ויזרע יצחק – הה״ד אל יתהלל החכם
(ירמיה ט׳ כ״ב), אם אין חכם מכיר למי שבראו היאך הוא חכם, ואף ברשעים יש חכמים, שנאמר כי בכל חכמי הגוים
(שם י׳ ז׳), הוי חכמים בעיניהם
(ישעיה ה׳ כ״א), חכמים בני אדם שהבינו דרכי חמה ולבנה ומזלות, מה חמה יתירה על הלבנה וחלקוה אל החדשים, התקינו השנים על התקופות והחמה והשנים נוהגות ובאות כמו שהתקינו לא חסר ולא יתר, חכמים הם לתקן התקנה הזאת הגדולה לידע דרכי ה׳ ברקיע ולא ידעו להכיר מי שבראן ואת כל העולם, חכמים לבנות מדינות וכרכים ולעשות כלי זין וכלי מלחמה, לכבוש את הים בלא דרך ולא שביל [מהלכים] ברוח על פני המים ולא החכימו לומר מי עשה את הים, מי משיב את הרוח, הרי חכמים לכל דבר ובדבר אחד הם טפשים באמת, אבדו חכמתם שלא הכירו להב״ה, ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים
(ירמיה י׳ ח׳), בגיהנם ידלקו שהיא יחידית, מה שבח לאלו בחכמתם. ואל יתהלל הגבור
(שם ט׳ כ״ב), אף הרשעים נקראו גבורים, הוי גבורים לשתות יין
(ישעיה ה׳ כ״ב). מי הן הגבורים אלו הן הצדיקים שכובשים את יצרם שנאמר טוב ארך אפים מגבור גו׳
(משלי ט״ז ל״ב), שהם מושלים ביצרם לעשות רצון המקום, וכה״א לא בגבורת הסוס יחפץ
(תהלים קמ״ז י׳), אלא במה הוא רצונו, רוצה ה׳ את יראיו
(שם י״א). (ו)אל יתהלל עשיר בעשרו
(ירמיה ט׳ כ״ב) אם אינו נותן צדקה וגומל חסד מנכסים שלו אין לו אלא תקלה וכה״א עשר שמור לבעליו לרעתו
(קהלת ה׳ י״ב) (ואם) [ואבד] העשר ההוא בענין רע
(שם י״ג) שעיניו רע כנגד גבאי צדקה, אומר׳ (ליתן) [לו תן] לשבויים, (הן) [תן] לעניים, להברות אבלים, לקבור מתים והוא נוזף בהם ומקללם, אומר להם אין לכם מלאכה או אי אפשכם לעמול, לפיכך אין עשרו מתקיים בענין רע, שהוא מגנה את גבאי צדקה, ובמה הוא שבחו של אדם השכל וידוע אותי
(ירמיה ט׳ כ״ג), הסתכל ועשה מה שאני עושה, כי אני ה׳ גו׳
(שם), אם עשית כל המעשים הללו הרי את כיוצא בי. רצונך שתתקרב לי הוי דן כראוי, עשה צדקה שהיא חביבה עלי יותר מכל הקרבנות שנאמר עשה צדקה ומשפט נבחר לה׳ מזבח
(משלי כ״א ג׳). חטא אדם ישוב ויתן צדקה ויגמול חסד וימחל לו, בחסד ואמת יכפר עון
(שם ט״ז ו׳), אם יש לו לאדם אלף רבוא זהב אין עומדין לו בעת צרתו, שכן הוא אומר לא יועיל הון ביום עברה
(שם י״א ד׳), ומי עומד לו, איסר אחד שהוא נותן שנאמר וצדקה תציל ממות
(שם). עני אחד סומא בב׳ עיניו ואין לו מה יאכל נתן לו אדם איסר או לגימא אחת אל יאמר אדם בעצמו כלום יודע הסומא מי נתן לו, אמר הב״ה אני רואה את הסתרים אני משלם על ידיו, הוי וצדקה תציל ממות, לכך נאמר כי אם בזאת יתהלל המתהלל
(ירמיה ט׳ כ״ג). ולפי שידע יצחק כח הצדקה לפיכך נתן נפשו עליה הה״ד ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו׳, כד״א זרעו לכם לצדקה
(הושע י׳ י״ב). ד״א ויזרע יצחק, הה״ד מלוה ה׳ חונן דל
(משלי י״ט י״ז) א״ר עקיבא משל לה״ד אם היה דניסטס לבעל הזמורה הרי לבו גס בו, אם ילוה להגמון אחד כמה יהא לבו משתבח, הלוה למלך עאכו״כ, כך אלולי הדבר שכתוב כל האומרו חייב מיתה, אמר הקב״ה רצונך שתהא דניסתס שלי ויהיה שמח לבך תן לעני, הוי מלוה ה׳ חונן דל וגמולו ישלם לו. הא כיצד היה ככר בעשר פרוטות והעני עומד ליקח ואין לו אלא תשעה ובא אחד ונתן לו פרוטה, נטל את הככר ואכלו ושבה נפשו אליו, אמר הב״ה אף כשנפשך מצפצפת לצאת מגופה הריני משיבה לתוך גופך, הוי וגמולו ישלם לו. לפיכך היה יצחק זהיר בצדקה, הה״ד ויזרע יצחק וגו׳, כד״א זרעו לכם לצדקה. פתוח תפתח את ידך
(דברים ט״ו ח׳), העושה מצוה מדוחק סוף עושה אותה מריוח, והמבטל מצוה מעושר סופו לבטלה מעוני. וכה״א פתוח תפתח את ידך ר׳ יונתן בן יוסי אומר פתוח תפתח גו׳ פתח ליתן עד שלא תפתח ליטול. ב׳ ידות הן אחת פתוחה ליתן ואחת פתוחה ליטול, כמה בין (זה לזה) [זו לזו], כמה הנותן צריך ליתן הודאה לפני הקב״ה שעשאו מן הנותנין ולא מן הנוטלין. ב׳ ידים אחת מלמעלה ואחת למטה, יד העני מלמטה ויד בעל הבית מלמעלה, כמה זה צריך ליתן הודאה שהיתה ידו העליונה ולא התחתונה. ד״א פתוח תפתח את ידך, כל הנותן צדקה [לא] לעצמו בלבד הוא מטיב, שאף לכל הבריות הוא מטיב, שנאמר פתוח תפתח, אם פתחת ידך לעני תפתח השמים להוריד הגשמים שנאמר יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב
(דברים כ״ח י״ב), נמצא זה מטיב לעצמו ולכל העולם, ואל יאמר אדם מחסר אני מנכסי, מה אני לעניים, יסתכל אדם שכל מה שאינו חסר אינו מוסיף. שער הראש והזקן שהם מסתפרין מגדילין, גבות העינים שאינן מסתפרין אינם גדלים כלום, ולכך נמשלו ישראל לרחל, אם גוזזין אותה מגדלת שער בכל שנה, והחזיר שאינו נגזז אינו מוסיף, כך הם ישראל והאומות, ראו כמה לנותן צדקה למי שאינו נותן, כרחל וכחזיר. אם נתת צדקה לא משלך אתה נותן אלא משל הקב״ה שנאמר לי הכסף ולי הזהב
(חגי ב׳ ח׳). וכן דוד אמר כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דה״א כ״ט י״ד). וכן היה ר׳ אליעזר איש ברתותא אומר כבדהו משלך כי אתה ושלך שלו. ר׳ מאיר אומר כבד למלך משלו שאתה וכל אשר לך משלו. ומנין אתה אומר שבזכות הצדקה הגאולה באה ובית המקדש נבנה שנאמר ציון במשפט תפדה
(ישעיה א׳ כ״ז), זו היא הגאולה, ושביה בצדקה
(שם) אלו הגליות, שבזכות הצדקה הגליות מתכנסות. ומנין אתה אומר שמתן הצדקה נותן שלום בעולם שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום
(שם ל״ב י״ז), כל מי שיש בו צדקה וגמילות חסדים אפילו כל מעשיו רעים אין גזר דינו מתחתם ליאבד, שכן בסדום לא נחתם גזר דינם אלא על שלא היו נותנים צדקה שנאמר ויד עני ואביון לא החזיקה
(יחזקאל ט״ז מ״ט). ואף אנשי דור המבול לא הכירו את בוראם ולא רצו לעשות צדקה, אף הם אבדו מן העולם. וכן אליפז אומר מבלי משים לנצח יאבדו
(איוב ד׳ כ׳). הרשעים תלמידיו של נבל שנאמר ולקחתי את לחמי וגו׳
(ש״א כ״ה י״א) ואח״כ הרשעים אומרים למה אני נותן את שלי לעני, אין המקום יכול ליתן לו, אלא לפי שהוא שונאו לא נתן לו, ואני נותן לשונאו של הקב״ה, ואינם יודעים שהנכסים לנסיון הם ניתנין לאדם, ולכך נקרא שמם נכסים שנכסים מזה ונתנין לזה. ר׳ אלעזר בן עזריא אומר הרי הוא אומר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה וגו׳ למען יברכך
(דברים כ״ד י״ט), הכתיב ברכה למי שבאה על ידו מצוה בלא מתכוין, אמור מעתה היה הסלע צרורה לו בסדינו ונפלה ממנו ומצאה העני ונתפרנס בה הרי הכתוב קובע ברכה כשוכח עומר בשדהו.