1. [ורם לבבך. ובספר סידורו של שבת, מביא בשם הגאון רבינו סעדיה, שפעם אחת ראה איש אותו מתגלגל בשלג ובקרח, שאל האיש אותו ׳וכי רבינו עבר עבירות כבדות׳ שיצטרך לסיגוף כזה. השיב לו, מעולם לא עבר עבירות כאלו, כי אם מפני מעשה שהיה, שנתאכסן אצל בעה״ב בדרך אשר לא הכיר אותו מי הוא, כי חשבו כאחד האנשים הפשוטים, אך אחד היה שם בעיר מכיר אותו וחרד לקראתו, מיד הדבר הזה נתפרסם בעיר, והקול הלך וחזק כי רב סעדיה גאון בא לגבולנו, והלכו כל חשובי העיר לקבל פניו, וכבדוהו בכל מיני כבוד, וכשראה בעל אכסניה כן, אז גם הוא חרד לקראתו ויכבדהו ביתר שאת ויתר עז, בכל כוחו נפשו מאודו, וכשנסע משם נפל הבעל אכסניה לפני רגליו ובכה ויתחנן לו להעביר אשמתו אשר לא כבדו כראוי, וכנכון לו. והגאון התפלא על דבריו ויען ואמר לו הלא כבדתני בכל כחך ומה היה לך לעשות עוד, אמר לו, אמת הדבר כי אחר שהכרתי אותך עבדתיך בכל כחי אך אני מתחרט על שעה מועטת אשר עוד לא ידעתי מי אתה ולא הכרתיך לכבדך בכל כחי כראוי לך, על זה דוה לבי בקרבי, ואבקש סליחה ומחילה. ואני בהעלותי דברים אלו על לבי, מה אני ומה חיי, טיפה סרוחה, שכל כבוד שמכבדים אותי, לא לי הוא כי אם לה׳, אשר גמלני כל טוב ונתן לי יתר דעת ותבונה על שאר אנשים כגילי וכערכי. וקל וחומר, אם הבעל אכסניה הזה מתמרמר על אותה שעה שלא הכירני ולא כבדני, אנן מה נענה אבתריה וכמה אתמרמר אנכי, ופלגי מים ירדו עיני אשר לא כבדתי את הבורא יתברך שמו, בטרם הכרתיו כראוי, וקצרתי במעשים טובים, ובאהבתו וביראתו, ומאז קבלתי עלי, לסגף עצמי על זה. מהרב בן ציון עוזיאל, בספרו יצירותיו של רס״ג.]