וזהו ועתה שמע לקול דברי ה׳ עתה לך והכית את עמלק, ר״ל עתה תשמע הצווי ועתה תעשה המלחמה, עם היותה על ענין עמלק שקרה בימים הראשונים ההם. וצוהו שלא די שתכה את העם אנשי המלחמה אבל גם תחרים את כל אשר לו, והחרם הוא ההשחתה, או יהיה כמו שפירש הרב ר׳ יוסף קמחי ז״ל לשון חרם וקללה, כלומר שבתחלה יחרימו שלא יהנה אדם מכל אשר להם ואח״כ בפעל ימית מאיש ועד אשה, ר״ל זקנים וזקנות, מעולל ועד יונק הקטנים, משור ועד שה מגמל ועד חמור והוא השלל אשר עמהם, ושעל נער לא יחמול ולא ישא פני זקן, כי החמלה על הרשעים הוא מדת החטאים בנפשותם, וצוה אם כן על הריגת העם ועל שלא ישלחו ידיהם בבזה: ואמנם הסבה בכל זה הוא כפי מה שאומר, הנה כל האנשים מחויבים כפי הנימוס הטבעי והסדר המדיני להלחם באויביהם הבאים עליהם לקחת את ארצם ורכושם, ואם יבואו עליהם דרך ארצם מחוקי הגבורה והאומץ הוא שיצאו לקראתם וילחמו בהם, לפי שכל אדם מחוייב לשום נפשו בכפו להציל את ארצו ואת כל אשר לו, והבא לבזזו ולהרגו ישכים להרגו גם יקרה פעמים רבות שהאנשים יצאו מארצם לרשת משכנות לא להם וילחמו עם יושבי הארץ ויושביה באופן שינערו רשעים ממנה. ופעמים ילכו להלחם עמהם גם לא לרשת את ארצם כי אם להנקם מהם אם הרעו עמהם ואם קבלו מהם קלון וחרפה רצופה, כמו שקרה לדוד עם חנון מלך בני עמון (שמואל ב י׳) שגלח את חצי זקני המלאכים אשר שלח דוד אליו לנחמו על מות אביו, ועל אותו קלון הלך דוד וילחם עמו. הנה אלה הם ג׳ תכליות עצמיים כוללים לאנשים במלחמותם, אם להציל את ארצם, ואם לקחת ארץ לא להם, ואם להנקם מאויביהם מחרפה וקלון אשר עשו להם. והנה סיחון ועוג עם היות שנלחמו עם ישראל היה הסבה בזה לפי שיראו מהם והיו עוברים בארצם ולא בטחו בדברי שלומם וטובתם, אבל עמלק לא היה לו סבה מאלה שבא להלחם עם ישראל, כי הם לא היו עוברים דרך ארצו ולא הלכו להלחם בו לשיצטרך לצאת לקראתם להציל את נפשו, וגם לא היה לישראל ארץ נחלה לשיבא עמלק לכבשה, וגם לא עשו עמו רעה מיום היותם חיים על האדמה לשיחם לבבו לרדוף אחריהם לנקום נקמתו, אבל היתה כוונת עמלק שתי דברים. האחד למעט בכבוד האלוה ית׳, ולפי ששמעו עמים ירגזון את מעשי ה׳ כי נורא הוא אשר עשה בארץ מצרים לעיני פרעה ולעיני עבדו ושכלם כאחד אמרו ה׳ הוא האלהים, רצה עמלק לצאת להלחם בישראל ולהרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה, בענין שיתפרסם גודל גבורתו ושמבלתי יכולת השם לא עצר בו ובעמו כאשר עצר בפרעה ובכל עבדיו ובכל ארצו, הנה היתה הסבה והתכלית האחד הזה כנגד האל ית׳ למעט שמו ולהקל בכבודו ולבזות גבורותיו. והיה לו עוד בזה תכלית שני והוא כנגד ישראל, שלהיות עמלק מזרע עשו והיה ידוע אצלו מענין הברכות שבירך יצחק ליעקב שנתן עשו לעבד לו ולזרעו, וידע גם כן שנתברך עשו שעל חרבו יחיה, לכן התחכם לבוא להלחם עם ישראל וחשב שחרבו יושיע לו ושישמידהו מהיות גוי ולא יוכל עוד בשום זמן למשול בזרע עשו, וכבר העיר רלב״ג לתכלית השני הזה בפי׳ התורה אשר לו: ובמדרש שמואל אחז״ל (פרש׳ י״א) פקדתי את אשר עשה עמלק א״ר אחא בעל פקדונות אני, שרה הפקידה אצלי חבילה של מצות וה׳ פקד את שרה, עמלק הפקיד אצלי חבילה של קוצים לפיכך כה אמר ה׳ פקדתי, ולפי שהרשע התגאה להלחם עם אדון כל הארץ ית׳ וחשב מחשבות להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד, ולכן יצא אליהם לדרך באופן שימית כלם יחד עם היותם יוצאים ממצרים ביד רמה, לכן אדוננו משה לא רצה להלחם עמו בעצמו ולא שיצא אליו כל ישראל כדי שלא יתכבד בזה, אבל כדי לבזותו צוה את יהושע משרתו בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, באופן שמשרת משה מבחוריו ועם מתי מספר ישמיד ויחליש את עמלק ואת עמו לפי חרב, ומאשר היו אצלו שתי התכליות שזכרתי, היה ענשו מפאת האל ית׳ ומפאת ישראל והיתה נקמתו מוטלת עליהם יחד: ובפרשת בשלח אמר האל ית׳ למשה (שמות י״ז י״ג) כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק וגו׳, וענין זה אצלי שיודיע ליהושע שמלחמה לה׳ בעמלק, כי בזה ישמח ויגיל אחרי אשר האל ית׳ נלחם מלחמותיו והוא הולך בדרכיו ית׳, כאלו אמר שים באזני יהושע שאני אשלים מה שהוא התחיל לעשות ושהמלחמה ערוכה בכל ושמורה יש לי עם עמלק אויבו, ובזה מהכבוד אל יהושע המתחיל במצוה, ולזה אמר ג״כ (שם שם ט״ו) כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק וגו׳, ר״ל אחרי אשר עמלק רצה לשלוח יד בכסא הקב״ה כלומר למעט שמו ולחלל כבודו, שזהו שליחת יד בכסאו מפאת המחשבה הזאת אשר חשב ואשר דמה לעשות, לכן תמיד יהיה לה׳ מלחמה בעמלק: ובפרשת כי תצא צוה לישראל שגם המה יעשו המלחמה מהסבה והתכלית השני אשר היה לו נגדם, והוא אמרו שמה (דברים כ״ה י״ז) זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך, ר״ל אני אזכור מה שעשה נגדי ואתה ישראל עבדי זכור את אשר עשה לך עמלק ואשר חשב להשמיד אותך עם היותך בדרך ולא היית בארצו, ולזה צוה והיה בהניח ה׳ אלהיך לך וגו׳ בארץ אשר ה׳ אלהיך נותן לך נחלה תמחה את זכר עמלק וגו׳, ובאמרו זכר עמלק רמז לשלא ישאר מהם דבר ולא ישללו שללו באופן שלא יזכר שם עמלק עוד, כי בהשארם צאנם ובקרם או דבר מהם ישאר זכרו, ומכאן למד שמואל באמת והחרמתם את כל אשר לו עם היות שהאל ית׳ צוהו כן בביאור. ואמנם אמרו עוד (שם שם י״ט) מתחת השמים לא תשכח, מלבד הפשט הנראה אחשוב שיאמר שבהיות בני ישראל בארץ ימחו את זכר עמלק בפעל ובמעשה ובהיות ישראל תחת כל השמים, רוצה לומר באיזה מקום שיהיו בגלות עם היות שלא יוכלו למחות אותם במעשה הנה לא ישכחו ענינו ויזכרו אותו בדבריהם תמיד, וזהו מתחת השמים לא תשכח. הנה התבאר מזה שראוי היה שיהיה מלחמה לה׳ ולישראל בעמלק מדור דור, למה שעשה עמהם בצאתו ממצרים להלחם בישראל על לא חמס בכפיו ואין מרמה בפיו ולחלל את שם כבוד ה׳, ומאחר שהוא יצא אליהם לדרך היה ראוי שאחרי היותם בארץ יעשו בו שמד כללי כמו שהוא חשב לעשות בהם. ושמעתי אומרים שחשב עמלק היותו שקול כארבעה גדולי עולם כפי אותיות שמו, העי״ן משמו של עמרם, המ״ם כנגד משה, הלמ״ד כנגד לוי, הקו״ף כנגד קהת, ונתלה בסופי שמותיהם שהיא מיתה, המ״ם סוף שם עמרם, היו״ד סוף שם לוי, התי״ו סוף שם קהת, הה״א סוף שם משה. וכבר העיר שמואל הנביא בדבריו לשני הטעמים האלה שזכרתי, כי באמרו אותי שלח ה׳, למשחך למלך על עמו על ישראל ועתה שמע לקול דברי ה׳ ר״ל שיקנא לכבודו ושילחם בעמלק מפאת מה שעשה נגד האל ית׳ ובאמרו ועתה שמע לקול דברי ה׳, הזהירו שלא יעשה כמו שעשה בגלגל שנסכל ולא שמר דבר ה׳, אבל עתה לא יעשה כן אלא שישמע לקול דברי ה׳ בזה הענין ויקיימם בשלמות. והעיר על הטעם השני באמרו פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים, וזה מפאת ישראל, ועל שתי הטעמים האלה צוה ואמר ועתה לך והכית את עמלק וגומר. ולפי שלא יחשוב אדם שהיתה המלחמה הזאת כדרך שאר המלחמות לשלול שלל ולבוז בז ולקחת אותם לעבדים, לזה צוהו שיחרים את כל אשר לו, באופן שכל השומע שלא נהנו משללם כלל יכירו וידעו כי לא כוונו ישראל כי אם להחרימם על אשר עשה עמלק לישראל בצאתם ממצרים, ומפני זה גם כן זכר בימי אסתר (אסתר ט׳ י׳) שישראל בנקמם מאויביהם בבזה לא שלחו את ידם, כי נשמרו מזה כדי שלא יחשב שהיתה כוונתם על השלל כי אם על הנקמה, ועם מה שאמרתי בזה הותרו השאלות שנית ושלישית: