Shir HaShirim 4 – שיר השירים ד‏ – Mikraot Gedolot

אֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ עִמִּי תְהֵי יָתְבָא כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל דְּדָמְיָא לְנִנְפֵּי דְּהִיא צְנִיעָא וְעִמִּי תֵּיעֲלִין לְבֵית מַקְדְּשָׁא וִיהוֹן מְקָרְבִין לִיךְ דּוֹרוֹן רֵישֵׁי עַמָּא דְּיָתְבִין עַל נְהַר אֲמָנָה וְדָיְרֵי דְּיָתְבִין בְּרֵישׁ טוּר תַּלְגָּא וְאוּמַּיָּא דִּבְחֶרְמוֹן מַסְּקִין לִיךְ מִסִּין יָתְבֵי כַרְכִּין תַּקִּיפִין דְּאִנּוּן גִּיבָּרִין כְּאַרְיָוָן תִּקְרוּבְתָּא מִן קִרְוֵי טוּרַיָּא דְּחַסִּינִין מִן נְמֵרִין.

[א] אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי, תַּמָּן תְּנֵינַן נוֹתְנִין לִבְתוּלָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִשֶּׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ, וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי כֵן אֶלָּא עַד שֶׁאַתֶּם עוֹסְקִין בְּטִיט וּלְבֵנִים קָפַצְתִּי וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם. דֵּעָה סְרוּחָה שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר: שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר (אסתר ב׳:י״ב) – רַבִּי יְהוּדָה בַּר יְחֶזְקֵאל אָמַר זֶה שֶׁמֶן אַפִּיקְסָנוֹן, רַבִּי יַנַּאי אָמַר זֶה שֶׁמֶן אוֹפְקִינוֹן, שֶׁמֵּשִׁיר הַשֵּׂעָר וּמַחֲלִיק הַבָּשָׂר שֶׁל גוּף, וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי כֵן. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר דָּרַשׁ רַבִּי לֵוִי בֶּן סִיסִי בִּנְהַרְדָּעָא: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו וגו׳ (שמות כ״ד:י׳), זֹאת עַד שֶׁלֹא נִגְאֲלוּ, אֲבָל מִשֶּׁנִּגְאֲלוּ אֵיכָן הָיְתָה, בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּהּ שֶׁל לְבֵנָה רְאוּיָה לְהִנָּתֵן שָׁם הָיְתָה נְתוּנָה.

אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה מַעֲשֶׂה אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא כְּמַעֲשֵׂה, הִיא וְכָל אֶרְגַּלְיָה שֶׁלָּהּ נִתְּנָה, הִיא וְהַסַּל וְהַמַּגְרֵפָה שֶׁלָּהּ נִתְּנָה. בַּר קַפָּרָא אָמַר עַד שֶׁלֹא יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָיְתָה רְשׁוּמָה בָּרָקִיעַ, וּמִשֶּׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם עוֹד לֹא נִרְאֵת בֶּעָנָן, מַה טַּעַם: וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר (שמות כ״ד:י׳), כַּד אִינוּן נְקִיִּין מִן עֲנָנִין. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁגְּלִיתֶם לְבָבֶל עִמָּכֶם הָיִיתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה (ישעיהו מ״ג:י״ד), לִכְשֶׁתַּחְזְרוּ לְבֵית הַבְּחִירָה בְּקָרוֹב אֲנִי עִמָּכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה.

אָמַר רַבִּי לֵוִי לֹא הָיָה צָרִיךְ קְרָא לוֹמַר אֶלָּא אִתִּי לִלְבָנוֹן כַּלָּה, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ מִלְּבָנוֹן, אֶלָּא בַּתְּחִלָּה הוּא נוֹעֵר מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְאַחַר כָּךְ הוּא פּוֹרֵעַ מִן אֻמּוֹת הָעוֹלָם.

אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשָׁלשׁ שָׁעוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹרֵעַ מִן עֵשָׂו הָרָשָׁע וּמֵאַלּוּפָיו, מַה טַּעַם: עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה׳ וגו׳ (ישעיהו ל״ג:י׳). רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי יַנַּאי עַתָּה אָקוּם, כָּל זְמַן שֶׁמֻּכְפֶּשֶׁת בָּאֵפֶר כִּבְיָכוֹל וְהוּא כֵן, וְהוּא שֶׁיְּשַׁעְיָה אָמַר: הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלָיִם (ישעיהו נ״ב:ב׳), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה׳ (זכריה ב׳:י״ז), לָמָּה, כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ (זכריה ב׳:י״ז).

אָמַר רַבִּי אַחָא כַּהֲדָא תַּרְנְגוֹלְתָּא דִּמְנַעֲרָה גַפָּא מִגַּוָּוא קִטְמָא.

[ב] תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה – אָמַר רַבִּי חוּנְיָא בְּשֵׁם רַבִּי יוּסְטָא, עֲתִידוֹת הַגָּלֻיּוֹת מַגִּיעוֹת עַד טִיוְרוּס מוֹנוּס, וְאוֹמְרִים שִׁירָה, וַעֲתִידִים אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהָבִיא אוֹתָהּ סַרְדְּיוֹטוֹת לְמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, מַה טַּעַם תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, אֵין לְשׁוֹן תָּשׁוּרִי אֶלָּא לְשׁוֹן קָרְבָּן, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ (שמואל א ט׳:ז׳), רְאוּיָה הִיא וַאֲנָא לָא רְאוּיָה, לֹא כְבָר עָשִׂיתִי לָכֶם בִּימֵי חֲזָאֵל: וַיֵּלֶךְ חֲזָאֵל לִקְרָאתוֹ וַיִּקַּח מִנְחָה בְיָדוֹ וְכָל טוּב דַּמֶּשֶׂק מַשָּׂא אַרְבָּעִים גָּמָל (מלכים ב ח׳:ט׳), אָמַר רַבִּי יְהוּדָה וְכִי כָּל טוּב דַּמֶּשֶׂק מַשָּׂא אַרְבָּעִים גָּמָל הָיָה, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁהָיְתָה בְּיָדוֹ אֶבֶן טוֹבָה וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁהָיָה רָאוּי לִתֵּן בִּדְמֵיהֶן כָּל טוּב דַּמֶּשֶׂק, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ: וַיִּקַּח מִנְחָה בְיָדוֹ וְכָל טוּב דַּמֶּשֶׂק, אֶלָּא הֵן עַצְמָן עֲתִידִין לְהָבִיא דּוֹרוֹנוֹת לְמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, מַה טַּעַם: וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה׳ בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת (ישעיהו ס״ו:כ׳), מַהוּ וּבַכִּרְכָּרוֹת, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה אָמַר כְּאִילֵּין סָבַיָּא דְּלֵית אִינוּן יְכוֹלִין מַטְעֲנִין בִּכְלַקְדִיקָה, וְאִינּוּן מַטְעֲנִין לְהוֹן בְּבוּרְתֵּידָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הָבוּ לַה׳ מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים (תהלים צ״ו:ז׳), אָמַר רַבִּי אַחָא עַמִּים הָבוּ לַה׳ מִשְׁפָּחוֹת, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַה׳ כָּבוֹד וָעֹז, כְּשֶׁתִּהְיוּ מְבִיאִין אוֹתָם לֹא תִהְיוּ מְבִיאִין דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן אֶלָּא בְּכָבוֹד וָעֹז, בְּאֵיזוֹ זְכוּת, בִּזְכוּת שֶׁאָמְרוּ שִׁירָה עַל הַיָּם. רַב נַחְמָן אָמַר בִּזְכוּת אֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִין אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֶאֱמִן בַּה׳ (בראשית ט״ו:ו׳). רַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כְּתִיב: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה (שמות י״ד:ל״א), דֶּאֱדַיִן אֱדַדֵּם וְאֵינָם מַאֲמִינִים, אִית בַּר נָשׁ דְּחָמֵי וְלָא מְהֵימָן, הֱוֵי בִּזְכוּת הָאֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִינוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּאֲמֵן הָעָם (שמות ד׳:ל״א).

[ג] דָּבָר אַחֵר: תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה – זֶה אַבְרָהָם, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וְהֶאֱמִין בַּה׳ (בראשית ט״ו:ו׳). מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, זֶה יִצְחָק, מַה זֶּה הַשְּׂנִיר שׂוֹנֵא אֶת הַנִּיר, כָּךְ לֹא נִתְנַסָּה יִצְחָק אֶלָּא פַּעַם אַחַת בִּלְבָד. וְחֶרְמוֹן, זֶה יַעֲקֹב, מַה חֶרְמוֹן זֶה כָּל טוּבוֹ נָתוּן בְּזוּטוֹ, כָּךְ כְּהֻנָּה מִיַּעֲקֹב, לְוִיָּה מִיַּעֲקֹב, מַלְכוּת מִיַּעֲקֹב. מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, זֶה סִיחוֹן וְעוֹג, מַה הָאֲרִי הַזֶּה שָׁחוּץ, כָּךְ הָיוּ סִיחוֹן וְעוֹג שְׁחוּצִים וְגִבּוֹרִים, שֶׁלֹא הָיָה בֵּין זֶה לָזֶה אֶלָּא מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד בִּלְבָד וְלֹא זֶה בָּא לְסִיּוּעוֹ שֶׁל זֶה וְלֹא זֶה בָּא לְסִיּוּעוֹ שֶׁל זֶה. מֵהַרְרֵי נְמֵרִים, אֵלּוּ הַכְּנַעֲנִיִּים, וּמָה הַנָּמֵר הַזֶּה חָצוּף, כָּךְ הַכְּנַעֲנִיִּים חֲצוּפִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְלֹא נִשְׁאַר אִישׁ בָּעַי וגו׳ (יהושע ח׳:י״ז). רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רְאוּיִין הָיוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירָה עַל מַפַּלְתָּן שֶׁל סִיחוֹן וְעוֹג, וְרָאוּי הָיָה חִזְקִיָּהוּ לוֹמַר שִׁירָה עַל מַפֶּלֶת סַנְחֵרִיב, דִּכְתִיב: וְלֹא כִגְמֻל עָלָיו הֵשִׁיב יְחִזְקִיָּהוּ [למה] כִּי גָבַהּ לִבּוֹ (דברי הימים ב ל״ב:כ״ה), אַתְּ חָמֵי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ וְצַדִּיק וְאַתְּ אֲמַרְתְּ כִּי גָבַהּ לִבּוֹ, אֶלָּא גָּבַהּ לִבּוֹ מִלּוֹמַר שִׁירָה, אֲתָא יְשַׁעְיָה לְגַבֵּיהוֹן דְּחִזְקִיָּהוּ וְסִיעָתוֹ אֲמַר לְהוֹן: זַמְּרוּ ה׳ (ישעיהו י״ב:ה׳), אֲמָרוּן לֵיהּ לָמָּה כִּי גֵאוּת עָשָׂה (ישעיהו י״ב:ה׳), אֲמָרוּן לֵיהּ כְּבָר מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ.

אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר חִזְקִיָּהוּ תּוֹרָה שֶׁאֲנִי עוֹסֵק בָּהּ מְכַפֶּרֶת עַל הַשִּׁירָה.

אָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר חִזְקִיָּהוּ מָה אָנוּ צְרִיכִין לוֹמַר נִסָּיו וּגְבוּרוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּבָר מוּדַעַת זֹאת מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, לֹא כְבָר עָמַד גַּלְגַּל הַחַמָּה בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ וְרָאוּ נִסָּיו וּגְבוּרוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד סוֹף הָעוֹלָם. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא אוֹמֵר כְּבָר פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְתִרְהָקָה מֶלֶךְ כּוּשׁ הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס וּבָאוּ לְסַיֵּעַ לְחִזְקִיָּהוּ, הִרְגִּישׁ בָּהֶן סַנְחֵרִיב, וּמֶה עָשָׂה לָהֶם סַנְחֵרִיב הָרָשָׁע, בְּעַרְבִית כְּפָתָן, בַּחֲצִי הַלַּיְלָה יָצָא הַמַּלְאָךְ וּנְגָפָן לַחֲיָילוֹתָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה׳ וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר (ישעיהו ל״ז:ל״ו). בְּשַׁחֲרִית הִשְׁכִּים חִזְקִיָּהוּ וּמְצָאָן כְּפוּתִין, אָמַר דּוֹמֶה שֶׁלֹא בָּאוּ אֵלּוּ אֶלָּא לְסַיְּעֵנִי, הִתִּירָן וְהָלְכוּ וְסִפְּרוּ נִסָּיו וּגְבוּרוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כֹּה אָמַר ה׳ יְגִיעַ מִצְרַיִם וּסְחַר כּוּשׁ (ישעיהו מ״ה:י״ד), יְגִיעַ מִצְרַיִם זֶה פַּרְעֹה, וּסְחַר כּוּשׁ זֶה תִּרְהָקָה מֶלֶךְ כּוּשׁ, וּסְבָאִים אַנְשֵׁי מִדָּה (ישעיהו מ״ה:י״ד), אֵלּוּ חֲיָילוֹתֵיהֶן, עָלַיִךְ יַעֲבֹרוּ, זֶה חִזְקִיָּהוּ וְסִיעָתוֹ, וְלָךְ יִהְיוּ, כְּבָר מוּשְׁלָמִין לְךָ, אַחֲרַיִךְ יֵלֵכוּ בַּזִּקִּים יַעֲבֹרוּ, בִּקְרָקוֹמְנִיקִיאָה, וְאֵלַיִךְ יִשְׁתַּחֲווּ, זוֹ יְרוּשָׁלַיִם, אֵלַיִךְ יִתְפַּלָּלוּ, זוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּמָה הָיוּ אוֹמְרִין: אַךְ בָּךְ אֵל וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים (ישעיהו מ״ה:י״ד). אָמַר יְשַׁעְיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם: אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר (ישעיהו מ״ה:ט״ו), מַהוּ אָכֵן, אֵיכָן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר, אָכֵן יֵשׁ בְּךָ דִּינָמוֹס וְאַתָּה מִסְתַּתֵּר. אָמַר לוֹ: אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ (ישעיהו מ״ה:ט״ו), חוֹזֵר אֲנִי וּמִתְנַקֵּם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר אִלּוּ אָמַר חִזְקִיָּהוּ שִׁירָה עַל מַפֶּלֶת סַנְחֵרִיב הָיָה נַעֲשָׂה הוּא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ וְסַנְחֵרִיב גּוֹג וּמָגוֹג, וְהוּא לֹא עָשָׂה כֵן אֶלָּא אָמַר: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ ה׳ מְשִׁיחוֹ וגו׳ (תהלים כ׳:ז׳), אֵלֶּה בָרֶכֶב וגו׳ (תהלים כ׳:ח׳), מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: ה׳ הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ (תהלים כ׳:י׳).

אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי – איזהו לבנון זהו בית המקדש שנקרא לבנון ולמה נקרא שמו לבנון אלא כל מי שהיה עולה לשם ובידו עון לא היה זז משם עד שיהיו עונותיו מתלבנים כשלג לקיים מה שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיהו א׳:י״ח). ד״א אתי מלבנון כלה. כשהגליתי את השכינה מבית המקדש הגליתי אתכם עמה. תשורי מראש אמנה. שהאמנתם בי תחלה.

מראש שניר וחרמון – זו הליכתם במדבר ארבעים וחמשה מסעות.

ממעונות אריות מהררי נמרים – אלו המלכים שעבדת ביניהם שהיו רעים מאריות ונמרים.

אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי – (כתוב ברמז תק״ו וברמז תקי״ט).

לעולם הבא הקב״ה מביא ומכנס הגליות והם הולכים לירושלים והשכינה תצא לאפנטי שלהם.

דבר אחר: אתי מלבנון שני פעמים הייתי עמהם, בשעבודה של מצרים ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, בבל כתיב כמראה אבן ספיר.

תשורי מראש אמנה – אמר רבי יוסטאי הר הוא ושמו אמנה, וכיון שהגליות מגיעים להר זה אומרים שירה שנאמר תשורי וגו׳.

מראש אמנה – בזכותו של אברהם, מראש שניר בזכותו של יצחק, וחרמון בזכותו של יעקב, את מוצא שאין הגליות מתכנסות אלא בשביל אמנה.

אתי מלבנון – מבית המקדש על שם שמלבין עונותיהם של ישראל.

מראש שניר וחרמון – זה הליכתם מ״ה מסעות. אריות אלו המלכיות שעברתם ביניהם שהיו רעים מן אריות ומהררי נמרים.

דבר אחר: אתי מלבנון כלה – לא היה צריך קרא למימר אלא אתי ללבנון, אלא בתחלה מעמיד בית המקדש ואחר כך פורע מאומות. אמר רבי ברכיה בשלש שעות עתיד הקב״ה ליפרע מעשו ואלופיו שנאמר עתה אקום יאמר ה׳, עתה ארומם, עתה אנשא. תשורי שעתידין להביא את ישראל כתשורה הזו, והביאו את כל אחיכם וגו׳, ואומר הבו לה׳ משפחות עמים וגו׳, מראש אמנה בזכות אמנה שהאמינו בהקב״ה על הים ויאמינו בה׳, בזכות אמנה שהאמין אברהם בשם, בזכות אמנה במצרים ויאמן העם.

דבר אחר: מראש אמנה – זה אברהם, מראש שניר זה יצחק, מה הניר לא נזרע אלא פעם אחת, כך יצחק לא נתנסה אלא פעם אחת. וחרמון זה יעקב, מה חרמון כל טוב נתון בתוכו, כך ישראל הכל מיעקב בכורה וכהונה לויה ומלכות.

ממעונות אריות – זה סיחון ועוג, מה הארי הזה (שחק) [שחץ] כך היו הם שלא היה ביניהם אלא מהלך יום ולא באו לסייע זה לזה.

מהררי נמרים – אלו הכנעניים, מה הנמר חצוף כך הכנעניים ולא נשאר איש בעי ובבית אל.

דבר אחר: אתי מלבנון כלה – רבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמני בעשרה מקומות נקראו ישראל כלה ששה כאן, וארבעה בנביאים ומשוש חתן על כלה, וככל תעדה כליה, קול חתן וקול כלה, ותקשרים ככלה, וכנגדם לבש הקב״ה עשרה מלבושים וכו׳ (ברמז תק״ח).

עודי מן אללבנאן יא כנה יא ערוס, ת׳ם איתי מן אללבנאן, תגין תלמחין מן ראס אמנה, מן ראס סניר וחרמון, מן מואטן אלאסד, מן גבאל נמרים.

כלה! (אשת הבן), כלה! (ביחס לחתן שלה) שובי מלבנון ואחר כך תבואי מלבנון, תבואי תיראי מראש אמנה, מראש סניר וחרמון, ממעונות האריות מהרי ״נמרים״.

אתי מלבנון – שובי מן הלבנון.

אתי מלבנון – ובואי מן הלבנון, תבואי ותשורי.

איתי מלבנון, ענינו – וה׳ יודע (הנכון) – מה ששרתה השכינה בששה מקומות והם, לבנון, אמנה, שניר, וחרמון, מעונות אריות, והררי נמרים, שכן שרתה שכינה בגלגל ונוב וגבעון ושילה ובית עובד אדום הגתי וירושלם (ראה זבחים קיח ב). וכנה שילה וירושלם במעונות אריות והררי נמרים בגלל הזמן הממושך ששרתה בהם השכינה, וגבורת ישראל ומלכיהם כגבורת האריות והנמרים. והתעלם מלהזכיר מאורעות שאירעו להם במקומות אלו כגון חטאי ישראל בימי השופטים ופילגש בגבעה, וצלם מיכה, ולקיחת הארון על ידי פלשתים, ומה שאירע לאנשי בית שמש, וענינו של שאול, כדי שלא לפגום בשיר.

אתי מלבנון כלה – כשתגלו מלבנון זה, אתי תגלו, כי אני אגלה עמכם.

אתי מלבנון תבואי – וכשתשובו^א מן הגולה אני אשוב עמכם^ב ואף כל ימי הגולה בצרתך לי צר. ועל כן כתב: אתי מלבנון תבואי, ולא כתב: אתי ללבנון תבואי, לומר משעת יציאתכם מכאן עד שעת ביאתכם כאן אני עמכם בכל אשר תצאו ותבואו.⁠^ג

תשורי מראש אמנה – בקבצי את נדחייך תסתכלי ותתבונני מה שכר פעולתך מראשית האמנה שהאמנת בי לכתך אחריי במדבר ומסעותיך וחניותיך על פי וביאתך לְרַאשֵי שניר וחרמון שהיו מעונות אריות סיחן^ד ועוג.⁠^ה

דבר אחר: מראש אמנה – הר הוא בגבול צפונה של ארץ ישראל ושמו אמנה, ובלשון משנה: טורי אמנוס (תוספתא חלה ב׳:י״א, בבלי גיטין ח׳.). והוא הר ההר שנאמר בו: מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר (במדבר ל״ד:ז׳). וכשהגליות הנקבצות מגיעות שם, הם צופים משם ורואים אוירה של ארץ ישראל ושמחים ואומרים שירה, לכך נאמר: תשורי מראש אמנה.

א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״וכשתשובי״.

ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״עמך״.

ג. בכ״י לוצקי 778 נוספה בגיליון הערה ארוכה של המעתיק: ״נראה בעיניי כי אין זה פשט הילוך המקרא שפירש מורי, כי ראש המקרא מחובר לכיפולו, ודבר אחד הוא, כמו: נשאו נהרות י״י נשאו נהרות קולם (תהלים צ״ג:ג׳), שובי שובי השולמ׳{ית} שובי שובי ונחזה בך (שיר השירים ז׳:א׳), עורי ערי דבו׳{רה} עורי עורי דברי שיר (שופטים ה׳:י״ב), כי הנה אויביך י״י כי הנה אויביך יאבדו (תהלים צ״ב:י׳), לולי י״י שהיה לנו יאמר נא ישר׳{אל} לולי י״י שהיה לנו בקום עלינו אד׳{ם} אזי חיים וגו׳ (תהלים קכ״ד:א׳-ג׳), וכן כמה. כתחילה (עיינו בהערה על רש״י בראשית י״ב:ח׳.) מפרש את השֵם ואחר כך מבאר הדיבור, כל כך להכניס הדבר בלב ולשבר את האזן וליישבה. אף כאן: אתי מלבנון כלה תתחברי, ולא פירש למה עד שכיפלו: אתי מלבנון תבואי מיערי חיות אריות ונמרים משם תבואי... ... ... דוגמת ביאת קיבוץ גליות.⁠״ הגיליון נחתך וחסרות מלים קרוב לסופו.

ד. כן בכ״י לוצקי 778, מינכן 5, וכן בהרבה פסוקים במקרא. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165: ״סיחון״.

ה. בכ״י לוצקי 778 נוספה בגיליון הערת המעתיק: ״תשורי – תפסעי ותלכי, כמו באשורו אחזה רגלי (איוב כ״ג:י״א), אם תטה אשורי מני הדרך (איוב ל״א:ז׳), וכן נרא׳ לפרש חיבור {המקראות}״. הגיליון נחתך וייתכן שיש המשך.

With me [will you come] from Levanon O bride – When you are exiled from this Levanon [Beis Hamikdosh], with Me you will be exiled, for I will go into exile with you.

With me from Levanon will you come – And when you return from the exile, I will return with you, and also throughout the exile, I will be distressed in your distress.⁠¹ Therefore, [Scripture] wrote, "with me from Levanon will you come.⁠" When you are exiled from this Levanon, you will come with Me, and [Scripture] does not write, "With me to Levanon will you come,⁠" to denote that from the time of your departure from here until the time of your return, I am with you wherever you will go and come.

You will look from the peak of Amanah – When I gather your dispersed ones, you will look and ponder what is the reward of your actions from the beginning of your faith [=מֵרֹאשׁ אֲמָנָה that you believed in Me, [e.g.,] your following Me in the wilderness,⁠² and your travels and your encampments at My command,⁠³ and your coming to the peak of Snir and Chermon, which were the lions' dens, Sichon and Og.

Another explanation, "מֵרֹאשׁ אֲמָנָה" [=from the peak of Amanah], this is a mountain on the northern boundary of Eretz Yisroel, named Amanah. In the language of the Mishnah,⁠⁴ [these are] the mountains of Amnon [or] Mount Hor, about which it is stated, "from the Great Sea you shall draw a line extending to Mount Hor.⁠"⁵ When the exiles gather and arrive there, they will look from there and see the boundary of Eretz Yisroel and the air of Eretz Yisroel, and they will rejoice and offer thanks. Therefore, it is stated, "תָּשׁוּרִי [=You will sing] from the peak of Amanah.⁠"

1. See Yeshayahu 63:9.

2. See Yirmeyahu 2:22.

3. See Bemidbar 9:17-23.

4. Maseches Gittin 8a.

5. Bemidbar 34:7.

אתי מלבנון כלה אתי מלבנון – תבואי. ולמה נקראית המקדש לבנון שמלבין עונותיהן של ישראל ואו׳ אתי מלבנון כלה כשיצאת מלבנון אל ארץ העמים אתי יצאת וכשאתה באה מארצות הגוים ללבנון מ״ם תחת ל׳ משמש כגון לא שתם על צאן לבן ופי׳ עם צאן לבן על הכליות עם הכליות וכגון שמלה שלמה.

ד״א: מלבנון – כלבנון. כמו לכלות דבר י״י בפי ירמיהו כמו מפי ירמיהו. וכן הוא או׳ ושב יי אלהיך את שבותך.

תשורי מראש אמנה – נהר הוא מנהרות דמשק כמו שנאמר הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק. מלמד שכיון שמגיעין הגליות לקצה ארץ ישראל הן אומ׳ שירה על קבוץ גליות.

מראש שניר וחרמון – הם הרי ארץ ישראל מלמד שכל ההרים מלאים עם המשוררין ובאין שנאמר כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון וגו׳.

ממעונות אריות מהררי נמרים הם ישראל שיצאו ממעונות אריות ונמלטו מהררי נמרים. האריות והנמרים הם המלכיות שהיו ישראל בידם. וכן הוא או׳ מעון אריות ומרעה הוא לכפירים שם לביא וגו׳.

ד״א: תשורי מראש אמנה – תבואי מנחה כענין ותשורי למלך.

מראש אמנה – בזכות אברהם אביכם שהיה ראש למאמינים מראש שניר וחרמון אזכור לכם זכות אבותיכם שהולכתים במדבר ארבעים שנה והבאים אל ירדן וחרמון הוא שניר שנאמר צידונים יקראו לחרמון שריון והאמורי יקראו לו שניר. והזכיר לו שם שקראו לו האמורי ושם ישראל על שגרשו ישראל את האמורי ממנו. אבל שיאון ושריון לא זכר שהם שמות הקדמונים. ממעונות אריות מהררי נמרים הם מלכיות שעברו בהם ישראל שהם רעים מאריות ונמרים.

תשורי – תראי, כמו אשורנו ולא קרוב^א (במדבר כ״ד:י״ז).

א. כן בפסוק ובכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 בטעות: ״עתה״.

ועתה: אתי בואי מלבנון, ולמה תשורי אלי ממקום גבוה. והפחדתיני לעלות אליך כאלו שם מעון אריה.

Come now with me away from Lebanon, for why wilt thou look on me from a high place and frighten me from coming to thee, as if on that spot were a den of lions’!

אתי מלבנון – הבאים לשלש רגלים.

מראש שניר – אפילו מעבר הירדן.

ממעונות אריות – אפילו כשיבואו לחוג והם חוץ לארץ, לא יוכלו האומות למנוע אותם ולהזיקם.

With me from Lebanon. Those who come to the three feasts. From the top of Senir. Even those on the other side of the Jordan.

From the lions’ dens. When the people come to keep the festivals, even those who are outside the land, in the land of the uncircumcised, who are compared to lions and leopards — all of them shall come, and the nations of the world shall not be able to hinder them or to harm them.

תשורי – תראי, כמו אשורנו (במדבר כ״ג:ט׳, כ״ד:י״ז).

אתי מלבנון – שבאים לרגלים מכל מקום, גם מעבר לירדן ששם שניר, ועוד מי שהיה בארץ ערלים הנמשלים לאריות ולנמרים, הכל היו באים.

אתי מלבנון כלה אתי מלבנון – פתרונו: אתי תלכי לטייל ותבואי ללבנון.

תשורי מראש אמנה – וכשהיתה לשם תהא מבטת אמנה מראש הרים לאשורים.

ואתי מלבנון כלה {וגו׳} תבואי – מאפריון שהוא מעצי הלבנון שבניתי לך, תבואי לטייל עמי על ההרים.

תשורי מראש אמנה ושניר וחרמון וממעונות אריות – שהם ההרים, כמו: מהררי^א נמרים, שאעמידך שם, תשורי ותביטי כל סביבותיך.

תשורי – כמו: אשורנו ולא קרוב (במדבר כ״ד:י״ז), וכן: על דרך אשור (הושע י״ג:ז׳).

א. כן בפסוק. בכ״י: ומהררי.

״אין בך״ אותיות נביאך. אתי מלבנון כלה – ״אין בך״. כיון ש״מום אין בך״, נביאך תשורי – אותיות שירות, כשיגיעו להרי אמנה יאמרו שירה¹, תשורי לעשות שירות.

תשורי אותיות יתושר – לי בשרות מראש אמנה – אברהם², ראש המאמינים שנאמר ״והאמין בה׳⁠ ⁠⁠״³. אמנה ג׳ בקרייה ״הלא טוב אמנה״⁴, ״אנחנו כורתים (ברית) אמנה״⁵, תשורי מראש אמנה. אברהם מראש אמנה, ו״נעמן גר תושב היה״⁶, וזהו ״הלא טוב אמנה״, לא רצה לעבוד ע״ז מעתה⁷. תשורי מראש אמנה ר״ת אמת – אמת אמנה.

ממעונות אריות – הן אומות, אריות נמרים לשון רבים, הן ד׳ מלכיות⁸.

1. ילקוט שמעוני, ראה סנהדרין צא:

2. ילקוט שמעוני

3. בראשית טו:ו, שיר השירים רבה, מדרש לקח טוב

4. מלכים ב ה:יב

5. נחמיה י:א

6. גיטין נז:, סנהדרין צו:

7. ראה רש״י

8. ילקוט שמעוני, מדרש לקח טוב

אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי עולי רגלים הבאים לעלות לרגל.

אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה מראש שניר וחרמון ממעונות אריות מהררי נמרים – רמז בלבנון אל השכל כמו שביארנו בפתיחת זה הבאור ורצה כי מהשכל יהיה התחלת זה החפוש אשר יהיה מן החוש בזאת המלאכה לקושי הדרך אשר בה יגיעו מהחוש מה שיצטרך אליו ממנה והנה קראה כלה לפי שזהו תחלת התחברו עמה חבור עושה פרי בעצמותו וזה כי החכמה הטבעית יהיה בה הצלחת הנפש בעצמות׳ ואין הענין בחכמות הלמודיות כן וזה מבואר למי שיפליג החקירה בענין השארות הנפש וכבר הרחבנו המאמר בזה בבאורינו לספר הנפש ובספר מלחמות י״י והנה אין הנה מקום זאת החקירה ולפי שדרך החקירה בחכמה הזאת לעיין תחלה בעניינים כוללים לנמצאות המשתנות מצד מה שהם משתנות והם ההתחלות הרחוקות לעניינים הטבעיים כאלו תאמר המניע הרחוק והחמר הרחוק ומשיגיהם הכוללים והם מקומות הסכנה בענין המעיין בזאת החכמה לפי שהטעות המגיע בהתחלות הוא בכח סבות המונעת בכל מה שאחר ההתחלות זכר אלו ההתחלות תחלה ודמה אותם לכללותם אל הרים גבוהים ידועים כי ראש אמנה היה הר אשר יגר ממנו הנהר אשר נקרא אמנה ואפשר שההר ההוא נקרא כן גם כן אמנה וראש שניר וחרמון הוא הר אחד גם כן קצת האנשים יקראוהו שניר וקצתם יקראו חרמון כמו שנזכר בתורה. וקרא אלו ההרים הררי נמרים ומעונות אריות למה שבהם הסכנה אם יקרה בהם הטעות כמו שבארנו. והנה רמז בראש אמנה אל המניע הראשון אשר ישפעו ממנו אל העניינים הטבעיים כמו שישפעו מימי אמנה מראש אמנה ועוד כי אמנה מורה על האמת והוא מבואר שהמניע הראשון הוא סבת האמת בכל דבר זולתו כי הוא מציאת סבת הכל ומה שישים זולתו נמצא הוא סבת היותו אמת ואולם המניע הראשון אין לו סבה תשימהו נמצא ולזה היה אמת בעצמותו. וזה כי מדרגת הדברים באמת היא כפי מדרגתם במציאות כבר התבאר בראשון ממה שאחר הטבע. ובראש שניר וחרמון רמז אל החמר הרחוק כי מאלו שתי ההתחלות לבד אפשר לחקור בחכמה הטבעית כמו שהתבאר בשני מהשמע ובשלישי ממה שאחר הטבע ולזה שב וקרא אותו חרמון להורות על ההעדר הדבק בו ולא קרא אותו ראש חרמון לבד כדי שלא נטעה ונחשוב ממשל שהיה ההעדר הוא החמר הראשון כמו שחשבו קצת הקודמים עד שהביאום זה לבטול ההוייה והדברים המוחשים. ואולם קראו ראש שניר להורות על שהוא דבר מה אלא שההעדר דבק בו וכבר הקדים לזכור תחלה המניע הרחוק ואם ידיעתו מגעת לנו באחרונה להיות הפועל קודם אל החמר.

ומעתה אתי מלבנון וגו׳ – לומר כי מיום חופתם והלאה לא יהיו עוד בהרים ולא במדברות כאשר היו עד עתה בבקשה אותו רק שיתיישבו במקום מנוחתם כמו שאמרה היא מי זאת עולה וגו׳.

אתי – יזכור מה שהיה לו ברוב האהבה אשר אהבה מן הפחד והחשש שתשטה מעליו ותפנה לבא אחרי זולתו ולזה אמר לה תמיד ע״י נביאיו ושלוחיו שתהיה תמיד עמו ולא תלך אחרי אלהי נכר הנמשלים לעצי היער ודומיהם כמו שאמרה היא בשבחיה כתפוח בעצי היער. ואמר שתשור ותשקיף ותזכור מראש אמנה ירצה הגדול והאמון אשר עשה לאבותיה הראשונים כמו שאמר הכתוב (תהלים כ״ב) בך בטחו אבותינו וכו׳ אליך זעקו ונמלטו. ואמר מראש שניר. לזכור לה כמה מלכים הפיל לפניהם וישבו תחתם. וכמו שאמר (דברים ז׳) זכור תזכור את אשר עשה ה׳ אלהיך לפרעה וכו׳ המסות הגדולות. ואמר הנביא (עמוס ב׳) ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם וכאלה אין מספר.

{שתי דרכי השלמות: המידותית והעיונית}

אתי – בהשלים הדבור משלמות הנפש השלם במדותיו באפריון מעצי הלבנון אשר רמז בו ההשתמש בחוש המשוש לתכלית הבנים לבד וגם זה במהרה, ולבון, אשר רמוז שתיהן ב׳לבנון׳ כאשר ביארנו, ואחר ביאר שלמותו העיוני ב׳כחוט השני שפתותיך׳ ׳כמגדל דוד צוארך׳, ראה להבדיל בין שניהם הבדל לא מעט בהצטרפם אל דבקות הנפרד השלם. ועל האחד אמר אתי מלבנון כלה, קראה פה כלה להיותו מדבר בשמוש המיוחד אליה, כי כן אמר למעלה בדברו עליה ביום חתונתו, כי גם אותו השלמות המדותיי כמו שהוא מיוחד אל עצם הלבנון בשני דברים הרמוזים בו מהבנים והלבון, גם הוא אהוב אצלי ורצוי אתי. ולרמוז אל שני הדברים הנזכרים כפל הכתוב הזה מלת מלבנון, לרמוז כל אחד (לאחד) [ואחד] מהם. תשורי מראש אמנה, ירצה שקורא ומושך אותה מן גלות בבל לארצו, כי שם נמצא בה המעיינים הזה השני, כמו שהכת האחד מהנביאים נמצא יותר בבית ראשון. ועל כן אמר תשורי מראש אמנה שהוא נהר, ואפשר שראשו בדרך בבל ובבוא⁠[ו] יעבור עליו, ואחר יעבור דרך שניר וחרמון שהם ממלכות סיחון ועוג הנקרא ממעונות אריות:

ומכל זה¹ התבאר שה׳ עמך בהיותך עמו בלעדי משכן וכליו², כאמרם ז״ל (מנחות קי.) ׳כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה׳ וכו׳³, לכן⁴ אתי מלבנון כלה, אף על פי שלא תשבי בביתי, אלא⁵ כמו ׳כלה׳ חוץ לביתי, או בין האומות⁶, פְּנִי אלי ואל תשימי לב למקדש, אם איננו עם כל גדלו כעצי ה׳לבנון׳⁷: אתי מלבנון תבואי.⁠⁸ בכל המקום אשר אזכיר את שמי⁹: תשורי. להעביר חטאים מן הארץ¹⁰, מראש אמנה וגו׳ - שהם גבולות הארץ¹¹: ממעונות אריות. שמשם ולחוץ מעונות האומות שהן חיות רעות טורפות¹²:

1. שבדורות הראשונים מאז שנכנסו לארץ עד שחטאו ובדורו של דוד שהדריכם בעיון ובמעשה ניצחו את אויביהם ולא סבלו מצרות ומלחמות.

2. שכאשר ישראל מקיימים את רצון ה׳, ה׳ עמם ומשרה שכינתו להגן עליהם מאויביהם, וזאת גם כאשר אין להם משכן וכליו להשרות את שכינתו בתוכם. אך צ״ע, כי בימי יהושע והזקנים שהאריכו ימים אחריו היה משכן בשילה, ובימי דוד היה משכן בגבעון.

3. שכל ענין המשכן ועבודת הקרבנות הוא להשרות שכינה בישראל, ועל ידי שהורה תורה לישראל בעיון ובמעשה, הביא דוד להשראת השכינה.

4. הקב״ה אומר לעדת ישראל, כיון שהתבאר שאין השראת השכינה תלויה בבית המקדש.

5. בכת״י: רק.

6. ׳ככלה חוץ לביתי׳ – כאשר נמצאים בארץ ישראל אך אין מקדש, כמו שהיה לפני שנבנה בימי שלמה, ו׳בין האומות׳ היינו בגלות מחוץ לארץ ישראל, ובשניהם אמר ׳אתי מלבנון תבואי׳, שישראל נמצאים ביחד עם ה׳, שהוא משרה שכינתו עליהם בכל מקום שהם גם ללא מקדש. וכן פירש רש״י (ע״פ שהש״ר) ׳אתי מלבנון כלה - כשתגלו מלבנון זה, אתי תגלו, כי אני אגלה עמכם, אתי מלבנון תבואי - וכשתשובו מן הגולה, אני אשוב עמכם, ואף כל ימי הגולה בצרתך לי צר, ועל כן כתב אתי מלבנון תבואי, כשתגלו מלבנון זה אתי תבוא, ולא כתב אתי ללבנון תבואי, לומר, משעת יציאתכם מכאן עד שעת ביאתכם כאן אני עמכם בכל אשר תצאו ותבואו׳.

7. הרי שרבינו מפרש ׳אתי מלבנון כלה׳, אַתְּ עדת ה׳ כשאת ככלה, שאינה נמצאת בבית בעלה, כשבית המקדש אינו עומד על תילו, ואת מנועה ׳מלבנון׳, שאין לך את בית המקדש הנקרא ׳לבנון׳ כי הוא בנוי מעצי הלבנון, בכל זאת את ׳אתי׳.

8. ׳לא היה צריך קרא לומר אלא אתי ללבנון תבואי, ואת אמרת מלבנון׳ (שהש״ר).

9. לשה״כ בשמות (כ כא), ופירש שם רבינו ׳שלא תצטרך לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות למען אקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה, ואז בכל המקום אשר אזכיר את שמי, שאבחר לבית וועד לְעָבְדִי, אבוא אליך וברכתיך, ולא תצטרך למשוך הנהגתי אליך באמצעיים של זהב וכסף וזולתם, כי אמנם אני אבוא אליך וברכתיך׳. ומבואר שהשראת השכינה אינה תלוייה במשכן או במקדש. [אך צ״ע, כי לפירוש רבינו שם הכתוב מדבר לפני חטא העגל, ואילו אחרי זה היה צורך במשכן וכליו להשרות שכינה, כמו שכתב בכמה מקומות (שמות כד יח, כה ח-ט, לא יח, ויקרא כו יא), וכלשונו בכוונות התורה: ׳ראוי להתבונן, כי אמנם קודם לחטא העגל תיכף אחר מתן תורה לא היו ישראל צריכים לכל אלה [משכן ומזבח וקרבנות] למען השרות שכינתו בתוכם, ולא נצטוו על עשיית משכן וכליו וכהניו ומשרתיו ולא על שום קרבן לחובת ציבור או יחיד כלל, זולתי אחר מעשה העגל, כאמרו יתברך (ירמיה ז כב) ׳כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח׳, אבל הודיעם אז תיכף שאינם צריכים לכל אלה ולשום אמצעי להשרות שכינתו בתוכם, ולא התחייבו לשום זבח ולא משכן וכלי, ואמר שאם יתנדבו עולות ושלמים יספיק מזבח אדמה, ואמר ׳בכל המקום אשר אזכיר את שמי׳, והוא כל מקום שיקרא באמת ׳בית אלקים׳, כענין בתי מדרשות וזולתם, ׳אבוא אליך וברכתיך׳⁠ ⁠׳. אך המעיין בדבריו בשמות (כה ח-ט) ובויקרא (כו יא) יראה שגם אחרי החטא עדיין תשרה שכינה במקום שצדיקי הדור נמצאים, ואילו לא חטאו היתה שורה בכל ישראל בכל מקום שהם]. ופירוש הפסוק, תיבת ׳מלבנון׳ מורה על חסרון המקדש, וה׳ אומר לעדת ישראל, תבואי להיות אתי גם כאשר את ׳כלה׳ שאינה נכנסת לבית בעלה, ואז ׳תבואי׳ להיות ׳אתי׳ למרות שאין מקדש, כי אשרה שכינתי בתוככם היכן שתהיו.

10. הכוונה לגויים שעליהם נצטוו שלא להשאיר אותם בארץ ישראל, ׳למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם׳ (דברים כ יח), וכמו שכתוב (שמות כג לג) ׳לא ישבו בארצכם פן יחטיאו אותך לי׳.

11. כפירושו של רש״י ששניר וחרמון הם ארץ סיחון ועוג, וראש אמנה הוא גבול הצפוני של הארץ. ובלקח טוב כתב: ׳תשורי מראש אמנה - נהר הוא מנהרות דמשק, כמו שנאמר (מלכים ב׳ ח יב) הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק, מלמד שכיון שמגיעין הגליות לקצה ארץ ישראל הן אומרים שירה על קיבוץ גליות, מראש שניר וחרמון - הם הרי ארץ ישראל׳ (וראה כעי״ז בירושלמי שביעית פ״ו ה״א). והיינו שישראל ישורו ויתבוננו בגבולות ארץ ישראל, שלא לתת לאומות החוטאים לגור בארץ.

12. מראש אמנה ומראש שניר וחרמון שהן גבולות הארץ המפרידים בינה למעונות של האומות הנמשלים לחיות רעות כאריות ונמרים. וכ״כ להלן (ח ה), ע״ש. [ובכת״י ׳שהן חיות שדי׳, ותיבה נוספת מוסתרת]. וראה ב״מ (פג:) ׳כל חיתו יער - אלו רשעים שבו, שדומין לחיה שביער׳, ובבעל הטורים (ויקרא כו ו) ׳והשבתי חיה רעה׳ שהם ארבעה מלכויות. וראה כעי״ז בלקח טוב. וכ״כ האבע״ז ׳ערלים נמשלים לאריות ולנמרים׳. ובשהש״ר ׳ממעונות אריות - זה סיחון ועוג וכו׳, מהררי נמרים - אלו הכנעניים׳, והוא יותר קרוב לפירוש רבינו שהכוונה לגויים שבארץ, שלא נתנו להם לגור בתוכם.

שניר וחרמון. בסי״ן שמאלית כמ״ש בסוף פ׳ דברים.

מלבנון – שם יער.

כלה – תקרא כן על כי אז היא כלולה כל מיני יופי ופאר.

תשורי – ענין צעדה והלוך כמו באשורו אחזה רגלי (איוב כ״ג:י״א).

אמנה, שניר וחרמון – שמות הרים.

ממעונות – ענין מדור כמו ה׳ מעון אתה היית (תהלים צ׳:א׳).

אתי מלבנון כלה – הנה את^א כלה, רוצה לומר כלולה בכל מיני יופי אתי מלבנון וחוזר ומפרש אתי מלבנון תבואי, רוצה לומר ממקום שאת עומדת עתה בלבנון, משם תבואי אתי אל הר המור וכו׳, ושם נתעלסה באהבים ונרוה דודים עד הבקר.

תשורי מראש אמנה – תצעדי ותלכי ממקום שאת^ב שם, מראש הר אמנה ומראש הרי שניר וחרמון, שהם מקומות מעון אריות נמרים ולא תעמודי עוד באלה המקומות כי אתי תבואי אל הר המור וכו׳. והנמשל הוא לומר עמי תבואי לארצך ותצאי מהגולה.

א. כן צ״ל. בדפוסים: ״אתה״.

ב. כן צ״ל. בדפוסים: ״שאתה״.

משל:

אתי – ומשם מלבנון תלך ותבואי אתי, להיות עמי בקביעות כי אוציאך מחדרי שלמה והוא קורא אותה מעתה בשם כלה כי עתה ארשה לו באמונה, שם תשורי מרחוק מראש שניר וחרמון אשר מרוב גבהם ומפני מעונות אריות אשר שמה לא יוכלו לעלות מרום הרים.

מליצה:

אתי – אומר לה כי מעתה לא יפרד ממנה, (וקראה בשם כלה כי עתה ארש ה׳ את הנפש היקרה להיות מיוחדת להתמדת שכינתו עליה), ומציין לה המקום שבו ועל ידו תמצא אותו תמיד, והוא הלבנון שהוא הבהמ״ק שהוא מלבין שחרות הנפש, והוא היער החפשי שלשם תצא הנפש ממסגרה, כמ״ש על קורות בתינו ארזים, משם תלך אתו הכלה הכלולה. ובמדרש הנעלם חיי דף קכ״ח. אתי מלבנון כלה זו היא הנשמה וכן מלבנון אתי תבואי לעלות אל מעון הרוחני ממדרגה למדרגה, ומבאר כי בנות ציון וירושלים שהם כחות החומר ויצריו לא יוכלו עתה להשבית את החבור היקר הלז, כי תשורי מראש אמנה, כי שם למדה אמונת ה׳ ע״י שראו שם התגלות השכינה והנסים הגלויים שהיו מתמידים בבהמ״ק, וכן תשורי מראש שניר וחרמון, שהם הררי עד ששם הפליא ה׳ פלאות ואותות, וכן התמידו נסים האלה במקדש, עד שהשראת השכינה שם היה בדרך נסיי פלאיי, לא בדרך הרגיל שלא יהיה רק כפי ההכנה והזכות. (ובזוהר שמות דף ה׳, אתי מלבנון מאתר כי מקדשא דלעילא, תשורי מראש אמנה מראשיהון דבני מהימנותא, מראש שניר וחרמון דאינון עתידין לקבלא אורייתא דילי) ומשם תשורי ממעונות אריות, כי האריה הוא מגור לכל בעלי חיים ע״י גבורתו, והנמר ממנו יפחדו ע״י עזותו, ויצייר כי ע״י התעוררות מדת הגבורה והעזות לעבודת ה׳ בקדש, יגורו כחות החיים ולא ימרדו במלכות הנפש, (ובזוהר שם ממעונות אריות אלין ת״ח דעסקין באוריתא, דאינון אריות ונמרים באורייתא), ומבואר אצלנו, כי כל הכוחות המפוזרות בכל החיים למיניהם נקבצו באו בנפש האדם, ועת תגבר בו מדת הגבורה יקרא בשם ארי וכמ״ש במו״נ בפי׳ מעשה מרכבה, ועת תגבר בו מדת העזות יקרא בשם נמר, ואמרו חכמים הוי עז כנמר וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, וזה היה המליצה לאש של מעלה שהיתה רבוצה כארי והיתה אוכלת את הקרבנות, שר״ל הכנעת כחות החיים הגופנים ע״י התלהבות אש העבודה וכח הגבורה שבו עבדו ודבקו במלכם. (ובר״מ ויקרא דף י״ז ומחיון דכורסיא דדינא, הוה נחית אריה דאשא למיכל קרבנין, אינון דממנן על כל אבר דחב מחבל קטיגור אחד. ומיד דנחת אש של גבוה ואוקיד לון וכו׳, הוי׳ דנחית כאריה דאשא לאוקדא לון, אתוקדון אברין דלהון אתוקדון מחבלן דממנן עליהון, ועי׳ בפ׳ צו ל״ב).

מלבנון – שאליו תבואי אתי ומראש הרי אמנה שניר וחרמון תשורי ארצנו היפה; והוראת שור הבטה לזמן ארוך; ושניר וחרמון הם שני שמות להר אחד (פרשת דברים) כמו חורב וסיני, והר ההר בתרגום ירושלמי טורוס אומנוס, ושם אמנה נזכר במשנה שביעית פרק ו׳ משנה א׳.

אתי מלבנון – א״ר לוי, לא היה צריך קרא לומר אלא אתי ללבנון, ולמה הוא אומר מלבנון, אלא מתחלה הוא נוער מביהמ״ק ואח״כ הוא פורע מאוה״ע.⁠¹ (מ״ר)

אתי מלבנון כלה – תמן תנינן, נותנין לבתולה שנים עשר חודש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה, ובאחשורוש הוא אומר ששה חדשים בשמן המור, אמר הקב״ה, אני לא עשיתי כן, אלא עד שאתם עוסקין בטיט ולבנים קפצתי וגאלתי אתכם, הדא הוא דכתיב אתי מלבנון כלה.⁠² (מ״ר)

אתי מלבנון כלה – א״ר שמואל בר נחמני, בעשרה מקומות נקראו ישראל כלה, שש בשיר השירים, אתי מלבנון כלה, לבבתני אחותי כלה, מה יפו דודיך אחותי כלה,

נפת תטופנה שפתותיך כלה – גן נעול אחותי כלה, באתי לגני אחותי כלה, וארבעה בנביאים, קול חתן וקול כלה (ירמיהו ל״ג)³ וככלה תעדה כליה (ישעיהו ס״א) ותקשרים ככלה (שם מ״ט) ומשוש חתן על כלה (שם ס״ב) וכנגדן לבש הקב״ה עשרה לבושין, גאות לבש, לבש ה׳ עוז התאזר⁴ (תהלים צ״ג), וילבש צדקה, וילבש בגדי נקם, תלבושת, ויעט כמעיל קנאה (ישעיהו נ״ט), הדור בלבושו, אדום ללבושיך (שם ס״ג) הוד והדר לבשת (תהלים ק״ד), [וכל כך למה], כדי להפרע מאוה״ע שבטלו מישראל עשרת הדברות שהיו מצטצמים עליהם ככלה.⁠⁵ (שם)

אתי מלבנון תבאי – אמר הקב״ה לישראל, כשגליתם לבבל עמכם הייתי שנאמר (ישעיהו מ״ג) למענכם שלחתי בבלה, לכשתחזרו לבית הבחירה בקרוב אני עמכם, הדא הוא דכתיב אתי מלבנון תבאי.⁠⁶ (שם)

תשורי מראש אמנה – א״ר יוסטא בר שונם, לכשיגיעו הגליות לטורי אמנה הן עתידות לומר שירה, מה טעם – תשורי מראש אמנה.⁠⁷ (ירושלמי שביעית ו׳:א׳)

תשורי מראש אמנה – אין לשון תשורי אלא לשון קרבן, עתידין אוה״ע להביא תשורות למלך המשיח, ובאיזה זכות – בזכות אבנה שהאמין אברהם כמש״נ והאמין בה׳, ובזכות אמנה שהאמינו ישראל במצרים, כמש״כ ויאמן העם. (שם)

מראש שניר – זה יצחק, מה שניר זה אינו מקבל זריעה אלא פעם אחת כך לא נתנסה יצחק אלא פעם אחת.⁠⁸ (שם)

וחרמון – זה יעקב, מה חרמון זה כל טובו נתן בזוטו⁹ כך כהונה מיעקב, לויה מיעקב ומלכות מיעקב.⁠¹⁰ (שם)

ממענות אריות – זה סיחן ועוג, [דבר אחר ממענות אריות – זו גלות בבל ומדי, מהררי נמרים – זו אדום].⁠¹¹ (מ״ר)

מהררי נמרים – אלו הכנענים, מה הנמר הזה חצוף כך הכנענים חצופים, הדא הוא דכתיב (יהושע ח׳) ולא נשאר איש בעי אשר לא רדפו אחר ישראל. (שם)

1. לבנון הוא ביהמ״ק כמש״כ (ר״פ ואתחנן) הארץ הטוב הזה והלבנון, [ועיי״ש לפנינו בתו״ת] והיה צ״ל ללבנון, אלא בא לרמז שמקודם יתנער הקב״ה כביבול מחורבן ביהמ״ק כמש״כ התנערי מעפר קומי שבי ירושלים (ישעיהו נ״ב), והיינו שיבנה אותו מחדש, ומשם יפרע מאוה״ע, והיינו מלבנון, ממקום המקדש.

2. ודריש מלבנון כמו מלבנים, כלומר עד שאתם עוסקין בטיט ובלבנים מיד לקחתי אתכם לי.

3. ומה דלא חשיב עוד לשונות כאלה בירמיה ז׳ ל״ד, ט״ז י׳. כ״ה י׳, צ״ל משום דענינם הם לרעה, שישבית ה׳ שמחת חתן וכלה, ובילקוט גריס תחת הפסוק קול חתן וקול כלה דחשיב כאן – את הפסוק דירמיה ב׳ ל״ב התשכח כלה קשוריה ועמי שכחוני ואותה גירסא מסתבר יען דפסוק זה שלפנינו כאן לא איירי ביחס הקב״ה לישראל אלא רק שישמע בערי יהודה קול חתן וקול כלה. משא״כ אותו הפסוק דאיירי ביחס זה.

4. ומפרש דהשם עוז מוסב למעלה ולמטה, לבש ה׳ עוז, עוז התאזר.

5. כלומר מקשרין ומחברין.

6. הוא ע״פ הדרשה המובאה לפנינו בתו״ת פ׳ ויגש על הפסוק אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, מלמד שכשירדו ישראל למצרים ירדה שכינה עמהם, וכן כשעלו עלתה שכינה עמהם, וע׳ מש״כ שם ובמגילה כ״ט א׳.

7. תרגום יונתן הר ההר (פ׳ חקת) טוורוס אומנוס. והוא הגבול מא״י, ומשיגיעו בני הגלות להתם יחלו לומר שירה על שהגיעו לא״י.

8. בענין העקדה, ולא כמו אברהם שנתנסה בעשר נסיונות, ושניר הוא מין הר כזה שאי אפשר לחרוש עליו כי אם פעם אחת, וטעם הדבר שלא היה צריך יצחק להרבה נסיונות כמו אברהם, י״ל משום דאברהם היה הראשון שהחל לפרסם שם ה׳ כמבואר בתורה ובאגדות היה צריך לכמה וכמה מקרים ונסיונות עד שיתפרסם היטב התכלית הנרצה לו בזה, אהבת ה׳ ויחודו, משא״כ יצחק כבר היה מוחזק באמונת אבות לא היה צריך לרבוי נסיונות. והנה יש בענין אגדה זו נוסחאות שונות וכולן מכוונות לכונה אחת.

9. כלומר בתחתיתו, שהר חרמון הוא הר הטל, כמ״ש כטל חרמון וגו׳.

10. שהוא זוטא ואחרון באבות.

11. מה שבמוסגר העתקנו מש״ר פ׳ כ״ג.

אִתִּי מִיַּעַר¹ הַלְּבָנוֹן בּוֹאִי² כַּלָּה – רעייתי הכלולה בכל מיני יופי ופאר³, אִתִּי מִיַּעַר⁴ הַלְּבָנוֹן בו את עומדת עתה⁵ תָּבוֹאִי, תָּשׁוּרִי – תצעדי⁶ מֵרֹאשׁ הרי⁷ אֲמָנָה, מֵרֹאשׁ הרי⁸ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, מִן המקומות הללו שהם⁹ מְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, מֵהַרְרֵי – מההרים הללו שבהם גדלים¹⁰ נְמֵרִים, ולא תעמדי עוד באלה המקומות כי איתי תָּבוֹאִי אל הר המור¹¹:

1. מצודת ציון.

2. אבן עזרא.

3. מצודת ציון.

4. שם.

5. מצודת דוד.

6. מצודת ציון. רש״י ביאר תסתכלי ותתבונני, ואבן עזרא ביאר תִּרְאִי.

7. מצודת ציון.

8. שם.

9. מצודת דוד.

10. רשב״ם.

11. מצודת דוד. והנמשל, שהקב״ה אומר לכנסת ישראל עִמִּי תבואי לארצך ותצאי מהגולה, מצודת דוד. ורש״י ביאר, גם כאשר תגלו מלבנון זה יהיה איתי – שאני אגלה עמכם, וגם כשתשובו מן הגולה אני אשוב עמכם, ואף בכל ימי הגולה אני מצטער בצערכם, ובקבצי את נדחיך תסתכלי ותתבונני מה שכר פעולתך מראשית האמונה שהאמנת בי, לכתך אחרי במדבר ומסעותיך וחניותיך על פי, וביאתך לראש שניר וחרמון שהיו מעונות אריות סיחון ועוג. ובמדרש, ״לבנון״ זה בית המקדש, ולמה נקרא בית המקדש לבנון? שמלבן עונותיהם של ישראל, לקח טוב. ועוד דרשו, ״מראש אמנה״ זה אברהם שכתוב בו והאמין בה׳, ״מראש שניר וחרמון״ זה יצחק, מה הר שניר בהיותו הר קשה שונא את הניר (שדה חרוש) ורק בקושי הוא מקבל חרישה כך לא נתנסה (לקח אישה) יצחק אלא פעם אחת בלבד, ״וחרמון״ זה יעקב, מה חרמון זה כל טובו נתון בזוטו (בתחתיתו) כך כהונה לויה ומלכות יצאו מתוך זרעו של יעקב, ״ממעונות אריות״ זה סיחון ועוג, מה הארי הזה שחצן כך היו סיחון ועוג שחצנים וגבורים, ״מהררי נמרים״ אלו הכנעניים, מה הנמר הזה חצוף כך הכנעניים חצופים, מדרש רבה וראה מדרש יפה קול ומדרש עץ יוסף על מדרש רבה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון