×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {פרשת תרומה} וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moshe, saying:
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררמב״ןמושב זקניםעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שיהרכסים לבקעהשד״לעודהכל
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר.
Hashem spoke to Moshe saying,
ומליל י״י עם משה למימר.
ומליל י״י עם משה למימר.
And the Lord spoke with Mosheh, saying,
וידבר י״י אל משה לאמר.

פָּרָשַׁת תְּרוּמָה

(א-ג) וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי ד׳:ב׳) ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ״, ״לֶקַח טוֹב״. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם שְׁנֵי פְּרַגְמָטוּטִין שֶׁהָיוּ בַּמְּדִינָה, זֶה לוֹקֵחַ מִטַּכְּסָא וְזֶה לוֹקֵחַ אִילוּסִירְקָא, עָמְדוּ זֶה עִם זֶה, אָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ מְבַקֵּשׁ אַתָּה לְהַחֲלִיף, אֲמַר לֵיהּ הֵן, הֶחֱלִיפוּ זֶה עִם זֶה, זֶה נוֹתֵן מִטַּכְּסִין וְלָקַח אִילוּסִירְקָא, נִמְצָא בְּיַד זֶה דָּבָר אֶחָד וּבְיַד זֶה דָּבָר אֶחָד. אֲבָל תּוֹרָה אֵינוֹ כֵן, זֶה שׁוֹנֶה סֵדֶר זְרָעִים וְזֶה שׁוֹנֶה סֵדֶר נְזִיקִין, עָמְדוּ שְׁנֵיהֶם זֶה עִם זֶה, אָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ הַשְׁנֵה לִי סֵדֶר זְרָעִים וַאֲנִי אֶשְׁנֶה לְךָ סֵדֶר נְזִיקִין, נִמְצָא בְּיַד זֶה שְׁנַיִם וּבְיַד זֶה שְׁנַיִם, יֵשׁ מִקָּח גָּדוֹל מִזֶּה, הֲוֵי ״כִּי לֶקַח טוֹב״ וְגוֹ׳.
דָּבָר אַחֵר: מִי שֶּׁלָּקַח סְחוֹרָה וְיוֹצֵא לַדֶּרֶךְ מִתְיָרֵא מִן הַלִּסְטִים, אֲבָל הַתּוֹרָה אֵינוֹ כֵן, שֶׁמָּא יְכוֹלִים הַלִּסְטִים לִטֹּל תּוֹרָתוֹ מִתּוֹךְ לִבּוֹ, הֲוֵי ״כִּי לֶקַח טוֹב״. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, מַעֲשֶׂה בִּסְפִינָה שֶׁהָיוּ בָּהּ פְּרַגְמָטוּטִין וְהָיָה שָׁם חָבֵר אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ מַה פְּרַגְמָטְיָא שֶׁלְּךָ, אָמַר לָהֶם מֻצְנַעַת הִיא, אָמְרוּ לוֹ לָמָּה לֹא תַּרְאֶה לָנוּ אוֹתָהּ, אָמַר לָהֶם, כְּשֶׁאֶכָּנֵס לַמְּדִינָה אַרְאֶה אוֹתָהּ לָכֶם, הִתְחִילוּ לַחֲזֹר עַל הַסְּפִינָה וְלֹא מָצְאוּ, הִתְחִילוּ שׂוֹחֲקִים עָלָיו וְכוּ׳, עָמְדוּ הַמּוֹכְסִין עֲלֵיהֶן וְנָטְלוּ כָּל מַה שֶּׁהָיָה בְּיָדָן, לֹא הָיָה לָהֶן לֹא לֶאֱכֹל וְלֹא לִלְבֹּשׁ, אוֹתוֹ חָבֵר נִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, הִתְחִיל לֵישֵׁב וְדוֹרֵשׁ לָהֶן הִתְחִילוּ לְכַבֵּד אוֹתוֹ וּלְפַרְנֵס אוֹתוֹ, אוֹתָן שֶׁהָיוּ עִמּוֹ בַּסְּפִינָה הִתְחִילוּ בָּאִין אֵלָיו וּמְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ, אָמְרוּ לוֹ בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ בִּשְׁבִיל שֶׁאַתָּה מַכִּיר אוֹתָנוּ לַמֵּד עָלֵינוּ זְכוּת. מִי גָּרַם לוֹ לְהִנָּצֵל, הַתּוֹרָה שֶׁבְּלִבּוֹ, הֲוֵי ״כִּי לֶקַח טוֹב״.
דָּבָר אַחֵר: ״כִּי לֶקַח טוֹב״ – אָדָם שֶׁהוּא לֹוֶה מִבְּנֵי אָדָם וְלוֹקֵחַ סְחוֹרָה וְיוֹצֵא לַדֶּרֶךְ פְּעָמִים שֶׁהִיא מַפְסֶדֶת, אֲבָל הַתּוֹרָה אֵינָהּ כֵן, אֶלָּא לוֹמֵד אָדָם מִכָּאן פֶּרֶק אֶחָד מִכָּאן פֶּרֶק אֶחָד, הוּא מִתְפַּרְנֵס בָּהֶן, הֲוֵי ״כִּי לֶקַח טוֹב״. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַתּוֹרָה הָיְתָה שֶׁלִּי וּלְקַחְתֶּם אוֹתָהּ, קְחוּ אוֹתִי עִמָּהּ. הָדָא הוּא דִּכְתִיב, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרֹמוּ וְאִם תָּרְמוּ אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה, הַחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן וְהַתּוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ וְנָכְרִי שֶׁתָּרַם אֶת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה, וְכֻלָּן מִן הַפָּסוּק הַזֶּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָצָא חֵרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ יָצָא שׁוֹטֶה שֶׁאֵין לִבּוֹ נוֹדְבוֹ, מֵאֵת כָּל אִישׁ יָצָא קָטָן שֶׁאֵינוֹ אִישׁ וְהַתּוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מֵאֵת כָּל אִישׁ מִשֶּׁלָּהֶן, וְנָכְרִי שֶׁתָּרַם אֶת שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָצָא נָכְרִי שֶׁאֵינוֹ מִיִּשְׂרָאֵל.
דָּבָר אַחֵר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ תְּרוּמָה – אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, כָּל דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ לִי, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. דָּבָר אַחֵר: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. כָּל דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ לִי יֵשׁ בָּהּ בְּרָכָה, וְהַתְּרוּמָה הַזּוֹ יֵשׁ בָּהּ בְּרָכָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן הֵבִיאוּ יִשְׂרָאֵל לִשְׁנֵי בְּקָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן ל״ו:ג׳) ״וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר״, שֶׁנִּתְּנָה בְּרָכָה בִּתְרוּמַת הַמִּשְׁכָּן. וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה.
רַבִּי אוֹמֵר: עֶשֶׂר תְּרוּמוֹת הֵן, {א} תְּרוּמָה {ב} וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, {ג} חַלָּה {ד} וּבִכּוּרִים {ה} וּתְרוּמַת הָאָרֶץ {ו} וּתְרוּמַת תּוֹדָה, {ז} תְּרוּמַת שְׁקָלִים {ח} וּתְרוּמַת מִשְׁכָּן {ט} וּתְרוּמַת מִדְיָן {י} וּתְרוּמַת שְׁלָמִים. תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, חַלָּה וּבִכּוּרִים וּתְרוּמַת שְׁלָמִים וּתְרוּמַת תּוֹדָה וּתְרוּמַת הָאָרֶץ, לַכֹּהֲנִים וְלַלְּוִיִּם וְלַמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם, תְּרוּמַת מִדְיָן לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, תְּרוּמַת שְׁקָלִים לָאֲדָנִים, תְּרוּמַת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁמִּמֶּנּוּ הָיוּ עוֹשִׂין גּוּפוֹ שֶׁל מִשְׁכָּן וְשֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּבִגְדֵי כֹּהֲנִים וּבִגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל.
רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: שָׁלֹשׁ תְּרוּמוֹת נֶאֶמְרוּ בְּפָרָשָׁה זוֹ, תְּרוּמַת אֲדָנִים, תְּרוּמַת שְׁקָלִים, תְּרוּמַת מִשְׁכָּן, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה זוֹ תְּרוּמַת שְׁקָלִים, וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ זוֹ תְּרוּמַת הַמִּשְׁכָּן, לַמִּשְׁכָּן מַה שֶּׁיִּרְצוּ יַעֲשׂוּ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא יָד כֻּלָּם שָׁוָה, תְּרוּמַת אֲדָנִים לָאֲדָנִים. (להלן ל׳:ט״ו) ״הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה״ אָמַר רַבִּי אָבִין, אַף בְּפָרָשָׁה זוֹ שָׁלֹשׁ תְּרוּמוֹת, ״מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה׳⁠ ⁠⁠״, ״יִתֵּן תְּרוּמַת ה׳⁠ ⁠⁠״, ״לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה׳⁠ ⁠⁠״.
וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה – מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (תהלים כ״ד:א׳) ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״ ״אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ״, וְאוֹמֵר (דברים י׳:י״ד) ״הֵן לַה׳ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם״, הוּא צָרִיךְ לְבָשָׂר וָדָם, אֶלָּא שֶׁחוֹמֵד לְיִשְׂרָאֵל לַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ בָּהֶם כְּאָב שֶׁמְּחַמֵּד לְבָנָיו, לְכָךְ נֶאֱמַר וְיִקְחוּ לִי. וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמַה לַּעֲשׂוֹת מִשְׁכָּן כָּבוֹד וְכַפָּרָה לְיִשְׂרָאֵל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְשׁוֹן פִּיּוּס כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (ישעיהו מ׳:ב׳) ״דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַיִם״, הָאֻמּוֹת שֶׁהֵן דּוֹחֲקִין לְיִשְׂרָאֵל וְנוֹטְלִים מָמוֹנָם עַל כָּרְחָן מַה תְּהֵא עֲלֵיהֶן, שֶׁכָּל מִי שֶׁנּוֹטֵל מָמוֹן כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים שֶׁנֶּאֱמַר ״מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דַּם נָקִיא בְּאַרְצָם״.
אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מִינָאָה לְרַבִּי אָבִין, אֱלֹהֵיכֶם כֹּהֵן הוּא, דִּכְתִיב וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, כִּי קָבַר לְמֹשֶׁה בְּמַאי טָבַל, אִילֵימָא בְּמַיָּא, וְהָכְתִיב (ישעיהו מ׳:י״ב) ״מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם״. אֲמַר לֵיהּ, בְּנוּרָא, דִּכְתִיב ״כִּי הִנֵּה ה׳ בְּאֵשׁ יָבֹא״. וּמִי סַלְקָא טְבִילָה בְּנוּרָא. אֲמַר לֵיהּ, עִקָּר טְבִילוּתָא בְּנוּרָא, דִּכְתִיב (במדבר ל״א:כ״ג) ״וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם״.
וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ וְגוֹ׳ זָהָב וָכֶסֶף וְגוֹ׳ וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן – אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן, לֹא תִּהְיוּ סְבוּרִים שֶׁאַתֶּם גּוֹמְלִין עָלַי שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים (שֶׁהִפְרַשְׁתִּי) [שֶׁעָשִׂיתִי] לָכֶם בְּמִצְרַיִם וְאֵלּוּ הֵן (יחזקאל ט״ז:י׳-י״ט) {א} ״וָאַלְבִּשֵׁךְ רִקְמָה {ב} וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ {ג} וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵׁשׁ {ד} וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי {ה} וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי {ו} וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ {ז} וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ {ח} וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ {ט} וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ {י} וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ וְגוֹ׳ וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ {יא} סֹלֶת {יב} וָשֶׁמֶן {יג} וּדְבַשׁ הֶאֱכַלְתִּיךְ״, הֲרֵי שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים שֶׁהִפְרַשְׁתָּ לִי כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים (שהפרשתי) [שֶׁעָשִׂיתִי] לָכֶם בְּמִצְרַיִם. לֶעָתִיד לָבוֹא אֲנִי גּוֹמֵל לָכֶם כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים הַלָּלוּ. מַה כְּתִיב ״וּבָרָא ה׳ עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ וְגוֹ׳ {ח} וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם וְגוֹ׳⁠ ⁠⁠״.
דָּבָר אַחֵר: וְזֹאת הַתְּרוּמָהזָהָב – כְּנֶגֶד מַלְכוּת בָּבֶל שֶׁכָּתוּב בּוֹ (דניאל ב׳:ל״ח) ״אַנְתְּ רֵישָׁא דִּי דַהֲבָא״. וְכֶסֶף – זוֹ מַלְכוּת מָדַי שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף וְגוֹ׳⁠ ⁠⁠״. וּנְחֹשֶׁת – זוֹ מַלְכוּת יָוָן שֶׁהָיְתָה פְּחוּתָה מִכֻּלָּם. וְעוֹרוֹת אֵילִם מְאָדָּמִים – זוֹ מַלְכוּת הָרְבִיעִית שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁאַתֶּם רוֹאִים ד׳ מַלְכֻיּוֹת הַלָּלוּ מִתְגָּאוֹת וּבָאוֹת עֲלֵיכֶם, חַיֵּיכֶם שֶׁאֲנִי מַצְמִיחַ לָכֶם יְשׁוּעָה מִתּוֹךְ הַשִּׁעְבּוּד. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, שֶׁמֶן לַמָּאֹר, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קל״ב:י״ז) ״שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי״, וְאוֹמֵר (ישעיהו ס׳:א׳) ״קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וְגוֹ׳⁠ ⁠⁠״.
וְזֹאת הַתְּרוּמָה וְגוֹ׳ – מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה שָׁלֹשׁ תְּרוּמוֹת, אֶחָד שֶׁל מִשְׁכָּן וְאֶחָד שֶׁל מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְאֶחָד שֶׁל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, שֶׁנֶּאֱמַר זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת, זָהָב כְּנֶגֶד מִשְׁכָּן שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה שֶׁהָיָה חָבִיב עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כַּזָּהָב, וָכֶסֶף זֶה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן שֶׁבְּנָאוֹ שְׁלֹמֹה דִּכְתִיב בּוֹ ״אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה״, נְחֹשֶׁת זֶה מִקְדָּשׁ שֵׁנִי שֶׁחָסַר ה׳ דְּבָרִים, אָרוֹן, כַּפֹּרֶת וּכְרוּבִים, אֵשׁ וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. דָּבָר אַחֵר: שָׁלֹשׁ תְּרוּמוֹת, בְּשָׁלֹש פְּעָמִים בַּשָּׁנָה תּוֹרְמִין אֶת הַלִּשְׁכָּה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שֶׁאִם רָצָה אָדָם לְשָׁלֹשׁ שְׁקָלִים שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה י׳:ל״ג) ״וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל״, וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא (לקמן ל׳:י״ג) ״מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל״, אֶלָּא לֹא אָמַר אֶלָּא שָׁלֹשׁ תְּרוּמוֹת הַלָּלוּ.

רמז שסד

וְיִקְחוּ לִי – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל הַתּוֹרָה הָיְתָה שֶׁלִּי, (לעיל י״ג:ט׳) ״לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה׳ בְּפִיךָ״, וְהַמִּשְׁפָּט שֶׁלִּי, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא״, נְטַלְתֶּם אוֹתָם, קְחוּ אוֹתִי עִמָּהֶם. הָדָא הוּא דִּכְתִיב וְיִקְחוּ לִי, וְיִקְחוּ תְּרוּמָה אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וְיִקְחוּ לִי.
כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר לִי הֲרֵי זֶה קַיָּם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, בַּזְּקֵנִים (במדבר י״א:ט״ז) ״אֶסְפָה לִי״, בַּכֹּהֲנִים ״וְכִהֲנוּ לִי״, בַּלְּוִיִּם (במדבר ח׳:י״ד) ״וְהָיוּ לִי הַלְּוִיִּם״, בְּיִשְׂרָאֵל (ויקרא כ״ה:נ״ה) ״כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל״, בַּמְּלָכִים ״כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ״, בָּאָרֶץ (לעיל י״ט:ה׳) ״כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ״, בַּבְּכוֹרוֹת (במדבר ח׳:י״ז) ״כִּי לִי כָל בְּכוֹר״, בַּמִּקְדָּשׁ (להלן פסוק ח) ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ״, בַּתְּרוּמָה ״וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״, בִּירוּשָׁלָיִם ״הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי״, בַּמִּזְבֵּחַ (לעיל כ׳:כ״א) ״מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי״, בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה ״שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי״, בַּקָּרְבָּנוֹת (במדבר כ״ח:ב׳) ״לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ״.
וכלם אללה מוסי תכלימא.
ודיבר ה׳ אל משה דיבור.
כתיב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד׳:כ׳), מאי לקח טוב, זו היא התורה, והאיך היא לקח טוב, 1בנוהג שבעולם 2שגי תגרין מוכרין שני מיני תגרות החליפו זה לזה, מה שיש ביד זה אין ביד זה, אבל התורה אדם שונה הלכה זו, וחבירו שונה הלכה אחרת, לימדו זה את זה, נמצא ביד זה שתים וביד זה שתים לכך נקרא לקח טוב.
3ד״א: לקח טוב שהרי כל סחורה שבעולם אדם נוטלה ויוצא לדרך, ספק שמא יטלוה הימנו לסטים, אבל התורה אינה כן, לכך נקראת לקה טוב.
4ד״א לקח טוב כל סחורה שבעולם בעלה מתפחד שמא תפסיד ותזיל סחורתו, אבל התורה אינה מפסדת אלא עולה בכל יום ומתגדלת, לכך נקראת לקח טוב, אמר הקב״ה לקח טוב נתתי לכם, עשרת הדברות ומשפטים ישרים וחוקים ומצות טובים, עתה בבקשה מכם תורתי אל תעזובו, הקב״ה נתן תורה לישראל ואמר תורתי אל תעזובו.
וידבר ה׳ אל משה לאמר.
1. בנוהג שבעולם. עי׳ תנחומא ריש תרומה ומובא גם בס׳ והזהיר תרומה דף ע״ו ע״ב.
2. שני תגרין מוכרין ב׳ מיני תגרות. בתנחומא שני פרגמטוטין עומדים זה עם זה אחד בידו מטכסא ואחד בידו פלפלין כו׳. ומלת פלפלין בתנחומא נראה כי בא פנימה מאיזה מעתיק. ונמצא לנכון בילקוט רמז שס״ג זה לוקח מטכסא וזה לוקת אולוסירק׳ [צ״ל אולוסריקון]. ופי׳ ביוני כלו משי מורכב מן אולו שפי׳ ביוני כולו ומן סריקון שפי׳ משי וגם מטכסא פי׳ ביוני משי שלא נעבד עדיין. ובס׳ והזהיר תרומה דף ע״ז ע״א מובא מאמר התנחומא וגורס זה בידו סידוקין. ויש לתקן שצ״ל סירוקין כמו שהעירותי במחברת כבוד הלבנון שנה עשירית מחברת ראשונה צד י״ג.
3. ד״א לקח טוב שהרי כל סחורה שבעולם. תנחומא וילקוט. ובס׳ והזהיר שם.
4. ד״א לקת טוב. שם.
ויקחו לי תרומה
פרשיות של משכן חשן ואפד, אם אקצר בפרושן, יימצאו בפרושי רבנו שלמה אבי אמי זצ״ל.
ויקחו לי תרומה
If I write in brief concerning the [next] sections of the text dealing with the Tabernacle and the breastpiece and the ephod,⁠1 [more] details may be found in the commentaries of Rabbi Solomon – may the memory of the righteous be a blessing! – my mother's father.⁠2
1. Rashbam presumably means the Torah portions of Terumah, which deals with the construction of the Tabernacle, and Teavveh, which opens with a description of the priests' clothing ("These are the vestments they are to make: a breastpiece, an ephod...⁠" [28:4]).
2. Rashbam's attitude here to Rashi's commentaries appears to be deferential. He says that he allows himself to be brief since he knows that the issues were covered well by his grandfather. This same attitude is reflected in Rashbam's final comment to the book of Exodus. Of course, in order to understand Rashbam's total attitude to the works of Rashi, one must look at these passages in the context of the many other references to Rashi in Rashbam's work. Most of those references are not as complimentary as this one. See the general discussion in the introduction to my Genesis volume, pp. 17-22.
I must admit that Rashbam's introductory comment here raises more questions in my mind than it solves. What precisely is the purpose of the comment at this point in the text? Did Rashbam in fact "write in brief,⁠" as he asserts here, concerning the following sections of the text? To my mind it appears that he wrote about many of these topics in an uncharacteristically lengthy manner. Is he simply trying to help the reader who wants to learn how the Tabernacle was constructed by suggesting to that reader to read more than Rashbam's commentary in order to understand the issues properly? Or is the major purpose of this comment to demonstrate his deference – real or feigned – to Rashi and through him to traditional exegesis? See Rashbam's explanation, in his introductory comment to chapter 21, above, of what the reader might expect to find in, respectively, his commentary and Rashi's commentary. See also notes, there.
פרשת ויקחו לי תרומה
(הקדמה) ויקחו לי תרומה
אשר נתן לבניו דת תמימה, אשר יוציא לאור כל תעלומה,
יביננו דבר חכמה רשומה, בפרשת ויקחו לי תרומה.
(א) וידבר – בעלותו אל ראש ההר דבר לו על דבר המשכן. והטעם: שיעשו מקדש לשם הנכבד וישכן בתוכו, ושם ידבר עם משה ולא יעלה אל ההר.
(Introduction) Veyikchu Li Terumah
(1) God who gave a perfect Torah to his children; The Lord who brings to light all hidden things; Will explain to us the words of wisdom inscribed In the Torah portion That They Take For Me An Offering.
AND THE LORD SPOKE UNTO MOSES. When Moses went up to the top of the mountain1 God spoke to him regarding the tabernacle. God told Moses that Israel should construct a sanctuary dedicated to God the revered. The Lord would dwell in this tabernacle and speak therein with Moses. Moses would no longer come up on the mountain.⁠2
1. See Ex. 24:18.
2. To communicate with God.
(הקדמה) פרשת תרומה
(א) לאמר – מפרש להרבה פנים: פעמים, לאמר אל משה לאמר אליהם, כמו בכאן, שאומר אחר דבר. ופעמים, לאמר אל בני ישראל. ופעמים, שאינו אלא תיקון מלה, כמו לאמר הן ישלח איש את אשתו וגו׳ (ירמיהו ג׳:א׳).
(Introduction) Parashat Terumah
(1) לאמר – SAYING – [this word] has multiple meanings: Sometimes [it means:] to say to Moshe to say to them, as here, where afterwards, it says "speak". And sometimes [it means:] to say to the children of Israel. And sometimes, it is only stylistic, as “Saying: "If a man put away his wife etc.” (Yirmeyahu 3:1)
סדר ויקחו לי תרומה
כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד (בבלי יבמות מ״ז:), וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה: ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (שמות י״ט:ה׳), ואמר: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י״ט:ו׳), והנה הם קדושים, ראויים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקדש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל.
והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר: ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת (שמות כ״ה:כ״ב), על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השולחן והמנורה שהם כלים כמהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורו נעשה. אבל משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן את אהלו ואת מכסהו, וכן עשה בצלאל, לפי שהוא הראוי לקדם במעשה.
וסוד המשכן הוא, אשר יהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר וכמו שנאמר שם: וישכן כבוד י״י על הר סיני (שמות כ״ד:ט״ז), וכתיב: הן הראנו י״י אלהינו את כבודו ואת גדלו (דברים ה׳:כ׳), כן כתוב במשכן: וכבוד י״י מלא את המשכן (שמות מ׳:ל״ד). והזכיר במשכן שני פעמים: וכבוד י״י מלא את המשכן (שמות מ׳:ל״ד-ל״ה), כנגד: את כבודו ואת גדלו (דברים ה׳:כ׳), והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה (שמות ל״ד:ל״ד) היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמרא במתן תורה: מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה (דברים ד׳:ל״ו), כך במשכן כתיב: וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו (במדבר ז׳:פ״ט). ונכפל ׳וידבר אליו׳ להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל מעל הכפרת ומשם מדבר עמו, כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך: ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד׳:ל״ו), ועל כן היו שניהם זהב. וכך אמר הכתוב: ונועדתיב לכם שמה לדבר אליך שם, ונקדש בכבודי (שמות כ״ט:מ״ב-מ״ג) – כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי.
והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם (רמב״ן שמות כ״ד:י׳) יבין סוד המשכן ובית המקדש, ויוכלג להתבונן בו ממה שאמר שלמהד בתפלתו בבית המקדש: י״י אלהי ישראל (מלכים א ח׳:כ״ג-כ״ה), כמו שאמר בהר סיני: ויראו את אלהי ישראל (שמות כ״ד:י׳). והוסיף שם לפרש: י״י, לענין שרמזנו שם למעלה, כי אלהי ישראל הוא יושב הכרובים, כמו שאמר: וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (יחזקאל י׳:י״ט-כ׳), ואמר דוד: ולתבנית המרכבה הכרבים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית י״י (דברי הימים א כ״ח:י״ח), וכן יזכיר תמיד בבית המקדש: לשם י״י (מלכים א ה׳:י״ט), לשמך (מלכים א ח׳:מ״ד). ויאמר בכל פעם: ואתה תשמע השמים (מלכים א ח׳:ל״ב) – במדת רחמים, וכתיב: והתפללו אל י״י דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בניתי לשמך ושמעת השמים (מלכים א ח׳:מ״ד-מ״ה), ובביאור אמר: כי האומנם ישב אלהים את האדם על הארץ הנה השמיםה ושמי השמים לא יכלכלוך (דברי הימים ב ו׳:י״ח). וכתוב על הארון: להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם שם י״י צבאות יושב הכרובים עליו (שמואל ב ו׳:ב׳). ובדברי הימים: להעלות משם את ארון האלהים י״י יושב הכרובים אשר נקרא שם (דברי הימים א י״ג:ו׳) – כי השם יושב הכרובים.
א. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״לו״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק בשמות כ״ה:כ״ב. בדפוס רומא, וכן בפסוק: ״אשר אועד״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״יוכל״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא נוסף כאן: ״בחכמתו״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון, וכן בכמה כ״י של המקרא, וכן בפסוק במלכים א ח׳:כ״ז. בנוסח המקרא שלנו בדברי הימים: ״שמים״.
Seder Veyikhu Li Terumah
Now that G-d had told Israel face to face1 the Ten Commandments, and had further commanded them through Moses some of the precepts which are like general principles to the [individual] commandments of the Torah — in the same way that our Rabbis were accustomed to deal with strangers who come to be converted to the Jewish faith2 — and now that the Israelites accepted upon themselves to do all that He would command them through Moses and He made a covenant with them concerning all this, from now on they are His people and He is their G-d3 This is in accordance with the condition He made with them at the beginning: Now, therefore, if ye will indeed hearken unto My voice, and keep My covenant, then ye shall be Mine own treasure (Shemot 19:5), and He said further: and ye shall be unto Me a kingdom of priests, and a holy nation.⁠4 They are now holy, in that they are worthy that there be amongst them a Sanctuary through which He makes His Divine Glory dwell among them. Therefore He first commanded concerning the Tabernacle, so that He have amongst them a house dedicated to His name, from where He would speak with Moses and command the children of Israel. Thus the main purpose of the Tabernacle was to contain a place in which the Divine Glory rests, this being the ark, just as He said, And there will I meet with thee, and I will speak with thee from above the ark-cover.⁠5 Therefore He first gave the commandment about the ark and the ark-cover, for they are first in importance. Next to the ark He gave the commandment about the table and the candelabrum, which are vessels just like the ark, and because they indicate the purpose for which the Tabernacle was made. Moses, however, preceded to mention in the section of Vayakheil: the Tabernacle, its Tent, and its covering,⁠6 and in that order Bezalel made them [first the Tabernacle and then the ark],⁠7 because from the practical end it is proper to build the house first [and then make its vessels].
The secret of the Tabernacle is that the Glory which abode upon Mount Sinai [openly] should abide upon it in a concealed manner. For just as it is said there, And the glory of the Eternal abode upon Mount Sinai (Shemot 24:16), and it is further written, Behold, the Eternal our G-d hath shown us His glory and His greatness,⁠8 so it is written of the Tabernacle, and the glory of the Eternal filled the Tabernacle.⁠9 Twice is this verse, and the glory of the Eternal filled the Tabernacle10 mentioned in connection with the Tabernacle,⁠11 to correspond with His glory and His greatness.⁠12 Thus Israel always had with them in the Tabernacle the Glory which appeared to them on Mount Sinai. And when Moses went into the Tabernacle, he would hear the Divine utterance being spoken to him in the same way as on Mount Sinai. Thus just as it is said at the Giving of the Torah: Out of heaven He made thee to hear His voice, that He might instruct thee; and upon earth He made thee to see His great fire,⁠13 so it is written of the Tabernacle, and he heard the voice speaking unto him from above the ark-cover…from between the two cherubim; and He spoke unto him.⁠14 The expression "speaking unto him" is mentioned here twice in order to indicate that which the Rabbis have said in the Tradition15 that the Voice would come from heaven to Moses from upon the ark-cover, and from there He spoke with him; for every Divine utterance with Moses came from heaven during daytime,⁠16 and was heard from between the two cherubim,⁠17 similar to what is said, and thou didst hear His words out of the midst of the fire.⁠18 It is for this reason that the two cherubim were made of gold.⁠19 And Scripture so states: where I will meet with you, to speak there unto thee;⁠20 and it shall be sanctified by My glory,⁠21 for there [in the Tabernacle] will be the appointed place for the Divine utterance, and it will be sanctified by My glory.⁠22
Now he who looks carefully at the verses mentioned at the Giving of the Torah, and understands what we have written about them,⁠23 will perceive the secret of the Tabernacle and the Sanctuary [built later by King Solomon]. He will also be able to understand it from what Solomon in his wisdom said in his prayer in the Sanctuary: O Eternal, the G-d of Israel,⁠24 just as is said at Mount Sinai: And they saw the G-d of Israel (Shemot 24:10). Solomon however added the Name the Eternal because of a matter which we have alluded to above (Shemot 24:10); for the G-d of Israel sitteth upon the cherubim,⁠25 just as is said: And the glory of the G-d of Israel was over them above. This is the living creature that I saw, under the G-d of Israel by the river Chebar; and I knew that they were cherubim,⁠26 and David said, and gold for the pattern of the chariot, even the cherubim, that spread out their wings, and covered the ark of the covenant of the Eternal.⁠27 Solomon also always mentions that the Sanctuary is to be for the name of the Eternal,⁠28 or for Thy name,⁠29 and at each and every section of the prayer he says, then hear Thou in heaven30 — with the attribute of mercy. And it is further written: If Thy people go out to battle against their enemy… and they pray unto the Eternal toward the city which Thou hast chosen, and toward the house which I have built for Thy name, then hear Thou in heaven,⁠31 and in explanation Solomon said: But will G-d in very truth dwell with man on the earth? Behold, heaven and the heaven of heavens cannot contain Thee.⁠32 And it is written concerning the ark, And David arose… to bring up from thence the ark of G-d, whereupon is called the Name, even the Name of the Eternal of hosts that sitteth upon the cherubim,⁠33 and in the Book of Chronicles it is written: to bring up from thence the ark of G-d, the Eternal, Who sitteth upon the cherubim, whereon is called the Name34 — for it is G-d Who sitteth upon the cherubim.
1. Deuteronomy 5:4.
2. Yebamoth 47a: "We inform him of some of the light commandments and of some of the weightiest …" The convert to Judaism is thus not taught the whole Torah prior to his conversion but only some of the essentials thereof, which is followed by his total commitment to observe whatever the Torah will command. Ramban's language clearly indicates that the procedure of the Rabbis with converts followed the pattern of events at Sinai.
3. See Leviticus 26:12.
4. Ibid., (6).
5. Further, (22).
6. Ibid., 35:11. And then in the following verse mentioned: the ark…
7. Ibid., 36:8-38. 37:1-9.
8. Deuteronomy 5:21.
9. Further, 40:34.
10. Further, 40:34.
11. Ibid., and in (35).
12. Deuteronomy 5:21.
13. Deuteronomy 4:36.
14. Numbers 7:89.
15. Bamidmar Rabbah 14:22.
16. Vayikra Rabbah 1:3: "But to the prophets of Israel the Holy One, blessed be He, revealed Himself at daytime.⁠"
17. Numbers 7:89.
18. Deuteronomy 4:36.
19. Further, (18). — In order to resemble "the fire" that was on Mount Sinai. (Tziyoni).
20. Further, 29:42.
21. Ibid., (43).
22. Ibid., (43).
23. See above, 20:16, 24:10, and further here, (21).
24. I Kings 8:23.
25. II Kings 19:15.
26. Ezekiel 10:19-20.
27. I Chronicles 28:18.
28. I Kings 5:19.
29. Ibid., 8:44.
30. Ibid., (32) etc.
31. Ibid., Verses 44-45.
32. II Chronicles 6:18.
33. II Samuel 6:2.
34. I Chronicles 13:6.
(הקדמה)
תרומה
(א) ויקחו לי תרומה – אמרו רבותינו ג׳ תרומות אמורות כאן וכו׳, כל אחד ואחד שהתנדבו י״ג דברים. ואי קשייא והרי הן ט״ו דברים. ושמעתי לתרץ זהב וכסף ונחשת הרי ג׳, תכלת וארגמן ותולעת שני הרי ג׳ אחרים, ושש ועזים הרי ב׳, ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים, הרי ב׳ ועצי שטים אחד, שמן למאור בשמים לשמן המחשה ולקטרת הסמים הרי א׳, אבני שוהם ואבני מלאים הרי י״ג. וזהו חשבון רבותינו.
(הקדמה) [שער מח]
ועתה אם שכבר קדם הדבור אל הראשונים בתת זה הסדר והדמיון מלאכת המשכן עם מלאכת העולם בכללו הנה זכור אזכרנו עוד עם מה שנזדמן לידי מתוספות הדיוק בעניניו ותת טוב טעם לקצת פרטיו ובהוראת זה הענין הנפלא אשר נבדל בו זה הלמוד מהלמוד הפלוסופי כאשר אמרנו. כי זה מה שיתכן ויועיל מאד לפי כוונתנו ומה שיאמר בכל זה יהיה על סדר הפרש׳ ולפי דרכה. ולא אזכור בזה מספר ספקות כמנהג כי הכל יכנס בכלל שאל׳ אחד והיא צורך זה המעשה וכל תבניתו ומדת ארכו ורחבו וקומת יריעותיו וקרשיו וכל כליו. ואם יהיו בם קצת שאלות חלקיות יבא זכרונם לפי דרכינו בעזרת האל.
(1)

Gate 48

Meanings of some of the detailed instructions.
1) Since the tabernacle was built mostly from voluntary contributions, this parallels the act of kindness and generosity that the universe was created with by God. olam chessed yibaneh, the world is built by kindness. (Psalms 89,3) There were no preconditions which had necessitated that the universe come into existence.
2) Just as the tabernacle contained thirteen materials, so the universe consists of nine planets and four basic elements. (Actually fifteen materials are mentioned, but wool coloured three different ways may be considered the same material.)
3) Just as Moses put a stop to the amount of donations being offered, saying dai! enough, so God had exclaimed at the time He completed the sixth day of creation, "dai.⁠" Ever since His name has become shaddai the One who had said dai. The first item to have been constructed was the holy ark, repository of the tablets and the Torah. According to our Midrashic literature, the Torah had been created prior to the construction of the universe. Next came the lid of the ark, and the cherubs mounted on that lid. These represented the angels, the spiritual beings who are close to God, and by means of whom inspiration is conferred upon man. Scriptural proof for this function of the angels can be found in the very last verse of the Bible, Chronicles II 36, 23, in which Coresh reports about having been inspired to build a temple for the Almighty. That the destruction of the holy temple was due to the refusal to heed the angels, is documented in verse fifteen and sixteen of that same chapter. Third, we have the fact that the material used for construction of the cherubs was pure gold. This teaches that the angels are not composed of a variety of materials like human beings. The wings of the cherubs represent an attribute man desires, but has not been granted. See Psalms 55,7 "I said, O that I had wings like the dove! Then I would fly and have rest.⁠" The construction of the cherubs does not contradict the commandment not to make images, since in fact they are not physical. Therefore one does not violate the commandment not to reproduce a likeness when one fashions the cherubs. The reason that there are two cherubs, not one, notwithstanding the fact that they were made out of the same material, is to prevent someone making the error that there is more than one uniqueness in this world, namely God Himself. This is the reason that at the time of the pilgrimages, the curtain was opened to reveal to the multitude the holy ark and the cherubs mounted on its lid. (Yoma 54) The cherubs were seen embracing each other like man and wife. The people would comment that their love before God was like the love between man and his wife. The author quotes other sources illustrating that without the love relationship which exists between man and wife, i.e. families, the Divine Presence on earth cannot be expected to manifest itself. The upward lift of the cherub's wings points towards the source of all life, God. Nonetheless, the cherubs' stance in covering the holy ark, is indicative of their function to be the intermediary between God Himself the Essence, and earth.
The menorah, candelabra and altar of incense in the sanctuary symbolise the planetary orbits. The showbreads are presented on the Sabbath, to remind us of the fact that as soon as God had stopped creating, He turned His attention to the problem of providing parnassah, a livelihood, for all His creatures. The various tools, appurtenances of the table are reminders that we must not sit with our hands folded waiting to be provided for, but must do our share. We omit much of the commentary at this point, since it revolves around the premise of a universe with seven major planets, an outdated concept. The author also illustrates how different parts of the tabernacle legislation tie in with the seven day creation cycle.
וידבר ה׳ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו׳ עד סוף הסדר. ויש לשאול בסדר הזה שאלות:
השאלה הא׳: למה צוה יתברך במעשה המשכן ואמר ושכנתי בתוכם כאלו היה יתברך גשם מוקף ומוגבל במקום מה שהוא בהפך האמת כי הוא יתברך אינו גשם ואינו כח בגשם ואיך יחסו לו מקום. והוא יתברך אמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי גם שלמה אמר על בנין הבית הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי והם מאמרים סותרים זה את זה:
השאלה הב׳: בענין הכרובים שצוה יתברך לעשות על הכפורת כי הנה יראה שהיה עובר בזה על לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעלו אשר בארץ מתחת. ואיך צוה אותם לעשות מה שהוזהרו עליו:
השאלה הג׳: בענין השולחן ולחם הפנים אשר עליו כי מה היה הוצרך במצוה הזאת לשום י״ב חלות לחם על השולחן ההוא ולבונה בתוכם ושלא יאכל אדם מהם כל השבוע עד היום הז׳ האם היה זה לצורך גבוה והנה הלחם לא היה נאכל שמה ולא היה הי״ת צריך אליו כי הוא הנותן לחם לכל בשר ובדין כתב הרב המורה שלענין השלחן ולחה הפנים לא ידע ולא מצא טעם עד היום ההוא:
השאלה הד׳: במנורה שצוה שידליקו בה נרות בבקר בבקר ובן בערב וכתב הרב המורה שהיה לכבוד ולתפארת הבית כי הוא יותר הדור בהיות בו נר דולק מבהיותו בחשך ואם היתה הדלקתה בלילה בלבד היה טעם הרב נכון אבל ההדלקה ביום מה ההוד והתפארת אשר לבית בנרות דולקים בצאת השמש בגבורתו כי הם לא לעזר ולא להועיל אף כי לא נתן הרב סבה כלל לששת הקנים ולגביעים ולכפתור ופרח:
השאלה הה׳: במזבח הקטורת שהיה בהיכל בין השלחן והמנורה מה היה הצורך בו והרב המורה כתב שהיה כדי להסיר ולבטל ריח הבשר השחוט והנקרב על המזבח החיצון ובאשו וסרחונו. אבל זה לא יתכן כי אם זה היה תכלית ההקטרה היה ראוי להקטיר בעזרה סמוך לבית השחיטה לא בהיכל הקדש שלא היה שם בשר מת וכ״ש בקדש הקדשים שהיה הכ״ג מכניס הקטרת ביום הכפורים. וידוע שלא היה שם סרחון בשר מת חלילה וחס:
השאלה הו׳: בפרכת ובמסך שנזכרו בכתוב זה אחר זה והיו שניהם להבדיל חלקי המשכן כי אחרי שהיו שניהם משמשים בדבר א׳ ושניהם היו מתכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר בשוה למה זה התחלפו הפרכת מהמסך בשאר הדברים שבפרכת אמר שיהיה מעשה חושב כרובים. ובמסך לא אמר אלא מעשה רוקם לא חושב ולא כרובים גם בפרוכת היו ארבעה אדני כסף ובמסך היו חמשה אדני נחושת:
השאלה הז׳: במזבח העולה למה לא היה בו כתף ולא זהב כמו שהיה בשאר הכלים אבל היה הכל מנחשת. והנה במזבח הקטרת היה המזבח וכליו זהב טהור ולמה במזבח העולה נעשה רשת תחת כרכוב המזבח מלמטה. והיה הרשת עד חצי המזבח ולא היה דבר מזה במזבח קטורת:
השאלה הח׳: בחצר שצוה יתברך שיהיו בו האדנים נחשת ווי העמודים וחשוקיהם כסף כי הנה המזבח הקטרת היה המזבח וכל כליו זהב טהור ובמזבח העולה היה צפוי גופו וקרנותיו נחשת. אמנם בחצר לא היה כלו כסף ולא כלו נחשת אבל היה קצתו כסף וקצתו נחשת:
השאלה הט׳: למה זה צוה הקדוש ברוך הוא על מעשה המשכן וכליו בחלוף סדר הנחתם וזה כי הנה במעשה ובהנחה היה המשכן בראשונה נמתח יריעותיו וקרסיו קרשיו עמודיו אדניו ובריחיו. אחר כך היה מבפנים מונח בדביר לפני לפנים. הארון והכפרת עם הכרובים. ואחריהם היה מונח הפרכת להבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים. ואחר זה היו בהיכל השלחן והמנורה ושמן למאור ומזבח הקטרת. ואחריהם היה מסך הפתח. ואחר זה היה החצר. ובו מזבח העולה וכיור וכנו. ואחר זה נעשו בגדי הכהנים. וכפי הסדר הזה תמצא בפרשת ויקהל שצוה משה לישראל על עשיית כל הכלים האלה ובזה הסדר עצמו נזכרו בעשייתם. ובזה הסדר עצמו כתוב בסדר פקודי שהביאו האומנים לפני משה את כל המלאכה. ובזה הסדר עצמו צוה ה׳ למשה להקים את המשכן וגם בזה הסדר נזכר שם שהוקם המשכן והונחו הכלים. ולכן הוקשה לי מאד למה כאשר צוה יתברך על מעשה המשכן וכליו לא זכר הדברים בסדר הזה עצמו כי הנה נפסד הסדר בצואתם בשנים עשר דברים. האחד שהתחיל בצווי הארון והיה לו להתחיל בצווי המשכן והב׳ שלא זכר הפרכת אחרי זכרון הארון כמו שהיתה הנחתו. (א״ה נל״ח. הג׳ שזכר השלחן והמנורה מבלי זכרון הפסק הפרכת ע״כ): והד׳ שזכר המשכן אחרי השלחן והמנורה שלא במקומו. והה׳ שלא זכר מסך הפתח סמוך לשלחן ולמנורה בהנחתו. והו׳ שזכר הפרכת ומסך הפתח אחרי זכרון המשכן שלא כראוי. הז׳ שלא זכר הכיור וכנו סמוך למזבח העולה כפי הנחתו. הח׳ שקודם השלימו זכרון כלי המקדש צוה על השמן למאור בפרשת תצוה. הט׳ שצוה על בגדי הכהנים ועל קדושתם קודם השלימו צווי המשכן וכליו. הי׳ שצוה על מזבח הקטרת בסוף סדר תצוה אחרי בגדי הכהנים וקדושתם וקדושת המזבח החיצון. הי״א במה שצוה על השקלים ומנין העם קודם צווי הכיור וכנו והי״ב במה שצוה על הכיור וכנו בסדר כי תשא אחר כל שאר הדברים שלא היו מכלי המשכן הרי לך מבואר (א״ה נל״ח מה שיראה בתחלת המחשבה ע״כ). מהבלתי סדור והבלבול בצוויים האלהיים בי״ב הדברים האלה ומי יתן וידעתי הסבה בהם כי אין להאמין שהיה זה במקרה:
השאלה הי׳: למה זה באו כל צווי המשכן בדבור אחד בלבד והוא אומרו וידבר ה׳ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה ותחת אותו הדבור באו כמה מצות ואזהרות מכל המלאכה והכלים ויוכללו בו כל סדר ויקחו לי תרומה וכל סדר ואתה תצוה כי לא נאמר עוד וידבר ה׳ אל משה לאמר עד תחלת פרשת כי תשא ושם נזכר דבור על כל מצוה ומצוה. וידבר ה׳ אל משה לאמר כי תשא וגומר וידבר ה׳ אל משה לאמר ועשית כיור נחושת וגומר. וידבר ה׳ אל משה לאמר ואתה קח לך בשמים ראש וגומר ויאמר ה׳ אל משה קח לך סמים וגומר וידבר ה׳ אל משה לאמר ראה קראתי בשם בצלאל וגומר ויאמר ה׳ אל משה לאמר ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי וגו׳ והוא באמת דבר זר ומתמיה מאד שכל הצוויים הרבים והגדולים ההם שבאו בפרשת תרומה ובפרשת תצוה כלם נכנסו והוכללו תחת דבור אחד בלבד. אמנם בסדר כי תשא שצוה על ששה ענינים באו עליהם ששה דבורים על כל אחד דבור או אמירה אחת. ואין ספק שזכרון הדבורים והתחלפותם הוא לאחת מג׳ סבות אם מפני שנפסק הדבור או האמירה הראשונה ובא דבור אחר בזמן אחר מחודש. ואם מפני חלוף הנושאים שעם היות שני הדבורים בזמן אחד יזכור הכתוב וידבר ה׳ בכל אחד מהם מפני חלוף הנושאים ואם מפני מעלת הדבר שאף על פי שיהיה הזמן אחד והנושא אחד יאמר הכתוב וידבר ה׳ להיותו דבר רשום ומעולה ומפני מעלתו יוסד בו הדבור ההוא וכאשר תתבונן לא תמצא אחת מאלה הסבות בדבר הזה. כי הנה כל מה שנאמר למשה רבינו בהר היה בזמן אחד מדובק ומקושר מבלי הפסק זמן וכמו שאמר ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו. גם לא היו בכאן נושאים מתחלפים בין מה שנאמר בסדר תרומה ובסדר תצוה ובין מה שנאמר בתחלת סדר כי תשא כי הכל היה מעשה המשכן וכליו שנאמרו יחד גם לא היו הדברים שצוה עליהם בסדר כי תשא גדולי המעלה מהנזכרים בשאר הפרשיות כי הארון והשלחן והמנורה ומזבח הקטרת היו הכלים היותר קדושים ונכבדים מכל כלי הבית. ולמה א״כ לא נאמרו בהם ובכל אחד מהם וידבר ה׳ כמו שנאמר בכיור וכנו ובשמן המשחה וסמי הקטרת ושאר הדברים שנזכרו שם בסדר כי תשא. וזו באמת היא חקירה נכבדת והגונה למקום הזה ולא קדמני אדם לדבר בה דבר קטן או גדול. והנני מפרש הפסוקים כפי ענינם ומתיר השאלות כלם:
(א-ז) דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. אמר הגאון, כבר ביארנו לעיל (כד יח) שזה הציווי היה באותן הארבעים יום האחרונים שהיה משה בהר אחרי שעשו ישראל את העגל מסכה, וכי הוא תיקון שעשה ברחמיו לישראל. כי קודם שחטאו היה מותר להם להקריב בכל מקום, וחברותא היה להם כביכול כלפי שמיא1, כי האל היה בא אליהם, כמו שהעיד באמרו (לעיל כא כ) ׳בכל המקום אשר אזכיר את שמי׳. אבל עכשיו שמרדו באלקיהם אמת והמירו את כבודם בתבנית שור2, אמר ה׳ יתברך – נסתלקה חברותי מאתכם, ואיני בא עוד אליכם כאשר בתחילה, רק אתם תבואו לראות פני. ותיקן רעתם במה שקבע מקום נבחר אל הקודש, שם יבואו כל זובחי מנחה או זבח.
[עניין השראת השכינה במשכן]:
ולא שה׳ יתברך כביכול מתקומם במקום ושישכן שם, חלילה לאל מזה3, רק כשהיה להם מקום מיוחד לזה, היו מייחדים אותו והיו באים שם במורא גדול ומכינים עצמם לקדושה בבואם אל הקודש, ובפרט כשהם רואים כל כלי המשכן ובניינו אשר ממנו ידעו ויבינו קצת דרכי ה׳ כי נפלאים מאד, ובזה האופן היו מכינים רוחם בבעת רתת4 להשכיל להיטיב מעלליהם, ובזה יתרצו לפני ה׳.
ולכן אמר ׳ויקחו לי תרומה׳, ר״ל, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה – שהם הגזברים לקבל ולגבות ולקחת התרומה. ואם תאמר, אמשכנם על גיבוי זה, אל תעשה כך, כי אם מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי.
ואל יעלה בדעתך לגבות ולקבל הן עניינים הצריכים למלאכת המשכן הן דמי שוויים, רק זאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וגו׳, ולא עניינים אחרים שהם גופם אינם נכנסים למלאכת המשכן.
ותכלת וארגמן ותולעת שני. כולם עניין אחד שווים בנושא, רק שיתחלפו במקרים ובגוונים. נמצאו אם כן י״ג דברים, לא פחות ולא יתר5.
[שם ׳תרומה׳]:
אמר הגאון, כי שם ׳התרומה׳ יפול על ההפרשה לבד כפשוטו, והוא נדבה בלתי נערכת, ר״ל שאין לה [יחס] לנשאר, ומן התורה כן הוא, ש׳חיטה אחת פוטרת כל הכרי׳ (חולין קלז:), אבל חכמים נתנו בה שיעור ואמרו ׳תרומה – תרי ממאה׳6.
ומה שתמצא באלה מסעי (במדבר לא כט) במלקוח מלחמת מדין ׳ונתתה לאלעזר הכהן תרומת ה׳׳, שהרי הכתוב קראה ׳תרומה׳ והוא דבר קצוב [ונערך]. יש לומר שאף לשם לא היה נערך [...], שהרי מהולכי הצבא היה לוקח אחד מחמש מאות ומבני ישראל אחד אחוז מן החמישים, ושניהם לקחו מחצית ללויים. ועוד, אותה התרומה נקראת ׳תרומת מכס׳ (במדבר שם פסוק מא), ולא תרומה סתם.
ומה [שלא] קרא ׳תרומה׳ לערי מקלט גם [שלא] היה דבר קצוב, כי אין כל [שבט] היה נותן מספר ערים אחד, [מכל מקום] המרבה בנחלה היה מרבה בערי מקלט והממעיט ממעיט:
1. ע״פ ברכות (לד.), ׳מנהג שנוהג אדם בחברו ינהג אצל המקום׳ (רש״י שם).
2. ע״פ תהלים (קו יט-כ).
3. ראה עקידה (שער כה) עה״פ ׳מה נורא המקום הזה׳ (בראשית כח יז), ומש״כ רבינו בנדפס שם, וראה בעקידה כאן באריכות.
4. בבעתה ורתת.
5. ראה רש״י (פסוק ב), ובתנחומא (ה).
6. לשון זה בזוה״ק (ח״ב ר. ועוד כ״מ), ונזכר בלקח טוב, תוספות רי״ד, בעלי התוספות (דברים יח ד). וראה ירושלמי (תרומה פ״ד ה״ג).
וידבר ה׳ וגו׳ ויקחו לי תרומה וגו׳ – ג׳ תרומות נזכרו כאן כו׳, ויש בענין זה כמה ספיקות כי למה יחס ב׳ תרומות ראשונות אל הש״י כי בראשונה אמר ויקחו לי לשמי, ובשניה אמר תקחו את תרומתי, אבל בשלישית לא הזכיר לא זה ולא זה ואדרבה נאמר בה מאתם יחסה אל הנותנים, ועו״ק למה בשני תרומות ראשונות הקדים לשון קיחה ללשון תרומה ובשלישית הקדים לשון תרומה ללקיחה, ועו״ק איך הכניס מאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו בין ב׳ תרומות הראשונים שהיו בקע לגלגולת שהיו חוב גמור על כל איש מישראל ואינן תלוין בנדבת לב הנותן כלל כ״א תרומה שלישית שנאמר בה זהב וכסף ונחושת היא לבדה באה בנדבה ולמה הזכיר בה לשון קיחה משמע בהכרח והדבר הבא בנדבה אין בו הכרח, ועוד בראשונה אמר ויקחו בלשון נסתר ובשנים האחרונים אמר תקחו בנוכח.
והקרוב אלי לומר בזה, בהיות שבענין השקלים יש מחלוקת בין מפרשי התורה כי יש סוברים שלא נמנו ישראל לגלגולת אלא השקלים נמנו כדי להצילם מן עין הרע, ומהרי״א חולק על דעה זו ואמר שנמנו לגלגולת ממש והשקלים נתנו דרך צדקה או קודם המנין או אחריו לכופר נפש כמבואר בספרו פר׳ כי תשא.
והנה מקום אתי לחלק לשון ידבנו לשני פנים, אם לשון נדבה כפשוטו, ואם ההפך ממש, מדלא כתיב ינדבנו בנו״ן א״כ יש מקום לפרשו כמו ידונו בו״ו כי אותיות בומ״ף מתחלפות בפרט בי״ת רפויה שמוצאה כמו וי״ו וזה מורה על מי שלבו דוה וכואב על הנתינה, ולפיכך ב׳ תרומות ראשונות שלכל הדיעות היו חובה על כל איש ואף אם לא היה רוצה לתרום מ״מ היו יכולין הגבאים ליקח ממנו בעל כרחו, לפיכך הקדים בהם לשון קיחה לתרומה כי על ידי שיבאו הגבאים לגבות ממנו בעל כרחו יבא לתרום כי קיחת הגבאים מסבבת התרומה, אבל השלישית הבאה בנדבה ולא היה שם חובה כלל ואילו לא ירצה לתרום מי יוכל להכריחו ע״כ הקדים בה התרומה ללקיחה לומר שאחר שהוא מנדבת לבו קרא שם ותרם מן ממונו כפי רצונו, אז יוכלו הגבאים לכופו וליקח ממנו בעל כרחו מה שתרם כבר הן בפה הן בידים לכך נאמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם וגו׳, לומר שאחר שתרם אז תקחו מאתם בזרוע אם ביני ביני נתחרט.
זה״ש דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, שימנו גבאים שיקחו התרומה מכל איש ואיש וקודם שיתבעו מאחרים יתנו המה חלקם לקשט את עצמם תחילה ואח״כ יקחו מאחרים וזה הוראות וי״ו של ויקחו, אבל מאת כל איש אשר ידבנו לבו שלבו דוה על הנתינה כי הוא איש כילי ואינו נותן מרצון טוב ויש לחוש שמא יתקוטט עם הגבאים, אז תקחו אתם משה ואהרן או נשיאי ישראל כי ודאי ישאו פניהם ולא יריבו עמהם על זה, ואם ידבנו פירושו כמו ינדבנו והוא לשון נדיב לב אז יהיה מוסב אשלמעלה שאמר ויקחו לי הגבאים תרומה מאת כל איש אשר ידבנו נדיבת לבו וממילא נשמע שמ״ש אח״כ תקחו את תרומתי משמע אתם בעצמכם תקחו מדבר במי שאינו נדיב לב מן הטעם שנתבאר. אמנם מדקאמר בפרשת (ויקהל ל״ה:ה׳) כל נדיב לב יביאה ש״מ שכאן מדבר במי שלבו דוה וכואב וממנו תקחו בעל כרחו, אבל מי שהוא נדיב לב הוא יביאה מעצמו ואין צריך לכופו. אבל לשון תקחו הנאמר בתרומה שלישית הבאה נדבה יש דברים אחרים בגו, וזה שאם יבאו גבאים חשובים אל המתנדב בלי ספק שישא פניהם ויתנדב יותר מאילו היו באים אליו סתם בני אדם כי מטעם זה נוהגין לעשות נדבה ברבים אולי ישא פניהם.
ולפי מהרי״א, שפירש כי גם השקלים אע״פ שהיו חובה מ״מ היו כמו צדקה וכופר יהיה מאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו לשון נדבה ממש ומוסב אשלמעלה ושלמטה להורות שגם שני תרומות אלו היו תולין בנדבת לב הנותן, אבל בתרומה שלישית לא הוצרך להזכיר זה כי פשיטא שהיא באה נדבה ולא חובה כי כבר נרמז זה במה שהקדים התרומה אל הקיחה, ולפי ששני תרומות הראשונים הם חובה וכופר נפש כמ״ש לכפר על נפשותיכם וכתיב (יחזקאל י״ח:ד׳) הן כל הנפשות לי הנה, ובחסד האל יתברך הוא לוקח בקע לגלגולת תמורת הנפש על כן נאמר בראשונה ויקחו לי ובשניה תרומתי כי שם ה׳ נקרא עליהם. אבל השלישית שאינה חובה לא יחסה אל הש״י ותלאה במתנדבים שנאמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם כי היא תלויה בהם וז״ש מאתם ולא מאת ה׳ היתה זאת חובה.
והנה קרוב לשמוע טעם אחר, על מה שייחס שני תרומות ראשונות אל השי״ת ולא השלישית לפי שבכל מקום שיש שם גדר ענוה והכנעה בין התחתונים שם חביון עזו של הקב״ה השוכן את דכא ושפל רוח, אבל בכל מקום שיש נדנוד גאוה אין הקב״ה רוצה לייחד שמו ית׳ שם לפיכך שני תרומות ראשונים שהיה יד כל אדם שוה בהם כי העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ואין מקום לשום אחד להתפאר על חבירו לומר תרומתי גדולה מתרומתך אותן ייחס השי״ת אליו, כי בראשונה נאמר ויקחו לי לשמי כי כבר בארנו למעלה תחילת פרשת מקץ ובפסוק בכל המקום אשר אזכיר את שמי (שמות כ׳:כ״א) שכל אותיות השם הגדול מורים על גדר הענוה ע״ש, ובשניה אמר תרומתי. וכן הדבר הנעשה מן שני תרומות אלו דומה אל התרומה עצמה כי כשם שכולן היו שוים בה ולא היה בה שום התנשאות לאחד על חבירו כך נעשה מתרומה אחת האדנים כי כל האדנים היו שוים אחד כמו חבירו והיו תחתונים לכל הבנין כאסקופה הנדרסת והיו יסודות לכל הבנין כי כמוהם יהיו עושיהם, כי כמו שהעושים הנדבה ההיא היו שוין בנתינה ולא היה לשום אחד מהם התנשאות על חבירו כך נעשו מהם אדנים אלו המורים על גדר הענוה כי הענוה היא יסוד הבנין אשר עליו כל בית ישראל נכון, ונקראו בשם אדנים שיש במשמעותו לשון אדנות ושררה יען כי כל מי שעושה את עצמו כאסקופה הנדרסת מלמטה נעשה אדון מלמעלה כי כל המשפיל עצמו הקב״ה מגביהו ועושה אותו יסוד ונושא לכל הבנין כאדנים אלו שהיו יסוד ונושא לכל הבנין, וכן מלת נשיא פירושו שהוא נושא את אחרים כי כולם נשענים עליו.
ומתרומה שניה הביאו קרבנות ציבור, שהיו ג״כ שוים בכל יום כבש אחד בבוקר והשניה בין הערבים וכתיב (תהלים נ״א:י״ט) זבחי אלהים רוח נשברה ר״ל תכלית הזבחים להביא את האדם לידי רוח נשברה, ועל כן יחסה ג״כ אליו ית׳ שנאמר תקחו את תרומתי לפי שהתרומה והעשוי ממנה הכל מורה על גדר הענוה ע״כ אמר הקב״ה זו היא תרומתי, אבל תרומה שלישית שלא היו הכל שווין בה והיו מתחלפים בפחות ויתר כי העשיר הנותן הרבה יש לו מקום להתנשאות על העני לאמר יש לי חלק גדול בבית אלהינו יותר מן העני בהרבותי מהר ומתן, על כן נעשו ממנה כל כלי הקודש כמו הארון והמנורה והשלחן והמזבח ויתר הכלים ובלי ספק שהיה יתרון לקצתם על קצתם כי זר הארון הוא כנגד כתר תורה, וזר המזבח כנגד כתר כהונה, וזר השלחן כנגד כתר מלכות, ואע״פ שכפי קדושת הכלים היה לו להקב״ה ליחס נדבה זו אליו ית׳ מ״מ מאחר שמצד גביית הנדבה היה שם צד גאוה והתנשאות למרבה על הממעיט ע״כ לא יחסה הקב״ה אליו.
ובזה ראיתי לתרץ קושיא אחת, מאחר שחשב הנדבה כסדר מדריגתן זהב וכסף ונחושת אם כן למה קא חשיב אבני שהם ואבני מלואים לבסוף כי האבנים בלי ספק הם יקרים יותר מן זהב, אע״פ שנוכל לתרץ ולומר לפי שהנשיאים הביאו אבני שהם ואבני מלואים לבסוף כמו שמביא רש״י (שמות ל״ה:כ״ז) על כן הזכיר נדבתם באחרונה, מ״מ גם לפי דרכינו נוכל לומר שרצה הקב״ה להראות שאחד הממעיט ואחד המרבה הכל שוין לפניו ית׳ ע״כ הזכיר החשוב לבסוף שלא יהיה תפארת העשיר על העני לומר נדבתי גדולה והכתוב מנאה בראש, ועוד הזכיר נדבתם באחרונה לפי שרום לבבם הביאם לידי זה שהתנדבו לבסוף לומר יתנדבו הצבור ומה שהם מחסרים אנו משלימין וכל זה דרך גאה וגאון לומר יש לאל ידינו למלאות מה שהם מחסרים, ע״כ הזכיר נדבתם אחרונה כי כל המגביה את עצמו הקב״ה משפילו ולא עוד אלא והנשאם חסר יו״ד כתיב כי רק אות אחת מן השם הגדול חקוק בשם נשיא דהיינו היו״ד וע״י שהתנשאו בדבריהם לקח ה׳ מן שמם אות זה משמו יתברך המורה כולו על גדר הענוה כמבואר בפסוק בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך. ודבר זה סוד מסודות התורה וצורת היו״ד מורה ג״כ על הענוה והקטנות.
תרומה
פרשת תרומה
אחר שקבלו עליהם המשפטים והתורות והיה ה׳ בישורון מלך, ראוי שיעשו לו מקדש, כאילו מלכם שוכן בתוכם, כי יהיה סבה חזקה לשמירת האחדות באומה והתמדת דבקותה בתורה, ואעפ״י שעדיין לא נגזר עליהם להתעכב במדבר, לא רצה ה׳ שימתינו לעשות לו מקדש עד שיכבשו ויחלקו את הארץ ויהיה להם מקום נבחר להיות מרכז לכל הממלכה, וצוה לעשות משכן מיטלטל, שגם בבואם אל הארץ יוכלו להקימו בכל מקום שירצו לפי צורך השעה, והמשכן הזה שמש שמונים שנה וד׳ מאות שנה עד שנבנה הבית בימי שלמה (מלכים א ו׳:א׳).
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררמב״ןמושב זקניםעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שיהרכסים לבקעהשד״להכל
 
(ב) דַּבֵּר֙ אֶל⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ⁠־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כׇּל⁠־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת⁠־תְּרוּמָתִֽי׃
Speak to the Children of Israel, and they shall take for Me a donation offering;⁠1 from every man whose heart makes him willing,⁠2 you shall take My donation offering.
1. donation offering | תְּרוּמָה – See Targum Onkelos, Rashi, and others that this refers to something that has been removed and set apart for sacred purposes. As the noun relates to the root "רום", to lift or elevate, it might alternatively be translated as: "the elevation offering".
2. makes him willing | אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ – Compare the noun "נְדָבָה", a free will offering, and the Aramaic cognate "נְדַב", to be willing. One might similarly translate: "inspires (or: impels) him to generosity", similar to the Arabic "nadaba" (BDB, "נדב"), or: "ennobles him", connecting the verb to the noun, "נדיב", a nobleman.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[א] 1דבר אל בני ישראל..., כיון שקבלו ישראל מלכות שמים בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳), מיד אמר הקב״ה למשה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. (סדר אליהו רבה פי״ז)
[ב] 2דבר אל בני ישראל, בלשון פיוס, כד״א (ישעיהו מ׳:ב׳) דברו על לב ירושלים כו׳. והרי דברים ק״ו ומה לעשות משכן, כבוד וכפרה לישראל, אמר הקב״ה דבר אל בני ישראל בלשון פיוס, כמה דאת אמר דברו על לב ירושלים, האומות שהן דוחקין לישראל ונוטלין ממונם על כרחן, מה תהא עליהן, שכל מי שנוטל ממון כאילו שופך דמים, שנאמר (יואל ד׳:י״ט) מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם. (מדרש אבכיר)
[ג] 3דבר אל בני ישראל ויקחו לי, תני שילא מאי טעמא דר׳ אליעזר (דאמר פרה אדומה אינה ניקחת מן העכו״ם), דכתיב (במדבר י״ט:ב׳) דבר אל בני ישראל ויקחו, בני ישראל יקחו ואין העכו״ם יקחו. (יקחו, ימכרו קרי ביה ויקחו רש״י). אלא מעתה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, הכי נמי דבני ישראל יקחו ואין העכו״ם יקחו? וכי תימא הכי נמי, (דאסור לקנות זהב ואבנים טובות למלאכת המשכן מן העכו״ם), והאמר רב יהודה אמר שמואל, שאלו את ר״א עד היכן כיבוד אב ואם, אמר להם צאו וראו מה עשה עכו״ם אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינא שמו, פעם אחת בקשו ממנו אבנים לאפוד בששים רבוא שכר כו׳, והיו מפתחות מונחות תחת מראשותיו של אביו ולא צערו (ואיך בקשו לקנותה מעכו״ם. ר״ח), אבני שהם (שמות כ״ה:ז׳) (מדלא כתיב ואבני שהם) הפסיק הענין (ולא קאי אויקחו), והא ואבני מלואים כתיב, דהדר ערבינהו (למילתא קמייתא וליתסרו) וכו׳, התם על ידי תגרי ישראל זבון. (סרסור ישראל לקחה משלו מן העכו״ם לעצמו וחזר ומכרה לצבור). (ע״ז כד.)
[ד] 4דבר אל בני ישראל... מאת כל איש אשר ידבנו לבו, מתני׳ חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתם תרומה, החרש והשוטה והקטן והתורם את שאינו שלו, נכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשות אין תרומתו תרומה, גמ׳, ר׳ שמואל בר נחמן שמע לכלהון מן הדא, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, פרט לגוי. מאת כל איש, פרט לקטן. אשר ידבנו לבו, פרט לחרש ושוטה (שאין להם לב היינו דעת, רש״ס). וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, פרט לתורם את שאינו שלו. (ירושלמי תרומות פ״א ה״א)
[ה] 5אל בני ישראל... תקחו את תרומתי, יכול יהו הנשים חייבין בתרומת שקלים, ת״ל בני ישראל, בני ישראל חייבין ואין בנות ישראל חייבות. או יכול הקדישו לבדק הבית אין מקבלין מהן, ת״ל תקחו את תרומתי, לרבות את הנשים. ואומר (שמות ל״ה:כ״ט) כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם וגו׳. (מדרש הגדול)
[ו] 6אל בני ישראל, בני ישראל מביאין תרומת שקלים ואין הגוים מביאין תרומת שקלים. יכול לא יהיו מביאין תרומת שקלים אבל יהיו מקדישין לבדק הבית, ת״ל (שמות כ״ה:ג׳) אשר תקחו מאתם, מאתם ולא מאת אחרים. וכשם שאין מקבלין מהן הקדש לבדק הבית, כך אין מקבלין מהן לבנין החומות ולתיקון השערים שנאמר (עזרא ד׳:ג׳) לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו, ואומר (נחמיה ב׳:כ׳) ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים. (מדרש הגדול)
[ז] 7ויקחו, ולא מן הגזל. (מדרש הגדול)
[ח] 8ויקחו, עשר תרומות הן וכו׳ (להלן אות יט) לכולן יש להן שיעור חוץ מתרומת המשכן שאין לה שיעור, אלא ויקחו בין שוה פרוטה בין פחות משוה פרוטה. (מדרש הגדול)
[ט] 9ויקחו לי תרומה, ילמדנו רבינו. מותר תרומה מה היו עושין בה, כך שנו רבותינו (שקלים פ״ד–ד) מותר תרומה (מה שנשאר מתרומה ישנה), רקועי זהב היו עושין מהן צפוי לבית קדשי הקדשים, את מוצא שתי תרומות בחר בהן הקב״ה אחד למשכן ואחד לכהנים, תרומת כהנים על מנת שיהיו בני תורה וכו׳ אבל תרומת המשכן קראה הקב״ה לשמו, שנאמר ויקחו לי תרומה. (תנחומא סי׳ א)
[י] 10ויקחו לי, אמר הקב״ה לא בשביל שאמרתי לכם קחו לי תרומה תהיו מלגלגין בתרומה ותאמרו, לא כהן הוא שהוא אוכלה, (שאם אינו) [ואינו] נותן לו [אלא] אחד ממאה, יהא יודע שאינו גוזל אותו השבט, אלא לי, שכן כתיב ויקחו לי תרומה וכתיב תקחו את תרומתי. (תנחומא סי׳ ד)
[יא] 11ויקחו לי, כתיב לי הכסף ולי הזהב נאם ה׳ צבאות (חגי ב׳:ח׳), אמר הקב״ה לישראל התנדבו ועשו המשכן ואל תאמרו מכיסכם אתם נותנים דבר, כי משלי הוא הכל, לפיכך אמר ויקחו לי, משלי. (מדרש אגדה)
[יב] 12ויקחו לי תרומה, זה שאמר הכתוב (משלי ד׳:י׳) שמע בני וקח אמרי, אמר הקב״ה לישראל הרבה לקיחות צויתי אתכם בשביל לזכות אתכם וכו׳, אמרתי לכם ויקחו לי תרומה בשביל שאדור ביניכם, שנאמר (שמות כ״ה:ח׳) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, דבר קשה כביכול אמר להם קחו אותי שאדור ביניכם, ויקחו תרומה אין כתיב כאן אלא ויקחו לי תרומה, אותי אתם לוקחים. (תנחומא ישן, אמור כד)
[יג] 13ויקחו לי, מי שנאמר בו לה׳ הארץ ומלאה (תהלים כ״ד:א׳) אשר לו הים והוא עשהו (תהלים צ״ה:ה׳) ואומר לה׳ אלהיך השמים (דברים י׳:י״ד), הוא צריך לבשר ודם? אלא שחומד לישראל לשרות שכינתו בהם כאב שמחמד לבניו, לכך נאמר ויקחו לי. (מדרש אבכיר)
[יד] 14ויקחו לי תרומה, הה״ד (משלי ד׳:ב׳) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזבו את המקח שנתתי לכם וכו׳. ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו, אמר הקב״ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה (כאילו כתיב ויקחו אותי. מ״כ). (שמות רבה לג–א)
[טו] 15ויקחו לי תרומה, דודי לי ואני לו (שיר השירים ב׳:ט״ז) וכו׳, כשהיה לי דבר לא תבעתי אלא מידו שנאמר (שמות י״ד:י׳) ופרעה הקריב וישאו בני ישראל וגו׳ וכשהיה לו דבר לא תבע אלא ממני שנאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. (שהש״ר פ״ב–טו)
[טז] 16ויקחו לי, ר׳ ישמעאל אומר שלש עשרה דברים חיבבן הקב״ה וקראן ׳לי׳ וכו׳. תרומת המשכן מניין, שנאמר ויקחו לי תרומה. (משנת ר׳ אליעזר 68)
[יז] 17ויקחו לי, ויקחו תרומה אין כתיב כאן, אלא ויקחו לי תרומה, כל דבר שנאמר בו ׳לי׳, בעולם הזה ובעולם הבא וכו׳ ואף התרומה בעולם הזה ובעולם הבא. (תנחומא ישן סי׳ ג)
[יח] 18ויקחו לי, כל דבר שנאמר בה ׳לי׳ יש ברכה, והתרומה יש בה ברכה. אמר ר׳ יוחנן ראה מה כתיב (שמות ל״ו:ג׳) והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר, מהו בבקר בבקר, לשני בקרים הביאו את כל נדבות המשכן, שנשתלחה ברכה בנדבותיהם, שנאמר ויקחו לי (תנחומא סי׳ ד)
[יט] 19תרומה, רבי אומר עשר תרומות הן, תרומה גדולה ותרומת מעשר חלה ובכורים ותרומת איל נזיר ותרומת לחמי תודה ותרומת חזה ושוק הימין ותרומת הארץ ותרומת מדין ותרומת שקלים ותרומת המשכן. תרומה ותרומת מעשר חלה ובכורים ותרומת איל נזיר ותרומת לחמי תודה ותרומת שלמים לכהנים, תרומת הארץ לכהנים וללויים ולנתינים ולמקדש ולירושלים, (ביחזקאל מח–יב, קורא תרומת הארץ מה שמיוחד למקום המקדש ולשבת הכהנים ולהלוים ולעובדי העיר), תרומת מדין לאלעזר הכהן, תרומת שקלים לאדנים. תרומת המשכן שממנה היו עושין גופו של משכן ושמן המאור וקטרת הסמים ובגדי כהונה ובגדי כהן גדול. (ברייתא דמלאכת המשכן פ״א)
[כ] 20מאת כל איש, פרט לקטן שאינו איש. (ירושלמי תרומות פ״א ה״א)
[כא] 21מאת כל איש, אמר ר׳ שמואל כשבא משה אצל ישראל ואמר להן אמר לי הקב״ה עשו לי מקדש, אמרו לו הנשיאים אנו משלנו נעשה המשכן, אמר להן משה לא צוני הקב״ה אלא דבר אל בני ישראל ויקחו מאת כל איש. (מדרש הגדול)
[כב] 22מאת כל איש אשר ידבנו לבו, בשעה שאמר הקב״ה למשה על עסקי המשכן אמר לפניו, רבונו של עולם יכולין הם ישראל לעשותו? אמר לו הקב״ה אפילו אחד מישראל יכול לעשותו (כי ה׳ יספק בידם מה שיצטרכו, יפ״ת) שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו (שמות רבה ל״ג ח)
[כג] 23מאת כל איש אשר ידבנו לבו, לאכללא כלא כו׳ ואתו ערב רב ועבדו ית עגלא כו׳ אמר קב״ה מכאן ולהלאה עובדא דמשכנא לא יהא אלא מסטרא דישראל בלחודייהו וכו׳ וכתיב בתריה קחו מאתכם (שמות ל״ה:ה׳) כו׳ לא כקדמיתא דכתיב מאת כל איש אשר ידבנו לבו כו׳. (זח״ב קצה.)
[כד] 24אשר ידבנו לבו, אין הנדיב אלא בלב, שנאמר (שמות ל״ה:ה׳) כל נדיב לבו, ולא אנוס. (לקח טוב)
[כה] 25אשר ידבנו לבו, בנדבת הלב הוא מביא אע״פ שלא הוציא בשפתיו. (מדרש הגדול)
[כו] 26אשר ידבנו לבו, לפי שהתנדבו ישראל במלאכת המשכן בכל לבם, אף הקב״ה מפייסן בלב, דכתיב (ישעיהו מ׳:ב׳) דברו על לב ירושלים. (מדרש הגדול)
[כז] 27אשר ידבנו לבו, משכן שהתנדבו אותו בכל לב לא שלטה בו עין, אבל מקדש שהתנדבו אותו בלא לב, שלטה בו יד אויב. (מדרש הגדול)
[כח] 28תקחו את תרומתי, מכאן שממשכנין על השקלים וכופין אותו עד שיתן. (מדרש הגדול)
[כט] 29תקחו את תרומתי, לרבות את הנשים. (מדרש הגדול)
[ל] 30תרומה... את תרומתי... וזאת התרומה, ר׳ חגי בשם ר׳ שמואל בר נחמן, שלש תרומות נאמרו בפרשה הזאת (פרשת ויקחו לי תרומה), תרומת אדנים ותרומת שקלים ותרומת המשכן, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, (משמע לי המיוחדת לבד לאדנים. פי׳ רבינו משולם), זו תרומת אדנים, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, זו תרומת שקלים, (מדכתיב תרומתי, לא תרומה סתם, מדייק דקאי אתרומת שקלים שהיא תרומה שלי עולה לגבוה. תקלין חדתין), וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, זו תרומת המשכן (ומדוה למשכן, ע״כ ויקחו לי תרומה זו תרומת אדנים. תקלין חדתין). תרומת המשכן למשכן מה שירצו יעשו, תרומת שקלים לקרבן מה שירצו יעשו כדי שתהא יד כולן שווה (כדתנן לקמן פ״ב שהיו שוקלין דרכונים וסלעים כו׳ אעפ״כ יד כולן שוה. תקלין חדתין), תרומת אדנים לאדנים, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט (שמות ל׳:ט״ו) (ממחצית השקל ממש וכו׳, וכן נאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו׳ וכו׳ וכן עלה לפי חשבון כו׳ כדפי׳ רש״י). (ירושלמי שקלים פ״א ה״א)
[לא] 31תרומה... תרומתי... התרומה, מלמד שהראה הקב״ה למשה שלש תרומות אחד של משכן ואחד של מקדש ראשון ואחד של מקדש שני, שנאמר זהב וכסף ונחשת, זהב כנגד משכן שעשה משה שהיה חביב על הקב״ה כזהב, וכסף זה מקדש ראשון שבנאו שלמה דכתיב בו (דברי הימים ב ט׳:כ׳) אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה, נחשת זה מקדש שני שחסר ה׳ דברים, ארון כפורת וכרובים אש ורוח הקדש. (מדרש אבכיר)
[לא*] 32תרומה... תרומתי... התרומה, שלש תרומות, בשלש פעמים בשנה תורמין את הלשכה, אמר רבי יהושע בן לוי שאם רצה אדם לשלש שקלים שלש פעמים בשנה (פי׳ להביא שקלו ג״פ בשנה בכל פעם שליש מותר וכ״מ בירושלמי פ״ב. זי״ר) שנאמר (נחמיה י׳:ל״ג) והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל, והלא לא נאמר אלא מחצית השקל, אלא לא אמר אלא שלש תרומות הללו. (מדרש אבכיר)
1. מובא לעיל פכ״ד אות נו בבאור. ומענין סמיכות פ׳ תרומה למשפטים ראה ברמב״ן כאן ובכת״י פי׳ עה״ת לקדמונים: לאחר שנתן להם הקב״ה התורה עשרת הדברות וחוקים ומשפטים ישרים ואמר להם, בבקשה מכם, לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו ולא עוד אלא ויקחו לי תרומה, לי במקום אותי, כמו ולי עבדך, כך אמר קחו עם תורתי אותי עמכם, היאך ועשו לי מקדש וגו׳, כך אהיה עמכם על ידי התרומה שתעשו ממנו משכן. וראה להלן אות יב. פ. פא. ובדרש שלפנינו מבואר שהציווי על עשיית המשכן היה לפני מעשה העגל, וראה בענין זה להלן אות עא, עב, ובשמו״ר לג–ג: ויקחו לי תרומה, הה״ד (שה״ש ה ב) אני ישנה ולבי ער אמרה כנסת ישראל וכו׳ אני ישנה ממעשה העגל (נתיאשתי מסליחה) ולבי ער והקב״ה מרתיק עלי (לשון דפיקה כמ״ש קול דודי דופק) הוי ויקחו לי תרומה.
2. מובא בילק״ש ח״א רמז שסג. ותחילת הדרש הובא להלן אות יג. ובבעה״ט כאן: פתח דבר אל בני ישראל בלשון פיוס בשביל שהיה בו חסרון כיס פייסם, והביא הדרש שלפנינו וגורס: אמר ר׳ אבהו ומה לעשות וכו׳. ובמדרש תהלים קא–ד: ויקחו לי תרומה, אמר לו הקב״ה צא ואמור להם דברי כבושין ואמור להם: מעלה אני עליכם כאלו הייתי צריך דבר לטעון בעולמי ואיזה דבר שיטעון בעולמי זה המשכן וכו׳ ע״כ, (ראה במדב״ר פי״ב–יא). ובובר הגיה שם שהדרש הוא על הפסוק בבמדבר ז, ה: ויאמר ה׳ אל משה לאמר קח מאתם וכו׳. וראה להלן אות יא. ונראה שדורש הביטוי ׳דבר׳ אל בני ישראל, וכמבואר במכות דף יא שהסגנון דבר לשון עזה, וכן הקשה האברבנאל למה נאמר בלשון עזה ותי׳ משום דממשכנין על השקלים. ובילק״ר כאן בשם הזהר, דיבור היא בהכרזא, ואמירא בלחישא. מובא בתו״ש לעיל פ״כ–ג. וברב״ח לעיל פי״ג–א: דיבור תושב״כ, לאמר תושבע״פ.
3. ראה להלן אות סה וצרף לכאן. ודרש זה נאמר שם בגמ׳ רק לר׳ אליעזר שדורש כן גבי פרת חטאת אבל לרבנן לא דרשינן כן ומותר לקנות מן העכו״ם.
4. בתנחומא תרומה ג. יש שינויים בהדרשות. א: חרש דכתיב דבר אל בני ישראל, יצא חרש שאינו שומע ולא מדבר, וכ״ה בס׳ והזהיר ולק״ט. (במשנה תרומות שם חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה. חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר). והמג״א בזי״ר כ׳ על דברי התנחומא שהובאו בילק״ש: דבר אל בני ישראל יצא חרש שאינו שומע ואם כן איך ידבר אליו, וא״ת א״כ אמאי תנן חרש המדבר ואינו שומע תרומתו תרומה וי״ל דקרא אסמכתא בעלמא הוא, א״נ י״ל מדכתב לאמור מרבינן המדבר ואינו שומע שהוא באמירה ע״כ. והנה בתנחומא לפנינו וכן בילק״ש הגירסא: חרש שאינו שומע ואינו מדבר, וכמבואר במשנה דתרומות ודוחק לומר שהי׳ לפניו גירסא כזו. וכנראה שכוון להקשות שלפי הדרש שממעטינן מקרא דבר וגו׳ צריך למעט גם חרש שמדבר ואינו שומע אך לפ״ז מאי מקשה מהמשנה, מלשון התנחומא גופא יכול להקשות כן, ואפשר ששם מפורש יותר. אמנם בתנחומא בובר אות ב. מבואר להדיא הגירסא: דבר אל בני ישראל יצא חרש שאינו שומע. וכ״ה בקטעים מהתנחומא כת״י הגניזה אצל מאן: מהוא, דבר, פרט לחרש שאינו שומע. ומ״ש הזי״ר דקרא אסמכתא בעלמא היא נראה שכוון לדברי התוס׳ חולין יג. שהביאו דרשת הירושלמי הנ״ל וכתבו: ושמא אסמכתא בעלמא היא עיי״ש. ובהגהות חת״ס על הירושלמי כ׳ על דברי התוס׳ שאינו מוכרח דהפי׳ בירושלמי (מה שמקשה שם ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן וכו׳) מנלן למילף תרומה מנדבת המשכן עיי״ש. ויש להעיר מדברי ר״ש סירילאו שכ׳ על דברי הירושלמי אע״ג דבתרומת המשכן כתיב, כולהו תרומות איתקש להדדי, דכתיב את משמרת תרומותי כו׳ וכתב את תרומותי לאיתויי כולהו. ובפיהמ״ש להר״מ כ׳ וקרא הדבר הלקוח מישראל למשכן תרומה, והוא אמרו ויקחו לי תרומה, וכמו שזו התרומה אין מביאין אותה אחד מאלו החמשה כמו כן תרומת גורן וכו׳. וראה בס׳ כלי חמדה כאן מ״ש בביאור ענין זה ואכמ״ל. והגר״א מגיה בירושלמי הנ״ל: דבר אל בני ישראל פרט לחרש, והרד״ל מוסיף כ״ה בתנחומא, וכ״ה הגירסא במדרש הגדול: דבר, פרט לחרש. וי״ל שהכוונה לסתם חרש שאינו שומע ואינו מדבר. אמנם הערוך ע׳ חרש ורש״י שבת קנג: והרמב״ם והר״ש בפיהמ״ש תרומות שם ושאר הראשונים מביאים הגירסא בירושלמי כמו שהוא בדפוס. ב. לענין תורם את שאינו שלו, יש נוסחאות שונות, בתנחומא שם: התורם את שאינו שלו דכתיב מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו, תקחו משלכם. ובע״י מגיה: ידבנו לבו תקחו, תקחו משלהם. ובתנ״י שם: והתורם את שאינו שלו שנאמר מאת כל איש, משלהן. ובקטעי תנחומא מכת״י שם: ויקחו לי תרומה, פרט לתורם את שאינו שלו. ובמדרש הגדול הגירסא כמו בירושלמי. ראה להלן אות לג. ג. ברש״י שבת קנג: וחרש ושוטה וקטן דכתיב אשר ידבנו לבו שיש לו לב להתנדב, בהש״ס ירושלמי, ע״כ. וכן מובא נוסח זה בפירוש תלמיד ר׳ שמואל ב״ר שניאור לשקלים פ״א ה״א. אמנם בכל המקורות הנ״ל בתנחומא מבואר כמו בירושלמי שקטן ממעטינן מאיש, ובר״ש תרומות שם כתב דקטן לא ממעטינן מאשר ידבנו לבו, דקטן שהגיע לעונת נדרים יש לו דעת להיות נודר להכי אמעיט מאיש. ובתוס׳ חולין יג. הביאו לשון הירושלמי: מאת כל איש פרט לקטן, אשר ידבנו פרט לחרש שוטה (וקטן). ומבואר דהסופר באשגרא דלישנא הוסיף אחרי המלה שוטה וקטן. (וכן אמרו בירושלמי ברכות פ״ב ה״ד על הביטוי חרש שוטה וקטן, לית כאן חרש. השגרת לשון היא. וכ״כ התוס׳ ברכות כ׳ לענין נשים ועבדים וקטנים. וכ״כ המפרשים על הסגנון בכ״מ אלמנה לכה״ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו׳) ולפ״ז אולי הגירסא הנ״ל ברש״י השגרת לשון היא. ובדרך כלל מסתבר שהקטע הזה ברש״י שבת הוא הוספה מהגליון, ורש״י ב״מ ע״א: ד״ה קטן לית ליה שליחות, דכי כתב בגדול כתב דראוי לתרום שיהא הקדשו הקדש ודיבורו חל דגבי הקדשות ונדרים, איש כתיב וגבי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו׳. הרי שמביא דרשת הירושלמי כמו לפנינו. וראה במילואים כאן.
5. רמב״ם הל׳ שקלים פ״א ה״ז. הדרש שלפנינו לא ידוע מקורו. וראה קידושין לו. שדרשינן: בני ישראל ולא בנות ישראל. ובריטב״א שם: ואיכא דקשיא ליה היכי אמרינן הכא, דכי כתיב בני ישראל ממעט בנות ישראל, א״כ איך נשים נודרות ונודבות קרבן, דהא כתיב בפרשה בני ישראל, ואיכא למימר דהא רבינהו רחמנא התם מדכתיב איש איש לרבות עכו״ם שנודרים ונודבים נדרים ונדבות כישראל וכ״ש נשים, והא דכתיב דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה ואפילו הכי כתיב ויבואו האנשים על הנשים, ולא קשיא דהתם נשים מעצמן הביאו ולא נצטוו בכך, א״נ דנדבה הות וכבר נתרבו נשים בנדר ונדבה כדכתיבנא. ובמשנה שקלים פ״א מ״ג: את מי ממשכנין (לענין מחצית השקל) וכו׳ אבל לא נשים (ונתנו איש כפר נפשו ולא אשה, רע״ב). ובספר המצות מ׳ קעא ממעט נשים מקרא כל העובר על הפקודים וכ״כ בשו״ת הגאונים ליק סי׳ קכ, ראה להלן ל, יג. ור״א בן הרמב״ם כתב: כל איש כאן (טעמו) נפש לא איש, הראיה, איש ואשה אל יעשו עוד. בפי׳ אוה״ח כאן: וסמך תיבת ויקחו לי אל בני ישראל לרמוז שבשקלים הכתוב מדבר שאינם שוקלים אלא בני ישראל ולא בנות ישראל דכתיב כל העובר וכו׳. וכוון לדרש הנ״ל. ובמשך חכמה כאן: מאת כל איש, ולא מאת כל אשה, שמאשה שיש לה בעל אין מקבלין גבאי צדקה דבר מרובה כדתניא סוף ב״ק וכו׳. – בשפתי כהן: ויקחו לי, ר״ת וס״ת לו״י. לרמוז שאף הלויים יתנו תרומה. וכעי״ז בכת״י בעל הרמזים ובכת״י אלגוז אלמגוז. וראה ירושלמי שקלים פ״א ה״ג. וראה להלן אות כט.
6. ובכתב יד מדרש החפץ. העכו״ם והכותי ששקלו אין מקבלין מידן כו׳ אבל נדרים ונדבות מקבלין מידן כו׳ כל שאינו נידר ונידב אין מקבלין מידן וכן הוא מפורש ע״י עזרא שנאמר לא לכם ולנו לבנות את בית א׳. ע״כ. ועי׳ בתו״כ אמור פ״ז מובא בתוס׳ מנחות עג: בשקלים פ״א מ״ה, ועי׳ תוספתא שם פ״א ה״ג, ירושלמי שם פ״א ה״ד, בבלי ערכין ה: זבחים מה:, ורמב״ם הל׳ שקלים פ״ד ה״ח, הל׳ מתנות עניים פ״ח ה״ח והל׳ ערכין וחרמין פ״א הי״א. והדרש מהפסוק שלפנינו לא ידוע ממקום אחר. ובמאור האפלה: דבר אל בני ישראל פרט לגוי שאין מקבלין ממנו דבר להקמת המשכן ולא לבנין בית הבחירה. וראה לעיל אות ה. בלק״ט כאן: על שם חיבה זוכר את ישראל בכל פרשה ומצוה שנאמר (הושע יא, א) כי נער ישראל ואוהבהו ואומר (מלאכי א, ב) ואוהב את יעקב. – ובגמ׳ ערכין שם מסקינן אלא אמר רבא (ודאי לבדק הבית אתי ובימי עזרא היינו טעמא דשלחו להם לא לכם ולנו) משום רפיון ידים הוא דכתיב ויהי עם הארץ מרפין ידי עם יהודה ומבהלין אותם לבנות. תנא חדא עכו״ם שהתנדב נדבה לבדק הבית מקבלים הימנו ותניא אידך אין מקבלין א״ר אילא א״ר יוחנן לא קשיא הא בתחילה הא בסוף וכו׳ וברש״י שם הפי׳ בתחילה, בתחילת הבנין ולהרמב״ם הפי׳ לכתחילה אבל בדיעבד מקבלין. וכפירש״י כתב גם הריבב״ן בירושלמי. וראה במילואים כאן.
7. וכ״ה בכת״י מדרש החפץ והביאור. ובכת״י חמאת החמדה: ויקחו לי משלהם ולא משל אחרים, וראה לעיל אות ד בבאור מתנחומא כת״י, שדורש מויקחו לי תרומה פרט לתורם את שאינו שלו. ובמדרש הגדול כאן: זש״ה שמע בני וקח אמרי וגו׳ (משלי ד י) א״ר יהושע שמע, פרט לחרש, בני, פרט לגוי וקח ולא מן הגזל וכו׳. ובהערות למדרה״ג כתב: דרשה זו לא מצאתי במקורות, והיא חיקוי לדרשת ר״ש בן נחמני (ראה לעיל אות ד). וכעת נתגלה מקורו בקטעי תנחומא מהגניזה אצל מאן עמ׳ קכא ושם הגירסא: אמר ר׳ יהושע ביר׳ נחמיה שמע כו׳ אמר ר׳ שמע׳ בן לקיש ולמדנו ממקומו שנו רבותינו כו׳ עיי״ש בהערות על דבר השינויים בשמות המ״ד. ויש להעיר מויק״ר ל–ו: ולקחתם לכם תני ר׳ חייא במקח ולא בגזל. וטעם הדרש כאן הוא כמש״כ האע״ז: מלת ויקחו לי כגזירת סורה אלי שיסור הנקרא ממקומו ויקרב אליו, וככה שיקח מאתו ויתן לי. (ע״ע אע״ז במדבר ח ח). וזהו שדורש שיקחו מאתם ולא מן הגזל. וכ״ה בזהר ויקהל קצח.-: הלא פרום לרעב לחמך (ישעיה נח) לחם לא כתיב אלא לחמך, ההוא דילך ממונך ולא דגזילו ולא דעשק ולא דגנבה, דאי הכי לאו זכותא היא, אלא וי ליה דאתי לאדכרא חובוי, כגוונא דא קחו מאתכם תרומה, לארמא ממה דלכון ולא מעשק ולא מגזל ולא מגנבה, ע״כ. ועי׳ ח״א מהרש״א כתובות סז.
8. ראה להלן אות יט מברייתא דמלאכת המשכן ואולי היתה לבעל מדרה״ג גירסא כזו. – בהערות בובר לתנ״י כאן אות יח הביא מגליון כת״י רומי: ויקחו לי, ל״י כתיב, מ׳, שהתורם בעין יפה תורם אחד ממ״ם. (ראה תרומות פ״ד מ״ג). וכעי״ז בפי׳ רבנו אפרים עה״ת כאן ובכת״י ב״מ לא׳ מהראשונים ובכת״י תימני אלגוז אלמגוז. ושם נוסף: מאת כל, כל עולה נ׳ היינו בינוני אחד מנ׳, מאת כל, ר״ת עולה ס׳ היינו עין רעה א׳ מס׳. ובזהר פ׳ קרח קעט.-: פקודא בתר דא להפריש תרומה גדולה ואוקמוה תרי ממאה וכו׳ דקב״ה אמר ויקחו לי תרומה תרי ממאה וכו׳. וכ״ה בפיהמ״ש להרמב״ם תרומות שם: ואמרו תרומה תרי ממאה. ובפי׳ האברבנאל כאן: מאת כל איש אשר ידבנו לבו, שבנדבות שהיא המצוע בחר ה׳ לא בפזור, ואולי שעל זה קרא אל הנדבה הזאת תרומה שתהיה תרי ממאה כתרומת הקדש, ע״כ. ראה לקמן אות י. ובשפתי כהן: תרומה אמרו ז״ל תרי ממאה, אמר הקב״ה אני נתתי לכל אחד מהם בביזת מצרים משאוי ג׳ חמורים כסף חוץ מביזת הים שהיתה זהב ואיני שואל מהם אלא תרי ממאה כדי שלא יאמרו מה שנתן חזר ולקחו. וראה להלן אות לה. – ומש״כ: בין פרוטה בין פחות משוה פרוטה, ראה מש״כ על זה חתני הרב אהרן גרינבוים בסורא תשי״ד עמ׳ 495.
9. ראה להלן אות טז. ובגנזי שכטר ח״א עמ׳ 470, ומכאן המקור לפירש״י כאן: ויקחו לי לשמי. ומצאתי בתרגום ירושלמי כת״י רומי שבידי, מתרגם: ויקחו לי – ויפרשון לשמי. וכ״ה בתרגום ירושלמי להלן פסוק ח ועשו לי לשמי. וברב״ח: ויקחו לי ע״ד הפשט לי לשמי. ובברטנורא: דהול״ל ויקחו תרומה ולמה הי׳ צריך לכתוב לי, להשמיענו שתהא התרומה לי כלומר מקודשת לשמי. ובשפתי כהן פי׳ דהכוונה שיזכירו שם שמים ויברכו על הפרשת תרומה ועל כל מצוה ומצוה. וראה ירושלמי שקלים פ״ג ה״ד א״ר תנחומא מפני הברכה. ובשו״ת חכ״צ סי׳ קכא מפרש שתורם הלשכה צריך לברך בשעה שהוא תורם. בספר הבהיר יא: ויקחו ל״י תרומה, ויקחו לקודש תרומה שהיא יו״ד והוא עשירי ומנלן דעשירי קודש דכתיב העשירי יהיה קודש, ומאי ניהו קודש דכתיב וראשית כל. וראה זהר ח״ב דף רעא. ולהלן אות מ.
10. בא״א הגיה: והוא אינו נותן לו אלא אחד ממאה. בזמן שבינוני נותן תרומה תרי ממאה. וראה בתנ״י בהערות אות יח ולעיל אות ח, בבאור. ומעין זה מבואר בתנדבא״ר פי״ז: באותה שעה אמר הקב״ה בלבבו שמא לא יביאו בני ישראל נדבתן לפני ושמא יהיו אומרים כלפי מעלה וכי לכסף וזהב הוא צריך והלא כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה שלו הוא שנאמר לי הכסף ולי הזהב נאם ה׳ צבאות ומפני מה אמר לו לבשר ודם הביאו לי נדבה ועשו לי מקדש, הוא מה שביקש (הקב״ה מישראל) נתנו לו (ישראל) והוא עושה (לישראל) מה שאמר להן. ראה להלן אות יא. – בשאלתות ריש תרומה: דמחייבין דבית ישראל למעבד צדקה מן ממוניהון, ומיתן למאן דצריך ליה, ומאן דרחים על ענייא דמי קמיה הקב״ה כמאן דההוא טיבותא קמיה עבדא שנאמר ויקחו לי תרומה. ובהעמק שאלה שם העיר ממ״ש בב״ב י.-: א״ר יוחנן מ״ד (משלי יט) מלוה ה׳ חונן דל, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול עבד לוה לאיש מלוה וכו׳, וכתב דהשאלתות דורש ענין זה מקרא שלפנינו ואע״ג דהאי קרא במלאכת המשכן מיירי, למדנו דגדולה צדקה לעניים מבנין בית המקדש, ע״כ. ובענין זה המבואר בתנחומא: לא כהן הוא, יש מאמר בגמ׳ סנהדרין לט.-: אמר ליה ההוא מינא לר׳ אבהו אלהיכם כהן הוא, דכתיב ויקחו לי תרומה, כי קבריה למשה במאי טביל, וכי תימא במיא והכתיב (ישעיה מ יב) מי מדד בשעלו מים, א״ל בנורא טביל, דכתיב (שם סו טו) כי הנה ה׳ באש יבא. ומי סלקא טבילותא בנורא, א״ל אדרבה עיקר טבילותא בנורא הוא דכתיב (במדבר לא כג) וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים. (דחויי דחייה ודריש להו הכי כל מי שאינו יכול לבא באש מפני שישרף תעבירו במים). ובפי׳ יד רמ״ה שם: א״ל בנורא, לאו דוקא אלא לקיים מה שנאמר ענה כסיל כאולתו, כלומר לדבריך אפילו אם היה צריך לטבול הוה יכילנא למימר לך דטביל בנורא ולא יכלת לי לאקשויי מקראי כדקא קשיא לך גבי מיא, מיהו ח״ו דאיכא טומאה קמיה קב״ה ואין שום דבר מלכלכו כדי שיטבול באש או בדבר אחר, ותו דהא דכתיב ויקבור ודאי לאו על ידי מעשה הוה אלא שעלתה במחשבתו וכו׳. וראה תוס׳ וח״א מהרש״א שם. ואכמ״ל.
11. באבות פ״ג מ״ז: תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר (דה״א כט) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. וכעי״ז ברש״י בראשית כז פסוק ט: וקח לי משלי (ראה תו״ש שם אות מא). וברמב״ן ויקרא כה כג: וטעם כי לי הארץ ע״ד האמת כמו ויקחו לי תרומה. ובכת״י ב״מ לא׳ מהראשונים עה״ת: ויקחו לי, משעת קיחה שלי הוא ותמצא ר״ת ויקחו לי תרומה בגימטריא לה׳ הארץ ומלאה ומכאן למדנו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (ראה ירושלמי קדושין פ״א ה״ו ולהלן אות כה). – בס׳ צרור המור: ואמר ויקחו לי תרומה ולא אמר ויתנו לי, להורות לנו על מה שאמר דוד המלך ע״ה כי ממך הכל ומידך נתנו לך, להורות לנו כי עניני הצדקה והנדבה שאנו נותנים ומתנדבים לבדק הבית ולעניים אין אנו נותנים אלא לוקחים ומקבלים כי מי הוא זה ואיזהו שיתן מתנה למלך המלכים אחר שהכל שלו ולה׳ הארץ ומלאה. ומענין זה בשמו״ר פל״ג–ד: ויקחו לי תרומה רבי ברכיה פתח (דה״א כט) לך ה׳ הגדולה והגבורה וגו׳ כי כל בשמים ובארץ, אתה מוצא כל מה שברא הקב״ה למעלן ברא למטן כו׳. וביפ״ת בא לתרץ למה כתיב ויקחו ולא ויתנו, וכן מה הוא לי, לכן דריש אחרי כי לי הכסף ולי הזהב אמר ה׳, לא שייך הלשון ויתנו רק ויקחו מאשר לי ויעשו משכן. – ושם אות ה: ד״א ויקחו לי תרומה הה״ד (משלי כב) נבחר שם מעושר רב, נבחר שמו של משה שנאמר לולי משה בחירו וכה״א ואדעך בשם, מעשרו של קרח כו׳ א״ל הקב״ה מפני שיש לך עושר אתה מתגאה כו׳, ע״כ. ביפ״ת מפרש: בא לדרוש למה כתיב ויקחו ולא ויתנו כי המה יקחו לנפשם שכר רב במה שיתנו לו תרומה מאשר ישמרו כספם וזהבם אתם אשר הם למוקש לפעמים לבני אדם. ובהגהות הרד״ל בסגנון אחר ע״ש. ובספר פנים יפות: ולא אמר ויתנו לי תרומה משום דנתינה לגבוה לקיחה היא כענין שאמרו חז״ל (קידושין ז.) באשה שאמרה הילך מנה ואתקדש לך, אם אדם חשוב הוא מקודשת, מפני שקבלת אדם חשוב הוי נתינה וק״ו הנותן לה׳ מתנה שקבלה שלו נתינה היא והיינו דכתיב ויקחו לי תרומה שהנתינה שאתם נותנים לי היא לקיחה, ע״כ. ומקור הדברים בס׳ תולדות יצחק קארו.
12. ראה לקמן אות יד. וכעי״ז נדרש בכמה מקומות: בשמו״ר שם ו: בנוהג שבעולם אדם לוקח חפץ מן השוק שמא יכול לקנות בעליו, אבל הקב״ה נתן תורה לישראל ואומר להם כביכול לי אתם לוקחים הוי ויקחו לי תרומה (וראה ילהמכ״ת סט.). ובתנחומא כאן אות ג (תנ״י אות ב): ויקחו לי תרומה אמר להן הקב״ה היתה התורה שלי ונטלתם אותה קחו אותי עמה. ובמדרש אבכיר (הובא בילק״ש ח״א רמז שסד): אמר הקב״ה לישראל התורה היתה שלי, למען תהיה תורת ה׳ בפיך (שמות יג ט) והמשפט שלי שנאמר (דברים א יז) כי המשפט לאלהים הוא נטלתם אותם קחו אותי עמהם, הה״ד ויקחו לי, ויקחו תרומה אין כתיב כאן אלא ויקחו לי. ובלק״ט כאן: ויקחו לי תרומה, אני נתתי לכם את תורתי וקחו גם אותי ומנין לומר לי במקום אותי שנאמר (מ״א א כו) ולי אני עבדך וכו׳. בכת״י מדרש החפץ: ויקחו לי תרומה, זהו שאמר הכתוב (הושע יא א) כי נער ישראל ואהבהו וממצרים קראתי לבני בוא וראה מה אהבה גדולה אהב הקב״ה את בני ישראל מכל אומה ולשון ומה חיבה יתירה חיבב אותן שכן משה מעיד ואומר כי מאהבת ה׳ אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע כו׳, קראם בנים שנאמר בנים אתם לה׳ אלהיכם כו׳. וברמב״ן פסוק ג הביא השמו״ר שבאות יד: אמר הקב״ה לישראל מכרתי לכם תורתי וכביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה כי התרומה תהיה לי ואני עמה כדרך דודי לי ואני לו. – בכת״י ב״מ לא׳ מהראשונים: אמרו ז״ל (מכילתא בשלח לעיל י, לא.) לא נתנה התורה אלא לאוכלי מן, שניה לה לאוכלי תרומה, וזהו ויקחו לי תרומה, לי לשמי, שכל מי שעוסק בתורה כאילו לוקח לי שאין לו להקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד. וראה בעה״ט כאן. ובתק״ז נה דף פט: ויקחו לי תרומה אם אתם בעיתון דשריא שכנתי ביניכן ויקחו לי נסיבו מני רשו בקדמיתא לאתגליא.
13. מובא בילק״ש ח״א רמז שסג, ומה שסיים: לכך נאמר ויקחו לי, הכוונה כלעיל אות יב אותי אתם לוקחים. וראה גו״א על מש״כ רש״י לי לשמי: דאל״כ הרי לה׳ הארץ ומלאה וכתיב (תהלים נ יב) אם ארעב לא אומר לך כי לי כל חייתו ארץ גו׳ ולפיכך צ״ל לי לשמי. וראה לעיל אות ט בבאור. ולקמן אות פ.
14. כ״ה בתנחומא תרומה יז, ויקרא רבה ל–יג, ילק״ש ח״א תרנ״ב ותתקל״ה, ילקוט המכירי משלי כ (יח:), מדרש אגדה ח״ב עמ׳ נה וראה לעיל אות יב, וברב״ח: וע״ד המדרש ויקחו לי תרומה מאחר שנתתי לכם תורתי שכתוב בה כי לקח טוב נתתי לכם וגו׳ הביאו לי תרומה. ובמדרש הגדול כאן: זש״ה: שמע בני וקח אמרי וירבו לך שנות חיים וכו׳ שכל לקיחה שנאמר להם לישראל שכרה בצדה וכו׳ אף כאן שנאמר ויקחו לי תרומה אינה אלא לכפרת עצמן דכתיב (הושע יד ה) ארפא משובתם אוהבם נדבה. וע״ע תק״ז נה, דף פט: ולקמן אות לח. הרבה מחברים עשו מהתחלת מדרש זה מדרש פליאה, ויקחו לי תרומה, הה״ד כי לקח טוב נתתי לכם וגו׳, ולא הביאו סוף הדרש, ומעין זה הביאו מדרש פליאה: ויקחו לי תרומה הה״ד תורה צוה לנו משה. מדרש פליאה: ויקחו לי תרומה הה״ד שמע ישראל ד׳ א׳ ד׳ אחד, והכל לכוונת המדרש הנ״ל.
15. מובא בתו״ש שמות פי״ד–סא. וראה לקמן אות עח בביאור וצרף לכאן. ומענין זה בתנ״י ג: ויקחו לי תרומה, אמר להן הקב״ה איני מטריח על אומה אחרת אלא עליכם. מה כתיב (חבקוק ב ד) הנה עופלה לא ישרה נפשו בו וצדיק באמונתו יחיה וכו׳, לעולם הבא הקב״ה דן את בני אדם כל אחד ואחד עם בני אומנותו וצדיק עם אמונים יחיה, אמר להן הקב״ה כל אחד ואחד חיה מן אמנותו (מן מלאכתו) ואני גאלתי אתכם ממצרים ואין אתם מפרישים לי תרומה, ויקחו לי תרומה. וכ״ה בתנחומא הנדפס כאן, ובילהמ״כ חבקוק עמ׳ 16, בשינויים. ובכת״י חמאת החמדה: לכם אני מטריח להביא לי ולשמי תרומה ולא לאומות. ובדרש שלפנינו מבואר שהתרומה היתה כעין פרעון על גאולת מצרים, ומענין זה במדרש בראשית רבתי עמ׳ 104: אמר הקב״ה לישראל אני לקחתי אתכם דכתיב (דברים ד כ) ואתכם לקח ה׳ ויוצא וגו׳, פרעתם לי שנאמר (שמות יב ג, ראה תו״ש שם אות עט בבאור) ויקחו להם איש שה לבית אבות, ויקחו לי תרומה, אף עכשיו כו׳ ולקחתם לכם ביום הראשון.
16. כעי״ז בתנחומא בהעלותך סי׳ יא, תנ״י שם סי׳ כ, במדב״ר טו–יז ומדרש הגדול כאן. והובא ברב״ח שם בשם מדרש אספה. וראה תו״ש לעיל פי״ג אות ז, פי״ט אות פט, פ״כ אות תקכ בבאור ולהלן אות יז ואות עו, עז, וצרף לכאן.
17. תנחומא כאן סי׳ ג, כל מקום שאמר הקב״ה בתורה לי ישנו בעולם הזה ולעולם הבא כו׳. ויק״ר ב–ב, מדרש שמואל יט–ג, לק״ט ומדרש הגדול כאן והובא בס׳ והזהיר עמ׳ 154 ובמנורת המאור אלנקוה ח״א עמ׳ 37 ממדרש השכם. וראה ילק״ש ח״א רמז שד ושסד וח״ב רמז קכד ובתורה שלמה לעיל פ״כ אות תקכ מספרי במדבר פי׳ צב: שבכל מקום שנאמר לי קיים לעולם ולעולמי עולמים וכו׳, אבל לא הוזכר שם הפסוק שלפנינו. ובפי׳ מהרז״ו בויק״ר שם: ויקחו לי תרומה היינו תרומת המשכן וגם לעתיד יתנו תרומה זו לבית המקדש, כמ״ש סוף יחזקאל כמה פעמים. ראה בביאור להלן אות עז וצרף לכאן, ולהלן אות כז.
18. בתנ״י כאן בשינויים. ובלק״ט: ויקחו לי שתהא ברכה בה וכה״א (להלן לו ז) והמלאכה היתה דים. וראה תנחומא פקודי סי׳ יא, נשא כז, תנ״י שם כט, שמו״ר מא–ב, שם נא–ב, במדב״ר א–י, שם יב–טז, מדרש תהלים קא–ד וילק״ש ח״ב רמז תתנה.
19. הובא בילק״ש ח״א רמז שסג, בס׳ והזהיר עמ׳ פב ובמדרש הגדול כאן. ויש כאן כמה חילופי גרסאות במנין התרומות, ראה הערות רמא״ש ובענפי יהודה בס׳ והזהיר שם. והאריך בענין זה חתני ר״א גרינבוים בסורא עמ׳ 492. ובמדרש הגדול נוסף: לכולן יש להם שיעור וכו׳ הובא לעיל אות ח. וראה להלן אות ל. – ברמב״ן דברים יב, ו: כי כל מה שירים אדם לה׳ מכל אשר לו בין לקרבנות בין לבדק הבית כענין ויקחו לי תרומה בין לכהנים משרתי ה׳ הכל יקרא תרומה. וראה רש״י כאן. והראב״ע בפי׳ הקצר כאן כתב: והזכיר הגאון (כוונתו לרס״ג) כל התרומות ושיעורן ואין צורך כי זאת תרומת נדבה כו׳ ע״כ. ובפי׳ רבנו אברהם בהר״מ מונה י״ג מיני תרומה ושיעורן ונראה שמקורו מדברי הרס״ג. וראה שם בהערות רא–י ויזנברג.
20. ראה לעיל אות ד וצרף לכאן. – בכת״י ב״מ לא׳ מהראשונים: מאת כל איש, ואפילו לא הביא ב׳ שערות בודקין אותו לשם מי נדר ונדרו נדר. ראה משנה נדה מה: ובמס׳ תרומות פ״א מ״ב: קטן שלא הביא שתי שערות ר״י אומר תרומתו תרומה כו׳ וברע״ב שם דלית ליה לר״י הך דרשא מאת כל איש פרט לקטן, ע״כ. וכ״כ הר״ש.
21. ראה ספרי נשא פיס׳ מה, תנחומא שם סי׳ כז, במדב״ר יד–טז, אבדר״נ נו״א פי״א. ודרש זה הובא ביתר ביאור במדרש הגדול להלן לה כז. וראה להלן אות ל, וספורנו ואברבנאל כאן ובכוזרי מאמר ג–כג: והמשכן היה ממצות האלהים והיה מעשהו מכל הקהל כמו שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו בתכלית החפץ והרצון והתחייב השלמת התולדה שהוא השכינה, כאשר אמר ושכנתי בתוכם.
22. במכדרשב״י לעיל יב לו: ומנין אתה אומר שלא היה כל אחד ואחד מישראל שלא היה יכול להעמיד אהל מועד וכל כליו וכל קרסיו קרשיו בריחיו עמודיו ואדניו ת״ל מאת כל איש אשר ידבנו לבו, אין לך כל אחד ואחד מישראל שאין יכול לעשות כל מה שאמרתי לך, יכול היה בהן אחד שלא נטל, ת״ל ויוציאם בכסף וזהב וגו׳, וכעי״ז במדרש הגדול שם וכאן. ועי׳ באוה״ח כאן.
23. בפי׳ אוה״ח כאן: ורז״ל דרשו דבר אל בני ישראל שלא ימנה עליהם מערב רב ודורשים דבר לשון דברות ושררה. וכ״ה בס׳ מגיד מישרים המיוחס להרי״ק: בעא הקב״ה דבהאי נדבה יהיו בני ישראל האזרחים גבאים ולא מערב רב, והיינו דבר אל בנ״י ויקחו לי תרומה בני ישראל יקחו התרומה כלומר הם יגבו אותה, כלומר וממי יגבו אותה מאת כל איש אף מערב רב, ע״כ. וראה בזהר פנחס רלז: ובשפתי כהן: דבר אל בני ישראל ולא לערב רב. בזהר ח״ב קכח.-: מאת כל איש, מההוא דאיקרי איש, דאתגבר על יצריה וכל מאן דאתגבר על יצריה אקרי איש, מאי אשר ידבנו לבו, אלא דאיתרעי ביה קב״ה וכו׳ מיניה תקחו את תרומתי. ועעו״ש קמט., רעא. ובספר הבהיר אות מג. ובתוס׳ לזהר ח״ב דף רעא: ישב ר׳ ברכיה ודרש מ״ד ויקחו לי תרומה, כך אמר הקב״ה (אותי תרומה) הרימו אותי בתפלתיכם, ומי הוא, אותו שנדבו לבו להמשך מן העוה״ז, את תרומתי, שנאמר: וזאת התרומה, וכתיב מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, מאותו המתנדב.
24. מקור הדרש בתרגום יונתן כאן: מן כל דיתרעי לביה ולא באלמותא. וכ״ה בכת״י חמאת החמדה: אשר ידבנו לבו ולא אנוס. וכן פי׳ הר״י בכור שור, הספורנו והאברבנאל. וראה להלן אות כו וצרף לכאן. ובפי׳ ר׳ מיוחס: אשר ידבנו לבו לא על כרחן אלא ברצונם לפי שיש תרומה אחרת שממשכנין עליה והיא תרומת השקלים לפיכך מזהיר על זו שתבוא נדבה. ראה לקמן אות כז, כח, ואות פא. ובנוסח חדש בתנחומא מכת״י הגניזה אצל מאן עמ׳ קכא: ועשו לי מקדש, א״ל משה, אלוהי רבש״ע ומאיכן יעשו, יתן כל אחד מהן קטאדיקי (מס בלשון יון) א״ל הקב״ה לאו אלא ויקחו לי תרומה... [ידבנו לבו]. ובמגיד מישרים לרי״ק: ידבנו לבו, כלומר לא יכפו אפילו בדברים לשום אדם יותר ממה שלבו נדבו וכ״כ בדרשת ריק״א שיקחו רק ממי שיביא בעצמו. בס׳ כלי חמדה לר׳ שמואל לנייאדו פ׳ תרומה מסביר יפה ענין זה של נדיבת הלב וז״ל: בנתינת כל אחד מישראל חלק זהב או כסף המשכן, יתן נדיבות לבו מצורף לזהב או לכסף, ומהזהב והכסף יעשה המשכן וכליו, ומהנדיבות לב משכן ובית מנוחה לחי העולמים כו׳ אין הדביקות של השי״ת עם בנ״י מצד האפריון, אלא מצד הנדיבות לב אשר בתוכו כו׳ נמצא המשכן עצמו כמו הגר והאהבה אשר מבנות ירושלים כמו השלהבת הקשורה בנר ככה אל עבר פני ה׳ האירה האהבה ונדיבות לב עם בני ישראל כו׳ המשכן ימצאו שנים זה בתוך זה הפנימי רוחני מנדיבות לב בני ישראל והחיצון מהנדבה הגשמית כו׳ ולכן נקראו מקדש ומשכן, ע״כ.
25. בירושלמי פ״ג דתרומות ה״ד ובבבלי שבועות כו: דרשו ענין זה ממה שנאמר (דברים כג כד) מוצא שפתיך תשמור ועשית, אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין ת״ל כל נדיב לב. וכ״כ הרמב״ם הל׳ מעשה הקרבנות פי״ד הי״ב. והדרש מפסוק שלפנינו לא הובא במקום אחר. ובמדרש הגדול נוסף: והוא הדין לכל הקדשים שאינו צריך להוציא בשפתיו אלא משגמר בלבו נתחייב. – בקטעי מדרשים מכת״י הגניזה: אשר ידבנו לבו, אמר הכתוב (תהלים קיח קח) נדבות פי רצה נא ה׳.
26. ראה לעיל אות ב.
27. וכ״ה בכת״י מדרש הביאור בשם אמרו רבותינו. ובסדר אליהו רבה סוף פכ״ג (כה): ומפני מה נטמן המשכן עד היום הזה מפני שעשוהו הכשרים בנדבת לבם וקשה לפני הקב״ה להפסיד כל מה שעשו הכשרים בנדבת לבם ולעתיד יבא הקב״ה וישרה בתוכו כמדה הראשונה שנאמר (שה״ש ד) עורי צפון ובואי תימן וגו׳ באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי וגו׳. ראה לעיל אות יז ולקמן אות עז. ושם פי״ח: אשריהם הצדיקים שאין שונא שולט במעשה ידיהם שכן מצינו במשכן שעשה משה שלא שלט בו שונא, ולא נהפך שולחנו על פניו אבל (במשכן) במקדש שעשה שלמה שלט בו שונא ונהפך שלחנו על פניו, אבל במקדש אחרון שעתיד הקב״ה לבנותו בעגלא ובזמן קריב [אינו שולט] בו שונא לעולם הקב״ה דר בו לעולם ולעולמי עולמים, ע״כ. ובסגנון אחר בחמדת הימים התימני: דרשו רז״ל משכן שהתנדבו אותו בכל לב דכתיב מרבים העם להביא ויבואו האנשים על הנשים ברצונם ומדעתם, לא שלטה בו יד צר, ומקדש אע״פ שנאמר וישמח העם לא היתה שמחתם שלמה שלא התנדבו אותו בכל לב דכתיב ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל, לכך שלטה בו יד אויב דכתיב ידו פרש צר.
28. ראה שקלים פ״א מ״ג מ״ה ורמב״ם הל׳ שקלים פ״א ה״ט. ובפי׳ ר׳ מיוחס: תקחו את תרומתי על כרחם וזו תרומת שקלים לקרבנות השנה שממשכנין עליה. ובלק״ט: תקחו את תרומתי, מאחר שהתנדב בלבו תקחו את תרומתי בעל כרחו. וכ״ה בכת״י חמאת החמדה. וכוונתו דאע״פ דלעיל אות כד נדרש מאשר ידבנו לבו ולא אנוס, מ״מ לאחר שהתנדב יקחו בעל כרחו. ובכת״י ב״מ לא׳ מהראשונים: תקחו על כרחם מכאן שממשכנים על הצדקה. וראה ב״ב ח: שנדרש ממה שנאמר להלן כח ה: והם יקחו את הזהב וכו׳, וע״ע העמק שאלה על השאלתות ריש תרומה. – בפענח רזא: תקחו, תקח לא נאמר מכאן שאין גובין שום צדקה בפחות משנים, תקחו בגימטריא שנים קחו. וכן הוא בכתב-יד אלגוז אלמגוז וראה בעל הטורים כאן.
29. ראה לעיל אות ה וצרף לכאן. וכן איתא בשקלים פ״א מ״ה אע״פ שאמרו אין ממשכנין נשים אם שקלו מקבלין מידן. וזה ג״כ כוונת המדרה״ג. ובמלאכת שלמה הוסיף מהר״ש סיריליו ז״ל: ונשים נמי דוקא עד שיביאו שתי שערות אין תובעין אבל משהביאו תובעין לעולם דכופר נפש הוא, ואין ממשכנין דאיש כתיב. וכ״כ בשם הרא״ש ז״ל.
30. במגילה כט: דתני ר׳ יוסף ג׳ תרומות הן של מזבח למזבח ושל אדנים לאדנים ושל בדק הבית לבדק הבית. והכוונה לג׳ תרומות האמורות בפרשת כי תשא. וראה רש״י כאן ושם. ובמאירי שם שלש תרומות אחת לתרומת אדנים ואחת לתרומת שקלים ושתיהן היו בחצי שקל והשלישית לבדק הבית והיא היתה כפי נדבת כל או״א, ע״כ. ולשון הירושלמי הובא במדרש הגדול להלן פסוק ג׳ ובספר והזהיר פ׳ כי תשא. ובילק״ש הגירסא מקוטעת. ובכת״י ילקוט אלביחני: נאמר כאן תרומה ג׳ פעמים, ויקחו לי תרומה תקחו את תרומתי וזאת התרומה לפי שהן שלש תרומות, תרומת משכן שנאמר בה ויקחו לי תרומה ותרומת שקלים שנאמר בה תקחו את תרומתי שהיא חובה, ותרומת אדנים שנאמר בה וזאת התרומה. וכ״ה בכת״י ילקוט מעין גנים. – מה שירצו יעשו, ופי׳ רבינו משולם למשכן לעשות מה שירצו, זה לקדשים וזה למנורה וזה למזבח, לקרבן מה שירצו יעשה, זה לעולה וזה לעוף. ראה מפרשי הירושלמי. ובפי׳ תלמיד ר׳ שמואל בר׳ שניאור ה״ג: תרומת המשכן למשכן מה שירצו יעשו, תרומת שקלים לקרבנות מי שלא [ירצה] יעשו (וכן היא הגירסא בש״ס כת״י מינכן עיי״ש בדק״ס), כדי שיהיה יד כולם שוה, כלומר ממשכנין אותם שלא ברצונם כדי שיהא להם חלק בקרבנות, ואע״ג דכתיב בקרא אשר ידבנו לבו בירושלמי דתרומות (מובא בתו״ש לעיל אות ד) דרשינן ליה למעוטי חרש שוטה וקטן שאינן נדיבי לב, ע״כ. והגר״א גורס: מה שירצו יביאו וכו׳, לקרבן מה שירצו יביאו אבל יד כולם שוה העשיר לא ירבה ממחצית, תרומת אדנים לאדנים וכו׳. ובתקלין חדתין מפרש גירסא זו דהעשיר לא ירבה קאי על תרומת אדנים. – ועי׳ בפהמ״ש להרמב״ם שם פ״ב מ״ג וברמב״ן ר״פ כי תשא, וברב״ח כאן, ובתיו״ט בשקלים פ״א מ״ד. ובכת״י מושב זקנים: זהב וכסף ונחשת. פרש״י חוץ מן הכסף שבא שוה בשוה במחצית השקל, והק׳ הר״י אותן הקרבנות שהביאו מאחד בניסן שהוקם המשכן עד אחד באייר שהביאו כל אחד מחצית השקל ממה הביאו אם לא בשווה, וצ״ל שהיו מוסרים לציבור וכן קטורת מצינו כאן שבא נדבה אע״ג דדינו לבא משל ציבור, ע״כ.
31. מובא בילק״ש כאן. ובמדרש הגדול: ולמה נאמר תרומה התרומה תרומתי בענין אחד, אלא אחת למשכן ואחת למקדש ראשון ואחת למקדש שני.
32. ראה במילואים כאן.
מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיַפְרְשׁוּן קֳדָמַי אַפְרָשׁוּתָא מִן כָּל גְּבַר דְּיִתְרְעֵי לִבֵּיהּ תִּסְּבוּן יָת אַפְרָשׁוּתִי.
Speak to the Children of Israel and have them separate before Me a separation offering. From every man whose heart impels him to generosity shall you take My separation offering.
פרשת תרומה
(ב)
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי
מַלֵּיל עִם בְּנַי יִשְׂרָאֵל וְיַפְרְשׁוּן קֳדָמַי אַפְרָשׁוּתָא מִן כָּל גְּבַר דְיִתְרְעֵי לִבֵּיהּ תִסְּבוּן יָת אַפְרָשׁוּתִי
וְיִקְחוּ לִי – ויפרישו לפני
ההוראות לתרומת המשכן פותחות ומסיימות בתיבת ״לי״; מ״וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״ ועד ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ״ (ח). ואולם שני הפסוקים מעוררים בעיה: על פי הכתוב ״לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה׳ צְבָאוֹת״ (חגי ב ח) – והוא רעיון ריבונותו של ה׳ על העולם כולו – מה מקום לציווי ״וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״, והרי ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״ (תהלים כד א)?
קושי דומה קיים גם בצו ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ״ כדרך שתמה שלמה המלך: ״כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי!⁠״ (מלכים א ח כז).
אכן כבר השיבו ראשונים ואחרונים: לא נאמר ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו״ אלא ״ושכנתי בתוכם״. לקב״ה עצמו אין כל צורך במשכן ואין המשכן אלא ביטוי להשראת השכינה בישראל.
רעיון זה נרמז גם בת״א ובשתי דרכים: באמצעות תיבת קֳדָם וכן בתרגום ״וְיִקְחוּ״ – ״וְיַפְרְשׁוּן״: תיבת ״קֳדָם״ (לִפְנֵי) באה לציין את רוממות ה׳ ואת המרחק האינסופי שבין אדם לבורא ובכך היא מנתקת כל יחס ישיר שבין אדם לה׳. אין אדם יכול להגיע ״עד״ ה׳ או ״אל״ ה׳ וכל שבידו הוא לפעול ״קֳדָמוֹהִי״, לפניו בלבד.⁠1 רעיון זה נשמר בעקיבות מלאה בתרגום: בניגוד להקשר אנושי ובו תיבת ״לי״ מתורגמת בתרגום מילולי כגון, ״הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ״ (בראשית ג יב) ״הִיא יְהַבַת לִי מִן אִילָנָא״, כל ״לי״ הנאמר ביחס לה׳ מתורגם ״קֳדָמַי״ (לְפָנַי). מכאן, במקום ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ״ תרגם ״וְיַעְבְּדוּן קֳדָמַי מַקְדָּשׁ״, יעשו לפני מקדש. וכך גם בפסוקנו: ״וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״ – ״וְיַפְרְשׁוּן קֳדָמַי אַפְרָשׁוּתָא״, לפני בלבד אבל לא לצרכי.⁠2
מאותו הטעם תרגם לקיחה לה׳ כהַפְרָשָׁה. לשון הפרשה מטעים שאין בכח אדם ״לקחת״ לצורך ה׳ וכל שבידו הוא ״להפריש״, להבדיל ולייחד לשם ה׳.⁠3 וכשם שאין אדם ״לוקח״ לה׳, כך אין אדם מסוגל ״לתת״ או ״להרים״ לה׳. מטעם זה גם לשונות נתינה או הרמה לצורך גבוה מתורגמים בלשון הפרשה: ״בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי״ (שמות כב כט) ״תַּפְרְשִׁינֵּיהּ קֳדָמָי״, ״תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה׳⁠ ⁠⁠״ (במדבר טו יט) ״תַּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״. כך גם מטבע הברכה ״להפריש חלה״, ״להפריש תרומות ומעשרות״ ולא ״להרים״. וכבר אמר דוד ״כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ״ (דברי הימים א כט יד). כנגד זאת ״מֵאֵת כָּל אִישׁ... תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי״ תרגם ״תִסְּבוּן יָת אַפְרָשׁוּתִי״, ומדוע? כי רק ״לקיחה״ לצורך ה׳ מתורגמת כהפרשה וזהו ״וְיַפְרְשׁוּן קֳדָמַי״. אבל ״תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי״ היא הוראה לציבור לקחת מן היחיד את תרומתו, לכן תרגם בה בפועל ״נסב״.
סתירה בת״א ויישוב הגרי״ז
ב. על פי הבחנה זו מיישב הגרי״ז מבריסק סתירה בתרגום: מאחר ש״לקיחה״ לצורך ה׳ מתורגמת כהפרשה: ״וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״ – ״וְיַפְרְשׁוּן קֳדָמַי אַפְרָשׁוּתָא״, מדוע כשמסר משה את הציווי לעם ובאותו לשון ״קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות לה ה) תרגם ״סַבוּ מִנְּכוֹן אַפְרָשׁוּתָא״, בלשון לקיחה ולא בלשון הפרשה? ויישב יפה: מפורש בהלכה שהמקדש וכליו חייבים להיות רק משל ציבור וגם אם הקדישן יחיד צריך שימסרם לציבור, שאם לא כן אינם כשרים. נמצא שבתרומה למשכן נדרשו שני שלבים: הפרשתה לצורך הקדש והקנייתה לציבור כדי שלא תהיה זו תרומת יחיד. בהנחה זו מתבאר השינוי בלשון התרגום:
לכן נאמר תחילה ״ויקחו לי תרומה״, שהציבור יקח מן היחידים וייעשה שלהם ואחר כך ״ועשו לי מקדש״. וזהו הנאמר גם בפרשת ויקהל ״קחו מאתכם תרומה״, שהצבור יקחו מהיחידים.
והנה הכא מתרגם בת״א על ״ויקחו״ שהוא לשון הפרשה, ואם כן קאי זאת על הנותנים ולא על הציבור. אבל בפרשת ויקהל מתרגם ״סבו מנכון אפרשותא״, ואם כן קאי זאת על הצבור הלוקחים. והיינו כנ״ל שצריך שתעשה מתחילה של צבור ואח״כ תוכשר לעבודת המשכן.⁠4
כלומר בפרשתנו ״וְיִקְחוּ לִי״ תרגם ״וְיַפְרְשׁוּן קֳדָמַי״, ש״לקיחה״ זו לה׳ היא המסירה לציבור. אבל ״קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה״ מוסב לתרומה שכבר הופרשה ונמסרה לציבור, לכן תרגם בה ״סַבוּ מִנְּכוֹן אַפְרָשׁוּתָא״ כתרגום הקבוע של ״לקח״ בפועל ״נסב״.
יִדְּבֶנּוּ לבו – ירצה לבו
ג. נוֹדֵב הוא הנותן מתוך רצון כדברי רד״ק (״שרשים״, נדב): ״וענין הנדיבות ידוע, והוא: מי שנפשו רחבה לתת משלו״. לכן מתרגם אונקלוס לשון נדבה בהטעמת הרצון: ״יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ״ – ״דְיִתְרְעֵי לִבֵּיה״, שירצה לבו, כלשון הכתוב ״נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא ה׳⁠ ⁠⁠״ (תהלים קיט קח), וברש״י שם: ״נדבות פי – דבר רצוי שפי מתנדב לך, כל נדבה לשון רצון הוא״. וכן פירש כאן: ״ידבנו לבו – לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב״, ויסודו בת״א.⁠5 ואף שכתוב ״יִדְּבֶנּוּ לבו״ בכינוי הגוף, לא תרגם ״דְיִתְרְעֵיהּ לִבֵּיה״ אלא ״דְיִתְרְעֵי לִבֵּיה״, כי כינוי הגוף אינו נוהג בארמית אצל רצון. וכן תרגם להלן ״כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ״ (שמות לה כא) ״דְאִתְרְעֵי לִבֵּיה״ [ולא: דְאִתְרְעֵיהּ].⁠6
1. לכן לציון רוממות הבורא שאינו מאפשר יחס ישיר בין אדם לה׳, תרגם גם את מלות היחס ״ושבת עד ה׳ אלהיך״ (דברים ל ב) ״כי תשוב אל ה׳ אלהיך״ (דברים ל י) בתרגום משותף ״וּתְתוּב לְדַחְלְתָּא דַּה׳⁠ ⁠⁠״: אין אדם מסוגל להגיע ״עד ה׳⁠ ⁠⁠״ וגם לא ״אל ה׳⁠ ⁠⁠״ אלא ליראתו בלבד, כמבואר שם.
2. וכן ״קנא לאלהיו״ (במדבר כו יג) ״דְּקַנִּי קֳדָם אֱלָהֵיהּ״, ולא כרש״י שכתב: ״לאלהיו – בשביל אלהיו״. רעיון המרחק שבין אדם לבורא נשמר אצל אונקלוס לחיוב וגם לשלילה: כשם שתרגם ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים״ (שמות יט ו) ״וְאַתּוּן תְּהוֹן קֳדָמַי מַלְכִין כָּהֲנִין״ – ובכך פירש כי אין הכהנים משרתים את ה׳ אלא ״לפניו״ בלבד – כך גם לשלילה כגון, ״בתועבות יכעיסוהו״ (דברים לב טז) ״בְּתוֹעֵיבָתָא אַרְגִּיזוּ קֳדָמוֹהִי״. הקב״ה אינו נפעל כלל על ידי אדם וממילא אין באדם כח להכעיס את הבורא וכל שבכוחו הוא להרגיז ״לפניו״ בלבד. אכן להלן ״שמן משחת קדש יהיה זה לי״ (שמות ל לא) יש המתרגמים ״מְשַׁח רְבוּת קוּדְשָׁא יְהֵי דֵין לִי״ במקום ״קֳדָמַי״ וראה שם בטעם הדבר.
3. ואילמלא טעות אפשרית בהבנת הכתוב, היה מתרגם ״ויקחו לי״ בפועל ״קרב״ כדרכו לתרגם ״לקיחה״ לצורך גבוה, דוגמת ״ולקחת את הלוים לי״ (במדבר ג מא) ״וּתְקָרֵיב יָת לֵיוָאֵי קֳדָמַי״, ״קחה לי עגלה משלשת״ (בראשית טו ט) ״קָרֵיב קֳדָמַי עִגְלִין תְּלָתָה״ וכדרך שנתבאר שם. ואולם בפסוקנו, כדי למנוע כל טעות, תרגם ״ויקחו״ בפועל ״אפריש״, אף על פי שפועל זה אינו מדייק לכאורה, שהרי ״אפריש״ כולל רעיון הפרדה והבדלה בלבד דוגמת ״והבדילה הפרכת״ (שמות כו לג) ״וְתַפְרֵישׁ פָּרוּכְתָּא״, ואינו דומה לפועל ״קריב״ שממנו נשמעת גם ההקרבה לצורך גבוה. אבל ״ויקחו לי תרומה״ – ״ויקרבון״ עלול להשמע כקריאה לריצוי ה׳ בכסף. לכן למנוע מהבנה זו תרגם אונקלוס ״וְיַפְרְשׁוּן קֳדָמַי״: אין אדם מסוגל לתרום לצורך ה׳ אלא ״להפריש לפניו״ בלבד.
4. חידושי מרן רי״ז הלוי על התורה (ירושלים, תשכ״ג), תרומה. אבל ״העמק דבר״ על אתר הבחין בין ״ויקחו לי תרומה״ המדבר בנדבת הלב לעומת ״והם יקחו את הזהב״ (שמות כח ה) בכפייה, שממשכנין על הצדקה.
5. והמיוחס ליונתן הוסיף ״וְיִסְבוּן קֳדָמַי אַפְרְשׁוּתָא מִן כָּל דְּיִתְרְעֵי לִבֵּיהּ וְלָא בְּאַלְמוּתָא״ (ולא בכפייה) שהרי כפייה היא הפך הרצון כבלשון חז״ל ״כופין אותו עד שיאמר רוצה אני״. אבל שלא כאונקלוס שתרגם ״וְיַפְרְשׁוּן קֳדָמַי״ בלשון הפרשה, הוא תרגם ״וְיִסְבוּן קֳדָמַי״, כלקיחה.
6. ״לחם ושמלה״.
מלל עם בני ישראל ויפרשון לשמי אפרשן מן לוות כל גבר די ידוב יתיה לביה תקבלון ית אפרשותיה.
מליל עם בני ישראל ויסבון קדמי אפרשותא מן כל דיתרעי ליביה ולא באלמותא תיסבון אפרשותי.
Speak unto the children of Israel, that they shall set apart (take) before me a Separation: of every one whose heart is willing, but not by constraint, ye shall take my separation.
דבר אל בנ״י ויקחו לפני הפרשה מכל שירצה לבו ולא באלימות תקחו את תרומתי.

פרשה לג

סדר תרומה

[א] וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ (משלי ד׳:ב׳), אַל תַּעֲזֹבוּ אֶת הַמִּקָּח שֶׁנָּתַתִּי לָכֶם, יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁלּוֹקֵחַ מִקָּח, יֵשׁ בּוֹ זָהָב אֵין בּוֹ כֶסֶף, יֵשׁ בּוֹ כֶסֶף אֵין בּוֹ זָהָב, אֲבָל הַמִּקָּח שֶׁנָּתַתִּי לָכֶם יֵשׁ בּוֹ כֶסֶף, שֶׁנֶּאֱמַר: אִמְרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף (תהלים י״ב:ז׳). יֵשׁ בּוֹ זָהָב, שֶׁנֶּאֱמַר: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב (תהלים י״ט:י״א). יֵשׁ אָדָם לוֹקֵחַ שָׂדוֹת אֲבָל לֹא כְרָמִים, כְּרָמִים וְלֹא שָׂדוֹת, אֲבָל הַמִּקָּח הַזֶּה יֵשׁ בּוֹ שָׂדוֹת וְיֵשׁ בּוֹ כְּרָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים (שיר השירים ד׳:י״ג). יֵשׁ לְךָ אָדָם לוֹקֵחַ מִקָּח וּבְנֵי אָדָם אֵינָן יוֹדְעִין מַהוּ, אֲבָל מִשְּׂכַר הַסַּרְסוּר נִתְוַדַּע מַה לָּקַח. כָּךְ הַתּוֹרָה אֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה הִיא, אֶלָּא מִשָּׂכָר שֶׁלָּקַח משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ (שמות ל״ד:כ״ט). וְיֵשׁ לְךָ מִקָּח שֶׁמִּי שֶׁמְּכָרוֹ נִמְכָּר עִמּוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מָכַרְתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי, כִּבְיָכוֹל נִמְכַּרְתִּי עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בַּת יְחִידָה, בָּא אֶחָד מִן הַמְּלָכִים וּנְטָלָהּ, בִּקֵּשׁ לֵילֵךְ לוֹ לְאַרְצוֹ וְלִטֹּל לְאִשְׁתּוֹ. אָמַר לוֹ: בִּתִּי שֶׁנָּתַתִּי לְךָ יְחִידִית הִיא, לִפְרשׁ מִמֶּנָּה אֵינִי יָכוֹל, לוֹמַר לְךָ אַל תִּטְלָהּ אֵינִי יָכוֹל לְפִי שֶׁהִיא אִשְׁתֶּךָ, אֶלָּא, זוֹ טוֹבָה עֲשֵׂה לִי, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ קִיטוֹן אֶחָד עֲשֵׂה לִי, שֶׁאָדוּר אֶצְלְכֶם, שֶׁאֵינִי יָכוֹל לְהַנִּיחַ אֶת בִּתִּי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, נָתַתִּי לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, לִפְרשׁ הֵימֶנָּה אֵינִי יָכוֹל, לוֹמַר לָכֶם אַל תִּטְלוּהָ אֵינִי יָכוֹל, אֶלָּא בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים בַּיִת אֶחָד עֲשׂוּ לִי שֶׁאָדוּר בְּתוֹכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כ״ה:ח׳).
[ב] דָּבָר אַחֵר: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶׁבִי (תהלים ס״ח:י״ט), כָּל עִלּוּיֶיךָ לֹא הָיָה אֶלָּא מִן הַמָּרוֹם, עָלִיתָ לַמָּרוֹם: וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים (שמות י״ט:ג׳), וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל (שמות כ׳:י״ז). שָׁבִיתָ שֶׁבִי, מֶלֶךְ בְּשָׁעָה שֶׁחֲיָלוֹתָיו נִשְׁבִּים הוּא מֵצַר, תֹּאמַר אַף כָּאן כָּךְ, תַּלְמוּד לוֹמַר לָקַחְתָּ (תהלים ס״ח:י״ט). וּבְשָׁעָה שֶׁאָדָם מוֹכֵר הוּא מֵצַר, תַּלְמוּד לוֹמַר: מַתָּנוֹת בָּאָדָם (תהלים ס״ח:י״ט), אָמַר לָהֶם כָּךְ אֲנִי מַעֲלֶה עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ מַתָּנָה נְתַתִּיהָ לָכֶם. אַף סוֹרְרִים (תהלים ס״ח:י״ט), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, מָה עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹמְרִין שֶׁאֵינִי חוֹזֵר עִמָּהֶם עַל שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: סָרוּ מַהֵר (דברים ט׳:י״ב), אֲפִלּוּ סוֹרְרִים הֵן אֵינִי מַנִּיחַ אוֹתָם וְעִמָּהֶם אֲנִי דָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: אַף סוֹרְרִים לִשְׁכֹּן יָהּ אֱלֹהִים.
[ג] דָּבָר אַחֵר: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר (שיר השירים ה׳:ב׳), אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֲנִי יָשַׁנְתִּי לִי מִן הַקֵּץ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם (תהלים ע״ג:כ״ו). אֲנִי יְשֵׁנָה מִן הַמִּצְווֹת, אֲבָל זְכוּת אֲבוֹתַי עוֹמֶדֶת לִי וְלִבִּי עֵר. אֲנִי יְשֵׁנָה מִמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וְלִבִּי עֵר, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְתִּיק עָלַי, הֱוֵי: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי (שיר השירים ה׳:ב׳), עַד מָתַי אֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּלֹא בַּיִת: שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל (שיר השירים ה׳:ב׳), אֶלָּא עֲשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ שֶׁלֹא אֶהְיֶה בַּחוּץ.
[ד] דָּבָר אַחֵר: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה – רַבִּי בֶּרֶכְיָה פָּתַח: לְךָ ה׳ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וגו׳ כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ (דברי הימים א כ״ט:י״א), אַתָּה מוֹצֵא כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַעְלָן בָּרָא לְמַטָּן. לְמַעְלָן זְבוּל וַעֲרָפֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: וּרְאֵה מִזְּבֻל קָדְשְׁךָ (ישעיהו ס״ג:ט״ו), עֲרָפֶל: וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל (שמות כ׳:י״ז), וּכְתִיב: הַבְעַד עֲרָפֶל יִשְׁפּוֹט (איוב כ״ב:י״ג). לְמַטָּן: אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ה׳ אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל (מלכים א ח׳:י״ב), וּכְתִיב: בָּנֹה בָּנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ (מלכים א ח׳:י״ג). לְמַעְלָן: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ (ישעיהו ו׳:ב׳). לְמַטָּן: עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים (שמות כ״ו:ט״ו). לְמַעְלָן כְּרוּבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ישֵׁב הַכְּרֻבִים (ישעיהו ל״ז:ט״ז), לְמַטָּן: וְהָיוּ הַכְּרוּבִים (שמות כ״ה:כ׳). לְמַעְלָן: וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְּׂאוּ לְעֻמָּתָם (יחזקאל א׳:כ׳). לְמַטָּן: וּמַעֲשֵׂה הָאוֹפַנִּים כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה (מלכים א ז׳:ל״ג), וְכֵן: וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ (יחזקאל א׳:ט״ו). לְמַעְלָן: ה׳ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ (תהלים י״א:ד׳). לְמַטָּן: הֵיכַל ה׳ (שמואל א א׳:ט׳). לְמַעְלָן: מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן (תהלים ס״ח:י״ג). לְמַטָּן: יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה׳ (שמות י״ב:מ״א). לְמַעְלָן: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם (בראשית א׳:ו׳). לְמַטָּן: וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם (שמות כ״ו:ל״ג). לְמַעְלָן: כִּסֵּא ה׳ (דברי הימים א כ״ט:כ״ג). לְמַטָּן: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ (ירמיהו י״ז:י״ב). לְמַעְלָן: הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו (איוב כ״ה:ג׳). לְמַטָּן: וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שָׂרֵי גְדוּדִים (שמואל ב ד׳:ב׳). לְמַעְלָן: וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים (בראשית ט״ו:ה׳). לְמַטָּן: וְהִנְכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב (דברים א׳:י׳). לְמַעְלָן: וְהִנֵּה הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים (יחזקאל ט׳:י״א). לְמַטָּן: כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ (ויקרא ט״ז:ד׳). לְמַעְלָן: חֹנֶה מַלְאַךְ ה׳ (תהלים ל״ד:ח׳), וּלְמַטָּן: כִּי מַלְאַךְ ה׳ צְבָאוֹת הוּא (מלאכי ב׳:ז׳). לְמַעְלָן: בְּמֶלְקָחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ (ישעיהו ו׳:ו׳), וּלְמַטָּן: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי (שמות כ׳:כ׳). לְמַעְלָן: וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָּׁבֶת (ישעיהו מ׳:כ״ב). לְמַטָּן: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב (במדבר כ״ד:ה׳). לְמַעְלָן: נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה (תהלים ק״ד:ב׳), וּלְמַטָּן: עֶשֶׂר יְרִיעֹת (שמות כ״ו:א׳). לְמַעְלָן: וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא (דניאל ב׳:כ״ב). לְמַטָּן: שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר (שמות כ״ז:כ׳), וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁחֲבִיבִין כָּל מַה שֶּׁלְּמַטָּן מִשֶּׁל לְמַעְלָן, תֵּדַע לָךְ שֶׁהִנִּיחַ מַה שֶּׁלְּמַעְלָן וְיָרַד בְּשֶׁלְּמַטָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כ״ה:ח׳), הֱוֵי: כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, וְאוֹמֵר: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב (אָמַר) ה׳ צְבָאוֹת (חגי ב׳:ח׳).
[ה] דָּבָר אַחֵר: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: נִבְחַר שֵׁם מֵעשֶׁר רָב (משלי כ״ב:א׳), נִבְחַר שְׁמוֹ שֶׁל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: לוּלֵי משֶׁה בְּחִירוֹ (תהלים ק״ו:כ״ג), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם (שמות ל״ג:י״ז), מֵעָשְׁרוֹ שֶׁל קֹרַח, שֶׁנֶּאֱמַר: חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת (במדבר ט״ז:י״ז), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לְךָ עשֶׁר אַתָּה מִתְגָּאֶה, נִבְחַר שְׁמוֹ שֶׁל משֶׁה מִכָּל עָשְׁרְךָ שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב, הֱוֵי: מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב (משלי כ״ב:א׳).
דָּבָר אַחֵר: נִבְחַר שְׁמוֹ שֶׁל פִּנְחָס מִן עָשְׁרוֹ שֶׁל זִמְרִי שֶׁהָיָה נְשִׂיא שֵׁבֶט שִׁמְעוֹן, וּמֶה עָשָׂה זִמְרִי עָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה: הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו (משלי כ״א:כ״ט), זֶה זִמְרִי, וְיָשָׁר הוּא יָבִין דַּרְכּוֹ (משלי כ״א:כ״ט), זֶה פִּנְחָס. וּמָה הֵעֵז זִמְרִי, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁבָּאָה כָּזְבִּי בִּקֵּשׁ לִטְּלָהּ, אָמְרָה לוֹ אֵינִי נִשְׁמַעַת לְךָ שֶׁכֵּן צִוַּנִּי אַבָּא שֶׁלֹא אֶהְיֶה נִשְׁמַעַת אֶלָּא לְמשֶׁה, אָמַר לָהּ אֲנִי גָּדוֹל מִמּשֶׁה שֶׁהוּא מִשֵּׁבֶט ג׳ וַאֲנִי מִשֵּׁבֶט ב׳, וּרְצוֹנֵךְ לֵידַע שֶׁאֲנִי גָדוֹל מִמּשֶׁה, בְּפָנָיו אֲנִי נוֹטֵל אוֹתָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה (במדבר כ״ה:ו׳), שֶׁהָיָה מַקִּישׁ דְּבָרִים כְּנֶגְדוֹ, אָמַר לוֹ, משֶׁה, זוֹ אֲסוּרָה אוֹ מֻתֶּרֶת, אָמַר לוֹ, אֲסוּרָה הִיא לָךְ, אָמַר לוֹ זִמְרִי, אַתָּה הוּא הַנֶּאֱמָן שֶׁל תּוֹרָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְגָּאֶה בְּךָ וְאוֹמֵר: לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה (במדבר י״ב:ז׳), שֶׁאַתָּה אוֹמֵר אֲסוּרָה זוֹ, אַף אִשְׁתְּךָ שֶׁנָּטַלְתָּ אֲסוּרָה הִיא לָךְ, זוֹ מִדְיָנִית וְזוֹ מִדְיָנִית, זוֹ גְּדוֹלָה בַּת אָבוֹת, וְאִשְׁתְּךָ בַּת כֹּמֶר, הֱוֵי: לְעֵינֵי משֶׁה, וּשְׁלֹמֹה צוֹוֵחַ: הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו. וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ הָיוּ בּוֹכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֵמָּה בֹכִים (במדבר כ״ה:ו׳), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה בּוֹכֶה אַתָּה, וְהֵיכָן חָכְמָתְךָ שֶׁאָמַרְתָּ דָּבָר וְהִבְלַעְתָּ לְקֹרַח, וְעַכְשָׁו אַתָּה בּוֹכֶה, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת: אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם (תהלים ע״ו:ו׳). אָמַר לוֹ משֶׁה: אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳ (משלי כ״א:ל׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ אֲנִי מִי מוּכָן לְדָבָר זֶה, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַה׳ הַתְּשׁוּעָה (משלי כ״א:ל״א), אָמַר רַבִּי יוֹסֵי דָּרַשׁ פִּנְחָס בְּעַצְמוֹ, וּמָה אִם הַסּוּס שֶׁהוּא נוֹתֵן נַפְשׁוֹ לְיוֹם מִלְחָמָה אֲפִלּוּ הוּא מֵת הוּא נוֹתֵן נַפְשׁוֹ עַל בְּעָלָיו, אֲנִי עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה: וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר (במדבר כ״ה:ז׳), הִתְחִיל אוֹמֵר בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וּמָה אֶעֱשֶׂה אֵינִי יָכוֹל, שְׁנַיִם יְכוֹלִין לְאֶחָד, שֶׁמָּא אֶחָד יָכוֹל לִשְׁנַיִם, עַד שֶׁהוּא נוֹטֵל עֵצָה בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ הַנֶּגֶף נוֹגֵף וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר: הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה (משלי כ״ד:י׳), הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת (משלי כ״ד:י״א), כִּי תֹאמַר הֵן לֹא יָדַעְנוּ זֶה (משלי כ״ד:י״ב), אֲנִי מֵעִיד עָלֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲלֹא תֹכֵן לִבּוֹת הוּא יָבִין (משלי כ״ד:י״ב). נִכְנַס פִּנְחָס וּמָצָא אוֹתָם שֶׁקְּבָעָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זֶה עִם זֶה וְהָיוּ כְּרוּכִין זֶה בָּזֶה וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהִפָּרֵשׁ עַצְמָן, וְדָקַר שְׁנֵיהֶם דֶּרֶךְ דְּבִיקָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם (במדבר כ״ה:ח׳). כֵּיוָן שֶׁיָּצָא נִכְנְסוּ שִׁבְטוֹ שֶׁל זִמְרִי, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָגַף אֶת כֻּלָּן, כֵּיוָן שֶׁרָאָה פִּנְחָס אֶת הַנֶּגֶף עָמַד וְהָיָה מִתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל (תהלים ק״ו:ל׳), מִיָּד קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה וְאָמַר לוֹ בּוֹא וְאוֹדִיעֲךָ מִי הֶעֱמִיד זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר (במדבר כ״ה:י״א), לְכָךְ נֶאֱמַר: נִבְחָר שֵׁם מֵעשֶׁר רָב.
דָּבָר אַחֵר: נִבְחָר שְׁמוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי מֵעָשְׁרוֹ שֶׁל הָמָן, אָמַר רַבִּי יֹאשְׁיָה מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ רָשָׁע, הוֹצִיא כָּל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהָיָה לוֹ וְנָתַן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ: נִבְחָר מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב, נִבְחָר חִנָּהּ שֶׁל אֶסְתֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן (אסתר ב׳:ט״ו). כֵּיוָן שֶׁבָּא הָרָשָׁע עִם הַמָּמוֹן אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ (אסתר ג׳:י״א), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ אַתֶּם מוֹכְרִים שֶׁלִּי עַל שֶׁלִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים (ויקרא כ״ה:נ״ה), וּכְתִיב: לִי הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב (חגי ב׳:ח׳), חַיֶּיךָ מַה שֶּׁאָמַרְתָּ: הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וגו׳, כָּךְ: בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן (אסתר ח׳:א׳).
[ו] דָּבָר אַחֵר: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם (משלי ד׳:ב׳), אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּרַבִּי, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם מוֹכֵר חֵפֶץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ הוּא עָצֵב עָלָיו, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל וְשָׂמֵחַ, הֱוֵי: לֶקַח טוֹב. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם לוֹקֵחַ חֵפֶץ מֵצַר לְשָׁמְרָהּ, אֲבָל הַתּוֹרָה מְשַׁמֶּרֶת בְּעָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ (משלי ו׳:כ״ב). בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם לוֹקֵחַ חֵפֶץ מִן הַשּׁוּק שֶׁמָּא יָכוֹל לִקְנוֹת בְּעָלָיו, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם כִּבְיָכוֹל לִי אַתֶּם לוֹקְחִים, הֱוֵי: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה.
[ז] דָּבָר אַחֵר: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה (דברים ל״ג:ד׳), דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלָאי תרי״ג מִצְווֹת נִתְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי משֶׁה, שֶׁכֵּן מִנְיַן תּוֹרָה, וְאִם תֹּאמַר אֵינָן אֶלָּא תרי״א וּשְׁתַּיִם הֵיכָן הֵם, אֶלָא אָמְרֵי רַבָּנָן אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ, מִפִּי הַגְּבוּרָה שְׁמָעוּם, וְתרי״א אָמַר לָהֶם משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה וגו׳, אַל תִּקְרֵי מוֹרָשָׁה אֶלָא יְרֻשָּׁה, יְרֻשָּׁה הִיא לְיִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁנִּשְׁבָּה כְּשֶׁהוּא קָטָן לִמְדִינַת הַיָּם, אֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים אֵינוֹ בּוֹשׁ מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר לִירֻשַּׁת אֲבוֹתַי אֲנִי חוֹזֵר, כָּךְ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁהוּא פּוֹרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה וְהָלַךְ וְהִתְעַסֵּק בִּדְבָרִים אֲחֵרִים, אֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים הוּא מְבַקֵּשׁ לַחֲזֹר אֵינוֹ בּוֹשׁ, מִפְנֵי שֶׁאוֹמֵר לִירוּשַׁת אֲבוֹתַי אֲנִי חוֹזֵר.
דָּבָר אַחֵר: מוֹרָשָׁה, אַל תְּהִי קוֹרֵא מוֹרָשָׁה אֶלָּא מְאֹרָסָה, מָה חָתָן זֶה כָּל זְמַן שֶׁלֹא נָשָׂא אֲרוּסָתוֹ הוּא הֲוָה פְּרָאדוּרָן לְבֵית חָמִיו, מִשֶּׁנְּשָׂאָהּ הֲרֵי אָבִיהָ בָּא אֶצְלָהּ. כָּךְ עַד שֶׁלֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל: וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים (שמות י״ט:ג׳), מִשֶּׁנִּתְּנָה תּוֹרָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כ״ה:ח׳).
דָּבָר אַחֵר: אַל תְּהִי קוֹרֵא מוֹרָשָׁה אֶלָּא מְאֹרָסָה, מְלַמֵּד שֶׁהַתּוֹרָה אֲרוּסָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם (הושע ב׳:כ״א), וּמִנַּיִן שֶׁהוּא כְּאֵשֶׁת אִישׁ לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה, אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה, כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ (משלי ו׳:כ״ז-כ״ט).
[ח] דָּבָר אַחֵר: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה – בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה עַל עִסְקֵי הַמִּשְׁכָּן, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יְכוֹלִין הֵם יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹתוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִלּוּ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ (שמות כ״ה:ב׳). אָמְרוּ רַבָּנָן, אַף בַּמָּן שֶׁהָיָה יוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל הָיוּ יוֹרְדוֹת בּוֹ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, וְהָיוּ הַגְּדוֹלִים שֶׁבָּהֶן בָּאִין וּמְלַקְּטִים אוֹתָן וְהָיוּ גּוֹנְזִין אוֹתָן, תֵּדַע שֶׁכֵּן הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (שמות ל״ו:ג׳), וְכִי בַּבֹּקֶר הָיוּ מְבִיאִין בַּצָּהֳרַיִם לֹא הָיוּ מְבִיאִים, אֶלָּא מִמַּה שֶּׁהָיָה הַמָּן מוֹרִיד לָהֶם הֵבִיאוּ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ (שמות ל״ה:כ״ז).
[פרשת תרומה]
[א] יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנּוּ, מוֹתַר תְּרוּמָה מֶה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ? כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מוֹתַר תְּרוּמָה רִקּוּעֵי זָהָב הָיוּ עוֹשִׂין מֵהֶן צִפּוּי לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים (שופטים ד׳:ב׳). אַתְּ מוֹצֵא שְׁתֵּי תְּרוּמוֹת בָּחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַחַת לַמִּשְׁכָּן וְאַחַת לַכֹּהֲנִים. תְּרוּמַת כֹּהֲנִים, עַל מְנָת שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי תּוֹרָה. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ בֶּן תּוֹרָה, מֻתָּר לֶאֱכֹל עַל קִבְרוֹ תְּרוּמָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן: רְאֵה מַה כְּתִיב: כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי (יחזקאל כ״ב:כ״ו). לָמָּה? בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ וּבֵין הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ (יחזקאל כ״ב:כ״ו). כֵּיוָן שֶׁאֵין בֶּן תּוֹרָה, אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין הַטָּמֵא לְטָהוֹר. וְאוֹמֵר: קָדָשַׁי בָּזִית וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלָּלְתְּ (יחזקאל כ״ב:ח׳). לָמָּה מְבַזֶה אֶת הַקֳּדָשִׁים? שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁמֹר שַׁבָּת. רְאֵה כַּמָּה חֲבִיבָה תְּרוּמַת כֹּהֲנִים שֶׁנִּתְּנָה לְכֹהֲנִים בְּנֵי תּוֹרָה, אֲבָל תְּרוּמַת הַמִּשְׁכָּן, קְרָאָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה.
[ב] וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם (משלי ד׳:ב׳). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שְׁנֵי פְרַקְמָטוֹטִין עוֹמְדִין זֶה עִם זֶה, אֶחָד בְּיָדוֹ מְטַכְסָא וְאֶחָד בְּיָדוֹ פִּלְפְּלִין. אָמְרוּ זֶה לָזֶה: בֹּא וְנַחֲלִיף בֵּינִי וּבֵינֶךָ. נָטַל זֶה אֶת הַפִּלְפְּלִין, וְזֶה הַמְּטַכְסָא. מַה שֶּׁבְּיַד זֶה אֵין בְּיַד זֶה, וּמַה שֶּׁבְּיַד זֶה אֵין בְּיַד זֶה. אֲבָל הַתּוֹרָה אֵינָהּ כֵּן, זֶה שׁוֹנֶה סֵדֶר זְרָעִים וְזֶה שׁוֹנֶה סֵדֶר מוֹעֵד, הִשְׁנוּ זֶה לָזֶה, נִמְצָא בְּיַד זֶה שְׁנַיִם וּבְיַד זֶה שְׁנַיִם, יֵשׁ פְּרַקְמַטְיָא יָפָה מִזּוֹ. הֱוֵי: כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם. מַעֲשֶׂה בְּחָבֵר אֶחָד שֶׁהָיָה בִּסְפִינָה עִם פְּרַקְמָטוֹטִין הַרְבֵּה, הָיוּ אוֹמְרִים לְאוֹתוֹ חָבֵר הֵיכָן פְּרַקְמַטְיָא שֶׁלָּךְ? הָיָה אוֹמֵר לָהֶם: פְּרַקְמַטְיָא שֶׁלִּי גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּכֶם. בָּדְקוּ בַּסְּפִינָה לֹא מָצְאוּ לוֹ כְּלוּם, הִתְחִילוּ שׂוֹחֲקִים עָלָיו. נָפְלוּ עֲלֵיהֶם לִסְטִים בַּיָּם, שָׁלְלוּ וְנָטְלוּ כָּל מַה שֶּׁנִּמְצָא בַּסְּפִינָה. יָצְאוּ לַיַּבָּשָׁה וְנִכְנְסוּ לַמְּדִינָה, לֹא הָיָה לָהֶם לֹא לֶחֶם לֶאֱכֹל וְלֹא כְּסוּת לִלְבֹּשׁ. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ חָבֵר? נִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ יָשַׁב וְדָרַשׁ. עָמְדוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה כְּשֶׁרָאוּ שֶׁהוּא בֶּן תּוֹרָה מְרֻבֶּה, נָהֲגוּ בּוֹ כָּבוֹד גָּדוֹל וְעָשׂוּ לוֹ פְּסִיקָתוֹ כַּהֹגֶן וְכָרָאוּי בִּגְדֻלָּה וּבְכָבוֹד. הִתְחִילוּ גְּדוֹלֵי הַקָּהָל לֵילֵךְ מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ וּלְלַוּוֹת אוֹתוֹ. כְּשֶׁרָאוּ הַפְּרַקְמָטוֹטִין כָּךְ, בָּאוּ אֶצְלוֹ וּפִיְּסוּ מִמֶּנּוּ וְאָמְרוּ לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, עֲשֵׂה עִמָּנוּ טוֹבָה וְלַמֵּד עָלֵינוּ זְכוּת לִפְנֵי בְּנֵי הָעִיר, שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ מֶה הָיִינוּ וּמָה אִבַּדְנוּ בַּסְּפִינָה. בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ עֲשֵׂה עִמָּנוּ חֶסֶד, דַּבֵּר לָהֶם אֲפִלּוּ עַל הַפְּרוּסָה שֶׁיִּנָּתֵן לְתוֹךְ פִּינוּ וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת בָּרָעָב. אָמַר לָהֶם: הֲלֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם, שֶׁפְּרַקְמַטְיָא שֶׁלִּי גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּכֶם, שֶׁלָּכֶם אָבַד וְשֶׁלִּי קַיֶּמֶת. הֱוֵי: כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם.
[ג] וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר י״י וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ (מלאכי א׳:ב׳). וּכְתִיב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי (מלאכי א׳:ג׳). מַעֲשֶׂה בְּטוֹרְנוֹסְרוֹפוֹס שֶׁשָּׁאַל אֶת רַבִּי עֲקִיבָא: אָמַר לוֹ: לָמָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנֵא אוֹתָנוּ, שֶׁכָּתַב וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי? אָמַר לוֹ: לְמָחָר אֲנִי מְשִׁיבֶךָ. לְמָחָר אָמַר לוֹ: רַבִּי עֲקִיבָא: מֶה חָלַמְתָּ זֶה הַלַּיְלָה וּמָה רָאִיתָ? אָמַר לוֹ: בַּחֲלוֹמִי הָיָה לִי הַלַּיְלָה שְׁנֵי כְּלָבִים, אֶחָד שְׁמוֹ רוֹפוֹס וְאֶחָד שְׁמוֹ רוֹפִינָא. מִיָּד כָּעַס, אָמַר לוֹ: לֹא קָרָאתָ שֵׁם כְּלָבֶיךָ אֶלָּא עַל שְׁמִי וְעַל שֵׁם אִשְׁתִּי, נִתְחַיַּבְתָּ הֲרִיגָה לַמַּלְכוּת. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וּמַה בֵּינְךָ לְבֵינֵיהֶם. אַתָּה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְהֵן אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין, אַתָּה פָּרֶה וְרָבֶה וְהֵן פָּרִין וְרָבִין, אַתָּה מֵת וְהֵן מֵתִים. וְעַל שֶׁקָּרָאתִי שְׁמָם כְּשִׁמְךָ, כָּעַסְתָּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיוֹסֵד אָרֶץ, מֵמִית וּמְחַיֶּה, אַתָּה נוֹטֵל עֵץ וְקוֹרֵא אוֹתוֹ אֱלֹהִים כִּשְׁמוֹ, לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיְּהֵא שׂוֹנֵא לָכֶם. הֱוֵי: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי. כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם (משלי ד׳:ב׳) בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם שֶׁהוּא לֹוֶה מִן אֲחֵרִים לוֹקֵחַ סְחוֹרָה יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, פְּעָמִים שֶׁהוּא מַפְסִיד. אֲבָל סְחוֹרָה שֶׁל תּוֹרָה אֵינוֹ כֵן. לָמַד אָדָם מִכָּאן פֶּרֶק אֶחָד וּמִכָּאן פֶּרֶק אַחֵר, מִכָּאן מַסֶּכֶת אַחַת וּמִכָּאן מַסֶּכֶת אַחֶרֶת, וְהוּא מִשְׂתַּכֵּר בָּהֶם, הֱוֵי, כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם. דָּבָר אַחֵר, כִּי לֶקַח טוֹב, לְמִי שֶׁעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא וְהוּא מִשְׂתַּכֵּר, פְּעָמִים שֶׁעוֹמֵד בְּיָדוֹ פְּעָמִים אֵינוֹ עוֹמֵד, אֲבָל הַתּוֹרָה עוֹמֶדֶת לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא, הֱוֵי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם לָכֶם. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הַתּוֹרָה שֶׁלִּי וּנְטַלְתֶּם אוֹתָהּ, קְחוּ אוֹתִי עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרֹמוּ. וְאִם תָּרְמוּ, אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. אֵלּוּ הֵן, חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְהַתּוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וְנָכְרִי שֶׁתָּרַם אֶת שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּתוֹ, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וְכֻלָּן מִן הַפָּסוּק הַזֶּה. חֵרֵשׁ, דִּכְתִיב: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יָצָא חֵרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר. וְהַשּׁוֹטֶה, דִּכְתִיב: כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, יָצָא שׁוֹטֶה שֶׁאֵין לִבּוֹ נוֹדְבוֹ. וְהַקָּטָן, דִּכְתִיב: מֵאֵת כָּל אִישׁ יָצָא קָטָן שֶׁאֵינוֹ אִישׁ, הַתּוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ דִּכְתִיב מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ, תִּקְחוּ מִשֶּׁלָכֶם. וְנָכְרִי שֶׁתָּרַם אֶת שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּתוֹ, דִּכְתִיב: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יָצָא נָכְרִי שֶׁאֵינוֹ יִשְׂרָאֵל.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה – כָּל דָּבָר שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה לִי, יֶשְׁנוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. כֵּיצַד, וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ (ויקרא כ״ה:כ״ג), לָעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. כִּי לִי כָּל בְּכוֹר (במדבר ג׳:י״ג), בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם (במדבר ח׳:י״ד), לָעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא.
וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה – בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא.
[ד] דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה – כָּל דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ לִי, יֵשׁ בָּהּ בְּרָכָה. וְהַתְּרוּמָה יֵשׁ בָּהּ בְּרָכָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רְאֵה מַה כְּתִיב: וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (במדבר ל״ו:ג׳). מַהוּ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר. לִשְׁנֵי בְּקָרִים הֵבִיאוּ אֶת כָּל נִדְבוֹת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּרָכָה בְּנִדְבוֹתֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִקְחוּ לִי.
וְיִקְחוּ לִי – אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁאָמַרְתִּי לָכֶם קְחוּ לִי תְּרוּמָה תִּהְיוּ מְלַגְלְגִין בַּתְּרוּמָה וְתֹאמְרוּ לֹא כֹּהֵן הוּא שֶׁהוּא אוֹכְלָהּ, שֶׁאִם אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ אֶחָד מִמֵּאָה, יְהֵא יוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ גּוֹזֵל אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט אֶלָּא לִי, שֶׁכֵּן כְּתִיב וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, וּכְתִיב תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.
וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אֵינִי מַטְרִיחַ עַל הָאֻמּוֹת, אֶלָּא עֲלֵיכֶם בִּלְבַד. רְאֵה מַה כְּתִיב: הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ (חבקוק ב׳:ד׳), זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר. כֵּיצַד, הִמְלִיךְ אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל הָעוֹלָם וְלֹא הָיָה שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ (חבקוק ב׳:ד׳). וְהָיָה מַבִּיט בְּעַצְמוֹ וּמִתְבַּיֵּשׁ בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת וְאוֹמֵר אֲנִי מֶלֶךְ, וְלֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ. לָמָּה? שֶׁהָיָה קָטָן כְּבַד, לְכָךְ נִקְרָא שְׁמוֹ נְבוּכַדְנֶצַּר. וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה. לָעוֹלָם הַבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן אֶת בְּנֵי הָאָדָם כָּל אֶחָד וְאֶחָד עִם בְּנֵי אֱמוּנָתוֹ, וְצַדִּיק עִם אֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה. אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִכֶּם מִן אֱמוּנִים, וַאֲנִי גָּאַלְתִּי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וְאֵין אַתֶּם מַפְרִישִׁין לִי תְּרוּמָה. לְכָךְ כְּתִיב: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה.
[Parashat Terumah]
[Siman 1] That they take for me an offering (Exod. 25:2). May it please our masters to teach us: What did they do with the surplus offering?⁠1 Thus did our masters teach us: They fashioned with it the hammered gold overlay for the Holy of Holies. You find that the Holy One, blessed be He, chose two offerings (terumot): the offering (set aside) for the building of the Tabernacle and the priestly offering. The priestly offering (was given to them) in order that they become students of the law.⁠2 R. Yannai said: Any priest who is not a student of the law, it is permitted to eat the offering on his grave.⁠3
R. Isaac said in the name of R. Johanan: Observe what is written in the verse: The priests have done violence to My law, and have profaned My holy things (Ezek. 22:26). How did they do that? They have not distinguished between the holy and the common, neither have they taught differences between the unclean and the clean (ibid.). If the priest is not a student of the Torah, he is unable to distinguish between the holy and the profane, the unclean and the clean. Therefore Scripture says: Thou hast despised My holy things and hast profaned My Sabbaths (ibid., v. 18). Why does he despise the holy things? Because he does not know how to observe the Sabbath. See how beloved is the priestly offering in that it was given to the priests who were students of the law. But the Holy One, blessed be He, decreed the Temple offering for His own sake, as it is said: That they take for me an offering.
[Siman 2] That they take for Me an offering (Exod. 25:2). Scripture says elsewhere in allusion to this verse: For I give you good doctrine; forsake ye not My teaching (Prov. 4:2). R. Simeon the son of Lakish explained this verse as follows: Once there were two merchants who were traveling together. One of them held a bolt of silk material in his hand, while the other held some pepper. They said to each other: “Let us exchange our merchandise.” One took the pepper and the other took the silk. What one of them had previously owned was no longer his, and that which the other had owned was, likewise, no longer his. With the law, however, this is not so. If one man studies Tractate Ze’raim, and another Tractate Mo’ed, and they instruct each other, each possesses knowledge of both. Truly, is there any merchandise more valuable than this? Therefore, For I give you good doctrine; forsake ye not My teaching.
Once a passenger aboard a ship, on which many were traveling, was asked by them: “What kind of merchandise do you possess?” He answered: “My merchandise is superior to yours.” Whereupon they searched the boat to examine his merchandise. When they were unable to find anything that belonged to him, they began to scoff at him. Shortly after, pirates attacked them, and carried the men and everything they found in the ship away. After some time they reached port, and all the men were brought to the city, without food to eat or clothes to wear. What did the one passenger do? He went to the schoolhouse, where he sat and studied. When the residents of the town discovered that he was a learned student of the law, they treated him with the greatest respect. They made a collection in his behalf, as was customary and proper for a man of distinction. The important men of the community would walk at his right and his left, accompanying him wherever he went. When the merchants saw what was happening, they went to him and pleaded: “Please, we beg you to help us, speak in our behalf to the men of the city, for you know what has happened to us and how much we lost in the ship. We implore you to ask them to give us some bread, that we may live and not die of starvation.” He answered: “Did I not tell you that my merchandise was better than yours? Yours has been destroyed, but mine endures.” Therefore it says: For I give you good doctrine.
[Siman 3] That they make for me an offering (Exod. 25:2). Scripture says elsewhere in allusion to this verse: I have loved you, saith the Lord, yet ye say: “Wherein hast Thou loved us?” (Mal. 1:2), and elsewhere it is written: But Esau I hated (ibid., v. 3). Once Turnus Rufus4 asked R. Akiba: “Why does the Holy One, blessed be He, hate us, that it should be written But Esau I hated?” He replied: “I will tell you tomorrow.” The next day (Turnus Rufus) asked R. Akiba: “What did you dream about last night, and what did you see?” “I dreamed about two dogs last night,” Akiba answered. “One was named Rufus, and the other Rufina.” Turnus Rufus became infuriated and said to him: “How dare you call the dogs by my name and by the name of my wife? You are guilty of treason against the government.” R. Akiba responded: “Is there actually a difference between you and them? You eat and drink, and they do likewise; you are fruitful and multiply, and so do they; you die and they die; yet because I called them by your names, you have become angry. Should not the Holy One, blessed be He, who stretched out the heavens and established the earth, who causes death and gives life, hate you when you take a tree and call it by His name. Therefore, But Esau I hated.”
For I give you good doctrine (Prov. 4:2). Frequently, a man borrows money from other men, in order to purchase some merchandise, and then goes on the road (with it) and suffers a loss. That can never happen with the merchandise of the law. A man learns one chapter, then another, and then still another. He studies one tractate and then another, and he profits from them all. For I give you good doctrine (ibid.). Another explanation of I give you good doctrine. A man who engages in business is sometimes able to retain the profit he makes, but at other times he loses it. The law, however, remains with a man in this world and in the world-to-come. Hence, For I give you good doctrine.
The Holy One, blessed be He, said to Israel: The law is Mine, and if you accept it, you must accept Me with it, as it is said: That they take for me an offering; of every man whose heart maketh him willing (Exod. 25:2). R. Simeon the son of Lakish said: Our rabbis taught that there are five persons who are not permitted to bring an offering. If they do, their offering is not considered acceptable. They are a deaf mute, a fool, a minor, one who brings an offering that is not his own, and an offering brought by a gentile on behalf of an Israelite, even with his consent. Their offerings are not acceptable. R. Simeon the son of Lakish added: All of these are to be understood from the verse under discussion (Exod. 25:2). The deaf mute is restricted because it is written: Speak unto the children of Israel (ibid., v. 1). Naturally a deaf mute is excluded, since he can neither hear nor speak. The fool, because it is written: Every man whose heart maketh him willing (ibid.). The fool is barred because his heart is neither willing nor unwilling. The minor, since it is written: Unto the children of Israel (ibid.), and the minor is not yet a man, hence his offering is not acceptable. The one who brings an offering that does not belong to him, for it is written: Every man whose heart maketh him willing, ye shall take My offering (ibid., v. 2); that is, you must bring your own offering. And the offering brought by a gentile for an Israelite, with his consent, for it is written: Speak unto the children of Israel. The gentile is barred from bringing an offering because he is not an Israelite.
Speak unto the children of Israel, that they take for Me an offering (ibid., v. 2). Each time the Holy One, blessed be He, says for Me in the Torah, both this world and the world-to-come are included. For example, For the land shall not be sold in perpetuity, for the land is for Me (Lev. 25:23). Here and in the time-to-come. For all the firstborn are for Me (Num. 3:13); that is in this world and in the time-to-come. The Levites are for Me (ibid. 8:14); in this world and in the time-to-come. Israel, as it is written: And ye shall be for Me a kingdom of priests (Exod. 19:6); in this world and the world-to-come. Hence, That they take for Me an offering alludes to the present and the time-to-come.
[Siman 4] Speak unto the children of Israel, that they take for me an offering (Exod. 25:2). Whenever the words for Me are stated in a verse, a blessing accompanies it. Does a blessing also accompany an offering? R. Johanan said: Observe what is written in the verse: And they brought yet unto him free-will offerings every morning(baboker baboker)5 (Exod. 36:3). Why is the word morning repeated in the text? Because they brought all the gifts that were required for the Tabernacle in two mornings. This happened because a blessing accompanied their gifts. Hence it is stated: That they take for Me… ye shall take My offering (Exod. 25:2). They take for Me. The Holy One, blessed be He, said: Because I told you Take for Me an offering, do not scoff at the (giving of an) offering by saying: “He is not a priest that he should eat it,” for if a man fails to give him even one hundredth of his portion, let him realize that he is stealing it, not from the priestly tribe, but from Me, for so it is written: That they take for Me an offering, and ye shall take My offering (Exod. 25:2).
Take for Me an offering. The Holy One, blessed be He, said to Israel: I did not impose this upon other nations but upon you alone. Observe what is written in the verse Behold, his soul is puffed up, it is not upright in him; but the righteous shall live by his faith (Hab. 2:4). Behold, his soul is puffed up, it is not upright in him refers to Nebuchadnezzar. How do we know this? The Holy One, blessed be He, made him ruler of the entire world, yet he did not rejoice in his lot, as it is said: His soul is not upright in him. When he looked at himself he became embarrassed in the presence of his fellow men. He would say: “I am king,” yet his soul was not upright in him. Why was that? Because he was squat in stature, like a kad (“jug”). That is why he was called Nebukadnezzar.
But the righteous shall live by his faith (ibid.). In the world-to-come the Holy One, blessed be He, will judge all mankind in relation to the members of his own profession.⁠6 The righteous shall live by his faith. The Holy One, blessed be He, said to them: Each one of you was counted among my profession, and so I redeemed you from Egypt, but you did not set aside offerings unto Me. Hence it is written: Take for Me an offering.
1. The surplus offering was from the funds contributed for the building of the Sanctuary (M. Shekalim 4:4).
2. These offerings increased their opportunity to study the law. The midrash compares these offerings because both are called terumah.
3. Etz Joseph suggests that an ignorant priest would even permit eating the terumah offering, which must be maintained in a state of ritual purity, in a cemetery, from which priests are generally barred. The intent may be that the priest, in his ignorance, probably collected his dues improperly, and so it is really common, and thus may be consumed even on his (i.e., the ignorant priest’s) grave, since he is worthy of death.
4. Turnus (Tinneius) Rufus was the Roman governor of Judea in 132 C.E.
5. The word morning is repeated in the text to indicate that it must be brought twice at that time.
6. Word-play on emunah (“faith”) and umanut (“trade, profession”). The word used in the translation, “profession” (i.e., what one professes), is intended to express both nuances.

פרשת תרומה

[א] וידבר ה׳ אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו׳ (שמות כ״א:א׳). זש״ה כי לקח טוב נתתי לכם וגו׳ (משלי ד׳:ב׳), לקח הוא תורתי בנוהג שבעולם שני פרגמטין שהיו במדינה, זה לוקח מטכסין, וזה לוקח אולוסירקא, עמדו זה עם זה, אמר אחד לחבירו מבקש אתה להחליף, א״ל הן, החליפו זה עם זה, זה נתן מטכסין ולקח לו אולוסירקא, נמצא ביד זה דבר אחד, וביד זה דבר אחד, אבל תורה אינה כן, זה שונה סדר זרעים, וזה שונה סדר נזיקין, עמדו שניהם זה עם זה, אמר אחד לחבירו השנה לי סדר זרעים, ואני אשנה לך סדר נזיקים, נמצא ביד זה שנים, וביד זה שנים, יש מקח גדול מזה, הוי כי לקח טוב וגו׳.
ד״א מי שלקח סחורה ויוצא לדרך מתיירא מן הליסטין, אבל התורה אינה כן, שמא יכולים הליסטים ליטול תורתו מתך לבו, הוי כי לקח טוב.
אמרו רבותינו מעשה בספינה שהיו בה פרגמטוטין, והיה שם חבר אחד, אמרו לו מה פרגמטיא שלך, אמר להם מוצנעת היא, אמרו לו למה לא תראה לנו אותה, אמר להם כשאכנס למדינה אראה אותה לכם, התחילו לחזור על הספינה ולא מצאו, התחילו שוחקין עליו, לא עשו אלא עמדו המוכסין עליהם ונטלו כל מה שהיה בידן, ולא היה להן לא לאכול ולא ללבוש, אותו חבר נכנס לבית הכנסת התחיל וישב ודורש להן, התחילו לכבד אותו ולפרנס אותו, אותן שהיו עמו בספינה התחילו באין עליו ומבקשין ממנו, אמרו לו בבקשה ממך בשביל שאתה מכיר אותנו למד עלינו זכות, מי גרם לו להנצל התורה שבלבו היתה, הוי כי לקח טוב.
ד״א כי לקח טוב, אדם שהוא לווה מבני אדם, ולוקח סחורה ויוצא לדרך, פעמים שהיא מפסדת, אבל התורה אינה כן, אלא לומד אדם מכאן פרק אחד, ומכאן פרק אחד, הוא מתפרנס בהן, הוי כי לקח טוב.
[ב] [ויקחו לי תרומה]. אמר להן הקב״ה, היתה התורה שלי ונטלתם אותם קחו אותי עמה. ויקחו לי תרומה. אמר ריש לקיש כך שנו רבותינו חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן רומיה, החרש והשוטה והקטן והתורם את שאינו שלו ונכרי שתרם את של ישראל [אפילו ברשותו] אין תרומתו תרומה. וכולן מן הפסוק הזה, דבר אל בני ישראל, יצא חרש שאינו שומע, אשר ידבנו לבו, יצא שוטה שאינו מתנדב בלבו, מאת כל איש, יצא קטן שאינו איש, והתורם את שאינו שלו, שנאמר מאת כל איש, משלהן, ונכרי שתרם של ישראל אפילו ברשותו, שנאמר דבר אל בני ישראל, יצא נכרי שאינו מישראל.
[ג] ד״א דבר אל בני ישראל. ויקחו תרומה אין כתיב כאן, אלא ויקחו לי תרומה, כל דבר שנאמר בו לי, בעוה״ז ובעוה״ב, והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי [הארץ] (ויקרא כ״ה:כ״ג), בעוה״ז ובעוה״ב, [כי לי כל בכור בבני ישראל (במדבר ח׳:י״ז), בעו״ז ובעוה״ב, והיו לי הלוים (שם שם:י״ד), בעוה״ז ובעוה״ב], ואף התרומה בעולם הזה ובעוה״ב.
ד״א ויקחו לי תרומה. כל נדבה שנאמר בה לי, יש בה ברכה, התרומה הזו יש בה ברכה, אמר ר׳ יוחנן כל מלאכת המשכן הביאו ישראל לשני בקרים, מנין, שנאמר והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר (שמות ל״ו:ג׳), שניתנה ברכה בתרומת המשכן, ויקחו לי תרומה.
[ד״א ויקחו לי תרומה]. אמר להן הקב״ה איני מטריח על אומה אחרת אלא עליכם, מה כתיב הנה עופלה לא ישרה נפשו בו וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב׳:ד׳), הנה עופלה, זה נבוכדנצר, כיצד המליך הקב״ה אותו על כל העולם, ולא היה שמח בחלקו, לא ישרה נפשו בו, והיה מביט בעצמו ומתבייש, ואומר אני מלך, ואומר לא ישרה נפשו בו, וצדיק באמונתו יחיה, לעולם הבא הקב״ה דן את בני אדם כל אחד ואחד עם בני אומנותו וצדיק עם אמונים יחיה, אמר להן הקב״ה כל אחד ואחד (היה) [חיה] מן אומנותו, ואני גאלתי אתכם ממצרים ואין אתם מפרישים לי תרומה ויקחו לי תרומה וגו׳.
[Parashat Terumah]
[1] (Exod. 25:1–2:) THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES, SAYING: SPEAK UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL, AND LET THEM TAKE (rt.: LQH) FOR ME A PRIESTLY SHARE…. This text is related (to Prov. 4:2): FOR I GAVE YOU GOOD INSTRUCTION…. INSTRUCTION (LQH) <denotes> my Torah.⁠1 <It was> customary for two traders2 to be in the <same> district. One took in (rt.: LQH) raw silk,⁠3 and the other took in finished silk.⁠4 They stood side by side. One said to his companion: Do you want to make a change? He said: Yes. <So> they changed <roles> with each other. The first handed over the raw silk and took the finished silk for himself. It turned out that a single commodity <remained> in the hands of the one, and a single commodity <remained> in the hands of the other. But Torah is not like that. One learns the <talmudic> order, "Seeds (Zera'im),⁠" while another learns the order, "Damages (Neziqin).⁠" Both of them stood side by side. One said to his companion: Teach me the order, "Seeds,⁠" and I shall teach you the order, "Damages.⁠" It turned out that the one had two <orders> in hand, and the other had two < orders > in hand. Is there <any> merchandise greater than this? Ergo (in Prov. 4:2): FOR I GAVE YOU GOOD INSTRUCTION….
Another interpretation: Whoever acquires goods and takes to the road, is afraid of brigands,⁠5 but Torah is not like that. Can a brigand remove his Torah from the midst of his heart? Ergo: (in Prov. 4:2): FOR <I GAVE YOU> GOOD INSTRUCTION.
Our masters have told a story about a ship in which there were traders.⁠6 Now there was there a certain associate (haver).⁠7 They said to him: What is your business?⁠8 He said to them: It is secret. They said to him: Why will you not reveal it to us? He said to them: When I enter the district, I will reveal it to you. They began to go over the ship; and when they did not find <anything>, they began to laugh at him. They only did so until the tax collectors dealt with them and took whatever they had on hand. They had nothing to eat and nothing to wear. That associate entered the synagogue and began to sit and expound to them (the people). They began to honor him and to provide for him. Those who were with him in the ship began to come to him and seek < assistance > from him. They said to him, If you please, because you know us, plead our cause. What caused him to be saved? The Torah, which was in his heart. Ergo: (in Prov. 4:2): FOR <I GAVE YOU > GOOD INSTRUCTION.
Another interpretation (of Prov. 4:2): FOR <I GAVE YOU > GOOD INSTRUCTION. Whenever someone borrows from the children of Adam, acquires goods, and takes to the road, at times they are lost; but the Torah is not like this.⁠9 Rather, when one learns one chapter from here and another chapter from there, he is supported by them. Ergo: (in Prov. 4:2): FOR <I GAVE YOU> GOOD INSTRUCTION.
[2] [(Exod. 25:2:) AND LET THEM TAKE (rt.: LQH) FOR ME A PRIESTLY SHARE.] The Holy One said to them: The Torah was mine, and you undertook them (the commandments).⁠10 Take me along with it. (Ibid.:) AND LET THEM TAKE (rt.: LQH) ME AS A PRIESTLY SHARE.⁠11 Resh Laqish said: Thus have our masters taught (in Ter. 1:1): THERE ARE FIVE WHO DO NOT SEPARATE OUT THE PRIESTLY SHARE; AND IF THEY DO SEPARATE IT OUT, THEIR PRIESTLY SHARE IS NOT A < VALID > PRIESTLY SHARE. <THE FIVE ARE > THE DEAF, THE INSANE, THE MINOR, ONE WHO SEPARATES OUT A PRIESTLY SHARE WHICH IS NOT HIS OWN, AND A FOREIGNER WHO SEPARATES OUT A PRIESTLY SHARE FROM WHAT BELONGS TO ISRAEL. [EVEN IF IT IS WITH PERMISSION], HIS PRIESTLY SHARE IS NOT A < VALID > PRIESTLY SHARE. Now all of them are derived from this verse (i.e., Exod. 25:2): <SPEAK UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL, AND LET THEM TAKE FOR ME A PRIESTLY SHARE; YOU SHALL TAKE MY PRIESTLY OFFERING FROM EVERY PERSON WHOSE HEART MOVES HIM.>⁠12 SPEAK UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL: A deaf person is exempt because he does not hear. WHOSE HEART MOVES HIM: An insane person is exempt because his heart is not being moved. FROM EVERY PERSON: The minor is exempt because he is not a <grown>person (ish). Also one who separates out what is not his, as stated (ibid.): FROM EVERY PERSON, i.e., from what belongs to them. Also the foreigner who separates out a priestly share of what belongs to Israel, even with permission, as stated (ibid.): SPEAK UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL, is exempt because he is not from Israel.
[3] (Exod. 25:2): SPEAK UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL, <AND LET THEM TAKE FOR ME A PRIESTLY SHARE>. It is not written here: "And let them take a priestly share,⁠" but AND LET THEM TAKE FOR ME (li) A PRIESTLY SHARE. Anything about which li ("to me" or "for me") is used, <belongs to the Holy One> in this world and in the world to come.⁠13 (Lev. 25:23:) BUT THE LAND MAY NOT BE SOLD PERMANENTLY, FOR [THE LAND] BELONGS TO ME (li), in this world and in the world to come. [(Numb. 8:17:) FOR EVERY FIRST-BORN AMONG THE CHILDREN OF ISRAEL BELONGS TO ME (li), in this world and in the world to come. (Numb. 8:14:) AND THE LEVITES SHALL BELONG TO ME (li), in this world and in the world to come.] So also the priestly share <belongs to the Holy One> in this world and in the world to come.
Another interpretation (of Exod. 25:2): AND LET THEM TAKE FOR ME (li) A PRIESTLY SHARE. Every offering concerning which li ("to me") is used contains a blessing.⁠14 The priestly share contains a blessing. R. Johanan said: Israel brought everything for working on the Tabernacle on two mornings.⁠15 Where is it shown? Where it is stated (in Exod. 36:3): AND THEY STILL BROUGHT FREEWILL OFFERINGS UNTO HIM IN THE MORNING, IN THE MORNING.⁠16 So a blessing was given in the priestly share of the Tabernacle. (Exod. 25:2) AND LET THEM TAKE FOR ME A PRIESTLY SHARE.
[Another interpretation (of Exod. 25:2): AND LET THEM TAKE FOR ME A PRIESTLY SHARE.] The Holy One said to them: I am not bothering with <any> other people except you. What is written (in Hab. 2:4)? LO, HIS INNER SOUL IS ARROGANT, NOT UPRIGHT; BUT THE RIGHTEOUS PERSON SHALL LIVE BY HIS FAITHFULNESS. LO, <HIS INNER SOUL> IS ARROGANT. This refers to Nebuchadnezzar. How? The Holy One had made him king over all the world but he was unhappy with his lot. (Ibid.:) HIS INNER SOUL IS <…> NOT UPRIGHT. Then he looked at himself and felt ashamed;⁠17 but he said: I am king. Thus it says: HIS INNER SOUL IS <…> NOT UPRIGHT. (Ibid., cont.:) BUT THE RIGHTEOUS PERSON SHALL LIVE BY HIS FAITHFULNESS (rt.: 'MN). In the world to come the Holy One will judge the children of Adam, each and every one along with the children of his handiwork (rt.: 'MN); BUT THE RIGHTEOUS PERSON SHALL LIVE with fidelity (rt.: 'MN). The Holy One said to them: Each and every one {is from} [lives off] his handiwork (rt.: 'MN). Now I have redeemed you from Egypt, but you are not setting aside for me a priestly share. (Exod. 25:2): AND LET THEM TAKE FOR ME A PRIESTLY SHARE….
[4] (Exod. 25:3–7:) AND THIS IS THE PRIESTLY SHARE THAT YOU SHALL TAKE FROM THEM: <GOLD, SILVER, AND BRONZE; > BLUE, PURPLE, <AND SCARLET YARNS; FINE LINEN, GOAT HAIR, REDDENED> RAM SKINS, DOLPHIN SKINS, AND ACACIA WOOD;> OIL FOR LIGHTING, <SPICE FOR ANOINTING OIL AND FOR AROMATIC INCENSE, ONYX STONES>…. R. Judah bar Simon said: <The Holy One said to Israel:>⁠18 Do not think that you are repaying me thirteen things19 which correspond to thirteen things which I set aside for you in Egypt. These were the following (according to Ezek. 16:10–12, 19): I CLOTHED YOU WITH EMBROIDERY, SHOD YOU WITH DOLPHIN SKIN, WRAPPED YOU IN FINE LINEN, COVERED YOU WITH SILK, ADORNED YOU WITH JEWELS, PUT BRACELETS ON YOUR ARMS, AND A CHAIN AROUND YOUR NECK; I PUT A RING ON YOUR NOSE, EARRINGS ON YOUR EARS, AND A SPLENDID CROWN UPON YOUR HEAD…. AND MY BREAD WHICH I GAVE YOU, < BREAD > OF FINE FLOUR, OIL, AND HONEY, <THIS BREAD> I GAVE YOU TO EAT. Ergo, the thirteen things which you have set aside for me correspond to (but do not repay) the thirteen things which I set aside for you in Egypt. In the age to come I am repaying you these corresponding thirteen things, those which are mentioned (in Is. 4:5–6): FOR THE LORD WILL CREATE OVER THE [WHOLE] SITE OF MOUNT ZION <AND OVER ITS ASSEMBLY A CLOUD AND SMOKE BY DAY AND THE BRIGHTNESS OF A FLAMING FIRE BY NIGHT >…. AND THERE SHALL BE A SUKKAH AS A SHADE FROM THE HEAT BY DAY….
[5] Another interpretation (of Exod. 25:3, 5:) AND THIS IS THE PRIESTLY SHARE,…, SKINS OF TEHASHIM (i.e., DOLPHINS),…. R. Judah and R. Nehemiah differ.⁠20 R. Judah says: <There was> a large wild beast in the desert, which they took and from which they made hangings. R. Nehemiah said: It was a miracle; for at the time it was created, it was hidden away.
[6] Another interpretation (of Exod. 25:3): AND THIS IS THE PRIESTLY SHARE…: [GOLD, SILVER, AND BRONZE]. GOLD corresponds to the kingdom of Babylon, concerning which is written (in Dan. 2:38): YOU (Nebuchadnezzar) ARE THE HEAD OF GOLD.⁠21 SILVER: This denotes the kingdom of Media, concerning which is written (in Esth. 3:9): THREE THOUSAND TALENTS OF SILVER.⁠22 AND BRONZE: This denotes the kingdom of Greece, which was the least of them all. (Exod. 25:5:) REDDENED (rt.: 'DM) RAM SKINS. This denotes the kingdom of Edom, as stated (in Gen. 25:25): THE FIRST (i.e., Esau) CAME FORTH RUDDY (rt: 'DM).⁠23 The Holy One said: Although you have seen these four kingdoms exalting over you, by your life, I am producing salvation for you out of the midst of slavery. What is written next (in Exod. 25:6)? OIL FOR LIGHTING (ma'or). What is the meaning of LIGHTING? This denotes the Messianic (Mashiah) King, as stated (in Ps. 132:17): THERE I WILL MAKE A HORN SPROUT FOR DAVID; [I HAVE PREPARED A LAMP FOR MY ANOINTED ONE (Mashiah)].⁠24 When Daniel saw these [four] kingdoms, he was afraid. It is so stated (in Dan. 7:15): AS FOR ME, DANIEL, MY SPIRIT WAS DISTURBED <WITHIN ME; AND THE VISION OF MY HEAD ALARMED ME>. What did Daniel see? It is simply that, when Nebuchadnezzar saw the dream, Daniel came and interpreted it for him. He said to him (in Dan. 2:38): YOU (Nebuchadnezzar) ARE THE HEAD OF GOLD. (Dan. 2:32:) <THE HEAD OF THAT STATUE WAS OF FINE GOLD;> ITS BREAST AND ITS ARMS WERE OF SILVER. This <silver> denotes the kingdom of Babylon.⁠25 (Dan. 2:39:) BUT ANOTHER KINGDOM SHALL ARISE AFTER YOU, INFERIOR TO YOU. (Dan. 2:32:) ITS BELLY AND ITS THIGHS WERE OF BRONZE. This denotes the kingdom of Media. (Dan. 2:39, cont.:) THEN YET A THIRD KINGDOM, ONE OF BRONZE, WHICH SHALL RULE OVER THE WHOLE EARTH. (Dan. 2:33:) ITS LEGS WERE OF IRON. This denotes the kingdom of Greece. (Dan. 2:40, 42:) BUT THE FOURTH KINGDOM SHALL BE AS STRONG AS IRON<….> {AND ITS} [THE] FEET26 WERE PARTLY {OF} IRON AND PARTLY {OF} CLAY. This is Edom. Why was it likened to iron and clay? Our masters have said: This wicked kingdom is going to use clay coinage.
Another interpretation: Why was it likened to iron and clay? Just as iron is hard, so is this wicked kingdom hard. And why is it like clay? Because the Holy One is going to break it like clay, as stated (in Is. 30:14): HE SHALL BREAK IT AS A POTTER'S VESSEL IS BROKEN…. Now < Daniel > had seen the Messianic King, as stated (in Dan. 2:34): YOU LOOKED ON UNTIL A STONE WAS CUT OUT WITHOUT THE USE OF HANDS…. Resh Laqish said: This <stone> is the Messianic King. (Ibid., cont.:) THEN IT STRUCK THE STATUE ON ITS FEET, <i.e., struck> all the kingdoms, which were set in the statue. Now by virtue of what is the Messianic King likened to a stone (even)? By virtue of Jacob, < of whom >⁠27 it is stated (in Gen. 49:24): FROM THERE <COMES> THE SHEPHERD, THE ROCK (even) OF ISRAEL28 (Dan. 2:45:) < BECAUSE YOU SAW> THAT A ROCK (even) WAS CUT FROM THE MOUNTAIN, so that it consumes the whole world, as stated (in Is. 11:4): AND HE SHALL SMITE THE EARTH WITH THE ROD OF HIS MOUTH. In that hour Israel shall dwell in tranquillity and security, as stated (in Ezek. 28:26:) AND THEY SHALL DWELL ON IT (their own soil) IN SECURITY.
1. Tanh., Exod. 7:2.
2. Gk.: pragmateutai. This interpretation follows the reading from the parallel text in Tanh., Exod. 7:2. The spelling, PRGMTYN, in the Buber text suggests the Greek pragmata (“affairs,” “business”) and does not fit the context.
3. Gk.: metaxa.
4. Gk.: holoserikon. Cf. the parallel Tanh. text, which reads “pepper” (pilpelin) here.
5. Gk.: lestai.
6. Gk.: pragmateutai.
7. In this context the word designates a Rabbinic scholar.
8. Gk.: pragmateia.
9. Tanh., Exod. 7:3.
10. Cf. Tanh., Exod. 7:3: “And you undertook it (the Torah).”
11. So the midrash interprets this part of Exod. 25:2.
12. yTer. 1:1 (40a).
13. Lev. R. 2:2; Sifre to Numb. 11:16 (92); cf. Numb. R. 15:17; cf. below, Tanh. (Buber), Exod. 8:9.
14. Tanh., Exod. 7:4.
15. Below, Tanh. (Buber), Exod. 11:2; Numb. 2:29; Tanh., Exod. 11:5; Numb. 2:27; Deut. 4:5; Exod. R. 41:2; 51:2; Numb. R. 2:10; 12:16; M. Pss. 101:4.
16. So in literal translation, which conveys R. Johanan’s understanding of the verse. A more usual translation would read: AND THEY STILL BROUGHT FREEWILL OFFERINGS UNTO HIM EVERY MORNING.
17. Cf. PRK 13:8, according to which Nebuchadnezzar was a dwarf. Similarly Tanh., Exod. 7:4, which finds a clue to his smallness in his name.
18. This necessary addition to the text comes from the parallel in Tanh., Exod. 7:5.
19. Presumably the thirteen types of offerings mentioned in Exod. 25:1–7; but these verses mention more than thirteen.
20. Below, 7:9; Tanh., Exod. 7:6, 9; PR 33:10; cf. Shab. 28a; yShab. 2:1 (4d); Eccl. R. 1:9:1.
21. Tanh., Exod. 7:7; cf. Exod. R. 35:5; above, 3:15.
22. The money was to be Haman’s payment into the treasury of the king of the Persians and Medes.
23. See also above, Gen. 8:4.
24. Below, 8:6.
25. Cf. the Oxford MS, marked, “Michael 577, no. 155”; Codex Vaticanus, Ebr., 34; and the parallels in Tanh., Exod. 7:7 and Exod. R. 35:5. They all read here, “Kingdom of Media,” and identify the other kingdoms to fit this rendering.
26. The Masoretic Text renders, “AND THE TOES OF THE FEET.”
27. “Of whom” is the reading in Tanh., Exod. 7:7.
28. In the biblical context these words would naturally refer to the Holy One, but the midrash understands them as an allusion to Jacob, as does Rashi, ad loc. So also below, 9:12.
דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה – כתיב לי הכסף ולי הזהב (אמר) [נאם] ה׳ צבאות (חגי ב׳:ח׳), אמר הקב״ה לישראל התנדבו ועשו המשכן, ואל תאמרו מכיסכם אתם נותנים דבר, כי משלי הוא הכל, לפיכך אמר ויקחו לי משלי.
דבר אל בני ישראל1להוציא החרש שאינו שומע ואינו מדבר.
אשר ידבנו לבו – להוציא השוטה שאין לבו נודבו.
מאת כל איש – להוציא את הקטן שאינו איש. ומנין שלא יקחו מן הגוים, שנאמר דבר אל בני ישראל, ולא ממי שאינו מישראל.
1. להוציא החרש כו׳ עד סוף הפסוק. תנחומ׳ תרומה אות ג׳, ותנחומ׳ שלנו אות ב׳, ילקו׳ רמז שס״ג, ולק״ט, ונובע מירושלמי תרומות פ״א ה״א, וכאשר הביא המחבר כ״ה בתנחו׳, אבל בירושלמי הגירס׳ אשר ידבנו לבו פרט לחרש ולשוטה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מר בני אסראיל אן יאכ֗ד֗ו לי רפיעה מן ענד כל אנסאן מא תסכ֗ו בה נפסה תאכ֗ד֗ו רפיעתי.
צו את בני ישראל שייקחו לי תרומה מכל אדם1 מה שליבו נדבו, תיקחו את תרומתי.
1. כן הוא בנוסח שמואל בן יעקב, אנסאן, ולא ״רג֗ל״ כדרך רס״ג לתרגם ״איש״, והכוונה כאן שהתרומה תילקח מכל אחד ואחד גם מההמון ולא רק מהחשובים.
ויקחו לי – לשמי.
תרומה – הפרשה, יפרישו לי ממונם נדבה.
ידבנו לבו – לשון נדבה, והיא לשון רצון טוב.⁠א
תקחו את תרומתי – אמרו רבותינו: שלש תרומות אמורות כאן: אחת תרומת בקע לגלגלת שנעשו מהן האדנים כמו שמפורש באלה פקודי (שמות ל״ח:כ״ו-כ״ז), ואחת תרומת המזבח – בקע לגולגולת לקופות לקנות מהן קרבנות ציבור, ואחת תרומת המשכן – נדבת כל אחד ואחד שהתנדבו שלש עשרה דברים האמורים בעניין זהב וכסף ונחשת, כל המנויין בעניין,⁠ב כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה, כשתדקדק בהן.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוס שונצינו נוסף כאן: ״פייצנט בלעז״, ובדפוס סביונטה: ״פיישנט בלעז״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917 הושמט (אולי ע״י הדומות): ״זהב וכסף ונחשת, כל המנויין בעניין״.
ויקחו לי THEY SHALL TAKE FOR ME – for My Name (Tanchuma Terumah 1).
תרומה A DONATION OFFERING – an allocation (cf. Onkelos); they should allocate [set apart] from their possessions a donation.
ידבנו לבו WHOSE HEART MAKES HIM WILLING – [The word ידבנו] is a term of donation; it is a term denoting "good-will", apaisement in old French (cf. Rashi on Bereshit 33:10 and Vayikra 19:5).
תקחו את תרומתי YOU SHALL TAKE MY DONATION OFFERING – Our Rabbis said: the expression תרומה is used here three times; one is the donation of a beka per head from which the sockets were made, as is set forth in the section אלה פקודי (Shemot 39:26-27); another is the donation for the altar – a beka per head that was given to the collection fund from which to purchase the communal sacrifices;⁠1 and [the third] one – the donation offering for the Mishkan which was a donation from each individual,⁠2 that they donated thirteen different articles (cf. Tanchuma) that are mentioned in the section "gold, silver and copper", all that are enumerated in the section, all of which were required either for the work of the Mishkan3 or for the priestly garments, as you will find when you look closely into the matter.
1. See Rashi on Shemot 30:15
2. See Jerusalem Talmud Shekalim 1:1
3. In other words, the listed materials were used for the construction of the Tabernacle or its vessels.
דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה1אני נתתי לכם את תורתי וקחו גם אותי, ומנין לומר לי במקום אותי, שנאמר ולי אני עבדך (מלכים א א׳:כ״ו), ועשו לי מקדש (שמות כ״ה:ח׳), לכך נאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה.
2תנן התם חמשה לא יתרומו, ואם הרימו אין תרומתן תרומה, החרש השוטה והקטן והתורם את שאינו שלו, ונכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשות, אין תרומתן תרומה.
3אמר ר׳ שמעון בן לקיש וכולהם מן הפסוק הזה, 4דבר אל בני ישראל, פרט לחרש שאינו שומע ואינו מדבר, אשר ידבנו לבו, פרט לשוטה שאין לבו נודבו, ידבנו לבו, אין הנדיב אלא בלב, שנאמר כל נדיב לב (שמות ל״ה:ה׳), ולא אנוס, מאת כל איש, פרט לקטן שאינו איש, ויקחו לי, 5משלהם פרט לתורם מה שאינו שלו, 6והנכרי מנין, דכתיב דבר אל בני ישראל ויקחו לי, ולא הגוים יקחו, 7על שם חיבה זוכר את ישראל בכל פרשה ומצוה, שנא׳ כי נער ישראל ואוהבהו (הושע י״א:א׳), ואומר ואוהב את יעקב (מלאכי א׳:ב׳).
ויקחו לי תרומה8כל מקום שנאמר לי, הוקבע לעולם הזה ולעתיד, כי לי הארץ (ויקרא כ״ה:כ״ב), כי לי בני ישראל עבדים (שם שם נ״ה), כי לי כל בכור (במדבר ג׳:י״ג), והיו לי הלוים (שם ח׳:י״ד), וכאלה רבות.
ויקחו לי – שתהא ברכה בה, וכה״א והמלאכה היתה דים (שמות ל״ו:ז׳).
דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה – אמר להם הקב״ה לכם אני מטריח להביא תרומה, ולא לשאר אומות.
תקחו את תרומתי – מאחר שהתנדב מלבו, תקחו את תרומתי בעל כרחו.
1. אני נתתי לכם את תורתי וקחו גם אותי. בתנחומא וילקוט אמר להן הקב״ה לישראל התורה שלי ונטלתם אותה קחו אותי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה.
2. תנן התם. ריש תרומות מובא בתנחומא שם.
3. אמר רשב״ל. תנחומא וילקוט והמאמר נובע מירושלמי תרומה פ״א ה״א, ושם איתא ר׳ שמואל בר נחמן.
4. דבר אל בני ישראל פרט לחרש שאינו שומע ואינו מדבר. כ״ה בתנחומא, אולם בירושלמי הגי׳ אשר ידבנו לבו פרט לחרש ולשוטה.
5. משלהם. תנחומא וילקוט.
6. והנכרי מנין. בתנחומא הגי׳ ונכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשותו דכתיב דבר אל בני ישראל יצא נכרי שאינו ישראל.
7. על שם חיבה. דברי רבינו מדנפשי׳.
8. כל מקום שנאמר לי. תנחומא וילקוט וס׳ והזהיר.
(ב-ג) ויקחו לי תרו⁠[מה ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ...]⁠גים מחובת הציבור כעניין שנותנו איני⁠[... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ...]
[וזאת התרומה] – מדברים האילו שלא יתנו כי אם את אשר [יצום.] (כ״י בולוניה 469.2)
תרומה – הפרשה {מ}⁠ממונם.⁠א
א. השלמת האות בדפוס ראשון. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): ממונם.
תרומה: means something separated from one's wealth.⁠1
1. Rashbam's explanation follows that of Rashi almost verbatim. Presumably both exegetes are trying to explain why the verb, "ויקחו – and they will take,⁠" is used; arguably it would have been more appropriate to write "ויתנו לי תרומה – let them give me a donation or a gift.⁠" Rashi and Rashbam then explain that the Israelites are instructed to take, i.e. to separate the gift from their wealth.
ויקחו לי – מלת לקיחה עם למ״ד כמו נתינה, וכן: קחי לי מעט מים (מלכים א י״ז:י׳). הלא תראה כי מלת ״סר״, אם אחריה אל בשלש נקודות, יהיה הפך סור קשור עם מ״ם אחריו.
והזכיר הגאון כל התרומות ושיעורן, ואין צורך, כי זאת תרומת נדבה. ובעבור שיש תרומות חיוב, אמר בתחילה: ויקחו לי תרומה, ואחר כן פרש כי זאת התרומה היא נדבה.
דבר – מלת ויקחו לי – מגזרת: סורה אלי (שופטים ד׳:י״ח), שיסור הנקרא ממקומו ויקרב אליו, וככה: שיקח מאתו ויתן לי. וככה: קחי נאא לי מעט מים (מלכים א י״ז:י׳).
א. כן בכ״י לוצקי 827. בכ״י פריס 176, 177, ברסלאו 53 חסרה מלת: נא.
[THAT THEY TAKE FOR ME.] The words ve-yikchu li (that they take for Me)⁠1 is similar to the form surah elai2 (turn in to me) (Jud. 4:18). Surah elai means turn from your place and come to me.⁠3 Ve-yikchu li has a similar connotation. It means let him4 take from what he owns and give it to me.⁠5 The same is true of Fetch me (kechi li), I pray thee, a little water (I Kings 17:10).⁠6
1. Literally, that they take to me. Hence Ibn Ezra's comment.
2. Literally, turn to me.
3. Turn to me is short for turn from your place and come to me.
4. The Biblical phrase is in the plural. However, Ibn Ezra's paraphrase is in the singular.
5. In other words, that they take for me is short for: that they take from what they own and give to me.
6. According to Ibn Ezra its meaning is: take, I pray thee, some of your water and give it to me (Weiser).
ויקחו לי תרומה – לצורכי, לבנות לי בית. הגזברים יקחו מאת העם, ולא בחזקה, אלא מאת כל איש אשר ידבנו לבו.
וזאת הפרשה נאמרה בתוך ארבעים יום האחרונים, שהיה משה ממתין את הלוחות, וצוה לו הקב״ה להיכן יניחם, שיעשו משכן ובית קדשי הקדשים, ובתוכו הארון, ובתוך הארון הלוחות, ושם תשכון שכינה עם התורה. וישראל סביב כמו מלאכים סביב כסא הכבוד, והשכינה ביניהם, כמו שכתוב: ושכנתי בתוכם (שמות כ״ה:ח׳), כמו בין המלאכים. ועל זה נאמר: אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם (תהלים פ״ב:ו׳), להיות שכינה ביניכם, אלא שחבלתם.
ויקחו לי תרומה – TAKE FOR ME A DONATION OFFERING – for My needs, to build Me a house. The treasurers will take from the people, without force, but rather מאת כל איש אשר ידבנו לבו FROM EVERY PERSON WHOSE HEART MAKES HIM WILLING.
And this pericope was said among the last forty days, when Moshe was waiting for the tablets, and the Blessed Holy One commanded him where he should place them, that they shall make a Tabernacle and a Holy of Holies and in it the ark, and in the ark the tablets, and there the Divine presence will rest with the Torah. And Israel will surround it, like angels surrounding the throne of glory, and the Divine presence will be among them, as it is written: “and I will dwell in their midst” (Shemot 25:8), just as [He is] among the angels. And about this it is said: “I said, "You are godlike beings, and all of you sons of the Most High” (Tehillim 82:6), for the Divine presence is among you, but you spoiled it.
ויקחו לי תרומה – טעם מאמרו ויקחו לי תרומהויתנו לי תרומה, {כמו ש}אמר אליהוא להצרפית1 (מלכים א יז:י) קחי נא לי וג׳2.
ונקראת הנדבה תרומה, כי המביא אותה והמפריש אותה מממונו ירים אותה בהכרח לפני הבאתו אותה ובשעת הבאתו אותה.
ומיני התרומה רבים3:
הראשון שבהם – אחד מן עשרה, הוא מאמרו (במדבר יח:כד) כי את מעשר בני ישראל וג׳.
והשני – חלק מן עשרים וארבעה, והיא החלה במאמרו (במדבר טו:כ) חלה תרימו וג׳.
והשלישי – חלק מן ארבעים מן תרומת הגורן4, כמאמרו (דברים יח:ד) ראשית דגנך וג׳.
והרביעי – חלק מן ארבעים ושמונה, והיא החלה המוטלת על הנחתומים (חלה ז:ז).
והחמישי – חלק מן חמשים, כמאמרו בשלל מדין (במדבר לא:ל) תקח אחד אחוז מן החמשים.
והששי – חלק מן ששים שבשעת הישועה (=הגאולה העתידה) יורם אל הנשיא לקרבן5, כמאמרו (יחזקאל מה:יג) זאת התרומה אשר תרימו וג׳6.
והשביעי – חלק מן מאה בשעת הישועה מן המשקים, כמאמרו (שם פסוק יד) וחוק השמן מעשר השמן7.
והשמיני – חלק מן מאה ושלושים שיצא מן הארץ, כמאמרו (שם מח:כא) מזה ומזה לתרומת וג׳8.
והתשיעי – חלק מן מאתים, כמאמרו (שם מה:טו) ושה אחד9 מן הצאן מן המאתים שיורם אל הנשיא.
והעשירי – חלק מן חמש מאות, כמאמרו בשלל מדין (במדבר לא:כח) אחד נפש מחמש המאות.
והאחד עשר – {חלק} ידוע {מורם} מן הידוע – שוק התרומה וחזה התנופה (ויקרא י:טו)10.
והשנים עשר – חלק קצוב מ⁠[חלק] קצוב11 – והיא מחצית השקל בשקל (שמות ל:יג).
והשלושה עשר – חלק קצוב מבלתי קצוב12 והוא הביכורים כמאמרו (דברים כו:ב) ולקחת מראשית כל פרי האדמה, ו{נקרא תרומה} כמאמר הראשונים ז״ל (פסחים לו:) ותרומת ידך אלו הביכורים.
והארבעה עשר – חלק בלתי קצוב והוא התרומה שנזכרה כאן במאמרו ויקחו לי תרומה13.
מאת כל אישאיש כאן {טעמו} בן-אדם, לא גבר14, הראיה {על זה}איש ואשה אל יעשו עוד (שמות לו:ו)15.
תקחו את תרומתי – על משה ופקידיו גובי התרומה למעשה המשכן16.
1. א. הגיה המהדיר: ׳הצרפתית׳ (וכן הגיה לעיל פר׳ יתרו יח:יא), אבל א״צ בהגהתו, שכן נהגו חז״ל והראשונים לכנות האשה מצרפת כ׳הצרפית׳, וכן הוא בדברי רבנו והרמב״ם כמו שציינתי לעיל פר׳ יתרו שם.
2. ב. צריך ביאור אם כוונת רבנו לפרש ששרש קיחה כאן טעמו נתינה, או שמא רצונו לומר שהאמור כאן ׳ויקחו׳ הוא מקרא קצר שטעמו ׳ויקחו מהם ויתנו לי׳. ומדבריו להלן בסוף הפסוק משמע כצד הראשון, ע״ש. וכן לעיל פר׳ ויחי בפסוק (בראשית מח:ט) ׳קחם נא אלי׳ פירש רבנו שטעמו: ׳קרב אותם אלי׳, וזה מורה כצד הראשון, וראה מש״כ שם בהערה. אך ראב״ע כאן פירש כצד השני: ׳שיקח מאתו ויתן לי, וככה קחי נא לי מעט מים׳, וכעי״ז פירש להלן (לה:ה): ׳קחו – הפך תנו, רק בהיות מ״ם אחר גזרת לקיחה הנה היא כמו נתינה. קחי [נא] לי מעט מים פירוש כי הלקיחה לי היא בעבורי, וככה קחו מאתכם תרומה׳. ואמנם בפירושו לבמדבר (ח:ח) משמע כצד הראשון, שפירש: ׳תקח לחטאת – בציווי כי הם יקחו, והטעם יתנו, כמו ויקחו לי תרומה. או יקחו עמם כמו ויקחו להם איש שה לבית׳. וביותר משמע כן מפירושו לתהלים (קמג:ט) שכתב: ׳והנכון בעיני כי מלת לקיחה תהי להפך בעבור אות אחריה, כמו קחו מאתכם תרומה, והנה הטעם כמו תנו קחו לי שתקח לצרכו׳.
ויצויין שלפי הצד הראשון, לשון הכתוב בריש פרשת תצוה (כז:כ) ׳ויקחו אליך׳ – שנתלבטו בו המפרשים (ראה מש״כ שם הרנצי״ב בהעמק דבר) – תתפרש בקלות כ׳ויתנו אליך׳.
3. ג. בריש ברייתא דמלאכת המשכן אמרו: ׳עשר תרומות הן׳ עיי״ש, אמנם מניינו של רבנו כאן אינו תואם למנין הברייתא שם. ועי׳ להראב״ע כאן בפירושו הקצר שכתב: ׳והזכיר הגאון כל התרומות ושיעורן׳. וניתן לשער שדברי רבנו כאן נאצלים מן פירוש רס״ג שנחסר לנו בכאן.
4. ד. זהו שיעור תרומת עין יפה, ושיעור תרומה בינונית א׳ מן חמשים, ושיעור תרומת עין רעה א׳ מן ששים כבמשנה בתרומות (ד:ג).
5. ה. רש״י ורד״ק פירשו שם באופן אחר, אבל פשוטו של מקרא נוטה כדברי רבנו. [הערות נהור שרגא]
6. ו. ושיעור ׳ששית האיפה מחמר החטים׳ (שם) היינו אחד מששים, שהרי ׳עשירית החמר האיפה׳ (שם פסוק יא). [הערות נהור שרגא]
7. ז. לשון הכתוב שם: ׳וחק השמן הַבַּת השמן מַעְשַׂר הַבַּת מן הַכֹּר וג׳⁠ ⁠׳. ושיעור הנזכר הוא אחד ממאה, שהרי ׳עשירית הבתים חמר׳ (שם), וחומר וכור שיעור אחד להם כמבואר במנחות (עז.). [הערות נהור שרגא]
8. ח. ודרך החשבון הוא כך: התרומה שהיא כ״ה אלף בכ״ה אלף (שם מח:כ) היא אחת מי״ג בארץ ישראל, שהרי כל חלק וחלק מחלקי י״ב השבטים שיעורו ג״כ כ״ה אלף בכ״ה אלף (כאשר יוצא משם פסוק ח, והשוה רש״י ורד״ק שם פסוק א). א״כ ארץ ישראל בין הכל י״ג חלקים והתרומה אחת מי״ג. וארץ ישראל שהיא ארץ ז׳ עממים היא עישור ע׳ אומות (מדרש חזית א:לז), הרי שתרומת הארץ אחת מק״ל בארץ. [הערות נהור שרגא]
9. ט. לשון הכתוב: ׳אחת׳.
10. י. כלומר חזה ושוק שהן איברים ידועים מרימים אותן מגוף ידוע, אבל אין שיעורן קצוב, בניגוד לשאר התרומות שדיבר בהן. אמהם השוה חולין (צח:) וירושלמי נזיר (ו:י) ששיעור זרוע אחד מק׳ או מס׳ באיל. [הערות נהור שרגא]
11. יא. בכתה״י הוגה בגליון ׳מן ג׳ז מחדוד׳ (-מחלק קצוב) במקום ׳מן גיר מחדוד׳ (-מבלתי קצוב), ונרשם עליו ׳צח׳, וכתב המהדיר שלא מצא טעם להגהה זו שהרי בין עניים בין עשירים יתנו מחצית השקל. ואולי סבור היה המהדיר שהגההתו זו לא באה אלא מחמת קושיא, שהיה קשה למגיה שהשנים-עשר והשלשה-עשר שוים, ולכך תיקן מדיליה. ואמנם כבר מלתנו אמורה שהגהות המגיה נאמנין עלינו מאד, ונראה שהכוונה בזה שהתרומה היא חלק קצוב דהיינו מחצית השקל, והיא גם באה מדבר הקצוב, דהיינו מן השקלים דוקא, ואינו יכול לתת שוה כסף וכדו׳ [או שמא הכוונה ששיעור התרומה קצוב ביחס למידת השקל הקצובה – מחצית מהשלם]. כלומר, כוונת רבנו רק ליתן הגדרה לסוג התרומה, שהיא ניתנת מדבר ששיעורו קצוב, אך פשיטא שאין הכוונה על שיעור התרומה לומר שהאדם חייב לתת מחצית מכל שקל ושקל שיש בידו. [והשוה לשון הרמב״ן בפ׳ כי תשא (ל:יג): ׳קבע לו משה רבינו מטבע כסף בישראל, כי מלך גדול היה, וקרא למטבע ההוא ׳שקל׳ [...] שמשקלי הערכין ופדיון הבכור במטבע ההוא שהם קדש, וכן כל שקלי המשכן וכן כל כסף קצוב האמור בתורה׳].
אולי יש סימוכין להבנה זו במה שהביא רבנו את ראשית לשון הפסוק: ׳מחצית השקל בשקל׳, ולא הביא תחתיו סיפא דקרא: ׳מחצית השקל תרומה לה׳⁠ ⁠׳ [והמהדיר הגיה בלשון רבנו שצ״ל ׳מחצית השקל תרומה׳].
12. יב. חשב המהדיר להגיה ׳חלק בלתי קצוב מחלק קצוב׳, אבל א״צ בהגהה זו, וכוונת רבנו מבוארת ע״פ מש״כ בהערה למעלה אודות מחצית השקל, שבביכורים התרומה קצובה, שהיא ראשית כל פרי האדמה, אבל היא באה מחלק בלתי קצוב, שכן לא פירט הכתוב המין שממנו צריכים ליקח בכורים, ונמצא ששני אנשים יכולים לצאת ידי חובת בכורים בשני מינים שונים. [או לפירוש השני שכתבנו שם, בביכורים התרומה קצובה – פרי אחד מכל מין (עי׳ רמב״ם ביכורים ב:יט, ובדרך אמונה שם הי״ז צידד שאי אפשר להביא חצי פרי), אך אין לפרי האדמה מידה קצובה שביחס לאותה מידה נקבע שיעור התרומה].
ולדברינו, הקצבה האמורה כאן אינה מתייחסת למידה שצריך להביא, אלא לסוג הדבר המובא לתרומה. וא״כ אינו ענין כלל למה שתיקנו חז״ל להביא לביכורים אחד מששים (עי׳ רמב״ם שם הי״ז), ועי׳ מש״כ בזה המהדיר.
13. יג. המהדיר השמיט חלק ניכר מפיסקא זו ובמקומה העתיק: ׳[וכזו] התרומה שנזכרה כאן במאמרו ויקחו לי תרומה׳. וביאר טעמו בזה״ל: ׳ולפי הנוסח שהצגתי אני מנה המחבר בין הכל י״ג מיני תרומה כמספר י״ג פרקים שבברייתא דמלאכת המשכן, שמאמר רבי בתחילת ההקדמה שם ׳עשר תרומות הן׳ הוא מקורו של המחבר לבסוף נמנו שם י״ב תרומות [שרוב רובן הן הן התרומות שהזכיר המחבר] וכו׳. והכותב כאן שמנה י״ד תרומות כנראה חשב את ההקדמה לברייתא דמלאכת המשכן לפרק בפני עצמו, ועלו בידו י״ד פרקים׳. כלומר, המקור לדברי רבנו הוא ברייתא דמלאכת המשכן, ורבנו מנה י״ג תרומות כנגד מנין הפרקים שם, אך ׳הכותב׳ המציא עוד תרומה בעבור שטעה לחשוב שההקדמה ג״כ פרק בפני עצמו היא.
ואמנם במח״כ השערה זו תמוהה ומשונה היא בתכליתה, וכי סבור הוא שכותב אחר בלתי מחבר הפירוש יהין לשנות ולהוסיף במספר התרומות רק כדי להתאים מספרן למספר פרקי ברייתא דמלאכת המשכן. בודאי הגהתו כאן בלתי מוצדקת היא, מה גם שכבר העליתי השערה שדברי רבנו כאן בנויים על דברי רס״ג (וראה תורה שלמה כאן אות יט) ולא על ברייתא דמלאכת המשכן, לכן החזרתי הדבר ליושנו, והבוחר יבחר. [ואודות ההשוואה בין י״ג תרומות בעלמא לי״ג התרומות המנויות במעשה עבודת המשכן, ראה מש״כ בזה רבנו להלן (פסוק ז)].
14. יד. במקור: ׳שכץ לא רג׳ל׳ (בתרגום המהדיר: נפש לא איש), היינו שהמצוה לא היתה על הזכרים בלבד (person, not man). יתכן שהתכוון רבנו להשיג על תפסיר רס״ג שתירגם: ׳רג׳ל׳, וכבר העיר בזה רבנו בפר׳ משפטים (כא:טז), ושם הביא סיוע מתרגום אונקלוס שתירגם: ׳נפשא׳. ואמנם צ״ב למה לא תירגם אונקלוס גם כאן כמו התם. ועי׳ לעיל פר׳ וישב (לט:יא) שרמז רבנו לפירושו כאן.
15. טו. השוה לשון הרמב״ם בהל׳ בית הבחירה (א:יב) שכתב: ׳הכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר׳. ועי׳ למרן הכס״מ (שם) שהוכיח מן הפסוקים כדברי הרמב״ם ורבנו שבחיוב בנין המשכן נשתתפו אנשים ונשים.
16. טז. הכוונה בזה ש׳תקחו׳ הנאמר כאן בלשון רבים מוסב על משה ופקידיו. והנה ממה שהמתין רבנו ל׳תקחו׳ שבסוף הפסוק לפרש שהוא מוסב על כל גובי התרומה, נראה כמו שצדדנו למעלה ש׳תקחו׳ האמור בתחילת הפסוק טעמו ׳תתנו׳, ובכן פשוט שהוא מוסב על בני ישראל שאליהם ידבר משה כדברים האלה, שאילו היה טעמו ׳תקחו מאתם לתת לי׳ כבר היה לו לרבנו לפרש שם לשון רבים ב׳תקחו׳.
ויקחו לי תרומה – יש מפרשים: שפרשה זו נאמרה בתוך המ׳ יום האמורים למעלה בסמוך שעלה משה בהר לקבל הלוחות ושאר התורה, וצוה לו הקב״ה שיעשה משכן ובתוכו ארון ובתוך הארון הניח הלוחות.⁠1
תקחו את תרומתי – פר״ש שהתנדבו י״ג דברים האמורים בעניין ואלו הם זהב, וכסף, ונחשת, תכלת, וארגמן, תולעת שני, ושש, ועזים, אילים, תחשים, שטים, שמן, סמים. והבשמים הם בכלל השמן הואיל ואינם בעין והנשיאים הביאו את האבנים.
1. שאוב מר״י בכור שור.
ויקחו לי תרומה, "they shall take for Me a contribution;⁠" some commentators believe that this paragraph was revealed to Moses during the forty days that he had been on the Mountain immediately following the revelation, and that already at that time, before the sin of the golden calf, he had been instructed to build the Tabernacle, in which the Holy Ark was to be placed that would contain the Tablets.
תקחו את תרומתי, "you are to take (accept) My contribution.⁠" Rashi explains that this contribution consisted of 13 different types of materials. They are the following: gold, silver, copper; blue, purple and crimson yarns; fine linen, goat's hair, ram skins, skins of techashim, acacia wood; oil for incense and oil for lighting; and the princes were to supply the gemstones for the High Priest's garments.
פרש׳ ויקחו לי תרומה.
תרומה. ארבעים יום וארבעים לילה (שמות כד:יח) ויקחו לי תרומה. מכאן אמרו רבותי׳ (ברכות ב.) מאימתי קורין את שמע בערבין. משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. וזהו בצאת הכוכבים. וסימ׳ ש׳או מ׳רום ע׳יניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם וכו׳ (ישעיהו מ:כו). רמוז ש׳מ׳ע׳ בר״ת של ש׳או מ׳רום ע׳יניכם. ומתי זמן. המוציא במספר צבאם. זהו צאת הכוכבים.
ד״א ארבעים יום (שמות כד:יח) ויקחו לי תרומה. רמז תרומה עין יפה אחד מארבעים (משנה תרומות ד:ג, חולין קלז:). וכן לי. עולה ארבעי׳.
תרומה. מ׳ תורה. רמז לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן (תנחומא בשלח כ) שהיו ארבעים שנה במדבר.
ד״א תורה מ׳. מי שלומד תורה שניתנה למ׳ יום הוא שלי.
י׳שראל׳ ו׳יקחו׳ ל׳י׳. רמוז ל׳ו׳י׳ ל׳ו׳י׳. ב׳ פעמי׳ שנ׳ והיו לי הלוים (במדבר ג:יב, ג:מה, ח:יד). לוי לי בעולם הזה ולבא (עי׳ תנחומא תרומה ג, ויקרא רבה ב:ב).
ד״א ויקחו לי. פר״ש (ד״ה תקחו את תרומתי) ג׳ תרומות אמורות כאן (שמות כה:ב-ג). תימה למ״ד במגילה (כט:) לכך קורין פרשת שקלים בכי תשא משום ג׳ תרומות (שמות ל:יג-טו). היה לנו לקרות כאן. וי״ל דבפרשת כי תשא יותר מפורשי׳. מצאתי.
אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. בגימ׳ אך בני ישראל יהיו תורמין ולא הגוים (עי׳ משנה תרומות א:א).
ויקחו לי. כלומ׳ קחו לי שאדור ביניכם כו׳.
ד״א ויקחו לי. בע״ז (עי׳ עבודה זרה כג.-כד.) ויקחו מן ישראל ולא מן הגוים. ותימ׳ והא רצו לקנות אבנים לאפוד מדמא בן נתינה (עבודה זרה כג:-כד., קידושין לא.). וקס״ד (ויקחי) [ויקחו] לי עונה על כולם. וי״ל ואבני (שמות כה:ז) הפסיק העניין. וא״ת היאך קנו פרה אדומה מדמא. וי״ל בתגרי ישראל כו׳ (כל זה בשקלא וטריא דגמרא עבודה זרה כג:-כד.). מה״ר משה.
ד״א ויקחו לי תרומה. בשילהי אחד דיני ממונות1 (עי׳ סנהדרין לט.) כתי׳ אמרה בת קיסר לר׳ יהושע בן חנניי׳ א-להיכם כהן הוא שנ׳ ויקחו לי תרומה. וכשמת משה רבינו כו׳. צ״ע.
אשר ידבנו לבו. לפי שהיו האדנים מחובת צבור שנ׳ ונתנו איש כופר נפשו (שמות ל:יב). לכן מן הכסף הזה נעשו האדנים (עי׳ שמות לח:כה-כז). לפי׳ הוצרך לומר מדברים האלו שלא יתנו כי אם אשר ידבנו לבו. כלומ׳ אשר ירצו.
תקחו את תרומתי. תקח לא נאמ׳ אלא תקחו. מכאן שאין משימין שום גובין מעשה צדקה פחות משנים (עי׳ שקלים ה:ב). וכן גבאים יהיו שנים. ולחלק אומ׳ [ב]⁠בב׳ בת׳ (בבא בתרא ח:, סנהדרין יז:) שצריך ג׳ לפי שהן כדייני׳ כו׳. וצ״ע. תקחו. בגימ׳ שנים (י)⁠קחו.
1. גירסת הגמרא לפנינו: ״א״ל ההוא מינא לרבי אבהו א-להיכם כהן הוא דכתיב ויקחו לי תרומה (שמות כה:ב). כי קבריה למשה במאי טביל. וכי תימא במיא והכתיב מי מדד בשעלו מים (ישעיהו מ:יב). א״ל בנורא טביל דכתיב כי הנה ה׳ באש יבא (ישעיהו סו:טו). ומי סלקא טבילותא בנורא. א״ל אדרבה עיקר טבילותא בנורא הוא דכתיב וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים (במדבר לא:כג).⁠״
תרומה לילה ויקחו לי תרומה – רמז מאימתי קורין את שמע בערבין, משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן והיינו בעת יציאת הכוכבים, וסימנו ״שאו ״מרום ״עיניכם, ר״ת שמ״ע לומר שזמן ק״ש תולה בנשיאת עיניכם למרום לראות יציאת הכוכבים.
ישראל״ ויקחו״ לי״ – ס״ת לו״י כלומר לוי הוא לי, כנאמר והיו לי הלוים.
תרומ״ה – אותיות תור״ה מ׳ לומר כי לא ניתנה התורה אלא לאוכלי מן שאכלוהו מ׳ שנה במדבר, כלומר לבטלים לה, שאינם עמוסים בשאר עסקים, או שכל העוסק בתורה שניתנה למ׳ יום הוא לי.
א״ל בנ״י ישרא״ל ויקח״ו ל״י תרומ״ה – בגימט׳ בנ״י ישרא״ל ה״ם תורמי״ן ול״א הגוים.
ד״א ישראל ויקחו לי – מישראל יקחו הצריכים ולא מן העכו״ם, וקשה איך א״כ רצו לקנות אבנים לאפוד מדמא בן נתינא, וי״ל דאאבנים לא קאי, דמדלא כתיב ואבני שהם בוי״ו הרי הפסיק הענין.
אשר ידבנו לבו – דהא לא כתיב באלו כפר נפשם כמו בבקע לגלגולת, לכן יתנו מה שירצו.
תקחו – תקח לא נאמר מכאן שאין גובין שום צדקה בפחות משנים.
תקח״ו – בגימט׳ שני״ם קח״ו.
קחו מוסרי ואל כסף ודעת מחרוץ נבחר (משלי ח, י)
שלמה המלך ע״ה הזהיר בכאן (משלי ח׳) את האדם על מדת הזריזות שישתדל ויטרח במוסרי התורה ואל ישתדל ויטרח ברבוי הכסף, לפי שבמוסרי התורה יקנה האדם תועלות רבות בעוה״ז ובעוה״ב ורבוי הכסף אין בו תועלת אבל יש בו נזקים ומכשולים רבים שהוא סבה לדאגות רבות וכמו שאמרו רז״ל מרבה נכסים מרבה דאגה. וידוע שאין בכל הרבויים שבכל המדות שום תועלת כי אם ברבוי התורה. ודעת מחרוץ נבחר, טעמו וקחו דעת התורה שהוא מחרוץ נבחר, והזכיר לשון קחו לומר שיקחו מוסר התורה והמצות בזריזות והשתדלות כמו שלוקח הדבור בידים שהוא מזדרז בו ולא שיקחם בעצלה וביאוש כי אם יתעצל בהם אי אפשר שינצל מן העונש אפילו כשהוא מקיים המצוה, כי אם מיחד הש״י בפיו ובשפתיו ולבו רחק ממנו גדול עונו מנשוא כי מצד אחד עשה מצוה ומצד אחר הוא נענש בעשותו אותה כשלא עשאה על השלמות כי אם בעצלה. והוא הדין והטעם בענין התפלה אם התפלל ולא כוון את לבו בתפלתו אלא שהוא מחשב בהבלי הזמן בסחורתו וכספו וזהבו הנה זה חוטא וכמעט שעליו נאמר (שמות כ׳:כ׳) לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, כלומר כשאתם אתי ועומדים בתפלה לפני אל תחשבו בכסף וזהב אשר עמכם כי המתפלל העושה זאת מתנכר במחשבתו אל המלך הש״י ולפני מלך בשר ודם לא היה עושה כן. וכן אלו הניח תפילין ונתעצל ולא נזהר שלא יישן בהם ולא יפיח בהם אין המצוה שלמה וכן המצות כולן. והא למדת שהעצל אף בעשותו אחת מן המצות יקרה לו חטא ועון בסבת העצלה. והנה התועלת שהשיג בקיום המצוה איננה מבלתי עונש כשם שתועלת החומץ שאדם שותה פעמים לרפואה איננו מבלתי נזק שהוא לשנים, או תועלת חום האש שאיננו מבלתי העשן המזיק לעינים, ועל זה אמר שלמה ע״ה (משלי י׳:כ״ו) כחמץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו, וע״כ יגנה שלמה תמיד את מדת העצל, הוא שאמר (שם י״ג) מתאוה ואין נפשו עצל, יאמר כי מי שנפשו מתאוה לאיזה דבר שיהיה ואין לו כלום שלא השיגו עצל הוא כי לא השתדל בו כל הצורך, וכמו שדרשו רז״ל לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין, ועל כן יתמיד שלמה ע״ה מוסרו על העצל ויזהירנו בנמלה הוא שאמר (שם ו׳) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם, כי ממנה נקח ק״ו ובה יראה דבר חכמה כי היא פחותה שברמשים ויש בה מדת הזריזות שאוספת בזמן הקיץ מה שתאכל בזמן החורף.
וידוע כי הזריז בעניני התורה והמצות גם הזריז בתקון מדותיו הנה הוא עולה ממדה למדה וממדרגה למדרגה והולך כל היום לפנים ולא לאחור, והנה העצל בהפך ממנו כי הוא הולך כל היום לאחור ולא לפנים הוא שאמר שלמה ע״ה (שם ט״ו) דרך עצל כמשוכת חדק, שאי אפשר לו ללכת ולעבור אל המקום אשר לבו חפץ ויצטרך לשוב לאחור כן העצל אינו יכול לעלות ממדה למדה אבל הוא מחריב את עצמו מבית ומחוץ כי הוא משומם נפשו וגופו, כדמיון השדה החרב מבפנים ותחת חטה יצא חוח וחרב מבחוץ שהכתלים והגדרים שהיו מסביב הכל נהרס, ועל זה אמר שלמה ע״ה (משלי כ״ד:ל׳) על שדה איש עצל עברתי וגו׳ והנה עלה כלו קמשונים, המשיל העצל שאינו מתקן נפשו ומדותיו והוא בהנהגתו הרעה מחריב נפשו וגופו מבית ומחוץ לעצל המונע עצמו מעבוד שדהו ומניח אותו שתחרב מבית ומחוץ, ועל כן הזכיר שלמה ע״ה בכאן קחו מוסרי ואל כסף שיקחו הבריות מוסר התורה בזריזות ולא ברפיון ובעצלתים, ואמר ואל כסף בהפך מהמון העם שהם משתדלים לקנות הכסף בזריזות ובחריצות וזה דרכם כסל למו כאשר לא יעשו במוסר המצוה ככה, ולפיכך אמר קחו מוסרי ואל כסף, כלומר התורה, כי התורה נקראת מוסר כענין שכתוב (משלי ו׳:כ״ג) ודרך חיים תוכחות מוסר, ועמה אדם זוכה אל החיים הנצחיים להתענג מזיו שכינה כי שכינה דבקה בתורה, והוא שדרשו רז״ל (משלי ב׳:כ״א) כי ישרים ישכנו ארץ, ישכינו שכינה בארץ, במתן תורה כתיב (שמות כ״ד:ט״ז) וישכון כבוד ה׳ על הר סיני כי היא הסבה שהשכינה שורה בישראל בהר סיני בנגלה, ובמשכן בנסתר, בהר סיני בנגלה הוא ששכן הכבוד בהר סיני לעיני כל ישראל שנאמר (שם) ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, במשכן בנסתר הוא שנצטוינו לעשות לו בית מיוחד כדי שישכון עליו בנסתר, ועל זה התנדבו ישראל תרומה לעשות ממנה משכן, וזהו שכתוב.
ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתיויקחו לי – ע״ד הפשט לשמי, ולשון תרומה הפרשה כלומר שיפרישו ישראל נדבה מממונם למלאכת המשכן. וענין המשכן היה דוגמת הר סיני, והכבוד ששכן על הר סיני בנגלה הוא ששכן על המשכן בנסתר, וכשם שמצינו בהר סיני שאמר הכתוב (דברים ה׳:כ״א) הן הראנו ה׳ אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן מצינו במשכן שחזר שני פעמים (שמות מ׳:ל״ד) וכבוד ה׳ מלא את המשכן. וכשם שמצינו בהר סיני שכתוב בו (דברים ד׳:ל״ו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה וכתיב (שם) ודבריו שמעת מתוך האש, כן במשכן היה הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים. וכשם שמצינו בהר סיני שכתוב בו (שמות כ״ד:י׳) ויראו את אלהי ישראל, כן מצינו במשכן שהיה אלהי ישראל יושב הכרובים, הוא שכתוב בו (יחזקאל י׳:י״ט-כ׳) וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה הוא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה.
תקחו את תרומתי – אחר שהזכיר נדיבות הלב יחס התרומה אליו שאמר תרומתי כי אז יהיה רצונו דבק בהם כי אין רצון ה׳ יתברך בצרי העין, ועוד להורות כי כיון שהתנדב המתנדב תרומת ה׳ הוא ואם אינו נותנה נענש ואם נתנה כבר יצאה מרשותו ואין לו בה כלום.
ויתכן לפרש כי מה שהזכיר בכאן שלש תרומות: ויקחו לי תרומה, את תרומתי, וזאת התרומה, שהם כנגד שלש תרומות שהעולם נתרומם בהם, והם החכמה והתבונה והדעת, כענין שכתוב (משלי ג׳:י״ט-כ׳) ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו, ונרמז במעשה המשכן לפי שהמשכן שקול כבריאת עולם ומפני זה הזכיר בכאן ג׳ תרומות כנגדם. וכנגדם תרמו ישראל במדבר ג׳ תרומות, האחד תרומת המשכן והיא האמורה בפרשה זו, השניה תרומת שקלים והיא האמורה בפרשת שקלים בסדר כי תשא, השלישי תרומת המזבח והיא האמורה בסדר במדבר סיני שנמנו ישראל ע״י שקלים שנתן כל אחד מהם מחצית השקל ואותם שקלים היו לקרבנות צבור. וג׳ תרומות הללו השתים קדש והשלישית חול, השתים קדש היא התרומה שבכאן ותרומת המזבח שהם קדש כי היו שתיהן לצורך הקב״ה ולכבודו, אבל השלישית והיא תרומת שקלים היתה לצורך ישראל ולתועלתם שבה היו מתכפרין כענין שכתוב (שמות ל׳:י״ב) ונתנו איש כופר נפשו. וכנגדם נצטוו ישראל בג׳ תרומות כשנכנסו לארץ השתים קדש והשלישית חול והיא תרומת חלה, ולא נצטוו ישראל בשתים להביאם בחוצה לארץ כי אם בארץ הקדושה לפי ששתיהן קדש, אבל תרומת חלה מפרישין אותה אף בחוצה לארץ כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. וכדי לבאר שהמשכן שקול כנגד בריאת העולם הזכיר בו הכתוב ג׳ תרומות של העולם והוא שכתוב בבצלאל (שמות ל״א:ג׳) ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת, ועל זה דרשו רז״ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ, כתיב הכא ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת, וכתיב התם (משלי ג׳:י״ט-כ׳) ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו רצו החכמים לרמוז בזה כי המשכן שקול כנגד בריאת העולם.
ותמצא בפרקי ר״א בשלשתן בנה שלמה בית המקדש שכן הזכיר הכתוב על חירם (מלכים א ז׳:י״ד) בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צורי חורש נחשת וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת, וכן בשלשתן עתיד להבנות, הוא שהזכיר עליו שלמה ע״ה ברוח הקודש (משלי כ״ד:ג׳-ד׳) בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו, ושלשתן עתיד הקב״ה ליתן לישראל במתנה שנאמר (שם ב) כי ה׳ יתן חכמה וגו׳, נתן אין כתיב כאן אלא יתן, מפיו דעת ותבונה, ושלשתן ינתנו למלך המשיח שנאמר (ישעיהו י״א:ב׳) ונחה עליו רוח ה׳ רוח חכמה ובינה וגו׳ רוח דעת ויראת ה׳.
וע״ד המדרש: ויקחו לי תרומה – מאחר שנתתי לכם תורתי שכתוב בה (משלי ד׳:ב׳) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי וגו׳ הביאו לי תרומה, כי לקח טוב נתתי לכם, משל לשני סוחרים אחד בידו מטכסא ואחד בידו פלפלין החליפו נטל זה פלפלין וזה מטכסא כל אחד חסר ממה שבידו, אבל התורה אינו כן זה שונה סדר זרעים למי שבידו סדר מועד וזה שונה סדר מועד למי שבידו סדר זרעים כל אחד ואחד מרויח ונשאר לו מה שבידו כבר, זהו כי לקח טוב נתתי וגו׳. מעשה באדם אחד שהיה בספינה עם סוחרים הרבה והיו אומרים לו היכן פרקמטיא שלך, אמר להם פרקמטיא שלי גדולה משלכם, בדקו כל הספינה ולא מצאו כלום, התחילו שוחקים עליו, נפלו לסטים עליהם בים שללו ונטלו כל מה שהיה בספינה, יצאו ליבשה ונכנסו למדינה ולא היה להם לחם לאכול ובגד ללבוש, מה עשה אותו חכם נכנס לבהמ״ד נהגו בו כבוד וגדולי העיר מלוין אותו, כשראו הסוחרים כך באו אצלו ופייסו אותו בבקשה ממך עשה עמנו חסד ולמד עלינו זכות לפני בני העיר כדי שנתפרנס ונחיה ולא נמות שכבר ראית מה שאבדנו בספינה, אמר להם והלא אמרתי לכם שלי גדולה משלכם, שלכם אבד ושלי קיים. ועוד כל העושה פרקמטיא לא כל שעה הוא משתכר, וכשהוא משתכר פעמים שהוא עומד בידו ופעמים שאינו עומד בידו, אבל התורה עומדת לעד בעוה״ז ובעוה״ב, הוי אומר כי לקח טוב נתתי לכם.
וע״ד הקבלה: ויקחו לי תרומה – ויקחו אלי כנסת ישראל שהיא תרומה והיא הנקראת זאת ולכך אמר וזאת התרומה, וכן כתיב (בראשית מ״ט:כ״ח) וזאת אשר דבר להם אביהם, ושם בארתי, וכתיב (תהלים קי״ח:כ״ג) מאת ה׳ היתה זאת. ואמר ויקחו לי ליחד את הכל ממטה למעלה וממעלה למטה, ולפי שהכל תלוי במחשבה ובכונת הלב על כן אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו.
ולזה רמוז במדרש הוא שאמרו ויקחו תרומה אין כתיב כאן אלא ויקחו לי אותי לוקחים כביכול אמר הקב״ה קחו אותי שאדור ביניכם. ועוד אמרו במדרש וזאת התרומה אשר תקחו כנסת ישראל שהיא תרומה שנאמר (ירמיהו כ״ז) קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה.
ובספר הבהיר תמצא מפורש ויקחו לי תרומה – ויקחו לקדש תרומה שהיא יו״ד והיא עשירית, ומנא לן דעשירי קדש דכתיב (ויקרא כ״ז:ל״ב) העשירי יהיה קדש לה׳ לקדש ומאי נינהו קדש, וראשית כל בכורי כל, וכתיב (תהלים קי״א:י׳) ראשית חכמה ע״כ.
ומה שהזכיר בסמוך ככל אשר אני מראה, הכונה כי אני הוא המראה, וכן כאשר הראה אותך בהר יחזור למלת אני ומלת אני במקום הזה מדה״ד, וכן מצינו בדוד המלך בכלי המקדש שאמר (דברי הימים א כ״ח:י״ט) הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל כל מלאכות התבנית, ויד ה׳ הוא מדת הדין, והוא ענין שבאר בכאן כי אני הוא המראה לו תבנית המשכן ותבנית כל כליו.
ויש לך לדעת כי מן ויקחו לי עד וזאת התרומה מדבר בתרומה העליונה, אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת מדבר בתרומת המשכן, ובאור הענין כי כשיביאו ישראל תרומת המשכן שהוא זהב וכסף ונחשת וכל השאר יביאו עמם התרומה העליונה, וזה באור ועשו לי מקדש זו תרומת המשכן, ושכנתי בתוכם זו תרומה עליונה, וזה סוד הכתוב יביאה את תרומת ה׳ זהב וכסף ונחשת שפירושו עם תרומת ה׳, או יאמר הכתוב קחו מאתכם תרומה לה׳ כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה׳, קחו מאתכם תרומה זו תרומה העליונה, יביאה את תרומת ה׳ זו תרומת המשכן, ועל כן אמר זהב וכסף ונחשת, וזה מבואר כי כשיביאו תרומת המשכן מיד יביאו עמה התרומה העליונה וישכינו שכינה למטה ביניהם.
קחו מוסרי ואל כסף ודעת מחרוץ נבחר, "accept my discipline instead of silver; accept knowledge instead of gold.⁠" (Proverbs 8,10).
In this verse Solomon warns man that he should harness his powers of alertness and energy for the pursuit of the ethical values of Torah rather than for the amassing of silver and gold. The reason is that the values Torah has to offer are useful both in this world and in the hereafter whereas silver and gold are useful only in this life. Not only that, a surfeit of silver and gold is potentially quite destructive and brings with it many causes for worry. This is what the sages said in Avot 2,7: "he who amasses silver (money) increases his worries.⁠" The only thing which cannot be amassed to excess without negative results is Torah. The meaning of the words: "and knowledge is preferable to gold" is "accept the knowledge dispensed by Torah for it is superior to gold.⁠" The reason Solomon employed the word קחו for the acquisition of ethical imperatives is that just as material benefits are acquired by the owner "taking" them, i.e. they are not usually the result of a windfall, so a similar effort is required to obtain proficiency in Torah knowledge and for the student to embrace its ethical message. Anyone displaying laziness in his attitude to the acquisition of Torah is liable to punishment even if he does observe the relevant commandment. If he were to pay lip-service to the importance of Torah-study and implementing its teachings but he relates to it with a lukewarm heart, he is guilty of a sin too great to carry. On the one hand, he does perform (go through the motions) the commandment, but on the other hand, he is subject to punishment for the disdain he displayed in the manner in which he fulfills the commandment.
The same applies to people who say their prayers regularly, but as a form of routine, possibly even thinking of their business affairs while uttering the holy words of the prayers as composed by our sages. Anyone who acts in this manner is almost guilty of violating the commandment (20,23) "You shall not make (gods) of what is with Me, either out of silver or even out of gold.⁠" We have already explained that the principal meaning of this line is that "while you are standing in My presence, addressing Me, you shall not think of either silver or gold, i.e. your private affairs.⁠" Any petitioner, or even person who simply offers up praises to the Lord, estranges himself from God by doing so. It is something one would not dare do during an audience with a mortal king, a king of flesh and blood; how much more offensive is it when done vis-a-vis the King of Kings. When a person wears his phylacteries and is too lazy to take them off before going to sleep, he is guilty of a similar severe offense against God. Similarly, one must not pass gas while wearing the phylacteries. Anything the sages legislated with regard to proper respect for the phylacteries applies to the performance of the other commandments also.
You have now learned that even while performing a commandment one may become guilty of a sin by the very manner in which one performs the commandment because of the lazy manner in which one performs it. The matter is comparable to vinegar drunk by people at the physicians' urging. This drink may be beneficial to one's health or it may even be detrimental. It all depends. While it may cure one's stomach, it may harm one's teeth. Similarly, the heat of a fire may be gut-warming and may dissipate the effects of winter. At the same time, the accompanying smoke and its inhalation may cause harm to one's lungs. What follows from all this is how important it is to ensure that one's mitzvah-performance does not result in unwelcome side-effects. This is the reason Solomon always condemns laziness, considering it a very negative character trait. (compare Proverbs 10,26: "as vinegar is to the teeth, and smoke to the eyes, so is the lazy man to those who send him on a mission.⁠") Another verse in which Solomon expresses his disdain for the lazy is Proverbs 13,4: "the soul of the lazy man desires but has nothing;⁠" What Solomon means is that if someone desires something and comes to the conclusion that he does not lack anything worth desiring, this is proof that he is lazy. Had he made a serious effort to find things which need improving he would have found such matters. [An example would be someone looking to do charity but not finding a person in need of charity. Ed.] Our sages (Megillah 6) phrase it thus: if a person says to you: 'I have tried but could not find, do not believe him'; if he said: 'I did not try but I did find, do not believe him either.' If, however, he says: "I have tried to find and succeeded in finding, do believe him!⁠" This is why Solomon was so insistent that laziness is a very bad character trait. Another occasion in the Book of Proverbs where Solomon makes the point of exhorting us in the name of the Torah to be diligent is in Proverbs 6,6: "go to the ant, you lazybones; study its ways and wise up!⁠" The ant is to serve as an inspiration to man. Although it is one of the most inferior of all the crawling insects it uses the summer in order to stock up for a winter without being forced to do so by a ruler.
When a person is diligent in perfecting his character traits he will experience that he enjoys constant personality growth. He will find that every day he is walking in a forward direction, never regressing (Jeremiah 7,24). Concerning the people mentioned by Jeremiah, Solomon said (Proverbs 15,19): "the way of the lazy man is like a hedge of thorns, but the way of the upright is paved.⁠" A lazy man has prevented himself from making progress by his very laziness. Instead of progressing morally and ethically he regresses using his lethargic manner to prevent him from accomplishing anything. If we were to compare such a man to a wheat field with all its potential to produce a useful crop, he would instead produce only nettles. Solomon employs this parable when saying in Proverbs 24,30-31: "I have passed by the field of the lazy man, and passed the vineyard of the man devoid of understanding. Here it was, all overgrown with thorns; its surface was covered with nettles, its stone fence was broken down. Solomon compared a person who is too lazy to perfect his personality to a farmer who is too lazy to tend the various forms of labour required to produce a crop. Seeing that most people do have the energy to bestir themselves in the pursuit of silver or gold, Solomon demands that they apply themselves with equal vigour to the study of Torah and the ethical imperatives contained in the Torah. Torah is also called מוסר "ethical teaching,⁠" as we know from Proverbs 6,23 ודרך חיים תוכחת מוסר, "instructive rebukes are a way of life.⁠" By applying these teachings to oneself man acquires eternal life in the hereafter where he will feast on the glory of the Shechinah. Our sages in Proverbs 2,21 interpreted the words: "for the upright dwell on earth, and the blameless will remain on it,⁠" to mean that the word ישכנו in that verse is a reference to these people enjoying the glory of the Shechinah when their time comes to move to the celestial regions. The Shechinah is always close to the Torah. When God gave the Ten Commandments at Mount Sinai the Torah wrote (Exodus 24,16) וישכון כבוד ה' על הר סיני, "the Shechinah of God rested on Mount Sinai as the attribute of כבוד, 'honour, glory.'" "It", i.e. the Torah, is the cause that the Shechinah rested on Mount Sinai when God revealed Himself there, and the word וישכון refers to a hidden presence of the Shechinah, whereas the word כבוד refers to the revealed nature of that appearance of the Shechinah during the giving of the Torah. This was confirmed when the Torah described this manifestation in Exodus 24,17 as ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. "Now the Presence of the Lord appeared in the sight of the Israelites as a consuming fire on the top of the mountain.⁠" Later on, when the Tabernacle was constructed, this Shechinah was hidden inside the Holy of Holies and in order to proceed with the construction of the Tabernacle housing the Shechinah the people were bidden to bring their respective contributions.
ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, "and from every person whose heart so moves him you shall accept the gifts for Me.⁠" The plain meaning of the text is that these gifts were dedicated to God's name. The word תרומה means something set aside. In other words, the Israelites were to set aside a voluntary contribution for the building of the Tabernacle each out of his or her own funds. The whole concept of the Tabernacle has to be understood as an internalized version of what transpired during the revelation at Mount Sinai (based on Nachmanides). The very attribute כבוד which rested on Mount Sinai for all to see afterwards was manifest inside the Holy of Holies on the ark between the cherubs on an ongoing basis. The principal difference was that it could no longer be seen. Moses had said in Deut. 5,21 "here the Lord has shown us His majestic Presence כבוד וגדלו,⁠" and this has been repeated in connection with the Tabernacle twice more. Once in Exodus 40,34: "and the Presence of the Lord filled the Tabernacle.⁠" In the verse immediately following, the Torah also writes that Moses was unable to enter the Tabernacle as the cloud had settled over it and "the Presence of the Lord filled the Tabernacle.⁠" Just as the Torah wrote in connection with the Mount Sinai experience (Deut. 4,36) "From the heavens He let you hear His voice to discipline you; on the earth He let you see His great fire; and from amidst the fire you heard His words,⁠" so a parallel experience is described in connection with the Tabernacle in Numbers 7,89: "he (Moses) would hear the voice addressing him from above the cover that was on top of the Ark of the covenant between the two cherubs; thus He spoke to him.⁠" If, at Mount Sinai, the "nobles" were described as: "they saw the God of Israel,⁠" we find something similar in connection with the Tabernacle in that the God of Israel "sat" on the cherubs (Samuel II 6,20). This is also what the prophet Ezekiel reported as seeing in his vision (Ezekiel 10,19-20) וכבוד אלו-הי ישראל עליהם מלמעלה, היא החיה אשר ראיתי תחת אלו-הי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה, "and the glory of the God of Israel was above them; this was the Chayah which I saw beneath the God of Israel at the river Kevar.⁠"
תקחו את תרומתי, "take (accept) the contribution for Me.⁠" After the Torah had first mentioned whose heart would be moved by generosity of spirit the Torah informs us that such a spirit results in the gift being described by God as "My gift,⁠" as if it were God's own contribution. God feels close to people who are of generous heart whereas He hates people who are stingy by nature. Furthermore, the word תרומתי, is meant to teach that once the donation has been made (promised), it belongs to God, and if the donor does not pay it he is liable to punishment as he has stolen from God. Once the gift has left the domain of the donor, he is no longer responsible for what happens to it.
It is possible to explain the fact that the word תרומה occurs here three times in two verses as meaning that the Torah speaks of three different contributions by means of which the world is elevated. They are: חכמה, תבונה, ודעת, "wisdom-insight-know-ledge.⁠" This is based on Proverbs 3,19-20: "God founded the earth with wisdom; He established the heavens with understanding. By His knowledge the depths were broken up.⁠" The reason why these facts were alluded to here was that the construction of the Tabernacle was comparable to the construction of the universe (Bamidbar Rabbah 12,13). The first of these gifts was the one mentioned here which was used for the construction of the Tabernacle. The second תרומה consisted of the half-shekel which every male over the age of 20 had to contribute after the sin of the golden calf for the construction of the sockets of the beams making up the walls of the Tabernacle (Exodus 30,13). The third was the contribution known as תרומת המזבח, the half shekel contributed by all the males for financing the cost of the daily public offerings to be brought on behalf of the entire people. This is the תרומה mentioned in Numbers 1,2 where Moses was commanded to count the males above the age of twenty. The counting took place by means of each Israelite contributing a coin of a half-shekel. Of these three תרומות, contributions, two were considered sacred (the money), whereas the third, the one mentioned in 30,13 was not of sacred character as the occasion was the need to atone for the donor's part in the sin of the golden calf. This is spelled out in detail by the words ונתנו איש כופר נפשו, "they shall each contribute (the half shekel) as an atonement for his soul" (30,12). When the Israelites entered the Holy Land they were once more commanded three times to contribute a תרומה. Two of these contributions were sacred in character, whereas the third was profane. The third, i.e. חלה, was profane seeing that it is applicable not only in the Holy Land but also in the Diaspora. The reason that the commandment of חלה, a תרומה for the priest, is the exception in that it also has to be set aside in the Diaspora is to ensure that the knowledge of this commandment will not be forgotten during the long years of exile the Jewish people experienced. In order to make it clear to us that the Tabernacle's construction equaled that of the creation of the universe the Torah mentioned all the three תרומות which contributed to the founding of earth (as per the verse in Proverbs) at the beginning of the portion before we hear the details of the materials and quantities and measurements required. This is why the Torah writes about Betzalel the master-craftsman in charge of the construction of the Tabernacle: "I have filled him with a Godly spirit, with wisdom, insight, and knowledge, and with every craft" (Exodus 31,3). According to Berachot 55 Betzalel was able to combine the letters of the alphabet or of the Torah in the manner in which they had been used to create the universe. The wording of our verse is what I have just quoted, and the wording in Proverbs is: "God founded earth with wisdom, etc.⁠" Our sages wanted to hint when writing all this that there was a parallelism of the wisdom required in creating the universe and in the wisdom required to carry out the instructions pertaining to constructing the Tabernacle and its contents.
You will find in Pirke d'Rabbi Eliezer chapter 3 that Solomon employed all of these three elements (wisdom, insight, and knowledge) to build his Temple. You find in Mechilta 7,14 that Chirom (compare Kings I 4,13-14) "was the son of a widowed woman from the tribe of Naftali whose father had been a coppersmith in the city of Tyre. He was endowed with חכמה, תבונה, ודעת,⁠" exactly the same talents as mentioned in connection with Betzalel and mentioned by Solomon in Proverbs. In the future, when the third Temple will be built, the same three attributes will also be employed in its construction. The precise wording is (Proverbs 24,3-4) "a house is built by wisdom; it is established through understanding; its rooms are filled with knowledge.⁠" God will endow the Israelites with all three as a gift as we know from Proverbs 2,6: "for the Lord will grant wisdom, etc.⁠" You will note that Solomon did not speak about wisdom having been granted but about wisdom which will be granted in the future. All of these three attributes will be granted to King Messiah as we know from Isaiah 11,2: "a spirit of wisdom and insight, a spirit of counsel and valor; a spirit of knowledge and reverence for the Lord.⁠"
A Midrashic approach: "What do the words ויקחו לי תרומה, "and they will take a gift for Me mean?⁠" After I, God, already have given them My gift, i.e. the Torah, in which is written כי לקח טוב נתתי לכם תורתי, "for I have given you good instructions, My Torah, etc., I ask you to bring Me a gift" (compare Proverbs 4,2). How are we to understand the words כי לקח טוב נתתי לכם? Tanchuma Terumah 2-3 describes the following parable. There were two merchants. One had pepper the other had silk. They exchanged their respective merchandise, the former one taking the silk, the latter took the pepper. As a result of these transactions, each of the merchants now lacked what he had previously possessed. Not so with Torah. If someone studies tractate Moed this will become his property. If another studies tractate Zeraim this will become his property. He who has mastered tractate Moed can now teach the one who had not learned it as yet without giving up what he already possesses. This is the meaning of "for I have given you good instruction.⁠" You will retain it. It happened once that a certain person found himself on a boat together with many merchants each of whom carried his wares with him. Seeing that the scholar did not have a bundle they asked him: "where is your merchandise?⁠" He answered them: "my merchandise is superior to yours.⁠" The other merchants searched the whole boat without being able to locate that scholar's merchandise. They began to ridicule this merchant (scholar) who did not have a bundle. In the meantime the boat was attacked by pirates who stole all the other merchants' wares. When the boat docked and everyone went ashore, the other merchants found themselves in a strange country without money or food, etc. The scholar, however, went to the nearest Torah Academy where the local Jewish population received him with great honour. When the merchants became aware of this they went to the scholar asking his forgiveness for their rude behaviour towards him. They then asked him to do them a favour and to intercede on their behalf with the local population so that they would receive food and lodging. They appealed to him to tell the local people that they had been robbed and were not penniless beggars. Thereupon the scholar turned to them saying: "did I not tell you that my merchandise was superior to yours? Yours has ben lost whereas my merchandise endures. Not only this. Anyone who deals in tangible merchandise can do so only at certain hours on certain days. Customers do not always come to buy. My merchandise is available at any time and I can deliver it both by day and by night. Torah is a standby not only in this life but also in the hereafter.⁠" All this is included in the verse כי לקח טוב נתתי לכם תורתי.
A Kabbalistic approach: the words ויקחו לי תרומה may be understood as an invitation for the כנסת ישראל, the spiritual concept of the Jewish nation to gather around God. They are to be considered as a gift to God, collectively. It is the כנסת ישראל which is referred to by the word זאת in verse 3. This is why the Torah wrote here: וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, "and this is the gift you are to take from them.⁠" The word וזאת is also featured in Genesis 49,28 where I have explained this in detail. We have a verse in Psalms 118,23 מאת ה' היתה זאת, "the זאת is from Hashem,⁠" which makes a similar point. The reason for the wording ויקחו לי "let them take for Me,⁠" is that it is an invitation to bring together the celestial forces with those on earth and vice-versa. Seeing that in all such matters the driving force is the heart and the mind, the Torah states that in order to attain such an objective it is necessary מאת כל איש אשר ידבנו לבו, "for every such person to be motivated by his heart.⁠"
This is all alluded to in the Tanchuma 24 on Emor where the point is made that the Torah did not merely write ויקחו תרומה but ויקחו לי תרומה. According to that Midrash the word לי may be understood as אותי, as if the Torah meant: "you will take Me.⁠" God meant, so to speak, "take Me to take up residence amongst you.⁠" Another penetrating comment found in Shemot Rabbah 49,2 is that the words mean that it is the כנסת ישראל which is the תרומה, the gift. The Midrash bases this on the verse קדש ישראל לה' ראשית תבואתו, "Israel is holy to the Lord, the first of His harvest" (Jeremiah 2,3).
In the Sefer Habahir item 103 you will find the following explanation of our verse: "they shall take for the Holy One a gift which is equivalent to י i.e. the tenth. How do I know that the tenth is holy? Because we read in Leviticus 27,32 "the tenth shall be holy for the Lord.⁠" What precisely is the meaning of קדש,⁠"holy?⁠" Ezekiel 44,30 explains וראשית כל בכורי כל וכל תרומת כל, "All the choice first fruits of every kind and all terumah of any kind-of all your terumah gifts;⁠" the word ראשית is equivalent to חכמה, compare Psalms 111,10 ראשית חכמה. Thus far the Sefer Habahir. [I believe the intention of the author as well as the author of Sefer Habahir is to read the word לי as "ל"י "as a tenth.⁠" Ed.]
When the Torah writes a little while later on (verse 9) ככל אשר אני מראה אותך, the meaning is that God showed Moses all this already while he was on the mountain (27,8). The word אני refers to he attribute of Justice in this instance. This is not the only time the attribute of Justice appears in connection with the Tabernacle or Temple. We find the same, also in connection with construction of a Temple, in (Chronicles I 28,19) where David says that הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית. "All this the Lord made me understand by His hand on me, I give you in writing- the blueprint of all the works" (David speaking to his son Solomon). The words יד ה' in that verse also refer to the attribute of Justice.
You should realize that beginning with the words ויקחו לי up until the end of that verse the Torah speaks about a תרומה עליונה, a gift to heaven, whereas the words in the following verse dealing with gold, silver and copper, etc., refer to a תרומת המשכן the contributions to be made for constructing the Tabernacle. The meaning of all this is that when the Israelites would bring such contributions as gold, silver, copper etc., they would be considered as having made simultaneous contributions to the celestial regions. This concept enables us to understand the words ועשו לי מקדש. The contributions for the Tabernacle are considered as making a Temple for God, as a result of which ושכנתי בתוכם, "I will dwell within them,⁠" i.e. this is the result of the תרומה עליונה, the spiritual aspect of the gift, the motivation of generosity. The mystical dimension of the words יביאה את תרומת ה', "he will bring God's gift,⁠" is that this gift will come with the terrestrial gift. The Shechinah moving to earth and taking up residence inside the Tabernacle will be the result of the תרומה עליונה. The gift of gold, silver, etc., only provides the location for the Shechinah if we merit its presence amongst us. To sum up: donating materials without the gift representing the right spirit will result in an empty Tabernacle, one in which the presence of God is not manifest.
ויקחו לי תרומה – פרשה זו נאמרה תוך מ׳ יום שהיה משה בהר להמתין הלוחות וצוהו הקב״ה להיכן יניחם. שיעשו משכן ובית קדשי הקדשים ובתוכן הארון והלוחות תוך הארון. ושם תשרה שכינה עם התורה וישראל סביב כמו מלאכים שהם סביב כסא הכבוד והשכינה ביניהם. וכן כתו׳ ושכנתי בתוכם כמו בין המלאכים. ועל זה נאמר אני אמרתי אלהים אתם וכו׳ להיות שכינה ביניכם כבני בני עליון. ג״ן.
אשר ידבנו לבו – י״ג נדבות מונה כאן שנדבו ישראל לבנין המשכן וכנגדם מונה י״ג בגדים ביחזקאל הוד והדר וכו׳ שעתיד הקב״ה להלביש את ישראל.
ויקחו לי תרומה – פרשה זו נאמרה בתוך ארבעים יום שהיה ממתן תורה וצוהו הקב״ה להיכן מניח׳ שיעשו משכן ובית קדשי הקדשים ובתוכו ארון ובתוך הארון לוחות ושם תשרה שכינה וישראל סביב כמו המלאכים סביב כסא הכבוד ושכינה ביניהם וכן כתוב ושכנתי בתוכם כמו בתוך המלאכים ועל זה נאמר אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם להיות שכינתי ביניהם.
ויקחו לי תרומה, "they shall take for Me a contribution;⁠" this portion had been told to Moses during the forty days that Moses was on Mount Sinai, immediately after the revelation at that Mountain,⁠1 G–d, at that time, had already told Moses where to erect the Tabernacle, and that it would house the Holy Ark, inside the Holy of Holies, symbolising G–d's presence on earth. He told him that it would contain the Tablets, and that the Israelites would be encamped around the Tabernacle. This is what is meant in verse eight of our verse where G–d described Himself as residing in the midst of the people, i.e. as if surrounded by angels as He had been in heaven. Concerning this state of affairs, David had said in Psalms 82,6: אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם, "I had said: 'you are the children of G–d all of you children of the Supreme Being.⁠"2
1. [In other words, before the smashing of the Tablets, and the golden calf episode. Ed.]
2. [David bemoans the demotion of the Jewish people that followed the golden calf episode in the verse following. Ed.]
ויקחו לי תרומה זהב וכסף ונחושת – הצדקה נמשלת לאלו שלשה דברים כשנותן האדם צדקה בעושר בחיים בבריאות בכחו בגבורתו אז תחשב לו כזהב משל לאדם שמקדים לשאת פני מושל ונותן שוחד טרם יצטרך לו כביכול נמי שאין צורך. וכסף כשנפל למשכב ונותן צדקה הורע כחה של צדקתו כי כבר עלה עת הצורך כן נחשת כשנותנה מסוכן כשעולה לגרדום לידון והקולר תלוי ואינה נחשבת כ״כ אך מ״מ טוב לו לאדם לתת צדקה בכל עת ובכל שעה למען יזכר על טוב שמו כאשר הוא בעולמו שמה בעפר כי שם מקומו ותמצא מרגוע הנפש היגעה בימי הפקודה ובזכרון הרעה וזאת המנוחה וזאת המרגעה ואמר הוציאו לו זהב קודם לכפר על מעשה העגל.
ויקחו לי תרומה – לאחר שדבר השם אל משה פנים בפנים י׳ הדברות וצום על ידי משה קצת המצות שהם אבות למצות התורה כאשר הנהיגו רבותינו ז״ל עם הגרים שמודיעים קצת המצות וישראל קבלו עליהם כל מה שציום וכרת עמהם ברית על זה מעתה היו לו לעם והוא להם לאלהים והם הם ראויים שיהיה להם מקדש להשרות שכינתו עליהם ועל כן ציום לעשות לו משכן להשרות שכינתו בתוכם כאשר הבטיחם אם שמוע תשמעו בקולי והייתם לי סגולה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים מיד שיהי׳ לו בית בתוכם ועקר החפץ במקדש (במשכן) הוא מקום השכינה שהיא הארץ (הארון. כצ״ל) כדכתיב ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת על כן הקדים מיד הארון והכפורת ואחריו השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו שבעבורם נעשה המשכן לתתם בתוכו ומשה הקדים בפרש׳ ויקהל המשכן ואת אהלו ואת מכסהו וכן בצלא׳ לפי שהוא ראוי לקדם במעשה. והכבוד ששכן על הר סיני דכתיב וישכון כבוד ה׳ על הר סיני הוא שכן במשכן דכתיב וכבוד ה׳ מלא את המשכן וכאשר דבר ה׳ אל משה במתן תורה כך היה הדבור עמו במשכן דכתיב וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת:
ויקחו לי תרומה, "let them take for Me a contribution.⁠" After God had spoken to Moses face to face when He gave him the Ten Commandments, and He had already communicated some of the other 613 commandments which form the bedrock of the entire legislation known as Torah, a method comparable to our sages when they admitted proselytes to the Jewish faith and nation, the people in the meantime had accepted even all the laws they had not yet had time to become familiar with. God had concluded a covenant with them which confirmed them as His exclusive people for all time to come. He, in turn, would be their exclusive God. The time had come then to erect a Sanctuary for this God on earth, a structure which symbolized God's presence not only on earth generally, but in the midst of His people. This represented the realization of God's promise in Exodus 19,5 which spelled out the special relationship between God and the Jewish people. The principal reason for building this structure was to provide a home for the Shechinah, God's benevolent presence among the people. The Holy Ark within that structure represented the holiest part of it. In connection with it, and after giving detailed instructions as to its size, the materials it was to be made of, and the lid and the cherubs adorning it, God had announced ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות, "there I will set My meetings with you, and I shall speak with you from atop the Cover, from between the two cherubs that are on the Ark of Testimony, etc.⁠"
This is why Moses began immediately with the construction of the Holy Ark, followed by the making of the Cover, followed by the Table and the Menorah, all of which are the furnishings of that Tabernacle The fact that God did indeed speak to Moses from that location, on the Cover of the Holy Ark, has been confirmed in Numbers
ויקחו לי תרומה – פתח דבר אל בני ישראל בל׳ פיוס כמו דברו על לב ירושלים. בשביל שהיה בו חסרון כיס פייסם ואיתא במדרש א״ר אבהו ומה לעשות משכן כבוד וכפרה לישראל אמר דבר אל בני ישראל לשון פיוס הדוחקים את ישראל ונוטלים את ממונם מה תהא עליהם. תרומה. אותיות מ׳ תורה שהתורה שניתנה למ׳ יום הוא לאוכלי תרומה. כההיא דאמרינן לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שניה לה לאוכלי תרומה וזהו ויקחו לי לשמי שכל מי שעוסק בתורה כאילו לוקח לי שאין לו להקב״ה בעולם אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד וע״כ סמך פרשת ויקחו לי תרומה לפ׳ של תורה.
ויקחו לי תרומה – עשו לי מקום מקדש אחד מנ׳ שבהר הבית כמו תרומה שהוא א׳ מנ׳ שהרי הר הבית היה ת״ק על ת״ק ומקום החצר היה ק׳ על נ׳ שהוא א׳ מנ׳ של ת״ק על ת״ק. סמך לילה לויקחו לי תרומה רמז זמן אכילת תרומה בלילה כדתנן משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן שהיא צאת הכוכבים.
ויקחו לי – לי עולה מ׳ היינו עין יפה אחד ממ׳.
מאת כל – כל עולה נ׳ היינו בינוני א׳ מנ׳.
מאת כל – ר״ת עולה ס׳ היינו עין רעה א׳ מס׳.
אל בני ישראל ויקחו לי תרומה – בגימטריא אך בני ישראל יהיו תורמין לא הגוים.
תקחו את תרומתי – ולא אמר תקח שאין גובין צדקה בפחות מב׳. תקחו. בגימטריא שנים קחו.
דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וכ׳.

פרשת ויקחו לי תרומה

חלק א: וידבר ה׳ אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה (כה, א-ב) עד ועשו ארון עצי שטים (כה, י)

ביאור המלות וקצת דברי הפרשה

(ב-ג) ויקחו לי תרומה – הרצון בו: שיפרישו אותה לשמו. ויִדְמֶה שזאת התרומה היא זולת התרומה שרמז אליה באומרו: מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי; וזה, שכבר נזכר בפרשת אלה פקודי (לח, כה-כח) כי הכסף העשוי למלאכת המקדש הפרישוהו ישראל בשנתן כל אחד מהם מבן עשרים שנה ומעלה מחצית השקל; והנה זאת התרומה היתה מוגבלת: לא היתה נוספת מצד הנדבה, ולא נגרעת מצד העדר הנדבה, ועליה אמר: ׳ויקחו לי תרומה׳ על צד הצואה; וכבר היתה שם תרומה אחרת שהיתה לפי הנדבה, והיא תנופת הזהב ושאר הענינים הנוהגים מנהגו שהיו צריכים למלאכת המקדש, כמו שנזכר בפרשת ויקהל: ׳כל נדיב לב הביאו חח ונזם וגו׳, וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן וגו׳ והנשיאִם הביאו את אבני השׂהם וגו׳ (לה, כב-כז). והנה כָּלַל שני מיני אלו התרומות במה שאמר: וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, ולזה זכר שם הכסף עם הזהב והנחושת; והנה הכסף בא בקע לגלגולת, והזהב והנחושת היה בא בנדבה. או אולי היה שם גם כן כסף שהיה בא בנדבה ולא נכלל במלאכת המקדש הנזכרת בפרשת אלה פקודי, ואולם עשו ממנו כלי שרת.
1ויקחו לי תרומה כבר גלו חז״ל אזנינו (תנחומא פ׳ פקודי) שהמשכן נעשה על תמונת העולם הכללי באשר הוא נחלק לשלש׳ דיורין כמו שהעולם נחלק לתחתיים שניים ושלישיים.
1. ויקחו, פה יחל הרב לבאר בפרטות איך ירמוז מעשה המשכן וכל כליו על בנין המולם כולו, כי כמו שנעש׳ המשכן וכל כליו רק ממה שהרימו ישראל תרומה בנדבת לבם, כן נברא העולם רק בתורת תסד ונדבת הי״ת מבלי הכרח, ולא כאשר יחשבו הפילוסופים, שכל המציאות נמשכה בהכרח מהי״ת ככל מסובב הנמשך בטבע בהכרח מסיבתו הראויה שקדמה לו, וכמו שנעשה המשכן וכל כליו משלש׳ עשר דברים זהב וכסף וכו׳ (הנה הכ׳ מנה ט״ו דברים זהב וכסף וכו׳ ואפשר שהרב ז״ל חושב תכלת וארגמן ותולעת שני, אשר שלשתם מורים על צמר צבוע, באחת מג׳ מראות אלה, רק לעצם אחד, ואבני שוהם ואבני מילואים יחשוב לב׳ דברים, כי אז מספר י״ג דברים בלשון הרב על נכון). כן הוסד העולם ומלואו מט׳ גלגלים וארבעה יסודות (עיין מבוא לשער ל״א) וכמו שהארון מקום משכן לחות העדות היה הראשון למעשי המשכן, כן הית׳ התור׳ והחכמה האלהית קדם מפעלי ה׳, כי רק בעבורן, (ר״ל למען הודיע אמיתתן לבני אדם) ועל פיהן כונן ארץ ושמים, כמאמר הכתוב ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״ ומאחז״ל ״התורה אמרה בי נסתכל הקב״ה וברא עולמו״ והכפורת עם הכרובים שהיו מעשה מקשה מגוף אחד רומז לעולם המלאכים והשכלים הנבדלים, שהם עצמים פשוטים ובלתי מורכבים כגופי העולם התחתון, והיותם שנים ולדחז״ל בדמות זכר ונקבה, מודה שהשכלים הנבדלים הרבים האל׳ נפרדים במדרגתם זה למעל׳ מזה עד שאחד העלה, והב׳ העלול, ר״ל שאחד מאציל מזיו כבודו על מי שתחתיו, והוא במעלתו גבוה ונכבד בעבור זה ממנו, כמו שמעלת האיש, נכבדת ממעלת האשה, וע״ז יורה גם מאמר הכתוב נעשה אדם בצלמנו וכו׳ זכר ונקבה ברא אותם, ר״ל כי גם במלאכי מעלה יש הבדל מיניי כזה, בין מין השכל המשפיע והשכל המושפע ממנו (עיין רמב״ם הל׳ יסודי התור׳ פ״ב) ועל שינוי מדרגת המלאכים מהות ואיכות השכלתם הרוחנית, הנבדלים זה מזה כהבדל מיני החיות היותר יקרים במהותם ואיכותם הטבעית, נאמר גם ד״מ שהיו במרכבה ״פני אריה, פני שור״ וכו׳ כי שם פנים, המורה על צורת הגוף הושאל פה על הצורה והמעלה הרוחנית, והכרובים הסוככים בכנפיהם אל הכפורת ואליה לא יגשו רומזים, כי גם המלאכים קרובים אל הי״ת, אך בכל זאת לא וכמי שכגוד הי״ת נועד לדבר מבין שני הכרובים עם הנביא שהוא המליץ בינו ובין ישראל, כן המלאכים ג״כ מליצים בינו ובין בני אדם. וכמו שהקודש הקדשים רומז עם כל אשר בו על העולם הרוחני, רומז ההיכל עם כל כליו על עולם הגלגלים, כי השלחן שהיה בלי בית קיבול רק לוח שטחיי, ועליו נתון לחם הפנים, רומז על הגלגל היומיי אשר הוא רק גוף שטחיי, אשר הולך וסובב בכל יום ומסבב עמו כל הגלגלים שתחתיו, ועל ידו ימציא הי״ת פרנסת כל איש ואיש בדרך המנהג הטבעיי, והכלים הרבים אשר הוכני אל השולחן, קערותיו וכפותיו וכו׳ מורים, כי ברצות האדם להתפרנס, אין די לו להיות יושב ובטל, ולהשען רק על ברכת שמים מעל, כי אם צריך להשתדל ועשות כל אשר ביכלתו האנושית להמציא טרף לביתו ביגיע כפיו, ורק אז תהיה ברכת ה׳ בכל משלח ידיו, ומזבח הקטורת רומז על גלגל הכוכבים הקימים והמזלות, ויען כי תעו אחריהם העמים הקדמונים לחשוב אותם כאלקות ולקטר להם והסך להם נסכים. נעשה המזבח הזה אחר עשיית כל המלאכות ומזבח העולה לרצון לפני ה׳, ולמען הרחק אותנו מהבלי נכר אשר תעו לעבוד המזלות האלה נאמר במזבח הקטורת הזה ״לא תעלו עליו קטורת זרה, ונסך לא תסכו עליו״, והמנורה עם שבעה נרותה רומזת על שבעה כוכבי לכת.
ויען כי בארבעה דברים יבדלו השכלים הנבדלים אשר עליהם רומז הדביר, מהגלגלים אשר עליהם רומז ההיכל, הא׳ כי הגלגלים הם בעלי גשם, והשכלים רוחניים לבד, הב׳ שהגלגלים בעבור היותם גשמים, יבדלו לפי מספר אישיהם ככל אישי וגופי מין אחד; אבל השכלים שאינם רק צורות רוחניות יבדלו רק זה מזה, כהבדל המינים והסוגים הנבדלים זה מזה רק בצורתם הכללית הרוחנית, והג׳ שהגלגלים הם בעל תמונה כדורית, והנבדלים אינם בעלי תמונה כלל, והד׳ שהגלגלים בעלי תנועה והעתק ממקום למקום באויר הרקיע משא״כ השכלים, ע״כ להורות ע״ז היתה הפרכת המבדלת בין הקודש ובין הקדש הקדשים, נתונה על ארבע׳ עמודי שטים, ובעבור היות עולם הגלגלים נבדל מהעולם השפל בה׳ בחינות, שהם היולאנים, ר״ל שחומר שלהם הוא נבדל וגרוע מחומר הגלגלים, שהם גשם שמימי לדעת הקדמונים, והם מורכבים מד׳ יסודות, ומשתנים תמיד ואישיהם הווים ונפסדים זה אח״ז ע״י ההתכה, וכל זה אינו בגלגלים, כי הם עצמים ובלתי מורכבים, ואינם נופלים תחת גדר השינוי ההויה וההפסד, ע״כ היה המסך לפתח האוהל אשר הבדיל בין ההיכל הרומז על עולם הגלגלים ובין העזר׳ הרומזת על העולם התחתון, מתוח על חמשה עמודי עצי שטים, ובעזר׳ הרומזת על העולם השפל היה עומד מזבח העולה, ונעשו בו סירותיו לדשנו וכו׳ להורות על הפסד הברואים התחתונים אשר בעפר יסודם ולעפר ישובו, והכיור וכנו לרחצה ידי ורגלי הכהנים יורו על הזוהמא הדבק בגופי העולם התחתון הזה, ואורך החצר מאה אמה יורה על חיי האדם אשר אם גם ירבו למעלה יהיו רק מאה שנים, ורחבו חמישים אמה יורה על עיקר חיי האדם, כי משנת החמישים והלאה ירדו חיי האדם תמיד מטה מטה וכחות גופו יוחלשו לאט לאט, והיות אדני החצר נחושת, וחשוקיהם, כסף (משרש חשק, המורה על הדיבוק אשר בין שני אוהבים) יורה כי גם חיי האדם הארציים אף שתולדתם היא שפלה ופחיתת הערך, בכל זאת צריכים להיות תמיד חשקם ותשוקתם להשיג, השלמות המוסרית שהיא דבר נכבד ויקר הערך, ויחסה אל ההנאות הגופניות כיחס הכסף אל הנחושת, ולהדבק בה.
לי לשמי. לא כסתם לי שבמקרא המור׳ להבאת דבר אל העצם כי כתוב אם ארעב לא אומ׳ לך ומזה הטע׳ עצמו פירש גבי ועשו לי מקדש לשמי כי כתו׳ השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה אבל גבי אשר נדרת לי וכי ידור נדר לי״י לא פירש כלום לפי שאין שם אלא אמירה שצריך להזכיר השם בנדרו בין בנדרי גבוה בין בנדרי הדיוט לומר אני נודר לשם לתת למזבח או לבדק הבית כך וכך או לתת לראובן כך וכך אבל לא מפני שמלת לי אינה נופלת על הלקיחה כי מצאנו קחה לי עגלה משולשת וקח לי משם שני גדיי עזים וכמהו רבים ועוד דא״כ גבי ועשו לי מקדש למה לא פירש אותו כמשמעו:
תרומה הפרשה. לא הרמה והגבהה כמו שוק החרומ׳:
יפרשו לי ממונם נדבה. מפני שהמובן מזה הוא שיקחו הפרש׳ וההפרש׳ לא תפול עליה לקיחה הוצ״ל שהמכוון מזה הוא שיפרישו ומפני שההפרשה הוא הפרשת דבר מדבר אמר מממונם ולא מאת כל איש אשר ידבנו לבו מפני שהנפר׳ ואשר יפירש ממנו מין אחד וא׳ שהנפר׳ ממון גם המופר׳ ממנו ממון בהכרח ויהיה מאת כל איש דבק עם תקחו את תרומתי הבא אחריו מפני שההפרש׳ אפשר שתהיה בחיוב אמר שהיא נדבה כנרמז מאשר ידבנו ומפני שההבדלה מודים שההפרש׳ היא נדבה צריך שיהיה שם לקח המתחייב ממלת ידבנו שהיא הנדבה ואמר יפרישו מממונם נדבה ולא אמר מאשר ידבנו כל׳ התורה:
ידבנו ל׳ נדבה. והנו״ן מובלע בדגש הדל״ת: תקחו את תרומתי אמרו רז״ל ג׳ תרומות אמורות כאן. פי׳ ג׳ מיני תרומות רמוזות כאן ולא פירש מהן כי אם תרומת המשכן שהיא נדבת כ״א ואחד דאל״כ תרומתי וזאת התרומה ל״ל ה״ל למכתב ויקחו לי תרומ׳ מאת כל איש אשר ידבנו לבו זהב וכסף ונחשת וגו׳:
י״ג דברים האמורים בענין. זהב וכסף ונחשת שלשה ותכלת וארגמן ותולעת שני אחד הרי כאן ד׳ שכל אלה הג׳ מראי׳ של צמר הם כדלקמן ושש ועזים ועורת אלים ועורות תחשי׳ ועצי שטים ושמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטרת השמים שהם ז׳ מינים הרי י״א ועם אבני שהם ואבני מלואים שהם שתים הרי י״ג:
וידבר ה׳ אל משה לאמר וגומר ויקחו לי תרומה עד ועשו ארון עצי שטים. כאשר רצה הקב״ה לזכות את ישראל ולהגדיל מעלת משה עבדו בהנהיגו אותם בעצמו ולא על ידי המלאך שאמר לשלוח לפניהם צוה אותם שיעשו מקדש ויכינו אותו באופן שתשרה שכינתו בתוכם ויהיה כבוד ה׳ על הארון כאשר היה על הר סיני ומשם יצא הדבור והקול האלהי למשה כמו שהיה בהר ולכן צוה משה שיאמר אליהם שיעשו גזברים וגבאי צדקה שיקחו לשם ה׳ תרומה והפרשה שכל איש מהם ירים ויפריש מנכסיו וממונו כאשר ידבנו לבו והנה כלל במאמר הזה כוונות. ראשונה שלא יחשבו שהנשיאים וראשי העדה בלבד מאשר להם יעשו מלאכת המשכן אבל מאת כל איש אשר ידבנו לבו קטן וגדול שם הוא אם ידבנו לבו יקחו מידו נדבה. ושנית שלא יכריחו לשום אדם לתת בנדב׳ הזאת. אבל מאת כל איש אשר ידבנו לבו יקחו מה שיתן ברצון נפשו ולא באונס. והשלישי שגם לא ישאלו לשום אדם שינדב דבר מה. אבל הם מעצמם יביאו תרומתם מבלי שאלה ולכן אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי לא שישאלוהו ממנו אבל שיקחו מידו מה שיתן. וד׳ שאם אדם יתן את כל אשר לו ויפזר ממונו בזה לא יקחוהו מידו כי הפזור אינו שלמות אבל חסרון. ואחז״ל (כתובות נ׳.) באושא התקינו המבזבז לא יבזבז יותר מחומש ולזה אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו שבנדבות שהיה המצוע בחר ה׳ לא בפזור ואולי שעל זה קרא אל הנדבה הזאת תרומה שתהיה תרי ממאה כתרומת הקדש וכפי אלה הכוונות הוצרך לחזור לומר תקחו את תרומתי רוצה לומר התרומה הנפרשת לשמי כי הדברים פעמים ייוחסו לפועל אות׳ ופעמים למקבל את פעולתם כמו שמצינו בתפלה ואני תפלתי לך ה׳ שנתיחסה התפלה למתפלל אותה ונתיחס׳ גם כן לאל ית׳ כמו שאמר והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי.
ויקחו לי תרומה – לפי שלמעלה אמר ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. לרמוז שאחר שירד השי״ת על הר סיני לתת התורה לישראל. היה רוצה לעמוד בקרב ישראל מצד חבתם. ומתאוה שיעשו לו מקדש מלך ובית ממלכה. ואולי חשב השם יתברך שישראל יעירו לבם ורוחם בהתעוררות חזק. ויאמרו מה היום מיומים. כי אחר שנתן לנו תורתו ומצותיו. למה לא חזר אל מכון שבתו אל השמים. אלא שהוא עומד ויושב בראש ההר. כי אולי הוא רוצה לעמוד בקרבנו ובקרב תורתו שנתן לנו. ולזאת ההתעוררות כתב למעלה ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת וגו׳. כי זה הפסוק הוא מיותר. ולא היה לו לכתוב אלא ויכס הענן ויקרא אל משה וגומר. ויהי משה בהר ארבעים יום. אבל הפסיק בפסוק ומראה כבוד ה׳. לומר שנשתהה שם מדעת ומתאוה. בענין שיראוהו בני ישראל ויחשבו בלבם מה זה ועל מה זה. וזהו לעיני בני ישראל. וכשראה שעמד משה בהר מ׳ יום והשכינה נגד בני ישראל ולא העירו רוחם ונפשם. בא הוא עצמו ית׳ ואמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. ועשו לי מקדש וגו׳. ויש לנו להודות לקבלה שמעשה העגל היה קודם המשכן. ולפי שמשה הרבה והפציר בתפלה ונאמר לו סלחתי כדברך. רצה הקב״ה לזכות את ישראל בעשיית המשכן לכפר על מעשה העגל. ולכן כמו שכתב בעגל ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב. כך התנדבו למשכן זהב וכסף ונחשת לכפר על מעשה העגל. ואם בשכר העבירה בא להם זכות המשכן. בשכר המצוה על אחת כמה וכמה. היינו דכתיב מור ואהלות קציעות כל בגדותיך. אל תיקרי בגדותיך אלא בגידותיך. כי לפי שחטאו ישראל ושבו בתשובה זכו במשכן. וזהו שאמרו גדול בעל תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות. ולכן סמך בכאן עשיית המשכן לישיבת משה בהר מ׳ יום. ורצה לאחר מעשה העגל. כי ראוי היה שלא יכתבו. באלו אמרו מאחרין ולא מקדימין:
ואמר ויקחו לי תרומה ולא אמר ויתנו לי. להורות לנו על מה שאמר דהע״ה כי ממך הכל ומידך וכו׳. להורות לנו כי ענייני הצדקה והנדבה שאנו נותנין ומתנדבין לבדק הבית ולעניים. אין אנו נותנין. אלא לוקחים ומקבלים. כי מי הוא זה ואיזהו שיתן מתנה למלך המלכים. אחר שהכל שלו ולה׳ הארץ ומלואה. והוא בחסדו חונן לאדם טובות העוה״ז. ומפקידם אצלו דרך פקדון. ושיוציא מהן כל מה שירצה להכנת מזוניו ולכל צרכיו. בתנאי שיוציא הכל לעבודת יוצרו. ולא יתגאה לומר כחי ועוצם ידי וגו׳. שאם יחשוב כן יחשוב שהכל שלו. ולא ירצה לעשות צדקה ממנו. כי יאמר אני טרחתי בו ביום ובלילה שינה בעיני אינני רואה. ומה לי לחסר ממוני לתת לאחרים. ולכן אמרו כל שלחן שלא אמרו עליו ד״ת כאלו אכלו מזבחי מתים. לפי שחושב כשאינו עוסק בתורה. שהשלחן וכל אשר בו הוא שלו. וזה היה חטא נבל הכרמלי. כמו שפירשתי במקום אחר שחשב שהכל היה שלו. ואמר איך אקח לחמי ושיקויי אשר טרחתי בהם. ואתנם לאיש אשר איני מכיר. ובזה היה כופר בהשגחת הש״י. ולכן נגפו ה׳. אבל השלחן שאמרו עליו ד״ת הוא שולחנו של מקום. שבדברי תורה חושב ורוצה כי יד ה׳ עשתה זאת והכל שלו. והוא שולחנו של מקום ולא שלו. ואפתורא דרחמנא סמכינן. וזהו זה השולחן אשר לפני ה׳. ואחר שהשולחן אינו שלי. למה ירע לבבי בתתי מלחמי לדל. אבל כשאין אומרים ד״ת על השלחן חושב שהכל שלו. ואין בשולחן הזה חלק לאלהי ישראל. וזהו צואה בלי מקום. כי אין חלק לש״י שנקרא מקום בזה השולחן. ולכן אמר איש ברתותא תן לו משלו. וא״כ למה ירע לבבך בתתך לו. וחסד גדול עושה לו הש״י כשרוצה להזמין לאדם איש טוב שיתן לו צדקה. וזהו ושם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז. כי הוא מקבל ואינו נותן. אחר שהכל שלו. ולכן אמר בכאן ויקחו לי תרומה. ולא אמר ויתנו לי. כי הם אינם נותנים. אלא מקבלים ולוקחים לעצמם. לפי שכל מה שעושה בזה העולם. חוץ מהתורה והצדקה הכל עושה לאחרים ולא לו. כאומרו ועזבו לאחרים חילם. ואמר אל תתן לנשים חיליך. אבל התורה והמצוה הוא לבדו יעשה לכם. ולכן כתב בתורה במצות הלולב ולקחתם לכם. וכן וספרתם לכם ספירת מצוה. אבל כל שאר הספירות והלקיחות הם לוקחים ועושים לאחרים. וז״ש הלל מרבה בשר מרבה רמה. וכן כל שאר הקניינים הוא מרבה לאחרים. אבל בדברי התורה והמצוה הוא עושה לעצמו. וזהו מרבה ישיבה מרבה חכמה לעצמו. וכן בכל קנייני התורה אמר קנה לעצמו קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העוה״ב. ואחר שבאלו הקניינים הוא מרבה לעצמו. א״כ הוא מקבל ואינו נותן. וא״כ יפה אמר בכאן ויקחו לי תרומה. ונא ויתנו. כי הם לוקחים לעצמם ואינם נותנים. ולכן אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו. כי מי שלבו נודבו הוא רואה ומבין שהכל מיד השם ונותן הכל בשמחת לבו. ובמדרש הנעלם אמרו. כי ויקחו לי תרומה הוא מדבר על סוד הייחוד. שראוי ליקח שם ה׳ ולהעלותו בלבבו מעלה למעלה עד רום המעלות. שזהו בסוד ה׳ אחד. בסוד י׳ ספירות שנקראו תרומה תרי ממאה. כי כל אחת מהן היא במקום י׳. י׳ פעמים י׳ הן ק׳ כנגד ק׳ ברכות. וזהו נאם הגבר הוקם ע״ל וזהו מאת כל איש אשר ידבנו לבו. כי האיש הקדוש. בנדבת לבו ובמחשבתו לוקח זאת התרומה שהיא כנסת ישראל. ומוליך ומביא מעלה ומוריד מעלה ומטה ובד׳ רוחות העולם. עד שמייחד כל הדברים העליונים אלו עם אלו. וכל זה במלת זאת. וזהו וזאת התרומה וגו׳. ולכן אמרו שמונה בכאן י״ג דברים זהב וכסף ונחשת וכו׳. כנגד י״ג מדות. הם י׳ ספירות עם הג׳ הנעלמות אשר לא ידעו שמם. וכן תמצא כנגד זה שתקנו בישתבח י״ג מיני הודאה והם שיר ושבחה וכו׳. ולכן אמר שם שאין להפסיק בהם. והמפסיק בהם בל יראה גאות ה׳. ובאלו הדברים ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ואין להאריך בזה:
דבר אל בני ישראל, ויקחו לי תרומה – אמור לישראל שחפצתי שגבאים יגבו בעדי תרומה. וכן עשה משה ברדתו מן ההר, כאמרו ״ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצום את כל אשר דבר ה׳ אתו בהר סיני״ (שמות ל״ד:ל״ב), ואחר כך ״ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל״ שהם הסנהדרין ״קחו מאתכם תרומה״ (שמות ל״ה:ד׳-ה׳), ובזה צוה להם שיגבו. וישראל לא המתינו שיגבו הסנהדרין, אבל תיכף יצאו מלפני משה והביאו עד בלי די (שמות ל״ו:ה׳-ז׳), ולפיכך לא נשאר על הנשיאים שחשבו לגבות זולתי האבנים והשמן (שמות ל״ה:כ״ז-כ״ח) שלא הביאו ישראל עדין.
מאת כל איש – צוה שלא יגבו בזרוע כענין שממשכנין על הצדקה, אבל יגבו מן המתנדבים בלבד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה
[1] סנהדרין פרק רביעי דף לט ע״א (סנהדרין לט.)
[2] האלילים פרק שני (דף סג)⁠1[כג] ע״ב (ע״ז כג:)
1. ככל הנראה טעות מעתיק.
ויקחו לי לשמי. דאם לא כן הרי ״לה׳ הארץ ומלואה״ (תהלים כד, א), וכתיב (תהלים נ, יב) ״אם ארעב לא אומר לך״ ״כי לי כל חיתו יער וגו׳⁠ ⁠⁠״ (שם שם ט), ולפיכך צריך לומר ׳לי לשמי׳:
תרומה הפרשה. לא תרומה הניתנת לכהן, דלא שייך הכא:
יפרישו לי מממונם נדבה. מפני שמשמעות שיקחו הפרשה, וזה לא שייך לומר, שהפרשה אין בו דבר, ולא שייך לומר ׳ויקחו לי הפרשה׳, ולפיכך צריך לפרש ׳יפרישו לי מממונם נדבה׳. ומה שהוסיף ׳מממונם נדבה׳, כדי לתרץ למה קרא אותו על שם הפרשה ולא על שם נתינה או לקיחה. ועוד, וכי אסור ליתן הכל עד שהכתוב אמר דווקא הפרשה יתנו, לכך פירש שהכונה ש׳יפרשו לי מממונם נדבה׳, ושייך אצל נדבה הפרשה, שהמתנדב אין לו ליתן הכל, שהרי אמרו חכמים (כתובות נ.) המוותר אל יוותר יותר מחומש, אלא מפריש מקצת משאר. ולפי זה קשיא, למה קרא אותה של חובה ׳תרומה׳, דהא שנים של חובה היו, ובאותה לא שייך הפרשה, דאפילו אם לא היה לו יותר צריך ליתן הכל, ויש לומר לכך קרא אותם של חובה ׳תרומה׳ ללמוד דאותם של חובה קודמת, דחובה קודמת לנדבה, ולכך קרא הכתוב גם החובה ׳תרומה׳, שהרי לא הפריש רק מקצת הממון, כיון שיש לו עוד ממון להתנדב. וכאן הכתוב מדבר במי שיש לו להתנדב, ואצלו נקרא גם כן החובה ׳הפרשה׳, שהרי נשאר לו עוד:
אמרו ז״ל שלש תרומות נאמרו כאן וכו׳. דאם לא כן למה לי ג׳ פעמים תרומה; ״ויקחו לי תרומה״, ״תקחו את תרומתי״, ״וזאת התרומה״ (פסוק ג). ואם תאמר, אחר שלא פירש כאן רק תרומה אחת, שהיא תרומת מלאכת המשכן, למה הזכיר שאר התרומות, דאינם שייכים לכאן. אמנם לפי אשר אמרנו למעלה (אות ג) הוי שפיר, שתרומת חובה קודמת, שאין סברא שיתן של נדבה [קודם] ושמא לא יהיה לו של חובה, ולפיכך כתב כאן של חובה לומר להם שעוד תתנו של חובה, שלא יתן לנדבה הכל, ולא יהיה לו של חובה, ואמר להם שיפרישו קודם של חובה:
אמנם יש בזה עוד דבר מופלג בחכמה, דאלו שלש תרומות שייכים זה לזה אין האחת בלא האחרת, וכולם הם כאחת. והענין הוא, כי כאשר היה מלאכת המשכן כפרה על מעשה העגל, כמו שהוא מבואר בדברי חכמים, וחטאו ישראל בשלשה דברים שהם שייכים לאדם; אם בחלק הנפשיי שהוא המחשבה, שהיו מחשבים בעגל שיש בו ממש, ובעבודה זרה אמרו חז״ל (קידושין מ.) ״למען תפוס ישראל בלבם״ (ראו יחזקאל יד, ה), במחשבה בלבד הוא נענש. ואם במעשה, שהיו זובחים לו (להלן לב, ו), וידוע כי פעולת המעשה מתייחס אל הגוף הפועל. ולפיכך חטא במעשה מתייחס אל כלי המעשה, לפי שהמעשה אי אפשר בלא כלי המעשה. אבל אפשר שיחטא בלא מחשבה, כאשר יחטא בשוגג, שחוטא האדם בלא מחשבה, וכלי הגוף אשר הם גומרים המעשה. וישראל חטאו במחשבה, ובמעשה העגל, וחטאו בממונם, כמו שנתבאר בפרשת כי תשא (רש״י להלן לב, לא) שאמר משה ״עשו להם אלקי זהב״, כלומר ׳אתה גרמת להם שהשפעת להם זהב הרבה וכו׳⁠ ⁠׳, כמו שנתבאר לשם. והיו ישראל בשביל זה ראויים להיות נענשים בשלשתן, לפיכך היו צריכים כפרה לשלשתן:
וציוה להם לתת ג׳ תרומות; נגד הנפש והגוף והממון. וידוע כי כל בני אדם שוים בגוף ובנפש, אין לאחד יותר מן השני, כי כמו שיש לזה כן יש לזה, אם דל אם עשיר. לכך אמר בשני תרומות שיהיו שוים מחצית השקל. וידוע כי האדם הוא אדם על ידי נפש וגוף, וזהו השקל השלם. והנפש הוא חצי השקל, והגוף הוא חצי השקל. לכך צריך ליתן בעד כל אחד חצי שקל. וחצי שקל הוא עשרה גרה, כי השקל השלם עשרים גרה (להלן ל, יג). וידוע כי יש באדם בנפש עשרה דברים, ובגוף עשרה דברים, כדאיתא בפרק המפלת (נידה לא.) ג׳ שותפין יש באדם, הקב״ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן שממנו; עצמות, וגידין, וצפורנים, ומוח שבראש, ולובן שבעין. אשה מזרעת אודם שממנו; עור, ובשר, דם, ושערות, ושחור שבעין. והקב״ה נותן בו; רוח, ונשמה, וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, דעה, בינה, והשכל, עד כאן. הרי עשרה דברים שנותן הקב״ה, ואביו ואמו נותנים גם כן עשרה דברים. ועשרה דברים שנותן הקב״ה כולם נפשיים קדושים, ועשרה דברים שנותנים אביו ואמו הם כולם גופניים, כמו שמסיק שם (נידה לא.) כיון שמת האדם נוטל הקב״ה חלקו, וחלק אביו ואמו מוטל לפניהם. כי הנפש תשוב אל האלקים, והגוף מונח. ולפיכך אמרה תורה (להלן ל, יג) ״עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה׳⁠ ⁠⁠״:
והנה מיוחדים היו הקרבנות המכפרים על הנפשות, כדכתיב בפרשת כי תשא (להלן ל, טו) ״לכפר על נפשותיכם״, והוא מחצית השקל אשר היו מקריבים ממנו. וכן ממחצית השקל נעשו האדנים (רש״י כאן). וידוע כי האדנים הם בית קבול שבו היו עומדין הקרשים (רש״י להלן כו, יז), והם יסוד הבנין, וזה נאמר על החומר שהוא יסוד המקבל הכל, והוא כמו אדן המקבל צורת הבנין. והאדן הוא השפל מונח למטה, מתדמה בכל אל החומר שהוא הנושא, ודבר זה ידוע אצל חכמים, ואין כאן מקומו. והנה החומר עיקר ויסוד בנין הגוף, ולכך מחצית השקל נתנו אותו לאדנים, שהם יסוד הבנין. והיה התרומה השלישית נגד הממון, שאותה בלבד אינה שוה בבני אדם. כי ליש בני אדם הרבה וליש מעט, וציותה התורה לתת ״כל איש אשר ידבנו לבו״ כפי אשר יש לו לכפרה על ממונם, שלא יהיה כלה וכו׳:
ואם תאמר, לפעמים יהיה לאדם הרבה ממון ויתן נדבה מעט, ומי שהוא עני יתן הרבה, ולא יהיה זה שוה לפי ערך הממון, והיה ראוי שיתן אותו שיש לו ממון רב – הרבה, ואותו שיש לו מעט – מעט. כי אין הענין כן, כי אותן שיש להם הרבה, והם רע עין ועיניהם צרה ליתן, אינם עשירים בממון. אבל העשיר הוא שיש לו עין טוב ולב טוב, כי הרע עין הוא חסר, אבל מי שיש לו לב טוב ונותן בעין יפה, זהו עשיר, שהרי יש לו הרבה שנותן ומשפיע לאחרים, וזהו מפני הרבוי שנמצא אצלו, וכמו שאמרו (משנה אבות ד׳:א׳) איזה עשיר השמח בחלקו. ולפיכך אמרה תורה שיתנו התרומה לפי נדבת הלב, כי כאשר צריך ליתן תרומה לפי הממון ולפי העושר, זהו לפי הנדבה, כי לאותו שיש לו נדבת לב ונתן לפי נדבת לבו – נותן לפי העושר. ואם הוא עשיר, ויש לו חסרון עין, אין זה עשיר, והרי כשנותן מעט – נותן לפי מיעוט עשירותו, והכל נכון. והנה מפני שכל אלו שלשה תרומות צריכין לשלשתן כפרה על האדם, ואין האחת בלא השנית, נכתבו כלם יחד:
ויש לפרש גם כן כי כתב כל השלשה תרומות ביחד להשוות שלשתן, לומר כמו שני תרומות האחרים שבודאי צריך ליתן, אף תרומה זאת השלישית צריך ליתן, ולא תאמר כיון דנדבה באה – אם לא רצה ליתן לא צריך ליתן, לכך הקיש הכתוב שיש ליתן, דהרי מצוה הוא, אלא שיתן מה שידבנו לבו. וכן משמע מדברי רש״י (פסוק ג) שאמר כי התרומה השלישית היא באה ׳כל איש מה שידבנו לבו׳, ולא אמר ׳כל איש אשר נדבה לבו׳, משמע שהיו כולם חייבים בנדבה, אלא כל איש מה שידבנו לבו:
י״ג דברים האמורים בענין. אף על גב דהם ט״ו, פירש הרא״ם כי מנה ״תכלת וארגמן ותולעת שני״ – שהם כולם של צמר – מין אחד, ולפיכך הם י״ג. וזה לא יתכן בודאי, כי אחר שלא היה אפשר בלא שלשתן, אם כן שלשה מינים הן, דמה בכך שהיו של צמר, כיון דצבעו של זה אינו כצבעו של זה. ועוד, דבפירוש אמר (רש״י) לקמן (כו, א) ״שש משזר תכלת וארגמן ותולעת שני״ ׳הרי ארבע מינים וכו׳⁠ ⁠׳, אם כן מנה כל אחד ואחד מין בפני עצמו. אלא צריך לומר ד״אבני שוהם ואבני מלואים״ (פסוק ז) הנשיאים הביאו, כדכתיב בהדיא בקרא (להלן לה, כז), וכאן אמר (רש״י) ׳נדבת כל אחד ואחד׳, ולא יתכן לומר שהיה נדבת כל אחד ואחד רק ט״ו דברים, דהא לא הביאו אבני השהם ואבני המלואים אלא הנשיאים. וצריך לומר מה שנאמר (פסוק ו) ״בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים״, פירוש בשמים לשמן המשחה וכן בשמים לקטורת הסמים, ואין פירושו ולקטורת יהיו מתנדבים הסמים, דאם כן היו י״ד מינים:
לי לשמי. דהא כל דבר שבעולם שלו הוא:
הפרשה. בא לומר שאל תפרשהו ל׳ תרומה והגבהה כמו שוק התרומה. רא״ם:
יפרישו לי מממונם נדבה. דק״ל כיון דתרומה דהכא הוא הפרשה וא״כ נאמר שהוא דבר שיש לו קצבה כמו תרומות גורן ויקב לכן פירש מממונם ואין כאן שום קצבה. א״נ דקשה לרש״י כיון שפי׳ התרומה הפרשה הל״ל בתחילה ענין הפרשתם ואח״כ היה לו לכתוב ויקחו לי תרומה ומלת ממונם שמוסיף רש״י על הפסוק משום דקשה ליה דפשוטו של פסוק משמע שהתרומה יהיה מגוף האיש כדכתיב תרומה מאת כל איש ומתרץ יפרישו לי מממונם נדבה ובזה מתורץ הכל דויקחו פי׳ הפרשה כמו שנקט יפרישו ואל תאמר נמי שהתרומה באה מגוף האיש אלא ממונם ומאת כל איש לא קאי אמלת תרומה דלעיל מיניה אלא קאי אידבנו דלמטה ומפני שההפרשה אפשר שתהיה בחיוב אמר שהיא נדבה כנרמז מאשר ידבנו לבו. רא״ם:
ל׳ נדבה כו׳. כאילו אמר ינדבנו והנו״ן מובלעת בדג״ש הדל״ת:
ג׳ תרומות אמורות כאן כו׳. ולא פי׳ מהן כי אם תרומות המשכן שהוא נדבת כל א׳ וא׳ דאל״כ תרומתי וזאת התרומה ל״ל הוי ליה למכתב ויקחו לי וגו׳ ידבנו לבו זהב וכסף וגו׳:
י״ג דברים האמורים כו׳. דתכלת וארגמן ותולעת שני כולן של צמר היה אלא שחלוקין בצבעין. ועי״ל דאבני שוהם ואבני מלואים הנשיאים הביאו ורש״י לא קחשיב אלא מה שהציבור נדבו:
לי means for the sake of My Name. Everything in the world is His, [therefore it cannot mean, "so it will be Mine.⁠"]
Setting aside. Rashi is explaining that here it does not mean "lifting up,⁠" as it does in (29:27): "The shoulder of the terumah-offering.⁠" (Re"m)
Let them set aside from their possessions a donation. Rashi is answering the question: Since terumah here means "setting aside,⁠" why does it not have a fixed amount, like terumah taken from grain and wine? Therefore Rashi explains that it is "from their possessions,⁠" [not from their fields,] so it has no fixed amount. Alternatively, Rashi is answering the question: If terumah here means "setting aside,⁠" why does the verse not state first what they are to set aside, and then write, "Have them take for Me a terumah-offering"? Thus Rashi adds the words, "From their possessions.⁠" [This answers also a second] question: Does the verse not imply that the terumah should come from their very selves, as it is written, "A terumah-offering from every man"? Therefore Rashi explains, "Let them set aside from their possessions a donation.⁠" This answers everything. "Have them take for Me a terumah-offering" indeed means "set aside,⁠" as Rashi said, "Let them set aside from their possessions.⁠" And we need not say that the terumah comes from their very selves, because it comes from their possessions. Accordingly, "From every man" is not to be read with the preceding phrase, "terumah-offering,⁠" but with the phrase following "Whose heart impels him.⁠" And since we might think that this setting aside is obligatory, Rashi tells us that it is a good-will donation, as implied by, "Whose heart impels him to generosity.⁠" (Re"m)
The same root as נדבה ... It is as if it said ינדבנו, for the נ is represented by the dagesh of the ד.
The expression תרומה is mentioned here three times... However, Scripture explains here only the "terumah-offering for the mishkon — the donation of each individual.⁠" Otherwise, [if it does not allude to three different terumah-offerings,] why does it say תרומתי and וזאת התרומה ? Scripture should have written: ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו זהב וכסף ונחשת.
The thirteen items mentioned... [Question: Are there not fifteen items listed here? The answer is:] Greenish-blue, dark red and crimson are all of wool, just with different dyes [so they count as one]. Another answer: The onyx stones and filling stones were brought by the leaders of the tribes, while Rashi is counting what the public donated.
(ב-ג) פרשת תרומה
ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי וזאת התרומה וגו׳ – יש לך {א} אדם תם וישר במה שבינו למקום והוא פרוש נקפי שייף עייל שייף נפיק ירוץ גדוד אל מקום התפלה ועל כל פ׳ כריעה וקידה חמש מאות. אמנם אם ניתנהו בכור הרדפת הממון לא יעמוד בניסיון וצדקותיו לא תזכרנה כאשר תנסנו בכיסו. על כן אם הי״ת ישאל מאת העם עשיות מצוה והצנע לכת יען אין הוצאה בהם וליכא דררא דממונא ימצא בנקל מי שיעבדנו. כאשר אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי כלומר תרומתי שהיא לי ירצה עשות מצותי מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו אותם. אולם וזאת התרומה אשר תקחו מאתם שתהיו מוכרחים ליקח מאתם בחזקה זהב וכסף ונחושת כי לא יעמדו בנסיון ודבר השייך בכיסם לא יתנו ברצון. ד״א כי כל איש נדיב הנותן לצדקה לכבוד ה׳ בעין יפה יחשוב כאלו כבר נתונים נתונים המה לו כי ממנו הכל ואין עיניו צרים לאמר למה אתן את שלי לעני זה ולקחתי את לחמי ונתתי לאיש אשר לא ידעתי? אבל הכילי בהפך גם כשיתן עינו צרה במתנת ידו וידמה לו כאלו העני גוזל את ביתו. זהו הנאמר למשה דבר אל בני ישראל בכלל שיקחו לי תרומה ובני ישראל בכללם הם זרע ברך ה׳ יתנו לי בעין יפה כאלו לוקחים משל אחרים ולא משלהם. ואח״כ פרט באמרו שאולי בעם הזה ימצאו טובים ורעים. מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי מדבר באנשים יראי ה׳ שיתנוה בכל לבבם ויהיה בעיניהם כאלו תרומתי נטלתי ולא תרומתם. אבל איש צר עין וקמצן יתן אותה נגד רצונו וזאת התרומה אשר תקחו מאתם ויאמרו שמאתם לקחתיה ושלהם נטלתי ד״א כי איש טוב וישר לפני האלהים בנקל יכריחוהו לכל אשר יחפוצו. אבל הרשע יעיז פניו יחרוק בשיניו לא יאבה שמוע. כאשר נביט בוגדים כל היום יגזלו דל ואביון כבלע רשע צדיק ממנו. וז״ש ויקחו לי תרומה וצריכים לשאול בלשון רכה מאתם. אבל מאת כל איש אשר ידבנו לבו צדיק וישר נדיב לב תקחו את תרומתי בלי שאלה שודאי לא ימנעו ולא יערערו:
דבר אל בני ישראל – צריך לדעת למה לא הספיק במה שקדם לומר לאמר והדבר מובן שלבני ישראל יאמר. או לא היה צריך לומר לאמר ויספיק באומרו דבר אל בני ישראל.
ונראה לי על דרך מה שאמרו ז״ל (יומא ד׳:) מנין שהאומר דבר לחבירו שהוא בבל תאמר שנאמר וידבר ה׳ אל משה לאמר. ועל פי הדברים האלה יצטרך לומר דבר אל בני ישראל שאם לא כן יחשוב משה כי לא בא אלא לתת רשות שאין זה בבל תאמר חובה מנין תלמוד לומר דבר וגו׳. ולדרך זה תמצא מרגוע לנפשך בכל התורה כולה שאמר הכתוב לאמר וחזר לומר דבר, כי בכל מצוה צריך לומר לו לאמר ודבר ובאחת מהנה לא יהיה נשמע שחובה עליו הם הדברים לאומרם להם אלא רשות, ורבותינו ז״ל (ילקוט הראובני) דרשו דבר אל בני ישראל שלא ימנה עליהם מערב רב ודורשים לשון דברות ושררה. עוד יתבאר בסמוך באופן אחר.
ויקחו לי – צריך לדעת למה כתב וא״ו בתחלת ענין. ואולי שירצה על דרך אומרם ז״ל (משנה שקלים א׳:ג׳) ממשכנין על השקלים, ואמרו ז״ל (תנחומא) כי ג׳ תרומות שנו כאן ב׳ מהם שקלים בקע לגלגולת אחת לאדנים ואחת לקרבנות צבור והג׳ נדבת המשכן עד כאן. וכפי זה נתכוון באומרו ויקחו כנגד נדבת השקלים הרמוזה בתרומה הסמוכה לה לומר שישנו בכפייה לשקול, וסמך תיבת ויקחו אל בני ישראל לרמוז שבשקלים מדבר הכתוב שאינם שוקלים אלא בני ישראל ולא בנות ישראל דכתיב (לקמן ל׳ י״ג) כל העובר וגו׳. ולפי זה אומרו מאת כל איש פירוש שהלקיחה תהיה בהשואה מאת כל איש ואפילו את אשר ידבנו לבו תהיה לקיחה שוה מכולם ולא ירבה הנדיב ולא ימעיט הכילי. ועוד ירצה בתוספת וא״ו לרמוז שכבר קדם דבר אחר והוא נדבת לב כרמוז בסוף דבריו שאמר אשר ידבנו לבו, ולדרך זה ידבר הכתוב גם בתרומת המשכן ויחפוץ ה׳ שכל נדבה תהיה מלב ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב.
עוד נראה לפרש הכתוב על פי מה שאמרו במסכת בבא בתרא (ח׳:) קופה נגבית בב׳ ומתחלקת בג׳ נגבית בב׳ לפי שאין עושין שררות על הציבור פחות מב׳ ואמרו שם מנא הני מילי אמר קרא (לקמן כ״ח ה׳) והם יקחו ומאי שררות שממשכנים על הצדקה אם אמוד הוא עד כאן. והעלו שם התוספת והר״ן כי ב׳ שאמרו דוקא בדבר הקצוב אבל שאינו קצוב צריך ג׳. ודע כי לענין דין אפילו יחיד אם הוא מומחה יכוף אדם בעל כרחו לדון אותו יחידי כדתניא (סנהדרין ה׳) אם היה יחיד מומחה לרבים כו׳ הרי זה דן יחידי, וכתבו התוספת שם ויכול לכוף את האדם בעל כרחו דאי בדקבליה וכו׳. ומכאן אני למד שהוא הדין וכל שכן הוא שיכול להנהיג שררות יחידי ואינו צריך ב׳, ומה משפט הצריך ג׳ דן וכייף שררות שמספיק בב׳ לא כל שכן. ובזה נשכיל ביאור הכתוב אומרו דבר אל בני ישראל אין פירוש לשון דבור אלא לשון שררות ודברות לומר כי הוא לבדו יכול לעשות ב׳ משפטים שישנם בענין הא׳ היא ההערכה, והב׳ היא השררות, שהגם שההערכה צריך ג׳ והשררה צריכה ב׳ כנזכר אתה לבדך תהיה דבר על הדבר לצד שאתה יחיד מומחה תספיק במקום ג׳ ואין צריך לומר במקום ב׳ לענין השררות, ודוקא אתה אבל הזולת ויקחו לשון רבים. ותמצא שכן היה דכתיב (לקמן ל״ו ג׳) ויקחו מלפני משה הרי כי משה לבדו קבל הנדבה בין דבר שיש בו קצבה בין דבר שאין בו קצבה. והגם שבתלמוד דרשו מפסוק (לקמן כ״ח ה׳) והם יקחו, אולי כי שם חדש לענין השררות שצריכה ב׳ וכאן לענין פרט לקיחת דבר שאין בו קצבה שלא נתן רשות לעשות הדבר ביחיד אלא למשה אבל הזולת צריך רבים. ולדרך זה יתיישב אומרו ויקחו בתוספת וא״ו לצד שקדם ואמר דברותו של משה לזה יוצדק לומר אחר כך ויקחו.
מאת כל איש וגו׳ – אולי שיכוין לומר כי באיש שיודעים בו שהוא נדיב לב לא יכניסוהו במשפט ההערכה לדעת מה יקבלו ממנו כיון שהוא מוחזק כי לבו נדיב יקחו ממנו את אשר יביא כי ודאי שיודע הוא עצמו שזה הוא יכלתו ואת זו אצדיק שהוא תרומתי הצריך לתת כאומרו את תרומתי.
עוד ירצה לומר שאינה חשובה ליקראות תרומתי אלא המובא מנדבת לב האדם, והוא אומרו מאת אשר וגו׳ תקחו את תרומתי, אבל המעושה לא קראה תרומתי אלא תרומה דכתיב ויקחו לי תרומה.
עוד נראה בדקדוק אומרו ג׳ ריבויים אלו מאת כל איש שלא היה לו לומר אלא מאשר ידבנו וגו׳, ואולי שנתכוין הכתוב לרבות ג׳ פרטים שישנם בהדרגה משונה בדין הצדקות מכל ישראל והם היתומים והנשים והשוע, היתומים כמו שאמרו במסכת בבא בתרא (ח׳.) אין פוסקים צדקה על היתומים ואם לעשות להם שם מותר, הנשים כמו שאמרו בסוף מסכת בבא (קי״ט) שאין לוקחים מהנשים אלא דבר מועט, ואמרו עוד שם כי מועט ומרובה הוא לפי ערך מה שהם הנשים וכמעשה רבינא שלקח שרשרות זהב מהם ואמר כי בערך בני מחוזא דבר מועט הוא, שוע כמו שאמרו בבבא בתרא (שם) שאסור לגבאי צדקה לתובעו ולגבות ממנו וכו׳ וכמעשה הובא שם (תענית כ״ד.) עוד שהיו נשמטים הגבאים מהתראות לפניו לבל יהיה מצר לעצמו ויתן מה שאין בו כח ליתן. והנה בנדבת המשכן אמר ה׳ למשה שיקח מהג׳ הנזכרים, והוא מה שריבה בג׳ הריבויים יתומים נשים שוע, את לרבות הנשים, כל לרבות היתומים, איש אשר ידבנו לבו זה שוע כמשמעו שמשלשתם יקח אפילו דבר גדול.
ויש טעם בדבר על פי דבריהם ז״ל (תנחומא) שאמרו כי המשכן הוא כפרה על מעשה העגל, עוד אמרו (שמו״ר פל״ג) וזה לשונם אמר משה לפני ה׳ וכי ישראל יכולין לבנות משכן אמר לו מהקטן שבהם כו׳ כי המן היה מוריד לישראל אבנים טובות ומרגליות עד כאן. וגם אמרו (תנחומא) כי מביזת מצרים נטלו קטן שבכולם משא מ׳ חמורים כסף וזהב ואבנים טובות וכו׳. ואמרו (שהש״ר פס׳ תורי זהב) עוד שביזת הים גדולה מביזת מצרים, הרי שהיה לישראל עושר מופלג, ולפי זה יש טעם נכון לשלשתם כי לא אמרו אין לוקחים מהיתומים אלא במקום שאין בו שם ולא כפרה אבל במקום שיש אחד מהם כמשכן לוקחים מהם, והנשים גם כן במקום כפרה לוקחים מהם, ועוד שהגם שיתנו דבר גדול בערך עושרם המופלג דבר קטן יחשב, והשוע גם כן לצד רוב העושר לא יעשה בו רושם כל מה שיתן לנדבת המשכן אפילו יתן כל הצריך למשכן, ודקדק לומר תקחו את תרומתי לומר שלא התיר לקחת מהדרגות הנזכרים מאת כל איש וגו׳ אלא את תרומתי שהיא תרומת המשכן לטעמים שפירשנו.
ובדרך רמז ירצה שיכוין כל אחד לדבק בה׳ בחינת נפשו הנקראת תרומה באמצעות המעשה, והוא אומרו ויקחו לי תרומה כי הנפש של ישראל תקרא תרומה דכתיב (ירמיהו ב׳) קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתו ותרומה נקראת ראשית ובאמצעות לקיחת מאת כל איש וגו׳ ישיגו שתשרה עליהם השכינה, והוא אומרו תקחו את תרומתי כי השכינה תקרא תרומת ה׳ והמשכיל יבין.
דבר אל בני ישראל. "Speak to the children of Israel, etc.⁠" Why did the Torah have to spell out: "speak to the children of Israel" and did not content itself with the word לאמור at the end of verse one? It was clear that God meant for Moses to speak to the children of Israel! Alternatively, the Torah could have omitted the word לאמור at the end of verse one and simply have continued: "speak to the children of Israel, etc.⁠"
I believe that in order to understand this we must refer to Yoma 4, according to which a person is forbidden to relate to another what he has been told by a third party unless he had been specifically permitted or instructed to do so. The Talmud bases this on the phrase: "God spoke to Moses לאמור 'to say'.⁠" According to this rule the Torah had to employ the line: "speak to the children of Israel,⁠" as otherwise Moses would have understood that whereas he was permitted to convey God's words to the people he was not duty bound to do so. When you apply this rule you will be able to account for many other instances in the Torah where the word לאמר is followed by דבר, "speak!⁠" Our Rabbis in Yalkut Re-uveni explain the line "speak to the children of Israel" as meaning that Moses was not to appoint members of the mixed multitude to positions of authority over the children of Israel. They understood the word דבר in this instance as derived from דברות ושררה, expressions denoting authority.
ויקחו לי, and they shall take for Me, etc.⁠" Why is this paragraph introduced by the conjunctive letter ו? Perhaps we can explain this by a statement attributed to our sages in Shekalim 1,3 according to which a person had to pawn some of his possessions in order to to contribute the half shekel for the building of the Tabernacle. We read in the Tanchumah on our portion that actually the Torah speaks here about three different kinds of תרומות, contributions. Two of these contributions consisted of a shekel per head whereas the size of the third contribution varied in size according to the individual's generosity and ability to contribute. One of the fixed contributions was used for the silver sockets holding up the beams of the Tabernacle, the second one was each individual's contribution for the purchase of the animals required for the public offerings, whereas the third contribution was a free-willed gift towards the materials needed for the construction of the Tabernacle. Keeping the above in mind the conjunctive letter ו before the word יקחו suggests a contrast between this donation and the one following which was determined by the individual's generosity, and which was not imposed on each Israelite. The words בני ישראל indicate that the levy was imposed only on the male Israelites, not on the women. Only the males were counted as we we know from Exodus 30,13. Accordingly, the words: מאת כל איש, "from each man,⁠" indicate that the levy was of equal size for each person from whom it was taken. Even if a person wished to contribute more than the half-shekel the Torah legislated in פרשת כי תשא, he was not allowed to do so. The extra letter ו also alludes to the fact that something else had preceded the compulsory levy, namely the spirit of generosity mentioned in our verse. When we adopt this method of interpreting the verse, the Torah speaks here of the various kinds of contributions made in connection with the building of the Tabernacle. God wished for each one of these three contributions to be made due to a spirit of generosity; a person should not make a contribution until he was in the proper frame of mind.
This verse may also be explained in consonance with Baba Batra 8, according to which monies for charities may be collected by no fewer than two collectors, whereas distribution of such monies requires the presence of three people. This is in order not to allow arbitrary decisions of an a individual as to who should get part of this money and how much. The second person's presence when collecting the funds is in order that the collectors not be suspected of pocketing some of these funds for their own purposes. The Talmud derives this rule from the words: "and they shall take the gift, etc.⁠" Interestingly, both Tosafot and the Ran claim that the presence of two collectors is mandatory when the amounts are fixed, such as a head tax levied for the poor, whereas when the amounts collected are subject to variation, i.e. each donor decides how much to contribute, three people are required to be present during the collection. Actually, according to halachah, even a single expert is empowered to collect a mandatory levy from people as we know from Sanhedrin 5 where the Talmud empowers an expert judge to pronounce judgment. Rabbi Nachman cites himself as an example of a solitary judge handing down decisions in monetary disputes. [Naturally, the litigants had first agreed to submit to the decision of the single expert judge. Ed.] Tosafot there write that such a single judge can impose his decision on the litigant. If that is so in matters of litigation, it is obviously the case also where only a mere assertion of authority is involved such as in collecting donations, etc. If a situation normally requiring three judges may be handled by a single expert judge, how much more so can a single expert judge deal with matters which even under normal circumstances only require two laymen. This helps us to understand the words: "speak to the children of Israel" in the sense of "exercise authority.⁠" God empowered Moses to single-handedly exercise authority when it came to collecting funds for the building of the Tabernacle. Moses was empowered to both distribute the funds and the materials to the respective artisans without having to give an accounting and he was also empowered to collect these funds without anyone supervising what he did. This extraordinary power was restricted to Moses. Whenever anyone else engaged in a similar activity, the rule of "they shall take the contribution" applied. When you will examine the Torah's report of what actually happened (Exodus 36,3), you will find that the people took the various materials from Moses (only), seeing he alone had collected same. Moses did so both with the contributions which were of fixed amounts (the shekel "levy") as well as with the free-willed donations which varied in size and value. We now understand the letter ו which preceded the word יקחו as contrasting the extra-ordinary authority God had granted Moses at the outset of this portion with the normal procedures..
מאת כל איש, "from any man, etc.⁠" Perhaps the Torah means that if a certain individual was well known to be of a giving and generous nature they would not assess him as to what could be expected of him but they would accept without question whatever such an individual chose to contribute. When such an individual described his contribution as תרומתי, "this is my contribution,⁠" they would let it go at that.
The Torah also may wish to teach that the term "my gift,⁠" cannot be used except when the donor has donated it willingly, generously, with all his heart. This is why the Torah wrote: מאת אשר. If the donor had to be coerced into giving such a gift it does not qualify for the description תרומתי, [a gift truly meant for God. Ed.] but is merely referred to as תרומה, "a gift.⁠" The Torah alludes to this by writing ויקחו לי תרומה, "they will take a gift for Me.⁠"
A careful reading of the text will reveal that we have three expressions indicating three degrees of gifts. The Torah did not need to write מאת כל איש, as it would have sufficed to write מאשר ידבנו, "from anyone willing to donate.⁠" Perhaps all these nuances describe the three levels of charitable gifts that are commonly given by Israelites. They are: 1) gifts by the orphans; 2) gifts by women, and 3) gifts by people who are extremely affluent (or extremely poor). We are told in Baba Batra 8 that one does not obligate orphans to give charity even if the money is intended to free Jewish captives. If, however, such contributions by orphans will enhance their standing in the community, it is permitted to collect from them. We are taught in Baba Kama 119 that women are assessed only a nominal amount when charity is collected. The Talmud defines "nominal amount" in accordance with the economic standing of the women in question. Ravina is reported to have accepted golden chains from women in his town as a contribution. His rationale was that the women in Mechuzza (his town) could well afford it, that such a contribution was really something minor as far as they were concerned. As far as the extremely affluent, the third category mentioned is concerned, the Talmud in Baba Batra 8 forbids that such people be assessed a contribution. We read in Taanit 24 that the charity collectors were careful to keep out of sight of destitute people so as not to embarrass them into contributing something they could not afford to give away. In our פרשה the Torah alludes to these three categories of people when it uses excess verbiage in describing the donations for the building of the Tabernacle.
According to the Jerusalem Talmud Shekalim 1,5, the Tabernacle was a form of atonement for the sin of the golden calf. If so, there was a reason for the Torah to indicate that donations by the aforementioned three categories of people were not mandatory as we might have thought that unless these people also made their contributions they would not enjoy the atonement for their participation in the sin of the golden calf. The extra word את refers to the women; the extra word כל includes the orphans; the words איש אשר ידבנו לבו refer to the poor. It was permitted to accept even a substantial donation from each of these categories. We are also told in Shemot Rabbah 33,8 that Moses queried the Israelites' financial ability to build the Tabernacle. God said to him that even the most insignificant (poorest) Israelite was able to build the Tabernacle (donate the funds needed), and that this is why the Torah writes: "from any man who donates with his heart.⁠" This is based on the statement in the Tanchuma in connection with the manna where we are told that the descent of the manna was accompanied by a rain of precious stones and pearls. We are also told in Shir Hashirim Rabbah (Song of Songs 1,11) that the least wealthy Israelite took great amounts of loot out of Egypt and even more at the shores of the sea where the Egyptians had drowned. All this proves that the Israelites were wealthy at the time. Accordingly, the Torah wanted to make it plain that the restrictions the sages placed on raising charitable donations from the three categories of people we described earlier apply only to the norm. When people belonging to either of theses categories enjoyed affluence they were certainly expected to contribute in accordance with their means. The ruling that one does not accept (assess) charitable donations from the orphans applies only when the orphans are neither wealthy nor in need of atonement. When they are in need of atonement, such as at the time the donations for the Tabernacle were required, they certainly had to contribute. Not only that, but even if they made a nominally large donation this may have been accounted as an insufficient donation if they were truly wealthy. The donations were rated according each indiviual's financial ability. The same rule applies to the שוע, the wealthy patrician, who, even if he contributed all the materials for the building of the Tabernacle would not make a dent in his wealth. His contribution would not necessarily reflect largesse on his part. The Torah goes on to say תקחו את תרומתי, to tell us that contributions from these three categories of people are acceptable only because they are contributions to the Holy Tabernacle. Contributions for charities are not acceptable from such people.
A moral dimension of the verse may have to do with the attachment of the soul to God. Such a relationship may be reinforced by means of a tangible gift towards the construction of the Tabernacle. The collective soul of Israel is termed תרומה. This is based on Jeremiah 2,3: "Israel is holy unto God, ראשית תבואתה, the first of His harvest.⁠" The word ראשית is often applied to תרומה. Accordingly, acceptance of a tangible gift by the Jewish people achieves that God's Presence will dwell in Israel. The words תקחו את תרומתי refer to the שכינה which is called תרומת השם.
תרומה – מתת קדש קרוי תרומה על שמביאו ברום המעלה.
ויקחו לי תרומה – יקחו מממונם הפרשה לתת לשמי ולעבודתי:
תרומה – לשון הפרשה:
ידבנו לבו – הנדיבות מעלה נפלאה בנפש, ובעל המדה הזאת אינו עושה מעשיו לטובת עצמו, כי אם להיטיב לאחרים, ויתנדב לבו פעם לחסר קניניו, פעם לטרוח ולעמול, ופעם להסתכן ולשום נפשו בכפו בעבורם, וכל זה שלא על מנת לקבל פרס, והשם הודיע למשה שלא תהיה התרומה הזאת הכרחית, אלא המתנדבים בעם יתנו כפי נדיבות לבם מה שירצו:
ויקחו לי – כשהמקבל אדם חשוב אז נחשב הנותן כמקבל, כבקדושין נתנה היא ואמר הוא אם הוא אדם חשוב מקודשת, לכן אמר כאן ויקחו ולא אמר ויתנו (מ״ב), ולשון זה נאמר ג״כ באברהם ואקחה פת לחם במקום ואתננה, וכן באליעזר עבד אברהם ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים על ידי׳, ויקח במקום ויתן, כי הנותנים האלה חשבו א״ע כמקבלים.
ותולעת שני – צמר הצבוע בצבע אדום קרוי תולעת, והצבע קרוי שני, כדכתיב אנשי חיל מתולעים, מלובשים בגדים צבועים, וכן האמונים עלי תולע, בגד צבוע, וכן מוכיח אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדמו כתולע כצמר יהיו, השני והשלג שם של צבעים זה אדום וזה לבן, אבל תולע וצמר שניהם צמר אלא שהתולע הוא צמר צבוע, והצמר הוא לבן בלא צבע (רשב״ם), והגר״א פי׳ הנצבע בצבע ראשון הוא נקרא תולע, והצמר הצבוע מהתולע בשני׳ זהו שני. ורש״י פי׳ (שם בישעי׳) תולע, צבע שצובעין בו אדום גרעינים הם ויש תולעים בכל אחד ואחד, וכ״כ הרמב״ם בחבורו.
ויקחו לי{כמו קחם נא אלי (בראשית מ״ח:ט׳).}א מצוה לכלל האומה שיפקידו פקידים לקבל מיד המתנדבים וכמו שאומר תכף מאת כל איש וכו׳ תקחו את תרומתי, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, וכן אמר להם משה (ל״ה:ה׳) קחו מאתכם תרומה לה׳ (שאנשי האומה הממונים לכך יקחו משאר האומה ויקבלו מידם מה שיתנדבו) כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה׳ (ליד הממונים); ונראה כי העם לא הפקידו פקידים, אלא הביאו אל משה עצמו, ככתוב (ל״ו:ג׳) ויקחו מלפני משה והם הביאו אליו עוד וגו׳.
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 672.
תרומה
(ב) ויקחו לי – שיקבלו למעני. התרומה לא תינתן לה׳ באופן ישיר; אלא כל איש ואיש יתן את תרומתו לציבור, לצורך מטרותיו של ה׳. משמע מכאן שהתפקיד שציווה ה׳ אינו מוטל על היחיד אלא על הציבור, ושהמטרה האלקית נקבעה לא למען היחידים התורמים אלא למען כלל הציבור.
תרומה – משורש ״רום״, ״להתנשא״, ״להתעלות״ – פירושו: להיות מורם ומובדל למען מטרה נעלה.
ידבנו נגזר משורש ״נדב״, הקרוב ל״נטף״, ״לצאת מבפנים טיפין טיפין״ (עיין פירוש להלן לה, ה). מכאן ״נָטָף״: השרף הנוטף מהעצים; ובהרחבה: הבעת מחשבה [כגון ״נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ״ (שיר השירים ד, יא)]. נמצא ש״נדב״ פירושו: לעורר אדם לתת מתנה מנדבת לבו. הוא מורה על נתינה שהיא לחלוטין מתוך רצון חופשי.
תקחו כולל את משה עצמו, כחבר בכלל הציבור.
ויקחו לי תרומה התנה כמה פרטים: א) לא אמר ויתנו לי תרומה, שאז היה מ״ע וחיוב על כל אחד ליתן, וה׳ רצה שתרומה זו תהיה מנדבת לב ורצון חפשי לא ע״י שום הכרח, ואם היה הצווי שיתנו, היו נותנים בהכרח ע״י הצווי, לכן באר שאינו מצוה שיתנו רק שימנו גבאים לקבל ממי שירצה ליתן, ב) לי לשמי, שלא יערב ברוחו פניה חיצונית להתכבד או להתפאר בנדבתו או ע״מ לקבל פרס וכדומה רק לשם ה׳ בלבד, ג) שיקחו תרומה, שהנותן לא יתן כל רכושו רק תרומה לבד כמ״ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ד) מאת כל איש שכבר בארתי בהתו״ה (צו סי׳ קנג) שבמקום שבא לשון לקיחה על שלוקח מן הנותן ברצון דרך מתנה יש הבדל בין לשון קח ממנו ובין לשון קח מאתו, שקח מאתו מציין שנותן ברצון טוב שלא ע״י שום הכרח, ולא יבא לשון קיחה מאתו אם לוקח מן המקום או מבלתי בעל רצון, ובזה במ״ש מאת כל איש, מציין שהנותן הוא בעל רצון ובחירה ונותן בטוב לבו, לא ע״י שיכריחוהו אחרים או שיתן מפני הבושה וכדומה, ה) שלא יחשבו שלא יקחו נדבה זאת רק מן העשירים וראשי העדה, אמר מאת כל איש, ו) שלא יחשבו שאין לקבל רק נדבה גדולה ודבר חשוב, אמר אשר ידבנו לבו כל מה שיתנדב אף חוט אחד, ז) רמז מ״ש דוד הע״ה (דברי הימים א כ״ט) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, כי כל הקנינים מתיחסים לה׳ ושלו הם כמ״ש (חגי ב׳) לי הכסף ולי הזהב, ואינם של האדם, רק בעת שמתנדב לש״ש אז הוא זוכה בהם שיחשב כאלו הוא שלו ואז הוא לוקח מה׳ וזוכה בו ויחשב שהתנדב משלו לה׳, ועז״א ויקחו לי, שע״י שיתנדב לשם ה׳ הוא לוקח מה׳ וזוכה בו:
ויקחו לי תרומה: פירש רש״י ״לי״ – לשמי. וכיוצא בזה תניא במכילתא על הפסוק ״מזבח אדמה תעשה לי״ – לשמי (לעיל כ,כא)1, וכן בתוספתא מגילה פ״ב: תניא, כלים שנעשו מתחילה להדיוט אין עושין אותם לגבוה, והיינו מדכתיב ״ועשו לי מקדש״ – לשמי2. והכי תניא בספרי פרשת בהעלותך (במדבר יא,טז) ״אספה לי״ – לשמי3.
מיהו כאן קשה לפי דעת המפרשים דמתחילה נצטוה לעשות משכן מנדבת לב, א״כ בשעת הנדבה מתקדש לגבוה. מעתה מאי נ״מ במה שיקחו הגבאים גם כן לשם ה׳ והרי כבר נתקדש ביד בעלים, וכל היכי דאיתנהו בי גזא דרחמנא נינהו4.
אכן בלא זה אי אפשר לומר דלא נאמרה מתחילה מצות המשכן אלא ע״י נדבות ואם לא היו מנדבין לא נעשה המשכן. ואמאי, הא כופין זה את זה לבנות בית הכנסת, כדתניא בתוספתא דב״ב פרק א׳, מכ״ש משכן דהוא מצות עשה. וגם בית דין מחויבין לכפות על קיום מצות עשה. {והכי לשון הרמב״ם הלכות בית הבחירה (א,יב) ׳והכל חייבים לבנות... כמקדש המדבר׳5, הרי שהיה חוב ולא נדבה.} ותו קשה, דבפירוש איתא בב״ב (ח,ב) מנין שאין עושין שררה על הציבור פחות משנים, אמר ר״נ, שנאמר ״והם יקחו את הזהב״ (להלן כח,ה), ומפרש בגמרא – מאי שררותא, ומשני משום שממשכנין על הציבור6, הרי דמפרשי משמעות ״והם יקחו״ – בכפיה.
אלא עיקר פירוש ״ויקחו״ בעל כרחם, ישבו שמאין וגבאין ליקח מכל אחד כפי הראוי7. ומעתה שפיר מתיישב ״לי״ – לשמי, שבקיחת הגזברים לשם קדושת המשכן מתקדש בעל כרחם של בעלים.
ואח״כ מפרש הכתוב עוד:
מאת כל איש אשר ידבנו לבו8: אם יהיו נמצאות נדבות בלי כפיה גם כן ״תקחו את תרומתי״, ולא כתרומת אדנים שהיתה אזהרה ״העשיר לא ירבה״ (להלן ל,טו). וגם האי ״תקחו״9 אפשר לפרש – בעל כרחם10, והכי פירושו: מי שינדב ויפריש כופין להביא ומעשין אותו, כדאיתא במסכת ר״ה (ו,א)11. וראיתי בתרגום יונתן פרשת צו (ויקרא ח,טו) על המקרא ״ויחטא את המזבח״12 – ״או דילמא השתכח בבני ישראל דלא הוי בלביה למיתא לעבידתא13, ושמע קל כרוזא ואיסתפי ואייתי בלא צבא14 וכו׳. ולכאורה הוא פלא, מה זה ״איסתפי״, הלא הכרוז היה ״מאת כל איש אשר ידבנו לבו״. אלא כמו שכתבתי, דשמע שיקחו בעל כרחם אם לא יהיו נדבות, משום הכי נדב תחילה, ואח״כ כשראה מנדבים לרוב15 התחרט בלבו ולא יכול לחזור. הרי מבואר כמו שכתבתי. ולפנינו יבואר עוד הכרח לזה הפירוש.
1. ״מזבח אדמה תעשה לי״ – מזבח המיוחד לי, שלא תבנהו מתחילה לשום אחר...
2. ועיין ׳ברכת הנצי״ב׳ לעיל (כ,כא) דיון רחב האם ה׳לשמי׳ תלוי בעשיה, או בשימוש, שלא יהיה לצורך אחר לפני הסבתו להקדש.
3. ז״ל: ״אספה לי״ – שתהא סנהדרין לשמי. בכל מקום שנאמר ״לי״ – קיים לעולם ולעולמי עולמים. ועיין בספר ׳קרן פני משה׳ שכתב שרבינו כיוון בזה לדעת בעל ׳קרית ספר׳ על הרמב״ם (פרק א׳ מהלכות בית הבחירה), עיי״ש.
4. וכתב בספר ׳נתיבי חיים׳: ראה בספורנו להלן (כח,ה) וזה לשונו: ״והם יקחו את הזהב״ – וכמו שיכוונו בעת העשיה כן יכוונו כשיקחו את הזהב וכו׳ (עכ״ל). כלומר, לכל מי שהיה לוקח חלק בעשיית המשכן בכוונה לשם ה׳ היה הצורך לכוונה זו גם בגביית הכסף. וכן הוא ב׳תורה והמצוה׳ למלבי״ם.
5. ז״ל הרמב״ם: והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם, אנשים ונשים כמקדש המדבר.
6. מאי שררותא, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, לפי שממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת.
7. אך בראשונים, ובראשם רש״י הראב״ע והספורנו נראה מפורש דלא כרבינו.
8. אם בלקיחה היה בעל כרחם א״כ מהו ״מאת כל איש אשר ידבנו לבו״ דמשמע בנדבה.
9. בסיפא דהפסוק.
10. ונאמר שמוסב על ״מאת כל איש אשר ידבנו לבו״.
11. ״ועשית״ (דברים כג,כד) – אזהרה לב״ד שיעשוך.
12. יונתן יבאר מדוע היה צורך ׳לחטא׳ (לכפר) את המזבח.
13. לא היה בלבו להביא לעבודת המשכן.
14. בלי רצון, אלא רק משום שפחד (איסתפי).
15. ״מרבים העם להביא״... (להלן לו,ו).
ויקחו לי תרומה – לא בא הצווי אלא למנות אנשים שיקבלו התרומה ולא להביא התרומה עצמה, כדי שתהיה נדבה ולא חובה (שד״ל).
תרומה
(ב) ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי – פירוש מאת כל איש ולא מאת כל אשה, שמאשה שיש לה בעל אין מקבלין גבאי צדקה דבר מרובה כדתניא סוף ב״ק דף קי״ט, ובפ״ק דשקלים דריש לזה על תרומת שקלים, ונשים וקטנים אין שוקלין ודו״ק.
דבר אל בני ישראל וגו׳ – חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתם תרומה, החרש והשוטה והקטן והתורם את שאינו שלו, ועובד כוכבים שתרם של ישראל אפילו ברשותו. ר׳ שמואל בר נחמן שמע לכולהון מן הדא, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה – פרט לעובד כוכבים, מאת כל איש – פרט לקטן, אשר ידבנו לבו – פרט לחרש ולשוטה, וזאת אשר תקחו מאתם – פרט לתורם את שאינו שלו.⁠1 (ירושלמי תרומות פ״א ה״א)
ויקחו לי תרומה – תנא ר״ח בשם רשב״ג, ג׳ תרומות נאמרו בפרשה זו, תרומת אדנים, תרומת שקלים, ותרומת המשכן. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה – זו תרומת אדנים, תקחו את תרומתי – זו תרומת שקלים, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם – זו תרומת המשכן.⁠2 (ירושלמי שקלים פ״א ה״א)
1. ואע״פ דהאי קרא בתרומת המשכן כתיב, ילפינן מינה לתרומת כהנים ע״ש שנקראו ג״כ תרומה, ונ״מ בזה״ז לענין חלה שנקראת ג״כ תרומה (פ׳ שלח), ועי׳ ביו״ד סי׳ שכ״ח ס״א, ומ״ש פרט לעובד כוכבים, הנה באמת קיי״ל דגם עובד כוכבים שתרם תרומתו תרומה, אלא איירי כשתרם בשליחות ישראל, וטעם הדבר משום דכתיב בתרומה (פ׳ קרח) כן תרימו גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, ומה דיליף קטן מן איש ולא מן ידבנו לבו כמו חרש ושוטה משום דאין לו דעת, י״ל משום דיש קטנים שהגיעו לכלל דעת, כגון אלו שהגיעו לעונת נדרים שיודעים לשם מי נדרו ונדבו, כמבואר בנדה מ״ה ב׳, מ״מ אתמעטו מן איש שלא יונח על פחות מי״ג שנה כמבואר לפנינו בפ׳ וישלח בפסוק ויקחו שמעון ולוי איש חרבו.
2. ר״ל שלש כעמים נאמרה מלת תרומה, ויקחו לי תרומה, תקחו את תרומתי, וזאת התרומה, ולפי פשוטו הול״ל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו זהב וכסף וגו׳, ולכן דריש שבא לרמז על ג׳ תרומות אלו, ומה שלא פירש כאן רק תרומת המשכן הוא משום דכוון הצווי בכאן לקחת מכל איש ותרומה כזו הלכה לתרומת המשכן, משא״כ תרומת אדנים ותרומת שקלים נגבו רק ממי שנמנו לגלגולת מבן עשרים שנה ומזכרים כמבואר בר״פ תשא ובר״פ פקודי. ועיין בבבלי מגילה כ״ט ב׳ תנא רב יוסף, שלש תרומות הן, של מזבח למזבח, ושל אדנים לאדנים, ושל בדק הבית לבדק הבית, ופירש״י תרומת אדנים היתה לאדנים ותרומת מזבח למזבח לקנות מהן קרבנות צבור לכל השנה דכתיב בזה לכפר על נפשותיכם. ונראה דמקור אחד לשתי הדרשות רק שבאו בשנוי לשון, רק מה שקורא בירושלמי תרומת שקלים קורא בבבלי תרומת מזבח, ותרומת המשכן היינו תרומת בדק הבית.
ומה שכתב כאן רש״י ויקחו לי תרומה – לי לשמי, עיין מש״כ בסמוך בפסוק ח׳ אות ח׳ וצרף לכאן.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ג) וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃
And this is the donation offering that you shall take from them: gold and silver and copper,⁠1
1. and copper | וּנְחֹשֶׁת – Other translations render this as "bronze" or "brass", two alloys of copper. Both alloys are stronger and harder than copper, but copper is easier to weld. Prof. Zohar Amar "ברזל ונחושת" suggests that perhaps there is a distinction between the term "נְחֹשֶׁת" used here which refers to the pure metal and "נְחוּשָׁה" used in Vayikra 26:19 and Yeshayahu 48:4 which refer to bronze.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[לב] 1וזאת התרומה, מלמד שהראה הקב״ה למשה שעתיד אחר להתנדב כמותו, ואיזה זה דויד, דכתיב (דברי הימים א כ״ט:ט׳) וישמחו העם על התנדבם. (מדרש הגדול)
[לג] 2וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, פרט לתורם את שאינו שלו. (ירושלמי תרומות פ״א ה״א)
[לד] 3אשר תקחו מאתם, ולא מאת אחרים. (מדרש הגדול)
[לה] 4וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וגו׳, אמר להו הקב״ה, אין אתם מביאין משלכם אלא מביזת הים שנתתי לכם שנאמר (תהלים ס״ח:י״ד) כנפי יונה נחפה בכסף [ואברותיה בירקרק חרוץ]. (תנחומא סי׳ ה)
[לו] 5וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וגו׳, אמר ר׳ יהודה ב״ר סימון, אמר הקב״ה לישראל, לא תהיו סבורים שאתם גומלים עלי, י״ג דברים שהפרשתם לי כנגד י״ג דברים שעשיתי לכם במצרים, ואלו הן: ואלבשך רקמה, ואנעלך תחש, ואחבשך בשש, ואכסך משי, ואעדך עדי, ואתנה צמידים על ידיך, ורביד על גרונך, ואתן נזם על אפך, ועגילים על אזניך, ועטרת תפארת בראשך (יחזקאל ט״ז:י׳-י״ב), ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך (יחזקאל ט״ז:י״ט), הוי כנגד י״ג דברים שהפרשתם לי, ואני מעלה עליכם שאתם גומלים עלי. אמר דוד אשירה לה׳ כי גמל עלי (תהלים י״ג:ו׳), ולעולם הבא אני פורע לכם כנגד י״ג דברים אלו, וברא ה׳ על כל מכון הר ציון ועל מקראה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חפה וסכה תהיה לצל יומם מחרב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר (ישעיהו ד׳:ה׳-ו׳). אתם פורעים לי ואני מעלה עליכם כגומלים עלי וכתיב בתריה (ישעיהו ה׳:א׳) אשירה נא לידידי, הוי אשירה לה׳ כי גמל עלי. (תנחומא סי׳ ה)
[לז] 6וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וגו׳, אחד עשר דבר נדבת המשכן, סימן לדבר אחד עשר יום מחרב (דברים א׳:ב׳). כשבא משה להוכיח על מעשה העגל אמר לו הקב״ה ודי זהב (דברים א׳:א׳), כפרו באחד עשר דבר שהתנדבו למלאכת המשכן לפיכך היו סובבין את הר שעיר שמונה ושלשים שנה, ונסב את הר שעיר ימים רבים (דברים ב׳:א׳). (ברייתא דמ״ט מדות)
[לח] 7זהב, אמר הקב״ה יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל שכתוב בו (שמות ל״ב:ג׳) ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו׳, ולכן מתכפרין בזהב, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב. אמר הקב״ה כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך (ירמיהו ל׳:י״ז). (תנחומא סי׳ ח)
[לט] 8זהב וכסף ונחשת, לא תרומת דגן תירוש ויצהר אלא זהב וכסף ונחשת. (לקח טוב)
[מ] 9וזאת התרומה... זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן ותולעת שני, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. זו כנסת ישראל שהיא תרומה שנאמר (ירמיהו ב׳:ג׳) קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה, זהב וכסף, זו כנסת ישראל, שנאמר (תהלים ס״ח:י״ד) כנפי יונה נחפה בכסף, ונחשת זו ארץ ישראל, שנאמר (דברים ח׳:ט׳) ומהרריה תחצב נחשת, תכלת זו כנסת ישראל, שנאמר (במדבר ט״ו:ל״ח) ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת, וארגמן ותולעת שני, זו כנסת ישראל, שנאמר (ישעיהו מ״א:י״ד) אל תיראי תולעת יעקב, וכן (שיר השירים ד׳:ג׳) כחוט השני שפתותיך, ואומר (תהלים ס״ח:כ״ח) שרי יהודה רגמתם. (שמות רבה מט–א)
[מא] 10זהב וכסף ונחשת, זהב זה אברהם שנבחן בכבשן האש כזהב, וכסף זה יצחק שנצרף ככסף על גבי המזבח, ונחשת זה יעקב שנאמר (בראשית ל׳:כ״ז) נחשתי ויברכני ה׳ בגללך. (שמות רבה מט–ב)
[מב] 11זהב וכסף ונחשת... וערת אילם מאדמים... שמן למאר, זהב כנגד מלכות בבל, דכתיב ביה (דניאל ב׳:ל״ח) אנת הוא ראשה די דהבא, כסף כנגד מלכות מדי, דכתיב (אסתר ג׳:ט׳) ועשרת אלפים ככר כסף, נחשת כנגד מלכות יון שהיא פחותה מכולם, וערת אילם מאדמים, כנגד מלכות אדום, שנאמר (בראשית כ״ה:כ״ה) ויצא הראשון אדמוני. אמר הקב״ה אע״פ שאתם רואין ארבע מלכיות מתגאות ובאות עליכם, אני מצמיח ישועה מתוך שעבוד, מה כתיב אחריו, שמן למאור, זה מלך המשיח, שנאמר (תהלים קל״ב:י״ז) שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי. (תנחומא סי׳ ז)
1. כעי״ז בתנ״י ויחי פי״ז: וזאת אשר דבר להם אביהם, עתיד אדם אחר כיוצא בי לברך אתכם וכו׳. בויק״ר פכ״א–ו: בזאת יבא אהרן אל הקדש כו׳ חבילות חבילות של מצות יש בידו, בזכות התורה וכו׳ בזכות תרומה וזאת התרומה, מובא בספר כד הקמח עט. וראה תורה שלמה בראשית פמ״ט–שצ וצרף לכאן, וראה עוד לקמן אות מ, ומא.
2. לעיל אות ד וצרף לכאן. ובכתב יד אור האפלה: אשר תקחו מאתם, פרט למתנדב בדבר שאינו שלו.
3. לעיל אות ד וצרף לכאן.
4. בכת״י ילקוט מעין גנים וילקוט אלביחאני מביא דרש התנחומא ומוסיף סוף הפסוק ואברותיה בירקרק חרוץ. ובקטעי מדרשים מכת״י הגניזה למאן עמ׳ קכד: אמר להן הקב״ה זהב וכסף שאתם מביאין אין אתם מביאין משלכם וכו׳. וראה תו״ש לעיל פי״ב אות תקסה ממכילתא: כנפי יונה נחפה בכסף זו ביזת מצרים, ואברותיה בירקרק חרוץ זו ביזת הים. וראה עוד לעיל אות ח בביאור.
5. תנ״י כאן סי׳ ז בשינויים, והובא בילק״ש ח״א רמז שסג, ובילקוט המכירי ישעיה עמ׳ 36, וכעי״ז בלק״ט ומדרש אגדה כאן וס׳ והזהיר עז. ובילק״ש ח״ב רמז שנה: ואלבשך רקמה וכו׳ הרי י״ג דבר שהפרשתי לכם במדבר ולעתיד לבא אני נוטל כנגדן י״ג דברים שנאמר וברא ה׳ על כל מכון הר ציון וגו׳ וכנגדן תפריש למשכן י״ג דברים, הדא הוא דכתיב וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. ובפי׳ רבעה״ת: י״ג נדבות מונה כאן וכנגדן מנה יחזקאל י״ג בגדים שעתיד הקב״ה להלביש ישראל לעתיד. וראה רש״י ורד״ק יחזקאל שם. ומכל הנ״ל מבואר שמונה כאן י״ג דברים, וכ״ה בזהר ח״ב קמח: כל הני תליסר אינון ואינון תיקונא דמשכנא וכו׳. וכ״כ רש״י כאן: י״ג דברים וכו׳. וכל המפרשים נתלבטו בזה, שהרי לכאורה יש כאן ט״ו דברים. והרא״ם פי׳ דתכלת וארגמן ותולעת שני אחד הם, שכל אלו הג׳ מראות של צמר הן. ובחזקוני פי׳ דלא חשיב אבני שהם ואבני מלואים שהנשיאים הביאום. וכ״כ בגור ארי׳. ובכת״י מושב זקנים חושב שמן למאור ובשמים לדבר אחד וכן אבני שהם ואבני מלואים לדבר אחד. ובשפתי כהן פירש שאינו מונה שמן למאור ובשמים לשמן המשחה, שאינם לא למלאכת המשכן ולא לבגדי כהונה, וכ״כ בפי׳ הרע״ב. וכוונו להמבואר להדיא בשהש״ר ד–כה: ר׳ חנינא ור׳ סימון, חד אמר היא הכניסה לו י״ג והוא הכניס לה י״ג, היא הכניסה לו י״ג מה שמפורש בואלה שמות וזאת התרומה וגו׳ זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים ועורות אילים מאדמים ועורות תחשים ועצי שטים אבני שהם אבני מלואים והוא הכניס לה י״ג מה שמפורש ביחזקאל ואלבשך רקמה וגו׳ ע״כ. הרי שלא מנה שמן למאור ובשמים לשמן המשחה. ומדברי המפרשים הנ״ל נראה שחושבים בשמים וסמים לדבר אחד וכ״כ רב״ח. ובחזקוני: שהבשמים בכלל השמן הואיל ואינם בעין. ושיטה אחרת בזהר ח״ב קלה. שדורש ט״ו דברים כנגד ט״ו מועדים. וראה להלן אות לז. וגירסא אחרת יש במדרש הגדול כאן: ששה עשר דבר שהפרשתם לי כנגד ששה עשר דבר שעשיתי לכם במצרים ואלו הן וארחצך במים ואשטוף דמך מעליך ואסיכך בשמן ואלבישך רקמה וכו׳ (הוסיף כאן ג׳ דברים מהפסוק הקודם ביחזקאל שם) וכנגדן עתיד הקב״ה לפרוע לכם כנגדן ששה עשר דבר ואלו הן ביום ההוא יהיה צמח ה׳ לצבי ולכבוד וכו׳ (ישעיה ד, ב). ולגירסא זו נראה שחושב בשמים וסמים לב׳ דברים. וכ״נ מהמדרש הגדול שהובא להלן אות סט–ע, ובמדרש הגדול כאן: ומפני מה ששה עשר דבר לא עשרים ולא שלשים, שאת מוצא משם עד משה רבינו ששה עשר אבות, ואלו הן, משה בן עמרם בן קהת בן לוי בן יעקב בן יצחק בן אברהם בן תרח בן נחור בן שרוג בן רעו בן פלג בן עבר בן שלח בן ארפכשד בן שם, בימי פלג נפלגה הארץ וגזר הקב״ה שלא יתן את התורה עד כלות ששה עשר דורות והוא משה רבינו. ובספר דרשות אבן שועיב כאן: ולכן הוזכרו בכאן אלו השלשה תרומות והוזכרה בכאן ר״ל במשכן שלשה עשר דברים כנגד שלשה עשר מדות של הקב״ה, ושלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, ולכן הנער בר מצוה משלש עשרה שנה וכו׳. וברב״ח: ויש לך לדעת כי כלל הדברים שבפרשה זו שהזכיר הכתוב תרומה הן ט״ו כי הבשמים והסמים הכל אחד, וכנגדן מצינו בפסוק בראשית ט״ו הברות מן הנקוד וכו׳ גם כנגדן נמצאו ט״ו פעמים ת״ק בשבעה רקיעים וכו׳ כנגדן תקנו חכמי האמת בישתבח ט״ו שבחים שיש בו ובאחרונה אנו אומרים לשמך הגדול, וכנגדם תקנו ט״ו שבחים באמת ויציב וכו׳ כנגדן אמר דוד ט״ו שבחים להקדוש ב״ה לך ה׳ הגדולה וכו׳ וכנגדן הזכיר ט״ו פעמים שיר המעלות, וכנגדן מצינו ט״ו תיבות בפסוק אתה האמרת וגו׳, וכנגדן ט״ו תיבות בברכת כהנים, ע״כ. ושני הרמזים האחרונים מט״ו שיר המעלות וברכת כהנים מובאים גם בפי׳ ר׳ שמעיה השושני פ׳ תרומה.
6. מובא בילק״ש ח״א רמז תכד, ובליקוטים לגרינהוט ח״א ובאוצר מדרשים עמ׳ 295. ומה שכתב י״א דברים, פירש בזי״ר דלא קחשיב כאן אלא מה שצריך למשכן עצמו לבנין לאפוקי שמן למאור ובשמים. וראה לעיל אות לו בבאור. – כפרו בי״א דבר, די להם כפרה בזה על מעשה עגל, ואע״ג שהוא מגזירת המרגלים מ״מ בעגל עלה במחשבה רק שלא נתמלא סאתם (שם). וראה רש״י במדבר יד לג ודברים א מו, ולהלן אות לח.
7. תחילת הדרש הובא להלן אות עא. וראה לעיל אות לז. ובספרי דברים א: ודי זהב, רשב״י אומר משל למה״ד לאחד שהיה מקבל חכמים ותלמידיהם והיו הכל מאשרים אותו באו גוים וקבלם והיו הבריות אומרים כך היא ווסתו של פלוני לקבל הכל, כך אמר משה לישראל ודי זהב למשכן ודי זהב לעגל, ר׳ בנאה אמר עבדו ישראל לע״ז הרי הם חייבים כלייה יבא זהב משכן ויכפר על זהב העגל. ומענין זה שהביאו זהב מבואר בויק״ר פ״א–ו: יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת (משלי כ טו) וכו׳, יש זהב, הכל הביאו נדבתן למשכן זהב, הה״ד וזאת התרומה וגו׳ ורב פנינים זו נדבתן של נשיאים דכתיב (שמות לה כז) והנשיאים הביאו וגו׳. – באע״ז כאן: הזכיר בתחילת הנדבה הנכבד שהוא הזהב, והשלים בנכבד אבני שהם ואבני מלואים, כי לא נמצאו רק אצל הנשיאים, ולא כן הזהב כי ברוב הקהל נמצא והנה לא היה במעשה המשכן ברזל וכתיב בבית ראשון (מ״א ו ז) ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו. וראה אוה״ח פסוק ז. ובספר פנים יפות: כפי סדר המלאכה קחשיב דזהב וכסף ונחשת הוצרך לקרשים ולעמודים ולאדנים, ותכלת וארגמן וגו׳ הוצרכו ליריעות המשכן. ובפי׳ רבעה״ת: זהב וכסף ונחשת, וכנגדן יש צדקות בעולם, אותה שאדם עושה כשהוא בריא נחשבת לו כזהב, כשהוא חולה ונותן מעכשיו נחשבת לו ככסף, כשהוא נותן לאחר המיתה נחשבת לו כנחשת. וכעי״ז בפי׳ הרא״ש בהד״ז. ובכת״י ב״מ לא׳ מהראשונים הוסיף: וכולם רמוזים בפסוק, זה״ב (ראשי תיבות) זה הנותן בריא, כס״ף כשרואה סכנת פחד, נחש״ת נתינת חולה שאמר תנו.
8. כ״ה גם בכת״י פי׳ עה״ת לקדמונים. ונראה דכוונתו כמ״ש הר״י בכור שור: וזאת התרומה, לא היו מביאין אלא הדברים הראויין לתת למלאכה ולא כשאר נדבות שמנדבין כל דבר כגון שיכול אדם לנדב למזבח או לבדק הבית ברזל ועופרת בהמה ובגדים ומוכרין אותו ולוקח מהדמים מה שצריך לבדק הבית או למזבח, אבל בכאן לא היו מנדבין שום דבר כדי למוכרו וליקח ממנו אלא מה שצריך למשכן. וכעי״ז בספורנו ואברבנאל. ויש להוסיף ביאור שבא למעט שלא נפרש ויקחו לי תרומה, שגם תרומת דגן שנקרא סתם תרומה יפרשו למשכן.
9. הובא בילקוט המכירי תהלים עמ׳ 123. וראה ברמב״ן כאן וברב״ח כאן ובראשית מט, כח, ובתו״ש שם אות שצ. ומדבריהם נראה שהדרש הוא ממלת וזאת שרומזת על כנסת ישראל. וביפ״ת פירש: מיתורא דמאתם קדריש דאתי למימר שהם עצמם היא התרומה, והכוונה בזה שעיקר המשכן הוא ישראל כי בתוכם שוכן כבוד ה׳ ע״ד ושכנתי בתוכם. – וארגמן ותולעת שני זו כנ״י, בלק״ט כאן הגירסא: ארגמן זה דניאל וכו׳ (הובא להלן אות נא) ותולעת שני אלו ישראל וכו׳. וכ״ה במדרש אגדה והוסיף: וחטאם דומה לשני שנאמר (ישעיה א יח) אם יהיו חטאיכם כשנים וגו׳. ולפנינו נראה שדורש גם ארגמן על כנסת ישראל ועל זה מביא את הפסוק: שרי יהודה רגמתם, ונראה הכוונה עפ״י המובא בתו״ש לעיל פי״ד אות קלז ממכילתא: ומה שכר נטל שבטו של יהודה זכה למלכות שנאמר שרי יהודה רגמתם ואין רגמה אלא מלכות שנאמר (דניאל ה כט) והלבישו לדניאל ארגונא וגו׳.
10. נחשת זה יעקב, ראה תו״ש בראשית פ״ל אות צז.
11. תנ״י סי׳ ו, ילהמכ״ת ח״ב קכה:, ס׳ והזהיר עז: והובא ברבעה״ת ורב״ח ובכת״י ילקוט תימני ששון ובכת״י מעין גנים. ובלק״ט כאן: זהב לכפר מפני מלכות בבל, דכתיב ביה ראשיה די דהב טב, וכסף לכפר מפני מלכות פרס ומדי דכתיב ועשרת אלפים ככר כסף, ונחשת לכפר מפני מלכות יון שהיא פחותה מכולן שהיא עתידה להשתמש במטבע חשוב כחרס שהדינרין שלהם נחשת. ובכלי יקר מפורש דרש זה עפ״י הגמ׳ מגילה יג: אמר ר״ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. ובמדרש הגדול: זהב כנגד מלכות בבל, ראשה די דהב טב (דניאל ב לב) וכסף כנגד מלכות מדי, חדוהי ודרעוהי די כסף, ונחשת כנגד מלכות יון, מעוהי וירכתיה די נחש. וכ״ה בקטעי מדרשים מכת״י הגניזה. ובמדרש השכם (הובא בס׳ רב פעלים כה:, בליקוטים לגרינהוט ח״א): זהב כנגד גלות בבל דכתיב ביה אנת הוא רישא די דהבא, וכסף כנגד גלות מדי דכתיב ביה הכסף נתון לך, ונחשת כנגד מלכות יון דכתיב מעוהי וירכתה די נחש, ותכלת וארגמן ועורות אילים מאדמים כנגד מלכות אדום דכתיב ביה (בראשית כה ל) מן האדום האדום הזה, וכתיב (ישעיהו סג א) מי זה בא מאדום וכו׳. וראה תו״ש בראשית שם אות קצב בבאור ולהלן אות סא. סג וצרף לכאן.
וְדָא אַפְרָשׁוּתָא דְּתִסְּבוּן מִנְּהוֹן דַּהְבָּא וְכַסְפָּא וּנְחָשָׁא.
This is the separation offering that you shall take from them: gold, silver and copper.
ודא אפרשתא די תקבלוןא מן לוותהון דהב וכסף ונחש.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תקבלון״) גם נוסח חילופי: ״תסבון״.
ודא אפרשותא דתיסבון מנהון דהבא וכספא ונחשא.
And this is the separation which you shall take of them: gold, and silver, and brass;
וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכף ונחשת.
וְזֹאת הַתְּרוּמָה – אָמַר רַבִּי טַבְיוֹמֵי בְּשָׁעָה שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ לִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם, קָרָא לְבָנָיו, אָמַר לָהֶם הֱיוּ יוֹדְעִין שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לוֹמַר לִבְנֵיכֶם לַעֲשׂוֹת מִשְׁכָּן, אֶלָּא יִהְיוּ כָּל צְרָכָיו מוּכָנִים בְּיֶדְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם (בראשית מ״ח:כ״א), וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ כְּשֶׁהָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ חַי לֹא הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם בָּנָיו, אֶלָּא כָּךְ אָמַר לָהֶם עָתִיד הוּא לוֹמַר לָכֶם: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כ״ה:ח׳), וְהוּא יוֹרֵד וּמַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בְּתוֹכְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁהִתְקִינוּ עַצְמָן לַדְּבָרִים, וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁשָּׁכְחוּ, וּכְשֶׁבָּא משֶׁה וְעָשׂוּ הַמִּשְׁכָּן, יֵשׁ מֵהֶם שֶׁהֵבִיאוּ מֵעַצְמָן, וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁלֹא הֵבִיאוּ אֶלָּא מִמַּה שֶׁהָיָה מֻנָּח בְּיָדוֹ, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר: וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן (שמות ל״ה:כ״ג), וְאוֹמֵר: וְכָל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים (שמות ל״ה:כ״ד).
(ג-ה) [ה] וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב – אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אַתֶּם מְבִיאִין מִשֶּׁלָּכֶם, אֶלָּא מִבִּזַּת הַיָּם שֶׁנָּתַתִּי לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף (תהלים ס״ח:י״ד). וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן – תְּכֵלֶת, שֶׁצּוֹבְעִין אוֹתוֹ בְּדָם, זֵכֶר לְאוֹת שֶׁכְּבָר הִתְקִינוּ אֲבוֹת הָעוֹלָם. תּוֹלַעַת – שֶׁנֶּאֱמַר: אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב (ישעיהו מ״א:י״ד). וְעֹרֹת אֵילִם – בִּזְכוּת יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים (בראשית כ״ז:ט״ז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּ אוֹתִי, וְאַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי בְּתוֹךְ עֹרֹת גְּדָיֵי עִזִּים.
דָּבָר אַחֵר: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן, וְעֹרֹת אֵילִם, שֶׁמֶן לַמָּאֹר וְגוֹ׳ – אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: לֹא תִּהְיו סְבוּרִים שֶׁאַתֶּם גּוֹמְלִים עָלַי. שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים שֶׁהִפְרַשְׁתֶּם לִי, כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים שֶׁעָשִׂיתִי לָכֶם בְּמִצְרַיִם. וְאֵלּוּ הֵן: וָאַלְבֵּשֵׁךְ רִקְמָה, וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ, וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ, וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי, וָאֶעְדֵּךְ עָדִי, וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ, וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ, וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ, וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ, וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ (יחזקאל טז י׳:י״ב), וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ סֹלֶת וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ הֶאֱכַלְתִּיךְ (יחזקאל ט״ז:י״ט). הֱוֵי, כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים שֶׁהִפְרַשְׁתֶּם לִי, וַאֲנִי מַעֲלֶה עֲלֵיכֶם שֶׁאַתֶּם גּוֹמְלִים עָלַי. אָמַר דָּוִד: אָשִׁירָה לַי״י כִּי גָּמַל עָלָי (תהלים י״ג:ו׳). וְלָעוֹלָם הַבָּא אֲנִי פּוֹרֵעַ לָכֶם כְּנֶגֶד שְׁלֹשָה עָשָׂר דְּבָרִים אֵלּוּ, וּבָרָא י״י עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן. וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן נֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה לָיְלָה כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה, וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר (ישעיהו ד׳:ה׳-ו׳). אַתֶּם פּוֹרְעִים לִי, וַאֲנִי מַעֲלֶה עֲלֵיכֶם כְּגוֹמְלִים עָלַי. וּכְתִיב: בַּתְרֵהּ, אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי (ישעיהו ה׳:א׳). הֱוֵי, אָשִׁירָה לַּי״י כִּי גָמַל עָלָי.
[ו] וְזֹאת הַתְּרוּמָה וְגוֹ׳, וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נֶחְמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חַיָּה טְהוֹרָה גְּדוֹלָה הָיְתָה בַּמִּדְבָּר וְקֶרֶן אַחַת הָיָה לָהּ בְּמִצְחָהּ, וּבְעוֹרָהּ שִׁשָּׁה גְּוָנִים, וְנָטְלוּ אוֹתָהּ וְעָשׂוּ מִמֶּנָּה יְרִיעוֹת. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: מַעֲשֵׂה נִסִּים הָיְתָה, וּלְשָׁעָה שֶׁנִּבְרֵאת, בָּהּ בַּשָּׁנָה נִגְנְזָה.
וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, לָמָּה? דִּכְתִיב: אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁלֹשִים בָּאַמָּה. מִי מֵבִיא לְךָ יְרִיעָה שֶׁל שְׁלֹשִׁים אַמָּה. אֶלָּא מַעֲשֵׂה נֵס, לְשָׁעָה שֶׁנִּבְרֵאת נִגְנְזָה.
[ז] וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ וְגוֹ׳ – זָהָב – כְּנֶגֶד מַלְכוּת בָּבֶל, דִּכְתִיב בָּהּ: אַנְתְּ הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא. (דניאל ב׳:ל״ח). כֶּסֶף – כְּנֶגֶד מַלְכוּת מָדַי, דִּכְתִיב: וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף (אסתר ג׳:ט׳). נְחֹשֶׁת – כְּנֶגֶד מַלְכוּת יָוָן, שֶׁהִיא פְּחוּתָה מִכֻּלָּם. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים – כְּנֶגֶד מַלְכוּת אֱדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי (בראשית כ״ה:כ״ה). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַף עַל פִּי שֶׁאַתֶּם רוֹאִין אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת מִתְגָּאוֹת וּבָאוֹת עֲלֵיכֶם, אֲנִי מַצְמִיחַ לָכֶם יְשׁוּעָה מִתּוֹךְ שִׁעְבּוּד. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, שֶׁמֶן לַמָּאוֹר, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי (תהלים קל״ב:י״ז). וְדָנִיֵּאל הָיָה רוֹאֶה אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת אֵלּוּ וּמִתְיָרֵא, וּכְתִיב: אֶתְכְּרִיַּת רוּחִי אֲנָה דָנִיֵּאל בְּגוֹא נִדְנֶה וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי (דניאל ז׳:ט״ו). וּמַה דָּנִיֵּאל רוֹאֶה? כֵּיוָן שֶׁרָאָה נְבוּכַדְנֶצַּר אֶת הַחֲלוֹם, וּבָא דָּנִיֵּאל וּפָתַר וְאָמַר לוֹ: הַצֶּלֶם שֶׁרָאִיתָ, אַנְתְּ הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא (דניאל ב׳:ל״ב), חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַף (דניאל ב׳:ל״ב), זוֹ מַלְכוּת מָדַי, וּבָתְרָךְ תְּקוּם מַלְכוּ אָחֳרִי אֲרַע מִנָּךְ (דניאל ב׳:ל״ט). וּמְעוֹהִי וְיַרְכָתֵהּ דִּי נְחָשׁ (דניאל ב׳:ל״ב). זוֹ מַלְכוּת יָוָן, וּמַלְכוּ תְלִיתָאָה אָחֳרִי דִּי נְחָשָׁא דִּי תִשְׁלַט בְּכָל אַרְעָא (דניאל ב׳:ל״ט). שָׁקוֹהִי דִּי פַרְזֶל (דניאל ב׳:ל״ג), זוֹ מַלְכוּת רְבִיעִית הִיא מַלְכוּת אֱדוֹם, וּמַלְכוּ רְבִיעָאָה תֶּהֱוֵא תַקִּיפָה כְּפַרְזְלָא יְהֵא מוֹשֵׁל בְּכָל הָאָרֶץ כַּבַּרְזֶל שֶׁהוּא מְהֻדָּק כֻּלָּהּ, וְלָמָּה מוֹשְׁלָהּ כַּבַּרְזֶל וְכַחֶרֶס. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: הַמַּלְכוּת הַזּוֹ עֲתִידָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמַטְבֵּעַ שֶׁל חֶרֶס. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה נִמְשְׁלָה כַּבַּרְזֶל וְכַחֶרֶס. שֶׁהִיא עֲתִידָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּבַרְזֶל וּבְחֶרֶס. מָה הַבַּרְזֶל קָשֶׁה, כָּךְ הַמַּלְכוּת קָשָׁה. מָה הַחֶרֶס נוֹחַ לְהִשְׁתַּבֵּר, כָּךְ הִיא מִשְׁתַּבֶּרֶת בְּפֶתַע, וּשְׁבָרָהּ כְּשֶׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים כָּתוּת לֹא יַחְמֹל וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד וְלַחְשׂוֹף מַיִם מִגֶּבֶא (ישעיהו ל׳:י״ד). דָּבָר אַחֵר, לָמָּה נִמְשְׁלָה בָּבֶל כַּחֶרֶס? שֶׁהִיא עֲתִידָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלִי חֶרֶס. וְהוּא הָיָה רוֹאֶה אֶת מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁכֵּן דָּנִיֵּאל אוֹמֵר: חָזֵהּ הֲוַיְתָ עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן וּמְחָת לְצַלְמָא בֶּן לָקִישׁ, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. וּמְחָת לְצַלְמָא, לְכָל מַלְכוּת שֶׁהֵם עוֹבְדוֹת לַצֶּלֶם בְּצַלְמָוֶת. וּבִזְכוּת מָה הוּא מוֹשֵׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בָּאֶבֶן? בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל יְגֵעִים בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים (שמות ל״א:י״ח). דָּבָר אַחֵר, בִּזְכוּת יַעֲקֹב שֶׁכָּתוּב בּוֹ: מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל (בראשית מ״ט:כ״ד). דָּבָר אַחֵר, לָמָּה בָּאֶבֶן? לְשַׁבֵּר אֶת לֵב הָאֶבֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם (יחזקאל ל״ו:כ״ו). וּמְחָת לְצַלְמָא, שֶׁהוּא מְכַלֶּה אֶת כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וְגוֹ׳ (ישעיהו י״א:ד׳). וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִים בְּהַשְׁקֵט וָבֶטַח בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח (יחזקאל כ״ח:כ״ו).
(3-5) [Siman 5] And this is the offering which ye shall take of them: gold, silver, and brass; and blue and purple and scarlet, and fine linen, and goats’ hair; and rams’ skins dyed red, etc. (Exod. 25:3). The Holy One, blessed be He, said to them: Actually You do not bring your own possessions, but the spoils I gave you at the Red Sea, as it is said: The wings of the dove are covered with silver (Ps. 68:14). And blue and purple and scarlet (Exod. 26:8).⁠1 Blue, for they were dipped into the blood, to symbolize the blood that the patriarchs had already prepared (i.e., the blood of circumcision). It was called scarlet (tola’at), because it is said: Fear not, thou worm (tola’at)2 Jacob (Isa. 41:14). The rams’ skins are mentioned to because of the merit of Jacob, as it is said: And she put the skins of the kids of the goats upon his hands (Gen. 27:16). The Holy One, blessed be He, declared: The heavens and the heavens of the heavens cannot contain Me, yet I caused My Shekhinah to dwell within the skins of the kids of the goats.
Another explanation of blue, and purple … and rams’ skins … oil for the light, etc. R. Judah the son of R. Simon stated: Do not imagine that you are repaying Me. The thirteen things you have set aside for Me are the thirteen things I did in your behalf in Egypt: I clothed thee also with richly woven work, and shod thee with sealskin, and I wound fine linen about thy head, and covered thee with silk. I decked thee also with ornaments, and I put bracelets upon thy hands, and a chain on thy neck. And I put a ring upon thy nose, and earrings in thine ears, and a beautiful crown upon thy head (Ezek. 16:10–12). My bread also which I gave thee, fine flour, and oil and honey, wherewith I fed thee (ibid., v. 19).
Thus the thirteen things you have set aside for Me I will consider to be repayment to Me, as David said: I will sing unto the Lord, because He hath repaid me (Ps. 13:6). However, in the world-to-come, I will reward you for the thirteen things you have set aside for Me. And the Lord will create over the whole habitation of Mount Zion, and over her assemblies, a cloud and smoke by day, and the shining of a flaming fire by night; for over all the glory shall be a canopy. And there shall be a pavilion for a shadow in the daytime from the heat, and for a refuge and for a covert from storm and from rain (Isa. 4:5–6). Though you have (merely) paid Me back, yet I agree that you have dealt bountifully with Me, as it is written after that: Let me sing of my well-beloved (ibid. 5:1). Hence, I will sing unto the Lord, because He hath dealt bountifully with me (Ps. 13:6).
[Siman 6] This is the offering … and rams’ skins dyed red, and sealskins (Exod. 25:3). R. Judah and R. Nehemiah discussed this verse. R. Judah said: It was a large pure animal, with a single horn in its forehead and a skin of six different colors that roamed the desert.⁠3 They captured one of them and from its skin made a covering for the ark. R. Nehemiah contended that it was a miraculous creature He created for that precise moment, and that it disappeared immediately thereafter from earth. Why is it called orot tahashim (“sealskins,” lit. “skins of tahashim”)? Because the verse states: The length of each curtain shall be thirty cubits (Exod. 26:8). What known animal could supply enough skin for a curtain of thirty cubits? It must, indeed, have been a miraculous creation, which disappeared (immediately after it was created).
[Siman 7] This is the offering which ye shall take of them: gold, etc. (Exod. 25:3). The gold corresponds to the kingdom of Babylon, as it is written concerning her: Thou art the head of gold (Gen. 2:38); the silver corresponds to the kingdom of Media, as is written: And I will pay ten thousand talents of silver (Est. 3:9); and the brass corresponds to the kingdom of Greece, which was the least (powerful) of all. And rams’ skins dyed red corresponds to the kingdom of Edom, for it is said: And the first came forth ruddy (Gen. 25:25).⁠4 The Holy One, blessed be He, said: Even though you suffered because of the four arrogant kingdoms that attacked you, I will bring salvation unto you from the midst of servitude. As it is written: The oil for the light, (Exod. 25:6). This refers to the Messiah, as it is said: There will I make a horn to shoot up unto David, there have I ordered a lamp for Mine anointed (Ps. 132:17).
Daniel beheld the four kingdoms and was dismayed, as it is written: As for me Daniel, my spirit was pained in me (Dan. 7:15). What did Daniel see when Nebuchadnezzar revealed his dream? He told him: In the great dream you witnessed, Its head was of fine gold—this alludes to you; Its breasts and its arms of silver, to the kingdom of Media. After thee shall rise another kingdom that will be inferior to thee; And its thighs of brass refers to the kingdom of Greece. And another third king of brass, which shall bear rule over all the earth. And its legs of iron, its feet part of iron and part of clay refers to the fourth kingdom, Edom; the fourth kingdom shall be as strong as iron (Dan. 2:33, 39–40). I will rule the entire world with the power of iron, as it is said: Beateth down all things (ibid.). Why is it compared to both iron and clay? Our sages said: Because in the future it will use a clay coin!⁠5 Another comment on why it is compared to iron and clay. In the future it will be like iron and clay, for just as iron is hard, that kingdom will be hard, and just as clay is easy to break, so it will be broken. And he shall break it as a potter’s vessel is broken, breaking it in pieces without sparing; so that there shall not be found among the pieces thereof a sherd to take fire from the hearth, or to take water out of the cistern (Isa. 30:14).
Another comment. Why is it compared to vessels of clay? For it will in the future be handled like a clay vessel.
He (Daniel) saw the coming of the Messiah (in his vision), as Daniel said: Thou sawest till that a stone was cut out without hands, which smote the image upon its feet that were of iron and clay, and broke them in pieces (Dan. 2:34). R. Simeon the son of Lakish contended: This verse refers to the Messiah. Smote the image alludes to all the kingdoms that serve idols. Why is the rule of the Messiah likened to stone? It is likened to stone because of the Torah in which Israel labors, as it is said: The two tables of the testimony, tables of stone, written with the finger of God (Exod. 31:18). Another explanation as to why it is likened to a stone. It is because of the merit of Jacob, concerning whom it is written: From thence, from the Shepherd, the Stone of Israel (Gen. 49:24).
Another explanation. He is likened to stone because it destroyed a heart of stone, as it is written: And I will remove the stony heart out of their flesh, and will give them a heart of flesh (Ezek. 36:21). Which smote the image (Dan. 2:34) indicates that He will put an end to all the nations, as is said: And he shall smite the land with the rod of His mouth (Isa. 11:4). At that time Israel will dwell in ease and security in the world, as it is stated: And they shall dwell safely therein, and shall build houses, and plant vineyards therein; yea, they shall dwell safely (Ezek. 28:26).
1. To be used for the curtain before the ark.
2. A reference to Jacob’s sworn enemy Esau. Tola’ath means both worm and scarlet dyed yarn.
3. The authorities were undecided as to whether it was a domesticated animal or a wild beast. See Shabbat 28b.
4. A play on words, linking Esau who was born ruddy (adom) with Edom.
5. Possibly an allusion to the continual debasing of Roman coinage during the Empire, or a reference to the gradual collapse of the Roman Empire at the time of the compiling of this Midrash.
(ג-ו) [ד] וזאת התרומה אשר תקחו מאתם וגו׳, ותכלת וארגמן וגו׳, ועורות אלים וגו׳, שמן למאור וגו׳ (שמות כ״ה:ג׳-ו׳), אמר ר׳ יהודה בר׳ סימון לא תהיו סבורים שאתם גומלים עלי י״ג דברים, כנגד י״ג דברים שהפרשתי לכם במצרים, ואלו הן, ואלבישך רקמה, ואנעלך תחש ואחבשך בשש וכסך משי ואעידך עדי ואתנה צמידים על ידיך ורביד על גרונך, ואתן נזם על אפך ועגילים על אזניך, עטרת תפארת בראשך (יחזקאל ט״ז:י׳-י״ב), ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך (שם שם:י״ט), הוי י״ג שהפרשתים לי כנגד י״ג דברים שהפרשתי לכם במצרים, לעתיד לבא אני גומל לכם כנגד י״ג דברים הללו, מה שנאמר וברא ה׳ על [כל] מכון הר ציון וגו׳, וסוכה תהיה לצל יומם וגו׳ (ישעיהו ד׳:ה׳-ו׳).
[ה] ד״א וזאת התרומה [וגו׳ ועורות תחשים]. ר׳ יהודה ור׳ נחמיה, ר׳ יהודה אומר חיה גדולה היתה במדבר ונטלו אותה ועשו אותה יריעות ממנה, ור׳ נחמיה אמר מעש נסים היה, ובשעה שנבראת בו בשעה נגנזה.
[ו] ד״א וזאת התרומה [וגו׳ זהב וכסף ונחושת]. זהב כנגד מלכות בבל, שכתיב בו אנת הוא (רישא דיהבא) [ראשה די דהבא] (דניאל ב׳:ל״ח), וכסף זו מלכות מדי, שכתיב בו ועשרת אלפים ככר כסף (אסתר ג׳:ט׳), ונחושת זו מלכות יון, שהיתה פחותה מכולם, עורות אלים מאדמים זו מלכות אדום, שנאמר ויצא הראשון אדמוני (בראשית כ״ה:כ״ה), אמר הקב״ה אע״פ שאתם רואים ארבע מלכיות האלו מתגאות עליכם חייכם שאני מצמיח לכם ישועה מתוך השיעבוד, מה כתיב אחריו שמן למאר (שמות כ״ה:ו׳), מהו מאור, זה מלך המשיח, שנא׳ שם אצמיח קרן לדוד [ערכתי נר למשיחי] (תהלים קל״ב:י״ז), ודניאל היה רואה [ארבע] מלכיות אלו ומתיירא, שנאמר אתכרית רוחי אנה דניאל (דניאל ז׳:ט״ו), ומה היה דניאל רואה, אלא כיון שראה נבוכדנצר את החלום, ודניאל בא ופתר לו, אמר לו אנת הוא (רישא דידהבא) [ראשה די דהבא] (דניאל ב׳:ל״ח), חדוהי ודרעוהי די כסף (שם שם:ל״ב), זו מלכות בבל, ובתרך תקום מלכו אחרי ארע מינך (שם שם:ל״ט), מעוהי (וירכתוהי) [וירכתה] די נחש (שם שם:ל״ב), זו מלכות מדי, ומלכו תליתאי אחרי (דנחשא) [די נחשא] די תשלט בכל ארעא (דניאל ב׳:ל״ט), שקוהי די פרזל (שם שם:ל״ג), זו מלכות יון, ומלכו רביעאה (תהוי תקפא) [תהוא תקיפה] כפרזלא, (ורגלוהי) [רגליא] מנהן (די פרזל) [פרזל] ומנהון (די) חסף (שם שם מ-מב), זו אדום, למה נמשלה בברזל ובחרס, אמרו רבותינו המלכות הרשעה הזו היא עתידה להשתמש במטבע של חרס.
ד״א למה נמשלה בברזל ובחרס, אלא מה הברזל קשה כך המלכות הרשעה הזו קשה, ובחרס למה שעתיד הקב״ה לשברה כחרס, שנאמר ושברה כשבר נבל יוצרים וגו׳ (ישעיהו ל׳:י״ד), וראה מלך המשיח, שנאמר חזה הוית עד די התגזרת אבן וגו׳ (דניאל ב׳:ל״ד), אמר ריש לקיש זו מלך המשיח, ומחת לצלמא על רגלוהי (שם), לכל המלכיות שהן נתונות בצלם, ובזכות מה נמשל מלך המשיח באבן, בזכות יעקב, שנאמר משם רועה אבן ישראל (בראשית מ״ט:כ״ד), די מטורא אתגזרת אבן (דניאל שם:מ״ה), שוא מכלה את העולם כולו, שנאמר והכה ארץ בשבט פיו (ישעיהו י״א:ד׳), באותה שעה ישראל יושבין בהשקט ובטח, שנאמר וישבו עליה לבטח (יחזקאל כ״ח:כ״ו).
וזאת התרומה1אמר הקב״ה אני העמדתי לכם י״ג דברים ע״י יחזקאל הנביא, אף אתם התנדבו י״ג, ומה הם המפורשים על ידי יחזקאל, א׳ ואלבישך רקמה, ב׳ ואנעלך תחש, ג׳ ואחבשך בשש, ד׳ ואכסך משי, ה׳ ואעדך עדי, ו׳ ואתנה צמידים על ידיך, ז׳ ורביד על גרונך, ח׳ ואתן נזם על אפך, ט׳ ועגילים על אזניך, י׳ ועטרת תפארת בראשך (יחזקאל ט״ז:י׳-י״ב), סולת ושמן ודבש (יחזקאל ט״ז:י״ט) הרי י״ג. 2ואתם [ותכלת וארגמן ותולעת שני] ושש ועזים ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים ועצי שטים שמן למאור בשמים לשמן המשחה [ולקטורת הסמים] אבני שוהם ואבני מלואים (וגם לקטרת הסמים) הרי עשרה, וזהב וכסף ונחשת הרי יג. 3ומה נשתנו אלו [אלא] למדרש זהב לכפר מפני מלכות בבל, דכתיב ביה רישיה די דהב טב (דניאל ב׳:ל״ב). וכסף לכפר מפני מלכות פרס ומדי, דכתיב ביה ועשרת אלפים ככר כסף (אסתר ג׳:ט׳). ונחשת לכפר על מלכות יון שהיא פחותה מכולם, 4שהיא עתידה להשתמש במטבע חשוב [כחרס]. 5ותכלת אלו ישראל העטופים בציצית של תכלת. 6וארגמן זה דניאל שראה ד׳ מלכיות. ותולעת שני אלו ישראל שנמשלים בתולעת, שנאמר אל תיראי תולעת יעקב (ישעיהו מ״א:י״ד), 7וחטאם דומה לשני, שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים וגו׳. 8ושש זה המלאך לבוש הבדים אשר נשבע בחי העולמים. 9ועזים כנגד יעקב, שנאמר ואת עורות גדיי העזים (בראשית כ״ז:ט״ז). 10ועורות אלים כנגד יצחק, שנאמר והנה איל אחר נאחז (שם כ״ב:י״ג). 11ועורות תחשים שעירערו חומות ירושלם עד שהתישו כוחן. 12ועצי שטים שיועצים לשטות את ישראל מייחוד מלכם.
שמן למאור13כנגד מלך המשיח שעתיד להאיר עיניהם של ישראל.
בשמים לשמן המשחה – שעתיד למשוח כהן גדול.
ולקטורת הסמים – כדכתיב בריח ניחח ארצה אתכם (יחזקאל כ׳:מ״א).
אבני שהם – שהמו רחמי עליכם.
1. אמר הקב״ה אני העמדתי לכם י״ג דברים. תנחומ׳ אות ה׳, ותנחומ׳ שלנו אות ד׳, ומובא בילקוט רמז שס״ג בשם התנחומ׳, ובילקו׳ יחזקאל רמז שנ״ה ג״כ בשם התנחומ׳, וכן מובא בש״י יחזקאל בשם מדרש אגדה, וכן מובא בלק״ט, וכן נשנה המאמר בחזית פ״ד אות ב׳ בפסוק שלחיך פרדס רמונים, רק בסגנון אחר.
2. ואתם ותכלת וארגמן. בלק״ט אף אתם התנדבו לי שלשה עשר דבר, בתנחומא שם לא הביא פרטם רק נמנה גם בלק״ט, וכתב המזרחי תכלת וארגמן ותולעת שני נחשב לאחד שהרי כולם מראות של צמר הם, והחזקוני כתב דקחשיב רק מי שהביאו כל אחד ואחד מישראל דוקא, לאפוקי אבני שוהם ואבני מילואים הביאו הנשיאים.
3. ומה נשתנו אלו אלא למדרש. זה מובא מלה במלה בלקח טוב.
4. שהיא עתידה להשתמש במטבע חשוב כחרס. כ״ה בלק״ט, ועיין בתנחומ׳ תרומה אות ז׳ שמוסב על מלכות רביעית הוא מלכות אדום: והביא שם ארז״ל המלכות הזו [ר״ל אדום] עתידה להשתמש במטבע של חרס, ומוסב על שראה דניאל דרגלוהי מהנון די פרזלא ומנהון די כסף (דניאל ב׳:ל״ג), ונראה כי חסר פה מאמר שלם, עיין בתנחומא הנדפס מכבר אות ז׳, ובס׳ והזהיר דף ע״ז ע״ב, שאחרי המלות ונחשת זו מלכות יון שהיא פחותה מכולם, סיים ועורות אלים מאדמים זו מלכות אדום, שנאמר ויצא הראשון אדמוני (בראשית כ״ה:כ״ה), ונמצא אחר זה עוד מאמר גדול, ואח״כ סיים שם שקוהי די ברזל זו מלכות אדום, דכתיב ומלכי רביעאה תהוי תקיפה כברזל הוא משול לברזל ולחרס שהיא עתידה להשתמש בברזל ובחרס, שכך אמרו חז״ל עתידה מלכות הרשעה הזאת להשתמש במטבע של חרס כו׳, לכן תראה שחסר לפנינו וגם בלקח טוב ועיין בתנחומ׳ שלנו תרומה אות ו׳.
5. ותכלת אלו ישראל. מכאן עד סוף הפסוק כן הביא גם הלק״ט, וזה ליתא בתנחומא. וכבר העירותי בלק״ט שם הערה י״ז כי מכאן עד סוף הכתוב ליתא בתנחומא.
6. וארגמן זה דניאל שראה ד׳ מלכיות. בלק״ט הערה י״ט הבאתי כי בכ״י פ״ב סיים וכתיב ביה ארגוונא ילבש (דניאל ה׳:ז׳).
7. וחטאם דומה לשני נאמר אם יהיו חטאיכם כשנים. בלק״ט הגירס׳ שנאמר אל תיראי תולעת יעקב ואומר כחוט השני שפתותיך (שיר השירים ד׳:ג׳).
8. ושש זה המלאך לבוש הבדים. בלק״ט ושש זה הבד כנגד המלאך לבוש הבדים אשר נשבע בחיי העולמים, והכוונה להכתוב ואשמע את האיש לבוש הבדים וגו׳ וישבע בחיי העולם (דניאל י״ב:ז׳).
9. ועזים כנגד יעקב, שנאמר ואת עורות גדיי העזיים. זה חסר בלק״ט ונשתבש שם הלשון. ושם נאמר ועזים זה כפרת עונות ישראל, שנאמר אם יאדימו כתולע כצמר יהיו, ואין ספק שחצ״ל שני זה כפרת עונות ישראל, שנאמר אם יהיו חטאיכם שנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו.
10. ועורות אלים כנגד יצחק. גם זה חסר בלק״ט.
11. ועורות תחשים שעירערו חומת ירושלים. מובא בלק״ט ודרש עורות שעירערו.
12. ועצי שטים שיועצים לשטות את ישראל. לק״ט שם, ודרש עצי מלשון עצה, ושטים מן שטה.
13. כנגד מלך המשיח. מובא בלק״ט שם, וכן המאמרים שלאחריהם היא שם בלק״ט.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והד֗ה אלרפיעה אלתי תאכ֗ד֗ונהא מנהם ד֗הב וורק ונחאס.
וזאת התרומה שתיקחו מהם: זהב, כסף1 ונחושת.
1. בנוסח שמואל בן יעקב תורגם כסף – ורק, שהוא שם מטבע הכסף ולא שם מתכת הכסף, והוא כפי הנראה משום שתרומת הכסף היתה במחציות השקלים שבריש כי תשא, ולא התנדבו כסף אחר, כמבואר להלן לח, כז-כח.
זהב וכסף ונחשת ותכלת וגו׳ – כולם באו בנדבה, אישא מה שנדבו לבו, חוץ מן הכסף שבא בשוה, מחצית השקל לכל אחד. ולא מצינו בכל מלאכת המשכן שהוצרך שם כסף יותר, שנאמר: וכסף פקודי העדה וגו׳ מאת ככר בקע לגולגלת (שמות ל״ח:כ״ה-כ״ז). ושאר כסף הבא שם בנדבה עשאוהו לכלי שרת.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נכפלה מלת: ״איש״.
זהב וכסף ונחשת וגו'‏ GOLD AND SILVER AND COPPER etc. – All these were brought as voluntary gifts, each man giving as his heart prompted him, excluding the silver which was brought by all in equal quantities (cf. Rashi above), a half shekel by each person. For we do not find in the account of the entire work connected with the Tabernacle that any silver was needed for the work over and above this, for it is said, "And the silver of them who were numbered of the congregation was an hundred talents, etc.… a beka for every man" (Shemot 38:25-26) And from the other silver which was brought there as a free-will gift, they made the holy vessels (lit. vessels for service).⁠1
1. Rashi suggests that the silver that was brought voluntarily was that used for the vessels, while the silver that was brought in fulfillment of the half shekel obligatory donation was used for the sockets and hooks of the pillars as described in Shemot 38:27-28.
וזאת התרומה – שלש פעמים הזכיר תרומה, 1כדרב טבאי אמר ר׳ יאשיה דאמר שלש תרומות הן, תרומת שקלים לאדנים, תרומת מזבח למזבח, תרומת בדק הבית לבדק הבית.
אשר תקחו מאתם – לא תרומת דגן תירוש ויצהר, אלא זהב וכסף ונחשת, 2אמר הקב״ה אני העמדתי לכם שלשה עשר דברים במצרים, אף אתם תתנדבו שלש עשרה, שלשה עשר שעשה במצרים הכתובים על ידי יחזקאל, ואלבישך רקמה, ואנעלך תחש, ואחבשך בשש, ואכסך משי, ואעדך עדי, ואתנה צמידים על ידיך, ורביד על גרונך, ואתן נזם על אפך, ועגילים על אזניך, ועטרת תפארת בראשך, וסלת ושמן ודבש האכלתיך (יחזקאל ט״ז:י׳-י״ט) הרי שלשה עשר. אף אתם תתנדבו לי שלשה עשר דבר, זהב, וכסף, ונחשת, ותכלת, וארגמן, ותולעת שני, ושש, ועזים, ועורות אילם מאדמים, ועורות תחשים, ועצי שטים, ושמן למאור, ובשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים, אבני שהם, ואבני מלואים, ומה נשתנו אלו, אלא למדרש, זהב לכפר מפני מלכות בבל, דכתיב ביה ראשיה די דהב טב (דניאל ב׳:ל״ב), וכסף לכפר מפני מלכות פרס ומדי, דכתיב ועשרת אלפים ככר כסף (אסתר ג׳:ט׳), ונחשת לכפר מלכות יון, שהיא פחותה מכולן, 3שהיא עתידה להשתמש במטבע חשוב כחרס 4שהדינרין שלהם נחשת, ותכלת וארגמן ותולעת שני, 5תכלת אלו ישראל העטופים בציצית, 6[דכתיב ביה פתיל תכלת], ארגמן זה דניאל, שראה ד׳ מלכיות האלו, 7[וכתיב ביה ארגוונא ילבש] (דניאל ה׳:ז׳), ותולעת שני אלו ישראל, שנא׳ בהם אל תיראי תולעת יעקב (ישעיה מ״א:י״ד), ואומר כחוט השני שפתותיך (שה״ש ד׳:ג׳), ושש זה הבד, כנגד המלאך לבוש הבדים אשר נשבע בחיי העולמים, ועזים זה כפרת עונות ישראל, שנאמר אם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיה א׳:י״ח), ועורות אילם מאדמים 8אלו מלכי אדום שמשכה מלכותן על ישראל, 9ועורות תחשים שערערו חומות ירושלים והתישו כוחן של ישראל, ועצי שטים שיועצים עצות להשטות את ישראל מייחוד מלכם.
1. כדרב טבאי אמר ר׳ יאשיה דאמר ג׳ תרומות כו׳. כ״ה בכ״י פלארענץ וכ״י פ״ב (ובכ״י פ״ב כדר׳ טבאי בר׳ יאשיה) וזה ליתא בתנחומא לפנינו ואין ספק שהיה כן בילמדנו. והמאמר הזה מקורו בירושלמי שקלים פ״א ה״א ושם הוא בשם ר׳ חגי בשם ר׳ שמואל בר נחמן שלש תרומות נאמרו בפרשה הזאת תרומת אדנים ותרומת שקלים ותרומת המשכן, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה זו תרומת אדנים, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי זו תרומת שקלים, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זו תרומת המשכן, ועי׳ ברש״י עה״ת.
2. אמר הקב״ה אני העמדתי לכם י״ג דברים. עי׳ תנחומא ובעץ יוסף שם. ובילקוט וס׳ והזהיר דף ע״ז ע״ב.
3. שהיא עתידה להשתמש. עי׳ בתנחומא ארז״ל המלכות הזו עתידה להשתמש במטבע של חרס.
4. שהדינרין שלהם נחשת. הוספת רבינו.
5. תכלת אלו ישראל. עד סוף הכתוב ליתא בתנחומא לפנינו.
6. דכתיב ביה פתיל תכלת. כ״ה בכ״י פלארענץ.
7. וכתיב ביה. כ״ה בכ״י פ״ב וחסר גם בכ״י פלארענץ.
8. אלו מלכי אדום שמשכה מלכותן על ישראל. כ״ה גם בכ״י פלארענץ. ובכ״י פ״ב הגי׳ אלו מלכי אדום שמנגיניהם מאודמים שנמשכה מלכותם על ישראל. ודרש מאדמים מלכי אדום.
9. ועורות תחשים שערערו. דרש עורות שעירערו. ודרש עצי מלשון עצה ושטים מן שטה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ואחר כן פרש מהא היא, והיא ששה עשר דברים, ואלו הן:
זהב – למלאכת כל דבר נכבד. והוא נכבד בעבור היות תולדתו ישרה, והוא עומד.
ואחריו כסף – למלאכת האמצעי, כאשר הוא שני לזהב.
ואחריו נחשת – למלאכת החיצוני, כי הוא למטה מהכסף. ות״ו נחשת נוסף, כי מצאנו: נחשת ממורט (מלכים א ז׳:מ״ה), ובלא ת״ו: אם בשרי נחוש (איוב ו׳:י״ב), [ואת ארצכם כנחושה (ויקרא כ״ו:י״ט)].⁠ב
והנה אין במלאכת המשכן ברזל, וסודו ידוע, וכן: ומקבות והגרזן כלג כלי ברזל לא נשמע בבית (מלכים א ו׳:ז׳), וכן: לא תניף עליהם ברזל (דברים כ״ז:ה׳).
א. כן בכ״י וטיקן 283. בכ״י פריס 182: מי.
ב. ההוספה בכ״י וטיקן 283, קולומביה X 893. היא חסרה בכ״י פריס 182.
ג. כן בפסוק. בכ״י פריס 182, וטיקן 283: וכל.
וזאת – אמר הגאון: לא מצאנו כסף במשכן, כי אם כסף פקודי העדה. אם כן, איך כתוב כי הכסף נדבה. והוא השיב: כי כסף אחר היה נדבה לצורך שלחן כסף, כי לא יתכן שלא יהיה שם שלחן לתקן עליו שום דבר, ולחתוך, או לרחוץ עליו, ולחצוצרות ולמזרקים.
ולפי דעתי: אין צורך, כי הכתוב לא חשש דבר אחד להוציא מששה עשר דברים. כי החמשה עשר היו נדבה. וכמוהו: אלה בני יעקב אשר ילד לו בפדן ארם (בראשית ל״ה:כ״ו), ובנימין לא נולד לו כי אם בארץ כנען. ועוד: בשבעים נפש ירדו אבותיך (דברים י׳:כ״ב), ובני יוסף לא ירדו כי שם נולדו.
והזכיר בתחלת הנדבה הנכבד שהוא הזהב, והשלים בנכבד אבני שהם ואבני מלאים (שמות כ״ה:ז׳), כי לא נמצאו רק אצלא הנשיאים, ולא כן הזהב, כי רוב הקהל הביאו.⁠ב
והנה לא היה במעשה המשכן ברזל, וכתוב בבית הראשון: ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו (מלכים א ו׳:ז׳).
א. כן בכ״י פריס 177, לוצקי 827, ברסלאו 53. בכ״י פריס 176: אל.
ב. כן בכ״י לוצקי 827, ברסלאו 53. בכ״י פריס 176 חסרה מלת: הביאו.
AND THIS IS THE OFFERING. Rabbi Saadiah Gaon says that we do not find silver mentioned in connection with the tabernacle except for the silver of those who were counted.⁠1 This being the case, how could Scripture state that the silver was an offering?⁠2 The Gaon answers that other silver was donated for use in the construction of a silver table,⁠3 since it is highly unlikely that there was no table for preparing things,⁠4 for cutting, for washing, or for the trumpets and basins.⁠5 However, I believe that there is no need for the Gaon's interpretation. Scripture did not bother to exclude one of the sixteen materials,⁠6 as fifteen were donated.⁠7 It is the same with These are the sons of Jacob, that were born to him in Paddanaram (Gen. 35:26).⁠8 However, Benjamin was born in the land of Canaan. He was not born elsewhere.⁠9 Furthermore, Scripture states, Thy fathers went down into Egypt with threescore and ten persons (Deut. 10:22). However, the sons of Joseph did not go down to Egypt, for they were born in Egypt.⁠10 Scripture begins with a precious gift, namely, gold. It concludes with a precious gift, onyx stones, and stones to be set,⁠11 which only the princes possessed. However, this was not the case with gold, as most of the people had gold. Now, no iron was used in the construction of the tabernacle.⁠12 Scripture tells us regarding the first temple, and there was neither hammer nor axe nor any tool of iron heard in the house, while it was in building (I Kings 6:7).⁠13
1. Every Israelite, from the age of 20 and up was obligated to give half a shekel of silver when counted. See Ex. 30:11-14. This was used for sockets, hooks, overlays, and bands for the top of the posts. See Ex. 38:25-28.
2. In view of the fact that the silver used in the tabernacle was not donated but was collected from people who were obligated to give it.
3. In addition to the silver collected for sockets, hooks, overlays, and bands for the top of the posts, silver was donated for use in the construction of a table.
4. Such as the incense or the wicks for the menorah and the like. Scripture nowhere mentions this table. Hence the Gaon's comment.
5. That is, upon which to place the trumpets and basins.
6. Scripture enumerates 16 materials donated to the tabernacle (verses 3-7). However, only 15 were donated. One material (silver) was collected.
7. In other words, it is the style of Scripture to speak of the majority.
8. The list of Jacob's sons, which precedes this verse, includes Benjamin. See Gen. 35:24.
9. That is, Padan-aram. Benjamin is included among those born in Padan-aram because Scripture speaks of the majority of Jacob's sons. See Ibn Ezra on Gen. 35:26.
10. Thus fewer than 70 souls went down to Egypt. However, here too Scripture speaks of the majority. See Ibn Ezra on Gen. 46:23.
11. (7).
12. It is not mentioned among any of the donated metals. We may thus infer that it was not used in constructing the tabernacle.
13. The same applies to the tabernacle.
וזאת התרומה – לא היו מביאין אלא הדברים הראויים לתת למלאכה. ולא כשאר נדבות שמנדבין כל דבר, כגון סרבל אדם לנדב למזבח או לבדק הבית, ומוכרין אותו ולוקח מהדמים מה שצריך לבדק הבית או למזבח. אבל בכאן לא היו מנדבין שום דבר כדי למוכרו ולוקח ממנו, אלא מה שצריך למשכן, כגון ברזל ועופרת, ובהמה ובגדים, שלא היו מנדבין אלא מה שראוי לתת למלאכה, כדמפרש ואזיל, כי כל אילו י״ג דברים ראוין למלאכה.
וזאת התרומה – THIS IS THE DONATION OFFERING – They would only bring things that were appropriate to give for the work. And [this was] not like other donations where one could donate anything, like a person’s cloak, which one could donate to the altar or to the repair fund, and they sell it and take from the money what they need for the repair fund or for the altar. But here they were not donating anything in order to sell it and take from it, but rather what they needed for the Tabernacle, like iron and lead, and animal and clothes, for they were only donating what was appropriate to give for the work, as it proceeds to explain, for all these thirteen things are appropriate for the work.
(ג-ז) זהב וכסף ונחושת כו׳. פר״ש (שמות כה:ב ד״ה תקחו את תרומתי) י״ג דברים נאמרו כאן כו׳. ותימ׳ דכשתמנה תמצא ט״ו. וי״ל דתכלת וארגמן ותולעת שני שהן מין צמר אחד חשיב להו כחד.
ד״א כך פר״ש (שמות כה:ב ד״ה תקחו את תרומתי) נדבת כל אחד ואחד שהתנדבו י״ג דברים. וכשתמנה תמצא ט״ו לפי שאינו מונה האבנים שאלו לא התנדבו אלא הנשיאים (שמות לה:כז). וכנגד אלו י״ג דברי׳ יש ביחזקאל י״ג מלבושי׳ (עי׳ יחזקאל טז:י-יג). ולפי שחטאו באותו מעשה אבדו כל עדים (עי׳ שמות לג:ד-ו) דהיינו אלו י״ג מלבושי׳. ואעדך משי (נאנעלך) [ואנעלך] תחש כו׳ (ע״פ יחזקאל טז:י-יג, עיי״ש). וכתי׳ ויתנצלו בני ישראל את עדים (שמות לג:ו). וכךא אבדו חלקם עם הצדיקי׳ בג״ע. דהיינו י״ג חופות וי״ג נהרות אפרסמון. דכתי׳ תוכו רצוף אהב״ה (שיר השירים ג:י). כמניין אהב״ה דהיינו י״ג. וכתי׳ היתי ככלי אוב״ד (תהלים לא:יג). כלומ׳ בשעה שעשיתי העגל היתי סבור שאבדתי י״ג נהרות וי״ג חופות. וכן עולה אוב״ד י״ג. לכך צוה להביא י״ג דברים לכפר להם ולהשיב י״ג דברי׳ שאבדו. וזה היה ביום הכפורי׳ דכתי׳ סלחתי כדבריך (במדבר יד:כ). לכך קבעו לומ׳ ביום הכפורי׳ י״ג מידות וי״ג סליחות. לומ׳ שיזכור לנו י״ג דברי׳ שהתנדבו. והאבות שאותיות שלהן י״ג. אברהם יצחק יעקב. והאמהות שהן י״ג אותיות. שרה רבקה רחל לאה. וי״ג מידות התורה נדרשת בהן (ברייתא דרבי ישמעאל א). וכן י״ג למצות (אבות ה:כא). וכנגד אח״ד (במדבר ו:ד). והמילה שנתנה בי״ג בריתות (בראשית יז:ב-כא, שבת קלב., קלג., פסחים סט:, יבמות ה:, נדרים לא:). ויזכור אהב״ה של משכן.
א. ס״א: ״וכן״.
זהב וכסף וגו׳ – י״ג דברים כתובים כאן אשר כנגדן י״ג לבושי הוד שביחזקאל והם הם עדיים שפרקו מהם בחטא העגל, אנעלך תחש וגו׳ שע״ז נאמר הייתי ככלי אובד, שאבדו כלי יקר האלו, וכן אובד בגימט׳ י״ג וכנגדן נצטוו לכפר עליהם ולהחזירם, וביה״כ אמר הקב״ה למשה סלחתי כדברך והחזירם, לכן נתקנו ביה״כ י״ג מדות י״ג סליחות לזכור את אלו ואת זכות אבות של י״ג אותיות וזכות אמהות של י״ג אותיות וי״ג מדות התורה וזכות שמיחדים ה׳ אח״ד העולה י״ג וזכות מילה של י״ג בריתות.
וזאת התרומה – על דרך האמת הוא כמו: וי״י נתן חכמה לשלמה (מלכים א ה׳:כ״ו), וכן כתוב: וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם (בראשית מ״ט:כ״ח), וכתיב: וזאת הברכה (דברים ל״ג:א׳), וכתיב: מאת י״י היתה זאת (תהלים קי״ח:כ״ג). וכבר רמזו זה בבראשית רבה (בראשית רבה ק׳:י״ב) במדרש מזקנים אתבונן (תהלים קי״ט:ק׳), והמבין יתבונן.
ובאלה שמות רבה (שמות רבה מ״ט:ג׳): וזאת התרומה אשר תקחו מאתם – כנסת ישראל שהיא תרומה, שנאמר: קדש ישראל לי״י ראשית תבואתהא (ירמיהו ב׳:ג׳). ושם (שמות רבה ל״ג:א׳) עוד: אמר להם הקב״ה לישראל מכרתי לכם תורתי וכביכול נמכרתי עמה, שנאמר: ויקחו לי תרומה (שמות כ״ה:ב׳). כי התרומה תהיה לי ואני עמה, כדרך דודי לי ואני לו (שיר השירים ב׳:ט״ז), וכן אמר: ככל אשר אני מראה אותך (שמות כ״ה:ט׳) – כי אני הוא המראה, ואמר: הראה אותך (שמות כ״ז:ח׳) – רמז למלת אני, וכן: אשר אתה מראה (שמות כ״ה:מ׳), וכן אמר דוד: הכל בכתב מיד י״י עלי השכיל (דברי הימים א כ״ח:י״ט) – כי היתה עליו יד י״י.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, וכן בנוסח המקרא שלנו. בכ״י פרמא 3255, פרמא 3258, דפוס ליסבון, וכן בהרבה כ״י של המקרא: ״תבואתו״.
V'ZOTH' (AND THIS) IS THE OFFERING. By way of the Truth, [the mystic lore of the Cabala], this is like the expression, And the Eternal gave Solomon wisdom.⁠1 It is also written: 'v'zoth' (and this) is it that their father spoke unto them and blessed them;2 'v'zoth' (and this) is the blessing;3 the Eternal's doing is 'zoth' (this).⁠4 The Rabbis have already alluded to this in Bereshith Rabbah on the basis of the verse, I understand from the elders.⁠5 The discerning student will understand.
And in Eileh Shemoth Rabbah6 the Rabbis have said: "And this is the offering which ye shall take of them — this refers to the congregation of Israel, which is the heave-offering, as it is said, Israel is the Eternal's hallowed portion, His first-fruits of the increase.⁠"7 And it is also said there:⁠8 "The Holy One, blessed be He, said to Israel: I have sold you My Torah; and I, as it were, was sold with it, for it is said, 'v'yikchu li terumah'" [which the Midrash takes to mean: "and they shall acquire Me as an offering"]. For the offering shall be Mine, and I am with it, similar to: My beloved is mine, and I am his.⁠9 Similarly, He said, according to all that I show thee,⁠10 for it is I who show [the pattern of the Tabernacle, and the pattern of all its vessels]. The statement, it hath been shown to thee,⁠11 also alludes to the word "I"; similarly, which is being shown to thee.⁠12 And so did David say, All this [do I give thee] in writing, as the Eternal hath made me wise by His hand upon me,⁠13 for the hand of G-d was upon David [to show him the pattern of the Sanctuary and of all its works].
1. I Kings 5:26. — See my Hebrew commentary p. 454 that in the word zoth Cabalists saw an allusion to the Divine Glory.
2. Genesis 49:28.
3. Deuteronomy 33:1.
4. Psalms 118:23. — Bereshith Rabbah 100:12.
5. Psalms 118:23. — Bereshith Rabbah 100:12.
6. Shemoth Rabbah 49:2.
7. Jeremiah 2:3.
8. Shemoth Rabbah 33:1.
9. Song of Songs 2:16.
10. Further, (9).
11. Ibid., 27:8.
12. Further, (40).
13. I Chronicles 28:19.
זהב וכסף ונחשת – הזכיר שלשה מיני מתכות ושלשה מיני צמר ולא מצינו משי בנדבת המשכן, לפי שהוא יוצא מגוף השרץ שהוא התולעת ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור, וכענין שאמרו בתחש וצבע תולעת השני אינו מגוף התולעת אלא מתוך גרגרים שהתולעת בתוכם, ואח״כ הזכיר ושש שהוא הפשתים והזכיר ועזים שהוא הצמר, וזהו שלא תרגם אונקלוס ועזיא אלא ומעזי שפירושו דבר הבא מן העזים והוא הצמר, ואע״פ שבגד צמר ופשתים אסרה לנו התורה אין הכהנים נכנסים לשמש במקדש אלא בצמר ופשתים, ובסדר קדושים אבאר סוד הדבר בע״ה.
זהב וכסף ונחשת, "gold, silver, and copper.⁠" The Torah mentions three types of metal and three types of wool (different colours). We do not find that silk was used in the construction of the Tabernacle. The reason is that silk is the product of the body of a שרץ, a worm, and the only materials which were found suitable for forming part of the materials used in the construction of the Tabernacle are those that originate in ritually pure animals (compare Shabbat 28). In this connection it is well to remember that our sages explain in connection with Tachash (Shabbat 28) that the color derived from such worms as the shamir is not derived from the actual body of the respective animal/worm but from a berry which was also inhabited by a worm which took its name from the berry. This applies also to the expression תולעת השני which does not mean that the red color was taken from the worm but that that worm used to lodge in a berry from which the red color for dying the wool was taken. Afterwards the Torah lists שש, another name for flax, i.e. linen. Immediately afterwards the Torah mentions contributions of עזים, i.e. goats' wool, not the skins or the animals themselves. This is also the reason that Onkelos does not translate the words as עזיא, goat, but as מעזיא a product of the goat. The product in question is the hair, i.e. the wool. Even though the Torah has prohibited the combining of wool and linen, the priests when they entered the holy precincts had to wear garments in which wool and linen were interwoven. I shall explain the mystical dimension of this in Parshat Kedoshim where the prohibition is written.
זהב וכסף ונחשת – כנגד ג׳ מלכיות. זהב כנגד מלכות בבל דכתיב ביה אנת הוא רישא די דהבא. כסף כנגד מלכות פרס דכתי׳ בימי אותו מלכות ועשרת אלפים ככר כסף נחשת כנגד מלכות יון. הפחותה מכולנה.
ועצי שטי״ם – נוטריקון. שלום. טובה. ישועה. מחילה. ובמדבר היו יערים גדולים שגדלים שם אותן עצים הקרואים עצי שטים. כדכתיב וישב ישראל בשטים. וכתיב וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים ועל שם היער נקרא שם המקום. וכתי׳ אתן במדבר ארז הדס ושטה ואותו עץ היה קל ביותר וחלק ונאה. ותדע שהיה קל מאד שהרי שמנה בקר שנתנו לבני מררי היו מושכים מ״ח קרשים גדולות שקומתם י׳ אמות ורוחבם אמה וחצי. ועוביין אמה וכל העמודים ועמודי החצר ואדניהם ה׳ של מסך. וד׳ של פרוכת והיתדות כמו שמפורש בפרשת נשא. אלמא ודאי עץ חשוב וקל הוא מאד דוגמת של עץ שקורין מאז״רש ועושין ממנו כוסות.
וזאת התרומה וגו׳ – שלשה עשר נדבות מונה כאן שנדבו ישראל במשכן וכנגדן מנה יחזקאל י״ג בגדים שעתיד הקב״ה להלביש ישראל לעתיד.
זהב וכסף ונחשת – וכנגדן יש צדקות בעולם אותה שאדם עושה כשהוא בריא נחשבת לו כזהב כשהוא חולה ונותן מעכשיו נחשבת לו ככסף כשהוא נותן לאחר המיתה נחשבת לו כנחשת. ד״א זהב כנגד מלכות בבל דכתיב אנת הוא רישא דדהבא. כסף כנגד מלכות פרס דכתיב באותה מלכות ועשרת אלפים ככר כסף. נחשת כנגד מלכות יון הפחותה מכולן. עורות אלים מאדמים כנגד מלכות ארם. ואחר כך שמן למאור כנגד משיח דכתיב ביה ערכתי נר למשיחי.
'וזאת התרומה וגו, "and this is what the contribution is to consist of, etc.;⁠" thirteen different categories of contributions are listed here. The prophet Ezekiel in Ezekiel 16,10, lists the thirteen garments (including jewelry) in which the Lord is going to dress the Jewish people in the future which correspond to this. (Tanchuma, section 5 on our portion)
וזהב וכסף ונחושת, "as well as gold, silver, and copper.⁠" These three elements correspond to the gifts (tzedakah) a person dispenses; when he does so while in perfect health, it is compared to gold, i.e. as if he had handed out gold. If he dispenses charitable gifts while sick, this is accounted for him as if he had given away silver. If he bequeaths money to charity to be dispensed after he has died, it is considered as if he had handed out copper coins. An alternate interpretation: the word "gold,⁠" is a reference to the Kingdom of Babylon concerning which we read in Daniel 2,38: אנתה הוא ראשה די דהב, "you are the head of gold.⁠"1 The word: "silver,⁠" is an allusion to the Kingdom of Persia, and the ten thousand talents of silver Haman offered the King in order to be allowed to destroy the Jews2 (Esther 3,) Copper, which is the cheapest of all the metals, is an allusion to the Kingdom of the Greeks, which was the weakest of the three empires mentioned. This is followed, by the skins of the various animals forming the upper layers of the Tabernacle's roof, which are an allusion to the empire of the Romans, considered inferior by our author. Finally, שמן, "oil,⁠" is an allusion to the Messiah, of whom we read in Psalms 132,17: ערכתי נר למשיחי, "I have prepared a lamp for My anointed one.⁠" (Compare Sh'mot Rabbah 35,5 as well as Tanchuma, section 7 on our portion).
1. [Daniel speaking to Nebuchadnezzar, King of Babylon. Ed.]
2. [and compensate him for lost tax revenue. Ed.]
זהב וכסף ונחשת – פר״ש חוץ מן הכסף שבא בשוה במחצית המשקל. והקשה הר״י אותן קרבנות שהביאו מאחד בניסן שהוקם המשכן עד אחד באייר שהביאו כל אחד מחצית השקל ממה הביאו אם לא בשוה, וצ״ל שהיו מוסרים לצבור, וכן קטורת מצינו כאן שבא נדבה אע״ג דדינו לבא משל צבור.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ואמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם להגיד שאלה הדברים שיזכור יקחו מהם בתרומה אבל אם ינדבו ויתנו דברים אחרים כאלו תאמר ברזל ועופרת בגדים ודברים אחרים לא יקחו מאתם כי לא רצה יתברך שיתנו אי זה דבר שיזדמן ויקחו מאתם כמציל מן הדלקה אלא אותם הדברים שהיו צריכים למלאכת המשכן בעצם ואמת.
והנה זכר אותם הדברים כסדר חשיבותם. והתחיל במתכות שהם מההויה הראשונה באמרו זהב וכסף ונחשת. כי היה הזהב למלאכת כלי הקדש והכסף גם כן לכלי השרת וגם לאדנים. והנחשת למזבח העולה ולכליו. ויש מפרשים זהב וכסף ונחשת לעשות מטבע ואינו נכון כי הם לא קנו דבר למלאכת הקדש. אבל בא הכל בנדבה כי בה חפץ השם. ומחצית השקל שנתנו כל הנמנים היה מפני שבא הכסף מועט בנדבה. והיו צריכים אליו הרבה לאדנים ולכן עשו מהמטבע ההוא אשר נתנו הנמנים כסף למלאכה לא שיצטרכו בו למטבע.
וזאת התרומה – צוה שלא יקבלו כל שוה כסף כגון פירות ומרגליות ואבנים טובות שאינן מאבני האפוד והחשן, אבל יקבלו תרומה שגופה נכנסת במלאכת המשכן, והם י״ג דברים האמורים בענין.
וזאת התרומה, the word זאת means that no substitutes for the materials listed would be acceptable, such as perishables, for instance. Even the kind of gemstones (pearls, for instance) not usable for Aaron’s breastplate, were not accepted. The only type of contributions that were accepted were those that in themselves would be usable in the construction of the Tabernacle and its paraphernalia.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וזאת התרומה אשר תקחו מאתם – לדעת רז״ל (ספרי דברים א׳) היתה תרומתם זו לכפרה על זהב העגל ולדיעה זו נוכל לפרש שג׳ תרומות שנזכרו כאן, הם ג׳ עבירות שעשו במעשה העגל בשנים היו כל העובדים שווין ובג׳ נתחלפו בפחות ויתר ע״כ הביאו ג׳ תרומות ורק בשנים היו שוין. א׳, מה שקבלו את העגל לאלוה ויאמרו אלה אלהיך ישראל. ובחטא זה היו כל העובדים שוים כי כולם קראו לעגל אלוה ואדון ע״כ הביאו תרומה ראשונה שהיו כלם שוים בה ונעשו מהם כל האדנים כי זה נגזר מלשון אדון לכפר על מה שקראו לעגל אלוה ורז״ל אמרו (סנהדרין סג:) שאוו לאלהות הרבה ר״ל להרבה אדונים ע״כ נעשו ממנה אדנים הרבה. ב׳, מה שזבחו לו שנאמר ויזבחו לו. ובזביחה זו היו ג״כ כולם שוין בה ע״כ באה תרומה שניה שהיו כולם שוין בה ונעשו ממנו קרבנות ציבור לכפר על ויזבחו לו. ג׳, הוא מה שנאמר ויתפרקו נזמי הזהב וגו׳ כי עשו נדבה אל מלאכת העגל מממונם ולא היתה יד כל אדם שוה בהם כי העשיר היה נותן יותר מן העני כנגד זה באה תרומה שלישית שלא היו כולם שוין בה כי אם איש לפי עשרו נתן, ומטעם זה מנה נדבת הנשיאים אבני שהם באחרונה כי אצל העגל היו ג״כ נותנים יותר מן העני וע״כ נדבתם נזכרה באחרונה דרך קנס לפי שהיה להם חלק גדול בחטא זה, וגם לפי פשוטו לא הקפיד ה׳ על מעלות הנדבה כ״א על מעלת הנותנים כי לפעמים יתן אדם חשוב מעט כסף מסת נדבת ידו ואיזו עשיר בליעל ואיש חמס יתן אבני יקר בלי ספק שנדבת הצדיק יותר מקובלת ע״כ מנה אבני שהם באחרונה.
ומה שלא הזכיר בכולם לשון נתינה כ״א לשון קיחה, לפי שכל נותן נדבה יותר הוא לוקח ממה שהוא נותן כי יוסף ה׳ לו כהנה וכהנה פי שנים כפלים, וזהו דעת המדרש (ויק״ר ל״ג:ו׳) האומר אדם לוקח חפץ שמא יוכל ליקח בעליו עמו אבל הקב״ה נתן תורה לישראל ואמר קחו אותי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה כביכול אותי אתם לוקחין, ויש לדקדק מה ענין התורה אל התרומה אלא לפי שכמו שהלומד עם חבירו תורה יותר הוא מקבל ממה שנותן כמ״ש (תענית ז.) ומתלמידי יותר מכולם, כך בתרומה זו יותר הוא לוקח ממה שהוא נותן וזהו שמסיק באותו מדרש בנוהג שבעולם מוכר חפץ אז המוכר עצב ולוקח שמח אבל הקב״ה נתן התורה ושמח שנאמר (משלי ד׳:ב׳) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. וביאור ענין זה שכל מוכר לחבירו איזו דבר תורה ולומד עמו אז הוא מקבל ג״כ ממנו וכל נתינה יש בה צד לקיחה ולכך מביא ראיה מן פסוק כי לקח טוב וזה ראיה ברורה בריאה וטובה שהנתינה קרויה לקיחה, כך בתרומה זו הנתינה קרויה לקיחה וע״כ הסמיך בעל מדרש זה כל דבריו על פסוק ויקחו לי תרומה.
זהב וכסף ונחושת – אע״פ שבמדרש תנחומא מסיק שהיו שם י״ג דברים וכן פירש״י ובפרטן אתה מוצא ט״ו דברים, ותירץ הרא״ם כי תכלת וארגמן ותולעת שני הכל מין צמר ונחשבו לאחת והחזקוני תירץ בענין אחר, אבל רוב המפרשים הסכימו שהיו שם ט״ו דברים ודבר זה מסכים למה שכתבו הרבה מפרשים שכל המשכן היה בנוי על תבנית ג׳ עולמות וכן כתב רבינו בחיי ובעקידה ובתולדות יצחק, ומהרי״א כתב שגם חכמי האומות הסכימו על ציור זה וכתיב (ישעיהו כ״ו:ד׳) כי ביה ה׳ צור עולמים, שכל העולמות נבראו בשם של יה ע״כ באה כל הנדבה על המשכן וכליו במספר ט״ו להורות שקיום ג׳ עולמות תלוי במשכן זה הבנוי על תבנית ציור זה, ומורה קצת על זה אותן ט״ו מעלות שהיו מן עזרת נשים לעזרת אנשים, ושנבנה ע״י שלמה שהיה בדור ט״ו לאברהם וכתבו עוד המפרשים שגם האדם שנקרא עולם קטן בנוי על תבנית ציור זה ונראה שלכך נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. בתוכו מבעי ליה אלא שר״ל שבאמצעות ציור זה אשר בו שוכן כבוד ה׳ ישכון גם בתוכם של ישראל בגופם ממש כי עיקר שכינתו שמה בעבור ישראל לא בעבור ציור זה העשוי מכסף וזהב כי הוא אינו כ״א אמצעי להמשיך באמצעותו כבוד ה׳ אל תוך בני ישראל.
ובמדרש תנחומא מסיק, זהב כנגד מלכות בבל שנאמר (דניאל ב׳:ל״ח) אנת רישא דדהבא, וכסף כנגד מדי שנאמר בו ועשרת אלפים ככר כסף וגו׳, ונחשת כנגד מלכות יון שהיא פחותה מכולם, עורות אלים מאדמים כנגד מלכות אדום כו׳ אמר הקב״ה אע״פ שאתם רואין ד׳ מלכיות מתגאות ובאות עליכם חייכם שאני מצמיח לכם ישועה מתוך השעבוד, מה כתיב בתריה שמן למאור זה מלך המשיח שנאמר (תהלים קל״ב:י״ז) שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי וכתיב (ישעיהו ס׳:א׳) קומי אורי כי בא אורך, ועל מדרש זה וכיוצא בו תמהו רבים שהוציאו המקרא מפשוטו ולפתרו על ד׳ מלכיות.
ולי נראה שגם בעל מדרש זה סובר שהכל כפשוטו, ואינן מרמזים כלל על ד׳ מלכיות אך שדעתו לפרש על מה זה הראה הקב״ה לנבוכדנצר הרשע כל ד׳ מלכיות וכי נמשלו לזהב וכסף ונחושת וברזל, וכי הרשע הגון לכך שיודיעהו הש״י מה שיהיה אחריו, אלא ודאי שכוונתו היתה לתועלת ישראל כדי שידעו שיש בידם זכיות אשר בכחם יוכלו לעמוד כנגד כל ד׳ מלכיות אלו ושלא יוכלו לכלות את ישראל, כי מלכות בבל נמשל לזהב ויש לישראל כנגדה מצוה אחת שעושין בזהב והוא זהב התנופה וזהב זה הוא כנגד מלכות בבל לשון כנגד מורה שזהב זה מתנגד אל אותו מלכות שנמשל לזהב, וכן כסף כנגד מדי, וכן נחושת כנגד יון, וכן עורות אלים מאדמים כנגד אדום שהמשיל לברזל כי ממנו עושין החרב המאדים, ובנין אב לכולם מה שמצינו במסכת (מגילה יג:) אר״ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקלי המן, ומכאן ראיה שכסף זה בא להקדים את המן דהיינו מלכות מדי, כך זהב זה בא להקדים את נבוכדנצר, ונחשת זה בא להקדים את יון, ועורות אלים מאדמים להקדים את אדום, ובזה, מדוקדק לשון כנגד הנאמר בכולם כי מצות אלו מתנגדים להם אבל בשמן למאור לא אמר שהוא כנגד מלך המשיח כי אין כאן התנגדות אלא ענינם אחד שבזכות שמן למאור יערוך ה׳ נר למשיחו, וכן ראיתי בתנחומא שהזכיר בכולם לשון כנגד לא כגרסת הילקוט שלא נכתב לשון כנגד במקצתם וכן דעת בעל מדרש זה להורות באיזו זכות יש לישראל תקומה בד׳ מלכיות אלו וזה שמסיק אע״פ שאתם רואים כו׳.
ושאר הכסף הבא כו׳. דהואיל ואינו דומה לשאר נדבה למה כתיב כאן כסף וא״ל דלמא לעולם הכסף נמי בא בנדבה כמו שאר נדבה ומחצית השקל הוא כסף אחר שהביאו ב׳ פעמים כסף: זה אינו דלא מצינו בכל מלאכת המשכן כו׳ ומתרץ לעולם שני מיני כספים היו והא דאמרת הא לא הוצרך שם כסף יותר זה אין קושיא דשאר כסף כו׳:
The rest of the silver which was brought... [Rashi is answering the question: If] the silver was [obligatory, it was] different from the other donations. So why is it written here? We cannot say that the people brought silver twice, and the silver here was a goodwill donation like the other items, whereas the [obligatory] half-shekel was different silver. This is not so, for Rashi says: "We do not find in all the works of the mishkon that any more silver was needed.⁠" Rashi answers: In fact there are two types of silver [included here. One was obligatory, and the other, not]. Although we said that no more silver was needed, this is not a difficulty, because "the rest of the silver which was brought voluntarily, they made from it the holy vessels,⁠" [and it was not significant enough for Scripture to mention expressly].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וזאת התרומה וגו׳ – טעם אומרו וזאת וגו׳, אולי שיכוין לומר שלא יביאו ישראל נדבה ממין א׳ או מג׳ אלא צריכין להביא מכל המינים ואינם יוצאים ידי חובת תרומת המשכן אלא בהבאתם מכל המינים, והוא אומרו וזאת לומר מלבד חיוב ההבאה עוד אני מצוה שתהיה התרומה ממינים אלו כולם, והטעם כי אין הכנת המשכן מושלמת בחסרון אחד מהמינים, ואין הכונה כי כל איש ואיש מישראל יביא מכלן אלא שבכללות תרומת כל ישראל יהיו כל המינים. או ירצה לומר שיקבלו מהמביאים כל הי״ג מינים ולא יזלזל במביא פשתן ועורות וכו׳.
וזאת התרומה, This is what the gift consists of, etc. The conjunctive letter ו which introduces the word זאת may indicate that the duty of contributing to the Tabernacle could not be discharged by the offering of only one or a few of the categories of building materials required. Unless all the materials specified were contributed directly, the Israelites had not fulfilled their duty. The letter ו then stipulates an additional directive, i.e. not only must you donate generously, but you must donate of all the thirteen materials required. The Tabernacle which represented a re-enactment of the work of creation could not be completed without the presence of all the ingredients listed. Alternatively, the meaning could be that all of the thirteen kinds of materials should be equally welcome. Someone who contributed flax (linen) or skins was not to be looked down upon when compared to someone who contributed gold, for instance.
זהב וכסף ונחשת – כלם באו בנדבה, חוץ מן הכסף שבא בשוה, מחצית השקל לכל אחד, וזה לצורך מלאכת המשכן, אבל זולת זה בא גם כסף אחר לנדבה שממנו עשו כלי שרת, ועליו אמר כאן זהב וכסף ונחושת, והזכירו בין הדברים הבאים בנדבה:
זהב וכסף – לדעת רש״י עיין למטה (ל׳:ט״ו) נתנו איש מחצית השקל, וגם התנדבו כסף איש כרצונו.
(ג-ח) ועשו לי מקדש וגו׳ – בחיבורנו ״המקדש״ (אוסף כתבים, כרך ג עמ׳ קסא והלאה) הוכחנו בפירוט רב את משמעותו הסמלית של המשכן בכלל, ושל החומרים ששימשו בעשייתו בפרט. על הקורא לפנות אפוא אל הביאורים וההסברים שהובאו בחיבור ההוא. אנו נפרש את הכתובים כאן על יסוד המסקנות שהגענו אליהם שם.
לאחר פרשת עשיית המשכן, שתחילתה כאן בספר שמות, באה תורת כהנים, סדרת המצוות שמטרתן קדושת המקדש וקידוש החיים. פרק כו בספר ויקרא מסיים את תורת כהנים, וכאשר נתבונן במה שנכתב באותו פרק סיום – ״אם בחקתי תלכו וגו׳ ונתתי משכני בתוככם״ וגו׳ – יתבררו לנו שני דברים באופן מוחלט:
א. משמעות ״ושכנתי בתוכם״ בפסוקנו מפליגה הרבה מעבר להשראת השכינה במקדש בלבד. ענינה האמיתי הוא קרבת ה׳ בתוכנו, וקיום הברית שבינו לבין ישראל, המתגלה בפריחת החיים הפרטיים והלאומיים תחת שמירת ה׳ ועל ידי ברכתו.
ב. ה׳ אינו משרה את שכינתו, שמירתו וברכתו בתוכנו בגלל הקמת והחזקת המקדש בהקפדה ובדקדוק בלבד; אלא רק על ידי התקדשות כל חיינו הלאומיים והפרטיים, והקדשתם לקיום מצוותיו. דבר זה לא רק שהוכח היסטורית על ידי חורבן משכן שילה ושני בתי המקדש בירושלים, אלא הכתוב עצמו מדגיש זאת באזהרות מפורשות בהרבה מקומות: בייחוד לגבי שלוש המצוות החמורות שבתורה (עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים [ויקרא כ, ג; במדבר לה, לד; ויקרא טו, לא; דברים כג, י,טו]), מיד בייסודו והקמתו של מקדש שלמה (מלכים א ו, יב ופרק ט), וכמעט בכל פרק מספרי הנביאים (כגון ירמיהו ז).
ואף על פי כן, מכריז הכתוב בפסוקנו, כי ״ושכנתי בתוכם״ יבוא כתוצאה מ״ועשו לי מקדש״. אם כן ״מקדש״ אינו אלא הביטוי לאותו תפקיד משותף, אשר בקיומו תלויה השראת השכינה בישראל כפי שהובטח. נמצא שהמאמר ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ כולל שני מושגים אשר ביטוים הסמלי יהיה עשיית המשכן וכליו. המושגים האלה הם: ״מקדש״ ו״משכן״.
״מקדש״ מבטא את כללות התפקיד שעלינו למלא כלפי ה׳; ו״משכן״ מבטא את קיום ההבטחות שהבטיח לנו ה׳ תמורת מילוי תפקיד זה. ״מקדש״ מציין את הקדשת כל חיינו, הן הציבוריים והן הפרטיים, לקיום תורת ה׳. ו״משכן״ מציין את השראת השכינה המובטחת, המתגלית בפריחת חיינו הפרטיים והלאומיים תחת שמירתו של ה׳ ועל ידי ברכתו.
על המשכן להיות: ״מקדש״, מקום הקדושה; ו״משכן״, מקום של קרבת ה׳. המשכן יהיה מקום בו נבקש ונזכה לקדושה ולקירבת ה׳. הקדושה הזאת והקירבה הזאת – הווי אומר, קשר הברית ההדדי בין ה׳ לבין ישראל, שנוסד על ידי מתן התורה מאת ה׳ וקבלתה על ידי ישראל – הן (הקדושה והקרבה) המסגרת אשר בתוכה יש לבקש ולמצוא את משמעות המשכן בכללו ובפרטיו. משמעות זו מסבירה מדוע הפרקים על עשיית המשכן באים אחרי הפרקים הכוללים את עקרונות היסוד של התורה ושל הברית שנכרתה על יסוד התורה.
אם מתבוננים בעשיית המשכן–מקדש מנקודת מבט זו, הרי שהחומרים שיש לתרום עבורה מרמזים על הענינים שעל ידם יושג קידוש החיים, ועל הענינים שבאמצעותם ניוודע לקירבתו המקדשת והברוכה של ה׳. שכן חומרים אלה, אשר בהם נַראה את מסירותנו לה׳, קיבלנו תחילה מאת ה׳, ועל ידי תרומתם נקבל אותם בחזרה בברכה כפולה. כך אמר יעקב אבינו כאשר הניח את אבן הפינה והיסוד הראשון לבית הראשון של ה׳: ״וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך״ (בראשית כח, כב). דוד המלך, בעת ההכנה לבניין המקדש הראשון, ביטא אותו רעיון באופן מפורש עוד יותר: ״כִּי⁠־מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ״ (דברי הימים א כט, יד). וזה עתה הובא הרעיון לתודעת העם – בקיצור נמרץ אך באופן מקיף – על ידי זריקת חצי מדם הברית על המזבח וחצי כלפי העם (לעיל כד, ו,ח; עיין פירוש על פסוק ח).
באוסף כתבים הראינו (כרך ג עמ׳ קסט–קעג), שמתכות באות בתנ״ך כמשל לאיתנות וכח, בשל קשיותן (כגון: ירמיהו א, יח; איוב ו, יב; ישעיהו מח, ד); וכסמל לערך המצורף לנכסים רוחניים, מחמת ערכן (כגון: משלי ב, ד; תהילים יט, יא; איוב כח). אך במיוחד נזכרות המתכות, בגלל תכונות ההתכה והצירוף שבהן, כסמל לכל הטוב והאמיתי הנמצא בתוך ״סיגי מתכת״ המכילים דרגות שונות של רוע ושקר, וכמשל לתהליך הבחינה והזיכוך הקשור לאמת ולמוסריות (כגון: איוב כג, י; זכריה יג, ט; מלאכי ג, ג; משלי יז, ג; ישעיהו מח, י; משלי כה, ד; י, כ; כו, כג; ירמיהו ו, כט–ל; תהילים קיט, קיט; יחזקאל כב, יח; ישעיהו א, כב; דניאל ב, לב–לג). בכל המקראות האלה, מסמלות המתכות דרגות שונות של טהרה ואמת מוסרית. הנחושת מייצגת טבע שפל, שעדיין לא זוכך. הכסף מסמל את השלב של הצורך לזיכוך והיותו נוח לקבל זיכוך. והזהב, המצוי בדרך כלל בצורה טהורה ללא סיגים, והמסוגל לעמוד בכור המבחן של הצירוף הקשה ביותר, הוא הסמל לאצילות המוסרית הטהורה והמזוככת ביותר, ולהתמדה אמיתית ונאמנה.
במתכות מצטרפות שתי תכונות: ניתן לרקע אותן במידה הגדולה ביותר, ועם זאת הן יציבות ביותר. כאשר מרככים אותן באש ומכים בהן בפטיש בעוד שהן רכות, אפשר לתת בהן כל צורה שרוצים; אך משקיבלו את הצורה, הן שומרות עליה כה חזק, עד שניתן להורסה רק על ידי כח עליון. בתכונות האלה, מייצגות המתכות את תכונת האופי שעלינו לנהוג בה אל מול ציוויי החובה, ובייחוד נוכח רצון ה׳ כפי שהתגלה לנו. ואכן הנביא (ירמיהו כג, כט) מתאר את דבר ה׳ כ״אש״ וכ״פטיש״. נמצא שיותר מכל חומר אחר, המתכות הן הסמל הראוי ביותר לגישה המוסרית שצריכה להיות לנו כלפי ייעודנו.
על כן בהתאם לתכונות המתכתיות של כל אחת מהמתכות: הנחושת מייצגת את הטבע במצבו הבלתי מזוכך; הכסף – את הטבע המוכן לקבל זיכוך; והזהב – את הצורה האמיתית ביותר, וממילא המושלמת ביותר, של הטוב והטהרה המסוגלים לעמוד בכל מבחן.
בנוגע לאריגים, הראינו באוסף כתבים בפירוט רב (כרך ג עמ׳ קיז–קכב, קעג–קפב), שלבוש האדם הינו ביטוי לטבעו ואופיו של הלובש. לטבע האנושי שתי בחינות, בחינת צמח ובחינת בעל חי: בחינת הצמח כוללת אכילה, שתייה וחיי אישות, על כל הדחפים והכוחות, התאוות וההנאות היוצאות מהן. ובבחינת הבעל חי כלולים כוחות החיים של התפיסה השכלית, הרצון והשאיפה.
עמדנו גם על מצוות ציצית ושעטנז, והראינו איך שבין חומרי הלבוש, הצמר מייצג את בחינת הבעל חי של הטבע האנושי, והפשתן את בחינת הצמח.
לפיכך, האריגים היחידים שהתקבלו לשימוש בהקמת מקום השראת השכינה, היו הצמר והפשתן: תכלת וארגמן ותולעת שני הם צמר; ושש הוא פשתן. והם חולקו עוד יותר לקבוצות על פי צבעם: לבן, תכלת, ושני גוונים שונים של אדום.
שש, פשתן, המייצג את בחינת הצמח של הטבע האנושי, הוא בצבע לבן, אשר כפי שבארנו בחיבורנו הוא צבע הטהרה. בתורה, הטהרה המוסרית מיוחסת בעיקר לכוחות החיים הצמחיים. ההשחתה בעניני אכילה וחיי האישות מהווה כתם חמור בטהרתו של אופי האדם. הטהרה היא המידה המולידה את דרגת הזיכוך שה׳ דורש דווקא עבור הבחינה הצמחית של מהות האדם.
כשם שהצמר, המייצג את יסוד הבעל חי, מקורו בבעלי חיים; כך צבעיו של הצמר שנזכרו בפסוק ד – תכלת, ארגמן ותולעת שני – מוצאם בעולם החי. בחיבורנו הראנו שבין שני גווני האדום, שָׁנִי הוא החלש יותר, וארגמן הוא העז יותר; כך שאם אדום, כצבע הדם, מייצג חיים, הרי ששָׁנִי מיוחס לדרגה הנחותה החייתית של החיים, ואילו ארגמן מיוחס לדרגה האנושית הגבוהה יותר. ואכן הכתוב מתייחס לאדם כ״אדם״, שפירושו המילולי ״האדום״ [בה״א הידיעה], החיים בצורתם הגבוהה ביותר (השווה פירוש, בראשית א, כו).
תכלת, ״צבע⁠־הרקיע״, הוא הצבע המורה על גבולות (״תִּכְלָה״) קו האופק שלנו, אל מה שנמצא מעבר לתחום ראייתנו, הווי אומר: אל הנעלם, אל האלקי. צבע התכלת על הבגד מייצג אפוא את היסוד האלקי שהתגלה לנו; זהו צבעה של ברית ה׳ עם אדם, סמל היסוד האלקי המתאחד עם האדם הטהור, והמתפשט ונותן צורה לכל בחינות חייו.
נמצא שבהקשר למהות האדם, אפשר להחשיב את חלקיו בסדר עולה:
״שש״ – מייצג את היסוד הצמחי;
״שני״ – את היסוד החייתי;
״ארגמן״ – את היסוד האנושי;
״תכלת״ – את היסוד האלקי.
עזים, שְׂער עזים, המשמש רק לשקים, או לבגדי אבלות ותשובה (לבוש שק), הוא חומר המעניק שמירה והגנה עצמית.
לענין ״ערת אילם מאדמים״ ו״ערת תחשים״, עיין פירוש (להלן כו, יד).
עצי שטים – העץ מסמל בדרך כלל גידול והתפתחות יציבים ומתקדמים (עיין אוסף כתבים, כרך ג עמ׳ קפב–קפג). הארז, אשר ״שיטה״ היא אחת מעשרת המינים שלו [ראש השנה כג.], מייצג בנוסף לכך את תכונות הגדלוּת והכח. נמצא ש״עצי שטים״ במשכן וכליו מסמלים בדרך כלל התפתחות נמרצת, מתמדת, מתחדשת תדיר ומתמשכת.
כל החמרים המנויים בפסוקים ג–ה קשורים יחדיו על ידי וי״ו החיבור. וביחד הם מהווים את החומר שממנו ייעשה עיקר בניינם של המשכן וכליו.
פסוק ז מונה את האבנים היקרות הנדרשות לבגדי הכהונה. מכאן למדנו שהכתוב רואה את הכהנים ובגדיהם כחלק בלתי נפרד מהמקדש. הם נחשבים בין כלי המקדש, ומשום כך כולל אותם הרמב״ם בחיבורו הגדול ״היד החזקה״ במסגרת הלכות כלי המקדש (עיין פירוש להלן כח, מג).
לכאורה תמוה מדוע נזכרים כאן (בפסוק ו) ״שמן למאור, בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים״. באשר לשמן המשחה, על אף שאינו חלק מהמקדש במובנו הפשוט, מכל מקום אפשר להסביר את הכללתו בין החמרים המרכיבים את המקדש וכליו, בכך שאי אפשר לקדש את המשכן וכליו בלא השמן הזה, והוא עושה אותם ראויים לעבודה. אולם אי אפשר לומר זאת על השמן למאור והבשמים לקטורת. הם שייכים לקבוצת החמרים הנצרכים לעבודת המקדש, כמו הסולת ללחם הפנים, העצים לאש המזבח, הכבשים לעולת התמיד וכן הלאה. הלא דבר הוא שהם מוזכרים בין החמרים הדרושים לבניינו של המשכן.
הטעם להזכרה הזאת יתבאר כאשר נעיין במשמעות המנורה והקטורת. האור שבמקדש (היינו המנורה) מסמל את חיי הרוח, המקבלים את השראתם מהתורה, ושעליהם להיות מופנים אל התורה. הקטורת מסמלת את האידיאל המוחלט של מסירותנו לה׳ – ״ביטול״ וטמיעה גמורים ברצון ה׳. לכן מזכיר כאן הכתוב את החמרים האלה (״שמן למאר״, ״בשמים לקטרת הסמים״) בין התרומות לבניית המשכן, כדי לומר מלכתחילה, שתכליתו הסופית של המפעל הזה היא השגת שתי מטרותיה הנעלות ביותר של ההוויה האנושית: הארה לרוחו של אדם, והסכמה אלקית למעשיו.
בין שני החמרים האלה (״שמן למאר״ ו״בשמים לקטרת הסמים״) נמנה ״שמן המשחה״, המרומם כל דבר אל קדושתו הנעלה של מפעל, אשר יוקם כמצוה של ה׳ שאין אנו רשאים לשנות בה דבר, ואשר יתעלה לשלוט על רוחו ומעשיו של האדם. קדושתו הנעלה של המשכן היא תנאי מעכב, הן לעלייה רוחנית והן להתפתחות חיי המעשה על פי רצון ה׳.
אבני שהם וגו׳ – עיין להלן (כח, ט,יז), ועיין פירוש שם.
וזאת ח) צוה שלא יקחו רק ט״ו מינים הנחשבים שהם עצמם נעשה מהם המשכן לא שימכרו הנדבות או יחליפו ויקחו תמורתם דברים הצריכים למלאכה, ובאשר היה המשכן שקול כנגד העולם כמ״ש חז״ל שנברא ביו״ד ה״א העה״ז והעה״ב היו ט״ו מינים במספרם, ורמז במלת וזאת יחוד קוב״ה ושכינתיה, מלת זאת עם הוי״ו כנודע:
וזאת התרומה וגו׳: עד סוף סדר הנדבות1 לפי הנראה כולו מיותר, שהרי אנו רואין כל האמור בפרשת המשכן, ואנו יודעין מה שנדרש לכל המלאכה2. אלא בא ללמדנו אופן השימוי והכפיה3 שצוה הקב״ה לעשות, שלא יהיה לפי עשרו של כל אחד בממון ואח״כ הכסף יענה את הכל לקנות כל המינים, אלא השומא תהיה לפי מה שיש ביד כל אחד מן המינים הללו, ומי שאין לו מינים אלו אע״ג שהוא עשיר הרי זה פטור. וכיוצא בזה איתא בב״ב (ח,א) הכל לכריא פתיא4 ואפילו רבנן5, ולא אמרן אלא דלא נפקי באוכלוזא6, אבל נפקי באוכלוזא רבנן לאו בני מיפק באוכלוזא נינהו. וכתב הנימוקי יוסף דממילא7 פטורים8 מליתן מעות גם כן לשכור אחר במקומו, דכיון דמראש הפיסקא לא נעשתה על מעות אלא על עשיית החפירה בעצמם, ותלמידי חכמים פטורים מזה, שוב אין צריך ליתן מעות לקנות9. והכא10 נמי נצטוו על המינים, ולא לפי עושר, שאם אין לו המינים אין כופין ליתן מעות לקנות. ומזה גם כן מבואר דבכפיה מיירי11.
זהב וכסף: כבר עמדו הראשונים ז״ל12 שכסף לא היה בא בנדבה, אלא ממחצית השקל נעשה כל הנדרש לכסף. ולדברינו13 מיושב שפיר שגם כסף בא בעישוי וכפיה ליתן כל אחד מחצית השקל. מיהו יש לדעת דעיקר קושיית המפרשים14 אינה אלא על הציווי, היאך נצטוו הא לא נצרך לכסף. אבל באמת בא גם כסף בנדבה כמבואר להלן (לה,ה)15, אלא לא בא לסוף למלאכת המשכן, וניתותר כמו שניתותר גם זהב, ויבואר להלן שם16. ובבכורות (ה,א) ס״ד דהגמרא דגם מפקודי העדה נשאר חציין לבי גזא, יע״ש.
1. עד סוף פסוק ז׳.
2. ובספורנו יישב, וז״ל: ציוה שלא יקבלו כל שוה כסף, כגון פירות ומרגליות ואבנים טובות שאינן מאבני האפוד והחושן, אבל יקבלו תרומה שגופה נכנסת במלאכת המשכן, והם י״ג דברים האמורים בענין.
3. כפי שיטתו של רבינו בפסוק הקודם, שעיקר מלאכת המשכן לא נלקחה בנדבה, אלא ישבו השמאין והגבאין ולקחו מכל אחד כפי הראוי.
4. רש״י: חפירת בור לשתיית מים. ועל שם הכלי המונח שם בבור תמיד לשתות בו עוברי דרכים קורהו ׳פתיא׳.
5. רש״י שם: שהכל צריכים למים.
6. שם: שאין הם עצמם יוצאים בהכרזה לחפור, אלא שוכרים פועלים.
7. כש׳נפקי באוכלוזא׳.
8. התלמידי חכמים.
9. כלומר לשכור אחר במקומם.
10. במלאכת המשכן.
11. רבינו מוכיח את שיטתו בפסוק ב׳ בענין הכפיה ע״פ יישובו לבעיה שהעלה בפסוקנו.
12. ובראשם רש״י לפסוקנו, עיין היטב. יש להעיר שלכאורה מרש״י להלן (ל,טו) נראה סתירה לרש״י דידן, וז״ל שם: והשלישית היא תרומת המשכן, כמו שנאמר ״כל מרים תרומת כסף ונחשת״ (להלן לה,כד), ולא היתה יד כולם שוה בה, אלא איש איש מה שנדבו לבו. וז״ל הראב״ע בפסוקנו: אמר הגאון, כי לא מצאנו כסף במשכן כי אם ״כסף פקודי העדה״, א״כ איך כתוב כי הכסף נדבה? והוא השיב כי כסף אחר היה נדבה לצורך שולחן כסף... ולפי דעתי אין צורך, כי הכתוב לא חשש להוציא דבר אחד מ-ט״ז דברים, כי ה-ט״ו היו נדבה... (והכסף היה חובה).
13. כפי שיטתו של רבינו בפסוק הקודם, שעיקר מלאכת המשכן לא נלקחה בנדבה, אלא ישבו השמאין והגבאין ולקחו מכל אחד כפי הראוי.
14. אפילו לשיטתם שהכל בא בנדבה.
15. ״קחו מאתכם תרומה לה׳... זהב וכסף ונחשת״.
16. עיי״ש היטב דברי רבינו.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ד) וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃
and blue1 and purple2 and worm-scarlet3 and linen and goat hair,⁠4
1. and blue | וּתְכֵלֶת – The exact hues of each of the colors mentioned in the verse are debated by commentators and scholars. See R. Avraham b. HaRambam and Ralbag (perhaps drawing off Bavli Chulin 89a and parallel sources) that "תְכֵלֶת" is the color of the sky or sea, and compare the Akkadian "takiltu", which refers to a blue-purplish wool (CAD, "takiltu"). Cf. Rashi who suggests a greenish color, as per Bavli Berakhot 9b's comparison of "תְכֵלֶת" and leeks, or Yerushalmi Berakhot 1:2's comparison to grasses. The dye was extracted from snails of the Murex family and manufactured in Phoenicia (see Divrei HaYamim II 2:6). Since only a few drops could be obtained from a single snail, it was very expensive and usually reserved for royalty; hence the term: "royal blue".
2. and purple | וְאַרְגָּמָן – This color is likely a reddish-purple. See Ibn Ezra and R. Avraham b. HaRambam who refer to it as "red", pointing to the similar Arabic. Compare also Akkadian "argamannu", reddish-purple (CAD, "argammanu") and Sanskrit "râgaman", red (BDB, "ארגמן"). This expensive dye, too, was extracted from snails and made in Phoenicia, and is thus often referred to as "Tyrian" or "imperial" purple.
3. and worm-scarlet | וְתוֹלַעַת שָׁנִי – The red-orange dye is so called as it is made from the eggs of certain scale insects ("worms") found on oak trees. The phrase might translate more literally as: "worm of scarlet" or "worm of brilliance", but see Vayikra 14 and Bemidbar 19:6, where the word order is reversed: "שְׁנִי הַתּוֹלַעַת", meaning: "scarlet of the worm". Cf. Rashbam who suggests that "שָׁנִי" is the color scarlet, while "תוֹלַעַת" refers to fabric dyed with that color, finding support from Yeshayahu 1:18 where "תולע" is parallel to "צמר" (wool), one being red, the other white. Others suggest that all three colors mentioned in the verse refer not to the dyes themselves, but to fabrics dyed with these colors. [Rashi and Ralbag assert that the verse refers to dyed wool, while Abarbanel suggests that it refers to dyed silk.]
4. and goat hair | וְעִזִּים – Literally: "and goats", but see Rashi, Rashbam, and others that the verse refers to goat hair than can be spun into thread.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״יר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשהואיל משהאם למקראתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[מג] 1ותכלת... ותולעת שני ושש, תכלת אין כשרה אלא מן החלזון, הביא שלא מן החלזון פסולה, שני תולעת, מן התולעת שבהרים, הביאה שלא מן התולעת שבהרים פסולה. שש זה פשתן, הביאה מן הקנבוס פסולה. (תוספתא מנחות פ״ט–ה״ו)
[מד] 2ותכלת... ותולעת שני, תניא טעימה פסולה (אם עירה צבע נסיון ביורה פוסל את כל היורה) משום שנאמר (שמות כ״ח:ל״א) כליל תכלת, דברי ר׳ חנינא בן גמליאל, ר׳ יוחנן בן דהבאי אומר אפילו מראה שני שבה כשר שנאמר (ושני תולעת) [ותולעת שני], (משמע שני, דאפילו מראה שני של זהורית קרוי תולעת, וה״ה לתכלת דכתיב נמי בההוא קרא, רש״י). (מנחות מב:)
[מה] 3ותכלת וארגמן ותולעת שני וגו׳, מה שני תולעת דבר שיש בו רוח חיים אף כל דבר שיש בו רוח חיים. (ירושלמי כלאים פ״ט ה״א)
[מו] 4ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש, אמר לפניו (משה רבינו) רבש״ע, איני יודע דמות ארבעה צבעונין, אמר לו כו׳ לבוש דומה לים זו היא תכלת כו׳ לבוש אדום כו׳ היא ארגמן. לבושים לא אדום ולא ירוק כו׳ זו היא תולעת שני כו׳ לבוש לבן זו היא שש משזר. (פסיקתא רבתי סוף פ״כ)
[מז] 5ותכלת... ושש, ותכלת עמרא (צמר) הוא, וממאי דתכלת עמרא הוא, מדשש כתנא, תכלת עמרא הוא. (וכן שאר צבעים האמורים בבגדי כהונה ארגמן ותולעת שני, שאין בגדי כהונה אלא מצמר ופשתים וכו׳ ומדמפרש קרא שש באחד מן המינים ש״מ שאר המינים צמר הוא). (יבמות ד:)
[מח] 6שש, זה פשתן. (תוספתא מנחות פ״ט–ה״ו)
[מט] 7ושש, ת״ר כל מקום שנאמר בהן שש חוטן כפול ששה. (כמשמעו – ר״ח. וברש״י: ששה כל מין ומין שבו). (יומא עא:)
[נ] 8ותכלת... ותולעת שני... וערת אילם, תכלת שצובעים אותו בדם, זכר (לאות) [לאבות] שכבר התקינו אבות העולם, תולעת, שנאמר (ישעיהו מ״א:י״ד) אל תיראי תולעת יעקב, וערת אילם, בזכות יעקב שנאמר (בראשית כ״ז:ט״ז) ואת עורות גדיי העזים, אמר הקב״ה השמים ושמי השמים לא יכלכלו אותי ואשרה שכינתי בתוך עורות גדיי עזים. (תנחומא סי׳ ה)
[נא] 9ותכלת וארגמן... ושש ועזים, תכלת, אלו ישראל העטופים בציצית [דכתיב ביה פתיל תכלת]. ארגמן, זה דניאל שראה ד׳ מלכיות האלו [וכתיב ביה (דניאל ה׳:ז׳) ארגוונא ילבש]. ותולעת שני, אלו ישראל, שנא׳ (ישעיהו מ״א:י״ד) אל תיראי תולעת יעקב, ואומר (שיר השירים ד׳:ג׳) כחוט השני שפתותיך. ושש. זה הבד, כנגד המלאך לבוש הבדים אשר נשבע בחיי העולמים (דניאל י״ב:ז׳), (ועזים) [שני], זה כפרת עונות ישראל, שנאמר (ישעיהו א׳:י״ח) אם יאדימו כתולע כצמר יהיו וכו׳ (לקמן אות סא). (לקח טוב)
[נב] 10ועזים, כנגד יעקב, שנאמר (בראשית כ״ז:ט׳) ואת עורות גדיי העזים. (מדרש אגדה)
1. ראה מנחות מב: לענין ציצית: האי תכלת היכי צבעיתו לה א״ל מייתינן דם חלזון וכו׳. ושם מד. וכ״כ הרמב״ם בהל׳ ציצית פ״ב ה״ב, אבל בהל׳ כלי המקדש פ״ח הי״ג לא הזכיר דם חלזון. ראה מל״מ שם ובספר קובץ על הרמב״ם הל׳ ציצית שם מסתפק אם צריך לתכלת חלזון דווקא ואם זה מעכב, ועי׳ בשו״ת אב״נ או״ח סי׳ ט״ו ובתפ״י ריש סדר מועד. ומהתוספתא שלפנינו נראה שגם בבגדי כהונה צריך דם חלזון ושלא מן החלזון פסול, וכן מפורש במס׳ ציצית אות י׳ שאין צובעין תכלת אלא בחלזון, וכ״כ רש״י כאן בתכלת מן החלזון. וראה שבת עד: קשירה במשכן היכי הוי שכן צדי חלזון קושרין ומתירין, ופירש״י: צדי חלזון לצבוע התכלת בדמו. וכ״פ ר״נ גאון שם. וראה בירושלמי שבת שם. ובפי׳ ר״א בן הרמב״ם ותכלת צביעתו בדם חלזון לא בזולתו כמו שביארתו הקבלה בתכלת של ציצית. וראה זהר ח״ב קמט: ולהלן אות מה. ובחסדי דוד כאן: אכל מקום שכתוב בתורה תכלת קאמר בין בבגדי כהונה בין בפרוכת וכיו״ב כו׳ שלא מן החלזון פסולה קמ״ל דכל שאינו ידוע בוודאי שהיא מן החלזון פסולה וקמ״ל שאינה נקחית אלא מן המומחה ואפ״ה צריכה בדיקה. – שני תולעת כו׳ כ״ה הגירסא גם בסמ״ג עשין רל״ג, אמנם הראבי״ה ח״א סי׳ קצ״ג עמ׳ 221 מובא בתוספת ראשונים מביא הגי׳: תולעת שני, כמו בקרא שלפנינו. וכבר העיר האע״ז בפיה״ק כאן שבתורה כתובים שניהם ומצינו גם תולעת לבדו כגון: האמונים עלי תולע, גם שני לבדו כגון: כחוט השני שפתותיך. ומ״ש תולעת מן ההרים, ובח״ד: יש להסביר טעמו של הרים ע״י שהחמה זורחת עליה טפי, היא יותר חשובה וקרויה זהורית טובה. ובספר עין התכלת ובמאמריו משפוני טמוני חול ופתיל תכלת מבאר באריכות פרט זה וראה במילואים כאן.
2. בפי׳ רבינו גרשום שם: אפילו מראה שניה שצובעין פעם שניה מן התכלת כשר משום שנאמר תכלת וארגמן ותולעת שני, קרי ביה ׳שני׳ וקא משמע האי שני קאי נמי אתכלת דמכשר אפילו מראה שניה. ומבואר שגורס בגמ׳: ותולעת שני שהוא הפסוק שלפנינו, וכ״ה הגירסא בש״ס כתי״מ ובדק״ס כ׳ שכן הוא בכל הכת״י, וכ״נ מפירש״י שכתב: וה״ה לתכלת דכתיב נמי בהאי קרא, ולא ושני תולעת הכתוב בריש פ׳ מצורע. אמנם בחידושי הרשב״א למנחות כ׳: ונראה דגרסינן ושני תולעת דדריש ליה לשון שני ולא גרסינן תולעת שני משום דשני שם הגוון ואין לדרשו לשון שני, אבל ושני תולעת נושא שני משמעיות ושני ר״ל שני גוון שהוא שני לצבע תכלת. וראה בתוס׳ מנחות שם ד״ה משום ובפי׳ הראב״ד והר״ש בתו״כ ריש פ׳ מצורע מ״ש בביאור ענין זה, ועי׳ יומא מא: ובמילואים כאן, ומ״ש ר״ח הלר בהערותיו לפשיטא כאן.
3. בפנ״מ: מילתא אחריתא ודריש שני תולעת דכתיב בבגדי כהונה, ופירושו שהצמר הוא צבוע בדם התולעת וקאמר דה״ה בכל דבר מרוח חיים וצבעו אדום כמו התולעת ע״כ ובמה״פ מביא שמדרשת התו״כ ריש פ׳ מצורע וספרי חוקת מבואר שהתולעת שני מעכב ולא דבר אחר. ומלשון הרמב״ם בפ״ח מכלי המקדש הי״ג: ותולעת שני הוא הצמר הצבוע בתולעת. משמע שס״ל כהתו״כ וספרי דדוקא ששינתו התולעת ולא דבר אחר, ולא כשיטת הירושלמי. עוד מבואר מדבריו בהל׳ פרה פ״ג ה״ב שתולעת זה אינו תולעת חלזון אלא תולעת אחרת עכת״ד, ובפי׳ ר״א פולדה מפרש להיפך: מה שני תולעת דבר שיש בו רוח חיים היינו צבע בדם תולעת אף תכלת היינו שיש בו רוח חיים והוא חלזון ולא סמים אחרים, ע״כ ולפירושו עיקר חסר מן הספר, שתכלת בעינן דווקא חלזון לעכב. ומלשון הרמב״ם בכלי המקדש שכתב ותכלת האמורה בכל מקום הוא הצמר הצבוע כעצם השמים שהוא פתוך מן הכוחל, הארגמן הוא הצמר הצבוע אדום, ותולעת שני הוא הצמר הצבוע בתולעת ע״כ, מוכח שס״ל ששנים הראשונים אין צבע התולעת מעכב בהם מכיון שלא כתוב בתורה תולעת רק אצל שני. ודורש שאפילו בשני כל צבע שבא מבעל חיים כשר וחולק על התו״כ וספרי. כן צ״ל לפי הפנ״מ שהירושלמי חולק גם על התוספתא כלאים מובאת לעיל באות מג. שלא מהחלזון פסולה. ולפשטות לשון הירושלמי אפילו נימא שדורש כן גם על תכלת וארגמן מוכח שצבע כל בע״ח כשר ולא כפי׳ הר״א פולדה שבא למעט בעל חיים רק חלזון. ופי׳ חדש בירושלמי זה מבואר בפי׳ רבינו הלל לספרי ריש פ׳ חוקת, דגרסינן בספרי שם: ותולעת שני (הגר״א מגיה ושני תולעת) ששינתו התולעת ולא ששינתו ד״א. וברבינו הלל שם, ששני תולעת כלומר צמר ששניתו צביעות דתולעת דהיינו שקורין בלשון יון קוקו״ש דהוי תולעת, ולא ששניתו של דבר אחר, ולהכי הוי צמר משום דצביעות דצמר בתולעת הוי זיהור ביותר כו׳, ומנלן דשני תולעת לשון צמר דגרסינן בירושלמי כו׳ מנין שהכהנים הם מותרים בכלאים ת״ל ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני הווין של צמר מה שני תולעת דבר שיש בו רוח חיים דהיינו צמר מכבשים דאית בהן רוח חיים, ע״כ. לפ״ד אין הירושלמי חולק על התו״כ וספרי ואין מכאן סתירה לפי׳ הרמב״ם בהל׳ פרה אדומה שצבע התולעת שני הוא מתוך גרגיר שהתולעת בתוכה שההיקש הוא לתולעת שני שתכלת וארגמן מיירי בצמר הצבוע בשני גוונים אלו כמו תולעת שני. וצ״ע לפירוש זה למה אמרו שבגדי כהונה רק מצמר ופשתים וממעט גם משי, הרי משי הוא ג״כ מתולעת בעל חי, ראה לקמן אות מז בביאור שהבאתי שי״מ שהשתמשו גם במשי.
4. ביאור מראות הצבע של תכלת ארגמן ותולעת שני ראה במלואים כאן. ומצינו לחז״ל שדרשו המלה ארגמן לכמה ענינים. במדב״ר ד–יז: ופרשו עליו בגד ארגמן, למה ארגמן שהוא (המזבח) היה אורג (מבדיל) את בני ישראל מן החטא. ושם יב–ד: מרכבו ארגמן, זה השמש וכו׳ ולמה קראו ארגמן שיצרו הקב״ה לארוג מן לבריות ואין מן אלא פירות ומזונות. ושם: מרכבו ארגמן זה הקב״ה והוא אורג את העולם שיצאו כולם למיניהם ולא יתערבו מין בשאינו מינו, וראה ערוך השלם ע׳ ארגמן, ובבמדב״ר: מרכבו ארגמן, זה הכפורת שזהבה דומה לארגמן.
5. עיקר הדרש הוא מקרא שמות לט, כח, שמדבר בבגדי כהונה. וברש״י שם: מדשש כיתנא דכתיב מכנסי בד שש משזר ובד היינו פשתים כדמפרש (יומא ע״א:) בד דבר העולה בד בבד. ותוס׳ שם ד״ה מדשש: וליכא למימר דתכלת נמי כיתנא אלא צבוע הוא תכלת, וארגמן ותולעת שני עמרא, דסברא הוא דכל הצבועים מין אחד, מדלא חילק בהם אלא בצבע. וראה תוס׳ ישנים שם. וברש״י כאן: תכלת צמר צבוע בדם חלזון וכו׳ ושש הוא פשתן. ובמזרחי וגו״א כתבו דמקורו הוא מגמ׳ הנ״ל. ובערוך ע׳ תכלת כתב: אין הכהנים לובשין לשמש בביהמ״ק אלא צמר ופשתים שנ׳ תכלת וארגמן ותולעת שני שלשתן צמר הן וצבוע באילו ג׳ מינין בלבד, זה פי׳ ר׳ דניאל ב״ר יחיאל. וברב״ח כאן: ולא מצינו משי בנדבת המשכן לפי שהוא יוצא מגוף השרץ שהוא התולעת ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור וכענין שאמרו בתחש (להלן פכ״ו אות מט), וצבע תולעת השני אינו מגוף התולעת אלא מתוך גרגרים שהתולעת בתוכם, ע״כ. ועי׳ שו״ת חת״ס או״ח סי׳ לט שכ׳ דאם אשתני ופנים חדשות באו לכאן אהני לכל דבר הבא מטומאה להשתמש בו בקדש דלא כרב״ח הנ״ל וראה בנודע ביהודה מ״ת או״ח סי׳ ג. ולעיל אות מג וברד״ק בשרשים שורש תולע. ובאברבנאל הביא פי׳ רלב״ג שתכלת וארגמן ותולעת שני כל זה הוא צמר צבוע במראות והצבעים ההם, וכתב: ואינו נכון, כי הצמר קרא אותה הכתוב עזים אבל התכלת והארגמן ותולעת השני הם כולם משי, ותכלת הוא המשי הצבוע בצבע הדומה לים, וארגמן הוא המשי הצבוע אדום, ותולעת השני הוא המשי שהוא נאה כפי תולדתו ואין לו צבע אחר, ושש הוא פשתן מצרי שהוא משובח מאד במינו וכו׳ ע״כ. ודברי האברבנאל תמוהים שהם נגד משנה מפורשת כלאים פ״ט מ״א: אין הכהנים לובשים לשמש בביהמ״ק אלא צמר ופשתים. ועיקר פי׳ זה מובא באע״ז כאן בפיה״ק: ותולעת שני היינו משי צבוע תולעת שני. ובפי׳ הארוך כתב: ובעבור תולעת אמרו רבים כי הוא משי. גם רבינו אברהם בר״מ כ׳ ותולעת שני יש אומרים המשי הצבוע בקרמיז, וי״א צמר צבוע בקרמיז והוא הנכון ע״כ. ובהערות שם העיר עליו ג״כ ממשנה בכלאים ומציין גם ללשון הראב״ד בהשגות בפ״ח מכלי מקדש הי״ג שדבריו צ״ע. וכבר נשארו בתימה על דברי האברבנאל בשדי חמד ח״ה מערכת חנוכה (דף אלף וכה) ואולי יש לתרץ שיטת המפרשים באע״ז שכוונתם לומר שהיו משתמשים במשי זה ליריעות ולפרוכת ולמסך וכו׳ משא״כ לבגדי כהונה שהיו של צמר, ושם העירו מקרא יחזקאל טז–י ואלבשך רקמה כו׳ ואכסך משי עיי״ש בתרגום. וראה להלן פכ״ו–ח שיש מ״ד שבהיריעות היה גם חוט של זהב. אבל דברי האברבנאל שכ׳ לפרש שגם התכלת וארגמן היו של משי, ולדבריו גם בבגדי כהונה היו כן, זה נגד המשנה בכלאים וגמ׳ יבמות הנ״ל.
6. לעיל מג. וביומא עא: מאי משמע דהאי שש כיתנא כו׳ דאמר קרא בד, דבר העולה מן הקרקע בד בד (וברש״י: הפשתן והקנבוס אין להם בדים וענפים כעצים אלא עליו ואין הפשתן בא אלא מן הקנה האמצעי). ועי׳ זבחים יח: וכ״ה ברש״י כאן וברמב״ם כלי המקדש פ״ח הי״ג: כל מקום שנאמר בתורה שש או בד הוא הפשתים והוא הבוץ. וכן באונקלוס מתרגם ושש – ובוץ. וכן מתרגם כתונת בד כתונא דבוצא, ראיה זו מביא הר״א בן הרמב״ם, והאע״ז בפיה״ק כתב כי שש תרגמו הגאון מין ממיני פשתים במצרים והוא דק מאד.
7. ברמב״ם פ״ח מהל׳ כלי המקדש: כל מקום שנאמר בתורה שש או שש משזר צריך שיהי׳ החוט כפול ששה, ובמקום שנאמר בד, אם היה חוט אחד לבדו כשר, ומצוה מן המובחר שיהא כפול ששה, ומקום שנאמר בו משזר בלבד צריך שיהיה חוטו כפול שמונה ע״כ. וכ״כ הרלב״ג כאן. והר״א בן הרמב״ם כ׳: וכן ביארו המעתיקים כי בד פשתן ארוג מן חוט יחיד ושש פשתן טווי מן ששה חוטים. והאע״ז בפיה״ק בפסוק ז׳ כתב: וחכם גדול בספרד טעה בפי׳ בד, שהוא אמר כי הוא חוט אחד לבדו הפך משזר, והנה שכח ואת מכנסי הבד שש משזר ע״כ. ומקור הדברים של הרמב״ם הוא בזבחים יח: בד חד בד לחודיה משמע וכו׳ עיי״ש ישוב לקושית האע״ז. ועי׳ מ״ש האברבנאל ריש פ׳ אחרי מות מובא בדק״ס יומא ע״א: אות מ׳ עיי״ש, ועי׳ יומא לה. בד בד המובחר שבבד, ושם לד: לובש פלוסין כו׳ הנדוין, ובמפרשים.
8. שצובעים אותו בדם, פי׳ בדם חלזון, ראה לעיל אות מג בבאור. – זכר לאבות, כצ״ל, וכ״ה בכת״י ילקוט תימני ששון וכת״י עה״ת לקדמונים: תכלת זכר לאבות שכבר התקינו כו׳. ובקטעי מדרשים מכת״י הגניזה אצל מאן: ותכלת וארגמן כבר התקינו האבות הכל וכן הוא אומר אל תיראי תולעת יעקב. והגירסא זכר ״לאות״ יש לפרש לאות הדם שעל המשקוף שנאמר והיה לכם הדם לאות. ובעץ יוסף כתב על עיקר הדרש: צע״ג, ואולי שחסר כאן מה. וראה לעיל אות מא. – ועורות אילים בזכות יעקב, ראה להלן אות נב וצרף לכאן.
9. כ״ה במדרש אגדה ובכת״י פי׳ עה״ת לקדמונים. וראה לעיל אות מ, מב ומג.
10. ראה לעיל אות מא. בתו״ש בראשית כז–עג בביאור ממדרש שהש״ר ב–ד: ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו, אמר הקב״ה בהם אני משרה שכינתי הה״ד (להלן כו, ז) ועשית יריעות עזים. ובזהר ח״ב קס.-: ואת עורות גדיי העזים, כגונא דא ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן וכו׳. – ובפי׳ עזים ראה רש״י כאן: נוצה של עזים וכו׳. ובאע״ז: שער העזים. ובתוס׳ שבת כז. ד״ה ונוצה, ההבדל בין נוצה ושער, וברשב״ם מטוה של שער עזים. ובר״ש פרחון: יריעות עזים, פי׳ צמר ידוע הוא ונקרא כך ואין היו״ד והמ״ם של רבים אלא כך שמו וכן ואת כביר העזים (ש״א יט, יג), פי׳ כר מלא מצמר זה והוא רך. ור׳ אברהם בן הרמב״ם כתב: כמו שאמר ר׳ סעדי׳ ז״ל והוא שער שלוקחים מן העזים ומדקדקים בעשיתו עד שנעשה כמו המשי המבהיק.
וְתַכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ וּמַעְזֵי.
Greenish-blue [wool], dark red [wool], crimson colored [wool], fine linen, and goats [hair].

וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים
וְתַכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ וּמַעְזֵי
אַרְגָּמָן – צבע או צמר אדום?
א. ״וְאַרְגָּמָן״ – ״וְאַרְגְּוָנָא״, כבמקרא ״אַרְגְּוָנָא יִלְבַּשׁ״ (דניאל ה ז), ״וּבַבַּרְזֶל וּבָאַרְגְּוָן״ (דברי הימים ב ב ו). וכתב הרמב״ם: ״הארגמן הוא הצמר הצבוע אדום״ (הלכות כלי המקדש פ״ח הי״ג). אבל הראב״ד שם השיג: ״לי נראה ארגמן ארוג משני מינין או משלשה צבעין על כן נקרא ארגמן״. בביאור מחלוקתם כתב מהר״י קורקוס שהראב״ד מפרש ״ארגמן״ כנוטריקון: ארוג מינים. ״ודעת רבנו שהוא מין צבע נקרא ארגמן וכן תרגם אונקלוס אַרְגְּוָנָא״.⁠1 ומתרגומו לפסוק ״כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ״ (בראשית מט יא) ״יְהֵי אַרְגְּוָון טָב לְבוּשׁוֹהִי״ יש ללמוד שמראה הארגמן דומה ליין אדום.⁠2 אך עיין עוד שם.
תּוֹלַעַת שָׁנִי – צבע אדום
ב. ״וְתוֹלַעַת שָׁנִי״ – ״וּצְבַע זְהוֹרִי״. שָׁנִי הוא צמר אדום, כלומר חֹמֶר וגם צבע כמוכח מן הפסוק ״וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי״ (בראשית לח כח) ״וּקְטַרַת עַל יְדֵיהּ זְהוֹרִיתָא״. על פי זה ״זְהוֹרִיתָא״ הוא צמר אדום, כבלשון חז״ל ״לשון של זהורית״ (יומא לט ע״א) וברש״י: ״צמר סרוק ומשוך כמין לשון, וצבוע אדום״, ואם כן מהו ״תוֹלַעַת שָׁנִי״? יש שפירשו שהכוונה לצבע אדום המופק מתולעים (=ביצי חרקים אדומים), אבל ת״א שולל פירוש זה שהרי ״כי תאכלנו הַתֹּלָעַת״ (דברים כח לט) מתורגם ״אֲרֵי תֵיכְלִינֵּיהּ תּוֹלַעְתָּא״, וכאן תרגם ״וְתוֹלַעַת שְׁנִי״ – ״וּצְבַע זְהוֹרִי״, וכן ״וּשְׁנִי תּוֹלַעַת״ (ויקרא יד ד) ״וּצְבַע זְהוֹרִי״. הדגשת ״וּצְבַע זְהוֹרִי״ באה להטעים שהגוון האדום אינו מופק מתולעים אלא כרש״י שכתב בביאור ״אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע״ (ישעיהו א יח): ״כתולע – צבע שצובעים בו אדום. גרעינים הם, ויש תולעים בכל אחד ואחד״, כלומר הצבע הופק מגרגירים הגדלים באדמה.⁠3
וְשֵׁשׁ – וּבוּץ
ג. רש״י פירש : ״ושש – הוא פשתן״. וכן ת״א ״וְשֵׁשׁ״ – ״וּבוּץ״ שהוא כמו ״כְּתֹנֶת בַּד... וּמִכְנְסֵי בַד״ (ויקרא טז ד) ״כִּיתּוּנָא דְּבוּצָא... וּמַכְנְסִין דְּבוּץ״ ובשניהם הכוונה לפשתן כמו שהתבאר בפסוק ״וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ״ (בראשית מא מב) ״לְבוּשִׁין דְּבוּץ״.
וְעִזִּים – וּמַעְזֵי, מ״ם השימוש או יסוד השם?
ד. ״וְעִזִּים״ – ״וּמַעְזֵי״. לפעמים מסתייע רש״י מתוספת אות בתרגום לבאר את כוונת התיבה העברית, כבפסוקנו: ״ועזים – נוצה של עזים. לכך תרגם אונקלוס וּמַעְזֵי הבא מן העזים. ולא עזים עצמם שתרגום של עזים עַזְיָא״. כוונתו: ניתן היה לחשוב שלתרומת המשכן נצרכו גם עזים כנאמר ״וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם... וְעִזִּים״. באמצעות מ״ם השימוש שבת״א הוכיח רש״י שלא מדובר בעזים עצמן אלא במשהו השייך לעזים או לקוח מן העזים.⁠4 אבל רוו״ה כתב שאין היו״ד והמ״ם אותיות שימוש אלא מַעְזֵי הוא שמו.⁠5
1. אבל הגר״ח קניבסקי בספרו ״קרית מלך״ על הרמב״ם הביא מקור לראב״ד מן הזוהר (תרומה, קלט ע״א): ״וארגמן. דא כנופיא דכלילא כל גוונין כחדא״.
2. ואולי הוא כהה כדם כבהמשך שם ״וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ״, כדברי רבינו בחיי ״מזבח העולה פורשים עליו בגד ארגמן שהוא אדום יותר מבגד שני כי שם זורקין הקרבנות״ (במדבר ד ה).
3. ו״נפש הגר״ כתב שבשאר החומרים תרגם במלה אחת: וּתְכֵלֶת – וְתַכְלָא, וְאַרְגָּמָן – וְאַרְגְּוָנָא, אבל וְתוֹלַעַת שָׁנִי – וּצְבַע זְהוֹרִי בשתי מלים לשמירת מניין התיבות שבמקרא.
4. לדרכו זו של רש״י – ביאור תיבה עברית על פי הארמית – ראה גם להלן כז ט ״קלעים״.
5. ״הבנת המקרא״ הביאו ״הכתב והקבלה״ וכן דעת חכמי הלשון. ולכך נוטים דברי רא״ם להלן כו ז, עיין שם.
ותכלה (וארגמן) וארגוון וצבע זהוריא טבא ובוץ ומעזי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זהורי״) גם נוסח חילופי: ״זיהורי״.
ותיכלא וארגוונא וצבע זהורי ובוץ ומעזי.
and hyacinth, and purple, and crimson, and fine linen; and goats' skins,
ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ומעזים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ואסמאנג֗ון וארג֗ואן וצבג קרמז ועשר ומרעזא.
ותכלת1, ארגמן, צבע קרמיז2, פשתן ושיער עיזים.
1. רס״ג מתרגם בכל מקום תכלת – אסמאנג֗ון, שתרגומו: גון השמים. וכן תרגם בנו של רב נחשון גאון, כמובא בעיטור הל׳ ציצית כ״י וטיקן: כגון אסמא. ואין זה כחול רגיל, המתורגם בדרך כלל ׳אזרק׳.
2. צבע המופק מביצי כנימת המגן שעל עצי אלון, הוא הכרמיל.
וארגמן – ולשון אחרת: וארגון (דברי הימים ב ב׳:ו׳) ובארמית: ארגונא (דניאל ה׳:ז׳), והוא צבע אדום. ובערבי: ארג׳ואן. (ספר השרשים ״ארגמן״)
תכלת – צמר צבוע בדם חלזון, וצבעו ירוק.
וארגמן – צמר צבוע מיןא צבע ששמו ארגמן.
ושש – הוא פשתן.
ועזים – נוצה של עזים, לכך תירגם אונקלוס: ומעזי – דבר הבא מהעזים, לא עזים עצמן, שתרגום של עזים: עזיא.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה: ״ממין״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917 חסר: ״צמר צבוע״.
ותכלת AND GREEN-BLUE – wool dyed with the blood of the חלזון,⁠1 the color of which was green2 (Menachot 44a).
וארגמן AND PURPLE – wool colored with a kind of dye the name of which is ארגמן.
ושש – This is LINEN (Yevamot 4b).
ועזים GOATS' HAIR – And hair of goats. Therefore Onkelos translates it by וּמְעַזֵּי which denotes something that comes from the goats – not the goats themselves, for the Aramaic translation of עזים is עִזַּיָּא.
1. Rashi on Bavli Shabbat 74b describes the חלזון as a "small fish" which emerges from the sea once in seventy years, while in his comments to Bavli Sanhedrin 91he refers to it as a worm. [Over the past half-century, a convergence of research and discoveries by Rabbis, scientists, archaeologists, and others has led to the identification of the חלזון as the sea-snail, Murex trunculus, viewing it as the authentic source of tekhelet (https://www.tekhelet.com/). In the process of making the dye, the dye first becomes yellow green, then changes to purple (ארגמן) and finally to blue (תכלת). See the next note regarding Rashi's description of the color as "green".]
2. Rashi uses the word ירוק. Elsewhere, he equates ירוק with "verdure" (green) in old French, speaking of a "green leaf" (Rashi Shemot 10:15). In his comments to Bavli Berakhot 9b he also claims that תכלת is ירוק, elaborating that it is similar to the color of "leeks". Nonetheless, it is possible that in France the word "ירוק" encompassed a larger gamut of colors, from green to blue, and perhaps Rashi had turquoise, aquamarine, or another shade in mind.
[ותכלת – צמר צבוע בדם חלזון, וצבעו ירוק.]
[וארגמן – צ]⁠בוע כמין צבע ששמו ארגמן.
ועזים – נוצה [של עזים, לכך תרגם אונקלוס ומעזי, הבא מן העזים, ולא ע]⁠זים ממש. (כ״י בולוניה 469.2)⁠א
א. שחזור מרש״י שמות כ״ה:ד׳. ביאור רש״י ל״ושש״ כנראה לא שולב בפירוש ר״י קרא.
ותולעת שני – צמר הצבוע בצבע אדום קרוי תולעת, והצבע קרוי שני, כדכתיב: אנשי חיל מתולעים (נחום ב׳:ד׳) – מלובשים בגדים צבועים, וכן: האמונים עלי תולע (איכה ד׳:ה׳) – בגד צבוע. וכן מוכיח: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיהו א׳:י״ח) – השני והשלג סם של צבעים, זה אדום וזה לבן. אבל {התולע}⁠א והצמר שניהם צמר, אלא שהתולע צמר צבוע, והצמר הוא לבן בלא צבע.
ושש – פשתן. אבל שאר המינים הם צמר צבוע.
ועזים – מטוה של שערי עזים.
א. ההשלמה בדפוס ראשון.
ותולעת שני RED YARNS: The word תולעת is the name of a yarn dyed red. The word שני is the name of the specific color (red). [One may see that תולעת means "dyed yarn,⁠"] as it is written (Nah. 2:4) "The soldiers are מתולעים – wearing colored clothing,⁠" and as it is written (Lam. 4:5), "Those who were reared עלי תולע – on colored clothing.⁠" Proof can also be adduced from the verse (Is. 1:18), "Be your sins כשנים they can turn white as snow; be they red as תולע, they can become like fleece (צמר).⁠" The word שני and the word "snow" are [both used in the first stich of the quotation as they are] both names of paints used by a painter – red paint and white paint respectively. The words תולע and "fleece" are [both used in the second stich of the quotation, as they are both] names of types of wool, the distinction between them being that תולע is colored wool, while "fleece" (צמר) is white and not dyed.⁠1
ושש: means linen.⁠2 However, all the other materials listed in this verse are types of dyed wool.⁠3
ועזים GOATS: I.e. spun goats' hairs.⁠4
1. Rashbam's long comment here is presumably meant to address the issue of the possible redundancy of the phrase, תולעת שני, since both elements of the phrase appear to mean the same thing. Rashbam may also be opposing those exegetes who claim that תולעת is the name of a color (e.g. Rashi in Isaiah, and one of the opinions cited in Ibn Ezra, here) or those exegetes who claim that the phrase means silk (another opinion cited in Ibn Ezra, here). See also Rashbam's comment on the next word, ושש.
2. So also Rashi, following Yoma 71b.
3. Perhaps Rashbam is reiterating here that תולעת שני must be understood as a type of dyed yarn, and not as "silk.⁠" See comm. s.v. ותולעת, above, and note 4, there.
4. So also Rashi and R. Joseph Bekhor Shor, who both use the common rabbinic phrase נוצה של עזים for goats' hair (e.g. Shab. 28b), instead of Rashbam's more unusual phrase, שערי עזים. All these exegetes feel obliged to comment on the language here as "the Hebrew is elliptical, omitting the word 'hair,' which is left to the imagination" (NJPSC). Cf. however Rashi below, ad 35:26, where the same elliptical phrase is found and Rashi offers a midrashic explanation.
ותכלת – היא עין קרובה לשחרות, והיא מעט דומה לשמים. על כן פתיל תכלת לזכרון במעשה ציצית (במדבר ט״ו:ל״ח-ל״ט). ויתכן שנקרא כן, בעבור שזאת העין תכלית כל עינים, כי אין אחריה, כי הלובן תחלה, [והשחור הוא האחרון].⁠א
וארגמן – עין, והוא קרוב מאדום. ומצאנו זאת הלשון בדברי הימים (דברי הימים ב ב׳:ו׳) בו״ו תחת מ״ם, וכן בלשון ארמית, וקרוב ללשון קדר.
ותולעת שני – גם היא עין, והוא גרגר, ושרשו תולעת.
ויתכן היות פירוש שני – השני לעין הלובן, כי זאת העין היא כמו אמצעית בין הלובן והשחרות. ומצאנו סמוך תולעת אל שני, כמו זה, ויש הפך כמו: ושני התולעת (ויקרא י״ד:ו׳). גם ימצא תולעת לבדו, ובלא ת״ו: האמונים עלי תולע (איכה ד׳:ה׳). גם שני לבדו, גם בתוספת מ״ם. כמו: אם יהיו חטאיכם כשנים (ישעיהו א׳:י״ח).
והקרוב אל הדעת: כי עין תכלת בפשתים.
ויש אומרים: בצמר גפן. והארגמן בצמר, ותולעת שני במשי.
ושש – הוא הבד, והוא הפשתים, רק הוא לבן,⁠ב ואיננו צבוע.
ועזים – שער העזים, והטעם:⁠ג צמר העזים, והארגמן צמר הכבשים.
א. ההוספה בכ״י וטיקן 283, קולומביה X 893. היא חסרה בכ״י פריס 182.
ב. כן בכ״י וטיקן 283, ברסלאו 53. בכ״י פריס 182: לבדו.
ג. כן בכ״י וטיקן 283. בכ״י פריס 182: והנו.
ותכלת – אמר יפת: כי הוא כדמות שחרות, כי הוא תכלית כל הצבעים, והכל ישובו אליו, והוא לא ישוב במעשה אדם.
ואנו נסמוך על קדמונינו שאמרו: שהוא כדמות ירוק, והוא צמר.
וארגמן – כדמות אדום, ובדברי הימים:⁠א ארגון (דברי הימים ב ב׳:ו׳). ובלשון ערבית: ארגואן. וזה הצבע לא יהיה כי אם בצמר או במשי.
ותולעת שני – וכתוב: ושני התולעת (ויקרא י״ד:ו׳), כמו: מצור החלמיש (דברים ח׳:ט״ו) – מחלמיש צור (דברים ל״ב:י״ג).
והגאון פירש בו: קרמז, כי הוא אדום, רק איננו כצבע הארגמן. ובעבור תולעת אמרו רבים – כי הוא משי.
ושש – הוא הבד מין ממיני פשתים ימצא במצרים לבדה:⁠ב שש ורקמה ממצרים (יחזקאל כ״ז:ז׳).
והגאון תרגמו בלשון ערבית: עשר, וידוע הוא עד היום.
ועזים – שער העזים.
א. כן בכ״י לוצקי 827, ברסלאו 53. בכ״י פריס 176: הימין. בכ״י פריס 177: רומיים.
ב. בדפוסים יש כאן תוספת מהפירוש הראשון של ראב״ע: ״רק הוא לבן ואינו צבוע״. התוספת חסרה בכ״י פריס 176, 177.
AND BLUE. Yefet1 says that tekhelet (blue) is a blacklike color. Black is the final2 color, as all colors turn black,⁠3 and no human hands can change black.⁠4 However, we will rely on the sages of the Talmud who said that tekhelet is green wool.⁠5
AND PURPLE. Argaman (purple) is a red-like color. It is referred to as argevan in the Book of Chronicles (II Chron. 2:6) and as arju'an in Arabic. This color is only found in wool or silk.⁠6
AND SCARLET. However, Scripture elsewhere reads, sheni ha-tola'at7 (and the scarlet) (Lev. 14:6). We find the same with mi-tzur ha-challamish (out of the rock of flint) (Deut. 8:15) and chelmish tzur (out of the flinty rock) (Deut. 32:13). Saadiah Gaon rendered tola'at shani as krimez (red).⁠8 Although tola'at shani is also red, it is not the same color that argaman is.⁠9 Many people identify tola'at shani with silk10 because of the word tola'at.⁠11
AND FINE LINEN. Shesh refers to linen, which is a type of flax that is found only in Egypt. It comes only in white and is not dyed. We thus read, Of fine linen (shesh) and richly woven work12 from Egypt (Ezek. 27:7).⁠13 The Gaon translated shesh as osher in Arabic. This material is in existence until this very day.
AND GOATS' HAIR. Izzim is to be rendered as goats' hair.⁠14
1. A Karaite scholar.
2. Hebrew, takhlit. Hence the word tekhelet.
3. All colors eventually turn black.
4. Black dyes do not turn into any other color.
5. Wool dyed green. See Yebamot 4b.
6. Thus argaman refers to silk or wool dyed red.
7. Our verse reads, ve-tola'at shani (and scarlet).
8. Or kermez. Kermez is Arabic for deep red. The English word crimson is derived from it.
9. Hence Scripture lists them separately.
10. Which is produced by a worm.
11. Which means a worm.
12. Ezekiel reads, with richly woven work. If not a scribal error, then Ibn Ezra quoted from memory and erred.
13. We thus see that shesh comes from Egypt.
14. Izzim literally means goats. Hence Ibn Ezra's comment.
שש ועזים – נוצה של עזים, שהעזים עצמן לא היו הנשים טוות.
שש ועזים – LINEN AND GOATS – the hair of goats, for the goats themselves the women would not spin.
ותכלת – צמר1 צבוע מראה דומה למה שנראית ממראה הרקיע2, שהוא כחול זך3, {מראה ממוצע} בין הכחול העמוק והלובן. וצביעתו בדם חלזון, לא בזולתו, כמו שביארתו הקבלה בתכלת שלציצית (מנחות מב:, הלכות ציצית ב:א-ב)4.
וארגמן – צמר5 צבוע מראה אדום שנודע בלשון הערבי {בשם} ׳ארגואן׳6.
ותולעת שני – יש אומרים המשי הצבוע בקרמיז7, ויש אומרים צמר צבוע בקרמיז, והוא הנכון – כן מקובל מאת אבא מרי ז״ל (ראה הלכות כלי המקדש ח:יג)8.
ושש – פשתן דק. {ושם שש} או שם משמותיו, או תואר {מפני ש}המטווה9 שלו מפותל10 מן שש חוטים פיתול שעושה אותם כמו חוט אחד, כמו שאמרו (יומא עא:). והראיה על שש שהוא פשתן {היא} תרגומו על ידי המתרגם ובוץ, וכן תרגם כתנת בד (ויקרא טז:ד) כתונא דבוצא11. וכן ביארו המעתיקים ז״ל כי בד {הוא} פשתן ארוג מן חוט יחיד, ושש – מטווה פשתן מפותל מן ששה חוטים12. וזה סותר מה שאמר ר׳ סעדיה ז״ל בתרגומו לו {=לשש} ׳עשר׳13.
ועזים – ׳מרעז׳ (בערבית) כמו שאמר ר׳ סעדיה ז״ל. והוא שער שלוקחים מן העזים ומדקדקים בעשייתו עד שנעשה כמו המשי המבהיק.
1. יז. השוה קנים (סוף פ״ג): ׳צמרו לתכלת׳, וביבמות (ד:): ׳מדשש כיתנא תכלת עמרא׳. [הערות נהור שרגא]
2. יח. כמו שהעיר המהדיר כאן, כתב רבנו בדקדוק ׳מה שנראית ממראה הרקיע׳, שמשמעו שכך נראה לעין אבל צבעו האמיתי של רקיע השמים אינו תכלת, וכ״ה לשון רבנו בספר המספיק (מהד׳ דנה עמ׳ 273): ׳יהיה מצמר כחול, זך, הדומה לצבע הענן הנדמה לעין שהוא צבע השמים׳. וזאת בהתאם למש״כ הרמב״ם בהל׳ יסודי התורה (ג:ג): ׳זה שאנו רואים אותם (=הגלגלים) כעין התכלת, למראית העין בלבד הוא׳. וכ״ה לשון הרמב״ם בהל׳ ציצית (ב:א): ׳וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע׳.
3. יט. במקור: ׳צאפיה׳ (בתרגום המהדיר: טהור).
4. כ. ואמנם שם לא הודגשה השלילה – שתכלת הנעשית בזולת החלזון פסולה, ואמנם כן מבואר בתוספתא מנחות (ט:ו), והכי איתא בברייתא דמסכת ציצית. וכבר הביא המהדיר מדברי הרב משנה למלך בהל׳ כלי המקדש (ח:יג), שהעיר מדוע לא ביאר הרמב״ם בבגדי כהונה שצביעת התכלת היא בדם חלזון דוקא, ומכלל דברי רבנו אתה למד שסמך הרמב״ם בזה על מה שביאר בהל׳ ציצית, ודלא כדברי הרב מרכבת המשנה (חעלמא) בהל׳ ציצית (שם). ועי׳ בזה להגר״ח קנייבסקי בפירוש ׳ארגמן׳ על ברייתא דמסכת ציצית (בני ברק תשכ״ב עמ׳ כה), ובפירוש ׳ביאור הלכה׳ בספרו ׳דרך חכמה׳ על הרמב״ם הל׳ כלי המקדש שם (בני ברק תש״ע, עמ׳ 92).
5. כא. כשיטת רמב״ם בהלכות כלי המקדש (ח:יג) שם ורש״י ורשב״ם כאן, ורש״י ביבמות (ד: ד״ה ותכלת) ותוס׳ שם (ד״ה מדשש) ויומא (עא:) וזבחים (יח: ד״ה ואימא עמרא). אבל הראב״ד שם חולק, והשוה גם ראב״ע כאן. וקשה עליהם ממשנה ערוכה בכלאים ריש פ״ט. [הערות נהור שרגא]
לשון הראב״ע הוא: ׳ולא יהיה צבע זו אלא או בצמר או במשי׳. ויתכן לדחוק שכוונתו לארגמן דעלמא אבל אה״נ דמודה שבכאן צריך להיות רק מצמר, וראה מה שנכתוב עוד להלן בסמוך אצל תולעת שני. ודברי הראב״ד שכתב: ׳ארגמן ארוג משני מינין או משלשה צבעין׳ כבר נתלבטו המפרשים בכוונתו, ועי׳ להרש״ש בהגהותיו על הרמב״ם שם שאפשר שהלשון מסורס והציע לגרוס: ׳ארוג מב׳ או ג׳ מיני צבעים׳ (והשוה דברי הרדב״ז שהעתיקו בגליון במהד׳ ר״ש פרנקל שם).
6. כב. כשיטת הרמב״ם בהל׳ כלי המקדש (ח:יג): ׳הארגמן הוא הצמר הצבוע אדום׳, ובפירוש המשניות כלאים (ט:א) כתב: ׳וארגמן ׳ארגואן׳ והוא הצמר הצבוע ב׳לך׳⁠ ⁠׳. ועי׳ להראב״ד בהשגות בהל׳ כלי המקדש שם שכתב: ׳א״א לי נראה ארגמן ארוג משני מינין או משלשה צבעין על כן נקרא ארגמן׳. וביאר מהר״י קורקוס שם שלדעת הראב״ד ׳ארגמן׳ הוא נוטריקון ׳ארוג מינין׳, והיינו שהוא מכמה צבעים ולא אדום לבדו [וראה הערה קודמת בדקדוק לשון הראב״ד]. ובס׳ פרשגן הביא שדעת אונקלוס כדעת הרמב״ם, שהרי תירגם לעיל פר׳ ויחי (בראשית מט:יא) ׳כבס ביין לבושו׳: ׳ארגוון טב לבושוהי׳, הרי שמראה ארגמן הוא מראה היין וכמו שפירש רש״י שם [ומזה זמן רב ששמעתי ראיה זו ממורי הג״ר שמחה מיימון נר״ו מירושלים, ונדפס ממנו בספרו ׳שמחת יהושע׳ עה״ת, ירושלים תשע״א, עמ׳ נז]. ו׳ארגוון׳ הוא ארגמן, משום שבשפות שמיות יש שהמ״ם מתחלף ב׳וו׳, כמו ש׳כמותו׳ מתורגם לארמית ׳כוותיה׳, ובכן ׳ארגמן׳ מתורגם בערבית ובארמית ׳ארגוון׳ [וכמו שרמז הראב״ע בפירושיו], וכן תרגם כאן אונקלוס ׳ארגונא׳. ועי׳ להרד״ל בהערותיו לפסיקתא רבתי (פרשה כ) שהעיר שדברי הפסיקתא שם הם ראיה לשיטת הרמב״ם ע״ש.
7. כג. וכן הביא ראב״ע: ׳והגאון אמר בו קרימ״ז, כי הוא אדום רק איננו כצבע הארגמן, ובעבור תולעת אמרו רבים כי הוא משי׳, ועי׳ להרד״ק בשרשיו (שרש ארגמן) שהביא ג״כ משם רס״ג שהוא צבוע בקרמי״ז, אבל לא סיים שהוא של משי, וכנראה לא הביא ראב״ע את זה מדברי הגאון. ועי׳ להאברבנאל שנמשך אחר דעת הראב״ע בזה, וראה בהערה הבאה.
8. כד. ועי׳ לו עוד בהל׳ פרה אדומה (ג:ב): ׳וצמר צבוע בתולעת [...] והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני החרובים׳, ובפירוש המשניות לנגעים (יד:א): ׳שני תולעת, והוא צמר צבוע ב׳קרמז׳⁠ ⁠׳. והוא בהתאם למה ששנינו במשנה כלאים (ט:א) ׳אין הכהנים לובשין לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים׳. וכן עי׳ לרבנו בחיי כאן שכתב: ׳הזכיר שלושה מיני מתכות ושלושה מיני צמר, ולא מצינו משי בנדבת המשכן, לפי שהוא יוצא מגוף השרץ שהוא התולעת, ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור, וכענין שאמרו בתחש (שבת כח.). וצבע תולעת השני אינו מגוף התולעת אלא מתוך גרגרים שהתולעת בתוכם׳, וכ״כ להלן (כח:ו): ׳ותולעת השני הוא הצמר הצבוע בתולעת׳. וראה בס׳ שדי חמד (אס״ד מער׳ חנוכה אות יד, חלק ח עמ׳ 51–52) שהאריך מפי ספרים וסופרים להוכיח כדעת הרמב״ם.
9. כה. במקור בא כאן ובסמוך השורש ׳גזל׳ (בתרגום המהדיר: העזיל), ותרגמתי כבפנים ע״פ תרגום אונקלוס להלן (לה:כה), והמכוון בזה למלאכה ראשונית שבעשיית החוט מן הצמר. והשוה לשון רבנו בספר המספיק בפרק על הציצית (מהד׳ דנה עמ׳ 271) בביאור דין טוויה לשמה בציצית: ׳וצורהֿ עמל אלציצית אן יגזל כתאן או צוף וינוי אלד׳י יגזלה ענד גזלה אנה ללציצית ומן ד׳לך אלגזל יעמל אלציצית׳ (=ואופן עשיית הציצית שיטווה פשתן או צמר, ויכוון מי שטווה אותו בשעת טוויתו שזה לציצית, ומאותו הטוויה יעשה הציצית). [והשוה נמי פיה״מ להרמב״ם כלאים (ט:ח, מהד׳ ר״י קאפח עמ׳ ריז): ׳וטווי – הו אן יכ׳לט אלצוף באלכתא ג׳מיעא ויגזל מנהמא גזלא׳ (=וטווי – הוא שיערב צמר ופשתים יחד ויטוה מהם חוטים)]. וראה הערה הבאה.
10. כו. במקור בא כאן ובסמוך השורש ׳ברמ׳ (ותירגמו המהדיר מלשון טוויה, וכנראה שמשו״ה תירגם ׳גזל׳ שלפניו כ׳עזיל׳), שעניינו שזירת פתילים מכמה חוטים ביחד. והשוה המשך לשון רבנו בספר המספיק (לעיל בהערה שלפני זו): ׳יוכ׳ד׳ ד׳לך אלגזל אלמגזול לשם ציצית, יברם עלי טאקין חתי יציר כ׳יטא טוילא מברומא מן כ׳יטין ברמא מחכמא׳ (=ויקח מאותו המטווה הטווי לשם ציצית, ויפתול בשתי שכבות כדי שיהיה חוט אחד ארוך מפותל משני חוטים פיתול הדוק. התרגום ע״פ מילונו של פרופ׳ פרידמן עמ׳ 275, והשוה ׳אסופות מאמרים׳ להר״פ קורח עמ׳ מט).
11. כז. לא ברור מדברי רבנו אם כוונתו להוכיח מתוך הנחה מוקדמת ש׳בוץ׳ ידוע לנו שהוא פשתן, או מתוך הנחה מוקדמת ש׳בד׳ ידוע שהוא פשתן. ושמא יש להוכיח מדברי בן מקומו וזמנו של רבנו, ה״ה רבי תנחום הירושלמי, במילונו ׳אלמרשאד אלכאפי׳ (ערך בוץ, מהד׳ שי עמ׳ 70–71) וכן בפירושו לאסתר (א:ו, מהד׳ מכון האוצר עמ׳ ו) שכתב להוכיח שבוץ הוא פשתן ממה שבין ׳שש׳ ובין ׳בד׳ מתורגמים לארמית כ׳בוצא׳, וחזינן לדעתיה ד׳בוץ׳ הוא שצריך הוכחה, ואילו ׳בד׳ ידוע לכל שהוא פשתן [וגם הרמב״ם נצרך לתרגם ׳בוץ׳ לערבית בפיה״מ יומא (ג:ד) ע״ש].
12. כח. בדברי רבנו מבואר ש׳בד׳ הוא חוט יחיד, אמנם הרמב״ם כתב שלכתחילה אף הוא צריך להיות כפול ששה, וכלשונו בהל׳ כלי המקדש (ח:יד): ׳כל מקום שנאמר בתורה שש או שש משזר צריך שיהיה החוט כפול ששה, ומקום שנאמר בד אם היה חוט אחד לבדו כשר, ומצוה מן המובחר שיהיה כפול ששה׳. ודלא כשיטת רש״י ביומא (עא:) שגם במקום שנאמר בד צריך החוט להיות כפול ששה לעיכובא. וכבר ציין המהדיר לדברי האברבנאל בתחילת פרשת אחרי מות שכתב כדברי רבנו: ׳ובגדי הלבן ההם (-של כהן גדול ביום הכפורים), לא היו בגדי הלבן שהיו לובשים הכהנים ההדיוטים, ושהיה הכהן גדול לובש כל השנה. כי היו הבגדים האלה מפשתן לבן ודק מחוט אחד בלתי כפול, לא משש חוטים כשאר לבושי הכהנים הדיוטים, וזהו הבד הנזכר בתורה׳, וכן ציין המהדיר לדברי הראב״ע בפירושו הקצר שכתב: ׳וחכם גדול בספרד שטעה בפירוש בד כי אמר שהוא חוט אחד לבדו הפך משזר, והנה שכח ואת מכנסי הבד שש משזר׳.
13. כט. מדברי הראב״ע מבואר ש׳עשר׳ הוא שם למין פשתן המצוי מאד במצרים, אבל ר׳ אלעזר בן מתתיה [חכם שביקר במצרים בדור שלאחר דורו של רבנו] כתב בפירושו לפי׳ הראב״ע, שאין ה׳עשר׳ מין פשתן כלל, אלא הוא מין הגדל באילן בארץ מואב שממנו עושים בגדי מלכים ושרים (נדפסו דבריו בס׳ ׳אזן מלין תבחן׳ ירושלים תשע״ו, עמ׳ 392. ושוב נדפס פירושו בשלימות בתוך ׳חמשה קדמוני מפרשי ראב״ע׳, באר שבע תשע״ז, והדברים נמצאים שם עמ׳ 229 ועמ׳ 472). נראה לי שאף רבנו הבין כן, וזהו תוכן השגתו של רבנו על רס״ג כאן מתוך דברי המתרגם ודברי המעתיקים, שביארו שהשש הינו פשתן.
מעניין לציין שבן דורו ומקומו של רבנו, ה״ה ר׳ תנחום הירושלמי בספרו ׳אלמרשד אלכאפי׳ בערך ׳בוץ׳ (מהד׳ הר״ב טולידאנו עמ׳ 49) הביא בסתם דעת האומרים ש׳בוץ׳ היינו ׳עשר׳, ובמהדו״ת (מהד׳ שי עמ׳ 70–73) מסר כן בשם ׳אלמפסר׳, דהיינו רס״ג.
ועזים – פר״ש: נוצה של עזים לכך תרגם אונקלוס ומעזי וכו׳ לפיכך טועה המתרגם ומעזי.
ועזים, "and goats' hair,⁠" according to Rashi. He bases himself on Onkelos who translates: ומעזי, "something derived from goats;⁠" anyone translating the word ועזים, as "and goats,⁠" is in error therefore.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

תכלת – הוא צמר צבוע בצבע שעינו דומה לעין הים או לעין השמים.
וארגמן – הוא צמר שצבעו אדום.
ותולעת שני – הוא צמר צבוע בצבע אדום, גרנ״א בלעז, ואין אדמימותו במדרגת אודם הארגמן.
ושש – הוא מהפשתים הנבחרים, וכשהיה חוטו כפול ששה היה נקרא ׳שש׳ או ׳שש משזר׳, וכשלא היה חוטו כפול ששה היה נקרא ׳בד׳. וזה כולו לפי מה שיורה עליו הגדר, כי ׳בד׳ יורה על היחידוּת, ו׳שש׳ על הששה, ושם הענין בעצמו הוא ׳פשתים׳ או ׳בוץ׳.
ועזים – הוא הצמר הרך ההווה בעזים סביב שורשי השערות הקשות, והוא בתכלית הרכות.
תכלת צמר צבוע בדם חלזון וצבעו ירוק וארגמן צמר צבוע ממין צבע ששמו ארגמן ושש הוא פשתן. בפ״ק דיבמות אמרו ממאי דתכלת עמרא הוא מדשש כתנא תכלת עמרא ופרש״י מדשש כתנא דכתיב מכנסי הבד שש משזר ובד היינו פשתים כדמפרש בפר׳ בא לו כ״ג דבר העולה בד בבד תכלת עמרא הוא וכן שאר הצבעי׳ האמורי׳ בבגדי כהונה ארגמן ותולעת שני שאין בגדי כהונה אלא מצמר ומפשתי׳ כדכתי׳ בספר יחזקאל ביום הכפורי׳ בגדי פשתי׳ ילבשו ולא יעלה עליהם צמר מכלל שהעבודו׳ החיצונות איו בהם רק צמר עם פשתן ולא מין אחר ומדמפרש קרא באחד מן המינים שהוא שש למדנו ששאר המינים צמר הן וליכא למימ׳ ששאר המינים מקצתן צמר ומקצתן פשתן ושש מורה על הפשתן הבלתי צבוע ושאר המיני׳ מורים על הפשתן הצבוע דסבר׳ הוא דכל הצבעין ממין א׳ הן מדלא חלק בהן אלא בצבע כדכתבו התוספו׳ ופי׳ חלזון מין דג ועולה מן הים פעם אחת לע׳ שנה ומראית דמו ירוק דומה לים כדתניא בפ׳ התכלת:
עוד אמר תכלת וארגמן ותולעת שני והרלב״ג כתב שהי׳ כל זה צמר צבוע במראות והצבעים ההם. ואינו נכון כי הצמר קרא אותו הכתוב עזים. אבל התכלת וארגמן ותולעת שני הם כלם משי והתכלת הוא המשי הצבוע בצבע דומה לים והארגמן הוא המשי הצבוע אדום והתולעת שני הוא המשי שהוא נאה כפי תולדתו ואין לו צבע אחר ושש הוא פשתן מצרי שהוא משובח מאד במינו וכשהוא כפול ומכופל ששה חוטים ביחד נקרא שש או שש משזר וכשהוא חוט אחד לבדו נקרא בד כי בד מורה על היחידי כמו שש שמורה על ששה ושם הדבר בעצמו הוא פשתים או בוץ ועזים הוא צמר העזים הרך ההווה בעזים סביב שרשי השערות הקשות שהוא בתכלית הרכות.
והנה לא זכר צמר הרחלים והכבשים לפי שבארץ מצרים וגם בשאר ארצות המזרח צמר העזים הוא משובח מאד וצמר הרחלים הוא פחות ונבזה. והתנדבו אם כן צמר העזים שזור או טווי או פשוט אך לא ארוג ונעשה בגדים. ולכן יעשו בארצות המזרח בגדים מצמר הכבשים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

תכלת צמר צבוע בדם חלזון. בפרק קמא דיבמות (ד ע״ב) ד״תכלת״ הוא צמר מד״שש״ הוא פשתן, כדמפרש ביומא בפרק בא לו (יומא עא ע״ב) דכתיב (להלן לט, כח) ״מכנסי בד שש משזר״, ואיזה דבר העולה בד בבד – זהו פשתן, ומד״שש״ כתנא – ״תכלת״ צמר, דהא בגדי כהונה לא היו אלא מצמר ופשתן, דכתיב ביחזקאל (מד, יז), ביום הכפורים דהיה עבודתו בפנים בגדי פשתן, דכתיב ״בגדי פשתן ילבשו ולא יעלה עליהן צמר״, שמע מינה דעבודות חיצונות היו צמר ופשתן. ומכיון דתכלת הוא צמר, הוא הדין כל שאר הצבעים, מדכתיב (להלן כח, ו) ״תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר״, שמע מינה דהראשונים לאו ״שש״ הם, ועל כרחך (פשתן) [צמר] הם:
בדם חלזון. דג הוא העולה מן הים פעם אחת לשבעים שנה, בפרק התכלת (מנחות ריש מד.):
וְתוֹלַעַת שני: כתב הרמ״ה1 ז״ל ותולעת שני קדמא׳2 מל׳ וי״ו כתי׳, וכל לישנ׳ באוריית׳ דכוותי׳ מל׳, בר מן ב׳ חסרי׳ וי״ו, ומס׳ עלי׳ תרין חסרי׳ בלישנ׳, וסי׳ ותלעת שני דואת המשכן3 תעשה, כי תאכלנו4 התלעת, מכלל דשאר תולעת באורית׳ מלאי׳ וי״ו כתי׳, ומסורתא דמסרא בהון תלתא מלאים שבושא הוא, דעל כרחך מלאי׳ טובא הוא, ונוסחי דיקי כמסורתא קמייתא סלקי5. [ותולעת].
1. הרמ״ה: תל״ע.
2. קדמא׳: פסוקנו.
3. דואת המשכן: שמ׳ כו א.
4. כי תאכלנו: דב׳ כח לט.
5. כמסורתא קמייתא סלקי: עד כאן דברי הרמ״ה.
צמר צבוע בדם כו׳. וכן פירוש של ארגמן צמר צבוע. והוכחת רש״י מבגדי כהונה שנעשו מד׳ מינין הללו מתכלת ומארגמן ומתולעת שני ומשש ולא כתיב בהו מאיזה מין היה אלא ביחזקאל גבי לבישת כהנים ביום הכפורים כתיב בגדי פשתן ילבשו ובגדי צמר לא יעלו עליהם דמשמע דבכל השנה היו לובשים בגדי פשתים ובגדי צמר ולא שום מין אחר ובמכנסים כתיב ואת מכנסי בד שש משזר ובד הוא פשתים ש״מ דשש פשתים ומדשש פשתים תכלת צמר דאין לומר איפכא דהא מצינו בהדיא דשש פשתים ע״כ תכלת צמר והואיל שמצינו בבגדי כהונה דתכלת צמר ודאי ארגמן נמי מין צמר צבוע:
נוצה של עזים כו׳. ואי קאי אעורות היה לו לכתוב ועורות של עזים ולכך כתב עזים במקום נוצה של עזים מפני שטוו אותן מן העזים עצמן:
Wool that is dyed with the blood... Rashi explains ארגמן, too, as dyed wool. His proof is from the priestly vestments, which were made of these four types — תכלת, ארגמן, תולעת שני, ושש — yet in Scripture it is not written what material they were. But in Yechezkel 44:17, regarding the kohanim's garb on Yom Kippur, it is written: "They shall wear vestments of linen, and vestments of wool shall not come upon them.⁠" This implies that during the year they wore linen and wool vestments, but no other material. About the kohanim's pants it is written (39:28): ואת מכנסי הבד שש משזר. Since בד is linen, שש is linen. And if שש is linen, then תכלת must be wool, [because the kohanim wore only linen and wool]. It cannot be the other way around because we see clearly that שש is linen. And since תכלת of the priestly vestments is [dyed] wool, also ארגמן [and תולעת שני] must be types of dyed wool, [as all the dyed types were assumedly of the same material. But שש was not dyed].
Hair of goats... [Rashi knows this] because if it meant skins of goats, Scripture should have written עורות עזים [as it is written for rams' skins in next verse]. It is written "goats" instead of "goats' hair" because they spun the threads from [the hair that was attached to] the goats themselves.
ותכלת – הוא צמר צבוע בדם חלזון, והחלזון ברייתו דומה לדג, ויש לו נרתק הגדל עמו, והוא עולה מן הים אל ההר אחת לשבעים שנה, ושם הוא מתליע ומתרבה ע״י גשמים, ובדמו צובעין תכלת, והוא צבע דומה לעצם הרקיע:
וארגמן – צמר צבוע באדום הנקרא פורפורא הידוע לכל, וגם הוא בא בדם חומט אחד, והמין היותר יקר והמשובח ממנו הובא בשנים הקדמוניות מצור, כמפורסם:
ותולעת שני – גם הוא צמר צבוע אדום, ע״י גרעינין שיש תולעת בכל אחד מהן, והוא גרעין הקירמיז, ויתכן שהצבע היותר אדום ממנו יקרא שני, על שם שהוא צבוע פעמים, וכן בלשון יון יקרא דיבאפון, ר״ל צבוע פעמים:
ושש – הוא הבד, מין ממיני פשתים, ימצא במצרים, והוא לבן ואינו צבוע, וכל מקום שנאמר בתורה שש או שש משזר, צריך שיהיה החוט כפול ששה, ובמקום שנאמר בד גם חוט אחד כשר:
ועזים – מטוה משער העזים, ויש בארצות המזרח עזים ששערותיהן ארוכות ודקות, וטובות מאד לעשות מהן מטוה יקר הערך:
ועזים – נוצה של עזים ולא עזים עצמם (רש״י), ובעל הפרחון אמר עז משולשת, עזים מאתים, לשון נקבה כלם, ולא יקשה לך ואם עז קרבנו, והקריבו, אקרבן קאי, ומשקל אחר יריעות עזים, פי׳ צמר ידוע הוא נקרא כך, ואין היו״ד והמ״ם של רבים אלא כך שמו, וכן ואת כביר העזים פי׳ כר מלא מצמר זה והוא רך, ע״כ. ודברי טעם הם, וכבר מצאנו בלשון עברי תיבות שסופם י׳ מ״ם לא לסימן לשון רבים, כמו תמים קדים זרים, וכן במשקל הכבד כמו צמים שהוא ע״מ אביר כביר (רוו״ה).
{ארגמן – בארמי ובערבי אַרְגְוָן, ואולי עקרו אַל גְוַן il colore per eccellenza (מ״מ).}א
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 672.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

תולעת שני – בפרשת מצורע וחקת כתוב להפך שני תולעת, ונראה לי שהוא הנכון, שני (או שנים) הצבוע על ידי תולעת, ונקדם כאן הנסמך אל הסמוך על דרך לשון יון ואשכנז.
תולעת שני. רב״ע במס׳ נגעים וכלאים פירש צמר צבוע בגוון קרימיז, וכן פי׳ רש״י, וכן רמב״ם בפירוש המשניות, רק בס׳ היד הל׳ פרה אדומה פ״ג הוסיף, והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר, הדומים לגרעיני החרובים, והם כמו האוג, ותולעת כמו יתוש שככל אחד מהם, ובפירוש הר״ש פ״ו משנה, ג׳ דמסכת כלים אוג הוא פרי אדום כדתנן פ״ק דמעשרות, האוג והתותים משיאדימו, אילן העולה מאליו ביער הוא ופריו דומה לשני תולעת, והוא כמין זרע קנבוס. — והנראה מדברי רמב״ם שתולעת שני הוא הקושיניליא. — ור״ס גאון הזכירו ראב״ע פי׳ גם הוא קרימיז, והבגד עצמו פירש ראב״ע ולא הוציאו ממש מפשט הכתוב, כי תולעת שני פירושו לדעתו שצבע הקרימיזי בלעז. — ואונקלוס (שמות כ״ה ודברים י״ז) תרגם צבע זהורי, ועדיין לא שמענו מהו זהורי, רק ביומא ד׳ מצינו קשר לשון של זהורית בראש שעיר וכו׳, ופי׳ רב״ע צמר צבוע אדום ולא ידענו עדיין אם זהורית שם הצמר והגוון מכללא אתמר, או זהורית הוא הצבע והצמר מכללא אתמר, ואם נפשך לומר ששניהם (הצמר והגוון אדום) רמוזים כשם זהורית, תמיה על עצמך שהרי אנקלוס תרגם וצבע זהורי, ואם הכל בכלל זהורי או זהורית לא היל״ל וצבע זהורי רק זהורי סתם, גם לומר שאנקלוס רצה בזהורי הצמר קשה לשמוע, שא״כ מה הלשון אומרה וצבע הצמר. — והנראה לדעת רש״י שאין לשון שני יורה על צמר כדעת רב״ע שהרי פי׳ בספר ישעיה א׳ אם יהיו חטאיכם כשנים, כתומים לפני כאודם שנים אלבישם כשלג, ואם אין שני אלא לשון צמר, היכן הרמז לאדמימות? וההתנגדות בין שני לשלג חלף הלך. — ואם בויקרא י״ד פירש לשון של צמר צבוע זהורית לא שיהיה ענין הצמר רמוז בלשון שני התולעת, רק פירש רש״י שהיה עשוי מצמר. — ובספרי זוטא תולעת, השני שבתולעת, רבי שמעון אמר משונה שבתולעת, הרי לדעתם שאין תולעת שני אלא התולעת עצמו, ולדעתי בין שיאמר תולעת שני או שני תולעת, או שני בלבד, או תולע בלבד, ירמוז לצמר צבוע בגוון אדום קרימיז, ומתחלה לא היה שם זה מורה כי אם על התולעת שממנו צובעים וחזר להורות על הבגד שהיה באותו גוון, וכן מצינו בשם תכלת ובשם ארגמן שאין שניהם מורים רק מין ממיני הצבעים, וחזרו להורות גם על הדבר שהיו נוהגים לצבוע באותו הצבע, וכן מפורש בס׳ יחזקאל שש ברקמה ממצרים היה מפרשך תכלת וארגמן מאיי אלישה היה מכסך, ואין לשון מכסך כופל על הצבע, ומהמנהג לצבוע הבגדים נקראו על שם הגוון עצמו תכלת וארגמן ותולעת שני, והוצרכנו לקבלת רבותינו לדעת מאיזה בגד יהיו עשויים.
שש. דעת רבותינו שהוא הפשתים, וראיתי מולים וערלים שעמדו על זה ונטו להאמין שיהיה הנודע אצלו בשם קוטון או צמר גפן Champol. Univ. Pitt. L' Egypte p. 192. וראיתי בשרשים לגיזיניוס Thesaurus שכתב בשרש שוש שהוראתו הזהר ולבנונית Albidinis. Splendoris ומזה שש (Marbre). גם שש (פשתן) לעוצם הלבנונית, ובשם אחר בוץ הוא הביסוס Byssus לקדמונים, אולי גם הוא כבייץ׳ בלשון ערבי לבן, ובשם אחר חור חורי מלשון חוור.— ואומר אני כי אולי בד כמו בוץ, כי כן קורים הישמעאלים בייץ׳דלת במבטא).
[השמטה: ותכלת וארגמן. עיין מה שכתבתי על הוראת השמות האלה, וכיצד באו לרמוז בדבור אחד על הגוון והחומר, ורק לפי פירושינו זה הראוי להרחיב גם לתכלת יאות לנו הכתוב (שמות ל״ה) לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש כי אלו אין הכוונה פה בשם תכלת רק לצבע היטב אשר סייע עצמו ממנו החכם יוסף הלוי במגיד שנה ז׳ ט׳. 14 כי יקשה אומרו בתכלת ובארגמן כאלו הם גופים וחומרים שונים, ובאמת גם תכלת גם ארגמן משמשים להורות על הגוון ועל החומר הנצבע בדבור אחד, אלא שאיני מוכרח שיהיה צמר גפן כדברי החכם יוסף הלוי שם, רק מין ממיני הצמרים הראוי להצבע בצבע תכלת כפי אשר ידעוהו הבקיאים באותו זמן, ואל זה ירמוז באומרו מלא אותם חכמת לב לעשות וגו׳ בתכלת ובארגמן כלומר הראוי לתכלת לתכלת הראוי לארגמן לארגמן, וכן לתולעת שני.]
ותכלת – תכלת עמרא הוא, מנלן מדשש כיתנא – תכלת עמרא.⁠1 (יבמות ד׳:)
ותולעת שני – מה תולעת דבר שיש בו רוח חיים אף כל דבר שיש בו רוח חיים.⁠2 (ירושלמי כלאים פ״ט ה״א)
1. עמרא תרגומו של צמר, ועל שם צבעו נקרא תכלת, ותכלת באה לבגדי כהונה, ולבגדי כהונה אינם כשרים אלא צמר ופשתים, דכתיב ביחזקאל מ״ד בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר, וזה כתוב בענין בגדים הפנימים שלובשים ביום הכפורים, ש״מ שבבגדים מעבודות חיצוניות יש בהם צמר ופשתים ולא מין אחר, משום דאל״ה הול״ל שלא יעלה עליהם גם שארי מינים שבבגדים מעבודות חיצוניות [כ״מ ברש״י כאן וכ״מ בירושלמי כלאים פ״ט ה״א, והתוס׳ ביומא ע״א ב׳ טרחו הרבה במקור דין זה, ולא הביאו הוכחה זו מפ׳ דיחזקאל, והרש״ש שם הבין שדברי רש״י ביבמות כאן הם דברי עצמו, ובאמת מפורשים הם בירושלמי שהבאנו] וכתיב בפ׳ פקודי מכנסי בד שש משזר ובד היינו פשתים, דכן איתא ביומא ע״א ב׳ דבר העולה מן הקרקע בד בבד, והיינו פשתן שעולה מכל גרעין רק קנה אחד ואין להם בדים וענפים כשאר עצים, וא״כ ע״כ שתכלת עמרא הוא דהיינו צמר, ואין לומר דתכלת נמי כיתנא הוא אלא צביע הוא ורק ארגמן ותולעת שני עמרא הן, משום דסברא היא, דכל הצבועין מין אחד הן מדלא חילק בהן אלא בצבע, ועיין מש״כ לעיל בס״פ משפטים בפסוק לבנת הספיר. –
והנה בענין צביעת תכלת נבאר אי״ה בפרשת ציצית (ס״פ שלח), וכאן נעיר בענין ארגמן שכתב הרמב״ם בפ״ח ה״ג מכלי המקדש וז״ל, והארגמן הוא הצמר הצבוע אדום, עכ״ל. ומשמע מדבריו דכל מין צבע אדום הוא בכלל ארגמן, אבל צ״ע משבת צ׳ א׳ שארגמן מין צבע מיוחד הוא וכ״פ רש״י שם וז״ל. ארגמן צבע שצובעין בו, משמע דדוקא בצבע ששמו ארגמן ולא סתם צבע אדום, וצ״ע.
2. ר״ל הוא הדין בכל דבר הבא מדבר שיש בו רוח חיים וצבעו אדום כצבע תולעת, ורמב״ם פ״ג ה״ב מפרה אדומה כתב וז״ל, שני תולעת יש שצובעין אותו בתולעת והתולעת הם הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני החרובים והם דומים לתולעת, עכ״ל. ולא מצאתי מקור לדבריו, ומירושלמי שלפנינו סתירה מפורשת לדבריו, שהרי מפורש שתולעת הוא תולעת ממש שיש בו רוח חיים, ויתכן שנטה מדברי הירושלמי ע״פ פסק הלכה בבבלי שבת כ״ח ב׳ לא הוכשרו למלאכת שמים אלא דבר טהור בלבד משום דבעינן מן המותר בפיך, וא״כ איך אפשר שיהיו משתמשים בצרכי שמים בתולעת שהוא מין טמא, ועיין מש״כ ס״פ שלח לענין חלזון ובס״פ בא בפסוק למען תהיה תורת ה׳ בפיך, ומדברי רבינו בחיי משמע דהגרגרים האלה הם שהתולעת מונחת בתוכם ונקראו תולעת על שמו. –
וע״פ דברי הרמב״ם שהבאנו כתב ברבינו בחיי כאן דהא דלא מצינו משי במלאכת המשכן מפני שהוא יוצא מגוף השרץ ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור, עכ״ל. ויש להעיר לפי המבואר באו״ח סי׳ קנ״ג שנזהרים לעשות דברים לצרכי בהכ״נ מדברים האסורים לקודש, א״כ איך אנו משתמשים במשי לכמה צרכי בהכ״נ, כמו בפרוכת ומטפחות ומעילים לס״ת ועטרות וכדומה, וזה מעשים בכל יום, ונחשבים להידור מצוה, והוא פלא.
ואמנם לולא דברי רבינו בחיי נ״ל מה שאין אנו מקפידים לעשות תשמישי קדושה ממשי ע״פ מה שכתבנו במק״א בטעם הדבר מה שיש דברי מצוה שמחויבים לעשותם ממין המותר בפיך, כמו תפלין ושיפר, ויש כאלה שמותרים גם ממין טמא כמו דפנות סוכה שהם ג״כ מדאורייתא, וכתבנו הסברא בזה, דדבר דבעינן דוקא ממין בע״ח צריך שיהיה זה המין בע״ח מן המותר בפיך, משום דאל״ה מגונה הדבר, ולכן תפלין ושופר דבעינן ממין בעלי חיים צריך שיהיה זה המין מין טהור, משא״כ דפנות סוכה שכשרות גם מדומם וצומח אז גם אם עושין אותן ממין בע״ח לא איכפת לן אם זה המין מין טמא, משום דעכ״פ לא גרע מדומם וצומח.
ולפי״ז הנה הקלף לס״ת וגידי התפירה בס״ת שהם מבעלי חיים בעינן שיהיה מין טהור, ואסור לתפור היריעות במשי מפני שהם דבר טמא, משא״כ שאר התשמישין שבביהכ״נ, כגון הארון ופרוכת ומטפחות ומעילים ועטרות ושולחנות וכדומה שכשרים גם מדומם וצומח, לכן כשעושין אותן מבע״ח מותרין אפי׳ ממין טמא, ולכן משתמשים גם במשי אף כי הוא יוצא מן הטמא, ומה שלא שמשו בו במקדש אולי יש טעמים אחרים בזה, ובכלל אין ראיה ממקדש שנעשה הכל ע״פ הדבור והוראת שעה, ואין להאריך עוד.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״יר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשהואיל משהאם למקראתורה תמימההכל
 
(ה) וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאׇדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים׃
and red-dyed ram skins and sea cow hides1 and acacia wood,⁠2
1. sea cow hides | וְעֹרֹת תְּחָשִׁים – The word "תַּחַשׁ" appears only in the context of the Tabernacle coverings and in Yechezkel 16:10, "וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ", where it relates to shoes. It is debated whether it refers to an animal hide or a color. If the former, it might be related to the Arabic "tuhas", the dugong, a sea cow found in the Red Sea, and used even today by Bedouins to make shoes (BDB, "תחש"), or it might relate to the Egyptian "ṯḥs", a type of leather (B. Noonan, "Hide or Hue? Defining Hebrew תחש", Biblica 93:4). Alternatively, it is a color, perhaps blue (Septuagint), vermillion (Targum Yerushalmi), or yellow-orange, with "תַּחַשׁ" being cognate with the Akkadian "dušû" or "duḫšû" (H. Tadmor, Encyclopedia Mikrait Vol. 8, "תחש"). For other possibilities and further discussion, see Cognates.
2. acacia wood | וַעֲצֵי שִׁטִּים – This wood is generally identified as the Acacia albida, a lightweight but hard tree, tall enough that one can cut boards from it.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י קראאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאר׳ בחיידעת זקניםרלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[נג] 1וערת אילם, כנגד יצחק. שנאמר (בראשית כ״ב:י״ג) והנה איל אחר נאחז. (מדרש אגדה)
[נד] 2וערת אילם מאדמים, מנין למאדים בשבת שהוא חייב, שנאמר וערת אלים מאדמים. איזו היא חבורה כל שיצא ממנה דם, נצרר הדם אע״פ שאין יכול לצאת הרי זה חייב. (תוספתא שבת, פ״ט הי״ג)
[נה] 3[אילם... תחשים], שוחט משום מאי חייב (שחיטה במלאכת המשכן היכא ומאי עבידתא, אי מעורות אילים מאדמים למה בהו שחיטה בחניקה נמי סגי), רב אמר משום צובע (את הבשר של בית השחיטה) ושמואל אמר משום נטילת נשמה (דנטילת נשמה הואי במשכן באילים מאדמים ותחש וחלזון). (שבת עה:)
[נו] 4וערת אילם, תניא ר״א אומר ההורג כינה בשבת כהורג גמל בשבת כו׳. עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר״א אלא בכינה דאינה פרה ורבה, אבל שאר שקצים ורמשים דפרין ורבין לא פליגי. ושניהם לא למדוה אלא מאילים (אילים מאדמים שנשחטו למלאכת המשכן בשביל עורותיהן. רש״י), ר״א סבר כאילים מה אילים שיש בהן נטילת נשמה אף כל שיש בהו נטילת נשמה, ורבנן סברי כאילים מה אילים דפרין ורבין אף כל דפרה ורבה. (שבת קז:)
[נז] 5וערת תחשים, רבי אלעזר שאל מהו לעשות אהל מעור בהמה טמאה (אם יכול לעשות אוהל על הטומאה לחוץ מפני הטומאה, נועם ירושלמי). והכתיב ועורות תחשים (לגבי משכן ותחש חיה טמאה), ר׳ יהודה ור׳ נחמיה ורבנן, ר׳ יהודה אומר טיינון לשם צבעו נקרא (עורות אילים צבועים היו עורות תחשים ונקראים תחשים על שם צבע שדומה לתחשים. קה״ע), ור׳ נחמיה אומר גלקטינון (שם צבע) ורבנין אמרין מין חיה טהורה וגדולה במדבר, ותייא כיי דמר (ואתיא כי הא דאמר) ר׳ לעזר בי ר׳ יוסי ר׳ אבהו בשם ר׳ שמעון בן לקיש בשם ר׳ מאיר, כמין חיה טהורה ברא הקב״ה למשה במדבר כיון שעשה בה מלאכת המשכן נגנזה. ר׳ אבין אמר קרש היה שמה, תני ר׳ הושעיא דחדא קרן, ותיטב לה׳ משור פר מקרין מפריס (תהלים ס״ט:ל״ב) מקרן כתב רחמנא. (ירושלמי שבת פ״ב ה״ג)
[נח] 6וערת תחשים, ר׳ יהודה ור׳ נחמיה, ר׳ יהודה אומר חיה טהורה גדולה היתה במדבר וקרן אחת היה לה במצחה ובעורה ששה גונים ונטלו אותה ועשו ממנה יריעות, ר׳ נחמיה אמר מעשה נסים היה ולשעה שנבראת בו בשעה נגנזה, ועורות תחשים למה, דכתיב (שמות כ״ו:ח׳) אורך היריעה האחת שלשים באמה, (וכתיב אח״ז ומכסה ערת תחשים מלמעלה והיה ארכה ל׳ זי״ר), מי מביא לך יריעה של שלשים אמה אלא מעשה נס לשעה שנבראת נגנזה. (תנחומא סי׳ ו)
[נט] 7ועצי שטים, אמר ר׳ שמואל בר נחמני, כ״ד מיני ארזים היו ומכולם לא נבחר אלא ז׳, שנאמר (ישעיהו מ״א:י״ט) אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו וכו׳, ומכולם לא נבחר אלא השטה בלבד שנאמר עצי שטים. (תנחומא ישן סי׳ ס)
[ס] 8ועצי שטים, למה קורא אותם עצי שטים, כדי לרפאות מה שעתידים לעשות בשטים, שנאמר (במדבר כ״ה:א׳) וישב ישראל בשטים. ולא תאמר בארון שעשה משה אלא אפילו כל ארון שישראל עושין צריכין ליתן ארז של שיטה בו. ד״א חטאו בשטים ולקו בשטים ומתרפאין בשטים, חטאו בשטים שנאמר וישב ישראל בשטים, לקו בשטים שנאמר (במדבר כ״ה:ט׳) ויהיו המתים במגפה, ומתרפאין בשטים שנאמר עצי שטים. אתה מוצא שלא זזו משם עד שעמד פנחס והשיב את החימה שנאמר (במדבר כ״ה:י״א) פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו׳. אמר הקב״ה לעולם הבא אני מרפא את השטים שנאמר (יואל ד׳:י״ח) והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים ומעין מבית ה׳ יצא והשקה את נחל השטים. (תנחומא סי׳ ט)
[ס] 9וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים, ועורות אלים מאדמים אלו מלכי אדום שמשכה מלכותן על ישראל, ועורות תחשים שערערו חומות ירושלים והתישו כוחן של ישראל, ועצי שטים שיועצים עצות להשטות את ישראל מיחוד מלכם. (לקח טוב)
1. ראה תו״ש בראשית כב–קנח בביאור.
2. ביאור דברי התוספתא ראה במילואים כאן.
3. ראה במילואים כאן.
4. ראה מ״ש בביאור ענין זה במפענח צפונות דף קעב. וברמב״ן שבת שם, דר׳ ירמיה דמוקי שם מתני׳ כר״א סבר דלרבנן דפטרי בכינה, בכל דבר שאין בו גידין ועצמות נמי פטרי, וגמרינן נמי מאילים מאדמים מה התם יש בהן גידין ועצמות אף כל שיש בו גידין ועצמות. וראה ירושלמי שם פ״ז ה״ב ורמב״ם הל׳ שבת פי״א ה״א, ושבת יב. בתוס׳ ד״ה שמא ובראשונים שם.
5. בקה״ר א–ט: בשינויים, ופי׳ המלים טיינון גלקטיגון ראה עה״ש ע׳ גלאקסינון עמ׳ 289 וע׳ טיינון. וראה פס״ר לד–י, הובא להלן כו, יד. ולהלן אות נח וצרף לכאן. בבבלי שבת כח: א״ר אלעא אמר רשב״ל אומר היה ר׳ מאיר תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה ולא הכריעו בה חכמים (בבמד״ר ו–ג: ולא הכירו בה חכמים שבאותו הדור) אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא וקרן אחת היתה לו במצחו ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז כו׳. וברש״י כאן: תחשים מין חיה וכו׳. והאחרונים האריכו לפרש דבריו, שהרי בגמ׳ אמרו שלא הכריעו בו חכמים. ראה גליון מהרש״א שבת שם בשם תשו׳ בית יעקב סי׳ מא ומהר״י בכרך שם. ובפי׳ טוב ירושלים על הירושלמי שם כתב, שרש״י סמך על הירושלמי, דמשמע דבין לרבנן ובין לר״מ מין חיה הוא. ועי׳ ברכ״י סי׳ תקפ״ו אות ד׳.
6. ששה גוזנים. בספר השרשים ובמכלול: ובמדרש אחר: ששה גוונים יש לו זהו ששגונא. ובשבת כח. אמר ר׳ יוסף אי הכי היינו דמתרגמינן ססגונא ששש בגוונין הרבה (בכתי״מ הגי׳ בגוונין שלו), וברש״י ששמח ביופיו בגוונין. וברש״י כאן: ששש ומתפאר בגוונין שלו. ומבואר שמפרש שקאי על החיה. והערוך ע׳ ססגון מפרש ססגונא שסס בגוונים הרבה, פי׳ שמצוייר בגוונים הרבה (ואינו מלשון שמחה וכ״ה במדרש אגדה כאן) פי׳ אחר ססגונא, שמח משה רבינו שהיו לו גוונים הרבה ע״כ. ולפ״ז לא קאי על הבהמה. ובילקוט תימני מאור האפלה: תחש, י״א שמסגולת בעל חי זה שכל הרואה אותו תסור ממנו הדאגה והאנינות ולפיכך תרגמו ססגונא, כלומר, סם יגונא (והוא מעין פי׳ שני שבערוך). ובספר יאר על התרגום כאן: ססגונא, פי׳ רז״ל ששש ומתפאר בגוונין שלו, וצ״ע כי שש לשון הקדש הוא ולא לשון ארמית ואע״פ שמצינו כיוצא בזה מלשון הקדש בתרגום כמו שבחרתים, ונראה לומר כי סס ענינו תולעת כמו יאכלם סס. ובירושלמי דמסכת יו״ט ססא דקצא מניה וביה, ויהיה ענינו שדומה לתולעת המנומר בגוונים, שכן נמצאים הרבה מן התולעים מנומרים ומצוירים היטב בגוונין הרבה, ולפיכך תרגם בכל מקום משכי ססגונא, ולא תרגם משכי דססגונא לפי שלא היה מהססגונא עצמו אלא שדומה לו, ואלו היה שם החיה עצמה כן, היה לו לומר דססגונא כמו שאמר משכי דדכרי מסמקי בכל מקום וכו׳ ובשמוש אות דל״ת בתרגום במקומות אלו כן שמושה בלשון לע״ז, ובלשון רז״ל של, ע״כ. ומבואר שיש כאן שלשה פירושים מלבד פירש״י. וראה תנחומא סי׳ ט, תנ״י סי׳ ט, ילק״ש ח״א רמז שסד והזהיר דף עז: ולעיל אות נז. – לשעה שנבראת נגנזה, האחרונים העירו ממה שנאמר (יחזקאל טז י): ואנעלך תחש, דמשמע דבאותן מ׳ שנה שהיו ישראל במדבר היתה החיה ההיא נמצאת והיו עושין ממנה מנעלים (כ״נ גם מד׳ אע״ז שכתב: תחשים מין חיה היתה ידועה בימים ההם כי כן כתיב ואנעלך תחש. וראה תוס׳ יבמות קב: ד״ה ואנעלך), והרא״ם תירץ שכל אותן מ׳ שנה שהיו ישראל במדבר נקראים לפי שעה, וכ״כ בח״א מהרש״א שבת שם. וכ״נ כוונת רב״ח: ולפי שעה נזדמן למשה וכו׳ כלומר שהתחשים ההם שנזדמנו במדבר לא נזדמנו אלא לצורך המשכן בלבד ולכבודו של הקב״ה לקחת מהם עורותיהם שהיו מצוירים בציור נפלא ומעולה ואח״כ נתעלמו. ומשמע שמפרש לפי שעה היינו לצורך השעה ולא לפי שעה ממש. ובגו״א: דודאי כשברא הקב״ה לאותה חיה בשביל המשכן הרבה היה למאד והיו צדין מהן ולא הוצרכו מנעלים יותר שלא בלו נעלים שלהם מעל רגליהם.
7. תנחומא סי׳ ט. וכ״ה בב״ר טו–א ובשמו״ר לה–א ובספר והזהיר עז. וראה ירושלמי כתובות סוף פ״ז, בבלי ר״ה כג. ולהלן אות ס בבאור. ובילקוט מאור האפלה עמ׳ רנח: ועצי שטים הם ממיני ארזים שאין גונו משתנה ואין עצו מתקלקל וכך אמרו שבעה מיני ארזים הם וכו׳ ולא בחר הקב״ה מכולן למשכן אלא שטים. ובקדמוניות היהודים ג, ו א: עצים מהחומר המשובח ביותר שאינם עשוים להיות מנוגעים מרקבון. וכן בתרגום השבעים מבאר המלים עצי שטים שאינו נרקב, וכ״כ פילון בשו״ת סי׳ נג והוסיף ביאור מכיון שהתורה ניתנה לצמיתות נצטוה משה לתת אותה בחומר המתאים ביותר שיוכל להשאר בצמיתות עם התורה. וראה לקמן כו, טו מיומא עב. מה שדרשו בקרא עצי שטים עומדים וברש״י ד״ה שמעמידים: ל״א, שלא התליעוהו. ובאברבנאל: והנה צוה שיהיה הארון עצי שטים וכו׳ להיותם קלים מאד כדי שיהיה ארון נקל לשאת אותו. וכ״כ להלן אות קסה אצל השלחן.
8. תנ״י סי׳ ט בשינויים. ובספר והזהיר: וצפה שישראל עתידים להכשל בשטים. וראה להלן כז, א. – ברש״י כאן: ועצי שטים, ומאין היו להם במדבר פירש תנחומא יעקב אבינו צפה ברוח הקדש וכו׳, ומקורו מתנחומא כאן סי׳ ט, הובא להלן כו, טו: מהיכן היו הקרשים וכו׳. ראה מבוא לתנ״י עמ׳ 90, ולהלן פל״ה פסוק כג–כד שנדרש מדכתיב אשר נמצא אתו, ובפנים יפות כאן ותו״ש בראשית פמ״ה אות צא בביאור, פמ״ו אות ב ופמ״ח אות קלג וצרף לכאן. ובאע״ז כאן הקשה על דרש זה וכתב מדרך הסברא כי היה סמוך אל הר סיני יער עצי שטים. וכ״כ בפי׳ רבעה״ת בהד״ז: ובמדבר היו יערים גדולים שגדלים שם אותם עצים הקרויים עצי שטים כדכתיב וישב ישראל בשטים וכתיב וישלח יהושע בן נון מן השטים, וע״ש היער נקרא שם המקום וכתיב אתן במדבר ארז ושטה, ואותו עץ היה קל ביותר וחלק ונאה. וכעי״ז בחזקוני ואברבנאל. וראה מזרחי וגו״א. ועי׳ בשהש״ר פ״ד בקרא שלחיך פרדס רמונים שהבאר היה מעלה לישראל כל מיני דשאים מיני זרעונים ומיני אילנות כיון שמתה מרים ופסקה הבאר אמרו לא מקום זרע, ועי׳ בתוס׳ חולין פח: ד״ה אלא דשמא כשבאו ישראל למדבר היה מצמיח. וברש״ש הקשה מפסוק הנ״ל ולפ״ד המדרש אין קושיא. ובכת״י חמאת החמדה: עצי שטים, יש מי שאומר שהעלום ממצרים בנבואת יעקב אבינו ויש אומר שמהמדבר כרתום ולמה עצי שטים לכפר על מעשי שטים. ובשפתי כהן עה״ת: למה עצי שטים, כי שבע מיני ארזים הם וכו׳ (לעיל אות נט) ולמה שטים אלא לומר שטים היו גדלים בנחל השטים והמים של זה הנחל היו מולידים זנות והוא היה משקה לסדום לזה היה שטופים בזמה ועתיד הקב״ה לייבשו שנאמר ומעין מבית ה׳ יצא והשקה את נחל השטים, כן פי׳ בתנחומא (נראה שמפרש כן כוונת התנחומא) ויעקב אבינו מרוב חבתו צפה שעתיד הקב״ה לצוות לבניו לעשות משכן ועקרו מנחל השטים ונטען במצרים וצוה לבניו כשיצאו שיוליכום כי רצה שיהיה המשכן מאלו ולא מארזים אחרים כדי להתיש כחו של זה הנחל כשיעברו בניו שלא יכשלו בו כי אותם שנכשלו היו מערב רב וכו׳, עי״ש. בדרשת אבן שועיב סוף פ׳ תרומה: אמרו שאדם הראשון הוציא עצים מגן עדן ונתנם לאברהם ואברהם ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב הורידם למצרים ומשם הוציאום השבטים והם עצי שטים כו׳, ע״כ. ובתנ״י ויקהל סי׳ ט: ויעש בצלאל את הארון עצי שטים, אמר ירמיה (ל יז) כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך וגו׳, אף ישראל כשחטאו בשטים אמר להם הקב״ה חייכם במה שחטאתם בו אתם מתרפאים. וכעי״ז בתנחומא שם ובשמו״ר נ–ג. ובכת״י פי׳ עה״ת לקדמונים: שטים, עשו מעשה שטות, חטאו בשטים וכו׳ ומתרפאים בתורה שהיא בתוך הארון שטים. ובמדרש אגדה ח״א קסז: עצי שטים, ש׳ שלום, ט׳ טובה, י׳ ישועה, מ׳ מחילה. וכ״ה בתנחומא תרומה סי׳ י׳ אצל מזבח. ובכת״י ב״מ לא׳ מהראשונים עה״ת: ד״א שטים, שט ים, ששטו בים סוף, שהביאום ממצרים והעבירום בים סוף.
9. מדרש אגדה קסז. ובכת״י פי׳ עה״ת לקדמונים: ועצי שטים שנתנו עצה להשטות את ישראל מיחודו של מקום.
וּמַשְׁכֵּי דְּדִכְרֵי מְסוּמְּקֵי וּמַשְׁכֵּי סָסְגוֹנָא וְאָעֵי שִׁטִּין.
Red ram’s skins, multicolored skins, and acacia wood.

וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים
וּמַשְׁכֵּי דְדִכְרֵי מְסַמְּקֵי וּמַשְׁכֵּי סָסְגּוֹנָא וְאָעֵי שִׁטִּין
עֹרֹת – מַשְׁכֵּי, שנמשכים מעל הבשר
א. ״וְעֹרֹת אֵילִם״ – ״וּמַשְׁכֵּי דְדִכְרֵי״, כמו ״עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים״ (בראשית לז טז) ״מַשְׁכֵּי דִּגְדֵי בְּנֵי עִזֵּי״. עוֹר נמשך מעל הבשר ומכאן נקרא בארמית מְשַׁךְ או מַשְׁכָּא.⁠1 ונוהג מְשַׁךְ בעור בהמה וגם בעור אדם: ״אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק״ (ויקרא יא לב) ״מְשַׁךְ אוֹ סָק״, ״אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת״ (ויקרא יג ב) ״בִמְשַׁךְ בִּסְרֵיהּ״. ועל פי תרגום מְשַׁךְ יש שפירשו ״נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע״ (תהלים קכו ו): תרמיל-עור של החקלאי שבו הזרעים. וכמוהו ״וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע״ (עמוס ט יג).
תְּחָשִׁים – סָסְגּוֹנָא, רש״י ומהרי״ל דיסקין
ב. ״וְעֹרֹת תְּחָשִׁים״ – ״וּמַשְׁכֵּי סָסְגּוֹנָא״. וברש״י: ״תחשים – מין חיה, ולא היתה אלא לשעה והרבה גוונים היו לה. לכך מתרגם סָסְגּוֹנָא שֶׁשָׂשׂ ומתפאר בגוונין שלו״. מדוע הטעים רש״י ״לכך מתרגם ססגונא״ ולא כתב ״ותרגומו: ססגונא״ כדרכו? מבאר מהרי״ל דיסקין: שמות בעלי החיים מתורגמים בדרך כלל בשמם הארמי כגון שׁוֹר – תּוֹרָא, דּוּכִיפַת (ויקרא יא יט) נַגַּר טוּרָא וכדומה. ואולם מכיוון שלדברי רש״י תַּחַשׁ היא חיה שנבראה לשעתה בלבד ואין היא מצויה כלל, ברור שאין לה שם בארמית. ואם כך, ראוי היה לתרגמה תַּחַשׁ כשמה ומדוע תרגם סָסְגּוֹנָא? על כרחנו שאונקלוס לא נתכוון לתרגם את שמה אלא לבאר את מהותה, וזהו שכתב רש״י ״לכך (מטעם זה) מתרגם ססגונא, ששש ומתפאר בגוונין שלו״. רוצה לומר, ת״א לפרש בא ולא למסור את התרגום המילולי.⁠2 בדרך זו כתב גם ״אוהב גר״: ״באמת אם התחש מין בהמה שהיה לשעתו לימי משה בלבד, לא יתכן שיהיה לו שם פרטי בלשון ארמית כי לא ראוהו בני בבל ולא ידעוהו״.⁠3 וכן הטעים יא״ר: ״וְעֹרֹת אֵילִם״ – ״וּמַשְׁכֵּי דְדִכְרֵי״, אבל ״וְעֹרֹת תְּחָשִׁים״ – ״וּמַשְׁכֵּי סָסְגּוֹנָא״ [ולא: וּמַשְׁכֵּי דְסָסְגּוֹנָא] ״שאין ססגונא שם החיה עצמה אלא שם הונח לריבוי הגוונים״. אבל שלא כרש״י שפירש ״סָסְגּוֹנָא – שֶׁשָׂשׂ״ כפועל עברי, יא״ר פירש סָסְגּוֹנָא על פי השם הארמי סָסָא – תולעת כמו ״ססא דקיסא מיניה״ (ירושלמי, חגיגה ב ג [עח ע״א]) ״ויהיה ענינו כמו תולעת המנומר בגוונים״. ו״מרפא לשון״ הוכיח דבריו מהפסוק ״וְכַצֶּמֶר יֹאכְלֵם סָס״ (ישעיהו נא ח) וברש״י : תולעים.
1. ״ערוך השלם״, ערך משכא.
2. חידושי מהרי״ל דיסקין על התורה, ירושלים תשמ״ה. וכן ב״אמת ליקב״ מהגר״י קמנצקי שהוסיף: ״ואין להקשות מהפסוק וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ (יחזקאל טז י) דמשמע שהיו עושים מנעלים מעור זה, דבמליצה אפשר להשתמש בזה, ומכש״כ כמשל לכלל ישראל כיון שהשתמשו בו פעם אחת״ וכן כתב מהרש״א בחידושי אגדות שבת כח ע״ב: ״ומ״ש ואנעלך תחש היינו נמי בדור המדבר לפי אותה שעה״. וראה גם ״נתינה לגר״.
3. אבל ״לחם ושמלה״ פירש שכוונת חז״ל לומר ״זה שם העצם למין שהיה בימי משה ונקרא בשם ססגונא״. לכן דחה דברי ״אוהב גר״: ״אין בדבריו אלה כדאי וראוי לבוא במחתרת על דברי חכמינו ז״ל, כי יוצאי מצרים ידעו גם לשון ארמית מאבי אמם וקראו את המין בשם הזה, גם ע״ש המראה אשר היה בעל גוונין הרבה. אולם הוסיפו [חז״ל] לדרוש המלה ססגונא ע״ד נוטריקון כמו שדרשו גם דרגא – דרך גג, דשא – דרך שם (שבת עז ע״ב), והכניסו שמות לשון הקודש בארמית כי דרך לשון עברית הוא. וכן הוא בזה: שָׂשׂ הוא פועל עברי והוא ע״ד שנקרא מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן (עזרא ב ב) שהיה בולל לשונות ודורשן. ומה שפשוט לו שהתרגום נעשה בבבל לפי גרסת היוחסין – בגמ׳ מגילה, נעשה בימי משה עיין מש״כ הגאון מהר״ץ חיות באמרי בינה סימן ד [״תרגום ארמי לא היה נודע קודם עזרא, אבל פירושי התורה כפי אשר באר אונקלוס מקובלים מסיני, היו מפורשים לעם בלשון עברי המדובר בהם בבית ראשון. ועזרא היה הראשון אשר הנהיג תרגום ארמי בתחילת בית שני״]. וקושית החכם הנ״ל יהיה כמעט ראיה לגי׳ זו, אשר בלא זה אין מובן. כי לא יביאו בגמ׳ ראיה רק לימי עזרא, ממקרא ״מפורש – זה תרגום״. ומנ״ל שהיה בימי משה? אלא שהוא מהשמות המתורגמים לפנינו שהונחו על המינים שהיו רק בימי משה. על כורחנו שקבלו אז תרגומם מפי משה וכמו שדרשו על בַּאֵר הֵיטֵב (דברים כז ה) – בשבעים לשון והיה הארמית אחד מהם, ואל״כ לא יהיה שייך לומר שקראו את המקרא מפורש אם היו הדברים סתומים מהם עד שבא עזרא״.
ומשכן דדכרין מסמקין ומשכין דססגוניןא ואעין דשטין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דססגונין״) גם נוסח חילופי: ״דסחסגונין״.
ומשכי דדיכרי מסמקי ומושכי דססגונא וקיסין דשיטין.
and skins of rams dyed red, and purpled skins, and woods of sittin,
ועורות אילים מאדמים ועורות תחשים ועצי שטים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים – מִנַּיִן לְמַאֲדִים בְּשַׁבָּת שֶׁהוּא חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר וְעוֹרוֹת אֵילִם מְאָדָּמִים.
וְעֹרֹת תְּחָשִׁים – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חַיָּה גְּדוֹלָה הָיְתָה גְּדֵלָה בַּמִּדְבָּר וְעָשׂוּ מִמֶּנָּהּ יְרִיעוֹת. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: מַעֲשֵׂה נִסִּים הָיְתָה, וּבְשָׁעָה שֶׁנִּבְרֵאת בּוֹ בַּשָּׁעָה נִגְנְזָה.
וְעֹרֹת תְּחָשִׁים – תַּחַשׁ שֶׁהָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה טָהוֹר הָיָה אוֹ טָמֵא הָיָה אָמַר רַב יוֹסֵף מַאי תִּבָּעְיָא לֵיהּ, דְּתַנְיָא, לֹא הוּכְשְׁרוּ לִמְלֶאכֶת שָׁמַיִם אֶלָּא עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל י״ג:ט׳) ״לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה׳ בְּפִיךָ״. מֵתִיב רַבִּי אַבָּא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנִי מִכְסָאוֹת הָיוּ, אַחַת שֶׁל עוֹרוֹת אֵילִים מְאָדָּמִים וְאַחַת שֶׁל עוֹרוֹת תְּחָשִׁים, רַבִּי נְחֶמְיָה, אוֹמֵר מִכְסֶה אֶחָד הָיָה, דּוֹמֶה כְּמִין תְּלָא אִילָן, וְהָא תְּלָא אִילָן טָמֵא הוּא, אֶלָּא כְּמִין תְּלָא אִילָן. וְלֹא תְּלָא אִילָן, כְּמִין תְּלָא אִילָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גְּוָנִין הַרְבֵּה וְלֹא תְּלָא אִילָן דְּאִלּוּ הָתָם טָמֵא וְהָכָא טָהוֹר. אָמַר רַב יוֹסֵף, אִי הָכִי הַיְינוּ דִּמְתַרְגְּמִינָן סַסְגּוֹנָא, שֶׁשָּׂשׂ בִּגְוָנִין הַרְבֵּה.
אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר, תַּחַשׁ שֶׁהָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ הָיָה וְלֹא הִכְרִיעוּ בּוֹ חֲכָמִים אִי מִין חַיָּה הוּא אִי מִין בְּהֵמָה הוּא, וְקֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ, לְפִי שָׁעָה נִזְדַּמֵּן לוֹ לְמֹשֶׁה וְעָשָׂה מִמֶּנּוּ מִשְׁכָּן וְנִגְנַז, מִדְּקָאָמַר קֶרֶן אַחַת הָיְתָה בְּמִצְחוֹ שְׁמַע מִינָהּ טָהוֹר הָיְתָה, דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְתִיטַב לַה׳ מִשּׁוֹר פַּר מַקְרִן מַפְרִיס״. וְלִיפְשֹׁט מִינָּהּ דְּמִין בְּהֵמָה הוּא. כֵּיוָן דְּאִכָּא קֶרֶשׁ דְּמִין חַיָּה הוּא וְלֵית לֵיהּ אֶלָּא חָד קֶרֶן, אִכָּא לְמֵימַר מִין חַיָּה הוּא.
וג֗לוד כבאש אדים וג֗לוד דארש וכ֗שב סנט.
ועורות אילים מאודמים, ועורות מושחרים1, ועצי שיטה2.
1. המילה ׳דארש׳ שבה תרגם רס״ג ״תחש״ מתועדת במילונים הערביים החשובים ביותר מהתקופה הקלאסית ועד ימינו: אל-ג׳והרי (מת 1003) במילונו ״תאג׳ אל-לוע׳ה״ מגדיר אותה כ״עור ידוע״; אבן סידה (מת 1066) ב״אל-מוחכם״ מביא דיון מפורט המזהה אותה עם צבע שחור ועם ה׳ירנדג׳⁠ ⁠׳ (عِيرَنْدَج), תוך ציון מחלוקת אם מדובר באותו סוג עור או בסוג שונה; אל-לחיאני, המצוטט על ידי ליין במילונו, מוסיף שהמילה קשורה גם ל׳זאג׳⁠ ⁠׳ (زاج), חומר המשמש להשחרה; והאקדמיה ללשון הערבית בקהיר, במילונה ״אל-מעג׳ם אל-וסיט״ (1998), מגדירה אותה כ״עור שחור״. עדויות אלו מצביעות על כך שמדובר בסוג מוכר של עור שחור או עור שעבר תהליך השחרה, שהיה בשימוש נפוץ בעולם הערבי הקלאסי.
2. רס״ג תרגם שיטים – אלסנט. السنط (אל-סנט) מזוהה עם כלל זני האקציה (Acacia). הסוג כולל 1,300 מינים הידועים כיום, מתוכם 960 מינים מקוריים לאוסטרליה. המינים כוללים עצים ושיחים. השימושים הכלכליים של השיטה מגוונים - למזון, לרפואה ולתעשייה. חלק מהמינים רעילים ומתאפיינים בקוצים ארוכים. גזע העץ משמש לעתים קרובות לכוורות דבורים, ובעבר שימש גם לקירוי בתים. הגומי הערבי מופק מזנים שונים שלו. במצרים גדלה שיטה שמחה (Acacia laeta), והשיטה נילוטית (Acacia nilotica) או שיטה ערבית (Acacia arabica) נפוצה בכל המזרח התיכון, עמק הנילוס וצפון אפריקה.
מאדמים – צבועות היו אדום לאחר עיבודן.
ועורותא תחשים – מין חיה, ולא היהב אלא לשעה, והרבה גוונים היו לה, לכך מתרגם: ססגונא, ששש ומתפאר בגוונים שלו.
ועצי שטים – ומאיין היו להם במדבר? פירש ר׳ תנחומא (תנחומא תרומה ט׳): יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, הביא ארזים למצרים ונטען, וצוה את בניו ליטלם עמהםג כשיצאו ממצרים.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה חסר: ״ועורות״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, המבורג 13, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34: ״היתה״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא: ״עמהן״. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״עמהם״.
מאדמים RED – they were dyed red after having been tanned.
תחשים TACHASH – A kind of wild beast. It existed only at that time [when Israel built the Mishkan]. It was multi-colored and therefore it is translated in the Targum by ססגונא, because it delights [שָׂשׂ] and prides itself in its colors [גונא] (Shabbat 28; Tanchuma Terumah 6).
ועצי שטים AND ACACIA WOOD – But from where did they get this in the wilderness? Rabbi Tanchuma explained it thus: Our father Yaakov foresaw by the gift of the Holy Spirit that Israel would once build a Mishkan in the wilderness: he therefore brought cedars to Egypt and planted them there, and bade his children take these with them when they would leave Egypt (Tanchuma Terumah 9; cf. Bereshit Rabbah 94 and Rashi on Shemot 26:15).
מאדמים – צבועות היו אדום לא⁠[חר עבודן. ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ] (כ״י בולוניה 469.2)⁠א
א. שחזור מרש״י שמות כ״ה:ה׳. חלק מביאורי רש״י לפסוק לא שולבו בפירוש ר״י קרא.
ועורות אילם – הם כבשים גדולים.
ויש הפרש בין מאדמים ובין אדומים, כי אדומים הם כן בתולדותם, והמאדמים אדם צבעם. והיא מלה על משקל: משובצים (שמות כ״ח:כ׳), שהם פעולים מהבנין הכבד הדגוש ונקמץ האל״ף, ולא בא בשרק בעבור היותו מהגרון. [והיה ראוי להיות על משקל: והמה חכמים מחוכמים (משלי ל׳:כ״ד).]⁠א
ועורות תחשים – עור בהמה שהוא עב, כי הנעל לא יעשה כי אם מעור עב כעור השור.
ולפי דעתי: שהוא שור, והכתוב אמר: ואנעלך תחש (יחזקאל ט״ז:י׳).
ועצי שטים – חוברה שטה במ״ם, כאשר חברו [חטה, גם]⁠ב סאה ואמרו: שלש סאים (בראשית י״ח:ו׳).
ועצי שטים – יש אומרים: שמהמדבר כרתום.
והנכון בעיני: שהוציאום ממצרים, והעד: וכל אשר נמצא אתו עצי שטים (שמות ל״ה:כ״ד).
והיו להעמיד האהלים, רק אהלי הגדולים שהם גבוהים, כי עשר אמות ארך קרש עץ שטים.
והתמה הבריחים. ויש אומרים: מחוברים היו.
ויש אומרים: ששטה היא ארז, והעד: אתן במדבר ארז שטה (ישעיהו מ״א:י״ט). וזאת העדות איננה קיימת.
א. ההוספה בכ״י וטיקן 283, קולומביה X 893. היא חסרה בכ״י פריס 182.
ב. ההוספה בכ״י וטיקן 283. היא חסרה בכ״י פריס 182.
וערת אילם – שהם גדולים. וזאת האומנות בארץ אל שרק, ויקרא גרמאסי.
תחשים – מין חיה, היתה ידועה בימים ההם, כי כן כתוב: ואנעלך תחש (יחזקאל ט״ז:י׳). והנה כבר היה נודע.
ועצי שטים – יש מקדמונינו שאמרו שיעקב אבינו נטעם, וישראל הוציאום ממצרים במצות משה. והראיה: וכל אשר נמצא אתו (שמות ל״ה:כ״ד), כמו: התכלת והארגמן (שמות ל״ה:כ״ג). ויש לתמוה, למה נאמר: אשר נמצא אתו (שמות ל״ה:כ״ד) – לצרכו. ואם אמרנו כן, יש לתמוה: למה הוציאו עצי שטים כי מה צורך יש להם. ועוד, הנה המצרים חושבים כי לזבח הם הולכים, ואחר כן ישובו, ועל כן השאילום, ואיך יוציאו קרשים רבים ארך כל אחד עשר אמות, גם בריחים, והם עברו על מצרים מקום המלוכה, ומה היתה תשובתם לשואליהם: למה יוליכו עצי שטים, והם הלכים לזבח דרך שלשת ימים. והנה לא ידענו, אם קבלה היא ביד אבותינו שממצרים הוציאום, גם אנחנו נסור אל משמעתם.
ואם דרך סברא, יש לבקש דרך אחרת. כי היה סמוך אל הר סיני יער עצי שטים, ובבאם שם, אמר להם משה ששם יתעכבו הרבה, ואין עליהם ענן, כאשר פרשתי (ראב״ע שמות פירוש שני ט״ו:כ״ב). אזא עשה כל אחד סוכה, והנשיאים עשו כדמות חצרות, כל אחד כפי מעלתו. וכרתו כל היער, כי עם רב היה, ועשו סכות. ומשה לא דבר להם דבר המשכן, רק אחר יום הכפורים. וזה טעם: וכלב אשר נמצא אתו (שמות ל״ה:כ״ד).
א. כן בכ״י ברסלאו 53. בכ״י פריס 176, 177: או.
ב. כן בפסוק ובכ״י פריס 177, לוצקי 827, ברסלאו 53. בכ״י פריס 176: כל.
AND RAMS' SKINS. Skins from large rams. Such skins are prepared in the land of Al Gudmas1 and are referred to as gudmasi.
AND SEALSKINS. Techashim (seals) refers to a type of animal that was known then,⁠2 as it is written, va-ena'alekh tachash (and shod thee with sealskin) (Ezek. 27:7). It is thus clear that it was already known.⁠3
AND ACACIA-WOOD. Some of our ancient sages said4 that the patriarch Jacob planted acacia trees in Egypt, and Israel, upon the command of Moses, brought them out. And every man, with whom was found5 acacia-wood…brought it (Ex. 35:24) is proof of this.⁠6 They possessed acacia as they possessed the blue and the purple.⁠7 However, one wonders, why does Scripture say, with whom was found, which means it was used for personal needs.⁠8 Now, if we so interpret it,⁠9 then we must ask, why did the Israelites take acacia wood out of Egypt? What need did they have for acacia wood?⁠10 Furthermore, it is clear that the Egyptians thought that the Israelites were going to offer sacrifices and then return to Egypt. That is why the Egyptians lent the Israelites [gold and silver jewels plus raiment].⁠11 How could the Israelites take out many boards, each one of which was ten cubits?⁠12 The boards were also accompanied by bars.⁠13 In Egypt they passed by the seat of the king. What was their answer to those who asked them why they were carrying acacia wood when they were going on a three-day journey to offer sacrifices? Now we do not know whether our ancestors had a tradition that the Israelites took the acacia wood out of Egypt. If they did, then we will accept their tradition. However, if their statement is based on reasoning, then we must seek another explanation. We suggest that there was a forest of acacia trees next to Mount Sinai. When Israel came to Sinai, Moses told them that they would be spending a long time there. I have already explained14 that there was no cloud over them at this time.⁠15 Each one of them then made a booth. The princes made court-like structures, each one in accordance with his status. They cut the entire forest down, for they were a large nation. They made booths.⁠16 Moses did not speak to them regarding the tabernacle until after the Day of Atonement.⁠17 This is the meaning of with whom was found (Ex. 35:24).⁠18
1. Located in Libya (Weiser).
2. In Biblical times. However, we can no longer identify it.
3. That is, the identity of the tachash was known in Ezekiel's days; otherwise Ezekiel would not have referred to it. Ibn Ezra takes issue with the Rabbinic interpretation that the tachash existed only during the time that the tabernacle was constructed. If this was the case, why would Ezekiel refer to it? See Talmud Sabbath 28a. Also see Rashi.
4. See Tanchuma 1:9 and Bereshit Rabba 94:4. Also see Rashi.
5. See note 43.
6. That Israel had acacia wood in their possession. They could have had this wood in their possession only if they had brought it out of Egypt.
7. Which they also brought out of Egypt. See verse 4.
8. According to the rabbis the meaning of with whom was found is, whoever brought out wood for the purpose of erecting the tabernacle. However, if this was its meaning, then Scripture should have read, whoever brought out (acacia wood) (Krinsky). Hence we must interpret with whom was found according to its plain meaning, i.e., whoever happened to have had acacia wood for his personal needs.
9. If we interpret the verse with whom was found as meaning that the acacia wood was used by each individual who brought it out of Egypt for that person's own use.
10. Ibn Ezra assumes that the Israelites had no need for acacia wood. This being the case, why did the Israelites take it out of Egypt with them?
11. Ex. 12:35.
12. The point is that the boards would show that the Israelites had no intention of returning to Egypt.
13. This intensifies the problem. How could they take out boards and bars from Egypt?
14. See Ibn Ezra on Ex. 15:22.
15. To shelter them from the elements.
16. Out of the acacia wood.
17. After which he spoke to Israel regarding the construction of the tabernacle.
18. The meaning of which is: with whom was found for his personal needs, the reference being to the wood which they had cut in order to construct their booths.
מאודמים – צבועים אדום, כמו קורדיאן1 אדום, מדלא כתיב: אדומים.
ועורות תחשים – העור נאה מאוד, ודרך השרים והשריות לעשות מהם נעלים לנוי, כדכתיב: ואנעלך תחש (יחזקאל ט״ז:י׳).
ועצי שטים – במדבר היו יערים שגדל שם אותן עצים הקרוין שטים, כדכתיב: וישב ישראל בשטים (במדבר כ״ה:א׳), וכתיב: וישלח יהושע בן נון מן השטים (יהושע ב׳:א׳), על שם יער נקרא המקום שטים. וכן כתוב: אתן במדבר ארזא שיטה {וגו׳} תדהר ותאשור וגו׳ (ישעיהו מ״א:י״ט). ומשם היו מביאין אותם ומנדבין למשכן.
והוא עץ קל וחלק ונאה. ותדע שהוא קל, שהרי מ״ח קרשים ואדניהם,⁠ב וכל העמודים ס׳, עמודי החצר ואדניהם, ותשע עמודי המשכן ואדניהם, חמש של מסך וארבע של פרוכת, והיתידות, היו מושכין שמונה בקר שנתנו לבני מררי, כמו שמפורש בנשא (במדבר ז׳:ח׳). ואף על פי שהקרשים היו קורות גדולות, בני עשר אמות, ורחבן אמה וחצי, ועביןג אמה, כמו שאנו למידין משני קרשים שבמקצועות. אלא ודאי עץ חשוב וקל היה, דוגמת מזרְא,⁠2 שעושין ממנו כוסות.
1. בלעז: corduan.
2. בספר הג״ן: מַדְרְא, ואפשר שכך גם בכ״י מינכן 52 רק שהאות ד׳ הצטופפה. בלעז: madrier.
א. בכ״י מינכן 52: ארץ.
ב. בכ״י מינכן 52 נכפל כאן בטעות (מהשורה הבאה): חמש של מסך, וארבע של פרוכת״.
ג. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52 אפשר שכתוב ״ועביו״.
מאודמים – REDDENED – dyed red, like corduan red; [we know this] since it does not write: red.
ועורות תחשים – AND SEA COW HIDES – the leather is very handsome, and it is the custom of nobles and noblewomen to make from them shoes for beauty, as it is written: “and I shod you with sealskin” (Yechezkel 16:10).
ועצי שטים – AND ACACIA WOOD – In the wilderness there were forests in which those trees that are called acacia grew, as it is written: “Israel stayed in Shittim” (Bemidbar 25:1), and it is written: “And Joshua, the son of Nun, sent out of Shittim” (Yehoshua 2:1); due to the forest, the place was called Shittim. And thus is written: “I will plant in the wilderness the cedar, the acacia-tree {etc.} the plane-tree, and the larch together” (Yeshayahu 41:19). And from there they would bring them and donate to the Tabernacle.
And it is a tree that is light and smooth and beautiful. And you know that it is light, for behold: forty-eight planks and their sockets, and all sixty pillars: the pillars of the courtyard and their sockets, and nine pillars of the Tabernacle and their sockets, five of the veil and four of the curtain, and the pegs, [all these] were being pulled by the eight cattle that the children of Merari gave, as is detailed in Naso (Bemidbar 7:8). And [this was so], even though the planks were large beams, ten cubits in size, and their width a cubit and a half, and their thickness a cubit, as we learn from the two planks that were in the corners. Rather, certainly it was a quality and light wood, similar to madrier, from which they make cups.
ועורות א⁠[י]⁠לים מאדמים – צבועות בצבע אדום1.
ותחשים – במאמר החכמים ז״ל (ראה תנחומא סי׳ ו) {הכוונה ל}עור חיית מדבר ששמה תחש שאין אנו מכירים אותה כעת. ובן עזרא ז״ל הביא בו זרות שאין לה הכרח2. והמבאר אמר עורות ׳דארש׳3, ומשמעו בשפת הערבים מלאכת העיבוד4 שבקצת העורות ועושים מהם נעלים וסנדלים5. והראשונים ז״ל (ראה שבת כח:) אומרים חיות נזדמנו למשה ע״ה במדבר6 שלקח מעורותיהן מכסי עור למשכן וכיסויי הכלים.
ועצי שטים – עצי ׳אלסנט׳ (בערבית)7.⁠8
1. ל. כן פירש רש״י. וכתב הרא״ם טעמו, משום שלא נאמר ׳אדומים׳ שמשמע אדומים מטבעם, אלא ׳מאדמים׳.
2. לא. בפירוש הארוך לא הביא זרות, ונראה כוונת רבנו למה ששיער ראב״ע בפירושו הקצר שהתחש היה שור: ׳עור בהמה שהוא עב, כי הנעל לא יעשה כי אם מעור עב כעור השור, ולפי דעתי שהוא שור, והכתוב אמר ואנעלך תחש׳. ונראה שהלשון מסורס שם וצ״ל: ׳עור בהמה שהוא עב, ולפי דעתי שהוא שור, כי הנעל לא יעשה כי אם מעור עב כעור השור והכתוב אמר ואנעלך תחש׳.
3. לב. הכוונה כנראה לתרגום רס״ג שכתב כן בתפסיר, וביאר הר״י קאפח שהכוונה בו לעור הצבוע שחור, וכ״כ פרופ׳ בלאו במילונו (עמ׳ 211), אבל נראה שלא אמר כן אליבא דרבנו שככה״נ נראה מפרש אחרת בדעת רס״ג בהמשך.
4. לג. במקור: ׳צנאעה דבאג׳, ותרגמתי ע״פ פרופ׳ בלאו במילונו (עמ׳ 211), וכ״כ ר״י קאפח בפירושי רס״ג שבמהדורתו (עמ׳ צב הערה 7), וכך גם תירגם ר״י ן׳ תיבון בדברי רבי יונה ן׳ ג׳נאח בשורש ׳תחש׳, ששם כתב כעין דברי רבנו (וסביר להניח שהוא גם שימש מקור לדברי רבנו): ׳פירשו בו בערב ׳דארש׳ והוא מין מעורות המעובדים׳. המונח ׳דבאג׳ בקשר לעורות מתפרש כסתם עיבוד (tanning) גם בעוד מקומות כמו בתשובות הרמב״ם (מהד׳ בלאו סי׳ קמ) ובפיהמ״ש פ״ז משבת במלאכת מעבד ועוד, ומאז ועד עתה נקרא הבורסי שמלאכתו עיבוד העורות בערבית ׳אלדבאג׳. ואולם תירגם המהדיר: ׳מעשה ריקום׳, ובהערות נהור שרגא ביאר כך: ׳כלומר ריקום של brocade ממטוה של חוטי מתכת, ולפי Dozy היינו fil d’archal'. השוה גם מילונו של פרופ׳ בלאו (עמ׳ 203) שבהקשרים אחרים פירש אף הוא כעין דברי המהדיר שמדובר בעיבוד במלאכה מסויימת כעין מעשה רוקם, וכ״ה משמעות המונח בלשון הרמב״ם בפיה״מ שקלים (ח:ה, מהד׳ ר״י קאפח עמ׳ רלו-ז): ׳וצנאעהֿ אלפרוכת אנמא הי צנאעת אלדבאג׳⁠ ⁠׳ (=ומעשה הפרוכת הוא מעשה פסים).
5. לד. אומרו שהיו עושים מהם נעלים וסנדלים אפשר שכתב כן מכיון שכך מרומז במקרא ביחזקאל (טז:י) ׳ואנעלך תחש׳, וא״נ הכוונה להדגים סוג העיבוד המדובר כאן, דהיינו שהוא העור כמו העור שעשים ממנו מנעלים וסנדלים, והשוה מש״כ בהערה שלפני זו.
6. לה. העיר המהדיר שלכאורה דעה זו זהה לדעה הראשונה שהביא לעיל בשם ׳מאמר החכמים׳. ונראה שכוונת רבנו כאן לדעת רבי נחמיה בתנחומא (תרומה סי׳ ו) שאמר: ׳מעשה נסים היתה ולשעה שנבראת בו בשעה נגנזה׳, שכן הגמ׳ בשבת (כח:) שאמרה שהתחש נזדמן לו למשה, אמרה גם שנגנז התחש, ומכאן שזו דעת רבי נחמיה.
7. לו. כן תירגם רס״ג, ושמו באנגלית acacia (-עץ השיטה). [הערות נהור שרגא] ולהלן (פסוק כח) ביאר עוד רבנו: ׳והוא הטוב שבעץ הארז, שהרי אמר אתן במדבר ארז שִׁטָּה׳.
8. לז. בכ״י בא כאן דרש על מספר התרומות ויובא להלן במקומו הראוי. [הערות נהור שרגא]
ועצי שטים – במדבר היו יערים שגדלים בהם אותם עצים הקרויים שטים וכן כתיב וישב ישראל בשטים (במדבר כ״ה:א׳). ועץ קל וחלק ונאה היה והדברים נראים שקל היה מאד שהרי מ״ח קרשים אדניהם ובריחיהם וכל עמודי החצר ואדניהם ותשע עמודי המשכן ואדניהם ויתדותם הכל מושכין שמונה בקר שנתנו לבני מררי כמפורש בפרשת במדבר ונשא, ואף על פי שהקרשים היו קורות גדולות בני עשר אמות ורחבן אמה וחצי ועביין אמה. אלא ודאי עץ חשוב וקל הוא מאד.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
ועצי שטים, "and (boards of) acacia trees.⁠" There were forests in the desert in which these trees grew. This is why the Israelites were described as dwelling at Shittim, (Numbers 25,1) The wood of these trees is light in weight and pleasant to look at. The 48 boards of the Tabernacle, as well as the pillars at the entrance and between the Sanctuary and the Holy of Holies were constructed of that wood and transported on the wagons donated by the princes as per Numbers 3,3634 and 4,3132. So were the bolts that were attached to link the boards to one another. They were all transported on these four wagons which were pulled by eight oxen under the supervision of the Levites from the family of Merari. (Numbers 7,8) Seeing that the boards were ten cubits (six meters) long each and one and a half cubits thick, it is extremely likely that the wood from which they were cut was light in weight.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

(ה) ועורות אילים מאדמים. אומ׳ ר׳ דבירושלמי (עי׳ ירושלמי שבת ז:ב) יש שהיו מכים אותם אילים מחיים עד שהיה נצרר הדם והעור נעשת אדום. והיינו מאדמים. פרי עץ חיים. ות״ל הא איכא צער בעלי חיים.
ועצי שטים. פי׳ יערים גדולים היו במדבר והיו מעצי שטים. וכן וישלח יהושע בין נון מן השטים (יהושע ב:א).
ועורות תחשים – מין חיה, ודרשו רז״ל בפרק במה מדליקים תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה וקרן אחת היה לו במצחו ולפי שעה נזדמן למשה ועשה ממנו משכן ונגנז. כלומר שהתחשים ההם שנזדמנו במדבר לא נזדמנו אלא לצורך המשכן בלבד ולכבודו של הקב״ה לקחת מהם עורותיהם שהיו מצויירים בציור נפלא ומעולה ואח״כ נתעלמו. ודקדקו רז״ל מדקאמרי קרן היה לו במצחו שמע מינה טהור הוא דהא אמרינן שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היה לו במצחו שנאמר (תהלים ס״ט:ל״ב) ותיטב לה׳ משור פר מקרן מפריס מקרין תרתי משמע מקרן כתיב. ועוד שלא הוכשר למלאכת שמים אלא בהמה טהורה בלבד שנאמר (שמות י״ג:ט׳) למען תהיה תורת ה׳ בפיך מן המותר בפיך. והרבה גוונים היו לו, ולכך תרגם אונקלוס ססגונא מתפאר בגוונים שלו.
ועצי שטים – מאין היו להם במדבר, דרשו רז״ל יעקב אבינו צפה ברוח הקדש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטען שם וצוה את בניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים.
ועורות תחשים, "and the skins of the tachash.⁠" The tachash was some kind of free-roaming beast. Our sages in Shabbat 28 are of the opinion that the tachash was an animal which existed only during that generation and had a single horn on its forehead. Its whole function was to have its skin serve as one of the coverings of the Tabernacle. Apparently, the colour of their skin was so beautiful that it was not to be used again for secular purposes so that God allowed this animal to become extinct as soon as it had fulfilled its purpose. Our sages on that same folio explain that the fact that it had a horn on its forehead was proof that it was a ritually pure animal. According to our tradition the ox offered by Adam as a sacrifice also had only a single horn on its forehead. This is based on Psalms 69,32: "ותיטיב לה' משור פר מקרן מפריס, "that will please the Lord more than oxen, than a bull with a horn and hooves.⁠" The singular of the word קרן means that a particular bull had only one horn. Although the vowel pattern under the word מקרן suggests more than one, the absence of the letter י suggests that David speaks about a single-horned bull. At any rate, unless the tachash had been ritually pure, none of its parts would have qualified for use in the Tabernacle. We have a strong allusion to this in the words of Exodus 13,9 למען תהיה תורת ה' בפיך, "so that what goes into your mouth should conform to the Torah of the Lord.⁠" Seeing that the tachash had so many colours Onkelos translates ססגונה, "proud of its being multi-coloured.⁠"
ועצי שטים, "and wood of the Shittim tree.⁠" Where did the Israelites take these trees from? According to Tanchuma Terumah 9 Yaakov foresaw in his holy spirit that these trees would be required when the Israelites would build a Tabernacle in the desert and having this in mind he brought acacia trees with him to Egypt which were planted there. He commanded his children that when they would leave Egypt they were to take these trees with them.
ועצי שטים – נוטריקון ״שלום ״טובה ״ישועה ״מחילה ובמדבר היו שם יערים גדולים שנטלו משם אותן עצים הקרוים שטים דכתיב וישב ישראל בשטים וכן וישלח יהושע בן נון מן השטים וע״ש היער נקרא המקום שטים וזש״ה אתן במדבר ארץ שטה והדס והוא עץ קל מאד וחלק ותדע שהוא קל שהרי מ״ח קרשים ואדניהם צ״ו ועמודים ואדני החצר וט׳ עמודי המשכן חמש של מסך וד׳ של פרכת ויתדותם ואדניהם כל זה מושכין שמנה בקר שנתנו לבני מררי כמו שמפורש בפרשת נשא ואע״פ שהקרשים גבהן עשר ורחבן אמה וחצי ועביין אמה אלא ש״מ כי עץ קל מאד ודומה לעץ שקורין מדר״א בלע״ז ורש״י ז״ל פירש שהקרשים היו מנטיעות שנטע יעקב בבואו למצרים וכשיצאו נשאום עמהם ועשו מהם קרשים זהו שייסד הפייט וכו׳ ועוד איתא במדרש שהבריח התיכון היה ממקלו של יעקב כד״א כי במקלי עברתי את הירדן הזה והביאו למצרים וכשיצאו העלוהו עמו.
ועצי שטים, "and acacia wood.⁠" Actually, the word שטים is a notrikon, an acrostic composed of the respective first letters in the words: שלום, טובה, ישועה, מחילה, "peace, goodness, salvation, and pardon.⁠" There were some forests in the desert from which the Israelites were able to cut boards which they called shittim. This is also why we read in Joshua 2,1 that "Joshua sent out spies from (the forest around Shittim)" This is also what the prophet Isaiah referred to (Isaiah 41,19) when he wrote (in the name of the Lord) אתן במדבר ארז שיטה והדס, "I will plant cedars in the deserts, acacias and myrtles, and oleasters.⁠" This is a very lightweight wood and it is very smooth. If we needed any proof that its wood was very light, consider the size of the boards of the Tabernacle's which were 48 in number. Add two silver sockets for each board, i.e. 96 sockets, add all the upright boards use to surround the courtyard of the Tabernacle, which all had to be transported only by four wagons pulled by eight oxen, as spelled out in Numbers 4,29. Even though each board was 10 cubits high (6 meters) and their thickness was 1 cubit (60cm) and you will realise that unless the wood itself was extremely light, all of this could not have been pulled by only eight oxen. The other four oxen had to pull the weight of the carpets (4 layers) which formed the "roof" of the Tabernacle. We have been told in addition that the בריח התיכון, (Exodus 36,33), the center bolt, used to be Yaakov's walking staff, the one with which he had crossed the river Jordan on his way to Lavan. Rashi claims that the shittim wood were trees that Yaakov had planted in Egypt as soon as he had come to Egypt, which the Israelites uprooted and took with them when departing from Egypt and which were used now to make the boards for the Tabernacle from. This is also what the liturgist bases himself on. Another interpretation found in the Midrash is that this was wood from the staff Yaakov had taken with him on the way to Lavan.⁠1 It is not surprising therefore that he took those trees with him also to Egypt.
1. [I suppose that what the Midrash means is that Yaakov had planted that walking staff in the earth in Charan already, and it had developed. This is why he had referred to it in Genesis 32,11, as a symbol of G–d's providence guiding him during all the years he had been at Lavan. Ed.]
ועֹרֹת אילִם מאדמים – הם עורות אילים צבועים בצבע אדום, גודמס״י בלעז.
ועֹרֹת תחשים – אחשוב כי הם תישים גדולים, ועורותיהם יותר חזקים ויותר קשים ויותר נבחרים מאד מעורות האילים, על כן כתוב: ׳וָאֶנְעֲלֵךְ תחש׳ (יחזקאל טז, י), שהוא הנבחר שבעורות לעשות מנעלים. ורבותינו ז״ל אמרו (שבת כח, א-ב) שהוא מין חיה שיש לעורה גוונין הרבה.
ועצי שטים – הוא מין ממיני הארזים, יתכן שכרתו אותן באחד מהמקומות אשר עברו בהם, לעשות מהם שולחנות ומה שידמה להם, והתנדבו אותם מי שנמצאו בידיהם, כמו שמפורש בפרשת ויקהל (לה, כד).
מאדים צבועות היו אדום. לא אדומים מתחלת ברייתן דא״כ אדומים מיבעי ליה לא מאדמי׳ מבנין פעל הדגוש שמקבלו׳ הפעול׳ מן המאדם:
תחשים מין חיה ולא היתה אלא לשעה. בשבת פרק במה מדליקין ואע״פ שכתוב ביחזקאל ואנעלך תחש דמשמע שכל אותן מ׳ שנה שהיו ישראל במדבר היתה החיה ההיא נמצאת והיו עושים ממנה מנעלים לא קשיא דשני מיני׳ תחש היו הא׳ טמא וקלא אילן שמו ומפני שיש לו גוני׳ רבי׳ כמו התחש נקרא בשמו וזה נמצא תמיד והא׳ טהור כדתני׳ לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד ושמו תחש ואותו תחש לא היה אלא לפי שעה ובזה נתבטל טענת ראב״ע שטען ברמז ואמר תחשים מן חיה היתה ידועה בימים ההם כי כן כתיב ואנעלך תחש אי נמי כל אותן מ׳ שנה שהיו יש׳ במדבר לפי שעה קרי להו והכי משמע נמי. מלישנ׳ דתלמוד׳ דקאמר תחש שהי׳ בימי משה שפירושו כל זמן שמשה קיים ומהם היו עושין מנעלים בימים ההם אבל מדברי ר׳ תנחומ׳ שאמ׳ משו׳ ר׳ נחמיא מעשה נסים היתה ולשעה נברא׳ ובשעה נגנזה קשיא הלכך מחוורתא כדשניין מעיקר׳:
ומאין היו להם במדבר. פי׳ ר׳ תנחומ׳ יעקב אבינו צפה ברוח הקדש כו׳: החכם ראב״ע ז״ל טען ואמר. ויש לתמוה למה נאמר אשר נמצא אתו לצרכו ואם אמרנו כן יש לתמוה למה הוציאו עצי שטים כי מה צורך יש להם ועוד הנה המצרים חושבים כי לזבוח הם הולכי׳ ואח״כ ישובו על כן השאילום ואיך יוציאו קרשים רבים אורך כ״א י׳ אמות כו׳ ומה היתה תשובה לשואליה׳ למה יוליכו עצי שטי׳ והם הולכים לזבוח דרך ג׳ ימים עד שהוצרך לבקש דרך אחרת. ונראה לי שאין מכל אלה טענה כלל על דברי רז״ל. כי מה שטען למה נאמר אשר נמצא אתו לצרכו והלא הם לא הוציאם לצרכם אלא במצות משה אינה טענה כי מי גלה לו שפי׳ אשר נמצא אתו לצרכו דילמ׳ כל אשר הוצי׳ מהם ונמצא אתו הוא דקאמר כי משה צוה׳ בדרך כללות שיוציאו ארזים ממצרים ויש מי שהוצי׳ ונמצא אתו ויש מי שלא הוציא ולא נמצא אתו וכן מה שטען עוד ואם אמרנו כן יש לתמוה למה הוציא עצי שטים כי מה צורך יש להם שפירושו אם אמרנו שהוציא׳ לצרכ׳ ולא נחוש מהטענה הראשונ׳ שטענו והלא הם לא הוציאו׳ לצרכ׳ אלא במצות משה מ״מ יש לתאוה מה צורך יש להם באותם הארזי׳ כבר נתבטל עם מה שאמרנו שאין פי׳ אשר נמצא אתו לצרכו וכן מה שטען עוד הנה המצרים חושבי׳ כי לזבוח הם הולכי׳ ואח״כ ישובו על כן השאילו׳ ואיך יוציאו קרשי׳ רבי׳ אורך כ״א מהם י׳ אמות כו׳ ומה היתה התשוב׳ לשואליה׳ למה יוליכו עצי שטים והם הולכים לזבוח דרך ג׳ ימים אינה טענה כלל מפני שיש להם להשיב שאנחנו צריכי׳ לבנות בית גדול ומזבחות רבות לי״י אלהינו להעלות בם זבחינו שהרי כבר אמרו לפרעה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לי״י אלהינו וגם מקננו ילך עמנו לא תשא׳ פרסה כו׳ ואנחנו לא נדע מה נעבוד את י״י עד באנו שמה שלא נדע אי זה מין יבחר וכמה נקריב ממנו כי שמא נצטרך לכלם יחד וא״כ אחר שהיו מסופקים שמא יצטרכו לזבוח כל אותם האלפים והרבבו׳ של צאן ובקר וגם כל מקניהם בכללות איך לא יסתפקו שמא יצטרכו לבנות מזבחות רבות ובית נפלא כפי גודל העבוד׳ ההיא ולמה הוקש׳ לו הוצאת הקרשים ממצרים אשר הם צריכים להם לבית ולסוכות לחוג בם את חג י״י אלהיהם ולא הוקשה לו מה שכתוב בתורה ובני ישראל יוצאי׳ ביד רמה ופירש הוא עצמו ביד רמה ולא כדמות בורחים שהיו עמהם כל כלי מלחמה וההולכים דרך שלשת ימים וכ״ש עם רב כמוהו אינם צריכים לכלי מלחמה ומה היתה תשובה לשואליהם:
ועורות אלים מאדמים הם עורות זכרי הצאן שהם מאדמים במלאכ׳ בצבע אדום. אך עורות תחשים אחז״ל שתחשים היה מין חיה שנמצאה בימים ההם שהיו לה גוונים הרבה. והרלב״ג כתב שתחשים הם תישים גדולים שעורותיהם יותר חזקים ויותר קשים ונבחרים מעורות האלים וע״כ כתב ואנעלך תחש שהוא הנבחר שבעורות לעשות מנעלים. ועצי שטים הוא מין ממיני הארזים והם עבים וקלים מאד. ובדרש אמרו שנטעם יעקב במצרים אבל רחוק הוא שנאמר שהוציאם עמהם והעבירום בים. והראב״ע כתב שיער היה סמוך להר סיני ומשה כרתו אותם לחצריהם ולסחורותיהם והתנדבו כל מי שנמצא אתו הראוים לקרשים. והיותר נכון הוא שהיו באים עמים מכל הסביבות אל מחנה ישראל למכור כל מיני סחורות ומשם קנו השמן למאור והבשמים ושמן למשחה ולקטרת כי אין לחשוב שהוציאו כל זה ממצרים ומשם גם כן קנו עצי שטים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] תחשים
[1] שבת פרק שני דף כח ע״א (שבת כח.)
צבועים היו אדום כו׳. אבל אין פירושו שהיה בתולדתו כך ולא היו צריכים לצבוע, דהוי למכתב ׳אדומים׳, מאי ״מאדמים״, שקבלו האודם על ידי הצובע:
ולא היתה אלא לשעה. דאם לא כן הרי לא הותר למלאכת שמים אלא בהמה טהורה (שבת כח ע״ב), דכתיב (לעיל יג, ט) ״למען תהיה תורה ה׳ בפיך״ מן המותר בפיך, ואם כן תחש חיה טהורה היה, ולמה לא מנה אותה בבהמות וחיות טהורות, אלא לשעה היתה, ולא מנה דבר שהיה לשעה. והא דכתיב (יחזקאל טז, י) ״ואנעלך תחש״, דמשמע שהיו הרבה תחשים בימי משה והיו עושים ממנו מנעלים, זהו לא קשיא, דודאי כשברא הקב״ה לאותה חיה בשביל המשכן – הרבה היו למאוד, ולא שנבראו עשרה דוקא, רק שהיו הרבה. ומה שאמר רבי תנחומא משום רבי נחמיה (תנחומא תרומה ו) ׳מעשה נסים היה, לשעה נבראה ולשעה נגנזה׳, אין משמעו שלא היתה אלא לשעה אחת, רק היו צדין הרבה מאד עד שהיה די להם, ולא הוצרכו מנעלים יותר, שלא בלו מנעלים שלהם מעל רגליהם כדכתיב בקרא (דברים כט, ד):
וציוה לבניו לטלם עמהם. הקשה הראב״ע (הארוך) שהרי כתיב (ראו להלן לה, כד) ״וכל אשר נמצא אתו עצי שטים הביאו״, ומשמע שהיה נמצא ״אתו״ לצרכו, ולא שהיה מכין אותו למשכן. וקושיא זאת אינה צריכה לפנים, אפילו אם נאמר שפירוש ״נמצא אתו״ לצרכו, מה בכך, דעדיין לא הוקדשו אלו עצי שטים למלאכת המשכן, והיה להם עדיין לצרכם עד שהקדישו אותם, ונקרא זה ״אשר נמצא אתו״, אבל מכל מקום צריך לומר דבשביל המשכן היו מכינים לעצי שטים, דאם לא כן למה היו נמצאים אתם עצי שטים כל כך ארוכים עשרה אמות (להלן כו, טז), אלא שהיה עצי שטים עמהם לצרכם, ואם יצוה על המשכן יתנדבו על המשכן. ואדרבא, מדכתיב אצל עצי שטים (להלן לה, כד) ״וכל אשר נמצא אתו עצי שטים למלאכת העבודה״, פירושו כי ישראל נמצאו עצי שטים אתם למלאכת העבודה, והם הכינו אותם לעבודה, ומכל מקום אף שלא הכינו אותם אין זה אלא טענה, ואין בה ממש. ועוד הקשה (הראב״ע) כי מה יאמרו המצריים כשהיו רואים אותם נושאים עצי שטים, והם אמרו כי לא ילכו רק דרך שלשת ימים במדבר ויזבחו זבחים בלבד (לעיל ח, כג), וקושיא זאת אינה צריכה לפנים, שהרי יאמרו לעשות משכן ומזבח לפי שעה, כי ששים רבוא (לעיל יב, לז) יכולים לעשות בית בשעה:
אמנם מפני שהיה סבור הראב״ע שעיקר מה שהוכרחו לומר (תנחומא תרומה ט) כי ממצרים הוציאם בשביל שלא היה להם קרשים במדבר, אף על גב דגם זה ראיה דמאין להם קרשים במדבר, מכל מקום אין זה עיקר ראיתם, אבל עיקר דבר זה דבר נפלא מאוד, שהיה ראוי ליעקב אביהם דוקא להיות לו חלק בקרשים, שצוה את בניו לנטוע ארזים שם, וכן אמרו בתנחומא (שם) כשירד יעקב למצרים צוה את בניו לנטוע ארזים למשכן, כדאיתא שם. ועוד אמרו שם, הבריח התיכון ירד עם יעקב למצרים. ראה איך אמרו על הבריח התיכון שהוא ירד עם יעקב למצרים, ועל הארזים אמרו כי בשעה שירד למצרים ציוה את בניו לנטוע אותם. כי יעקב היה הבריח התיכון, והוא מחזיק את הכל, כמו שאמרנו בפרשת ויצא (בראשית פכ״ח, אות יז), שהוא מאחד את כל ישראל, כאשר התבאר שם שנעשו האבנים אחד תחת ראשו (רש״י שם כח, יא), עיין שם. ובניו הם הקרשים, והם היו מ״ח קרשים, ד׳ פעמים י״ב, ד׳ קרשים נגד שבט אחד. ואין כאן להאריך, רק דברי חכמים הם בחכמה גדולה. אכן רש״י שפירש ש׳הביא ארזים למצרים כשירד למצרים ציוה את בניו וכו׳⁠ ⁠׳, ואפילו אם יש ארזים במצרים, ציוה להם לנטוע ארזים חשובים כמו שהיו צריכין להם:
מְאָדָּמִים: האל״ף בקמץ לבד, והוא חטוף מפני הדגש שאחריו, וכן כולם1. [מְאָדָּמִים].
1. כולם: שמ׳ כו יד; לב ז, כג; לו יט.
אדום לאחר עבודן. דאילו מתחלת ברייתן הל״ל אדומים:
מין חיה ולא היתה כו׳. ותחש דיחזקאל מין חיה טמאה היה ותלא אילן שמו כמ״ש בגמרא פ׳ במה מדליקין:
ומאין היו להם במדבר כו׳. (מהר״ן) פי׳ מדכתיב בישעיה אתן במדבר ארז שטה וגו׳ משמע דלעתיד יהיה אבל עכשיו לא:
[They were dyed] red after they were tanned. [Rashi knows this] because if they were naturally red, it should say אֲדוּמִים, [not מְאָדָמִים].
A kind of animal which existed only... [Question: Does it not say in Yechezkel 16:10 that they made shoes from tachash leather all the forty years that they were in the desert? The answer is:] The tachash of Yechezkel was a species of impure animal called Tala Ilan (Shabbos 28a).
Where did they get it in the desert... [Rashi asks this] because it is written in Yeshaya 41:19: "I will place cedar, acacia... in the desert,⁠" implying that in the future it will be so, but now it is not. (R. Noson)
סוד האדם. עולם קטן פנימאה דלגו נר״ן סוד האדם הוא צלם אלהים ועיקרו נ״ר כי הנשמה חופפת והן זו״נ וזהו בצלמו בצלם אלהים ועל נ״ר לבושא דקיק סוד בבגדו בה ונק׳ אלוה סוד יריעות עזים – היא הבשר עורות אלים מאדמים ועורות תחשים – הן העור ושני עורות יש באדם כמו בברית. ערלה ופריעה ועור תחש הוא חיצון בסוד הערלה שניתנה לאברהם אבינו בסוד התחש ממשפחת א״א כמ״ש בפ׳ תרומה וכנגדן בעולם השמים הן ג״כ שנים השמים ושמי השמים והן מתחלקין לשבעה וכן העורות והעור החיצון נחלק לשנים נגד רקיע וילון והיא הקרום דקיק שעל העור הוא הוילון ובעור החיצון הכוכבים סוד השרטוטין והכרת הפרצוף שהן ברקיע שבו חמה כו׳ ועור הפנימי נחלק לה׳ והבשר הוא י״א יריעות עזים סוד י״א סמני הקטרת י״א ארורים כנודע והרקיעין סוככין עליהם וסוד יריעות של המשכן תכלת וארגמן ותולעת שני ושש. הן סוד רקיעין דלגו שחופפין על סטר׳ דקדושה כמו הרקיעין חופפין על הס״א והוא סוד החשמל שחופף על החיות סוד מלבוש שמנינן שוה והוא מלבושם כידוע.
סוד הפרכת הוא הפרגוד שבין החיות לשכינה והוא הרקיע שע״ג החיות ולפנים מהפרכת אבן שתיה הוא אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא כמראה אדם כו׳ דמות כבוד ה׳ השכינה ותרין רביין קביעין תחותיה סוד הכרובים והיכל ק״ק הוא בית ק״ק והחיות הן בהיכל הרצון ובין אלו ההיכלות פרגוד הרקיע הנ״ל ויסוד דנוק׳ שהוא ק״ק בתוכו מקום שמקבל בתוכו הזרע והוא הארון ובתוכו יסוד דדכורא הלוחות הברית והן שנים כנגד ב׳ צינורות שבתוכו ולכן מימין מ״ע ומשמאל ל״ת. העצמות הן הקרשים והן שרפים עומדים. האיברים הן שבעה כלים דמשכנא ברזא דז׳ היכלות ב׳ פרגודים שבאדם בין ג׳ עורות שבאדם חב״ג הן פרכת ומסך וכן הפרגוד בכלל ובין בתי גואי לבתי בראי ובתי בראי הן נר״ן למשכנא בחצר א״מ ועליהן קלעי׳ סובבין לבתי בראי ועיין בע״ו רכ״ב וכן ביחזקאל נפתחו השמים הן העורות ואמר השמים ה׳ שמים ה׳ עורות של הפנימי ואח״כ ואראה והנה רוח סערה כו׳ הבשר ומתוכה כעין החשמל לבושא דקיק ובתוכן החיות וע״ג הרקיע וע״ג אבן ספיר כו׳ ועליו כמראה אדם כו׳ ועיין ברי״ג שיש רקיעין בסטר׳ דקודשא ויש בס״א ויש רקיעין תתאין והן ב׳ חופאין על משכנא וברקיעין תתאין שני חופאין נגד ב׳ רקיעין הנ״ל דקודשא ושל ס״א וע״ש כל הרקיעים.
והאיברים הפנימים מוח הוא הארון וכל כליה וידוע שבמוח סוד הכפרת והכרובים קנה וושט הן עזרה ושלחן ו׳ קנה הן ו׳ טבעות קנה השביעית היא טבעת העליונה שמקפת הכל ווש׳ לאכילה וקנה לתורה ולב הוא המזבח הפנימי ששם ריח הקטרת ומזבח החיצון הוא הכבד שהוא לאכילה והן האיברי׳ האמצעים ומוח לב כבד שבתוכם הנר״נ והם אשה ריח ניחוח לה׳. ב׳ כליות הן כיור וכנו ובין ג׳ לג׳ פרוכת פרוס. יותרת וקרום של מוח מסך ופרכת שהן ג׳ עולמות ג׳ שמות כלל הכל.
מאדמים – צבועים היו אדום אחר עבודן:
תחשים – אינו החיה נקראת בלשוננו [Tasso] כי היא טמאה, ולא הוכשר למלאכת שמים כי אם עור בהמה טהורה, וזה טהור היה, ולא נמצא אלא לשעה, והרבה גוונים היו לו:
שטים – אין בידינו להכריע מה שם העץ הזה בלשוננו:
עורות תחשים – תחש לא נמצא חוץ מספור המשכן רק פעם אחת (ביחזקאל ט״ז:י׳) ואנעלך תחש. לדעת המתרגמים הקדמונים הוא שם עור צבוע בצבע מיוחד, וחכמי התלמוד אמרו (שבת כ״ח⁠{.-:}) שהוא שם חיה, וכן דעת גיזניוס והוא אומר שהוא Phoca {זאב הים} או כיוצא בו.
שטים – בערבי שַנְט, ובלעז Acacia (עיין נתיבות השלום).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ועורות תחשים – אמר רשב״ל, אומר היה ר׳ מאיר, תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא וכו׳, ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז.⁠1 (שבת כ״ח:)
1. וטהור הוא, דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, משום דבעינן דבר המותר בפיך, וכמש״כ באות הקודם. ומ״ש לפי שעה נזדמן נראה דלאו דוקא לשעת בנין המשכן אלא לכל משך הארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ובא לאפוקי רק שלא נשאר לדורות, וראיה לזה דמצינו ביחזקאל (ט״ז) ואנעלך תחש, וזה קאי על היות ישראל במדבר לאחר עשיית המשכן. ואולי הטעם בהכרח הדרשה דלפי שעה נזדמנה לו ונגנזה הוא משום דלא חשבה הכתוב בפ׳ ראה במיני החיה או הבהמה הטהורות.
והנה רש״י בפסוק זה כתב תחש מין חיה היא, ותפסו עליו המפרשים מגמרא שלפנינו שלא הכריעו חכמים אם מין חיה או מין בהמה היא, ואני תמה, כי הלא בתנחומא איתא מפורש דעת ר׳ יהודה שמין חיה היא, וכן בירושלמי כאן בסוגיא איתא בחד גירסא במאמרו של רשב״ל בשם ר׳ מאיר דתחש מין חיה היא, וא״כ לא יפלא איפוא שקבע רש״י ע״פ הדעות וגירסות אלו.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י קראאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאר׳ בחיידעת זקניםרלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשתורה תמימההכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144