עד שיפוח היום. וכל זה נמשך עד שבא אור הצהרים בימי דוד שהדריך את ישראל בעיון ובמעשה1, כאמרו (דה״י א׳ יג ג) ׳וְנָסֵבָּה את ארון אלקינו אלינו כי לא דרשנוהו בימי שאול׳2: ונסו הצללים. שהעביר3 השיקוצים מן הארץ4 המונעים אור החיים5, ובכן - אלך לי אל הר המור, בגורן ארנן6: ואל גבעת הלבונה. אל הר הבית בימי שלמה7:
1. לעיל
(ב יז) פירש ׳עד שיפוח היום׳ מלשון פח ומוקש, שהיום ילכוד בחומו הגדול כפח ורשת שמסובב את הנלכד מכל צד, וכן אור היום בצהריים כאשר אין צל. ושם פירש שהכוונה לעתיד לבוא, שה׳ יהיה לאור יום, אבל כאן רמז לדוד שהדריך את ישראל בעיון ומעשה, ובכך האיר להם כאור הצהריים, עד שלכד בפח את אויביו. ובלקח טוב ׳עד שיפוח היום ונסו הצללים - עד שירתיח ה׳ אש על הרשעים ומצערין את ישראל׳.
2. ׳ונסבה וכו׳ - לדרוש בו ברבת עם להרבות כבוד הארון, אלינו - אל ירושלים המרובה באוכלסין, כי לא דרשנוהו - בכבוד הראוי לו׳ (מצודות שם). ורבינו מפרש ׳דרשנוהו׳ – לדרוש את עניין הארון המורה על עיון ומעשה, וכאן מצינו שדוד הדריך את העם בעיון ומעשה. ונראה שכוונתו ע״פ מה שביאר בעניין הארון
(שמות כה כ-כב) שהכרובים שעל הארון מרמזים לשכל הנבדל שבאדם שנוצר ׳להביט אל האלקים, השכל וידוע אותו, כל אחד מהשכלים הנבדלים כפי האפשר אצלו׳, והכרובים הם על הארון שבו לוחות העדות כי השכל ישיג שלימות ׳בהביט נפלאות מתורתו המורות במופת פלאות מעשיו ודרכי טובו׳, ׳ואמר אל הכפורת יהיו פני הכרובים ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אומר אליך, כי אמנם הבטת השכל והמצאתו הכללים והפשיטו אותם מחומר, וכן קבלתו כשיקבלם לעשותם קנין, הנה כל זה יעלה לו באמצעות העיון וההכנות המעשיות, אם כן יושג כל זה בהביט אל העדות אשר בארון אשר עליו הכפורת, כי אמנם בעדות, שהם הדברות, נמצאים כללי החלק
העיוני והמעשי, ובזה יעד ונועדתי לך שם ודברתי אתך, כי בזה שרתה שכינה, ותשרה בכל מקום אשר שם חכמי הדור אשר מגמת פניהם הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אותו׳. ולכן ההתעוררות שדוד העיר את העם לדרישת הארון מורה על ההדרכה בעיון ובמעשה, לדרוש את תוכן עניין הארון והכרובים.
3. דוד המלך.
4. ראה שמואל ב׳
(ה כא) ׳ויעזבו שם את עצביהם וישאם דוד׳, והמפרשים שם פירשו ששרפו אותם, וכ״ה בדה״י א׳ (יד יב), ובשמואל שם (פסוק ו-ח) ׳הפסחים והעיורים׳ פירשו המפרשים שהם עבודה זרה שלהם, ע״ש. ולשון ׳להעביר שיקוצים מן הארץ׳ מצינו באסא במלכים ב׳
(טו ח), הביאו רבינו בסמוך (פסוק יד).
5. לכן נקראו ׳צללים׳, שמונעים את האור כצל, ונסו מפני אורו של דוד המלך שהיה כאור הצהריים שאין בו צל. ובלקח טוב: ׳ונסו הצללים - יום שינוסו הצללים, שינוס כוחן של אומות, כענין שנאמר
(במדבר יד ט) סר צילם מעליהם, דבר אחר, ונסו הצללים - כענין שנאמר
(ישעיה לה י) ונסו יגון ואנחה, שהן מחשכין את ישראל׳. והשיקוצים ׳מונעים את אור החיים׳, שהוא השפעת אורו יתברך, ודוד הביא את השכינה לשרות בישראל, ובזה הניס את הצללים המעכבים זאת.
6. בדפוס: ׳ארונה׳, והוא אחד, כי ארנן נקרא גם ארונה בשמואל ב׳
(כד טז). בדברי הימים א׳
(פרק כא) מסופר שהיתה מגיפה על ישראל, וכתוב שם (פסוק יח) ׳וּמַלְאַךְ ה׳ אָמַר אֶל גָּד לֵאמֹר לְדָוִיד כִּי יַעֲלֶה דָוִיד לְהָקִים מִזְבֵּחַ לַה׳ בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבֻסִי׳, ודוד קנה את הגורן מאת ארנן ובנה מזבח והקריב עליו, ופסקה המגיפה. ובדה״י ב׳ (ג א) ׳וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה׳ בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסי׳. הרי שדוד התחיל לקדש את המקום לבית המקדש במזבח שבנה אז, וה׳ השרה אז את שכינתו שם, ע״י שדוד הדריך את העם בעין ובמעשה כמבואר, ולכן אף ניצח את האומות הנלחמות, ׳ונסו הצללים׳. וכ״כ אבע״ז שהכוונה להר המוריה שבו התחיל דוד לבנות את בית המקדש.
7. בימי דוד נקראת ׳הר המור׳, ובימי שלמה כינה את מקום המקדש ׳גבעת הלבונה׳, ונקרא כן על שם הקטורת שהיו מקטירים שם אחרי שנבנה הבית, שהלבונה והמור הם מסממניה (ע״פ מצודות). ובזוה״ק (ח״ב יז.) דרשו ׳עד שיפוח היום - קדם דיפוח ההוא יומא דאומין, ונסו הצללים - אינון שולטנין דשלטו עלייהו, אלך לי אל הר המור - אמר קודשא בריך הוא אלך לי לנערא האומות מירושלם דהוא הר המור, כמה דכתיב בהר המוריה אשר בירושלם, ואל גבעת הלבונה - דא בי מקדשא די בציון דכתיב ביה יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון וגו׳ ׳. וראה בביאור הגר״א, ומה שציין המהדיר במהדורא החדשה. ובלקח טוב: ׳אלך לי אל הר המור - אל הר המוריה, הר המור - שמשם מורין הוראה לישראל, שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים, ואל גבעת הלבונה - שמשם מלבנין עוונותיהן של ישראל׳. וראה מש״כ להלן
(ח יד).