(הקדמה)
הנבואה השנים ועשרים תחילתה (ל, א) הוי בנים סוררים וגומר עד (לב, ט) נשים שאננות ויש בה עשר פרשיות, הראשונה (ל, א) הוי בנים סוררים, השניה (ל, ו) משא בהמות נגב, השלישית (ל, טו) כי כה אמר ה׳ אלהים, הרביעית (ל, יח) לכן יחכה השם לחננכם, החמישית (ל, יט) כי עם בציון ישב, הששית (ל, כו) והיה אור הלבנה, השביעית (ל, כז) הנה שם ה׳ בא ממרחק, השמינית (לא, א) הוי היורדים מצרים לעזרה, התשיעית (לא, ד) כי כה אמר ה׳ אלי, העשירית (לב, א) הן לצדק ימלוך מלך וראיתי לשאול בפרשה הזאת ששת השאלות.

השאלה הראשונה בפרשה הראשונה בפסוק (ל, ד) כי היו בצוען שריו ומלאכיו חנם יגיעו, כי אם היה קינת הנביא ותוכחתו לבני ישראל על שהלכו מצרים לעזרה, מה לו לומר כי היו בצוען שריו, הלא ידענו ששרי פרעה היו בצוען שהיא מארץ מצרים, ומה זה לענין התוכחת ולענין הקינה.

השאלה השנית (ל, ו) משא בהמות נגב בארץ צרה וצוקה לביא וליש וגומר, והיא כי לא ידענו ענין המשא הזה, אם היה הנבואה כשאר המשאות והנבואות, ולא נתבאר ענינה, אם היא לטובה ואם לרעה, גם לא ידענו על איזו אומה אמר בהמות נגב.

השאלה השלישית בפרשה הד׳ שאמר (ל, יח) ולכן יחכה ה׳ לחננכם, וזה כי אם היו הדברים קללות נמרצות על עשרת השבטים שבטחו במצרים ולא בטחו על ה׳ אלהיהם, איך מיד תוך כדי דבור אמר עליהם, ולכן יחכה ה׳ לחננכם, ולכן ירום לרחמכם והוא הטוב שבייעודים.

השאלה הרביעית בפרשה הה׳ (ל, יט) והיא שאם היה הנביא מיעד טוב, באומרו כי עם בציון ישב ובירושלם בכה לא תבכי חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך שהוא הטוב שבייעודים, איך אמר אחריו (פ׳, כ) ונתן לכם ה׳ לחם צר ומים לחץ שהוא ייעוד רע.

השאלה החמישית בפרשה הששית באומרו (ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, כי זה באמת דבר אין ראוי להאמינו שישתנו סדרי בראשית, ושני המאורות הגדולים שיקבלו תוספת או גרעון מהאור שחלק להם הקדוש ברוך הוא בבריאתם.

השאלה הששית בפרש׳ התשיעי׳ בפ׳ (לא, ט) נאם ה׳ אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם, והוא שאם נא׳ זה על השכינה שהוא אור עליון איך קראה תנור והנה לא מצאנו זה התאר לשכינה בכל דברי הנביאים, ואם אומרו כדברי רז״ל (עירובין יט, א) על א׳ מהפתחים שיש לגהינם בירושלם, יקשה ג״כ מאד איך יוחס הגיהנם עצמו לירושלם ולציון, כי בידוע שאינו שם אף כי אין הגיהנם דבר גשמי כתנור השורף, ומה יהי׳ ג״כ ענין אומרו אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם: והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כולם.

הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להוכיח אל השבטים אשר בשומרון ובנותיה, על אשר הלכו מצרים לבקש עזרה כנגד סנחריב, והורידו שם מנחה רבה ולא היה להועיל, כי לא יעזרו אותם מצרים, ושהיה מרשעתם כל כך, שלא היו שואלים עזרה מהאל יתברך, אבל בהפך שלא אבו לשמוע תורתו, והיו אומרים לנביאים שלא ינבאו להם בשם ה׳, ושלכן יבוא פתאום שברם, ושזה יהיה מהדין בעבור שלא בקשו את קדוש ישראל, כי אם היו מבקשים אותו היו נושעים בשובה ונחת, והמה לא רצו כי אם סוסי מצרים, ולכן יפלו לפני אויביהם כי אלהי משפט ה׳, ויתן לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, והביא להם ראיה מיושבי ירושלם שיבוא עליהם סנחריב, ובעבור שיצעקו אל ה׳ יחנם, ועם היות שיהיו בצרה ולחץ המצור, הנה השם יתברך ימלט אותם, והם גם הם ישמעו דבריו ויסירו את אלהי הנכר אשר בקרבם, וכן יבורכו להם התבואות, וליהודים אשר בירושלם יהיה אורה ושמחה וששון ויקר, ולסנחריב אשר בא להחריבם יבא השם יתברך כאש אוכלת ומקולו יחת את אשור, כי כבר הוא מוכן ומסודר אליהם מאתו יתברך, ויהיה כל זה לישראל שיר ושמחה רבה, ומזאת ההודעה העתידה הוליד כנגד שומרון, שאוי ואויה להם שירדו מצרים לעזרה, ולא דרשו את ה׳ כמו שעשו יושבי ירושלם, ולכן יביא על השבטים ועל מצרים מפלה בידי סנחריב, מה שלא יביא על ירושלם, כי יהגה השם יתברך על סנחריב כאשר יהגה האריה על טרפו, ופתאום בפתע יגן על ירושלם גנון והציל לפי שנתרחקו מהע״ז, ולכן יפול אשור בחרב לא איש בעבור ירושלם, ושכל זה יהיה לירושלם לצדקת המלך חזקיהו, כי הוא יהיה מחסה לעמו ובימיו יגדיל תורה ויאדיר, ויוסר החנפות מקרב הארץ, וביאור זה כולו בפרשיות האלו.

(א) הוי בנים סוררים וגומר עד (ל, יב) לכן כה אמר קדוש ישראל, לפי שבזמן הושע בן אלה עלה מלך אשור על ערי ישראל, ויהי לו הושע עבד ואחר שנים מועטות קשר בו, ושלח מלאכים אל מלך מצרים כמסופר בספר מלכים (מלכים ב יז, א - ד), וזה כבר היה בימי חזקיהו, כי הוא מלך בשנת שלש להושע, (שם יח, א) לכן באה הנבואה הזאת לנביא ישעיהו על בני ישראל ששלחו מצרים לעזרה ואת השם לא דרשו, ועליהם אמר הוי בנים סוררים, רוצה לומר בנים אתם להשם אלהיכם, אבל אתם סוררים, ולכן יהיה עליכם אוי, והוכיחם למה לא שאלו פי הנביא בעצתם הנבערה הזאת, והוא אומרו לעשות עצה ולא מני, רוצה לומר ולא ממני ברשותי ובמאמרי, ואמר לעשות עצה ולא אמר לקחת עצה או להתיעץ, לפי שיש בעצה שני דברים האחת בקשת הדרכים הנאותים להגיע אל המבוקש, והשנית לבחור הדרך היותר טוב מהם ולעשותו בפעל, ואמר הנביא שהוא לא יאשימם על היותם מתיעצים ביניהם לבקש הדרכים היותר טובים להצלתם, אבל היה האשם שאותו הדרך לרדת למצרים לבקש עזרה בחרו בו והוציאוהו לפעל מבלתי רשות השם יתברך ודבר הנביא, ולכן אמר לעשות עצה, וכן הוא ולנסוך מסכה ולא רוחי, כי המסכה גם היא העצה הנעשית בהסתר והעלמה רבה מענין כסוי, והיא חטאתם שעשו אותה בפעל מבלי שאלת ה׳ רוח מן הנביא, כי זה היה חטאת על חטאת בסלקם בטחונם ממנו יתברך, ולבקש עזרת מצרים אשר צום עליו לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד.

ובאר הענין באומרו ההולכים לרדת מצרים ופי לא שאלו לעוז במעוז פרעה ולחסות בצל מצרים, רוצה לומר שבקשו זה מפאת פרעה שהיה מלך גבור, ומפאת עמו שהיה עם רב, כמו האילן הסוכך תחתיו יושבי בצלו.

והודיעם הנביא שלא יועילם עזרת מצרים באומרו והיה לכם מעוז פרעה לבשת והחסות בצל מצרים לכלימה, רוצה לומר שלא יועילם גבורת המלך ולא מחסה עמו, וכן היה שעלה מלך אשור על שומרון והחריבה, ושרי פרעה שהיו עתידים לבוא בעזרתה של ישראל יצאו מארץ מצרים ולא הלכו שמה.

והוא אומרו כי היו בצוען שריו וצוען היה מארץ מצרים, כאלו אמר שרי פרעה תמיד היו בצוען, ולא הלכו לעזור את שומרון, וכן אמרו ומלאכיו חנס יגיעו, רוצה לומר מלאכיו של פרעה אשר שלחם לעזור לישראל עד חנס הגיעו לבד, והוא מקום בארץ מצרים, ותרגם יונתן שהוא תחפנחס והענין שלא עברו משם. ורש״י פירש כי היו בצוען שריו של ישראל בשליחות שהיו הולכים למלך מצרים.

כל הוביש כולם ביישו את עצמם לקנות להם אדונים חנם. ויותר נכון לפרש ששאר העמים כולם היו מביישים על זה לישראל, על שבקשו עזר רעים שלא הועילם כלל, והוא אומרו כל הבאיש על עם לא הועילו למו רוצה לומר הכל היו מבאישים לישראל לפי שבטחו על עם לא הועילו למו, והיו להם לא לעזר ולא להועיל כי אם לבושת וגם לחרפה, והותרה השאלה הראשונה.

ולפי ששלח מלך ישראל בהמות טעונות זהב וכסף ומנחה ושוחד למלך מצרים כדי שיעזור אותו כנגד מלך אשור, לכן אמר משא בהמות נגב ואינו מלשון נבואה אלא משא ממש, שטענו להם בהמות חמורים וגמלים להביא זהב למלך מצרים, וקראם בהמות נגב על שהיו הולכים למצרים שהיא בדרומה של ארץ ישראל, ואמר שהיו הולכים בארץ צרה וצוקה, ומסכנים עצמם לעבור במקום גדודי חיות רעות לביא וליש מהם אפעה שרף מעופף והיו נושאים חיליהם על כתף עיירים ועל דבשת גמלים אוצרותם, ודבשת הוא חטוטרת הגמל, ואומרים שנקרא דבשת לפי שלרוב המשא יש לגמל שם מכה וחבורה, ומשימים לו דבש לרפואה, והוא שאמרו חכמים ז״ל (ב״מ, לח, ב) דבש והדביש למאי חזי לכתיתא דגמלא, והותרה השאלה השנית. והיה סוף המאמר וגזרתו על עם לא יועילו, רוצה לומר שהיו נושאים משא בהמות אל ארץ הנגב בדרך צרה וצוקה בקרב לביא וליש אפעה ושרף, ישאו חיליהם על כתף עיירים ואוצרותם על דבשת גמלים, וכל זה על עם לא יועילו שהוא מצרים.

והוא אומרו עוד ומצרים הבל וריק יעזורו ואומרו לכן קראתי לזאת רהב הם שבת, רוצה לומר על כן קראתי למצרים רהב וגאוה, לפי שכל עניניהם הם גאוה ולא גבורה, וענינם הוא לשבת בעירם, ולא ללכת ולעזור ולהועיל לאחרים, ואפשר שאמר לכן קראתי לזאת רהב, רוצה לומר לשומרון כי היה ענינם גאה וגאון ודרך רע, כמו שאמר (ישעיה כח, א) הוי עטרת גאות שכורי אפרים, ואין ענינם להלחם עם האויבים כי אם לשבת בביתם, וישלחו אל מצרים לעזרה שיבאו להלחם בעדם, והמפרשים פירשו לזאת יקרא רהב לירושלם. ומה שכתבתי ראשונה הוא היותר נכון אצלי.

וצוה השם לנביא שיכתוב הנבואה הזאת בפניהם כדי שיהא זכרון ליום אחרון, והוא אומרו עתה בוא כתבה על לוח אתם, רוצה לומר כתוב אותה על לוח במעמדם, ועל ספר חוקה, שיחקנה על ספר, ותהי ליום אחרון לעד עד עולם, רוצה לומר הנבואה הזאת תהיה לעד בהם, והיום האחרון הוא יום החרבן, ומה שיכתוב על ספר הוא הנבואה אשר ניבא בענין פרעה.

ונתן הסבה למה ייעד בהם כל זה, באומרו כי עם מרי הוא בנים כחשים בנים לא אבו שמוע תורת השם, רוצה לומר שהיו בני ישראל עם מרי כנגד השם יתברך ועוברים על תורתו, והיו עוד בנים כחשים שלא יודו בחטאתם אבל יכחישו תמיד, ואפילו שיבא הנביא להוכיחם וללמדם תורת השם לא יאבו לשמוע אליו, אבל מבלי בושה וכלימה בפרסום היו אומרים לנביאים שלא יגידו להם האמת האלהי המושג אצלם, אבל שידברו להם כזבים וחלקות, רוצה לומר דברי חנפות וכפי רצונם.

והוא אומרו אשר אמרו לרואים לא תראו, והם הנביאים שלא ידברו להם כלל, ואם ירצו לנבאות יאמרו לאותם החוזים לא תחזו לנו נכוחות ונבואות אמתיות, אבל דברו לנו חלקות חזו מהתלות.

ועוד יאמרו לנביאים עם היות מנהגיכם לנבאות דבר השם אמת, הנה עתה לא תעשו כן, וזהו סורו מני דרך הטו מני אורח, והוא הדרך ואורח הנביאים לנבאות דברי השם באמת ובתמים, ויותר טוב מזה שלא תדברו דבר בשם השם, והוא אומרו השביתו מפנינו את קדוש ישראל, רוצה לומר הס כי לא להזכיר בשם השם.

לכן כה אמר קדוש ישראל וגומר עד (ל, יט) כי עם בציון ישב. רוצה לומר בעבור שמאסתם בדבר השם, ואמרתם לנביאים שלא ינבאו בשם קדוש ישראל, לכן אותו קדוש השם אשר מאסתם בו אומר, כי בגלל הדבר הזה שמאסתם בדבריו ותבטחו בעושק ונלוז, רוצה לומר לעשוק העשירים, כדי לתת שחד ומתן לנלוז שהוא מלך מצרים, כי נלוז הוא תואר, כמו (משלי ג, לב) כי תועבת ה׳ נלוז, שפרושו מעוקל, ותשענו עליו ועל עמו.

לכן יהיה לכם העון הזה שהוא הבטחון במצרים, כפרץ נופל נבעה כחומה נשגבה, אשר פתאום לפתע יבוא שברה רוצה לומר בעבור העון הזה תהיו כפרץ, שהוא כבר נופל על דרך הר נופל יפול, נבעה רוצה לומר מבוקש וגזול מהאויבים, מלשון (ישעיה כא, יב) אם תבעיון בעיו, והרב אברהם בן עזרא פירשו מלשון אבעבועות, ותהיו גם כן כמו החומה הנשגבה אשר בפתע פתאום יבא שברה ותפול, וזה דמיון לעזר מצרים שהיו חושבים אותו לחומה נשגבה שתפול ולא תגין על אנשיה.

וזכר שגם לא תהיה מפלת החומה ושברונה לחלקים גדולים שיוכלו במהרה להקימה, כי ישברה ה׳ כשבר נבל יוצרים, רוצה לומר כמו שישבור נבל של חרס שיעשו היוצרים שהוא מכותת ומדוכה לחלקים קטנים, והוא אומרו שברה רוצה לומר החומה ההיא אשר זכר, כשבר נבל יוצרים כתות רוצה לומר כמו שישבר נבל כלי חרס מהיוצרים כתית לא יחמול, כלומר הדק היטב עד שלא ימצא במכתתו בשבריו וחלקיו חרס לחתות אש מיקוד ולחשוף מים מגבא, רוצה לומר שלא ימצא בחלקיו ושבריו חלק מאותו חרס הנשבר שיועיל אם להביא בו מעט אש מהיקוד, ואם להביא מים מגבא שהוא מגבא המים, ופירש מיקוד הוא המקום שהאש מוקד בו, ולחשוף הוא ענין גלוי כמו (בראשית ל, לז) מחשוף הלבן, שבמקום שנקוו מעט מים, אין אדם יכול לדלות בו כי אם בשבר כלי חרס קטן, וכל זה משל אם לחרבן מצרים אשר בקשוהו לעזרה שיחריבהו סנחריב, ואם לחורבן ישראל ושומרון שיגלו ויהיו נשברים שבר על פני שבר, והוא היותר נכון.

והאשימם הנביא למה בחרו לבקש עזרה ממצרים, בהיותו לא לעזר ולא להועיל, ואת קדוש ישראל לא דרשו, שאם היו דורשים אותו לא היו צריכים למצרים, ולא לעשות מלחמה בחרב ובחנית, אבל בהיותם בשקט ובשלוה היו נושעים מאויביהם.

והוא אומרו כי כה אמר ה׳ אלהים קדוש ישראל רוצה לומר הקדוש שלכם, בשובה ונחת תושעון, רוצה לומר אם הייתם מבקשים פניו בהשקט ובבטחה תהיה גברותכם, בהיותכם דבקים בו ולא אביתם.