תטפנה – א״ר חלבו, כשם שעמדו לישראל ששים רבוא של נביאים כך עמדו להם ששים רבוא של נביאות, ובא שלמה ופרסמן נופת תטופנה וגו׳.
1 (שם)
שפתותיך כלה – מה כלה זו מתקשטת בכ״ד קשוטין ואם חיסר אחד מהן אינה כלום2 כך ת״ח צריך שיהיה רגיל בכ״ד ספרים ואם חיסר אחד מהם אינו כלום3 ומה כלה זו צנועה כך ת״ח צריך שיהא צנוע, ומה כלה זו יושבת בפוריא ואומרת ראו שאני טהורה,4 כך ת״ח צריך שלא יהיה בו דבר של דופי. (שם)
שפתותיך כלה – ר׳ יוחנן אמר, כל מי שאומר דברי תורה ברבים ואינם ערבים על שומעיהם ככלה זו שעריבה על בני אדם בחופתה5 נוח לו שלא אמרן, וריש לקיש אמר, ככלה זו שעריבה על בעלה בשעת חופתה. (שם)
דבש וחלב וגו׳ – ר׳ יוסי אומר, כל מי שאומר ד״ת ברבים ואינם ערבים על שומעיהם כדבש זה שבא מצוף נוח לו שלא אמרן,6 ורבנן אמרי כדבש וחלב המעורבין זב״ז. (שם)
דבש וחלב וגו׳ – א״ר ברכיה, והלא אין משקה סורח יותר ממשקה שתחת הלשון7 ואת אמרת דבש וחלב תחת לשונך אלא אם הלכות קהות דבש וחלב, הלכות המאוששות, על אחת כמה וכמה.8 (שם)
תחת לשונך – אמרו ליה סבי דפומבדיתא לרב יוסף, לגמר לן מר במעשה מרכבה, א״ל, תנינא בהו דבש וחלב תחת לשונך, דברים המתוקים מדבש וחלב יהיו תחת לשונך.
9 (חגיגה י״ג.)
וריח שלמותיך וגו׳ – [הדא נאמר ביעקב אבינו בשעה שנכנס אל יצחק בבגדי עשו דכתיב ביה] וירח את ריח בגדיו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳, והלא אין ריח רע יותר משטף של עזים, אלא כיון שנכנס נכנס עמו גן עדן.10 (מ״ר)
וריח שלמותיך וגו׳ – שאל ר׳ אליעזר ב״ר שמעון את ר׳ שמעון ב״ר יוסי, [כתיב שמלתך לא בלתה מעליך וגו׳ זה ארבעים שנה] וכי לא היו עושין ריח רע מזיעת הגוף, אמר ליה, מתגעגעין היו בעשב הבאר11 הדא הוא דכתיב בנאות דשא ירביצני, והיה ריחן נודף מסוף העולם ועד סופו ובא שלמה ופירש וריח שלמותיך כריח לבנון. (שם)
1. מפרש תטופנה מלשון נבואה, דכן מצינו לשון זה מתיחס לנבואה כמו
(מיכה ב׳:ו׳) אל תטפו יטיפון לא יטיפו, וכן והיה מטיף העם הזה וגו׳
(מיכה ב׳:י״א) והלשון ששים רבוא אולי דרך גוזמא תפס, וכמש״כ הרשב״ם בפסחים קי״ז א׳.
2. הכ״ד קישוטין נזכרים בתחלת ספר ישעיה, העכסים והשביסים וגו׳, והלשון אינה כלום יש לפרש עפ״י מ״ש בב״ב ס׳ ב׳ דגם בזה״ז עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט זכר לחורבן, וזה הוא בנשואה, אבל הכלה אינה משיירה אפי׳ דבר מועט, וזה הוא באור הלשון אינה כלום. ובזה יתבאר מ״ש שם עה״פ אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי זה הוא אפר מקלה שבראש חתנים, והנה לא אמרו כזה גם על הכלה, יען מפני שהכלה אנה משיירה מתכשיטיה אפי׳ דבר מועט.
3. יש לפרש הכונה ע״פ מ״ד בפסיקתא רבתי פ״ג עה״פ דקהלת י״ב דברי חכמים כדרבונות וכמשמרות נטועים כתיב כמשמרות וקרינן כמסמרות מה משמרות כהונה כ״ד אף ספרי תורה כ״ד, ובארנו שם הכונה, דאי אפשר לחכם לקבוע מסמרות כלומר להחליט דבר בענין מעניני התורה אלא מי שהוא בקי בכ״ד כתבי הקודש, וזוהי הכונה כאן.
4. יש לפרש הכונה עפ״י מ״ש בכתובות י׳ ב׳ מאי פוריא שפרין ורבין עליה, ומבואר בספרי ראשונים מנהג קדמונים לברר תומת כבודה של הכלה לפני השושבינים, ועי׳ כתובות י״ב א׳, וזו היא כונת של לשון זה מה כלה זו יושבת בפוריא ואומרת ראו שאני טהורה, ונקט לשון נקיה וקצרה.
5. יתכן דרומז למ״ש בכתובות י״ז א׳ בחיוב ההלל להכלה שצ״ל כלה נאה וחסודה.
6. דבש הבא מצוף כלומר בעוד שהדבש בחלתו, שאז מתקו חזקה וערבה.
7. שכל משקה שהיא בפה ותחת הלשון אם פולטים אותה היא מאוסה מאוד.
8. ר״ל ומה אם הלכות קהות [כלומר שאינם מתוקים וברורים מלשון קהה הברזל] דומים לך כדבש וחלב מפני חביבות התורה בכלל, כש״כ להלכות ברורות וקבועות, ומאוששות הוא מלשון כי השתות יהרסון, מענין יסוד.
9. לכאורה צ״ע הא במשנה חגיגה י״א ב׳ קיי״ל דליחיד חכם ומבין מדעתו מותר ללמד במעשה מרכבה, ובסנהדרין י״ז ב׳ מבואר דסבי דפומבדיתא הם רב יהודה ורב עינא, והם הלא היו חכמים ראויים לזה, וא״כ למה לא רצה ללמדם, וצ״ל שבקשו ללמד להם ביחד, וזה אסור אפילו לחכמים.
10. ע׳ מש״כ בתו״ת בפסוק המובא כאן.
11. ר״ל מתאפרים ומתפלשים בעשבים שהיה מגדל להם הבאר כמבואר בבמד״ר פרשה י״ט, והיו העשבים בולעים הזיעה והזוהמא ופולטים ריח טוב וכדמפרש.