(הקדמה)
הנבואה האחד עשר תחלתה ויהי דבר השם אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי עד ויהי בעשתי עשרה שנה באחד לחדש. ויש בה עשר פרשיות. הראשונה, ויהי דבר השם אלי בשנה התשיעית. השנית, לכן כה אמר ה׳ אלהים הוי עיר הדמים. השלישית, לכן כה אמר ה׳ אלהים הוי עיר הדמים גם אני אגדיל המדורה. הרביעית, בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך. החמישית, ואתה בן אדם הלא ביום קחתי מהם. השישית, בן אדם שים פניך אל בני עמון. השביעית, כי כה אמר ה׳ אלהים יען מחאך יד. השמינית, כה אמר ה׳ אלהים יען אמר מואב ושעיר. התשיעית, כה אמר ה׳ אלהים יען עשות אדום. העשירית, כה אמר השם אלהים יען עשות פלשתים. ויש לשאול בנבואה הזאת ששת השאלות:
השאלה הראשונה במה שצוה הקדוש ברוך הוא לנביא שיכתוב את שם היום את עצם היום הזה שבו סמך מלך בבל על ירושלם, וזה כי מה התועלת והרמז שיהיה בכתיבה ההיא כי הנה לא צוהו שיכתוב את שם היום ואת עצם היום שבו הבקעה העיר ולא היום שבו נשרף בית קדשינו ותפארתנו ולמה א״כ צוה כל כך על כתיבת היום שבו סמך מלך בבל על ירושלם, גם כי אמר בזה שני פעמים בעצם היום הזה ואחד מהם הוא ללא צורך:
השאלה השנית במה שצוהו שימשל לישראל משל שפות הסיר שפות, והיא כי כבר נזכר למעלה על חרבן ירושלם וגלות ישראל משלים הרבה וגם משל הסיר נזכר בקצור למעלה שהיו אומרים שהיה ירושלם הסיר והמה הבשר ועל זה השיבם ה׳ כללות הענין שזכר במשל הזה ומה היה אם כן הצורך בו במקום הזה:
השאלה השלישית בנבואת הנני לקוח את מחמד עיניך במגפה, והיא כי למה זה מתה אשת הנביא יחזקאל האם רצה הקדוש ברוך הוא להמיתה כדי לצוותו שלא יספוד ולא יבכה עליה כדי שיהיה יחזקאל למופת לבני ישראל שככל אשר עשה במות אשתו יעשו הם בחרבן בית המקדש והרג בניהם ובנותיהם הלא כבר היה אפשר לעשות המשל והרמז מבלי שיענש הנביא במות אשתו שהיתה אליו צרה גדולה:
השאלה הרביעית באומרו ואתה בן אדם הלא ביום קחתי מהם את מעוזם וגומר ביום ההוא יבא הפליט אליך, שמורה שביום שתשרף בית המקדש יבוא הפליט להודיעו לנביא וזה לא יתכן כי כפי רוחק הדרך אינו אפשר שביום א׳ ילך הפליט מירושלם עד בבל, גם כי בתשעה באב היה חרבן ירושלם והשריפה אשר שרף השם והפליט בא להודיעו אל יחזקאל בחמשה בטבת שלאחר אב כמו שכתוב אחר זה ויהי בשנת שתים עשרה בעשירי בחמשה לחדש לגלותינו בא אלי הפליט מירושלם לאמר הוכתה העיר וגומר והוא סותר למה שנאמר כאן שבא ביום החרבן, גם כי יש לתמוה מאד איך לא הגיעה השמועה מחרבן ירושל׳ אל בבל עד עבור חמש חדשים שלמים והוא זר מאד וטענת הרד״ק על זה אין בהם ממש:
השאלה החמישית בנבואה שבאה על בני עמון, והיא כי כבר נזכרה למעלה מזה נבואה אחרת על חרבן בני עמון ומה שיבא עליהם על מה ששמחו בחרבן ירושלם ולמה אם כן נשנית הנבואה הזאת כאן:
השאלה השישית באומרו כה אמר השם אלהים יען אמר מואב את שעיר, והיא למה חיבר בנבואה אחת מואב ושעיר יחד ואמנם בעונשים הבדיל ביניהם באומרו הנני פותח את כתף מואב ולא זכר בו שעיר ואחר כך בא נבואה בפני עצמה על אדום שהוא שעיר כמו שאמר יען עשות אדום וגומר ולמה בתוך עונש מואב זכר את בני עמון שכבר תמה נבואתם והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כולם:
הכוונה הכוללת בנבואה הזאת הוא להגיד שבאותו יום עצמו שסמך מלך בבל על ירושלם באה הנבואה לנביא יחזקאל שהיה בבבל וצוהו שיכתוב אותו היום ויראה לבני הגולה ויודיעם שבאותו היום סמך מלך בבל על ירושלם כדי שכאשר ישמעו אחר כך מפי המגידים כי כן היה באותו יום עצמו שכתב הנביא יכירו וידעו שדבר השם בפיו ולא יפול מכל דבריו ארצה, גם שרמז בזה שכל כך ימים יתמיד המצור עד שיצאו בגולה כמספר השנים שהיו משיצאו ממצרים עד אותה שנה, ולפי שהיו לישראל שתי מחשבות האחד שירושלם בהיותה רבתי עם לא יוכל נבוכד נצר לכבשה והשנית שמפני מקדש השם אשר בה תמלט העיר והמקדש, הנה מפני זה באו לו שתי נבואות האחת שפות הסיר שפות שעשה בה משל מהסיר שימלא מהעצמות והבשר עם כל חלאתה ושמפני האש אשר תחתיה יתבשל הכל ויותך עד שתשאר ריקה כפי כח המבער את הבערה, וכנגד המחשבה השנית מבית המקדש באהו הנבואה השנית ממות אשת הנביא כי כמו שלא הגין עליה זכותו ככה לא יגין השם על בית מקדשו שהקדוש ברוך הוא יחללהו והוא יתנהו ביד זרים, ומפני ששכני ירושלם הרעים עמון ומואב אדום ופלשתים שמחו בחרבנו באו לנביא נבואות עליהם שגם כן יחרבו וישתו מכוס יין החמה וכמו שיתבאר כל זה בפסוקים:
(א) ויהי דבר ה׳ אלי בשנה התשיעית וגומר עד בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך. כבר ביארתי למעלה שבתחילת כל שנה ושנה מגלות יהויכין אחרי שהתחיל יחזקאל לנבאות על נהר כבר באה אליו נבואה מיוחדת, ועל זה הדרך נאמר כאן שבשנה התשיעית לגלות ההוא בחדש העשירי שהוא טבת בעשור לחודש באה אליו הנבואה ואמרה לו.