן תלויה בביאת הארץ וישיבתה. במשך ארבע עשרה שנות כיבוש וחילוק הארץ – ״שבע שכבשו ושבע שחלקו״ – היה הדין שונה. באותה תקופה, היה למשכן רק מקום עראי, בגלגל, והבמות היו עדיין מותרות (עיין פירוש, דברים יב, ח–ט). באותה העת, עדיין לא הקריבו נסכים עם קרבנות יחיד. חובה זו נהגה אפוא רק משעת איסור במות, משהגיע המשכן למקומו הקבוע בשילה. כללו של דבר, לדעת ר׳ ישמעאל, לא קירבו נסכים (של יחיד) במדבר ולא בבמות יחיד.
אולם לדעת ר׳ עקיבא, קירבו נסכים במדבר; החובה האמורה כאן, להקריב נסכים עם קרבנות יחיד, נהגה מיד במדבר, כמו החובה להקריב נסכים עם קרבנות ציבור. הפסוק ״כי תבאו אל ארץ מושבתיכם״ בא רק ״להטעינה נסכים בבמה קטנה״ (זבחים קיא.). הווי אומר, שאפילו ״כי תבאו״, בשעה שתיכנסו לארץ – בשבע שכבשו ושבע שחילקו, כאשר המשכן עמד במקום עראי, בגלגל, והבמות היו מותרות ״בכל מושבתיכם״ – גם אז יש מצווה להביא נסכים. והמצווה נוהגת בכל מקום, אפילו בבמת יחיד. (במת יחיד קרויה גם ״במה קטנה״ – בניגוד למזבח במשכן, ששימש כ״במת ציבור״ בשעת היתר במות, והקרוי גם ״במה גדולה״ [עיין תוספות שם ד״ה במה].)
כי תבואו אל ארץ מושבותיכם – דברי הספרי מבוארים בקדושין (דף ל״ז) ובזבחים (דף קי״א), שר׳ ישמעאל ס״ל שמ״ש אל ארץ מושבותיכם היינו אחר ירושה וישיבה כי לא קרבו נסכים במדבר ולא נתחייבו בנסכים עד אחר ירושה וישיבה, שמ״ש מושבותיכם הוא דוגמת מ״ש וירשתה וישבת בה, ובזבחים מוסיף שרק בבמה גדולה, או אינו אלא אפילו בבמה קטנה, ת״ל אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם הרי בבמה הנוהגת לכלכם הכתוב מדבר, וזה לא נזכר בספרי, וי״ל שזה נשמע מן מושבותיכם שהוא לאחר ירושה וישיבה ומאז נאסרו הבמות, ולא היה עוד במה קטנה, שאף שאמר במשנה (פי״ד דזבחים) באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות, י״ל ר׳ ישמעאל לשטתו דס״ל בזבחים (דף קי״ט) זו וזו שילה ולשטתי׳ פירשו התוס׳ (זבחים דף ס״א) שמזמן שילה ואילך לא הותרו הבמות, ורש״י שפי׳ שהלמוד למעט במה קטנה הוא ממ״ש אשר אני נותן לכם הוא לשטתו שמפ׳ שם שגם לר׳ ישמעאל יש היתר במות, [ומ״ש הואיל ונאמרו ביאות סתם וכו׳ יש לדחוק וטוב למחקו כי זה משמע כאידך דר״י בקדושין שם] ור״ע ס״ל דמושבות בכ״מ שאתם יושבים משמע וקרבו נסכים במדבר ואח״כ בבמה קטנה עי׳ בגמ׳ שם, וכבר פרש״י ותוס׳ בקדושין דאף לר׳ ישמעאל קרבו במדבר בקרבן צבור, דכתיב במלואים וזה אשר תעשה על המזבח וכתב שם נסכים בעולת תמיד רק שלא קרב בקרבן יחיד אלא מביאתן לארץ, וזה כונת א׳ מתלמידי ר׳ ישמעאל וכמ״ש התוס׳ (זבחים דף קי״א) ד״ה לדברי, ורשב״י יסבור כר״ע דמושבותיכם בכ״מ שאתם יושבים משמע, או שהגם שיסבור דמושבותיכם לאחר ירושה וישיבה משמע הולך לשטתו בזבחים (דף קי״ט) שזו וזו ירושלים, ועד שנבנה הבית לא נאסרו הבמות, וס״ל שאחר ירושה וישיבה היו נסכים נוהגים גם בבמה למ״ש שאין הלמוד ממ״ש אשר אני נותן לכם רק ממה שאחר ירושה וישיבה לא הותרו הבמות כנ״ל, וא״כ לרשב״י שהיו שם במות היו נסכים קרבים בבמה, ואבא חנן משום ר״א ס״ל ג״כ שהיו נסכים נוהגים גם באוהל מועד [ובשגם למ״ש בקדושין שר״א חולק על ר׳ ישמעאל ומ״ש אל ארץ מושבותיכם ללמד שנסכי בית עולמים שוים עם נסכי אוהל מועד:
כי תבואו אל הארץ כו׳ אשר אני נותן לכם – פלוגתא דר״י ורע״ק בסוף פ״ק דקדושין ובזבחים קי״א רע״ק אומר להטעינה נסכים בבמה קטנה הכתוב מדבר ומה ת״ל אשר אני נותן לכם יכול יעשה במה בחו״ל ויקריבו עליה נסכים ת״ל אשר אני נותן לכם ולא במה בחו״ל. ספרי זוטא. ואיברא דהא מילתא ידענא מקרא דאל ארץ מושבותיכם, דכוון דוקא בארץ, וכאן דכתיב ביאה ומושב ודאי לא נהגה רק בארץ, לא בחו״ל, וכמו חדש לרבנן דפליגי על ר״א, והא דצריך קרא דאשר אני נותן לכם הוא למעט עבר הירדן, שאם בנה שם במה בעת היתר הבמות אין נסכים קרבין, דפרט לעבר הירדן שנטלו מעצמן, וכמו דאמר בירושלמי בכורים ובספרי יעוין שם סוף פ״ק ודו״ק.
כי תבאו וגו׳ – תניא, ר׳ עקיבא אומר, כי תבאו אל ארץ מושבותיכם וגו׳, בא הכתוב להטעין נסכים בבמה קטנה, או אינו אלא לבמה גדולה, כשהוא אומר אל ארץ מושבותיכם, הרי בבמה הנוהגת בכל מושבות הכתוב מדבר.⁠1 (זבחים קי״א.)
כי תבאו וגו׳ – כאן בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו ישראל בנסכים אלא מביאתם לארץ2 (ספרי).
1. עיקר פרשה זו איירי בדיני נסכים, ופירש״י במה גדולה היא במת צבור ובמה קטנה היא במת יחיד, ותוס׳ פירשו דבמה גדולה נקראת שעת איסור הבמות ובמה קטנה שעת היתר הבמות, ובאות הסמוך נבאר ענין זה.
2. הנה באמת מצינו שגם במדבר קרבו נסכים כדכתיב בפ׳ מלואים (פ׳ תצוה) וזה אשר תעשה על המזבח וכתיב שם נסכים, אלא שאותם הנסכים היו בקרבנות צבור וכאן איירי בקרבנות יחיד, דבהו לא נתחייבו בנסכים רק מביאתם לארץ, וזו היא כונת ר׳ ישמעאל בקדושין ל״ז ב׳ דס״ל לא קרבו נסכים במדבר, אשר לכאורה הוא פלא דמפורש להיפך בפ׳ מלואים כמש״כ, אלא כונתו שבקרבנות יחיד לא קרבו, וראיה לפי׳ זה ממ״ש בספרי, אמר אחד מתלמידי ר׳ ישמעאל, בא הכתוב ללמדך שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתם לארץ, וזה כמש״כ.
ועיין בזבחים קי״א א׳ ס״ל לר׳ ישמעאל דפסוק זה בא להורות צורך נסכים בבמה גדולה, ור״ל שבא ללמדך שלא קרבו נסכים במדבר, ומשבאו לארץ נתחייבו בהן ובבמת צבור ולא בבמת יחיד, ור״ע ס״ל שבא להורות צורך נסכים בבמה קטנה, דס״ל דאגדולה לא אצטריך דהא במדבר נמי קרבו, והבאנו דעתו בדרשה הקודמת, וכבר בארנו ענין זה. ופירסו התוס׳ דבמה גדולה קרי שעת איסור הבמות ובמה קטנה – שעת היתר הבמות, ורש״י פירש דבמה גדולה היא במת צבור ובמה קטנה היא במת יחיד, ולפי מש״כ מבואר דעיקר כפי׳ התוס׳, יען כי בבמת צבור גם ר׳ ישמעאל מודה שקרבו במדבר, וא״כ לא בא פסוק זה לחדש דבר זה, ויש עוד לפלפל בזה.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנואור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ג) וַעֲשִׂיתֶ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהֹוָה֙י״י֙ עֹלָ֣ה אוֹ⁠־זֶ֔בַח לְפַלֵּא⁠־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ בִנְדָבָ֔ה א֖וֹ בְּמֹעֲדֵיכֶ֑ם לַעֲשׂ֞וֹת רֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽיהֹוָ֔הי״י֔ מִן⁠־הַבָּקָ֖ר א֥וֹ מִן⁠־הַצֹּֽאן׃
and will make an offering by fire to Hashem, a burnt offering, or a sacrifice, to accomplish a vow, or as a freewill offering, or in your set feasts, to make a pleasant aroma to Hashem, of the herd, or of the flock;
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
ועשיתם אשה לי״י – שומע אני שכל הקרב לאשים יטעון נסכים? תלמוד לומר: עולה. אין לי אלא עולה, מנין לרבות השלמים? תלמוד לומר: זבח. משמע מביא אלו ומביא חטאת ואשם? תלמוד לומר: לפלא נדר או לנדבה. לא אמרתי אלא קדשים הבאים בנדר ונדבה. משמע מביא אלו ומוציא אני את עולת חובה הבאים ברגלים. כשהוא אומר במועדיכם להביא את (עולת חובה) [חובות] הבאים ברגלים. מביא את (עולת חוב) [חובות] הבאים ברגלים ומביא את חטאת חובה הבאה ברגלים? תלמוד לומר: וכי תעשה בן בקר עולה או זבח. בן בקר היה בכלל ויצא מוצא מן הכלל ללמד על הכלל. מה בן בקר שבא בנדר ובנדבה וטעון נסכים, כך כל הבא בנדר ובנדבה יטעון נסכים. יצאו חטאת ואשם שאין באים בנדר ובנדבה שלא יטענו נסכים.
לעשות אשה ריח ניחוח לי״י מן הבקר או מן הצאן למה נאמר. לפי שהוא אומר ועשיתם אשה לי״י עולה (או זבח) שומע אני אף עולת העוף תטעון נסכים? תלמוד לומר: מן הבקר או מן הצאן. יצאת עולת העוף שלא תטעון נסכים דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר: אינו צריך שהרי כבר נאמר או זבח, מה זבח מין בהמה אף עולה מין בהמה. ומה תלמוד לומר: לעשות ריח ניחוח לי״י מן הבקר או מן הצאן, לפי שהוא אומר (ועשיתם אשה לי״י עולה או זבח) [אדם כי יקריב וכו׳ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו] ואם אמר הרי עלי עולה ושלמים שומע אני יביא משניהם כאחת? תלמוד לומר: מן הבקר או מן הצאן. מגיד שמביא מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו. [נאמר בפסח מן הכבשים ומן העזים תקחו מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו]. או יביא משניהם כאחת? תלמוד לומר: ואם מן הצאן קרבנו. והרי דברים קל וחומר, ומה עולת חמורה כשרה לבא מין אחד, פסח הקל [אינו] דין (הוא) שיכשר לבא מין אחד. הא מה תלמוד לומר: מן הכבשים ומן העזים תקחו – מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו. איסי בן עקביא אומר לעשות אשה ריח ניחוח לי״י [וגומר] מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו. אתה אומר מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו, או יביא משניהם כאחת, אמרת קל וחומר, ומה כבשי עצרת שהם זקוקים לבא ב׳ כשרו לבא מין א׳, עולה שאינה זקוקה לבא שנים אין דין שתכשר לבא מין אחד. [לא, אם אמרת בשני כבשי עצרת שמיעט הכתוב את הבאתן לפיכך כשרו לבא מין אחד] תאמר בעולה שריבה הכתוב (על) [את] הבאתה לפיכך לא תכשר לבא אלא מין שנים. והרי שעירי יום הכיפורים יוכיחו, שריבה הכתוב [בהבאתם וכשרו לבא מין אחד והם יוכיחו לעולה שאף על פי שריבה הכתוב] בהבאתה תכשר לבוא מין אחד. לא, אם אמרת בשעירי יום הכיפורים (שומע אני) שמיעט הכתוב בהבאתם ואינם באים כל השנה לפיכך כשרו לבא מין אחד, תאמר בעולה שריבה הכתוב בהבאתה ובאה בכל ימות השנה [לפיכך לא תכשר לבא אלא מין שנים. הרי חטאת יוכיח שריבה הכתוב בהבאתה] ובאה בכל ימות השנה וכשרה לבא מין אחד והיא תוכיח לעולה שאף על פי שריבה הכתוב בהבאתה ובאה בכל ימות השנה שתכשר לבא מין אחד. לא אם אמרת בחטאת שמיעט הכתוב בהבאתה ואינה באה בנדר ונדבה לפיכך לא תכשר לבא מין אחד, תאמר בעולה שריבה הכתוב בהבאתה ובאה בנדר ונדבה לפיכך לא תכשר לבא אלא מין שנים. (הא מה) תלמוד לומר: לעשות ריח ניחוח לי״י [וגו׳] מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו.
"to present a sweet savor to the Lord, of the herd or of the flock": What is the intent of this? Because it is written "and you shall offer a fire-offering to the Lord, a burnt-offering or a sacrifice,⁠" I might think that a burnt-offering of fowl (also) requires libations; it is, therefore, written "of the herd or of the flock" — to exclude a burnt-offering of fowl as not requiring libations. These are the words of R. Yoshiyah. R. Yochanan says: This is not needed, for it is already written "or a sacrifice.⁠" Just as "a sacrifice" is a beast, so, a burnt-offering. What is the intent, then, of "to present a sweet savor to the Lord, of the herd or of the flock"? Because it is written (Vayikra 1:2) "A man if he offers of you an offering to the Lord … from the herd and from the flock,⁠" I might think that if he said: I take it upon myself to bring a burnt-offering he must bring one of each; it is, therefore, written (here) "of the herd or of the flock,⁠" that he brings either one by itself. It is written in respect to the Pesach offering (Shemot 12:5) "from the sheep and from the goats shall you take it.⁠" Either one by itself? Or, one of each? It is, therefore, written (Vayikra 1:10) "And if of the flock is his offering, of the sheep or of the goats for a beast-offering.⁠" Now does this not follow a fortiori, viz.: If a burnt-offering, the "graver" may be brought from one kind, then Pesach, the "lighter,⁠" how much more so may it be brought from one kind! What, then, is the intent of "from the sheep and from the goats shall you take it"? Either one by itself. Issi b. Akiva says: "to present a sweet savor to the Lord (of the herd or of the flock"): either one by itself. You say either one by itself, but perhaps (the intent is that he brings) one of each. Would you say that? It follows a fortiori (otherwise), viz.: If the atzereth (Shavuoth) lambs, of which two must be brought (viz. Vayikra 23:19), may come of one kind, then a burnt-offering, two of which need not be brought, how much more so may it come of one kind! __ No, this may be true of the two atzereth lambs, Scripture limiting their bringing (to atzereth), for which reason they may come of one kind, as opposed to a burnt-offering, Scripture "expanding" its bringing — wherefore it must be brought from two kinds! __ This is refuted by the he-goats of Yom Kippur, Scripture "expanding" their bringing (to two) and yet being brought from one kind. (And they will refute "burnt-offering" — that even though Scripture "expands" its bringing, it may be brought of one kind.) __ No, this may be true of the Yom Kippur he-goats, Scripture limiting their bringing, for they are not brought the whole year, wherefore they may be brought of one kind, as opposed to a burnt-offering, Scripture "expanding" its bringing in that it may be brought the entire year — wherefore it should be permitted only of two kinds. This is refuted by a sin-offering, which, even though Scripture "expands" its bringing to all the days of the year, may be brought of one kind — so that a burnt-offering, too, should be able to come from one kind. __ No, this may be true of a sin-offering, Scripture limiting its bringing, in that it may not be brought as vow or gift, wherefore it is permitted to bring it of one kind, as opposed to burnt-offering, Scripture "expanding" its bringing in that it may be brought as vow or gift — wherefore it should be permitted to bring it only of two kinds. It must, therefore, be written (15:3) "to present a sweet savor to the Lord, of the herd or of the flock" — either one by itself. (15:4) "Then the offerer shall offer": Because it is written (Vayikra 22:18) "A man, a man … who offers, etc.⁠", this tells me only of a man. Whence do I derive (the same for) a woman? From "Then the offerer shall offer" — in any event. "Then the offerer shall offer his offering to the Lord, a meal-offering, an issaron of flour.⁠" R. Nathan says: This is a prototype for all who donate a meal-offering not to give less than an issaron. "mixed with a revi'ith of a hin of oil. (5) And wine for libations, a revi'ith of a hin": oil for mixing and wine for libations. "shall you present with the burnt-offering or the sacrifice": What is the intent of this? From (3) "And you shall offer a fire-offering to the Lord,⁠" I might think that if he said "I vow to bring a burnt-offering; I vow to bring peace-offerings" that he may bring one libation for both; it is, therefore, written "the burnt-offering or the sacrifice (of peace-offerings)" — he brings one for each in itself. I might think if he said ("I vow) five lambs for a burnt-offering, five lambs for peace-offerings,⁠" that he brings one libation for all; it is, therefore, written "with the burnt-offering or the sacrifice for each lamb" — he brings for each in itself. Abba Channan says in the name of R. Eliezer: What is the intent of this ("with the burnt-offering or the sacrifice")? For I would think: If where the rule for an ox burnt-offering is the same as that for a lamb burnt-offering (i.e., that they are both burned), they are not similar in libations, (an ox requiring a half hin, and a lamb, a quarter hin,) then where the rule for a lamb burnt-offering is not the same as that of a lamb of peace-offerings, (the first being burned and the second eaten,) how much more so should they not be similar in libations! It is, therefore, written "shall you present with the brunt-offering or the sacrifice" — Even though the rule (for the offering) is not the same, the libations are. R. Nathan says: "shall you present with the burnt-offering": This is the burnt-offering of a leper (i.e., even though it is mandatory and not vow or gift, it requires libations). "or the sacrifice": This is his (the leper's) sin-offering. "or the sacrifice": This is his guilt-offering. "for each lamb": to include the burnt-offering of a woman after birth as requiring libations. "for each lamb": to include (as requiring libations) the eleventh (which one erroneously designated as the first-born beast-tithe (instead of the tenth). For we nowhere find in the entire Torah that the secondary (the eleventh in this instance, which requires libations,) is severer than the primary (the tenth, which does not). "And if it is a ram, then you shall present as the meal-offering (two esronim of flour mixed with a third of a hin of oil": Scripture here comes to differentiate between the libations for a lamb and those for a ram. For it would follow (otherwise), viz.: cattle require libations and sheep require libations. If Scripture did not differentiate between the libations for a calf, and those for an ox, so, it would not differentiate between those for a lamb and those for a ram. It is, therefore, written "And if it is a ram, then you shall present as a meal-offering, etc.⁠" Scripture differentiates between the libations for a lamb, ("a quarter of a hin") and those of a ram ("a third of a hin"). Abba Channan says in the name of R. Eliezer: Why is this written? For it would follow (otherwise), viz.: If where libations (in general) were increased, no differentiation was made between a calf and an ox, then where libations (in general) were decreased, how much more so should no differentiation be made between a lamb and a ram! It is, therefore, written "And if it is a ram, then you shall present as a meal-offering, etc.⁠" Scripture hereby apprises us that even though libations (in general) were decreased, a differentiation was made between a lamb and a ram. (Ibid.) "mixed with oil, a third of a hin": For it would follow (otherwise), viz.: Since the lamb of the omer requires two esronim (viz. Vayikra 23:13), and the ram of a burnt-offering requires two esronim, then just as I learned about the lamb of the omer that even though its esronim were doubled, its libations were not doubled (viz. Ibid.), so, the ram of the burnt-offering, even though its esronim were doubled, its libations should not be doubled; it is, therefore, written "And if it is a ram, then you shall present as the meal-offering, etc., mixed with oil, etc.⁠" Scripture hereby apprises us that just as its esronim were doubled, so, its libations were doubled (i.e., increased). "with oil a third of a hin and wine for libations": oil for mixing; wine, for libations. "shall you offer, a sweet savor to the Lord": It gives Me pleasure that I say, and My will is done. (Bemidbar, Ibid. 8) "And if you offer a bullock as a burnt-offering or as a sacrifice for an expressed vow, etc.⁠": "Bullock" was included in the general category and it departed from that category (for special mention) to teach about the category that just as a bullock comes for a vow or a gift and requires libations, so, all that come for a vow or a gift require libations. (Ibid. 9) "Then he shall present with the bullock a meal-offering": What is the intent of this? Because it is written (Ibid. 3) "And you shall offer a fire-offering to the Lord,⁠" I might think that if he said "I vow to bring a burnt-offering; I vow to bring peace-offerings,⁠" he brings one libation for both; it is, therefore, written "or as a sacrifice (of peace-offerings),⁠" whereby we are taught that he brings one for each in itself. Or (I might think that) even if he said "I vow to bring five oxen for a burnt-offering; five oxen for peace-offerings,⁠" I might think that he brings one libation for all; it is, therefore, written "a burnt-offering or a sacrifice,⁠" whereby we are taught he brings one for each in itself. Abba Channan says in the name of R. Eliezer: What is the intent of "or a sacrifice"? For it would follow: If (even though) what transpires with a lamb burnt-offering is the same as that which transpires with an ox burnt-offering (i.e., that they are entirely burnt), still, they are not equivalent for libations, then, where what transpires with an ox burnt-offering is not the same as that which transpires with ox peace-offerings, (which are eaten), how much more so should they not be equivalent in libations; it is, therefore, written "or as a sacrifice (of peace-offerings),⁠" to teach that even though they are not equivalent in what transpires with them, they are equivalent for libations. (Ibid. 10) "And wine shall you offer for libations": oil for mixing; wine, for libations — on bowls. You say "on bowls,⁠" but perhaps (the intent is) on the fire. If you say this, you will put out the fire, and the Torah writes (Vayikra 6:6) "A perpetual fire is to be kept burning on the altar, not to go out.⁠" How, then, am I to understand "for libations"? As meaning "on bowls.⁠" "a sweet savor to the Lord": It gives Me pleasure that I say, and My will is done.⁠" (Ibid. 11) "Thus shall it be done for the one ox": Scripture here tells us that the Torah did not differentiate between the libations for a calf and those for an ox. For it would follow (otherwise), viz.: Sheep require libations and cattle require libations. If I have learned that the Torah differentiates between libations for a lamb and those for a ram, then so should it differentiate between those for a calf and those for an ox. It is, therefore, written "Thus shall it be done for the one ox,⁠" (big or small), the Torah not differentiating between the libations for a calf and those for an ox. Abba Channan says in the name of R. Eliezer: Why is this written? For it would follow otherwise, viz.: If where libations (in general) were decreased, a differentiation was made between a calf and an ox, then, where libations (in general) were increased, how much more so should a differentiation be made between a calf and an ox! It is, therefore, written "Thus shall it be done for the one ox.⁠" Scripture hereby apprises us that even though libations (in general) were increased, no differentiation was made between a calf and an ox. (Ibid.) "or for the one ram": Why is this written? For it would follow otherwise, viz.: Since we find that the Torah differentiated between the libations of a one-year old ("a lamb") and the libations of a two-year old ("a ram"), so it should differentiate between the libations of a two-year old and those of a three-year old. Scripture hereby apprises us (by "the one ram") that no such differentiation was made. (Ibid.) "or for the lamb among the sheep": Why is this written? For it would follow otherwise, viz.: Since we find that the Torah differentiated between the libations for a sheep and those for a ram, so it should differentiate between the libations for a ewe (female)-lamb and those for a (ewe-) sheep. We are hereby apprised (by "the [female] lamb [one year old] among the sheep [two years old]") that no such differentiation was made. (Ibid.) "or among the goats": Why is this written? For it would follow otherwise, viz.: Since we find that the Torah differentiated between the libations for a lamb and those for a ram, so it should differentiate between those for a kid and those for a (full-grown) he-goat; it is, therefore, written "or among the goats.⁠" The largest of the goats is hereby equated with the youngest of the lambs. Just as the latter, three logs (i.e., a quarter of a hin), so, the former, three logs. (Ibid. 12) "Thus shall you do for (each) one": This tells me only of these (i.e., the original sacrifices). Whence do I derive (the same for) their exchanges? From "Thus shall you do for each one.⁠" (Ibid. "According to the number (of animals) that you offer": He may not decrease (the number of libations). __ But perhaps if he wishes to increase (the number) he may do so. It is, therefore, (to negate this) written "According (i.e., strictly according) to their number.⁠" These are the words of R. Yoshiyah. R. Yonah says: This (derivation) is not needed. For it is already written (Ibid. 15) "All the native-born shall do (precisely) thus, these things" — neither to decrease nor to increase. What, then, is the intent of "According to the number that you offer"? I might think that if he wishes to double (the original number as a gift) he may do so. It is, therefore, written "Thus shall you offer (libations) for (each) one, according to their number.⁠" From here they ruled: It is permitted to intermix the libations for bullocks with those of rams; the libations of lambs with the libation of (other) lambs; the libations of individuals with those of the congregation; the libations of the day with those of the preceding evening (— their numbers being the same.) But it is not permitted to intermix the libations of lambs with those of bullocks and rams (— their numbers not being the same).
ועשיתם אשה לה׳ עולה או זבח – אחר שיזבחו האישים יקרבו הנסכים ולא בזמן שקדמו נסכים לאישים. יכול אם קדמו נסכים לאישים יהו כשרים ת״ל לעשות ריח ניחוח לה׳ אם עשית ריח ניחוח הנסכים באין ולא בזמן שיקדמו לאישים. יכול כל הקרבנות כולן יטעון נסכים אמרת זבח פרט לעופות או זבח פרט למנחות.
לפלא נדר או בנדבה – את שהוא בא לפלא טעון נסכים את שאינו בא לפלא אינו טעון נסכים. שנדר פרט לפסח נדר פרט למעשר ומניין אתה אומר שלמים פרט לחטאת שלמים פרט לאשם הואיל ואין התמידין באין לפלא יכול לא יטענו נסכים תלמוד לומר מועדיכם ריבה כל תמיד ותמיד.
מן הבקר – פרט לכלאים ובצד השני אתה אומר מן הבקר פרט לשור שנגח והמית ויש לו עדים.
מן הצאן – פרט לרובע ולנרבע ובצד השני אתה אומר מן הצאן פרט למוקצה לעבודה זרה ולנעבד.
מן העזים – לחלוק את הגנוב ואת הגזול שידעו בו הרבים והשעיר שנתן ריח והחולה. מן העזים – ומן העזים לרבות שאר כל הפסולין.
וְתַעְבְּדוּן קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ עֲלָתָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא לְפָרָשָׁא נִדְרָא אוֹ בִנְדַבְתָּא אוֹ בְמוֹעֲדֵיכוֹן לְמֶעֱבַד לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ מִן תּוֹרֵי אוֹ מִן עָנָא.
and you will make an oblation before the Lord, a burnt offering, or a consecrated sacrifice for the release of a vow, or in a free will offering, or in your solemnities to render an acceptable service before the Lord, from the herd or from the flock;
וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה׳ עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳ מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן
וְתַעְבְּדוּן קוּרְבָּנָא קֳדָם ה׳ עֲלָתָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא לְפָרָשָׁא (ח״נ: לְאַפְרָשָׁא) נִדְרָא אוֹ בִּנְדַבְתָּא אוֹ בְּמוֹעֲדֵיכוֹן לְמַעֲבַד לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם ה׳ מִן תּוֹרֵי אוֹ מִן עָנָא
א. לביאור התרגום ״אִשֶּׁה״ – ״קוּרְבָּנָא״ כקרבן ולא כאש, ובהסבר הרחקת ההגשמה בביטוי ״רֵיחַ נִיחֹחַ״, ״לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ – ראה באריכות בביאורנו לויקרא א, ט.
מהי הפלאה
ב. ›בכתבי היד המדויקים ״לְפַלֵּא״ מתורגם ״לְפָרָשָׁא״ כדברי ראב״ע כאן:
לפלא – לפרש, וכן והפלה ה׳ (שמות ט, ד), ואם הוא בה״א, כי אותיות אהו״י מתחלפות.⁠1
בעוד שהַפְרשת קרבן שייכת יותר בנדבה, דיבור והתחייבות שייכים בנדר2 ואם כן הביטוי ״לפלא נדר״ מתבאר כדיבור ופירוש ולא כהפרשה. אך עיין לעיל ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר״ (ו, ב) ״אֲרֵי יְפָרֵישׁ (ח״נ: יַפְרֵישׁ) לְמִידַּר נְדַר״ שם נראה מרש״י שגרס לשון הפרשה. על תרגומי הפלאה עיין ״וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא״ (שמות ח, יח) ״וְאַפְרֵישׁ בְּיוֹמָא הַהוּא״.
מועד – חג או זמן
ג. ״בְּמֹעֲדֵיכֶם״ – ״בזמניכון״ אוֹ ״בְּמוֹעֲדֵיכוֹן״. במקצת דפוסים מצינו מתורגם ״או בזמניכון״ והוא שיבוש שכן בתרגומי ״מועד״ מבחין המתרגם: ״מועד״ במשמע זמן קבוע מתורגם כ-״זמן״ כגון ״לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת״ (בראשית יז כא) ״לְזִמְנָא הָדֵין בְּשַׁתָּא אוּחְרָנְתָא״, ״למועד אשוב אליך״ (בראשית יח יד) ״לִזְמַן אֵיתוּב לְוָתָךְ״ וכן ״מקץ שבע שנים בְּמֹעֵד שנת השמטה״ (דברים לא י) ״בִּזְמָן שַׁתָּא דִּשְׁמִיטְתָא״. גם ״בְּמֹעֵד שנת השמטה בחג הסכות״ (דברים לא יג) ״מועד״ מתייחס לשנת השמיטה ולא לחג הסוכות, לכן תרגם ״בִּזְמָן שַׁתָּא דִּשְׁמִיטְתָא״.
אבל ״מועד״ בהוראת חג מחגי ה׳ מתורגם כלשונו גם באונקלוס כגון ״אלה הם מוֹעֲדָי״ (ויקרא כג ב) ״אִלֵּין אִינּוּן מוֹעֲדָי״; ״וידבר משה את מֹעֲדֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ (ויקרא כג מג) ״יָת סְדַר מוֹעֲדַיָּא״. ולכן בפסוקנו ״אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם״ המציין גם הוא יום טוב, תרגומו הוא ״במועדיכון״. השינוי מיוסד על שני עקרונות שבת״א: הראשון, שלא לתרגם במילים שוות מונחים מגדרי החולין ומגדרי עבודת ה׳; השני, שימוש במטבעות חז״ל למונחים הלכיים.⁠3 ראה לכך עוד בבר׳ יז כא.
1. אמנם הפסוק ״וְהִפְלָא ה׳ את מַכֹּתְךָ״ (דברים כח, נט) מתורגם ״וְיַפְרֵישׁ ה׳ יָת מָחָתָךְ״ לשון הפרשה, ואף ראב״ע שם כתב: ״טעם והפלא – להיות דבר מופלא שלא נראה ולא נשמע כמוהו״, לשון הפרשה, וכן לעיל ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר״ (ו, ב) כתב: ״יפלִא – יפריש, או יעשה דבר פלא, כי רוב העולם הולכים אחר תאוותם״.
2. ״אי זה הוא נדר ואי זו היא נדבה, האומר הרי עלי עולה... זהו הנדר, אבל האומר הרי בהמה זו ... הרי זו נדבה״ (רמב״ם, מעשה הקרבנות יד, ד).
3. הואיל ובלשון חז״ל נתייחד ״מועד״ לחג מחגי ה׳ דוגמת ״חול המועד״, ״לא בדק בי״ד יבדוק לאחר המועד״ (משנה פסחים א ג) ״אף על פי שאינם לצורך המועד״ (משנה פסחים ד ז) – גם ״מועד״ שבת״א מכוון לחג ה׳ בלבד. אמנם במטבע הברכות אנו מברכים על החג ״והגיענו לזמן הזה״ – כך העיר הרה״ג אביגדר נבנצל שליט״א.
לעיקרון הראשון ראה ״מנחה״ (בראשית ד ג), לשני – בביאורנו לפסוק ״לא תבערו אש״ (שמות לה ג).
ותקרבון קרבן קדם י״י אעלה או נ⁠(ס)⁠כ⁠{ס}⁠ה לפירוש נדרה או בנסיבה או בזמני מועדיכון למקרבה לריח דרעוה קדם י״י מן תוריה או מן ענה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״עלה ... בזמני״) נוסח אחר: ״עלוון או נכיסון פירוש דנדר או לנסיבה או בזמן דסדרי״.
ותעבדון על מדבחא קרבנא קדם י״י עלתא או ניכסת קודשיא לפרשא נדרא או בניסבתא או בזמן מועדיכון למעבד רעותא דמרי עלמא לאתקבלא ברעוא קדם י״י מן תורי או מן ענא.
and you may make an oblation upon the altar before the Lord, burnt offering or consecrated sacrifice for release of a vow, or by free-will offering; or at the time of your feasts you offer what is acceptable to the Lord of the world, to be received with approval before the Lord from the herd or from the flock:
[ד] וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה׳ עֹלָה אוֹ זֶבַח – אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל מִי שֶׁמַּקְרִיב לִי קָרְבָּן בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵינוֹ מַקְרִיבוֹ עַל חִנָּם, אֶלָּא מַקְרִיבוֹ וְהוּא עָרֵב עָלַי, גַּם לָעוֹלָם הַבָּא הוּא זוֹכֶה לִקְרַב וַאֲנִי מְקַבְּלוֹ וְהוּא עָרֵב לִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָרְבָה לַה׳ מִנְחַת יְהוּדָה וִיְרוּשָׁלָיִם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת (מלאכי ג׳:ד׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

פַקַרַּבּתֻם קֻרבַּאנַא לִלָּהִ צַעִדַתַּ אַוְ דַ׳בּחַא תַּסויגַ׳ נִד׳רֵ אַוְ תַּבַּרֻּעֵ אַוְ פִי אַעיַאדִכִּם וַאַרַדתֻם אַן יַכֻּוןַ מַקבּוּלַא מֻרַצִּ׳יַא לִלָּהִ מִןַ אלבַּקַרִ אַוְ מִןַ אלגַ׳נַםִ
ותיכף תקרבו קרבן אל ה׳ עולה או זבח, לפרוע חוב של נדר, או נדבה, או במועדיכם, ורציתם שיהיה מקובל ומרצה אל ה׳ מן הבקר או מן הצאן.
ועשיתם אשה וגו׳ – אין זה ציווי, אלא כי תבאו שם ותעלה בלבבכם לעשות אשה לי״י.
לריחא – נחת רוח.
ב[לפלא –] לפרש נדר או נדבה – או שתעשו האשה בשביל חובות מועדיכם שחייבתי אתכם לעשותןג במועד.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, המבורג 13 נוסף: ״ניחוח״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, לונדון 26917, דפוס רומא. המלה חסרה בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34.
ג. כן בכ״י לייפציג 1 (או אולי ״לעשותו״). בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״לעשות״.
ועשיתם אשה – This is not a command: when you come into the land you shall make a fire-offering – but the meaning is: When you will come there and it enters your mind to make a fire-offering unto Hashem.
לפלא נדר או בנדבה וגו' TO DISTINGUISH YOURSELVES BY A VOW OR A FREE-WILL OFFERING [OR ON YOUR FESTIVALS] – i.e. or that you would make the fire-offering on account of the obligatory festival sacrifice which I have obligated you to offer on a festival. ...
ריח ניחח [TO MAKE] A PLEASING ODOR – i.e. to cause satisfaction to Me.
פס׳: ועשיתם אשה לה׳ – שומע אני כל הקרב לאשים יטען נסכים. ת״ל עולה. אין לי אלא עולה מנין לרבות את השלמים 1ת״ל או זבח. (ולהלן הוא אומר ואם זבח שלמים קרבנו) לפלא נדר או לנדבה. לא אמרתי אלא קדשים הבאים בנדר ובנדבה יצאו חטאת ואשם.
או במועדיכם – להביא עולת חובה הבאה ברגלים. לעשות ריח ניחוח לה׳ מן הבקר או מן הצאן. יצאת עולת העוף שלא תטען נסכים. דברי ר׳ יאשיה.
מן הבקר או מן הצאן2מלמד שמביא מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו:
1. ת״ל או זבח. משמע מביא אלו ומרבה אני חטאות ואשמות ת״ל (סיפא דהאי קרא) לפלא נדר או נדבה לא אמרתי וכו׳ אלא קדשים הבאים בנדר ונדבה כצ״ל:
2. מלמד שמביא. חסר כאן וכצ״ל רבי יונתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר זבח ועוף אינו זבח (כי עוף למזבח אין טעון שחיטה רק מליקה) א״כ מה ת״ל מן הבקר או מן הצאן לפי שנאמר אדם כי יקריב קרבן לה׳ מן הבקר מן הצאן יכול האומר הרי עלי עולה יביא משניהם ת״ל כאן מן הבקר או מן הצאן רצה מביא אחד רצה מביא שנים:
לפלא – לפרש, וכן: והפלהא י״י (שמות ט׳:ד׳), ואם הוא בה״א, כי אותיות יהו״א מתחלפין.
א. בכ״י פריס 177: והפלא.
CLEARLY UTTERED. Le-fale (clearly uttered) means to separate.⁠1 Similarly the word ve-hiflah (shall make a division) in And the Lord shall make a division (Ex. 9:4). This is so even though ve-hiflah is spelled with a heh,⁠2 for the letters alef, heh, vav, yod interchange..⁠3
1. According to Ibn Ezra, le-fale neder (in fulfillment of a vow clearly uttered) is to be rendered, in fulfillment of a vow set aside.
2. And le-fale is spelled with an alef.
3. The printed texts have verse 9. However, the reference appears to be to verse 4, for verse 8 speaks of the herd while verse 3 speaks of the herd and the flock. Furthermore, verse 4 speaks of a tenth of an ephah and verse 9 does not.
ועשיתם אשה לה׳ – סמך פרשת נסכים למלחמה וכן בפנחס אשר יצא לפניהם סמך מיד פרשת קרבנות שבזכות הקרבנות היו נוצחים במלחמה.
ועשיתם אשה לה׳ עֹלה או זבח וגו׳ – רוצה לומר עולת בהמה או זבח שלמים. למדנו מזה שחטאת ואשם אינן טעונים נסכים, שהרי אינם באים בנדר ונדבה, והכתוב אומר: ׳לפלא נדר או בנדבה׳. והנה אמרנו שהכתוב מדבר בעולת בהמה, לפי שכבר ביאר זה ואמר: ׳מן הבקר או מן הצאן׳, ללמד על עולת העוף שאינה טעונה נסכים. והנה לפי הוראת הגדר, הרצון ב׳נדבה׳ - שיתנדב האדם הבהמה ההיא, ויאמר: הרי זו עולה; והרצון ב׳נדר׳ הוא שיאמר הנודר: הרי עלי עולה. ולזה אמר בפרשת אמור אל הכהנים על הבעל⁠־מום: ׳נדבה תעשה אֹתו ולנדר לא יֵרצה׳ (ויקרא כב, כג). והנה הוצרך לומר ׳או בנדבה׳, כי מפני שהבעל⁠־מום יתכן שיהיה נדבה, ולא יתחייב הנודר בזולת הבהמה ההיא, רוצה לומר שלא יתחייב נסכים, היה אפשר שיחשב שלא יתחייב המתנדב בזולת מה שהתנדב, ולא יתחייב בנסכים.
או במֹעדיכם – הוצרך להזכיר ׳במֹעדיכם׳, שלא יחשוב חושב כי מפני שלא הותר לעשות בהם אלא מה שהוא לצורך אוכל נפש לא ידחה שבת ויום טוב אלא לַקרבנות בעצמם, שהוגבל בהם זמן, ולא יהיו בהם מנחות; לזה בא ללמדנו שהמנחות גם כן נעשות אז. ומכל מקום למדנו שהמנחות אינן מעכבות, ממה שנזכר ממעשה העולה והשלמים בפרשת ויקרא, ולזה אמרו שאם לא קרבו המנחות היום יקרבו למחר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ריח ניחח נחת רוח. פירוש נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני לא שהש״י מקבל נחת רוח מהקרבן כי כתוב אם ארעב לא אומ׳ לך שבעשיית הקרבן יש לו נחת רוח מפני שצוה בו ונתקיים רצונו וכן כתב בהדיא בפרשת תצוה גבי ריח ניחח אשה לי״י נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני וגבי לריח ניחח לפני י״י כתב לנחת רוח למי שאמר ונעשה רצונו:
לפלא נדר או בנדבה או שתעשו האשה בשביל חובת מועדיכם שחייבתי אתכם לעשות במועד. הוצרך לומר כל זה מפני שמאמר או במועדיכם לפי הנחתו מורה שהוא פירו׳ לפלא כאילו אמר לפלא נדר או או לפלא בנדבה או לפלא במועדיכם ואין הדבר כן כי מלת לפלא אינה נופלת אלא בנדר או בנדבה לא על מועדיכ׳ כי קרבנות המועדים אינם תלוים ביד המפליא רק פירושו שתעשו האשה לי״י או בשביל חובת מועדיכ׳ שקרבנות המועדי׳ קרבנות חובה הן ולא קרבנו׳ נדר ונדבה ומה שכתב עוד שחייבתי אתכם לעשות במועד הוא להודיע שמה שלא הוצרך הכתוב לפרש כאן חובת קרבנות המועדות הוא מפני שכבר חייב במקום אחר לעשותן במועדים וכאילו אמ׳ או בשביל חובת מועדיכם שחייבתי אתכם לעשותן ומה שפירש מלת ריח ניחח קודם או במועדיכם הוא אגב גררא דאגב שפירש ועשיתם אשה שאיננו צווי רק פירושו כשתבואו שם ותעלה על לבבכם לעשות אשה לי״י בעבור ריח ניחח:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ג-יב) ואמרו ועשיתם אשה אינו מצוה שיצוה אותה שיקריבו קרבנות אבל ענינו כשתעשו אשה לה׳ והוא שם כולל לכל קרבן כי לפי שהוא נקרב על האש שעל המזבח נקרא הקרבן אשה. ופרט אותו באמרו עולה או זבח כי הזבח הוא זבחי השלמים וזה אם ליחיד לפלא נדר או בנדבה וכבר ביארתי במקומו מהו הנדר ומה הוא הנדבה. ואם לצבור והוא אמרו במועדיכם שהוא קרבנות המועדות לכם.
ויהיה כוונת המקריב יחיד או צבור לעשות ריח ניחוח לה׳ שהם מן הבקר ומן הצאן וגזרת המאמר כלו היא. והקריב המקריב קרבנו לה׳ מנחה רוצה לומר שהמקריב ההוא יחיד או צבור יקריב עם קרבנו מנחה מסולת בלול בשמן ויין לנסך. וביאר שאם היה הקרבן כבש שיש בו בשר מועט תהיה המנחה הנקרבת עמו עשרון אחד סולת שהוא עשירית האיפה והוא מ״ג בצים וחומש ביצה בינונית של תרנגולת.
ומפני הדור המצוה יהיה הסולת ההוא בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין אבל אם היה הקרב הנקרב איל שהוא בעל בשר הרבה מהכבש יביא מנחתו מן הסולת שני עשרונים ומהשמן שלישית ההין ומהיין שלישית ההין גם כן. ואם היה קרבנו מן הבקר שיש בו הרבה מן בשר יותר מהאיל יביא מנחתו מן הסולת ג׳ עשרונים ומהשמן חצי ההין.
ובעבור זה היה הסולת מתרבה כפי ערך בשר הקרבן על מנהג בני אדם שאכילת בשר מרובה יצטרך לחם הרבה וכפי הבשר יהיה הלחם. אבל השמן לא היה בו צורך רב כמו ללחם כי לא היה רק להדור המנחה ולכך לא היה באיל כפל מה שהיה בכבש ובפר כפלים ממה שהיה בכבש. אבל הספיק שבמקום שהיה רביעית ההין לעשרון אחד יהיה שלישית ההין לבלול שני עשרונים וחצי ההין לבלול ג׳ עשרונים.
וכן היין שאמר בו לנסך ענינו לצוק ולא היה נשפך על אש המזבח כי יהיה מכבה האש והתורה הזהירה לא תכבה. אבל היו על המזבח כמין שני חוטמין קראום רבותינו ספלים שמשם היה יורד היין למטה כדי שלא יתלכלך המקדש מפני כבוד גבוה הרי שלא היה הצורך בשמן והיין כמו בסולת ולכך לא היו נערכים כמו הסולת. גם שלהיות ארץ ישראל רבת התבואה בחטה הרבה הכתוב המנחה בסולת ולא עשה כן בשמן וביין. לפי שלא שם כל כך ממנו. והותרה בזה השאלה הב׳.
והיה ענין המנחה בדרך שכאשר יקריבו דורון לאדוניה׳ יקריבו לחם ובשר ושמן לתקנו ויין לשתות אבל לפני השם היה נקרב על גבי מזבחו. ולמדנו כאן דברים. הא׳ שחטאת ואש׳ אינם טעוני׳ נסכים שהרי אינם באים בנדבה. הב׳ שעולת העוף אינה טעונה נסכי׳ שהכתוב מבאר מן הבקר ומן הצאן. הג׳ שיש הבדל בין נדר לנדבה כי הנדבה היא שהתנדב אדם הבהמה ההיא ויאמר הרי זו עולה. והנדר הוא שידור אני אקריב עולה אחת ולזה נאמר בסדר אמור אל הכהנים על הבעל מום נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה. הד׳ שלא חלק הכתוב בבן הבקר בין גדול בין קטן לענין המנחה והנסכי׳.
(ג-ד) לעשות ריח ניחח... והקריב המקריב – הנה עד העגל היה הקרבן ״ריח ניחח״ בזולת מנחה ונסכים, כענין בהבל ובנח ובאברהם, וכענין ״וישלח את נערי בני ישראל, ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לה׳ פרים״ (שמות כ״ד:ה׳), לא זולת זה. ובחטאם בעגל הצריך מנחה ונסכים לעולת התמיד שהיא קרבן צבור. ומאז שחטאו במרגלים הצריך מנחה ונסכים להכשיר גם קרבן יחיד.
לעשות ריח ניחוח.....והקריב המקריב, until the advent of the sin of the golden calf, the expression ריח ניחוח had not surfaced as no libations plus gift offerings had been needed in order to make the offerings truly pleasing in the eyes of the Lord. This is why we do not find such an expression in connection with the offering of Hevel (Genesis 4,4, of Noach Genesis 8,21, and of Avraham in Genesis 12,7) Neither do we find it in Exodus 24,5 where the burnt offerings and meat offerings offered by the firstborns (before they had been exchanged for the tribe of Levi) were described. As of the sin of the golden calf gift offerings and libations were required to make public offerings pleasing to the Lord, i.e. לריח ניחוח. After the sin of the spies even offerings by private individuals had to be accompanied by such libations and gift offerings, מנחה ונסכים, in order to qualify for the expression ריח ניחוח as proving that the offering had pleased the Lord.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

נחת רוח לפני. לא שיהיה הקדוש ברוך הוא נהנה מן הריח, שהרי ״אם ארעב לא אומר לך״ (תהלים נ, יב) :
או שתעשו האשה חובה במועדיכם. פירוש, אין רצה לומר ״ועשיתם אשה עולה או זבח״, והעולה או זבח תעשו בנדר או בנדבה, או במועדיכם תעשו עולה או זבח, דלא מצאנו זבח במועדיכם חובת היום, דאי שלמי שמחה או חגיגה, אין זה נקרא ״במועדיכם״, דמשמע חובת היום, שלא היו שלמים של ציבור – רק שתי כבשי עצרת היו שלמי צבור (ויקרא כג, יט), ולא שייך בזה ״במועדיכם״ לשון רבים. גם לא היה להם המנחה והנסכים הכתובים כאן. אלא על כרחך ״במועדיכם״ מחובר אל ״ועשיתם אשה״, כאילו אמר או תעשו אשה במועדיכם, והוא קרבן עולה. ומה שאמר ׳חובה במועדיכם׳, ליתן הפרש בין ״מועדיכם״ ובין ״נדר ונדבה״. ומפני שהוקשה לו, והיכן משמע בלשון ״או במועדיכם״ שרצה לומר קרבן חובה, על זה אמר ׳שחייבתי אתכם וכו׳⁠ ⁠׳, רצה לומר שחייב הכתוב במקום אחר (להלן פרקים כח, כט):
בְמֹעֲדֵיכֶם: בהעתק הללי במעדיכם, ירוש׳ במועדיכם, ע״כ. ובספרי׳ חס׳ וא״ו, וכן במסורת סוף פ׳ פינחס, ב׳ מל׳ בליש׳, וא׳ חס׳, וזהו החסר, כמ״ש בפ׳ בהעלתך. [במעדיכם].
נִיחֹח֙: בפשט האחרון לבד בס״ס. [נִיחֹחַ֙].
אין זה ציווי כו׳. פי׳ דאם זה ציווי הוא אין נופל עליו לומר לפלא נדר או בנדבה דנדבה אינו ציווי. ולכך פי׳ ותעלה על לבבכם וכו׳:
נחת רוח. לא שהוא ית׳ מקבל נחת רוח מהקרבן, שהרי כתיב אם ארעב לא אומר לך וגומר כדלעיל פרשת תצוה. והא דפי׳ ריח ניחוח קודם או במועדיכם, מפני שפי׳ ועשיתם אשה שאינו ציווי רק כשתעלה על לבבכם לעשות אשה בעבור ריח ניחוח, אגב זה פי׳ ג״כ ריח ניחוח קודם במועדיכם:
בשביל חובת מועדיכם. הוצרך לפרש או שתעשו וכו׳, שלא תפרש לפלא נדר או לפלא נדבה או לפלא במועדיכם, וזה אינו כי קרבן המועדות חובה הם ואינן תלויין ביד המפלא:
This does not denote a command. Meaning that if this were a command, it would not be correct to say "by verbalizing as a pledge or as a donation" because donations are not commanded. Thus Rashi explains that "when it occurs to you…"
Satisfying. Not that Hashem receives satisfaction from the offering, for it is written (Tehillim 50:12) "Even if I were hungry I would not tell you…" as explained above in Parshas Tetzaveh (Shemos 29:18, 25). The reason for Rashi commenting on "a pleasing fragrance" before "or on your festivals" is that he first explains that "when you make the fire-offering" does not refer to a command, rather when it occurs to you to make a fire-offering to provide a pleasing fragrance. Linked to this he also explained "a pleasing fragrance" before explaining "on you festivals.⁠"
In order to fulfill the holiday obligation. Rashi was forced to explain "or that you make…" so that one would not understand this as "by verbalizing a pledge, or by verbalizing a donation or by verbalizing [an offering] on your festivals.⁠" For this is not so, given that the offerings on the festivals are obligatory and thus not dependant upon verbalization.
ועשיתם אשה – אין זה צווי, אלא כשתעלו על לבבכם לעשות אשה לה׳ בארץ מושבותיכם:
או זבח – שלמים:
לפלא נדר – פירשנוהו (ויקרא כ״ב כ״א):
או במעדיכם – או כשתעשו האשה לחובת מועדיכם שצויתי אתכם לעשות במועד:
מן הבקר או מן הצאן – למדנו שקרבן העוף אינו טעון נסכים:
ועשיתם אשה לה׳ וגו׳ הוא המשכו של מאמר הפתיחה שבפסוק הקודם המתחיל בתיבת ״כי״.
עלה או זבח – ״זבח״ כולל שלמים ותודה. אף על פי שתודה באה תמיד בלוויית לחמי תודה, היא טעונה – בנוסף לכך – גם מנחה ונסך האמורים כאן.
לפלא נדר – ״פלא נדר״ הוא אמירת ״הרי עלי״, ואילו ההקרבה אינה אלא קיום הנדר. לפיכך הלמ״ד של ״לפלא״ יכולה להתפרש רק במשמעות: ״בקשר אל״ הנדר, עבורו ולמען קיומו. לעומת זאת, בנדבה הוא אומר ״הרי זו״, וכאן, המעשה הראשון – הקדשת הבהמה לעולה או לשלמים – כבר נחשב למעשה קרבן, והוא קרוי ״הקרבה״ (עיין פירוש, ויקרא א, ג). לפיכך נאמר כאן ״בנדבה״, היינו: ״בהקדשה״ או ״על ידי הקדשה״; שכן עשיית האִשֶּׁה מתחילה בשעה שהאדם מקדיש בהמה לעולה או לזבח.
״לפלא נדר או בנדבה״ מלמד שהמצווה האמורה כאן נוהגת רק באותם קרבנות שניתן להביאם גם בנדר ונדבה, והיא נוהגת בקרבנות אלה גם כשהם באים כחובה. דבר זה נלמד מהתוספת ״או במעדיכם״, המתייחסת לחובות הבאות מחמת הרגל: עולות ראייה ושלמי חגיגה. נמצא שהבכור והמעשר והפסח והחטאת והאשם – קרבנות הבאים רק חובה – פטורים ממנחת נסכים. קרבן החובה היחיד הטעון מנחה ונסך הוא חטאתו של מצורע ואשמו (עיין ויקרא יד, י; מנחות צ: והלאה).
מן הבקר או מן הצאן למעט עולת עוף (מנחות שם).
ועשיתם אשה לה׳ עולה או זבח וכו׳ – אם יאמר רק ועשיתם אשה כולל כל הקרב לאשים אף המנחה לכן אמר עולה או זבח, וזבח הוא שלמים, אולם שם זבח כולל גם חטאת ואשם (כמ״ש בספרא ויקרא סי׳ קנ״ו צו סי׳ קט״ו וסי׳ קמ״ו ובכ״מ) לכן אמר לפלא נדר שרק דברים הבאים בנו״נ ומיעט חטאת ואשם וה״ה בכור ומעשר ופסח. והנה בקרבנות ר״ח ורגלים הגם שהם חובה מבואר בגופייהו שעולה ושלמים שלהם טעונים נסכים, רק נסתפק בעולת ראיה ושלמי חגיגה שהם חובה, לכן הוסיף או במועדיכם, ועדיין י״ל שבמ״ש או במועדיכם כולל גם שעירי חטאת של מועדות, לכן אמר שנית וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים, שמ״ש שנית לפלא נדר מיותר שכבר אמר ועשיתם אשה לפלא נדר, רק שכפל זאת בבן בקר ללמד על הכלל כאלו נכפל גם בבן צאן, וכל דבר הנכפל בא לדייק שרק נדר לא שעירי רגלים שאין באים בנדר שאם היו צריכים נסכים הי״ל לומר ושעיר חטאת אחד ונסכו, וכל דברים אלה מובאים במנחות (דף צ׳ ע״ב):
לעשות אשה וכו׳ בבקר או בצאן – מ״ש בבקר או בצאן מיותר ופי׳ ר׳ יאשיה שבא למעט עולת העוף שהיא בכלל מ״ש לעשות עולה, ור׳ יונתן ס״ל שא״צ למעט זה שכמו שזבח שהוא שלמים אינו בעוף כן עולה היא עולת בהמה, ומפ׳ שאמר זה להוציא שלא נטעה במ״ש מן הבקר ומן הצאן תקריבו היינו שהנודר עולה יביא משניהם יחדו, ובגמ׳ (מנחות צ״א) פי׳ שאע״ג שר׳ יונתן ס״ל עד שיפרוט לך הכתוב יחדו, סד״א הואיל וכתיב ומן הצאן כמאן דכתיב יחדו דמי, ופרשתי זה בהתו״ה קדושים (סי׳ ק״א) משום שלא פליג ר׳ יונתן רק במאמר תנאי אבל בצווי פשוט ס״ל דצריך או לחלק, והיל״ל מן הבקר או מן הצאן, וא״כ יש לטעות שצריך להביא בקר וצאן יחדו לכן אמר פה מן הבקר או מן הצאן לחלק. והנה גם בפסח כתיב מן הכבשים ומן העזים תקחו ושם הוא צווי פשוט והיל״ל או מן העזים, ויש לטעות שצריך שניהם, ומשיב שיש ק״ו מעולה, ודבר זה מובא במכלתא פ׳ בא (סי׳ כ״ו) עיי״ש. ואיסי בן עקביא הראה שא״א ללמוד בדרכי הלמודים, לא מכבשי עצרת שלא נמצא שלמי צבור זולתם, ולא משעירי יוהכ״פ שהגם שנמצא זולתם שעירי ר״ח ושל מועדות אינם נוהגים בכל ימות השנה, ולא מסתם חטאת שאינה באה בנדר ונדבה, ולכן צריך קרא מן הבקר או מלת הצאן לחלק:
או זבח: היינו שלמים ביחוד. דאי אפשר לפרש כל קרבנות שבזביחה לאפוקי עוף, דאם כן ״עולה״ למה לי. ותו, הא חטאת ואשם שבזביחה ואינו בא בנדר ובנדבה. אלא מיירי רק בשלמים דכתיב בפירוש (ויקרא ג,א) ״זבח שלמים״.
לפלא נדר או בנדבה: ביארנו בספר ויקרא (כב,כא) לפי הפשט – בין שעשה ב׳הפלאה׳ היינו שלא כדין ש״נדר״ שלא בעת צרה ואסור לנדור, בין ״בנדבה״ שהוא מן המובחר. ומשניהם למדנו נדר שהוא כדין היינו שנדר בעת צרה.
או במועדיכם: בגמרא (מנחות צ,ב) מפרש – אלו חובת המועד ראיה וחגיגה. דמוספין וכבשי עצרת מפורשים במקומם, ותו, הרי כאן מדבר בקרבנות יחיד. אלא עולת ראיה ושלמי חגיגה והוא הדין כל חובה. וכבר מבוארים עולת נזיר ומצורע במקומם, ועולת יולדת מרבינן מדכתיב (להלן פסוק ה׳) ״לכבש האחד״.
{לעשות ריח ניחוח: ״לעשות״ מיותר שהרי כתיב ״ועשיתם אשה וגו׳⁠ ⁠⁠״. אלא פירושו, מי שמקריב ורוצה ״לעשות״ איזה דבר שיהיה הקרבן לריח ניחוח, אזי יקריב נסכים. ומזה הטעם גוי אינו מביא בעצמו נסכים, משום שאין לרצון לו, כדאיתא בזבחים (מה,ב) ״לרצון להם״ (שמות כח,לח) – ולא לאומות העולם. והכי מבואר בהושע (ט,ד) ״לא יסכו לה׳ יין, ולא יערבו לו זבחיהם, כלחם אונים וגו׳⁠ ⁠⁠״, הרי אמר דאחר שאין הקרבן לרצון א״כ ״לא יסכו״}.
לפלא נדר – עיין מה שכתבתי פרשת אמור (כ״ב:כ״א) על לשון הפלאה זה.
ועשיתם אשה לה׳ כו׳ או במועדיכם – בספרי הובא במנחות צ׳ אוציא את חובות הבאות כו׳ ברגל ומאי נינהו עולת ראיה ושלמי חגיגה ת״ל או במועדיכם. יפלא על הגמ׳ דפירשה עולת ראיה ושלמי חגיגה, הלא גם בכבשי עצרת לא הוזכר מנחות ונסכים, וצריך גם אותם לרבות. והך ומאי נינהו עולת ראיה וש״ח הוא הוספה מהגמ׳. ועיין תוספות. ובאמת הוא כוונה מופלאה מהגמ׳ בדיוק, דכבשי עצרת ידעינין מנחות ונסכים מקרא אחר דכתיב בבהעלותך וביום שמחתכם ובמועדיכם כו׳ ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, דבשלמי צבור מיירי, וכמו דאמרו בערכין י״א מה עולה קדש קדשים אף זבחי שלמי צבור, וזה כבשי עצרת דטעון חצוצרות, ואין אומרין שירה אלא על היין, כמפורש בערכין י״א שם, וע״כ טעונין כבשי עצרת נסכים. ודו״ק. ובספרי זוטא יליף לכבשי עצרת מהקהל חקה אחת כו׳ יעו״ש.
ועשיתם אשה לה׳ – ת״ר, יכול כל העולה לאשים יהא טעון נסכים אפילו מנחה, ת״ל עולה, שלמים מניין, ת״ל זבח, תודה מניין, ת״ל או זבח.⁠1 (מנחות צ׳:)
ועשיתם אשה לה׳ וגו׳ – ת״ר, ועשיתם אשה לה׳ – כלל, לפלא נדר או בנדבה – פרט, לריח ניחח – חזר וכלל, מה הפרט מפורש שאינו מחויב ועומד אף כל שאינו מחויב ועומד, להביא ולדות קדשים ותמורתן ועולה הבאה מן המותרות ואשם שניתק לרעיה וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן.⁠2 (שם צ״א.)
אשה לה׳ עולה – ולכתוב רחמנא לפלא נדר או בנדבה ולא בעי עולה,⁠3 אי לא כתב עולה הו״א ועשיתם אשה לה׳, כלל, לפלא נדר או בנדבה – פרט, לריח ניחח – חזר וכלל, מה הפרט מפורש דבר שאינו בא על חטא אף כל דבר שאינו בא על חטא, אוציא חטאת ואשם שהן באין על חטא ואביא בכור ומעשר ופסח שאין באין על חטא, ת״ל עולה.⁠4 (שם שם)
לפלא נדר או בנדבה – מלמד שכל הבא בנדר ונדבה טעון נסכים, וכל שאינו בא בנדר ונדבה אינו טעון נסכים, להוציא בכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם.⁠5 (מנחות צ׳:)
או בנדבה – למה לי דכתב רחמנא או בנדבה, ס״ד אמינא אינו חייב בנסכים עד דמייתי נדר ונדבה, קמ״ל דהאי לחודיה והאי לחודיה נמי בעי נסכים.⁠6 (שם צ״א.)
או במועדיכם – כל הבא במועדיכם טעון נסכים, להביא עולת ראיה ושלמי חגיגה.⁠7 (שם צ׳:)
או במועדיכם – למה לי דכתב רחמנא או במועדיכם, ס״ד אמינא היכי דמייתי עולה ושלמים בנדר או עולה ושלמים בנדבה כיון דשם אחד הוא תסגי לי׳ בנסכים דחד, קמ״ל.⁠8 (שם צ״א.)
מן הבקר וגו׳ – והא מכיון שנאמר זבח מה ת״ל מן הבקר, לפי שנאמר עולה שומע אני אפילו עולת העוף במשמע, ת״ל מן הבקר או מן הצאן.⁠9 (שם צ׳:)
או מן הצאן – למה לי דכתב רחמנא או מן הצאן, ס״ד אמינא הני מילי בתרי מיני, אבל בחד מינא דבבת אחת תסגי ליה בנסכים דחד קמ״ל.⁠10 (שם צ״א.)
1. וקיי״ל בעלמא או רבויא הוא, משום דאפשר להשמיט מלה זו, משום דקיי״ל דגם שני דברים הכתובים בחבור משמעם גם בפני עצמן, כמש״כ בפ׳ משפטים בפסוק ומקלל אביו ואמו. והנה אע״פ דגם תודה בכלל זבח, וזבח כבר כתיב, בכ״ז אצטריך רבוי מיוחד לתודה, דהו״א כיון דיש יתרון לתודה שבא עמה לחם, יהא הלחם במקום נסכים, קמ״ל, ומה שאמר למעלה יכול אכילו מנחה, הכונה אפילו מנחה הבאה בפני עצמה, דאלו מנחה שעם זבח בודאי חייבת בנסכים משום זבח.
2. עולה ממותרות הוא דקיי״ל כשהפריש מעות לחטאת ולאשם ונתותרו מהם ילקח באותן המותר עולות, כמבואר לפנינו ס״פ ויקרא, ואשם שניתק לרעי׳ הוא כגון אשם שמתו בעליו או שנאבד ונתכפרו הבעלים באחר ואח״כ נמצא זה, דינו שירעה עד שיכול בו מום וימכר ויפלו דמיו לנדבת צבור.
3. ולא לכתוב לא עולה ולא זבח, דכל שבא בנדר ובנדבה היינו עולה ותודה ושלמים, ואי משום דמעולה ממעטינן מנחה מנסכים, כמשכ״ל, אך זה היה אפשר למעט ממן הבקר ומן הצאן.
4. ובאמת הענין רק בדבר שהוא חובה כמש״כ בדרשות הקודמות והסמוכות, ודרשת הכלל ופרט וכלל שבענין זה באה להמבואר בדרשה הקודמת.
5. אבל קרבנות ר״ח ורגלים אע״פ דחובה הם בכ״ז טעונים נסכים כמבואר בדרשה הבאה או במועדיכם.
6. דרשה זו והבאות אחריה מעין ענין זה מבואר בגמרא דנדרשות אליבא דר׳ יאשיה דס״ל בכ״מ בש״ס דהיכי דכתיבי שני שמות בחבור אות ו׳ הוי פירושם ביחד, ואע״פ דלא כתיב יחדיו, ומוקי לפי״ז לשונות הכתובים כאן דכתיבי השמות או או, משום דאם היה כותבם בחבור ו׳ כמו לפלא נדר ונדבה וכן בסמוך ובמועדיכם, וכן בפסוק ח׳ עולה וזבח, וכן לפלא נדר ושלמים היה משמע דחיוב נסכים בא רק כשהמינים האלה באים ביחד אבל לא כשהם מיוחדות, כדמפרש. וע״ד זה יתפרשו כל הדרשות הבאות בענין וסגנון דרשה זו.
7. הנה בשאר קרבנות חובה שביו״ט, כגון מוספין וחובות היום אע״פ שהם חובה בכ״ז חייבים העולה ושלמים שלהם בנסכים, כי כן מבואר בגופייהו בפ׳ פינחס, והספק הוא רק בעולת ראיה ושלמי חגיגה שאינם חובת הרגל אלא עולת ראיה הוא חובה ללא יראו פני ריקם וחגיגה לשלמים ומוספים, ולכן מרבה מהלשון או במועדיכם שמיותר הוא, כיון דבענינא דמועדים כתיב נסכים, ודריש כל הבא במועדיכם טעון נסכים, ואפילו עולות ראיה ושלמי חגיגה.
8. ואו רבויא הוא, ונראה דהוא הדין דהיה יכול לדון זה מהא דכיון דחזינן דקרבנות מועדים חייבים בנסכים, והם אינם באים לא נדר ולא נדבה, אלמא דחיוב נסכים תלוי בגוף הקרבן ואינו תלוי בשמו הכללי, וא״כ גם אם הביא עולה ושלמים בנדר או עולה ושלמים בנדבה חייבים בנסכים כ״א בפני עצמן, כיון דבפרט שני קרבנות הן.
9. ר״ל דעולת העוף א״צ נסכים. ודעת חד מ״ד בגמרא דא״צ לזה אחרי דכתיב זבח, ועוף אינו בכלל שם זבח, וס״ל דאצטריך מן הבקר או מן הצאן להורות דעולה באה או מן הבקר או מן הצאן, דהו״א כיון דכתיב (ר״פ ויקרא) אדם כי יקריב מכם קרבן מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן דצריך שניהם יחדיו, קמ״ל. ועיין לפנינו בפ׳ ויקרא שם דרשה אחרת לזה.
10. עיין מש״כ לעיל אות ח׳ וצרף לכאן.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ד) וְהִקְרִ֛יב הַמַּקְרִ֥יב קׇרְבָּנ֖וֹ לַֽיהֹוָ֑הי״י֑ מִנְחָה֙ סֹ֣לֶת עִשָּׂר֔וֹן בָּל֕וּל בִּרְבִעִ֥ית הַהִ֖ין שָֽׁמֶן׃
then he who offers his offering shall offer to Hashem a meal offering of a tenth part of an ephah of fine flour mixed with the fourth part of a hin of oil.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהעודהכל
והקריב המקריב – אין לי אלא איש אשה מנין? תלמוד לומר: והקריב המקריב מכל מקום. והקריב המקריב [קרבנו] רבי נתן אומר זה בנה אב לכל המתנדב במנחה שלא יפחות מעשרון. ולוג שמן ויין לנסך רביעית ההין שמן לבילה ויין לנסך.
והקריב המקריב קרבנו לה׳ – הרי מי שאמר הרי מנחה ולא פירש מניין שיביאנה בלולה אמרת ונפש כי תקריב קרבן מנחה לי״י סלת יהיה קרבנו (ויקרא ב׳:א׳). פפייס איש אונן היה מקיימה מכאן והקריב המקריב קרבנו לה׳ מנחה סלת עשרון בלול.
וִיקָרֵיב דִּמְקָרֵיב קוּרְבְּנֵיהּ קֳדָם יְיָ מִנְחָתָא סוּלְתָּא עֶשְׂרוֹנָא דְּפִיל בְּרַבְעוּת הִינָא מִשְׁחָא.
let him who offers his oblation before the Lord bring for a mincha a tenth of flour sprinkled with the fourth of a hina of oil.
וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַה׳ מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן
וִיקָרֵיב דִּמְקָרֵיב קוּרְבָּנֵיהּ קֳדָם ה׳ מִנְחָתָא סוּלְתָּא עֶסְרוֹנָא דְּפִיל (ח״נ: דְּפִילָא) בְּרַבְעוּת הִינָא מִשְׁחָא
בלול – העשרון או המנחה
›בד״כ תרגום בלול הוא בלשון זכר, ״דפיל״, כמו ״וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית״ (שמות כט, מ) ״וְעֶסְרוֹנָא סוּלְתָּא דְּפִיל בִּמְשַׁח כָּתִישָׁא״ וכן בפסוקנו עפ״י רוב כתבי היד. לעומת זאת תרגום ״בלולה״ בלשון נקבה – ״דפילא״. השווה ״בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן שְׁלִשִׁית הַהִין״ (במדבר טו ז) ״דְּפִילָא בִּמְשַׁח תַּלְתוּת הִינָא״. לכן ביכר ״מרפא לשון״ את גירסת ״מִנְחָתָא סוּלְתָּא עֶסְרוֹנָא דְּפִיל״.⁠1 אבל יא״ר כתב שנוסח התרגום ״דְּפִילָא״ בלשון נקבה, כי ״בלול״ מוסב על המנחה ולא על סולת עשרון, וממילא נכון לתרגמה בלשון נקבה,⁠2 וכן להלן ״מִנְחָה סֹלֶת שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן חֲצִי הַהִין״ (פס׳ ט) ״דְּפִילָא בִּמְשַׁח פַּלְגוּת הִינָא״. אולם פיסוק הטעמים מוכיח לכאורה כמרפא לשון כמבואר בהערה.
על המשמעויות השונות של שורש בל״ל עיין בפס׳ ״כִּי שָׁם בָּלַל ה׳ שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ״ (בראשית יא, ט) ״אֲרֵי תַמָּן בַּלְבֵּל ה׳ לִישָׁן כָּל אַרְעָא״.
1. מרפא לשון: ״ואין לתרגמו דפילא, שלא יהיו התנועות ב׳ כנגד ב׳ וא׳ יוצאת זנב״. מליצתו מכוונת ללשון המשנה בכלאים: ״הנוטע שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, הרי זה כרם״ (פ״ד, ו) – כלומר צורת כרם היא כאשר ארבעה עצים נטועים כריבוע, והחמישי יוצא לשוליים. בחלק השני של פסוקנו יש שלוש צלעות הבאות לידי ביטוי בטעמים מפסיקים על המילים ׳עשרון׳, ׳בלול׳, ׳שמן׳: מִנְחָה֙ סֹ֣לֶת עִשָּׂר֔וֹן בָּל֕וּל בִּרְבִעִ֥ית הַהִ֖ין שָֽׁמֶן. בהתאם לטעמים גם בתאג׳ מסומנת הפסקה אחר המילים: מִנְחָתָא סוּלְתָּא עֶסְרוֹנָא, דְּפִיל, בְּרַבְעוּת הִינָא מִשְׁחָא. והנה, הצלע הראשונה מורכבת כולה ממילים המסתיימות בתנועה גדולה – קמ״ץ. ״מִנְחָתָא סוּלְתָּא עֶסְרוֹנָא״. כך גם הצלע השלישית ״הִינָא מִשְׁחָא״. אילו התרגום למילה ״בלול״ היה גם הוא בתנועה גדולה ״דְּפִילָא״ – הרי שהיה לנו כאן פסוק הבנוי ככרם, שכל הצלעות בו שוות בתנועתן – ״התנועות ב׳ כנגד ב׳ וא׳ יוצאת זנב״. אך התרגום הנכון הוא ״דְּפִיל״, כדי שלא יהיו התנועות כך. (״ואחד יוצא זנב״ – המילה ״דפילא״ שהיא צלע בעלת מילה אחת בלבד). האיר עיני בהערה זו ידידי הרב יצחק ביסמוט הי״ו.
2. בדומה לדבריו הבחין הנצי״ב בין פסוקנו ופס׳ ט׳ העוסקים בכבש ובבן בקר ונזכר בהם ״בלול״ בלשון זכר לבין פס׳ ו׳ המדבר באיל ושם נאמר ״בלולה בשמן״ – לשון נקבה: ״בלולה בשמן. ולא כתיב בלול כמו בכבש ובן בקר, והיינו משום דכתיב כאן תעשה, דמי שקונה מן הגזבר והיא נעשית ביד הכהן, אין הבעלים יודעים מאומה כי אם שקונה עשרון סולת בלול בשמן, מה שאין כן בעת שהוא עושה, הרי צריך לדעת לעשות לשם מנחה, והיא כתובה בלשון נקבה בכל מקום, וכן בפרשת פינחס אצל תעשו כתיב בלולה״ (״העמק דבר״ לפס׳ ו).
כלומר כאשר הבלילה מתייחסת לעשיה היא נאמרת בלשון נקבה. אך דבריו צ״ע כי בפרשת פנחס מרובים הפסוקים בהם נאמר בלולה בלשון נקבה, גם ללא הזכרת עשיה בפסוק, כמו למשל: ״וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין״ (במדבר כח, ב).
ויקרב מן דמקרב קרבניה קדם י״י מנחה עשרון מכלתה סלת פילה ברביעית הינה משחא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עשרון מכלתה סלת פילה ברביעית הינה משח״) גם נוסח חילופי: ״עשרון פילה במשח כתש רבעית הינה״.
ויקרב גברא דמקרב קורבניה קדם י״י מנחתא סמידא עשרונא פתיכא ברבעות הינא משח זיתא.
let the man who offers his oblation before the Lord bring a mincha of a tenth of flour mingled with the fourth of a hina of olive oil;
(ד-ה)

רמז תשמו

וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי יוֹסִי, שָׁמַעְתִּי שֶׁהַבְּעָלִים מְפַגְּלִין, אָמַר רָבָא מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי יוֹסִי, דִּכְתִיב ״וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב״.
וְהִקְרִיב – אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, אִשָּׁה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב״ מִכָּל מָקוֹם. וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: זֶה בִּנְיַן אָב כָּל הַמִּתְנַדֵּב בִּמְנָחוֹת שֶׁלֹּא יִפְחֹת מֵעִשָּׂרוֹן, וְלוֹג שֶׁמֶן.
וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב – הֲרֵי מִי שֶׁאָמַר הֲרֵי עָלַי מִנְחָה וְלֹא פֵּרֵשׁ, מִנַּיִן שֶׁיְּבִיאֶנָּה בְּלוּלָה, אָמַרְתָּ (ויקרא ב׳:א׳) ״וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב״ וְגוֹ׳. רַבִּי פַּפְּיָיס אִישׁ אוֹנֵן הָיָה מְקַיְּמָהּ מִכָּאן, וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב.
וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין – שֶׁמֶן לְבִילָה, וְיַיִן לַנֶּסֶךְ.
אָמַר שְׁמוּאֵל, הַמִּתְנַדֵּב יַיִן, מְזַלְּפוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ״, וְהָא קָא מְכַבֶּה, כִּבּוּי בְּמִקְּצָת לֹא שְׁמֵיהּ כִּבּוּי. וְהָא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רָבָּה בַּר אַבוּהָ, הַמּוֹרִיד גַּחֶלֶת מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וּמְכַבֶּה חַיָּב, בְּשֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא הִיא. וְאִי בָּעִית אֵימָא כִּבּוּי דְּמִצְוָה שָׁאנִי. וְהָא תָּנֵי דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, כֵּיוָן שֶׁנָּתְנָה תּוֹרָה רְשׁוּת לִתְרֹם יָכוֹל יְכַבֶּה וְיִתְרֹם, אָמַרְתָּ ״לֹא תִכְבֶּה״ שָׁאנִי הָתָם אֶפְשָׁר דְיָתִיב וְנָטַר. תָּא שְׁמַע יַיִן לְרַבִּי עֲקִיבָא לַסְּפָלִים, שֶׁמֶן לְדִבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן לָאִשִּׁים. וְעוֹד תַּנְיָא: וְיַיִן לַנֶּסֶךְ לַסְּפָלִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לָאִשִּׁים, אָמַרְתָּ ״לֹא תִכְבֶּה״, לֹא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי יְהוּדָה, הָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, לְמֵימַר דִּשְׁמוּאֵל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, וְהָא אָמַר שְׁמוּאֵל מְכַבִּין גַּחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת, אֲבָל לֹא גַּחֶלֶת שֶׁל עֵץ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁלֹּא (הֻזְקְקוּ) [יִזוֹקוּ] בָּהּ רַבִּים, הָא גַּחֶלֶת שֶׁל עֵץ אָסוּר (וְאִי בָּעִית אֵימָא) [וְאִי סַלְקָא דַּעְתָּךְ] כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ אֲפִלּוּ גַּחֶלֶת שֶׁל עֵץ נַמִּי, בְּדָבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּן סָבַר לָהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, בִּמְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה.
תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח – לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (לעיל פסוק ג) ״וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה׳ עֹלָה אוֹ זֶבַח״, שֶׁאִם אָמַר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים, שׁוֹמֵעַ אֲנִי יָבִיא נֶסֶךְ אֶחָד לִשְׁנֵיהֶם, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח״, מַגִּיד שֶׁמֵּבִיא לְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּלְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אַבָּא חָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לָמָּה נֶאֱמַר תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָבַח, שֶׁהָיָה בַּדִּין וּמַה אִם בְּמָקוֹם שֶׁשָּׁוֶה מַעֲשֵׂה שׁוֹר עוֹלָה לְמַעֲשֵׂה כֶּבֶשׂ עוֹלָה, לֹא שָׁוֶה לוֹ בִּנְסָכִים, מָקוֹם שֶׁלֹּא שָׁוֶה מַעֲשֵׂה כֶּבֶשׂ עוֹלָה לְמַעֲשֵׂה כֶּבֶשׂ שְׁלָמִים, אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יִשְׁוֶה לוֹ בִּנְסָכִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח״, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁוֶה מַעֲשֵׂה כֶּבֶשׂ עוֹלָה לְמַעֲשֵׂה כֶּבֶשׂ שְׁלָמִים, שֶׁיִּשְׁוֶה לוֹ בִּנְסָכִים.
כְּתִיב (ויקרא י״ד:י׳) ״וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים סֹלֶת מִנְחָה״, בְּמִנְחָה הַבָּאָה עִם הַזֶּבַח הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּמִנְחָה הַבָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה״, הֱוֵי אוֹמֵר בְּמִנְחָה הַבָּאָה עִם הַזֶּבַח הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וַעֲדַיִן אֵינִי יוֹדֵעַ אִם טְעוּנָה נְסָכִים אִם לָאו, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח״, עֹלָה, זוֹ עוֹלַת מְצֹרָע, זָבַח זֶה חַטַּאת מְצֹרָע. אוֹ לַזָּבַח זֶה אָשָׁם מְצֹרָע. וְתֵיפוּק לֵיהּ תַּרְוַיְיהוּ מִזֶּבַח, דְּאָמַר מַר חַטָּאת וְאָשָׁם מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (לעיל ו׳:י״ח) ״זֶבַח״, הַנֵּי מִלֵּי הֵיכָא דְתַּרְוַיְיהוּ כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, אֲבָל הֵיכָא דְּאָשָׁם לְהַכְשִׁיר, וְחַטָּאת לְכַפֵּר בָּעֵי תְּרֵי קְרָאֵי. זָבַח זֶה חַטַּאת מְצֹרָע, וְאֵימָא זֶה חַטָּאת וְאָשָׁם דְּנָזִיר, לֹא סַלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא, (לעיל ו׳:ט״ו) ״וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם״ בְּעוֹלָתוֹ וּשְׁלָמָיו הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֲפִלּוּ חַטָּאת, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם, יז) ״וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים״, אַיִל בַּכְּלָל הָיָה, וְלָמָּה יָצָא לְהַקִּישׁ אֵלָיו, מָה אַיִל מְיֻחָד בָּא בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה, אַף כָּל בָּא בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה. עֹלָה זֶה עוֹלַת מְצֹרָע, וְאֵימָא זוֹ עוֹלַת יוֹלֶדֶת, אָמַר אַבַּיֵּי, עוֹלַת יוֹלֶדֶת מִסֵּיפָא דִּקְרָא נַפְקָא, דְּתַנְיָא רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: לַכֶּבֶשׂ, זֶה עוֹלַת יוֹלֶדֶת. הָאֶחָד, זֶה אֶחָד עָשָׂר שֶׁל מַעֲשֵׂר, שֶׁלֹּא מָצִינוּ בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שֶׁיִּהְיֶה טָפֵל חָמוּר מִן הָעִקָּר. רָבָא אָמַר: אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ שְׁלֹשָׁה רִבּוּיִים, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה מְצֹרָע.
פַיֻקַרִּבֻּ צַאחִבֻּ דַ׳לִךַּ אַלּקֻרבַּאןִ לִלָּהִ מַעַהֻ מִןַ אלבִּרִּ עֻשׁרֻ סַמִידֵ מַלתֻותַּא בִּרִבּעִ קִסטִ דֻהןֵ
אזי שיקרב בעליו של אותו הקרבן, אל ה׳ עמו, מן הדגנים ועשרון1 סולת המעורב עם רבע ליטר שמן.
1. (2.484 ק״ג)
והקריב המקריב וגו׳ – תקריבו נסכים ומנחה לכל בהמה, המנחה כליל, והשמן נבלל בתוכה, והיין לספלים, כמות ששנינו במסכת סוכה (בבלי סוכה מ״ח.).
[מחלוקת ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא אם קרבו נסכים במדבר אם לא קרבו. מר דריש: מושבותיכם (במדבר ט״ו:ב׳), מר דריש: נותן לכם (במדבר ט״ו:ב׳), ומפורשת במסכת זבחים.⁠א]⁠ב
א. בכ״י לייפציג 1: ״ בזבחים מסכת״.
ב. ביאור זה (שנמשך בפסוק ה׳) מופיע בכ״י לייפציג 1 כתוספת של ר׳ שמעיה מפי רש״י (״ר׳ כ׳כ׳ר׳ש׳.⁠״).
והקריב המקריב THEN SHALL HE THAT OFFERS [HIS OFFERING BRING A MEAL OFFERING etc.] – i.e. you shall offer a drink-offering and a meal-offering for each and every animal: the meal-offering to be entirely burnt, and the oil be mingled with it, and the wine to be put into the basins from which it was poured upon the altar (but see Tosafot on Sukkah 48a), as we have learned in Treatise Sukkah 48a.
פס׳: והקריב המקריב – אין לי אלא איש אשה מנין ת״ל המקריב מכל מקום. קרבנו לה׳ מנחה סלת עשרון בלול ברביעית ההין שמן. רבי נתן אומר בנין אב 1לכל המתנדב מנחה שלא יפחות מעשרון:
1. לכל המתנדב מנחה בלא קרבן שלא יפחות מעשרון ולוג שמן כצ״ל:
(ד-ה) מנחת סלת עשרון – לאחד מן הצאן, שה, כבשים או עזים. וכן פירש בסוף: לכבש האחד.
(4-5) A MEAL-OFFERING OF…FINE FLOUR. A tenth of an ephah for each one of the flock.⁠1
the he-lambs, or the kids.⁠2 Scripture similarly states later, for each lamb.⁠3
1. Mentioned in the previous verse.
2. This comment as it stands appears very difficult. First of all, what is Ibn Ezra adding to the Scriptural text, which reads: for each of the he-lambs, or of the kids? Furthermore, Ibn Ezra goes on to say, "Scripture similarly states at the end, for each lamb.⁠" We do not find the phrase for each lamb in any of the following verses. Filwarg suggests that the heading verse 11 is an error and should be eliminated and that our note is a continuation of the previous one. It should read as follows: [(4).] A MEAL-OFFERING OF…FINE FLOUR. A tenth of an ephah for each one of the flock, (that is) he-lambs or kids. Scripture similarly states at the end (of the verse), for each lamb (v. 5). See note 15.
3. We thus see that the term flock refers to lambs (and by extension also to kids).
והקריב המקריב – ר׳ נתן אומר זה בנין אב לכל המתנדב במנחה שלא יפחות מעשרון ולוג שמן.
והקריב המקריב, "the one presenting the offering shall present it;⁠" Rabbi Natan understands this verse as an introductory formula applicable to all such situations, something known in Talmudic parlance as binyan av. It teaches that no one offering a gift offering may use less than the quantities and ingredients listed in this verse. (Sifri)
והקריב את קרבנו מנחה לה׳ – תימא מה ראה הכתוב לתלות נסכים בביאת הארץ והלא מ׳ שנה שהיו ישראל במדבר לא נמנעו מלהקריב זבחים ועולות ונסכי תמידין ושלמי צבור שבאים חובה ליום שאין קרבן בלא ניסוך. וא״ת לא היה להם יין במדבר הרי שנינו בספרי שתגרי אומות העולם מוכרין להם צדה ויין כי עדיין לא נאסר להם יין עד שגזר פנחס ואפי׳ תאמ׳ נהגו בו איסור א״א שלא הוציאו יין לנסכים. מה זה תימא הלא מחלוקת הוא בשחיטת קדשים בין רי״ש ור״ע. מר סבר קרבי נסכים במדבר. ומר סבר לא קרבי. וביחיד קא מיפלגי. אבל קרבנות צבור דברי הכל נסכים כתיב בהו ותלה הכתוב נסכים בביאת הארץ למר לבמה גדולה ולמר לבמה קטנה שלא נהגה במדבר.
סולת עשרון בלול ברביעית ההין – תימא למה אין הפסוק משוה כאן לשיעור השמן שלפי מה שצריך לעשרון סולת רביעי׳ ההין שמן הטעם עשרון סולת צריך רביעית ההין להבלל בו א״כ לפי זה צריך לנסכי איל שהם שני עשרוני׳ חצי ההין שמן ולנסכי פר שהן ג׳ עשרונים הין פחות רביע ולא הי׳ כן אלא לאיל שלישית ההין ולפר חצי ההין ואפשר שאע״פ שעשרון צריך רביעית אין צריך בהרבה הקמח לעולה (אלא?) שמן לפי החשבון:
סולת עשרון בלול ברביעית ההין, "a tenth eyfah fine flour mixed with a quarter hin of oil.⁠" It is peculiar that our verse gives us a relationship between the amount of oil needed to mix with the amount of flour that does not correspond to standard relationships we find elsewhere. If the example described here were a standard example, why would we find that in the case of the libations accompanying offerings consisting of varying sizes of four-legged animals the libations brought with an offering consisting of a ram where two tenths of an eyfah of flour are used instead of half a hin of oil only a third of a hin is required; similarly when the libation of an offering consisting of a bull is described the Torah decrees three tenths of an eyfah of flour to be mixed with only half a hin of oil? Perhaps, although in order to mix the flour thoroughly with oil, in the example mentioned in our verse a quarter of a hin of oil is required, when the quantity of flour is greater, the need to increase the proportionate amount of oil decreases gradually.
סלת עשרון בלול ברביעית ההין שמן – הקשה הרא״ש למה אין הפסוק משוה מדותיו לשיעור השמן, שלפי מה שצוה לעשרן סלת רביעית ההין שמן והוא הטעם עשרון סלת צריך רביעית ההין להכלל בו, א״כ לפי זה היה ראוי לנסכי איל שהם שני עשרונים, חצי ההין שמן, ולנסכי פר שהוא ג׳ עשרונים הין פחות רביע, ואינו כך אלא לאיל שלישית ההין ולפיר חצי ההין. ואפשר אע״פ שעשרון צריך רביעית ההין, אין צריך בהרבות הקמח לעולם שמן לפי החשבון.
(ד-ה) והקריב המקריב קרבנו וגו׳ – לימד שלכבש האחד, היה שיהיה עולה או זבח, תהיה המנחה עשרון אחד סולת שיהיה בלול ברביעית ההין שמן שהן שלושה לוגין, ויהיה שם יין לנסך רביעית ההין גם כן. ויתבאר במה שיבוא איך יהיה ענין הניסוך הזה. וכן אם היו הקרבים כבשים רבים, תהיה מנחת כל אחד מהם ככה, כמו שאמר אחר זה: ׳כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם׳ (פסוק יב).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

והקריב המקריב תקריבו נסכי׳ ומנחה לכל בהמה וכו׳. פי׳ אין והקריב המקריב דומיא דועשיתם אשה לי״י שיהיה פירושו כשיעלה בלבבכם להקריב מנחה סלת וגומ׳ רק הוא צווי ופירושו כשתבאו שם ותעלה על לבבכם לעשות אשה לי״י לריח ניחח לפלא בנדר או בנדבה או לעשות חובת מועדיכ׳ תקריבו באותן הקרבנו׳ מנחת ונסכי׳ לכל בהמה כפי מה שהוא סלת למנחה עשרון אחד לכבש ושני עשרוני׳ לאיל וג׳ עשרונים לפר בלולה בשמן רביעית ההין לכבש ושלישי׳ ההין לאיל וחצי ההין לפר ויין לנסך רביעי׳ ההין לכבש ושלישית ההין לאיל וחצי ההין לפר ופירש הלכותיהן ואמר שתהיה המנחה כליל שאין הכהני׳ אוכלין ממנה כשאר המנחות הכתובות בויקרא אלא כולה כליל לגבוה בין מנחת העולה בין מנחת השלמים והשמן נבלל בתוכה ואינו בא בפני עצמו והיין ניתן לספלים כמו ששנינו במסכ׳ סוכה בפ׳ לולב וערבה ושני ספלים של כסף היו שם ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין אחד מעובה ואחד מידק כדי שיהיה שניהם כלים בבת אחת מערבי של מים ומזרחי של יין ופרש״י ז״ל כמין שני חוטמין דקי׳ חוטם אחד בכל ספל ונקב אחד בחוטמו והכהן היה מערה היין והמים בפי הספלים והנסכים מקלחין ויורדין דרך חוטמן על גג המזבח ובמזבח היה נקב שבו המים והיין יורדין לשיתין של מזבח שהיו חלולין ועמוקין מאד אחד מעובה וא׳ מידק פי׳ אחד מן הנקבים מעובה והוא אותו של יין ואחד דק והוא אותו של מים כדי שיהיו שניה׳ כלים בבת אחת שהמים ממהרין לצאת ולפיכך צריך שיהא הנקב שלו דק וחזר ואומ׳ תקריבו נסכים ומנחה לשון רבים מפני שפתח תחלה ועשיתם אשה לי״י לשון רבי׳ וצריך לסיים תקריבו לשון רבים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

תקריבו מנחה ונסכים. פירוש, שאין ״והקריב המקריב״ ענין בפני עצמו, ורצה לומר כשירצה המקריב להקריב מנחה, כמו ״ועשיתם אשה״ הכתוב לפניו (פסוק ג), זה אינו, רק אדלעיל קאי, שאם יעשו עולה או זבח או במועדיכם – תקריבו לכל בהמה מנחה ונסכים, ולקבוע חובה אתא לכל המקריב זבח. ומפני שהכתוב קאי למעלה אקרא של ״ועשיתם עולה״, שהוא נזכר בלשון רבים, כתב נמי בלשון רבים ׳תקריבו מנחה ונסכים׳, ולא כתב בלשון יחיד ׳יקריב מנחה ונסכים׳ (כ״ה ברא״ם):
והיין לספלים. ספל היה בראש המזבח שבו היה מנסך היין (סוכה מח ע״ב), ונקב היה בספל, ויורד היין דרך נקב המזבח אל תחת המזבח, לנקבים שהם לתחת המזבח עמוקים מאד. ולא היה מנסך היין על האש (רש״י פסוק י):
הַמַּקְרִיב: המ״ם דגושה. [הַמַּקְרִיב].
בלול בִרְבִעִית: בהעתק הללי ובירושלמי יש חילוף במלה זו במל׳ וחס׳, וכן במלת רביעית שבסמוך. ובספרי׳ שלנו הראשון כתוב בִרְבִעִית, וכן מסו׳ עליו ל׳ חס׳ יו״ד קדמ׳ ומל׳ יו״ד תניינא. והשני כתיב רְבִיעִית מל׳ דמל׳, ומסו׳ עליו ל׳ מל׳ בתורה. וכל שאר אורית׳ כתי׳ רביעת מל׳ יו״ד קדמא׳ וחס׳ יו״ד תניינא, וכ״כ הרמ״ה ז״ל. והכי מוכח ממסרה דסוף יחזקאל, ע״ש. [ברבעית].
תקריבו נסכים ומנחה לכל בהמה. ר״ל אע״פ שאמרתי לעיל ועשיתם אשה וגו׳ וזה אינו חובה כדפרישית לעיל, מ״מ אם תקריבו נדר או נדבה או חובת מועדיכם חובה עליכם שתקריבו עליהם נסכים ומנחה:
והשמן נבלל. פירוש שאין הכהנים אוכלין ממנה כשאר מנחות הכתובות בויקרא, אלא כולה כליל, והשמן נבלל בתוכה ואינו בא בפני עצמו:
והיין לספלים. פי׳ שני ספלים של כסף היו שם על המזבח ומנוקבים, והכהן היה מערה היין והמים בפי הספלים והנסכים מקלחין ויורדין על גב המזבח, ובמזבח היה נקב שבו המים והיין יורדין לשיתין של מזבח שהיו חלולין ועמוקין מאוד:
You should present libations and a meal-offering for each animal. Meaning that even though I said above that the verse "when you make a fire-offering…" was not referring to an obligation; nonetheless if you offer a pledge or a donation or an obligatory-offering on your holidays, you are obliged to offer libations and a meal-offerings with them.
With the oil absorbed. Meaning that the kohanim do not eat from it like the other meal-offerings mentioned in Vayikra. Rather it is completely consumed and the oil is absorbed in it, instead of being brought separately.
And the wine [is poured] into the bowls. There were two perforated silver bowls on the altar. The kohein would pour the wine and the water in the mouths of these bowls and the libations would flow down onto the top of the altar. On the altar there was a hole through which the water and wine would go down to the foundations of the altar which were hollow and extremely deep.
והקריב וגו׳ – טעם שהגביל ה׳ בנסכים ובשמן המנחה רביעית שמן לעשרון שהם ג׳ לוגין, וכמו כן רביעית יין לנסך, ובב׳ עשרונים יצו ה׳ שלישית ההין שמן ושלישית ההין יין שהם ד׳ לוגין ובג׳ עשרונים חצי ההין שמן וחצי ההין יין שהוא ששה לוגין שעולה כפי החשבון ב׳ לוגין לעשרון בין במנחת ב׳ עשרונים בין במנחת ג׳ עשרונים, ולמה במנחת עשרון הצריך ה׳ ג׳ לוגין, על דרך מה שכתוב במשנה במנחות (קז.) וכתבו רמב״ם בפרק י״ז מהלכות מעשה הקרבנות וזה לשונו מתנדב או נודר אדם יין בפני עצמו ואין מתנדבין לוג יין ולא ב׳ לוגין שאין בנסכים לא לוג ולא שנים עד כאן. והוא טעם הכתוב שלא נתן לעשרון ב׳ לוגין הגם שהספיק בשני עשרונים שלישית ההין שהם ד׳ לוגין להעירך שאין קרבן מהיין מב׳ לוגין.
ואם תאמר יוצדקו הדברים לגבי היין אבל השמן שגם הוא מצינו שבא לבדו בנדבה שאמר ר׳ טרפון (זבחים צא) מתנדב אדם שמן, ונחלקו רבותינו במנחות (שם) מהם אמרו שלא יפחות מג׳ לוגין ומהם אמרו מתנדב אפילו לוג מטעם דון מינה ואוקי באתרה אם כן בשלמא למאן דאמר לא יפחות מג׳ לוגין הוא הטעם שהצריך ה׳ ג׳ לוגין בעשרון, אלא למאן דאמר אפילו לוג למה לא עשה כפי החשבון, יש לומר שהשוה ה׳ מדות שמן ומדות יין בקרבניהם כדין ב׳ וג׳ עשרונים.
והקריב המקריב קרבנו, When the person offering his sacrifice is about to do so, etc. An examination of the relative amounts of oil which are to be part of the meal-offerings appears at first glance to be proportional to the amounts of solids used in those offerings, i.e. the amount of flour. Similarly, the amount of wine which accompanies an animal sacrifice as a drink-offering is also proportional to the size of the animal being offered as a sacrifice. Why does the Torah make an exception to these proportions (compare verse 6) in our verse when the amount of flour used in the meal-offering is one tenth of an eyphah, i.e. a quarter hin which is equivalent to three lugin? [this is a proportionally much larger amount of oil than with other sacrifices. Ed.] Please refer to the Mishnah in Menachot 107. Maimonides writes in chapter 17 of his treatise on Maaseh Hakorbanot that "someone may voluntarily donate, or promise by means of a vow, a drink-offering to consist only out of wine, provided the minimum quantity is two lugin. He is not allowed to donate an offering consisting entirely out of oil even if the quantity is 2 lugin oil, as we do not find meal-offerings containing such a small amount of oil. One may also not donate one log or two lugin wine, however, as the drink-offerings accompanying animal offerings require larger amounts of wine than that.⁠" Thus far Maimonides on the subject. This may be the reason why in our verse the Torah is not satisfied with the person offering the meal-offering donating two lugin oil to be mixed with the tenth of the eyphah of flour although when the amount of flour in the meal-offering consists of two tenths eyphah of flour, the Torah had stated that 4 lugin oil are required. This is to teach you that a drink-offering of wine must not consist of less than two lugin of wine.
One may be tempted to argue that this reasoning is only correct concerning the amount of wine in the respective drink-offerings, seeing that according to Rabbi Tarfon (Zevachim 91) an offering consisting of oil only is acceptable even in a relatively small amount. We find a difference of opinion in the Talmud Menachot we have quoted, one sage holding that one may donate as little as one log of oil as a separate offering. According to the reasoning presented in the Talmud for this latter opinion, why did the Torah not remain consistent in its presentation of the relative amounts of oil and flour? We may have to conclude that the Torah was anxious to equalise the respective amounts of oil and wine to be used in these drink or meal-offerings respectively which accompany the animal offerings.
והקריב – אז תקריבו נסכים ומנחה לכל בהמה כמ״ש בסמוך. והנה צוה בנסכים בארץ בעשותם עולות וזבחים כי במדבר לא נתחייבו בנסכים לבד בתמיד שנאמר בו ונסך רביעית ההין יין לכבש האחד, כי שם נאמר פתח אהל מועד לפני ה׳ אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם, וכן הנשיאים בחנוכה שלהם לא הביאו נסכים, וחז״ל נחלקו בזה, מהם אומרים בא הכתוב ללמד שלא נתחייבו בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך וכו׳, ומהם אמרו שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך:
סלת עשרון בלול – השמן נבלל עם הסולת, וכלו כליל על המזבח:
והקריב המקריב וגו׳ מנחה וגו׳ – גם כאשר הקרבן עצמו הוא קרבן נדבה, המנחה הבאה עמו היא חובה. המנחה היא השלמה הכרחית של הקרבן. היא מוקטרת כליל על המזבח, כעולתו או כאימורי שלמיו.
והקריב המקריב קרבנו – מפני שאומר דבר אל בני ישראל וכל מקום שאומר בני ישראל צריך ריבוי על נשים כמ״ש ויקרא (סי׳ ח׳) לכן הוסיף מלת המקריב כל מקריב שהוא, וכבר בארתי (ויקרא סי׳ י״ג) שכ״מ שבא שם הפעולה נוסף על הפעל כמו הקריב קרבנו יש בו דרוש, ולמד ר׳ נתן שמלמדנו שזה שעור הראוי להיות קרבן והקדש ופחות מכאן לא יתנדב [ועי׳ במנחות (דף פ״ט) לרבנן למד זה מן למנחה ולוג שמן, וי״ל שר״נ יסבור כר׳ נחמיה ור״א שם, ולא ס״ל דתרתי שמעת מינה] ודייק בכולם שכתב בלולה אצל שמן ונסך אצל יין ללמד שלא ינסך השמן ולא יבלול היין:
והקריב המקריב וגו׳: הוא משלו, ולא כשאר צרכי קרבן כמו עצים ומלח שבאין משל צבור, אבל מנחות ונסכים באים משל המקריב. ועוד יבואר בזה לפנינו.
{בלול ברביעית ההין שמן: דייק הכתוב להקדים ״רביעית״ ל״שמן״, ולא כמו אינך דכתיב ״שמן״ קודם למדה. ללמדנו שאסור להוסיף, ודוקא רביעית ולא תהא בלילתו רכה יותר. ועיין מה שכתבתי לעיל (ו,יד) דהכתוב קודם בא ללמד שהוא דיקא}.
והקריב המקריב – בספרי ר׳ נתן אומר זה בנה אב לכל המתנדב במנחה שלא יפחות מעשרון ולוג שמן. הוא פלא, דמנחת נסכים כאן, ואין אדם מתנדב פחות משיעור נסכים. ובמנחות יליף ממצורע עני יעו״ש. והנראה, דדייק דכתיב המקריב יתירא, ועוד דלא כתיב והקריב לכבש, וכמו דכתב בבן בקר, לכן כוונתו עמוקה, דבמנחות דף צ״א אמר, דאם מביא פלגס, דהוא ספק איל ספק כבש מייתי ומתני, ופירשו רש״י ותוס׳ מביא נסכי איל ואומר אם איל הוא הרי נסכיו עמו, ואם כבש הוא יהיו נסכים כשיעור כבש באין חובה לו והשאר יהיו נסכי נדבה, שהרי מתנדב אדם נסכים בלא זבח, אע״ג דאין אדם מתנדב לוג אחד לנסכים, בכ״ז כי האי גונא בהדי אחריני קרבו, עכ״ד, וזה גלי לן קרא, דאע״ג דספק לו איזה מקריב, בכ״ז מביא נסכי כבש ודחין, והיינו, שנסכים שיעור עשרון ושלשה לוגין הם ודאי נסכי קרבן, ודלא כמו שכתבו, דצריך להביא נסכי איל בפני עצמן ונסכי כבש בפני עצמן ומתני, דנמצא דהנסכים אינם באים ודאי לכבש או לאיל, רק כל אחד הוי ספק, ע״ז גילה הכתוב שהוא מקריב ואינו יודע מה מקריב צריך להביא נסכים על קרבנו נסכי איל ועל המותר מתני, דנמצא שיעור נסכי כבש המה ודאי על קרבנו, רק לאיל המה בספק, היינו המותר על נסכי כבש, וזה או לאיל תעשה, או לרבות הפלגס, שאם הוא איל הוא בספק [שכל לשונות התורה המה ודאי לא ספק, וכמו דאמרו סוטה כ״ט כל טהור ודאי טהור כו׳, בכל טמא ודאי טמא], ולא כתיב ולאיל תעשה, שמדבר באופן שספק הוא אם איל. והנה הגם דאינו מתנדב אדם נסכים, בכ״ז אגב אחריני קרבו גם הנך, וזה דוקא, משום דהמותר מנסכי כבש לנסכי איל הוא עשרון סלת, שבכבש אחד ובאיל שתים, ולוג שמן, שכבש הוא שלש לוגין, ובאיל הוא ארבעה, וכיון דהמותר הוא שיעור מנחת נדבה, אע״ג דהכא לקרבן אתי לנסכים, בכ״ז קרב אגב נסכי כבש, וקרבנו אולי דריש על עשרוך ולוג הבא על תנאי, ויליף מזה, דונפש כי תקריב קרבן מנחה כוונתו על עשרון ולוג שמן. כנ״ל לפי חומר הנושא. ודו״ק.
והקריב המקריב קרבנו כו׳ – פירושו, שיכין הבעלים הסלת והשמן, אבל העובד הוא הכהן (לבד בבמה קטנה כשר בזר). ומה דכתוב בלול הוא על ההקרבה, שיקריב מנחה סלת ויקריב בלול בשמן, אבל לא הקפיד על הבלילה, שאם לא בלל גם כן כשרה, רק הסלת הנתנה בשמן היא נקראת בלולה, והוא תואר למנחה שבאה עם שמן, כמו שכתוב מנחה חרבה ובלולה, והוא מנחה הראוי׳ לבלילה, דראוי׳ לבילה בעי שתהא. ולכן באיל דכתיב תעשה מנחת סלת אם הוי כתוב שני עשרונים בלול בשמן כו׳ היה פירושו, שתעשה מנחת סלת ותעשה בלול בשמן הוי כאילו כתוב צווי שתעשה את המנחה בלולה, והוי צווי על הבלילה, והיה מעכב, ובאמת לא מעכבא, לכן כתוב מנחה כו׳ בלולה, שזה רק תואר על המנחה הבאה עם השמן הראוי׳ לבילה. וזה דיוק אמתי בפסוק. ומזה אמרו אם לא בלל כשר. והעירוני לזה רבנן בתוספות מנחות דף י״ח ע״ב ד״ה ואמר ר״ז, יעו״ש היטב.
בלול ברביעית ההין שמן – גבי איל ופר כתוב בשמן חצי ההין, וכן בכל התורה. ויתכן, דלר׳ ישמעאל, זבחים קי״א, דאינה טעונה נסכים רק בבמת צבור, ואין מחנכין את המזבח אלא בתמיד של שחר, לכן אמר בפרק שתי מדות, דז׳ מדות של לח היו במקדש, לכן כשקרב קרבן במזבח של צבור ודאי היה שם מדה של נסכי תמיד, וזה רביעית ההין שלכבש התמיד, ולזה אמר ברביעית ההין הידוע לך ויש לך מהתמיד, אבל פר ואיל הלא יתכן דאין להם עדיין מדות אלו, לכן אמר בשמן חצי ההין, עפ״י איזה מדה שיהיה או עפ״י שנתות. ולמ״ד לא בא הכתוב אלא לבמה קטנה יתכן דאמרו בגמ׳ צריד מנחות, ופרש״י קורטין יבשין, שלא הגיע שם השמן, ולכן אמרו במנחות מ״ז מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה שלא ישאר יבש, לכן כאן בכבש שהשמן מרובה שלשה לוג לעשרון, אינו צריך לבלול רק בשמן, לא במים לגבל, ועיין תוס׳ שם וברש״י ד״ה לא נצרכה אלא ליבש שבה (שם דף ז׳), וזה שאמר ברביעית ההין שמן לא לגבל במים, רק בפר ואיל כתוב בשמן חצי ההין, הא של מים אין מדה. ודו״ק בכ״ז.
ספרי פס׳ ק״ז: לכבש האחד להביא עולת יולדת כו׳ או אינו מדבר אלא באיל כשהוא אומר או לאיל תעשה מנחה הרי איל אמור כו׳. לענ״ד דצ״ל (או כוונתו) על פלגס, דסד״א לרבותו לנסכי כבש, לכן אמר הרי או לאיל אמור, והך או מרבה פלגס, כדאמר בגמ׳ מנחות דף צ״א עיי״ש, הרי דמביא עליו נסכי איל, וע״כ לרבות כבש של יולדת. ודו״ק.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמההכל
 
(ה) וְיַ֤יִן לַנֶּ֙סֶךְ֙ רְבִיעִ֣ית הַהִ֔ין תַּעֲשֶׂ֥ה עַל⁠־הָעֹלָ֖ה א֣וֹ לַזָּ֑בַח לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָֽד׃
And you shall prepare wine for the drink offering, the fourth part of a hin, with the burnt offering or for the sacrifice, for each lamb.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
תעשה על העולה או לזבח – למה נאמר. לפי שהוא אומר ועשיתם אשה לי״י עולה או זבח שאם אמר הרי עלי עולה (הרי עלי מנחה) הרי עלי שלמים שומע אני יביא נסך אחד לשנים? תלמוד לומר: יעשה על העולה או לזבח. מגיד שמביא לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו. אבא חנן אומר משם רבי אליעזר, למה נאמר לפי שהיה בדין, ומה אם במקום ששוה מעשה שור עולה למעשה כבש עולה, לא שוה לו בנסכים, מקום שלא שווה מעשה כבש עולה למעשה כבש שלמים אינו דין שלא ישוה לו בנסכים? תלמוד לומר: תעשה על העולה או לזבח מגיד הכתוב שאף על פי שלא שוה מעשה כבש עולה למעשה כבש שלמים, שווה לו בנסכים.
רבי נתן אומר: תעשה על העולה – זו עולת מצורע לזבח זו חטאתו או לזבח זו אשמו.
רבי יונתן אומר: לכבש האחד – להביא עולת יולדת שתטעון נסכים שלא שמענו לה בכל התורה כולה (או אינו מדבר אלא באיל, כשהוא אומר או לאיל תעשה מנחה הרי איל אמור, ומה תלמוד לומר: לכבש האחד, להביא את עולת יולדת שתטעון נסכים שלא שמענו לה בכל התורה כולה.
דבר אחר:) לכבש האחד – להביא אחד עשר במעשר.
ויין תקריב לנסך רביעית ההין – כמדות היין מדות השמן שלשת לוגין של עשרון.
תעשה על העולה – לפי שאמרת לפלא את שהוא בא לפלא טעון נסכים ת״ל תעשה על העולה לרבות עולת יולדת ועולת מצורע.
או לזבח זבח – פרט לפסח זבח פרט לבכור ולמעשר.
לכבש – לרבות פסח שעבר זמנו.
האחד – לרבות אחד עשר במעשר.
וְחַמְרָא לְנִסְכָּא רַבְעוּת הִינָא תַּעֲבֵיד עַל עֲלָתָא אוֹ לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא לְאִמְּרָא חַד.
And wine for a libation the fourth of a hina shall he make upon the burnt offering, or hallowed sacrifice, for one lamb:
וחמר לניסוךא רביעות הינא משח וחמר לנסוך רביעות הינא תקרבון על עלתה או לנכסת קודש⁠[י]⁠הב לאמרה חדתהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לניסוך״) גם נוסח חילופי: ״לנסוכין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לנכסת קודש⁠[י]⁠ה״) גם נוסח חילופי: ״לנכיסת קודשין״.
ג. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״חדתה״) גם נוסח חילופי: ״חדה״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חדתה״) גם נוסח חילופי: ״חתתה״.
וחמר עינבא לניסוכא רבעות הינא תעבד על עלתא או לניכסת קודשא לאימר חד.
and wine of grapes for a libation, the fourth of a hina, to be made upon the burnt offering or hallowed sacrifice for one lamb.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

וַכַ׳מרֹ לִלמַזַאגִ רֻבּעֻ קִסט תַּצנַעֻהֻ מַעַ אַלצַּעִידַתִ אַוְ מַעַ אַלדַ׳בּחִ לִלחַמַלִ אלּוַאחִדִ
ויין עבור הניסוך, רבע ליטר תעשה אותו, עם העולה או עם הזבח, לטלא האחד.
[ויין לנסך – לשֶפך, וכן: הסך – נסך, שפוך – שֶפך, ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן (בראשית ל״ה:י״ד) – שניהם שוין אלא יציקה בשמן נסיכה ביין. והיינו דמתרגמינן לצקת: לאתכא, שהצורף שופך, וכן: לא נתך ארצה (שמות ט׳:ל״ג), נתכוא כמים (איוב ג׳:כ״ד), ומסכה יינה (משלי ט׳:ב׳), ויין מסכתוב (משלי ט׳:ה׳), מזיגה היא שפיכה.]⁠ג
לכבש האחד – על כל האמור למעלה הוא מוסב: על המנחה, ועל השמן, ועל היין.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בפסוק: ״ויתכו״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בפסוק: ״מסכתי״.
ג. ביאור זה מופיע בכ״י לייפציג 1 כתוספת של ר׳ שמעיה מפי רש״י (״ר׳ כ׳כ׳ר׳ש׳.⁠״).
לכבש האחד FOR EACH LAMB – It (this phrase) refers to all that is mentioned above – to the meal-offering, and the oil and the wine (not only to the wine last mentioned; the prescribed measures of flour, oil, and wine are to accompany each lamb).
פס׳: ויין לנסך רביעית ההין – שמן לבילה ויין לניסוך.
תעשה על העולה או לזבח1מלמד שמביא לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו.
לכבש האחד – ר׳ נתן אומר 2להביא את עולת יולדת שתטען נסכים שלא שמענו בכל התורה כולה:
1. מלמד שמביא לזה בפ״ע. חסר כאן גם בספרי משובש קצת וכצ״ל ועשיתם אשה לה׳ שמענו אם אמר הרי עלי עולה הרי עלי שלמים יביא נסך א׳ לשניהם ת״ל עולה או זבח שמביא לזה בפ״ע ולזה בפ״ע. יכול אם אמר ה׳ כבשים לעולה ה׳ כבשים לשלמים יביא נסך א׳ לכולן ת״ל על העולה או לזבח לכבש האחד שמביא על כבש בפ״ע. וכן הגיה הגר״א זלה״ה:
2. להביא עולת יולדת וכו׳ שלא שמענו בכל התורה כולה. כגירסא זו הוא ג״כ בת״כ. אבל לולא דמסתפינא הייתי אומר כי ט״ס בכאן ובספרי. וצ״ל כגירסת הבבלי (מנחות צ״א:) ר׳ נתן אומר לכבש זו עולת יולדת האחד זו אחד עשר של מעשר שקרב שלמים שלא שמענו בכל התורה כולה שלא יהיה טפל חמור מן העיקר וע״ש בפירש״י ותוס׳ שפי׳ אף שמעשר גופא אינו צריך נסכים אבל האחד עשר הבא מכחו קרב שלמים וטעון נסכים וזהו שהשמענו בדברו שלא מצאנו בכל התורה טפל חמור מן העיקר אלא זה בלבד:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

תעשה על העלה – עם העולה, דוגמא: על שדה הארץ יחשב (ויקרא כ״ה:ל״א).
על העלה או לזבח – למה נאמר לפי שנאמר למעלה ועשיתם אשה עולה או זבח (במדבר ט״ו:ג׳) שומע אני שאם אמר הרי עלי עולה הרי עלי מנחה הרי עלי שלמים יביא נסך אחד לשניים תלמוד לומר: על העלה או לזבח – מגיד שמביא לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו.
על העולה או לזבח, "on either a burnt offering or an offering part of the meat of which could be consumed;⁠" why did this have to be spelled out here? We had read in verse 3: ועשיתם אשה עולה או זבח, "you are to make a fire offering or a burnt offering for the Lord;⁠" from that line we heard that if someone declares: "I undertake to present a burnt offering, I am going to present a meat offering,⁠" he declares: "I am going to present a gift offering, and "I am going to present a peace offering,⁠" [in other words, all these types of offerings. Ed] that he did not have to add more that a single libation offering with all of these offerings; this is why the Torah here had to spell out that these libation offerings must accompany each of the above mentions animal or meal offerings. (Sifri)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והיין לנסך הוא רומז אל השלמות הנקנה אל האדם המיוחד הישראלי אשר עליו אמר המשורר ברוח הקדש שלו הביאני אל בית היין (שיר השירים ב׳:ד׳) וראיות מוכיחות עליו יש שם עיין עליו. והנה עכשיו סמך לכאן הגבלת אלו השלשה ענינים והשערתם כי משומרת ובאה היא פרשה זו וראויה להיות בכאן ללמד על הגבלת חלקי האדם והשערת פעולותיהם. והנה אמר ששיעור בלילת השמן שיהי׳ לכל עשרון של סלת רביעית ההין שמן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

על כל האמור למעלה מוסב. ואינו מוסב על הנסכים בלבד כמו משמעות הכתוב, דאנסכים קאי, אבל המנחה הנזכר בכתוב משמע לכולם בשוה, רצה לומר לפר ולאיל ולכבש, דזה אינו, שהרי אין מנחת האיל והפר שוה; שמנחת איל שני עשרונים (פסוק ו), והפר שלשה עשרונים (פסוק ט), אלא ״לכבש האחד״ קאי גם כן אמנחה:
ויין לנסך – היין איננו נתון על האש, כי יהיה מכבה האש והתורה הזהירה לא תכבה, אלא שני נקבים היו במזבח יורדים עד הקרקע וגם בקרקע עצמה בעומק, קראום חז״ל שיתין, ולשם היו שופכים את היין דרך ספלים שהיו קבועים על המזבח:
על העלה – בשביל העולה:
או לזבח – או בשביל זבח השלמים:
לכבש האחד – אם הקרבן הוא כבש, וחוזר על כל האמור בפסוק שלפניו על המנחה ועל השמן ועל היין:
ויין לנסך – ״נסך״ לעולם אין פירושו ״לשפוך החוצה לאיבוד״; אלא כוונת ה״מנסך״ היא תמיד להביא את המשקה למקום מסוים. מכאן המשמעות: לצקת מתכת נוזלית לתוך תבנית (ראה ישעיה מ, יט), או: ליצוק שמן משחה על הראש, שמכאן מתקבל ״נסיך״, משיח, בן משפחת המלוכה.
הנסכים קרבים באופן זה: יוצקים את היין לתוך קערה המחוברת לראש המזבח בקרן דרומית מערבית, ומשם הוא מקלח ויורד דרך נקב אל מעמקי יסוד המזבח (״שיתין״ – סוכה מח:, עיין לחם משנה הלכות מעשה הקרבנות ב, א).
ויין לנסך וגו׳ – יין אינו מושא נוסף של ״והקריב״ שבפסוק הקודם, אלא הוא המושא של ״תעשה״ (בהמשך הפסוק), המהווה מצווה נפרדת. מכאן, שהיין אינו מצטרף לרעיון אחד עם הסולת והשמן, אלא מייצג רעיון בפני עצמו. כך גם ההלכה: ״הסולת והשמן אין מעכבין את היין ולא היין מעכבן״ (מנחות מד:).
על העלה או לזבח – הרעיון המיוצג ביין מצטרף לעולה (״על העולה״), אך הוא מתוסף לזבח (״לזבח״) (עיין פירוש לקמן פסוק טז).
תעשה על העולה או לזבח – זה מיותר לגמרי, ופי׳ חז״ל שיש לטעות שמ״ש ועשיתם אשה עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה הוא מאמר מקביל, אם העולה בנדר והזבח בנדבה אז צריך נסך מיוחד לכ״א אבל אם שניהם בנדר או שניהם בנדבה די בנסך אחד דשם נדר חד הוא, לכן חזר ואמר על העולה או לזבח שפה לא הזכיר נדר ונדבה ללמד שכ״א צריך נסך מיוחד אף ששניהם בנדר, והגמ׳ מנחות (דף צ״א) למד זה במלת או, והספרי לא דריש מלת או שכתוב בפרשה זו ולמד ממ״ש שנית על העולה או לזבח. ואבא חנן אומר שבא ללמד לבל נטעה להבדיל בין עולה ובין שלמים בשעור הנסכים כמו שיש הבדל בין שור ואיל וכבש אף שמעשיהם שוה:
תעשה על העולה או לזבח – כבר כתבנו שזה מיותר, וגם למה אמר על העולה בשמוש מלת על, או לזבח בשמוש הלמ״ד, וכבר הנחנו יסוד מוסד (ויקרא סי׳ שצ״א) שיש הבדל בין שמוש מלת על ובין שמוש הלמ״ד, שהלמ״ד מורה החלוקה ומלת על מורה הצירוף, שאם ירצה לאמר לכל אחד ואחד יאמר בלמ״ד וארבעה פנים לאחד שני העומר לאחד פי׳ לכל אחד, אבל מלת על מציין הכל ביחד, והקרבתם על הלחם והקריב על בן הבקר, וכמ״ש עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד, וכן במ״ש על העולה או לזבח שפי׳ על עולה אחת ולכל זבח וזבח ביחוד, בהכרח רומז למקום א׳ שנמצא שם עולה אחת ושני מיני זבחים שונים ושכלם אינם נדר או נדבה רק חובה, וזה ימצא בקרבן מצורע שמביא עולה וחטאת ואשם, וז״ש לזבח להביא חטאת מצורע או לזבח להביא אשמו, ר״ל שהלמ״ד מורה החלוקה, וכן מלת או בא על ענינים נבדלים, ומבואר אצלי (תזריע סי׳ כג) שבא על ענין שיש בו רבותא יותר ומוסיף אף לכל זבח, וכבר הבאתי כן בהתו״ה מצורע (סי׳ מ״א) שיש דרוש זה גם בספרא שם ושם פרשתי מה שפלפלו ע״ז במנחות (דף צ״א):
על העולה או לזבח לכבש האחד – מספר האחד מיותר ונדרש תמיד כשבא על שם היחיד, בשגם שאח״כ אמר או לאיל, ואינו אומר לאיל האחד, ופי׳ חז״ל שמפני שדריש מ״ש על העולה או לזבח על קרבנות מצורע שהם שלשה כבשים, אמר שכן תעשה לעולה או לזבח לכבש האחד, ר״ל במקום שנמצא רק כבש אחד. והנה במ״ש על העולה לכבש האחד מציין עולת יולדת שאינה מביאה רק כבש אחד לעולה, ומ״ש או לזבח לכבש האחד מציין אחד עשר שבמעשר שדינו שיקרב שלמים והוא ג״כ כבש אחד שקרא לאחד עשר עשירי, ובזה מיושב ג״כ מ״ש לכבש האחד בפת״ח תחת הלמ״ד שמורה על הידוע, ובה׳ האחד ולא אמר לכבש אחד, ולכן דריש על כבש הא׳ הידוע גבי יולדת ואחד עשר שבמעשר. ומ״ש בספרים או אינו מדבר אלא באיל מחק הגר״א וגריס כגי׳ הגמרא ולפי גי׳ הספרים דרש גם מלת כבש, שגם אם לא יכתוב כבש נדע שמדבר בכבש לא באיל דהא אמר שלאיל יעשה שני עשרונים, ומ״ש שלא שמענו בכל התורה גריס זה בגמ׳ על אחד עשר שבמעשר ופרש״י שלא שמענו שיהיה הטפל חמור מן העקר כי מעשר א״צ נסכים:
לכבש האחד: ולהלן (בפסוק י״א) פירש הכתוב ״או לשה בכבשים או בעזים״, ולפי סדר הפרשה היה ראוי לכתוב בזה המקרא ׳לשה בכבשים או בעזים׳ ולהלן (פסוק י״א) גבי ״ככה יעשה לשור האחד או לאיל האחד״ (הול״ל) ׳או לשה האחד׳. ומכאן יצא דרשת חז״ל בספרי ובמנחות שם (צא,ב) ׳לרבות עולת יולדת וי״א שבמעשר׳, יעו״ש.
ולפי הפשט, נראה על פי שנתבאר בספר ויקרא פרק א׳ הבדל בין ״כשב״ ל״כבש״, ד״כשב״ הוא כל המין גדולים וקטנים, ו״כבש״ הוא קטן. וגם זה בשני אופנים, דיש ״כבשים״ בני שנה וגדולים הרבה בקומתן, כדאיתא בירושלמי (פאה פ״ז ה״ו, ובמדרש איכה) שהיו כבשי תמידים מונחים על הגמלים ורגליהם נגררים לארץ, ואין קטנותם אלא בשנים. ויש ״כבש״ דמשמעו קטנות ממש, כמו רוב כבשים בתוך שנתן. ומשום הכי כתיב בזה המקרא ״לכבש האחד״ – המיוחד, וכמו דכתיב לשון זה בתמיד (שמות כט,לט) ״את הכבש האחד״. ולהלן (פסוק י״א) פירש הכתוב דהוא הדין סתם ״כבשים״ בני שנה, ששוו במעלתן לעזים, ולענין נסכים הכל דין אחד להם.
על העולה וגו׳ – על העולה זו עולת מצורע, לזבח זה חטאת מצורע, או לזבח זה אשם מצורע, מכאן לחטאת ואשם של מצורע שטעונים נסכים.⁠1 (מנחות צ״א.)
לכבש האחד – תניא, רבי נתן אומר, לכבש זו עולת יולדת, האחד זה אחד עשר של מעשר שקרב שלמים. שלא מצינו בכל התורה שיהא טפל חמור מן העיקר.⁠2 (מנחות צ״א:)
1. הנה עיקר טעם הדבר שחטאת ואשם אינם טעונים נסכים מבואר בסוטה ט״ו א׳ דמפני שהבעלים חוטאים הם [יען שחטאת ואשם על חטא הם באים] אין מן הראוי שיהא קרבנם מהודר, והוא הטעם שמנחת חוטא באה בלא שמן ובלא לבונה. ומהאי טעמא גם חטאת נזיר אינה צריכה נסכים מפני דקיי״ל נזיר חוטא הוא שנדר בנזיר כמבואר לפנינו בפ׳ נשא בענין נזיר בפסוק וכפר עליו מאשר חטא על הנפש (ו׳ י״א), ואמר על זה כאן, דחטאת ואשם של מצורע צריכים נסכים יען שאינם באים על חטא [ואע״פ שנגעים באים על לשה״ר, אך מעון זה כבר נפטר במה שנצטרע], ולסימן ואסמכתא לדבר זה רמז פסוק זה שבו כלולים כל הקרבנות שמצורע חייב בהם, עולה חטאת ואשם.
2. מדייק ודריש למה כתיב לכבש האחד ובפסוק הסמוך או לאיל לא כתיב איל האחד, ולכן דריש דהאי לכבש האחד נסמך אדלעיל על העולה או לזבח, ומרמז שגם עולה כזו שלא באה רק כבש אחד ג״כ טעונה נסכים, ואיזו היא עולה שלא באה רק כבש אחד זו עולת יולדת, ושוב מה שאמר או לזבח לכבש האחד בא ג״כ לרמז אחד עשר שבמעשר דטעון נסכים כדתנן בבכורות ס׳ א׳ קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולי״א עשירי שלשתן מקודשין, התשיעי נאכל במומו והאחד עשר קרב שלמים וטעון נסכים, ועליו ירומז ג״כ בלשון האחד על שם שלא מצינו בכל התורה שיהיה טפל חמור מן העיקר לבד מדבר זה, כי מעשר גופיה לא בעי נסכים והאי דאתי מכחו טעון נסכים.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(ו) א֤וֹ לָאַ֙יִל֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֑ים בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן שְׁלִשִׁ֥ית הַהִֽין׃
Or for a ram, you shall prepare for a meal offering two tenth parts of an ephah of fine flour mixed with the third part of a hin of oil.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
או לאיל תעשה מנחה – בא הכתוב לחלק בין נסכי כבש לנסכי איל. שהיה בדין, בן בקר טעון נסכים ובן צאן טעון נסכים. אם למדת שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור, כך לא תחלק בין נסכי כבש לנסכי איל? תלמוד לומר: או לאיל תעשה מנחה, בא הכתוב לחלק בין נסכי כבש לנסכי איל. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר למה נאמר שהיה בדין, ומה אם במקום שריבה בנסכים לא ריבה בין עגל לשור, מקום שמיעט בנסכים אינו דין שלא נרבה בין כבש לאיל? תלמוד לומר: או לאיל תעשה מנחה. מגיד הכתוב שאף על פי שמיעט בנסכים ריבה בין כבש לאיל.
דבר אחר: או לאיל תעשה להביא איל (עולה וכו׳) [עולת כפורים].
תעשה מנחה סלת שני עשרונים – למה נאמר (להביא) שהיה בדין הואיל וכבש העומר טעון שני עשרונות ואיל עוילה טעון שני עשרונות, אם למדתי לכבש העומר שאף על פי שכפל עשרונותיו לא כפל לנסכיו [אף איל לעולה אף על פי שנכפל עשרונותיו לא יכפול נסכיו]? תלמוד לומר: לאיל תעשה מנחה.
ויין לנסך שלישית ההין – שמן לבילה ויין לניסוך.
תקריב ריח ניחוח לי״י – נחת רוח הוא לפני שאמרתי ונעשה רצוני.
או לאיל תעשה – לרבות את שהוא לא איל ולא כבש וטעון נסכי איל [אימתי הוא לא איל ולא כבש וטעון נסכי איל] מבן שנים עשר חדש ויום אחד עד בן שלשה עשר חדש. ר׳ טרפון קורהו פלגס, בן עזאי קורהו נוקד, ר׳ ישמעאל קורהו פרוגדוס.
אוֹ לְדִכְרָא תַּעֲבֵיד מִנְחָתָא סוּלְתָּא תְּרֵין עֶשְׂרוֹנִין דְּפִילָא בִמְשַׁח תַּלְתוּת הִינָא.
or for a ram he shall make a mincha of two tenths of flour sprinkled with the third of a hina of oil;
אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה סֹלֶת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן שְׁלִשִׁית הַהִין
אוֹ לְדִכְרָא תַּעֲבֵיד מִנְחָתָא סוּלְתָּא תְּרֵין עֶסְרוֹנִין דְּפִילָא בִּמְשַׁח תַּלְתוּת הִינָא
או לאיל – מילת תנאי או מקור לריבוי?
›הפרשה נוקבת במידתה של מנחת הנסכים המובאת בהקרבת הבהמות השונות וממילא לשון הפסוק ״או לאיל״ קשה, שהרי אין כאן בחירה בין אפשרויות אלא מקרים שונים והיה מתבקש לכתוב ״ואם לאיל״,⁠1 או כפסוק הבא ״וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח״. שינוי הלשון הביא את חכמים לרבות דיני פלגס ממילת ״או״, כרש״י:
או לאיל – ואם איל הוא. ורבותינו דרשו: ׳או׳ לרבות את הפלגֶס2 לנסכי איל.
בכל התורה מתורגמת המילה או כצורתה כבפסוקנו ״אוֹ לָאַיִל – אוֹ לְדִכְרָא״, וגם מילת התנאי אם מתורגמת בדרך כלל כצורתה, כגון ״אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת״ (בראשית ד ה) ״אִם תּוֹטֵיב עוּבָדָךְ״.⁠3 פעם יחידה מצינו שאונקלוס החליף ותרגם ״אם״ ב״או״ – ״הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ״ (בראשית לז, ח) ״הֲמַלְכוּ אַתְּ מְדַמֵּי לְמִמְלַךְ עֲלַנָא אוֹ שׁוּלְטַנוּ אַתְּ סְבִיר לְמִשְׁלַט בַּנָא״ עיי״ש, אך לא מצינו במקום כלשהו שמתרגם את המילה ״או״ במילה ״אם״.⁠4 אולי ניתן לומר שתרגום המילה כצורתה, למרות שמתבקש היה לתרגם ״אוֹ לָאַיִל״ ״אִם לְדִכְרָא״ כפירושו הראשון של רש״י – מהווה מקור לדרשת חז״ל ׳או׳ – לרבות את הפלגס.
1. העמק דבר: ״או לאיל. הלשון משונה, ואם לאיל מיבעי״.
2. רש״ר הירש: ״בשנה הראשונה הוא קרוי ״כבש״, משעבר החודש הראשון של השנה השניה הוא קרוי ״איל״, ואילו בחודש הראשון של השנה השניה הוא קרוי ״פלגס״ בגמרא (חולין כג) למדו מלשון ״או״ שמיד אחרי שיצא מכלל כבש – אף על פי שעדיין לא הגיע לכלל איל אלא עודנו פלגס – כבר הוא טעון נסכי איל: ״או לאיל לרבות את הפלגס״.
3. בביאור החריגות עיין ״וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי״ (בראשית כא, כג) ״וּכְעַן קַיֵּים לִי בְּמֵימְרָא דַּה׳ הָכָא דְּלָא תְשַׁקַּר בִּי״.
4. ראה רש״י לפס׳ ״אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ״ (ויקרא ד כג): ״או הודע – כמו אם הודע. הרבה או יש שמשמשין בלשון אם, ואם במקום או, וכן או נודע כי שור נגח הוא״. עיין גם במלבי״ם שם (אות רסב). לעומתו רמב״ן (שמות כא לא) פירש: ״או בן יגח או בת יגח – ...ויש אומרים שיבא במקום אם (הרד״ק בספר השרשים שרש או). וכן או בנבלת חיה טמאה (ויקרא ה ב), או עשיתי בנפשי שקר (ש״ב יח יג), או נודע כי שור נגח הוא (שמות כא לו), וכן רבים לדעתם. וכלם עדי שקר, תשכיל בהם במקומם״.
או עם דכרהא תקרבון מנחה סלת תרין עשרנין פילה במשח תלתות הינא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דכרה״) גם נוסח חילופי: ״לדכ׳⁠ ⁠⁠״.
או לדיכרא תעביד מנחתא תרין עשרונין סמידא פתיכא במשח זיתא תלתות הינא.
Or for a ram, let him perform a mincha of two tenths of flour mingled with the third of a hin of olive oil,
(ו-ז) לָאַיִל – לָמָּה לִי, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, לְרַבּוֹת אֵילוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. אֵילוֹ שֶׁל אַהֲרֹן מִ״בְּמֹעֲדֵיכֶם״ נַפְקָא, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הַנֵּי מִלֵּי דְּצִבּוּר, אֲבָל דְיָחִיד לֹא, וּמַאי שְׁנָא מֵעוֹלַת יוֹלֶדֶת, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הַנֵּי מִלֵּי דָּבָר שֶׁאֵין קָבוּעַ לוֹ זְמַן, אֲבָל דָּבָר שֶׁקָּבוּעַ לוֹ זְמַן אֵימָא לֹא, קָא מַשְׁמָע לָן. אוֹ לָאַיִל לְרַבּוֹת אֶת הַפִּלְגָס, הַנִיחָא לְרַבִּי יוֹחָנָן [דְּאָמַר בְּרִיָה הוּא], דְּתַנְיָא (וְ)⁠הִקְרִיבוּ מֵבִיא עָלָיו נִסְכֵי אַיִל, וְאֵין עוֹלֶה לוֹ מִזִּבְחוֹ, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אוֹ לָאַיִל לְרַבּוֹת אֶת הַפִּלְגָס, אֶלָּא לְבַר פָּדָא דְּאָמַר מַיְיתִי וּמַתְנִי, סְפֵקָא הוּא, אִצְטְרִיךְ קְרָא לְאָתוּיֵי סְפֵקָא לְבַר פָּדָא, קַשְׁיָא.
אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה – בָּא הַכָּתוּב לְחַלֵּק בֵּין נִסְכֵי כֶּבֶשׂ לְנִסְכֵי אַיִל, שֶׁהָיָה בַּדִּין בֶּן בָּקָר טָעוּן נְסָכִים, בֶּן צֹאן טָעוּן נְסָכִים, אִם לָמַדְתָּ שֶׁלֹּא חִלְּקָה תּוֹרָה בֵּין נִסְכֵי עֵגֶל לְנִסְכֵי שׁוֹר, כָּךְ לֹא תְּחַלֵּק בֵּין נִסְכֵי כֶּבֶשׂ לְנִסְכֵי אַיִל, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה״, בָּא הַכָּתוּב לְחַלֵּק בֵּין נִסְכֵי כֶּבֶשׂ לְנִסְכֵי אַיִל, אַבָּא חָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לָמָּה נֶאֱמַר, שֶׁהָיָה בַּדִּין וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁרִבָּה בִּנְסָכִים לֹא רִבָּה בֵּין עֵגֶל לְשׁוֹר, מָקוֹם שֶׁמִּעֵט בִּנְסָכִים אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא נְרַבֶּה בֵּין כֶּבֶשׂ לְאַיִל, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה״, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּעֵט בִּנְסָכִים רִבָּה בֵּין כֶּבֶשׂ לְאַיִל, תַּעֲשֶׂה מִנְחָה סֹלֶת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָמָּה נֶאֱמַר, שֶׁהָיָה בַּדִּין הוֹאִיל וְכֶבֶשׂ הָעֹמֶר טָעוּן שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים, וְאֵיל הָעוֹלָה טָעוּן שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים, אִם לָמַדְתָּ לְכֶבֶשׂ הָעֹמֶר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכָּפַל עֶשְׂרוֹנוֹת לֹא כָּפַל נְסָכָיו. אַף אֵיל הָעוֹלָה אַף עַל פִּי שֶׁכָּפַל עֶשְׂרוֹנוֹת לֹא יִכְפֹּל נְסָכָיו, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה״ וְגוֹ׳ וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכְּשֵׁם שֶׁכָּפַל עֶשְׂרוֹנוֹתָיו כָּךְ כָּפַל נְסָכָיו. [בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְגוֹ׳] וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין, שֶׁמֶן לְבִילָה, וְיַיִן לְנִסּוּךְ. תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳, נַחַת רוּחַ לְפָנַי שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָׂה רְצוֹנִי.
אוֹ לָאַיִל – לְרַבּוֹת אֶת שֶׁהוּא לֹא אַיִל וְלֹא כֶּבֶשׂ וְטָעוּן נִסְכֵי (כֶּבֶשׂ) [אַיִל], מִבֶּן שְׁנֵים עָשָׂר וְיוֹם אֶחָד עַד בֶּן שְׁלֹשָׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ, רַבִּי טַרְפוֹן קוֹרֵהוֹ פִּלְגָס, בֶּן עַזַּאי קוֹרֵהוֹ נוֹקֵד, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל קוֹרֵהוֹ פְּרוּגְדוּס. וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין תַּקְרִיב, כְּמִדַּת הַיַּיִן מִדַּת הַשֶּׁמֶן שְׁלֹשֶׁת לוֹגִין.
וַלִלכַּבּשִׁ תֻקַרִּבֻּ מִןַ אלבִּרִּ עֻשׁרַיְןַ סַמִידַא מַלתֻותַּא בִּתֻ׳לתִ׳ קִסטִ דֻהןֵ
ולאיל תקרב מן הדגנים שני עשרונים1 מן הסולת המעורב עם בשליש ליטר שמן.
1. (4.96 ק״ג)
או לאיל – ואם איל הוא.
ורבותינו דרשו (בבלי חולין כ״ג., מנחות צ״א:): אוא לרבות את הפלגס לנסכי איל.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״או״.
או לאיל OR FOR A RAM [YOU SHALL PREPARE etc.] – This means: and if it be a ram [you shall prepare, etc.]". Our Rabbis, however, have interpreted the word "או,⁠" "or", as being intended to bring also the פלגס (a lamb beyond the age of a כבש and below that of an איל) under the law of the drink-offerings prescribed for a ram (i.e. that the animal in its intermediate age is regarded as full grown as regards the נסכים) (Chulin 23a; Menachot 91b).
פס׳: או לאיל תעשה מנחה – בא הכתוב לחלק בין נסכי כבש לנסכי איל שיהו נסכי איל שלישית ההין ונסכי כבש רביעית ההין.
או אם הקריב איל, תהא מנחתו כפלים, כי הכבש הוא קטן.
If the celebrant offers a ram, then his meal offering is doubled,⁠1 for a lamb is a small animal.
1. (6).
(ו-ז) או לאיל תעשה מנחה וגו׳ – לפי שכבר הקדימה התורה זכירת מנחת הכבש, למדנו שתכלית מה שיהיה מזה המין שיספיק לו זה השיעור המעט מהמנחה הוא הכבש. ולזה יתבאר שמה שהוא למעלה מן הכבש יתחייב בנסכי איל; וזכר האיל, והוא הדין לפלגס. ואילו היה מתחיל תחילה להזכיר נסכי האיל, היה מתבאר שמה שהוא קטן מאיל יִפָּטֵר בנסכי כבש. והתבונן זה המקום, כי הוא נפלא; עם שכבר יִדמה שכבר ישולח על הפלגס שֵׁם איל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ו-י) וכן במדת המנחות שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש ומהיין חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש והוא רמז נפלא להשערת הכחות והלמודים והמעשים אשר יגיעו מכל אחד מהם שלא יצאו כאשר נזדמן או כענינים בלתי שומרים הגבלתם כמו שיצאו אלו המרגלים אם בדעותיהם ואם במעשיהם. אמנם רמז הבקר והאיל והכבש וחלקי האדם נתבאר יפה בדבור אצל הקרבנות שער נ״ז גם במראה בין הבתרים שער י״ז והוא ענין נכבד מאד וסמיכות נפלא בעיני.
או לאיל ואם איל הוא. אז תעשה מנחתו שני עשרונים במקום שהי׳ לכבש עשרון א׳ ושמן שלישי׳ ההין במקום שהיה לכבש רביעי׳ ההין ויין לנסך שלישית ההין במקום שהי׳ לכבש רביעית ההין ומפני שמלת או מורה שמנחת האיל ונסכו כמנחת הכבש ונסכו פי׳ מלת או פה כמו אם ופרושו אם הי׳ איל אז תעשה מנחתו ונסכו יותר ממנחת הכבש ונסכו:
ורז״ל דרשו לרבות את הפלגס לנסכי איל. דאו רבויא הוא כדתניא בת״כ והשיב את הגזלה מת״ל אשר גזל יכול ישלם חומש ואשם על מה שגזל אביו ת״ל אשר גזל על מה שגזל הוא משלם ולא על מה שגזל אביו יכול לא ישיבנו כל עיקר פירוש אפי׳ הקרן ת״ל או לרבות אפי׳ גזל אביו דמשלם את הקרן ופי׳ פלגס הוא בתוך חדש ראשון של שנה שניה שיצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא כדתנן בפ״ק דמס׳ פרה כבשים בני שנה ואילים בני שתים וכלם מיום אל יום בני שלשה עשר חדש אינו כשר לא לאיל ולא לכבש ופרש״י ז״ל בתוך חדש של שנה שניה ור״ט קוראהו פלגס ופי׳ הרמב״ם ז״ל מלת מורכבת מל׳ ארמי ופירוש העדר הגדר שיצא מגדר הכבש ולא הגיע לגדר האיל אבל נשאר בין ב׳ הגדרים וקתני עלה הקריבו מביא עליו נסכי איל ואיל עולה לו מזבחו ופ״ק דחולין מייתי לה ופרש״י ז״ל אינו עולה לו מזבחו אם הי׳ מחוייב איל לבדו או כבש לבדו וא״ר יוחנן או לאיל לרבות את הפלגס ופרש״י ז״ל מנא לן דמבי׳ עליו נסכי איל של שני עשרונים סלת ושלישית ההין שמן ושלישית ההין יין דכתיב בפ׳ נסכים בפרשת שלח לך או לאיל או לרבות את הפלגס בנסכי׳ הללו ומדאצטריך קרא לרבויי׳ ש״מ קסב׳ ר״י דהא דקתני אין עולה לו מזבחו משו׳ דבריה הוא ולענין נסכי׳ רחמנא רבייה דאי ספק׳ הוא לא מרביי׳ קרא דכיון דשמא איל הוא פשיטא דבעי איתויי נסכי איל ואתנויי דאי איל הוא להוי דידיה ואי כבש הוא יהא הית׳ נדבה שהרי מתנדבין נסכי׳ בלא קרבן כדאמרינן במנחות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואם לאיל. דהא איל אינו כמו כבש עד שיאמר ״או לאיל״, ואינם שוים לא במנחה ולא בנסכים, אלא ״או״ הוא במקום ׳אם׳:
לרבות הפלגס. פירוש, ׳כבש׳ נקרא כל שנתו, דהיינו שנים עשר חדש, ומי״ב חדש עד שלשה עשר חדשים ויום אחד נקרא ׳פלגס׳, ומכאן ואילך ׳איל׳ (משנה פרה א׳:ג׳). ו׳פלגס׳ כתב הרמב״ן שהוא מלה מורכבת יווני, ופירוש אין לה גדר. כלומר, אין לזה לא גדר האיל ולא גדר הכבש. ובכל מקום שהצריכה התורה להביא איל לקרבן, אם הביא פלגס לא יצא (שם). וכן במקום שצריך להביא כבש, אם הביא פלגס לא יצא (שם). אפילו הכי אם הביא פלגס בנדבה, וצריך להביא נסכים, רבתה תורה בלשון ״או לאיל״ שיביא לו נסכי איל. והשתא אתי שפיר (כ)⁠שמרבינן פלגס בלשון ״או לאיל״, וכאילו כתב לפני זה שפלגס יביא למנחה שני עשרונים ושני שלישית ההין לנסכים, וקאמר ״או לאיל תעשה״ גם כן כך, כמו לפלגס:
בשמן שְלִשִית ההין: בהעתק הללי שלשית וחברו, ירוש׳ שלישת וחברו, ע״כ. ובספרי׳ שלנו שניהם חס׳ יו״ד קדמא׳, וכן במסורת כל אורית׳ כתי׳ כן, בר מן ב׳ וכו׳, ע״ש. וכ״כ הרמ״ה ז״ל. [שלשית].
ואם איל הוא. פירוש אז תעשה מנחתו שני עשרונים במקום שהיה לכבש עשרון אחד, ויין ושמן שלישית ההין במקום שהיה לכבש רביעית ההין, שתעשה לאיל יותר מלכבש, ופירוש של או הוא אם ולא או כמשמעו ולומר שיהא כבש ואיל שוים:
את הפלגס. ר״ל עד י״ב חדשים נקרא כבש, ומשבא לי״ג חדשים ואילך נקרא איל, אם כן מי״ב חדשים ועד י״ג חדשים ויום א׳ איני יודע אם איל הוא או כבש לענין הנסכים, כלומר אם צריך נסכים של כבש או נסכים של איל והוא נקרא פלגס לכך דרשו רז״ל מאו לרבות שצריך כנסכי איל. ופלגס הוא כמו שתי מלות פלג גס, כלומר שהוא חלוק מהיות גדול הנקרא איל. [נחלת יעקב] כל הפרשה מבוארת בפרק שתי מדות דף כ״ח, וכמדומה לי שמהרא״ם ז״ל נעלם מקומה:
If it is a ram. Meaning that if it is a ram, you should make its meal-offering of two-tenths instead of the one-tenth for a sheep, also one-third of a hin of wine and oil instead of the quarter for a sheep. Thus one makes more for the ram than for the sheep. Here the meaning of או (lit. or) is אם (if), not the literal understanding of "or" which would imply that the sheep and the ram were the same.
The palgas. Meaning that until twelve months it is called a sheep, while from thirteen months onward it is called a ram. Thus from twelve months until thirteen months and one day I would not know whether it was considered a ram or a sheep regarding libations — whether it required the libations of a sheep or the libations of a ram. At this stage it is called a palgas. Therefore the Rabbis expound the word או to teach that it requires the libations of a ram. The name "palgas" is derived from two words "plag" (divided) "gas" (large) meaning that it is removed from being fully-grown and being referred to as a ram. (Nachalas Yaakov) The entire passage is explained in chapter Shtei Middos (Menachos 91b) but it appears to me that Re'm overlooked this.
או לאיל – או אם הקרבן יהיה איל, תהיה מנחתו שני עשרונים ויין שלשית ההין:
או לאיל – בשנתו הראשונה הוא קרוי ״כבש״. משעבר החודש הראשון של שנתו השנייה הוא קרוי ״איל״, ואילו בחודש הראשון של שנתו השנייה הוא קרוי ״פלגס״ (עיין פירוש, שמות כט, טו). במסכת חולין (כג.) לומדים חז״ל מתיבת ״או״, שברגע שכבר אינו בגדר ״כבש״ – אף על פי שעדיין אינו בכלל ״איל״, אלא עודנו ״פלגס״ – כבר הוא טעון נסכי איל: ״⁠ ⁠׳או לאיל׳ לרבות את הפלגס״.
(השם המדויק של המנחה הבאה עם העולה והשלמים הוא ״מנחת נסכים״, ואילו היין הבא עם המנחה קרוי ״נסכים״. אולם לפעמים שניהם יחד קרויים ״נסכים״ [עיין תוספות יום טוב, שקלים ה, א].)
(ו-ז) או לאיל תעשה – דרך הלשון בענין כזה שיבואו כל החלוקות בסדר א׳ או שיקדים הגבלת הכמות והמספר אל הנושאים הנגבלים, כמו בכל פרשת המוספים שאמר שלשה עשרונים לפר שני עשרונים לאיל עשרון לכבש, ונסכיהם חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש, וכן כשיקדים המספר אל הנמנה בכמה חלוקות יקדים המספר בכולם, כמו והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים, וכשיקדים הנמנה אל המספר יקדימנו בכל החלוקות, מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו (בראשית ז׳:ב׳), ולזבח השלמים בקר שנים אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה, וא״כ פה היל״ל מנחה סלת שני עשרונים וכו׳ לאיל, כמ״ש במנחה סלת עשרון לכבש, והקדים או לאיל, שזה מורה שיש איזה חדוש באיל, שלכן הקדים שם איל מצד החדוש שיש בו (כמ״ש בכללי הלשון באילת השחר פרק כ״ב) ופי׳ חז״ל שהחדוש הוא מפני שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור וה״ה שאין לחלק בנסכי איל, ואבא חנן מוסיף שמדין ק״ו הייתי אומר שאין חילוק בין איל לכבש, ומ״ש ד״א או לאיל – מחקו הגר״א, ולדעתי מלת כו׳ הוא ר״ת של כפורים, ר״ל אילו של אהרן ביוהכ״פ, וכמ״ש במנחות (דף צ״א ע״ב) לאיל למה לי, אמר רב ששת לרבות אילו של אהרן, דלא נפקא ליה מן במועדיכם שהוא קרבן יחיד ולא מכבש יולדת מפני שקבוע לו זמן, והלמוד הוא ממ״ש לאיל בקמ״ץ תחת הלמ״ד שמורה האיל הידוע שהוא אילו של אהרן כמו שדריש בסי׳ הקודם מ״ש לכבש בפת״ח כנ״ל:
תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין – הנה בסדר המוספים דפ׳ פינחס לא הזכיר בשום אחד מדת השמן רק מדת נסכי היין (זולת בעולת התמיד לבד) כי מובן ממילא שמדת השמן כמדת היין ונכלל במ״ש בכל אחד מדת היין, ולמה הזכיר פה ביחוד מדת השמן, היה די שיאמר בלולה בשמן ויין לנסך שלישית ההין, ונדע מדת השמן ממדת הסלת שהיו שני עשרונים ומדת היין שהיה שלישית ההין, ומשיב שא״א לדעת מדת השמן ממדת העשרונים, מפני שמצאנו בכבש העומר שאעפ״י שכפל לעשרונותיו לא כפל לנסכיו כמו שהתבאר בספרא אמור (סי׳ קנ״ט) ומנחות (דף פ״ט), וכן א״א לדעת מדת השמן ממדת היין, שהשמן הוא לבילה והיין הוא לנסוך ואין ענינם דומה, לכן הוצרך לפרט מדת השמן, ומכאן למדנו לכ״מ שמדת השמן כמדת היין וע״כ סתם בפ׳ המוספים:
או לאיל: הלשון משונה, ׳ואם לאיל׳ מיבעי. מזה דרשו חז״ל (חולין כג,א) ׳לרבות את הפלגס לנסכי איל׳, והוי כמו דכתיב ׳ואם פלגס או לאיל׳. והיינו דתנן במסכת פרה (א,ג) ׳הקריבו מביא עליו נסכי איל, ולא עלה לו מזבחו׳.
[הרחב דבר: והנה פליגי ר׳ יוחנן ובר פדא, ר׳ יוחנן סבירא ליה שהוא בריה ואינו יוצא בברור לא משום איל ולא משום כבש, ובר פדא סבירא ליה מייתי ומתני, ופירשו רש״י ותוספות דמתנה על הנסכים, אם כבש הוא יהיה המותר לנדבה. וכבר תמהו התוספות בחולין (כג,ב) דא״כ האיך יעשה במנחה, הלא משונה בבילה. ויישבו, דלבר פדא מביא שתי מנחות של כבש ושל איל. והוא דוחק גדול בלשון המשנה. ובאמת גם לשון קושית הגמרא במנחות לבר פדא ׳איצטריך קרא לריבוי ספיקא׳ אינו מובן, דמשמע דפשיטא דלבר פדא גם כן יש קרא, אלא שקשה למאי איצטריך הלא בלא זה ידענו, או דקמי שמיא גליא, והרי לבר פדא דסבירא ליה להתנות בנסכים אינו נכלל ב״או לאיל״ כלל, כיון שמביא גם מנחה של כבש, ובנסכים הוא מתנה בנדבה, ואין זה כמו ׳איצטריך קרא למעוטי ספיקא׳ בכל הש״ס. וגם הרמב״ם פסק בהלכות מעשה הקרבנות (פרק ט״ז) שהוא ספק כבר פדא, ומ״מ הביא בפרק ב׳ לשון המשנה ׳מביא עליו נסכי איל׳ בלי שום תנאי.
אלא נראה, דוודאי לכולי עלמא מביא עליו נסכי איל בלי תנאי, ומדרשה דהאי קרא, ולא פליגי אלא בהא דתנן ׳ואינו עולה לו מזבחו וצריך להביא אחר׳, על זה סבירא ליה לבר פדא דמייתי ומתני ׳אם הראשון חובה זו נדבה׳. וזה הלשון מצוי במסכת נזיר (ס,ב) ובכמה מקומות על גוף הקרבן. והיינו דמקשה הגמרא ׳אי ספק איל ספק כבש הוא איצטריך קרא׳ וכו׳, והרי קמי שמיא גליא [לפי מה שכתבו התוספות קידושין (נה,ב) בד״ה אשם הוא, דלרבי טרפון דסבירא ליה דנסכי נדבה על גבי אישים דוקא, ולא מהני פירש, ע״כ פירש כאן כמו שכתבתי].]
תעשה מנחה: בכבש כתיב – במנחה (פסוק ד׳) ׳הקרבה׳ וביין (פסוק ה׳) ׳עשיה׳, ובאיל להיפך, ובבן בקר בשניהם הקרבה. וענין ׳עשיה׳ הוא כל עשיות שעד הקרבה, כמו בילה וכדומה, גם ביין (ענין ׳עשיה׳) עד הניסוך שכשר גם בזר. וכבר נתפרש הכי לעיל (ו,יז) מקרא ״ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו״, עיי״ש. והנה שנינו בשקלים (פרק ו׳) דדרך מביאין קרבנות היה לקנות מן הגזבר מנחת נסכים, ולא כמו מביא מנחה שמטריח עצמו להביא מביתו בכלי כסף או זהב, כמו שכתב הרמב״ם בהלכות מעשה הקרבנות (יג,יב), וכמו מביא בהמה שטורח להביא מביתו, אבל לא כן במנחת נסכים, הוא לא עשה מאומה רק שילם דמיהם והכהן הקריב עליו. וכל זה מרומז בלשון (פסוק ד׳) ״והקריב וגו׳⁠ ⁠⁠״. ומ״מ כתיב בפעם אחרת ״תעשה״ – דאם הביא מביתו והבעלים עשו כל עשיותיו עד הקרבה גם כן טוב. ומשום הכי כתיב בזה ׳הקרבה׳ ובזה ׳עשיה׳ ופעם להיפך, דבכל אופן טוב וכשר.
בלולה בשמן: ולא כתיב ׳בלול׳ כמו בכבש ובן בקר. והיינו משום דכתיב כאן ״תעשה״. דמי שקונה מן הגזבר והיא נעשית ביד הכהן, אין הבעלים יודעים מאומה כי אם שקונה עשרון סולת בלול בשמן. משא״כ בעת שהוא ׳עושה׳, הרי צריך לדעת לעשות לשם מנחה, והיא כתובה בלשון נקבה בכל מקום. וכן בפרשת פינחס אצל ״תעשו״ כתיב ״בלולה״.
או לאיל – לאיל למה לי, אמר רב ששת, לרבות אילו של אהרן.⁠1 (שם שם)
או לאיל – רבי יוחנן אומר, או לאיל, לרבות את הפלגס לנסכים ואע״פ שאינו עולה לו מזבחו.⁠2 (חולין כ״ג.)
1. מ״ש לאיל למה לי, כתב בס׳ התוה״מ שהכונה למה כתיב לאיל בקמץ תחת הלמ״ד שמורה האיל הידוע, ועיין בפירש״י, ואמר שבא לרבות אילו של אהרן ביוהכ״פ דצריך נסכים, ולא נפקא ליה מן במועדיכם, דהו״א רק של צבור טעון נסכים ולא קרבן יחיד, ולא דמי לעולת יולדת שהיא ג״כ קרבן יחיד וצריך נסכים כמש״כ בפסוק הקודם, יען כי י״ל דהו״א דרק דבר שלא קבוע לו זמן צריך נסכים משא״כ דבר שקבוע לו זמן.
2. כבש בן שנה בתוך שנתו קרוי כבש, ואיל משעברו י״ג חדשים שנכנס חודש שלם בתוך שנה שניה קרוי איל עד עולם, ובתוך חודש ראשון של שנה שניה נקרא פלגס, שהוראתו בלשון יוני נער היוצא מימי הילדות ולא בא עדיין לימי הבחרות, ונשתמשו במלה זאת לכאן מפני שיש לו הוראה כעין זו בעברית, פלג גס, כלומר, חצי שיעור גדלות, ור״ל לענין נסכים רביי׳ קרא, כמו דקיי״ל בעלמא או רבוייא הוא, אבל לענין לצאת בו חובת זבח איל או כבש אינו יוצא, משום דפלגס בריה בפני עצמו הוא.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(ז) וְיַ֥יִן לַנֶּ֖סֶךְ שְׁלִשִׁ֣ית הַהִ֑ין תַּקְרִ֥יב רֵֽיחַ⁠־נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָֽהי״יֽ׃
And for the drink offering you shall offer the third part of a hin of wine, of a pleasant aroma to Hashem.
מוני המצוותספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנורש״ר הירשמלבי״םעודהכל
ויין תקריב לנסך שלישית ההין – במדת היין מדת השמן שלשת לוגין.
וְחַמְרָא לְנִסְכָּא תַּלְתוּת הִינָא תְּקָרֵיב לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ.
and wine for the libation you shalt bring the third of a hina, to be received with acceptance before the Lord.
וחמר לניסוךא תלתות הינה תקרבון לריחב דרעוה קדם י״י.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לניסוך״) גם נוסח חילופי: ״לניסוכין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לריח״) גם נוסח חילופי: ״ריח״.
וחמר עינבא תלתות הינא תקריב בסיפלי לניסוכא מטול לאתקבלא ברעוא קדם י״י.
and wine of grapes let him offer in a vase for the libation, the third of a hin, to be received with acceptance before the Lord.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וַכַ׳מרֹ לִלמַזַאגִ תֻ׳לתֻ׳ קִסטִ תֻקַרִּבֻּהֻ מַקבּוּלַא מֻרַצִּ׳יַא לִלָּהִ
ויין עבור הניסוך, שליש ליטר תקריב אותו מקובל ומרצה לה׳.
ויין לנסך רביעית ההין1שמן לבילה ויין לניסוך.
תקריב ריח ניחוח לה׳ – נחת רוח לפני ה׳ שאמר ונעשה רצונו:
1. שמן לבילה כו׳. קאי על הקרא שני עשרונים סולת בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין וע״ז קאי שמן לבילה ויין לנסך:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

תקריב ריח ניחח לה׳ – כדרך שלעיל בפסוק ה ״לכבש האחד״ מוסב למעלה על כל האמור לפניו, כך גם כאן המושא של ״תקריב״ הוא כל הבא עם האיל.
נאמר כאן שגם נסך קרב כ״ריח ניחח״, זאת למרות שלשון ״ריח ניחח״ נוהגת בדרך כלל רק בדברים העולים על אש המזבח. בדרך זו רומז לנו הכתוב על חשיבותם הגדולה של הנסכים לקרבן: יש צורך גם בנסכים כדי שהקרבן יהיה לריח ניחוח.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

מוני המצוותספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנורש״ר הירשמלבי״םהכל
 
(ח) {חמישי} וְכִֽי⁠־תַעֲשֶׂ֥ה בֶן⁠־בָּקָ֖ר עֹלָ֣ה אוֹ⁠־זָ֑בַח לְפַלֵּא⁠־נֶ֥דֶר אֽוֹ⁠־שְׁלָמִ֖ים לַֽיהֹוָֽהי״יֽ׃
When you prepare a bull for a burnt offering, or for a sacrifice, to accomplish a vow, or for peace offerings to Hashem;
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
וכי תעשה בן בקר – בקר היה בכלל ויצא מן הכלל לימד על הכלל מה בן בקר שהוא בא בנדר ונדבה וטעון נסכים אף כל הבא בנדר ונדבה טעון נסכים. יצאו חטאת (ואשם) שאין באים בנדר ונדבה שלא יטענו נסכים.
עולה או זבח למה נאמר לפי שהוא אומר ועשיתם אשה לי״י עולה או זבח שאם אמר הרי עלי עולה הרי עלי שלמים שומע אני יביא נסך אחד לשניהם? תלמוד לומר: (עולה או זבח) [על העולה או לזבח] מגיד הכתוב שמביא לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו.
או איל – אמר הרי עלי שוורים לשלמים שומע אני יביא נסך אחד לכולם? תלמוד לומר: עולה או זבח מגיד שמביא לכל אחד ואחד בפני עצמו. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר למה נאמר, שהיה בדין, ומה אם במקום ששוה מעשה כבש עולה למעשה שור עולה לא שוה לו בנסכים (קל וחומר) [מקום] שלא שוה מעשה שור עולה למעשה שור שלמים אינו דין (שישוה) [שלא ישוה] לו בנסכים? תלמוד לומר: עולה או זבח מגיד הכתוב שאף על פי שלא שוה מעשה שור עולה למעשה שור שלמים שווה בנסכים.
וכי תעשה בן בקר – נסכי הפר או העגל בין זכר בין נקבה שוה.
וַאֲרֵי תַעֲבֵיד בַּר תּוֹרֵי עֲלָתָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא לְפָרָשָׁא נִדְרָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא קֳדָם יְיָ.
And when you makest a bull a burnt offering, or a hallowed sacrifice for the release of a vow, or hallowed sacrifices before the Lord,
וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ שְׁלָמִים לַה׳
וַאֲרֵי תַּעֲבֵיד בַּר תּוֹרֵי עֲלָתָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא לְפָרָשָׁא נִדְרָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא קֳדָם ה׳
כפל מלים בת״א
״אוֹ זָבַח ... אוֹ שְׁלָמִים״ – ״אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא ... אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא״. אונקלוס נמנע בדרך כלל מכפל לשון ואפילו כשהמקרא כופל לשונו. השווה לביאורנו בפס׳ ״נְתוּנִם נְתוּנִם״ (במדבר ג ט) ״מְסִירִין יְהִיבִין״. אבל כאן הוצרך לכך1 כי נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא (שחיטת קדשים) הוא התרגום הקבוע למונח זֶבַח וגם לשְׁלָמִים כמבואר בפסוק ״וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ״ (ויקרא ג א) ״וְאִם נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא קוּרְבָּנֵיהּ״.⁠2
1. ›״ביאורי אונקלוס״ ציין לת״נ המתרגם בפסוקנו ״אוֹ זָבַח״ – ״אוֹ נִכְסַתָא״ כדי להמנע מכפל הלשון, וכן לעיל בפס׳ ג ובפס׳ ה, אך בשאר כתבי היד ובתאג׳ לא חשו לכך.
2. ״והטעם שבכל הפרשה הוא קרוי זבח שלמים ואין כן עולה וחטאת ואשם שלא נסמך להן מלת זבח, לפי שבשר השלמים נאכל לבעלים וקורא לבני ביתו ולאוהביו ומיודעיו שיאכלו מזבחו ובמושב רעים יהלל את ה׳ ויספר להם חסדיו. גם להרבות אוכלים שלא יבא בשר קדש לידי נותר, לכן נקראו זבח שלמים. כי זֶבַח הוא סעודה של שמחה כמו וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ (שמות לד טו), כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה (שמואל א ט יב), כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר (שמואל א כ כט), משא״כ שאר הקרבנות שאינן לסעודת הבעלים אינן קרוים זבח״ (״הכתב והקבלה״ שם).
וארום תקרבון בר תורין עלה או נכסהא בפירוש נדרב או לנכסת קודשיןג לשמה די״י.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין: ״נסכה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עלה או נכסה בפירוש נדר״) גם נוסח חילופי: ״עלוון או ניסוכין פירוש דנדר״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קודשין״) גם נוסח חילופי: ״{קוד}⁠שיה״.
וארום תעביד בר תורי עלתא או נכסתא לפרשא נידרא או ניכסת קודשיא קדם י״י.
But when he maketh a bullock a burnt offering, or a sacrifice for release from a vow, or a hallowed sacrifice before the Lord,
(ח-י) וְכִי תַעֲשֶׂה בֶּן בָּקָר – בֶּן בָּקָר הָיָה בַּכְּלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל, מַה בֶּן בָּקָר שֶׁהוּא בָּא בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה טָעוּן נְסָכִים, אַף כָּל הַבָּא בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה טָעוּן נְסָכִים, יָצְאוּ חַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁאֵינָן בָּאִין בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה שֶׁלֹּא יִטְעֲנוּ נְסָכִים.
עֹלָה אוֹ זֶבַח – לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל פסוק ג) ״וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה׳⁠ ⁠⁠״ שֶׁאִם אָמַר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים שׁוֹמֵעַ אֲנִי יָבִיא נֵסֶךְ אֶחָד לִשְׁנֵיהֶם, תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֹלָה אוֹ זֶבַח״, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁמֵּבִיא לְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּלְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אוֹ אֲפִלּוּ אָמַר הֲרֵי עָלַי חֲמִשָּׁה שְׁוָרִים לְעוֹלָה חֲמִשָּׁה שְׁוָרִים לִשְׁלָמִים, שׁוֹמֵעַ אֲנִי יָבִיא נֶסֶךְ אֶחָד לְכֻלָּן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֹלָה אוֹ זֶבַח״ מַגִּיד שֶׁמֵּבִיא לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אַבָּא חָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לָמָּה נֶאֱמַר, שֶׁהָיָה בַּדִּין וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁשָּׁוֶה מַעֲשֵׂה כֶּבֶשׂ עוֹלָה לְמַעֲשֵׂה שׁוֹר עוֹלָה לֹא שָׁוֶה לוֹ בִּנְסָכִים, מָקוֹם שֶׁלֹּא שָׁוֶה מַעֲשֵׂה שׁוֹר עוֹלָה לְמַעֲשֵׂה שׁוֹר שְׁלָמִים, אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יִשְׁוֶה לוֹ בִּנְסָכִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֹלָה אוֹ זֶבַח״, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁאַף עַל פִי שֶׁלֹּא שָׁוֶה מַעֲשֵׂה שׁוֹר עוֹלָה לְמַעֲשֵׂה שׁוֹר שְׁלָמִים, שָׁוֶה לוֹ בִּנְסָכִים.
וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ – שֶׁמֶן לְבִילָה וְיַיִן לְנִסּוּךְ. אִשֵּׁה רֵיחַ עַל גַּבֵּי סְפָלִים, אַתָּה אוֹמֵר עַל גַּבֵּי סְפָלִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ״ עַל גַּבֵּי סְפָלִים וְכוּ׳ (לְעֵיל). אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, נַחַת רוּחַ לְפָנַי שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָׂה רְצוֹנִי.
וְהִקְרִיב עַל בֶּן הַבָּקָר – מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם לֹא הֵבִיא הַיּוֹם יָבִיא לְמָחָר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּקְרִיב״. מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם לֹא הֵבִיא בְּשַׁבָּת, יָבִיא בִּשְׁאָר כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּקְרִיב״, וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם לֹא הֵבִיא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, יָבִיא בִּשְׁאָר יְמֵי הַחֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּעֲשֶׂה״. וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם לֹא הֵבִיא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, יָבִיא בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּקְרִיב״. וְכֵן עַד שֶׁלֹּא בָּשְׁלוּ עֲנָבִים בַּגֶּפֶן, יָבִיא מִּשֶּׁבָּשְׁלוּ עֲנָבִים בַּגֶּפֶן מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּעֲשֶׂה תַּקְרִיב״ תַּקְרִיב.
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״נֶסֶךְ אִשֵּׁה״ יָכוֹל עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים יְהוּ כְּשֵׁרִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״נֶסֶךְ״ יְהֵא לְעַצְמוֹ. נֶסֶךְ, אַל יְהֵא שׁוֹתֵת. נֶסֶךְ. אַל יְהֵא מֵטִיף. נֶסֶךְ, אַל יְהֵא מְעֹרָב קִמְעָא.
וַאִדַ׳א צַנַעתַּ מִןַ אלבַּקַרִ צַעִדַתַּ אַוְ דַ׳בּחַא תַּסויגִ׳ נִד׳רֵ אַוְ סַלַאמַתֵ לִלָּהִ
ואם עשית מן הבקר עולה או זבח, לפריעת נדר או להודאה על טוב שלומו, לה׳.
פס׳: וכי תעשה בן בקר – בן בקר היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו. מה בן בקר שהוא בא בנדר ונדבה וטעון נסכים אף כל הבא בנדר ובנדבה טעון נסכים. יצאו חטאת ואשם שאין באין בנדר ונדבה. שלא יטענו נסכים. רבותינו ז״ל אמרו עולה או זבח מלמד שמביא לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו:
ולא הזכיר עם בן בקר: ״נדבה״. והזכיר שלמים בעבור שלא הזכירו בתחלה, ומשפט הכל אחד.
Scripture does not mention the free-will offering1 along with the bullock.⁠2 It mentions the peace offering3 [with the bullock] because it did not mention it above.⁠4 They all have one law.⁠5
1. Hebrew, nedavah.
2. In verse 8. It does so in verse 3. Hence Ibn Ezra's comment.
3. Hebrew, shelamim.
4. In verse 3.
5. The neder (vow) mentioned in verses 3 and 8 and the nedavah (free-will offering) mentioned in verse 3 all have one law. They are considered as shelamim (peace offerings). See Lev. 7:16-20 (Weiser).
(ח-י) וכי תעשה בן בקר עֹלה או זבח וגו׳ – לימד שלא חילק הכתוב בבקר בין קטנים לגדולים בענין הנסכים והמנחה. והנה היתה מנחתו שלושה עשרונים סולת בלול בשמן חצי ההין שהוא ששת לוגין.
ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחֹח לה׳ – למדנו שהיין בכללו היה אשה ריח ניחוח לה׳; והנה אם כן איננו לבלילת הסולת, אבל היה שופך אותו על המזבח שהיו מקריבין שם הקרבנות. ולפי שאי אפשר לשופכו על האש אשר על המזבח, כי התורה הזהירה מלכבותו, כמו שנתבאר בפרשת צו, הנה הוא מבואר שהיו במזבח כמין חוטמין שמשם ירד היין למטה במקום שלא יתלכלך המקדש, לכבוד ה׳ יתעלה. וכן ראוי שנבין מהדמים הנשפכים אל יסוד המזבח, שכבר היה מחוייב שיהיה שם מקום יכנסו בו, כדי שלא יתלכלך המקדש ולא יהיה שם עיפוש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וכי תעשה וגו׳ – האיל והכבש ביחד הם קרבנות מן הצאן (השווה פסוק ג). לפיכך קרבן האיל (פסוקים ו–ז) מתוסף בפשטות (״או לאיל תעשה״ וגו׳) לעולה ולזבח של הכבש (פסוקים ד–ה). שניהם יחד מייצגים את רעיונות העולה והשלמים מנקודת מבטו של מי שהוא בבחינת ״צאן״: מי שגורלו מופקד בידי השגחת ה׳. לעומת זאת, ״בן בקר״ מייצג רעיונות אלה מנקודת המבט של השתתפות במלאכת ה׳ עלי אדמות (עיין פירוש, בראשית יב, טז ד״ה צאן; ויקרא א, ב ד״ה פירשנו ש״צאן״). לפיכך פרשת הנסכים של ״בן בקר״ (פסוקים ח–י) מתחילה בפתיחה חדשה (״וכי תעשה״ וגו׳).
לפלא נדר או שלמים – צירוף זה – ״נדר או שלמים״ קשה מאוד להבנה. אין כל ניגוד בין שלמים לנדר, שכן שלמים עצמם יכולים לבוא בנדר או בנדבה. מלבד זאת, שלמים כבר כלולים בשם ״זבח״, שהוא השם המשותף לשלמים ותודה. הניגוד לנדר הוא נדבה, כפי שאכן שניהם נזכרים ביחד בדין המקביל שבפסוק ג.
ואולי הקושי יכול להתיישב לאור משמעותו של קרבן בן הבקר. הזכרת שלמים כניגוד לנדר נובעת מההנחה, שכאן ״נדר״ סתם הוא עולה, בעוד ששלמים באים בדרך כלל בנדבה. וייתכן שזהו הרמז שנרמז לנו בכך: ככלל, לא ניתן להניח שאדם יביא שלמי נדר מן הבקר, אך הוא עשוי להביא מן הבקר שלמי נדבה; לפיכך, ניתן לכנות כאן נדבה בשם ״שלמים״. יש לזכור ששלמי בקר מייצגים את רעיון השלמים מנקודת המבט של ״בקר״; הווי אומר שהם מייצגים את שמחת החיים הבאה מתוך ההכרה של השתתפות במלאכת ה׳. שמחה זו של קיום תכלית החיים איננה יכולה להיות רגש קבוע וקיים; אלא אדם זוכה בה לרגע, כתוצאה מדבר מהנה במיוחד שאירע לו. שמחה כזו מבקשת ביטוי מידי באמצעות שלמי נדבה, ושלמי הבקר המוקדשים על אתר ישמשו לאחר מכן כביטוי לאותו רגע של אושר. שונה הדבר בנדר. הנודר להביא בן בקר כשלמים מתכונן לרגע עתידי, הוא צופה מראש שיהיה מאושר ומרוצה במלאכתו. זוהי תחושת שביעות רצון עצמית שאננה, אשר בעיני התורה מוטב היה לדכאה ולהמעיטה, ואין לה כל סיבה לעודדה. משום כך משתמשת כאן התורה בשם ״שלמים״ [מ״בן בקר״] לרמז לנדבה, להורותנו שמוטב להביא שלמים כנדבה ולא כנדר.
וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים – מ״ש לפלא נדר שכבר אמר לפלא נדר או בנדבה בא למעט שעירי חטאת של רגלים, ומ״ש יצאו חטאת שאין באים בנדר פי׳ חטאת חובה הבאים ברגלים והוא הדרוש שהתבאר למעלה סוף (סי׳ ב׳) ובז״א גריס פה יצאו חטאת חובה הבאה ברגלים, והגר״א מחק מ״ש יצאו חטאת ואשם שאין טעון נסכים. ומ״ש שנית עולה או זבח, מפני שממ״ש על העולה או לזבח מרבה שמביא נסכים על עולה בפ״ע ועל שלמים בפ״ע והוא הדרוש שנתבאר בסי׳ ה״א, והוסיף פה שנית עולה או זבח שאף אם מביא ממין אחד כולם עולה או שלמים יביא על כ״א נסך בפ״ע, ואבא חנן ס״ל שאם לא יכתוב עולה או זבח רק לפלא נדר או שלמים נאמר ששעור זה של ג׳ עשרונים הוא רק בשלמים אבל בעולה יש שעור אחר, לכן מלמדני שעולה ושלמים שעור נסכיהם שוה:
לפלא נדר או שלמים: הלשון מוקשה מאד, וכי נדר אינו שלמים, ׳או נדבה׳ מיבעי. אלא נראה לפי דברינו (בפסוק ג׳) בפירוש ״לפלא נדר״ שעשה שלא כדין שנדר שלא בעת צרה, אבל בעת צרה אפילו נודר לא מיקרי ״לפלא נדר״, שהרי עושה כדין, משום הכי אע״ג דלא הוי נדבה ממש, מ״מ לא מיקרי ׳נדר׳ שהוא לשון מגונה, כדתנן בנדרים פ״א (ט,א) ׳כנדרי רשעים׳ וכו׳, אלא מיקרי סתם ״שלמים״. וזהו הפירוש: ״לפלא נדר״ – היינו שלא בעת צרה, ״או שלמים״ היינו שנדר בעת צרה, והיינו תודה. {וכך יש לפרש בספר יהושע (כב,כז) ״כי עד הוא... לעבוד את עבודת ה׳ לפניו בעולותינו ובזבחינו ובשלמינו״, היינו, ׳זבחים׳ הוא שלמים לבקשה, ו׳שלמים׳ הוא תודה על העבר שנדרו בעת צרה והשיגו ישועה}. ומשום הכי כתיב ביחוד זה הלשון בבן בקר, ללמדנו שדרך להביא תודה פר, משום שמרובה באכילה כדי שיסופר הנס ברבים, כמו שכתבתי בספר ויקרא פרשת צו (ז,יב). והיינו דאיתא בתענית (כג,א) ׳הביאו לי פר הודאה׳, משמע שהיה מנהג ידוע להביא על הודאה פר.
וכי תעשה בן בקר כו׳ לפלא נדר או שלמים – יתכן עפ״י מה שאמרו להטעין נסכים בבמה קטנה הכתוב מדבר (זבחים קי״א), וא״כ שלמים יתכן דעושה כן לא מנדבת לבו או שרוצה לידור להשם יתברך, רק כשישחוט אותה חולין יצטרך ליתן זרוע ולחיים וקיבה לכהן, ולכן שוחט לשלמים, כדי שיופטר מליתן לכהן, דחזה ושוק אינה בבמת יחיד (שם קי״ט), רק בצאן, וכבש הלא מקריב האליה לגבוה, דבחולין נאכלת, והוי נדר, אבל בבן בקר אין כאן אלי׳, ולא הוי נדר להשי״ת, רק שפוטר עצמו מכהן, ודו״ק.
ספרי: בן בקר היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כו׳. פירוש, דכתיב גבי בן בקר עולה או זבח, והלא היו בכלל עולה או זבח דכתיבא ברישא דקרא גבי מן הבקר או מן הצאן. וצ״ע על רש״י שלא פירש כן. ועיין תוס׳ שם ודו״ק.
וכי תעשה בן בקר – תניא, בן בקר בכלל היה ולמה יצא, להקיש אליו, מה בן בקר מיוחד בא בנדר ונדבה, אף כל שבא בנדר ונדבה צריך נסכים, יצאו שעירי חטאת שאינם באים בנדר ונדבה אין צריכים נסכים.⁠1 (מנחות צ׳:)
עולה או זבח – למה לי דכתב רחמנא או זבח, ס״ד אמינא הני מילי היכי דמייתי עולה ושלמים בנדר או עולה ושלמים בנדבה, אבל היכי דמייתי שתי עולות או שני שלמים, חדא בנדר וחדא בנדבה, אימא שם שלמים אחד הוא, שם עולה אחד הוא ותסגי ליה בנסכים דחד – קמ״ל.⁠2 (מנחות צ״א:)
או שלמים – ל״ל דכתב רחמנא או שלמים, ס״ד אמינא הני מילי היכי דמייתי שתי עולות או שני שלמים, חדא בנדר וחדא בנדבה, אבל היכי דמייתי שתי עולות בנדר ושתי עולות בנדבה, אי נמי שני שלמים בנדר ושני שלמים בנדבה, הו״א שם עולה אחד הוא ושם נדר אחד הוא ותסגי ליה בנסכים דחד – קמ״ל.⁠3 (שם שם)
1. כי מ״ש שנית לפלא נדר מיותר, אחרי שכבר אמר ועשיתם אשה לפלא נדר והו״ל לכתוב והקריב על בן הבקר, רק שכפל זאת בבן בקר ללמד על הכלל כאלו נכפל גם בבן צאן, וכל דבר הנכפל בא לדייק שרק נדר לא שעירי רגלים שאין באים בנדר.
2. עיין מש״כ לעיל בפסוק ג׳ אות ח׳ וצרף לכאן.
3. כמש״כ באות הקודם.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ט) וְהִקְרִ֤יב עַל⁠־בֶּן⁠־הַבָּקָר֙ מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֑ים בָּל֥וּל בַּשֶּׁ֖מֶן חֲצִ֥י הַהִֽין׃
then shall he offer with the bull a meal offering of three tenth parts of an ephah of fine flour mixed with half a hin of oil.
מוני המצוותספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקונירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שירש״ר הירשעודהכל
והקריב על בן הבקר מנחה – שומע אני שאם לא הביא עמו יביא אחריו ומניין אתה אומר שאם לא הביא היום יביא למחר ת״ל תעשה. מניין אתה אומר שאם לא הביא בשבת יביא בשאר כל ימות השבת ת״ל תקריב ומניין אתה אומר שאם לא הביא בראש החדש יביא בשאר כל ימות החדש ת״ל תעשה ומניין אתה אומר שאם לא הביא בראש השנה יביא בשאר כל ימות השנה ת״ל תקריב ומניין אתה אומר שאם לא הביא עד שלא בשלו ענבים בגפן יביא משבשלו ענבים בגפן ת״ל תעשה תקריב תעשה תקריב.
וִיקָרֵיב עַל בַּר תּוֹרֵי מִנְחָתָא סוּלְתָּא תְּלָתָא עֶשְׂרוֹנִין דְּפִיל בִּמְשַׁח פַּלְגוּת הִינָא.
let him bring with the bull a mincha of three tenths of flour sprinkled with a half hina of oil;
וְהִקְרִיב עַל בֶּן הַבָּקָר מִנְחָה סֹלֶת שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן חֲצִי הַהִין
וִיקָרֵיב עַל בַּר תּוֹרֵי מִנְחָתָא סוּלְתָּא תְּלָתָא עֶסְרוֹנִין דְּפִיל (ח״נ: דְּפִילָא) בִּמְשַׁח פַּלְגוּת הִינָא
תרגום כמדרש ההלכה
›פשט הציווי הוא להקריב מנחה עם הקרבן. מצינו על במשמעות עִם, כבפסוק ה לעיל ״וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה״, פירש חזקוני: ״עם העולה, דוגמא: ׳על שדה הארץ יחשב׳ (ויקרא כה לא)״. חז״ל בספרי למדו מלשון ׳על׳ שבפסוק שחובת הקרבת הנסכים אינה תלויה דווקא בזמן הקרבת הקרבן עצמו, וניתן להביא את הנסכים גם זמן מרובה לאחר הקרבתו:
״שומע אני שאם לא הביא עמו יביא אחריו, ומניין אתה אומר שאם לא הביא היום יביא למחר? ת״ל תעשה. מניין אתה אומר שאם לא הביא בשבת יביא בשאר כל ימות השבת? ת״ל תקריב. ומניין אתה אומר שאם לא הביא בראש החדש יביא בשאר כל ימות החדש? ת״ל תעשה...⁠״
בת״נ תרגם כאן עפ״י כוונת פשטי המקראות ״וְהִקְרִיב עַל בֶּן הַבָּקָר״ – ״וִיקָרֵיב עִם בַּר תּוֹרֵי״, אבל אונקלוס הותיר את התרגום כצורתו – כמדרש ההלכה.⁠1
1. ראה תורה שלמה, כרך ל״ה עמ׳ שכ״ב.
ויקרב עםא בר תוריה מנחה סלת תלתה עשרונין פיל במשח פלגות הינה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עם״) גם נוסח חילופי: ״על״.
ויקרב על בר תורי מנחתא סמידא תלתא עשרונין פתיך במשח זיתא פלגות הינא.
let him bring for the bullock a mincha of three tenths of flour mixed with half of a hin of olive oil,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

פַיֻקַרִּבֻּ מַעַהֻ מִןַ אלבִּרִּ תַּ׳לַאתַּ׳תַּ עֻשֻׁוְרִ סַמִידַא מַלתֻותַּא בִּנִצפִ קִסטִ דֻהןֵ
אזי שיקרב עמו מן הדגנים שלושה עשרונים1 מן הסולת המעורב עם בחצי ליטר שמן.
1. (7.452 ק״ג)
פס׳: והקריב על בן הבקר מנחה סלת שלשה עשרונים בלולה בשמן הצי ההין – רבותינו אמרו 1שנתות היו בהין עד כאן לפר עד כאן לאיל עד כאן לכבש:
1. שנתות כו׳ פי׳ סמנים:
והקריב על בן הבקר – עם בן הבקר.
והקריב על בן הבקר, "he will present it with the bullock;⁠" the word על means "with,⁠" in this instance.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בֶן⁠־הַבָקָר: מקף באמצע. [עַל⁠־בֶּן⁠־הַבָּקָר].
והקריב וגו׳ מוסב כנראה על האמור בפסוק ד (עיין פירוש, שם), והוא קיצור של ״והקריב המקריב״.
מוני המצוותספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקונירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שירש״ר הירשהכל
 
(י) וְיַ֛יִן תַּקְרִ֥יב לַנֶּ֖סֶךְ חֲצִ֣י הַהִ֑ין אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ⁠־נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָֽהי״יֽ׃
And you shall offer for the drink offering half a hin of wine, for an offering made by fire, of a pleasant aroma to Hashem.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םהואיל משהמשך חכמהעודהכל
(וכי תעשה בן בקר והקריב על בן הבקר) ויין תקריב לנסך – שמן לבילה ויין לניסוך.
אשה ריח ניחוח לי״י – על גבי ספלים. אתה אומר על גבי ספלים או אינו אלא על גבי האשים. אי אמרת כן, נמצא מכבה את (המנורה) [המדורה] והתורה אמרה אש תמיד תוקד. הא מה תלמוד לומר: אשה ריח ניחוח – על גבי האישים, אשה ריח ניחח לי״י – נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני.
לפי שנאמר נסך אשה – יכול על גבי האישים יהו כשרים ת״ל נסך יהא לעצמו. נסך – אל יהא שותת. נסך – אל יהא מטיף. נסך – אל יהא מערב קימאה.
וְחַמְרָא תְּקָרֵיב לְנִסְכָּא פַּלְגוּת הִינָא קוּרְבַּן דְּמִתְקַבַּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ.
and wine shalt you bring for the libation the half of a hina, an oblation to be received with acceptance before the Lord.
וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳
ניסוך היין לספלים או לאישים
וְחַמְרָא תְּקָרֵיב לְנִסְכָּא פַּלְגוּת הִינָא קוּרְבַּן דְּמִתְקַבַּל בְּרַעֲוָא קֳדָם ה׳
›רש״י מפרש את המילה ׳אִשֵּׁה׳ מלשון אש המזבח,⁠1 ולכן פירש:
אשה ריח – אינו מוסב אלא על המנחה והשמן, אבל היין אינו אשה, שאינו ניתן על האש.
רש״י נזקק לפרש שהביטוי ״אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳⁠ ⁠⁠״ בפסוקנו אינו מוסב על היין אלא על הפסוק הקודם, בשל דברי הספרי לפסוקנו הלומד שניסוך היין נעשה על גבי ספלים המצויים בקרן המזבח ולא ישירות על אש המערכה.
ויין תקריב לנסך – שמן לבילה ויין לניסוך.
אשה ריח ניחוח לה׳, על גבי ספלים. אתה אומר על גבי ספלים או אינו אלא על גבי האשים? אם אמרת כן, נמצאת מכבה את המדורה והתורה אמרה ׳אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה׳ (ויקרא ו ו) הא מה ת״ל ׳לנסך׳ – על גבי ספלים.
אשה ריח ניחוח לה׳ – נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. (ספרי שלח, קז)
לדעת הספרי אם כן, פירוש הביטוי אשה אינו כפשוטו – זילוף על האש. דעה שונה מובאת בגמרא (זבחים צא ע״ב) ולפיה שמואל לומד מפסוקנו כפשוטו, שמזלפין יין על גבי האש:
אמר שמואל: המתנדב יין, מביא ומזלפו על גבי האישים; מ״ט? אמר קרא: ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה׳. והא קא מכבי? כיבוי במקצת לא שמיה כיבוי... איבעית אימא: כיבוי דמצוה שאני... ועוד תניא: יין נסך לספלים, או אינו אלא לאישים? אמרת: לא יכבה. (ואיך סובר שמואל שמזלפין יין על האישים?) לא קשיא: הא רבי יהודה, הא רבי שמעון.
כלומר שמואל סובר שניתן לזלף על גבי האש ואין איסור של ״לא תכבה״, כדעת ר״ש שדבר שאינו מתכוין מותר. ר״י חולק וסובר כשיטתו לאסור בדבר שאינו מתכוין. ופירש״י שם:
הא רבי יהודה – הוי לא תכבה אפילו בלא מתכוין הלכך עקר ליה למשמעותיה דאשה למדרשיה נחת רוח הוא לפני כאישים, והכי מסיק לה לברייתא בספרי.
הא רבי שמעון – שמואל כרבי שמעון דכיון דאין מתכוין לכבות, אין ׳לא תכבה׳ ראייה עליו לאסור למיעקר משמעותא דאשה משום קושיא דלא תכבה.
אונקלוס תרגם בפסוקנו ״אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ״ – ״קוּרְבַּן דְּמִתְקַבַּל בְּרַעֲוָא״, כדרך שמתרגם בכל הקרבנות המוקטרים לשם ה׳, באופן הנראה כפירושו של שמואל בשיטת ר׳ שמעון ושלא כספרי. אך יש שרצו להעמיס בכוונת אונקלוס את פירוש הספרי: ״אשה ריח ניחוח – נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני״, כי כל קירבה לה׳ מתורגמת כקרבן, אף אם אינה מוקטרת על האש.
ואונקלוס תרגם אשה בכל המקומות בשם קורבן, אף באימורים העולים לאשים. ונ״ל דדעתו דבמלת אשה עצמו המכוון בו קרבן, כי שם קרבן הוא על שתי בחינות, אם שיש בו קריבה למזבח, אם שיש בו גם ענין אהבה וחבה וקירוב עיוני, שמתקרב בדעתו אל השם ית׳, ע״ד כי כן קרבו אלי בברחי מפני אבשלום, וכמ״ש אשר לו אלהים קרובים אליו, כי בעל הקרבן בהתיצבו אל קרבנו בהתבוננו על פרטי עבודותיו יעשו רושם גדול בנפשו, עד שתהיינה כל פעולותיו מן אז והלאה מכוונות רק לרצון לפני ה׳ בעיונו ובמעשיו להתדבק בו ית׳ בנפש אהבה, ודבקות אהבת נפש כינה בשיר הקדש בשם אש, רשפי׳ רשפי אש שלהבת יה מים רבים לא יוכלו לכבות, ושפיר תרגם אשה בשם קרבן, כי שניהם עניינם קרבת הנפש ודבקותה באהבת ה׳. לפי״ז גם על נסוך היין היורד לשיתין שפיר נופל לשון אשה וקורבן.⁠2
1. רש״י (ויקרא ט, א) אשה לה׳: ״אשה – כשישחטנו יהא שוחטו לשם האש. וכל אשה לשון אש פויאד״א בלע״ז [אש]״. עיי״ש בביאורנו.
2. ״הכתב והקבלה״. הצעתו לפרש כספרי שניסוך היין היה לספלים, ומכונה אשה מלשון יסוד המזבח: ״ויסוד המזבח קרא כאן בשם אשה, והוא מלשון נפלו אשיותי׳ (ירמיה נ׳) שפירושו יסודותיה״, נראית רחוקה מהפשט. ואף ראייתו מהמיוחס ליונתן: ״והנה יב״ע אמר בתרגומו וחמר עינבא תלתות הינא בספלי לניסוכא מטול לאתקבלא ברעוא קדם ה׳, השמיט לתרגם מלת אשה״ בשגגה יסודה, שכן זהו התרגום לפס׳ ז ״וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳⁠ ⁠⁠״ ובפס׳ עצמו לא מופיעה המילה אשה, בעוד שבפסוקנו גם המיוחס ליונתן תרגם: ״וַחֲמַר עִינְבָא לְנִיסוּכָא פַּלְגוּת הִינָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל״.
וחמר תקרב לניסוךא פלגות הינה קרבן מתקבל לריח דרעוה קדם י״יב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תקרב לניסוך״) גם נוסח חילופי: ״תקרבון לניסוכין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדם י״י״) גם נוסח חילופי: ״לשמה די״י״.
וחמר עינבא לניסוכא פלגות הינא קורבן דמתקבל ברעוא קדם י״י.
and wine of grapes half a hin, for a libation to be received with acceptance before the Lord.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וַכַ׳מרֹ קַרִּבּהֻ לִלמַזַאגִ נִצפֻ קִסט מַקבּוּלֹ מֻרצִ׳י לִלָּהִ
ויין, קרב אותו, עבור הניסוך מחצית ליטר מקובל ומרצה לה׳.
אשה ריח – אינו מוסב אלא על המנחה והשמן, אבל היין אינו אשה שאינו ניתן על האש.
אשה ריח FOR A FIRE OFFERING OF [PLEASING] ODOR – This refers only to the meal-offering and the oil mentioned in v. 9, but the wine is not a fire-offering, since it is not put on the fire.
פס׳: ויין תקריב לנסך חצי ההין – שמן לבילה ויין לניסוך. אשה ריח ניחוח לה׳ 1על גבי ספלים אתה אומר. או אינו אלא על גבי האישים ת״ל (ויקרא ו׳:ו׳) אש תמיד תוקד על המזבח. ואם כן אתה מכבה את האש [א]. אלא אשה ריח ניחוח לה׳ על גבי ספלים.
אשה ריח ניחוח לה׳ – נחת רוח למי שאמר והיה העולם. שאמר ונעשה רצונו.
ככה יעשה לשור האחד – מלמד שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור ואע״פ שחלקה תורה בין כבש לאיל לשלישית ההין לרביעית ההין. לגבי בן בקר ושור לא חלקה.
או לאיל האחד – מלמד שאע״פ שחלק בין בן שתים לבין בן שלש לפי שמיכן ואילך נקרא איל.
או לשה בכשבים – או שה קטן לשה גדול.
או בעזים – מקיש גדול שבעזים לקטן שבכשבים מה זה שלשה לוגין אף זה שלשה לוגין למדנו שאין חלוק בין נסכי גדול לנסכי קטן. למדנו שנסכין אין [א] עי׳ יומא כ״א ע״ב אוכלת לחין כיבשין דמערכה ובספרי גי׳ אחרת ועי׳ במפרשיו. פוחתין משלשה לוגין שהיא רביעית ההין. לפי שהיו י״ב לוגין ומפורש במסכת מנחות:
1. על גבי ספלים. עי׳ (סוכה פ״ד) במשנה ב׳ ב׳ ספלין של כסף:
אשה ריח ניחוח – פר״ש אינו מוסב אלא על המנחה והשמן, אבל היין אינו שה שאינו נתן על האש. בפרק כל התדיר (זבחים צ״א ב׳) פליגי תנאי בהא מילתא, ומ״ד לספלים דריש הא דכתיב הכי אשה דנחת רוח כאשה הוא. וכן פר״ש בזבחים (שם ד״ה הא רבי יהודה), וכן מסיק בזבחים ובסיפרי, ומה שפי׳ כאן לא כוון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כבש ושה קרויים תוך שנתן. פירוש, אל יקשה לך דלעיל אמר (ראו פסוק ה) ״ויין לנסך רביעית ההין לכבש האחד״, וכאן אמר ״לשה בכבשים או בעזים״, פתח בכבש (שם) וסיים בשה (כאן), ומתרץ דשניהם שוים, דתוך שנתם קרוים ׳שה׳:
אשה ריח ניחח – אינו מוסב אלא אל המנחה והשמן, אבל היין אינו אשה שאינו נתון על האש:
אשה ריח – אינו מוסב אלא על המנחה והשמן, אבל היין אינו אשה שאינו ניתן על האש (רש״י), ובזבחים (צ״א ב׳) כתב רש״י בשם ברייתא דספרי, דעקרינן למשמעותיה דאשה למדרשי׳ נחת רוח הוא לפני כאישים. ולולי דברי רבותינו הייתי אומר, כיון שהיציקה היא על יסוד המזבח בקרן מערבית דרומית ומשם יורד לשיתין (ערמב״ם פ״ב ממעה״ק ובלח״מ שם. ובתוס׳ סוכה מ״ח ב׳ ד״ה כמין חוטמין) ויסוד המזבח קרא כאן בשם אשה, והוא מלשון נפלו אשיותי׳ (ירמיהו נ׳) שפירושו יסודותיה, ויש דומים לזה במקרא ובמשנה כמ״ש רש״י שם. והנה יב״ע, אמר בתרגומו וחמר עינבא תלתות הינא בספלי לניסוכא מטול לאתקבלא ברעוא קדם ה׳, השמיט לתרגם מלת אשה, ואונקלס תרגם אשה בכל המקומות בשם קורבן, אף באימורים העולים לאשים. ונ״ל דדעתו דבמלת אשה עצמו המכוון בו קרבן, כי שם קרבן הוא על שתי בחינות, אם שיש בו קריבה למזבח, אם שיש בו גם ענין אהבה וחבה וקירוב עיוני, שמתקרב בדעתו אל השם ית׳, ע״ד כי כן קרבו אלי בברחי מפני אבשלום, וכמ״ש אשר לו אלהים קרובים אליו, כי בעל הקרבן בהתיצבו אל קרבנו בהתבוננו על פרטי עבודותיו יעשו רושם גדול בנפשו, עד שתהיינה כל פעולותיו מן אז והלאה מכוונות רק לרצון לפני ה׳ בעיונו ובמעשיו להתדבק בו ית׳ בנפש אהבה, ודבקות אהבת נפש כינה בשיר הקדש בשם אש, רשפי׳ רשפי אש שלהבת יה מים רבים לא יוכלו לכבות, ושפיר תרגם אשה בשם קרבן, כי שניהם ענינם קרבת הנפש ודבקותה באהבת ה׳. לפי״ז גם על נסוך היין היורד לשיתין שפיר נופל לשון אשה וקורבן.
אשה ריח ניחח לה׳ – עיין פירוש פסוק ז.
ויין תקריב לנסך וגו׳ אשה ריח – אין הפי׳ לנסך אשה שינסכנו על האש שא״כ מכבה את המדורה [ואתיא ברייתא זו דלא כר״ש עי׳ זבחים דף צ״א] רק פי׳ לנסך אל הספלים ועי״ז אשה ריח ר״ל כל הקרבן הנתון על האש עולה לריח ניחוח שנעשה רצונו של מקום:
חצי ההין – הסולת ששיוריו נאכלים לכהנים היה נכפל באיל ומשולש בשור, והיין הנשפך על המזבח ואין ממנו לכהנים כלום היה עולה מרביעית ומשלישית ההין למחציתו.
אשה ריח נחוח – יעוין רש״י דעל המנחה קאי, ומשום דכתיב גבי יין דריש שמואל בזבחים, דמתנדב יין מזלפו ע״ג האשים. ולא קיי״ל כותי׳. ולפי זה נראה מה דכתבה תורה אחר יין, משום דמלמד לנו, דשתין יהי׳ בגוף המזבח, ושתי׳ כאכילה, דיהיו נבלעין במזבח, וכדאמר זבחים דף נ״א ע״ב שבני גולה הוסיפו מקום שתין מטעם זה. ובפרט לר״א ב״צ בסוף לולב והערבה, דאחת לשבעים שנה כו׳ והיו שורפין אותו מרמז קרא דאשה, שהיה נשרף לאישים לבסוף. ודו״ק. ולכן אמר ויין תקריב לנסך ולא כתב ויין לנסך חצי ההין תקריב, משום דאין בנסך אשה.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םהואיל משהמשך חכמההכל
 
(יא) כָּ֣כָה יֵעָשֶׂ֗ה לַשּׁוֹר֙ הָֽאֶחָ֔ד א֖וֹ לָאַ֣יִל הָאֶחָ֑ד אֽוֹ⁠־לַשֶּׂ֥ה בַכְּבָשִׂ֖ים א֥וֹ בָעִזִּֽים׃
Thus shall it be done for each bull, or for each ram, or for each of the male lambs, or of the young goats.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יחזקונירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
ככה יעשה לשור – הא מגיד שלא חלק תורה בין נסכי עגל לנסכי שור שהיה בדין בן הצאן טעון נסכין ובן הבקר טעון נסכין אם למדתי שחלק תורה בין נסכי כבש לנסכי איל כך תחלוק בין נסכי עגל לנסכי שור תלמוד לומר: ככה יעשה לשור הא מגיד שלא חלק תורה בין נסכי עגל לנסכי שור. אבא חנן אמר משום רבי אליעזר: למה נאמר, שהיה בדין מה אם במקום שמיעט בנסכין ריבה בין כבש לאיל מקום שריבה בנסכין אינו דין שירבה בין עגל לשור, תלמוד לומר: ככה יעשה לשור האחד – מגיד הכתוב שאף על פי שריבה לא ריבה בין עגל לשור.
או לאיל האחד – למה נאמר שהיה בדין הואיל ומצינו שחלקה תורה בין נסכי בן שנה לנסכי בני שתים כך תחלק בין נסכי בני שתים לנסכי בני שלש? תלמוד לומר: או לאיל (תעשה מנחה) [האחד] מגיד הכתוב שאף על פי שחלקה תורה בין נסכי בני שנה לנסכי בני שתים, לא תחלק בין נסכי בני שתים לנסכי בני שלש.
או לשה בכבשים או בעזים – למה נאמר. שהיה בדין הואיל ומצינו שחלקה תורה בין נסכי כבש לנסכי איל כך תחלק בין נסכי כשבה לנסבי רחל? תלמוד לומר: או לשה בכבשים.
או בעזים – למה נאמר שהיה בדין הואיל ומצינו שחלקה תורה בין נסכי כבש לנסכי איל, כך תחלק בין נסכי גדי לנסכי תיש? תלמוד לומר: או בעזים – מקיש גדול שבעזים לקטן שבכבשים מה זה שלשה לוגים אף זה שלשה לוגים.
ככה יעשה לשור האחד – כנסכי בן הבקר לשור.
או לשה בכבשים או בעזים – כנסכי כבש כן נסכי העזים בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות.
כְּדֵין יִתְעֲבֵיד לְתוֹרָא חַד אוֹ לְדִכְרָא חַד אוֹ לְאִמַּר בְּאִמְּרַיָּא אוֹ בְעִזַּיָּא.
So shalt you do for one bull, or one ram, or one lamb from the lambs, or from the kids.
כהדן סידרה תקרבון אעם תורה חדתהב או עם דכרה חדתה או עם אמרה באמריה או בגדיה או בעזיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״עם תורה חדתה ... בעזיה״) נוסח אחר: ״לתורא חדא או לדיכרא חדא או לאימר באימריה או לגדי עזייה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חדתה״) גם נוסח חילופי: ״חדא״.
הכדין יתעבד לתורא חד או לדיכרא חד או לאימר בר אימרי או בני גדייא.
So let him do with each bullock, with each ram, and each lamb, whether it be from the lambs or the kids:
כָּכָה יֵּעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין נִסְכֵי אַיִל לְנִסְכֵי כֶּבֶשׂ, יָכוֹל נְחַלֵּק בֵּין נִסְכֵי פַּר לְנִסְכֵי עֵגֶל, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לַשּׁוֹר הָאֶחָד״. ״אוֹ לָאַיִל״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין נִסְכֵי בֶּן שָׁנָה לְנִסְכֵי בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים, יָכוֹל נְחַלֵּק בֵּין נִסְכֵי בֶּן שְׁתַּיִם לְנִסְכֵי בֶּן שָׁלֹשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד״. אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין נִסְכֵי כֶּבֶשׂ לְנִסְכֵי אַיִל יָכוֹל נְחַלֵּק בֵּין נִסְכֵי גְּדִי לְנִסְכֵי רְחֵלָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים״. ״אוֹ בָעִזִּים״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין נִסְכֵי כֶּבֶשׂ לְנִסְכֵי אַיִל, יָכוֹל נְחַלֵּק בֵּין נִסְכֵי גְּדִי לְנִסְכֵי שָׂעִיר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ בָעִזִּים״.
הַיַּיִן מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ, דִּכְתִיב ״כָּכָה״.
כָּכָה יֵּעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד – מַגִּיד שֶׁלֹּא חִלְּקָה תּוֹרָה בֵּין נִסְכֵי עֵגֶל לְנִסְכֵי שׁוֹר, שֶׁהָיָה בַּדִּין, בֶּן צֹאן טָעוּן נְסָכִים וּבֶן הַבָּקָר טָעוּן נְסָכִים, אִם לָמַדְתָּ שֶׁחִלְּקָה תּוֹרָה בֵּין נִסְכֵי כֶּבֶשׂ לְנִסְכֵי אַיִל, כָּךְ תְּחַלֵּק בֵּין נִסְכֵי עֵגֶל לְנִסְכֵי שׁוֹר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכָה יֵּעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד״, מַגִּיד שֶׁלֹּא חִלְּקָה תּוֹרָה בֵּין נִסְכֵי עֵגֶל לְנִסְכֵי שׁוֹר. אַבָּא חָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לָמָּה נֶאֱמַר, שֶׁהָיָה בַּדִּין וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁמִּעֵט בִּנְסָכִים רִבָּה בֵּין כֶּבֶשׂ לְאַיִל, מָקוֹם שֶׁרִבָּה בִּנְסָכִים, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּרַבֶּה בֵּין עֵגֶל לְשׁוֹר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכָה יֵּעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד״, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁרִבָּה בִּנְסָכִים לֹא רִבָּה בֵּין עֵגֶל לְשׁוֹר.
כַּדַ׳אךַּ יֻצנַעֻ מַעַ כֻּלִּ תַּ׳ורֵ וַמַעַ כֻּלִּ כַּבּשֵׁ וַמַעַ כֻּלִּ רַאסֵ מִןַ אלצַ׳אןִ אַוְ מִןַ אלמַאעִזִ
ככה יעשה עם כל שור ועם כל איל ועם כל ראש מן זן הכבשים או מן העזים.
או לשה – בין שהוא בכשבים, בין שהוא עזים, כבש ושה קרויין בתוך שנתן, איל בן שלשה עשר חדש ויום אחד.
או לשה גו' [THUS SHALL IT BE DONE FOR ONE OX …] OR FOR A YOUNG SHEEP שה בכבשים או בעזים – i.e. whether it (the שה) be of the lambs or whether it be of the goats. כֶּבֶשׂ and שֶׂה are the names given to sheep or goats within their first year., אַיִל is [the name given] from the age of thirteen months and one day (Mishnah Parah 1:3).
ככה יעשה לשור האחד – מצינו שלא חלקה התורה בין נסכי עגל לנסכי שור.
או לאיל האחד – למה נאמר סלקא דעתך אמינא כיון שמצינו שחלקה התורה בין נסכי בני שנה לנסכי בני שתים כן תחלוק בין נסכי כשבה לנסכי רחל תלמוד לומר: או לאיל, או לשה – ללמדך שלא תחלוק בין נסכי כשבה לנסכי רחל.
בכבשים או בעזים – למה נאמר הואיל ומצינו שחלקה התורה בין נסכי כבשים לנסכי איל כן תחלוק בין נסכי גדי לנסכי תיש תלמוד לומר: בכבשים או בעזים – מקיש גדול שבעזים לקטן שבכבשים מה זה ג׳ לוגין אף זה ג׳ לוגין.
ככה יעשה לשור האחד, "so it shall be done for each bullock;⁠" we learn from here that the Torah did not distinguish between the amounts used for libation offerings of young animals such as a calf, and the amounts used to accompany animals that had fully matured. (Sifri)
או לאיל האחד, "or for each ram.⁠" Why did this detail have to be spelled out? I might have thought that seeing that the Torah had distinguished between the size of libations for one year old animals and two year old animals, and the size of the libations for three year old animals, it would similarly distinguish between the sizes of the libations for three year old animals of one type and another type, and between the males of the species or the females, therefore it equates sheep and goats i.e. the biggest of the categories known as בהמה דקה, the smaller categories of domestic beasts acceptable as sacrifices and the larger ones, known as בהמה גסה. The amounts of fine flour used in the libation offerings accompanying either animal, are identical in volume, i.e. three logs of fine flour.
ככה יֵעשה לשור האחד – למדנו שלא הבדיל הכתוב בשור בין קטן לגדול; והנה שור בן יומו קרוי שור, שנאמר: ׳שור או כשב או עז כי יולד׳ (ויקרא כב, כז).
או לשה בכבשים או בעזים – לפי שלא זכר עזים כי אם אצל שה, למדנו שלא הבדיל הכתוב בעזים בין קטן לגדול.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בַֿכְבָֿשִים: הבי״תין רפות. [בַכְּבָשִׂים].
לשה בכבשים או בעזים – בין שהוא בכבשים בין שהוא בעזים. כבש ושה קרויים בתוך שנתם, איל בן שלשה עשר חדש ויום אחד:
ככה יעשה – ״⁠ ⁠׳ככה׳: מיעוטו מעכב את רובו״ (מנחות כז.). יש לשמור בדייקנות על השיעורים שנקבעו כאן; ואם חיסר או ייתר אפילו משהו, פסל את הכל: ״ריבה שמנה חיסר שמנה פסולה״ (שם יא.).
לשור האחד – בשור אין הבדל מבחינת הנסכים בין עגל לפר. משמעותו טמונה באופיו של סוג הבהמה.
או לשה וגו׳ – חוץ מהאיל (עיין פירוש פסוק ו), שיעור הנסכים בבהמות הצאן – כבשים ועזים – אינו לפי שנות הבהמה, או לפי מינה (זכר או נקבה).
ככה יעשה לשור האחד – זה מיותר שכבר אמר והקריב על בן הבקר, ולמה למעלה קוראהו בשם בן הבקר וכאן בשם שור, ואמרו חז״ל משום דבן הבקר מציין הגדלות כשהוא בן שתים או שלש, כמ״ש בארך ויקרא (סי׳ ר״ח) ונאמר שנסכי עגל הם חצי מג׳ עשרונים כמו שנסכי כבש הם חצי מנסכי איל, לכן קוראהו פה בשם שור, ששור בן יומו קרוי שור, ללמדך שגם העגל נסכיו הם ג׳ עשרונים ועז״א השור האחד לבל נטעה ששעור ג׳ עשרונים יספיקו לשני שוורים דהיינו עגלים, כמו שנסכי איל אחד יספיקו לשני כבשים, וזה מובא במנחות (דף צ״א ע״ב):
או לאיל האחד – מלמדני ששעור שני עשרונים שוה בכל איל אף באיל בןא ארבע שנים, ולא תחשוב שיש לענין נסכים שני מיני אילים וכ״ה בגמ׳ שם. והנה בנקבות שבצאן לא הבדילה התורה בנסכיהן בין גדול לקטן, וכן בעזים לא הבדילה בין גדי לתיש, ומן הסברא הייתי דן ללמוד מן מה שהבדיל בין כבש לאיל, שה״ה בין כבשה לרחלה שהיא נקבה שבצאן שהיא יותר מבת שנתה, וכן בין גדי ותיש, ולכן אמר או לשה בכבשים כי שה כולל זכר ונקבה וגדול וקטן, ללמד שאין הבדל בנקבות שבצאן, ושה בעזים כולל כל מין עז גדי ותיש, כמ״ש הסר משם כל שה נקוד וטלוא בעזים, ויסר את התישים ואת כל העזים, ללמדך שבהם אין חילוק ונסכיהם רק ג׳ לוגין:
א. כן כנראה צ״ל. בכ״י: ״בין״.
ככה יעשה: אפילו אם הגוי מקריב והוא אינו מביא נסכים משלו, מ״מ ״ככה יעשה״ מקופת הצבור. והדברים עתיקים בסוגיית הגמרא (זבחים מה,א).
לשור האחד – מה ת״ל, לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי איל לנסכי כבש, יכול נחלק בין נסכי פר לנסכי עגל, ת״ל ככה יעשה לשור האחד.⁠1 (שם שם)
או לאיל האחד – מה ת״ל, לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי בן שנה לנסכי בן שתי שנים, יכול נחלק בין נסכי בן שתים לנסכי בן שלש שנים, ת״ל או לאיל האחד.⁠2 (שם שם)
או לשה בכבשים – מה ת״ל בכבשים, לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי כבש לנסכי איל, יכול נחלק בין נסכי כבשה לנסכי רחלה, ת״ל או לשה בכבשים.⁠3 (שם שם)
או בעזים – מה ת״ל, לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי כבש לנסכי איל, יכול נחלק בין נסכי גדי לנסכי שעיר, ת״ל או בעזים.⁠4 (שם שם)
1. כונת השאלה מה ת״ל הוא משום דכבר נאמר בפסוק ט׳ והקריב על בן הבקר מנחה סולת וגו׳, ופירש״י ת״ל לשור האחד, דבין גדול ובין קטן נסכיו שוים, עכ״ל. ונראה דמכוין למ״ש בב״ק ס״ה ב׳ אפילו שור בן יומו קרוי שור, וא״כ כיון דכתיב לשור האחד מבואר דאפילו קטן [היינו עגל] שוין נסכיו לגדול [היינו פר].
2. למדנו דכיון שהוא איל הוי שיעור אחד בכל שנות גדוליו בין שהוא זקן בין שהוא בן י״ג חודש.
3. ר״ל יכול כמו שחילוק נסכים בין איל לכבש הוא מפני דכבש נקרא בן שנה ואיל נקרא בן שתי שנים, כך יהיה חילוק בין כבשה שהיא בת שנתה לרחלה שהיא יותר משנה ת״ל או לשה בכבשים כולל זכר ונקבה גדול וקטן, ובא ללמד שאין חילוק בנקבות שבצאן לענין נסכים.
4. ולשון זה קאי על שה דקדים וכמו שכתוב או לשה בעזים, ושה בעזים כולל כל מין, עז וגדי ותיש, וכמש״כ (פ׳ ויצא) הסר משם כל שה נקוד וטלוא בעזים, ולמדנו שאין חילוק בנסכיהם. ובירושלמי שקלים פ״ה ה״ג הובאה דרשה זו, ומסיים ת״ל או בעזים, הקיש קטן שבעזים לגדול שבתיישים, מה זה [נסכיו] בג׳ לוגין אף זה בג׳ לוגין, והבאור מבואר ע״פ מה שכתבנו.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יחזקונירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(יב) כַּמִּסְפָּ֖ר אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשׂ֑וּ כָּ֛כָה תַּעֲשׂ֥וּ לָאֶחָ֖ד כְּמִסְפָּרָֽם׃
According to the number that you shall prepare, so you shall do to everyone according to their number.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
כמספר אשר תעשו – אין לי אלא אלו תמורותיהם מנין (שנאמר) [תלמוד לומר] כמספר אשר תעשו. שלא ימעיט. או אם רצה להרבות ירבה? תלמוד לומר: ככה תעשו לאחד כמספרם דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר: אינו צריך שהרי כבר נאמר כל האזרח יעשה ככה את אלה שלא ימעיט ולא ירבה. ומה תלמוד לומר: כמספר אשר תעשו יכול אם רצה לכפול יכפול? תלמוד לומר: ככה תעשו לאחד כמספרם. מכאן אמרו מערבין נסכו פרים (בנסכי פרים נסכי אילים) בנסכי אילים נסכי כבשים בנסכי כבשים של יחיד בשל צבור של היום בשל אמש, אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים.
כמספר אשר תעשו – מביא את נסכיהם ומערב יכול שלא בא לומר שאת מערב נסכים בנסכים אלא נסכי אילים בנסכי אילים ונסכי כבשים בנסכי כבשים ת״ל כמספרם מערב את נסכים בנסכים נסכי פרים בנסכי אילים בנסכי כבשים אבל לא נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים.
ככה תעשו לאחד – הרי שהקריב עשר עולות או עשרה זבחים יכול יביא מנחה אחת לכולן ת״ל ככה תעשו לאחד כמספרם כשיעור הזה לכל אחד ואחד.
כְּמִנְיַן דְּתַעְבְּדוּן כְּדֵין תַּעְבְּדוּן לְחַד כְּמִנְיָנְהוֹן.
According to the number that you perform so shall you do with each, according to their number.
כַּמִּסְפָּר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם
כְּמִנְיָן דְּתַעְבְּדוּן כְּדֵין תַּעְבְּדוּן לְחַד כְּמִנְיָנְהוֹן
›בת״נ תרגם ״כַּמִּסְפָּר״ – ״כמניינה״, מיודע – כמשפט. ולכאורה התרגום היה צ״ל ״כּמִנְיָנָא״ עם אל״ף הידיעה בסוף המילה, אך לא מצאנו שום נוסח כזה, וצ״ע.⁠1
1. הערת הרה״ג מאיר מאזוז שליט״א, בחומש ״איש מצליח״.
כמניינה די תעבדון כהדין סדרא תקרבון עם כלא חד כמניינהוןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עם כל״) גם נוסח חילופי: ״לכל״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כמניינהון״) גם נוסח חילופי: ״במ׳⁠ ⁠⁠״.
כחושבן תורי ואימרי וגדיי דתעבדון קרבנא הכדין תעבדון לכל חד וחד לפום סכומהון.
according to the number of the bullocks or lambs or goats with which the oblation is made so shall you do, each according to their number.
(יב-יג) כַּמִּסְפָּר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ – אֵין לִי אֶלָּא אֵלּוּ תְּמוּרוֹתֵיהֶן מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כַּמִּסְפָּר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ״. שֶׁלֹּא יַמְעִיט, אוֹ אִם רָצָה לְרַבּוֹת יַרְבֶּה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם״, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִיָּה, רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלֹּא יְמַעֵט, אוֹ אִם רָצָה לְרַבּוֹת יְרַבֶּה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כַּמִּסְפָּר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ״. אוֹ אִם רָצָה לִכְפֹּל יִכְפֹּל, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם״. מִכָּאן אָמְרוּ מְעָרְבִין נִסְכֵי פָּרִים בְּנִסְכֵי פָּרִים, נִסְכֵי אֵילִים בְּנִסְכֵי אֵילִים, נִסְכֵי כֶּבֶשׂ בְּנִסְכֵי כֶּבֶשׂ, שֶׁל יָחִיד בְּשֶׁל צִבּוּר, שֶׁל הַיּוֹם בְּשֶׁל אֶמֶשׁ, אֲבָל אֵין מְעָרְבִין נִסְכֵי כְּבָשִׂים בְּשֶׁל פַּר וְאַיִל.
מִכָּאן אָמְרוּ, [הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי] לוֹג לֹא יָבִיא, שְׁנַיִם לֹא יָבִיא, שְׁלֹשָׁה יָבִיא, אַרְבָּעָה יָבִיא, חֲמִשָּׁה לֹא יָבִיא, שִׁשָּׁה יָבִיא, מִכָּאן וָאֵילָךְ כְּשֵׁם שֶׁהַצִּבּוּר מֵבִיא חוֹבָה, כָּךְ יָחִיד מִתְנַדֵּב נְדָבָה. דָּבָר אַחֵר: ״כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד״, לְהָבִיא אֶת אֶחָד עָשָׂר שֶׁבְּמַעֲשֵׂר.
כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה – לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר ״וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת וְגוֹ׳ וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַּקְרִיבוּ״ וְגוֹ׳, אֵלּוּ אִי אַתָּה מְקַבֵּל מֵהֶן, אֲבָל מְקַבֵּל אַתָּה מֵהֶן עוֹלָה. אַחַר שֶׁלָּמַדְנוּ שֶׁהַנָּכְרִי מֵבִיא עוֹלָה, זָכִיתִי לָדוּן כְּבַתְּחִלָּה, יִשְׂרָאֵל מֵבִיא עוֹלָה וְהַנָּכְרִי מֵבִיא עוֹלָה, אִי מַה יִּשְׂרָאֵל מֵבִיא נְסָכִים, אַף הַנָּכְרִי מֵבִיא נְסָכִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה״, יִשְׂרָאֵל מֵבִיא נְסָכִים, וְאֵין הַנָּכְרִי מֵבִיא נְסָכִים, [יָכוֹל אַף עוֹלָתוֹ אֵינָהּ טְעוּנָה נְסָכִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכָה״], מִכָּאן אָמְרוּ נָכְרִי שֶׁשָּׁלַח עוֹלָתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם [וְשָׁלַח עִמָּהּ נְסָכִים קְרֵבִים מִשֶּׁלּוֹ, וְאִם] לֹא שָׁלַח עִמָּהּ נְסָכִים יִקְרְבוּ נְסָכִים מִשֶּׁל צִבּוּר.

רמז תשמז

כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה – אַף הוּא לֹא יָבִיא אֶלָּא עֶשְׂרוֹנִים שְׁלָמִים, אִי מַה אֵלֶּה שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, אַף הוּא לֹא יָבִיא אֶלָּא שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְהַקְרִיב״, אֶת שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהַקְרִיב יַקְרִיב, יָכוֹל שֶׁהוּא מֵבִיא כְּצִבּוּר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶת אֵלֶּה״, אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אֶת אֵלֶּה שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר לְהַקְרִיב, וְאִי אֶפָשָׁר לוֹמַר לְהַקְרִיב שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר אֶת אֵלֶּה, הָא כֵּיצַד, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר הַצִּבּוּר מֵבִיא שִׁשִּׁים [וְאֶחָד], וְהַיָּחִיד שִׁשִּׁים.
תָּנוּ רַבָּנָן, ״אֶזְרָח״ מֵבִיא נְסָכִים, וְאֵין הַנָּכְרִי מֵבִיא נְסָכִים, יָכוֹל לֹא תְּהֵא עוֹלָתוֹ טְעוּנָה נְסָכִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכָה״. אָמַר רַבִּי יוֹסִי, רוֹאֶה אֲנִי בְּכֻלָּן לְהַחֲמִיר, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן (ויקרא כ״ב:י״ח) ״לַה׳⁠ ⁠⁠״, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, אֲבָל בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁמּוֹעֲלִין בָּהֶן, מַאי טַעְמָא, קְסָבַר כִּי גָּמַר מְעִילָה חֵטְא חֵטְא מִתְּרוּמָה, דּוּמְיָא דִּתְרוּמָה דְקָדְשָׁה קְדֻשַּׁת הַגּוּף, אֲבָל קְדֻשַּׁת דָּמִים לֹא. (כָּתוּב בְּרֶמֶז תע״ו).
אָמַר רַב הוּנָא, שַׁלְמֵי נָכְרִי עוֹלָה, אִבָּעִית אֵימָא סְבָרָא, נָכְרִי לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם, וְאִבָּעִית אֵימָא קְרָא, (ויקרא כ״ב:י״ח) ״אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ לְעֹלָה״, כָּל דִּמְקָרְבֵי עוֹלָה תְּהֵא. מָתִיב רַב שֵׁיזְבִי, אֵלּוּ מְנָחוֹת נִקְמָצוֹת וּשְׁיָרֵיהֶן לַכֹּהֲנִים, מִנְחַת נָכְרִים, אָמַר (רָבָא) [רַבִּי יוֹחָנָן], לֹא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי, הָא רַבִּי עֲקִיבָא, דְּתַנְיָא, ״אִישׁ״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״, לְרַבּוֹת הַנָּכְרִים שֶׁנּוֹדְרִין נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּיִשְׂרָאֵל, (שם) ״אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ לְעֹלָה״ אֵין לִי אֶלָּא עוֹלָה, שְׁלָמִים מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״נִדְרֵיהֶם״, תּוֹדָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״נִדְבוֹתָם״, מִנַּיִן לְרַבּוֹת הָעוֹפוֹת וְהַיַּיִן וְהַלְּבוֹנָה וְהָעֵצִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״נִדְרֵיהֶם לְכָל נִדְרֵיהֶם נִדְבוֹתָם לְכָל נִדְבוֹתָם״. אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֹלָה״, עֹלָה פְּרָט לִנְזִירוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר ״אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ לְעֹלָה״, אֵין לִי אֶלָּא עוֹלָה בִּלְבַד כוּ׳. כְּמָאן אָזְלָא הָא דִּתְנַן אָמַר רַבִּי, שִׁבְעָה דְּבָרִים הִתְקִינוּ בֵּית דִּין וְזֶה אֶחָד מֵהֶן נָכְרִי שֶׁשָּׁלַח עוֹלָתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם וְשָׁלַח נְסָכִים עִמָּהּ קְרֵבִין מִשֶּׁלּוֹ, וְאִם לָאו קְרֵבִין מִשֶּׁל צִבּוּר, לֵימָא רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי וְלֹא רַבִּי עֲקִיבָא, אֲפִלּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, עוֹלָה וְכָל אֲבִיזְרָהָא. מָאן תָּנָא לְהָא דְּתָּנוּ רַבָּנָן, אֶזְרָח מֵבִיא נְסָכִים, וְאֵין הַנָּכְרִי מֵבִיא נְסָכִים, יָכוֹל לֹא תְּהֵא עוֹלָתוֹ טְעוּנָה נְסָכִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכָה״ וְכוּ׳, אִבָּעִית אֵימָא רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי סַמִי מֵהַהִיא יַיִן, וְאִבָּעִית אֵימָא, רַבִּי עֲקִיבָא, עוֹלָה וְכָל אֲבִיזְרָהָא.
אֶזְרָח – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין נְסָכִים, וְכַמָּה שְׁלֹשֶׁת לוֹגִין, וּמִנַּיִן שֶׁאִם רָצָה לְהוֹסִיף יוֹסִיף, תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִהְיֶה״, יָכוֹל יִפְחוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכָה״ מַאי מוֹסִיף, אִלֵימֶא אַרְבָּעָה וְשִׁשָּׁה, מַאי שְׁנָא שְׁלֹשָׁה דְחָזוּ לְכֶבֶשׂ, אַרְבָּעָה וְשִׁשָּׁה נַמִּי דְחָזוּ לְאַיִל וּפַר, אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָהּ אֵין קֶבַע לִנְסָכִים.
בִּחַסבִּ אִחצַאאִ מַא תֻקַרִּבּוּןַ מִנהַא כַּדַ׳אךַּ תַּצנַעֻוןַ מַעַ כֻּלִּ וַאחִדֵ מִןַ אלמֻחצַיִּיןַ
לפי מניין מה שתקרבו מהם, ככה תעשו עם כל אחד מן המנוים.
כַמספר אשר תעשו – כְמספר בהמות אשר תקריבו לקרבן, ככה תעשו – נסכים לכל אחד מהם. כמספרם של בהמות מספרם של נסכים.
כמספר אשר תעשו ACCORDING TO THE NUMBER THAT YOU SHALL PREPARE – This means: according to the number of animals that you will offer as sacrifices, ככה תעשו SO SHALL YOU OFFER drink-offerings for each of them, כמספרם ACCORDING TO THEIR NUMBER – i.e. as is the number of animals so shall be the number of drink-offerings.
פס׳: כמספר אשר תעשו – שלא ימעט. ומנין שאם רצה לרבות שלא ירבה תלמוד לומר ככה תעשו לאחד 1כמספרם דברי רבי יאשיה. רבי נתן אומר כל האזרח יעשה ככה. שלא ימעט ושלא ירבה 2מכאן אמרו במסכת מנחות מערבין נסכי פרים עם נסכי (פרים) וכו׳ אבל אין מערבין נסכי פרים עם כבשים נסכי כבשים עם אילים. 3מיכן אמרו האומר הרי עלי לוג לא יביא שנים שנים יביא שלשה שלשה שכן נסכי רביעית ההין שהוא ג׳ לוגין יביא ד׳ שכן נסכי איל שלישית ההין. חמשה לא יביא שאינו לא נסכי כבש ולא נסכי איל. ששה יביא שכן נסכי בן בקר חצי ההין. מכאן ואילך יביא שכשם שהצבור מביא חובה כך היחיד מתנדב נדבה:
1. כמספרם. היינו כמספר שצותה התורה:
2. מכאן אמרו. (מנחות פ״ט.) מערבין נסכי פרים בנסכי אילים וכו׳. הטעם ששניהם בלילתן שוה ע״ש בפירש״י אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים כצ״ל:
3. מכאן אמרו האומר הרי עלי לוג וכו׳. נוסחא זו קצת מוטעה. עיין בספרי עם באור ז״א הרבה נוסחאות בזה וכולן מוטעות. והגר״א בהגהותיו מחק הכל. עי׳ (מנחות ק״ד.) אין מתנדבין לוג ב׳ ה׳. אבל מתנדבין ג׳ ד׳ ו׳ ומוא״ו ולמעלה וע״ש בפירש״י שלא מצאנו מנחת נסכים של לוג ב׳ וה׳. אבל ג׳ חזי לכבש וד׳ לאיל ח׳ חזי לשני אילים וכו׳ ועפי״ז יבואר לך המאמר הזה אף שנשתבש קצת:
וטעם כמספרם – על המנחה, והשמן, והיין.
[ACCORDING TO THE NUMBER.] The reference is to the meal offering, the oil, and the wine.
ככה תעשוא לאחד – לכל אחד ואחד.
א. בכ״י מינכן 52: תעשה.
ככה תעשו לאחד – SO YOU SHALL DO TO ONE – To each and every one.
לאחד כמספרם – הלמ״ד בקמץ.
לאחד כמספרם, "for everyone according to their number.⁠" The letter ל in the word לאחד, has the vowel kametz under it.
כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם – לפי שהמספר לא יהיה אלא באחדים המסכימים, למדנו מזה שאין מערבין נסכי כבש בנסכי איל, רוצה לומר נסכי מין אחד בנסכי מין אחר. ואולם אשר ממין אחד - יתערבו, כי התורה לא דקדקה אלא שיהיו כמספרם. ולפי שהמנחה היותר קטנה היא עשרון, למדנו שהמתנדב מנחה אינו פוחת מעשרון. ולפי שהמעט שמצאנו בנסכים הוא לוג, כמו שנתבאר בפרשת מצורע, הוא מבואר שאין ראוי שיתנדב אדם פחות מלוג שמן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כמספר אשר תעשו כמספר הבהמות אשר תקריבו לקרבן ככה תעשו נסכי׳ לכל א׳ מהם כמספר׳ של בהמו׳ מספר׳ של נסכי׳. מפני שהמקר׳ הזה סתום כי כתוב כמספר ולא פי׳ אם הוא מספר בהמות או מספר נסכים ואמר ככה תעשו לא׳ אשר תעשו ולא פי׳ מה היא העשיה הראשונה ומה היא העשיה השניה ואמר לא׳ ונראה מזה שפירושו לא׳ לבדו ואמר אח״ז כמספר׳ ונראה שהוא מקרא יתר שכבר כתב בתחלה כמספר אשר תעשו לפיכך פי׳ כמספר הראשון כמספר הבהמות ופי׳ הראשונה על ההקרבה והעשי׳ השניה על עשיית הנסכים הבאים עמם ופי לא׳ לכל א׳ וא׳ ופירוש כמספר׳ השני על שווי מספר הבהמות עם מספר הנסכי׳ ומקרא קצר הוא:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כמספר אשר תעשו כמספר הבהמות כו׳. רצה לומר, שאין פירוש הכתוב ׳כמספר הנסכים אשר תעשו׳, ויהיה פירוש הכתוב שאם רצו להביא עשר מנחות לכבש או לאיל או לפר ככה תעשו, שיהיו כל הנסכים של כבש רביעית ההין, ושל איל שלישית הין, ושל פר חצי הין. והיה משמע שמותר להוסיף על הנסכים לעשות לכבש ג׳ נסכים או יותר, וכן לשאר, וזה אינו, שהכתוב אומר ״ככה תעשו״, ולא יותר ולא פחות (סיפרי כאן). אלא פירוש ״כמספר אשר תעשו״, שאם הרבה קרבנות – צריך להביא לכל אחד ואחד מנחה ונסך. ושלא תפרש שאם מביא הרבה קרבנות מביא מנחה ונסך לאחד מהם בלבד, וזה פירוש ״תעשה לאחד״, רוצה לומר לאחד מהם בלבד, ולא לשאר קרבנות, הוצרך לפרש לכל אחד ואחד, שהרי כתיב אחריו ״כמספרם״, שפירושו כמספר כולם תעשו, ולא לאחד מהם:
כַמִּסְפָר: המ״ם דגושה. [כַּמִּסְפָּר].
כמספר הבהמות. מפני שהמקרא הזה סתום שכתוב כמספר ולא פירש באיזה מספר של בהמות או נסכים, ועוד שכפל וכתב שני פעמים תעשו לכן פירש כמספר קאי אבהמות, ותעשו ראשון קאי על ההקרבה ותעשה שני קאי על הנסכים, ופירש לאחד לכל אחד ואחד. ופירש כמספרם השני, על שווי מספר הבהמות לנסכים:
According to the number of animals. The verse is ambiguous, writing "according to the number" but not explaining which number, whether the animals or the libations. Furthermore, it repeats itself and writes תעשו (you offer/make) twice. Thus Rashi explains that "according to the number" refers to the animals. The first תעשו ([which] you offer) refers to the offerings while the second תעשו ([so shall] you make) refers to the libations. He also explains לאחד "for one" as meaning for each and every one and the second "according to their numbers" as meaning that the number of animals and libations should be equal.
כמספר אשר תעשו – כמספר הבהמות אשר תקריבו, ככה תעשו לכל אחד מהם נסכים:
כמספרם – אילו היה אומר ככה תעשו לאחד לבד, היה במשמע שלכל אחד מהבהמות יעשה נסכים כמספר כל הבהמות כלם, לכן הוסיף לומר כמספרם כלומר כמספרם של בהמות מספרם של נסכים, להודיע שתמיד יהיה מספר הבהמות ומספר הנסכים שוה, ומעתה אין עוד מקום לטעות:
כמספרם – יהיה מספר הזבחים מה שיהיה, אפי׳ הם רבים מאד, תמיד יהיו הנסכים והמנחות כמספר הזבחים, ודברי המבאר בנתיבות השלום הבל הבלים.
whatever their number may be (ke-misparam, lit. “according to their number”). Whatever the number of the sacrifices may be, even if they are very many, the libations and flour offerings will correspond to the number of sacrifices. The words of the commentator to Netivot ha-Shalom are utter nonsense.⁠1
1. {Translator's note: The commentator (Jaroslav) says that the word ke-misparam might appear to be superfluous, but it serves to indicate that the number of libations is equal only to the number of sacrificed animals (i.e., a one-to-one ratio). If the word had not been added, he asserts, it might have seemed that for each individual animal, one would have had to make multiple libations equal to the total number of the animals sacrificed.}
כמספר וגו׳ – יש להוסיף לכל בהמה את המנחה והנסך שנקבעו. אפילו אם אדם הביא שני קרבנות הדומים זה לזה מכל בחינה – כגון שתי עולות פר בנדר או שתיים בנדבה, או שני שלמי כבש בנדר או שניים בנדבה – אין די להביא מנחה אחת ונסך אחד לשניהם (שם צא.). שכן הנסכים אינם חובה אישית המוטלת על המקריב, שהוא יכול לקיימה על ידי הקרבה אחת, אלא הם חובה שמתוספת לכל עולה ולכל שלמים, ואין אדם יוצא ידי חובתו בקרבנות אלה כל עוד אינו מוסיף לכל קרבן וקרבן את מנחתו ונסכו. ואם אינו מוסיף אותם ביום הקרבת הקרבן, הוא חייב למלא את החסר ביום אחר (זבחים מד.). חובה זו מחייבת כל כך עד שנסכים שאינם באים תיכף ומיד עם הקרבן – ״נסכים הבאים בפני עצמן״ – קרבים אף בלילה: ״מנחתם ונסכיהם בלילה, מנחתם ונסכיהם למחר״ (תמורה יד.–:).
כמספר אשר תעשו – ר״ל שלפי מספר הקרבנות יהיו הנסכים, וכפל הלשון שבמ״ש כמספר אשר תעשו נדע שלא ימעיט בנסכים ובמה שהוסיף ככה תעשו לאחד מדייק שגם אין לו להרבות הגם שאם מתנדב נסכים בפ״ע יכול להרבות, זה דעת ר׳ יאשיה, ור׳ יונתן ס״ל שזה שלא ירבה מלמד במ״ש כל האזרח יעשה ככה את אלה שככה מציין עכובא, ומה שכפל פה ככה תעשו כמספרם הוא שלא יכפול וס״ל לר׳ יונתן שמ״ש כל האזרח יעשה ככה קאי על נסכים שמביאים עם הקרבן, ור׳ יאשיה ס״ל שמ״ש כל האזרח יעשה ככה קאי על נסכים שמתנדבים בפ״ע כמ״ש בסימן שאח״ז ולא מוכח מזה שלא ירבה בנסכים הבאים עם הקרבן, ומ״ש תמורותיהם מנין בגמ׳ (דף צ״א) למד תמורות מלמוד אחר, ונראה שר״ל שאם המיר איל בכבש לא נאמר שיביא נסכי קרבן הקודם רק יבוא נסכי התמורה שנאמר אשר תעשו והוא עושה ומקריב את התמורה:
כל האזרח יעשה ככה – הגהתי דברי הספרי עפ״י הגהת הגר״א ומ״ש האזרח מלמד שמתנדבים נסכים כ״ה במנחות (דף ק״ד) ופי׳ שכל אזרח יוכל להתנדב כנסכים אלה להקטירם על האש, וזה כר׳ יאשיה בסי׳ הקודם, וכן במ״ש דמשמע לוג א׳ שא״ל שום באור הגהתי כפי גי׳ הגר״א וז״א, והוא עפ״י דברי המשנה במנחות שם, ומ״ש להביא אחד עשר שבמעשר מחקו הגר״א, וכבר למד אחד עשר שבמעשר למעלה (סי׳ ז׳) ממ״ש לכבש האחד, וי״ל דאתיא כר׳ יהודה שס״ל בבכורות (דף ס״א) דאחד עשר שבמעשר משום תמורה היא. ולמד שלא יקריב בנסכים כמו העשירי רק כמו האחד עשר שהוא תמורתו וכנ״ל בסי׳ י״ג:
כמספר אשר תעשו: היינו ציבור המקריבין קיץ המזבח.
תעשו לאחד: האי ״לאחד״ מיותר. ובא ללמדנו שאם אין לציבור נסכים בשביל כל המספר, יכולין להביא עתה ״לאחד״, ומחר כשישיגו יביאו עוד, עד שיהיה ״כמספרם״.
ככה תעשה לאחד – בספרי שאין לי אלא אלו תמורותיהם מנין ת״ל ככה תעשו לאחד. כן גרסת הגר״א. והוא נכון, דסתם ספרי ר׳ שמעון, ואיהו סובר במשנה פ״ק דתמורה שאין ממירין אלא אחד באחד כו׳ ואין ממירין וחוזרין וממירין, וזה לאחד, שאין ממירין אלא אחד באחד, והוא לאחד, תמורה שאינה אלא אחת. ופשוט. ובמנחות דריש בגונא אחרינא, משום דתמורות נפק״ל מכלל ופרט דלפלא נדר או לנדבה תמורות ומותרות כו׳, ולר׳ שמעון איצטריך, דקאמר במנחות דף י׳ בדין הוא שתהא חטאת חלב טעונה נסכים כו׳ שלא יהא קרבנו מהודר, וחטאתו ואשמו של מצורע הואיל ואינן באין על חטא הן טעונין נסכים, ועיין סוטה ט״ו, ולכן סד״א הואיל ותמורה הויא דבר הבא בעבירה, ועיין תמורה דף כ׳ ע״ב, וסד״א שלא יהא מהודר, לכן בעי קרא לרבות. ודו״ק.
שם ד״א ככה תעשו לאחד כמספרם להביא את י״א שבמעשר. נראה דמאן דיליף הא סבר כר׳ יהודה, דאחד עשר שבמעשר קדוש משום תמורת מעשר, והך קרא מרבה תמורות, הי נו כדקאמר לעיל אין לי אלא אלו תמורותיהן מנין ת״ל ככה תעשו. עיי״ש. והך קרא דלעיל, דדריש מלכבש האחד, היינו שסובר כר׳ מאיר דלא הוי תמורה. ודו״ק.
כמספר אשר תעשו – כמספר אשר תעשו – שלא ימעיט, ככה תעשו לאחד כמספרם – שלא ירבה1 (ספרי).
1. הרבותא שלא ירבה הוא אע״פ דקיי״ל שמותר להתנדב נסכים בפני עצמן, כפי שיתבאר בסמוך, והו״א דכשמוסיף בשיעורם לקרבנות לא גרע מהבאה בפ״ע, קמ״ל.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יג) כׇּל⁠־הָאֶזְרָ֥ח יַעֲשֶׂה⁠־כָּ֖כָה אֶת⁠־אֵ֑לֶּה לְהַקְרִ֛יב אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ⁠־נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽהי״יֽ׃
All who are native-born shall do these things in this way, in offering an offering made by fire, of a pleasant aroma to Hashem.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שורחזקונירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[האזרח – מלמד שמתנדבים נסכים וכמה ג׳ לוגין. ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף? תלמוד לומר: יעשה. יכול יפחות? תלמוד לומר: ככה] מכאן אמרו האומר הרי עלי יין (דמשמע לוג א׳ יביא ב׳, ב׳ יביא ג׳, ג׳ יביא ד׳, ד׳ יביא ה׳, ה׳ יביא ו׳). [לא יביא לוג ב׳ וה׳ אבל ג׳ וד׳ וששה] ומכאן ואילך יביא. כשם שהצבור מביא חובה כך יחיד מתנדב (חובה) [נדבה].
דבר אחר: ככה תעשו לאחד כמספרם – להביא את אחד עשר שבמעשר.
כל האזרח יעשה ככה – למה נאמר, לפי שהוא אומר ומעוך וכתות ובתוק וכרות [וגו׳] אלה אי אתה מקבל, אבל אתה מקבל מהן (תמידים) [עולות] אחר שלמדנו והנכרי מביא עולה זכיתי לדין כבתחלה. ישראל מביא עולה והנכרי מביא עולה. אי מה ישראל מביא נסכים אף הנכרי מביא נסכים? תלמוד לומר: כל האזרח יעשה ככה את אלה, ישראל מביא נסכים ואין נכרי מביא נסכים. מכאן אמרו נכרי ששילח עולותיו ממדינת הים לא שלח עמה נסכים יקרבו משל צבור.
"All the native-born shall thus do, etc.⁠": From here we learn that libations can be donated. How much? Three logs, (which suffice for a lamb). And whence is it derived that if he wishes to add he may do so? From "shall do.⁠" I might think he can decrease; it is, therefore, written "thus.⁠" From here it was derived: One is not to donate two or five, (which do not [exactly] suffice for anything), but he may donate three or four or six or above, (which do [exactly] suffice for something). Variantly: What is the intent of "All the native-born, etc.⁠"? Because it is written (Vayikra 22:25) "And from the hand of a gentile you shall not present (as a sacrifice) the bread of your G-d of all these (blemished animals)" — These you do not accept (from gentiles), but you do accept unblemished animals. After we have learned that a gentile may bring a burnt-offering, I can now conclude: An Israelite brings a burnt-offering and a gentile brings a burnt-offering. Can I also conclude: Just as an Israelite brings libations, so, a gentile brings libations? It is, therefore, written "All the native-born shall thus do these (libations)" — An Israelite brings libations, but a gentile does not. I might, then, think that his burnt-offering does not require libations; it is, therefore, written "shall thus do" (to bring libations) — whence they ruled: If a gentile sent his burnt-offering from abroad and sent libations along with it, his own are used; and if not they are to be brought by the congregation.
כל האזרח יעשה ככה – את אלה עשרונות שלמים אף הוא לא יביא אלא עשרונות שלמים או מה אלה ששים עשרון אף הוא לא יביא אלא ששים עשרון ת״ל להקריב את שהוא רוצה להקריב יקריב. יכול שהוא מביא כצבור ת״ל את אלה אי אפשר לומר את אלה שכבר נאמר להקריב ואי אפשר לומר להקריב שכבר נאמר את אלה [הא מה הדבר מביא הוא כצבור חסר עשרון אחד] הא כיצד רבי אליעזר בן יעקב אומר הצבור מביא ששים ואחד והיחיד מביא ששים.
כָּל יַצִּיבָא יַעֲבֵיד כְּדֵין יָת אִלֵּין לְקָרָבָא קוּרְבַּן דְּמִתְקַבַּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ.
All native born (Hebrews) shall do these things to offer an oblation to be received with favour before the Lord.
כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה לְהַקְרִיב אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳
כָּל יַצִּיבָא יַעֲבֵיד כְּדֵין יָת אִלֵּין לְקָרָבָא קוּרְבַּן דְּמִתְקַבַּל בְּרַעֲוָא קֳדָם ה׳
הָאֶזְרָח – יַצִּיבָא או יַצִּיבַיָּא?
כאשר השם גֵּר מופיע בסמיכות לשם אֶזְרָח שניהם מתורגמים ברבים כמבואר בפסוק ״בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ״ (שמות יב ט) ״בְּגִיוֹרַיָּא וּבְיַצִּיבַיָּא דְאַרְעָא״,⁠1 וכמו להלן ״מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר״ (פס׳ ל) ״מִן יַצִּיבַיָּא וּמִן גִּיּוֹרַיָּא״. ואולם בפסוקנו לא נזכר גֵּר על כן תרגמו ברוב הנוסחים ״כָּל הָאֶזְרָח״ – ״כָּל יַצִּיבָא״ ביחיד. וכמוהו עוד פעם אחת בתורה: ״כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל״ (ויקרא כג מב) ״כָּל יַצִּיבָא״. אבל בת״נ תרגם גם אצלנו ״כָּל יַצִּיבַיָּה״, לשון רבים.
1. ועיין שם לטעם תרגום אֶזְרָח – יַצִּיבָא על פי ראב״ע.
כל יציבייה יעבד כדןא ית אלין למקרבה קרבן מתקבל לריח דרעוה קדם י״יב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כל יציבייה יעבד כדן״) גם נוסח חילופי: ״וכל יציבייה יעבדון כהדן סידרא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדם י״י״) גם נוסח חילופי: ״לשמה די״י״.
כל יציביא בישראל ולא בבר עממין יעבד הכדין ית אילין ניסוכייא לקרבא קורבנא דמתקבל ברעוא קדם י״י.
All who are native born in Israel, and not of the sons of the Gentiles, shall so make these libations in offering an oblation to be received with acceptance before the Lord.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

כַּדַ׳א יַצנַעֻ כֻּלֻּ צַרִיחֵ אִדַ׳א קַרַּבַּ קֻרבַּאנַא מַקבּוּלַא מֻרַצִּ׳יַא לִלָּהִ
כזאת יעשה כל הברור יחוסו, באם קרב קרבן, מקובל ומרצה לה׳.
פס׳: כל האזרח יעשה ככה את אלה1מלמד שישראל מביא נסכים ואין העובד כוכבים מביא נסכים. 2שנאמר (ויקרא כ״ב:כ״ה) ומעוך וכתות [וגו׳] ומיד בן נכר לא תקריבו את להם אלהיכם מכל אלה אבל אתה מקבל מהם שלמים. 3יכול שכשם שהעובד כוכבים מביא עולה כך יביא נסכים תלמוד לומר כל האזרח יעשה ככה את אלה ולא העובד כוכבים. מיכן אמרו במסכת שקלים עובד כוכבים ששלח עולתו ממדינת הים ולא שלח נסכיה עמה יקריבו נסכיה משיל צבור:
1. מלמד שישראל מביא נסכים ואין כנעני מביא נסכים. פי׳ ישראל יכול להתנדב נסכים בלא קרבן אבל לא כנעני:
2. שנא׳ ומעוך וכתות. צ׳⁠ ⁠⁠״ לפי שנאמר ומעוך וכתות וסיפא דקרא ומיד בן נכר לא תקריבו וכו׳ מכל אלה אבל אתה מקבל מהם שלמים פי׳ דוקא שלמים בלא מום אבל לא בעלי מומין (ועיין בספרי הלשון אבל אתה מקבל מהן תמימין כן הגיה הגר״א ז״ל) ולא תמידין הנכתב שם בטעות אשר מבארי הספרי נתחבטו בפירושו בחנם. (וכן נראה ג״כ דעת הפסיקתא כי על הלשון תמימין הנאמר בספרי כתב הוא שלמים) והכוונה אף שהא״י מביא קרבן אבל נסכים בפ״ע לא יכול להתנדב ועיין (תמורה ג׳.) בפירש״י:
3. יכול שהכנעני וכו׳. בכאן ט״ס וכצ׳⁠ ⁠⁠״ ל לפי גירסת הגר״א יכול אף עולתו (היינו עולת הא״י) לא יטעון נסכים ת״ל ככה לעכובא מכאן אמרו כנעני ששלח עולתו ולא שלח נסכיה וכו׳ ופי׳ דמי נסכיה כן פירש״י בתמורה שם וכן (זבחים מ״ה) פירש״י דמי נסכיה ועיין (מנחות ע״ג:) פלוגתא דר״י ור״ע בזה שסובר שא״י יכול להתנדב אף יין בפ״ע לנסכים:
כל האזרחא יעשה ככה – ככה – עיכובא. מיהו אם הביא קרבנו היום, יכול להביא הנסכים למחר, כדאמרינן (בבלי זבחים ח׳.): ומנחתם ונסכיהם – בלילה, ומנחתם ונסכיהם – אפילו למחר.
א. בכ״י מינכן 52 נוסף כאן: מכם.
כל האזרח יעשה ככה – ALL CITIZENS SHALL DO THIS WAY – This way – [the emphatic expression teaches] that they [the libations] are indispensable. However if he brings his offering today, he can bring the libations tomorrow, as we say (Bavli Zevachim 8a:11): Their meal offering and their libations – at night. Their meal offering and their libations – even on the following day.
כל האזרח יעשה ככה – למה נאמר לפי שהוא אומר ומעוך וכתות וגו׳ (ויקרא כ״ב:כ״ד) אלו אי אתה מקבל אבל אתה מקבל מהן תמימים אחרי שזכיתי שהאינו יהודי מביא עולה יכול מה ישראל מביא נסכים אף כנעני מביא נסכים תלמוד לומר כל האזרח יעשה ככה וגו׳ ישראל מביא נסכים ואין הכנעני מביא נסכים מכאן אמרו גוי ששלח עולותיו ממדינת הים ולא שלח נסכים עמהם יקרבו משל צבור.
כל האזרח יעשה ככה, "every homeborn Israelite shall do so.⁠" Why did this have to be stated? Seeing that the Torah had written in Leviticus 22,24 that every priest suffering from crushed testicles, etc., is forbidden from offering sacrifices in the Temple, [as this is a blemish, though not visible. Ed.], whereas all unblemished priests are fit to perform Temple service, a gentile from whom the Torah is prepared to accept burnt offerings, would also accompany such a burnt offering with the appropriate libation or meal offerings, the Torah here restricts the latter offerings to natural born Jews, excluding even converts. This resulted in the rabbis ruling that a gentile who sent the animal he wished to have presented as an offering on his behalf from the country he resided in and he did not send the appropriate meal offerings and libations with that animal, will have the appropriate meal offerings and libation offerings paid for from the public purse so that these sacrifices are not without their appropriate meal offerings and libations. (Sifri)
כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אשה ריח ניחֹח לה׳ – רוצה לומר על הקרבת אשה יעשו אלו המנחות והנסכים. ולמדנו מזה שהאזרח הוא אשר יתחייב בנסכים, לא הגוי, ואף על פי שהוא מקריב עולות לפי מה שנתבאר בפרשת אמור אל הכהנים. ולזה נצטרך לבאר אחר זה שהגר שנתגייר חייב במנחות ונסכים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והנה הוצרך לצוות כאן על נסכי הגרים ומנחת׳ לפי שכבר התבאר בסדר אמור אל הכהנים שאין מקבלים מן הכותי כי אם עולה שנ׳ ומיד בן נכר לא תקריבו וגו׳ ולחם אלהיה׳ הוא העולה כמו שאמר את קרבני לחמי לאשי. אבל שלמים לא היו מקבלי׳ מן הכותים כי לא יאכלו עם הקב״ה וכהניו על שלחן אחד.
וג״כ לא היו הכותים מקריבי׳ קרבנות על חטא כי אין הכותי מחוייב במצות אבל נקבל ממנו העולה לפי שבאה בנדר ונדבה. האמנם הכותי בהקריבו העולה לא היה מקריב נסכי׳ כי האזרח בלבד היה חייב בהם עם קרבנותיו לא הכותי. ומפני זה הוצרך הכתוב לומר כאן כל האזרח יעשה ככה וגו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

להקריב אִשֵה: השי״ן בצירי כחביריו. [אִשֵּׁה].
כל האזרח יעשה – פירושו כל האזרח אשר יקריב אשה ריח ניחח לה׳ יעשה ככה את אלה. והנה זכר כאן האזרח שהוא האיש הישראלי ואח״כ הזכיר הגר שנתגייר, ללמדנו שאין מקבלים נסכים מיד איש נכרי אשר לא מעמנו הוא, כי הנה בפרשת אמור כתוב ומיד בן נכר לא תקריבו וכו׳, ושמענו משם שמותר לקבל מידם קרבן עולה, אמנם בהקריבו את עולתו לא היה מקריב נסכים כי האזרח בלבד היה חייב בהן עם קרבנותיו:
{יעשה ככה – כדי שיקריב ויהיה לריח ניחוח.}א
להקריב – כשירצה להקריב.
א. ההוספה היא מכ״י קולומביה X 893.
wishing to offer (lehakriv, lit. “to offer,” with the word “wishing” supplied in translation). When one wishes to offer.
כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב וגו׳ – לפי הגמרא במנחות (קד.), פסוק זה מתפרש כך: אזרח רשאי להביא את הנסכים האלה, לא רק כשהם באים עם עולה ושלמים, אלא גם כקרבנות עצמאיים, ומותר לו להביא גם שמן או יין בפני עצמם. אולם הוא חייב להקפיד על השיעורים שנקבעו כאן. כשהוא מביא יין, הוא יכול להביא רק שלושה, ארבעה או שישה לוגים (רביעית, שלישית, וחצי הין); אך לא אחד, שניים או חמישה לוגים. אולם כשהוא מביא שמן, הוא יכול להביא גם לוג אחד, שכן זהו השיעור שנקבע למנחת נדבה (ויקרא ב, א ואילך; מנחות קד. וקז.). לדעת רבי, גם שמן ניתן להביא רק בשיעור האמור לנסכים – הווי אומר, לפחות שלושה לוגים שנקבעו לנסכי כבש.
מחלוקת זו תלויה במחלוקת אחרת הנוגעת למידות שהתורה נדרשת בהן: האם ״דון מינה ומינה״ או ״דון מינה ואוקי באתרה״. הווי אומר: כשלומדים הלכה כללית מדין מסוים אחר [כדי להנהיגה בדין הנידון לפנינו], האם עלינו ללמוד מאותו דין אחר גם את כל פרטי ההלכה: ״דון מינה ומינה״; או שפרטי ההלכות נקבעים לפי אופיו המיוחד של הדין הנידון לפנינו: ״דון מינה ואוקי באתרה״. ההלכה שהשמן – כמו יין הנסכים – יכול לבוא בפני עצמו, נלמדת ממנחת נדבה. מי שסובר ״דון מינה ומינה״ ילמד גם את שיעור השמן ממנחת נדבה. לעומת זאת, הסובר ״דון מינה ואוקי באתרה״ יקבע את שיעור השמן לפי השיעור האמור בנסכים, שכן שמן הבא בפני עצמו דומה ליין נסכים.
ההיתר להביא נסכים כקרבן נדבה עצמאי, נתון אך ורק ל״אזרח״ של עם ישראל: ״אזרח מביא נסכים ואין העובד כוכבים מביא נסכים״ (תמורה ג.). אף על פי שמותר לנכרים להביא קרבן מנדבת לבם על מזבח המקדש היהודי – ״נכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל״ (עיין פירוש, ויקרא א, ב) – הם אינם רשאים להביא נסכים. אולם חז״ל אומרים: ״יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים, תלמוד לומר ׳ככה׳⁠ ⁠⁠״ (תמורה ג.). הווי אומר, אף על פי שאינם יכולים להביא נסכים בפני עצמם, קרבנותיהם טעונים נסכים, ונסכים אלה מובאים על ידי כלל ישראל. לדעה אחת (עיין רש״י שם, ולחם משנה להלכות מעשה הקרבנות ג, ה) מותר לנכרים עצמם להביא את הנסכים הבאים עם קרבנותיהם, ו״האזרח״ האמור בכאן ממעט אותם רק מהבאת נסכים בפני עצמם.
כל האזרח – בא למעט עכו״ם שלא יביא נסכים בפ״ע אף למ״ד בספרא אמור (סי׳ ק״ה) ובמנחות (דף ע״ג) ובכ״מ שהנכרי אינו מביא רק עולה וא״כ ל״ל למעט שלא יביא נסכים בפ״ע, י״ל כיון שעם העולה שמביא מביא גם נסכים לכ״ע, שכן משמע ממ״ש סתמא ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה היינו בע״מ אבל עולות תמימים תקריבו וממילא צריכים להקריב גם הנסכים כמ״ש והקריב המקריב קרבנו לה׳ מנחה סלת הרי חל החיוב על המקריב, וא״כ גם העכו״ם מביא נסכים עם העולה ה״א שה״ה שיביא נסכים גם בפ״ע לכן אמר שנסכים בפ״ע לא יביא רק האזרח לא עכו״ם מכאן אמרו נכרי ששלח עולותיו, והוא במנחות (שם דף נא ושקלים פ״ו):
כל האזרח יעשה ככה את אלה: היינו שיכול להביא מנחת נסכים נדבה בפני עצמה.
כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אשה ריח נחוח לה׳ – וכי יגור אתכם גר כו׳ ועשה אשה ריח נחוח לה׳ כאשר תעשו כן יעשה. פשטא דקרא מיירי בנסכים, שאם יתגייר ויקריב קרבנות יעשה נסכיהם כישראל. ורבותינו ז״ל הוציאו זה לפרש על הא שצריך שיביא קרבן עולת העוף, וכאשר נכנסו לישראל לברית ע״י מילה וטבילה והרצאות דמים, וזה כאשר תעשו כן יעשה. וזה אינו נרמז בפסוק לפי הפשט. וכן הקהל חקה אחת לכם כו׳ ככם כגר יהיה לפני ה׳, תיבת הקהל אין מכוון לפי משפטי הלשון. והראב״ע הביא שי״מ שהוא סימן הקריאה, והוא כתב כי סימן הקריאה אינו במשפטי לשון הקדש. והנה בכריתות, דראב״י חשיב גר למחוסר כפרה, שמעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קנו, אמר ות״ק מ״ט לא חשיב גר כי קתני מדעם דמישרי לאכול בקדשים גר כי קא מייתי לאכשורי נשפיה למיעל בקהל קא מייתי, וזה פלא, דא״כ גר יהא אסור לבוא בקהל בזה״ז דלא מייתי קרבן, והגמ׳ פריך אי הכי בזמן הזה לא נקבל גרים, ומשני דכתיב לדורותיכם, אלמא דקרבן אינו מעכבו מלבוא בקהל, ואטו שניא בזמן המקדש מזה״ז. ורבינו משה בריש הלכות מחוסרי כפרה כתב אינו ממחוסרי כפרה, שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל, ומפני זה אינו אוכל בקדשים, שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל, אין אנו יודעים לענין מה הוא ככשרי ישראל. ובהלכות איסו״ב פי״ג וכן לדורות כשירצה הגוי להכנס בברית ולהסתופף תחת השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה וקרבן. הרבה רבינו מלים, ולא זכינו להבין שורש דבריו.
ועתה שמע נא הנראה לדעתי בזה. דברים, שקרבנות גוי אם מביאם במקדש לית בהו, דברים אלו צריך לרבותם בגר, שאם נתגייר קרבנו כן הוא כישראל. והמה שני דברים, דמכל האזרח יעשה ככה דריש בספרי ומייתי במנחות דף ע״ג אזרח מביא נסכים ואין העו״ג מביא נסכים, ועיין תמורה דף ג׳ ברש״י וברמב״ם פ״ג ממעה״ק עולות העו״ג אין מביאין עמהן נסכים כו׳ ונסכיהן קרבין משל צבור, למדנו, דקרבן עו״ג הבא במקדש אין העו״ג מביא עמו נסכים, וזה מוכח מעומק הפשט שכתיב וכי יגור גר כו׳ כן יעשה לענין נסכים מוכח, דעו״ג אינו מביא על קרבנו נסכים, והא דכתיב ככם כגר יהיה לפני ה׳ דמאי ענינו לכאן, טפי הו״ל למכתב גבי ואהבתם את הגר לא תונו אותו, ובאמת פרשו רז״ל בספרי עומק הפשט, שמדבר על רצוי ציץ, וזה דכתיב והיה על מצחו תמיד להם לרצון לפני ה׳ לגרים מנין ת״ל ככם כגר יהיה לפני ה׳, וזה ג״כ דבקרבנות עו״ג הקרבין במקדש אין בהם רצוי ציץ, וכמו דאמרו בזבחים פרק ב״ש מ״ה ובעו״ג בין בשוגג בין במזיד לא הורצה לרצון להם ועו״ג לאו בני הרצאה נינהו, לכן מרבה קרא דגבי גרים הציץ מרצה, דכישראל הוא לפני ה׳ ועל טומאת קרבנו הציץ מרצה. וז״ב.
והנה כאן בפ׳ נסכים מיחס הקרבנות עולה או זבח בתואר ריח נחוח לה׳ מפני, ששלמים אינם כולם לאשים, והמנחת נסכים בשם אשה ריח נחוח כו׳, מפני שכולו לאשים, וערש״י שם, חוץ היין ריח נחוח קרי ליה, מפני שאינו עולה לאשים, ועיין זבחים סוף פרק כל התדיר מה דדריש שמואל, אכמ״ל, ואם כה כוונת הפסוק, שכי יגור גר יעשה קרבן כאשר תעשו לקרבנותיכם כן יעשה הגר לקרבנו הו״ל למכתב וכי יגור כו׳ ועשה ריח נחוח לה׳, זה קרבנות, כאשר תעשו במנחות ונסכים כן יעשה, ולמה כתב אשה ריח נחוח לה׳ אם לא להורות, דעל מנחה לחודא וזה נסכים בפ״ע, אע״ג דקיי״ל דמתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום, בכ״ז הקרא לא מדבר ממנחות ונסכים הבאין בפ״ע, לכן פרשו רז״ל עומק הפשט עפ״י הקבלה הנאמנה, שגר צריך להקריב קרבן לאכול בקדשים, וזה עולת העוף. והוא שאמר וכי יגור אתכם גר כו׳ ועשה אשה ריח נחוח לה׳ שכבר עשה הקרבן שחייב להביא [וזה עולת העוף שכולו למזבח, שבעולת בהמה יצא עורה], אז כיון שכבר הביא הקרבן ג״כ ונכנס לברית במילה וטבילה, שע״ז אמר וכי יגור, והביא קרבן, שזה ועשה אשה ריח נחוח לה׳, כאשר תעשו כן יעשה, פירוש שאתם עושים שאתם חייבין להביא קרבנותיכם עם נסכים, כן כל קרבנות שמביא הגר צריך להביא עליהן מנחות ונסכים, אבל קודם שעשה אשה ריח נחוח לה׳, שעדיין לא הביא קרבנו, דינו לענין נסכים כקרבנות עו״ג, ואם מביא קרבן שלמים צריך להביא נסכים משל צבור, והוא אינו מביא. ומה שכתוב ועשה אשה ריח נחוח הוא מאמר תנאיי אל הלכות נסכיו. וכן ישראל בקרבנות שהקריבו בסיני, עדיין לא היו נסכים לדברי ריה״ג בספרי פנחס, משום שצריכין היו להזאות דמים, והיה דינם כגר קודם הקרבת הקרבן. וז״ב.
ודע, כי בקרבנות יחיד הציץ מרצה על טומאת הדם והחלב, וכבר ביארתי במק״א פלפול ארוך, להוכיח דלכתחילה אסור לזרוק מן התורה, רק בדיעבד הציץ מרצה, אבל בצבור טומאה דחויה בצבור, ובעי ציץ לרצוי (פרק כיצד צולין ע״ז ע״ח), וזורקין דם טמא לכתחילה, וטמאי מתים מקריבין קרבנותיהם של צבור, ופסח, דעיקרו לאכילה אוכלין בטומאה בצבור, וכתב רבינו פ״ד מביאת מקדש, דאע״ג דאין ציץ מרצה על טומאת גוף, דונשא את עון הקדשים לא המקדישים, וכמבואר פ״ב דזבחים בסוגיא דזקני דרום, זהו בקרבן יחיד, אבל בקרבן צבור ציץ מרצה ובלא ציץ ליכא שום דחוי בטומאה, כן בטומאת הנקרבין, כן בטומאת המקריבין [ודלא כרבנן בתוס׳, ששיטתם שטומאה דחויה בצבור בטוה״ג בלא רצוי ציץ, ונדחקו ותמהו מהא דפסיקא לגמרא, דטומאת הנקרבין בעי רצוי ציץ]. וזה דאמר הקהל פירוש דינים שלקהל, והמה הלכות טומאה שהציץ מרצה בצבור, חקה אחת לכם ולגר הגר כו׳ ככם כגר יהיה לפני ה׳, שהציץ לרצון לפני ה׳ לישראל ולגרים, אע״ג שבקרבנות גוים הקרבים במקדש אין הציץ מרצה, לגרים הציץ מרצה, שהוא חשוב עם הצבור ונותן מעותיו ללשכה, ומביא קרבן פסח בטומאה ואוכלו בטומאה. ונכון.
ונראה, דקאי ג״כ על ועשה אשה ריח וכו׳, שאם כבר עשה אשה ריח נחוח, זהו קרבן שחייב להביא ומתירו בקדשים, אז הוא מכלל צבור לרצוי ציץ, אבל כ״ז שלא הקריב קרבנו אינו בכלל רצוי ציץ, והוי קרבנותיו כקרבנות עו״ג, שאין הציץ מרצה עליהן. וע״ז אמר בכריתות ות״ק מ״ט לא תני גר, גר כי מייתי קרבן לאכשורי נפשיה למיעל בקהל קא מייתי, פירוש בקהל לענין רצוי ציץ, שאמר הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר, וכ״ז שאינו מביא קרבן, קרבנותיו כקרבנות עו״ג לענין צבור לטומאה לרצוי ציץ. וזה מכוון הגמ׳. ואם לזה כוון רבינו באמרו, שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל נכון, ואם לא כוון לזה הוא נכון מצד עצמו כמוש״ב.
ויתכן שמפני טעם זה אסרה תורה ליקח חלק בקרבנות צבור מן הגוים, כמו שדריש בספרא פ׳ אמור על קרא דומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה, שאין מקבלין שקלים מן העו״ג יעו״ש, משום דטומאת התהום הציץ מרצה, ובע״ג אין הציץ מרצה, ובל״ז שדין צבור אין לעו״ג, שכל גוי בפני עצמו, והחיבור אצל ישראל הוא תולדותם ואחדותם להאמין באלהים אחד, וערבותם והתקשרותם זל״ז בתורה ומצות, שכל אחד נשתלם מחבירו ע״י התורה, וכ״ז שאין הגר מביא קרבנו אינו נכנס לקהל, היינו להשתתף עם הצבור בהלכות הקרבנות, אשר המה במקדש משכן ה׳ בתוך בנ״י, וקרבנותיו כקרבנות גוים. ודו״ק בכ״ז, כי הוא ענין אמיתי בס״ד.
ולפ״ז יתכן, דישראל שחטאו בעגל שבר משה הלוחות, שידונו כפנויה, ואחר זה אצל מי שנתחייב בעגל היה אצלו כקדושין חדשים, ולכך היו צריכים מילה, כמוש״א זה הדבר אשר צוה ה׳, ואין זה אלא מילה, כמו שאמר וזה הדבר אשר מל יהושע כו׳, ונכנסו בקרבנות כמו בסיני בעולה ושלמים, לכן לא היו צריכים לזה נסכים, ולא היה נסכים לעולה ושלמים אלו. ויעוין מנחות דף ח׳ בשמ״ק שם ודו״ק.
בספרי: אי מה האזרח מביא נסכים כו׳ יכול אף עולתו לא תהא טעונה נסכים ת״ל ככה. פירוש דכתיב ככה יעשה לשור האחד, היינו, לחייב כל קרבן בנסכים, ולכן כתיבא יעשה בלשון נסתר ולא בלשון נוכח דכתיב תעשו או תעשה, וכתיב יעשה היינו דעל קרבן נכרי קאי, ולהנכרי לא צותה התורה דלישראל דברה תורה ולא לעכו״ם, ודו״ק.
כל האזרח יעשה ככה – ת״ר, כל האזרח – אזרח מביא נסכים ואין העובד כוכבים מביא נסכים, יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים, ת״ל ככה.⁠1 (זבחים מ״ה.)
כל האזרח יעשה ככה – תניא, אזרח – מלמד שמתנדבין יין,⁠2 וכמה שלשת לוגין, ומניין שאם רצה להוסיף יוסיף, ת״ל יהיה, יכול יהא רשאי לפחות, ת״ל ככה.⁠3 (מנחות ק״ז.)
1. החידוש בזה שאין העובדי כוכבים מביאין נסכים הוא משום דקיי״ל דגם העובדי כוכבים מביאין קרבנות כמבואר לפנינו בפ׳ אמור בפסוק איש איש מבית ישראל (כ״ב י״ח), וקיי״ל בישראל דמנדבים נסכים בפני עצמן כמבואר בדרשה הסמוכה, והו״א דגם העובדי כוכבים מביאין קרבן נסכים בפ״ע, קמ״ל. ואמנם יש לדון בזה לפי מה דקיי״ל בפ׳ אמור שם דעובדי כוכבים מביאים רק עולות ולא קרבן אחר א״כ ממילא גם קרבן נסכים בפ״ע אין מביאים, וי״ל ע״פ המבואר במנחות ע״ג ב׳ דכל קרבן שמביאים עובדי כוכבים מקריבין אותו עולה [מטעם שעובד כוכבים כונתו שיהיה כולו כליל לה׳] הו״א דגם קרבן נסכים שמביא עובד כוכבים מקריבין אותו עולה היינו כולו כליל, קמ״ל. ומ״ש ת״ל ככה כונתו למ״ש בעלמא כל מקום שנאמר ככה בקדשים הוא לעכובא, וכאן קאי העכוב על חיוב נסכים לעולה, ר״ל שאין להקריב עולה בלא נסכים, ולפי״ז אחרי דעובד כוכבים צריך להביא עולה כדין, א״כ צריך להביא לה נסכים.
2. ר״ל יין לבד בלא קרבן להקטירם על האש, ואינו מבואר איפה מרומז דרשה זו במלת האזרח, ונראה דנקט רק רישא דקרא, אבל באמת הלימוד הוא מלשון כל הפסוק אשר האריכות שבו מיותר לכאורה, ולכן דריש שכל אזרח יכול להתנדב את אלה, ר״ל נסכים, להקריב אשה ואפילו זה שאינו מקריב קרבן.
3. וכל מקום שנאמר בקדשים ככה הוי עכובא.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שורחזקונירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יד) וְכִֽי⁠־יָגוּר֩ אִתְּכֶ֨ם גֵּ֜ר א֤וֹ אֲשֶׁר⁠־בְּתֽוֹכְכֶם֙א לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָשָׂ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ⁠־נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָ֑הי״י֑ כַּאֲשֶׁ֥ר תַּעֲשׂ֖וּ כֵּ֥ן יַעֲשֶֽׂה׃
If a stranger lives as a foreigner with you, or whoever may be among you throughout your generations, and will offer an offering made by fire, of a pleasant aroma to Hashem; as you do, so he shall do.
א. אֲשֶׁר⁠־בְּתֽוֹכְכֶם֙ =ב ובן⁠־אשר בספר החילופים (געיה באות תי״ו) כך הכריעו ברויאר (במהדורותיו האחרונות) ומג״ה, וכמו כן בדפוסים וקורן. לפי ההערה בספר החילופים (עמ׳ יח), [בן] אשר=״או אשֶר בתככם״ (אין געיה כבדה בשי״ן), [בן] נפלתי=״או אשֶֽר בתככם״ (געיה כבדה בשי״ן). אם אין געיה כבדה בשי״ן אז תיתכן געיה קלה בתי״ו (המצויה בכתי״ל).
• ל=אֲשֶֽׁר⁠־בְּתֽוֹכְכֶם֙ (שתי געיות בתיבות המוקפות), וכך במהדורתו הראשונה של ברויאר; וראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח.
• ל-מ=אֲשֶׁר⁠־בְּתוֹכְכֶם֙ (אין געיה)
• ש,ש1,ק3[תיקון],ו=אֲשֶֽׁר⁠־בְּתוֹכְכֶם֙ (געיה כבדה בתיבה המוקפת לפי הכללים) בהתאם לשיטת בן⁠־נפתלי
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[פסקא קח]
וכי יגור – אין לי אלא גר המתגייר, גר שנתגייר מנין? תלמוד לומר: או אשר בתוככם לדורותיכם.
ועשה אשה – מין הדמים אתה אומר מין הדמים או אינו אלא מין המנחה? תלמוד לומר: (ככם) [כן יעשה] מה אתם מין דמים אף הגרים מין דמים. או מה ישראל בדם בהמה אף הגרים בדם בהמה? תלמוד לומר: [ככם כגר יהיה] לכם (הקדשתים) [הקשתים] ולא (הגרים הקדשתים) [הקשתים] לדם בהמה.
רבי אומר מה ישראל שלא בא בברית אלא בג׳ דברים במילה ובטבילה ובהרצאת קרבן, אף הגרים כיוצא בהם. אי מה ישראל בדם (מילה) [עולה] ובזבחי שלמים אף הגרים בדם (מילה) [עולה] ובזבחי שלמים? תלמוד לומר: ועשה אשה ריח ניחוח לי״י. אמרת צא וראה איזה מין דמים שכולו עולה לאשים ואין לך הימנו היתר, אי אתה מוצא אלא בעולת העוף. אמר להביא פרידה אחת אינו יכול, שלא מצינו פרידה אחת קריבה בכל התורה כולה. מכאן אמרו כל הקינין שבתורה חציין עולה וחציין חטאת חוץ מן אגר מפני שכולו לאשים.
אשר תעשו כן יעשה – למה נאמר, לפי שהיה בדין הואיל ומצינו שחלקה תורה את קרבנותיו כך תחלק את נסכיו? תלמוד לומר: כאשר תעשו כן יעשה מה אתם ששה לפר ד׳ לאיל וג׳ לכבש, אף הגרים כיוצא בהם.
אשר תעשו כן יעשה – למה נאמר, לפי שהיה בדין הואיל ומצינו שחלקה תורה את קרבנותיו כך תחלק את נסכיו? תלמוד לומר: כאשר תעשו כן יעשה מה אתם ששה לפר ד׳ לאיל וג׳ לכבש, אף הגרים כיוצא בהם.

Piska 108

"And if a stranger sojourn among you": This tells me (as being likened to an Israelite in this regard) only of a proselyte who had converted before (i.e., one who had left Egypt with them). Whence do I derive (the same for) one who converts now? From "and who shall be in your midst throughout your generations.⁠" "and he shall offer a fire-offering": kinds of blood (i.e., animal sacrifices involving blood). You say sacrifices involving blood, but perhaps only a meal-offering (which is entirely burned)! __ It is, therefore, written "Thus shall he do.⁠" Just as you (in the desert offered) kinds of (sacrifices involving) blood, so, converts offer kinds of blood. __ (In that case,) why should we not say: Just as Israel (in the desert offered) blood of a beast ([and not of a fowl] viz. Shemot 24:5), so, converts (are inducted only) through the blood of a beast. It is, therefore, written (Bemidbar, Ibid. 16) ("One Torah and one judgment shall there be) for you (and for the stranger who sojourns with you") — To you (in general, as requiring blood for induction into Israel) have I likened him and not to (the specifics [i.e., beast versus fowl] of) your offerings. Rebbi says: Just as Israel entered the covenant only with three things — circumcision, immersion, and acceptance of the offering — so, the proselytes, like them. __ But perhaps just as Israel through peace-offerings, so, proselytes, through peace-offerings. It is, therefore, written "And he shall offer a fire-offering, a sweet savor to the Lord.⁠" Come and see: Which kind of blood (sacrifice) is relegated entirely to the fire, nothing remaining of it? Only a fowl burnt-offering ([but in a beast burnt-offering, the skin reverts to the Cohanim]). I might think (that the induction of the proselyte can be satisfied) even with a meal-offering; it is, therefore, written ("As you are) thus (shall the stranger be"). To bring one bird (as a fowl burnt-offering) is impossible. For we do not find a single bird serving as an offering in the entire Torah — whence it was stated: All the bird couples in the Torah — half is a burnt-offering; half a sin-offering, except for that of a proselyte, which is entirely (relegated) to the fire. Variantly: "As you do, thus shall he do": What is the intent of this? For it would follow (otherwise), that since we find the Torah to have differentiated his offering, (Israel bringing [beast] burnt-offerings and peace-offerings, and a proselyte, a fowl burnt-offering), it is, therefore, written "Just as you do (with libations), thus shall he do" — Just as you, six (logs) for a bullock, four for a ram, and three for a lamb, thus the proselytes.⁠"
וכי יגור גר – יכול זה גר שנתגייר אצל גוים במדינת הים אמרת לא אמרתי אלא אתכם. אין לי אלא שעלה עמכם ממצרים מניין אפילו עמכם באותה השעה אמרת או אשר בתוככם לדורותיכם.
ועשה אשה ריח ניחוח לה׳ – מלמד שאינו רשאי לאכול בזבחים עד שיביא לאישים קרבן. יכול אף מנחות ת״ל כאשר תעשו בבהמה מניין אף בעופות ת״ל כן יעשה הא מה הדבר דמים לא מנחות.
וַאֲרֵי יִתְגַּיַּיר עִמְּכוֹן גִּיּוֹרָא אוֹ דְּבֵינֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן וְיַעֲבֵיד קוּרְבַּן דְּמִתְקַבַּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ כְּמָא דְּתַעְבְּדוּן כֵּן יַעֲבֵיד.
And if a sojourner who sojourns with you, or whoever among you in your generations will make an oblation to be received with favour before the Lord, as you do, so shall he do.
וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳ כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה
וַאֲרֵי יִתְגַּיַּר עִמְּכוֹן גִּיּוֹרָא אוֹ דְּבֵינֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן וְיַעֲבֵיד קוּרְבַּן דְּמִתְקַבַּל בְּרַעֲוָא קֳדָם ה׳ כְּמָא דְּתַעְבְּדוּן כֵּין יַעֲבֵיד
לשונות גור בפסוק
גָּר (פָּעל משורש גו״ר) אינו לשון גיור והוא בא במקרא בשלוש הוראות: [א] שָׁכַן; [ב] יָרֵא; [ג] הִתְגָּרָה, זָמַם לְהַתְקִיף. בפסוקנו ״וְכִי יָגוּר״ משמעו וכי ישכון, לשון מגורים – כבהוראה הראשונה, ואעפ״כ תרגמו אונקלוס בלשון גיור1 ״וַאֲרֵי יִתְגַּיַּר״ כשיטתו להקפיד על צימוד השם והפועל בנאמנות לסגנון הכתוב, כפי שהתבאר לעיל בפרק ט פס׳ יד, וביתר אריכות על הפס׳ ״וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ״ (ויקרא יט, לג) ״וַאֲרֵי יִתְגַּיַּיר עִמְּכוֹן גִּיּוֹרָא בַּאֲרַעְכוֹן״.
1. וכן דרשו בספרי (במדבר קח) שהמדובר בגר צדק: ״וכי יגור – אין לי אלא המתגייר (עכשיו). שנתגייר (בעבר) מנין? ת״ל או אשר בתוככם – לדורותיכם״.
וארום יתותבא עמכון גיור או מן מה דיב ביניכון לדריכון ויקרב קרבן מתקבלג בלריח דרעוה קדם י״י היך מה די תעבדוןד כדן יעבדה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתותב״) גם נוסח חילופי: ״יתגייר״, ובין השיטין מופיע גם נוסח חילופי: ״אי׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מתקבל״) גם נוסח חילופי: ״דמ׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדם י״י היך מה די תעבדון״) גם נוסח חילופי: ״לשמה די״י תעבדון״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדן יעבד״) גם נוסח חילופי: ״כן יתעבד״.
וארום יתגייר עימכון גייורא או מן דהוא כדון ביניכון לדריכון ויעבד קרבן דמתקבל ברעוא קדם י״י היכמא דתעבדון הכדין יעבד.
And when a sojourner who sojourneth with you, or whoever is among you now, or in your generations, will bring an oblation to be received with favor before the Lord, as you do so shall he.
וְכִי יָגוּר – אֵין לִי אֶלָּא הַמִּתְגַּיֵּר, שֶׁנִּתְגַּיֵּר מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה״, מִין דָּמִים אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִין מִנְחָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכֶם״, מָה אַתֶּם מִין דָּמִים, אַף גֵּרִים מִין דָּמִים, אִי מַה יִּשְׂרָאֵל מִין בְּהֵמָה, אַף הַגֵּרִים מִין בְּהֵמָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לָכֶם״ לָכֶם הִקַּשְׁתִּים, וְלֹא הִקַּשְׁתִּים לְדַם בְּהֵמָה. רַבִּי אוֹמֵר: מַה יִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא בָּאוּ לִבְרִית אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, בְּמִּילָה וּבִטְבִילָה, וּבְהַרְצָאַת קָרְבָּן, אַף הַגֵּרִים כַּיּוֹצֵא בָּהֶם. אִי מַה יִּשְׂרָאֵל בְּדַם עוֹלָה וּבְזִבְחֵי שְׁלָמִים, אַף הַגֵּרִים בְּדַם עוֹלָה וּבְזִבְחֵי שְׁלָמִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳⁠ ⁠⁠״, אָמַרְתָּ צֵא וּרְאֵה אֵיזֶהוּ מִין דָּמִים שֶׁכֻּלּוֹ עוֹלֶה לָאִשִּׁים, וְאֵין לְךָ הֵימֶנּוּ הֶתֵּר, אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא עוֹלַת הָעוֹף, לְהָבִיא פְּרֵדָה אַחַת אֵינוֹ יָכוֹל, שֶׁלֹּא מָצִינוּ פְּרֵדָה אַחַת קְרֵבָה בְּכָל הַתּוֹרָה. מִכָּאן אָמְרוּ כָּל הַקִּנִּין שֶׁבַּתּוֹרָה חֶצְיָן עוֹלָה [חֶצְיָן חַטָּאת], חוּץ מִשֶּׁל גֵּר מִפְּנֵי שֶׁכֻּלָּן כָּלִיל לָאִשִּׁים.
וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר – יָכוֹל שֶׁנִּתְגַּיֵּר אֵצֶל נָכְרִים בִּמְדִינַת הַיָּם, אָמַרְתָּ לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא אִתְּכֶם, אֵין לִי אֶלָּא עִמָּהֶם מִמִּצְרַיִם, מִנַּיִן אֲפִלּוּ עִמָּהֶן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אָמַרְתָּ אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם, מְלַמֵּד שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לֶאֱכֹל בִּזְבָחִים עַד שֶׁיָּבִיא לָאִשִּׁים קָרְבָּן.
תָּנוּ רַבָּנָן, גֵּר מְעֻכָּב לֶאֱכֹל בַּקָּדָשִׁים עַד שֶׁיָּבִיא קָרְבָּן, הֵבִיא פְּרֵדָה אַחַת שַׁחֲרִית אוֹכֵל בַּקָּדָשִׁים לָעֶרֶב, כָּל הַקִּנִּין שֶׁבַּתּוֹרָה, אֶחָד חַטָּאת וְאֶחָד עוֹלָה, וְכָאן שְׁתֵּיהֶן עוֹלוֹת, הֵבִיא חוֹבָתוֹ מִן הַבְּהֵמָה יָצָא, [עוֹלָה וּשְׁלָמִים יָצָא], מִנְחָה וּשְׁלָמִים לֹא יָצָא. לֹא אָמְרוּ קֵן אֶלָּא לְהָקֵל. מַאי שְׁנָא מִנְחָה וּשְׁלָמִים דְּלֹא יָצָא, דִּכְתִיב ״כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה״, מָה אַתֶּם עוֹלָה וּשְׁלָמִים, אַף גֵּר עוֹלָה וּשְׁלָמִים, אִם כֵּן חוֹבָתוֹ אַחַת מִן הַבְּהֵמָה לֹא תְּסַגִּי לֵיהּ בְּגַוֵיה, דְּהָא כְּתִיב כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה. אָמַר רַב פַּפָּא, יֵשׁ לוֹמַר לְעוֹלַת הָעוֹף מִתְרַבִּי, לְעוֹלַת בְּהֵמָה לֹא כָּל שֶׁכֵּן, אִי הָכִי אֲפִלּוּ מִנְחָה נַמִּי, מִעֵט רַחֲמָנָא כֵּן. וְעוֹף הֵיכָא אִיתְרַבִּי, דְּתַנְיָא כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה, מָה אַתֶּם עוֹלָה וּשְׁלָמִים, אַף הוּא עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים, מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הָעוֹף, תַּלְמוּד לוֹמַר ״יַעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳⁠ ⁠⁠״, אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁכֻּלּוֹ לַה׳ הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ עוֹלַת הָעוֹף. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אֲפִלּוּ מִנְחַת נְסָכִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כֵּן״. תַּנְיָא אִידָךְ יַעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳, שׁוֹמֵעַ אֲנִי כָּל שֶׁעוֹלֶה לָאִשִּׁים, אֲפִלּוּ מִנְחָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה״, מָה אַתֶּם מִינֵי דָּמִים, אַף הֵם מִינֵי דָּמִים, אִי מָה אַתֶּם עוֹלָה וּשְׁלָמִים, אַף הֵם עוֹלָה וּשְׁלָמִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכֶם״ לָכֶם הִקַּשְׁתִּים וְלֹא לְקָרְבְּנוֹתֵיכֶם. רַבִּי אוֹמֵר כוּ׳ (כְּדִלְעֵיל) לְהָבִיא פְּרֵדָה אַחַת אִי אֶפְשָׁר וְכוּ׳, וְלֹא וְהָתַנְיָא (ויקרא א׳:י״ד-ט״ו) ״וְהִקְרִיבוֹ״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שם) ״וְהִקְרִיב״ שׁוֹמֵעַ אֲנִי הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי עוֹלַת הָעוֹף לֹא יִפְחֹת מִשְּׁנֵי פְּרֵידִין, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִקְרִיבוֹ״, אֲפִלּוּ פְּרֵדָה אַחַת. חוֹבָה מִיהָא לֹא אַשְׁכְּחָן, וְהָא אִיכָּא יוֹלֶדֶת דְּאַתְיָא בֶן יוֹנָה אוֹ תוֹר לְחַטָּאת, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא כֶּבֶשׂ בַּהֲדָהּ.
אֲמַר מַר, מָה אֲבוֹתֵיכֶם לֹא נִכְנְסוּ וְכוּ׳ בִּשְׁלָמָא מִילָה, דִּכְתִיב ״כִּי מוּלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיּוֹצְאִים״. אִי נַמִּי מֵהַכָא (יחזקאל ט״ז:ו׳) ״וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ״. הַרְצָאַת דָּמִים״ דִּכְתִיב ״וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עוֹלוֹת״. אֶלָּא טְבִילוֹת מִנָלָן, דִּכְתִיב (שם כ״ד:ח׳) ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה (חֲצִי) [אֶת] הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם״, וְאֵין הַזָּאָה בְּלֹא טְבִילָה. אֶלָּא מֵעַתָּה הָאִידְנָא דְּלֵיכָּא קָרְבָּן לֹא נְקַבֵּל גֵּרִים, אָמַר רַב אָחָא בַּר יַעֲקֹב, וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כְּתִיב.
כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה – לָמָּה נֶאֱמַר, שֶׁהָיָה בַּדִּין הוֹאִיל וּמָצִינוּ שֶׁחִלְּקָה תּוֹרָה אֶת קָרְבָּנוֹ, כֵּן תְּחַלֵּק אֶת נִסְכֵיהֶן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה״, מָה אַתֶּם שִׁשָּׁה לְפַר, וְאַרְבָּעָה לְאַיִל, וּשְׁלֹשָׁה לְכֶבֶשׂ, אַף הַגֵּרִים כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.
וַאִי דַאכִ׳לֵ דַכַ׳לַ מַעַכֻּם אַוְ סַכַּןַ פִימַא בַּיְנַכֻּם עַלַי׳ מַרִּ אַגיַאלִכֻּם פַעַמִלַ קֻרבַּאנַא וַאַרַאדַ אַן יַכֻּוןַ מַקבּוּלַא מֻרַצִּ׳יַא לִלָּהִ פַכַּמַא תַּצנַעֻוןַ כַּדַ׳אךַּ יַצנַעֻ
ואיזה שהוא מסתנן שנכנס אתכם או התיישב בתוככם עם חלוף דורותכם, ולכן עשה קרבן, ורצה שיהיה מקובל ומרצה אל ה׳ וכך כמו שתעשו ככה הוא יעשה.
פס׳: וכי יגור אתכם גר1אין לי אלא המתגייר. שנתגייר כבר מנין 2תלמוד לומר או אשר בתוככם לדורותיכם.
ועשה אשה ריח ניחוח לה׳ כאשר תעשון כן יעשה3ר׳ אומר מה ישראל לא באו לברית אלא בשלש דברים במילה ובטבילה ובהרצאת קרבן אף הגרים כיוצא בהם. אי מה ישראל בדם עולה ובזבחי שלמים אף הגרים בדם עולה ובזבחי שלמים. ת״ל יעשה אשה לה׳ 4שאין מביא אלא עולת עוף ד״א כאשר תעשון כן יעשה הגר את נסכיו. מה אתם ששה לפר וארבעה לאיל ושלש לכבש אף הגרים כיוצא בהם:
1. אין לי אלא המתגייר שנתגייר כבר מנין. החכם הספרדי פי׳ שנתגייר כבר היינו לפני הדבור אותם גרים שיצאו ממצרים גם הם חייבין בקרבן. אולם הגר״א הגיה אין לי אלא שנתגייר המתגייר מנין פי׳ כי גם גר שנתגייר צריך להביא קרבן להתירו לאכול בקדשים עי׳ (כריתות ח׳ ט׳) גר מחוסר כפרה עד שיזרק עליו את הדם. וע״ש כל הדרשות האלו כמו שהם בספרי והכא:
2. ת״ל או אשר בתוככם לדורותיכם. והיינו כל המתגייר צריך להביא קרבן:
3. רבי אומר מה ישראל וכו׳. (כריתות ט׳):
4. שאין מביא אלא עולת העוף. פי׳ שאין צריך להביא שלמים. אבל אם הביא בהמה לשלמים מצוה מן המובחר:
או אשר בתוככם – היום.
OR WHOSOEVER MAY BE AMONG YOU. Today.⁠1
1. According to Ibn Ezra, or whosoever may be among you, throughout your generations should be interpreted as: or whosoever be among you today or throughout your generations.
וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם – תיבות מהופכות הם, ולדורותיכם אוכי יגור אתכם גר קאי.
וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם – IF A STRANGER LIVES AS A FOREIGNER WITH YOU OR WHOEVER IS AMONG YOU THROUGHOUT YOUR GENERATIONS – The words are transposed, and “throughout your generations” is referring to “if a stranger lives among you.”
וכי יגור אתכם וגומ׳ – סרסהו:⁠1 וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם – עכשיו,⁠2 או כי יגור – למחר. לדרתיכם – מכאן ולהבא.
פרשה זו נאמרה בתורה ונשנית בשביל שני דברים שנתחדשו בה מכנענים ומגרים.
1. בדומה בר״י בכור שור.
2. בדומה באבן עזרא.
וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם, "and if amongst you there sojourns a stranger, or whoever there may be amongst you throughout your generations, etc,⁠" this verse appears in a truncated form; it should be understood as if the Torah had written it as follows: "if a stranger who lives amongst you at the present, or at some time in the future, etc.;⁠" from this verse we learn that this paragraph has been written in the Torah twice, and been repeated in order to add to it two details that had not previously been revealed to the people. (B'chor shor)
וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדֹרֹתיכם ועשה אשה וגו׳ – הרצון בזה שהגר שיתגייר, או הגר שכבר נתגייר, יחוייבו במנחות ונסכים כמו הענין בישראל. והנה מזה המקום למדנו כי הגר בעת שיתגייר יקריב קרבן. ולפי שכבר מצאנו בישראל בעת שנכנסו תחת כנפי השכינה שהקריבו עולות ושלמים, כמו שנתבאר בפרשת ואלה המשפטים, למדנו מזה שהגר גם כן יחוייב בקרבן בעת הכנסו תחת כנפי השכינה. ולפי שכבר נאמר בכאן ׳ועשה אשה ריח ניחֹח לה׳⁠ ⁠׳, ואין שם קרבן שיהיה כולו אשה ריח ניחוח לה׳ זולת העולה, למדנו מזה שהגר מתחייב בעולה. ולפי שהעולה כבר תהיה מן העוף, כמו שנתבאר בפרשת ויקרא, הנה יספיק לגר שיביא עולת העוף. וכבר יתבאר גם כן כי הגר יחוייב להביא קרבן ממה שראינו ממנהג התורה כאשר תרצה להעתיק האדם מלא⁠־קדושה לקדושה, שתעשה זה בזה האופן; כמו שמצאנו בישראל כשקיבלו את התורה ונתקדשו בה שהקריבו; וכמו שמצאנו באהרן ובניו כשנכנסו לקדושת הכהונה; וכמו שמצאנו בלויים כשנכנסו לקדושת הלוייה. ולפי שכבר מצאנו בלויים שהקריבו חטאת ועולה, ובכהנים שהקריבו חטאת ועולה ושלמים, ובישראל שהקריבו עולות ושלמים, למדנו מזה שלא יחוייב בכמו זה הענין כי אם עולה, כי מה שנשתתפו בו אלו כולם הוא העולה, ולזה הוא מבואר שראוי שנדע שלא יתחייב הגר כי אם בעולה. ונלמד שהוא מחוייב בטבילה ממה שראינו גם כן בישראל בעת מתן תורה ובכהנים ובלויים. ונלמד שהוא מחוייב במילה ממה שנזכר בסוף פרשת לך לך; אלא שהמילה אינה מעכבת הגרות, כי כבר מצאנו שאפילו ישראל יתכן שיִמָּנעו מהמילה כאשר היתה שם סיבה, כמו שנזכר בספר יהושע שלא מלו העם היוצאים ממצרים. ועוד, שכבר מצאנו מה שהוא משותף באלו הדברים שזכרנו, הוא הטבילה והקרבן; ולזה הוא מבואר שהטבילה היא מעכבת, לא המילה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יד-טו) התועלת השביעי הוא להודיע שהגר בהתגיירו ראוי שיקריב לה׳ עולה, כמו שביארנו. וכבר נתבאר במה שקדם התועלת המגיע מזה, והוא כי לא יעלה בדמיון האדם שיתהפך ענינו מִלא⁠־קדושה לקדושה מזולת דבר גדול נרשם בנפש; ולזה הוצרך לגר ענין הטבילה והרצאת קרבן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם רוצה לומר וכאשר יתגייר הגר או שכבר התגייר והוא בתוככם או יהיה לעתיד לדורותיכם ועשה אשה ריח ניחח לה׳ לא יעלה כדעתכם שיהיה פטור מהנסכים כאשר היה קודם שנתגייר בהיותו כותי ומקריב מנחה מבלי נסכי׳ לא יהיה כן אבל כאשר תעשו בענין הקרבנות והנסכי׳ כן יעשה הגר מבלי חלוף כלל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אֲשֶֽר⁠־בְתֽוֹכְכֶם: השי״ן במאריך, וכן הוא לב״א בחילופי׳. [אֲשֶֽׁר⁠־בְּתֽוֹכְכֶם֙].
וכי יגור אתכם גר – בין שהוא אתכם היום:
או אשר בתוככם לדרתיכם – או כשיהיה בתוככם לדורות הבאים, והוא הגר צדק:
ועשה אשה – וירצה לעשות בנדבה או יעשה כמו שצויתי אתכם:
כאשר תעשו כן יעשה – אל תאמר שיהיה פטור מהנסכים כאשר היה קודם שנתגייר, לא יהיה כן, אלא כאשר תעשו הקרבנות עם הנסכים כן יעשה הגר מבלי חלוף כלל:
וכי יגור וגו׳ – ״האזרח״ שבפסוק הקודם ממעט את הנכרי לפחות מהבאת נסכים בפני עצמם. כאן נאמר שה״גר״, שהוא גר צדק (עיין שמות יב, מח ופירוש שם), לא נתמעט; שכן ה״גר״ נעשה שווה ל״אזרח״ – מי שנולד יהודי – לגבי החובה והרשות להביא נסכים.
וכי יגור אתכם גר – עכשיו; או אשר בתוככם לדרתיכם: אם יצטרף אליכם גר אי⁠־פעם בעתיד (עיין כריתות ט.).
וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם – כבר בארתי בהתו״ה אחרי (סי׳ ע״ה) שהיה לחז״ל הבדל בין הגר אתכם ובין הגר בתוככם, שהגר אתכם מציין שנתגייר מקרוב והגר בתוככם מציין שנתגייר מימים רבים, וז״ש שנתגייר מנין ר״ל שנתגייר כבר כי אתכם משמע שנתגייר מקרוב, ובא לומר שגם הגרים שנכנסו לברית בעת מ״ת היו צריכים להביא עולת העוף:
ועשה אשה וגו׳ לה׳ – פי׳ חז״ל שמלמד שגר הבא להתגייר אינו כשר לאכול בקדשים עד שיעשה אשה לה׳, אמנם לא פירש איזה אשה יעשה כי גם מנחה נקראת אשה שניתנה ע״ג האשה, לכן פי׳ כאשר תעשו כן יעשה, וישראל נכנסו לברית במילה וטבילה ובהרצאת דמים, וכן אשה של הגר צריך להיות מין הדמים, וז״ש ת״ל כן יעשה (כ״ג בגמ׳ כריתות ט׳ וכן הגיה הגר״א) אולם הלא הרצאת דמים של אבותינו היו עולה ושלמים ושניהם בהמה, כמ״ש ויעלו עולות ויזבחו זבחים (שמות כ״ד:ה׳) וכן נאמר שהגר ירצה בדם בהמה, ולמד ממ״ש הקהל חקה אחת לכם ולגר וגו׳ ככם כגר יהיה, כי כניסת אבותינו בהרצאת דמים היה רק בדור המדבר אבל הדורות שאחריהם א״צ לזה כי כניסת האבות לברית חל על בניהם, ודעת חז״ל שכן גם בדורות הבאים יש זכר לזה מה שהיולדת צריכה טבילה והרצאת דמים ואז תכשר לקדשים, והרצאה זו תכניס גם הנולד כמו שבדור המדבר זרקו את הדם על האנשים והנשים ועי״כ נכנסו גם הטף בברית, ובזה ישוה הגר שאינו נכנס לברית ע״י אבותיו רק ע״י עצמו צריך להביא קן ודי בדם עופות ועז״א ככם כגר יהיה שאינו מציין שישוה במעשה שעשיתם בשעת מ״ת רק שישוה לכם במה שיש הרצאת דמים של עוף, שתביא היולדת ומועיל אל הנולד, וז״ש לכם הקשתיו במה שגם לדורות יש הרצאת דמים של עוף ורבי למד שהוא של עוף ממ״ש יעשה אשה לה׳ היינו דבר שכולו עולה לאשים ואין כהן נהנה ממנו דבעולת בהמה עורה לכהנים:
כאשר תעשו כן יעשה – כבר התבאר שאינו עושה ממש כפי שעשו שהם הביאו עולה ושלמים של בהמה, רק ר״ל שהגם שהגר יכול להביא עופות בכ״ז יוכל להביא גם עולת בהמה כמ״ש בכריתות (דף ח׳ ע״ב) וה״א אחר שאינו מביא רק החצי של קרבן אבותינו שהיה עולה ושלמים, כן כשמביא עולה לא יביא רק חצי הנסכים שלה, עז״א שכן יעשה, ובזה חוזר לדיני הנסכים שמהם מדבר בפ׳ זו, ומלמד שכמספר אשר תעשו כן יעשה ומוסיף כל האזרח יעשה ככה שאם מקריב נסכים נדבה לא יפחות מן השעור ומוסיף שגם הגר המתגייר ומביא עולת בהמה לא יפחות בנסכים מן השעור האמור:
או אשר בתוככם: שכבר נתגייר והוא ״בתוככם״ ועדיין לא הביא קרבן, יביא עתה קרבן.
לדורותיכם: אם יהיה כן. ולכאורה אינו מובן היאך אפשר שיהיה כבר ״בתוככם לדורותיכם״, והרי זה אינו אפשר אלא בזה הדור. אלא היינו דאיתא בכריתות (ט,א) דגר אע״ג שצריך להרצאת דמים, מ״מ אפשר לקבל גר בזמן הזה אע״ג דליכא קרבן, ולמדו בגמרא מדכתיב ״או אשר בתוככם לדורותיכם״. ולא מדכתיב ״לדורותיכם״ לחוד נפקא להו הא, שהרי מצינו כמה פעמים דכתיב ״לדורותיכם״ במצוה שאינה נוהגת אלא בזמן שבית המקדש קיים. אלא מדכתיב ׳לדורות׳ גבי ״אשר בתוככם״, וזה אי אפשר אלא באופן שקיבלו גרים בזמן שאין בהמ״ק קיים ואחר כך נבנה בהמ״ק. על זה כתיב ״לדורותיכם״ – שצריך הרצאת דמים, ממילא למדנו שמקבלין גרים בזמן הזה.
ועשה אשה וגו׳: מחויב לעשות, כמו שביארנו.
כאשר תעשו: בנסכים. כן יעשה: אע״ג שהוא קרבן חובה. עיין לעיל פסוק ג׳.
כאשר תעשו כן יעשה – תניא, יכול מדכתיב אשה ריח ניתח, כל שעולה לאישים אפילו מנחה, ת״ל כאשר תעשו כן יעשה, מה אתם מיני דמים אף הוא מיני דמים, אי מה אתם עולה ושלמים אף הוא עולה ושלמים ת״ל ככם כגר, לכם הקשתיו ולא לקרבנותיכם, ומניין לרבות את העוף ת״ל אשה ריח ניחח לה׳, איזהו דבר שכולו לה׳ – הוי אומר זו עולת העוף.⁠1 (כריתות ט׳.)
1. ואף שגם עולת בהמה כולה כליל, אך הן עורה לכהנים. והנה באור דרשה זו ושבפסוק הבא [ככם כגר] כך הוא, כי ידוע שבשלשה דברים נכנסו אבותינו לברית עם הקב״ה, במילה וטבילה והרצאת דמים [ר״ל בזריקת דם קרבנות על המזבח], כי מילה היתה במצרים שנאמר וכל ערל לא יאכל בו [בפסח] ומל אותם משה, שמקודם בטלו כולם מילה במצרים [חוץ משבט לוי ועליהם נאמר ובריתך ינצורו] כנודע באגדות, וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה שנאמר וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם, וקרבן – שנאמר (ס״פ משפטים) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות, וע״י כל ישראל הקריבו, ובאו פסוקים אלה להורות לנו דכל דינים אלו נוהגים לדורות לענין כשירצה עובד כוכבים להכנס לברית [במקומות שהותר ע״פ המלכות] ולהסתופף תחת השכינה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, ומסמיך זה על הלשון שבפסוק הבא ככם כגר, מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן, ומהו קרבן הגר, עולת בהמה או שתי תורים או שני בני יונה ושניהם עולה, ובזה״ז שאין קרבן צריך מילה וטבילה, וכשיבנה ביהמ״ק יביא קרבן.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(טו) הַקָּהָ֕ל חֻקָּ֥ה אַחַ֛ת לָכֶ֖ם וְלַגֵּ֣ר הַגָּ֑ר חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם כָּכֶ֛ם כַּגֵּ֥ר יִהְיֶ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהי״יֽ׃
For the assembly, there shall be one statute for you and for the stranger who lives as a foreigner, a statute forever throughout your generations: as you are, so shall the foreigner be before Hashem.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראמנחת יהודהרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פסקא קט]
הקהל – אין לי אלא אנשים נשים מנין, תלמוד לומר: חקה אחת לכם ולגר הגר – להביא שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים שבכל מקום שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים.
חקת עולם לדרתיכם – שינהוג הדבר לדורות.
ככם כגר יהיה לפני י״י – למה נאמר. לפי שנאמר והיה על מצח אהרן וגו׳ תמיד לרצון לפני י״י. אין לי אלא הציץ מרצה לישראל לגרים מנין, תלמוד לומר: ככם כגר יהיה לפני י״י.

Piska 109

"The congregation (— one statute shall there be for you, etc.⁠"): This (Ibid. 2, "the sons of Israel") tells one only of the men (as bringing libations). Whence do I derive (the same for) the women? From "the congregation.⁠" "One statute shall there be for you and for the stranger that sojourns (among you"): Because this speaks of Israel, the proselytes must be (specially) included. "an everlasting statute unto your generations": that this (the libations) obtain in all the generations. "As you, thus shall the stranger be before the Lord": What is the intent of this? From (Shemot 28:38) "And it (the head-plate) shall be on his (Aaron's) forehead always for acceptance for them before the Lord,⁠" I might think that this applied only to (native-born) Israelites. Whence do I derive (the same for) proselytes? From "As you, thus shall the stranger be before the Lord.⁠"
הקהל חוקה אחת לכם – לרבות שני כבשי עצרת לנסכים.
ולגר הגר – מכאן היה ר׳ אליעזר אומר גר שנתגייר צריך רבעת הקן ר׳ יהושע אומר אינו צריך שהיא תקלה לו.
גר – אלו הגרים, הגר – לרבות נשי הגרים.
חקה אחת לדורותיכם ככם כגר יהיה לפני י״י – לרבות גר כאזרח לרצייה.
קְהָלָא קְיָמָא חַד לְכוֹן וּלְגִיּוֹרַיָּא דְּיִתְגַּיְּירוּן קְיָם עָלַם לְדָרֵיכוֹן כְּוָתְכוֹן גִּיּוֹרָא יְהֵי קֳדָם יְיָ.
One congregation and one rite shall be for you and for the sojourners who sojourn; it is an everlasting statute; as you are, so shall the sojourner be before the Lord:
הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה׳
קְהָלָא קְיָמָא חַד לְכוֹן וּלְגִיּוֹרַיָּא (ח״נ: וּלְגִיּוֹרָא) דְּיִתְגַּיְּרוּן (ח״נ: דְּאִתְגַּיְּרוּן, דִּי יִתְגַּיַּר) קְיָם עָלַם לְדָרֵיכוֹן כְּוָתְכוֹן גִּיּוֹרָא (ח״נ: כְּגִיּוֹרָא) יְהֵא קֳדָם ה׳
כפל כ״ף הדמיון
״כָּכֶם כַּגֵּר״. רש״י פירש: ״ככם כגר – כמותכם כן גר, וכן דרך לשון עברית: כְּגַן ה׳ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם (בראשית יג י) – כן ארץ מצרים״. לפי זה עדיפים נוסחי ״כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה״ – ״כְּוָתְכוֹן גִּיּוֹרָא יְהֵא״ [ולא: כְּוָתְכוֹן כְּגִיּוֹרָא יְהֵא], ולדעת ״באורי אונקלוס״ כך נכון כי ״על פי טהרת לשון ארמית נכון שתבוא כ״ף הדמיון רק באחד ולא בשניים״. וכן לדעתו, ״כַּגֵּר כָּאֶזְרָח״ (ויקרא כד טז) ״גִּיּוֹרָא כְּיַצִּיבָא״ [ולא: כְּגִיּוֹרָא כְּיַצִּיבָא]. אבל יש טעם רב לנוסח ״כְּוָתְכוֹן כְּגִיּוֹרָא יְהֵא״ שכן באמצעותו נשמר שוויון הכפי״ן ״כָּכֶם כַּגֵּר״ שבכתוב. ודוגמתו ״כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה״ (בראשית מד יח) המתורגם ״אֲרֵי כְּפַרְעֹה כֵּין אַתְּ״, בהיפוך סדר התיבות כדי לשמור על כפל הכפי״ן, ואילו תרגם ״אֲרֵי אַתְּ כְּפַרְעֹה״ לא היה השוויון נשמר.⁠1
1. על כפל כ״ף הדמיון עמד רש״י בפירושו לפסוק ״כַּאֲשֶׁר אֵינְךָ יוֹדֵעַ מַה דֶּרֶךְ הָרוּחַ כַּעֲצָמִים בְּבֶטֶן הַמְּלֵאָה״ (קהלת יא ה) וכתב: ״כאשר אינך יודע, כעצמים בבטן המלאה – דברים הנסגרים והנעצמים בבטן שהיא מלאה ואף על פי שבולטת לחוץ. כאשר אינך יודע, הרי זה מקרא מסורס נדרש מסופו לראשו: כאשר אינך יודע דרך הרוח, כלומר ידיעו׳ שתי אלו שוות לא זו גלויה לך ולא זו גלויה לך. פעמים אתה סבור להכיר בעבים שיבא הרוח ואינו בא כאן כי עובר והולך לו אל ארץ אחרת. והרי לשון זה כמו כְּגַן ה׳ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם (ישעיהו כד), כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ כַּקּוֹנֶה כַּמּוֹכֵר (ישעיהו כד ב). ופעמים שהוא משוה מוקדם למאוחר ופעמים שהוא משוה מאוחר למוקדם אף כאן למד ידיעת הרוח מידיעת הבטן כלומר אין לך לשמור את הרוח לראות בעבים״.
קהלא גזרת דאור⁠[י]⁠תיאא לכון ולגיוריה דמתגיירין קיים עלםב לדריכון כוותכון גיורהג יהוי קדם י״י.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאור⁠[י]⁠תיא״) גם נוסח חילופי: ״אחוייה ח׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עלם״) גם נוסח חילופי: ״דע׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גיורה״) גם נוסח חילופי: ״כגייורייה״.
קהלא כולא קיימא חדא לכון ולגייורא די יתגיירון קיים עלם לדריכון כוותכון כגייורא יהי קדם י״י.
For the whole congregation there is one statute, for you and the sojourner who sojourneth; it is an everlasting statute for your generations; as with you, so shall it be with the sojourner before the Lord.
ככם כגר יהיה1כשם שלא באו ישראל לחסות בצל כנפי השכינה עד שהיו מולים ובטבילה ובקרבן, כן אין הגר נכנס תחת כנפי השכינה אלא במילה ובטבילה ובקרבן, 2וזו היא ששנינו במשנה גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפרוש מרוב, 3ומנין אנו למדים שלא נכנסו ישראל תחת כנפי השכינה כי אם במילה ובטבילה ובקרבן. מילה דכתיב כי מולים היו וגו׳ (יהושע ה׳:ה׳), קרבן דכתיב ויבן מזבח תחת ההר וגו׳ (שמות כ״ד:ד׳), וכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים וגו׳ (שמות כ״ד:ה׳). טבילה דכתיב ויקח משה את הדם וגו׳ (שמות כ״ד:ח׳), וגמירי דאין הזאה בלא טבילה, שנאמר והזה הטהור על הטמא וגו׳ (במדבר י״ט:י״ט).
1. כשם שלא באו ישראל. עיין כריתות ט׳ ע״א.
2. וזו היא ששנינו במשנה גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפרוש מרוב. צ״ל צריך שיפריש רובע לקינו, והוא שם בגמ׳ ת״ר גר בזמן הזה צריך שיפרוש רובע לקינו, וע״ש בפירש״י אבל אין זה לשון המשנה, וכן נשנה בר״ה ל״א ע״ב וע״ש בפירש״י.
3. ומנין אנו למדים גמ׳ כריתות שם וע״ש.
(טו-טז) הַקָּהָל – אֵין לִי אֶלָּא אֲנָשִׁים, נָשִׁים מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם. וְלַגֵּר הַגָּר״, לְפִי שֶׁמַּעֲשֶׂה בְּיִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְהָבִיא אֶת הַגֵּרִים.
חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם – שֶׁיִּנְהֹג הַדָּבָר לְדוֹרוֹת. כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה׳, לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ״ח:ל״ח) ״וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ אֵין לִי הַצִּיץ מְרַצֶּה אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, לַגֵּרִים מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר, בָּא הַכָּתוּב וְהִשְׁוָה הַגֵּר לָאֶזְרָח בְּכָל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.
הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם – לְרַבּוֹת שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת. לַגֵּר הַגָּר מִכָּאן הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר צָרִיךְ (רְבִיעִית הַקֵּן) [לְהַפְרִישׁ רֹבַע לְקִנּוֹ]. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, שֶׁהִיא תַּקָּלָה לוֹ. גֵּר אֵלּוּ הַגֵּרִים, הַגֵּר לְרַבּוֹת נְשֵׁי הַגֵּרִים.
יַא אִיהַא אַלגַוְקֻ רַסםֹ וַאחִדֹ לַכֻּם וַלִלגַ׳רִיבִּ אלדַּאכִ׳לִ רַסם אַלדַּהרִ עַלַי׳ מַרִּ אַגיַאלִכֻּם כַּמַא אַןַ אלגַ׳רִיבַּ מִת׳לֻכֻּם בַּיְןַ יַדַיִ אַללָּהִ
הוי כל אחד מן הקהל! חק אחד, לכם ולמי שהו לא מבני המקום שהסתנן, חק לעולמי עד עם חלוף דורותכם, ועוד כי האיש שלא מבני המקום הוא כמוכם, לפני ה׳.
הקהל חקה אחת – הה״א הזאת לקריאה והיא נדירת המציאות במובן זה, כמו ״הדור אתם ראו דבר ה׳⁠ ⁠⁠״ (ירמיהו ב׳:ל״א); ״האמור בית יעקב״ (מיכה ב׳:ז׳); ״האשה המנאפת״ (יחזקאל ט״ז:ל״ב); ״היושבת בגנים״ (שיר השירים ח׳:י״ג). ומי שלא יאבה להיות זה לקריאה, אינו יודע מובן דברי הראשונים בסדור קריאת התורה: ״הכל יתגדל״. ואמרו אנשים כי הם רוצים לומר ״על כל יתגדל״ וכדומה בפנים שאינם נכונים; ורק הה״א לקריאה, והמובן שהוא קורא לקהל ואומר להם כי שם ה׳ יתגדל; הלא תראה לאמרם: ״הכל תנו עוז לאלהים״ וזה ברור למי שרואה.
ולה״א מובנים רבים, אזכיר לך כמה מהם בדרך הקיצור: והה״א תהיה רבה לשאלה, ויבואו אחריה מהאותיות הרפות והדגושות, כפי שהוא ידוע. וממנה שהוא מיוחס לה׳ ללא שאלה, כי לא יתכן בו יתברך כמו אמרו ״המן העץ״ (בראשית ג׳:י״א). ובאה בזולתה, וגם היא ללא שאלה, כמו דברי משה ע״ה: ״המן הסלע הזה״ (במדבר כ׳:י׳). והיא נופלת, ויוכיח מקומה עליה, ככתוב ״הובישו כי תועבה עשו״ (ירמיהו ו׳:ט״ו). ותהיה לידיעה והיא רבה במובן זה; ותהיה במובן ׳אשר׳ כמו ״העיר ההוללה״ (יחזקאל כ״ו:י״ז); ״ההקדיש שמואל הרואה״ (דברי הימים א כ״ו:כ״ח); ותהיה להערה כמו ״הקבר איש האלהים״ (מלכים ב כ״ג:י״ז), ״האם אין עזרתי בי״ (איוב ו׳:י״ג), ועוד ממה שהוא כתוב בספרי הדקדוק.
ואני יודע כי ה״א ״המסוכן תרומה״ (ישעיהו מ׳:כ׳) והא ״הפסל״ (ישעיהו מ׳:י״ט) לפי דעת אבן ג׳קטילה לשאלה. אמר כי זה מיוחס לכתוב ״ואל מי תדמיון״ (ישעיהו מ׳:י״ח). ואלה דברי הבל, כי לא יתאים בו מלבד החיווי, ותהיינה הה״אים לידיעה, כי כאשר שלל את הדמיון, חזר לתיאור הפסילים והאלילים זולת ה׳ ותאר אותם, ואמר כי אין בהם מה שידמה לו, כי הנעבד זולתו מוכרח להיות מאחד הצלמים המותכים ככתוב ״ורתוקות כסף צורף״ (ישעיהו מ׳:י״ט). וחזר אל שלילת הדמיון ותאר אח״כ את הגרמים העיונים ואמר ״שאו מרום עיניכם וראו (ישעיהו מ׳:כ״ו) כאלו {אמר} אם היו אלה ברואים ערוכים ע״י כל יכל יודע אז לו מגיעה העבודה, וככתוב במקום אחר ״כי מי בשחק יערך לה׳⁠ ⁠⁠״ (תהלים פ״ט:ז׳). והוסיף כאן את המלאכים שלא ילך ההולך להגדלתם ויעבוד אותם. זהו פירוש הפרשה, לא מה שהלך אליו מהפגור הנתעב.
ככם כגר – כמותכם כן גר, וכן דרך לשון עברית: כגן י״י כארץ מצרים (בראשית י״ג:י׳) – כן ארץ מצרים, כמוני כמוך כעמי כעמך (מלכים א כ״ב:ד׳).
ככם כגר – means, AS YOU ARE SO IS THE STRANGER ("you and the stranger shall be alike"). Thus (the use of the prefix כ with each of two things or persons stated to be exactly alike) is the Hebrew idiom to express complete similarity. Examples are: "As (כ) the garden of Hashem so (כ) is the land of Egypt" (Bereshit 13:10); "As (כ) I am so (כ) are you; as (כ) my people is so (כ) is your people" (Melakhim I 22:4).
פס׳: הקהל חוקה אחת – אין לי אלא אנשים. נשים מנין 1תלמוד לומר הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר 2בכל מקום שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים.
חקת עולם לדורותיכם – שינהוג הדבר לדורות.
ככם כגר יהיה לפני ה׳3להביא הציץ שמרצה על ישראל שנאמר (והיה לכם לזכרון). כך מרצה על הגרים:
1. ת״ל הקהל חוקה אחת לכם. ממלת הקהל מרבה נשים כמו דכתיב לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה׳ ודרשינן שלא ישא ממזר בת ישראל הרי הקהל הוא ג״כ נשים (ז״א):
2. בכל מקום שמעשה בישראל. עיין לעיל בפ׳ נשא בפיסקא כה תברכו:
3. להביא הציץ שמרצה על ישראל שנאמר והיה על מצחו לזכרון לפני ה׳ כצ״ל ודורש בציץ כתיב לפני ה׳ וכן הכא כתיב כגר יהיה לפני ה׳ שהציץ מרצה על הגרים והוא כעין ג״ש:
הקהל – יש אומרים: כי זה הה״א הוא לקריאה.
ולפי דעתי: שאין סימן קריאה בלשון הקדש, והעד: הארבעה,⁠1 והאחד מהן, משה משה (שמות ג׳:ד׳). רק זה הה״א ה״א הדעת, וסימן הקריאה איננו [בכל המקרא, כי לא ימצא בלשון הקדש, כי אם בלשון חכמים,⁠א ״אי שמים״ב בראש השנה (בבלי ר״ה י״ט.).]
ככם כגר – כבר ביארתי משפט הכפי״ן בהתחברם.
1. כלומר: ארבעת הפסוקים שיש בהם כפילות קריאת השם, שאחד מהם מובא כאן. שלושת האחרים הם: בראשית כ״ב:י״א, בראשית מ״ו:ב׳, שמואל א ג׳:י׳.
א. בכ״י פריס 177 נוסף כאן: ״אי על פי״, וצ״ע בפירושו. בכ״י לוצקי 827: ״אע״ג״. המלים חסרות בכ״י פרנקפורט 150.
ב. כן בבבלי ר״ה ובכ״י פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177 וכ״י לוצקי 827: אי שתים.
AS FOR THE CONGREGATION. Some say that the heh prefixed to the word kahal (congregation) is the sign of the vocative.⁠1 However, I believe that there is no vocative letter in the holy tongue. The four instances2 are proof of this.⁠3 One of them is Moses, Moses.⁠4 On the contrary, this heh5 is the sign of the definite object.⁠6 It is not a sign of the vocative.
AS YE ARE, SO SHALL THE STRANGER BE. I have already explained the rule governing two kafs joined together.⁠7
1. According to this interpretation our verse reads: O congregation (ha-kahal), there shall be one statute both for you, and for the stranger.
2. Where a common noun is repeated. They are: Moses, Moses (Ex. 3:4); Abraham, Abraham (Gen. 22:11); Jacob, Jacob (Gen. 46:2); Samuel, Samuel (I Sam. 3:1).
3. That there is no vocative heh, otherwise why repeat the common noun.
4. Ex. 3:4. Ibn Ezra probably quotes Moses, Moses as an example because he is expounding the Book of Numbers, and Moses is the central human character.
5. The heh prefixed to kahal.
6. Thus the meaning of ha-kahal is, the congregation.
7. According to Ibn Ezra when two kafs are affixed to two words following each other it indicates an abridged clause. Thus our verse, which states ka-khem ka-ger (as you are, so shall the stranger be) is to be interpreted: as you are, so shall the stranger be; as the stranger is, so shall you be. See Ibn Ezra on Gen. 44:18 (Vol. 1, p. 396).
ככם כגר – פרש״י כמותכם כן גר וכן דרך לשו׳ עברי׳ כגון כגן ה׳ כארץ מצרים כעמי כעמך עכ״ל כבר פי׳ הענין בסוף פר׳ לך לך.
הקהל חֻקָּה אחת לכם ולגר הגר וגו׳ – למדנו מזה שהגר לא יתכן שיתגייר לקיים קצת מצוות התורה לבד, אבל ראוי שיקיימם כולם כשיתגייר. וזה, כי התורה הוא נימוס אחד שלם מכוון לתכלית אחד, אי אפשר בו התוספת והגרעון, ולזה לא יתכן שיקובל קצת הנימוס ההוא לבד. ולפי שאמר: לכם ולגר הגר, למדנו שהוא מדבר בגר בעת היותו מתגייר, כי זה הלשון מסכים אל מה שאמר תחילה: ׳וכי יגור אתכם גר׳ (פסוק יד). ואמר: ככם כגר יהיה לפני ה׳ – רוצה לומר במה שהוא מהקרבנות לפני ה׳, והוא העולה, כי השלמים אינם לפני ה׳ כי אם מה שהוא מהם כליל לאישים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(טו-טז) והנה נתן הכתוב ג׳ טעמים לחייב שיהיו שוים ואחדי׳ הגרים והאזרחי׳ בכל המצות. הא׳ מצד הקהל שהוא ישראל גוי אחד בארץ ואם הוא כותי איך יהיו בו תורות ומצות מתחלפות. הב׳ מצד האלוה שהוא אחד ומיוחד ואין בו חלוף ענינים וכן המאמינים בו ראוי שיהיו באחדות גמורה. הג׳ מצד התורה שהיא נימוס אחד ומשפט אחד וראוי שיהיה שוה בכל המאמיני׳ בה.
והנה על הטעם הראשון שהוא מצד הקהל אמר הכתוב חקה אחת לכם ולגר ועל הטעם השני שהוא בבחינת השם אמר חקת עולם לדורותיכם ככם כגר יהיה לפני ה׳ רוצה לומר שלפניו אין הבדל מכם לגר. ועל הטעם הג׳ שהוא מפאת אחדות הדת והתורה אמר תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר בתוככם. והותרה בזה השאלה הג׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הַגָּר: הגימ״ל דגושה, וכן חביריו. [הַגָּר].
כמוני כמוך. [נחלת יעקב] הוצרך להאריך להביא ראיות ולפרש הראיי׳ לפי שעל הרוב השני כפי״ן הן באין להשוואת שני הדברים יחד ולא להשוואת דבר אחד לחבירו בלבד משא״כ כאן שפירושו כמותכם אבל אי אפשר לפרש איפכא כגר כן אתם לכן הביא ראי׳ מפסוק כגן ה׳ כארץ מצרים שפי׳ כן ארץ מצרים, והתם נמי אי אפשר לפרש איפכא כארץ מצרים כן גן ה׳ דהא ודאי גן ה׳ מעולה מארץ מצרים, וכן נמי כמוני כמוך דיהושפט ויהורם אין לפרש איפכא ואפ״ה כתיב שני כפי״ן:
Like me, like you. (Nachalas Yaakov) Rashi had to expand upon and bring proofs to his explanation because normally the two kafs would come to equate the two things together, not merely to equate one to the other. This is not so here where Rashi explains that they will be like you, but it is not possible to explain the other way, that you shall be like the proselyte. Thus he brings a proof from the verse "Like Hashem's garden, like the land of Egypt" which means that so is the land of Egypt. There too, it is impossible to explain the other way — "like the land of Egypt so too is the land of the garden of Hashem" because the garden of Hashem is certainly greater than the land of Egypt. Similarly with "like me, like you" regarding Yehoshafat and Yehoram one cannot explain the other way around and nonetheless Scripture writes it with two kafs.
הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר חוקת עולם לדורותיכם ככם כגר יהיה לפני ה׳ – ידוע כי גר הנספח על בית יעקב בשכבר הימים באים הכל נשכח ויגיעו הימים אשר יתחברו לאחדים ויתקרבו הבנים זרעם עד שיאבד בהם שם גר. לא כן אם מתחלה כאשר בא לדתנו נתיחד עמו באיזה הפרש והיכר כי אז בהפך יחלק לבם ותמיד יתחלקו ביעקב ויפוצו בישראל והם וזרעם אחריהם כל רואיהם יכירום בשם גרים. וזאת תורת החטאת בימינו אלה בקרב ישראל {יג} בבוא קהל המגורש ממלכות כאחינו הבאים מארץ שפנייאה לאיטליאה יקראום בשם פרטי והתושבים בשם פרטי בתפילות משונות ומנהגים נפרדים עד כי זה נסבה לשנאת חנם ביניהם וזאת תורת הקנאות עד עלות חמת המציק לאין מרפא כאלו קהל אחד אינו מזרע קדש שארית ישראל כדמותם בצלמם. ואלו בראשית נתערבו בשם אחד ותורה אחת ושפה אחת לכלם היו שבים לעת עתה קהל אחד והיינו לעם אחד. לכן בא הכתוב הזה והזהירנו לאמר הקהל עשו חקה אחת לכם ולגר הגר. ואם תאבו שזה יהיה חקת עולם לדורותיכם ושזרעכם אחריכם יתערבו וקרב אותם אחד אל אחד צריך שככם כגר יהיה לפני ה׳ ולא תתפללו תפילות שונות אל מול פני ה׳. הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה:
ראיתי בני עליה ואינם מועטים כל אוכל תתאב נפשם לחשוב מחשבות ונפשם בדעה תתמוגג יחוגו ויניעו במהות נפש האדם העולה היא למעלה תעו במדבר החקירות רעבים גם צמאים ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם צללו במים האדירים האלה ירדו במצולות מים עמוקים עצה בלב איש והעלו חרס בידם. עד כי רבים שרים עצרו במילים וכף ישימו לפיהם להניח הדרוש לנסתרות לה׳ אלהינו.
{יד} אמנם המחנה הנשאר לפליטה כזאת וכל מברחיו בכל אגפיו לא יועילו ולא יצילו שגגת הדמיון ודעת האדם רבה עליו לחקור ולהתבונן במה שבתוכו ובקרבו. ואם נפליגהו בדברים לא תתיישב בשכלו האמונה שיש עצור בעצמותיו דבר בלתי נפסד יתקיים אחר הפסד הגוף בלתי הודיענו אליו מה תארו ואיככה הקיום ההוא יעמוד ואופן הדרכתו ולא ישיגוהו החושים? וכשנאמר שהנפש רוחנית וחלק אלוה ממעל כלם דברים טובים דברים ניחומים אולם לא יספיקו לרוות הצמא ותאות לב הדורש והחוקר אלא יפרשו הדבר העמוק בעמוק ממנו וזה יהיה סיבה שרבים מעמי הארץ מתייחדים לקצץ בנטיעות האמונה ויגזרו אומר שאין לנפש העמדה אחרי הפרדה ממנו ותמות ותכלה במות הגוף. והטעם {טו} שלא ידע ולא ישכיל האדם דבר שאינו תחת החוש. וכשלא ניישבנו בדבר הראוי לו כפי מדת שכל האנושי לא יאמין בדבר ויסתער ויתעוות אל דבר שאינו ראוי וישר. ואם נרצה לטנף וללכלך דעתנו {טז} במאמרי הפילוסופים המגונים ובלתי ראויים אל האמת כאשר נגענו קצת בספר בראשית אי אפשר שנקבל אחריהם אופן השארות הנפש. הם אמרו בתוך קהל עדת הנחותיהם דברים אם נאמינם לאמיתים ישרישו בלבבנו דעות רעות וחטאות לא בנקל נסירם בהפכיהם. וזהו הרוע וההפסד אשר אמר קרטיזיאו״ס ישתרש בשכל הלומד בתחילת למודו יהיה קשה להכניס בו דבר יתנגד אליהם. כיוצא בדבר קיימו וקבלו אריסט״ו והנמשכים אחריו גם מפילוסופי בני עמנו שהגשמים כלם מחוברים מחומר וצורה ונשתקע הדבר במוחם עד שגזרו שהמאמין בהפך כאלו לא יאמין בנצחיות הנפש. והסתכל אתה המעיין נקי כפים ובר לבב אוהב החקירה האמיתית ולא החוקר. איך נכשלו ונכסלו השלמים האלה בזמניהם ואיך יצוייר בשכל איש מבין מדעתו {יז} שהנפש כי תהיה צורת הגוף והצורה אינו אלא הכנה אל החומר כידוע בדבריהם תוכל דרך טבע ואף נגד הטבע להתקיים לבדה בלי החומר לפי סברותיהם אם ימצא שמה דבר מתנגד לעצמו? ומן הדברים שהאמינו הפילוסופים בעקשותם שלא יופעלו אף על ידי הסבה הראשונה. שהצורה תהיה בזמן אחד הכנה ונשוא דברים הפכיים זה לזה לא יסבלם השכל. ומה שיאמרו לאמר {יח} שהדבר הרוחני אינו מתפשט כי המתפשט מקבל חלוקה והמקבל חלוקה נפסד ולכן נפש האדם היא כלה בכל וכלה בכל חלק מהגוף מאמרים סותרים! וידוע שמי שאין לו התפשטות לא יסגר במקום אשר ציירוהו שטת פנימי של גוף הסובב הניצב בריוח אם כן הנפש לא תתייצב בו? ומאליהם נוקשו ונלכדו בתשובתם לשואל לאן תלך הנשמה הנתונה ביד או ברגל כשיחתכוה שיאמינו בעת ההיא חזרתה לאחור והתקצרותה בפנים אל כלל הגוף ואם כן כבר יודו שיש לה התפשטות אל היד ואל הרגל וכיוצא מן האיברי׳ ושתשב במקו׳? ובאלו יבלבלו דעת ושכל השומעי׳ ומכח המבוכות וסתירת החקירות שכל אנוש ובינת נבוניו תסתתר וישוב לכפור בהשארת הרוח אחר המות. לכן שעפי ישיבוני אגזור אומר ויקם לי לנתוץ ולהאביד דברי החוקרים האלה בנפשותם. הנה מקום אתי אחשבה לדעת עמל והדברים אשר דברו והנה הכל הבל ורעות רוח. ואמלטה אני לבדי להגיד לך הרשום בכתב אמת כדברי מאמרי המחקר החדש הצענו קצתם בפרשת בראשית ונח. על פי התורה אשר יורוך תפתה וגם תוכל לפחות להשקיט מורשי רעיוניך וינוחו סרעפי מחשבותיך בסדר מדריגת אמונת אלהים חיים ונפשך בטוב תלין. צאו וחשבו לכו בנים שמעו לי כאשר הודענו שיהיו כל הגופים מחוברים מן העצמים הדקים הנזכרים {יט} ושבכל גשם וגשם שם הי״ת נפש מיוחדת כאיכות הגשם אשר נופחה באפיו וזאת תהיה ג״כ רותספיריי דקה מן הדקה ומתנועעת במעלות הראויות ותהיה לה התפשטות וצורה מן הצורות כתמונת הגוף אשר תכנס בו וכולנה במעלות זו למעלה מזו ונפש האדם יותר נכבדת דקה ומתנועעת מכולנה תהיה יצירתה משנים קדמוניות ונכנסת בגוף הנולד בעת החיבור כדברי החכמה הנעלמת או תהיה ניצוץ נשמת אביו ואמו כדברי קצת כאשר נתרחק מדברי החוקרים שהעצם הנצחי ראוי להיות בלתי מתפשט וכו׳. ותגזור אומר {כ} שהדבר להיות רוחני די לו שלא יהי׳ לדקותו דבר בגשמים הנפסדים תחת השמש שיתנגד אליו ושיוכל להתפעל ממנו יתברר לך הכל כצאת השמש בגבורתו אשים לך משל בדברים שתחת החוש ואם לא כדמיון הדבר בהחלט. הנה תראה היבשה לא תוכל לפעול במים היטב לדקותם ותנועתם יותר ממנה ולא המים באויר אלא בהפך האויר יפעול במים והמים בארץ והטעם כי לא יוכל להתפעל הדק מן העב ממנו. ככה עצמות הנפשות נברא באופן יותר נפלא בדקות האפשרי לא יזיזון אותו כל גשמי הדברים שתחת השמש אם לא דבר הדק ממנו. ובהפרדם מן הגופים ככה יעמדו בתמונתם בצלמם ולא יעכבום מונעים. ויכנסו בחורי כל גשם ויעברו בין בתריו ללכת אל אשר יהיה עליהם רוח ה׳ ורצונו לקבל שכר ועונש על מעשיהם ויתאמת בזה אצלך שקר וכזב המאמרים במחקר הישן ושיוכל דבר רוחני להיות מתפשט ושיהיה לו חלקים ועם כל זה לא יפסד בהפסד הגוף. ושכלך יהי׳ שקט ושאנן כאשר תוכל לצייר הדבר ולא יבהילוך הפכיים ודברים לא יקבלום הדעת המחשבה והדמיון. ועל ככה לא יפלא ממך ולא יתעלם {כא} איך יוכל הי״ת לדון נפש אנוש באש או בדבר כיוצא בו שאין המנע מה׳ דבר שיוכל לברוא עצם דק עוד יותר מהנפש ראוי לפעול בה להחריבה לשורפה ולהתר אגודתה. וזהו אמרם ז״ל גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן. ולא יתרחק שבריאה יברא ה׳ להכות ולייסר הנשמה ותהי׳ דבר יותר זך ודק ואלו הם מלאכי אף וחימה שניתן להם יכולת ליגע בעצמותה לדקותם להשחית ולכלה. ונרחיב הביאור בעניינם בפ׳ האזינו בס״ד. וזהו רצון הכרת הנאמר בתורה וכאשר נכפל הכרת תכרת הנפש ההיא פירשו בו תכרת לעולם הבא. שכבר אפשר {כב} שעונותיו ילכדונו את הרשע ויוכלו להגשים ולהעבה נפשו באופן שרבים יפגעו בה. ובהפך איש הישר צדקותיו יצללו רוחו הדק היטב יותר ממה שהיה בלא יוכלו יגעו בו גם הרוחות הדקים עד שובו לדמות מלאכי עליון בענין שנפשות הישרים והתמימים יקנו תנועה על תנועתם. וזה מאמר חז״ל במליצה נוראה ונשגבה ת״ח אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. והחטאים בנפשותם יגשימוה יותר. וזה רצון הכתוב (משלי ו׳) משחית נפשו הוא יעשנה. על כן אמר תכרת הנפש ההיא והטעם כי עונה בה והפשע מלכלך ומעבה עצמות וחומר הנשמה. אלה הדברים יישירו הלבבות ישקיטו ויניחו מחשבות האנשים יעירו ויעוררו המזימות להבין ולהשכיל כל הנאמר בדברי הנפש. ונדע גם כן אם כל הנפשות דומות ושוות תהיינה מדוע ילד יולד לפעמים גבן או דק חיגר או פסח וכדומה? {כג} אם לא שנפשו כך היא בעלת מום בדמות הגוף אשר תסגר בו. וכל זה בדין ומשפט כאשר תוכל בנקל לצייר בשכלך. ואמנם אחריש אתאפק מלהעלות על ספר ובדיו דברים רבים כהמה שלא אהיה גרמא בנזיקין למשאילים בדמיונם. כי ישרים דרכי ה׳ ופושעים יכשלו בם. ומה שכתבתי למבינים די וכבוד אלהים הסתר דבר:
הקהל – הה״א היא לקריאה, כמו הדור אתם ראו (ירמיה ב׳ ל״א), כלומר לכם, הקהל. יהיה חקה אחת, ולא שתי חקות, ומאחר שהגר גם הוא בכלל הקהל שהרי נתגייר, תהיה חקה אחת לו ולכם:
לפני ה׳ – בעיני ה׳:
לפני ה׳ – איננו כמו בעיני ה׳ (כדעת רמבמ״ן), וכאן אינו מוסיף זכות או קולא לגר או גדולה, אלא אומר שהוא חייב לפני ה׳ בכל מה שאתם חייבים בו, וזה אמנם כדי שהגרים לא יביאו לא״י מנהגיהם בעבודת אלהיהם. יש לתמוה על רש״י ז״ל שהביא כאן פסוק כגן ה׳ כארץ מצרים {בראשית י״ג:י׳} והוא איננו דומה כלל לעניננו, כי שם יש נושא שלישי והוא ככר הירדן שהיה דומה לגן ה׳ ולארץ מצרים, וכאן הנושאים אינם רק שנים....⁠א ואולי אחרים הוסיפו הפסוק ההוא ברש״י.
א. כך בדפוס ראשון. בדפוס שני נוסף כאן: ככם כגר.
before the Lord. This is not equivalent to “in the eyes of the Lord” (as was Mendelssohn’s view). Here, no extra merit, leniency, or status is conferred on the foreigner; rather, it says that the foreigner is obligated “before the Lord” in all the ways in which you are obligated. This, indeed, is intended to avoid having foreigners introduce into the land of Israel their customs regarding the worship of their gods.
It is surprising that Rashi, of blessed memory, cited here the phrase ke-gan YHVH ke-erets Mitsrayim (“like the Garden of the Lord, like the land of Egypt,” Gen. 13:10) [as a parallel usage to the phrase in this verse, kakhem ka-ger (“both you and the foreigner”)], for that phrase does not at all resemble the phrase at issue here. In the case of the former phrase, it is preceded by a third subject, kikkar ha-Yarden (“the plain of the Jordan”), which the verse compares both to the gan YHVH and to erets Mitsrayim [and thus the phrase should not be construed to mean “both the garden of the Lord and the land of Egypt alike”], while here there are only two subjects [that are compared with each other, and so the phrase is to be construed as “both you and the foreigner alike”]. Perhaps others [mistakenly] added a reference to that verse into Rashi’s comment.
הקהל – כמו ״מעיני הקהל״ (ויקרא ד, יג; עיין פירוש שם) – מתייחס אולי לסנהדרין הגדולה, שבידיה מופקדת הנהגת כלל האומה. אולם מהגמרא בקידושין (עג.) נראה שהכוונה לכלל עם ישראל, כדוגמת ״בקהל ה׳⁠ ⁠⁠״ (דברים כג, ג).
חקה אחת וגו׳ – אותן הזכויות; למה שאתם זכאים גם הוא זכאי, ומה שמגיע לכם בדין מגיע גם לו (עיין פירוש, בראשית מז, כב).
ככם כגר יהיה לפני ה׳ – כדרך שהושוו כאן לגבי הקרבנות, כך הושוו מכל הבחינות לפני ה׳ – הווי אומר, בכל יחסי האדם אל ה׳, ויחסי ה׳ אל האדם.
ולבסוף:
(טו-טז) הקהל חקה אחת לכם ולגר – הנה למעלה ריבה נשים לענין נסכים ממ״ש והקריב המקריב. אולם עדיין י״ל שנשים גיורות דינם משונה כי הם אין מילה נוהג בם, והגר הוא שם זכר ומנין שכן הדין גבי גיורת, ולמד ממ״ש חקה אחת יהיה לכם ולגר ובישראל אין הבדל בין אנשים ונשים וה״ה גבי גרים, וכבר בארתי בהתו״ה ויקרא (סי׳ קצא), שבהרבה מצות התורה פרטה בפירוש שנוהג גם בגרים ובהרבה מצות לא פרטה זאת, ובארתי שם באורך שכ״מ דכתיב בני ישראל צריך רבוי מיוחד לרבות גרים, וז״ש לפי שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים ושם בארתי בפרטות עיי״ש, ומ״ש לדורותיכם מלמד שינהיג הדבר לדורות ובארו זה בגמ׳ כריתות (דף ט) משום דיש לטעות דהאידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים, ובארתי זה באורך בפ׳ קדושים (סי׳ קא) עיי״ש:
ככם כגר יהיה לפני ה׳ – זה מיותר לגמרי, ופי׳ חז״ל משום דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וכ״מ דכתיב בני ישראל מוציא גרים וה״א שעל קדשי גרים אין הציץ מרצה, לכן למד ככם כגר יהיה לפני ה׳ ר״ל בענין מ״ש לרצון להם לפני ה׳ שהציץ שעליו שם הויה מרצה בזה דומה הגר לאזרח וכמ״ש ג״כ בספרא (ויקרא סי׳ לב). ומ״ש תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר בא ללמד שבכל המקומות שאין כתוב בני ישראל שוה הגר לאזרח, והתבאר זה באורך ויקרא (סי׳ קצא) עיי״ש:
חוקה אחת: עיין במקרא הסמוך. לפני ה׳: במצוות שמפורשות בתורת ה׳.
ולגר הגר – גר תושב (עיין מה שכתבתי על זה בפרשת אחרי מות); וכן דעת שד״ל שנוסיף בתרגומו שכל דקדוקי חוקות אלה בענין הקרבנות היו להרחיק ממשכן ה׳ כל תועבות הגוים השורפים בניהם באש והמפקירים בנותם לכבוד אליליהם וקרוב לזה כתב גם כן במשתדל.
ככם כגר יהיה לפני ה׳ – פירוש לפני ה׳ שוה הגר אל הישראל לגמרי, משא״כ לכם אינו שוה גר לישראל, כי אין ממנין שום דיין וממונה אלא מקרב אחיך, ורק תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם, כי התורה ומשפט אחד. ודו״ק.
הקהל חקה אחת – ת״ר, גר נושא ממזרת, דברי ר׳ יוסי, מאי טעמא, אע״פ דכתיב הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר, חקה אחת הפסיק הענין.⁠1 (קדושין ע״ג:)
ככם כגר – תניא, רבי אומר, ככם כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף הם לא יכנסו לברית אלא באלה, אלא מעתה, האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים, אמר רב אחא בר יעקב, אמר קרא וכי יגור אתכם אשר בתוככם לדורותיכם.⁠2 (כריתות ט׳.)
1. באור הענין, כי באיסור ממזר כתיב (פ׳ תצא) לא יבא בקהל, ולפי״ז אם קהל גרים איקרי קהל אסור גם לגר לישא ממזרת ואם לא איקרי קהל מותר, ולכן מבואר בגמרא דר׳ יהודה ס״ל דאסור בממזרת מדכתיב הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר, ומשמע ליה דהקהל קאי על ולגר הגר, ומבואר דגם קיבוץ גרים אקרי קהל, אבל ר׳ יוסי ס״ל דהקהל קאי רק על ישראל, משום דחקה אחת הפסיק הענין, ונראה באור דבריו, דאי ס״ד דגם קהל גרים איקרי קהל הו״ל למכתב חקה אחת לכם הקהל והגר, ומדכתיב להיפך ש״מ דרק קהל ישראל איקרי קהל. והנה קיי״ל כר׳ יוסי ולכן קבענו בפנים כדעתו, וכתבו הפוסקים דרק מצד ממזרת אין איסור, אבל מ״מ אסור להרבות ממזרים, משום דבניו הם ממזרים, ויתבאר לפנינו אי״ה זה לפנינו בפ׳ תצא.
2. כבר בארנו ענין דרשה זו לעיל בפסוק הקודם אות כ״ח, יעו״ש.
מוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראמנחת יהודהרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(טז) תּוֹרָ֥ה אַחַ֛ת וּמִשְׁפָּ֥ט אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר אִתְּכֶֽם׃
One law and one ordinance shall be for you, and for the stranger who lives as a foreigner with you.⁠"
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
תורה אחת ומשפט אחד – בא הכתוב והשוה הגר לאזרח לכל מצות שבתורה.
"One Torah and one judgment shall there be for you and for the stranger who sojourns among you": Scripture hereby likens the proselyte to the native-born in respect to all the mitzvoth of the Torah.
אוֹרָיְתָא חֲדָא וְדִינָא חַד יְהֵי לְכוֹן וּלְגִיּוֹרַיָּא דְּיִתְגַּיְּירוּן עִמְּכוֹן.
one law and one judgment shall be for you and for the sojourners who dwell with you.
גזרת אוריתהא אורייתהב חדה לכון וסדר דין חד יהוי לכון ולגיוריה דמתגיירין ביניכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גזרת אוריתה״) גם נוסח חילופי: ״אחווייה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אורייתה״) גם נוסח חילופי: ״אורייה״.
אורייתא חדא ודינא חד יהי לכון ולגיוריא די יתגיירון עימכון.
One law and one judgment shall be for you and for the sojourner who sojourneth with you.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

כַּדַ׳אךַּ שַׁרִיעַתַּ וַאחִדַתַּ וַחֻכּמַא וַאחִדַא יַכֻּוןֻ לַכֻּם וַלִלגַ׳רִיבִּ אלדַאכִ׳לִ פִימַא בַּיְנַכֻּם
ככה, הלכה אחת, ופסק דין אחד, יהיה לכם ולמי שהו לא מבני המקום שהסתנן בתוככם.
פס׳: תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם – השוה הגר לאזרח בכל המצות האמורות בתורה:
וטעם תורה אחת – לבד מהעולות, כי העולות הם בחיוב החוקה.
[ONE LAW.] Its meaning is, one law aside from the burnt offerings, for the burnt offerings are obligated by statute.⁠1
1. For that is what the word chukkah (statute) refers to. (15) states, there shall be one statute (chukkah) both for you, and for the stranger that sojourneth with you. (16) states, One law (Torah) and one ordinance shall be both for you, and for the stranger. Prima facie, Scripture is redundant. Hence Ibn Ezra comments that verse 15 deals with that which is obligatory, namely, the burnt offering (for it concludes the law mentioned in verse 14, which deals with sacrifices), and verse 16 deals with all the other commandments, for it speaks of Torah (Filwarg).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

תורה אחת ומשפט וגו׳ – ״בא הכתוב והשוה הגר לאזרח בכל מצות שבתורה״ (ספרי). גר ואזרח הושוו זה לזה בכל דיני התורה.
המילים המלמדות על שוויון הגר לעניין הקרבנות – ״כאשר תעשו כן יעשה״ (פסוק יד) – נדרשות במסכת כריתות (ח:) לגבי הלכה אחרת: לצורך כניסתו השלמה ליהדות, טעון הגר גם הרצאת דמים על ידי קרבן, מלבד מילה וטבילה, כדרך שישראל נכנסו לברית התורה על ידי קרבן (שמות כד, ה). כאשר בית המקדש היה קיים, היה מביא הגר לאחר מילתו וטבילתו עולת בהמה או עולת עוף (שני בני יונה או שני תורים), וכל עוד לא הביא קרבן זה, היה אסור באכילת קודשים: ״מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קינו״. אולם בזמן שאין בית המקדש קיים, אין הגירות מעוכבת על ידי חוסר האפשרות להביא קרבן, שכן הכתוב אומר בפירוש שגרים מתקבלים בכל הדורות: ״או אשר בתוככם לדרתיכם״ (פסוק יד; עיין כריתות ט.).
היוצא מדברים אלו, שבמצווה זו של הנסכים ניתנה ההוראה, שמכאן ואילך אין להביא עולת בהמה או שלמים, אלא אם כן מביאים עם קרבן הבהמה מנחת סולת ונסך יין, וצריך לצרפם – או להוסיפם אחר כך – לכל בהמה ובהמה שאדם מביא. משמעות הדבר היא כך: נפש ישראל – של היחיד או של הציבור – ניגשת אל ה׳ במקדשו. באותה העת, היא נותנת ביטוי לקידוש המעשים מתוך הכרת החובה (עולה), או לרגש האושר שבלב (שלמים), ומוסרת לאש המזבח את האישיות ואת כוחותיה. אך היא מחויבת למסור לאותו מזבח ולאותה אש, גם את הנכסים החומריים המאפשרים את הקיום, הרווחה והאושר. חובה זו כבר נקבעה בקרבן הלאומי היומי (קרבן התמיד [עיין שמות כט, מ ופירוש שם]), ומכאן ואילך היא תחול על כל קרבנות הציבור. ולא עוד אלא שזו תהיה חובה – או חובה על תנאי – בכל עולה ובכל זבח שהיחיד מביא; חובה על תנאי, מכיוון שהחובה להביא נסכים עם נדר או נדבה באה רק כתוצאה מההחלטה החופשית להביא עולה או זבח.
נמצא שהנסכים שונים מכל שאר מנחות הנדבה, ושונים גם מהקרבן שעמו הם באים. הם אינם מבטאים את הרעיונות וההחלטות שבעל הקרבן מבקש להתקרב בהם אל ה׳; אלא הם מבטאים אזהרה היוצאת מן המקדש, והמקדש דורש שאזהרה זו תבוא לידי ביטוי בכל קרבן שהוא מקבל למען ה׳ ותורתו. דבר זה עולה בקנה אחד עם ההלכה שחובת נסכים איננה תלויה באדם אלא בקרבן; לפיכך אם המקריב הוא נכרי ואינו חייב – או אינו כשר – להביא נסכים, מביא אותם הציבור בשם המקדש (עיין פירוש, פסוקים ד,יב,יג).
עלינו להתבונן עוד בכך, שהתורה מייחסת משמעות לאומית לחובה ולכשרות להביא נסכים. לפיכך מצוות הנסכים ניתנת רק לאזרח, למעט הנכרי. מאידך, התורה מוצאת לנכון לומר בפירוש שהגר מחויב וכשר להביא נסכים. יתירה מכך, חיוב הגר וכשרותו להביא נסכים הם קנה המידה לזכויותיו ולמעמדו, שאליהם קושרת התורה את ההכרזה הגדולה על שוויון הגר לפני ה׳ והתורה. המסקנה היא אפוא, שרעיון הנסכים הוא אחד מעמודי התווך של הלאומיות היהודית ושל הייעוד היהודי. הוא מושרש ביסוד שחסר בגר מצד עצם היותו גר; לפיכך, לולא האמירה המפורשת של התורה, היינו רואים את הגר כמי שנתמעט מחובת הנסכים וכמי שאינו כשר לעשותם.
כפי שראינו, המקדש דורש שמנחה ונסך יבואו עם כל עולה וכל שלמים. בכך פונה המקדש ואומר לכל מי שנכנס בשעריו: אתה הרי מוסר לה׳ את הנפש, את האישיות החושבת והמרגישה, השואפת והפועלת. אך לא רק הנפש שייכת לה׳ ולתורתו; אלא גם כל הדגן, התירוש והיצהר (שמן, יין, סולת) – כל היסודות הנצרכים לקיום, לרווחה ולאושר – גם אלה קנויים אך ורק לה׳ ולתורתו; הם תלויים בה׳ לבדו, ואף אחד לא יכול לזכות בהם אלא על ידי עשיית רצון ה׳ וכלכלת הקודש עלי אדמות (עיין פירוש, ויקרא א, ט). רק אם נכלכל ונקיים את אש התורה הבוערת על המזבח, נוכל גם אנו לזכות בכלכלה וקיום. כפי שאנו אומרים כל יום בקריאת שמע: ״והיה אם שמע וגו׳ ונתתי וגו׳ ואספת״ וגו׳.
נמצא שנסכים הם ביטוי לכך שה׳ מעצב את גורל ישראל בהשגחתו ובהנהגתו הישירה. אמת זו היא היסוד לברית אברהם, המתקיימת בישראל, והיא גם היסוד לשליחות שהוטלה על ישראל למען התורה. גורל ישראל נקבע באופן ישיר על ידי הנהגת ה׳, וההתעלמות מן האמת הזאת היא כל מהותו של החטא שקראנו עליו זה עתה; היה זה חטא העם, חטא שלוחיו ואנשיו, אשר בניגוד אליהם רק כלב הכיר בָּאמת ונתן לה ביטוי בדבריו האמיצים: ״אם חפץ בנו ה׳⁠ ⁠⁠״ (לעיל יד, ח). הלקח שיש ללמוד מן הנסכים הוא, שהשמיעה בקול ה׳ היא השמש המפרה את שדותינו, וחרב הגבורה של נצחונותינו. לפיכך, הקשר ההדוק בין פרשת נסכים לחטא המרגלים נראה מובן מאליו. יסוד זה [שגורל ישראל בארץ תלוי בשמיעה בקול ה׳] הוא גם משמעותן של תיבות הפתיחה ״כי תבאו״ (פסוק ב).
דעה אחת לומדת [מתיבות ״כי תבאו אל ארץ מושבתיכם״] שחובת נסכים נהגה בקרבנות יחיד רק לאחר כיבוש הארץ, ואילו הדעה השנייה לומדת [מאותן תיבות] בדיוק את ההפך: חובה זו חשובה כל כך לכיבוש, עד שכבר נהגה בזמן המלחמה ולפני גמר הכיבוש, אפילו בבמת יחיד (עיין פירוש, פסוק ב).
על פי האמור לעיל מבואר גם, מדוע יש צורך לציין במיוחד שגרים חייבים וכשרים להביא נסכים, ומדוע בהקשר זה מכריז הכתוב שהגר הוא כאזרח לכל דבר – בזכויות ובמעמד. שכן ה׳ הבטיח לאבות שהוא יקבע באופן ישיר את גורל צאצאיהם, ושצאצאיהם יירשו את הארץ שבה הייתה הבטחה זו עתידה להתקיים. אולם הגר אינו מיוצאי חלציהם של האבות ואין לו חלק בארץ. עצם שמו מעיד שהוא ״חסר קרקע״ (עיין פירוש, בראשית כג, ד). לפיכך, כדרך שמצאנו בקרבן פסח (שמות יב, מח–מט; עיין פירוש שם), כך גם כאן יש צורך לציין במיוחד שהגר הוא כאזרח לגבי נסכים. גם הוא עומד תחת ההשגחה הישירה של ה׳: ״ככם כגר יהיה לפני ה׳⁠ ⁠⁠״, המבטיחה לו קיום אנושי ואזרחי בארץ (עיין דברים י, יח והלאה), אף על פי שאין לו חלק בה. נמצא ששוויון הגר לעניין נסכים, כבר כולל את שוויונו לכל דבר ועניין. התורה מזהירה במקומות רבים על זכויות הגר, אך פרשת נסכים היא המקור העיקרי לשוויון זכויותיו בכל ענייני התורה. דבר זה מורה על חשיבותה הגדולה של מצוות הנסכים.
בנסכים יש שני חלקים: המנחה (״סלת עשרון בלול ברבעית ההין שמן״), והנסכים עצמם (״יין לנסך רביעית ההין״). נמצא שהמנחה היא מנחת סולת כמו מנחת נדבה (ויקרא ב, א; עיין פירוש שם), אך היא חלוקה ממנחת נדבה בכמות השמן. במנחת נדבה רגילה יש רק לוג אחד שמן, ואילו במנחת נסכים יש פי שלושה: רביעית ההין היא שלושה לוגים. מנחת נדבה טעונה הגשה וקמיצה; רק קומץ ממנה מגיע למזבח, והשאר ניתן לאכילת הכהנים (ויקרא ז, ט–י). מנחת נסכים אין בה לא הגשה ולא קמיצה, והיא מוקטרת כליל על המזבח.
נראה שניתן לבאר את הלכותיה המיוחדות של מנחת נסכים על פי משמעותה. המביא מנחת נדבה מורה, שאמצעי המחיה והעושר שהוענקו לו מוקדשים לה׳ בהכנעה ובמסירות. המקדש מלמדהו כדת מה לעשות ברכוש שניתן לו מאת ה׳: עליו להניחו בהכנעה לפני המזבח (הגשה), לספק את מלוא דרישות המקדש (קמיצה), וליהנות מהשיריים תחת השפעתה של קדושת הכהונה (אכילת כהנים). לעומת זאת, מנחת נסכים היא ביטוי כללי אובייקטיבי של אמצעי המחיה והעושר שניתנו לאומה הישראלית ישירות מיד ה׳, ולכן אמצעים אלה קנויים אך ורק לה׳ ומסורים לקיום תורתו. לפיכך מנחה זו אין בה הגשה, קמיצה או אכילת כהנים, אלא כולה ״אשה ריח ניחח לה׳⁠ ⁠⁠״.
על פי האמור לעיל מתבאר גם שפעה הרב של מתנת השמן במנחת נסכים, פי שלושה מהשיעור במנחת נדבה רגילה, שמצאנו כמותה במקום אחר רק במנחת חביתים (עיין פירוש שם ו, יד–טו). שכן מנחה זו איננה ביטוי להצלחתו של הפרט; אלא היא מורה שההצלחה באופן כללי – אף במלוא העושר הלאומי – הינה אך ורק מתנה מיד ה׳. מבחינה זו דומה מנחת נסכים לחביתי כהן גדול, שגם שיעורם שלושה לוגים והם נמסרים כליל לאש המזבח. הצד השווה שבין מנחת נסכים לחביתי כהן גדול הוא שהם באים מנקודת מבט לאומית. אולם שיעור הסולת אינו משתנה; הוא מייצג את עצם קיום האדם בעולם, ולכן לא ניתן להגדילו או להקטינו. שיעורו, עשירית האיפה, הוא קבוע לחלוטין מבחינה היסטורית על ידי שיעור המן (עיין פירוש, שמות טז, לו).
במנחת נדבה יש גם קומץ לבונה, המייצג את הסיפוק ושביעות הרצון מאמצעי המחיה וההצלחה. אין לבונה במנחת נסכים, אך במקומה בא הביטוי של האושר העילאי, של השמחה המושלמת בגורל הכלל המונהג על ידי השגחת ה׳. ביטוי זה הוא מעשה הקרבן הייחודי למצוות הנסכים – הווי אומר, ניסוך היין הבא עם מנחת הנסכים.
אין ספק שהיין מייצג במקרא את שמחתו העילאית של האדם. ״יַיִן יְשַׂמַּח לְבַב⁠־אֱנוֹשׁ״ (תהילים קד, טו). שותים יין בשיר (עיין ישעיהו כד, ט). ״יַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים״ (קהלת י, יט). ״תְּנוּ⁠־שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ״ (משלי לא, ו). ״שָׂמַח לִבָּם כְּמוֹ⁠־יָיִן״ (זכריה י, ז) הוא ביטוי לשמחה הגדולה ביותר. ״טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן״ (שיר השירים א, ב) הוא ביטוי לאושר העילאי של האהבה. ״יַיִן וְחָלָב״ (ישעיהו נה, א) מהווים משל לאושר ולמחיה שתורת ה׳ מעניקה.
כמו כן ידוע ומפורסם, שבמקרא, היין מייצג בדרך כלל את חלק האושר שה׳ מעניק ליחידים ולאומות. לפיכך ״כוס״ בא בכתובים כביטוי לגורל שנגזר מאת ה׳. ״כִּי כוֹס בְּיַד⁠־ה׳ וְיַיִן חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ וַיַּגֵּר מִזֶּה אַךְ⁠־שְׁמָרֶיהָ יִמְצוּ יִשְׁתּוּ כֹּל רִשְׁעֵי⁠־אָרֶץ״ (תהילים עה, ט). כך מצאנו ״כּוֹס חֵמָה״ ו״כּוֹס הַתַּרְעֵלָה״ (ישעיהו נא, יז), אך גם ״כּוֹס⁠־יְשׁוּעוֹת״ (תהילים קטז, יג) ו״כּוֹס תַּנְחוּמִים״ (ירמיהו טז, ז). מלכות בבל האדירה המשנה את גורל כל העמים, היא ״כּוֹס זָהָב בְּיַד ה׳⁠ ⁠⁠״ (עיין שם נא, ז). לחסידים הזוכים שה׳ הוא רועם, כוסם תמיד רוויה (עיין תהילים כג, ה), וה׳ הוא מנת חלקם וכוסם (עיין שם טז, ה).
יש להוסיף, שהכתוב מתאר את הקרבת הנסכים בתיבות ״בקדש הסך נסך שכר לה׳⁠ ⁠⁠״ (להלן כח, ז). נמצא שיין הנסכים נתפס מצד כוחו הרוחני החזק. לאור כל זאת נראה, שיין הנסכים מייצג את האושר הארצי הגדול ביותר. יין זה, שהוא הביטוי לשמחתו השלמה של אדם, מובא אל המקדש, שם הוא מתקבל בכלי שרת, ובכך מתקדש ונקנה לה׳. בשעת הניסוך, היין אינו נשפך אלא ״יוצקים״ אותו אל מעמקי יסוד המזבח (פירוש פסוק ה). ניסוך זה מבטא את המחשבה, שאושרנו הארצי העילאי כשלעצמו אינו פסגת שאיפותינו, אלא כדרך שהוא בא מאת ה׳ כך הוא גם מהווה את היסוד לבניית חיינו אל ה׳. האמת היא, שהאושר הופך להיות שלנו רק אם הוא נמצא במעמקי יסוד המזבח.
על פי האמור לעיל מבואר גם, מדוע נסכים באים רק עם עולת בהמה ושלמים. שהרי ההכרה בחטא ובאשמה, הבאה לידי ביטוי בחטאת ובאשם, אינה עולה בקנה אחד עם השמחה השלמה המוצאת את ביטויה בנסך. מנחת החוטא מחוסרת אף שמן ולבונה (ויקרא ה, יא); ומצב הדיכאון והסבל שממנו נובעים כל קרבנות העוף (עיין פירוש, ויקרא א, יז), אף הוא אינו מתאים למנחה ונסך.
ההלכה ששירי הלויים מלווים את ניסוך היין (ערכין יא.), מתאימה מאוד לתפיסתנו בעניין הנסכים. שכן הלויים שרים על אדם ה״רואה״ [״שׁוּר״] את ה׳ על ידי התבוננות בדברי ימי ישראל (השווה פירוש, בראשית מט, כב). נמצא ששירים אלה מבטאים במילים את הנעשה באופן סמלי על ידי ״בקדש הסך נסך שכר לה׳⁠ ⁠⁠״. על כל פנים, כבר ציינו את הקשר הלשוני והרעיוני בין ״שֵׁכָר״ לבין ״שיר״ (פירוש, שם ט, כ–כא).
זוהי אפוא משמעות הנסכים הבאים עם העולה והשלמים: הם מייצגים את ההודאה במציאות הבסיסית של חיים וחובה יהודיים – הווי אומר, שהקיום, הרווחה והאושר עלי אדמות תלויים ישירות בה׳ לבדו, וניתן להשיגם רק על ידי עשיית רצון ה׳ בשמחה. כללו של דבר, הנסכים מייצגים את הודאת ישראל בכך שגורלו תלוי בה׳.
חשיבותה של הודאה זו עולה ככל שעולה המעמד החברתי או הלאומי שהיחיד או הציבור מייחסים לעצמם. יחיד הרואה עצמו כ״כבש״, כאחד מן המניין בצאן מרעיתו של ה׳ – חייב אף הוא להשיב אל לבו אמת זו. אך למי שרואה עצמו כ״איל״, החובה היא כפולה; שכן שלמות אמונתו אינה משפיעה רק על דבקותו שלו בקיום חובתו, אלא עיני בני דורו נשואות אליו. מעמדו החברתי מחייב אותו לעמוד בראש כ״איל״, ולשמש דוגמא להליכה בנאמנות אחרי ה׳. אולם אם הוא נציג ושותף פעיל במלאכת ה׳, ותפקידו להיות ״פר״ בסביבתו הקרובה, הרי שההודאה באמת יסודית זו חשובה פי שלושה.
אסון המרגלים, שפרשת נסכים נאמרה בעקבותיו, מדגיש את הסטייה מאמת הנסכים על ידי סדרת מעמדות כזו ממש. הרעה התחילה במרגלים, שהיה להם תפקיד ״פרים״. הם נשלחו על ידי הציבור למלא את התפקיד שהוטל עליהם על ידי ה׳, אך הם עברו על תפקיד ה״פר״ ועשו את ההפך הגמור. ראשי המדברים של הציבור, ה״אילים״, נתפתו על ידי המרגלים למרד גלוי; והם חזרו והסיתו את כל העם, ה״כבשים״, להצטרף אליהם במרד.
אנו יכולים אפוא להבין, מדוע ההודאה באמת הנסכים מוכפלת ומשולשת ל״אילים״ ול״פרים״ של ישראל, כפי שמודגש בהרכב הקבוע של הקרבנות: ״שלושה עשרונים לפר שני עשרונים לאיל ועשרון לכבש״. שכן האמת היסודית של אמונת ישראל צריכה לשלוט בחיים ולצור את צורתם ולהיות לנחלת העם כולו, וזה יתרחש רק אם ראשי המדברים של האומה ומנהיגיה יחזיקו באמת זו בדיבור ובמעשה, בכוח כפול ומשולש.
אולם קשה להבין את היחס שבין שיעור היין והשמן לשיעור הסולת. שכן שיעור הסולת גדֵל ביחס של אחד, שתיים, שלוש, לכבש, לאיל ולפר; ולפי זה היינו מצפים שגם שיעור השמן והיין יגדל ביחס דומה: רביע, חצי, שלושה רבעים; אך שיעורם גדֵל רק ביחס של רביע, שליש, חצי. נמצא שמנחת כבש עשירה בשמן יותר ממנחת איל או פר. במנחת כבש יש רביעית ההין לעישרון, ואילו במנחת איל או פר יש רק שישית הין לכל עישרון. ושמא הטעם הוא כך: השמן – כמו היין – במנחת נסכים, איננו תוספת כלשהי גרידא הנלווית אל הסולת, ואינו תיקון גרידא של מושג ״המזון״: מזון עשיר יותר, המזון העשיר ביותר; אלא הוא מייצג את מושג העשירות בפני עצמו באופן כללי. לפיכך שיעור השמן אינו מקביל לשיעור הסולת. כך מצאנו גם בהלכה: אף על פי שהסולת והשמן של מנחת נסכים מעכבין זה את זה (עיין תוספות מנחות מד: ד״ה הסולת), הרי השמן – בתורת נדבה – יכול לבוא גם בפני עצמו (עיין פירוש, פסוק יג). לכן קובע הכתוב ששיעור רביעית ההין של היין והשמן יגדל באופן עצמאי, ולשם כך נבחר הסולם העולה הנוהג בדרך כלל בשברים: רביע, שליש, חצי.
שיעור היין – ולדעת רבי גם שיעור השמן – שניתן להביא בנדבה הוא כשיעור הקבוע לנסכים (עיין פירוש, פסוק יג). נראה שהלכה זו מושרשת באופי האובייקטיבי שצריך להישמר בקרבן מנחה. גם כאשר מנחה באה בנדבת יחיד, יש לתת לה את צורת ההודאה שבה מבטא המקדש הלאומי אמת יסודית זו [– שגורל ישראל תלוי בה׳ לבדו].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

תורה אחת ומשפט אחד: ההוראות שמוסיפים חכמי כל דור נקראות ״תורה״. ודיני ממונות שאינן מפורשים בתורה הם ׳משפט צדק׳ מצד השכל. על כל זה כתיב ״יהיה לכם ולגר הגר אתכם״ – יהיה שוה בלי חלוק.
והנה קרא הכתוב מצוות המפורשות בתורה ״חוקה״, והיינו כמו שכתבתי בספר שמות (יח,טז) דכל המצוות המפורשות בתורה, אע״ג שיש להם טעם, מ״מ אפילו במקום שסר הטעם, המצוה במקומה עומדת {דמשום הכי אמר משה ״והודעתי את חוקי האלהים״}, וגם פרטי המצוה המה בלי טעם ואינן אלא ״חוקה״, שאחר שמפורשים בתורה הן ׳חוקים׳ ששמים וארץ עומדים עליהם, כמו שכתבתי בספר ויקרא ריש פרשת בחוקותי. אבל הוראות חכמי הדור אזיל בתר טעמא, ובשעה שנשתנה הטעם נשתנה הדין, משום הכי קראן הכתוב ״תורה ומשפט״.
ומשפט אחד יהיה לכם – תניא, א״ר חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן, גר צריך שלשה דיינים, מאי טעמא משפט כתיב ביה.⁠1 (יבמות מ״ז:)
1. ומשפט בעינן שלשה כמבואר בפ׳ משפטים. וע״ע מש״כ בענין דרשה זו ריש פ׳ דברים בפסוק ושפטתם צדק בין איש ובין גרו.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(יז) {ששי} וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses, saying,
ספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנורש״ר הירשעודהכל
וידבר ה׳ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל – בני ישראל חייבין בחלה [אין הגוים חייבין בחלה] או בני ישראל לרבות את הגרים.
ואמרת אליהם – ריבה נשים ועבדים ובצד השני אתה אומר בני ישראל להזהיר גדולים ע״י הקטנים להנהיגם במצות.
בבאכם אל הארץ – קבל עליך עד שלא תבא אל הארץ כשתבוא אל הארץ להפריש חלה בזכות שתקבל עליך אתה בא אל הארץ. יכול כיון שבאו לארץ יהו חייבין להפריש חלה שבחוצה לארץ אמרת לא אמרתי אלא אשר אני מביא אתכם שמה אתם חייבין להפריש חלה ולא בחוצה לארץ.
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר.
And the Lord spoke with Moshe, saying:
ומליל י״י עם משה למימר.
ומליל י״י עם משה למימר.
And the Lord spoke with Mosheh, saying:
(יז-כא) וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין בְּחַלָּה, [וְאֵין נָכְרִים חַיָּבִין בְּחַלָּה]. אוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [לְמַעֵט הַגֵּרִים, אָמַרְתָּ דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל] לְרַבּוֹת אֶת הַגֵּרִים, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם רִבָּה נָשִׁים וַעֲבָדִים. וּבַצַּד הַשֵּׁנִי אַתָּה אוֹמֵר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים לְהַנְהִיגָם בְּמִצְווֹת. בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ קַבֵּל עָלֶיךָ עַד שֶׁלֹּא תָּבוֹא אֶל הָאָרֶץ שֶׁכְּשֶׁתָּבֹא אֶל הָאָרֶץ לְהַפְרִישׁ חַלָּה, שֶׁבִּזְכוּת שֶׁתְּקַבֵּל עָלֶיךָ אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ. יָכוֹל כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ יְהוּ חַיָּבִין לְהַפְרִישׁ חַלָּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אָמַרְתָּ לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, שָׁמָּה אַתֶּם חַיָּבִין לְהַפְרִישׁ חַלָּה, וְלֹא בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
תַּנְיָא אִלּוּ נֶאֱמַר וְכִי תָּבֹאוּ הָיִיתִי אוֹמֵר מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ לָהּ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה מְרַגְּלִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּבֹאֲכֶם״, בְּבִיאַת כֻּלְּכֶם אָמַרְתִּי, וְלֹא בְּבִיאַת מִקְּצַתְכֶם. וְכִי אַסְקִינְהוּ עֶזְרָא לָאו כֻּלְּהוֹ סָלוּק. וַאֲפִלּוּ לְמָאן דְּאָמַר תְּרוּמָה בִּזְמַן הַזֶּה דְּאוֹרַיְיתָא, חַלָּה דְּרַבָּנָן.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: שִׁנָּה הַכָּתוּב בִּיאָה זוֹ מִכָּל בִּיאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁכָּל בִּיאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה הוּא אוֹמֵר ״וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ״ ״וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ״ וְכָאן הוּא אוֹמֵר בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ מִיָּד נִתְחַיְּבוּ יִשְׂרָאֵל בְּחַלָּה. אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, מִכָּאן אָמְרוּ פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ [שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ] חַיָּבִין בְּחַלָּה, יָצְאוּ מִכָּאן לְשָׁם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב, וְרַבִּי עֲקִיבָא, פּוֹטֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ [שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ], רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, פּוֹטֵר, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ״, לְהוֹצִיא אֶת שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ, וְרַבִּי עֲקִיבָא, מְחַיֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר ״שָׁמָּה״ שָׁם אַתָּה חַיָּב חוּץ לְשָׁם אַתָּה פָּטוּר.
וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ – לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְּרוּמָה, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף שְׁאָר פֵּרוֹת בְּמַשְׁמָע, הֲרֵי אַתָּה דָּן נֶאֱמַר כָּאן ״לֶחֶם״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״לֶחֶם״, מַה לֶּחֶם הָאָמוּר לְהַלָּן חֲמֵשֶׁת הַמִּינִין, אַף לֶחֶם הָאָמוּר כָּאן חֲמֵשֶׁת הַמִּינִין. וְאֵלּוּ הֵן, חִטִּין, וּשְׂעוֹרִין, וְכֻסְּמִין, וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל, וְשִׁיפוֹן. (יָצְאוּ אֹרֶז וְדֹחַן וְהַפְּרָגִים וְהַשֻּׂמְשֻׂמִין שֶׁאֵינָן בָּאִין לְידֵי חִמּוּץ אֶלָּא סִרָחוֹן).
עִסָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה. (כָּתוּב בְּרֶמֶז תרנ״א) ״(וּלְקַחְתֶּם לָכֶם״).
״[בַּאֲכָלְכֶם] מִלֶּחֶם הָאָרֶץ״, אֶת שֶׁהוּא לֶחֶם חַיָּב, שֶׁאֵינוֹ לֶחֶם אֵינוֹ חַיָּב. אֵיזֶהוּ לֶחֶם הַחִטָּה הַשְּׂעוֹרָה וְכוּ׳ קְמָחִין בְּצֵקוֹת וּתְבוּאָה אֲסוּרִין בְּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, וְלִקְצֹר לִפְנֵי הָעֹמֶר, וְהָאוֹכֵל מֵהֶן כְּזַּיִת מַצָּה בְּפֶסַח יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, כַּזַּיִת חָמֵץ בְּכָרֵת, וְכָל שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ אֶחָד מֵחֲמֵשְׁתָּן הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּפֶסַח, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא בְּמַרְאֵה פַּת וְטַעַם פַּת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֶחֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ״ וְלֹא כָּל לֶחֶם, פְּרָט לְעִסָּה קְטַנָּה, וְאֵיזוֹ הִיא גְּדוֹלָה, שִׁבְעַת רְבָעִים שֶׁל מִדְבָּרִיִּים, וְקַב וָחֵצִי יְרוּשָׁלְמִיִּים, שֶׁהֵן חֲמֵשֶׁת רְבָעִים מִשֶּׁלָּנוּ. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר: חֲמִשָׁה רְבָעִים מְתּוּקָן לִפְטוּר מִלֶּחֶם לֹא כָּל לֶחֶם פְּרָט לִמְבֻשָּׁל, וְהַסֻּפְגָּנִין, וְהַדֻּבְשָׁנִין, וְהָאִיסְקְרִיטִין, וְחַלָּת הַמִּשְׁרִים, וְהַמְּדֻמָּע, וְהַקְּנֹקָנוֹת חַיָּבִים. וּבַצַּד הַשֵּׁנִי אַתָּה אוֹמֵר: וְהָיָה לְרַבּוֹת שְׂאוֹר שֶׁנָּשְׁכָה בִּסְרֵדָה. מִכָּאן אָמְרוּ, שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁעָשׂוּ שְׁנֵי קַבִּין וְנָשְׁכוּ זֶה בְּזֶה פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה. אֵין צָרִיךְ לוֹמַר הָאִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה שְׁנֵי קַבִּין חִטִּין וְקַב אֹרֶז אוֹ קַב תְּרוּמָה בְּאֶמְצַע אֵין מִצְטָרְפִין. [דָּבָר שֶׁנִּטְּלָה חַלָּתוֹ בְּאֶמְצַע מִצְטָרְפִין], שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּב בְּחַלָּה. קַב יָשָׁן וְקַב חָדָשׁ נָשְׁכוּ זֶה בַּזֶּה, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר יִטֹּל מִן הָאֶמְצַע, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.
רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם – יָכוֹל אַף חִטִּין וְקֶמַח, תַּלְמוּד לוֹמַר ״חַלָּה״, אִי חַלָּה יָכוֹל אַף (אֲסוּרָה) [אֲפוּיָה], תַּלְמוּד לוֹמַר ״רֵאשִׁית״ מִן הַמוּבְחָר יַעֲמִיד (עֲרֵימָה) [עֲרִיסָה] וְיַפְרִישׁ. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם שֶׁלָּכֶם חַיֶּבֶת, אֲבָל שֶׁל נָכְרִים אֵינָהּ חַיֶּבֶת. מִכָּאן אָמְרוּ נָכְרִי שֶׁנָּתַן לוֹ עִסָּה פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה, נְתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה, עַד שֶׁלֹּא גִּלְגֵּל חַיָּב, מִשֶּׁגִּלְגֵּל פָּטוּר. הָעוֹשֶׂה עִסָּה עִם הַנָּכְרִים, אִם אֵין בְּשֶׁל יִשְׂרָאֵל כַּשִּׁעוּר פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה.

רמז תשמח

תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה׳ – בִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בִּתְרוּמַת חַלָּה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (פסוק כ) חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה, הֲרֵי חַלָּה אֲמוּרָה, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה׳⁠ ⁠⁠״ בִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִיָּה, רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (דברים י״ח:ד׳) ״רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירוֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ״ חוֹבָה, אַתָּה אוֹמֵר חוֹבָה אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא רְשׁוּת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה׳⁠ ⁠⁠״ חוֹבָה וְלֹא רְשׁוּת.
רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם – שַׁמַּאי אוֹמֵר: מִקַּב חַלָּה, וְהִלֵּל אוֹמֵר: מִקַּבַּיִם, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה אֶלָּא קַב וּמֶחֱצָה חַיֶּבֶת בְּחַלָּה. מִשֶּׁהִגְדִּילוּ הַמִּדּוֹת אָמְרוּ חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח חַיָּבִין בְּחַלָּה, רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר: חֲמִשָּׁה פְּטוּרִין, חֲמִשָּׁה וְעוֹד חַיָּבִין.
תָּנוּ רַבָּנָן, ״רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם״, כְּדֵי עִיסַתְכֶם [וְכַמָּה עִיסַתְכֶם] כְּדֵי עִסַּת מִדְבָּר, וְכַמָּה עִסַּת מִדְבָּר דִּכְתִיב (שמות ט״ז:ל״ו) ״וְהָעֹמֶר עֲשִׂירִית הָאֵיפָה״, מִכָּאן אָמְרוּ שִׁבְעָה רְבָעִים קֶמַח [וְעוֹד] חַיָּב בְּחַלָּה, שֶׁהֵן שֵׁשׁ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, וְחֲמִשָׁה צִיפוֹרִי, מִכָּאן אָמְרוּ כָּל הָאוֹכֵל בְּמִדָּה זוֹ, הֲרֵי זֶה בָּרִיא וּמְבֹרָךְ, יָתֵר עַל כֵּן רַעַבְתָן, פָּחוֹת מִכָּאן מְקֻלְקָל בְּמֵעָיו.
בָּעֵי רָבָא, גִּלְגּוּל נָכְרִי מַאי, מִיתְּנָא תְּנָן גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיָה לוֹ עִסָּה נַעֲשֵׂית עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר, מִשֶׁנִתְגַּיֵר, חַיָּב, סָפֵק חַיָּב. הָא מָאן קְתָּנִי לָהּ, דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא, וַאֲפִלּוּ רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה דְּקָא מְחַיְיבֵי הָתָם פָּטְרֵי הָכָא, הָתָם הוּא דִּכְתִיב ״דְּגָנְךָ״ דְּגָנְךָ יְתֵירָא, הֲוֵי מִעוּט אַחַר מִעוּט וְאֵין מִעוּט אַחַר מִעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת [אֲפִלּוּ נָכְרִים], אֲבָל הָכָא, תְּרֵי זִימְנֵי עֲרִסֹתֵכֶם כְּתִיב, חָד עֲרִסֹתֵכֶם וְלֹא עִסַּת נָכְרִי, וְחָד עֲרִסֹתֵיכֶם וְלֹא עִסַּת הֶקְדֵּשׁ, אוֹ דִּלְמָא רַבִּי יוֹסִי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן קְתָּנִי לָהּ דְּקָא פָּטְרֵי, אֲבָל רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה יַלְפִינָן רֵאשִׁית ״רֵאשִׁית״ מֵהָתָם, אָמַר רָבָא, יְהֵא רַעֲוָא דְאֶחְזֵיה בְּחֶלְמָא, הָדַר אָמַר רָבָא, מָאן דְּאָמַר מֵרוּחַ הַנָּכְרִי פּוֹטֵר, גִּלְגּוּל הַנָּכְרִי פּוֹטֵר, מָאן דְּאָמַר מֵרוּחַ הַנָּכְרִי אֵינוֹ פּוֹטֵר, גִּלְגּוּל הַנָּכְרִי אֵינוֹ פּוֹטֵר.
חַלָּה – אַף עַל גַּב דִּכְתִיב ״רֵאשִׁית״, דְּאִיכָּא לְמֵילַף רֵאשִׁית מֵרֵאשִׁית הַגֵּז, מַה לְּהַלָּן דְּשֻׁתָּפִין לֹא, אַף כָּאן דְּשֻׁתָּפִין לֹא כָּתַב רַחֲמָנָא עֲרִסֹתֵכֶם, אֶלָּא טַעְמָא דְּכָתַב רַחֲמָנָא עֲרִסֹתֵכֶם, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אֲמִינָא לֵילַף [רֵאשִׁית רֵאשִׁית] מֵרֵאשִׁית הַגֵּז, אַדְּרַבָּה לֵילַף מִתְּרוּמָה, אֵין הָכִי נַמִּי, אֶלָּא עֲרִסֹתֵכֶם [לָמָּה לִי], כְּדֵי עִיסַתְכֶם.
הַתְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, וְחַלָּה, וּבִכּוּרִים, מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לֶאֱסֹר, וּלְחַיֵּב עֲלֵיהֶן אֶת הַחֹמֶשׁ, מַאי טַעְמָא, כֻּלְּהוּ אִיקְרֵי תְּרוּמָה, גַּבֵּי חַלָּה כְּתִיב רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם חַלָּה תָּרִימוּ, גַּבֵּי בִּכּוּרִים נַמִּי אִיקְרֵי תְּרוּמָה, דְּתַנְיָא ״וּתְרוּמַת יָדְךָ״, אֵלּוּ הַבִּכּוּרִים, אֲבָל אֵינָךְ לֹא צְרִיכָא קְרָא.
רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם – לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף הַקְּמָחִין בְּמַשְׁמָע, תַּלְמוּד לוֹמַר (להלן פסוק כא) מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם מִשֶּׁתְּעָרֵס. מִכָּאן אָמְרוּ אוֹכְלִין עֲרַאי מִן הָעִסָּה עַד שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל בְּחִטִּין, וְתִטַּמְטֵם בִּשְׂעוֹרִין, גִּלְגְּלָה בְּחִטִּין וְטִמְטְמָה בִּשְׂעוֹרִין הָאוֹכֵל מִמֶּנָּה חַיָּב מִיתָה. כֵּיוָן שֶׁנּוֹתֶנֶת מַיִם מַגְבַּהַת חַלָּתָהּ, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא שָׁם חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח וְעוֹד, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא בָּהֶן כְּשִׁעוּר, שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין חַלָּה מִן הַקֶּמַח. אֵיזֶה הוּא גְּמַר מְלַאכְתָּהּ, קְרִימָתָהּ בְּתַנּוּר, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: מִשֶּׁתִּתְגַּלְגֵּל בְּחִטִּין, וְתִטַּמְטֵם בִּשְׂעוֹרִין. הֲרֵי שֶׁלֹּא הִפְרִישׁ חַלָּה מִן הָעִסָּה שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁלֹּא יַפְרִישׁ מִן הַלֶּחֶם, תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה״.
כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ – מַה תְּרוּמַת גֹּרֶן אַחַת, אַף תְּרוּמַת חַלָּה אַחַת, מַה תְּרוּמַת גֹּרֶן (מדמעת) עוֹלָה בְּאַחַת וּמֵאָה, וְאִם נָפְלָה לְתוֹךְ מֵאָה מַדְמַעַת, וְחַיֶּבֶת בְּחֹמֶשׁ, אַף תְּרוּמַת חַלָּה כַּיּוֹצֵא בָּהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִיָּה, נָם לוֹ רַבִּי יוֹנָתָן, אַתָּה מַקִּישׁוֹ לִתְרוּמַת גֹּרֶן סְתוּמָה, אֲנִי אֲקִישׁ בּוֹ לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר מְפֹרֶשֶׁת, [אָמַר לוֹ] וְתִנָּטֵל אֶחָד מֵעֲשָׂרָה, אָמַר לוֹ תִּנָּטֵל, אָמַר לוֹ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ לִתְרוּמַת גֹּרֶן הִקַּשְׁתִּיהָּ, וְלֹא הִקַּשְׁתִּיהָּ לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר.
מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם – לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם, שׁוֹמֵעַ אֲנִי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבָּעִסּוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם״, מִקְּצָתָהּ וְלֹא כֻּלָּהּ. עֲרִסֹתֵכֶם, לְהָבִיא לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה שֶׁחַיָּבִין בְּחַלָּה, שֶׁהָיָה בַּדִּין וּמַה שְּׁאָר פֵּרוֹת שֶׁחַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה, לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה שֶׁפְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהוּ פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם״ לְהָבִיא לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה שֶׁחַיָּבִין בְּחַלָּה. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם, לְהוֹצִיא שְׁאָר הַפֵּרוֹת שֶׁפְּטוּרִין מִן הַחַלָּה, שֶׁהָיָה בַּדִּין וּמַה לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה שֶׁפְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר חַיָּבִין בְּחַלָּה, שְׁאָר פֵּרוֹת שֶׁחַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהוּ חַיָּבִין בְּחַלָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֶחֶם״, נֶאֱמַר כָּאן ״לֶחֶם״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברים ט״ז:ג׳) ״לֶחֶם״ מַה לֶּחֶם הָאָמוּר לְהַלָּן מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין, אַף לֶחֶם הָאָמוּר כָּאן מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין.
מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם – שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף עִסַּת תְּרוּמָה וְעִסַּת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּמַשְׁמָע, תַּלְמוּד לוֹמַר ״חַלָּה תָּרִימוּ תְּרוּמָה״, אֶת שֶׁמּוּרָם קֹדֶשׁ וְהַשְׁאָר חֹל, וְלֹא שֶׁזֶּה וְזֶה קֹדֶשׁ. אֲבָל אָמְרוּ עִסַּת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם חַיֶּבֶת בְּחַלָּה. תִּתְּנוּ לַה׳ תְּרוּמָה, לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר תָּרִימוּ תְּרוּמָה, אֲבָל לֹא שָׁמַעְנוּ שִׁעוּר חַלָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תִּתְּנוּ לַה׳ תְּרוּמָה״, עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ כְּדֵי (תְּרוּמָה) [מַתָּנָה] לַכֹּהֵן, מִכָּאן אָמְרוּ שִׁעוּר חַלָּה שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, וְנַחְתּוֹם אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ חַלָּה שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה וְנַחְתּוֹם אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה מִפְּנֵי שֶׁהָאִישׁ עֵינוֹ יָפָה (וְשֶׁל אִשָּׁה) [וְהָאִשָּׁה] עֵינָהּ רָעָה (וּבַיִת פָּחוֹת) [וּכְשֶׁתִּפְחֹת] לֹא תִּפְחֹת מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה, לְכָךְ נֶאֱמַר ״תִּתְּנוּ לַה׳ תְּרוּמָה״ עַד שֶׁיְּהוּ בְּזֶה כְּדֵי מַתָּנָה לַכֹּהֵן וּבְזֶה כְּדֵי מַתָּנָה לַכֹּהֵן. מִכָּאן אָמְרוּ בַּעַל הַבַּיִת שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, וְהָאִשָּׁה שֶׁעוֹשָׂה וּמוֹכֶרֶת בַּשּׁוּק אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה. נִטְמֵאת עִסָּתָהּ שׁוֹגֶגֶת אוֹ אוֹנֶסֶת, אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה. נִטְמֵאת מְזִידָה, נוֹטֶלֶת אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ לֹא עָלָה בְּיָדוֹ אֶלָּא אֶחָד מִשִּׁשִּׁים יָצָא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן.
לְדֹרֹתֵיכֶם – לְהָבִיא אֶת (פֵּרוֹת) [עִסַּת] שְׁבִיעִית שֶׁתְּהֵא חַיֶּבֶת בְּחַלָּה, שֶׁהָיָה בַּדִּין וּמַה שְּׁאָר פֵּרוֹת שֶׁחַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה, עִסַּת שְׁבִיעִית שֶׁפְּטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה, וַהֲרֵי לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה יוֹכִיחוּ שֶׁפְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר וְחַיָּבִין בְּחַלָּה, וְהֵן יוֹכִיחוּ לְעִסַּת שְׁבִיעִית שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁפְּטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר תְּהֵא חַיֶּבֶת בְּחַלָּה, לֹא אִם אָמַרְתָּ בְּלֶקֶט שִׁכְחָה פֵּאָה (שֶׁאֵינוֹ) [שֶׁמִּינָן] חַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר, לְפִיכָךְ חַיָּבִין בְּחַלָּה תֹּאמַר בְּעִסַּת שְׁבִיעִית (שֶׁאֵינָהּ) [שֶׁמִּינָהּ] פְּטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר, לְפִיכָךְ תְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְדֹרֹתֵיכֶם״, לְהָבִיא אֶת עִסַּת שְׁבִיעִית שֶׁתְּהֵא חַיֶּבֶת בְּחַלָּה. מִכָּאן אָמְרוּ, הָאוֹכֵל מֵעִסַּת שְׁבִיעִית עַד שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ חַיָּב מִיתָה.
מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם – אִם לְלַמֵּד שֶׁלָּכֶם חַיֶּבֶת, וְשֶׁל נָכְרִים אֵינָהּ חַיֶּבֶת, כְּבָר לִמֵּד, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם, שֶׁלָּכֶם חַיֶּבֶת, שֶׁל חַיָּה אֵינָהּ חַיֶּבֶת. מִכָּאן אָמְרוּ עִסַּת כְּלָבִים שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה חַיֶּבֶת בְּחַלָּה, וּמְעָרְבִין בָּהּ, וּמִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ, וּמְבָרְכִין עָלֶיהָ, וּמְזַמְּנִין עָלֶיהָ, וְנֶאֱפֵית בְּיוֹם טוֹב, וְיוֹצֵא בָּהּ מִשּׁוּם מַצָּה, וְחַיָיב עָלֶיהָ מִשּׁוּם חָמֵץ, וְנִקָּחַת בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וּמִטַּמֵּא טֻמְאַת אוֹכְלִין. וְאִם אֵין הָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה, אֵינָהּ חַיֶּבֶת בְּחַלָּה וְכוּ׳. תִּתְּנוּ יָכוֹל לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, מִנַּיִן אַף לְדוֹרוֹת, אָמַרְתָּ תִּתְּנוּ לַה׳ תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת חַלָּה לְפָרָשַׁת עֲבוֹדַת אֱלִילִים, לוֹמַר לְךָ שֶׁכָּל הַמְּקַיֵּם מִצְוַת חַלָּה כְּאִלּוּ בִּטֵּל עֲבוֹדַת אֱלִילִים. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, (משלי ו׳:כ״ו) ״כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם״, מִי גָּרַם שֶׁנִּכְשַׁל בְּאִשָּׁה זוֹנָה, עַל יְדֵי שֶׁאָכַל כִּכָּר שֶׁאֵינוֹ מְעֻשָּׂר.
תֻ׳םַּ כַּלַםַ אַללָּהֻ מֻושִׁה תַּכּלִימַא
אחרי זאת דבר ה׳ אל משה, לאמר הלאה.
פס׳: וידבר ה׳ אל משה [לאמר] דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם [וגו׳] לדורותיכם – פרשה זו ללמד על החלה.
בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה – אמר רבי ישמעאל למה נשתנית ביאה זאת מכל ביאות שבתורה שהוא אומר בכל מקום כי תבואו אל הארץ והיה כי יביאך. וכאן הוא אומר בבואכם אל הארץ כיון שנכנסו לארץ מיד נתחייבו בחלה. 1מיכן אמרו במסכת קידושין גדולה תורה שקדמה לחלה ארבעים שנה 2ולמעשרות חמשים וארבע 3ולשמטים ששים ואחת וליובלות מאה ושלש. 4תנו רבנן ימי יובלות שבמדבר ארבעים שנה חסר אחת 5(וליובלות ק׳ ושלש). ימי אהל מועד שבגלגל ארבע עשרה שנה שבע שכיבשו ושבע שחילקו דכתיב (יהושע יד) בן ארבעים שנה אנכי בשלוח אותי משה עבד ה׳ מקדש ברנע לרגל את הארץ ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמונים שנה. כי עבריה לירדן בר כמה הוה בר תמנין נכי תרתי וקאמר בן חמש ושמונים שנה למימרא דבשבע כיבשו ובשבע חילקו. אי בעית אימא מדשבע כיבשו שבע נמי חילקו ואי בעית אימא מהכא ארבע עשרה שנה אחר שהוכתה העיר. 6וכן מצאתי בסדר עולם שמונה מאות וחמשים שנה עשו ישראל בארץ משנכנסו בה ועד שיצאו מתוכה שהן ארבעה עשר יובלות ואומר ביחזקאל (יחזקאל מ) בעשרים וחמש שנה לגלותנו אימתי נאמר לו בתחלת היובל ואם ששה עשר יובלים הם היאך חסרין ארבעה עשר שנים אמור מעתה שבע שכבשו ושבע שחילקו עולין לחשבון היובל אבל לא מנו אותם. שעד שכיבשו וחילקו לא מנו שמטים (יהושע יח) ויקהלו כל עדת בני ישראל שילה וישכינו שם את אהל מועד והארץ נכבשה לפניהם. באותה שעה התחילו למנות למעשרות ולשמטים וליובלות:
טוביהו ברבי אליעזר ז״ל 7נתישב על כיבוש של הלכה זו אמרו רבותינו במסכת זבחים שאם אין אתה אומר שבע שכיבשו ושבע שחילקו אין אתה מוצא י״ד שנה אחר אשר הוכתה העיר דכתיב בספר יחזקאל (יחזקאל מ׳:א׳) בעשרים וחמש שנה לגלותינו בראש השנה בעשור לחדש בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר בעצם היום הזה היתה עלי יד ה׳ ויבא אותי וגו׳. (שמא) באותו הזמן ראה יחזקאל בנין הבית שיבנה במהרה בימינו אמר בעשרים וחמש שנים לגלותינו שהיה יחזקאל מונה לגלות יכניה לפני גלות צדקיה י״א שנה ובגלות צדקיה הוכתה העיר טול י״א מיכניה לצדקיה וי״ד אחר צדקיה משהוכתה העיר הרי כ״ה שנים מיכניה אמר הכתוב (שם) בראש השנה בעשור לחדש ואי זהו עשור לחדש שהוא ראש השנה ליובלות זה יום הכפורים דכתיב (ויקרא כ״ה:ט׳) ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. למדנו שנבואה זו ביום הכפורים היתה בתחלת היובל שכן הוא קורא אותו ראש השנה וכן מצאנו באהל מועד דכתיב (שמות ל״ה:א׳) ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וציום על הכנות המשכן ביום הכפורים היה. ק״כ ימים לעשרת הדברות. וכן חינוך בית עולמים שעשה שלמה ביום הכפורים בא. וכן ליחזקאל העתיד לבוא נראה ביום הכפורים שמא בעשרה באב היה מפני גלות יכניה. דע כי לא היה יחזקאל מונה לגלות צדקיה אלא לגלות יכניה לא היה בעשרה באב ולא השנים שעשו ישראל בארץ תתנ״ו ת״ם משנכנסו עד שנבנה הבית דכתיב (מלכים א ו׳:א׳) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה ויבן הבית לה׳ צא מהם ארבעים שהלכו במדבר נשארו ת״ם והבית עמד ת״י הרי תת״נ שהם י״ז יובלות והיה ראוי להיות יובל כשהוכתה העיר שתת״ג שנים השלמת י״ז יובלות והיאך בא היובל ארבע עשרה שנים אחר שהוכתה העיר אלה י״ד שנים חסרו מן תת״נ שלא היו מונים ליובלות. ואלו שבע שכיבשו ושבע שחילקו לפיכך באו ארבע עשרה שנה אחר שהוכתה העיר. אם היו מחשבים משנכנסו לארץ היה בא היובל בתחלת הגלות של צדקיהו אלא פחות י״ד שנים היו י״ז יובלות עד שנת ד״ף ס״ו לכריית העולם שהוא אלול ז׳ [א] לחורבן בית שני שהוא אתי״ז להפסקת נבואה למימי אלכסנדרוס מוקדון למלכות יונים שהוא משהוכתה העיר בימי צדקיהו המלך אתקכ״ז. נשוב לענינינו אל ענין הפסוק שאמר בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה 8מיכן אמרו חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה:
1. מכאן אמרו. (קדושין מ׳.) ושם הגירסא גדולה לימוד שקדמו לחלה וכו׳:
2. ולמעשרות י״ד. כי עד שבע שכבשו ושבע שחלקו לא נתחייבו במעשרות כדמסיים לבסוף:
3. ולשמטים ס״א. כי אחר י״ד שכבשו וחלקו התחילו למנות שמטים ויובלות. והיה שמטה הראשונה שנת ס״א ויובל לשנת ק״ב מיציאתם ממצרים:
4. ת״ר ימי יובלות וכו׳. (זבחים קי״ח:):
5. וליובלות ק״ג. טעות וליתא בגמרא שם. ועפ״י טעות מלמעלה נשתרבב הכא:
6. וכן מצאתי. בסדר עולם פרק ט״ו.
7. נתיישב על כיבוש הלכה זו. כדבריו פירש״י בזבחים שם. ועיין ביחזקאל מ׳ בביאור הגר״א ז״ל ג״כ חשבונו קרוב לדברי המחבר. רק דברי המחבר בסוך אשר חישב למלכות יוני וגם לבריאת עולם וכפי הנראה חושב בשם עד שנות ימי חייו כמה הוא לגלות השני ולמלכות יוני שם ט״ס ולא יכולתי לכוונו:
8. מכאן אמרו פירות ח״ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה כצ״ל ודורש בבואכם אל הארץ בביאתם לארץ חייבים אף בפירות חו״ל:
(יז-כא) התועלת השמיני הוא במצוות, והוא להודיע ענין מצות החלה. והתועלת המגיע ממנה הוא תחילה להעיר שכל הטובות באות לנו מה׳ יתעלה, ולזה ציוה לתת תרומה לה׳ מראשית עריסותינו בארץ ישראל, להורות על שה׳ יתעלה נתן לנו הארץ ההיא, וממנו גם כן ישפע נתינתה פריה. והתועלת השני המגיע ממנה, והוא כולל לכל מתנות כהונה, הוא כי ה׳ יתעלה רצה שיהיה לכהנים פנאי לעסוק בתורה ולעמוד על סודותיה, כדי שיורו משפטיו ליעקב ותורתו לישראל, ולזה רצה שיהיה לחמם ניתן ומימיהם נאמנים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יז-כא) אמר הגאון, תיקנה התורה תרומת החלה, לפי שאחר שחטאו היתה נכנסת המארה, לא די בתבואה שלכך נתקנו הביכורים ותרומות וכיוצא, אלא אפילו בעיסה עצמה, והקב״ה אב הרחמן ציוה שירימו החלה להרים מכשול המארה הזאת מלחם עמו:
וידבר וגו׳ – פרשת חלה קשורה בקשר הדוק לפרשת נסכים. פרשת נסכים מלמדת אותנו, שהקיום, הרווחה והאושר של הצמיחה הלאומית, תלויים ישירות בשלטון ה׳; ואילו פרשת חלה מלמדת אותנו, שגם פרנסתם של כל בית ושל כל יחיד נתונה להשגחתו הפרטית של ה׳. לא רק אור השמש המבשיל את תנובת שדות האומה הוא שלוחו הישיר של ה׳ בארצו, אלא הוא הדין גם בנוגע למנת חלקם של כל בית ושל כל אדם. גם חלקו של היחיד בהצלחה הכללית הוא מעשה מיוחד של ה׳ – במסגרת השגחת ה׳ המופנית אל הכלל. דבר זה בא לידי ביטוי במצוות חלה.
ספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנורש״ר הירשהכל
 
(יח) דַּבֵּר֙ אֶל⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בְּבֹֽאֲכֶם֙ אֶל⁠־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה׃
"Speak to the Children of Israel, and tell them, 'When you come into the land where I bring you,
מקבילות במקראספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םתורה תמימהעודהכל
[פסקא קי]
וידבר י״י אל משה [וגו׳] בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה – רבי ישמעאל אומר שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה. שבכל ביאות שבתורה אומר והיה כי תבואו אל הארץ והיה כי יביאך, וכאן הוא אומר בבואכם. ללמדך שכיון שנכנסו לארץ מיד נתחייבו בחלה.
אשר אני מביא אתכם שמה – מכאן אתה אומר פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבים בחלה (ובמעשר). יצאו מכאן לשם, רבי אליעזר מחייב ורבי עקיבה פוטר.
רבי יהודה אומר: פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ רבי אליעזר פוטר, שנאמר: והיה באכלכם מלחם הארץ – להוציא את שבחוצה לארץ. ורבי עקיבה מחייב שנאמר: והיה באכלכם מלחם הארץ – בין בארץ בין בחוצה לארץ. ור׳ אליעזר פוטר שנאמר: שמה – שמה אתה חייב, חוץ לשם אתה פטור.
יצאו מיכן לשם: ר׳ אליעזר מחייב שנאמר: באכלכם מלחם הארץ – בין בארץ ובין בחוצה לארץ. ורבי עקיבה פוטר שנאמר: שמה – שמה אתה חייב, חוץ לשם אתה פטור.

Piska 110

"And the Lord spoke to Moses, saying: … upon your coming to the land whither I bring you there": R. Yishmael says: Scripture varied (linguistically) this "coming" from all the other "comings" in the Torah. For in all the other instances it is written "And it shall be, when you come to the land"; "And it shall be when the Lord shall bring you" (all such expressions connoting permanent settlement), whereas here it is written "upon your coming" (connoting the moment of arrival), to teach that the mitzvah of challah (the Cohein's share of the dough) devolved upon them immediately upon their entering the land "whither I bring you there": From here you derive that produce grown outside the land which enters the land is subject to challah. It is from here (Eretz Yisrael) to there that R. Eliezer ruled it subject to challah, and R. Akiva exempts it. R. Yehudah says: Produce grown outside the land which entered the land — R. Eliezer exempts it, it being written (Ibid. 19) "and it shall be, when you eat of the bread of the land,⁠" and R. Akiva rules it subject to challah, it being written "there" (i.e., in Eretz Yisrael).
מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן בְּמֵיעַלְכוֹן לְאַרְעָא דַּאֲנָא מַעֵיל יָתְכוֹן לְתַמָּן.
Speak with the sons of Israel, and say to them, When you have come into the land into which I will bring you,
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה
מַלֵּיל עִם בְּנַי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן בְּמֵיעַלְכוֹן לְאַרְעָא דַּאֲנָא מַעֵיל יָתְכוֹן לְתַמָּן (ח״נ: תַמָּן)
״בְּבֹאֲכֶם אל הארץ״ – ״בְּמֵיעַלְכוֹן לְאַרְעָא״, לשון כניסה [ולא: בְּמֵיתֵיכוֹן לשון הַגָּעָה וּקְרִיבָה], כדרשת חז״ל:
״ר׳ ישמעאל אומר שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכל ביאות שבתורה הוא אומר וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ (שמות יב כה), וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ (דברים ו י) וכאן הוא אומר בְּבֹאֲכֶם ללמדך שכיון שנכנסו ישראל לארץ מיד נתחייבו בחלה״ (ספרי במדבר, קי).
וכן בהמשך הפסוק: ״אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם״ – ״דַּאֲנָא מַעֵיל יָתְכוֹן״, מכניס אתכם. אבל ״עד בֹּאֲכֶם עד המקום הזה״ (דברים א לא) והכוונה לערבות מואב טרם הכניסה לארץ, תרגם ״עַד מֵיתֵיכוֹן עַד אַתְרָא הָדֵין״, לשון הגעה וקריבה ולא לשון כניסה.⁠1
1. מַעֵיל משורש עלל, כמו ״עולו אושפיזין״ = הכנסו. להבחנה בין בָּא שתרגומו ״אֲתָא״ לבין בָּא המתורגם ״עָל״, עיין ״בֹּא...אל התבה״ (בראשית ז א) ״עוֹל... לְתֵיבוֹתָא״.
מליל עם בני ישראל ותימ׳ להון ארום במעלכון לארעא די אנה מעל יתכון לתמן.
מליל עם בני ישראל ותימר להון במיעלכון לארעא דאנא מעיל יתכון לתמן.
Speak with the sons of Israel, and say to them: When you have entered the land into which I will bring you,
בבואכם אל הארץ וגו׳ – 1בשעת ביאה נתחייבו ישראל בחלה ובתרומה גרן ויקב.
1. בשעת ביאה נתחייבו ישראל בחלה. ספרי שלח פיסק׳ ק״י.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

מֻר בַּנִי יִסרַאאִיל וַקֻל לַהֻם אִדַ׳א דַכַ׳לתֻם אִלַי׳ אלּבַּלַדִ אלּדִ׳י אַנַא מֻדכִ׳לֻכֻּם אִלַי׳ תַּ׳םַ
פקוד על בני ישראל, ואמור להם, באם נכנסתם אל הארץ אשר אני מכניס אתכם לשם.
בבאכם אל הארץ – משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכולן נאמר בהן: כי תבא, כי תבאו, לפיכך כולן למידות זו מזו, וכיון שפרט לך באחת מהן שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה, אף כולן כן. אבל זו נאמר בו: בבאכם – משנכנסו לה ואכלו מלַחְמה, נתחייבו בחלה.
בבאכם אל הארץ WHEN YOU COME (more lit., on your coming) INTO THE LAND – This statement about their "entering" into the land is expressed differently from all other statements about their "entering" made in the Torah, for in all other cases it is said, "When you come", or "when you come", – and consequently in all these latter cases each may learn some particular from the other by way of a ג"ש. Therefore, since Scripture distinctly states in one instance of these (Devarim 26:1) that the law there enjoined is applicable only after the full possession (ירושה) of, and definite settlement (ישיבה) in it, ("When you comest to the land … and you possess it (וירשת) and you dwell (וישבת) therein", then you shall take of the first of all your fruits etc.), all other cases where the phrase כי תבא or כי תבאו introduce a law are similar (i.e. the laws laid down in such instances were also to come in force only after ירושה and ישיבה). – In this case, however, it is stated בבאכם "on your coming", implying that as soon as they had entered it (the Land) and ate of its bread they became subject to the law about "Challah" (Sifre Bemidbar 15).
(יח-יט) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם בבֹאכם אל הארץ וגו׳, והיה באכלכם מלחם הארץ – למדנו מזה שתכף שנכנסו ישראל לארץ ואכלו מלחם הארץ נתחייבו בחלה. ולפי שלא יֵאָמֵר ׳לחם׳ לפי הנהוג, ולפי מה שיורה עליו הגדר, אלא על מה שהוא מחמשת המינין, למדנו מזה שחלה אינה נוהגת אלא בחמשת המינין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יח-כא) ואחרי שצוה אותם במנחות והנסכי׳ אשר יקריבו עם קרבנותיהם כשיכנסו לארץ צוה אותם עוד על מצות החלה ומאשר לא אמר הכתוב בה כי תבואו אל הארץ כמו שאומר בשאר המצות שהם תלויות בארץ למדנו שלא היה דין החלה כדין המעשר כי המעשר לא התחייבו בו אלא אחרי כבוש וחלוק הארץ. אבל החלה נתחייבו בה מיד כשנכנסו לארץ. והוא אמרו: בבואכם אל הארץ וגו׳ מראשית עריסותיכם תרימו תרומה לה׳.⁠א וביאר שלא ירימו אותה מהחטה ולא מהסולת והקמח שיעשו ממנה אלא מראשית הבצק המתוקן בעריבה יהיו חייבים להרים החלה.
והענין שירימו מהעסה בראשונה פת אחד ויהיה תרומה לה׳ ויתן אותה לכהן המשרת לפניו.
ואמר כתרומת גורן להגיד שיתן חלק מועט מהעיסה כתרומה הנתנת מהחטה בהיותה בגורן.
והנה לא הגבילה התורה שעור התרומה ולא שעור החלה. וחז״ל אמרו (רש״י במדבר י״ז) שתהא התרומה תרי ממאה שהוא השעור הבינוני ובחלה אמרו שיתן בעל העסה אחד מכ״ד ממנה.
והנה אמר שנית מראשית עריסותיכם תתנו לה׳ תרומה לדורותיכם. להגיד שאף שיהיו חוצה לארץ ובגלות לא תבטל מצות החלה כמו שיתבטל המעשר ותרומת הגורן והיקב. אבל כמו שבהיותם בארץ יתנו החלה מראשית עריסותיהם כן תמיד בעתיד בכל מקום שיהיו יתנו לה׳ מראשית עריסותיהם התרומה ההיא. והותרה השאלה הד׳:
א. יש כאן שילוב של במדבר ט״ו:י״ט-כ״א.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וכיון שמפרש באחד מהם וכו׳. דכתיב (דברים יז, יד) ״וירשתה וישבתה בה״:
אבל זו נאמר בבואכם. דלשון ״בבואכם״ משמע בשעת ביאה:
בבאכם אל הארץ – ולא אמר וכי תבאו אל הארץ כמו בשאר המצות התלויות בארץ, ללמדנו שאין דין החלה כדין המעשר, כי המעשר לא נתחייבו בו אלא אחרי כבוש וחלוק הארץ, אבל החלה נתחייבו בה מיד כשנכנסו לארץ גם קודם ירושה וישיבה, וזהו בבואכם:
בבואכם – אלו אמר כי תבאו היה משמע ביאה חשובה, ולא התחייבו בחלה אלא לאחר כבוש וחלוק, עכשיו שאמר בבואכם מלמד חיוב החלה מיד כשנכנסו בארץ אפי׳ קודם כבוש וחלוק (רש״י מרז״ל, ועתוס׳ נדה מ״ז א׳). והנה באמת אין הבדל בין אמרו כי תבאו לבין בבאכם, וכן מיום העלותי אותם מא״מ (שמואל א ח׳), למן היום אשר העליתי את ישראל (דברי הימים א י״ז), כי הלשונות האלה עוברות בלשון בשלוח, אמנם יש ביניהם הבדל דק לפי מחשבת המדבר (כמ״ש הרוו״ה בפ׳ כחצות לילה אני יוצא), כי השמוש בלשון עתיד יורה על השלמת זמן הענין, והשמוש במקור הוא מוכרע בין לעבר בין לעתיד, ואם תטיל אות ב׳ בראשו יורה על התחלת זמן הענין, ועם כ״ף בראשו יורה על משך זמן הענין, כי באמרך לחברך כי תבא אל העיר ועשית כך וכך, הרצון בו אחר כלות ביאתו שמה, ר״ל אחר שסר מעליו שם ביאה, ובאמרך בבואך העיר ועשית הרצון בו בכניסתו מיד ולאלתר, ובאמרך כבואך העיר הרצון בו במשך זמן הביאה, כל עוד ששם ביאה עליו לא מיד ולאלתר ולא אחר זמן, ואין טענה ממה שמצאנו המקור עם כ״ף גם על העבר, כמו ויהי כראות את הנזם וכשמעו וגו׳, כשמוע עשו את דברי אביו ודומיהם, כי כן דרך מליצת העברי ברצותו לספר המאורעות הקדומות, להעמיד עצמו בזמן מוקדם להם ולספר המאורעות כאלו הוא עומד עליהם ורואה אותם באים ושבים לפניו, אלא שלעולם יקדים בתחלת הספור מלת ויהי, להודיע שהדברים כבר עברו, ובאופן זה המאמר מורכב מעבר ועתיד, וזה טעם כל ויאמר וידבר ויקם וילך ויבז ודומיהם שכולם מורכבים מעבר ועתיד. הנה בזה דרז״ל מיוסדים כאן על אדני יסודות הלשון; ועוד אמרו ז״ל בבואכם בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם, לכן תלה בזמן הזה בא״י אינו מה״ת (ע׳ כתובות כ״ה), גם דבריהם אלה יש להם יסוד בעומק הלשון, כי אף שכינויי הפעלים הם כטעם אותי אותך אותם אתכם וגו׳, מכל מקום יש הבדל בין אם נאמר בכנוי בין אמרו בפירוש אותי אותך וגו׳, וזה, כנויי הנפעלים הוא כולל הכל, ומלת אותי אותך וגו׳ יורה על הפרט דוקא, וממעטים בו כל מה דאפשר למעט, כמו יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר (פסחים נ״ט), ואכלתם אותו בחפזון ממעטים אותו נאכל בחפזון וכו׳ (שם צ״ו), והתנחלתם אותם לבניכם ממעטים אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם (כתובות מ״ג), ובפסחים כ״ב לכלב תשליכון אותו, אותו אתה משליך ואין אתה משליך וכו׳. משום דמלת אותם מיעוט הוא, אמנם כנויו הנפעלים כוללים הכל, בעשותה אחת העושה את כלה ולא העושה מקצתה (שבת ג׳) מדלא כתיב בעשות אותה, ושמו בנחת שלא יפזר כלו, (פסחים נ״ז) מדלא כתיב ושם אותו, והקטירם שיהיה כלו כאחד (שם ס״ד) מדלא כתיב והקטיר אותם, ואמרו (שבועות כ״ז) שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל כזית ממנה חייב, שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כלה, וכן כאן יורה כנוי כם על הכלל (העירני ע״ז הרצמ״ש בעירוב פרשיות). והא דאמרינן בספרי (ואתחנן פיסקא ל״ד) ושננתם, אלו בשנון ואין קדש לי בשנון, וקשרתם אלו בקשירה ואין ויאמר בקשירה, נראה לי דלאו מאות הכנוי הוא דיליף למעט, רק ממה שאמר לפניו, והיו הדברים האלה, על זה אמר ושננתם וקשרתם, כלומר דברים אלה תשנן ותקשור, ושפיר ממעטים דברים אחרים. אמנם מה דאמרינן (ב״ק מ״ד ב׳) ולא ישמרנו, לזה ולא לאחר, צריך יישוב, ועמ״ש בוישב ולא יכלו דברו לשלום, ובמשפטים ולא ישמרנו בעליו.
בבואכם – משתכנסו בה ותאכלו מלחמה תתחייבו החלה (רש״י) ואע״ג דבשבע שנים שכבשו אפי׳ כתלי דחזירי הותר להם (ולחד לישנא) אפי׳ דידהו שאינו משללם (כבחולין י״ז א׳) י״ל דלא הותר להם אלא איסור שאי אפשר לבוא לעולם לידי היתר כבשר נחירה ודבר טמא, אבל איסור שאפשר לבוא לידי היתר ע״י הפרשה לא (טורי אבן בחי׳ לר״ה י״ב א׳).
בבאכם אל הארץ – כבר ציינו לעיל (פסוק ב) את הפירושים השונים של הלשון המשמשת שם, ״כי תבאו אל ארץ מושבתיכם״. כתוצאה ממחלוקת זו ישנם גם כאן שני פירושים.
לדעת ר׳ ישמעאל, לשון ״כי תבאו״ וגו׳, וכן לשון ״והיה כי יביאך״ הדומה לה, תמיד פירושן: ״לאחר ירושה וישיבה״. עקב כך הוא אומר כאן, שהלשון יוצאת הדופן ״בבאכם״ מורה שמצוות חלה נהגה מיד, אפילו בארבע עשרה שנה של כיבוש וחילוק: ״שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה, ללמדך שכיוון שנכנסו לארץ מיד נתחייבו בחלה״ (ספרי, ורבנן בבי רב בכתובות כה.).
אולם לדעת רב הונא בריה דרב יהושע, משמעות ״בבאכם״ היא דווקא (או ליתר דיוק, ״היא גם״; עיין תוספות נדה [מז. ד״ה ל״ג], המפרשים ש״אי בבאכם״ אינו אלא המשך הברייתא בספרי, שממנה לומדים רבנן בבי רב שחלה נהגה גם בארבע עשרה שנה של כיבוש וחילוק. גם הסמ״ג [עשין קמא] מביא כך את הספרי.): ״ביאת כולכם״. לפי זה, חיוב חלה נוהג רק אם כל ישראל יושבים על אדמתם: ״בביאת כלכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם״ (נדה מז.).
עוד נפקא מינה ממחלוקת זו היא, שלדעת רבנן בבי רב ״חלה בזמן הזה דאורייתא״, ואילו לדעת רב הונא בריה דרב יהושע ״חלה בזמן הזה דרבנן״.
המושג ״בזמן הזה״ כולל את כל הזמן שלאחר ההתיישבות מחדש בימי עזרא. שכן הברייתא מסדר עולם המובאת בגמרא (יבמות פב:, נדה מו:) דורשת מהפסוק ״אשר ירשו אבתיך וירשתה״ (דברים ל, ה): ״ירושה ראשונה ושניה יש להן ושלישית אין להן״, ולרוב המפרשים (עיין רש״י ותוספות ליבמות פב:) פירושה כך: כיבוש יהושע קידש את הארץ כארץ התורה לגבי מצוות התלויות בקדושת הארץ – כגון תרומות, מעשרות, שביעית וכיוצא בהם. קדושה זו בטלה על ידי גלות בבל והיה צורך לייסדה מחדש על ידי הכיבוש השני בימי עזרא. כיבוש זה קידש את הארץ לשעתו ולעתיד לבוא, וקדושה זו לא בטלה על ידי הגלות השנייה. לפיכך, כאשר נשוב אל הארץ, לא יהיה צורך בקידוש שלישי. נמצא, שהכיבוש הרומאי וגלות ישראל לא שינו דבר בנוגע לקדושת הארץ, ואותן מצוות התלויות בארץ שנהגו מדאורייתא בארץ ישראל בזמן בית שני, נוהגות בה מדאורייתא גם היום.
אולם לדעת רב הונא בריה דרב יהושע, למדנו מ״בבאכם״ שמצוות חלה תלויה לא רק בקדושת הארץ, אלא גם בכך שכל ישראל יושבים על אדמתם. לפיכך, גם אם נאמר שתרומה ומעשר נהגו מדאורייתא בזמן בית שני, ונוהגים מדאורייתא היום, הרי חלה נוהגת רק מדרבנן; שכן תנאי זה (שכל ישראל יושבים על אדמתם) לא נתקיים בימי עזרא, משום שרק חלק מהאומה חזר לארץ: ״וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק״ (כתובות כה.).
ולהפך, לדעת רבנן בבי רב, דווקא מ״בבאכם״ למדנו, שלגבי חלה די בירושה בלתי שלמה בארץ. לפיכך, אף אם נאמר שתרומה ומעשר נוהגים היום רק מדרבנן מפני שכיבוש עזרא לא היה מושלם, אף על פי כן חלה נוהגת מדאורייתא.
({לשון המחבר:} כן נלע״ד דצריכין למימר לסברת רבנן בבי רב, דהא אי אפשר לומר דס״ל דטעמא דמאן דאמר דרבנן משום דבטלה קדושת הארץ, דאי בטלה לתרומה בטלה לחלה. ועוד מאי ראיה מביאין מהא דחלה היה נוהג בשבע שכבשו ושבע שחלקו. ואם כן יש לומר דיש לימוד לתרומות ומעשרות שיהו דרבנן, אפילו לא דרשינן בבואכם ביאת כולכם גבי חלה. ונראה דס״ל לרבנן בבי רב דמאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן היינו משום דאין חיובה אלא אחר ירושה וישיבה, וירושת עזרא וישיבתו לא מקרי ירושה וישיבה, או משום שלא כבשו כל הארץ דשבקו הרבה כרכים, או משום שהיו משועבדים למלכי פרס, אף על פי כן חלה דאורייתא, דהא נתחייבו בחלה קודם ירושה וישיבה. ואפשר דלדינא מודה לזה רב הונא, אלא דקאמר אפילו למאן דאמר דזה מיקרי ירושה וישיבה ותרומה דאורייתא, מכל מקום חלה עוד תנאי אחר לה והיא ביאת כולכם. ואפשר שזה עיקר טעם הרמב״ם [פ״א מהל׳ תרומות הכ״ו] וצע״ע.)
הרמב״ם פוסק כדעת רב הונא בריה דרב יהושע שחלה נוהגת היום רק מדרבנן. ומכיוון שגם חלה קרויה ״תרומה״, הרי התנאי של ביאת כולכם אמור, לדעתו, גם לתרומות ולמעשרות. נמצא שחלה, תרומה ומעשרות נהגו רק מדרבנן – אפילו בארץ ישראל בזמן בית שני (עיין כסף משנה שם).
אולם לא הכל מודים שהתנאי של ״ביאת כולכם״ אמור גם בתרומות ובמעשרות. אלא שהתוספות (יבמות פב: ד״ה ירושה) דחו לגמרי את השיטה הסוברת שקדושת הארץ בזמן בית שני למעשרות ולכל המצוות התלויות בארץ הייתה מדרבנן. אם כן על כרחנו שתנאי זה שייך דווקא לחלה.
ההלכה שקדושת ירושה שנייה לא בטלה בגלות השנייה, מבארת את טיבה של ירושה שנייה זו, ומלמדת אותנו את הדברים הבאים: כל החיים הלאומיים של תקופת בית שני לא נתנו לישראל עצמאות לאומית אשר הגיעה אל קִצה בגלות שלאחר מכן. אלא חשיבותה של תקופת בית שני הייתה בכך, שהעם נאסף מחדש סביב מקדש התורה כדי להכין עצמו למאות שנות הגלות העומדות לבוא עליו. ירושת הארץ המחודשת וקידושה בימי עזרא היו אך ורק למען הגלות, שכן הם התרחשו בעיצומה של הגלות, שאפילו לאחר שיבת עזרא לא הסתיימה באופן מוחלט. נמצא שחורבן טיטוס היה רק התגברות מרה של הגורל שנמשך גם בימי עזרא. החורבן לא היווה ניגוד מוחלט לימי עזרא, ולכן לא היה בכוחו לבטל את הקדושה שנעשתה על ידי עזרא. השפעת ירושת הארץ על ידי עזרא נמשכת עד עצם היום הזה: ״ירושה ראשונה ושניה יש להן, שלישית אין להן״.
בבואכם – כבר בארתי בהתו״ה (ויקרא סי׳ יב) ההבדל בין כשבא המאמר התנאי בציון מלת כי או אם – ובין כשבא בצורת המקור עם שמוש ב׳ או כ׳. בבואכם – שאז מציין לפעמים התמדת הזמן, כמו בבואם אל אהל מועד ירחצו מים, ולפעמים מציין שפעולת התנאי מוכרח שיהיה, ולפעמים מציין התכיפות, ופה מציין התכיפות, ואתיא כאידך תנא דר״י בקדושין (דף לט) שסתם ביאה הוא לאחר ירושה וישיבה, ולכן אמר בבואכם שחייבים מיד (ועי׳ כתובות דף כה נדה דף מו):
אשר אני מביא אתכם שמה – ברייתא זו מובא בירושלמי (חלה ב׳:א׳), דת״ק הוא ר״מ, ומפרש דר״ע מדייק מ״ש אשר אני מביא אתכם שמה, ששם חייב אף בפירות חו״ל, ור״א מדייק מ״ש מלחם הארץ, וזה נכון לדברי ר׳ יהודה וא״כ לר״א פירות הארץ חייבים אף בחו״ל ולר״ע רק שמה בארץ ישראל חייבים אף בפירות חו״ל. אמנם לדעת ר״מ יקשה למה מחייב ר״א בפירות חו״ל שנכנסו לארץ. וראיתי בירו׳ (שם) חבריא בשם ר״א כך משיב ר״ע את ר״א אי אתה מודה לי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחים וסלתות שהן חייבים בחלה ולא גדולי פטור הן והוא מקבל מניה, אמר ר׳ יוסי תמיהני איך ר״ע מותיב את ר״א והוא מקבל, תמן עד שלא נכנסו לה למפרע ירשו, דאמר ר״ה בשם רשב״נ לזרעך אתן אין כתיב כאן אלא לזרעך נתתי כבר נתתי. והנה מ״ש ר׳ יוסי תמיהני איך ר״ע מותיב את ר״א והוא מקבל מניה, משמע שלא תמה רק על מה שר״א קבל תשובתו, ולא תמה על ר״ע שהשיב, משום דר׳ אליעזר לשטתו שאמר בב״ב (דף ק׳) הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הלוכו, דכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, הרי ס״ל שאברהם אבינו ע״ה קנה את א״י בחזקה וא״כ בודאי קנה לאלתר דאל״כ לא מהני החזקה כמ״ש התוספות בקדושין (דף סג), ע״כ תמה על ר״א ולא תמה על ר״ע דהוא יסבור כחכמים שם דהילוך לא קנה, וא״כ י״ל דר״מ סבר דר״א קבל מר״ע והודה שלא זכו בארץ עד שבאו לשם, ולכן אף שר״א מחייב בפירות א״י שיצאו לחו״ל מודה שחייב בפירות חו״ל שנכנסו לא״י מכח קושית ר״ע וכמו שאמרו חבריא שר״א קבל תשובת ר״ע ור׳ יהודה ס״ל כר׳ יוסי שלא קבל תשובת ר״ע כי ר״א ס״ל דא״י מוחזקת מאבותינו, ועי׳ בפר״ד (דרוש ט׳) מה שהאריך בזה, וגרסתי כגי׳ הגר״א והז״א:
בבואכם אל הארץ – תניא, בבואכם אל הארץ, אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים שלשה מרגלים, ת״ל בבואכם, בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם, וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק, מכאן דחלה בזמן הזה דרבנן1. (כתובות כ״ה.)
בבואכם אל הארץ – תניא, רבי ישמעאל אומר, שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכולם נאמר והיה כי תבאו והיה כי יביאך וכאן הוא אומר בבואכם, ללמדך שמכיון שנכנסו לארץ מיד נתחייבו בחלה2 (ספרי).
מביא אתכם שמה – תניא, ר׳ עקיבא אומר, פירות ארץ ישראל שיצאו לחו״ל פטורים מחלה, מאי טעמא, דכתיב אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבים ואין אתם חייבים בחו״ל.⁠3 (ירושלמי חלה פ״ב ה״א)
1. ר״ל בא״י, דאלו בחו״ל אין חיוב כלל בחלה, רק משום שלא ישתכח תורת חלה, כמבואר בבכורות כ״ז ב׳, ופירש״י וז״ל, והכי פירושו, כיון דשינה הכתוב ביאה זו לכתוב בה בבואכם ולא כתב כי תבאו יכול משנכנסו לה שנים שלשה מרגלים ת״ל וכו׳, עכ״ל. ולדעתי פירושו זה קשה מדרשה שבסמוך בספרי, בבואכם אל הארץ, ר׳ ישמעאל אומר, שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכולם נאמר והיה כי תבאו והיה כי יביאך וכאן נאמר בבואכם ללמדך שכיון שנכנסו לארץ מיד נתחייבו בחלה, ע״כ, ר״ל אף קודם שכבשו וחלקו את הארץ לשבטים, הרי מבואר דשינוי לשון זה בא להורות ענין אחר, והיינו תכיפת הכניסה, אבל הביאה – ביאת כולם, ואיך שימש רש״י להורות ענין אחר משינוי לשון זה. ורש״י עצמו כאן הביא דרשה זו דר״י.
אבל לולא דברי רש״י הו״א דהפירוש כך הוא, בשנדקדק לבאר הלשון אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים שלשה מרגלים וכו׳, מאי קשה ליה הלשון בבואכם, ואי משום שינוי הלשון שבעלמא נאמר והיה כי תביאו וכו׳, לא הו״ל לפי״ז לומר אי בבואכם שאין לו ביאור כלל לפי״ז.
ולכן נראה דנסמך ונמשך בדרשה זו על הדרשה דר׳ ישמעאל מספרי הנ״ל שאמר שינה הכתוב ביאה זו וכו׳ ללמדך שכיון שנכנסו לארץ מיד נתחייבו בחלה, אף בלא כיבוש וחלוקה, דמבואר לפי״ז שהלשון בבואכם מורה על ביאה קלה ושטחית ולא ביאה יסודית וחשובה, וכמו כבואכם העיר כן תמצאון אותו (שמואל א ט׳) שפירושו מיד כשתכנסו לעיר, ומכיון שכן הלא אפשר גם לומר שא״צ גם ביאת כל ישראל אלא כל ביאה שהוא אף שנים שלשה מרגלים, ת״ל בבואכם, ר״ל מכנוי הלשון בבואכם דהוי כמו דכתיב בביאה שלכם דמורה על ביאת כולכם, וזה דהלשון בבואכם מורה על ביאה קלה ושטחית כמבואר הוא לענין קדמות הכיבוש והחלוקה, כמש״כ. וע׳ בתוס׳ נדה מ״ז א׳ ד״ה לא גרסינן, ולפי מש״כ הכל מבואר, יעו״ש ודו״ק.
ומה שאמר וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק, ר״ל אפילו בימי עזרא שאז העלה רבים מבבל לא״י, אפ״ה לא נתחייבו בחלה, משום דעכ״פ לא העלה כולם, דרובם נשארו בבבל כדכתיב (עזרא ב׳ ס״ד) כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים וגו׳, יעו״ש. ועיין מש״כ בפסוק הסמוך בדרשה תרימו תרומה לה׳ בענין צירוף דרשה זו לדין תרומה בזה״ז.
2. ר״ל אף קודם שכבשו וחלקו את הארץ לשבטים, וע׳ מש״כ באות הקודם.
3. דס״ל דהמלה שמה מיותרת, ודריש שבאה למעט שאין אתם חייבים בחו״ל אע״פ שאתם אוכלים מלחם הארץ, ומטעם זה חייבין בפירות חו״ל שנכנסו לארץ. ואמנם נראה פשוט דעיסה שנתחייבת בחלה בא״י והיינו שנלושה במים והוציאוה לחו״ל, חייבת בחלה, דכיון דכבר נתחייבה בא״י שוב לא פקע החיוב ממנה.
מקבילות במקראספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םתורה תמימההכל
 
(יט) וְהָיָ֕ה בַּאֲכׇלְכֶ֖ם מִלֶּ֣חֶם הָאָ֑רֶץ תָּרִ֥ימוּ תְרוּמָ֖ה לַיהֹוָֽהי״יֽ׃
then it shall be that when you eat of the bread of the land, you shall offer up a wave offering to Hashem.
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקוניקיצור פענח רזארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

והיה באכלכם מלחם הארץ – למה נאמר לפי שהוא אומר ראשית עריסותיכם, שומע אני אף שאר פירות במשמע. הרי אתה דן, נאמר כאן לחם (עוני) ונאמר להלן לחם. מה לחם האמור להלן חמשת המינים אף לחם האמור כאן חמשת המינים. ואלו הן חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון (יצאו אורז ודוחן והפרגים והשומשומים שאין באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון).
הרימו תרומה לי״י בתרומה גדולה הכתוב מדבר. או אינו אלא, בתרומת חלה. כשהוא אומר חלה תרימו תרומה הרי חלה אמורה, הא מה אני מקיים תרימו תרומת י״י, בתרומה גדולה הכתוב מדבר, דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר: לפי שהוא אומר ראשית דגנך תירושך ויצהרך חובה. אתה אומר חובה זו אינו אלא רשות? תלמוד לומר: תרימו תרומה לי״י. [תתנו את כל תרומת י״י חובה ולא רשות].
What is the intent of "when you eat of the bread of the land"? From (Ibid 20) "the first of your dough,⁠" I would understand even other produce (as being subject to challah). You, therefore, reason: It is written here "bread" and elsewhere (Devarim 16:3) "bread.⁠" Just as "bread" there is of the five species: wheat, barley, rye, oats, and spelt, so, "bread" here.
"that you shall separate an offering (terumah)": This speaks of the "great terumah" (taken from one's produce [viz. Devarim 18:4]) __ But perhaps it speaks of the challah offering! __ (This cannot be, for) (Bemidbar, Ibid. 20) "challah, you shall offer up an offering" already speaks of challah. How, then, is "you shall offer up an offering to the Lord to be understood? As referring to the "great terumah,⁠" (which is taken before the challah is separated). (Devarim 18:4) "The first of your corn, your wine, and your oil … shall you give to him" (the Cohein). This is mandatory. You say that it is mandatory, but perhaps it is optional (i.e., if you separate it, you must give it to him, but you need not separate it.) It is, therefore, written "You shall separate terumah" — It is mandatory and not optional. I might think that flours, too, are subject to challah; it is, therefore, written "the first of your dough" — when it has become dough. [From here they ruled: One may eat a chance meal of started dough of wheat before it has been rolled out, or of barley before it had been well kneaded, (after which it becomes subject to challah). If one ate of it — of wheat flour, after it had been rolled out, or of barley flour after it had been well kneaded, (without taking challah) — he is liable to the death penalty. Once she had added the water, she must remove her challah, so long as there not remain there (in the kneading-trough) five quarter-kavs or more of flour that had not been mixed with water, (for if there did, they are subject to challah.)] For challah is not taken from (unprocessed) flour. If one had not taken challah from the dough, I might think he may not take it from the bread; it is, therefore, written (Bemidbar, Ibid. 19) "And it shall be when you eat of the bread of the land, you shall separate, etc.⁠" R. Akiva says: All (vis-à-vis the separation of challah) is contingent upon its forming a crust in the oven.
ולקחתם לכם מלחם הארץ – את שהוא לחם חייב שאינו לחם אינו חייב איזהו לחם החטה והשעורה וכו׳ קמחים בצקות ותבואה אסורין בחדש מלפני הפסח מלקצור לפני העומר ואוכל מהן כזית מצה בפסח יצא ידי חובתו כזית חמץ בהיכרת וכל שנתערב בו אחד מחמשתן הרי זה עובר בפסח ובלבד שיהא בו מראה פת וטעם פת ת״ל לחם מלחם הארץ ולא כל לחם פרט לעיסה קטנה איזו היא גדולה שבעת רבעים של מדבריים וקב וחצי ירושלמיים שהן חמשת רבעים משלנו. ר׳ יוסי אומר חמשת רבעים מתוקין לפטור. מלחם ולא כל לחם פרט למבושל והסופגנין והדובשנין והאיסקריטין וחלת המסרית והמדומע [שפטורים מן החלה] והקנוקנות חייבים ובצד השני אתה אומר והיה לרבות שאור שנשכו בסרידה מכאן אמרו שתי נשים שעשו שני קבין ונשכו זה בזה פטורין מן החלה אין צריך לומר האשה שעשת שני קבין וקב אורז או קב תרומה באמצע אין מצטרפין שכבר נתחייב בחלה. קב ישן וקב חדש שנשכן זה בזה ר׳ ישמעאל אומר יטול מן האמצע וחכמים אוסרין.
וִיהֵי בְּמֵיכַלְכוֹן מִלַּחְמָא דְּאַרְעָא תַּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ.
and when you eat of the bread of the land, you shall set apart a separation before the Lord.
וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה׳
וִיהֵי בְּמֵיכַלְכוֹן מִלַּחְמָא דְּאַרְעָא תַּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם ה׳
מלחם הארץ – מחמשת מיני דגן
א. ›תרגם ״מִלֶּחֶם הָאָרֶץ״ באופן מילולי, ״מִלַּחְמָא דְּאַרְעָא״. אבל במיוחס ליונתן הוסיף מילה ״מִלַחְמָא דְעַלַלְתָּא דְאַרְעָא וְלָא מִן אוֹרִיזָא וְדוֹחִינָא וְקִיטְנֵי״ – מלחם תבואת הארץ, ולא מאורז, דוחן וקטניות. והיא דעת רב יוסף במסכת נדרים (נה ע״א) הסובר ש״עללתא״ כוללת רק את חמשת מיני דגן, שלא כאביי:
בר מר שמואל פקיד דליתנון תליסר אלפי זוזי לרבא מן עללתא דנהר פניא, שלחה רבא לקמיה דרב יוסף: עללתא היכי מיקריא? אמר רב יוסף, מתניתין היא: ושוין, בנודר מן התבואה, שאין אסור אלא מחמשת המינין. א״ל אביי: מי דמי? תבואה לא משמע אלא מחמשת המינין, עללתא כל מילי משמע.
אמנם הספרי מיעטו שאר מינים מגזרה שווה: ״נאמר כאן לחם ונאמר להלן (במצה) לחם מה לחם האמור להלן חמשת המינין אף לחם האמור כאן חמשת המינין״ (ספרי קי).
ועיין בביאורנו ״וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה״ (בראשית מז כד) ״וִיהֵי בְּאַעוֹלֵי עָלַלְתָּא״ בביאור תרגום עללתא.
תרימו תרומה – תפרישו כלשון חז״ל
ב. תרגם הֲרָמָה כהפרשה. לטעם השינוי עיין ״ויקחו לי תרומה״ (שמות כה ב) ״וְיַפְרְשׁוּן קֳדָמַי אַפְרָשׁוּתָא״, וכן עיין ״וְקִדַּשְׁתָּ אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה״ (שמות כט כז) ״וּתְקַדֵּישׁ יָת חֶדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְיָת שָׁקָא דְאַפְרָשׁוּתָא״ שם ביארנו שהֲרָמָה מתורגמת בד״כ בפועל ״רום״ כגון, ״וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה״ (שמות ז כ) ״וַאֲרֵים בְּחוּטְרָא״, אך במקום שבו הֲרָמָה היא מונח הלכי המכונה בפי חז״ל תרומה, ״תרומת חזה ושוק״, מתרגם כהפרשה – כי במונחי הלכה אונקלוס נוקט בלשון חז״ל.⁠1 לכן בפסוקנו העוסק בחלה – ״תָּרִימוּ תְרוּמָה״, ״תַּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא״. וכן תרגם בכל עשר התרומות שנמנו בברייתא: ״רבי אומר עשר תרומות הן: תרומה גדולה ותרומת מעשר חלה...⁠״.⁠2
1. ראה הוכחות לכך בפסוק ״לא תבערו אש״ (שמות לה ג).
2. אוצר המדרשים (אייזנשטיין) ברייתא דמלאכת המשכן, עמוד 298.
ויהוי כד תיכלוןא מן לחמהב דארעא תפרשון אפרשו לשמה די״י.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כד תיכלון״) גם נוסח חילופי: ״בזמן דת׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחמה״) גם נוסח חילופי: ״מזונה״.
ויהי במיכלכון מלחמא דעללתא דארעא ולא מן אוריזא ודוחינא וקיטני תפרשון אפרשותא קדם י״י.
and you eat the bread of the produce of it, (not rice, nor millet, nor pulse), you shall set apart a separation before the Lord.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

פַמַתַּי׳ מַא אַכַּלתֻם מִן טַעַאםִ אלּבַּלַדִ פַארפַעֻוא רַפִיעַתַּ לִלָּהִ
לכן מתי שאכלתם מן מזון הארץ, אזי הרימו תרומה לה׳.
פס׳: והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה׳ – נאמר כאן לחם 1ונאמר להלן (דברים ט״ז:ג׳) לחם מה לחם האמור להלן חמשת המינים 2שנאמר (שם) שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני. (וכתיב (שמות כ״ג:ט״ו) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה) ואלו הן חטה ושעורה וכוסמת ושיבולת שועל ושיפון. יצא דוחן ואורז והפרגין והשומשמין שאין באין לידי מצה וחמין אלא לידי סרחון. 3תרומה – (חובה) לה׳ בתרומה גדולה הכתוב מדבר. מלמד שצריכין ישראל להפריש תרומה גדולה ותרומת חלה ועכשיו אנחנו בגלות בעונותינו מפרישין חלת האור במקום תרומה גדולה וזורקה לאור וחלה נותנה לכהן. ומברכת האשה אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה. 4וחלת הפסח מפרישין ככר מעשרים וארבע ככרות:
1. ונאמר להלן לחם עוני כצ״ל.
2. שנא׳ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא ידי חובתו בפסח כצ״ל והקרא ולחם וקלי ט״ס.
3. תרימו תרומה לה׳ בתרומה גדולה הכתוב מדבר או אינו אלא בתרומת חלה כשהוא אומר חלה תרימו תרומה הוי חלה אמור כצ״ל.
4. וחלת הפסח. א׳ מכ״ד כסתם מתניתין (חלה פ״ב) חלת בעה״ב א׳ מכ״ד:
והיה באכלכם – הבי״ת בפתח והאל״ף בחטף פתח.
והיה באכלכם, "it shall be when you eat of, etc.⁠" the letter ב at the beginning of the word באכלכם, has the vowel chatof patach under it.
תרימו תרומה – תימה למה לא מחייבינן להפריש ב׳ תרומות כמו בחלה, חלת האור וחלת כהן, וי״ל דמכיון שמפריש תרומה מיד מחייב במעשר ואם הי׳ תורם שנית הי׳ המעשר מקולקל שמפקיעו וממעט בו, כדאמרינן המרבה במעשרות פירותיו מתוקנין ומעשרותיו מקולקלין שמפקיע ממעשר שני.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

באכלכם מלחם הארץ – כשתרצו לאכול תרימו קודם לכן תרומה לה׳:
מלחם הארץ תרימו – מצות הפרשת חלה אינה אלא מן העיסה לכתחלה, ובדיעבד מפרישין מן הלחם, ועוד דזמנין לא מיחייב להפריש כשהוא עיסה כשאין בה כשיעור המחייב בחלה, ואחר כך כשהוא רודה הפת מן התנור ונותנין לסל, מיחייב על ידי צירוף סל, דאז הוי לחם, לכן אמר כאן מלחם, ואמר כאן מלחם הארץ, שאין חיוב חלה אלא בפת העשוי מחמשת מיני תבואה אלו חטים שעורים שבולת שועל כוסמין ושיפון, ולאפוקי פת העשוי מן אורז ודוחן, עמ״ש בפ׳ ראה בלחם עני.
והיה באכלכם מלחם הארץ – אות המיעוט ״מ⁠־״ מורה, שחלה נוהגת רק במה שקרוי ״לחם״ במשמעות המצומצמת של המילה – דהיינו חמשת מיני דגן: חיטים, שעורים, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון. אלה הם אותם חמשת מיני דגן שבאים לידי חימוץ ושראויים להיות לחם עוני לעניין קיום מצוות אכילת מצה בפסח (חלה א, ב; עיין ר״ש שם). עוד למדנו מלשון ״לחם״, שעיסה חייבת בחלה רק אם נעשתה באופן שראוי להכין ממנה לחם (חלה א, ד–ה).
בפסוק הקודם לא נאמר ״בבאכם אל הארץ אשר אני נותן לכם״, אלא ״אשר אני מביא אתכם שמה״. לדעתנו, דבר זה כבר מרמז שהדינים האמורים כאן תלויים יותר בישיבתנו בארץ מאשר באדמת הארץ עצמה. ולא עוד אלא שמלשון ״בבאכם״ אנו למדים שישיבת כלל האומה בארץ היא תנאי למצוות חלה. ואכן, ההלכה מלמדת (שם ב, א) שחלה נוהגת בארץ אפילו בלחם שנעשה מתבואת חוצה לארץ, אך אינה נוהגת בחוצה לארץ בלחם שנעשה מתבואת הארץ: ״פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבים בחלה, יצאו מכאן לשם ר׳ אליעזר מחייב ור׳ עקיבא פוטר״. והלכה כר׳ עקיבא.
הלכה זו – שהדבר הקובע לגבי חלה אינו מקור מוצאה של התבואה אלא המקום בו נעשה הלחם – נלמדת מהאמור בפסוק הקודם (פסוק יח): ״⁠ ⁠׳הארץ אשר אני מביא אתכם שמה׳, שמה אתם חייבין בין בפירות חוצה לארץ בין בפירות הארץ״ (עיין ר״ש חלה ב, א). לפי זה, ״לחם הארץ״ איננו לחם שגדל בארץ, אלא לחם שנעשה בארץ, כמבואר בירושלמי (חלה ב, א) לדעת ר׳ עקיבא. ואכן, ככלל, כל לחם שנעשה בארץ כלשהי – ניתן באופן בלתי ישיר על ידי אותה ארץ, שהרי הארץ מספקת את האמצעים להשיגו. לפיכך ניתן לקרוא ללחם ״לחם הארץ״ במובן היותר רחב של המושג. זאת בייחוד כאשר כלל האומה יושב בארץ.
(הלכה זו של חיוב פירות חו״ל בארץ ופטור פירות הארץ בחו״ל – המרומזת בתיבות ״אשר אני מביא אתכם שמה״ – נאמרה במפורש רק לגבי חלה; אולם לדעת הרמב״ם היא נוהגת גם בתרומות ובמעשרות. לפי זה, גם במצוות האלו הכל תלוי לא במקור הפירות אלא במקום גמר המלאכה על ידי המירוח. בפירות חו״ל שנכנסו לארץ, לא נתברר מקור שיטת הרמב״ם שחיוב תרומות ומעשרות הוא רק מדרבנן [עיין הלכות תרומות א, כב וכסף משנה שם]. שיטה זו של הרמב״ם לא נמצאת בסמ״ג, המביא הלכה זו רק לגבי חלה [עשין קמא].)
מלחם הארץ – ממה שלא אמר מתבואת הארץ כמ״ש (יהושע ה׳:י״ב) ויאכלו מתבואת ארץ כנען או מפרי הארץ, למד שצריך שיהיה לחם דוגמת המצה שלמד (במכלתא סי׳ נג ופסחים לה ומנחות ע׳) שדוקא מחמשת המינים שבאים לידי חימוץ:
תרימו תרומה לה׳ – מ״ש שלש פעמים תרימו תרומה הם דברים מיותרים, ופי׳ ר׳ יאשיה שמ״ש פה תרימו תרומה כולל כל התרומות, ר״ל כשתאכלו מלחם הארץ תרימו תחלה תרומה גדולה קודם החלה ומדבר כשלא הפריש תרומה עד שנעשה עסה יפריש תחלה תרומה גדולה ואח״כ חלה תרימו הוא הפרשת חלה, וקמ״ל דחיוב הפרשת תרומה לא פקע ואם לא הפריש תחלה יפריש אח״כ, ור׳ יונתן ס״ל ג״כ שמדבר בתרומה גדולה, ובא ללמד שמ״ש ראשית דגנך תתן לו הוא חובה. והנה כדרוש הזה נמצא בפ׳ קרח (פסקא קיא), שפליגי ג״כ ר׳ יאשיה ור׳ יונתן ושם דריש ר׳ יונתן ג״כ הלמוד שהוא חובה. ונתקשה בז״א ל״ל שני למודים וגם קשה מאד איך יעלה על הדעת שמ״ש ראשית דגנך תתן לו הוא רשות, ובספרים ליתא מ״ש לפי שהוא אומר ראשית דגנך רק שבז״א הגיה כן עפ״י הילקוט. ולפ״ז צ״ל ת״ל תתנו את כל תרומת ה׳ והוא הפסוק הנדרש בפרשת קרח, כי במ״ש פה תרימו תרומה לה׳ מודה לדרשת ר׳ יאשיה רק שר׳ יונתן ק״ל למה אמר שנית בפרשת קרח גבי לוים מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה׳ ושם אמר ג״כ בשם ר׳ יאשיה שבתרומה גדולה הכתוב מדבר ופי׳ שמלמד שאם הקדים הלוי ולקח המעשר אחר שנתמרח בכרי קודם שיטול הכהן תרומה גדולה מן הכרי צריך הלוי להפריש מן המעשר תחלה אחד מחמשים לתרומה גדולה כמו שפרש״י ז״ל שם, ור׳ יונתן ס״ל שלזה א״צ קרא שידעינן זה מכאן שאחר שנתמרח בכרי אין פטור לתרומה גדולה אף אם אפה לחם, כמו שלמד ר׳ יאשיה בכאן, רק שם משמע דבר חדש שמ״ש ראשית דגנך תתן לו הוא חובה, ופי׳ הדבר כי שם אומר וזה משפט הכהנים מאת העם ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה ראשית דגנך וכו׳ תתן לו, וס״ל לר׳ יונתן כמ״ד בחולין (דף קלא) הלוי פטור מזרוע ולחיים וקבה דלוים לא נקראו עם דשם אומר שפליגי תנאי בזה, וא״כ נוכל לטעות שכן פטור הלוי מתרומה גדולה דהא כתיב וזה משפט הכהני׳ מאת העם ולוים לא נקרא עם לכן קמ״ל שהלוי צריך להפריש תרומה גדולה שמ״ש וזה משפט הכהנים מאת העם לא קאי רק עמ״ש ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה לא עמ״ש ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו, שבזה מחויבים גם הלוים. שוב ראיתי שהרמב״ן בהשגותיו על מנין המצות בשרש הי״ב הביא דברי הספרי דפה וגריס כמו שהוא בספרים ר׳ יונתן אומר לפי שהוא אומר ראשית דגנך תתן לו חובה או אינו אלא רשות ת״ל תרימו תרומה לה׳ חובה ולא רשות, ופי׳ שבא ללמד שההרמה וההפרשה הם שתי מצות, שלא נאמר שדי בהרמה לבד אף שלא נתנה לכהן. לכן אמר בכאן תרימו ושם תתן לו, ועמ״ש בזה לקמן (סימן ל׳):
באכלכם: דוקא ׳אכילתכם׳, ולא מאכל בהמה. וכדתנן במסכת חלה (א,ח) ׳עיסת הכלבים, בזמן שאינה ראויה לאכילת אדם פטורה מן החלה׳.
מלחם הארץ: מזה למדנו דגם ״לחם״ קובע לחלה, אע״ג שלא היה בשעת עריסה שיעור חלה. והיינו דקיימא לן דהסל מצרפן לחלה (הכי מבואר בשאילתות סימן ע״ג, ורי״ף פרק אלו עוברין והרמב״ם הלכות ביכורים). והא דלא כתיב ׳לחם תרימו תרומה׳ כמו שכתוב בעריסה (פסוק כ׳) ״חלה תרימו תרומה״ עוד יבואר בד״ה הסמוך.
תרימו תרומה לה׳ – בזה למד אותנו כמוש״כ בהשגות ראב״ד בשם שאילתות, שהמפריש חלה צריך לקרות שם, לומר ה״ז תרומה, דההפרשה לחוד הוי כמחשבתו ניכר מתוך מעשיו, וא״כ יאמר המפריש זה תרומה לה׳, ולא יאמר לה׳ תרומה שלא יהא מזכיר ש״ש קודם פן ימות ונמצא מוציא ש״ש לבטלה, כדאמרו פ״ק דנדרים דף יו״ד, אבל בנתינה אין צריך לומר כלום, רק דברי השם אמר תתנו לה׳ תרומה. ודו״ק.
מלחם הארץ – תניא, יכול יהא מעיסה וחליטה חייבים בחלה, ת״ל לחם.⁠1 (פסחים ל״ז:)
מלחם הארץ – תניא, אין חייבים בחלה אלא חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, אבל אורז ודוחן לא, מנה״מ, אמר ריש לקיש, אתיא להם לחם ממצה, כתיב הכא והיה באכלכם מלחם הארץ וכתיב במצה (פ׳ ראה) לחם עוני, מה לחם דהתם מחמשת המינין אף לחם דהכא מחמשת המינין.⁠2 (מנחות ע׳:)
מלחם הארץ – תניא, תבואה שלא הביאה שליש חייבת בחלה, מאי טעמא, נאמר לחם בחלה ונאמר להם במצה (פ׳ ראה), מה לחם האמור במצה דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ אף לחם האמור בחלה דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ.⁠3 (ירושלמי חלה פ״א ה״ג)
מלחם הארץ – תניא, גלגול עיסה ברשות העובד כוכבים פוטר מחלה, מאי טעמא, דכתיב מלחם – ולא כל לחם.⁠4 (שם שם פ״ג ה״ה)
מלחם הארץ – תניא, הרי שלא הפריש חלה מן העיסה יכול לא יפרוש מן הלחם, ת״ל והיה באכלכם מלהם הארץ5 (ספרי).
תרימו תרומה לה׳ – בתרומה גדולה הכתוב מדבר, או אינו אלא בתרומת חלה, כשהוא אומר חלה תרימו תרומה, הרי חלה אמורה, הא מה אני מקיים תרימו תרומה לה׳, בתרומה גדולה הכתוב מדבר6. (שם)
1. מעיסה וחליטה שניהם הם ענין גיבול ברותחין, רק מעיסה נקרא שנותן קמח בתוך מים רותחין וחליטה נקרא שנותן מים רותחין ע״ג קמח, ורק מכיון דקודם לישתן מבושלין ברותחין לאו לחם נינהו, דאין דרך לחם בכך, ועיין בירושלמי קלה פ״א ה״ד, ולהלכה קיי״ל דבין מעיסה ובין חליטה אם נאפות בתנור חייבות בחלה, ואם במרחשת או במחבת ובכל דבר שהאור עוברת תחתיו פטורות מן החלה.
2. והתם אין יוצאין אלא בדבר שבא לידי חימוץ, ואין דבר הבא לידי חימוץ אלא אלו חמשת המינין, וע׳ בירושלמי ריש חלה יליף מתחילה ענין זה מדרשה אחרת ולבסוף מסיק ליליף מדרשה זאת שלפנינו.
3. וגם תבואה שלא הביאה שליש באה לידי חימוץ ולכן חייבת בחלה, והרבותא בזה, דאע״פ דתבואה כזו פטורה ממעשר, בכ״ז חייבת בחלה, וטעם הדבר משום דבמעשר כתיב (פ׳ ראה) עשר תעשר את כל תבואת זרעך, ובעינן תבואה כזו שזורעין אותה וצומחת, אבל תבואה שלא הביאה שליש אינה צומחת, משא״כ חיוב חלה תלוי בתבואה הבאה לידי חימוץ כמבואר, ומכיון שגם תבואה כזו באה לידי חימוץ ממילא חייבת גם היא.
4. הנה עיסת עובד כוכבים פטורה מן החלה, כפי שיתבאר בפסוק הסמוך, ואם מתחלת עשייתה עד האפייה יצאה מרשות ישראל לרשות עובד כוכבים או להיפך, כגון שמכרה או נתנה במתנה זל״ז אזלינן בתר שעת הגלגול, והיינו שאם נתן העובד כוכבים עיסתו במתנה לישראל עד שלא גלגלה וגלגלה הישראל חייבת, ואם לאחר שגלגלה נתנה לו פטורה, ועיין בסמוך.
5. ר״ל אע״פ שעיקר שעת הפרשת חלה הוא לאחר גמר לישה כמבואר בפסוק הסמוך, ויליף כן מלשון לחם שיונח על האפוי כמו לחם לאכול.
6. כי מ״ש תרימו תרומה כאן הוא לשון מיותר, דדי היה הלשון חלה תרימו תרומה דבפ׳ הסמוך, ולכן מפרש דמ״ש תרימו תרומה כולל כל התרומות, והכונה היא כאומר, כשתאכלו מלחם הארץ תרימו תחילה תרומה גדולה קודם הפרשת החלה, ואע״פ דענין תרומה כתיב בפרשה מיוחדת (ס״פ קרח), אך הכא קמ״ל דאע״פ דמצות תרומה להפריש מן התבואה בכ״ז אם לא הפריש עד שנעשה עיסה לא פקע חיוב תרומה, אלא יפריש תחילה תרומה גדולה ואח״כ חלה, והוי הפירוש תרימו תרומה מקודם ואח״כ חלה תרימו.
ודע שכתב הרמב״ם בפ״א הלכה כ״ו מתרומות וז״ל, התרומה בזה״ז אינה מן התורה אלא מדבריהם, שאין לך תרומה של תורה אלא בא״י בלבד ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר כי תבאו ביאת כולכם, עכ״ל. וכתב הראב״ד על זה וז״ל, לא כיון יפה להלכה וכו׳, ואם איתא להא מילתא [דבעינן ביאת כולכם] בחלה הוא דאיתא, עכ״ל. ובאור כונתו דהלשון בבואכם דדרשינן מיניה ביאת כולכם כתיב רק בחלה, אבל בתרומה לא כתיב כלל לשון ביאה, והכ״מ טרח לתרץ דילפינן תרומה מחלה, דחלה נמי תרומה היא, אבל אין זה מספיק, דעכ״פ לשון הרמב״ם שכתב כי תבאו וכו׳ אינו מבורר, דהלא בתרומה לא כתיב כלל לשון זה, ואין דרך הרמב״ם לכתוב לשון ״שנאמר״ ע״פ היקש דמיוני כמש״כ הכ״מ, וכמה ראשונים ואחרונים טרחו בישוב זה.
אבל ע״פ הדרשה שלפנינו דברי הרמב״ם מאירים כשמש, אחרי דהלשון תרימו תרומה לה׳ דכתיב כאן קאי על תרומה ממש ולא על חלה, א״כ גם בענין תרומה כתיב הלשון כי תבאו, שכן כתוב בפרשה זו בפסוק י״ח בבואכם וגו׳. וע״ע מש״כ בענין זה בפ׳ נצבים בפסוק אשר ירשו אבותיך וירשתה (ל׳ ה׳).
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקוניקיצור פענח רזארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כ) רֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵכֶ֔ם חַלָּ֖ה תָּרִ֣ימוּ תְרוּמָ֑ה כִּתְרוּמַ֣ת גֹּ֔רֶן כֵּ֖ן תָּרִ֥ימוּ אֹתָֽהּ׃
Of the first of your dough you shall offer up a cake for a wave offering, as the wave offering of the threshing floor, so you shall lift it up.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

(כ-כא) [מראשית עריסותיכם – למה נאמר לפי שהוא אומר] והיה באכלכם מלחם מארץ שומע אני אף הקמחים במשמע? תלמוד לומר: מראשית עריסותיכם משיתערס. מכאן אמרו אוכלים ארעי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים ותיטמטם בשעורים. (בלבלה) [גלגלה] בחטים וטימטמה בשעורים, האוכל ממנה חייב מיתה (כאן) [כיון] שנותנת מים מגבהת חלתה, ובלבד שתהא שם חמשת רבעים קמח ועוד, כדי שיהיה [מהן] כשיעור שאין מפרישין (קמח מן החלה) [חלה מן הקמח]. איזו היא גמר מלאכתה קרימתה בתנור, דברי רבי עקיבה.
רבי יוחנן בן נורי אומר: עד שיתגלגל בחטים ומטמטם בשעורים. הרי שלא הפריש חלה מן העיסה שומע אני שלא יפריש מן הלחם?
כתרומת גרן כן תרימו אותה – מה תרומת גרן אחת [לאלף] אף חלה אחת [לאלף], מה תרומת גרן מדמעת ועולה באחד ומאה (אף זו אם נפלה לתוך מאה מדמעת) וחייבת בחומש, אף תרומת חלה כיוצא בה, דברי רבי יאשיה. נם לו רבי יונתן אתה מקישו לתרומת גרן סתומה, אני אקישה לתרומת מעשר המפורשת. אמר לו: אם כן תינטל אחד מעשרה. אמר לו: תינטל. אמר לו הרי הוא אומר כתרומת גרן כן תרימו אותה, לתרומת גרן הקשתיה ולא לתרומת מעשר.
מראשית עריסותיכם – למה נאמר לפי שהוא אומר ראשית עריסותיכם שומע אני הראשונה שבעיסות? תלמוד לומר: מראשית עריסותיכם מקצתה ולא כולה.
מראשית עריסותיכם – להביא לקט שכחה ופאה שחיבים בחלה. שהיה בדין, ומה שאר הפירות שחייבים במעשר פטורים מן החלה לקט שכחה ופאה שפטורים מן המעשר אין דין שיהיו פטורים מן החלה? תלמוד לומר: מראשית עריסותיכם להביא לקט שכחה ופאה שחיבים בחלה.
(מראשית) [ראשית] עריסותיכם – (להביא) [להוציא] שאר פירות שפטורים מן החלה. שהיה בדין, ומה לקט שכחה ופאה שפטורים מן המעשר חייבים בחלה, שאר פירות שחייבים במעשר אינו דין שיהיו חייבים בחלה? תלמוד לומר: לחם, מה לחם האמור להלן מחמשת המינים אף לחם האמור כאן מחמשת המינים.
ראשית עריסותיכם – שומעני אף עיסת תרומה ועיסת מעשר שני במשמע? תלמוד לומר: חלה.
תרימו תרומה – את שמורם קדש והשאר חולין, ולא שזה וזה קדש. אבל אמרו עיסת מעשר שני בירושלם חייבת בחלה.
תתנו לי״י תרומה – למה נאמר, לפי שהוא אומר חלה תרימו תרומה אבל לא שמענו שיעור חלה, תלמוד לומר תתנו לי״י תרומה – עד שיהא בה כדי מתנה לכהן. מיכן אמרו שיעור חלה שלבעל הבית אחד מעשרים וארבעה ונחתום אחד מארבעים ושמונה. אמר רבי יהודה: מפני מה אמרו שלבעל הבית אחד מעשרים וארבעה ונחתום אחד מארבעים ושמונה, מפני שהאיש עינו יפה ושל אשה עינה רעה, וכשתפחות לא תפחות מארבעים ושמונה. נאמר תתנו לי״י תרומה – עד שיהא בזה כדי מתנה לכהן ובזה כדי מתנה לכהן, מיכן אמרו בעל הבית שעושה משתה לבנו אחד מעשרים וארבעה והאשה שעושה ומוכרת בשוק אחד מארבעים ושמונה. נטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה אחד מארבעים ושמונה ניטמאת מזידה נוטלת מעשרים וארבעה, שלא יהא חוטא נשכר. ר׳ שמעון בן יוחיי אומר אפילו לא עלת בידו אלא אחד מששים יצא ובלבד שלא יתכוון.
לדורותיכם – להביא את עיסת שביעית שהיא חיבת בחלה. שהיה בדין ומה שאר פירות שחייבים במעשר פטורים מן החלה, עיסת שביעית שפטורה מן המעשר אינו דיו שתהא פטורה מן החלה. והרי לקט שכחה ופאה יוכיחו שפטורים מו המעשר חייבים בחלה והן יוכיחו לעיסת שביעית שאף על פי שפטורה מן המעשר שתהא חיבת בחלה. לא, אם אמרת בלקט שכחה ופאה שמינם חיבת במעשרות לפיכך חייבים בחלה, תאמר בעיסת שביעית שמינם פטורים מן המעשרות לפיכך תהיה פטורה מן החלה? תלמוד לומר: לדורותיכם להביא אה עיסת שביעית שתהא חיבת בחלה. מכאן אמרו האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חיב מיתה.
"As terumah of the threshing floor, so shall you offer it" (the challah). Just as with terumah, (the designated separation is) one (part) to a thousand, so, challah. And just as terumah of the threshing floor is "raised" (if it became intermixed) with one hundred and one times (its amount of non-terumah — which may then be eaten by non-Cohanim); and it creates a forbidden admixture for non-Cohanim if it fell into (only) a hundred of non-terumah; and it creates liability to the death penalty and to the one-fifth (chomesh) restitution penalty (viz. Vayikra 5:16) — so, with challah. These are the words of R. Yoshiyah. R. Yonathan "whispered" to him: You liken it to terumah of the threshing floor, (the percentage of) which is unspecified (in the Torah)? I will liken it to terumath ma'aser (Bemidbar 18:26), (the percentage of) which is explicit (in the Torah) — and one-tenth should be taken (as challah). He responded: It is written "As the terumah of the threshing floor, so shall you offer it.⁠" It is likened to terumah of the threshing floor, and not to terumath ma'aser.
ראשית עריסותיכם – יכול אף חטים וקמח ת״ל חלה אי חלה יכול אף חלה אפויה ת״ל ראשית הא כיצד יעמיד עריסה ויפריש מן המובחר. ראשית עריסותיכם שלכם חייבת אלא של גוים אינה חייבת מכאן אמרו נכרי שנתן לו עיסה פטורה מן החלה נתנה לו במתנה עד שלא גלגל חייב משגלגל פטור. העושה עיסה עם הגוים אם אין בשל ישראל כשעור פטורה מן החלה.
רֵישׁ אָצְוָתְכוֹן חַלְּתָא תַּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא כְּמָא דְּמַפְרְשִׁין מִן אִדְּרָא כֵּן תַּפְרְשׁוּן יָתַהּ.
Of the first of your food you shall set apart a cake for a separation; as the separation of the threshing-floor, so shall you set it apart;
רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ
רֵישׁ אָצְוָתְכוֹן חַלְּתָא תַּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא כְּמָא דְּמַפְרְשִׁין מִן אִידְּרָא כֵּין תַּפְרְשׁוּן יָתַהּ
א. על ההבחנה בין תרגומי ״רֵאשִׁית״ – ״רֵישׁ״ כבפסוקנו, לבין הדגשתם כקודמים בזמן, עיין בביאורנו לפס׳ ״קָרְבַּן רֵאשִׁית״ (ויקרא ב יב) ״קוּרְבַּן קַדְמַאי״.
עֲרִיסָה – לישת הבצק או הכלי?
ב. למלה ״עֲרִסֹתֵכֶם״ ייתכנו שני ביאורים: [א] עֲרִיסָה היא לישת הבצק ונקראת כך על שם עירוב הקמח והמים כלשון חז״ל: ״עָרִיס״ (משנה כלאים ו א) – תערובת ענפי אילן, ״אם עֵרְסָן מלמעלה״ (משנה כלאים ד ז) – עֵרְבָן. אף רש״י פירש כדרך זו שעֲרִיסָה היא תערובת הלישה: ״ראשית עֲרִסֹתֵכֶם – כשתלושו כדי עיסתכם״1; [ב] כלי הלישה נקרא גם הוא עֲרִיסָה ולפי זה ״ראשית עֲרִסֹתֵכֶם״ פירושו מעריסת הבצק הראשונה.⁠2 ואין להוכיח מת״א ״רֵישׁ אָצְוָתְכוֹן״ את דעתו, כי בלשון התרגום אָצְוָתָא מוסב הן על הבצק עצמו והן על כלי הלישה כמבואר בפסוק ״ובתנוריך וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ״ (שמות ז כח) ״וּבְתַנּוּרָךְ וּבְאָצְוָתָךְ״. לכן כתב יא״ר: ״צ״ע אם הוא שם לעיסה עצמה או לעריסה שלשין בה״.⁠3
חַלָּה – גְּרִיצְתָא, חַלְּתָא
ג. השם חַלָּה מתורגם בכל מקום גְּרִיצְתָא כגון ״וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת״ (ויקרא כד ה) ״וְתֵיפֵי יָתַהּ תַּרְתַּא עֶסְרֵי גְּרִיצָן תְּרֵין עֶסְרוֹנִין תְּהֵי גְּרִיצְתָא חֲדָא״. אבל כאן השם חַלָּה הוא מונח הלכי לכן תרגם ״חַלָּה תָּרִימוּ״ – ״חַלְּתָא תַּפְרְשׁוּן״, כדרכו לתרגם מונחי הלכה בלשון חז״ל.⁠4
שיעור הפרשת חלה
ד. ›״כִּתְרוּמַת גֹּרֶן״ – ״כְּמָא דְּמַפְרְשִׁין מִן אִידְּרָא״. תרומה בדרך כלל מתורגמת אפרשותא גם בסמיכות, כמו ״וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה׳⁠ ⁠⁠״ (במדבר יח כו) ״וְתַפְרְשׁוּן מִנֵּיהּ אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״. היה מתבקש א״כ לתרגם את פסוקנו ״חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן״ – ״תַּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא כְּאַפְרָשׁוּתָא דְאִידְּרָא״. נראה שאונקלוס שינה את התרגום המילולי כדי להמנע משתי מילים זהות ברציפות ״תַּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא כְּאַפְרָשׁוּתָא דְמִן אִידְּרָא״, ולכן תרגם ״תַּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא כְּמָא דְּמַפְרְשִׁין מִן אִידְּרָא״, לגיוון הלשון.
אך לדעת ״באורי אונקלוס״ התרגום הפך את הצירוף השֵמָנִי (שם העצם תרומה, המתואר ע״י – גורן) לצירוף פְּעלי (הפך את שם העצם תרומה – לפועל): ״כְּמָא דְּמַפְרְשִׁין מִן אִידְּרָא״ – כמו שמפרישים מן הגורן. כוונתו לענין שיעור ההפרשה כפי שאכן דרשו בספרי את השוואת תרומת החלה לתרומת הגורן:
כתרומת גורן – הקיש חלה לתרומת גורן, מה תרומת גורן דיה באחת מאלף, אף חלה דיה באחת מאלף.
1. ובדעתו אחז גם הרא״ש והוכיח כן מהתרגום: ״ובירושלמי גרסינן עיסה כותח חייבת בחלה שמא תמלך לעשות חררה לבנה, חדא איתתא שאלת לר׳ מנא כגון אנא דבעינא מעבד אצותי איטרא מהו דנסיבנא מינה ופטורה מן החלה א״ל אסור שמא תמלך לעשות עיסה, פי׳ אצותי היינו עיסה כדמתרגמינן עריסותיכם אצותכון, וההיא איתתא היתה לשה עיסתה לעשות אותה איטרי והוא כעין סופגנים ואיסקריטין ושאלה באותו מקצת שרגילה לקחת לאפות שלא כדרך איטרי אם יכולה לאכלה בלא חלה משום דלית בה כשיעור ואסר לה שמא תמלך על כולה או על כדי חיוב חלה״. (רא״ש, חלה פ״א משנה ה). ועיין עוד בדברי ״הכתב והקבלה״ כאן.
2. ראה בשאילתות דרב אחאי: ״שאילתא דמחייבין דבית ישראל לאפרושי חלתא מאגנא דלישא שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומותיכם...⁠״ (פרשת צו, שאילתא עג). הרי שפירש עריסה ככלי הלישה. העירני לדבריו הרב יואל נוימן הי״ו.
3. וכן הסתפקו ״נתינה לגר״ כאן ו״מרפא לשון״ לשמות שם, שלא כדברי הרא״ש.
4. כמבואר בהרחבה בפסוק ״לא תבערו אש״ (שמות לה ג). כלומר, בהיותו תרגום עממי הקפיד אונקלוס לתרגם בהקשרים הלכתיים ״כלשון חכמינו באותו השם שמצוה זו מפורסמת וידועה אף להמון העם״ – ״ביאורי אונקלוס״. וב״הכתב והקבלה״ ביאר מילת חלה מלשון חילול: ״ול״נ שהחלק הנתרם מן העיסה נקרא בשם חלה ע״ש שמחללת את העיסה ומוציאה מן הקודש אל החול כי קודם שתרם תרומה זו העיסה הוא קודש... העיסה קודם שנתרם ממנה חלק למשרתי ה׳ הכהנים, כולה נקראת קדש לה׳, וע״י הפרשת החלק הזה ממנו לגבוה נעשה שאר העיסה חולין ומותרת להדיוט, וע״ש שחלק זה גורמת הסתלקות הקדושה מן העיסה להיותה חולין נקרא בשם חלה, שמחללת ומחלפת את העיסה מן הקודש אל החול״. והוכיח דבריו מאונקלוס ששינה מתרגומו הרגיל ׳גריצתא׳ ל׳חלתא׳, ודבריו רחוקים. ויש שהציעו לחלק בין חלה אפויה המתורגמת גריצתא, לעומת חלה היכולה להינתן כעיסה, בעודה בצק, ומתורגמת חלתא. ״נפש הגר״.
״ראשית״ שרוי אצוותכוןא חלה תפרשון אפרשו כאפרשות עבורהב מן אדרה ו⁠(ת){ח}⁠מרה מן מעצרתה כן תפרשון יתה.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״אצוותכון״) גם נוסח חילופי: ״{אצ}⁠בת׳⁠ ⁠⁠״, ובגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אצוותכון״) גם נוסח חילופי: ״עצוותכ׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עבורה״) גם נוסח חילופי: ״עי׳⁠ ⁠⁠״.
שירוי עצוותכון חלתא חד מן עשרין וארבעא תפרשון אפרשותא לכהנא כמא דמפרשין מן אידרא הכדין תפרשון יתה.
Of the first of your dough one cake of twenty-four you shall set apart as a separation for the priest; as with the separation from the threshing floor, so shall you set it apart.
כן תרימו אותה – גם אתם שהיא אסורה לזרים כמו תרומה גדולה.
1שיעור חלה בעל הבית אחד מכ״ד, וכן הנחתום אחד ממ״ח, והיא ניטלת מן העומר שהיא עשירית האיפה, 2והיא שיעור מ״ג בצים, וסימן לדבר חלה מנין חלה בגימטריא מ״ג.
1. שיעור חלה בעל הבית אחד מב״ד. ספרי שם.
2. והיא שיעור מ״ג ביצים. במדרש במ״ר קרח פי״ח אות כ״א, ובתנחומ׳ הנדפס מכבר קרח אות י״ב, מ״ג ביצים וחומש ביצה שיעור החלה, ועיין בשו״ת הגאונים (דפוס ליק) תשובה צ״ה ובהערות שלי דף כ״ד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

אַוַּלַ עַגִּינִכֻּם גַרדַקַתַּ תַּרפַעֻוהַא רִפַאעַא רַפִיעַתַּ אַלּבִּדַ׳ארִ כַּדַ׳אךַּ תַּרפַעֻונַהַא
ראשית בצק שלכם, חלה אחת תרימו אותה תרומה, תרומת גרעיני התבואה בגורן, ככה תרימו אותה.
ראשית עריסותיכם – כשתילושו כדי עיסתכם שאתם רגילים ללוש במדבר. וכמה היא? וימדו בעמר (שמות ט״ז:י״ח),⁠א עמר לגלגלת (שמות ט״ז:ט״ז). תרימו – מראשיתה, כלומר: קודם שתאכלו ממנה, ראשית חלקה חלה אחת ממנה תרימו תרומה לשם י״י.
חלה – טוֹרטֵיל.
כתרומת גורן – שלא נאמר בה שיעור, ולא כתרומת מעשר, שנאמר בה שיעור. אבל חכמים נתנו שיעור: לבעל הבית – אחד מעשרים וארבעה, ולנחתום – אחד מארבעים ושמנה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא, ועוד עדי נוסח. אולם בפירוש ר״א מזרחי נוסף כאן: ״ושיעורו מ״ג בצים וחומש ביצה״, והשוו רש״י שמות ט״ז:ל״ו, שמות כ״ט:מ׳, שם רש״י עצמו הוסיף מידע זו.
ראשית ערסתכם OF THE FIRST OF YOUR DOUGH [YOU SHALL HEAVE A CAKE] – This means: when you knead as much as is now your dough (ערסתכם), i.e. the quantity which you are accustomed to knead in the wilderness – and how much is this? You may learn it from the statements "And they measured with the Omer" (Shemot 16:18) and "An Omer a head" (Shemot 16:16), – you shall set apart at its very beginning (ראשית), meaning, before you eat from it its first portion, one cake (חלה) shall you set apart, as a heave-offering in honor of Hashem (תרימו תרומה לה') (Eiruvin 83a).
חלה – is tourteau in Old French.⁠1
כתרומת גרן EVEN AS THE HEAVE OFFERING OF THE THRESHING FLOOR – for which no minimum quantity is stated in the Torah, so shall you heave it, and not as the "Heave-offering of the Tithe (תרומת מעשר, the priest's share in the Levite's tithe) for which a minimum quantity is stated (cf. Bemidbar 18:26) (Sifre Bemidbar 15). – The Sages, however have stipulated a minimum quantity for it (the portion set aside) – for a private person (lit., the owner of a house) one twenty-fourth, and for the baker one forty-eighth of the dough (Sifre Bemidbar 15; Mishnah Challah 2:7).
1. English: cake.
פס׳: ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה – משתתערב הקמח בעריבה. 1מיכן אמרו אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל שאין מפרישין קמח חלה אלא עיסה ובלבד שיהא כשיעור חלה בשיעור מ״ג ביצים וחומש ביצה.
כתרומת גורן כן תרימו אותה2מה תרומת אחת אף חלה אחת:
1. מכאן אמרו. (משנה חלה ג׳:א׳):
2. מה תרומה אחת אף חלה אחת. פי׳ בסוריא ג״כ חלה אחת כדברי ר״א (משנה חלה ד׳:ז׳).
כתרומת גורן – שהיא ראשית דגנך (דברים י״ח:ד׳), אף זו מראשית עריסותיכם. וכן שנינו בעדויותא (משנה עדיות א׳:ב׳) ובשבת (בבלי שבת ט״ו.).
א. כך הציע רוזין לתקן בחילוף אותיות ד׳ וז׳. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: בע״ז.
כתרומת גורן [THE FIRST YIELD (ראשית) OF YOUR BAKING YOU SHOULD SET ASIDE] LIKE THE TERUMAH OF YOUR THRESHING FLOOR: [That terumah] is also called (Deut. 18:4) “the first fruits (ראשית) of your new grain.”1 So also this [gift to the priests, the ḥallah,] is called “the first yield of your baking.”2 So we learned in a Mishnah in ‘Avodah Zarah and in Shabbat.⁠3
1. On ראשית as a reference to terumah (or “heave-offering”), see also Rashbam’s commentary to Num. 5:9, and note 8 there.
2. See also Rashi and many other exegetes who, like Rashbam, explain our verse as making an explicit comparison between the rules of terumah and the rules of ḥallah.
3. It is hard to identify the texts that Rashbam is referring to. Rosin was unable to find a Mishnah in either ‘Avodah zarah or in Shabbat that was relevant. He emended the Hebrew letters ע"ז to עד' and said that the reference was to Mishnah ‘Eduyot 1:2. He also suggested that Rashbam’s reference to Shabbat was to BT Shabbat 15a.
Those texts do say something about ḥallah, but they say nothing about terumah. There are, however, a number of classical rabbinic texts that compare terumah to ḥallah explicitly or implicitly. See e.g. (among others) Mishnah Hal. 1:9, BT Meil. 15b or Sifre Num. 110. Unfortunately none of these texts appears to be named in the printed text of Rashbam.
Another possible solution to the problem would be to attach the cryptic words וכן שנינו בע"ז ובשבת to the commentary to vs. 22, instead of vs. 20. In this reading, all the words of the commentary would make sense, although some might need minor emendations.
Rashbam would then be saying that a Mishnah (in Horayot 2:3) teaches us that the verses (22f.) here are referring to idolatry, and to other infractions that incur the punishment of karet. The words, וכן שנינו, the technical words for referring to a Mishnah, would now be pointing the reader to a Mishnah that is pertinent to these verses. The words בע"ז (=בעבודה זרה) would mean “concerning the sin of idolatry,” and would not be a reference to the tractate of that name. The word ובשבת would refer to the parallel discussion of the issue of karet in BT Shab. 69a. See note 82.
ועוד אמר השם, כאשר תביאו מנחה על העלה מהסלת, כן תתנו גם מעריסותיכם. ואין צורך להזכיר מה שקבלו קדמונינו ז״ל, כי הם שתים, חלה ותרומה, ושיעורן, כי כל דבריהם אמת, וזולתן הבל.
God also says,⁠1 as you bring a meal offering of fine flour along with the burnt offering, thus shall you do with your dough.⁠2 There is no need to mention what our ancients, of blessed memory, received by tradition, namely, that one is obligated to set aside two offerings, a portion of the dough3 and a portion of the grain,⁠4 and their amount.⁠5 Their words are true. Everything else is nonsense.
1. In verses 19-21.
2. One must set aside a portion of one's dough as a gift unto God. Hence the law of hallah follows the law of the meal offering.
3. Hallah.
4. Terumah. In other words, one has to set aside a portion from the dough, even though he has already set aside a portion from the grain out of which this very dough was made (Filwarg).
5. How much one has to set aside.
ראשית עריסותיכם – בית שמאי אומרים (משנה עדיות א׳:ב׳): מקב לחלה, קסברי: חלה אחד מעשרים וארבעה, ונמצא כביצה לכהן, דכ״ד ביצים לקב, ופחות מכביצה אינו נתינה. ובית הילל אומרים: מקביים, קסברי: חלה אחד מארבעים ושמונה, והויא כביצה לחלה. וחכמים אומרים: לא כדברי זה, ולא כדברי זה, אלא חמשת רבעים קמח חייבין בחלה, והוא עומר. ודרשי (בבלי עירובין פ״ג:): עריסותיכם – כדי עיסת מדבר, כי המדבר דכתב הכתוב, והוא יזהיר שיתן כדי נתינה. והשיעורין שנתנו בית שמאי ובית הילל: אחד מעשרים וארבעה – אוקמוה אבעל הבית, שצריך לתת אחד מכ״ד, ואחד מארבעים ושמונה – אוקמוה אחנוני שצריך להשתכר.
כתרומת גורן – תרומה גדולה שאין לה שיעור.
א. בכ״י מינכן 52 (בשיכול אותיות): והיו.
ראשית עריסותיכם – THE FIRST OF YOUR DOUGH – The house of Shammai says (Mishnah Eduyot 1:2): [Dough greater] than a kav1 [is obligated] in [the law of] challah.2 Their logic is: [the measure that one must separate as] challah is one twenty fourth [of the dough], and this ends up being about an egg's measure for the priest, for there are twenty-four eggs to a kav, and [giving] less than the measure of an egg is not considered giving. And the house of Hillel says: from two kavim. Their logic: challah is one forty-eighth [of the dough], and thus there is about an egg’s measure for challah. And the wise men say: It is not like the words of this one, and not like the words of that one, but rather five quarters [of a kav] of flour are obligated in challah, and that is an omer. And they derive (Bavli Eiruvin 83b:1): Your dough – the measure of dough in the wilderness, because it is [about] the wilderness that Scripture is writing. And it warns that one must give [an amount] sufficient to constitute a gift. And the amounts that the house of Shammai and the house of Hillel gave: one in twenty four – is established for a head of a household, who is required to give one in twenty-four, and one in forty eight – is established for shopkeepers who need to earn [a livng].⁠3
כתרומת גורן – LIKE THE OFFERING OF THE THRESHING FLOOR – The great offering (teruma gedola)⁠4 which has no [set] amount.⁠5
1. A kav is a measure of volume.
2. The mitzvah of challah refers to setting aside a portion of one's dough for the priests.
3. Since the shopkeeper is earning a living off the bread he sells, he is not obligated to separate as big a portion of dough.
4. One is obligated to separate a portion from their agricultural produce and give it to the priest. Chizkuni on Devarim 18:4 suggests that this priestly gift is known as "teruma gedola" (the great offering) since it is taken first of all the various agricultural gifts and tithes, and thus is taken from the greatest amount of produce.
5. The Torah does not state what amount of produce must be given as תרומה.
כתרומת גרן – שהיא ראשית דגנך אף זו מראשית עריסותיכם (במדבר ט״ו:כ״א).⁠1
1. שאוב מרשב״ם.
כתרומת גרן, "as that which is set aside from the threshing ground;⁠" this is equivalent to what is known elsewhere as ראשית עריסותיכם, "the first product of your kneading bowls.⁠"
כתרומת גורן וגו׳ – שכמו שאם אכל בלי שיפרישנה חייב מיתה כך אם אכל משעת גלגול העיסה בלי הפרשת חלה.
ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה – מצות חלה אינה נוהגת במדבר, אבל נתחייבו בה מיד בכניסתן לארץ. ומה שהזכיר לשון מלחם הארץ הוצרך לומר כן לפי שבמדבר היו אוכלים לחם השמים שהיה קדוש, ולכך צוה כי כשיבאו לארץ ויאכלו מלחם הארץ שיקדשו אותה במצוה והיא מצות חלה ועל כן הזכיר בו את השם, ואמר מלחם הארץ תרימו תרומה לה׳. ומצוה מן התורה להפריש החלה מן העיסה, שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. והמפריש מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה, בין בארץ בין בחוצה לארץ. ועקר מצות חלה מן התורה אינו אלא בארץ, שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר בבאכם, בביאת כלכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם ולפיכך חלה בזמן הזה אפילו בימי עזרא בא״י אינו אלא מדברי סופרים. ומה שאנו מפרישין חלה בחוצה לארץ עכשיו מדברי סופרים הוא כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ואין לחלה שיעור מן התורה אפילו הפריש כשעורה פטר את העיסה, אבל מדברי סופרים שמפרישין אחד מכ״ד מהעיסה כדי שיהא בה מתנה לכהן, שנאמר (דברים י״ח) תתן לו, תן לו דבר הראוי ליתן במתנה. וחלה בזמן הזה הואיל ועקר החיוב מדבריהם אינה אסורה באכילה אלא לכהן שטומאה יוצאה מגופו, כגון בעלי קרין וזבין וזבות ונדות ויולדות ומצורעים אבל שאר הטמאים במגע הטומאות ואפילו טמא מת מותרין באכילה, לפיכך נותנין אותה לכהן קטן שלא ראה קרי עדיין או לקטנה שעדיין לא ראתה נדה ואין צריך להפריש שניהם לאש.
וע״ד הקבלה מצות החלה שהיא מצוה יחידה בעיסה תרמוז לכנסת ישראל שכתוב בה (שיר השירים ו) אחת היא יונתי תמתי, והיא המעשר והתרומה, כי נקראת תרומה שנאמר חלה תרימו תרומה, ונקראת ראשית שנאמר ראשית עריסותיכם, כי היא כלולה מן החכמה העליונה הנקראת גם כן ראשית שהיא ראשית הראשית הנרמזת במלת בראשית.
ואם תשכיל זאת תדע עקר הטעם במה שאין חיוב המצוה מן התורה אלא בארץ ובזמן שהשכינה שורה במקדש, זהו בביאת כלכם ולא בביאת מקצתכם, ואולי מפני זה הוקבעו בכתוב הזה עשר תיבות.
ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, "As the first of your kneading you shall set aside a loaf, a portion for the Lord.⁠" The commandment of setting aside this loaf was not applicable in the desert (seeing the bread had not grown on our soil) but this commandment became applicable as soon as the Israelites set foot on the West Bank of the Jordan and ate from its produce. (Sifri 110). The reason the Torah had to use the words מלחם הארץ, "from the bread of the land,⁠" is that it had to be contrasted with the "bread" the Israelites had been eating before entering the Holy Land, i.e. heavenly "bread.⁠" The Biblical injunction described here is applicable in the full sense of the word only for people resident in ארץ ישראל, this is why the Torah writes בבואכם, "when you come (plural)" i.e. when all of you come. When only part of the Jewish nation resides in the Holy Land the commandment applies only as a Rabbinic decree.
The commandment consists of setting aside this loaf from the dough before it has been baked, this is why the Torah uses the word ראשית, "the first of your kneading.⁠" The person setting this part of the dough aside, generally a woman, recites a benediction mentioning that we have been commanded to perform this commandment. Even in the diaspora the dough is set aside although the benediction is not recited there. The reason this ritual is being observed also in the diaspora is so as not to cause the entire commandment being forgotten during the many years of our exile.
There is no specific quantity for the size of either the dough from which the loaf has to be set aside or for the minimum size of that loaf. However, the Rabbis have made certain rules about this. They consider the minimum acceptable size of that loaf as being 1/60th of the dough whereas a generous person is expected to set aside 1/40th of the size of that dough. The minimum quantity of dough qualifying for this commandment to become mandatory is an amount equivalent to 423 eggs in volume. Anything less would not qualify under the heading of "a gift for the Lord,⁠" i.e. the priest, His representative on earth. Anything less than the amount mentioned would be an insult rather than a symbol of gratitude, a gift (compare Maimonides Hilchot Bikkurim chapter 5). Nowadays, seeing the whole commandment in the diaspora is of rabbinic origin, eating this is forbidden only to such priests as are ritually unclean through a discharge from their bodies. Other lesser degrees of ritual impurity, even such impurity as contact with the dead do not disqualify the priest from eating such חלה. The wording of Maimonides concerning who may eat it nowadays is subject to argument, Raavad certainly has a different version regarding parts of it. At any rate, seeing that these types of ritual impurity once contracted cannot easily be removed, and furthermore the חלה if containing water or certain other liquids is almost certainly unclean to start with, only a priest under the age of nine, before he is subject to seminal discharge may be permitted to actually eat it under strictly supervised conditions. There is therefore no absolute need to burn the חלה taken in the diaspora.
A kabbalistic approach: The commandment to set aside חלה, which is the only commandment applicable to the dough, is an allusion to the כנסת ישראל, the spiritual concept "Israel.⁠" Of this spiritualized version of the Jewish people Solomon wrote in Song of Songs 6,9: "unique is she My constant dove.⁠" Israel, i.e. the spiritual concept known as כנסת ישראל, represents the world's tithe and heave-offering to the Lord. We know this as Israel is described as תרומה, "heave-offering" חלה תרימו תרומה. [The words תרימו תרומה already appeared at the end of the previous verse so that in our verse it must refer to a different subject, not the dough, but the people of Israel. Ed.] The כסת ישראל itself is "distilled" from the emanation חכמה which is also known as ראשית, as it is the "first" of the emanations [below כתר which is in a different category completely being the connecting link to the עולם האצילות, Ed.]. We had explained already in Genesis that the words בראשית ברא אלוהים are to be understood as "using the emanation ראשית (חכמה), God created etc.⁠"
When you reflect on his concept you will realize why this commandment could not apply (as a Biblical commandment) except in the Holy Land, the residence of the Shechinah in the Holy Temple. This was something that could occur only when the whole Jewish people had come to that land (compare Ketuvot 25). Perhaps the fact that the verse in question comprises 10 words is a further allusion to the ten emanations.
חלה – תגין על ה״א שה׳ דברים חייבין בחלה. חמשת רבעים קמח חייבין.
ראשית ערִסֹתֵכם חלה תרימו תרומה – מאשר אמר ׳ראשית ערִסֹתֵכם׳ במוחלט למדנו מזה שאיך שיעשו בארץ עיסה הנה היא חייבת בחלה, ואף על פי שהיא מתבואת חוצה לארץ. וענין החלה הוא שירימו מהעיסה חלה אחת תהיה תרומה, והיא ניתנת לכהן, כמו שיתבאר במה שיבוא. והוא מבואר שאין ראוי שתהיה כל העיסה חלה, כמו שלא יהיה כל הכרי תרומה, וכבר אמר: כתרומת גֹרן כן תרימו אֹתה. והוא מבואר מהשורשים הכוללים שקטן⁠־השיעור שיהיה נהוג לעשות ממנו עיסה יתחייב בחלה, שנאמר: ׳ערִסֹתֵכם׳ שיהיה נהוג לעשות עיסה בכמו זה השיעור. וכבר נתבאר מצד הוראת הגדר שלא יפול זה השם על פחות ממלוא העומר, כי כבר הוגבל זה השיעור לאיש אחד ביום אחד בענין המן. והנה זה השיעור הוא עשירית האיפה, כמו שנזכר בתורה: ׳והעֹמר עשִרית האיפה׳ (שמות טז, לו), והאיפה היא שבעים ושנים לוגין, ולזה יהיה זה השיעור שיעור שבעה לוגין וחומש הלוג. והוא מבואר שכבר יִקָּרֵא לפי הנהוג ׳עיסה׳ מה שלא נשלמה הלישה בו, כיון שהתחילו ללושו, ומן אז יתחייב בחלה. והנה לא הגבילה התורה שיעור לזאת התרומה. וכבר נתבאר בתורה בחלות תודה שהתרומה תהיה אחד מעשרה; וכן הענין בתרומת מעשר שנאמר: ׳והרמֹתם ממנו תרומת ה׳ מעשר מן המעשר׳ (יח, כו); ובמלקוח השבי בפרשת מדין מצאנו במקום אחד שהתרומה תהיה אחד מחמישים, ובמקום אחר מצאנו שם שהתרומה תהיה אחד מחמש מאות; ולפי ששֵׁם התרומה לא יפול על חלק מוגבל לפי הלשון, הנה הוא מבואר שאי⁠־זה חלק שירימו מהעיסה, שיתכן שיפול עליו שֵׁם חלה, יספיק לפי משפט התורה. אמנם מדברי חכמים היה שיתן בעל הבית אחד מעשרים וארבעה, ונחתום אחד מארבעים ושמונה, לפי שהנחתום מדרכו שיאפה יותר בבת אחת מן הבעל⁠־הבית, לפי שהוא מוכר לאנשים רבים. ואולם בתרומת גורן יספיק אפילו חיטה אחת, לפי לשון התורה; ואולם מדברי חכמים היא אחד מחמישים, והוא השיעור הבינוני שנמצא בו לשון תרומה, כמו שזכרנו, כי הוא פחות מאחד מעשרה ויותר מאחד מחמש מאות. ולפי שהעין הרעה תתחלף בשיעור הדבר שיבואו בו על צד האומד — בחמישית השיעור — ולזה רצתה התורה שהבעלים יוסיפו חומש בדברים שנזכר זה בהם בתורה — הנה תהיה עין רעה פחות מזה — החומש, ועין יפה יותר על זה — החומש. ולזה אמרו: עין יפה אחד מארבעים, עין רעה אחד מששים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

(כ-כא) וזה עצמו הוא מה שיבא בכאן פרשת תרומה כי היא השערה גדולה בדעות וכמו שאמרו נפש היפה אחד מארבעים ונפש בינונית אחד מחמשים ונפש רעה אחד מששים (משנה תרומות ד׳) ובכלל אמר על הסתם תרומה תרי ממאה (משנה תרומות ד׳).
ראשית עריסותיכם שאתם רגילים ללוש במדבר וימודו בעומר ושיעורו מ״ג בצים וחומש ביצה. פי׳ עריסותיכם על עריסו׳ שעשו במדבר מפני הכנוי של עריסותיכם ואמר ששיערו מ״ג בצים וחומש ביצה מפני שאמר הכתוב והעומר עשירית האפה והאפה ג׳ סאין והסאה ששה קבין א״כ האפה י״ח קבין והקב ד׳ לוגין א״כ האפה ע״ב לוגין והלוג ששה בצים א״כ האפה תל״ב בצים ועשיריתם מ״ג בצים וחומש ביצה:
כתרומת גורן שלא נאמר בה שיעור ולא כתרומת מעשר שנאמר בה שיעור. פי׳ תרומת גורן לא נתן בה הכתוב שיעור אלא סתם ואמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך ומשמע כל שהוא אפי׳ חטה אחת פוטרת את הכרי משא״כ בתרומת מעשר שפי׳ בו הכתוב א׳ מעשרה כדכתיב את תרומת י״י מעשר מן המעשר כלומר שמן המעשר שלוקח הלוי מישר׳ יפריש ממנו מעשר לכהן ומפני שתרומת הגורן ותרומת המעשר שניה׳ נקראו תרומה והחלה ג״כ נקראת תרומה ולא ידענו אם נדין תרומת החלה כתרומת גורן או כתרומת מעשר הוצרך הכתוב לפרש בה כתרומת גורן לאפוקי מתרומת העשר:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

חלה תרימו תרומה – אחר חטא המרגלים הצריך גם החלה, למען יהיו ראויים שתחול ברכה בבתיהם, כאמרו ״וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך״ (יחזקאל מ״ד:ל׳). וכן אליהו ״עשי לי משם עגה קטנה בראשנה והוצאת לי... כי כה אמר ה׳... כד הקמח לא תכלה״ (מלכים א י״ז:י״ג).
חלה תרימו תרומה; after the sin of the spies also the tithe (heaving) known as challah became a necessity in order for the individual homes of the Israelites to enjoy God’s blessing. The prophet Ezekiel spells this out (Ezekiel 44,30) when speaking about the temple etc. in the future, when he writes: עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך, “you are to give from your kneading bowl to the priest so that a blessing will rest on your house.” This practice had already been displayed when Elijah, assisting the impoverished widow, commanded her to first give to him a small cake of the little flour she had left, as God had said that in such a case the jar of flour in her house would not become empty during the remainder of the famine. (Kings I 17,13-14)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

כשתלושו כדי עריסותיכם. דאם לא כן, ״עריסותיכם״ למה לי, הוי ליה למכתב ׳ראשית עריסה׳, אלא כשיעור עריסותיכם עכשו במדבר:
אבל חכמים נתנו בה שיעור. פירוש, אל יקשה לך מה שאמרתי שאין לה שיעור, ותנן במסכת חלה (משנה חלה ב׳:ז׳) שיש לה שיעור, היינו שחכמים נתנו בה שיעור, אבל מדין תורה אין לה שיעור:
ראשית עֲרִסֹתֵכֶם: בספרי הדפוס וגם בהעתק הללי יש חילופי׳ רבי׳ במלה זו, וגם על מראשית עֲרִסֹתֵיכֶם שבסמוך, והעיקר כמו שמצאתי בספרי׳ כ״י מדוייקי׳, ראשית עֲרִסֹתֵכֶם חלה תרימו, חס׳ דחס׳, חס׳ תרין יו״דין וחס׳ וי״ו כתי׳, מראשית עֲרִסֹתֵיכֶם חס׳ יו״ד קדמא׳ וחס׳ וי״ו ומל׳ יו״ד בתרא׳, וכ״כ הרמ״ה ז״ל. וכן במסורת קדמא׳ ל׳ חס׳ דחס׳, תניינא חס׳ ומל׳, תליתא׳ דיחזקאל מל׳ דמל׳. [עֲרִסֹתֵכֶם].
שלא נאמר בה שיעור. פי׳ כי חטה אחת פוטרת הכרי, לפי שנ׳ סתם ראשית דגנך:
שנא׳ בה שיעור. תרומת מעשר יש בו שיעור, סאה א׳ מי׳ סאין:
For which no specific amount is required. Meaning that a single grain exempts the entire silo, given that the Torah merely says "the first of your grain-harvest" (Devarim 18:4).
For which a specific amount is required. The terumah taken from ma'aser does have a specific amount, one se'ah from ten.
ראשית ערסתכם – לא שירימו אותה מהחטה ולא מהקמח, אלא מראשית הבצק המתוקן בעריבה יהיו חייבין להרים תרומה:
כתרומת גרן – שהיא ראשית דגנך, אף זו מראשית עריסותיכם, ויתכן שיהיה הכונה על הנתינה שתהיה לכהן כמו תרומה, כי בפרשת מתנות כהונה לא נאמר שם מתנת חלה רק תרומה, ובא ולימד כאן שגם חלה תנתן לכהן כתרומה:
עריסותיכם – פי׳ בצק (ר״ש ב״מ), אמנם יש הבדל ביניהם, בצק נקרא כשכבר נגמרה הלישה ונעשה כולו גוף אחד, אם שכבר הוחמצה ונעשה נפוחה, או שהיא קרובה אליו, כי בצק ישמש על הנפיחה (אויפלויפען, אויפשוועללען) כמו ורגלך לא בצקה; ושם עריסה הונח על התחלת הלישה תיכף כשיתערב הקמח במים, כי ערס ישמש על התערובות (כבכלאים פ״ו) אם עירסן מלמעלה, עריס היוצא מן הכותל, והוא התערבות ענפי האילן על ידי קליעה ושבכה, וכן שם ערש בשי״ן שמאלית, ערשו ערש ברזל שהונח על המטה, הוא גם כן מטעם התערבות הקליעות, כי מטותיהן היו קלועים ושבוכים, (כבמשקין פ״ו) מסרגין את המטות, (כלים פט״ז) המטה משיסרג בו ג׳ בתים, (פכ״ב) סירגן בגמי או במשיחה. ומה שלא זכר קרא לשון בצק רק עריסה נ״ל דג׳ זמנים לענין תלה, דבעודו קמח הוי כמו דגן שלא הביא שליש, וכשנתן מים לקמח הוי ההפרשה כמו דגן שהביא שליש, וכשגלגל הוי כמו מירוח בדגן, ובא כאן להורות על התחלת זמן חיוב חלה שהוא תיכף כשיתערב הקמח במים, וזה״ש בספרי ראשית עריסותיכם למה נאמר לפי שהוא אומר והיה באכלכם מלחם הארץ שומע אני אף הקמחים (שמותר להפריש חלה מן הקמח) ת״ל עריסותיכם משיתערס (משיתערב הקמח עם המים), אמרו אוכלים עראי מן העיסה עד שנתגלגל בחטים (כלומר שיתערב יפה, לפי שאין שם עיסה עליה קודם גלגול). ושם עיסה המורגל בלשון רז״ל על הבצק יסודו גם כן בלשון עברי, מן ועסותם רשעים (מלאכי ג׳), עשו דדיהן בתוליהן (יחזקאל כ״ג), ע״ש הכתישה והדחיקה הנעשית בשעת לישה, ובזה סרה תלונת מחקרי הלשון האחרונים המחפשים מכוון חדש בשם עריסה.
חלה תרימו – לא יתכן לפרש שם חלה עוגה, כי ההפרשה איננה עוגה כ״א עיסה כמות שהיא, והמבאר לתלמוד אמר החלק המופרש מן העיסה אינו נקרא חלה כ״א תרומה, והעיסה כולה נקראת חלה, אמנם אמרה תורה ראשית עריסותיכם חלה, ללמוד על השיעור שחייב בתרומה זו הוא שיהיה כשיעור חלה שאתם רגילים ללוש במדבר והוא עשירית האפה, ופחות משיעור זה לא יתחייב בתרומה זו, וחז״ל נתנו לתרומה זו שם חלה ע״ש חלת העיסה שממנה הופרשה, והמכוון במקרא לפי״ז ראשית עריסה העומדת לעשות ממנו חלה ועוגה. ול״נ שהחלק הנתרם מן העיסה נקרא בשם חלה ע״ש שמחללת את העיסה ומוציאה מן הקדש אל החול כי קודם שתרם תרומה זו העיסה הוא קדש, כמו פירות בשנה הרביעית קודם הפדיון קראן הכתוב קדש, קדש הלולים לה׳, ועל ידי הפדיון נעשים חולין ומותרים להדיוט ככתוב נטע כרם ולא חללו, ככה העיסה קודם שנתרם ממנה חלק למשרתי ה׳ הכהנים, כולה נקראת קדש לה׳, וע״י הפרשת החלק הזה ממנו לגבוה נעשה שאר העיסה חולין ומותרת להדיוט, וע״ש שחלק זה גורמת הסתלקות הקדושה מן העיסה להיותה חולין נקרא בשם חלה, שמחללת ומחלפת את העיסה מן הקודש אל החול (אויסלאֶזונגסטייג). דומה לשם מאכלת לסכין השחיטה ע״ש פעולת האכילו הנשחט, וכשמות הרבה שהן ע״ש פעולתם. ובספרי אמרו חלה תרימו את שמורם קדש והשאר חולין ולא שזה וזה קדש להוציא עיסת תרומה, וזהו כדברינו. (והמתרגמים אונקלס ויב״ע שינו ג״כ ולא תרגמו שם חלה כאן כבשאר מקומות גריטצא שהוא שם לפת עבה וגדולה). התבונן דבמקרא זה לא יזכיר לשון נתינה, כי כאן לא ידבר רק מענין הפקעת איסור טבל מן העיסה, אשר קודם ההפרשה היא אסורה באכילה, וע״י ההפרשה נפקע איסור טבל והותרה העיסה באכילה, ואף אם אחר כך יחזיק בעל העיסה את החלה לעצמו ולא יתננה לכהן אין כאן אלא גזל השבט, והעיסה הותרה באכילה וכן יש נ״מ מזה היכי דלא שייך מצות נתינה, כגון כהן שיש לו עיסה משלו, אשר גם הוא אסור לו לאכול טבל, אמנם להיותו כהן לא שייך גביה מצות נתינה, מכל מקום צריך להפריש עכ״פ כל שהוא להתיר עיסתו ולהפקיע מאיסור טבל. ולפי דלענין להפקיע איסור טבל מן העיסה אין לו שיעור מה״ת דאפילו משהו פוטר את העיסה, כתרומת גורן שחטה אחת פוטרת כל הכרי, לכן כאן קרא את החלק הנפרש שם חלה ע״ש שהוא מפקיע את העיסה להיותו חול ומותר באכילה. ולענין זה אין צריך שיעור לכן לא הזכיר לשון נתינה. אמנם במקרא שאחר זה יאמר תתנו תרומה, כי שם ידבר ממצוה העיקרת ליתנה לכהן, הנה כדי לקיים מצות נתינת צריך ליתן כשיעור, והוא אחד מכ״ד בעשרון. (וכשהוא נותן שיעור זה יצא ידי מצות נתינה אפילו אם העיסה ממאה סאה. כיון שנותן חלק כ״ד מן עשירית האיפה יצא ידי השיעור מה״ת. אמנם מתקנת חכמים הוא לתת חלק כ״ד מן העיסה כמות שהיא, ואם העיסה גדולה עד״מ כ״ד עשרונות צריך לתת לכהן עשרון שלם שהוא חלק כ״ד מן אותה העיסה. וכיון שאינו מדבר שם מן העיסה עצמה רק מן חלק הנפרש הניתן לכהן לא קרא שם בשם חלה, שאין שם זה רק ע״ש הצטרפו אל העיסה המתחלל על ידי חלק הנפרש, והזכיר שם לשון נתינה. (לפי זה יהיה נוסח הברכה להפריש חלה מלשון המקרא, ויותר נכון מלשון להפריש תרומה, כי לשון תרומה כולל גם תרומת דגן וכדומה, ולשון חלה יותר פרטי ומבורר על העיסה. ועוד דלשון תרומה נגזר מפעל רם שענינו העתקת דבר ממעמד השפלות למעמד התרוממת, והוא ענין כל תרומה הנאמר במקדיש וקדשיו ומתנות כהונה, שכל שמפרישין הוא להש״י או למשרתיו עושי רצונו, והרי הוא נעתק ממדרגה שפלה למדרגה גבוה. ואם כן אין מקום ללשון להפריש תרומה רק כשבאמת תבא ליד כהן. אמנם לדידן שאין לנו רק חלת האור איך שייך לקראו בשם תרומה כשתלך לכליון על ידי שריפת אש הדיוט. וגם אם חלה אינו בלשון המקרא שם לחלק הנפרש, הלא כמה ברכות אינם על לשון המקרא להניח תפילין - נטילת לולב - וכדומה. ונראה עוד בטעם הנחת שם חלה על חלק הנפרש מן העיסה, שהוא לשון התחלה מענין ויחל נח, היה שם אהלה בתחילה, להוראת ההתחלה שאין דבר מלפניו, ומזה ג״כ ותחולל ארץ, לפני גבעות חוללתי לענין יצירה, שהוא ג״כ התחלת הוית הדבר, ולהיות שחיוב ההפרשה היא מיד בתחלת הוית העיסה כי מיד כשיתערב הקמח במים חל עליו חיוב ההפרשה, לכן הונח עליו שם חלה, להיותו התחלת היות העיסה. (כי שם חלה יתכן שהוא מן הכפולים ששרשו חלל, והדגש מורה על חסרון אות הכפל והה״א לנקיבה, ואפשר הוא מנל״ה, וה״א שרשית, והה״א הכתובה היא לנקיבה, והדגש לסימן שהוא ממשקל השמות הכבדים, והראוי בתשלומו חלהָהָ, ע״מ בקשה); אף על גב שכבר קראו הכתוב ראשית עריסותיכם, מכל מקום לא ימנע מלייחד על חלק הנפרש שם חלה, וזה. כי בשם ראשית לא ידענו רק הקדימה בזמן, שיהיה הפרשת החלה מוקדמת היינו שהשימוש הראשון שהוא משמש בעיסתו תהיה הפרשה זו, ושאסור לאכול ממנו קודם ההפרשה, ועדיין לא ידענו מתי תחול זמן חיוב ההפרשה, וגם אם יפריש בגמר הלישה שמה ראשית, כי בתואר ראשון יובן הקדימה בערך אל מה שלאחריו, שבהכרח ימצאו שם לכה״פ ב׳ דברים שהאחד קודם לחברו בזמן, ויפול על הא׳ תאר ראשון בערך אל הב׳ המתאחר (דאס פאָרדערסטע), ששימוש העיסה יהיה מאוחר משמוש החלק הנפרש ממנו; אמנם בקריאת את חלק הנפרש בשם חלה שענינו התחלה, ידענו הרגע שבו חל חיוב ההפרשה, והוא בהתחלת הוית העיסה כשיתערב הקמח במים, כי לשון תחלה יורה על הקדימה בערך אל מה שלפניו, שלא קדם לו דבר מאותו ענין, אבל המתחיל הוא הרושם החיצון להתגלות אותו דבר (דער אנפאנג), שבזה האופן לא יתחייב כלל שימצאו שם דברים יותר מאחד הנערכים זה לזה בערך הקדימה והאיחור, כי גם אלו יהיה המתחיל נפרד ומשולל מכל מתאחר יפול עליו תאר ההתחלה בבחינת חול התגלותו אחר שהיה נעדר. (עפ״י הדברים האלה יהיה נוסח הברכה להפריש חלה מלשון המקרא, ויותר נכון מלשון להפריש תרומה, כי לשון תרומה כולל גם תרומת דגן תירוש ויצהר ושם חלה יותר פרטי ומבורר על העיסה; אמנם הגר״א (ביו״ד סי׳ שכ״ח) אמר כי לשון להפריש תרומה יותר נכון מלהפריש חלה, כי רק בלשון משנה נקרא חלה אבל בלשון מקרא חלה נקרא העיסה כמ״ש חלות בלולות. ואינני מבין כי חלות על כרחו אפויות הן ולא עיסות וחלות בלולות פי׳ חלות אפויות מסולת בלולה בשמן, כבמנחות ע״ה דסולת בלולה בעי׳ לא חלות). דברים הנ״ל דלצאת ידי נתינת חלה לכהן צריך מן התורה שיעור כתבתי לפי דעת בעל נודע ביהודה (בתשו׳ מה״ת סי׳ ר״א) שכתב דמה דאית׳ בספרי תתנו שיהא בה כדי נתינה היא דרשה גמורה, ומה״ת חייב לתת לכהן מתנה חשובה אם אחד מכ״ד או ממ״ח שבעיסה, והא דאמרי׳ אין שיעור לחלה היינו לאפקועי איסור טבל מהעיסה, ויישב בזה דברי רש״י כאן שבתחלה כתב שלא נאמר שיעור בחלה רק חכמים נתנו בה שיעור׳ ואחר כך כתב תתנו שיהא בה כדי נתינה, שדבריו סותרים זא״ז, ולחילוק הנ״ל דברי רש״י מיושבים, וחולק בזה על הרא״ם שכתב דהא דדרשו בספרי תתנו שיהא בה כדי נתינה אינו אלא אסמכתא בעלמא, שהרי גבי תרומת גורן, נמי כתיב נתינה, ועם כל זה אמרו שאין לה שיעור מה״ת אלא חטה אחת פוטרת את הכרי, והראיה הגמורה על זה שהרי כתב בה כתרומת גורן, מה תרומת גורן אין לה שיעור מה״ת אף חלה אין לה שיעור מה״ת, עכ״ד הרא״ם, ועל זה חולק בתשו׳ הנ״ל. אמנם מצאתי לר״א ממיץ בעל התוספת כדעת הרא״ם, שכתב בס׳ היראים (סי׳ קפ״ג) אחרי שהוקשה חלה לתרומה אין לה שיעור כתרומה גדולה, ויש בספרי ברייתא דורשת מן המקרא שיעור לחלה, דתניא תתנו לה׳ תרומה שיהא בה שיעור נתינה מכאן אתה אומר שיעור חלה של בעה״ב א׳ מכ״ד ושל נחתום א׳ ממ״ח, ונראה לי שאסמכתא בעלמא הוא, עכ״ד. וכ״כ הרא״ה בספר החינוך (ספר החינוך שפ״ה) החלה אין לה שיעור מה״ת וכו׳ אבל חכמים חייבו להפריש חלק א׳ מכ״ד וסמכו הדבר במה שאמר הכתוב תתנו כלומר תן לכהן מתנה ראויה. הנה מבואר לפנינו דעת ר״א ממיץ ודעת הרא״ה כדעת הרא״ם ודלא כבעל נודע ביהודה. ובאמת אין לו בתשו׳ הנ״ל שום ראיה מכרעת לדעתו, כי מה שהביא מפי׳ המשנה להרמב״ם פ״ב מ״ז דחלה דמבואר ממנו שיש עכ״פ שיעור מה״ת לנתינת חלה לכהן, אני העני אינני רואה מבואר כן מדבריו, כי ממ״ש תתנו שיהא בו כדי נתינה, זה לא ילמדנו שדעתו שהוא מה״ת, כי התחיל שם בלשון ״מה שחייבו״ זה יורה דרבנן חייבו שיעור נתינה ממלת תתנו. גם מ״ש דמרמב״ם בחבורו (פ״ה מבכורים ה״א נ׳) נראה עכ״פ שמן התורה יהיה דבר הראוי ליתנו מתנה, אין זה נראה לדעתי, שהרי הרמב״ם התחיל שם מ״ע מה״ת להפריש תרומה מן העיסה לכהן שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה וראשית זו אין לה שיעור מה״ת אפי׳ הפריש כשעורה פטר את העיסה, הנה כתב להפריש לכהן, וראשית זו, אפילו כשעורה. מבואר מדבריו באר היטיב שראשית זו שמפריש לכהן היא אפי׳ כשעורה. וזה ודאי אין בו כדי נתינה. והנה כל בנינו שם בתשו׳ הוא כדי ליישב דעת רש״י (מנחות ע״ז ב׳) ד״ה ונליף מתרומת חלה, שפירש״י שם שהוא א׳ ממ״ח שהוא תמוה מאד, דהא שיעורי חלה אינו רק מדרבנן, לכן המציא חילוק הנ״ל דלצאת ידי נתינת חלה לכהן בעי שיעורא מה״ת. אמנם אין צורך לזה, דבלא״ה נוכל לומר, כמ״ש בס׳ מראה אש שם, דהא חכמים נתנו האי שיעורא מה״ת. אמנם אין צורך לזה, דבלא״ה נוכל לומר, כמ״ש בס׳ מראה אש שם, דהא חכמים נתנו האי שיעורא מדכתיב תתנו ופחות מזה אין כדי נתינה אם כן הוי כמו מדאורייתא, ע״ש. ואף דהך תירוצא אינו ברור כל כך, מכל מקום ניחא לן למימר הכי מלמיפש פלוגתא בין רש״י וגדולי ראשונים. וגם בתלמודא לא אשתמיט בשום דוכתא לאשמעינן הך חידושא, דאף דלמפטר העיסה מטבל די בכ״ש, מכל מקום למיפק ידי נתינה לכהן בעי שיעורא. ולכאורה יש ראייה מתלמוד ירושלמי דלא בעי שיעורא כלל, דאהא דתנן ריש פאה אלו דברים שאין להם שיעור, קמקשו בירושלמי למה לא תנינן תרומה (ע״ש בר״ש), ואם איתא דיש לחלה שיעור מה״ת בכדי נתינה מדכתיב ביה תתנו, אם כן ע״כ גם בתרומה דינא הכי יהיה, דגבי׳ כתיב גם כן נתינה ראשית דגנך וגו׳ תתן לו (דברים י״ח ד׳), אם כן הא דאמרינן חטה אחת פוטרת כל הכרי, היינו כדי לאפקיעה מטבלה, מכל מקום למצות נתינה לכהן בעי שיעורא אם כן מאי מקשו בירושלמי למה לא תנינן תרומה; וטרח שם לאשכוחי כמה תירוצא, הא הקושי׳ מעיקרא ליתא, דבאמת תרומה בעי שיעורא דכדי נתינה לכהן. אם כן מוכח דלא בעי׳ שיעורא כלל אף בנתינה לכהן. (והך תתן לו דרשו בו בספרי שם ובחולין קל״ה שיהא בו כדי מתנה לענין ראשית הגז שהוזכר בהך קרא, וגם נענין תרומה אמרו עליו (שבת כ״ה ב׳) לו ולא לאורו. ע״ש בתוס׳ ובתוס׳ גטין כ׳ א׳ ד״ה דילמא. ויראה דממה שהוזכר בתרומה לשון נתינה, טרחו רבותינו מקראות לאוכוחי מנייהו כמה שיעור כדי נתינה, כדאיתא בירושלמי (מובא בר״ש פ״ד דתרומות מ״ג) אם מקרא דיחזקאל ששית האפה מחומר החטים, או מקרא דבתורה אחד אחוז מן החמשים, ע״ש וברש״י (חולין קל״ז ב׳). גם ממה דמקשו בתלמודא דידן (חולין קל״ז ב׳) דאורייתא בס׳ האמר שמואל חטה אחת פוטרת כל הכרי, ולא משני דהא דדאורייתא בס׳ היינו כדי לצאת ידי נתינה לכהן, והא דחטה אחת פוטרת כל הכרי היינו לסלוקי מני׳ איסורא דטיבלא, ש״מ דאין שיעור כלל מה״ת אף לנתינת כהן. ומה שהתעורר בתשובה הנ״ל בקושיתו על בעל זית רענן וכתב שאין שייך בתרומה לשער כדי נתינה א׳ מס׳ כיון שאין שיעור ידוע לכרי שיתחייב בתרומה ובאיזו כרי נשער חלק ס׳ אם כרי של קב או כרי של מאה כור דלענין שיהיה בו שיעור נתינה אין לומר כל כרי לפי מה שהוא עכ״ד. לא ירדתי לסוף דעתו בזה, וכי שיעור ס׳ מכרי היותה קטן לא יהיה הרבה יותר משיעור כ״ד או מ״ח מחמשת רבעים קמח, מכל מקום חזינן דקרו להך שיעורא זוטא כדי נתינה, מכש״כ שיעור ס׳ מכרי שהוא עכ״פ רבה מני׳ טובא).
ראשית ערסתכם – יש מקום להסתפק אם ״עריסה״ היא הכלי שבו מכינים את העיסה, או שהיא העיסה עצמה.
אונקלוס תרגם ״אצוותא״, כפי שתרגם גם את ״ובמשארותיך״ (שמות ז, כח) הסמוך ל״ובתנוריך״, אשר אין ספק שפירושו קערה ללישה. ניתן להביא ראיה לפירוש זה מלשון ״ערש״ (עיין דברים ג, יא), שכן מיטה היא כלי קיבול לכר ולכסת וכו׳.
מאידך גיסא, בלשון חכמים משמש שורש ״ערס״ ללישה: ״הכא במאי עסקינן בשערסן״ (ברכות לז:); וכן הירושלמי (חלה א, א): ״עירס ראשי עיסיות וגו׳ וההן נשוך לאו כמעורס הוא״; וכנראה גם: ״לא הוקשה וכו׳ אלא למלאכת העירוס בלבד״, ״כיוון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם״ (שם ג, א). בכל אלה, ״עירוס״ ו״עריסה״ מציינים כנראה את פעולת הכנת העיסה. משמעות ״ערס״ כערבוב קמח במים, ברורה ביותר בספרי: ״⁠ ⁠׳מראשית עריסותיכם׳ למה נאמר? לפי שהוא אומר ׳והיה באכלכם מלחם הארץ׳ שומע אני אף הקמחים במשמע? תלמוד לומר ׳מראשית עריסותיכם׳, משיתערס, מכאן אמרו אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים וטימטמה בשעורים״.
במסכת כלאיים (ד, ז) נאמר: ״אם ערסן מלמעלה״. משמעות ״ערס״ שם היא: קליעת זמורות גפנים יחד כעין סכך מעל למחיצה; וקליעת רשת עשויה מקנים שגפנים קשורים אליה קרויה ״עריס״ (שם ו, א). יש לציין גם את קרבת ״ערס״ ל״ארס״. ״אירוסין״ הם המעשה הראשון של הצטרפות יחד לקראת נישואין.
מכל אלה נראה שהמשמעות הבסיסית של ״ערס״ היא התקשרות הדדית. מכאן ״ערש״, שמשמעותו העיקרית: מסגרת מיטת שתי וערב, שחלקי הצד שלה מחוברים זה לזה על ידי רצועות חזקות (״סירוג כרעי המטה״ [כלים טז, א ועוד]). ומכאן ״עריס״: מעשה קליעה של גפנים או לצורך גפנים, ומכאן לבסוף: ערבוב קמח ומים היוצר עיסה. וכדרך ש״ארס״ אינו מציין את השלמת קשר הנישואין, אלא רק את המעשה הראשון לשם כך, כך ״ערס״ אינו מורה על גמר מעשה עשיית עיסה, אלא על הערבוב הראשוני של הקמח והמים. בשלב הזה – הקרוי במשנה ״גלגול״ לגבי עיסת חיטים, ו״טמטום״ לגבי עיסת שעורים הקשה יותר לערבוב – חל על העיסה חיוב חלה (חלה ג, א).
נמצא ש״עריסה״ היא אחת מהשתיים: או ערבוב קמח במים כדי להכין עיסה; או, כתרגום אונקלוס, הכלי שנועד למטרה זו. ומשנגמרה העיסה על ידי הלישה, היא קרויה ״בצק״.
״עריסתכם״: לפי ההלכה, יש כאן רמז לשיעור הקטן ביותר שמתחייב בחלה: עיסה שיש בה לפחות כדי סיפוק צרכי יום אחד לאדם אחד. בנוגע למן במדבר, היה זה עומר אחד שהוא עשירית האיפה. איפה אחת היא שלוש סאין, סאה – שישה קבין, קב – ארבעה לוגין; מכאן שעשירית האיפה היא שבעה לוגין וחמישית הלוג. לוג אחד הוא שש ביצים; נמצא ששיעור חלה הוא ארבעים ושלוש ביצים וחמישית הביצה.
ומכיוון שלא נאמר ״ראשית העריסת״ אלא ״ראשית ערסתיכם״, הרי שרק עיסה שלנו חייבת בחלה, אך לא עיסת נכרים או הקדש (מנחות סז.).
כתרומת גרן – כדרך שהגורן מראה לנו את השפע שבו בירך ה׳ את שדותינו, כך העריסה מייצגת את הברכה שהוא השפיע על בתינו. לפיכך האמור בתבואת הגורן אמור גם בעריסה. בעל הגורן אינו רשאי לאכול מהתבואה שנתמרחה בכרי על קרקע גורנו, עד שיעשה את המעשה הסמלי של הפרשת תרומה גדולה לכהן. על ידי הפרשת התרומה הוא נותן ביטוי להכרתו שההודאה על ברכת שדותיו היא לה׳; ולפיכך הוא נותן תחילה את מס ההודאה לכהן, המייצג עבורו את מקדש התורה (עיין פירוש, ויקרא כב, ט). הכרה זו מתחדשת בו כאשר הוא מכין את לחם חוקו לו ולבני ביתו, ומתבונן בהשגחתו הפרטית של ה׳ על כל בית ועל כל נפש שבכל בית. שיבולי הדגן מבשילים בשדות תחת קרני השמש, אשר היא מקור ברכה לכל האדם על פני האדמה. חלקו של כל יחיד בברכה הכללית, הלחם הניתן לו יום יום, הוא תוצאה של השגחת ה׳ הפרטית. לפיכך, כדרך שהוא מפריש דגן מכרי התבואה, כך הוא חייב להפריש חלק מן העיסה ו״להרים״ אותו אל ה׳ ואל מקדשו.
חלה זו נעשית קודש והיא כתרומה לכל דבר: חייבין עליה מיתה וחומש ואסורה לזרים, והיא ממונו של כהן – ממש כמו תרומה (חלה א, ט; עיין ויקרא פרק כב). לא נאמר שיעור למטה, לא לתרומה ולא לחלה; מן התורה יוצאים ידי חובת חלה בהפרשת עיסה כלשהו (עיין פירוש פסוק כא), כדרך שחיטה אחת פוטרת את הכרי מחיוב תרומה. מאידך גיסא, לשניהם יש שיעור למעלה, משום ששניהם קרויים ״ראשית״, ולא תיתכן ״ראשית״ אלא אם כן נותר שיעור חשוב: ״בעינן ראשית ששיריה ניכרין״. מכאן המאמר: ״האומר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום״ (חולין קלו:).
מהלכה זו למדנו לימוד חשוב אודות יחסם של העם והיחיד אל מקדש התורה. אף אחד אינו רשאי לראות את קשר הכהן לתורה כתחליף לקשר שלו עצמו אליה. אל לו לאדם לדמות בנפשו שיש למקדש עניין בקיומו של הכהן, ואילו קיומו שלו אינו נחשב כלל בעיני ה׳. אלא אדרבה, השמירה על קיומו שלו למען מקדש התורה היא התנאי והתכלית של החזקת הכהן, שהוא מחויב בה על ידי מצוות חלה. בהפרישו חלה לכהן, הוא מאשר שהקיום שלו ושל ביתו מוקדשים לה׳ ולתורתו. מתנת⁠־החלה שלו נעשית חלה רק אם הוא משייר דבר גם לעצמו: ״בעינן ראשית ששיריה ניכרין״.
ראשיתא עריסותיכם – שם לחם בדרך ההרחבה נאמר על המזון בכלל, לחם לא אכל, אשר יאכל לחם עד הערב (שמואל א י״ד:כ״ד) והשבועה היתה בל יטעמו מאומה, ובדיוק יציין רק האפוי בתנור (אילת השחר סי׳ תז). וממ״ש והיה באכלכם מלחם הארץ י״ל שבא על צד ההרחבה וכולל אף הקמח לכן אמר מראשית עריסותיכם, שהוא הקמח הנגבל במים, וס״ל לר״ע שלכן תפס שם לחם מלחם הארץ ללמד שצריך שיקרום בתנור שאז נקרא לחם בדיוק כמ״ש צו (סי׳ קה) שאין הלחם מתקדש עד שיקרמו פניה בתנור [ועי׳ במשנה ו׳ פ״ג דחלה ובתוי״ט שם], וריב״נ דייק שעקר הוא מ״ש ראשית עריסותיכם מלמד שהחיוב הוא בעודה עסה טרם שנקרא לחם. ומ״ש והיה באכלכם מלחם הארץ מלמד שאם לא הפריש מן העסה יפריש מן הלחם, וגם י״ל כמ״ש בברייתא שהביא הרי״ף בפרק אלו עוברין עמש״ש (דף מח) אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ חלה תרימו ופי׳ הר״ן אלמא דזימנין דלא מחייב מעיסה ומחייב בתר הכי דהוה לחם והוא ע״י צירוף סל. ויש הבדל בין עיסה ועריסה ובין בצק, שעסה נקרא תיכף משנגבל במים ונתערב עמו, שמזה בא פעל ועסותם רשעים (מלאכי ג׳:כ״א) וכן שם ׳עסיס׳ בא על פירות שנתמעכו, משא״כ בצק נקרא אחר שמתחלת העיסה לנפוח טרם שנעשה חמץ וגם אח״כ, שמאז ראוי לאפות כמ״ש ויאפו את הבצק עגות מצות כי לא חמץ, ומזה ורגלך לא בצקה שהבשר מתחיל לנפוח, וע״כ אמר בספרי ובמשנה א׳ פ״ג דחלה אוכלים עראי מן העסה עד שתגלגל בחטים וכו׳ שעיסה מציין העירוב, ומ״ש כיון שנותנות את המים הוא תקנת חכמים, ועכ״פ מוכח שגם בתחלת העירוב יכול להפריש חלה שנקרא עריסותיכם. ומ״ש בלבד שתהא שם חמשת רבעים קמח ועוד יש פלוגתא בזה (פ״ק דעדיות מ״ב) אי בעינן ועוד, ועי׳ בתוי״ט (פ״א דחלה משנה ד) שהאריך בזה, ושעור זה ילפינן ממן שהיה עומר לגלגלת ובמכלתא בשלח על פסוק והעומר עשירית האיפה הוא אחד משבעה רבעים ועוד, עוד זה א״י כמה היא א׳ מחמשה ברביעית:
כתרומת גרן כן תרימו אותה – ר״ל שדינה כתרומה שחטה אחת פוטרת את כל הכרי, וכשנפלה סאה של תרומה לפחות ממאה חולין מדמעת וכשנפלה לק״א סאין בטלה כמו שלמד בספרי פ׳ קרח במש״ש (יח כט) את חלבו את מקדשו ממנו וכמ״ש בתרומות (פרק ה׳) וזר האוכלה חייב מיתה וחומש, כמש״ש (פרק וא״ו), כ״ה גם בחלה, ומ״ש כתרומת גרן שאם היה אומר סתם כתרומה הייתי מקיש לתרומת מעשר שי״ל שעור א׳ מעשר כמו ששאל ר׳ יונתן. לכן אמר כתרומת גרן שהיא תרומה גדולה, והגהתי כנוסחת הגר״א:
א. כוונת המלבי״ם כאן היא כנראה למלת ״ראשית״ בפסוק כ׳, ובהמשך מופיע ביאורו ל״כתרומת גרן״ מסוף פסוק כ׳. אולם, בכ״י מופיע כאן: ״מראשית״ (כמו בפסוק כ״א).
ראשית עריסותיכם חלה (תרימו תרומה): ׳עריסה׳ הוא גיבול. ואמר הכתוב דבשעה שמחלקין העריסה לחלות צריך לעשות חלה אחת לכהן. והוא יותר מכדי שיעור נתינה, אלא שיעור הראוי לאפות חלה בפני עצמה, ושיערו חכמים אחד מכ״ד. היינו, דשיערו דעריסה של מ״ג ביצים, שהוא ״עומר״, אפשר לחלק על כ״ד חלות. וזה אינו אלא במפריש מעריסה – חייב להפריש שיעור חלה ולאפות לכהן, אבל אם כבר אפה ולא הפריש מעריסה והחלות היו גדולות, שוב אין צריך ליתן לחם אחד לכהן, אלא כשיעור שהיה מפריש מעריסה שהוא אחד מכ״ד ככה מקצה מלחם הנאפה. והיינו דכתיב במקרא הקודם ״מלחם הארץ״, פירוש, מקצת מן הלחם.
כתרומת גורן: שהיא באה לברך הדגן והגורן, ועל כן היו ישראל נזהרים בה ביותר, כמו שכתבתי להלן (יח,כד) ובספר שמות (כב,כח), כך תהיה תרומת העיסה באה ״להניח ברכה אל ביתך״, היינו ברכה בעיסה, וכמו שאמר יחזקאל הנביא (מד,ל) ״וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך״. אבל זה אינו אלא בעיסה ומתברכת העיסה בלישה, מה שאין כן בלחם אפוי אי אפשר להתברך עוד.
ואמר הכתוב ״ראשית עריסותיכם״ – התחלת העריסה שהוא הגיבול, שאע״ג שלא נגבלה כולה יכול או מצוה להפריש חלה. והכי איתא בירושלמי חלה ריש פרק ד׳.
כתרומת גורן כן תרימו אותה – מה ת״ג אין לה שיעור כו׳. פירושו כי תרומת גורן אינה ניטלת מן התורה מן הלקוח, רק ממה שהשפיע לו השי״ת מתבואת שדהו וכרמו מזה הוא מפריש, וכאשר אסמיו מלאו בר, ונתברך פרי שדהו, בטח יעניק לכהן עבד ה׳ בעין יפה מן היפה בלב שמח, כן חלה אף שצריך להפרישה מן מה שקונה בשוק, וע״ז אמרו ופחדת בחייך כו׳, בכ״ז תהא נותן בעין יפה ובלב שמח להטיב לשומר משמרת הקדש ודו״ק.
כתרומת גורן כן תרימו אותה – על דרך ויהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם כו׳. ולכן בתרומת גורן לא מכניס דרך גגין כו׳ ובמוץ, דבפרהסיא זילא מלתא, לזה אמר, דבחלה דמצי אפילו פחות מה׳ קבין לא יערים. ויעוין מנחות פרק ר׳ ישמעאל ודו״ק.
ראשית עריסותיכם – עיסת הכלבים, בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה, ואם לאו פטורה, מאי טעמא, דכתיב עריסותיכם, שלכם חייבת ולא של חיה1 (משנה חלה א׳:ח׳ וברע״ב).
ראשית עריסותיכם – ת״ר, ראשית עריסותיכם – כדי עיסותיהם,⁠2 וכמה עיסותיכם – כדי עיסת מדבר, וכמה עיסת מדבר, כשיעור שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה, דכתיב (פ׳ בשלח) והעומר עשירית האיפה הוא3. (עירובין פ״ג:)
ראשית עריסותיכם – אמר רב אסי, עיסה של מעשר שני לדברי חכמים חייבת בחלה, דכתיב עריסותיכם – משלכם4 (פסחים ל״ח.)
ראשית עריסותיכם – עריסותיכם ולא עיסת עובדי כוכבים ולא עיסת הקדש.⁠5 (מנחות ס״ז.)
ראשית עריסותיכם – עריסותיכם – לרבות של שותפות.⁠6 (חולין קל״ה:)
ראשית עריסותיכם – מכיון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם7 (ירושלמי חלה פ״ג ה״א)
חלה תרימו תרומה – תניא, התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי והחלה והבכורים מצטרפין זה עם זה לאסור ולחייב עליהן את החומש, מאי טעמא, כולהו איקרי תרומה, גבי חלה כתיב חלה תרימו תרומה, ובכורים נמי איקרי תרומה, דתניא, ותרומת ידך (פ׳ ראה) אלו הבכורים8. (מעילה ט״ו:)
חלה תרימו תרומה – תניא, מניין שהחלה חייבת בתרומה, דכתיב חלה תרימו תרומה – מחלה תרימו תרומה.⁠9 (ירושלמי חלה פ״א ה״ה)
כתרומת גורן – תניא, מאימתי חיוב חלה, א״ר יהודה בן בתירא, משתעשה מקרצות מקרצות,⁠10 מאי טעמא, דכתיב בתרומת גורן כן תרימו אותה, מה תרומת גורן ניטלת מן הגמור, אף זו ניטלת מן הגמור11 (שם שם)
כתרומת גורן – הקיש חלה לתרומת גורן, מה תרומת גורן דיה באחת מאלף אף חלה דיה באחת מאלף12 (ספרי).
1. בזמן שהעיסה מעורבת מקמח ומורסן שעושין אותה למען אכילת הכלבים או שאר החיות ושלא יאכל ממנו שום אדם אז נחשבת פסולה מאכילת אדם, ורק אם אין בה מורסן הרבה אוכלין אותה גם הרועים.
2. ר״ל כשיעור עיסה שאתם רגילים לעשות לכם במדבר.
3. באור הענין, כי כפי המבואר ביחזקאל מ״ה מחזיק מדת האיפה שלש סאין, דכתיב האיפה והבת תוכן אחד יהיה, וכתיב מעשר הבת מן הכור, והכור הוא שלשים סאין, והוי מעשר דידיה [או של איפה] ג׳ סאין, והסאה מחזיק ששה קבין והקב ד׳ לוגין והלוג ששה בצים, ולפי״ז הוי באיפה י״ח קבין או ע״ב לוגין או תל״ב ביצים, ונמצא בעשירית האיפה מ״ג ביצים ושני עשיריות ביצה דהיינו חומש אחד, וא״כ היה מחזיק מדת העומר שהוא עשירית האיפה מ״ג ביצים וחומש ביצה, והלוג נקרא רובע מפני שהוא רובע הקב כמבואר, וזהו שאמרו בגמרא מכאן אמרו ז׳ רביעים קמח ועוד חייב בחלה שהוא שיעור עיסת מדבר.
וכשבאו ישראל לירושלים הוסיפו על המדות שתות, ונמצא ו׳ לוגין – ה׳, ולוג – חמשה ביצים, שכל ששה נעשו חמשה, וביצה וחומש ביצה נעשו ביצה אחת, ונמצא העומר שהיה במדבר שבעה לוגים וביצה וחומש ביצה נעשו בירושלים ששה לוגין, ושוב כשבאו לצפורי והוסיפו שתות על המדות של ירושלים נעשו הששה לוגין – חמשה, והיינו חמשת רביעים קמח, ולכן קי״ל (משנה חלה ב׳:ו׳) חמשת רביעים קמח, דהיינו ה׳ לוגין, שהלוג נקרא רובע כמש״כ לעיל, חייבים בחלה.
ובס׳ פחד יצחק ערך חלה כתב, ששיעור זה עולה חמשה פונטי״ן של י״ב אונצין, יעוי״ש. והנה אחרי כי כנודע ערך פונ״ט של י״ב אונצי״ן מחזיק פ״ד זאלאטניקען במשקל מדינת רוסיא, וידוע כי פונט המסחרי במדינותינו רוסיא מחזיק צ״ו זאלאטניקען, יוצא מזה, כי שיעור בצק חלה בפונט המסחרי במדינות רוסיא מחזיק ארבע פונטין עם י״ב לאטי״ם, דו״ק ותשכח, ולפי ערך זה ביתר המדינות, ולא ראיתי בכל ספרי הפוסקים באור שיעור חלה בצמצום, והעולם נוהגין ג׳ פונטי״ן, וצ״ע למה.
ודע שבתשובת הרא״ש כלל ב׳ כתב ששאל להרשב״א מנין לו דעשירית האיפה מקמח חייב בחלה ואימא עשירית האיפה חטים כמו העומר של המן שהיה קודם טחינה, עי״ש ובתשובת הרשב״א סי׳ שפ״ח וסי׳ תמ״ד מה שכתב בזה.
ולי נראה דמטעם זה קי״ל במס׳ חלה פ״ב מ״ו דגם הסובין מצטרפין לשיעור חלה, דבאופן כזה, ר״ל הקמח עם הסובין, דמי לעומר, דהיינו לחטים, ואף שאמרו בזה עוד טעם מפני שדרכו של עני לאכול פתו בסובין, י״ל דעיקרו של דבר נסמך על מדת העומר, כמבואר.
והנה איתא בגמ׳ כאן, מכאן אמרו [ר״ל מדהגבילה התורה שיעור כזה לכל איש במדבר וקצבה שיעור כזה] האוכל כמדה זו ה״ז בריא ומבורך, יתר על כן רעבתן, פחות מכאן מקולקל במעיו, ופירש״י הרי זה בריא שאוכל כל צרכו, ומבורך שאינו אוכל יותר מדאי, וכתיב (משלי י״ג) ובטן רשעים תחסר, עכ״ל. ועל מ״ש יתר מכאן רעבתן לא פירש כלום, וקשה בעיני לפרש כפשוטו, שהרי מצינו בכמה חכמים וצדיקים שהיו אוכלים הרבה יותר משיעור כזה, כמו רב הונא אכל תליסר ריפתא בני תלתא תלתא בקבא (ברכות מ״ב.) וכן ר׳ יוחנן (שם מ״ד.), וכן אמרו (פסחים פ״ט:) מאה פפי ולא חדא רבינא, יעוי״ש, וכהנה מאמרים שונים בתלמוד ומדרשים, וגם מצינו שאברהם אבינו הכין לשלש אורחיו שלש סאין קמח.
ומה שנראה לי בזה, דמ״ש יתר על כן רעבתן היינו מי שכבר שבע בשיעור זה רק שכוסף לאכילה מרובה למלא תאוות יצרו, אבל מי שצריך לשיעור גדול כדו למלא דרישת הגוף ובלא״ה הוא רעב בודאי לא שייך עליו התואר רעבתן, ואברהם אבינו מחיבתו היתירה למצות הכנסת אורחים הכין להם הרבה כי אולי צריכים לשיעור מרובה.
4. ר״ל לדברי חכמים דר׳ מאיר דס״ל דמעש״ש ממון בעלים הוא חייבת בחלה דנקרא עריסותיכם, ועי׳ בכ״מ פ״ו ה״ד ממעש״ש.
5. ועיין מש״כ בפסוק הקודם בדרשה מלחם הארץ. והנה אע״פ דכבר דרשינן מן עריסותיכם דרשות אחרות, מפרש בגמ׳ דזה אפשר ללמוד מן עריסותיכם שבפסוק הסמוך.
6. ר״ל עיסת השותפין, והרבותא בזה דלא נימא דהוי כמו שתי עיסות שאין בכל אחת כשיעור שפטורין, וה״נ יצוייר בעיסה אחת של שותפין, ויש בה רק כשיעור חלה, קמ״ל דמשום דמצות חלה היא חובת העיסה ולא חובת גברא, כמו דקי״ל האוכל טבלים חייב מיתה, אין נ״מ בין של יחיד בין של שותפין, ועיין בסוגיא כאן.
7. ר״ל משנתערב הקמח במים, ודרשו ראשית עריסותיכם בעוד שהעיסה עדיין בראשית פעולתה, דהיינו מיד בנתינת המים, אז חלה תרימו, וצריך שלא ישאר שם בעריבה קמח שלא נתערב במים שיעור עומר [כמש״כ ריש פסוק זה], מפני שאז אין החלה פוטרת מה שיתערב אח״כ אלא א״כ התנה, ולכן אלה שמפרישין חלה מיד בנתינת המים ותערובות הקמח במים ויש לחוש שיתערב אח״כ שיעור חלה בשעת עריכה, טוב להתנות מתחלה שתחול החלה אף על הקמח שתתערב אח״כ.
אך הנה בכלל הענין יש לדון, שהרי בדרשה שבסמוך מבואר שחיוב חלה מתחיל אחר גמר לישה, [עיין בסמוך בדרשה כתרומת גורן], ולכאורה סותרות הדרשות והדינים בעיקר ענין זה, אבל יתבאר הדבר עפ״י מ״ש בירושלמי פסחים פ״ג ה״ג בזה״ל, א״ר יוסי בר בון, בדין היה בעיסה טהורה שלא יפרישו חלתה אלא בסוף, אלא תקנה תקנו בה שיפרישו תחלה שלא תטמא העיסה, ע״כ, והבאור הוא, כי בזמן הגמ׳ שהיו עושין עיסתן בטהרה חששו שמא תטמאה העיסה ויצטרכו להפריש חלה טמאה ולא תהיה ראויה לכהן, ולכן תקנו שמיד בנתינת המים יפרישו חלה, אע״פ שמעיקר הדין ראוי להפריש לאחר גמר לישה, וסמכו תקנה זו על לשון פסוק זה כמו שדרשו ראשית עריסותיכם כמש״כ, ויוצא מזה דבזה״ז שאין עושין עיסה בטהרה, וכל העיסות נחשבות כטמאות, טוב להמתין לפרוש חלה עד אחר גמר הלישה שאז הוי מעיקר הדין, ועיין בפסוק הקודם שאם לא הפריש מן העיסה יפרוש מן האפוי.
ועיין באו״ח סי׳ תנ״ז ס״א טעם לדבר שנהגו להפריש חלה ממצה אפויה ולא מן העיסה, כדי שלא תשהא במשך הפרשת חלה משום חשש חימוץ, והב״ח בשם הרא״ש חולק וס״ל דיותר טוב להפריש מן העיסה. ובאמת הוא חידוש לחוש חשש שלא מצינו מקורו ולעבור על עיקר מצוה שבתורה להפריש מן העיסה, וצ״ע.
8. ואינך כולהו דחשיב בזה לא צריך קרא, דהלא תרומה הם.
ודע דמהאי טעמא דחלה נקראת תרומה קי״ל כמה דינין דשוין זל״ז, כמו הא דחייבין על שניהם מיתה וחומש [אם אכלן זר במזיד חייב מיתה ביד״ש ובשוגג משלם קרן וחומש], ועיקר דין זה בתרומה כתיב (פ׳ אמור) וחלה איקרי תרומה, וטעונין רחיצת ידים לנגיעה והערב שמש לטמא שטבל, וגם זה עיקרו כתיב בתרומה שם, וכנגד זה איתקש תרומה לחלה שאם אמר כל עיסתו חלה לא אמר כלום, כמבואר בפסוק הסמוך, כך אם אמר כל גרני תרומה לא אמר כלום, ועוד בענינים שונים הוקשו זה לזה, ועיין בדרשות הסמוכות ובפ׳ קרח.
9. וכמו כן חייבת עיסת תרומה בחלה כבריש פסוק הסמוך, וקי״ל דהעושה עיסה מן הטבל בין שהקדים חלה לתרומה בין שהקדים תרומה לחלה מה שעשה עשוי.
10. ר״ל משיכול ליטול ממנה חתיכות חתיכות, והיינו לאחר שנילושה.
11. בתרומת גורן כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך ואכלת, ודרשינן שאינו חייב לעשר אלא דבר שנגמר לאכילה, וכן דרשינן כיוצא בזה בפ׳ קרח בפסוק כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב והוא הדין הכא. ועיין מש״כ בכלל דין זה לעיל בדרשה ראשית עריסותיכם מכיון שהיא נותנת את המים וכו׳, יעוי״ש.
12. עיין מש״כ בענין זה בדרשה שבסמוך תתנו לה׳ תרומה.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כא) מֵרֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵיכֶ֔ם תִּתְּנ֥וּ לַיהֹוָ֖הי״י֖ תְּרוּמָ֑ה לְדֹרֹ֖תֵיכֶֽם׃
Of the first of your dough you shall give to Hashem a wave offering throughout your generations.
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקונימנחת יהודהטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

"Of the first of your dough": Why is this written? (i.e., It is already written in the preceding verse.) From (the preceding verse) "The first of your dough,⁠" I might understand it to mean the first of (all) your doughs. It is, therefore, written "Of the first of your dough" — part of it and not all of it. (Ibid. 20) "The first of your dough": To include leket (Vayikra 19:9), shikchah (Devarim 24:19), and peah (Vayikra 19:9) as subject to challah. For it would follow (otherwise), viz.: If other produce (i.e., rice and millet), which is subject to ma'aser, is exempt from challah, then leket, shikchah, and peah, which are not subject to ma'aser, how much more so should they be exempt from challah! It is, therefore, written "the first of your dough,⁠" to include leket, shikchah, and peah as subject to challah. Or, let other produce be subject to challah, viz.: If leket, shikchah, and peah, which are exempt from ma'aser, are subject to challah, then other produce, which is subject to ma'aser, how much more so should it be subject to challah! It is, therefore, written (Devarim 16:3) "bread.⁠" Just as "bread" there, is of the five species, so, "bread" here (which is subject to challah) is of the five species. (Bemidbar, Ibid.) "The first of your dough": I would understand this to include the dough of terumah and the dough of second-tithe. It is, therefore, written (Ibid.) "challah shall you separate as an offering": (The connotation is:) What is separated is holy and what remains is mundane, and not (as in the above instance) where both are holy. But they said: The dough of second-tithe in Jerusalem is subject to challah, (for second-tithe may be eaten by the owner in Jerusalem, so that it is not "holy" there). (Ibid. 21) "shall you give to the Lord as an offering": What is the intent of this? Because it is written (20) "challah shall you separate as an offering,⁠" but we have not been apprised of the amount of the challah, it is, therefore, written "shall you give to the Lord as an offering" — so that it comprises a "gift" to the Cohein. From here we derive: The amount of challah for a private person — one (part) out of twenty-four; for a baker; one out of forty-eight. For the dough of a private person is little, and it (less than one twenty-fourth) does not constitute a "gift" to the Cohein, whereas the dough of a baker is (relatively) large and it (one forty-eighth) constitutes a "gift" to the Cohein. R. Yehudah says: This is not the reason; but a private person is generous with his dough and a baker is sparing of his dough, and when he minimizes, he should not minimize less than one forty-eighth. From here it was ruled: A private person who makes a feast for his sons — one twenty-fourth; and a woman who bakes and sells in the marketplace — one forty-eighth. If her dough became tamei unwittingly or under constraint — one forty-eighth. If it became tamei willfully (i.e., if she deliberately made it tamei in order to give less challah), she takes one twenty-fourth (even though the challah is to be burned), so that "the sinner not profit.⁠" R. Shimon b. Yochai says: Even if it came out to one-sixtieth, it is valid, so long as there was no (original) intent (for that amount). (Ibid. 21) "throughout your generations": to include the aftergrowths of shevi'ith (the sabbatical year) as being subject to challah. For it would follow (otherwise), viz.: If other produce, which is subject to the tithe is exempt from challah, then the after-growths of shevi'ith, which are exempt from the tithe, how much more so should it be exempt from challah! — (No,) this is refuted by leket, shikchah, and peah, which, though exempt from the tithe are subject to challah. __ No, this may be true of leket, shikchah, and peah, whose kind (i.e., other produce, which is not leket, etc.) is subject to the tithe — for which reason they are subject to challah, as opposed to the dough of shevi'ith, whose kind is exempt from the tithe, (ownerless produce [hefker] being exempt from the tithe) — wherefore it (the dough) should be exempt from challah. It is, therefore, written "throughout your generations,⁠" to include the aftergrowths of shevi'ith as being subject to challah. From here they ruled: If one eats of the aftergrowths of shevi'ith before its challah has been taken, he is liable to the death penalty.
מראשית עריסותיכם – אם ללמד שלכם חייבת בשל גוים אינה חייבת כבר לימד הא מה אני מקיים ראשית עריסותיכם שלכם חייבת של חיה אינה חייבת מכאן אמרו עיסת כלבים שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה ומערבין בה ומשתתפין בה ומברכין עליה ומזמנין עליה ונאפית ביום טוב ויוצא בה משום מצה וחייב עליה משום חמץ ונקחת בכסף מעשר ומטמא טומאת אוכלין ואם אין הרועים אוכלין ממנה אינם חייבים בחלה וכו׳.
תתנו – יכול יוצאי מצרים מניין אף לדורות אמרת תתנו לה׳ תרומה לדורותיכם.
מֵרֵישׁ אָצְוָתְכוֹן תִּתְּנוּן קֳדָם יְיָ אַפְרָשׁוּתָא לְדָרֵיכוֹן.
of the first of your bread (dough) you shall give the separation before the Lord in your generations.
מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה׳ תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם
מֵרֵישׁ אָצְוָתְכוֹן תִּתְּנוּן קֳדָם ה׳ אַפְרָשׁוּתָא לְדָרֵיכוֹן
נתינה לשם מצוה
›״תִּתְּנוּ לַה׳״ – ״קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ או ״לִשְמא דה׳⁠ ⁠⁠״. בספרי למדו מפסוקנו את שיעור הפרשת חלה מדרבנן, אחד מכ״ד לעיסת בעל הבית ואחד ממ״ח לעיסת הנחתום. בפשוטו נראה כי הלימוד הוא מהמילה ״תתנו״ – שיהא בה כדי מתנה. אכן שיעור הפרשתה מדאורייתא הוא בכלשהו, כדברי הספרי בפס׳ הקודם: כתרומת גורן – אף חלה דיה באחת לאלף.
תתנו לה׳ תרומה – למה נאמר, לפי שהוא אומר חלה תרימו תרומה אבל לא שמענו שיעור חלה? ת״ל תתנו לה׳ תרומה עד שיהא בה כדי מתנה לכהן. מיכן אתה אומר שיעור חלה של בעל הבית אחד מעשרים וארבעה, ושל נחתום אחד מארבעים ושמונה לפי שבעה״ב עיסתו מועטה ואין בה מתנה לכהן, נחתום עיסתו מרובה ויש בו כדי מתנה לכהן... וכשתפחות – לא תפחות מארבעים ושמונה, לכך נאמר תתנו לה׳ תרומה עד שיהא בזה כדי מתנה לכהן ובזה כדי מתנה לכהן ... נטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה אחד מארבעים ושמונה.
נטמאת מזידה נוטלת אחד מעשרים וארבעה כדי שלא יהיה חוטא נשכר. ר׳ שמעון בן יוחי אומר אפילו לא עלה בידו אלא אחד מששים יצא ובלבד שלא יתכוין.⁠1 (ספרי שלח קי, כגירסת הגר״א)
המיוחס ליונתן למד שיעור זה מהמילה חלה בפס׳ הקודם – שכן תרגם ״רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה״ – ״שֵׁירוּי אַצְוַותְכוֹן חַלְתָא חַד מִן עֶשְׂרִין וְאַרְבָּעָה תִּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא לְכַהֲנָא״. בפירוש ״ינחנו״ מבאר זאת מפני שגם בתרומה גדולה נאמרה נתינה ולא מצינו שיעור של אחד מכ״ד.
אלא ע״כ לומר שמה שאמרו שיעור חלה של בעה״ב א׳ מכ״ד זהו הלכה למשה מסיני ולכן מדייק היונתן שיעור חלה אחד מכ״ד בפסוק הקודם וסמך במלת ״חלה״. ולא הכא ממילת תתנו. ורשב״י והתרגום ירושלמי יסמכו כאן במלות תתנו לה׳ חלה שהיא א׳ משישים.
ת״נ (המכונה תרגום ירושלמי) שינה מלשון אונקלוס ומהמיוחס ליונתן ותרגם ״תִּתְּנוּ לַה׳״ – ״תַּפְרְשוּן לִשְמָא דַה׳״ במקום ״קֳדָם ה׳״ כמתבקש.⁠2 ״ינחנו״ מבאר שינוי זה עפ״י דברי רשב״י שפסוקנו מדבר על עיסה שנטמאה, והפרשתה היא רק כדי להתירה באכילה, אך אין בה מצוות נתינה מאחר ונטמאה, וממילא שיעורה הוא אפילו כעין רעה, אחד משישים – כי כל הפרשתה היא רק ״לשם ה׳⁠ ⁠⁠״, לשם המצווה.⁠3 דבריו מדויקים גם בשינוי נוסף בתרגום: בעוד שאונקלוס תרגם ״תִּתְּנוּ לַה׳ תְּרוּמָה״ – ״תִּתְּנוּן קֳדָם ה׳ אַפְרָשׁוּתָא״, הרי שבת״נ תרגם ״תַּפְרְשוּן לִשְמָא דַה׳ אַפְרְשוּ״.⁠4
1. כוונת דברי רשב״י היא שאם הפרישה באומד ועלה בידה מעט מאד, כל עוד לא עשתה כן בכוונה תחילה יצאה – שהרי מד״ת חלה בכלשהו.
2. אונקלוס מתרגם ״קֳדָם ה׳״ לא רק בהפרשה לגבוה, אלא גם כאשר מדובר במתנות כהונה, השווה: ״כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה׳ תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם״ (במדבר יח כד) ״אֲרֵי יָת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דְּיַפְרְשׁוּן קֳדָם ה׳ אַפְרָשׁוּתָא יְהַבִית לְלֵיוָאֵי״
3. ראה ״כתר כהונה״ על הספרי: ״ולדעת גדולי האחרונים הפרשה ונתינה תרי מילי נינהו דלאפוקי מידי טבלא סגי אף בחיטה אחת, ולקיים מצות נתינה לכהן בעינן נתינה חשובה. ומקור דבר זה נמצא בתוס׳ רי״ד קידושין (נ״ח, ב) במימרא דשמואל חיטה אחת פוטרת הכרי״.
4. אם כי יתכן שטעמו של אונקלוס הוא הרצון לשמור על שורשים שונים בנאמנות לכתוב: ״תִּתְּנוּ לַה׳ תְּרוּמָה״ – ״תִּתְּנוּן קֳדָם ה׳ אַפְרָשׁוּתָא״ בניגוד לכפל הלשון שנוצר בת״נ. ודוגמתו להלן ״וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת ה׳⁠ ⁠⁠״ (במדבר יח כח) ״וְתִתְּנוּן (ח״נ: וְתַפְרְשׁוּן) מִנֵּיהּ יָת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ – כנוסחים המדויקים, ולא כחילופי הנוסח שתרגמו את הנתינה שם בלשון הפרשה.
מן שרוי אצוותכוןא תפרשוןב לשמה די״י אפרשו לדריכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אצוותכון״) גם נוסח חילופי: ״עצוו׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תפרשון״) גם נוסח חילופי: ״תתנון״.
מן שירוי עצוותכון תתנון אפרשותא קדם י״י לדריכון.
Of the first of your dough you shall give a separation before the Lord in your generations.
מן שירוי אצותכון תתנון לשמא דיי אפרשו.
Of the first of your dough you shall give a separation unto the Name of the Lord.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וַכַּדַ׳לִךַּ אַוַּלֻ עַגִּינִכֻּם תַּגעַלֻוןַ לִלָּהִ רִפַאעַא עַלַי׳ מַרִּ אַגיַאלִכֻּם
וככה גם, ראשית בצק שלכם תעשו אותו׳=, אל ה׳ תרומה, עם חלוף דורותכם.
מראשית עריסותיכם – למה נאמר? לפי שנאמר: ראשית עריסותיכם (במדבר ט״ו:כ׳), שומע אני ראשונה שבעיסות, תלמוד לומר: מראשית – מקצתה ולא כולה.
תתנו לי״י תרומה – לפי שלא שמענו שיעור חלה נאמר: תתנו, שיהא בה כדי נתינה.
מראשית ערסתיכם OF THE FIRST OF YOUR DOUGH [YOU SHALL GIVE UNTO HASHEM A HEAVE OFFERING] – Why is this stated at all? (What does it add to the command in v. 20)? Because it states there ראשית ערסתכם, I might understand this to mean that only the first among several doughs which you are kneading at the same time shall you set aside entirely as a heave-offering and all the other doughs are exempt! It therefore states here מראשית "of (some of) the first of the dough", implying part of it but not all of it (not an entire dough) (Sifre Bemidbar 15).
תתנו לה' תרומה YOU SHALL GIVE UNTO HASHEM A HEAVE OFFERING – Because we have not heard any mention of a definite minimum quantity for the Challah it is stated here "you shall give", implying that it shall contain sufficient to constitute a "gift" (Sifre Bemidbar 15).
פס׳: מראשית עריסותיכם תתנו לה׳ תרומה לדורותיכם – למה נאמר 1לפי שהוא אומר ראשית עריסותיכם שומע אני ראשונה שבעיסות ת״ל מראשית עריסותיכם מקצתה ולא כולה. 2ד״א חלה תרימו תרומה פרט לעיסת תרומה ולעיסת מעשר לפי שאין השאר חולין והתורה אמרה חלה תרימו את שמורם קודש והשאר חולין ולא שזה וזה קודש.
תתנו לה׳ תרומה לה׳3עד (שיבוא) בה שיעור כדי מתנה לכהן. מיכן אמרו שיעור חלת בעלת הבית אחת מעשרים וארבעה. והנחתום אחד מארבעים ושמונה. א״ר יהודה מפני מה אמרו בעל הבית אחד מעשירים וארבעה 4והנחתום אחד מארבעים ושמונה לפי שהאיש עינו יפה והאשה עינה רעה וכשתפחות לא תפחות מארבעים ושמונה. 5לדורותיכם – להביא עיסה שביעית שחייבת בחלה:
1. לפי שהוא אומר ראשית עריסותיכם כקרא שלמעלה שומע אני ראשונה שבעיסות. היינו העיסה שיעשה ראשונה יתן כולה חלה ומה שיעשה עיסות אח״כ פטורה ת״ל מראשית עריסותיכם מקצת ראשית. וזה לגלות דקרא שלמעלה ראשית עריסותיכם שיתן מכל ראשית חלה כן ביאר המזרחי:
2. ר״א חלה תרימו פרט לעיסת תרומה. בביאור הגר״א ז״ל עריסותיכם שמענו אף עיסת תרומה ומע״ש ת״ל חלה תרימו לה׳ את שהמורם קודש והשאר חולין ולא שזה וזה קודש:
3. עד שיהיה בה שיעור נתינה לכהן כצ״ל:
4. והנחתום א׳ ממ״ה. (שעיסתו מרובה) והאשה המוכרת בשוק (אף שעיסתה מעוטה) ג״כ א׳ ממ״ח כ״ה במס׳ חלה שם וע״ז קאי שהאיש עינו יפה והאשה עינה רעה:
5. לדורותיכם להביא עיסת שביעית. פי׳ לדורותיכם שנוהג בכל שנה ושנה ועיין בספרי דה״א הואיל שפטור ממעשר בשביעית יפטור ג״כ מחלה ובא לדורותיכם לרבות:
{מ}⁠ראשית עריסותיכם – ולא כל העיסה, דבעינן ראשית ששיריה ניכרין (ירושלמי חלה א׳:ד׳).
{מ}⁠ראשית עריסותיכם – {OF} THE FIRST OF YOUR DOUGH – And not all the dough, for one requires a “first” [gift] whose leftovers [i.e. what remains after giving the offering] are recognizable (Yerushalmi Challah 1:4).
מראשית ערסתיכם – להביא לקט שכחה ופאה שחייבין בחלה. לדרתיכם להביא עסת שביעית שחייבת בחלה.
מראשית עריסותיכם, this includes the parts of the harvest to be left for the poor, such as the field's corner, gleanings, and areas the reaper forgot to cut, all of which are subject to the laws of challah, i.e. before the proceeds are baked, a small portion had to be set aside for the priest.
לדורותיכם, "throughout your generations.⁠" According to the Sifri on this verse this includes any dough baked during the sh'mittah year as well as any dough that qualifies for the laws of challah.
מראשית עריסותיכם – פרש״י לפי שנא׳ ראשית שומע אני ראשונה שבעיסות ת״ל מראשית מקצתה ולא כלה עכ״ל ק׳ והלא גבי תרומה פרש״י ראשית ששיריה נכרין אע״ג דלא כתיב מראשית ושמא מהכא יליף כפר״מ מקוצי.
תתנו לשם תרומה – פרש״י לפי (שלא) שמיעט שיעור חלה נאמר תתנו שיהא בה כדי נתינה. וא״ת גבי תרומה אמאי חטה אחת פוטרת הכרי הא כתוב ונתן את תרומ׳ הקדש דמשמע שיהא בה כדי נתינה וי״ל דנתינה משמע אפילו כל שהוא כדאמר גבי גט כתבו על איסורי הנאה כשר והתם נמי כתוב וכתב ונתן והא דאמרינן הכא גבי תרומ׳ דבעינן ניתנה מעלי׳ היינו משום דאותה נתינה יתירה דמכדי חלה מיקרי תרומה למה כתוב נתינה בחל׳ הא כתוב נתינה בתרומ׳ אלא לתת שיעור בחלה כך פירש ר״ת מאורליינץ.
הג״ה. וכן שלף איש נעלו ונתן לרעהו...
מראשית עריסותיכם – הפ׳ מתחיל במ״ם ומסיים במ״ם לומר לך שעין יפה א׳ ממ׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מראשית עריסותיכם למה נאמר לפי שנאמר ראשית עריסותיכם שומע אני ראשונה שבעיסו׳ ת״ל מראשית מקצת׳ ולא כולה. בספרי וליכא לאקשויי מ״ש הכא דדרשינן בספרי מ״ם דמראשית מקצתה ולא כולה ומ״ש גבי בכורי׳ דדרשי למ״ם דמראשית מראשית ולא כל ראשית שאין כל הפירות חייבין בבכורי׳ וא״ת משום דהכא יליף מג״ש דלחם לחם מלחם עוני מה להלן מה׳ מיני׳ בלבד ששאר המינים אינן באין לידי חמוץ אף לחם האמור כאן מה׳ המינים בלבד וע״כ לדרוש קרא דמראשית לדרשא אחרת למקצתה ולא כולה התם נמי נימא כיון דאיכא ג״ש דארץ ארץ מה להלן ז׳ המיני׳ אף כאן שבעת המיני׳ בלבד וע״כ לדרוש קרא דמראשית לדרשא אחריתי מקצתו ולא כלו אפי׳ אשכול א׳ ואפי׳ גרגיר א׳ דא״ל דהתם נמי למקצתו ולא כלו דרשי לה ופירושו שאין כל הפירות חייבין בבכורים שכל הפירות של אילן א׳ שבכרו אינן בכורים אלא מקצתן ולא כלן וכן פי׳ מה ששנו בספרי יכול יהיו כל פירות האילן חייבין בבכורים על פירות האילן שבכרו הרבה הא׳ מהם קמיירי שאין כלן בבכורים אלא מקצתן בלבד אבל מל׳ הירושלמי משמע שעל פירות כל מיני האילנו׳ קמיירי וכן פי׳ גם הרמב״ם ז״ל בפי׳ המשנה וא״כ הדרא קושיא לדוכתא וא״ת א״ה ראשית עריסותיכ׳ למה נאמר י״ל דאי לאו ראשי׳ עריסותיכ׳ ה״א הראשונה שבעיסות אתה חייב להוציא ממנה חלה אבל שאר העיסות לא קמ״ל ראשית עריסותיכ׳ דכיון דליכא למדרשיה ראשונה שבעיסו׳ דהא כתיב מראשי׳ דמשמע מקצתה ולא כלה עכ״ל ראשי׳ של כל עיסה ועיסה קאמר שכל העיסות חייבו׳ בחלה:
תתנו לי״י שלא שמענו שיעור לחלה נאמר תתנו שיהא בה כדי נתינה. בספרי ואין זה אלא אסמכת׳ בעלמא שהרי גבי תרומת גורן נמי כתיב נתינה ועכ״ז אמרו שאין לה שיעור מן התורה אלא חטה א׳ פוטרת את הכרי וכן גבי גט כתיב בי׳ ונתן ועכ״ז אמרו שאם כתבו על גבי איסורי הנאה כשר והראי׳ הגמור׳ ע״ז שהרי כתיב בה כתרומת גורן מה תרומת גורן אין לה שיעור מ״ה אף חלה אין לה שיעור מן התורה אלא ע״כ שמה שאמרו שיעו׳ חלה של בעה״ב א׳ מכ״ד ושל נחתום א׳ ממ״ח וסמכו דבריה׳ על מקרא זה דתתנו לי״י אינו אלא אסמכת׳ בעלמא וכן כ׳ רש״י ז״ל למעלה כתרומת גורן שלא נאמר בה שיעור ולא כתרומת מעשר שנ׳ בה שיעור אבל חכמי׳ נתנו בה שיעור כו׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

מקצתה ולא כולה. ואם תאמר, ואכתי יש לומר כי הראשונה שבעיסות יש להפריש מקצתה, והשאר כולם פטורים, כי ״מראשית עריסותיכם״ רצה לומר ראשונה שבעיסות תתנו מקצתה, ואין זה קשיא, דלכך כתב (פסוק כ) ״ראשית עריסותיכם״, כדי להקשות קראי אהדדי; כתיב ״ראשית עריסותיכם״, דמשמע כולה, וכתיב ״מראשית״, דמשמע מקצתה, אלא על כרחך האי ״ראשית עריסותיכם״ אינו רוצה לומר ראשונה שבעיסות, אלא פירושו ראשית העיסה – קודם שתאכלו ממנו – תתנו תרומה. וכן פירוש ״[מ]⁠ראשית עריסותיכם״ – קודם שתאכלו ממנה – תתנו תרומה. והשתא לא קשיא קראי אהדדי, דהאי ״ראשית עריסותיכם״ דכתיב בקרא אין פירושו שיתנו העיסה, אלא קודם שתאכלו ממנה – יתנו תרומה לה׳ מקצתה. ומהשתא נמי לא יקשה לך שמא ראשונה שבעיסה קאמר, דהא אין פירוש ״ראשית עריסותיכם״ ראשית העיסה, אלא ראשית קודם שתאכלו תתנו תרומה, ולא איירי בעיסה ראשונה. וכן ״מראשית עריסותיכם״, מראשית העיסה, קודם שתאכלו, יפרישו מקצתה:
ועיין לקמן בפרשת תבא (דברים פכ״ו אות ב) למה דרשינן כאן ״מראשית״ ׳מקצתה ולא כולה׳, ולקמן בפרשת תבא (דברים כו, ב) דרשינן [״מראשית״] שאין כל המינין חייבים בביכורים, ולא דרשינן שלא יעשה כל האילן בכורים, כמו שדרשו כאן שלא יעשה כל העיסה חלה:
נאמר תתנו שיהא בה כדי נתינה. אף על גב דרש״י פירש למעלה (פסוק כ) שאין לה שיעור, יש לפרש דהכא למצוה הוא דקאמר, אבל בודאי שם חלה חל עליה אפילו נתן לו פחות מכדי שיעור נתינה. ובכל מקום דכתיב ״ונתן״ לא דרשו רז״ל שיהא שיעור נתינה, חוץ מכאן, לפי ששם בכל מקום מורה הנתינה שיתן לאותו שיש לו ליתן, כמו גבי גט, דכתיב (דברים כד, ג) ״ונתן״, ואין צריך שיהא בו נתינה, מפני שאמר שצריך ליתן הגט לאשה. אבל הכא דכתיב ״תתנו לה׳ תרומה״, ואין זה אלא הרמה, שלא היו נותנין לה׳, אלא הרמה לשם. ושני בלישנא לכתוב ״תתנו״, לומר שיהא בו שיעור נתינה. והא דכתיב אצל תרומה גדולה (ראו להלן יח, יב) ״כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה׳ תרומה״, התם כתיב ״אשר יתנו״, ובא להגיד שאם נתן יותר מכדי נתינה הוא גם כן לכהן, ולא תאמר שאין לכהן רק כדי חיובו, דהיינו חטה אחת (חולין קלז ע״ב), ולא יותר מכדי חיובו, שהרי לא צריך להפריש יותר, לכך כתיב ״כל אשר יתנו״ – אפילו כדי נתינה – הוא לכהן, אבל אינו מחויב להפריש כדי נתינה. אבל בכאן כתיב ״תתנו״, שמחויב לתת כדי נתינה. והרא״ם פירש דהוי (כאן) אסמכתא, כיון דמצאנו גבי גט ״ונתן״, וכן גבי תרומה גדולה. ואין זה נכון, כי חילוק מבואר הוא, דכאן כתיב ״תתנו לה׳⁠ ⁠⁠״ כדלעיל:
ראשונה שבעיסות. כלומר אם היו לו י׳ עיסות צריך ליתן הראשונה כולה חלה, ת״ל וכו׳. וא״ת א״כ למה לי ראשית עריסותיכם. וי״ל דאם לא נאמר רק מראשית עריסותיכם ה״א דאם היו לו עשרה עיסות צריך ליתן מקצת מן הראשונה, אבל האחרים פטורים, לכך כתיב ראשית עריסותיכם שצריך ליתן מכל עיסה מקצת. הקשה הרא״ם מ״ש הכא דרשינן מראשית מקצת ולא כולה ומ״ש דגבי ביכורים דרשינן מראשית ולא כל ראשית, שאין כל הפירות חייבין בביכורים אלא ז׳ מינים כמו שפי׳ הרמב״ם, וכן פירש״י בפרשת כי תבא, ולמה לא דרשינן נמי כמו הכא שאין כל הפירות שבאילן שבכרו חייב בביכורים אלא אשכול אחד, או גרגיר אחד והניח בקושיא לפי׳ הרמב״ם וכן לפירש״י דלקמן. ונ״ל דגבי חלה יש עוד מיעוט דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ וגומר, דקשה הארץ ל״ל הא כתיב לעיל מיניה והיה בבואכם אל הארץ וגומר, אלא ע״כ למדרש אתא דאינו חייב בחלה אלא משבחי א״י והיינו ה׳ מיני דגן, וא״כ אייתר מראשית למדרש שאין כל העיסה חייבת אלא מקצתה משא״כ התם דאין שם יתור ודו״ק נ״ל:
כדי נתינה. [גור אריה] אע״ג דרש״י פי׳ למעלה שאין לה שיעור, י״ל דהכא למצוה הוא דקאמר אבל בוודאי שם תלה עליה אפי׳ נותן לו פחות מכדי שיעור נתינה:
The first of the loaves. Meaning that if one had ten portions of dough then one would have to give the entire first portion for the challah-offering, "the Torah therefore teaches…" You might ask: If so, why does it say (v. 20) "ראשית (the first portion) of your doughs"? The answer is that if the Torah had only stated "מראשית (of the first portion) of your doughs" one would have said that if one had twelve portions of dough, one would have to give a portion of the first, but that the others were exempt. Therefore it wrote "the first portion of your dough" to teach that one must give a part of the entire dough. Re'm raises a difficulty: Here we learn from the word מראשית (of the first portion) that one gives "part of it but not all of it.⁠" However, concerning the first-fruits we learn from the word מראשית that one gives some of the first [fruits] but not all of them — that not all fruits are liable for the first-fruits offering, only the seven species, as is explained by Rambam and Rashi in Parshas Ki Savo (Devarim 26:2). Consequently, why do we not say, like here, that the fruit that ripens first are not all liable for the first-fruit offering, only one grape-cluster or one grape? He leaves this as a question both according to Rambam and Rashi. It appears to me that in the case of challah there is another qualification. The Torah writes, (v. 19) "when you eat from the bread of the land…" There is a difficulty as to why it had to say "the land" given that above (v. 18) it wrote "at your coming to the land.⁠" Rather, it must come to teach that one is only liable for challah with produce for which the Land of Israel is praised — the five species of grain. If so, the word מראשית is left superfluous in order to expound that not all of the dough is liable, only part. However this would not be the case there where there is no superfluous wording.
An amount sufficient for "giving.⁠" (Gur Aryeh) Even though Rashi previously explained that there is no specific amount. The answer to this difficulty is that here he refers to a mitzvah [to give more]; however it would certainly be considered a challah-offering even if one gave less than the amount sufficient for "giving.⁠"
מראשית – ולא נתנה התורה שיעור לחלה, וחז״ל אמרו שיתן בעל העיסה אחד מכ״ד ממנה:
מראשית עריסותיכם ... תרומה – כמו שהתרומה אין לה שיעור כן החלה אין לה שיעור (רש״י).
From the first of your dough... a tribute (terumah). Just as the terumah [the Israelite’s grain tribute to the priest] has no fixed amount, so the ḥallah [the dough tribute] has no fixed amount (Rashi).⁠1
1. {Translator's note: However, Rashi (following the Mishnah, Ḥallah 2:7), adds that the Rabbis did set minimum requirements for the ḥallah: one twenty-fourth of the dough for a private householder, and one forty-eighth of the dough for a baker.}
מראשית ערסתיכם – בפסוק הקודם חסרה האות יו״ד, סימן לשון הרבים [בתיבת ״ערסתכם״]; ואותו הפסוק עוסק רק במושג ה״עריסה״ באופן כללי. אולם בפסוקנו, לשון הרבים ״ערסתיכם״ מתייחסת לסוגים שונים של עיסות, היינו ל״ריבוי״ של עיסות (עיין בקטע הבא); אלא שהמ״ם של ״מראשית״ מורה על הגבלה של חיוב החלה, וכפי שנזכר בפירושנו לפסוק יט, רק חמשת מיני דגן חייבים בחלה (ספרי).
בפסוק הקודם הקיש הכתוב תרומת עריסה לתרומת גורן. כאן חוזר הכתוב על תרומת עריסה בפני עצמה, ללמדנו שהיא אינה תלויה בתרומת גורן. גם אם אדם עושה עיסה מתבואה הפטורה מתרומת גורן – כגון שהייתה הפקר, לקט, שכחה או פאה, ולפיכך לא היו לה בעלים – חייבת העיסה בחלה. ולא עוד, אלא שהכתוב מוסיף ״לדרתיכם״: חובת חלה ממשיכה ללא הפסק והיא נוהגת גם בשביעית. אף על פי שתבואת אותה שנה פטורה מתרומות ומעשרות, הרי העיסה שנעשתה ממנה חייבת בחלה (ספרי).
הדין האמור מדגיש בחינה זו של השגחת ה׳ הבאה לידי ביטוי בתרומת החלה – לצד הבחינה המתבטאת בתרומת הגורן. לפעמים הברכה שלוחה ביבול הכללי, אך אפשר שהיחיד וביתו רעבים ללחם; ייתכן אפילו שהוא יטול חלק בברכה הכללית, אך לחם ביתו לא יתברך. לפעמים קורה ההפך: בזמנים של מחסור נרחב ומחירים גבוהים, ייתכן שהיחיד וביתו אינם סובלים ממחסור; הם ניזונים מיד ה׳ הרחבה אפילו מבלי שיטלו חלק בברכת הקציר. הפרשת חלה מ״שיעור המן״, שהוא שיעור העיסה החייבת בחלה, מורה שפרנסת המן ממשיכה, ושה׳, הזן ומכלכל את בריותיו, לא רק משגיח על עולמות וארצות, אלא בתוך הארצות פרושׂה השגחתו על הערים, ובתוך הערים על בתים, ובתוך הבתים על הנפשות. הוא משגיח על כל נפש, בין של צעיר בין של זקן, הקוראת אליו ומשתוקקת לאהבתו. מצוות חלה מייצגת את ההשגחה הפרטית המיוחדת, וכך היא מהווה השלמה נחוצה למצוות מנחה ונסך הקודמת לה, המוקדשת להשגחת ה׳ הכללית.
לפי זה נראה לנו שההלכה הקושרת את מצוות חלה ל״ביאת כולכם״, חשיבותה גדולה עד מאוד. שכן היא רומזת, שדווקא מצוות חלה, המזכירה את השגחת ה׳ על היחיד בייחודיותו, תלויה בכך שכל ישראל יושבים על ארץ ההשגחה המיוחדת הזאת. מבחינה זו, חלה ויובל דומים זה לזה: מעשה ההשגחה של ה׳ למען ישראל – התחדשות האומה ביובל (עיין פירוש, ויקרא כה, י) – תלוי בכך שכל ישראל יושבים על אדמתם; וכך גם השגחתו הפרטית של ה׳ על כל יחיד ויחיד – כפי שמסמלת החלה – תלויה בכך שכל ישראל חוסים תחת כנפי חסד ה׳ וגבורתו. הלכה זו היא תזכורת לכל יחיד בישראל, שכאשר הוא זכאי ומחויב לראות עצמו כנתון תחת השגחתו הפרטית של ה׳ – באותה שעה עליו לזכור שטובתו שלו וטובת כל יחיד ויחיד תלויה בטובת כל ישראל. אין אדם רשאי לשבת באושר ״תחת גפנו ותחת תאנתו״, כל עוד אחד מאחיו עדיין ״בחוץ״, נכרי בארץ אחרת.
כבר אמרנו על פסוק כ, שמן התורה יוצאים ידי חובת חלה בהפרשת כלשהו. אף על פי כן, מצווה דרבנן לתת שיעור שיש בו כדי ״נתינה״, כפי שמשמע מתיבת ״תתנו״ שבפסוקנו. שיעור זה נקבע לאחד מעשרים וארבעה בעיסה הנאפית לצרכי הבית, ואחד מארבעים ושמונה בעיסת נחתום הנאפית למכירה בשוק (חלה ב, ז ור״ש שם).
החלה שלנו בחוץ לארץ, היא רק זכר לחובה שנהגה במולדתנו העתיקה. היא נשרפת כדין חלה טמאה. יוצאים ידי חובה זו בשיעור כלשהו, אך המנהג הוא להפריש לפחות כזית כחלה (שולחן ערוך יורה דעה סי׳ שכב, ג, ורמ״א ה).
מראשית עריסותיכם תתנו לה׳ תרומה – תחלה אמר ראשית עריסותיכם ויש במשמעותה שאם לש כמה עיסות יתן העסה הראשונה כולה והשאר פטורות, לזה אמר מראשית עריסותיכם, שיתן מקצת מן הראשית ולא כולה:
מראשית עריסותיכם תתנו לה׳ תרומה – זה מיותר לגמרי שכבר אמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, ופי׳ חז״ל שבא ללמד על לקט שכחה ופאה שחייבים בחלה, אף שלקט שכחה ופאה פטורים מתרומות ומעשרות כמ״ש בחלה (א׳:ג׳), וכן פי׳ הכתובים, תחלה אמר והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה׳ שכולל גם תרומה גדולה כמ״ש (בסי׳ כד) ואחר התרומה גדולה ראשית עריסותיכם חלה תרימו ואמר ע״ז כתרומת גורן כן תרימו אותה שיהיה דין החלה כדין התרומה שהורמה לפניה (כנ״ל סי׳ כו) ועתה אמר שגם במקום שאין מרימין תרומת גרן לפני חלה כגון בלקט שכחה ופאה שפטורים מתרומות ומעשרות בכ״ז תתנו לה׳ תרומה ר״ל שבכ״ז חייבים בתרומת חלה:
מראשית עריסותיכם – כבר התבאר (בסי׳ כז) שמפני שאמר תחלה ראשית עריסותיכם חלה תרימו שמלשון זה יש לטעות שיתן את הראשונה שבעיסות כולה. לכן הוצרך לומר שנית מראשית עריסותיכם לפרש שיתן רק מראשית ולא כל הראשית, אבל הא גופא קשיא למה כתב תחלה ראשית והוצרך לומר שנית מראשית, היה לו לכתוב תחלה מראשית ולא יצטרך לפרש שנית מראשית, ופי׳ חז״ל מפני שלמדנו ממ״ש והיה באכלכם מלחם הארץ שאין חייב בחלה רק מחמשת המינים (כנ״ל סי׳ כג) ולכן הוצרך לכתוב ראשית עריסותיכם. ושיעור הכתוב והיה באכלכם מלחם הארץ [ר״ל ראשית עריסותיכם, שהוא מלחם הארץ היינו מחמשת המינים] חלה תרימו, משא״כ אם יאמר תחלה מראשית יהיה ענין בפ״ע, ואין קשר עם מ״ש מלחם הארץ:
ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה – הרמת התרומה מציין שמרים הקדש מן החול, או הקדש החמור מן הקדש הקל בזה ירים אותו למעלה ולהרמת ראש, וזה מציין שמרים החלה מן עסת חולין והיא תוקדש, ומזה מבואר שעסה של תרומה אינה חייבת, ובעסת מעשר שני פליגי ר״מ וחכמים (בסוכה דף לה ופסחים דף לז) וחכמים ס״ל דמעשר שני ממון הדיוט הוא ועז״א אבל אמרו ר״ל אמרו חכמים ומבואר בסנהדרין (דף קיב), שמעשר שני חוץ לירושלים לכ״ע אינו חייב בחלה עיי״ש, ועל זה אמר מעשר שני בירושלים חייבת:
תתנו לה׳ תרומה – ותחלה אמר תרימו תרומה, והדבר מבואר עפ״י מה שהעלה בשו״ת נוב״י מהד״ת (סי׳ ר״א) שהמצוה של הפרשת חלה הגם שהיא מצוה א׳ יש בה שני ענינים, [א] להפקיע איסור טבל מן העסה שאחר שהפריש החלה העסה מותרת באכילה אף שיחזיק בעל העסה את החלה לעצמו ולא יתנם לכהן אין כאן רק גזל השבט והעסה הותרה באכילה, והענין השני שמצוה שיתן החלה לכהן, ושני הענינים האלה חלוקים זה מזה שלפטור את העסה אין לו שעור כלל מן התורה וכתרומה שחטה אחת פוטרת כל הכרי וכמ״ש למעלה (סי׳ כ״ו) מה תרומת גורן אחד לאלף אף חלה, אמנם כדי לקיים מצות נתינה לכהן זה י״ל שעור דכיון דכתיב תתנו צריך שיהא בו כדי נתינה, וכשהפריש רק חטה אחת קיים מצות תרומה ולא קיים מצות נתינה והוא מעוות לא יוכל לתקן כי כבר יצא העסה מתורת טבל. וא״א עוד להוסיף על התרומה, וכן כתב הריטב״א (סוף פ׳ האיש מקדש) לענין תרומה דאף שחטה אחת פוטרת כל הכרי מ״מ אין מקיים בזה מצות נתינה לכהן עד שיוסיף עליו כדי שעור נתינה, ועי׳ בספר המצות להרמב״ם בשרש השנים עשר פליגי בזה הרמב״ם והרמב״ן אם מצות הפרשה ומצות נתינה לכהן נחשבים לשתי מצות או למצוה אחת, אולם בענין זה לקיים מצות נתינה לכהן יש דאורייתא ודרבנן שמדאו׳ אם נתן אחד מכ״ד או א׳ ממ״ח בעשרון קיים מצות נתינה אפי׳ אם הוא עסה של ששים עשרון, דהא כבר יש בשעור זה כדי נתינה, אבל חכמים תקנו שיתן א׳ מכ״ד או א׳ ממ״ח לפי גודל העסה, ואם העסה גדולה כ״ד עשרונות צריך ליתן עשרון שלם, והגאון הנז׳ האריך בזה מאד וברר דבר זה מכל צדדיו, ולפ״ז אין סתירה בין מ״ש בספרי בסי׳ כ״ו שמ״ש כתרומת גרן כן תרימו אותה היינו שדינה כתרומה שנותן א׳ מאלף ופה אמר תתנו לה׳ שיהא בו כדי נתינה ומשמע שהוא ג״כ דאו׳, כי בכאן מיירי לענין לקיים מצות נתינה לכהן, ובזה יתכוננו הכתובים יחדו ראשית עריסותיכם תרימו תרומה שאינו מדבר בנתינת כהן רק מהרמת התרומה להוציא העסה מידי טבל עז״א כתרומת גרן כן תרימו אותה דהיינו א׳ לאלף כתרומה שחטה אחת פוטרת כל הכרי, והוסיף לאמר מראשית עריסותיכם תתנו לה׳ תרומה ר״ל שהגם שלענין שיקרא הרמה ושיחול עליו שם תרומה לפטור את העסה די בכ״ש [וז״ש בספרי אבל לא שמענו שעור חלה ר״ל לענין זה אין שעור] בכ״ז מראשית עריסותיכם תתנו לה׳ תרומה מצוה שתתנו [שנתינה י״ל שעור] שיהא בה כדי מתנה לכהן, ובהכי יש לפרש ג״כ מ״ש תחלה ראשית ואח״כ מראשית כי יצויר גם להפך שרצה לעשות כל העסה חלה חוץ מדבר מועט שאז חל על הכל שם חלה ובכ״ז א״צ ליתן לכהן רק השעור הראוי מאותה עסה והיותר ימכר לכהן, ולכן אמר תחלה ראשית עריסותיכם תרימו שמציין שמרים כל העסה אם רק השירים נכרים, ובכ״ז א״צ לתת הכל לכהן רק מראשית תתנו ולא כל ראשית. והנה גי׳ הספרים לפי שהאיש עינו יפה, הגיה בז״א עפ״י הילקוט א״ר יהודה מ״מ אמרו חלה של בעה״ב א׳ מכ״ד ושל בעה״ב א׳ ממ״ח לפי שהאיש עינו יפה וכו׳, והגר״א גריס ושל נחתום א׳ ממ״ח לפי שבעה״ב עיסתו מעוטה ואין בה כדי מתנה לכהן נחתום עיסתו מרובה ויש בה כדי מתנה לכהן, רי״א לא מפני זה אלא בעה״ב עינו יפה בעיסתו ונחתום עינו רעה בעיסתו וכשיפחות לא פחות ממ״ח מכאן אמרו בעה״ב שעושה משתה וכו׳ והיא גי׳ נכונה עפ״י הירושלמי (פ״ג דחלה מ״ז) ועי׳ בשו״ת נוב״י הנ״ל מ״ש בזה:
לדורותיכם – כבר בארתי בפ׳ אמור (סי׳ ס״ו) מטעם הרשב״ם בב״ב (דף ק״כ) שכל מצות הסתומות בתורה ידעינן שנוהג לדורות, ושם בארתי טעם לכ״מ שכתבה תורה לדורותיכם ופה מפרשי שמלמד שאין לו הפסק בזמן בשנת השמטה ומובא בבכורות (דף י״ב) וכן למד במנחות (דף פ״ד) מטעם זה שעומר בא בשביעית:
מראשית עריסותיכם: במקצת העריסות אין צריך להפריש חלה שלימה שהוא אחד מכ״ד, אלא ״תתנו״ – איזו נתינה חשובה. וניתן הדבר לחכמים, וקצבו דחלת נחתום אינה אלא אחד ממ״ח, שהוא פחות משיעור החלה הראויה לאפות בפני עצמה. וכן בעיסה שנטמאה סגי בפחות, אך כדי ׳נתינה׳ שהוא בכזית.
מראשית עריסותיכם – תניא, מניין שהתרומה חייבת בחלה, שנאמר מראשית עריסותיכם מאותה שכתוב בה ראשית תרימו חלה.⁠1 (ירושלמי חלה פ״א ה״ה)
מראשית עריסותיכם – תניא, האומר כל עיסתי חלה לא אמר כלום עד שישייר מקצת, שנאמר מראשית ולא כל ראשית2. (ירושלמי חלה פ״א ה״ו)
תתנו לה׳ – תניא, המקדש בתרומה מקודשת, ואע״פ דכתיב בה תתנו לה׳ לא כתיב בה קודש.⁠3 (קדושין נ״ג.)
תתנו לה׳ תרומה – מלמד שצריך שיהא בה כדי שיעור מתנה, מכאן אמרו, שיעור חלה של בעה״ב אחד מכ״ד ושל נחתום אחד ממ״ח,⁠4 [וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק אחד ממ״ח], מאי טעמא, לפי שהאיש עינו יפה והאשה עינה רעה5 (ספרי).
1. עיין מש״כ בפסוק הקודם בדרשה חלה תרימו תרומה.
2. כבר ידוע טעם דרשות כאלו בכל הש״ס דמ״ם מורה על מקצת או פרט מאותו הדבר, וכמו בריש פ׳ ויקרא מן הבהמה ולא כל הבהמה, והרבה כהנה. והר״ש והרע״ב פ״א מ״ט דחלה כתבו בטעם דין זה משום דכתיב ראשית שיהיו שיניה ניכרים, ואם אין שיריים אין ראשית, ואחריהם נמשכו הרבה מפרשים ופוסקים, ולא ידעתי מה סאני להו דרשת הירושלמי אשר היא דרשה מקובלת כמה וכמה פעמים גם בבבלי, כמש״כ, ובפרט כי לפי המתבאר בסוגיא דחולין קל״ו ב׳ לא קיימא הך דרשה שיהיו שיריה ניכרין, ולכן מבואר שם דבראשית הגז אע״פ דכתיב גביה ראשית בכ״ז אם אמר כל גזיותי ראשית הגז דבריו קיימין, וצ״ע.
ובזה קשה על הרדב״ז בפי׳ הרמב״ם פ״י ה״ח מביכורים במה שפסק הרמב״ם באומר כל גזיותי ראשית הגז דבריו קיימין, והקשה הרדב״ז, דהא כתיב גביה ראשית ובעינן שיהיו שיריה נכרין כמו גבי חלה ותרומה, עכ״ל. וניכרים הדברים שנגרר אחר פי׳ הר״ש שהבאנו דבחלה הטעם דבעינן שיהיו שיריה ניכרין, אבל לפי שהבאנו הדרשה מירושלמי כאן דבחלה היינו טעמא משום דכתיב מראשית ודרשינן ולא כל ראשית, א״כ ממילא בראשית הגז דלא כתיב מראשית [רק ראשית], לכן בעושה כל גזותיו ראשית הגז דבריו קיימין ולא קיי״ל הדרשה שיריה ניכרין, וע״ע בתוס׳ חולין שם, ודו״ק.
3. ומסיק בגמרא דבעינן שיכתוב קודש לה׳ כמו במעשר שני (ס״פ בחקתי) וכל מעשר הארץ קודש לה׳, ולכן אסור לקדש בו את האשה, אבל היכי דכתיב לה׳ לחוד כמו הכא או קודש לחוד כמו בשביעית (פ׳ בהר) קודש תהיה לכם, מקודשת, משום דמשמע דאע״פ שקודש היא בכ״ז מסורה היא לכם, וע״ע בסוגיא.
4. דבעה״ב שאופה לעצמו עיסתו מועטה ובשיעור פחות מאחד מכ״ד אין שיעור נתינה, אבל העושה למכור בשוק עיסתו מרובה, לכן גם באחד ממ״ח יש כדי נתינה.
5. הוספנו התיבות שבמוסגר, יען כי מסוף הדברים לפי שהאיש וכו׳ נראים כי חסרים המה, וגם כן הוא הלשון במשנה ז׳ פ״ב דחלה. והמפרשים שם כתבו באור הענין דאשמעינן דגם האשה שעושה למכור בשוק אע״פ שעיסתה קטנה ג״כ שיעורה אחד ממ״ח [שדרך האשה ללוש עיסה קטנה], וכתבו הטעם משום דלא פלוג רבנן בפת העשוי למכור. והנה טעם זה חסר באור, דלמה לא פלוג, אחרי דבעיסה קטנה אין שיעור נתינה באחד ממ״ח ואנן שיעור נתינה בעינן, אבל לפי המפורש כאן בספרי מבואר היטב טעם הדבר כדמפרש שהאשה עינה רעה, ולכן תפריש אחד ממ״ח, אע״פ שאין בה כדי נתינה, והוא משום דנוח ליה להכהן לקבל פחות בעין יפה מאשר לקבל הרבה בצרות עין, וכמש״כ אל תלחם לחם רע עין (משלי כ״ג ו׳). וע״ע לקמן ס״פ קרח בפסוק ונתתם ממנו וגו׳ (י״ח כ״ח).
ודע כי בענין זה אם השיעור המפורש כאן הוא מדאורייתא או מדרבנן אין הדבר ברור ומוחלט, יען כי מצינו בענין זה דרשות סותרות, דכאן דריש מפורש מלשון תתנו עד שיהיה בה כדי נתינה, ולעיל בפסוק הקודם דריש כתרומת גורן, מה תרומה אחת מאלף אף חלה אחת מאלף, הרי דאין שיעור לחלה כמו לתרומה דקי״ל חטה אחת פוטרת כל הכרי, וכבר עמד על זה הרא״מ בפי׳ לרש״י, וכתב דעיקר כדרשה הקודמת, ודרשה שלפנינו הוי אסמכתא, יעוי״ש.
אבל בשו״ת נב״י תנינא חלק יו״ד סי׳ ר״א חלק עליו וכתב דגם השיעור נתינת חלה המבואר כאן הוא מדאורייתא, ושתי מצות הן בהפרשת חלה, האחת היא התרת העיסה באכילה ולתכלית זה די בכל שהוא, והמצוה השנית היא הנתינה לכהן, ולתכלית זה צריך כדי נתינה, יעוי״ש, וכתב שלא הקדימו אדם בחדוש זה.
והנה מה שכתב שלא קדמו אדם בזה – אין הדבר כן, שכבר עמד על זה הרמב״ן בסה״מ שורש י״ב, אבל מה שכתב דהשיעור כדי נתינה הוא מדאורייתא לא נראה לי, הן עיקר הכריחו ממה דכתיב בחלה הלשון נתינה, ולדעתי אין זה הכרח, שהרי גם בתרומה כתיב נתינה (פ׳ ראה) ראשית דגנך תתן לי, ודרשינן מפורש בירושלמי תרומות פ״ד סוף ה״ב ראשית אפי׳ כל שהוא, ור״ל אפי׳ כל שהוא נקרא ראשית. ויותר מזה הסברא מחייבת לפי דרשה זו דגם בחלה די בכל שהוא מדאורייתא, שכן גם בחלה כתיב ראשית עריסותיכם, וגם בכלל שוו דיני חלה לתרומה כמש״כ בפסוק הקודם, ובתרומה ודאי אין שיעור נתינה מדאורייתא, כמבואר.
ועיין בילקוט מביא דרשה מספרי זוטא תתנו לה׳ תרומה יכול ליוצאי מצרים נאמר, מניין אף לדורות, ת״ל לדורותיכם, ועיין מש״כ בדרשה זו בפרשה הקודמת בפסוק ותשא כל העדה את קולם.
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקונימנחת יהודהטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(כב) וְכִ֣י תִשְׁגּ֔וּ וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כׇּל⁠־הַמִּצְוֺ֖ת הָאֵ֑לֶּה אֲשֶׁר⁠־דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶֽׁה׃
When you shall err, and not observe all these commandments, which Hashem has spoken to Moses,
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימהעודהכל
[פסקא קיא]
וכי תשגו ולא תעשו – עבודה זרה היתה בכלל כל המצוות שהצבור מביאים עליה פר והרי הכתוב מוציאה מכללה להחמיר עליה (ולדון בקבועה) שיהיה צבור מביאים עליה פר לעולה ושעיד לחטאת לכך נאמרה פרשה זו.
וכי תשגו ולא תעשו [את כל המצות האלה –] בעבודה זרה הכתוב מדבר. אתה אומר בעבודה זרה או אינו אלא (באחד מכל) [בכל] מצוות האמורות בתורה? תלמוד לומר: והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ייחד הכתוב מצוה (זו) [אחת] בפני עצמה ואיזו זו עבודה זרה. אתה אומר עבודה זרה או אינו אלא אחת מכל מצות האמורות בתורה? תלמוד לומר: וכי תשגו ולא תעשו [את כל המצות] באו כל המצות ללמד על מצוה אחת, מה העובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה [אף מצוה אחת שעובר עליה פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה. ואיזה זה עבודה זרה שפורק עול ומפר ברית] (אף העובר על מצוה אחת פורק עול ומפר ברית) ומגלה פנים בתורה שנאמר לעבור בריתו (דברים י״ז:ב׳), ואין ברית אלא תורה, שנאמר אלה דברי הברית.
רבי אומר נאמר כאן כל ונאמר להלן כל מה כל האמור להלן בעבודת גלולים הכתוב מדבר אף כל האמור כאן בעבודת גלולים הכתוב מדבר.
אשר דבר י״י אל משה – מנין אתה אומר שכל המודה בעבודה זרה כופר בעשרת הדברות? תלמוד לומר: אשר דבר י״י אל משה ולהלן הוא אומר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אחת דבר אלהים (תהלים ס״ב:י״ב) הלא כה דברי כאש נאם י״י (ירמיהו כ״ג:כ״ט). מנין אף במה שנצטוה משה שנאמר את כל אשר צוה י״י אליכם ביד משה. מנין אף במה שנצטוו (נביאים), [אבות]? תלמוד לומר: למן היום אשר צוה י״י. ומהיכן התחיל הקב״ה לצוות מאדם, שנאמר ויצו י״י אלהים על האדם. ומנין אף במה שנצטוו הנביאים שנאמר והלאה לדורותיכם. מגיד הכתוב שכל המודה בעבודה זרה כופר בעשרת הדברות ובמה שנצטווה משה ובמה שנצטוו האבות ובמה שנצטוו הנביאים, וכל הכופר בעבודה זרה מודה בכל התורה.
והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה – יחד הכתוב מצוה זו (אמורה) בפני עצמה ואיזו זו עבודה זרה.

Piska 111

"And if you err and do not do all of these mitzvoth": Idolatry was in the category of all the mitzvoth for (unwitting transgression of) which the congregation (i.e., beth-din) brings a bullock (viz. Vayikra 4:14), and Scripture here removed it from its category (for special mention), that the congregation bring a bullock for a burnt-offering and a he-goat for a sin-offering, for which reason this section was stated. "And if you err and do not do all of these mitzvoth": Scripture here speaks of idolatry. You say idolatry, but perhaps (it speaks of his transgressing) all of the mitzvoth of the Torah. It is, therefore, (to negate this) written (Ibid. 24) "And it shall be, if by the eyes of the congregation it were done in error" — Scripture hereby singles out one mitzvah. And which is that? (the injunction against) idolatry. You say it is idolatry, but perhaps it is (any) one of all the mitzvoth stated in the Torah. It is, therefore, written "And if you err and do not do all of these mitzvoth": This comes to define "the one mitzvah.⁠" Just as one who transgresses all of the mitzvoth divests himself of the Yoke, and breaks the covenant, and perverts the Torah, so, he who transgresses one mitzvah does the same, as it is written (Devarim 17:2-3) "to destroy His covenant (— turning to the worship of other gods.⁠") And "the covenant" is nothing other than Torah, as it is written (Ibid. 28:69) "These are the words of the covenant, etc.⁠" Rebbi says "all" is written here (Bemidbar 15:22), and "all" is written elsewhere, (Devarim 5:8) "all likenesses.⁠" Just as "all" there speaks of idolatry, so, "all" here. (Bemidbar, Ibid.) "which the Lord spoke to Moses": Whence is it derived that one who acknowledges idolatry denies the ten commandments? It is written (here, in respect to idolatry) "which the Lord spoke to Moses,⁠" and there, (in respect to the ten commandments, Shemot 20:1) "And G-d spoke all these words, saying.⁠" (Psalms 62:12) "One thing has G-d spoken; (two things ['I am the Lord your G-d, etc.' and 'There shall not be unto you other gods, etc.'] have I heard.⁠") (Jeremiah 23:29) "Is My word not like fire, says the Lord (and like a hammer shattering rock?⁠") Whence do I derive (the same, i.e., that one who acknowledges idolatry denies [not only what we heard from G-d,]) but also what Moses was commanded (and relayed to us)? From (Ibid. 23) "All that the Lord commanded you by the hand of Moses.⁠" And whence do I derive (the same for) what was commanded to the forefathers? From (Ibid.) "from the day that the Lord commanded.⁠" And from when did the Lord begin to command? From Adam, viz. (Bereshit 2:15) "And the Lord G-d commanded the man, etc.⁠" And whence do I derive (the same for) what was commanded to the prophets? From (Ibid.) "and onwards throughout your generations.⁠" We are hereby apprised that one who acknowledges idolatry denies the ten commandments, and what was commanded to Moses, and what was commanded to the forefathers, and what was commanded to the prophets. And one who denies idolatry acknowledges the entire Torah.
תשגו – וכי תשגו לומר אם שגגתם באחת מכל המצות סופכם להזיד בהם אם שגגתם בכל המצות סופכם להזיד בהם אם הזדתם בכל המצות סופכם לשגות בע״ז וכי תשגו בע״ז סופכם להזיד בה. תשגו ולא תעשו יכול שהוא מדבר בכל המצות אמרת אם מעיני העדה נעשתה בשגגה באחת מכל המצות דבר ולא דבר בכל המצות אי אפשר לומר בכל המצות שכבר נאמר באחת ואי אפשר לומר באחת שכבר נאמר בכל המצות הא מה מצוה שכל המצות תלויין בה זו עבודה זרה שנאמ׳ השמר לך פן תשכח את ברית ה׳ וגו׳ (דברים ד׳:ט׳).
וַאֲרֵי תִשְׁתְּלוּן וְלָא תַעְבְּדוּן יָת כָּל פִּקּוֹדַיָּא הָאִלֵּין דְּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה.
And should you be in ignorance, and not do all these commandments of which the Lord has spoken with Moshe,
וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה
וַאֲרֵי תִשְׁתְּלוֹן וְלָא תַּעְבְּדוּן יָת כָּל פִּקוֹדַיָּא הָאִלֵּין דְּמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה
תִשְׁגּוּ – פועל הנגזר מהשם שָׁלוּ
שָׁלוּ בהוראת שְׁגָגָה נמצא כבר בארמית המקראית: ״וְכָל שָׁלוּ וּשְׁחִיתָה לָא הִשְׁתְּכַחַת עֲלוֹהִי״ (דניאל ו ה, וכל שגגה והשחתה לא נמצאה עליו).⁠1 ואולם בת״א משמשות שתי צורות: שָׁלוּתָא וגם שָׁלוּ וקשה לעמוד על ההבדל ביניהן.⁠2 השווה: ״כִּי שְׁגָגָה הִוא״ (במדבר טו כה) ״אֲרֵי שָׁלוּתָא הִיא״, ״כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה״ (פס׳ כו) ״אֲרֵי לְכָל עַמָּא בְּשָׁלוּתָא״. אבל ״לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה״ (פס׳ כט) ״לִדְיַעֲבֵיד בְּשָׁלוּ״, ״אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא״ (בראשית מג יב) ״דִּלְמָא שָׁלוּ הֲוָת״, וכן ״כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה״ (ויקרא ד ב) ״אֲרֵי יְחוּב בְּשָׁלוּ״.
מן השם שָׁלוּ נגזרים גם פעלים כגון בפסוקנו, ״וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ״ – ״וַאֲרֵי תִשְׁתְּלוֹן״, ״עַל הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת״ (פס׳ כח) ״עַל אֱנָשׁ דְּאִשְׁתְּלִי״. לביאור השם שָׁלוּ עיין בהרחבה בפס׳ ״כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה״ (ויקרא ד ב).
1. השוה גם: ״וַיָּשָׁב אַבְנֵר חֶבְרוֹן וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי״ (שמואל ב ג כז), וברש״י שם: ״בשלי – בשגגה, שלא הבין אבנר שבלבו להרגו. וסרס המקרא ויטהו יואב בשלי אל תוך השער לדבר אתו״.
2. ״אבני ציון״ הציע לחלק בין שגגה ידועה המתורגמת שָׁלוּתָא, לעומת שגגה סתמית המתורגמת ״שָׁלוּ״, ראה להלן פס׳ כז.
וארום תשאלוןא ולא תעבדון ית כל מצוותהב האליין די מלל {י״י}⁠ג עם משה.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״תשאלון״) גם נוסח חילופי: ״תשלון״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תשאלון״) גם נוסח חילופי: ״תשתלון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מצוותה״) גם נוסח חילופי: ״פיקדייה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מלל {י״י}״) גם נוסח חילופי: ״פקד מימרה י״י״.
וארום תשתלון ולא תעבדון חדא מכל פיקודיא האילין דמליל י״י עם משה.
And should you have erred, and not performed some one of all these commandments which the Lord hath spoken with Mosheh;
וכי תשגו ולא תעשו1בהעלם דבר של ע״ז הכתוב מדבר, שאין חייבים להביא פר ושעיר עד שיורו בית דין להתיר בענין ע״ז, ויעשו הקהל על פיהם, ומנין שבהוראת בית דין הכתוב מדבר, נאמר אם מעיני העדה (פסוק כ״ד), ונאמר להלן מעיני (העדה) [הקהל] (ויקרא ד׳:י״ג), מה להלן בהעלם דבר הכתוב מדבר, שכן נאמר ונעלם דבר מעיני הקהל (ויקרא ד׳:י״ג) אף כאן בהעלם דבר הכתוב מדבר, 2ומנין שבע״ז הכתוב מדבר, שכן נאמר בסוף הפרשה והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו׳ (פסוק ל׳).
את כל המצות האלה – מלמד ששקולה ע״ז כנגד כל התורה, וכל המודה בע״ז כופר בתורה, בכל התורה כולה, שלא תאמר מקצתה, ומנין אף על הצוויים נאמר את כל אשר צוה ה׳ אליכם. ומנין שמיום שניתנה התורה עד סוף כל התורה, שנאמר מן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדורותיכם. הא למדת שכל המודה בע״ז ככופר בכל התורה כולה.
1. בהעלם דבר של ע״ז הכתוב מדבר. עיין ילקוט שלח רמז תשמ״ח בשם ספרי זוטא במאמר והיה אם מעיני העדה.
2. ומנין שבע״ז הכתוב מדבר. עיין ספרי שלח פיסקא ק״י, ורש״י על התורה פסוק כ״ב וכ״ג.
(כב-כג) וְכִי תִשְׁגּוּ וְגוֹ׳ – (כָּתוּב בְּרֶמֶז קצ״ה).
וְכִי תִשְׁגּוּ – עֲבוֹדַת אֱלִילִים הָיְתָה בִּכְלַל כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁהַצִּבּוּר מְבִיאִים עָלֶיהָ פַּר, וַהֲרֵי הַכָּתוּב מוֹצִיאָה מִכְּלָלָהּ לְהַחֲמִיר עָלֶיהָ וְלִדּוֹן בִּקְבוּעָה, שֶׁיְּהֵא צִבּוּר מְבִיאִים עָלָיו פַּר וְשָׂעִיר, פַּר לְעוֹלָה וְשָׂעִיר לְחַטָּאת, לְכָךְ נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ. רַבִּי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״כָּל״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״כָּל״, מַה כָּל הָאָמוּר לְהַלָּן בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים, אַף כָּל הָאָמוּר כָּאן בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים. אֲשֶׁר (צִוָּה ה׳ אֱלֹהֵיכֶם) [דִּבֶּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה], מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁכָּל הַמּוֹדֶה בֶּאֱלִילִים כּוֹפֵר בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (שמות כ׳:א׳) ״וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״ (תהלים ס״ב:י״ב) ״אַחַת דִּבֵּר אֱלֹהִים״ וְגוֹ׳, (ירמיהו כ״ג:כ״ט) ״הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ״ וְגוֹ׳ מִנַּיִן אַף בַּמֶּה שֶׁנִּצְטַוָּה מֹשֶׁה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה״, מִנַּיִן אַף בַּמֶּה שֶׁנִּצְטַוּוּ נְבִיאִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה׳⁠ ⁠⁠״, וּמִנַּיִן אַף בַּמֶּה שֶׁנִּצְטַוּוּ אָבוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם״, וּמֵהֵיכָן הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְצַוּוֹת, [מֵאָדָם], שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְצַו ה׳ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם״. מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכָּל הַמּוֹדֶה בֶּאֱלִילִים, כּוֹפֵר בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וּבַמֶּה שֶׁנִּצְטַוָּה מֹשֶׁה, וּבַמֶּה שֶׁנִּצְטַוּוּ נְבִיאִים, וּבַמֶּה שֶׁנִּצְטַוּוּ אָבוֹת, וְכָל הַכּוֹפֵר בֶּאֱלִילִים, מוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.
תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר צַוָּאָה אֵינוֹ אֶלָּא זֵרוּז, מִיָּד, וּלְדוֹרוֹת. זֵרוּז, דִּכְתִיב (דברים ג׳:כ״ח) ״וְצָו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ״. מִיָּד וּלְדוֹרוֹת, דִּכְתִיב ״מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם״.
תִשְׁגּוּ וְכִי תִשְׁגּוּ – לוֹמַר, אִם שְׁגַגְתֶּם בְּאַחַת מִכָּל הַמִּצְווֹת סוֹפְכֶם לְהָזִיד בָּהּ, אִם שְׁגַגְתֶּם בְּכָל הַמִּצְווֹת סוֹפְכֶם לְהָזִיד בָּהֶם, אִם הֲזַדְתֶּם בְּכָל הַמִּצְווֹת סוֹפְכֶם לִשְׁגּוֹת בֶּאֱלִילִים, וְכִי תִשְׁגּוּ בָּאֱלִילִים סוֹפְכֶם לְהָזִיד בָּהּ. תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ יָכוֹל שֶׁהוּא מְדַבֵּר בְּכָל הַמִּצְווֹת, אָמַרְתָּ אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה, בְּאַחַת מִכָּל הַמִּצְווֹת דִּבֵּר, וְלֹא דִּבֵּר בְּכָל הַמִּצְווֹת, אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּכָל הַמִּצְווֹת שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר בְּאַחַת. וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּאַחַת שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״כָּל הַמִּצְוֹת״, וְהָא מַה מִּצְוָה שֶׁכָּל הַמִּצְווֹת תְּלוּיִּין בָּהּ זוֹ עֲבוֹדַת אֱלִילִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח׳:י״א) ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה׳⁠ ⁠⁠״ וְגוֹ׳.
צִוָּה ה׳ בְּיַד מֹשֶׁה – אֵיזוֹהִי מִצְוָה שֶׁנִּצְטַוּוּ עָלֶיהָ אָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים וּבָא מֹשֶׁה וַאֲמָרוֹ, זוֹ מִילָה, אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה, סוֹפְכֶם לִשְׁלֹחַ יָד בְּמֹשֶׁה. מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה׳, סוֹפְכֶם לִשְׁלֹחַ יָד בִּנְבִיאִים. וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם, סוֹפְכֶם לִשְׁלֹחַ יָד בְּבֵית הַבְּחִירָה.
וַאִדַ׳א סַהַיְתֻם וַלַם תַּעמַלֻוא גַמִיעִ הַדִ׳הִ אלּוַצַאִיא אַלַּתִי אַמַרַ אַללָּהֻ בִּהַא מֻושִׁה
ואם לא הייתם מרוכזים בדעתכם ולא-עשיתם את כל המצות הללו, אשר צוה ה׳ בהן את משה.
וכי תשגו ולא תעשו – עבודה זרה היתה בכלל כל המצות שהציבור מביאין עליה פר, והרי הכתוב מוציאה כאן מכללה, לידון בפר לעולה ושעיר לחטאת.
וכי תשגו וגו׳ – בעבודה זרה הכתוב מדבר, או אינו אלא באחת מכל המצות? תלמוד לומר: את כל המצות האלה – מצוה אחת שהיא ככל המצות. מה העובר על כל המצות כולן פורק עול ומיפר ברית ומגלה פנים, אף מצוה זו פורק בה עול ומפר ברית ומגלה פנים, ואיזו זו? זו עבודה זרה.
אשר דבר י״י אל משה – אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, אחת דבר אלהים, שתים זו שמענוא (תהלים ס״ב:י״ב).
א. עיינו בהערה לרש״י שמות כ׳:ז׳.
וכי תשגו ולא תעשו AND IF YOU HAVE ERRED, AND NOT DONE [ALL THESE COMMANDMENTS WHICH HASHEM HAS SPOKEN UNTO MOSHE] – Idolatry (which is the transgression referred to here; cf. Rashi on next passage) is naturally comprehended under the general term "all the commandments" (see Vayikra 4:13) for which the whole community brings a bullock as a sin-offering if it infringes one of them, but, you see, Scripture here excepts it (the sin of idolatry) from the general law about them, to bring it under the law of a bullock as a burnt-offering, and a he-goat for a sin-offering (while the rule in Vayikra 4:13 is a bullock for sin-offering, and no he-goat is prescribed) (Sifre Bemidbar 15).
וכי תשגו וגו' AND IF YOU HAVE ERRED etc. – Scripture is speaking of the sin of idolatry. Or perhaps not, but of the transgression of any of all the commandments? It, however, states, "[And if you have erred, and not done] all these commandments" which implies "one command that is the same as (the equivalent of) all the commands". What is the case of one who transgresses all the commandments? He throws off the yoke of the Law, breaks the covenant and bids defiance to the Torah (more lit., exposes his face, acts bare-facedly). So, too, must this single commandment referred to here be of such a nature that by transgressing it one throws off the yoke, breaks the covenant and bids defiance to the Torah. And which is this? It is idolatry (Sifre Bemidbar 15).
אשר דבר ה' אל משה WHICH HASHEM HAS SPOKEN UNTO MOSHE – [This refers to the two commandments prohibiting idolatry:] "I am Hashem, your God", and "You shall have no other gods, etc.⁠", which we heard from the mouth of the Almighty (and which God also commanded us by Moshe (v. 23) in many other passages where idolatry is forbidden), as it is written: "Once did God speak these commandments to us but we heard them twice" (Tehillim 62:12) (cf. Sifre Bemidbar 15; Horayot 8a).
פס׳: וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה – בעבודה זרה הכתוב מדבר אתה אומר בע״ז הכתוב מדבר או אינו אלא באחת מכל המצות שבתורה ת״ל והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ייחד. 1הכתוב מצוה זו אמורה בפני עצמה. 2ואי זו זו ע״ז.
ד״א: וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה – באו כל המצות ללמד על מצוה אחת. מה העובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה אף כל העובד ע״ז פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה שנאמר (דברים י״ז:ב׳) לעבור בריתו ואין ברית אלא תורה שנאמר (שם כח) אלה דברי הברית וגו׳ 3אשר (צוה) ה׳ את משה מלמד שכל המודה בע״ז כופר בעשרת הדברות שנאמר למשה שנאמר (שמות כ׳:א׳) וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר:
1. ייחד הכתוב מצוה אחת בפני עצמו. כן הגיה הגר״א:
2. ואיזה זה ע״ז. עיין (הוריות ט) אשר דבר ה׳ אל משה כצ״ל ויליף כמו ג״ש אשר דבר וכתיב התם את כל הדברים האלה לאמר:
3. את כל אשר צוה ה׳ אליכם ביד משה וכו׳ כצ״ל:
וכי תשגו – בעובד עבודה זרה בשוגג פירש⁠{ו} חכמים (בבלי הוריות ח׳.). ופרשת העלם דבר שבויקרא (ויקרא ד׳:י״ג-כ״א) בשאר מצות של כרת.
וכי תשגו IF YOU INADVERTENTLY [FAIL TO OBSERVE ONE OF THE COMMANDMENTS]: The rabbis explained that this verse applies to a person who worshipped idolatrously by accident. [They interpreted] the portion in Leviticus (4:13–21) concerning [an accidental sin in] a matter that “escapes notice” as a reference to [infractions of] all other commandments [for which the penalty is] karet (“cutting off”).⁠1
1. A number of classical rabbinic sources say that the verses in Lev. 4 refer to an accidental infraction, that, had it been done on purpose, would have incurred the penalty of karet. See for example Mishnah Hor. 2:3. In BT Shab. 68b-69a, Rabbi Joshua ben Levi explains that the principle is derived from a comparison of our verse in Numbers, a verse which he sees as referring to idolatry, with the verses in Leviticus 4:13f.
Like Rashbam, see Rashi who attempts to justify the rabbinic claim that our verses refer to an inadvertent infraction of the laws of idolatry. Rashi finds proof for that claim here in vs. 22. Rashbam, in the continuation of his commentary to this chapter, finds his proof for the same claim in vss. 23 and 30. See below.
וכי תשגו – פרשה זו בעבודה זרה, וצריך פר לעולה ושעיר לחטאת. וביחיד – שעירה ולא כשבה. ובשאר מצות, בויקרא: ציבור – פרא לחטאת (ויקרא ד׳:י״ג-י״ד), וכן כהן משיח כציבור (ויקרא ד׳:ג׳), ונשיא – שעיר (ויקרא ד׳:כ״ב-כ״ג), ויחיד – כשבה או שעירה (ויקרא ד׳:כ״ז:כ״ח).
ומהכא ילפינן התם דאינו חייב חטאת אלא בעבירה שחייבין על זדונה כרת, כדמקרי ליה ר׳ יהושע בן לוי לבריה (בבלי שבת ס״ח:): והנפש אשר תעשה ביד רמה (במדבר ט״ו:ל׳) – מקיש כל התורה כולה לעבודה זרה, מה עבודה זרה שחייבין על זדונה כרת {ועל שגגתה חטאת}, אף כל וגו׳ (בבלי שבת ס״ט.).
והתם חלק בין משיח, ונשיא, ויחיד. אבל הכא כתיב: ואם נפש אחת (במדבר ט״ו:כ״ז) – אחד משיח ואחד הדיוט ונשיא במשמע (בבלי הוריות ז׳:), דכיון שנכשל בעבודה זרה, אפילו מלך ישראל הרי הוא כהדיוט גמור על שלא נזהר בה, ודינו כהדיוט.
א. בכ״י מינכן 52: לפר.
וכי תשגו – WHEN YOU SHALL ERR – This section is about idolatry, and [when the community transgresses] requires a bull for a burnt offering and a goat for a sin offering, and for an individual [who transgressed] – a female goat and not a female sheep. And regarding [accidental violation of] the rest of the commandments [as mentioned] in Vayikra: for the community – a bull for a sin offering (Vayikra 4:13-14), and so too an anointed priest [brings a bull] like the community (Vayikra 4:3), and a ruler – a goat (Vayikra 4:22-23), and an individual – a female sheep or goat (Vayikra 4:27-28).
And from here [we can] apply our learning to other cases, that one is only obligated in a sin offering for a transgression whose willful violation is obligated in excision (כרת), as R. Yehoshua son of Levi taught his son (Bavli Shabbat 68b:7): “and the person who acts with a high hand” (Bemidbar 15:30) – the entire Torah is compared to idolatry, just as idolatry whose willful violation obligates excision {and for its error a sin offering}, so too all etc. (Bavli Shabbat 69a:1).
And there [in Vayikra] it distinguished between the anointed [priest], the ruler, and the individual. But here is written: “And if one person” (Bemidbar 15:27) – implying that the laws is the same for an anointed one, an ordinary individual, and a ruler (Bavli Horayot 7b:21), for once they stumbled in idolatry, even a king of Israel is like a completely ordinary individual since he was not careful about it, and his penalty is like that of an ordinary person.
וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה – הפרשה הזו סתומה במשמעה, ויטעו בה בעלי הפשט לומר שהוא קרבן על מי שלא עשה מה שצווה לעשות והוא שוגג. ודבריהם דברי רוח, שאם כן, יהיה חיוב קרבן בכל מצות עשה שבתורה כשלא קיים את כולן ושגג באחד מהן, ויהיה חיוב כרת בכל מי שאינו מקיים את כולן כשיעבור על אחד מהן במזיד, כי הכתוב אומר: את כל אשר צוה י״י אליכם (במדבר ט״ו:כ״ג). ועוד, שאמר כאן: והיה אם מעיני העדה נעשתה בשגגהא (במדבר ט״ו:כ״ד) – כי שגגתם במעשה שעשו, לא שישבו ולא עשו. וכן: אשר תעשה ביד רמה (במדבר ט״ו:ל׳). אבל טעמו: שתשגו ולא תעשו מה שצוה השם, אבל תעשו הפכו. או יאמר שתשגו ולא תעשו מצותו במה שהזהיר אתכם שלא לעשות, כי המניעות בלא תעשה יקראו מצות, כמו שאמר: כי תחטא בשגגה מכל מצות י״י אשר לא תעשינה (ויקרא ד׳:ב׳).
והנה חיוב הקרבן הזה בשגגת העדה משונה מן הקרבן האמור בפרשת ויקרא, כי שם חייב להביא פר לחטאת וכאן פר לעולה ושעיר לחטאת, על כן הוצרכו רבותינו לומר (בבלי הוריות ח׳.-:) שזה הקרבן על שגגת העדה בעבודה זרה. ולשון הכתוב, שלא נוציא אותו מפשוטו ומשמעו, יאמר: וכי תשגו מכל המצות ותעברו על כל מה שצוה השם לכם ביד משה – שלא תעשו דבר מכל מה שצוה אתכם, תקריבו הקרבן הזה. ולכך לא הזכיר בכאן כאשר יאמר בקרבנות החטא: אחת מכל מצות י״י (ויקרא ד׳:י״ג,כ״ב, ויקרא ה׳:י״ז), והנה זה כפי משמעו הוא קרבןב המשומד לכל התורה בשוגג, כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל. ויהיה כל זה בשוגג, כגון שיהיה ביחיד בתינוק שנשבה לבין הגוים ובקהל, כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם. או שיאמרו, כמוזכר בסיפרי (ספרי במדבר ט״ו:מ״א): מפני מה אמר המקום, לא שנעשה ונטול שכר? גלא עושין ולא נוטלין. כענין שהיו ישראל אומרים ושואלין את יחזקאל שנאמר: ויבואוד אלי אנשים מזקני ישראל וישבו לפני (יחזקאל י״ד:א׳). אמרו לו רבינו יחזקאל הרי עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו וכו׳. או שישכחו את התורה, וכבר אירע לנו כן בעונותינו כי בימי מלכי ישראל הרשעים כגון ירבעם שכחו רוב העם התורה והמצות לגמרי, וכאשר בא בספר עזרא באנשי בית שני. וזהו שמוש לשון הכתוב שהשגגה הזאת הנזכרת כאן היא בתורה ובמצות בכללן, ועל כן ייחדו להם רבותינו מצוה אחת שבשגגתה יצא מכלל ישראל ומכל המצווה בהם והיא עבודה זרה. ויהיה שיעור הכתוב: וכי תשגו ללכת אחרי אלהים אחרים ולא תעשו דבר מכל מצות השם. כי המודה באלוה זולתו כבר הוא בטל אצלו כל מה שצוה השם הנכבד, בין במצות עשה בין במצות לא תעשה, שאם יש אלוה זולתו יראתו ומצותו וכל החיוב בהם אינו כלום.
ובאה זאת הפרשה להשלים בתורת הכהנים דין שגגת עבודה זרה, כי הספר הזה ישלים דיני הקרבנות כאשר פרשתי (רמב״ן במדבר הקדמה). ונכנסה כאן בעבור שהם מרו דבר השם ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימהה (במדבר י״ד:ד׳) להיות שם במצרים כאשר היו בראשונה בלא תורה ובלא מצות, והנה באה הפרשה להודיעם כי אפילו בעבודה זרה יכפר על השוגגים, אבל העושים ביד רמה יכרית אותם. וכבר פרשתי הכרת הזה בסדר אחרי מות (רמב״ן ויקרא י״ח:כ״ט).
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״לשגגה״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״הקרבן״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון נוסף: ״אנו״.
ד. כן בכ״י פריס 222, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״ויבוא״. בכ״י פרמא 3255: ״ויבואו״. בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון: ״ויבאו״.
ה. כן בכ״י פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137: ״מצרים״.
AND WHEN YE SHALL ERR, AND NOT OBSERVE ALL THESE COMMANDMENTS. This section is obscure in meaning, and the commentators of the plain meaning of Scripture1 have mistakenly explained it as referring to an offering which must be brought by one who has unwittingly failed to observe what G-d has commanded him to do. But these words are words of wind!⁠2 For if so, there would be an obligation to bring an offering for any of the positive commandments of the Torah, if a person did not fulfill them all and unwittingly [neglected to do] any one of them, and there would [also] be the punishment of excision3 for anyone who does not fulfill them all, that is, who neglected knowingly to do [any] one of them, since Scripture states, even all that the Eternal hath commanded him unto you!4 Moreover, He stated here, And it shall be if it be 'done' in error by the congregation,⁠5 [clearly indicating] that the error consists of a [positive] act which they did, and not of sitting back and failing to act! Similarly, But the soul that 'doeth' ought with a high hand6 [which also indicates that the sin consisted of doing something which the Torah prohibited]. But the meaning [of the verse before us] is: "When ye shall err and not observe what G-d has commanded [you to do], but you do the opposite.⁠" Or it [may be that the verse] is stating that [if] "ye shall err and not observe His commandments, namely those things that He has commanded you not to do,⁠" since matters prohibited by a negative commandment are also called "commandments,⁠" just as He said, If any one shall sin through error against any of 'the commandments' of the Eternal concerning things which ought not to be done.⁠7 Now this offering [mentioned here] which the congregation has to bring when sinning in error is different from the offering mentioned in the section of Vayikra, for there He commanded [the congregation] to bring a bullock for a sin-offering,⁠8 and here He commanded them to bring a bullock for a burnt-offering and a he-goat for a sin-offering.⁠9 Therefore our Rabbis had to say that this offering [mentioned here] applies only to worshipping idols in error [and hence has a stricter form of atonement].
The language of the verses [here] without being taken out of its simple meaning and implication is [to be understood as if] He were saying: "And when ye shall err in all the commandments, and transgress all that G-d has commanded you by the hand of Moses,⁠10 inasmuch as you will not do anything of that which He has commanded you, then you shall bring this offering.⁠" Therefore He does not mention here, as He does with reference to those offerings [brought] for [committing a particular] sin, 'any of all the commandments' of the Eternal11 [since the reference here is to transgressing all the commandments, and not just one of them, as is explained further on]. Thus this section according to its plain meaning refers to [the duty of] one who is unwittingly an "apostate" with regard to the entire Torah, [to bring] an offering, such as one who goes and becomes assimilated amongst one of the nations, and behaves as they do and does not want to be part of Israel at all. This applies if it was all done in error, such as — in the case of an individual — a child who was taken into captivity among the nations [and grew up unaware of his Jewish origin], and in the case of the community, if they [mistakenly] thought that the time of the Torah had already passed, and that it was not given for all generations; or if they say — as is mentioned in the Sifre12 — "'Why did G-d give [the Torah]? Was it not so that we should observe it and be rewarded for it? We will not observe it, and will take no reward!' This is similar to that which the Israelites said and asked of Ezekiel, as it is stated, certain of the elders of Israel came to inquire of the Eternal and sat before me.⁠13 They said to him: 'Our master Ezekiel: A slave that was sold by his master, does he not go out of his control?'14 etc.⁠" Or [the section here may refer to a time] when people forget the Torah. This has already happened to us, because of our sins, for in the days of the wicked kings [of the kingdom] of Israel, such as Jeroboam, most of the people forgot the Torah and the commandments completely, as is mentioned [also] — in the Book of Ezra15 concerning the people of the Second Temple. This, then, is the purport of our verse, for the "error" mentioned here refers to the totality of the Torah and the commandments. Therefore our Rabbis singled out one commandment, through the unwitting violation of which a person goes out of the community of Israel and all that they have been commanded, namely worshipping idols. The explanation of the verse is thus: "And when ye shall err, to walk after other gods,⁠16 and not observe one [particular] thing [which is in itself a denial] of all the commandments of the Eternal;⁠" because one who acknowledges any divinity apart from Him, has already rendered meaningless all that the Glorious Name17 has commanded, whether positive commandments or negative commandments, since if there were to be a deity other than Him, then the [duty of] fearing Him and [keeping] His commandments and all the obligations they entail are of no consequence.
This section thus comes to complete the laws of the priests with the law of one who worships idols in error, for this book [of Numbers] completes the laws of the offerings, as I have explained.⁠18 It was put in here because the people [after hearing the false report of the spies] rebelled against the word of G-d, and said, Let us make a captain, and let us return into Egypt,⁠19 which means to remain in Egypt as they were originally, without Torah and without the commandments. The section thus comes to inform them that even in the case of idolatry, He forgives those who are in error, but those who do it in a high hand20 He will cut them off [from among their people]. I have already explained in Seder Acharei Moth21 the meaning of this excision.
1. A veiled reference to Ibn Ezra, who [in (27)] interprets the verse in this way. — But this is obviously not the accepted law. See Vol. III, pp. 11-13, with the respective notes.
2. Job 16:3.
3. Further, Verses 30-31.
4. (23).
5. (24).
6. Further, (30).
7. Leviticus 4:2.
8. Ibid., (14).
9. (24) here.
10. (23).
11. Leviticus 4:13.
12. Sifre, Shelach 115.
13. Ezekiel 20:1.
14. The implication is that the Babylonian exile constituted" a sale" to another "master,⁠" and therefore they were released from the authority of the Torah. The answer was given by Isaiah: Thus saith the Eternal: Where is the bill of your mother's divorcement, wherewith I have put her away? Or which of My creditors is it to whom I have sold you? (50:1). The exile was thus no "sale" of Israel. Instead, it continues to be G-d's people and duty-bound to keep His commandments.
15. Nehemiah 8:14-17. And they found written in the Torah, how that the Eternal had commanded by Moses, that the children of Israel dwell in Booths … And all the congregation of them that were come back out of the captivity made Booths, and dwelt in the Booths etc. It is thus clear that the majority of the people had forgotten this commandment. See my Hebrew commentary p. 252, for a further elucidation of this point. It is important to point out that Ramban is referring only to the majority of the ordinary people, but of course even in the dark times of the kingdom of Israel, there were a significant number of individuals, who observed every commandment of the Torah. — [Ramban here calls the Book of Nehemiah "Ezra,⁠" because it was Ezra who wrote it (Baba Bathra 15a). It is generally referred to, as such by many commentators (see e.g., Rashi on Succah 12a)].
16. Deuteronomy 11:28.
17. Ibid., 28:58.
18. In the Introduction to this book, p. 4.
19. Above, 14:4.
20. (30).
21. Leviticus 18:29, see Vol. III, pp. 275-9.
וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה – כתב הרמב״ן טעו בעלי הפשט בזו הפרשה לומר שזה הקרבן בא על מי שלא עשה מה שנצטווה לעשות ודבריהם דברי רוח שאם כן היו חיוב קרבן כשלא קיים מצות עשה ושגג באחת מהם שהרי כתיב ולא תעשו כל המצות אלא פירוש שתשגו ולא תעשו מה שצוה י״י אבל תעשו הפכו. אי נמי שתשגו ולא תעשו מצותיו במה שהזהיר שלא לעשות כי המניעות במצות לא תעשה יקראו מצות. וזה הקרבן בשגגת העדה משונה מן הקרבן בפרשת ויקרא כי שם חייב להביא פר לחטאת וכאן פר לעולה ושעיר לחטאת על כן הוצרכו רבותינו לומר שזה איירי בשגגת ע״ז. ולפי משמעות פשט הפסוק שאומר ולא תעשו את כל המצות ולא אמר אחת מכל מצות כמו שאמר בפרשת ויקרא היה נראה שמדבר במשומד לכל התורה בשוגג כגון ביחיד תינוק שנשבה לבין הגוים ובציבור גם כן שיחשוב שכבר עבר זמן התורה שלא היתה לדורות או ששכחו התורה וע״כ אמרו רבותינו דאיירי בשוגג בע״ז דחשיב ככופר בכל התורה כולה. ובאתה זו הפרשה להשלים בתורת כהנים דין שגגת ע״ז כי הספר הזה משלים דין הקרבנות. ונכתבה בזה המקום שהם מרו דבר השם ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה בלא תורה ומצות ולכך סמכה לכאן:
וכי תשגו ולא תעשו את כל מצות האלה, "if you err and do not fulfill all of these commandments, etc.⁠" Nachmanides refers to an error by numerous commentators who mistakenly believed that the offerings described here apply to people who failed to perform positive commandments they were bidden to do. The true meaning of the words is that they apply to negative commandments, and disobedience whether deliberate or inadvertent consists in doing the opposite of what one is supposed to do, i.e. ignoring a negative commandment by acting in opposition to it. It is clear beyond doubt from verse 24 that the error consisted of the people doing something that the Torah had forbidden.
The offering described here is one that must be brought when the entire people acted in error but in good faith. This is not the same offering as has been legislated in Leviticus In that instance the offering required was a bull as a sin offering. The bull that is discussed here is one that is offered as a burnt offering, עולה, not as a חטאת, a sin offering. The accompanying sin offering in our instance is a male goat. The sin the people became inadvertently guilty of is the sin of idolatry, a sin which is equated with violation of all of God's commandments, i.e. את כל המצות האלה.
According to the plain meaning of the text, (as opposed to the Rabbinic interpretation) the scenario of which the Torah speaks here is, in the case of an individual, someone who was raised amongst gentiles, unaware of the Torah and its laws. When he becomes aware of his error, he is obliged to offer one single such sacrifice in respect of all the previous violations. In the case of the whole people having erred, the scenario would be that they considered that the laws of the Torah are not applicable for all times, and they had believed that the applicability of the law in question had already expired.
According to our sages, the subject is violation of the laws of idolatry and it is written here as the Torah (the Book of numbers) concludes the legislation of different kinds of offerings for different reasons. The fact that it has been written specifically here is due to the people now having committed acts of rebellion against God as described when they wanted to appoint alternate leaders who would lead them back to Egypt.
(כב-כג) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוֹת האלה וגו׳ – ראוי שתדע שאין הכונה בזה שתהיה השגגה בכל המצוות, שאם היה הענין כן היה מתחייב ממה שנתבאר בפרשת ויקרא שיתחייבו על כל מצוה ומצוה קרבן, אם מעיני העדה נעשתה בשגגה. ועוד, שכבר מצאנו בסוף הענין מה שיורה בביאור שהעבירה היא על מצוה אחת שחייבין על זדונה כרת, שנאמר: ׳והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו׳ ונכרתה הנפש ההִוא וגו׳ כי דבר ה׳ בזה ואת מצותו הפר׳ (פסוקים ל-לא), ולא אמר ״ואת מצותיו הפר״; ובכלל, הנה הוא מבואר מזה שלא היתה העבירה כי אם על מצוה אחת. והנה תֵּאֵר זאת המצוה שהעובר עליה הוא מגדף את ה׳, כמו שאמר: ׳את ה׳ הוא מגדף׳ (פסוק ל), ושהעובר עליה עובר על כל המצוות שבתורה; והנה המצוה שזה דרכה היא עבודה זרה, שהעובר עליה כופר בכל התורה, כי כשלא יֵאָמֵן בה׳ יתעלה סרה ההאמנה במצוותיו. ומזה המקום למדנו שהמצוות הנזכרות בפרשת ויקרא שיתחייבו על שגגתן חטאת, הם אשר יתחייבו על זדונן כרת, כמו שזכרנו שם.
(כב-לא) התועלת התשיעי הוא להודיע דין שגגת הוראת בית דין הגדול בעבודה זרה, אשר בהודאה בה יהיה ההתרחק מכל המצוות. והנה היה בקרבן הכפרה בה פר ושעיר, ולא היה בשאר המצוות כי אם פר, כמו שהתבאר בפרשת ויקרא, לפי מה שאחשוב, לפי שכבר נסתבכו ישראל בדעות המצרים אשר גדלו עליהם, שהיו נותנים האלהות לטלה, כמו שנתבאר בתורה; ואמר גם כן: ׳ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירִם וגו׳⁠ ⁠׳ (ויקרא יז, ז), וזה מורה שבזה הטעות היו מוכנים לטעות בו. וביאר עם זה עונש הטועה בעבודה זרה במזיד.
ומה נכבד ומה נפלא סמיכות קרבן עבודה זרה ודין המקושש כי חטאות הצבור והיחיד בעניני האמונה ודאי אינם באים רק מהלמודים והעיונים המשובשים ובלתי מוגבלים אשר עליהם זרז מאד ביום מתן תורה והגבלת את העם ואמר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה׳ פן יפרץ בם (שמות י״ט:כ״ד).
עבודת כוכבים היתה בכלל כל המצות שהצבו׳ מביאין עליה פר והרי הכתוב מוציאה כאן מכללה לדון פר לעולה ושעיר לחטאת. בספרי ואינו ר״ל שיצאת מן הכלל לדון בדבר חדש בפר לעולה ושעיר לחטאת שהרי בעבודת כוכבים אין בה הפר לחטאת האמור בשגגת כל המצות אלא שבמקום פר החטאת שמביאים שם מביאין בעבודת כוכבים פר לעולה ושעיר לחטאת כדתניא בספרי ועשו כל העדה פר בן בקר א׳ למה נאמר א׳ שהיה בדין ומה אם במקום שאין הצבור מביא פר לעולה מביא פר לחטאת כאן שמביא פר לעולה א״ד שיבא פר לחטאת ת״ל ועשו כל העדה פר בן בקר א׳ לעולה ואלו היתה יוצאת מן הכלל לדון בדבר חדש הי׳ ראוי שיהי׳ בה גם הפר של חטאת שגם העבודת כוכבים בכלל כל המצות שהצבור מביאים עליה פר חטאת אלא הכי פירושו שמהפרשה הזאת שמדברת בעבודת כוכבים שפי׳ בה הכתוב שיהו הצבור מביאין על שגגתה פר לעולה ושעיר לחטאת ולא פר חטאת כמו שכתוב בשגגת כל המצות למדנו שאין שגגת העבודת בכלל שגגת כל המצות ומפני שבזולת הפרשה הזאת היתה נכללת גם היא בכלל שגגת כל המצות להביא עליה פר חטאת האמור שם ומהפרשה הזאת למדנו שאין העבודת כוכבים נכללת בכלל שגגת כל המצות אמרו עבודת כוכבים היתה בכלל כל המצות כלומר היה עולה על הדעת שהיה בכלל שגגת כל המצות ועכשיו שנכתבה הפרשה הזאת למדנו שאינה מכלל שגגת כל המצות ששגגת כל המצות מביאין עלי׳ פר לחטאת ובשגגת העבודת כוכבים מביאין עלי׳ פר לעולה ושעיר לחטאת וכבר בארנו בפ׳ ויקרא בשגגת כל המצות אם טעו ב״ד הגדול בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ואין הדב׳ ההוא עבודת כוכבים והורו בו היתר והקהל עשו ע״פ הוראתן אם היו העושין רוב הקהל או רוב השבטי מביאי׳ פר לחטאת מכל שבט ושבט שהם י״ב פרים וי״ב שעירים:
וכי תשגו וגו׳ בעבודת כוכבים הכתוב מדבר או אינו אלא באחת מכל המצות ת״ל את כל המצוה מצוה אחת שהיא ככל המצות מה העובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פני׳ אף מצוה זו פורק בה עול ומפר ברית ומגלה פני׳ ואיזו זו זו עבודת כוכבים. בספרי והכי פירושא דאת כל המצות דהכא א״א לומר בשגגת כל המצות כלן הכתוב מדבר דהא כתיב בה והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה אלמא בשגגת מצוה אחת הכתו׳ מדבר ולא בשגגת כל המצות גם א״א לומר שבשגגת איזו מצוה שתהיה קמיירי דהא את כל המצות האלה כתיב דמשמע שהמצוה הזאת היא ככל המצות מה העובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים אף מצוה זו פורק בה עול ומפר ברית ומגלה פנים הא כיצד אין המצוה הזאת אלא עבודת כוכבים שפורק בה עול ומפר ברית ומגלה פנים שאין לך מצוה שפורק בה עול ומפר ברית ומגלה פני׳ חוץ מעבודת כוכבים ופרש״י ז״ל במס׳ כריתות פורק עול עול כל המצות מגלה פנים דורש באגדות של דופי כגון מנשה שהי׳ אומר לא היה לו למשה לכתוב ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פלגש לאליפז:
אשר דבר י״י אל משה אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום אחת דבר אלהים שתים זו שמענו. בפ״ב דהוריות דבי ר׳ ישמעאל תנא וכי תשגו ולא תעשו בעבודת כוכבים הכתוב מדבר דא״ק אשר דבר י״י אל משה וכתיב את כל אשר צוה י״י אליכם ביד משה איזו היא מצוה שהיא בדבור הקב״ה צוה ע״י משה הוי אומר זו עבודת כוכבים דתנא דבי ר׳ ישמעאל אנכי ולא יהי׳ לך מפי הגבורה שמענום ופרש״י ז״ל כתיב את כל אשר צוה י״י אליכם ביד משה דמשמע שצו׳ ע״י משה וכתיב את אשר דבר י״י דמשמע שהית׳ בדבור של הקב״ה כלומר ששמעו ישראל מפיו כשדבר למשה איזו היא מצוה שהיתה בדבורו של הקב״ה והית׳ גם ע״י משה הוי אומר זו עבודת כוכבים דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום דהיינו ששמעו אות׳ בדבורו של הקב״ה וגם צוה בה ע״י משה במקומות הרבה כגון לא תשתחוה לאל אחר דלא שמעו אותו אלא מפי משה ומה שאמר אחת דבר אלהים שתים זו שמענו נ״ל שכונת הרב בזה להביא ראיה לדברי רז״ל במה שאמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום דמקרא דאחת דבר אלהים שתים זו שמענו משמע שמאותו דבור שדבר אלהים במעמד הר סיני דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר שבו נכללו כל הדברות כמו שדרשו רז״ל שאמרן כלן בדבור א׳ לא שמענו מהם רק השתי׳ שהם אנכי ולא יהיה אבל השאר מפי משה רבי׳ שמענום ולא מפי הגבורה כדכתיב דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהי׳ פן נמות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(כב-לא) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וגו׳ עד ויהיו בני ישראל במדבר. קרבנות השוגגים כבר באו בפרשת ויקרא ולכן ראוי לעיין למה נשנו כאן ומה יחסם במקום הזה אחרי ענין המרגלים גם ששם ביאר הכתוב נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה׳ אשר לא תעשנה ועשה מאחת מהנה. וכאן אמר ולא תעשו את כל המצות האלה. מורה ששם דבר בלא תעשה וכאן במצות עשה. עוד תשוב תראה ששם לא זכר דבר ממשה. אבל כאן אמר: אלא כל המצות האלה אשר צוה ה׳ את משה את כל אשר צוה ה׳ אליכם ביד משה. עוד שם זכר כל מדרגות החוטאי׳ אם הכהן המשיח יחטא. ואם כל עדת ישראל ישגו ואם יהיה נשיא החוטא או אם יהיה נפש אחת מעם הארץ שהם ד׳ מדרגות. אבל כאן לא זכר כי אם שתי מדרגות בלבד והם העדה או נפש אחת מישראל. עוד תראה ששם בשגגת העדה צוה יתברך שתביא פר בן בקר לחטאת וכאן צוה בעדה שתביא פר בן בקר לעולה ושעיר עזים לחטאת מה שלא נזכר שם. עוד תראה ששם באה כל הפרשה על ישראל ולא זכר בה דבר מהגר אמנם כאן זכר הגר תמיד ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם. מן האזרח ומן הגר. עוד שם דבר הכתוב בשגגה ולא דבר שם במזיד כלל. עם היות הדין מבואר שמי שחייב על שגגתו קרבן חייב על זדונו כרת. אבל לא זכר שם דבר מהזדון והכרת. אמנם כאן אחר שדבר הכתוב בשגגה אמר במזיד והנפש אשר תעשה ביד רמה
הרי לך מבואר שמונה חלופים שבאו במצוה הזאת ממה שנזכר בסדר ויקרא למה שנזכר במקו׳ הזה. ומפני זה כלו הוצרכו חכמינו זכרונם לברכה לומר שהפרשה הזאת תדבר משגגת הע״ג רוצה לומר שבסדר ויקרא דבר הכתוב בעובר על אחת ממצות לא תעשה בשוגג ולכך אמר שם ועשו אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה אבל כאן לא אמר כן לפי שהעובד ע״ג כופר בכל התורה כלה.
והרמב״ן כתב שהפרשה הזאת תדבר בקרבן המומר לכל התורה בשוגג אם יחיד ואם צבור כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כמוהם ולא ירצה להיות בכלל ישראל. וזה בשוגג כגון ביחיד התינוק שנשבה בין הגוי׳. ובקהל כגון ששגגו וחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה נצחיית לדורות ודבריהם ז״ל אמת ועל דעתם יש לתת טעם וסבה לכל השמונה חלופים אשר זכרתי שיש ממה שכתוב שם למה שכתוב כאן.
וכפי פשט הכתובים נראה לי לפר׳ שמפני שדור המרגלי׳ פקפקו בדברי משה ויעודי נבואתו ולא האמינו בדברו גם קרח ועדתו שמו ספק במה שעשה משה וסדר במצות האלהים לכך באה במקום הזה הפרשה הזאת וענינה שמי שיספק בתורת משה היותה מן השמים אם היה בשגגה יביא קרבן מיוחד לאותו עון להיותו מספק בדבריו אם היו מפי הגבורה אם לא ואם היה במזיד וביד רמה כעדת המרגלי׳ שזכר למעלה מזה ועדת קרח שיזכור אח״ז ימחו מספר חיים ויהיו נכרתים מעמם.
הרי לך טעם למה באה הפרשה הזאת במקום הזה בין ספור המרגלים וספור קרח ולמה נשנית פה המצוה הזאת שהיה לפי שבסדר ויקרא זכר קרבנות השוגגים בכלל. וכאן בא לבאר ביחוד קרבן האומר שאין תורה מן השמים ושדברי משה הוא אמרם מעצמו והוא החלוף הראשון שזכרתי.
ומפני ששם בסדר ויקרא דבר מהשגגות מפאת עצמם לכן אמר שם ועשה אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה אבל כאן אמר ולא תעשו את כל המצות כי המכחיש תורה מן השמים אינו מבטל מצוה אחת אלא כל המצו׳ יחד והוא החלוף הב׳.
ולפי ששם דבר הכתוב מהעובר על המצות וכאן דבר מהאומר אין תורה מן השמים ושמשה אמרו מעצמו לכן אמר כאן אשר דבר ה׳ אל משה את כל אשר דברב אליכם ביד משה שהיה מכחיש היות דברי משה דבורים אלהיי׳. ופי׳ הפסוק בין שיכחיש הפי׳ המקובל והוא אשר דבר ה׳ אל משה ביאור פירו׳ המצות שקבל משה על פה ובין שיהיה את כל אשר צוה ה׳ את משה שהוא תורה שבכתב לפי שהמצות מהם שנתנו במצרים ומהם בסיני ומהם במרה ומהם באהל מועד לכן לכלול את כלם אמר מן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדורותיכם והוא טעם החלוף הג׳.
ולפי שההעברה בשוגג על כל אחת מהמצות אפשר שיקרה לכל בני אדם לכן בסדר ויקרא זכר בהם כל המדרגות כהן משיח והעד׳ והנשיא וכל נפש מעם הארץ. אבל כאן לא זכר כהן משיח ולא הנשיא לפי שחלילה להם שיאמרו אין תורה מן השמי׳ ויכפרו בכללות המצות וזכר בלבד היחיד או הצבור שאפשר שישגו ויטעו בזה כמו שכתב הרמב״ן והוא החלוף הד׳.
ולפי שהעובר על מצוה מן המצות בשוגג יקל חטאו חייב שם את העדה בפר בן בקר לחטאת כי היה החטא גדול כמו הפר בבחינת החוטא ולא כפי חומר החטא. ולא חייב את העדה שתביא עולה לפי שהיא באה להתקרב ולהדבק אל האלהי׳ כמו שהתבאר והעדה לא נתרחקה ממנו. ולא צוה שם שתביא שעיר כי היה די בפר החטאת כפי החטא אכן כאן שהיה החטא חמור מאד באמרו אין תורה מן השמי׳ חייבה תורה את העדה בשעיר עזים לחטאת שהוא הקרבן הנבזה כמו שהיה החטא רע ונבזה ושיקריבו פר לעולה להדבק אל האלהי׳ כי הרבה נתרחקו ממנו באמרם שאין תורתו אלהית והם החלופי׳ הה׳ והו׳.
ומפני שהעברה על המצות הוא חטא אנושי ואפשר שיקרה לכל איש ישראל כי אינו מחוסר אמונה לכן לא זכר בסדר ויקרא דבר לשוגגי׳ מהגר. אמנם כאן שגרי ישראל היו נכשלים ראשונה במעוט האמונה באלהות והתורה והם היו מכשילים בהם לישראל וקשים להם כספחת זכר הכתוב כאן הגר ואמר ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכ׳ כי לכל העם בשגגה רוצה לומר ונסלח לכל עדת בני ישראל ואפי׳ לגר הגר בתוכ׳ שהוא למוד בע״ג ורחוק מאמונת התורה מנעוריו וטעם כי לכל העם בשגגה שכל העם היו יחד שוגגים בזה ולא נפלו בו מרצונם וכמו שאמר למעלה כי שגגה היא והם הביאו קרבנם ר״ל הפר אשה לה׳ וחטאת׳ לפני ה׳ ר״ל שעירת חטאת. ואפשר לפרש וחטאת׳ כבר התודו אותו לפני ה׳ והתחרטו ממנו וזהו החלוף הז׳.
ובעבור ששם בסדר ויקרא בא הכתוב לבאר ענין הקרבנות זכר מדרגות השוגגי׳ וקרבנותיה׳ ונסתפק בזה. אבל כאן שבאה התור׳ להודיע חומרת חטא האומר אין תורה מן השמי׳ הוצרך לפרש עונש המזיד בו עם היות הדין כולל שכל מה ששגגתו קרבן זדונו כרת לכן אמר לא יחשוב איש מבית ישראל שזכות אבותיו יעמוד לו מעון הזה לפטרו מן העונש אם עשהו במזיד. כי כמו שבשוגג האזרח והגר שישגו בו תורה אתת יהיה להם בשוה. ככה הנפש אשר תעשה רוצה לומר החטא הזה ביד רמה והוא בפרסום ובכל רצונו ודעתו בין שיהיה מהאזרח ובין שיהי׳ מהגר. לא יפטר האזרח בזכות אדוניו ולא יתנצל הגר מהיותו נולד בחסרון הדת והאמונה כי שניהם יתחייבו כרת. ואין העונש הזה להם מפני כבוד משה שדברו נגדו אלא לפי שאת ה׳ הוא מגדף.
ולזה תכרת נפשו מקרב עמו כי גדף וחרף השם הנכבד ודבר ה׳ בזה באמרו שהם דברי משה מעצמו ואת בריתו הפר שהוא התורה ולכן הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. ואפשר לפרש דבר ה׳ בזה בלבו ואת מצותו הפר בפה. או יהיה דבר ה׳ בזה במצות עשה ואת מצותו הפר במצות לא תעשה והוא החלוף הח׳.
הנה נתתי טעם לכל ח׳ חלופים שבאו במצוה הזאת ממה שצווה בה בסדר ויקרא למה שצווה בה כאן. והותרה בזה השאלה הה׳ והו׳:
א. בפסוק: ״את״.
ב. בפסוק: ״צוה י״י״.
וסמך וכי תשגו ולא תעשו – להורות שאחר שיצר לב האדם רע מנעוריו. וכמו שאמרו רז״ל עלובה עיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה. ראוי ונכון לתת תקון לזה. אחר שכמעט האדם מוכרח במעשיו מזה הצורר. והתיקון הוא וכי תשגו ולא תעשו אשר צוה ה׳ מן היום ההוא והלאה לדורותיכם. אם כל העדה ישגו ועשו כל העדה פר בן בקר אחד. ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה. וכל זה לעושה בשגגה. אבל הנפש אשר תעשה ביד רמה. כמו שעשו אבותיכם במדבר. איש כזה את ה׳ הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא. אחר שהוא מזיד. ואמר כי דבר ה׳ בזה. להורות כי לפעמים קרה בדבר כזה להכרית הנפש והגוף. אחר אשר דבר ה׳ בזה בעשותו הדבר ביד רמה. וכן מצותו הפר. ולכן הכרת תכרת הנפש ההיא. הכרת בעולם הזה תכרת בעולם הבא. וזה כל זמן. שעונה בה. אבל אם חזר בתשובה יכופר עונו:
וכי תשגו – כבר התבאר בקבלה שבשגגת עבודה זרה הכתוב מדבר, וזה כי מאחר שנגזר עליהם ״להפיל זרעם בגוים״ (תהלים ק״ו:כ״ו) לא היה נמנע שישגו בעבודה זרה בשובם לארצם.
ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר ה׳ אל משה – מכיון שתשגו בעבודה זרה, הנה אף על פי שתעשו כל פעולות המצות לא תעשו אותן ״המצות אשר דבר ה׳ אל משה״, כי הוא יתברך הקדים לכולן ידיעת אלהותו, באמרו ״אנכי ה׳ אלהיך״ (שמות כ׳:ב׳). וכן אמרו ז״ל: המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה (ספרי).
וכי תשגו, this verse has already been explained by Sifri as speaking of inadvertent commission of the sin of idolatry. Seeing that eventual exile had already been decreed for the descendants of this generation, it would be practically impossible for the exiled Jews not to become guilty of such acts in their host countries from time to time even if they did not intend thereby to violate Torah laws. They would become guilty of such acts even after their return to their homeland, having acquired idolatrous habits while under duress in exile.
ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר ה' אל משה. Seeing that you had inadvertently become guilty of idolatrous acts even if you would meticulously observe all the other commandments in the Torah this would not count for much as the commandments not to become guilty of any kind of idolatry had preceded all the other commandments, and by being guilty of that sin you had broken the covenant. Our sages (in Sifri 111) have stated flatly that anyone acknowledging that any idolatrous cult is of substance, is useful, is considered as having denied the validity of the entire Torah.
(כב-לא) אמר הגאון, עד כאן לא נחשדו ישראל בכלל על העבודה זרה, אבל עתה שחטאו וכי נגזר עליהם להיות רועים במדבר ארבעים שנה – נחשדו על זה, ולפיכך סמך פה פרשת עבודה זרה כללית:
מעיני העדה. הם הנשיאים שהם ׳עיני העדה׳ הנותנים זוהר לכל העדה כמו שהעין היא סיבת הראות. ואיידי דכתב עבודה זרה בכלל, סמך לזה ואם נפש אחת תחטא וגו׳:
לידון בפר לעולה ושעיר לחטאת. ובשאר עבירות פר לחטאת בלבד (ויקרא ד, יד). ואם תאמר, ונילף עבודה זרה מן שאר עבירות לחייבו בפר לחטאת, דמה שאר עבירות שאינם בפר לעולה – ישנן בפר לחטאת (שם), עבודה זרה שישנו בפר לעולה – אינו דין שיהא בפר לחטאת, ומתרץ בספרי (פסוק כד) דכתיב (שם) ״ועשו פר בן בקר אחד לעולה״, פירוש ״אחד לעולה״ ולא לחטאת, מדלא כתיב ׳ועשו פר לעולה׳:
תלמוד לומר את כל המצות וכו׳. ואם תאמר, דילמא בשגגת כל המצות הכתוב מדבר, ששגג ועבר כל המצות ביחד. זה אינו, דעל כרחך בעבירה אחת הכתוב מדבר, דכתיב (פסוק כד) ״ואם מעיני העדה נעשתה לשגגה״, משמע עשיית עבירה אחת, ולא עבירות הרבה. ובשאר עבירות שבתורה ליכא לאוקמי, מדכתיב ״את כל מצות ה׳⁠ ⁠⁠״, אלא פירושו אחת מן המצות שהם ככל המצות, וזו עבודה זרה, שהמודה בעבודה זרה וכו׳ (כ״ה ברא״ם):
ואם תאמר, למה הוצרך למכתב ״וכי תשגו ולא תעשו כל המצות וגו׳⁠ ⁠⁠״, ולא כתב ׳וכי תשגו ותעבדו אלקי נכר׳. ויש לומר, דהכתוב בא להגיד לך טעם שיצא שוגג זה משאר חטאים לידון בפר לעולה ושעיר לחטאת, ואף על גב דעבודה זרה חמורה מכל שאר עבירות, אין לחלק, כיון שבשגגה עשו, לכך אין לחלק ביניהם, דכל עבירות שיש עליהם כרת, אף על גב שהאחת חמורה מהאחרת, כולם הושוו בחטאת (כריתות ב.), ועל זה כתב לך ״וכי תשגו ולא תעשו כל המצות״, דעבודה זרה מחולקת מכל שאר חטאים, שהעובר עבירה זאת כאילו עובר כל התורה, שלא תמצא [כן] בשאר עבירות, והרי עבודה זרה היא חטא אחר. והשתא לא יקשה למה מחולק חטא זה מחטא אחר, שאין חילוק בין חטא זה לשאר חטאים בחומר העונש בלבד, רק שהחילוק שביניהם גם כן שזאת החטא שכל המצות תלוים בה, וכמו שחילקה התורה בין חטא שיש בה כרת – שחייב עליה חטאת (שם), לחטא שאין בה כרת – שאין חייב עליו קרבן, הכי נמי חילקה התורה בין חטא שבה תלוים כל החטאים, לחטא שאין תלוים בה כל החטאים:
פורק עול. פירש רש״י (כריתות ז.) עול המצות. ו׳מגלה פנים בתורה׳ – דורש באגדות של דופי, כמו מנשה שאמר לא היה למשה לכתוב (בראשית לו, כב) ״ואחות לוטן תמנע״ (סנהדרין צט ע״ב) . ומה שזכר אלו ג׳ דברים דוקא, דע כי האדם הוא דבק בשם יתברך, ודבקתו הוא על ידי שלשה דברים; האחד, על ידי הקב״ה, שהוא אלוה לו. ועל ידי האדם שהוא עבדו, כי אלהותו נקרא על האדם. וכמו שאלהותו נקרא על האדם, כן האדם העובד לו, נכנס תחת רשותו. וכל דבר שהוא דבק בדבר, אי אפשר רק על ידי דבר אמצעי ביניהם, הוא המחבר הדברים, וזה ידוע. והנה פורק עול אומר שאין אלהותו על האדם. ומפר ברית, זה מפני שהוא אומר שאין לו חבור אליו מצד המקבל, והוא האדם, כי הברית הוא חותמו של האדם שהוא עבד לו, והוא מצד המקבל. והחבור שהוא אל אדם עם בוראו היא התורה, שהיא אמצעי בין האדם לבוראו. נמצא מי שהוא מכחש בכל המצות, ומסלק החבור לגמרי, שהוא מכחיש באדון שהוא אדון, ומכחיש בעבד שהוא עבד, וזהו מיפר ברית. וגם אומר שאין תורה, שהיא האמצעי. וכן העובד עבודה זרה הוא יוצא מכולם, כי מאחר שעובד לאלוה אחר – יוצא מרשותו לגמרי, והוא חסר כל אלו ג׳ דברים. כי כלל אלו ג׳ דברים; שהוא כופר באלוהים, שהוא עילה, וזה פורק עול מן העילה. ומכחיש בעלול, שהוא האדם, אשר הוא עלול, ואומר שאין כאן עלול שיהיה לו עילה, הוא השם יתברך. וכופר גם כן בחבור אשר הוא בין העילה ובין העלול, והוא התורה, שהיא בעצמה חבור בין העילה ובין העלול:
אחת דיבר אלקים כו׳. פירוש, מלשון זה מוכח כי י׳ דברות בלבד שמעו מפי הקב״ה, שנאמר (תהלים סב, יב) ״אחת דיבר אלקים״, שהוא יתברך בדבור אחד דיבר כל י׳ דברות. ו״שתים שמענו״ מן הדברות. ומה שכתב ״אשר דבר ה׳ אל משה״, אף על גב ששמעו כל ישראל, הדבור היה עם משה, לא שישראל שמעו. ולפיכך נאמרו הי׳ דברות בלשון יחיד, ״אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך לא יהיה לך״ (שמות כ, ב-ג) בלשון יחיד, [ד]⁠כלפי משה היה מדבר. ועל כל ישראל היה מצוה. וזהו סנגוריא של משה (ראו שמות לב, יא) ״למה יחרה אפך בעמך״ (רש״י שמות כ, ב), כמו שהתבאר בפרשת יתרו:
וְכִ֣י: בגלגל. [וְכִ֣י].
תִשְג֔וּ: בזקף קטן. [תִשְׁגּ֔וּ].
לידון בפר לעולה ושעיר לחטאת. ולא פר לחטאת כבשגגת כל המצות למדנו שאין שגגת הע״א בכלל שאר שגגות, כלומר אי לאו פרשה זו היה עולה על הדעת שע״א היה בכלל שאר שגגות שבמצות, אבל מפרשה זו למדנו שאינה בכלל. [גור אריה] וא״ת ונילף ע״ז מן שאר עבירות לחייבו בפר לחטאת, דמה שאר עבירות אינם בפר לעולה ישנן בפר לחטאת ע״ז שישנו בפר לעולה אינו דין שישנו בפר לחטאת. ומתרץ בספרי דכתיב ועשו פר בן בקר א׳ לעולה פי׳ אחד לעולה ולא חטאת מדלא כתיב ועשו פר לעולה:
מצוה אחת וכו׳ זו ע״ז. דכתיב נעשתה, משמע עבירה אחת:
ומגלה פנים. דורש באגדות של דופי כגון לא היה לו לכתוב למשה ואחות לוטן תמנע:
מפי הגבורה שמענום. מדכתיב אשר דבר ה׳ אל משה וכתיב את כל אשר צוה ה׳ אליכם ביד משה דמשמע שציוה ע״י משה, וכתיב אשר דבר ה׳ דמשמע שהוא הדבור של הקב״ה, כלומר ששמעו ישראל מפיו כשדבר למשה. איזהו מצוה שהיתה בדבור של הקב״ה והיתה גם על יד משה, הוי אומר זו דאנכי ולא יהיה לך מפי וכו׳:
To indicate that it requires an ox as a burnt-offering and a goat as a sin-offering. But not an ox as a sin-offering, as [is the case] with someone who mistakenly transgressed any of the other mitzvos. Thus we have learned that the mistaken transgression of idol worship is not included with the other mistake transgressions; meaning that if it was not for this passage one would have thought that idol worship was included. However this passage teaches that it is not. (Gur Aryeh) You might ask: Let us learn the case of idol worship from the other transgressions and oblige him to bring an ox as a sin-offering. Since for other transgressions where one does not bring an ox as a burnt-offering, one does bring an ox as a sin-offering, in the case of idol worship where one brings an ox as a burnt-offering one should certainly bring one as a sin-offering. Sifri answers that the Torah writes "you shall make one young ox as a burnt-offering" meaning one for a burnt-offering but not as a sin-offering, given that it does not write "you shall make an ox as a burnt-offering.⁠"
A single commandment … idol worship. Because it is written (v. 24) נעשתה ("having been done" in the singular form), which implies a single transgression.
And brazenly defies. He expounds aggados fallaciously, for example [he says that] "Moshe should not have written 'the sister of Lotan was Timna' (Bereishis 36:22)" (Sanhedrin 99b).
We heard from the mouth of the Omnipotent. The Torah writes "which Hashem said to Moshe" and it writes "all that Hashem commanded Moshe" which implies that the command was through Moshe. However it is written "which Hashem said" which implies that it was His speech, and that Yisroel heard it from His mouth when he spoke to Moshe. If so, which commandment was both by the word of Hashem and also through Moshe — one must say that it was "I am…" and "you must not have" which we heard from the mouth…
וכי תשגו ולא תעשו וגו׳ – רז״ל אמרו (הוריות ח.) שכתוב זה מדבר בעובד עבודה זרה, ויש בו כפל אומרו את כל המצות וגו׳ את כל אשר צוה וגו׳ שבא לומר שכופר בעשרת הדברות ובכל שאר מצוות שנצטוו על ידי משה, וחוץ מדבריהם נראה שבא לומר שהעובד עבודה זרה הרי הוא כעובר על כל מצות לא תעשה ומבטל כל מצות עשה, כנגד ביטול מצות עשה אמר ולא תעשו את כל המצות הרי ביטול כל מצות עשה, וכנגד עברת על כל מצות לא תעשה אמר את כל אשר צוה ה׳ אליכם, וחידוש השמיענו הכתוב במצות עשה ובמצות לא תעשה, כי יש במצות עשה ששקולה כנגד כל התורה אף על פי כן העובד עבודה זרה. הרי הוא ככופר גם בה, וכמו כן יש במצות לא תעשה חמורות הרי הוא גם כן ככופר בכולן ועונשו שקול לכל.
וכי תשגו ולא תעשו, If you err and do not observe, etc. We are taught in Horiot 8 that this verse speaks about someone who commits the sin of idolatry. We find that the Torah repeats itself here, first writing "all the commandments,⁠" and then, in verse 23, "all that God has commanded you.⁠" The Torah appears to speak of someone who denies the validity of the Ten Commandments [commandments the people heard from God directly, Ed.] as well as all of the other commandments recorded in the written Torah but relayed to the people only through Moses. The message of the verse is that if someone worships idols he effectively rejects all the positive as well as all the negative commandments which make up Judaism. The words לא תעשו refer to the positive commandments, whereas the words את כל אשר צוה ה' אליכם refer to the negative commandments. The Torah informs us of a new concept, i.e. that there are individual positive commandments whose performance is equated with performance of all the positive commandments. Nonetheless, if someone worships idols he is considered as if he had also denied the validity of all the positive commandments. Similarly, there are some negative commandments the violation of which is considered as equivalent to rejection of all the negative commandments and the punishment in store for the person guilty of this is that which would be visited upon a person who had physically violated all the negative commandments.
וכי תשגו – כבר נאמר פרשת העלם דבר בויקרא שהצבור מביאין פר, אלא שבא ולמד כאן על שגגת ע״ז שמביאין פר לעולה ושעיר עזים לחטאת, לפי ששם נאמר על שגגת שאר עבירות שהיא בכרת, לכן הוא אומר אחת מכל מצות ה׳, וכאן הוא אומר את כל המצות האלה, הוי אומר זה שגגת ע״ז, שע״י שגגתה יצא מכלל כל המצות אחר שיחוד השם ברוך הוא הוא עיקר ויסוד לכלם, וכן אחז״ל המודה בע״ז ככופר בכל התורה כלה, וא״כ שיעור הכתוב כך, וכי תשגו (שגגת ע״ז) ולא תעשו (ועל ידי זה לא תעשו דבר) מכל מצות ה׳, כי המודה בה כבר בטל אצלו כל מה שצוה השם הנכבד, ופירש כל המצות שום מצוה, כמו ודורשי ה׳ לא יחסרו כל טוב:
ולא תעשו את כל המצות – משפט לשון מקרא זה יראה שמי שלא קיים כל מצות עשה שבתורה ושגג באחת מהן מלעשותה חייב להביא קרבן, ולפי המקובל מרז״ל אין חיוב קרבן אלא בשעבר על מצות ל״ת שיש בה מעשה ויש על זדונה כרת, וכבר התעורר הרמב״ן על זה וכתב, פרשה זו סתומה במשמעה, ויטעו בה בעלי הפשט לומר שיש חיוב קרבן על מי שלא עשה בשוגג מה שצוה לעשות, ודבריהם דברי רוח וכו׳, אבל טעמו שתשגו ולא תעשו מה שצוה ה׳ אבל תעשו הפוכו, או יאמר שתשגו ולא תעשו מצותיו במה שהזהיר אתכם שלא לעשות, כי המניעות בלא תעשה יקראו מצות, כמ״ש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה׳, ושיעור הכתוב וכי תשגו ללכת אחרי אלהים אחרים ולא תעשו דבר מכל מצות ה׳, כי המודה באלוה זולתו כבר בטל אצלו כל מה שצוה השם הנכבד, בין במצות עשה בין במצות ל״ת, שאם יש אלוה זולתו, יראתו ומצותיו וכל החיוב בהם אינו כלום. ע״כ דבריו בקצור, (יעו״ש לשונו בביאור יותר, ואחריו בד״ז הלך הרי״א), ולדבריו פי׳ כל המצות שום מצוה כמו ודורשי ה׳ לא יחסרו כל טוב (תהלים ל״ד) שום טוב, וכן תיב״ע ולא תעבדון חדא מכל פקודיא האילון; הנה בכל הדברים האלה אין לשון המקרא מיושב היטב לפי דעת רבותינו דבעבודת אלילים לחוד קרא משתעי, לכן נראה לי ידענו כי מלת כל הוראתו לתואר הקף הדברים הפרטים הנכללים במין, וזה על שני דרכים, אם על הכלל והמקובץ המתפשט על כל אחד מן החלקים, כמו וירא אלהי׳ את כל אשר עשה, אם על הכלל והמקובץ בלתי מתחלק אל הפרטים, כאלו נאמר. כל עשרה נקראים עדה, הנה אין כל אחד מהם נקרא בשם עדה רק כלל העשרה, ומזה (קהלת ה׳) ויתרון ארץ בכל היא, ירצה יתרון מדינה זו נגד מדינה אחרת תלוי רק בכללת ההנהגה, אף אם לא תהיה מסודרת על צד היותר טוב בכל פרטיה, ואיננה מנוקה מכל חסרון בכל חלקיה, הנה יתבאר מלת כל כפי מובן מלת כלל בכפל למ״ד הפעל, כמו כלילת יופי (אינבעגריף אללער שאֶנהייטען), (עיין פרשת נצבים פ׳ וכתבת עליהן את כל דברי התורה), ובשתי דרכים האלה יתבאר לשון כל המצות הנאמרות בתורה, אם על כללת וקבוצת המצות המתפשט על כל אחת מן המצות (יעדע), אם על כללת וקבוצת המצות לבד, הבלתי מתפשט על פרטיהן (אינבעגריף), ואחרי שקבלת מלכות שמים והרחקת ע״א הוא כלל כל המצות, לכן נקראו בשם. כל המצות, כבספרי (פרשה זו סי׳ קט״ו) וזכרתם את כל מצות ה׳ זו פרשת שמע, צא וראה איזהי פרשה שיש בה מלכות שמים ומיעט בה ע״א אין אתה מוצא אלא פרשת שמע; ואמרו במדרש רבה (ריש סדר ראה) שמור תשמרון את כל המצוה הזאת, מהו את כל המצוה הזאת א״ר לוי זו קריאת שמע, רבנן אמרי זו שבת שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה, כדאמרינן בעלמא כל המחלל שבת בפרהסיא כאלו כופר בכל התורה כולה; והנה אף שלא שמענו במעמד הקדוש מפי הגבורה כ״א אנכי ולא יהיה לך לדעת רז״ל, בכל זאת אמרה תורה (יתרו) וידבר אלהים את כל הדברים האלה, כי שתי דברות אלה להיותן קבלת עול מלכות שמים והתרחקות ע״א, שהם כלל התורה והמצות ויסודם, קראן הכתוב כל הדברים ר״ל כלל הדברים (אינבעגריף אללער וואָרטע), ועיין בספרי (פרשה נשא פיסקא מ״ב) רבי אומר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, ואומר אחת דבר אלהים שתים זו שמענו. ובדרך זה יתבאר גם מאמר הכתוב (דברי הימים א כ״ט) כי כל בשמים ובארץ דתרגומו דאחיד בשמיא ובארעא (כמובא בתק״ז תיקון כ״ב ד׳ ס״ו ובתיקון מ״ז דף פ״ו ב׳) יבאר מלת כל על הכלל, והכלל הוא אחדות כל פרטיו, כי כל הפרטים מתאחדים תוך הכלל, והנה כל פרט מפרטי הברואים שבעולם הגשמי הם צרורים ואגודים זה בזה חלק זה מקושר בחלק אחר ממנו עד שכלם יחד הם עצם אחד שלם בתכלית האחדות, הנקרא בפי חכמים שלשלת הבריאה, וכן בעולם הרוחני כל פרטי כחות העליונים, לכל אחד מהם יש שרש, ושרש לשרש גבוה מעל גבוה וכולם תלוים ומשתלשלים ממקור העליון מד׳ אותיות הוי׳ ב״ה עד שכולם צרורים ואגודים כחלקי השלשלת (עמ״ש בפ׳ כי תשא ל״ג כ״א ונצבת על הצור) ואמר כי כל בשמים ובארץ כל פרטי הנבראים שבשמים ושבארץ הוא ית׳ כל שלהם כלומר הוא אחדותם, וכולם יחד הם עצם אחד בתכלית האחדות, והוא ית׳ הסבה הראשונה לכל המסובבים והוא המציאם, והוא א״כ כלל הנמצאות, לכן יתואר בשם כל (אינבעגריף אללער) ומזה מלת כל השני שבמקרא (תהלים קי״ט) כל פקודי כל ישרתי, כלומר כל פקודי ה׳ שהוא כלל כל הנמצאים (עמכדרשב״י תרומה קל״ד ב׳) וכן ראשית כל בכורי כל וכל תרומת כל (יחזקאל מ״ד) וכן בכור כל מבני ישראל (בהעלותך ט׳ ט״ז) ואין צורך להוסיף שם מלת איש. מעתה גם את כל המצות האלה דקרא דילן פי׳ כלל המצות האלה (אינבעגריף אללער פערפפליכטונגען), ואיננו מתפשט על כל אחת מן המצות, רק על המקובץ והיסוד של כל המצות שהוא ע״א, ומלות ולא תעשו דאמר קרא לא קשיא לן, כי שרש עשה הוראתו ג״כ על קיום הדבר, את מאמר מרדכי אסתר עשה ר״ל קיימה, וכמו ויעש אלהים את הרקיע דפירש״י חזק וקיום, וכן לעשות עצה (ישעיהו למ״ד), וקראה התורה במקום אחר מניעת הפעולה בשם עשיה, לעשות את יום השבת דפי׳ לקיים מצות יום השביעי, וכן כאן ולא תעשו ולא תקיימו, כלומר תעברו על המצוה הכללית שהיא אחדות ה׳ שהיא אנכי ולא יהיה לך, הנה נתבארה קבלת רז״ל ביישוב לשון המקרא על מכונו בלתי תוספת דברים. ומצאתי בספרי (פרשה זו סימן קי״א) נאמר כאן כל ונאמר להלן כל, מה כל האמור להלן בע״ז מדבר אף כל האמור כאן בע״ז מדבר, ע״כ. לדעתי גז״ש זו היא עם מלת כל האמור בפתיחת עשרת הדברות, וידבר אלהי׳ את כל הדברים, וכמאמר רבי בספרי דלעיל, ופי׳ מה להלן ע״כ פירושו כלל הדברים האלה והוא ע״ז, אף כאן פירש מלת כל הכלליות, וכמ״ש. ובזרע אברהם פי׳ כל האמור להלן, היינו ל״ת לך פסל כל תמונה. ואין בזה טעם. והא דהוציא הכתוב איסור ע״א בלשון שלילה ולא אמר בלשון חיוב ״וכי תשגו לעבוד אלהים אחרים״ נ״ל לפי שרצה לכלול שני מיני ע״א, העובדה בכפירת עיקר אלהותו ית׳, והעובדה בשיתוף שמשתף שם שמים וד״א, לכן בחר בלשון שלילה ״וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות״ ר״ל שלא יקיים מצות קבלת מלכות שמים. ובזה נכלל גם עבודת השיתוף כי בעבודת א׳ מהאמצעיים פורק עול מלכות שמים. וקבלת עול מלכות שמים הוא כלל כל מצות התורה, ועל זה אמר ״וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות״ ר״ל כלל המצות, כלומר לא תקיים מצוה אחת הכוללת כל שאר המצות. והמצוה הכוללת הוא דבור הראשון מעשרת הדברות אנכי ה׳ אלהי׳ וגו׳ שהמכוון בו בדרך כלל, שהוי׳ ב״ה שהוציאו ממצרים הוא לבדו האלהי׳, והיינו קבלת מלכותו עלינו בלתי שום שיתוף כח אחר מן האמצעיים. והנה דבור זה אנכי ה״א איננו מכלל מנין המצות לדעת הגאון ר״ש בעל הלכות גדולות, וכ״ד הראב״ע ורי״א, כי לדעתם דבור אנכי ה״א איננו אלא הקדמה לכל המצות והאזהרות להודיעם מי הוא המדבר אתם שאינו לא מלאך ולא שרף כ״א הוא ב״ה לבדו בעצמו ובכבודו הוא הוא המצוה עליהם את כל המצות. ולפי״ז ענין קבלת עול מלכותו ית׳ עלינו לא בא בתחלה דרך צווי רק בדרך הודעה ודבור. אמנם אחר כך נצטונו גם עלי׳ כמה פעמים בתורה כמו שמע ישראל ה״א ה׳ אחד, לכן אמר כאן תרי לישנא דבור וצווי, ״אשר דבר, אשר צוה״, וטעם המקרא שבשוגג לא יקיים מצוה אחת הכוללת כל המצות, והיינו שלא יקבל הענין הגדול הנכלל בענין קבלת מלכותו ית׳, שחיובו בא אלינו תחלה מדבורו ית׳ בפומבי במעמד הנורא במ״ת, וגם התחייבנו בו מצד צווי. והא דקפד קרא להודיע שענין קבלת מלכותו ית׳ לבדו בא אלינו מצד דבורו לבד הצווי, נ״ל טעם הדבר, כי עבודת השיתוף, אם אין דעת העובד להוציא א״ע מרשות אדון האדונים ב״ה רק מדמה שזהו כבודו של אל עליון לשבח ולפאר את צבאי מרום שמשמשים לפניו ית׳ במרומים, אין במשפט השכל הכרעה לאוסרה, לולי שהוא ית׳ אסרה לישראל שהוציאם ממצרים ושעשה להם הנפלאות האלה, אליהם צוה שלא יעמדו תחת ממשלת צבאי מרום ושלא יעבדו לזולת מן האמצעיים אף בשיתוף אף שלא יעשהו כ״א לכבודו ית׳. ומטעם זה, אמר הר״ן בדרוש התשיעי אמרו רבותינו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, שמפני שהשכל הוא שופט ההפך משתי אלו המצות הוצרכנו שנשמעם מפי הגבורה (יעו״ש דבריו הנכונים מאד דלא כרמב״ם), ולסבה זו עצמה, כאן בענין קבלת מלכותו ית׳, שהוא ההפך הגמור מע״א, הוסיף להודיע שמלבד הצווי עליו היה ג״כ דבורו עליו בפרסום המעמד. והנה פרשה דילן נאמרה אחר פ׳ נסכים וחלה שנאמר בהן כי תבאו אל ארץ מושבותיכם, כבואכם אל הארץ, והיה מקום לטעות דשגגת ע״א אינה נוהגת גם כן אלא בארץ, וכענין כל הדר בחוץ לארץ דומה כאין לו אלוה וכדומה מן הטעיות, לכן הוסיף קרא לאמר ״מן היום אשר צוה והלאה״ להורות על תמידיות מצוה זו ושאין הבדל בה בארץ מן הארצות ובזמן מן הזמנים. כן נ״ל ביאור כפל ויתור לשון המקראות האלה.
ולא תעשו את כל המצות האלה – שלא תקיימו את כלן, אלא תשמיטו קצת מהן.
you do not carry out all these precepts. You do not fulfill all of them, but omit some of them.
(כב-כג) וכי תשגו וגו׳ – חטא המרגלים היה, שהם הטילו ספק בהשגחת ה׳ על קיומנו הארצי, ופקפקו אם השגחה זו בלעדית ומספקת; ובאומרם ״נתנה ראש ונשובה מצרימה״ הגיעו לכלל מרד גמור ובגידה גמורה בה׳. כתוצאה מחטא זה, ניתנו לעם שתי מצוות – נסכים וחלה. ועצם העובדה של בגידה זו הביאה לכך שתיאמר עתה פרשת שעירי עבודה זרה; שכן ההנחה העומדת ביסוד פרשה זו היא שחטא זה יכול לחזור ולהישנות – בשוגג אפילו על ידי האומה, או במזיד על ידי יחידים. וכאשר האומה שבה משגגה זו, היא חייבת להביא – בנוסף על החטאת, ואף לפני החטאת – עולה הבאה עם הנסכים שנקבעו.
וכי תשגו – כבר הראינו בפירושנו לויקרא (ד, יג) שיש להבחין בין ״שגה״ ל״שגג״ (עיין גם פירוש, בראשית ח, א). ״שגג״ מציין טעות במעשה, ואילו ״שגה״ מורה על טעות עיונית. מהוכחה לשונית זו כבר ברור שהתיבות הבאות, ״ולא תעשו״, אינן הביאור של ״תשגו״; הן אינן מתארות את הטעות עצמה, אלא רק את התוצאה המעשית של הטעות העיונית.
יתירה מכך, לא ייתכן לפרש ש״ולא תעשו״ הוא החטא הממשי שנגרם על ידי הטעות העיונית, הווי אומר החטא שנדרשת עבורו כפרה כאן. שכן ״לא תעשו״ מציין רשלנות בקיום חובה ואי⁠־עשייה; ואילו לשון ״והיה אם וגו׳ נעשתה לשגגה״ (פסוק כד), וכן ״והנפש אשר תעשה ביד רמה״ (פסוק ל), מורה באופן ברור שמדובר כאן בעבירה על ידי מעשה.
זאת ועוד, מלשון ״ולא תעשו את כל המצות וגו׳ את כל אשר צוה ה׳⁠ ⁠⁠״ וגו׳, עולה בבירור שהנידון כאן הוא אי⁠־שמירת כל התורה כולה; אולם לשון ״נעשתה לשגגה״ (פסוק כד), והביטויים ״שגגה הִוא״, ״שגגתם״, ״תחטא בשגגה״ (פסוקים כה,כז,כח), מורים שהכוונה לעבירה אחת שנעשתה בשוגג, וכן מוכח מלשונות מקבילות בשאר מקומות בכתוב.
על כרחנו אפוא, ש״ולא תעשו״ וגו׳ בא לתאר רק את אופיה של שגגה אחת זו, את חשיבותה ואת תוצאותיה; מילים אלה באות לומר שעבירה אחת זו מייצגת את עזיבת כל מצוות התורה: ״אם תבואו לידי טעות, ועל ידי טעות זו תבּיעו שלא תעשו עוד את כל המצוות האלה. . .⁠״ זה גם מה שנאמר בפסוק לא: העושה במזיד את מה שנעשה כאן בשוגג, הריהו עוקר ומבטל את כל מצוות ה׳: ״כי דבר ה׳ בזה ואת מצותו הפר״.
ואכן ההלכה מלמדת (הוריות ח.) שפסוקנו עוסק בשגגת עבודה זרה. דבר זה נלמד מתוספת תיבות ״ולא תעשו״ וגו׳ בפסוק: ״אמר קרא ׳וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה׳, איזו היא מצווה שהיא שקולה ככל המצות, הוי אומר זו עבודה זרה״. איסור עבודה זרה הוא היסוד הגדול לכל מצוות התורה, וכל התורה עומדת או נופלת על ידי שמירת או אי⁠־שמירת איסור זה. בספרי זוטא (מובא בילקוט שמעוני כאן), הלימוד מפסוקנו הוא כך: ״יכול שהוא מדבר בכל המצות? אמרת ׳אם מעיני העדה נעשתה בשגגה׳, באחת מכל המצות דיבר ולא דיבר בכל המצות. אי אפשר לומר ב׳כל המצות׳ שכבר נאמר ב׳אחת׳, ואי אפשר לומר ב׳אחת׳ שכבר נאמר ב׳כל המצות׳, הא מה מצוה שכל המצות תלויין בה, זו עבודה זרה״. ולדעת ספר באר שבע על הוריות שם, פירוש זה בפסוקנו הוא גם היסוד לפירוש הגמרא שם.
לפי זה, אפשר ש״ולא תעשו״ וגו׳ אכן מתאר את הטעות העיונית של ״וכי תשגו״. ומכיוון שזו טעות עיונית, אין לפרש את ״ולא תעשו״ – שהם אינם מקיימים את כל המצוות במעשה, אלא פירושו: הם סבורים שהמצוות כבר לא מחייבות אותם. והפסוק ״והיה אם מעיני העדה״ דן לאחר מכן במקרה שנגרם משגגת הוראה של הסנהדרין: כתוצאה מעזיבה עיונית זו של כל המצוות, הם חטאו במעשה. פירוש פסוקים כב–כד הוא אפוא כך: אם תבואו לכלל טעות של מחשבה שאינכם מחויבים עוד לשמור אף אחת מהמצוות האלה שה׳ דיבר אל משה; אם תהיו סבורים שהינכם פטורים מעשיית כל מה שה׳ ציווה אתכם ביד משה, מן היום שהוא נתן מצוות והלאה לדורותיכם; ואם אחר כך יגרמו ״עיני העדה״ שייעשה מעשה שגגה, אזי וכו׳...
מעשה שגגה זה, מייצג את הביטול העיוני של כל המצוות, ואין זה אלא שגגת מעשה של עבודה זרה. והנה, אין להעלות על הדעת שעיני העדה יתירו מעשה של עבודה זרה, שכן הם מורי האומה ואנשי החזון שלה, ולא ייתכן שאנשים כאלה יתירו כיבוד של לא⁠־אלוה – אלא אם כן כל הכוח המחייב של התורה נתבטל תחילה בדעתם. מאחר שההכרה שה׳ לבדו מנהיג את גורלנו ומכוון את מעשינו היא היסוד והבסיס לכל התורה כולה, וההכרזה על יסוד גדול זה הייתה ההתחלה של התגלות ה׳ בסיני (שמות כ, ב–ג; עיין פירוש שם); הרי שעזיבת יסוד זה כמוה כעזיבת כל התורה, ועזיבת התורה במזיד ובעיקרון הרי היא עזיבת היסוד הזה.
כפי שהרמב״ן מעיר בפירושו (כאן), היו זמנים בדברי ימי ישראל שציבור המייצג את כל העם היהודי בא לידי טעות כזאת. הבנה מוטעית של התקופה הטעתה אותם לחשוב שהתורה הפכה למיושנת. מדיניותם של מנהיגים נגד שמירת התורה, או אסונות נוראים, הביאו לידי כך שהתורה כמעט שנשתכחה. היו אלה ״זקני ישראל״ אשר נגשו אל הנביא יחזקאל לדרוש את ה׳ אודות הזמן החדש (יחזקאל כ, א), שכן התעורר בלבם הספק אם הם עדיין מחויבים לשמור את התורה. הם סברו שמאחר שה׳ נטש את עמו, הוא פטר אותם מעבודתו ושחרר אותם מעול מצוות התורה. לפיכך היה אפשר לקרוא אל ״זקני ישראל״: ״וְהָעֹלָה עַל⁠־רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן. חַי אָנִי נְאֻם אֲ⁠־דֹנָי ה׳ אִם⁠־לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֱמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם״ (שם כ, לב–לג; עיין ספרי שלח לך בסוף). בהשפעת ירבעם והבאים אחריו, הוסרו עשרה מתוך שנים⁠־עשר חלקים של העם היהודי מלימוד התורה ושמירתה. תחת העול הכבד של גלות בבל, היה החלק הגדול יותר של המעמדות הנמוכים של העם כה רחוק מידיעת התורה, עד שהיה צורך ללמד את התורה מחדש לאותם ששבו מן הגולה עם עזרא.
והאם איננו עדים לתופעה דומה בזמננו אנו? בחוגים רחבים, גדל ונתחנך דור של עמנו ברוח אותם זקני ישראל של ימי יחזקאל, דור שאינו יודע את התורה, הסובר שמצוות התורה כבר אינן נוגעות לזמננו!
העזיבה העיונית של התורה, הבאה לידי ביטוי במעשה של עבודה זרה, אינה מתוארת רק בתיבות ״ולא תעשו את כל המצות האלה״; אלא הכתוב מפרט ומבדיל בין המצוות, לפי דרך ההתגלות וזמן ההתגלות: ״אשר דבר ה׳ אל משה, את כל אשר צוה ה׳ אליכם ביד משה מן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדרתיכם״. פירוט זה בא כנראה לתאר את עזיבת ה׳ ותורתו בכללותה המקיפה. אם נפרש ש״אשר דבר ה׳ אל משה״ הוא משפט זיקה הבא לתאר את תיבות ״כל המצות האלה״ שקדמו לו, אזי ההתייחסות היא למצוות הכתובות בתורה, ״תורה שבכתב״, ואילו ״את כל אשר צוה ה׳ אליכם ביד משה״ מתייחס למה שנמסר למשה כדי שיעביר אותו בעל פה: ״תורה שבעל פה״ (אך עיין להלן לפי הספרי).
מן היום וגו׳ – מכיוון שלא נאמר ״אשר צוה ה׳ אליכם״, אלא ״אשר צוה ה׳⁠ ⁠⁠״ באופן כללי, אין ספק שהכתוב חוזר כאן לזמן שבו נתן ה׳ לראשונה מצוות למין האנושי, ולפיכך הוא כולל גם את המצוות הכלליות שנתגלו לאדם ולנח, וכן גם את המצוות שניתנו לאבות. ואכן, איסור עבודה זרה איננו רק יסוד המצוות שניתנו לישראל, אלא הוא היסוד לתחום האנושי הכללי של החובה. ובאומרו ״לדרתיכם״, הולך הכתוב אל מעבר לתקופת משה, וכולל את כל דברי ה׳ שנתגלו לנביאים בתקופות מאוחרות יותר (ספרי).
בכך מלמדנו הכתוב, שמערכת היחסים שלנו עם ה׳ אינה ניתנת לחלוקה; שכן המצוות הן שלמות אחידה, ולא ניתן לבחור בכמה מהן ולדחות את האחרות. אין אדם יכול לעמוד בנקודת המבט של בן נח, להחזיק רק במה שהוא כלל אנושי, ולוותר על דברים בעלי אופי יהודי מובהק. לא ניתן להיפטר מתורת משה ולהסתפק רק ב״תורת הנביאים״. הבחירה העומדת לפנינו היא או לכאן או לכאן: או להיות יהודי שלם השומר את כל המצוות, או להפנות עורף לה׳ מכל וכל. לא לחינם משווה כאן הכתוב את עזיבת ה׳ לעזיבת מצוותיו – או ליתר דיוק, את עזיבת המצוות לעזיבת ה׳; לא לחינם מתוארת עזיבת ה׳ – על ידי הפנִייה לעבודה זרה – כעזיבת המצוות, בלשון נקייה; שכן אנו יכולים להיות קשורים עם ה׳ רק באמצעות דבקות נאמנה בתורתו (עיין פירוש פסוקים ל,לא).
חז״ל אומרים בספרי, ש״אשר דבר ה׳ אל משה״ אינו משפט זיקה הבא לתאר את תיבות ״את כל המצות האלה״ שקדמו לו; אלא הוא מתקשר לאמור בפסוק הבא: ״את כל אשר צוה וגו׳, מן היום אשר צוה״ וגו׳; והשילוב של כל הביטויים האלה מהווה את התוכן השלם של ״כל המצות האלה״. שכן, בניגוד ל״אשר צוה ה׳ אליכם ביד משה״, הפירוש של ״אשר דבר ה׳ אל משה״ אינו: דברי ה׳ שנמסרו לנו על ידי משה; אלא פירושו: דברים שנתגלו לנו כמצוות באותו הרגע שה׳ דיבר אותם אל משה. היו אלה שני הדיברות הראשונים מתוך עשרת הדיברות – ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״ – ש״מפי הגבורה שמענום״ (עיין מכות כד.). שתי מצוות אלה נאמרו בגוף ראשון בפנייה ישירה אל כל נפש בישראל – ״אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך״, ״לא יהיה לך וגו׳ על פני״ וגו׳ – וכל אדם שמע אותן באופן ישיר. אולם ביתר הדיברות, ה׳ דיבר על עצמו בלשון נסתר; לפי זה הוא אמר אותן למשה באותה צורה שהן תיאמרנה על ידי משה אל העם. על ידי שני הדיברות הראשונים נודע לנו ״כי ידבר אלקים אל האדם וחי״ (דברים ה, כא); ועל ידי האחרות נודע לנו שה׳ בחר במשה כמתווך למסור לנו את מצוותיו. ואף על פי שנאמר ״את הדברים האלה דבר ה׳ אל כל קהלכם״ (שם ה, יט), שמשם משמע ששמענו בסיני את כל עשרת הדיברות, על כל פנים רק השניים הראשונים הופנו ישירות אל העם. לפיכך רק השניים הראשונים הכריעו את העם בכוח כה עז עד שלא יכלו לשאת את עוצמת פנייתו הישירה של ה׳, ומשום כך בקשו העם את שליחותו של משה לכל המשך מתן התורה (שם ה, יט–כד; עיין באר שבע להוריות ח.).
לפי הדברים האמורים, ״אשר דבר ה׳ אל משה״ כולל רק את ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״, שאותם קיבלנו ישירות מה׳; ואילו ״את כל וגו׳ ביד משה״ כולל את שאר הדיברות, ואת כל יתר המצוות שנמסרו לנו על ידי משה במתכונת של תורה שבעל פה ותורה שבכתב; ו״מן היום״ וגו׳ כולל את כל מה שה׳ מסר עבורנו לאדם, לנח, לאבות ולנביאים – לפני ואחרי זמנו של משה.
״אנכי״ ו״לא יהיה לך״ הם שני המאמרים שכל התורה מבוססת עליהם. הם מחייבים אותנו להכיר בכך שה׳ לבדו מנהיג את גורלנו ומכוון את מעשינו, ועל ידי עצם ההכרה הזאת, אנו מנתקים עצמנו מכל צורה של עבודת אלילים. כל שאר המצוות וכל דברי הנביאים אינם אלא פירוש לזה. ואולי משום כך מדגיש כאן הכתוב במיוחד את שני המאמרים האלה, שכן אנו עוסקים כאן במעשה של עבודה זרה המעיד על עזיבת כל התורה כולה. אולי זהו פירושו של תני דבי רבי (הוריות ח.): ״אמר קרא ׳אשר דבר ה׳ אל משה׳, וכתיב ׳אשר צוה ה׳ אליכם ביד משה׳, איזו היא מצווה שהיא בדיבורו של הקב״ה וצוה על ידי משה הוי אומר זו עבודה זרה, דתנא דבי רבי ישמעאל ׳אנכי׳ ו׳לא יהיה לך׳ מפי הגבורה שמענום״. לפי זה, ״צוה על ידי״ איננו מתייחס רק לביאור איסור עבודה זרה, אלא לביאור כל המצוות, שכן כולן הן מסקנות העולות מאיסור עבודה זרה ש״אנכי״ ו״לא יהיה לך״ הכריזו עליו. נמצא שתנא דבי רבי מסכים מבחינה רעיונית לשיטת רבא או ר׳ יהושע בן לוי (שם), שעבודה זרה שקולה כנגד כל המצוות.
וכי תשגו – פרשה זו באה להשלים דיני החטאת הנזכר בפ׳ ויקרא על חטא שחטאו הצבור והכהן משיח והנשיא והיחיד ביתר מצות שהצבור מביאין פר וכן כהן משיח, והנשיא שעיר, והיחיד כשבה או שעירה. ולולא פ׳ זו י״ל שכן הדין גם בשגגת עכו״ם לכן אמר פה שבשגגת עכו״ם הצבור מביאים פר לעולה ושעיר לחטאת, והמשיח והנשיא והיחיד יביאו שעירה:
וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה – שטחיות הלשון משמע שאומר שאם לא קיימו שום מצוה ופרקו עול כל המצות מעליהם אז מחויבים בקרבן זה, אך ממ״ש והיה אם מעיני העדה נעשתה משמע שמדבר בשעשו איזה דבר, לא בשלא עשו, וכן לשון נעשתה לשון יחיד מדבר במצוה א׳, ואיך אמר את כל המצות, וע״כ קבלו חז״ל שמדבר במי שעבר על מצוה אחת שהוא עובר בזה על כל המצות, וזה ימצא רק בעובד ע״ג, והוא כי לא יצויר ישמע האדם מצות מְצַוה רק אם מאמין שה׳ משגיח על בני האדם ונתגלה לנביאיו לצוות ולהזהיר על מעשיהם, אבל אם יכחיש ההשגחה והנבואה תורה מן השמים לא יצויר שיעשה שום מצוה מפני צוו ה׳, וגם אם לא עבר שום עבירה אינו מפני אזהרת ה׳, וא״כ אם עובד עו״ג שאז כופר בהשגחה וכ״ש שכופר במצות ה׳ ואזהרותיו ממילא אינו חושש לכל המצות הגם שלא עבר עליהם בפועל, כי הקוצץ את השורש כורת את הענפים ג״כ, לז״א שכמו שהעובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים כן העובד עו״ג כי שניהם שוים שזה עבר בפועל וזה מוכן לעבור בפועל מצד שמכחיש את היסוד אשר כל המצות נשענים עליו ותלוים בו: ולהבין מ״ש רבי נאמר כאן כל ונאמר להלן כל – צריך להשוות דבריו עם מה שהביאו בהוריות (דף ח׳) בשם דבי רבי, וז״ל דבי רבי תנא אמר קרא אשר דבר ה׳ אל משה וכתיב אשר צוה ה׳ אליכם ביד משה איזהו מצוה שהוא בדבורו של הקב״ה וצוה ע״י משה זו ע״ג, דתנא דבי ר׳ ישמעאל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ר״ל שכבר בארתי (צו סי׳ א׳, נשא סי׳ א׳) שיש הבדל בין הדבור ובין הצווי, שהמצוה מכריח את המצווה לשמוע פקודתו, והמדבר הוא בלא הכרח, המלך מצוה, והמוכיח מדבר, הצווי לא תצויר רק אם נקבע בלב המצווה שי״ל איזה הכרח או חיוב לקבל הצווי, מפני המורא או הכבוד או התועלת, וכשיבא איש מוכיח להוכיח לו בראיות מן השכל שראוי הוא לעשות כן זה נקרא מדבר לא מצוה, כי לא תתחיל הצווי טרם יצויר בלבו ההכרח ע״י הדבור וההוכחה וראיות השכל. והנה שני דברות הראשונות אנכי ולא יהיה לך היו בבחינת דבור לא בבחינת צווי, כי בהם באר להם ההכרח שבעבורו יתקשרו לקיים מצותיו, שזה ע״י שברר להם שיש מצוי ראשון ממציא כל נמצא משגיח וגומל ושהוא אלוה לבדו ואין זולתו ובידו להעניש ולגמול ואין מעכב בידו, ואחר שבירר להם הפנות האלה שכ״ז נקרא דבור כמ״ש וידבר אלהים את כל הדברים האלה אז החל לצוות, וכמ״ש במכלתא קבלו מלכותי ואח״כ קבלו גזרותי, ומה שצוה על ע״ג מכאן ואילך נקרא צווי, כי כבר ידעו שמוכרחים לשמוע פקודתו, וז״ש את כל אשר דבר ה׳ אל משה, אשר צוה ה׳ אליכם ביד משה, וז״ש איזהו מצוה שהוא בדבורו של הקב״ה וצוה ע״י משה, וכאשר תעיין על סדר הכתובים מן פ׳ ואתחנן עד פ׳ ראה תראה כי כל הפרשיות שבאו ממ״ת ואילך מדברים מן אזהרת ע״ג, שאחר שאמר (דברים ה) ענין מתן תורה אמר (דברים ו׳:ד׳) שמע ישראל, שצוה על האמנת האחדות וצוה בל ישכחו את ה׳ (דברים ו׳:י׳-י״ג) ושלא ילכו אחרי אלהים אחרים (דברים ו׳:י״ד-ט״ו) ושלא ינסו את ה׳ (דברים ו׳:ט״ז-כ״ה) ושיתרחקו מז׳ עממים ומזבחותם תתוצון (דברים ז׳:א׳-ה׳-י״א) ולא תעבד את אלהיהם (דברים ז׳:י״ב-ט״ז) וכן חזר ושנה והזהיר על ע״ג עד פ׳ ראה ובתוך דבריו אמר (דברים ו׳:כ״ה) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, ושם (דברים ח׳:א׳) כל המצוה הזאת וכו׳ תשמרון לעשות, ושם (דברים י״א:כ״ב) כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת, שמבואר שהוא על ע״ג שעליה צוה בכל פרשיות אלה, וז״ש רבי אומר נאמר כאן כל ונאמר להלן כל, ר״ל כל המצוה, אשר דבר שכופר בעשרת הדברות, מנין אף במה שנצטוה וכו׳ ומובן בהנ״ל, ולפ״ז פי׳ הכתובים אם תשגו ולא תעשו המצוה הידועה שהיא שרש לכל המצות שתחלה דבר אותה אל משה בעשרת הדברות בבחינת דבור ואח״כ צוה בבחינת צווי וכן קדמה צווי זו מן היום אשר צוה ה׳ בפעם ראשון לאדם הראשון כמ״ש ויצו ה׳ אלהים על האדם על עכו״ם וכן והלאה – ר״ל שמצוה זו שצוה על ע״ג נשארה קיימת לעולם, וכן לדורותיכם הוא מצות הנביאים בכל דור ודור, וז״ש בהוריות שם דבי ר״י תנא למן היום אשר צוה ה׳ והלאה איזהו מצוה שנאמרה בתחלה זו ע״ג, ר״ל שמצוה זו נשארה קיימת להלאה, וע״ז מקשה מגמ׳ והאמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה, ר״ל שמקשה עמ״ש שמ״ש והלאה היינו שמצוה שצוה לאדם ולנח קיימת גם הלאה, והא עשר מצות נצטוו במרה ובתוכם ז׳ מצות בני נח מבואר שמצות ב״נ לא נאמרו לישראל שא״כ למה הוצרך לאמרם במרה, ובזה תבין מ״ש בקדושין (דף כט) וימל אברהם וגו׳ כאשר צוה אותו אלהים, לדורות מנלן, תנא דבי ר׳ ישמעאל אומר שנאמר למן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדורותיכם, ותמהו המפרשים הא הלמוד שכ״מ שנאמר צווי הוא לדורות למד לה בספרי נשא (סי׳ א׳) משלוח טמאים ונדות, אך כונתו שממ״ש אשר צוה ה׳ והלאה מבואר שצווי של האבות קיים להלאה לדורות וה״ה מצות מילה שנצטוה בה אברהם קיים לדורות, ור׳ ישמעאל שם כשטת תנא דבי ר״י בהוריות:
ולא תעשו את כל המצוות האלה: אי אפשר לפרש שיעברו על כל מצוות עשה בפרטות, שהוא מן הנמנע. אלא על כרחך הכוונה שיעברו על דבר אחד שבזה יהיו נעקרים כל המצוות, והיינו בעבודה זרה, שממילא חלף ועבר את ״אשר דבר ה׳⁠ ⁠⁠״, דאחרי שעובד עבודה זרה הרי מעשיהם לשם דבר עבודה זרה ולא לשם ה׳.
וכי תשגו וגו׳. נראה כדברי רבותינו שבע״ז הכתוב מדבר, שאם על כל מצוה ומצוה באה אזהרה זו הרי כבר דינו אמור בפ׳ ויקרא (ד׳ י״ג) ואם כל עדת ישראל ישגו וגו׳ ושם לא נתחייבו כ״א פר לעולה ולא נזכר שעיר וכאן נוסף שעיר לחטאת, ועוד שכן הכתוב מוכיח בסוף הפרשה והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה׳ הוא מגדף ונכרתה, ואין פסוק זה מדבר רק בע״ז, חדא דאיך שייך לשון גדוף בשאר עבירות, ב׳ הרי ענשם של כל אחת ואחת כבר אמור ומה ענין כרת לכאן, ג׳ שלא יתכן לאיים כל כך על שאר עבירות רק על ע״ז — ואם תאמר למה הוציא ע״ז בלשון הזה וכי תשגו וגו׳ את כל המצות האלה, אומר אני שהכוונה לומר מי שבעובדו ע״ז פורק עול וממילא כופר בכל המצות כי אין ספק שמי שאינו מודה שאלהי ישראל הוא לבדו אלהי אמת לא יוכל לקבל ולשמור מצותיו, וכן הדברים מוכיחים שלא נכתב אחת מכל מצות כמו שנאמר במ״א, רק את כל מצות וגו׳ ואיזו המצוה שהיא כוללת כל המצות הוי אומר זו ע״ז, ועוד שלא אמר אשר לא תיעשנה כמו שנכתב במ״א רק אמר את כל מצות ויש מצות עשה בכלל, ואדרבה אין הלשון מורה אלא על מ״ע שכן הוא אומר וכי תשגו ולא תעשו הרי שהשגיאה היא בשלילת המעשה ואם כן במ״ע הכתוב מדבר, אמנם לא יתכן לפרשו על מ״ע כי על בטול מצות עשה אחת אין קרבן, וכל שכן שלא יאמר עליה והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו׳ את ה׳ הוא מגדף ונכרתה כי דבר ה׳ בזה ואת מצותו הפר וגו׳, הא אין לך לומר אלא שמדבר על מצוה שיש בכללה כל מצות עשה וכל מצות לא תעשה והיא ע״ז — ועל הכל מקרא מלא מסייעני דכתיב את כל אשר צוה ה׳ ביד משה מן היום, הרי שהורה לדעת כי במצוה אחת הוא עוסק, שבבטולה נתבטל כל אשר צוה ה׳ ביד משה וגו׳ ואלולי שכן הוא נצטרך לומר שהכתוב מדבר כשישראל עברו על כל מצות עשה ומצות ל״ת בבת אחת וזה בטל כי מקרה כזה לא יתכן מעולם אם לא בהכחשת עקר המצות כלן והוא יחוד האל, ואם כן חזרנו לקבלת אבותינו שבע״ז הכתוב מדבר — ועדיין נשארה מליצה לפרש בכתוב הזה והיא מן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדורותיכם, שאם בא לרמוז שתהא מצוה זו נוהגת לדורות, מה טעם לפרש כאן יותר מכל המצות, ועוד שאין לשון הכתוב סובל פירוש זה והיה מספיק כשיאמר לדורותיכם או חקת עולם כשאר מקומות, ואומר אני כי יש בלשון הזה הערה לכל משכיל על מציאות תורה שבעל פה, וכלומר שאם מצות ע״ז בכללותיה נתפרשה בתורה, דקדוקיה ופרטותיה והתנאים שעל ידיהן יתחייב העובר עליה ואיזו נק׳ עבודה ואיזו לא נקראת, לא נתפרש בתורה רק נמסר בעל פה לראשי דורות, ושמא תאמר כיצד יתחייב או יפטר ובמה נדע כי עבר זה על ע״ז, על כן אמר שאין לנו רק במה שיבארו ויגבילו חכמי כל דור ודור כפי ההלכות המסורות להן, וז״ש את כל אשר צוה ה׳ אליכם ביד משה מן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדורותיכם כי הוא תמיד מצוה והולך, תחלה על ידי משה ואח״כ והלאה לדורותיכם, וזה שאנו אומרים אק״ב וצונו גם על המצות שאינם כתובות בתורה.
וכי תשגו וגו׳ – תניא, הני קראי בעובד עבודת כוכבים כתיבי, מאי משמע, אמר קרא וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה, איזו היא מצוה שהיא שקולה ככל המצות, הוי אומר זו עבודת כוכבים.⁠1 (הוריות ח׳.)
את כל המצות האלה – תניא, מניין לעבודת כוכבים שקשה מכל העבירות שבתורה, שנאמר וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה2. (ירושלמי נדרים פ״ג ה״ט)
לדרותיכם – תנא דבי רבי ישמעאל, כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות,⁠3 זירוז מיד, דכתיב (פ׳ ואתחנן) וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו, ולדורות – דכתיב מן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדרותיכם4. (קדושין כ״ט.)
לדרותיכם – תניא, החשוד על עבודה זרה חשוד על כל מצות שבתורה, ולא למפרע אלא מכאן ולהבא, שנאמר מן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדורותיכם.⁠5 (תוספתא בכורות פ״ג)
1. באור הענין, כי אע״פ שפשטות הדברים איירי הפסוקים במי שאינו מקיים כל מצות התורה, אך לא ניחא לחז״ל לפרש כן, יען כי מלשון והיה אם מעיני העדה נעשתה משמע דאיירי בעבירה שנעשית ולא בעבירה שלא נעשית, וגם הלשון נעשתה משמע דאיירי בעשיית עבירה אחת, ואך לפי״ז קשה הלשון את כל המצות האלה, ולכן דרשו חז״ל דאיירי בעובר על מצוה אחת השקולה כנגד כל המצות, ועבירה כזו היא רק בעובד עבודת כוכבים וכמבואר בדרשה הבאה, ובגמ׳ איתא עוד דרשת רבי להכרח דאיירי בעובד עבודת כוכבים, מדכתיב אשר דבר ה׳ אל משה ובפ׳ הסמוך כתיב את כל אשר צוה ה׳ אליכם ביד משה, איזו היא מצוה שהיא בדבורו של הקב״ה וצוה ע״י משה הוי אומר זו עבודת כוכבים, דתנא דבר״י אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, והעתקנו דרשת חכמים, ועוד דרשה הובא בגמ׳ לענין זה ונדחית, ולכן השמטנוה.
2. נסמך על הדרשה הקודמת דפסוקים אלו איירי בעובד עבודת כוכבים, ומדקרי ליה התורה שעובר בזה על כל המצות מבואר שקשה היא מכל העבירות, וטעם הדבר פשוט, מפני שהמודה בעבודת כוכבים כופר בכל התורה והנביאים, ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם הראשון עד סוף העולם, וזהו דכתיב כאן מן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדורותיכם, והיינו שכופר מראשית ועד אחרית הימים, והוא יסוד כל המצות כולן. ובספרי ריש פ׳ ראה בפסוק אם לא תשמעו וסרתם ועבדתם וגו׳ הובאה עוד דרשה בענין זה, ועיין מש״כ שם בזה.
ועל יסוד דרשה זו כנראה אמרו חז״ל בכ״מ חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה, עיין בחולין ה׳ א׳. ולכאורה צ״ע דהא מבואר שם דמחלל שבת בפרהסיא הוי ככופר בכל התורה אע״פ שכופר בעבודה זרה, עי״ש ברש״י, וא״כ למה כלל רק עבודת כוכבים בדמיון זה.
ונראה דהלשון שבגמ׳ הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה, בלשון כבוד נאמר, ועיקר הכונה היא להיפך, המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה, ומצינו לחז״ל שהיו מדברין בדרך כבוד בלשון היפוך בענינים כאלה, כמו במגילה ט״ו א׳ גבר מלכא עילאה ממלכא תתאה, ובגיטין מ״ו א׳ והאי דלא קטלינהו – משום קדושת השם, דהכונה מפני חלול השם, ובקדושין ל׳ ב׳ השוה הכתוב ברכת אב ואם לברכת המקום, שפירושו קללת או״א לקללת המקום, ובסוטה ל״ד ב׳ שעשה עצמו מך דהכונה על כחו של הקב״ה כביכול, ובב״מ ע״ה ב׳ שמשימים משה חכם ותורתו אמת, דהכונה להיפך בלשון סג״נ ובברכות ד׳ ב׳ מפני מה לא נאמר נו״ן באשרי מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, ובתענית ז׳ ב׳ חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים, ובסנהדרין ס״ג א׳ נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, והכל נאמר בלשון סג״נ בדרך כבוד לישראל ולתלמידי חכמים, ולפי״ז אתיא הענין כאן כהוגן, וכ״מ בספרי.
3. ר״ל זירוז מיד, שיהא מהיר וזריז בדבר, וגם מורה על צווי לדורות, ועיין באות הסמוך.
4. נראה דאין הפי׳ דבכלל הפעל צו מורה על לדורות, שהרי מצינו פעמים אין מספר שזה הפעל מורה על פקודה לשעה, כמו ויצו יוסף לאשר על ביתו, ויצו פרעה לכל עמו, וכהנה עצמו מספר, אלא הפי׳ דפעל צו דכתיב בחקים ומשפטים מהקב״ה הם מצות לדורות. וטעם הדבר שמשונה צואת הקב״ה מצואת בו״ד הוא פשוט, מפני שבו״ד אין כחו לצוות לדורות כי איננו נצחי, וגם ברבות הימים ישתנו הדברים ואין כל צורך עוד בהצווי, או שיש לשנותו, משא״כ הקב״ה שהוא חי וקיים לעד, וגם כל דבר ודבר היוצא מפיו הוא דבר שיש לו קיום וחזוק עד עולמי עד.
אך צ״ע לכאורה שמביא ראיה לסתור, שהרי בצו שביהושע שמביא בזה כתיב גביה וחזקהו ואמצהו. ובצו שבפרשה שלפנינו כתיב [אשר צוה ה׳] והלאה לדורותיכם, משמע דאי לאו דכתיב הני תוספת דברים לא היה די בפעל צו לחוד להורות על זירוז ועל דורות, וא״כ איך יליף מכאן לכל מקום.
ונראה הכונה דפעם אחת גילה הכתוב ענינו של פעל צו בדינים וחקות התורה ומורים כן על שאר מקומות, ודריש כאן בדרך גז״ש כמו כתיב הכא וכתיב התם מה התם זירוז ולדורות אף הכא זירוז ולדורות, ודו״ק.
5. הא דחשוד הוא על כל המצות הוא משום דכמו הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה (חולין ה׳.) כן להיפוך, ונסמך על המבואר בפסוק הקודם דפסוקים אלו בעובד עבודה זרה איירי. ונ״מ בזה לענין כמה דברים כמו לענין שחיטה ששחט עד העת ההיא, ולענין יין נסך ועוד.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימההכל
 
(כג) אֵת֩ כׇּל⁠־אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛הי״י֛ אֲלֵיכֶ֖ם בְּיַד⁠־מֹשֶׁ֑ה מִן⁠־הַיּ֞וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛הי״י֛ וָהָ֖לְאָה לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃
even all that Hashem has commanded you by Moses, from the day that Hashem gave commandment, and onward throughout your generations;
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״בהואיל משהאם למקראעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

"And it shall be, if by the eyes of the congregation it were done in error": This mitzvah was allotted a special section in itself. Which is that? (the injunction against) idolatry. "then all the congregation shall offer one young bullock as a burnt-offering.⁠" Why mention "one"? For it would follow (otherwise), viz.: If where the congregation does not bring a bullock for a burnt-offering it brings a bullock for a sin-offering, (viz. Vayikra 4:14), then here, where the congregation does bring a bullock for a burnt-offering, how much more so should it bring a bullock for a sin-offering! It is, therefore, written "then all the congregation shall offer (only) one young bullock.⁠" "with its meal-offering and its libation": that of the burnt-offering. __ But perhaps also that of the sin-offering (is intended). It is, therefore, written (Ibid.) "as ordained" (and no libation is ordained for a sin-offering). "and one kid of goats as a sin-offering": Why mention "one"? For it would follow (otherwise), viz.: If (on Yom Kippur), where the congregation does not bring a bullock for a burnt-offering, it brings two he-goats for a sin-offering, then here, where it does bring a bullock for a burnt-offering, how much more so should it bring two he-goats for a sin-offering! It is, therefore, written "and one kid of goats as a sin-offering.⁠"
צוה י״י – ביד משה איזוהי שנצטוו עליה אבות הראשונים ובא משה ואמרה זו מילה.
אליכם ביד משה – סופכם לשלוח יד במשה.
מן היום אשר צוה ה׳ – סופכם לשלוח יד בנביאים.
והלאה לדורותיכם – סופכם לשלוח יד בבית הבחירה.
יָת כָּל דְּפַקֵּיד יְיָ לְכוֹן בִּידָא דְּמֹשֶׁה מִן יוֹמָא דְּפַקֵּיד יְיָ וּלְהַלְאָה לְדָרֵיכוֹן.
even all which the Lord commanded you by the hand of Moshe from the day that the Lord commanded and thenceforward in your generations,
אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם
יָת כָּל דְּפַקֵּיד ה׳ לְוָתְכוֹן (ח״נ: לְכוֹן, יָתְכוֹן) בִּידָא דְמֹשֶׁה מִן יוֹמָא דְּפַקֵּיד (ח״נ: דְמַלֵיל) ה׳ וּלְהַלְאָה (ח״נ: וּלְהָלָא) לְדָרֵיכוֹן
אֲלֵיכֶם – לְכוֹן או לְוָתְכוֹן?
א. כשמילת היחס ׳אֶל׳ מציינת הִתְכַּוְּנוּת אל העצם הנזכר היא מתורגמת לְוָת או לָקֳבֵיל כגון ״וַיָּבֵא אל האדם״ (בראשית ב יט) ״וְאַיְּתִי לְוָת אָדָם״, ״וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו״ (שמות כה כ) ״וְאַפֵּיהוֹן חַד לָקָבֵיל חַד״, ובפשוטו הוא התרגום הטבעי כמבואר בפס׳ ״שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ״ (בראשית ז ט).
אך יא״ר על הפס׳ ״וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף״ (בראשית נ טז) ״וּפַקִּידוּ לְוָת יוֹסֵף״ כתב שהסמיך לְוָת ללשון ציווי המתורגם ״פקד״ שהוא כמו ״הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ״ (ויקרא ה כג), לכן גם ״אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות כה כב) ״לְוָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, ״שתצווה לבני ישראל שישמרו הדבר ההוא״, וכן בפסוקנו – ״אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה״ – ״לְוָתְכוֹן״. רצה לומר, ״ציווי אֶל״ הוא כהעברת פיקדון ולכן מתורגם לְוָת.
אשר צוה. דפקיד או דמליל
ב. ״אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳... אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ וָהָלְאָה״ – ״יָת כָּל דְּפַקֵּיד ה׳... דְּפַקֵּיד (ח״נ: דְמַלֵיל) ה׳״. פסוקנו הוא היחיד בתורה בו הביטוי ״אֲשֶׁר צִוָּה ה׳⁠ ⁠⁠״ מופיע פעמיים, ואולי לשם גיוון הלשון גרסו חלק מהדפוסים ״דְמַלֵיל ה׳״, במקום דְּפַקֵּיד ה׳ כמתבקש וכרוב הנוסחים,⁠1 זאת למרות שהתרגום אינו נמנע במקומות אחרים בתורה לכפול ואף לשלש מינוח זהה בפסוק אחד בהתאם למקרא, השווה: ״וַיְצַו מֹשֶׁה... תִּתְנַחֲלוּ אֹתָהּ בְּגוֹרָל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ לָתֵת״ (במדבר לד יג) ״וּפַקֵּיד מֹשֶׁה... דְּתַחְסְנוּן יָתַהּ בְּעַדְבָּא דְּפַקֵּיד ה׳ לְמִתַּן״; ״לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם... לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם״ (דברים ד ב) ״לָא תוֹסְפוּן עַל פִּתְגָּמָא דַּאֲנָא מְפַקֵּיד יָתְכוֹן... לְמִטַּר יָת פִּקּוֹדַיָּא דַּה׳ אֱלָהֲכוֹן דַּאֲנָא מְפַקֵּיד יָתְכוֹן״ – זו הגירסא בכל נוסחי התאג׳, ואף שגם בפס׳ זה ישנו ביטוי החוזר על עצמו פעמיים ״אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם״, בכל זאת לא נמנע מלכפול תרגומו. מכאן נראה שאף בפסוקנו ראוי לגרוס ״דְּפַקֵּיד״.
1. בין ההוצאות השונות של התאג׳ יש שגרסו דמליל, ויש שגרסו דפקיד.
כל מה די פקד י״י עליכון על ידוי דמשה מן יומא די פקד י״י ולהל לדריכון.
ית כל מה דפקיד י״י לוותכון בידא דמשה מן יומא דפקיד י״י ולהלא לדריכון.
whatsoever the Lord hath commanded you by Mosheh, from the day He commanded it, and thenceforth unto your generations –
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

מִת׳לַ גַמִיעִ מַא אַמַרַכֻּם אַללָּהֻ בִּהִ עַלַי׳ יַדִמֻושִׁה מִן יַוְםִ אבּתַּדַא בִּאלאַמרִ וַהַלֻםַ עַלַי׳ מַרִּ אַגיַאלִכֻּם
כדוגמת כל מה שצוה ה׳ אתכם בו על יד משה, מן יום אשר החל בצווי, ולהלאה עם חלוף דורותכם.
את כל אשר צוה וגו׳ – מגיד שכל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה ובכל מה שנתנבאו נביאים, שנאמר: למןא היום אשר צוה והלאה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא, וכן בבבלי הוריות ח׳:. בנוסח שלנו בפסוק: ״מן״.
את כל אשר צוה וגו' EVEN ALL THAT [HASHEM] HAS COMMANDED [YOU] etc. – This tells us that he who acknowledges the divinity of an idol is like one who denies the Torah in its entirety and all that the prophets prophesied, because it states, "[and if yo have erred and not done … all that Hashem has commanded by Moshe] from the day that Hashem commanded (Moshe), and hence forth [throughout all your generations]" (cf. Sifre Bemidbar 15).
פס׳: את כל אשר צוה ה׳ (את) [אליכם ביד] משה מן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדורותיכם – להביא אף דברי הנביאים שכל המודה בע״ז כאלו כופר בכל מה שנצטוו הנביאים. וכל הכופר בע״ז נקרא יהודי ומודה בכל התורה ובכל המצות דכתיב (דניאל ג׳:י״ב) איתי גוברין יהודאין וגו׳:
את כל אשר ציוה י״י אליכם ביד משה – את הכל יעברו בשוגג, וזהו עבודה זרה, שהעובדה כופר בכל המצות.
מן היום אשר ציוה י״י והלאה – כל המצות כולן נצטוו אחר אנכי ולא יהיה לך (שמות כ׳:ב׳), כי הם ראשונות.
את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה EVERYTHING THAT THE LORD HAS ENJOINED UPON YOU: They will [ultimately] end up transgressing all the rules of the Torah inadvertently [after they transgress this one specific commandment]. This is a reference to idolatry. For whoever worships idolatry denies all the commandments.⁠1
מן היום אשר צוה ה' והלאה [EVERYTHING THAT THE LORD HAS ENJOINED UPON YOU] FROM THE DAY THAT THE LORD GAVE HIS COMMANDMENT AND THENCEFORTH: All of the commandments were given after (Ex. 20:2–3) “I am [the LORD your god]” and “You shall not have [any other gods],”2 for they were the first [commandments].⁠3
1. The difficulty in these verses is that the text does not specify which sins are being committed. It would be problematic to say that the phrases ולא תעשו את כל המצוות האלה (vs. 22) and את כל אשר צוה ה' אליכם mean that the penalty here is applied only to someone who transgresses all the commandments. Equally problematic would be the alternative suggestion – that כל here means a transgression of any of the laws of the Torah (see NJPS). See Nahm.’s displeasure with iE who (at least according to Nahm.) understands the verse that way.
Rashbam’s reading of these verses conforms to the standard halakhic approach. (So also his commentary to Lev. 6:23, referring to our verses.) However, instead of bringing proof from vs. 22 as the classical sources do (see Rashi, following Hor. 8a), Rashbam cites vs. 23 as proof. These verses must be referring to idolatry, he says, because it is an infraction that leads to transgressing “everything that the LORD has enjoined upon you.” See also Rashbam’s next comment, s.v. מן היום.
Rashbam’s comment here – that the person who worships idols will ultimately end up transgressing all the rules of the Torah inadvertently – resembles Rashi’s comment (following Sifre Numbers 111) that anyone who believes in idols has denied the entire Torah. But the difference is significant. Rashi (and his sources) say that believing in idolatry is tantamount to rejecting the whole Torah. But they also say that our verses are dealing with the inadvertent idolater. Rashbam reformulates the rabbinic statement to make more sense here in the context: an inadvertent idolator will end up breaking all the laws of the Torah inadvertently.
2. In other words, the phrase, “from the day that the LORD gave His commandment and thenceforth,” means all the rules given since the time that God started to give rules. The Decalogue is the first set of laws given by God and the first laws of the Decalogue are about idolatry.
Rashbam’s interpretation looks similar to Rashi’s but there is a difference. Both exegetes are trying to answer the question: what “mistake” is vs. 22 talking about. Both agree that the mistake is idol worship. Rashi explains that since the text refers both to a rule that God “commanded Moses” (at the end of vs. 22) and to a rule that God “spoke to you” (at the beginning of vs. 23), and since the midrash (Mak. 24a and passim) teaches that God spoke the first two commandments of the Decalogue directly to the Israelites, the commandment referred to here must be the law against idolatry. See Hor. 8a and the commentary of pseudo-Rashi there, s.v. איזו היא מצוה. (On the authorship of that commentary, see Grossman, Ḥakhme Ṣorfat, p. 216, note 275.)
Rashbam, like Rashi, believes that the reference here is to the first two commandments of the Decalogue, but not because of the midrash about what the Israelites heard directly from God’s speech. Instead, he explains that the phrase, “from the day that the LORD gave His commandment,” itself means “from the beginning of the Decalogue.”
In many classical rabbinic sources, vs. 23 is seen as expanding the idolater’s culpability and guilt. Rashi says that the verse means that the idolater has also transgressed the words of the prophets. Sifre says it means that the idolater has also transgressed the words of the commandments to the forefathers. Rashbam accepts the idea of expanding the idolator’s guilt, but suggests simply that transgressing the first laws given by God leads to transgressing the later ones too.
3. Note Rashbam’s language here – that the laws of the Decalogue are the first laws given to the Israelites. This theme appears a number of times in Rashbam’s commentary. See similarly commentary to Gen. 26:5 and commentary to Ex. 15:25–26, and note 77 there.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

את כל אשר צוה י״י וגו׳ מגיד שכל המודה בעבודת כוכבים כופר בכל התור׳ כולה ובכל מה שנתנבאו הנביאי׳ שנ׳ למן היום אשר צוה י״י והלאה. כדתני׳ בספרי מניין אתה אומר שכל המוד׳ בעבודת כוכבים כופר בעשרת הדברו׳ ת״ל אשר דבר י״י אל משה ולהלן הוא אומר וידבר אלהי׳ את כל הדברי׳ האלה אחת דבר אלהים הלא כה דברי כאש וגו׳ ומניין אף במה שנצטוה משה ת״ל את כל אשר צוה י״י אלהיכם ביד משה ומניין אף במה שנצטוו הנביאים ת״ל למן היום אשר צוה י״י ומניין אף במה שנצטוו האבות ת״ל והלאה לדורותיכ׳ ומהיכן התחיל המקום לצוות את האבות שנ׳ ויצו י״י אלהים על האדם מגיד שכל המודה בעבודת כוכבים כופר בי׳ הדברות ובמה שנצטו׳ משה ובמה שנצטו׳ הנביאים ובמה שנצטו׳ האבות וכל הכופר בעבודת כוכבים מודה בכל התורה כולה ופי׳ המקראות הללו לפי המדרש הזה כך הוא וכי תשגו ולא תעשו העביר׳ אשר אתם נחשבי׳ בה כאילו לא תעשו את כל עשרת הדברות אשר דבר י״י אל משה ואת כל המצו׳ אשר נצטוו האבות והלאה לדורותיכם אם מעיני העדה שהם הסנהדרין הגדולה הית׳ השגגה הזאת ועשו כל העדה פר בן בקר וגו׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

לדורותיכם – מחובר לתחלת המקרא, אשר צוה אליכם ביד משה לדורותיכם – לעשות לדורות עולם.
את כל אשר צוה – הוא תוספת ביאור על הכתוב שלמעלה, ובא להודיע שאין מצות לישראל אלא אותן אשר צוה ה׳ אליהם ביד משה, ושהמצות שצוה אותנו משה כוללים כל אשר דבר ה׳ לעשות, באופן שרק תורת משה כוללת כל מצות ה׳ ואין מצות אחרות אלא אותן שבתורה, וכל שאר המצות שבדו בני אדם מלבם אחר משה רבינו ע״ה, הם בכלל ע״ז:
מן היום אשר צוה ה׳ והלאה – פירש מן היום אשר צוה הפרשה הזאת, והלאה לדורותיכם שב על תחלת הפסוק שלפניו וכי תשגו, כאילו אמר וכי תשגו מהיום ההוא והלאה לדורותיכם, ולא תעשו את כל המצות האלה, לומר שתהיה המצוה הזאת נוהגת לדורות עולם:
מן היום אשר צוה ה׳ – משעת חיובן, כי קצת המצות תלויות בביאתם לארץ, וקצתן גם לדור המדבר.
from the time when the Lord commanded. From the time when they became obligatory, for some of the commandments were conditioned on their entering the land of Israel, while some others were intended even for the generation of the desert.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

את כל אשר צוה ה׳ אליכם ביד משה: היינו תורה שבע״פ, שלא היה דיבור מפורש אלא ב׳ציווי׳, וכדאיתא בברכות (ה,א) ״ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה״ (שמות כד,יב), ״המצוה״ – זו משנה. וכתיב (כאן) ״כל אשר צוה״, דבזה גם כן נכללו שני אופני תורה שבע״פ, חדא, הלכות המקובלות מהקב״ה, שנית, מה שהעלה משה בעמלו על פי י״ג מדות ופלפול הלכה, וכמו שביארנו בארוכה ריש ספר דברים (א,ג) מקרא ״ככל אשר צוה ה׳ אותו אלהם״, יע״ש. והיינו לשון ״ביד משה״ דמפרש בגמרא כריתות (יג,ב) – ׳זו גמרא׳, ופירושו, בכח משה ועמלו, ומ״מ הוא בסייעתא דשמיא.
מן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדורותיכם: היא פלפולה של תורה שנתוסף מימות משה ואילך מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, והכל בא בציווי בהר סיני. ולמדנו בה דאפילו עמל תורה שיגע בעצמו כמו ירבעם, אחאב ומנשה, דאע״ג שהיו עובדי עבודה זרה, מ״מ היו עמלים בתורה, כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קג,ב), אבל אינו נחשב כלום ולא מיקרי בזה עמל תורה כלל, אחרי שבדעתו לא לשם ה׳ היא.
והלאה לדורותיכם – ומה שיוכל עוד לצוות מן היום הזה ולהלן בדורות הבאים לפי מצב הדור, לא ח״ו שֶׁיְּשַׁנֶּה עיקר האמונה ויסודות התורה, אבל יוסיף ויגרע מצות וחקים ע״י נביאיו; ומצאנו כזה במשך בית ראשון ובראשית בית שני שעדין לא פסקה נבואה מישראל שנביאים הוסיפו וגרעו מצות וחקים, ואם מצאנו (פרשת ואתחנן) ״לא תוסיפו על הדבר... ולא תגרעו ממנו״, רצונו שלא להוסיף על יסודות התורה, שמהם תשתרשנה כל המצות, מצוה או חק חדש שלא יצאו מהם, ולא שיהיה אסור להוסיף מצוה או חק, וגם חז״ל הוסיפו מצות עירובין חנוכה וכו׳ והלל תיקן פרוזבול, וסמכו על המקרא (פרשת שופטים) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ונכון מאד; ושד״ל תרגם באופן אחר מן היום שחלו עליהם מצות ה׳ ומן היום ההוא והלאה לדורותיכם, וכונו רצויה אבל נ״ל שאינו פשוטו של מקרא.
את כל אשר צוה ה׳ וגו׳. הגם שהערות רבות באו בתורה ללמד על קיומה והתמדתה לעולם, גם זו כאחת מהם, ואולי ג״כ הנכבדת שבכלן אם מפני שכל הפסוק כלו נראה כמיותר, והיה די שיאמר וכי תשגו וגו׳ עד אל משה והיה אם מעיני העדה, וממה שהוסיף פסוק ארוך ומיותר נראה מכוון אל עצמו, ובא ללמד על נצחיות התורה — ואם מפני אומרו מן היום אשר צוה וגו׳ לדורותיכם, מליצה יקרה למעלה מחברותיה שנאמר בהם לדורותיכם ותו לא, וכאן תפס התחלת התורה מן היום אשר צוה ה׳ והוסיף ב׳ מלות יקרות והלאה לדורותיכם, כלומר צא וחשוב מן היום ההוא עד אין תכלית כי לעולם לא תבטל, ואם מפני שבא זה הרמז הנכבד אצל בטול איזו מצוה פרטית שתהיה וכי תשגו וגו׳ וממקומו הוא מוכרע שבא לתקוע יתד על נצחיות התורה, וכלומר השמרו לכם שלא לעבור ואם תשגו וגו׳ תביאו קרבן, שאני אומר לכם כל אשר צוה ה׳ אליכם וגו׳ מן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדורותיכם, ואין אפילו רגע בזמן פנוי מחיוב שמירתכם ובכל זאת אין להכחיש מ״ש למעלה, שעל ע״ז ידבר הכתוב כי זה תוכן הכוונה בלי ספק רק ממה שהוציא האזהרה בלשון סתם על כל המצות אנו למדים כי לדורות נתנה בלי הפסק. — וסוף דבר שהרי כל שאר הרמזים באו על איזו מצוה פרטית כל א׳ בפני עצמה, וכאן בא בלשון כולל כל המצות כלן ובכן לו נאוה תהלה ולו יתר שאת ועז על כל אחרים.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״בהואיל משהאם למקראהכל
 
(כד) וְהָיָ֗ה אִ֣ם מֵעֵינֵ֣י הָעֵדָה֮ נֶעֶשְׂתָ֣ה לִשְׁגָגָה֒ וְעָשׂ֣וּ כׇל⁠־הָעֵדָ֡ה פַּ֣ר בֶּן⁠־בָּקָר֩ אֶחָ֨ד לְעֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽיהֹוָ֔הי״י֔ וּמִנְחָת֥וֹ וְנִסְכּ֖וֹ כַּמִּשְׁפָּ֑ט וּשְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽת׃
then it shall be, if it is done unwittingly, without the knowledge of the congregation, that all the congregation shall offer one young bull for a burnt offering, for a pleasant aroma to Hashem, with its meal offering and its drink offering, according to the ordinance, and one male goat for a sin offering.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םאם למקראמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

ועשו כל העדה פר בן בקר [אחד] – למה נאמר, שהיה בדין ומה אם במקום שאין הצבור מביאים פר לעולה מביא פר לחטאת, כאן שהצבור מביא פר לעולה אינו דין שמביא פר לחטאת? תלמוד לומר: ועשו כל העדה פר [בן בקר אחד] ומנחתו ונסכו.
לעולה – או אף לחטאת? תלמוד לומר: כמשפט, כסדר האמור.
ושעיר עזים אחד – למה נאמר. שהיה בדין ומה אם במקום שאין הצבור מביא פר לעולה מביא ב׳ שעירים לחטאת, כאן שהצבור מביא פר לעולה אינו דין שיביא ב׳ שעירים לחטאת? תלמוד לומר: ושעיר עזים אחד לחטאת.
והיה אם מעיני העדה – נאמר כאן מעיני ונאמר להלן מעיני הקהל (ויקרא ד׳:י״ג) מה עיני האמור כאן מלמד שהן מביאין על העלם דבר עם שגגת מעשה אף מעיני הקהל האמור להלן מלמד שהן מביאין על העלם דבר עם שגגת מעשה.
נעשתה – פרט לשלא נעשית.
בשגגה – פרט למזיד.
ועשו כל העדה פר – מצוה להביא פר לא כשבה ולא שעירה.
בן בקר – לא חלוף והלא דין הוא הואיל והמשיח מביא פר והצבור מביאין פר אם אין משיח מביא חלוף פרו אף הצבור לא יביאו חלוף פרו וקל וחומר ומה אם משיח שלא שוה קרבנו לאחת מכל המצות אינו מביא חלוף פרו לא אם אמרת במשיח שאינו מביא חלוף פרו שלא שוה קרבנו לאחת מכל המצות וקרב ביום הכפורים תאמר בצבור שיביא חלוף פרו מפני מה ששוה קרבנו לאחת מכל המצות לקרבן במצות יחידית ת״ל ועשו כל העדה פר מצוה להביא פר לא כשבה ולא שעירה בן בקר ולא חלוף.
לריח ניחוח לה׳ – לפה שאמרת לפלא נדר (במדבר ט״ו:ג׳) את שהוא בא לפלא נדר טעון נסכים ואת שאינו בא לפלא נדר אינו טעון נסכים הואיל ואין הפר הזה בא לפלא יכול לא יהא טעון נסכים אמרת לריח ניחוח לה׳ ומנחתו ונסכו כמשפט.
ושעיר עזים אחד לחטאת – שיהא קרבנו לשם חטאת. לחטת חסר אל״ף ללמדך שקרבן זה על שגגת עבודה זרה הוא מה אל״ף ראשון לכל האותיות כך זה כפר ביחידו של עולם שהוא ראשון לכל בריותיו.
וִיהֵי אִם מֵעֵינֵי כְּנִשְׁתָּא אִתְעֲבֵידַת לְשָׁלוּ וְיַעְבְּדוּן כָּל כְּנִשְׁתָּא תּוֹר בַּר תּוֹרֵי חַד לַעֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ וּמִנְחָתֵיהּ וְנִסְכֵּיהּ כְּדַחְזֵי וּצְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּתָא.
it shall be that if anything be hid from the eyes of the congregation and you do ignorantly, then all the congregation shall make a burnt offering of one young bull, to be received with acceptance before the Lord, with his mincha and his libation, according to the proper manner, and one kid of the goats for a sin offering:
וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳ וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת
וִיהֵי אִם מֵעֵינֵי כְנִשְׁתָּא אִתְעֲבֵידַת לְשָׁלוּ (ח״נ: בְּשָׁלוּ) וְיַעְבְּדוּן כָּל כְּנִשְׁתָּא תּוֹר בַּר תּוֹרֵי חַד לַעֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם ה׳ וּמִנְחָתֵיהּ וְנִסְכֵּיהּ כְּדַחְזֵי וּצְפִיר בַּר עִזִּין (ח״נ: עִיזֵי) חַד לְחַטָּתָא
א. ״לִשְׁגָגָה״ – ״לְשָׁלוּ״. למ״ד לִשְׁגָגָה היא כמו נָסוּ לְקֹלָם (במדבר טז לד), כלומר לסיבת שגגה – שבית הדין שגגו בהוראת היתר והעם עשו בעקבות זאת מעשה אסור. לכן צריך לתרגם לְשָׁלוּ ולא בְּשָׁלוּ כבמיוחס ליונתן ובמקצת נוסחי ת״א.⁠1
ב. ״פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד״ – ״תּוֹר בַּר תּוֹרֵי״. על ההבחנה בין תרגום ״תּוֹרֵי״ לתרגום ״תוֹרִין״ עיין ״וּבָקָר שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים אָלֶף״ (במדבר לא לג) ״וְתוֹרֵי שִׁבְעִין וּתְרֵין אַלְפִין״.
כַּמִּשְׁפָּט – כְּדַחְזֵי ולא כְּדִינֵיהּ
ג. בכל מקום חטאת קודמת לעולה, אבל מכיוון שכאן נאמר ״וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה... כַּמִּשְׁפָּט״, למדו חז״ל שבשגגת ע״ז של צבור, פר העולה קודם לשעיר החטאת. וכן בקרבנות חג הסוכות שגם בהם נאמר ״כְּמִשְׁפָּטָם״ (במדבר כט לג), העולות קודמות לשעיר החטאת.⁠2 לפי זה ראוי היה לתרגם ״כַּמִּשְׁפָּט״ – כְּדִינֵיהּ או כְּהִלְכְתֵיהּ אבל אונקלוס תרגם ״כְּדַחְזֵי״ וכן להלן ״כְּמִשְׁפָּטָם״ (במדבר כט לג) ״כְּדַחְזֵי לְהוֹן״ מן הטעם שנתבאר לעיל בקרבן פסח ״וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו״ (במדבר ט ג) ״וּכְכָל דְּחָזֵי לֵיהּ״.⁠3 ולטעם הקדמת עולה לחטאת דווקא בשני מקרים אלו, נמסרה שמועה יפה מהגרש״ז אויערבך.⁠4
1. ״הכתב והקבלה״.
2. כבזבחים צ ע״ב: ״אשכחן עולה דקדמה לחטאת! אמרי במערבא משמיה דרבא בר מרי: חטאת עבודת כוכבים חסר א׳ לְחַטָּת כתיב. רבינא אמר: כמשפט כתיב בהו. השתא דאתית להכי, אפילו תימא פרים דחג נמי כמשפטם כתיב בהו״. ומכיוון שרש״י כאן נסמך על דרשת ״לחטת – חסר אלף״ לא הזכיר את פרי החג שאותם דרשו מ״כמשפטם״ ורק כתב: ״לחטת – חסר אלף שאינו כשאר חטאות, שכל חטאות שבתורה הבאות עם עולה החטאת קודמת לעולה, שנאמר ״ואת השני יעשה עולה״ (ויקרא ה י) וזו עולה קודמת לחטאת״. אבל הרמב״ם שנסמך על דרשות ״כמשפט״, ״כמשפטם״ הזכיר את שניהם בהלכות תמידין ומוספין, פרק ט הלכה ו-ז: ״חטאת קודמת לעולה... בקרבנות החג אינו כן אלא קריבין על סדר הכתוב שנאמר כמשפטם... וכן בשגגת צבור בע״ז שהן מביאין פר עולה, ושעיר חטאת, הפר קודם שנאמר בו כמשפט״.
3. אבל המיוחס ליונתן מתרגם בחוסר עקיבות. להלן תרגם ״כְּמִשְׁפָּטָם״ – ״כְּסֵדֶר דִינָא״ אבל כאן תרגם ״כַּמִּשְׁפָּט״ – ״כַּד חָמֵי״ [כת״א כְּדַחְזֵי, אלא שבארמית הגלילית חז״י הופך לחמ״י].
4. הליכות שלמה, סוכות, עמ׳ רלח: ״הרמב״ם כתב שלעולם חטאת קודמת לעולה. ואמרו עלה בזבחים ז ע״ב ריצה פרקליט נכנס דורון. חוץ מפר העלם דבר וקרבנות החג שעולה קודמת. ונראה בזה דבפר העלם דבר הבא על עוון ע״ז רמזו לנו בכך שאין לחשוש לנפילה, שבנים הם למקום וחביבים הם גם אם חטאו ולא יחליפם באומה אחרת, כי בין כך ובין כך קרויים בנים (וידועים דברי האדמו״ר רמ״מ מקאצק ז״ל דק״ו הוא מ״אותם״ דקדוש החודש שדרשו ״אלה מועדי ה׳ אשר תקראו אֹתָם״ אל תקרי אֹתָם אלא אַתֶּם (ר״ה כח ע״א) ואמרו דאפילו מזידין. וכ״ש הכא דכתיב בנים אַתֶּם לד׳ אלקיכם שבכל אופן הם בנים). ובקרבנות החג הענין הוא להראות חבתן של ישראל שלאחר שנתכפרו ונסלחו ביוהכ״פ עומדים הם באמת ברום המעלה, ולכן עתה יכולה עולה לבוא לפני החטאת. והוא ענין נפלא״.
ויהווי אם מעיני כנישתהא אתעבדת לשלוב ויקרבון כל עם כנישתהג תור בר תורין חד לעלה לריח (ניחו) דרעוה לשמה די״יד ומנחתיה ונס⁠[ו]⁠כויה כסדר דינה וצפיר בר עזין חד לחטאתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מעיני כנישתה״) גם נוסח חילופי: ״מן עייני עמא דכנישתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לשלו״) גם נוסח חילופי: ״בשלו״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויקרבון כל עם כנישתה״) גם נוסח חילופי: ״כל עמה דכנשתה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לשמה די״י״) גם נוסח חילופי: ״קדם י״י״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ונס⁠[ו]⁠כוי״) גם נוסח חילופי: ״{ונ}⁠סכוי״.
ויהי אין מן מחמי כנישתא איתעבידת סורחנותא בשלו ויעבדון כל כנישתא תור בר תורי חד לעלתא לאתקבלא ברעוא קדם י״י ומנחתיה וניסוכיה כד חמי וצפיר בר עיזין דלא עירובין חד לחטאתא.
if without the knowledge of the congregation sin hath been committed through ignorance, let all the congregation make one young bullock a burnt offering to be received with acceptance before the Lord, with his mincha and libation as are proper; and one kid of the goats without mixture for a sin offering;
וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה – יִחֵד הַכָּתוּב מִצְוָה זוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְאֵיזוֹ זוֹ עֲבוֹדַת אֱלִילִים. וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה, לָמָּה נֶאֱמַר, שֶׁהָיָה בַּדִּין, וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַצִּבּוּר מֵבִיא פַּר לְעוֹלָה מֵבִיא פַּר לְחַטָּאת, כָּאן שֶׁצִּבּוּר מֵבִיא פַּר לְעוֹלָה אֵינוֹ דִּין שֶׁיָּבִיא פַּר לְחַטָּאת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר״.
וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ – לָעוֹלָה, אוֹ אַף לַחֲטָּאת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כַּמִּשְׁפָּט״ כַּסֵּדֶר הָאָמוּר. וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת לָמָּה נֶאֱמַר, שֶׁהָיָה בַּדִּין, וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַצִּבּוּר מֵבִיא פַּר לְעוֹלָה מֵבִיא שְׁנֵי שְׂעִירִים לְחַטָּאת, כָּאן שֶׁהַצִּבּוּר מֵבִיא פַּר לְעוֹלָה אֵינוֹ דִּין שֶׁיָּבִיא שְׁנֵי שְׂעִירִים לְחַטָּאת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת״.
וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה – נֶאֱמַר כָּאן ״מֵעֵינֵי הָעֵדָה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (ויקרא ד׳:י״ג) ״מֵעֵינֵי הַקָּהָל״, מַה מֵּעֵינֵי הָאָמוּר כָּאן מְלַמֵּד שֶׁהֵן מְבִיאִין עַל הֶעֱלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה, אַף ״מֵעֵינֵי הַקָּהָל״ הָאָמוּר לְהַלָּן, מְלַמֵּד שֶׁהֵן מְבִיאִין עַל הֶעֱלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה. נֶעֶשְׂתָה פְּרָט לְשֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית, לִשְׁגָגָה פְּרָט לְמֵזִיד. וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר, מִצְוָה לְהָבִיא פַּר, וְלֹא כִּשְׂבָּה וְלֹא שְׂעִירָה, בֶּן בָּקָר וְלֹא חִלּוּף, וַהֲלֹא דִּין הוּא, הוֹאִיל וְהַמָּשִׁיחַ מֵבִיא פַּר, וְהַצִּבּוּר מְבִיאִין פַּר, אִם אֵין מָשִׁיחַ מְבִיא חִלּוּף פָּרוֹ אַף הַצִּבּוּר לֹא יָבִיאוּ חִלּוּף פָּרוֹ, וְקַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם מָשִׁיחַ שֶׁלֹּא שָׁוֶה קָרְבָּנוֹ לְאַחַת מִכָּל הַמִּצְווֹת אֵינוֹ מֵבִיא חִלּוּף פָּרוֹ, צִבּוּר וְכוּ׳, לֹא אִם אָמַרְתָּ בְּמָשִׁיחַ שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא חִלּוּף פָּרוֹ, שֶׁלֹּא שָׁוֶה קָרְבָּנוֹ לְאַחַת מִכָּל הַמִּצְווֹת, וְקָרֵב בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, תֹּאמַר בְּצִבּוּר שֶׁיָּבִיא חִלּוּף פָּרוֹ מִפְּנֵי מַה שֶׁשָּׁוֶה קָרְבָּנוֹ לְאַחַת מִכָּל הַמִּצְווֹת לְקָרְבָּן בְּמִצְוַת יְחִידִית, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר״, מִצְוָה לְהָבִיא פַּר וְלֹא כִּשְׂבָּה וְלֹא שְׂעִירָה, בֶּן בָּקָר וְלֹא חִלּוּף.
לְפִי שֶׁאָמַר ״לְפַלֵּא נֶדֶר״ אֶת שֶׁהוּא בָּא לְפַלֵּא נֵדֶר טָעוּן נְסָכִים, וְאֶת שֶׁאֵינוֹ בָּא לְפַלֵּא נֶדֶר אֵינוֹ טָעוּן נְסָכִים, הוֹאִיל וְאֵין הַפַּר הַזֶּה לְפַלֵּא, יָכוֹל לֹא יְהֵא טָעוּן נְסָכִים, אָמַרְתָּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳ וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט. וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, שֶׁיְּהֵא קָרְבָּנוֹ לְשֵׁם חַטָּאת.
תַּנְיָא: (ויקרא ה׳:ח׳) ״וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר אִם לְלַמֵּד שֶׁתְּהֵא חַטָּאת קוֹדֶמֶת, הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר (שם, י) ״וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט״, אֶלָּא זֶה בָּנָה אָב שֶׁיְּהוּ כָּל חַטָּאוֹת קוֹדְמוֹת לְעוֹלוֹת [הַבָּאוֹת עִמָּהֶן], וְקַיְימָא לָן דַּאֲפִלּוּ חַטַּאת הָעוֹף קוֹדֶמֶת לְעוֹלַת בְּהֵמָה. פַּר עֲבוֹדַת אֱלִילִים קוֹדֵם לִשְׂעִיר עֲבוֹדַת אֱלִילִים, אַמַּאי הַאי עוֹלָה וְהַאי חַטָּאת, אָמְרִי בְּמַעֲרָבָא מִשְּׁמֵיהּ (דְּרַבָּה) [דְּרָבָא] בַּר מָרִי, חַטַּאת עֲבוֹדַת אֱלִילִים חָסֵר אַלֶף לְחַטָּת כְּתִיב, רַבִינָא אָמַר כַּמִּשְׁפָּט כְּתִיב בֵּיהּ.
פַאִן כַּאןַ אלסַּהו עַן עֻיֻוןִ אלגַמַאעַתִ פַליַצנַעֻוא רַתַּא מִןַ אלבַּקַרִ צַעִידַתַּ מַקבּוּלַא מֻרַצִּ׳יַא לִלָּהִ וַמַעַהֻ בִּרֹ וַמַזַאגֹ כַּמַא יַגִבֻּ וַעַתֻודַא מִןַ אלמַאעִזִ לִלזַכּוַתִ
ולכן אם היה החוסר תשומת לב מעם עיני העדה, אזי שיעשו, פר מן הבקר, עולה, מקובל ומרצה אל ה׳ ועמו דגן ומזיגה, כמו שמתחייב, ושעיר מן העזים, לחטאת.
אם מעיני העדה נעשתה לשגגה – אם מעיני העדה נעשתה עבירה זו על ידי שוגג, כמו ששגגו והורו על אחת מן העבודות שהיא מותרת לעבוד עבודה זרה בכך.
לחטת – חסר א׳ שאינו כשאר חטאות, שכל חטאות שבתורה הבאות עם עולה, חטאות קודמות לעולות, שנאמר: ואת השיני יעשה עולה (ויקרא ה׳:י׳), וזו עולה קודמתה.
ואם מעיני העדה נעשתה בשגגה – This means: If it is by the eyes (the leaders) of the community that this sin has been committed in error, i.e., that they have mistakenly taught of a certain one of the rites associated with the worship of God that it is permissible to worship an idol in that manner, [then it shall be that all the congregation shall offer, etc.] (cf. Horayot 5b).
לחטת – This lacks the א usually found in it, to indicate that it is not like other חטאות, sin-offerings; for in the case of all sin offerings mentioned in the Torah that are to be brought together with a burnt offering, the sin-offering precedes the burnt offering (i.e. is offered first), since it is said, "And the second animal shall he make as a burnt offering" (Vayikra 5:10), while in this case the burnt offering precedes the sin-offering (Horayot 13a).
פס׳: [והיה אם] (ואם) מעיני העדה נעשתה לשגגה וגומר – כגון שהורו ב״ד בדבר מותר ואינן חייבין אלא עד שיורו בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתחויה.
ועשו כל העדה – מלמד שהוראה תלויה בבית דין ומעשה תלוי בקהל. פר בן בקר אחד לעולה לריח ניחוח לה׳ 1ומנחתו ונסכו כמשפט (ושעיר עזים אחד לחטאת) – בסדר האמור שלשה עשרונים לפר ולא פר לחטאת לפי שבפרשת ויקרא כתיב (ויקרא ד׳:י״ג) ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר וגו׳. כגון שהורו בחלב או בדם כדמפורש בתורת כהנים ובמסכת הוריות. 2(ויקרא ד׳:י״ד) והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת. יכול יביאו על שגגת ע״ז פר לחטאת ת״ל פר בן בקר אחד לעולה.
ושעיר עזים אחד לחטאת – ומפני מה חטאת ע״ז חסרה אל״ף שכל קרבנות חטאת קודמת לעולה וכאן עולה קודמת לחטאת:
1. ומנחתו. ונסכו כמשפט כסדר האמור ג׳ עשרונים ושעיר עזים לחטאת ולא פר לחטאת לפי שבפרשת ויקרא וכו׳ כצ״ל:
2. והקריבו הקהל פר וכו׳. והוא גבי שגגת מצות:
הנה שעיר – נוסף,⁠1 בין שעשו בשגגה כמו שצוו שלא לעשות, ובין שלא עשו בשגגה מה שצווא לעשות.⁠2
1. כלומר נוסף על חטאת הקהל בויקרא ד׳:י״ג-כ״א.
2. השוו גישה אחרת בראב״ע ויקרא ד׳:כ״א.
א. כן בכ״י פריס 176, ברסלאו 53. בכ״י פריס 177: מה שלא צוו.
[ONE HE-GOAT.] Scripture adds a he-goat.⁠1 The congregation must bring a sin offering whether they erred by doing something they were prohibited from doing or erred in not doing something they were obligated to do.
1. To the bullock mentioned in Lev. 4:13,14 for the sin committed in error by the congregation.
(כד-כו) והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה – כבר ביארנו התנאים הנכללים בזה בפרשת ויקרא, יִלָּקַח משם. והנה הרצון ב׳עיני העדה׳ - בית דין הגדול.
ועשו כל העדה – רוצה לומר כל עדה ועדה; והרצון בו - כל שבט ושבט, כי השבט יקרא ׳קהל׳ או ׳עדה׳, להיות כל אחד מהם מיוחד ונפרד מהאחר, כי ישראל היה שוכן לשבטיו; וכבר מצאנו בביאור שהשבט יקרא ׳קהל׳, שנאמר: ׳ויעמֹד יהושפט בקהל יהודה׳ (דברי הימים ב כ, ה); והנה היה בזאת העבירה פר ושעיר לכל שבט ושבט, מה שאין כן בשאר העבירות שחייבין על זדונן כרת, כמו שנתבאר בפרשת ויקרא. והנה יתבאר ממה שזכרנו ששבט יהודה היה נקרא ׳קהל׳, שכל שבט שנשתלשל מאחד מבני יעקב נקרא קהל. ואמנם מנשה ואפרים, שנשתלשלו שניהם מיוסף, לא יהיו שניהם כי אם שבט אחד.
וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל – הנה יֵאָמֵר במשפטים התוריים ׳כל׳ על הרוב. והנה מצד התאחד בני ישראל יהיה הרוב רוב המספר, ומצד כללות העֵדוֹת ומספרם יהיה הרוב רוב השבטים.
והנה אי אפשר שנאמר שיהיה הרצון במה שאמר ׳ועשו כל העדה׳ שיהיו העושים זה הקרבן בית דין הגדול, שהרי אמר בפרשת ויקרא: ׳וסמכו זקני העדה׳ (ויקרא ד, טו), ואם היה רומז אל בית דין הגדול לא היה אומר ׳זקני העדה׳, כי כולם היו זקנים; ולזה הוא מבואר שהם זקני ישראל; ולפי שאמר ׳זקני העדה׳ ולא אמר ״זקני ישראל״ למדנו שכל עדה ועדה מביאה קרבן. ולזה התבאר שכל שבט ושבט מביא קרבן, כיון שעשו בשגגה רוב ישראל על פי בית דין הגדול.
ונסלח להם כי שגגה הִוא וגו׳, כי לכל העם בשגגה – ראוי שתדע שכבר יתבאר מזה שאם לא היתה שגגה לעושה העבירה, כגון שידע בודאי שכבר טעו בית דין בהוראתן, הנה אם עשה זה במזיד - את ה׳ הוא מגדף, ולא תהיה לו כפרה מפני זה הקרבן. ואם שגג בשחשב שאף על פי שטעו בית דין הגדול מצוה לשמוע להוראתם, הנה לא תצטרף שגגתו לשגגת הקהל שסמכו על הוראת בית דין בשחשבו שכל היוצא מפיהם מסכים לכונת התורה, כי אין שגגתו ממין שגגתם, והכתוב אומר: ׳כי לכל העם בשגגה׳, שמוֹרֶה שתהיה שגגה אחת לכל העם. ולזה יתחייב חטאת יחיד על שגגתו.
ולגר הגר בתוכם – הנה הוצרך לומר ׳ולגר הגר בתוכם׳, לפי שכל שבט ושבט היה מביא קרבן, ולזה היה לחושב שיחשוב שלא יהיו נכללים הגרים באלו הקרבנות; ולימדה התורה כי הגרים נמנים עם השבט אשר הם אצלו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

נעשתה לשגגה נעשת עביר׳ זו על ידי שוגג כגון ששגגו והורו על אחת מן העבודות שהיא מותרת לעבוד עבודת כוכבים בכך תקן בזה כמה ענינים אמר עבירה זו בעבור שלא הוזכרה בכתוב שום פעולה עד שתפול עליה מלת נעשתה גם פירש מלת בשגגה ע״י שוגג מפני שנעשת׳ בשגגה מורה שהשגגה הית׳ בעשייתה ואינו כן אלא השגגה הית׳ בהוראת הב״ד שהורו בה ההיתר לא לקהל שעשו אות׳ שהקהל לא עשו אלא על פי הוראת ב״ד לפיכך הוצרך לפרש מלת בשגגה ע״י שוגג דהיינו ע״י הב״ד ששגגו בהוראתה ואמ׳ עוד כגון ששגגו והורו על אחת מן העבודות שהיא מותרת לעבוד עבודת כוכבים בכך משום דממאמר נעשתה ע״י שוגג שטעו ב״ד בהוראתה משמע אפילו טעו בעבודת כוכבים עצמה שאמרו אין עבודת כוכבים בתורה ואין הדבר כן שהרי בת״כ שנו ונעלם דבר לא שתעלם המצוה כולה כיצד אמרו אין נדה בתור׳ ואין שבת בתורה ואין עבודת כוכבים בתור׳ יכול יהו חייבין ת״ל ונעלם דבר לא שתעלם המצו׳ כולה אבל אם אמרו יש נדה בתור׳ אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור ויש שבת בתורה אלא שהמוציא מרשות היחיד לר״ה פטור ויש עבודת כוכבים בתורה אלא שהמשתחוה לה פטור יכול יהו פטורין ת״ל ונעלם דבר דבר ולא כל הגוף ותנן נמי בפ״ק דהוריות הורו ב״ד לעקור את כל הגוף ואמרו אין נדה בתור׳ ואין שבת בתורה ואין עבודת כוכבים בתורה פטורין הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת הרי אלו חייבין שנאמר ונעלם דבר כיצד אמרו יש נדה בתור׳ אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור ויש שבת בתורה אבל המוציא מרשות היחיד לר״ה פטור ויש עבודת כוכבים בתור׳ אבל המשתחוה פטור הרי אלו חייבין שנאמר ונעלם דבר דבר ולא כל הגוף והקשו בגמר׳ אדרבה דבר כולה מלתא משמע ותרצו ת״ל ונעלם דבר דבר ולא כל הגוף מאי משמע אמר עולא קרי ביה מדבר פי׳ המ״ם של ונעלם משמש הכא והכא רב אשי אמר גמר דבר דבר מזקן ממרא כתי׳ הכא ונעלם דבר וכתיב התם כי יפלא ממך דבר מה להלן דבר ולא כל הגוף כדכתיב לא תסור מן הדבר אף כאן דבר ולא כל הגוף:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

נעשתה לשגגה נעשית עבירה זו כו׳. פירוש, שאין ״לשגגה״ קאי על הציבור העושים, שעשו בשגגה, כמו ״נעשתה״ – דהיינו הציבור שעשו, דהא הכתוב ״מעיני העדה״ מדבר, שהם סנהדרין (הוריות ה ע״ב). ועוד, דהוי למכתב ׳נעשתה בשגגה׳, מאי ״לשגגה״, אלא פירושו ואם מעיני העדה נעשתה עבירה זו על ידי שוגג, שהורו בית דין על אחד מן העבירות שהיא מותרת, והצבור עשו. וזהו ״נעשתה לשגגה״, שהעבירה על ידי הצבור נעשתה לשגגת עיני העדה:
וזו עולה וכו׳. פירוש, בכל מקום החטאת קודמת, וכאן העולה קודמת, ולפיכך ׳חטאת׳ חסר כתיב, אחר שהעולה קודמת. ואם תאמר, ולמה היה דבר זה להקדים העולה קודם חטאת בקרבן עבודה זרה. ועוד, דמה שהחטאת קודם העולה – טעמא אית ביה, כדלעיל (רש״י ויקרא ה, ח) למה הדבר דומה, [לבא לרצות] למלך, שפרקליט קודמו ומלמד עליו זכות, ואחר כך נכנס הדורון, כך החטאת פרקליט לכפר עליו, ואחר כך העולה שהיא דורון. ואם כן, למה היה כאן העולה קודמת. ויש לומר, דעולה היא שבאה על הרהור הלב, כדכתיב (ראו איוב א, ה) ״ויהי כי הקיפו ימי המשתה ויעל איוב עולת מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלקים בלבבם״, שמע מינה שעולה מכפר על הרהור הלב. ובעבודה זרה, שהמחשבה הקב״ה מצרפה למעשה (קדושין מ.), הרי העולה גם כן פרקליט כמו החטאת, שהרי המחשבה של עבודה זרה גם כן מעשה נחשב. ומפני שהמחשבה קודם למעשה, העולה של עבודה זרה קודם החטאת. אבל גבי שאר עברות, שאין הקב״ה מצרף המחשבה למעשה (שם), העולה דורון הוא, ונכנס אחרון:
ושעיר עזים אחד לחטת – חטת כתיב חסר אל״ף, ועוד יש כאן שינוי כי בכ״מ שמקריבין חטאת ועולה החטאת קודמת לעולה וכאן העולה קודמת לחטאת הלא דבר הוא, ואומר אני לפי שחטא זה מדבר בחטא ע״ז שנאמר וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות זו ע״ז שהמודה בה ככופר בכל התורה, ובכל עבירה האדם חוטא במחשבה ובמעשה כי כל מעשה קדמה לו המחשבה כי אם יעשה בלא כוונה כלל אין זה נקרא שוגג אלא אונס, וע״כ כל חוטא צריך להביא ב׳ כפרות העולה על הרהור הלב, וחטאת על חטא המעשה, ואע״פ שכל הרהור קודם למעשה מ״מ המעשה קשה מן ההרהור שהרי לעולם אין הקב״ה מעניש על המחשבה אם לא יצאה מחשבתו לפועל כמ״ש (תהלים ס״ו:י״ח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה׳ אע״פ שגם על המעשה אינו מעניש כשהוא נעשה בלא מחשבה וכוונה כלל, מ״מ המעשה עיקר החטא ע״כ מביא תחילה חטאת להסיר העון הגדול תחילה ואח״כ עולה להסיר עון ההרהור, חוץ מבע״ז שנאמר בה (יחזקאל י״ד:ה׳) למען תפוש את בית ישראל בלבם. לפי שהמחשבה בע״ז הוא עיקר החטא כי זה דבר התלוי באמונת הלב וכל המעשים כקיטור, וזיבוח, וניסוך, והשתחויה, כולם טפלים אל המחשבה, וכן התחלת הסמ״ג, שלא להעלות במחשבה שיש אלוה אחר כו׳, ע״כ הוא מקדים עולה לחטאת כדי להסיר החטא הגדול תחילה והוא ההרהור אשר עליו באה העולה שנאמר (יחזקאל כ׳:ל״ב) והעולה על רוחכם ואח״כ הקטן והוא המעשה. וע״כ כתיב לחטת חסר א׳ כי הא׳ אות ראשונה ומספרה אחד מורה בכ״מ על אחדות של ראשון לכל נוצר ית׳, וזה החוטא בע״ז מכחיש אחדותו ית׳ ואין אלהים מזימותיו וע״כ חסר א׳ בחטת לומר שחסרון האל״ף היינו חטאו כי הוא מדבר בע״ז, ובדבר זה נבדל ה׳ מכל ברואיו כי כולם בשתים במחשבה ובמעשה ואצל הקב״ה נאמר (איוב כ״ג:י״ג) והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש. כי מיד כאשר יחשוב ה׳ על איזו דבר לעשותו מיד הוא עשוי כאשר אותה נפשו וחישב עליו לעשותו.
אִ֣ם: בגלגל, לא במקף. [אִ֣ם].
לְחַטָּת: הטי״ת דגושה, וזה לבדו בא חס׳ אל״ף על פי המסורת, ועל כן אמרו בסוף הוריות ובזבחים פ׳ כל התדיר, דהאי לחטאת חס׳ אל״ף, לפי שהוא חס׳ משאר חטאות, שהוא קרב אחר העולה, כמו שפי׳ רש״י ז״ל <ולקח טוב>. ולמה היה דבר זה להקדים העולה קודם החטאת בקרבן ע״א, עיין גור אריה. [לְחַטָּת].
והורו על אחת מן העבודות. מדכתיב בפ׳ ויקרא ונעלם דבר משמע דבר, לא כל הגוף, שידעו שאסור לעבוד עבודת אלילים רק שלא ידעו שאסור עבודה זו. או ילפינן דבר דבר מכי יפלא ממך דבר וגו׳ שמשמעו ולא כל הגוף:
And ruled that one of the forms of service. The Torah writes in Parshas Vayikra (4:13) "a matter was hidden" which implies that only one aspect was hidden, but not the entire matter. They knew that it was forbidden to worship idols, only they did not know that this [particular] form of service was a forbidden. Alternatively we learn a gezeirah shavah (scriptural comparison) between the word דבר (matter) here and דבר in the verse "if a matter is hidden from you…" (Devarim 17:8), which implies "and not the entire matter.⁠"
והיה אם מעיני העדה – ששגגו כל העדה והורו על אחת מהעבודות שהיא מותרת לעבוד ע״ז בכך:
לחטת – חסר אלף, שאינו כשאר חטאות שבתורה הבאות עם עולה, שהחטאות קודמות לעולות, שנאמר ואת השני יעשה עולה, וזו עולה קודמת לחטאת:
מעיני העדה – הם הב״ד הגדול של שבעים ואחד הראויים להוראה. מ״ם מעיני כמ״ם משוד עניים מאנקת אביונים שהיא מ״ם הסבה, מסבת שוד מסבת אנקת. מסבת עיני העדה, כלומר מסבת הוראתם שהורו לעם לאמר עד״מ מותרים אתם לכרוע לע״ז בלא פשוט ידים ורגלים. ודבר זה שהורו עשה העם שהיו מדמים שהורו כדת ולזה סמכו על הוראתם, וזה״ש נעשה לשגגה, כלומר העם עשה את הדבר לשגגת הוראת ב״ד. למ״ד לשגגה כלמ״ד נסו לקולם, מקול נפלם רעשה הארץ (ירמיהו מ״ט כ״א), כלו׳ לסבת שגגה, נעשה הדבר מן העם לפי ששגגו הב״ד והורו להם היתר עשיית דבר זה, והעם סמכו על הוראתם. אמנם יש עוד תנאי בדבר זה, שצריך גם שגגת העם העושים, כי אם היו הב״ד שוגגים בהוראתם, והקהל ידעו שטעה הב״ד ושאין ראוי לקבל מהם, ואף על פי כן עשו אין כאן חיוב קרבן, כ״א שהעם העושים היו ג״כ בשגגה, ועל זה אמר אחר כך כי לכל העם בשגגה. כ״ה ביאור לשון המקרא לפי המבואר בסוגיות התלמוד ריש הוריות. וביב״ע מתורגם מלת לשגגה בשלו נראה שהוא ט״ס וצ״ל לשלו כבאונקלס, דאם לא כן יחסר שגגת ב״ד בהוראתם.
נראה כי כאן מדבר בהשמטת מצות עשה, כי בויקרא (ד׳) כתוב מפורש ועשה אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה, וכאן ולא תעשו את כל המצות, והיה זה כי בס׳ שמות באו רוב מצות לא תעשה במה שבין אדם לחבירו ובעניני המוסר (יתרו ומשפטים), ע״כ סמך להן בויקרא הכפרה לעובר עליהן בשגגה, ואח״כ בויקרא באו רוב מצות עשה בענין עבודת ה׳, וסמך להן כאן הכפרה למבטל אותן בשגגה. ורמב״ן דחה סברה זאת.
אם מעיני העדה נעשתה לשגגה – מקרא קצר, אם מעיני העדה נעלם ונעשה דבר בשגגה.
if the error will have befallen, etc. It seems that the reference here is to the omission of a positive commandment, for in Lev. 4:13 [with respect to the aspersion sacrifice of a bull for a communal error] it specifically states, “... that they do one of those things that the Lord has commanded not to be done,” while here it says, “that... you do not carry out all these precepts” (above, v. 22). The reason for this is that the book of Exodus includes most of the negative commandments pertaining to one’s obligations to fellow individuals and to matters of morality (in the parashot of Yitro and Mishpatim), and thus these are closely followed in Leviticus by provisions for the expiation of those who transgress these precepts by error. Afterwards, in Leviticus, come most of the positive commandments with respect to the Divine service, and these are followed here by provisions for the expiation of those who erroneously fail to fulfill any of these precepts. Nachmanides, however, rejected this reasoning.⁠1
if the error will have befallen the congregation (im me-einei ha-edah ne’esetah li-sh’gagah, lit. “if from the eyes of the congregation it was done in error”). An elliptical phrase, meaning “if from the eyes of the congregation a thing was hidden and done in error.”
1. {Translator's note: In his comment on v. 22 above, Nachmanides expresses the view that this section should not be construed as addressing sins of omission, since in v. 24 it says im me-einei ha-edah ne’esetah li-sh’gagah, i.e., “if it be done in error by the congregation, it being hidden from their eyes” [contra Shadal, who simply has “if the error will have befallen the congregation”], and this wording indicates that the error consisted of an act that they did, not a failure to act. Nachmanides goes on to say, in keeping with Horayot 8a-8b, that the erroneous commission of sin referred to here, as opposed to Lev. ch. 4, consists specifically of idol worship.}
והיה אם מעיני העדה וגו׳ – ״עיני העדה״ הם בעלי הדעת והחכמה שבאומה: בית דין הגדול.
נמצא שזהו המקרה הנידון כאן: בית דין הגדול התיר בטעות (כתוצאה מ״שגייה״ [פסוק כב]) עשיית מעשה עבודה זרה, וכתוצאה מכך ״נעשתה לשגגה״: טעות עיונית זו הביאה לידי חטא בשוגג במעשה. הווי אומר שמעשה עבודה זרה – שהותר על ידי בית דין הגדול – נעשה בשגגה. לפי האמור בפסוק כו, ״לכל העם בשגגה״, נעשה מעשה זה על ידי כלל האומה, או על ידי רוב המייצג את כלל האומה – יהיה זה רוב הקהל במיעוט שבטים או רוב השבטים במיעוט הקהל (עיין פירוש, ויקרא ד, יג).
זהו אותו מקרה שנידון בספר ויקרא (ד, יג–כא) לגבי כל החטאים שזדונם כרת. גם שם הוראת בית דין הגדול הביאה לידי טעות במעשה, והקהל חייב להביא פר העלם דבר של ציבור. רק הקרבן שונה. שם, הציבור הלאומי – כל אחד משבטי ישראל – מביא פר לחטאת; נמצא שמביאים שנים⁠־עשר פרים. וזקני העדה – בית דין של שבעים ואחד – מבטאים על ידי סמיכה (שם פסוק טו) את הקשר המיוחד שלהם לקרבנות אלה. כאן, הציבור הלאומי – כל אחד משבטי ישראל – מביא פר לעולה ושעיר לחטאת; נמצא שמביאים שנים⁠־עשר פרים לעולה, ושנים⁠־עשר שעירים לחטאת. כאן – כמו בכל שאר קרבנות הציבור – אין סמיכה (הוריות ד:, מנחות צב.).
נמצא שהכפרה הלאומית על שגגת עבודה זרה, חלוקה לא רק מהכפרה הלאומית על כל שאר שגגות, אלא גם מכל שאר הכפרות. בכל שאר הקרבנות המכפרים על שגגות – נעשית הכפרה על ידי חטאת בלבד, ואילו כאן היא נעשית ידי עולה וחטאת, וחשיבות העולה מודגשת במיוחד. בדרך כלל חטאת קודמת לעולה; אולם כאן העולה קרבה תחילה, והחטאת טפלה וקרבה לאחריה, דבר הרמוז גם בכתיב החסר: ״חסר א׳ חטת כתיב״ (זבחים צ:).
החטא המתכפר על ידי פר העלם דבר של ציבור כולל ״שגייה״ ו״שגגה״: הוראת בית דין ומעשה ציבור. אך בַּ״שגייה״ אין אלא את ה״שגגה״ ולא יותר; לפיכך כפרה אחת נעשית לשתיהן.
לעומת זאת, כאן ה״שגייה״ היא העזיבה העיונית של כל התורה, כנאמר במפורש בפסוקים כב–כג, ואילו ה״שגגה״ – המעשה האחד של עבודה זרה – אינה אלא תוצאה מוחשית מיוחדת של ה״שגייה״. לפיכך כל אחת מהן מתכפרת על ידי קרבן מיוחד לה: ה״שגייה״ בעולה, וה״שגגה״ בחטאת. תחילה צריך לחדש את הקשר הכללי לה׳ ולתורתו, ורק לאחר מכן ניתן לכפר על המעשה היחיד של החטא. אך חטאים במחשבה גרידא – ״הרהורי הלב״ – מתכפרים בעולה; שכן המקור לחטאים אלה הוא רפיון המחשבה וחוסר התמסרות להכרת האמת, שכתוצאה מכך הטעות עולה ונאחזת בלב. לפיכך לומדים חז״ל (ירושלמי יומא ח, ז) מהפסוק ״וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם״ וגו׳ (יחזקאל כ, לב, מובא לעיל פסוקים כב–כג), שקרבן עולה מכפר על הרהור הלב; שכן במקום שהאמת אינה ״עולה על הרוח״, שם הטעות ״עולה״ (עיין פירוש, שמות כז, ח). יתירה מכך, העולה – ולא החטאת – היא הביטוי לקשר הרגיל שלנו אל ה׳ (עיין פירוש, ויקרא ד, כד). לפיכך, משניתק כאן כל הקשר עם ה׳ מחמת טעות האומה בתחום המחשבה, ולפי שלאחר החזרה בתשובה יש צורך לחדש את הקשר הזה, לא ניתן לבטא חידוש זה של הקשר לה׳ אלא על ידי עולה. גם כאן הנסכים באים עם העולה, והכתוב מדגיש אותם במיוחד: ״ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעלה לריח ניחח לה׳ ומנחתו ונסכו כמשפט״.
כבר אמרנו כמה פעמים שיסוד היסודות של האמת היהודית הוא ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״. יסוד זה מלמד אותנו להכיר שה׳ לבדו מכוון את מעשינו ומנהיג את גורלנו, והביטוי המלא להכרה הזאת הוא ״פר לעולה״ ו״מנחתו ונסכו כמשפט״. שכן העולה מלמדת שה׳ מכוון את מעשינו, ואילו המנחה והנסך מלמדים שה׳ מנהיג את גורלנו. זוהי אפוא משמעותם של הקרבנות הבאים כאן:
האומה כולה חָטְאָה חֲטָאָה גדולה, ועתה היא חוזרת ומציגה עצמה כ״פר״ לפני ה׳. בכך היא ״נודרת״ שמכאן ואילך תהיה נאמנה לעבודת ה׳, תקדיש את כל קיומה וכל מאמציה לאש התורה על מרומי המזבח, ותשאף לקיים את רצון ה׳ בשלמותו. בנוסף, היא תיכנע לה׳ לבדו, בכל בחינות גורלה ואושרה. רק אז תוכל לתקן את החטא האחד שנעשה בשגגה.
תיקון זה ייעשה על ידי ״נדר״ החטאת המתבטא בשעיר: לעולם לא ניפול עוד בלי דעת מהפסגות שה׳ העמידנו עליהן; אלא בעוז של שעיר נתנגד לכל הפיתויים המסיתים אותנו לסור מאחרי ה׳, שכן ה׳ לבדו הוא מדריכנו ומנהיגנו.
בקרבנות אלה הבאים לכפר על שגגת עבודה זרה, בית הדין אינו מתבלט אלא הוא בטל בכלל האומה. פר העלם דבר של ציבור הוא באמת קרבן של בית דין הגדול. כל שבט מעמיד את הפר שלו לרשות בית הדין ובכך שולח לו אזהרה: מכאן ואילך, בית הדין צריך לשקוד ביתר זהירות וביתר תבונה על מילוי חובות תפקידו. על ידי הסמיכה, מייחסים חברי בית הדין לעצמם את הקרבן כחטאת שלהם. אולם ב״שגיית עבודה זרה״, ערער בית הדין את יסוד עצם קיומו [ובכך נעשה בטל בכלל האומה]. קרבן הכפרה אינו פר חטאת, אלא שעיר חטאת. לפי זה, אין לו סמיכה, וכל עצמו אינו אלא כפרה לאומה. במסגרת האומה, גם בית הדין שב אל ה׳ ולקיום ייעודו.
ועשו כל העדה פר וגו׳ – לפי ההלכה (הוריות ד:), כל שבט מביא פר אחד ושעיר אחד. שעירי עבודה זרה דינם כחטאות פנימיות. יש להם הזיה בהיכל לעבר הפרוכת כנגד בין הבדים, נתינה על קרנות מזבח הזהב ושפיכת שיריים אל יסוד מזבח העולה. לאחר עבודות הדם, האימורים מוקטרים על המזבח, ושאר הקרבן נשרף מחוץ למחנה (עיין פירוש, ויקרא ד, ד–כא).
פר בן בקר אחד ושעיר עזים אחד – כבר התבאר בתורה אור מצורע (סי׳ י״ז) שכ״מ שבא שם יחיד א״צ לומר מספר אחד, שנדע בעצמנו שהוא אחד, וכ״מ שכתוב כבש אחד איל אחד וכדומה הראו חז״ל שהיה מקום טעות מן הסברא שיהי׳ יותר מאחד, לכן פי׳ פה שיש ג״כ לטעות שיביא שני פרים אחד לעולה ואחד לחטאת, וכן שיביא שני שעירים, לכן אמר פר אחד שעיר אחד, ומ״ש ומנחתו ונסכו כמשפט, בל נטעה שיביאו נסכים גם על החטאת כמו בחטאת מצורע שטעון נסכים לכן אמר כמשפט ר״ל כסדר האמור בנסכים שכל שאינו בא בנדר ונדבה אין טעון נסכים כמ״ש לפלא נדר או לנדבה:
והיה אם מעיני העדה. כבר הוכחנו כי עדה במקומות הרבה היא הסנהדרין — ועוד רואה אני שמוכרח הדבר מצד עצמו כי אין פירוש מעיני העדה וגו׳ רק שטעו בשפטם דבר האסור כאלו הוא מותר, שכן לשון מעיני יורה בהכרח כי על הכח המבחין ידבר, ואם כן היתכן לחשוב שכל אישי ישראל יקרה להם לטעות באסור שהוא מותר בנושא אחד, ובפעם אחת, ובמצוה אחת? אין זה כ״א מחק הנמנע, הא אין לך לומר אלא שהכתוב חוזר על מי שנתנה לו משרת הבחינה בין אסור למותר על שכמו, ושגיאתו נחשבת כשגגת כל העדה כי הוא כח המבחין שבאומה ועיני שכלה — ומה עמקו מחשבות רבותינו שדרשו עינים על הסנהדרין כאן ובמקומות אחרים והוא על הדרך שכתבנו.
ונסכו כמשפט ושעיר אחד לחטת – הנה בכל התורה קרב חטאת קודם לעולה, לבד כאן עולה קודם לחטאת, משום דכתב כמשפט וחטת חסר א׳. יעוין זבחים צ׳. ובזה פרשתי דברי הגמ׳ הוריות דף ו׳, דשעירי חטאת באו על עו״ג כו׳ הוראת שעה כו׳ דאלת״ה אילים תשעים וששה כבשים שבעים כו׳ כנגד מי, וצריך מובן הלא צבור מביאין עולות נדבה, ואם הוו האילים והכבשים נדבה מאי איכפת, ולפ״ז א״ש, דא״כ לעולת נדבה הי׳ צריך להיות חטאת קודם לעולה, ודוקא לעולה דידיה חטאת קודם. אבל לכבשים ואילים נדבה הי׳ השעירי עזים קודמים, וכאן היו כולם קודמים להשעירי חטאות, וע״כ דהוראת שעה הי׳, ודו״ק. ובפשוט נראה, משום דכל מקום דצבור מקריבין היו כבשים מרובים מהאילים, וכאן היו האילים מרובים מהכבשים. וכן בק׳ ז׳ שם דכרין תרי מאה אמרין ארבע מאה. ולזה ע״כ הוראת שעה. וכן הגירסא דלא משתכח בכל התורה כולה בפי׳ ר״ח. יעו״ש.
והיה אם מעיני העדה – דבי נשיאה גזור תעניתא ולא אתא מיטרא, תנא להו הושעיא זעירא דמן חבריא, והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה, משל לכלה בזמן שעיניה יפות אין כל גופת צריך בדיקה, ובזמן שאין עיניה יפות כל גופה צריך בדיקה1. (תענית כ״ד.)
והיה אם מעיני העדה – הורו ב״ד והיה אחד בהם גר או ממזר או נתין או זקן שאינו ראוי לבנים פטור, שנאמר כאן עדה ונאמר להלן (פ׳ מסעי) ושפטו העדה, מה עדה האמורה להלן כולן ראויין להוראה אף עדה האמורה כאן עד שיהיו כולן ראויין להוראה2. (הוריות ד׳:)
והיה אם מעיני העדה – תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, חטאו ו׳ שבטים והם רובו של קהל או ז׳ שבטים אע״פ שאינם רוב הקהל מביאים פר,⁠3 מאי טעמא, דכתיב אם מעיני העדה, אלמא מעוטא, וכתיב (פ׳ כ״ו) כי לכל העם בשגגה, אלמא רובא, הא כיצד, עשו ששה והן רובו של קהל או שבעה אע״פ שאינו רובו של קהל חייבים.⁠4 (הוריות ה׳.)
והיה אם מעיני העדה – תניא, מניין שההוראה תלויה בב״ד ומעשה בקהל, אמר אביי, דאמר קרא והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה.⁠5 (הוריות ה׳:)
ושעיר עזים אחד לחטאת – ת״ר, פר עבודת כוכבים קודם לשעיר עבודת כוכבים, ואמאי, הא האי חטאת והאי עולה, אמרי במערבא, לחטת כתיב חסר אל״ף, ורבא אמר, כמשפט כתיב.⁠6 (שם י״ג.)
1. נסמך על המבואר לפנינו (בפ׳ ויקרא ד׳ י״ג) דהלשון מעיני העדה קאי על סנהדרין שמהם נעלם דין שעשו הקהל על פיהם, יעוי״ש בארוכה, ומשול משל רבי הושעיא בזה, שבזמן שעיני העדה טהורים והגונים אז כל בני הדור טובים וכשרים, ואם עיני העדה אינם הגונים אז אין כל הדור מוחזק בכשרות וצריך בדיקה, ולכן לא אתא מיטרא, מפני שאין תפלתם נשמעת, והיא דרשה אגדית.
ונראה דאין הפי׳ עיניה יפות יופי ממש ע״ד הכתוב בשה״ש עיניך יונים, אלא כמ״ש חז״ל עין יפה, והיינו טוב לב וטהר המדות וכמ״ש באבות עין יפה ולב טוב, ולפי״ז יתכונן המשל אל הנמשל שבזה, וגם נראה לפרש עפ״י פירוש זה מה שאמרו בתנחומא פ׳ אחרי, לטהור – זה דוד, שנאמר והוא אדמוני עם יפה עינים, ואינו מבואר איפה מרומז בלשון זה ענין טהרה, אבל לפי מש״כ דריש כן עפ״י באור הלשון יפה עינים שפירושו טוהר המדות, וכמש״כ.
2. עיין מש״כ בארוכה בפ׳ ויקרא (ד׳ י״ג) דענין פרשה זו איירי בטעות שטעו סנהדרין בהוראת דין כללי אחד ונכשלו כל ישראל ועשו מעשה עפ״י הוראה מוטעית זו, והלשון מעיני העדה קאי על ב״ד שהם עיני העדה, שמאירים עיניהם בהוראות ודינים, יעוי״ש בארוכה ובהסבר נמרץ מה שהכריח לחז״ל לפרש כן, ואמר בזה דבעינן שיהיו כולם ראויים להוראה.
ומה שאמר או זקן שאינו ראוי לבנים, פירש״י וז״ל וקשיא לי מפני מה אינו ראוי להוראה, עכ״ל, ודבריו נפלאים, שהרי מפורש קי״ל בסנהדרין ל״ו ב׳ אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים, וטעם פסול אלה מפני שאינם רחמנים, וגם הזקן אע״פ שהוליד בנערותו כבר שכח צער גידול בנים ואינו רחמני, ועי׳ במפרשי המשנה, וקרוב לודאי שיש איזו ט״ס בדבריו או שהיה לפניו איזו גירסא אחרת, יען כי הגירסא שלפנינו באמת קשה, דמאי הרכיב שני הפסולים כאחד, זקן שאינו ראוי לבנים, אחרי דשני הענינים הם פסולים כ״א לעצמו, זקן וגם מי שאינו ראוי לבנים, דהיינו סריס, ואפי׳ צעיר. ובאמת הרמב״ם בפי״ג ה״א משגגות גורס או זקן או שלא ראה בנים, והיא גירסא נכוחה.
3. ר״ל מביאים ב״ד פר, משום דלעולם אין ב״ד חייבים אלא אם עפ״י הוראתם בטעות עשו כהוראה זו רוב הקהל, ופסוק זה איירי בשגגת ב״ד וכמבואר בריש אות הקודם, ומפרש דלא בעינן דוקא רוב מנין אלא אפי׳ רוב שבטים אע״פ שבערך מנין הנפשות הם מיעוט.
4. וע״ע בסמוך פסוק כ״ו, ולפנינו בפ׳ ויקרא בפסוק ואם כל עדת ישראל ישגו נתבאר ענין זה ביותר.
5. כבר כתבנו ריש אות ס״ד דענין פרשה זו איירי בטעות שטעו ב״ד ועשו הקהל מעשה עפ״י הוראה מוטעית זו, והלשון מעיני העדה מוסב על הב״ד שהם עיני העדה, יעוי״ש. ואשמעינן בזה דאין ב״ד חייבים פר העלם דבר אלא א״כ עשו הקהל מעשה עפ״י הוראה זו, אבל לא אם רק הב״ד בעצמו עשה מעשה כהוראתו, ומשמע ליה כן מלשון נעשתה, דלשון זה משמע שתעשה לשגגה ע״י אחרים דהיינו הקהל ע״י הוראת הב״ד, ובסמוך פסוק כ״ו יליף רבא דין זה מלשון הפסוק ההוא כי לכל העם בשגגה, והיינו שיהיו כולם תלויים בשגגה הקהל וב״ד, והיינו שההוראה תלויה בב״ד ומעשה בקהל.
6. כונת הקושיא האי חטאת והאי עולה הוא משום דקי״ל חטאת קודמת לעולה, כדכתיב בפ׳ ויקרא והקריב את אשר לחטאת ראשונה, ומשנו במערבא דלכן כתיב כאן לחטת חסר אל״ף לרמז דמעלת חטאת זו חסרה ממעלת שאר חטאות שקודמין לעולה, ורבא משני משום דכתיב ומנחתו ונסכו כמשפט משמע כמשפט סדר מקראו כך סדר עבודתו, ופר כתיב ברישא.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םאם למקראמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כה) וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַֽל⁠־כׇּל⁠־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וְנִסְלַ֣ח לָהֶ֑ם כִּֽי⁠־שְׁגָגָ֣ה הִ֔וא וְהֵם֩ הֵבִ֨יאוּ אֶת⁠־קׇרְבָּנָ֜ם אִשֶּׁ֣ה לַֽיהֹוָ֗הי״י֗ וְחַטָּאתָ֛ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ עַל⁠־שִׁגְגָתָֽם׃
The priest shall make atonement for all the congregation of the Children of Israel, and they shall be forgiven; for it was an error, and they have brought their offering, an offering made by fire to Hashem, and their sin offering before Hashem, for their error.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל – מנין אתה אומר שאם עכב אחד מן השבטים ולא הביא שהיה מעכב את הכפרה? תלמוד לומר: וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל ונסלח להם. שומע אני בין שוגג בין מזיד? תלמוד לומר: כי שגגה היא.
רבי אליעזר אומר: [שלא תאמר] בא הכתוב לעשות זדון הצבור כשגגה? תלמוד לומר: כי שגגה היא.
רבי אומר: (מנין) [עדיין] אתה אומר שאם היו מקצת הצבור שוגגים ומקצת מזידים שיהיו לפניו כשגגה? תלמוד לומר: כי (שגגה היא) [לכל העם בשגגה].
והם הביאו את קרבנם אשה לי״י – רבי יאשיה אומר שבט שעשה על הוראת בית דינו ועשו שאר שבטים, מנין שיהיו מביאים על ידיו? תלמוד לומר: והם הביאו את קרבנם אשה לי״י.
רבי יונתן אומר: אין לי אלא שבט שעשה על הוראת בית דין אותו השבט, חייב שהוא לבדו מביא. עשה על הוראת בית דין הגדול, מנין ששאר שבטים מביאים על ידו. שנאמר והם הביאו את קרבנם אשה לי״י.
רבי יהודה אומר: שבט שעשה על הוראת בית דינו אותו שבט חייב ושאר כל השבטים פטורים, עשה על הוראת בית דין הגדול אותו שבט מביא פר ושאר כל השבטים מביאים על ידו. ומה הם מביאים על ידו שנים עשר פרים.
רבי שמעון בן יוחי אומר: פר אחד לבית דין. במה דברים אמורים בשאר מצות, אבל בעבודה זרה מתחייב פר ומתחייב שעיר. פר לעולה ושעיר לחטאת. לכך נאמר פרשה זו. רוב השבט ככל השבט, רוב הצבור ככל הצבור.
והם הביאו את קרבנם אשה לי״י – זו עולה. וחטאתם זו חטאת. על שגגתם זו [פר העלם דבר של צבור] חטאתם כשגגתם. מה שגגתם בכל המעשים אף חטאתם בכל המעשים.
"And the Cohein shall make atonement for the entire congregation of the children of Israel": Whence is it derived that if one of the tribes did not bring (its offering) atonement is withheld? From "And the Cohein shall make atonement for the entire congregation of the children of Israel.⁠" (Ibid.) "and it shall be forgiven them, for it was unwitting": I might understand (that they are forgiven) whether unwitting or witting; it is, therefore, written "for it was unwitting.⁠" From (24) "by the eyes of the congregation (i.e., beth-din) it were done in error,⁠" I would understand that the ruling of beth-din was in error and not willful; but as to the doing (i.e., the transgression) of the congregation, willful was equated with unwitting; it is, therefore, written "the children of Israel … for it was unwitting.⁠" If some were willful, I might think that it were considered (collectively) unwitting; it is, therefore, written "for the entire congregation of the children of Israel … for it was unwitting.⁠" (Ibid.) "and they have brought their offering": R. Meir says: If a tribe transgressed according to the (erroneous) ruling of its beth-din, I might think they bring (the offerings); it is, therefore, written "and they (i.e., all of the tribes) have brought their offering.⁠" R. Yoshiyah says: If one tribe transgressed according to the (erroneous) ruling of beth-din, whence is it derived that the other tribes bring (the offerings) because of it? From "and they (connoting all of the tribes) have brought their offering, a fire-offering to the Lord.⁠" For R. Yoshiyah says: A tribe that transgressed according to the (erroneous) ruling of beth-din is liable, and the other tribes are exempt. If a tribe transgressed according to the (erroneous) ruling of the great beth-din (i.e., the Sanhedrin), then that tribe brings a bullock, and the other tribes bring because of it. And what do they bring because of it? Twelve bullocks. R. Shimon b. Yochai says: If a tribe transgressed according to the (erroneous) ruling of beth-din, it is exempt. If it transgressed according to the ruling of the great beth-din, they bring two bullocks: one for the tribe and one for the beth-din. When is this so? With other mitzvoth; but with idolatry, they bring two bullocks and two he-goats: one bullock for a burnt-offering and a he-goat for a sin-offering for that tribe, and the same for the beth-din. The majority of the congregation is reckoned as all of the congregation. "and they have brought their offering: a fire-offering to the Lord": this is the burnt-offering; "and their sin-offering": this is the sin-offering for idolatry; "their error": this is the bullock of "concealment" of the congregation (viz. Vayikra 4:13-14). "their sin-offering … for their error": their sin-offering (i.e., the he-goats [offered] for idolatry) is like their error" the bullock of "concealment" of the congregation, in all of the procedures (of the offering). (Bemidbar, Ibid. 26) "And it shall be forgiven to the entire congregation of the sons of Israel": This tells me only of the men. Whence do I derive (the same for) the women? From "the entire congregation of the children of Israel.⁠" "and to the stranger who sojourns in their midst": Because this section is addressed to the Israelites (viz. 15:12), proselytes had to be (specifically) included. (Ibid.) "for to all the people it was in error": to exclude the high-priest, (who offers a she-goat, as an individual (viz. Ibid. 27). For it would follow (otherwise), viz.: Since the congregation bring a bullock for (transgression of) all the mitzvoth, and the high-priest brings a bullock for all the mitzvoth, then if I have learned about the congregation that just as they bring a bullock for all of the mitzvoth, so, they bring it for idolatry, then the high-priest, (too,) just as he brings a bullock for all the mitzvoth should bring a bullock for idolatry. And, furthermore, it follows a fortiori, viz.: If (in the Yom Kippur service) where the congregation does not bring a bullock, the high-priest brings a bullock (viz. Vayikra 16:3), here, (in respect to idolatry) where the congregation brings a bullock, how much more so should the high-priest bring a bullock! It is, therefore, written "for to all the people it was in error" — to exclude the high-priest.
וכפר הכהן – הואיל והמשיח בכלל עם יצא מכלל עם לידון בפר והנשיא בכלל עם יצא מכלל עם לידון בשעיר יכול שיהיו נידונין על עבודה זרה בפני עצמן ת״ל וכפר הכהן על עדת בני ישראל אין לי אלא עדת ישראל ומניין לרבות עדת גרים נשים ועבדים ת״ל על כל עדת בני ישראל.
ונסלח להם כי שגגה היא – על ששגגו וחטאו לשם.
והם הביאו את קרבנם אשה לה׳ – מביאים הם.
וחטאתם לפני ה׳ על שגגתם – הרי חטאתם כשגגתם לומר מה שגגתם טעונה וידוי ותנופה וכפרתה מבפנים ושרפתה אבית הדשן אף חטאתם כך.
וִיכַפַּר כָּהֲנָא עַל כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִשְׁתְּבֵיק לְהוֹן אֲרֵי שָׁלוּתָא הִיא וְאִנּוּן אֵיתִיאוּ יָת קוּרְבָּנְהוֹן קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ וְחוֹבַתְהוֹן קֳדָם יְיָ עַל שָׁלוּתְהוֹן.
and the priest shall make atonement for all the congregation of the sons of Israel, and it shall be forgiven them, for it was ignorance; but they shall bring their oblation before the Lord on account of their ignorance.
וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה׳ וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה׳ עַל שִׁגְגָתָם
וִיכַפַּר כַּהֲנָא עַל כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִשְׁתְּבֵיק לְהוֹן אֲרֵי שָׁלוּתָא הִיא וְאִינּוּן אֵיתִיאוּ יָת קוּרְבָּנְהוֹן קוּרְבָּנָא קֳדָם ה׳ וְחוֹבַתְהוֹן (ח״נ: וחטאתהון) קֳדָם ה׳ עַל שָׁלוּתְהוֹן
הֵבִיאוּ – אֵיתִיאוּ
א. בכל הנוסחים ״וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם״ מתורגם ״וְאִינּוּן אֵיתִיאוּ יָת קוּרְבָּנְהוֹן״, בעבר. ולכאורה ראוי לתרגם יַיתוֹן בעתיד כי כוונת הכתוב לומר אם יביאו קרבנם – ייסלח להם.⁠1 וניתן ליישב בדוחק כנצי״ב: ״עיקר מצות עשה זו להקריב חטאת צבור של ע״ז, אינו כי אם בשגגת הוראה דסנהדרין. מכל מקום אם כבר הביאו הקהל על חטאתם בשגגה2 שעירי ע״ז – הקב״ה סולח להם. והיינו דכתיב וְהֵם הֵבִיאוּ וגו׳, אם כבר הביאו – אע״ג דאינו מצות עשה״. והרה״ג אביגדר נבנצל שליט״א ביאר שהיות וכבר כתוב ״וְנִסְלַח לָהֶם״, פירש התרגום את הנימוק לסליחה – שכבר הביאו את קרבנם, ״אֵיתִיאוּ יָת קוּרְבָּנְהוֹן״, בעבר.
תרגום קשה: וְחַטָּאתָם – וְחוֹבַתְהוֹן
ב. ״וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה׳ וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה׳ עַל שִׁגְגָתָם״ – ״וְחוֹבַתְהוֹן״ הוא תרגום קשה כי אונקלוס מבחין בין חַטָּאת בהוראת חטא – חוֹבָא, לבין חַטָּאת כשם קרבן – חַטָּתָא.⁠3 לכן תמה יא״ר: ״איך לא תרגם וְחַטָּאתְהוֹן שהרי על קרבן החטאת הוא אומר כדאיתא בספרי?⁠״.⁠4 השיב ״באורי אונקלוס״ שת״א ״משתדל תמיד לתרגם בלשון שסובל כל הדעות ואין דרכו להכריע לצד אחד״5 ומכיוון שחז״ל נחלקו אם בשגגת ע״ז מביאים פר ושעיר לכולם או שכל שבט מביא פר ושעיר לעצמו, בחר לתרגם ״וְחוֹבַתְהוֹן״ שמשמעו – החטא שהם חייבים להביא בעקבותיו קרבן. ואילו תרגם וְחַטָּאתְהוֹן – וקרבנות החטאת שלהם – היה עולה מדבריו שהיו חייבים להביא י״ב פרים וי״ב שעירים.⁠6 וניתן ליישב על פי מה שראיתי בספרי דרשנים – ״וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה׳⁠ ⁠⁠״ – מוסב לקרבנות. אבל ״וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ – הם באו בלב שבור על עוונם. ולפי זה מתאים אפוא ״וְחוֹבַתְהוֹן״.
1. כרמב״ן: ״כיון שהוא שגגה והם הביאו עליה קרבנם עולה וחטאת ראוי לכפר להם״. ואמנם השומרוני תרגם ״ואנון ינדון״ בעתיד, וכן בשולי ת״נ: ״ייתון״ בעתיד.
2. כלומר, ולא על שגגת הוראת בית דין.
3. כמבואר בפסוק ״והקריב על חַטָּאתוֹ״ (ויקרא ד ג).
4. אכן המיוחס ליונתן תרגם ״וְחַטָּאתָם״ – ״וְקָרְבַּן סוּרְחָנוּתְהוֹן״. והפשיטתא: ״ודחלף חטהיהון קורבנא״. ›״מרפא לשון״ הסביר שמאחר שהם הביאו עולה וחטאת, והפס׳ לא הזכיר את עולתם אלא רק ״וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם״ – לכן תרגם בלשון וחובתהון. ולא הבנתי דבריו, שכן גם לדעתו חובתהון מתייחס לחטאת. אמנם עיין רמב״ן: ״וטעם והם הביאו את קרבנם אשה לה׳ – על פר העולה הנזכר, וחטאתם – על שעיר החטאת״, וראה עוד בהמשך דבריו על דרך האמת.
5. והרה״ג אביגדר נבנצל שליט״א העיר שהתרגום ניתן מסיני, אבל אפילו אם חיברו אונקלוס, הרי שהוא קדם לר׳ יהודה ולר׳ שמעון. להרחבה בענין מקור התרגום ראה במאמר ״תרגום מסיני״, להלן עמ׳ 775.
6. ספרי במדבר, קיא: ״ר׳ יאשיה אומר שבט שעשה על הוראת בית דינו ועשו שאר שבטים מנין שיהו מביאים על ידיו ת״ל והם הביאו את קרבנם אשה לה׳. ר׳ יהודה אומר שבט שעשה על הוריית בית דינו אותו שבט חייב ושאר כל השבטים פטורים״. אמנם במקצת כתבי יד מתורגם וְחַטָּאתְהוֹן.
ויכפר כהנה על כל כנישתהא דבני ישראל וישתבקב להון ארום שלו הווה ואינון אייתוןג ית קרבניהון קדם י״י וחובתהון קדם י״י על שלותהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כנישתה״) גם נוסח חילופי: ״עמא דכינישתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וישתבק״) גם נוסח חילופי: ״וישתרי וישת׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אייתון״) גם נוסח חילופי: ״יית׳⁠ ⁠⁠״.
ויכפר כהנא על כל כנישתא דבני ישראל וישתרי להון ארום שלותא היא והינון היתיאו ית קרבנהון קרבנא קדם י״י וקרבן סורחנותהון קריבו קדם י״י על שלותהון.
and let the priest make atonement for all the congregation of the sons of Israel, and it shall be forgiven them; for it was an error, and they have brought their oblation, an offering before the Lord, even an offering for their sin have they presented before the Lord for their error;
וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם עִכֵּב אֶחָד מִן הַשְּׁבָטִים וְלֹא הֵבִיא, שֶׁהוּא מְעַכֵּב אֶת הַכַּפָּרָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. וְנִסְלַח לָהֶם, שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין שׁוֹגְגִין בֵּין מְזִידִין, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי שְׁגָגָה הִיא״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בָּא הַכָּתוּב לַעֲשׂוֹת זְדוֹן הַצִּבּוּר כִּשְׁגָגָה, שֶׁאֲפִלּוּ הֵן מְזִידִין יְהוּ לְפָנָיו כִּשְׁגָגָה, לְכָךְ נֶאֱמַר ״כִּי שְׁגָגָה הִיא״. רַבִּי אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם הָיוּ מִקְּצַת צִבּוּר מְזִידִין וּמִקְצָתָן שׁוֹגְגִין שֶׁיְּהוּ לְפָנָיו כִּשְׁגָגָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי שְׁגָגָה הִיא״.
וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה׳ – רַבִּי יֹאשִיָּה אוֹמֵר: שֵׁבֶט שֶׁעָשָׂה עַל הוֹרָאַת בֵּית דִּינוֹ, וְעָשׂוּ שְׁאָר שְׁבָטִים, מִנַּיִן שֶׁיְּהוּ מְבִיאִין עַל יָדוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה׳⁠ ⁠⁠״. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אֵין לִי אֶלָּא שֵׁבֶט שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּינוֹ שֶׁהוּא מֵבִיא, עַל הוֹרָאַת בֵּית דִּין הַגָּדוֹל מִנַּיִן שֶׁשְּׁאָר שְׁבָטִים מְבִיאִין עַל יָדוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה׳⁠ ⁠⁠״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֵׁבֶט שֶׁעָשָׂה עַל הוֹרָאַת בֵּית דִּינוֹ אוֹתוֹ שֵׁבֶט מֵבִיא, וּשְׁאָר שְׁבָטִים פְּטוּרִין. עָשָׂה עַל הוֹרָאַת בֵּית דִּין הַגָּדוֹל אוֹתוֹ שֵׁבֶט מֵבִיא פַּר, וּשְׁאָר שְׁבָטִים מְבִיאִין עַל יָדוֹ, מַה הֵן מְבִיאִין עַל יָדוֹ שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר, שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר פַּר אֶחָד לְבֵית דִּין, הָדָא דְּאַתְּ אָמַר בִּשְׁאָר מִצְווֹת, אֲבָל בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים מִתְחַיֵּב פַּר וּמִתְחַיֵּב שָׂעִיר, פַּר לְעוֹלָה וְשָׂעִיר לְחַטָּאת, לְכָךְ נֶאֱמַר פָּרָשָׁה זוֹ. רֹב שֵׁבֶט כְּכָל הַשֵּׁבֶט. רֹב הַצִּבּוּר כְּכָל הַצִּבּוּר.
וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה׳ – זוֹ עוֹלָה, וְחַטָּאתָם, זֶה חַטָּאת [עֲבוֹדַת אֱלִילִים], עַל שִׁגְגָתָם, זוֹ [פַּר הֶעֱלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר, חַטָּאתָם עַל שִׁגְגָתָם], חַטָּאתָם כְּשִׁגְגָתָם, מַה שִּׁגְגָתָם בְּכָל הַמַּעֲשִׂים, אַף חַטָּאתָם בְּכָל הַמַּעֲשִׂים.
וְכִפֶּר הַכֹּהֵן – הוֹאִיל וְהַמָּשִׁיחַ בִּכְלַל עַם, יָצָא מִכְּלַל עַם לִדּוֹן בְּפַר, וְהַנָּשִׂיא בִּכְלַל עַם, יָצָא לִדּוֹן בְּשָׂעִיר, יָכוֹל שֶׁיְּהוּ נִדּוֹנִין עַל עֲבוֹדַת אֶלִילִים בִּפְנֵי עַצְמָם, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכִפֶּר הַכֹּהֵן״ עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מִנַּיִן לְרַבּוֹת גֵּרִים נָשִׁים וַעֲבָדִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא, עַל שִׁגְגָתָם וְחֶטְאָם לַשֵּׁם. וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם... [לִפְנֵי ה׳] (לַה׳) מְבִיאִים הֵם חַטָּאתָם לִפְנֵי ה׳. עַל שִׁגְגָתָם, הֲרֵי חַטָּאתָם כְּשִׁגְגָתָם, מַה שִּׁגְגָתָם טְעוּנָה וִדּוּי וּתְנוּפָה, וְכַפָּרָתָם מִבִּפְנִים, וּשְׂרֵפָתָהּ אַבֵּית הַדֶּשֶׁן, אַף חַטָּאתָם [כַּךְ]. (כָּתוּב בְּרֶמֶז תס״ט בְּפָסוּק (ויקרא ד׳:כ׳) ״וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה״).
וַיַסתַּג׳פִרֻ לַהֻם אִד׳ דַ׳לִךַּ סַהו וַהֻם אַתַּוא בִּצַעִידַתִהִם קֻרבַּאנַא לִלָּהִ וַזַכּוַתַּהֻם עַלַי׳ סַהוַתִהִם
ויבקש כפרה עלהם, כי זה היה מחוסר ריכוז בדעתם, והם הביאו את עולתם, קרבן אל ה׳ וחטאתם על חוסר תשומת לבם.
הביאו את קרבנם – זה שאמור בפרשה הוא פר העולה, שנאמר: אשה לי״י.
וחטאתם – את השעיר.
הביאו את קרבנם אשה לה' [AND] THEY HAVE BROUGHT THEIR OFFERING, A FIRE OFFERING UNTO HASHEM – This is that offering mentioned previously in this chapter (v. 24), viz., the bullock for a burnt offering, since it says here, "a fire offering to Hashem" (which is a description of a burnt offering) (Sifre Bemidbar 15).
וחטאתם AND THEIR SIN OFFERING – This is the he-goat (mentioned in v. 24).
פס׳: וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל1זה כהן משוח בשמן המשחה. 2יכול בין שוגגין בין מזידין ת״ל ונסלח להם כי שגגה היא. רבי אומר מנין אתה אומר שאם היו מקצת צבור שוגגין ומקצתן מזידין שיהו לפניו כשגגה 3שנאמר כי שגגה היא.
והם הביאו את קרבנם לפני ה׳ – זו עולה.
וחטאתם לפני ה׳ – זו חטאת.
על שגגתם4מה שגגתם לכל המעשים אף חטאתם לכל המעשים. כדכתיב ונסלח לכל עדת בני ישראל. אחד אנשים ואחד נשים. ולפי שהיה מעשה בישראל 5צריך להביא את הגרים.
כי לכל העם בשגגה – להוציא כהן משוח שיצא מדין כל העם שאע״פ שלענין 6שימור המצות דין כהן משוח כדין צבור בפר, לענין ע״ז אין דינו כצבור. שצבור בפר והמשוח כיחיד:
1. זה כהן משוח בשמן המשחה. בספרי ליתא דרשה זו. ואולי למד המחבר מפר הבא על המצות דכתיב שם והביא הכהן המשיח:
2. יכול בין שוגגין וכו׳. עיין בספרי וכפי שהגיה הגר״א לפי שנאמר מעיני העדה נעשתה לשגגה שמענו שהוראת ב״ד בשגגה ולא בזדון אבל עשיית ציבור זדון כשגגה ת״ל ונסלח להם כי שגגה היא:
3. שנאמר כי שגגה היא. והיא למעט אפילו מקצת שוגגין:
4. מה שגגתם לכל המעשים. (זבחים מא) הלשון שהשוו מעשים למעשים. פי׳ שהכא בקרבן עובד כוכבים לא נתפרש דיני הזאתם והקטרת האימורין וילפינן הכל מפר הבא על כל המצות:
5. צריך להביא הגרים. ע״כ כתיב ולגר הגר בתוכם ועיין רמב״ן על התורה:
6. שמור המצות. היינו פר הבא על המצות בפ׳ ויקרא.
וחטאתם – הוא השעיר, ובעבור שהוא סמוך אל עזים הוא קטן, והעתוד הפך.
AND THEIR SIN-OFFERING. The reference is to the he-goat.⁠1 A sei'r izzim (he-goat) refers to a young goat because the word se'ir (he-goat) is connected to izzim (goats). The reverse is the case with the term atud (he-goat).⁠2
1. An offering made by fire unto the Lord refers to the bullock, and their sin-offering before the Lord refers to the he-goat.
2. So Vat. Ebr. 38. An atud is a mature goat. Some texts read atid (the future) in place of atud (he-goat). However, the latter is practically impossible to explain. See Filwarg.
וטעם והם הביאו את קרבנם אשה לי״י – על פר העולה הנזכר, וחטאתם – על שעיר החטאת. והזכיר כן לגודל החטא שהוא ככל מצות י״י, לאמר כי אף על פי שהחטא גדול במאד מאד, כיון שהיא שגגה והם הביאו עליה קרבנם עולה וחטאת, ראוי לכפר להם. ובסיפרי (ספרי במדבר ט״ו:כ״ה) דרשו הכתוב הזה ליתורו, רבי יאשיה אומר: כל שבט שעשה על הוראת בית דינו ועשו שאר שבטים מנין שיהיו מביאין על ידיו, תלמוד לומר: והם הביאו את קרבנם אשה לי״י. רבי יונתן אומר וכו׳.
ועל דרך האמת: כבר הודעתיך כי כל מקום שנאמר: י״י – במדת רחמים ולפני י״י, כמו: על פני, והרי זה כמו שאמרו הוא ובית דינו. והנה אמר כי הם הביאו את קרבנם לשם המיוחד וחטאתם לפניו, והנה החטא מכופר במדת רחמים ובמדת הדין, והזכיר זה בעבודה זרה, אבל בסדר ויקרא בשאר המצות הזכיר פעמים רבים: לפני י״י, לפני י״י, וזה מבואר.
AND THEY HAVE BROUGHT THEIR OFFERING, AN OFFERING MADE BY FIRE UNTO THE ETERNAL. This refers to the bullock as a burnt-offering mentioned [in the preceding verse]. AND THEIR SIN-OFFERING, which refers to the he-goat for a sin-offering [mentioned there]. Scripture states this on account of the greatness of the sin, involving as it does all the commandments of G-d, and is thereby saying that although the sin was exceedingly grave, since it was in error and they have brought their offerings for it, the burnt-offering and the sin-offering, they are worthy of atonement. And in the Sifre1 the Rabbis interpreted this verse on the basis of its [apparent] redundancy: "Rabbi Yashiyah says: If the whole of one tribe [unwittingly] acted [committed idolatry] on the basis of a [mistaken] decision of the [chief] court of that tribe, and the other tribes did so [too, on their word], whence do we know that they [the other tribes] must also bring [these prescribed offerings] on account of them [i.e., the people of the particular tribe who acted according to the decision of its chief court]? Scripture therefore states, 'and they' have brought their offering, an offering made by fire unto the Eternal. Rabbi Yonathan says etc.⁠"2
And by way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], I have already informed you3 that wherever the Tetragrammaton is mentioned it refers to the attribute of mercy, and the expression 'liphnei Hashem' [before the Eternal — as here in the phrase: and their sin-offering 'before the Eternal'] is like 'al panai' (before Me),⁠4 and this is similar to what the Rabbis of blessed memory have said:⁠5 "He and His Celestial Court.⁠" Thus the verse is stating that "they have brought their offering to the Proper Name of G-d [i.e., the Tetragrammaton],⁠6 and their sin-offering 'l'phanai' (before Me),⁠" and thus the sin is atoned for in the attribute of mercy and in the attribute of judgment. He mentioned this in the case of idolatry [due to the gravity of the sin, because of which they need to be forgiven in both attributes], but in Seder Vayikra where [the sin-offering for violation of] the other commandments is commanded, He mentioned many times 'liphnei Hashem' (before the Eternal).⁠7 and the reason for this is clear.
1. Sifre, Shelach 111.
2. Rabbi Yonathan is of the opinion that if the people erred on the basis of the decision of the chief court of a particular tribe, then only the members of that tribe must bring these offerings, but not the other tribes [as is the opinion of Rabbi Yashiyah]. It is only if a wrong decision was [mistakenly] given by the Great Court of seventy-one judges — the supreme court of all Israel — and one tribe acted upon this decision, that all the other tribes must also participate in these offerings, according to Rabbi Yonathan (Malbim ibid.).
3. Exodus 20:3; 25:30.
4. Ibid., 20:3. Literally "upon My face.⁠"
5. Bereshith Rabbah 51:3. See Vol. I, p. 260.
6. This is indicated by the first part of the verse, and they have brought their offering, 'isheh Lashem' (an offering made by fire to the Eternal) where the Hebrew for the Eternal is the Tetragrammaton. Ramban explained at the beginning of his commentary on this verse that their offering refers to the burnt-offering, which was thus offered to the Tetragrammaton, the Divine Name symbolizing G-d's attribute of mercy; and the second half of the verse speaks of sin-offering brought l'phanai, i.e., to the Name symbolizing the attribute of judgment. Hence [in the concluding words of Ramban] "the sin is atoned for in the attribute of mercy and in the attribute of judgment.⁠"
7. Leviticus 4:4, 6, 7, 15, 17, 24. In all these cases only the Tetragrammaton, symbolizing the attribute of mercy, is used. See Vol. III, pp. 21-25 for fuller discussion of this theme.
והם הביאו את קרבנם אשה לה׳ וחטאתם לפני ה׳ – כתב הרמב״ן ז״ל הרי זה כמו שאמרו הוא ובית דינו. אמר כי הם הביאו את קרבנם לשם המיוחד וחטאתם לפניו, והנה החטא מכופר במדת רחמים ובמדת הדין, והזכיר זה בעבודה זרה. והזכיר ולגר הגר בתוכם, כי הגרים מוכשלים תמיד בחטא זה, עד כאן. באור דבריו כי לפני ה׳ ברוב המקומות מדת הדין בלבד, ואין כן לפני ה׳ שבכאן אך הכוונה בו הוא ובית דינו, ויאמר הכתוב והם הביאו את קרבנם. אשה לה׳, הוא השם העליון מקום העולה, וחטאתם הביאו לפניו, כלומר אל פניו, שהם הוא ובית דינו. והזכיר ונסלח שני פעמים כי החטא מכופר במדת רחמים ובמדת הדין, והזכיר לשון שגגה בתחלה ובסוף. וכן בתחלת הפרשה ובסופו, לומר כי ראוי לסלוח להם כיון שהם הקריבו את קרבנם עולה ועשו חיובם בכל, שהרי שגגה היא.
והם הביאו את קרבנם אשה לה' וחטאתם לפני ה', "and they have brought their offering to the Lord, and their sin-offering before the Lord.⁠" Nachmanides writes that the words: "before the Lord,⁠" refer to the celestial court, as these words had not really been necessary. The fact is that sins are expiated both by the attribute of Mercy, i.e. Hashem, as well as by the attribute of Justice. This has been spelled out in greater detail in connection with the sin of idolatry, i.e. that the forgiveness of both attributes is required to wipe out this sin. The word ונסלח appears both in verse 25 as well as in verse 26 although the subject is the same sin. This proves that forgiveness is required both from the attribute of Mercy and the attribute of Justice. The reason that in verse 28 the Torah makes special mention of God forgiving the proselyte is that proselytes, who used to be idol-worshipers, are more prone to commit an act which in Jewish law is considered as idol worship, than are natural born Jews. The repeated emphasis that the sin had been an unintentional one, i.e. שגגה, is the Torah's way of justifying that forgiveness for this cardinal sin is indeed appropriate after the sinner or sinners have brought the appropriate offerings as outlined in our passage.
והם הביאו את קרבנם אשה לה׳ – על פר העולה:
וחטאתם – על שעיר החטאת. וכתב הרמב״ן והזכיר כן לגודל החטא לומר אע״פ שחטא מאד בכל מצות השם כיון שהוא בשגגה והביא קרבנו ראוי לכפר עליו. והזכיר
והם הביאו את קרבנם אשה לה', "and they have brought their offering, a fire offering for Hashem.⁠" These words refer to the burnt offering.
וחטאתם לפני ה', "as well as their sin offering for Hashem.⁠" These words refer to the male goat serving as the sin offering. According to Nachmanides the Torah writes both offerings separately so as to stress the enormity of the sin, and to teach that in spite of the sin itself being of a colossal nature, the fact that it was not committed knowingly qualifies it for forgiveness by the Creator.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

והם הביאו את קרבנם לפני י״י זה האמור בפרשה הוא פר העולה וחטאתם זה השעיר. בספרי שלא תאמר את קרבנם הם הפר והשעיר האמור׳ בפרש׳ וחטאתם הוא פר החטאת האמור בויקרא ובא הכתוב לומ׳ שחוץ מפר העולה ושעיר החטאת האמורים בפרשה מביאים גם את פר החטאת האמור בויקרא דאם כן מאי אשה לי״י דקאמ׳ הא אינו אשה לי״י אלא פר העולה אבל לא שעיר החטאת הלכך עכ״ל דקרבנם הוא פר העולה לחודיה וחטאת׳ הוא שעיר החטא׳ ועוד שא״א לומ׳ וחטאתם הוא פר החטאת האמו׳ בויקרא שהרי הכתוב אמר פר בן בקר אחד ולא שנים ותניא בספרי׳ שבא למעט פר החטא׳ האמור בויקרא זה שאין להביא מדין ק״ו כדלעיל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

זה האמור בפרשה כו׳. פירוש, אף על גב דכתיב ״והם הביאו את קרבנם אשה לה׳⁠ ⁠⁠״, ומשמע שיביאו קרבנם זולת הקרבנות האמורים בפרשה, דהקרבנות האמורים בפרשה בודאי חייב להביאם, ולא הוצרך למכתב ״והם הביאו וגו׳⁠ ⁠⁠״, והוה אמינא דפירוש ״קרבנם״ שהם חייבים כבר זולת הקרבן שכתוב בפרשה – יביאו, וכן ״חטאתם״ שחייבים כבר יביאו, ואז מכפר להם, וזה אינו, דאם כן הוי למכתב ׳והם יביאו קרבנם׳, דאכתי לא שמענו שיביאו קרבנם וחטאתם שחייבים כבר. אלא הוא האמור בפרשה, והכתוב הזה מיותר, ודרשו בספרי ״והם הביאו קרבנם״, מנין שבט שעשו בהוראת בית דין ועשו שאר שבטים, מנין שהם מביאים על ידו, תלמוד לומר ״והם הביאו את קרבנם ואת חטאתם וגו׳⁠ ⁠⁠״:
שִגְגָתָם: הגימ״ל בשוא לבדו. [שִׁגְגָתָם].
הוא פר העולה. שלא תפרש הקרא הביאו את קרבנם זה עולה וחטאת, והא דכתיב וחטאתם הוא פר החטאת האמור בויקרא, ובא הכא הכתוב לומר שחוץ מפר העולה ושעיר לחטאת האמורים בפרשה זו, מביאים עוד את פר החטאת הנאמר בויקרא, לכך פי׳ וזה פר העולה שנ׳ בו אשה לה׳, לאפוקי חטאת אינו אשה לה׳ רק עולה הוא אשה לה׳:
The ox as the olah-offering. [Rashi says this] so that you do not understand the words "they have brought their offering" as meaning the olah- offering and sin-offering. And that when it is written "and their sin-offering" it refers to the ox sin-offering mentioned in Vayikra. Consequently, the verse here would come to say that aside from the ox olah-offering and the goat sin-offering that are mentioned in this passage, they also brought the ox sin-offering that was mentioned in Vayikra. Therefore Rashi explains that this refers to the ox as the olah-offering, as it says "a fire offering to Hashem.⁠" This is to the exclusion of a sin-offering which is not "a fire-offering to Hashem" given that only an olah-offering is considered as such.
כי שגגה הוא והם הביאו – אעפ״י שהחטא גדול מאד עכ״ז ונסלח להם כי שגגה היא ולא ביד רמה עשו, וגם בקשו עליו סליחה בהביאם את קרבנם:
את קרבנם – זה פר העולה שנאמר אשה לה׳:
וחטאתם – זה השעיר:
והם הביאו את קרבנם אשה לה׳ – העולה והנסכים.
וחטאתם לפני ה׳ – השעיר הנעשה בפנים כחטאת פנימית.
וכפר הכהן על כל עדת – מבואר שצריך שיתכפרו כולם ואם חטאו כולם שצריכים להביא י״ב פרים (למאן דאמר צבור מביאים) ושבט א׳ לא הביא לא נגמרה הכפרה, ומ״ש כי שגגה היא – בא להוציא אם חטאו בזדון, ופי׳ ר׳ אליעזר מפני שממ״ש והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה שמדבר מן הב״ד שהורו בשגגה כמו שהתבאר במס׳ הוריות, וי״ל שרק הב״ד צריכים להיות שוגגים אבל הצבור גם אם הם מזידים חייבים, לכן אמר כי שגגה היא, ובזה עדיין י״ל שדי אם מקצתם שוגגים, ע״ז אמר רבי שלכן אמר שנית כי לכל העם בשגגה, שצריך שיהיה שגגה מרוב הצבור וזה כמ״ש בהוריות (דף ו׳ ע״ב) דאי כתב מעיני העדה נעשתה לשגגה ה״א אפי׳ מיעוטא, להכי כתב כי לכל העם בשגגה, [ונוסחת הגר״א ת״ל כי שגגה היא לפי שנאמר אם מעיני העדה נעשתה לשגגה שומעני שהוראת ב״ד בשגגה ולא בזדון אבל עשיית צבור זדון כשגגה ת״ל בני ישראל כי שגגה היא, מקצת מזידין יכול יהיו בשגגה ת״ל על כל עדת בני ישראל כי שגגה היא]:
ר׳ יאשיה סובר שאם עשו כל השבטים עפ״י הוראת בית דינו של שבט אחד כלם חייבים, י״ל שלמד זה דפה לא כתיב עדת ישראל שלמד מזה בספרא ויקרא (סי׳ רמ״א) העדה המיוחדת שהוא ב״ד הגדול, רק כתיב מעיני העדה נעשתה משמע אפי׳ ב״ד של שבט אחד. ור׳ יונתן ס״ל שעל הוראת ב״ד של שבט אחד רק אותו שבט חייב לא יתר השבטים אף שעשו ג״כ עפ״י הוראה זו, ואם עשה שבט אחד עפ״י הוראת ב״ד הגדול גורר כל השבטים, וכן ס״ל לר׳ יהודה רק שר״י מוסיף שהשבטים מביאים י״ב פרים, ובהוריות פליגי בזה ר״מ ור״י ור״ש, לר׳ מאיר ב״ד מביאים פר אחד לכל, ולר׳ יהודה צבור מביאים י״ב פרים, ולר״ש שניהם מביאים ב״ד וצבור, וע״כ אמר ר״ש פר אחד לב״ד ר״ל חוץ מן י״ב פרים של שבטים, והגר״א מחק דברי ר׳ יאשי׳ ור׳ יונתן וגרס תחתיהם דברי ר״מ ור׳ יהודה כמו שהוא בגמ׳, ובגוף פלוגתתן כבר דברתי בארך בפי׳ הספרא (ויקרא סי׳ רמ״ח), ומה שציינו פלוגתתן עמ״ש והם הביאו את קרבנם ר״ל ובזה פליגי על מה רומז במלת והם שכ״א מפרש כשטתיה:
והם הביאו את קרבנם אשה לה׳ וחטאתם על שגגתם – ר״ל כי בשגגת עכו״ם מביא פר לעולה שכולו כליל לאשים שעז״א את קרבנם אשה לה׳, והשעיר בא לחטאת, וקיי״ל דבכ״מ חטאת קודם לעולה ובעכו״ם עולה קודם לחטאת כמ״ש בזבחים (דף צ׳ ע״ב), וכתבתי הטעם בארצות החיים (סי׳ אל״ף ס״ק וא״ו) משום דתמיד חטאת קודם לעולה דריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו, אע״ג דגם עולה מכפרת אעשה ועל המחשבה, הנה על העשה נמחל לו תחלה ע״י התשובה כמ״ש בזבחים (דף ז׳) ועל המחשבה אין עונשים, אבל בחטא ע״ג שעונשים גם על המחשבה גם העולה באה לכפר ולזה עולה קודמת. והנה החטאת אינה מכפרת רק על השוגג אבל העולה מכפרת על המחשבה שהוא ענין מזיד, ועז״א וחטאתם על שגגתם, כי העולה בא על המזיד ר״ל על המחשבה שאינו מעניש עליה רק בעכו״ם אבל חטאתם בא על שגגתם גם ביתר מצות, וז״ש בזבחים (דף מ״א) על שגגתם זו שעירי עכו״ם, אולם למה אמר זה פי׳ שבא ללמד שחטאת שבא על השגגות דומות, וצריך לנהוג בשעירי עכו״ם כמו בפר העלם דבר לענין הקטרת אימורין ויתר דברים ועי׳ בזבחים שם, ועי׳ בספרא ויקרא (סי׳ ר״ל) למד לה ממ״ש ואת חלב פר החטאת שגבי כהן משיח עיי״ש ובסי׳ רנ״ג, ואכמ״ל:
והם הביאו את קרבנם אשה לה׳ וחטאתם לפני ה׳: כל המקרא הלז והסמוך לו נראה מיותר לפי הפשט. ונראה, כלפי דמצינו דחזקיה המלך וכן עזרא ועולי גולה הביאו שעירי עבודה זרה שעבדו הדור לפניהם, וכבר מקשו בהוריות סוף פרק א׳ (ו,א) ׳והא מזידין הוו׳, ומשני ׳הוראת שעה היתה׳. ודוחק לומר שהיה מדבר בנבואה ממש שכך יעשו. אלא שלמדו ממקרא זה, דאע״ג דעיקר מצות עשה זו להקריב חטאת צבור של עבודה זרה אינו כי אם בשגגת הוראה דסנהדרין, מ״מ אם כבר הביאו הקהל על חטאתם בשגגה שעירי עבודה זרה, הקב״ה סולח להם. והיינו דכתיב ״והם הביאו וגו׳⁠ ⁠⁠״ – אם כבר הביאו, אע״ג שאינו מצות עשה, וזה מיקרי ׳הוראת שעה׳, דכאן למדנו שאפשר לעשות כן {נמצא פירוש ״והם״ – על כל עדת בני ישראל, דהיינו לבד מסנהדרין הגדולה, אם כבר הביאו – מתכפר על שגגתם, היינו שגגת מעשה בלי הוראת סנהדרין}. וכיוצא בזה ביארנו לעיל (ה,י) לענין מעשר בהמה, ולהלן (יח,יט) לענין תרומה.
והוסיף המקרא ״וחטאתם לפני ה׳ על שגגתם״ לבאר, דהא ניחא דחטאת עבודה זרה עולה לרצון על פי הוראת שעה, אע״ג שאין בו דיני הוראת ״עיני העדה״ בכל הפרטים כפי המצוה, אבל עדיין קשה הא הוי מזידין, והאיך אפשר שיהיו המזידין מתכפרין ע״י קרבן. משום הכי ביאר המקרא, שאע״ג שהמחטיאים היו במזיד וגם להכעיס, מ״מ ׳חטאת׳ כל ישראל ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ אינו אלא ״על שגגתם״, וכאשר יבואר עוד במקרא הסמוך.
וכפר הכהן וכו׳ – בספרי פ׳ קי״א. ר׳ אליעזר אומר בא הכתוב לעשות זדון הצבור [פירוש, ששגו עפ״י הוראת ב״ד, אבל ידעו שהוא חלב] כשגגה לכך נאמר כי שגגה היא, וסובר דיחיד שעשה בהוראת ב״ד פטור, רק צבור מחייבי. ופשוט. רבי אומר מנין אתה אומר שאם היו מקצת שוגגין ומקצת מזידין [פירוש, שלמקצתן נתחלפו חלב בשומן וסבר שהוא שומן ומקצת היו יודעין שהוא חלב ואכלו בהוראת ב״ד דמצטרפין ומביאין פר] ת״ל כי שגגה היא, ושפיר מצטרף להדדי. וזה נגד הגמרא, דאמר רבא בהוריות דף ב׳ מודה רב שאינו מצטרף. אולם ניחא, דהתם קאי למ״ד (כפי משנתינו), דיחיד שעשה בהוראת ב״ד פטור, א״כ אין השגגה שוה, דשגגת חלב בשומן בת חיובא היא, אע״ג דפטור משום דלא שב מידיעתו הוא, אבל באנפי נפשה בת חיובא היא, והכי רבי סובר דיחיד שעשה בהוראת ב״ד חייב, א״כ תרי שגגות בני חיובא אינון ושפיר מצטרפי, ולכך לא דריש כר״א דזדון צבור כשגגה, כיון דאף ביחיד כן הוא. ודו״ק בכ״ז ועיין בהגהות הגר״א (והרמב״ם לא פסק כן).
וחטאתם על שגגתם – חטאתם – אלו שעירי עבודת כוכבים, שגגתם – זה פר העלם דבר של צבור, חטאתם על שגגתם – אמרה תורה חטאתם הרי היא לך כשגגתם.⁠1 (זבחים מ״א.)
1. דריש יתור הלשון והם הביאו את קרבנם וגו׳, דדי היה לכתוב ונסלח להם, ולכן דריש דמשום דבעי להקיש שעירי עבודת כוכבים דמשתעי קרא בהו לפר העלם דבר להקטרת אימורים כדכתיב קרבנם אשה לה׳ היינו אימוריהם, ואקיש חטאתם לשגגה, ודריש חטאתם אלו שעירי עבודת כוכבים משום דעלייהו קאי, שגגתם זה פר העלם דבר דכתיב ביה (ויקרא ד׳) ואם כל עדת ישראל ישגו, אמרה תורה חטאת דעבודת כוכבים זו הרי היא כשאר שגגתם דשאר עבירות לענין אישים.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כו) וְנִסְלַ֗ח לְכׇל⁠־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם כִּ֥י לְכׇל⁠־הָעָ֖ם בִּשְׁגָגָֽה׃
And all the congregation of the Children of Israel shall be forgiven, and the stranger who lives as a foreigner among them; for in respect of all the people it was done unwittingly.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

ונסלח – אין לי אלא אנשים נשים מנין? תלמוד לומר: ונסלח לכל עדת בני ישראל (בשגגה) ולגר הגר בתוכם לפי שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים.
כי לכל העם בשגגה – להוציא את המשיח. שהיה בדין, הואיל והצבור מביא (קרבן) [פר] על [כל] המצוות (מביא קרבן על עבודה זרה) ומשיח מביא (קרבן) [פר] על כל המצות (ומביא קרבן על עבודה זרה), אם למדתי לצבור כשם שמביאים פר על כל המצות [כך מביא פר על עבודה זרה] אף משיח [כשם] שמביא פר על כל המצות יביא פר על עבודה זרה. ועוד קל וחומר, ומה אם במקום שאין הצבור מביא פר, משיח מביא פר, כאן שהצבור מביאים פר אינו דין שמשיח מביא פר? תלמוד לומר: כי לכל העם בשגגה, להוציא את המשיח.
ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם – זה גר שנתגייר עם השבט שיתכפר לו עמו שנא׳ והיה בשבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו (יחזקאל מ״ז:כ״ג) וכי יש לגרים נחלה בארץ ישראל ואיזו היא נחלתו זו כפרתו. גר, אלו הגרים. הגר, לרבות נשי גרים.
כי לכל העם – ריבה נשים ועבדים.
בשגגה – פרט למזיד.
וְיִשְׁתְּבֵיק לְכָל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיּוֹרַיָּא דְּיִתְגַּיְּירוּן בֵּינֵיהוֹן אֲרֵי לְכָל עַמָּא בְּשָׁלוּתָא.
And it shall be forgiven to all the congregation of the children of Israel, and to the sojourners who sojourn among them; for all the people (were) in ignorance.
וישתבקא לכלב כנישתה דבני ישראל ולגיוריה דמתגיירין ביניהוןג ארום לכל עמא דאשתלוןד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וישתבק״) גם נוסח חילופי: ״וישתרי וישת׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״עם״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ביניהון״) גם נוסח חילופי: ״ביניכון״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאשתלון״) גם נוסח חילופי: ״דכנישתה הוות בשלו״.
וישתרי מן קדם י״י לכל כנישתא דבני ישראל ולגייוריא דמתגיירין ביניהון ארום לעמא אירע בשלותא.
and all the congregation of Israel shall be forgiven before the Lord, and the sojourners who sojourn among them; for an error hath occurred to the people.
וְנִסְלַח – אֵין לִי אֶלָּא אֲנָשִׁים, נָשִׁים מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, לְפִי שֶׁמַּעֲשֶׂה בְּיִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְהָבִיא אֶת הַגֵּרִים, וּבְכָל מָקוֹם (שֶׁמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל) [שֶׁמַעֲשֶׂה בְּיִשְׂרָאֵל] צָרִיךְ לְהָבִיא אֶת הַגֵּרִים. וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה, לְהוֹצִיא אֶת הַמָּשִׁיחַ. שֶׁהָיָה בַּדִּין, צִבּוּר מְבִיאִין קָרְבָּן עַל כָּל הַמִּצְווֹת, וּמֵבִיא קָרְבָּן עַל עֲבוֹדַת אֱלִילִים, אִם לָמַדְתִּי לְצִבּוּר כְּשֵׁם שֶׁמְּבִיאִין קָרְבָּן עַל כָּל הַמִּצְווֹת, כָּךְ מְבִיאִים קָרְבַּן פַּר עַל עֲבוֹדַת אֱלִילִים, אַף מָשִׁיחַ כְּשֵׁם שֶׁמֵּבִיא קָרְבָּן עַל כָּל הַמִּצְווֹת, כָּךְ מֵבִיא קָרְבָּן עַל עֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְעוֹד קַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַצִּבּוּר מֵבִיא פַּר, מָשִׁיחַ מֵבִיא פַּר, כָּאן שֶׁהַצִּבּוּר מֵבִיא פַּר וְשָׂעִיר אֵינוֹ דִּין שֶׁמָּשִׁיחַ מֵבִיא פַּר וְשָׂעִיר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה״ לְהוֹצִיא אֶת הַמָּשִׁיחַ.
וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר – זֶה גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר עִם הַשֵּׁבֶט שֶׁיִּתְכַּפֵּר עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָיָה בַּשֵּׁבֶט אֲשֶׁר גָּר הַגֵּר אִתּוֹ שָׁם תִּתְּנוּ נַחֲלָתוֹ״, וְכִי יֵשׁ לַגֵּרִים נַחֲלָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵיזוֹ הִיא נַחֲלָתוֹ זוֹ כַּפָּרָתוֹ. גֵּר לְרַבּוֹת הַגֵּרִים, הַגָּר לְרַבּוֹת נְשֵׁי גֵּרִים. כִּי לְכָל הָעָם רִבָּה נָשִׁים וַעֲבָדִים. בִּשְׁגָגָה, פְּרָט לְמֵזִיד.
הוֹרוּ בֵּית דִּין שֶׁחֵלֶב מֻתָּר, וְנִתְחַלֵּף לוֹ חֵלֶב בְּשֻׁמָּן [וַאֲכָלוֹ], רַב אָמַר (חַיָּב) [פָּטוּר], וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר (פָּטוּר) [חַיָּב]. אָמַר רָבָא וּמוֹדֶה (רַבִּי יוֹחָנָן) [רַב] שֶׁאֵין מַשְׁלִים לְרֹב צִבּוּר, דְּאָמַר קְרָא כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה, עַד שֶׁיְּהוּ כֻּלָּן בִּשְׁגָגָה אַחַת.
פַיֻג׳פַרֻ לִגַמַאעַתִ בַּנִי יִסרַאאִיל וַלִלגַ׳רִיבִּ אלדַאכִ׳לִ פִימַא בַּינַהֻם אִד׳ גַמִיעֻ אַלּקַוְם עַלַי׳ סַהו
אזי יכופר לעדת בני ישראל ולמישהו שלא מבני המקום שהסתנן בתוכם, כי כל האנשים היו בחוסר ריכוז בדעתם.
והזכיר: ולגר הגר – כי הגרים בחטא הזה מוכשלים תמיד ומכשילים את ישראל.
AND THE STRANGER THAT SOJOURNETH AMONG THEM. He mentioned "the stranger" because they are always more liable to stumble in this sin [of idolatry] and thereby to cause Israel to stumble [with them].
ולגר הגר – כי הגרים בחטאים מוכשלים תמיד ומכשילים אותם:
The Torah also mentions the גר, the stranger, (proselyte) separately, as due to their only recently having converted they are more likely to commit sins erroneously.
15,31 עונה בה, "his sin is upon him.⁠" According to the plain meaning of the text the meaning of this expression is similar to such an expression as דמיהם בם. (Leviticus 20,11, at al) their "blood-guilt" will remain upon them (as long as they have not repented). Another similar expression is ערירים ימותו עונם ישאו, "they will die childless while bearing the burden of their guilt.⁠" (Compare Leviticus 20,20)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

כי לכל העם בשגגה – כבר אמר כי שגגה היא, וכפל כאן בהוספת מלות לכל העם, לומר, אעפ״י שבאמת לא חטאו הקהל כי סמכו על הוראת ב״ד והזקנים לבדם הם השוגגים, עכ״ז גם לכל העם יחשב לשגגה, כי העושה את אשר לא תעשה מאיזה סבה שתהיה, מ״מ שוגג הוא וצריך סליחה וכפרה, ולכן אמר למעלה ועשו כל העדה וכו׳, שהם צריכים להביא קרבן כדי שיסלח להם:
ולגר הגר בתוכם – הכתוב כאן מזכיר בייחוד ״ולגר הגר בתוכם״. ושמא זהו הטעם לכך: גר זה נטש את עבודת האלילים והתגייר. לפיכך היה מקום לומר שפנייתו לעבודה זרה תידון בחומרה יתירה, שכן נראה כאילו חזר לסורו. לכן מדגיש הכתוב שגם הוא ראוי לסליחה וכפרה על שגגת עבודה זרה. ״כי לכל העם בשגגה״: העבירה באה לכל העם על ידי שגגה.
ונסלח לכל עדת בני ישראל – כבר התבאר ויקרא (סי׳ ח׳) שכ״מ שכתוב בני ישראל צריך ריבוי על נשים שי״ל שבא בדיוק בנים לא בנות, וכן בא בדיוק בני ישראל ולא גרים, והתבאר אצלי דכ״מ שמפורש שגם גרים בכלל ידעינן שגם נשים בכלל, שכמו שלא בא שם בני ישראל בדיוק לענין גרים כן לא בא בדיוק לענין נשים, ועז״א נשים מנין ת״ל ונסלח ולגר הגר, ר״ל וה״ה נשים, ומ״ש לפי שמעשה בישראל צריך להביא גרים התבאר בארך ויקרא (סי׳ קצ״א):
כי לכל העם בשגגה – הנה בחטאת עכו״ם לא כתבה תורה הבדל הקרבנות רק בין צבור ליחיד, לא בין יחיד ליחיד כמו בחטאת הבא על כל המצות שיש הבדל בין משיח ונשיא ואחד מן העם, ובכ״ז הייתי דן מצד הסברא שהמשיח שמביא פר על יתר מצות יביא פר עולה גם על עכו״ם, בפרט שיפה כחו לענין הבאת פר מן הצבור שמביא פר ביוהכ״פ. לכן אמר שקרבן הנזכר פה הוא רק אם לכל העם בשגגה דהיינו שגגת צבור לא שגגת יחיד אף שהוא כהן משיח:
ונסלח לכל עדת בני ישראל וגו׳ כי לכל העם בשגגה: שאינו דומה יחיד העובד עבודה זרה, דאז ודאי יש לחקור אם היה בשוגג ומתכפר בקרבן או במזיד, משא״כ כל העם השאטים אחרי מנהליהם, מסתמא רוב העם בשגגה, דגופא בתר רישא אזיל, והכל הולך אחר הרוב ורובו ככולו. וזהו שמסיים הכתוב ״כי לכל העם בשגגה״. זהו פשט המקרא, והדרשה בספרי על זה תידרש.
ונסלח לכל עדת – תניא, ר׳ יהודה אומר, שבט אחד גורר כל השבטים, מאי טעמא, דכתיב ונסלח לכל עדת בני ישראל1. (ירושלמי פסחים פ״ז ה״ו)
כי לכל העם בשגגה – תניא, מניין שההוראה תלויה בב״ד ומעשה בקהל, אשר רבא, דאמר קרא כי לכל העם בשגגה.⁠2 (הוריות ה׳:)
1. שאפי׳ אם רק שבט אחד חטא בהוראת ב״ד אך במנין הנפשות הוא רוב הקהל הוא גורר אחריו את שאר השבטים שיביאו גם הם פר אע״פ שלא חטאו משום דס״ל דגם שבט אחד איקרי קהל, ולכן כמו שברוב השבטים אע״פ שהן מיעוט הקהל חייבים כל הקהל, כמש״כ לעיל פסוק כ״ד, כך במיעוט השבטים ואפי׳ שבט אחד אם הוא רוב הקהל חייבים כל הקהל, ומבואר ענין זה ביותר לפנינו בפ׳ ויקרא בפסוק ואם כל עדת ישראל ישגו (ד׳ י״ג).
וטעם הראיה מכאן משום דמפסוק זה מבואר דלעולם צריך סליחה לכל הקהל אע״פ שלא כולם חטאו, אמנם אחרי שאין סברא לומר דכל הקהל יגררו אחרי איש אחד, לכן הגבילו דבעינן רוב, והוא או רוב הקהל אע״פ שהן מיעוט השבטים או רוב השבטים אע״פ שהן מיעוט הקהל, כמש״כ.
2. כבר נתבאר זה לעיל בפסוק כ״ד אות ס״ז.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(כז) {שביעי} וְאִם⁠־נֶ֥פֶשׁ אַחַ֖ת תֶּחֱטָ֣א בִשְׁגָגָ֑ה וְהִקְרִ֛יבָה עֵ֥ז בַּת⁠־שְׁנָתָ֖הּ לְחַטָּֽאת׃
If one person sins unwittingly, then he shall offer a female goat a year old for a sin offering.
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניקיצור פענח רזאדעת זקניםמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[פסקא קיב]
ואם נפש אחת תחטא בשגגה – עבודה זרה היתה בכלל כל המצות שהיחיד מביא עליהם כשבה או שעירה, נשיא מביא שעיר, משיח ובית דין מביאים פר. הרי הכתוב מוציאן מכללן (להחמיר עליהם ולידון בקבועה) שיהיו יחיד נשיא ומשיח מביאים עליהם עז בת שנתה לחטאת, לכך נאמרה פרשה זו.
[נפש אחת תחטא] – בעבודה זרה הכתוב [מדבר]. אתה אומר בעבודה זרה הכתוב [מדבר] או אינו [אלא] באחת מכל מצות האמורות בתורה. אמרת במה עיניין מדבר בעבודה זרה.
רבי יצחק אומר: בעבודה זרה הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא באחת מכל מצות האמורות בתורה. הרי אתה דן, צבור בכלל היה והוציא הכתוב מכלל ושינה את קרבנותיו ויחיד היה בכל והוציא הכתוב מכלל ושינה את קרבנותיו. מה להלן בעבודה זרה הכתוב מדבר אף כאן בעבודה זרה הכתוב מדבר.
ואם נפש אחת תחטא בשגגה – להוציא את המזידה.
והקריבה עז בת שנתה – זה בנין אב כל מקום שנאמר עז צריך שתהיה בת שנתה.

Piska 112

"And if one soul sin (the sin of idolatry) in error": Idolatry was in the category of all the mitzvoth — for which the individual brings a ewe-lamb or a she-goat; the leader (nassi), a he-goat; and the high-priest and beth-din, a bullock. And here (in respect to idolatry) Scripture removes them from their category, to have an individual, a Nassi, and the high-priest bring "a she-goat of the first year as a sin-offering" — for which reason this section was stated. You say that it speaks of idolatry, but perhaps it speaks of (any) one of all the mitzvoth written in the Torah! Would you say that? What is the subject under discussion? Idolatry! R. Yitzchak says: Scripture (here) speaks of idolatry. __ But perhaps it speaks of (any) one of all the mitzvoth written in the Torah! __ You reason as follows: The congregation was in the general category (of all of the mitzvoth, to bring a bullock), and (in respect to idolatry) its offerings were changed (to bring a bullock for a burnt-offering and a he-goat for a sin-offering.) And the individual was in the general category (of all the mitzvoth, etc.), and (in respect to idolatry) its offerings were changed, etc. Just as there (in respect to the congregation) Scripture speaks of idolatry; here, too, it is understood to be speaking of idolatry. "And if one soul sin (the sin of idolatry) in error": to exclude (from the offering) one who sins willfully (without witnesses or warning). For it would follow (otherwise), viz.: If "light" mitzvoth are liable (for an offering), willful (transgression) as unwitting, how much more the "grave" (transgression of idolatry)! It is, therefore, written "in error" — to exclude willful (transgression). "he shall bring a she-goat of the first year as a sin-offering.⁠" This is a prototype, viz.: Wherever "goat" is written, it must be of the first year. (Ibid. 28) "And the Cohein shall make atonement for the soul that is unwitting in sinning": It is the sins that he has done (willfully), which have caused him to err. "unwitting in sinning": to exclude unwittingness of (its being) idolatry, (e.g., mistaking a church for a synagogue and bowing down to it.) For it would follow (otherwise), viz.: If he is liable (to bring an offering) for unwitting transgression of other mitzvoth, how much more so for the "grave" transgression of idolatry! It is, therefore, written "unwitting in sinning,⁠" but not unwitting as to (its being) idolatry. "to atone for him": to exclude an instance of doubt (as to whether or not he had sinned). For it would follow (otherwise), viz.: If he must bring an offering for an instance of possible transgression of "light" mitzvoth, how much more so for an instance of possible transgression of idolatry (e.g., if there is a possibility of his having bowed down to an asheirah [a tree devoted to idolatry])! It is, therefore, written "And he shall atone" (implying that there has been a sin), to exclude (an instance of) doubt (as to whether a sin has been committed.) "and he shall be forgiven": absolute forgiveness, as with all of the other "forgivings" in the Torah, (even though the sin of idolatry [though unwitting] has been committed). (Ibid. 15:29) "The native-born among the children of Israel, etc.⁠" What is the intent of this? Because it is written (Vayikra 24:22) "All of the native-born in Israel shall sit in succoth,⁠" I might think that only Israelites are intended. Whence do I derive the same for proselytes? It is, therefore, written "the native-born among the children of Israel and for the stranger that sojourns among them.⁠" This is a prototype: wherever "native-born" is written, proselytes are also included. Variantly: What is the intent of "the native-born among the children of Israel"? For it would follow otherwise, viz.: Israelites are commanded against idolatry, and gentiles are commanded against idolatry. If I have learned that Israelites bring (an offering) for unwitting idolatry, so, gentiles should bring an offering for unwitting idolatry. It is, therefore, written "the native-born among the children of Israel": Israelites bring (an offering) for unwitting idolatry, but not gentiles. (Ibid.) "One Torah shall there be for you for him who acts unwittingly": for the individual, and for the Nassi, and for the high-priest. For I would think (otherwise), viz.: Since the congregation bring a bullock for (unwitting transgression of) all of the mitzvoth, and the high-priest brings a bullock for transgression of all of the mitzvoth, then if I have learned about the congregation that just as they bring a bullock for all of the mitzvoth, so, they bring a bullock for idolatry, then the high-priest, (too,) who brings a bullock for all of the mitzvoth, should bring a bullock for idolatry. And, furthermore, it follows a fortiori, viz.: If (in the Yom Kippur service), where the congregation does not bring a bullock, the high-priest does bring a bullock, then here, (in unwitting transgression of idolatry), where the congregation does bring a bullock, how much more so should the high-priest bring a bullock! It is, therefore, written "One Torah (a she-goat of the first year) shall there be for you": for the individual, and for the Nassi, and for the high-priest. "for him who acts unwittingly": R. Yehudah b. Betheira says: One who acts unwittingly (re idolatry) is (in principle) like one who serves idolatry, viz.: Just as serving idolatry is distinct in that it is an act in which deliberate transgression is punishable by kareth (cutting-off [viz. Vayikra 20:3]), and unwitting transgression, by a sin-offering (viz. Bemidbar 16:27) so, (the act of) all who act unwittingly, (in order to be liable to a sin-offering), must be an act where deliberate transgression is punishable by kareth and unwitting transgression by a sin-offering.
ואם נפש אחת תחטא בשגגה – לפה שנאמר ועשו כל העדה פר בזמן שהורו בית דין ועשו צבור בית דין מביאין פר על ידיהן [יכול יביאו בית דין פר על ידיהן] ויחזרו יחידים ויביאו שעירה לכל אחד ואחד ת״ל ואם נפש אחת תחטא בשגגה החוטא בפני עצמה מביאה לא החוטא עם הצבור יכול שאין לי אלא בזמן שהורו בית דין ועשו [צבור בזמן שהורו בית דין ועשו] מרובין בית דין מביאין פר על ידיהן יכול יביאו בית דין פר על ידיהן ויחזרו יחידים ויביאו שעירה לכל אחד ואחד ת״ל ואם נפש אחת תחטא החוטא בפני עצמה מביאה לא החוטא עם המרובין. הורו בית דין וטעו וידעו שטעו וחזרו בהן והיה אחד נוהג בהוראתן יכול שהוא מביא כצבור ת״ל ואם נפש אחת תחטא החוטא בפני עצמה מביאה לא על הוראת בית דין. ממעט אני את אלו שהן תלויין בהוראת ב״ד ולא אמעט את אחד שהורה מפי עצמו כהוראת בית דין שהוא מביא כצבור ת״ל ואם נפש אחת תחטא נפש אחת תחטא בפני עצמה היא מביאה לא על הוראת בית דין. בשגגה, פרט למזיד. בשגגה, פרט לאנוס. בשגגה, שתהא שגגה מתחלה ועד סוף לא בזמן שתחלתו שוגג וסופו מזיד תחלתו שוגג וסופו אנוס תחלתו מזיד וסופו שוגג תחלתו מזיד וסופו אנוס תחלתו אנוס וסופו שוגג תחלתו אנוס וסופו מזיד בית שמאי אומר נידון על השגגה ואחר כך נידון על הזדון ועל האונס ובית הלל אומר אם אין שגגה מתחלה עד סוף הרי זה פטור.
והקריבה עז – יצאה חטאת עבודה זרה מכלל כל החטאות ונקבעה בשעירה.
בת שנתה – בת שנתה לעצמה לא בת שנתה לשנים.
לחטאת – שיהא הקדשה לשם חטאת.
וְאִם אֱנָשׁ חַד יְחוּב בְּשָׁלוּ וִיקָרֵיב עִזָּא בַּת שַׁתַּהּ לְחַטָּאתָא.
And if one sin ignorantly, he shall bring a female kid of the year for a sin offering;
וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת
וְאִם אֱנָשׁ חַד יְחוּב בְּשָׁלוּ וִיקָרֵיב עִזָּא בַּת שַׁתַּהּ לְחַטָּתָא
שגגה – ידועה או סתמית
א. ״אבני ציון״ הציע לחלק בין שגגה ידועה המתורגמת שָׁלוּתָא כמו בפסוקים כ״ה-כ״ו: ״וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא״ (פס׳ כה), ולדעתו גם ״כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה״ (פס׳ כו) – היא אותה השגגה הידועה של פס׳ כ״ה1 – ושניהם מתורגמים שָׁלוּתָא, לבין שגגה סתמית המתורגמת שָׁלוּ, כמו בפס׳ כ״ד ״אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה״ וכן בפסוקנו ״וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה״ בשניהם תרגם בְּשָׁלוּ.
עֵז – עִזָּא ולא בְּנֵי עִזַּיָּא
ב. ״וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת שְׁנָתָהּ״ – ״וִיקָרֵיב עִזָּא בַּת שַׁתַּהּ״, וכן להלן ״אוֹ בְכוֹר עֵז״ (במדבר יח יז) ״אוֹ בּוּכְרָא דְּעִזָּא״. אבל ״וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ״ (ויקרא ג יב) ״וְאִם מִן בְּנֵי עִזַּיָּא קוּרְבָּנֵיהּ״, עיין שם הטעם בשם רמב״ן.
1. וב״חליפות שמלות״ כתב על פס׳ כ״ו – ״כי בזה הוא על שגגת בית דין, על כן בא בלשון מפורט״. כלומר, בניגוד לשגגה כללית של כל העם המתורגמת בְּשָׁלוּ.
ואן נפש חדא תתחייב ותקרב עז ברב שתה לחטאתהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חד״) גם נוסח חילופי: ״חדא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בר״) גם נוסח חילופי: ״ברת״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחטאתה״) גם נוסח חילופי: ״לחטת״.
ואין בר נשא חד יחוב בשלו ויקרב גדיתא בר שתא דלא עירובין לחטאתא.
And if any one man sin through ignorance, let him bring one goat of the year without mixture for a sin offering,
(כז-כח) וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה – עֲבוֹדַת אֱלִילִים הָיְתָה בִּכְלַל כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁיָּחִיד מֵבִיא עָלֶיהָ כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה, נָשִׂיא מֵבִיא שָׂעִיר, מָשִׁיחַ וּבֵית דִּין מְבִיאִין פַּר, הֲרֵי הַכָּתוּב מוֹצִיאָם מִכְּלָלָם לְהַחֲמִיר עָלֶיהָ וְלִדּוֹן בִּקְבוּעָה, שֶׁיְּהוּ יָחִיד וְנָשִׂיא וּמָשִׁיחַ מְבִיאִין עָלֶיהָ עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת, לְכָךְ נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ.
נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא – בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאַחַת מִכָּל מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, אָמַרְתָּ בַּמֶּה הָעִנְיָן מְדַבֵּר בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּאַחַת מִכָּל מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, הֲרֵי אַתָּה דָּן, צִבּוּר הָיָה בַּכְּלָל וְהוֹצִיאוֹ הַכָּתוּב מִכְּלָלוֹ וְשִׁנָּה אֶת קָרְבְּנוֹתָיו, וְיָחִיד הָיָה בַּכְּלָל וְהוֹצִיאוֹ הַכָּתוּב מִכְּלָל וְשִׁנָּה אֶת קָרְבְּנוֹתָיו, מַה לְּהַלָּן בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַף כָּאן בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה לְהוֹצִיא אֶת הַמְּזִידָה. וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת, זֶה בָּנָה אָב כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר עֵז לְחַטָּאת, תְּהֵא בַּת שְׁנָתָהּ.
וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת – חַטָּאִים שֶׁבְּיָדוֹ הֵם גָּרְמוּ שֶׁיָּבוֹא (לְבֵית) [לִידֵי] חַטָּאת. בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה, לְהוֹצִיא אֶת דִּקְדּוּקֵי עֲבוֹדַת אֱלִילִים, שֶׁהָיָה בַּדִּין, וּמָה אִם מִצְווֹת קַלּוֹת, הֲרֵי הוּא חַיָּב עַל דִּקְדּוּקֵיהֶן, עֲבוֹדַת אֱלִילִים חֲמוּרָה אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא חַיָּב עַל דִּקְדּוּקֶיהָ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה״, לְהוֹצִיא אֶת דִּקְדּוּקֵי עֲבוֹדַת אֱלִילִים (וְכִפֶּר) [לְכַפֵּר] עָלָיו, לְהוֹצִיא אֶת הַסָּפֵק, שֶׁהָיָה בַּדִּין, וּמַה מִּצְווֹת קַלּוֹת הֲרֵי הוּא חַיָּב עַל סְפֵקָן, עֲבוֹדַת אֱלִילִים חֲמוּרָה, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא חַיָּב עַל סְפֵקָהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״(וְכִפֶּר) [לְכַפֵּר] עָלָיו״ לְהוֹצִיא אֶת הַסָּפֵק. וְנִסְלַח לוֹ סְלִיחָה גְּמוּרָה, כְּכָל הַסְּלִיחוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל פסוק כד) וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר, בִּזְמַן שֶׁהוֹרוּ בֵּית דִּין וְעָשׂוּ צִבּוּר, בֵּית דִּין מְבִיאִין פַּר עַל יְדֵיהֶן, יָכוֹל יַחְזְרוּ יְחִידִים וְיַעֲשׂוּ שְׂעִירָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה״, הַחוֹטֵא בִּפְנֵי עַצְמוֹ מֵבִיא, וְלֹא הַחוֹטֵא עִם הַצִּבּוּר. יָכוֹל שֶׁאֵין לִי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהוֹרוּ בֵּית דִּין וְעָשׂוּ [צִבּוּר, בִּזְמַן שֶׁהוֹרוּ בֵּית דִּין וְעָשׂוּ] מְרֻבִּין בֵּית דִּין מְבִיאִין עַל יְדֵיהֶן, פַּר יָכוֹל יָבִיאוּ בֵּית דִּין עַל יְדֵיהֶן וְיַחְזְרוּ יְחִידִין (וְכוּ׳ עַד) עִם הַצִּבּוּר. הוֹרוּ בֵּית דִּין וְטָעוּ וְיָדְעוּ שֶׁטָּעוּ וְחָזְרוּ בָּהֶן, וְהָיָה אֶחָד נוֹהֵג כְּהוֹרָאָתָן [יָכוֹל] שֶׁהוּא [מֵבִיא] כְּצִבּוּר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא״ בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא מֵבִיאָה, וְלֹא עַל הוֹרָאַת בֵּית דִּין. מְמַעֵט אֲנִי אֶת אֵלוּ שֶׁהֵן תְּלוּיִן בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין וְלֹא אַמַעֵט אֶת אֶחָד שֶׁהוֹרָה מִפִּי עַצְמוֹ כְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין שֶׁהוּא מֵבִיא כְּצִבּוּר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא״ בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא מֵבִיאָה, וְלֹא עַל הוֹרָאַת בֵּית דִּין.
בִשְׁגָגָה – פְּרָט לְמֵזִיד. בִשְׁגָגָה, פְּרָט לְאָנוּס. בִשְׁגָגָה, שֶׁתְּהֵא שְׁגָגָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁתְּחִלָּתוֹ שׁוֹגֵג וְסוֹפוֹ מֵזִיד, תְּחִלָּתוֹ שׁוֹגֵג וְסוֹפוֹ אָנוּס, תְּחִלָּתוֹ מֵזִיד וְסוֹפוֹ שׁוֹגֵג, תְּחִלָּתוֹ מֵזִיד וְסוֹפוֹ אָנוּס, תְּחִלָּתוֹ אָנוּס וְסוֹפוֹ שׁוֹגֵג, תְּחִלָּתוֹ אָנוּס וְסוֹפוֹ מֵזִיד. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נִדּוֹן עַל הַשְּׁגָגָה, וְאַחַר כָּךְ נִדּוֹן עַל הַזָּדוֹן וְעַל הָאֹנֶס. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אִם אֵין שְׁגָגָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף הֲרֵי זֶה פָּטוּר. בַּת שְׁנָתָהּ יָצְאָה חַטָאת עֲבוֹדַת אֱלִילִים מִכְּלַל הַחַטָּאוֹת וְנִקְבְּעָה בִּשְׂעִירָה. בַּת שְׁנָתָהּ, בַּת שְׁנָתָהּ (יָצְאָה) לְעַצְמָהּ, וְלֹא בַּת שְׁנָתָהּ לְשָׁנִים. לְחַטָּאת שֶׁיְּהֵא מַקְרִיב הֶקְדֵּשָׁה לְשֵׁם חַטָּאת. וְכִפֶּר הַכֹּהֵן, לְרַבּוֹת יְחִידִים שֶׁהָיוּ בְּתוֹכָם שֶׁלֹּא חָטְאוּ עִמָּהֶן צְרִיכִין כַּפָּרָה, יָכוֹל אִם [לֹא] הֵבִיאוּ לֹא תְּכֻפַּר לָהֶן, תַּלְמוּד לוֹמַר בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה לִפְנֵי ה׳, עַל שֶׁשָּׁגַג וְחָטָא לַשֵּׁם.
אִתְּמָר, שָׁגַג בִּזְרִיקָה, רַב נַחְמָן אָמַר: קָרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֵין קָרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת מִנָּא אֲמִינָא לָהּ, דִּכְתִיב ״וְהָיוּ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִכְשׁוֹל עָוֹן״, מַאי לָאו, אוֹ מִכְשׁוֹל אוֹ עָוֹן, וּמִכְשׁוֹל שׁוֹגֵג, וְעָוֹן מֵזִיד, וְרַב נַחְמָן אָמַר מִכְשׁוֹל דְּעָווֹן. אָמַר רַב נַחְמָן, מִנָּא אֲמִינָא לָהּ, דְּתַנְיָא וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה, מְלַמֵּד שֶׁהַכֹּהֵן מִתְכַּפֵּר עַל יְדֵי עַצְמוֹ, בְּמַאי אִלֵימָא בִּשְׁחִיטָה, מַאי אִירְיָא שׁוֹגֵג אֲפִלּוּ מֵזִיד נַמִּי, אֶלָּא לָאו בִּזְרִיקָה, וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר לְךָ לְעוֹלָם בִּשְׁחִיטָה, וּבְמֵזִיד נַעֲשֶׂה מְשָׁרֵת לָאֱלִילִים.
וַאִן אַכ׳טַאַ אִנסַאןֹ וַאחִדֹ כַּדַ׳לִךַּ סַהוַא פַליֻקַרִּבּ כַּבּשַׁתַּ אִבּנַתִ סַנַתִהַא לִלזַכּוַתִ
ואם שטעה איזה אדם אחד, ככה בלי כוונה, אזי שיקרב כבשה בת שנתה, לחטאת.
תחטא בשגגה – בעבודה זרה.
עז בת שנתה – שאר עבירות יחיד מביא כשבה או שעירה, ובזו קבע לה שעירה.
תחטא בשגגה [AND IF ANY SOUL (i.e. any individual)] SIN THROUGH ERROR – by committing idolatry,
עז בת שנתה [HE SHALL BRING] A SHE GOAT OF ONE YEAR [FOR A SIN OFFERING] – For other sins committed in error an individual may bring either a she-lamb or a she-goat as a sin-offering, while in the case of this (the sin of idolatry) Scripture has appointed a she-goat for it (Sifre Bemidbar 15).
פס׳: ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת – כבר למדנו בפרשת ויקרא על כל המצות מביא וכאן הוציא הכתוב עבודה זרה לידון ב״ד בפר לעולה ושעיר לחטאת. והיחיד והמשיח והנשיא לידון בשעיר.
פס׳: ואם נפש אחת – אחד נשיא ואחד יחיד ואחד משיח כולם בכלל נפש אחת הם.
תחטא בשגגה – בשגגת ע״ז לפי 1שדנין יחיד כצבור. 2וילמד מתחתון עליון, 3בשגגה – להוציא את (האזרח) והקריבה עז בת שנתה לחטאת. בנין אב בכל מקום שנאמר עז בת שנתה:
1. לפי. שדנין יחיד מצבור כצ״ל. פי׳ כמו הפרשה שלמעלה גבי צבור קאי בע״ז אף כאן ואם נפש אחת תחטא קאי בחטא עבודה זרה:
2. וילמוד תחתון מעליון כצ״ל:
3. בשגגה. להוציא את המזידה כצ״ל.
עז בת שנתה – פירוש שעירת עזים. וזה החטא הוא שלא עשו מה שצוה לעשות, והוא שוגג. והנה הוא כמשפט העושה בשגגה מה שצוה שלא לעשות (ויקרא ד׳:כ״ז-כ״ח).
A SHE-GOAT OF THE FIRST YEAR FOR A SIN-OFFERING. This explains a goat, a female (Lev. 4:28).⁠1 The sin spoken of in our verse refers to a failure, due to error, to do what the Torah commands.⁠2 Now this law is the same for the one who errs and does what he is commanded not to do.⁠3
1. Which the Torah in Lev. 4:28 mandates for one who sins through error.
2. Lev. 4:27-31 deals with one who violates a sin by doing something which the Lord has commanded not to be done. Hence Ibn Ezra believes that our verse deals with a failure to observe a positive commandment.
3. In both cases he must bring a goat, a female without blemish.
ואם נפש אחת תחטא בשגגה – עבודה זרה הייתה בכלל כל המצות (במדבר ט״ו:כ״ב) שהיחיד מביא עליהם כשבה או שעירה, ונשיא שעיר, וכהן משיח ובית דין פר, הרי הכתוב מוציאה מכולם להחמיר עליה ולדון בקבועה שיהא יחיד ונשיא ומשוח מביאין עליהם עז בת שנתה לחטאת. תבא שעירה ותכפר על עבודה זרה שנקראת שעיר, כדכתיב ולא יזבחו עוד זבחים לשעירים (ויקרא י״ז:ז׳). לכך נאמר פרשה זו.
עז בת שנתה – זה בנין אב כל מקום שנאמר עז צריך שתהא בת שנתה.
ואם נפש אחת תחטא בשגגה, "and if one person sin through error, etc.;⁠" idolatry is one of the sins which can be atoned for by an offering of the appropriate animal sacrifice by the guilty party, either through presenting a female sheep female or goat, as specified. It depends on the social status of the sinner. If a national leader had become guilty of that sin through error, he has to bring a male goat, if it was the High Priest, a bullock; also if the president of the Supreme Court had become guilty of that sin, he has to present a mature bullock. One of the reasons that a female goat is referred to as שעירה, and not as עז, is that the practice of offering goats called satyrs to their deities was so widespread amongst the idolaters. (Compare Leviticus 17,7) This is the reason why this paragraph had to be written especially.
עז בת שנתה, "a female goat during the first year of its life.⁠" Every time the term עז appears in the Torah, it refers to a female goat of less than one year. (Sifri)
ואם נפש אחת תחטא – לעולם תולה הכתוב החטא בנפש שהוא ממקום קדושה וטהרה ונעשה בו רושם ע״י החטא משא״כ בגוף שחוזר למקומו מקום עפר רימה ותולעה.
ואם נפש אחת – לעיל פי׳ בפ׳ ויקרא שתולה החטא בנשמה יותר מהגוף.
אם נפש אחת תחטא בשגגה, "if a person (soul) will commit a sin through an error, etc;⁠" the author draws the reader's attention to the fact that on Leviticus 4,2 he had already explained that the effect on the soul of a person committing a sin through error, i.e. psychological effect is more profound than the effect on his body. This is why the Torah used the term נפש, "soul,⁠" rather than איש or אדם which we might have expected.
ואם נפש אחת תחטא בשגגה – הקשה ב״ש למה לעולם תולה החטאת על הנפש ולא אמר אדם כי יחטא. ותירץ לפי שהנפש באה ממקום טהרה וקדושה מבין אראלי טוהר וכשהיא מלכלכת עצמה בעוונות דין הוא שיקרא החטא עליה. אבל אדם שבא ממקום הטומאה אם הוא מטנף עצמו הוא הולך למקום תולדתו.
ואם נפש אחת תחטא בשגגה – הנה לא הבדיל בזה המקום בין כהן משיח או נשיא — להדיוט, וכבר הבדיל בזה בפרשת ויקרא; ואחשוב שהסיבה בזה כי בעבודה זרה יהיה דין הכהן המשיח והנשיא שעבר עליה כדין ההדיוט, כי העבירה הזאת תסיר מהמשיח ומהנשיא יתרונו על ההדיוט והכבוד הראוי לתת לו, ולזה רצה שיהיה קרבן המשיח והנשיא שוה לקרבן ההדיוט בשגגת עבודה זרה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

תחטא בשגגה בעבודת כוכבים דאף על גב דתחטא בשגגה סתמ׳ משמע אי זו עבירה ששגג בה מ״מ כיון דלעיל מיניה בעבודת כוכבים וכתב ואם נפש בו״יו אמרינן וי״ו מוסף לענין ראשון מה ראשון בעבודת כוכבים אף זה בעבודת כוכבים:
עז בת שנתה שאר עבירו׳ יחיד מביא כשבה או שעירה ובזו קבע לה שעירה. פירוש גם זו ראיה שאין שגגת העבודת כוכבים בכלל שגגת כל המצות האמור בויקרא שהרי קרבנה של זו אינו בקרבן כל המצות שבפרשת ויקר׳ לא בקרבן צבור ולא בקרבן יחיד שקרבן צבור שבפרשה זו הוא פר לעולה ושעיר לחטאת וקרבן צבור שבפרשת ויקרא הוא פר אחד לחטאת וקרבן יחיד שבפרשה זו היא שעירה אחת וקרבן יחיד שבפרשת ויקרא הוא כשבה או שעירה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

תחטא בשגגה בעבודה זרה. פירוש, אף על גב דכתיב סתם ״ואם נפש אחת תחטא״, מכל מקום ״אחת״ דומיא דרבים, דהא רבים בעבודה זרה כדלעיל (פסוקים כב-כו), אף ״אחת״ בעבודה זרה. ועוד מביא (רש״י) ראיה דלא איירי הכא בשאר חטאים, [ד]⁠הא שאר חטאים מייתי כבשה (ויקרא ד, לב) או שעירה (ויקרא ד, כח) כמו שמפרש, וכאן כתיב שעירה בלבד. ואין לומר דהכא איירי בכל החטאים, אף בחטא שאין זדונה כרת, דאם כן יהיה חמור כשאין בו כרת מיש בו כרת, דהתם מייתי כשבה או שעירה, וכאן דווקא שעירה:
בע״ז. דוי״ו ואם נפש מוסיף על עניין ראשון שבעבודת אלילים הוא מדבר:
ובזו קבע לה שעירה. פי׳ גם זו ראייה שפרשה זו מיירי בשגגת עבודת אלילים, דהא קרבן שגגת יחיד בפרשת ויקרא הוא כשבה או שעירה, ובפרשה זו דוקא שעירה:
Through idolatry. The vav of "ואם נפש" (and if one person) links this to the previous matter which referred to idol worship.
But for this, a goat is designated. Meaning that this is also a proof that the passage refers to erroneous idol worship. Because surely the offering for the erroneous transgression by an individual that is stated in Parshas Vayikra is a sheep or a goat, while in this passage it is specifically a goat.
ואם נפש אחת תחטא – בחטא ע״ז הנזכר בפרשה הקודמת, אלא שלמעלה דיבר משגגת העדה, ועתה מדבר בשגגת היחיד:
עז בת שנתה – על שאר עבירות יחיד מביא כשבה או שעירה, ובע״ז קבע הכתוב שעירה:
(כז-כח) ואם נפש אחת וגו׳ – לשגגת העבודה זרה של העדה קדמה עזיבה שכלית⁠־עיונית של התורה ושגגת הוראה של ״עיני העדה״. לפיכך – כפי שניסינו להראות – מביאה העדה עולה עם מנחה ונסך, ולכן החטאת היא חטאת פנימית. אולם בית דין הגדול אינו מציג את עצמו כ״פר״; אלא האומה על שבטיה מציגה עצמה כ״שעיר״. על ידי ההזיות והמתנות בהיכל הם מזהירים את עצמם ומקבלים על עצמם כדברים האלה: בעוז רוח וכאיש גבורתו ימלאו את התפקיד המצפה להם בין בדי הארון, כנושאי ושומרי התורה ילמדו וישמרו את מצוותיה (הזיות על הפרוכת כנגד בדי הארון), ורק במרומי האידיאל שה׳ הראה עליו יצַפּו לפריחה חומרית ורוחנית של האומה (מתנות על קרנות מזבח הזהב).
במהלך הרגיל של החיים הלאומיים, פועלים הכהן המשיח ובית דין הגדול כשלוחי האומה במילוי תפקיד זה. אולם שגגת העבודה זרה של האומה ערערה באופן זמני את קשר האומה אל ה׳. לפיכך, בחידוש קשר זה, חוזר תפקיד זה אל האומה. שבטי ישראל – על ידי שנים⁠־עשר שעיריהם – מציגים עצמם בהיכל כשומרי ונושאי התפקיד המיוצג בפרוכת ובמזבח הקטורת.
אולם דבר זה נוהג רק אם בעלי הדעת והחכמה שבאומה גרמו לעדה לחטוא בשוגג. שונה הדין אם ״נפש אחת תחטא בשגגה״ (פסוק כז), שכן אם יחיד חטא בשוגג בעבודה זרה – ללא הוראת בית דין הגדול או שגגת רוב הציבור – דינו כדין כל שאר שגגות יחיד בעבירות שזדונן כרת: כולן מתכפרות בחטאת חיצונה (ויקרא ד, כז והלאה). ההבדל היחיד הוא, ששם [בשאר שגגות יחיד] ניתן לבחור בשעירת עזים או בכבשה, ואילו כאן [בשגגת עבודה זרה של יחיד] מבקש הכפרה ״נידון בקבוע״ (ספרי), וקרבנו הוא עז בת שנתה. שכן יש רק דין אחד לכל אחד מבני האומה החוטא בשוגג בעבודה זרה: הוא נדרש להראות עמידה איתנה ועצמאות כעין שעיר; מאחר שאם היו בו תכונות אלה, לא היה בא לכלל טעות שנובעת מרשלנות ובורות, וכך היה שומר עצמו מחטא כה מרחיק⁠־לכת.
אף אם יצאה הוראת טעות מהסמכות הגבוהה ביותר, בית דין הגדול, הרי יחיד הפועל על פיה אינו נקי מאחריות לפני ה׳: ״יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב״ (הוריות ה:). יש לשים לב היטב לעיקרון זה בייחוד בימינו אנו, שבהם אדם מורה היתר לעצמו מכוח אמירות מוטעות של רבנים בודדים או של כינוסי רבנים. רמז ליסוד זה ניתן אולי למצוא בכתיב חסר⁠־המפיק של ״בְּחֶטְאָה בשגגה״ (ולא בְּחֶטְאָהּ): גם כאשר ״הנפש״ אינה אחראית לבדה והחטא אינו רק שלה, שכן דעותיה המוטעות של סמכות מדומה סייעו אף הן לחטא, גם אז זקוקה הנפש לכפרה לפני ה׳.
עם זאת, מבחינה אחת דומה דין היחיד לדין הציבור: בשגגת עבודה זרה של ציבור, בית דין הגדול כשלעצמו אינו מיוצג בקרבן, ולכן חטאת האומה אינה פר אלא שעיר. כך מצאנו גם בשגגת עבודה זרה של יחיד: בחטא זה, המשׂרה והכבוד של היחיד נעלמים, ואין קרבן מיוחד לא לכהן משיח ולא לנשיא – זאת בניגוד לדין הנוהג בכל שאר חטאות היחיד (ויקרא ד, ג,כב). אלא זוהי ההלכה האמורה בחטאת יחיד של עבודה זרה: יש דין אחד בלבד לכל יחיד ויחיד – מהכהן המשיח והנשיא ועד לשפל שבפשוטי העם. כולם באים לפני ה׳ כ״שעירה״, לא כ״שעיר״. ״ובעבודת כוכבים היחיד והנשיא והמשיח מביאין שעירה״ (הוריות ט.).
ואם נפש אחת תחטא – בחטאת הבא על כל המצות אמר (ויקרא ד׳ כז) ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ, שהוסיף תנאי מעם הארץ להוציא משיח ונשיא שקרבנם חלוק מחטאת יחיד (כמ״ש בספרא ויקרא סי׳ ר״פ) ופה לא אמר זה כי גם המשיח והנשיא דינם כיחיד להביא חטאת קבוע עז בת שנתה, והגר״א מוחק מלות להחמיר עליהם ולידון בקבוע. ויש לקיים הגי׳ שר״ל שהוא קבוע רק עז לא כבש כיחיד שמביא שעירה או כשבה, שכן אמר בספרא ויקרא (סי׳ רפג) לא א״א בחטאת עכו״ם שהיא קבועה:
ואם נפש אחת תחטא – מדבר ג״כ בחטא עכו״ם שנלמד מן הענין את ה׳ הוא מגדף למ״ד דמגדף עובד ע״ג, וכן נלמד מן מה שהוציא צבור מכלל דיני החטאת שנאמרה בסדר ויקרא שמפרש שהוא בעבודת כו״ם כן מ״ש ואם נפש אחת תחטא היינו בעבודת כו״ם:
תחטא בשגגה – להוציא אם חטא במזיד ולא התרו בו שאין ללמדו משאר מצות שיש לטעות שבעכו״ם החמורה מלבד שהונח זדונם ליוהכ״פ יביא חטאת ג״כ, כן פי׳ בספרא ויקרא (סי׳ קצב) ושם התבאר:
והקריבה עז בת שנתה – למד מכאן גם על חטאת יחיד, ומבואר בספרא ויקרא (סי׳ רפג) שעיקר הלמוד ממ״ש תורה אחת יהיה לכם עיי״ש:
עז בת שנתה: בחטאת חלב כתיב (ויקרא ד,כח) ״כבשה או שעירת עזים״, וכבר למדנו שהמה בתוך שנה, דסתם כבש ושעיר עזים המה בני שנה, כמו שכתב הרמב״ם הלכות מעשה הקרבנות (א,יד): כל מקום שנאמר בתורה ״כבש או כבשה או כבשים״ הרי אלו בני שנה... ״שעיר עזים״ – בן שנה. אבל כאן דכתיב ״עז״ נצרך הכתוב לפרש ״בת שנתה״.
ואם נפש אחת כו׳ והקריבה – כתב הפעולה בלשון נקבה על הנפש, בחטאה בשגגה כו׳ לכפר עליו בלשון זכר ע״כ על הכהן אמר דבי׳ כתיב וכפר. וזה מכוון הברייתא מנחות דף ע״ד מלמד שהכהן מתכפר ע״י עצמו, ויעוין שם ק״ט דאתי שפיר בחטאה בשגגה, פירוש משלא חטא במזיד זולת זה החטא שהקרבן מובא עליו מימיו לעו״ג, דאל״ה אין קרבנו ריח נחוח. יעו״ש ודו״ק.
ואם נפש אחת – תניא, כהן משיח שחטא מביא שעירה כיחיד, מאי טעמא, דאמר קרא ואם נפש אחת, אחד יחיד וא׳ נשיא וא׳ משיח כולן בכלל נפש אחת הן.⁠1 (הוריות ז׳:)
ואם נפש אחת – תניא, אין ב״ד חייבים אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, מאי טעמא, דאמר קרא ואם נפש אחת, וילמד תחתון מעליון.⁠2 (שם ח׳.)
1. ר״ל אף כהן משוח בשמן המשחה ששגג בדין התורה שלא בהוראת ב״ד מביא כשבה או שעירה לחטאת על שגגתו כמו כל יחיד, כמש״כ לעיל בפסוק כ״ד, ועיין בפרטיות מענין דרשה זו לפנינו בפ׳ ויקרא ד׳ ד׳.
2. תחתון מעליון הכונה ואם נפש שבכאן מן ואם נפש אחת תחטא דכתיב בפ׳ ויקרא, דשם ילפינן שאין חייבין קרבן רק על העלם דבר בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, עיי״ש לפנינו, וכן הכא אין חייבין על דבר זולת זה, וכגון על חבוק ונשוק של עבודת כוכבים שאין בהם כרת במזיד אין חייבין קרבן על שגגתן, ועיין לקמן פסוק כ״ט.
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניקיצור פענח רזאדעת זקניםמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כח) וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַל⁠־הַנֶּ֧פֶשׁ הַשֹּׁגֶ֛גֶת בְּחֶטְאָ֥הֿ בִשְׁגָגָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑הי״י֑ לְכַפֵּ֥ר עָלָ֖יו וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃
The priest shall make atonement for the soul who errs, when he sins unwittingly before Hashem, to make atonement for him; and he shall be forgiven.
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

וכפר הכהן על הנפש השוגגת – חטאים שבידו הם גרמו לו שיבוא לידי חטאת.
בחטאה בשגגה – להוציא את דקדוקי עבודת כוכבים. שהיה בדין ומה אם מצות קלות הרי הוא חייב על דקדוקיהם, עבודת כוכבים חמורה, אינו דין שיהיה חייב בדקדוקיהן? תלמוד לומר: בחטאה בשגגה להוציא את דקדוקי עבודה זרה.
לכפר עליו להוציא את הספק. שהיה בדין ומה אם מצות קלות הרי הוא חייב על ספיקן, עבודה זרה חמורה אינו דין שיהא חייב על ספיקן? תלמוד לומר: לכפר להוציא את הספק.
ונסלח לו – סליחה גמורה ככל סליחות שבתורה.
וכפר הכהן – לרבות יחידים שהיו בתוכם שלא חטאו עמהן שהן צריכין כפרה יכול אם הביאו לא יתכפר להן ת״ל וכפר הכהן על הנפש השוגגת.
בחטאה בשגגה לפני ה׳ לכפר עליו – על ששגג וחטא לשם.
וִיכַפַּר כָּהֲנָא עַל אֱנָשׁ דְּאִשְׁתְּלִי בִּמְחָבֵיהּ בְּשָׁלוּ קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי וְיִשְׁתְּבֵיק לֵיהּ.
and the priest shall make atonement for the man who has erred in his sin through ignorance before the Lord, to atone for him, and it shall be forgiven him.
וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה לִפְנֵי ה׳ לְכַפֵּר עָלָיו וְנִסְלַח לוֹ
וִיכַפַּר כַּהֲנָא עַל אֱנָשׁ דְּאִשְׁתְּלִי בִּמְחָבֵיהּ (ח״נ: בְּמֵחֲבֵיה) בְּשָׁלוּ קֳדָם ה׳ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי וְיִשְׁתְּבֵיק לֵיהּ
כתב שד״ל (בפירושו לתורה) שכאן ״בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה״ וכן להלן ״עֲוֹנָה בָהּ״ הה״א ללא מפיק, כי בעלי המסורה לא רצו לייחס החטא אל הנפש. מטעם זה לדעתו גם אונקלוס תרגם ״עַל הַנֶּפֶשׁ״ – ״עַל אֱנָשׁ״ [ולא: על נפשא]. כנגד זאת ״וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא״ (ויקרא ז יח), הה״א במפיק כי שם אין לטעות שהרי כתוב הָאֹכֶלֶת ואין הנשמה אוכלת. ואולם הסתמכותו על ת״א אינה נכונה כמבואר בתרגומי נפש בפסוק ״ונפש כי תקריב״ (ויקרא ב א).
ויכפר כהנא על נפשה אדאשתלת בחובתה בשלותה קדם י״י למכפרהב עלוי וישתבק לה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״דאשתלת ... וישתבק לה״) נוסח אחר: ״דאשתליית דחטת בשלו קדם י״י ויכפר עלוי וישתרי וישתבק להון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למכפרה״) גם נוסח חילופי: ״לכ׳⁠ ⁠⁠״.
ויכפר כהנא על בר נשא דאשתלי כד סרח בשלו קדם י״י לכפרא עלוי וישתרי ליה.
and let the priest make atonement for the man who hath erred in sinning through ignorance before the Lord to atone for him, that it may be forgiven him;
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

פַיַסתַּג׳פִרֻ אַלּאִמַאם עַן דַ׳לִךַּ אַלּאִנסַאןִ אלסַּאהִי עַלַי׳ מַא אַכ׳טַאַ סַהוַא בַּיְןַ יַדַיִ אַללָּהִ וַיֻג׳פַרֻ לַהֻ וַיֻצפַחֻ עַנהֻ
אזי יבקש הכהן כפרה מעם אותו האדם החסר ריכוז בדעתו, על מה שטעה בלי כוונה, לפני ה׳ ויכופר לו וימחל מעליו.
פס׳: וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה לפני ה׳1חטאין שבידו גורמין לו לביאת החטאת.
בחטאה בשגגה2להוציא את דקדוקי ע״ז.
לכפר עליו3להוציא את הספק.
ונסלח4סליחה גמורה ככל הסליחות שבתורה.
1. חטאין שבידו וכו׳. דורש מלות כפולות נפש השוגגת בחטאה בשגגה וזה שאמר חטאין שבידו ומה שנכשל באיסור עובד כוכבים מסתמא היה לו כבר חטאין אחרים וכענין עבירה גוררת עבירה:
2. להוציא את דקדוקי העובדי כוכבים. חכם הספרדי פי׳ כגון שראה בית עבודה זרה וסבור בית הכנסת הוא והשתחווה לה פטור שהרי לבו לשמים:
3. להוציא את הספק. דורש לכפר עליו במבורר לו שעבד עבודה זרה הוא דמייתי קרבן ולאפוקי אי מספקא ליה אי עבד אי לא כגון השתחווה על גבי אילן בשגגה ומספקא ליה אם היא אשרה או לא, לא מייתי קרבן (חכם הספרדי).
4. סליחה גמורה. דסד״א דעבודה זרה חמור יהיה הקרבן תולה ויו״כ מכפר קמ״ל שנתכפר כבר:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

בְחֶטְאָהֿ בִֿשְגָגָה: ה״א הכנוי נחה ע״פ המסורת, ובי״ת בִשְגָגָה רפה, <שאין כאן דין מפיק.> [בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה].
וכפר הכהן וכו׳ לפני ה׳ – הטפחא שבתיבת בשגגה הוא מפסיק יותר מן התביר שבתיבת השוגגת, ולפ״ז תהיינה מלות בחטאה בשגגה מאמר מסוגר, ושיעורו, וכפר הכהן על הנפש השוגגת לפני ה׳, כלומר שיכפר לפני ה׳ על הנפש השוגגת, ואח״ז הוסיף לבאר בחטאה בשגגה, על דרך שאמר למעלה כי שגגה היא:
בחטאה בשגגה – איתא בספרי להוציא את דקדוקי עבודה זרה, יסוד דרשתם על מלת בחטאה, שהחי״ת בסגו״ל והה״א נחה עפ״י המסורה, שזה יורה שאינו המקור מבנין הקל והה״א לכנוי נסתרת על הנפש, דאל״כ היה ראוי הפ״א בק״ח בחָטאה והה״א במפיק, עכשיו שהחי״ת בסגו״ל הנה הוא שם דבר של חטא, כמו חטאם ישאו, איש בחטאו יומת, והה״א הנחה היא הנוספת בשמות להגדיל הדבר ולחזקו, כמו ישועתה, עזרתה, שהה״א הנוספת יורה על חוזק הישועה והעזרה, (כמבואר וזאת הברכה ל״ג ט״ז, ובאתה לראש יוסף, וכמו עונה בה שבפרשה זו) וטעם בחטאה, בחטא חמור (איינע וויכטיגע זינדע) ולהורות שחיוב קרבן חטאת אינו אלא בששגג בגופו של ע״ז, להוציא בששגג במה שאינו אלא דקדוקי ע״ז כגון המגפף והמנשק, שאינו אלא בלא תעשה, כדאיתא בסנהדרין ס׳, שאינו חייב בשגגתו חטאת. והנה הטפחא שבתיבת בשגגה הוא מפסיק יותר מן התביר שבתיבת השוגגת, זה יורה דתיבות בחטאה בשגגה הוא מאמר מוסגר, ושעור לשון המקרא וכפר הכהן על הנפש השוגגת לפני ה׳, ובמאמר המוסגר יבאר שאינו רק בשגגת חטא חמור.
בחטאה בשגגה – וכן למטה פסוק ל״א עונה בה הה״א בלא מפיק; נראה שלא רצו ליחס החטא והעון אל הנפש, וכן אנקלוס תרגם אנשא, לא נפשא. אך בפסוק והנפש האוכלת ממנו עונה תשא (ויקרא ז׳:י״ח) הה״א במפיק, כי שם אין לטעות, כי כתוב האוכלת, ואין הנשמה אוכלת, וכן יונתן ביחזקאל י״ח:ד׳ נזהר ותרגם הן כל הנפשות לי הנה נפשתא, הנפש החוטאת היא תמות אנש די חטי (כל זה מתלמידי דח״א {=דוד חי אשכנזי}).
the individual who has incurred a sin by error (ha-nefesh ha-shogeget be-ḥet’ah bi-sh’gagah, lit. “the erring soul in its sin in error”). [The final letter he in the word be-ḥet’ah (“in its sin”) is not marked with a mappik, as would have been expected in order to indicate the possessive “its,”] and similarly in the phrase avonah bah (lit. “the guilt for its [that soul’s] punishment is in it,” v. 31 below), the final he in avonah (“its punishment guilt”) is without a mappik. Apparently they [i.e., the Masoretes, omitted the mappik in these words because they] did not want to attribute sin [ḥet] or punishment guilt [avon] to the “soul.”1 In a similar vein, Onkelos translated [ha-nefesh ha-hi, lit. “that soul,” in v. 31) as] anasha ha-hi (“that man”), not nafsha ha-hi (“that soul”).⁠2
In contrast, in the phrase ve-ha-nefesh ha-okhelet mimmennu avonah tissa (lit. “and the soul that eats of it will bear the guilt for its punishment,” Lev. 7:18), the final he [in the word avonah] is marked with a mappik, because in this case there is no room for mistake, since it says “the soul that eats,” and the “soul” does not [literally] eat [i.e., it is obvious that the whole phrase is merely metaphorical].
Similarly, the Targum Jonathan to Ezek. 18:4 exercised care, and in translating the phrase hen kol ha-nefashot li hennah (“Behold, all souls are Mine”), it used the word nafsheta (“souls”), but as for the subsequent phrase ha-nefesh ha-ḥota’at hi tamut (lit. “the soul that sins, it shall die”), it used the translation enash de-yeḥetei (“the man that sins”). (This is all as per my student, David Hai Ashkenazi.)
1. {Translator's note: The omission of the mappik from the words ḥet’ah and avonah would seem to remove or at least blur the possessive element of these words, changing their meaning from “its sin” and “its punishment guilt” to the more abstract “sin” and “punishment guilt.”}
2. {Translator's note: Likewise, Shadal’s own translation of ha-nefesh in the present verse is “the individual,” and he translates ha-nefesh ha-hi in v. 31 as “that person.”}
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה – דרשו שמ״ש בחטאה בשגגה היינו שעבירה גוררת עבירה, שבודאי תחלה עבר עבירה קלה בשוגג ועי״כ שגג בע״ג, וז״ש בחטאה בשגגה להוציא את דקדוקי עכו״ם, ופי׳ בז״א מגפף ומנשק שהוא רק בלאו ושמ״ש שיהיה חייב בדקדוקיו היינו שיהיה חייב סקילה כמו ביתר מצות למשל בעריות עשו המערה כגומר והדברים זרים מאד כמובן, והגר״א מחק פסקא זו. ויל״פ עפמ״ש במנחות (דף קט) וכפר הכהן על הנפש השוגגת מכאן שהכהן מתכפר ע״י עצמו, ר״ל ממ״ש וכפר על הנפש יצייר הנפש כנושא בפ״ע שגוף הכהן מכפר על נפשו כשחטאה, ושם מוכיח לרב ששת דמיירי שחטא בשחיטה בשוגג ששחיטה אינה שירות וכמ״ש הרמב״ם (סוף פ״ט מה׳ באהמ״ק) וזה קרא פה דקדוקי עכו״ם ר״ל הדין הנאמר לדקדק על עכו״ם שכהן שעבד לע״ג נפסל מעבודה לא שייך אם שחט לע״ג, ועז״א שהיה בדין שדקדוק זה יהיה גם בשחיטה, שהרי מצות קלות של עכו״ם כגון אם גפף ונשק הרי הוא חייב בדקדוקיו ר״ל צריך לשמור דקדוקיו שלא יעבוד עוד במקדש אף שאין בהם רק לאו, עבודה חמורה היינו שחט לע״ז א״ד שיהיה חייב בדקדוקיו, ר״ל שצריך לשמור דקדוקיו שלא יעבוד עוד במקדש, ת״ל בחטאה בשגגה שמזה למד שהכהן מתכפר ע״י עצמו, והרי נפסל לעבודה ע״י שעבד עכו״ם בשוגג, מזה מבואר שאם שחט בשוגג לעכו״ם אינו חייב בדקדוק הזה שהחמיר עליו שלא יעבוד במקדש:
לכפר עליו ונסלח לו – זה מיותר לגמרי, ופי׳ חז״ל שבא לומר שעל ספקו אינו מביא אשם תלוי, שאם בהכ״נ ובית עכו״ם לפניו והשתחוה וא״י לאיזה השתחוה פטור מאשם תלוי, דממ״נ אם לבו לשמים פטור ואם לבו לעכו״ם אפילו הוא בהכ״נ חייב, כן פי׳ בזית רענן, ועז״א לכפר עליו ונסלח לו, שכבר בארתי (ויקרא סי׳ רעז) שגדר הסליחה הוא שלא ישאר רושם מן החטא וכאילו לא היה לו מציאות כלל, וז״ש בכאן סליחה גמורה ככל סליחות שבתורה, ואם מביא א״ת אין כאן סליחה גמורה, כי אשם תלוי רק תולה להגן מן היסורים, ולבל תאמר שאינו ממעט מאשם תלוי רק הצבור והמשיח עז״א שהצבור והמשיח בלא״ה אין מביאים א״ת אפילו בשאר מצות:
על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה לפני ה׳: כל זה יתור לשון. משום הכי דרשו חז״ל בהוריות (ז,ב): מאי טעמא דרבי, אמר קרא... ״הנפש״ – זה (כהן) משיח, פירוש, שהוא בעל נפש גבוהה יותר מכל ישראל. ״השוגגת״ – זה הנשיא, פירוש, שעלול להיות שוגג בשארי עבירות, ומשום הכי כתיב ביה (ויקרא ד,כב) ״אשר נשיא יחטא״, בשביל שהוא אינו נזהר בקלות מגיע גם לחמורות עד שמגיע לחטוא גם בעבודה זרה. זהו הדרש.
ולפי הפשט בא הכתוב ללמדנו שאין אדם עשוי לחטוא בעבודה זרה בשוגג עד שיקדים בשגגות הרבה, והוא לא נזהר, עד שבא לחטוא גם בעבודה זרה שהוא חטא ״לפני ה׳״.
לכפר עליו – להוציא הספק שהיה בדין מה אם מצות קלות הרי הוא חייב על ספקן עו״ג חמורה אינו דין שיהא חייב על ספקן ת״ל לכפר עליו להוציא הספק (ספרי). אפשר, דסתם ספרי ר׳ שמעון, ור״ש סובר כריתות כ״ד שניהן מביאין חטאת אחד דאע״ג דכתיב או הודע אליו חטאתו ספק ידיעה כידיעה ודאית, עיי״ש היטב, הכא שאני בע״ז, שאם שניהם אחד מהן השתחוה לע״ז ואינו ידוע מי הוא, סד״א שמביאין שניהם חטאת אחד, קמ״ל דלא, רק זה מביא אשם תלוי, וזה אשם תלוי וטעמו כדאמר רשב״י במסכת סוטה דף ל״ב ע״ב מפני מה תקנו תפלה בלחש כדי שלא לביש את עוברי עבירה שהרי לא חלק הכ׳ בשום מקום בין חטאת לעולה כו׳ והאיכא חטאת נקבה ועולה זכר התם מכסיא באליה תינח כבשה שעירה כו׳ התם כו׳ חטאת דע״א לא סגי דלאו שעירה כו׳ התם נכסוף וניזל כי היכי דניכפר ליה, וא״כ כיון שהיה לו ספק אם הוא חטא או חבירו אינו מכסף ולבו גס עליו ולא נתכפר ליה. כנ״ל לפי חומר הדבר. [שוב ראיתי שנשאל ע״ז הרשב״א בשו״ת סימן תקכ״ג ונדחק בזה. עיי״ש]. ודו״ק.
וכפר הכהן וגו׳ – תניא, אין בהן משיח חייב בעבודת כוכבים אא״כ עשה בהעלם דבר, דאמר קרא וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה, הנפש – זה משיח, השוגגת – זה נשיא,⁠1 בחטאה בשגגה, מי שחטאתו בשגגה, יצא משיח שאין חטאתו בשגגה אלא בהעלם דבר.⁠2 (הוריות:)
וכפר הכהן וגו׳ – תניא, וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה, מלמד שהכהן מתכפר ע״י עצמו.⁠3 (מנחות ע״ד.)
1. נראה הכונה ע״פ הדרשה שבפסוק הקודם, ואם נפש אחת אחד יחיד ואחד נשיא ואחד משיח כולן בכלל נפש אחת הן, מבואר דבתואר שם יחיד סתמא כלולים כל האנשים אף השונים במצבם וערכם מכיון שהם כבני אדם שוין זל״ז, ולכן הכא דכתיבי שני תוארים כאלה, הנפש, השוגגת, דריש אחד על כהן משיח ואחד על נשיא.
2. דהכי משמע וכפר הכהן על הנפש השוגגת דיביא שעירה בשגגת מעשה, מי שחטאו בשגגה משאר מצות, יצא כהן משוח שאין חטאתו בשגגה בשאר מצות, כלומר בשגגת מעשה, אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה, דעל שגגת מעשה לחוד פטור לגמרי, וכונת עיקר הדרשה דכשחטא כהן משוח בחטא עבודת כוכבים בשגגה אינו מביא קרבן אלא א״כ נעלמה ממנו הלכה כמו בשאר מצות וכדכתיב גבי חטאת צבור (ויקרא ד׳) ונעלם דבר, כגון הורו ב״ד שחלב מותר ועשו הקהל ע״י העלמתן, כן בעבודת כוכבים, וע״ע לפנינו בפ׳ ויקרא.
3. דהלשון מורה אפילו נפש כהן בחטאה בשגגה יכול להקריב קרבנו חטאתו ואשמו ולהקריב ע״י עצמו. ומבואר בסוגיא, דאפילו אם חטא בזדון כגון שחטא בזדון שבועה מ״מ מתכפר ע״י עצמו, והרמב״ם בפ״ד ה״ז מכלי המקדש לא פירש פרט זה.
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כט) הָֽאֶזְרָח֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם תּוֹרָ֤ה אַחַת֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם לָעֹשֶׂ֖ה בִּשְׁגָגָֽה׃
You shall have one law for him who does anything unwittingly, for him who is native-born among the Children of Israel and for the stranger who lives as a foreigner among them.
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
האזרח בבני ישראל – למה נאמר לפי שהוא אומר כל האזרח בישראל ישבו בסוכות שומע אני אף הנשים במשמע תלמוד לומר: האזרח בבני ישראל בנה אב בכל מקום שנאמר אזרח בזכרין הכתוב מדבר.
דבר אחר: האזרח בבני ישראל – למה נאמר שהיה בדין ישראל נצטוו על עבודה זרה והגוים נצטוו על עבודה זרה אם למדתי לישראל שמביאין על שגגת עבודה זרה תלמוד לומר: האזרח בבני ישראל – ישראל מביאין על שגגת עבודה זרה ואין הגוים מביאין על שגגת עבודה זרה.
צבור ומשיח אין מביאים אשם תלוי.
תורה אחת יהיה לכם – ליחיד ולנשיא ולמשיח. שהיה בדין הואיל וצבור מביא (קרבן) [פר] על המצות [ומשיח מביא פר על המצות] (ומביא קרבן על עבודת גלולים) אם למדתי לצבור כשם שמביא (קרבן) [פר] על המצות מביא על עבודת גלולים [אף משיח שמביא פר על המצות יביא פר על עבודת גלולים.] ועוד קל וחומר ומה אם במקום שאין הצבור מביא פר, משיח מביא פר. כאן שהצבור מביא פר אינו דין שיהא המשיח מביא פר? תלמוד לומר: תורה אחת יהיה לכם ליחיד ולנשיא ולמשיח.
לעושה בשגגה – רבי יהודה בן בתירא אומר הרי כל העושה בשגגה כעבודת גלולים (כעושה בזדון) מה עבודת גלולים מיוחדת מעשה שחייבין על זדונה כרת ושגגתה חטאת, אף כל העושה מעשה בשגגה מעשה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת.
האזרח בבני ישראל – האזרח מביא חטאת אין הגויים מביאין חטאת או האזרח פרט לגרים אמרת גר אלו הגרים הגר לרבות נשי גרים.
יַצִּיבָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיּוֹרַיָּא דְּיִתְגַּיְּירוּן בֵּינֵיהוֹן אוֹרָיְתָא חֲדָא יְהֵי לְכוֹן לִדְיַעֲבֵיד בְּשָׁלוּ.
For the native born of the sons of Israel, and for the sojourner who sojourns among you, one law shall there be for you, for him who acts in ignorance.
הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה
יַצִיבָא (ח״נ: ליציבא) בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיּוֹרַיָּא (ח״נ: ולגיורא) דְּיִתְגַּיְּרוּן בֵּינֵיהוֹן אוֹרָיְתָא חֲדָא תְּהֵי לְכוֹן לִדְיַעֲבֵיד בְּשָׁלוּ
›נתקשו פרשני התרגום מדוע תרגם ״הָאֶזְרָח״ בלשון יחיד שלא בהתאמה להמשך הפס׳ ״וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם״ – ״וּלְגִיּוֹרַיָּא״ בלשון רבים – בניגוד לכלל שהובא לעיל בפס׳ יג. לכן יש שגרסו גם בסיפא לשון יחיד ״וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם״ – ״וּלְגִיּוֹרַָא״ להשוות הלשון, אך בכתבי היד המדויקים הנוסח הוא בלשון רבים.
יציבייה בבניא ישראל וגיוריהב דמתגיירין ביניכון גזרת אוריתה חדהג יהווי לכו⁠(ל)[ן] מן דעבדד בשלו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בבני״) גם נוסח חילופי: ״דבני״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וגיוריה״) גם נוסח חילופי: ״ולגייורייה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גזרת אוריתה חדה״) גם נוסח חילופי: ״אחווייה חדה״.
ד. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״יתה״.
יציבא בבני ישראל ולגייורי דמתגיירין ביניכון אורייתא חדא יהי לכון ולמן דיעבד בשלו.
as well for the native-born of the children of Israel, and for the strangers who sojourn among you, there shall be one law for him who transgresseth through ignorance:
(כט-לא) הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל – לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (ויקרא כ״ג:מ״ב) ״כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף הַנָּשִׁים בְּמַשְׁמָע, תַּלְמוּד לוֹמַר ״הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״, זֶה בָּנָה אָב כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״אֶזְרָח״ בִּזְכָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. דָּבָר אַחֵר: ״הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ לָמָּה נֶאֱמַר, שֶׁהָיָה בַּדִּין, יִשְׂרָאֵל נִצְטַוּוּ עַל עֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְהַנָּכְרִים נִצְטַוּוּ עַל עֲבוֹדַת אֱלִילִים, אִם לָמַדְתִּי לְיִשְׂרָאֵל שֶׁמְּבִיאִין עַל שִׁגְגַת עֲבוֹדַת אֱלִילִים, אַף הַנָּכְרִים מְבִיאִין עַל שִׁגְגַת עֲבוֹדַת אֱלִילִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״, יִשְׂרָאֵל מֵבִיא עַל שִׁגְגַת עֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְאֵין הַנָּכְרִים מְבִיאִין עַל שִׁגְגַת עֲבוֹדַת אֱלִילִים.
הָאֶזְרָח – מֵבִיא חַטָּאת, וְאֵין הַנָּכְרִים מְבִיאִין חַטָּאת, אוֹ ״הָאֶזְרָח״ פְּרָט לְגֵרִים, אָמַרְתָּ ״גֵּר״ אֵלּוּ הַגֵּרִים, ״הַגָּר״ לְרַבּוֹת נְשֵׁי גֵּרִים.
תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם – לְיָחִיד וּלְנָשִׂיא וּלְמָשִׁיחַ, שֶׁהָיָה בַּדִּין, [הוֹאִיל] וְצִבּוּר מְבִיאִין קָרְבָּן עַל כָּל הַמִּצְווֹת, וּמְבִיאִים קָרְבָּן עַל עֲבוֹדַת אֱלִילִים, אִם לָמַדְתִּי לְצִבּוּר שֶׁכְּשֵׁם שֶׁמֵּבִיא קָרְבָּן עַל כָּל הַמִּצְווֹת מֵבִיא קָרְבַּן עַל עֲבוֹדַת אֱלִילִים, אַף וְכוּ׳. וְעוֹד קַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַצִּבּוּר מֵבִיא פַּר, מָשִׁיחַ מֵבִיא פַּר, כָּאן שֶׁהַצִּבּוּר מֵבִיא פַּר, אֵינוֹ דִּין שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵבִיא פַּר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם״, לְיָחִיד וּלְנָשִׂיא וּלְמָשִׁיחַ. לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: הֲרֵי כָּל הָעוֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה כַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים, מַה עֲבוֹדַת אֱלִילִים [מְיֻחֶדֶת] מַעֲשֶׂה שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָהּ חַטָּאת, אַף כָּל הָעוֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה מַעֲשֶׂה שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָהּ חַטָּאת.

רמז תשמט

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה – תִּינוֹק שֶׁנִּתְגַּדֵּל בֵּין הַנָּכְרִים, וְגֵר שֶׁנִּתְגַּיֵּר בֵּין הַנָּכְרִים, וְעָבַר עַל אָבוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת, וְחַיָּב עַל הַדָּם אַחַת, וְעַל הַחֵלֶב אַחַת, וְעַל עֲבוֹדַת אֱלִילִים אַחַת, וּמוּנְבָּז פּוֹטֵר. וְכָךְ הָיָה מוּנְבָּז דָּן לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, הוֹאִיל וּמֵזִיד קָרוּי חוֹטֵא, וְשׁוֹגֵג קָרוּי חוֹטֵא, מַה מֵזִיד שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה, אַף שׁוֹגֵג שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה, אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, הֲרֵינִי מוֹסִיף עַל דְּבָרֶיךָ, אִי מַה מֵּזִיד שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אַף שׁוֹגֵג [שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה], אָמַר לוֹ הֵן, וְכָל שְׁכֵּן שֶׁהוֹסַפְתָּ, אָמַר לוֹ לִדְבָרֶיךָ אֵין זֶה קָרוּי שׁוֹגֵג אֶלָּא מֵזִיד. מַאי טַעְמָא דְּמוּנְבָּז דִּכְתִיב ״תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִשְׁגָגָה״, וּכְתִיב ״וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה״, מַקִּישׁ שׁוֹגֵג לְמֵזִיד מַה מֵּזִיד שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה, אַף שׁוֹגֵג שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה. וְרַבָּנָן [הַאי תּוֹרָה אַחַת מַאי עָבְדִי לֵיהּ], מִבָּעִי לֵיהּ לְכִדְמַקְרִי לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לִבְרֵיהּ, תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְגוֹ׳ וְהֻקְשָׁה כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים, מָה עֲבוֹדַת אֱלִילִים דָּבָר שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת וְחַיָּבִין עַל שִׁגְגָתָהּ חַטָּאת, אַף כָּל דָּבָר שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת חַיָּבִין עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הַמְּחַמֵּר אַחַר בְּהֶמְתּוֹ בְּשַׁבָּת, פָּטוּר מִכְּלוּם. בְּשׁוֹגֵג לֹא מִיחַיֵּב חַטָּאת, דִּכְתִיב ״תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִשְׁגָגָה וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה״, הֻקְּשָׁה כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים, מָה עֲבוֹדַת אֱלִילִים עַד דְּעָבְדִי מַעֲשֶׂה בְּגוּפֵיהּ לֹא מִיחַיֵּב, הָכִי נַמִי בְּמֵזִיד נַמִּי לֹא מִיחַיֵּב, דִּתְנַן הַמְּחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת בְּדָבָר שֶׁחַיָּבִין עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת חַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ סְקִילָה, הָא אֵין חַיָּבִין עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת אֵין חַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ סְקִילָה. בְּלָאו נַמִּי לֹא מִיחַיֵּב, דַּהֲוָה לֵיהּ לָאו שֶׁנִּתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין, וְאֵין לוֹקִין עָלָיו. וַאֲפִלּוּ לְמָאן דְּאָמַר לוֹקִין, לִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא (שמות כ׳:ט׳) ״לֹא תַּעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה וּבְהֶמְתֶּךָ״, ״אַתָּה״ לָמָּה לִי, הוּא נִיהוּ דִּמְחֻיָּב, בִּבְהֶמְתּוֹ לֹא מְחֻיָּיב.
רַבִּי אוֹמֵר: הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת [לִשְׁמָהּ], אַל יִשְׂמַח לְאוֹתָהּ מִצְוָה, לְסוֹף שֶׁגּוֹרֶרֶת מִצְווֹת הַרְבֵּה. וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, אַל יִדְאַג לְאוֹתָהּ עֲבֵרָה, לְסוֹף שֶׁגּוֹרֶרֶת עֲבֵרוֹת הַרְבֵּה, שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה.
אֶת ה׳ הוּא מְגַדֵּף – תָּנוּ רַבָּנָן, מְגַדֵּף מֵבִיא קָרְבָּן, הוֹאִיל וְנֶאֱמַר בּוֹ כָּרֵת בִּמְקוֹם קָרְבָּן, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, קָסָבַר מִגּוֹ דְּבָּעֵי לֵיהּ לְמִכְתַּב כָּרֵת בְּעַלְמָא, וּכְתִיב כָּרֵת בִּמְקוֹם קָרְבָּן, שְׁמַע מִינָהּ מַיְיתִי קָרְבָּן, וְקָאָמַר לְהוּ רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבָּנָן אָמְרִיתוּ מְגַדֵּף לֵית בֵּיהּ מַעֲשֶׂה, מַהוּ מְגַדֵּף אָמְרוּ לֵיהּ מְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם, אֶלָּא כָּרֵת דִּכְתִיב בִּמְגַדֵּף לָמָּה לִי, אָמְרִי לֵיהּ, לִתֵּן כָּרֵת בִּמְקַלֵּל, דִּכְתִיב בִּמְקַלֵּל ״וְנָשָׂא חֶטְאוֹ״, וּכְתִיב בְּפֶסַח שֵׁנִי (לעיל ט׳:י״ג) ״חֶטְאוֹ יִשָּׂא״, מַה לְּהַלָּן כָּרֵת, אַף כָּאן כָּרֵת. תָּנוּ רַבָּנָן ״אֶת ה׳ הוּא מְגַדֵּף״, אִסִּי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ גִּדַּפְתָּ אֶת הַקְּעָרָה וְחִסַּרְתָּ, קָסָבַר מְגַדֵּף הַיְינוּ מְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ גִּדַּפְתָּ אֶת הַקְּעָרָה וְלֹא חִסַּרְתָּ, קָסָבַר מְגַדֵּף הַיְינוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים. תַּנְיָא אִידָךְ אֶת ה׳ הוּא מְגַדֵּף, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בְּאָדָם הָעוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לִתֵּן כָּרֵת לִמְבָרֵךְ [הַשֵּׁם].
תַּנְיָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסִי, בַּדָּבָר הַזֶּה זִיַּפְתִּי סִפְרֵי כּוּתִים שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, [אָמַרְתִּי לָהֶם] הֲרֵי הוּא אוֹמֵר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת וְגוֹ׳ בָּעוֹלָם הַזֶּה, עֲוֹנָהּ בָהּ לָעוֹלָם הַבָּא. וְלֵימָא לְהוּ תַּרְוַויְהוּ מֵהִכָּרֵת תִּכָּרֵת דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. כְּתַּנָאִי הִכָּרֵת בָּעוֹלָם הַזֶּה, תִּכָּרֵת לָעוֹלָם הַבָּא, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי (אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה) [יִשְׁמָעֵאל], וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״אֶת ה׳ הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה״ וְכִי שְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת יֵשׁ, אֶלָּא (הִכָּרֵת) [וְנִכְרְתָה] בָּעוֹלָם הַזֶּה, הִכָּרֵת לָעוֹלָם הַבָּא, הִכָּרֵת תִּכָּרֵת דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. בֵּין לְרַבִּי (אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה) [יִשְׁמָעֵאל] בֵּין לְרַבִּי עֲקִיבָא עֲוֹנָהּ בָהּ מַאי עָבְדִי לֵיהּ, מִבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַּנְיָא יָכוֹל אֲפִלּוּ עָשָׂה תְּשׁוּבָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֲוֹנָהּ בָהּ״ לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁעֲווֹנָהּ בָּהּ.
וְנִכְרְתָה – אֵין הַכְרָתָה אֶלָּא הַפְסָקָה. הַנֶּפֶשׁ הַהִיא, מְזִידָה... דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. מֵעַמֶיהָ, וְעַמָּהּ בְּשָׁלוֹם.
וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ וְלֹא הַצִּבּוּר. הַהִיא כְּשֶׁהִיא יְחִידָה. הַהִיא, וְלֹא אֲנוּסָה, וְלֹא מֻכְרַחַת. הִכָּרֵת תִּכָּרֵת עֲבוֹדַת אֱלִילִים קֹדֶם לְכָל הַכְּרִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. עֲוֹנָהּ בָהּ, לְרַבּוֹת בַּעַל אוֹב אוֹ יִדְעוֹנִי. עֲוֹנָהּ בָהּ. אַף לְאַחַר מִיתָה.
כִּי דְבַר ה׳ בָּזָה – זֶה הָאוֹמֵר אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם. דָּבָר אַחֵר: זֶה אֶפִּיקוֹרוֹס. [דָּבָר אַחֵר, זֶה הַמְּגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה]. וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר, זֶה הַמֵּפֵר בְּרִית בָּשָׂר. תַּנְיָא אִידָךְ כִּי דְבַר ה׳ בָּזָה, זֶה הָאוֹמֵר אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, וַאֲפִלּוּ אָמַר כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מִן הַשָּׁמַיִם חוּץ מִפָּסוּק זֶה שֶׁלֹּא אֲמָרוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מֹשֶׁה מִפִּי עַצְמוֹ אֲמָרוֹ, זֶהוּ דְבַר ה׳ בָּזָה. וַאֲפִלּוּ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מִן הַשָּׁמַיִם חוּץ מִדִּקְדּוּק זֶה, מִקַּל וָחֹמֶר זֶה, מִגְּזֵרָה שָׁוָה זוֹ, זֶהוּ כִּי דְבַר ה׳ בָּזָה. תַּנְיָא הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וְאֵינוֹ מְלַמְּדָהּ זֶהוּ כִּי דְבַר ה׳ בָּזָה. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ עַל הַמִּשְׁנָה. רַבִּי (נֶחֶמְיָה) [נְהוֹרַאי] אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים, כִּי דְבַר ה׳ בָּזָה, זֶה הַמְּבַזֶּה דִּבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״.
דָּבָר אַחֵר: ״כִּי דְבַר ה׳ בָּזָה״ – זֶה הַמְּגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה, וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר, זֶה הַמֵּפֵר בְּרִית בָּשָׂר. מִכָּאן אָמְרוּ רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי, הַמְּחַלֵּל אֶת הַקָּדָשִׁים, וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מִצְווֹת הַרְבֵּה, כְּדַאי הֵם הָעֲבֵרוֹת לִדְחוֹתוֹ מִן הָעוֹלָם. עֲוֹנָהּ בָהּ, כָּל הַמֵּתִים בְּמִיתָה מִתְכַּפְּרִין לָהֶם, אֲבָל זוֹ עֲוֹנָהּ בָהּ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ל״ב:כ״ז) ״וַתְּהִי עֲוֹנוֹתָם עַל עַצְמוֹתָם״, אוֹ אֲפִלּוּ עָשָׂה תְּשׁוּבָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֲוֹנָהּ בָהּ״. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ל״ב:ה׳) ״שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם״, כְּשֶׁמּוּמָם בָּם אֵינָם בָּנָיו, וּכְשֶׁאֵין מוּמָם בָּם בָּנָיו הֵם. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: עֲוֹנָהּ בָהּ לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר ״פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים״, יָכוֹל אַף עֲבוֹדַת אֱלִילִים תְּהֵא נִפְקֶדֶת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֲוֹנָהּ בָהּ״, בָּה עָוֹן תָּלוּי, וְאֵינָהּ נִפְקֶדֶת לֹא עַל בָּנִים לֹא עַל שִׁלֵּשִׁים וְלֹא עַל רִבֵּעִים. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: סִמָּן טוֹב לָאָדָם שֶׁנִּפְרָעִין מִמֶּנּוּ לְאַחַר מִיתָתוֹ, [מֵת וְלֹא נִסְפַּד, וְלֹא נִקְבַּר, אֲכָלַתּוּ חַיָּה, אוֹ שֶׁיָּרְדוּ עָלָיו גְּשָׁמִים, הֲרֵי זֶה סִמָּן טוֹב שֶׁנִּפְרָעִים מִמֶּנּוּ לְאַחַר מִיתָתוֹ]. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֶכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ח׳:א׳) ״בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה׳ יוֹצִיאוּ אֶת עַצְמוֹת וְגוֹ׳⁠ ⁠⁠״.
אַלצַּרִיחֻ מִן בַּנִי יסרַאאִיל וַאלּגַ׳רִיבֻּ אַלדַאכִ׳לֻ פִימַא בַּינַהֻם שַׁרִיעַתַּ וַאחִדַתַּ תַּכֻּוןֻ לַכֻּם לִמַן יֻכ׳טִי׳אֻ סַהואַ
מי שיחוסו ברור מן בני ישראל, והמי שהו לא מבני המקום שהסתנן בתוכם, הלכה אחת תהיה לכם, למי שטעה בלי כוונה.
פס׳: ונסלח לכל עדת בני ישראל – האזרח בבני ישראל. לפי שנא׳ (ויקרא כג) כל האזרח בישראל ישבו בסוכות להוציא את הנשים ולא למדנו מנין ת״ל כאן האזרח בבני ישראל להיות בנין אב שכל 1מקום שנאמר אזרח בזכרים הכתוב מדבר.
ד״א: האזרח בבני ישראל – בני ישראל מביאין על שגגת ע״ז ואין 2הכנענים מביאין על שגגת ע״ז.
תורה אחת יהיה לכם – ליחיד ולנשיא ולמשיח.
לעושה בשגגה – מה ע״ז מיוחדת שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת. 3אף כל העשוי בשגגה [א] תעשה על שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת:
1. שכ״מ שנאמר אזרח וכו׳. אבל כאן גבי עבודה זרה גם נשים בכלל כי הוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה.
2. ואין הכנענים מביאין וכו׳. שאין הכנעני מביא חטאת:
3. אף כל העשוי בשגגה. פי׳ דאין חייבין חטאת רק על דבר שזדונו כרת (שבת סט.) הז המגלה וכו׳ (סנהדרין צט):
תורה אחת – כזאת תורת החטאת.
ONE LAW.⁠1 This is similar to This is the law of (torat) the sin-offering (Lev. 6:18).⁠2
1. Hebrew, torah achat.
2. The word torah (law) (rather than mitzvat, chukkat, mishpat) is used with regard to the rules of the sacrifices (Filwarg).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

האזרח בבני ישראל – יתכן שהלמ״ד במלת ולגר מושכת עצמה ואחרת עמה כאילו יש למ״ד גם במלת האזרח, ושעורו כך, תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה לאזרח בבני ישראל ולגר הגר בתוכם, והנה כבר השוה הגר לאזרח בשגגת הצבור, כי אמר שם ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, והוצרך לכפול כן בשגגת היחיד, שאולי נחשוב שהגר להיותו מלומד בע״ז קודם שיתגייר ישתנה ענשו מעונש שאר בני ישראל החוטאים בשגגת עבודה זרה, לכן הודיענו שאף בשגגת היחיד תורה אחת לגר ולאזרח:
תורה אחת – לפי דקודם גירותו היה חייב מיתה בעברו על אחת משבע מצות ב״נ אף בשוגג, דאזהרתן זו היא מיתתן, כמ״ש רש״י (מכות ט׳ א׳) גר תושב או נכרי שהרגו נהרגין ואפילו בשוגג שאין בני נח צריכין התראה, לכן אתי׳ קרא ללמדנו דכשנתגייר אשתני דיני׳ ונדון כישראל דלא לחייב על שגגתו רק קרבן. ולדעת הרמב״ם (פ״י ממלכים) דב״נ ששגג באחת ממצותיו פטור מכלום, דנהי דהתראה לא בעי לחייבו מכל מקום צריך שנדע שעשה הדבר במזיד ובכוונה שמוכח מתוך מעשיו, אבל אם מעשיו מוכיחין דהוי שוגג פטור (ע״ש בלח״מ) וכ״ד הרמב״ן בחדושי ריטב״א שם במכות. אתי קרא דידן ללמדנו דבגירותו חייב עכ״פ קרבן על שגגתו, אי נמי יש לפרש שגגה דקרא באומר מותר, דבן נח שלא ידע דע״ג אסורה ועבד נהרג (רמב״ם שם כרבא) והגר (שנתגייר בין הנכרים) כסבר שאין ע״ג בתורה אינו חייב רק חטאת (שבת ע״ב ב׳ בשאר מצות שגג בלא מתכוין חייב ומוקמי׳ ליה בע״א ובאומר מותר לרבא. ועיין (סנהדרין ס״א ב׳) כהן משוח באלילים בשגגת מעשה ומוקי לה רבא באומר מותר לגמרי) - והנה בספרי כאן אמרו. תורה אחת יהיה לכם, ליחיד ולנשיא ולמשוח, פי׳ אף על גב דבשאר מצות שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת, אלו השלשה חלוקין בקרבנם, שהיחיד מביא כשבה או שעירה, והנשיא שעיר, והכהן המשוח פר, כמבואר בפ׳ ויקרא, מכל מקום בשגגת ע״ג כלם שוים להביא שעירת עזים (עיין הוריות ט׳ א׳) על זה אמר כאן תורה אחת יהיה לכם, שהושוו כלם לקרבן זה. דלא ניחא להו לרבותינו לומר דלא אתי קרא, רק להשוות הגר לאזרח לחוד, דאם כן מלת לכם מיותר לגמרי, או דהוי ליה למיכתב להם בנסתר כברישא בתוכם (לא בתוככם) ומדשני קרא מנסתר דרישא ואמר בסיפא לכם בנוכח, זה יורה דאתי להשוות גם אחריני מלבד האזרח והגר. - ואיתא עוד בספרי. האזרח בבני ישראל, למה נאמר שהיה בדין ישראל נצטוו על ע״ג והגרים נצטוו על ע״ג אם למדתי לישראל שמביא על שגגת גלולים אף הגרים מביאים על שגגת גלולים ת״ל האזרח בבנ״י ישראל מביא על שגגת גלולים ואין הגר מביא על שגגת גלולים, ע״כ. והדברים תמוהים דמקרא מפורש לפנינו הפוכו. ונ״ל דספרי אתי׳ כמ״ד (יבמות מ״ח) מפני מה גרים בזה״ז מעונין ויסורין באין עליהן מפני שלא קיימו ז׳ מצות ב״נ קודם גירות ונפרעין מהן כדי למרק חובתם, אלמא דהגר איתנהו בדיני שמים על מה שעבר מקודם (עתוס׳ סנהדרין ע״א ב׳ ד״ה בן נח) והיה עולה על הדעת שיביא עכשיו על שגגתו בגלולים קודם גירותו (כמו שמחייבין אותו מיתה אחר גירות כשהרג ישראל קודם גירותו) דאי עביד השתא בר חיוב קרבן הוא, זה אתי ספרי ללמדנו לפטרו על מה שקדם. ובזרע אברהם הלך בדרך אחרת בזה.
האזרח וגו׳ – עיין פירוש פסוק כו.
תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה – הכללה זו מלמדת שהדינים האמורים כאן נוהגים בכל הכלל, ושחטא עבודה זרה הנידון כאן הוא בניין אב לכל שאר שגגות שחייבים עליהן חטאת. חטא עבודה זרה, שהכתוב מחייב עליו כאן חטאת אם נעשה בשגגה, הריהו ענוש כרת כאשר נעשה במזיד. זאת למדנו מהאמור בפסוק הבא: ״והנפש אשר תעשה״ וגו׳. יתירה מכך, החטא המתואר כאן יש בו מעשה, הוא אינו בא לידי ביטוי על ידי אי⁠־עשייה בלבד. גם זה רמוז במה שנאמר שם: ״אשר תעשה״ וגו׳. לפיכך אומרים חז״ל: ״הוקשו כולם לעבודה זרה, מה להלן דבר שחייבים על זדונו כרת ושגגתו חטאת, אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת״, ועוד: ״מה עבודת כוכבים שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה״ (שבת סט., תוספות שם ד״ה מה עבודה זרה; כריתות ג.). נמצא שכל חטא שאין חייבים על זדונו כרת, נתמעט מחטאת בשוגג. ולפיכך פסח ומילה, אף על פי שזדונם כרת, גם הם נתמעטו מחטאת בשוגג; שכן העובר עליהם רק נמנע מלקיים מצוות עשה, אך לא עבר במעשה על מצוות לא תעשה. גם מגדף נתמעט מחטאת. אף על פי שהוא חייב כרת במזיד והוא עובר על לאו, אין בחטאו מעשה אלא רק דיבור, ולכן אינו דומה לעבודה זרה (כריתות ב.; עיין פירוש, ויקרא ד, ב).
האזרח בבני ישראל – גרסת הספרים פרשתי בפי׳ הספרא אחרי (סי׳ עה), אולם הגם שהפי׳ חריף בכ״ז קשה להלום גירסא זו דהא נשים מביאות חטאת ע״ז כאנשים, ודברי המפרשים דחוקים, וע״כ החזקתי גירסת הגר״א שבא לרבות גרים, ובמ״ש ד״א וכו׳ והגרים נצטוו צ״ל הגוים, כמו שהעתקתי בפנים:
תורה אחת יהיה לכם – ר״ל שבקרבן זה השוה המשיח והנשיא עם היחיד, וכבר למד למוד זה בעצמו למעלה (סי׳ לט) ממה שכתוב כי לכל העם בשגגה ללמד שהשוו בחטאת הצבור ופה למד שהשוו בחטאת היחיד:
לעושה בשגגה – ר״ל תורה יהיה לכם היינו לאזרח ולגר, ותורה אחת יהיה לעושה בשגגה, שצריך שידמה לעכו״ם שיהיה במעשה לא בשוא״ת ושיהיה זדונה כרת ואז שגגתה חטאת, וכמ״ש בספרא ויקרא (סוף סי׳ קצו) וכדמקרי ליה ריב״ל לבריה (יבמות דף ט שבת דף סט הוריות דף ח):
{האזרח בבני ישראל: ׳לאזרח׳ מיבעי כמו ״ולגר״. אלא בא לרבות הנשים, כדאיתא כיוצא בזה בסוכה (כח,א). ואע״ג דאיתקישו נשים לאנשים לכל חייבי כפרה, כדאיתא בב״ק (טו,א), מ״מ סלקא דעתך כיון שיצאה פרשה זו מן הכלל והוצרך לרבות גרים שיהיו כישראל, להכי נשים אינן בכלל, ותו, סלקא דעתך דחטאת עבודה זרה יצאה מן כלל חייבי כריתות, משום הכי בעינן כאן ריבוי בפני עצמו לרבות את הנשים}.
תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה: האי ״לעושה בשגגה״ מיותר. ומכאן דרשו חז״ל יבמות פ״א (ט,א) ובכמה מקומות שהוקשו כל חייבי שגגות לעבודה זרה שאין מביאין חטאת אלא על חייבי כריתות כעבודה זרה.
ולפי הפשט הכי פירושו, באשר החמיר הכתוב בשגגת עבודה זרה להביא דוקא עז כי היכי דלהוי ליה כיסופא, כדאיתא בסוטה (לב,ב), וסלקא דעתך דדוקא ישראל שאינו רגיל לחטוא בעבודה זרה החמורה אם לא שכבר היתה נפשו שוגגת בכמה איסורים, כמו שכתבתי, משא״כ גר שהרגלו בעבודה זרה ומשום הכי עלול להגיע לעבודה זרה בשגגה אפילו היה נזהר הרבה בשארי דברים, א״כ אפשר שיהא מביא כבשה או שעירה כמו בחטאת חלב.
והא דכתיב לעיל (פסוק ט״ו) ״חוקה אחת לכם ולגר הגר״, היינו דוקא במקום דסלקא דעתך דגר גרע מישראל הוא דהשוה הכתוב בכל מקום, כמו בפרשת נסכים (שם) ועוד פרשיות, בזה השוה הכתוב גר לכל ישראל, אבל כאן הייתי אומר דגר עדיף מישראל, משום הכי חזר ופירש דמ״מ לא חילקה תורה ״לעושה בשגגה״.
תורה אחת וגו׳ – הוקשה כל התורה לעבודת כוכבים, מה עבודת כוכבים עד דעביד מעשה בגופיה, אף כל התורה עד דעביד מעשה בגופיה1. (שבת קנ״ג:)
תורה אחת וגו׳ – הוקשה כל התורה לעבודת כוכבים, מה עבודת כוכבים שב ואל תעשה אף כל התורה שב ואל תעשה, לאפוקי פסח ומילה דקום עשה נינהו אין מביאין קרבן על שגגתן.⁠2 (מכות י״ג:)
תורה אחת וגו׳ – הוקשה כל התורה לעבודת כוכבים, מה עבודת כוכבים דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כל התורה דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, מכאן שאין ב״ד חייבים בפר העלם דבר עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת3. (הוריות ח׳.)
תורה אחת וגו׳ – מה ת״ל, לפי שמצינו שחלק הכתוב בין רבים ליחידים, רבים בסייף וממונם אבד, יחידים בסקילה וממונם פלט, יכול נחלק בקרבנותיהם, ת״ל תורה אחת4. (שם שם)
תורה אחת וגו׳ – המגדף אין חייב על שגגתו חטאת ועל לא הודע שלו אשם תלוי, מ״ט, דאמר קרא תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה, יצא מגדף שאינו עושה מעשה.⁠5 (כריתות ב׳.)
1. ר״ל מה עבודת כוכבים אין חייבין עלי׳ עד שיעשה מעשה בגופו כדכתיב לעושה בשגגה, אף כל התורה כן. ודרשה זו הובאה בגמרא כאן לענין מ״ש רמי בר חמא דהמחמר אחר בהמתו בשבת בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה, ופריך רבא על זה מדהוקשו כל עבירות שבתורה לענין קרבן לעבודת כוכבים, מה עבודת כוכבים אין חייבין עלי׳ עד שיעשה מעשה בגופו אף כל עבירות אין חייבין בשוגג קרבן עד שיעשה מעשה, ובמחמר ליכא מעשה, וכל זה נסמך על המבואר לעיל פסוק כ״ב דהפסוקים אלו איירי בעון עבודת כוכבים.
וכן הוקשה כל התורה לעבודת כוכבים לענין מזיד, דכמו שאין חייבין בעבודת כוכבים סקילה עד שיעשה מעשה בגופו כך בכל המצות, וכגון אם האכיל לאחרים חלב ודם אינו חייב כרת, כיון דאין באיסור זה מעשה בגופו, ועל יסוד זה דרשו בתו״כ פ׳ צו ונכרתה הנפש האוכלת – האוכלת ולא המאכלת, עיי״ש לפנינו.
2. בסוגיא כאן חקר טעם הדבר שאין מביאין קרבן על שגגת פסח ומילה, היינו אם שגג ולא עשה פסח או לא מל עצמו כשאר חייבי קרבן שגגה, ומפרש טעם הדבר משום דהוקשו כל עבירות שבתורה בשגגתן לענין קרבן לעבירה דעבודת כוכבים [ונסמך על המבואר בפסוק כ״ב דפרשה זו איירי בעון עבודת כוכבים], מה עבודת כוכבים כרת שלו על דבר שצותה התורה להיות שב ואל תעשה, כלומר שלא לעבוד עבודת כוכבים, והוא עמד ועשה איסור זה היינו שהשתחוה לה, אף כל עבירות שבתורה חייבין קרבן על שגגתו רק בכאלה שעונש כרת שלהן בא על דבר שמצותו להיות בשב ואל תעשה והוא עמד ועשה, אבל פסח ומילה שעיקר מצותן בקום ועשה והוא נמנע ולא עשה, וכרת בא על שהיה שב ואל תעשה [במזיד] אין חייבין קרבן על שגגתן.
3. ר״ל אין חייבין להביא פר על העלם דבר הוראת שגגת הב״ד אלא עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת קבוע, שכל הכריתות שבתורה ל״ו הן, כמבואר ריש כריתות, ועל כולן חייבין על שגגתן חטאת חוץ מחמשה, פסח ומילה, מפני שהן עשה, ובחטאת כתיב (פ׳ ויקרא) אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשנה, וכן מגדף מפני שאין בו מעשה, ובחטאת כתיב כאן בפרשה לעושה בשגגה, וטומאת מקדש וקדשיו [היינו טמא הבא למקדש וטמא האוכל קודש] אין חייבין על שגגתן אלא קרבן עולה ויורד, כמבואר בפ׳ ויקרא, והנך חמשה חטאי כריתות אין ב״ד מביאין פר העלם דבר על שגגת הוראתן.
וטעם הראיה מההיקש לעבודת כוכבים הוא כמו דמצינו חיוב קרבן העלם דבר בב״ד כאן בשגגת הוראה בענין עבודת כוכבים, וכמש״כ לעיל בפסוק דפרשה זו בשגגת הוראה כתיב, וכתיב תורה אחת וגו׳, ולכן כמו בעבודת כוכבים חייבים רק על דבר שזדונו כרת כדכתיב הכרת תכרת וגו׳, לאפוקי חבוק ונשוק לעבודת כוכבים שאין חייבים עליהם חטאת, כך בכל המצות.
4. כונתו על דין עיר הנדחת דקיי״ל שאם נמצאו שהעובדים הם מיעוטן של העיר סוקלין אותן וממונן פלט, ואם נמצאו העובדים רוב העיר מכין אותן לפי חרב ושורפין כל שללה.
והנה לכאורה אינו מבואר דהא באמת חלוק קרבן עבודת כוכבים בין צבור ליחידים, שהצבור מביאים פר לעולה ושעיר לחטאת ויחידים מביאים שעירה, כמבואר בפרשה כאן ובפ׳ ויקרא, וצ״ל דמ״ש יכול נחלק בקרבנותיהם לא קאי על יחיד יחידי, אלא על יחידים שהם רבים, ור״ל כמו שחלק הכתוב בעיר הנדחת בין רבים שהם רוב העיר ובין רבים שהם מיעוט העיר, כמש״כ, ה״נ לענין קרבן נחלק בין רבים ומיעוטים בערך כזה, והיינו רבים מרוב העיר יביאו קרבן צבור ורבים שהם מיעוט העיר יביאו כולם כל אחד קרבן יחיד, ודו״ק.
5. ואע״פ דזה כתיב רק בענין חטאת, בכ״ז דיינינן גם לענין אשם תלוי, דמדפטור על הודע שלו מחטאת פטור נמי על לא הודע שלו מאשם תלוי.
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(ל) וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶֽׁר⁠־תַּעֲשֶׂ֣ה׀ בְּיָ֣ד רָמָ֗ה מִן⁠־הָֽאֶזְרָח֙ וּמִן⁠־הַגֵּ֔ר אֶת⁠־יְהֹוָ֖הי״י֖ ה֣וּא מְגַדֵּ֑ף וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃
But the soul who does anything with a high hand, whether he is native-born or a foreigner, he is blaspheming Hashem; and that soul shall be cut off from among his people.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרארי״דחזקונירלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
והנפש אשר תעשה ביד רמה – זה המגלה פנים בתורה כמנשה בן חזקיה. (את י״י הוא מגדף) שהיה יושב ודורש בהגדה של דופי לפני המקום. אמר לא היה לו לכתוב בתורה וילך ראובן בימי קציר חטים ולא היה לו לכתוב אחות לוטן תמנע. עליו מפורש בקבלה תשב באחיי תדבר בבן אמך תתן דופי אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך. כסבור אתה שמא כדרכי בשר ודם דרכי המקום, אוכיחך ואערכה לעיניך. בא ישעיה ופירש בקבלה הוי מושכי העון בחבלי השוא ובעבות העגלה חטאה. תחילתו של חטא הוא דומה לחוט שי בוכיא אבל סופו היות כעבות העגלה חטאה.
רבי אומר העושה מצוה אחת לשמה אל ישמח על אותה מצוה [לבד] שלסוף גוררת מצוה הרבה והעושה עבירה אחת אל ידאג עליה [לבד] לסוף גוררת עבירות הרבה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה.
את י״י הוא מגדף – רבי אלעזר בן עזריה אמר כאדם שאומר לחבירו (גררת מן) [גרפת את] הקערה וחסרת. איסי בן יהודה אומר כאדם שאומר לחבירו גרפת את כל הקערה כולה ולא שיירת ממנה כלום.
ונכרתה – אין הכרתה אלא הפסקה, הנפש ההוא מזידה (דברי רבי עקיבה), מעמיה ועמה שלום.
"And the soul who acts with a high hand": This is one who perverts the Torah, like Menasheh ben Chezkiah, who would sit and cast ridicule in the face of the Lord, saying (for example): He should not have written in the Torah (Bereshit 30:14) "And Reuven went in the days of the wheat harvest.⁠" And He should not have written (Ibid. 36:22) "And the sister of Lotan was Timna.⁠" Of one such as he it is written in the Tradition (Psalms 50:20) "You sit and speak against your brother; you cast ridicule against your mother. These you have done and I have kept silent. You thought I was one such as you": (i.e.), you thought that perhaps as the ways of flesh and blood are the ways of the Lord. (Ibid.) "I will reprove you and set (them) forth before your eyes.⁠" And of one such as he, Isaiah writes in the tradition (Isaiah 5:18) "Woe unto those who pull transgressions to themselves with strands of deceit, and sin as with the ropes of a wagon": In the beginning, sin is like the strands of a spider's web, and, in the end, sin is as ("stout" as) wagon ropes. Rebbi says: If a man does one mitzvah lishmah (for the sake of Heaven), let him rejoice not only in that mitzvah alone; for in the end, it will "pull along" many mitzvoth. And if a man commits one transgression, let him not despond over it alone, for in the end, it will pull along many transgressions. For mitzvah "tows" mitzvah, and transgression, transgression. (Bemidbar, Ibid.) "It is the Lord whom he blasphemes (megadef).⁠" R. Eliezer b. Azaryah says: As a man would say to his neighbor: "You have scraped out the dish (of food) and 'scraped' ('megaref,' similar to 'megadef') the 'dish' itself.⁠" (i.e., this is the ultimate insult). Issi b. Akiva says: As one would say to his neighbor: "You have scraped out the entire dish and left nothing in it.⁠" (Ibid.) "and that soul will be cut off": "cutting-off" connotes cessation (of the family line, i.e., he will be childless). "that soul": who acts deliberately. "from the midst of its people": but its people will remain at peace. (Ibid. 31) "For the word of the Lord he has despised": This is a Sadducee. "and His commandment he has broken": This is a heretic. Variantly: "For the word of the Lord he has despised": This is one who distorts the Torah. "and His commandment he has broken": This is one who breaks the covenant of the flesh (circumcision, i.e., one who does not circumcise his sons.) From here R. Elazar Hamodai said: One who desecrates the offerings, and cheapens the festivals, and breaks the covenant (of circumcision) of our father Abraham — even if he has performed many mitzvoth, it were best to "thrust" him from the world! Variantly: "For the word of the Lord he has despised": this is one who says there is no Torah from Heaven. And even if he says: The entire Torah is from the mouth of the Holy One (except for) this thing that Moses said on his own — And even if he said: The entire Torah I accept, except for this inference, this kal vachomer (a fortiori argument) — this is "For the word of the Lord he has despised.⁠" Variantly: "For the word of the Lord he has despised": This is one who learns, but does not teach others. R. Nechemiah says: This is one who is able to learn but does not. R. Nathan said: This is one who paid no heed at all to words of Torah. R. Yishmael says: The verse speaks of idolatry, as it is written "For the word of the Lord he has despised" — the first commandment of the Omnipotent One — (Shemot 20:2-3) "I am the Lord your G-d … There shall be unto you no other gods before Me.⁠" (Bemidbar, Ibid.) "cut off shall be cut off": "cut off" — in this world; "shall be cut off" — in the world to come. These are the words of R. Akiva. R. Yishmael says: But is it not already written (Ibid. 30) "It is the Lord whom he blasphemes; and that soul shall be cut off'? Are there three worlds? Rather, "and that soul shall be cut off" — in this world. "cut off" — in the world to come. "cut off shall be cut off" — Torah speaks in the language of man. (Ibid. 31) "its transgression is in it": All who die are atoned for by death; but this one, "its transgression is in it.⁠" As it is written (Ezekiel 32:27) "And their transgressions shall be upon their bones.⁠" __ Even if they have repented? __ It is, therefore, written (when) "its transgression is in it,⁠" and not when he has repented. Similarly, (Devarim 32:5) "They have corrupted themselves — not His children — their blemish" — When their blemish is in them, they are not His children. When their blemish is not in them, they are His children. R. Yishmael says: "its transgression is in it": What is the intent of this? Because it is written (Shemot 20:5) "He visits the iniquity of the fathers upon sons,⁠" I might think that (the father's sin of) idolatry, too, is visited upon sons "until the third and fourth generation"; it is, therefore, written (here, in respect to idolatry) "its transgression is in it" — in it (the soul of the doer) the transgression inheres, and it is not visited upon the sons, and not on the third and on the fourth generation. R. Nathan says: This ("its transgression is in it") is a good sign for a man, (indicating) that his transgressions are exacted of him after his death, (so that he may merit life in the world to come.) If a dead one is not eulogized or buried, or if he is eaten by an animal, or if rain descended upon it — this is a good sign, (indicating that his transgressions are being exacted of him after his death.) And even though there is no (Scriptural) proof for this, it is intimated in (Jeremiah 8:1-2) "At that time, says the Lord, they will remove the bones of the kings of Judah, and the bones of its officers … And they will spread them out under the sun and the moon, etc.⁠" R. Shimon b. Elazar said: From here ("its transgression is in it") I have exposed (as false) the books of the Samaritans. For they say: The dead do not live — whereupon I said to them: But it is written "That soul shall be cut off; its transgression is in it.⁠" Let this not be stated (i.e., What purpose does it serve?) __ It indicates that it (the soul) is destined to give an accounting on the day of judgment.
והנפש – זה האומר אין רשות בשמים. נפש ונפש, זה האומר שתי רשויות בשמים.
אשר תעשה ביד רמה – לרבות את המזיד.
את ה׳ הוא מגדף – למה עובדי עבודה זרה דומין לאחד שנטל קערה וגדפה ולא שייר הימינה כלום.
- ונכרתה הנפש – לא הצבור. ההיא, כשהיא יחידה. ההיא, לא אנוסה ולא מוכרעת.
וֶאֱנָשׁ דְּיַעֲבֵיד בְּרֵישׁ גְּלֵי מִן יַצִּיבַיָּא וּמִן גִּיּוֹרַיָּא קֳדָם יְיָ הוּא מַרְגֵּיז וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מִגּוֹ עַמֵּיהּ.
But the man who does presumptuously,⁠a whether of the native born, or of the sojourners, he provokes the Lord to anger, and that man shall perish from among his people:
a. Literally, "who acts with uncovered head.⁠"
וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת ה׳ הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ
וֶאֱנָשׁ דְּיַעֲבֵיד בְּרֵישׁ גְּלֵי מִן יַצִּיבַיָּא וּמִן גִּיּוֹרַיָּא קֳדָם ה׳ הוּא מַרְגֵּיז וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִגּוֹ עַמֵּיהּ
תרגום ניב עברי לארמי
א. ›הניב העברי ״ביד רמה״ שמשמעו ללא פחד, מתורגם בניב הארמי ״בְּרֵישׁ גְּלֵי״ שמשמעו בראש מורם וזקוף. וכעין זה ״יֹצְאִים ביד רמה״ (שמות יד ח) ״נְפַקוּ בְּרֵישׁ גְּלֵי״, ועיין שם בהרחבה. ומן הניב הארמי ״בְּרֵישׁ גְּלֵי״ (בראש גלוי) חזר ונתגלגל בלשון חז״ל הניב ״גילוי פנים״: ״והנפש אשר תעשה ביד רמה, זה המגלה פנים בתורה״ (ספרי במדבר, קיב).
ביד רמה – שלא שב בתשובה
ב. ›המיוחס ליונתן הוסיף לתרגום ״ביד רמה״ – ״בִּזְדָנָא... וְלָא תָאִיב מִן סוּרְחָנוּתֵיהּ קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ [ובן אדם שׁיעשׂה בזדון.. ולא שב מִן חטאו] כשיטת רש״י בפס׳ הבא: ״הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ – בזמן שעונה בה, שלא עשה תשובה״. ושם הוסיף המיוחס ליונתן: ״כִּי דְבַר ה׳ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר״ – ״אֲרוּם עַל פִּתְגָמָא קַדְמָאָה דְפַקֵיד ה׳ בְּסִינַי בָּסַר וְיַת תַּפְקִידַת מְהוּלְתָּא בָּטִיל״ [כי על דִבור ראשון שציוה ה׳ בסיני בִּזה ואת מִצוות הברית ביטל] – הכל כדעת רבי במחלוקת התנאים האם תשובה מעכבת כפרה גם ביום הכיפורים:
דתניא, רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול [י״ג: מהלועג על חבירו] ומגלה פנים בתורה ומיפר ברית בשר, שאם עשה תשובה – יום הכפורים מכפר, ואם לא עשה תשובה אין יום הכפורים מכפר1!
לעומת רבי שכלל גם מגלה פנים בתורה, המיוחס ליונתן למד רק שני דברים: פורק עול2 ומיפר ברית.⁠3
את ה׳ הוא מגדף – קדם ה׳ הוא מרגיז
ג. לשון ״את ה׳⁠ ⁠⁠״ – מתורגם בתעקיף ׳קדם׳ ולא ״ית ה׳⁠ ⁠⁠״, תרגום מילולי. לדוגמאות נוספות ולטעם השינוי עיין בראשית ד א בביאור תרגומי ׳את׳.
מגדף – מרגז, מקלל
ד. גִּדֵּף מופיע במקרא במשמע בִּזָּהּ, חֵרֵף כגון ״אֶת מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ״ (מלכים ב יט כב) ונראה שגידוף רך יותר מקללה: בעוד שגידוף הוא השמעת דברי בוז, לקללה מתווספת משמעות של מַאֲוַיִּים ורצון להרע. אולם בלשון חז״ל גידוף זהה לקללה, כברש״י כאן:
מגדף – מחרף, כמו (יחזקאל ה טו) והיתה חרפה וגדופה, (ישעיהו לז ו) אשר גדפו נערי מלך אשור.
עוד דרשו רבותינו מכאן למברך את השם שהוא בכרת.
השווה ״וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל״ (ויקרא כד יא) וברש״י: ״שנקב שם המיוחד וגדף״. אכן אף שלשון קללה מתורגם בכל מקום בפועל ״לט״ כגון ״וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר״ (בראשית יב ג) ״וּמְלָטְטָךְ אֵילוּט״, כדי שלא להסמיך קללה לשם ה׳, תרגם בביטוי מרוכך לכבוד שמים: ״וַיְקַלֵּל״ – ״וְאַרְגֵּיז״. וכן שם: ״אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו״ (ויקרא כד טו) ״גְּבַר גְּבַר אֲרֵי יַרְגֵּיז קֳדָם אֱלָהֵיהּ״. וכמוהו כאן, לכבוד שמים, ״אֶת ה׳ הוּא מְגַדֵּף״ – ״קֳדָם ה׳ הוּא מַרְגֵּיז״.
נפש – אנשא כולל גוף ונפש
ה. אף על פי שמלת נֶפֶשׁ מייצגת את האדם כולו, אונקלוס מתרגמה בדרך כלל בתרגום מילולי: ״וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב״ (שמות א ה) ״וַהֲוַאָה כָּל נַפְשָׁתָא״. אולם כאשר מדובר על הנפש החוטאת, מתרגם בלשון אנשא כבפסוקנו ״וְהַנֶּפֶשׁ... וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא״ – ״וֶאֱנָשׁ... וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא״, כיון שלא רק הנפש נכרתת כי אם גם האדם ימות.⁠4 ובדומה, ״וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן״ (ויקרא ב א) ״וֶאֱנָשׁ אֲרֵי יְקָרֵיב קוּרְבַּן״ מן הטעם שהתבאר שם. וראה את דברי אברבנאל לפסוקנו שהובאו באריכות בפס׳ ״וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ״ (ויקרא יז ד) ״וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִגּוֹ עַמֵּיהּ״ ובהם הוכיח מהתרגום שעונש כרת הוא גם על הגוף וגם על הנפש:
אבל הנראה לי בזה כלו הוא שאונקלוס תרגם שהיה הכרת לגוף ולנפש כמו שביארתי. ולכך תרגם בו תמיד ״אנשא״ שהוא כרת האנושות, שהוא כולל לגוף ולנפש. כי אין האנושות אלא חבור הנפש המשכלת עם הגוף האנושי. ומפני זה שלא נחשוב שהיה הכרת לנפש בלבד ולא לגוף לא תרגם ״נפשתא״. וכדי שלא נחשוב שהיה הכרת לגוף לבד ולא לנפש לא תרגם בו ״גברא״ אבל תרגם ״אינשא״ שהוא כולל לגוף ולנפש.
1. יומא, פה ע״ב.
2. והיא דרשת הספרי כאן: ״ר׳ ישמעאל אומר בעבודה זרה הכתוב מדבר, שנאמר כי דבר ה׳ בזה, שביזה על דיבור הראשון שנא׳ למשה מפי הגבורה אנכי ה׳ אלוקיך...⁠״.
3. ״ינחנו״.
4. ›ובכך יוסבר מדוע החליף אונקלוס לשון נקבה שבמקרא, ״וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ״, ללשון זכר: ״וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִגּוֹ עַמֵּיהּ״ [ונכרת האיש ההוא מקרב עמו]. ולא כבחלק מהדפוסים המצויים ששיבשו ועירבבו בין זכר לנקבה: ״וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהִיא מִגּוֹ עַמֵּיהּ״ או ״וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִגּוֹ עַמַּהּ״. ״נתינה לגר״.
ונפשא די תעבד בריש גלי ביציבייה ובגיוריה קדם י״יב הוא מחרף ותישתצאג נפשא ההוא מן גו עמא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ונפש״) גם נוסח חילופי: ״ונפשה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בריש גלי ביציבייה ובגיוריה קדם י״י״) גם נוסח חילופי: ״ביד רמה מן יציבייה ומן גייורייה ית מימריה די״י״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותישתצא״) גם נוסח חילופי: ״וישתיצ׳⁠ ⁠⁠״.
ובר נש דיעבד בזדנא מן יציביא או מן גייורייא ולא תאיב מן סורחנותיה קדם י״י הוא מרגיז וישתיצי בר נשא ההוא מגו עמיה.
but a man who transgresseth with presumption, whether of the native-born or strangers, and who turneth not away from his sin before the Lord, – he causeth anger, and that man shall perish from among his people;
ביד רמה1כגון מנשה בן חזקיהו שהיה מגלה פנים בתורה לשום דופי, שהיה אומר לא היה לו למשה לכתוב בתורה 2אלא וילך ראובן בימי וגו׳ (בראשית ל׳:י״ד), ואחות לוטן תמנע (בראשית ל״ו:כ״ב).
את ה׳ הוא מגדף3זה הכופר בעיקר. ויש אומרים זה ע״ז, מן דדריש זה הכופר בעיקר כאדם האומר גדפת את הקערה ולא שיירת ממנה כלום, ומן דאמר עבודה זרה כאדם האומר גדפת את הקערה ושיירת ממנה חצייה.
את ה׳ האמרת היום – את ה׳ היו יראים, ומאלהי העמים היו רחוקים.
ונכרתה – אימתי עבדי ע״ז בכרת, בזמן שאין עליו עדים, או אינו מותרה.
1. כגון מנשה בן חזקיהו. ספרי שלח פיסקא קי״ב, סנהדרין צ״ט ע״ב.
2. אלא וילך ראובן. בתמיה דבר שאינו צריך הוא.
3. זה הכופר בעיקר וי״א זה ע״ז. כריתות ז׳ ע״ב, ועיין ספרי שלח פיסקא קי״ב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

וַאִי אִנסַאןֵ צַנַעַ דַ׳לִךַּ בִּיַדֵ רַפִיעַתֵ מִןַ אלצַּרִיחִ וַאלדַּאכִ׳לִ פַהֻוַ קַאדִ׳ףֹ רַבַּהֻ יַנקַטִעֻ דַ׳לִךַּ אַלּאִנסַאןֻ מִן בַּיְןִ קַוְמִהִ
ואיזה אדם, עשה זאת ביד רמה, ממי שיחוסו ברור בארץ והמישהו המסתנן, אזי הנה הוא מגדף את אלהיו, ויקטע אותו האדם מבין עמו.
ביד רמה – במזיד.
מגדף – מחרף, כמו: והיתה חרופה וגדופה (יחזקאל ה׳:ט״ו), אשר גדפו נערי מלך אשור (ישעיהו ל״ז:ו׳). ועוד דרשו רבותינו מכאן כרת למברך את השם (בבלי כריתות ז׳:).
ביד רמה [BUT A PERSON THAT DOES OUGHT] WITH A HIGH HAND – i.e. with premeditation.
מגדף – is synonymous with מחרף HE REVILETH, as in "it shall be a reproach (חרפה) and a reviling (גדופה)" (Yechezkel 5:15), "the servants of the king of Assyria have reviled (גדפו)" (Yeshayahu 37:6). Further, our Rabbis derived from here the law that he who blasphemes the name of Hashem is liable to excision (Keritot 7b).
פס׳: והנפש אשר תעשה ביד רמה – זה המגלה פנים בתורה כמנשה בן חזקיהו שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי. אומר לא היה לו למשה לכתוב בתורת (בראשית ל׳:י״ד) וילך ראובן בימי קציר חטים (שם לו) ואחות לוטן תמנע. ועליו מפורש בדברי קבלה (תהלים נ׳:כ׳-כ״א) תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך. כסבור אתה שכדרך בשיר ודם דרכי. בא ישעיה ופרשם עליו (ישעיהו ה׳:י״ח) הוי מושכי העון בחבלי השוא [וגו׳]. [ב] כך דרכו של חטא תחלתו של יצר הרע דומה לחוט של בוכיא אבל סופו כעבותות העגלה חטאה. ר׳ אומר העושה מצוה אחת ישמח שסופו גורר למצות הרבה והעובר עברה אחת ידאג שסופו גורר עברות הרבה שמצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה.
את ה׳ הוא מגדף – זה הכופר בעיקר.
ונכרתה – זו הפסקה.
הנפש ההיא – המזידה.
מקרב עמה – ועמה שלום:
ביד רמה {וגו׳} מגדף – זו עבודה זרה לפי הפשט.
ביד רמה ... מגדף [THE PERSON WHO] ACTS DEFIANTLY ... AND REVILES [THE LORD]: This is a reference to the sin of idolatry, according to the plain meaning of Scripture.⁠1
1. Rashi offers two interpretations to our verse. According to the first, our verse continues the discussion of the rules of idolatry. According to the second (following Ker. 7b), our verse switches away from the theme of idolatry and teaches that someone who curses God will get the penalty of karet. This second interpretation was so popular in rabbinic literature that the technical term in halakhic writing for a person who curses God is מגדף. See e.g. Mishnah Sanh. 6:4.
Rashbam’s comment is his way of saying that peshaṭ considerations support only Rashi’s first alternative. The undefined sin which involves “reviling God” must be seen as connected to the theme of vss. 22–31, idolatry.
ביד רמה – להראות הכל כי איננו ירא מהשם.
מגדף – כדרך לשון בני אדם.
WITH A HIGH HAND. To show all that he does not fear God.
BLASPHEMETH. This is the way people speak.⁠1
1. People consider a high-handed act against God as blasphemous.
את ה׳ הוא מגדף – מחרף כמו והיתה חרפה וגדופה ודרשו רבותינו זכרונם לברכה מכאן כרת למברך ה׳ וא״ת הכתיב באמור רגום ירגמו בו התם בעדים והתראה והכא בלא עדים והתראה.
ונכרתה – אין הכרתה אלא לשון הפסקה.
ונכרתה הנפש ההיא, "that soul will be cut off;⁠" whenever the root כרת is used it refers to a separation, ending of a previous relationship.⁠" (Sifri)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

ועוד דרשו רבותינו מכאן למברך את השם שהוא בכרת. בפ״ק דכריתות פליגי ביה בהאי קרא רבי אלעזר בן עזריה וחכמים דתניא את י״י הוא מגדף רבי אלעזר בן עזריה אומר בעובד עבודת כוכבים הכתוב מדבר וחכמים אומרים לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך פי׳ מפני שמברך כתוב ונוקב שם י״י מות יומת שהוא בסקילה כשהוא בעדים והתראה בא הכתוב פה ללמד דהיכא דליכא עדים והתראה וברך את השם במזיד שהוא ענוש כרת כדכתיב את י״י הוא מגדף ונכרת׳ הנפש ההיא וגו׳ וזהו מה שאמרו לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך פי׳ שלא היה צריך להכתב פה אלא ליתן כרת כשאין שם עדים והתראה והוא ביד רמה דהיינו במזיד ומה שאמר ועוד דרשו רז״ל דהכי פירושו דאע״ג דהאי קרא בעבודת כוכבים הוא עכ״ל דלא קמיירי אלא מברך את השם מתרי טעמי חדא דפי׳ מגדף לשון חרוף הוא כמו והיתה חרפה וגדופה אשר גדפו נערי מלך אשור ואין זה אלא מברך את השם ועוד שרז״ל דרשו בזה מכאן למברך את השם שהוא בכרת דמשמע דס״ל שאין הכתו׳ הזה מדבר אלא במברך את השם דאל״כ מאי ועוד:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

(ל-לא) ואמנם מהו הכרת שזכרה התורה במקו׳ הזה ובמקומות רבי׳ אחרי׳ ראיתי להרחיב בו הביאור כי יש בו דעות חלוקות לחכמינו ז״ל וכלם לא ימלטו מן ספקות. ואחשוב שהקרה השם לפני דעת ישר ונכון בדרוש הזה.
ואומר שהגאון רב סעדיה אומר שהנפש שזכרה התורה ונכרתה הנפש ההיא ונכרתו הנפשות העושת. הוא שם נאמר על הבשר והגוף ושהוא על דרך נפש כי תגע בכל טמא והנפש אשר תאכל כל דם נפש כי תאכל כל נבלה שמבואר הוא שהנפש אינה אוכלת דם ולא נבילה ולא דבר אחר. ואינה נוגעת בכל דבר טמא. אבל הנפש הנאמר כאן הוא הגוף כמו שג״כ יאמר שם בשר על הנפש יבא כל בשר להשתחוות לפני ויברך כל בשר כי ההשתחואה והברכה וההלול לא תפול על הבשר כי הם מפעולות הנפש.
ומסכים לזה כתב הראב״ע כאן על הכרת תכרת הנפש ההיא וז״ל הנפש אינה הנפש המשכלת כדברי תועי רוח רק הוא חבור הנפש עם הגוף עד כאן. ולפי זה יהיה דעתם שענין הכרת הוא קצור ימי החוטא ומיתתו קודם קצו בעולם הזה לא דבר אחר. ויתחייב מזה שיהיה ענין הכרת הוא עצמו ענין המיתה בידי שמים וכן נראה מדברי הגאון שאין הפרש ביניהם כלל.
והדעת הזה הוא בלתי נכון לפי שבפרק אלו הם הנשרפים מנו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין פ״ג) אותם שמיתתם בידי שמים אחד לאחד אבל לא זכרו בכללם אחד מכל הל״ו כריתות. וכן כשמנו במשנת כריתות אותם הל״ו כריתות לא זכרו בכללם אחד ממחוייבי מיתה בידי שמי׳. והוא המורה שאין ענין הכרת כענין המיתה בידי שמי׳. ושהם מתחלפי׳ בעצמ׳ ובדינם. אף שנאמר שבא בתורה הנפש במקום בשר וגוף במקו׳ נפש. ושדברה בזה בדרך העברה והשלוח. והוא זר מאד וגנאי גדול בחקה חלילה לי מלהאמינו. ועינינו הרואות כאשר רצתה התורה לדבר באדם המורכב יקראהו בשם איש ואיך תקרא לנפש גוף ולגוף נפש. ולכן ראוי שנחשוב שכאשר יכנה הכתוב את האדם בשם נפש אינו אלא להיות האזהרה או הצווי או הספור ההוא בבחינ׳ הנפש המשכלת וכ״ש שאמר הנפש האוכלת את הדם או את הנבלה אשר תגע בכל טמא לא אמר נפש אלא בבחינת הנפש השכלית המיוחדת באדם במה שהוא אדם.
האמנם מפני שיש עונות אשר יעש׳ אותם האדם מפני רוע אמונותיו והפסד דעותיו עם היות העונות ההם מעשי׳ גשמיי׳ יתלה אותם הכתוב בנפש לפי שהיא הפועלת אותם ברוע דעותיה ואמונותיה כי הנה האוכל את הדם אין ספק שיעשה זה להיותו נמשך אחרי הדעת הנפסד שרוח האדם כרוח הבהמה ושנושאו הוא הדם וכדי להסיר הדעת הזה אסרה התורה אכילתו. ולכן בא אזהרתו בשם נפש. וכן הענין בטמא האוכל בקדשים או הנכנס טמא במקדש שבאה אזהרתו בשם נפש לפי שאם היתה הנשמה ההיא חוששת על קדושת המקד׳ ומאמינה שרוח השכינה שמה ושהדברי׳ הנקרבי׳ לגבוה היו מקודשי׳ בעצמם לא היתה עושה כן.
הנה א״כ נתלו העונות ההם במקו׳ הפעולות ושרשם שהיא הנפש ואליה יוחס העונש כמו שאמר הנפש החוטאת היא תמות נראה לי להיות כל זה כפי חוזק אמונתה וחולשתה. ולפי שירדה תורה לסוף דעתו של אדם שלא היו העונות ההם מתוקף היצר ותגבורת התאוה אלא מפני שנכנס בו רוח שטות או רוח אפיקורסת המיוחס לנפש. וכן נמנו בני יעקב שבעי׳ נפש לפי שבבחינתה היו הם בני יעקב ועם אלהי אברהם. ובהפך נאמר באומות הסכלות ונפש אדם מן הנשי׳ לא תחיה כל נשמה לפי שבהיותם חטאי׳ בנפשותם נתחייבו להרוג ולאבד.
הנה א״כ מה שזכרה התורה בשם נפש הוא מאמר מדוייק בלי ספק ולא נאמר הכרת על הנפש החיונית כדברי הראב״ע כי בידוע הוא שתכרת ותפסד עם הגוף כפי טבעה והיה כצדיק כרשע אלא על הנשמה השכלית שבחרה באותו עון שהיא תענש עליו. אמנם שאר העונות שיעשה אותם האדם מתוקף היצר הרע והתאוות הגשמיות וחברות בני אדם לא ייחס אותם הכתוב לנפש אלא לאיש או לאדם כי לא ייחס לנפש אלא מה שהוא מיוחס באמת אליה לא לבשר ולגוף מה שהוא מפעולות הנפש ומה שאמר יבא כל בשר להשתחוות לפני הוא כפשוטו כי הגוף הוא אשר יבא וישתחוה בפשוט ידיו ורגליו וכן ויברך כל בשר שתחלת הפסוק מורה על סופו שהוא תהלת ה׳ ידבר פי ויברך וכו׳ פי׳ שהגוף בפיו וברצונו יהלל ויברך ורמז ג״כ הכתוב במאמרים האלה שלעתיד לבא בימי׳ ההם יסיר את לב האבן מבשרם בענין שגם הגוף והבשר יהיו כל תאוותיו ותכונותיו לשם שמים לבא להשתחוות בבית ה׳ ולברך בשמו והוא על דרך כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך שייחס זה לעצמות והענין כלו הכנע הכחות הגשמיות אל הנפש הנה א״כ הדעת הזה הראשון מהגאון והראב״ע בענין הכרת הוא בטל בעצמו:
והדעת הב׳ הוא לרש״י שכתב שהכרת שזרעו נכרת וימיו נכרתים כמו שכתב (בראשית י״ז) בפרשת מילה ובפרשת (ויקרא י״ז) המעלה בחוץ. והוא ג״כ בריש מסכת כריתות. וכפי דבריו אלה כל כרת הוא ערירי שימות בלי בנים. ויובדל ג״כ הכרת מהמיתה בידי שמים כשהמיתה היא לחוטא בלבד והכרת הוא ג״כ לזרעו.
וכבר הקשו התוספות בריש מסכת יבמות על רש״י בזה ונמנו וגמרו כל אותם החכמי׳ שנזכרו שמה שאין בכרת כריתת הזרע אלא בשתים מהעריות שאמרה התורה בהם בפי׳ ערירי וכבר נזכר זה גם כן בתו׳ (שבת ד׳ כ״ה) בפ׳ במה מדליקין וכן הוא דעת הרמב״ם והרמב״ן חלוקים על רש״י. וגם הסברא תורה עליו לפי שאם היה החוטא אדם עקר בטבעו יתחייב שלא יפול בו הכרת כי קודם שחטא כבר היה ערירי בטבעו. או אם חטא אחרי היותו בן שמונים שנה איך נאמר שלא יגיע אליו מהעונש בזקנתו ויענשו בניו הגדולים שלא חטאו. וגם התחייב לרב ספק אחר והוא שיהיה עונש הכריתות שוה בכלם בהיות ביניהם הפרש גדול בחומרת החטא וקלותו:
והדעת הג׳ הוא לתוספות במקום הנזכר שיאמרו שהיה ההפרש בין המחוייבי כריתות למחוייבי מיתה בידי שמים כשהיה הכרת לחמשי׳ שנה והמיתה לאחר ששים שנה. ואמרו שכך הוא בירושלמי שהכרת הוא לחמשים שנה ומפיק ליה מן אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי ועבודתם היתה לחמשים שנה והמיתה בידי שמים היא לששים שנה כמתי המדבר.
וכבר התחייבו לדעת הזה ג״כ הספקות אם מדרך הסברא לפי שהאדם שבבחרותו אכל כל מחמצת בפסח או שאכל כל חלב וכל דם או בעל העריות וטמא את המקדש אם היה הכרת מוגבל לחמשים שנה ימצא חוטא נשכר שיגיע בהכרח לחמשי׳ שנה ואם מדבריהם ז״ל לפי שבמס׳ יבמות שנינו חמשי׳ זו מיתת כרת. חמשים ושתים זו מיתתו של שמואל הרמתי. ששים זו מיתת כל אדם. אמר מר זוטרא מאי קראה תבא בכלח אלי קבר בכלח הכי הוו. ואם מיתת ששים זו מיתת כל אדם איך יאמרו שהיא מיתה בידי שמים ואם אמרו שזה יובן כשימות קודם עתו. הנה לזה אין צריך הגבלת זמן כי לפי רוב השנים וכפי מעוטם יהיה נכרת כל מי שימות קודם זמנו וכן בידי שמים. גם יתחייב על הדעת הזה הספק הקודם והוא שבהיות הכריתות מתחלפות חלוף גדול בחומרת החטא וקלותו יהיה ענשם שוה מבלי חלוף. וזה לא יתכן בחק היושר האלהי:
והדעת הד׳ זכרו ג״כ בתוספות במקום הנזכר והוא שהכרת יבחן כפי ימי החולי כי כאשר ימות האדם ביום הג׳ מחליו יהיה נכרת מעמיו וכן הוא בלשון הגמר׳ בפרק ואלו מגלחין (מ״ק כה) באות׳ בריית׳ תנו רבנן מת פתאום זו היא מיתה חטופה. יום אחד זו היא מיתה דחופה. ר׳ חנינא בן גמליאל אומר זו היא וכו׳ ולפי זה יהיה ההפרש בין הכרת למיתה בידי שמים שמיתה בידי שמים בבחינ׳ השנים והכרת הוא בבחינ׳ ימי החולי.
וגם הדעת הזה בלתי נכון הוא אם מדרך הסברא לפי שהמוכן למות בחליו מה יתן לו ומה יוסיף לו שיארך חליו ויהיו כל ימיו מכאובים על מטתו למעצבה ישכב הלא טוב לו שיתמעט צערו וחליו וימות מהרה כי הנה לתקן עניני נפשו ותשובתו די לו לשלשה ימים. והמשנה אמרה שוב יום אחד לפני מיתתך. והנה חסידי ישראל ונביאיהם לא האריכו ימים בחלייהם ויעקב אבינו יוכיח שמיד כשחלה ברך בניו. ונאמר ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו וכן באהרן ובמשה לא חלו חליים כלל. ואיך יהיה אם כן עונש הכרת שבבא קץ האדם ועת מותו הטבעי ימות ליום הג׳ למחלתו והוא הטוב לו שאפשר לו שיצערו בניו מתוך חליו ובשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל.
ועוד כי אם היה הדבר כן היתה המיתה בידי שמים עונש יותר קשה מהכרת כיון שהוא בקצור שנות חיי האדם והכרת אינו אלא בקצרו׳ ימי החולי והוא בחלוף מה שנוסדנו עליו וגם מדבריהם ז״ל שעשו הכרת לבן חמשי׳ ומיתה בידי שמים לבן ששים. ועוד כי באותה ברייתא שזכרו המיתה כפי הימים לא כינו ז״ל שלא היה ענין הכרת אלא בימי החולי בלבד. אבל אמרו שהיה הכרת כפי ענינו בעצמו. שימנה בו ג״כ מהירות החולי לאותם הימים שזכרו. תראה זה ממה שאמרו (שם) כי היה רב יוסף בר שתין עבד יומא טבא לרבנן אמר ליה אביי נהי דנפיק מר מכרת דשני מכרת דיומי מי נפק מר נקוט מיהא פלגא בידך הנה ביארו שלא היה הכרת בלבד בימים כי אם בשנים ג״כ וגם ממה שאמר הכתוב כאן הכרת תכרת הנפש ההיא מבואר נגלה שהכרת הוא מן העולם הזה בקוצר שנים לא לבד בקוצר ימי החלי.
הלא אלה הד׳ דעות שזכרתי לך עד פה כלם השתתפו כשענין הכרת הוא לגוף בלבד בעוה״ז ושאינו מגיע דבר ממנו לנפש ואתה הראית לדע׳ הספקות שיתחייבו לכל אחד מהדעו׳ האלו:
והדעת הה׳ הוא לרב הגדול המיימוני שכתב בפי׳ המשנה אשר לו בסנהדרין פרק אלו הם הנשרפים. ואלו הם דבריו המיתה בידי שמים הוא פחות מן הכרת לפי שהמחוייב כרת ישאר עליו עונש גם לאחר המיתה כמו שנבאר בפרק שאח״ז. והמחוייב מיתה בידי שמים נתכפר לו כשמת ע״כ. ובפרק חלק כתב וז״ל והנקמה הגדולה היא שתכרת הנפש ותאבד ושלא תהיה חייה וקיימת והוא הכרת שכתוב בתורה שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא וארז״ל הכרת בעוה״ז תכרת לעוה״ב ע״כ. ואין כוונת הרב בזה להשוות ענין הכריתות כלם לכרת המגדף שאמרה התורה בלבד בו הכרת תכרת הנפש ההיא וגם לא כיון הרב בזה למה שחשבו אנשים חכמים מבני עמינו שיהיה בענין כרת הנפש מדרגו׳ זו קשה ורעה מזו בעוה״ב. ושעונש הכרת הנפשיי במגדף היה יותר קשה משאר הכריתות כי כל זה הוא טעות מבואר בהבנת דבריו. כי הוא יסבור שעונש הכרת לנפש הוא העדרה והפסד׳ ההחלטי. ולכן כתב בספר המדע וז״ל שפרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אבל ימותו ויכרתו וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה וזהו הכרת הנזכר בתורה שנ׳ הכרת תכרת הנפש ההיא.
אמנם מה שכתב הרב שמה כל הרשעים שעונותיה׳ מרובים דנין אותם כפי חטאתיהם ויש להם חלק לעולם הבא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדים כפי גודל רשעתם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים האפיקורסים והכופרי׳ בתורה וכו׳ לא אמר הרב זה על הכריתות אלא על שאר החטאים שבהיות׳ קלים יקבל החוטא עליהם עונש בגיהנם זמן מוגבל. ועכ״פ יהיה להם חלק לעולם הבא. האפיקורסים שזכר הם הנכרתים ואובדים בין שיהיו מכלל הל״ו כריתות או שאינם מהכריתות שגם הם יהיו אובדים כפי חומר חטאתם. אבל כרת הנפש אצל הרב הוא העדרה לגמרי ובידוע שאין בהעדר מדרגות. ולכך קרא הרב את הכרת בשם מיתה ואבוד כבהמה.
ואמנם מה שכתב בפי׳ המשנה כמו שזכרתי שהמחוייב כרת ישאר עליו העונש לאחר המיתה. ר״ל שענשו אינו בעולם הזה אבל הוא אחר המות. ולפי שהרב במקום ההוא לא ביאר איכות העונש ההוא אמר כמו שנבאר בפרק שאחר זה ושם כתב בביאור שהכרת היא הנקמה הגדולה שתאבד הנפש ולא תהיה חיה וקיימת. ראה גם ראה איך ביאר דעתו שהכרת הוא העדר ההשארות והקיום על כן אמרתי שהיה דעת הרב שהכרת שזכרה התורה לנפש אינו אלא הפרדה מחיי העולם הבא. אמנם במגדף מפני חומרת חטאו הוסיפ׳ בו התורה מלבד הכרת הנפשיי הכולל והשוה בכל הכריתות שגם כן תכרת בקצור ימי חייו בעולם הזה ולכך דרשו ז״ל בו הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא.
והדעת הזה התחייבו לו גם כן ספקות. אם מדרך הסברא שיהיה עונש הכריתו׳ כלם שוה בענין הנפש והאוכ׳ כזית חלב ודם או שבא על הערוה מפני שתקפו יצרו תמות ותעדר נפשו כנפש העובד ע״ג והמגדף את השם. והנותן מזרעו למולך והוא זר מאד. ויקשה עוד לרב מה שאמרו חז״ל שהכרת הוא לחמשים שנה כיון שהוא אומר שהכרת הכללי הוא לנפש בלבד ואינו לענין הגוף אם לא שיאמר הרב שמה שאמרו רז״ל חמשים שנה על כרת המגדף בלבד אמרוהו שהוא כולל לגוף ולנפש והוא בחלוף האמת ועוד יקשה לרב אם היה ענין כל כרת עונש הנפש עד שמפני זה אמרה תורה ונכרתה הנפש ההיא ונכרתו הנפשו׳. למה א״כ פרשת המעל׳ בחוץ באה כלה בלשון איש החט׳ והעונש דם יחשב לאיש ההוא ונכרת האיש ההוא. ולאיסור הדם בא בכל הפרשה בלשון נפש ונתתי פני בנפש האוכל׳ את הדם כל נפש מכם לא תאכל דם וכל נפש אשר תאכל נבלה אין ספק שלא בא כל זה בקרי והזדמן ועכ״ז יראה שהדעת הזה אינו נכון:
והדעת הו׳ שראיתי בזה הוא להרמב״ן בפירושו לפרשת אחרי מות והחזיק בו בספר תורת האדם אשר חבר בשער הגמול ממנו. וענינו שאין הכרת בכל החייבי כריתות שוה אבל הוא בג׳ מינים כי יש ממנו כרת גשמיי בלבד והוא למי שזכיותיו מרובים מעוונותיו אף על פי שיש בהם מחייבי כריתות העונש מגיע לו לגופו בלבד והוא מת בחצי ימיו כמו שאמרו חז״ל מת בן חמשים שנה זו מיתת כרת ולאחר שמת כיון שרובו זכיות אינו יורד לגיהנם אבל זוכה למעלה הראויה לו בגן עדן ועל זה נאמר בתורה ונכרת האיש ההוא שמיחס הכרת לגוף בעולם הזה ולא לנפש. ויש מין אחד מהכרת שהוא נפשיי כלו בלבד והוא למי שעונותיו מרובים וענשו הוא נפשיי שיכרת מחיי ג״ע בעולם הנשמות. וגם מחיי העולם הבא שהם לאחר תחיית המתים ועל זה אמר ונכרתה הנפש ואבדתי את הנפש ההיא ורשעים הללו אין להם כרת בגופם שהם מאריכים ימים כמו שאמר ויש רשע מאריך ברעתו. ויש מהכרת מין ג׳ יותר קשה והוא הכולל לגוף ולנפש שיכרת גופו בעולם הזה ונפשו בע״ה וזה ייוחד לבד לעובד עבודה זרה ומגדף את השם שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. הנה התבאר ששני הרבנים המיימוני והנחמני מסכימים אם בענין הכרת הנפשיי שיהיה ענינו העדר הנפש והפסדה לגמרי ויסכימו בכרת הכולל בעבודה זרה והמגדף שהוא לגוף ולנפש ולבד יתחלפו בכרת הגופני שקבל אותו הרב הנחמני ולא יקבלהו הרב המיימוני.
והדעת הזה מהרמב״ן עדיין יקשו בו דברים. הא׳ שיתחייב ממנו שלא יהיה הפרש אצלו בין המין הראשון מהכרת שהוא לדעתו גופני אל המיתה בידי שמים כיון ששניהם לענין הגוף ולא נוכל לומר שהם ענין אחד כמו שהוכחתי מדבריהם ז״ל. ושנית יקשה לרב הנחמני מה שאז״ל שהכרת הוא לחמשים שנה כי הנה לדעתו המין ב׳ מהכריתות שהוא הנפשיי בלבד אין ענינו לחמשים שנה והוצרך מפני זה מאמרם ז״ל שיובן במין הראשון ובמין הג׳ מהכריתות לא כולל להם. ואינו כן כי הם לא נתנו דבריהם לשעורים. הג׳ יקשה לו ג״כ כי פעם יראה מדבריו שהוא יכנס בדעת הזה מפי הכתובים שראינו שמיחסים פעם הכרת אל האיש ופעם אל הנפש. ופעם יראה שיכנס בו מדרך הסברא במי שזכיותיו מרובים מעונותיו או שעונותיו מרובים מזכיותיו. ונראה לי ששתי ההוראות בלתי צודקות לדעתו. אם עדות הפסוקים לפי שמצינו בנותן מזרעו למולך שנאמר עליו ועל כל העריות יחד ונכרתו הנפשות. ובפרשת קדושים נאמר בענין המולך ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו מקרב עמו האם נאמר שיהיה עונש המולך לגוף בלבד בעולם הזה. מפני שאמר באיש ההוא במי שרובו זכיות ומעוט עונות ושאחרי מותו יזכה לחיי העולם הבא. אף שכבר מצאנו שנאמר עליו ועל כל העריות יחד ונכרתו הנפשות והתחייב מזה שהעונש המיוחס לגוף והמיוחס לנפש אחד הוא.
ואמנם מדרך הסברא שעשה הרב הבדל ממי שרובו זכיות או רובו עונות אינה טענה מיוחדת לכל הכריתות. כי בכל הפעולות אשר יעשה אותם האדם אם היו רובם זכיות ומעוטם עונות קבלו חז״ל (קדושין לט) שנפרעים ממנו ממעוט עונות שעשה בעוה״ז כדי לתת לו שכרו משלם לעוה״ב ואם היו רובם עונות ומעוטם זכיות יפרחו כמו עשב בעוה״ז ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד לעולם הבא. ובמה יבדלו א״כ הכריתות משאר העבירות כלם שענשם בידי שמים. ואין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ובריה. סוף דבר שגם הדעת הזה מהרמב״ן יתחייבו לו ספקות והרחקות רבות:
ומפני זה כלו נראה לי בדרוש הזה דעת שביעי אותו ראיתי צדיק לפני בדבר הזה. והוא שהכרת בכלל בכל הל״ו כריתות כולל לגוף ולנפש אם לגוף בעולם הזה שיקצרו ימי החוטא וימות קודם עתו שהיה ראוי לו כפי טבעו. ואם לנפש שאחרי הפרדה מן הגוף בעולם הנשמות תתרחק מזיו השכינה ומקבול השפע העליון לנפשות הזוכות שמה מצרור החיים ולכן נקרא העונש ההוא כרת שהוא הלשון הנופל על הענף הנכרת מן האילן שממנו יקבל ההזנה והחיות בהיותו דבק בו בצמיחתו כן הנפש תכרת מאותו צרור החיים העליון ולא קבל זיו השכינה שהוא העונג והשכר הנפשיי אבל אין זה לנפש העדר גמור והפסד מוחלט כי הוא עצם רוחני קיים בעצמו בלתי נפסד בטבעו. אך הכרת הוא עונש וצער גדול לנפש תקבל בו הפחות והיתר ואחרי קבול העונש תשוב לקבל העדן והעונג וכמ״ש אם יכרת ועוד יחליף ויונקתו לא תחדל.
ועם היות שאמרו רז״ל (עדיות כב) שעונש הרשעים בגיהנם י״ב חדש לא אמרו זה בענין הכריתות כי בהם ענשם לנפש זמן יותר ארוך מזה ואין כל הכריתות שוים בעונש הנפשיי אבל יתחלפו בהתמדת זמן העונש בין רב למעט כפי חומר החטא או קלותו ויהיה ענין הכרת לפי זה שמי שרובו זכיות ומעוטו עונות שכפי המדה האלהית נפרעים ממנו ממעוט עונות שעשה בעולם הזה כדי לתת לו משלם שכרו לעולם הבא הנה אם היה בכלל אותו מיעוט עונות שעשה כרת מן הכריתות אע״פ שיקבל ענשו בעולם הזה לא ינקה משתקבל נפשו עונש בעולם הבא אם מעט ואם הרבה כפי החטא. וכן אם היה רובו עונות ומעוט זכיות שכפי המדה נותנים לו שכר זכיותיו בעולם הזה כדי ליפרע ממנו מרוב עונותיו בעולם הבא. הנה אם היה אחד מהכריתות מכלל אותם העונות שעשה התחייב עכ״פ שגם בעולם הזה יקבל עונש גשמי בקצור ימיו כי זו היא חמרת הכרת עם כל שאר הכריתות שלא יהיה נדון כפי כללותם אלא כפי פרטיותם או תוכרת בין בעונש העולם הזה בין בעונש העולם הבא.
ובזה לפי דעתי מעדו רגלי חכמת הרב הנחמני שלא הבדיל בין הכרת לשאר העבירות בענין המדה הזאת הנזכרת. הנה אם כן כל כרת בין שיחסו הכתוב לאיש החוטא או לנפש להיותה סבתו. הנה גדר הכרת ורשומו הוא הפסק וקצור החיים בעולם הזה והפסק העונג הנפשיי לעולם הבא. ולענין זה אחז״ל שהיה הכרת לחמשים שנה.
ואמנם מה שנאמר במגדף הכרת תכרת הנפש ההיא שדרשו חז״ל הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא אינו עונש מיוחד למגדף כמו שחשב הרב הנחמני אבל הוא ביאור ענין כל כרת וגדרו. ואעידה לי בזה עדים נאמנים כי מצינו במשנה בריש כריתות מהמילה ומחמץ בפסח והמחלל קדשים ומעריות ועובדי גלולים והמגדף מכללם ולא שמו הבדל כלל בין כרת לכרת והוא המוכיח שעונש כל הכריתות בזה שוה. והעד הב׳ ממה שאמרו שם אחרי זכרון הכריתות במשנה השנית. אלו חייבים על זדונם כרת ועל שגגתם חטאת ועל לא הודע שלהם אשם תלוי וכמו שבשגגה ובלא הודע אין הפרש בין כרת לכרת ככה בזדון אין ראוי לומר שיהיה הפרש בין כרת לכרת לענין העונש. והעד הג׳ מהמגדף בספורי עצמו לא אמר הכתוב אלא ונכרתה הנפש ההיא כלשון עצמו שאמר באוכל דם ובעריות ובחמץ בפסח והוא המוכיח שענין הכרת בכלם שוה ולכן אמרו במשנה שזדון כל הכריתות הוא הכרת בלבד. אמנם מה שאמר עוד הכתוב כי דבר ה׳ בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. אינו אלא נתינת טעם למה שאמר ונכרתה הנפש ההיא כלומר וראוי הוא שתכרת נפשו בשני העולמות לפי שדבר ה׳ בזה ואת מצותו הפר ולכן ראוי שיענש גופו כפי מעשיו ונפשו כפי רוע אמונותיה. וזהו הכרת תכרת. ודרשתם ז״ל הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא שהוא פירוש הכרת שזכר לא תנאי מיוחד בכרת המגדף. והעד הד׳ במה שכתוב בתוספתא כי דבר ה׳ בזה זהו הפורק עול והמפר ברית בשר והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה.
והנה המפר ברית בשר הוא הכרת הנזכר בברית מילה שנא׳ וערל בשר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר ואיך א״כ יוכלל בהכרת תכרת שהוא בעולם הזה ובעולם הבא אלא שזה היה משפט כל הכריתות כמו שאמרתי וכל זה ממה שיוכיח תוכחת מגולה אמתת דעתי שכל הכריתות הם בעולם הזה ובעולם הבא. ושמה שנזכר ביחוד במגדף הוא להיותו בנין אב לכלם.
וכבר יסופק על זה ממה שמצאנו ראינו שאונקלוס תרגם כל מקום שנאמר ונכרתה הנפש ההיא ואישתיצי אינשא וזה יורה שאין הכרת מגיע לנפש אלא לגוף שעל כן תרגמו אינשא וגם כן במגדף תרגם הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה אישתצאה אישתצי אינשא ההוא חוביה ביה והוא זר מאד. כי איך יחשב על השלם אונקלוס שקבל מרבי אליעזר הגדול ומרבי יהושע ועל פיהם עשה תרגומו כמו שהיה אצלם הלכה למשה מסיני שיסכל אמתת הכרת וענינו. וכבר חשבו אנשים שעשה זה מפני ההמון שאינם מרגישים בענין הנפש. ומה יאמרו למה שתרגם בסוף סדר אחרי מות ונכרתו הנפשות העושות וישתצון נפשתא דעבדן ולא תרגם אינשא כתרגומו. עוד תשוב תראה באותה פרשה של מעלה בחוץ שתרגם על איש איש גבר גבר וכן בכל התורה שתרגם ונכרת האיש ואישתצי אינשא ולמה לא תרגמו ואישתצי גברא אבל הנראה לי בזה כלו הוא שאונקלוס תרגם שהיה הכרת לגוף ולנפש כמו שביארתי ולכך תרגם בו תמיד אינשא שהוא כרת האנושות שהוא כולל לגוף ולנפש כי אין האנושות אלא חבור הנפש המשכלת עם הגוף האנושי. ומפני זה שלא נחשוב שהיה הכרת לנפש בלבד ולא לגוף לא תרגם נפשתא. וכדי שלא נחשוב שהיה הכרת לגוף לבד ולא לנפש לא תרגם בו גברא אבל תרגם אינשא שהוא כולל לגוף ולנפש.
אמנם בסוף אחרי מות תרגם ונכרתו הנפשות ואשתצי נפשתא כדי לפרש הפסוק באשר הוא שם שאמר ולא תקיא אתכם הארץ בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם שפירושו כמו שביארתי שם אל תחשבו אתם בני ישראל בעשותכם כתועבות הגוים תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי ויהיה ענשכם מיתה בעוה״ז בלבד לא יהיה כן כי מלבד העונש ההוא הגשמי שתקבלו כמוהם הנה עוד כל אשר יעשה מכם מכל התועבות האלה יענש עונש נפשיי והוא אמרו ונכרתו הנפשות מקרב עמם. ולפי שבא הכתוב הזה לבאר להם העונש הנפשיי הנוסף להם בבחינת הדת הוצרך אונקלוס לתרגם הפסוק ההוא על הנפשות עצמם שהוא הצריך אליו כפי מקומו. הנה ביארתי הדרוש הזה כפי אמתתו. ואני הרחבתי בו הדבור יותר בספר צדק עולמים מ״ב פ״ו אשר אני עושה. והותרה בזה השאלה הז׳:
את ה׳ הוא מגדף – ואין לו כפרה בעולם הזה אפילו בתשובה הנעשית מיראת עונש עד שימות. ולפיכך לא הועילה תשובת ישראל בענין המרגלים, כאמרו ״ותשובו ותבכו לפני ה׳, ולא שמע ה׳ בקולכם״ (דברים א׳:מ״ה).
את ה' הוא מגדף, there is never any atonement for this even if there is complete remorse which is due to the fear of the punishment in store. Only the death of the guilty person can lead to his atonement. This was also the reason why the repentance of the Israelites for the sin of the spies could not be atoned for during their lifetime, although the repentance itself has been documented by the Torah in Deuteronomy 1,45.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

עוד דרשו וכו׳. כי לפירוש הראשון קשה, דלא הוי למכתב כלל ״את ה׳ הוא מגדף״, ובלאו הכי אני יודע חטאו, שהרי הוא פורק עול ומגלה פנים ומיפר ברית (רש״י פסוק כב), ולמה צריך למכתב ״את ה׳ הוא מגדף״, ומתרץ, שדרשו רז״ל מזה (כריתות ז ע״ב) ׳מכאן למברך השם וכו׳⁠ ⁠׳, וכך פירוש הכתוב; ״כי את ה׳ הוא מגדף״, ולכך הוא חייב כרת, אף כל המחרף, והיינו מברך השם יתברך, הוא חייב כרת. ולא אתא קרא רק ללמוד על מי שמברך השם יתברך, שגם כן הוא בכרת:
בְיָד: היו״ד בקמץ. [בְּיָד].
הַגֵּר: הגימ״ל דגושה. [וּמִן⁠־הַגֵּר].
ועוד דרשו רבותינו. ה״פ ועוד, כלומר תדע דלשון קללה הוא שהרי דרשו רבותינו מכאן כרת למברך את השם כשאין עדים והתראה והוא במזיד, ואם לא היה ל׳ זה ל׳ קללה מה יוכלו לדרוש רבותינו מכאן למברך השם שהוא בכרת, אלא ודאי כדפרישית:
In addition the Rabbis derive. Meaning: Furthermore you should know that it is an expression of a curse, given that the Rabbis derive from here that someone who curses Hashem is subject to koreis when there are no witnesses or warning, when it is done intentionally. However, if it had not been an expression of a curse, then how could the Rabbis derive from here that one who curses Hashem is subject to koreis? Rather the verse is certainly to be explained in this way.
והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו׳ – פירוש שהעובד עבודה זרה במזיד מעלה עליו הכתוב כאלו גדף את ה׳ ח״ו ולזה עונשו ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה.
ואמר עוד כי דבר ה׳ בזה וגו׳ פירוש ולטעם ששקולה כנגד כל התורה הרי זה בטל כל מצות עשה והוא אומרו דבר ה׳ בזה ועבר גם כן על כל מצות לא תעשה והוא אומרו ואת מצותו הפר ולזה הכרת תכרת הנפש ההיא הכרת כנגד גידי הנשמה תכרת כנגד אבריה לפי שהנשמות יש להם רמ״ח אברים ושס״ה גידים שכנגדם נתן ה׳ רמ״ח מצות עשה ושס״ה מצות לא תעשה וכשעבר על כולן לא נשאר לה ענף שממנו תחיה ואין לה תקומה עוד ונקבע בה העון לעולם ועד והוא מאמר עונה בה ורז״ל דרשו (ספרי, סנהדרין צ:) הכתוב בענין אחר ושבעים פנים לתורה.
והנפש אשר תעשה ביד רמה, But the person who acts defiantly, etc. This means that if someone deliberately worships idols, God considers it as if he had blasphemed against Him. This is why his punishment is that he will be cut off from amongst his people.
The Torah adds: כי דבר ה' בזה, "for he has despised the word of God.⁠" This means that inasmuch as the sin of idolatry is equivalent to rejection of the entire Torah, such a person has despised every word of God. The Torah adds that ואת מצותו הפר, "and he has violated His commandment,⁠" i.e. by worshiping idols he has in effect violated all the negative commandments. As a result, הכרת תכרת הנפש ההיא. The word הכרת refers to the tendons of the soul, the word תכרת to the limbs of the soul. The soul is perceived as being made up of parallel parts to those of the body. Just as the body consists of 365 tendons and 248 limbs, so is the soul a composite of 613 parts. Once a person is treated as if he had violated all the 613 commandments no vestige of his soul remains. Such a soul can never be repaired. This is the deeper meaning of the words עונה בה, "its sin remains an ongoing fact.⁠" Our sages in Sanhedrin 90 explain this differently. We know that the written Torah can be explained in many different ways.
והנפש אשר תעשה ביד רמה – ולא פירש מה תעשה, ולשון ביד רמה קשה כאן שלא מצינו מליצה כזאת בכל שאר המזידין, גם אין ענינה בזדון, אלא צריך לידע שיש שני מני עבירות, האחד הוא העובר לתיאבון, והב׳ העובר מצד אפיקורוסות כמו שרמזנו למעלה (י״ד כ״ב), ולעוברין מצד התאוה פרטה התורה ענשם, זה במלקות וזה במיתה הכל כפי חומר העבירה, אבל הפסוק הזה מדבר לעוברין מצד אפיקורוסות, ואלה שוין בענשם, ולכן אמר אשר תעשה סתם, כלומר כל מה שתעשה אפילו עבירה קלה, אם תעשה ביד רמה דהיינו באין פחד אלהים, כי זה הוראת מליצה זו, כמו ובני ישראל יוצאים ביד רמה (שמות י״ד ח׳), בטוחים בה׳ ואינן יראין משום דבר, וכאן לרעה, שאין לבו נוקפו פן יקרנו רע, אלא עובר בפומבי ומתהלל בפשעו אשר פשע, והוסיף הכתוב לבאר מהו ביד רמה, ואמר:
את ה׳ הוא מגדף – שמלעיג על המצוה ועל המצוה עליה, וכשאומרין לו מדוע אתה עובר את מצות המלך ה׳, משיב חרופין וגדופין ומלעיג על דבר ה׳:
ונכרתה הנפש ההוא – אפילו לא עשתה אלא הקלה שבקלות, דינה מסור לשמים לעוה״ב:
ביד רמה – רש״י פי׳ במזיד, ולא מצינו מליצה זו אצל שאר מזידין, והיה יותר נכון לומר והבפש אשר תזיד לעשות, כמו וכי יזיד איש על רעהו להרגו, והראב״ע כתב ביד רמה להראות לכל שאיננו ירא מה׳. ולדעתי הוא מענין הרים יד במלך (מלכים א י״א), שהיא מליצה על המורד במלכות, וכן העובר על אחת ממצות ה׳ במזיד לא מצד תקיפת היצר רק מצד פריקת עול, שאינו רוצה לקבל עליו עול מלכות שמים ולשמוע אל מצותיו, כדרך המינים והאפיקורסים הפורקים עול מצות ה׳ מעליהם, הפושעים ומורדים במלכות שמים, על זה אמר והנפש אשר תעשה ביד רמה (עמפאֶרונגסווייזע) ר״ל מצד פריקת עול; ואין זה דומה לשאר מזידין שיש בהם הבדל בין עברה קלה לחמורה, והעונשים נבדלים אם מלקות אם מיתה, אם כרת, או פטור מכלום, אבל זה העובר מצד פריקת עול, ופושע ומורד במלכות שמים, ככתוב את ה׳ הוא מגדף, שמסיר מעליו ממשלת אדון הכל ית׳ ואינו שומע למצותיו, אין בו הבדל בין קלה לחמורה ואפי׳ לא עשה אלא קל שבקלות דינו להענש בכרת בהיותר חמור, ולכן אמר סתם והנפש אשר תעשה, ולא זכרה מה עשתה, כי על כל מה שתעשה אפי׳ מן הקלות.
והנפש אשר וגו׳ – ״ביד רמה״ מורה על עצמאות ללא כפיפות לאחרים; ״הרים יד ב⁠־״ הוא מרד (השווה פירוש, שמות יד, ח). כאן, מורה הלשון בפשטות על מזיד, בניגוד לשוגג שבו עסקנו בפסוקים הקודמים (עיין שבת סח:, סט.). אולם עבודה זרה במזיד, מעשה עבודה לאליל בהכרה וכוונה מלאה, הוא מרד בה׳ מעצם הגדרתו, וזדון עבודה זרה נהפך ל״יד רמה״.
מגדף – משמעות ״גדף״ ביחס אל ה׳, מוכחת מן האמור בספר מלכים (ב׳ יט, ו,כב). הגידוף הנזכר שם מתייחס לדברי שלוחי מלך אשור (שם יח, לב–לו), שהשוו את ה׳ לכל אלילי העבודה זרה ואפסותם חסרת האונים. אותה כפירה בה׳, השוללת את כוחו וקיומו של ה׳, מכונה ״גידוף״. בספר יחזקאל (כ, כז–כח) נאמר, שעם ישראל היושבים בארץ שניתנה להם על ידי ה׳, מקריבים קרבנות לאלילים. גם אותה עבודת אלילים מכונה ״גידוף ה׳⁠ ⁠⁠״.
ייתכן ש״גדף״ קרוב ל״קטף״: ״לכופף״ ו״לנתק״; וכן גם ל״קטב״: ״להרוג״ (השווה ״נקב״; עיין פירוש, בראשית ל, כח).
לפי זה, אמור כאן כך: אם אדם עובד עבודה זרה במזיד, אפילו אם היא עבודה זרה מהסוג שבית דין הגדול עשוי בטעות להתירה (כפי שנראה מהפסוקים הקודמים), הרי שכבר עשה ״גידוף״: הוא ניאץ את ה׳ וכפר בעצם קיומו. מהלשון כאן [המתארת את העובד עבודה זרה במזיד כמי שהגיע לכלל ״מגדף״] ברור ש״גידוף״ הוא המושג הכולל יותר, החטא המגונה יותר; אך הכתוב משווה עבודה זרה ל״גידוף״, ואפילו מעשה יחיד של עבודה זרה – אם נעשה במזיד – דומה ל״גידוף״. ״גידוף״ הוא ניאוץ ה׳, והכתוב אומר שכל מעשה עבודה זרה הוא ״גידוף״ גמור.
היחס שבין עבודה זרה לברכת ה׳ מתואר במסכת כריתות (ז:). אולם, כדי להימנע מחילול שמו הקדוש של ה׳, חז״ל שם אינם מביעים את הרעיון במילים, אלא מדברים במשל; ובדרך צחות הם מחליפים ״גדף״ ב״גרף״ בעלת הצליל הדומה. וכך הם אומרים שם על עבודה זרה: ״כאדם האומר לחברו גירפתה הקערה ולא חיסרתה״ – הווי אומר, רוקנת את הכלי מכל תוכנו, אך לא פגמת בכלי עצמו. אך על ״ברכת ה׳⁠ ⁠⁠״ הם אומרים: ״כאדם האומר לחברו גירפתה הקערה וחיסרתה״ – הווי אומר, נקית וגירדת את הכלי עד שלא נשאר בו כלום, ותוך כדי כך גם הזקת את הכלי עצמו. או כגירסת הספרי: ״גררת את כל הקערה כולה ולא שיירת ממנה כלום״ – הווי אומר, גרדת מהכלי עצמו עד שלא נשאר ממנו כלום.
הביאור הוא כך: העובד עבודה זרה מודה באל אחר ועובדו. בכך הוא מונע מה׳ את המגיע לו, שכן אדם צריך לעבוד את ה׳ לבדו. אולם הוא עשוי לחשוב שהודאתו בה׳ אינה נפגעת כתוצאה מכך. לעומת זאת, המברך את ה׳ פונה ישירות נגד ה׳ בכפירה גמורה ומנאצת. עבודה זרה היא ניגוד שיש בו סתירה, ואילו ברכת ה׳ היא ניגוד הפוך ומנוגד לחלוטין. המברך את ה׳ הריהו כופר בעיקר.
לדעת חכמים, שנתקבלה להלכה, ה״מגדף״ שבפסוקנו הוא ה״מברך״ את ה׳, והכתוב כאן משווה עובד עבודה זרה במזיד [״והנפש אשר תעשה ביד רמה״] למברך את ה׳ [״את ה׳ הוא מגדף״]. נמצאנו למדים כך: העובד עבודה זרה סבור שהוא עושה רק מעשה אחד של עבודה גם לאל אחר, אך מעשהו הוא הרבה מעבר למה שנראה על פניו ככוונתו; שכן כל עבודה לאל אחר מהווה כפירה גמורה בה׳. הוא רצה להיות ״גורף את הקערה״, אך באמת ״גיררה ולא שייר ממנה כלום״. דבר זה נובע מהמושג של ״א⁠־ל קנא״, מהבלעדיות של רעיון אחדות ה׳.
יש לציין עוד: בפסוקנו נאמר שהעובד עבודה זרה חייב כרת, ומכיוון שהכתוב כאן משווה עבודה זרה ל״ברכת ה׳⁠ ⁠⁠״ – שכן הוא אומר ״את ה׳ הוא מגדף״ – משמע שגם המברך את ה׳ חייב כרת: ״לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך השם״ (כריתות ז:).
עונש הסקילה של המברך את ה׳ כבר נזכר בספר ויקרא (כד, יג והלאה). כאן נאמר שהוא חייב כרת אם עבר במזיד ללא עדים והתראה. אולם אף על פי שהמגדף במזיד חייב כרת, בשוגג אינו חייב חטאת, שכן הוא לאו שאין בו מעשה (עיין רמב״ם הלכות שגגות א, ב, ולחם משנה שם). והראיה, שכן עונש כרת למגדף נלמד מעבודה זרה, אך גם העובד עבודה זרה בשוגג אינו חייב חטאת אלא אם כן עשה מעשה.
והנפש אשר תעשה ביד רמה – בארה התורה שיש הבדל בין החוטא מצד התאוה שהוא מאמין בה׳ ובתורתו רק שיצרו הסיתו לחטוא, וזה יש לו תקנה בתשובה כי אחר שסר תאותו ממנו ישוב ויתחרט ואם חטא בשוגג די לו בקרבן, אבל מי שחוטא מצד הכפירה ויוצא ביד רמה לחלוק על תורה מן השמים כמנשה בן חזקיה שהיה לועג על משה רבינו שכתב בתורה דברים שאין בם צורך לפי דעתו וחשב שמשה מפי עצמו כתב, כי אין ה׳ מנבא בני אדם ואין תורה מן השמים כי השוה דברות התורה כדברות ב״א וספוריהם ולא העלה על לבו שדברות ה׳ שגבו מדעת האדם, ויש בספורי התורה סודות גדולים לא יבינם כל איש, ועז״א דמית היות אהיה כמוך, ועז״א הוי מושכי העון בחבלי השוא, וזה יתבאר לך עפ״י מה שפרשתי שם שיש הבדל בין החוטא מצד התאוה שזה יתחרט אח״כ ובין החוטא מצד הכפירה שזה לא יתחרט לעולם, הראשון נקרא בשם חטא והשני בשם עון שהוא עוות השכל, אמר שהם מושכים את העון שהיא הכפירה בעקרי האמונה ובהשגחת ה׳ ובתורה מן השמים בראיות ובטענות שאין בם ממש שזה קרא חבלי השוא, ועז״א תחלתו של חטא דומה לחוט של בוכיא, ומן העון יבואו לידי חטאים גדולים ועצומים שהם חזקים כעבות העגלה ועז״א שעברה גוררת עברה ומצוה גוררת מצוה, ועז״א והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה׳ הוא מגדף, – ולא באר מה שתעשה כי הגם שתעשה עברה קלה אחר שנעשית ביד רמה וע״י מינות תביאהו לחטאים גדולים עד שיגדף את ה׳, כי לא עשה החטא מצד התאוה שיתחרט תיכף רק מצד שדבר ה׳ בזה, ועז״א הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה – כי החטא שמצד התאוה אין שרשו בנפש רק בבשר שהוא נושא כח התאוה וא״א להעניש הנפש בעבור הבשר, אבל החטא שמצד הכפירה שרשו היא בנפש, שהיא המשכלת והמעיינת בכח העיון והשכל, וא״כ עונה בה בהנפש לא בהבשר:
את ה׳ הוא מגדף – יש הבדל בין חרוף וגדוף – שהגדוף לא יצדק רק במבזה דברים המקודשים, וכשבא על ישראל מציין שמבזה קדושת ישראל ותורתם, וכשבא על ה׳ מציין שמגדף קדושת השם, וס״ל לראב״ע דמגדף היינו מברך ה׳, ואיסי ס״ל שהוא עובד כו״ם, והעובד כו״ם מאמין בבורא כל רק שאומר שחלק מכבודו לשריו ועבדיו שהם מנהיגים עולם התחתון, והמברך את השם יכחיש ענינו לגמרי או יאמר שברא בריותיו לרעתם, וזה מגרף את כל הקערה ולא משייר כלום משא״כ העובד כו״ם לא נגע בהקערה עצמה, רק בהנתון בתוכה שהוא הנהגת העולם התחתון, ולשון הגמ׳ כריתות (ז׳ ע״ב) לאיסי גרפת וחסרת ולראב״ע גרפת ולא חסרת. ומ״ש ונכרתה התבאר בפ׳ צו (סי׳ קל״ב):
אשר תעשה ביד רמה: פירש הרמב״ם בפירוש המשניות ובספר המורה (בחלק השלישי פרק מ״א), דזה קאי על כל פרטי המצוות אפילו על מצוות עשה. דזה שחלקה תורה בעונשין אינו אלא כשעושה מחמת תאוה או עצלות וכדומה, אבל כשעושה ״ביד רמה״ נגד דבר ה׳ והרי זה מומר להכעיס, דומה למודה בעבודה זרה ולכופר בכל התורה שנתן הקב״ה. ונמצא זה המקרא מחובר למקרא דלעיל מיניה (פסוק כ״ב) דכתיב ״את כל המצות האלה״.
ונתבאר, דהעובד עבודה זרה הרי זה כאילו לא עשה כל המצוות וכאילו לא למד לא תורה שבכתב ולא תורה שבע״פ, אע״ג שהוא עושה ולומד, ועל זה הוסיף זה המקרא דהוא הדין מי שעשה ״ביד רמה״ בדבר אחד מהתורה הכי הוא, וכדאיתא בבכורות (ל,ב) דהבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, והוא הדין בישראל שכופר בדבר אחד.
והכי איתא בירושלמי פרק חלק (סנהדרין פ״י ה״א) ״כי דבר ה׳ בזה״, אין לי אלא בזמן שביזה דברי תורה, מנין אפילו כפר במקרא אחד, בתרגום אחד, בק״ו אחד. ומפרש ׳במקרא אחד׳ – כגון ״ואחות לוטן תמנע״, ׳בתרגום אחד׳ – כגון ״ויקרא לו לבן יגר סהדותא״, ׳בק״ו אחד׳ – כגון ״כי שבעתים יוקם קין וגו׳⁠ ⁠⁠״. ת״ל ״ואת מצותו הפר״.
[הרחב דבר: וזהו דאיתא בחגיגה (ה,א): רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי, ״וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעושקי שכר שכיר וגו׳⁠ ⁠⁠״ (מלאכי ג,ה)... אמר רבי יוחנן בן זכאי, אוי לנו ששקל עלינו הכתוב קלות כחמורות. והוא תמוה באמת האיך שוקלין קלות כחמורות. אבל המקרא מסיים ״ולא יראוני״, פירוש, שעושין ביד רמה, לא כעושה מחמת תאוה שקשה עליו לכבוש את יצרו אבל מ״מ יש לו צער ויראת העונש, אלא בלי יראה כלל ובהפקרות, בזה האופן נשקלות קלות כחמורות.]
ופירש עוד הכתוב ״את ה׳ הוא מגדף ונכרתה וגו׳, כי דבר ה׳ בזה וגו׳, הכרת תכרת וגו׳״. ביאור המשך הכתובים: דמי שעושה ״ביד רמה״ הוא אחד משני אופנים, א׳, שבא בזה לבזות את ה׳ המצוה, אפילו הוא מאמין אשר דבר ה׳ ראוי לדקדק בהם כי לא דבר ריק הוא, אבל כדי להכעיס את ה׳ ולהראות שאין פחדו עליו, עושה דבר שגם בשכלו מבין ומאמין שאין לעשות כן, כמו דאיתא בסנהדרין (קג,ב) גבי אמון שבא על אמו ׳כלום אני עושה אלא להכעיס את בוראי׳. והתכלית מזה חשבו כדי שירחיק הקב״ה השגחתו מהם ויהיו תחת הטבע ככל המון הגוים, וביארנו יותר בפרשת נצבים (דברים כט,יז). ב׳, שאינו רוצה להכעיס את הבורא ית״ש, אלא שאינו מאמין בתורה שהיא ממנו יתברך, או (אינו מאמין) שיש בה כל כך חשיבות לדקדק על כל קוץ וקוץ לדרוש מזה הלכות לאין קץ. וזה האופן, אע״ג שנראה שאינו ראוי לעונש כמו הראשון שעושה להכעיס, מ״מ באמת הוא עוד גרוע, משום שהמאמין בתורה אלא שמכוין להכעיס את בוראו, אינו אלא לשעה, ואינו תדיר, אחרי שדבר ה׳ אינו נבזה בדעתו, משא״כ מי שאין מאמין בתורה או בדרשות דקדוקי התורה, שוב אין תקוה שתבוא השעה שישוב להאמין.
ומפרש הכתוב דמי ש״עושה ביד רמה, את ה׳ הוא מגדף״, אם הוא בא מחמת שבא לגדף את ה׳ הרי זה ״ונכרתה וגו׳״. ואם ״כי דבר ה׳ בזה״ – לחשוב שאין בדבר ה׳ חשיבות לדקדק בהם, וממילא ״ואת מצותו הפר״, היינו תורה שבע״פ הפר לגמרי, וכמו שכתבתי בספר ויקרא (א,א) בפירוש המקרא בספר ישעיה (ה,כד), אזי ״הכרת תכרת הנפש וגו׳״. זהו המשך הענין לפי הפשט.
[הרחב דבר: (ב) ובגמרא פלפלו הרבה בפירוש ״את ה׳ הוא מגדף״. היינו, בכריתות פרק א׳ (ז,א) דפליגי ר״ע וחכמים אי ״מגדף״ שהוא מברך את ה׳ מביא קרבן על השוגג, דר״ע מחייב קרבן כמו על כל חייבי כריתות, וחכמים פליגי, משום דגבי קרבן כתיב (ויקרא ד,כז) ״בעשותה״ לעושה בשגגה, ואין במגדף מעשה בשגגה. ומפרש הגמרא דטעם מחלוקתן, דר״ע מפרש ״את ה׳ הוא מגדף״ – הוא מברך, וא״כ למדנו כרת במברך מהאי קרא דכתיב במקום קרבן, אלמא דיצא מברך מן הכלל לחייבו קרבן אפילו בלי מעשה. וחכמים סברי, דפירוש ״את ה׳ הוא מגדף״ היינו עובד עבודה זרה, והא דמברך חייב כרת לא מהאי קרא נפקא לן, אלא מדכתיב בפרשת אמור (ויקרא כד,טו) ״איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו״, ונפקא לן מדכתיב ״חטאו ישא״ בפסח (לעיל ט,יג), דכתיב ביה ״וחדל לעשות הפסח ונכרתה וגו׳⁠ ⁠⁠״. ולפי זה הא דתנן במשנה דכריתות ׳המגדף׳ על ׳מברך את השם׳, אינו באמת לדעת חכמים דמפרשי האי קרא בעובד עבודה זרה, אלא לדעתיה דר״ע, הכי פירש רש״י בכריתות שם והר״ן בחידושי סנהדרין פרק ד׳ מיתות (נה,ב) במשנה ׳המגדף אינו חייב עד שיפרש השם׳. ובזו השיטה אזיל סוגיא דפסחים (צג,ב) גבי פסח שני, ובסנהדרין (סג,א) במימרא דרב, דכיון שאמר ׳אלי אתה׳ חייב קרבן, מפרש הגמרא דאזיל לדעת ר״ע דמחייב קרבן במגדף. ומקשה, א״כ פשיטא, ומשני מהו דתימא עד כאן לא מחייב ר״ע קרבן אלא במגדף דכתיב ביה כרת במקום קרבן (כן צריך לומר, וחסר בדפוסין הני תיבות ׳במקום קרבן׳), אבל הכא דלא כתיב ביה כרת במקום קרבן אימא לא, קמ״ל דאתקושי איתקיש, דכתיב (שמות לב,ח) ״וישתחוו לו ויזבחו לו, ויאמרו אלה אלהיך וגו׳⁠ ⁠⁠״. פירוש זה ההיקש ברור לכולי עלמא, שהרי עיקר חיוב מיתה באומר ׳אלי אתה׳ נפקא לן מהקישא דא, כפירוש רש״י במשנה, וכן חיוב קרבן לכו״ע מהיקישא דא, אלא דלרבנן דלא מחייבי במגדף קרבן א״כ לא מצינו בשום מקום לחייב קרבן שלא במעשה, ממילא לא מהני האי הקישא לחייב קרבן באומר ׳אלי אתה׳. משא״כ לר״ע מהני הקישא גם לקרבן. זוהי סוגיית הש״ס.
אבל הרמב״ם בהלכות עבודה זרה (ב,ו) כתב: כל המודה בעבודת כוכבים וכו׳ הרי זה מחרף ומגדף וכו׳, ואחד העובד כוכבים ומזלות ואחד המגדף וכו׳, שנאמר ״והנפש אשר תעשה וגו׳⁠ ⁠⁠״, לפיכך וכו׳ (עכ״ל), הרי דמפרש האי קרא בתרתי ודלא כהני תנאי. ולענין תולין שנה רבינו פרקו בהלכות סנהדרין (פרק ט״ו): מ״ע היה לתלות את המגדף וכו׳, שנאמר ״כי קללת אלהים תלוי״, הרי מגדף אמור, ובעבודת כוכבים כתיב ״את ה׳ הוא מגדף״ (עכ״ל), וכל זה הוא נגד המפורש בסנהדרין (מה,ב) ׳וחכמים אומרים, מה מקלל זה שכפר בעיקר אף כל שכפר בעיקר׳. ומפרש בגמרא דנפקא לן מכלל ופרט. ואע״ג שאין בכלל אלא מה שבפרט, מ״מ כיון דמרוחקין זה מזה אין דנין בכלל ופרט, אלא כלל ופרט וכלל, ומרבינן עבודת כוכבים שהוא כופר בעיקר כמו מגדף. ולא כהרמב״ם שכתב דמשמעות ״כי קללת אלהים תלוי״ קאי בעבודת כוכבים שהוא בכלל מגדף. והוא פלא.
אבל באמת שיטת הרמב״ם בפירוש דהאי קרא, הולך ואור בגוף המשנה ואמוראי אחריני, במשנה, שהרי סתמא דמתניתין שם ״כי קללת אלהים תלוי״, מפני מה זה תלוי, מפני שקילל את השם. וקשה לזה הטעם – עובד עבודת כוכבים מאי איכא למימר. אלא סבירא ליה דעובד עבודת כוכבים היינו קללת ה׳ ואין צריך ללמוד מכלל ופרט וכלל. ותדע עוד, שהרי בנדה (לג,א) הוא מחלוקת אביי ורבא, וסבירא ליה לרבא דכלל ופרט המרוחקין הוויין כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט, וא״כ מנלן עובד עבודת כוכבים שהיה בתליה, אלא שהוא במשמעות ״כי קללת אלהים תלוי״. וסוגיא דסנהדרין אזלא לפי לשון הברייתא ׳מה מגדף שכופר בעיקר אף כל שכופר בעיקר׳, הרי למד בתורת כלל ופרט. וסבירא ליה כאביי שאין דנין בכלל ופרט. וכבר מבואר בב״ק (פה,א) דפליגי בזה תנאי, והאי תנא מפרש ״כי קללת אלהים תלוי״ שלא כמשנתנו, אלא כדתניא שם (מו,ב) ׳תניא, אמר ר״מ, משלו משל למה הדבר דומה, לשני אחים תאומים וכו׳, כל הרואה אותו אומר׳ וכו׳, אבל תנא דמשנתנו לא סבירא ליה הכי, והיינו דתנן ׳המגדף׳ בסנהדרין ובכריתות לענין מברך, דכולי עלמא מפרשי האי קרא ״את ה׳ הוא מגדף״ בתרוייהו, ולא כפירוש רש״י והר״ן. והא דפליגי ר״ע וחכמים במגדף אי חייב קרבן, לא פליגי אלא בסברא אי עקימת שפתיו הוי מעשה בכל התורה כולה או לא. והכי אזיל הסוגיא במחלוקת ר׳ יוחנן ור״ל בסנהדרין (סה,א) לענין בעל אוב וידעוני, ולא כסוגיא דכריתות דלא פליגי אלא במגדף ומשום דכתיב כרת במקום קרבן.
והיינו דאיתא בכריתות (ג,ב) ׳מגדף איצטריכא ליה, מהו דתימא הואיל וכתיב כרת דיליה במקום קרבן אימא מודה ליה לר״ע, קמ״ל׳. משמע דרבנן מודי דכרת דמגדף כתיב במקום קרבן. וכבר עמד על זה בלחם משנה ריש הלכות שגגות. אלא כדברינו דלדר״י ור״ל לא תליא אפילו לר״ע בהא דכתיב במקום קרבן, ופלוגתייהו תליא בסברא. וכן בהא דאיתא בכריתות ובפסחים הנ״ל, דלחכמים דמפרשי האי קרא בעבודת כוכבים ס״ל דהא דמגדף בכרת נפקא לן מדכתיב ״איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו״, אינו אלא לדעת ר׳ מאיר דסבירא ליה בסנהדרין (נו,א) דעל הכינויין חייבים כמו על שמות המיוחדים. אבל לחכמים דסבירא להו דעל הכינויין באזהרה, אינו בכרת כלל, כמו שכתבתי בספר ויקרא שם בדעת הרמב״ם. והרי שיטתו ברורה.]
ביד רמה. תרגם אנקלוס בריש גלי בראש מגולה, שכן דרך הקדמונים להורות על החפשיות מכל עול ושעבוד, או על אבירות הלב, לומר ״בראש מגולה״ וכן בלשון יוני Poli-lsteron, ובלשון רומי, Nudo et aperto capite ובהפך Operto capite בראש מכוסה, על ההכנעה Euseb. Prep. evang. vol. l. 553. — וכן בלשונינו וחפוי ראש, ועל שפם יעטה כלם ענין אבלות וכניעה-וראוי להעיר שכמו שאין בין שתום לסתום רק שנוי מועט אע״פ שהוראתם הפכיית כן בין אופירטו לאפירטו בלשון רומי שזכרנו.
והנפש אשר תעשה ביד רמה כו׳ הכרת כו׳ עונה בה – הוא ע״ד שפירש״י על דמיהם בם, הם גרמו עצמם למיתה, עיי״ש, כן הכא, שכל חטא בא מן התגברות התאוה או מן התגברות הכעס, או מן הפחד, אבל לעבוד ע״ז או לברך השם אין לזה שורש בטבע התולדה, רק רוע השכל ושגיונו, לזה אמר, כי היא היתה בעצמה לזה העון סבה, לא ענין מושרש בהולדה. ויתכן לומר עפ״י מה דאמרינין בקדושין דף מ׳, שכל העבירות אינן מצטרפות מחשבה למעשה, רק בע״ז, משום דכתיב למען תפוס ישראל בלבם, יעוין, לכן כתיב עונה בה, במפיק ה״א כמו שכתוב בתורה, פירוש. שאף אם העון רק בקרבה, בפנימותה, הוא במחשבתה, ג״כ תשא עונה ותכרת. ולכן אמר הגמ׳ סנהדרין דף ס״ה שאני מגדף שכן ישנו בלב, וערש״י שם, ופירושו, דעל מחשבת הלב חייב, ולכן לא מהני חרטה תוך כדי דבור, ועיין תוס׳ ב״ב קכ״ט ע״ב, ולפ״ז ניחא, דכיון דבאמת אילו ידעו ב״ד מחשבה בלב. היו צריכין להמית אותו אף במחשבה, וכמו שנכרת. ודו״ק.
והנפש אשר תעשה וגו׳ – ת״ר, והנפש אשר תעשה ביד רמה, זה מנשה בן חזקיה, שהיה יושב ודורוש בהגדות של דופי, ועליו נאמר בקבלה (ישעיהו ה׳) הוי מושכי העון בחבלי השוא.⁠1 (סנהדרין צ״ט:)
את ה׳ הוא מגדף – ת״ר, את ה׳ הוא מגדף, איסי בן יהודה אומר, כאדם האומר לחבירו גרפת הקערה וחסרת, וקסבר מגדף – מברך את השם הוא2. (כריתות ז׳:)
את ה׳ הוא מגדף – תניא, ר׳ אלעזר בן עזריה אומר, בעובד עבודת כוכבים הכתוב מדבר, וחכמים אומרים לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך את השם.⁠3 (שם שם)
1. ר״ל בחנם בלא כל הנאה היה חוטא. ובגמרא מפרש שהיה אומר וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע, ותמנע היתה פלגש לאליפז, וכן וילך ראובן בימי קציר חטים, והנה בכל אלה לא דרש מאומה רק היה מנאץ ומלגלג. ואינו מבואר למה סמכה הגמרא ענין זה על הלשון והנפש אשר תעשה ביד רמה, מאי שייך זה ליד רמה, ונראה דסמיך אסיפא דקרא, את ה׳ הוא מגדף, וכ״מ בילקוט, את ה׳ הוא מגדף זה מנשה בן חזקיה וכו׳, ומ״ש שהיה דורש, אע״פ שלא דרש מאומה כמש״כ, אך אולי היה דורש איזו דברים לפי רוחו, ולא מצאה הגמרא לנכון להביאם.
2. פירש״י כאדם האומר הנחת את הקערה מן התבשיל וחסרת גם את העץ, דקסבר מגדף מברך את השם הוא, ומילתא רבה עביד דפשט ידו בעיקר, עכ״ל. ודריש גדפת – גרפת בחלוף אות ר׳ בד׳ שמתחלפין כמש״כ לעיל בפ׳ נשא בפסוק המים המאררים, ודעת ר׳ אלעזר בן עזריה [בדרשה הבאה] דמגדף היינו עובד עבודת כוכבים, ומפרש כאדם האומר לחבירו גרפת הקערה ולא חסרת, ופירש״י עובד עבודת כוכבים כגון משורר ומזמר לעבודת כוכבים דלאו מילתא רבה היא, כולי האי, עכ״ל. והנה מש״כ וחסרת גם את העץ אינו מבואר כלל בלשון וחסרת, גם מ״ש לדעת ראב״ע כגון משורר ומזמר לעבודת כוכבים דלאו מילתא רבה היא, תמוה בעיני, דמהיכי תיתא לומר בדעת ראב״ע דאיירי בעבודה קלה כמו בשורר ומזמר ולא בעבודה גמורה שיש בה כפירה וחיוב סקילה, והלא ראב״ע סתמא אמר דמגדף היינו עובד עבודת כוכבים וכמש״כ בדרשה הסמוכה.
ונראה באור הענין ע״פ הגירסא שבירושלמי סנהדרין פ״ז ה״ט, גרפת את כל הקערה ולא שיירתה בה כלום, ונראה דבסוגיא שלפנינו הוי הכונה בלשון חכמים וחסרת, כמו בלשון הירושלמי ולא שיירתה, ר״ל חסרתה כולה, ובדברי ר״א ולא חסרת כלומר לא חסרת כולה אלא שיירתה מקצת, וכך הוא הפירוש לדעת חכמים דס״ל מגדף היינו מברך את השם הוא נוגע וכופר בעיקר ולא השאיר לו מאומה באמונת ה׳, והמשל בזה הוא שמגרר את הקערה עד שלא השאיר מאומה, וראב״ע ס״ל דמגדף היינו עובד עבודת כוכבים, וכופר כזה אינו כופר בעיקר, כי סובר הוא שחלק הקב״ה מכחו ומכבודו למנהיגים זולתו ומשייר צד אמונה בהקב״ה לפי דעתו וטעותו והוי בזה המשל שמגרף הקערה ומשייר בה איזה חלק, ודו״ק.
והנה פשוט הדבר דבין מגדף ובין עובד עבודת כוכבים שניהם נקראים כופרים בעיקר, אף כי מדריגת האחד קלה במקצת מכפירת חבירו, כמש״כ, ודין שניהם שוה, ולכן כלל הרמב״ם בפ״ב ה״ו מעבודת כוכבים דין מגדף בהלכות עבודת כוכבים, ולכן קיי״ל דשניהם נתלין כמש״כ הרמב״ם בפט״ו ה״ו מסנהדרין, יעויין שם ושם.
ובזה יתבאר מ״ש במשנה סנהדרין מ״ה ב׳ כל הנסקלין נתלין, דברי ר״א, וחכמים אומרים אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודת כוכבים, וכתב הרע״ב וז״ל, והעובד עבודת כוכבים נמי מגדף הוא, שנאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה׳ הוא מגדף, ואותה פרשה בעבודת כוכבים מדברת, עכ״ל. וכתב על זה התוי״ט וז״ל, ומש״כ הרע״ב הטעם דעובד עבודת כוכבים נקרא נמי מגדף וכ״כ הרמב״ם, דקדקתי בירושלמי וספרי ולא מצאתי שדרשו כן, עכ״ל, וע״פ מש״כ הכונה מבוארת ע״פ הסוגיא שלפנינו דאת ה׳ הוא מגדף דרשוהו על עובד עבודת כוכבים, ודו״ק.
3. נתבאר הכל בדרשה הקודמת.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרארי״דחזקונירלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(לא) כִּ֤י דְבַר⁠־יְהֹוָה֙י״י֙ בָּזָ֔ה וְאֶת⁠־מִצְוָת֖וֹ הֵפַ֑ר הִכָּרֵ֧ת ׀ תִּכָּרֵ֛ת הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא עֲוֺנָ֥הֿ בָֽהּ׃
Because he has despised the word of Hashem, and has broken his commandment, that soul shall utterly be cut off; his iniquity shall be on him.⁠"
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
כי דבר י״י בזה – זה צדוקי. ואת מצותו הפר – זה אפיקורוס.
דבר אחר: כי דבר י״י בזה – זה המגלה פנים בתורה. ואת מצותו הפר – זה המיפר ברית בבשר. מיכן אמר רבי אלעזר: המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמיפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה, אף על פי שיש בידו מצוות הרבה כדי הוא לדחותו מן העולם. אמר: כל התורה אני מקבל עלי חוץ מדבר זה – כי דבר י״י בזה. כל התורה כולה אמרה מפי הקב״ה ודבר זה מפי עצמו אמרה – כי דבר י״י בזה.
רבי מאיר אומר: זה הלמד ואינו שונה לאחרים.
רבי נתן: זה היכול ללמוד ואינו למד.
רבי נהורי אומר: זה שלא השגיח על דברי תורה כל עיקר.
רבי ישמעאל אומר: בעבודה זרה הכתוב מדבר, שנאמר: כי את דבר י״י בזה – שביזה על דבור הראשון שנאמר למשה מפי הקב״ה: אנכי י״י אלהיך, לא יהיה לך.
הכרת תכרת – הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא, דברי רבי עקיבה. א״ל רבי ישמעאל (לפי שהוא אומר הכרת תכרת הנפש) [והלא כבר נאמר את י״י הוא מגדף ונכרתה וכי ג׳ עולמות יש. אלא ונכרתה בעולם הזה, הכרת בעולם הבא, הכרת תכרת דברה תורה כלשון בני אדם.
עונה בה – כל המתים במיתה מתכפרים אבל זו עונה בה. כעיניין שנאמר ותהי עונותם על עצמותם. או אפילו עשה תשובה? תלמוד לומר: עונה בה ולא כל זמן שעשה תשובה. וכן הוא אומר שחת לו, לא בניו מומם. כשמומם בם אינם בניו, וכשאין מומם בם הם בניו.
רבי ישמעאל אומר: עונה בה למה נאמר, לפי שהוא אומר פוקד עון אבות על בנים, יכול אף עבודה זרה נפקדת על בנים על שלשים ועל רבעים? תלמוד לומר: עונה בה. בה עון תלוי ואין נפקדת על בנים ולא על שלשים ולא על רבעים.
רבי נתן אומר: סימן טוב לאדם שנפרעים ממנו לאחר מיתתו. מת ולא נספד ולא נקבר אכלתו חיה או שירדו עליו גשמים הרי זה סימן טוב, שנפרעים ממנו לאמר מיתתו. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: בעת ההיא נאם י״י יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו [וכו׳] ושטחום לשמש ולירח (ירמיהו ח׳:א׳-ב׳). אמר רבי שמעון בן אלעזר מכאן זייפתי ספרי כותיים שהיו כותים אומרים אין מתים חיים, אמרתי להם הרי הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה. שאין תלמוד לומר: עונה בה, אלא שעתיד ליתן את החשבון ליום הדין.
כי דבר י״י בזה – זה האומר למה נכתב זה.
ואת מצותו הפר – זה האומר כל התורה מן השמים חוץ מן הפסוק הזה.
- הכרת תכרת – הכרת עבודה זרה קודם לכל הכריתות שבתורה.
והנפש ההיא – לרבות בעל אוב או ידעוני.
עונה בה – אף לאחר מיתה.
אֲרֵי עַל פִּתְגָמָא דַּייָ בַּסַּר וְיָת פִּקּוֹדוֹהִי אַשְׁנִי אִשְׁתֵּיצָאָה יִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא חוֹבֵיהּ בֵּיהּ.
because he has despised the word of the Lord, and has made His commandment vain, that man shall be utterly destroyed, his sin is upon him.
כִּי דְבַר ה׳ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ
אֲרֵי עַל פִּתְגָּמָא דַּה׳ בַּסַּר וְיָת פִּקּוֹדוֹהִי אַשְׁנִי אִשְׁתֵּיצָאָה יִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא חוֹבֵיהּ בֵּיהּ
תרגום חריג
א. בָּזָה הוא פועל יחידאי בתורה ותרגומו בַּסַּר הוא יחידאי בת״א. ומצינו כמותו בתרגום נ״ך כגון ״וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה׳ וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ״ (שמואל ב ו טז) ״וּבְסָרַת עֲלוֹהִי בְּלִבָּהּ״ וכן ״מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמואל ב יב ט) ״מָא דֵין בְּסַרְתָּא עַל פִּתְגָמָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״. ומכאן גם במדרש: ״יתרו כומר לע״ז היה וראה שאין בה ממש וביסר עליה״ (שמות רבה, פרשה א), בז לה. ומה שלא תרגם ״פן נהיה לָבוּז״ (בראשית לח כג) בלשון בִּיסוּר אלא ״דִּלְמָא נְהֵי חוֹךְ״, נתבאר שם. ובתרגום כתובים מתורגם גם השם בּוּז ב״בַּסַּר״ כגון ״שָׂבַעְנוּ בוּז״ (תהלים קכג ג) ״שְׂבַעְנָא בְּסֵירוּתָא״, ״הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים״ (תהלים קכג ד) ״מְבַסְרָנַיָא וְגֵיוְתָנַיָא״.⁠1
מצוות לא בטלות
ב. הֲפָרַת נדרים מתורגמת בלשון ביטול; ״וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ״ (במדבר ל יג) ״וְאִם בַּטָּלָא יְבַטֵּיל יַתְהוֹן בַּעְלַהּ״, אבל הפרת מצוות ה׳ או בריתו מתורגמת בלשון שינוי, כבפסוקנו ״וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר״ – ״וְיָת פִּקּוֹדוֹהִי אַשְׁנִי״. בטעם הדבר עיין ״את בריתי הֵפַר״ (בראשית יז יד) ״יָת קְיָמִי אַשְׁנִי״.
עָוֹן, עבירה או עונש.
ג. הארמית מבחינה בין עָוֹן בהוראת עבירה שתרגומו ״עַוְותָא״, לבין עָוֹן במשמעות של עונש המתורגם בלשון חוֹבָא. לכן בפסוקנו ״הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ״ – ״חוֹבֵיהּ בֵּיהּ״. עיין ״וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא״ (ויקרא ז יח) ״וֶאֱנָשׁ דְּיֵיכוֹל מִנֵּיהּ חוֹבֵיהּ יְקַבֵּיל״ בביאורנו.
1. ״מתורגמן״, ערך בסר.
ארום פתגמאא די״י בזי וית מצוותהב אפס משתיציא?⁠ג תישתצי נפשה חובא תקבל.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פתגמא״) גם נוסח חילופי: ״פתגמוי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מצוותה״) גם נוסח חילופי: ״פיקודוי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״משתיציא?⁠״) גם נוסח חילופי: ״מצובייה״.
ארום על פיתגמא קדמאה דפקיד י״י בסיני בסר וית תפקידת מהולתא בטיל אישתיציאה בעלמא הדין ישתצי בר נשא ההוא בעלמא דאתי דעתיד למיתן חושבן חובתיה ליום דינא רבא.
for, the primal word which the Lord commanded on Sinai he hath despised, and hath made the commandment of circumcision vain; with destruction in this world shall that man be destroyed; in the world that cometh shall he give account of his sin at the great day of judgment.
ארום פתגמא דיי בזי וית פקידוי אפס משתיצא תשתיצי נפשא ההוא חוביה תקביל.
Because he hath despised the Word of the Lord, and broken His commandments, that soul shall perish, and shall bear his sin.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

לִמַא אַזרַי׳ בִּכַּלַאםִ אללָּהִ וַפַסַכַ׳ עַהדַהֻ פַיַנקַטִעֻ דַ׳לִךַּ אַלּאִנסַאןֻ אנקִטַאעַא וזרֻהֻ עַלַיְהִ
בעבור שבזה את דבור ה׳ ושבר את בריתו, ולכן יקטע אותו האדם בקטיעה, ומטען כבד של אשמתו עליו.
דבר י״י – אזהרת עבודה זרה מפי הגבורה, והשאר מפי משה.
עונה בה – בזמן שעונה בה, שלא עשה תשובה.
דבר ה' [BECAUSE HE HAS SCORNED] THE WORD OF HASHEM – The prohibition of idolatry (אנכי and לא יהיה לך) the people heard from the mouth of Hashem but all the other commandments from the mouth of Moshe (therefore the prohibition of idolatry is called דבר ה' "the utterance of Hashem") (cf. Sifre Bemidbar 15; Sanhedrin 99a).
עונה בה [THAT PERSON SHALL UTTERLY BE CUT OFF] HIS INIQUITY IS UPON HIM – only at the time when (under the circumstances that) his iniquity is upon him shall he be cut off, i.e., in the case that he has not repented (Sanhedrin 90b).
פס׳: כי דבר ה׳ בזה – אלו צדוקים וכל הדומין להם.
ואת מצותו הפר – זה המפר ברית.
ד״א: כי דבר ה׳ בזה – זה המגלה פנים בתורה.
ואת מצותו הפר – זה אפיקורוס מיכן א״ר אלעזר המודעי המחלל את הקדשים והמגלה פנים בתורה והמפר בריתו של אברהם אבינו אע״פ שיש בידו מעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא. רבותי׳ אמרו אפילו אמר כל התורה אני מקבל עלי חוץ מדבר אחד זה דבר ה׳ בזה ואת מצותו הפר. זה האומר כל התורה אמר משה מפי הקב״ה חוץ מדבר זה שאמרו מפי עצמו זהו כי דבר ה׳ בזה. ר׳ מאיר אומר כי דבר ה׳ בזה – זה הלומד תורה ואינו מלמדה לאחרים. ר׳ נתן אומר כי דבר ה׳ בזה – זה שיכול ללמוד ואינו לומד. רבי ישמעאל אומר כי דבר ה׳ בזה בע״ז הכתוב מדבר שבזה דבור ראשון שנא׳ למשה מפי הקב״ה (שמות כ׳:ב׳) אנכי ה׳ אלהיך וגו׳.
הכרת תכרת – בעולם הזה ולעולם הבא דברי ר׳ עקיבא. ר׳ ישמעאל אומר דברה תורה כלשון בני אדם שהרי כתוב למעלה ונכרתה והלא אין שלשה עולמות אלא אומר דברה תורה כלשון בני אדם שאע״פ שכל המתים מתכפרין אבל זו עונה בה שנא׳ (יחזקאל ל״ב:כ״ז) ותהי עונותם על עצמותם.
ד״א: עונה בה – כל זמן שעונה בה הא אם עשה תשובה מתכפר. ר׳ שמעון בן אלעזר אומר עונה בה לעתיד לבוא ליום הדין מיכן שבשתי ספרי מינין שהיו אומרים אין עולם אלא אחד:
כי דבר י״י בזה – זה הוא ביד רמה.
ואת מצותו הפר – שצוהו שלא לעשות ביד רמה.
ויש אומרים: או אם יפר מצותו בסתר.
הנפש ההוא – איננה המשכלת, כדברי תועה רוח, אבל הוא חבור נפש עם הגוף.
עונה בה – כמו: דמו בראשו (יהושע ב׳:י״ט).
BECAUSE HE HATH DESPISED THE WORD OF THE LORD. This is what with a high hand refers to.
AND HATH BROKEN HIS COMMANDMENT. For God commanded him not to act with a high hand. Others say that and hath broken His commandment refers to one who violates God's commandment in secret.
THAT SOUL. This does not refer to the rational soul.⁠1 as those who err say.⁠2 It refers rather to the connection of the soul to the body.⁠3
HIS INIQUITY SHALL BE UPON HIM. Compare, his blood shall be upon him (Ezek. 33:4).
1. Ibn Ezra held that man has three souls: vegetative, animal, and rational. See Foreword, Vol. 1, p. XIII.
2. According to Ibn Ezra man's rational soul is immortal if developed by study.
3. Premature death.
עונה – ה״א רפה.
עונה, "her guilt;⁠" the letter ה in the word עונה does not have a dot. [although we would have expected it as it is a pronoun ending. Ed.]
אוטעם עונה בה – בזמן שעונה בה, ולא בזמן שעשה תשובה. לשון רבינו שלמה מדברי רבותינו (בבלי שבועות י״ג.).
ועל דרך הפשט הוא כמו: דמיהם בם (ויקרא כ׳:כ״ז), חטאם ישאו ערירים ימותו (ויקרא כ׳:כ׳), ערות אחותו גלה עונו ישא (ויקרא כ׳:י״ז).
וראיתי בפירקי דרך ארץ: מהו עונה בה, מלמד שהנפש מוכרתתב ועונה עמה, כלומר שהעון דבק בה אחרי הכרת להיות נדונת בייסורין לעולם, כענין: כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה (ישעיהו ס״ו:כ״ד).
א. הביאור על פסוק ל״א מופיע בכ״י ובדפוסים הראשונים לפני הביאור על פסוק כ״ה.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, פריס 222. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון: ״נכרתת״.
HIS INIQUITY SHALL BE UPON HIM. "This means only as long as his iniquity is upon him, but not after he has repented.⁠" This is Rashi's language, from the words of our Rabbis.⁠1
According to the plain meaning of Scripture, this expression [his iniquity shall be upon him] is like: their blood shall be upon them;2 they shall bear their sin; they shall die childless;3 he hath uncovered his sister's nakedness; he shall bear his iniquity,⁠4 [the meaning of all these verses being that the guilty have brought the punishment upon themselves]. Now I have seen in the Pirkei Derech Eretz5 [the following text]: "What is [the meaning of the expression], his iniquity shall be upon him? It teaches us that the soul is cut off, and [yet] its iniquity is upon it.⁠" That is to say, the sin attaches to it [the soul] even after it is cut off, and it is punished in suffering forever, similar to [the verse], for their worm shall not die, neither shall their fire be quenched.⁠6
1. Shebuoth 13a.
2. Leviticus 20:27.
3. Ibid., (20).
4. Ibid., (17).
5. This is also quoted therefrom by the Ricanti. I have not found it in our texts of this treatise.
6. Isaiah 66:24.
כי דבר ה׳ בזה – כל התורה בכלל קרא דבר ה׳ שכיון שהוא עובד עבודה זרה במזיד הרי הוא בוזה כל התורה כלה.
ויתכן לפרש דבר ה׳ ע״ד הפשט על דבור ראשון של עשרת הדברות שהוא עובר על מצות אנכי ובוזה האלהות, ואת מצותו הפר היא מצות לא תעשה של לא יהיה לך שהפר אותה ועבר עליה, וכלל הדבר כי בזה אנכי ובטל לא יהיה לך.
וע״ד המדרש כי דבר ה׳ בזה זה המגלה פנים בתורה ואפיקורוס. ולמדו רז״ל בכאן כי תלמיד חכם הוא דבר ה׳ מפני שהוא מגיד דבר ה׳ והמצדיק את הרבים, וכענין שכתוב (תהלים ק״ג) גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, והאפיקורס המבזה אותו הוא בוזה את דבר ה׳.
כי דבר ה' בזה, "for he scorned the word of the Lord.⁠" The entire Torah is included in the description "the word of the Lord.⁠" When someone deliberately commits an act of idolatry he has therefore shown contempt for the entire Torah.
It is also possible to interpret the words את דבר ה' בזה as a reference to the first of the Ten Commandments. The idolater violates the concept of the divinity of the Lord, shows his contempt by what he did. The words ואת מצותו הפר, "and he violated His commandment,⁠" refer to the second of the Ten Commandments, the warning not to have or to serve any other deities besides the Lord.
A Midrashic approach: the words "he has shown contempt for the word of the Lord" refer to the heretics who deliberately pervert the meaning of parts of the written Torah (Sifri 112). The sages taught as as a corollary of this verse that the scholar who teaches Torah is considered as "the word of the Lord,⁠" seeing he is the instrument by means of which the word of the Lord becomes known amongst the public (Compare Daniel 12,3: "and the knowledgeable will be radiant like the bright expanse of the sky, and those who lead many to righteousness will be like stars forever and ever"). Psalms 103,20 has a similar meaning when the psalmist says: "mighty creatures do His bidding.⁠" The person who perverts the words of Torah, on the other hand, is the educated heretic, generally known as "Apikores.⁠"
עונה בה – דרך הפשט כמו דמיהם בם וכמו ערירים ימותו עונם ישאו. ובפרקי ר׳ אליעזר מה עונה בה מלמד שהנפש מוכרתת ועונה בה כלומר שהעון דבק בה אחרי הכרת להיותה נדונית ביסורין לעולם: וסמך אחרי פרשה זאת פרשת מקושש כי היה מיד אחר זמן המרגלים. ועל דרך הפשט:
עונה בה, "his sin is upon him.⁠" According to the plain meaning of the text the meaning of this expression is similar to such an expression as דמיהם בם. (Leviticus 20,11, at al) their "blood-guilt" will remain upon them (as long as they have not repented). Another similar expression is ערירים ימותו עונם ישאו, "they will die childless while bearing the burden of their guilt.⁠" (Compare Leviticus 20,20)
הכרת תכרת – בגימטריא שדברה התורה כלשון בני אדם. סמך מקושש למגדף. לומר לך שבזמן אחד היו כדאיתא בחולין פרק קמא ומפני ששבת חמור כע״ז סמך להם פרשת ציצית ששקולה גם כן ככל המצות דכתיב וזכרתם את כל מצות ה׳.
הכרת תכרת הנפש ההִוא עוֹנה בה – ה׳כרת׳ הוא אובדן הנפש, והִפָּסֵק ממנה שלמותה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

דבר י״י אזהרת עבודת כוכבים מפי הגבורה והשאר מפי משה. פירוש לשון כי דבר י״י בזה לא קמיירי אלא בעבודת כוכבים שהוא הדבור הראשון מי׳ הדברות ששמעו אותו ישראל מפי הגבורה מה שאין כן שאר כל המצות שאעפ״י שהם דבר השם מכל מקום לא שמעו אותם אלא מפי משה וכך אמרו בספרי רבי ישמעאל אומר בעבודת כוכבים הכתוב מדבר שנאמר כי דבר י״י בזה שבזה הדבור הראשון שנאמר למשה מפי הקב״ה שנאמר אנכי י״י אלהיך ולא יהיה לך אלהים אחרים פירוש הדבור הראשון שהוא אנכי ולא יהיה לך הוא הראוי שיקרא דבר י״י מפני ששמעו אותו ישראל מפיו אבל שאר כל המצות אף על פי שהם דבר י״י לא שמעו אלא מפי משה ואעפ״י שפרש״י ז״ל שהמגדף במברך את השם קמיירי ולא בעבודת כוכבים פי׳ מאמר כי דבר י״י בזה בעבודת כוכבים קמיירי וכאילו אמר את י״י הוא מגדף ונכרתה וגומר וכי דבר י״י בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא:
עונה בה בזמן שעונה בה שלא עשה תשוב׳. בספרי וכאילו אמ׳ כשעונה בה והוכרח לפרש כן מפני שא״א לפרשו כרת דומיא דעונה תשא האמור בפרשת צו ודומיא דעונו ישא האמור בפרש׳ קדושים מפני שכבר כתב פה הכרת בפירוש ונכרת׳ הנפש ההיא הכרת תכרת הנפש ההיא ועוד שאני התם דכתיב עונה תשא עונו ישא ואלו הכא לא כתיב אלא עונה בה דמשמע שכבר הוא בה לא שיבא בה אך מצאנו דמיהם בם שפירושו יהיו דמיהם בם ולכן הפירוש הראשון הוא הנכון:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

בזמן שעונה בה. דאם לא כן, ׳עונה תשא׳ מיבעי ליה. והא דכתיב (ויקרא כ, יא-יג) ״דמיהם בם״, וליכא למדרש ׳בזמן שדמיהם בם׳, לא קשה, דהתם בא הכתוב לומר דמיהם של חיוב מיתה בם, ואין לפרש כאן דעונו – רצה לומר העון שעושה – היא בו, פשיטא, כיון שכתב ״כי דבר ה׳ בזה״, יודע אני שעונו בה, דמיד שעושה העבירה עונו בה, וכי אפשר למצוא שיעשה העבירה ולא יהיה העון בה, אלא פירושו ׳בזמן שעונה בה׳:
כִ֤י: בשופר הפוך לא במקף. [כִּ֤י].
דְבַר⁠־: במקף, לא בשופר הפוך, והדלי״ת רפה. [דְבַר⁠־יְדֹוָד֙].
עֲוֹנָהֿ: לא מפיק ה״א ע״פ המסורת, ולפיכך בי״ת בָהֿ רפה. [עֲוֹנָה בָהּ].
בָֿהּ: הה״א במפיק. [בָהּ].
מפי הגבורה. פירוש כי לשון דבר ה׳ בזה לא קמיירי אלא בע״א שהוא דבור א׳ מעשרה דברות ששמעו אותו ישראל מפי הגבורה, משא״כ שאר מצות שלא שמעום רק מפי משה, אף שגם הם דבר ה׳ ואעפ״י שרש״י ז״ל פי׳ שהמגדף במברך השם קמיירי ולא בע״א, מאמר כי דבר ה׳ בזה בע״א מיירי, וכאלו אמר את ה׳ הוא מגדף ונכרתה וגו׳ וכי דבר ה׳ בזה ואת מצותיו הפר הכרת תכרת הנפש ההוא:
בזמן שעונה בה. וכאלו אמר כשעונה בה, והוכרח לפרש כן מפני שא״א לפרש עונה בה כרת דומיא עונה תשא האמור בפרשת צו, מפני שכבר כתב בה הכרת בפירוש:
By the word of the Omnipresent. Meaning that the term "the word of Hashem" here refers only to idol worship which was the first of the Ten Commandments that Yisroel heard by the word of the Omnipotent. This was not the case for the other commandments which were only heard by the word of Moshe, even though they too were the word of Hashem. Though Rashi explains that "blasphemy" refers to one who curses Hashem and not to idolatry, the phrase "for he has denigrated the word of Hashem" refers to idolatry. Thus it is as if the Torah had said "he has blasphemed Hashem and [the soul of that person] shall be cut off … And if he denigrates the word of Hashem and violates His commandment; the soul of that person shall certainly be cut off.⁠"
During the time his sin is within him. And it is as if the Torah had stated "when the sin is within him.⁠" Rashi had to give this explanation because it is impossible to explain "the sin is within him" as referring to the koreis as in "he shall bear his sin" in Parshas Tzav (Vayikra 7:18), since the Torah here has already mentioned koreis explicitly.
כי דבר ה׳ בזה – בא עתה לתת טעם, למה הבדיל השם לרעה את העובר מצד אפיקורוסות מן העוברין מצד התאוה, שהוא יתחייב כרת אפילו על דבר קל, ואין כן שאר החוטאים, ואמר שאינו דומה להן, כי הם אינם בוזים דבר השם אלא שעושין מתוקף יצרם, אבל הצורר הזה מלעיג על דבר ה׳ ובוזה את דבר קדשו, ומה לי חמור או קל הרי הוא חייב על הבזיון והגידוף:
ואת מצותו הפר – וכן העובר לתיאבון רוצה לקיים המצות, ולכן כשאין יצרו מתגבר עליו הוא שומר מצוה ונזהר מעבירה, אבל החוטא מצד אפיקורוסות את מצותו הפר, וכל הפרה הוא בטול דבר, שהרי הוא אומר שאין דברי התורה כלום, ובין כשיצרו תוקפו ובין כשאין יצרו תוקפו עובר על התורה:
הכרת תכרת הנפש ההוא – כריתות הרבה הוא מתחייב, לפי שנחשב לו כאילו כל יום ויום עובר עליה, מה שאין כן העובר לתיאבון שאינו נענש אלא כפי מספר הפעמים שחטא, שהרי פעמים הרבה נזהר מלעבור לפי שהוא ירא את ה׳, והכריתות הללו הן עונשי הנפש לעוה״ב:
עונה בה – לא מצינו מליצה זו באחת משאר העבירות אפילו היותר חמורות, אלא בכולן אמר רק ונשא עונו, ואוכליו עונו ישא, ודומיהם, אולם טעם הדבר הוא מה שאמרנו, שכל שאר העבירות שזכרה התורה הם מצד התאוה שיצרו מתגבר עליו, והעושה כן דעתו שלימה, שהרי יודע להבדיל בין הטוב ובין הרע ונותן כבוד לה׳ ולתורתו, וכל עצמו אינו חוטא אלא מהסתת יצרו ותאותו, שמקורו הגוף, ודומה כאילו חטאו ועונו תקוע בבשרו וגופו, מה שאין כן הטוען ומלעיג על האמת, ואפילו כשאין יצרו תקפו לא ימנע מחטוא, הרי חטאו ועונו בנפשו עצמה, כי שכלו ובינתו יורוהו לחטוא, וזהו השחתת הנפש, ועל כן חתמה התורה דבריה ואמרה עונה בה, כלומר עון נפש המחרף הוא תקוע ומחובר בה, בנפש עצמה ולכן אמרתי הכרת תכרת. והנה אם הנפש אינה משוחתת לגמרי יש עוד תרופה, לאיש הזה אם ילך אל חכמים וישמע מפיהם ביטול טענות הרשעים, אז ישוב מאולתו ויקבל האמת, ועל זה אחז״ל עונה בה בזמן שלא עשו תשובה, כי אם שבו מדרכם אז נודע למפרע שלא היה עונה בה:
כי דבר ה׳ בזה – אין לפרש מאמר זה כנתינת טעם, למה הוא בכרת לפי שבזה דבר ה׳, כי כבר אמר מקודם לזה את ה׳ הוא מגדף שהוא עון יותר גדול ממנו, אבל מלת כי הוא לתנאי, כענין כי תפגע שור אויבך, ותרגומו (ווענן), ונגד מה שדבר לפני זה בפורק עול בקום ועשה, דבר במקרא זה בפורק עול בשב וא״ת לבד, לכן אמר ואת מצותו הפר, כי לשון הפרה היא בטול מקיום מעשה, כענין וחסדי לא אפיר מעמו, הפר כעסך עמנו, וכן הפרת נדרים שענינם המניעה והבטול מקיום מעשה, וכן ארז״ל (סנהדרין צ״ט) ואת מצותו הפר זה המפר בריתו של א״א (ע׳ ר״ה י״ז קרקפתא דלא מנח תפלין ובתוס׳ שם), וטעם המקרא המונע עצמו מקיום מ״ע מצד בזוי דבר ה׳, שמבטל מ״ע בשב וא״ת מצד בזוי מצוה, גם ע״ז החמירה התורה לענשו בכרת. והנה מה שסיים הקרא עונה בה הוא סתום מאד, כי מי לא ידע שהמגדף והבוזה דבר ה׳ עון גדול, והיותר תמוה שבכל כ״ק לא הוזכר רק לשון עון, ורק כאן אמר עונה בתוספת ה״א, ונ״ל למה שלמדנו מדברי רש״י שתוספת ה״א הבא בסוף השם יורה לגדל ולחזק, עי׳ לך לך בויחשבה לו לצדקה, ובוארא והדגה אשר ביאור עתה, כמ״ש (בנחום ב׳) רכבה רוב רכב, ה״א יתרה הופך הלשון לכמה מרכבות, וכן סיר אשר תלאתה בה (יחזקאל כ״ד) זוהם רב, וכן (יחזקאל מ״ז) למינה תהיו דגתם לשון רוב מינים, וכן (ישעיהו כ״א) כל אנחתה השבתי, אנחתה לא מפיק ה״א והוא לשון אנחה מרובה, וכן (ירמיהו ו׳) כרתו עצה לשון הרבה עצים, וכן דגה לשון הרבה דגים, וכן כאן, עונה, להגדיל ולחזק, ולהודיע אף שאין זה אלא בשב וא״ת, מ״מ מצד שהוא פורק עול המצוה מחמת בזיון דבר ה׳, הנה הוא עושה עון גדול, לכן ראוי להענש בעונש החמור.
הֵפַר – כמו והפר את נדרה {במדבר ל׳:ט׳} הפיר עצת גוים {תהלים ל״ג:י׳} אלא שכאן אינו אלא במחשבת הרשע שחשב לבטל המצוה מעיקרה, ודוגמתו עת לעשות לה׳ הפרו תורתך {תהלים קי״ט:קכ״ו}.
he has presumed to nullify (hefar, lit. “he has nullified”). As in, “He renders null [ve-hefer] the vow that she has upon herself” (Num. 30:9); “The Lord brings to nought [hefir] the counsel of the nations” (Ps. 33:10). Here, however, the act is only in the wicked person’s thought; he merely intends to nullify the essence of the commandment; cf. “It is time, O Lord, for You to act, now that Your law is being audaciously trampled [heferu]” (Ps. 119:126).
כי דבר ה׳ בזה גו׳ – הפתיחה לפרשת שגגת עבודה זרה וזדונה (פסוקים כב–כג) עוסקת בעזיבת כל המצוות, ועזיבה זו באה לידי ביטוי ממשי בשגגת עבודה זרה, הנידונית בפסוק כד והלאה. בכך תיאר כבר הכתוב את כל חומר חטא עבודה זרה, שיש בו עזיבת כל התורה כולה: ״כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה״ (רש״י פסוק כג).
ואכן, עצם חטא עבודה זרה אינו, כפי שניתן היה לחשוב, הבוז כלפי ה׳, אלא עזיבת התורה הנלווית אליו. דבר זה מתבטא באותם מאמרי פתיחה [פסוקים כב–כג], המציגים לפנינו את כל התגלות ה׳ המחייבת אותנו, על כל חלקיה ושלביה. הדבר כה פשוט וברור עד שחטא עבודה זרה נזכר רק בעקיפין – כעזיבת כל המצוות.
על פי הדברים האלה יתבאר גם הסיום של פרשת עבודה זרה, הנותן את הטעם לעונש הכרת של עבודה זרה ומגדף: ״כי דבר ה׳ בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת״ וגו׳. המאמר הזה מטביע את חותמו של ה׳ – על תורת ה׳! בסופו של דבר, גם העובד עבודה זרה או המגדף אינו נענש בכרת מפני שהוא עובד פסלים או מגדף את ה׳, אלא משום שבכך הוא בוזה את דבר ה׳ ומבטל את מצוות ה׳. שכן הוא עובר במזיד על דבר ה׳: ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״, ועל מצוות ה׳: ״אלקים לא תקלל״ (שמות כב, כז); והעבירה במזיד על מצוות אלה חמורה יותר מאשר עבירה במזיד על שאר המצוות, מאחר שיש בה מרד ועבירה להכעיס ו״הרמת יד״ בה׳ ובתורתו.
נמצאנו למדים מכאן, שיחסנו אל ה׳ איננו תלוי בהכרתנו את ה׳ אלא בהכרתנו בו. הכרתנו האובייקטיבית⁠־מטאפיסית את ה׳ ואת מציאותו, אינה מספקת; עלינו להכיר אותו באופן סובייקטיבי ומוסרי. עלינו להכיר במערכת היחסים שהוא הקים עמנו כאשר נתן לנו את תורתו, יחסים שאנו נעשים מוּדָעים להם על ידי התורה הזאת. כללו של דבר, אנחנו חייבים להכיר בה׳ ולקבל אותו כאלוקינו. זהו בדיוק מה שנאמר בהכרזה שהניחה את היסוד לכל הקשר שלנו עם ה׳: ״אנכי ה׳ אלקיך״, לא ״אנכי ה׳ אלקים״ (עין פירוש, שמות כ, ב–ג).
על פי כל האמור תתבאר גם ההלכה ש״אוכל נבילות להכעיס״ נחשב למין או למומר (עבודה זרה כו:). כל העובר אפילו על אחת ממצוות ה׳, לא מחמת כניעה לתאווה (״תיאבון״) אלא מתוך בוז עקרוני למצוות, הריהו כבר נכלל בכלל העוזבים את ה׳ ואת תורתו. שכן נאמר כאן במפורש שחומר העונש על זדון עבודה זרה נובע מהבוז לדבר ה׳ ומאי⁠־שמירת מצוותו ״ביד רמה״: ״כי דבר ה׳ בזה ואת מצותו הפר״. עבודה זרה היא מיוחדת רק מבחינה זו, שאף מזיד רגיל נחשב לעבירה להכעיס ולמרד ביד רמה (עיין בית יוסף יורה דעה, סוף סי׳ רסח). אולם כל עבירה על מצוות ה׳ להכעיס, גם היא ״הרמת יד״ בה׳ ובתורתו, ולכן היא נכללת באותו סוג.
מכאן גם מאמר חז״ל בסנהדרין (צט.): ״⁠ ⁠׳כי דבר ה׳ בזה׳, זה האומר אין תורה מן השמים, ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב״ה אלא משה מפי עצמו, זהו כי ׳דבר ה׳ בזה׳; ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה, מגזירה שוה זו, זהו ׳כי דבר ה׳ בזה׳⁠ ⁠⁠״.
לא בכדי נפתחת פרשה זו (פסוקים כב–כג; עיין פירוש שם) במושג ההתגלות על כל מרכיביו: תורה שבכתב; תורה שבעל פה; מצוות שנאמרו לפני זמנו של משה לאדם, לנח ולאבות; דברים שנאמרו לאחר זמנו של משה לנביאים. הכופר אפילו בדבר אחד מכל דברי ה׳ האלה, או במצווה אחת ממצוות ה׳ האלה, עליו הכתוב אומר: ״כי דבר ה׳ בזה ואת מצותו הפר״!
הפר – ״הפר״ בא בדרך כלל בהקשר ל״ברית״, ״עצה״, ״מחשבה״, ״נדר״, ופירושו: לסכל ולמנוע דבר שצריך להיעשות. לפי זה, ״הפר מצווה״ פירושו: לבטל את כוחה ויעילותה של המצווה, לא באופן כללי אלא ביחס לעצמו; להתייחס אל המצווה כאילו איננה קיימת, לכפור בכוח המחייב שלה, לשלול בעקשנות את יעילותה.
עונה בה – איבתו למצוות ה׳ היא לשווא. תורת ה׳ קיימת לעד ואי אפשר לפגוע בה; לא ניתן לבטל את קדושתה. אך עוונו שב וחוזר על עצמו. על ידי ביזוי מצוות ה׳, הוא הפסיד את עתידו שלו: ״הכרת תכרת הנפש ההִוא עונה בה״. משום כך, כנראה, נכתב ״עונה״ בה״א רפה [חסרון המפיק, היינו דגש יחס הקניין, מורה על ״נפש״ רפויה] (עיין גם פירוש, ויקרא כ, ג).
כי את דבר ה׳ בזה ואת מצותו הפר – דבר ה׳ מציין לפעמים תורה שבע״פ בכללה, כמ״ש ויקרא (סימן ג׳), ועז״א זה צדוקי, שמפר בתורה שבע״פ, וגם מציין ספורי התורה שבזה דבור מקביל נגד צווי, עז״א זה המגלה פנים בתורה. ומ״ש את מצותו הפר, יל״פ שהוא שם הכלל הכולל כל המצות וזה אפיקורוס שאומר אין תורה מן השמים, וגם יציין מצוה אחת וזה ברית מילה, שאצלו בא תמיד לשון הפרה, ומכאן אמר ר״א המודעי (אבות פ״ד) המחלל את הקדשים זה מרמז על אפיקורוס שאומר שלא נמצא קדש בעולם, והמבזה את המועדות חוש״מ שהוא מתורה שבע״פ כמ״ש (אמור סי׳ קפז) והמפר ברית שזה את מצותי הפר, וגם מרמז עולם שנה נפש, מחלל הקדשים היא הקדושה שבעולם, מבזה המועדות היא הקדושה שבשנה ובזמן, והמפר ברית היא הקדושה שבנפש, ומוסיף דבר ה׳ לשון יחיד אפי׳ דבר אחד בין אם אמר שאינו מקבל דבר א׳ ואף שאמר שמקבל אותו מפני שצוה אותו משה מפי עצמו לא מפי ה׳, ומוסיף שנכלל בזה שאינו מכבד התורה ללמוד בעצמו וללמד לאחרים, ור׳ ישמעאל אומר, ר׳ ישמעאל לשטתו שס״ל מגדף היינו עובד ע״ז לכן אמר בע״ז הכתוב מדבר, ור״ע שס״ל בכריתות (דף ז׳) דמגדף היינו מברך ה׳ יסבור כדרושים הקודמים ואזלי ג״כ לשטתם שכתבתי בין ר״י ור״ע בפ׳ יתרו בפסוק לא יהיה לך עיי״ש:
הכרת תכרת – מימרא זו בא בסנהדרין (דף צ) ושם גריס א״ל ראב״ע, ולגי׳ הספרי י״ל ר׳ ישמעאל לשטתו דמגדף היינו עע״ז ור״ע ס״ל דמגדף היינו מברך ה׳ וא״כ מ״ש את ה׳ הוא מגדף ונכרתה היינו כרת למברך ודבר ה׳ בזה הכרת תכרת היינו כרת לעבודת כו״ם, וגם פליגי אם אמרינן דברה תורה כלשון ב״א עי׳ ברכות (דף לא) דפליגי בזה ר׳ ישמעאל ור״ע:
עונה בה – ר״ל שתכרת גם בעוה״ב כי לא נתכפר במיתה וגם שם עונה בה, ומבואר שזה רק אם לא עשה תשובה, שאז אין עונה בה, ור׳ ישמעאל מפרש שר״ל שלא ינהג עמו במדת ארך אפים לחלק העונש עד דור רביעי של בניו רק יפרע ממנו בעצמו, ור׳ נתן ס״ל שמ״ש עונה בה שיפרעו מגופו לאחר מיתה ורשב״א פי׳ שר״ל שעוד עתיד ליתן דין וחשבון לעתיד לבוא:
כי דבר ה׳ בזה וגו׳: לתנאי בסנהדרין (סד,ב) ובכמה מקומות דמיירי בעבודה זרה, משמעו שעושה המצוות לשם עבודה זרה, ובזה הוא ׳מבזן׳ ו׳מפר מצוות׳ ה׳. ורבי בשבועות (יג,א) מפרש כמשמעו, שהוא ׳פורק עול׳ המצוות (לומר) שאין בהם ממש, או ׳מגלה פנים׳ והרי זה ׳מבזן׳ שעושה בהם כמו שלבו חפץ.
עונה בה: הדרש (שבועות יג,א) – פרט לכשעשה תשובה. ולפי הפשט הוא ע״פ דאיתא בר״ה (יז,א) ׳אבל המינין והמסורות והאפיקורסים... יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות... גיהנם כלה והן אינן כלין׳, מבואר מזה דשאר חייבי כריתות אינן לעולם, אלא לעת, כפי חומר העבירה, וגם אינו דומה חייב כרת אחד למי שעבר כמה עבירות של חייבי כריתות, והכל במשפט צדק של שופט צדק סלה, ואמנם לא ידח נדח לעולם, אבל המינין וכו׳ כריתותם לעולם. וזהו פשטא דקרא: ״הכרת תכרת״, ומ״מ ״עונה בה״ – אין חלאת העון יוצאת מנפש החוטאת.
הכרת כו׳ עונה בה – יתכן כי עדים זוממין אמר בתו״כ, שאין בהן קרבן, לפי שאין בהן כרת, מפני שבכרת לא שייך כאשר זמם, משום דבידי שמים קמי שמיא הוי גליא דשקר מעידין, אולם במגדף הלא העדים אמרו בשקר יכה יוסי כו׳ והשומעים קרעו בגדיהם, הוי אמינא כיון דנזדממו נמצא, דהם גדפו השם יתברך, והוי אמינא, דחיוב של הכרת תכרת לעולם הבא איכא עלייהו, ואין להן חלק לעולם הבא, לכן אמר דעונה בה ולא בעדיה הניזומין, רק מיתה חייבים כדין רוצח, דאין עליהם דין מגדף, שלא כוונו לגדף רק לרצוח נפש שונאו, ונמצא דעבירה השניה מצלת אותן מכרת לעוה״ב, דהוו ככל המומתין דמתודין, ויש להן חלק לעוה״ב. ודו״ק.
שבועות י״ג ע״א: ורבנן הכרת בעוה״ז תכרת לעוה״ב עונה בה שאם עשה תשובה ומת מיתה ממרקת, ובתוס׳ הקשה הר״ש מדריווש, דבפרק בתרא דיומא אמרינין מיתה ויוהכ״פ מכפרים עם התשובה בפ״ע לא הא מני דלא כרבי כו׳, דמיתה מכפר בשאר עבירות אף אם לא עשה תשובה, וכמו דפרש״י, ועיי״ש תירוצם. ולענ״ד א״ש בפשיטות, דדייק הכי בהנך עבירות בלא עשה תשובה. אע״ג דנכרת בעוה״ז, מ״מ הוא נכרת לעוה״ב, משא״כ בשאר עבירות לבד הנך תלתא אם נכרת בעוה״ז שוב הוא אינו נכרת לעוה״ב, דכרת מכפר, כיון שנענש מידי שמים במיתתו בהכרת, אבל מיתה טבעית בלא עונש כרת ודאי אינו מכפר רק עם התשובה, וכמו יוהכ״פ, ותמן ביומא קאי על מיתה טבעית, וע״ז אמר דאינו מכפר בפני עצמו, רק לרבי מכפר בלא תשובה כמו יוהכ״פ דמכפר. ובמס׳ נדה דף ל׳ דרש ר״ש ומה היא השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע כו׳ והוי יודע כו׳ ונשמה שנתן בך טהורה היא אם אתה משמרה מוטב ואם לא אני נוטלה ממך תדב״ר ישמעאל משל לכהן שמסר תרומה לע״ה כו׳ אם אתה משמרה בטהרה מוטב וא״ל הריני שורפה בפניך, דהענין דמיתה מכפרת הוא משום, שהנשמה באה לשרשה לכללות נשמות בנ״י לחסות תחת כנפות השכינה והוא כדאמרו בספרא שמיני בטעם זריעה שכן באו לידי אביהם, דמעיקרו היו מחוברים ועכשיו נעשו ג״כ מחוברים, עיי״ש (פרק י״א), וזהו טעם דמועיל השקה במים ולא בשאר משקין, כמו שפירשתי בחדושי חולין. ונחזי, דלפי מה שנתבאר פליגי רבי ורבנן, דלרבי יוהכ״פ ומיתה מכפרין בלא תשובה, ולרבנן מכפרין דוקא עם התשובה, והנה בספרי והובא בסנהדרין דף ס״ד אמר רי״ש הרי כבר נאמר ונכרתה כו׳ וכי שלשה עולמים יש אלא כו׳ דברה תורה כלשון בני אדם, ואם הוי דריש תכרת לאחר יוהכ״פ לא מיותר כלל, וע״כ דלא סבר כרבי, רק כרבנן, ומיתה לא ממרקת בלא תשובה, ולפי פי׳ לעיל הנה מצאנו בספרי, דר׳ ישמעאל דריש עונה בה, לפי שנאמר פוקד עון אבות על בנים כו׳ ת״ל עונה בה, וא״כ אפשר לומר, דשאר עבירות ג״כ בלא תשובה אין כרת מכפר כלל, רק דקרא מורה דאין מספיקין בידו לעשות תשובה, ולכן יבוא לידי כרת. ופשוט. והנה ידעינין מפסחים ל״ד, דאין זריעה לתרומה כמו להקדש, ולכן אמר ר״ש אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו אני נוטלה ממך, דזהו כרת או מיתה ומכפרת, אבל רי״ש סובר דמיתה אינה מכפרת בלא תשובה, לכן מדמה לכהן שמסר תרומה לע״ה, שאמר כו׳ ואם לאו אני שורפה בפניך משום דזריעה לא מהני בתרומה, דאף אם יזרעו אותם יהיו אסורין לכהנים. ודו״ק. והנה ביומא דף ט׳ אמר ר׳ יוחנן טובה צפרנן כו׳ של אחרונים א״ל ריש לקיש אדרבא אחרונים עדיפי כו׳ קא עסקי בתורה א״ל בירה תוכיח שחזרה לראשונים ולא לאחרונים ולריש לקיש ל״ק משום דסבר כר׳ ישמעאל דאמר עונה בה ולא בבנים, ופירושו, משום שהשי״ת ממצה הדין באבות, ולכך במקדש ראשון דנחרב משום ע״ז לא שלטה הדין בבנים, אבל במקדש שני שבשביל שאר עבירות, לכן פוקד עון אבות על בנים ולא חזרה, עד כי יבוא עת לחננה.
והנה בסוף פ״ק דשבועות דרשו, דעל כל העבירות מיתה מכפרת, אמנם הגזל צריכים הבנים להחזיר גם אחר מותו, ואף אם לא הניח נכסים מחייבי להחזיר משום כבוד אביהם. ולפ״ז מדויק מה דגבי לחם הפנים אמר מעשה באחד שחטף חלק חבירו והיו קורין אותו בן חמצן עד יום מותו, שגזל של קדשי קדשים אינו ככל גזל, לפי שאין זה מעבירות ששייך השבה, שהרי לאו ממונו הוא לקדש בו האשה ולמוכרו, כדאמרינין פרק האיש מקדש ולאו ממונא איכא גביה, ולכן המיתה מכפרת כעל כל שארי עבירות, לכן היו קורין אותו בן חמצן עד יום מותו, אבל אחרי מותו כבר נתכפר לו אף בלא תשובה, ואסור לבזותו ודו״ק.
ובספרי: לפי שהוא אומר פוקד עון אבות על בנים כו׳ יכול אף עבו״ג נפקדת על בנים ת״ל עונה בה כו׳. והטעם פשוט, דבכל העונות אף שנכרת מעוה״ז, מ״מ יש לו חלק לעוה״ב ובכלל ישראל מקרי, ולכך נפקדים בניו, אבל הכא דכתיב הכרת תכרת בעוה״ב, ונפסק החבל והוסר מאגד האומה הכללי, א״כ אין התיחסות החטא לבניו, ולכך בעגל שנמחל להם אמר וביום פקדי פקדתי. ודו״ק בזה.
שם פס׳ קי״ב. רבי אומר העושה מצוה אחת לשמה [ואל] ישמח על אותה מצוה לסוף גוררת מצות הרבה והעובר עבירה אחת [ואל] ידאג עליה לסוף גוררת עבירות הרבה (אך במדרש תנחומא פ׳ ויקרא איתא כהגהת הגר״א). כצ״ל ודו״ק.
כי דבר ה׳ בזה – תניא, היה מהלך במבואות המטונפות והיה קורא ק״ש הרי זה פוסק, ואם לא פסק, עליו הכתוב אומר כי דבר ה׳ בזה.⁠1 (ברכות כ״ד:)
כי דבר ה׳ בזה – ת״ר, כי דבר ה׳ בזה – זה אפיקורס, דבר אחר כי דבר ה׳ בזה – זה המגלה פנים בתורה שלא כהלכה2. (סנהדרין צ״ט.)
כי דבר ה׳ בזה – תניא אידך, כי דבר ה׳ בזה – זה האומר אין תורה מן השמים, ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב״ה אלא משה מפי עצמו, ואפי׳ אמר חוץ מדקדוק זה, מק״ו זה, מגז״ש זו, הרי הוא בכלל כי דבר ה׳ בזה.⁠3 (סנהדרין צ״ט.)
כי דבר ה׳ בזה – תניא, היה ר׳ מאיר אומר, הלומד תורה ואינו מלמדה הרי הוא בכלל כי דבר ה׳ בזה,⁠4 ר׳ נתן אומר, כל מי שאינו משגיח על המשנה,⁠5 ר׳ נהוראי אומר, כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק.⁠6 (שם שם)
כי דבר ה׳ בזה – תניא, ר׳ ישמעאל אומר׳ כי דבר ה׳ בזה – זה העובד עבודת כוכבים מאי משמע, דתנא דבי ר׳ ישמעאל, כי דבר ה׳ בזה, זה המבזה דבר שנאמר לו למשה בסיני, אנכי ה׳ אלהיך, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני.⁠7 (שם שם)
ואת מצותו הפר – זה המיפר ברית בשר.⁠8 (שם שם)
ואת מצותו הפר – תניא, כי דבר ה׳ בזה, אין לי אלא בזמן שבזה דברי תורה, מניין אפילו בפר במקרא אחד כגון ואחות לוטן תמנע (פ׳ וישלח), ובתרגום אחד כגון ויקרא לו לבן יגר שהדותא (פ׳ ויצא), ובק״ו אחד כגון כי שבעתים יוקם קין (פ׳ בראשית), ת״ל ואת מצותו הפר.⁠9 (ירושלמי סנהדרין פ״י ה״א)
הכרת תכרת – מהו הכרת תכרת׳ הכרת – בעוה״ז, תכרת – בעוה״ב.⁠10 (שבועות י״ג.)
עונה בה – מלמד שאם עשה תשובה ומת, מיתה ממרקת העון.⁠11 (שבועות י״ג.)
עונה בה – מה ת״ל עונה בה, ללמד שהנפש נכרתת ועונה בה, מכאן שעון עבודת כוכבים הוא אחד מהדברים שנפרעים מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.⁠12 (ירושלמי פאה פ״א ה״א)
1. דריש דבר מלשון דבור, ועיין בפירש״י כאן, ומבואר ברמב״ם פ״ג ה״ד מק״ש דהוא הדין בכל ענין שהוא מדברי הקודש.
2. ומסיים בגמרא מכאן אמר ר׳ אלעזר המודעי המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמיפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה והמלבין פני חבירו ברבים אע״פ שיש בידו מצות ומעשים טובים אין לו חלק לעוה״ב. והבאור הוא, כי בכל אלה הדברים יש רמז כפירה ובזיון דבר ה׳, כי המחלל את הקדשים כמבזה קדושת ה׳, והמבזה את המועדות אמרו חז״ל בסוף פסחים קי״ח א׳ דהוי כעובד עבודת כוכבים, והדמיון הוא משום דענין המועדים הם זכר לנסים ונפלאות ה׳ שהראנו, ובבזוים הוי כמבזה אמונת כל החידושים והנסים וכו׳. ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה הוא כמכחיש בתורה המסורה. ומלבין פני חבירו י״ל ענינו משום דהאדם נברא בצלם אלהים וכשמבזה אותו נראה כאינו מרגיש כבוד וד״א לה׳, ומפרש הלשון כי דבר ה׳ בזה – ענין ה׳, וכמו על דבר.
ובס׳ יין לבנון כתב דלכן נקטו המלבין פני חבירו, משום דכשמבזה שונאו אינו בכלל זה, משום דיצרו השיאו, וכשאר עוברי עבירה, יעו״ש, אבל קשה על זה ממ״ש בסנהדרין ק״ז א׳ שאמר דוד על שונאיו שהלבינו פניו שאין להם חלק עוה״ב, יעו״ש.
והנה לכאורה קשה שפליג ר״א בכל הני אמתניתין דריש פ׳ חלק דחשיב שם אלה שאין להם חלק לעוה״ב ולא חשיב הני, וי״ל דס״ל דכל הני נכללו בשם אפיקורס דחשיב במשנה.
3. ועוד יבא מענין דרשה זו בסמוך מירושלמי. והנה כפי הנראה כולל בזה כל התורה כולה וגם ס׳ דברים, ולכאורה קשה ממ״ש במגילה ל״א ב׳ דספר דברים משה מפי עצמו אמרו, אך האמת הוא כי את הכל אמר ברוח הקודש מן השמים, וכ״מ בתוס׳.
4. דנראה שאינה חשובה אצלו להכירה לאחרים.
5. ר״ל אינו משגיח לשנות ולחזור על משנתו משום דאינה חשובה אצלו לזכרה, וכמ״ש בסוגיא כאן כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר, וא״כ גם תחילת פעולתו אין בה ממש, כיון שאינו זוכרה.
6. וכתב מהרש״א שעוסק בדברים בטלים והרי הוא מבזה דבר ה׳ לגבי דברים בטלים, עכ״ל. ונראה שהוכרח לפרש כן, משום דבודאי מי שעוסק בעבודה ובצדקה ובגמ״ח ובצרכי צבור וכדומה וע״י זה הוא מוכרח לבטל מת״ת, בודאי אינו בכלל כי דבר ה׳ בזה לענין זה, יען כי כמו שהעולם עומד על התורה כך עומד על העבודה ומעשים טובים, ולכן מפרש כל שאפשר לו לעסוק ואינו עוסק שעוסק הוא בדברים בטלים.
7. פירש״י דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ולפי״ז אולי צ״ל דבור שנאמר לישראל בסיני, אחרי ששמעו זה כל ישראל מפי הקב״ה. ואמנם אפשר לכוין הלשון שנאמר למשה ע״פ המבואר במ״ר פ׳ תשא בפ׳ ויחל משה ובפ׳ חקת, אמר משה לפני הקב״ה, רבש״ע אנכי ה׳ אלהיכם לא אמרת אלא אנכי ה׳ אלהיך, לי אמרת ולא להם [ובא בזה ללמד קצת זכות על ישראל במעשה העגל], ומדוייק מאוד הלשון שנאמר למשה, ועיין מש״כ בפ׳ ואתחנן בפסוק אנכי עומד בין ה׳ וביניכם.
8. כלומר מילה, ויתכן דדריש בגז״ש הפר הפר מן את בריתי הפר דכתיב במילה בפ׳ לך. וע׳ בירושלמי פאה פ״א ה״א השייך לענין זה.
9. נראה דר״ל אע״פ שאין פסוק זה וק״ו זה רק דברי אגדה ואינם נוגעים לדינא, בכ״ז אם אומר שאינו קדוש כשאר דברי תורה, וכן אם אומר שהמלות יגר שהדותא אינם קדושים כשאר דברי התורה מפני שהם בלשון ארמי, הרי הוא בכלל כי דבר ה׳ בזה ואת מצותו הפר, ונראה דמרבה זה מלשון ואת מצותו הפר, דגם מאמר זה הוא מציוי הקב״ה לכתבו, וכן המלות הארמיות מכיון שנכתבו בתורה הוי קדושת התורה הכללית עליהם.
10. אפשר לפרש הכונה, כי כידוע יש שני מיני כרת, כרת הגוף וכרת הנפש [עיין יבמות נ״ה א׳], וכרת הגוף יכונה בשם כרת בעוה״ז, וכרת הנפש בשם כרת בעוה״ב, וישנם עבירות שנענשים עליהם בכרת הגוף ויש שנענשים בכרת הנפש, אכן עון עבודת כוכבים, לגודל חומרתו נענשים בשני מיני כרת. ויען כי פרשה זו איירי בעון עבודת כוכבים לכן דרש הכרת בעוה״ז תכרת בעוה״ב, כלומר שנענשים בכרת הגוף ובכרת הנפש.
11. באור הענין, כי בכלל ארבעה חלוקי כפרה יש, תשובה, יוהכ״פ, יסורים, ומיתה, ותשובה צריכה להיות עם כולן, כיצד עבר אדם על מ״ע שאין בה כרת ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו, ובאלו נאמר (ירמיהו ג׳) שובו בנים שובבים ארפא משובתם, עבר על מצות ל״ת שאין בה כרת ולא מיתת ב״ד ועשה תשובה, תשובה תולה להגין מן היסורים ויוהכ״פ מכפר, ובאלו נאמר (פ׳ אחרי) כי ביום הזה יכפר עליכם. עבר על כריתות ומיתת ב״ד ועשה חשובה, תשובה ויהכ״פ תולין ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה, ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה בלתי יסורים, ובאלו נאמר (תהלים פ״ט) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונים. וכל זה הוא בשלא חילל את השם בשעה שעבר את העבירה, אבל המחלל את השם, אע״פ שעשה תשובה והגיע יוהכ״פ והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות, אלא תשובה ויוהכ״פ ויסורים שלשתן תולין ומיתה מכפרת, שנאמר (ישעיהו כ״ב) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, ואיירי שם בעון חילול השם, ועיין יומא פ״ו א׳. ומכיון דפרשה זו איירי במגדף ועובד עבודת כוכבים שהוא מחלל את השם אין מתכפר לו עד שיעשה תשובה ויעברו עליו כל החלוקי כפרה, תשובה ויוהכ״פ ויסורים ומיתה. ותפס שני העקרים הראשי והסופי – תשובה ומיתה, ומה שביניהם ידועים ענינם מהכרחם בעבירות אחרות, ונתבאר אצלנו בפ׳ אחרי בענין יוהכ״פ.
12. פשוט דאיירי בלא תשובה ויסורים, משום דאלו וביחד עם יוהכ״פ ומיתה ממרקין גם עון זה, וכפי שביארנו בארוכה בדרשה הקודמת, יעוי״ש.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(לב) וַיִּהְי֥וּ בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וַֽיִּמְצְא֗וּ אִ֛ישׁ מְקֹשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת׃
While the Children of Israel were in the wilderness, they found a man gathering sticks on the Sabbath day.
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[פסקא קיג]
ויהיו בני ישראל במדבר – בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא שמרו אלא שבת ראשונה ושניה חללו.
וימצאו איש מקושש עצים – תולש מן הקרקע היה. אתה אומר תולש מן הקרקע, או איש עצמו ושמו מקושש? תלמוד לומר: ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים. הא מה תלמוד לומר: וימצאו איש מקושש עצים – תולש מן הקרקע. ומי היה צלפחד, דברי רבי עקיבה. נאמר כאן מדבר ונאמר להלן מדבר (במדבר כ״ז), מה מדבר האמור להלן צלפחד, אף מדבר האמור כאן צלפחד.
רבי יהודה בן בתירא אומר: עתיד ליתן את הדין כל האומר צלפחד מקושש היה. אם מי שאמר והיה העולם כסה עליו, ואתה מגלה עליו. אלא מאין היה, מן המעפילים היה שנאמר ויעפילו לעלות אל ראש ההר.
וימצאו איש מקושש עצים מלמד שמנה משה שומרים וימצאו אותו מקושש.

Piska 113

"And the children of Israel were in the desert, etc.⁠": Scripture here speaks in disparagement of Israel, that they had observed only the first Shabbath, when they desecrated the second. "and they found a man mekoshesh wood on the Sabbath day.⁠" (mekoshesh" =) pulling (wood) up from the ground. You say that, but perhaps (the reference is to) a man himself, whose name was "Mekoshesh,⁠" (who was carrying wood). It is, therefore, written (in negation of this assumption, Ibid. 33) "And they brought him near, those who found him mekoshesh wood.⁠" How, then, must I understand (Ibid. 32) "mekoshesh wood"? As pulling up wood from the ground. And who was that man? Tzelafchad. It is written here (32) "desert,⁠" and elsewhere (27:23) ("Our father died in the) desert.⁠" Just as there, Tzelafchad; here, too, Tzelafchad. These are the words of R. Akiva. R. Yehudah b. Betheira said to him: In either case, you are destined to give an accounting if it is as you say — He who spoke and brought the world into being covered up for him, and you bring it to light! And you are libeling that tzaddik! But who was it? It was one of "the bold ones,⁠" viz. (Ibid. 14:44) "And they made bold to go up to the top of the mountain.⁠" (Ibid. 15:32) "And they found a man pulling up wood.⁠": We are hereby apprised that Moses appointed watchers (to this end), and they found him pulling up wood. (Ibid. 33) "And they brought him near — those who found him pulling up wood.⁠": Why is this mentioned again? Is not already written "And they found a man, etc.⁠"? We are hereby taught that they warned him (after finding him) and he continued doing so. R. Yitzchak says: This (repetition) is not necessary (to teach that prior warning is a prerequisite for the administration of the death penalty), viz.: If idolatry, the gravest (of all transgressions) is not liable (to the death penalty) without prior warning, how much more so does this hold for all the mitzvoth of the Torah. What is the intent, then, of "those who found him"? We are hereby apprised that they forewarned him, specifying the forbidden labor — whence it is derived that in the instance of all the proto-labors (avoth melachoth) in the Torah, there must be forewarning, specifying the forbidden labor. (Bemidbar, Ibid.) ("And they brought him near to Moses and to Aaron and to the entire congregation": If Moses did not know, would Aaron know? __ Reverse the verse (i.e., "they brought him near to Aaron [who did not know] and to Moses,⁠" and expound it. These are the words of R. Yoshiyah. R. Channan says in the name of R. Elazar: They (Moses and Aaron) were sitting in the house of study, and they came and stood before them.
ויהיו בני ישראל במדבר – לפה שאמר שבו איש תחתיו (שמות ט״ז:כ״ט) יכול אם היה מוטל צפון דרום אל יפול לו מזרח מערב מזרח מערב אל יפול לו צפון דרום תלמוד לומר אל יצא איש ממקומו יהא לו מקום וכמה אמרו ארבע אמות וכן מי שיצא שכור וכן מי שהוציאתו רוח רעה וכן מי שהוציאוהו גוים או ליסטים אין לו אלא ארבע אמות יכול אף למהלכי שבתות לא יהא להם אלא ארבע אמות ת״ל ויהיו בני ישראל במדבר מלמד שאמר להם משה צאו וראו אם יש אדם שחלל את השבת אבל אין אתה יודע כמה נתן להם משה וכמה לא נתן להם אמרת ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה והעיר בתוך (במדבר ל״ה:ה׳) כשאמר זה אף למהלכי שבתות יש להם אלפים אמה לכל רוח. ויהיו בני ישראל במדבר – אמר ר׳ אליעזר בן יעקב נאמר כאן ויהיו בני ישראל במדבר ונאמר להלן אבינו מת במדבר (במדבר כ״ז:ג׳) מה מדבר שנא׳ להלן צלפחד אף מדבר האמור כאן צלפחד. אמר לו ר׳ שמעון אי אפשר לומר מקושש היה צלפחד מפני שהיה מקושש בשנה ראשונה בעשרים ואחד לחדש השני וכי אפשר שיהיו בנות צלפחד בנות מלכים נאות וכשרות הקטנה שבהן היתה יושבת ארבעים שנה עד שלא נשאת וכי באיזו שעה מת צלפחד בשעה שנ׳ וישמע הכנעני מלך ערד (במדבר ל״ג:מ׳) באותה שעה מת צלפחד.
וימצאו איש – איש אחד היה.
וַהֲווֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא וְאַשְׁכַּחוּ גְּבַר כַּד מְגָבֵיב אָעִין בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא.
And while the children of Israel were in the wilderness, they found a man collecting wood on the day of the Sabbath;
וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת
וַהֲווֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא וְאַשְׁכַּחוּ גַּבְרָא כַּד מְגָבֵיב אָעִין בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא
במה חטא המקושש?
בגמרא נחלקו בחטאו של המקושש, האם תלש מן הקרקע (וחיובו משום תולש) או שעבר על איסור אחר (מעמר, מעביר ד׳ אמות ברה״ר):
אמר רב יהודה אמר שמואל: מקושש, מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה. במתניתא תנא: תולש הוה. רב אחא ברבי יעקב אמר: מְעַמֵּר הוה (שבת צו ע״ב).
והמחלוקת תמוהה: הרי הכתוב עצמו מעיד שמצאוהו מקושש עצים, ובמה אפוא נחלקו1? על כרחנו יש לומר שהסתפקו בהוראת ״מקושש״ הנגזר מן השם קַשׁ, ומחלוקתם אם היה תולש אם לאו תלויה במשמע קַשׁ: הסוברים ש״קש״ הוא דבר תלוש, וממילא המקושש לא חטא בתלישה מהקרקע, הוצרכו לפרש שעבר על איסורים אחרים. כנגדם, הסוברים ש״קש״ מחובר לקרקע מפרשים ש״מקושש״ הוא התולש קש מן הקרקע.
מחלוקת זו קיימת גם בתרגומים הארמיים: רובם סוברים שהמקושש עבר על מלאכת תולש.⁠2 אבל מת״א ״מְגָבֵיב״ מתברר שחטא בעימור ולא בתלישה, ונראה שגם רש״י מסכים עמו. כיצד?
פועל גָּבַב נגזר מן השם הארמי גְבָבָא שהיא שארית הקש אחרי איסוף התבואה הקצורה. השווה ״כירה שהסיקוה בקש ובגבבא״ (משנה שבת ג א): לפי זה גְבָבָא תלושה מהקרקע כמו קַשׁ שגם הוא אינו מחובר לקרקע אלא תלוש ממנה, כמפורש ברש״י:
לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן (שמות ה יב) – לאסוף אסיפה, ללקוט לקט לצורך תבן הטיט. קש לשון לקוט. על שם שדבר המתפזר הוא וצריך לקוששו, קרוי קש בשאר מקומות.
גם השם גְבָבָא וכן הפועל גָּבַב נתבארו ברש״י ביחס לדברים תלושים.⁠3 נמצא כי גָּבַב משמעו צבר, ערם לערימה שהוא מלאכת העימור, ואינו שייך לתלישה.⁠4 וכן תרגם אונקלוס ״הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן״ (שמות ה ז) ״וִיגָבְבוּן לְהוֹן תִּבְנָא״, ״לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן״ (שמות ה יב) ״לְגָבָבָא גִּילֵי לְתִבְנָא״ כפשט הלשון, ועיין עוד שם בביאורנו.
1. ועיין בשו״ת עונג יום טוב, הקדמה אות כג ד״ה ובזה נראה שפירש מחלוקתם על דרך הפלפול.
2. המיוחס ליונתן: ״וְעָקַר קִיסִין בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא״, וכן בפשיטתא.
3. סוכה מ ע״א: ״עלי קנים ועלי גפנים שגבבן״ וברש״י: ״שגבבן – שכינסן לאוצרן״. שבת כ ע״ב ״בקש ובגבבא״ וברש״י: ״גבבא – שגובבין מן השדה, בל״א שטובל״א״ (שאריות התבואה שבשדה). והשוה גם: ״אמר לו רבי טרפון: מודעי! עד מתי אתה מגבב דברים ומביא עלינו?⁠״ (יומא עו ע״א).
4. אכן ״הכתב והקבלה״ לפסוקנו כתב: ״ואונקלוס שתרגם מְגָבֵיב אָעִין הנה גביבה בארמית אין עניינו הלקיטה והאסיפה לבדה, אבל יורה ענין חתיכה: מגבבין מן החצר (ביצה לג)״. ובמח״כ אף שם הגיבוב עניינו איסוף בלבד ולא תלישה שכך נאמר שם במשנה: ״נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו ומגבב מן החצר ומדליק״. וברש״י: ״מגבב – קסמין דקין וקשין מן החצר ומדליק בהן״. בהרחבת הדברים ראה במאמרי ״קש, תבן, גבבה״, סידרא יז, (תשס״א – תשס״ב) עמ׳ 151 – 181.
והוון בני ישראל במדברה ואשכחו גבר מגבב קיסין ביומא דשבתהא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ביומא דשבתה״) גם נוסח חילופי: ״ביום שוב׳⁠ ⁠⁠״.
והוון בני ישראל שריין במדברא גזירת שבתא אשתמודע להון ברם קנסא דשבתא לא אשתמודע להון קם גברא מדבית יוסף אמר במימריה אזיל ואתלוש קיסין ביומא דשבתא ויחמון יתי סהדיא ויתנון למשה ומשה יתבע אולפן מן קדם י״י וידון יתי ובכן אשתמודע קנסא לכל בית ישראל ואשכחו סהדיא ית גברא כד תליש ועקר קיסין ביומא דשבתא.
And while the sons of Israel were dwelling in the wilderness, the decree of the Sabbath was known to them, but the punishment (for the profanation) of the Sabbath was not known.
מגבב קיסין.
Collecting wood
וימצאו איש מקושש עצים1מי היה זה היה צלפחד בן חפר. 2ויש אומרים כי מי שאמר שהוא צלפחד עתיד ליתן את הדין, כי התורה כסתה עליו ולא זכרה מי הוא, וזה בא ומגלה.
דבר אחר: למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית, שבשעה שאמר הקב״ה מקושש חייב מיתה, אמר משה לפני הקב״ה רבונו של עולם אין לו פשע בדבר זה, שמא היה בדעתו שלא ישכח את השבת ולשמור המצות שהוא יום השבת ואינו נושא תפילין עליו, לפי שאין חייבין בתפילין, ולא היה לו פשע שמא שכח שהוא שבת, אמר הקב״ה למשה כבר התרו בו, שנאמר וימצאו ואמרו לו שבת ולא שמע, ולכן מחוייב סקילה, וממה שאמרת שאינו לובש תפילין אני אצוה לבני במצות שחייב להתעטף בציצית בשבת, ואז יהא מזכיר מצות שבת, כמו שנאמר וזכרתם את כל מצות ה׳ (פסוק ל״ט).
1. מי היה, זה היה צלפחד כו׳. ספרי שלח פיסקא קי״ג.
2. וי״א. שם והוא דברי רבי יהודה בן בתירה.
(לב-לג) וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר – בִּגְנוּת יִשְׂרָאֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁלֹּא שָׁמְרוּ אֶלָּא שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה, וּשְׁנִיָּה חִלְּלוּ, וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים, תּוֹלֵשׁ מִן הַקַּרְקַע, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אִישׁ וּשְׁמוֹ מְקוֹשֵׁשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ״, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ״, תּוֹלֵשׁ מִן הַקַּרְקַע.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, מְקוֹשֵׁשׁ מַעֲבִיר אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הֲוָה, בְּמַתְנִיתָא תָּנָא, תּוֹלֵשׁ הֲוָה, רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: מְעַמֵּר הֲוָה, לְמַאי נַפְקָא מִינָהּ, כִּדְרַב, דְּאָמַר רַב, מָצָאתִי מְגִלַּת סְתָרִים בֵּי רַבִּי חִיָּיא וְכָתוּב בָּהּ אִסִּי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר אֲבוֹת מְלָאכוֹת שְׁלֹשִׁים וְתֵּשַׁע, וְאֵינוֹ חַיָּב (אֶלָּא) עַל אַחַת מֵהֶם, מַר סָבַר הָא (מהנך) [מִיהָת] לֹא מְסַפְּקָן [וּמַר סָבַר הָא מִיהָת לֹא מְסַפְּקָן].
תָּנוּ רַבָּנָן, מְקוֹשֵׁשׁ זֶה צְלָפְחָד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ, וּלְהַלָּן (כז, ג) הוּא אוֹמֵר ״אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר״, מַה לְּהַלָּן צְלָפְחָד, אַף כָּאן צְלָפְחָד, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה, עֲקִיבָא בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן אֶת הַדִּין, אִם כִּדְבָרֶיךָ הַתּוֹרָה כִּסָּתוֹ וְאַתָּה מְגַלֶּה אוֹתוֹ, וְאִם לָאו אַתָּה מוֹצִיא לַעַז עַל אוֹתוֹ צַדִּיק. וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה, גְּזֵרָה שָׁוָה לֹא גְּמִיר, אֶלָּא מֵהֵיכָא הֲוָה, מִן הַמַּעְפִּילִים הַוָה. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר ״וַיִּחַר אַף ה׳ בָּם וַיֵּלַךְ״, מְלַמֵּד שֶׁאַף אַהֲרֹן נִצְטָרַע דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה וְכוּ׳ (כְּדִלְעֵיל), אֶלָּא הָא כְּתִיב ״בָּם״ הַהוּא בִּנְזִיפָה בְּעָלְמָא.
יוֹדֵעַ הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁמְּקוֹשֵׁשׁ בְּמִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל״א:י״ד) ״מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת״, אֲבָל לֹא הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מִיתָה וּרְאוּיָה הָיְתָה פָּרָשַׁת מְקוֹשֵׁשׁ שֶׁתִּכָּתֵב עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, אֶלָּא שֶׁנִּתְחַיֵּב מְקוֹשֵׁשׁ וְנִכְתְּבָה עַל יָדוֹ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁמְּגַלְגְּלִין זְכוּת עַל יְדֵי זַכַּאי וְחוֹבָה עַל יְדֵי חַיָּב. (כָּתוּב בְּרֶמֶז רע״א).

רמז תשנ

וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ – מַגִּיד שֶׁמִּנָּה מֹשֶׁה שׁוֹמְרִים, וּמָצְאוּ אוֹתוֹ מְקוֹשֵׁשׁ. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים, לָמָּה נֶאֱמַר, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״וַיִּמְצְאוּ אִישׁ״, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ״, מַגִּיד שֶׁהִתְרוּ בּוֹ מֵעֵין מְלַאכְתּוֹ, מִכָּאן לְכָל אֲבוֹת מְלָאכוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁמַּתְרִין בָּהֶן מֵעֵין מְלַאכְתָּן. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ, מָה עֲבוֹדַת אֱלִילִים חֲמוּרָה אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּתְרוּ בּוֹ, קַל וָחֹמֶר לְכָל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ״ מַגִּיד שֶׁהִתְרוּ בּוֹ וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּהוּ אֵצֶל מֹשֶׁה. אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה, אִם מֹשֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אַהֲרֹן הָיָה יוֹדֵעַ, אֶלָּא סָרֵס הַמִּקְרָא וְדָרְשֵׁהוּ, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. אַבָּא חָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר, בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הָיוּ יוֹשְׁבִין וּבָאוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵיהֶם.
לְפִי שֶׁאָמַר (שמות ט״ז:כ״ט) ״שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו״, יָכוֹל אַף צָפוֹן וְדָרוֹם אַל תְחַלְּלוּ מִזְרָח וּמַעֲרָב, מִזְרָח וּמַעֲרָב אַל תְחַלְּלוּ צָפוֹן וְדָרוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אַל יֵצֵא״ וְגוֹ׳, הָא לָמַדְתָּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָקוֹם, וְכַמָּה, אָמְרוּ אַרְבַּע אַמּוֹת. וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא שִׁכּוֹר, אוֹ שֶׁהוֹצִיאוֹ רוּחַ רָעָה, אוֹ נָכְרִים, אוֹ לִסְטִים, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. יָכוֹל אַף מְהַלְּכֵי שַׁבָּתוֹת לֹא יְהֵא לָהֶם אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר״, (אֶלָּא) [מְלַמֵד] שֶׁאָמַר לָהֶם מֹשֶׁה צְאוּ וּרְאוּ אִם יֵשׁ אָדָם שֶׁחִלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, אֲבָל אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ כַּמָּה נָתַן לָהֶם מֹשֶׁה, אָמַרְתָּ (להלן ל״ה:ה׳) ״וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ כְּשֵׁם שֶׁאָמַר בְּזֶה אַף כָּל שַׁבָּתוֹת יֵשׁ לָהֶם אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר מְקוֹשֵׁשׁ הָיָה צְלָפְחָד, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מְקוֹשֵׁשׁ בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה (בכ״א) [בְּעֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם] לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, וְכִי אֶפְשָׁר שֶׁיְּהוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד בְּנוֹת מְלָכִים נָאוֹת וּכְשֵׁרוֹת הַקְטַנָּה יוֹשֶׁבֶת אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד שֶׁלֹּא נִשֵׂאת, בְּאֵיזוֹ שָׁנָה הָיָה צְלָפְחָד, בַּשָּׁנָה הַשְּׁנִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן כ״א:א׳) ״וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד״ בְּאוֹתָהּ שָׁנָה מֵת צְלָפְחָד. וַיִּמְצְאוּ אִישׁ, אִישׁ אֶחָד הָיָה. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ, אֵלּוּ שֶׁנִּצְטַוּוּ לָצֵאת, אֵלּוּ שֶׁהִתְרוּ בּוֹ. הַמֹּצְאִים אֹתוֹ, וְלֹא (אָדָם) [נָגַע] אַחֵר בּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֵבִיא חֲבִילָתוֹ עִמּוֹ. ״מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת״, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר לְהַלָּן ״מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים״ אֶלָּא לְאַחַר שֶׁאָמְרוּ לוֹ שַׁבָּת בְּרֵאשִׁית הוּא חָזַר לִהְיוֹת מְקוֹשֵׁשׁ.
וַלַמַּא אַקַאםַ בַּנֻו יִסרַאאִיל פִי אלּבַּרִּ פַוַגַדֻו רַגֻלַא יַחתַּטִבֻּ חַטַבַּא פִי יַוְםִ אלסַּבּתִ
וכאשר שכנו בני ישראל במדבריות, מצאו איש חוטב לעצמו גזרי עצים ביום השבת.
(לב-לו) טענו אנשים מהראשונים כי המקושש הוא צלפחד, והתנגדו להם ואמרו, כי מהסתרת הכתב את המשגה עליו, מן החטא הוא לייחס אותו אליו בלי הוכחה.
ואני יודע כי מקושש פעל כבד נגזר מ׳קש׳, וגזר ממנו התרגום ״התקוששו וקשו״ (צפניה ב׳:א׳), וזה לא מתאים. והטוב ביותר בו כי יהיה מובנו, השכילו ולמדו מאמרי הראשונים לזקן בגלל חכמתו – ׳קשישא׳.
ודברי בהימנעות השליח מפסק-דין באמרו, כאמרו, ״עמדו ואשמעה״ (במדבר ט׳:ח׳) וזה מה שתומך דברי מי שאומר כי אפשרי איחור הבירור.
ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו – גנותן של ישראל דבר הכתוב, שלא שמרו אלא שבת ראשנה, ובשנייה בא זה וחללה.
ויהיו ... במדבר וימצאו AND [WHEN THE CHILDREN OF ISRAEL] WERE IN THE DESERT, THEY FOUND [A MAN THAT PICKED UP WOOD ON THE SABBATH DAY] – (This must mean when they first came into the wilderness, and) Scripture is speaking here to the disparagement of the Israelites viz., that they kept the first Sabbath only, for on the second this man came and desecrated it (Sifre Bemidbar 15).
פס׳: ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים – תולש היה בקרקע ולהלן הוא אומר (שמות ה׳:י״ב) לקושש קש לתבן שהיו תולשים מן הקרקע ועושין תבן.
איש – ושמו לא נזכר לפי שלא היה צריך. ר׳ יהודה בן בתירה אומר מן המעפילין היה שנא׳ ויעפלו לעלות אל ראש ההר.
וימצאו איש מקושש עצים – מגיד שמינה משה שומרים ומצאו איש מקושש:
במדבר – לפי דעתי: שהוא מדבר סיני.
וכבר הזכרתי למה נסמכה הפרשה (ראב״ע במדבר ט״ו:ב׳). גם יתכן שהמקושש עשה ביד רמה, והזהירוהו, ולא הועיל.
IN THE WILDERNESS. I believe that the reference is to the wilderness of Sinai.⁠1 I have already mentioned2 why this chapter follows the incident of the spies.⁠3 It is also possible that the gatherer of wood acted with a high hand4 and they warned him,⁠5 but to no avail.⁠6
1. For the word midbar (wilderness) has the direct article (ba) prefixed to it. The reference is thus to "the" wilderness, which Ibn Ezra is certain must refer to Sinai.
2. See Ibn Ezra on verse 2.
3. Even though this incident preceded the sending of the spies, for the sending of the spies took place after Israel journeyed from Sinai.
4. He deliberately violated God's law.
5. The Bible does not explicitly state that the gatherer of wood was warned. According to Jewish law, however, one cannot be executed for a crime unless one is first warned to desist. Hence Ibn Ezra suggests that he was warned but to no avail.
6. He continued to gather wood on the Sabbath. The Sifre explains similarly.
ויהיו {בני ישראל} במדבר – כמו שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ.
ובתוך כך שהיו במדבר, וימצאו איש מקושש – איכא למאן דאמר (בבלי שבת צ״ו:): תולש היה, ואיכא למאן דאמר: מעמר היה.
ורבותינו אמרו (בבלי שבת צ״ו:): לכך כתב במדבר ללמדינו שזה היה צלפחד, דכתיב ביה: אבינו מת במדבר (במדבר כ״ז:ג׳).
ויהיו {בני ישראל} במדבר – WHILE {THE CHILDREN OF ISRAEL} WERE IN THE WILDERNESS – As was decreed upon them that they shall not enter the land.
And in the course of this that they were in the wilderness, וימצאו איש מקושש – THEY FOUND A MAN GATHERING – One maintains (Bavli Shabbat 96b:15): he was detaching, and one maintains: he was gathering into a pile.
And our Rabbis said (Bavli Shabbat 96b:19): therefore it wrote “in the wilderness” to teach us that this was Tzelofechad, as is written about him: “our father died in the wilderness” (Bemidbar 27:3).
ויהיו בני ישראל במדבר – שכן נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ.⁠1 במצות דלעיל כגון נסכים וחלה כתיב בהם וכי תבואו אל הארץ בבואכם ללמד שאינן נוהגות אלא בארץ אבל שבת נוהגת בין בארץ בין בח״ל ואפילו במדבר ולהכי כתיב ביה במדבר.⁠2
וימצאו איש מקשש עצים – פר״ש: בגנותן של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה נמצאת למד שהמקושש היה בשנה ראשונה. ואם תאמר הרי בפרשת אמור פר״ש שמקושש ומקלל היו בפרק אחד וגבי מקלל משמע שהוא היה בשנה שניה כשהדגלים נקבעו.
אלא יש לומר: אף מקלל היה בשנה ראשונה ואף על פי כן יצא מחויב כמו שפי׳ בפרשת אמור.
מקשש עצים ביום השבת – מר אמר מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים היה ומר אמר תולש היה ומר אמר מעמר היה בפרק הזורק.
וימצאו – מלמד שמנה משה שומרים עליו ומצאו אותו מקושש.
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור במדבר ט״ו:ל״ד.
ויהיו בני ישראל במדבר, "While the Children of Israel were in the desert, etc.;⁠" they remained there as God had decreed that they could not enter the Land of Israel. The commandments that have been listed immediately preceding this paragraph were all commandments that could not be fulfilled outside that land. This is why they had been introduced with the words: וכי תבאו אל הארץ, "when you will come to the land.⁠" The only one discussed here that was not only applicable in the Holy Land were the laws of the Sabbath which apply universally, wherever Jews happen to be, even when they are in the desert. This is why the fact that the man who collected kindling on the Sabbath was in the desert was written, as we would have known that he was in the desert, where else could he have been? (B'chor shor on verse 34.)
וימצאו איש מקושש עצים, "they found a man collecting kindling.⁠" According to Rashi, this line is written as a critique of the Israelites, seeing that at least one of them did not even observe the second Sabbath already. [Actually, some Israelites who went out of the camp with containers to collect manna on the first Sabbath also violated the Sabbath legislation, although this was before the Torah had been given. Ed.] From Rashi's comment we must assume that this incident occurred already during the first year of the Israelites' wanderings. On the other hand, the incident of the blasphemer recorded in Leviticus chapter 24, took place in the second year, as in the first year the Israelites had not yet arranged their tribal positions around the Tabernacle according to their tribal flags.
מקושש עצים ביום השבת, "collecting kindling on the Sabbath day.⁠" According to one opinion, the violation consisted of his carrying the kindling a distance greater than four cubits in the public domain. According to another opinion the sin consisted of his having cut the kindling from the tree's trunk on the Sabbath. A third opinion holds that he was guilty of the sin of bundling these kindling together as in making sheaves. (Talmud tractate Shabbat folio 96.)
וימצאו, "they found;⁠" this teaches that Moses must have appointed men especially appointed to look for lawbreakers on the Sabbath. One or more of these guards found the culprit, and the cautioned him. (Sifri)
ויהיו ב״י במדבר וימצאו וגו׳ – פירש״י בגנותן של ישראל דיבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת א׳ וכו׳ פי׳ דל״ל למיכתב ויהיו ב״י במדבר דאטו עד היום לא ידענא אלא לומר שמיד בהיותם במדבר בא זה וחילל שבת, ג״ן.
ולפרשה הזאת סמך אחריה ענין המקושש כי היה בזמן הזה אחר מעשה המרגלים על דרך הפשט. וזה טעם ויהיו בני ישראל במדבר – כי בהתאחר שם העם בגזרה הנזכרת היה המאורע הזה.
ואחרי כן צוה במצות ציצית שיזכרו בו המצות כולן, ולא ישכחו השבת או זולתה מן המצות. וטעם הזכרון שיהיה בציצית לכל המצות, כתב רבינו שלמה: מפני שמנין של ציצית בגימטריא שש מאות, ושמונה חוטין, וחמשה קשרים, הרי תרי״ג.
ולא הבינותי זה, שהציצית בתורה חסר יו״ד, ואין מנינו אלא חמש מאות ותשעים, ועוד שהחוטין לדעת בית הלל אינם אלא שלשה (בבלי מנחות מ״א:), והקשרים מן התורה אינם אלא שנים, כמו שאמרו (בבלי מנחות ל״ט.): שמע מינה קשר העליון דאוריתא, דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא כלאים בציצית דשרא רחמנא למה לי, הא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חיבור. אבל הזכרון הוא בחוט התכלת שרומז למדה הכוללת הכל, שהיא בכל, והיא תכלית הכל. ולכן אמר: וזכרתם את כל (במדבר ט״ו:ל״ט) – שהיא מצות י״י. וזהו שאמרו (בבלי מנחות מ״ג:): מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו׳ והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות כי ברחוקם יראו כולם בגוון ההוא, ולפיכך נקרא תכלת.
He placed next to this section the subject of the man who gathered sticks [on the Sabbath day] because it happened at this time, after the incident of the spies — this in accordance with the plain meaning of Scripture. And this is the meaning of [the phrase], and while the children of Israel were in the wilderness,⁠1 for it was because the people tarried there on account of the above-mentioned decree, that this event happened. Afterwards He commanded the precept of Tzitzith (Fringes) in order that they would remember through it all the commandments, and not forget the Sabbath [as did the man who gathered the sticks], or any of the other Commandments.
Now the reason why Tzitzith have this [power of] reminding one of all the commandments is, as Rashi wrote,⁠2 because the total numerical value of the letters of the [Scriptural] word tzitzith is six hundred, and together with the eighth threads and five knots, you have six hundred and thirteen [corresponding to taryag, the six hundred and thirteen commandments]. But I have not understood this, for the word tzitzith in the Torah is written without a [second] yod,⁠3 so the total numerical value is only five hundred and ninety! Moreover, the number of threads [to be used for each of the Fringes] in the opinion of the school of Hillel4 is only three [which, when passed through the hole at the corner form six threads — not eight, as Rashi mentioned], and the knots by law of the Torah [need only] be two; as the Rabbis have said:⁠5 "You must deduce from this that the upper knots in the Fringes are required by Scriptural law. For if you should think that they are not obligatory by Scriptural law, why then did the Torah have to state a [special] permission to use mingled stuff [of wool and linen] in Fringes! Do we not accept as the established law that if one joins two pieces together with only one stitch, it is not considered joined?⁠"
Rather, the remembrance [of the commandments] is through the blue thread, which alludes to the all-inclusive attribute, which is bakol6 and which is the aim of All. Therefore He said, that ye may look upon it, and remember 'kol' (all),⁠7 which is the commandments of the Eternal. This is why the Rabbis said:⁠8 "[Why was blue chosen rather than any other color?] Because blue resembles the sea, the sea resembles heaven, and heaven resembles the Throne of Glory, etc.⁠" The likeness is in the name,⁠9 as also in the shade of the color which is the termination of all colors [and which leads one from the blue in the Fringes to the blue of the sea etc., and finally to think of Him Who is on high], for in the distance all colors appear to be that shade. That is why it is called t'cheileth [which is also suggestive of the word tachlith (termination) since this is the end of all colors].
1. (32).
2. In (39).
3. It is written with these letters: tzade = 90, yod = 10, tzade = 90, tav = 400. The sum total is thus 590 [and not 600 as Rashi wrote].
4. Menachoth 41b.
5. Ibid., 39a. See Vol. III, pp. 298-9, Notes 116-19, where this whole text of the Talmud is fully explained.
6. See Vol. I, pp. 290-291.
7. (39) here. — And since Kol (All) is the all-inclusive attribute it therefore contains all the commandments of the Eternal, and hence the Rabbis have said that the commandment of Tzitzith is of equal importance to the total number of the commandments (Beiur Ha'lvush to Ricanti, quoting the text of Ramban).
8. Menachoth 43b.
9. Since the word t'cheileth contains in it the word kol (all) it alludes by its very name to that all-inclusive attribute of Kol.
ויהיו בני ישראל במדבר – ידוע כי כל ענין המרגלים וענין מקושש עצים גם קרח במדבר היה ומה טעם שיזכיר בכאן ויהיו בני ישראל במדבר. ויתכן לפרש כי הוא להפליג על גודל חטא המקושש, ולכך הוצרך להזכיר במדבר ולומר כי במדבר שהיו בו ישראל והמן יורד בכל יום שהוא מן הנסים המפורסמים המורים על חדוש העולם, שם נמצא מקושש זה לחלל שבת ולבא כנגד החדוש. או יאמר ויהיו בני ישראל במדבר לפי שנגזרה גזרה בחטא מרגלים שיתעכבו שם כענין שכתוב למעלה במדבר הזה יתמו ושם ימותו, הוצרך לומר עוד ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש כלומר בדין היה שיהיו בני ישראל במדבר מלבד הגזרה שנגזרה בחטא המרגלים, לפי שיש ביניהם עברות אחרות כגון מחללי שבתות ומזלזלים במצות ציצית, וזהו סמיכות הפרשיות, והרי כל ישראל ערבים זה לזה ממה שדרשו רז״ל (ויקרא כ״ו:ל״ז) וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו.
ויתכן לפרש עוד כי לפי שאמר למעלה והעמלקי והכנעני יושב בעמק כלומר לארוב לכם, מחר פנו וסעו לכם המדבר, שיחזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הגיד בכאן הכתוב כי עשו כדבר השם יתברך ונסעו לאחוריהם המדבר דרך ים סוף, ותכף בואם שם במצות ה׳ יתעלה אירע ענין המקושש, ולפיכך אמר ויהיו בני ישראל, לבאר כי הם גרמו עברה זו מפני חטאם שהוצרכו לחזור לאחוריהם, שהרי עבירה גוררת עבירה.
או אפשר לפרש עוד כי הוא דבק עם פרשת עבודה זרה הסמוכה לה, כי התחילה הפרשה וכי תשגו לבאר משפט הצבור העובדים עבודה זרה בשוגג, ותסיים במשפט עובד עבודה זרה במזיד, והנפש אשר תעשה ביד רמה הכרת תכרת עונה בה, ודרשו רז״ל בזמן שעונה בה כלומר שלא עשה תשובה, ולכך הזכיר ויהיו בני ישראל כי כן היה ענין בני ישראל במדבר בעשותם העגל שעבדו שם עבודה זרה תחלתן שוגג, הוא שאמרו (שמות ל״ב:א׳) קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש, ולבסוף מזידין היו הוא שכתוב (שם) וישתחוו ויזבחו לו, ואע״פ כן נסלח להם הוא אמרו (במדבר י״ד) סלחתי כדברך.
עוד אפשר לומר שיכלול עוד מה שהזכיר המדבר בחטא המקושש לרמוז על כל מי שהולך במדבר בדרך רחוקה ואינו יודע איזה יום הוא, שחייב לשמור את השבת ואינו רשאי להפטר בכך, כיצד יעשה מונה ששה ושובת יום אחד כמו שהזכירו רז״ל. והטעם בזה על דרך האמת לפי שכל אחד ואחד מן השבעה הוא שבת, שהרי בששת ימי בראשית כל השבעה פעלו ושבתו וכאשר באה שבת ופעלה פעולתה המנוחה והתענוג אז שבתו כלן בפעולתם ואז היתה מנוחה לכלן גם לעצמה. ואע״פ שישראל במדבר היו מכוונים הימים והשנים על פי החשבון ואי אפשר להם לטעות, רמז לך הכתוב על כל מי שהולך בדרך ואינו יודע באיזה יום שבת שהוא חייב מיתה אם לא ישמור את השבת אפילו במדבר.
וע״ד המדרש ויהיו בני ישראל במדבר, צלפחד בן חפר היה, כתיב הכא במדבר וכתיב התם (במדבר כ״ז:ג׳) אבינו מת במדבר.
ויהיו בני ישראל במדבר, "while the children of Israel were in the desert, etc.⁠" we already know that the episode of the spies, as well as the uprising of Korach and the incident of the person who gathered kindling on the Sabbath occurred in the desert. Why then did the Torah have to preface this paragraph with he words: "the children of Israel were in the desert?⁠" According to the plain meaning of the text these words could be meant to underline the seriousness of the sin of the person who had gathered this kindling. While the people were in the desert they experienced miracles daily, such as the descent of the manna, the protective layer of cloud, etc., miracles which testified to the fact that God had preceded the world in time and therefore was able to ignore the laws of nature. This man, in defiance of such knowledge violated the Sabbath which is meant to testify to our belief in God's being eternal, predating the existence of any physical universe.
Another way of explaining the words: "the children of Israel were in the desert,⁠" could be that seeing that God had decreed that the people would remain in the desert for a long time and there they would die and perish, the Torah came to inform us that amongst the people (even the elite, i.e. "Children of Israel") there were some who violated such basic commandments as the Sabbath, Tzitzit, etc., so that even without the sin of the spies God might have decreed death in the desert for many of them. The reason such paragraphs are recorded in the Torah one after the other is to draw our attention to the reciprocal responsibility one Israelite has for the observance of God's commandments by his fellow Israelite (compare Sanhedrin 27). If, nonetheless, Israelites committed such sins publicly this points to a failure of the principle of reciprocal responsibility at that time.
It is also possible to explain that in view of the Torah having written earlier (14,25) that the Canaanite and the Amalekite dwelled in the "valley,⁠" ready to set an ambush against the Israelites should they attempt to invade their lands, that this had prompted God to decree: "tomorrow you will turn and travel in the direction of the desert direction see of Reeds,⁠" that the Israelites obeyed this instruction and remained in the desert. While engaged in obeying the command of the Lord the incident with the person collecting kindling on the Sabbath occurred. This was an illustration of one sin leading to another, i.e. if they had not had to remain in the desert due to the sin of the spies, this sin would not have occurred.
Still another possibility of explaining the words ויהיו בני ישראל במדבר, a paragraph which is attached to the sin of committing idolatry, is that seeing that sin is first described as having occurred unwittingly, בשגגה, by the public at large, עדת ישראל, the next example was the same sin committed intentionally, i.e. ביד רמה. These were abstract examples of the very real examples of the sin of the golden calf and the sin of the spies. One starts committing idoltary unintentionally only to later on commit the same sin knowingly. The wording of the Torah in this connection is somewhat strange. When the Israelites made the golden calf they set out by simply wanting to replace the absent leader Moses, i.e. "make for us an authority to walk before us seeing that the man Moses we do not know what happened to him" (Exodus 32,1). After the calf emerged, suddenly they said: 'these are your gods O Israel who have taken you out of Egypt,⁠" and they prostrated themselves before the golden calf and offered sacrifices to it (Exodus 32,8), i.e. now the sin had become a knowing form of idol worship. In spite of this their sin was forgiven as they repented. The penalty prescribed for idolatry, i.e. extermination of that person from his people applies when no remorse has been demonstrated, etc. In our instance the Torah describes that as a result of lack of remorse the people had been required to remain in the desert, a fact which was immediately followed by at least one individual demonstrably violating the laws of the Sabbath thus demonstrating the truth of the saying that once one sin has been committed it is not a big step to commit another sin, in this instance a sin by an individual.
The Torah may have used to teach us by means of this example that if one travels in the desert far from civilization (and does not know the day of the week) one is still obligated to observe the Sabbath. The way to do this is to count six days for himself and to observe the seventh day as Sabbath (Shabbat 69). The underlying reason for this is that during the six days of creation each of the respective emanations which were involved in assisting in the creation of the specific phenomena created on that day observed a rest at the end of their respective activity. When the Sabbath came and contributed its specific activity, i.e. מנוחה, this contributed a sense of pleasure and contentment to all the emanations and they all desisted from their respective activities.
Even though the Israelites in the desert certainly kept track of the calendar and the days of the week, and there could not be a question of any error in their calculations, the Torah hints that if someone who does not know the day of the week because he is in the desert and he deliberately fails to set aside the seventh day in his personal calendar as the Sabbath, he is guilty of the death penalty no less than if he had been aware of the correct date.
A Midrashic approach based in Shabbat 96: the man in question was Tzelofchod son of Chefer. The sages derive this from the fact that both the word: "in the desert" here and the word "in the desert" which we find as describing the location of Tzelofchod's sin in Numbers 27,3 were really superfluous. The Torah wrote them to let us know who the מקשש עצים was.
וימצאו איש מקושש – פי׳ הרב בגנותן של ישראל דבר הכתו׳ שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשנייה בא זה וחללה מקשי׳ מניין לנו שהיה בשבת שנייה ואומר הר״ר אהרן בשם אביו מדכתיב ויהיו וימצאו משמ׳ תכף להוייתם במדבר דאל״כ מה לי להזכיר שהיו במדבר אם לא ללמדנו זה וגו׳. ג״ן.
ויהיו בני ישראל – בגנותם של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת אחת ובשנייה בא זה וחללה. מקשינן מנין דבשנייה חללה. ואומ׳ ה״ר אהרן בשם אביו מדכתיב ויהיו וימצאו משמע תכף להווייתן במדבר וימצאו דמה לן להזכיר שהיו במדבר אם לא בא להשמיענו זה.
כי לא פורש מה יעשה לו – קשה למה לא דנוהו בחנק שהרי כתב מחלליה מות יומת ומיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק י״ל שהיו מספקים אם נלמד חילול חילול מע״ז וידון בסקילה כי אותה ג״ש דחילול חילול שנוייה בסיני כדאיתא בסנהדרין. ועוד מקשים לר׳ יהודה דאמר דאינו חייב עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג היאך נתחייב זה מיתה הרי לא היו ישראל יודעים מיתתו כדכתי׳ כי לא פורש וכו׳. וי״ל דהוראת שעה היתה. עוד י״ל דשמא התרו בו מכל הד׳ מיתות ב״ד.
מקושש עצים – אמרו רבותי׳ זה צלפחד שים בי״ת בראש עצים ויעלה בגימ׳ צלפ״חד. ולמה נסמכה פרשת ציצית לפרשת מקושש. לומר לך כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. והמדרש אומר שכל ההולך ד׳ אמות בלא ציצית כאלו מקושש בשבת. מין א׳ שאל אל ה״ר בנימן שוטה מה לכם לעשות קשרים ולתלות ח׳ חוטין בכנפי כסותכם. השיב לו ראה מה כתיב למעלה בפרש׳ מקושש אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע איך יזכרו ישראל מן השבת ואינו אלא יום א׳ בשבוע מיד צוה לו הקב״ה פרשת הציצית וכתוב בה למען תזכרו שהוא סימן שאנחנו עבדים להקב״ה כאדם שעושה קשר ברצועתו להיות נזכר בדבר. וכדרך שהאדונים עושים סימן לעבדיהם בטליתם שלא יברחו. ומתוך שאנחנו מביטים בו זוכרים אנחנו מצות הקב״ה.
ויהיו בני ישראל במדבר – אמרו רבו׳ ז״ל אלמלי שמרו ישראל שבת שניה לא שלטה בהן כל אומה ולשון ומנא להו שזה היה בשבת שניה מדכתיב ויהיו וימצאו דתכף להויה שנצטוו במצות שבת מצאו מקושש. ומנא לן דמקושש זה צלפחד מדכתי׳ מקושש עצים ביום השבת עצי״ם עם ב׳ דביו״ם עולה בגימטריא צלפחד ולמה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לפי שבשעה שחלל המקושש את השבת אמר משה לפני הקב״ה רבון העולמים כתוב בתפילין למען תהיה תורת ה׳ בפיך וצוית שלא לנשאם בשבת היה זה נושאן היה נזכר ולא חלל את השבת אמר הקב״ה הריני קובע ומצוה להם מצוה אחת שעל ידה יהיו נזכרין מן המצות כמו במצות תפילין ותהיה נוהגת בשבת וזו היא מצות ציצית.
ויהיו בני ישראל במדבר, "While the Children of Israel were in the desert, etc.;⁠" our sages say that if the Israelites had (all of them) observed a second Sabbath in a row, no nation could ever have achieve mastery over them. (Talmud, tractate Shabbat, folio 118). Whence do we know that the Sabbath on which they found the man gathering sticks was that second Sabbath? This is clear from the sequence of the words: ויהיו וימצאו, which means that as soon as they had been commanded all the rules of Sabbath observance, they found this man violating it. How do we know that this man was Tzelofchod? The letters in the sequence עצים ביום have the same numerical value as the letters in the name צלפחד.⁠1 Why has the paragraph about Tzelofchod been inserted in the Torah at this point? At the time when this man desecrated the Sabbath Moses had been saying to Hashem "Lord of the universe, it is written in the phylacteries that wearing them is in order to remind the wearer to talk about the Commandments, (Exodus 13,9) and You have forbidden the phylacteries being worn on the Sabbath.⁠" (Talmud, tractate Menachot folio 36) If only Tzelofchod had worn his phylacteries on that Sabbath, he would have reminded himself of the prohibition of gathering sticks on the Sabbath.⁠" Hashem answered him that He had already commanded the people a commandment to remind them of the laws of the Sabbath, and that is the wearing of the tzitzit on their prayer shawls. (four cornered garment requiring these fringes).
1. [The Israelites desecrated already the first Sabbath, when some of them went out to gather manna, compare Exodus 16,27. Ed.]
ויהיו בני ישראל במדבר – ארז״ל אלו שמרו בני ישראל שבת שנייה לא שלטה בהם אומה ולשון וא״ת מנ״ל שהיא היתה שבת שנייה וי״ל מדכתי׳ ויהיו וימצאו דוימצאו הי״לל אלא מלמד שתכף להוייה שנצטוו במצות שבת מצאו המקושש ואמרו שזה היה צלפחד ומנ״ל דכתיב מקושש עצים ביום השבת וגורעין ב׳ דביום ומוסיפין על עצים ועולה גימ׳ צלפ״חד ולמה נסמכה פ׳ מקושש לפ׳ ציצית לפי שבשעה שחלל המקושש שבת אמר משה להקב״ה רבש״ע כתו׳ בתפלין למען תהיה תורת ה׳ בפיך וצוית שלא לנשאם בשבת ואלו היה נושאם היה נזכר ולא היה בא לידי חלול שבת אמר הקב״ה אני קובע להם מצוה אחרת שע״י יהיו נזכרים מן המצות כמו על ידי תפלין ואיזו זו מצות ציצית שנוהגת אפילו בשבת.
ויהיו בני ישראל במדבר – כי בהתאחר שם העם בגזירה הנזכרת היה המאורע הזה. ואח״כ צוה בפרשת ציצית שיזכרו המצות כולם ולא ישכחו השבת או זולתם מן המצות.
כתב הרמב״ן מה שפירש״י טעם הזכירה בציצית שמנין של ציצית בגמטרי׳ ת״ר וח׳ חוטין וה׳ קשרים הרי תרי״ג לא הבינותי זה שציצת בתורה חסר ואינו עולה אלא תק״ץ ועוד שהחוטין לדעת ב״ה אינן אלא ג׳ והקשרים מן התורה אינן אלא שנים כדאמרינן קשר העליון דאורייתא דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא כלאים בציצית דשרי רחמנא למה לי הא קיי״ל דתוכף תכיפה אחת אינה חיבור. אלא הזכרון הוא מפני שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד:
ויהיו בני ישראל במדבר, "The Children of Israel were in the wilderness.⁠" This verse that apparently does not tell us anything we did not know, appears here as explaining how what will be described here could have happened. It was all due to the decree that the people had to keep wandering in the desert.
This is followed by the legislation about Tzitzit, the fringes to be appended to four cornered garments, a device designed to remind the wearer of all of the Torah's commandments whenever he looks at these fringes.
Nachmanides comments on the commentary of Rashi in which he refers to the numerical of the word amounting to 600 (ציצית) When we add the 8 strings involved and the 5 knots used in tying them we arrive at 613, i.e. the umber of laws in the Torah. He questions this whole explanation, pointing out that the spelling in the Torah of the word ציצת [without the letter י in front of the letter ת leaves us with only 590.] He adds further, that according to the school of Hillel, the number of strings is three and not eight. The Torah also requires only 2 knots, not 5.
[Nachmanides' query has already been raised by Tosafot in Menachot, 39 and is not directed at Rashi who did not originate the explanation, but at any rate the answer given there is that the letter ל in the word לציצת in our paragraph makes up (30) for the three letters י missing in the three words spelled ציצת in the text of the Torah in our paragraph. Ed.] At any rate, according to Nachmanides, the "remembering" of the Torah's commandments mentioned in our paragraph is due to the colour of the thread of תכלת, ocean-blue wool, and not to any numerical values of any of the letters in the paragraph. Ocean-blue reminds us of the blue sky, which in turn makes us think of the Creator presiding over His universe on His throne in heaven.
וימצאו איש מקושש עצים – בספרי זוטא אמרינן וכן פרש״י בגנותן של ישראל דיבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשבת שנייה בא זה. ועוד תנייא בספרי זוטא שהיה מקושש בכ״א לחדש אייר, ובט״ו לחדש באו במדבר סיני. והקשה רבי׳ הלל הא בט״ו באייר באו מדבר סין, ואותו יום שבת היה כדתנייא בסדר עולם ומייתי לה בפרק ר׳ עקיבה (שבת פ״ז ב׳), א״כ הא דכתיב וישבתו העם ביום השביעי היינו לשבת הבאה בכ״ב לאייר, ואותו שבת לא חיללו, א״כ לפי זה היה מקושש בכ״ט לאייר. ועוד הקשה דתנייא בספרי רבה בפרשת אמור אל הכהנים דמקושש ומקלל בפרק אחד היו, ומקלל בשנה שנייה היה שבא ליטע אהלו במחנה דן ודגלים לא היה עד שנה שנייה. ופי׳ רבי׳ הילל הא דתנייא בספרי ראשונה, לאו ראשונה ליציאת מצרים, אלא נ״ל ה״פ שבת [של] שנה ראשונה למצות שבת, היינו כ״ב באייר שהיא ראשונה לירידת המן שנ׳ בה (שמות ט״ז ל׳) וישבתו העם ביום השביעי, ובא זה וחילל בשבת שנייה לשבת שנייה שיצאו ממצרים (מהר ה׳ דרך ג׳ ימים) כדכתיב ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים לחדש ויסעו למסעיהם ממדבר סיני ולבטו עצמם ג׳ ימים עינוי הדרך והוליכו עמם את המקלל במשמר. ומתוך כך בא להם המקושש ודנום בפרק אחד. והא דתנייא בספרי זה שהיה מקושש בכ״ב לחדש אייר אתיא כמ״ד אתחומין לא אתפקיד. מיהו קשה איך היו מחמרים אחר בהמתם, וי״ל שהיו טעונין מיום נסיעתן ואין כאן עקירה. ועוד קשה דהא בפרק כל כתבי (שבת קי״ח ב׳) אמר רב יהודה אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון שנ׳ ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וכתיב בתריה ויבא עמלק. ועוד איך היה בשני׳ והלא עניין מקושש לא היה עד אחר המרגלים בשנה שנייה. תימה למ״ד לא תבערו לחלק יצאת, מה צריך לכתוב לא תבערו אש, נילף ממקושש שלא עשה רק מלאכה אחת וחייבוהו סקילה. ונ״ל אני הכותב דאי לאו לא תבערו לא הייתי אומר כל מלאכת שבת שיהיה חייב בכל אחת, דה״א דמקושש הוראת שעה היתה כמו שאומר ר״ש שלא שמרו רק שבת ראשונה ובשבת שנייה בא זה וחללה, ולכן חייבוהו אפילו שלא עשה רק מלאכה אחת. אבל השתא דכתיב לא תבערו ילפינן שפי׳ בכל המלאכות משום דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא.
ד״א וימצאו איש מקושש – בגמרא (שבת צ״ו ב׳) אמרינן מקושש זה צלפחד שנ׳ (במדבר כ״ז ג׳) אבינו מת במדבר ובחטאו מת, והוא לא היה בתוך עדת מרגלים ובתוך עדת מתלוננים שאין להם חלק בארץ. וק״ק מ״ל הא דכתיב בחטאו מת היינו מקושש. וי״ל דיליף ליה בג״ש במדבר מדבר שהן מופנין לג״ש ללמדך כי בחטאו מת היינו בחטא של מקושש.
ד״א כי צלפח״ד בגימ׳ בעצי״ם. ומה ראה צלפחד לעשות כן אלא לקדש שם שמים עשה כן.
וימצאו איש מקֹשש עצים ביום השבת – יִדמה שסמך חילול שבת לענין עבודה זרה לְהִדָּמוּת⁠־מה אשר ביניהם; וזה, כי המחלל את השבת כופר בפנים⁠־מה בתורה בכללה, כי שורש התורה היה נבנה על האמנת החידוש, כי זה ייסד לנו שני שורשים גדולים: האחד, שה׳ יתעלה הוא נמצא, והשני, שהוא חידש העולם; וכשנאמין זה יביאנו זה להאמין מה שציונו בתורה; ולהורות על שני אלו השורשים באה מצות שבת; ולזה יהיה המחלל שבת כאילו פורק מעליו עול מצוות התורה בכללם. והנה הרצון במקושש שיהיה תולש את העצים ומחבר מהתלוש אגודה, או שהיה מאסף העצים הנתלשים ומעתיק אותם ממקום למקום - והנה היה זה מלאכה מצד ההעתקה ממקום למקום, כמו שביארנו בפרשת ויהי בשלח במה שאמר ׳אל יצא איש ממקֹמו ביום השביעי׳ (שמות טז, כט).
(לב-לו) התועלת העשירי הוא להודיע עונש המחלל את השבת, שהוא בחמורה שבמיתות. וביאר מפני הסמיכות לעבודה זרה, שיש בחילול שבת רושם לעבור על כל מצוות התורה, כמו שביארנו.
(לב-לג) וענין המקושש גם כן נמשך מחבור מבלי סדר והגבלה בשני הענינים אם בדעות ואם במעשים ולזה נגמר דינו כי בן מות הוא.
ומה שאמר הרמב״ן ז״ל שסמך ספורו בכאן למה שהיה ענינו אז אחרי המרגלים ירצה שדוחה אותו הכתוב באומרו ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו׳ – יגיד כי בזמן הנמשך ההוא שהיו רועים בו במדבר היה ענינו לא סמוך אל המרגלים אלא שסמכו בכאן לסבה שזכרנו. ואחשוב שהיה כותב בכאן דין המקלל אלא שהיה בן איש מצרי ואין מביאין ראיה ממנו ויתכן עוד שכוון גם כן להגיד שבחן של ישראל כי בהיותם אחרי כן במדבר נושאים את עונם כמ״ש ובניכם יהיו רועים במדבר לא סרו מאחרי ה׳ והחזיקו במצותיו עד שכבר מצאו אנשים מהם איש מקושש עצים ביום השבת.
וירע בעיניהם למה ששמעו מפי משה רבם מחלליה מות יומת והביאוהו אל משה ואל אהרן ואל כל העדה וישפט שפוט על פי ה׳.
ובספרי (פ׳ שלח) ויהיו בני ישראל במדבר בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא שמנו (אלא) שבת ראשונה ובשנייה חללו שנאמר ויצא העם וימצאו וגו׳. ויהי ביום השביעי יצאו העם ללקוט ולא מצאו. הנה שלמדו ממאמר ויהיו בני ישראל במדבר שלא היה בפרק ההוא ולא נתנו טעם לסמיכותו כאן ואנן גם כן נדבר מדבר לפי׳ בתורת טעמא ואם קבלה נקבל.
ויהיו במדבר וימצאו בגנותן של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה. בספרי דאל״כ ויהיו בני ישראל במדבר למה לי ותימה דהא בפרק כל כתבי׳ אמר אלמלא שמרו ישרא׳ שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו׳ ועוד קשה מהא דתניא בת״כ והביאו גם רש״י ז״ל בפרש׳ מקלל ויניחהו במשמר לבדו ולא הניחו את המקושש עמו ושניהם היו בפרק אחד והמקלל בשנה שניה היה כדכתב רש״י ז״ל גבי ויצא בן אשה ישראלית מהיכן יצא מפרשה שלמעלה יצא לגלג ואמר ביום השב׳ יערכנו דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת של תשעה ימים ובת״כ תניא מהיכן יצא מבית דינו של משה שבא ליטע אהלו בתוך מחנה בני דן אמרו לו מה טיבך כאן אמר להם מבנות דן אני אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל כתיב נכנס לבית דינו של משה יצא מחוייב והביאו גם רש״י ז״ל ואלה מודים שהמקלל בשנה שניה היה שהרי הדגלים ולחם הפנים בשנה שניה היו ומכיון שגם המקושש בפרק אחד היה עמו עכ״ל בשניהם בשנה שניה היו לא בשבת שניה שהיתה בשנה ראשונה מיהו על הקושיא השנית י״ל שאעפ״י שמעשה לחם הפני׳ היה בשנה שניה צווי אפשר שהיה בשנה ראשונה ובשע׳ הצווי שמע המקושש ולגלג בו והדגלים אע״פ שלא נעשו עד שנה שניה מ״מ מעצמם היו נוהגי׳ תמיד לשבת כל שבט ושבט לבדו כפי שצום יעקב אבינו ע״ה במשא מטתו כדכתב רש״י ז״ל בפרשת ויחי ובפרשת במדבר גבי באותו׳ לבית אבותם ומה שהוצרך הכתוב לצותם על זה בפרשת במדבר לא היה רק מפני שלא היו נכרים כלם ועל ידי ויתילדו על משפחותם שהביאו ספרי יחוסיהן כו׳ היו כלם נכרים כל אחד לשבטו אבל על הקושיא הראשונה נוכל לומר שהן אגדות חלוקות ורש״י ז״ל מנהגו להביא כל אחת לפי מקומ׳ וכבר הארכתי על זה בפרש׳ בראשית ע״ש. והתוספות הקשו׳ בפרק ר׳ עקיבא אההיא דפרק כל כתבי דאמרי אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה כו׳ אמאי קרי לה להאי שבת שיצאו העם ללקוט שבת ראשונה והאמר רב יהודה אמר רב כאשר צוך שבת ודינים במרה אפקוד ואם כן לא היתה שבת זו ראשונה דכתיב ויסעו מאילים ויבאו וגו׳ ויאמ׳ משה אכלוהו היום וגו׳ ששת ימים תלקטוהו וגומר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו׳ ואמרו שאותו היום שבת היה ועוד הקשו דמתוך הפסוקים ומשמע ששתי שבתות היו קוד׳ ראשונה כשנסעו מאלים ואחר אותה שבת ירד להם המן וכתיב ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה וגו׳ ויניחו אותו עד הבקר וגו׳ משמע שבשבת שלישית שאחר מרה היה וצ״ע:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש וגו׳ עד סוף הסדר. כפי דעת הראב״ע אחרי שזכרה התורה עונש העושה ביד רמה בעבור שנשאו קול כל העדה וגדפו את השם על דברת המרגלים זכר הכתוב גם כן ענין המקושש עצים ביום השבת כי עשה ביד רמה לחלל היום המקודש ההוא.
ואמרו שהיו בני ישראל במדבר יראה שאין ענין לו כי בידוע שבמדבר היו ועדין לא נכנסו אל הארץ ומפני זה חשבו המפרשים שהיה זה בשנה שניה כשנצטוו במרה על מצוות השבת. אבל אין ראוי לסבול הבלתי סדור שיתחייב מזה בפרשיות התורה וספוריה ולכך נראה שקרה זה אחר ענין המרגלים כסדר הפרשיות. כי כמו מה שעשו שם ישראל בהיותם מסופקים בנבואת משה ויעודיו קרה להם מה שקרה מהרעה כן קרה בהיותם שמה ענין אחר לא מחטאות הצבור אלא מיחיד אחר שחלל את השבת ויהיה מכחיש בזה פנת חדוש העולם ובריאתו ומפני זה נדון למות ולפי שזה ג״כ קרה בהיותם במדבר פארן לזה אמר ויהיו בני ישראל במדבר.
ואפש׳ לפרש עוד שבעבור שהיו ישראל במדבר מקום שאין העצים מצויים עד למרחוק יצא האיש ההוא ממקומו ביום השבת והלך חוץ לתחום ביוה״ש בהפך מה שצותה תורה אל יצא איש ממקומו ולזה אמר מקושש עצים ביום השבת שאין פירוש מקושש כורת אלא לוקט אותם אחד הנה ואחד הנה מלשון וקוששו להם תבן ואין לקיטת עצים אחת מאבות מלאכות כי לא חטב ולא עמר אבל היה חטאו שלא ישב במקומו והלך חוץ לתחום.
ואמר ויהיו בני ישראל במדבר – להורות שאע״פ שהזהיר להם על המזיד ואמר את ה׳ הוא מגדף וכן כי דבר השם בזה. לא הועיל כלום כי מיד בהיותם במדבר מצאו איש מקושש עצים ביום השבת. והתרו בו ובמזיד עבר על התראתם. ואמר כי לא פורש מה יעשה לו. כי אולי נסתפק להם אם היתה מלאכה גמורה אם לאו. ולכן באתהו התשובה מות יומת האיש. ויש בענין המקושש דברים נסתרים כמאמרם ז״ל. לפי שהיא מצוה תדירה בין בחול בין בשבת. והרמז בזה כי אחר שראה השם שישראל היו יוצאין מרעה אל רעה כמו שכתבתי למעלה. ועתה מחדש עשה המקושש מה שעשה. רצה השם שיתנו על כנפי בגדיהם פתיל תכלת. בענין שעל ארבעת רבעיהם בלכתם ילכו מוקפים מן המצות. וזהו וזכרתם את כל מצות ה׳. ולפי שכל זה הרע בא להם מצד יצר הרע הזונה. אמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. כאומרם לבא ועונא תרי סרסורי דעבירה נינהו. ובמצות הציצית יזכרו וישובו אל ה׳ כאומרו למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי:
(לב-לד) [סמיכות פרשת המקושש]:
אמר הגאון, וסמך לזה פרשת המקושש אף על פי שהיה בשבת שניה כדברי ז״ל (רש״י ע״פ ספרי), לרמוז מה רע גמור היה לעמוד ולהתעכב במדבר, אל שהיתה סיבה שזה האיש קשש עצים וגו׳. וכל זה להראות מה גרמו החטאים האלה בנפשותם, שנגזר עליהם כלייה ורעה אחרת להתעכב במדבר הזה.
כי לא פורש. באיזו מיתה:
בגנותן של ישראל דיבר הכתוב. דאם לא כן, ״ויהיו בני ישראל במדבר״ למה לי, אלא לאשמועינן שמיד שבאו במדבר – בא זה בשבת שני וחלל את השבת. ואם תאמר, בשבת ראשונה היה, דודאי ראשונה לא היה, מדכתיב ״וימצאו מקושש ביום השבת״, ולא נקרא ״יום השבת״ אלא אם כבר שבתו בו, דעל כן נקרא ״יום השבת״ על שם שישראל שובתין בו, ואי בשבת ראשונה היה, ועדיין לא שבתו בו, לא היה נקרא ״יום השבת״. ותדע לך, דבשבת ראשונה נאמר (שמות טז, כט) ״אל יצא איש ממקומו [ביום השביעי] ״, ״ויהי ביום השביעי יצאו מן העם״ (שם שם כז), ״וישבתו ביום השביעי״ (שם שם ל), מפני כי עדיין לא שבתו לא נקרא ״יום השבת״. ועוד, דבשבת הראשון כתיב (שם) ״וישבתו ביום השביעי״, אם כן כבר שבתו ולא חללו אותו, ואם כן על כרחך לא היה בשבת ראשונה שום חילול:
ואף על גב דכתיב שם (שם שם כז) ״ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט״, משמע שחללו את השבת, ובפרק כל כתבי (שבת קיח ע״ב) אמרינן ׳אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון׳, אם כן מוכח דשבת ראשונה נמי לא שמרו (קושית הרא״ם), נראה לומר דהא דקאמר ׳אלמלי שמרו שבת ראשונה׳, לא איירי שעברו וחללו את השבת, דאם היו מחללין אותה היה משה רבינו עליו השלום דן אותם בסקילה, אלא על כרחך פירושו שלא שמרו אותה, ולא נקרא זה ׳חלול׳ אלא כשיש כאן חיוב מיתה. ולפיכך אמר (רש״י כאן) ׳ובא זה וחללה כדכתיב (שמות לא, יד) ״מחלליה מות יומת״⁠ ⁠׳. דאם לא כן יקשה לך, למה לא היה דן אותם משה רבינו עליו השלום – אותם שחללו שבת ראשונה, אלא שלא היה שם חיוב מיתה, דלא היה שם התראה, ואין כאן חלול אלא במזיד והתראה, כדכתיב ״מחלליה מות יומת״, ולפיכך אמר ׳שבת שניה׳:
ואף על גב דבמרה אפקידו על שבת (שבת פז ע״ב), ומוכח מן המקרא דהיה קודם שבת זה ב׳ שבתות, כמו שכתבו התוספות בפרק רבי עקיבא (שם), ואם כן היו יותר שומרים מן שבת אחת, דסבירא ליה כמאן דאמר בפרק רבי עקיבא (שם) אף על גב דאפקידו במרה על שבת – אתחומין לא אפקידו, ולכך לא נקרא ׳שבת ראשונה׳, כיון דלא אפקידו אכל המצות. ואפילו למאן דאמר דאפקידו גם כן אתחומין, נראה, כיון דלא כתב בתורה שבת של מרה, רק ״שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו״ (שמות טו, כה), לא הוי זה בכלל תורה שנתן לישראל, כי לא היה זה רק כמו שאר המצות שנתן קודם שקבלו התורה, כמו שאר מצות בני נח. ובפרק ארבע מיתות (סנהדרין נו ע״ב) ׳עשר מצות נצטוו ישראל במרה; שבע שקבלו עליהם בני נח, הוסיפו עליהן שבת ודינין וכבוד אב ואם׳, עד כאן. מדקאמר ׳הוסיפו עליהן וכו׳⁠ ⁠׳, שמע מינה שענין המצות שנצטוו במרה משפטם כמו שבע מצות לבני נח, ולא נחשב זה מכלל שבת שכתב בתורה. והחילוק, שאין להם רק כללות ולא פרטות ודקדוקים, שלא נתנו להם רק הלכות שבת, ולא דקדוקיה ופרטותיה. ולפיכך לא נקרא ׳שבת ראשון׳ רק כאשר כתב בתורה שבת, והוא שבת של פרשת המן (שמות טז, טו-כט), ואז ניתנו פרטותיה ודקדוקיה. ועיין לעיל בפרשת בשלח:
שלא שמרו אלא שבת ראשונה. פי׳ דאל״כ במדבר ל״ל, אלא ללמד מיד שבאו למדבר חלל זה את השבת ולא קודם לכן. והא דאמרינן בפרק כל כתבי (שבת דף קי״ח) אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון. י״ל דמדרשות חלוקים הם. והא דאמר רב יהודה אמר רב, כאשר ציוך, שבת ודינים במרה אפקוד, ש״מ שלא היה שבת ראשונה וכמו שהקשו התוספות. י״ל דרש״י נזהר מקושיא זו בפרשת בשלח שפירש שם שם לו, במרה נתן להם מקצת פרשיות שיתעסקו בהם שבת ופרה אדומה ודינים, משמע שהודיעם החקים ההם ולימד אותם כי עתיד הקב״ה לצוות אתכם בכך כמו שפי׳ הרמב״ן שם בפרשת בשלח, וא״כ לא נצטוו עדיין בשמירת מלאכת שבת כ״א ללמוד מצות השבת: (קצ״מ) ולענ״ד ל״ק כל עיקר ששם לא נאמר שעשו שום מעשה מלאכה אלא שיצאו ללקוט אבל לא לקטו שום דבר שלא חטאו במעשה כלל אלא שלא שמרו אותם במחשבתם, שלא נקרא זה חלול. לכ״א אלמלא שמרו ששמרו אותה במחשבה כבמעשה אז לא שלטה, אבל כאן אמרו ובא זה וחללה שחללה במעשה:
They kept only the first Shabbos. Meaning that if not so, why does the Torah mention that they were in the desert? Rather it is to teach that immediately after they came to the desert this man desecrated Shabbos, but not beforehand. One may ask: In chapter Kol Kisvei (Shabbos 118b) it says "If Yisroel had observed the first Shabbos, no nation or tongue could overpower them.⁠" The answer is that these Midrashim disagree with one another. One may ask: It states (Sanhedrin 56b) Rav Yehudah said in the name of Rav: "As I commanded you" (Devarim 5:12) — this refers to Shabbos and monetary laws which I commanded you at Marah. This means that this it not their first Shabbos, as Tosafos ask (Shabbos 87b). The answer is that Rashi avoids this question because in Parshas Beshalach he explains "There he gave them" (Shemos 15:25) — in Marah he gave them some laws to involve themselves with, Shabbos, the red heifer and monetary laws. This implies that he informed them of these laws and taught them that Hashem would in the future command them so. Ramban also gives this explanation in Parshas Beshalach. Thus they had not yet been commanded to abstain from forbidden work on Shabbos, only to learn about the positive mitzvah of Shabbos (Kitzur Mizrochi). In my opinion this is not a question at all, because there the Torah does not say that they did any forbidden work, rather they went out to gather but did not collect anything. Thus they did not physically sin at all. Rather they did not observe Shabbos in thought, which is not considered a desecration. Therefore the Gemara says "if [Yisroel] had observed…" meaning that had they observed it in thought as in action, then no one could overpower them. However, here the Torah says that this man came and physically desecrated Shabbos.
ויהיו בני ישראל במדבר וגו׳ – קשה מה בא הכתוב להשמיענו שהיו ישראל במדבר ויתבאר על פי מה שאמרו במסכת שבת (צו:) וזה לשונם אמר רב יהודה אמר שמואל מקושש מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים היה עד כאן. גם אמרו במסכת שבת פרק א׳ (ו:) וזה לשונם ת״ר סרטיא ופלטיה וכו׳ זו היא רשות הרבים, והקשו בש״ס ולחשוב נמי מדבר דהא תניא איזהו רשות הרבים סרטיא וכו׳ והמדבר, ותירץ אביי לא קשיא כאן בזמן שהיו ישראל שרויים במדבר כאן בזמן הזה, ופירש״י וזה לשונו בזמן ההוא חשוב רשות הרבים בזמן הזה אינו מקום הלוך לרבים פירוש וברייתא דקתני והמדבר הא קא משמע לן דאי איכא רבים מצויים עכשיו במדבר תדיר גם כן הוא בכלל רשות הרבים.
והוא מה שאמר הכתוב כשרצה להודיע עון המקושש שהוא מעביר ד׳ אמות לסברת רב יהודה הקדים לומר ויהיו בני ישראל במדבר פירוש ובזה הוא שנחשב לו חילול השבת להתחייב מיתה, אבל אם לא היו ישראל במדבר הגם שהיה מעביר ד׳ אמות שם אינו חייב שאין לו דין רשות הרבים.
ולפי סברת רמב״ם (הל׳ שבת פי״ד) כפי מה שנשמע מדבריו ממה שמנה המדבר בכלל רשות הרבים ולא חלק אם מצויים ישראל לשאינם מצויים, ופירשתי בו בחיבורי חפץ ה׳ שחברתי בימי חורפי שהרמב״ם מפרש דברי אביי על זה הדרך כאן בזמן שהיו ישראל פירוש תנא שהזכיר המדבר מדבר על אותו זמן לזה מנאו גם כן ותנא שלא הזכיר אינו מדבר אלא בזמן הזה וזמן הזה אינן מצויים הולכי מדברות ולצד שאינם מצויים לא טרח להשמיענו דינו, ואין הכי נמי שאפילו בזמן הזה המדבר רשות הרבים, אם כן נחזור לקושיתנו לדרך זה למה הוצרך הכתוב לומר ויהיו בני ישראל במדבר.
ויתבאר על פי מה שאמרו עוד שם (שבת צו:) וזה לשונם במתניתא תנא מקושש תולש הוה עד כאן, ולצד שתקשה לדברי התנא והלא אמרו רבותינו (חולין פח.) בדיני כיסוי דם חיה ועוף אין מכסין בעפר המדבר מפני שהיא מלחה ואינה מצמחת עד כאן. אם כן מנין יצאו צמחים במדבר שתלשם מקושש, לזה הקדים לומר ויהיו בני ישראל במדבר, ואמרו ז״ל (במד״ר פי״ט) שבארה של מרים היה משקה והיה מעלה גנות ופרדסים ואם כן היו גדלים צמחים במדבר לתלוש, גם לסברת רב אחא בר יעקב שאמר (שבת שם) מעמר היה יתישב גם כן הכתוב בדרך זה.
וימצאו איש וגו׳ – אמר לשון מציאה יתבאר על דרך אומרם ז״ל (ילקוט) שאמר להם משה צאו וראו אם יש אדם שחלל את השבת וכו׳ עד כאן. לזה אמר וימצאו על דרך אומרו (אסתר ב) ויבוקש הדבר וימצא.
מקושש עצים ביום השבת – הקדים זכרון המעשה קודם זכרון היום ולא אמר ביום השבת מקושש עצים, לומר שלא נתעלם ממנו שבת כשעשה מעשיו, ואם היה מקדים זכרון שבת היה נשמע שמצאוהו ביום השבת פירוש הידוע אצלם, אבל מאומרו מקושש עצים ביום השבת חוזר זכרון השבת אל המקושש שיודע כי שבת הוא, ורז״ל (ספרי) נתחכמו להוציא דבר זה שיודע היה שהוא שבת ממה שכפל לומר בפסוק שאחר זה מקושש עצים שבא לומר שאחר שהודיעוהו שבת הוא חזר לקושש, ולדרכנו טעם שכפל לומר פעם ב׳ מקושש להודיענו שלא היתה לו שגגת מלאכה אלא הודיעוהו כי היא מלאכה שחייב עליה, והוא אומרו אותו מקושש פירוש הוא היה יודע כי עושה מלאכה, ובזה היו לו זדון שבת וזדון מלאכה.
ויהיו בני ישראל במדבר, While the children of Israel were in the desert, etc. Why did the Torah have to let us know that the children of Israel were in the desert? This may be understood in conjunction with what we learned in Shabbat 96. Rav Yehudah is quoted as saying that the sin of the person collecting the firewood consisted of his carrying it a distance of 4 cubits in the public domain. We have aslo learned in Shabbat 6 that a Seratya or a Platyah i.e. a camp or a busy highway, constitute a public domain. The Talmud asks there why the Baraitha which mentioned the examples of a camp or busy highway did not include a desert as a further example of a public domain? Abbaye answered that this was not really an appropriate question as the desert constituted a public domain only while the Israelites (600,000 plus) marched through the desert, whereas the Baraitha was concerned with conditions at the time. Rashi comments on this as follows: "In those days the desert was considered a public domain whereas in our time it is not considered an area traversed by many people. When a Baraitha did mention that a desert may also be a public domain this is based on the assumption that the desert once more became a route used by multitudes of people on a regular basis.⁠"
This is basically what the words "while the Israelites were in the desert" wanted to convey to us. The reason that the מקשש עצים, the person gathering firewood, was guilty of violating the Sabbath, was because at that time the desert was a proper public domain and carrying in it for a distance of four cubits or more was forbidden on pain of death. If the Israelites had not at that time travelled through the desert, the act of the מקשש would not have been punishable.
According to the opinion of Maimonides in Hilchot Shabbat chapter 14 there does not seem to be a difference between the status of the desert in the days of the Israelites' trek through the desert and nowadays. I explained this in a volume called Chefetz Hashem which I composed during my youth. Maimonides understood the words of Abbaye to mean that the scholar who included the desert as an example of the public domain spoke of a period when the Israelites travelled through the desert. The other scholar who did not list the desert as a public domain was only concerned with conditions prevailing during his lifetime. Seeing that during his lifetime the desert was not travelled by many people he did not bother to define its status. In actual fact, however, the desert must be regarded as a public domain even in our own times. If this is the correct interpretation of what Abbaye had in mind we are back to square one, i.e. why did the Torah have to tell us that the Israelites were in the desert when this incident took place?
We may be able to explain our verse with the help of another statement in Shabbat 96 where a Baraitha is quoted which defines the sin of the מקשש as lopping the wood off the tree rather than carrying it a distance of 4 cubits. This appears difficult in view of a halachah in Chulin 88 that earth taken from the desert is unfit to be used to cover the blood of wild beasts or birds after their having been slaughtered. The reason given is that such earth is salty and incapable of supporting growth of plants. If this is so, where did the מקשש find trees in the desert that he could lop branches off? The Torah answers this question by writing that the Israelites had been in the desert for quite a while when the incident under discussion occurred. During the years preceding the incident with the מקשש the travelling well accompanying the Israelites had irrigated the desert around their camp so that that part of the desert became capable of producing a variety of plants. It was from these plants that the מקשש lopped off some firewood. This interpretation even fits the opinion offered by Rabbi Acha in Shabbat 96 that the מקשש was gathering in firewood lying on the ground, making a pile of them. This too would have been possible once we assume that the well of Miriam had irrigated the desert around the camp of the Israelites.
וימצאו איש מקשש עצים, they found a man collecting firewood. The reason that the Torah employs the word "they found" is because according to Yalkut Shimoni Moses had instructed the people to spread out and search for any one who was violating the Sabbath. The word מצא is used in a similar sense in Esther 2,23 where the plot to assassinate Ahasverus was being investigated.
מקשש עצים ביום השבת, gathering firewood on the Sabbath. The reason the Torah first mentioned the deed before mentioning the day when it occurred is to tell us that the man was well aware that it was the Sabbath. If the Torah had reported this in the reverse order the meaning would have been that they found him on a day which they (the searchers) knew to be the Sabbath. The present phraseology makes it clear that the man gathering the firewood knew that it was the Sabbath. Our sages in the Sifri have cleverly deduced that the man was aware that it was the Sabbath from the repetition of the word מקשש עצים in verse 23. That repetition indicates that even after the man had been found collecting the firewood and had been warned about it he continued to do it. According to our own approach the repetition of the words מקשש עצים proves that the man had not erred in thinking that his activity was one which was permitted on the Sabbath. The men who found him warned him immediately about the fact that what he was doing was forbidden on pain of judicial execution. The man was guilty of being aware that it was the Sabbath (on which certain work prohibitions apply) as well as that the work he was performing was one of the forbidden categories.
מקושש עצים – כמו והנני מקוששת שנים עצים (מלכים א י״ז:י״ב), לקט או תלש מעט עצים דקים.
ויהיו בני ישראל במדבר – יראה שקרה זה אחר מעשה המרגלים, ולכן אמר שהיו אז במדבר, כי בהתאחר שם העם בעבור הגזירה הנזכרת היה המאורע הזה, או אפשר שאמר ויהיו בני ישראל במדבר, להודיע שבעבור היותם במדבר ואין העצים מצוים שם עד למרחוק, יצא האיש ההוא חוץ לתחום לבקשם:
מקשש – מלקט, והנה אין לקיטת עצים אחת מאבות מלאכות, כי לא חטב ולא עמר, אבל היה חטאו שלא ישב במקומו והלך חוץ לתחום, הפך מה שצותה התורה, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי:
מקשש עצים – מקשש פעל מרובע מן הכפולים, הקש הוא התבן הדק או העצים הדקים, ונגזר ממנו מקשש כלומר לקיטת הדברים הדקים תבן או עצים (ר״ש ב״מ). הנה על הלקיטה לבדה לא התחייב מיתה רק על אוספו אותם יחד, והמאסף דברים המפוזרים יחד הוא מלאכת מעמר; או שנתחייב מיתה על העברתו אותם בשעת לקיטתו ד׳ אמות ברה״ר (כבשבת צ״ו); אמנם לפי״ז עיקר החלול אינו מוזכר בתורה, ובמתניתא תנא מקשש תולש מן הקרקע הוא, לדעה זו מלת מקשש הוראתו התלישה והעקירה מן המחובר, דוגמא לזה (יחזקאל י״ז) ואת פרי׳ יקוסס שפי׳ יקוצץ בחלוף זסשר״ץ, ומשרש זה אמר (איוב כ״ח) וכרם רשע ילקשו כתרגומו מכסחון (והמפרשים שם נדחקו בפי׳), ומזה הונח לדעתי שם מלקוש על המטר היורד סמוך לקצירה ותרגומו (ארנטערעגען), [וגם בזה בחרו בעלי לשון דרך רחוקה]. ובלשון ערבי מלת קשה ענין חתיכה אומנית (דרעכסלערארבייט), וכל לשונות של לקיטה יורו גם על התלישה מן המחובר, וארוה כל עוברי דרך (תהלים פ׳) ותרגום וארוה ומכסחין, (וכרמך לא תזמור מתורגם לא תכסח ע״ש רש״י), וכן לרעות בגנים וללקוט שושנים (שה״ש ה׳), מחטב עציך מתורגם מלקט אעך, וכן בלשון משנה הלקיטה היא הקציצה מן המחובר, (כבשבת פי״ב) המלקט עצים אם לתקן את האילן וכו׳, ולזה יפה תיב״ע מקשש עצים תלש ועקר, ואונקלס שתרגם מגבב אעין, הנה גביבה בארמי אין ענינו הלקיטה והאסיפה לבדה אבל יורה ענין חתיכה, מגבבין מן החצר (ביצה ל״ג), דיקלא ועבד גובי (ב״ק צ״ו), הנה לפירוש זה עיקר החלול מבואר בקרא.
מקשש – תרגומו מגבב, והוא לקיטת עצים קטנים וקש התלושים, וכן לקושש קש {שמות ה׳:י״ב}, וכן מקוששת שנים עצים (מלכים א י״ז:י״ב), נראה שאעפ״י שלא היה תולש ולא עושה מלאכה ממש נענש, כי עבר ביד רמה על מצות שביתה.
gathering (mekoshesh). The Targum translation is megavev, which denotes the gathering of small, detached sticks or pieces of straw; cf. lekoshesh kash (“to cut stubble for straw,” Exod. 5:12)⁠1; mekosheshet shenayim etsim (“I am gathering two sticks,” 1 Kings 17:12). It seems that even though the man was not plucking or detaching [tolesh] the sticks of wood and was thus not performing an actual melakhah (forbidden form of work), he was punished because he was flagrantly transgressing the commandment of Sabbath rest.⁠2
1. {Translator's note: Both Shadal’s translation and his commentary indicate that he understood lekoshesh in Exod. 5:12 as detaching from the ground, a meaning that does not conform with his commentary here.}
2. {Translator's note: Compare Shabbat 96b, which records three different opinions as to the transgression of the mekoshesh: (1) he carried [ma’avir] the wood for four cubits in the public domain, (2) he detached [tolesh] growing branches, (3) he gathered [me’ammer] the sticks into a pile. Each of these alternatives involves a specific melakhah. If so, why was the offender’s penalty uncertain (v. 34)? Most commentators say that the people were aware that the offense carried the death penalty, but that the specific mode of capital punishment was unknown. Abravanel offers the alternative explanation that the uncertainty was whether the offender was to be put to death by God Himself or by a human tribunal.}
ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו וגו׳ – הפרשה הקודמת עסקה בחטא עבודה זרה, והציגה אותו כעזיבת ה׳ ותורתו. הנקודה המרכזית של הקרבנות שנזכרו שם היא ההכרה בכך שה׳ מכוון את מעשינו ומנהיג את גורלנו, ודבר זה בא לידי ביטוי בעולה ובמנחה ונסך. סוף הפרשה עסק בעובד עבודה זרה במזיד אך ללא עדים והתראה. לפיכך הוא לא מובא לפני בית דין אלא נמסר לדין שמים, המטיל עליו כרת על עבודה זרה ו״ברכת״ ה׳.
והנה, ישנה מצווה נוספת שבה ייעד ה׳ עשיית מעשה מסוים – או ליתר דיוק, הימנעות ממעשה מסוים – כביטוי להכרתנו בה׳ כאדון גורלנו ומעשינו. לפי זה, המקיים מצווה זו מכיר בכך שה׳ הוא אדון גורלנו ומעשינו, והנמנע מלקיימה הריהו כופר בכך. משום כך, העובר על מצווה זו ענוש כרת וסקילה – כעובד עבודה זרה וכמגדף. מצווה זו היא השבת. שכן השבת משביתה – במצוות ה׳ – את עבודתנו, ועל ידי שביתה אחת זו אנחנו מעמידים את כל מעשינו, ביחד עם העולם שבו אנו חיים, לפני כיסא ה׳. הימנעותנו ממלאכת יצירה בשבת היא הכרה כפולה – ועשיית כל מלאכה כזו בשבת היא כפירה כפולה – באדנותו של ה׳.
נמצא שיש קשר הדוק בין מעשה חילול השבת המסופר בפסוקים הבאים, לבין הדינים והאירועים שנזכרו בפסוקים הקודמים.
ואכן, אנו רואים כאן את אותם ״בני ישראל״ ואותה ״עדה״ שראינו גם בתחילת הפרשה, אלא ששם הם מרדו בה׳ ובהנהגתו, ואילו כאן הם חזרו להיות נאמנים לה׳. ואף על פי שהם היו ״במדבר״, שנגזר עליהם לנדוד במדבר ממקום למקום ללא כל תקווה להגיע למחוז חפצם, הם חזרו להיות מוּדָעים לחובתם. הם ידעו שעליהם לשמור אמונים לה׳ ולתורתו, ובשם התורה הם הגנו על מצוותיה בפני כל בני העדה.
מאמר הפתיחה ״ויהיו בני ישראל במדבר״, וכן לשון כל הסיפור הזה – בהשוואה לסיפורו של המקלל (ויקרא כד, י והלאה) – מורים שכאן ניתן דגש מיוחד על התעוררתו העצמית של העם לפעול בעניין. לא נאמר כאן: ״ויצא איש ויקושש עצים ביום השבת ויביאו אותו אל משה״ וגו׳, אלא: ״ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו וגו׳ ויקריבו אתו המצאים אתו״ וגו׳. בכך מופנית תשומת לבנו לפעילות העם ולהתערבותם למען התורה, יותר מאשר לחוטא עצמו.
מקשש עצים – עיין פירושנו לשמות (ה, ז), שם הסתפקנו אם משמעותו המקורית של ״קשש״ יכולה להתבאר על פי קרבתו ל״קצץ״, ״גזז״ [לחתוך, לחתוך מקרוב], או על פי קרבתו ל״גשש״ [למשש, להרים דבר שניתן ליטלו ביד]. וכך גם חז״ל מסתפקים (שבת צו:) אם המלאכה שנעשתה על ידי המקושש הייתה תולש או מעמר או מעביר ארבע אמות ברשות הרבים (עיין פירוש, שמות לה, א–ב).
אם נקבל את הדעה שנזכרה אחרונה, הרי שמאמר הפתיחה ״ויהיו בני ישראל במדבר״ קשור במהותו לכל האירוע. שכן חז״ל אומרים במסכת שבת (ו:) שהמדבר נחשב רשות הרבים רק ״בזמן שישראל שרויין במדבר״. אם נניח עתה שחטא המקושש היה מעביר ארבע אמות ברשות הרבים, אזי רק ממאמר הפתיחה – ״ויהיו בני ישראל במדבר״ – למדנו שהייתה במעשהו מלאכה אסורה. בנוסף, מאמר הפתיחה מונע את הטעות בקשר למקרה זה, כאילו מכאן ניתן להביא ראיה על דינו של המדבר בזמן הזה [כרשות הרבים בזמן שאין ישראל שרויין במדבר].
לכך יש להוסיף הערה נוספת. לפי ההלכה שנתקבלה (חולין ה.), מומר לחלל שבת בפרהסיא דינו כמומר לעבודה זרה, והוא נחשב מומר לכל התורה כולה. זוהי אפוא העבירה היחידה שחומרתה תלויה בכך שהיא נעשית בפרהסיא, ורק באופן זה היא דומה לעבודה זרה. כאן [בפרקנו] למדנו מסמיכות הפרשיות שחילול שבת דומה בחומרתו לעבודה זרה. לפיכך ישנה חשיבות גדולה להערת התורה שבני ישראל היו במקום העבירה, ושהעבירה נעשתה בפניהם: ״המצאים אתו מקשש עצים״ (עיין פסוק לג). יש לזכור שמושג ה״פרהסיא״, ה״פרסום״, איננו מוגבל להימצאות ממשית של עשרה מישראל, אלא הוא נוהג גם במקרה שהחוטא יודע שמעשהו ייוודע ברבים, ״יודע שיתפרסם״ (שו״ת מהרי״ק סי׳ קס, על פי סנהדרין עד:). לפי זה, במקרה של המקושש – וכן בכל מקרה של חילול שבת שעונשו מסור לבית דין – החטא נעשה ברבים ולכן דינו כעבודה זרה. שכן העדים וההתראה – העדים המזכירים לחוטא את הדין ואת עונשו – מביאים אותו לידי הכרה, בשעת מעשה העבירה, בפרהסיא של הציבור. על ידי מענהו ״אף על פי כן״ והמשמעות הטמונה בו, הוא מוסר עצמו לבית הדין של ציבור זה, ובשעת החטא הוא מוּדע לציבור. נמצא שהדגשת הכתוב שבני ישראל היו שם בחטא המקושש, יכולה לבאר את ההלכה שרק חילול שבת בפרהסיא דינו כעבודה זרה.
ושמא על פי זה ניתן גם לבאר את מאמרו הקשה להבנה של ר׳ יצחק בספרי על הפסוק הבא: ״⁠ ⁠׳ויקריבו אתו המצאים אתו מקשש׳ וכו׳, מגיד שהתרו בו מעין מלאכתו, מכאן לכל וכו׳. ר׳ יצחק אומר אינו צריך וכו׳, ומה תלמוד לומר ׳ויקריבו׳? מלמד שהתרו בו ואחר כך (הקריבו) [הביאוהו]״. על פי האמור לעיל, כוונת ר׳ יצחק יכולה להתפרש כך: ״המצאים אותו מקשש״ (עיין פירוש פסוק לג) לא בא ללמדנו על ההתראה הנדרשת בכל עדות על עבירה שיש בה עונש, שכן הלכה זו נלמדת ממקום אחר. אלא ״המצאים אתו מקשש״ מלמדנו, שההתראה שנדרשה כדי להביא את המקושש לבית דין ניתנה בעת שנעשתה העבירה. נמצא שחטאו היה חילול שבת בפרהסיא, ומכאן המסקנה ההלכתית החשובה: השוואת חילול שבת לעבודה זרה – הנלמדת כאן מסמיכות שתי הפרשיות – נוהגת רק בחילול שבת בפרהסיא.
ויהיו בני ישראל במדבר – לשון זה סתום דפשיטא שהיו במדבר כל ארבעים שנה, ופי׳ חז״ל שלמד שמעשה זה היה בתחלת חנייתם במדבר, שבעת שנסעו מים סוף הלכו ג׳ ימים במדבר שור וחנו במרה ובאילם ושבו לים סוף, ואח״כ יצאו מן המדבר ומשם שבו למדבר וחנו במדבר סין ומאז היו ונשארו במדבר בקביעות, ובמרה נצטוו על השבת, ובט״ו לחדש אייר שבאו למדבר סין ויהיו ונשארו במדבר היו שבת ראשונה ושמרו אותו, ובט״ז אייר ירד להם המן ויהי ביום השביעי [והוא שבת שני׳] יצאו מן העם ללקוט, ואז היה גם מעשה דמקושש, וכן אמר ר׳ שמעון סתמא דספרי בספרי זוטא שמקושש היה בשנה ראשונה באחד ועשרים לחדש השני, ועי׳ ברא״ש ובתוס׳ שבת (דף פז ע״ב ד״ה כאשר צוך), וי״ל מה שהק׳ עמ״ש בשבת (דף קיח) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בם אומה ולשון, שי״ל שמ״ד זה ס״ל כמ״ש רש״י ז״ל בפי׳ החומש בפרשת המן שאעפ״י שמשה נצטוה במרה לא הגיד לישראל עד אח״כ גבי המן:
וימצאו איש מקושש עצים – פעל קשש – מצאנוהו על האוסף גדולי קרקע, כמו וקוששו להם תבן, וזה נקרא בשם מעמר, ומצאנוהו על התולש מן המחובר כמו והנני מקוששת שנים עצים (מלכים א י״ז:י״ב), שעל שנים לא יצדק לשון קשוש ואסיפה, ופי׳ שקוצצת שני עצים מן המחובר, ועז״א בשבת (דף צו ע״ב) מקושש במתניתא תנא תולש הוה, ראב״י אמר מעמר הוה. ולפ״ז מקושש הוא פעל בינוני, ושמואל אמר שם דמקושש מעביר ד״א בר״ה היה, וצריך לומר דשמואל מפרש שמקושש אינו בינוני פועל, רק שם תואר על שם אומנותו שאומנות האיש הי׳ שהיה מקושש עצים ומצאוהו ביום השבת שיצא להביא העצים הביתה, והיה מעביר, כי כלל הוא שהפעל הבינוני, כמו סופר רוקם, לפעמים בא על הפועל ולפעמים בא כשם תואר. אמנם בספרי מוכיח שהוא פועל בינוני והי׳ אז מקושש ותולש מן הקרקע ולא תאמר שר״ל איש ששמו מקושש ר״ל שהוא שם תואר על שם אומנותו ושבעת ההיא הי׳ מעביר לא תולש כדעת שמואל, דהא כתיב המוצאים אותו מקושש עצים, שמצאוהו עוסק בפעולה זאת, ומ״ש ומי הי׳ צלפחד, בגמ׳ שם, ושם הלשון בין כך ובין כך עתיד אתה ליתן את הדין וכו׳:
וימצאו איש – לשון מציאה מציין תמיד שמצא דבר המחופש והמבוקש, ויחפש ולא מצא, אשר תאבד ומצאת, והיל״ל ויראו איש מקושש, כמו ויראו השומרים איש יוצא מן העיר (שופטים א׳:כ״ד) וע״כ פי׳ חז״ל שמשה העמיד שומרים לזה, כי הי׳ בשבת שני׳ של המן, ואמר במכלתא הביאו רש״י ז״ל בפ׳ בשלח שראה אותם דואגים, והעמיד שומרים, והתרו בהיוצאים והניחו כליהם, וע״כ לא נתחייבו מיתה, רק המקושש קבל התראה ונתחייב מיתה:
{ויהיו בני ישראל במדבר: הוא מיותר, והלא ידענו את זה. אלא כמו שכתבו התוספות בב״ב (קיט,ב) בשם מדרש, שהמקושש נתכוון לשם שמים, דישראל סברו שאין התורה נוהגת אלא בארץ ישראל, וכמו שכתבתי בספר ויקרא (כו,לו) ובכמה מקומות, ומשעה שנגזר עליהם להיות ארבעים שנה במדבר ולהיות גולים ממקום למקום, היה להם דין גלות, ומשום הכי לא הקריבו קרבן צבור, להכי כסבורים שפטורים ממצוות עד שיבואו לארץ ישראל. ולזה בא המקושש להראות שימיתו אותו על חילול שבת. משום הכי כתיב ״ויהיו בני ישראל במדבר״, שזה גרם את מעשה המקושש}.
וימצאו: ׳ויראו׳ מיבעי. מכאן דרשו בספרי שמשה העמיד שומרים על זה, ופירושו א״כ – שחפשו ומצאו. וטעם שהעמיד, הוא משום שהיה הדור פרוץ בחילול שבת, כמבואר בספר יחזקאל (כ,יג) שחללו שבת מאד במדבר. ולא כוון הנביא על שיצאו בשבת ראשונה ללקוט, ולא על מעשה זה דמקושש, דלא שייך לומר על מקרה (אחד) זה הלשון. אלא שכל הדור היו פרוצים בחילול שבת. ומשום הכי הוצרך משה ובית דינו להעמיד שומרים ומשגיחים, כמו שעשה כן נחמיה הפחה בשעתו בשביל שהיו פרוצים. והכי איתא בשו״ע או״ח שלהי הלכות יו״ט (סימן תקכ״ט), דבית דין מחויבים ביו״ט להעמיד שומרים שלא יהיו נכשלים בעבירה, והכל למדים מדכתיב ״וימצאו״.
ויהיו בני ישראל במדבר – מוסב לכתוב למעלה (ל׳) והנפש אשר תעשה ביד רמה, והרי הוא כאלו כתב וכן קרה שבהיות בני ישראל במדבר איש היה מלקט בפומבי עצים ביום השבת, שלא היתה מלאכה גמורה שא״כ כבר מפורש בפרשת תשא מחלליה מות יומת, אבל עשה ביד רמה להכעיס, וע״כ חטא חטא גדול ונתחייב מיתה (בשם שד״ל שמעתי).
ויהיו בני ישראל במדבר – בגנות ישראל הכתוב מדבר, שלא שמרו ישראל אלא שבת ראשונה ושניה חללו1 (ספרי).
וימצאו – מלמד שמינה משה שומרים וימצאו אותו מקושש.⁠2 (שם)
וימצאו איש מקושש עצים – תניא, ר׳ עקיבא אומר, מקושש זה צלפחד, מנה״מ, נאמר כאן ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ונאמר להלן (פ׳ פינחס) אבינו מת במדבר, מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד3. (שבת צ״ו.)
וימצאו איש מקושש עצים – מלמד שמצאוהו תולש עצים מן הקרקע4. (ירושלמי סנהדרין פ״ה ה״א)
1. סמך על מ״ד בספרי זוטא שמקושש היה בשנה ראשונה לצאתם מארץ מצרים, וזה היה ביחד עם המאורע שיצאו מן העם ללקוט את המן ביום השבת ולא מצאו, שזה היה שבת שניה לציוים על השבת, ודריש כן מיתור הלשון ויהיו בני ישראל במדבר, שכל זה מיותר, דפשיטא שבמדבר היו, שהרי כל זמן הזמן היו במדבר, ועיין מש״כ בסמוך פ׳ ל״ד סוף אות ק״ג.
2. יתכן דמדייק מדלא כתיב וַיִמָצֵא, כמו כי ימצא בקרבך, כי ימצא איש שוכב, ומלשון וימצאו דריש שהעמיד משה שומרים שלא יחללו את השבת, כמבואר במכילתא פ׳ בשלח שהיו דואגים ותאבים לאסיפת המן, והוכרחו להיות נשמרים, ולכן שייך לשון וימצאו, ועיין לקמן אות ק׳.
3. לכאורה אינו מבואר טעם הגז״ש, דמאי שייכות סמיכתם זל״ז, ויתכן לומר דמדייק בשני הענינים יתור המלה במדבר, אחרי שדבר ידוע הוא שהיו אז במדבר בדרך מסעם, ויען כי זה ידוע כי היה בו חטא מיוחד, וכמ״ש בנותיו כי בחטאו מת (פ׳ פנחס), לכן דריש עפ״י הגז״ש במדבר שחטאו היה מקושש עצים.
והנה איתא בגמ׳ אמר ליה ר׳ יהודה בן בתירא לר׳ עקיבא, עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין, שאם כדברך הוא התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו, הרי אתה מוציא לעז על אותו צדיק, וצ״ל בדעתיה דר״ע דס״ל כמ״ד במ״ר דמקושש לשם שמים נתכוין, שהיו ישראל אומרים כיון שנגזרה עליהם ממעשה מרגלים שלא יכנסו לארץ שוב אין מחויבים במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים וידעו.
ובגמ׳ מפרש דעת ריב״ב דאע״פ דר״ע גמר גז״ש, אך הוא, ריב״ב, לא קיבל גז״ש זו מרבו, וס״ל דאין אדם דן גז״ש מעצמו, ובדבר חטא צלפחד אע״פ דכתיב מפורש (פ׳ פנחס) כי בחטאו מת, ס״ל דהיה מן המעפילים לעלות ההרה, לאחר מעשה מרגלים, ונענשו, יעוי״ש.
4. נראה הכונה משום דלשון מקושש אפשר לפרש בשני אופנים, האחד מלשון ליקוט וקיבוץ, כמו וקוששו לכם תבן (פרשה שמות), וגם מלשון תלישה וקצירה, כמו והנני מקששת שנים עצים (מלכים א י״ז), דשם לא שייך לשון לקיטה כיון דרק שני עצים היו שם, והנה מדנתחייב כאן עונש והלא בלקיטה אין איסור, לכן דריש כי היה תולש.
ועיין בשבת צ״ו ב׳ דריש שם חד מ״ד מקושש היה מעביר ד׳ אמות ברה״ר וחד אמר דהיה מעמר, ואינו מבואר מה ראו לדרוש ככה ומניין להם זה, וכפי שכתבנו דלשון מקושש מובנו גם לקיטה, וקשה הא בלקיטה אין איסור, לכן דריש אחד שחטאו היה זה שבשעת לקיטתו היה מעביר העצים ד׳ אמות ברה״ר, וחד אמר שחטאו היה אסיפת העצים זה לזה, שעל זה חייבים משום מעמר, ודו״ק.
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(לג) וַיַּקְרִ֣יבוּ אֹת֔וֹ הַמֹּצְאִ֥ים אֹת֖וֹ מְקֹשֵׁ֣שׁ עֵצִ֑ים אֶל⁠־מֹשֶׁה֙ וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹ֔ן וְאֶ֖ל כׇּל⁠־הָעֵדָֽה׃
Those who found him gathering sticks brought him to Moses and Aaron, and to all the congregation.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניר׳ בחיימנחת יהודהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימהעודהכל
ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש – עוד למה נאמר והלא כבר נאמר וימצאו איש, ומה תלמוד לומר: ויקריבו אותו [המוצאים אותו] מגיד שהתרו בו (מעין מלאכתו. מכאן לכל אבות שבתורה שמתרין בהם מעין מלאכתם).
רבי יצחק אומר: אינו צריך, מה עבודה זרה חמורה אינו חייב עד שיתרה בו מעין מלאכתו, קל וחומר לכל מצוות שבתורה, ומה תלמוד לומר: ויקרבו [וגומר] מלמד שהתרו בו [מעין מלאכתו, מכאן לכל אבות מלאכות שבתורה שמתרין בהם מעין מלאכתם].
אל משה ואל אהרן ואל כל העדה, אם משה לא היה יודע אהרן היה יודע. אלא סרס המקרא ודרשהו דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אמר משום רבי אלעזר בבית המדרש היו ובאו ועמדו לפניהם.
ויקריבו אותו – אלו שנצטוו לצאת אלו שהתרו בו.
אותו – לא אחז אדם בידו, ר׳ יהודה אומר אותו לא הביאו חבילתו עמו.
המוצאים אותו מקושש עצים ביום השבת – והלא כבר נאמר להלן מקושש עצים [מה אני מקיים כאן מקושש עצים] אלא מאחר שאמרו לו שבת בראשית היא חזר להיות מקושש.
וְקָרִיבוּ יָתֵיהּ דְּאַשְׁכַּחוּ יָתֵיהּ כַּד מְגָבֵיב אָעִין לְוָת מֹשֶׁה וּלְוָת אַהֲרֹן וּלְוָת כָּל כְּנִשְׁתָּא.
and they who had found him collecting wood brought him to Moshe and Aharon, and to all the congregation.
וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה
וְקָרִיבוּ יָתֵיהּ דְּאַשְׁכַּחוּ יָתֵיהּ כַּד מְגָבֵב אָעִין לְוַת מֹשֶׁה וּלְוַת אַהֲרֹן וּלְוַת כָּל כְּנִשְׁתָּא
המקור לחיוב התראה
›״כַּד מְגָבֵיב״ – ״בעודו מקושש״. רבי ישמעאל למד בגמרא חיוב התראה מן התורה מפרשת המקושש:
אמר עולא: מניין להתראה מן התורה – ... דבי חזקיה תנא: וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה – שהתרו בו, ועדיין הוא מזיד. דבי רבי ישמעאל תנא: המוצאים אתו מקשש עצים – שהתרו בו ועדיין הוא מקושש.⁠1
פירש״י: המוצאים אותו מקושש – שקישש עצים לא נאמר אלא מקושש, לאחר שראוהו ומצאוהו היה מקושש, ומה טעם תלוי בכך – אלא שהתרו בו ועדיין היה מקושש.
אונקלוס דייק בתרגומו והוסיף מילת ״כַּד מְגָבֵיב״ – שפירושה ״כאשר מגבב״. ״כַּד״ מורה על משך זמן, השווה ״וְהַשָּׂעִיר... לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי״ (ויקרא טז י) ״וּצְפִירָא... לַעֲזָאזֵל יִתָּקַם כִּד חַי״ התוספת כִּד מציינת מצב: יָעֳמַד כשהוא חי [או: כַּאֲשֶׁר הוא חי].
רש״י מעיר בפסוקנו: ״המצאים אתו מקושש – שהתרו בו ולא הניח מלקושש אף משמצאוהו והתרו בו״, כאונקלוס – ואף שתוספת ״כַּד מְגָבֵיב״ מופיעה גם בפס׳ הקודם, יתכן שרש״י גרס אותה רק בפסוקנו ולכן לא העיר בפס׳ הקודם.⁠2
ובמיוחס ליונתן תרגם בפירוט: ״וְקָרִיבוּ יָתֵיהּ בָּתַר דְאַתְרוּ בֵּיהּ וְתָּלַשׁ סַהֲדַיָא דְהַשְׁכָּחוּ יָתֵיהּ תָּלִישׁ קִיסִין״ [ויקריבו אותו אחרי שהתרו בו ותלש, העדים שמצאו אותו תולש עצים] וכדבריו למדו בספרי להצריך התראה מעין המלאכה:
ומה ת״ל ויקריבו אותו המוצאים אותו? מגיד שהתרו בו מעין מלאכתו, מכאן לכל אבות שבתורה שמתרין בהם מעין מלאכתן (ספרי שלח קיג)
בעוד שהלימוד בספרי עולה מהדיוק מייתור המילים ״המוצאים אותו״, אונקלוס ובעקבותיו רש״י למדו את חיוב ההתראה מתיאור העבירה בלשון הווה ולא בעבר – ״כַּד מְגָבֵיב״, ״שקישש עצים לא נאמר אלא מקושש״.⁠3
2. ״נפש הגר״, ״נתינה לגר״. אך אולי רש״י כתב את דבריו דוקא כאן, כדי לבאר את המילים ״וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים״ הנראות כמיותרות.
3. ״כתר כהונה״ על הספרי.
ואקרבו יתיה מן דאשכחו יתיה מגבב קיסין לוות משה ולוות אהרן ולוות כל כנשתהא דבני ישראל.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כנשתה״) גם נוסח חילופי: ״עמה דכינשתה״.
וקריבו יתיה בתר דאתרו ביה ותלש סהדיא דהשכחו יתיה תליש קיסין לות משה ולות אהרן ולות כל כנישתא.
And there arose a man of the house of Joseph, and said with himself:⁠a I will go and pull up wood on the Sabbath day; and witnesses saw it, and told Mosheh; and Mosheh sought instruction from the presence of the Lord, that he might teach me judgment, and make known the discipline of all the house of Israel. And the witnesses of the man who pulled up and collected wood came, and, after they had monished him, and he had wounded the witnesses who had found him pulling up wood, brought him to Mosheh and Aharon, and all the congregation.
a. Be memrieh, "in his word, – his inmost self, or personality.⁠"
ויקריבו אותו המצאים אותו מקושש עצים – שהתרו בו על השבת ולא הניח, ועדיין היה מקושש עצים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

פַקַדַּמַהֻ אַלַּדִ׳יןַ וַגַדֻוהֻ יַחתַּטִבֻּ חַטַבַּא אִלַי׳ מֻושִׁה וַאהַרֻון וַסַאאִרִ אלגַמַאעַתִ
אזי הגישו אותו, אשר הם מצאו אותו חוטב לעצמו גזרי עצים׳ אל משה ואהרן ושאר העדה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

המוצאים אותו מקושש עצים – שהתרו בו ולא הניח מלקושש אף משמצאוהו והתרו בו.
המצאים אתו מקשש THEY THAT FOUND HIM PICKING UP WOOD – [The redundancy of the phrase המצאים אתו מקשש עצים intimates that] they warned him not to do this and yet he did not refrain from picking them up even after they had found him and warned him (cf. Sifre Bemidbar 15; Sanhedrin 41a).
פס׳: ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים – מלמד שהתרו בו ולא רצה לקבל התראה עליו מיכן לכל חייבי מיתות שצריכין לקבל התראה.
אל משה ואל אהרן ואל כל העדה – אבא חנן משום ר׳ אליעזר אומר בבית המדרש באו ועמדו לפניהם:
יש אומרים: ויקריבו אותו – ליל ראשון.
[BROUGHT HIM.] Some say they brought him in on Saturday night.⁠1
1. For they would not arrest him on the Sabbath.
ויקריבו אתו וגו׳ – מקשש – למה נאמר עוד, והלא כבר נאמר וימצאו איש מקושש (במדבר ט״ו:ל״ב) מה תלמוד לומר ויקריבו אתו – מלמד שהתרו בו ולא הועיל.
'ויקריבו אותו וגו, "and the men who had found him brought him to Moses;⁠" why did this have to be repeated once more? We had already heard what this man had been found doing on the Sabbath? It was repeated to let us know that the men who found him had warned him of the consequences in store for him if he did not desist.
ויקריבו אותו – ליל מוצאי שבת.
המוצאים אותו – היה לו לומר אשר מצאו אותו, אלא למדך שעדיין היו מוצאין אותו מקושש עצים אחר ההתראה, לפי שהתרו בו ולא היה מניח עצמו מלקושש.
ויש להתעורר במה שהזכיר בפרשה זו כמה פעמים אותו, ויקריבו אותו המוצאים אותו ויניחו אותו, ולא אמר ויניחוהו כמו שאמר במקלל, והנה הם בכלל הפרישה, ועוד למה נקרא בלשון מקושש היה לומר מלקט עצים בשבת, כי לשון קשישה אינו נופל כי אם על תבן וקש שנאמר (שמות ה׳:ז׳) הם ילכו וקששו להם תבן, וכן (שם) לקושש קש לתבן, ולשון לקיטה נופל על עצים שנאמר (ירמיהו ז׳:י״ח) האבות מבערים את האש והבנים מלקטים עצים.
יש בזה ענין, ידוע כי העולם ששה קצוות, ונבראו בכח השם הנעלם בששה חותמות, כל קצה וקצה בחותם אחד, ונבראו בששה ימים, והנה השבת נקראת אות, והמקושש הזה כפר באותו האות ובחדוש העולם ועשה הקדש חול והשבת כשאר הששה, ועל כן נקרא מקושש כלומר מקו ששה, כי יצא מהקו האמצעי של ששה קצוות וכפר בשביעי שהוא היכל הקדש, והבן זה.
ויקריבו אותו, "they brought him (to Moses).⁠" As soon as the Sabbath had ended.
המוצאים אותו, "the people who had found him (collecting the kindling).⁠" By rights the Torah should have written: אשר מצאו אותו, the ones who had found him (past tense) seeing that they did not find him now. The Torah chose the present tense to inform us that this man had continued to collect the kindling in spite of having been warned of the impending penalty if he would not stop (compare Sifri 113).
It is worth noting that the word אותו, "him,⁠" occurs no fewer than six times in this short paragraph. This appears unnecessary as the Torah could have appended the suffix הו in most of these instances saving several letters. When you compare the Torah's report about the blasphemer at the end of Parshat Emor (Leviticus 24,11-23) you will note that the Torah did make use of the suffix after the first time the man was mentioned. Another unusual feature of this paragraph is the description of the sinner as מקושש עצים, when we would have expected to read מלקט עצים בשבת, "someone collecting wood on the Sabbath.⁠" The expression מקושש is reserved for matters connected with hay and straw. Examples are Exodus 5,7 and 5,12. On the other hand, the expression לקט is appropriate for the collecting of wood as we know from Jeremiah 7,18.
There is, however, a reason why the Torah chose the expression מקושש. It is well known that the earth has six extremities. They were created with the power of God which resides within six seals, each seal being applied to a different one of these extremities [Boundaries, i.e. terrestrial earth is not an expanding part of the universe. Ed.] This is alluded to in Exodus 31,13 כי אות היא ביני וביניכם, "for it is a "sign,⁠" i.e. "seal" between Me and you" (part of the mystique of the Sabbath). The person gathering the kindling denied the validity of this covenant by what he did. This is why the letters שש (six) are part of the description the Torah chose to report his sin. He had turned something sacred into something profane by denying the significance of sealing the six extremities of the earth. The word could be read as מקו ששה, "from the sixth line". By violating the concept of the six lines (leading to the six extremities), he made it impossible to perceive of the Sabbath as the seventh line specifically aimed at the Jewish people. This seventh "line" may be perceived as the Holy Sanctuary, something over and beyond the limitation of terrestrial space.
וימצאו אותו מקושש עצים – פרש״י בגנותן וכו׳ נמצאת למד שהמקושש היה בשנה ראשונה עכ״ל. וא״ת הרי בפ׳ אמור פירש״י שהמקושש היה בשנה א׳ [עם המקלל] וגבי מקלל משמע שהוא היה בשנה שנייה כשהדגלי׳ הוקבעו כבר פירשתי הענין בפרשת אמור.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

המוצאים אותו מקושש שהתרו בו ולא הניח מלקושש אף משמצאוהו והתרו בו. בספרי דאל״כ המוצאים אותו מקושש עצי׳ למה לי הרי כבר כתוב וימצאו איש מקושש עצים והיה די לומר ויקריבו אותו אל משה וגו׳ ופשיטא דהאי ויקריבו אהמוצאי׳ אותו דכתיב לעיל מיניה קאי אלא הכי קאמר ויקריבו אותו המוצאים אותו ועודו מקושש ולא הניח מלקושש:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(לג-לו) והמוצאים אותו עושה זה והתרו בו והוא התמיד במרדו ביד רמה הקריבוהו אל משה ואל אהרן ואל כל העדה לראות אם היתה העדה מחוייבת להענישו ולפי שלא נתברר שם דינו הניחוהו במשמר שהוא בית הסוהר ששם היו שומרים עוברי עבירות כדי שלא יברחו משם כי לא פורש מה יעשה לו רוצה לומר איזו מיתה ימות בענשו ולפי שהכתוב אומ׳ בשבת מחלליה מות יומת ועתה פירש שהמיתה תהיה סקילה. ואפשר לפרש שלא היה הספק באיכות המיתה ממיתות ב״ד אבל שהם ספקו לפי שבשבת נאמר מחלליה מות יומת אם תהיה מיתתו בידי שמים או בבית דין של מטה וזהו כי לא פורש מה יעשה לו אם ימיתוהו בב״ד אם לא והוצרך יתברך לפרש מות יומת האיש רגום אותו באבנים כל העדה מחוץ למחנה רוצה לומר אל יפטרו העדה את עצמם מהמיתו כי הם בעצמם ירגמוהו ומת ואין לחוש פן יטמאו בזה את מחניהם כי הנה יעשו זה מחוץ למחנה במקום מיוחד לזה ונקרא בית הסקילה. וכבר ידענו שכל הנסקלים היו נתלים אחרי מיתתם.
ולפי שבפעם הזאת ביאר להם את הדין שכל מקום שנאמר מות יומת דינו בסקילה לכן נאמר ובני ישראל עשו וגו׳ שעשו כן מכאן והלאה. ויתכן שאותם המוצאים את המקושש יוצא חוץ לתחום שאלוהו אנה הולך והוא השיב לקושש עצים והתרו בו שלא יעשה כן שהיה בן מות על ככה ולא חשש ומצאוהו בבואו שהביא את העצים מחוץ לתחום ולכך היתה מיתתו בעדי׳ והתראה.
ואפשר לפרש מקושש עצים שהיה חוטב וכורת בידיו ועושה עצים קטנים מהעצים הגסים הגדולים כי מקושש הוא מלשון קש. והוא שם הנאמר על העצים הדקים מאד והיתה א״כ מלאכתו מהאבות מלאכות ולכך אמר מקושש עצים ולא אמר מביא עצים מחוץ לתחום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

וימצאו שהתרו בו וכו׳. כלומר, אף על גב שכתב (פסוק לב) ״וימצאו״, לא היה חיוב שלו בשביל שמצאו אותו, שהרי צריך לומר שאחר שמצאו אותו שהוצרכו להתרות בו, ושיעשה מלאכה אחר ההתראה, ולפיכך צריך לומר דודאי התרו בו, והיה מקושש אחר ההתראה. והא דכתיב ״וימצאו״, שלא תאמר שראוהו מרחוק ולא התרו בו, ולפיכך כתב ״וימצאו״, שהיו אצלו, ובא לומר שהתרו בו, ולא הניח מלעשות:
שהתרו בו ולא הניח מלקושש. דהמוצאים אותו שקשש עצים לא נאמר אלא מקושש, לאחר שראוהו ומצאוהו היה מקושש, ומה טעם תלוי בכך אלא שהתרו בו ועדיין היה מקושש, כך לשון רש״י בסנהדרין דף מ״א. והרא״ם פי׳ דאל״כ המוצאים אותו מקושש ל״ל הא פשיטא הוא דהאי ויקריבו אותו אהמוצאים קאי. אלא ה״ק ויקריבו אותו המוצאים אותו ועודו מקושש ולא הניח מלקושש:
They warned him but he did not desist from gathering. The Torah does not say "those who found שקשש" (that he had gathered) rather "מקושש" (he was gathering) meaning that after they saw and found him he was still gathering. Why is it presented it in this manner? To teach that they warned him, but he still continued to gather. This is Rashi's explanation in Sanhedrin 41a. Re'm explains that if not so, why does the Torah need to say "those who found him gathering,⁠" surely it is obvious that "they brought him near" refers to those who found him. Rather the Torah is saying that those who found him approached him, and he was still gathering, and did not desist.
המצאים אתו מקשש עצים – שראוהו בעת שהיה לוקט והתרו בו שלא יעשה כך, כי ידעו שיש בזה חלול שבת, אבל הוא עמד במרדו ולא השגיח להם, ואז הביאוהו אל משה:
המוצאים אותו מקשש – שהתרו בו ולא הניח מלקושש והתרו בו (רש״י מספרי), דאם לא כן המוצאים אותו מקושש עצים למה לי, הרי כבר כתיב וימצאו איש מקשש עצים, והיה די לומר ויקריבו אותו אל משה, ופשיטא דהאי ויקריבו אמוצאים אותו דכתיב לעיל מניה קאי, אלא הכי קאמר ויקריבו אותו המוצאים אותו, עודו מקושש ולא הניח מלקושש (רא״ם). ובסנהדרין מ״א פירש״י שקישש עצים לא נאמר אלא מקושש, לאחר שראוהו ומצאוהו היה מקושש, ומה טעם תלוי בכך אלא שהתרו בו ועדיין היה מקשש. אמנם דבריהם אלה יתכנו אם כבר היינו יודעים ממקום אחר חיוב ההתראה, אז היינו יכולים לומר, כי יתורא דקרא אתי׳ לאשמעינן שלא הניח מלקושש גם אחר ההתראה, אמנם למה דאמרינן שם בסנהדרין מנין להתראה מה״ת תנא דב״ר ישמעאל המוצאים אותו מקשש עצים, דעיקר חיוב ההתראה מהך קרא יליף, לא הבינותי מהיכן נפקא ליה, דילמא בא לאשמעינן חוצפ׳ יתירת׳ דהוי בהך גברא שלא התבושש מלהניח הקשישה נגד הרואים אמנם התראה שלא ידענוה עדן ממקום אחר לא היה. לכן נ״ל בדעת רבותינו, מדאייתר לישנא דקרא, לא פירשו מלת המוצאים לשון השגת דבר ופגישתו (פינדען, טרעפפען), כמו ומצאה את רעהו, רק פירשוהו לשון השגת שכל (בעגרייפען, ערקלאֶרען) כמו שדי לא מצאנוהו, אשרי אדם מצא חכמה, החקר אלוה תמצא, ומוצא אני מר ממות, וגם יש בלשון מצא גם מקרה העונש (בעטרעפפען, ווידערפאהרען) כמו התלאה אשר מצאתנו, ברעה אשר ימצא את עמי, והצרותי להם למען ימצאו (ירמיהו י׳) דתרגומו בדיל דיקבלון פורענות חוביהון. הנה משתי הוראות האלה פי׳ רבותינו מלת המוצאים אותו, וטעמו השיגוהו והבינוהו העונש אשר יקרהו (מאכטען איהם דאס בעטרעפפענדע בעגרייפליך) שהמחלל שבת חייב מיתה, והיינו התראה. תדע שממלת המוצאים עצמו הוכחת רבותינו, שמצאנום גם במקום אחר בדרך זה, כי אמרו בספרי כי ימצא איש גונב נפש (כי תצא כ״ד ז׳) ימצא בעדים והתראה, וכן כל ימצא שבתורה, וכמ״ש גם רש״י שם. וכן אמרו בספרי, כי ימצא איש שוכב (שם כ״ב כ״ב) ימצא בעדים, וכן במכילתא ע״פ וגונב איש ומכרו ונמצא בידו, אמרו ונמצא אין מציאה אלא בעדים. והתבונן עוד דלדרך הפשט מלת אותו השני מיותר לגמרי כי היה די ויקריבו אותו המוצאים אל משה וגו׳, אמנם לדרך רבותינו יש למלת אותו השני ביאור אחר, אותו הראשון הוא מלת הכנוי לנסתר (איהן) ואותו השני הוא מענין ואתה מרבבות קדש, העירותי מצפון ויאות (ישעיהו מ״א) הגידו האותיות לאחור (שם) שטעמם ענין ביאה, דבר הבא לעתיד (דאָס קאָממענדע, דיא פאָלגע) והכתובים ישמשו לשון ביאה על השכר ועל העונש המעותדים לבוא על הצדק והרשע, אמר מחרוץ תבואתה (משלי ג׳) על השכר הבא על המתנהג עפ״י חכמת התורה, ואמר על עונש הרשע תבואת שפתיו ישבע (שם י״ח) ומענין זה לשון אותו השני, וטעם המוצאים אותו, האנשים שהודיעו לו והשיגוהו לדעת את העונש המעותד לבא על המחלל שבת על ידי קשישת עצים מן המחובר (דיא איהם בעגרייפליך מאכטען דען ערפאָלג) ואות וי״ו שבסוף מלת אותו, הוראתו כמלת של, כמו בנו צפור בנו בעור, שטעמם בן של צפור של בעור, וכן למעינו מים, וחיתו ארץ (בראשית א׳ כ״ד) טעמם למעין של מים, וחית של ארץ, כמבואר שם, כן אותו מקושש עצים, אות של מקושש עצים, וטעמו עונש של מקושש המעותד לבא. (דען ערפאָלג דעס האָלצאברייסענס). - ואם תשאל למה בחר הכתוב להוציא ענין ההתראה והודעת ענשו בלשון המוצאים אותו, ולא בחר בלשון היותר ברור, המודיעים לו עונש מקושש, נ״ל שבא הכתוב בלשון זה לכלול עוד תנאי הכרחי למחוייבי מיתת ב״ד, דלא די בהתראה והודעת העונש לחוד, כי צריך המחוייב לקבל התראה זו, ואמר על מנת כן אני עושה ויתיר עצמו למיתה (כבסנהדרין מ״א וברמב״ם י״ב מסנהדרין), וענין זה נכלל גם כן בלשון המוצאים אותו, מלת אותו יבואר לפי״ז מלשון יאותו לנו האנשים (וישלח ל״ד ט״ו) ששרשו אות כמבואר שם, ומזה וקשרתם לאות על ידך (בא י״ג ט״ז) שטעמם לשון התרצות, (איינווילליגען) ולשון מוצא ישמש גם על הוית דבר ע״י חקירה, כמו ומוצא אני מר ממות, וטעם המוצאים אותו לפי״ז, חקרו ומצאוהו מתרצה להיות מקושש אף שנתודע לו ענשו, ודע דבמדרש איתא דהמקושש לשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהם שלא לכנוס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחוייבין במצות עמד וחלל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים (תוס׳ ב״ב קי״ט ב׳ ד״ה אפילו) וקרוב לזה אמר יב״ע בתרגומו בשנוי קצת, (ואין טענה במלת המוצאים שהוא עומד, דכבר הראיתי לדעת כמה פעלים עומדים ויוצאים, עי׳ בשלח ט״ז כ״ט אל יצא איש ממקומו).
ויקריבו אתו המצאים וגו׳ – הכתוב חוזר ומתאר את הנושא: ״המצאים אתו מקשש עצים״, ולומדים מכאן חז״ל (סנהדרין מא.) שפירוש ״מציאה״ זו הוא שהם גילו דבר נוסף: הם לא רק ראו אותו עושה את המעשה, אלא מצאו שהוא עשה את המעשה ושאפשר לייחס אותו אליו מכל הבחינות. הווי אומר שהוא פעל מתוך ידיעה ברורה של האיסור ושל עונשו – וזה דבר שיכול להתגלות להם רק אם הוא המשיך במעשהו לאחר ההתראה: ״שהתרו בו ועדיין הוא מקושש״ (השווה פירוש, שמות כא, יח; ויקרא כ, יז).
ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים – די בשיאמר ויקריבו אותו אל משה, ופי׳ חז״ל שמלמד שהתרו בו, וכמ״ש בסנהדרין (דף מא) שהתרו בו ועדיין הוא מקושש ור׳ יצחק אומר שזה נלמד מעיר הנדחת שהוא חמור יותר שממונו אבד וצריך התראה כמו שלמד בספרי ראה (פסקא צג) ממ״ש וידיחו את יושבי עירם לאמר, רק מלמד שהתרו בו מעין מלאכתו שהוא מקושש שחייב משום קוצר, וי״ל דת״ק יסבור כמ״ד דעיר הנדחת א״צ התראה גמורה, דבתוספתא דסנהדרין (מ״ד) קטני בני אנשי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגים, ר׳ אליעזר אומר נהרגין, א״ל ר״ע מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך אם לרחם על הגדולים כבר נאמר הכה תכה ומה אני מקיים ונתן לך רחמים אלו קטנים שבתוכה, ר׳ אליעזר אומר אף גדולים אין נהרגים אלא עפ״י עדים והתראה ומה אני מקיים וכו׳, משמע שלר״ע נהרגים בלא התראה, וכבר תראה שלדעת הכ״מ (פ״ד מה׳ עכו״ם הלכה וא״ו) יסבור הרמב״ם שאנשי עיר הנדחת א״צ התראה גמורה והוא כדעת ר״ע, וכן יסבור ת״ק דספרי, ולכן לא למד ק״ו מעכו״ם, ור׳ יצחק ס״ל כר׳ אליעזר דעיר הנדחת צריך התראה גמורה ומיותר התראה דמקושש ללמד שצריך להתרות בו מעין מלאכתו, והגהתי גירסת הספרי עפ״י גירסת הגר״א:
אל משה ואל אהרן – כמימרא זו נמצא בפ׳ בהעלותך על פסוק ויקרבו לפני משה ולפני אהרן. ובפ׳ פינחס בפ׳ ותעמודנה לפני משה, ושם בפ׳ בהעלותך בארתי טעם פלוגתתן:
אל משה ואל אהרן: הפירוש הרגיל הוא שישבו ביחד, כמו בפרשה דפסח שני ובנות צלפחד. איברא אינו דומה, דהתם הוא בענין הוראה יכולים משה ואהרן להצטרף, משום שהוראה כשרה ביחיד וכשצריכים למנין מצטרפין ומונין לשני אחים לשנים, כדתניא בסנהדרין (לו,א) ׳הטהרות והטומאות׳ וכו׳, אבל כאן בדיני נפשות אין מונין להם אלא אחד. ורש״י שם הביא תוספתא ׳לא ישב בצדו אפילו שותק, אלא יעמוד והולך לו׳, ואם כן קשה הלשון ״אל משה ואל אהרן״.
אלא הענין, דמשה ואהרן היו שני ראשי סנהדראות, כל אחד בכח אחר. דכבר ביארנו (ויקרא יח,ה) הא דכתיב בפרשת שופטים (דברים יז,ח) ״כי יפלא ממך דבר וגו׳ ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם״, דכל דין שאינו מקובל מכבר נחתך ע״פ שני אופנים, א׳, בדרך דימוי מילתא למילתא ובא בסברא, וזוהי הוראה הפשוטה שבאה לשעה. ב׳, ע״פ הכרח בכללי התלמוד ופלפולה של תורה, והוראה זו נעשית משנה והלכה לדורות. משום הכי כתיב שיבואו ״אל הכהנים וגו׳⁠ ⁠⁠״, אם יהיו מחולקים בסברא, וכהן גדול הוא הגדול בהוראה כדכתיב (דברים לג,י) ״יורו משפטיך ליעקב״. ואם יהיו מחולקים בדרך הפלפול והחקירה יבואו ״אל השופט״.
והנה, במדבר היה משה רבינו ראש סנהדרין בדרך פלפולה של תורה, כדאיתא בנדרים (לח,א) ׳לא ניתנה תורה אלא למשה׳ וכו׳, ומסיק ׳ההוא לפלפולא בעלמא׳, ואהרן היה ראש סנהדרין בהוראה כדכתיב (ויקרא י,יא) ״ולהורות את בני ישראל״. וכאשר היה ספק בדין המקושש בפירוש המקרא (שמות לא,טו) ״כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת״, הביאו הספק לפני משה אולי יגיד בדרך חקירה מי״ג מדות התלמוד, גם אל אהרן אולי יתברר לו ע״פ סברא. ועיין מה שכתבתי בספר דברים (י,ו) על הפסוק ״ובני ישראל נסעו וגו׳⁠ ⁠⁠״.
[הרחב דבר: והנה תניא באבות דרבי נתן פרק כ״ז (ד׳): ומנין שכבוד חבירו יהיה חביב עליו כרבו, שנאמר (לעיל יב,יא) ״ויאמר אהרן אל משה בי אדוני״ וכו׳. והקשה בתוספות-יו״ט מסכת אבות (ד,יב) אמאי לא הביא מדכתיב במעשה העגל (שמות לב,כב) ״אל יחר אף אדוני״. ויישב, משום שאז היה משה בזעף על אהרן, משום הכי קראו ״אדוני״. ואינו מיושב כל כך, דגם במעשה מרים היה לאהרן לחשוב שמשה בזעף עליו שנצטרף לדבר עליו. אלא העיקר, דבעת העגל בעוד לא למד משה עם אהרן כל מה שהיה מקובל מהקב״ה, היה ודאי משה רבו דאהרן, אבל לאחר מכן שכבר היה מקובל אהרן ממשה כל גמרא דמשה, שוב לא היה נצרך אליו לחידוש דין, משום הכי היה נחשב לו לחבר.]
ואל כל העדה: היינו סנהדרין, תלמידי משה, אולי ע״י פלפול תלמידים המחכימים את רבם יעלו דבר ברור, וכדאיתא בתענית (ז,א) ׳מה עץ הקטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים׳ וכו׳.
ויקרבו וגו׳ ואל כל העדה. גם עדה שלפנינו היא סנהדרין כי א״א להקריב המקושש לפני ששים רבוא מישראל — והם אינם נוגעים בדבר כי לא להם המשפט רק לשופטי ישראל שכבר היו מימי יתרו, ועוד הרי הוא אומר ויוציאו אותו כל העדה אל מחוץ למחנה, אפשר ששים רבוא מישראל מוציאים המקושש חוץ למחנה, ואם כן צריך להם מחנה אחר, ואין האחרונים מגיעים עד שימות המקושש, הא למדת שאין עדה אלא סנהדרין או שלוחיהן כדברי רבותינו.
המוצאים אותו מקושש עצים – תניא, מניין להתראה מן התורה, תנא דבי ר׳ ישמעאל, המוצאים אותו מקושש עצים, שהתרו בו ועדיין הוא מקושש.⁠1 (סנהדרין מ״א.)
המוצאים אותו מקושש עצים – למה נאמר, והלא כבר נאמר (פ׳ ל״ב) וימצאו איש מקושש עצים, אלא מגיד שהתרו בו מעין מלאכתו, מכאן לכל אבות שבתורה שמתרץ בהן מעין מלאכתן2 (ספרי).
1. פירש״י המוצאים אותו מקושש, שקישש עצים לא נאמר אלא מקושש לאחר שראוהו ומצאוהו היה מקושש, ומה טעם תלוי בכך, אלא שהתרו בו ועדיין היה מקושש, עכ״ל. ולו״ד אפשר לומר דכונת הגמ׳ לדרשת הספרי שבסמוך שדריש בכלל יתור הלשון מקושש עצים דדי היה לכתוב המוצאים אותו, ומבואר שם בספרי מגיד שהתרו בו מעין מלאכתו, מכאן לכל אבות שבתורה שמתרין בהם מעין מלאכתם, ע״כ. והיא היא דרשת הגמ׳ אלא שבאה בנוסח אחר ובקיצור לשון, וע״ע בדרשה הסמוכה בפסוק ל״ד בבאור ענין זה בכלל.
2. נתבאר באות הקודם.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניר׳ בחיימנחת יהודהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימההכל
 
(לד) וַיַּנִּ֥יחוּ אֹת֖וֹ בַּמִּשְׁמָ֑ר כִּ֚י לֹ֣א פֹרַ֔שׁ מַה⁠־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ׃
They put him in custody, because it had not been declared what should be done to him.
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שוררי״דחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודהמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימהעודהכל
(לד-לה) הנחה במשמר כי לא פורש – ויקרא כ״ד:י״ב-י״ג
[פסקא קיד]
ויניחו אותו במשמר – מלמד שכל חיבני (כריתות) [מיתות] נחבשים.
כי לא פורש מה יעשה לו – והלא כבר נאמר מחלליה מות יומת, ומה תלמוד לומר: כי לא פורש. אלא שלא היה יודע באיזה מיתה יומת עד שנאמר לו מפי הקודש.

Piska 114

"And they placed him in ward": We are hereby apprised that all who are liable to krithuth ("cutting off") are put in ward (pending judgment). "for it was not made clear what should be done with him": But is it not written (Shemot 31:14) "He who profanes it shall be put to death"? What, then, is the intent of "For it was not made clear"? He did not know with what specific type of death until it was told to Him by the Holy One. (Ibid. 35) "And the Lord said to Moses: Die, shall die the man": (i.e., this is the judgment) for all the generations (and not just in this particular instance.) "stone him with stones": in this particular instance. "the entire congregation": in the presence of the entire congregation. You say this, but perhaps it is to be understood literally (i.e., that the entire congregation is to stone him.) It is, therefore, written (Devarim 17:7) "The hand of the witnesses shall be against him first to put him to death.⁠" How, then, am I to understand "the entire congregation"? As in the presence of the entire congregation. (15:36) "And the entire congregation took him outside the camp": We are hereby taught that all those who are liable to the death penalty are put to death outside of beth-din. "And they stoned him with stones": One verse states "with stones,⁠" and another, (Vayikra 24:23) "with a stone.⁠" How are these two verses to be reconciled? The stoning site was two stories high. One of the witnesses pushes him on his thighs. If he turns over on his heart, he is turned over on his thighs. If he dies thereby, it is sufficient. If not, the second witness takes a stone and places it on his heart. If he dies thereby, it is sufficient. If not, all of Israel stone him with stones, in fulfillment of "the hand of the witnesses shall be against him first to put him to death, and the hand of all the people thereafter.⁠" There are thus reconciled "stone him with stones" and "and they stoned him with a stone.⁠" (Bemidbar, Ibid.) "as the Lord commanded Moses": He said to them "Stone him,⁠" and they stoned him; "Hang him up,⁠" and they hung him up. But we have not (yet) heard that they were to hang him up (after he had been killed.) It is, therefore, written (Devarim 21:22) "If there be in a man a sin punishable by death, then he is to be put to death and you shall (thereafter) hang him on a tree.⁠" These are the words of R. Eliezer. R. Chidka said: Shimon Hashikmoni was a friend of mine, of the disciples of R. Akiva, and he said: Moses knew that the mekoshesh was to be put to death, but he did not know with which specific kind of death. It were fitting that the section of the mekoshesh be stated (entirely) through Moses but the mekoshesh, being liable had it stated through him. For "merit resolves itself through the meritorious, and liability through the liable.⁠"
ויניחו אותו – לא הניחוהו אצל מקלל.
במשמר בית האסורים כי לא פורש מה יעשה לו – מלמד שהיה משה יודע שהוא חייב מיתה אבל לא היה יודע במה מיתתו. ר׳ אליעזר ביר׳ שמעון אומר לא היה משה יודע שהוא חייב מיתה ולא היה יודע במה היא מיתתו שמתשובת הדבר אתה למד ויאמר י״י אל משה מות יומת האיש חייב הוא מיתה במה היא מיתתו אמ׳ בסקילה.
וַאֲסַרוּ יָתֵיהּ בְּבֵית מַטְּרָא אֲרֵי לָא אִתְפָּרַשׁ לְהוֹן מָא דְּיַעְבְּדוּן לֵיהּ.
And they bound him in the house of custody; for it had not been explained to them what they should do to him.
וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ
וַאֲסַרוּ יָתֵיהּ בְּבֵית מַטְּרָא אֲרֵי לָא אִתְפְּרֵישׁ לְהוֹן מָא דְּיַעְבְּדוּן (ח״נ: יִתְעֲבֵיד) לֵיהּ
א. ״וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר״ – ״וַאֲסַרוּ יָתֵיהּ בְּבֵית מַטְּרָא״ כתרגומו אצל המגדף: ״וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר״ (ויקרא כד יב) ״וְאַסְרוּהִי בְּבֵית מַטְּרָא״.⁠1 אולם הרב צובירי בחומשו ״פרשה מפורשה״ גרס כאן ״וְאַצְנַעוּ יָתֵיהּ״ על פי נוסחי תימן עתיקים. ואף על פי שנוסח זה אינו מתועד אצל ״מרפא לשון״ או בכתבי יד ודפוסים ישנים, החזיק הרב צובירי בנוסחו והאריך לפרש מה בין המגדף למקושש ותמך דעתו גם מלשון הכתוב. תמצית דבריו: לדעת חז״ל שני המעשים, המגדף וגם המקושש, אירעו בשבת. לעומת המקושש שבו ידעו שחייב מיתה ורק לא ידעו באיזו מיתה התחייב, במגדף לא ידעו כלל אם חייב מיתה.⁠2 מטעם זה במגדף נאמר ״וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה״ (ויקרא כד יא) בעל כורחו, וגם ״וְאַסְרוּהִי״, כי מאסר אדם בשבת לפני בירור דינו מותר ואינו נחשב דין בשבת כמוכח מתשובת רב פלטוי גאון. אבל במקושש שידעו שחייב מיתה ורק לא ידעו באיזו מיתה חייב, בכגון זה אסור לשימו במאסר כי זהו תחילת דין האסור בשבת כמפורש בתשובת רב שרירא גאון.⁠3 מטעם זה במקושש נאמר ״וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן״ (לג) שפירושו ״טיילו עמו בנחת עד שהתקרבו לבית דינו של משה ומשם ניתנה הוראה ופקודה להצניעו ולהסתירו במקום המשתמר [אבל] לא אסרוהו בבית המאסר״. לכן כאן ת״א ״וְאַצְנַעוּ יָתֵיהּ״, כמיוחס ליונתן שגם הוא תרגם ״בְּגִין כֵּן אַצְנָעוּהִי בְּבֵית אֲסִירֵי״. אולם דבריו רחוקים.⁠4
לא פורש – למי?
ב. ›״כי לא פֹרַשׁ״ – ״אֲרֵי לָא אִתְפְּרֵישׁ לְהוֹן״. לגירסת ״אוהב גר״ יש להשמיט את המילה ״להון״ – שהיא תוספת לא ברורה לפסוק ואינה מופיעה גם במיוחס ליונתן, אבל רוב כתבי היד המדויקים גורסים כדפוסים המצויים, ״אֲרֵי לָא אִתְפְּרֵישׁ לְהוֹן״. יש שהציעו5 לבאר על פי דרשת הספרי:
כי לא פורש מה יעשה לו – והלא כתוב מחלליה מות יומת, ומה ת״ל כי לא פורש? אלא לא היה יודע באיזו מיתה יומת עד שנאמר לו מפי הקודש (ספרי שלח קיד).
אם כן ברור היה מה דינו של המקושש, אלא שלמוצאים אותו (ואף למשה) לא היה ידוע באיזה אופן ימיתוהו, ולכן הדגיש התרגום ״אֲרֵי לָא אִתְפְּרֵישׁ לְהוֹן״. ראיה לכך ניתן למצוא בשינוי הנוסף בתרגום: בעוד שהפסוק אומר ״מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ״ בבנין נפעל, אונקלוס הפכו לבנין פעיל (לפי הנוסחים המדויקים) – ״מָא דְּיַעְבְּדוּן (ח״נ: יִתְעֲבֵיד) לֵיהּ״ – מה שיעשו לו. השווה גם לפרשת המקלל: ״וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה׳⁠ ⁠⁠״ (ויקרא כד יב) ״וְאַסְרוּהִי בְּבֵית מַטְּרָא עַד דְּיִתְפָּרַשׁ לְהוֹן״ ובביאורנו.
1. עיי״ש על ההבדל שבין ״בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים״ כצירוף של סמיכות (מ״ם פתוחה), המתורגם ״בְּמַטְּרַת בֵּית רַב קָטוֹלַיָּא״ לפסוקנו ״וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר״ – ״בְּבֵית מַטְּרָא״.
2. ספרא, אמור פרשה יד: ״ויניחוהו במשמר, ולא הניחו המקושש עמו ושניהם היו בפרק אחד. ויודעים היו במקושש שהוא חייב מיתה שנאמר מחלליה מות יומת, אבל לא היו יודעים באיזו מיתה ימות שנאמר כי לא פורש מה יעשה לו, וכאן הוא אומר לפרוש להם על פי ה׳ מלמד שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו״.
3. תשובת רב פלטוי הובאה אצל רבי ישראל משה חזן בספרו ״איי הים״ סימן קפב: ״רב פלטוי גאון השיב בתשובה על אדם שעבר עבירה וניכר [שראו אותו] בשבת ומתייראים שאם יניחוהו למוצ״ש שמא יברח, שמותר להכניסו בבית סוהר בשבת – דוקא שעדיין לא דנו אותו ועדיין אינם יודעים מה דינו״. וכנגד זאת כתב בית יוסף, או״ח סוף סימן רסג: ״שאלה לרב שרירא גאון: מי שעבר עבירה בשבת ומתייראין שמא יברח למוצאי שבת יכניסוהו לבית הסוהר [עד מוצאי שבת] או ילקוהו בשבת? והשיב: אין מלקין ואין מכניסין לבית הסוהר ביו״ט וכל שכן בשבת דהני מילי דינא אינון ואין דנין ביו״ט ושבת״. וראה גם מהר״ץ חיות סנהדרין עח ע״ב שהבחין בין חבישת המקושש לחבישת המגדף.
4. משני טעמים: ראשית אין עדות לנוסח ״וְאַצְנַעוּ״ בת״א, ושנית אין להוכיח דבר מהמיוחס ליונתן כי הוא תרגם גם במגדף ״וְאַצְנַעוּ״.
5. ״לחם ושמלה״, ״נתינה לגר״.
דן חד מן ארבעה דינין דקמו קדםא משה רבן בתרין מנהון הוה משה זריזב ובתרין מנהון הוה משה גמתין ובאלין ובאלין אמר לא שמעת במסאבין דלא יכלו מעבד פיסחא (פסחא) בזמנה ובתרין בנתה דצלפחד הוה משה זריז מן בגלל דהוה דיניהון דיני ממון ובמקוששה דחלל ש⁠[ו]⁠בתה בזידנו ובמחרפה דפרש שמה קדישה בגדפין הוה משה מתין מן בגלל דהוון דיני נפשן למלפה לדייניה דקיימין בתר משה די הוון זריזין בדיני ממונא ומתינין בדיני נפשן דלא יהיוון קטולין בפריע ית מן דחמי ליה למתקטלה בדינה דלא יהיוון בה⁠(ד){ת}⁠ין למימר לא שמענן דמשה רבן ואמ׳ לא שמעת ואצנעו יתה במטרה עד זמן דיתפרשד להון קדם י״י מה יתעבד לה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דקמו קדם״) גם נוסח חילופי: ״דיעלו לקדם״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זריז״) גם נוסח חילופי: ״מתין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״מתין ... ואצנעו״) נוסח אחר: ״זריז במקוששה דחלל שובתה בזידנו וב⁠{מ}⁠חרפה דחרף שמא קדישא בגדפין הווה משה מתין מן בגלל דהווה דיניהון דיני נפשה ובמסאבין די לא יכלו למעבד פיסחא בזמנא וב⁠(ג){ד}⁠ין בנתיה דצלפחד הוה משה זריז מן בגלל דהוון דיניהון דיני ממון ובאליין ובאליין אמ׳ לא שמעית למלפה דייניה דעתידין למקום בתר משה למהוון מתינין בדיני⁠(ה) נפשתה וזריזין בדיני ממונה דלא יבהתון למימר לא שמעינן ברם משה רבן אמר לא שמעית ואצנעו׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיתפרש״) גם נוסח חילופי: ״דא׳⁠ ⁠⁠״.
דין הוא חד מן ארבעה דינין די עלו קדם משה נביא ודן יתהון על פום מימרא דקודשא מינהון דיני ממונא ומינהון דיני נפשתא בדיני ממונא הוה משה זריז ובדיני נפשתא הוה משה מתין ובאיליין ובאיליין אמר משה לא שמעית מן בגלל למלפא רישי סנדרי דעתידין למיקום דיהוון זריזין בדיני ממונא ומתונין בדיני נפשתא ולא יבהתון למשיילא דינא דמתקשי להון ארום משה דהוה רבהון דישראל צרך דיימר לא שמעית בגין כן אצנעוהי בבית אסירי ארום עד כדון לא איתפרש הדין דינא יתעבד ביה.
This is one of four judgments which were brought before Mosheh the prophet, which he adjudged according to the Word of the Holy. Of these judgments some related to money, and some to life. In the judgments regarding money Mosheh was prompt, but in those affecting life he was deliberate, and in each he said, I have not heard, – to teach the princes of the future Sanhedrin to be prompt in decisions on mammon, and deliberate in those that involved life, nor to be ashamed to inquire for counsel in what may be difficult, forasmuch as Mosheh the Rabbi of Israel himself had need to say, I have not heard. Therefore put they him in confinement, because they had not yet heard the explanation of the judgment they should execute upon him.
דין חד מן ארבע דינין כוליה כתוב למעלה במקלל ובטמא מת.
(ואצניעו יתיה במטרא עד זמן די תתפרש להון מן קדם יי באילין דינין יתעביד ביה.
This is one of four cases which are written above, on that of the blasphemer, and they who were defiled by the dead. And they put him in ward till the time when it should be plainly showed to them from before the Lord, with what judgment they were to deal with him.
כי לא פורש מה יעשה לו – ויודע היה משה שהוא חייב מיתה, שכבר אמר לו מחלליה מות יומת (שמות ל״א:י״ד), אבל לא היה יודע באיזו מיתה הוא מת עד שנאמר לו מפי׳ הגבורה שהוא מת בסקילה, לכך נאמר כי לא פורש וגו׳. מיד
(לד-לה) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר – מַגִּיד שֶׁכָּל חַיָּבֵי מִיתוֹת נֶחְבָּשִׁין. כִּי לֹא פֹרַשׁ, לֹא הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מִיתָה יוּמָת.
וַוַצַ׳עֻוהֻ פִי אַלחַבּסִ לִאַנַּהֻ לַם יֻפַסַּר לַהֻם מַא יֻצנַעֻ בִּהִ
ושמו אותו בכלא, כי לא הוברר להם מה יעשה בו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

לא פרש מה יעשה – באיזו מיתה ימות, אבל יודעים היו שמחלל שבת במיתה.⁠א
א. בכ״י לייפציג 1 מופיע כאן בין השיטין: ״לא כתב רב׳ ש׳ ׳במיתה׳⁠ ⁠⁠״.
כי לא פרש מה יעשה לו [AND, THEY PLACED HIM IN WARD] BECAUSE IT WAS NOT EXPLAINED WHAT SHOULD BE DONE WITH HIM – i.e. what kind of death penalty he was to die had not yet been explained, but they were fully aware that one who desecrates the Sabbath is punishable by some death penalty (Sifre Bemidbar 15; Sanhedrin 78b; cf. Rashi on Vayikra 24:12).
פס׳: ויניחו אותו במשמר – מלמד שכל חייבי מיתות נחבשין.
כי לא פורש מה יעשה לו – יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר (שם ל״א) מחלליה מות יומת. ומאי כי לא פורש. באי זו מיתה הוא נהרג:
כי לא פורש – באיזו מיתה.
כי לא פורש [HE WAS PLACED IN CUSTODY,] FOR IT HAD NOT BEEN SPECIFIED [WHAT SHOULD BE DONE TO HIM]: I.e. which mode of execution [should be used].⁠1
1. So also Rashi (following Sifre Numbers 114), iE and many others. The point that they are making is that the Israelites surely must have known that the death penalty had been legislated for Sabbath infractions. (See e.g. Ex. 31:14.) So the only way of interpreting the doubt here about “what should be done to him” is that the Israelites did not know which of the (four rabbinic) methods of execution applied in this case.
במשמר – בפתחות הבי״ת, מקום היה ידוע.
מה יעשה לו – ובאי זו מיתה יומת.
IN WARD. Ba-mishmar (in ward) is vocalized with a pattach.⁠1 It refers to a specific place.⁠2
WHAT SHOULD BE DONE TO HIM. How he should be put to death.⁠3
1. What Ibn Ezra means is that the bet of ba-mishmar (in ward) is vocalized with a pattach.
2. For the preposition ba is the sign of the direct object.
3. The Torah earlier stated that whoever violates the Sabbath should be put to death (Ex. 35:2). However, it does not state how the culprit should be executed.
כי לא פורש מה יעשה לו – יודע היה משה רבינו שמקושש במיתה, דכתיב: מחלליה מות יומת (שמות ל״א:י״ד), אבל לא היה יודע באיזו מיתה הוא נהרג (ספרי במדבר ט״ו:ל״ד). ויש לומר: דלהכי כתב ״במדבר״, ד⁠{ב}⁠מצות דלעיל גבי נסכים וחלה כתיב: כי תבואו (במדבר ט״ו:ב׳), בבואכם אל הארץ (במדבר ט״ו:י״ח), אבל שבת נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, ואפילו במדבר.
כי לא פורש מה יעשה לו – BECAUSE IT HAD NOT BEEN DECLARED WHAT SHOULD BE DONE TO HIM – Moshe our master knew that gathering [on Shabbat] requires the death penalty, as it is written: “ those who profane it shall surely be put to death” (Shemot 31:14), but he did not know with which death [penalty]he should be killed (Sifrei Bemidbar 15:34).
And it is possible to say: That for the following reason it wrote “in the wilderness” - for {regarding} the above commandments relating to libations and separation of challah it is written: “when you enter” (Bemidbar 15:2), “when you come into the land” (Bemidbar 15:18), but Sabbath is in effect whether in the land or outside the land, and even in the wilderness.
כי לא פורש וכו׳ – והא אמרינן כל מיתה האמורה סתם אינה אלא חנק וגבי שבת כתיב כל העושה בו מלאכה יומת וכן מחלליה מות יומת. י״ל דמספקא להו דילמא דרשינן חילול חילול מבת בהן דכתיב בה את אביה היא מחללת מה להלן שריפה אף כאן שריפה.
כי לא פרש מה יעשה לו – פר״ש: באיזו מיתה ימות. ואם תאמר: לידייניה בחנק דכל מיתה האמורה בתורה סתם היא בחנק.
אלא יש לומר: מסופק היה משה אי ילפינן חלול חלול מעבודה זרה ויהיה נדון בסייף לכך ויניחו אותו במשמר ואם תאמר אליבא דר׳ יהודה דאמר אינו נהרג עד שיודיעוהו בשעת התראה באיזו מיתה הוא נהרג היאך דנוהו למיתה.
אלא יש לומר: שמא התרו בו ד׳ מיתות והתיר עצמו למיתה בכולן.⁠1
1. שאוב מספר הג״ן.
כי לא פורש מה יעשה לו, "for it had not been specified what should be done to him.⁠" Rashi explains that whereas it was known that the man had to be executed, which of the four methods to be used in this case had not yet been spelled out. If you were to ask why this man should not be executed by strangulation seeing that it had not been stated that he has to be stoned, and strangulation is the standard method of execution for most capital sins, the answer is that Moses was in doubt what precisely was the sin that called for execution here, if desecration was equivalent to desecrating the name of the Lord by worshipping an idol, in which case execution was to be by means of the sword. This is why he was kept locked up until Moses received an answer from God. If you were to say, that in accordance with the view of Rabbi Yehudah that if the sinner had not been warned of what kind of death penalty he could expect, no conviction could be obtained from a court, you would have to answer that the witnesses advised him that he would be liable to one of the four kinds of executions provided for by the Torah.
כי לא פורש וגו׳ – וקשה וכי לא ידעו מחלליה מות יומת וכל מיתה סתם שבתורה הוא חנק, ועוד למה נתחייב באמת בסקילה, וי״ל דילפינן חילל חילל מע״ז והם היו מסופקים אי ילפינן אם לאו וקשה לר׳ יהודא דאמר בכל התראה צריך שיודיעוהו באיזה מיתה יהא נידון א״כ היאך נתחייב כאן מיתה, וי״ל שהתרו בו מכל ד׳ מיתות והתיר עצמו למיתה בכולן, גן.
כי לא פורש מה יעשה לו – באיזו מיתה ימות, אבל יודעין היו כי מחלליה מות יומת, והשם יתעלה פירש ואמר מות יומת האיש רגום אותו באבנים, כלומר מות יומת שכתוב מחלליה מות יומת פירושו סקילה.
כי לו פורש מה יעשה לו, "because it had not been made clear what should be done to him.⁠" This refers to which of the four types of death penalties was applicable to someone committing this type of Sabbath violation. All that was known so far was that deliberate violation of the Sabbath is subject to the death penalty as written in Exodus 31,14. Now God clarified: "the man shall be put to death the entire assembly shall pelt him with stones outside the camp" (verse 35).
כי לא פורש מה יעשה לו – פרש״י באיזו מיתה ימות. וא״ת לידייניה בחנק דכל מיתה האמורה בתורה סתם חנק הוא. וי״ל מסופק היה משה רבינו אי ילפי׳ חלול מחלול מע״ז ויהא נדון בסייף ולכך מניחו אותו במשמר כפ״ח. ולפי הנראה י״ל דהך קושיא ליתא שהרי בכלל זה אינו אלא לדורות אחרונים שלא שמעו מפי הגבורה והרב ר״ל כל מיתה האמורה בתורה סתם בידוע שנתפרשה מפי הגבורה לדונה בחנק אבל משה ששמע מפי הגבורה מסברא שמע מפיו איזו מיתה בסקילה ואיזו בשריפה ואיזו בסייף ואיזו בחנק ולכך לא ידע איזו מיתה ימות המקושש עד שנתפרשה ותדע דקאמר כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה וכו׳. עד״י ב״א.
כי לא פורש מה יעשה לו – הקשה ב״ש אמאי לא דנו אותו בחנק שהרי כתיב (שמות ל״א) מחלליה מות יומת, וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. ותירץ שהיה משה מסופק אם נלמוד חילול חילול מע״ז ולדונו בסקילה. ועי״ל מאחר דבשבת שנייה היה זה הדבר שאירע זה המעשה עדיין לא ידענו שמחלליה מות יומת בסקילה, כי שבת ראשונה היה במדבר, ומ״מ היו יודעין שמחלל שבת חייב מיתה. ועוד הקשה ב״ש היאך דנוהו למיתה דהא ודאי התראת ספק היא, כי לא הודיעוהו באי זו מיתה הוא נהרג אליבא דר׳ יהודה דאמר אינו חייב מיתה עד שיודיעוהו באי זו מיתה הוא נהרג. ותירץ דשמא התרו בו בד׳ מיתות והתיר עצמו למיתה, והר״י תירץ דהוראת שעה היתה.
מקושש – תלושין היו מן הקרקע אלא שחייב משום מעמר, ומ״ל דהיו תלושין. אלא יליף ליה בג״ש נאמרו כאן [מקושש] ונאמר להלן לקושש [קש] לתבן ומן המחובר אין תולשין לעשות תבן.
כי לא פרש מה יעשה לו – אי זו מיתה.
(לד-לו) כי לא פֹרש מה יֵעשה לו – רוצה לומר שלא נתפרש עדיין באי⁠־זו מיתה ימות. והנה החמירה התורה בזאת המיתה שתהיה בסקילה מצד מעלת מצות שבת. והוא מבואר שזאת הפרשה נכתבה בזולת מקומה, לפי הזמן שהיה בו זה המקרה; וזה, שכבר יתבאר ממה שאמר ׳ויהיו בני ישראל במדבר׳ (פסוק לב) שתכף שהיו ישראל במדבר מצאו זה, רוצה לומר אחר שנתן להם השבת; והנה היה זה בהכרח בשבת השנייה, כי השבת הראשונה לא היה מתבאר להם חיובה, כמו שביארנו שם. ואם לא יהיה הפירוש כן, מה בא ללמדנו אומרו ׳ויהיו בני ישראל במדבר׳? הלא ידענו שכבר עמדו שם ארבעים שנה, ולא יתברר מזה באי⁠־זה זמן היה; ולזה הוא מבואר שזה בא ללמדנו שתכף שהיו ישראל במדבר היה זה הענין.
רגום אֹתו באבנים – כבר התבאר בפרשת וישמע יתרו כי הסקילה והירייה דינם אחד, כי אין הבדל בין שיכו מהאבן על האדם או מהאדם על האבן.
ולפי שהוא ראוי בענין הטלת העונשין שננהג בהם ביותר קל שאפשר עם שמירת מצות התורה, כמו שהתבאר בשורשים הכוללים, והיה מבואר שהמיתה בירייה היא יותר קלה מהמיתה בהשלכת האבנים עליו, הנה היו יורים אותו ממקום גבוה שיתכן שימות מהנפילה ההיא, שנאמר: ׳יד העדים תהיה בו בראשנה להמיתו׳ (דברים יז, ז); והנה שיערו חכמים שזה היה אפשר כשיונח בית הסקילה גבוה שתי קומות; ואם לא מת בזה, הנה אין ראוי שיפילוהו שנית בשישיבוהו שם, אבל ראוי שיפיל העד השני עליו אבן שתהיה בה כדי להמית, שנאמר: ׳יד העדים תהיה בו בראשנה להמיתו׳ (שם). והנה היה זה המשפט נעשה מחוץ למחנה, לפי שזה החוטא ראוי שיצא מחוץ למחנה, כמו שיצא המצורע מחוץ למחנה, לשמור אנשי המחנה מהתגאל בחלאת החטא העצום אשר עליו ציותה התורה להמיתו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

כי לא פורש מה יעשה לו באי זו מיתה ימות אבל יודעי׳ היו שהמחלל שבת במיתה. בספרי וא״ת ולמה לא דן אותו בחנק דכתיב מחלליה מות יומת וכל מיתה האמורה בתורה סתם היא בחנק י״ל אעפ״כ מסופק היה שמא תהיה מיתת השבת כמיתת העובד כוכבים שהרי השבת והעבודת כוכבים כל אחת מהן שקיל כנגד כל שאר המצות והמחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודת כוכבים כדלקמן למה נסמכה פר׳ מקושש לפר׳ עבודת כוכבים לומר שהמחלל שבת כעובד עבודת כוכבים וכך אמרו בפ״ק דחולין שהעובד עבודת כוכבים ומחלל שבתות בפרהסיא הרי אלו מומרים לכל התורה כולה והרי הם ככותים גמורים וכיון שעבודת כוכבים בסקילה שבת נמי בסקילה ומה שאמרו סתם מיתה האמורה בתורה בחנק אינו אלא כשאין שום הוכחה בענין אבל כשיש שום הוכחה לא לפיכך הניחוהו במשמר עד שישאלו הדבר מפי הגבורה ובאתהו התשוב׳ שהוא בסקילה כמו בעבודת כוכבים וליכא לאקשויי מהכא לרבי יהודה דאמר אינו חייב עד שיודיעוהו בהתראה באי זו מיתה ימות דשאני מקושש דהוראת שעה היתה כדאיתא בפרק אלו הן הנשרפין:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

לא היו יודעין באיזה מיתה. הקשה הרא״ם, אם כן שלא היו יודעין באיזה מיתה, היה להם לדון אותו בחנק, דסתם מיתה בחנק הוא (סנהדרין סוף נב ע״ב), ולמה היו מסופקין. ותירץ הרא״ם, דשמא הוקש שבת לעבודה זרה, ומה עבודה זרה בסקילה (דברים יז, ה), אף שבת בסקילה. ואין זה נכון, דלא הוקש שבת לעבודה זרה, רק ששניהם שקולים ככל המצות (רש״י פסוק מא), ואין ענין זה שיהיה מחלל שבת כעבודה זרה לענין מיתה. אבל לא קשיא מידי, דלא אמרינן סתם מיתה בחנק אלא מיתה הכתובה בתורה סתם אחר שנחתמה התורה, ועדיין לא היתה התורה נכתבה עד סוף ארבעים שנה, ולפיכך לא נוכל למילף שהוא בחנק, דשמא עדיין יתפרש בתורה שיהא מיתה אחרת, ואינה חנק. דטעמא מאי סתם מיתה בחנק – כיון דלא פירש, שמא עדיין יתפרש, שהרי לא נגמרה התורה עד סוף ארבעים שנה:
באיזה מיתה ימות. מדכתיב כי לא פורש מה יעשה לו, משמע שהיו יודעין שחייב מיתה שנא׳ מחלליה מות יומת, אבל לא פירש באיזה מיתה, אבל במקלל בפרשת אמור הוא אומר לפרוש להם משמע שאינם יודעים אם חייב מיתה אם לאו. וא״ת דהא סתם מיתה שבתורה היא חנק כדפירש״י בפ׳ אמור וגבי שבת ג״כ כתיב סתם מיתה דכתיב מחלליה מות יומת. י״ל מ״ה מספקא להו לפי שהמחלל שבת כעובד עבודת אלילים והעובד עבודת אלילים בסקילה, לכך מספקא להו: (קצ״מ) וליכא לאקשויי לר׳ יהודה דאמר אינו חייב עד שיודיעוהו באיזה מיתה ימות דשאני מקושש שהוראת שעה היתה. ומהר״ן תירץ דשמא התרו בו בד׳ מיתות ב״ד והתיר עצמו למיתה לכולן:
How to execute him. The Torah writes "since it was not specified what was to be done to him" which implies that they knew he was liable to the death penalty, as it is written "One who desecrates it shall surely die" (Shemos 31:14), nonetheless it had not been specified by which death penalty. However regarding the person who cursed [Hashem] in Parshas Emor (Vayikra 24:12) it says "to explain for them" which implies that they did not know whether he was liable for death or not. You might ask: The standard death penalty in the Torah is strangulation, as Rashi explains in Parshas Emor. Why is this not the same [penalty] regarding Shabbos, where the Torah also mentions the death penalty without clarification, when it writes "one who desecrates it shall surely die"? The answer is that they were uncertain, given that one who desecrates Shabbos is compared to one who engages in idolatry, and idolatry is punishable by stoning. (Kitzur Mizrachi) One cannot pose a difficulty according to Rabbi Yehudah who says that one is not liable for a punishment until one is warned which form of death penalty will be imposed. For the case of the wood gatherer was different, given that it was a one-time ruling. Maharan answers that they may have warned him by incorporating all four court imposed death penalties, thus allowing him to be killed using any of those forms.
במשמר – בפתחות הבי״ת, כי היה מקום ידוע לבית האסורים:
כי לא פרש מה יעשה לו – יודעים היו שזה האיש עבר על צווי אל יצא איש ממקומו, וכן ידעו מאמר האל, מחלליה מות יומת, אבל לא היו יודעים באיזה מיתה, כי דבר זה לא נתפרש להם עדיין, ושמענו מזה כי מן היום שנצטוו על השבת עד שאירע המעשה הזה, שהוא משך שנה אחת ואיזה חדשים, לא היה איש מכל עדת ישראל שחילל את השבת, כי לולי כן היו יודעים כבר באיזו מיתה ימיתוהו, וכן העיד הפסוק עליהם אחר שהוכיחם משה על דבר המן, וישבתו העם ביום השביעי (שמות ט״ז ל׳), ולפי שהיה זה הפעם הראשונה, לכן נכתב סיפור זה בתורה:
כי לא פרש – בבחינה העיונית נקרא חתוך הדין הפרשה (בעשייד), וכן לפרש להם עפ״י ה׳ (ויקרא כ״ד י״ב), כי קודם פסיקת הדין יתרגשו במחשבת הדיין כמה פנים לזכות וכמה פנים לחובה, ועדיין הדבר אצלו בספק לאין הדבר נוטה, אך אחר ששקל כל אופני הסותר והחיוב בפלס שכלו ודמיונו היטב, והוציא אופן אחד מכל שאר האופנים לחתוך הדין על ידו יפול על זה לשון פרישה (ענטשיידונג), דהיינו פרישת צד אחד מכל שאר צדדי הקיום והשלילה החיוב והפטור (רבי שלמה פאפענהיים). ורשד״ל בהבדלו בין שלשת השרשים פרש באר פתר כתב, כי הפירוש הוא להודיע הבלתי נודע, לפרוש להם על פי ה׳, כי לא פורש מה יעשה לו, וכן ויקראו בספר תורת אלקי׳ מפורש, שהודיעו משמעות הכתוב לעם הארץ אשר לא היה מבין, מכאן אמרו מפורש זה תרגום. והתבונן על אשר מצאנו במקלל לפרוש להם בבנין קל, ובמקושש כי לא פורש בבנין חזק, והטעם כי בענין המקלל לא היו יודעים דבר מדינו, לא אם הוא חייב מיתה ולא באיזה מיתה יומת, והנה הניחוהו במשמר לפרוש להם עפ״י ה׳, שיודיעם בהודעה פשוטה מה יהיה דינו, אבל המקושש יודעים היו שחייב מיתה ולא ידעו איזו מיתה, כי לא פורש בשלמות מה יעשה לו, ובא הפועל להורות על חוזק הפעולה ושלמותה.
ויניחו אתו במשמר – זוהי כליאה לצורך חקירה נוספת, שגם היא רמוזה בספר שמות (כא, יט).
כי לא פרש מה יעשה לו – ״פרש״ – עיין פירוש ויקרא כד, יב. נאמר שם על המקלל: ״לפרש להם על פי ה׳⁠ ⁠⁠״, שכן לא נאמר עדיין שמעשה זה יש בו עונש. אולם כאן נאמר: ״כי לא פרש מה יעשה לו״; הווי אומר שעדיין לא נתבאר באיזו מיתה יש להמיתו. ״יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר ׳מחלליה מות יומת׳ (שמות לא, יד), אלא לא היה יודע באיזו מיתה נהרג״ (סנהדרין עח:).
אף על פי כן, ההתראה שניתנה למקושש הייתה מספקת, שכן כל מה שנדרש הוא, להודיע לעבריין שהוא חייב מיתה; אך אין צורך להודיעו באיזו מיתה הוא נהרג (שם פ:). אולם לדעת ר׳ יהודה, ההתראה אינה שלמה עד שהעבריין יידע באיזו מיתה יומת. לפי דעה זו, המקושש נהרג על פי הוראת שעה.
ייתכן שדעה זו של ר׳ יהודה, היא ביאור המאמר בספרי כאן: ״⁠ ⁠׳מות יומת האיש׳ – לדורות; ׳רגום אותו באבנים׳ – לשעה״. ופירושו יהיה כך: לפי הדין הנוהג בדרך כלל, מקושש יכול להתחייב מיתה רק מכאן ואילך – לאחר שנתברר באיזו מיתה יומת, וניתן להתרות בו כראוי. אף על פי כן, גם מקושש זה – שלא התרו בו התראה שלמה – יומת בסקילה על פי הוראת שעה. (מכל מקום, הכל מודים שהמקלל [ויקרא כד, יג] נהרג רק על פי הוראת שעה, שכן לא ניתן היה עדיין להתרות בו שהוא חייב מיתה [סנהדרין עח:].)
על אף שכבר נאמר להם ש״מחלליה מות יומת״ ושסתם מיתה היא חנק (עיין פירוש, ויקרא כ, י), אף על פי כן הם היו בספק באיזו מיתה להמית את המקושש. שכן חילול שבת בפרהסיא דינו כעבודה זרה, ולפיכך עלה בדעת משה שהעונש [היינו סקילה] יהיה שווה בשניהם (תוספות סנהדרין עח:, בבא בתרא קיט.). כאן שוב אנו רואים את הקשר ההדוק בין פרשת המקושש לבין פרשת עבודה זרה שקדמה לה.
(על מאמר הפתיחה ״ויהיו בני ישראל במדבר״ אומר הספרי כך: ״בגנות ישראל הכתוב מדבר, שלא שמרו אלא שבת ראשונה ושניה חיללו״. ומאחר ש״מחלליה מות יומת״ נאמר רק לאחר מתן תורה, לא ייתכן שהשבת הראשונה שנזכרה בספרי היא השבת שניתנה להם עם המן. אלא על כרחך הכוונה לשבת שלאחר מתן תורה, שכן רק אז ניתנה להם האזהרה הכוללת ״לא תעשה כל מלאכה״. אכן, יש מקום להסתפק אם איסור תולש ומעמר נהג קודם מתן תורה; ואפשר שבאותו זמן רק הוצאה ואפייה ובישול נכללו במלאכות האסורות. כמה מהקושיות שהועלו על ידי ר״א מזרחי על פסוק לב, יכולות להתיישב אולי על ידי הערה זו.) [דעת הספרי היא בניגוד לדעה שנמשכנו אחריה בפירוש פסוק לב, שמעשה המקושש היה לאחר חטא המרגלים.]
ויניחו אותו במשמר – מכאן למד חבישה כי מגדף הי׳ הוראת שעה כמ״ש בסנהדרין (דף ע״ח ע״ב). והנה במגדף כתיב ויניחוהו במשמר לפרוש להם עפ״י ה׳ כי לא ידעו כלל אם חייב מיתה, אבל במקושש ידעו שחייב מיתה רק שלא ידעו באיזה מיתה יומת כתיב כי לא פורש מה יעשה לו, שידעו שיעשה לו מיתה רק לא ידעו איזה מיתה ומובא בסנהדרין (דף פ׳) ובב״ב (דף קי״ט):
ויניחו אותו במשמר: ולא כתיב ׳ויניחוהו׳ כמו דכתיב במגדף בספר ויקרא (כד,יב). ומבואר שם שהיה קצף השומעים להכותו, ומשום הכי כתיב ״ויניחוהו״ דמשמעו – בשלימות, כמבואר שם. מה שאין כן בחלול שבת היה הדור פרוץ ולא חשו לדבר.
כי לא פורש וגו׳: ידוע מאמרם ז״ל (סנהדרין עח,ב) שיודעים היו שהוא במיתה אלא שנפל ספק באיזו מיתה. והקשו התוספות בסנהדרין (שם) מה זה ספק בחילול שבת יותר מכל חייבי מיתות ב״ד דכתיב סתם ״מות יומת״ שבחנק. ויישבו, שהבינו דשבת חמור. ועיין מה שכתבתי בפרשת כי תשא (שמות לא,טז) בביאור המקרא ״לעשות את השבת לדורותם ברית עולם״, שהמחלל שבת הרי זה ככופר בעיקר שהוא ״ברית עולם״, והיה מקום לדון בזה שדינו גם כן כעובד עבודת כוכבים. ועוד עיין בסמוך.
כי לא פרש וגו׳.והלא כבר נאמר מחלליה מות יומת, שתי תשובות בדבר, הא׳ כדברי רבותינו שכתבו שלא היו יודעים באיזו מיתה ימות — והשנית שעדיין לא נתפרש בדקדוק אם לקושש עצים ביום השבת היא מלאכה שחייבים עליה מיתה, כי לפי הכוונה השטחיית היה לנו לומר שלא נאסרה רק מלאכה שיש בה חכמה וטרח הרבה, אבל ללקט עצים השכל יתן שאינו מלאכה להעניש עליה מיתה, וכמו שטוענים האפיקורוסים בזמנינו שלא אסרה תורה אלא דבר שיש בו טורח ועמל הרבה — בא דבורו ית׳ רגום אותו באבנים וגו׳, והנה המעשה הזה יגלה אזן אנשים כי התורה צריכה פירוש ומסורת איש מפי איש, הרי משה רבן של כל הנביאים ושעל ידו נתנה תורה לא ידע להבין לא תעשה כל מלאכה ואם מקושש בכלל — או לא הבין מחלליה מות יומת ולא ידע באיזו מיתה ימות וכתב בתורה כי לא פורש מה יעשה לו, כיצד יאמינו המכחישים בעצמם כי תשיג יד שכלם להבין מה שלא הבין משה רבינו, ופסוק זה יורה באצבע התחלת תורה שבע״פ באומתינו, והוא צורך הפירוש לגזרותיו ית׳ וכמו שעל מצות שבת נאמר כאן כי לא פורש אע״פ שבאו הדברים מבוארים כפולים ומכופלים, כן ויותר מזה קרה בלי ספק בכל שאר מצות התורה בימי משה ובימי הנביאים לולי הקבלה המפרשת כי לא יתכן שיסמוך נותן התורה ב״ה, על גלוי שכינה בכל פעם ופעם.
כי לא פורש וגו׳ – תניא, יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנא׳ מחלליה מות יומת (פ׳ תשא), אלא לא היה יודע באיזה מיתה נהרג שנא׳ כי לא פורש1. (סנהדרין ע״ח:)
1. בדרשה זו בא ליישב הענין בכלל איך נהרג המקושש, הלא אין עונשין אלא א״כ מזהירין וצריך להתרות בו עונשו, ואם לא היו יודעין שהוא במיתה הלא לא יכלו להתרות בו, ובלא התראה אין הורגין, לכן אמר שבכלל היו יודעין שהוא חייב מיתה, כיון שחילל שבת, אלא שלא היה יודע משה באיזו מיתה בפרט הוא נהרג בשביל עבירה זו. וניחא בזה שינוי הלשון ממגדף בס״פ אמור, דכאן כתיב כי לא פורש מה יעשה לו, ושם כתיב ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה׳, ולא כתיב מה יעשה לו, וזה הוא מפני שכאן היה יודע שבן מיתה הוא, ורק שאל איזו מעשה יעשו לו להמיתו, משא״כ התם לא היו יודעין כלל אם בן מיתה הוא, ולכן כתיב רק לפרוש להם עפ״י ה׳ מה דינו בכלל.
והנה אע״פ שלא היו יכולין להתרות בו באיזו מיתה יהרג ס״ל לחכמים דא״צ להתרות בפרט המיתה אלא בכלל שהוא חייב מיתה, ומכאן אנו למדין לדורות כן שצריך להתרות רק בסתם מיתה, ודעת ר׳ יהודה דצריך להתרות באיזו מיתה בפרט יהרג, ובמקושש ס״ל דהוראת שעה היתה ואין למדין לדורות.
ועיין בתוס׳ ב״ב קי״ט א׳ ד״ה שנאמר כתבו דדרשה זו אתיא כרבנן ולא כר׳ יהודה דאמר בסנהדרין (פ׳.) עד שיודיעוהו באיזו מיתה נהרג, דלדידיה אמר התם דהוראת שעה היתה, וא״כ לא ידע משה שדינו במיתה, עכ״ל, ולא אוכל לכוין דעתם, דלמה לא נאמר דמשום הא גופא דלא היו יכולין להרגו מפני שלא התרו בו באיזו מיתה נהרג, מפני זה גופא ס״ל לר׳ יהודה דהוראת שעה היתה, אבל עיקר הדבר דיודע היה משה שהוא חייב מיתה בכלל ס״ל גם לר׳ יהודה, וצ״ע.
וכתבו עוד התוס׳ בעיקר הדבר שנסתפק משה באיזו מיתה נהרג, אע״פ דסתם מיתה האמורה בתורה היא חנק, וכיון דכתיב מחלליה מות יומת הו״ל לדונו בחנק, אך מסברא היה נראה לו לדונו בסקילה כעובד עבודת כוכבים, וכמ״ש בחולין ה׳ א׳ דמחלל שבת בפרהסיא כאלו עובד עבודת כוכבים, עכ״ל. ולו״ד י״ל דהא דסתם מיתה הוא חנק הוא רק היכי שלא נאמר בו אלא מיתה, משא״כ בחילול שבת דכתיב ביה גם כרת ונכרתה הנפש (פ׳ תשא) וקי״ל בתרי קטלא לא קטלינן, לכן היה מסתפק אולי הא דנאמר מיתה היינו כרת, ואחרי שהודיע אותו הקב״ה שהמקושש בסקילה ילפינן דחיוב כרת הוא במזיד בלא התראה, וחיוב סקילה במזיד ובהתראה, וכמבואר לפנינו בפ׳ תשא.
ודע דהדרשה שהבאנו בפסוק ל״ב מספרי דמעשה זו דמקושש היתה בשבת שניה שאחר ירידת המן, מסופקני אם להגמ׳ ס״ל כן, דהא לפי״ז היתה זה קודם מתן תורה, וא״כ איך שייך לומר יודע היה משה שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת. והא פסוק זה נאמר לאחר מתן תורה, וי״ל.
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שוררי״דחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודהמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימההכל
 
(לה) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙י״י֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָאִ֑ישׁ רָג֨וֹם אֹת֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ כׇּל⁠־הָ֣עֵדָ֔ה מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃
Hashem said to Moses, "The man shall surely be put to death: all the congregation shall stone him with stones outside of the camp.⁠"
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

ויאמר י״י אל משה מות יומת האיש – לדורות. רגום אותו באבנים לשעה. כל העדה במעמד כל העדה. אתה אומר במעמד כל העדה, או כל העדה כמשמעו? תלמוד לומר: יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו. הא מה תלמוד לומר: כל העדה – במעמד כל העדה.
רגם ירגמו אותו באבנים כל העדה – במעמד כל העדה.
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה אִתְקְטָלָא יִתְקְטִיל גּוּבְרָא רְגוּמוּ יָתֵיהּ בְּאַבְנַיָּא כָּל כְּנִשְׁתָּא מִבַּרָא לְמַשְׁרִיתָא.
And the Lord said to Moshe, The man shall be surely put to death; all the congregation shall stone him with stones without the camp.
וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה
וַאֲמַר ה׳ לְמֹשֶׁה אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל גַּבְרָא רְגוּמוּ יָתֵיהּ בְּאַבְנַיָּא כָּל כְּנִשְׁתָּא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא
רָגום – שינה ללשון ציווי
א. בביאורנו לפס׳ ״וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה״ (שמות א יב) ״וּכְמָא דִּמְעַנַּן לְהוֹן כֵּין סָגַן״ עמדנו בהרחבה על כך שאונקלוס מדייק בתרגומו ומסייע להבהרת הזמן הדקדוקי שאליו מתכוונת התורה. בעוד שבלשון המקרא משקל יִפְעַל משמש לכל הזמנים – עבר, הווה ועתיד – התרגום המיר את זמן העתיד להווה: ״סָגַן״, ״תָּקְפִין״, ללמד שכוונת הכתוב היא להביע את תדירות הפעולה: ככל שהם מענים אותם כן הם רבים וחזקים. כך גם צורת המקור בעברית משמשת לכל הזמנים, ועל תכונתה עמד רש״י בפס׳ ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת״ (שמות כ, ח):
זכור לשון פָּעוֹל הוא, כמו אָכוֹל וְשָׁתוֹ (ישעיהו כב יג), הָלוֹךְ וּבָכֹה (שמואל ב ג טז) וכן פתרונו תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת.
רש״י נתקשה בפסוקנו מדוע לא נכתב בלשון ציווי – ״רְגוֹם״ (רי״ש בשווא) ופירש: ״רגום – כמו עשה פיישנ״ט בלע״ז [בעשות] וכן הלוך אלנ״ט [בהלוך] וכן זכור ושמור״.⁠1
כוונתו נתבארה יפה אצל רוו״ה בפרשת פנחס:⁠2 ״המקור עומד במקום עבר ועתיד והוה כי הוא שם הפועל ובלתי מוגבל בזמן, זולת זמן״.
הואיל וכאמור אונקלוס נוטה לדייק בזמני הפועל, הוא מתרגם צורות מקור בכל מקום לפי העניין: ״זָכוֹר״ (שמות כ ז) שפתרונו הוא ״תנו לב לזכור תמיד״ – ״הֲוִי דְּכִיר״, כפעולה מתמדת. ״כֹּה תְבָרֲכוּ... אָמוֹר לָהֶם״ (במדבר ו כג) ״כַּד יֵימְרוּן לְהוֹן״, בעתיד. כנגד זאת בפסוקנו ״רָגוֹם אֹתוֹ״ – ״רְגוּמוּ יָתֵיהּ״ וכן ״צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים״ (במדבר כה, יז) ״אַעֵיק לְמִדְיַנָאֵי״, בציווי.
יחיד ורבים
ב. ›״רָגוֹם״ – ״רְגוּמוּ״. בדרך כלל כאשר אונקלוס הבין את המקור כציווי, הוא הותיר את התרגום בלשון יחיד כמו ״צָרוֹר – אַעֵיק״, ואילו כשמדובר בעתיד שינה ללשון רבים ״אָמוֹר – כַּד יֵימְרוּן״.⁠3 מדוע כאן שינה לרבים בלשון ציווי, ״רָגוֹם – רְגוּמוּ״ במקום לתרגם ״ירגמון״? ״ביאורי אונקלוס״ פירש שבכך רומז ת״א לדברי הספרי:
מות יומת האיש – לדורות. רגום אותו באבנים – לשעה.
כלומר עצם דין המיתה נכון גם לדורות, אלא שבמקום בו ההתראה היתה כללית על מיתה מבלי לפרט את סוג העונש – סקילה, הדין הוא שנידון במיתה קלה – חנק. מאחר שלא ידעו באיזו מיתה נידון המקושש, היה ראוי להמיתו בחנק שהיא מיתה קלה, ולכן הדגישה התורה בהוראת שעה שידון בסקילה. לפיכך לא תרגם ״ירגמון״ בלשון עתיד אלא בלשון ציווי הווה, ״רְגוּמוּ״ – דוקא המקושש הזה בסקילה, בהוראת שעה4 (כי בעתיד אם יארע כדבר הזה שמתרים מישהו על מיתה ולא מפרטים באיזו – נידון בקלה).
1. ראה ב״גור אריה״ שכך הבין את רש״י. והשווה לדברי רש״י בפרשת פנחס ״צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים״ (במדבר כה, יז): צרור – כמו זכור, שמור, לשון הווה. עליכם לאייב אותם״.
2. ר׳ וולף היידנהיים (רוו״ה), הבנת המקרא: פירוש על רש״י שעל התורה, וילנא תרפ״ז (ד״צ ניו יורק תשכ״ט).
3. על חילופי יחיד ורבים בתרגום ראה ״וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ״ (שמות טז ד) ״וְיִפְּקוּן עַמָּא וְיִלְקְטוּן״.
4. כשיטת ר׳ יהודה בסנהדרין פ ע״ב: ״דתניא: ושאר חייבי מיתות שבתורה אין ממיתין אותן אלא בעדה ועדים והתראה, ועד שיודיעוהו שהוא חייב מיתת בית דין. רבי יהודה אומר: עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג. תנא קמא יליף ממקושש, ורבי יהודה אומר: מקושש הוראת שעה היתה״. ראה גם מלבי״ם, ״התורה והמצוה״, נח. והרה״ג אביגדר נבנצל שליט״א העיר שהשינוי ללשון רבים בא להורות ששני העדים צריכים לרוגמו.
ואמר י״י למשה מימות ימותא גברא ירגמון יתה באבניה כל עם כנישתה לבר מן משריתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מימות ימות״) גם נוסח חילופי: ״מתקטלה יתקטל״.
ואמר י״י למשה אתקטלא יתקטל גברא אטלו יתיה באבנא כל כנישתא מברא למשריתא.
And the Lord said to Mosheh: The man shall be surely put to death; the whole congregation shall stone him with stones without the camp;
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ – לְדוֹרוֹת. רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים לְשָׁעָה. כָּל הָעֵדָה, בְּמַעֲמַד כָּל הָעֵדָה, אוֹ כָּל הָעֵדָה כְּמַשְׁמָעוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים י״ז:ז׳) ״יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בוֹ בָּרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ״, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּל הָעֵדָה״, בְּמַעֲמַד כָּל הָעֵדָה.
פַקַאלַ אַללָּהֻ לִמֻושִׁה יֻקתַּלֻ אַלרַּגֻלֻ קַתּלַא וַדַ׳לִךַּ אַן יַרגֻמַהֻ בִּאלחִגַּארַתִ גַמִיעֻ אַלגַמַאעַתִ כַ׳ארִגַ אַלמֻעַסכַּרִ
ודבר ה׳ אל משה, יהרג האיש הרוג, ובזאת כי ירגמו אותו באבנים, כל העדה, מחוץ למחנה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

רָגוֹם – עָשֹה, פַייְשַנְטְ בלעז, וכן: הלוך, אַלַנְטְ, וכן: זכור ושמור.
רגום – expresses the idea of "doing" something (that is, it is an infinitive or verbal noun); faisant in Old French.⁠1 Similarly הלוך allant, "going", and so, too, זכור "remembering", שמור "keeping".
1. English: doing.
פס׳: ויאמר ה׳ אל משה מות יומת האיש – לדורות.
רגום אותו באבנים – לשעה.
כל העדה – במעמד כל העדה הוא נהרג.
מחוץ למחנה – מיכן אמרו בית הסקילה היה חוץ לבית הדין:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

רגום כמו עשוה וכן הלוך וכן זכור ושמור. פי׳ לשון הוה כמו שגלה דעתו בכמה מקומות אך קשה שאינו נופל לשון הוה אלא בדבר שיהיה נוהג תמיד אבל בדבר עתיי שאינו נוהג אלא באותה העת לא יפול בו לשון הוה.
ושמא יש לומר דרגום אותו באבנים נמי לאו על אותו המקושש לחודיה קאי אלא על כל מקושש ביום השבת וכן מאמר מות יומת האיש על כל איש העובר עברה הזאת קאי שמוטל עליכם תמיד להיות רוגמים אותו שכן דרך הכתוב תמיד שתשובת הש״י למרע״ה על שאלתו אינה על הפרטי שעליו השאלה אלא על כללות מן השאלה שהרי בשאלת אנחנו טמאים לנפש אדם לא היתה התשובה רק על כללות מן השאלה וזהו שאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש וגו׳ וכן בשאלת בנות צלפחד היתה התשובה ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו ולא הספיק לו במאמר נתן תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם וגומר עד שהשיב על הכללות וכן שנינו בספרי מות יומת האיש לדורות לא על האיש המקושש הנזכר בכתוב:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

רגום כמו הלוך וכן זכור וכן שמור. פירוש, לשון הוה, כך פירש הרא״ם. והקשה הרא״ם, דכאן לא יפול לשון הוה, שהרי אינו תמיד, בשלמא ״זכור״ (שמות כ, ח) ו״שמור״ (דברים ה, יב), שפיר קאמר קרא שיש לכם לזכור את יום השבת, שהדבר שהוא הוה תמיד יאמר כן. אבל בכאן שהוא דבר שאינו תמיד, איך יפול עליו ״רגום״. והרא״ם פירש זה לטעמיה (לעיל ו, כג), דסבר רש״י כי ״זכור״ וכן ״שמור״ הוא הוה תמיד, והוקשה לו כך. אבל אין הפירוש כן, רק רש״י (שמות כ, ח) בא לתרץ למה כתב ״שמור״, ולא כתב ״שמור״ השי״ן בשו״א, שהוא ציווי, ולפיכך צריך לומר שכתב כך שפירושו לזכור תמיד השבת, כמו שנתבאר למעלה. אבל כאן כיון דכתיב לפני זה ״מות יומת״, דמשמע לשון ציווי, אין צריך לכתוב עוד ציווי, ולפיכך לא פירש רש״י כאן מידי, רק שהוא כמו ׳זכור ושמור׳. ואפילו לפי דבריו לא קשיא מידי, דהכי נמי הוא הוה, [ד]⁠בשעה שהוא עושה המעשה יש לו לרגום אבן אחר אבן עד שימות, וזהו נקרא ״רגום״. וכן ״הלוך והכות את מואב״ (ראו מ״ב ג, כד), שיש לילך ולהכות תמיד מכה אחר מכה, עד שיהיו נהרגים כלם:
רָגוֹם: תימא על המדפיס שכתבו חס׳ וי״ו וכן מסר עליו, כי הוא עצמו כתב בסוף פ׳ אמור רָגוֹם כולם מלאים, וכן הוא מלא בהעתק הללי ובכל ספרי׳ כ״י מדוייקי׳ ודפוסי׳ ישנים. וכן מס׳ הרמ״ה ז״ל עם הארץ ירגמהו באבן, חס׳ וי״ו כתי׳, ומס׳ עלי׳ כולהו׳ חסרי׳, רגום ירגמו בו כל העדה (דמקלל) מל׳ וי״ו כתי׳, ודכות׳ רגום אתו דמקשש. [רגום].
באבנים כל העדה מחוץ למחנה: מה שכתו׳ במ״ג מטעים ביה אל, ר״ל דמטעי׳ ביה לומ׳ אל מחוץ למחנה, כפסוק׳ דבתריה. [כל⁠־העדה מחוץ למחנה].
וכן זכור ושמור. פי׳ הוא ל׳ הוה, אע״פ שאינו נוהג תמיד אלא באותו עת שמחלל השבת, כיון דקאי על כל מקושש שיהיה או המחלל שבת, שייך לשון הוה כי תמיד מוטל עליכם לרגום את איש שעובר עבירה הזאת:
Similarly "constantly remember" and "constantly keep.⁠" Meaning that this is in the present tense, even though it was not to be done constantly, only at that time when he desecrated Shabbos. Since it refers to anyone who would ever gather, and thus desecrate Shabbos, the present tense is appropriate; for it would always be incumbent upon them to execute by stoning anyone who transgressed this prohibition.
מות יומת האיש רגום – תחלה אמר בדרך כלל מות יומת, אעפ״י שמשה לא נסתפק על המיתה כמו שאמרנו, כי כן דרך הכתוב לדבר תחלה כלל הענין, ואח״כ מפרש בפרט שהמיתה תהיה בסקילה:
רגום – מקור במקום צווי:
מחוץ למחנה – במקום מיוחד לזה, שלא יטמאו את מחניהם:
רגום – מה שכתוב ברש״י פשנט בלעז הכוונה faisant ואין הכוונה לפרש המלה, אלא להודיע הזמן, וע׳ מעמר.
stone him (ragom). Rashi’s statement, בלעז פַייְשַנְטְ, refers to [the Old French word] faisant (“doing”). His intention was not to give an interpretation [of the word ragom, which is the infinitive “to stone”], but only to indicate the tense; see the Me’ammer.⁠1
1. {Translator's note: The Me’ammer commentator (Wolf Meir) notes that some had misunderstood Rashi’s gloss as meaning steinigend (“stoning”), but that it was actually the French equivalent of the Hebrew asoh (lit. “to do” or “doing”), which Rashi used as a grammatical term to indicate that a particular word (here, ragom) was in the makor (i.e., infinitive absolute) form.}
(לה-לו) ויאמר ה׳ וגו׳, רגום אתו וגו׳, כל העדה, מחוץ למחנה – עיין פירוש, ויקרא כ, ב; כד, יד,טז,כג.
במקרה הדומה של המקלל (שם כד, יג) נאמר ״וידבר ה׳⁠ ⁠⁠״ וגו׳. שם הושמעה הלכה חדשה לחלוטין, שכן עדיין לא נגזר עונש מיתה על המברך את השם. לפיכך נאמר שם: ״וידבר ה׳⁠ ⁠⁠״ וגו׳. אולם כאן כבר נגזר ״מות יומת״, אלא שהיה צורך לברר באיזו מיתה ימיתו אותו. לפיכך נאמר כאן: ״ויאמר ה׳⁠ ⁠⁠״ וגו׳.
מות יומת – נראה שהספרי אזיל בשטת ר׳ יהודה דס״ל בסנהדרין (דף פ׳) דמקושש הוראת שעה הי׳ כי לא התרו בו במיתת סקילה כי לא ידעו באיזה מיתה נהרג, וס״ל שמה שהי׳ הוראת שעה הוא רק מה שסקלו אותו, אבל מה שהמיתו אותו היה כדין, כי עכ״פ התרו בו למיתה קלה, והדין הוא שאם א״י להרגו במיתה הכתובה יכול להמיתו בכל מיתה ואז היה דינו למות במיתה הקלה כמ״ש מחלליה מות יומת ובמיתה סתם התרו בו, וא״כ במ״ש מות יומת היה לדורות ולא הוראת שעה רק מ״ש רגום ירגמו זה היה לשעה ר״ל הוראת שעה:
מות יומת האיש רגום וגו׳: לפי הפשט הוא מיותר, שהרי ידעו מכבר שדינו במיתה. ובספרי תניא: ״מות יומת״ – ׳לדורות׳, פירוש, שגם לדורות מחלל שבת בסקילה. ולכאורה לשון המקרא ״האיש״ משמעו המקושש שמדברים בו באותה שעה, ולא לדורות.
אלא, כלפי שהיה מקום לחשוב דכיון דכתיב (שמות לא,טו) ״כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת״, וסתם זה הלשון משמעו חנק, ואם כן אם אמר הכתוב (רק) ״רגום וגו׳⁠ ⁠⁠״ הייתי אומר דלעולם מחלל שבת לדורות בחנק ורק הוראת שעה הוא במקושש. או סלקא דעתך דדוקא הוא שהיה בפרהסיא שדינו כמו כופר בעיקר ועובד עבודה זרה שהוא בסקילה, משא״כ בסתם מחלל שבת דכתיב ״מות יומת״ הרי זה כמשמעו בחנק {וכמו שהקשה באמת הגאון רבי עקיבא איגר בגליון הש״ס סנהדרין (עח,ב)}, משום הכי כתיב גם במקושש ״מות יומת האיש״, ומ״מ ״רגום וגו׳⁠ ⁠⁠״, מזה למדנו דגם הא דכתיב במחלל שבת לדורות ״מות יומת״ הוא בסקילה. זהו לפי הספרי.
ולפי סוגיא דסנהדרין (פ,ב) דפליגי רבנן ור׳ יהודה בהתרו לסתם מיתה אי נהרג, ולכולי עלמא במותרה למיתה קלה אינו נדון בחמורה, וא״כ כאן דבשעה שהתרו בו עדיין לא ידעו שהוא בסקילה וכסבורים שהוא בסתם מיתה בחנק, וא״כ אינו חייב מיתה כלל. משום הכי בא הדבור ״מות יומת האיש״, ומ״מ יומת ברגימה, ולדורות כבר ידענו דינו בסקילה.
כל העדה – במעמד כל העדה, או אינו אלא כל העדה ממש הורגים אותו, ת״ל (פ׳ שופטים) יד העדים תהיה בו בראשונה, הא מה ת״ל רגום אותו כל העדה – במעמד כל העדה1 (ספרי).
1. ויהיה שיעור הכתוב רגום אותו כל העדה כמו ענין הכתוב בפ׳ וישלח בני יעקב באו על החללים אשר טמאו את דינה אחותם, אע״פ דרק שכם טימא, אך מאחר שהדבר נעשית לעיני בני העיר והם שתקו תלה הכתוב את הפעולה עצמה בהם [עיין מש״כ בזה בארוכה שם], וה״נ מכיון שהדבר נעשית במעמד העדה תולה הכתוב את הפעולה בהם.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(לו) וַיֹּצִ֨יאוּ אֹת֜וֹ כׇּל⁠־הָעֵדָ֗ה אֶל⁠־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֛וֹ בָּאֲבָנִ֖ים וַיָּמֹ֑ת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶת⁠־מֹשֶֽׁה׃
All the congregation brought him outside of the camp and stoned him to death with stones as Hashem commanded Moses.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראמנחת יהודהרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שירש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
ויוציאו אותו – מלמד שכל חיויבי מיתות נהרגים חוץ לבית דין.
וירגמו אותו באבנים – כתוב אחד אומר באבנים וכתוב אחד אומר אבן כיצד יתקימו שני כתובים. בית הסקילה גבוה שתי קומות אחד מן העדים דוחפו על מתניו נהפך על לבו הפכו על מתניו (ואם מת יצא העד נוטל את האבן ונותנה על לבו) אם מת בו יצא, ואם לאו העד השני נוטל את האבן ונותנה על לבו. אם מת יצא, ואם לאו רוגמים אותו כל ישראל שאמר יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה. נמצא שקיים רגום אותו באבנים ונמצא מקיים וירגמו אותו אבן.
כאשר צוה י״י את משה אמר להם סקלוהו וסקלו תלו ותלו אבל לא שמענו שיתלו [עד] שנאמר כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ דברי רבי אליעזר. אמר רבי חדקא שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבה ואמר יודע היה משה שמקושש במיתה אבל לא היא יודע באיזו מיתה יומת. ראויה היתה פרשת מקושש שתאמר על ידי משה אלא שנתחייב מקושש שתאמר על ידיו (לכך) שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.
ויוציאו אותו – לא הוציאו אותו אצל המקלל.
אל מחוץ למחנה – חוץ לשלש מחנות חוץ למחנה שכינה ולמחנה לויה ולמחנה ישראל.
וירגמו אותו לא כסותו באבנים – אם לא מת באבן אחת ממיתין אותו באבנים הרבה.
ובני ישראל עשו כאשר צוה ה׳ את משה – עשו כמה שנצטווה. למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לומר לך מת חייב בציצית.
וְאַפִּיקוּ יָתֵיהּ כָּל כְּנִשְׁתָּא לְמִבַּרָא לְמַשְׁרִיתָא וּרְגַמוּ יָתֵיהּ בְּאַבְנַיָּא וּמִית כְּמָא דְּפַקֵּיד יְיָ יָת מֹשֶׁה.
And all the congregation brought him forth without the camp, and stoned him with stones, and he died; as the Lord commanded Moshe.
ואפיקו יתה כל עם כנשתהא לבר מן משריתה ורגמו יתיה באבניה ומית היך מה די פקד י״י ית משה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עם כנשתה״) גם נוסח חילופי: ״עמה דכ׳⁠ ⁠⁠״.
והנפיקו יתיה כל כנישתא מברא למשריתא ואטלו יתיה באבניא ומית היכמא דפקיד י״י ית משה.
and the congregation led him forth without the camp, and stoned him with stones that he died, as the Lord had commanded Mosheh.
ויוציאו אותו כל העדה [אל מחוץ למחנה]. מכאן אמרו שבית הסקילה היה מחוץ לבית דין, ומפני שני דברים היה רחוק בית הסקילה ממקום בית דין, אחד שלא יאמרו בית דין רצחנים הם, ושלא ימיתוהו מיד, שאם יבא אחד ויאמר יש לי זכות ללמד עליו, מיד שומעין לו ומחזירין אותו.
וירגמו אותו אבן – וכתוב במקום אחר אבנים, מכאן אמרו שאבן גדולה היתה מתוקנת לשם והעד האחד נוטלה ומשליכה על לבו, ואם לא היה מת בה מצוה לכל ישראל לרגום אותו באבנים אחר כך.
כאשר צוה ה׳ את משה – שתולין אותו שכל הנסקלין נתלין.
1ולמה נסמכה פרשת חילול שבת אצל ע״ז, ללמדך כשם שהמודה בע״ז ככופר בכל התורה, כך כל המחלל שבת ככופר בכל התורה כולה וכן שקולה שבת ככל המצות, שנאמר ועל הר סיני ירדת (ודברת) [ודבר] עמהם [משמים וגו׳ ואת שבת קדשך הודעת להם] (נחמיה ט׳:י״ג-י״ד). ולמה נסמכה פרשת ציצית למקושש לומר לך כל היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת.
1. ולמה נסמכה פרשת חילול שבת אצל ע״ז כו׳. מובא ברש״י על התורה בשם רבי משה הדרשן.
וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה – מַגִּיד שֶׁכָּל חַיָּבֵי מִיתוֹת נֶהֱרָגִין חוּץ לְבֵית דִּין. וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן״ כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים הַלָּלוּ, בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת, אֶחָד מִן הָעֵדִים דּוֹחֲפוֹ עַל מָתְנָיו, נֶהֱפַךְ עַל לִבּוֹ, הוֹפְכוֹ עַל מָתְנָיו, וְאִם מֵת בָּהּ יָצָא, וְאִם לָאו, הָעֵד הַשֵּׁנִי נוֹטֵל אֶת הָאֶבֶן וְנוֹתְנָהּ עַל לִבּוֹ, אִם מֵת בָּהּ יָצָא, וְאִם לָאו רְגִימָתוֹ בְּכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י״ז:ז׳) ״יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בוֹ בָּרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ״ וְגוֹ׳, נִמְצֵאתָ מְקַיֵּם רָגוֹם אֹתוֹ בָּאֲבָנִים, וְנִמְצֵאתָ מְקַיֵּם ״וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן״. כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה, אָמַר לָהֶם סִקְלוּהוּ וְסָקְלוּ, תְּלוּ וְתָלוּ, אֲבָל לֹא שָׁמַעְנוּ שֶׁיִּתְלוּ עַד שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי יִהְיֶה בְּאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת״.
וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ – לֹא הִנִּיחוּהוּ אֵצֶל מְקַלֵּל.
פַאכ׳רַגּוּהֻ כַ׳ארִגַ אַלמֻעַסכַּרִ וַרַגַמֻוהֻ בִּאלחִגַּארַתִ חַתַּי׳ מַאתַּ כַּמַא אַמַרַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ
מייד הוציאו אותו מחוץ למחנה, ורגמו אותו באבנים, עד-שמת, כפי שצוה ה׳ את משה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

ויוציאו אותו – מכאן שבית הסקילה רחוק מב״ד.
ויציאו אתו AND [ALL THE CONGREGATION] BROUGHT HIM OUTSIDE [THE CAMP] – From here we learn that the place of stoning was outside and distant from the seat of the Beth Din (Sifre Bemidbar 15).
פס׳: ויוציאו אותו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אותו באבנים וימות1ולמעלה הוא אומר (ויקרא כ״ד:כ״ג) (רגום אותו באבנים) מכאן אמרו בסנהדרין בית הסקילה היה גבוה שתי קומות. ואחד מן העדים דוחפו על מתניו אם מת בה יצא ואם לאו עד האחר נוטל את האבן ונותנה על לבו אם מת בה יצא וכן עד השני ואם לאו רגימתו בכל ישראל שנא׳ (דברים י״ז:ז׳) יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה.
כאשר צוה ה׳ את משה2צוה מצות תליה. והיכן צוה (שם כא) וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ:
1. ולמעלה. הוא אומר וירגמו אותו אבן (היינו בלשון יחיד) כצ״ל גבי מקלל וכאן כתיב באבנים לשון רבים:
2. צוה מצות תליה. כי כל הנסקלין נתלין:
כאשר צוה י״י – מיתת הרגימה.
AS THE LORD COMMANDED. Death by stoning.
ויוציאו אותו וגו׳ ויראו אותו וגו׳ – תימה לר׳ יהודה דאמר אינו חייב עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג היאך נהרג זה והיאך דנוהו למיתה. וי״ל דשמא התרו בו ארבע מיתות והתיר׳ עצמו בכלם כפ״ח. והר״ר אפרים אומר דהך קושיא ותירוצא ליתנהו שהרי אמרינן בהדיא פ׳ אלו הן הנשרפין ור׳ יהודה אמר לך מקושש הוראת שעה היתה עכ״ל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

ויוציאו אותו מכאן שבית הסקילה חוץ ורחוק מב״ד. הרמב״ם ז״ל כתב בפי״ב מהלכות סנהדרין ומקום שהורגין בו ב״ד היה חוץ לב״ד ורחוק מב״ד שנאמר הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה ויראה לי שיהיה רחוק כמו ששה מילין כמו שהוא בין ב״ד של מרע״ה שהיה לפני פתח אהל מועד ובין מחנה ישראל ולמדנו מדבריו שלא בית הסקילה בלבד היה חוץ ורחוק מב״ד אלא כל מקום שהורגין ב״ד ל״ש הרג של חנק ל״ש הרג של סייף ל״ש הרג של שריפה ל״ש הרג של סקיל׳ דכיון דגלי קרא בחד מד׳ מיתות ב״ד ה״ה לכל שאר מיתות ב״ד וכך שנינו בספרי ויוציאו אותו כל העדה אל מחוץ למחנה מלמד שכל חייבי מיתות נהרגין חוץ לב״ד וא״ת למה לי ויוציאו דכתיב גבי מקושש תיפוק לי ממקלל דכתי׳ ביה הוצא את המקלל מלמד שבי׳ הסקילה חוץ ורחוק מבית דין י״ל אי מהתם ה״א שאני מקלל הואיל והפליג בעבירה שנגע בעקר עצמו עד שאין העדים יכולין לאמרו אלא על דרך יכה יוסי את יוסי אם לא בשעת המעשה לפיכך הצריך הכתוב להוציאו חוץ למחנה ישראל רחוק להמיתו שם ולהשליכו שם כאחת הנבלות אבל בשאר עבירות אימא לא קמ״ל ויוציאו אף בשאר עברות וא״ת אי הכי לשתוק קרא מהוצא את המקלל ותית׳ ממקושש י״ל דאי ממקושש ה״א ישראל הוציאוהו מעצמם אל מחוץ למחנה לא שהשם צוה על זה קמ״ל קרא דהוצא את המקלל ללמד שהשם צוה שהיה מקום ההריגה חוץ למחנה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

ורחוק מבית דין. אף על גב דכבר כתיב קרא במקלל שהיה רחוק מבית דין בית הסקילה, דכתיב אצלו (ראו ויקרא כד, יד) ״הוציאו את המקלל״, אין ללמוד ממקלל, דמקלל חמור עונשו, לכך יש להוציאו, אבל מחלל השבת – לא, לכך צריך למכתב בשבת. ואי כתב בשבת, הוה אמינא אדרבה, דוקא בשבת אמרה תורה שלא לסקול אותו במחנה, שאינו דומה מתבייש בתוך המחנה למתבייש חוץ למחנה, ואדרבה, קולא הוא לגביה להוציא אותו, אבל במקלל יש לדון אותו אף בתוך המחנה בכל מקום שירצה, לכך כתב במקלל נמי שיש להוציאו חוץ למחנה:
וַיֹצִיאוּ: חס׳ וי״ו כתיב ודכותי׳ באורית׳ ויציאו דבת הארץ. ועיין מ״ש בד״ה ב׳ סי׳ א׳. [ויציאו].
וַיִרְגְּמוּ: הגימ״ל דגושה. [וַיִּרְגְּמוּ].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לה]

ויוציאו אותו אל מחוץ למחנה – כבר נלמד זה ממגדף שכתוב הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה, ופי׳ בסנהדרין (דף מ״ד) חוץ לג׳ מחנות, וכבר תמה הרא״ם הלא נלמד ממגדף, ולדעתי דבר גדול למד בזה כי המגדף והמקושש היו ביום א׳ כנ״ל, ודנו את המגדף תחלה ונשארו הב״ד קבועים חוץ למחנה לדון את המקושש אח״כ וכמ״ש ויקריבו אותו אל משה ואל אהרן ופי׳ למעלה (בסי׳ נ״ו) בבהמ״ד היו יושבים, כי היו יושבים שם מכבר מדין המקלל שלא יכלו לדון שניהם כאחד כמ״ש בסנהדרין (דף ל״ה ודף מ״ו), ובזה אמר בסנהדרין דאי נפיק ב״ד ויתיב חוץ לג׳ מחנות עבדינן בית הסקילה חוץ לב״ד ועי׳ ברמב״ם (פי״ב מה׳ סנהדרין) דשיעור זה ג״כ במרחק ג׳ מחנות וזה שאמר מלמד שכל חייבי מיתות נהרגים חוץ לב״ד היינו אם יתבי ב״ד אבראי צריך שיתרחק שנית ממקום מושב הב״ד וזה לא נלמד ממגדף רק ממקושש:
וירגמו אותו באבנים – במולך ואוב וידעוני ומקלל כתוב אבן, ובשבעה מקומות כתוב באבנים ועפ״ז נוסדו דברי הספרי, ועמ״ש בזה בפ׳ קדושים (סי׳ צ״ב) ור׳ אליעזר לשטתו שס״ל שכל הנסקלים נתלים מפרש מ״ש כאשר צוה ה׳ את משה שתלו אותו, ויתר הדברים מבוארים ומובא בב״ב (דף קי״ט):
כאשר צוה וגו׳: פירוש, לא כמשמעו של הדבור שכל העדה ירגמו באבנים, אלא כמו שהיה משה מקובל דיני סקילה, וכדאיתא בסנהדרין פרק נגמר הדין. וזהו לשון ״צוה״ כמו שכתבתי כמה פעמים.
וירגמו אותו באבנים וימת – ובמגדף באמור כתיב וירגמו אותו אבן. נראה להלכה דמקושש הא כאן במדבר לא היה להם בה״ק מוכן לחייבי מיתות ב״ד, והיה מקום סקילתו שם קבורתו, שרגמוהו באבנים וזה היה קבורתו, אבל במגדף שצריך לתלותו, והיו סוקלין אותו באבן אחד, שיהיו קל להסירו מעליו ולסוף תלוהו על העץ וקברוהו. והוא כחכמים דפליגי על ר״א וסברי, דאין הנסקלין נתלין. ויעוין ספרי. ומעת סקלו המקושש שנתכוון לשם שמים, לפרסם עונש שבת שלא יקילו בזה, עשה בהם הרגש בלב כל ישראל, עד כי בערבות מואב במשנה תורה לא נזכר כלל מהשבת, ובפרט שהמן היה מורה על שביתת שבת, לכן לא נזכר רק בהדברות לבד, כי היה מורא מי שצוה עה״ש על שביתתו.
ספרי זוטא: בני ישראל חייבים בציצית כו׳ כו׳ ויאמר ה׳ אל משה לרבות יחידים. פירוש, כדאמר בתענית פ״ק התחילו היחידים מתענין, ובגמרא מאן יחידים רבנן כו׳ כל שראוי למנותו פרנס כו׳, ולזה אמר דסד״א, דכיון דלמען שלא תתורו אחרי לבבכם כו׳ א״כ הגדולים במעלה פטורים, לכן אמר, דאף אם הם גדולים כמשה רבינו במעלה חייבים בציצית. ולכן כתוב ויאמר ה׳ אל משה לאמר, שכל מקום כתוב כשהי׳ צריך לעשות תיכף, כמו גבי עגלות קח מאתם, וכמו כן בנות צלפחד כו׳ נתן תתן להם כו׳, כן כאן היה משה צריך לעשות ציצית בעצמו. ופשוט. אולם בתפילין דריש במכילתא, דעוסק בתורה פטור. יעוין סימן ל״ח בביאורי הגר״א. וכן בתו״כ אך את שבתותי תשמורו, דפקוח נפש מצוה בגדולי ישראל ומשה בעצמו, לכן כתוב שם ויאמר ה׳ אל משה.
אל מחוץ למחנה – מלמד שכל חייבי מיתות נהרגים חוץ לב״ד.⁠1 (שם)
1. עיין בסנהדרין מ״ב א׳ ולפנינו ס״פ אמור, בפסוק הוצא את המקלל מחוץ למחנה.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראמנחת יהודהרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שירש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(לז) {מפטיר} וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
Hashem said to Moshe saying,
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםרש״ר הירשעודהכל
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה לְמֵימַר.
And the Lord spoke to Moshe, saying:
ואמר י״י למשה למימר.
ואמר י״י למשה למימר.
And the Lord said unto Mosheh:
(לז-לט) תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ, (לעיל פסוק לב) וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, חִלֵּל זֶה אֶת הַשַּׁבָּת, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה יוֹדֵעַ בְּכָל יוֹם תְּפִלִּין בְּרֹאֹשׁוֹ, תְּפִלִּין בִּזְרוֹעוֹ, וְרוֹאֶה אוֹתָן וְחוֹזֵר בּוֹ, עַכְשָׁו שֶׁאֵין עָלָיו תְּפִילִין חִלֵּל זֶה אֶת הַשַּׁבָּת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, צֵא וּבְרֹר לָהֶם דָּבָר שֶׁיִּנְהֲגוּ בּוֹ בְּשַׁבָּת וּבְיָמִים טוֹבִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת לְדֹרֹתָם״ אֵין לְדֹרֹתָם אֶלָּא לְדוֹר תָּם וְאֵין תָּם אֶלָּא יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ״ה:כ״ז) ״וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם״, תָּם מִגֶּזֶל, תָּם מִגִּלּוּי עֲרָיוֹת, תָּם מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה״, וְאוֹמֵר (ישעיהו מ״ב:כ״א) ״ה׳ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר״, זָרַע לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַמִּצְווֹת לְיִשְׂרָאֵל לְהַנְחִילָם חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְלֹא הֵנִיחַ דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁלּא נָתַן בּוֹ מִצְוָה לְיִשְׂרָאֵל, יָצָא לַחֲרֹשׁ, (דברים כ״ב:י׳) ״לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר״, לִזְרֹעַ (שם, ט) ״לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם״, לִקְצֹר, ״כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָּׂדֶךָ״ [לָדוּשׁ, (שם כ״ה:ד׳) ״לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ״], לֶאֱפוֹת, ״רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ״, שָׁחַט, (דברים י״ח:ג׳) ״וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה״, קֵן צִפּוֹר, שִׁלּוּחַ הַקֵּן, חַיָּה וָעוֹף, (ויקרא י״ז:י״ג) ״וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר״, נָטַע, ״וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ״, קָבַר אֶת הַמֵּת, (דברים י״ד:א׳) ״לֹא תִתְגֹּדְדוּ״, מְגַלֵּחַ שֵׂעָר, (ויקרא י״ט:כ״ז) ״לֹא תַקִּיפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם״, בָּנָה בַּיִת, (דברים כ״ד:ח׳) ״וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה״, בִּמְזוּזָה, ״וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת״, נִתְכַּסָּה בְּטַלִּית, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת.
פָּרָשַׁת צִיצִית מִפְּנֵי מָה קְבָעוּהָ בִּקְרִיאַת שְׁמַע, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים, מִצְוַת צִיצִית, וִיצִיאַת מִצְרַיִם, וְעוֹל מִצְווֹת, וְהִרְהוּר עֲבֵרָה, וְהִרְהוּר אֱלִילִים. בִּשְׁלָמָא הַנֵּי תְּלָתָא מְפָרְשֵׁי, אֶלָּא עֲבֵרָה וֶאֱלִילִים מְנָלָן, דְּתַנְיָא (להלן פסוק לט) אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, זֶה הִרְהוּר עֲבֵרָה. וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, זֶה הִרְהוּר אֱלִילִים.
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – חַיָיבִים בְּצִיצִית, וְאֵין הַנָּכְרִים חַיָיבִים. אוֹ ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ פְּרָט לְגֵרִים, אָמַרְתָּ ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה״ לְרַבּוֹת יְחִידִים. ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, לְרַבּוֹת אֶת הַגֵּרִים. ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם״ רִבָּה עֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים. וּבַצַּד הַשֵּׁנִי אַתָּה אוֹמֵר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים לְהַנְהִיגָן בְּמִצְוַת צִיצִית. מִכָּאן אָמְרוּ כָּל תִּינוֹק שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִתְעַטֵּף, חַיָּב בְּצִיצִית, וְכָל שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְנַעֲנֵעַ, חַיָּב בְּלוּלָב, וְכָל שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לִשְׁמֹר תְּפִלִּין חַיָּב בִּתְפִלִּין, וְכָל שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְדַבֵּר, אָבִיו (וְאִמּוֹ) חַיָּב לְלַמְּדוֹ שְׁמַע, וְתּוֹרָה, וּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְאִם לָאו, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. כָּל שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְהַכִּיר לְאָבִיו, שׁוֹחֲטִין עָלָיו אֶת הַפֶּסַח. וְכָל שֶׁהוּא אוֹכֵל כַּזַּיִת דָּגָן, פּוֹרְשִׁין מִצּוֹאָתוֹ וּמִמֵּימֵי רַגְלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת. וְכָל שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לִפְתֹּחַ חֵיקוֹ, הַכֹּהֲנִים חוֹלְקִים לוֹ בְּבָתֵּי הַגְּרָנוֹת.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם – אַף הַנָּשִׁים בְּמַשְׁמָע, רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר אֶת הַנָּשִׁים מִן הַצִּיצִית, מִפְּנֵי שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וְאֵין נוֹהֶגֶת בְּנָשִׁים, בִּכְשֵׁרִין וְלֹא בִּפְסוּלִין. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר: בְּיִחוּד פָּטְרוּ חֲכָמִים אֶת הָרְדִיד שֶׁל אִשָּׁה מִן הַצִּיצִית וְלֹא חִיְּבוּ בְּטַלִּית אֶלָּא מִפְּנֵי [שֶׁפְּעָמִים] בַּעֲלָהּ מִתְכַּסֶּה בּוֹ.
אָמַר רַב, מִנַּיִן לְצִיצִית בְּנָכְרִים שֶׁיְּהֵא פְּסוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת״, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ לָהֶם צִיצִית, וְאֵין הַגּוֹיִם יַעֲשׂוּ. אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדְּכַי לְרַב אַשִּׁי, אַתּוּן הָכִי מַתְנִיתוּ לָהּ וַאֲנָן הָכִי מַתְנִינָן לָהּ, אָמַר רַב יְהוּדָה [אָמַר רַב] מִנַּיִן לְצִיצִית בְּנָכְרִי שֶׁכְּשֵׁרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת״ יַעֲשׂוּ לָהֶם אֲחֵרִים.
תְּנָן הָתָם, סֻכָּה יְשָׁנָה, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. וּבֵית הִלֵּל לֵית לְהוֹ הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, עֲשָׂאָהּ לְצִיצִית מִן הַקּוֹצִים וּמִן הַגַּרְדִים וּמִן הַצִּיצִין פְּסוּלָה, אַלְמָא טְוִיָּה לִשְׁמָהּ בָּעִינָן, הָכִי נַמִּי עֲשִׂיָּה לִשְׁמָהּ בָּעִינָן. שָׁאנִי הָתָם דְּאָמַר קְרָא ״גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לְךָ״, לְךָ לְשֵׁם חוֹבָךְ, הָכִי נַמִּי (שם ט״ז:י״ג) ״חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ״, לְךָ לְשֵׁם חוֹבָךְ, הַהוּא [מִבָּעִי לֵיהּ] לִמְעוּטֵי גְּזוּלָה, הָתָם נַמִּי מִבָּעִי לֵיהּ לְמִעוּטֵי גְּזוּלָה, הָתָם קְרָא אַחְרִינָא כְּתִיב, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת מִשֶּׁלָּהֶם.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, כָּל שֶׁאֵינוֹ מֵנִיחַ תְּפִלִּין, עוֹבֵר בִּשְׁמוֹנָה עֲשֵׂה. וְכָל שֶׁאֵין לוֹ צִיצִית, עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה עֲשֵׂה. וְכָל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לַדּוּכָן, עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה עֲשֵׂה. וְכָל שֶׁאֵין לוֹ מְזוּזָה בְּפִתְחוֹ, עוֹבֵר בִּשְׁנֵי עֲשֵׂה, (דברים ו׳:ט׳) ״[וּכְתַבְתָּם״, ״וּכְתַבְתָּם״]. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, כָּל הַמֵּנִיחַ תְּפִלִּין מַאֲרִיךְ יָמִים וְשָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ל״ח:ט״ז) ״ה׳ עֲלֵיהֶם יִחְיוּ״ וְגוֹ׳, וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵינִי.
וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת – אֵין צִיצִית אֶלָּא דָּבָר הַיּוֹצֵא (וְדָבָר) כָּל שֶׁהוּא. וּכְבָר נִכְנְסוּ זִקְנֵי בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל לַעֲלִיַּת יוֹנָתָן בֶּן בְּתֵירָה, וְאָמְרוּ צִיצִית אֵין לָהֶם שִׁעוּר. כַּיּוֹצֵא בָּהֶן אָמְרוּ, לוּלָב אֵין לוֹ שִׁעוּר. וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִית, שׁוֹמֵעַ אֲנִי יַעֲשֶׂה חוּט אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמָהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כ״ב:י״ב) ״גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה״, כַּמָּה גְּדִילִים אַתָּה עוֹשֶׂה אֵין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל. וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שְׁלֹשָׁה שֶׁל צֶמֶר (וְאַרְבָּעָה) [וּרְבִיעִית] שֶׁל תְּכֵלֶת. וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. בַּמָה דְבָרִים אֲמוּרִים בִּתְחִלָּה, אֲבָל שְׁיָרֶיהָ וְגַרְדּוֹמֶיהָ כָּל שֶׁהוּא. וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת, יָכוֹל יַעֲשֶׂהָ, כֻּלָּהּ צִיצִית, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) ״גְּדִלִים״, [אִי גְּדִילִים], שׁוֹמֵעַ אֲנִי יַעֲשֶׂה כֻּלָּהּ גְּדִילִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״צִיצִת״, הָא כֵּיצַד שֶׁתְּהֵא גְּדִילָה יוֹצֵא מִן הַכָּנָף וְצִיצִית מִן הַגְּדִילִים.
תָּנוּ רַבָּנָן, כַּמָּה חוּטִין הוּא נוֹתֵן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַרְבָּעָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שְׁלֹשָׁה. וְכַמָּה תְּהֵא מְשֻׁלְשֶׁלֶת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַרְבַּע, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שָׁלֹשׁ, וְשָׁלֹשׁ שֶׁבֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים אֶחָד מֵאַרְבַּע בְּטֶפַח שֶׁל כָּל אָדָם. אָמַר רַב פָּפָּא טֶפַח דְּאוֹרַיְיתָא, אַרְבַּע בְּגוּדָל, שִׁית בִּקְטַנָּה, חָמֵשׁ וְתִּילְתָּא בְּאֶצְבַּע. אָמַר רַב הוּנָא, אַרְבַּע בְּתוֹךְ אַרְבַּע מְשֻׁלְשֶׁלֶת אַרְבַּע, וְרַב יְהוּדָה אָמַר: שָׁלֹשׁ בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ מְשֻׁלְשֶׁלֶת שָׁלֹשׁ, אָמַר רַב פָּפָּא, [הִלְכְתָא], אַרְבַּע בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ מְשֻׁלְשֶׁלֶת אַרְבַּע. לְמֵימְרָא דְּאִית לֵיהּ שִׁעוּרָא, וְרָמִינְהוּ צִיצִית אֵין צִיצִית אֶלָּא יוֹצֵא, וְכוּ׳ (כְּדִלְעֵיל), מַאי לָאו אֵין לוֹ שִׁעוּר כְּלָל, לֹא אֵין לוֹ שִׁעוּר לְמַעְלָה אֲבָל יֵשׁ לוֹ שִׁעוּר לְמַטָּה.
תָּנוּ רַבָּנָן, אֵין צִיצִית אֶלָּא עָנָף, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִית רֹאשִׁי״. אָמַר אַבַּיֵּי וְצָרִיךְ לְפֹרְדָהּ כִּי צִיצוּתָא דְאַרְמָאָה.
תָּנוּ רַבָּנָן, הִטִּיל עַל קֶרֶן אוֹ עַל הַגְּדִיל כְּשֵׁרָה, רַבִּי (אָבִין) [אֱלִיעֶזֶר] פּוֹסֵל בִּשְׁתֵּיהֶן, כְּמָאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב גִּידֵל אָמַר רַב, צִיצִית צְרִיכָא שֶׁתְּהֵא נוֹטֶפֶת עַל הַקֶּרֶן, שֶׁנֶּאֱמַר ״עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם״ כְּמָאן כְּרַבִּי (אָבִין) [אֱלִיעֶזֶר]. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְצָרִיךְ שֶׁיַּרְחִיק מְלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל. וְאִצְטְרִיךְ דְּרַב פָּפָּא, וְאִצְטְרִיךְ דְּרַבִּי יַעֲקֹב, דְּאִי מִדְּרַב פָּפָּא הֲוָה אֲמִינָא תּוֹךְ (מַמָּשׁ) [שָׁלֹשׁ] דְּלָא לְרָחִיק טְפֵי, וְכַמָּה דִמְקָרֵב מַעֲלֵי, אִצְטְרִיךְ דְּרַבִּי יַעֲקֹב וְאִי מִדְּרַבִּי יַעֲקֹב הֲוָה אֲמִינָא מְלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל דְּלֹא לִקְרַב טְפֵי, וְכַמָּה דִמְרָחֵק מַעֲלֵי, צְרִיכָא, וּבִשְׁעַת עֲשִׂיָּה אִתְּמָר.
צִיצִית – אַף עַל גַּב דִּכְתִיב (דברים כ״ב:י״ב) ״כְּסוּתְךָ״ דִּידָךְ אִין דְּשֻׁתָּפוּת לֹא, כָּתַב רַחֲמָנָא עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, אֶלָּא ״כְּסוּתְךָ״ לָמָּה לִי, לְכִדְרַב יְהוּדָה, [דְּאָמַר רַב יְהוּדָה], טַלִּית שְׁאוּלָה כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית.
רָבָא רָמֵי, כְּתִיב ״הַכָּנָף״ מִין כָּנָף, וּכְתִיב ״צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וְגוֹ׳ גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָךְ״, הָא כֵּיצַד, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים פּוֹטְרִין בֵּין בְּמִינָן בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינָן, שְׁאָר מִינִין בְּמִינָן פּוֹטְרִין שֶׁלֹּא בְּמִינָן אֵין פּוֹטְרִין.
אָמַר (רָבָא) [רְחָבָה] אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, חוּטֵי צֶמֶר פּוֹטְרִין בְּשֶׁל פִּשְׁתָּן, וְשֶׁל פִּשְׁתָּן פּוֹטְרִין בְּשֶׁל צֶמֶר, חוּטֵי צֶמֶר (אוֹ) וּפִשְׁתָּן פּוֹטְרִים בְּכָל מָקוֹם, וַאֲפִלּוּ בְּשִׁירָאִין, וּפְלִיגָא דְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר שִׁירָאִין פְּטוּרִין מִן הַצִּיצִית. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן הַשִּׁירָאִים וְהַכָּלָךְ וְהַסָּרִיקִין, כֻּלָּן חַיָּבִין בְּצִיצִית מִדְּרַבָּנָן, אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא, וְכֻלָּן צֶמֶר וּפִשְׁתִּים פּוֹטְרִין בָּהֶן, [אִי אָמַרְתָּ בִּשְׁלָמָא דְּאוֹרַיְיתָא הַיְינוּ דְמִשְׁתְּרִי בְּהוּ כִּלְאַיִם, אֶלָּא אִי אָמַרְתָּ דְּרַבָּנָן הֵיכִי מִשְׁתְּרִי בְּהוּ כִּלְאַיִם], אֵימָא אוֹ צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתָּן. הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָּנִי [סֵיפָא] הֵם עַצְמָן בְּמִינָן פּוֹטְרִין, שֶׁלֹּא בְּמִינָן אֵין פּוֹטְרִין, אִי אָמַרְתָּ בִּשְׁלָמָא מִדְּרַבָּנָן, הַיְינוּ דְּמִיפְטָר בְּמִינָן, אֶלָּא אִי אָמַרְתָּ דְּאוֹרַיְיתָא, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים הוּא דְּפָּטַר, מִינֵי אַחְרִינָא לֹא פָּטַר, אִי מִשּׁוּם הָא לֹא אִירְיָא, כִּדְרָבָא דְרָבָא רָמֵי וְכוּ׳ (כְּדִלְעֵיל). וְרַב נַחְמָן, אָמַר כִּדְתָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הוֹאִיל וְנֶאֶמְרוּ בְּגָדִים בַּתּוֹרָה סְתָם, וּפֵרֵט לְךָ הַכָּתוּב בְּאֶחָד מֵהֶם צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, אַף כָּל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. אָמַר אַבַּיֵּי, וְהַאי תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מַפְקָא מֵאִידָךְ תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּגֶד אֵין לִי אֶלָּא בֶּגֶד [צֶמֶר], מִנַּיִן לְרַבּוֹת צֶמֶר גְּמַלִּים וְצֶמֶר אַרְנָבִים וְנוֹצָה שֶׁל עִזִּים וְהַכָּלָךְ וְהַסִּירִיקִין וְהַשִּׁירָאִים, תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא י״ג:מ״ז) ״אוֹ [בְּ]⁠בֶגֶד״.
עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם – יָכוֹל אַף בַּעֲלַת שָׁלֹשׁ, וּבַעֲלַת שֵׁשׁ, וּבַעֲלַת שֶׁבַע, וּבַעֲלַת שְׁמוֹנֶה, בְּמַשְׁמָע, תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כ״ב:י״ב) ״עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת״, יָצְאוּ בַּעֲלַת שָׁלֹשׁ וּבַעֲלַת חָמֵשׁ וְכוּ׳. מַשְׁמָע מוֹצִיא אֶת אֵלּוּ (וּמֵבִיא) [וּמִנַּיִן לְהוֹצִיא] כָּרִים וּכְסָתוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״, פְּרָט לְכָרִים וּכְסָתוֹת, אוֹ ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״ שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף כְּסוּת לַיְלָה בְּמַשְׁמָע, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״, בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה, הָא אִם הָיְתָה מְיֻחֶדֶת בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה תְּהֵא חַיֶּבֶת בְּצִיצִית. מַשְׁמָע מוֹצִיא אֶת כְּסוּת לַיְלָה וּמוֹצִיא אֶת כְּסוּת סוּמָא, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת״, מִכָּל מָקוֹם.
וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת – טָווּי וְשָׁזוּר, אֵין לִי אֶלָּא תְּכֵלֶת טָווּי וְשָׁזוּר, לָבָן מִנַּיִן, הֲרֵי אַתָּה דָּן, הוֹאִיל וְאָמְרָה תּוֹרָה תֵּן תְּכֵלֶת, וְתֵן לָבָן, מַה תְּכֵלֶת טָווּי וְשָׁזוּר, אַף לָבָן טָווּי וְשָׁזוּר. וְנָתְנוּ עַל מְקוֹם הָאֲרִיגָה וְלֹא עַל מְקוֹם הַפְּתִיל, וְאִם הִטִּיל כְּשֵׁרָה, וְרַבִּי נָתָן, פּוֹסֵל. עַל קֶרֶן, כְּשֵׁרָה, וְרַבִּי אָבִין פּוֹסֵל, שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת וְלֹא עַל שְׁמוֹנֶה. וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת, שׁוֹמֵעַ אֲנִי יֶאֶרְגֶנָּה עִמָּהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְנָתְנוּ״, הָא כֵּיצַד תּוֹפְרָה עִמָּהּ. שֶׁאַרְבַּע צִיצִיּוֹת מְעַכְּבִים זוֹ אֶת זוֹ, שֶׁאַרְבַּעְתָּן מִצְוָה אַחַת הֵן. [רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אַרְבַּע מִצְווֹת הֵן]. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ תְּכֵלֶת עַל שֵׁם שֶׁנִּתְכַּלּוּ הַמִּצְרִים בִּבְכוֹרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י״ב:כ״ט) ״וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה״. דָּבָר אַחֵר: עַל שֶׁכָּלוּ הַמִּצְרִים עַל הַיָּם. רַבִּי אוֹמֵר: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ צִיצִית עַל שֵׁם שֶׁהֵצִיץ הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ב׳:ח׳-ט׳) ״קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא וְגוֹ׳ דּוֹמֶה דּוֹדִי לִצְבִי וְגוֹ׳ הִנֵּה זֶה עוֹמֵד וְגוֹ׳ מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים״. רַבִּי (חֲנַנְיָה) [חֲנִינָא] בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: כָּל הַמְּקַיֵּם מִצְוַת צִיצִית יִזְכֶּה לִהְיוֹת (זכריה ח׳:כ״ג) ״בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ״ וְגוֹ׳, וְכָל הַמְּבַטֵּל מִצְוַת צִיצִית, (מִצְוַת כָּנָף) עָלָיו מַהוּ אוֹמֵר? ״לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה״.
וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת – אַרְבַּע צִיצִיּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, דִּכְתִיב בְּהוּ הֲוָיָה.
תַּנְיָא (דברים כ״ב:י״ב) ״עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ״ אַרְבַּע וְלֹא שָׁלֹשׁ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אַרְבַּע וְלֹא חָמֵשׁ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״. הֲרֵי בַּעֲלַת חָמֵשׁ אָמוּר, הָא מַה אֲנִי מְקַיֵּם ״אַרְבַּע״, אַרְבַּע, וְלֹא שָׁלֹשׁ. וּמָה רָאִיתָ, מְרַבֶּה אֲנִי בַּעֲלַת חָמֵשׁ שֶׁיֵּשׁ בִּכְלַל חָמֵשׁ אַרְבַּע, וּמוֹצִיא אֲנִי בַּעֲלַת שָׁלֹשׁ שֶׁאֵין בִּכְלַל שָׁלֹשׁ אַרְבַּע. וְתַנְיָא אִידָךְ, אַרְבַּע וְלֹא שָׁלֹשׁ, אַרְבַּע וְלֹא חָמֵשׁ, [מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפְלְגֵי דְמַר סָבַר יָתֵר כְּמָאן דְּאִיתֵיהּ דָּמִי, וּמַר סָבַר כְּמָאן דְּלֵיתֵיה דָּמִי, לֹא], דְּכֻלָּא עַלְמָא כְּמָאן דְּאִיתֵיהּ דָּמִי, וְשָׁאנִי הָכָא דְּרַבִּי רַחֲמָנָא ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה״, וְאִידָךְ הַאי אֲשֶׁר תְּכַסֶּה מַאי עָבִיד לֵיהּ, לְכִדְתַּנְיָא וּרְאִיתֶם אֹתוֹ פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פְּרָט לִכְסוּת סוּמָא, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״ הֲרֵי כְּסוּת סוּמָא אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם וּרְאִיתֶם אֹתוֹ פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה. וּמָה רָאִיתָ, מְרַבֶּה אֲנִי כְּסוּת סוּמָא שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּרְאִיָּה אֵצֶל אֲחֵרִים, וּמוֹצִיא אֲנִי כְּסוּת לַיְלָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְאִיָּה אֵצֶל אֲחֵרִים. וְאִידָךְ [נַפְקָא לֵיהּ] (שם) מֵ״אֲשֶׁר״. וְאִידָךְ, ״אֲשֶׁר״ לֹא דָרִישׁ.
וְרַבָּנָן הַאי ״וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ״ מַאי עַבְדֵי לֵיהּ, מִבָּעִי לֵיהּ לְכִדְתַּנְיָא: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם״, רְאֵה מִצְוָה זוֹ וּזְכֹר מִצְוָה אַחֶרֶת הַתְּלוּיָה בָּהּ, וְאֵיזוֹ זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע, דִּתְנַן מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית, מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. וְתַנְיָא אִידָךְ, ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם״, רְאֵה מִצְוָה זוֹ וּזְכֹר מִצְוָה אַחֶרֶת הַסְּמוּכָה לָהּ, וְאֵיזוֹ זוֹ מִצְוַת כִּלְאַיִם, דִּכְתִיב (דברים כ״ב:י״א-י״ב) ״לֹא תִּלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז וְגוֹ׳ גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ״. תַּנְיָא אִידָךְ, ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״ וְגוֹ׳ כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַיֵּב אָדָם בְּמִצְוָה זוֹ, נִתְחַיֵּב בַּמִּצְווֹת כֻּלָּן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּאָמַר מִצְוַת [עֲשֵׂה] שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא הִיא. תַּנְיָא אִידָךְ, ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״, שְׁקוּלָה מִצְוָה זוֹ כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת. תַּנְיָא אִידָךְ ״וּרְאִיתֶם וּזְכַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם״, רְאִיָּה מֵבִיאָה לִידֵי זְכִירָה, וּזְכִירָה מֵבִיאָה לִידֵי מַעֲשֶׂה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: כָּל הַזָּהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית זוֹכֶה לְהַקְבִּיל פְּנֵי שְׁכִינָה, כְּתִיב הָכָא וּרְאִיתֶם, וּכְתִיב הָתָם ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַּעֲבֹד״.
הַתְּכֵלֶת אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן, וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת, לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלֹא כְּרַבִּי, דְּתַנְיָא וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, מְלַמֵּד שֶׁמְּעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מְעַכְּבִין. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי, דִּכְתִיב ״הַכָּנָף״ מִין כָּנָף, וּכְתִיב ״פְּתִיל תְּכֵלֶת״, וַאֲמַר רַחֲמָנָא וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, עַד דְּאִיכָּא תַּרְוַויְהוּ בְּחָד. וְרַבָּנָן, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, הַאי לְחוֹדֵיהּ וְהַאי לְחוֹדֵיהּ. לֵימָא דְּלֹא כְּרַבִּי, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אֲפִלּוּ תֵּימָא רַבִּי, לֹא צְרִיכָא אֶלָּא לְהַקְדִּים. דְּתַנְיָא מִצְוָה לְהַקְדִּים לָבָן לִתְכֵלֶת, וְאִם הִקְדִּים תְּכֵלֶת לְלָבָן, יָצָא. הָתֵינַח לָבָן דְּאֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת, תְּכֵלֶת דְּאֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַלָּבָן מַאי הִיא, אָמַר רָבָא, לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְגַרְדּוֹמִין, דְּאִי אִגַּרְדּוֹם תְּכֵלֶת וְקָם אַלָּבָן, וְאִי אִגַּרְדּוֹם לָבָן וְקָם אַתְּכֵלֶת, לֵית לָן בָּהּ. דְּאָמְרִי בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא גַּרְדּוֹמֵי תְּכֵלֶת כְּשֵׁרִים, וְכַמָּה שִׁעוּר גַּרְדּוֹמִין כְּדֵי לְעָנְבָן, אִבַּעְיָא לְהוּ, כְּדֵי לְעָנְבָן כֻּלָּן בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, אוֹ דִּלְמָא כָּל חָד וְחָד לְחוֹדֵיהּ, תֵּיקוּ.
אַתָּה אוֹמֵר פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פְּרָט לִכְסוּת סוּמָא, הֲרֵי חוֹזֵר וְאוֹמֵר (להלן פסוק מ) לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, הֲרֵי נָתַן רְאִיָּה לְמִי שֶׁהוּא רוֹאֶה. וּרְאִיתֶם אֹתוֹ אוֹתוֹ וְלֹא אוֹתָם, שֶׁאִם עֲשִׂיתֶם כֵּן כְּאִלּוּ אַתָּה רוֹאֶה כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁהוּא דּוֹמֶה לִתְכֵלֶת.
רַבִּי [מֵאִיר] אוֹמֵר: ׳וּרְאִיתֶם אֹתָם׳ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכָּל הַמְּקַיֵּם מִצְוַת צִיצִית מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִקְבִּיל פְּנֵי הַשְּׁכִינָה, שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לְיָם, וְיָם דּוֹמֶה לְרָקִיעַ, וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל א׳:כ״ו) ״וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר״. וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם וְגוֹ׳, זוֹ פָּרָשַׁת שְׁמַע, אַתָּה אוֹמֵר זוֹ פָּרָשַׁת שְׁמַע, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פָּרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, אָמַרְתָּ צֵא וּרְאֵה אֵיזוֹ הִיא פָּרָשָׁה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קִבּוּל עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם וּמִעֵט בָּהּ אֶת אֱלִילִים אֵין אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא פָּרָשַׁת שְׁמַע. וְתִקְדֹּם פָּרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ לְפָרָשַׁת שְׁמַע, אָמַרְתָּ תִּקְדֹּם פָּרָשָׁה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קִבּוּל עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם וּמִעֵט בָּהּ אֱלִילִים, לְפָרָשָׁה וְהָיָה [שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא לְלַמֵּד]. וְתִקְדֹּם פָּרָשַׁת צִיצִית לִוְהָיָה, אָמַרְתָּ תִּקְדֹּם פָּרָשָׁה שֶׁהִיא נוֹהֶגֶת בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, לְפָרָשַׁת צִיצִית שֶׁאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בַּיּוֹם. אוֹ יְהֵא קוֹרֵא שָׁלֹשׁ בָּעֶרֶב כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹרֵא שָׁלֹשׁ בַּשַּׁחַר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״ בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תִּקְדֹּם פָּרָשַׁת שְׁמַע שֶׁהִיא לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לְפָרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא לְלַמֵּד, וְתִקְדֹּם פָּרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ לְפָרָשַׁת צִיצִית שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת, שֶׁעַל כָּךְ נִתְּנָה תּוֹרָה לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת.
וּרְאִיתֶם וַעֲשִׂיתֶם – מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכָּל הַמְּקַיֵּם מִצְוַת צִיצִית, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמָה אִם הַמְּקַיֵּם מִצְוַת צִיצִית, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם כָּל הַמִּצְווֹת, קַל וָחֹמֶר לְכָל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.
וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם – זוֹ אֶפִּיקוֹרְסוּת, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים י״ד:א׳) ״אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ״, ״וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת״ וְגוֹ׳, וְאוֹמֵר (תהלים ס״ג:י״ב) ״וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלֹהִים״. וְאַחֲרַי עֵינֵיכֶם, זוֹ זְנוּת, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי״. אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, זוֹ עֲבוֹדַת אֱלִילִים, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שם ח׳:ל״ג) ״וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים״. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם שׁוֹתֶה בְּכוֹסוֹ וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכוֹס חֲבֵרוֹ.
וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם – מִכָּאן אָמַר רַבִּי נָתָן, אַל יִשְׁתֶּה אָדָם בְּכוֹס זֶה וְיִתֵּן עֵינוֹ בְּכוֹס אַחֵר. אָמַר רָבָא, לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא אֲפִלּוּ שְׁתֵּי נָשָׁיו.
דָּבָר אַחֵר: ״וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם״ – מַגִּיד שֶׁהָעֵינַיִם הוֹלְכִים אַחַר הַלֵּב, אוֹ הַלֵּב אַחַר הָעֵינַיִם, אָמַרְתָּ וְכִי [לֹא] יֵשׁ סוּמָא שֶׁעוֹשֶׂה כָּל תוֹעֵבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם״, מַגִּיד שֶׁהָעֵינַיִם הוֹלְכִים אַחַר הַלֵּב, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (קהלת י״ט:ט׳) ״שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ וְגוֹ׳ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבֶּךָ״, בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, אוֹ בְּכָל דֶּרֶךְ שֶׁתִּרְצֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם״.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, לִבָּא וְעֵינָא תְּרֵין סַרְסוּרִין דְּחֲטָאִין, וְלֹא תָתוּרוּ וְגוֹ׳, ״תְּנָה בְּנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵן יְהַבְתָּ לִי לִבָּךְ וְעֵיְנָךְ אֲנָא יְדַעְנָא דְּאַתְּ לִי.
וְלֹא תָתוּרוּ וְגוֹ׳ – הַלֵּב וְהָעֵינַיִם הֵם סַרְסוּרִין לַגּוּף, שֶׁהֵם מַזְנִין לַגּוּף. מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ לְתוֹךְ הַמַּיִם, הוֹשִׁיט לוֹ הַקַּבַּרְנִיט אֶת הַחֶבֶל, אָמַר לוֹ תְּפֹס אֶת הַחֶבֶל הַזֶּה בְּיָדֶיךָ וְאַל תְּנִיחֵהוּ, אִם תְּנִיחֵהוּ אֵין לְךָ חַיִּים. אַף כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל כָּל זְמַן שֶׁאַתֶּם מְדֻבָּקִין בְּמִצְווֹת אַתֶּם חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד׳:ד׳) ״וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים״. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי ד׳:י״ג) ״הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ״.
וְלֹא תָתוּרוּ – אַל יְהִי לִבְּךָ אֱלִילְךָ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (לעיל י״ד:ו׳) ״מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ״. לְהַגִּיד לְךָ כַּמָּה אַזְהָרוֹת הַנּוֹאֵף עוֹבֵר, מִשּׁוּם אַרְבָּעָה עָשָׂר לָאוִין, מִשּׁוּם {א} ״לֹא תִשָּׂא, {ב} (שם, יד) לֹא תַחְמֹד, {ג} לֹא תִתְאַוֶּה, {ד} (שמות כ׳:י״ב) לֹא תִגְנֹב, {ה} (ויקרא ט׳:י״ג) לֹא תִגְזֹל, {ו} לֹא תִקֹּם, {ז} וְלֹא תִטֹּר״, {ח} (דברים כ״ב:ט׳) ״לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם, {ט} (שם, י) ״לֹא תַּחֲרֹשׁ״, {י} (שם כ״ה:ד׳) ״לֹא תַּחְסֹם״, {יא} לֹא תָתוּרוּ, {יב} ״לֹא תִקְרַב״, {יג} (שם י״ח:ז׳-י״ז) ״לֹא תְגַלֶּה״, {יד} ״לֹא תִנְאָף״.
פַקַאלַ אַללָּהֻ לִמֻושִׁה קַאאִלַא
ודבר ה׳ אל משה לאמר.
פס׳: ויאמר ה׳ אל משה לאמר – למה נסמכה פרשת ציצית לפרשת מקושש לפי שהיו אומרין לו למקושש מפני מה חללת שבת לא שמעת (שמות לא) מחלליה מות יומת אמר להם שמעתי ושכחתי אמר לו הקב״ה למשה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית לשון סימן לשון ציון כדי שיהו ישראל זוכרין את המצות, וכן הוא אומר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳:
(לז-מא) התועלת האחד עשר הוא במצוות, והוא מה שציוה לעשות ציצית על ארבע כנפי בגדינו. וכבר ביארנו התועלת המגיע מזאת המצוה בביאורינו לזאת הפרשה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(לז-מא) [סמיכות פרשת ציצית]:
אמר הגאון, וסמך לזה פרשת ציצית שהיא מצוה מזכרת כל מצוות ה׳, כמאמרם ז״ל (נדרים כה.) ׳שקולה פרשת ציצית כנגד כל התורה׳, שהיא מצוה עומדת תמיד נגד עיני אדם, ובעבורה יזכה לשמור ולעשות כל הכתוב בתורת משה.
ו׳ציצית׳ – הוא פשנק״ו בלע״ז. ואמר הרב, לפי שמנהגם היה לשים על כנפי בגדיהם ציציות פשנק״ו בלע״ז, כמו שנוהגין עכשיו בערביא. אמרה תורה ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, שהיא החלוקה שלי, דיויס״א1 או אימפריס״א בלע״ז, כמו שהעבדים נושאים על בגדיהם החלוקות של אדוניהם.
והיה לכם לציצית וראיתם אותו. יהיה סיבה שכשתראו אותו, וזכרתם את כל מצוות ה׳ ועשיתם אותם, תזכרו כי עבדי אתם, ותעשו מצוותי כמשפט וחוק העבדים.
ובאיזה אופן, הא׳ – שלא תעשו העבירות, וכן הוא אומר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו׳, ליבא ועינא סרסורי דחטאה נינהו (ירושלמי ברכות פ״א ה״ה).
ולמה אני מצוה כל כך ׳ולא תתורו׳, למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי, שהוא תכלית מביא אל התכלית האחרון, ואם תעשו זה, באמת והייתם קדושים לאלהיכם.
׳לבב׳ – הוא השכל, כשאמר ׳ולא תתורו אחרי לבבכם׳, ר״ל אחרי דיעות שכלכם הכוזבות והנפסדות.
ולמה ציויתי לכם ׳והייתם קדושים׳, לפי שאני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, לא הוצאתי אתכם רק להשלים כוונתי בכם ׳להיות לכם לאלהים׳ ולא אלוהי כל האומים, ולכן אני ה׳ אלהיכם, עֲשו שאהיה באמת אלהיכם, אשר בכם אתפאר:
התכלת אין בו סברא, רק סברת התלמוד (סוטה יז.) ש׳תכלת דומה לרקיע׳ וכו׳:
1. בצמח דוד מתרגם כך דבר הנבדל לעצמו, כמו ׳גזרים׳, ׳שסע׳, אך יש גם משמעות Divisa = uniform, מדים אחידים לקבוצה.
ויאמר ה׳ אל משה – טעם שינוי פרשה זו שאמר ויאמר מה שאין כן בכל התורה שבכולן הוא אומר וידבר יתבאר על פי מאמרם ז״ל (ילקוט) שאמרו כשראה משה מעשה המקושש אמר לפני ה׳ בימי החול לובשין ישראל תפילין וזוכרין המצות ביום השבת במה יזכרו והשיב הקדוש ברוך הוא הריני נותן להם מצות ציצית שבה יזכרו וכו׳ עד כאן, לזה אמר ויאמר פירוש אמירה המסעדת את הלב במבוקשו.
ויאמר ה' אל משה, God said to Moses, etc. The reason that we find the formula ויאמר ה' אל משה in this paragraph as opposed to the usual וידבר ה' אל משה, may best be uderstood by a comment of Yalkut Shimoni. The author quotes Moses as saying to God that whereas on weekdays the Israelites wear phylacteries, something which reminds them that it is a weekday and which alerts them to which commandments they have to observe, what visible reminder do they have that the Sabbath is not a weekday? God replied that He gave the Israelites the commandment of the ציציות, the fringes, which would help remind them of the Sabbath. Thus far the Yalkut. This would explain the use of the mild ויאמר, a form of address designed to calm the emotions seeing one's request had been granted.
ויאמר וגו׳ – כמעט שלא מצאנו שפרשיות העוסקות בדיני המצוות, פותחות ב״ויאמר״, ובמקום שהן פותחות בדרך זו, הן בדרך כלל מבארות מצוות שכבר ניתנו – כך: ״ויאמר וגו׳ זאת חקת הפסח״ (שמות יב, מג), ״ויאמר וגו׳ אך את שבתתי״ וגו׳ (שם לא, יב), ״ויאמר״ וגו׳ (לעיל פסוק לה); או שהמצווה הנידונית באותה פרשה היא תוצאה של מאמר שקדם לה – כך: ״וידבר וגו׳ אחרי מות וגו׳ ויאמר״ וגו׳ (ויקרא טז, א–ב); או שהמצוות הנידונות קשורות לאירועים שקדמו להן – כך: ״ויאמר ה׳ אל אהרן אתה״ וגו׳ (להלן יח, א), וכך המצווה הראשונה שנאמרה למשה: ״ויאמר וגו׳ החדש הזה״ וגו׳ (שמות יב, א–ב), שם הפתיחה באה ללמדנו שהמצווה היא התכלית של כל האירועים והמעשים הקודמים של ההשגחה העליונה. (בנוגע לאמור בויקרא כא, א, עיין פירוש שם.) גם כאן, הפתיחה ב״ויאמר״ באה ללמדנו שהמצווה הבאה קשורה למצווה שקדמה לה. אך היא אינה מתייחסת רק למה שקדם לה בסמוך; אלא, כפי שנראה, היא הסיכום לכל האירועים והמצוות הכלולים בפרשת שלח לך.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםרש״ר הירשהכל
 
(לח) דַּבֵּ֞ר אֶל⁠־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל⁠־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּא עַל⁠־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃
"Speak to the Children of Israel, and say to them that they shall make for themselves fringes1 on the corners2 of their garments throughout their generations, and they shall put on3 the fringes of the corners a cord of blue.⁠4
1. fringes | צִיצִת – See Yechezkel 8:3 where the word refers to a lock of hair, borrowed here to refer to a tassel of threads. Alternatively, see Rashi that the word stems from the verb "לצוץ", to see or peak, and the fringes are so called because of the command of verse 39, "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ" ("...and you shall look at them").
2. the corners of | כַּנְפֵי – The word often refers to "wings", but it can also refer to any extremity; hence, with regards to a garment, in means the hem or corner.
3. on | עַל – See Chizkuni that here the connotation is: "with", or "in addition to", and compare such usage in Shemot 35:22 and Yirmeyahu 3:18.
4. blue | | תְּכֵלֶת – See the note on Shemot 25:4 for discussion of this color. This blue cord is reminiscent of the blue cord which was tied to the high priest's head plate (ציץ), perhaps suggesting that these fringes serve to mark all of Israel as a "kingdom of priests" (Shemot 19:6).
א. וְנָ֥תְנ֛וּ =ל?,ב,ק3,ו ושיטת-א (מרכא בתיבת תביר)
• ל?,ש,ש1?=וְנָֽתְנ֛וּ (געיה ותביר) וכמו כן בדפוסים וקורן, וכך בהקלדה מגירסה 4.12.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
(לח-לט) ציצית – דברים כ״ב:י״ב
[פסקא קטו]
ויאמר י״י אל משה ועשו להם ציצית – אף הנשים במשמע, רבי שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפי שמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, זה הכלל אמר רבי שמעון כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ונוהג באנשים ולא בנשים בכשרים ולא בפסולים.
רבי יהודה בן בבא אומר: ביחוד (פטרן נוטלים) [פטרו] חכמים את הרדיד של אשה מן הציצית ולא חייבו בטלית אלא מפני שפעמים שבעלה מתכסה בה.
ועשו להם ציצית – אין ציצית אלא דבר היוצא ודבר כל שהוא. וכבר נכנסו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לעליית יונתן בן בתירא ואמרו ציצית אין להם שיעור כיוצא בו אמרו לולב אין לו שיעור.
ועשו להם ציצית – שומע אני, יעשה חוט (בפני עצמו) [אחד]? תלמוד לומר: גדילים. מכמה גדילים אתה עושה אין פחות משלשה, דברי (ב״ש) [ב״ה]. (וב״ה) [וב״ש] אומרים (שלשה) [ארבעה] של צמר וארבעה של תכלת והלכה כבית שמאי. במה דברים אמורים בתחלתו אבל שיריו וגרדומי כל שהוא.
ועשו להם ציצית – שומע אני יעשה כולה [ציצית? תלמוד לומר: גדילים אי גדילים שומע אני יעשה כולה] גדילים? תלמוד לומר: ציצית, הא כיצד שתהא גדילה יוצאת מן הכנף וציצית מן הגדילים.
על כנפי בגדיהם – שומע אני אף בעלי שלש ובעלי חמש ובעלי שש ובעלי שבע ובעלי שמונה במשמע? תלמוד לומר: על ארבע כנפות כסותך. יצאו בעלי שלש ובעלי חמש ובעלי שש ושבע ושמונה (מן המשמע משמע מוציא את אלו ומוציא) [ומנין להוציא] כרים וכסתות? תלמוד לומר: אשר תכסה בה. שומע אני כסות לילה במשמע? תלמוד לומר: וראיתם אותו ביום ולא בלילה. ואם היתה מיוחדת ליום ולילה חייבת בציצית. משמע מוציא את אלו ומוציא כסות סומא? תלמוד לומר: והיה לכם לציצית מכל מקום.
ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת – טווי ושזור. אין לי אלא תכלת טווי ושזור לבן מנין. הרי אתה דן, הואיל ואמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור.
ונתנו על – מקום האריג ולא על מקום (הפתיל) [הגדיל] נתנו על מקום (הפתיל) [הגדיל] כשרה. (רבי יהודה פוסל על הקרן ועל הגדיל.) ראב״י פוסל [על הגדיל ועל הקרן]. שנאמר על ארבע כנפות כסותך ולא על שמונה.
ונתנו על ציצית הכנף – למה נאמר לפי שהוא אומר ועשו להם ציצית שומע אני יארגנה עמה? תלמוד לומר: (ועשו) [ונתנו] הא כיצד (תופר) [קושרו] עמו.

Piska 115

"And the Lord spoke to Moses, saying … and they shall make for themselves tzitzith": Women, too, are included (in the mitzvah of tzitzith.) R. Shimon exempts women from tzitzith, it being a time-based (only in the daytime) positive commandment, from which women are exempt, this being the principle: R. Shimon said: Women are exempt from all time-based positive commandments. R. Yehudah b. Bava said: Of a certainty, the sages exempted a woman's veil from tzitzith, and they are required in a wrap only because sometimes her husband covers himself with it. "tzitzith": "tzitzith" is something which "protrudes" ("yotzeh") somewhat. And the elders of Beth Shammai and those of Beth Hillel have already entered the upper chamber of Yonathan b. Betheira and declared: Tzitzith have no prescribed size. And they declared, similarly: A lulav has no prescribed size. "and they shall make for themselves tzitzith.⁠" I might think that one string suffices; it is, therefore, written (Devarim 22:12) "Fringes (shall you make for yourself.⁠") How many fringes? Not fewer than three. These are the words of Beth Hillel. Beth Shammai say: Three of wool and the fourth of tcheleth (blue linen). And the halachah is in accordance with Beth Shammai. When is this so (that a minimum size is required)? In the beginning (of its attachment). But for what is left over or lopped off any size (is sufficient). (Bemidbar, Ibid.) "and they shall make for themselves tzitzith.⁠" I might think that all of it shall be tzitzith; it is, therefore, written "fringes.⁠" If "fringes,⁠" I might think all of it shall be fringes. It is, therefore, written "tzitzith.⁠" How is this (to be implemented)? That its fringes protrude from the corner (of the garment), and tzitzith from the fringes. "in the corners of their garments": I might think, even garments that are three-cornered, five-cornered, six-cornered, seven-cornered, and eight-cornered; it is, therefore, written (Devarim, Ibid.) "on the four corners of your garment,⁠" to exclude the aforementioned. And whence is it derived that pillows and covers are (also) excluded (from tzitzith)? From (Ibid.) "wherewith you cover yourself.⁠" If from there, I would think that night-clothes are also included (as requiring tzitzith). It is, therefore, written (Bemidbar, Ibid. 39) "and you shall see it" — in the daytime and not at night. And if it were intended both for day and night, it requires tzitzith. I might think that this excludes both the above and the garment of a blind man; it is, therefore, written (Bemidbar, Ibid. 39) "And it shall be for you for tzitzith" — in any event (i.e., to include a blind man). (Ibid. 38) "and they shall place on the tzitzith (on) the corner a strand of tcheleth": spun and doubled. This tells me only of the tcheleth, that it is to be spun and doubled. Whence do I derive (the same for) the white (i.e., the wool)? You derive it by induction, viz.: Since the Torah said: "place" tcheleth and "place" white, just as tcheleth is spun and doubled, so, white is spun and doubled. "and they shall place": on the place of the weaving (i.e., the corner of the garment), and not on the place of the "growing" (i.e., the strands at the corner of the garment). If he did place it on the site of the "growing,⁠" it is (nonetheless) kasher. R. Eliezer b. Yaakov includes it both on the "growing" and on the very edge of the garment, it being written "on the corners of their garments.⁠" "and they shall place on the tzitzith (on) the corner": What is the intent of this? From "and they shall make for themselves tzitzith, I might think that he should weave it (the tzitzith) together with it (the garment; it is, therefore, written "and they shall place.⁠" How so? He ties it (the tzitzith) together with it (the garment). (Ibid. 39) "And it shall be to you for tzitzith": The four tzitzith are mutually inclusive (i.e., in the absence of one there is no mitzvah), the four being one mitzvah. R. Yishmael says: They are four mitzvoth. R. Elazar b. R. Shimon says: Why is it called "tcheleth"? Because the Egyptians were "bereaved" ("nitkelu" [like "tcheleth"]) of their first-born, viz. (Shemot 12:29) "And it was in the middle of the night, that the Lord smote every first-born, etc.⁠" Variantly: Because the Egyptians were "destroyed" ("kalu") in the Red Sea. Why is it called "tzitzith"? Because the Lord "looked" ("hetzith") over our fathers' houses in Egypt, as it is written (Song of Songs 2:9) "The voice of My Beloved, behold, it is coming … My Beloved is like a gazelle or a young hart … Behold, He stands behind our wall, looking through the windows, peering through the lattices.⁠" R. Chanina b. Antignos says: One who fulfills the mitzvah of tzitzith, what is said of him? (Zechariah 8:23) "In these days it will happen that ten men, of all the languages of the nations will take hold of the corner (i.e., of the tzitzith) of a Jewish man, saying 'Let us go with you, for we have heard that G-d is with you!'" And one who nullifies the mitzvah of "the corner,⁠" what is said of him? (Iyyov 38:13) "to take hold of the corners of the earth and to shake the wicked from it!⁠" R. Meir says: It is not written (Bemidbar, Ibid. 39) "And you shall see them" (the tzitzith), but "And you shall see Him.⁠" Scripture hereby apprises us that if one fulfills the mitzvah of tzitzith, it is reckoned unto him as if he beheld the face of the Shechinah. For tcheleth is reminiscent of (the color of) the sea; the sea, of the firmament; and the firmament, of the Throne of Glory, as it is written (Ezekiel 1:26) "And above the firmament that was over their heads … (28) the appearance of the likeness of the glory of the Lord.⁠" (Bemidbar, Ibid.) "and you shall see and you shall remember": See this mitzvah and remember another mitzvah, (which is contingent upon it.) Which is that? The recitation of the Shema __ But perhaps (the reference is to) one of all the other mitzvoth of the Torah. It is, therefore, written (in the section of tzitzith, Ibid. 41) "I am the Lord your G-d,⁠" which you find to be written only in (the section of) the recitation of the Shema. "and you shall remember": Remember (i.e., recite) the section with your mouth. I might think that the section "vehaya im shamoa" (Devarim 11:13-21) should precede all of the sections. __ Would you say that? The section of Shema (Devarim 6:4-9), which contains acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven should precede "vehaya im shamoa,⁠" which contains acceptance of the yoke of mitzvoth, and "vehaya im shamoa,⁠" which obtains both in the daytime and at night, should precede the section of tzitzith ("vayomer" [Bemidbar 15:37-41]), which obtains only in the daytime. And perhaps he should recite three (sections) in the evening as he does in the daytime. It is, therefore, written (of tzitzith [Bemidbar 15:39]) "and you shall see it" — in the daytime and not at night. R. Shimon b. Yochai says: The section of Shema, which contains (the mitzvah of) learning (Torah), should precede "vehaya im shamoa,⁠" which speaks only of teaching. And "vehaya im shamoa" should precede the section of tzitzith, which is only to do (i.e., the final stage). For thus was Torah given: to learn and to teach, to keep and to do: "And you shall see it, and you shall remember (all the mitzvoth of the Lord, and you shall do them.⁠"): Now does this not follow a fortiori, viz.: If one who fulfills the mitzvah of tzitzith, (which is only a sign and a remembrance towards the doing of mitzvoth,) is accounted as one who has fulfilled all of the mitzvoth, how much more so (is this true of) one who (actively) performs (any one of) all the mitzvoth of the Torah! "And you shall not go astray after your hearts": This is heresy, as it is written (Koheleth 7:26) "And I find more bitter than death 'the woman' (heresy), whose heart is snares and nets. Her hands are bonds. The good before G-d shall escape her.⁠" "and after your eyes": This is harlotry, as it is written (Judges 14:3) "Take her for me, for she is just in my eyes.⁠" "after which you go astray": This is idolatry, as it is written (Ibid. 8:33) "and they went astray after the ba'alim.⁠" R. Nathan says: that one not "drink" in this "cup" (i.e., his own wife), and cast his gaze at the "cup" of another. Variantly: "And you shall not go astray after your hearts and after your eyes": This teaches us that the eyes follow the heart. __ But perhaps the heart follows the eyes! Would you say that? Are there not blind men who commit all the abominations in the world? What, then, is the intent of "And you shall not go astray after your hearts, etc.⁠"? That the eyes follow the heart. R. Yishmael says: "And you shall not go astray after your hearts": What is the intent of this? From (Koheleth 11:9) "Rejoice young man in your youth (… and walk in the ways of your heart"), (I would not know whether) in a way that is straight or in (any) way that you like; it is, therefore, written "And you shall not go astray after your hearts.⁠" (Ibid. 40) "So that you remember and you do (all of My mitzvoth): This equates remembering with doing. "and you shall be holy to your G-d": This refers to the holiness of all of the mitzvoth. You say the holiness of (all the) mitzvoth, but perhaps the holiness of tzitzith (is intended). __ Would you say that? What is the (general) context? The holiness of all the mitzvoth. Rebbi says: The reference is to the holiness of tzitzith. You say the holiness of tzitzith, but perhaps the holiness of all the mitzvoth is intended. __ (Vayikra 19:2) "Holy shall you be" already refers to the holiness of all the mitzvoth. How, then, am I to understand "and you shall be holy to your G-d"? As referring to the holiness of tzitzith — whence it is seen that tzitzith add holiness to Israel. (Ibid. 41) "I am the Lord your G-d, who took you out of the land of Egypt.⁠": Why is this mentioned here? So that one not say: I will take imitation-dyed threads (and attach them to my garment) as tcheleth, and who will know the difference? If (within the framework of) the measure of punishment, the lesser measure (of the Lord) — if one sins in secret, He exposes him in public, (as He did in Egypt), then, (within the framework of) the measure of good, the greater measure (of the Lord) — how much more so (does this hold true)! Variantly: Why is the exodus from Egypt mentioned in connection with every mitzvah? An analogy: The son of a king's loved one was taken captive. When he (the king) redeems him, he redeems him not as a son, but as a servant, so that if he (the son) does not accept his decree, he can say to him "You are my servant!⁠" When they enter the province, he (the king) says to him: Put on my sandals and carry my things before me to the bath-house. The son begins to object, whereupon the king presents him with his writ (of servitude) and says to him: "You are my servant!⁠" Thus, when the Holy One Blessed be He redeemed the seed of His loved one, He did not redeem them as "sons,⁠" but as servants, so that if they reject His decree He says to them: "You are My servants!⁠" When they went to the desert, He began to decree upon them some "light" mitzvoth and some formidable ones, such as Shabbath, illicit relations, tzitzith, and tefillin, and Israel began to object — whereupon He said to them: "You are My servants! On that condition I redeemed you; on condition that I decree and you fulfill!⁠" "I am the Lord your G-d": Why is this stated again? Is it not already written (Shemot 20:2) "I am the Lord your G-d who took you out of the land of Egypt"? Why state it again? So that Israel not say: Why did the Lord command us (to do mitzvoth)? Is it not so that we do them and receive reward? We shall not do them and we shall not receive reward! As Israel said (Ezekiel 20:1) "There came to me (Ezekiel) men of the elders of Israel to make inquiry of the Lord, and they sat before me.⁠" They said to him: A servant whose Master has sold him, does he not leave His domain? Ezekiel: Yes. They: Since the Lord has sold us to the nations, we have left His domain. Ezekiel: A servant whose Master has sold him in order to return, does he leave His domain? (Ibid. 32-33) "And what enters your minds, it shall not be, your saying: We will be like the nations, like the families of the lands, to serve wood and stone. As I live, says the Lord G-d. I swear to you that I will rule over you with a strong hand and with an outstretched arm and with outpoured wrath!⁠" "with a strong hand": pestilence, as it is written (in that regard, Shemot 9:3) "Behold, the hand of the Lord is in your cattle, etc.⁠" "with an outstretched arm": the sword, as it is written (I Chronicles 21:16) "with his (the angel's) sword drawn in his hand, stretched over Jerusalem.⁠" "and with outpoured wrath": famine. After I bring these three calamities upon you, one after the other, I will rule over you perforce!
R. Nathan said: There is no mitzvah in the Torah whose reward is not "at its side.⁠" Go and learn this from the mitzvah of tzitzith. There was once a certain man who was particularly diligent in the mitzvah of tzitzith. Once, hearing of a ("famed") harlot in the cities of the sea, who took four hundred gold coins as her hire, he sent her that sum, and she set a time for him. When the appointed time came, he went there and sat at the door of her house. Her maid-servant went in and said to her: That man whom you appointed a time for is sitting at the door of the house. The harlot: Let him come in. When he came in, she spread seven beds for him, six of silver and one of gold, and she was on the uppermost. Between each one was a silver ladder, and the uppermost, of gold. When he came to the act, his four tzitzith came and struck him across his face. They seemed to him like four men. He immediately left off and sat upon the ground. She, too, left off and sat upon the ground. She said to him "'Gapa of Rome' (an idolatrous oath), I shall not let you go until you tell me what blemish you have seen in me!⁠" He: I swear, I have seen no blemish in you. There is no beauty like yours in all the world, but there is one mitzvah (tzitzith) concerning which it is written two times (Bemidbar 15:41) "I am the Lord your G-d.⁠" "I am the Lord your G-d" — I am destined to reward; "I am the Lord your G-d" — I am destined to punish. And now they appeared to me as four witnesses (testifying to the above). At this, she said: I swear that I will not let you go until you write for me your name, the name of your city, and the name of the place where you study Torah. He wrote for her his name, the name of his city, the name of his master, and the name of the place where he studied Torah — whereupon she arose and divided all of her wealth: a third to the authorities (for permission to convert), a third to the poor, and a third which she took with her, in addition to those spreads. When she came to R. Meir's house of study, she said to him: My master, convert me. R. Meir: Is it possible that you have "cast your eyes" upon one of my disciples! At this, she took out the note that she had with her, and he said to her: "Go and claim your purchase!⁠" Those spreads which she had spread for him unlawfully, she now spread for him lawfully, This was her reward in this world. As to the world to come, I do not know how much.
דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית – בני ישראל חייבים בציצית אין הגוים חייבים בציצית או בני ישראל פרט לגרים אמרת ויאמר י״י אל משה לאמר לרבות יחידים. דבר אל בני ישראל לרבות את הגרים ואמרת אליהם ריבה עבדים משוחררים. ובצד השני אתה אומר בני ישראל להזהיר את הגדולים על ידי הקטנים להנהיגן במצות ציצית מכאן אמרו כל תינוק שיודע להתעטף חייב בציצית וכל שהוא יודע לנענע חייב בלולב וכל שהוא יודע לשמור תפילין חייב בתפילין וכל שהוא יודע לדבר אביו מלמדו תורה וקרית שמע ולשון הקודש [ואם לאו ראוי לו שלא בא לעולם] כל שהוא יודע להכיר לאביו שוחטין עליו את הפסח וכל שהוא אוכל כזית דגן פורשין מצואתו ומימי רגליו ארבע אמות וכל שהוא יודע לפתוח חיקו הכהנים חולקים לו תרומה בבית הגרנות.
ועשו להם ציצית ולא מן העשוי ועשו להם משלהם – פרט לשאול לגנוב ולגזול מיכן אמרו טלית שאולה פטורה מן הציצית שלשים יום מיכן ואילך חייבת. ועשו להם לדורותם אין לי אלא לדורות ומניין אף ליוצאי מצרים ת״ל להם. ציצית, אין ציצית אלא ענף וכן הוא אומר ויקחני בציצית ראשי (יחזקאל ה׳:ג׳).
על כנפי בגדיהם – יכול באמצע הטלית ת״ל על כנפי. שומע אני חוט אחד בפני עצמו ת״ל גדילים תעשה לך (דברים כ״ב:י״ב).
מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן וְיַעְבְּדוּן לְהוֹן כְּרוּסְפְּדִין עַל כַּנְפֵי כְּסוּתְהוֹן לְדָרֵיהוֹן וְיִתְּנוּן עַל כְּרוּסְפַּד כַּנְפָא חוּטָא דִּתְכִילְתָא.
Speak with the children of Israel, and bid them that they make them fringesa upon the borders of their garments throughout their generations, and that upon the fringes on the borders they put a ribbon of hyacinth.
a. Keruspedin. Hebrew, tsitsith: compare the Greek in Matthew 9:20 (And behold, a woman who had an issue of blood for twelve years came behind him, and touched the fringe (kraspedon) of his garment;).
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת
מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן וְיַעְבְּדוּן לְהוֹן כְּרוּסְפְּדִין עַל כַּנְפֵי כְּסוּתְהוֹן לְדָרֵיהוֹן וְיִתְּנוּן עַל כְּרוּסְפַּד כַּנְפָא (ח״נ: כְּרוּסְפְּדָא דְכַנְפָא, כְּרוּסְפְּדָא דגדפא) חוּטָא דִּתְכִילְתָא
צִיצִת – כְּרוּסְפְּדִין, מן היוונית
א. התרגומים הארמיים העתיקו את השם צִיצִת בצורתו הארמית.⁠1 אונקלוס הוא היחיד שתרגם במלה היוונית ״כְּרוּסְפְּדִין״.⁠2 והדבר תמוה, מה טעם השתמש אונקלוס במונח יווני במקום במינוח ההלכי צִיצִית, כדרכו לתרגם במונחי הלכה השגורים אצל חז״ל כגון ״פרי עץ הדר״ (ויקרא כג מ) ״אֶתְרוֹגִין״, ״לְטֹטָפֹת״ (דברים ו ח) ״לִתְפִלִּין״ ורבים כמוהו? התשובה המסתברת היא שאונקלוס תרגם כלשון העם שהשתמשו בשם ״כְּרוּסְפְּדִין״ עוד קודם זמן המשנה. אבל חז״ל דבקו בלשון המקרא, צִיצִית, ולכן אין זכר ל״כְּרוּסְפְּדִין״ במשנה ובתלמוד.⁠3 היו ששיערו שהאמורא ר׳ כרוספדאי המוזכר כמה פעמים בש״ס נקרא כך על שם שהיה אדוק במצות ציצית.⁠4
מחלת הכרוספדין
ב. הגר״י זילברשטיין (״חשוקי חמד״ סנהדרין לא ע״ב) הביא את המעשה הבא ודן בשאלה האם עבר האיש באונאת דברים: ״מעשה באחד שנסע באוטובוס והגה בתלמודו בשקידה מופלאה. לפתע נכנס אדם שאינו שומר תורה ומצוות, אחז בידו עיתון שאין רוח חכמים נוחה הימנו ולאוזניו היו צמודות אוזניות המשמיעות מוזיקה מרעישה, והחליט להתיישב דוקא לצד הבחור המתמיד. הבחור שהמוזיקה המרעישה הפריעה לו ללמוד, החל להצטמצם ונדחק לצד. ״מדוע אתה בורח ומצטמצם?⁠״, שאל האיש. השיב הבחור: ״אני חוזר משערי צדק. ומתברר שיש לי כרוספדין״. שאל אותו: ״והוא מדבק?⁠״ ענה לו הבחור: ״מאד!⁠״ האיש מיהר לקום, ובחר לו מקום ישיבה מרוחק.
רופא שישב במושב הסמוך לבחור, שאלו: ״מה זו מחלת הכרוספדין שטרם שמעתי עליה?⁠״ הבחור ענה לו: ״כרוספדין אינה מחלה, אלא זה תרגום אונקלוס לציצית. ודע לך כי לא שיקרתי, משום שבאמת חוזר אני כעת משערי צדק, ומה שאמרתי שהמחלה מדבקת, זאת על פי דברי המשנה, מצוה גוררת מצוה״.
והשיב הרב: ״בסיפור זה הבחור לא עבר על אונאת דברים, כי אונאת דברים הוא דבר המסור ללב, ונאמר בו ׳ויראת מאלוקיך׳, כי הקדוש ברוך הוא מעניש על הכוונה, וכיון שהבחור לא התכוון לצערו, אלא שהתכוון שלא יפריענו מלימודו, לא עבר על אונאת דברים״.
כַּנְפֵי, מקרא ותרגום
ג. ״כנף״ כאבר גוף העוף המשמש לתעופה מתורגם בד״כ גַּדְפָא או גַּפָּא, ראה ״תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם״ (דברים ד יז) ״כָּל צִיפַּר גַּדְפָא״.⁠5 לעומת ״עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ״ (בראשית א כא) שתרגם ״עוֹפָא דְּפָרַח״ (עוף הפורח), כי כָּנָף האמור שם מציין את את תכונת הפריחה ולא את אבר הגוף. ״כנף״ המתורגם מילולית נתייחד לפרשת ציצית בפסוקנו ״עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם.. צִיצִת הַכָּנָף״ – ״עַל כַּנְפֵי כְּסוּתְהוֹן... כְּרוּסְפַּד כַּנְפָא״, וכן במקבילה ״גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ״ (דברים כב יב) ״כַּנְפֵי כְּסוּתָך״.⁠6 ומה שתרגם ״וְלֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו״ (דברים כג א) ״וְלָא יְגַלֵּי כַּנְפָא דַּאֲבוּהִי״, ״כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו״ (דברים כז כ) ״אֲרֵי גַלִּי כַּנְפָא דַּאֲבוּהִי״ יתבארו במקומם.
בִּגְדֵיהֶם – כְּסוּתְהוֹן ולא לְבוּשֵׁיהוֹן
ד. בֶּגֶד מתורגם בדרך כלל לְבוּשׁ כגון ״וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ״ (במדבר ח ז) ״וִיחַוְּרוּן לְבוּשֵׁיהוֹן וְיִדְכּוֹן״, ״וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״ (במדבר לא כד) ״וּתְחַוְּרוּן לְבוּשֵׁיכוֹן״. ואולם כאן תרגם ״עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם״ – ״עַל כַּנְפֵי כְּסוּתְהוֹן״ על פי הכתוב ״גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ״ (דברים כב יב) ״עַל אַרְבַּע כַּנְפֵי כְּסוּתָךְ״, אך עיין עוד שם.
הַכָּנָף – כַּנְפָא ולא דְכַנְפָא
ה. לדעת ״באורי אונקלוס״ נכון לתרגם ״עַל צִיצִת הַכָּנָף״ – ״עַל כְּרוּסְפַּד כַּנְפָא״ בנפרד וכסמיכות מפורקת, כי לגורסים ״עַל כְּרוּסְפַּד דְכַנְפָא״ ובמיוחד לנוסחי ״עַל כְּרוּסְפְּדָא דְכַנְפָא״7 שהיא צורת יִידוע, משתמע כנף אחד בלבד בעוד שכוונת הכתוב כאן לארבע כנפות.⁠8 ועיין עוד בפסוק הבא.
חוּטָא דִּתְכִילְתָא, שלא כהלכה?
ו. אונקלוס תרגם ״פְּתִיל תְּכֵלֶת״ – ״חוּטָא דִּתְכִילְתָא״ כתרגום ״אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל״ (בראשית יד כג) ״אִם מִחוּטָא״. על פי תרגומו נתנו חז״ל נתנו טעם למצות ציצית (ב״ר, פרשה מג ח):
א״ר אבא בר ממל: א״ל הקב״ה את אמרת ״אם מחוט״ חייך שאני נותן לבניך מצות ציצית, היך מה דאת אמר ״ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת״ ומתרגמינן ״חוּטָא דִּתְכִילְתָא״.
ולכאורה תרגומו תמוה שהיה לו להבחין בין חוּט לבין פְּתִיל, שהרי על פי ההלכה ״פתיל תכלת – טווי ושזור״ (ספרי במדבר, קטו) נמצא שפתיל אינו חוט כיון שהוא שזור משני חוטים. כך אכן הבחין המיוחס ליונתן, השווה: ״אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל״ (בראשית יד כג) ״אִין מִן חוּטָא וְעַד רְצוּעָה דְסַנְדְלָא״ אבל ״וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן... בִּפְתִיל תְּכֵלֶת״ (שמות כח כח) ״בִּשְׁזִיר חוּטָא דְתִיכְלָא״, ״וְקִצֵּץ פְּתִילִם״ (שמות לט ג) ״וְקָטָעוּ יַתְהוֹן שִׁזְרִין״. וכן תרגם כאן ״פְּתִיל תְּכֵלֶת״ – ״שְׁזִיר דְתִיכְלָא״. מדוע תרגם אונקלוס פְּתִיל – חוּטָא שלא כהלכה? בתחילה סברתי שפועל ״שזר״ אינו קיים בארמית של אונקלוס השונה מן הארמית של תרגומי ארץ ישראל, לפיכך הוצרך לתרגם ״חוּטָא״ שהוא שם כולל בין לחוט אחד או גם ל״פתיל״ השזור משני חוטים. לכן תרגם גם ״וְקִצֵּץ פְּתִילִם״ – ״וְקַצִּיצוּ חוּטִין״ ואולם תרגומו ״לְעֻמַּת הֶעָצֶה״ (ויקרא ג ט) ״לָקָבֵיל שַׁזַּרְתָּא״ מעיד כנגדי.
בהכרח לומר שפְּתִיל (משורש פת״ל) מתורגם בקביעות חוּטָא [זולת ״חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ״ (בראשית לח יח) ״עִזְקְתָךְ וְשׁוֹשִׁיפָךְ״, עיין שם הטעם] על פי הוראת השם כמו שפירש רד״ק (״שרשים״, פתל): ״וכל הנכנס תחת השורש הזה הוא עניין אחד העיוות והיפוך, כי החוט כשהוא כפול ושזור הוא מעוות״.⁠9 וביכר לתרגם כך כי דרשת ״פתיל תכלת – טווי ושזור״ אינה מוסכמת על הכל.⁠10
1. המיוחס ליונתן: ציצייתא. פשיטתא: צוּצְיָתָא. ת״נ: ציצין.
2. מוצאה היווני של התיבה אינו מוטל בספק; היא מופיעה גם בתרגום השבעים ובתרגום סומכוס. ובאשר למשמעה כתב ב״ערוך״, ערך כרספד: ״תרגום צִיצִת הכנף – כְּרוּסְפְּדָא דְכַנְפָא. גְּדִלִים תעשה לך – כְּרוּסְפְּדִין תַּעֲבֵיד לָךְ. פי׳ בלשון יוני שפת הבגד״. וקדמו ר׳ האי גאון כלים כח ז: ״כרוספדין לשון יוני, והוא כמין חוטין יתירין היוצאין בבגד משני קצותיו״. ו״ערוך השלם״ (ערך כרספד) מבאר כְּרוּסְפְּדִין ״תלתלים וחוטים בשפת הבגד״, וכן כתב ״מרפא לשון״. לתרגומים ביוונית ולטעמם ראה ״חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת״ (בראשית מה כב) ״אוּסְטְלַוָּן (ח״נ: אִצְטְלָוָן) דִּלְבוּשָׁא״.
3. ראה ״נפש הגר״. ו״נתינה לגר״ דחה השערת החכם רי״פ ״באשר מצות ציצית לא היתה שגורה עוד בפי ההמון, מפני שלא היו נוהגים בה ואפשר מפני שלא לבשו בגדים של ד׳ כנפות״.
4. ״ערוך השלם״ ערך כרוספדאי. והוסיף שאולי היא העתקת השם בן ציצית הכסת (גיטין נו ע״א).
5. למעט תרגומו המילולי לפסוק ״וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו״ (ויקרא א יז) ״וִיפָרֵיק יָתֵיהּ בְּכַנְפוֹהִי״ עיין שם בטעם הדבר.
6. אבל ״וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָֽהּ״ (דברים יד יג) ״ובת כנפא״, איננו תרגום מילולי אלא שֵם העוף בארמית.
7. ›בהערות לתרגום ב״חומש עם תרגום אונקלוס המדוייק״ בהוצאת ש״ב הרב מיכאל פוזן (עמ׳ קי״ב), הביא מדברי הרב אליעזר רוט ראיה מנוסח זה של התרגום לשיטת הרמב״ם בהל׳ ציצית לפיה נתינת פתיל תכלת היא דין בענף ולא בכנף הבגד, וז״ל בהל׳ ציצית (פ״א ה״ג): ״נמצאו במצוה זו שני צווים, שיעשה על הכנף ענף יוצא ממנה, ושיכרוך על הענף חוט תכלת שנאמר ועשו להם ציצית ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת״. והן הן דברי התרגום ״עַל כְּרוּסְפְּדָא דְכַנְפָא״. זאת בניגוד למיוחס ליונתן שתרגם: ״וְיִתְּנוּן עַל אַנְפָּא גוּלְיַתְהוֹן שְׁזִיר דְתִכְלָא״ [ויתנו על פני כנפיהם פתיל של תכלת] עכת״ד. אך כאמור, ברוב כתבי היד אין זו הגירסא, ונפל הבנין.
8. וכעין זה כתב בפסוק ״יהיה לכם שבתון״ (ויקרא כג כד) ״נְיָח״ [ולא: נְיָחָא].
9. ומכאן גם ״צָמִיד פָּתִיל עָלָיו״ (במדבר יט טו) ״מְגוּפַת שְׁיָע מַקַּף עֲלוֹהִי״ (מגופה חלקה מקיפה עליו), בלשון הקפה המביע את ״ההיפוך והעיוות״. וקרוב לזה ״דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל״ (דברים לב ה) ״דָּרָא דְּאַשְׁנִי עוֹבָדוֹהִי וְאִשְׁתַּנַיוּ״ (דור ששינה מעשיו ונשתנו) כי לשון שינוי תואם לעניין ההיפוך. ולדעת רד״ק גם ת״א ״חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ״ (בראשית לח יח) ״עִזְקְתָךְ וְשׁוֹשִׁיפָךְ״ הוא מעניין זה, כי שׁוֹשִׁיפָךְ הוא הצניף שעל ראשו והצניפה היא כעין היפוך. יוצא מן הכלל הוא תרגום ״נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי״ (בראשית ל ח). לדעת רד״ק אף זהו מאותו עניין: ״נתהפכתי ונשתדלתי עם אחותי. ויש מפרשים נתחזקתי עם אחותי, כי החוט כשיכפל יהיה יותר חזק״, אך עיין שם בדרכו השונה של אונקלוס.
10. מלבד העובדה שאין דרכו של ת״א להכנס לפרטי הלכה, בדרשת ספרי עצמה נחלקו ראשונים: אמנם יש שפירשו שלדעת הספרי ״פתיל״ משמעו שזור (סמ״ג, הגהות מימוניות) ואם כן תרגום אונקלוס ״חוטא״, חוט אחד, אינו כהלכה. אולם הרמב״ם והראב״ד (הלכות ציצית פ״א הל׳ י) ביארו שאין הדרשה מפרשת את תיבת פתיל אלא מלמדת גזירה שווה: כשם שבבגדי כהונה היה התכלת שזור בששה חוטים כך גם בציצית ״פתיל תכלת – טווי ושזור״. ואכן הרמב״ם לא פסק כספרי כי לדעתו זו היא דעת יחיד (ראה ב״כסף משנה״ תשובתו לחכמי לוניל). מטעם זה פסק שם: ״אחד חוטי לבן ואחד חוטי תכלת אם רצה לעשות שזורין – עושה״. ואף שהראב״ד השיג כנגדו: ״זה טעות, אלא צריך לעשות שזורין דיליף בספרי תכלת תכלת ממשכן״ ראה מפרשי הרמב״ם שהתאמצו ליישב דעתו. גם תרגום אונקלוס מסייע בעד הרמב״ם, שתרגם ״חוטא״ ולא ״שזירא״. וראה ריב״ג ורד״ק (״שרשים״ חוט): ״כחוט השני שפתותיך (שיר השירים ד ג) ידוע. ותרגום פתיל תכלת – חוטא דתכילתא״, הרי שלא הפרישו בין חוט לפתיל. ועיין ״תורה שלמה״ (כרך ל״ד עמ׳ רכ״ג-ד) שהאריך לבאר כיצד התרגומים השונים מהווים מקור לשיטות השונות בהלכה. וראה גם ״עין תחת עין״ (שמות כא כד) לדרכו של אונקלוס בתרגומי הלכה.
מליל עם בני ישראל ותימר להון [ויעבדון להון ציצין על אצנפת גיליהון לדריהון וישוון על]⁠ב ציצין דצניף גולתה שיעג תכלתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״צנפת... תכלתה״) נוסח אחר: ״צנפת גוליהון שזיר דתכלה״.
ב. המלים בסוגריים המרובעים הושמטו בכ״י ניאופיטי 1 והושלמו בגיליון שם.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שיע״) גם נוסח חילופי: ״שוע״.
מליל עם בני ישראל ותימר להון ויעבדון להון ציצייתא לא מן נימיא ולא מן סיסיא ולא מן גרדיא אלהין לשומהון יעבדונון ויפסקון רישי חוטיהון ויתלון בחמשת קיטרין ארבעא בגו תלתא על ארבעת אנפי גוליהון דמתעטפין בהון לדריהון ויתנון על אנפא גוליתהון שזיר דתיכלא.
Speak with the sons of Israel, and bid them make for themselves fringes,⁠a not of threads, nor of yarns, nor of fibres, but after a manner of their own (lesumhon) shall they make them, and shall cut off the heads of their filaments, and suspend by five ligatures, four in the midst of three,⁠b upon the four corners of their garment in which they enwrap themselves, unto their generations; and they shall put upon the edge of their robes an embroidery of hyacinth (shezir de-thikela).
a. Tsitsith, either a fringe or a tassel, probably the latter. Tsits sometimes means a flower. In the similar precept, Deuteronomy 22:12, the word employed is gedilim, tufts or tassels of a conical form, like a flower bud. Onkelos has keruspidin, "borderings.⁠"
b. Arbea bego telatha. (Query.)
ויעבדון להון ציצין על צנפת דגולתהון לדריהון ויתנון על ציצין דגולתהון שזיר דתכלא.
And let them make to themselves fringes for the edges of their robes, throughout their generations, and put upon the fringes of their robes an embroidery of hyacinth.
[ה] וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וגו׳ (תהלים צ״ז:י״א), ה׳ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ (ישעיהו מ״ב:כ״א), זָרַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַמִּצְווֹת לְהַנְחִילָם לְיִשְׂרָאֵל לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְלֹא הִנִּיחַ דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁלֹא נָתַן בּוֹ מִצְוָה לְיִשְׂרָאֵל, יָצָא לַחֲרשׁ: לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר (דברים כ״ב:י׳). לִזְרֹעַ: לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ (דברים כ״ב:ט׳). לִקְצֹר: כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ (דברים כ״ד:י״ט). לָשׁ: רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה (במדבר ט״ו:כ׳). שָׁחַט: וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְחָיַיִם (דברים י״ח:ג׳). קַן צִפּוֹר. שִׁלּוּחַ הַקֵּן. בְּחַיָּה וּבְעוֹפוֹת: (וְשָׁחַט) [ושפך] אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (ויקרא י״ז:י״ג). נָטַע: וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ (ויקרא י״ט:כ״ג). קָבַר מֵת: לֹא תִתְגֹּדְדוּ (דברים י״ד:א׳). מְגַלֵּחַ שֵׂעָר: לֹא תַקִּפוּ (ויקרא י״ט:כ״ז). בָּנָה בַיִת: וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה (דברים כ״ב:ח׳), וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת (דברים ו׳:ט׳). נִתְכַּסָּה בְּטַלִּית: וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת. וְעָשׂוּ לָהֶם תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי, שֶׁלֹא יוֹצִיא מִן נִימִין וְיַעֲשֶׂה מֵהֶן, אֶלָּא מִצְוָה לְהָבִיא לָבָן וּתְכֵלֶת וְיַעֲשֶׂה, אֵימָתַי, כְּשֶׁהוּא תְּכֵלֶת, וְעַכְשָׁו אֵין לָנוּ אֶלָּא לָבָן שֶׁהַתְּכֵלֶת נִגְנַז.
עַל כַּנְפֵי – וְלֹא בָּאֶמְצַע אֶלָּא עַל הַכָּנָף.
פְּתִיל – שֶׁהוּא צָרִיךְ לְפָתְלָן.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר מַה נִּשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכָּל מִינֵי צִבְעוֹנִין, שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ (שמות כ״ד:י׳).
[טו] וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִּגְדֵיהֶם – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה (תהלים צ״ז:י״א), י״י חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ (ישעיהו מ״ב:כ״א). זָרַע לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַמִּצְוֹת לְיִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לְהַנְחִילָם חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְלֹא הֵנִיחַ דָּבָר בָּעוֹלָם, שֶׁלֹּא נָתַן בּוֹ מִצְוָה לְיִשְׂרָאֵל. יָצָא לַחְרֹשׁ, לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר (דברים כ״ב:י׳). לִזְרֹעַ, לֹא תִּזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאַיִם (שם פסוק ט). לִקְצֹר, כִּי תִּקְצֹר קְצִירְךָ בַּשָּׂדֶה (שם כ״ד:י״ט). בְּדִישָׁה, לֹא תַּחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (שם כ״ה:ד׳). בָּעִסָּה, רֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם. שָׁחַט, וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה (שם י״ח:ג׳). קַן צִפּוֹר, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח (שם כ״ב:ז׳). חַיָּה וָעוֹף, וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (ויקרא י״ז:י״ג). נָטַע, וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ (שם י״ט:כ״ג). קָבַר מֵת, לֹא תִּתְגּוֹדְדוּ (דברים י״ד:א׳). מְגַלֵּחַ שְׂעַר רֹאשׁ, לֹא תַּקִּיפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם (ויקרא י״ט:כ״ז). בָּנָה בַּיִת, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה (דברים כ״ב:ח׳), בַּמְּזוּזָה וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ (שם ו׳:ט׳). נִתְכַּסָּה בְּטַלִּית, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת. וְעָשׂוּ לָהֶם, תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי, שֶׁלֹּא יוֹצִיא נִימִין מִן הַטַּלִּית וְיַעֲשֶׂה מֵהֶן צִיצִת, אֶלָּא מִצְוָה לְהָבִיא לָבָן וּתְכֵלֶת וְיַעֲשֶׂה. אֵימָתַי, כְּשֶׁיִּהְיֶה תְּכֵלֶת. וְעַכְשָׁו אֵין לָנוּ אֶלָּא לָבָן, שֶׁהַתְּכֵלֶת נִגְנַז, מִצְוָה בְּלָבָן. עַל כַּנְפֵי, וְלֹא בָּאֶמְצַע, אֶלָּא עַל כָּנָף. פְּתִיל, וְהוּא צָרִיךְ לְפָתְלָן. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מַה נִּשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכָּל מִינֵי צִבְעוֹנִים. שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לְיָם, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְהָרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד. וּמִתּוֹךְ שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ, זוֹכֵר אֶת קוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּרְאוּ אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כ״ד:י׳).
[Siman 15]
(Numb. 15:37-38:) “Then the Lord spoke unto Moses saying, ‘Speak unto the Children of Israel and tell them to make tassels for themselves.’” This text is related (to Ps. 97:11), “Light is sown for the righteous, and gladness for those with an upright heart.”1 It also says (in Is. 42:21), “The Lord [desired] because of His righteousness [to magnify and glorify the Torah].” The Holy One, blessed be He, sowed the Torah and the commandments for Israel, in order to bequeath them life in the world to come. He did not put a thing in the world concerning which He did not give Israel a commandment. Did [an Israelite] go out to plow? [There is] (Deut. 22:10), “You shall not plow with an ox and an ass together.” To sow? [There is] (Deut. 22:9), “You shall not sow your vineyard with two kinds of seed.” To reap? [There is] (Deut. 24:19), “When you reap your harvest in your field [and have forgotten a sheaf in the field, you shall not return to take it.]” Did [an Israelite] thresh? [There is] (Numb. 25:4), “You shall not muzzle an ox in its threshing.” Did [an Israelite] knead? [There is] (Numb. 15:20), “Of the first of your dough you shall set aside a loaf (hallah) as an offering.” Did [an Israelite] butcher? [There is] (Deut. 18:3), “that one shall give the priest the shoulder, the two cheeks, and the stomach.” With respect to a bird's nest, [there is] (Deut. 22:7), “You shall surely send away.” Concerning animals and fowl, [there is] (Lev. 17:13), “he shall pour out its blood and cover it with dust.” Did he plant? [There is] (Lev. 19:23), “you shall regard [its fruit] as forbidden.” Did he bury the dead? [There is] (Deut. 14:1), “you shall not cut yourselves.” Did one shave hair? [There is] (Lev. 19:27), “You shall not round off the sideburns on your head.” Did he build a house? [There is] (Deut. 22:8), “you shall make a parapet [for your roof].” Concerning the doorposts, [there is] (Deut. 6:9), “And you shall write them upon the doorposts (mezuzot) of your house and on your gates.” Did he cover himself in a cloak (tallit)? [There is] (Numb. 15:38), “make tassels for themselves.” (Numb. 15:38:) “They make [tassels] for themselves.” Make them, and not that they shall be from [something already] made. Thus one must not extract threads2 from the cloak [itself] and make [tassels] from them. Rather [it is] a command to get [fresh] white and blue threads to make them.⁠3 When [did this rule apply]? When there was [a real] blue, but now we only have white, because the blue has been hidden. (Ibid., cont.:) “On the corners of [their garments].” Not in the middle, but on the corner. (Ibid., cont.:) “A twisted thread (petil).” And he must twist (petol) them. R. Meir said, “Why does blue differ from all [other] kinds of colors? Because blue resembles the sea; the sea resembles the firmament; and the firmament resembles the throne of glory. And from seeing it, he will remember his Creator” Thus it is stated (in Exod. 24:10), “And they saw the God of Israel, and under His feet there was something like brickwork of sapphire, like the heavens themselves for brightness.”
1. Numb. R. 17:5.
2. Nimin, sing.: nima. Cf. Gk.: nema.
3. Cf. Men. 41b.
[כח] ויאמר ה׳ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית (במדבר ט״ו:ל״ז-ל״ח), זש״ה אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה (תהלים צ״ז:י״א), ואומר ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר (ישעיהו מ״ב:כ״א), זרע הקב״ה את התורה ואת המצות לישראל, להנחילם חיי עולם הבא, לא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצוה לישראל, יצא לחרוש, לא תחרוש בשור ובחמור יחדו (דברים כ״ב:י׳), לזרוע, לא תזרע כרמך כלאים (דברים כ״ב:ט׳), לקצור, כי תקצור קצירך בשדך [וגו׳] (שם כ״ד:י״ט), לש, ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה (במדבר ט״ו:כ׳), שחט, ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה (דברים י״ח:ג׳), קן צפור, שילוח הקן, בחיה ובעוף, ושפך את דמו וכסהו בעפר (ויקרא י״ז:י״ג), נטע, [ונטעתם כל עץ מאכל] וערלתם (את) ערלתו (שם י״ט:כ״ג), קבר את המת, לא תתגודדו (דברים י״ד:א׳), מגלח שער, לא תקיפו פאת ראשכם (ויקרא י״ט:כ״ז), בנה בית, ועשית מעקה (דברים כ״ב:ח׳), וכתבתם על מזוזות ביתך (שם ו׳:ט׳), נתכסה בטלית, ועשו להם ציצית (במדבר ט״ו:ל״ח).
[כט] [ועשו להם]. תעשה ולא מן העשוי, שלא יוציא נימין מן הטלית ויעשה מהן, אלא מצוה להביא לבן ותכלת ויעשה, אימתי כשהיה תכלת, ועכשיו אין לנו אלא לבן, שהתכלת נגנז. על כנפי (במדבר ט״ו:ל״ח), ולא באמצע אלא על הכנף. פתיל (שם), שהוא צריך לפותלן, אמר ר׳ מאיר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין, שהתכלת דומה [לים, וים דומה] לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר ויראו את אלהי ישראל ותת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר (שמות כ״ד:י׳).
ועשו להם ציצית וגו׳ – 1ואין ציצית אלא כנף, שנאמר ויקחני בציצית ראשי (יחזקאל ח׳:ג׳).
על כנפי בגדיהם2ולמה צוה לתת הציצית על כנפי הבגד, כדי שיזכרו הטובה שעשה להם הקב״ה בזמן שהוציאם ממצרים, שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו׳ (שמות י״ט:ד׳). 3ולמה טלית של ארבעה כנפות חייבת בציצית, ולא בעלת שש, ולא בעלת חמש, ולא בעלת שלש, אלא כנגד ארבעה גאולות שנאמרו במצרים, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי (שמות ו׳:ו׳-ז׳).
ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת – ולמה היו הציצית של חוטין משל לבן, ולא של תכלת, 4התכלת היה כנגד מכת הבכורות שהיתה בלילה, כשם שהתכלת שחור כך הלילה חשיכה היא, ולפי שאותה מכה היתה של שיכול בנים, ואבידת בנים נקרא שיכול, שנאמר ואני כאשר שכולתי שכלתי (בראשית מ״ג:י״ד).
תכלת – תכלית חיותם. לכך צוה הקב״ה ליתן חוט תכלת זכר לנס שעשה להם הקב״ה שהכה במכת בכורות.
5ולמה שמונה חוטין, השבעה כנגד שבעת ימים שהלכו מן יציאת מצרים עד שעברו את הים, והשמיני כנגד טביעת מצרים, שהיתה ביום השמיני, שנאמר וישב הים לפנות בקר וגו׳ (שמות י״ד:כ״ז). 6ר׳ מאיר אומר מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלין עליו כאילו הקביל פני השכינה, תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, 7כענין שנאמר כאבן ספיר [כמראה] דמות כסא וגו׳ (יחזקאל י׳:א׳).
1. אין ציצית אלא כנף שנאמר ויקחני בציצית ראשי מנחות מ״ב ע״א ושם הגירסא אין ציצית אלא כנף.
2. ולמה צוה לתת הציצית על כנפי הבגד כו׳. לזה כוון רש״י שכתב כנגד ואשא אתכם על כנפי נשרים.
3. ולמה טלית של ארבעה כנפות חייבת בציצית כו׳. גם לזה כוון רש״י שכתב ולא בעלת שלש כו׳, ועיין ספרי פיסקא קט״ו בפסוק על כנפי בגדיהם.
4. התכלת היה כנגד מכות בכורות. עיין רש״י על התורה. ובספרי פיסקא קט״ו איתא רק למה נקרא שמה תכלת ע״ש שנתכלו המצרים בבכורות, שנאמר ויהי בחצי הלילה וה׳ הכה כל בכור (שמות י״ב).
5. ולמה שמונה חוטין. עיין גם ברש״י על התורה.
6. ר׳ מאיר אומר. ספרי פיסקא קט״ו בפסוק ונתנו על ציצית הכנף, ועיין גם בתנחומ׳ שלח אות כ״ט.
7. בענין שנאמר כאב ספיר וגו׳ף בספרי מובא הכתוב וממעל לרקיע אשר על ראשיהם [ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא] (יחזקאל א׳:כ״ו), וכן איתא במנחות דף מ״ג ע״ב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

מֻר בַּנִי יִסרַאאִיל וַקֻל לַהֻם אַן יַצנַעֻוא לַהֻם ד׳וּבַּתַּ עַלַי׳ אַכּנַאפִ אזַארִהִם עַלַי׳ מַרִּ אַגיַאלִהִם וַיַגעַלֻוא עַלַי׳ דַ׳וַאבַּתִ אלּכִּנַאפִ סִלךַּ אִסמַאנגּוּןֵ
צוה את-בני-ישראל, ואמור להם, כי יעשו להם השתלשלות על כנפי בגדיהם העליונים, עם חלוף דורותם, וישימו על השתלשלות הכנפות, חוט של צמר-כבשים צבוע תכלת אפרפר.
ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת – טענו אנשים, והם בעלי הקבלה, כי הענין בחוטי הציצית – כריכות צמר דמוי חוליות צבועות בצבע תכלת בדם דג שהיה יוצא בים בכל שבעים שנה פעם אחת. והיותר מה שתהיינה י״ג חוליות, והפחות – שבע, תסתובבנה סביב החוטים לפי תנאים שכבר תקנום בעלי הקבלה בנוסח התלמוד.
ועשו להם ציצית – על שם פתילים התלויים בה, כמו: ויקחני בציצית ראשי (יחזקאל ח׳:ג׳).
דבר אחר: ציצית – על שם וראיתם אותו, כמו: מציץ מן החרכים (שיר השירים ב׳:ט׳).
תכלת – צבע ירוק מןא חלזון.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1 (״מן דם חלזון״), אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5: ״מין״.
ועשו להם ציצת THAT THEY MAKE THEM A FRINGE – It is called צצית, because of the threads that hang down from it. Similar is, "and he caught me by the curls (ציצת) of my head" (Yechezkel 8:3). (The word denotes something twisted as threads or curls). – Another explanation is: it is called ציצת because of the command associated with it "and you shall look at it" (v. 39). Similar is, "looking (מציץ) from the lattice" (Shir HaShirim 2:9). (The word therefore denotes "something looked at") (Sifre Bemidbar 15).
תכלת BLUE PURPLE – It is the blue dye of (obtained from) the blood of the Chilazon (a kind of shell-fish).
פס׳: דבר אל בני ישראל – פרט לנשים.
ואמרת אליהם – להיות נוהגין לדורות.
ועשו להם ציצית – שתהא עשויה לשמה.
להם – משלהם פרט לגזול.
ועשו להם ציצית – אין ציצית אלא דבר היוצא. וכן הוא אומר (יחזקאל ח׳:ג׳) ויקחני בציצת ראשי.
ועשו להם ציצית1שומע אני ועשו חוט אחד בפני עצמו ת״ל (דברים כ״ב:י״ב) גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך. אין גדיל פחות משלשה. דברי בית הלל. 2בית שמאי אומרים שלשה של צמר (וארבעה) של תכלת והלכה כבית שמאי. 3בד״א (בתלתליה) אבל שיריה וגרדומיה כל שהוא. 4אמר ציצית ואמר גדילים. הא כיצד שתהא גדילה מן הכנף וציצית מן הגדילה.
5על כנפי בגדיהם – ולהלן הוא אומר (שם) על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה. הטלית והרדיד.
לדרותם – בין בארץ בין בחוצה לארץ.
ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת – שהוא פותל את הצמר ולא שיעשה כמות שהוא אלא שיהא טווי ושזור שנאמר פתיל תכלת. מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור. 6ונותנו על האריג ולא על מקום הפתיל. על ארבעה ולא על שמונה. מיכן שאם נתנו על הקרן פסולה.
7ד״א ונתנו על ציצית הכנף – ולא שיארגיה (נימא) אלא ונתנו על הכנף מאחר שנהיה כנף יתנו. יכול יקשרנה עמה ת״ל ועשו [וגו׳] פתיל תכלת. א״ר שמעון בן אלעזר למה נקרא שמה תכלת על שם שנתכלו המצריים בבכוריהם.
ד״א: תכלת – על שם 8שנתכלו המצרים על הים. ולמה נקרא שמה ציצית על שם שהציץ הקב״ה על בתי אבותינו במצרים שנא׳ (שיר השירים ב׳:ט׳) משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים:
1. שומע אני יעשה חוט א׳ בפ״ע כצ״ל:
2. ב״ש אומרים שלשה של צמר ורביעית של תכלת כצ״ל:
3. בר״א בתחילתו אבל שיריה וגרדומיה כל שהוא כצ״ל פי׳ מתחלה צריך ד׳ חוטין שלמים אבל אח״כ השיריים והגרדומין כ״ש:
4. אמר ציצית. (פי׳ ציצית הוא כל חוט בפ״ע) ואמר גדילים (וגדילים הוא כל החוטים מקולעים יחדיו דעבות מתרגמינן עובד גדילו) ועל זה אמר שיהיה גדילה מן הכנף וציצית מן הגדילה. היינו מן הכנף יהיה הענף ואח״כ יהיה החוטים בפ״ע כמו שאנו עושים:
5. על כנפי בגדיהם. שומע אני אף בעלת שלוש בעלת חמש בעלת שש וכו׳ במשמע ת״ל על ארבע כנפות כסותך יצאו אלו כצ״ל:
6. ונותנו על האריג. ונותנו הוא דוקא על גוף הבגד ולא על מקום הפתיל:
7. ד״א ונתנו על ציצית הכנף למה נאמר לפי שהוא אומר ועשו להם ציצית יכול יארגנה עמה ת״ל ונתנו על הכנף הא כיצד קושרה אח״כ עמה כצ״ל.
8. שנתכלו המצריים בבכורות תרגום של שיכול תכלא. ומכת בכורות היתה בלילה וכן צבע התכלת דומה לרקיע המשחיר לעת ערב (רש״י בחומש):
ציצית – כמו: בציצת ראשי (יחזקאל ח׳:ג׳), קבוצת פתילים תלוין כשער הראש.
פתיל תכלת – פירשו רבותינו: לפי שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד (ספרי במדבר ט״ו:ל״ט, בבלי מנחות מ״ג:).
ציצית [The word ציצית means one thing in verse 38 and another in vs. 39.⁠1 In vs. 38 it means] “a group of hanging threads,” as in the phrase (Ezek. 8:3), “[He grabbed me] by the hairs (בציצת) of my head.”2 [However in vs. 39 the meaning is different.] והיה לכם לציצית IT – i.e. the ציצית mentioned in vs. 38 – SHALL BE FOR YOU AS “something to look at,” because you will see it.⁠3 [The word ציצית in vs. 39 should be connected to the idea of seeing;] so also (Song 2:9) “peering (מציץ) through the lattice.”4 So I found also in the Sifre.⁠5
The rabbis [also6] explained the phrase פתיל תכלת – A THREAD OF BLUE [as connected to the theme of “seeing”]: “Blue is like the [color of the] sea, the [color of the] sea is like the [color of the] sky, and the [color of the] sky is like [the color of] the Throne of Glory.”7
1. In other words, there is a pun here. “You should make ציצית and they should be ציצית” means “you should make hanging threads and they should be seen.”
2. Rashi (based on Men. 42a) also cites the same prooftext. Still it appears that there is a difference between their interpretations of vs. 38. Rashi (in his first interpretation) says that ציצית is the word for “the corner,” from which the threads hang. Rashbam says that ציצית refers to the hanging threads themselves. See notes 90 and 91.
3. I.e. the word ציצית should be seen as connected to the words “וראיתם אותו – you shall look at it,” in vs. 39. So also Rashi.
See also note 94 below.
4. Rashbam’s interpretation again looks like Rashi’s but is different. Rashi offers two alternative interpretations of ציצית in vs. 38 – connecting it either to the idea of “threads” or to the idea of “seeing.” Rashbam says that the text is purposely punning; in vs. 38 it means “threads” while in vs. 39 it means “seeing.”
So also JBS. See similarly NJPSC: “Possibly tsitsit in this phrase should be rendered ‘ornament, something to look at’ – from the verb hetsits, ‘peek, glimpse’.” See also Rashbam’s commentary to Ex. 28:36, concerning the word ציץ.
5. Rashbam must be saying that he found in Sifre the prooftext from Song of Songs, but not the interpretation that he is offering.
Both Rashi and Rashbam cite the same prooftext from Song. In Sifre, that prooftext is cited as a reference to the way God looks upon the Israelites, not to the way the Jew is to look at the ציצית.
6. Rosin has added the word וגם in square brackets to the text of Rashbam’s commentary here. The commentary would also be understandable without that word. But if Rosin is correct – that this comment is connected to the previous one – that fact is significant. See note 94.
7. Rashbam’s quotation is found in a number of places in rabbinic literature. See e.g. Sifre Numbers 115 and Men. 43b.
But why does Rashbam, uncharacteristically, cite a midrashic explanation of the significance of the color blue? Rosin’s explanation (see previous note) is the simplest. Rashbam’s comment here is a continuation of his previous comment, on “seeing.” When one looks at the ציצית one is looking at a blue thread, and that is like looking at God’s Throne.
Another more complicated explanation of this section is that when Rashbam says הציצית הזה יהיה לכם לראייה שתראו אותו, he means “the ציצית shall be for you as something to look at, so that you will see Him [= God!],” instead of “because you will see it.” If the theme of this comment is “seeing God,” then it makes sense that Rashbam would cite that midrash from Sifre and Men. 43b.
See also a further statement on that same page of the Talmud (Men. 43b) by Rabbi Simeon b. Yoḥai that implies that looking at the ציצית helps one “see” God. See also Rashi’s commentary there, s.v. כתיב הכא וראיתם אותו, where Rashi explains that the words “you shall see אותו,” mean, according to Rabbi Simeon, “you shall see the Shekhinah.”
On Rashbam’s attitude to seeing God, see commentary to Gen. 48:8 (and note 3 there), Ex. 24:11 (and note 17 there) and 33:18 (and note 20 there), Lev. 16:2 (and note 4 there) and Num. 4:20 (and note 37 there).
ועשו להם ציצת – יתכן על שני פירושין. האחד שיעשו ציצית כמו: בציצית ראשי,⁠א (יחזקאל ח׳:ג׳) והן החוטים היוצאין שאינן ארוגין.
על כנפי בגדיהם – על כל בגד חלוק או מכנסים, כי אם תחלקהו הנו כדמות הכנף.
פתיל תכלת – על הציצית.
וטעם תכלת – כטעם: שהוא כעין השמים.
א. בכ״י פריס 177: ראשו.
THAT THEY MAKE THEM…FRINGES.⁠1 It is possible to interpret this in two ways. One, that they make fringes (tzitzit) like those in by the fringes (be-tzitzit)⁠2 of my head (Ezek. 8:3),⁠3 the reference in our verse being to threads that are not woven.⁠4
IN THE CORNERS OF THEIR GARMENTS. Upon smooth garments5 or pants,⁠6 for if pants are divided they will have corners.⁠7
A THREAD OF BLUE. Upon the fringes. The reason the thread was blue is that blue is a sky-like color.
1. Hebrew, tzitzit.
2. That is, the hair.
3. The second interpretation is given in the next verse.
4. According to this interpretation the threads at the corner are not to be woven but are left unfinished, like the hair upon the head. These unfinished threads are to serve as fringes.
5. Such as a sheet.
6. This is still part of the first interpretation.
7. Hence they require fringes now (Krinsky).
ועשו להם ציצתא – שם דבר, כמו: {ב}⁠ציצת ראשי (יחזקאל ח׳:ג׳).
א. בכ״י מינכן 52: צצית.
ועשו להם ציצת – THEY SHALL MAKE FOR THEMSELVES TZITZIT – the name of an object, like “{by} the locks of my head” (Yechezkel 8:3).
ועשו להם ציצת – לא הניח הקב״ה דבר בעולם שלא נתנו בו מצוה לישראל: יצא לחרוש – ולא תחרוש בשור וחמור, לזרוע – לא תזרע כלאים (ויקרא י״ט:י״ט). לקצור – כי תקצור קצירך (דברים כ״ד:י״ט). ללוש – ראשית עריסותכם (במדבר ט״ו:כ׳). שחט – ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה (דברים י״ח:ג׳). קן צפור – שלח תשלח. בחיה ועוף – ושפך את דמו וכסהו בעפר (ויקרא י״ז:י״ג). נטע – וערלתם ערלתו. ילדה זכר – ימול בשר ערלתו (ויקרא י״ב:ג׳). קבר את המת – לא תתגודדו. מגלח – לא תקיפו. בנה בית – ועשית מעקה, וכתבתם על מזוזות (דברים ו׳:ט׳). נתכסה בטלית – ועשו להם ציצת.
על ציצת הכנף – עם ציצית הכנף, דוגמא: על שדה הארץ (ויקרא כ״ה:ל״א). פי׳ עם צצית הכנף שהיא לבן יתנו פתיל תכלת, וכן אמרו רבותינו.
ועשו להם ציצית, "that they make for themselves fringes;⁠" When God created the universe (our globe) He did not create anything that could not lend itself to perform a commandment with. If a farmer goes out to plow his field, he must take care not to use an ox and a donkey to pull the plow. If he goes out to sow seeds, he must be sure not to violate the commandment of mixing two species of seeds to grow in the same row. If he goes out to harvest, he must take care not to harvest every last bit of the field. If his wife bakes bread, or better, makes a dough for bread, she must take care to set aside something for the priest. The list could be continued ad infinitum. [This editor has contented himself with part of the list spelled out by our author. Ed.] What is a rule for agricultural activities and domestic activities in the kitchen, also applies to the clothing we wear. God has provided us with an opportunity to perform a commandment even in that area of our lives, though we are not obligated to wear four cornered garments nor to mix wool and linen, otherwise forbidden, when doing so.
על ציצית הכנף, "on the fringes of each corner,⁠" i.e. "together with the fringes on each corner of that garment.⁠" An example of a similar construction is found in Leviticus 25,31: על שדה הארץ, which does on mean: "on the field of the country,⁠" but "with the field of the country.⁠" Three of the fringes are white in colour, whereas the fourth is blue. This is what our sages said in the Sifri.
ועשו להם ציצית – נסמכו פ׳ ע״ז ושבת דהיינו מקושש ופ׳ ציצית לומר ששבת וכן ציצית שקולים נגד כל המצות, ונסמכה גם פ׳ ציצית לעושה בשגגה משום דכתיב בה וראיתם וזכרתם שמתוכה יזכור ולא ישגה כאדם שעושה לו קשר לזכרון, ד״א נסמכה פ׳ ציצית לשבת שמשום שאין מצות תפילין בשבת שמא ישכחו לשבות אמר הקב״ה הריני נותן להם אחרת תחת זה המזכרת את האדם הנוהגת בשבת כבחול דהיינו ציצית, זהו וזכרתם וגו׳, מרבי.
דבר אל בני ישראל – מצות ציצת בכלל. ואמרת אליהם – פרטי המצוה. וכן הדין בכל הפרשיות שבשאר מצות שיאמר בהן דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם שפירושו כן, כי כל מצוה יש לה כלל ופרט, וכבר הזכרתי זה בראש סדר ויקרא.
ועשו להם ציצית – על שם ארבע פתילים התלוין בה, כמו (יחזקאל ח׳:ג׳) ויקחני בציצת ראשי. ועשו להם ציצית ולא מן העשוי, שלא יוציא נימין מן הטלית ויעשה מהן ציצית. וכיצד עשית הציצית וכמה חוטין נותן בה, ארבע, שתוחב בה ארבע חוטין בחור הטלית וכופל באמצע והוו להו שמונה, ומניחן בתוך שלש אצבעות בכנף הטלית, וצריך להרחיק קביעות הציצית משפת הבגד כמלא קשר גודל, כשיעור הצפורן ובשר עד פרק הראשון, ולא יהיה אורך החוטין מתחלתן פחות מארבע אצבעות בגודל, אבל אם נתמעטו אחר כך ולא נשתייר מהן אלא כדי לענבן וכן אם נתמעטו זויות הבגד שבין מקום קביעות החוטין ובין סוף האריג אפילו לא נשתייר מן האריג אלא כל שהוא כשר, אבל אם נפסק אפילו חוט אחד מעקרו הרי זו פסולה. ולוקח אחד מן החוטין וכורך אותו על שאר החוטין עד שלישן, וזהו הנקרא גדיל, ומניח שני שלישי ענף פנוי, והקפת החוט שלש פעמים על שאר החוטין נקרא חוליא, והפוחת לא יפחות משבעה חוליות בכל כנף והמוסיף לא יוסיף על י״ג, כנגד שבעה רקיעים וששה אוירין שביניהם, ועל שם שהתכלת דומה לים והים דומה לרקיע אנו מדמים סדוריו לסדורי הרקיע כדי לזכרנו לטובה.
וכתב הרמב״ן ז״ל במנין חוטין שהם שמונה, שהשבעה לבנים ר״ל שאינן צבועין, והשמיני תכלת משום שנאמר פתיל תכלת, משמע חד. וזה התכלת הוא חוט של צמר צבוע בדם חלזון שהוא דג שדומה עינו לעין הים ודמו שחור כדיו, ובים המלח הוא מצוי, ושורין אותו צמר תחלה בסיד ואחר כך מכבסין אותו עד שיהיה נקי, ומטילין ביורה רותחת הדם ההוא והצמר עם סמנין כמו אהל וצריף כדרך שעושין הצבעין כדי שיקלוט הצמר את העין. ויש אומרים שהשנים חוטים של תכלת והששי לבן. וכיצד הוא עושה, לוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת על שאר החוטים בצד הבגד ומניחו, ולוקח חוט התכלת וכורך בו שני כריכות בצד כריכה של לבן וקושר, ואלו השלש כריכות נקראות חוליא כמו שאמרנו, וזהו הנקרא קשר העליון, ומרחיק מעט ועושה חוליא שניה בחוט של תכלת לבדו, ומרחיק מעט ועושה חוליא שלישית, וכן עד חוליא אחרונה שהוא כורך בה שתי כריכות של תכלת וכריכה אחרונה של לבן, מפני שהתחיל בלבן מסיים בו, שכך כתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, ואמרו רז״ל הכנף מין כנף, שיהא סמוך לכנף מינה, ואחר כך פתיל תכלת, ומסיים בלבן משום דמעלין בקדש ולא מורידין, וכיון שהקדימו הכתוב למין כנף שמע מינה חשוב הוא ואם היה מסיים בתכלת מוריד הוא. ולפי שהמצוה של תכלת שיהיה הפתיל כלו תכלת לא נעשה מהלבן אלא כריכה אחת בלבד סמוכה לכנף מין כנף, ושאר החוליא עם החוליות כלן בתכלת, חוץ מכריכה אחרונה שהיא בלבן הואיל והתחיל בו, וכן כתבו הגאונים ז״ל בחבוריהם ובתשובות שאלות שלהן. ועכשיו שאין לנו תכלת עושין לבן בלא תכלת, דקיימא לן התכלת אינה מעכבת את הלבן וכן הלבן אינו מעכב את התכלת, כלומר שאם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר. והלבן הן חוטי הענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד. ונקרא ציצית לפי שהוא דומה לציצית הראש, דכתיב (יחזקאל ח׳:ג׳) ויקחני בציצת ראשי, וענף זה נקרא לבן לפי שאין אנו מצווים לצבעו. ואף על פי שאין אחד מהם מעכב חברו אינן שתי מצות אלא מצוה אחת, והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי זה קיים מצות עשה אחת, משום שנאמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, והיה לכם לציצית, מלמד ששניהם מצוה אחת. ותניא היה ר׳ מאיר אומר קשה ענשו של לבן כשאינו מניחו מענשה של תכלת, משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו הביאו לי שתי חותמות, שהיו עושין לעבד חותם להיות סימן עבדות כשקונין אותו, לאחד אמר לו חותם של זהב, לאחד אמר לו חותם של טיט, פשעו שניהם ולא הביאו איזהו ענשו מרובה הוי אומר זה שאומר לו של טיט שהוא מצוי ולא היה לו להמנע. וכן זה שלא הטיל לבן שהוא מצוי יותר מן התכלת. ועכשיו שעושין הכל לבן לוקח אחד משמונה חוטין וכורך אותו עד שלישן ומניח שני שלישיתן ענף. וכריכה זו אם רצה לכרוך אותה חוליות חוליות כעין שכורך בתכלת הרשות בידו וזהו מנהגנו, ואם רצה לכרוך בלא מנין חוליות עושה, כללו של דבר יתכוין להיות הכרוך שליש והוא למעלה, והענף שני שלישין והן למטה. וכן אמרו רז״ל במזוזה מצוה להניח בשליש העליון. ומה שאנו עושין חמשה קשרים, לפי שאמרו שקולה מצות ציצית ככל התורה כולה, שכל המצות שהן תרי״ג רמוזות במצות ציצית, ציצי״ת בגימטריא ת״ר, ושמונה חוטין וחמשה קשרים הם י״ג, הרי תרי״ג. וזהו שכתוב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳. ואל תקשה עלי ממלת ציצית הנזכרת בפרשה שלשה פעמים שהיא חסרה יו״ד ציצת כתיב, שהרי למ״ד של לציצית באה להשלים שלשה היודי״ן.
והטעם שהזכיר בפרשה שלשה פעמים, כנגד שלש מצות שכל אחת שקולה כנגד כל התורה, ואלו הן, עבודה זרה ושבת וציצית, והוא סדר הפרשיות. וכתב רש״י ז״ל שמונה חוטין שבו כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים, עד כאן. ודבר ברור הוא שבשביעי של פסח אמרו ישראל שירה על הים ולא בשמיני, אבל באור דבריו משיצאו ממצרים משעה שנתן להם רשות, ויום י״ד של שחיטת הפסח הוא בכלל זה, לפי שהפסח הוא קדשים ובקדשים אין היום הולך אחר הלילה, הוא שכתוב (ויקרא ז׳:ט״ו) ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר, אבל ללילה ראוי הוא, ולפיכך כשאמרו ישראל שירה על הים היה שביעי לימי הפסח ושמיני ליציאת מצרים משעה שנתן להם רשות, והיא ליל ט״ו שהיא מיום י״ד שעבר.
וע״ד המדרש ועשו להם ציצית, ציצית לשון ראיה מלשון (שיר השירים ב׳:ט׳) מציץ מן החרכים, והלובש ציצית צריך שיזהר מן העברות שהרי כסא הכבוד רואהו, שהוא דומה לתכלת, ובלשון החכמים נקרא טלית, והוא מלשון עלוי ורוממות מלשון (דניאל ז׳:ד׳) ונטילת מן ארעא, וזה רמז להקב״ה שהוא מעולה ומרומם על הכל, ונצטוינו להתעטף בו ממה שדרשו (שמות ל״ד:ו׳) ויעבור ה׳ על פניו, אלמלא מקרא כתיב אי אפשר לאמרו כביכול מלמד שנתעטף הקב״ה כשליח צבור והראה לו למשה בסיני ואמרו לו כל זמן שישראל חוטאים עשה לפני כסדר הזה ואני מוחל להם.
והכוונה במאמר הזה שבא ללמדנו סדר תפלה ובקשה איך נתחנן לפניו, שנתעטף בטלית ושנזכור לפניו שלש עשרה מדות בכוונה וימחול לנו בזה. ובאמרו נתעטף פירוש בטלית לבנה שהוא סימן סליחה וכפרה, כשם שהדבר האדום סימן החטא כך הלובן סימן המחילה, הוא שכתוב (ישעיהו א׳:י״ח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. ומה שהאדם לובש הטלית ומתכסה בו רמז להקב״ה שהוא מכסה בריותיו ומלבישן, כענין שכתוב (בראשית ג׳:כ״א) ויעש ה׳ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, וגם רמז לעתיד שהקב״ה עתיד להחיות המתים ולהקימם בלבושיהם, הוא שכתוב (איוב ל״ח:י״ד) תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש, ולפי שמצוה זו רמז לתחיה לגוף האדם תמצא שכוללת את הגוף, כי הציצית הם פתילים תלוים בדמיון שער הראש, הוא שכתוב (יחזקאל ח׳:ג׳) ויקחני בציצת ראשי, הנקבים שעושין בטלית לתלות בהן החוטין הם בדמיון העינים וחמשה קשרים כנגד ה׳ חושים שבו, שמונה חוטין כנגד יום שמונה שנמול בו, ומזה אמרו שכל מי שאינו נמול אינו זוכה לתחית המתים, ובכל כנף וכנף תמצא חמשה קשרים והם עשרים קשרים לארבע כנפים, כחשבון הידים והרגלים שבהם עשרים אצבעות, והרי לך כלל הגוף. ומה שכל כנף היוצא מנקבי הטלית שליש מחובר וכרוך כאחד למעלה ושני שלישין הם מפוזרין ומחולקין זה מזה למטה, הענין לרמוז שאע״פ שישראל עכשיו מפוזרין בגלות בין האומות והם במדרגה התחתונה, עתידין הם בזמן הגאולה שתהיה ידן על העליונה כאמרו (דברים כ״ו:י״ט) ולתתך עליון על כל גויי הארץ. וכבר רמז הענין הזה הנביא שאמר (זכריה י״ג:ח׳) והיה בכל הארץ נאם ה׳ פי שנים בה יכרתו יגועו והשלישית יותר בה, ואמרו במדרש והשלישית יותר בה אלו ישראל, שנאמר (ישעיהו י״ט:כ״ד) והיה ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה. ודרשו עוד כל המקיים מצות ציצית זוכה ומשמשין אותו אלפים ושמונה מאות עבדים שנאמר (זכריה ח׳:כ״ג) והיה ביום ההוא והחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם, שבעים אומות הם עשרה אנשים מכל אומה הרי שבע מאות בכנף אחד, ולארבע כנפות אלפים ושמונה מאות וכל המבזה מצות ציצית עליו הכתוב אומר (איוב ל״ח:י״ג) לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה.
וע״ד הקבלה ועשו להם ציצית, המצוה הזאת בשלשים ושתים חוטין שבה תרמוז לכלה שבשיר השירים המעוטפת וכלולה משלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה, ועליה הזכיר שם (שיר השירים ד׳:י״א) וריח שלמותיך כריח לבנון, וידוע כי אין השלמת דבר זולתה, וכמו שדרשו רז״ל בבראשית רבה (דניאל י״ב:ו׳) ויאמר לאיש לבוש הבדים, כהדין קמצא דלבושיה מניה, ולכך נצטוינו בעטיפת הטלית בשלשים ושתים חוטין משום שנאמר (דברים כ״ח:ט׳) והלכת בדרכיו, ומצוה זו שקולה ככל המצות שבתורה לפי שהיא האבן הראשה הכוללת תרי״ג אבנים יקרות ושלשים ושתים נתיבות, וכל נתיב ונתיב מתחלק לשנים, טוב ורע, בזכור ושמור, מצות עשה ומצות ל״ת, והנה הם ס״ד וכל אחד כלול מעשר ספירות הרי תר״ם, הוצא מהן כ״ז אותיות התורה הם תרי״ג מצות, וזהו שאמר במסכת שבועות וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות כלן, כן כתב החכם רבי עזריאל ז״ל בפירוש שיר השירים שחבר.
ועוד יש במצוה הזאת סוד נפלא והוא שבה ישראל מתדמין לחיות המרכבה. וכבר ידעת כי כל המצות כולן שני חלקים מקובלות ומושכלות, וחכמי האמת ז״ל תקנו לנו נוסח הברכות למצות המקובלות ולא תקנו למצות המושכלות, לפי שהמקובלות הן הן עקר הקדושה, ועליהן אנו נקראים קדושים, על כן תקנו בהם ברכה לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו.
וידוע למשכיל כי המצות המקובלות שנצטוינו לעשותן בכלים גופניים כלן רמז ודוגמא לענינים שכליים. והנה החכמים ז״ל המשילו את האדם בעמדו מתפלל לפני הש״י לחיות הקדש, והוא שאמרו רז״ל המתפלל צריך שיכוון רגליו, שנאמר (יחזקאל א׳:ז׳) ורגליהם רגל ישרה, הביאו ראיה אל המתפלל מחיות הקדש.
ומעתה שמע לפירוש המצוה הזאת אשר בה ישראל מתדמין לחיות הקדש. דע כי ארבע חיות הן נושאות הכבוד והם לו מרכבה, ועל כן נקראו חיות המרכבה, ואין ארבעתן כי אם חיה אחת ומה שנבראו ארבע חיות זהו מתוך מציאות הענן והחשך ושאר המראות המקיפות אותו, והנה זה בדמיון האילן, כי עצם האילן וגופו אחד והענפים רבים מתחלקים זה מזה אע״פ שכלן משרש אחד, ועל כן הזכיר הכתוב (שם) ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא וגו׳, כי אחר שהזכיר ארבע חיות חזר להזכירן חיה אחת ולא אמר על ראשי החיות, והנה לכל חיה וחיה מארבע חיות יש לה ארבע כנפים שהן שש עשרה כנפים לארבע חיות, ויש לכל אחד ארבעה פנים שהן שש עשרה פנים לארבע חיות, הוא שכתוב (שם) וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת להם. והנה הן ל״ב בין הכנפים והפנים, ויש לכל זה שרשים וענינים עצומים.
ולדעת יונתן בתרגומו מנין הפנים לארבע חיות ס״ד, ומנין הכנפים לארבע חיות נו״ר, ויהיה באור הכתוב וארבעה פנים לאחד לכל חיה וחיה ארבעה פנים, וכל פן ופן מרובעת הרי ששה עשר פנים שיש לכל חיה וחיה, ועומדת בארבעה פנים לכל רוח ורוח מארבע רוחות העולם והן ס״ד פנים לארבעתן, ומה שאמר וארבע פנים לאחת להם, פירוש לכל פן ופן, וכיון שיש לכל חיה וחיה שש עשרה פנים והן ארבעה פנים לכל פן ופן הרי ס״ד כנפים שיש לחיה אחת, וכן לכל חיה וחיה הן ס״ד כנפים לחיה שבמזרח וס״ד לחיה שבמערב וכן לצפון ולדרום, נמצאו כנפי ארבע חיות במספר נו״ר, וסימנך (דניאל ז׳:ט׳) גלגלוהי נו״ר דליק, וכן תרגם יונתן שיתא עשרה גפין לכל אפא ואפא, שתין וארבעה גפין לבריתא חדא והוי מנין גפיא דארבע בריתא מאתן וחמשין ושיתא גפין. ומשחרב בהמ״ק נתמעטו כנפי החיות, שכן דרשו רז״ל בחגיגה פרק אין דורשין, כתוב אחד אומר (ישעיהו ו׳:ב׳) שש כנפים לאחד, וכתוב אחד אומר (יחזקאל א׳:ו׳) וארבע כנפים לאחת להן, לא קשיא כאן בזמן שבהמ״ק קיים כאן בזמן שאין בהמ״ק קיים, כביכול נתמעטו כנפי החיות, הי מנייהו אמעוט, אמר רב חננאל אמר רב אותן שאומרות בהן שירה, כתיב הכא (ישעיהו ו׳:ב׳) ובשתים יעופף וגו׳, וכתיב התם (משלי כ״ג:ה׳) התעיף עיניך בו ואיננו, רבנן אמרי אותן שמכסות בהן את רגליהם, שנאמר (יחזקאל א׳:ז׳) ורגליהם רגל ישרה, אי דלא אמעוט מנא ידע עד כאן. מספר הכנפים שנתמעטו היו שמונה, לכל חיה וחיה שנים, ולדעת רבנן הן אותן שהיו מכסות בהן רגליהם, והיה זה כדי להזכיר עון העגל, ונשארו להן רמ״ח כנפים שבהן משרתים להקב״ה ואומרים שירה כנגד רמ״ח מצות שנצטוינו לעבוד בהן השם יתעלה, וכנגד אותן שמונה שנתמעטו יש לנו מצות ברית מילה לשמונה והיא המגינה עלינו בכל הדורות.
ויש לך להשכיל כי הקב״ה כוון בבריאת האדם להיותו בארץ כאחד מן המלאכים שבשמים או כחיות הקדש, והנה האדם גוף אחד ומשתרגים ממנו חלקים מיוחדים כדמיון גוף האילן שמשתרגין ממנו ענפים ועלים, כן משתרגים מגוף האדם ארבעה אברים מיוחדים להיות האדם מרכבה כמו חיות הקדש ותשרה השכינה עליו, והם המוח והלב וברית לשון וברית מילה, ועל כן נצטוה בעטיפת הטלית להיות ארבע כנפות הטלית מחופפין על החיה, הוא שכתוב (דברים כ״ב) גדילים תעשה לך על ארבעה כנפות כסותך, וזהו סוד הלשון שהזכיר במצוה זו מלת כנפים והיה יכול לומר על ארבעה צדי או רבועי. וכן הזכיר בכאן, על כנפי בגדיהם, הכנף פתיל תכלת, וכדי לרמוז מנין הכנפים והפנים שבכל חיה וחיה באה הקבלה להיות שמונה חוטין בכל כנף כדי שיהיו שלשים ושתים חוטין. וכשם שהחיה הנחלקת לארבע חיות מחופפין עליה הכבוד ושכינת עזו, כן גוף האדם שממנו נחלקים ארבעה אברים שהזכרנו נצטוה בטלית המחופף עלינו שיהיה הציצית לבן ושיתן בו פתיל תכלת כדי שיתדמה לחיות המרכבה, ואמנם הלבן הוא העקר, וזהו שאמרו מתחיל בלבן, ומסיים בלבן כי הוא בסוד התרועה שיש פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה.
והנה הציצית והתכלת בדמיון הלולב והאתרוג, וכשם שהלולב והאתרוג מעכבין זה את זה כן הציצית והתכלת מעכבין זה את זה בזמן שהיה התכלת מצוי, אבל עכשיו שאין לנו תכלת מניח הלבן בלא תכלת כי הוא העיקר, והנה התכלת הוא האתרוג שנקרא הדר.
ובמדרש תהלים (תהלים צ) והדרך על בניהם, והדרך זו תכלת שבמצות ציצית שישראל מתכסין בה שנקראו בנים למקום. ועוד דרשו, ציצית אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה, וכן דרשו בלולב לולב אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. וכדי שלא יפריד האדם בין הציצית והתכלת ולא יקצץ בנטיעות הוצרכו רז״ל לדרוש ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, כלומר שלא יחשבו בה לומר שתי רשויות יש, רק ליחד בכל ביחוד שלם.
ועוד אני מוסיף באור אם תסתכל בפסוק הנמרץ שאמר שלמה (משלי כ״ד) ירא את ה׳ בני ומלך, שענינו על הדרך הזה, ירא ה׳ זו מצות ציצית, ומלך זו התכלת שהיא מדת המלכות ותכלית הספירות, וכדי שתיחד יחוד שלם ולא תקצץ אמר עם שונים אל תתערב, אל תחשוב בלבך שניות כי אם יחוד שלם, וזהו שדרשו רז״ל ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, ולפי הענין הנזכר יהיה וראיתם אותו מלשון אות וסימן, כאלו אמר וראיתם חותמו, והוא חותם התכלת, ואם תזכה תבין.
ובספר הבהיר תמצא מפורש, מאי טעמא דתכלת, משל למה הדבר דומה למלך ובתו שבקשו לילך למרחוק פחדו מאימת המלך נתן להם סימנים, פחדו מן הבת נתנה להם סימן, אמרו מעתה בשני סימנין אלו ה׳ ישמרך מכל רע ישמור את נפשך.
ובמדרש תנחומא ועשו להם ציצית, זש״ה (ישעיהו מ״ב:כ״א) ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, הקב״ה נתן תורה לישראל להנחילם חיי העולם הבא ולא הניח דבר שלא נתן בו מצוה לישראל, יצא לחרוש צוהו (דברים כ״ב:ט׳) לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, לזרוע (שם) לא תזרע כרמך כלאים, לקצור (שם כ״ד) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו, למרוח, תרומה ומעשרות, ללוש (במדבר ט״ו:כ׳) ראשית עריסותיכם חלה תרימו, אכל, יברך על מזונו, לגזוז (דברים י״ח:ד׳) וראשית גז צאנך תתן לו, ילדה, יתן בכורה לכהן, לשחוט (שם) ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה, (שם כ״ב) כי יקרא קן צפור, שלח תשלח, שחט חיה ועוף (ויקרא י״ז:י״ג) ושפך את דמו וכסהו בעפר, בא ללבוש (דברים כ״ב:י״א) לא תלבש שעטנז, נולד לו בן ימול אותו וישמר מאשתו עתים ידועים, נטע נטיעות (ויקרא י״ט:כ״ג) וערלתם ערלתו, קבר מתו (דברים י״ד) לא תתגודדו, גלח שערו (ויקרא י״ט:כ״ג) לא תקיפו, בנה בית (דברים כ״ב:ח׳) ועשית מעקה לגגך, קבע שערים (שם ו) וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, נתכסה בטליתו ועשו להם ציצית. משל לאדם שטבע במים מה עשה הקברניט, הושיט לו את החבל, אמר לו הנח החבל בידך ואל תניחהו שאם תניחהו אין לך חיים, אף כאן אמר הקב״ה לישראל כל זמן שאתם מדובקין במצות יש לכם חיים שנאמר (שם ד) ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום, עד כאן.
דבר אל בני ישראל, "speak to the Children of Israel, etc.⁠" The commandment to make fringes at the corners of four-cornered (almost all) garments was first mentioned in general terms, and then spelled out in detail. This is why the Torah adds: ואמרת אלהם, "and say to them.⁠" Every single commandment consists of the general commandment plus its details. I have elaborated on this subject at the beginning of the Book of Leviticus (page 1473 our translation).
ועשו להם ציצית, "they shall make fringes for themselves.⁠" The word ציצית alludes to the four cords, threads, which are to be attached to each corner of the garment and which are suspended from it. We find that Ezekiel speaks of a vision (8,3) in which he was taken hold of by an angel בציצת ראשי, "by the lock of my head,⁠" i.e. a fringe of his hair.
The words: "they shall make for themselves cords,⁠" means that they must not use threads which are already part of the garment, tallit, and then make the fringes out of these threads (Menachot 41). Maimonides Hilchot Titzit 1,6-18 explains the procedure and appearance of making and attaching the fringes. One takes four cords, introduces them into a small hole near each of the corners of the garment and bends them double in the middle so that eight cords appear to hang down from that hole. The hole has to be no further than three fingers' breadth from the edge of the garment. The place where the fringes are attached must be at least far enough from the edge of the garment to enable a knot to be made there the size of the thickness of a thumb. If subsequently, through wear and tear, the width is reduced so that the fringes appear literally at the edge of the garment this does not disqualify them from performing their function. The same holds true if the angles of the garments, the corners, shrink. Initially, the length of the threads used to make the fringes should not be shorter than four finger-widths with the thumb. If, subsequently, enough length remains exposed so that one can construct a loop this is sufficient. If, one of the four threads of the four tzitziyot is totally torn off, however, this renders the garment to which it was attached unfit to wear.
In the process of attaching the fringes to the respective corner of the garment to which it is being attached the wearer takes one of the four (respectively eight) cords and winds same around the others so that approximately one third of its total length will be so wound. This "wound" part is known as the גדיל. The remaining two thirds of the length of the fringes are left to dangle by themselves, unwound. The part wound around the other threads by one thread three times is known as a חוליא, "vertebra,⁠" and there should not be fewer than seven such vertebrae wound around part of the threads before they are interrupted by a double-knot. When winding more than seven such vertebrae around the other four threads one should not exceed the number 13 per section. The whole procedure symbolizes the seven layers of the heavens which are separated by six layers of space between them (Menachot 39), seeing that the color blue of the one thread resembles the color of the sea, and the sea in turn resembles and therefore recalls the color of the sky (heaven) and what this symbolizes. (Menachot 43). The idea behind all this is to be remembered favorably in heaven.
Nachmanides writes that of the number of threads, i.e. 8, seven are white whereas one is techelet, sky-blue, seeing the Torah speaks about פתיל תכלת, a (single) sky-blue thread. The colour itself is a dye derived from the snail known as חלזון, a marine creature whose essential colour is similar to the appearance of the sea and whose blood is black; it is found in the Dead Sea and the wool must be soaked first in lime, in order to bleach it; after that the wool is washed thoroughly until it is absolutely clean. Then it is placed in a pot of boiling water into which the blood of the חלזון has first been poured. Subsequently one adds the wool of which the thread in question is to be dyed in the customary manner of applying dye so that the wool will look like the colour of that snail called חלזון (Maimonides Hilchot Tzizit 1,6).
A second view holds that six of the eight (resp. 4) threads are white whereas the entire eighth thread is of the ציצית is blue, not only half as it would be according to the first opinion cited (Raavad). According to the view cited first, one takes one of the white threads and winds them around the other threads once, close to the garment itself, leaves it and then takes the blue thread and winds it around the other threads twice. These three "rings" are called a חוליא, vertebra. He leaves a little space by making two knots and repeats the procedure this time winding two rings of blue thread around the other white threads making a knot. The three rings together are called "a vertebra". The first knot is known as the "upper knot;⁠" the procedure is repeated after allowing for a little space beneath the knot. The second vertebra consists of only blue rings. This procedure is again repeated so that the final vertebra consists of two rings of blue wool and one ring of white wool. The reason for this sequence is that seeing he started with white rings he also concludes the procedure with a white ring. There is an allusion to his procedure in the text when the Torah writes ונתנו על כנף פתיל תכלת, "they shall attach to the edge a blue thread.⁠" Concerning this our sages in Menachot 39 have said the word כנף is not to be understood literally but refers to something resembling the edge, i.e. the first "ring" should be of the same colour as the garment itself. The first part of the visible פתיל should appear as if it were a continuation of the tallit, the garment to which it is attached. It follows that only after a ring of white wool has been wound around the eight threads is a ring of blue wool to be wound around it. The reason why the final ring should also be white is the principle of מעלין בקודש, that when engaged in creating levels of sanctity one always proceeds from a lesser degree of sanctity to a higher degree. Seeing that the Torah had intended that that which is attached immediately to the corner of the garment should be white, it follows that the color white is holier than the color blue. The Geonim have written in this vein in their various comments about this subject.
Nowadays, seeing we do not have the blue thread, all the threads are made of white wool seeing the principle had already been established that in the absence of blue wool [of the required color derived from the halachically approved source, Ed.] the absence of this blue thread does not make the whole commandment of tzitzit redundant (compare Menachot 38 and Maimonides Hilchot tzitzit 1,4). We also have a rule that the absence of white threads when blue threads are available does not invalidate the application of the commandment either. This means in practice that if the visible part of the white threads had torn so that only the color blue remains visible the garment may still be worn in such a condition (Menachot 38). The reason why the fringes are called tzitzit we already explained, is based on the verse from Ezekiel as the appearance of the fringes is similar to the appearance of the locks of hair on the head. The reason this part is called "white" is simply because we have not been commanded to dye it. Even though we have been taught that the presence of either blue or white is not of the essence, i.e. that the commandment is effective anyway, this does not mean that we are dealing here with two separate commandments [as in the case of the phylacteries where we recite separate benedictions over each phylactery, Ed.] The reason the "branch" i.e. the fringes are referred to as "white,⁠" is because there is no instruction to dye them. If someone dons a garment which contains either white, blue or both of these colors he has fulfilled a single commandment seeing the Torah wrote: "they shall put on (each) fringe of the corner a blue thread whereupon these will become for you fringes" (verses 38,39). This teaches that both colors combine to make one commandment.
We have a Baraitha (Menachot 43) in which Rabbi Meir is quoted as saying that if someone fails to incorporate white threads in the tzitzit he is subject to a harsher punishment than if he merely fails to incorporate the colour techelet, sky-blue. The matter can best be explained by a parable. A king told his servants to bring him two seals, seeing that in those days every slave had two stamps on him to show who he belonged to in the event he would be sold. He told one of his servants to bring him a seal made of gold whereas he told the other to bring him a seal made of clay. Both servants failed to carry out their respective tasks. Whom would the king punish more harshly? Obviously, the servant who had failed to produce a seal made of clay would be in line for harsher punishment as it is easy to find or produce a seal made of clay whereas it is much more difficult and expensive to produce a seal made of gold. For the same reason, if someone fails to incorporate white threads in the fringes this is a greater degree of negligence than if he fails to incorporate the blue thread seeing that white threads are in abundant supply.
Nowadays, when we use only white threads for making the fringes one takes one of the eight threads and winds them around the others for a total length of approximately the first third of the protruding length. The remaining two thirds of the length are left to hang freely. If he wants to perform the system of making the vertebrae we described earlier this is perfectly admissible. If he does not want to make these vertebrae he is at liberty to merely wind the one thread around the others without making this division by making knots after each vertebra. The main thing is that the upper third of the fringes should have the eighth thread wound around it (Maimonides Hilchot Tzitzit 1,9). A similar principle is applied when affixing the מזוזה to the door post of our houses and rooms, i.e. the mezuzah is to be attached within the top third of the door post.
The reason that we make five knots when attaching the tzitzit to the tallit is that we have been taught that the fulfillment of this commandment is equivalent to all the 613 commandments of the Torah. The word ציצית has a numerical value of 600. When you add the eight threads and the five knots you have the number 613, an allusion to all the commandments of the Torah. This is the mystical dimension of (15,39) "when you see it (the fringe) you will remember all the commandments of the Torah and remember to perform them, etc.
Do not object that the word ציצת appears three times in this passage spelled without the letter י before the letter ת, so that the numerical value of the word is only 590 and not 600. The letter ל in the word לציצת in verse 38 makes up for the missing thirty through the absence of three times the letter י, so that the combined numerical value of each word ציצת, לציצת, ציצת is 1800, which divided by three still amounts to 600.
The reason the word has been mentioned three times in our paragraph is to serve as an allusion that the statement that a single commandment is equivalent to all the 613 commandments is applicable to a total of three such commandments, i.e. he commandment of tzitzit, the commandment of observing the Sabbath, and the commandment not to engage in idolatry (Compare Chulin 5).
Rashi (end of verse 41) writes that the eight threads of the tzitzit are an allusion to the eight days which elapsed between the day of the Exodus and the singing of the song of thanksgiving after the Israelites had crossed the Sea of Reeds and the Egyptians had been drowned in it. We all know that this song is read from the Torah on the seventh day of Passover, not on the eighth day. How then are we to understand Rashi's comment? The correct interpretation of Rashi's words i.e. משיצאו ממצרים, when the departed from Egypt, is from the time that He (God) gave them permission to leave the country, i.e. on the evening of the fourteenth (see Rashi Berachot 9). The 14th day of Nissan, the day on which the Passover was slaughtered was part of the eight days Rashi refers to seeing that the Passover was קדשים, "sacrificial meat, and we have a rule that when it comes to anything connected with the sacrificial meat the night follows the day, i.e. the night from the 14th of Nissan to the fifteenth is still considered a part of the preceding day, i.e. the 14th of Nissan. This is based on Leviticus 7,15: "on the (same) day he shall consume it, he shall not leave over from it until the morning,⁠" i.e. until the following morning is part of the same day. If the Israelites crossed the Sea of Reeds on the 21st of Nissan his was the eighth's day after the Passover.
A Midrashic approach to our verse: the word ציצית is related to "seeing.⁠" The root appears in that sense in Song of Songs 3,9 מציץ מן החרכים, "looking through the shutters.⁠" When someone wears tzitzit he must take care not to commit any sins as he is under observation by God from the celestial throne of glory, a throne which resembles the colour of the blue thread on the tzitzit.
The sages call a garment fitted with tzitzit a טלית, tallit, a word denoting something superior, exalted; we find the word used in that sense in Daniel 7,4 ונטילת מן ארעא, "and it was removed (elevated) from earth,⁠" This is an allusion to God who is exalted above all, and we have been commanded to drape ourselves in a tallit based on an interpretation of Exodus 34,6, "the Lord passed in front of him (Moses).⁠" If we did not have a specific verse in scripture to this effect it would have been presumptuous for any human being even to write such a line. At any rate, the meaning of the verse is that God wrapped Himself in a tallit, just like the cantor in the synagogue, and showed Moses what He wanted to show him at Mount Sinai, telling him that whenever Israel is guilty of a sin, he should drape the tallit over himself as he had seen God do, and then his prayers would result in God forgiving them.
The entire thrust of the passage in Exodus 34 is to teach the Israelites how to pray and entreat God in order for their entreaties to be effective. They are to drape the tallit (with the tzitzit) around themselves and invoke the attributes of the Lord relevant to the sin committed for which they seek forgiveness. When the sages spoke about draping the tallit over oneself they referred to a white tallit, seeing that white is the symbol of forgiveness. This is why the prophet Isaiah 1,18 said: "if your sins are as red as certain types of red wool, they will become white as snow (as a result of your repentance). Just as the color red is a symbol of sin so white is a symbol of forgiveness. When man drapes the white tallit over himself this is a pointer to God that He should cover His creatures in the white of His pardon and forgiveness. The first time God did this is recorded in Genesis 3,21: "The Lord made tunics made of leather for Adam and his wife and clothed them in it.⁠" It is also a reminder that in the future God will resurrect the dead and dress them in garments appropriate for them. This is the mystical dimension of Job 38,14: "it changes like clay under the seal till its hues are fixed like those of a garment.⁠" Seeing that this commandment is an allusion to the resurrection of our bodies, it is one which envelopes our body seeing the tzitzit are threads hanging from a tallit similar to the locks of hair hanging from the head. This is the meaning of Ezekiel 8,3 which we discussed before. The holes made near the corners of the tallit through which the threads of the tzizit are introduced symbolize the eyes, whereas the five knots symbolise the five senses man possesses. The eight strings represent the eight days which elapse until the male baby is circumcised. This is why the sages (Tanchuma Lech Lecha 20) have said that anyone who has not been circumcised will not take part in the resurrection of the dead. You will find five knots at each of the corners of the tallit making a total of 20 such knots. This number corresponds to the combined number of fingers and toes, i.e. all these details symbolise man's entire body.
The reason that the upper third of each bundle of tzitzit is wound whereas the lower two thirds remain hanging freely is to hint that although at the present time the Jewish people are scattered throughout the surface of the globe, i.e. are in exile, (the principal nations harbouring our exiles being Ishmael and Edom (Esau), and therefore the Israelites are at the bottom of the totem pole (nowadays), when the redemption comes we will occupy our true place at the top of the totem pole, i.e. the upper third of the tzizit, bound together), fulfilling the promise of Deut. 26,19: "and to place you at the top among the nations of the earth.⁠" This idea has been spelled out by Zecharyah 13,8: "throughout the land, declares the Lord, two thirds shall perish, shall die, and one third of it shall survive.⁠" Elaborating on this verse Bamidbar Rabbah 15,11 states that the third which will survive the events described by the prophet are the Jewish people. The Midrash bases this on Isaiah 19,24: "In that day, Israel shall be a third (partner with Egypt and Assyria) as a blessing on earth.
Another observation by the sages of the Midrash (Shabbat 32): anyone who observes the commandment of wearing tzitzit will merit to be attended to by 2800 servants. They derive this from Zecharyah 8,23: "In those days ten men from nations of every tongue (70 nations) will take hold- they will take hold of every Jew by a corner of his cloak and say: 'let us go with you, for we have heard that God is with you.'" (Seeing that each tallit has four corners this means that 2800 men will beg an individual Jew to be his servant.)
Anyone who treats the commandment of tzitit with contempt is described in Job 38,13 as subject to the curse: "and seizes the corners of the earth and shakes the wicked out of it.⁠"
A kabbalistic approach to the verse: "they shall make tzitzit for themselves.⁠" This commandment applies to the 32 threads which are an allusion to the כלה, bride, in Song of Songs which is adorned and surrounded by 32 paths of wonderful wisdom. Concerning this "bride" Solomon said in Song of Songs 4,11: "and the fragrance of your robes is like the scent of Lebanon.⁠" It is common knowledge that the word שלמה in that text is not to be taken at face value but represents a simile for the superior wisdom the wearer was "garbed" in. We have an example of this in Bereshit Rabbah 21,5 where the author explains the words in Daniel 10,5 describing Daniel's vision of איש לבוש הבדים, "a man dressed in white linen" as a reference to the angel Gavriel. Clearly, the angel wears neither linen [nor gold as mentioned in the latter half of that verse. Ed.] The "clothing" described as worn by the angel is the "wisdom" surrounding his essence. According to the Midrash the function of this covering is similar to the horn-like protective shield worn by certain kinds of locusts which cover their entire bodies. Man needs such protective cover when exposed to radiation, revelation, from celestial sources. The thirty-two threads of the tallit's fringes synbolise this. [The oldest kabbalistic text, the Sefer Yetzirah, attributed to Avraham, already commences with a reference to these thirty-two paths of wisdom. Ed.] Wrapping oneself in a garment equipped with thirty-two tzitziyot symbolises that we wish to possess these thirty-two paths of wonderful wisdom. They are what God wraps Himself in and we have been commanded to והלכת בדרכיו, to "walk in His ways,⁠" i.e. to emulate Him to the extent possible (Deut. 28,9).
The reason this commandment is one which is equivalent to the entire 613 mitzvah-complex is that it is the "headstone" consisting of 613 precious stones (the mitzvot) and every one of the 32 paths of wisdom is divided into 2, i.e. negative and positive aspects of the mitzvah making a total of 64 each of which consists of elements of the ten emanations making a total of 640. When you deduct the number of letters of the Hebrew alphabet, i.e. 27, you are left with the number 613. This is the mystical dimension of what the Talmud Menachot 43 says that the words וראיתם אותו וזכרתם את מצות ה', "when you see it,⁠" the mitzvah of tzitzit, you will remember all the commandments of the Lord and perform them as a result.⁠" Reflecting on this commandment and its details calls to mind all other commandments. This is what the sage Rabbi Ezriel wrote in the introduction to his commentary on Song of Songs.
There is an additional reference to a mystical element of this commandment wherein the Jewish people (when wearing tzitzit) are compared to the chayot supporting the Divine entourage מרכבה, in the celestial regions. You are already aware that all the commandments have been divided into two major groups. One group is purely traditional, no specific purpose or reason having been revealed concerning it The other group consists of commandments which recommend themselves to our intelligence as soon as we examine them and think about them. The former are known as מקובלות, the latter as מושכלות.
The Kabbalists who have composed the wording of the prayers did so only regarding the commandments known as the מקובלות not regarding the commandments which we defined as מושכלות. The reason is that the former group of commandments constitute the essence of sanctity. We, the Jewish people, are referred to as a "holy people" because we perform the commandments known as מקובלות, not because of our observing the group of mitzvot known as מושכלות, appealing to our reason. This is also why all the benedictions recited prior to the performance of the מצות מקובלות, are prefaced with the formula "who has sanctified us by means of His commandments, and commanded us to perform such and such a commandment.⁠"
Intelligent people realize that the performance of those commandments which we understand (or believe we understand) employing physical instruments in order to perform them, all relate to matters of the mind and they symbolize matters subject to our intellect.
The sages compared a person when he stands before the Lord offering his prayers as similar to the holy chayot. This is one of the reasons the sages insisted that when intoning the principal prayer, the עמידה, a person has to first align his feet so that they are parallel and close together in order for him to appear similar to the holy chayot described in Ezekiel's vision Ezekiel 1,7 as ורגליהם רגל ישרה, understood by Rashi in Berachot 10 as "their feet appeared to be a single foot.⁠"
Let us now discuss this mitzvah during the performance of which the Jew is considered as comparable to the holy chayot. First of all, you should know that there are four such "chayot" who are carriers of the Divine entourage, מרכבה. Actually, the four are in reality one; they looked like four because of the clouds, darkness, and other phenomena surrounding this vision which covered part of them making it appear in the vision as if Ezekiel was confronted with four separate phenomena. The vision was similar to the vision of a tree all of which is a single phenomenon though it appears to be divided into trunk, branches, twigs, leaves, etc. The entire tree, however, has a common root. This is the reason that we read in Ezekiel 1,22: "above the head (singular) of the chayah was an expanse with an awe-inspiring gleam of crystal, etc.⁠" You will note that after the prophet had earlier spoken of four separate chayot, he now refers to them as a single unit.
Each one of these "four" chayot had four wings, making a total of 16 wings for the four chayot. Each one of these four chayot also had four faces as described in Ezekiel 1,6: "each had four faces.⁠" This makes a total of 16 faces and 16 wings for the four chayot. When you add the total number of faces and the total number of wings of that vision you have a total of 32 phenomena. Each of these had profound "roots" representing weighty subject matters.
According to the opinion of Targum Yonathan the number of faces of the chayot were 64 and the combined number of wings were 256. In that case the meaning of the verse is: "each had four faces, i.e. each chayah had four faces and each face had four sides,⁠" i.e. facing in each direction. The "four wings" of which the prophet speaks belonged to each of these 64 facets making a total of 256 wings. An easy way of remembering this are the words of Daniel 7,9 גלגלוהי נור דליק, "its wheels blazing flames.⁠" When the Temple was destroyed the number of wings of these chayot were reduced. This resolves an apparent contradiction discussed in Chagigah 13 where it is pointed out that one verse (Isaiah 6,2) describes each of the chayot as having six wings whereas a similar verse in Ezekiel 1,6 describes the chayot as having four wings each. The answer given is that Isaiah prophesied and had visions at a time when the Temple was still standing. This is why the chayot had more wings than when Ezekiel prophesied at a time when the Temple had already been destroyed. The Talmud discusses whose wings were reduced in number, and Rav Chananel quoting Rav said that the ones who used to recite the songs of praise before the Almighty were the ones who had the number of their wings reduced. This is why the prophet writes in Ezekiel 1,6: "their legs were a straight leg,⁠" suggesting that what had been several had been reduced to one.⁠" In other words, the wings which in Isaiah's vision had concealed the legs now were absent so that the legs were exposed. This is why in Isaiah 6,1 the prophet reports that with two of the wings the chayah (seraph) would fly whereas one chayah would call to the other: "Holy, Holy Holy, the Lord of Hosts, His presence fills the whole earth,⁠" i.e. the text of the song. We read in Proverbs 23,5: "as soon as you focus on it is gone, riches grow wings, fly away heavenward like an angel.⁠" The latter verse in Proverbs was understood by Rabbi Chananel as an allusion to the disappearance of the other two wings. The other sages, on the other hand, argue: "how would the prophet have known that in Isaiah's vision these chayot had six wings? At that time their feet were not exposed due to the lower two of the six wings having covered them.⁠" Thus far the Talmud.
The total number of wings which the chayot were deprived of was eight, i.e. two were taken from each. According to the view of the other sages these eight wings were the ones which covered the feet of the chayot. This was sufficient to remind God of the sin of the golden calf, i.e. the chayot remained with 248 wings instead of the original 256, to intone the song corresponding to their 248 wings. We humans [counterparts of the angels] use the remaining 248 organs [our equivalent to the angels' wings] to serve the Lord with each one to perform one of the 248 positive commandments. We compensate for the missing eight "organs" (wings) by circumcising our males on the eighth day after birth. It is this mitzvah which protects us throughout the generations.
In order to appreciate all this you have to remember that when God created Man He intended for our species to fulfill the role on earth which the chayot fulfill in heaven. Man is basically a single body, having branches, i.e. arms and legs, fingers and toes like the tree we described earlier. When one separates from this unit four specific organs which are to serve as the carrier of God's entourage, מרכבה, so that as a result he becomes similar in function to the chayot in the celestial spheres, the presence of the Shechinah will come to rest on these four organs. They are: "the brain, the heart, covenant with the tongue [verbal promise to obey the commandments when the Israelites said: "we will do and learn" Ed.] and the organ on which the covenant Brit Milah has been performed. This is the reason that when we drape the tallit around ourselves the four corners of the tallit envelop the part of us corresponding to that of the chayah. This is the mystical dimension of Deut. 22,12: "you shall make tassels on the four corners of the garment with which you cover yourself.⁠" This also explains the deeper meaning of the word כנף, כנפים, "wing or wings" which the Torah uses to describe the corners [instead of the usual word קרן, קרנות which is used to describe the corners of the Altar. Ed.] In order to remind us of the four faces and four wings of the chayot whose function in the heaven we are to duplicate on earth, our tradition (halachah) decided on the number of these tassels, i.e. eight for each corner to make a total of 32.
Just as the "body" of the chayah was divided in the prophet's vision into four separate parts, "faces,⁠" whose task it is to conceal certain parts of the Shechinah, the attribute of כבוד, so the relevant part of the tallit has to have white tassels to symbolise the chayot and a blue tassel to remind us of our counterparts in the celestial region which is perceived as blue. Nonetheless, the white fringes (tassels) are the more important ones as our sages taught in Menachot 39: "one begins with the white threads and one concludes the making of the tzitzit with the white threads" (the rings we wind around the upper third). The mystical dimension of this procedure parallels that of the blowing of the sound of the teruah, the broken sound of the shofar, which is also introduced by our first blowing an unbroken sound tekiah as well as our concluding with the same unbroken sound tekiah.
The relationship of the white tassels and the blue tassel are somewhat similar to the relationship of the Lulav, palm frond, to that of the Etrog, citron.
Just as the absence of the Etrog or the Lulav invalidates the performance of the mitzvah, the whole procedure of the "four species,⁠" so (when it is available) the absence of the blue thread or the white threads invalidates the whole commandment of tzitzit, i.e. one cannot pronounce a benediction over the parts of the mitzvah which is being put to use. Nowadays, when we do not have or do not know the correct color of the techelet, the blue to be used, this does not invalidate the performance of the mitzvah of tzitzit and we recite the appropriate benediction as long as white tassels are available as these are the principal part of the commandment. The "blue thread" of the tassels is to the commandment of ציצית what the אתרג which is known as הדר, beautiful, represents for the mitzvah of the four species, generally known as לולב.
There is an interesting comment by Midrash Tehillim on Psalms 90,16 on the words והדרך על בניהם, "and Your glory by their children.⁠" [normally, the Midrash understands this verse as God showing the patriarchs that we, their children, observe His commandments something for which they are entitled to feel some satisfaction. Ed.] The Midrash in question understands the word והדרך, "and Your glory (beauty)" as a reference to the blue thread of the tzitzit we, His "children" are to wrap ourselves in order to emulate Him. Furthermore, the sages taught in Menachot 42 that whereas there is no maximum length for these tassels there is a minimum length. The same applies for the Lulav for which the sages did not set a maximum size (as opposed to the Etrog) although they stipulated a minimum size.
When our sages in Berachot 12 interpreted the words ולא תתורו אחרי לבבכם in our passage as meaning: "you shall not follow the inclination of your hearts resulting in heresy,⁠" they understood this as a danger inherent in the distinction between the white and the blue threads of the tzitziyot which could lead a person to believe that the two colours represent two separate divine domains, a division of power between two deities. The manner in which the white and the blue threads of the tzitzit are to be joined together is meant to forestall such thinking.
I would add to this that if you will look closely at Proverbs 24,21: "fear the Lord my son and the king,⁠" Solomon made it plain that he referred to different attributes of one and the same God. We can understand the white tzitzit as symbolising the attribute of Hashem, the attribute of Mercy, whereas the blue thread symbolises the attribute of God as "king,⁠" i.e. as the attribute of Justice. This latter attribute is the function of the emanations. In order for it to be clear that we are to emphasize the basic unity of these attributes, Solomon concludes the verse we quoted with "do not associate with those who keep changing,⁠" in other words: "do not think in your hearts that there is a divided authority, but be certain that there is total unity even though God may manifest Himself with different facets.⁠" This is the message in our verse: "do not follow the urges of your heart.⁠" Following the urges of your heart is nothing but a form of heresy. When we approach the verses from this vantage point we can understand the word אותו in וראיתם אותו, as derived from the word אות, "a sign, a symbol,⁠" [not a pronoun but a noun, Ed.] It is as if the Torah had written that when you look at the tzitzit you are looking at God's "seal,⁠" the symbol of His existence .
You will find this thought spelled out in the Sefer Habahir item 93, where the author writes: "what is the reason for the blue-coloured thread on the tzitzit?⁠" A king and his daughter had a number of servants and they (the servants) wanted to make a trip abroad. Seeing they were afraid the king would be angry at them, the king gave them his seal indicating his approval of their plans. They were still afraid that the king's daughter would disapprove of their plans; the daughter gave them a seal of approval of her own to put their minds at ease. Having obtained seals of approval by both their masters the servants were at ease when they began their journey. The seals in question were the phylacteries and the tzitzit. Between them the person equipped with them announces that he is under God's protection.
Midrash Tanchuma Shelach 15 makes the following comment on the words: "they shall make tzitzit for themselves.⁠" This is a practical demonstration of what is written in Isaiah 42,21: "the Lord desires His servant's vindication that he may magnify and glorify His teaching.⁠" God gave the Torah to the Jewish people in order to secure for them a permanent place in the hereafter. This is why He made sure that no part of an Israelite's daily activities is not inextricably involved with performing His commandments. When the farmer goes out to plow his field, God had already commanded him not to use two mismatched animals in drawing the plowshare (Deut. 22,10). As soon as this farmer proceeds to scatter his seed he encounters the injunction not to mix alien seed when planting a vineyard (Deut. 22,9). When it is time to harvest some of his crop, the Torah preceded this activity by warning the farmer not to go back to pick up certain minor parts of the harvest he had left behind but to leave them for the poor (Deut. 24,19). When it comes to winnowing the grain harvest, the Torah first reminds the farmer to allocate the respective tithes before doing this. Before kneading the dough in preparation for baking bread, the woman doing so must set aside the first part of the dough for making loaves for God, i.e. to give them to the priest (Numbers 15,20). Before and after eating the bread, or any food for that matter, the Jew is to recite benedictions reminding him of God's largesse which made it possible for him to have the food (Deut. 8,10). Before shearing the wool of one's sheep, the Torah directed that the first shearing be given to the priest. When the animal gives birth the firstborn belongs to he priest. When the animal is slaughtered certain parts of it are given to the priest (Deut. 18,3). When one encounters a nest of chicks the mother bird must be sent off before one may take the chicks or eggs (Deut. 22,7 and 9). When one slaughters birds or free-roaming animals their blood must be covered (buried) before the meat may be consumed (Leviticus 17,13). Before making or donning garments to wear one must ensure they do not contain a mixture of wool and linen (Deut. 22,11). When a son is born to a father he must circumcise him and observe a certain period of continence when he cannot cohabit with his wife (Leviticus chapter 12). When planting an orchard, the fruit which has grown during the first three years must neither be eaten nor used by the owner in another manner beneficial to him (Leviticus 19,23). There are restrictions pertaining to burial, construction of the roof on one's house, prohibitions governing the manner in which one expresses one's grief over the loss of family members, (no tattoos) etc., etc. The door posts of one's house must have a parchment with sections of the Torah (called mezuzah) attached to it. In short, there is no facet of our daily lives in which the performance of the commandments does not figure prominently.
The wearing of the tallit with fringes may also be perceived as similar to a man who has fallen overboard and who flounders in the water. What does the captain of the ship do? He throws him a rope or life belt to keep him afloat until he can be brought back to the ship. The tallit with its tzitzit attached fulfills a similar role in our lives in which we constantly flounder were it not for the help extended by the Torah, i.e. God's commandments. This is the true meaning of Deut. 4,11 "and you who have cleaved to the Lord your God are all of you alive this day.⁠" Thus far Tanchuma.
על ציצית הכנף פתיל – שצריך לפותלו ואמרו רבותינו ז״ל נמי ציצית שליש גדיל ושני שלישי ענף והטעם כדאמרינן במדרש דשמונה חוטין של ציצית כנגד שמונה דברים שבלב אי נמי שמונה שמות יש ללב והלב הוא תלוי בשליש גופו של אדם ולכך הוו חוטין מתחילין משליש ראשון ונמשכים עד שני שלישים כמו שיש מן הלב עד סוף גופו של אדם שני שלישים, מהר״ם.
על ציצית הכנף פתיל תכלת, "fringes in the corners of their garments with the fringe of each corners containing a thread of blue wool.⁠" This thread had to be interwoven with the white ones. Our sages also said that the length of one third of these fringes had to be twisted, whereas the other two thirds were to be free hanging each. (Talmud tractate Menachot folio 39) The reason for this has been explained in the Midrash, i.e. the eight threads (after being doubled over) are symbolic of eight attributes, emotions that are present in the heart. (I did not find the origin of this Midrash, Ed.) Alternately, what the Midrash means is that the "heart" is known by eight different names. Its location in the body commences in the top third of the torso, and this is why the fringes extend to the bottom of the second third of the torso. (מהר'ם) (Chapter 6 section 34 shaar kedushah, reyshit chochmah)
ועשו להם ציצית וזכרתם את כל מצות ה׳ – פירש״י לפי שח׳ חוטין וה׳ קשרים וציצ״ית עולה בגימ׳ תרי״ג מצות ושמעתי שאע״פ שבציצית חסר י״וד שנייה י״ל דג׳ ציצית כתיבי והל׳ משמשת במקום הג׳ יודין החסרות ועוד שמעתי שיש שעושין חוליות וכריכות עד שעולין כל הכריכות והחוליות והחוטין והקשרים מכל הד׳ ציציות תרי״ג ושיעור חולייא בפ׳ התכלת כדי שיכרוך וישנה וישלש ותניא הפוחת לא יפחות מז׳ כנגד ז׳ רקיעים והמוסיף לא יוסיף מי״ג כנגד ז׳ רקיעים וו׳ אוירים. ואני שמעתי שיהיו הכריכות של כל כנף ג׳ מתשעה תשעה והאחרונות י״ב כריכות ג׳ פעמים ט׳ וא׳ י״ב הרי כאן ט״ל כמנין ה׳ א׳ ועוד שמעתי שיש בכל הכריכו׳ והחוליות והקשרים והחוטין רמ״ח כמנין איבריו של אדם ודוק ותשכח אם בעל מספר אתה וד׳ ט״ל קנ״ו וה׳ קשרים וד׳ חוליות וח׳ חוטין הרי כאן כ״ג א״כ תמנה ד׳ פעמים כ״ג ותמצא החשבון מכוון א״ל הקב״ה לישראל בעוה״ז ע״י יצה״ר אתם פורשים מן המצות אבל לעתיד לבוא אני עוקרו מכם שנא׳ והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר.
ועשו להם ציצית – אמר הקב״ה אני רוצה שתהיו מעוטפים כמלאכים לבושי הבדים וכאשר ראיתם אותי מעוטף לכן צוה בתכלת שדומה לרקיע ולכסא הכבוד.
ציצית – בא״ת ב״ש בגימטריא עולה כסאי.
ציצית – בגימטריא צדקות ובגימטריא נשרים לומר מי שהוא זהיר במצות ציצית זוכה ורואה פני השכינה דכתיב אני בצדק אחזה פניך וזוכה למה שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים.
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית – פר״ש טעם הזכירה בציצית שמניין של ציצית בגי׳ ת״ר וח׳ חוטין וה׳ קשרים הרי תרי״ג. וקשה להרמב״ן והא כולהו כתיבי ציצת ואינו עולה אלא תק״ץ. ועוד שהחוטין לדעת ב״ה אינו אלא ג׳, והקשרים מן התורה אינם אלא שנים כדאמרינן (מנחות ל״ט ב׳) קשר עליון דאורייתא, דאי ס״ד לאו דאורייתא כלאים בציצית דשרא רחמנא למה לי, הא קיימא לן דתוכף תכיפה אחת אינו חבור. ותירץ כי הזכרון הוא מפני שתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, וי״מ שדי ל׳ דלציצת לג׳ פעמים ציצת להשלים לג׳ יודין שהן בגי׳ ל׳ ונמצא כאלו כתוב ציצית. מצאתי כתוב כי גם הב״ה נתעטף בציצית כש״צ והראה למשה י״ג מדות ורומז לפי שבטלית רמוזה מדת רחמים ה׳ ה׳ כי ח׳ חוטין וה׳ קשרים בכנף אחד, הרי בב׳ כנפות י״ו חוטין וי׳ קשרים כנגד ה׳ ה׳. וכן בב׳ כנפות אחרונות הרי ה׳ ה׳, ועוד ח׳ חוטין וה׳ קשרים י״ג כנגד י״ג מדות, לכך אין לפחות מלומר ד׳ פעמים י״ג מדות וט׳ חוליות כנגד ט׳ קדושות שאומר בכל יום וציצית בגי׳ צדקות שהמתעטף בציצית עושה בו צדקות.
ד״א ועשו להם ציצת – הקשה רבי׳ יעקב מאורלני״ש, אמאי לא מחייבי נשים בציצית מטעם דכל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדלים תעשה לך. ואין להקשות איפכא לפוטרן מכלאים כיון שהם פטורים מציצית משום דכל שישנו בגדילים ישנו [בלא תלבש שעטנז], דאיכא למימר כל היכא דאיכא לאקשויי לחומרא ולקולא מקשינן לחומרא, וא״כ לחייבו בציצית. והשיב ריצב״א כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי תיקו כל חד וחד אדוכתיה. וי״מ משום הכי פטורין [דכי היכי] דאמרינן בני אהרן ולא בנות אהרן, ה״נ בני ישראל יעשו ולא בנות ישראל. וק״ק ב״ן א״כ היכי פליגי ר׳ שמעון ורבנן אם נשים מיחייבי בציצית והכתיב בני ישראל ולא בנות ישראל וצ״ע.
על כנפי בגדיהם לדורותם – משמע על כל בגד שיש לו ד׳ כנפות חייב להטיל ציצית בכולן אם לובשן ביחד דחובת גברא הוא, וכן פסק רב״י החסיד לבני אדם שלבשו ד׳ כנפות שהולכים בו בכל יום, וכשבאים לבית הכנסת חוזרים ולובשים עוד טלית שמתעטפין בו שחוזר ומברך, ומורי ה״ר שמואל מפליזא פסק והורה לי שאין לחזור ולברך על השני כיון שהוא לבוש עדיין אותו שבירך עליו, וסבירא ליה כר׳ יוסי דאם היו לאדם הרבה מינים ד׳ כנפות שאין להטיל ציצית רק באחד מהן שנ׳ על ארבע כנפי כסותך, משמע לחד ולא לשנים. ו⁠(ל)⁠כך פר״ש דין עשיית ציצית, קשר העליון ב׳ קשרין, ואחר⁠[יו] ג׳ הקפות ואחריו חולייא. וכן ג״כ בין קשר לקשר יעשה וכן לג׳ חוליות לג׳ פעמים לג׳ הקפות. אך בקשר האחרון עושה ד׳ חוליות וכך הם י״ג חוליות בגימ׳ אחד כנגד ז׳ רקיעים ו׳ אוירים. וכן תנייא (מנחות ל״ט א׳) הפוחת לא יפחות מז׳ כנגד ז׳ רקיעים. וכך פסק מורי זקני ה״ר גרשום ונהג לעשות ז׳ הקפות בין כל חוליא וחולייא כנגד ז׳ רקיעים ואחריו נהג כן ב״ן שהרי היו מקיפין ג׳ פעמים בב׳ חוטין, אחד של תכלת ואחד של לבן, הרי ז׳ הקפות, תחבן הב׳ חוטים בחולי׳ רק הקיף אחד הרי ז׳ הקפות. ופסק ה״ר אליהו מפריש לעשות ציצית בלא חוליא וראייה דבגמרא (שם ל״ח) אמרינן ש״מ עושים קשר [על כל] חולי׳ וחולי׳ ודחי (חולי׳, אך מ״מ) דילמא דאיקשר וכו׳ משמע שלא עושים חולי׳. וכ״ן אומר דאין זו ראייה דדחי שלא היו קושרים בכל חוליא, אך מ״מ עושין חוליא בלא קשר ונראים דברי התייר הגדול ועיקר.
הכנף פתיל תכלת – פרש״י ח׳ חוטין יש בציצית כנגד ח׳ ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים. והקשה ב״ש ואיך תמצא ח׳ והלא בשביעי של פסח נקרע הים ואמרו שירה וראייה לדבר שבשביל אותו זכר אנו קורים השירה של ויושע בשביעי של פסח, אלא י״ל שהגאולה התחילה מיום ששחטו פסחיהם וזה היה בי״ד בערב פסח, נמצא שיום שביעי של פסח הוא שמיני של יום גאולה.
(סיום)
חסלת שלח לך אנשים
ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם – כלומ׳ כל אחד יעשה ציצית בכנף בגדו, והם החוטים היוצאים שאינם ארוגים, וזה הבגד הכוונה בו בבגד מיוחד היה להם תמיד לפי מנהגם יכסו בו ראשם, והוא חתיכת בגד פשתן בעל ארבעה כנפות כסותך אשר תכסה בה,⁠1 וכן הוא היום מנהג הישמעאלים במצרים ובארץ ישראל, רצוני לשאת על ראשם וחופף את צוארם ויורדים ועולים נגד פניהם.⁠א
1. השוו ללשון הפסוק בדברים כ״ב:י״ב.
א. כך תיקן לאסט. בכ״י המבורג: ״העולים נגד לפניהם״.
ועשו להם ציצִת על כנפי בגדיהם לדֹרֹתם וגו׳ – אחר שכבר זכר העבירות שבהם רושם⁠־מה לסור מכל מצוות התורה, זכר המצוה אשר יש לה רושם בקיום מצוות התורה בכללם, כמו שאמר: ׳וראיתם אֹתו וזכרתם את כל מצוֹת ה׳⁠ ⁠׳ (פסוק לט). וזה ימשך ממצות הציצית, לפי מה שאחשוב, לשתי סיבות: האחת היא כי הלבוש ילבשהו האדם תמיד, ויהיו עיניו בו, וכאשר יראה בו מצוה אחת ממצוות ה׳ יתעלה יזכור את בוראו ויירא מלסור מאחרי ה׳ יתעלה לבלתי קיים מצוותיו; כמו שסיפרו רבותינו ז״ל מאיש אחד היה רוצה להיכשל בזימה עם זונה אחת יפה מאד, ובשעת מעשה ראה ארבע ציציותיו, וזכר את בוראו, ונמנע מהתגאל בזאת העבירה המגונה. והשנית היא כי זאת המצוה תישיר האדם להודות במציאות ה׳ יתעלה, אשר ההודאה בו תישיר להאמין בכל מצוות התורה, כמו שהכפירה בו תהיה סיבה לעבור על כל מצוות התורה. וזה, כי הארבע כנפות יעירו על ענין היסודות אשר בעולם השפל, והציציות מורים על ריבוי הדברים המסתעפים מהם, וחוט התכלת הקושר הציציות ומחבר אותם מורה על הגרמים השמימיים שמראיהם אצל החוש כמראה תכלת, ויורה שכל אחד מהם יסתעפו ממנו פעולות רבות, ולזה היו הציציות בכל אחד מארבע כנפות. ולפי שזה בלתי אפשר בהם אלא מצד ריבוי היחסים המתחלפים אשר להם עם אלו הנמצאות השפלות, וזה אמנם יהיה בריבוי התנועות אשר לאחד אחד מהם, ומה שזה דרכו יחוייב שיהיה עלול, לא עילה ראשונה, כמו שהתבאר במקומותיו, הנה זה יורה כי גבוה עליהם, ויורה שהוא אחד מצד הִקָּשֵׁר כל הפעולות הנאצלות מהם לתכלית אחד, כי כולם פועלים בעניני זה העולם השפל לפי מה שניתן להם מהכח ביום היבראם, ויִשלמו אלו הפעולות במה שיִשפע מכולם; ואם לא היתה שם עילה אחת תישירם אל זה, איך יתכן שיהיו כולם משתתפים בפעולה אחת מצד מה שהיא אחת? ובכלל, הנה זה ממה שיישיר באופן שלם אל שבכאן סיבה אחת עליונה יסודרו ממנה כל אלו הדברים, הוא ה׳ יתעלה. וכבר ביארנו זה מזה המקום בשלמות בחמישי מספר מלחמות ה׳. ולזה נהגנו לעשות בציציות מהקשרים והחוליות מה שיעיר על השם שנקרא בו ה׳ יתעלה, או לעשותם במספר הגרמים השמימיים, להורות שכולם משתתפים בפעולה אחת, כי זה ממה שיביא להורות אל שיש בכאן עליהם סיבה תישירם אל זה, והוא האלוה יתעלה.
על כנפי בגדיהם – כבר נתבאר במשנה תורה שלא ינהג זה כי אם בבגד שיש לו ארבע כנפות, שנאמר: ׳גדִלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה׳ (דברים כב, יב); והסיבה מבוארת ממה שזכרנו; ואם היו לטלית ארבע כנפות או יותר יחוייב לעשות ציצית על ארבע כנפות לבד מהבגד ההוא; אבל אם לא היו לו ארבע כנפות - איננו מחוייב בציצית. ומשם התבאר שזה הציצית הוא עשוי כמעשה גדילים, להורות על מה שיקשור ריבוי הפעולות וישימם כולם בענין אחד. והנה התכלת הוא - לפי הוראת הגדר - צמר צבוע בדם חלזון. ואמר ועשו להם ציצית, להורות על שבְּעֵת העשייה ראוי שיהיה נעשה לשם ציצית, כמו שביארנו בדומה לזה במעשה הפסח והחטאת.
על כנפי בגדיהם – רוצה לומר: אצל כנף בגדיהם. והנה לא נתנה התורה שיעור לאורך הציצית ולמספר חוטיו; ואמנם מדברי חכמים יש להם שיעור לכתחילה; אמנם שיריו וגרדומיו בכל שהוא. והנה הוגבל מספר החוטין להיותם שמונה במספר, רוצה לומר ששם ארבעה חוטין יכנסו בכנף הבגד, ולזה יהיו שמונה כשהיה קצתם מעבר זה וקצתם מהצד השני; וזה נמשך לכוונת התורה ששׂמה מספר הכנפות ארבעה, לסיבה שזכרנו, ובפתיל התכלת יתחברו כולם, בחוליות הנעשות ממנו על החוטין, להעיר על ענין הגרם החמישי שישפיע ה׳ יתעלה באמצעותו אלו הפעולות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

(לח-לט) ואולם חתם בפרשת ציצית כי היא חתימה עצומה מעין הכונה עצמו לפי שכל תכלית המצוה ההיא כבר נתבאר שהיא להורות על למוד ההגבלה וההשערה האלהית אם בדעות ואם במעשים. והנה כאשר ראית שבפרשת כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו׳ נאמר השמר לך פן תשכח את ה׳ אלהיך לבלתי שמור מצותיו וגו׳ פן תאכל ושבעת וגו׳ ורם לבבך ושכחת וגו׳ (דברים ח׳:י״ד) כאשר נתבאר הכל יפה בתחלה. כן עכשו כאשר מאסו האנשים האלה בארץ חמדה ומוצלחת מצד הגבלתה ראה להטיב זכרונם בסימן יפה וחזק לזכור אותו יתעל׳ ולכל מצותיו יועילם בהיותם בארץ וגם בשבתם חוץ לה כמ״ש וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם כי הנה האות והסימן הזה הוא חותמו של הקב״ה והאבות אשר בדורות המה יזכרו בו וישובו אל י״י וזכרו לא יסוף מזרעם. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער.
תכלת צבע ירוק של חלזון. פי׳ חלזון הוא דג ועולה מן הים פעם אחת לע׳ שנה ומראית דמו ירוק דומה לים כדתניא בפר׳ התכלת וממנו צובעין הפתיל של צמר שנותנין בציצית:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ולפי שקרה זה למקושש ההוא מפני ששכח שהיה יום השבת או ששכח דין המקושש לכן בחמלת השם על עמו צוה במצות הציצית שהיא כדי שיזכרו את מצותיו ולא יעברו עליהם מפני שכחה ותגבורת התאוות. וכתבו המפרשים שמצות הציצית היתה מהמצות הראשונות כי היא עקרית באות וכטוטפת וכקדוש בכורים שנאמרו קודם שיצאו ממצרים ושכן היתה מצות הציצית נאמרת במצרים או במרה. והוא מכלל שם שם לו חק ומשפט. אבל משה לא אמרה לישראל עד המקום הזה מפני שענין המקושש הביאו אליו.
ואמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם שיגיד להם המצוה ההיא כמו שיזכור ויאמר להם הפי׳ המקובל כאשר ניתן בסיני. כי הנה לא צוה יתברך במצוה אלא ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. ועשו להם ציצית וציצית הם חוטים או שערות יורדים ומדלדלים כמו ויקחני בציצי׳ ראשי והיא קצוות שער. וכן חוטי הציצית הם כזאת הצורה בתחתית ונקראו גדילים לפי שהם גדלים מלמעלה.
והמפרשים פירשו גדילים על הצורה מלמעלה שהיא קלועה מעשה גבלות לחזוק וכן בלשון חז״ל קוראין לקליעה גדיל ואין הקליעה קיימת רק בקשרים אם כן נקרא ציצית על שם דלדול הפתילים למטה ונקרא גדילים על שם הקליעה והקשרים שבעליון הפתילים אך מנין ח׳ חוטים פשוטים נעשים מד׳ כפולים וה׳ קשרים קבלה הוא.
ואמרו על כנפי בגדיהם רמז אל הכסות העליון והטעם שבזמניהם היו נוהגים ללבוש על כל בגדיהם מעיל בעל ארבע כנפים ומתעטפים במעיל ההוא כצורת הטלית אשר לנו היום וכנפי המעיל מתפשטים אנה ואנה וצוה יתברך שהציציות תהיינה תלוים בהם וזהו ענין וראיתם אותו.
ואמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם. להגיד שאף בהמשך הדורות אם לא ינהגו בני ישראל ללבוש מעילים יעשו עכ״פ בגד מד׳ כנפות ויעשו להם ציצית. ומזה התבאר טעות האומרים שאם ירצה שלא ללבוש טלית בעל ארבע כנפים אינו חייב במצות ציצית.
ואמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת להגיד שיהדרו המצוה ההיא בשומם פתיל תכלת לקלוע בו הציצית וארז״ל שהתכלת דומה לים ולרקיע ולכסא הכבוד והוא היפה שבגוונים ונעשה מדם חלזון והוא דג קטון והוא מצוה מן המובחר. אבל אם אין לו תכלת יצא ידי חובתו בחוטים לבנים כולם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

ועשו להם ציצית וגו׳ – כל תוכן הפר׳ צריך ביאור כי איך יזכור את כל מצות ה׳ ע״י שיסתכל בחוט של תכלת, ונ״ל זה הענין בשני דרכים הדרך הראשון הוא, ע״ד שאמרו בספרי ומביאו הילקוט פר׳ האזינו (לב תתקמב) א״ל הקב״ה למשה אמור להם לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שנו מדתם או שמא עלה גלגל חמה מן המערב, ולא עוד אלא ששמח לעשות וכו׳, וכן הוא אומר לענין הים (ירמיהו ה׳:כ״ב) האותי לא תיראו וגו׳ אשר שמתי חול גבול לים. שמא שינה מדתו ולא עוד אלא שמצטער לעשות ואין יכול שנאמר (שם ה׳:כ״ב) ויתגעשו ולא יוכלו. מכאן ראיה שהים אינו משנה מדתו מיראה שהרי מצטער לעשות ואינו רשאי, והשמים אינן משנים מדתם מאהבה כמ״ש ולא עוד אלה ששמח לעשות. והנה בענין התכלת ארז״ל (מנחות מג:) תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא כבוד, ובודאי פירושו שצבעים אלו בדומה לדומה כי אין תכלת דומה לרקיע אלא כל אחד נוטה בצבעו אל הדומה לו וכל אחד עמוק מחבירו. ובמאמר זה חתם כל הענין לומר מה ענין הסתכלות בחוט של תכלת לשיזכור ע״י זה כל מצות ה׳ ולא יצא מן המדה אפילו כמלא נימא, אלא לפי שתכלת דומה לים וע״י שיסתכל בחוט זה יזכור אל הים הדומה לו בצבעו ויהיה דומה כאלו היה הים תמיד נגד עיניו, ואז יתבונן במעשה הים שאינו יוצא מן המדה אפילו כמלא נימא וממנו יראה וכן יעשה בק״ו שהזכיר בעל המדרש האומר הסתכלו בים כי הסתכלו היינו לשון ציצית שהוא נגזר מלשון מציץ מן החרכים. (שיר השירים ב׳:ט׳) דהיינו שיהיה מציץ ומסתכל בים שאינו משנה מדתו כך הוא לא ישנה בק״ו ואם יעבור אפילו על אחת מכל מצות ה׳ הרי הוא יוצא מן המדה אשר מדד לו ה׳ לומר עד פה תבא ולא תוסיף בזה מותר וזה אסור.
אך לפי שמן הים אין ללמוד כי אם לעבוד את ה׳ מיראה, שהרי אמר בים ולא עוד אלא שמצטער לעשות כו׳ וכמ״ש האותי לא תיראו נאום ה׳ אשר שמתי חול גבול לים ש״מ שמן הים אין ללמוד כי אם היראה מילתא זוטרתי לגבי משה ולגבי כל דכוותיה אבל אין זה סוף השלימות, כי העושה מאהבה ועובד את ה׳ בשמחה גדול מן הירא אלהים והוא הנהנה מיגיעת כפיו בתורה שארז״ל (ברכות ח.), כי העושה בשמחה מאהבה נהנה מעצם היגיעה, אבל הירא אינו נהנה מעצם המעשה, ע״כ אמר וים דומה לרקיע כי ע״י שיזכור תמיד במעשה הים יהיה דומה כאלו הים תמיד נגד עיניו ואחר כך יהיה דומה גם כן כאלו הוא מסתכל ברקיע תמיד כי ים דומה לרקיע וממנו יראה וכן יעשה, מה הרקיע אינה משנה מדתו ולא עוד אלא ששמח לעבוד כך יעבוד גם הוא את ה׳ בשמחה מאהבה, ואם יאמר העובד ה׳ מה יתרון לעושה מאהבה על העושה מיראה, ע״ז אמר ורקיע דומה לכסא כבוד, כי ע״י זה יזכור שמתוך האהבה יבא לדביקות השכינה מקום חוצבה של הנשמה כי כל ירא מתרחק מן זה שהוא ירא ממנו, והאוהב משתדל תמיד לדבק בנאהב לו כי על כן יבא על שכרו נמצא שהאהבה תכלית ההצלחה כי על ידה יזכה לדבק בכסא כבוד וע״י שיציץ ויסתכל ברקיע יהיה נזכר לכסא כבוד ע״י דמיון הצבעים. ולפי שיש כאן רמז לשכר נגלה של העה״ז הבא בזכות היראה, ולשכר נסתר הבא בזכות האהבה, כמ״ש (ברכות ח.) בנהנה מיגיע כפיו אשריך בעה״ז, וטוב לך לעה״ב. ע״כ נאמרה פרשה זו ועשו להם ציצית בלשון נסתר, ואח״כ והיה לכם לציצית בלשון נוכח ונגלה וזה פירוש יקר, וזהו טעם ח׳ חוטין ה׳ קשרים סך הכל י״ג כמספר אהבה.
הדרך הב׳ הוא, שכל המצות נמשלו לבגד שנאמר (קהלת ט׳:ח׳) בכל עת יהיו בגדיך לבנים. אמנם יש הבדל ביניהם כי סתם בגד ארוג דוקא מן חוטין הרבה כי חוט אחד אין בו כדי להתכסות אבל מלבוש הנשמה אינו כן אלא אפילו בחוט אחד יש בו כדי לכסותה, כדדרש ר׳ יוחנן (בסנהדרין קיא.) לבלי חק למי שלא שמר אפילו חק אחד הא אם שמר אפילו חק אחד ניצול מגיהנם, וטעמו של דבר לפי שברית כרותה שמצוה גוררת מצוה, (אבות ד׳:ב׳) וא״כ מיד כשעשה רק מצוה אחת היו כל המצות בכחו לעשות אע״פ שלא יצאו מן הכח אל הפועל מ״מ הדבר שהוא בכח דומה כאלו עשאו, וזהו סוד החוט של תכלת המזכיר את כל מצות ה׳ כי על ידו נעשה בגד שלם לנשמה ואינו נקבר ערום עד שיהיה כאדה״ר שרק מצוה אחת היתה בידו ונתערטל ממנה, ויש עוד מצוה אחת המזכרת את כל מצות והוא ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י״ט:י״ח) וא״כ חוט אחד יכול להביא את האדם לידי תכלית כהוראת לשון תכלת וזהו סוד מסודות התורה.
(לח-לט) צִיצִת: כתוב בהעתק הללי כל ג׳ כת׳ כן, ע״כ. וכך הם בספרי׳ מדוייקי׳ ובמסורת. גם הרמ״ה ז״ל כת׳, צִיצִת ג׳ ובענין, חסרי׳ יו״ד בתרא׳ ומלאי׳ יו״ד קדמאה. אך במדרש רבה פ׳ קרח ציצית בגימ׳ ת״ר וח׳ גרורין, וה׳ קשורין, הרי תרי״ג. פי׳ גרורין חוטין הנגררין. וכן הביאו רש״י ז״ל כאן. וכן פי׳ בבריתא פרק התכלת. גם בעל הטורי׳ כתב על מספר זה כמה גמטראות. והרמב״ן ז״ל טען על רש״י ז״ל וכתב לא הבינותי זה, שציצית בתורה חס׳ יו״ד, ואין מנינה אלא חמש מאות ותשעים. והרב המזרחי השיב שאינה טענה, שהמדרש הוא אליבא דמ״ד יש אם למקרא, ע״כ. עו׳ כתו׳ בטור א״ח סי׳ כ״ד, אע״פ שהוא כתו׳ חס׳ יו״ד, מפרש בתנחומא ג׳ פעמים כתוב ציצת בפ׳ ציצית, וחד מינייהו לציצת, שדי ל׳ לכולהו, והיא משלמת המנין, עכ״ל. וכ״כ בסמ״ג עשין כ״ו, <ופסיקת' דר' טוביה> ובס׳ הזוהר פ׳ פינחס <דף רכ"ז> ברעיא מהימנא, ציצית בתרין יו״דין, ואי חס׳ יו״ד הא חירק באתרה. <ועיין עוד בספר גור אריה.> [ציצת].
לְדֹרֹתָם: כתב הרא״ש בסוף פ׳ ואלו מגלחי׳ וגם בהל׳ ציצית שיש במדרש על כנפי בגדיהם לדרתם חס׳ וא״ו, כלומ׳ לדר תם, עכ״ל. ובסדר אליהו רבא פ׳ כ״ו, ובתיקוני הזהר תקונא עשרין וארבע את השבת לדרתם כתי׳ חס׳, מלשון דירה, אבל במדרש רות הנעלם דף כ״ב, אמאי בפ׳ ציצית כתי׳ לדורותם מל׳ ובשבת לדרתם חס׳, ונתן טעם לשבח, ע״ש. אמנם בכל הספרי׳ שניהם חס׳ דחס׳. וכן כתב הרמ״ה ז״ל, לדרתם דוהקמתי את בריתי חס׳ דחס׳ כתי׳, וכל אורית׳ דכוותי׳ חס׳, <עכ"ל. והכי איתא במדרש רות שהביא הריקאנטי פ' זו דבשבת ובציצית נאמר בדרתם חסר, והכי נקיטינן.> [לדרתם].
ע״ש הפתילים כו׳. דלטעם ראשון קשה הל״ל ועשו להם פתילים ע״ש שנאמר פתיל תכלת, לכן אמר ד״א. ולפי ד״א קשה הל״ל מציצין מאי ציצית, לכן פי׳ גם טעם ראשון דכתיב ויקחני בציצת ראשי:
של חלזון. והוא דג העולה מן הים אחת לשבעים שנה, ומראיתו דומה לים וצבעו בו פתיל של צמר שנותנים בציצית:
So named because of the threads. According to the first interpretation there is a difficulty: The Torah should have stated "to make for themselves פתילים (threads)" given that the verse mentions "a פתיל (thread) of blue". Therefore Rashi brings the other interpretation. However according to the other interpretation there is a difficulty: The Torah should have said מציצין (viewings) rather than ציצית, therefore he also brings the first interpretation where the verse states "He took me by the ציצית (fringes) of my head.⁠"
Of the chilazon-fish. This is a fish that comes out of the sea once every seventy years, and its appearance is similar to that of the sea. One would use it to color a thread of wool that is placed on the tzitzis.
דבר וגו׳ ואמרת – לצד שיש בזה חיוב המצוה, ויש גם כן מעלה וכבוד הנמשך ממנה, לזה אמר דיבור ואמירה.
ועשו להם וגו׳ – טעם אומרו וא״ו בתחילת הענין, לפי מה שאמרו ז״ל שכתבתי בפסוק ויאמר שאמר משה לה׳ בימי החול לובשין תפילין וזוכרים וכו׳ עד כאן. לזה כשבא לומר לו שיעשו ציצית יש מקום לטעות כי מצוה זו תהיה במקום תפילין רצה לובש תפילין רצה לובש ציצית בלא תפילין ואפילו בשאר ימים שבאחד מהם יספיק לזכירת המצות, לזה אמר ועשו וא״ו מוסיף שמצות תפילין במקומה עומדת ומוסיף מצות ציצית.
לדורותם ונתנו וגו׳ – הוצרך לומר לדורותם, לצד שלא באה מצוה זו אלא לזכרון המצות כשיראו אותו, תבא הסברא לומר כשיבא דור קדוש וטהור שאין צריכין לזכרון זה אין צורך בציצית תלמוד לומר לדורותם.
עוד ירצה בהעיר למה כתב לדורותם באמצע פרטי המצוה. אכן לצד שיש במצות ציצית ב׳ דברים הלבן והתכלת, הלבן ישנו בכל זמן, והתכלת יש זמן שאינו מצוי, ונתחכם ה׳ ואמר לדורותם קודם זכרון התכלת לומר שהלבן לדורותם אבל תכלת כשאינו בנמצא אין חיוב בו, והגם שהתכלת אינו מעכב את הלבן ולא הלבן את התכלת (מנחות לח.), אף על פי כן הלבן הוא בנמצא לדורות בלא הפסק מה שאין כן התכלת.
דבר ואמרת, "speak and say, etc.⁠" God used both forms of address seeing that He did not only convey a commandment, but He also conferred a distinction on the Jewish people by means of this very commandment.
ועשו להם ציצית, that they make for themselves fringes, etc. The conjunctive letter ו at the beginning of the word ועשו is a reference -as I have written- to Moses having asked God for a visible reminder of the Sabbath Day. One now could have erred, believing that the commandment to make fringes and wear them on one's clothes was merely a replacement of the commandment to wear phylacteries, i.e. that they were to be worn as an alternative to phylacteries, i.e. that one had a choice to wear either phylacteries or fringes even on the days of the week. Either practice would ensure that one reminded oneself of the various commandments. By using the conjunctive letter ו in the word ועשו the Torah makes it plain that on weekdays the fringes are to be worn in addition to the phylacteries, whereas on the Sabbath they are worn instead of the phylacteries.
לדרתם ונתנו…פתיל תכלת. "throughout the generations and they shall put…a thread of blue.⁠" There is a good reason for writing the word לדרתם. Inasmuch as the Torah describes the function of the fringes as a means to remind the Israelites of their duties, I could have thought that when there would arise a generation which did not need to be reminded of its duties the people of that generation could dispense with the need to observe this commandment. The Torah therefore had to write: "throughout their generations,⁠" in order to remind us that this commandment would remain in force at all times.
Another reason why the Torah wrote the word לדרתם in the middle of the verse describing the commandment is that the commandment consists of two parts. We have the white threads and the blue thread. The former form part of the commandment throughout the generations. The latter is mandatory only at a time when the proper colour is available. God was careful to write the word "throughout their generations" before mentioning the blue thread, to make it plain that the first half of the commandment, i.e. the white threads applies always whereas the instructions to make one of the threads of blue wool applied only when the colour was at hand. Menachot 38 rules that the availability or non-availability of either kind of thread is no impediment to fulfilling the commandment with the kinds of threads which are available.
ועשו להם ציצת – ענף הבגד מה שנשאר מן הארוג שהוא נתלה בו יקרא ציצית, לפיכך קרא החוטין שצוה הכתוב לתלות בכנף הבגד בשם ציצית על שם הענף הנתלה בו, כי רוב חוטי הציצית הם ענף כמ״ש חז״ל שליש גדיל ושני שלישים ענף, וכן הוא אומר ויקחני בציצת ראשי, והנה שם ציצית הוא לשון יחיד כמ״ש בסמוך וראיתם אותו, כי הוא שם כללי לכל החוטין בכנף אחד:
על כנפי – על כל אחד מכנפי הבגד, והנה כאן לא נזכר דבר מהקשרים, כי קראו בשם ציצית ע״ש שהוא כענף, והענף הם החוטין הנפרדים שאחר הקליעה והקשרים, אבל במקום אחר קראו בשם גדילים, והם החלק הקלוע ע״י חוט המקיף אותם עם איזה קשרים, ובא זה ולימד על זה שצריכין גדיל וענף, ועל זה אחז״ל שליש גדיל ושני שלישים ענף:
על ציצת הכנף – אצל הציצית, בתוך שאר החוטין יתנו חוט אחד של תכלת:
ועשו להם ציצית – אין זה צווי כי באמת אין חיוב לקנות בגד כדי לעשות בו ציצית (כמבואר בפוסקים ובאו״ח סי׳ י״ז וסי׳ כ״ד), אמנם המכוון בזה כמו ועשיתם אשה לה׳ (לעיל ט״ו) שאיננו צווי אלא כשתעלה על לבבכם לעשות אשה לה׳ (ע״ש רש״י), וכן כאן ועשו להם ציצית הכוונה כשיהיה להם בגד המחוייבת וירצה ללבשו, לבישה זו אסורה להם עד שיעשו בו ציצית; וז״ל החינוך ודע שאף על פי שאין חיוב מצוה זו מן התורה אלא כשיש לו לאדם כסות ד׳ כנפים, כמו שאין חיוב מצות מעקה אלא במי שיש לו גג, אף על פי כן הזהירו כן חכמים במצוה זו הרבה ואמרו שראוי לחזור עלי׳, ע״כ. ומן התימה על רי״א שכתב ועשו להם ציצית שיעשו עכ״פ בגד מד׳ כנפות ויעשו בו ציצית לשלול טעות האומרים שאם ירצה שלא ללבוש טלית בת ד׳ כנפות אינו חייב במצות ציצית, ע״ש. ודבריו נגד הלכה שבידינו.
ציצית – שם ציץ לרבי שלמה פאפענהיים הונח על הצמח שהוא עדיין בהתחלת צאתו מן השרש והתגלותו לחוץ (שפראֶסלינג), ובלשון מושאל יורה גם כן על עצימת עין במקצת כדי לראות היטב, כמו מציץ מן החרכים (שיר השירים ב׳) והיינו שמצמצם את העפעפים עד שלא נשאר התגלות העין אך במקצת, שהוא כענין התגלות הצמח רק במקצת, ומלשון הצצה והסתכלות נגזר שם ציצית של בגדי כהונה, וציצית של בגדים, כמו ועשית ציץ זהב טהור, והיינו טס המונח בגובה הראש שהכל מסתכלין בו (שויאבלעך), וכן ציצית הבגדים דהיינו להסתכל בהם (שויאפאֶדען) כמ״ש וראיתם אותו, והנה במקום אחד יקרא ציץ אף על פי שכבר יצא כל הצמח כולו, והוא ויקחני בציצית ראשי (יחזקאל ח׳), והיינו השערות הצומחות מן הראש, והטעם שאמר כאן לשון ציץ אף על פי שכבר גדל, לפי שאין בשער הבשר חלוקי ענינים ומעמדות בבחינת צמיחותו וגדולו כמו שיש בשאר צמחים, שכל שאר צמח בתחלה הוא ציץ אחר כך נעשה בעל עלים וענפים, אחר כך מוציא פרח ועושה פירות ומתיבש ונופל, ומכל אלה הענינים ושנוי המעמדות אין גם אחד בשער הראש, שהוא לאחר שגדל הרבה כמו שהיה בתחלת צמיחותו, אין נוסף בו שום איכות חדש, לכן יפול עליו שם ציץ תמיד, אחר שלא נעשה בו ענין חדש, ומאחר שתחלת איכותו ציץ שוב אין כאן סבה שיהיה נעתק מזה השם להיות נקרא בשם אחר, וז״ש (מנחות מ״ב) ועשו להם ציצית, אין ציצית אלא ענף, וכה״א ויקחני בציצית ראשי, ולכאורה יקשה ענף מי זכר שמו, שהרי בפסוק שהביא ראיה ממנו לא נזכר שם ענף כלל, אמנם הענין שנקראו השערות ציצית ע״ש הצמיחה שצומחות מן הראש כענין הענפים שצומחים מן הקנה והסדן של צמח, וכמו שבכל הצמחים הצמח גופו צומח וממנו שוב צומחים הענפים כך בשער הראש הנה הראש גופו צומח ושוב השערות צומחות ממנו, שהראש הוא כסדן האילן והשערות הם הענפים, לזה הביאו ראיה מן ציצית הראש לציצית הבגדים, שצריך שיצא מן הבגד גדיל והוא נחשב כקנה של צמח וכראש הבע״ח, ומן הגדיל צריך שיצא שוב ענף דהיינו החוטין הנבדלים והמתפצלים לכאן ולכאן כענפי הצמח וכשערות הראש; אלא לפי שבלשון ציץ לפי הוראה הראשונה תחלת צמיחת הצמח שאינו בזמן ההוא אלא משהו, אמרו גם כן (מנחות מ״א ע״ב) אין ציצית אלא משהו והיינו שאין צריך להיות גדול כל כך כ״א כצמח בתחלת צמיחותו שנקרא ציץ בהנחה ראשונה; וכן איתא שם גם כן אין ציצית אלא יוצא, על זה שאין ציצית אלא יוצא לא הביאו ראיה כלל, כי הוא מובן ממילא שגזרת ציץ מן יצא לשון יציאה (ושרש יצא רק הצד״י בלבד המורה בהנחה ראשונה על יציאה מדבר, וכבר נמצא לשון יצא בלי יו״ד כמו צא מן התבה, לצאת כצאת, הנקרא אצל המדקדקים חסרי פ״א, וימצא ג״כ בלי אל״ף שקראו המדקדקים נחי ל״א, כמו היא מוצת (בראשית ל״ח) כפי גרסת ר״ח בתוס׳ (כתובות ס״ז), וכן הוצת מבין רגלי׳ (משנה תורה כ״ח), שמזה מוכח שאין שרש במלת יצא רק הצד״י בלבד, ונגזר ממנו שם ציץ על תחלת יציאת הצמח לאויר העולם, וזה הענין כבר מונח בקריאת שם ציצית, ואצ״ל ראי׳ לכך.
דבר וגו׳ ואמרת וגו׳ ועשו להם וגו׳ – כפי שכבר אמרנו (באוסף כתבים, כרך ג עמ׳ קלט–קמ), אילו היה זה ציווי מוחלט, הייתה לשון הכתוב: ״דבר וגו׳ ויעשו להם״ וגו׳. ״ועשו״ מורה על כך שהעשייה היא התוצאה של ״ואמרת אלהם״: הקיום יבוא מאליו, כתוצאה מהוראותיו וביאוריו של משה. אמור להם את כל מה שקדם ואת כל מה שקשור אליו; ועשה אותם מודעים לכך, כדי שישיבוהו אל הלב, ויעשו בשמחה ציצית על כנפי בגדיהם, כפי שאני מצוום.
במסכת מנחות (מב.) למדו חז״ל מלשון ״דבר אל בני ישראל וגו׳ ועשו״ וגו׳, שרק בני ישראל כשרים לעשות ציצית, ואילו ציצית בנכרי פסולה. כמו כן אמרו במסכת סוכה (ט.) שציצית גזולה פסולה: ״⁠ ⁠׳ועשו להם׳, משלהם״. וכן למדו מ״גדלים תעשה לך״ (דברים כב, יב), שכל עשיית הציציות – הטוויה, וכן גם התלייה בבגד – צריכות להיעשות לשם מצווה: ״בעינן טויה ועשיה לשמה״.
ציצת נגזר מ״צוץ״ (הקרוב ל״זוז״, ״שוש״, ״סוס״): תנועה הפורצת מבפנים כלפי חוץ. כפוֹעל מציין ״ציץ״ את יציאת חלקי הצמח מהגזע ומהענפים: להנץ, להוציא פרח; וכשם⁠־עצם מורה ״ציץ״ על נצר, פרח. בגוף בעלי החיים, ״ציץ״ הוא כנף ו״ציצת״ הוא קווצת שער. מכאן ה״ציץ״, התכשיט הבולט על מצח הכהן הגדול. בדומה לכך, ״זיז״ בלשון חכמים: בליטה. ״הֵציץ״ פירושו: להביט דרך רשת וסורג, כאילו המבט נכנס ועובר אל העבר השני. בפסוקנו, על פי ההלכה, ״ציצת״ מורה על חוטים היוצאים ובולטים מהבגד כציצים, כמאמר חז״ל: ״אין ציצית אלא יוצא״ (מנחות מא:), היינו כדבר היוצא מתוך דבר אחר. עוד אמרו (שם מב.): ״אין ציצית אלא ענף, וכן הוא אומר (יחזקאל ח, ג): ׳וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רָאשִׁי׳⁠ ⁠⁠״. הווי אומר: הציצית האמורה בפסוקנו היא חוטים המבצבצים ויוצאים, כדרך שבספר יחזקאל ״ציצת״ היא קווצת שער (השווה פירוש, שמות כח, לו).
על כנפי בגדיהם – לא ״על בגדיהם״, בכל מקום על בגדיהם, אלא ״על כנפי בגדיהם״; במקום שהבגד כלה, שם יתחילו חוטי הציצית, משום שהם צריכים לבלוט מהבגד כציצים. לפי זה, הציצית נקשרת על פינת הבגד, לא רחוק יותר משלוש אצבעות ולא קרוב יותר מקשר גוּדל [אורך הפרק העליון של הבוהן], מקצה הבגד. נותנים את הציצית ״על כנפי״ וגו׳: היא יוצאת מן הבגד מעל הקצה, לפני סוף הבגד; מכאן שהיא ״נוטפת על הקרן״: היא יוצאת מן הקרן, ומשם ״נוטפת״ כלפי מטה (מנחות מב.).
בגדיהם – כבר אמרנו כמה פעמים – בנוגע לבגדי כהונה (שמות כח), נגעים (ויקרא יג בסוף) וכלאיים (שם יט, יט) – שהתורה רואה את הצמר והפשתים כחומרים העיקריים של בגדים; לפיכך כאשר נזכרים בתורה סתם בגדים, הרי ככלל רק בגדי צמר ופשתים במשמע. בהתאם לכך, יש דעה אחת (מנחות לט:) שחיוב ציצית נוהג מדאורייתא רק בבגדי צמר או פשתים, ואילו בגדים משאר מינים חייבים רק מדרבנן, ודעה זו נתקבלה להלכה על ידי הרמב״ם (הלכות ציצית ג, א). אולם לפי דעה אחרת (מנחות שם:), גם שאר בגדים חייבים בציצית (עיין להלן).
״בגדיהם״: גם בגדי שותפים – העומדים לשימושם המשותף של יותר מבעלים אחד – חייבים בציצית. מאידך גיסא, טלית שאולה פטורה, משום שאינה ״כסותך״ (דברים כב, יב; חולין קטו.).
ונתנו על ציצת הכנף וגו׳ – נאמר כאן ״הכנף״ סתם, ללא התוספת המגבילה ״כנף הבגד״, ומכאן לומדת הדעה השנייה (במנחות שם) את הרחבת חיוב ציצית: החיוב מתפשט אל מעבר למושג המוגבל של בגד צמר ופשתים, וכולל בגדים מכל המינים.
לגבי החומר שממנו עשויה הציצית, פסוקנו נדרש כך: ״ציצת הכנף, מין כנף״. הווי אומר, שההנחה היא שהציצית היוצאת מכנף הבגד היא מאותו החומר של הכנף עצמה; ומאחר שלמדנו מסמיכות הפסוקים בספר דברים (כב, יא–יב; עיין פירוש שם) שיש חשיבות לצמר ופשתים גם לגבי מצוות ציצית, יצא לנו מכך הכלל הבא: ״צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין״. הווי אומר, שמכיוון שצמר ופשתים הם החומרים העיקריים של בגדים, הרי הם כשרים למצוות ציצית בכל הבגדים, מה שאין כן כל חומר אחר כשר רק בבגד העשוי מאותו חומר (עיין רשב״א, שבת כז.).
ועשו וגו׳ ונתנו וגו׳ – שתי לשונות אלו משלימות זו את זו. אילו נאמר רק ״ועשו״, היה מקום לפרש שניתן לעשות את הציצית יחד עם הבגד, ושהחוטים נשארים תלויים בקצה כל כנף. לעומת זאת, ״ונתנו על״ מורה שהציצית היא דבר בפני עצמו, ורק אחר כך נותנים אותה על כנף הבגד; ואף על פי כן, הציצית צריכה להיות מחוברת היטב אל הבגד, כדי לצאת ידי חובת ״ועשו״. אשר על כן, מצירוף שתי הלשונות האלה, למדנו שיש לקשור את הציצית לכנף הבגד בקשר של קיימא (ספרי; עיין תוספות מנחות לט. ד״ה לא).
במסכת מנחות (לט.) מביאים חז״ל ראיה נוספת ש״קשר עליון דאורייתא״ – הווי אומר שחיבור הציצית אל הבגד בקשר של קיימא הוא האופן שהתורה ציוותה עליו. שכן יש צורך בלימוד מיוחד להתיר ״סדין בציצית״ – הווי אומר, להתיר הטלת ציצית של צמר בבגד פשתים, תוך דחיית איסור כלאיים (דברים כב, יא–יב). משמע מכאן שקושרים את הציצית לבגד בקשר של קיימא. אולם מדרבנן, ״סדין בציצית״ אסור, שמא יבואו לעבור על איסור כלאיים שלא כדין (מנחות מ.–:).
מצוות ציצית כוללת שני ציוויים: א. ״ועשו להם ציצת״, היינו לעשות ציציות על כנפות הבגדים. ב. ״ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת״, היינו לתת בציציות האלה חוט של צמר צבוע תכלת. התורה אינה קובעת את הצבע של ״ציצת הכנף״. מאחר שהציציות הן ״ציצת הכנף״, יש להניח שהן ״מין הכנף״, היינו דומות לבגד גם מבחינת הצבע; ומאחר שרוב הבגדים היו לבנים, קרויות הציציות בהלכה ״לבן״. אך אין שום עניין בצבע הלבן, ו״לבן״ אין פירושו אלא: לא תכלת (שם לח. ורש״י שם).
לציציות הבגד יש להוסיף חוט אחד של תכלת. אך לבן ותכלת אינם מעכבים זה את זה; ובהעדרו של האחד, מתקיימת מצווה על ידי השני: ״התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת״ (מנחות לח.).
מספר החוטים, והיחס המספרי שבין התכלת ללבן, שנויים במחלוקת, אך לפי המסורת היותר מקובלת יש בציצית שמונה חוטים. הווי אומר, מעבירים ארבעה חוטים דרך נקב בכנף הבגד, כופלים אותם באמצעם, וקושרים אותם יחד, כך ששמונה חוטים תלויים ויורדים מן הכנף. לדעת הרמב״ם, חציו של אחד מארבעה חוטים אלה צבוע תכלת, כך שיש שבעה חוטי לבן וחוט אחד של תכלת (שם מא:; רמב״ם הלכות ציצית א, ו).
כבר עמדנו (פירוש, בראשית ל, ח) על משמעות שורש ״פתל״ לאור הקשר שלו ל״בתל״, ״בדל״, שממנו יוצאת משמעות ״פתיל״: חוט ״הנבדל״ (מהשאר) באמצעות חיבור. לפי זה, גם ״פתיל הציצית״ אינו חוט אחד בודד אלא חוטים שזורים לחבל; הוא ״שוע טווי ונוז״ (עיין פירוש, ויקרא יט, יט; תוספות יבמות ד: ד״ה ואמר). לעומת זאת, ״חוט״ מציין חוט פשוט; השווה ״וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ״ (קהלת ד, יב).
השלמה למצוות ציצית האמורה כאן ישנה בספר דברים (כב, יב): ״גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה״. הקרוי כאן ״ציצת״ ו״פתיל״ – חוטים התלויים בחופשיות כלפי מטה (״ענף״, כדוגמת ״ציצת ראשי״, עיין פירוש לעיל) – קרוי שם ״גדלים״. ״גדיל״ הוא חבל, חוט עבה שהיקפו ״הוגדל״ על ידי חיבור הדוק של כמה חוטים יחד. (מכאן במלכים [א׳ ז, יז]: ״גְּדִלִים מַעֲשֵׂה שַׁרְשְׁרוֹת״; ומכאן ״מעשה עבת״ בשמות [כח, יד] המתורגם על ידי אונקלוס ״עובד גדילו״. ובלשון חכמים, ״גודל״ אינו האצבע הגדולה אלא האצבע העבה, הבוהן.)
נמצא שהציצית היא גם ״גדיל״ וגם ״ענף״. הווי אומר שלאחר קשירת החוטים לכנף הבגד, לוקחים אחד משמונת החוטים וכורכים אותו כמה פעמים סביב שאר החוטים, ובכך הופכים את החוטים לחבל הדוק – ״גדיל״ – בחלק מאורכם, ומניחים את השאר לתלות בחופשיות – ״ענף״. היחס הראוי הוא שליש גדיל ושני שליש ענף: ״נויי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף״ (מנחות לט.).
מהפסוק המשלים בספר דברים, עולה כמו כן באופן ברור, שרק בגד של ארבע כנפות חייב ציצית; אם יש לו רק שלוש כנפות הריהו פטור, ואם יש לו יותר מארבע כנפות צריך להטיל ציצית רק בארבע מהן (שם מג:). אולם ארבע הציציות הן יחידה אחת, ואם באחת מהכנפות הציצית חסרה או פסולה, לא נתקיימה המצווה כלל: ״ארבע ציציות מעכבות זו את זו, שארבעתן מצווה אחת״ (שם לז:).
תכלת הוא הגוון המיוחד של כחול⁠־השמים שהוא הצבע היסודי של המקדש (עיין פירוש, שמות כה, ג–ח; כח, מג). לא ניתן להחליפו בצבע אחר. בייחוד אין להחליפו בצבע של ״קלא אילן״, הדומה לו כל כך עד שקשה להבחין ביניהם. אם אין להשיג תכלת, מקיימים את המצווה בחוטי לבן, כפי שכבר הזכרנו.
ועשו להם ציצת – פעל החוזר המצוין במלת להם לכם מציין שאחרים עושים להם כמ״ש בספרא קדושים (סימן ט׳) ואלהי מסכה לא תעשו יכול יעשו להם אחרים ת״ל לא תעשו לכם, וע״כ אמר במנחות (דף מ״ב) דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית בני ישראל יעשו ולא הנכרים יעשו, וא״כ אין ראיה למעט נשים מבני ישראל, כי בא למעט נכרים מעשית ציצית, משא״כ אם היה כתוב ועשו ציצית שמשמע שהם עצמם יעשו ובזה א״צ למעט נכרים, הייתי אומר שבני ישראל ממעט נשים, וז״ש ועשו להם אף הנשים במשמע, וסובר שלילה זמן ציצית, ור״ש סובר דלילה אין זמן ציצית ונשים פטורות, ומ״ש ונוהג באנשים ולא בנשים, יל״פ לפמ״ש בהגמ״י (פ״ג דציצית) בשם מהר״ם שהאשה פסולה לעשות ציצית דממועט מבני ישראל, אמר שמ״ש בני ישראל שא״צ למעט נשים גם לר״ש דהא מה שמ״ע שהז״ג נשים פטורות למד בקדושין (דף לד ול״ה) מלמודים אחרים רק שבא למעט נשים ונכרים מעשית ציצית, ולדעת הש״ע (סי׳ י״ד) שהאשה כשרה לעשות ציצית מ״ש שאינו נוהג בנשים היינו שאינם חייבות, ומ״ש לא בפסולים היינו שאין כשרים לעשות ציצית והגר״א מחק מ״ש ונוהג באנשים ולא בנשים בכשרים ולא בפסולים, ומ״ש ריב״ב ביחוד פטרו את הרדיד, מיירי במכסה בו ראשו ורובו וכמו שהעליתי במ״ל (סי׳ יו״ד סקמ״ב בארך) דבכה״ג באיש חייב בציצית:
ציצית – שם ציץ הונח על התגלות הצמח קודם הפרחה או אחריו, ומורה דבר קצת הבולט לחוץ, ומזה מציץ מן החרכים, שלפי פרושי היינו שמושיט ראשו מן החרך אל הבית, ושרשו הוא הצל כמ״ש הרש״פ, שמורה על היציאה לחוץ, כמ״ש (ירמיהו מ״ח:ט׳) תנו ציץ למואב כי נצא תצא עי׳ פי׳ שם, ובא ויקחני בציצת ראשי (יחזקאל ח׳:ג׳) שכבר צמחו כל השערות ועז״א אין ציצית אלא דבר היוצא ודבר כל שהוא ר״ל היוצא כל שהוא והגר״א גרס כן דבר היוצא כל שהוא ושערו שהוא ד׳ או וא״ו או י״ב גודלין ואין לו שעור למעלה דהא ציצית ראשו כבר גדלו כל צרכן והובא במנחות (דף מ״א ע״ב):
ועשו להם ציצית – ובפ׳ תצא גדלים תעשה לך, וציצית משמע גם חוט א׳ וגדיל הוא הנגדל משלשה חוטין, וא״כ ידעינן שצריך ג׳ חוטין, ולב״ש מ״ש פתיל תכלת הוא חוץ מגדיל של לבן, ועי׳ בתוס׳ (ריש פרק התכלת) האריכו בזה וי״ל גי׳ אחרת בספרי, ודעת הרמב״ם שרק חוט א׳ של תכלת, וכבר הארכתי בזה בס׳ אה״ח, וממ״ש ציצית וגדילים ידעינן שצריך שניהם, ועי׳ במנחות (דף לט ע״ב) ובתוס׳ שם:
על כנפי בגדיהם – משמע על כל הכנפים שי״ל, ופירש בפ׳ תצא על ארבע כנפות למעט בעלת ג׳ ובעלת ה׳, וכבר הארכתי בזה בארצות החיים (ריש סי׳ י׳) אם ממעט בת חמש לגמרי או רק שלא יטיל ציצית לכנף החמישי ופי׳ בפ׳ תצא אשר תכסה בה להוציא כרים וכסתות ועי׳ בש״ע (סי׳ י״ח) בשם הרא״ש לפטור סדינים מציצית, ועיי״ש במ״ל (סקי״ד וט״ו), ונראה שהמחייבים ס״ל דשטת הגמ׳ שאמר דאשר תכסה מרבה כסות סומא פליג אספרי, והספרי לשטתו שלמד כסות סומא מן והי׳ לכם לציצית, ועי׳ מ״ש באר״י (סי״ז סק״א) ובמ״ל (שם) וכבר הארכתי בענינים אלו בספר אה״ח ולכן קצרתי פה:
פתיל תכלת – ת׳ ירושלמי פתיל שזור תכלא, משמע שלשון פתיל היינו שזור יחד, וכן פי׳ בסמ״ג ובהגמ״י דברי הספרי, אבל הראב״ד בהשגה והרמב״ם ס״ל דיליף ממשכן, ועמ״ש בזה במ״ל ה׳ ציצית (סי׳ י״א סק״ט):
ונתנו – על מקום האריג שהוא עקר הבגד, עי׳ בגמ׳ (דף מ״ב) ובפרש״י, ומ״ש לפסול על הקרן עי׳ באר״י (סי׳ י״א ס״ק י״א), ומ״ש תחלה לשון ועשו ואח״כ ונתנו, כי מן ועשו יל״פ שיעשה כן בשעת אריגת הבגד לכן אמר ונתנו שאחר שיהיה הבגד עשוי יקשור הציצית אל הבגד:
פתיל תכלת: מלשון ״נפתולי אלהים נפתלתי״ (בראשית ל,ח), היינו חוט המקיף את החוטין של לבן ופותלן – יהיה של תכלת. והיינו מאמרם ז״ל בפרק התכלת (מנחות לט,ב) ׳עשה גדיל ופותליהו מתוכו׳ (ובהעמק שאלה סימן קכ״ו מבואר יפה בס״ד). ובא בזה ללמדנו דתכלת דומה לכסא הכבוד, ובא להזכיר דכל השתלשלות חיי האדם (שנגד זה באו חוטי לבן מין כנף) באו ממקור העליון סיבת כל הסבות יתברך. על כן חוט של תכלת פותל את חוטי לבן.
ציצת – מלשון מציץ מן החרכים (ש״הש ב׳:ט׳), דבר שמיסב עיני כל אדם עליו, והראיה והיה לכם לציצת וראיתם אותו; וציצת הראש (יחזקאל ח׳:ג׳) ענינה קליעת השער, ונהיה שמה מפני שהיא יופי לאדם ומביאה עיני הרואים עליו, או אמר שנהיה שם ציצת לקליעת חוט, נמשך שם זה גם על קליעת השֵעָר; וגם ציץ השדה נקרא כן מפני שבמראיו מושך עין בני אדם עליו.
ועשו להם ציצית. סימן לכהונתם כהונת עולם כמ״ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכמו שבני אהרן מובדלים בלבושיהם מישראל כי הם כהני אומתינו, כן ישראל נבדלים בלבושיהם מן הגוים כי הם כהני המין כלו, ורואה אני התדמות נפלא, כי בכהן גדול הוא אומר ועשית ציץ זהב טהור, ובישראל הוא אומר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם, בכ״הג הוא אומר ויתנו עליו פתיל תכלת, ובישראל הוא אומר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, ולא תמצא פתיל תכלת רק בב׳ כלים הללו — בכ״הג הוא אומר ופתחת וגו׳ קדש לה׳, ובישראל נאמר למען תזכרו וגו׳ והייתם קדושים לאלהיכם, בכ״הג הוא אומר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה׳, ובישראל נאמר וראיתם אותו וזכרתם וגו׳ ולא תתורו וגו׳ — והגם שבכ״ג כתוב ציץ ובטלית של מצוה ציצית הוראת השם אחת היא כי שניהם מלשון פרח וציץ כאלו הראש או הבגד מוציאים פרח וציץ, ועל כן נקראו השערות שבראש ציצית כי הם כמו הציצים שיוצאים מהנטיעה ומהעץ- וכן הבין הרב אברבנאל שכתב כי הוצאת הפרח וציץ במטה של אהרן היתה לרמוז כי לו יאתה כהונה גדולה וז״ל ומאשר אמר ויצץ ציץ הורה שאהרן נתיחד לכהונה גדולה ויזכה לבגדי כהונה גדולה שהציץ הוא הגדול שבהם במעלה זו ע״כ, הרי שעשה ציץ של כ״ג כענין ויוצא פרח ויצץ ציץ והוא על דרך שכתבנו, וכן נקראו בניו של אדם צאצאים, וכן ציץ וציצית לשון יציאה וילידה. — האמנם לא כן דעת גיזיניוס על שם ציץ שכתב שנקרא כן a splendendo dicta על שם שמאיר, ואלו כן גם שאר כלי זהב שהיו על הכ״ג ובמקדש היה ראוי שיקראו על שם שמאירים וביותר אבני החשן ואבני האפוד, ואל תטעון משם אורים ותומים כי אין אורים ותומים האבנים בעצמם שכן כתוב ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים, מכאן ראיה שאין האורים האבנים, ואם נפשך לומר שציץ של כ״ג הוא מלשון אורה, גם הציצית קרוב ונראה לפתרו מענין זה והוא מתקבל יותר מציץ עצמו שהרי בציצית כתוב מפורש וראיתם אותו הרי שלראיה נתן ואם כן יתכן לומר שהוא מל׳ מציץ בין החרכים, ובציץ הזהב לא מצינו ראייה רק מצאנו בדברי רבותינו שלא יסיח דעתו ממנו, והרי זה ראייה שכלית דוגמת וראיתם אותו שבציצית — ועתה אמרתי אעיר על קצת דמיויים אחרים שיש בין זה לזה היינו בין טלית של מצוה לבגדי כהונה, והם באמת נפלאים כי הם יורו לכל דובר אמת בלבבו, כי בצדק כל אמרי פינו — א׳, בעשיית חוטי הציצית יליף בספרי דצריך להיות שזורין דגמר תכלת תכלת ממשכן מה להלן שזורין אף כאן שזורין, ומה נעמו דברי הספרי וההקש ממשכן להיות מקום עבודת הכהנים וגם לבוש הכהנים בכלל, והגם שהרמב״ם לא זכר זה להלכה מ״מ כבר השיג עליו הראב״ד ז״ל (פ״א הלכה י׳) וגם הכסף משנה שדרכו להליץ בעד הרמב״ם לא מצא כמעט מענה, ורמב״ם עצמו בתשובתו לחכמי לוניל חתם בז״הל ואין לי סמך אחר בדבר זה, ויפה העיר הרב כ״מ וז״ל ונראה שמפני שראה חלשות הללו בדבריו כתב ואין לי סמך אחר בדבר זה — ב׳, ארבע ציציות מעכבות זו את זו (מנחות כ״ח והרמב״ם פ״א) וכן כהן גדול ששמש בפחות מח׳ בגדים או כהן הדיוט בפחות מד׳, הרי אלו נקראים מחוסרי בגדים (הרמב״ם כלי המקדש פ״י) — ג׳, כיצד עושין את הציצית וכו׳ ומכניס שם ד׳ חוטים וכופלן באמצע נמצאו שמנה חוטין משולשין תלויים מן הקרן (רמב״ם ה׳ ציצית פ״א) ובבגדי כהונה כל מקום שנאמר משזר צריך שיהא חוטן כפול שמנה ועיי״ל אות א׳ דגמר שיהיו הציציות שזורין ממשזר דמשכן — ד׳, מותר להכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ, נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקן לאשפה מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה (שם פ״ג) בגדי כהונה מותר ליהנות בהם אפילו שלא בשעת עבודה (כלי המקדש פ״ח) ואם יש בבגדי כהונה קדושת הגוף, דעת הריטב״א דאינן קדושת הגוף ככלי שרת, ומכשירי עבודה הן ודינם כקדושת דמים, עיין שם הרב מל״מ, וכן כתב הרמב״ם על הציצית אסור למכור טלית מצוייצת לגוי עד שיתיר ציציותיה לא מפני שיש בגופה קדושה וכו׳ — ה׳, ועל כלם, מה שיצא ציצית מן הכלל לדחות איסור שעטנז דתכלת עמרא הוא וחייבה תורה לשומו על בגד צמר או פשתים, וזה מכח הסמיכות דלא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך--- ומי לא יפלא בזוכרו דלא הותר שעטנז בכל התורה אלא בענין אחר בלבד וזה בבגדי כהונה ?
פתיל תכלת כו׳ – (ושמונה) חוטים שבה כנגד (שמונה) ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים. רש״י. והוא ט״ס וצ״ל [ושבעה] חוטים שבה כנגד [שבעה] ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים כו׳, וסבר כשיטת רמב״ם, דשבעה חוטים הוי של לבן וחוט אחד של תכלת, ולכן פירש קודם פתיל תכלת ואח״כ אמר ושבעה חוטים [פירוש של לבן] שבה כנגד שבעת ימים, וכל אלה דברי ר״מ הדרשן הם. וברור.
דבר אל בני ישראל – תניא, אמר רב יהודה אמר רב, מניין לציצית בעובד כוכבים שפסולה, שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית, בני ישראל יעשו ולא הנכרים יעשו1. (מנחות מ״ב.)
בני ישראל – בני ישראל ולא בנות ישראל2 (הגהמי״י פ״א ה״ב מציצית).
ועשו להם – להם – משלהם, למעוטי ציצית גזולה.⁠3 (סוכה ט׳.)
ועשו להם ציצית – ת״ר אין ציצית אלא יוצא ואין ציצית אלא משהו, וכבר עלו זקני ב״ש וזקני ב״ה לעליית יוחנן בן בתירא ואמרו ציצית אין לה שיעור4. (מנחות מ״א:)
ועשו להם ציצית – ת״ר, אין ציצית אלא ענף, וכן הוא אומר (יחזקאל ח׳) ויקחני בציצית ראשי,⁠5 ואמר אביי, וצריך לפורדה כי צוציתא דארמאי6. (מנחות מ״ב.)
על כנפי בגדיהם – תנא דבי ר׳ ישמעאל, הואיל ונאמרו בתורה בגדים סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים, מה להלן צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים7. (שם ל״ט:)
על כנפי בגדיהם – תניא, אמר רב גידל אמר רב, ציצית צריכה שתהא נוטפת על הקרן, שנאמר על כנפי בגדיהם.⁠8 (שם מ״ב.)
על כנפי בגדיהם – בגדיהם – לרבות בגד השותפין9. (חולין קל״ו.)
על ציצית הכנף – תנא, כשהוא מתחיל מתחיל בלבן, מאי טעמא, הכנף מין כנף, וכשהוא מסיים מסיים בלבן, מאי טעמא, מעלין בקודש ולא מורידין.⁠10 (מנחות ל״ט.)
על ציצית הכנף – רבא רמי, כתיב הכנף מין כנף, וכתיב (פ׳ תצא) צמר ופשתים יחדיו, הא כיצד11 צמר ופשתים פוטרין בין במינם בין שלא במינם, שאר מינין – במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין.⁠12 (מנחות ל״ט:)
פתיל תכלת – תכלת עמרא הוא, מנלן, מדשש כיתנא, תכלת – עמרא13. (יבמות ד׳:)
1. והיינו הטלת החוטין בהבגד, ולדעת הרמב״ם גם טויה בכלל עשיה, ונבאר מזה בסמוך. וטעם הדבר מפסול עובדי כוכבים בעשיית ציצית הוא משום דצריך עשייה לשמה, ועובד כוכבים אדעתא דנפשיה קא עביד, ולא מהני אפי׳ ישראל עומד על גביו ואומר לו עשה לשמה, יען כי בלבו הוא עושה אדעתא דנפשיה, ושמעינן מזה דאם עשה ישראל ציצית שלא בכונה נמי פסול, כיון דחזינן דהפסול בעובד כוכבים הוא משום דלא עביד לשמה אלמא בעינן כונה לעשות לשמה.
כך היה נראה לפרש טעם דרשה זו, אבל מרמב״ם פ״א הי״ב מציצית מבואר דס״ל דדרשה זו היא גזה״כ ולא משום לשמה, שכן כתב שם, ציצית שעשה עובד כוכבים פסולה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית, אבל אם עשה אותה ישראל בלא כונה כשרה, עכ״ל. מבואר דס״ל דטעם פסול עובד כוכבים אינו משום לשמה, משום דאל״ה למה פסק דישראל שעשה בלא כונה כשר.
והכ״מ שם כתב דמ״ש אבל אם עשה אותן ישראל בלא כונה כשרה, לאו בטוית החוטין איירי, דהא בעינן לשמה, אלא איירי בנתינת החוטין בכנף וקשירתם.
אבל דבריו תמוהים לי, שהרי מקור הדבר דבעינן בציצית כונה לשמה ילפינן בסוכה ט׳ א׳ מדכתיב בפ׳ תצא גדילים תעשה לך, ודרשינן עשה לשם חובך, ומתבאר בסוגיא שם דחידוש הוא שמחדש בדבר דבעינן גם טויה לשמה, אבל בעשיה דבר פשוט הוא דבעינן לשמה, וכ״מ מרש״י שם דמאן דס״ל לא בעינן טויה לשמה הוא משום דס״ל דהואיל כשנתלו בבגד לשם ציצית נתלו עשיה לשמה היא, דטויה לשמה לא בעינן, שאין טויה מן העשיה, עכ״ל. ומאן דס״ל דבעינן טויה לשמה כונתו אף טויה, אבל עשיה פשיטא לכו״ע דבעינן לשמה, וכך הסברא נותנת, דהנתינה בכנפות היא עיקר המצוה, וא״כ דברי הכ״מ תמוהים מאוד בעיני, שעשה את העיקר לטפל וטפל לעיקר, וגם דברי הרמב״ם נפלאו ממני.
ועיין בגיטין מ״ה ב׳ כתבו התוס׳ בשם ר״ת דאין אשה עושה ציצית עבור איש כיון דלא מפקדא, ויליף זה מתפילין דפסולין באשה, כיון דאינן במצות תפילין, והתוס׳ השיגו עליו מדרשה שלפנינו מדדרשינן בני ישראל ולא העובד כוכבים ולא דרשינן ולא בנות ישראל, ש״מ דנשים כשרות לעשות ציצית, ודוקא בס״ת תפילין ומזוזות דכתיב וקשרתם וכתבתם דרשינן הכי, עכ״ל. ור״ל כיון דבציצית לא כתיב לבישה דנדרוש כל שישנו בלבישה ישנו בעשיה.
ותמה אני שלא השיגו על ר״ת מעיקר דרשה זו שלפנינו, דאי ס״ד כללא הוא דכל שאינו מחויב בדבר פסול לעשות עבור המחויב בדבר, ואף היכי דלא גילה קרא, א״כ ל״ל כאן הדרשה בני ישראל ולא העובד כוכבים, תיפק ליה דעובדי כוכבים אינן במצות ציצית וממילא פסולים לעשות לישראל, אלא ודאי היכי דגילה קרא כמו וקשרתם וכתבתם – גילה, והיכי דלא גילה לא גילה, ולכן בציצית דלא גילה צריך דרשה בעובד כוכבים.
אבל בהגהת מיי׳ הי״ב מציצית (ולפנינו בדרשה הסמוכה) הביא דבאמת ממעטינן נשים מעשיית ציצית מדכתיב בני ישראל ודרשינן ולא בנות ישראל, ומצאתי בפסיקתא זוטרתי, בני ישראל פרט לנשים, והנה מפורש כדעת ר״ת ורק לא מטעמיה אלא מגזה״כ, ויש עוד לפלפל בזה ואכ״מ.
2. וכ״ה בפסיקתא זוטרתא בני ישראל פרט לנשים, וכבר בארנו ענין זה באות הקודם, יעו״ש.
3. ר״ל אם עשה ציצית מצמר גזול דפסולים, וזה הוא רק אם גזל חוטין, אבל אם גזל צמר ועשה מהם חוטין קנאן בשינוי השם, דמעיקרא צמר והשתא חוטין, ואינו מבואר אם צריך לקנין זה גם יאוש או לא, והב״י באו״ח סי׳ י״א כתב וז״ל, והרמב״ם שכתב פסול בצמר גזול אפשר דמיירי קודם יאוש, א״נ אפילו אחר יאוש לא קנה משום דהוי שינוי החוזר לברייתו, עכ״ל. ופליאה גדולה עליו שהיה בקי מצויין בחיבור הרמב״ם ולא זכר כאן כי הרמב״ם ס״ל דיאוש עם שינוי השם קונה אפילו אם אותו שינוי חוזר לברייתו, ויותר מזה נפלא הדבר שהוא עצמו בחו״מ סי׳ שנ״ג וסי׳ שס״א הביא דעת הרמב״ם כן, ולפי״ז ע״כ צ״ל דהרמב״ם איירי כאן קודם יאוש, ואיך שהוא מבואר דעת הרמב״ם דלקנין בשינוי השם צריך גם יאוש בעלים, והרבה יש להאריך בזה, ועיין לפנינו בפ׳ תצא בפסוק גדילים תעשה לך לענין טלית שאולה.
4. מ״ש אין ציצית אלא משהו נראה הכונה משום דשם ציץ מורה על הפרחה, מלשון ויצץ ציץ (במדבר י״ז) ומכיון שאך יצא משהו כבר נקרא פריחה וניצוץ, וא״כ גם ציצית נקראים ציצית גם במשהו, והבאור לדינא עיין בסמוך.
ומה שאמרו אין לה שיעור, מפרש בגמ׳ דאין להם שיעור למעלה דכמה דבעי ליהוי ארוך, אבל יש להם שיעור למטה והוא לא פחות מי״ב אגודלים [לדעת ר״ת ע״פ הספרי, ולרש״י ורמב״ם שיעורים פחותים מזה], ומ״ש אין ציצית אלא משהו, פירושו לענין אם נפסקו החוטין ונשתייר מהם אפי׳ משהו כשרים. ונראה דאף דבעינן שישאר שיעור כדי עניבת כל החוטין הפסוקין יחד [עי׳ או״ח סי׳ י״ב ס״א], בכ״ז לגבי שיעור שלמטה במספר י״ב אגודלין נקרא שיעור עניבה משהו, ועי׳ בכ״מ פ״א הי״ח מציצית. ובאמת נראה דהלשון משהו שבכאן אינו משהו ממש דהיינו כל שהוא, שהרי מצינו מפורש בכתוב (יחזקאל ח׳) ויקחני בציצית ראשי, הרי דשם ציצית מורה על צמיחה שיש בה כדי לקיחה ואחיזה, אלא ר״ל שיעור מועט, כמש״כ.
והנה מה שכתבו איזו פוסקים להדר אחר ציצית ארוכות הרבה, לא ידעתי להם טעם, ואדרבה נראה ראיה מפורשת שאין בזה כל הדור מצוה, והוא מירושלמי ריש פאה, אלו דברים שאין להם שיעור, ופריך שם אמאי לא חשיב עוד ענינים שאין להם שיעור, כמו אפר סוטה ורוק יבמה וכדומה, ומשני דלא חשיב רק אלה שיש בתוספתן מצוה, משא״כ הני, ולפי״ז אי ס״ד דבתוספת אריכות החוטין יש מצוה הו״ל לכלול זה בין הדברים שאין להם שיעור במשנה ריש פאה, וצ״ע.
5. ר״ל שצריכים החוטים לצאת לחוץ משטח הכנף ולא בשוה לו, וטעם הראיה מהפסוק, דמדלקח ואחז בהם הרי ע״כ שיצאו השערות לחוץ.
6. כבלורית של נכרים, דבוקות מלמטה ופרודות מלמעלה, ור״ל שצריך להפריד החוטין זה מזה, כך פירש״י והרבה מפרשים, אבל המג״א בסי׳ ח׳ ס״ק י׳ הביא בשם בעל העיטור דענין הפרידה הוא להפריד התכלת לצד אחד והלבן לצד אחד, ובזה״ז שאין תכלת יפה לדקדק ולעשות זכר לתכלת, ומכיון שאינו אלא לזכר לכן אם נשתהה לבא לבהכ״נ ובעוד שיפריד יאחר להתפלל עם הצבור א״צ לדקדק בזה, עכ״ל.
ואני תמה מה ראה לבכר את פירוש בעל העיטור על פירש״י וכל הראשונים שפירשו כונת הגמ׳ וצריך לפורדן על החוטין ממש, ולא על התכלת ולבן, ולפי פירוש זה אין הפירוד לזכר בעלמא רק מעיקר הדין, וצע״ג.
7. ר״ל בכל התורה כגון בטומאת שרצים (פ׳ שמיני) כתיב סתם או בגד, וכן בטומאת ש״ז (פ׳ מצורע) כתיב סתם וכל בגד, וכן בטומאת מת (פ׳ חקת) כתיב וכל בגד, ורק בטומאת נגעים כתיב (פ׳ תזריע) בבגד צמר או בבגד פשתים, בא זה לגלות על כל מקום דכתיב בגד הוא מצמר ופשתים, והוא הדין הכא בציצית, והיינו בגד של צמר רחלים ואילים לבד, ופשתים הוא הצומח מארץ מכל גרעין בד אחד, לאפוקי טלית של שאר מינין כגון בגדי משי ובגדי צמר גפן ובגדי צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים וכיוצא בהם אין חייבים במצות ציצית מדאורייתא רק מדברי חכמים כדי להזהר במצות ציצית.
וזו היא דעת הרמב״ם בפ״ב ה״ג מציצית, אבל התוס׳ כאן והרא״ש ועוד פוסקים ס״ל דבגדי כל המינים חייבים מדאורייתא, ויסוד פלוגתתם תלי בזה, כי בסוגיא כאן איתא מחלוקת אמוראים אם חיוב שארי בגדים הוי מדאורייתא או מדרבנן, ורבא ס״ל דכולן חייבין בציצית מדאורייתא, והחילוק בין צמר ופשתים לשארי מינים הוא דציצית של פשתים או של צמר רחלים פוטרים בכל מיני בגדים, וציצית של שארי מינים אין פוטרין אלא במינם, כגון משי לבגד משי, וצמר גפן לצמר גפן, אבל שלא במינם אין פוטרים, ודרשתו יובא בסמוך.
ויש להביא ראיה לדעת הפוסקים כרבא דכל הבגדים חייבים בציצית מדאורייתא אף שלא של צמר ופשתים ממשנה א׳ פ״ט דכלאים דחשיב שם כל הדברים שאינם נוהגים אלא בבגדים של צמר ופשתים כמו שאין כלאים נוהג רק בהם ורק הם מטמאין בנגעים ואין הכהנים לובשים לשמש במקדש אלא בגדים של צמר ופשתים, יעו״ש, ואי ס״ד דאין חיוב ציצית נוהג רק בבגדים של צמר ופשתים הו״ל לחשב במשנה הנ״ל גם דבר זה שאין חייבים בציצית אלא בגדים של צמר ופשתים, ומדלא חשיב ש״מ דמן התורה כל הבגדים חייבים בציצית, ודו״ק.
8. פירש״י שתהא נוטפת על הקרן שתהא תולה ומכה על הקרן, כלומר כשיגביהנה למעלה מן השפה כדי שתהא תולה ונוגעת התלויה בקרן, עכ״ל, ונראה לי באור הדברים שיתלו הציצית בצד הכנף שלרוחב גוף האדם, היינו לעומת הצלעות, שאז כשהם תלוים הם נוטפים ומכים על קרן הכנף, משא״כ אם יתלו בצד הכנף שלאורך הגוף אינם יכולים ליגע בקרן הכנף, ודו״ק. וע׳ באו״ח סי׳ י״א סט״ו.
9. הרבותא בזה אע״פ דכתיב בענין ציצית בפ׳ תצא גדילים תעשה לך על כנפי כסותך, דמשמע דידך אין דשותפות לא קמ״ל לשון בגדיהם דמורה על בגד השותפין והלשון כסותך בא למעט טלית שאולה שפטורה מן הציצית שלשים יום, כפי שיתבאר שם.
והנה מבואר בסוגיא כאן דכל דרשה זו דבגדיהם לרבות שותפות באה רק אליבא דר׳ אלעאי דס״ל דכ״מ דכתיב לשון יחיד ממעט שותפות, ולכן לדידיה צריך רבוי לשותפות, אבל לרבנן דס״ל דגם לשון יחיד אינו מוציא שותפות ישראל כיון דשניהם בני חיובא הם, א״כ לדידהו א״צ כלל רבוי מבגדיהם.
ולפי זה אנן דקיי״ל כרבנן א״כ יש לדון למה הוצרכו הפוסקים להביא הדרשה דבגדיהם שאינה דרושה כלל, וגם אליבא דאמת באה אליבא דרבנן להוראה אחרת לרבות בגד שותפות עם העובד כוכבים שחייב בציצית, וגם תמה אני למה השמיטו כלל הפוסקים דין בגד שותפות עם העובד כוכבים, ועיין בהגהות הגרע״א באו״ח סי׳ י״ב ס״ה, וצ״ל דמה שהביאו הפוסקים הדרשה בגדיהם לענין שותפות ישראל הוא לרוחא דמלתא.
10. באור הענין, כי סדר הטלת ציצית בבגד כך הוא, מטיל בזוית של טלית ארבעה חוטין וכופלן באמצע, ובהן צריך להיות שלשה חוטין צמר לבן ואחד תכלת, וכורכין החוט של תכלת על הענף, ולכן אחרי שמכניס החוטין נוטל חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת על שאר החוטין בצד הבגד ומניחו ונוטל חוט התכלת וכורך בו ב׳ כריכות בצד כריכה של לבן וקושר, ואלו הג׳ כריכות הם הנקראים חוליא ומרחיק מעט, ועושה חוליא שניה בחוט של תכלת לבדו ומרחיק מעט ועושה חוליא שלישית, וכן עד חוליא אחרונה שהוא כורך בה שתי כריכות של תכלת, ועל זה הוא אומר כאן שמתחיל בלבן כדי שיהיה סמוך לכנף מינה, דדרשינן הכנף מין כנף תחלה ואח״כ פתיל תכלת, וכריכה אחרונה ג״כ של לבן מפני שהתחיל בלבן מסיים בו, שמעלין בקודש ולא מורידין, דכיון דאקדמיה קרא למין כנף ש״מ חשוב הוא, ולכן אם יסיים בתכלת הו״ל מוריד בקדושת הציצית, יעיין מש״כ בדין מעלין בקודש לקמן בפ׳ קרח (י״ז ג׳).
11. ר״ל דהכנף משמע עשה ציצית ממין הכנף, אם טלית של משי עשה ציצית של משי וכדומה, וכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך, משמע עשה ציצית רק מצמר ופשתים, ולכאורה אינו מבואר הקושיא, דהא גדילים תעשה לך כתיב ביחוד ואינו דבוק כלל להלשון צמר ופשתים יחדיו, ונראה דסמך על הדרשה בירושלמי נדרים פ״ג ה״ב דהמצות לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו וגדילים תעשה לך בדבור אחד נאמרו, והיינו בשעה שצוה הקב״ה לא תלבש צמר ופשתים יחדיו באותו דבור עצמו צוה שאע״פ שצויתיך שלא להלביש צו״פ בכ״ז אני מצוך שתלביש ציצית [גדילים] משעטנז, מצמר ופשתים, כמבואר לפנינו בפ׳ תצא, ולפי״ז הדברים מאירים, ודו״ק.
12. ר״ל ציצית של צמר רחלים או פשתים פוטרים בכל מיני בגדים וציצית של שאר מינים אין פוטרים אלא במינם, כגון של משי לבגד משי ושל צמר גפן לצמר גפן וכדומה. ופשוט הדבר דבזה״ז אין ציצית של צמר פוטרים לטלית של פשתן או להיפך, יען כי אחרי שאצלנו אין תכלת יש בתערובת מינים אלו משום כלאים, ועיין מה שכתבתי השייך לדרשה זו לעיל אות קי״ב.
13. צמר צבוע, ועמרא תרגומו של צמר, ועל שם צבעו נקרא תכלת [פורפור], ובאור הראיה היא משום דתכלת באה לבגדי כהונה, ולבגדי כהונה אינם כשרים אלא צמר ופשתים, כדכתיב ביחזקאל מ״ד בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר, וזה כתיב בענין בגדים הפנימים שלובש כה״ג ביוה״כ, ש״מ שבגדים מעבודות החיצוניות יש בהם צמר ופשתים ולא מין אחר, דאל״ה הול״ל שלא יעלה עליהן גם שארי מינים [כ״מ ברש״י כאן, וכ״מ בירושלמי כלאים פ״ט ה״א. והתוס׳ ביומא ע״א א׳ כורחו הרבה במקור דין דבגדי כהונה אלא מצמר ופשתים עי״ש], וכתיב בפ׳ פקודי מכנסי בד שש משזר ובד היינו פשתים, דכן איתא ביומא ע״א ב׳ דבר העולה מן הקרקע בד בבד והיינו פשתים שאין להם בדים וענפים אלא עלין, ואין הפשתן בא אלא מן הקנה האמצעי, וא״כ ע״כ שתכלת עמרא הוא דהיינו צמר, ול״ל דתכלת נמי כיתנא הוא אלא צבוע הוא ורק ארגמן ותולעת שני עמרא הן, דסברא הוא, דכל הצבועין מין אחד הן, מדלא חילק בהן אלא בצבע, ודו״ק.
והנה צביעת התכלת מבואר במנחות מ״ד א׳ שצובעין אותו בדם חלזון שהוא מין דג העולה אחת לשבעים שנה על הארץ [וברש״י שם הלשון מן הארץ וט״ס הוא וצ״ל על הארץ], ולכאורה אינו מובן, איך אפשר שבעלותו אחת לשבעים שנה יהיה די בצבוע מדמו למשך שבעים שנה, אבל יתבאר עפ״י המבואר באגדה דחלק צ״א א׳ שבעלותו משריץ הרבה ומתמלא כל הים חלזונות.
ועיין ברמב״ם פ״ב ה״ד מציצית כתב דהחלזון נמצא בים המלח, והוא פלא, דמפורש איתא במגילה ה׳ ב׳ דהחלזון נמצא בחלקו של זבולן וים המלח הלא הוא כולו בחלקו של יהודה כידוע מפרשיות הגבולים, וגם יש ראיה מכרחת דהחלזון נמצא בים הגדול משבת כ״ו א׳, דאיתא שם, יוגבים אלו ציידי חלזון מסולמא דצור ועד חיפה, ושני אלה המקומות ידוע שהם סמוכים לים הגדול, ולפי״ז מכוון הענין שבמגילה שם דהוא נמצא בחלקו של זבולן משום דים הגדול הוא בחלקו של זבולן כמבואר בפ׳ הגבולים, וכבר העירו ע״ז.
אך האמת הוא שרגיל הרמב״ם לקרוא לים הגדול – ים המלח, שכן כתב בסוף פירושו למשנה וז״ל, ואני עליתי בספינה בים המלח, ודבר ידוע הוא שבים המלח אין ספינות עוברות, כמבואר בפסחים כ״ח א׳ וברש״י, יעוי״ש, ובשבת ק״ח ב׳, וגם ידוע הוא דנסיעת הרמב״ם עת שחיבר פירושו על המשנה היתה בדרך ממצרים לא״י ששם עובר הים הגדול, הרי ע״כ מבואר שקורא לים הגדול – ים המלח, וכ״כ מפורש בפירושו למשנה א׳ פט״ו דכלים וז״ל, שהספינות אשר ילכו בהם מא״י לאלכסנדריא של מצרים הן הספינות הגדולות שהן יכנסו בתוך ים המלח, עכ״ל. ונעלה הוא מעל כל ספק שמא״י לאלכסנדריא עובר ים הגדול, ולכן בהכרח צ״ל שקורא לים הגדול – ים המלח, ואולי טעמו בכנוי שם זה מפני שגם מימי יה״ג מלוחים הן כמש״כ שם, ואיך שהוא אין ספק שמש״כ כאן שהחלזון נמצא בים המלח כונתו לים הגדול.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(לט) וְהָיָ֣ה לָכֶם֮ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־מִצְוֺ֣ת יְהֹוָ֔הי״י֔ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא⁠־תָת֜וּרוּא אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר⁠־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם׃
It shall be for you as fringes, and you shall see it1 and remember2 all the commandments of Hashem and do them, and you shall not wander3 after your heart and after your eyes, after which you go astray;
1. you shall see it | וּרְאִיתֶם אֹתוֹ – See Ibn Ezra who learns form here that it is a commandment that the fringes be worn in a way that they are visible.
2. and remember | וּזְכַרְתֶּם – See R"Y Bekhor Shor that just as a king marks his servants with a seal to remind them of their subjugation to him, so too the fringes should remind the people of Israel that they are servants to Hashem.
3. wander | תָתוּרוּ – See Shadal on Bemidbar 13:3 that the verb means "to go around" (connecting it to the verb "תאר", to outline), with the connotation here being that one should not wander after the desires of one's heart and eyes. Elsewhere in Tanakh, the word is often translated as: "scout" or "seek out", and if adopted here, the verse might mean that one should not look into and explore thoughts and sights that might lead one astray. This specific verb might have been chosen to allude back to the story of the spies (or "scouts") of Bemidbar 13-14 where it appears twelve times (see Rashi).
א. וְלֹֽא⁠־תָת֜וּרוּ כתיב=א(ס),ב,ש,ק3 ומסורת טברנית ורמ״ה (כתיב מלא וי״ו)
• ל,ש1=וְלֹֽא⁠־תָתֻ֜רוּ (כתיב חסר וי״ו)
• טעמים=א(ס),ל,ב,ש,ש1,ק3,ו <ול֨א תת֜ורו? לא כן אלא במקף>
• דפוסים וקורן=וְלֹ֨א תָת֜וּרוּ (קדמא ואזלא)
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהדעת זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לח]

[והיה לכם לציצית] – ארבע ציציות מעכבין זו את זו שארבעתם מצוה אחת הן.
רבי ישמעאל אומר: ארבע מצות הם.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: למה נקרא שמה תכלת על שם שנתכלו המצרים בבכורות. שנאמר ויהי בחצי הלילה וה׳ הכה כל בכור.
דבר אחר: על שם שכלו המצרים בים. (דבר אחר:) למה נקרא ציצית על שם שהציץ המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר קול דודי הנה זה בא (ואומר) [וגומר] משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים.
רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: כל המקיים מצות ציצית מהו אומר בימים ההם אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי (זכריה ח׳:כ״ג). וכל המבטל מצות כנף מהו אומר: לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה (איוב ל״ח:י״ג).
רבי מאיר אומר: וראיתם אותם לא נאמר אלא וראיתם אותו מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלים עליו כאלו הקביל פני שכינה שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר וממעל לרקיע אשר על ראשם (יחזקאל א׳:כ״ו).
וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות י״י ועשיתם אותם – [ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת] זו (פרשת) [קריאת] שמע. אתה אומר (פרשת) [קריאת] שמע או אינו אלא (פרשת והיה אם שמוע) [באחד משאר כל המצות? תלמוד לומר: אני י״י אלהיכם] אמרת צא וראה איזה פרשה שיש בה קבול עול מלכות שמים ומיעט בה עבודה זרה, אין אתה מוצא אלא (פרשת) [קריאת] שמע. [וזכרתם שמזכיר את הפרשה בפה. יכול] תקדום פרשת והיה אם שמוע לפרשת שמע, אמרת תקדום פרשה שיש בה קיבול עול מלכות שמים ומיעט בה עבודה זרה לפרשת והיה אם שמוע (שאינה אלא ללמד) [שבה קבלת עול מצות]. ותקדום פרשת ציצית לפרשת והיה אם שמוע, אמרת תקדום פרשה שהיא נוהגת ביום ובלילה לפרשת ציצית שאינה נוהגת אלא ביום. או יהא קורא שלש פרשיות בערב כדרך שקורא שלש בשחר? תלמוד לומר: וראיתם אותו ביום ולא בלילה. רבי שמעון בן יוחי אומר תקדום פרשת שמע שהיא ללמוד לפרשת והיה אם שמוע שאינה אלא ללמד, ותקדום (ללמוד וללמד לשמור ולעשות) [פרשת והיה אם שמוע שהוא ללמד] לפרשת ציצית שאינה אלא לעשות. שעל כך ניתנה תורה ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
וראיתם אותו וזכרתם – מגיד שכל המקיים מצות ציצית מעלים עליו כאלו קיים כל המצות. והרי דברים קל וחומר ומה מקיים מצות ציצית מעלים עליו כאלו קיים כל המצות, קל וחומר לכל מצות שבתורה.
ולא תתורו אחרי לבבכם – זו מינות, כעניין שנאמר ומוציא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה (והמלך ישמח באלהים). ואחרי עיניכם זו זנות, שנאמר אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. אשר אתם זונים אחריהם זו עבודת כוכבים, כעניין שנאמר ויזנו אחרי הבעלים.
רבי נתן אומר: שלא יהא שותה בכוסו (ומשמש) [ונותן עיניו] בכוס של חבירו.
דבר אחר: ולא תתורו אחרי לבבכם – מגיד שהעינים הולכים אחר הלב. או הלב אחרי העינים, אמרת וכי [לא] יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם. אלא מה תלמוד לומר: לא תתורו אחרי לבבכם – מגיד שהעינים הולכים אחר הלב.
רבי ישמעאל אומר: לא תתורו אחרי לבבכם למה נאמר לפי שהוא אומר שמח בחור בילדותך (קהלת י״א:ט׳), בדרך ישר, או בדרך שתרצה? תלמוד לומר: ולא תתורו אחרי לבבכם.
והיה לכם לציצית – יכול שהן שתי מצוות מצות תכלת ומצות לבן ת״ל והיה לכם לציצית מצוה אחת היא ואינה שתי מצות.
- ולא תתורו אחרי לבבכם – אל יהי לבך ילילך וכן הוא אומר ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ (במדבר י״ד:ו׳) [אינו אומר תרים אלא ילילים אף שנ׳ כאן ולא תתורו אחרי לבבכם אל יהי לבך ילילך] להגיד לך כמה אזהרות הנואף עובר משום ארבעה עשר לאוין משום ואהבת, לא תשא, ולא תחמוד, לא תתאוה, לא תגנוב, לא תגזול, לא תקום ולא תטור, לא תזרע כרמך כלאים, לא תחרוש, לא תחסום, לא תתורו, לא תקרב לא תגלה, לא תנאף.
וִיהוֹן לְכוֹן לִכְרוּסְפְּדִין וְתִחְזוֹן יָתֵיהּ וְתִדְכְרוּן יָת כָּל פִּקּוֹדַיָּא דַּייָ וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן וְלָא תִטְעוֹן בָּתַר הַרְהוּר לִבְּכוֹן וּבָתַר חֵיזוּ עֵינֵיכוֹן דְּאַתּוּן טָעַן בָּתְרֵיהוֹן.
And they shall be to you for fringes, that you may look upon it, and remember all the commandments of the Lord, and do them, and not wander after the imagination of your heart, or after the sight of your eyes, after which you have gone astray.
וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה׳ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם
וִיהֵי (ח״נ: וִיהוֹן) לְכוֹן לִכְרוּסְפְּדִין וְתִחְזוֹן יָתֵיהּ וְתִדְכְרוּן (ח״נ וְתִידָּכְרוּן) יָת כָּל פִּקּוֹדַיָּא דַּה׳ וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן וְלָא תִטְעוֹן בָּתַר הַרְהוּר לִבְּכוֹן וּבָתַר חֵיזוּ עֵינֵיכוֹן דְּאַתּוּן טָעַן בַּתְרֵיהוֹן
במסורה: וְהָיָה – וִיהֵי, ברבים
א. ברוב הנוסחים ״וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת״ – ״וִיהֵי לְכוֹן לִכְרוּסְפְּדִין״ ביחיד, כלשון המקרא. אבל המסורה ויא״ר קיימו נוסח ״וִיהוֹן״ ברבים, בהתאמה להמשך ״וִיהוֹן לְכוֹן לִכְרוּסְפְּדִין״ [ולא: לכרוספד].⁠1 אולם ״באורי אונקלוס״ פירש ״וִיהֵי לְכוֹן״ מוסב על המצווה או על פתיל התכלת, וכן במיוחס ליונתן וברשב״ם.⁠2 ועדיין קשה חוסר ההתאמה שבין ״וִיהוֹן לְכוֹן לִכְרוּסְפְּדִין״ ברבים, להמשך ״וְתִחְזוֹן יָתֵיהּ״, ביחיד.⁠3
מדוע נכפל המונח צִיצִת?
ב. הכפל ״ועשו להם צִיצִת ... והיה לכם לצִיצִת״ מלמד שהמונח ״ציצית״ מבטא בנוסף לתמונה החיצונית של חוטים אלו, גם את עצם ייעודם. לכן תרגם המיוחס ליונתן ״ועשו להם צִיצִת״ – ״וְיַעְבְּדוּן לְהוֹן צִיצְיָיתָא״ וכנגדו ״והיה לכם לְצִיצִת״ – ״וִיהֵי לְכוֹן לְמִצְוָתָא דְצִיצְיַית״. וכן הבחין גם ת״נ: ״ועשו להם צִיצִת״ – ״וְיַעְבְּדוּן לְהוֹן צִיצִין״ לעומת ״והיה לכם לְצִיצִת״ – ״וְיִהְוְויָן לְכוֹן לְמַצְנְפַן״, אף על פי שתרגומו קשה להבנה.⁠4 אבל אונקלוס תרגם ״ועשו להם צִיצִת״ – ״וְיַעְבְּדוּן לְהוֹן כְּרוּסְפְּדִין״ כמו ״והיה לכם לְצִיצִת״ – ״וִיהֵי לְכוֹן לִכְרוּסְפְּדִין״, מבלי שהבחין בין השניים. ואולי נוסחי ״וִיהוֹן לְכוֹן לִכְרוּסְפְּדִין״ בצורת רבים ושלא כלשון הכתוב, באו לרמוז למשמעותה של ״ציצית״ בפסוקנו השונה מהפסוק הקודם.
ראייה המובילה לזכירה
ג. ›ברוב הנוסחים תרגום ״וּזְכַרְתֶּם״ הוא בפועל יוצא ״וְתִדְכְרוּן״ כבמקרא.⁠5 אבל ת״נ המיר את התרגום לנפעל ״וְתִידָּכְרוּן״ – כשתיראו אותו תהיו נזכרים על ידו את כל מצות ה׳, אולי כדי לחדד את הקשר בין הראייה לזיכרון, וכמשמעות דרשת חז״ל בספרי:
ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת וזו קריאת שמע... שיש בה קבלת מלכות שמים ומיעוט עבודת כוכבים (ספרי שלח שלד).
טעות השכל נחשבת לעבירה
ד. בפס׳ ״וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן״ (במדבר יג ב) ״וִיאַלְּלוּן״, עמדנו בהרחבה על תרגומיו השונים של ת״א לפועל ׳תור׳. שם התבאר כי ת׳ו׳ר׳ במשמע חיפוש אחר תכונות המקום ובדיקתו מתורגם בפועל א׳ל׳ל׳ כגון: ״וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הארץ״ (במדבר יג כה) ״וְתָבוּ מִלְּאַלָּלָא אַרְעָא״, והבאנו דוגמאות נוספות לשימושי ׳אלל׳, כגון לתרגום פעלי ר׳ג׳ל׳ ו-ח׳פ׳ר׳ הבאים גם הם במשמע של חיפוש אחר תכונות המקום. הצד השווה בשימושי לשון ׳אלל׳ הוא, שמסקנותיהן אמיתיות – כלומר המרגל תר אחר המקום ולומד להכירו. לעומת זאת, כל טעות שכלית מתורגמת בת״א בשורש ט׳ע׳ה׳.⁠6
לכן בפסוקנו הפעלים ״וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם... אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם״ מתורגמים שניהם בלשון טָעוּת: ״וְלָא תִטְעוֹן בָּתַר הַרְהוּר לִבְּכוֹן... דְּאַתּוּן טָעַן בַּתְרֵיהוֹן״. התרגום המשותף בשורש טע״ה לפעלים שעניינם חטא, מלמד שאדם אינו נתבע על מעשה החטא בלבד אלא על טעותו השכלית שגררה את החטא. כנגד אדם המתנער מחטאו בהטילו את האחריות על גורמים נסיבתיים מלמד אונקלוס באמצעות השימוש בפועל טע״ה כי האדם נתבע גם על טעות שבהכרה.⁠7 וראה לכך עוד בפסוק ״הנחש הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל״ (בראשית ג יג) ״חִיוְיָא אַטְעְיַנִי וַאֲכַלִית״.
הבנת התרגום כאן שונה מרש״י שהשווה בין לשון ׳תתרו׳ בפסוקנו ל׳מתור הארץ׳:
ולא תתרו אחרי לבבכם – כמו ׳מתור הארץ׳ (במדבר יג כה). הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות. העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירה.
בעוד שרש״י מייחס לשון ריגול בעיקרו להעברת אינפורמציה8 – ומבחינה זו שווה אדם המרגל לעיניים וללב; שניהם ׳סרסורים׳ המעבירים מידע – מבחין ת״א כאמור בין המביא מידע אמת שתרגומו ׳אלל׳, למטעה את שולחו ותרגומו ׳טעי׳.
תוספת להבנת המליצה
ה. ״אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם״ – ״בָּתַר הַרְהוּר לִבְּכוֹן וּבָתַר חֵיזוּ עֵינֵיכוֹן״. במקום ׳לבבכם׳ ו׳עיניכם׳ בלבד ככתוב, הוסיף המתרגם ׳הרהור לבכם׳ ו׳מראה עיניכם׳, כי דרכו של המתרגם להוסיף נסמך לשם עצם הבא בכתוב כתוספת ביאור, השווה: ״כצבי וכאיל״ (דברים יב טו) ״כִּבְסַר טַבְיָא וְאַיְּלָא״. וראה ע״כ בהרחבה ״כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה״ (בראשית ז ד) ״אֲרֵי לִזְמַן יוֹמִין עוֹד שִׁבְעָה״ דוגמאות נוספות לכך.⁠9 גם בניב ״שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה״ (דברים כט יז) ״גְּבַר מְהַרְהֵיר חִטְאִין אוֹ זָדוֹן״ ובהמשך שם ״כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ״ (דברים כט יח) ״אֲרֵי בְּהַרְהוּר לִבִּי אֲנָא אָזֵיל״ – הדגיש את ענין המחשבה כמרכז החטא, עיין שם.
לפי הדגשתו של אונקלוס מובן מדוע הקדים הפסוק את הלב לעיניים אף שבדרך כלל לענין תאווה הסדר הפוך, ״העין רואה והלב חומד״ – מאחר שכאן טעות ההכרה והשכל היא הראשונה, ״אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם״.⁠10
1. קליין, מסורה, עמ׳ 169 : ״ויהון. נוסח אחר ויהא ואינו דאיק״.
2. המיוחס ליונתן: ״וִיהֵי לְכוֹן לְמִצְוָתָא דְצִיצְיַת וְתֶחֱמוּן יָתֵיהּ בִּזְמַן דְאַתּוּן מִתְעַטְפִין בְּהוֹן״ [והיה לכם למִצוה של ציצית ותִראו אותו בזמן שאתם מתעטפים בהם]. רשב״ם : ״והיה לכם לציצית – [פתיל] הציצית הזה יהיה לכם לראייה שתראו אותו״.
3. ראה ״נתינה לגר״ ו״אור התרגום״. והרה״ג מאיר מאזוז שליט״א כתב: ״ונראה שכל החוטים נקראים ציצית ועל כרחך והיה לכם לציצית פי׳ והיו, אבל וראיתם אותו מוסב על פתיל התכלת בלבד וכמ״ש בגמ׳ (מנחות מג ע״ב) שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד... ואפשר שלזה כיוון בירושלמי ברכות פ״א ה״ב: וראיתם אותם אין כתיב כאן, אלא וראיתם אותו, מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאילו מקבל פני שכינה. מגיד שתכלת דומה לים... ורקיע לכסא הכבוד״.
4. וכן הבחינו רשב״ם ור׳ יוסף בכור שור: הראשון ״ועשו להם צִיצִת״ זהו ״שם דבר״ עצם מוחשי, קבוצת פתילים, כמו ״וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי״ (יחזקאל ח ג) קווצת שערות. אבל ״והיה לכם לְצִיצִת״ משמעו לַהֲצָצָה, כמו ״מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים״ (שיר השירים ב ט) ו״לְצִיצִת״, לצורך רְאִיָּה או הַבָּטָה. ואפשר שגם שני ביאורי רש״י באו להבחין בין ציצית שבפסוק לח לפסוק לט: ״ועשו להם ציצת – על שם הפתילים התלוים בה, כמו וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי. דבר אחר: ציצית על שם וראיתם אותו, כמו מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים״.
5. כדי לבאר את הקשר בין ראייה לזכירה דרשו חז״ל (מנחות מ״ג ע״ב): ״וראיתם... וזכרתם... ועשיתם – מלמד שראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה״, או כדרך המובאת ברש״י: ״שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי״ג״. ויש שהדגישו את הציצית כאות וסימן עבדות: ״כי הציצית כמו חותם שבכסותו, שעושין לעבד סימן שהוא משועבד לרבו, וכשרואים ישראל זוכרים שהם משועבדים להקב״ה, ועליהם לקיים כל מצוותיו״ (ר׳ יוסף בכור שור).
6. והוסיף ״לחם ושמלה״: ״אף כי לשון תתורו נמצא לטובה כמו לתור לכם מקום... אבל הוא לפי הענין כי הלב הוא המרגל לאדם בכל דבר הנאות לו ומראה לו שהוא טוב, רק שהוא פעמים כוזב ומטעהו. וצריך התבוננות רב להשמר מטעותו״.
7. ›וכך גם נדרש בגמרא: ״דתניא: אחרי לבבכם – זו מינות, וכן הוא אומר: אמר נבל בלבו אין אלהים, אחרי עיניכם – זה הרהור עבירה, שנאמר: ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, אתם זונים – זה הרהור עבודה זרה, וכן הוא אומר: ויזנו אחרי הבעלים״ (ברכות יב ע״ב).
8. וכן כתב בויק׳ יט טז ד״ה לא תלך רכיל: ״אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרים לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק – נקראים הולכי רכיל, הולכי רגילה״.
9. ואילו לדעת אוג״ר נתיב כג, התוספת בפסוקנו באה להקל על הבנת המליצה.
10. ״לחם ושמלה״.
ויהווין לכון למצנפןא ותחמון יתיה ות⁠(ת){ד}⁠כרון ית כל מצוותהב די״י ותעבדון יתהון ולא ת⁠(פ){ס}⁠טון בתר הרהורי לבכון ובתר חזיוג עיניכון די אתון טעייןד בתריהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויהווין לכון למצנפן״) גם נוסח חילופי: ״והווי לכון לציציין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מצוותה״) גם נוסח חילופי: ״פקודוי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חזיו״) גם נוסח חילופי: ״חזיוו״.
ד. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״מן״.
ויהי לכון למצוותא דציציית ותחמון יתיה בזמן דאתון מתעטפין בהון ביממא ותידכרון ית כל פיקודיי ותעבדון יתהון ולא תסטון למטעי בתר הרהור ליבכון ובתר חיזיו עיניכון דאתון טען בתריהון.
And this shall be to you a precept for fringes, that you may look upon them at the time when you dress yourselves daily, and remember all My commandments to do them, and not go aside to wander after the imaginations of your heart and the sight of your eyes, after which you have gone astray.
וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת – שֶׁתְּהֵא נִרְאֵית, וְכַמָּה שִׁעוּרָהּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים שָׁלשׁ. וְכַמָּה חוּטִין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אַרְבַּע, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים שָׁלשׁ.
וּרְאִיתֶם אֹתוֹ – פְּרַט לִכְסוּת לַיְלָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פְּרַט לְסוּמָא, חָזַר וְאָמַר: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ (במדבר ט״ו:מ׳), נָתַן רְאִיָה וְנָתַן זְכִירָה, זְכִירָה לְמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה, רְאִיָה לְמִי שֶׁרוֹאֶה. וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, אֹתוֹ וְלֹא אוֹתָהּ, שֶׁאִם עָשִׂיתָ כֵּן כְּאִלּוּ כִּסֵּא כָּבוֹד אַתָּה רוֹאֶה שֶׁהוּא דּוֹמֶה לִתְכֵלֶת.
וּרְאִיתֶם, וּזְכַרְתֶּם – הַמַּרְאֶה מֵבִיא לִידֵי זִכָּרוֹן, זִכָּרוֹן מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם, לָמָּה, כִּי לֹא דָּבָר רֵק הוּא מִכֶּם (דברים ל״ב:מ״ז), מָשָׁל לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה שׁוֹקֵל אַרְנוֹנִיּוֹת וְכוֹתֵב אַפָּכִיּוֹת, אָמַר לוֹ אָבִיו בְּנִי הֱוֵי זָהִיר בָּאַפָּכִיוֹת שֶׁחַיֶּיךָ נָתוּן בָּהֶן, כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וגו׳ (דברים ל״ב:מ״ז).
[ו] וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם – הַלֵּב וְהָעֵינַיִם הֵם סַרְסוּרִין לַגּוּף, שֶׁהֵם מְזַנִּין אֶת הַגּוּף.
וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת – שֶׁתְּהֵא נִרְאֵית. וְכַמָּה שִׁעוּרָהּ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ. וְכַמָּה הֵן חוּטִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַרְבָּעָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁלֹשָׁה. וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ, פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה. אַתָּה אוֹמֵר, פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פְּרָט לְסוּמִין. הֲרֵי הוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, הֲרֵי נָתַן רְאִיָּה, וְנָתַן זְכִירָה. זְכִירָה, לְמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה. וּרְאִיָּה, לְמִי שֶׁהוּא רוֹאֶה. וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ, אוֹתוֹ וְלֹא אוֹתָהּ. שֶׁאִם עָשִׂיתָ כֵן, כְּאִלּוּ כִּסֵּא הַכָּבוֹד אַתָּה רוֹאֶה, שֶׁהוּא דּוֹמֶה לִתְכֵלֶת. וּרְאִיתֶם וּזְכַרְתֶּם, הַמַּרְאֶה מֵבִיא לִידֵי זִכָּרוֹן, וְזִכָּרוֹן מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתַי. לָמָּה, כִּי לֹא דָּבָר רֵיק הוּא מִכֶּם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה שׁוֹקֵל אַרְנוּנִיּוֹת, וְכוֹתֵב אִנְפָרִיּוֹת. אָמַר לֵיהּ אָבִיו, בְּנִי, הֱוֵי זָהִיר בְּאִנְפָרִיּוֹת, שֶׁחַיֶּיךָ נָתוּן בָּהֶן. כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא דָּבָר רֵיק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם (דברים ל״ב:מ״ז).
(לט-מ) וְלֹא תָּתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם – הַלֵּב וְהָעֵינַיִם הֵן סַרְסוּרִין לַגּוּף, שֶׁהֵן מַזְנִים אֶת הַגּוּף. לְכָךְ נֶאֱמַר: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתַי. מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ לְתוֹךְ הַמַּיִם, הוֹשִׁיט לוֹ הַקַּבַּרְנִיט אֶת הַחֶבֶל. אָמַר לוֹ: תְּפֹשׂ הַחֶבֶל הַזֶּה בְּיָדְךָ וְאֶל תַּנִּיחֵהוּ, שֶׁאִם תַּנִּיחֵהוּ אֵין לְךָ חַיִּים. אַף כָּאן אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כָּל זְמַן שֶׁאַתֶּם מְדֻבָּקִין בַּמִּצְוֹת, נֶאֱמַר עֲלֵיכֶם, וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּי״י אֱלֹהֵיכֶם, חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (שם ד׳:ד׳). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף, נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ (משלי ד׳:י״ג).
(Numb. 15:39:) “So it shall be a tassel for you.” Thus it should be visible. And what is its size? Bet Shammai says, “Four fingers,” while Bet Hillel says “Three.”1 And how many strings [should they have]? Bet Shammai says “Four,” while Bet Hillel says “Three.” (Ibid.:) “That you may see it.” [This is to] exclude a garment [typically worn] at night.⁠2 Are you saying, it is to exclude a garment [worn] at night? Or is actually to exclude a blind person? Hence, it says again (in vs. 40), “So that you may remember.” Hence it ordains seeing and it ordains remembering: remembering for the one who does not see and seeing for the one who does see. (Vs. 39:) “That you may see it.” It (here) is masculine and not feminine.⁠3 As if you have done this, it is as if you see the throne of glory, since it is similar to the blue.⁠4 (Vss. 39-40:) “That you may see […]. So that you may remember.” The seeing leads to remembering [the commandments], and remembering leads to performing [them]. Thus it is stated (in vs. 40), “So that you may remember and perform all My commandments.” Why? (Deut. 32:47), “Because it is not a trifling thing for you.” To what is this comparable? To a homeowner who was evaluating his taxes, and writing settlements. His father said to him, “My son, be careful with the settlements, as your life is dependent upon them.” So did the Holy One, blessed be He, say to Israel (in Deuteronomy 32:47), “Because it is not a trifling thing for you.”
(39-40) (Numb. 15:39:) "So that you do not follow your heart.” The heart and the eyes are procurers for the body, in that they prostitute the body.⁠5 (Vs. 40:) “So that you may remember and perform all my commandments.” [The situation] is comparable to a certain person who was thrown into the midst of the water. The helmsman6 extended a rope to him. He said to him, “Grab this rope with your hand, and do not let go of it; for if you do let go of it, you will lose your life.” So also did the Holy One, blessed be He, say to Israel, “As long as you adhere to the commandments, [the following holds true] (in Deut. 4:4), ‘But you who cling to the Lord your God are all alive today.’” And so it says (in Prov. 4:13), “Hold onto discipline, do not slack off; keep it, for it is your life.”
1. Men. 41b.
2. Sifre to Numb. 15:39 (115); Men. 43a.
3. Even though the antecedent, tassel, is feminine in Hebrew.
4. Cf. also Sifre to Numb. 15:39 (115), where the argument is that the pronoun is IT (in the singular) and not THEM (in the plural) with reference to tassels.
5. Numb. R. 17:6.
6. Gk.: kybernetes.
[ל] והיה לכם לציצית וראיתם אותו (במדבר ט״ו:ל״ט). שתהא נראית, וכמה שיעורה, בית שמאי אומרים ארבע אצבעות, ובית הלל אומרים שלש, וראיתם אותו, פרט לכסות לילה, אתה אומר לכסות לילה, או אינו אלא פרט לכסות סומא, הרי חוזר ואומר למען תזכרו (במדבר ט״ו:מ׳), הרי נתן ראייה ונתן זכירה, זכירה למי שאינו רואה, וראייה למי שהוא רואה. וראיתם אותו, אותו ולא אותה, כשישראל מסתכלין באותה ציצית של תכלת, נראה להם כאילו שכינה שרויה ביניהם. וראיתם וזכרתם, הראייה מביא לידי זכרון, וזכרון מביא לידי מעשה, שנאמר למען תזכרו ועשיתם (שם), למה, כי לא דבר רק הוא מכם (דברים ל״ב:מ״ו).
[לא] ולא תתורו אחרי לבבכם [ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם] (במדבר ט״ו:ל״ט). הלב והעינים הם סרסורין לגוף, שהם מזנין את הגוף. [למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי] (במדבר ט״ו:מ׳), משל לאחד שהיה מושלך לתוך המים, הושיט הקברניט את החבל, א״ל תפוש את החבל הזה בידך ואת תניחהו, שאם תניחהו אין לך חיים, אף כך אמר להם הקב״ה לישראל, כל זמן שאתם מדובקים במצות, ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום (דברים ד׳:ד׳), וכן הוא אומר החזק במוסר אל תרף נצריה כי היא חייך (משלי ד׳:י״ג).
וראיתם אותו1מכאן שאין מצות ציצית נוהגת בלילה.
וזכרתם את כל מצות ה׳2לפי ששקולה מצות ציצית כנגד כל המצות, 3שכן עולה חשבון האותיות ציצית ת״ר, ועוד חשוב שמונה חוטין וחמשה קשרים הרי שלשה עשרה, נמצא הכל תרי״ג כנגד תרי״ג מצות, ולכך נתן להם הקב״ה מצות ציצית כדי שיזכרו ישראל את הטובה שעשה להם הקב״ה שהוציאם ממצרים, ושפרע מאויביהם, ויעשו כל מצות ה׳ בעת שיראו אותו, ואם נפשך לומר הרי כתיב לציצית והיא יותר ל׳, לא אין הדבר כן, כי [הל׳ הוא] לשימוש, והשם היא ציצית.
ולא תתורו אחרי לבבכם וגו׳ – 4עינא וליבא [תרי] סירסורי דעבירה אינון.
1. מכאן שאין מצות ציצית נוהגת בלילה. ספרי שם וראיתם אותו ביום ולא הלילה, ועיין בירושלמי סוף פ״א דברכות.
2. לפי ששקולה מצות ציצית כנגד כל המצות. מנחות מ״ג ע״ב.
3. שכן עולה חשבון האותיות ת״ר ועוד חשוב שמונה חוטין וחמשה קשים הרי שלש עשרה נמצא הכל תרי״ג כנגד תרי״ג מצות. במדרש במ״ר קרח פי״ח אות כ״א, וכן בתנחומ׳ הנדפס מכבר אות י״ב בהוספה, נמצא ציצית ת״ר וח׳ חוטין וה׳ קשרים הרי תרי״ג, וכן מובא ברש״י על התורה שלח ט״ו ל״ט, וברש״י מנחות מ״ג ע״ב ד״ה שקולה מצוה זו, ומובא גם בתוס׳ שם דף ל״ט ע״א ד״ה לא יפחות, וכן הוא בהלכות ציצית של רש״י הנדפס בשבלי הלקט השלם דף ק״ץ ע״ב, ועיין ברמב״ן בריש השגות שרש א׳ משרשי המצות כתב שאינו יודע אם היא אגדה.
4. עינא ולבא. תנחומ׳ שלח אות ל״א ומובא בילקוט שלח רמז ת״צ בשם התנחומ׳, וכן מובא במדרש במ״ר פי״ז אות ו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

פַתַּכֻּוןֻ תִלךַּ לַכֻּם ד׳וּבַּתַּ טַ׳אהִרַתַּ תַּרֻוהַא פַתַּד׳כִּרֻוןַ גַמִיעַ וַצַאִיא אַללָּהִ וַתַּעמַלֻוהַא וַלַא תַּרֻומֻוא אִתּבַּאעַ קֻלֻובִּכֻּם וַעֻיֻונִכֻּם אַלַּדִ׳יןַ אַנתֻם טַאג׳וּןַ וַרַאאַהֻם
ויהיו אלה לכם, השתלשלות בולטת לעין, תראו אותן ומייד תזכרו את כל מצות ה׳ ותעשו אותן, ולא-תשוטטו אחרי לבבותכם ועיניכם, אשר אתם להוטים באופן של פריצת גבול ללכת אחריהם.⁠1
1. [ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם - כי ההתחלה היא הבטה ואחריה נפילת התוחלת בלב, עד שיקבע הענין הזה בלב ויתפשהו וימשל בו. על כן צונו בוראנו שנשיב לעבודתו העין והלב יחד, וכמו שאמר (משלי כג, כו): תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה. והזהירנו מהשיבם להמרותו. כי יש אנשים שרואים שהחשק טוב מכל מה שיתנהג בו האדם, וחושבים כי הוא מזכך הרוח והמזג, עד שתשוב הנפש זכה צפה על הגוף מזכותה, ושהוא ענין דק עד מאד, ומשיבים אותו לפעלת הטבע, ואומרים כי הוא משיכה להבטה טבעית (באיסור), ואחר כן תוחלת הלב, ואחר כן קביעות, ואחר כן יעזרוהו משכים אחרים ויתקים. הנה העם הזה פתאים הם, ואין בהם דעת, על כן ראיתי להשיב עליהם בתחלה תשובה נראית במה שכזבו, ואחר כן אראה להם הפך מה שנתלו בו. ואמר כי מה שאמרו על הבורא, לא יתכן שינסה האדם במה שהזהיר ממנו, וכמו שכתוב (איוב כד, יב): ואלוה לא ישים תפלה, ועוד (תהלים ה, ה): כי לא אל חפץ רשע אתה. ואין הענין הזה טוב, כי אם באשתו של אדם שאהבה ותאהבהו לישוב העולם, כמו שאמר (שם ה, יט): אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירוך בכל עת באהבתה תשגה תמיד, ויראהו האדם לאשתו בשכל ובכשרות, כפי אשר תנעם חברתם בה, ויעצרנה מזולת זה בגבורה ויכלת. (׳האמונות והדעות׳ רבי סעדיה גאון, מאמר עשירי).]
וזכרתם את כל מצות – שמניין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטין וחמשה קשרין הרי תרי״ג.
ולא תתורו אחרי לבבכם – כמו: מתור הארץ (במדבר י״ג:כ״ה). הלב והעין הם מרגלים לגוף, מסרסרים לו את העבירות, העין רואה, הלב חומד, והגוף עושה העבירה.
וזכרתם את כל מצות ה' AND YOU SHALL REMEMBER ALL THE COMMANDMENTS OF HASHEM – The ציצית will remind one of all the commandments because the numerical value of the letters of the word ציצית is six hundred, and there are eight threads and five knots in the fringes, so that you have six hundred and thirteen, which is also the number of the commandments of the Torah.
ולא תתרו אחרי לבבכם – The verb has the same meaning as in, "and they returned from searching (מתור) the land" (Bemidbar 13:25). (The translation therefore is: AND YOU SHALL NOT SEARCH AFTER YOUR OWN HEART). The heart and the eyes are the "spies" of the body – they act as its agents for sinning: the eye sees, the heart covets and the body commits the sin (Tanchuma Sh'lach 15; cf. Talmud Yerushalmi Berakhot 1:8).
פס׳: והיה לכם לציצית וראיתם אותו1ביום ולא בלילה. יכול שתהא כסות סומא פטורה ת״ל והיה לכם לציצית וראיתם אותו. לרבות כסות סומא לפי שישנה בראיה אצל אחרים.
ד״א: וראיתם אותו – רבי מאיר אומר כל המקיים מצות ציצית כאילו מקביל פני שכינה. שהתכלת דומה לים והים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנא׳ (יחזקאל א׳:כ״ו) וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא וגו׳.
וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם – זו פרשת שמע שיש בה מלכות שמים. 2ומיעט בה ע״ז:
תנן התם במסכת ברכות א״ר יהושע בן קרחה למה קדמה ק״ש לוהיה אם שמוע. כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות. והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום שמצות ציצית נוהג ביום ולא בלילה, ד״א וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳. מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאילו קיים כל התורה כולה. וכן מנין ציצית שש מאות וי״ג.
ציצית – שש מאות. ושמונה חוטין וחמשה קשרים שבהן הרי שש מאות ושלש עשרה מנין תור״ה עם אנכי ולא יהיה לך וכן ברי״ת מנינו עם המילה.
ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – אחרי לבבכם זו מינות. וכן הוא אומר (קהלת ז׳:כ״ו) ומוצא אני מר ממות את האשה זו דת מינות. אשיר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה. שמתעים את האדם כאשה זונה. וכן אמר שלמה (משלי ה׳:ח׳) הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה.
ואחרי עיניכם – זו זנות. וכן שמשון אומר (שופטים י״ד:ג׳) אותה קח לי כי היא ישרה בעיני.
אשר אתם זונים אחריהם – זו ע״ז כענין שנא׳ (שם יז,) ויזנו אחרי הבעלים. ר׳ נתן אומר שלא יהא שותה בכוסו וחושב בכוס של חבירו.
דבר אחר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – מלמד שעיניו של אדם הולכות אחר הלב. רבי ישמעאל אומר ולא תתורו אחרי לבבכם 3שנא׳ (קהלת י״א:ט׳) שמח בחור וגו׳ לכך נאמר אחרי לבבכם.
ד״א: אחרי לבבכם – מלמד ששני לבבות יש לאדם יצר טוב ויצר רע. אבל לעתיד לבוא לא יהא לאדם אלא יצר טוב בלבד שנא׳ (ישעיהו ס״ו:י״ד) וראיתם ושש לבכם כל מקום שנאמר כלפי מעלה אינו אלא לב אחד אבל בבני אדם שני לבבות:
1. ביום ולא בלילה פרט לכסות לילה. יכול שתהא כסות סומא פטורה וכו׳ כצ״ל.
2. ומיעט בה עובד כוכבים. דכתיב ה׳ אחד אבל והיה אם שמוע אע״ג דמיעט בה עובדת כוכבים הוא רק כדי לקבל עול מלכות שמים (חכם הספרדי):
3. שנאמר שמח בחור. וסיפא דקרא והלך בדרכי לבך לכך נאמר אחרי לבבכם:
והיה לכם לציציתאהציצית הזה יהיה לכם לראייה שתראו אותו, כמו: מציץ מן החרכים (שיר השירים ב׳:ט׳), וכן מצאתי בסיפרי (ספרי במדבר ט״ו:ל״ט).
א. רוזין הוסיף כאן את המלה: פתיל.
והיה לכם לציצת – והנה ישוב הפתיל להיותו בקצה כמו הציצית.
והפירוש השני, כאשר העתיקו אבותינו ז״ל. ובעבור שיש עדים נאמנים על הפירוש השני, בטל הראשון. והם העתיקו: כי זאת המצוה עם בגד שיש לו ארבע כנפים, והציצית הם הגדילים, ועוד אפרשנו (ראב״ע דברים כ״ב:י״ב). והנה מצוה על כל מי שיש לו בגד בארבע כנפים, שיתכסה ביום תמיד, ולא יסירנו מעליו, למען יזכור. והמתפללין בטלית בשעת התפלה, יעשו זאת בעבור שיקראו בקריאת שמע: והיה לכם לציצית, ועשו להם ציצית (במדבר ט״ו:ל״ח).
רק לפי דעתי: יותר חיוב הוא להתעטף בציצית בשאר השעות משעת התפלה, למען יזכור, ולא ישגה, ולא יעשה עבירה בכל שעה, כי בשעת התפלה לא יעשה עבירה.
וראיתם אתו – מצוה להיותו נראה.
אחרי לבבכם – המתאוה, והעין רואה והלב חומד. והנה יהיה הציצית לאות ולסימן שלא ירדוף אדם אחרי לבו וכל אשר שאלו עיניו.
אשר אתם זנים – כי מי שילך אחרי תאותו, הוא זונה מתחת עבודת אלהיו.
AND IT SHALL BE UNTO YOU FOR A FRINGE. The thread at the end was like the fringe.⁠1 The other interpretation is the one which the rabbis of blessed memory transmitted.⁠2 Now the first interpretation is nullified in view of the fact that there are true witnesses3 to the second explanation. The rabbis transmitted to us the law that this commandment applies to a garment that has four corners and that the tzitzit are fringes.⁠4 I will explain this law later.⁠5 Now this commandment states that everyone who has a four-cornered garment shall always cover himself with it during the day. He shall not remove it so that he remembers6 the commandments. Those who pray with a tallit during the time of prayers do so because they read in the shema,⁠7 And it shall be unto you for a fringe (v. 39) and that they make them throughout their generations fringes (v. 30). However, I believe that one is more obligated to enwrap oneself in fringes when he is not at prayer than during the time of prayer, so that he remembers the commandments and does not err and trespass during the other hours of the day, for in the hour of prayer he will not sin.⁠8
THAT YE MAY LOOK UPON IT. The commandment requires that the fringes be seen.
AFTER YOUR OWN HEART. Which lusts. The eye sees and the heart desires. The fringes thus serve as a sign and a mark that a person should not pursue the thoughts of his heart and all that his eyes desire.
AFTER WHICH YE USE TO GO ASTRAY. For one who follows his desires goes astray from the service of his God.
1. The blue thread that was placed on the edge of the garment was to resemble one of the loose hanging threads.
2. That the fringes are not part of the garment but are attached to the corners of the garment.
3. Jewish practice throughout the ages.
4. Hanging from but not part of the garment.
5. The reference apparently is to Ibn Ezra's commentary on Deut. 22:11.
6. So Vat. Ebr. 38. Mikro'ot Gedolot reads, so that they remember.
7. The shema is part of the morning and evening prayers. It consists of Deut. 6:4-9; Deut. 11:13-21; Num. 15:37-41.
8. "Now, the person who envelops himself in a tallit [during prayer] does not fully observe the commandment. In reality, one is obligated to wear fringes the entire day, for when a person is in the market and his eyes wander, his heart lusts after what his eyes see much more than it does during prayer.⁠" See The Secret of the Torah, p. 79.
והיה לכם לציצית – להבטה,⁠א כמו: מציץ מן החרכים (שיר השירים ב׳:ט׳).
וראיתם אותו וזכרתם – שאינו נעשה אלא לזכירה, וכשרואה זאת המצוה, זוכר ונותן לב לשמור המצות. כי הציצית כמו חותם שבכסותו, שעושין לעבד סימן שהוא משועבד לרבו, וכשרואים ישראל זוכרים שהם משועבדים להקב״ה, ועליהם לקיים כל מצוותיו.
ורבותינו אמרו: ציצית – שש מאות בגימטריא, ושמונה חוטין וחמשה קשרים הרי ו׳ מאות וי״ג מצות, וכשרואה אותו נזכר על כל המצות. ונתן הקב״ה סימן לאות כי הן עבדיו, וסימן בכסותן, וסימן בביתם, ושמו חתום בו, ותפילין בראשם וזרועם לסימן שהם עבדיו. כי הד׳ סימנים מקיפין את האדם: מילה מלפניו, ומזוזה מימין, ותפילין משמאלו, וציצית שבבגדו נגרר אחריו כשהוא הולך.
ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – שהם תרים ומרגלים הנאת הגוף וחומד⁠{ים} ממון של גזל ועריות. וכשתראו אלו המצות, תזכרו שאתם עבדי, ולא תרגלו אחריהם לעבר על מצותי.
אשר אתם זונים אחריהם – נמשכים ומיוזנים.⁠1
א. בכ״י מינכן 52: להבטא.
והיה לכם לציצית – IT SHALL BE FOR YOU AS TZITZIT – to look at, like: "he peers (מציץ) through the lattice" (Shir HaShirim 2:9)
וראיתם אותו וזכרתם – AND YOU SHALL SEE IT AND REMEMBER – For it was only made for remembering, and when you see this commandment, you remember and pay attention to keep the commandments. Because the fringes are like a seal on his clothing, that one makes for a slave a sign that he is subjugated to his master, and when Israel see [the fringes] they remember that they are subjugated to the Blessed Holy One, and they are obligated to fulfill all His commandments.
And our Rabbis said: ציצית – FRINGES – is six hundred in numerology,⁠1 and [with] eight threads and five knots, behold [this amounts to] six hundred and thirteen commandments, and when you see it you are reminded about all the commandments. And the Blessed Holy One gave a sign [on their body] to signal that they are His servants, and a sign on their clothing, and a sign on their houses, and His name inscribed in it, and phylacteries on their heads and their arms as a sign that they are His servants. Because the four signs surround a person: circumcision before him, and a mezuzah on the right, and phylacteries on his left, and fringes that are on his clothing trail after him when he walks.
ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – AND YOU SHALL NOT WANDER AFTER YOUR HEARTS AND AFTER YOUR EYES – That they scout and seek out physical enjoyment and desire money [obtained by] theft and forbidden sexual relations. And when you see these commandments, you will remember that you are My servant, and will not seek after them to violate My commandments.
אשר אתם זונים אחריהם – AFTER WHICH YOU GO ASTRAY – are pulled and lusting.
1. Each of the letters of the Hebrew alphabet is assigned a numerical value. The numerical value of the letters of the word ציצית is 600 (90+10+90+10+400).
וזכרתם את כל מצות י״י – פר״ש: שמנין גימטריא ציצית ת״ר וח׳ חוטין וה׳ קשרים הרי תרי״ג. ולפי ששלשת תיבות של ציצת חסרים יו״ד אחרונה נכתב לציצת – שהלמ״ד ממלאה גימטריה של שלשת התיבות של ציצית להיות כל אחת ואחת עולה בגימטריה תרי״ג. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כשתראו מצותי תזכרו שאתם עבדי ולא תרגילו אחרי הלב והעין לעבור על מצותי.
'וזכרתם את כל מצות ה, "so that you will remember all the commandments of the Lord;⁠" Rashi explains this line by pointing out that the numerical value of the word ציצית is 600; when you add the eight fringes and the five knots required to attach them in the traditional manner you have 613, the number of the commandments of the Torah. Seeing that the last three times the word ציצ⁠(י)⁠ת appears in this paragraph the letter י is missing, each time that word appears it reminds us of the number 613.
ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, "and you must not go about after your hearts and after your eyes;⁠" whenever you look at one of My commandments you are to remember that you are My servants and are not free to follow your inclinations when they deviate from My commandments.
ואמר: ולא תתורו אחרי לבבכם – להזהיר ממנה שלא יטעו בה. וזו היא שדרשו רבותינו (ספרי במדבר ט״ו:ל״ט): אחרי לבבכם – זו המינות, אשר אתם זונים – זו עבודה זרה, שלא יהרהרו מן התכלת במינות או בעבודה זרה, אבל יהיה לכם הכל לציצית, וראיתם אותו וזכרתם. ואמרו: ואחרי עיניכם – זו זנות, כענין שכתוב: ואנכי היודע ועד נאם י״י (ירמיהו כ״ט:כ״ג). והמשכיל יבין. ובמדרשו של רבי נחוניא בןא הקנה בפסוק: ויתרון ארץ בכל היא (קהלת ה׳:ח׳) – ומאי ניהו ארץ דנחצבה ממנו שמים והיא כסאו של הקב״ה, והיא אבן יקרה, והיא ים החכמה, וכנגדה תכלת בטלית ציצית, דאמר רבי מאיר מה נשתנה תכלת וכו׳.
א. כן בכ״י פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בין״. בכ״י מינכן 137 חסר: ״בן״.
Scripture states, and that ye go not after your own heart,⁠1 in order that one should take care concerning it and not err through it.⁠2 It is for this reason that our Rabbis have interpreted:⁠3 "After your own heart. This refers to scepticism. After which ye use to go astray. This refers to idolatry.⁠" That is to say, through the t'cheileth he should not think [in his heart] of any scepticism or idolatry, but it shall all be unto you for 'tzitzith' — that ye may look upon it, and remember. The Rabbis have also said:⁠4 "After your own eyes. This refers to immorality,⁠" similar to that which is written, I am He that knoweth, and am witness, saith the Eternal.⁠5 The student learned [in the mysteries of the Cabala] will understand.
In the Midrash of Rabbi Nechunya the son of Hakanah6 it is stated with reference to the verse, and the profit of 'eretz' (earth) is 'bakol' (in all):⁠7 "And what is the eretz? It is that from which the heavens were hewn, and it is the Throne of the Holy One, blessed be He, and it is 'the precious stone,' and 'the sea of wisdom,'8 and corresponding to it is the blue thread in a garment of Fringes, for Rabbi Meir has said: 'Why was blue chosen? etc.'" [as quoted above].
1. (39) here. — And since Kol (All) is the all-inclusive attribute it therefore contains all the commandments of the Eternal, and hence the Rabbis have said that the commandment of Tzitzith is of equal importance to the total number of the commandments (Beiur Ha'lvush to Ricanti, quoting the text of Ramban).
2. I.e., by "mutilating the shoots" of faith, and thereby undermining the principle of the Unity (Tziyoni). See further my Hebrew commentary, p. 254, and see also Vol. I, p. 155.
3. Sifre, Shelach 115; Berachoth 12a.
4. Sifre, Shelach 115; Berachoth 12a.
5. Jeremiah 29:23.
6. Sefer Habahir, 96.
7. Ecclesiastes 5:8.
8. These are Cabalistic synonyms for the all-inclusive attribute of Kol. — The Ma'or V'shamesh [a commentary by Shem Tob ben Gaon on the Cabalistic passages in Ramban's commentary] continues, on this basis, to explain a basic law in the commandment of Tzitzith, namely, that it applies only at daytime and not at night. Thus he writes: "Hence [i.e., since the t'cheileth in the Fringes represents the all-inclusive attribute, and we are commanded to look upon it, and remember etc.] the commandment applies only at daytime and not at night, for at night physical features are indistinguishable and nothing can be seen in its entirety, while only at daytime the wholeness and perfect harmony of the t'cheileth can be seen and contemplated for its profound meaning].⁠"
וראיתם אותו – מצוה שיהא נראה, ומכאן שאין מצות ציצית בלילה, ולפיכך הנשים פטורות בה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם – הראיה מביא לידי זכרון והזכרון מביא לידי מעשה. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – הלב והעין מסרסרים העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה העבירה. ואם עשה כן כאלו רואה כסא הכבוד שהוא דומה לתכלת.
והנה הציצית יהיה לאות ולסימן שלא ירדוף האדם אחרי הרהור הלב וכל אשר שאלו עיניו. ומה שהקדים הלב, לפי שהלב מנהיג את כל הגוף וכל האברים שבגוף נמשכין אחריו.
וראיתם אותו, "when you see it (the tassel).⁠" The Torah refers to the visual impact of the commandment. This line is the source for the halachah that this commandment does not apply at night (as there is then no visual impact). Seeing that the application of this positive commandment is tied to a specific time frame, women are absolved from observing it (Menachot 43).
וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם, "you shall remember all of the Lord's commandments and carry them out.⁠" The visual impact produces memory and the memory triggers the performance of the commandments (Menachot 43).
ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, "and you are not to follow your hearts or your eyes.⁠" The heart and the eye act as "brokers" for the commission of sins. The eye sees, the heart desires, and the body commits the sin. By wearing the tallit with its tzitziyot, man becomes as if he had seen the throne of God's glory with his own eyes.
The tzitziyot are the symbol reminding him not to chase after pleasures in the terrestrial universe and all that his eyes ask for. The reason that the Torah mentions the heart first although the eye contact with the forbidden object occurs first, is that the heart acts as guide and "leader" for the entire body. The other organs follow the lead of the heart.
וזכרתם את כל מצות ה׳ – יש תמהים למה יזכירו בעבור הציצית כל מצות ה׳. וי״ל לפי׳ רש״י ניחא. עוד י״ל שנשאו ק״ו בעצמם ומה ציצית שאדם דש בעקביו הזכירה תורה שאר מצות לא כ״ש. עי״ל למה הדבר דומה לאדם ששולח לחבירו דברים ואומר לשליח שיקשור עליו קשר לסי׳ שלא תשכח הדברים כשתראה הקשר כך הקב״ה צוה לעשות ציצית לסימן זכירה לכל מצותיו ולזה אמר וראיתם וזכרתם אותו וגו׳. בסוף הסדר פרש״י מיסודו של ר׳ משה הדרשן וז״ל על כנפי בגדיהם לדורותם כנגד ואשא אתכם על כנפי נשרים על ארבע כנפות ולא בעלת ה׳ ולא בעלת ג׳ וכו׳ והא קאמרו ולא בעלת ג׳ שאין טוענין בה ציצית כלל ולא בעלת ה׳ שאין נותנין בה ציצית אלא בד׳ וראיה מדתניא ד׳ כנפות ולא ה׳ ותניא אידך אשר תכסה בה לרבות בעלת ה׳ וא״כ קשיין הברייתות אהדדי אלא לאו ש״מ הא דתניא לרבות בעלת ה׳ היינו לענין שנותנין בה ציצית בד׳ כנפותיה והא דתניא ולא בעלת ה׳ היינו לענין שאין נותנין בה ציצית בכנף החמישית כך פי׳ רבינו פרץ והר״מ מרוטנבורק נותן טעם לפי שבכלל חמש ארבע ואין בכלל שלש ארבע כך מצאתי בספר תשב״ץ. עוד פרש״י ח׳ חוטין שבה כנגד ח׳ ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים עכ״ל כבר פירש הענין בפרשת בשלח.
וראיתם אותו – פרט לכסות לילה או אינו אלא פרט לכסות סומא כשהוא או׳ וזכרתם נתן ראיה וזכירה ראיה למי שרואה וזכירה למי שאינו רואה. ד״א וראיתם אותו שאם עשית כן נעשה כמי שאתה רואה כסא הכבוד שדומה לתכלת כדא״ר מאיר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין לפי שהתכלת דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנא׳ ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וספיר קרישטאל בלע״ז דומה לרקיע וכתיב וראיתם והדר וזכרתם והדר ועשיתם מלמד שהראיה מביאה לידי זכירה וזכירה מביאה לידי עשיה.
וזכרתם את כל מצות ה׳ – פרש״י שמנין גימט׳ של ציצית ת״ר כו׳. ואעפ״י שציצת כתיב חסר יו״ד שניה וי״ל דג׳ ציצת כתיב וחד מנייהו כתיב לציצת והלמ״ד משלמת השלש יודי״ן החסרות. ועוד שמעתי שיש שעושין חוליות וכריכות עד שעולין כל החוליות והכריכות והחוטין והקשרים מן כל ד׳ ציציות תרי״ג. ושיעור החוליא בפ׳ התכלת כדי שיכרוך וישנה וישלש וכל הפוחת לא יפחות מז׳ כנגד ז׳ רקיעים והמוסיף לא יוסיף על י״ג כנגד ז׳ רקיעים וששה אוירים שביניהם.
ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – כדאמר מר ליבא ועינא תרי סרסורי דחטאה.
וראיתם אותו, "when you see it, etc.;⁠" since being able to look at the tzitzit when you wear them is of the essence, garments worn only at night are not required to have such fringes attached to them. This is also why a blind person is not required to attach fringes to his garments. In other words, the commandment to look at the fringes is meant for people able to see them. (Menachot folio 43). If you look at the fringes with the proper concentration it is considered as if you looked at the throne of G–d, which is supposed to look like wool dyed blue. Rabbi Meir, in describing the difference between that tint of blue from all other colours, said it is because it is closest to the blue of the horizon, which by definition is a reminder of the heaven beyond it. He bases this on Exodus 24,10 as interpreted in the Talmud, tractate Menachot, folio 10, where the elders are described of having looked at a Divine apparition which they described as looking like bricks made of sapphire. The colour of a sapphire is supposed to be just like the colour of the horizon. The sequence of three verbs in our verse, i.e. "you will see,⁠" "you will remember,⁠" and "you will do, i.e. perform,⁠" explains the importance of this commandment and how fulfilling it will stimulate our heart and eyes to be loyal to G–d.
'וזכרתם את כל מצות ה, "you will remember all of the Lord's commandments;⁠" Rashi points out that the numerical value of the letters in the word ציצית is 600, (he is aware that the word is spelled defective, with one letter י missing, so that it is really only 590.) The word appears three times in the paragraph, once with the prefix ל, the numerical value of which is 30, so that we may consider these three words as all having been spelled perfectly. I have also heard that the manner in which some people arrange the fringes are separated from one section to another with knots and ringlets around each section, each of a different number of ringlets amount to a total of 613, so that the wearer is constantly aware that he is clothed symbolically in the 613 commandments. The Talmud in Menachot folio 39 goes into all the details.
ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, "do not follow your heart and your eyes in a lustful urge.⁠" The Jersualem Talmud, tractate B'rachot chapter 1, halachah 5 describes the heart and the eyes as the principal agents of the evil urge within us.
וראיתם – בגימטריא ציצית ביום.
וזכרתם – כתיב זכירה בציצית לכן צוה לעשות ארבע ציצית בארבע כנפות בגדיו שכל מקום שיפנה יזכור. ובכל אחד חמשה קשרים כדי שיזכור לחמשה חומשי תורה. ויש בכל אחד שמונה חוטין שימנע מלעשות עבירה בשמונה איברים המרגילין את האדם לעבירה ואלו הן אזנים עינים פה חוטם ידים רגלים הערוה והלב ואם שמר עצמו מעבירה זוכה לעלות למעלה משמונה רקיעים דכתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים ואם עבר בהן עבירה נידון בשמונה דינין בחיבוט הקבר ובשבע מדורות של גיהנם.
ציצית – עולה ת״ר ושמונה חוטין וחמשה קשרים תרי״ג לומר לך ששקולה מצות ציצית ככל התורה כולה. בכל עת יהיו בגדיך לבנים. בגימטריא זה ציצית לבגדיכם.
כל מצות ה׳ – עולה תרי״ב אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום.
לכן: וראיתם אותו – והנה ציוה לעשות הציציות הם הנקראים גדילים, וציוה לשים בם פתיל תכלת, והנה המצוה הראשונה תזכיר האדם, וכל שכן השנית.
והיה לכם לציצִת – ביאר בזה עוד שהעשייה בתכלת יחוייב שתהיה לשם ציצית, וזה כולו הוא כדי שיעמיקו יותר בכוונת זאת המצוה.
וראיתם אֹתו – למדנו מזה שלא תנהג זאת המצוה אלא ביום, שהוא עת ראיית הדברים לפי הנהוג. ועוד למדנו ממה שאמר וראיתם אֹתו – ולא אותו וחברו, רוצה לומר שאין ראוי לאדם שישא יחד שני טליתות מצוייצים; וכן למדנו זה ממה שאמר: ׳אשר תכסה בה׳ (דברים כב, יב). והנה מפני שהיתה הצואה הזאת לבני ישראל, למדנו שאין הנשים חייבות בציצית. וראוי היה להיות כן, כי הענין אשר תעיר עליו זאת המצוה הוא רב העומק, ולא יתכן שיגיע אליו שׂכל הנשים, לקלות דעתן.
וזכרתם את כל מצוֹת ה׳ ועשיתם אֹתם – לפי שזאת המצוה מורה על מציאות ה׳ יתעלה, כמו שביארנו.
ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – רוצה לומר שזה ישמורכם מלתור אחרי לבבכם אם יש שם אלוה אם לא, ומלתור אחרי עיניכם אי⁠־זה מהדברים הנראים הוא יותר ראוי שיהיה אלוה, כי העינים לא ישיגו אלא הגופות, כי זה יישירכם להשיג שיש שם אלוה הוא המנהיג עולם הגלגלים והעולם השפל. והנה יִדמה שאין לאו זה אזהרה תִּמָּנֶה מכלל המצוות, כמו שאין אומרו ׳וזכרתם את כל מצוֹת ה׳⁠ ⁠׳ מצות עשה; אבל הגידה התורה התועלת הנמשך ממצות ציצית; והתועלת המגיע מהמצוה לא יִמָּנֶה מצוה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לח]

וזכרתם את כל מצות י״י שמנין גמטריא של ציצית ת״ר וח׳ חוטין וה׳ קשרים הרי תרי״ג. במדבר רבה בפ׳ קרח ויש מפרשי׳ שאע״פ שמלת ציצית חסרה יו״ד בין צד״י לתי״ו ואין מנינו רק תק״ץ מכל מקום הלמ״ד של לציצי׳ משלמת בחשבון אל ציצית שלשה פעמי׳ הכתובים בפרשה ואינו נכון בעיני אבל הנראה בעיני הוא שהמדרש הזה הוא אליבא דמאן דאמר יש אם למקרא ומכיון שהוא נקרא מלא כאילו כתוב ביו״ד ולכן מה שטען הרמב״ן ז״ל מחסרון היו״ד בין צד״י לתי״ו אינ׳ טענ׳ גם מה שטען ממנין החוטין ואמר שהחוטין לדעת ב״ה אינן אלא שלש אינה טענה דהא כיון דאמר רב פפא בפר׳ התכלת הלכתא ארבע בתוך שלש משולשת ד׳ שפירושו נותן ד׳ חוטין בכנף הטלית בתוך ג׳ אצבעות וכופלן לח׳ חוטין ומשולשת הציצית ארבע אצבעות היינו כב״ש וסוגיא דגמרא נמי בפרק קמא דיבמות דפריך היא לשעורה הוא דאתא גדיל שנים גדילי׳ ד׳ עשה גדיל ופתלהו מתוכו אתיא כב״ש משמ׳ שהלכ׳ כדברי בית שמאי לפיכך נתנו הטע׳ בזה אליבא דב״ש אבל לב״ה צ״ל טעם אחר ולא חששו לפרש אותו מאחר שדבריהם דלא כהלכתא גם מה שטען ממנין הקשרים שאינן מן התורה אלא שנים בלבד כמו שאמרו שמע מינה קשר העליון דאורית׳ דאי ס״ד לאו דאוריתא כלאים בציצית דשרא רחמנא למה לי הא ק״ל התוכף תכיפה אחת אינה חבור אינה טענה דאיכא למימר שהטעם הזה אינו אלא לפי מה שאנו נוהגין עכשיו כמו שפירש בהדיא בפרק התכלת גבי כשהוא מתחיל מתחיל בלבן כשהוא מסיים מסיים בלבן ופרש״י ז״ל כשהוא מתחיל לכרוך מתחיל בלבן שמניח שני חוטין ארוכין של תכלת לעשות מהן הגדיל ומתחיל לכרוך בלבן ובאמצע כורך של תכלת וחוזר ומסיים בלבן והאידנא דעבדינן חמשה קשרים היינו דאמרינן לקמן שקולה מצות ציצית ככל התורה כלה דמנין ציצית בגמטריא ת״ר ושמנה חוטין וחמשה קשרים דהוו תרי״ג כנגד כל המצות ועבדינן שני קשרים מלמעלה ושלשה מלמטה וכלשון הזה ממש הוא במדבר רבה בפרשת קרח שפירושו ב׳ קשרים מלמעלה חד סמוך לכנף קודם שיעשה הגדיל וחד מלמטה אחר הגדיל דהיינו אחר כריכת הלבן תחילה ואח״כ התכלת ואח״כ הלבן שזהו מה״ת והאידנא באו והוסיפו עוד ג׳ קשרים אחרי׳ למטה מהם ובין כל ב׳ קשרים גדיל עשוי כסדר הגדיל שבין שני הקשרים הראשונים הרי לך בהדיא שהאגדה של במדבר רבה אינה לפי מה שאנו נוהגים עכשיו דאל״כ למה חלקה הקשרים לב׳ חלקים ואמרה ב׳ קשרים מלמעלה וג׳ קשרים מלמטה אלא עכ״ל שהחלוק הזה אינו אלא מפני שהשנים הם מן התור׳ והג׳ הם מדבריהם כדפרש״י ובמנחו׳ גבי וזכרתם את כל מצות י״י שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כלן פי׳ שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולן מדכתיב את כל מצות י״י ועוד הציצי׳ בגמטרי״א ת״ר וה׳ קשרים וח׳ חוטין הרי תרי״ג פירוש בזה שני פירושים האחד בלתי תקנת הה׳ קשרים והאחד אחר התקנ׳ וא״כ מה שכת׳ פה בפני׳ החומש את כל מצות י״י שמנין גמטרי״א של ציצית ת״ר וח׳ חוטין וה׳ קשרים הרי תרי״ג אינו אלא כפי אחר התקנה שכל עצמה של תקנ׳ החמשה קשרים לא היתה אלא להשלים חשבון התרי״ג לא שהתורה כוונה לזה הטעם שהרי מן התורה אין בו אלא קשר עליון בלבד ועכ״ל שהטעם בזכיר׳ כל המצות בראייתו אינו מפני הגמטרי״א אלא על דרך הסימן בלבד כאדם שקושר אצבעו בחוט כדי שיזכור מה שצווה לעשותו זהו הפי׳ הראשון שפרש״י ז״ל גבי שקולה מצוה זו כנגד כל המצות מדכתיב את כל מצות י״י כלומ׳ מדכתיב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצו׳ י״י בראייתו ויזכר את כל מצות י״י וזהו על דרך הסימן ואח״כ כת׳ ועוד דציצית בגמטרי״א כו׳ כלומר ולא על דרך הסימן בלבד וזהו לאחר התקנ׳ שאז תהיה ראייתו מורה על כל מצות י״י אפי׳ בלא דרך הסימן ומפני שהוראת הגמטרי״א מורה על זכירת כל המצות בראיה יותר מהוראת הסימן בלבד בחר לפ׳ קרא דוראיתם אותו וזכרת׳ את כל מצות י״י כפי אחר התקנה ולא כפי קודם התקנה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(לט-מא) ואמרו והיה לכם לציצית פירשו המפרשים והיה לכם כנף המעיל הנזכר העליון לציצית להתדלדל ולהתחבט בפניכם וכנגד עיניכם וראיתם אותו לאות ולסי׳ לזכור כל מצות ה׳. כי מפני שרוב בני אדם טבועים במצולות ים התאוות החמריו׳ גם בטרדת העסקים וצרכיהם חייבה החכמה האלהית את האדם לשום אות וסימן לזכר בבשרו אם יהיה ערום והוא ברית מילה וכן במלבושיו בכנף מעילו העליון שהוא תמיד לנגד עיניו והוא הציצית ועל ידיו העסקניות ובין ידיו התפילין של יד ושל ראש ועל פתח ביתו המזוזה ולדבר בהם תמיד בבקר ובערב כדי לזכור תמיד את בוראו וכמ״ש שויתי ה׳ לנגדי תמיד ועל זה אמר למען תזכרו ועשיתם את כל מצוות ה׳ והייתם קדושים.
האמנם ראוי לבאר איך הטלית והציצית יהיו זכרון המצוות מדריכות אל הקדושה. והרלב״ג כתב שהיו ארבע כנפים רומזים אל ארבע יסודות והקשרים לגלגלים. והוא בעיני בלתי נכון.
ומה שנראה לי הוא שבמצות הציצית יובחנו ארבע דברים. הא׳ הוא הטלית שהוא אחד כולל ומקיף לכל. והב׳ הם הכנפים הד׳ היוצאים מהטלית הכולל ההוא. והג׳ הוא הקליעה והם הקשרים אשר בעליון הפתילים והד׳ הם הציציות ר״ל הפתילים והחוטים היוצאי׳ משם עם פתיל התכלת.
והנה המעיל או הטלית ירמוז אל הבורא כי הוא מעיל צדקה אחד כולל ומקיף לכל הדברים. והכנפים רומזים לשכלים הנבדלים הסובבים את כסא כבודו. ולפי שהם בארבע מחנות הם נעלמים ונסתרים כמהותם לכן תארם בכנפים שהוא לשון הסתר. והיו ארבע כנפים והקליעה והקשרים הוא רמז אל ההנעה שיניעו הנבדלים לגרמים השמימיים ולכך היו חמשת הקשרים. הא׳ הוא רמז להנעת הגלגל העליון המקיף הכל שמניעו הוא הבורא ית׳ בעצמו. וארבעת הנשארים הם ההנעות הבאות מארבע כנפים מהגרמים השמימיים.
ואמנם הציציו׳ והחוטים הם רמז לגרמים השמימיים ההם ולכן היו החוטים ח׳ ועם הפתיל תכלת תשעה כמספר הגלגלים וכל זה לרמוז כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. וכאשר האדם יהיה לנגד עיניו מציאות האל והשפעתו על מלאכיו והנעתם לשמים המחייבים עניני בני אדם בארץ. יחרד לבבו ויפחד מאדון העולמים ויזכור מצוותיו לעשותם ולא יתורו אחרי לבבם ואחרי עיניהם. ואז״ל אחרי לבבכם זו אפיקורסות. ואחרי עיניכם זו זנות. והענין שלא יאמין דברים כוזבים ולא ימשך אחרי תאות יצרו.
וכן אמרו גדולה מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות שנאמר וזכרתם את כל מצוות ה׳ שבגמטריא כל מצות ה׳ עולה לתרי״ב מצוות ומצות הציצית אחת הרי תרי״ג ועוד תמצא כי ציצית עולה ת״ר וח׳ חוטים וה׳ קשרים הרי תרי״ג ואע״פ שהוא ציצת כתוב חסר יו״ד מפרש בתנחומא ג׳ פעמים כתוב בפרשה לציצת חלק למ״ד לשלשתן והיא משלמת המנין.
גם אמרו שיש ס״ד תיבות מן דבר אל בני ישראל וגו׳ ועשו להם ציצית עד אני ה׳ אלהיכם. לרמוז כאלו השכינה כנגדו וכן אמרו בספרי ובירושלמי שכל המקיים מצות ציצית כאלו מקבל פני שכינה כתיב הכא וראיתם אותו וכתיב התם את ה׳ אלהיך תירא ואותו תעבוד.
ואמנם אמרו אחר זה למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי יראה כפל ומותר אחרי שכבר אמר וזכרתם את כל מצוות ה׳ ועשיתם אותם ולא תתורו וגו׳. אבל ענינו מה שכתב הפלוסוף שרבוי המעשים בעת הלמוד יעשה קנין חזק בנפש באופן שאחריו יצאו המעשים בנקלה ומבלי קושי.
וכן אמר הכתוב כאן שיעשו ציצית ויראו אותו ויזכרו את כל מצוות ה׳ וכ״ז למען אשר אחרי הקנין הנכבד ההוא מבלי ראיית הציצית אתם מעצמכם תזכרו את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם והייתם קדושים לאלהיכם כי לבעבור שתבואו לקנין הזה בלבכם צויתי אתכם במצות הציצית וזהו אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתכלית שאהיה לכם לאלהים כמו שהדבר עתה כי אני ה׳ אלהיכם.
ואפשר שאמר והייתם קדושים לאלהיכם אני ה׳ אלהיכם להגיד שראוי שיהיו מצויינים בלבושיהם כעבדי המלך או האדון שמביאים בלבושיהם סימן כדי שיוכרו שהם עבדיו ומשרתי שלוחי השם. והותרה בזה השאלה הח׳:
וראיתם אתו, וזכרתם את כל מצות ה׳ – תזכרו שאתם עבדים לאל יתברך, ושקבלתם מצותיו באלה ובשבועה, וזה בראותם הציצית שהוא כחותם המלך בעבדיו. ובזה תחדלו מתור אחרי לבבכם – להשיג שרירות לבכם בעשר וכבוד אפילו בגזל, ואחרי עיניכם – להשיג תאוות שנתתם עיניכם בהן.
אשר אתם זנים אחריהם – מטים נפשכם השכלית בהן מדרכי חיי עולם לדרכי אבדון ומות.
'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה, you will be reminded that you are God’s servants whose commandments you have accepted reinforced by oaths known as אלה and שבועה. This reminder will be due to your looking at the “fringes” that may be viewed as if their king had placed a stamp on your bodies confirming that the wearer is one of his subjects.
This in turn will lead to your ceasing to follow the inclination of your hearts and eyes to indulge your diverse urges, originating in your bodies. Without these fringes as a constant reminder of your purpose on earth, you would be likely to fall prey to these urges inspired by the evil urge.
This would eventually diminish the influence of your mind over your body to such an extent that it would lead to your premature death both in this world and in the hereafter.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

שמנין גימטריא וכו׳. אף על גב ש״ציצת״ חסר, היינו שבתורה הוא חסר, ואין הגמטריא ניתן על שם התורה איך כתב בה, אלא שהגימטריא על פי השם של ׳ציצית׳, והוא נקרא בשמו ׳ציצית׳ בב׳ יודין. ואין אנו צריכין לומר יש אם (למסורת) [למקרא], [ד]⁠אפילו יש אם (למקרא) [למסורת], דהכא שאני, שהדבר הוא בשמו שיקרא בו, והוא יקרא בשם ׳ציצית׳ בשני יודין:
הרי תרי״ג. ומה שאמר ממנין הקשרים והציצית, הקשה הרמב״ן, שהרי כל זה הוא לפי מנהגנו עתה, שמן הדין אין לעשות חמשה קשרים, וגם ח׳ חוטין אין אנו צריכין, שהרי לפי בית הלל (מנחות מא ע״ב) שלשה חוטין בטלית. ונראה שאין זה קושיא, דודאי לפי התורה היה גם כן סימן שהרי יש תרי״ג, דהיינו ׳ציצית׳ בגימטריא ת״ר, ובימיהם היו עושים י״ג חוליות, כמו שמפרש בפרק התכלת (מנחות לט.), והשתא הוי תרי״ג. אף על גב דקאמר התם ד׳הפוחת לא יפחת מז׳ חוליות כנגד שבעה רקיעים, והמוסיף אל יוסיף מי״ג חוליות; נגד ז׳ רקיעים, ושש אוירים שביניהם׳, דהיינו י״ג, ומשמע שהוא יכול לפחות. יש לתרץ, דאחר שהוא עושה ז׳ רקיעים, ואין רקיע בלא אויר שביניהם, הוי תרי״ג. ויהיה לפי זה ההפרש שבין כריכה לכריכה נחשב לאחת נגד האויר, ויהיה י״ג גם כן, וסוף סוף התורה הקפידה שיעשה סימן בציצית שיהיה היכרא שעולה לתרי״ג. ולפיכך עתה הסימן בחוטין, דאנו עושין ח׳ חוטין כדברי בית שמאי, וה׳ קשרים, היינו תרי״ג. ואין נפקותא בזה רק שיהא סימן לתרי״ג, כדי שיזכור המצות. ומה שכתב רש״י ש׳מנין גמטריא שלו וכו׳⁠ ⁠׳, הכי פירושו, היאך עושה סימן לכל תרי״ג מצות, ש׳מנין גמטריא שלו וכו׳⁠ ⁠׳, והוא הדין בימים הראשונים עשו מספר גמטריא של תרי״ג באופן אחר, כדי שיעלה למספר תרי״ג, והכל אחד:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לח]

גימט׳ של ציצית ת״ר. (הרא״ם) כתב והנראה בעיני פירושו שהוא אליבא דמ״ד יש אם למקרא, וכיון שהוא נקרא מלא כאלו הוא מלא יו״ד עכ״ל:
וח׳ חוטים ... הרי תרי״ג. פירש לא שכוונה התורה לזה הטעם, דהא י״א שיכול לעשות ט״ז חוטין וכן הקשרים, דמן התורה אין צריך רק קשר א׳ לבד ועוד יכול לעשות יותר. רק שכוונת התקנה שתקנו ה׳ קשרים לא פחות ולא יותר היתה למלאות החשבון שיתכן בזכירת כל המצות יותר בראיית הציצית והקשרים מ״ה פרש״י הקרא כאחר התקנה ולא כפי קודם התקנה:
The numerical value of tzitzis is 600. Re'm writes: It appears to me that Rashi's explanation is according to the opinion that one expounds a verse according to the way the words are read. Here one reads ציצית as if it was written in full with two yuds (rather than ציצת as it is actually written).
And the eight threads … equal 613. Not that the Torah's intent was so, because there are opinions that one can use sixteen threads. Similarly regarding the knots, though under Torah law one only needs one knot, one can make more [than five]. Rather it was the intention of the Rabbinic enactment that there be five knots, no more and no less, in order to complete the sum [of 613] such that there would be a greater remembrance of the mitzvos when one looked at the tzitzis and the knots. Thus Rashi explains the verse according to the situation after the enactment rather that before so.
וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם – הזנות הזה אחרי הלב והעינים צריך ביאור. ונאמר כי הזכירה והמחשבה יעשו בשכל ובלב {כד} על כי שמה ישבו עצמים דקים וזכים דמות אד ועשן. וכאשר יתייחדו בצלם צורה פלונית השכל יחשוב בצורה ההיא. ואם איש מאחיו יתפרדו עוד לא יחשוב בה אלא בצורה אשר יתייחדו אחרי הפרדם בצלמה ובדמותה. ולפיכך אין אדם מחשב אלא בדבר אחד לבד ולא בדבר שלא ראה אותה בעיניו הואיל והראייה בנושא תמשיך העצמים ההם עד שיתחברו ויעשו פסל תמונת כל סמל אשר יחשוב בו האדם וזו היא המחשבה.
{כה} וכאשר איש לא יחשוב בדבר אלא ישב ובטל בדמיונו כמו כאשר יישן אז יתן לעצמים ההם מהלך ורשות להתחבר לאשר יחפצו ואין להם מניעה ויארע שיתחברו מאליהם בצלם ובדמות הגופים אשר התייחדו בהם בהקיץ מקרוב. כי ההרגל יביאום להתנענע ולצייר הצורה ההיא. לכן הבטלה מביאה לידי שעמום כי כאשר לא נניע במחשבתנו העצמים והאדים ההם להתחבר במחשבת עשיות המצות יתנועעו מאליהם אל אשר יהיה שמה הרוח הרצון וההרגל רצוני אל העונות והפשעים אשר אליהם יצר לב האדם נמשך בטבעו על כן ציוונו חז״ל כמה וכמה דברים וסייגים להתעסק בהם ואם אין זכר בתורה אליהם הטעם שנהיה טרודים תמיד בתורת ה׳ ובחקותיו והרוח יתעמל בשמירת הדברים ההמה ואל ישעה בדברי שקר. כאשר אמר הכתוב הנה וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם ובזה לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם לפי שאתם זונים אחריהם ועשיתם מהם הרגל ולפיכך תמיד יתחברו בהם העצמים אם לא אתן לכם דמיון אחר נגד עיניכם שמירת החוקים והתורות:
והיה לכם לציצית – אין ידוע מכוון מאמר זה שיהיה לציצית, ולדברי התוספות שכתבו במסכת מנחות דף מ״ג בדברי רבי מאיר שאמר שם וזה לשונו גדול עונשו של לבן מעונשו של תכלת, משל למלך שאמר לב׳ עבדיו לאחד אמר הביא לי חותם של טיט ולאחד אמר הביא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו איזה מהם עונשו מרובה וכו׳, כתבו התוספות מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכך עושים לעבדים והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי ה׳ כדאיתא במסכת שבת (נז:) כבלא דעבדא תנן עד כאן, ירצה במאמר והיה לכם לציצית לצד שהם עבדים לה׳ והעבד עושה כבלא יהיה לכם סימן זה לכבלא דעבדא.
ואמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ פירוש כשיביטו בסימן עבדותם יתנו לב שאינם בני חורין לעשות כחפצם במאכלם במלבושם בדיבורם ובכל מעשיהם כעבד שאימת רבו עליו ולעמוד בשעה שהאדון מצוה לעמוד ולעשות כל מלאכות אשר צוה ה׳ לעשות.
ואמר ולא תתורו וגו׳ פירוש לצד שהנגלה הוא דבר שהעין חפצה וחושקת בו, ומצות המלך היא ציווי עשות הפך הרצון הטבעי ושנוא הערב המורגש, ומן הנמנע שיעמוד בדבר אלא בהערת סימן עבדותו הוא יכופהו להפך אשר עינו ולבו שם יחפוץ.
ואמר למען תזכרו ועשיתם, יתבאר על דרך אומרם ז״ל (מנחות מד.) מעשה באדם אחד וכו׳ כיון שעלה וכו׳ טפחו לו ציציותיו על פניו וכו׳, והוא אומרו למען תזכרו פירוש שהציצית הוא יזכיר אתכם וימנע אתכם מחטא מכל מין חטא, ולזה דקדק לומר ועשיתם על דרך אומרם ז״ל (קידושין לט:) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה והעמידוה בבאה לידו עבירה ופירש ממנה, ואמר והייתם קדושים על דרך אומרם ז״ל (ויק״ר כד) אין נקרא קדוש אלא הפורש מן העריות ואומרו אני ה׳ אלהיכם וגו׳ פירוש חיוב העבדות שאני מחייב אתכם לעשות עליו סימן לצד שהוצאתי אתכם וגו׳, וכפל לומר פעם ב׳ אני ה׳ אלהיכם הוא חיוב מושכל, ועיין מה שפירשתי בפסוק (סוף פ׳ בהר) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם וגו׳.
ומעתה באנו להשכיל על דבר אמת אשר צוה ה׳ במצוה זו שאין לעשות ציצית אלא בכסות בת ד׳ כנפות ולא בת ג׳ ובת ה׳ כי לצד שהציצית הוא סימן העבדות יצו ה׳ שיהיה הסימן גם כן יגיד מי לנו אדון, כי ימצא גם כן דבר זה במלכי ארץ שכל אחד יעשה מין סימן אחד לעבדיו וניכר הסימן של כל אחד, וכמו כן גזר ה׳ שלא נעשה סימן עבדותנו לה׳ אלא בטלית בת ד׳ כנפות לרמוז כי מלכנו הוא הבורא ארבע קצות העולם ושליט עליה, ולזה בהיות הטלית בת ג׳ ובת ה׳ אבדה הכונה ואין לעשות בה ציצית.
וצוה שיהיו החוטין לבן לרשום סימניו יתברך כי מדותיו הם מדת הרחמים והטוב הרמוז במין הלבן, גם התכלת לרמוז על שליטתו בשמים כי התכלת דומה לרקיע, גם במספר החוטין ד׳ שהם ח׳ ירמוז לשמו יתברך שהוא שם בן ארבע ויחודו בהיכלו הוא בן ח׳ בסוד השילוב של הוי״ה ואדנות, גם רשם בדת האל (מנחות לט) לעשות קשר התכלת עם הלבן להעיר במושכל נעלם כי הלבן הוא סוד החסד והתכלת הוא סוד הרחמים, והוא סוד בחינת שמים, ומדה זו מתיחסת ליעקב אבינו שהוא סוד התפארת ואמרו מביני נסתרי התורה כי מדת התפארת תתאב למדת החסד שהיא מתיחסת לאברהם, ולזה יקיף התכלת להלבן כאשר יקיף רוח לנשמה כידוע ליודעי חן.
וראיתי להעיר למה לא הכשיר ה׳ צבע התכלת אלא מדג עולה מהים ולא משאר דברים שיש להם צבע זה עצמו, ואולי שהוא מטעם עצמו שזה הוא סודו כאומרם ז״ל (חולין פט.) ים דומה לרקיע והבן גם להעיר שהרחמים ימשכו מהתורה הנרמזת בים, גם לרמוז כי הרחמים נמשכים מבחינה הנרמזת בדג בסוד עינא פקיחא כידוע לרואים באור החיים.
חסלת פרשת שלח לך
והיה לכם לציצית, "And it shall be unto you as a fringe, etc.⁠" It is not quite clear what the words "it shall be a fringe" is meant to convey. Menachot 43, where the view of Rabbi Meir that the penalty for not fulfilling the commandment with the white fringes is greater than the penalty for not fulfilling the commandment with the blue thread is discussed, illustrates this as follows: "Imagine a king who commanded two servants to bring him a golden seal or a clay seal, respectively. Both of them failed to bring him either kind of seal. Which one of the servants will be punished more severely? Clearly, the one who received the instruction to bring a seal of clay will be punished more severely because that command was easy to fulfill. Tosafot comment that the reason Rabbi Meir chose this parable as illustration for the commandment of ציצית is that one places one's' seal on slaves as a mark of ownership. When the Israelites wear fringes this is evidence that they are servants of the Lord. We have further proof of this in Shabbat 57 where a slave's chain is not permitted to be carried from one domain to another domain on the Sabbath. Thus far Tosafot. The words והיה לכם לציצית mean that wearing the ציצית will be proof that you are the Lord's servants just as wearing a slave's chain would be proof of whose slaves you are.
וראיתם אתו, "and when you look at it, etc.⁠" When you look at the ציציות the symbol of your servitude to the Lord, you will remind yourselves that you are not totally free to do as you please in matters of food, clothing, etc., but you will remember all your duties, i.e. the commandments of the Torah.
ולא תתורו אחרי לבבכם, "and you will not deviate to follow the desires of your heart, etc.⁠" Normally, man employs his eyes to activate his desires. God's commandments frequently require us to do precisely the opposite of what we would like to do. This leads to an inner conflict in man. When we wear the fringes and are reminded to whom we owe obeisance, this makes it easier to comply with God's laws. If it were not for the commandment of ציצית we would often find it too hard to deny what our eyes have found alluring.
למען תזכרו ועשיתם, "so that you will remember to do, etc.⁠" This is best understood by means of the example given in Menachot 44 of how the fringes kept its wearer from demeaning himself with a harlot. The Torah promises that the fringes themselves will protect you against committing all kinds of transgressions. In this instance the word ועשיתם "you will do,⁠" is to be understood as in Kidushin 39 where we were told that when a person is tempted to commit a sin and he resists it, i.e. he does nothing, it is accounted for him as if he had fulfilled one of the positive commandments. Our verse continues with והייתם קדושים, "you will be holy, etc.⁠" This may be understood in line with the statement in Vayikra Rabbah 24, that one is not awarded the title "holy" unless one had separated oneself from all matters of sexual licentiousness. The Torah goes on to say: I am the Lord your God, etc.⁠" This verse establishes God's credentials for all that He demands from us. Seeing He had taken us out of Egypt, from underneath far worse conditions of bondage, He is certainly entitled to place the mark of the fringes on us to demonstrate that we are obligated to be His servants. I have explained why the line "I am the Lord your God" is repeated at the end of Parshat Behar on the line: "for the children of Israel are. My servants" (Leviticus 25,55).
Now we shall try to understand the mystical dimension of why this whole commandment applies only to garments which are four-cornered. Inasmuch as the fringes are a symbol of our being servants of the Lord, God commanded that the symbol should also testify as to who is our Master. Other nations too have their symbols by means of which they can identify who is a servant of whom. God decreed therefore that we must not attach these fringes to garments which are not four-cornered so as to symbolize that we are the servants of the Master whose Kingdom extends to the four corners of the globe. This symbolism would be lost if we attached fringes to three-cornered or rounded garments.
God commanded that the threads be white to symbolise God's attributes of Mercy and goodness, something traditionally symbolised by the colour white. The colour blue symbolises God's mastery in the Celestial Regions, seeing the colour blue is similar to the colour of the sky. The number of threads i.e. 8 or 4 folded over, also symbolise His Holy name of four letters. His uniqueness in His Sanctuary is equivalent to the number 8, i.e. a combination of two of His names, י⁠־ה⁠־ו⁠־ה plus א⁠־ד⁠־נ⁠־י. According to Menachot 39 it is a mystical dimension of the halachah that the knot with which the blue thread is tied together with the white threads symbolises the mystical dimensions of kindness and mercy respectively. This is the mystical dimension of what constitutes heaven. This dimension is related to our patriarch Jacob who represents the attribute of תפארת, harmony. Kabbalists who have studied the mystical elements of the written Torah claim that the attribute of תפארת yearns for the attribute of חסד, kindness, the quality attributed to Abraham. This is the reason that the blue thread winds around the white threads, i.e. mercy coils itself around kindness, love. The relationship of the two is similar to the relationship of רוח to נשמה.
I wanted to explain why God did not permit any blue except that which is derived from a fish which comes out of the sea, and not from any other source which is itself blue. Perhaps this is what the sages meant when they said in Chulin 89 that the sea resembles the sky. We should also understand that mercy is rooted in the Torah which itself is allegorically compared to the sea.
והיה לכם – פתיל התכלת גם הוא לציצת. ולא על כלו נאמר, כי איך יאמר והיה לכם הציצת לציצת. אבל וראיתם אותו על כלו נאמר.
והיה לכם לציצת – התחיל בלשון נסתר, ועשו להם, בגדיהם לדורתם, ונתנו, ואח״ז אמר בלשון נכח והיה לכם, וראיתם, וזכרתם, עד סוף הפרשה, והטעם יראה כי לפי הדין ציצית חובת גברא ולא חובת מנא, ר״ל שאינו חייב בציצית רק בזמן שהוא לבוש בבגד בת ד׳ כנפות, אבל אם אין לבוש בו אין הבגד חייב בציצת, ולכן אם היה אומר ועשיתם לכם ציצת על כנפי בגדיכם היה משמע שהוא צווי לעשות ציצת על כל פנים אף שאינו לבוש בבגד בת ד׳ כנפות על גופו רק שמונח בקופסא, כיון שלא נזכר כאן רק כנפי בגדיכם סתם, לכן נאמר הפסוק הראשון בלשון נסתר והוא הקדמה אל הצווי לישראל שבדיבור השני, ושעורו כך, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, כשיעשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדורותם ויתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת (ע״פ החיוב המפורש במקום אחר אשר תכסה בה והיינו בזמן שהוא לבוש בה, אז תאמר להם) והיה לכם לציצת וראיתם אותו וכו׳ (והיינו שיאמר להם כי החיוב של הציצית הוא למען תראו אותם ותזכרו על ידי זה המצות ותעשום), ולכן בפרשת תצא נאמר בלשון נוכח גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך (שהוא צווי ממש, לפי שאמר אחריו) אשר תכסה בה, שהכונה בשעה שאתה לבוש בה אז החיוב עליך לעשות בה ציצית:
וזכרתם את כל מצות ה׳ – רבים שאלו באיזה דרך יזכרו כל המצות ע״י שיראו את הציצית, אבל אין זו שאלה, כי כל דבר גופני שיקח לו האדם לסימן כדי לזכור על ידו איזה ענין, יועיל לו לזכרון אעפ״י שאין שום יחס בין אותו סימן ובין הדבר הנזכר, דרך משל אם יעשה אדם ציור או איזה סימן שיהיה על כותל החדר שהוא שוכב בו, ויכוין לזכור על ידו כשיעור משנתו החובה המוטלת עליו לעבוד את הבורא יתברך בתפילה ובתחנונים, הנה אעפ״י שאין יחס לציור ההוא עם התפילה שחייב בה לבורא יתברך, אין ספק שיועיל לו הסימן ההוא לעורר בלבו זכרון עבודת הבורא מאחר שהוא עשה אותו על כונה זאת, וכן מצות הציצית תועיל לנו לזכור על ידה כל התרי״ג מצות אעפ״י שלא נדע היחס שיש לה עם המצות, ודי לנו שנצטוינו בה על כונה זאת:
ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – אם תזכרו תמיד את מצות ה׳ ותהיינה המחשבות הטובות קבועות בלבבכם, אז לא יהיה לכם מקום ללכת אחרי ציורי הלב ומראה העינים, וידוע כי טבע הלב לצייר רע מאליו כמו שטבע העינים לבקש ולראות את כל הדברים המשמשים לתענוגי הגוף, ואחז״ל עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה נינהו, לכן בהיות הלב מלא מחשבות חכמה ויראת ה׳, היצר נכנע לפניו ולא במהרה הוא חוטא:
זנים אחריהם – כי מי שילך אחרי תאותו הוא זונה מתחת עבודת אלהיו:
והיה לכם לציצית – אמר והי׳ בלשון יחיד מלמד שהתכלת והלבן אעפ״י שאין אחד מהם מעכב את חברו אינם שתי מצות אלא מצוה אחת (רמב״ם פ״א מציצית ה״ה והוא מן הספרי מובא במגדל עוז שם. ולא מצאתיו בספרי שלפנינו). וארבע ציציות (תנן במתני׳ ספ״ג דמנחות) מעכבים זו את זו שארבעתן מצוה אחת, והעיר בתי״ט דלא אמרו בגמ׳ מנלן הא, ונ״ל שיצא להם זה מדאמר וראיתם אותו בלשון יחיד, יורה שארבעתן כאחת נחשבים. ויתכן דלכוונה זו כל ג׳ פעמים שהוזכר בפרשה ציצת הם חסרים יו״ד בתראה, וזה יורה על התאחדותם יחד.
והיה לכם לציצית – כלומר תנו דעתכם ולבכם שחוטין אלו לכם להצצה והבטה, כי בבלתי כוונת הלב ע״ז, אף אם תתעטפו כל היום בבגדי ציצית אין בם תועלת לעשות רושם פנימי בנפש, כמו הקושר חוט באחת מאצבעותיו בלי כוון דעת להיותו לו למזכרת דבר מה, אין מן התימה אם ישכח אח״כ חפץ שהי׳ צריך אליו לזכרו, כי אין בקשירת החוט תועלת לזכרון רק אם בעת קשירתו התכוון שיהי׳ לו בו מזכרת על דבר מיוחד (רמ״א).
וראיתם אותו – אין וראיתם פה לראיי׳ בעלמא (זעהען) כ״א להשגחה ושימת לב על הדבר, התבוננות והסתכלות בעיון, כמו אין מי רואני (ישעיהו מ״ז), ואבי ראה גם (שמואל א כ״ד י״א) (ערוואֶגען, אכט האבען, בעטראכטען, נאכדענקען), ומלת אתו ענין סימן ורושם (צייכען, מערקמאל), מן והי׳ הדם לכם לאות, וכמו עד דרוש אחיך אותו, וכן למועד אשר דבר אותו (וירא כ״א ב׳) למדו רבותינו ממלת אותו סימן השריטה (ע״ש רא״ם). ור״ל התבוננו מאד ותנו על לבכם הסימן והאות הנעשה בבגדיכם ע״י חוטים אלה, ופירש ואמר על איזה הדבר יהיו החוטים האלה לסימן ואות. וזכרתם את כל וגו׳, כלומר בין בהטלת הציציות בבגד בין בהתעטפכם בבגד הציצית תשימו תמיד על לב, שהציציות האלה נתונים בבגד זה לסימן ואות להזכיר את האדם את חיובו במצותיו ולעשותם, ולבלי נטות אחר תאות הלב ומזמותיו הרעים. למען תזכרו וגו׳ הבטיחה התורה שהעטיפה בבגד הציצית על הכוונה הנזכרת, יעשה קנין חזק בנפש עד שיעשו מעשי המצות בפועל בנקלה ובלי קושי, עד שגם בלי ראות הסימנים האלה כגון בלילה או ביום כשנושא בגד הציצית תחת בגדיו האחרים, יזכר ויעשה האדם את המחוייב עליו מן המצות.
וזכרתם את כל מצות ה׳ – הנה חייבה אותנו התורה בזה לשום אות וסימן בכנף המעיל שהוא תמיד לנגד עינינו כדי שנזכור תמיד היותינו עבדי ה׳ כדרך שעושה האדון במלבוש עבדו לאות כי הוא עבדו הקנוי לו להיות נכנע לעבודתו (עיין במנחות ד׳ מ״ג ע״ב) בתוס׳ ד״ה חותם, שמדמה התלמוד חותם של טיט שעושים אותו לעבד כשקונים אותו לשם סימן עבדות, לציצית כי הציצית מעידים על ישראל שהם עבדי הקב״ה כַבלא דעבדא, ע״ש. ומזה יתבאר לנו לשון. להתעטף בציצית. שתקנו לנו מתקני הברכות אף שאין צריכה עטיפה באמת, כמו שהעיר ב״י באו״ח סי׳ ח׳, ואפילו בטלית קטן שאין בו עטוף, עיקר נוסח הברכה להתעטף בציצית, וכל מה שאמרו בזה אין הדעת מתישבת בו, למה שנו מתקני הברכות ממה שכתוב בתורה בפרשת ציצית לשון כסוי אל לשון עטיפה, אמנם לפי המבואר לכוונה הפנימית תקנו לשון מתעטף, לבאר בו התכלית האמתי המכוון במצות ציצית, כי מצינו לשון עטיפה על ההכנעה, כי אחר שאמר (ישעיהו נ״ז) שהוא ית׳ שוכן את דכה ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולב נדכאים אמר, כי רוח מלפני יעטוף, שפירושו כשרוח האדם נעטפת ונכנע לפני כמ״ש רש״י שם, ולכן ישמשו הכתובים לשון עטוף גם על השרוי בצער, כמו בהתעטף עלי רוחי (תהלים קמ״ב), כי האדם בצערו הוא נכנע ודעתו כפופה בו כאלו מעוטף קצת הגוף בקצתו, ורוחו בקרבו גם הוא כאלו מתעטף וכפוף עד שאין לו מקום להתרחב, ולזה בחרו מתקני הברכות לשון להתעטף, שכולל שתי ענינים, כסוי הגוף, כמו ועמקים יעטפו בר (תהלים ס״ה), שמכוסים בתבואה שתרגומו ומישריא יתחפון עבורא, וכלל ג״כ הכנעת האדם בקרבו כעבד לפני אדון כל הארץ. וברעי׳ מהימנא אמר וראיתם אותו וזכרתם, כל זמנא דברא חמי רצועה דאבא דחיל מאבוי, אשתזיב מרצועה אשתזיב מכלא, מאן גרם לי׳ לאשתזבא ההוא דחמי בעינוי ההיא רצועה, ההיא רצועה גרם לי׳ לאשתזבא, וע״ד וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם ודאי ואי לאו הא רצועה, דהאי יגרום לכון למהוי תבין לפולחנא דילי תדיר וכדין ועשיתם, ע״ש. ידמה חוטי הציציות התלויים בגדיל לרצועות המחוברות במקל שהוא בית יד שיאחז בו המכה את המחוייב להלקות. ועל כוונה זו הזכירו רבותינו (מנחות מ״ד) לשון, ארבע ציציותיו טפחו לו על פניו.
ולא תתורו – תתורו ענין חקירה וחפוש, והטעם שלא ירדוף האדם אחר הרהור לב וכל אשר שאלו עיניו (ראב״ע רשב״מ וע״ד אונקלס), ולולי דבריהם הייתי מדייק מדלא אמר ולא תלכו אחרי וגו׳, כמ״ש אם אחרי עיני הלך לבי, אפשר בכוונת מליצה זו, דמלת אחרי הוראתו ג״כ ענין האיחור במעלה, כמ״ש רבי שלמה פאפענהיים והנה איל אחר, מגיד לך הכתוב שבחו של אברהם שהי׳ האיל נחשב בעיניו מאוחר במעלה לעלות ע״ג אישים בערך אל יצחק בנו, והי׳ ניחא לי, יותר להעלות את בנו לעולה, ומענין זה מתתי אותה לאיש אחר, כלומר למי שהוא מאוחר במדרגתו ממך, וכן ולבש בגדים אחרים כלומר פחותים במעלה, ואמרו (יומא כ״ג) בגדים שבישל בהם קדרה לרבו אל ימזג בהם כוס לרבו, והוא ג״כ ענין אלהים אחרים, ואל אחר, מלשון פחיתות וגריעות (עכ״ד), וכן ויצאה והיתה לאיש אחר לפחיתותו, וכמ״ש זה הוציא רשעה מביתו וזה מכניסה, וכמו שחלק הטוב והמועיל שבדבר יקרא פניו (פאָרטהייל), ככה החלק הגרוע ממנו הרע והמזיק שבו יקרא אחוריו (נאכטהייל), או אחריו, (כי אחוריו ואחרי מתחלפים, כמו באחרי החנית ש״ב ב׳ (הינטערטהייל), וחלקי הרע והמזיק בלב ועין הוא אם משתמשים בהם לסרסור החטא לראות ולחמוד, וכדי להשמר מן המזיקים הרעים האלה צריך האדם להתנהג בהם כמו שמתנהגים באדם רע המזיק, שיאסרו אותו בנחשתים ובעבותות עד שאין ביכלתו לצאת חוץ מגבולו לילך ולהזיק, ככה צריכים לאסור הנך תני סרסורי דחטאה בל ילכו העין והלב חפשים בפעולות חמדתם כפי טבעם, לראות ולחמוד בלבבו יפי המראה וטוב הרואי המזיקים לנפש, להשחית דרכיו ולגרוע ערך האדם מחיתו יער, ועל מאסר הרוחני הזה הזהיר שלמה ואמר הביאה למוסר לבך, ואמר איוב ברית כרתי לעיני מה אתבונן וגו׳, ואוי לו לאדם אשר לא יתאמץ על אחרי עיניו ולבו, אשר לא יתגבר לכבוש תחתיו את כח הרע והמזיק שבשני סרסרים האלה, ולא יביא במאסר את רגלי מזיקים כמוהם, הוי לו ואוי לנפשו אם יפתח מהם את מאסרם ויתיר אותם מקשרם לפרוץ בפעולתם את הגבול שגבלה להם התורה, הנה על פתיחת המאסר והתר קשר המזיקים האלה הזהירה התורה ולא תתורו (ניכט ענטפעססעלן) עמ״ש ר״פ שלח על ויתורו את ארץ כנען. אחרי לבבכם וגו׳ פחיתות לבבכם ועיניכם, כחות הרעות שבהם (דאס נאכטהייליגע).
והיה לכם לציצת – לאחר שכבר נאמר: ״ועשו להם ציצת״, ״ונתנו על ציצת״ וגו׳, ממשיכה התורה: ״והיה לכם לציצת״ וגו׳. על כורחנו אפוא, שהשם ״ציצת״ מבטא גם את האופי החיצוני של החוטים האלה וגם את תכליתם (עיין פירוש פסוק מא), ושמטרה זו תושג על ידי ״וראיתם אתו״ וגו׳.
וראיתם אתו יוצא מתוך הנחה שהזמן שבו מצוות ציצית נוהגת הוא בשעות היום, שכן ביום ניתן להכיר את הדברים על ידי חוש הראות: ״וראיתם אותו פרט לכסות לילה״ (מנחות מג.). לפיכך מצוות ציצית היא מצוות עשה שהזמן גרמא, ולכן נשים פטורות ממצווה זו (שם; עיין פירוש, ויקרא כג, מג).
הדעות חלוקות לגבי הלכה זו המגבילה מצוות ציצית ליום, למעט הלילה. לדעת רש״י והרמב״ם, הזמן הוא הקובע: ביום, אפילו כסות לילה חייבת; בלילה, אפילו כסות יום פטורה. אולם לדעת רבינו תם והרא״ש, ייעוד הבגד הוא הקובע: כסות לילה פטורה אפילו אם לובשים אותה ביום, וכסות יום חייבת אפילו אם לובשים אותה בלילה (עיין טור ובית יוסף, אורח חיים סי׳ יח).
מעניין לעניין יש לציין, שלפי הדעה שנתקבלה להלכה, מצוות ציצית היא חובת גברא ולא חובת טלית. הווי אומר שהמצווה נוהגת רק בעת לבישת הבגד, ואילו ״כלי קופסא״ – בגד המונח בארון – פטור מציצית (מנחות מא.). מאידך גיסא, כסות סומא חייבת ציצית. ״וראיתם אתו״ רק יוצא מתוך הנחה שיום הוא זמן ראייה, ורק מציין את שעות היום באופן כללי, אפילו אם אדם מסוים זה נטול כוח הראות; שכן ״ישנה בראיה אצל אחרים״ (שם מג.). אך מצוות ציצית איננה חיוב מוחלט. התורה אינה מחייבת אותנו ללבוש בגד החייב בציצית; היא קושרת את המצווה להנחה שנלבש בגד החייב ציצית, ומצפה מאתנו שנביא עצמנו לידי חיוב מרצוננו (שם מא.; עיין פירוש פסוק לח).
וראיתם וגו׳ וזכרתם – על ידי הראייה הזאת, תושג התכלית שנקבעה לציצית במאמר הקודם ״והיה לכם לציצת״. בשעה שתראה אותן, תזכור את כל מצוות ה׳ ותקבל על עצמך לקיימן: ״ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה״ (מנחות מג:).
ולא תתורו וגו׳ – כבר אמרנו בפירושנו לעיל (יג, ב) ש״תור״ יכול להורות על חקירה לצורך מטרה סובייקטיבית, ובאופן זה הוא מציין את השאיפה להכיר את הדברים עד כמה שהם יכולים להיות שימושיים עבורנו. הפעולה השכלית המובעת על ידי ״תור״, מבקשת לברר מה טוב או לא טוב לנו. ה״לבב״ יוצר משאלות, וה״עיניים״ מבקשות אחר האמצעים לסיפוק משאלות אלה. כאשר מניחים את האדם לעצמו, הרי שרק ה״אני״ – על כל צרכיו, נטיותיו ודרישותיו – הוא שיוצר את מניעיו של לב זה בעל המשאלות והתאוות, והעין רואה רק את היחסים החושניים של העולם החושני. השכל – ה״תר״ אחרי הלב והעין – העומד לשירות הלב המתאווה והעין הרואה, דן ומבדיל בין טוב לרע: הוא יאמר על דבר שהוא ״טוב״ אם תכונותיו החושניות הן כאלה שנותנות סיפוק ללב, או שהוא ״רע״ אם איננו מציע סיפוק זה או חוסם את הדרך לסיפוק זה. והוא הדין לעניין מילוי משאלות הלב ומניעת הדברים המעכבים את מילויין: השכל ה״תר״ אחרי הלב ואחרי העיניים, יעריך דברים רק על פי יחסם לתחום שלו עצמו, והוא יפתֵחַ יראה ותקווה רק לפי תוצאותיו של פסק דין זה. אך אם אדם מקרב או דוחה, ירא או מקווה, רק לפי צוויִים של שכל הקובע את פסק דינו על ידי הליכה אחרי הלב והעיניים, אדם כזה אינו בן⁠־חורין להגות בה׳ ובתורתו, ואין דעתו נתונה לה׳ המכוון את מעשיו ומנהיג את גורלו; שוב אין ה׳ משפיע על מה שאדם זה מקרב או דוחה, על תקוותיו או פחדיו. עבודת הלב והעיניים אינה הולכת בד בבד עם עבודת ה׳; ״אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – אתם זנים״: כל ההולך אחרי לבו ואחרי עיניו, הריהו בוגד בה׳ ומפר את נאמנותו אליו.
אולם עניין אחר הוא אם ה׳ ותורתו מהווים את היסוד ונקודת המוצא לכל שיקולינו, מחשבותינו ודינינו. אם נראה עצמנו כעבדי ה׳ בלבותינו המתאווים ובעינינו הרואות, אם נשעבד את משאלות לבנו למשאלות ה׳ ונבטל את רצוננו מפני רצונו, אזי גם ה״עיניים״ שלנו, שכלנו היודע והשופט, יעריך דברים רק לפי התאמתם לרצון ה׳. כאשר ״נתור״ אחר דברים על פי ערכם בסיפוק משאלות לבנו, הרי שנחקור אותם רק על פי ערכם לסיפוק רצון ה׳; שכן רצוננו, שהזדכך על ידי רצון ה׳, כבר יהיה בטל לחלוטין לרצון ה׳. כך גם במילוי משאלות לבנו, לא נשקול תחילה את כוח הדברים מול הכוח שלנו; שכן מעלינו ומעל עולמנו ניצב ה׳ ורצונו הקדוש. לא נייחס גדולה וגבורה לגדולה ולגבורה החושניות והשכליות כשלעצמן, שכן רק להשתעבדות לרצון ה׳ ולעשיית רצונו – לא לחושניות, לא לשכליות, אלא רק למוסריות – נייחס את הגדולה והגבורה. כאשר אנו עִם ה׳, אנו מרגישים חזקים יותר מכל העולם; בלעדיו, אפילו הכוח הכביר ביותר שיש לנו מתכווץ לאַיִן. וכדרך שכל רצוננו לקרב או לדחות ישתנה ויתהפך, כך גם היראה והתקווה בלבותנו ישתנו ויתהפכו. שכן במקום שנעמוד בשירות לבותנו ועינינו, ניכנס לעבודת ה׳ בלבותנו ועינינו, ונראה רק את ה׳ לבדו כמכוון מעשינו ומנהיג גורלנו.
שינוי צורה זה של כל הווייתנו הרגשית והחושנית, המקרבת ודוחה, היראה והמקווה – הוא הוא תכליתם של ציצי ה״ציצית״ שבבגדנו.
כך נדרש פסוקנו גם במסכת ברכות (יב:): ״⁠ ⁠׳אחרי לבבכם׳ זו מינות וכן הוא אומר ׳אמר נבל בלבו אין אלקים׳, ׳אחרי עיניכם׳ זה הרהורי עבירה שנאמר ׳אותה קח לי כי היא ישרה בעיני׳, ׳אתם זונים׳ זה הרהור עבודה זרה וכן הוא אומר ׳ויזנו אחרי הבעלים׳⁠ ⁠⁠״. אנו למדים מכאן אמת בסיסית: המינות הכופרת במציאות ה׳ איננה – כפי שהיא מתפארת – הסיבה, אלא התוצאה של שחרור הלב מחוקי המוסריות. ה״נבל״ הנזכר, ה״נוֹבֵל״ מבחינה מוסרית, נותן מרגוע לנפשו על ידי כפירה במציאות ה׳ [״אמר בלבו אין אלקים״] (השווה פירוש, בראשית לד, ז; שמות יח, יח; תהילים יד, א). אנו למדים גם שהכופר בה׳ יאמין לבסוף באלילים רבים: מינות, היינו כפירה בה׳, מביאה לידי עבודה זרה, היינו עבודה לאלילים רבים. ואכן, רק הכרה בה׳ עושה אותנו בני חורין מהבחינה הרוחנית. המין מבקש לשחרר עצמו מאדונותו של האל האחד; ולכן הוא פשוט כופר במציאותו. בסופו של דבר הוא יעבוד לבעלים, המטילים גורלות בעיוורון; ימשלו בו הכוחות העיוורים הכופים של הטבע, והוא יבָּעֵט ככדור משחק בידי צבא של אדונים.
יש להעיר הערה אחת נוספת. כבר היו לנו כמה הזדמנויות לדון על כך שעולה מכפרת הן על ביטול מצוות עשה והן על הרהור הלב; ונראה לנו שהרהורי עבירה אינם נוצרים מכך שאדם מפקיר את עצמו לדמיונות וחטא, אלא מכך שהוא מתבטל מלימוד האמת והטוב. במקום שלא מצליחים לכוון את האנרגיה הרוחנית אל האמת והטוב, מתעוררות מאליהן מחשבות דמיון ואוון. גם כאן נאמר ש״ולא תתורו אחרי לבבכם״ וגו׳ אינו אלא תוצאה של הראייה והזכירה, המכוונות אל ״עשיית כל מצות ה׳⁠ ⁠⁠״.
והיה לכם לציצת – כבר בארתי באילת השחר (כלל קסט) שכשמזכיר דין אחד על כמה דברים יבא הפעל בלשון רבים, ואם בא בלשון יחיד מורה שהם מצטרפין זב״ז וכן ממה שלא אמר והיו לכם לציצית למדו שארבעתן מצוה אחת, ור׳ ישמעאל ס״ל שבא פעל והיה בלשון יחיד להורות שכל כנף מצוה בפ״ע וגם כנף אחד מובן למצוה, ומובא במנחות (דף לז ע״ב):
והיה לכם לציצת – הטלית עם הציצית רומזים לאור הנעלם הסובב כל עלמין ומעטיף אותם כמ״ש מלמד שנתעטף הקב״ה כשמלה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, ואמרו מלמד שנתעטף הקב״ה כש״ץ, וארבע כנפות הטלית הם ארבע האורות המתפשטות בכל עולם ועולם עד שראום החוזים בעולם היצירה כארבע חיות נושאות את כסא הכבוד, והחיה הרביעית הוא מדת מלכות שהוא מראה תכלת והוא גם כן מדה״ד ועז״א למה נקרא שמה תכלת ע״ש שנתכלו המצרים כי במדה זו הכה אותם כמ״ש וה׳ הכה כל בכור הוא ובית דינו, ויתר המדות מצוין בגוון הלובן ובצבע ממין הכנף והם מורים על החסד וההשגחה שבה מציץ מן החרכים, ועז״א והיה לכם לציצית שעמכם יתנהג במדותיו של רחמים, וידוע ששבעים שרים עומדים אחורי המרכבה ויונקים השפע מד׳ ציציות שבארבע כנפות הארץ העליונה וע״כ כל המקיים מצות ציצית יחזיקו בו עשרה אנשים מהכנענים, כי כל כח רוחני יש בו עשרה כחות והם שבע מאות בכל כנף. כי כ״א מושך יניקתו מארבע כנפות וכנגדן למטה עשרה מכל לשון בכל כנף וע״כ אמרו בשבת (דף לב) שכל אחד זוכה ומשמשים לו ב׳ אלפים ושמונה מאות עבדים, ובהפך יתנערו רשעים מכנפות הארץ העליונה כי פסק חיותם ושפעם, ור״מ דייק מה שאמר וראיתם אותו בלשון יחיד שר״ל אות שלו, כמש״פ מ״ש וה׳ אותי כגבור עריץ, (ירמיהו כ) ה׳ אות שלי, שהוא אות ודגל של שכינה שהוא מראה התכלת הדומה לכסא הכבוד שבזה יזכור במלכות שמים שמשם יצאו התרי״ג מצות כמ״ש קבלו מלכותי ואח״כ קבלו גזרותי, ומובא במנחות (דף מג).
וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ – דרשו חז״ל שרמז שבעת יראו התכלת והלבן ויכירו צבעם אז זמן ק״ש, שמקבל עליו עול מלכות שמים ועול כל המצות, כמ״ש זמן ק״ש משיכיר בין תכלת ללבן כמ״ש בברכות (דף ט) ומנחות (דף מג), כי במ״ש אני ה׳ אלהיכם מרמז על פרשה שיש בה קבלת עול מלכות שמים ומ״ש שתקדום שמע לוהיה אם שמוע כ״ה בברכות (דף יג) במשנה, וכפי פי׳ שם בגמ׳ (דף י״ד ע״ב), וממ״ש וראיתם אותו למדו דאין ציצית נוהג בלילה, והגירסא שהעתקתי הוא גי׳ הגר״א וכבר בארתי (בחקותי סי׳ ב׳), שהזכירה בא על זכירה מחשביית וגם בא על זכירה בפה ופי׳ פה שיזכור פ׳ ק״ש בפירוש, וגם דרשו בצד הדרוש על זכירת הלב שאם יזכור כל המצות ע״י מצות ציצית מעלה עליו הכתוב כאלו עשאם בפועל ומקבל שכר על המחשבה כמעשה:
ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכו׳ – הלב מציין בינת הלב והעיון, שלא ישלח מחשבתו לחשוב דברי מינות, והעינים מציינים את החושים שהם מסבבים התאוה לזנות. והנה לא מצאנו לשון זנה אחרי – רק בע״ג, וע״כ אמר אשר אתם זונים אחריהם זו עכו״ם, כי עם עבודת כו״ם היה מקושר מינות כנודע, ור׳ נתן ס״ל שמצאנו זאת מקושר עם מלת אחרי פעם א׳ בתנ״ך, ואחריך לא זונה (יחזקאל סי׳ טז) ובא לפי פירושי שם על הזונה במחשבתו, שלא נתעורר אצל הזונים תאוה אליך שיזנו אחריך במחשבתם בך, ועז״א שלא יהיה שותה בכוסו וכו׳ שזה זנות במחשבה ומובא [ב]⁠נדרים (דף כ׳). והנה דעת רבים שהתעוררות חמדת הלב אל העברה בא מסבת החושים כמ״ש העין רואה והלב חומד, ואמרו שאין אדם מתאוה אלא ממה שראו עיניו. אמנם חז״ל דייקו ההפך כי בצד א׳ לולא קדמו ציורי התאוה למשול בלבו בדרך רע או דרכי המינות שמשלו בלבו להסיר מפניו יראת ה׳ ופחדו לא הי׳ נפעל ממראה עיניו, ומה שנפעל ממראה עיניו אל התאוה זה אות כי כבר סללו ציורי התאוה מסלה בלבבו מקודם, וכן שקדמו בלבו מחשבות און להקל ביראת ה׳ המשקיף על נסתריו ונגלהו, ומזה הסביר הראב״ע מה שצוה לא תתאוה בית רעך לא תחמוד אשת רעך שאם ישפיל ציורי התאוה ולא יעלה על פני הלב וכן אם יזכור תמיד שה׳ צוה והזהיר ועומד עליו ורואה במעשיו לא יגיע לידו חיבה כלל כמו שלא יחמוד הכפרי בבת המלך, וז״ש שהעינים הולכים אחר הלב שלולא ציורי התאוה שקננו בלבו לא יתפעל מראות עיניו, וע״כ הקדים ולא תתורו אחרי לבבכם שהוא הקודם לצייר ציורי התאוה ומדות הרעות ואז יתור אחר עיניו, והביאו ראי׳ נגד האומרים שלא יתפעל הלב אל הציורים הרעים רק ע״י שהובילו אותם העינים אל הנפש פנימה דהא גם הסומא יעשה תועבות גדולות אף שלא ראה בעיניו, ור׳ ישמעאל חדש לנו דבר אחר שדייק מ״ש ולא תתורו אחרי לבבכם ולא אמר ולא תלכו אחרי לבבכם, עז״א שנפש האדם וכחותיה נבראו בארח ישר וטבע הלב והנפש נוטה אל הטוב רק שהאדם מקלקל את טבעו ומעלה על לבו ציורים רעים ומחשבות הפוכות מטבע הנפש, וע״כ לא יכול לאמר ולא תלכו אחרי לבבכם שאם הי׳ הולך לפי מה שדרכי הלב סלולות בטבע יצירתו היו דרכים טובים וישרים, ולכן אמר החכם שמח בחור בילדותך והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך שמדבר ממי שהולך בדרכי לבו הטובים אשר לא נשחתו עדיין, ורק מי שנוטה מטבע נפשו אשר היא טובה וטהורה בעצם יצירתה, ותר ומרגל בלבבו ובעיניו ומבקש חשבונות רבים על זה הזהיר, וז״ש שמח בחור בילדותך בדרך ישר, ר״ל והלך בדרכי לבך הישרים בטבע כמ״ש אשר עשה האלהים את האדם ישר, או בדרך שתרצה, שעז״א והמה בקשו חשבונות רבים עז״א ולא תתורו:
והיה לכם לציצית: בלשון יחיד, שהיא מצוה אחת לבן ותכלת. {אע״ג שאינן מעכבין זה את זה, מ״מ אינו אלא מצוה אחת. ולפי הפשט קאי על חוט התכלת, דמלבד שיהא פותל יהא גם לחוט תלוי, והיינו ״לציצית״ כמו חוטי הכנף}.
וזכרתם את כל מצות וגו׳ ולא תתורו וגו׳: ואח״כ כתיב עוד הפעם ״למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי וגו׳״. הענין, דשתי זכירות הללו לבן ותכלת באות לשני אופני הנהגת האדם מישראל, האחד, מי שחייו בדרך הכבושה לרבים, עוסק בעניני פרנסה, ומ״מ עליו לשמור לעשות מצוה בזמנה. השני, מי שמופרש לעבודת ה׳ ומתבודד ושוקע עצמו לאהבת ה׳, וגם עליו לשמור מצוה בזמנה ולא לקפח מעשה המצוה בשביל דביקות ח״ו. וכבר אמרו חז״ל במסכת שבת (קכז,א) ׳גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה, שכן מצינו באברהם אבינו שאמר לקדוש ברוך הוא (בראשית יח,ג) ״אל נא תעבור וגו׳⁠ ⁠⁠״, ולא כוונו חז״ל שהמכניס אורח ׳גדול במעלה׳ ממי שזכה להקבלת פני שכינה, שזה אינו מוכח מזה המקרא כלל, אלא ׳גדול לפני ה׳ לעשות׳ זו המצוה של הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה. ומי שהגיע לאהבת ה׳ והקבלת פני שכינה והגיעה לפניו מצוה של הכנסת אורחים, עליו להפסיק דביקותו ולהזדקק למצוה שבאה לידו, כמו שעשה אברהם אבינו, וכ״ש מצוה שבינו לשמים שאי אפשר לעשות ע״י אחרים. ועל אלו שני אופני חיי הישראלי צוה ה׳ לעשות חוטים לזכרון.
ובשביל האופן הראשון ציוה לעשות חוטי הכנף מין כנף, ועליו כתיב (בפסוקנו) ״וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם״, שלא יהא העסק משכחו ממצוה בזמנו.
ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם: לימדנו בזה מעשה המצוות, שלא נחשבו למצוה אלא אם עושה ומאמין עכ״פ שהוא מצווה ועושה, לאפוקי אם לבבו פונה אחרי מינות שאינו מאמין במצוה כלל, אין בעשייתו נחשב למעשה, וזהו ״אחרי לבבכם״, ופירשו בגמרא ברכות (יב,ב) ׳זו מינות׳. וכתיב עוד ״ואחרי עיניכם״ היינו – עין הדעת. דיש עושה מצוה ומכוון שלא לצאת בה, על פי איזה טעם שנראה לו בדעת שטוב יותר שלא לצאת ידי מצוה. בזה האופן אינו נחשב למצוה (וכמו שכתבו התוספות בכמה מקומות דאפילו למ״ד מצוות אין צריכות כוונה, מ״מ אם מכוון שלא לצאת ודאי אינו יוצא ידי חובה. והכי עיקר, כמו שכתבתי בחיבורי ׳העמק שאלה׳ סימן קנ״ד בעזרו יתברך), ועל זה כתיב ״ואחרי עיניכם״ דעין הדעת מורה שלא לצאת, אז אינה מצוה.
וזכרתם וגו׳ – עד סוף הפרשה דומה למה שכתב על התפלין סוף פרשת בא, וזו ראיה ברורה נגד הקראים שאינם מניחים תפלין, וסוברים שֶׁצִוּוּיָם השנוי ד׳ פעמים בתורה הוא דרך השאלה כמו ״קשרם על אצבעתיך כתבם על לוח לבך״ (משלי ז׳:ג׳); וכמו שמצות ציצת עם פתיל תכלת הנתון עליה בודאי מצוה מעשית היא, גם התפלין כן כי טעמם שוה, ואולי על זה קבעו רז״ל גם פרשה זו בק״ש.
ולא תתורו – אע״פי ששד״ל במשתדל מבטל מה שכתב בבכורי העתים שנת תקפ״ו על שרש תור שמקורו ׳אתא ראה׳ ומוציאו משרש ׳תאר׳ שענינו סבב, מ״מ נ״ל שמכאן עולה יפה שתהיה הוראתו ׳ראה׳, כלומר תחת בקש לראות מה שלבבכם ועיניכם מבקשים, תראו הציצת ותזכרו מצות ה׳; ומ״מ אמת הוא שפעל ׳רָגַל׳ משם ׳רֶגֶל׳, וענינו התהלך בארץ לארכה ולרחבה, ותור מגזרת ׳תאר׳ שענינו סבב (ותאר הגבול, פרשת מסעי) ר״ל מקור גבולי הארץ והערים אשר עליהם, וכן עשו גם י״ב המרגלים (ויעלו ויתרו את הארץ, וישבו מתור הארץ, למעלה י״ג:כ׳,כ״ה), רק אחד מהם בא ונכנס עד חברון הבלתי רחוקה כ״כ מהגבול.
והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם. כמו שהראייה הזאת והזכירה הזאת בפעל ולא ע״ד משל, כן מה שנאמר (שמות י״ג) והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, וכן והיה לך לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך, בפעל ולא ע״ד משל, ורשב״ם שכתב שעומק פשטו של מקרא כמו קשרם על לוח לבך אין זה עומק פשוטו אבל שוחה עמוקה, והאות שנאמר להלן הוא מה שאמר כאן והיה לכם לציצית וראיתם אותו כי האות לראיה נתן כמו את קשתי נתתי וגו׳ וראיתיה לזכור ברית עולם ועליה נאמר זאת אות הברית — וכמו שנאמר להלן ולזכרון בין עיניך כן נאמר כאן וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם כי תכלית האות וראייתו, הזכירה, וכן נאמר בקשת וראיתיה לזכור, וכמו שנאמר להלן כי בחזק יד הוציאך ה׳ ממצרים או בחזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים, כן נאמר בציצית אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים — וכמו שד׳ פרשיות בתפלין כן ד׳ חוטי תכלת בציצית, אחד בכל כנף.
וראיתם אותו. אמרו המעתיקים וראיתם אותו פרט לכסות לילה, ומה צדקו דברי חז״ל במה שנודע מהחכמה הטבעית שבזמנינו (והיא נעלמה מהראשונים שעד ניוטון Newton לא השיגו גווני האורה) והוא כי הגוונים אינם כלל בגופים רק באור עצמו, ואם כן כשאמרה תורה וראיתם התכלת, אין ספק שנתכוונה לתכלת האמתי הנולד מפגישת קרני האורה בגוף הצמר והצבע הנתון עליו, ולא אמרה להביא הנר ולראות כנגדו אם מפני שהתורה לא תצוה לעשות תחבולה לשמירת מצותיה שאלו כן לא נוכל לשתות או לשאוב האויר מבלי שיכנסו אל פינו תולעים ובריות משונות לאין מספר, ואם מפני שכפי הנודע אין אור הנר מראה הגוונים במראיתן ובצביונם כאשר נראים לאור השמש והירוק יראה שמימיי או להפך, וראה נפלאות שעד לא גלו מסתרי טבע האור בדורות אחרונים נתכוונה התורה וקבלת חז״ל אל מה שיצדק רק על ידי חקירותיה עם היותו זר לעיני בני דורם, כי סוף סוף יכולים היו לומר הרי אנו רואים גם לילה גם יומם — ואחר שאנה ה׳ לידינו הענין הזה לא אחריש ממרגלית טובה, כמוסה וחתומה בשם תכלת, וגם הוא לעד לאלהות תורתינו כי שם תכלת אם מצד עצמו (מל׳ ויכלו השמים) אם מפי׳ חז״ל עליו שאמרו תכלית כל הצבעים נראה היותו לדעתם סוף כל הגוונים, ומה יקרו דבריהם אחר הגלות נגלות על יד ניוטון — (לא נשמע טרם בואו) ששבעה המה הגוונים הראשיים הנפרדים מקרני הוד השמש המנותח בזכוכית לבנה (Prisma) וסופם ותכליתם הוא התכלת שהוא השביעי שבהם.
וזכרתם את כל מצות ה׳. לפי שאמר למעלה מן הענין וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וגו׳, בא לתקן להם סימן שעל ידו יזכרו בכל עת ועת מצותיו יתברך, וז״ש וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳.
וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ – ראה מצוה זו עבור מצוה אחרת זה שעטנז כו׳. פירוש כמו דאמרו ריש פ״ב דביצה זכרהו מאחר הבא להשכיחו, כן כאן פירושו, משום שמצות ציצית, באה להשכיח מצות שעטנז, שהיא נעשית צמר ופשתים, לכן צוה להזכירה. ופשוט.
כל מצות ה׳ – גימטריא תרי״ב, ומצות ציצית הרי תרי״ג. וראיתם אותו כי תכלת הוא הממזג הצבעים כידוע, וזה הבריח התיכון, וצורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד, וזה שאמר תכלת דומה לים כו׳ ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר ועליו כמראה כו׳ תכלת, וזהו ציצית דמארי עלמא, והוא שופרא דיעקב מעין שופריה דאדה״ר. והדברים עמוקים ליו״ח. והבן.
כוונת מצות ציצית לדעתי כך, דזה ידוע, הבורא יתברך בחכמתו המתאחדת עמו ברא מציאות ראויה לו, היא תעיד על שלמותו וחכמתו ומציאותו המחויבת והקודמת, אולם העולם השפל ברא ספוגי, וזה כי הניח אותה לבעל הבחירה, וכמאמר הכתוב והארץ נתן לבני אדם, שהוא ישלים בריאותה ויפיק אותה לענין נשגב ונעלה, וזהו בהבראם א״ת אלא באברהם, ואם האדם מישר דרכו ושומר פקודת הבורא יתברך, אז הטבע כלי חפץ אצל ההשגחה, ותתפשט כחותיה לאין גבול, וכמו שמצאנו בשני דשמעון בן שטח, שהיו עושים כשני כליות כו׳, וכן ברבוי דעובד אדום, ועושר של דור שלמה וכיו״ב, וזה שאמרו מאי שדי שאמר לעולמו די, והיינו, שדי ורב הכנות הכין ועשה, והזמין לעולמו, שהם יוכלו להוציא הבריאה אל שלמותה באופן הטבעי ג״כ, אם ישמרו דרכי ה׳, לאופן נשגב ואופן יותר נעלה, עד כי יצא מגדר הטבע לענין אלהי, וזהו שאמר ר׳ עקיבא במדרש תמורה על מצות מילה מעשי הקב״ה נאים, או מעשי בו״ד והשיב מעשי בו״ד כמו גלוסקה יפה יותר או חיטים, ולכן גם מצות מילה רצה הקב״ה להניח לאדם שיהי׳ לו במה להתגדר גם בגופו, ולכן ברא מותרות בבריאה, והאדם יבוא וימול בשר ערלתו, ובזה יחתום להיות עבד לה׳, ולכן מצאנו בירושלמי ובמד״ר על הא דדריש ר׳ לוי נימול אברהם בדק ומצא עצמו נימול, שצעק עליו ככרוכיא ר׳ זעירא כזבנא, שקרנא, מפני כי כל ענין מצות מילה הוא מה שכון הבורא יתברך שהניח מותרות בבריאה, כדי לזכות האדם שיזדכך נפשו בקיום מצותה ויהא מקיים בזה חפץ ורצון הבורא יתברך, א״כ מה אתה אומר, שגם זה עשה ע״י פעולת הקב״ה, א״כ שוב בטלה הכוונה האמיתית בברוא הבורא יתברך דבר טפל ומותר בבריאה, לכן צעק עליו כזבנא, שקרנא, שזהו שקר נראה ומאמר שסותרו מעצמו.
ומה יאות לפי זה, דבמצות מילה לאברהם אבינו כתוב מעת שנצטווה והרגיש, כי הוא אינו תמים כל זמן שלא מל כתוב שם אלהים וידבר אתו אלהים, ויאמר אלהים כו׳, וכן בוירא כתוב וימל כו׳ כאשר צוה אותו אלהים, שהוא השלמת הבריאה, שהניח השי״ת להסיר מותרות הבריאה, ע״י האדם והוא יהיה כאלהים להשלים הבריאה, שע״ז נאמר שם אלהים, וכיון שמל כתוב וירא ה׳ שם מלא על עולם מלא, וכמו שביארנו.
והנה הבריאה בכללה מצאנו להכתוב שמכנה האצילות הראשונה בשם מלבוש, וזה עטה אור כשלמה, וכן מצאנו במדרש נתעטף הקב״ה כו׳, והוא כי כמו המלבוש חוצץ ומכסה האדם, אשר לא יראה האדם ובשרו, רק לבושו, כן, להבדיל, כביכול אם כי באמת אין חוצץ ואין מבדיל, וכמאמר הכתוב אתה הוא ה׳ לבדך, ומפרש אימתי אתה לבדך, אתה עשית השמים והארץ כו׳ אף לאחרי עשייתך שמים וארץ ג״כ יאות לומר, כי הבורא יתברך לבדו הוא, וכמו שהיה קודם בריאת העולם, וכבר האריכו בזה הרבה לכן אקצר, אבל לעין המוחש, השפל, אשר בל יוכל להשיג שום רוחניי ומכש״כ כבודו יתברך, הבריאה היא כמו מעטה להמאציל עד כי איש בער לא ידע ונבל יחשוב בלבו אין כו׳, ולכן נקרא כללות הבריאה בשם בגד, ולפי הקדמתנו קודם, כי הבריאה עדיין לא נגמרה, והניח הבורא יתברך להבחירי, שהוא ישלים אותה והוא יוציאנה לשלמותה [אולי כוונה שניה היא במאמרם רוח צפונית פתוחה. והבן], ולכן העיר הבורא אותנו במצות ציצית ולהורות, כי המציאות היא בגד, שמשני צדדיו יש עדיין חוטין שעדיין לא נארגו, ולכן צריך גדיל וענף, והיינו להורות, שגם בפעולות שהאדם יעשה בבחירתו בחיים ובטוב ולהלוך בדרכי ה׳, גם בזה עזר ממרום תסעדהו, וכמאמרם אלמלא הקב״ה עוזרו וכו׳, וגם בזה יהא נארג קצת מהשי״ת ומסיועו האלהי להמתעורר לבוא לטהר, ואתה בן אדם הכן לבבך ולבלי לכת אחרי העין והלב, ולתת רסן בעד התאוות החומריות ולדבק בהשי״ת, ובכל דבר מחלקי הבריאה יעשה מצוה מקשרת אותם להשי״ת, וכמאמרם בתו״כ אין לך דבר שאין בו מצוה למקום, ובזה יפיקו ברכה כל מעינות הטבע עפ״י ההשגחה האלהית לבלי די, ותצא הבריאה לשלמותה האמיתית כפי כוונת השי״ת, ואתה בן אדם אם תארוג את הבריאה תעשה שותף להשי״ת במעשה בראשית, וכמאמרם כל הדן דין אמת כו׳, וזהו שאמרו סנהדרין צ״ט כל העוסק בתורה לשמה כו׳ כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה שנאמר לנטוע שמים וליסד ארץ כו׳. ואולי יש לומר על הך ועשיתם אתם ועשיתם אתם, שהוא כאילו עשאו לעצמו. ויתכן, שעל זה בא החוט שבו פותל ומגדל הענף [כדברי רמב״ם שחוט אחד תכלת ובו מגדל הענף עיין בהלכות ציצית] מראה תכלת, שזהו מראה הקשת אשר עליו אמר ביחזקאל כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה׳, שלדבריו מורה, שהשי״ת המאציל כל, הוא הרוקם, הוא העושה גם בפעולת הבחירי, וכמאמר הכתוב מה׳ מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ כו׳. ובוא אחי וראה מאמרם בחגיגה היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי וגער בו הקב״ה והעמידו, היינו, שהניח זה להאדם הבחירי, שהוא ישלים אותה והוא יעשה ויבנה פלטרין של מעלה ושל מטה. ולכן בא הרמז במצות ציצית ג״כ באופן זה כשתי פקיעות של שתי ויש בזה עוד דרושים עמוקים, ואכ״מ. ודו״ק היטב.
פרק המדיר בסופו בעובדא דר׳ יהושע בן לוי אחוי לי דוכתאי כו׳ פנו מקום כו׳ אשכחיה לרשב״י כו׳. מורה דמקומו היה אצל רשב״י, דרשב״י היה על עסקי הכלל ברומי (סוף מעילה), וריב״ל היה ברומי על עסקי הכלל, כמבואר במד״ר על פסוק והוא צולע על ירכו. עוד יתכן דרשב״י סבר בירושלמי ריש ברכות, דאנו שרגילין בת״ת אין מפסיקין אף לק״ש, ורשב״י כדעתיה דאמר אילו הוינא בטורא דסיני הוי בעי תרי פומי ואפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו׳ הרבה עשו כרשב״י כו׳ (בריש כיצד מברכין), ור״י בן לוי סובר במגילה, דהבית הגדול שמגדלין בו תורה ומכנישתא לבי רבנן שרי, ודלא כר׳ יוחנן דסבר, דהבית הגדול שמגדלין בו תפלה, ואיהו אמר בירושלמי הלואי שאנו נתפלל כל היום, לכן ריב״ל לטעמיה מכרך בבעלי ראתן ועסיק בתורה ונקיט דיסנא, בקדושין דף ל׳, ולמד לבר בריה יעו״ש, הרי הוא ורשב״י שניהם סברו דתורה עיקר, ולכך מקומו אצל רשב״י.
שם: נקיט ליה בהדיה קרנא דגלימיה. התוס׳ פירשו, דאע״ג דרמינין להו תכלתא, מ״מ אמר דליו לגלימא בפרק מי שמתו, דהוי לועג לרש, דאינם מחויבים וגדול המצוה ועושה, ופליגי אמוראי בהתכלת אם בגד של עור וכנפיה של צמר חייבת בציצית אם בתר כנף אזלינין או בתר הבגד, ונראה, דלמאן דמחייב טלית בת חמש כנפות בציצית, ואפ״ה כתב הרא״ש, דמארבע כנפות דרשינין דרק על ארבעה כנפות מהנך חמש חייב בציצית, א״כ אין הכנף גורם החיוב רק עיקר הבגד, אבל למאן דפוטר בת חמש כנפות, א״כ הוא תנאי בענין כללית המצוה, מצינין לומר דהכנף מביא החיוב רק הוא תנאי בחיוב, דדוקא בת ה׳ [וכמו שהוא תנאי בחיוב הבגד למאן דאזיל בתר בגד], אבל אם טלית בת חמש חייבת, הרי הבגד חייב והכנף החמישי פטור, א״כ מי מביא החיוב הבגד, לכן כד הוי דוכתיה אצל רשב״י א״כ הוא סבר דטלית בת חמש פטור, כמוש״כ ר״ת במנחות דף מ״ג ד״ה ור״ש, והכנף מביא החיוב, א״כ ריב״ל דנכנס בחיים הוי בר חיוב במצות כמו אליהו דמוזהר על תחומין, כדאמר בפרק מי שהוציאוהו, א״כ הוי לועג לרש, דקרנא דגלימיה מחויב בציצית, לכן נקט ליה בקרנא דגלימא דיליה. ודו״ק היטב.
ירושלמי פרק מי שמתו. ר׳ יוחנן שאל לר׳ ינאי קומי ערשיה דרשב״י הקדיש עולה לבדק הבית מהו כו׳. ונראה עפ״י מש״כ בפ׳ ויחי הביאור דפליגי ר׳ ינאי ור׳ יוחנן בנדה דף ס״א אם מצות בטלות לע״ל, דר׳ ינאי סבר, דתכריכין של מת אסורין בכלאים, משום דאין מצות בטלות לע״ל, ור׳ יוחנן סבר דבטלות לע״ל, יעו״ש, והוא דפלוגתתם אם כשיהיו כולם מזוככי החומר, והצפוני ארחיק מעליכם, ומלאה כל הארץ דעה, ומקטנם ועד גדולם ידעו את ה׳, אם אז יהיה צורך למצות, והנה מצות הוי קדושה שחל על החומר ועל הזמן, על כל אבר ואבר מ״ע ועל כל גיד וגיד מצות ל״ת, והוא כקדושת בדק הבית, כמו שבארתי בכמה מקומות, ובלא חומר אין מקום למצות עשה, וכמוש״ב דברי הגר״א בפרשת ראה, ועל זה שאל לר׳ ינאי איך תאמר דאין מצות בטלות לע״ל, הלא אז הקדושה יהא חל על עצם הנפש קדוה״ג, ומה מקום למצות מעשיות שהן קדושת דמים, והקדיש עולה לבדה״ב אמרו סוף תמורה ובזבחים ק״ב דלא תפיס מן התורה, כיון שהיא בעצמותה קדוש, וע״ז פלפלו אם המת שייך עדיין למצות מעשיות, ור״י לטעמיה דמצות בטלות לע״ל, דכיון שהגוף יהא מזוכך ויוקדש קדוה״ג מה מקום שתוקדש קדושת דמים, ויעוין בפ׳ ויחי מש״כ על הך דהניעו ראש על צדיק כתמר, שאם שייך במצות יכול להשפיע מה קדושתו גם לזכות באור המצוה, כיון שאין בטלות לע״ל. ודו״ק היטב בכ״ז.
הפטרה: יהושע פרק ב (יג)
בהפטרה. ואת אחי ואת אחותי – קרי אחיותי. נראה דהיה לה אחות אחת מן האם ואחת מן האב, לכן כתוב וי״ו, כל משפחותיה מן האב ומן האם.
וראיתם אותו – התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת דכתיב וראיתם אותו, כל חד לחודיה משמע1. (מנחות ל״ח.)
וראיתם אותו – פרט לכסות לילה2. (שם מ״ג.)
וראיתם אותו – תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה, כתיב היא וראיתם אותו וכתיב התם (פ׳ ואתחנן) את ה׳ אלהיך תירא ואותו תעבוד.⁠3 (מנחות מ״ג:)
וראיתם אותו – תני בשם רבי מאיר, וראיתם אותם אין כתיב כאן אלא וראיתם אותו, מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאלו מקבל פני שכינה, מגיד שהתכלת דומה לים והים לעשבים ועשבים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד.⁠4 (ירושלמי ברכות פ״א ה״ב)
וראיתם אותו – תניא, אחרים אומרים, וראיתם אותו, כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ד׳ אמות ומכירו.⁠5 (שם שם)
וראיתם אותו וזכרתם – תניא, וראיתם אותו וזכרתם, ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה, ואיזו היא זו ק״ש, דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן6. (מנחות מ״ג:)
וראיתם אותו וזכרתם – תניא אידך, וראיתם אותו וזכרתם, ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת הסמוכה לה, ואיזו היא – זו מצות כלאים, דכתיב (פ׳ תצא) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך.⁠7 (מנחות מ״ג:)
וראיתם וזכרתם ועשיתם – תניא, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם, מלמד שראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה8. (שם שם)
וזכרתם את כל מצות ה׳ – תניא, פרשת ציצית יש בה עול מצות, דכתיב בה וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳.⁠9 (ברכות י״ב:)
וזכרתם את כל מצות ה׳ – תניא, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ – כיון שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב בכל המצות כולן.⁠10 (מנחות מ״ג:)
וזכרתם את כל מצות ה׳ – תניא, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ – מכאן ששקולה מצוה זו כנגר כל המצות כולן.⁠11 (שם שם)
ולא תתורו אחרי לבבכם – מכאן אמר רבי, אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר12. (נדרים כ׳:)
ולא תתורו אחרי לבבכם – תניא, מפני מה קורין שלש פרשיות אלו בכל יום, א״ר לוי, מפני שעשרת הדברות כלולות בהן, לא תנאף – ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.⁠13 (ירושלמי ברכות פ״א ה״ה)
אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – תניא, אחרי לבבכם זו מינות, וכה״א (תהלים י״ד) אמר נבל בלבו אין אלהים,⁠14 ואחרי עיניכם – זה הרהורי עבירה, שנאמר (שופטים י״ד) ויאמר שמשון אותה קח לי כי היא ישרה בעיני,⁠15 אשר אתם זונים אחריהם, זה הרהור עבודת כוכבים, וכה״א (שופטים ח׳) ויזנו אחרי הבעלים.⁠16 (ברכות י״ב:)
אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – תניא, א״ר לוי, ליבא ועינא תרי סרסורי דעבירה, דכתיב (משלי כ״ג) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, אמר הקב״ה, אי יהבת לי לבך ועינך אנא ידע דאת לי.⁠17 (ירושלמי ברכות פ״א ה״ה)
אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – מגיד שהעינים הולכים אחר הלב, או אינו אלא הלב הולך אחר העינים, אמרת, וכי לא יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם18 (ספרי).
1. דמצוה לתת בכל כנף ד׳ חוטין, חוט אחד או ב׳ תכלת [צמר צבוע] והשאר לבן, כפי שיתבאר בפ׳ תצא בפסוק גדילים תעשה לך, ואם היו כולן לבן או כולן תכלת יצא, וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר. וטעם הראיה משום דמתחלה כתיב הכנף ודרשינן מין כנף, היינו שיעשה החוטין ממין הכנף שהוא לבן, דרוב טליתות של פשתן הן ולבנות, וכתיב פתיל תכלת דהיינו צמר צבוע, א״כ שני מינים הם, ולפי״ז היה לו לכתוב וראיתם אותם, ומדכתיב אותו דרשו דדי בכל מין אחד לבדו.
והנה מתבאר בגמ׳ דסברת רבי היא להיפך, דמדכלל הכתוב ראית שני המינין בלשון יחיד, לכן צריך שיהיו שניהן כאחד, ולכן ס״ל דהתכלת מעכבת את הלבן והלבן את התכלת. והנה אע״פ דקי״ל כרבנן בכ״ז בזה נשתמש בסברת רבי לענין קדימה, שלכתחלה צריך להקדים לבן לתכלת, דמדכתיב מקודם הכנף ודרשינן מין כנף דהיינו לבן והדר כתיב פתיל תכלת ש״מ דצריך להקדים הלבן לתכלת, אמנם זהו רק למצוה ולא לעכב, וזהו הפי׳ דתכלת אינה מעכבת וכו׳.
2. לפי פשטות הענין מורה שתלי הדבר בזמן הלבישה ולא ביחוד הכסות ליום או ללילה, ורק דביום חייב אפי׳ אם לובש בגד המיוחד ללילה ובלילה פטור אפי׳ בבגד המיוחד ליום, וכ״פ הרמב״ם בפ״ג ה״ז מציצית וז״ל, חובת הציצית ביום ולא בלילה, שנאמר וראיתם אותו – בשעת ראיה, עכ״ל. אבל הרא״ש בריש הלכות ציצית פי׳ דתלי ביחוד הכסות, שאם הוא מיוחד ללילה פטור אפי׳ אם לובשו ביום, ואם הוא מיוחד ליום ולילה חייב אפי׳ כשלובשו בלילה, ועיין תוס׳ מנחות מ׳ ב׳ שכן גם דעת ר״ת.
והנה אף שהלשון פרט לכסות לילה מורה כדעת ר״ת ורא״ש דתלי ביחוד הכסות, משום דלפי׳ הרמב״ם הול״ל פרט ללילה, אבל עכ״ז הסברא יותר נוטה לדעת הרמב״ם, כיון דעכ״פ הכתוב תלה הדבר בראיה ולילה לאו זמן ראיה היא, וגם מ״ש בברכות י״ד ב׳ פרשת ויאמר [היא פרשת ציצית] אינה נוהגת אלא ביום, משמע כפי׳ הרמב״ם, משום דאל״ה לא שייך שאינה נוהגת אלא ביום הא גם בלילה נוהגת בכסות יום.
וגם יש להעיר מדברי ר״ת גופיה ממש״כ התוס׳ משמו בנדה נ״א ב׳ על המשנה יש טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו, וחקרו בגמ׳ לאתויי מאי, וכתבו התוס׳ בשם ר״ת דהיה יכול לומר לאתויי ציצית, ר״ל דכשפושט הציצית קודם הלילה א״צ לברך על קיום המצוה בעבר ועל הפטור בזמן הבא, יעוי״ש. ולפי מש״כ הוא עצמו דתלי ביחוד הכסות אם הוא של יום או של לילה א״כ איך שייך לברך בסמוך לשקיעת החמה על גמר מצותן אחרי דבאמת לא נגמר אז מצותן, שהרי אם לובש כסות יום בלילה חייב, וכשלובש כסות לילה ביום פטור, א״כ אין זה תלי כלל בזמן יום ולילה, וא״כ אין לעולם זמן הגמר מצותן.
אך הנה גם ר״ת ורא״ש הביאו ראיות לדעתם דעיקר תלי ביחוד הכסות, ולכן נעשה זה כספיקא דדינא, והלובש בלילה בגד של יום אין מברך עליו, דספק ברכות להקל.
ודע דמטעם דלילה לאו זמן ציצית קיי״ל דנשים פטורות מציצית משום דהוי מ״ע שהזמן גרמא. ולכאורה לפי טעם זה הוי עיקר הפטור בגופה אבל לא בבגדה, והיינו שאם לבש איש בגד אשה חייב בציצית, אבל בספרי איתא [והובא בתוס׳ מנחות מ״ט א׳ ד״ה תכלת] ריב״ב אומר, ביחוד פטרו חכמים את הכסות של אשה מן הציצית, ונראה דסמך זה על הלשון דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם ודריש בגדיהם של אנשים דוקא. ויוצא לפי״ז דאם לבש איש בגד המיוחד לאשה פטור מן הציצית כמו טלית שאולה שהפטור הוא על הבגד, וזה דבר חדש וצריך תלמוד [ואף י״ל סברא לפטור בזה משום לא ילבש גבר שמלת אשה והוי מעין מצוה הבאה בעבירה, וצ״ע].
ודע דאע״פ דהכתוב תלה כאן חיוב ציצית בראיה אפ״ה סומא חייב בציצית, משום דאע״פ שהוא אינו רואה אבל אחרים רואין אותן, ודרשו כן מרבוי הלשון אשר תכסה בה בפ׳ תצא, ושם נבאר אי״ה, ומה שנוגע עוד לדרשה זו עיין בסמוך אות קכ״ד.
3. עיין בדרשה הסמוכה.
4. ועיין מענין אגדה זו בבבלי מנחות מ״ג ב׳, תניא, ר׳ מאיר אומר, מה נשתנה תכלת מכל הצבעונים, מפני שתכלת דומה לים וים לרקיע וכו׳ [וכבדרשה שלפנינו]. ונראה דטעם זה אינו עקרי אלא לתוספת בעלמא, משום דאל״ה קשה, כיון דעיקר מעלת התכלת היא מפני שמראהו דומה לכסא הכבוד, א״כ למה אסרו קלא אילן שמראהו שוה לתכלת, כמבואר בסמוך פ׳ מ״א, אלא דלטעם דרישת התכלת יש עוד טעם אחד, והוא המובא בפירש״י בפסוק מ״א וז״ל, פתיל תכלת, על שם שכול בכורות, תרגומו של שכול – תכלא, ולכן הוזכר ענין יציאת מצרים בפרשת ציצית כפי שיתבאר בסוף הפרשה.
5. גם הם מדייקים מה דלא כתיב וראיתם אותם כמו ר״מ בדרשה הקודמת, ודרשו דמרמז דקאי על האדם העומד לנגדו וקאי על זמן ק״ש וסתם ראיה ד׳ אמות, דמשהאיר היום עד שמכיר את חבירו הרחוק ממנו ד׳ אמות אז הוי זמן ק״ש, ואע״פ דפרשה זו לא איירי בק״ש, נראה דלמדו בה לענין ק״ש משום דבכלל ג׳ פרשיות דק״ש הוי אחת מהן פרשה זו, ועיין מדין זה באו״ח סי׳ נ״ח ס״א, ובכלל דרשה זו עיין עוד בדרשה הבאה.
6. דכשיכיר להבחין הצבע של תכלת אז הגיע זמן ק״ש, ושייך על זה לומר וזכרתם את כל מצות ה׳, משום דבק״ש יש קבלת מלכות שמים ואמונה באחדות ה׳ כמ״ש שמע ישראל וגו׳, וזה יסוד ועמוד כל המצות וכמ״ש במכות כ״ד א׳ בא חבקוק והעמידן לכל המצות על אחת – וצדיק באמונתו יחיה, וא״כ זכירה זו היא הערה מוסרית לקיום כל המצות, וע״ע מש״כ בדרשה הקודמת.
וכתבו התוס׳ בכלל דרשה זו דאינה אלא אסמכתא בעלמא משום דק״ש דרבנן, עכ״ל. וקשה לי על דבריהם מדבריהם עצמן במו״ק ח׳ ב׳ במה שאמרו שם מניין שאין נושאין נשים במועד שנאמר ושמחת בחגך – ולא באשתך, וכתבו התוס׳ וז״ל, עיקר דרשה היא ולא אסמכתא, כדאמרינן בחגיגה ח׳ ב׳ ורב אשי האי בחגך מאי עביד ליה, מבעי ליה לכדתניא, מניין שאין נושאין נשים במועד שנאמר ושמחת בחגך ולא באשתך, ובאור כונתם דמדפריך הגמרא מאי עביד בפסוק זה ומשני דאצטריך להא, ש״מ שדרשה גמורה היא, משום דאם היה רק אסמכתא בעלמא אכתי קשה מאי עביד בפסוק זה.
והנה כאן בסוגיא בענין שלפנינו איתא ג״כ כלשון זה, דאחרי שמפרש דרבנן לא ס״ל הדרשה וראיתם אותו פרט לכסות לילה [כדרשה דלעיל] פריך ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה ומשני מבעי להו לכדתניא, וראיתם אותו וזכרתם, ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואיזו זו זו ק״ש, ולפי הכלל שכללו התוס׳ במו״ק שם דבלשון זה מבואר שהדרשה היא דרשה גמורה ולא אסמכתא, א״כ גם כאן הדרשה שלפנינו היא דרשה גמורה ולא כמו שכתבו דאסמכתא היא.
ולכן נראה לי דבאמת ס״ל לרבנן דק״ש דאורייתא, כאשר כן דעת הרבה חכמים כמש״כ תוס׳ בברכות כ״א א׳ ובסוטה ל״ב ב׳ וכידוע בכלל שיטה זו, ואמנם לא קשה להפוסקים ק״ש מדרבנן, יען כי באמת לא קיי״ל כרבנן דהכא דוראיתם אותו מיותר, אלא קיי״ל כר׳ שמעון דבא למעט כסות לילה כמבואר לפנינו לעיל וכמש״כ רי״ף ורמב״ם וש״פ, וא״כ ממילא אין לנו יתור כלל על עיקר דרשה זו, ורק לדידן דקיי״ל כר״ש אפשר לומר דדרשה זו אסמכתא היא, משום דעיקרה אצטריך לפטור כסות לילה, ודו״ק.
7. שייכות זכירת מצות כלאים למצות ציצית י״ל שלא יחשוב אדם שמותר ללבוש כלאים כמו בציצית שהותרו צמר ופשתים, לזה יזכור שרק משום מצות ציצית הודח איסור כלאים ולא בעלמא, ועיין בתוס׳ שבועות כ״א ב׳ בשם הירושלמי דמצות ציצית ואיסור כלאים נאמרו בדבור אחד, יען כי הם סותרים זא״ז, וי״ל ג״כ הבאור ע״ד שכתבנו, דכדי שלא ילמוד האדם מכאן לכל מקום לכן נאמרו בדבור אחד להורות יחוסם ויחודם זל״ז ואין למדין מהם. –
8. עיין מש״כ בסמוך אות קכ״ט. ויש לפרש כלל הענין ממצות ציצית, שעיקר תכליתה לזכור ע״י ראיתה את חובות האדם למקום, ע״פ מש״כ בספרי המדות, כי ראוי לאדם לעשות לו סימן לדבר שדרוש ומוכרח לו לעשות ואל יסמוך על כח הזכרון לבד, וזה חובה ומצוה בין במילי דשמיא ובין במילי דעלמא, ועיין מש״כ בס״פ תצא בענין זכירת מעשה עמלק.
ויתבאר ביותר ע״פ מה ששמעתי בשם הגר״א לפרש לשון הכתוב בש״א י״ז ל״ד, ויאמר דוד אל שאול, רועה היה עבדך לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ונשא זה מהעדר, והכתיב זה והקרי שה, ולא נתבאר הענין, ואמר הגר״א, כי נמצא במדרש אגדה, כיון שראה דוד שנעשה לו נס ע״י שה זה כי ע״י כן לא פגעו בו הארי והדוב, שחט אותה והפשיט את עורה ועשה בגד ממנה והיה לבוש אותה תמיד כדי שיזכור תמיד הנס שנעשה לו, ולכן ניחא גם הקרי גם הכתיב שאמר לשאול ונשא שה זה, כלומר שהראה לו הבגד שהוא לבוש כדי שיזכור חסדי ה׳, ועל זה הוא בטוח מאימת גלית הפלשתי דאיירי ביה אז, ע״כ. ומבואר מזה שמחויב כל אדם לעשות לו סימן וזכרון לדרכיו, וזהו ענין מצות ציצית וראיתם אותו – וזכרתם ועשיתם, ודו״ק.
9. דריש כן לענין ישוב השאלה מפני מה קבעו פרשת ציצית בק״ש מפני שיש בה חמשה עניני קדושה ואחת מהם עול מצות, ומפרש בזה איפה מרומז בה עול מצות. ונראה דחסר בגמ׳ המלה וגו׳ דעיקר הראיה מן ועשיתם אותם כי זכירה לבד בלא עשיה אינה עול. ורש״י הביא בזה הפסוק הבא ועשיתם את כל מצותי, וצ״ע למה לא הביא הפ׳ המוקדם, ובפרט כי בגמ׳ הובא הקודם.
10. פירש״י כיון שנתחייב במצוה זו שהאיר היום נתחייב בכל המצות, דרוב מצות נוהגות ביום, ויש מפרשים שכיון שהגיע לכלל מצות ציצית, דהיינו שנעשה בן י״ג שנה נתחייב בכל המצות, ופירש״י נראה עיקר, יען דמשהגיע לבן י״ג שנה מתחייב בכל המצות יחד עם מצות ציצית ולא שייך לתלות הא בהא.
11. ע״ד אסמכתא דריש כן, דציצית בגימטרי״א ת״ר, וחמשה קשרים ושמונה חוטין הם ביחד תרי״ג, ולכן מביא זכרון זה לזכירת כל המצות, וע״י זכירתו מביאה לידי מעשה, וכמו דדריש למעלה ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה לידי עשיה.
12. מבואר בגמרא דלענין אישות איירי, שלא יזדקק לאשתו ויחשב באחרת, אבל לא נתבאר איפה מרומז דרשה זו בלשון זה, ונראה ע״פ המבואר בב״ב י״ב ב׳ ובב״ר ופירש״י פ׳ וירא בפסוק וסעדו לבכם, דהשם לבב בשני ביתי״ן מורה על שני לבבות, כלומר על שני יצרים, יעו״ש, ובברכות נ״ד א׳ אמרו ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך – בשני יצריך, ביצ״ט וביצה״ר, ושם ג״כ הדיוק מדלא כתיב בכל לבך בבי״ת אחד.
והנה בפסוק זה מכוין בשם לבבכם על היצה״ר, על שם שמקור התאוה והחמדה היא בלב וכמ״ש הלב חומד וכו׳, ואמרו בברכות ס״א ב׳ דיצה״ר יושב בין שני מפתחות הלב. והנה כשאדם מהרהר בתאוה אחת אז א״א לו באותה שעה לחשב עוד בתאוה אחרת, שא״א לכוין הדעת בשני רעיונות כאחד, משא״כ כשמתעסק בתאוה אז אפשר לו גם להרהר בתאוה אחרת, וכשאמר כאן ולא תתורו אחרי לבבכם, היינו אחר שני יצרים כלומר אחר שתי תאוות ע״כ איירי כשמתעסק באחת, והזהיר שלא יחשב באחרת, ולפי״ז מבואר מ״ש בגמרא כאן אפילו שתיהן נשיו, ור״ל אפילו תאות דהיתר, ודו״ק.
13. וכן חשיב בירושלמי כאן כל פרטי עשרת הדברות המקבילות אל פרשיות ק״ש, כפי שיבא לפנינו כאן בפרשה ובפ׳ ואתחנן ועקב, ונמנו לפנינו כסדרן בר״פ עשרת הדברות בפ׳ יתרו. ולפנינו הגירסא בירושלמי שתי פרשיות, אבל הנכון דצ״ל שלש פרשיות, יען שהרי מביא גם מפרשה זו שהיא שלישית, וכ״מ בתוס׳ ברכות י״ג ב׳.
14. דכמו האמונה כן הכפירה מורגשת אך בלב, וענין המינות כאן פשוט שהיא כפירה במציאות ה׳ וכהראיה שמביא מפסוק אמר נבל בלבו אין אלהים. ורש״י פי׳ וז״ל, מינות – אותם ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל וכה״א אמר נבל בלבו אין אלהים, עכ״ל, ולא ידעתי על מה טרח לפרש פירוש דחוק כזה ולא כפשטיה וכפשטות הכתוב כמש״כ.
15. יתכן דתלי ענין זה בחוש העינים ע״פ מ״ש (סוטה ח׳.) אין יצה״ר שולט אלא במה שעיניו רואות.
16. צריך באור בכלל למה אינו מפרש הפסוק כפשטיה דכוליה בזנות איירי, וע״ד שאמרו העין רואה והלב חומד וכו׳, וי״ל משום דא״כ הול״ל מקודם ולא תתורו אחרי עיניכם והדר ואחרי לבבכם, כפי טבע הענין, כמבואר.
17. כי שני דרכים רצויים יש לו לאדם בחייו, אשר האחת לא תצלח בלא האחרת, והוא דרך ישרה בין אדם למקום ודרך ישרה בין אדם לחבירו. והנה יסוד ההרצאה למקום היא האמונה בה׳ וקיום מצותיו, ולבריות – הוא מדות טובות והעדר מדות מגונות. אמנם הנסיון מורה, כי שני אלה הדרכים לא יתכנו זה בלא זה, כי מי שאינו מאמין נאמן אינו יוצא גם חובות המשובחות שבאדם לאדם, כי הוא להוט רק לנפשו ולמלא תאותיו, וכן מי שהוא בעל מדות נשחתות בהכרח שגם דעותיו לשמים אינן נאמנות, מדאינו מטיב מדותיו. והנה בכל הנוגע בין אדם למקום תלוי בלב, כי שם מקום בינה ועיון, ובנוגע למדות שבין אדם לחבירו תלוי בעין, כי מפני שהעין רואה רע גם הלב חומד לעשות הרע, ועל זה אמר, אמר הקב״ה, אי יהבית לי לבך ועינך אנא ידע דאת לי, כלומר שבאופן כזה בטוח אני שמעשיך לשמים ולבריות יהיו מכונים ורצויים ומקובלים.
18. מדייק מדכתיב מקודם אחרי לבבכם והדר ואחרי עיניכם, ונראה דאינו בא להוציא שאין הלב נגרר אחר העינים, דהלא מפורש אמרו חז״ל (סוטה ח׳.) אין יצה״ר שולט אלא במה שעיניו רואות, וכן אמרו העין רואה והלב חומד, אלא הענין הוא דחד בתר חד גריר, העינים אחר הלב והלב אחר העינים, ומפני שגרירת הלב אחר העינים הוא דבר פשוט ומוחשי, לכן אשמעינן כאן הכתוב בהקדימו לב לעין דלפעמים גם העין נגרר אחר הלב, והיינו מי שהוא בעל מחשבות רעות ומגרה יצה״ר אנפשיה ע״י הרהורים ומזמות רעות, ומביא ראיה מסומא.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהדעת זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(מ) לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת⁠־כׇּל⁠־מִצְוֺתָ֑י וִהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵאלֹֽהֵיכֶֽםא׃
so you shall remember and do all My commandments, and you shall be holy to your God.
א. לֵאלֹֽהֵיכֶֽם =ש,ק3,ו (געיה באות למ״ד השניה); וראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח (וכן בדפוסים וקורן וסימנים).
• ל=לֵֽאלֹהֵיכֶֽם (געיה בלמ״ד הראשונה) ובעקבותיו ברויאר.
• ב,ש1?=לֵאלֹהֵיכֶֽם (אין געיה אך המקום מטושטש בכתי״ש), וכך מג״ה.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקוניר׳ בחייהדר זקניםרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
למען תזכרו ועשיתם – לעשות זכרון כמעשה.
והייתם קדושים לאלהיכם – זו קדושת כל המצות, אתה אומר זו קדושת מצות או אינו אלא קדושת ציצית. אמרת במה עיניין מדבר בקדושת כל המצות.
רבי אומר: זו קדושת ציצית אתה אומר זו קדושת ציצית או אינו אלא קדושת כל המצות כשהוא אומר קדושים תהיו הרי כל המצות אמורות. הא מה תלמוד לומר: והייתם קדושים לאלהיכם – זו קדושת ציצית מגיד שהציצית מוספת קדושה לישראל.
למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי – מגיד שמצות ציצית שקולה כנגד כל המצות וכל הרגיל בה כאלו קיים כל המצות כולן.
והייתם קדושים לאלהיכם – לא היה צריך לומר אלא והייתם קדושים כאלהיכם כשם שאי אפשר לכל ברוי ליגע בשכינתי כך כשתהוא קדושים אי אפשר לכל ברוי ליגע בכם.
בְּדִיל דְּתִדְכְרוּן וְתַעְבְּדוּן יָת כָּל פִּקּוֹדָי וּתְהוֹן קַדִּישִׁין קֳדָם אֱלָהֲכוֹן.
That you may remember and do all My precepts, and be saints before your God.
מן בגלל דתידכרון ית כל פיקודיי ותהוון קדישין קדם י״י אלהכוןא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדישין קדם י״י אלהכון״) גם נוסח חילופי: ״עם קדישין לאל׳⁠ ⁠⁠״.
מן בגלל דתדכרון ותעבדון ית כל פיקודיי ותהוון קדישין הי כמלאכייא דמשמשין קדם י״י אלקהכון.
To the end that you may remember and perform all My precepts, and be holy, like the angels who minister before the Lord your God.
לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי – מָשָׁל לְאֶחָד מֻשְׁלָךְ לְתוֹךְ הַמַּיִם, הוֹשִׁיט הַקַּבַּרְנִיט אֶת הַחֶבֶל וְאָמַר לוֹ תְּפֹס חֶבֶל זֶה בְּיָדְךָ וְאַל תַּנִּיחֵהוּ, שֶׁאִם תַּנִּיחֵהוּ אֵין לְךָ חַיִּים. אַף כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כָּל זְמַן שֶׁאַתֶּם מְדֻבָּקִין בַּמִּצְוֹת: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְכֶם הַיּוֹם (דברים ד׳:ד׳). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ (משלי ד׳:י״ג).
וִהְיִיתֶם קְדשִׁים – בִּזְמַן שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים אֶת הַמִּצְווֹת אַתֶּם מְקֻדָּשִׁים וְאֵימַתְכֶם מֻטֶּלֶת עַל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, פְּרַשְׁתֶּם מִן הַמִּצְווֹת נַעֲשֵׂיתֶם מְחֻלָּלִים. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי יֵצֶר הָרָע אַתֶּם פּוֹרְשִׁים מִן הַמִּצְווֹת, לֶעָתִיד לָבוֹא אֲנִי עוֹקְרוֹ מִכֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וגו׳ (יחזקאל ל״ו:כ״ז).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לט]

וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים – בִּזְּמַן שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים אֶת הַמִּצְוֹת, אַתֶּם מְקֻדָּשִׁים וְאֵימַתְכֶם מֻטֶּלֶת עַל הָאֻמּוֹת. פָּרַשְׁתֶּם מִן הַמִּצְוֹת וַעֲשִׂיתֶם הָעֲבֵרוֹת, מִיָּד מְחֻלָּלִין אַתֶּם. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה, עַל יְדֵי יֵצֶר הָרַע, אַתֶּם פּוֹרְשִׁין מִן הַמִּצְוֹת. לֶעָתִיד לָבֹא, אֲנִי עוֹקְרוֹ מִכֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַהֲסִירֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר, וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וְעָשִׂיתִי אֶת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וְגוֹ׳ (יחזקאל ל״ו:כ״ו-כ״ז).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 39]

(Numb. 15:40, cont.:) “And that you may be holy.” When you perform the commandments, you are made holy, and fear of you [comes] over the nations. [But if] you withdraw from the commandments and do sins, you immediately become profaned. The Holy One, blessed be He, said to Israel, “In this world because of the evil drive, you withdraw from the commandments; [but] in the future to come I am rooting it out of you.” Thus it is stated (in Ezek. 36:26–27), “then I will remove the heart of stone from your flesh and give you a heart of flesh. And I will put My spirit within you; then I will make you walk in My statutes; and you will observe My ordinances [by performing them].”
והייתם קדושים (במדבר ט״ו:מ׳). בזמן שאתם עושים המצות אתם מקודשים, ואימתכם על האומות, פירשתם מן התורה, נעשיתם מחוללין, אמר להם הקב״ה לישראל, בעולם הזה על ידי יצר הרע, אתם פורשין מן המצות, לעתיד לבא אני עוקרו מכם, שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו (ואת משפטי) [ומשפטי] תשמרו ועשיתם (יחזקאל ל״ו:כ״ו-כ״ז).
חסלת פרשת שלח
לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם – לַעֲשׂוֹת זִכָּרוֹן כְּמַעֲשֶׂה. וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם, זוֹ קְדֻשַּׁת כָּל הַמִּצְווֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא קְדֻשַּׁת צִיצִית, [אָמַרְתָּ] בַּמֶּה הָעִנְיָן מְדַבֵּר בִּקְדֻשַּׁת כָּל הַמִּצְווֹת. רַבִּי אוֹמֵר זוּ קְדֻשַּׁת צִיצִית, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בִּקְדֻשַּׁת כָּל הַמִּצְווֹת, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (ויקרא י״ט:ב׳) ״קְדֹשִׁים תִּהְיוּ״, הֲרֵי קְדֻשַּׁת כָּל הַמִּצְווֹת אָמוּר, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם״, זוֹ קְדֻשַּׁת צִיצִית, מַגִּיד שֶׁהַצִּיצִית מוֹסֶפֶת קְדֻשָּׁה לְיִשְׂרָאֵל.
לִכַּיְ תַּד׳כֻּרֻוא דַ׳לִךַּ דַאאִמַא וַתַּעמַלֻוא גַמִיעַ וַצַאִיאִי פַתַּכֻּונֻוןַ מֻקַדַּסִיןַ לִרַבִּכִּם
בכדי שתזכירו זאת בתמידות, ותעשו את כל מצותי, אזי תהיו מקדשים לאלהכם.
פס׳: למען תזכרו ועשיתם – לעשות זכרון כמעשה. גדול הוא זכרון שנא׳ (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה עבדי ואומר (ירמיהו נ״א:נ׳) זכרו מרחוק את ה׳ (כל אפסי ארץ). ואומר (ישעיהו מ״ד:כ״א) זכר אלה יעקב.
ועשיתם את כל מצותי – מלמד שהזכירה מביאה לידי מעשה.
והייתם קדושים לאלהיכם – זו קדושת ציצית. מגיד שהציצית מוספת קדושה לישראל. שלשה פעמים כתיב ועשו להם ציצית. ונתנו על ציצית. והיה לכם לציצית. 1כשתחלק ל׳ י׳ לאחד י׳ לאחד י׳ לאחד יהיו כולם מלאים כי כולם ציצת חסר יו״ד כתובים. א״ר חנינא בן אנטגנס כל המקיים מצות ציצית מה הוא אומר (זכריה ח׳:כ״ג) (בי) בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים [והחזיקו] בכנף איש יהודי מלמד שכל אחד ואחד מישראל עתידין לשמשו עבדים אלפים ושמונה מאות:
1. כשתחלק ל׳ וכו׳. פי׳ הלמ״ד מן לציצית יחולק על ג׳ יודין ויהיה ג׳ פעמים ציצית הנאמרים בפ׳ ציצית מלאים ובזה יובן מה שכתוב לעיל וכ״ה בספרי כי ציצית עולה ת״ר כי חושב ציצית מלא. וכן סרה קושיית הרמב״ן על התורה ע״ש:
והטעם למען תזכרו – וכבר אמר:⁠א וזכרתם את כל מצות י״יב (במדבר ט״ו:ל״ט), שאם תזכרו תהיו קדושים,⁠1 ולא תתגאלו בתאות הלב המטנפת הרוח המשכלת.
1. כלומר: סיבת הכפילות היא להוסיף עניין הקדושה.
א. כן בכ״י פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: אמרו.
ב. כן בכ״י פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177 הושמט: מצות י״י.
THAT YE MAY REMEMBER. Scripture has previously stated, and remember all the commandments of the Lord (v. 39).⁠1 The meaning of our verse is: if you remember the commandments of God, you will be holy and you will not defile yourselves with the lusts of the heart which defile the rational soul.⁠2
1. Hence why repeat itself and state in our verse that ye may remember.
2. Hence our verse does not repeat verse 39.
למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי – נסמכה פרשת ציצית לפרשת מקושש לפי שכשנדון המקושש על שחלל שבת אמרו ישראל היאך נוכל לעמוד על שמירת שבת היום או למחר נתחייב מיתה כזה שהרי ביו״ט הכר סימן בשמירתן ומה שאין כן בשבת לפיכך נתן להם מצות ציצית להתעסק בה בשבת כמו שאמרו רבותינו ז״ל כל ההולך בשבת בלא ציצית כאילו מקושש עצים בשבת.
והייתם קדשים לאלהיכם – ומי הוא אלהיכם?
למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, "so that you will remember and carry out all My commandments, and not violate them.⁠" This paragraph has been inserted next to the paragraph that dealt with the person collecting kindling on the Sabbath, so that you will remember what happened to that person for violating My commandment. After having witnessed this, the people might have thought: "how can we ever observe the laws of the Sabbath after having witnessed that this man was executed for a minor infraction?⁠" At least when it comes to the observance of the festivals there are symbols on that day that remind us of the nature of it, but what distinguishes the Sabbath from the weekdays so that it could serve as a reminder? Therefore the Torah gave us the commandment of fringes as a symbol of clothing that would be worn on the Sabbath, although it would be inconvenient to wear such garment on weekdays when we have to go about our work. Our sages have formulated it thus: "anyone who does not wear a Tallit with fringes on the Sabbath is comparable to the person who collected kindling on the Sabbath. [This is a quote from Tosafot, sages who were contemporaries of our author. Ed.]
והייתם קדושים לאלוהיכם, "and then you will be holy for your God.⁠" And who is this God of yours?
למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי – דרשו רז״ל בחיוב קריאת שמע בבקר ובערב צריך להתיז זי״ן של תזכרו, והטעם בזה כדי שלא תתבלבל המלה אצלנו ושלא יובן מזה תשכרו בשי״ן שהוא לשון שכירות לפי שאין לעשות המצות על מנת לקבל פרס. נוכל לומר בזה שהוא כדי לרמוז על חמשה חומשי תורה הנחלקים לשבעה, שהרי שקולה מצוה זו כנגד כל התורה. עוד אפשר לומר בהתזת הזי״ן שירמוז אל השבת הגדול, וענין הכתוב לומר אני מצוה לכם מצוה זו בתכלת שתעשוה למטה למען תזכרו למעלה המדה שהיא בתוך מדת הכל שהיא השבת הגדול, ואמר ועשיתם את כל מצותי לפי שכל המצות נכללות שם, וזה מבואר.
למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, "in order that you will remember and carry out all My commandments.⁠" The Jerusalem Talmud Berachot 2,4, discussing the requirement to recite the קריאת שמע both mornings and evenings, explains that when reciting this verse the letter ז in the word תזכרו has to be drawn out somewhat when enunciated. The reason is to avoid that the word sounds like תשכרו, i.e. "you will secure compensation,⁠" as one should not perform the commandments only in order to receive the reward promised (Avot,1,3). In this connection we may add that dwelling on that letter ז may also bring to mind the Torah which consists of 7 books (when we include the verses in Numbers 10,35-36 which were introduced by the inverted letters נ to show that the Book of Numbers are actually three books, giving us a total of seven Books of Moses). Seeing that the commandment of tzitzit is equal in moral weight to that of all the other commandments combined, such a thought when drawing out the letter ז is quite near at hand.
Another thought that may surface when we pronounce the letter ז in the word תזכרו as urged to do by the Jerusalem Talmud Berachot is that it conjures up thoughts of the שבת הגדול, the "great" Sabbath. The subject matter of the whole verse then is: "I have commanded you to perform this commandment involving the blue thread here on earth in order that corresponding to your activity on earth you will also remember that in the celestial regions there is an emanation which is part of the emanation הכל which is also known as the שבת הגדול. The words which follow, i.e. ועשיתם אותם, "and you will perform them,⁠" mean that when you concentrate on these various meanings of the letter ז in the word תזכרו you will in effect be thinking of all the commandments.
למען תזכרו – בירוש׳ כתו׳ שצריך להתיז בזי״ין וכן בכי לעולם חסדו בסמ״ך. וטעם דתזכרו כי היכי דלא לשתמע תשכרו. כלומ׳ ע״מ לקבל פרס שכר. כי זיי״ן מתחלפת בשי״ן. ולהתיז כמו כן בסמ״ך דחסדו כי היכי דלא לישתמע חד דו ומשתמע שנים. ומשתמע שהן שתי רשויות כמו טן דו. והקב״ה אחד ושמו אחד.
והייתם קדֹשים לאלֹהיכם – רוצה לומר בעשותכם מצוות התורה תהיו קדושים לה׳ יתעלה, כי כוונתם בכללם להישיר לעבודת ה׳ יתעלה ולהתקדש מטומאת התאוות הגופיות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לט]

למען תזכרו – למען תהיו פנוים ממחשבות הבליכם, ובזה תזכרו מופתי התורה אשר בם תכירו גודל האל וחסדו.
ועשיתם את כל מצותי – ובזה תעשו כל מצותי מאהבה ומיראה.
והייתם קדושים לאלהיכם – ובזה תהיו קדושים לפניו לחיי עולם, כאשר כיון הוא באמרו ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ (שמות י״ט:ו׳).
למען תזכרו, so that you would be free from thoughts of vain matters; once you are no longer concerned with the pursuit of the transient material allusions n this life, you will be receptive to the marvelous ways of the Torah, through the study of which you will come to recognize the greatness of the Creator and His amazing love for His creatures.
ועשיתם את כל מצותיו, as a result you will perform all His commandments from both love and reverence for Him.
והייתם קדושים לאלוהיכם, as a corollary you will be holy unto your God, deserving eternal life as He had meant for you to qualify for when He had said in Exodus 19,6 that “you should become for Him a nation of priests and a holy people.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

למען תזכרו – וכבר אמר וזכרתם וכו׳, אבל שעורו כאן, למען שכשתזכרו ועשיתם את כל מצותי, תהיו קדושים לאלהיכם:
תזכרו ועשיתם את כל מצותי – השעור תזכרו את כל מצותי ועשיתם אותם, כי מלות את כל מצותי פעול אל פועל הזכירה והעשיה:
למען תזכרו וגו׳ – פסוק לט מדבר על מראה הציצית המזכיר לנו את ה׳ ואת מצוותיו. אך תכליתה של זכירה זו היא ״למען תזכרו״ וגו׳: עלינו לזכור את מצוות ה׳ ולעשותן מתוך ה״אני״ שלנו – גם ללא הציציות המזכירות. בפסוק לט ניצב סמל הציצית מול עינינו, ומזכיר לנו את מצוות ה׳ בזמן שאינן בתודעתנו; לפיכך נאמר שם ״מצות ה׳⁠ ⁠⁠״ ולא מצותי״. אולם פסוק מ מציב מטרה חדשה: עלינו להעמיד לנגד עינינו לא את הסמל, אלא את ה׳ בעצמו ביחסו המיוחד אלינו – ״מצותי״, ״לאלקיכם״; הוא צריך למלא את לבנו בכל עת, כדי שנעשה את מעשינו מתוך הכרה חיה של חובתנו. בכל עצמיותנו, בכל הווייתנו ורצוננו, צריכים אנו להיות קנויים לה׳. עלינו לעבוד את ה׳ בלבב שלם וללא סייג, ולהיות של ה׳ – הווי אומר, עלינו להיות קדושים לאלוקינו. פסוק לט מבטיח לנו את דרגת האדם; פסוק מ מרומם אותנו לייעוד ישראל.
למען תזכרו ועשיתם – כבר אמר וראיתם וזכרתם ועשיתם, ופי׳ חז״ל ששם אמר שעל ידי הראי׳ שתראו אותו יעלה לכם כאלו קיים כל המצות ופה אמר שע״י הזכירה יעלה כאלו עשיתם במעשה, כי ענין מצות ציצית הוא בצד א׳ כעבד שנושא עליו חותם לסימן עבדות, כמ״ש במנחות משל למלך שאמר לעבדיו עשו חותם של טיט, וכשנושא עליו החותם בזה מראה שהוא עבד מוכן לזכור ולעשות, ופה אמר שיש עוד טעם בציצית שע״י נזכר בתרי״ג מצות וכמו שפרש״י ז״ל, וע״י זכירת התרי״ג שמרומזים בציצית מעלה עליהם כאלו עשאום בפועל אחר שזוכר אותם ומוכן לעשותם כשיזדמנו לפניו. והנה ה׳ צוה שנעשה זכר לעבודתו, ע״י ציצית ותפלין ומילה ומזוזה כמ״ש במנחות על פסוק למנצח על השמינית, ובאו מילה ותפלין על ג׳ חלקי הנפש, והנפש הצומחת שממנה התאוה הבשרית נגדה בא אות המילה, ותפלין של יד נגד הלב לשעבד כחות נפש החיונית, ותפלין של ראש על המוח לשעבד העיון והמחשבה שהם כחות נפש המשכלת, והציצית הם לאות על הבגדים החיצונים והמזוזה על הבית והדירה, וכל אלה הם לאות ולזכרון ונחשב הזכרון כמעשה ועז״א למען תזכרו ועשיתם:
והייתם קדושים לאלהיכם – לפי׳ א׳ ר״ל שע״י כל המצות תהיו קדושים, ולרבי ר״ל שע״י ציצית לבדו תהיו קדושים, וי״ל שתלוי בפלוגתת ר״י ור״ל בסנהדרין (דף קא) על ופערה פיה לבלי חק אם צריך להשלים כל התרי״ג מצות או די בשיקיים מצוה אחת לבד בשלמותה כמ״ש במק״א:
למען תזכרו: זוהי זכירה לאדם המעלה השקוע באהבת ה׳. וציוה הכתוב לעשות חוטי תכלת שמורה על התקשרות במחשבות גבוהות, שמ״מ ׳יזכור׳ מעשה המצוה בזמנה , ואז ״והייתם קדושים לאלהיכם״. דאע״ג שהאדם מתקדש עצמו במה שמופרש לגבוה והוא מרכבה לשכינה, מ״מ אינו מרוצה לשמים עד שיהיה עושה המצוה בזמנה, אז תהיה קדושתו לאלהים, וגם הקב״ה לא ימנע טוב ממנו להשפיע עליו שפע קדושה ורוח הקודש.
[הרחב דבר: והנה בברכות (יב,ב) אמרו דפרשת ציצית נזכר בה עול מצוות ומשום הכי תקנו לומר אותה בכל יום, ואיתא בגמרא – ״וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳⁠ ⁠⁠״, ורש״י פירש ״ועשיתם את כל מצותי״, ובלא ספק שכך היתה הנוסחא שלו בגמרא, אבל עדיין קשה, למאי הובא המקרא השני ולא הקודם לו. ולדברינו מבואר, שבאמת עול מצוות נזכר בפרשת ״והיה אם שמוע״ (דברים יא,יג), כדתנן בברכות ריש פ״ב (יג,א) ׳כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח״כ יקבל עליו עול מצוות׳, ולא באה תועלת בזכירה זו בפרשת ציצית אלא משום אנשי מעלה דמשוקעים בעול מלכות שמים, דמ״מ בעי זכירה לקבל עליהם עול מצוות, ולא יקפחו את המעשה בשביל אהבה ודביקות בה׳.]
למען תזכרו – תניא, מפני מה קורין שלש פרשיות אלו בכל יום, א״ר לוי, מפני שעשרת הדברות כלולות בהן, זכור את יום השבת – למען תזכרו, ואמר רבי, זו מצות שבת ששקולה כנגד כל המצות שבתורה.⁠1 (ירושלמי ברכות פ״א ה״ה)
אני ה׳ אלהיכם – שני פעמים כתיב – לומר, אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד ליתן שכר.⁠2 (מנחות מ״ד.)
אני ה׳ אלהיכם – תניא, מפני מה קורין שלש פרשיות אלו בכל יום, א״ר לוי, מפני שעשרת הדברות כלולות בהן, לא תענה ברעך עד שקר – אני ה׳ אלהיכם, וכתיב (ירמיהו י׳) וה׳ אלהים אמת.⁠3 (ירושלמי ברכות פ״א ה״ה)
אשר הוצאתי וגו׳ – אמר רבא, למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים גבי ציצית, אמר הקב״ה, אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור4 אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא.⁠5 (ב״מ ס״א:)
1. כמש״כ בנחמיה ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחוקים ותורה צוית, הרי דהקביל מצות שבת כנגד כל מצות התורה, ועיין לפנינו בפ׳ בשלח בפ׳ עד אנה מאנתם לשמור וגו׳ (ט״ז כ״ג). ובכלל דרשה זו עיין מש״כ לעיל אות קל״א וצרף לכאן.
2. נראה דאין הכונה אני הוא שעתיד ליפרע ממי שאינו מטיל ציצית בבגד של ארבע כנפות, דפשיטא הוא, דמאי גרע משאר מצות עשה שבתורה, אלא רומז למ״ש במנחות מ״א א׳ דבעידן ריתחא מענשינן אעשה, כלומר אע״פ דמי שאין לו בגד של ד׳ כנפות אינו מחויב בציצית אפ״ה בעידן ריתחא מענשין את מי שאינו מביא עצמו לחיוב ציצית, היינו מי שאינו עושה לו בגד של ד׳ כנפות כדי להתחייב בציצית, ולפי״ז ממילא מבואר אשר שלא בעידן ריתחא נותנין שכר למי שמביא עצמו לחיוב ציצית, כיון דמדינא אין מחויבין לעשות בגדי של חיוב, כמבואר.
3. עיין מש״כ לעיל אות קל״א, ומכאן ראיה דצריך להסמיך אלהיכם לאמת דהא כל עיקר הרמז כאן הוא מסמיכות אלהיכם לאמת, וע׳ במג״א סי׳ ס״ו ס״ק י״ט ובתוס׳ יו״ט פ״ב מ״ט דברכות.
4. רומז למ״ש באגדות הרי שבאו עשרה רווקים על מצרית אחת ונתעברה מהן בעשרה עבורין עשרה בכורות שהן בכורים לאב כולן מתו בשעת מכת בכורות.
5. קלא אילן הוא צבע הדומה למראה תכלת, ותכלת דמיו יקרים כמש״כ לעיל בפסוק ל״ת מפני שנצבע בדם חלזון העולה אחת לשבעים שנה, ומרמין הרמאין למכור קלא אילן תחת תכלת, ואין בני אדם מכירין בו, ורק הקב״ה יודע בו, וזהו שאמר, כשם שא״א להבחין בבחינה אנושית בין תולדות האבות ובנים שנולדו בעיבור המתובל ההוא, כמבואר, ורק אנכי המבחין ומעניש, כך מי שמרמה בקלא אילן תחת תכלת, שאין מכיר בו אלא אני, ג״כ אני עתיד ליפרע ממנו, ועיין מש״כ השייך לדרשה זו לעיל בפסוק ל״ט בדרשה וראיתם אותו אות קכ״ב.
ספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקוניר׳ בחייהדר זקניםרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(מא) אֲנִ֞י יְהֹוָ֣הי״י֣ אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהֹוָ֥הי״י֥ אֱלֹהֵיכֶֽם׃
I am Hashem, your God, who brought you out from the land of Egypt to be for you a God. I am Hashem your God.⁠"
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
אני י״י אלהיכם – וכי מה עניין יציאת מצרים בכאן. אלא שלא יאמר הרי אני נותן צבעונים וקלא אילן והם דומים לתכלת ומי מודיע עלי (בגלוי) אני י״י אלהיכם. דעו מה עשיתי למצרים שהיו מעשיהם בסתר ופרסמתים בגלוי. והרי דברים קל וחומר ומה אם מדת פורענות מועטת העושה בסתר המקום מפרסמו בגלוי, קל וחומר למדת הטוב מרובה.
דבר אחר: למה מזכירים יציאת מצרים על כל מצוה ומצוה. למה הדבר דומה למלך שנשבה בן אוהבו ומשפדאו לא פדאו לשום בן, אלא לשום עבד שאם יגזור ולא יהיה מקבל עליו א״ל עבדי אתה. כיון שנכנס למדינה א״ל נעול לי סנדלי וטול לפני כלים להוליך לבית המרחץ. התחיל הבן ההוא מנתק הוציא עליו שטר ואמר לו עבדי אתה. כך כשפדה הקב״ה את זרע אוהבו לא פדאם לשום בנים אלא לשום עבדים כשיגזור ולא יהיו מקבלים עליהם יאמר להם עבדי אתם. כיון שיצאו למדבר התחיל לגזור עליהם מקצת מצות קלות ומקצת חמורות כגון שבת ועריות ציצית ותפילין התחילו ישראל להיות מנתקים אמר להם עבדי אתם על מנת כן פדיתי אתכם על מנת (תנאי) שאהיה גוזר ואתם מקיימים.
אני י״י אלהיכם – עוד למה נאמר והלא כבר נאמר אני י״י אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, ומה תלמוד לומר: אני י״י אלהיכם עוד, כדי שלא יהיו ישראל אומרים מפני מה צונו המקום לא שנעשה ונטול שכר [אנחנו] לא עושים ולא נוטלים שכר. כעניין שאמרו ישראל ליחזקאל ויבא אלי אנשים מזקני ישראל וישבו לפני (יחזקאל י״ד:א׳). אמרו לו עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו אמר להם הן. אמרו לו הואיל שמכרנו המקום [לאומות העולם] יצאנו מרשותו (לגמרי) אמר להם הרי עבד שמכרו רבו על מנת לחזור שמא יצא חוץ לרשותו (יחזקאל כ׳) והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים (אשר סביבותינו) מכשפחות הארצות לשרת עץ ואבן חי אני נאם י״י אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם. ביד חזקה דבר שנאמר: הנה יד י״י הויה (שמות ט׳:ג׳). בזרוע נטויה זו חרב שנאמר וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם (דברי הימים א כ״א:ט״ז), ובחמה שפוכה זה רעב אחר שאני מביא עליכם ג׳ פורעניות הללו זו אחר זו ואחר כך אמלוך עליכם על כרחכם. לכך נאמר: אני י״י אלהיכם – על כורחכם.
רבי נתן אומר: אין כל מצוה ומצוה שאין מתן שכרה בצדה צא ולמד ממצות ציצית מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצוות ציצית שמע שיש זונה בכרכי הים מיתה נוטלת ד׳ מאות זהובים בשכרה שיגר לה שבע מאות זוזים וקבעה לו זמן כיון שהגיע זמנו בא וישב לו על פתח ביתה נכנסה שפחתה ואמרה לה אותו האיש שקבעת לו זמן הרי הוא יושב על פתח הבית אמרה לה יכנס כיון שנכנס הציעה לו שבע מטות (אחת) [שש] של כסף ואחת של זהב והיא היתה בעליונה. ובין כל אחת ואחת (ספסלים) [סולם] של כסף ועליון של זהב. כיון שהגיע לאותו מעשה באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו נדמו לו כארבעה אנשים מיד נשמט וישב לו על גבי קרקע אף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע אמרה לו נפה של רומי איני (מניחתך) [מניחך] עד שתאמר מה [מום] ראית בי אמר לה העבודה לא ראיתי בך מום שאיו כיופיך בכל העולם אלא מצוה (קלה) [אחת] צונו י״י אלהינו וכתוב בה אני י״י אלהיכם אני י״י אלהיכם ב׳ פעמים. אני י״י אלהיכם אני עתיד לשלם שכר. אני י״י אלהיכם עתיד ליפרע. אמרה לו העבודה איני מניחתך עד שתכתוב לי שמך ושם עירך ושם מדרשך שאתה למד בו תורה וכתב לה שמו ושם עירו ושם רבו ושם מדרשו שלמד בו תורה עמדה ובזבזה את כל ממונה שליש למלכות שליש לעניים ושליש נטלה עמה [חוץ מאותן מצעות] ובאת ועמדה בבית מדרשו של (רבי חייא) [רבי מאיר] אמרה לו רבי גיירני אמר לה ושמא עיניך נתת באחד מן התלמידים הוציאה לו כתב שבידה אמר (לו) [לה] זכי במקחך אותן המצעות שהציעה (לך) [לו] באיסור (תציע לך) [הציעה לו] בהיתר זה מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא איני יודע כמה.
אני י״י – אני דיין אני נאמן לשלם שכר.
אלהיכם – מוראכם ודיינכם.
אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים – על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקבלו מצות ציצית עליכם שכל המודה במצות ציצית מודה ביציאת מצרים וכל הכופר במצות ציצית כופר ביציאת מצרים.
להיות לכם לאלהים – על כרחכם יכול אם רציתם הריני אלוה לכם ואם לא רציתם איני אלוה לכם אני י״י אלהיכם על כורחכם וכן הוא אומר חי אני נאם י״י אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם (יחזקאל י כ׳:ל״ג) על כרחכם ושלא בטובתכם.
דבר אחר נאמר במצות ציצית אני י״י אלהיכם שני פעמים אני י״י אלהיכם ליפרע ממי שבטלה וכופר בה אני י״י אלהיכם ליתן שכר למי שמקיימה ומודה בה.
אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן דְּאַפֵּיקִית יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם לְמִהְוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהּ אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן.
I am the Lord your God who brought you forth from the land of Mizraim to be to you Eloha: I am the Lord your God.
{..............} די פרקת ואפקתא יתכון מן ארעא דמצרים למיהוי לכון לאלה פרוק אנהב י״יג אלהכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די פרקת ואפקת״) גם נוסח חילופי: ״דאפ׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין: ״הוא״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אנה י״י״) גם נוסח חילופי: ״כדן אמר י״י״.
אנא הוא י״י אלקכון די פרקית ואפיקית יתכון פריקין מארעא דמצרים מטול למהוי לכון לאלקא אנא הוא י״י אלקכון.
I am the Lord your God who have delivered and brought you free out of the land of Mizraim, to be to you Eloha. I am the Lord your God.
אני ה׳ אלהיכם וגו׳ – 1אני שהבדלתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, אני הוא שעתיד ליפרע ממי שאינו מקיים מצותי.
אני ה׳ אלהיכם – נאמן אני מיחל שמי עליכם, לכך נאמר אני ה׳ אלהיכם.
1. אני שהבדלתי בין טיפה של בכור. ב״מ ס״א ע״ב, ורש״י על התורה.
אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – וְכִי מָה עִנְיָן יְצִיאַת מִצְרַיִם לְכָאן, אֶלָּא שֶׁלֹּא יֹאמַר הֲרֵינִי נוֹתֵן צִּבְעוֹנִין וְקָלָא אִילָן וְהֵן דּוֹמִין לִתְכֵלֶת, וּמִי מוֹדִיעַ עָלַי בְּגָלוּי, אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם דְּעוּ מֶה עָשִׂיתִי לָהֶם לְמִצְרַיִם, שֶׁהָיוּ מַעֲשֵׂיהֶן בַּסֵּתֶר וּפִרְסַמְתִּים בַּגָּלוּי, וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, אִם מִדַּת פֻּרְעָנוּת מְמֻעֶטֶּת הָעוֹשֶׂה בַּסֵּתֶר הַמָּקוֹם מְפַרְסְמוֹ בַּגָּלוּי, קַל וָחֹמֶר מִדַּת טוֹבָה מְרֻבָּה. דָּבָר אַחֵר: לָמָּה מַזְכִּירִים יְצִיאַת מִצְרַיִם עַל כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁנִּשְׁבָּה בֶּן אוֹהֲבוֹ וּכְשֶׁפְּדָאוֹ לֹא פְּדָאוֹ לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין אֶלָּא לְשֵׁם עֶבֶד, שֶׁכְּשֶׁיִּגְזֹר וְלֹא יְהֵא מְקַבֵּל עָלָיו יֹאמַר לוֹ עַבְדִּי אַתָּה, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה אָמַר לוֹ נְעֹל לִי סַנְדָּלִי, וְטֹל לְפָנַי כֵּלִים וְהוֹלֵךְ לְבֵית הַמֶּרְחָץ, הִתְחִיל הַבֵּן הַהוּא מְנַתֵּק, הוֹצִיא עָלָיו שְׁטָר לוֹמַר עַבְדִּי אַתָּה, כָּךְ כְּשֶׁפָּדָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת זֶרַע אַבְרָהָם לֹא פְּדָאָן לְשֵׁם בְּנֵי חוֹרִין אֶלָּא לְשֵׁם עֲבָדִים, כְּשֶׁיִּגְזֹר וְלֹא יְהוּ מְקַבְּלִין עֲלֵיהֶן אוֹמֵר לָהֶם עֲבָדַי אַתֶּם, כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ לַמִּדְבָּר הִתְחִיל לוֹמַר עֲלֵיהֶם מִקְּצָת מִצְווֹת קַלּוֹת וּמִקְּצָת מִצְווֹת חֲמוּרוֹת, כְּגוֹן שַׁבָּת, וַעֲרָיוֹת, וְצִיצִית, וּתְּפִלִּין, הִתְחִילוּ יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת מְנַתְּקִין, אָמַר לָהֶם עֲבָדַי אַתֶּם, עַל מְנַת כֵּן פָּדִיתִי אֶתְכֶם שֶׁאֶהֱיֶה גּוֹזֵר וְאַתֶּם מְקַיְּמִים.
אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם – עוֹד לָמָּה נֶאֱמַר, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ עוֹד, שֶׁלֹּא יְהוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים מִפְּנֵי מָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא שֶׁנַּעֲשֶׂה וְנִטֹּל שָׂכָר, לֹא עוֹשִׂין וְלֹא נִטֹּל שָׂכָר, כָּעִנְיָן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֲלִין אֶת יְחֶזְקֵאל, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל י״ד:א׳) ״וַיָּבֹאוּ אֵלַי אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּשְׁבוּ לְפָנַי״, אָמְרוּ לוֹ, יְחֶזְקֵאל, עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ לֹא יָצָא מֵרְשׁוּתוֹ, אָמַר לָהֶן הֵן, אָמְרוּ לוֹ הוֹאִיל שֶׁמְּכָרָנוּ הַמָּקוֹם לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם יָצָאנוּ מֵרְשׁוּתוֹ, אָמַר לָהֶם הֲרֵי עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ עַל מְנַת לַחֲזֹר שֶׁמָּא יָצָא מֵרְשׁוּתוֹ, ״וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם (אֲנִי יְדַעְתִּיהָ) [הָיוֹ לֹא תִהְיֶה וְגוֹ׳] חַי אֲנִי נְאֻם ה׳ אֱלֹהִים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וְגוֹ׳⁠ ⁠⁠״, ״בְּיָד חֲזָקָה״ זֶהוּ הַדֶּבֶר. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט׳:ג׳) ״הִנֵּה יַד ה׳ הוֹיָה״, ״וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה״ זוֹ הַחֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כ״א:ט״ז) ״וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ״, ״וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה״, זֶה רָעָב. אַחַר שֶׁאֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם שָׁלֹשׁ פֻּרְעָנֻיּוֹת זוֹ אַחַר זוֹ, אַחַר כָּךְ אֶמְלֹךְ עֲלֵיכֶם עַל כָּרְחֲכֶם.
לָמָּה לִי דְּכָתַב רַחֲמָנָא יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּצִיצִית וּבַמִּשְׁקָלוֹת וּבְרִבִּית וְכוּ׳ (כָּתוּב בְּרֶמֶז תרי״ז).
תָּנוּ רַבָּנָן, חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁחִבְּבָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְוַת, תְּפִלִּין בְּרָאשֵׁיהֶן, וּתְפִלִּין בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶן, וְצִיצִית בְּבִגְדֵיהֶן, וּמְזוּזָה בְּפִתְחֵיהֶן, וַעֲלֵיהֶן אָמַר דָּוִד (תהלים קי״ט:קס״ד) ״שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ״ וְגוֹ׳. וּבְשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס דָּוִד לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְרָאָה שֶׁעָמַד עָרֹם, אָמַר אוֹי לִי שֶׁאֲנִי עָרֹם בְּלֹא מִצְווֹת, וְכֵיוָן שֶׁנִּזְכַּר בְּמִילָה שֶׁבִּבְשָׂרוֹ נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ, לְאַחַר שֶׁיָּצָא, אָמַר עָלֶיהָ שִׁירָה, ״לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד״, עַל מִילָה שֶׁנִּתְנָה בַּשְׁמִינִית. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, וּתְפִלִּין בִּזְרוֹעוֹ, וּמְזוּזָה בְּפִתְחוֹ, וְצִיצִית בְּבִגְדּוֹ, הַכֹּל בְּחִזּוּק שֶׁלֹּא יֶחֱטָא, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ד׳:י״ב) ״וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק״. וְאוֹמֵר ״חֹנֶה מַלְאַךְ ה׳ סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם״. תַּנְיָא הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מַה נִּשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכָּל מִינֵי צִבְעוֹנִים, מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לְיָם, וְיָם דּוֹמֶה לְרָקִיעַ, וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ״ד:י׳) ״וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֶׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר״ וּכְתִיב הָתָם (יחזקאל א׳:כ״ו) ״כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא״, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גָּדוֹל עוֹנְשׁוֹ שֶׁל לָבָן מֵעָנְשׁוֹ שֶׁל תְּכֵלֶת, מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁנֵי עֲבָדָיו לְאֶחָד אָמַר הָבֵא לִי חוֹתָם שֶׁל טִיט, וּלְאֶחָד אָמַר הָבֵא לִי חוֹתָם שֶׁל זָהָב, וּפָשְׁעוּ שְׁנֵיהֶם וְלֹא הֵבִיאוּ אֵיזֶה עָנְשׁוֹ מְרֻבֶּה, זֶה שֶׁאָמַר לוֹ הָבֵא לִי חוֹתָם שֶׁל טִיט וְלֹא הֵבִיא.
תָּנוּ רַבָּנָן, חִלָּזוֹן זוֹ גּוּפוֹ דּוֹמֶה לְיָם, וּבְרִיָּתוֹ דּוֹמֶה לְדָג וְעוֹלֶה אַחַת לְשִׁבְעִים שָׁנָה, וּבְדָמוֹ צוֹבְעִין תְּכֵלֶת לְפִיכָךְ דָּמָיו יְקָרִים, תַּנְיָא אָמַר רַבִּי נָתָן, אֵין לְךָ כָּל מִצְוָה קַלָּה שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלָעוֹלָם הַבָּא אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה, צֵא וּלְמַד מִמִּצְוַת צִיצִית, מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה זָהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית וְשָׁמַע שֶׁיֵּשׁ זוֹנָה אַחַת בִּכְרַכֵּי הַיָּם שֶׁנּוֹטֶלֶת אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים בִּשְׂכָרָהּ, שִׁגֵּר לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים וְקָבְעָה לוֹ זְמַן, כְּשֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ בָּא וְיָשַׁב לוֹ בְּפֶתַח בֵּיתָהּ, נִכְנְסָה שִׁפְחָתָהּ וְאָמְרָה לָהּ אוֹתוֹ אָדָם שֶׁשִּׁגֵּר לָךְ אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים בָּא וְיָשַׁב עַל הַפֶּתַח, אָמְרָה יִכָּנֵס, נִכְנַס, הִצִּיעָה לוֹ שֶׁבַע מִטּוֹת שֵׁשׁ שֶׁל כֶּסֶף וְאַחַת שֶׁל זָהָב, וּבֵין כָּל אַחַת וְאַחַת סֻלָּם שֶׁל כֶּסֶף (וְעָלָיו נֵר) [וְעֶלְיוֹנָה] שֶׁל זָהָב, וְעָלְתָה וְיָשְׁבָה עַל גַּבֵּי עֶלְיוֹנָה עֲרֻמָּה, וְאַף הוּא עָלָה וְיָשַׁב עָרֹם כְּנֶגְדָּהּ, בָּאוּ אַרְבַּע צִיצִיּוֹתָיו וְטָפְחוּ לוֹ עַל פָּנָיו, נִשְׁמַט וְיָשַׁב לוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע. אָמְרָה לוֹ גַּפָּהּ שֶׁל רוֹמִי שֶׁאֵינִי מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתֹּאמַר לִי מַה מּוּם רָאִיתָ בִּי, אָמַר לָהּ הָעֲבוֹדָה שֶׁלֹּא רָאִיתִי אִשָּׁה יָפָה כְּמוֹתֵךְ, אֶלָּא מִצְוָה אַחַת צִוָּה לָנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ וְצִיצִית שְׁמָהּ, וּכְתִיב בָּהּ ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ שְׁנֵי פְּעָמִים, אֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִפָּרַע, וַאֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לְשַׁלֵּם שָׂכָר, וְעַכְשָׁיו נִדְמוּ עָלַי כְּאַרְבָּעָה עֵדִים. אָמְרָה לוֹ הָעֲבוֹדָה אֵינִי מְנִיחֲךָ עַד שֶׁתֹּאמַר לִי מַה שִּׁמְךָ וּמַה שֵּׁם עִירְךָ וּמַה שֵּׁם רַבְּךָ וּמַה שֵּׁם מִדְרָשְׁךָ שֶׁאַתָּה לוֹמֵד בּוֹ תּוֹרָה, כָּתַב וְנָתַן בְּיָדָהּ, עָמְדָה וְחִלְּקָה כָּל נְכָסֶיהָ שְׁלִישׁ לַמַּלְכוּת, וּשְׁלִישׁ לַעֲנִיִּים, וּשְׁלִישׁ נָטְלָה בְּיָדָהּ, חוּץ מֵאוֹתָן מַצָּעוֹת, וּבָאתָה לְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר, אָמְרָה לוֹ רַבִּי צַוֵּה עָלַי וְיַעֲשׂוּנִי גִּיֹּרֶת. אָמַר לָהּ בִּתִּי, שֶׁמָּא עֵינַיִךְ נָתַתְּ בְּאֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים, הוֹצִיאָה כְּתָב מִיָּדָהּ וְנָתְנָה לוֹ, אָמַר לָהּ לֵךְ זְכִי בְּמִקָּחֵךְ, שֶׁאוֹתָן מַצָּעוֹת שֶׁהִצִּיעָה לוֹ בְּאִסּוּר הִצִּיעָה לוֹ בְּהֶתֵּר, זוֹ מַתַּן שְׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלָעוֹלָם הַבָּא אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה.
אַנַא אַללָּהֻ רַבֻּכֻּם אַלַּדִ׳י אַכ׳רַגתֻכֻּם מִן בַּלַדִ מִצרַ לִאַכֻּוןַ לַכֻּם אַלּאִלַהַ אַנַא אַללָּהֻ רַבֻּכֻּם דַאאִם אַלּבַּקַאאִ
אני ׳בורא עולם׳ אלהיכם, אשר הוצאתי אתכם מן ארץ מצרים, בכדי שאני אהיה לכם האלוה, אני ׳בורא עולם׳ אלהיכם, נצחי ההשארות.
אני י״י – נאמן לשלם שכר.
אלהיכם – נאמן ליפרע.
אשר הוצאתי אתכם – על מנת כן פדיתי אתכם, שתקבלו עליכם גזירותיי.
אני י״י אלהיכם – עוד למה נאמר? שלא יאמרו ישראל: מפני מה אמר המקום, לא שנעשה ונטול שכר, לא עושין ולא נוטלין שכר. על כרחכם אני מלככם, וכן הוא אומר: אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם (יחזקאל כ׳:ל״ג).
דבר אחר: למה נאמר יציאת מצרים? אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטפה שאינה של בכור, אני הוא עתיד להבחין וליפרע מן התולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת היא.
(סיום)
חסלת.
ומיסודו של ר׳ משה הדרשן העתקתי: למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת עבודה זרה? לומר לך שהמחלל שבת כמחלל עבודה זרה, שאף היא שקולה ככל המצות, וכן הוא אומר בעזרא: ועל הר סיני ירדת ותתן לעמך תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם (נחמיה ט׳:י״ג-י״ד). ואף פרשת ציצית לכך נסמכה לאילו, שאף היא שקולה ככל המצוות, שנאמר: ועשיתם את כל מצוותי (במדבר ט״ו:מ׳).
על כנפי בגדיהם – כנגד: ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות י״ט:ד׳). על ארבע כנפות (דברים כ״ב:י״ב) – ולא בעלת שלש ולא בעלת חמש, כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו במצרים: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי (שמות ו׳:ו׳-ז׳).
פתיל תכלת – על שם שיכול בכורות, תרגומו של שיכול: תְכַלא, ומכתם היתה בלילה, וכן צבע התכלת דומה לצבע רקיע המשחיר לעת הערב. ושמונה חוטיןא שבה כנגד שמנה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים.
חסלת.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1: ״חטין״.
אני ה' I AM HASHEM – Who am faithful to give reward.
אלהיכם YOUR GOD – Who am certain to exact punishment (cf. Sifre Bemidbar 15).
אשר הוצאתי אתכם [I AM HASHEM YOUR GOD] WHO BROUGHT YOU OUT [OF THE LAND OF EGYPT TO BE YOUR GOD] – On this condition I delivered you – that you should take upon yourselves My decrees (i.e. that I should be your God) (Sifre Bemidbar 15).
אני ה' אלהיכם I AM HASHEM YOUR GOD – Why is this stated again? In order that the Israelites should not say, "Why has the Omnipresent said it ('אני ה)? Is it not in order that we should perform the commandments and receive reward (cf. Rashi on previous verse)!? We will not perform them and we shall not receive (we shall not expect) any reward!⁠" Therefore it states again in general terms and without reference to the Shemot from Egypt, "I will be Hashem your God: in spite of yourselves I will be your King (I will exercise My sovereignty upon you). – In a similar sense it states, "Surely with a strong hand … will I reign over you" (Yechezkel 20:23) (Sifre Bemidbar 15). – Another explanation: Why is the exodus from Egypt mentioned in connection with the fringes? In order to intimate: It was I who distinguished in Egypt between one who was a firstborn and one who was not (cf. Rashi on Vayikra 19:36); I shall also find out and exact punishment from him who attaches indigo-dyed wool (which resembles תכלת in color) on his garments and pretends that it is תכלת (Bava Metzia 61b).
(Conclusion)
The end of [Parashat Shelach].
From the work of Rabbi Moshe the Preacher I copy the following: Why is the section speaking of the stick-gatherer placed in juxtaposition with the section (verses 22–31) dealing with idolatry? In order to tell you that whoever desecrates the Sabbath is regarded as having worshiped idols, for it (the law of the Sabbath) also is alone of equal importance with the entire sum of the commandments (just as is the law of idolatry; cf. Rashi on v. 22). And so, too, it is said in the Book of Ezra, "And You came down upon Mount Sinai and gave to Your people … the Torah and commandments and You made known unto them Your holy Sabbath" (Nechemyah 9:13–14). And the section dealing with the "Zizith" is also for the same reason placed in juxtaposition with these two sections, because it, too, is of equal importance with the sum total of the commandments, as it is said, "[That you may remember] and do all My commandments" (v. 40).
על כנפי בגדיהם ON THE BORDERS (lit., wings) OF THEIR GARMENTS – an allusion to God having delivered them from Egypt, as it states, "And I bore you on eagles' wings" (Shemot 19:4) (cf. Rashi on this verse). The Zizith are to be placed on a garment having four corners but not on one that has three or on one that has five corners (cf. Zevachim 18b), thereby alluding to the four different terms used by God in describing the deliverance from Egypt, for it states, "And I will bring forth" (Shemot 6:6–7), "and I shall deliver", "and I shall redeem", "and I shall take out".
פתיל תכלת A THREAD OF BLUE PURPLE – an allusion to the bereavement (שכול) which the Egyptians suffered through the death of their firstborn, for the Targum (Aramaic) word corresponding to שכול, bereavement, is תכלה (similar in sound to תכלת). Further, the plague that befell them was at night, and so, too, the color תכלת resembles the sky when it darkens at eventide (cf. Sifre Bemidbar 15; Menachot 43b). The eight threads in it (the ציצית) are an allusion to the eight days that Israel waited from the time they went forth from Egypt until they sang the Song of Praise at the Red Sea.
פס׳: אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים – מה ענין יציאת מצרים לענין ציצית לומר לך שאם יצבע אדם קלא אילן הוא מיני תכלא ויאמר תכלת הוא מי מודיע עלי בגלוי אומר לו הקב״ה אני ה׳ אלהיכם. דעו מה עשיתי במצרים שהבחנתי בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אם בין טפה לטפה הבחנתי בין תכלת לקלא אילן לא כל שכן.
ד״א: אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים – מזכיר יציאת מצרים על כל מצוה ומצוה כלומר עבדי אתם על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים שתקבלו מלכותי ושתשמרו את מצותי לטוב לכם כל הימים (ישעיהו מ״ב:כ״א) ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר אלו שלש מצות שנאמרו בזה אחר זה פרשה ע״ז ופרשת מקושש ופרשת ציצת. לפי שכל הכופר בע״ז כאילו קיים כל התורה כולה. וכל המשמר את השבת כאילו קיים כל התורה כולה. 1שנא׳ (שמות ט״ז:כ״ט) ראו כי ה׳ נתן לכם השבת. ובתורה כתוב (שם לא) ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו. וכל המקיים מצות ציצית כאילו קיים כל התורה כולה הרי אלו שלש מצות חמורו׳ יחד בזה אחר זה.
אני ה׳ אלהיכם – על כרחכם. כענין שנא׳ ביחזקאל (יחזקאל כ׳:ל״ב) והעולה על רוחכם היו לא תהיה וגו׳. ואומר (שם) חי אני נאם ה׳ אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אמלוך עליכם. ד״א חי אני נאם ה׳. ר׳ נתן אומר אין לך כל מצוה שבתורה שאין מתן שכרה בצדה. צא ולמד ממצות ציצית: 2מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית ושמע שיש זונה בכרכי הים ונוטלת ארבע מאות זהובים בשביל שכרה וכו׳. כיון שהגיע לאותו מעשה באו ארבע ציציותיו ונדמו לו כארבעה עדים וטפחו לו בפניו מיד פרש וישב לו על גבי קרקע וכו׳ עד שהודיע לה למה נשמט וישב לו בקרקע כתב לה שמו ושם עירו ושם רבו הלכה ובזבזה כל נכסיה שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה ובאת לבית מדרשו של ר׳ חייא א״ל זכי במקחך מצעות שהצעת לו באיסור תציעי לו בהיתר, תנו רבנן וראיתם אותו וזכרתם. ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואיזו זו מצות ק״ש שכך שנינו במסכת ברכות מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן. כלומר בין תכלת שבה ללבן שבה.
ד״א: וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ – רואה מצוה זו וזוכר מצוה אחרת הסמוכה לה ואיזו זו כלאים שנא׳ (דברים כ״ב:י״א) לא תלבש שעטנז וסמיך ליה (שם) גדילים תעשה לך.
ד״א: וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ – כיון 3שנתחייב בכל המצות מלמד ששקולה זו כנגד כל המצות.
ד״א: וראיתם אותו וזכרתם – ראיה מביא לידי זכירה וזכירה מביאה לידי מעשה. חביבין ישראל שסיבבן הקב״ה במצות. ציצית בבגדיהם תפילין בראשיהם תפילין בזרועותיהן מזוזה בפתחיהם ועליהם אמר דוד (תהלים קי״ט:קס״ד) שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. כיון שנכנס למרחץ וראה עצמו ערום מכל המצות נתקררה דעתו כיון שהוא נזכר את המילה מיד נתישבה דעתו כשיצא אמר (שם יב) למנצח על השמינית זו מילה שניתנה בשמיני א״ר אליעזר בן יעקב כל שתפילין בראשו תפילין בזרועו ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחזקת שלא יחטא. תניא רבי יהודה אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שלא עשיתני עובד כוכבים שלא עשיתני עבד שלא עשיתני אשה. והלכה סומא חייב בציצית (והלילה) 4פטור מן הציצית והלובש טליתו בלילה אינו מברך וכשיאיר היום מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית. ועטיפתו כעטיפת ישמעאלים ויש אומרים צריך לברך מעומד דכתיב והיה לכם לציצית. ויליף לכם לכם מן (ויקרא כ״ג:ט״ו) וספרתם לכם מה ספירה מעומד אף עטיפה מעומד והתם מנא לן, 5דכתיב (דברים ט״ז:ט׳) מהחל חרמש בקמה. וכן מילה דכתיב (בראשית י״ז:י׳) המול לכם כל זכר. וכשמקבצין הציצית בשעת ק״ש ומעבירין על גבי עיניהם אע״פ שנראין הדברים שמשום חבובי מצוה מכל מקום לא נתחייבו ישראל בזה שאם כן היו ממשמשין גם בתפילין בשעה שקורא וקשרתם אלא מנהג בעלמא הוא ואין בדבר איסור והיתר. והמתעטף צריך לעיין בציציותיו ואחר כך יתעטף שמא נחתך מהם וצריך תקון. והיוצא בשבת בטלית שאינה מצויינת כל צרכה הוא חייב חטאת 6(ועכשיו חייב מלקות). וטלית של תלמידי חכמים צריך שיראה בגדו מתחתיו טפח. וטלית שאינו צריך לה והיא בתוך הקופסה אינה צריכה ציצית. וטלית של שלש קרנות פטורה מן הציצית שנא׳ (דברים כ״ב:י״ב) על ארבע כנפות כסותך אבל טלית של חמש קרנות חייבת לפי שיש בכלל חמש ארבע ואין בכלל שלש ארבע וכן הלכה. תנו רבנן עשאה לציצית מן הסיסין או מן הקבורין שהם לבית לצורך תפירה ואריגה מן הקוצין. אלו שחותכין מן הבגדים של צמר אחר גמר מלאכתן כדי לנאותן מן הנימין אלו חוטין שבראש היריעה של צמר ולפי שלא היתה טוייתן לשם ציצית פסולין דבעינן ועשו להם ציצית וליכא. תנן התם במסכת מנחות התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינה מעכבת את התכלת. תפילין של יד אינה מעכבת את של ראש ושל ראש אינה מעכבת את של יד. סדין הוא טלית של פשתן. ונחלקו בו בית שמאי ובית הלל משום כלי קופסא. 7שבית שמאי פוטרין את הסדין מן הציצית ובית הלל מחייבין את הסדין בציצית. ואפילו מונח בקופסא להיות טעון ציצית, והלכה כבית הלל שצריכין ציצית. אבל גזרו חכמים שלא יטיל את הציצית גזירה משום כסות לילה שכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אתי עשה ודחי את לא תעשה דלא תלבש שעטנז אלא כיון שיש כסות לילה שאין לילה זמן ציצית גזרו בו חכמים שלא להטיל לו ציצית. טלית כפולה אם תפרה חייבת בציצית אכל אם לא תפרה אינה חייבת בציצית שאם תתפשט יבוא הציצית על ראשו ואין זה כנף האמור בתורה. וטלית שנקרעה חוץ לשלש יתפור ויטיל בה ציצית אבל נקרעה תוך שלש יצאת מתורת בגד. ואפילו תפרה פטורה מן הציצית. והלכתא מתירין ציצית מבגד זה ומטילין אותו לבגד אחר. והלכתא תלאן ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהן פסולה. שנו חכמים בברייתא הפוחת לא יפחות משבעה חוליות כנגד שבעה רקיעים. והמוסיף אל יוסיף על שלש עשרה כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים שביניהם. 8ומעשה דמלאך שאמר לרב קטינא במסכת מנחות כך פירושו היה לובש סרבל בחורף מפני הקור והסרבל בעל שתי קרנות כעין מנטל. והסדין, היה לובש בקיץ מפני שהוא דק ואסרם המלאך. למדנו מדברי מלאכא שהעגולה פסולה לציצית משום דלית ליה אלא ב׳ כנפות והסדין משום כסות לילה. וכן גזירות דרבא משום שאמר שופר ולולב ומגלה שלא יהו נוהגים בשבת והלכתא כמותו. ותיקון הציצית הרוצה לתפור חתיכת יריעה של משי בקרנות שלא יקרעו הרשות בידו. ומביא מטוה של צמר שהוא עשוי לשמו ומודד כמלא זרת וחוזר וכופל כמוהו זרת אחד עד שיהו שמונה חוטין באורך זרת. והחוט השמיני מניחו ארוך כחצי זרת שבו קושר את החוליות עד שישוה החוט לשאר החוטין ומתחיל ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות ציצית. וקושר קשר התחתון וכורך חוליות שבע. וקושר קשר השני לו וכן עד חמשה קשרים. ומנין ציצית תרי״ג. והלכתא כל זמן שמתעטף אדם צריך לברך. וכן בתפילין כל זמן שמניחן וכן בסוכה כל זמן שנכנס לישב בה. והציצית צריך להיות שני שלישי ענף ושליש גדיל. וכשמטיל הציצית לא ירחיק הקשר לגבי הטלית אלא ירחיקו כדי שיהא ניטף על הקרן. ומקום שנוקב הטלית להטיל הציצית מרחיקו כמלא קשר העליון של גודל והציצית לרוחב הטלית. והלבישה רחבה לקומת האיש ומחזיר שני הציצית לאחוריו והשנים לפניו כדי שיהא מוקף במצות שני ציציות לפניו ושנים לאחריו ותפילין בשמאלו ובימינו תורה ועל קדקדו התפילין של ראש והברית של מילה:
1. שנאמר ראו כי נתן. ובתורה כתיב ויתן לכם את לוחות הברית והוא כעין ג״ש:
2. אמר ר״נ כו׳. מעשה באדם א׳ כו׳ (מנחות מ״ד) ע״ש כל המעשה בארוכה:
3. כיון שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב בכל המצות כולן מלמד ששקולה וכו׳ כצ״ל:
4. והלילה ט״ס. וצ״ל וכסות לילה פטור מן הציצית:
5. דכתיב מהחל חרמש בקמה. ודורש בקומה לשון מעומד:
6. ועכשיו חייב מלקות. בגמ׳ ליתא ולא ידעתי פירושו ואולי כוונתו מלקות מרדות:
7. שב״ש פוטרין. פי׳ סדין הוא של פשתים וכתונת אמרא ויהיה כלאי׳ ע״ש במנחות מ׳:
8. ומעשה דמלאך וכו׳. (מנחות מא):
אני י״י אלהיכם – אני הוא שהוצאתי אתכם להיות לכם לאלהים, על כן אמרתי לכם: אני י״י אלהיכם.
I AM THE LORD YOUR GOD. I am He who took you out of Egypt to be your God. I therefore say to you: I am the Lord your God.⁠1
1. That is, obey My commandments.
וימנעו אתכם אלו הסימנים, ויזכירו לכם ש: אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים – כדי להיות לכם לאלהים.
ולכך, אני ה׳ אלהיכם – אדון שלכם, ודיין שלכם.
(סיום)
חסלת שלח לך.
And these signs will prevent you, and remind you that: אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים – I AM HASHEM YOUR GOD WHO TOOK YOU OUT OF THE LAND OF EGYPT – in order TO BE FOR YOU A GOD.
And therefore, אני ה׳ אלהיכם – I AM HASHEM YOUR GOD – Your master, and your judge.
(Conclusion)
Conclusion of Shelach Lekha.
אני י״י אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים – ומיסודו של ר׳ משה הדרשן פר״ש ושמונה חוטים שבה כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים, ואם תאמר הרי בפרשת בשלח פר״ש ליל שביעי ירדו לים בשחרית אמרו שירה.
אלא יש לומר: הכא דמני שמנה ימים מני מיום שיצאו מגושן ונתקבצו לרעמסס והתם בפרשת בשלח מני מיום שנסעו מרעמסס לסכות.
שלימא סדרא דפרשת שלח
אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, "I amthe Lord you God. Who has taken you out of the land of Egypt.⁠" Quoting from the writings of Rabbi Moshe Hadarshon, one of his favourite sources, Rashi comments the eight (folded over 4) strings making up the fringes at each corner of a fourcornered garment symbolize the eight days it took the Jewish people after leaving Egypt to finally being free from pursuit. That was when they broke out in the song of thanksgiving. If you were to say that they descended into the sea on the evening of the seventh day according to Exodus 14,5, and the recited the song of thanksgiving on the following morning, (which as till the seventh day), we have to assume that the day on which they had moved from Goshen to Ramses, was included in the count of eight. The report in Exodus commences only after they had all miraculously assembled in Ramses, from where they proceeded to Sukkot.
אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה׳ אלהיכם – באר בכאן כי ההוצאה היתה כדי שיהיה לנו לאלהים, וא״כ אין הענין צורך הדיוט בלבד כי אם צורך גבוה, וזהו שאמר יהושע (יהושע ז׳:ט׳) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול, כי אם אין עם אין מלכותו של מלך מתפרסמת. והפסוק הזה התחיל אני ה׳ אלהיכם וסיים אני ה׳ אלהיכם, כלומר בעוה״ז ובעוה״ב.
או יאמר אני ה׳ אלהיכם בגאולה ראשונה, זהו שאמר אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים בגאולה אחרונה של קבוץ גליות. והבטיחנו בכאן בחזרת שכינה בקבוץ גליות כמו שהיתה בגאולת מצרים, מה שלא מצינו בגאולת בבל שלא שרתה שכינה בבית שני, שזה מכלל החמשה דברים שחסר משם, ממה שכתוב (חגי א׳:ח׳) וארצה בו ואכבדה, ואכבד כתיב. והשוה הכתוב גאולה אחרונה לגאולה ראשונה, וזהו דבר הנביא (ישעיהו י״א:י״א) יוסיף ה׳ שנית ידו, וכתיב (מיכה ז׳:ט״ו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.
אני ה' אלו-היכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלו-הים, אני ה' אלו-היכם, "I am the Lord your God who has taken you out of the land of Egypt in order to become your God, I am the Lord your God.⁠" Here the Torah reveals that the purpose of the Exodus was in order for Hashem to become our God. If that is so, we can look at the Exodus as something which did not only benefit the Jewish people but as something which bestowed similar benefits on God Himself. This is what Joshua had in mind when he said (Joshua 7,9) "if they will destroy our name from earth what are You going to do for Your great name?⁠" If God does not have a people how could the fact of His kingdom become manifest on earth?
Our verse commenced with the words: "I am the Lord your God,⁠" and it concludes with the very same words. The reason this has been repeated is to remind us that God's status vis-a-vis us in the hereafter will remain the same as it is in our terrestrial world.
Another approach to the meaning of these words: "I will remain the same God and have the same relationship with you which I had after the first Exodus as I will have in the future after the final redemption.⁠" Our verse would then be an assurance of the future redemption at which time the full extent of God's Shechinah would once again become manifest in Jerusalem. This is in contrast to the presence of God's Shechinah during the period of the second Temple when only a very "weak" form of the Shechinah was manifest as we know from Yoma 21. The evidence of this "weak" Shechinah were the five important ingredients of the Temple which were absent during the entire existence of the second Temple. We have previously pointed to the letter ה in the words וארצה בו ואכבדה, as a clear allusion to the recurrence of these five manifestations of the Shechinah, seeing the prophet Chagai 1,8 did not need to write ואכבדה but could simply have written ואכבד, "I will be glorified.⁠" By writing what he did, the prophet compared the first redemption to the final redemption. This thought is also expressed by Isaiah 11,11 when he writes: "in that day God will again apply His hand to redeeming the other part.⁠" The prophet Micah elaborates when he said (Micah 7,15) "as in the days when you sallied forth from the land of Egypt I will show wondrous deeds.⁠"
אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים – רוצה לומר שכבר הוציאם מארץ מצרים באופן שיהיה להם לאלהים מצד עוצם הנפלאות שראו ישראל אז. והנה רמז עם זה בזה המאמר אל מה שביארנו בענין ברית בין הבתרים; והוא, כי אברהם כששאל אות על ירושת הארץ, לפי שזה הייעוד יחוייב שיהיה בו תנאי, והוא שיהיה זרעו באופן מהשלמות שיתכן שידבק בו כמו זאת ההשגחה הנפלאה מה׳ יתעלה, ובאהו המענה כי ה׳ יתעלה יישירם אל זה השלמות בשישימם גֵרים בארץ לא להם ובעבדות נפלא, ואחר זה יהיה דן את הגוי אשר יעבודו, ויוציאם ברכוש גדול, ובאלו הדינין והמכות אשר דן הגוי ההוא הישיר ישראל אל השלמות באופן שהיו ראויים לקבל התורה שהיה בה ה׳ יתעלה להם לאלהים והם לו לעם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

אני י״י נאמן לשלם שכר אלהיכ׳ נאמן ליפרע. אבל בספרי שנו אני י״י אלהיכם אני י״י אלהיכם שני פעמים אני י״י אלהיכם אני עתיד לשלם שכר אני י״י אלהיכם אני דיין ליפרע ומפני שזה המדרש חולק עם המדרש האחר ששנו בספרי אני י״י אלהיכם למה נאמר והלא כבר נאמר אני י״י אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מת״ל עוד אני י״י אלהיכם שלא יהיו ישר׳ אומרים כו׳ כמו שהביאו רש״י ז״ל לאחר זה הוצרך רש״י ז״ל לדרוש מאני י״י נאמן לשלם שכר ומאלהיכם נאמן ליפרע אך לא מצאתיו כן בשו׳ מקום אבל אמרו כשהוא אומר אצל קיום המצות כגון ושמרת׳ מצותי ועשית׳ אותם אני י״י נאמן לשלם שכר וכשהוא אמור אצל עונש כגון וחללת את שם אלהיך אני י״י נאמן ליפרע.
ושמא יש לומר שרש״י ז״ל הוציא זה ממה שאמרו אין אלהים בכל מקום אלא דיין ושם בן ד׳ בכל מקום הוא מדת רחמים לכן פירש מאני י״י למדת רחמים שהוא נאמן לשלם שכר ומשם אלהיכם מדת הדין שהוא נאמן ליפרע:
אשר הוצאתי אתכם על מנת כן פדיתי אתכם שתקבלו עליכם גזרותי. לא להיות לאלהים כי אלהותו אינו תלוי בתנאי דבין כך ובין כך אלהים הוא אבל קבלת גזרותיו תלוי בתנאי כי כנוי אלהיכם מורה על זה כמו שפירש הכתוב אחר זה להיות לכם לאלהים כי לולא שפדאם מבית עבדים לא היו מחוייבים לקבל גזרותיו שהרי שאר כל האומות לא רצו לקבל גזרותיו שהם התור׳ והמצות כדאיתא במסכ׳ עבודת כוכבים ומייתי לה רש״י ז״ל בפסוק י״י מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן שחזר הב״ה על כל האומו׳ כולם לקבל התורה ולא רצו אלא ישראל בלבד:
על כרחכם אני מלככם. בספרי וכן אמרו בשבת פרק רבי עקיבא ויתיצבו בתחתית ההר א״ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב״ה עליהן את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלין התור׳ מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם:
וליפרע מן התולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת היא. באי זהו נשך ופרש״י ז״ל קלא אילן צבע הדומה לתכלת ורחמנא אמר פתיל תכלת ותכלת דמיו יקרים שצבוע בדם חלזון שאינו עולה מן הים אלא אחת לע׳ שנה ואף על גב דעובר על מצות ציצית מכל מקום אצטריך קרא לעבור עליו משעת תלייה כדכתבו התוספות:
על ארבע כנפות ולא בעלת שלש ולא בעלת חמש. בבריתא דזבחים שפוטר׳ בעלת חמש ואע״פ שהבריתא שאומרת ד׳ ולא שלש יכול ארבע ולא חמש ת״ל אשר תכסה בה ריבה ומה ראית לרבות בעלת חמש ולמעט בעלת שלש מסתברא לרבות בעלת חמש שיש בכלל חמש ארבע היא העקר כדמשמע מההיא דסוף פרק הקומץ רבה דקאמר התם מי שחתך אחת מן ארבע כנפות כסותו כדי לפטרו מן הציצית לא עשה ולא כלום מפני שעשאה טלית בעלת חמש שחייבת בציצית ר׳ משה הדרשן סובר כההיא בריתא דזבחים שפוטרת בעלת חמש ורש״י ז״ל הביא את דבריו וליה לא סביר׳ ליה ועם זה הדרך נתרץ גם מה שכת׳ אחר זה ושמנה חוטין שבה כנגד ח׳ ימים ששהו ישר׳ משיצאו ממצרי׳ עד שאמרו שירה על הים שהוא סותר מה שכתב בפרש׳ בשלח ליל שביעי ירדו לים ובשחרית אמרו שירה והוא יום שביעי של פסח לכך אנו קורין השירה ביום השביעי של פסח כי אלה הדברים האמורים פה הם דברי ר׳ משה הדרשן וליה לא סבירא ליה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לט]

אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם וכו׳ – ״אני ה׳⁠ ⁠⁠״, שמצד שאני ״אלהיכם״, שאתם מכירים שאני הוא אותו הקדמון הראוי שתעבדוהו ואליו תתפללו.
הוצאתי אתכם מארץ מצרים – כדי שתזכו שאהיה ״לכם לאלהים״, שתהיה התמדת מציאותכם ממני בלתי אמצעי. שמציאות כזה לא ישתנה ולא יפסד בשום אופן, כמו שהוא הענין במציאות שאר הנצחיים.
אני ה׳ אלהיכם – אני עתה לזה התכלית בעצמו צויתי לכם זאת המצוה, כדי שתזכו לזה המכוון כמו שאמר ״והייתם קדושים לאלהיכם״ (פסוק מ׳).
'אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם וגו...אני ה, the reason why I orchestrated your redemption from slavery in Egypt was so that I would be your exclusive God, that your existence and well being on earth should be based on a reciprocal relationship not requiring an intermediary. The parameters of this existence should be enduring, not subject to change throughout history. You will be like other parts of the universe which endure eternally
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

נאמן ליפרע. שכל מקום שנאמר ״אלקים״ – הוא דיין:
על מנת כן פדיתי וכו׳. דאם לא כן, הרי אין תלוי אלהותו על ישראל במה שפדאם ממצרים, דבין פדאם ובין לא פדאם הוא להם לאלקים, אלא שעל מנת כן הוצאתי אותם ממצרים, כדי שיקבלו מלכותי:
בין טפה של בכור וכו׳. דווקא נקט זה לסימן, לפי שהרשעים אומרים שאין הקדוש ברוך הוא רואה בתחתונים, מפני שהם שפלים ומגונים בעיניו, ולפיכך יאמרו שאין הקדוש ברוך הוא משגיח בהם. ועוד אמרו קצת, כי הפרטים מפני שהם מתחדשים במקרה, ולא כמו הכללים שהם בעצם, אבל הפרטים מתחדשים במקרה, לכך אין הקדוש ברוך הוא מביט במקרה. ואין דבר פרטי יותר כמו הטפה האחת, אשר אינה חשובה. ואין דבר מאוס ושפל מן הזרע, והרי הוא מבחין בין טפה לטפה, לומר שאין נעלם מנגד עיניו:
ולא בעלת חמש. הרא״ם כתב דזה שלא כהלכה, דקיימא לן בעלת חמש חייבת בציצית. ואין זה נכון, דודאי הלכה הוא דבעלת חמש אינה חייבת בציצית חמש כנפות, ואינה חייבת – רק שיש בבעלת חמש ד׳ כנפות, כדאמרינן (זבחים יח ע״ב) ׳מרבה אני בעלת חמש שיש בכללם ד׳⁠ ⁠׳, אבל חמש מפני עצמם אינם חייבים, כמו בעלת ג׳. וזהו שאמר ׳ולא בעלת חמש׳ מצד עצמם, ורצה לומר עד שיהיה חייב לעשות ה׳ ציצית בחמשה כנפים, רק חייב ד׳ ציצית ותו לא:
כנגד שמנה יום ששהו ישראל משיצאו ממצרים וכו׳. הקשה הרא״ם, דבפרשת בשלח (שמות יד, ה) כתב רש״י שהשירה אמרו ביום ז׳ [של פסח], לכך אנו קוראים את השירה ביום ז׳, וכאן פירש דהיתה השירה ביום ח׳. ואין זה קשיא, דמן סוף היציאה עד יום ז׳ של פסח הוא ז׳ ימים, ומתחלת היציאה עד שאמרו שירה ח׳ ימים, דחשיב זמן התחלת היציאה מחצות י״ד, שאז יצא מרשות מצרים כיון ששחטו הפסח (שמות יב, ו), שהוא אלוהיהם, ולא היו רשאין לומר דבר להם, זה נקרא יציאה מרשותם. אף על גב דהליכה ממש – גמר יציאתם ממצרים – היה ביום ט״ו (להלן לג, ג). וראיה שהוציאם מרשות מצרים ביום י״ד, שהרי איסור חמץ מתחיל ביום ארבעה עשר מחצות ואילך (פסחים ד ע״ב), ואכילת מצה בליל חמשה עשר (שמות יב, יח), אלא מפני שמתחיל היציאה מחצות יום ארבעה עשר:
נאמן ליפרע. פירוש אלהים בגמטרי״א זה דיין, כלומר שהוא מדת הדין:
ע״מ שתקבלו גזירותי. לא להיות אלהים דבין כך ובין כך אלהים הוא. אבל קבלת הגזירות כהוראת כנוי אלהיכם תלוי בתנאי, שלולא שפדאם מבית עבדים לא נתחייבו לקבל הגזרות כמו שאר אומות:
ד״א כו׳. פי׳ כי לטעם ראשון קשה והא כתיב נמי להיות לכם לאלהים, שמשמע שעל כרחם אני אמלוך עליכם, לכן אמר ד״א וכו׳. ולפי ד״א קשה לא היה לו לומר רק אני ה׳ דהא גבי מכות בכורות לא כתיב כ״א וה׳ הכה וגו׳, אלהים דכתיב בקרא ל״ל, לכן צריך גם לטעם הראשון על כרחכם וכו׳:
קלא אילן. פירש״י צבע הדומה לתכלת ורחמנא אמר פתיל תכלת, ותכלת הוא צבוע בדם חלזון, ואיצטריך קרא לעבור עליו משעת תלייה כמו שכתבו התוספות ב״מ דף ס״א:
ולא בעלת ה׳. פירש שיתן ציצית על כל חמש כנפות, אבל בד׳ כנפות חייב להטיל ציצית אף שהיא בעלת ה׳ כנפות דבכלל מאתיים מנה. וזה אליבא דכ״ע דס״ל הכי. ולא כהרא״ם שפירש שפטור לגמרי בעלת ה׳. ורש״י הביא דברי רבי משה הדרשן וליה לא ס״ל כר״מ הדרשן, וק״ל נ״ל. [נחלת יעקב] ה״פ בתחילה רשם הרב על כנפי האמור פה ונתן טעם למה דוקא על הכנף, ואח״כ רשם על ארבע כנפות האמור בפ׳ כי תצא ופי׳ בו ולא בעלת ג׳ וכו׳ ע״ש:
כנגד שמנה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה. וא״ת והא בפרשת בשלח פירש״י שאמרו שירה ביום השביעי של פסח. וי״ל שהוא סובר שהלילה הולך אחר היום שעבר כמו קרבנות שכתיב ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר ממנו עד בוקר באש ישרף, ולמה צריך לשרוף בבוקר שהרי אף מיד בלילה הוא מתחייב לשרוף שהרי כתיב ביום זבחכם יאכל, אלא ודאי שגם בלילה הוא מותר לאכול שהלילה הולך אחר יום שעבר. והתחלת יציאה נחשבת מיד ששחטו הפסח וצלאו ואכלו אותו, ומהתחלת היציאה יהי׳ שמונה ימים, ומהתחלה האמיתית שהי׳ ביום ט״ו שהי׳ יציאה האמיתית יהי׳ שבעה, שהרי ביום השביעי חוץ מזו הלילה אמרו שירה. ורבי משה הדרשן נמי ס״ל הכי, ודלא כהרא״ם שפירש כי אלה הדברים האמורים פה הם דברי רבי משה הדרשן, אבל רש״י ז״ל לא ס״ל הכי. ועיין (ב⁠[נחלת יעקב] כי שם סותר דברי הרא״ם ואמר שאלה הם דברי הרב ולא דברי רבי משה הדרשן, רק מ״ש למה נסמכה פרשת מקושש וכו׳ הם דברי רבי משה הדרשן ולא יותר:
Faithful in enacting punishment. אלהים (God) has the same numerical value as זה דיין (He is a judge), teaching that this refers to His attribute of strict justice.
On condition that you accept my decrees. But not "to be God" because either way He would be God. However the acceptance of His decrees, making Him "your God,⁠" was part of the condition. Had He not redeemed them from the house of bondage they would have been like the other nations, having no obligation to accept the decrees.
Another interpretation. Meaning that there is a difficulty with the first interpretation, given that the Torah also writes "to be your God" which implies that I will rule over you even against your will, therefore he brings another interpretation. However according to this other interpretation there is a difficulty that the Torah only needed to say "I am Hashem" given that regarding the plague of the firstborn it only wrote "Hashem struck…" Thus why was it necessary to add "your God"? Consequently the first interpretation was also necessary.
Indigo dye. Rashi explains that this is a color similar to techeiles. However the Torah said "a thread of techeiles" and techeiles is colored with the blood of the chilazon-fish. This verse was necessary in order to teach that one transgresses from the moment that one ties the thread, as Tosafos write in Bava Metzia 61b.
But not on a garment with five [corners]. Meaning that one would have placed tzitzis on all five corners. Nonetheless, one is obliged to place tzitzis on four corners even if the garment has five, given that "one hundred is included in two hundred.⁠" This point is agreed to by all. However Re'm explains this as meaning that a garment of five corners is entirely exempt and that though Rashi brings the words of Rabbi Moshe Hadarshan, he himself does not agree. (Nachalas Yaakov) Initially Rashi uses the heading "on the corners" that was stated here and gives a reason why specifically said "on the corners.⁠" Then he uses the heading "on the four corners" that was stated in Parshas Ki Seitzei (Devarim 22:12) and explains "but not on a garment with three…"
Correspond with the eight days that the Israelites waited from the time they left Egypt until they sang. You might ask: In Parshas Beshalach (Shemos 14:5) Rashi explains that they sang on the seventh day of Pesach. The answer is that he holds that the night is considered part of the preceding day. This is similar to [the concept of 'day' regarding] offerings about which the Torah writes "On the day that you slaughter you shall eat, and that which remains until morning you shall burn in fire" (Vayikra 19:6). There, why would it only be necessary burn it in the morning? Surely once the Torah wrote "on the day that you slaughter you shall eat,⁠" one would have already been obligated to burn it at night. Rather it is certain that one is also permitted to eat it at night, given that the night is considered part of the preceding day. The start of the exodus was calculated from immediately after they slaughtered, roasted and ate the Pesach offering, thus from the start of the exodus there were eight days. However from the actual exodus which was on the fifteenth of the month there were seven days, because if one does not include that night they sang on the seventh day. Rabbi Moshe Hadarshan is also of this opinion. This is in contrast to Re'm who explains that these are the words of Rabbi Moshe Hadarshan but Rashi is not of this opinion. See Nachalas Yaakov who disproves the view of Re'm and says that these are Rashi's words and not those of Rabbi Moshe Hadarshan. For it is only the comment "why was the passage of the wood gatherer juxtaposed…" which is to be attributed to Rabbi Moshe Hadarshan.
אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים – כי מהות הי״ת {כו} אינו ניכר בביאור אלא מכח מעשיו כאשר כתבנו בפרשת קדושים וזה אמנם לעע״ז אוילים אין בהם תבונה. אבל ישראל עם חכם ונבון כשיסתכלו בה׳ ויתבוננו שמו המורה על עצמותו יכירוהו ממנו בעצם וראשונה ואין להם צורך לדעת פעולותיו. על כן אמר (שמות ו׳) וארא (אל האבות) באל שדי ושמי ה׳ לא נודעתי להם לפי שעד הנה אף האבות הכירו בוראם ממעשיו כי לא הודיע ה׳ להם שמו המורה מהותו ועצמותו. אולם עתה לכן אמור לבני ישראל אני ה׳ ואז יכירו כי יש בי כח להוציאם ממצרים בלי שידעוני מן הפעולות כמו שאמר והוצאתי אתכם וגו׳. גם דוד המלך כתב (תהלים ק״ה) הודו לה׳ קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו. פי׳ אתם עם בני ישראל תודו לה׳ ותכירוהו בעצם כשתקראו בשמו לבד ולשאר העמים צריכים אתם להודיע עלילותיו ומעשיו כדי שיוכלו להכירו כי גוי אובד עצות המה. וכן עוד אמר (שם קי״א) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים. כי אמנם יקשה איך הקב״ה מלמד לישראל להכירו מצד פעולותיו אם הם יכירוהו ממנו ומצד עצמותו? התשובה כדי להשיב לאפיקורוס ולהבינו אל הגוים אשר אין בכחם להכירו אלא מצד מעשיו זהו שאמר כח מעשיו הגיד לעמו פירוש הגיד לישראל עמו להכירו מן הפעולות כדי לתת לו דרך ללמדו אל הגוים אשר לא חכמו ישכילו זאת וזהו לתת להם נחלת גוים רצונו דרך מה שנוחלים הגוים. זאת הגיד לנו גם הנה הכתוב אני ה׳ אלהיכם מצד מהותי ולא מפעולותי ובשביל זה הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אשר ביניהם עם נבל ולא חכם הייתם צריכים להכירני מן המעשים ולא מעצמותי:
אשר הוצאתי – לתכלית זה הוצאתי אתכם להיות לכם לאלהים:
אני ה׳ אלהיכם – לכן גם עתה אני מצוה אתכם את המצוה הזאת, בהיות שאני ה׳ אלהיכם:
אני ה׳ אלקיכם וגו׳ – יציאת מצרים היא המקור להכרתנו שה׳ מנהיג את גורלנו וקובע את מעשינו; וממנה נובעת תודעת ייעודנו כאדם וכישראל. סמל הציצית מורה על יציאת מצרים, אשר אנו למדים ממנה על ידי ניסיון היסטורי שה׳ הוא גואלנו ונותן תורתנו: ״הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים״. יציאת מצרים מהווה את היסוד הבלתי מעורער לכל הכרתנו בכל עת וזמן, והיא שנתנה לנו את מאמר ה׳ המסכם כל זאת בקצרה: ״אני ה׳ אלקיכם״. ומאחר שה׳ הוא ״אלקינו״, הרי שהוא לבדו המכוון את מחשבתנו ורצוננו.
משמעותה ותכליתה של הציצית שבבגדנו אינן מוטלות בספק, שכן התורה עצמה מפרטת אותן בבירור. הציצית היא אמצעי להיזכר במצוות; היא מביאה אותנו להיות מוּדעים למצוות ה׳ ולמחויבותנו כלפיהן. על ידי כך נשמור את עצמנו מפני השקפות מוטעות העלולות לגרום לנו לנטוש את ה׳ ואת מצוותיו; וכך נישאר נאמנים וקדושים לייעודנו – כבני אדם וכיהודים.
אולם עדיין נשאלת השאלה, מה הקשר בין האמצעי שבחרה התורה, לבין הרעיון שהוא מזכיר. בראש ובראשונה נראה לנו, שלציצית בבגדנו, למילה בגופנו, לתפילין בזרוענו וראשנו, ולמזוזה בבתינו, יש צד שווה. שכן המילה, התפילין והמזוזה, מקדשים את הגוף, הראש והזרוע, והבית, שהם נתונים בהם כסמלים; וקידוש זה נעשה על ידי מסירת גופנו ובתינו לתכליתם האלוקית. כך גם הציצית בבגדנו מקדשת את הלבוש האנושי על ידי מסירתו לתכלית שה׳ ייעד לו.
כדי למצוא את המשמעות של הציצית שבבגדינו, עלינו לעמוד תחילה על משמעות הבגדים עצמם. הדבר נצרך במיוחד, משום ששמה של הציצית מתאר לא רק את המראה החיצוני שלה – חוטים ״היוצאים כציצים״ מן הבגד – אלא גם את תכליתה הסמלית, כפי שהכתוב אומר מפורש: ״והיה לכם לציצת״ (פסוק לט; השווה ״וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ״ [תהילים קלב, יח]). אם כן המשמעות היא ברורה: על ידי הציצית צריך הלבוש האנושי ״להציץ ציץ״, הווי אומר להוציא פרחים ולשאת את הפירות שעבורם הוא נועד. ציצית הכנף אומרת לנו: אַל יהא בגדכם עַקר; אַל תלבישו עצמכם לשווא וללא דעת בבגד אנושי; הניחו לבגד למלא את התכלית שלשמה הוא ניתן לכם!
קיים קשר הדוק בין בגדינו לבין ייעודנו המוסרי כבני אדם, וניתן לראות דבר זה ממקורם ההיסטורי של הבגדים (בראשית ג, ז; ג, כא; עיין פירוש שם). החטא שקדם [לנתינת הבגדים הראשונים לאדם וחוה] – אשר מפניו הבגד נועד להגן – הוא כעין החטא הנזכר לעיל בפסוק לט. ואכן שני חטאים אלה אינם רק קשורים ודומים זה לזה, אלא כמעט חד הם. נראה אפוא שהקשר הרעיוני כמעט ולא יכול להיות ברור יותר. עלינו רק להתבונן במה שאמור שם – ״ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל״ (בראשית ג, ו) – כדי להבין שהאדם עבר על ציווי ה׳, משום ש״תר״ אחרי לבבו ואחרי עיניו, והחשיב ל״טוב״ כל דבר אשר לפי ״פסק הדין״ של עינו המתאווה ושכלו המבקש סיפוק חושני, יספק לו את שחשקה נפשו. על ידי הליכתו כך אחר צַוֵוי עיניו ולבבו, שקע האדם לדרגת הדעת של בעל החיים, אשר בבואו לבחור מה לקרב וממה להימנע, מונחה אך ורק על ידי נטיית לבו ומראה עיניו. עקב כך באה תחושת הבושה, שהיא הקול האלוקי שבתוך האדם. קול זה הורה לאדם לכסות את מערומיו הבהמיים, והוראה זו אושרה על ידי ה׳ בעת שנתן לאדם את הבגדים. בבגד גירש ה׳ את האדם מגן עדן, ובבגד הוא מזהיר את האדם בכל עת שייעודו נעלה יותר מייעוד בעלי החיים; עליו להכפיף את כוח שיקול דעתו לצַוֵוי רשות גבוהה יותר [ה׳], וללמוד ממנה מהו ה״טוב״ ומהו ה״רע״.
זוהי אפוא התוכחה – המתורגמת למילים – הטבועה בבגדיו של האדם: ״וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אתם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם!⁠״ זהו גם הלימוד היוצא מהציצית ה״צצה״ מהבגד: היא תובעת מהאדם לשמוע בקול התוכחה הגנוזה בלבוש האנושי.
המסורת המקובלת ביותר היא שיש שמונה חוטי ציצית. שבעה מהם נחשבים ״ציצת הכנף״ – ״ציצים״ היוצאים מכנף הבגד; ולפיכך צבעם לבן, כצבע הבגד, והם כלולים במושג הבגד. אליהם מתוסף החוט השמיני, פתיל התכלת. לאחר שכולם חוברו לכנף הבגד בקשר של קיימא, כורכים כמה פעמים את החוט השביעי ה״לבן״ ואת החוט השמיני הצבוע תכלת, סביב שאר החוטים. הכריכות האלה יוצרות את ה״גדיל״, אשר אורכו שליש מאורך החוטים, והן נקבעות במקומן על ידי קשר של קיימא. שני השלישים הנותרים נשארים תלויים כלפי מטה בחופשיות.
כל זה מורה אילו כוחות עלינו להפעיל כדי לנהוג לפי ״תוכחת הבגד״. ״שש״, ״שבע״, ״שמונה״ – הבחינה החושנית של הנברא, הבחינה האנושית⁠־אלוקית, והבחינה היהודית⁠־אלוקית (עיין אוסף כתבים כרך ג עמ׳ קכט–קל) – אלה הם שלושת היסודות שמהם בנויה אישיותנו; הם הם נימי הווייתנו ומרכיבי אישיותנו, החומר שממנו נארג מארג חיינו, והם המיוצגים בחוטי הציצית. כל שלושת היסודות האלה ניתנים לנו, כל השלושה שזורים אל תוך הווייתנו, וצריך להוציאם מהכוח אל הפועל כדי למלא את ייעודנו. אולם שניים מתוך שלושת הכוחות האלה חייבים להיות המושלים. ששת החוטים צריכים להכניע עצמם לשביעי ולשמיני, אשר גם הם ניתנים כחלק מעצמנו. היסוד החושני של הנברא, חייב להיות כפוף ליסוד האלוקי של האדם ושל היהודי; הוא צריך לאפשר שיתגברו עליו, ״יכָּרכו סביבו״ ויאסרו אותו בכבלי החובה. כריכה זו בכבלי החובה, היא התנאי ההכרחי למילוי ייעודנו האנושי, שהלבוש האנושי מוכיח אותנו לגביו. רק הפעלת חירותנו המוסרית, היא ההופכת אותנו לבני אדם; רק בזכותה אנו ראויים ללבוש אנושי; ורק בכוחה ייסוג היסוד הבהמי שבנו וישתעבד באופן חופשי לאדם. אך שעבוד זה אין בו דיכוי, והכריכה אינה מחניקה. מאחר שהיסוד הבהמי⁠־חושני הכניע עצמו לכבלי החובה על ידי היסודות האנושיים והיהודיים האלוקיים, הריהו שווה במעמדו לחלוטין לשני יסודות אלה, שהם לו כמו אחים. כמותם, גם הוא יתפתח בחירות בתוך גבולות החובה האנושית⁠־היהודית. ויתירה מכך, החירות גדולה מן ההגבלה, ולא רק השביעי והשמיני, אלא כל ציצי כוח האדם – הכורכים והנכרכים – נפרשׂים בשוויון גמור להתפתח בחירות.
אולם החוט השמיני, המייצג את כוחה של היהדות, טבול בצבע תכלת. צבע זה, בשמו ובמהותו, מורה על קצה גבול [״תכלית״] תפיסת חושינו, ובכך מייצג את הכוח האלוקי העליון הנמצא מעבר לתחום החושים. כוח זה בא בברית עם האדם. הוא נתגלה לנו בדברי ימי העולם ובמתן תורה, וכך נעשתה התכלת לצבע היסוד של מקדש התורה.
פתיל תכלת זה, שהתקדש להיות סמל התורה, מזכיר את התורה גם כשאינו מצוי בבגד; שכן עצם העדר פתיל התכלת מעיד שצבע זה לא יכול להיות מוחלף באף צבע אחר, אף אם הוא דומה לו לחלוטין. פתיל התכלת מוסר לנו, בהימצאותו או בהעדרו, כדברים הבאים: יש רק תורה אחת, המונחת במקדש. היא ניתנה רק פעם אחת, ואינה יכולה להיות מוחלפת באחרת. רק על ידי התורה יכולים אנו למלא את ייעוד האדם היהודי. רק על ידי התורה תמשיך ברית ה׳ להתקיים עמנו; היא לבדה יוצרת את הקשר בינינו לבין ה׳. החוט השמיני של הציצית – בין שהוא ממתין לצבע התכלת בין שהוא צבוע על ידו – מציין את כולנו כאנשי קודש, כאנשים של ייעוד קדוש, כבני ״ממלכת כהנים וגוי קדוש״!
אולם מצוות ציצית – כמו רוב המצוות המזכירות לנו את ה׳ ואת חובתנו – נוהגת רק ביום, או שהיא נוהגת רק בכסות יום המייצגת את פעילות היום (פירוש פסוק לט). הכרתנו במלכות ה׳ אינה מתחילה בעת המנוחה, כאשר האדם הפָּעיל נח מעבודתו. אלא הדגל של סמל התורה מתנוסס בעיצומה של פעילות האדם ושליטתו על העולם בשעות היום. אדם זקוף, פעיל ויוצר, יכניע עצמו לה׳ ויהיה קרוב אליו, בעיצומה של רוממותו וקומתו הזקופה. לא באפס מעשה אלא בעשייה פעילה נתרום את תרומתנו למזבח התורה של ה׳. בחיים פעילים ויוצרים נקיים את תורת ה׳: ״וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אתם ולא תתורו״ וגו׳.
מכיוון שמצוות ציצית נוהגת רק ביום, הרי היא מצוות עשה שהזמן גרמא, ולכן נשים פטורות ממצווה זו (עיין פירוש, ויקרא כג, מג).
ללבוש האדם ישנה משמעות כפולה. הוא ״בגד״; בכַסותו את הבחינה הבהמית של גוף האדם, הוא מגלה שהאדם ניחן באופי מוסרי. בה בעת הוא גם ״כסות״; הוא מכסה את הגוף ומגן עליו מפני פגעי העולם הגשמי.
כאשר נתגלתה חולשתו המוסרית של האדם, הוא נזקק לבגדים כדי להזכיר לו את בגדיו המוסריים. בה בעת הוא גם נזקק ל״כסות״; שכן אהבתו המחנכת של ה׳ גרשה אותו מההרמוניה הנעימה של טבע גן עדן. או אז נעשה לו טבע האדמה לאויב, והארץ הוציאה לו רק קוצים ודרדרים. עתה הוא הזדקק ללבוּש שומר ומגן, שכן היה מוטל עליו לקיים את הייעוד המשותף לכל המין האנושי, במצבי אקלים שונים ומשונים.
לפיכך נוהגת מצוות ציצית גם בבגד וגם בכסות. על ״בגד״, המסתיר את הגוף החושני, נאמר: ״ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם״; שכן ייעודו של האדם היהודי הוא לכל הזמנים, ללא תלות בחליפות העתים; הוא נוהג ״לדרתם״. ובמקביל, על ה״כסות״ המכסה והמגינה נאמר: ״גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך״; שכן ייעודו של האדם היהודי הוא חובה בכל רחבי העולם; הוא אינו קשור למקום, ואינו תלוי באקלים או בתנאים מקומיים. לכל מקום שתלך, אפילו אם אתה לבד; לכל כיוון שתפנה, מזרח או מערב, צפון או דרום; בכל ״ארבע כנפות״, בכל ארבע כנפות הארץ – תהיה מלווה באותה תזכורת לתפקיד האחד המוטל עליך בכל מקום שבו אתה נמצא. בכל מקום, הגדיל יהיה קשור בקשר של קיימא. הוא יזכיר לך שייעודך האנושי הוא לקיים את חזון ייעודך היהודי. הוא ידרוש ממך שליטה עצמית, ויחייב אותך לקשור את עצמך בכבלי החובה, ולהכפיף את כל כוחותיך ודחפיך החושניים לאיסורי הברית. אין זמן ואין מקום היכולים לבטל ולו חוט אחד מכבלי חובתך; ״לדרתם״ ו״בארבע כנפות״, בכל תקופה ובכל מקום, יהא קיומך האנושי בטל לייעודך היהודי.
אך כדרך שאהבתו המחנכת של ה׳ נתנה לאדם את בגדו הראשון רק לאחר שתחושת הבושה כבר עוררה בו את הצורך בבגדים, כך במצוות ציצית, קיום המצווה תלוי בכך שהלב כבר נתעורר להרגיש את הצורך בחינוך. רק לאחר שלבשנו מרצוננו החופשי בגד החייב בציצית, חלה עלינו מצוות ציצית (פירוש פסוק לח). הציצית היא אמצעי לקדש אותנו, אך התקדשות זו תלויה בהכרתנו בצורך שלנו באמצעי כזה.
תיארנו את מצוות ציצית ביתר פירוט באוסף כתבים (כרך ג עמ׳ קיא–קמ), ויש לעיין שם.
אם נביט עתה לאחור על כל פרשת שלח לך, המסתיימת במצוות ציצית, נראה מיד באופן ברור שמצווה זו קשורה בקשר הדוק למעשה המרגלים; כדרך שראינו שקבוצת המצוות הבאה אחריו – נסכים, חלה, שגגת עבודה זרה ומגדף, עם פרשת המקושש המצורפת אליהן – נובעת מאותו המעשה.
המרגלים נשלחו ״לתור את הארץ״, והכתוב חוזר ואומר כמה פעמים שזה היה תפקידם. וכאשר כשלו במילוי תפקיד זה, הם באו למרוד בגלוי בה׳ והסיתו את העם ללכת בעקבותיהם.
ועתה, בסוף הפרשה, באה מצוות ציצית, המזהירה אותנו כל יום וכל שעה: ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם״. האם אין זו אזהרה להימנע מאותה טעות שהתרים את הארץ נכשלו בה? הם תרו את הארץ רק ״אחרי לבבם״ – לספק את משאלותיהם. הם חקרו את הארץ רק ״אחרי עיניהם״ – פסק דינם כיצד יש להשיג סיפוק משאלות אלה, היה מבוסס רק על מה שהם ראו בעיניהם החושניות. על יסוד זה הם הסיקו את מסקנותיהם. הם שכחו שהיה להם ללכת ״אחרי ה׳⁠ ⁠⁠״ – כדוגמת כלב – ולא ״אחרי לבבם״ (השווה לעיל יד, כד). היה להם לעמוד בשירות ה׳, ולהיכנס לארץ כעובדי ה׳ ולמען עבודתו. היה רק קנה מידה אחד שבו היה להם למדוד את עצמם לעומת הארץ ויושביה בנוגע לעתיד, וקנה מידה זה היה ה׳ ועשיית רצונו הקדוש, והאם הם ראויים או לא ראויים לעזרתו המיוחלת. רק בגלל שהיו ״תרים אחרי לבבם ואחרי עיניהם״, נעלם מעיניהם שה׳ מכוון את מעשיהם ומנהיג את גורלם. לפיכך, למרות הקשר המוסרי שלהם עם ה׳, הם היו בעיני עצמם קטנים וחסרי כוח כחגבים; בעוד שהארץ ויושביה, למרות השחתתם המוסרית, גדלו בדמיונם לממדי ענק. מה שה׳ דחה היה נראה ל״טוב״ בעיניהם, ומה שה׳ הבטיחם נראה להם ״רע״. כתוצאה משיקול דעת מעוות הזה, ננעלו בפניהם שערי גן עדן המחודש, בדיוק כדרך שאדם הראשון איבד את גן עדן מחמת אותו שיקול דעת מעוות.
נמצא שיש לנו כאן נקודה נוספת שמשלימה את ההקבלה. מפני שהאנושות תרה אחרי הלב ואחרי העיניים היא איבדה את גן עדן. לפי זה, ניתן לאנושות אמצעי חינוכי להזהירה מפני טעויות דומות ולהזכיר לה את חובתה. אמצעי זה הוא הבגד. עם ישראל נועד לרשת את הארץ, שהיא ארץ זבת חלב ודבש, ובכניסתו לארץ הייתה אמורה להתחיל התפתחות שתחזיר את גן עדן עלי אדמות. אך דור המדבר הפסיד את זכותו לארץ משום שהיה תר אחרי הלב ואחרי העיניים, ואז ניתן לו אמצעי חינוכי להזהירו מפני טעויות דומות ולהזכיר לו את חובתו. אמצעי זה הוא הציצית שבבגד.
אדם הראשון כפר בה׳ כמי שמכוון את מעשינו; המרגלים כפרו בה׳ כמי שמנהיג את גורלנו. פרשת ציצית כוללת את שני היסודות האלה, והיא מסתיימת ביציאת מצרים, המעידה על שניהם (עיין שמות ג, יב): ״אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה׳ אלקיכם״.
אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים – פי׳ חז״ל ששם הבחנתי בין טפה של בכור לאינה של בכור וכן אבחין בין המוכר קלא אילן במקום תכלת כמ״ש בב״מ (דף סא) ועוד פירש שבעת יציאת מצרים נעשיתם לי עבדים, וצריכים לשאת ציצית שהוא חותם העבדות כנ״ל ולקיים יתר מצות כעבדים המשועבדים לעבודת אדוניהם:
אני ה׳ אלהיכם – ר״ל אני ה׳ מצד שהוצאתי אתכם מארץ מצרים ואף כשתהיו שנית בגולה ע״י חטאיכם לא תאמרו שהותר הקשר שבינינו אחר שחזרתם לשעבוד, כי בכ״ז אני ה׳ אלהיכם תמיד כי המכירה לגולה יהיה על מנת לחזור ותהיו תמיד תחת רשותי:
אני ה׳ אלהיכם – פי׳ אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ואני מוכן לתת שכר לשומרי מצותי כטוב שעשיתי לכם בעת יציאת מצרים, ואני ה׳ אלהיכם דיין וגומל ומעניש לעוברי מצותי, וכמ״ש חז״ל דבעידן רתחא ענשינן על עשה של בטול מצות ציצית:
אני ה׳ אלהיכם אשר וגו׳ אני ה׳ אלהיכם: שתי פעמים. והדרש במנחות (מד,א) ידוע. ולפי הפשט מבואר לפי דברינו, דמיירי בשני אופני עבודת ה׳. והנה, בהיות ישראל במצרים היו בהם גם כן אנשי מעלה ודבקים בה׳, והקב״ה היה משגיח עליהם בהנהגה ניסית כפי ערכם, אבל המון ישראל עד שלא יצאו ממצרים לא ידעו מאומה מתורה ומצוות, וכמו כן לא באה עליהם השגחה פרטית לפי המעשה עד שיצאו ממצרים וקבלו תורה ומצוות, אז נשתנתה ההנהגה העליונה להשגיח לפי המעשה בדרך נסתר, כמו שכתבתי בספר דברים (ו,ד) בפסוק ״שמע ישראל״ ובכמה מקומות.
וזהו דכתיב שתי פעמים: נגד האופן הראשון כתיב ״אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי וגו׳⁠ ⁠⁠״ – על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים כדי להשגיח עליכם לפי מעשה המצוות. ונגד האופן השני כתיב ״אני ה׳ אלהיכם״ סתם, דמשמעו מכבר גם לפני יציאת מצרים, והכל לפי מעשה המצוות. וההשגחה הפרטית גם כן משונה באנשי מעלה משארי עובדי ה׳, כמו שכתבתי בספר דברים (ה,ד) במקרא ״פנים בפנים וגו׳⁠ ⁠⁠״ ובכמה מקומות.
ועוד לאלוה מלין במשמעות מקראות הללו ״ולא תתורו אחרי לבבכם וגו׳⁠ ⁠⁠״, ועל זה כתיב ״אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וגו׳⁠ ⁠⁠״. ותניא בספרי: ר׳ ישמעאל אומר, למה נאמר ״ולא תתורו אחרי לבבכם״, לפי שהוא אומר (קהלת יא,ט) ״שמח בחור בילדותך וגו׳⁠ ⁠⁠״ (פירוש, וסיפיה דקרא ״והלך בדרכי לבך״), בדרך ישר או בדרך שתרצה, ת״ל ״ולא תתורו אחרי לבבכם״. והמאמר הזה פלא, מה קשה להתנא למה נאמר, ומה זה הישוב שלא נטעה בדברי קהלת לומר שכשר הדבר לילך בכל דרך שתרצה אפילו לעשות דבר עבירה ח״ו?
אלא כך הענין, דקשה לשון ״ולא תתורו״ דמשמעו מלשון (לעיל יג,כה) ״מתור הארץ״ – חיפוש ענין חדש, ויותר נוח היה אי כתיב ׳ולא תלכו אחרי לבבכם׳ והיה משמעו יפה ׳זו מינות׳ – שהלב נמשך אחריו, ולמה נאמר ״ולא תתורו״. על זה יישב רבי ישמעאל עוד כוונה באזהרה זו. והיינו, דשלמה אמר ״והלך בדרכי לבך״, והתנא מפרש כל אותו מקרא ״שמח בחור וגו׳⁠ ⁠⁠״ לשם מצוה, והכי פירשו במדרש קהלת. וזהו דעת ריש לקיש בגמרא שבת (סג,ב) ׳עד כאן לדברי תורה׳, ופירש רש״י ׳שמח בתלמודך, למוד משמחה ומטוב לב׳.
ונמצא פירוש ״והלך בדרכי לבך״ – לפי שאין הילוך עבודת ה׳ בתמידות של כל בני אדם שוין, זה עוסק בתורה ועמלה כל היום, וזה פורש עצמו לעבודה , וזה לגמילות חסדים, והכל לשם שמים. וגם בתורה עצמה אין כל דרך לימוד שוה. וגם במעשה המצוות איתא בפרק כל כתבי (שבת קיח,ב) ׳אבוך במאי זהיר טפי׳, והיה מר זהיר במצות שבת ומר במצות ציצית. והרי זה כדאיתא בירושלמי סוף פרק א׳ דקידושין על המשנה ׳כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ׳: אמר ר״י ב״ר בון, מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה מעולם. ובמכילתא פרשת בשלח (ד״ה ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו) תניא ׳כל העושה מצוה אחת באמנה׳ וכו׳. ועיין מה שכתבתי בספר דברים (ו, א-ג). וכן בגמילות חסדים אין כל העוסקים שוין בהליכות עולמם.
ואם בא אדם לשאול ׳איזו דרך ישרה שיבור לו׳ בדרך לימודו, או במה להיות זהיר טפי, על זה אמר קהלת ״והלך בדרכי לבך״ – מה שלבו נמשך אחריו ברור שמזלו חזי כי זה ענין טוב לפי כח נפשו. ועל זה קאמר ׳או בדרך שתרצה׳ – אפילו מה שאינו בכלל מצוות התורה כלל, רק שהוא עושה לשם שמים ובדביקות באלהיו הרי זה טוב, על זה כתיב ״ולא תתורו אחרי לבבכם״, שלא תחפשו מצוות חדשות מה שאינן על פי התורה ולא נכללו במצות ציצית שבה נכללו תרי״ג מצות ה׳, ולא יותר מהמה. ועל זה סיים המקרא ״אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים״, דבארץ מצרים עוד לא קבלו תורה ומצוות, ולא ידעו באמת מה המה, כי אם איזה גדולי הדור שהיו מקובלים מאברהם יצחק ויעקב שעשה אברהם אבינו את כל התורה, אבל בדרך כלל נשתכחה תורה זו מדעת המון רבה, ומי שהיה ירא ה׳ וחפץ בעבודתו היה עובד ה׳ בדרך שראה בשכלו טוב ויפה. אבל מעת שיצאו ממצרים הנחיל הקב״ה תורה ומצוות ודוקא מצוות אלו ולא יותר.
והנה התוספות בב״ב (קיט,ב) הביאו בשם מדרש, דהמקושש לשם שמים נתכוין, שחילל שבת כדי שיהרג וידעו הדור שאע״פ שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ מכל מקום חייבין במצוות התורה. ויש להתבונן, מאין הוציאו חז״ל רמז דכך היה המעשה שנתכוין לשם שמים. ולפי דברינו למדו מסמיכת פרשת ציצית לאותה פרשה של המקושש, דהזהירן אחר כך גם על זה האופן שאין לאיש לתור אחר מצוות חדשות ולעשות עבירה לשמה ח״ו. דאע״ג דאיתא בנזיר (כג,ב) ׳גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה׳, מ״מ זה אינו אלא שבאה שעה לידו שמוכרח לעשות עבירה לשם שמים, כהא דתמר ויהודה שלא היה לה עצה אחרת, או מעשה דיעל. אבל להמציא נפשו לכך לעשות עבירה לשם שמים אין זה דרך הישר שיבור לו האדם. ועל זה נאמר ״ולא תתורו אחרי לבבכם״ כמו שביארנו. ובפרשת קרח (להלן טז,א) יבואר עוד שמשום הכי נסמך מעשה דקרח אחרי פרשת ציצית, שבזה נכשלו ר״ן איש גדולי ישראל, עברו עליה ונענשו כאשר יבואר.
[הרחב דבר: והושע הנביא אמר בפרק ח׳: (פסוק א׳) ״אל חכך שופר, כנשר על בית ה׳״ [פירוש, כשופר משמיע מרחוק וכנשר מביט למרחוק, מה שיהיה מבית ה׳ הן המה עבדיו הנאמנים], ״יען עברו בריתי ועל תורתי פשעו״ [ברית שניתנה בערבות מואב להגות בתורה ולדקדק בה הרבה, והמה ״עברו״ על זו ה״ברית״, ״ועל תורתי פשעו״ – שלא למדו ולא הגו בה]. (פסוק ב׳) ״לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל״ [בהקבצם לתפלה יזעקו לי ״אלהי״ הלא ״ידענוך ישראל״, כלומר, אהבנו אותך. ובאמת כן הוא, וא״כ למה אתה עומד מרחוק ממנו]. (פסוק ג׳) ״זנח ישראל טוב״ [על זה המקרא מפרש בירושלמי ראש השנה פרק ג׳ ובפתיחתא דאיכא רבתי ׳ואין טוב אלא תורה׳, פירוש, מה מועיל מה שיודעים ואוהבים את ה׳, אחרי שזנח ישראל התורה. על כן] ״אויב ירדפו״ [אם כמשמעו – אויבי ישראל מאומות העולם, ואין להם זכות תורה שתגין עליהם, שרק היא ועמלה חרבם של ישראל להגין מכל צר ומכל אויב ומתנקם, כמו שכתבתי כמה פעמים. אם כמדרשו ״אויב״ – זה יצר הרע שרודף להחטיא, ובלי תורה שהיא מדרכת את האדם להיות צדיק וישר, הרי הוא חוטא ונרדף ואינו יודע במה הוא נכשל]. ומבאר והולך הנביא כמה נכשלו ע״פ זה הדרך, שמתחילה עשו לשם שמים ולבסוף הגיעו לעגל שומרון, והדברים עתיקים ואין כאן מקומו.
עד שמגיע למקרא (פסוק י״ב) ״אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו״ [רוב תורתי המה כמו זר להם, שאין נזהרים בהם, ואין יודעים איך להיות נזהרים, משום שאין עוסקים בתורה. ומשום הכי אמר ״רובי תורתי״, דודאי יש מצות ואזהרות שהמה מדקדקים הרבה, אחרי שבאמת המה עובדי ה׳ ויודעים אותו, אלא ש״על תורתי פשעו״. משום הכי, איזו מצוה שראו שהיא מוספת אהבת ה׳ או טעם אחר שראו, הרי הם נזהרים ומדקדקים ביותר. אבל ״רובי תורתי כמו זר נחשבו״]. (פסוק י״ג) ״זבחי הבהבי״ [שהיו רגילים בבית ראשון להקריב בבמות חוץ, לגבוה, היינו לשם שמים, ולהוסיף בזה אהבת ה׳, אע״ג שהיה בזה איסור כרת, והיה הנהוג לזבוח שלמים לגבוה, וכל אחד מהנקבצים לאותה בהמה נדחק לחטוף לזכות בחלק בשר שלמים. ונקרא ״זבחי הבהבי״ מלשון ׳הב לי הב לי׳. על זה אמר הנביא] ״יזבחו בשר ויאכלו״ [למה להם להיות נדחקים להשיג אותו בשר מ״זבחי הבהבי״, יזבחו בשר חולין לעצמם ויאכלו כמו שלבם חפץ], ״ה׳ לא רצם״ [שהרי גם אכילת קדשי חוץ הללו אינה מרוצה לפני ה׳, ואדרבה] ״עתה יזכור עונם ויפקוד חטאתם״ [זה גורם להזכיר עונם, שהרי הוא כמו עיון תפלה דאיתא בברכות (נה,א) שמזכיר עוונותיו של אדם, מפני שהוא בוטח שיקובל לרצון, וכמו כן בשביל שהמה מחשבים שקרבנם יהיה לרצון ולזכות לפני ה׳ משום הכי עוד ״יזכור עונם וגו׳⁠ ⁠⁠״], ״המה מצרים ישובו״ [אחרי שכל עבודתם הוא מדעת עצמם ולא ע״פ התורה, הרי להם לשוב למצרים ויהי כמו שהיה לפני מתן תורה].
וכל זה הדרוש נרמז יפה בפרשת ציצית: שצוה הקב״ה לעשות לזכרון תרי״ג מצוות ולא יותר, ועל זה הוציא הקב״ה אותנו מארץ מצרים ונתן לנו את תורתו. ותנן באבות (ב,א) ׳רבי אומר, איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם׳. ופירוש המפרשים דוחק. {גם משמעות ״מן האדם״ הוא – אדם הבא לבור דרך ישרה, ולא כפירוש המפרשים}. ונראה משמעות ׳איזוהי דרך ישרה שיבור׳ וכו׳ כמו שכתב המפרש במסכת תמיד (כח,א) ׳איזוהי דרך אחת מדרכים הישרים שיבור לו האדם׳, והפירוש כמו שכתבתי בפירוש ״והלך בדרכי לבך״: שאין דרך כל האדם שוה בהליכות דרך ה׳, והאדם שבא לבור לו דרך ה׳ איזהו יבור לעצמו – ׳כל שהיא תפארת לעושיה׳ – לעושי הדרך, לאפוקי מה שהוא עבירה אלא שהוא רוצה לעשות לשם שמים הרי אין זה הדרך ׳תפארת לעושיה׳. ׳ותפארת לו מן האדם׳ – מן האדם שבא לבור לו, היינו, לפי טיב אותו אדם איך שהוא יותר מוכשר – לתורה או לעבודה או לגמילות חסדים, כך יבור לו זה הדרך. {והיינו דמסיים רבי ׳והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה׳, פירוש, אם נוח לפניו להיות זהיר במצוה קלה, יהא שוה לפניו כבחמורה, והכל בכלל ׳כל העושה מצוה אחת באמנה׳ וכו׳}.]
מקבילות במקראספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

במדבר טו – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מקבילות במקרא במדבר טו, מוני המצוות במדבר טו, עולם המקרא במדבר טו, ספרי במדבר במדבר טו, ספרי זוטא במדבר טו, תרגום אונקלוס במדבר טו – מבוסס על מהדורת ויקיטקסט (CC BY-SA 3.0) המבוססת על הדפוס ראשון של התאג', ועם הוספות והערות של על⁠־התורה, פרשגן במדבר טו – ביאורים פירושים ומקורות לתרגום אונקלוס, מאת הרב רפאל בנימין פוזן, באדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), תרגום ירושלמי (ניאופיטי) במדבר טו

This targum, based on a single known manuscript (Neofiti 1) in the Vatican Library copied in 1504, is the only known complete text of the "Targum Yerushalmi" on the Torah. Previously known brief extracts related to this targum had long been known in manuscripts of what is referred to by scholars as the "fragment targums", which are cited in Jastrow's Dictionary under the rubric "YII" and appear in various editions of Miqraot Gedolot interspersed with Targum Pseudo Jonathan under the rubric "Targum Yerushalmi". Extensive manuscript pages of related material were also discovered in the Cairo Geniza in the 20th Century.
This electronic text has been provided by the Comprehensive Aramaic Lexicon (CAL) project of the Hebrew Union College - Jewish Institute of Religion. It was originally entered under the guidance of Prof. M. Sokoloff for the preparation of his A Dictionary of Jewish Palestinian Aramaic based on the multi-volume editio-princeps of Prof. A. Diez-Macho (1968ff.) and a photographic edition of the manuscript by Makor Press. Additional marginal or interlinear variants have been added by CAL staff based on the photographs.
, תרגום ירושלמי (יונתן) במדבר טו
This edition utilizes the text provided by the Comprehensive Aramaic Lexicon (CAL) project of the Hebrew Union College - Jewish Institute of Religion, which is based on E. Clarke et al., Pseudo-Jonathan to the Pentateuch: Text and Concordance (Ktav, 1984), with variants from the editio princeps as given in the Madrid Polyglot. The Clarke text is not a completely accurate transcription of the British Library manuscript, and it is being gradually corrected by the CAL project. Readers are urged to email corrections when errors are discovered.
, תרגום ירושלמי (קטעים) במדבר טו, במדבר רבה במדבר טו – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מדרש תנחומא במדבר טו, מדרש תנחומא (בובר) במדבר טו, מדרש אגדה (בובר) במדבר טו, ילקוט שמעוני במדבר טו – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), רס"ג תפסיר ערבית במדבר טו, רס"ג תפסיר תרגום לעברית במדבר טו, ר׳ יהודה אבן בלעם במדבר טו, רש"י במדבר טו, לקח טוב במדבר טו, רשב"ם במדבר טו, אבן עזרא במדבר טו, ר"י בכור שור במדבר טו, רי"ד במדבר טו, חזקוני במדבר טו, קיצור פענח רזא במדבר טו, רמב"ן במדבר טו, ר׳ בחיי במדבר טו, מנחת יהודה במדבר טו, הדר זקנים במדבר טו, דעת זקנים במדבר טו, מיוחס לרא"ש במדבר טו, טור הפירוש הארוך במדבר טו, טור הפירוש הקצר במדבר טו, מושב זקנים במדבר טו, ר"י אבן כספי במדבר טו, רלב"ג במדבר טו, רלב"ג תועלות במדבר טו, עקדת יצחק פירוש במדבר טו, מזרחי במדבר טו, אברבנאל במדבר טו, צרור המור במדבר טו, ר"ע ספורנו במדבר טו – מהדורת הרב יהודה קופרמן באדיבות המו"ל (כל הזכויות שמורות), שיעורי ספורנו במדבר טו – מהדורת הרב משה קרביץ, ספר אמר הגאון: שיעורי רבינו עובדיה ספורנו מכתב יד תלמידו על חמשה חומשי תורה (בית שמש, תשע"ז), ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), גור אריה במדבר טו – מהדורת הרב יהושע הרטמן, מכון ירושלים, תשמ"ט–תשנ"ה (כל הזכויות שמורות), כלי יקר במדבר טו, מנחת שי במדבר טו – מהדורת ד"ר צבי בצר ז"ל ע"פ כתבי יד אוטוגרפיים של בעל מנחת שי, בעריכת פרופ' יוסף עופר, וברשותם האדיבה של האיגוד העולמי למדעי היהדות וקרן הרב דוד משה ועמליה רוזן (כל הזכויות שמורות). (המהדורה הדיגיטלית עדיין בשלבי הכנה.) כפי שגילה ד"ר בצר, בדיבורי המתחיל של בעל מנחת שי לפעמים טמונים גם הכרעותיו, ועיינו בהרחבה במבוא למהדורתו. המלים בסוגריים המרובעים בצבע אפור הן תוספות של המהדיר., שפתי חכמים במדבר טו – חומש שפתי חכמים, הוצאת מצודה, תשס"ט (CC BY 3.0), מלאכת מחשבת במדבר טו – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית של דיקטה (CC BY-NC 4.0), אור החיים במדבר טו, הרכסים לבקעה במדבר טו, ר׳ י"ש ריגייו במדבר טו – מהדורת ירושלים (תשפ"ב), באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות); ניתן לרכוש סטים מודפסים בהוצאת שלם, יפו 108, ירושלים, טלפון: 025389176, הכתב והקבלה במדבר טו, שד"ל במדבר טו, רש"ר הירש במדבר טו – מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים), מלבי"ם במדבר טו, נצי"ב במדבר טו – מהדורת הרב מרדכי קופרמן (ירושלים, תשס"ח), ברשותו האדיבה של המהדיר והוצאת המכללה ירושלים (כל הזכויות שמורות למהדיר). {הביאורים בסוגריים המסולסלים הם הוספות מכי"ק של הנצי"ב.}, הואיל משה במדבר טו, אם למקרא במדבר טו, משך חכמה במדבר טו, תורה תמימה במדבר טו

Bemidbar 15, Biblical Parallels Bemidbar 15, Mitzvot Links Bemidbar 15, Olam HaMikra Bemidbar 15, Sifre Bemidbar Bemidbar 15 – Translated by Rabbi Shraga Silverstein (CC BY 3.0), Sifre Zuta Bemidbar 15, Targum Onkelos Bemidbar 15 – Based on J. W. Etheridge, The Targums of Onkelos and Jonathan Ben Uzziel on the Pentateuch with the Fragments of the Jerusalem Targum from the Chaldee (London, 1862) with significant modifications, Parshegen Bemidbar 15, Targum Yerushalmi (Neofiti) Bemidbar 15, Targum Yerushalmi (Yonatan) Bemidbar 15 – Translated by J. W. Etheridge, The Targums of Onkelos and Jonathan Ben Uzziel on the Pentateuch with the Fragments of the Jerusalem Targum from the Chaldee (London, 1862), Targum Yerushalmi (Fragmentary) Bemidbar 15 – Translated by J. W. Etheridge, The Targums of Onkelos and Jonathan Ben Uzziel on the Pentateuch with the Fragments of the Jerusalem Targum from the Chaldee (London, 1862), Bemidbar Rabbah Sectioned Bemidbar 15, Tanchuma Sectioned Bemidbar 15 – Translated by John T. Townsend, Midrash Tanhuma: Translated into English with Introduction, Indices, and Brief Notes (New Jersey, 1989–2003), edited and supplemented by R. Francis Nataf (CC BY 3.0), Tanchuma (Buber) Sectioned Bemidbar 15 – Translated by John T. Townsend, Midrash Tanhuma: Translated into English with Introduction, Indices, and Brief Notes (New Jersey, 1989–2003) (CC BY 3.0), Midrash Aggadah (Buber) Bemidbar 15, Yalkut Shimoni Bemidbar 15, R. Saadia Gaon Tafsir Arabic Bemidbar 15, R. Saadia Gaon Tafsir Hebrew Translation Bemidbar 15, R. Yehuda ibn Balaam Bemidbar 15, Rashi Bemidbar 15 – Translated by M. Rosenbaum and A.M. Silberman, Pentateuch With Targum Onkelos, Haphtaroth and Rashi's Commentary (London, 1929-1934), Lekach Tov Bemidbar 15, Rashbam Bemidbar 15 – Translated by Prof. Meir (Marty) Lockshin, Rashbam's Commentary on Leviticus and Numbers: An Annotated Translation, Brown Judaic Studies #330 (Providence, 2001), with the gracious permission of Brown University (all rights reserved), Ibn Ezra Bemidbar 15 – Translated and annotated by Rabbi Chaim (H. Norman) Strickman and Arthur M. Silver (Menorah Publications, 1988–2004) (CC-BY-NC 4.0), R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 15 – 1:1 – 9:10 – translated by Ezer Diena for alhatorah.org, 9:10 and ff. – translated by Jessie Fischbein and edited by Neima Novetsky for alhatorah.org (all rights reserved), Rid Bemidbar 15, Chizkuni Bemidbar 15 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Torah Commentary: Chizkuni (New York, 2013) (CC BY 3.0), Kitzur Paneach Raza Bemidbar 15, Ramban Bemidbar 15 – Translated and annotated by Charles B. Chavel, Shilo Publishing House, (New York, 1971-1976) (CC BY 3.0), R. Bachya Bemidbar 15 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Torah Commentary by Rabbi Bachya ben Asher (Jerusalem – New York, 1998) (CC BY 3.0), Minchat Yehuda Bemidbar 15, Hadar Zekeinim Bemidbar 15, Daat Zekeinim Bemidbar 15 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk (Jerusalem – New York, 2015) (CC BY 3.0), Attributed to Rosh Bemidbar 15, Tur Long Commentary Bemidbar 15 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Tur on the Torah (Jerusalem – New York, 2005) (CC BY 3.0), Tur Short Commentary Bemidbar 15, Moshav Zekeinim Bemidbar 15, R. Yosef ibn Kaspi Bemidbar 15, Ralbag Bemidbar 15, Ralbag Toalot Bemidbar 15, Akeidat Yitzchak Peirush Bemidbar 15, R. Eliyahu Mizrachi Bemidbar 15, Abarbanel Bemidbar 15, Tzeror HaMor Bemidbar 15, Sforno Bemidbar 15 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, HaChut HaMeshulash (Jerusalem – New York, 2003) (CC BY 3.0), Shiurei Sforno Bemidbar 15, Gur Aryeh Bemidbar 15, Keli Yekar Bemidbar 15, Minchat Shai Bemidbar 15, Siftei Chakhamim Bemidbar 15 – Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009 (CC BY 3.0), Melekhet Machshevet Bemidbar 15, Or HaChayyim Bemidbar 15 – Translated by Rabbi Eliyahu Munk, Or HaChayim: Commentary on the Torah (Jerusalem – New York, 1995) (CC BY 3.0), HaRekhasim Levik'ah Bemidbar 15, R. Y.S. Reggio Bemidbar 15, HaKetav VeHaKabbalah Bemidbar 15, Shadal Bemidbar 15 – Translated and annotated by Daniel A. Klein and reproduced here with the generous permission of the publisher, Kodesh Press (all rights reserved). Hard copies can be purchased here. The translation of the Biblical text is an English translation of Shadal's original Italian translation., R. S.R. Hirsch Bemidbar 15, Malbim Bemidbar 15, Netziv Bemidbar 15, Hoil Moshe Bemidbar 15, Em LaMikra Bemidbar 15, Meshekh Chokhmah Bemidbar 15, Torah Temimah Bemidbar 15

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144