He humbled you, and allowed you to be hungry, and fed you with manna, which you didn't know and which your fathers did not know; that He might make you know that man does not live by bread only, but man lives by everything that proceeds out of the mouth of Hashem.
א. וַיַּאֲכִֽלְךָ֤ =ק-מ,ש1,ל9 (געיה באות כ״ף) וכך אצל ברויאר ומג״ה; וראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח. • ל=וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤ (שתי געיות), וכמו כן בדפוסים וקורן • ל1,ש,ק3,ו,ל3=וַיַּאֲכִלְךָ֤ (אין געיה)
ב. אֶת־הַמָּן֙ =ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 • ל!=<אֶת הַמָּן֙> (חסר מקף)
ג. הוֹדִֽיעֲךָ֗ =ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 ורמ״ה (כתיב מלא וי״ו ומלא יו״ד) • ל,ו=הוֹדִֽעֲךָ֗ (כתיב מלא וי״ו וחסר יו״ד) לפי דותן, והצדק עמו. • ברשימתו המקורית ציין כאן ברויאר כתיב חסר וי״ו ומלא יו״ד בכתי״ל (הֹדִֽיעֲךָ֗!), אבל הוי״ו ברורה לגמרי והיו״ד חסרה לגמרי, וכנראה שנפלה אצלו טעות (הדבר תוקן בספרו נוסח המקרא בכתר ירושלים).
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםר״י קראאבן עזראחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
and He humbled (or afflicted) you, and let you hunger, and fed you with the manna which you knewest not, nor did your fathers know; that He might make you to know, That not by bread only is man sustained, but by every forth-coming word from before the Lord shall man live.
וצערא יתכון ואכפן יתכון ואייכל יתכון ית מנהב די לא חכמתון ולא חכימןג אבהתכון מן בגלל למודעה יתכון ארום [לא על לחמא לבלחודוי חיי בר נשה ארום] כל מה דנפק מן פםד גזירת ממריה די״י ייחי בר נשא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וצער״) גם נוסח חילופי: ״ואצער״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מנה״) גם נוסח חילופי: ״מנתה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חכימן״) גם נוסח חילופי: ״ידעון״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דנפק מן פם״) גם נוסח חילופי: ״דנפק מן גזירת״, וגם נוסח חילופי: ״דניפק פום״.
וענייך ואכפנך ואוכלך ית מנא דלא ידעתון ולא ידעון אבהתך מן בגלל להודעותך ארום לא על לחמא בלחודוי חיי בר נשא ארום על כל מה דאתברי על מימרא די״י חיי בר נשא.
And He humbled thee and let thee hunger, and fed thee with the manna which you knewest not, nor thy fathers had known, that He might make thee to know that man liveth not by bread only, but by all that is created by the Word of the Lord doth man live.
ועיף אותך והרעיב אותך והאכיל אותך את המן אשר אתה לא מכיר אותו, ולא-הכירו אותו אבותיך, בכדי שיביא לידיעתך כי לא על-הלחם לבדו יחיה האדם, אלא, על ידי כל מה-שיוצא מן מאמר ה׳ יתקים האדם.
באמרו ויענך וירעיבך – אומר כי הנסיונות כפי שסדרום המלומדים – חמשה אופנים: בנפש, ברכוש, בבנים, בגוף, ובתנועות. ומצאנו כל אחד בשתי צורות: בצו ובזולת צו.
והתנועות, מהן בגרימה ומהן בצו בלבד, וזה במסע אבותינו במדבר, והוא נסיון, באמרו וזכרת את כל הדרך (דברים ח׳:ב׳). כאשר עמדו בנסיון, שבח להם זאת, ככתוב ״הלוך וקראת באזני ירושלים״ (ירמיהו ב׳:ב׳), ולאליה{ו} {כ}כתוב ״לך מזה ופנית לך קדמה״ (מלכים א י״ז:ג׳).
והרכוש, ממנו בלי צו, כמו השתלטות ה{עמל}קים על צקלג ואחרים; ובצו, ממה שצווה את הנביא לשקול מחיר השדה, וכבר קיבל הנביא נצחון הארץ, והיתה בזה בשורה לשיבת הארץ ככתוב ״עוד יקנו בתים (ירמיהו ל״ב:ט״ו).
ובגוף, כמו שנוסה יצחק ״ותכהין עיניו מראות״ (בראשית כ״ז:א׳), ואחיה השילוני כמוהו. וממנו בצו: ״הכני נא ויכהו איש״ (מלכים א כ׳:ל״ז), והצו ליחזקאל ״ואתה שכב על צדך השמאלי״ (יחזקאל ד׳:ד׳).
ובבנים בלי צו, כמו שנוסה יעקב ביוסף ושמעון; וממנו בצו ״קח נא את בנך את יחידך״ (בראשית כ״ב:ב׳).
ובנפש, בלי צו, בנסיון יאשיהו והנביאים בתקופת איזבל; וממנו בצו, כחיוב יצחק בקבלה מאברהם... כבר השיגה ב... ידוע בו.
וירעבך – כמשמעו, שאם הוריד לך מן בעוד שהיו שבעים מן הצידה שהוצאתם ממצרים לא הייתם משגיחין לטעמו, שלא הייתם מניחים לחם שאתם רגילים בו בשביל מן אשר לא ידעת ולא ידעו{ן} אבתיך – ולפיכך הרעיבך. (כ״י לוצקי 791 בחתימת ״קרא״)1
1. ביאור זהה מופיע בחזקוני.
ויענך – בדרך.
וירעיבך – קודם בוא המן, או במן עצמו, בעבור שהיה קל על לבם. וזה לא יתכן. ויתכן שהוא רעב מתאוות אחרות.
מוצא פי י״י – כמו: מה שגזר, כמו: הדבר יצא מפי המלך (אסתר ז׳:ח׳), [מי״י יצא הדבר (בראשית כ״ד:נ׳)].ב והטעם: כי על הלחם לבדו לא יחיה האדם, רק הכח או עם הכח הבא מהעליונים במצות השם. וזה פירוש מוצא פי י״י.ג והעד: שלא אכלתם לחם וחייתם.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
ג. בכ״י פריס 177: פיו.
AND HE AFFLICTED THEE. On the way.
AND SUFFERED THEE TO HUNGER. Before the coming of the manna.1 Or via the manna itself, for it was light and did not satisfy their heart's desire.2 However, this is not so.3 It most probably refers to other desires.4
KNOW. Yade'un (know) is spelled with a nun.5 So too the word tzakun (poured out)6 in Silently they poured out a prayer (Is. 26:16) and va-yachanun (and they pitched)7 in and they pitched on the other side of the Arnon (Jud. 11:18).
THAT HE MIGHT MAKE THEE KNOW. Hodi'akha8(make thee know) is an infinitive.
BREAD. Which people always eat.
EVERY THING THAT PROCEEDETH OUT OF THE MOUTH OF THE LORD. It means that which God has decreed. Compare, As the word went out of the king's mouth (Esth. 7:8). The meaning of our verse is, man does not live by bread alone but by the power,9 or with the power, which comes from on high10 by the command of God. This is the meaning of that proceedeth out of the mouth of the Lord. The fact that you did not eat bread and you lived is proof of this.
1. Before the manna descended, Israel suffered hunger. See Ex. 16:3.
2. See Num. 21:5.
3. For Moses goes on to speak positively of the manna in verse 3.
4. Which they could not fulfill in the wilderness (Weiser).
5. The usual form of this word is yade'u.
6. The usual form of the word is yatzeku. Be that as it may, the nun is not part of the normal form of this word. See Ibn Ezra on Is. 26:16.
7. The usual form of the word is va-yachanu.
8. Hodi'a plus a pronominal suffix.
9. In the nature of the food. In other words, God created the world in such a way that man can exist on all types of food. For Ibn Ezra's use of the word "power" in the sense of nature, see Ibn Ezra on Deut. 5:25.
10. See Ibn Ezra on Deut. 5:25: "The power and nature of all that is found beneath the heavens is determined by the upper arrangement." According to Ibn Ezra's first comment, everything that proceedeth out of the mouth of the Lord refers to the power to nourish which God placed in all foodstuffs. According to the second interpretation the verse refers to divine providence. The latter was demonstrated by the manna which came from on high.
ויענך – בדרך, כדכתיב ענה בדרך כחי (תהלים ק״ב:כ״ד).1
וירעבך – שלא נתן לך מן אלא דבר יום ביומו וזהו וירעבך – שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו.2
דבר אחר: וירעבך – שאם הוריד לך מן בעוד שהיית שבע מן הצידה שהייתה בידך שהוצאת ממצרים לא היית משגיח עליו אפילו לטועמו, שלא היית מניח לחם שהיית רגיל בו בשביל מן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך – ולכך הרעיבך.3
ויענך "He afflicted you," on the way, as in Psalms 102,24: ענה בדרך כחי, "He drained my strength while I was on the way."
וירעבך, "He starved you;" by not giving you more manna than enough for one day at a time. We have a principle that it is not possible to compare the state of mind of people who have a supply of food in their travel bag with those who, even though not hungry, do not have such a supply to fall back on.(Talmud, tractate Yoma folio 74) An alternate interpretation of the last phrase: וירעיבך, if God would have provided you with manna while you still had supplies of regular food which you took out of Egypt with you, you would not even have bothered to taste it in order to see if you liked it. This is why He waited until you were hungry, after having exhausted your supplies. You then had no option but to eat what God had provided for you. Seeing that this was something totally unknown to you or to your forefathers, God had to "starve" you in order to have you accept His food. [We know how often the people treated the manna as something lacking substance, and they even dubbed it as לחם הקלקל," (Numbers 21,8). Ed,]
וזכרת את כל הדרך – כלומ׳: אם יאמ׳ לבך לחמוד כסף וזהב, בטח ביוצרך וזכור את כל הדרך אשר הוליכך – ולא הוצרכת לכסף וזהב.
ויענך וירעיבך – ויענך כמו ענה בדרך כחי (תהלים ק״ב:כ״ד).
וירעיבך – במן, שלא היה נותן לך אלא דבר יום ביומו (שמות ט״ז:ד׳), שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו (בבלי יומא י״ח:).
למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם – ולא תשים בטחונך על הלחם ועל המזונות, כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם – על מצותיו וחקיו שיצאו מפיו יחיה האדם, והם יתנו לך חיים בעולם הזה ובעולם הבא. בכור שור.
ויענך וירעיבך ויאכילך את המן – ע״ז סמכה אסתר לגזור ג׳ תעניות ואח״כ ביום הג׳ נמסר המן בידה.
וטעם אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך – כי לא ידעתם במן שתוכלו לחיות בו ימים רבים, ולא הגיע אליכם כן בקבלה מאבותיכם. או יאמר כי עשה עמכם החסד הגדול הזה אשר אבותיכם הקדושים לא הגיעו אליו, כי אף על פי שהלכו אחריו ככל אשר צוה אותם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך (בראשית י״ב:א׳), לא הגיע מעלתם שיפרנסם בדגן שמים כאשר עשה לך. וכן אמרו במדרש במדבר סיני רבה (במדבר רבה א׳:ב׳): בזכות משה הייתם אוכלים את המן מה שלא ראו אבותא הקדושים, שנאמר: ולאב ידעון אבותיך. ופירש כי עשה זה להודיעך שהוא המחיה האדם בכל אשר יגזור, אם כן שמור מצותיו וחיה.1
ויתכן לפרש כי: ויענך וירעיבך ויאכילך את המן – ענינים שונים, יאמר כי ענה אותך בלכתך במדבר ארבעים שנה, כענין: ענה בדרך כחי (תהלים ק״ב:כ״ד), וירעיבך – מתחלה, כמו שאמרו: להמית את כל הקהל הזה ברעב (שמות ט״ז:ג׳), ואחרי כן: האכילך את המן להודיעך כי על כל מוצא פי י״י יחיה האדם. וכן: המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך (דברים ח׳:ט״ז), יספר הנס שעשה להם. ולמען ענותך (דברים ח׳:ט״ז) שב אל: המוליכך במדבר הגדול וגו׳ (דברים ח׳:ט״ו). אבל מה שאמר בפרשת המן: למען אנסנו הילך בתורתי (שמות ט״ז:ד׳) – שאתן להם צרכיהם, ושאלתם אביא להם, ואראה אם ישמעו אלי ברבות הטובה. וזה עולה בדרך הפשט, אבל הענין הראשון הוא אמת ונכון.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פרמא 3255: ״אשר לא״.
AND HE FED THEE WITH MANNA, WHICH THOU KNOWEST NOT, NEITHER DID THY FATHERS KNOW. The purport thereof is that you did not know about the manna that you could live by it for many years, nor did such a tradition reach you from your fathers. Or he [Moses] may be saying that He has done with you this great kindness which your holy fathers [i.e., the patriarchs] did not obtain, for, although they walked after Him wherever He commanded them, as is stated, Get thee out of thy country, and from thy kindred, and from thy father's house,1 yet their eminence did not suffice that He should support them with the corn of heaven2 as He did for you. And so the Rabbis have said in the Midrash Bamidbar Sinai Rabbah:3 "Because of the merit of Moses you ate the manna that your holy fathers did not see, as it is said, neither did thy fathers know." And he explained that He did this in order to inform them that it is He Who preserves man with whatever He decrees, and if so observe His commandments, and live.4 It is possible to explain that the expressions And He afflicted thee, and suffered thee to hunger, and fed thee with manna refer to different subjects. He is stating that He afflicted you when you travelled in the wilderness for forty years, similar to the verse, He afflicted my strength in the way,5 [meaning that travel drains the strength]. And He suffered thee to hunger, at the beginning [of the journey in the wilderness] as the people said, to kill this whole assembly with hunger,6 and afterwards He fed you with the manna to make you aware that by every word that proceedeth out of the mouth of the Eternal doth man live.7 So also, Who fed thee in the wilderness with manna, which thy fathers knew not,8 telling them of the miracle that was done to them. And the expression that He might afflict thee [further in (16)] reverts to that which he said [in the preceding (15)], Who led thee through the great and dreadful wilderness, wherein were serpents, fiery serpents, and scorpions, and draught etc.9 But that which He said in the section of the manna, that I may, try them, whether they will walk in My law or not10 means that I will provide them their needs and fulfill their request and [then] see if they will hearken to Me when goods increase.11 This is in consonance with the plain meaning of Scripture, but the first interpretation is true and correct.
1. Genesis 12:1.
2. Psalms 78:24.
3. Bamidbar Rabbah 1:2.
4. Proverbs 4:4.
5. Psalms 102:24.
6. Exodus 16:3.
7. (3) before us.
8. Further, (16).
9. Ibid., (15). In other words, since according to Ramban's interpretation before us, the expression that He might afflict thee refers not to the manna but to the journey through the wilderness, then we must also say that the expression that He might afflict thee in (16) preceding the subject of the manna ((17)) is to be interpreted as reverting to the beginning of (15), where the subject of the wilderness is mentioned.
10. Exodus 16:4.
11. Ecclesiastes 5:10. It is the evil of riches which leads to temptation (Proverbs 30:8).
ולא ידעון אבותיך – יתכן לפרש על האבות ממש אברהם יצחק ויעקב, ויאמר הכתוב זכית אתה שנעשו לך נסים מפורסמים מה שלא זכו האבות להן, כי לא היתה השגתם בכח השם המיוחד ממש שבו נעשו נסים מפורסמים ומחודשים ביצירה אלא בכח אל שדי שבו נעשו הנסים הנסתרים שנראה לאדם שהם באין בדרך הטבע, ואמר זה לפי שהמן מן הנסים המפורסמים היה.
לא על הלחם לבדו – על הלחם שהאדם רגיל בו אין חיותו של אדם בו לבדו בלתי הכח המצמיח אותו והוא מזלו וכחו, וכמו שאמרו רז״ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל, שנאמר (איוב ל״ח:ל״ג) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ, ואותו כח המצמיח יש לו כח אחר ממונה, ואותו כח אחר יש לו כח גבורה מושל עליו שהוא מעמידו ומקיימו, וכן מכח לכח עד הסבה העליונה שהוא כח הכחות כלן וגבוה על כל גבוהים והוא מקור חיים וחיות כל חי, שהרי ישראל כל ארבעים שנה במדבר לא אכלו לחם וחיו, זהו על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם, כלומר על הכח הנגזר מפי עליון, כלשון (אסתר ז׳:ח׳) הדבר יצא מפי המלך, שפירושו גזר, וכל הכחות האלו האמצעיים קראם הכתוב מוצא פי ה׳, כלומר כי הם כלם נגזרים ויוצאים מכחו, ובא הכתוב הזה להודיע שאין עקר החיות במזון הבא מסבה אחר סבה כענין הלחם שאנו אוכלים שהאמצעיים רבו בו, אלא שעיקר החיות במזון הכח המתקרב אל הסבה העליונה, כי כל מה שיתקרב מכחו יתברך ויתמעטו האמצעים הוא עיקר החיות, וזהו שאמרו רז״ל (שמות כ״ד:י״א) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, ר׳ יוחנן אמר אכילה ודאית שנאמר (משלי ט״ז:ט״ו) באור פני מלך חיים. נתכוין רבי יוחנן לומר כי האור העליון שהוא חיי הנפש ומזונה ותענוגיה היא האכילה הודאית, אבל מזון הגוף הבא מסבה אחר סבה אינה אכילה ודאית. נראה לי כי קרא הכתוב המן מוצא פי ה׳ כי אע״פ שכל האמצעיים כלן מוצא פי ה׳ הם וזהו שאמר כל, מ״מ המן היה מוצא פי ה׳ ממש, ממה שכתוב (שמות ט״ז:ד׳) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, והבן זה. ויהיה באור הכתוב, כי על כל מוצא פי ה׳ שהם האמצעיים כלן, יחיה האדם, אין צריך לומר על מוצא פי ה׳ שהוא המן, ואין שם רבויי אמצעיים, והוא מוצא פי ה׳ ממש, וכאשר רמזתי.
ויענך וירעיבך, "He afflicted you and let you go hungry." The word "He afflicted you," refers to the tedium of the journey, compare Palms 102,24: "He drained my strength on the way." The word "He let you go hungry," refers to denial of the kind of conventional food eaten by the other nations.
ויאכילך את המן, "He fed you the manna." This is celestial food, not terrestrial food.
ולא ידעון אבותיך, "and which your forefathers had not known." It is possible that these words are a reference to the patriarchs Avraham, Yitzchak, and Yaakov, in which case our verse would describe that the generation of Israelites journeying in the desert enjoyed manifestations of miracles not granted to their illustrious forbears. The reason for this is that the patriarchs had not been granted a proper appreciation of the attribute Hashem as had their descendants. The great and awesome miracles are usually performed by that attribute, and God had not needed to invoke this attribute during the lives of the patriarchs. He had contented Himself with the kind of miracles performed within the boundaries of nature, miracles orchestrated by the attribute Shaddai.
לא על הלחם לבדו, "not on bread alone, etc.," the bread that people normally eat does not possess the power by itself to keep man alive but it must contain also ingredients enabling it to grow, to be assimilated by the body through a digestive process. These ingredients are usually referred to as the power and mazzal of bread. The Torah here reflects a well known statement by our sages (Bereshit Rabbah 10,7) that there is not a blade of grass in this world which does not have its own mazzal, i.e. properties which enable it to accomplish the purpose of its Creator in calling it into existence. This mazzal tells the blade of grass: "grow!" We know all this from Job 38,33: "do you know the laws of heaven or impose its authority on earth? Can you send up an order to the clouds for an abundance of water to cover you?" Each of these powers reposing in any of the phenomena God created contains within it an adjacent power, all of which combined amount to what we call the laws of nature, the symphony of instruments which combine to keep this universe on track. Moses sums it all up as the מוצא פי ה', "the utterances of the Lord's mouth." Just as historic decisions are attributed to הדבר יצא מפי המלך, "the word had emerged from the mouth of the king," (Esther 7,8) so Moses uses an idiom understandable to us human beings when describing God's activities.
The principal message Moses teaches us here is that contrary to appearances, the power to keep us alive does not reside in the purely physical properties of bread, or any other food for that matter, but in the potential God has placed within that physical food to sustain and make grow the people who consume it. Bread was chosen as the example seeing that in order for man to even produce it so many steps are necessary that one could have thought that the finished product reflects man's accomplishment more than it does God's.
The closer we are to direct divine input and reduced reliance on intermediaries such as the eleven stages needed to convert a kernel of wheat into bread, the closer we are to the true life-giving forces of heaven. This is the meaning of Exodus 24,11: "they 'saw' God and they ate and drank." The ability of the nobles of Israel described in that verse to have a vision of God is what gave them the energy they normally thought they derived by eating and drinking physical, conventional food.
Rabbi Yochanan in expounding this verse in Vayikra Rabbah 20,7 said: אכילה ודאית. This sounds as if he meant that the people described ate regular food after or in spite of having been granted such a vision of God. I do not believe that this is what Rabbi Yochanan had in mind. If that had been his meaning he need not have commented at all, as the matter is self-evident. I believe that Rabbi Yochanan meant that the effect of the vision described in the Torah was the same as the effect of consuming regular terrestrial food. Even though all the phenomena in the world are in the last analysis "intermediaries" having originated with God, i.e. are מוצא פי ה', as we know from the very word כל, "everything," the manna came more directly from God more than any other kinds of food. This is why God described it as לחם מן השמים, "bread from heaven" in Exodus 16,4. The complete meaning of the verse then is: "man lives by means of all the various divine sources of food and energy. Seeing that this is so the words מוצא פי ה' mean that this food, the manna is even superior to the other foods which come from God only indirectly.
וירעיבך – כיון שאינו נותן לך אלא דבר יום ביומו זהו רעב כי אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו.
למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו – ולא תשים בטחונך על הלחם והמזונות.
כי על כל מוצא פי ה׳ מצותיו וחוקותיו שיצאו מפיו יחיה האדם הם יתנו לך חיים בעוה״ז ובעוה״ב.
ויענך – בדרך. כד״א ענה בדרך כחי קצר ימי. וירעיבך שלא נתן לך מזון אלא דבר יום ביומו וזהו רעבון כמו שאחז״ל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו.
למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו – ולא תשים בטחונך על הלחם ועל המזונות כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם על כל מצותיו וחקיו שיצאו מפיו יחיה האדם והם יתנו לך חיים בעולם הזה ולעולם הבא.
ויענך, "He afflicted you, etc." a reference to the tedium of the journey. Compare Psalms 102,24: ענה בדרך כוחי קצר ימי, "He drained my strength while on the way; He shortened my days."
וירעיבך, "He starved you;" by giving you only enough food for the same day. This is the meaning of the term רעבון; our sages formulated it thus: "one cannot compare a person with bread in his pocket to a person who has nothing in his pocket."1 (Compare Talmud tractate Yoma folio 74.)
למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, "in order to make you realise that man does not live by bread alone." כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, "but by everything that proceeds out of the mouth of the Lord, does man live." All His decrees and commandments emanating from Him are what enable man to live. They enable you to live on earth and in your afterlife.
1. [One can't have more than one day's supply in one's pocket. Ed.]
למען הודיעך – ולא תשים בטחונך על לחם ומזון כי על כל מוצא פי ה׳ על כל מצותיו שיצאו מפיו יחיה האדם בעוה״ז ובעו״הב.
אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך – שלא ידעתם במן שתוכלו לחיות ימים רבים ולא הגיע אליכם בקבלה מאבותיכם. אי נמי עשה עמכם חסד גדול אשר אבותיכם לא הגיעו אליו כי אעפ״י שהלכו אחריו בכל אשר צוה אותם כמו שנאמר לך לך מארצך לא הגיע מעלתם שיפרנסם בדגן שמים כאשר עשה לך. ויתכן עוד לפרש כי ויענך וירעיבך ויאכילך את המן ענינים שונים ויענך בלכתך במדבר כענין שנאמר ענה בדרך כוחי. וירעיבך בתחלה כמו שאמרו להמית את כל הקהל הזה ברעב. ואחר כך האכילך את המן להודיעך כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם וכן המאכילך מן אשר לא ידעון אבותיך מספר הנס שעשה להם ולמען ענותך שב אל המוליכך במדבר. אבל מה שאמר בפרשת המן למען אנסנו הילך בתורתי אינו חוזר על אכילת המן אלא פי׳ שאתן להם צרכיהם ושאלתם אביא להם ואראה אם ישמעו אלי ברבות הטובה. וזה עולה בדרך הפשט אבל הענין הראשון הוא אמת ונכון:
אשר לא ידעת ולא ידעו אבותיך, "you had no idea that one could subsist adequately on an exclusive diet of manna, nor did your forefathers know this." Another way of understanding this verse is not the new dimension of the people's knowledge, but Moses wants the people to appreciate the extent of God's loving kindness. Their forefathers, who had been loyal followers of God at all times, and had not rebelled time and again, had not been provided for by God as they had done, having their needs presented to them on a platter, so to speak. They had had to earn their livelihood by hard work, in particular their founding father Yaakov.
There is yet another way in which we can understand our verse, i.e. that the words ויענך, וירעיבך, ויאכילך את המן are each something different, a subject by itself. The word ויענך, "He afflicted you," refers to the trial of having to wander through a barren desert. The word וירעיבך, "He let you starve," refers to the period until the manna fell, some 30 days after the Exodus, the time when the people had complained to Moses that he had taken them out of Egypt only in order to kill them in the desert. Finally, the words ויאכילך את המן, they were taught the great lesson that man does not live by bread alone, but by every utterance that emanates from Hashem. In Yoma 74 the Talmud uses our verse to establish the principle that there is a basic difference between the outlook of people "who have bread in their basket, and those who do not." Although, God provided on a daily basis, the people, as opposed to shoppers in a supermarket, could not feel at ease until after the new supply had arrived and was seen to have arrived. The ongoing miraculous nature is what is stressed here and what distinguishes a Jewish people in the desert from Jews before and after who also had to put their trust in God. The words למען ענותך refer to the statement אשר הוליכך במדבר.ארבעים שנה, "Who has led you through the desert for 40 years," as this is all part of the ongoing miracle, whereas the words למען אנסנו הילך בתורתי in Exodus 16,4 where the manna appears for the first time, does not refer to the manna as daily miraculous food, but refers to God in general providing the people's needs. There, God uses this as a test to see whether the people are grateful for God's largesse. The latter is the way to understand the verse before us at its face value. However, the commentary given previously is more in keeping with the moral/ethical values Moses is trying to convey throughout the Book of Deuteronomy.
ויאכילך את המן למען הודיעך – מלמד שבאכילת המן ניתן להם דעה וכן בעזרא הוא אומר (ע״ש וצ״ע) ומנך נתת להם להשכילם וזהו לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן.
על הלחם – ב׳ דין ואידך והקרבתם על הלחם שבזכות הקרבנות העולם ניזון.
יחיה האדם – וסמיך ליה שמלתך לא בלת׳ רמז למה שאמרו שעומדים בלבושיהם ק״ו מחטה וזהו כשיחי׳ האדם שמלתך לא סלתה.
על הלחם – כטעם הלחם המורגל והוא הפת העשוי מהדגן.
כן ראוי שיובן אמרו בכאן למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך. אמנם מה שאמר אחרי זה המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך לנסותך להיטיבך באחריתך. הם סבות אחרות כי שם נתן הסבות לאכילת המן וכאן נתנם להליכתם במדבר ארבעים שנה ולהיות המסובבים מתחלפי׳ יתחייב שיהיו הסבות מתחלפות. ואחרי שזכר כל זה הוליד ועשה טענתו באמרו ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת אתה ואבותיך. כי הנה האבות לא ירד להם המן וגם בלכתם בדרכם במצות ה׳ וכמו שאמרו במדרש המכילת׳ פרשת בא בזכות משה הייתם אוכלים את המן מה שלא ראו אבות הקדושים זהו שנא׳ ולא ידעון אבותיך והיה כל זה למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כלומר שאין חיי האדם קצובי׳ ומסודרים כפי המנהג הטבעי. וכפי המזון המסודר המוגבל והמורגל אצל הנודע. אבל הכל כפי רצונו. וחיי האדם אפשר שיתרבו מבלי המזון הנהוג ועם רוב העמל כשנקיים המצות.
מוֹצָא פִֿי ה׳: כל בג״ד <כפ"ת> דסמיך ליהו״א רפי, בר מן המבטלים, והרבה מהן שהן דגש להוגן קריה כזה, כי לא יתכן לומר פי ברפה קודם לשם, כי לשון גנאי הוא בלשון צרפת, וחלילה לשם יתברך, ע״כ מצאתי. ושמעתי שבלשון צרפת פִֿי ר״ל אַיִן וְאֶפֶס.א ובכל הספרי׳ הפ״א רפה כדינה, ואין לנו לחוש ללשון צרפת, שאין מבטלין דרכי לשון הקדש מפני שאר לשונות. ומצאנו עוד במיכה1 (<ד'>) כי־פֿי ה׳ צבאות דבר, שהוא רפה. [פִי־יְדֹוָד].
1. במיכה: מי׳ ד ד.
א. [fi!: מילת קריאה. משמשת להבעת גועל, גינוי וחוסר הסכמה (מיושן). ראה למשל: Larousse 3 Volumes, Paris 1966, Vol. 2, p. 1213.]
ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת וגו׳ – אשר יבקש להאכיל האדם דבר שאיני רגיל בו ולא ידעו יתננו לו בעת שהוא רעב כי הכפן והרעב תבלין לכל תבשיל. והואיל והמן נראה להם כלחם הקלוקל ולא יאכלוהו לתיאבון העם המתאוים לאכול בשר הוכרח הקב״ה להרעיבם וכאשר היו רעבים גם צמאים ונפשם קצרה ברעב יאכלוהו בכל פה ויערב להם. ועל כן תקנו בהגדה הא לחמא עניא וכו׳ כל דכפין ייתי וייכול כי להיות לחם עוני לא יאכלנו אלא מי שהוא רעב ללחם ורצה להודיע שלכך נעשה לחם עוני בלילה הזה שיאכלנו הרעב לשמה ולא לשם אכילה גסה:
ויענך וירעיבך וגו׳ – צריך לדעת מה קשרן של דברים של ויענך וגו׳ עם ויאכילך וגו׳, ולפי משמעות הדברים גנאי המן יגיד שאכילת המן היתה לצד הרעבון, וזה אינו שמצינו שהתורה הרבה בשבחי המן כאמור (במדבר י״א ז׳) והמן וגו׳ ואמרו רבותינו ז״ל (ספרי שם) שכל הכתוב בשבחו מדבר, גם הוא מזון המלאכים (יומא ע״ה:) כאומרו לחם אבירים אכל איש, ונראה שגם כאן שבח המן יגיד, כי המאכלים ישנם בב׳ סוגים, יש מאכל ששוה לכל בין בריא בין חולה לצד היותו נקי מהעיפוש וכלו נבלע באברים וקל להתעכל ומבריא האדם, ויש מאכל שאינו ראוי אלא לבריא אבל לחולה יזיקנו ויאבדהו, לזה אמר הכתוב בענין המן ויענך וירעיבך ויאכלך וגו׳ פירוש ויענך ענוי הדרך, וירעיבך עינוי חסרון המזון, והנה ידוע הוא שהמתענה בדרך יאפסו כוחותיו כח המבשל וכח העיכול וכשאדם אוכל מאכל קשה קצת להתעכל יזיקנו עד מאוד, גם כשירעב האדם ויאכל כדי שביעה יביאנו לידי חולי, ועינינו רואות כי יום שמתענה האדם לעת האוכל לא יוכל אכול ככל אות נפשו, ואמר ויאכלך את המן הרי שבח המאכל שהוא דבר הראוי אפילו למעונה ולרעב מלבד טעם הנרגש שהיה כצפיחית בדבש.
ויענך וירעבך, "He afflicted you and made you suffer hunger, etc." Why did Moses link the afflictions to God feeding the Israelites the manna? Does this not project the idea that manna was something of low rank, its only function being to save the Israelites from the pangs of hunger? How can we reconcile this with the many complimentary descriptions the Torah makes about the manna extolling its superiority as heavenly food? The Sifri in its commentary on Numbers 11,7 insists that the reason for that whole verse was to extol the virtues of the manna! Moreover, we are told in Yoma 75 that manna is the food of the angels based on לחם אבירים אכל כל איש, "each man ate the bread of heroes" (Psalms 78,25). I believe that here too Moses spoke of the excellence of the manna. There are two kinds of foods. Some foods are absorbed without negative side-effects by both healthy and sick people. The reason is that these foods do not contain any harmful impurities (additives). The entire food is capable of being digested by our system and is absorbed by our various organs. Such food reinforces our health. There are other kinds of food which, while good for the healthy person, pose a danger for the sick and may even cause his death. This is the reason our verse speaks of ויענך וירעבך ויאכלך, "He afflicted you, He starved you, and He fed you." The afflictions Moses speaks of refer to the tedium of the journey through the desert. The words "He starved you," refer to the absence of food; it is a well known fact that as a result of the discomfort experienced while wandering in the desert bodily functions such as those of the digestive tract are impaired. If, under such circumstances, a person consumes the kind of food which is difficult to digest it will certainly harm him. Even if such a person eats such food only because he is very hungry it is liable to make him sick. We know from daily experience that when a person suffers afflictions he detests the thought of food even if according to his regular meal times he should be very hungry. Moses therefore speaks of God feeding the Israelites the manna, the kind of food which even people who suffer from afflictions can eat without danger to their health. This is something quite independent of the fact that manna tasted pleasantly, "like wafers with honey."
ויענך. כנגד לענותך – וירעבך. כנגד לנסותך כי הנסיון בכל יום הילכו בתורתו אם לא.
ויאכלך את המן וגו׳ – למען הודיעך וגו׳ כנגד לדעת את אשר בלבבך.
ויענך וירעבך – אתה ראית במדבר סין כשכלה הבצק שהוצאת ממצרים ענה השם אותך והרעיבך, ואתה הלינות עליו, ואז נתן לך את המן:
אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך – כלומר נקל היה בעיני השם להספיק לך לחם ומזון טבעי במדבר, אבל האכילך את המן, אין כמוהו בארץ, להודיעך דבר גדול והוא:
כי לא על הלחם לבדו – אעפ״י שהלחם הכרחי לחיי האדם החמריים בעולם השפל, דע שאין חיי האדם תלויים לבד בדברים שהן תחת השמש, אלא החיים הללו הקשורים עם הטבע הם פחותים, ויש חיים רוחניים מובחרים ונעלים מאלה שיהו לאדם בשכרו שיתהלך לפני ה׳ בארצות החיים, ולכן ברצות ה׳ את יראיו יצוה על שחקים ממעל להזיל להם גם בחיי העולם הזה שפע שבע רצון ממעל לשמש, כדי שיבינו מדוגמת המן שיש כמו כן ביד ה׳ דברים אחרים וענינים רוחניים להחיות בהן נפש יראיו בעולם הבא, וזהו על כל מוצא פי ה׳, כי אין הלחם לבדו עיקר חיי האדם, אלא השם יוכל להחיותו בכל מה שיגזור עליו להחיותו בו, וגם בלא אכילה ושתיה יחיה בדבר ה׳ לעולם הבא:
ויענך וגו׳ – הוא סיפק את מזונותיך באופן שלא מצאת לו אח ורע באירועים שעברו עליך או על אבותיך.
למען הודיעך וגו׳, כדי שתלמד ממה שעבר עליך במשך ארבעים שנה ״כי לא על הלחם״ וגו׳.
״לחם״ הוא המאכל שהאדם נאבק להשיג [״מלחמה״ נגזר משורש ״לחם״] מהטבע, בתחרות עם עמיתיו בני האדם (השווה פירוש, בראשית יד, ב). לחם הוא התוצר המשותף של הטבע ושל השכל האנושי שעל ידו האדם שולט בעולם. נמצא שהלחם מייצג את השכל האנושי, שעמו האדם, באמצעות שיתוף פעולה חברתי, מייצר את אמצעי קיומו.
אך תהיה זו טעות לחשוב שכוח אנושי יצירתי זה הוא הדבר היחיד שנדרש לקיומו של האדם עלי אדמות. הגורם העיקרי במזונו של האדם הוא השגחת ה׳; ידו המלאה והרחבה ניכרת בכל פיסת לחם בה אנחנו מכלכלים רגע נוסף של קיומנו. שכחת דבר זה, פירושה ליפול טרף ביד דמיון שווא מסוכן ביותר, שבו תימוט מסירותנו לחובה. הדאגה לסיפוק צרכי האישה והילדים היא כשלעצמה מניע כה מוצדק לפעילותנו, עד שבנקל יכולה להעלים את כל השיקולים האחרים מנגד עינינו, ברגע שנבוא לכלל הכרה שאנו ורק אנו בעצמנו מסוגלים לספק את מחייתנו ואת מחיית התלויים בנו. או אז נוכל לשכנע את עצמנו שכל רווח שהשגנו בכוח הזרוע מהטבע ומעמיתינו בני האדם יבטיח את פרנסתנו ואת פרנסת התלויים בנו, ללא התחשבות אלו אמצעים משמשים אותנו למטרה זו. אם זוהי גישתנו, לא יהיה אכפת לנו אם בעשותנו כן אנו שומרים את מצוות ה׳ ומרוויחים את לחמנו רק על ידי האמצעים שבמסגרת הגבולות שה׳ הציב לנו, או שאנו משיגים את מחייתנו בתחבולות מחוכמות מבלי לשקול האם ה׳ מסכים לשיטותינו.
אפילו אם הרעיון שאנו יכולים להשליך יהבנו על כוח אנושי בלבד עבור לחם חוקנו לא יגרום לנו לסור מדרכי החובה והצדק, ייתכן מאוד שיוביל את מחשבותינו אל מעבר לצרכי ההווה המיָדי, הלאה והלאה לתוך העתיד הרחוק; כך שנבוא לחשוב, שלא מילאנו את חובתנו אלא אם כן הבטחנו את אמצעי המחיה, לא רק לעתידנו אלא גם לעתיד בנינו ובני בנינו. כתוצאה מכך תהפוך הדאגה לפרנסה למירוץ אינסופי, ולא תשאיר לנו פנאי ולא כוח לעניינים רוחניים ומוסריים גרידא.
משום כך הוליך אותנו ה׳ ארבעים שנה במדבר. שם, בהעדר כל הגורמים המאפשרים בדרך כלל לאדם לזכות בלחמו באמצעות שילוב מקורות מהטבע עם הכוח האנושי, הבליט ה׳ מאוד את הגורם האחד שבמצב רגיל מתעלמים ממנו בקלות רבה מדי. במקום לזון אותנו בלחם הנושא את חותם ההישג האנושי, האכילנו את המן הניתן מיד ה׳ לבדו למָנָה, והורידוֹ לנו דבר יום ביומו לכל נפש באוהלינו, באופן שהראה בבירור את השגחתו האישית על כל נפש, גדולה וקטנה. לפיכך, בבית מדרש זה שהכין אותנו לקראת חיינו העתידיים, למדנו את האמת הבסיסית הבאה: קיום האדם אינו תלוי בלחם לבדו – הווי אומר, במשאבים הטבעיים והאנושיים המיוצגים בלחם; אלא אדם יכול לחיות על ידי כל דבר שה׳ גוזר. אפילו הלחם שאדם משיג בכשרון מלאכתו נגזר מאת ה׳. אשר על כן, אדם איננו אבוד אם נאלץ לוותר, למען נאמנותו לה׳, על כל מה שניתן להשיג מן המקורות האנושיים והטבעיים; ואכן, האדם צריך לדעת, שאפילו בעיצומו של השפע הנשאב ממקורות האדם והטבע, הוא עדיין חב את קיומו אך ורק להשגחתו הפרטית של ה׳ (עיין פירוש, שמות טז).
״חיה על־״ – השווה ״ועל חרבך תחיה״ (בראשית כז, מ): החרב היא היסוד שעליו ישתית עשו את פרנסתו. וכמו כן ״וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה״ (יחזקאל לג, יט): המעשים הישרים והצדיקים שאדם רשע שב אליהם, מהווים את הבסיס שעליו יוכל לבנות מחדש את חייו שהפסיד ברשעתו.
מוצא פי ה׳ – כל פקודה שיוצאת מפי ה׳ קרויה ״מוצא פי ה׳ ״, השווה: ״כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי״ (ישעיהו נה, יא). וכך גם בנוגע לאדם: המילה שהוא מבטא כנדר, או כמשאלה שיש לקיימה, קרויה ״מוצא שפתיו״ (להלן כג, כד; ירמיהו יז, טז). כמו כן, הברכה שה׳ ציוה על בית דוד: ״וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה״ (תהילים פט, לה).
ויענך – וזה הענין עצמו היה במן שתחלה ענה והרעיב אותך כי לא ניתן להם המן תיכף וסבלו רעב להכניע החומר, ואח״כ ויאכלך את המן שהיה לחם רוחני יורד מן השמים ר״ל שגבר בו ענין הרוחני על ענין הגשמי [כמ״ש בפ׳ והאספסף בארך] ועז״א אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, וזה היה להגביר כח הרוחני, בענין שתחת שבמזון הגשמי תחיה הנפש בגויה ע״י מזון הגוף, שהזך והרוחני הנפרש מן המזון באד הדק העולה מן הלב הוא משכן אל הנפש, היה בהפך בין שעקר המזון היה ענין רוחני כמ״ש לחם אבירים לחם שמה״ש אוכלים אותו, ועיקר המזון נעשה אל הנפש הרוחני וע״י חיות הנפש ירד הגשמי שבמזון והעכור שבו להיות מזון אל הגויה, ועז״א למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה׳ ר״ל על המזון הרוחני שנעשה בדבר ה׳ ע״פ נס יחיה האדם, שהנשמה קבלה החיות בעצם וראשונה וממנה השתלשל אל הגוף וע״ז כפל יחיה האדם ר״ל האדם העיקר כמ״ש בכללים שהשם הנכפל מציין שם אחר חוץ מן הראשון:
ויענך וירעיבך: עוד טעם על זה המשך הרב1, כי רצה הקב״ה להרגיל את ישראל בעינוי זה שלא יהא מקור פרנסתם נראית בעיניהם2, וגם אח״כ ״ויאכילך את המן אשר לא ידעת וגו׳״ הכל לתכלית ״למען הודיעך כי לא על הלחם וגו׳״. לפי הפשט תועלת ידיעה זו, שיהיו כמה עתים שלא תהיה שום תקוה להשיג לחם, וא״כ יאבדו כל תקוה לחיות על הארץ, על כן הקדים הקב״ה ליתן כח ועוצמה להתפרנס מ״כל מוצא פי ה׳ ״, וזוהי תועלת נפלאה בימי הגלות.
אמנם עוד נכללת בזה עוד כוונה. דקרבנות נקראו ״לחם״ כדכתיב (במדבר כח,ב) ״את קרבני לחמי לאשי״, ונתבאר במקומו שהודיע הקב״ה למשה דמוצא פרנסת ישראל בארץ ישראל בא ע״י זכות הקרבנות, שהיא עבודה המשביעה לחם3. והיתה דעת ישראל נוטה שבזמן הגלות שאין לנו קרבנות תאבד מישראל תקוה וזכות מיוחדת לפרנסה ח״ו. על כן האכילם מן במדבר מ׳ שנה, כדי שידעו דזה לא בא בזכות קרבנות (בלבד), שהרי לא היה שום קרבן מהמן4, כמו בארץ ישראל שבאו ביכורים משבעת המינין לברך מין את מינו, כמבואר בתנחומא פרשת תצוה5, משא״כ במן. ובזה ידעו ישראל ׳כי לא על הקרבנות6 לבד יחיה האדם׳.
כי על כל מוצא פי ה׳ וגו׳: נכללו בזה כמה ענינים, כמו לשון ״כל״ שסובל כמה דברים, היינו7, שקידת התורה בכלל, שמסיר על כל פנים מחלת הרעבון, כמו שכתבתי בתחילת סדרא זו (ז,יב), ובספר שמות (טו,כז)8. וביחוד9 סדר קרבנות וקריאת הפרשה שתיקן משה במדבר, ומבואר בשאלתות דרב אחאי פרשת נצבים שהיה אז10 כמו בגלות11, שידוע באגדה דתענית (כז,ב) שאמר הקב״ה לאברהם אבינו דסדר קרבנות יועיל כמו ההקרבה,12 ובמדבר היה כמו בגלות. גם13 נכלל ב״מוצא פי ה׳ ״ – תפלה, כמבואר בתנחומא פרשת תבא (א׳) דמשה רבינו ראה בית המקדש חרב וקרבנות בטלים, עמד והתקין ג׳ תפלות. ונכלל עוד14 ברכת הנהנין15, וכדאיתא בברכות ריש פרק ו׳ (לה,ב) ׳כל הנהנה מהעוה״ז בלי ברכה, כאילו גוזל לקב״ה16 וכנסת ישראל17, שנאמר (משלי כח,כד) ״גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע, חבר הוא לאיש משחית״ – חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים. והביאור, משום שע״י ברכות הנהנין מתברך כל מין, והמונע מלברך, גוזל השפעה שהקב״ה רוצה להשפיע, ואת כנסת ישראל הנצרכים לכך. ו״חבר הוא לירבעם״ – שמנע קרבנות מישראל, מקור השפעה אז18.
[הרחב דבר: ובתהלים (סח,יב) אחר שהודיע דרך הפרנסה לישראל ע״י קרבנות, כמו שכתבתי בספר ויקרא (כב,כט), אמר עוד ״ה׳ יתן אומר, המבשרות צבא רב״, פירוש, עוד תהיה שעה שתהיה בטלה הכנה זו שכונן ה׳ לפרנסת נחלתו ונלאה, ויתן המקום יתברך ״אומר״, היינו, תפלות וברכות, אשר ישפיעו ברכה ל״צבא רב״, היינו לכל אומות העולם שישראל שרויין בקרבם, ואז יתברכו הכל בשביל ישראל, כדאיתא ביבמות (סג,א) על פסוקים שבברכת אברהם, דאפילו משפחות הדרות באדמה, אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא, אין מתברכין אלא בשביל ישראל, ונתלות ב״אומר״ שבפי ישראל.
(פסוק י״ג) ״מלכי צבאות ידודון ידודון״, שהם ישמחו ויעלזו בשפע שמגעת באמת אך להם, אבל מ״מ ״ונות בית תחלק שלל״ – ישראל שגרים בקרבם ומכונים בשם ׳שכנים׳ ו״נות בית״, גם המה ׳יחלקו שלל׳ – שיהנו מברכות ארצם.
(פסוק י״ד) ״אם תשכבון בין שפתים״, מבאר היאך תגיע הנאה לישראל מברכות אומות העולם בארצם, ואמר, דלא מיבעי במקום ובזמן שתהיה רשות לישראל להתאחז בארץ, אלא אפילו ״אם תשכבון בין שפתים״ – שלא תהיה להם רשות להיות באחוזה בארץ, אלא דרים על שפת השדות (ובמסכת ב״ב (לו,א) קרי להו ׳מגודא דערודי ולבר׳, היינו קצות השדה שאינן ראוין לזריעה, זה נקרא בלשון הכתוב ״בין שפתים״), מ״מ (שם) ״כנפי יונה נחפה בכסף״, ידוע דעדת ישראל נמשלו ליונה, כמו ששמו חז״ל בסנהדרין (צה,א) בפי אבישי בן צרויה זה הרעיון, והביאו זה המקרא. וכאן נמשלו ביחוד לפי הענין לכנפי יונה, באשר טבע ישראל להיות סוחרים ועפים ממקום למקום, כמו שכתבתי בספר בראשית (לד,כא), ובזה הברכה ממציאים כסף מחיר התבואה הנותר מצורך יושבי הארץ והמה ׳נחפים בכסף׳. (שם) ״ואברותיה״ – הוא משל לגדולי הסוחרים שהמה טסים למרחוק, כמו ה׳אבר׳ שבעוף שפורח למרחוק, המה נחפים ״בירקרק חרוץ״ – שהוא הזהב. נמצא שביאר הנביא הליכות חיי ישראל בזמן שאינם בארץ ישראל, הוא ע״י שהקב״ה ״יתן אומר״ המשפיע ברכה.]
וכל זה נכלל בדבר ה׳ ״כי על כל מוצא פי ה׳״. וכן אמר ה׳ מיד אחר הדברות בספר שמות (כ,כד) ״בכל המקום אשר אזכיר וגו׳ ״, עי״ש בביאורינו. ובשביל כל זה זן הקב״ה במדבר.
4. כלומר, לא היה קרבן מהמין של המן, כדי שע״י הקרבן תבורך הגעת המן, כמו בביכורים...
5. כפי שהביא רבינו לעיל (ז,יב) ד״ה והיה עקב תשמעון.
6. ״על הלחם״.
7. ענין ראשון.
8. על הפסוק ״ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים״.
9. ענין נוסף שנכלל ב״כל מוצא פי ה׳ ״.
10. בתקופת המדבר.
11. הוכחת רבינו היא מהסברו של בעל השאילתות את המאמר ׳משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח׳ וכו׳ ע״פ המאמר הזה שהקב״ה אמר לאברהם אבינו שאמירת סדר הקרבנות תועיל כמו הקרבה. ותמה רבינו הרי בזמן המדבר הוקרבו קרבנות במשכן וא״כ לאיזה צורך היו צריכים לומר סדר הקרבנות. אלא מפרש שם רבינו, משעת המרגלים ואילך היו בני ישראל נזופים ושוב לא היו מקריבים קרבנות צבור ומוספין, ועל כן היה צורך שיאמרו סדר הקרבנות.
כי על כל מוצא פי ה׳. כלומר אין הלחם זן אלא בגזרתו ית׳, ואם ירצה שדבר אחר יזון גוף האדם ויחלימהו ויחייהו כן יהיה וז״ש על כל מוצא, על כל דבר אשר יצא מפיו שיזון את האדם יחיה האדם וזה ע״ד מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק, ומה שהוציא ר״ח בלשון אמירה הוציא משה בלשון זה כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם.
העינוי והרעב התבטאו בכך, שבאכלם את המן לא היו רשאים לצבור להם צידה ליום מחר, והיו צריכים להמתין יום יום למתנת ה׳ שניתנה בדרך נס, וכן בזה שאכלו תמיד אותו המזון, עד שקצו בו לבסוף. במדבר י״א:ו׳, כ״א:ה׳.
ולא ידעון אבותיך – לפי מה שהניחו המדקדקים דהנו״ן הוא להקטין, י״ל שעוגה שהוציאו ממצרים היה בה טעם מן, וא״כ אתה תדענו קודם שאכלו המן, אבל אבותיך לא ידעו שמץ מזה ואף ידיעה קטנה לא היה להן.
ויענך – תניא, ר׳ אליעזר אומר, כתיב הכא ויענך וירעיבך וכתיב התם (תהלים צ׳) שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה, מכאן לימות המשיח שהם ארבעים שנה.1(סנהדרין צ״ט.)
1. נראה באור הענין ע״פ המבואר באגדות וברמב״ם פ׳ י״א ממלכים דמתעודת המלך המשיח יהיה להחזיר מלכות בית דוד ליושנה ולבנות המקדש ולקבץ נדחי ישראל ולהחזיר המשפטים כשהיו ולהקריב ואח״כ תהיה הגאולה הנצחית, ועל זה אומר כאן דכל אלה יתמשכו משך ארבעים שנה כמשך שנות ראותם רעה במדבר.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםר״י קראאבן עזראחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.