(הקדמה)
הנבואה האחד עשר תחלתה ויהי דבר השם אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי עד ויהי בעשתי עשרה שנה באחד לחדש. ויש בה עשר פרשיות. הראשונה, ויהי דבר השם אלי בשנה התשיעית. השנית, לכן כה אמר ה׳ אלהים הוי עיר הדמים. השלישית, לכן כה אמר ה׳ אלהים הוי עיר הדמים גם אני אגדיל המדורה. הרביעית, בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך. החמישית, ואתה בן אדם הלא ביום קחתי מהם. השישית, בן אדם שים פניך אל בני עמון. השביעית, כי כה אמר ה׳ אלהים יען מחאך יד. השמינית, כה אמר ה׳ אלהים יען אמר מואב ושעיר. התשיעית, כה אמר ה׳ אלהים יען עשות אדום. העשירית, כה אמר השם אלהים יען עשות פלשתים. ויש לשאול בנבואה הזאת ששת השאלות:

השאלה הראשונה במה שצוה הקדוש ברוך הוא לנביא שיכתוב את שם היום את עצם היום הזה שבו סמך מלך בבל על ירושלם, וזה כי מה התועלת והרמז שיהיה בכתיבה ההיא כי הנה לא צוהו שיכתוב את שם היום ואת עצם היום שבו הבקעה העיר ולא היום שבו נשרף בית קדשינו ותפארתנו ולמה א״כ צוה כל כך על כתיבת היום שבו סמך מלך בבל על ירושלם, גם כי אמר בזה שני פעמים בעצם היום הזה ואחד מהם הוא ללא צורך:

השאלה השנית במה שצוהו שימשל לישראל משל שפות הסיר שפות, והיא כי כבר נזכר למעלה על חרבן ירושלם וגלות ישראל משלים הרבה וגם משל הסיר נזכר בקצור למעלה שהיו אומרים שהיה ירושלם הסיר והמה הבשר ועל זה השיבם ה׳ כללות הענין שזכר במשל הזה ומה היה אם כן הצורך בו במקום הזה:

השאלה השלישית בנבואת הנני לקוח את מחמד עיניך במגפה, והיא כי למה זה מתה אשת הנביא יחזקאל האם רצה הקדוש ברוך הוא להמיתה כדי לצוותו שלא יספוד ולא יבכה עליה כדי שיהיה יחזקאל למופת לבני ישראל שככל אשר עשה במות אשתו יעשו הם בחרבן בית המקדש והרג בניהם ובנותיהם הלא כבר היה אפשר לעשות המשל והרמז מבלי שיענש הנביא במות אשתו שהיתה אליו צרה גדולה:

השאלה הרביעית באומרו ואתה בן אדם הלא ביום קחתי מהם את מעוזם וגומר ביום ההוא יבא הפליט אליך, שמורה שביום שתשרף בית המקדש יבוא הפליט להודיעו לנביא וזה לא יתכן כי כפי רוחק הדרך אינו אפשר שביום א׳ ילך הפליט מירושלם עד בבל, גם כי בתשעה באב היה חרבן ירושלם והשריפה אשר שרף השם והפליט בא להודיעו אל יחזקאל בחמשה בטבת שלאחר אב כמו שכתוב אחר זה ויהי בשנת שתים עשרה בעשירי בחמשה לחדש לגלותינו בא אלי הפליט מירושלם לאמר הוכתה העיר וגומר והוא סותר למה שנאמר כאן שבא ביום החרבן, גם כי יש לתמוה מאד איך לא הגיעה השמועה מחרבן ירושל׳ אל בבל עד עבור חמש חדשים שלמים והוא זר מאד וטענת הרד״ק על זה אין בהם ממש:

השאלה החמישית בנבואה שבאה על בני עמון, והיא כי כבר נזכרה למעלה מזה נבואה אחרת על חרבן בני עמון ומה שיבא עליהם על מה ששמחו בחרבן ירושלם ולמה אם כן נשנית הנבואה הזאת כאן:

השאלה השישית באומרו כה אמר השם אלהים יען אמר מואב את שעיר, והיא למה חיבר בנבואה אחת מואב ושעיר יחד ואמנם בעונשים הבדיל ביניהם באומרו הנני פותח את כתף מואב ולא זכר בו שעיר ואחר כך בא נבואה בפני עצמה על אדום שהוא שעיר כמו שאמר יען עשות אדום וגומר ולמה בתוך עונש מואב זכר את בני עמון שכבר תמה נבואתם והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כולם:

הכוונה הכוללת בנבואה הזאת הוא להגיד שבאותו יום עצמו שסמך מלך בבל על ירושלם באה הנבואה לנביא יחזקאל שהיה בבבל וצוהו שיכתוב אותו היום ויראה לבני הגולה ויודיעם שבאותו היום סמך מלך בבל על ירושלם כדי שכאשר ישמעו אחר כך מפי המגידים כי כן היה באותו יום עצמו שכתב הנביא יכירו וידעו שדבר השם בפיו ולא יפול מכל דבריו ארצה, גם שרמז בזה שכל כך ימים יתמיד המצור עד שיצאו בגולה כמספר השנים שהיו משיצאו ממצרים עד אותה שנה, ולפי שהיו לישראל שתי מחשבות האחד שירושלם בהיותה רבתי עם לא יוכל נבוכד נצר לכבשה והשנית שמפני מקדש השם אשר בה תמלט העיר והמקדש, הנה מפני זה באו לו שתי נבואות האחת שפות הסיר שפות שעשה בה משל מהסיר שימלא מהעצמות והבשר עם כל חלאתה ושמפני האש אשר תחתיה יתבשל הכל ויותך עד שתשאר ריקה כפי כח המבער את הבערה, וכנגד המחשבה השנית מבית המקדש באהו הנבואה השנית ממות אשת הנביא כי כמו שלא הגין עליה זכותו ככה לא יגין השם על בית מקדשו שהקדוש ברוך הוא יחללהו והוא יתנהו ביד זרים, ומפני ששכני ירושלם הרעים עמון ומואב אדום ופלשתים שמחו בחרבנו באו לנביא נבואות עליהם שגם כן יחרבו וישתו מכוס יין החמה וכמו שיתבאר כל זה בפסוקים:

(א) ויהי דבר ה׳ אלי בשנה התשיעית וגומר עד בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך. כבר ביארתי למעלה שבתחילת כל שנה ושנה מגלות יהויכין אחרי שהתחיל יחזקאל לנבאות על נהר כבר באה אליו נבואה מיוחדת, ועל זה הדרך נאמר כאן שבשנה התשיעית לגלות ההוא בחדש העשירי שהוא טבת בעשור לחודש באה אליו הנבואה ואמרה לו.

בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הפרטי הזה, ושם היום הוא כפי מספרו מימי השבוע כאילו תאמר ראשון או שני או שלישי עד מספר שבעת ימי השבוע, והתועלת המגיע מזאת הכתיבה היא להודיע שסמך מלך בבל אל ירושלם שרוצה לומר על ירושלם בעצם היום הזה, הנה אם כן כשאמר את עצם היום הזה הראשון הוא לענין הכתיבה שיכתוב עצם היום ההוא ואומרו בעצם היום הזה השני הוא לענין הסמיכה שסמך מלך בבל על ירושלם בעצם היום הזה, והיה תכלית הכתיבה הזאת לפי דעת המפרשים כדי שיכתוב הנביא מיד היום ההוא שבו סמך וכו׳ ויראה אותו אל בני הגולה שבבל ויודיעם שבאותו יום סמך מלך בבל וחילו על ירושלם וכשישמעו אחר כך מפי המגידים כי כן היה באותו היום עצמו שכתב הנביא ידעו כי נביא היה בתוכם ודבריו אמת הם ולא ישמעו עוד אל נביאי השקר, זהו טעמם ונכון הוא. ונ״ל עוד בזה שרצה הקדוש ברוך הוא שיכתוב היום אשר בו סמך מלך בבל על ירושלם כדי שיכירו וידעו כמה מהימים יתמידו ישראל במצור עד שילכו בגלות, והיה זה לרמוז ענין אמתי גדול מאד והוא שמעת שיצאו מגלות מצרים עד שנכנסו בגלות בבל עברו עליהם תתק״י שנים כי הם יצאו מגלות מצרים בשנת אלפים ותמ״ח ליצירת העולם ובאו בגלות בבל כשנחרבה ירושלם בהחלט ונשרפה בית השם בשנת שלשת האלפים ושנ״ח כפי מה שנזכר בסדר עולם, והיו אם כן חפשים וגאולים תתק״י שנה, כתוב לך את שם היום שבו סמך מלך בבל על ירושלם שהיה ביום העשירי לחדש העשירי מהשנה הט׳ למלכות צדקיהו והתמיד המצור עד שהבקעה העיר שהיה בתשעה לחדש הרביעי כמו שנזכר בספר ירמיהו (ירמיה לט, א - ב; נב, ד - ו) והוא גם כן בסוף ספר מלכים (מלכים ב כה, א - ד), ומן היום ההוא שסמך מלך בבל עד שהובקעה העיר והיו כבר בגלות היו תתקי״ד יום, הנה אם כן כמספר השנים שעברו עליהם בין גלות לגלות היו הימים שסמך מלך בבל על ירושלם יום לשנה יום לשנה כי היו הארבעה שנים הנוספים למקוטעות, ולהעיד על זה גם כן בא לו הצווי כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלם והותרה השאלה הראשונה.

והנה בני הגולה לא היו מאמינים כי יבא צר ואויב בשערי ירושלם להיותה עיר רבתי עם ושיתקבצו בה כל בני יהודה ולא יוכל נבוכד נצר לכובשה, גם היו חושבים שהקב״ה למען מקדשו ושכינתו אשר שמה יחוס ויחמול ויגן על העיר ועל המקדש, ולהסיר מלבם שתי המחשבות האלה צוה לנביא בשני המשלים אשר יעשה רומז למה שיהיה בירושלם, והראשון הוא שפות הסיר שפות וגם יצק בו מים רוצה לומר משול המשל הזה אל בית המרי, ושפות הוא לשון מערכה כמו ה׳ תשפות שלום לנו (ישעיה כו, יב) ולעפר מות תשפתני (תהלים כב, טז), יאמר ערוך וסדר הסיר שהיא הקדרה כי מפני שהם אמרו שהיה ירושלם הסיר והם הבשר לכן עשה משלו על זה, ואמר שפות שני פעמים כי כן דרך הלשון לכפול הדברים לחיזוק רוצה לומר סדרי הסיר לתקן בישול המאכל ולכן בתחילה יצוק בו מים.

ואחר כך אסוף נתחיה אליה רוצה לומר הנתחים שראויים לתת בתוכה אסוף אליה כל נתח טוב ירך וכתף שהם נתחים טובים מלאים בשר, מבחר עצמים מלא רוצה לומר משאר העצמים היותר נבחרים מלא הסיר מהם.

ואמנם הבשר אשר תכנס בסיר ההוא יהיה מבחר הצאן מהשמנים והנבחרים שבצאן וזהו מבחר הצאן לקוח, ואומרו וגם דור העצמים תחתיה רוצה לומר בדור מדורה רוצה לומר אחרי שתשפות ותסדר הסיר שים מדורת העצמים תחתיה שבמקום עצים יבער העצמים תחת הסיר, רתח רתחיה וגם בשלו עצמיה בתוכה רוצה לומר כל כך תבעיר האש ותרתיח הסיר עד שאפילו העצמים שהם קשים להתבשל יתבשלו בתוכה:

והנמשל בזה היא שהסיר רומז לירושלם ושפות הסיר הוא משל לסמיכת מלך בבל על ירושלם כי זה היה תחילת מעשהו ויציקת המים בה הוא משל למצור שיתמיד ימים רבים כי המים מאחרים הבשר מלהתבשל מהרה כי כשהיא בלא מים יאחוז בו האור והבשר תתבשל מהרה אבל כשיהיה בה מים יתבשל הבשר מעט מעט, כן ארכו ימי המצור מן טבת של השנה התשיעית למלכות צדקיהו עד חדש אב של השנה הא׳ עשר לו כדי שיכלו בירושלם מעט מעט ברעב ובדבר ובחרב, והנתחים שיאסוף אליה היה משל אל היהודים שנאספו לירושלם מן הערים שנחרבו והיו שם במצור, וכל נתח טוב ירך וכתף ומבחר עצמים הוא משל לשרי יהודה וכן מבחר הצאן משל לגדולים ולשרי הצבא, ודור העצמים אשר תחת הסיר שמסבב הרתיחה והבישול הוא משל לחללים שנהרגו בקרבה שנשפכו דמים על ידי מלכי יהודה ושריהם שעצמות החללים ההמה היו מבעירים את האש ומביאים הפורענות, ואמרו וגם בשלו עצמיה בתוכה הוא משל לגבורים החזקים בעצמים שיכלו ויפלו בחרב בתוכה.

ולכן ביאר מיד לנביא כללות הנמשל באומרו אוי עיר הדמים והיא ירושלם שהיא הסיר אשר חלאתה רוצה לומר עונותיה ופשעיה כי חלאתה פירושו זוהמתה כי מפני שהיה דרך בני אדם להעביר את הזוהמא מן הקדירה אמר שזאת לא היתה כן כי חלאתה וזוהמתה נשארה בה לא יצאה ממנה, והוא רמז לעוונותיה ופשעיה שלא שבה מהם אל אלהיה, ואומרו לנתחיה לנתחיה הוציאה רוצה לומר שלא הוציאו ממנה הנתחים בבת אחת כולם אלא נתחים אחר נתחים הוציאו ממנה רומז שלא גלו כל יושבי ירושלם בבת אחת כי קצתם גלו עם יהויקים ואחר כך קצתם גלו עם יהויכין ושאריתם גלו אחר כך עם צדקיהו וזהו לנתחיה לנתחיה הוציאה, לא נפל עליה גורל איזה נתח יצא תחלה אלא כמו שנזדמן יצאו קצתם קצתם אשר לחרב לחרב ואשר לדבר לדבר ואשר לשבי לשבי.

והיה זה לפי שדמה בתוכה היה על צחיח סלע שמתהו רוצה לומר שהדם שהיו שופכים בתוך ירושלם לא היה בסתר והעלם אלא בנגלה כאילו היה הדם ההוא ששפכו על צחיח הסלע שלא יוכל להתכסות כאילו שמתהו ירושלם על צחיח סלע לעין כל כי לא שפכוהו על הארץ לכסות עליו עפר אבל הוא מגולה ונראה.

כדי שיזכור תמיד כי להעלות חמה ולנקום נקם נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות וגם זה משל למה שיעשה האדם לזכירתו שישים הדבר לנגד עיניו כדי שיראהו תמיד ולא ישכחהו, וחכמים זכרונם לברכה (גיטין נז, ב) אמרו כי על דם זכריה נאמר זה שראהו רב טבחים רותח והרג עליו אלפים ורבבות.

לכן כה אמר השם אלהים אוי עיר הדמים וגם אני אגדיל המדורה רוצה לומר אוי לך עיר הדמים מפאת מעשיך שהמה יחריבוך וגם אני שהייתי מרחם עליך בימים הראשונים אגדיל המדורה תחת הסיר.

וארבה העצים ואדליק האש והוא כולו משל להפלגת הנקמה כדי שיתום הבשר אשר בתוך הסיר והרקח המרקחה שהם הבשמים שמכניסים בקדרה בהיותה מבושלת והעצמות יחרו רוצה לומר שהעצמות שבתוך הסיר מרוב המדורה יוחרו ויושחרו.

ואומרו והעמידה על גחליה ריקה הוא כמו ואעמידה שהה״א תשמש במקום אל״ף רוצה לומר ואז אעמיד אני הקדירה על גחליה ריקה כי תותך הבשר ותיבש המים ותשאר כאילו היא ריקה וזה משל לשוממות ירושלם וחרבנה למען תחם וחרה נחשתה כלומר ישרפו חרסיה ונתכה בתוכה רוצה לומר הקדרה תתך בתוכה כל אשר בה טומאתה תתום כלומר ואז תתום טומאתה וכל חלאתה כי הכל תותך ולא תשאר בסיר דבר ונחושתה הוא לשון תחתית כאילו אמר שיושחר תחתית הסיר.

ואומרו תאנים הלאת^א ולא תצא ממנה תואנים הוא משורש און הוא מלשון תואנה הוא מבקש רוצה לומר תואנות ושקרים הלאות את ירושלם והוגיעוה, ולא תצא ממנה רבת חלאתה רוצה לומר לא תוכל לצאת ממנה רוב טומאתה, וכיון שאין בה תיקון באש חלאתה רוצה לומר כשתשרף באש תצא ממנה ולא באופן אחר.

בטומאתך זמה רוצה לומר עדיין אתה בטומאתך שהיא הזמה יען וביען טהרתיך באזהרותי ודברי נביאי ועם כל זה לא טהרת מטומאתך על כל ידעתי שלא תטהרי עוד עד שתקבל העונש ותנוח חמתי בך.

אני השם דברתי כל זה ימים רבים באה רוצה לומר כבר יצאה לפועל הגזירה כבר סמך מלך בבל על ירושלם ולכן אעשה אותו ואשלימהו לא אפרע ולא אחוס רוצה לומר לא אשוב אחור מגזרתי ולא אחוס ואחמול עליך ולכן כדרכיך וכעלילותיך שפטוך הכשדים שהם השופטים האמתיים, הנה התבאר צורך המשל הזה והותרה בו השאלה השנית:

ויהי דבר ה׳ אלי לאמר בן אדם הנני לוקח את מחמד עיניך וגומר עד שים פניך אל בני עמון. אחרי שביטל המחשבה הראשונה שהיתה להם שלא יכבוש נבוכדנצר את ירושלם במשל הסיר בא לבטל המחשבה השנית שהיה להם שלא יכבשה מפני מקדש השם אשר בתוכה.

ועל זה אמר לו הנני לוקח את מחמד עיניך במגפה ואמר זה על אשתו שהיה הנביא אוהב אותה מאד כמו שמפרש ותמת אשתי בערב, והנה הוצרך לומר במגפה להגיד שלא תהיה מיתתה כדי לעשות הרמז הזה מענינה כי היא בסבת המגפה תמות והמגפה היא בעון העיר ומפני הגזרה שנגזרה על כללות העיר ימותו הנמצאים שמה כי העיר נדונת אחר רובה, וכמו שאשת הנביא לא מתה בעונה אבל מתה בעון העיר כן מקדש השם לא תשרף בעונה כי קדש היא אלא בעון העיר ירושלם ובהיות העיר נדונת בכללותה לוקח מקדש השם מבלי אשמתה, והנה צוה לנביא לא תספוד ולא תבכה ולא תבוא דמעתך רוצה לומר שלא יספוד ולא יבכה לאשתו ולא תבוא דמעתו על לחייו.

וגם האנחה והאנקה שהיא ממצוקת הלב ישתוק ולא יעשה אותה והוא אומרו האנק דום כלומר מהאנק דום ושתוק שלא תצעק כשאר האבלים מתים אבל לא תעשה והוא הפוך כאילו אמר אבל מתים שהוא האבל שעושים על המתים לא תעשה כמוהו, וביאר בעניני האבל שלא יעשה אותם והוא אומרו פארך חבוש עליך והוא מגבעות הראש שבני אדם נוהגין המגבעות פארי פשתים והאבל חייב בפריעת הראש שהוא הסרת מגבעתו או סודרו מעל ראשו כדי שישב בגילוי הראש, אתה לא תעשה כן אבל פארך ומגבעתך חבוש על ראשך כאילו אינך אבל, וחכמים ז״ל (ברכות יא, א) פירשו פארך אלו תפילין שבראש וכן ת״י טוטפתך יהויין עלך, וכן האבל אסור בנעילת הסנדל ואתה לא תעשה כן שנעליך תשים ברגליך, וכן האבל עוטה על שפם ואתה לא תעשה כן שלא תעטה על שפם, וכן האבל ההבראה הראשונה אינו אוכל משלו ששולחים אליו מאכל ואתה לא תעשה כן שלחם אנשים לא תאכל, והענין שלא ינהג מנהג בדבר מעניני האבלים. וראוי לתת לב בדברים האלו למה אסרו אותם חז״ל באבלים, והטעם בו אצלי שהתורה האלהית נתנה לכל דבר מהדברים חקו וכמו שאין ראוי שהאדם יתאבל על מתיו בהפלגה יותר מהשיעור הנאות כמ״ש כל המתאבל על מתו יותר מדאי וכו׳, ככה אין ראוי שיהיה האדם בלתי מרגיש בצערו ולא יחוש במות קרוביו שהם עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ומפני זה תקנו חכמים ז״ל (מו״ק כ, א) ששבעת ימים יסגר בתוך ביתו רמז לימי שנותיו שבעים שנה שהם חיי האדם הנהוגים ושיספוד ויבכה כמצטער על פרידתם ושלא יחבוש פארות כי אין תפארת ואין שלטון ביום המות (קהלת ח, ח), וכדי שלא יצא מביתו ולא ילך לעשות עסקיו וישכח את מתו אסרו על האבל נעילת הסנדל וכדי שלא ידבר ולא יעביר דאגתו ברוב הדבור צוו שיעטה על שפתו כדי שלא ידבר, ומפני שאחרי קבורת המת לא יצטרך האבל ללכת לקנות בר ולחם ומזון למאכלו צוו שלא יאכל פעם ראשונה משלו כי אם מהבראת אוהביו, והנה התבאר כי ישרים דרכי השם בדיני האבלים, האמנם צוה לנביא שלא יעשה דבר מזה על אשתו לפי שברבות המתים בעיר כמו שהוא במגפה אין האנשים נוהגים דיני אבלות כראוי.

וזכר הנביא שדיבר אל העם בבקר הנבואה ההיא שבאה אליו ותמת אשתו בערב כי היתה מיתתה פתאומית במגפה ובבקר שלמחרתו שהיה ראוי שינהג דיני אבלות עשה כאשר צוהו השם והוא מה שזכר בצווי שלמעלה.

והנה העם ראו שהנביא לא יעבור על דיני האבלות מבלי צווי אלהי ושמה שהוא היה עושה בזה היה באמת רמז ומשל לענינם, ולזה אמרו לנביא הלא תגיד לנו מה אלה לנו לא אמרו מה אלה לך אלא מה אלה לנו כי אתה עושה רוצה לומר ידענו באמת שהרמז הזה עלינו הוא על כן הגד לנו מה אלה הדברים לנו רוצה לומר רומזים עלינו כי אתה עושה כלומר אתה בהיותך נביא וחסיד עליון עושה דברים שלא כהוגן.

ואז השיבם הנביא לא עשיתי זה מעצמי כי דבר ה׳ היה אלי לעשותו והוא צוני.

אמור לבית ישראל אל תחשבו בלבכם שמפני קדושת ביתי אחמול על ירושלם לא יהיה כן כי הנני מחלל מקדשי ולא אשמרהו ואסלק שכינתו ממנו וזהו החילול באמת עם היות שהוא גאון עוזכם שאתם בוטחים בו והוא מחמד עיניכם שלכבודו ויפיו היה מחמד לעיני כל רואיו ויקרה אם כן למקדש ה׳ כאשר קרה לאשת הנביא שמתה במגפה בעון העיר ולא הגין עליה זכות הנביא כן יחרב וישרף המקדש בעון עיר ירושלם ולא יגין עליו השם, ומלבד חרבן ושריפת הבית עוד תדעו שמחמד^א נפשכם שהם בניכם ובנותיכם אשר עזבתם בירושלם כאשר יצאתם בגולה עם יהויכין כולם עתה בחרב יפולו כשילכדו כשדים את ירושלם.

ואז תעשו כאשר אני עשיתי פה שעל שפם לא תעטו כאבלים ולחם אנשים בהבראה הראשונה לא תאכלו.

ופארכם יהיו על ראשיכם ונעליכם ברגליכם הכל כאילו אינכם אבלים, ולא תספדו ולא תבכו לא מפני שריפת הבית ולא מפני הריגת הבנים והבנות כי אין אבלות אלא במקום שיש מנחמים, וכיון שכולכם אבלים מי ינחם למי, גם שתפחדו לבכות מפני הכשדים שאתם בתוכם ונמקתם בעונותיכם כמו שאמרה תורה בפני ימקו בעונם, ונחמתם איש אל אחיו כאדם השואג בפיו ונחם על הרעה אשר עשה כענין מה שנאמר (משלי ה, יא - יב) ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך ואמרת איך שנאתי מוסר.

והקדוש ברוך הוא אמר שיהיה יחזקאל לכם למופת כי כל אשר עשה במות אשתו תעשו בבואה רוצה לומר בבוא הרעה על מקדש ה׳ וירושלם ובבוא השמועה, משם לכם ובזה ביטל המחשב׳ השנית שלהם שימלט ירושלם מפני מקדש ה׳ שהיה בה. והותרה השאלה השלישית.

ואמנם אומרו ואתה בן אדם הלא ביום קחתי מהם את מעוזם וגומר הוקשה על המפרשים ענין הפסוקים האלה מאד עם אומרו ביום ההוא יבא הפליט כמו שזכרתי בשאלה, וכתב רש״י וה״ר רבי דוד קמחי גם כן שמלת ביום ההוא וכן ביום קחתי מלת יום במקום הזה לא יורה על עצם היום אלא על אותו זמן כמו והיה ביום ההוא שורש ישי (ישעיה יא, י) וחרה אפי בו ביום ההוא (דברים לא, יז) והדומים להם שפירושם עת וזמן.

ושאומרו יבוא הפליט אליך להשמעות אזנים ענינו להשמיעו לאזניך דבר החרבן, או שהפליט יבוא אליך ויגד לך החרבן שידע מפי השמועה וזהו להשמעות אזנים לא שראוה בעיניו כי אפשר שיהיה הפליט מאחד ממקומות ארץ ישראל חוץ לירושלם ושמע ענין החרבן ובא והגידו בבבל, או שהיה הפליט אחד מהשבויים ואולי שהלכו הכשדים לכבוש מקום אחר מארץ יהודה והשבויים הולכים עמהם ולכן התאחרו חמש חדשים עד בואם לבבל.

ואמנם אומרו ביום ההוא יפתח פיך את הפליט ותדבר פירשו בו את הפליט עם הפליט, שתאמר לבני הגולה הנה כאשר נבאתי לכם ולא שמעתם ולא הייתם מאמינים לדברי כן היה, והפירוש הזה בכללו ובכל חלק מחלקיו אין לו הכרח כפי הענין כי הנה כל ההנחות שישימו הם כפי הרצון הפסוק לא כפי האמת.

ולכן היותר נ״ל בפירוש זה הוא שאומרו ביום ההוא יבא הפליט לא נאמר להודיעו על איש שיבוא מירושלם להגיד חרבן העיר כי בידוע שאחרי שהיה תבא שמועה ממני על יד איש פליט או אדם אחר ומה צורך לומר זה לנביא בנבואתו, אבל ענינו שאמר השם לנביא הלא ביום קחתי מהם רוצה לומר אל תחשוב שעם חרבן הבית והסתלקות השכינה משם תסתלק ממך הנבואה הנה לא יהיה כן כי בזמן ההוא שתחרב בית המקדש שהוא מעוזם של ישראל והם בטוחים בו וביופיו ותפארתו והוא משוש תפארתם והוא גם כן מחמד עיניהם כי תאוה הוא לעינים ביופיו, וכן אקח מהם משא נפשם הדבר היותר אהוב אצלם שאליו נושאים את נפשם שהם בניהם ובנותיהם ביום ובזמן ההוא שאקח זה מהם ואסלק שכינתי יבוא הפליט אליך מירושלם, ואין הכוונה להודיעו שיבוא הפליט אלא שבזמן ההוא שיבוא אליו להשמעות אזנים בזמן ההוא עצמו אחר החרבן יפתח פי הנביא עם ביאת הפליט ויתחזקו נבואותיו, וזהו אומרו ותדבר ולא תאלם עוד רומז לנבואות שהראהו אחרי בוא הפליט מקבוץ הגליות ותחיים המתים ומלחמת גוג ומגוג ובנין בית המקדש העתיד להיות, ושאר הנבואות שבאו אחריו עד סוף הספר שהם כולם נחמות שכולם הראה אליו אחרי בוא הפליט ועליהם אמר ותדבר ולא תאלם עוד והיית להם למופת כי אותם הייעודים וקיומם יהיה להם למופת וישתלמו בידיעה האלהית, וזה תכלית הייעוד הזה רוצה לומר שאחרי בא הפליט יראה נבואות עתידות גדולות וטובות, ואמנם איך היה שבא האיש הפליט מירושלם לבבל עם הבשורה הזאת בחדש העשירי חמשה חדשים אחר החרבן כמו שיזכור אחר זה הנה בפירוש הפסוק ההוא אבארהו בעזר הצור.

ואפשר לומר שהפליט הנזכר כאן אינו בן אדם שיבא מבבל להגיד השמועה שהוכתה העיר אבל הוא רמז אל הרוח הנבואיי שיבא אליו פליט מהשם יתברך להודיעו כן, ולכן אמר הלא ביום קחתי את מעוזם וגומר ביום ההוא יבא הפליט אליך להשמעות אזנים כי ביום החרבן עצמו יבא הרוח הנבואיי להודיעו ליחזקאל, ועליו אמר גם כן ביום ההוא אפתח פיך את הפליט ותדבר ולא תאלם עוד רוצה לומר יפתח פיך עם הפליט כי בבוא הפליט הנבואיי אליו פתח פיו לנבאות גדולות ובצורות, ומצאתי סמך לפירוש הזה בפרקי רבי אליעזר (פכ״ז) שאמרו הפליט זה מיכאל והגיד לאברהם שנשבה לוט שנאמר ויבא הפליט ויגד לאברהם העברי. והותרה בזה השאלה הרביעית: