×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיְהִי֩ דְבַר⁠־יְהֹוָ֨הי״י֨ אֵלַ֜י בַּשָּׁנָ֤ה הַתְּשִׁיעִית֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָעֲשִׂירִ֔י בֶּעָשׂ֥וֹר לַחֹ֖דֶשׁ לֵאמֹֽר׃
Again, in the ninth year, in the tenth month, in the tenth day of the month, the word of Hashem came to me, saying,
תרגום יונתןרש״יר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודשד״להואיל משהעודהכל
וַהֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִי בְּשַׁתָּא תְשִׁיעֵיתָא בְּיַרְחָא עֲשִׂירָאָה בְּעַסְרָא לְיַרְחָא לְמֵימָר.
התשיעית – לצדקיהו.
in the ninth year of Zedekiah.
בשנהא התשיעית – לגלות יהויכין, וכן כל שנות הספר.
א. בכ״י: בשנת.
ויהי דבר י״י אלי בשנה התשיעית – למלכות צדקיהו וכן כתיב במלכים ובירמיה בשנה התשיעית למלכו (ירמיהו נ״ב:ד׳).
(הקדמה)
הנבואה האחד עשר תחלתה ויהי דבר השם אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי עד ויהי בעשתי עשרה שנה באחד לחדש. ויש בה עשר פרשיות. הראשונה, ויהי דבר השם אלי בשנה התשיעית. השנית, לכן כה אמר ה׳ אלהים הוי עיר הדמים. השלישית, לכן כה אמר ה׳ אלהים הוי עיר הדמים גם אני אגדיל המדורה. הרביעית, בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך. החמישית, ואתה בן אדם הלא ביום קחתי מהם. השישית, בן אדם שים פניך אל בני עמון. השביעית, כי כה אמר ה׳ אלהים יען מחאך יד. השמינית, כה אמר ה׳ אלהים יען אמר מואב ושעיר. התשיעית, כה אמר ה׳ אלהים יען עשות אדום. העשירית, כה אמר השם אלהים יען עשות פלשתים. ויש לשאול בנבואה הזאת ששת השאלות:
השאלה הראשונה במה שצוה הקדוש ברוך הוא לנביא שיכתוב את שם היום את עצם היום הזה שבו סמך מלך בבל על ירושלם, וזה כי מה התועלת והרמז שיהיה בכתיבה ההיא כי הנה לא צוהו שיכתוב את שם היום ואת עצם היום שבו הבקעה העיר ולא היום שבו נשרף בית קדשינו ותפארתנו ולמה א״כ צוה כל כך על כתיבת היום שבו סמך מלך בבל על ירושלם, גם כי אמר בזה שני פעמים בעצם היום הזה ואחד מהם הוא ללא צורך:
השאלה השנית במה שצוהו שימשל לישראל משל שפות הסיר שפות, והיא כי כבר נזכר למעלה על חרבן ירושלם וגלות ישראל משלים הרבה וגם משל הסיר נזכר בקצור למעלה שהיו אומרים שהיה ירושלם הסיר והמה הבשר ועל זה השיבם ה׳ כללות הענין שזכר במשל הזה ומה היה אם כן הצורך בו במקום הזה:
השאלה השלישית בנבואת הנני לקוח את מחמד עיניך במגפה, והיא כי למה זה מתה אשת הנביא יחזקאל האם רצה הקדוש ברוך הוא להמיתה כדי לצוותו שלא יספוד ולא יבכה עליה כדי שיהיה יחזקאל למופת לבני ישראל שככל אשר עשה במות אשתו יעשו הם בחרבן בית המקדש והרג בניהם ובנותיהם הלא כבר היה אפשר לעשות המשל והרמז מבלי שיענש הנביא במות אשתו שהיתה אליו צרה גדולה:
השאלה הרביעית באומרו ואתה בן אדם הלא ביום קחתי מהם את מעוזם וגומר ביום ההוא יבא הפליט אליך, שמורה שביום שתשרף בית המקדש יבוא הפליט להודיעו לנביא וזה לא יתכן כי כפי רוחק הדרך אינו אפשר שביום א׳ ילך הפליט מירושלם עד בבל, גם כי בתשעה באב היה חרבן ירושלם והשריפה אשר שרף השם והפליט בא להודיעו אל יחזקאל בחמשה בטבת שלאחר אב כמו שכתוב אחר זה ויהי בשנת שתים עשרה בעשירי בחמשה לחדש לגלותינו בא אלי הפליט מירושלם לאמר הוכתה העיר וגומר והוא סותר למה שנאמר כאן שבא ביום החרבן, גם כי יש לתמוה מאד איך לא הגיעה השמועה מחרבן ירושל׳ אל בבל עד עבור חמש חדשים שלמים והוא זר מאד וטענת הרד״ק על זה אין בהם ממש:
השאלה החמישית בנבואה שבאה על בני עמון, והיא כי כבר נזכרה למעלה מזה נבואה אחרת על חרבן בני עמון ומה שיבא עליהם על מה ששמחו בחרבן ירושלם ולמה אם כן נשנית הנבואה הזאת כאן:
השאלה השישית באומרו כה אמר השם אלהים יען אמר מואב את שעיר, והיא למה חיבר בנבואה אחת מואב ושעיר יחד ואמנם בעונשים הבדיל ביניהם באומרו הנני פותח את כתף מואב ולא זכר בו שעיר ואחר כך בא נבואה בפני עצמה על אדום שהוא שעיר כמו שאמר יען עשות אדום וגומר ולמה בתוך עונש מואב זכר את בני עמון שכבר תמה נבואתם והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כולם:
הכוונה הכוללת בנבואה הזאת הוא להגיד שבאותו יום עצמו שסמך מלך בבל על ירושלם באה הנבואה לנביא יחזקאל שהיה בבבל וצוהו שיכתוב אותו היום ויראה לבני הגולה ויודיעם שבאותו היום סמך מלך בבל על ירושלם כדי שכאשר ישמעו אחר כך מפי המגידים כי כן היה באותו יום עצמו שכתב הנביא יכירו וידעו שדבר השם בפיו ולא יפול מכל דבריו ארצה, גם שרמז בזה שכל כך ימים יתמיד המצור עד שיצאו בגולה כמספר השנים שהיו משיצאו ממצרים עד אותה שנה, ולפי שהיו לישראל שתי מחשבות האחד שירושלם בהיותה רבתי עם לא יוכל נבוכד נצר לכבשה והשנית שמפני מקדש השם אשר בה תמלט העיר והמקדש, הנה מפני זה באו לו שתי נבואות האחת שפות הסיר שפות שעשה בה משל מהסיר שימלא מהעצמות והבשר עם כל חלאתה ושמפני האש אשר תחתיה יתבשל הכל ויותך עד שתשאר ריקה כפי כח המבער את הבערה, וכנגד המחשבה השנית מבית המקדש באהו הנבואה השנית ממות אשת הנביא כי כמו שלא הגין עליה זכותו ככה לא יגין השם על בית מקדשו שהקדוש ברוך הוא יחללהו והוא יתנהו ביד זרים, ומפני ששכני ירושלם הרעים עמון ומואב אדום ופלשתים שמחו בחרבנו באו לנביא נבואות עליהם שגם כן יחרבו וישתו מכוס יין החמה וכמו שיתבאר כל זה בפסוקים:
(א) ויהי דבר ה׳ אלי בשנה התשיעית וגומר עד בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך. כבר ביארתי למעלה שבתחילת כל שנה ושנה מגלות יהויכין אחרי שהתחיל יחזקאל לנבאות על נהר כבר באה אליו נבואה מיוחדת, ועל זה הדרך נאמר כאן שבשנה התשיעית לגלות ההוא בחדש העשירי שהוא טבת בעשור לחודש באה אליו הנבואה ואמרה לו.
בשנה התשיעית – לגלות המלך יהויכין ולמלכות צדקיהו.
בשנה התשיעית – לגלות יהויכין ולמלכות צדקיהו. עיין מלכים ב כ״ה:א׳, וירמיה נ״ב:ד׳.
בשנה התשיעית – לגלות יהויכין ולמלכות צדקיהו; עיין מלכים ב׳ כ״ה:א׳, וירמיה נ״ב:ד׳ (שד״ל).
תרגום יונתןרש״יר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודשד״להואיל משההכל
 
(ב) בֶּן⁠־אָדָ֗ם (כתוב) [כְּתׇב⁠־]לְךָ֙ אֶת⁠־שֵׁ֣ם הַיּ֔וֹם אֶת⁠־עֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה סָמַ֤ךְ מֶֽלֶךְ⁠־בָּבֶל֙ אֶל⁠־יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם בְּעֶ֖צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
"Son of man, write the name of the day, even of this same day; the king of Babylon drew close to Jerusalem this same day.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
בַּר אָדָם כְּתַב לָךְ יַת שׁוּם יוֹמָא יַת כְּרַן יוֹמָא הָדֵין סְמַךְ מַלְכָּא דְבָבֶל עַל יְרוּשְׁלֵם בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין.
בן אדם כתב לך את שם היום – (כתוב לעיל ברמז תתרי״ח).
סמך מלך בבל – היום צר עליה.
the king of Babylon has besieged Today he besieged it.
כתוב לך את שםא היום אתב עצם היום הזה סמךג וגו׳ – כן כתוב לך: בשנה התשיעית לצדקיהו סמך מלך בבל על ירושלם.
א. כן בפסוק. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״עצם״.
ב. כן בפסוק. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״ואת״.
ג. כן בפסוק. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״עמך״.
את שם היום – יום העשור לחדש העשירי,
שיום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים – למען ישמעו וישאלו לאחיהם אם כדבריך ויאמינו בך וישמעו וישובו.
בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה – הנבואה באה לו בעשרה בטבת שבאותו יום סמך מלך בבל על ירושלם ואמר לו שיכתוב אותו היום ויראה לפני הגולה כי באותו היום סמך מלך בבל וכשישמעו אחר כן מפי המגידים כי כן היה באותו היום עצמו שכתב הנביא ידעו כי נביא היה בתוכם (יחזקאל ל״ג:ל״ג) ואמת הם דבריו שאומר להם בשם י״י ולא ישמעו עוד אל נביאי השקר. ומה שאמר שם היום ועצם היום רוצה לומר שם היום באחד בשבת או בשני בשבת או איזה יום שהיה כי אין שמות לימים בלשון הקדש אלא למספר ימי השבוע ולא לחדשים אלא ראשון שני ושלישי ועצם היום רוצה לומר בעשור לחדש העשירי, ופירוש סמך סמך עם חילו אל העיר ובנו עליה דיק (מלכים ב כ״ה:א׳).
בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הפרטי הזה, ושם היום הוא כפי מספרו מימי השבוע כאילו תאמר ראשון או שני או שלישי עד מספר שבעת ימי השבוע, והתועלת המגיע מזאת הכתיבה היא להודיע שסמך מלך בבל אל ירושלם שרוצה לומר על ירושלם בעצם היום הזה, הנה אם כן כשאמר את עצם היום הזה הראשון הוא לענין הכתיבה שיכתוב עצם היום ההוא ואומרו בעצם היום הזה השני הוא לענין הסמיכה שסמך מלך בבל על ירושלם בעצם היום הזה, והיה תכלית הכתיבה הזאת לפי דעת המפרשים כדי שיכתוב הנביא מיד היום ההוא שבו סמך וכו׳ ויראה אותו אל בני הגולה שבבל ויודיעם שבאותו יום סמך מלך בבל וחילו על ירושלם וכשישמעו אחר כך מפי המגידים כי כן היה באותו היום עצמו שכתב הנביא ידעו כי נביא היה בתוכם ודבריו אמת הם ולא ישמעו עוד אל נביאי השקר, זהו טעמם ונכון הוא. ונ״ל עוד בזה שרצה הקדוש ברוך הוא שיכתוב היום אשר בו סמך מלך בבל על ירושלם כדי שיכירו וידעו כמה מהימים יתמידו ישראל במצור עד שילכו בגלות, והיה זה לרמוז ענין אמתי גדול מאד והוא שמעת שיצאו מגלות מצרים עד שנכנסו בגלות בבל עברו עליהם תתק״י שנים כי הם יצאו מגלות מצרים בשנת אלפים ותמ״ח ליצירת העולם ובאו בגלות בבל כשנחרבה ירושלם בהחלט ונשרפה בית השם בשנת שלשת האלפים ושנ״ח כפי מה שנזכר בסדר עולם, והיו אם כן חפשים וגאולים תתק״י שנה, כתוב לך את שם היום שבו סמך מלך בבל על ירושלם שהיה ביום העשירי לחדש העשירי מהשנה הט׳ למלכות צדקיהו והתמיד המצור עד שהבקעה העיר שהיה בתשעה לחדש הרביעי כמו שנזכר בספר ירמיהו (ירמיה לט, א - ב; נב, ד - ו) והוא גם כן בסוף ספר מלכים (מלכים ב כה, א - ד), ומן היום ההוא שסמך מלך בבל עד שהובקעה העיר והיו כבר בגלות היו תתקי״ד יום, הנה אם כן כמספר השנים שעברו עליהם בין גלות לגלות היו הימים שסמך מלך בבל על ירושלם יום לשנה יום לשנה כי היו הארבעה שנים הנוספים למקוטעות, ולהעיד על זה גם כן בא לו הצווי כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלם והותרה השאלה הראשונה.
כתוב לך – התי״ו בקמץ חטוף אעפ״י שהוא מלא וא״ו. והמסרה מנאו עם המלאים וא״ו בלישנא בקריאה ויש לתמוה למה לא נמנה ג״כ עם המלות שהם מלאים וא״ו ובקמץ חטוף הלא הם כתובים במ״ג אות וא״ו.
עצם – גוף הדבר יקרא עצם וכן לא נכחד עצמי ממך (תהלים קל״ט:ט״ו).
סמך – ענין הקרוב.
את שם היום – ר״ל כמה הוא בשבת ראשון או שני וכו׳ ולתוספות ביאור אמר את עצם היום הזה שהוא עומד בו היום להודיע אשר מלך בבל סמך על ירושלים לצור עליה בעצם היום הזה ותכלית הכוונה היה בזה הכתיבה כי הנביא היה בבבל וכתב מה שנעשה בירושלים וכשישמעו מפי המגידים כי כן היה יאמינו בו ולא יפנו עוד אל מול דברי נביאי השקר.
כתב לך את שם היום – כדי שידעו אנשי הגולה כי נביא היה בתוכם. שבהיותו רחוק הרבה מירושלם ידע את עצם היום שהחל המצור עליה (רד״ק).
סמך מלך בבל – במלכים {מלכים ב כ״ה:א׳} ובירמיה {נ״ב:ד׳} כתוב בחדש העשירי בעשור לחדש בא נבוכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלם ויחן עליה ויבנו עליה דיק סביב.
את שם היום פי מהרי״א שר״ל שם היום מימי השבוע למשל יום הראשון בשבוע, ומ״ש את עצם היום רצה לומר בכמה בחדש, והטעם מה שצוה לכתוב שעל ידי כך נודע להם אמיתת נבואתו שכיון היום בצמצום שסמך על ירושלים, עוד כתב כי מאז עד ט׳ לחדש הרביעי שהבקעה העיר ההיו תתקי״ד יום, כמספר השנים שהיו חפשים מיום צאתם מארץ מצרים שהיו בשנת ב׳ אלפים תמ״ח עד שנחרב הבית בשנת ג׳ אלפים שנ״ח לחשבון של סדר עולם, וארבעה ימים הנותרים היו לשנות המקוטעים, והיה מכוון יום לשנה, גם י״ל דרך רמז וביחוד מ״ש כאן ירושלים חסר יו״ד שא״ל שיכתוב לסימן שם היום ועצם היום, ששם היום הוא מלת עשור ועצם היום הוא מספר עשרה, שעשור עולה בחשבונו תקע״ו ועם מספר עשרה שהוא עצם היום הוא תקפ״ו כמספר ירושלים שנכתב פה חסר י׳ להיות לזכרון שסמך מלך בבל על ירושלים, וכפי מספר הכשדים שאצלם הלילה שייך אל היום שעבר חשבו אז יום י״א בטבת ובלשון כשדים נקרא שם החדש טבת כמ״ש חז״ל דשמות החדשים עלו עמהם מבבל, ושם י״א בטבת שהוא שם היום ועצם היום לבני בבל עולה כמספר נבוכדנצר, וזה יהיה זכר גדול שבו ביום סמך מלך בבל, בעצם היום הזה ר״ל בכח היום והרמז שבו.
כתב לך – ובבוא יום ידעו בני הגולה כי אמת היתה נבואתך, שד״ל; וממלת לך נראה ג״כ שיהיה לך יום אֵבֶל לדורות.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ג) וּמְשֹׁ֤ל אֶל⁠־בֵּית⁠־הַמֶּ֙רִי֙ מָשָׁ֔ל וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑היֱ⁠־הֹוִ֑ה שְׁפֹ֤ת הַסִּיר֙ שְׁפֹ֔ת וְגַם⁠־יְצֹ֥ק בּ֖וֹ מָֽיִם׃
Utter a parable to the rebellious house, and tell them, 'Thus says Adonai Elohim, 'Set on the caldron, set it on, and also pour water into it.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וְאִתְנַבֵּי לְעַמָא סַרְבָנָא נְבוּאָה וְתֵימַר לְהוֹן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים אִתְנַבֵּי דְיִסְקוּן מַשִׁרְיָן עַל קַרְתָּא הָדָא וְאַף יִתְיְהֵיב לָהּ אַרְכָא לְקַבָּלָא מְצִירָא.
שפת הסיר – ״שפת״ גזור מן ״והשפתים טפח אחד״ (יחזקאל מ׳:מ״ג), וכבר הזכרתיו במלכים.⁠1
1. הוא מתכוון, ללא ספק, לפירושו למלכים ב ד, לח, שעודנו בכ״י, שם הוא סבור שהוראתה של תיבת ״שפת״ היא ״שים על הכירה״ (בהשוואה ל״את׳ף״ בערבית). והשווה: מנחם, ערך ׳שפת׳; אלפסי, ערך ׳שפת׳; ריב״ג, אצול, ערך ׳שפת׳; רש״י, וראב״ע בפירושו לישעיהו כו, יב.
שפות הסיר – ע״פ הכירה במקום מושבה היא קרויה שפיתה בלשון המשנה שאמרו רבותינו: מקום שפיתת שתי קדירות ועוד שנינו אחד שופת את הקדירה ואחד נותן לתוכה מים ואחד נותן לתוכה תבלין למדנו שהשפיתה היא הושבתה על פי הכירה עד שלא יתנו לתוכה כלום והדוגמא זו על ירושלים שאמרתם עליה היא הסיר עתה בא העת שתהיה לסיר ואתם בתוכה לבשר יבא נבוכדנצר ויתננה על האור, ומנחם פירש לשון שימה.
וגם יצוק בו מים – הם צרכי המצור, יצוק כמו שפוך.
Set the pot [Heb. שְׂפֹת, set.] On the mouth of the stove on the place where it is set. That is called שְׂפִיתָה in Mishnaic Hebrew, for our Rabbis said (Shab. 38b): "[A stove has] a place for the setting of [שְׂפִיתַת] two pots.⁠" We learned also (Beitzah 34a): "If one sets the pot, one puts in water, and one puts in the condiments...⁠" We learn that is the placing it on the mouth of the stove before they put anything into it. This figure represents Jerusalem, about which you said, "It is the pot.⁠" Now the time has come for it to become a pot, and you will become the meat inside it, and Nebuchadnezzar is coming and will put in on the fire. Menachem (p. 179) explained it as an expression of placing.
and also pour water into it These [represent] the accessories for the siege. יִצֹק is like שְׁפֹךְ, pour.
וביום זה משול לבית המרי משל ביום אשר סמך מלך בבל על ירושלם. כמו שמצינו בספר מלכים: ויהי בשנה התשיעית למלכו בחדש העשירי בעשור לחדש בא נבוכדנצר וכל חילו על ירושלם וגו׳ (מלכים ב כ״ה:א׳).
ואמרת כה אמר י״י שפות הסיר שפות – ביום הזה בא העת שתהיה ירושלם לכם לסיר ואתם תהיו לה לבשר (יחזקאל י״א:י״א), ויבוא נבוכדנצר ויתננה על האור.
שפות הסיר שפות – ערוך הסיר והתקן אותה להעמידה על גחליה.
וגם יצוק בו מים – הם מי המצור. כשמתייראים בני העיר מן הגייסות שמצירין על העיר מכניסין לתוכו מים. ודימוי הוא, כלומר: הזמינוא עצמיכם לפרנס את העיר ממים וממזון כאנשים שמצירין אותן במצור.
א. כן בכ״י פרמא 2994, פריס 162. בכ״י לוצקי 777: ״היצמו״. בכ״י מינכן 5: ״הימינו״.
אל בית המרי – שעמך בבבל.
שפות הסיר – הזמנה ושימה כמו ולעפר מות תשפתני (תהלים כ״ב:ט״ז). תשפות שלום לנו (ישעיהו כ״ו:י״ב).
שפות הסיר – צוה לנבוכדנצר להביא העיר במצור לבנות מצור סביב. והסיר הוא ירושלים.
יצוק בו מים – להרתיח, שפוך בה צרה ועברה לכלותם.
(ג-ו) אליה – לתוכה מפחד המצור.
יצק, אסוף, מלא, לקוח, דור, רתח – כולן לשון צווי שצוה לנבוכדנצר לעשות.
דור – לשון מדורה.
עצמים – איברים. ואילו נתחים ועצמים של מבחר הצאן.
חלאתה – אשקומ״א.
לנתחיה לנתחיה – רק לנתחיה.
הוציאה – הוצא מה שבתוכה.
וסדר בישול קדירה כך הוא: שפות קדירה על גבי הכירה ומושיבה, ואח״כ נותן לתוכה מים לבשל מה שבתוכה. ואחריהן נתחים כגון ירךא וכתף ועצמים, איברים קטנים שבנתח, עצם עצם עם בשרו. ואח״כ עושה מדורה תחתיה ומרתיחה ומבשלה ומסיר חלאתה ממנה להתבשל בנקיות בלי זוהמא. ומוציאין הנתחים ומחלקין אותן בגורל ובמנה לפי כל אחד.
אף כאן: שפות הסיר – תבוא ירושלים במצור, והמצור סביבה כפי הכירה סביב הקדירה, ומפחד המצור, אצוק ואשפוך לתוכה פחד ואימה ורוגז לב לרכך ולמוג לב, ולרפות ידים, כמו הבישול שממסין הבשר ומרככין אותו.
ומפחד המצור, יאספו אל ערי המבצר ואל ירושלים כל השרים, נתחים ומבחר הצאן.
וגם דור העצמים תחתיה – עשה מדורה על העצמים שבה תחתיה – שיתקן כלי מצור ויפתח פה ברצח וישים כרים על שערים, וישפוך סוללה ויבנה דיק להמסות לב ולהמיתם בחדריהם מאימות החרב.
והיה להם אז להשיב ולהסיר חלאתם ועונם וימהרו לצאת מצרת העיר ומפחדם ואימות מות וחצי רעב, שאף אם הם ייהרגו או יגלו טוב להם משימותו מיתת אימה ורעב. וכן דרך הסיר, כאשר תתם חלאתה אז כלה הדם ונתבשל הבשר ומוציאין אותו. וכמו שיותר החלאה מרובה בה יותר האיברים שוהין בתוכן ולא יוצאוםב עד ימוק הבשר, שאף אם יכול לאוכלן לא יוציאיהוג עד תתום חלאתו, גם אילו שוהין בעונם בעיר עד יכלו בתוכה. והוא שאומר לנתחיה לנתחיה שני פעמים דוקא, מנותח ומחותך חתיכות חתיכות, הוציא מה שבתוכם, שלא יצא ממנה אבר שלם שיהיה ראוי לחלקו בגורל ולמנה להתכבד בפני האורחים.
והוא שאומר לא נפל עליה גורל – ולמה ימוק ויחותך וינותח הבשר בתוכה, וברבות חלאתה ימוק הבשר, וכן יאמר למטה (יחזקאל כ״ד:י׳) התם הבשר.
א. בכ״י: ירק.
ב. בכ״י: אציאום.
ג. בכ״י: אציאהו.
ומשל אל בית המרי – משל הסיר היא ירושלם וזה המשל אתה תמשול אותו לא כמו שהם היו מושלים ואומרים היא הסיר ואנחנו הבשר (יחזקאל י״א:ג׳) כמו שכתבנו במראה השנית בשנה השנית.
שפות הסיר שפות – זה יעשה האדם בסיר בתחילה שופת אותה והוא שישים אותה על השפתים ואחר כן יוצק בו מים ואחר כן ישים הבשר בתוכה וירתיח האש תחתיה עד שיבשל הבשר ושפיתת הסיר על השפתים הוא משל לסמיכת מלך בבל על ירושלם כי זה היה תחילת מעשהו בה ויציקת המים בה הוא משל שלא תאחוז בה האור מהרה כי המים מאחרים הבשר מלהתבשל מהרה כי כשהיא בלא מים יאחוז בו האור והבשר נצלה מהרה אבל כשיהיה בה מים יתבשל הבשר מעט מעט כן ארכו ימי המצור משנה התשיעית לצדקיהו עד שנת י״א כדי שיכלו מעט מעט בירושלם ברעב בדבר ובחרב.
וגם יצוק בו מים – אמר בו לשון זכר לסיר וזכרו גם כן לשון נקבה בכל הפרשה לדרך הנמשל שהיא ירושלם או זכרה בלשון נקבה שהיא נקראת גם כן קלחת שהיא לשון נקבה.
והנה בני הגולה לא היו מאמינים כי יבא צר ואויב בשערי ירושלם להיותה עיר רבתי עם ושיתקבצו בה כל בני יהודה ולא יוכל נבוכד נצר לכובשה, גם היו חושבים שהקב״ה למען מקדשו ושכינתו אשר שמה יחוס ויחמול ויגן על העיר ועל המקדש, ולהסיר מלבם שתי המחשבות האלה צוה לנביא בשני המשלים אשר יעשה רומז למה שיהיה בירושלם, והראשון הוא שפות הסיר שפות וגם יצק בו מים רוצה לומר משול המשל הזה אל בית המרי, ושפות הוא לשון מערכה כמו ה׳ תשפות שלום לנו (ישעיה כו, יב) ולעפר מות תשפתני (תהלים כב, טז), יאמר ערוך וסדר הסיר שהיא הקדרה כי מפני שהם אמרו שהיה ירושלם הסיר והם הבשר לכן עשה משלו על זה, ואמר שפות שני פעמים כי כן דרך הלשון לכפול הדברים לחיזוק רוצה לומר סדרי הסיר לתקן בישול המאכל ולכן בתחילה יצוק בו מים.
שפות – ענין העמדת הסיר על הכירה כמו שפות הסיר הגדולה (מלכים ב ד׳:ל״ח).
הסיר – הקדרה.
יצוק – שפוך.
ומשול – אמור משל אל בית ישראל הממרים בי.
שפות הסיר שפות – ערוך והעמד הקדרה על מקום מעמדה על הכירה וגם שפוך בו מים להתבשל ולפי שהם אמרו בהמשל היא הסיר ואנחנו הבשר (יחזקאל י״א:ג׳) לכן אחז גם הוא בזה המשל לומר היום הוא תחלת המצור שהיא הכנה אל הכבוש כמו שהעמדת הקדרה על הכירה ויציקת המים בו הוא הכנה אל הבישול.
שפות הסיר – ענינו שפיתת הקדרה על הכירה. והמשל הזה הוא מתיחס (כמו שהעיר רש״י) למה שאמרו למעלה (י״א:ג׳) היא הסיר ואנחנו הבשר.
שפות – עריכת הקדרה על השפתים.
ומשל אל בית המרי משל המשל הזה מתיחס להם כי הם חדשו המשל הזה כמ״ש (למעלה י״א) האומרים לא בקרוב בנות בתים היא הסיר ואנחנו הבשר, היינו שהיו אומרים שחומת ירושלים הבצורה תגן עליהם כמו שתגן הסיר על הבשר בל תחרך ותשרף מן האש, שהגם שהאש סביב סביב אין הבשר נשרף מפני שהסיר מגין עליו, ובסיר שופכים מים והם מגינים על הבשר בל יחרך ויהיו בסיר עד גמר בשולו, וע״כ אמרו שלא יבנו בתים בקרוב אל החומה היינו שלא יהיה הבשר בקרוב אל הסיר בלא אמצעי כי אז ישרף מקודם זמן בשולו, ובטחו בהסיר שהוא החומה והמים שהוא כלי מלחמתם שלא תשרוף אותם אש המצור, ויהיו בירושלים עד גמר בשולם שהוא יום מותם, לכן נשא משל כפי דרכם, ואמר שפות הסיר היינו שישפות אותו אל הכירה היטב, שהוא הדבוק שמדביקו אל הכירה שלא תבא האש תחתיו רק בצדדים בל יחרך ברוב האש, והיינו שיעריכו את החומה בכל חזקה,
וגם יצוק בו מים להגן על הבשר שהוא כלי הנשק שיגן בעדם מאש האויב.
שפת – לשון הגיש דבר לדבר, כאן ובמלכים ב׳ ד׳:ל״ח, הגש לאש; ומזה שפת החלב (שמואל ב׳ י״ז:כ״ט) הם גבינה או חמאה עבה שחלקי החלב דבקים בהן זה לזה; ומזה גם השפתים. וגם בין המשפתים (שירת דבורה) הגבול, מקום שארץ דובקת לקרובה לה.
הסיר – ע״ד שאמרו בני הגולה (למעלה י״א:ג׳) היא הסיר ואנחנו הבשר (רש״י).
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ד) אֱסֹ֤ף נְתָחֶ֙יהָ֙ אֵלֶ֔יהָ כׇּל⁠־נֵ֥תַח ט֖וֹב יָרֵ֣ךְ וְכָתֵ֑ף מִבְחַ֥ר עֲצָמִ֖ים מַלֵּֽא׃
Gather its pieces into it, even every good piece, the thigh, and the shoulder; fill it with the choice bones.
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
כְנוֹשׁ רַבִרְבָהָא לְגַוָהּ כָּל גְבַר עָבֵיד קְרָב מַשִׁרְיַת עַמְמִין מַלֵי יָתָהּ.
אסוף נתחיה אליה – מיראת המצור אספו לתוכה כל ראשיה ושריה.
כל נתח טוב – כל גבר גיבר אימתן וגבר עביד קרב כן ת״י.
Gather its pieces to it Out of fear of the siege, gather into it all its leaders and its princes.
every good piece Every mighty, awesome hero and every warrior.
אסוף נתחיה אליה – אסוף אבריה אליה לתוך הסיר.
כל אבר טוב – כמו ירך וכתף. כלומר המצור יאסוף לתוך ירושלם כל שריה וראשיה.
מבחר עצמים מלא – מן הגיבורים ומובחרים שבעם.
מלא – אותהא לעשות מלחמה ולהגן על העיר.
א. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״אותם״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

אסוף נתחיה אליה – הנתחים שראויים לתת בתוכה אסוף אותם אליה וזה משל לאשר נאספו אל ירושלם מן הערים שנחרבו והיו שם במצור.
כל נתח טוב – משל לשרי יהודה.
ירך וכתף – אלו נתחים טובים מלאים בשר.
מבחר עצמים מלא – וכן משאר מבחר האברים מלא הסיר ולפי שהאברים מנותחים לפי העצמים יקראו האברים עצמים.
ואחר כך אסוף נתחיה אליה רוצה לומר הנתחים שראויים לתת בתוכה אסוף אליה כל נתח טוב ירך וכתף שהם נתחים טובים מלאים בשר, מבחר עצמים מלא רוצה לומר משאר העצמים היותר נבחרים מלא הסיר מהם.
כל נתח – ברוב ספרים שלנו הנו״ן בצירי וכתוב בשרשים שהנו״ן בסגו׳ ויש ספרים בצירי.
אסוף – הכנס כמו ואין איש מאסף אותם (שופטים י״ט:ט״ו).
נתחיה – איבריה כמו ונתח אותו לנתחיו (ויקרא א׳:י״ב).
ירך – הוא הרגל.
כתף – הוא רוחב היד ממעל.
עצמים – ר״ל איברים.
אסוף נתחיה אליה – הכנס בה הנתחים הראוים לה.
כל נתח טוב – וחוזר ומפרש ירך וכתף שהם נתחים טובים מלאים בשר.
מבחר עצמים מלא – את הסיר מלא משאר מבחר האיברים (ולפי שהאיברים מנותחים לפי העצמות יקראו האיברים בשם עצמים).
אסוף נתחיה אליה – משל על המלך והשרים וכל גדולי העם אשר בירושלם.
אסף נתחיה ושיאסוף הנתחים שיהיו בתוך הסיר והמים שלא יצאו חלקים מהם למעלה מן הסיר וישרפו מן האש, היינו שכולם יהיו תוך החומה ולא יצאו משם, ובאר כי יאסוף כל נתח טוב שהם השרים והחכמים,
וימלא גם מבחר עצמים שהם אנשי החיל.
כל נתח טוב – המלך והשרים והאצילים.
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ה) מִבְחַ֤ר הַצֹּאן֙ לָק֔וֹחַ וְגַ֛ם דּ֥וּר הָעֲצָמִ֖ים תַּחְתֶּ֑יהָ רַתַּ֣ח רְתָחֶ֔יהָ גַּם⁠־בָּשְׁל֥וּ עֲצָמֶ֖יהָ בְּתוֹכָֽהּ׃
Take the choice of the flock, and also pile the bones under it; make it boil well; yes, let its bones be boiled in its midst.'
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
מַלְכֵי עַמְמִין קָרִיב וְאַף טַקֵיס סוּמְכְוָתָהָא עִמְהוֹן אַבַּע זִמְנָהּ אַף יִתְרְמוֹן קְטִילָהָא בְּגַוָהּ.
וגם דור העצמים תחתיה – הבער את העצים תחתיה; ״עצמים״ כאן – במקום ״עצים״ ללא ספק, והיא מכלל מה שנאמר במלה מסוימת והחפץ בה זולתה;⁠1 ו״דור״ – ציווי מנחי עה״פ, <פועל> יוצא.⁠2
רתח רתחיה – ציווי מהכבד הדגוש (=פיעל); ו״רתחיה״ – שם עצם, ופירושו: חימום מים עד כדי העלאת אדים.⁠3 והוא נפוץ בדברי הראשונים.⁠4
1. כך ריב״ג, אללמע, עמ׳ 298 (רקמה, עמ׳ שיב), והמניע לחילוף הוא הקשר הדברים: הפועל ״דור״ מחד גיסא, והנוהג של הבערה באמצעות העצים מאידך גיסא. על נושא ״חילוף מלים״, ראה: פרץ, ״חילוף״, עמ׳ 228-207. רש״י ורד״ק מפרשים את תיבת ״עצמים״ כמשמעה. רד״ק אף מוסיף: ״במקום עצים תשים עצמים״.
2. כך סבור גם רד״ק. אבן קריש, עמ׳ 175-174; אלפסי, ערך ׳דר׳; מנחם, ערך ׳דר׳; וריב״ג, אצול, ערך ׳דור׳ – מפרשים בהוראת הבערה, אך אינם מנתחים את הצורה, והשווה פירוש אבן בלעם לישעיהו ל, לג. רש״י מפרש בהוראת סידור ועריכה.
3. השווה: אלפסי, ערך ׳דתח׳; ריב״ג, אצול, ערך ׳רתח׳, על-פי הגלוסות: של כ״י רואין.
4. ראה, לדוגמה: שבת פ״ג מ״ה; ר״ה יב ע״א; סנהדרין קח ע״ב.
מבחר הצאן לקוח – קח אתה נבוכדנצר את מבחר חייליך סביבותיה כן ת״י ואינו מיושב על ענין הסיר וכן צריך לפותרו מבחר ישראל יבאו ויכנסו בתוכה.
וגם דור העצמים תחתיה – סדר וערך העצמים תחת שאר האיברים כלומר ילחמו הגבורים בשביל החלשים ויסמכו אלו עליהן, דור לשון עריכה וכן יצנפך צנפה כדור (ישעיהו כ״ב:י״ח) שורות היקף גייסות וכן שורה תרגום דרא מנחם פירש כמו אני אגדיל המדורה (יחזקאל כ״ד:ט׳).
רתח רתחיה – ואחר שיהו כולם לתוכה יקרבו כלי המצור והמלחמה אל העיר.
Take the choice of the flocks You, Nebuchadnezzar, take the choicest of your armies around it. So did Jonathan render, but this does not fit with the idea of the pot. This must therefore be interpreted to mean that the choicest of Israel will come and enter into its midst.
and also arrange the limbs under it [Heb. דוּר,] an expression of arranging, and so: "He shall wind you around like a turban, like a surrounding wall (כַּדוּר)" (Yeshayahu 22:18), a row of surrounding troops. A row (דוּרָה) is translated into Aramaic as דַּרָא. However, Menachem explains it (p. 67) as: "Even I shall enlarge the fire (הַמְדוּרָה)" (verse 9).
make it boil well After they all are inside it, the siegeworks and the armaments will come near the city.
מבחר הצאן לקוח – הראשים שבהם.
וגם דור העצמיםא תחתיה – דרה של עצים תן בקרקעית הסיר, שסדר וערוך העצמיםב תחת האיברים.⁠ג וכן עושין, מניחין העצמות תחילה בקרקעית הסיר, איברים שאינם חשובים ונתחים הטובים למעלה. וכשהוא נותן את הבשר בקערות, נוטלן במזלגד ומניח איברים חשובים תחילה לפני ראשים, ואחר כך נותן איברים גרועים לדלת העם.
דור – זה הוא סידור וערך. כמו צנוף יצנפך כדור אלה ארץו רחבת ידים (ישעיהו כ״ב:י״ח). ודור דימוי הוא לשורת היקף הגייסות: העצמים יעצמו וילחמו הגיבוריםז תחת החלשים ויסמכו החלשים עליהם.
רתח רתחיהח – לאחר שיהיו כולם לתוכה, קרבו כלי המצור וכלי המלחמה להלחם על העיר.
וגם בשלו עצמיה בתוכה – כלומר כולם יתמו לתוכה הראשים ויתר העם. ויונתן תירגם: העצמות שסומכין את הבשר אף הן הכניסן בסיר עם הבשר, אות היא העצמותט הם יתידות הארץ, שאף הם יהיו גולים. וכן תירגם יונתן: מלכי עממיא קרב נוקם סומכוותא עימהון. וכן רתח רתחיה – אבע זימניה – מיהר זימנו, כמו: וחש עתידות (דברים ל״ב:ל״ה) דמתרגמ׳: ומבע.
א. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 777: ״העצומים״.
ב. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 777: ״העצומים״.
ג. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״איברים״.
ד. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״במזלח״.
ה. כן בפסוק. בכ״י מינכן 5, לוצקי 777: ״של״.
ו. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 777 חסר: ״ארץ״.
ז. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 777, פרמא 2994: ״העצמים ילחמו בגיבורים״.
ח. כן בפסוק ובכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״רתח רתח״.
ט. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777 הושמט ע״י הדומות: ״שסומכין את הבשר... היא העצמות״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

מבחר הצאן לקוח – מקור במקום צווי כמו זכור את יום השבת (שמות כ׳:ז׳) הלוך וקראת והדומים להם הבשר שתנתח יהיה ממבחר הצאן מן השמנים והטובים וזה משל לשרים ולגדולים.
וגם דור העצמים תחתיה – דור צווי בשקל קום מלשון מדורה אמר תבעיר העצמים תחתיה כלומר במקום עצים תשים עצמים תחת הסיר והדליק בהם האור וזה המשל כאילו עצמות חללים שעשו בה ששפכו דם נקי בתוכה הם מבעירים האש ומביאים הפורענות.
רתח רתחיה גם בשלו עצמיה בתוכה – כל כך תבעיר האש ותרתיח הסיר עד שאפילו העצמים שהם קשים להתבשל יתבשלו וזה משל לגבורים שהם חזקים כעצמים שיכלו ויפלו בחרב בתוכה.
ואמנם הבשר אשר תכנס בסיר ההוא יהיה מבחר הצאן מהשמנים והנבחרים שבצאן וזהו מבחר הצאן לקוח, ואומרו וגם דור העצמים תחתיה רוצה לומר בדור מדורה רוצה לומר אחרי שתשפות ותסדר הסיר שים מדורת העצמים תחתיה שבמקום עצים יבער העצמים תחת הסיר, רתח רתחיה וגם בשלו עצמיה בתוכה רוצה לומר כל כך תבעיר האש ותרתיח הסיר עד שאפילו העצמים שהם קשים להתבשל יתבשלו בתוכה:
והנמשל בזה היא שהסיר רומז לירושלם ושפות הסיר הוא משל לסמיכת מלך בבל על ירושלם כי זה היה תחילת מעשהו ויציקת המים בה הוא משל למצור שיתמיד ימים רבים כי המים מאחרים הבשר מלהתבשל מהרה כי כשהיא בלא מים יאחוז בו האור והבשר תתבשל מהרה אבל כשיהיה בה מים יתבשל הבשר מעט מעט, כן ארכו ימי המצור מן טבת של השנה התשיעית למלכות צדקיהו עד חדש אב של השנה הא׳ עשר לו כדי שיכלו בירושלם מעט מעט ברעב ובדבר ובחרב, והנתחים שיאסוף אליה היה משל אל היהודים שנאספו לירושלם מן הערים שנחרבו והיו שם במצור, וכל נתח טוב ירך וכתף ומבחר עצמים הוא משל לשרי יהודה וכן מבחר הצאן משל לגדולים ולשרי הצבא, ודור העצמים אשר תחת הסיר שמסבב הרתיחה והבישול הוא משל לחללים שנהרגו בקרבה שנשפכו דמים על ידי מלכי יהודה ושריהם שעצמות החללים ההמה היו מבעירים את האש ומביאים הפורענות, ואמרו וגם בשלו עצמיה בתוכה הוא משל לגבורים החזקים בעצמים שיכלו ויפלו בחרב בתוכה.
גם בשלו – גם כתוב בלא וא״ו ונמסר עליו שהוא אחד מן ד׳ פסוקים שכתוב בהם וגם גם.
בשלו – הבי״ת בקמץ לא בפתח.
דור – מלשון מדורה והבערה כמו מדורות אש (ישעיהו ל׳:ל׳).
רתח רתחיה – ענין הבשול בחוזק שמעלה כעין אבעבועות וכן ירתיח כסיר מצולה (איוב מ״א:כ״ג).
מבחר הצאן לקוח – ר״ל הבשר שתשים בסיר יהיה ממבחר הצאן מהשמנים והנבחרים שבצאן.
וגם דור – שים תחת הסיר מדורת העצמים שבמקום עצים יבער עצמים.
רתח רתחיה – ר״ל כ״כ תבעיר האש ותרתיח הסיר עד שגם העצמים יתבשלו בה עם שהם קשים להתבשל ור״ל בעת יתחיל המצור יתאספו בה כל בני הערים שנחרבו וגם שרי העם והמושלים ואמר לעשות מדורה מעצמים לרמז על עצמות והחללים הנהרגים חנם בקרבה ע״י המלך והשרים שהם מבעירים האש ומביאים הפורעניות וצרות המצור ואמר רתח וכו׳ לרמז שכ״כ יקשה צרות המצור עד שגם הגבורים החזקים כעצמים יכלו ויפלו בה בחרב וברעב ובדבר.
דור העצמים תחתיה – לשון מדורה, והיא הקפת העצים תחת הקדרה. ואין ספק כי מלת העצמים מוטעית, וצריך לומר העצים.
רתחיה – כמו נתחיה. והחליף הנו״ן ברי״ש (כמו טמן טמר) לומר לשון הנופל על הלשון.
דור – מענין מדורה, ובא על הסדר שמסדרין עצים וזפת ואש לעשות מדורה, ומשתתף בזה עם הוראתה השניה מענין היקיף, וחניתי כדור עליך, וזה ההבדל בין מדורה ובין מוקד ויתר לשונות.
רתח – הוא הבישול יותר מדאי כמו ירתיח כסיר מצולה (איוב מ״א).
מבחר הצאן שיקח הבשר מן הצאן המובחרים שיהיה בשר שמן, בלתי מקבל החירוך כבשר כחוש,
וגם משיב ואומר כל זה לא יועיל שהגם שלקחו מבחר עצמים אל תוך הסיר, הלא גם דור עצמים תחתיה, הלא לקחו הרבה מן העצמים ועשו מהם מדורה והיסק תחת הסיר, עד שהעצמים שתחת הסיר רתח רתחיה היינו שהם הרתיחו את הסיר יותר מן הראוי עד שבשלו עצמיה אשר בתוכה שהעצמים שתחת הסיר שנעשה מהם מדורה בשלו את העצמים שבתוך הסיר, שזה סימן שהמוקד הוא יותר מדאי כי העצמות אין מתבשלות וכשנתבשלו העצמות הקשות, כבר נתקלקל הבשר ע״י רוב הבישול.
דור – הוֹקֵד המדורה.
העצמים – צ״ל העצים (שד״ל) והמעתיק טעה בגלל עצמים ועצמיה שלפניה ולאחריה.
רתחיה – נתחיה (שד״ל), בן⁠־בר.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ו) לָכֵ֞ן כֹּה⁠־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗היֱ⁠־הֹוִ֗ה אוֹי֮ עִ֣יר הַדָּמִים֒ סִ֚יר אֲשֶׁ֣ר חֶלְאָתָ֣הֿ בָ֔הּ וְחֶ֨לְאָתָ֔הּ לֹ֥א יָצְאָ֖ה מִמֶּ֑נָּה לִנְתָחֶ֤יהָ לִנְתָחֶ֙יהָ֙ הֽוֹצִיאָ֔הּ לֹא⁠־נָפַ֥ל עָלֶ֖יהָ גּוֹרָֽל׃
Therefore thus says Adonai Elohim, 'Woe to the bloody city, to the caldron whose rust is therein, and whose rust is not gone out of it! Take out of it piece after piece; No lot is fallen on it.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
בְּכֵן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים וַי עַל קַרְתָּא דְאָשְׁדֵי דָם זַכַּאי בְּגַוָהּ דְהִיא כְדוּדָא דְזִיהוּמְתֵּיהּ בֵּיהּ וְזִיהוּמְתֵּיהּ לָא נַפְקַת מִנֵיהּ גָלוּ עַל גָלוּ אִתַּפֵּק עַמָא מִדְלָא יִתְעֲבֵיר בָּהּ תִּיוּבָא.
סיר אשר חלאתה בה – דחפשישותא בגווה.
וחלאתה לא יצאה ממנה – דחפשישותא לא נפקא מן גוה.
לנתחיה הוציאה – מטליות מטליות היו גולים, כיצד גלו ר׳ אליעזר אומר שבט ראובן וגד גלו תחלה, ור׳ שמואל בר נחמני אמר שבט זבולון ונפתלי גלו תחלה דכתיב כעת הראשון הקל ארצה זבולון.

רמז שסג

לא נפל עליה גורל – ר׳ שמואל בש״ר אחא אמר בשעה שהפלתי קלווסים על אומות העולם להגלותם לא גלו ואתם גליתם.
סיר אשר חלאתה בה – פירושו: סרחון ובאישה.⁠1
1. השווה: ת״י; אלפסי, ערך ׳חלאה׳; מנחם, ערך ׳חל׳; ריב״ג, אצול, ערך ׳חלא׳; רש״י ורד״ק.
חלאתה – זוהמתה שמוציאין מעל פיה על ידי הרתחתה שקורין אשקומא בלעז כלומר לא יצאו ממנה רשעים שבה.
לנתחיה לנתחיה – גלות אחר גלות היוצא ונפל אל הכשדים איש איש לבדו.
לא נפל עליה גורל – לא כשאר קדירות שמוציאין נתחיהן יחד לתתה לפני כל אחד ואחד חלקו וגורלו ויונתן תרגם מדלא יתעביד בה תיובא לא נפל עליה גורלו של מקום.
and its filth Its filth, which they remove from its surface by boiling it, is called escume in Old French, foam, ecume in Modern French. This means: the wicked within her have not come out.
limb by limb Exile after exile, who went out and defected to the Chaldeans, every man by himself.
no lot has fallen on it Not like other pots, whose pieces they take out all at once in order to place before each one his portion and his lot. Jonathan renders: because they did not repent within it. [Therefore,] the lot of the Omnipresent did not fall on it.
סיר אשר חלאתה בה – ירושלם שהיא עיר הדמיםא
סיר היא אשר חלאתה בה – ולא מפיק ה״א, לפיכך הוא שם דבר. חלאתה – פתרונו: זוהמא שבקדרא, שקורין בלעז שקומא.
וחלאתה לא יצאה ממנה – פתרונו: עושי הרעה שבתוכה לא יצאו ממנה.
לנתחיה הוציאה – שלא יהיו גולין כולם בגלות אחד, שיהו גולין בג׳ פעמים גלות אחר גלות, היוצא ונפל אל הכשדים איש איש לבדו. בתחילה גלות יהויקים, ואחר כך גלות יהויכין.
לא נפל עליה גורל – לא הפילו גורל על נתחים שבסיר. שדרך גייסות כשבוזזין שלל רב מטילין עליה גורלות לחלקו בשוה. אבל בבזה זאתב זה נוטל מה שתופס בלא גורל, וזה נוטל מה שהוא תופש, לפי שאין שוללין כל השלל ביחד. שלא כשאר קדירות שמוציאין נתחיהן ביחד, לפני כל אחד ואחד חלקו וגורלו.
א. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״הקמים״.
ב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י פרמא 2994: ״זו״. בכ״י לוצקי 777 חסר: ״זאת״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

לכן – עתה פי׳ המשל כי עיר הדמים והיא ירושלם היא הסיר.
סיר אשר חלאתה בה וחלאתה לא יצאה ממנה – חלאתה הראשון רפה הה״א. חלאתה פי׳ זוהמתה כי דרך בני אדם להעביר הזוהמא מן הקדרה אבל זאת חלאתה נשאר בה לא יצאה ממנה וחלאתה משל לעונות הנראים בתוכה עד שנמאסה בעיני כל רואיה כזוהמא הנמאסת.
לנתחיה לנתחיה הוציאה – לא תוציא ממנה הנתחים כאחד אלא נתחים אחר נתחים וזה משל שלא כלו יושבי ירושלם והנאספים בה כאחד אלא היו יוצאים ממנה אנשי המלחמה ונהרגים ולזמן יוצאים גם כן ונהרגים וכן גלו ממנו גלות אחר גלות גלות יהויכין תחילה ואחר כן גלות החורבן עם צדקיהו.
לא נפל עליה גורל – לא נפל גורל עליה איזה נתח יצא תחילה אלא כמו שיזדמן והמשל לא יצא גורל על יושבי ירושלם אלא כמו שיזדמן אשר לשבי לשבי אשר לדבר לדבר ואשר לרעב לרעב (ירמיהו ט״ו:ב׳).
ולכן ביאר מיד לנביא כללות הנמשל באומרו אוי עיר הדמים והיא ירושלם שהיא הסיר אשר חלאתה רוצה לומר עונותיה ופשעיה כי חלאתה פירושו זוהמתה כי מפני שהיה דרך בני אדם להעביר את הזוהמא מן הקדירה אמר שזאת לא היתה כן כי חלאתה וזוהמתה נשארה בה לא יצאה ממנה, והוא רמז לעוונותיה ופשעיה שלא שבה מהם אל אלהיה, ואומרו לנתחיה לנתחיה הוציאה רוצה לומר שלא הוציאו ממנה הנתחים בבת אחת כולם אלא נתחים אחר נתחים הוציאו ממנה רומז שלא גלו כל יושבי ירושלם בבת אחת כי קצתם גלו עם יהויקים ואחר כך קצתם גלו עם יהויכין ושאריתם גלו אחר כך עם צדקיהו וזהו לנתחיה לנתחיה הוציאה, לא נפל עליה גורל איזה נתח יצא תחלה אלא כמו שנזדמן יצאו קצתם קצתם אשר לחרב לחרב ואשר לדבר לדבר ואשר לשבי לשבי.
חלאתה בה – הה״א רפה על פי המסורת שהיתה ראויה להיות במפיק ולכן אין בבי״ת דגש שאין כאן דין מפיק והאחרים שבפרשה כלם במפיק במנהג ועיין שרשים שרש חלא.
חלאתה – ענין זוהמא ודומה לו במקראות שלאחריו.
לכן – ר״ל הואיל ונאמר לי במשל לכן אפרש הדבר כה אמר ה׳ וגו׳.
אוי וגו׳ – אוי לך ירושלים אשר נשפך בך דמי נקיים.
סיר – אתה הסיר אשר נשאר בה זוהמתה ולא יצאה ממנה זוהמתה כי לא העבירו ממנה כדרך שמעבירים זוהמת הסיר ר״ל עדיין טומאת העון אצלך ולא עשית תשובה שתלך לה העון.
לנתחיה לנתחיה הוציאה – ר״ל כמו שאין דרך לשפוך מסיר כזאת כל הנתחים בבת אחת כי ישפך עמהם גם הזוהמה הנשארת בשולי הסיר אולם יוציאם נתחים נתחים מה שפוגע ראשון נוטל תחלה מבלי הפלת גורל לדעת מי ראשון כו׳ כן לא גלו אנשי ירושלים בבת אחת כי מהם גלו עם יהויקים ומהם עם יהויכין ומהם עם צדקיהו ולא גלו על פי גורל כי אם מי שבא בידו ראשון גלה תחלה וכאומר לא היה כן בעבור שאלו פשעו יותר מאלו והגורל נפל על אלו שפשעו ביותר כי באמת דרך אחד להם.
חלאתה – זוהמא, והראשון בלא מפיק, ויל״פ שנמצא בה חלאה מחמת הבישול וגם חלאתה של הסיר שהיה מכבר לא יצאה, כי לא רחצו הסיר בעת שהניחו בו הבשר.
לכן כה אמר ה׳, סיר אשר חלאתה בה – שמלאה חלאה ורק חלאתה לא יצאה ממנה – רק החלאה לבדה תשאר, אבל הנתחים הטובים לא ישארו הוציאה לנתחיה לנתחיה נתח אחר נתח, שהטובים יהרגו רבים מהם ורבים יצאו ונפלו אל הכשדים,
לא נפל עליה גורל פי׳ המפ׳ שאינו דומה כסיר שנתבשל שמוציאים כל הבשר ומחלקים הנתחים ע״פ גורל לאיש חלקו, רק הוציאו ע״פ המקרה אחד אחד, ויל״פ שאמר בתמיה וכי לא נפל הגורל של נ״נ עליו ולא על רבת בני עמון שהוא הגורל שהגריל לאן ילך שהיו תוצאותיו מאת ה׳ להחריבה.
חלאתה – ממקומו ומן הקבלה נודע שר״ל זוהמת הקדרה.
גורל – לדעת איזה מהם יקדם.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ז) כִּ֤י דָמָהּ֙ בְּתוֹכָ֣הּ הָיָ֔ה עַל⁠־צְחִ֥יחַ סֶ֖לַע שָׂמָ֑תְהוּ לֹ֤א שְׁפָכַ֙תְהוּ֙ עַל⁠־הָאָ֔רֶץ לְכַסּ֥וֹת עָלָ֖יו עָפָֽר׃
For her blood is in her midst she set it on the bare rock; she didn't pour it on the ground, to cover it with dust.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אֲרֵי דַם זַכַּאי דְאִתְאַשַׁד בְּגַוָהּ בְּזֵידוּ וּבִדְרַע מְרוֹמָם שְׁפַכְתֵּיהּ לָא שְׁפַכְתֵּיהּ בְּשָׁלוּ לְמֶעְבַּד עֲלוֹהִי תְּיוּבָא.

רמז שסד

כי דמה בתוכה היה על צחיח סלע שמתהו – ר׳ יודן שאל לרב אחא היכן הרגו את זכריה בעזרת ישראל או בעזרת נשים, אמר לו לא בעזרת ישראל ולא בעזרת נשים אלא בעזרת כהנים, ולא נהגו בדמו לא כדם הצבי ולא כדם האיל ולא כדם הצפור, תמן כתיב איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם וגו׳ וכסהו בעפר הכא כתיב כי דמה בתוכה היה על צחיח סלע שמתהו, כל כך למה להעלות חמה ולנקום נקם, שבע עבירות עשו ישראל באותו היום, הרגו כהן, ונביא, ודיין, ושפכו דם נקי, וחללו את ה׳, וטמאו את העזרה, ויום הכפורים שחל להיות בשבת היה כיון שבא נבוזראדן התחיל הדם תוסס אמר להם מה טיבו של דם זה שתוסס א״ל דם פרים ואילים וכבשים שהיינו מקריבים על גבי המזבח, מיד שלח והביא פרים ואילים וכבשים שחטן לפניו ועדין היה הדם תוסס, וכיון שלא הודו לו נטלם ותלאם בגרדום, אמרו הואיל והקב״ה מבקש לתבוע דם זה מידינו דם כהן ונביא הוא שהיה מתנבא עלינו כל הדברים שאתה עושה ועמדנו עליו והרגנוהו, מיד נטל ארבעים אלף פרחי כהונה והרגן עליו עד שהגיע דמם לדמו של זכריה. ומה טעם פרצו ודמים בדמים נגעו, ועדין היה הדם תוסס ונטל מן נערים כך ושחטן ומן בכורים כך ושחטן ומן זקנים כך ושחטן, כיון שראה שעדין הדם תוסס בההיא שעתא נזף ביה אמר ליה ומה את סבור ומה את בעי דנקטיל כל אומתך עליך, באותה שעה נתמלא הקב״ה רחמים ואמר אם זה שהוא בשר ודם אכזרי היום עודנו ומחר איננו נתמלא רחמים על בני ואני שכתוב בי כי אל רחום ה׳ אלהיך עאכ״ו, מיד רמז הקב״ה לאותו הדם ונבלע במקומו, כיון שראה נבוזראדן כך אמר בלבו כולם נתחייבו הריגה בשביל נפש אחת מישראל אני שהרגתי כמה נפשות עאכ״ו ערק ליה ואתגייר ונעשה גר צדק, תאנא נעמן גר תושב היה, נבוזראדן גר צדק היה.
על צחיח סלע שמתהו – פירושו: היותם מפורסמים בשפיכת דמים.⁠1 ויש אומרים2 שהוא מתכוון לומר, [כי] דם זכריה בן יהוידע,⁠3 שנרצח מתוך רשע ואיבה, היה בחצר בית ה׳ באופן גלוי ונראה, משום שלא היה שם במה לכסותו, וזה בלתי סביר; הלא אתה רואה שאמר באיום ״נתתי את דמה על צחיח סלע״ (פסוק ח), כלומר שאני הענשתי אותם על מה שהם פשעו, וכמו שהם לא חדלו מן הפשעים, כך לא אפטור אותם מעונש.⁠4
1. השווה רד״ק.
2. ראה: פסיקתא דרב כהנא, תנב ע״א; ילק״ש, ח״א, רמז שסד; ועיין רש״י.
3. עיין: דברי הימים ב כד, כ-כב.
4. נראה, כי חוסר-הסבירות לראות את המשפט כמתייחס לדמו של זכריה ניכר הן בהקשר הפסוק הנידון ובאלה הסמוכים לו, והן במוטיב הענישה, של מידה נגד מידה, הבא לידי ביטוי במלים ׳לנקום נקם״ שבפסוקנו.
צחיח – שעיעות.
לא שפכתהו על הארץ וגו׳ – ת״י בזידו ובדרע מרומם שפכתיה לא שפכתיה בשלו למיעבד עלוהי תיובא, ורבותינו פירשוהו בדמו של זכריה בן יהוידע לא נהגו בו לא כדם הצבי ולא כדם האיל.
smooth [Heb. צְחִיחַ,] smoothness.
she did not pour it out on the ground, etc. Jonathan paraphrased: with willful wickedness and with an arm raised on high did she shed it; she did not shed it unintentionally to repent of it. Our Rabbis (Git. 57b, Pesikta deRav Kahana 122a) explained it as referring to the blood of Zekharyah the son of Jehoiada. They did not treat it as the blood of the deer or the blood of the gazelle.
(ז-ח) על צחיח סלע שמתהו – על סלע חלק ערום שאין עפר עליה שיהא הדם נבלע בארץ, או שיהא מכוסה בעפר הדם, כמו: ונתתיהוא לצחיח סלע משטח חרמים (יחזקאל כ״ו:י״ד). שכל שעה גלוי לפני כמו שאומר להעלות חמה ולנקוםב נקם נתתי את דמםג על צחיח סלע לבלתי הכסות.
א. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5, פרמא 2994, פריס 162. בפסוק: ״ונתתיך״.
ב. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5, פרמא 2994, פריס 162. בפסוק: ״לנקום״.
ג. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5, פרמא 2994, פריס 162. בפסוק: ״דמה״.
על צחיח סלע – שעיעות שאינו נבלע בו ותדיר הוא נראה. כלומר סבורה היא שיהא נעלם מנגד עיני.
לא כמו שהיא סבורה, כשהיתה הורגת בסתר להעלים שלא יודע, כדם הנשפך על הארץ להיות עפר מכסה עליו שלא יראה.
כי דמה – למה היה כל זה העונש כי דמה בתוכם היה כי הדמים ששפכו בה בחנם מגולים הם והם מעוררים העונש והמשפט.
ובדרש: כי על דם זכריה נאמר שראהו רב טבחים רותח והרג עליו אלפים ורבבות זהו שאמר להעלות חמה ולנקום נקם.
על צחיח סלע שמתהו – כאילו על שן סלע שמתהו במקום גבוה שלא יוכל להתכסות והמשל כל כך הרבו שפיכות דם נקי עד שלא יתכן לסלוח ולהיות כנעלם אותו העון מלפני האל יתברך אלא גלוי ועומד הוא לפניו לנקום נקם מהם.
צחיח סלע – הוא המקום הגבוה שבסלע והוא שן הסלע וכן מאחרי לחומה בצחיחים (נחמיה ד׳:ז׳).
והיה זה לפי שדמה בתוכה היה על צחיח סלע שמתהו רוצה לומר שהדם שהיו שופכים בתוך ירושלם לא היה בסתר והעלם אלא בנגלה כאילו היה הדם ההוא ששפכו על צחיח הסלע שלא יוכל להתכסות כאילו שמתהו ירושלם על צחיח סלע לעין כל כי לא שפכוהו על הארץ לכסות עליו עפר אבל הוא מגולה ונראה.
צחיח – ענין יובש כמו שכנו צחיחה (תהלים ס״ח:ז׳).
כי דמה – דם הנקי הנשפך שהיה בתוכה הנה שמה אותו על יבשות הסלע להיות מתקיים לא שפכה אותו על עפר הארץ להיות נבלע ונכסה בעפר הארץ ר״ל שפכו דם בגלוי ובפרסום ולא חששו לעשות בסתר לבל יוודע.
צחיח סלע – מקום הגבוה והיבש של הסלע.
כי דמה מפרש מ״ש גם דור העצמים תחתיה שהוא הדם שהיה בתוכה ששפכו דם בפרהסיא,
ושמתו על צחיח סלע שיהיה לנגד עיניהם תמיד, ר״ל שלא עשו תשובה על מעשיהם לכסות על פשעיהם.
לכסות – למען יכסה; חָטְאָה בעזות פעם ובלי בושה.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ח) לְהַעֲל֤וֹת חֵמָה֙ לִנְקֹ֣ם נָקָ֔ם נָתַ֥תִּי אֶת⁠־דָּמָ֖הּ עַל⁠־צְחִ֣יחַ סָ֑לַע לְבִלְתִּ֖י הִכָּסֽוֹת׃
That it may cause wrath to come up to take vengeance, I have set her blood on the bare rock, that it should not be covered.'
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
לְמֶעְבַד פּוּרְעֲנּוּת לְאִתְפְּרָעָא בִתְקוֹף גַלֵיתִי חוֹבֵיהוֹן עַל דַאֲשִׁידוּ דַם זַכַּאי בִּגְלֵי בְּדִיל דְלָא לְאִישְׁתַּבָּקָא.
להעלות חמה – לפני צויתי לאותו דם שלא יבלע בקרקע כדי שיזכר לנקום נקמתו.
So that it might bring up fury before Me. I [therefore (Etz Chaim ms.)] commanded that blood not to be absorbed into the ground, in order that it might be remembered, so that My vengeance might be taken.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

אלא מגולה הוא לפני תמיד להעלות חמה לנקום נקם נתתי את דמה – מגולה ונראה תמיד כאילו על צחיח סלע.
להעלות חמה – שפכו הדם בגלוי לרוב כדי שתעלה חמתי עליהם לנקום נקם בהם.
נתתי את דמה – אמר שמתהו ואמר נתתי היא הרבתה הדם כדי שיהיה מגולה כאילו שמתהו על צחיח סלע ואני גם כן נתתיו להיות מגולה לפני לבלתי הכסות שלא אביתי לסלוח לה כי גדול עונה מנשא וכן אמר בספר מלכים וימלא את ירושלם דם נקי ולא אבה י״י לסלוח (מלכים ב כ״ד:ד׳).
כדי שיזכור תמיד כי להעלות חמה ולנקום נקם נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות וגם זה משל למה שיעשה האדם לזכירתו שישים הדבר לנגד עיניו כדי שיראהו תמיד ולא ישכחהו, וחכמים זכרונם לברכה (גיטין נז, ב) אמרו כי על דם זכריה נאמר זה שראהו רב טבחים רותח והרג עליו אלפים ורבבות.
להעלות חמה – לכן בכדי להעלות חמתי ולנקום בהם נקם קיימתי את הדם הנשפך בה להיות מתקיים כאלו הוא על יבשות הסלע לבל יהיה נכסה מעיני ר״ל כמו שהם עשו בגלוי כן השארתי את הדם מגולה להיות זכור לפני להעלות חמתי לנקום בהם נקמת הדם ואחז במשל מבן אדם המשאיר דבר מגולה למען יזכור בו.
ולכן כדי להעלות חמה נתתי גם אני את דמה על צחיח סלע וזה היו העצמים שהיו תחת הסיר שהגדילו המדורה.
נתתי וגו׳ – גם אני לא הסירותי מנגד פני דמה ששפכה.
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ט) לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔היֱ⁠־הֹוִ֔ה א֖וֹי עִ֣יר הַדָּמִ֑ים גַּם⁠־אֲנִ֖י אַגְדִּ֥יל הַמְּדוּרָֽה׃
Therefore thus says Adonai Elohim, 'Woe to the bloody city! I also will make the pile great.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
בְּכֵן כִדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים וַי עַל קַרְתָּא דְאֶשְׁדֵי דַם זַכַּאי בְּגַוָהּ אַף אֲנָא אַסְגֵי תְּבִירָהּ.
אוי עיר הדמים – ווי מן קדם קרתא דשפכי דמים בגווה.
גם אני אגדיל המדורה – ארבה בפורענות.
המדורה – הסק גדולה פואיאה בלעז.
the fire [Heb. הַמְדוּרָה,] a great kindling, foaie in Old French, a pyre.
לפי שאומר למעלה: הויא עיר הדמים (יחזקאל כ״ד:ו׳) – שהעיר דומה לסיר והדמים דומין לחלאתה שבסיר, שהדמים שופכין בירושלם שהיא הסיר.⁠ב ומה דרכה של אשה שרוצה להעביר הזוהמא שבסיר אגדיל המדורה כדי שירתיח הסיר על שפתה והרתיחה תשליך הזוהמא מן הסיר, גם אני אגדיל המדורה ומרתיח הסיר לנקום נקםג ולהוציא מתוך הסיר אנשי שופכי דמים להגלותן ממנה.
אגדיל המדורה – הם הרגו בשר ודם, וגם אני רוצה לעשות אש גדולה לבשלה, חמת י״י, ותבער בם אש י״י (במדבר י״א:א׳).
א. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5, פרמא 2994, פריס 162. בנוסח שלנו: ״אוי״.
ב. כן בכ״י פרמא 2994, פריס 162. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5 צורפו שתי המלים לאחת: ״שהאסיר״.
ג. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״נקום״.
לכן – שדם מרובה וחלאה מרובה לתוכה.
גם אני אגדיל המדורה – תחתיה להתם חלאתה.
לכן כה אמר י״י, גם אני אגדיל המדודה – לפי שאמר דור העצמים תחתיה (יחזקאל כ״ד:ה׳) אמר האל יתברך גם אני רוצה לומר הם הגדילו לעשות הרע גם אני אגדיל לנקום בהם נקם גדול ואמרתי לך דור העצמים גם אני אגדיל המדורה וארבה עצים על העצמים כי האור יאחז במהרה יותר בעצים מן העצמים שהם קשים ואדליק האש הרבה כדי שיחם הבשר ויהיה מאוכל וגם העצמות שהם קשים יחרו וישרפו מחוזק האש הגדולה.
לכן כה אמר השם אלהים אוי עיר הדמים וגם אני אגדיל המדורה רוצה לומר אוי לך עיר הדמים מפאת מעשיך שהמה יחריבוך וגם אני שהייתי מרחם עליך בימים הראשונים אגדיל המדורה תחת הסיר.
לכן – הואיל והדם הנקי זכור לפני לכן כה אמר ה׳ אוי לך עיר הדמים.
גם אני – כמו שהם הגדילו רשע כן גם אני אגדיל המדורה שתחת הסיר.
לכן כה אמר ה׳ שעי״ז גם אני אגדיל המדורה שחוץ מן האש שבחוץ אגדיל אני המדורה תחת הסיר שהוא החרב והרעב והדבר שאכלו בתוך ירושלים, כמ״ש (בירמיה כ״א) הנני מסב כלי המלחמה אשר בידכם וכו׳ ואספתי אותם אל תוך העיר הזאת.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(י) הַרְבֵּ֤ה הָעֵצִים֙ הַדְלֵ֣ק הָאֵ֔שׁ הָתֵ֖ם הַבָּשָׂ֑ר וְהַרְקַח֙ הַמֶּרְקָחָ֔ה וְהָעֲצָמ֖וֹת יֵחָֽרוּ׃
Heap on the wood, make the fire hot, boil well the flesh, and make thick the broth, and let the bones be burned.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אַסְגֵי מַלְכַיָא כְּנִישׁ מַשִׁרְיָתָא טַקֵיס סוּמְכְוָתָא וְזַמִין עֲלָהּ עָבְדֵי קְרָבָא וְגִבָּרָהָא יִשְׁתַּבְּשׁוּן.
הרבה העצים – אלו הגליונות.
הדלק האש – אלו המלכים.
התם הבשר – זה הצבור.
והרקח המרקחה – ר׳ יהושע ור׳ נחמיה בש״א אחא לפי שהיו ישראל אומרים נ״נ כנס כל ממון שבעולם ולממוננו הוא בא, אמר הקב״ה חייכם שאני עושה ממונכם חביב עליו כבשמים שהם עולים בסעודה. כהדא מרקחתא.
התם הבשר – השלם את הבשר, במשמעות: הכנס אותו לסיר ותבל אותו בתבלינים.⁠1
1. הכוונה – השלם את הכנת הבשר ואת בישולו. כך פירש גם רד״ק; פירושו של רש״י שונה: ״כשהבשר תם מעל העצמות והוא מצטמק ומעורב ברוטב ומגיש בכף דומה למרקחת...⁠״.
הרבה העצים הדלק האש – להרבות העצים ולהדליק האש.
התם הבשר והרקח המרקחה – כשהבשר חם מעל העצמות והוא מצטמק ומעורב ברוטב ומגיס בכף דומה למרקחת פטום סממנין שמערבין אותה יפה יפה ומתוך צימוק הבשר עשנה נהפך לתוכה שקורין אאורשיר בלעז וזהו שאמר והעצמות יחרו יבשו ויעשנו לשון חרה מני חורב (איוב ל׳:ל׳), וכן למען תחם וחרה נחשתה (יחזקאל כ״ד:י״א) כדרך קדירה שתמו מימיה ברתיחתה מתחממת ונשרפין חרסיה והתבשיל מתקלקל.
pile on the wood, kindle the fire And to pile on the wood, to kindle the fire.
and to consume the meat and prepare the mixture When the meat is consumed off the bones and it shrivels and becomes mingled with the liquid, and one stirs it with a spoon, it resembles a mixture of a compounding of spices, which they mix very thoroughly; and through the shriveling of the meat, its smoke is turned back into it, which is called aorser in Old French, to burn. And this is what [the following verse] says: and the bones will be scorched [Heb. יִחָרוּ.] They will be cooked and smoked, an expression of: "dried out (חָרָה) from the heat" (Iyyov 30:30). Similarly, "in order that it be heated, that its base be scorched (וְחַרָה)" (verse 11), as happens with a pot whose water has evaporated through its boiling: it heats up, its shards burn, and the cooked food spoils.
הרבה עציםא – תנו במדורה מעצים הרבה.⁠ב כלומר הם שפכו דמים. ואני אפרע מהם באש עברתי.
התם הבשרהרבה העצים והדלק האש ורתח רתחיה עד שמתבשל הבשר שבתוכה יותר מדאי ומכלה בתוך מרק שלה. שנופלת לחתיכות קטנות ואינה נמצאת עוד.
והרקח המרקחה – שמנענעה מתוךג הקדירה בכף עד שנתכת ואפילו העצמות, ואינן נמצאות, שיתמו כל הפושעים בעיר.
א. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5, פרמא 2994, פריס 162. בפסוק: ״העצים״.
ב. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י מינכן 5: ״הרבה מעצים״. בכ״י פרמא 2994: ״הרבה עצים״.
ג. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5, פרמא 2994.
התם הבשר – מרוב בישול ורתיחה ויכלו בתוכה מרוב צרות רבות ורעות ופחדים ואימות מות ורעב.
ועוד הרקח המרקחה – שיעשה כתבשיל עב וקפוי שיכלו המים מרוב רתיחות.
ואף העצמות יחרו – אַרְדָש.
הרבה – מקור וכן הדלק התם והרקח ופירושו והרקח המרקחת כי כשהבשר מבושל משימים בקדרה בשמים להטעים הבשר לאכילה וערוב הבשמים יקרא רקח מרקחת וענין המשל שיתמו בעיר מרוב הצרות ויהיו מוכנים לאכילת החרב כמו שהבשר הוא מוכן לאכול אחר שהוא מבושל ומרוקח במרקחת והעצמות משל לגדולים כמו שפירשנו.
יחרו – מבנין נפעל שרשו חרר מן ושכן חררים במדבר (ירמיהו י״ז:ו׳), שהוא מקום הנשרף מרוב חמימות.
וארבה העצים ואדליק האש והוא כולו משל להפלגת הנקמה כדי שיתום הבשר אשר בתוך הסיר והרקח המרקחה שהם הבשמים שמכניסים בקדרה בהיותה מבושלת והעצמות יחרו רוצה לומר שהעצמות שבתוך הסיר מרוב המדורה יוחרו ויושחרו.
והרקח המרקחה – ר׳ יונה כתב בס׳ הרקמה כי מצאו בס׳ ירושלמי בקמץ הה״א ואם כן יהיה מקור מבנין הפעל וכתב כי בספר בבלי מצאו פתח וכן מצאנוהו אנחנו בספרים מדוייקים והמסורת עליו לית ופתח ע״כ לשון רד״ק בשרשים.
התם – ענין השלמה וכליון כמו עד תומי אותם בידו (ירמיהו כ״ז:ח׳).
והרקח המרקחה – כן נקרא תערובות הבשמים וכן רוקח מרקחת (שמות ל׳:כ״ה).
יחרו – ענין יובש מחום האש כמו ותוכו נחר (יחזקאל ט״ו:ד׳).
הרבה העצים – ר״ל אמור בנבואה שאני ארבה העצים ואדליק האש למען התם את הבשר לכלותה.
והרקח – אשים בה מרקחת הבשמים כי כן הדרך להשים הבשמים בתבשיל לאחר שנצטמק הרבה.
והעצמות – גם העצמות יתייבשו מאד מחום האש.
הרבה, הדלק – כולו בלשון מקור, להרבות ולהדלק ולהתם.
והרקח – דבר דק הנרקח כמרקחת, כמו ים ישים כמרקחה (איוב מ״ב).
יחרו – הוא הנחרר מרוב האש.
הרבה העצים אני אשתדל להרבות העצים ולהדליק האש בפנים עד שיתום הבשר כי יתבשל עד שיאבד צורת בשר ויהיה כמרקחה ודבר דק הנרקח בחום האש עד שגם העצמות יחרו ע״י שיכלו המים ישרף הכל וגם העצמות יחרו מן האש שישלוט בתוך הסיר.
והרקח המרקחה – תן בה מיני סממנים להנעים טעמה.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יא) וְהַעֲמִידֶ֥הָ עַל⁠־גֶּחָלֶ֖יהָ רֵקָ֑ה לְמַ֨עַן תֵּחַ֜ם וְחָ֣רָה נְחֻשְׁתָּ֗הּ וְנִתְּכָ֤ה בְתוֹכָהּ֙ טֻמְאָתָ֔הּ תִּתֻּ֖ם חֶלְאָתָֽהּ׃
Then set it empty on the coals of it, that it may be hot, and its brass may burn, and that its filthiness may be molten in it, that its rust may be consumed.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וְאַשְׁאַר אַרְעָא צַדְיָא בְּדִיל דְיִצְדוּן וִיסוּפוּן תַּרְעֵי קִרְוָהָא וְיִתְמְסוּן בְּגַוָהּ עָבְדֵי סְאוֹבְתָּהּ וִיסוּפוּן חוֹבָהָא.
והעמידה על גחליה רקה – א״ר אלעזר אלו נאמר שבורה לא היתה תקנה לישראל, כשהוא אומר רקה, כל כלי שהוא ריק סופו להתמלאות, כל כך למה למען תחם וחרה נחשתה וכיון שחטאו גלו.
והעמידה על גחליה ריקה – הוא מתכוון ל״מרקחה״ שנזכרה,⁠1 כלומר הסיר המכיל את התבלינים,⁠2 וכמוהו ״ים ישים כמרקחה״ (איוב מ״א:כ״ג).
למען תחם וחרה נחשתה – ״תחם״ והדומים לו, לדעת אבו זכריא, הם עתיד נפעל,⁠3 ועדיף מכך אם נאמר שהם <צורות> עתיד של הבניין הקל, ו<צורת> היסוד של ״תחם״ היא ״תחמם״. ״וחרה נחשתה״ – תתחמם תחתית הסיר,⁠4 וכבר הזכרנו כמוהו מדברי הראשונים.⁠5
1. תיבת ״מרקחה״ נזכרת בפסוק הקודם. השווה פירוש רד״ק.
2. השווה: רש״י ורד״ק. אלפסי, ערך ׳רקח׳, וריב״ג, אצול, ערך ׳רקח׳, מפרשים את תיבת ״מרקחה״ שבפסוקנו בהוראת תבשיל, ואילו את זו שבאיוב מא, כג – בהוראת כלי-בישול.
3. חוג׳ אינו מזכיר את הפועל ״תחם״ בערך ׳חמם׳, אף כי הוא מתייחס לתיבת ״יחם״ שבקהלת ד, יא, וסבור שבניינה נפעל. השווה רד״ק. אבן בלעם, שמעדיף לראות את הפועל ״תחם״ כצורת עתיד של בניין קל, ודאי נשען על שיקולו של ריב״ג, מחברות, ערך ׳מכך׳ (עמ׳ 196), לפיו בפעלים, שצורת הנפעל שלהם אינה קיימת במקרא, כמו זה שלפנינו, אפשר לומר שבניינם הוא קל.
4. השווה: ראב״ע, בפירושו לישעיהו כד, ו ולתהלים קב, ד; רד״ק לפסוקנו. על הדמיון של תיבת ״וחרה״ לשפה הערבית, השווה: אבן קריש, עמ׳ 260; אלפסי, ערך ׳חר׳; אבן ברון, ערך ׳חור׳.
5. כפי הנראה, הוא מתכוון לדבריו על תיבת ״נחשתך״ שבפרק טז, לו שלא שרדו. לעניין זה השווה: ריב״ג, אצול, ערך ׳נחש׳.
תתום חלאתה – תכלה זוהמתה ותבלע בנחשתה סיר של נחשת היא.
its filth shall be consumed [Heb. תִּתֻּם.] Its filth will end and be absorbed into its base. סִיר is [a pot] made of copper.
והעמידיהא על גחליה ריקה – ולאחר שיהו כולם גולים, שמרבה העציםב ומדליק האש ומכלה באותו מרק שלה כל מה שבסיר ולא נשאר כלום בתוכה, כלומר שיהיו כולם גולים.
והעמידוהג ריקה על גחליה – שבמקום ששורפיןד עצים הרבה יש בו גחלים.
למען כן העמידוה על גחליה ריקה, שתיחום וחרה נחושתה – כמו: ועצמותיה חרה מני חרב (איוב ל׳:ל׳). שכל זמן שהמים בתוך הסיר אין נשרפתו הסיר. לאחר שכלין המים, מיד היא נשרפת.⁠ז ופתרונו: שיכלו היושבים בעיר בחרב ובדבר וברעב. אף ירושלם שהיאח לכם לסיר ואתם בתוכה לבשר, כמה שנאמר: וישרוף את בית י״י (מלכים ב כ״ה:ט׳).
הרקח המרקחהט – תרגמ׳: זמן עלה עבדי קרבא.
א. כן בכ״י פרמא 2994, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״והעמידה״. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״והעמידוה״.
ב. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״העצמות״.
ג. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5, פרמא 2994, פריס 162. בנוסח שלנו: ״והעמידה״.
ד. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״ששופין״.
ה. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בפסוק: ״ועצמי״.
ו. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״שלפתין את״.
ז. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״שורפת״.
ח. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 777, פרמא 2994: ״שיהא״.
ט. כן בכ״י פרמא 2994 ובפסוק. בכ״י מינכן 5: ״המרקחת״. בכ״י לוצקי 777: ״והמרקחת״.
ריקה – בלי מים.
תחם – מן הגחלים.
וחרה – ותישרף נחשת הקדירה.
ונתכה טמאתה בתוכה – שתיבלע בנחשת הקדירה.
והעמידה על גחליה ריקה – מקור כאילו אמר ואעמידה כיון שיחם הבשר ויחרו העצמות תשאר הקדרה ריקה על האש ותחם וחרה נחשתה כלומר ישרפו חרסיה.
למען תחם – מבנין נפעל שרשו חמם והמשל אחר שתשאר העיר ריקה מאנשים תהיה שממה גפרית ומלח שרפה כל ארצה (דברים כ״ט:כ״ב).
וחרה – מבנין הקל שרשו חרר כמו שפירשנו יחרו.
נחשתה – תחתיה וכן יען השפך נחשתך (יחזקאל ט״ז:ל״ו), תחתיתך ובמשנה הבית שהיא מלאה משקין טהורין ונתנן למטה מנחושתו של תנור פירוש תחתיתו.
ונתכסה בתוכה – בתוך חרסיה תבלע טומאתה וכפל הענין במלות שונות ואמר תתם חלאתה תתם בשורק כמו בחולם כמו ושפתי חכמים תשמורם (משלי י״ד:ג׳), והוא מבנין נפעל.
ואומרו והעמידה על גחליה ריקה הוא כמו ואעמידה שהה״א תשמש במקום אל״ף רוצה לומר ואז אעמיד אני הקדירה על גחליה ריקה כי תותך הבשר ותיבש המים ותשאר כאילו היא ריקה וזה משל לשוממות ירושלם וחרבנה למען תחם וחרה נחשתה כלומר ישרפו חרסיה ונתכה בתוכה רוצה לומר הקדרה תתך בתוכה כל אשר בה טומאתה תתום כלומר ואז תתום טומאתה וכל חלאתה כי הכל תותך ולא תשאר בסיר דבר ונחושתה הוא לשון תחתית כאילו אמר שיושחר תחתית הסיר.
וחרה נחשתה – לית מלעיל ובסוף מס״ג איתא שטא חדא דכל חד וחד מלעיל ולית דכוותיה וזה א׳ מהם.
רקה – ריקנית.
תחם – תתחמם.
וחרה – ענין יובש.
נחושתה – עניינו תחתית הדבר ושוליו כמו השפך נחושתך (יחזקאל ט״ז:ל״ו).
ונתכה – מלשון התכה והמסה כמו והתכתי אתכם (יחזקאל כ״ב:כ׳).
טומאתה – ר״ל המיאוס.
תתום – ענין כליון.
והעמידה – אעמיד את הסיר על הגחלים שמתחת לה כשהיא רקה מן התבשיל ההושם בה כי הכל נשרף מחום האש הרב.
למען תחם – למען תתחמם הסיר ותתייבש שוליה להיות נשרף מחום האש.
ונתכה בתוכה טומאתה – הזוהמא הטמאה והמאוסה המתדבק בסיר תהיה נמסת בתוך הסיר ואז תתום ותכלה זוהמתה כי תשרף גם היא אחר שתהיה נמסת בה ר״ל אגדיל החמה עד אשר יתמו אנשי העיר ואף הגבורים יכלו עמהם ואז תשאר העיר רקנית מיושביה ותשאר שממה ובזה ימורק עון עמה.
והעמידה עד שאחר שתהיה רקה מבשר וממים (ר״ל שימותו כל בעלי המלחמה) אז תעמוד הסיר על הגחלים שתחתיה שהם מן דור העצמים שתחתיה למען תחם וחרה נחשתה שהוא משל על הבקעת החומה, ואז ונתכה בתוכה טמאתה ר״ל שאז יקבלו עונש על עונותיהם ויטהרו מפשעיהם וגם תתם חלאתה ר״ל שהרשעים ימותו.
והעמידה – אחר בשול הנתחים בתוכה.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יב) תְּאֻנִ֖ים הֶלְאָ֑ת וְלֹא⁠־תֵצֵ֤א מִמֶּ֙נָּה֙ רַבַּ֣ת חֶלְאָתָ֔הּ בְּאֵ֖שׁ חֶלְאָתָֽהּ׃
She has wearied herself with toil; yet her great rust doesn't go forth out of her; her rust doesn't go forth by fire.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
תִּסְקוֹפִין אִיתְמְלִיאַת וְלָא יִפְקוּן מִנָהּ עָבְדֵי בִישְׁתָּא בְּנוּרָא תִתּוֹקַד מִסַגִיוּת חוֹבָהָא.
תאונים הלאת – שם עצם שריבויו זכרי, ושורשו מנחי עה״פ, והיה ראוי להיות ״תאונות״, כמו ״תבונות״, ״תרומות״;⁠1 והפירוש: עייפה מחטוא, כלומר שהיא הגדילה, הוסיפה והפריזה.⁠2
1. כך אומר ריב״ג, מחברות, ערך ׳און׳. השווה ביאור פרשננו להושע יג, ב, ור׳ משה אבן ג׳יקטילה, כתאב אלתד׳כיר ואלתאנית, עמ׳ 65. מכל האמור ברור, שאחד המפרשים (אפשר שהיה זה שמואל הנגיד, והשווה ביאור פרשננו להושע ולהערות שם) סבר, כי תי׳ו ׳תאונים״ שורשית וכי צורתה ביחיד היא ״תאון״.
2. השוה: ת״י; אלפסי, ערך ׳אן׳; ריב״ג, מחברות, ערך ׳און׳; רד״ק. רש״י סבור שתיבת ״הלאת״ היא פועל יוצא: ״הלאת את העניים״.
תאונים הלאת – בתואנה ותרמית הלאת את העניים לכן לא יצאו ממנה רשעים שבתוכה אלא באש פורענותה יכלו.
With guile she wearied [Heb. תְּאֻנִים הֶלְאָת.] With pretext and guile, she wearied the poor. Therefore, the wicked in her midst will not leave her, but they will perish in the fire of her retribution.
תאונים – לשון אונאה. ותרגמ׳: תסקופין, לשון עלילות דברים (דברים כ״ב:י״ד), דתרגום: תסקופי.
הלאתא – כלומר כל היום נלאית לעשות אונאה ומרמה, זה היה עיסקו, שכל שעה היתה עולו.⁠ב
ולא תצא ממנה רבת חלאתה באש – כלומר באונאות עסקת ואני אפרע לך גמולך באש עברתי.
א. כן בכ״י פרמא 2994 ובפסוק. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״הלאות״.
ב. כן בכ״י לוצקי 777, פרמא 2994. בכ״י מינכן 5, פריס 162: ״שלו״.
תאנים – בעצבון גדול שעיצבתיה במצור ובצרות רבות ורעות שהיתה {סובלת}.
הלאת – הטרחתני להוציא חלאתה ממנה, שהייתי מחדש ומביא עליה במצור צרות, יום יום הולך וקשה אולי תשוב ולא שבה.
ולא יצאה ממנה רבת חלאתה, ולפיכך באש חלאתה – תהיה חלאתה ותישרף בתוך נחשתה ביובשה, והוא שכולם יכלו בעונם.
ואף העיר ובתיה יישרפו באש ושם יכלה עונם על עצמותם ובבתיהם. והעיר והבתים הן הנחשת.
תאונים הלאת – תאנים משרש און ומענינו פירוש הוגיעה עצמה עשות השקרים ובא על דרך העוה נלאו (ירמיהו ט׳:ד׳).
ולא תצא ממנה רבת חלאתה – לא תוכל לצאת ממנה כי היא רבת חלאתה.
באש חלאתה – כיון שהיא רבת חלאה אין לה תקנה אלא שתתם באש כמו שאמר תתם חלאתה.
ואומרו תאנים הלאתא ולא תצא ממנה תואנים הוא משורש און הוא מלשון תואנה הוא מבקש רוצה לומר תואנות ושקרים הלאות את ירושלם והוגיעוה, ולא תצא ממנה רבת חלאתה רוצה לומר לא תוכל לצאת ממנה רוב טומאתה, וכיון שאין בה תיקון באש חלאתה רוצה לומר כשתשרף באש תצא ממנה ולא באופן אחר.
א. כן בפסוק. בדפוס ראשון: ״חלאת״.
תאונים – ענין עלילה ושקר כמו כי תואנה הוא מבקש (שופטים י״ד:ד׳).
הלאת – ענין יגיעה כמו מה הלאתיך (מיכה ו׳:ג׳).
רבת – מלשון רבוי.
תאונים הלאת – נתייגעת בעשות הרבה עלילות ושקרים ולא תצא ממנה מרבית הזוהמא ר״ל איננה עושה תשובה על מרבית עוונה ולכן לא תצא ממנה הזוהמא כ״א ע״י האש שהוא ישרוף אותם ר״ל לא תלך ממנה עוונה כ״א ע״י מירוק אש הפורעניות.
תאנים – נראה לי לשון תאנתה מי ישיבנה (ירמיה ב׳:כ״ד).
באש חלאתה – נראה לי בְּאוֹש. ונראה לי כי גם בעלי הנקוד לא נתנו צירי תחת האל״ף, אלא שאחר כך קצת הקוראים בראותם האל״ף בלי נקוד, כי החולם הוא עצמו נקוד השי״ן הימנית (כמו מֹשֶה), חשבו שהסופר השמיט בשגגה הצירי הראוי במלת אש. וזה אני אומר, מפני שאם לא כן היה ראוי לנקד: בָאֵש בה״א הידיעה. וענין הבאוש אצל החלאה איננו חדוש כי כן מצאנו נאלח ענינו נבאש והוא הפוך מן חלאה, עיין רד״ק שרש אלח. ולפי קריאת הספרים הנכון כפירוש דון יצחק שכתב ״וכיון שאין בה תקון, באש חלאתה – רוצה לומר כשתשרף באש תצא ממנה ולא באופן אחר״. והכוונה כפירש״י, לכן לא יצאו ממנה רשעים שבתוכה, אלא באש פורענותה יכלו.⁠א
א. כן בדפוס ראשון (מהדורה בתרא). בכ״י לוצקי, ירושלים, שוקן חסר: ״ונראה לי כי גם בעלי הניקוד... פורענותה יכלו״.
תאנים – לשון והיתה תאניה ואניה, ויל״פ שנלאית מרוב האבל.
באש – יל״פ ג״כ מענין וירום תולעים ויבאש חלאה הנבאשה, והב׳ שורש.
תאנים הלאת באוני ובאבל הלאת לסיר להתיך החלאה והטומאה, כי לא תצא ממנה חלאתה, מפני שרבת חלאתה מאד, עד שגם באש נמצא חלאתה ואין האש שולט בו, ר״ל הרשעים רבים ולא כלו לגמרי.
תאנים – אולי הוא מלשון ״אָוֶן״, ותוספת הת״ו להוראת הגדלה.
הלאת – הוגיעה אותי ע״י און שלה: ויש שסובר שגם כאן הראוי ״חלאת״.
באש – שד״ל סובר שהיה לו להנקד ״בְּאׁש״; וכפי שהוא לפנינו ר״ל ע״י האש תתום חלאתה ולא ע״י מים, אבל היה לנקדו בָּאֵשׁ.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יג) בְּטֻמְאָתֵ֖ךְ זִמָּ֑ה יַ֤עַן טִֽהַרְתִּיךְ֙ וְלֹ֣א טָהַ֔רְתְּ מִטֻּמְאָתֵךְ֙ לֹ֣א תִטְהֲרִי⁠־ע֔וֹד עַד⁠־הֲנִיחִ֥י אֶת⁠־חֲמָתִ֖י בָּֽךְ׃
In your filthiness is lewdness; because I have cleansed you and you weren't cleansed, you shall not be cleansed from your filthiness any longer, until I have caused My wrath toward you to rest.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
בִּדְאִסְתְּאַבְתְּ בַּעֲצַת חֶטְאִין חֲלַף דְדַכֵּיתִיךְ וְלָא דְכֵית מִסוֹאַבְתִּיךְ לָא תִדְכִּין עוֹד עַד דַאֲנִיחַ חֵמְתִי בִיךְ.
יען טהרתיך ולא טהרת וגו׳ – מנא הא מילתא דאמרי אינשי קריתיה לבר עמיתך ולא ענייך רמי גודא רבה שדי עילויה, דכתיב יען טהרתיך ולא טהרת וגו׳. (כי) [בן אדם] הנני לוקח את מחמד עיניך. א״ר יוחנן כל אדם שמתה אשתו כאלו חרב בית המקדש בימיו שנאמר (כי) [בן אדם] הנני לוקח את מחמד עיניך במגפה, וכתיב ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב, וכתיב הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם מחמד עיניכם.
בטומאתך – בטומאה של זמה תכלה.
יען טיהרתיך – להוכיח ע״פ הנביאים ולא טהרת וגו׳.
With your defilement With defilement of lewdness you will perish.
Since I purified you by reproving you through the prophets, and you did not become purified, etc.
בטומאתך זמה – פתרונו: כל זה אעשה לך למען טומאת זמתך.
יען טהרתיךא – היתה רצוני לטהר אתכם מעוונותיכם,⁠ב ולפיכך שלחתי אליכם את כל עבדיי הנביאים להשיבכם מדרכיכם הרעים ואתם לא שמעתם אלי לשוב.
ומטמאתך לא תטהריג עוד – מאחר שאין אתם חוזרין למען עבדיי הנביאים אני בעצמי אפרע מכם ומשכך חמתי בכם.
א. כן בכ״י פרמא 2994 ובנוסח שלנו בפסוק. בכ״י מינכן 5: ״טיהרתיך״. בכ״י לוצקי 777: ״טהרתך״.
ב. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״מעוונותיהם״.
ג. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994 ובנוסח שלנו בפסוק. בכ״י לוצקי 777: ״תתטהרי״.
יען טהרתיך – הבאתי עליך צרות בימי המצור.
לא תטהרי עוד – בהלכד העיר לרחם עליך אלא אגדיל המדורה עד תתם חלאתך,
ואז הנחותי חמתי בך – ותכלה הרתיחות.
בטמאתך זמה – עדין את בטומאתך שהיא הזמה.
יען טהרתיך ולא טהרת מטמאתך – בעבור שאני טהרתיך שהזהרתיך תמיד על ידי נביאי שתטהרי מטומאתך ולא שמעת אלי.
לא תטהרי עוד – עד שתקבלי העונש וזהו על דרך השמן לב העם הזה (ישעיהו ו׳:י׳) כמו שפירשנו במקומו.
בטומאתך זמה רוצה לומר עדיין אתה בטומאתך שהיא הזמה יען וביען טהרתיך באזהרותי ודברי נביאי ועם כל זה לא טהרת מטומאתך על כל ידעתי שלא תטהרי עוד עד שתקבל העונש ותנוח חמתי בך.
בטומאתך זמה – עדיין את בטומאתך שהיא הזמה שעשית.
יען טהרתיך – בעבור שאני הייתי מחזר לטהר אותך כי שלחתי הנביאים להחזירך למוטב ועכ״ז לא טהרת מטומאתך ולא שבת אלי א״כ בודאי לא תטהרי עוד עד אשר אניח את חמתי בך לפרוע ממך ובזה תהיה מוטהר וממורק מן העון.
וכן בטמאתך זמה בהטומאה שלך נמצא זמה, שהיא עצות עמוקות והשתקעות המחשבה בזנות שזה לא יוסר גם ע״י האש (וכבר בארנו למעלה (סי׳ ט״ז מ״ג) שתקנת הזמה הוא באש, כמ״ש בחמותו זמה הוא באש ישרפו אותו ואתהן) וא״כ יען טהרתיך ולא טהרת – ידעתי כי לא תטהרי עוד עד הניחי חמתי בך להענישך עוד בשבי וגלות ופזור.
זמה – ע״י זמה, וכתרגומו בכל מקום מחשבת חטא.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יד) אֲנִ֨י יְהֹוָ֤הי״י֤ דִּבַּ֙רְתִּי֙ בָּאָ֣ה וְעָשִׂ֔יתִי לֹא⁠־אֶפְרַ֥ע וְלֹא⁠־אָח֖וּס וְלֹ֣א אֶנָּחֵ֑ם כִּדְרָכַ֤יִךְ וְכַעֲלִילוֹתַ֙יִךְ֙ שְׁפָט֔וּךְ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽהיֱ⁠־הֹוִֽה׃
I, Hashem, have spoken it. It shall happen, and I will do it. I will not go back, neither will I spare, neither will I repent; according to your ways, and according to your doings, shall they judge you,' says Adonai Elohim.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אֲנָא יְיָ גְזַרֵית בְּמֵימְרִי אֶתְיָא וְתִתְקַיֵם לָא אֶמְנַע וְלָא אֲחוּס וְלָא אֶרְחַם כְּאוֹרְחָתַיִךְ בִּישְׁתָא וּכְעוֹבָדַיִךְ מְקַלְקְלַיָא אִתְפְּרַע מִנִיךְ אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים.
לא אפרע ולא אחוס – לא אשנה את דרכי ולא אזוז.⁠1 וממנו אמרו הראשונים:⁠2 ״הקורא את המגילה למפרע״.
כדרכיך וכעלילותיך שפטוך – השתמש כאן בכינוי גוף של מי שלא נזכר לפני כן כלל, והם האויבים המשתלטים עליהם.⁠3 והלשון הערבית מאפשרת לעתים דבר כזה, כלומר שימוש בכינוי גוף של מי שלא נזכר לפני כן, באומרו: ״עד שהסתתרה במסך״, כלומר השמש שלא נזכרה לפני כן כלל.
1. השווה: ריב״ג, אצול, ערך ׳פרע׳; רד״ק. יונתן תרגם: ״לא אמנע״; רש״י מפרש: ״לא אבטל גזירתי״.
2. ראה: מגילה פ״ב מ״א. משמעות תיבת ״למפרע״ היא בדרך הפוכה, שלא על-פי הסדר. גם ריב״ג, שם, ורד״ק משווים ללשון חז״ל.
3. רד״ק מקשר את פסוקנו לפרק כג, מה, כאפשרות ראשונה, אך לדבריו אפשר גם לפרש שהנושא של הפועל ״שפטוך״ הוא ״הגוים הבאים עליך״. על ״קיצור״ כגון זה בלשון המקרא, ראה עוד דברי פרשננו, ביאורו להושע ח, א, וגם שם הוא מסתייע במה שמצוי בלשון הערבית, אף כי איננו מצטט את הקוראן כבמקרה דידן. על הנושא ״דרך קצרה״, ראה: פרץ, ״דרך קצרה׳, עמ׳ 348-317.
לא אפרע – לא אבטל גזירתי.
ולא אנחם – לשוב ממחשבתי הרעה אשר דברתי לעשות לך.
I shall not nullify [Heb. לֹא אֶפְרַע.] I shall not nullify My decree.
nor shall I renege [Heb. וְלֹא אֶנָחֵם,] to turn back from My plans of evil, which I said I would execute upon you.
באה ועשיתי – אני את הפורענות ועושה בך נקמה.
לא אפרע – לא אבטל גזירתי, כמו: ותפרעו כלא עצתי (משלי א׳:כ״ה).
ולא אחוס – עליך.
ולא אנחם – בעצמי מלהביא פורענות.
א. כן כנראה צ״ל. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״כמו ותכל״.
ולא אפרע – לא אתיר אתכם מקשריכם, כן לשון פריעה בכל מקום לשון עזיבה והנחה.
אַבַנְדינמֶנט.
אני י״י דברתי באה ועשיתי – הגזרה באה עתה ואני אעשה אותה ולא תחשבו שתבא דרך מקרה.
לא אפרע – לא אשוב אחור ממה שגזרתי וכן בדברי רז״ל הקורא למפרע.
שפטוך – השופטים כמו שאמר למעלה ואנשים צדיקים ישפטו אתהם.
או פירוש שפטוך – הגוים הבאים עליך.
אני השם דברתי כל זה ימים רבים באה רוצה לומר כבר יצאה לפועל הגזירה כבר סמך מלך בבל על ירושלם ולכן אעשה אותו ואשלימהו לא אפרע ולא אחוס רוצה לומר לא אשוב אחור מגזרתי ולא אחוס ואחמול עליך ולכן כדרכיך וכעלילותיך שפטוך הכשדים שהם השופטים האמתיים, הנה התבאר צורך המשל הזה והותרה בו השאלה השנית:
אפרע – ענין בטול והשבתה כמו ותפרעו כל עצתי (משלי א׳:כ״ה).
אחוס – מלשון חס וחמלה.
אנחם – ענין הפוך מחשבה.
וכעלילותיך – כמעשיך.
אני ה׳ דברתי – זה ימים רבים דברתי שיבוא הפורעניות והנה כבר באה וכבר עשיתי כי כבר סמך מלך בבל על ירושלים.
לא אפרע – לא אבטל דברי ולא אחוס עליכם ולא אנחם לחשוב מחשבה אחרת לטובה.
כדרכיך – כפי דרכיך ומעשיך ישפטו אותך הכשדים כי הם יהיו שלוחי המקום לעשות המשפט.
אפרע – ביטול הדבר, כמו ותפרעו כל עצתי, (משלי א׳).
כדרכיך וכעלילותיך – עי׳ הבדלה למעלה (ז׳ ג׳).
אני ה׳ דברתי
א. שאני הוא שגזרתי את הגזרה,
ב. שבאה
ג. ועשיתי שכבר נעשה מעשה, ונגד מ״ש אני דברתי אמר לא אפרע שלא יבטל את הגזרה, ונגד מ״ש שבאה אמר ולא אחוס שהחסה תהיה מפני שיש לו צורך בדבר, כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, כי אין בכם שום צורך, ונגד ועשיתי אמר ולא אנחם לא יהיה לי חרטה על המעשה,
כי כדרכיך וכעלילותיך שפטוך – שהיה העונש כפי החטא.
אפרע – מלשון כי פרוע הוא (פרשת תשא), יושב בטל.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(טו) וַיְהִ֥י דְבַר⁠־יְהֹוָ֖הי״י֖ אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃
Also the word of Hashem came to me, saying,
תרגום יונתןאברבנאלמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
וַהֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִי לְמֵימָר.
ויהי דבר ה׳ אלי לאמר בן אדם הנני לוקח את מחמד עיניך וגומר עד שים פניך אל בני עמון. אחרי שביטל המחשבה הראשונה שהיתה להם שלא יכבוש נבוכדנצר את ירושלם במשל הסיר בא לבטל המחשבה השנית שהיה להם שלא יכבשה מפני מקדש השם אשר בתוכה.
ויהי אחר שהודיע לו ממצור ירושלים הודיע לו מחורבן בהמ״ק (ובאו פה ג״כ ג׳ נבואות, מכוונות נגד ג׳ נבואות שאמר בסי׳ כ״א), שים פניך דרך תימנה שהיה על ירושלים שהיא הנבואה של שפות הסיר, שע״ז אמר שם לא נפל עליה גורל, ונגד הנבא אל אדמת ישראל היה הנבואה של סי׳ כ״ג, ונגד הטף אל מקדשים באה הנבואה הזאת, ותחלה התחיל שם לדבר במשל והנביא אמר כי יאמרו ממשל משלים הוא ונבא בלא משל, ושוב חזר לאמר המשלים על כאו״א.
תרגום יונתןאברבנאלמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(טז) בֶּן⁠־אָדָ֕ם הִנְנִ֨י לֹקֵ֧חַ מִמְּךָ֛ אֶת⁠־מַחְמַ֥ד עֵינֶ֖יךָ בְּמַגֵּפָ֑ה וְלֹ֤א תִסְפֹּד֙ וְלֹ֣א תִבְכֶּ֔ה וְל֥וֹא תָב֖וֹא דִּמְעָתֶֽךָ׃
"Son of man, behold, I take away from you the desire of your eyes with a stroke; yet you shall neither mourn nor weep, neither shall your tears run down.
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
בַּר אָדָם הָא אֲנָא נָסֵיב מִנָךְ יַת רִגְגָא דְעֵינָךְ בְּמוֹתָא וְלָא תִסְפַּד וְלָא תִבְכֵּי וְלָא תְשַׁגַר דִמְעִין.
מחמד עיניך – אשתך כמו שהענין מוכיח בסופו.
the desire of your eyes Your wife, as the context proves at the end [of the episode].
הנני לוקח ממך – דבר חמוד בעיניך – אשתך, כמו שאומר בסמוך: ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב (יחזקאל כ״ד:י״ח).
ולאא תבא דמעתך – ולא תצא דמעתך מעיניך. וכן תירגם יונתן: ולא תשגר דמעין.
א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 777, פרמא 2994: ״לא״.
את מחמד עיניך – אשתך.
במגפה – מיתת פתאום.
ולא תבוא דמעתך – לפניהם.
ויהי. בן אדם. מחמד עיניך – זה אשתו כמו שמפרש ותמת אשתי בערב (יחזקאל כ״ד:י״ח).
במגפה – שלא יקדם לה חולי וזה למופת כי פתאום יבא שברם במחמד עיניהם שהוא בית המקדש.
ולא תספוד ולא תבכה – להיות למופת לישראל כי כן יעשו מרוב הצרות.
ולא תבא דמעתך – לא תבא על לחייך.
ויונתן תרגם: ולא תשגר דמעין.
ועל זה אמר לו הנני לוקח את מחמד עיניך במגפה ואמר זה על אשתו שהיה הנביא אוהב אותה מאד כמו שמפרש ותמת אשתי בערב, והנה הוצרך לומר במגפה להגיד שלא תהיה מיתתה כדי לעשות הרמז הזה מענינה כי היא בסבת המגפה תמות והמגפה היא בעון העיר ומפני הגזרה שנגזרה על כללות העיר ימותו הנמצאים שמה כי העיר נדונת אחר רובה, וכמו שאשת הנביא לא מתה בעונה אבל מתה בעון העיר כן מקדש השם לא תשרף בעונה כי קדש היא אלא בעון העיר ירושלם ובהיות העיר נדונת בכללותה לוקח מקדש השם מבלי אשמתה, והנה צוה לנביא לא תספוד ולא תבכה ולא תבוא דמעתך רוצה לומר שלא יספוד ולא יבכה לאשתו ולא תבוא דמעתו על לחייו.
עיניך במגפה – הבי״ת בשוא וי״ס בפתח.
מחמד – מלשון חמדה ואהוב.
את מחמד עיניך – אמר זה על אשתו שהיה הנביא אוהב אותה מאד.
במגפה – ר״ל במיתה פתאומית כדרך המגפה.
ולא תספוד – לא תעשה הספד עליה כדרך שעושים למתים.
ולא תבוא דמעתך – לא תבוא על לחייך דמעת הבכי וכפל הדבר במ״ש.
הנני לקח הודיעו שאשתו תמות במגפה, וצוהו שלא יספד – ואף לא יבכה – ואף שלא יבואו דמעותיו כלל.
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(יז) הֵאָנֵ֣ק׀ דֹּ֗ם מֵתִים֙ אֵ֣בֶל לֹא⁠־תַֽעֲשֶׂ֔ה פְּאֵֽרְךָ֙ חֲב֣וֹשׁ עָלֶ֔יךָ וּנְעָלֶ֖יךָ תָּשִׂ֣ים בְּרַגְלֶ֑יךָ וְלֹ֤א תַעְטֶה֙ עַל⁠־שָׂפָ֔ם וְלֶ֥חֶם אֲנָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל׃
Sigh, but not aloud, make no mourning for the dead. Bind your headdress on you, and put your shoes on your feet, and don't cover your lips, and don't eat men's bread.⁠"
מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

אִידְנַק שְׁתוֹק עַל מֵיתָךְ אֶבְלָא לָא תַעְבֵּיד טוֹטְפָתָךְ יֶהֱוְיָן עֲלָךְ וּמְסַנֵךְ תְּשַׁוֵי בְרִגְלָךְ וְלָא תִתְעַטֵיף עַל שָׂפָם וּלְחֵים אֶבְלִין לָא תֵיכוּל.
פארך חבוש עליך – א״ר אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפלין שנאמר בהם פאר מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך את הוא דמחייבת הא כ״ע פטירי, וה״מ ביום ראשון. אבל חייב בעטיפת הראש מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל ולא תעטה על שפם מכלל דכולי עלמא מיחייבי.
אבל אסור בשאלת שלום מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום. אבל אסור בנעילת הסנדל מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל ונעליך תשים ברגליך.
ולחם אנשים לא תאכל – א״ר יהודה אמר רב אבל יום ראשון אסור לאכול משלו מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל ולחם אנשים לא תאכל.
פארך חבוש עליך – אית דבעי למימר תפלין אית דבעי למימר גיהוץ.
האנק דום – מכלל שהוא צריך לצווח, אבל לא תעשה לך מכאן שהוא צריך להתאבל, מאן דאמר זה תפלין אי מה תפלין לשני ימים אף אבל לשני ימים ת״ל וכו׳, מאן דאמר זה גיהוץ אי מה גיהוץ שלשים יום אף אבל שלשים יום.
ולא תעטה על שפם – מכאן שצריך לכסות פניו. ויכסנה מלרע, א״ר חסדא דלא יהון אמרין פומיה חשש.
ולחם אנשים לא תאכל – מכאן שהקטנים הולכים אצל הגדולים, ומנין שהגדולים הולכים אצל הקטנים דכתיב כה אמר ה׳ אל תבא בית מרזח. מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלים ובדרום שואלין, ר׳ הושעיא אזל לחד אתרא חמא אבליא בשבתא ושאל בהון אמר אני איני יודע מנהג מקומכם אלא שלום עליכם כמנהג מקומנו.
האנק דם – ציווי בנפעל,⁠1 כלומר התייפח בשקט, אל תפרסם את אסונך.⁠2
מתים אבל לא תעשה – רוצה לומר: ״על מתים״.⁠3
פארך חבוש עליך – רוצה לומר: כובע.⁠4
ולא תעטה על שפם – הכוונה היא שלא יפסיק לדבר,⁠5 כמעשה האבל המצווה בכך.
ולחם אנשים לא תאכל – האוכל אשר על ידו מנחמים את האבל.⁠6 והואיל ואסר עליו את כל אלה, הראה בכך שהם היו נהוגים אצל האבל על המת, והיו מנהג מקובל אצלם, ולפיכך אמר לו: אל תנהג בכך כדי שתהיה אזהרה לעם שלא יתאפשר להם לקיים את [מנהגי] כל אבליהם בגלות, ועל אחת כמה וכמה שמחותיהם.
1. והואיל ואסר כך ריב״ג, אללמע, עמ׳ 184 (רקמה, עמ׳ רו).
2. כך ריב״ג, אצול, ערך ׳אנק׳. מדברי ריב״ג אנו למדים, כי היה מי שראה בתיבת ״האנק״ צורת בינוני עם ה״א הקריאה – ״הוי אנק, דום!⁠״, אך הוא דוחה פירוש זה. רד״ק מפרש ״האנק״ – ׳מהאנק״, והמ״ם היא מ״ם השלילה.
3. כך ת״י. רד״ק מעדיף לשנות את סדר המלים: ״אבל מתים לא תעשה״.
4. כך: אלפסי, ערך ׳פאר׳; ריב״ג, אצול, ערך ׳פאר׳; רד״ק. חז״ל (סוכה פה ע״ב) סברו, שפירוש המלה ״פארך״ הוא תפילין של ראש. השווה: ת״י ורש״י.
5. חז״ל (מועד קטן טו ע״ב) סבורים שמדובר בעטיפת הראש. השווה: רש״י ורד״ק. ראוי לציין, כי גם ריב״ג, אצול, ערך ׳עטה׳, מפרש בהוראת ״התעטפות״, אף שאינו מצטט את פסוקנו. נראה שאבן בלעם מצביע כאן על מטרת העטיפה, שכן הצו על העטיפה לאות-אבל נהיר מתוך הפסוק.
6. השווה: חז״ל (מועד קטן שם), רש״י ורד״ק.
האנק – התמקמק בשתיקה שוא״ש דמוניץ בלעז.
פארך – תפילין כל אלה מצות אבלים ואתה חילוף אבל אסור בתפילין וסנדל וחייב בעטיפת הראש ומברין אותו סעודה ראשונה משל אחרים.
Melt [Heb. הֵאָנֵק,] melt in silence, soliles demoniz in Old French, to melt.
your glory Tefillin. All these commandments are for mourners, but you shall do the opposite. A mourner is forbidden to wear tefillin or shoes, he is required to wrap his head, and they serve him the first meal from food belonging to others.
האנקא דום – דום בעצמך שלא תזעק בכי בעצמך עליה.
מתים אבלב – אבל שמתאבלין על המת לא תעשה.
פארך חבוש עליך – פתרונו: טוטפתך יהווין עלך. לפי שכתוב: וראוג כל עמי הארץ כי שם י״י נקרא עליך (דברים כ״ח:י׳), ואמרו חכמים ז״ל: אילו תפילין שבראש המונחים בגובה הראש במקום שמוחו של תינוק רופס. מדקאמר רחמנא ליחזקאל: פארך חבוש עליך, מכלל שאבל אסור בתפילין.
ולא תעטה עלד שפם – ולא תעטוף בשער של פיך. כשאדם מצער עצמו נותן שער שעל שפתו על פיו ושותק, כמו: ועל שפם יעטה (ויקרא י״ג:מ״ה), ומתרגמ׳: ועל פומיה כד אבלא יתעטף.
ולחם אנשים – שמברין את האבל,⁠ה לא תאכל – ותרגם: ולחם אבלים לא תיכול.
א. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״והאנק״.
ב. כן בפסוק. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״אבלי״.
ג. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״וראוי״.
ד. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777 חסר: ״על״.
ה. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״שמוברין את המת״.
האנק – בלבך.
דום – התאפק.
ולא תעטה על שפם – וכתוב אחר אומר, וראש לו חפוי (שמואל ב ט״ו:ל׳), הא כיצד. מכסה סודר על ראשו ומניח ראשו על לחייו וכורך אותם על שפמו.
ולחם אנשים – המברין אותן לנחמה.
האנק דם – מהאנק דם כלומר מזעוק כשאר אבלים שתוק אתה שלא תזעק ותרגם יונתן אידנק שתוק.
ובדברי רז״ל האנק מכאן שמצוחין על המתים ולמדו ממלת דום שאבל אסור בשאלת שלום ובדברי תורה כאילו אמר באלה השנים תעשה מנהג אבל לצוח ולידום אבל בשאר דברים לא.
מתים אבל לא תעשה – כמו הפוך: אבל מתים לא תעשה, וכן מקום שם קבר (יחזקאל ל״ט:י״א), כמו מקום קבר שם וכן ומספד אל יודעי נהי (עמוס ה׳:ט״ז) כמו ויודעי נהי אל מספד והדומים להם.
ויונתן תרגם: על מיתיך אבלא לא תעביד.
פארך חבוש עליך – פארך היא מגבעת הראש שהוא פאר האדם כמו פארי המגבעות (שמות ל״ט:כ״ח), פארי פשתים יהיו על ראשם (יחזקאל מ״ד:י״ח) הפארים והצעדים ואבל חייב בפריעת הראש שהוא הסרת מגבעתו או סודרו מעל ראשו וישב בגלוי הראש ממגבעתו ויעטוף בסודרו בעטיפת השפה עם הראש שהוא סימן לאבילות לפיכך אמר האל יתברך ליחזקאל שלא לנהוג מנהגי אבל במות אשתו להיות למופת לישראל.
ורבותינו ז״ל פירשו פארך אלו תפילין שבראש וכן תרגם יונתן טוטפתך יהוין עלך.
ולחם אנשים לא תאכל – כשאר אבלים ששולחים להם שכניהם מאכל. ותרגם יונתן ולחים אבלין לא תיכול.
וגם האנחה והאנקה שהיא ממצוקת הלב ישתוק ולא יעשה אותה והוא אומרו האנק דום כלומר מהאנק דום ושתוק שלא תצעק כשאר האבלים מתים אבל לא תעשה והוא הפוך כאילו אמר אבל מתים שהוא האבל שעושים על המתים לא תעשה כמוהו, וביאר בעניני האבל שלא יעשה אותם והוא אומרו פארך חבוש עליך והוא מגבעות הראש שבני אדם נוהגין המגבעות פארי פשתים והאבל חייב בפריעת הראש שהוא הסרת מגבעתו או סודרו מעל ראשו כדי שישב בגילוי הראש, אתה לא תעשה כן אבל פארך ומגבעתך חבוש על ראשך כאילו אינך אבל, וחכמים ז״ל (ברכות יא, א) פירשו פארך אלו תפילין שבראש וכן ת״י טוטפתך יהויין עלך, וכן האבל אסור בנעילת הסנדל ואתה לא תעשה כן שנעליך תשים ברגליך, וכן האבל עוטה על שפם ואתה לא תעשה כן שלא תעטה על שפם, וכן האבל ההבראה הראשונה אינו אוכל משלו ששולחים אליו מאכל ואתה לא תעשה כן שלחם אנשים לא תאכל, והענין שלא ינהג מנהג בדבר מעניני האבלים. וראוי לתת לב בדברים האלו למה אסרו אותם חז״ל באבלים, והטעם בו אצלי שהתורה האלהית נתנה לכל דבר מהדברים חקו וכמו שאין ראוי שהאדם יתאבל על מתיו בהפלגה יותר מהשיעור הנאות כמ״ש כל המתאבל על מתו יותר מדאי וכו׳, ככה אין ראוי שיהיה האדם בלתי מרגיש בצערו ולא יחוש במות קרוביו שהם עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ומפני זה תקנו חכמים ז״ל (מו״ק כ, א) ששבעת ימים יסגר בתוך ביתו רמז לימי שנותיו שבעים שנה שהם חיי האדם הנהוגים ושיספוד ויבכה כמצטער על פרידתם ושלא יחבוש פארות כי אין תפארת ואין שלטון ביום המות (קהלת ח, ח), וכדי שלא יצא מביתו ולא ילך לעשות עסקיו וישכח את מתו אסרו על האבל נעילת הסנדל וכדי שלא ידבר ולא יעביר דאגתו ברוב הדבור צוו שיעטה על שפתו כדי שלא ידבר, ומפני שאחרי קבורת המת לא יצטרך האבל ללכת לקנות בר ולחם ומזון למאכלו צוו שלא יאכל פעם ראשונה משלו כי אם מהבראת אוהביו, והנה התבאר כי ישרים דרכי השם בדיני האבלים, האמנם צוה לנביא שלא יעשה דבר מזה על אשתו לפי שברבות המתים בעיר כמו שהוא במגפה אין האנשים נוהגים דיני אבלות כראוי.
חבוש עליך – שלשה הם במקרא וסימנהון ביום חבש ה׳ את שבר עמו (ישעיהו ל׳) פארך חבוש עליך פניהם חבש בטמון ובאמת יש בלבול גדול במסורת ובספרים כ״י עד שאין שנים מהם מסכימים לדעת אחת ואף כל ס׳ בפני עצמו אין הפסוקים מכוונים למסרה הנכתבת בו כי במקצתם נמסר ב׳ חסר וחד מלא ומקצתם ב׳ מלא וחד חסר והריני כחבוש שאינו מתיר עצמו וכאשר לא יכולתי לסמוך על המסורת אמרתי לאחוז בספרים הטובים וללכת אחר הרוב מהם כמו שכתובים הפסוקים עד חבש ה׳ את שבר עמו ולכן כתבתי דישעיה ואיוב חסר ודיחזקאל מלא וכך היא המסרה באיוב מ׳.
ולא תעטה – בספרים כ״י מדוייקים ודפוסים ישנים העי״ן בשוא לבדו וכן לא תעטו שבסמוך.
האנק – ענין אנחה כמו אנקת אסיר (תהלים ק״ב:כ״א).
דום – ענין שתיקה כמו וידום אהרן (ויקרא י׳:ג׳).
חבוש – כן יקרא התקון בראש והקשירה וכן וחבשת להם מגבעות (שמות כ״ט:ט׳).
תעטה – ענין עטיפה כמו ועל שפם יעטה (ויקרא י״ג:מ״ה).
שפם – הוא שער השפתים.
האנק דום – מהאנק דום ר״ל שתוק מן האנחה ולא תאנח.
מתים אבל – הוא הפוך אבל מתים ר״ל מנהג האבל שעושים על המתים לא תעשה.
פארך – התקן עליך מגבעות הראש שהוא לפאר ולהדר וכן נאמר פארי המגבעות (שמות ל״ט:כ״ח) ודרך האבל היה להסיר המגבעות ההיא, ורז״ל אמרו שעל התפילין יאמר שהאבל אסור בהן.
ונעליך – לא כדרך האבל שחולץ המנעל.
ולא תעטה – לא כדרך האבל שמעטף ראשו עד שער השפתים.
ולחם אנשים – לא כדרך האבל שמברין אותו סעודה הראשונה משל אחרים.
ולחם אנשים – סעודת הבראה שהאבל אוכל משל אחרים.
האנק דם – כמו דממה וקול, ר״ל הרכבה מקול ומדממה, וכאן ר״ל שיהיה מורכב מאנק ומדממה, ר״ל שיהיה האנקה בחלש.
מתים אבל – כמו בכור שורו, שופר תרועה.
פארך – פארי המגבעות, ולדעת חז״ל התפילין שנקראים פאר, ושם שפם בא תמיד אצל אבל, כמ״ש בס׳ התו״ה תזריע (סי׳ קנ״ד) טעמו של דבר.
האנק דם האנקה תהיה בדממה שלא ישמע אדם,
מתים אבל ר״ל אבל של מתים,
לא תעשה וצוהו שילך עם מגבעת הראש ולא יעטוף כדרך האבלים, וכן שיניח התפילין הנקראים פאר, וכן שלא יחלוץ מנעלים,
ולא יעטה על שפם ולא יאכל סעודת הבראה בענין שלא ינהג שום אבילות.
מתים אבל – ע״ד תולעת שני, אֵבֶל כמו שעושים על מת.
פארך – צניף הראש.
לא תאכל – סעודת הבראה שהאבל אוכלה משל אחרים.
מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יח) וָאֲדַבֵּ֤ר אֶל⁠־הָעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַתָּ֥מׇת אִשְׁתִּ֖י בָּעָ֑רֶב וָאַ֥עַשׂ בַּבֹּ֖קֶר כַּאֲשֶׁ֥ר צֻוֵּֽיתִי׃
So I spoke to the people in the morning; and at even my wife died; and I did in the morning as I was commanded.
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וְאִתְנַבֵּיתִי לְעַמָא בְּצַפְרָא וּמִיתַת אִתְּתִי בְּרַמְשָׁא וַעֲבָדֵית בְּצַפְרָא כְמָא דְאִתְפַּקֵדִית.
כאשר צויתי – שלא לנהוג אבילות.
as I had been commanded not to observe mourning.
כאשר צויתיא – שלא להתאבל עליה, ופארי חבשתי עלי.
א. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״ציויתי״.
ואעש בבוקר – למחר.
כאשר צויתי – שלא להתאבל.
ואדבר אל העם – דברתי אליהם הנבואה הזאת שבאה אלי.
ואעש בבקר – שהיה זמן אבלות ועשיתי הפך האבלים.
וזכר הנביא שדיבר אל העם בבקר הנבואה ההיא שבאה אליו ותמת אשתו בערב כי היתה מיתתה פתאומית במגפה ובבקר שלמחרתו שהיה ראוי שינהג דיני אבלות עשה כאשר צוהו השם והוא מה שזכר בצווי שלמעלה.
ואדבר – את דברי הנבואה ההיא.
ואעש בבוקר – בבוקר השני עשיתי כאשר צויתי מפי ה׳ שלא לנהוג מנהג אבלות.
ואדבר יחזקאל אמר זה אל העם בבקר ובערב מתה אשתו, ובבקר בעת הקבורה והתחלת האבילות עשה כציוי ה׳, ומה שדבר תחלה היה כדי לאמת נבואתו שידעו שידע מיתת אשתו תחלה, וגם היה למשל שכן היה עם הפליט כמו שית׳.
ואעש בבקר – למחר.
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יט) וַיֹּאמְר֥וּ אֵלַ֖י הָעָ֑ם הֲלֹֽא⁠־תַגִּ֥יד לָ֙נוּ֙ מָה⁠־אֵ֣לֶּה לָּ֔נוּ כִּ֥י אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה׃
The people said to me, "Won't you tell us what these things are to us, that you do so?⁠"
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
וַאֲמָרוּ לִי עַמָא הֲלָא תְחַוֵי לָנָא מָא אִילֵן לָנָא אֲרֵי אַתְּ עָבֵיד.
מה אלה לנו – מה הרמזים הללו עלינו.
what these mean to us What are these signs to us?
הלא תגיד לנו מה אלה לךא – שאין אתה מתאבל על אשתך.
א. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5, פרמא 2994. בנוסח שלנו: ״לנו״.
מה... אתה עושה – שאינך מתאבל.
ויאמרו, מה אלה לנו – מה מופת הם הדברים האלה לנו.
כי אתה עושה – כי ידענו שאתה עושה אותם למופת לנו.
והנה העם ראו שהנביא לא יעבור על דיני האבלות מבלי צווי אלהי ושמה שהוא היה עושה בזה היה באמת רמז ומשל לענינם, ולזה אמרו לנביא הלא תגיד לנו מה אלה לנו לא אמרו מה אלה לך אלא מה אלה לנו כי אתה עושה רוצה לומר ידענו באמת שהרמז הזה עלינו הוא על כן הגד לנו מה אלה הדברים לנו רוצה לומר רומזים עלינו כי אתה עושה כלומר אתה בהיותך נביא וחסיד עליון עושה דברים שלא כהוגן.
הלא תגיד – הלא מהראוי שתגיד לנו מה הדברים האלה מרמזים עלינו אשר אתה עושה.
ויאמרו מה אלה לנו כי אתה עשה בודאי אינך עושה כזאת רק להראות איזה אותו ונבואה לנו ומה יורו אלה הדברים לנו.
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(כ) וָאֹמַ֖ר אֲלֵיהֶ֑ם דְּבַ֨ר⁠־יְהֹוָ֔הי״י֔ הָיָ֥ה אֵלַ֖י לֵאמֹֽר׃
Then I said to them, "The word of Hashem came to me, saying,
תרגום יונתןרד״קאברבנאלעודהכל
וַאֲמָרֵית לְהוֹן פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ הֲוָה עִמִי לְמֵימָר.
ואמר אליהם דבר י״י – אינני עושה הדברים האלה מעצמי כי כבר אמרתי לכם הנבואה שבאה אלי שתמות אשתי וציווני האל יתברך שלא אתאבל עליה ומה שתשאלו מה המופת הוא לכם.
דבר י״י היה אלי לאמר – לכם. מה מופת הוא לכם.
ואז השיבם הנביא לא עשיתי זה מעצמי כי דבר ה׳ היה אלי לעשותו והוא צוני.
תרגום יונתןרד״קאברבנאלהכל
 
(כא) אֱמֹ֣ר׀ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּה⁠־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒יֱ⁠־הֹוִה֒ הִנְנִ֨י מְחַלֵּ֤ל אֶת⁠־מִקְדָּשִׁי֙ גְּא֣וֹן עֻזְּכֶ֔ם מַחְמַ֥ד עֵינֵיכֶ֖ם וּמַחְמַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם וּבְנֵיכֶ֧ם וּבְנוֹתֵיכֶ֛ם אֲשֶׁ֥ר עֲזַבְתֶּ֖ם בַּחֶ֥רֶב יִפֹּֽלוּ׃
'Speak to the house of Israel. Thus says Adonai Elohim, 'Behold, I will profane My sanctuary, the pride of your power, the desire of your eyes, and that which your soul pities; and your sons and your daughters whom you have left behind shall fall by the sword.'
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אֲמַר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אֲנָא מַפִיס יַת בֵּית מִקְדָשִׁי יְקָר תּוּקְפְכוֹן רִגְנָא דְעֵינֵיכוֹן וְחִבּוּב נַפְשְׁכוֹן וּבְנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן דִשְׁבַקְתּוּן בְּחַרְבָּא יִתְקַטְלוּן.
אשר עזבתם – בירושלים כשיצאתם בגולה.
whom you have left over in Jerusalem, when you went out into exile.
גאון עוזכם – מקדשי שאתם מתגאין בו ובוטחים בעוזו,⁠א כעיניין שנאמר: היכל י״י המה (ירמיהו ז׳:ד׳).
ובניכם ובנותיכם אשר עזבתם – בגלות בבל, שנאמר: ובניהםב אשר הםג מנשאים את נפשם (ירמיהו כ״ב:כ״ז), בחרב יפלו.
א. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״בך ובוטחים בעוזך״.
ב. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5, פרמא 2994, פריס 162. בפסוקים בירמיהו כ״ב:כ״ז, ירמיהו מ״ד:י״ד לא מופיעה המלה: ״ובניהם״.
ג. כן בכ״י פרמא 2994 ובפסוק. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5 חסר: ״הם״.
גאון עזכם – שאתם מתנשאים לעוז במעוזו, כענין ובאתם {ועמדתם לפני} בביתא הזה {וגו׳} ואמרתם נצלנו (ירמיהו ז׳:י׳).
מחמד עיניכם – שאתם מחמדים לראות.
ומחמל נפשכם – שהייתם סבורים שאחמול עליכם בשבילו, שעליו אתם סבורים לינצל שאינכם סבורים שאתננו ביד אויביכם.
ובניכם ובנותיכם אשר עזבתם – בארץ כשגליתם עם יהויכין, בחרב יפלו.
א. בכ״י: אל הבית.
אמור, הנני מחלל – שאביא עליו זרים שיחללוהו כמו שאמר למעלה וחללו את צפוני וכמו ובאו בה פריצים וחללוה (יחזקאל ז׳:כ״ב).
גאון עוזכם – כמו שאמר לגאון שמהו כי גאון ישראל היה בית המקדש ועזם ותפארתם על כל עם שהיה נראה בו כבוד האל יתברך בענן ובאש העליונה.
מחמד עיניכם – שהיה יפה בבנינו ובתקונו.
ומחמל נפשכם – כאשר יחמול איש על הדבר שאוהב אותו והם היו מקוים בכל יום לשוב אליו כמו שהיו מבטיחים אותה נביאי השקר שהיו עמהם בבבל.
בניכם ובנותיכם אשר עזבתם – כי אלו שגלו עם יהויכין עזבו בירושלם בניהם ובנותיהם והם גם כן מחמל על נפשם יבא להם מבשר שיאמר להם שנפלו בחרב בעת החרבן ולא יתאבלו עליהם כי מרוב צרותם יהיו נדהמים לא יתנו אל לבם לספוד ולבכות.
אמור לבית ישראל אל תחשבו בלבכם שמפני קדושת ביתי אחמול על ירושלם לא יהיה כן כי הנני מחלל מקדשי ולא אשמרהו ואסלק שכינתו ממנו וזהו החילול באמת עם היות שהוא גאון עוזכם שאתם בוטחים בו והוא מחמד עיניכם שלכבודו ויפיו היה מחמד לעיני כל רואיו ויקרה אם כן למקדש ה׳ כאשר קרה לאשת הנביא שמתה במגפה בעון העיר ולא הגין עליה זכות הנביא כן יחרב וישרף המקדש בעון עיר ירושלם ולא יגין עליו השם, ומלבד חרבן ושריפת הבית עוד תדעו שמחמדא נפשכם שהם בניכם ובנותיכם אשר עזבתם בירושלם כאשר יצאתם בגולה עם יהויכין כולם עתה בחרב יפולו כשילכדו כשדים את ירושלם.
א. כן בדפוס ראשון, ואולי צ״ל: ״מחמל״ כמו בפסוק.
גאון – ענין רוממות.
עוזכם – ענין חוזק.
ומחמל – מלשון חמלה ורחמנות.
הנני מחלל – למסור ביד האויב את מקדשי שהוא גאון עוזכם ומחמד עיניכם ומחמל נפשכם ר״ל אהוב לכם ותחמולו עליו.
אשר עזבתם – כשיצאתם בגולה עזבתם בירושלים.
את מקדשי – נראה לי שהכוונה על ירושלם עיר הקדש, שהיושבים עם יחזקאל בגולה היו חומדים לראותה.
אשר עזבתם – שהנחתם שם בארץ ישראל כשגליתם ממנה.
הנני מחלל את מקדשי שזה הנמשל של מיתת אשת יחזקאל, וכי כן התדבקה השכינה במקדש באהבה כאהבת איש לאשתו.
גאון עזכם – שהיה כדאי להפיח בכם גאון ועוז.
עזבתם – בא״י בגלותכם פה.
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כב) וַעֲשִׂיתֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתִי עַל⁠־שָׂפָם֙ לֹ֣א תַעְט֔וּ וְלֶ֥חֶם אֲנָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃
You shall do as I have done. You shall not cover your lips, nor eat the bread of men.
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןעודהכל
וְתַעְבְּדוּן כְּמָא דַעֲבָדֵית עַל שָׂפָם לָא תִתְעַטְפוּן וּלְחֵים אֶבְלִין לָא תֵיכְלוּן.
ועשיתם כאשר עשיתי – לא תנהגו אבילות כי אין מנחמין לכם שאין בכם אחד שלא יהיה אבל ואין אבילות אלא במקום מנחמים.
דבר אחר: שתהיו יראים לבכות לפני הכשדים שאתם בתוכם.
שפם – גרינון בלעז.
And you shall do as I have done You shall not observe mourning because you have no consolers, for no one among you is not a mourner, and there is no mourning except where there are consolers. Another explanation: For you will be afraid to weep before the Chaldeans in whose midst you are.
upper lip [Heb. שָּׁפָם,] grenon in Old French, moustache.
ועשיתם כאשר עשיתי – ואז אתם עושים כאשר עשיתי, שעל שפם לא תעטו. כלומר שאם יהיו שנים ושלשה גולים, השאר יהו מצטערים עליהם. אבל עכשיו שגולים כולם, מי יתאבל עליהם.
וכשתשמעו שמועת המקדש ובניכם ובנותיכם אשר נפלו בחרב אז ועשיתם כאשר עשיתי.
ועשיתם – מבואר הוא.
ואז תעשו כאשר אני עשיתי פה שעל שפם לא תעטו כאבלים ולחם אנשים בהבראה הראשונה לא תאכלו.
ועשיתם כאשר עשיתי וגו׳ – וחוזר ומפרש על שפם וכו׳ וזהו לפי שאין לנהוג מנהג אבלים אלא במקום שיש מנחמים אבל אז יהיו כולם אבלים וא״כ מי ינחם את מי.
ועשיתם כאשר עשיתי – לא יעשו מנהגי אבלות לעוצם היגון שיבלבל דעתם. כי צרת הצבור משכחת צרת היחיד.
ועשיתם כאשר עשיתי וכו׳ שלא תספידו אם מיראת הכשדים, אם מצד שמי יספיד ומי ינחם אחר שכולם אבלים, שזה משל המגפה.
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(כג) וּפְאֵרֵכֶ֣ם עַל⁠־רָאשֵׁיכֶ֗ם וְנַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם לֹ֥א תִסְפְּד֖וּ וְלֹ֣א תִבְכּ֑וּ וּנְמַקֹּתֶם֙ בַּעֲוֺנֹ֣תֵיכֶ֔ם וּנְהַמְתֶּ֖ם אִ֥ישׁ אֶל⁠־אָחִֽיו׃
Your tires shall be on your heads, and your shoes on your feet. You shall not mourn nor weep; but you shall pine away in your iniquities, and moan one toward another.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותהואיל משהעודהכל
וְטוֹטְפָתְכוֹן בְּרֵישֵׁיכוֹן וּמַסְגֵיכוֹן בְּרִגְלֵיכוֹן לָא תִסְפְּדוּן וְלָא תִבְכּוּן וְתִתְמְסוּן בְּחוֹבֵיכוֹן וְתִתְנַהֲמוּן גְבַר לַאֲחוֹהִי.
ופארכם על ראשיכם וגו׳ – אתה מוצא כשירד נבוכדנאצר מירושלים וגלות צדקיה בידו יצתה גלות יכניה לקראתו והיו מכוסים שחורים מבפנים ולבנים מבחוץ והיו מקלסין לפני נ״נ נקטוה דורון והוו שואלין להון מה עביד באבא מה עביד בברי מה עביד באחי והוו אמרין ליה אשר למות למות ואשר לחרב לחרב, והוון מקלסין בהדא ידא ומספידין בחדא ידא לקיים מה שנאמר ופארכם על ראשיכם וגו׳.
ונמקותם – אישרויי״ץ דמוניץ בלעז.
and you will melt [Heb. וּנְמַקֹתֶם,] esere(y)z demoniz, and you will collapse.
ונהמתם – צועקים איש אל אחיו.
ונמקתם בעונותיכם ונהמתם – בלבכם כאשר אני נאנק ודומם.
ופארכם – חסר יו״ד הרבים מהמכתב.
ונמקתם – כמו שאמר משה רבינו עליו השלום ימקו בעונם.
ונהמתם – כאדם השואג בפיו ונוהם על הרעה אשר עשה כענין ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך ואמרתי איך שנאתי מוסר וגומר (משלי ה׳:י״ב).
ופארכם יהיו על ראשיכם ונעליכם ברגליכם הכל כאילו אינכם אבלים, ולא תספדו ולא תבכו לא מפני שריפת הבית ולא מפני הריגת הבנים והבנות כי אין אבלות אלא במקום שיש מנחמים, וכיון שכולכם אבלים מי ינחם למי, גם שתפחדו לבכות מפני הכשדים שאתם בתוכם ונמקתם בעונותיכם כמו שאמרה תורה בפני ימקו בעונם, ונחמתם איש אל אחיו כאדם השואג בפיו ונחם על הרעה אשר עשה כענין מה שנאמר (משלי ה, יא - יב) ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך ואמרת איך שנאתי מוסר.
ונמקותם – מלשון המקה והמסה.
ונהמתם – מלשון המיי׳.
ונמקותם – תהיו נמסים בצרות בגמול עונותיכם ומכאב לב תהמו איש עם אחיו ר״ל כולכם זה כזה.
ונמקתם – כמ״ש ימקו בעונם (ויקרא כ״ז).
ונהמתם – כמו ונהמת באחריתך (משלי ה).
ונהמתם וגו׳ – כל איש בראות אחיו יוציא מפיו קול תאניה, ולא תנהגו מנהגי אבילות, כי הצרות תְּשַׁעֲמֵמְנה דעתכם.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותהואיל משההכל
 
(כד) וְהָיָ֨ה יְחֶזְקֵ֤אל לָכֶם֙ לְמוֹפֵ֔ת כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר⁠־עָשָׂ֖ה תַּעֲשׂ֑וּ בְּבוֹאָ֕הּא וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֥י אֲנִ֖י אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽהיֱ⁠־הֹוִֽה׃
'Thus shall Yechezkel be to you a sign; according to all that he has done you shall do. When this comes, then you shall know that I am Adonai Elohim.'"
א. בְּבוֹאָ֕הּ =א,ק,ש1,ש2,ב1 (כתיב מלא וי״ו), וכמו כן בכתבי⁠־יד ספרדים נוספים (פריז 25, תנ״ך ליסבון)
• ל=בְּבֹאָ֕הּ (כתיב חסר וי״ו); וראו ברויאר, נוסח המקרא בכתר ירושלים, עמ׳ 211 הערה 71, לגבי הערת המסורה על תיבה זו.
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותעודהכל
וִיהֵי יְחֶזְקֵאל לְכוֹן לְאָת כְּכֹל דִי עֲבַד תַּעְבְּדוּן בְּמֵיתָהּ וְתֵידְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלֹהִים.
בבואה – באה הרעה הזאת.
when it comes When this evil comes.
והיה יחזקאל לכם למופת – אמור לבני ישראל: כה אמר י״י מה שאתה עושה יחזקאל, לכם הוא לסימן רע.
למופת – בלעז: שניפיאנץ.
בבואה – לכם הרעה הזאת עליכם, אז ידעתם כי אני י״י – ואין עוד בלעדי.
והיה יחזקאל לכם למופת – שלכך אני עושה כך.
והיה יחזקאל – הנביא היה מדבר בלשון האל יתברך לפיכך אמר והיה יחזקאל ולא אמר והייתי וכן כי אני י״י אלהים.
בבאה – בבא השמועה הרעה שחרב בית המקדש.
והקדוש ברוך הוא אמר שיהיה יחזקאל לכם למופת כי כל אשר עשה במות אשתו תעשו בבואה רוצה לומר בבוא הרעה על מקדש ה׳ וירושלם ובבוא השמועה, משם לכם ובזה ביטל המחשב׳ השנית שלהם שימלט ירושלם מפני מקדש ה׳ שהיה בה. והותרה השאלה השלישית.
והיה יחזקאל – החי״ת בסגול.
למופת – לאות וסימן.
והיה יחזקאל – כאומר ולכן עשיתי כזאת למען אהיה לכם למופת שתעשו כמו שעשיתי אני שלא נהגתי מנהג אבלים.
בבואה – בעת בא הפורעניות אז תעשו כמוני.
כי אני אד׳ – הנאמן ליפרע גמול.
בבואה – בבוא השמועה.
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותהכל
 
(כה) וְאַתָּ֣ה בֶן⁠־אָדָ֔ם הֲל֗וֹא בְּי֨וֹם קַחְתִּ֤י מֵהֶם֙ אֶת⁠־מָ֣עוּזָּ֔ם מְשׂ֖וֹשׂ תִּפְאַרְתָּ֑ם אֶת⁠־מַחְמַ֤ד עֵינֵיהֶם֙ וְאֶת⁠־מַשָּׂ֣א נַפְשָׁ֔ם בְּנֵיהֶ֖ם וּבְנוֹתֵיהֶֽם׃
"You, son of man, shall it not be on the day when I take from them their strength, the joy of their glory, the desire of their eyes, and that upon which they set their heart, their sons and their daughters,
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וְאַתְּ בַּר אָדָם הֲלָא בְּיוֹמָא דְאַעֲדִי מִנְהוֹן יַת בֵּית מִקְדָשֵׁיהוֹן יְקַר תּוּקְפֵהוֹן חֶדְוַת תּוּשְׁבַּחְתְּהוֹן יִתְנְסִיב מִנְהוֹן רִגְגָא דְעֵינֵיהוֹן וְחַבּוּב נַפְשְׁהוֹן דְטַב לְהוֹן מִבְּנֵיהוֹן וּמִבְנָתֵיהוֹן.
משא נפשם – שנפשם מתנשאה בהם.
the pride of their soul [Heb. מַשָׂא נַפְשָׂם.] Their soul is uplifted through them.
ואת משא נפשם – פתרונו: בניהם ובנותיהם שהם מתפארים בעצמם לשוב אליהם לבבלא ולראותם לשוב שם וגו׳ (ירמיהו כ״ב:כ״ז), וכן תירגם יונתן. ׳מנשאים׳ בדבר הזה כמו: מתנשא לאמר אני אמלוך (מלכים א א׳:ה׳).
ענין אחר: משא נפשםמשא – דיפרט בלעז. שכל שמחתםב של אנשים בבנים הוא.
א. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5, פרמא 2994, פריס 162. אך צ״ע בנוסח. והשוו גם דברי ר״י קרא יחזקאל כ״ד:כ״א.
ב. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״שמחתכם״.
ואתה, הלא ביום קחתי – על דרך שאמר הנני לוקח ממך (יחזקאל כ״ד:ט״ז).
ואת משא נפשם – מה שאליהם הם נושאים את נפשם והם בניהם ובנותיהם.
או יהיה משא נפשם משל על בית המקדש כמו שאמר ומחמל נפשכם ויהיה בניהם חסר וי״ו השמוש כמו שמש ירח עמד זבולה (חבקוק ג׳:י״א), והדומים להם, רוצה לומר בניהם ובנותיהם, כמו שאמר למעלה בו״ו ובניכם.
ואמנם אומרו ואתה בן אדם הלא ביום קחתי מהם את מעוזם וגומר הוקשה על המפרשים ענין הפסוקים האלה מאד עם אומרו ביום ההוא יבא הפליט כמו שזכרתי בשאלה, וכתב רש״י וה״ר רבי דוד קמחי גם כן שמלת ביום ההוא וכן ביום קחתי מלת יום במקום הזה לא יורה על עצם היום אלא על אותו זמן כמו והיה ביום ההוא שורש ישי (ישעיה יא, י) וחרה אפי בו ביום ההוא (דברים לא, יז) והדומים להם שפירושם עת וזמן.
משא – מלשון נשיאה והרמה.
ביום קחתי – בעת אקח מהם בה״מ שהוא מעוזם וחזקם ושמחת תפארתם אשר בו יתפארו.
את מחמד – מוסב על ביום קחתי לומר בעת אקח את מחמד עיניהם ואת מה שנפשם מתנשא ומתפאר בהם וחוזר ומפרש לומר שהם בניהם ובנותיהם.
משא נפשם – מה שהם נושאים את נפשם אליו ובוטחים בו, מלשון אליך ה׳ נפשי אשא {תהלים כ״ה:א׳}, כי {עני הוא ו}⁠אליו הוא נושא את נפשו {דברים כ״ד:ט״ו}.
בניהם – וגם שלא בניהם.
א. כן בדפוס ראשון (מהדורה בתרא). בכ״י לוצקי, ירושלים, שוקן חסר: ״של״.
משא נפשם – דבר שאליהם נושאים את נפשם, והם בניהם ובנותיהם.
(כה-כו) ואתה בן אדם באר לו הנמשל מה שאמר זה אל העם בבקר לפני מות אשתו, כי כן יהיה גם בבשורת המקדש, שבעת בא הפליט יד ה׳ היתה אליו בערב לפני בא הפליט והוא הודיע י״ב שעות קודם, כמ״ש ויפתח את פי כמ״ש לקמן (סי׳ ל״ג), וז״ש ביום ההוא אשר יבוא הפליט אליך להשמיע הבשורה באזניך.
ואת משא נפשם – מלשון ואליו הוא נשא את נפשו (פרשת תצא), שכל דעתם פנויה אליו.
בניהם – וגם משא נפש בניהם, כי מעזם הוא בית המקדש.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כו) בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יָב֥וֹא הַפָּלִ֖יט אֵלֶ֑יךָ לְהַשְׁמָע֖וּת אׇזְנָֽיִם׃
that on that day the fugitive shall come to you, to cause you to hear it with your ears?
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
בְּיוֹמָא הַהוּא יֵיתֵי מְשֵׁיזְבָא לְוָתָךְ לְאַשְׁמְעוּתָךְ בְּסוֹרָא.
ביום ההוא – א״א לבא הפליט ביום החורבן וכן פתרונו ביום ההוא שיבא הפליט אליך להשמיע אזנך ביום ההוא יפתח פיך (יחזקאל כ״ד:כ״ז).
להשמעות אזנים – לבשר בשורה שהוכתה העיר.
On that day It is impossible for the fugitive to come on the day of the destruction. Therefore this is the meaning: On that day, [on the day] that the fugitive will come to you to let you hear with your own ears, on that day, your mouth will be opened.
to let you hear with your own ears To announce the news that the city has been struck.
ביום ההוא – שאני מחריב את העיר.
יבא הפליט – אחד שמשמטא עצמו מן החרב שיבוא על העיר, כמו: ויבוא הפליט (בראשית י״ד:י״ג).
להשמעות אזניםב – להגיד לך שמועה רעה שהקרה בירושלם.
א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י פרמא 2994: ״שמשמיט״. בכ״י לוצקי 777: ״שמשט״.
ב. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994, ובפסוק. בכ״י לוצקי 777: ״האוזנים״.
הפליט – הנפלט מנבוכדנצר.
להשמעות אזנים – להשמיע באזני העם שהכתה העיר, כדי שיתבררו ויאמנו דבריך להם.
ביום ההוא יבא הפליט אליך – נראה כי פירוש ביום ההוא ביום קחתי שזכר וזה לא יתכן כי החרבן היה בעשרה באב והפליט בא בחמשה בטבת כמו שכתוב לפנים ויהי בשנת שתים עשרה שנה וגומר אלא פירושו ביום קחתי ביום ההוא בעת כמו ביום הכותי כל בכור (במדבר ח׳:י״ז) והיה ביום ההוא שרש ישי (ישעיהו י״א:י׳) וחרה אפי בו ביום ההוא (דברים ל״א:י״ז) והדומים להם שפירושם עת וזמן.
להשמעות אזנים – להשמיע לאזנים דבר החרבן.
להשמעות – שם.
ויונתן תרגם: לאשמעותך בסורא. ויש לפרש להשמעות אזנים כי הפליט יבא אליך ויגיד לך החורבן להשמעות אזנים לא למראה עינים כי אפשר שהיה הפליט באחד המקומות מארץ ישראל חוץ לירושלם מכל מקום יש לתמוה איך לא הגיעה השמועה עד חמשה חדשים מן החרבן ואפשר שהלכו חיל הכשדים לכבוש מקום אחר והשבויים עמהם עד בואם לבבל.
ושאומרו יבוא הפליט אליך להשמעות אזנים ענינו להשמיעו לאזניך דבר החרבן, או שהפליט יבוא אליך ויגד לך החרבן שידע מפי השמועה וזהו להשמעות אזנים לא שראוה בעיניו כי אפשר שיהיה הפליט מאחד ממקומות ארץ ישראל חוץ לירושלם ושמע ענין החרבן ובא והגידו בבבל, או שהיה הפליט אחד מהשבויים ואולי שהלכו הכשדים לכבוש מקום אחר מארץ יהודה והשבויים הולכים עמהם ולכן התאחרו חמש חדשים עד בואם לבבל.
הפליט – הנמלט מהמלחמה כמו ויבא הפליט ויגד לאברם (בראשית י״ד:י״ג).
ביום ההוא – בעת ההיא יבוא אליך הפליט מן המלחמה להשמיע אל האזנים דבר החורבן.
ביום ההוא יבוא – נעלם מלת אשר ור״ל ביום אשר יבא הפליט ביום ההוא יפתח את פיך, כי א״א לפ׳ כפשוטו, שהחורבן היה בעשרה באב והפליט בא בחמשה בטבת.
להשמעות – שם בתוס׳ ו״ת, ופי׳ להשמיע לאזנים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(כז) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִפָּ֤תַח פִּ֙יךָ֙ אֶת⁠־הַפָּלִ֔יט וּתְדַבֵּ֕ר וְלֹ֥א תֵאָלֵ֖ם ע֑וֹד וְהָיִ֤יתָ לָהֶם֙ לְמוֹפֵ֔ת וְיָדְע֖וּ כִּי⁠־אֲנִ֥י יְהֹוָֽהי״יֽ׃
On that day your mouth shall open to the fugitive, and you shall speak, and no longer be mute. So you shall be a sign to them; and they shall know that I am Hashem.
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
בְּיוֹמָא הַהוּא יִתְפְּתַח פּוּמָךְ בְּמֵיתֵי מְשֵׁיזְבָא וְתִתְנַבֵּי וְלָא תִשְׁתּוֹק עוֹד וּתְהֵי לְהוֹן לְאָת וְתֵידְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ.
את הפליט – עם הפליט.
ותדבר ולא תאלם – לפי שאמרתי לך ונאלמת ולא תהיה להם וגו׳ (יחזקאל ג׳:כ״ו) מעתה יראו שדבריך אמת ולא תאלם עוד מהתנבאות להם.
with the fugitive [Heb. אֶתהַפָּלִים,] with the fugitive.
and you will speak and no longer be mute Because I said to you: "and you shall become mute, and you shall not be, etc.⁠" (3:26). From now on, they will see that your words are true, and you will no longer be mute from prophesying to them.
ביום ההוא יפתח {פיך את} הפליט – ביום ההוא שיבוא הפליט ויגד לך, ומגיד שמועה רעה, אז תפתח אתה פיך.
ותדבר – שמתפייסים לך ואומרים: אדני הנביא אמור לנו דברי נבואה.
ולא תאלם עוד – ולא משתקין אותך עוד, כעיניין שנאמר: אל תטיפו יטיפון אלא יטיפו לאלה ואלב יסגג כלימות (מיכה ב׳:ו׳). כלומר לפיד שאמרתי לך ונאלמת ולא תהיה להם לאיש מוכיח (יחזקאל ג׳:כ״ו), מעתה יראו דברך אמת, ולא תאלם עוד מהתנבאות אליהם.
א. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בנוסח שלנו: ״לא״.
ב. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בנוסח שלנו: ״ולא״.
ג. כן בפסוק. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5, פירנצה II.24: ״יפג״.
ד. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״לפר׳⁠ ⁠⁠״.
ביום ההוא יפתח פיך – לפניהם
את הפליט – עם דברי הפליט, כלומר על ידו יהיה לך פתחון פה שאני אגיד לך בערב שהכתה העיר ומתי הכתה.
ומאז והלאה תדבר אליהם ותוכיחם, ולא תאלם עוד, כאשר נאלמת עד עתה שאמרתי לך למעלה (יחזקאל ג׳:כ״ו) ונאלמת ולא תהיה להם לאיש מוכיח. לפי שעדיין לא ראו שנתקיימו דבריך והיו אומרים לימים רבים ולעתים רחוקות הוא נבא (יחזקאל י״ב:כ״ז). אבל עתה שיראו שנתקיימו דבריך יהיה לך פתחון פה בתוכם,
והיית להם – עתה למופת – ומשהגיד להם חילול המקדש המעוז לא דבר להם עוד עד סמוך לביאת הפליט, על שרמז דינו ומשפטו להם כי אמת וצדק הוא, ובבא הפליט יאנקו וידומו וינהמו.
ביום ההוא יפתח פיך את הפליט – עם הפליט שתאמר לבני הגולה הנה כאשר נבאתי לכם ולא שמעתם ולא הייתם מאמינים לדברי.
ויונתן תרגם: ביום ההוא יתפתח פומך במיתי משיזבא.
ותדבר ולא תאלם עוד – כיון שיגיעו אליהם כל נבואותיך תוכל לדבר להם ולהוכיחם כי לא יהיה להם פתחון פה להשיבך דבר ומה שאמר ולא תאלם עוד לפי שאמר לו בנבואת הבקעה ולשונך אדביק אל חכך ונאלמת ולא תהי׳ להם לאיש מוכיח (יחזקאל ג׳:כ״ו).
ואמנם אומרו ביום ההוא יפתח פיך את הפליט ותדבר פירשו בו את הפליט עם הפליט, שתאמר לבני הגולה הנה כאשר נבאתי לכם ולא שמעתם ולא הייתם מאמינים לדברי כן היה, והפירוש הזה בכללו ובכל חלק מחלקיו אין לו הכרח כפי הענין כי הנה כל ההנחות שישימו הם כפי הרצון הפסוק לא כפי האמת.
ולכן היותר נ״ל בפירוש זה הוא שאומרו ביום ההוא יבא הפליט לא נאמר להודיעו על איש שיבוא מירושלם להגיד חרבן העיר כי בידוע שאחרי שהיה תבא שמועה ממני על יד איש פליט או אדם אחר ומה צורך לומר זה לנביא בנבואתו, אבל ענינו שאמר השם לנביא הלא ביום קחתי מהם רוצה לומר אל תחשוב שעם חרבן הבית והסתלקות השכינה משם תסתלק ממך הנבואה הנה לא יהיה כן כי בזמן ההוא שתחרב בית המקדש שהוא מעוזם של ישראל והם בטוחים בו וביופיו ותפארתו והוא משוש תפארתם והוא גם כן מחמד עיניהם כי תאוה הוא לעינים ביופיו, וכן אקח מהם משא נפשם הדבר היותר אהוב אצלם שאליו נושאים את נפשם שהם בניהם ובנותיהם ביום ובזמן ההוא שאקח זה מהם ואסלק שכינתי יבוא הפליט אליך מירושלם, ואין הכוונה להודיעו שיבוא הפליט אלא שבזמן ההוא שיבוא אליו להשמעות אזנים בזמן ההוא עצמו אחר החרבן יפתח פי הנביא עם ביאת הפליט ויתחזקו נבואותיו, וזהו אומרו ותדבר ולא תאלם עוד רומז לנבואות שהראהו אחרי בוא הפליט מקבוץ הגליות ותחיים המתים ומלחמת גוג ומגוג ובנין בית המקדש העתיד להיות, ושאר הנבואות שבאו אחריו עד סוף הספר שהם כולם נחמות שכולם הראה אליו אחרי בוא הפליט ועליהם אמר ותדבר ולא תאלם עוד והיית להם למופת כי אותם הייעודים וקיומם יהיה להם למופת וישתלמו בידיעה האלהית, וזה תכלית הייעוד הזה רוצה לומר שאחרי בא הפליט יראה נבואות עתידות גדולות וטובות, ואמנם איך היה שבא האיש הפליט מירושלם לבבל עם הבשורה הזאת בחדש העשירי חמשה חדשים אחר החרבן כמו שיזכור אחר זה הנה בפירוש הפסוק ההוא אבארהו בעזר הצור.
ואפשר לומר שהפליט הנזכר כאן אינו בן אדם שיבא מבבל להגיד השמועה שהוכתה העיר אבל הוא רמז אל הרוח הנבואיי שיבא אליו פליט מהשם יתברך להודיעו כן, ולכן אמר הלא ביום קחתי את מעוזם וגומר ביום ההוא יבא הפליט אליך להשמעות אזנים כי ביום החרבן עצמו יבא הרוח הנבואיי להודיעו ליחזקאל, ועליו אמר גם כן ביום ההוא אפתח פיך את הפליט ותדבר ולא תאלם עוד רוצה לומר יפתח פיך עם הפליט כי בבוא הפליט הנבואיי אליו פתח פיו לנבאות גדולות ובצורות, ומצאתי סמך לפירוש הזה בפרקי רבי אליעזר (פכ״ז) שאמרו הפליט זה מיכאל והגיד לאברהם שנשבה לוט שנאמר ויבא הפליט ויגד לאברהם העברי. והותרה בזה השאלה הרביעית:
תאלם – מלשון אלם.
את הפליט – עם ביאת הפליט יפתח פיך ולתוספות ביאור אמר ותדבר ולא תאלם עוד כי עד העת ההיא היה כאיש אלם לבל יוכיחם מלבו כי לא שמעו אליו וכמ״ש ונאלמת ולא תהיה להם לאיש מוכיח (יחזקאל ג׳:כ״ו) לכן אמר בבוא הפליט ויראו שאמת דברת אז יהיה לך פתחון פה להוכיחם מלבך כי מאז ישמעו לך.
והיית להם למופת – ר״ל אז יאמינו בדבריך כדרך שמאמינים במופת.
וידעו כי אני ה׳ – ואז ידעו שאני ה׳ הנאמן במאמרו ומקיים דברו.
ביום ההוא יפתח פיך את הפליט ר״ל אז יפתח פיך י״ב שעות קודם, ותגד ויהיה למופת ומאז תדבר ולא תאלם עוד וכן הגדת מיתת האשה שמרמזת על חורבן המקדש י״ב שעות קודם.
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יחזקאל כד – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מקבילות במקרא יחזקאל כד, תרגום יונתן יחזקאל כד, ילקוט שמעוני יחזקאל כד, ר׳ יהודה אבן בלעם יחזקאל כד, רש"י יחזקאל כד, ר"י קרא יחזקאל כד, ר"א מבלגנצי יחזקאל כד, רד"ק יחזקאל כד, אברבנאל יחזקאל כד, מנחת שי יחזקאל כד, מצודת ציון יחזקאל כד, מצודת דוד יחזקאל כד, שד"ל יחזקאל כד – מהדורת הרב יונתן רבינוביץ ועל⁠־התורה המבוססת על דפוס ראשון עם הוספות, הערות, ותיקונים רבים על פי כתבי יד לוצקי, ירושלים, שוקן (כל הזכויות שמורות), מלבי"ם ביאור המילות יחזקאל כד, מלבי"ם ביאור הענין יחזקאל כד, הואיל משה יחזקאל כד

Yechezkel 24, Biblical Parallels Yechezkel 24, Targum Yonatan Yechezkel 24, Yalkut Shimoni Yechezkel 24, R. Yehuda ibn Balaam Yechezkel 24, Rashi Yechezkel 24 – The Judaica Press complete Tanach with Rashi, translated by Rabbi A.J. Rosenberg (CC BY 3.0), R. Yosef Kara Yechezkel 24, R. Eliezer of Beaugency Yechezkel 24, Radak Yechezkel 24, Abarbanel Yechezkel 24, Minchat Shai Yechezkel 24, Metzudat Zion Yechezkel 24, Metzudat David Yechezkel 24, Shadal Yechezkel 24, Malbim Beur HaMilot Yechezkel 24, Malbim Beur HaInyan Yechezkel 24, Hoil Moshe Yechezkel 24

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×