×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) אוַיְהִ֤י רָעָב֙ בָּאָ֔רֶץ מִלְּבַד֙ הָרָעָ֣ב הָרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בִּימֵ֣י אַבְרָהָ֑ם וַיֵּ֧לֶךְ יִצְחָ֛ק אֶל⁠־אֲבִימֶ֥לֶךְב מֶֽלֶךְ⁠־פְּלִשְׁתִּ֖ים גְּרָֽרָה׃
There was a famine in the land, aside from the previous1 famine that was in the days of Avraham, and Yitzchak went to Avimelekh,⁠2 king of the Philistines, to Gerar.
1. previous | הָרִאשׁוֹן – Alternatively: "first". See Ramban who raises the possibility that the famine in Avraham's time was the first famine in the history of the world.
2. Avimelekh | אֲבִימֶלֶךְ – See Radak on verse 9, that Avimelekh is likely a title rather than a proper name, similar to "Paroh". [See Tehillim 34:1.] As such, this might be a different king than the Avimelekh with whom Avraham made a covenant. Cf. R"Y Bekhor Shor who disagrees.
א. ‹פפ› ל=פרשה סתומה
ב. אֶל⁠־אֲבִימֶ֥לֶךְ =ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל!=אֶל⁠־אֲבִימֶּ֥לֶךְ (מ"ם דגושה) בוודאי (ברויאר ציין בספק).
• הערות דותן וברויאר במהדורתו האחרונה (שניהם בספק), והמקליד
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנור׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[א] 1ויהי רעב בארץ, עשרה רעבון באו לעולם כו׳ א׳ בימי יצחק שנאמר ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון. (בראשית רבה סד)
[ב] 2ויהי רעב בארץ, בא וראה שכל מה שאירע לאברהם אירע ליצחק, אברהם ברח מאחיו ויצחק ברח מאחיו. אברהם גלה ויצחק גלה, אברהם נסתפקו על אשתו ויצחק נסתפקו על אשתו. אברהם קנאו בו פלשתים ויצחק כך, אברהם יצא ממנו צדיק ורשע ויצחק כך, אברהם היה רעב בימיו ויצחק כך. שנאמר ויהי רעב. (מדרש הגדול)
[ג] 3ויהי רעב בארץ, לפי שמת אברהם אבינו בא רעב לעולם, כי מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיהו נ״ז:א׳). מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם, כי אותו היה על נסיון לרדת מצרימה וזה לא בא על נסיון אלא להודיע כי מפני הרעב נאסף הצדיק מן העולם. (לקח טוב)
[ד] 4ויהי רעב בארץ, נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וגו׳ (תהלים ל״ז:כ״ה) אין הקב״ה עוזב את הצדיקים בשעת הרעב לא להם ולא לבניהם אלא בזמן שהבצורת באה לעולם הקב״ה מתקין להם מהיכן יחיו כו׳ וכן ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון וילך יצחק. (תנחומא מקץ ו.)
[ה] 5מלבד הרעב הראשון, וכי אין אנו יודעין שהוא רעב שני אלא בא הכתוב ללמדנו שהוא קשה וכבד מן הרעב הראשון. (מדרש הגדול)
[ו] 6גררה, לגרדיקי. (בראשית רבה סד)
[ז] 7גררה, ר׳ יוחנן אומר כל הצריך למ״ד בתחלתו ניתן לו ה׳ בסופה. (מדרה״ג)
1. לעיל פי״ב מאמר קל. בבאור. ובילקוט עשרה ״מיני״ רעבון באו לעולם. ועי׳ בתרגום רות א. א. ובחזקוני כאן כותב וכן תירגם רב יוסף במגלת רות. ובמדרש הגדול מקץ צד תרמ״ב. עשרה פעמים היה הרעב בכל העולם. ועי׳ בפי׳ הרמב״ן כאן. והרב״ח הקשה עליו מהמאמר שלפנינו. וכדברי הרמב״ן מבואר בפי׳ התוס׳ בהד״ז וצ״ע.
2. תנחומא תולדות ט. בקצור ולעיל מאמר סד.
3. בתוספתא סוטה פ״י מובא לעיל פכ״ד מאמר כ. אמנם במדרש אגדה מבואר דגם גבי יצחק היה הרעב לנסיון. ויהי רעב בארץ, זה הרעב בא בשביל יצחק שניסהו אם יקרא תגר אם לאו, ועמד בנסיון ולא קרא תגר, אלא הלך אל אבימלך מלך פלשתים כשם שעשה אברהם אביו. וכ״מ לקמן מאמר סז. וכן מבואר במדרש שמואל פכ״ח ויהי רעב בארץ וגו׳. מפני מה נצרפו האבות ברעבון כדי שיזכו בניהם לתורה כו׳ יצחק נצרף ברעבון ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון וגו׳ כו׳ עשרה רעבון באו לעולם כו׳ אחד בימי יצחק ויהי רעב וגו׳: וכ״ה בזהר ח״א קמ: ועיי״ש קמז: ובשכל טוב מביא מאמר הלק״ט ומוסיף כי צדיק נפטר מן העולם ועשו יצא מתרבותו. ועי׳ לעיל פכ״ה מאמר רכג.
4. מעין דרש זה דרשו עוד פסוקים בב״ר כאן פס״ד. א) כתיב יודע ה׳ ימי תמימים וגו׳ יודע ה׳ ימי תמימים זה יצחק ונחלתם לעולם תהיה גור בארץ הזאת, לא יבושו בעת רעה בעת רעתו של אבימלך, ובימי רעבון ישבעו, ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון וגו׳. ב) בב״ר פס״ד לא ירעיב ה׳ נפש צדיק (משלי י, ג,) זה יצחק שנאמר גור בארץ הזאת וגו׳, והות רשעים יהדוף (שם שם) זה אבימלך, לא יבושו בעת רעה (תהלים לז יט) [בעת רעתו של אבימלך, ובימי רעבון ישבעו (שם שם) ויהי רעב בארץ וגו׳]. ועי׳ ילקוט תהלים רמז תשלא. מילמדנו בסגנון אחר. ג) בתנ״י תולדות ה. ד״א הנה עין ה׳ אל יראיו (תהלים לג, יח.) זה יצחק שהיה מיחל להקב״ה, להציל ממות נפשם שבקש ישמעאל להורגו כו׳ ולחיותם ברעב שבא בימיו הרעב שנאמר ויהי רעב. ועי׳ לעיל פי״ב מאמר קלג. בבאור מפתיחתא דאיכה פת׳ א׳. וצרף לכאן. ולעיל פכ״ה מאמר רכג.
5. בהערות מביא מכתי״ק הראשון של בצורת והשני של מהומה, וכ״ה בכת״י מדרש החפץ הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם היה הראשון של בצורת וזה של מהומה אחרי המלחמות שמלכי העולם נלחמים באותה העת, ובכת״י מדרש הבאור כ׳ להיפך שהראשון רעב של מהומה וזה רעב של בצורת, שהרי כתיב בתריה ויריבו רעי גרר על המים לפי שהיתה שנת בצורת, ובסגנון אחר בכת״י אור האפלה, אמרו הראשון שהוא הראשון מכל רעב שהיה על הארץ. ראה לעיל מאמר א.
6. לגרדיקי בערוך ערך גרדקי מביא מתרגום ירושלמי כאן ״לגרדיקי״ וי״ג גרדיקה. ועי׳ לעיל פ״כ מאמר ט. בבאור וצרף לכאן, ובב״ר כאן איתא מפני מה גזרו על הניווי זה שבגרדיקי, ובירושלמי שביעית פ״ו הגירסא מפני מה ״לא״ גזרו ועי׳ בזה במפרשי הירושלמי והב״ר אם היה לגרר דין ארץ ישראל ובכפתור ופרח פי״א שג. מביא כתב רש״י ז״ל גור בארץ הזאת, גרר מפלשתים וגבולה מארץ ישראל שכן כתיב לכנעני תחשב חמשה סרני פלשתים, ולמטה מזה בפסוק י״ב כתב ז״ל בארץ ההיא אע״פ שאינה חשובה כשאר ארץ ישראל, ולפנינו בפירש״י ליתא. ועי׳ רמב״ן דברים ב, כג. ובפי׳ הטור עה״ת נח יא:
7. לעיל פי״ב מאמר קלו. משם ר׳ נחמיה ומובא גם בשכל טוב כאן.
וַהֲוָה כַפְנָא בְּאַרְעָא בָּר מִכַּפְנָא קַדְמָאָה דַּהֲוָה בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם וַאֲזַל יִצְחָק לְוָת אֲבִימֶלֶךְ מַלְכָּא דִּפְלִשְׁתָּאֵי לִגְרָר.
There was a famine in the land, aside from the first famine that was in the days of Avraham. Yitzchak went to Avimelech, king of the Philistines, in Gerar.

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה
וַהֲוָה כַפְנָא בְּאַרְעָא בָּר מִכַּפְנָא קַדְמָאָה דַּהֲוָה בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם וַאֲזַל יִצְחָק לְוָת אֲבִימֶלֶךְ מַלְכָּא דִפְלִשְׁתָּאֵי לִגְרָר
א. ״מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן״ – ״בָּר מִכַּפְנָא קַדְמָאָה״, אבל ״וְחִבַּרְתָּ אֶת חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד״ (שמות כז ט) ״וּתְלָפֵיף... לְחוֹד״. לטעם ההבדל עיין להלן ״וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ״ (בראשית ל מ) ״בִּלְחוֹדוֹהִי״.
זיהוי אבימלך
ב. כתב רמב״ן: ״אל אבימלך מלך פלשתים – לא נודע אם הוא אבימלך אשר היה בימי אברהם, או שכל מלך פלשתים בעת ההיא יקרא כן, כי גם בימי דוד יקרא אבימלך. ודעת אונקלוס שהיה בנו״. כוונתו לת״א שלהלן (פסוק כח) עיין שם.
והוה כפנא בארעא בר מן כפנא קדמייהא דיהווה ביומוי דאברהם ואזיל יצחק לוות אבימלך מלכאהון דפלשתא⁠[י] לגררה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדמייה״) גם נוסח חילופי: ״קדמייתא״.
והוה כפנא תקיף בארעא דכנען בר מכפנא קדמאה דהוה ביומי אברהם ואזל יצחק לות אבימלך מלכא דפלישתאי לגרר.
And there was a mighty famine in the land of Kenaan, besides the former famine which had been in the days of Abraham; and Izhak went to Abimelek king of the Philistaee at Gerar.

פרשה סד

[א] וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ – יוֹדֵעַ ה׳ יְמֵי תְמִימִם (תהלים ל״ז:י״ח), זֶה יִצְחָק. וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה (תהלים ל״ז:י״ח), גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת (בראשית כ״ו:ג׳), לֹא יֵבשׁוּ בְּעֵת רָעָה (תהלים ל״ז:י״ט), בְּרָעָתוֹ שֶׁל אֲבִימֶלֶךְ. וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ (תהלים ל״ז:י״ט), וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ.
[ב] לֹא יַרְעִיב ה׳ נֶפֶשׁ צַדִּיק (משלי י׳:ג׳), זֶה יִצְחָק, גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת (בראשית כ״ו:ג׳). וְהַוַּת רְשָׁעִים יֶהְדֹּף (משלי י׳:ג׳), זֶה אֲבִימֶלֶךְ. וַיְהִי רָעָב, עֲשָׂרָה רְעָבוֹן בָּאוּ לָעוֹלָם, אֶחָד בִּימֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן: אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ (בראשית ג׳:י״ז). אֶחָד בִּימֵי לֶמֶךְ: מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרֲרָהּ ה׳ (בראשית ה׳:כ״ט), אֶחָד בִּימֵי אַבְרָהָם: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה (בראשית י״ב:י׳). וְאֶחָד בִּימֵי יִצְחָק, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ. וְאֶחָד בִּימֵי יַעֲקֹב: כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב (בראשית מ״ה:ו׳). וְאֶחָד בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ (רות א׳:א׳). וְאֶחָד בִּימֵי דָּוִד: וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָּוִד (שמואל ב כ״א:א׳). וְאֶחָד בִּימֵי אֵלִיָּהוּ: חַי ה׳ אֱלֹהִים וגו׳ (מלכים א י״ז:א׳). וְאֶחָד בִּימֵי אֱלִישָׁע: וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן (מלכים ב ו׳:כ״ה). וְאֶחָד שֶׁהוּא מִתְגַּלְגֵּל וּבָא לָעוֹלָם, וְאֶחָד לֶעָתִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם וגו׳ (עמוס ח׳:י״א). רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר עִקַּר אַוְתֶּנְטְיָאָה שֶׁלּוֹ הָיָה בִּימֵי דָוִד וְלֹא הָיָה רָאוּי לָבוֹא אֶלָּא בִּימֵי שָׁאוּל, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיָה שָׁאוּל גְּרוֹפִית שֶׁל שִׁקְמָה, גִּלְגְּלוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וֶהֱבִיאוֹ בִּימֵי דָּוִד. שִׁילֹא חָטָא וְיוֹחָנָא מִשְׁתַּלְּמָא, אָמַר רַבִּי חִיָּא רַבָּה מָשָׁל לְזַגָּג שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ קֻפָּה מְלֵאָה כּוֹסוֹת וּדְיַטְרוֹטִין וּבְשָׁעָה שֶׁמְבַקֵּשׁ לִתְלוֹת אֶת קֻפָּתוֹ הָיָה מֵבִיא יָתֵד וְתוֹקְעָהּ וְנִתְלָה בָּהּ וְאַחַר כָּךְ הָיָה תּוֹלֶה אֶת קֻפָּתוֹ, לְפִיכָךְ כֻּלָּם לֹא בָאוּ בִּימֵי בְּנֵי אָדָם שְׁפוּפִים, אֶלָּא בִּימֵי בְּנֵי אָדָם גִּבּוֹרִים שֶׁיְכוֹלִים לַעֲמֹד. רַבִּי בֶּרֶכְיָה הֲוָה קָרֵי עֲלֵיהֶן: נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ (ישעיהו מ׳:כ״ט). רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר שְׁנַיִם בָּאוּ בִּימֵי אַבְרָהָם. רַב אַחָא אָמַר אֶחָד בִּימֵי אַבְרָהָם, וְאֶחָד בִּימֵי לֶמֶךְ. וְרָעָב שֶׁבָּא בִּימֵי אֵלִיָּהוּ רָעָב שֶׁל בַּצּוֹרֶת הָיָה, שָׁנָה עָבְדָא וְשָׁנָה לֹא עָבְדָא. רָעָב שֶׁבָּא בִּימֵי אֱלִישָׁע רָעָב שֶׁל מְהוּמָה הָיָה: עַד הֱיוֹת רֹאשׁ חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף (מלכים ב ו׳:כ״ה). רָעָב שֶׁבָּא בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים, רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם סְאִין הָיוּ, וְנַעֲשִׂים אַרְבָּעִים וְאַחַת, וְהָא תָּנֵי לֹא יֵצֵא אָדָם לְחוּץ לָאָרֶץ אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ סָאתַיִם שֶׁל חִטִּים הוֹלְכִים בְּסֶלַע, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא לִקַּח, אֲבָל מוֹצֵא לִקַּח אֲפִלּוּ סְאָה בְּסֶלַע לֹא יֵצֵא לְחוּץ לָאָרֶץ, וּלְפִי שֶׁיָּצָא אֱלִימֶלֶךְ לְחוּץ לָאָרֶץ נֶעֱנַשׁ שֶׁמֵּת הוּא וּבָנָיו.
[ג] וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ גְּרָרָה – לְגַרְדִּיקִי. רַבִּי דּוֹסְתָּאי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מִפְּנֵי מָה גָזְרוּ עַל הַנָּוֶה שֶׁבְּגַרְדִּיקִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נָוֶה רָע. וְעַד הֵיכָן, רַבִּי חָנִין אָמַר עַד נַחַל מִצְרָיִם.
[ה] [ויהי רעב בארץ] (בראשית כ״ו:א׳). זש״ה הנה עין ה׳ אל יראיו (תהלים ל״ג:י״ח), מדבר באברהם שנקרא ירא אלהים, שנאמר כי ירא אלהים אתה (בראשית כ״ב:י״ב), למיחלים לחסדו (תהלים שם) שהיה מיחל להקב״ה על פי. להציל ממות נפשם (שם), ממיתתו של נמרוד ולחיותם ברעב (שם) שבא בימיו, שנאמר ויהי רעב בארץ (בראשית י״ב:י׳).
ד״א הנה עין ה׳, זה יעקב, למיחלים לחסדו, שהיה יעקב מיחל להקב״ה, להציל ממות נפשם, ממיתתו של עשו, שהיה אומר יקרבו ימי [אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי] (שם כ״ז:מ״א), לחיותם ברעב, שבא בימיו.
ד״א הנה עין ה׳, זה שבטו של לוי, שנאמר ואתנם לי מורא [וייראני] (מלאכי ב׳:ה׳), למיחלים שהיו מיחלים להקב״ה בכל עת, להציל ממות נפשם, כשהן נכנסין להקריב קרבן, לחיותם ברעב, שנתן להם אחד מעשרה, שנאמר ואל הלוים (במדבר י״ח:כ״ו).
ד״א הנה עין ה׳, לפי שהוא אומר ברח דודי ודמה לך לצבי (שיר השירים ח׳:י״ד), מה הצבי הזה כשהוא ישן עין אחת קמוצה ואחת פתוחה, ואף את ודמה לך לצבי, לכך אמר דוד הנה עין ה׳ אל יראיו.
[ד״א הנה עין ה׳], זה יצחק, למיחלים שהיה מיחל להקב״ה, להציל ממות נפשם, שבקש ישמעאל להורגו, שנאמר ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק (בראשית כ״א:ט׳), ואין מצחק אלא הריגה, שנאמר יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (שמואל ב ב׳:י״ד), ולחיותם ברעב, שבא בימיו הרעב, שבא בימיו הרעב, שנאמר ויהי רעב בארץ.
(א-ב) [ו] וילך יצחק אל אבימלך וגו׳ (בראשית כ״ו:א׳). בקש לירד למצרים מיד נגלה עליו הקב״ה, א״ל אל תרד מצרימה (שם ב), אברהם ירד, ויצחק לא ירד, ולמה לא אמר לאברהם אלא ליצחק אל תרד מצרימה, אמר ר׳ הושעיא א״ל הקב״ה יצחק, אביך שבא מחוצה לארץ ירד למצרים, אבל אתה שנולדת בארץ ישראל ואתה עולה טהורה תרד בתמיה, לפיכך אל תרד מצרימה.
[5] [(Gen. 26:1:) NOW THERE WAS A FAMINE IN THE LAND.] This text is related (to Ps. 33:18): BEHOLD, THE EYE OF THE LORD IS ON THOSE WHO FEAR HIM.⁠1 It is speaking about Abraham, of whom it is read that he feared God. Thus it is stated (of Abraham in Gen. 22:12): THAT YOU FEAR GOD. (Ps. 33:18, cont.:) ON THOSE WHO WAIT FOR HIS STEADFAST LOVE, since < Abraham > was waiting for the Holy One, for this reason: (Ps. 33:19:) TO DELIVER THEIR LIFE FROM DEATH, < i.e., > from his execution by Nimrod. (Ibid., cont.:) TO KEEP THEM ALIVE IN THE FAMINE, the one which came in his days, as stated (in Gen. 26:1): NOW THERE WAS A FAMINE IN THE LAND.
Another interpretation (of Ps. 33:18): BEHOLD, THE EYE OF THE LORD < IS ON THOSE WHO FEAR HIM >. This < refers to > Jacob. (Ps. 33:18, cont.:) ON THOSE WHO WAIT FOR HIS STEADFAST LOVE, since Jacob waited for the Holy One.⁠2 (Ps. 33:19:) TO DELIVER THEIR SOUL FROM DEATH, < i.e., > from his execution by Esau, who said (in Gen. 27:41): LET THE DAYS OF [MOURNING FOR MY FATHER COME, AND I WILL KILL MY BROTHER JACOB]. (Ps. 33:19, cont.:) TO KEEP THEM ALIVE IN THE FAMINE, the one which came in his days.
Another interpretation (of Ps. 33:18): BEHOLD, THE EYE OF THE LORD < IS ON THOSE WHO FEAR HIM >. This < refers to > the tribe of Levi, of whom it is stated (in Mal. 2:5): AND I GAVE THEM (i.e., life and peace) TO HIM3 (i.e., Levi) AS WELL AS FEAR, [AND HE FEARED ME]. (Ps. 33:18, cont.:) ON THOSE WHO WAIT, since they were always waiting for the Holy One. (Ps. 33:19:) TO DELIVER THEIR SOUL FROM DEATH, when they enter < the Sanctuary > to offer sacrifice. (Ps. 33:19, cont.:) TO KEEP THEM ALIVE IN THE FAMINE, since he has given them a tithe, as stated (in Numb. 18:26): NOW < YOU SHALL SPEAK > UNTO THE LEVITES < AND SAY UNTO THEM: WHEN YOU RECEIVE THE TITHES FROM THE CHILDREN OF ISRAEL >.
Another interpretation (of Ps. 33:18): BEHOLD, THE EYE OF THE LORD < IS ON THOSE WHO FEAR HIM >, because it says (in Cant. 8:14): FLEE, MY BELOVED, AND BECOME LIKE A GAZELLE. Just as this gazelle sleeps with one eye open and one closed, so also < let it be with > you: AND BECOME LIKE A GAZELLE. Therefore David has said (in Ps. 33:18): BEHOLD, THE EYE OF THE LORD (like that of a gazelle) IS ON THOSE WHO FEAR HIM.
[Another interpretation (of Ps. 33:18): BEHOLD, THE EYE OF THE LORD < IS ON THOSE WHO FEAR HIM >.] This is Isaac. (Ibid., cont.:) ON THOSE WHO WAIT, since he was waiting for the Holy One. (Ps. 33:19:) TO DELIVER THEIR SOUL FROM DEATH, when Ishmael sought to kill him, as stated (in Gen. 21:9): THEN SARAH SAW THE SON OF HAGAR THE EGYPTIAN PLAYING. Now PLAYING can only mean "killing.⁠" Thus it is stated (in II Sam. 2:14): PLEASE LET THE YOUNG MEN ARISE AND PLAY BEFORE US.⁠4 (Ps. 33:19, cont.:) TO KEEP THEM ALIVE IN THE FAMINE, since the famine did come in his days, as stated (in Gen. 26:1): NOW THERE WAS A FAMINE IN THE LAND.
[6] (Gen. 26:1, cont.:) AND ISAAC WENT TO ABIMELECH…. He had wanted to go down to Egypt, < but > the Holy One immediately appeared to him. He said to him (in vs. 2): DO NOT GO DOWN TO EGYPT. Abraham went down < there >, but Isaac did not go down. Now why did he say, not to Abraham, but only to Isaac: DO NOT GO DOWN TO EGYPT? R. Hosha'ya said: The Holy One said unto Isaac: Because your father came to the land from abroad, he went down to Egypt; but, since you were born in the land of Israel and < represent > a pure burnt offering, how could you be going down?⁠5 Ergo (in Gen. 26:2): DO NOT GO DOWN TO EGYPT.
(Gen. 26:3:) RESIDE IN THIS LAND. R. Hanan said in the name of R. Samuel b. R. Isaac: Why < was such a command necessary >? He would not have wanted to become unclean outside the land. < He wanted to leave > because a decree had been issued, as stated (in Gen. 26:1): NOW THERE WAS A FAMINE. It therefore says (in vs. 3): RESIDE IN THIS LAND. R. Joshua ben Levi said: In this world the righteous have been rejected (rt.: TRP), as stated (in Ps. 111:5): HE HAS GIVEN teref (rt.: TRP)6 TO THOSE WHO FEAR HIM; but in the world to come, (ibid., cont.:) HE WILL ALWAYS REMEMBER HIS COVENANT.⁠7
1. Gen. R. 40:1.
2. Yalqut Shim‘oni, Pss., 720, explains that Jacob’s patient waiting took place after he had been told that Joseph was dead.
3. Buber’s reading, TO ME, is surely in error.
4. The result of their “playing” was that they all killed each other. See below, Exod. 1:24.
5. Gen. R. 64:3.
6. In the context of Ps. 111:5, teref should be translated as FOOD, but here the context requires something with a negative meaning, such as REJECTION.
7. Gen. R. 40:2.
מלבד הרעב הראשון – וכי מה צורך להזכיר הרעב שהיה בימי אברהם, לומר לך שלא בא הרעב בימי אברהם אלא כדי לנסותו, אף רעב שבא בימי יצחק לא בא אלא כדי לנסותו, לקיים מה שנאמר ה׳ צדיק יבחן (תהלים י״א ה׳), ואומר טרף נתן ליראיו (שם קי״א ה׳) כדי לבחון, אבל לעתיד לבא יזכור לעולם בריתו (שם).
הרעב הראשון – ראשון לנסיון, הראשונים באו על חטא בימי אדם הראשון ובימי (אבימלך) [למך], אבל הרעב שבא בימי אברהם ובימי יצחק לא באו אלא לנסיון. ד״א הראשונים לא באו אלא בשביל רשעים ואלו באו בשביל הצדיקים.
ויהי רעב בארץ – זה הרעב בא בשביל יצחק שניסהו אם יקרא תגר אם לאו, ועמד בנסיון ולא קרא תגר, אלא הלך אל אבימלך מלך פלשתים כשם שעשה אברהם אביו.
(א-ג) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ – כְּתִיב (תהלים ל״ז:י״ח-י״ט) ״יוֹדֵעַ ה׳ יְמֵי תְמִימִים״ [זֶה יִצְחָק] ״וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה״ גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת. (תהלים שם) ״לֹא יֵבוֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה״, בְּרָעָתוֹ שֶׁל אֲבִימֶלֶךְ ״וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ״ וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ.
״לֹא יַרְעִיב ה׳ נֶפֶשׁ צַדִּיק״ זֶה יִצְחָק גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת. ״וְהֲוַּת רְשָׁעִים יֶהְדֹּף״ זֶה אֲבִימֶלֶךְ.
עֲשָׂרָה מִינֵי רְעָבוֹן וְכוּ׳ (כִּדְכָתוּב בְּרֶמֶז (מ״ו)).
אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ – עֲשֵׂה שְׁכוּנָה בָּאָרֶץ, הֱוֵי זֹרֵעַ, הֱוֵי נוֹטֵעַ. דָּבָר אַחֵר: שַׁכֵּן הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ.
גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת – אַתְּ עוֹלָה תְּמִימָה, מָה עוֹלָה אִם יָצְאָה חוּץ לַקְּלָעִים נִפְסֶלֶת, אַף אַתְּ אִם אַתְּ יוֹצֵא חוּץ לָאָרֶץ אַתְּ נִפְסָל.
כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל – הַקָּשׁוֹת וְכוּ׳ (בב״ר פס״ד). הָאֵל מִקְצָתָן אֵימָתַי אֲנִי נוֹתֵן לְךָ אֶת הַשְּׁאָר, לֶעָתִיד לָבֹא.
ת׳ם כאן ג׳וע פי אלבלד סוי אלג׳וע אלאול אלד׳י כאן עלי עהד אברהים פמצ׳י יצחק אלי אבימלך מלך פלסטין אלי אלכ׳לוץ.
אחר כך היה רעב בארץ, מלבד הרעב הראשון שהיה בתקופת1 אברהם, והלך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים אל החלוץ2.
1. בניגוד לתרגום הרגיל של ״בימי״ – ״פי איאם״, כאן מתרגם רס״ג ״עלי עהד״, שמשמעותו המילולית היא: ״בתקופת״ או ״בזמן שלטונו/תקופתו של״, והוא מדגיש את התקופה כתקופת שלטון או אחריות של מישהו.
2. ראה לעיל י, יט ובהערה שם.
מלבד הרעב הראשון – למה הוצרך לאמר, והלא אנו יודעים שרעב זה אינו הרעב ההוא, אולי להודיענו שטבעו היה קשה כזה שבימי אברהם.
קו׳ מלבד הרעב הראשון לם אחתאג׳ אלי ד׳לך ונחן נעלם אן הד׳א אלג׳וע סוא ד׳לך לעלה אעלמנא אן אלחאל פיה כאנת צעבהֵ כהי פי זמאן אברהם.
ויהי רעב בארץ – לפי שמת אברהם אבינו בא רעב לעולם. כי מפני הרעה נאסף הצדיק.
מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם – כי אותו היה על נסיון לרדת מצרימה וזה לא בא על נסיון. אלא להודיע כי מפני הרעב נאסף הצדיק מן העולם.
ויהי רעב בארץ – זה אחד מעשרה רעבון שבא לעולם, וכבר דרשנום:
מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם – ומה ת״ל, אלא כשנפטר אברהם בא רעב לעולם, אותו שהיה בימי אברהם לא היה אלא לנסותו, וזה רעב לא בא על נסיון, אלא להודיע כי צדיק נפטר מן העולם, ועשו יצא מתרבותו:
וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים נררה – כמו לגרר, ולפי שהוצרך לתיבה למ״ד בראש התיבה הוטל לה ה״א בסופה:
מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם – כדכתיב: ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה (בראשית י״ב:י׳). לא הוצרך פסוק זה אלא להודיעך שכשם שאברהם אביו היה הולך בשביל הרעב למצרים, כך יצחק היה יורד למצרים דרך ארץ פלשתים, דרך קצרה, כדכתיב: ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא (שמות י״ג:י״ז). ולכך אמר לו הקב״ה אל תרד מצרימה (בראשית כ״ו:ב׳), לפי שיודע הקב״ה שהיה יורד למצרים.⁠א
א. בגיליון כ״י וינה 23 מובא ביאור כמעט זהה בשם ר׳ שמואל אך הוא מסתיים: ״וזהו שאמר הקב״ה לו אל תרד מצרימה כמו שעשה אביך, שתתברך בארץ הזאת, וכן מצא ויזרע יצחק וגומ׳ ויברכהו י״י (בראשית כ״ו:י״ב)״.
Millevad ASIDE FROM THE PREVIOUS FAMINE THAT HAD OCCURRED IN THE DAYS OF ABRAHAM: As it is written (Gen. 12:10), "There was a famine in the land, and Abram went down to Egypt.⁠" The only purpose of this verse is to inform you that just as his father, Abraham, was wont to go to Egypt to escape famine, so also Isaac was on his way to Egypt, via Philistia – the short route, as it is written (Ex. 13:17), "God did not lead them by way of the land of Philistia, although it was nearer.⁠" That is why God said to him (vs. 2), "Do not go down to Egypt,⁠" for God knew that he was on his way to Egypt.⁠1
1. In vs. 2, God's command to Isaac not to enter Egypt is startling for, as Dillmann puts it, "the intention to do so is not previously intimated.⁠" Rashbam therefore attempts to prove that the text had already, even before vs. 2, hinted that Isaac intended to go Egypt by the use of the extraneous phrase – "aside from the previous famine that had occurred in the days of Abraham" – a phrase that leads the reader to believe that Isaac will follow (literally) in his father's footsteps. Isaac's arrival in Philistia, according to Rashbam, reinforces this assumption as Philistia is the most convenient route from Palestine to Egypt.
See a similar interpretation in Nahmanides
אל אבימלך – שהיה בברית עם אביו.⁠1
אל אבימלך – TO AVIMELEKH – who was in a covenant with his father.
ויהי רעב בארץ – בארץ כנען.
מלבד הרעבא – לומר שלא היה רעב אחר מאז ועד עתה, ולא יצא אברהם מן הארץ אלא מפני הרעב, וכן יצחק בנו לא יצא אלא מפני הרעב. ומפני המקנה הרב שהיה להם היו יוצאים מן הארץ מפני הרעב.
וילך יצחק וגו׳ – לפי שהיה ברית בין אברהם אביו ובין אבימלך, ואמר לו: ולניני ולנכדי (בראשית כ״א:כ״ג). הלך אליו לגור בארצו עד יעבר הרעב.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 194 חסר: ״הרעב״.
ויהי רעב בארץ, in the land of Canaan.
מלבד, meaning that since the last mentioned famine in Genesis chapter 12, there had not been another famine in the land of Canaan. The only reason Avraham had left the land of Canaan at that time had been the famine, and his desire to save the vast herds of cattle and sheep owned by him at that time.
וילך יצחק, Yitzchok, relying on the treaty between his father and Avimelech the King of the Land of the Philistines, considered it the natural thing to do to move to the region ruled over by Avimelech in order to sojourn there until the famine would pass. Avimelech at that time had stipulated that the treaty between them would remain in force for grandchildren and great grandchildren of the signatories. (21,23)
ויהי רעב וג׳ – קשה לדעת מה תועלת {יש} במה שאמר מלבד הרעב וג׳ אחרי שזה {כבר} מבואר. ואמרו כי זה להודיע שהיה קשה וכבד כאותו {הרעב} שהיה בימי אברהם1, ולכן נתעורר יצחק לנסיעה, ולא היה נוסע מפני רעב קל.
והליכתו ע״ה לגרר {היתה} או כעובר אורח ודעתו {לרדת} למצרים2, או בכוונה להתישב שם {בארץ גרר}, וכאשר לא פרקה {ארץ גרר} מעליו את משא {הרעב} עלה בדעתו לצאת ממנה וללכת למצרים3, ונאמר לו בנבואה שלא ירד למצרים4.
1. עה. ציין המהדיר ללשון דומה במדרש הגדול אלא שסיים שלא נודע מקורו. כיום שזכינו לפירושו הארוך של רס״ג לספר בראשית (מהדורת צוקר עמ׳ 427), בקל יווכח שרס״ג הוא מקורו, אלא שכדרכו הרחיב רבנו לפרש כוונתו. וראה בהערה שם (הערה 55) שכתב שלשון רס״ג הוא שהיה הרעב קשה כבימי אברהם, ולשון מדרש הגדול שהיה קשה יותר מזה של אברהם. וכ׳ עוד שלשון הכתוב ׳מלבד׳ מתפרש יותר כד׳ רס״ג ע״ש, – ולשון רבנו כלשון רס״ג.
2. עו. כן פירשו רש״י (להלן פסוק ב) ורשב״ם ורמב״ן.
3. עז. ר״ל, שלכאורה לפירוש השני שכוונתו היתה להתיישב בגרר, מדוע הוצרך הקב״ה להזהירו שלא ירד מצרימה, הלא מעולם לא היתה כוונת יצחק לזה. וע״ז תירץ שאחר תקופה לשהייתו בגרר נמלך יצחק בדעתו וחשב לירד למצרים.
4. עח. נראה שלצד הראשון באה לו הנבואה תיכף עם ביאתו לגרר כמשמעות הכתובים, ואילו לצד השני היתה זה אחר שנתיישב שם זמן מה והחליט לצאת למצרים.
ויהי רעב בארץ – וכסבור היה יצחק שמיד היה מתחיל גלות מצרים. אמר לו הקב״ה: אל תרד מצרימה (בראשית כ״ו:ב׳), כלומר אין הגלות העתיד להיות במצרים מתחיל מעכשיו.
מלבד הרעב הראשון – למדך הכתוב שזה שני היה, וכן תרגם רב יוסף במגילת רות.
וילך יצחק אל אבימלך – שהיה בעל ברית של אביו.⁠1
מלך פלשתים גררה – דעתו של יצחק הייתה לירד למצרים דרך ארץ פלשתים דרך קצרה, כדכתיב: ולא נחם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא (שמות י״ג:י״ז).⁠2
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מרשב״ם.
ויהי רעב בארץ, there was a famine in the land (Canaan); Yitzchok thought that this was a signal that the exile of Avraham's descendants predicted to him was about to begin; this is why he headed for Egypt. God revealed to him that he had erred; this is why He told him not to proceed to Egypt but to remain within the boundaries of the land of Canaan. (Philistine region) He indicated to him that the exile in Egypt was not yet about to commence.
מלבד הרעב הראשון, "in addition to the previous famine,⁠" (in his father's lifetime) According to some commentators this was already the second famine in Yitzchok's lifetime.
וילך יצחק אל אבימלך, "Yitzchok went to Avimelech" (whose land had not been affected, and with whom Avraham had made a reciprocal treaty.)
מלך פלשתים גררה, "the King of the Philistines whose capital was in G'ror.⁠" At that time it had still been Yitzchok's intention to use the land of the Philistines as a shortcut to Egypt. (Compare Exodus 13,17 where God did not use the land of the Philistines as a shortcut to lead the Israelites to the land of Canaan.)
מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם – אולי לא היה רעב בעולם עד ימי אברהם, על כן ימנה הכתוב ממנו, כי מה צורך להזכיר זה.
והנכון בעיני: כי זה להגיד כי היו זוכרים אותו הרעב הראשון ומספרים עליו, שבעבורו ירד אברהם למצרים ושם עשה לו השם כבוד גדול, ולכן היה יצחק חפץ ללכת בדרך אבותיו לירד שם, עד שנאמר לו: אל תרד מצרימה (בראשית כ״ו:ב׳). וטעם המניעה אמרו רבותינו (בראשית רבה ס״ד:ג׳): אתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך.
ולדעתי נכלל עוד בענין רמיזה בעתיד: כי גלות אברהם אל מצרים מפני הרעב רמז שיגלו בניו שם, ולכתו אל אבימלך לא היה גלות כי היה שם יושב ברצונו. אבל ירידתו של יצחק שם מפני הרעב ירמוז לגלות, כי גלה ממקומו בעל כרחו והלך אל ארץ אחרת. והנה גלותו ממקומו היה אל ארץ פלשתים שהואא ארץ מגורי אביו, וירמוז לגלות בבל שהוא מקום מגורי אבותם שהוא באור כשדים. ודע כי הגלות הנזכר ירמוז למעשה יצחק, כאשר לא לקחו אשתו ולא היה לו שם רק הגלות והפחד, ומתחלה אמר: הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת (בראשית כ״ו:י״א), ולימים חזר בו ואמר לו: לך מעמנו (בראשית כ״ו:ט״ז), ואחרי כן חזרו אליו בברית. וכן גלות בבל גלו שם מפני זלעפות רעב (איכה ה׳:י׳), ומעת היותם שם לא עבדום ולא ענו אותם, אבל היו גדוליהם שרים במלכות, ואחרי כן אמרו: מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל (עזרא א׳:ג׳), והזהירו עליהם שרי עבר הנהר והפחות, ואחרי כן בטלו הבנין והות בטלא עד זמן ועידן, אחרי כן חזרו ונתנו רשות בבנין והזהירו ואמרו: די להוון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצליין לחיי מלכא ובנוהי (עזרא ו׳:י׳).
אל אבימלך מלך פלשתים – לא נודע אם הוא אבימלך אשר היה בימי אברהם או שכל מלך פלשתים בעת ההיא יקרא כן, כי גם בימי דוד יקרא אבימלך. ודעת אנקלוס שהיה בנו.
וטעם וילך יצחק אל אבימלך – כי היה בדעתו לרדתב מצרימה, והלך אל אבימלך בעל ברית אביו אולי ייטב עמו בימי הבצרות ולא יצטרך לירד למצרים. והנה אבימלך מפני בריתו של אברהם לא נגע בו ולא בביתו כלל, אבל אנשי המקום בקשו ממנו דרך שאלה לאשתו, והוא אמר: אחותי היא, ואף על פי כן לא נגע בה המלך ולא איש מאנשיו כי היו נזכרים בענין אברהם. ולכך אמר לו כמעט שכב אחד העם (בראשית כ״ו:י׳), יאמר: אני לא נגעתי בה ונשמרתי ממנה אבל קרוב היה שיכשל בה אחד מאנשי הארץ, והיית מביא עלינו אשם כאשר היה עלינו חטא בענין אביך.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2. בדפוס ליסבון: ״שהיא״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ללכת״.
BESIDE THE FIRST FAMINE THAT WAS IN THE DAYS OF ABRAHAM. Perhaps1 there was no famine in the world until the days of Abraham. This is why Scripture counts from it, for otherwise, what need is there to mention it? In my opinion the correct reason why Scripture mentions it is to tell us that people remembered the first famine, mentioning that on account of it Abraham went down to Egypt and there G-d did him great honor. It was for this reason that Isaac wanted to go in his father's footsteps by descending into Egypt until it was said to him, Go not down into Egypt.⁠2 The reason for the prohibition has been stated by our Rabbis: "You [Isaac] are a perfect burnt-offering and residence outside of the Land of Israel does not befit you.⁠"3
In my opinion, there is also included in this subject a reference to the future. Abraham's exile into Egypt on account of the famine is an allusion to the exile of his children there.⁠4 His going to Abimelech5 however was not an exile for he resided there of his own volition. But Isaac's going [to the land of Abimelech, as recorded here in this verse, And Isaac went unto Abimelech] on account of the famine, does allude to an exile since he left his place against his will and went to another land. Now Isaac's exile was from his own place to the land of the Philistines, which was the land in which his father had resided. This alludes to the Babylonian Exile, which took place in the land in which their ancestors had resided, namely, Ur of the Chaldees.⁠6
Know further that this Babylonian Exile mentioned is mirrored in the events which befell Isaac in that they did not take his wife7 in the land of the Philistines. Rather, his lot there was only exile and fear. At the beginning Abimelech said, He that toucheth this man or his wife shall surely be put to death.⁠8 Later he regretted it and said, Go from us.⁠9 Afterwards, he returned and made a covenant with Isaac10 Similarly, in the Babylonian Exile, they were exiled there because of the burning heat of famine,⁠11 and while there, they were neither subjugated, nor were they treated harshly. On the contrary, their leaders were princes in the government. Later on, they said, Whosoever there is among you of all His people — his G-d be with him — let him go up,⁠12 even alerting the princes and governors beyond the River13 to help them. Later on, they ceased work [on the House of G-d in Jerusalem], and it ceased "for a season and a time.⁠"14 Later, they again changed their policy and gave permission for the construction of the House of G-d, saying, That they may offer sacrifices of sweet savor unto the G-d of heaven, and pray for the life of the king and his sons.⁠15
TO ABIMELECH, KING OF THE PHILISTINES. It is not known whether this is the same Abimelech who lived in the days of Abraham16 or whether every Philistine king was so called, for in the time of David he was also called Abimelech.⁠17 Onkelos, however, is of the opinion that the Abimelech with whom Isaac dealt was a son [of the one mentioned in the account of Abraham].⁠18
The reason that Isaac went to Abimelech was that he intended to go down to Egypt, so he went to Abimelech, his father's confederate, in the hope that perhaps he would deal kindly with him in the days of the famine, thus making it unnecessary for him to go down to Egypt. Now Abimelech, on account of his covenant with Abraham, did not harm him or his family at all. However, the men of the place19 asked Isaac, in mere quest, concerning his wife, and he said, She is my sister.⁠20 Even so, neither the king nor any of his men touched her for they remembered the affair of Abraham.⁠21 Hence Abimelech said, One of the people might lightly have lain,⁠22 meaning to say, "I Abimelech did not touch her, and I was careful concerning her, but one of the men of the land might easily have stumbled, and then you would have made us incur guilt, as we sinned in the matter of your father.⁠"
1. "Perhaps.⁠" Since in Bereshith Rabbah 25:3, it is stated that there were ten famines in the world, the first one having been in the days of Adam, Ramban writes, "Perhaps,⁠" meaning that a famine of such magnitude had never occurred before the days of Abraham, and this explains why Scripture uses it as a reference point.
2. (2) here.
3. Quoted by Rashi in this form. The source is in Bereshith Rabbah.
4. See Ramban above, 12:10, for complete exposition of this subject.
5. Chapter 20.
6. In view of the fact that Ramban, at the end of Seder Noach (11:28), states his opinion at length that Abraham's birthplace was not Ur of the Chaldees, it is necessary to say that the author's reference here is to the time when Terah, his father, took him there, and while being there his life was saved by a miracle. See Ramban there at the end of (28).
7. As they did to Abraham in Egypt. (12:15).
8. Further, (11).
9. (16) here.
10. Verses 25-31 here.
11. Lamentations 5:10.
12. Ezra 1:3.
13. Euphrates. The term "beyond the River" here applies to the region beyond the River westward from the standpoint of those in Babylonia or Persia.
14. See Ezra 4:24 and Daniel 7:12.
15. Ezra 6:10.
16. Chapter 20.
17. Psalms 34:1.
18. Ramban refers to Onkelos' translation of (28), Let there be now an oath between us, and thee, which Onkelos translates as follows: "Let there be now an oath which was between our fathers between us and thee.⁠" Thus Onkelos states that the present Abimelech was a son of the one who lived in the days of Isaac's father.
19. (7) here.
20. (7) here.
21. Chapter 20.
22. (10) here.
ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון – כתב הרמב״ן בזה אולי לא היה רעב בעולם עד ימי אברהם, ויש לתמוה עליו שהרי אמרו רז״ל עשרה רעבון באו לעולם, אחד בימי אדם הראשון שנאמר (בראשית ג׳:י״ז) ארורה האדמה בעבורך, ואחד בימי למך שנאמר (שם) מן האדמה אשר אררה ה׳, אבל הנכון שיהיה באור הכתוב הראשון לזה לא ראשון לעולם, וכן פירש הרב הוא בעצמו כי היו זוכרים הרעב הראשון ומספרים עליו כי מפני הרעב ההוא הוצרך אברהם לצאת מן הארץ ולרדת למצרים, ויצחק בנו רצה ללכת בדרך אבותיו ולרדת למצרים עד שאמר לו הקב״ה אל תרד מצרימה.
וכתב הרב ז״ל כי הפרשה הזאת בענין יצחק עם אבימלך הכל רמז ודוגמא לגלות בבל, כי גלות אברהם למצרים מפני הרעב רמז שיגלו בניו לשם, ולכתו אל עיר גרר אל אבימלך לא היה גלות כי ברצונו הלך, דכתיב ויסע משם אברהם ארצה הנגב וגו׳ ויגר בגרר, אבל הליכתו של יצחק שם כענין שכתוב וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה ירמוז לגלות כי גלה ממקומו בעל כרחו והלך אל ארץ אחרת, והנה גלותו היה ממקומו אל ארץ פלשתים שהיא ארץ מגורי אביו, וירמוז לגלות בבל שהוא מקום מגורי אבותינו שהיו באור כשדים.
ודע כי הגלות הנזכר רמוז במעשה יצחק כאשר לא לקחו אשתו ולא היה להם רק הגלות והפחד, ומתחלה אמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת, ולאחר ימים חזר בו ואמר לו לך מעמנו ואחרי כן חזרו אליו בברית, וכן בגלות בבל גלו שם מפני זלעפות רעב, ובהיותם שם לא עבדום ולא ענו אותם אבל היו גדולי השרים במלכות, ואחרי כן אמרו (עזרא א׳:ג׳) מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל, והזהירו עליהם שרי עבר הנהר, ואח״כ בטלו הבנין והיה בטל עד זמן ועדן, ואח״כ חזרו ונתנו רשות בבנין והזהירו ואמרו (עזרא ו׳:י׳) די להוון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי.
הגיד הכתוב כי כשהיה הרעב הזה הלך יצחק אל אבימלך, הוא היה אותו אבימלך שהיה בימי אביו שכרת עמו ברית והלך אליו אולי ייטיב לו בימי הבצורת ולא יצטרך לרדת למצרים, ואבימלך זה מפני בריתו של אברהם לא נגע בו ולא בביתו כלל, אבל אנשי המקום שאלו ממנו דרך שאלה בעבור אשתו, וזהו שכתוב וישאלו אנשי המקום לאשתו ואעפ״כ לא נגעו בה כי היו נזכרים ברית אברהם, וזהו שאמר לו כמעט שכב אחד העם את אשתך, כלומר אני לא נגעתי בה ונשמרתי ממנה אבל קרוב היה שיכשל בה אחד מאנשי הארץ והיית מביא עלינו אשם כאשר בא בזמן אביך, ע״כ.
ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון, "There was famine on earth, apart from the first famine, etc.⁠" Nachmanides writes concerning this statement that it is possible that the first famine on earth was the one reported in Genesis 12,10 during the days of Avraham. His comment is surprising in view of what we learned in Bereshit Rabbah 64,2 that there were a total of 10 famines which have been mentioned in the Bible, the first one of which occurred in the days of Adam as a result of God cursing the earth for his sake (Genesis 3,17). The second is supposed to have occurred during the time of Lemech, Noach's father who greeted Noach's birth as a good omen, saving mankind from the earth which had been cursed (Genesis 5,29).
The correct interpretation of our verse is that the word "the first famine,⁠" referred to in our verse describes the post-deluvian world, not the "first" ever. This is evident even from the continuation of Nachmanides' commentary in which he writes: "for they were remembering the first famine and telling each other about it.⁠" On account of that famine Avraham had felt impelled to leave the land of Canaan and to descend to Egypt. Yitzchak, true to the example set by his father, wanted to do the same, until God restrained him by telling him not to go to Egypt.
Nachmanides, in commenting on this whole paragraph, involving Yitzchak and Avimelech, writes: "this entire paragraph is full of allusions and foreshadows what would happen to the Jewish people when they would go into exile to the land of the Babylonians. Whereas the exile of Avraham into Egypt had been due to a famine, foreshadowing that his descendants would also descend there on account of a famine, this exile of Avraham to Gerar was voluntary (Genesis 20,1) "Avraham journeyed from there to the land of the South and settled between Kadesh and Shur and he sojourned in Gerar.⁠"
The descent of Yitzchak to Gerar, as opposed to that of his father, was involuntary and occurred at the specific command of God. (verse 2) It therefore can serve as a preview of an exile to a land one's fathers had come from. Just as Avraham had come from Babylonia before migrating to the land of Canaan, so when his or Yitzchak's descendants would march into exile it was fitting that the place they would be exiled to would be the land they had originally come from.
Please remember that Yitzchak's "exile" was different from his father's. Avimelech did not rob him of his wife. He only lived in fear that this might happen, fear being one of the hallmarks of living in exile. At the beginning, as soon as Yitzchak arrived, Avimelech had issued instructions that no one should dare harm Yitzchak (verse 11), whereas ultimately he expelled him from his country (verse 16). Eventually, the same people who had expelled him sought an alliance with Yitzchak. This is very similar to the experience of the Jewish people during the Babylonian exile. The exile commenced due to the terrors of hunger (Lamentations 5,10). During the Jews' stay in Babylon they were not oppressed, and many of them rose to positions of great influence. Finally, [after the Babylonians had themselves become vassals of the Persians, Ed.] King Coresh proclaimed that they were free to return to their homeland and gave them money and a military escort to protect them on the way (Ezra 1,3). He even warned the surrounding kingdoms not to molest the returning Jews (Ezra chapter 4 and Daniel chapter 7).
Basically, what the Torah tells us in this paragraph is that there was a famine and Yitzchak went to the land of the Philistines, a land governed by the same Avimelech who had already governed it in the days of Yitzchak's father and who had concluded a sacred covenant with his father. This was the reason Avimelech did not dare touch Yitzchak. [Originally, Avimelech had requested the covenant because he was afraid of what might happen to his offspring when the Jews would take over the country. It had not occurred to him that Avraham's son might use his own country as a safe haven from famine. Ed.] The inquiry about the status of Rivkah was not made by Avimelech but by the local inhabitants, and this is why the Torah was careful to write (verse 7) "the men of the place inquired about his wife.⁠" In spite of being told that Rivkah was not Yitzchak's wife they did not molest her remembering the covenant with Avraham, Yitzchak's father. When Avimelech protested to Yitzchak that "someone from the local population almost slept with Rivkah,⁠" (verse 10) he meant: "I did not touch her and I was extremely careful not to get involved with her. But, at the same time, it was very possible that one of my countrymen could have done so and then you Avraham would have been the immediate cause of making us guilty just as happened in your father's time.⁠" Thus far Nachmanides
ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון – מהו הראשון היה לו לומר מלבד הרעב שהיה בימי אברהם אלא הוא היה הרעב הראשון שהיה בעולם.
מלבד הרעב הראשון – כתב הרמב״ן אולי לא היה רעב בעולם עד אברהם על כי מונה הכתוב ממנו כי מה צורך להזכירו עתה. ויתכן כי לכך הזכירו כי היו זוכרים אותו ואומרי׳ שבעבורו ירד אברהם למצרים ושם נעשה לו כבוד גדול ולכך היה חפץ יצחק לילך בדרך אבותיו עד שנא׳ לו אל תרד מצרימה וטעם המניעה כמו שפי׳ רש״י שאמר לו הב״ה אתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך. ומה שפי׳ רש״י לקמן ויזרע יצחק בארץ ההיא אע״פ שאינה חשובה כארץ ישראל פי׳ שאינה חשובה כעיקר ארץ ישראל אבל לעולם מארץ ישראל היתה.
וי״מ: שלכך מנעו מלירד מצרימה לפי שכבר נגזרה גזירת השעבוד ואלו היה יורד שם לא היה יכול לצאת משם עד קץ. וכתב הרמב״ן כי גם זה סימן לבנים כי גלות אברהם למצרים מפני הרעב סימן לבניו שיגלו שם ולכתו אל אבימלך לא היה גלות כי שם היה יושב ברצונו אבל ירידתו של יצחק מפני הרעב רומז לגלות כי גלה ממקומו בעל כרחו וגלותו היה לארץ פלשתים שהיא ארץ מגורי אבותיו ורומז לגלות בבל שהיה מקום מגורי אבותינו שהיו בארץ כשדים והגלות ההוא דומה למעשה יצחק כאשר לא לקחו אשתו ולא היה לו שם רק פחד וגלות ומתחלה אמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת וחזר בו ואמר לך מעמנו ואחר כן חזרו אליו בברית כך גלות בבל גלו שם מפני זלעפות רעב ולא עבדוה ולא ענום אלא היו גדוליהם שרים למלכות ואחרי כן אמרו מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל והזהירו עליהם שרי עבר הנהר והפחות ואחרי כן בטלו הבנין ואחרי כן חזרו ונתנו רשות בבנין:
וילך יצחק אל אבימלך – אפשר כי הוא אבימלך שהיה בימי אברהם או שכל מלך פלשתים בעת ההיא יקרא אבימלך וכן בימי דוד נקרא אבימלך ובעבור כי היה דעתו לרדת למצרים הלך לאבימלך אולי ייטיב עמו ואבימלך בעבור הברית לא נגע בו ולא בביתו כלל אלא שאנשי המקום בקשו ממנו דרך שאלה על אשתו ואמר אחותי היא ואעפ״כ לא נגע בה המלך ולא איש מאנשיו כי היו נזכרים מענין אברהם ולכך אמר לו כמעט שכב אחד העם אע״פ שנזהרנו שלא נגענו בה אבל קרוב הי׳ שיכשל בה אחד מאנשי הארץ והיית מביא עלינו חטא כאשר עשה אביך:
מלבד הרעב הראשון, "in addition to the first famine, etc.⁠" Nachmanides, basing himself on the word הראשון, "the first ever,⁠" speculates that the famine in Avraham's time may have been the first famine on record in antiquity. If not, why was there a need to once more refer to a famine, which, at this time, does not interest the reader at all?
It is possible that the reason that the Torah does refer to the previous famine is that people in Yitzchok's generation still recalled the famine which had occurred some 70-80 years earlier, and they recalled that Avraham had moved to Egypt at the time on account of that famine. They also remembered that Avraham had become a very wealthy man during his stay in Egypt, and had even retained all that newly acquired wealth despite his confrontation with the Pharaoh of Egypt. It was natural then to expect that like father like son, Yitzchok too, would move to Egypt to await the end of the famine there. This is why God told him not to leave the Holy Land, or, more specifically, not to move to Egypt. God added that He would extend His blessing to him. He renewed the oath He had sworn to Avraham at the time.
Rashi explains the reason why Yitzchok was not to descend to Egypt being the fact that someone who had been a burnt offering on the altar on the Holy Mount Moriah is not to demean himself by leaving the Holy Land.
Other commentators feel that God stopped Yitzchok from traveling to Egypt because in the Heavenly Court the decree that the Jewish people would be enslaved in Egypt had already been promulgated, so that if he had traveled there he could not have left until the end of that period of enslavement.
Nachmanides writes that God's directive to Yitzchok was also a סימן, a historical preview of what the Jewish people would experience when the time came, i.e. that any move to Egypt was a move to eventual exile, and that Yitzchok's sojourn in the part of the Holy Land occupied by the Philistines under Avimelech was not considered as part of that exile. The very fact that our patriarchs resided in that land is proof that it is ancestral land and will forever remain part of the Holy Land promised to Avraham by God. The fact remains that in spite of Avimelech having been a partner of Avraham in a non-aggression pact extending for 3 generations, this did not prevent him or his son from expelling Yitzchok. Eventually, Avimelech personally, did not harm Yitzchok seeing he had sworn an oath of friendship to Avraham; His subjects, however, did what they could to make life miserable for Yitzchok. The Jewish exile experience in Babylonia is compared to Yitzchok's experience in the land of the Philistines, welcome turning into hatred and even the destruction of our Temple by the Babylonians. This was followed by another change of heart, this time by the Persians. [Rabbi Chavell traces the Ramban's historical analysis by quoting both from the Book of Ezra and the Book of Daniel. Ed.]
At any rate, the Philistines remembered that God had protected Avraham against outrages done by both the Egyptians and the previous Avimelch, so that they were careful not to harass him too much.
ויהי רעב – סמוך לויבז עשו זש״ה בבא רשע בא גם בוז.
ויהי רעב בארץ – כל מקום שנאמר ארץ סתם אינו אלא ארץ כנען.
מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם – תימא מה צורך לומר זה והלא שנים מרובות עברו מאותו רעב פשיטא שאינו אותו. וי״ל בימי יצחק היה קודם לכך רעב, ורעב של זאת השנה היתה כל כך גדול שמלבד הרעב הראשון אשר היה בימי׳ אברהם, שהיה גדול כמו כן מאותה שנה לא היה רעב גדולה כמו זה השנה שיצחק בא לגרר.
ויהי רעב בארץ – הטעם – בארץ כנען.
אל אבימלך – כי ידע אהבתו לאברהם.⁠1
1. בדומה לכך פירשו רמב״ן ורד״ק.

חלק ב: ויהי רעב בארץ וגו׳ (כו, א) עד ויהי כי זקן יצחק (כז, א)

(א-ב) סיפר שכבר היה רעב בארץ, מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם, וזה היה סיבה אל שיצא יצחק מארץ כנען והלך לגרר; כי לא היה יוצא מארץ כנען אם לא לסיבה חזקה, כמו הענין באברהם אביו. והנה אחשוב שכבר זכר בכאן הרעב שהיה בימי אברהם לאחת משתי סיבות: אם להודיע כי מעת הִכָּנֵס אברהם בארץ כנען לא היה שם רעב כי אם באלו השתי שנים — אם מפני היות הארץ כולה מושגחת בעבורו, או מפני חשיבות הארץ ההיא כמו שאמר: ׳תמיד עיני ה׳ אלהיך בה מֵרֵשִׁית השנה ועד אחרית שנה׳ (דברים יא, יב); או היה זה להודיע כי הרעב היה כבד מאד עד שלא היה רעב בארץ כמוהו מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם, שסוּפר שהיה כבד מאד. ולזה הוכרח יצחק לצאת מהארץ ההיא. והלך אל אבימלך מלך פלשתים גררה, לפי שכבר נראה אליו ה׳ יתעלה בהיותו בארץ כנען, ואמר אליו: אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך — וכבר נתבאר בסוף זה הסיפור (ו) שהארץ ההיא היא גרר, ולזה ישב יצחק בגרר; ולזאת הסיבה בעינה הלך יצחק לגרר, כי הוא המקום אשר אמר לו ה׳ יתעלה שישכון בו, ואם לא פורש. וכן מה שאמר ה׳ יתעלה לאברהם: ׳אל הארץ אשר אַרְאֶךָּ׳ (יב, א) היא ארץ כנען, ואם לא פירש, ולזה סיפר (יב, ה) שכבר יצאו אברהם ולוט מארצם ללכת ארצה כנען, ויבואו שם. והנה ציוהו ה׳ יתעלה שלא ירד מצרימה לשתי סיבות, או לאחת מהן: האחת היא לרוע מנהג הארץ ההיא, שהוא יותר מגונה מאד ממנהג הפלשתים, כמו שהתבאר קודם זה (פ׳ וירא ח״ב התועלת הששי). ואולם ארץ כנען, עם שהיא נבחרת מצד עצמותה להדבק בה השפע האלהי, הנה היה רוע מנהגם למטה מרוע מנהג המצרים והפלשתים, כמו שקדם (שם). והשנית היא להרחיק העבדות והעינוי מזרעו לפי מה שאפשר; וזה, כי כבר נודע לה׳ יתעלה ששם ישתעבדו ויעונו זרע אברהם, ולזה הרחיקוֹ מלרדת מצרימה.

והנה התועלות המגיעים מזה הסיפור הם אחד עשר:

(א) התועלת הראשון הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם שיתרשל מבקשת הטרף, ואף על פי שהוא באופן מן השלמות שתדבק בו השגחת ה׳ יתעלה. הלא תראה שיצחק, עם היותו נביא, התעורר בבוא הרעב בארצו ללכת באשר ימצא לחם חוקו, עם ידיעתו שהארץ ההיא היא נבחרת אל שידבק בה השפע האלהי.
ויהי רעב בארץ מלבד כו׳ – אחר שסידר לידת אלו הבנים ואיך נמשך ענינם על פי הכללים אשר הונחו במשלים נעתק הספור ללמד דרך כלל כי היו חיי יצחק חיי עושר והצלחה בכל אשר הלך. ואמר שבימיו היה רעב בארץ כנען מלבד הרעב הראשון אשר היה כו׳.
[ט] ואמר זה לפי שא״א שלא היו במאת השנים ההם קצת שנות רעב אבל שזה לבדו היה כבד כמו אותו שלכבדותו הוצרך אברהם לצאת מהארץ דכתיב וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ כנען ושלזה הוכרח ללכת אל אבימלך מלך פלשתים גררה.
8) Isaac was a wealthy man, and presumably there had been famines in the land of Canaan since the days of Abraham. None of those however, had approached in severity the one described in Abraham's days until now. When God instructs Isaac "reside in the land,⁠" He refers to Canaan as Isaac's permanent place of residence.
9) The reason given is that this land constitutes his and his descendants' inheritance.
10) Regarding Isaac's grandchildren, however, they who would one day inherit the greater land of Israel as a fulfillment of God’s promise to their ancestor Abraham, they would be permitted to leave the land of Canaan, since God’s Providence would protect them even when away from the holy land. This is the difference in the wording "this land" and "these lands" (26,3). Isaac and Rebecca living together under one roof for any length of time, if not as husband and wife, was most unusual. Avimelech, therefore, became curious concerning their true relationship. Presumably, he made structural changes in the house opposite that of Isaac, to enable him to keep those two under observation.
11) When confronted by Avimelech, Isaac immediately admitted the facts and his fears concerning his own safety, should such facts become known. Now that Rebecca's real status had been revealed, the danger of her being raped and her husband being murdered became real, and Avimelech had to issue special decrees to discourage anyone from molesting either of the two. In this manner, Isaac's status was raised considerably.
12) In re-opening the old wells dug by his father, Isaac displayed great courage. He found additional deep water. The Philistines claimed the water as theirs, stating that they owned all the mineral rights in the country.
13) Isaac's claim was based on having made improvements in undeveloped lands. The wells were retained by Isaac's shepherds. The names eysek and sitnah reflect both the strife and the victory won by Isaac in these arguments. In all this, there is clear evidence of the Divine assistance received by Isaac. This led to recognition on the part of the Philistines that it was better to have Isaac as a friend than to have him as an adversary. At least, they thought it was important that Isaac guarantee his neutrality in any difficulties they might become involved in. At that point, Avimelech paid a visit to Isaac, explaining that he now realized that Isaac's wealth had not been acquired at the expense of the Philistines, as they had suspected until now, but that it was the result of the Providence of the God of Isaac. In view of this, and considering that they had imposed export restrictions on Isaac when he left Gerrar at their insistence, Isaac agreed. Possibly, the news of another well discovery was received while these talks were in progress.
14) Isaac called this new well Beer sheva as a reminder of the oath of friendship that had coincided with this discovery. This too became the name of the town for the very same reason.
(הקדמה) ויהי רעב בארץ עד ויהי כי זקן יצחק. והנה יש בפרשה הזאת גם כן שאלות:
השאלה הא׳: באמרו מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם כי מה צורך לומר כן האם אפשר שנחשוב שהיה רעב הזה אותו שהיה בחייו בהיות בין זה לזה כמו מאה שנים. והרמב״ן כתב כמתנבא אולי שלא היה רעב בעולם עד שבא אברהם ולא ידעתי מאין היה לו זה.
השאלה הב׳: אם היה שיצחק מפני הרעב הלך אל ארץ פלשתים להתגורר שם למה הוצרך יתברך להזהירו אל תרד מצרימה כי הוא לא היה הולך שמה ולמה אמר לו שכון בארץ אשר אומר אליך בלשון סתום ומיד ביאר מה היא באמרו גור בארץ הזאת.
השאלה הג׳: באמרו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות וחזר לומר שנית ונתתי לזרעך את כל הארצות האל והוא כפל מבואר.
השאלה הד׳: למה זה אמר יצחק על רבקה אחותי היא והלא ידע מה שקרה לאברהם במקום ההוא על כדומה לזה ומדוע שנה באולתו גם כי אחרי שלא לוקחה ולא נעשה על זה נס לא היה ראוי להזכירו.
השאלה הה׳: למה זה באתה הנבואה ליצחק בבואו בבאר שבע ואמר לו שם האל ית׳ אל תירא כי אתך אנכי וברכתיך ולא נאמר לו כן פעם אחרת ועוד כי ממי ירא שהוצרך להבטיחו אל תירא.
השאלה הו׳: בתשובת אבימלך שאמר לו יצחק מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. שהוא השיבו ראה ראינו כי היה י״י עמך ונאמר תהי נא אלה וגו׳ והיא הנותנת שבעבור זה לא היה ראוי לשלחו מאתם ואם שלחוהו מדוע שבו אליו.
השאלה הז׳: באמרו ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה. כי הנה מימי אברהם נקרא כן על שם השבועה שנשבעו שם אברהם ואבימלך ואיך יאמר שנקרא כן מפני המעשה הזה. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו כל השאלות האלו כלם.
(א) ויהי רעב בארץ וגו׳ עד ויהי כי זקן יצחק. ספר הכתוב שהיה רעב בארץ ואמרו מלבד הרעב הראשון ענינו שמאז ועד עתה לא היה רעב בארץ כנען והוא אמרו מלבד כאלו אמר אחרי הרעב הראשון ואמר זה להגיד שמיום שהיה רעב בימי אברהם עוד לא היה רעב אחר כל ימיו בארץ כנען כי ברך השם את כל הארץ בעבורו וכדי שלא יצטרך לרדות מצרים מפני זלעפות רעב כמו שעשה בראשונה וכדי שיכירו וידעו כל יושבי תבל ושוכני ארץ שבזכותו היה שובע שמחות בארץ קרא השם לרעב מיד אחרי מות אברהם וזהו ענין סמיכות הספור׳ והפרשיו האל׳ והותרה בזה השאלה הא׳.
והנה יצחק לבקש לחם לפי הטף הלך אל אבימלך מלך פלשתים אל גרר אולי שהיה אוהבו מקודם או שהיה אבימלך זה שהיה בימי אברהם ולכך הלך להתלונן בצלו.
ויהי רעב בארץ – כבר פירשתי במקומות רבים כי אין פורענות בא לעולם אלא בשביל ישראל והקב״ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה. ולכן סמך זה לכאן להורות. כי אחר שלפי הפרסום נראה זה דבר זר מאד. היות עשו בדוחק רעב ויעקב בצדקתו לקח בכורתו ונתן לו נזיד עדשים להברותו. ואולי עשו הגיע לשכרותו של לוט ולהשלים תאותו. לזה אמר זו בסבת זה ויהי רעב בארץ. וזהו מלבד הרעב הראשון שהיה בימי אברהם שהיה ג״כ בעון דבוק לוט. כמו שכתבתי במקומו. וילך יצחק בלי רשות השם וירא אליו ה׳ וא״ל אל תרד מצרימה כמו שעשה אביך. ובשום זמן לא תניע עצמך לשום מקום בלי מאמרי. וזהו שכון בארץ אשר אומר אליך. ועתה גור בארץ הזאת אחר שכבר יצאת. ולפי שחטא בזאת ההליכה. א״ל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. אע״פ שלא תהיה ראוי והרביתי את זרעך:
אשר היה בימי אברהם – כי מאז עד עתה לא היה שם רעב כבד כמוהו, שישיא יושבי הארץ לצאת ממנה כאשר עשה אברהם.
וילך יצחק אל אבימלך – ליטול רשות ממנו, דרך מוסר, בהיותו חפץ אז לצאת מארצו מפני הרעב.
אשר היה בימי אברהם, ever since that time there had not been as severe a famine in the Land Of Canaan as there was at the time the Torah speaks of here, a famine severe enough to cause the inhabitants of the land to migrate in search of food.
וילך יצחק אל אבימלך, in order to obtain a permit to stay in his country. This teaches us that Yitzchok possessed good manners, seeing he could have claimed this as a right under the treaty between Avraham and Avimelech.
ויהי רעב בארץ, מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם – [מפרש רשב״ם] ״לא הוצרך פסוק זה אלא להודיעך שכשם שאברהם אביו היה הולך בשביל הרעב למצרים, כך יצחק היה יורד למצרים דרך ארץ פלשתים דרך קצרה, כדכתיב ׳ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא׳.⁠1 ולכך אמר לו הקב״ה ׳אל תרד מצרימה׳ לפי שיודע הקב״ה שהיה רוצה לירד למצרים״ מפירוש רשב״ם ז״ל. אבל ממה שאמר לו השם ״אל תרד מצרימה״ גם כן ידענו שהיה בדעתו ללכת שם, ואין צורך להזכיר על זה הרעב שהיה בימי אברהם? ורמב״ן ז״ל פירש ״אולי לא היה רעב בעולם עד ימי אברהם, ועל כן ימנה הכתוב ממנו, כי מה צורך להזכיר זה?⁠״ [עכ״ל]. ואין יסוד לפירוש זה. עוד פירש ש״בא להגיד כי היו זוכרים אותו הרעב הראשון ומספרים עליו שבעבורו ירד אברהם למצרים. ושם עשה לו השם כבוד גדול. ולכן היה יצחק חפץ ללכת בדרך אבותיו לירד שם עד שנאמר לו ״אל תרד מצרימה״. [עכ״ל רמב״ן]. וזה הפירוש רחוק יותר, שאם זכרו הכבוד שהיה לו לאברהם שם ויספרו גם כן כי אימת מות נפלה עליו ברדתו שמה, ומה קרהו שם עם שרה אמו. ומי הגיד ליצחק שגם עמו יעשה י״י נפלאות? והתימה על הרב שהוא עצמו אמר2 על אברהם שחטא בשתים, שהלך מן הארץ, ושהפקיר את אמנו להציל נפשו. ואם כן איך ילך יצחק בדרך אביו בענין זה? ולדעתי ״מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם״ כמו ״אלה דברי הברית אשר צוה י״י את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב, מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב״3 אעפ״י שבין זה לזה ארבעים שנה, והראשון בחורב והשני בערבות מואב, וידענו שאיננו הראשון. הנה יגיד שכל אחד יש לו ענין בפני עצמו, ואינו דומה לו. כי אותו שבחורב אינו קשה כשני, ונאמר על גלות ראשון ששבו מהרה לארץ ישראל. וכרת ברית שני על גלותנו המר. וכן כאן לא היה רעב שבימי יצחק דומה לרעב שבימי אברהם שהיה קשה מזה, כמו שנאמר שם ״כי כבד הרעב בארץ״4 והוצרך לרדת מצרימה מפני זלעפות רעב ולא חטא בזה, כמו שבארנו שם. אבל רעב שבימי יצחק קל ממנו. והרי בארץ פלשתים לא היה [רעב] ולא הוצרך לרדת מצרים. ולכן אמר ״מלבד הרעב הראשון״ שהוא ראשון וגדול מן השני. ובלי ספק קודם ימי אברהם היה גם כן לפעמים רעב בארץ, ואפשר קשים [יותר] מאותו שהיה בימיו. אבל נקרא ״ראשון״ על אותן שנות רעב שהיו בימים שבאו שם האבות. ולמדנו גם כן שבאותו העת כבר נאסף אברהם אל עמו ולא היה הרעב השני הזה בימיו. ועוד אפרש בעז״ה.
וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה – זה הפסוק עֵד שבלכת יצחק ממקומו לא היה בדעתו לרדת מיד למצרים דרך ארץ פלשתים, כדעת רשב״ם ז״ל. אבל הכתוב אומר שהלך אל אבימלך לגור שם בגרר. ולא אמר ״ויעבור בארץ פלשתים״ או ״ויבא עד ארץ פלשתים גררה״ כי היה בדעתו לגור שם מפני הרעב אשר בארץ כנען, ובארץ פלשתים היה עדיין לחם בצמצום. על כן הלך לעיר הממלכה, אל המלך שהיה בעל ברית אביו5 שיעזרהו ויכלכלהו.
ורמב״ן ז״ל6 אמר ש״היה בדעתו לרדת מצרימה והלך אל אבימלך בעל ברית אביו, אולי ייטיב עמו בימי הבצורת ולא יצטרך לרדת למצרים״. ואלה הדברים אינם עולים יפה עם מה שכתבנו למעלה בשמו בפסוק זה, ודבריו האחרונים קרובים לפשט וכמו שאפרש. וכפי הסברא אין זה אותו אבימלך שבימי אברהם. שבין מעשה למעשה [יש] קרוב למאה שנה. אבל הוא שם לכל מלכי פלשתים כמו ״פרעה״ למלכי מצרים, ו״אגג״ למלכי עמלק. וגם בימי דוד מצינו ״אבימלך מלך פלשתים״.⁠7
1. שמות יג, יז.
2. על בראשית יב, י.
3. דברים כח, סט.
4. בראשית יב, י.
5. שם כא, כז.
6. בדיבור המתחיל. וילך יצחק אל אבימלך.
7. תהלים לד, א.
מלבד הרעב הראשון – הרמב״ן ז״ל תמה מה זה בא להורות. אבל בא להודיע שהרעב ההוא כבד וקשה מן הראשון, שכן משפט הלשון, אם המדובר בענין מרובה ממה שלא בא בחשבון, יאמר ׳מלבד׳ דבר פלוני, כגון מלבד איל הכפורים (במדבר ה׳:ח׳), מלבד עולת הבקר (במדבר כ״ח:כ״ג), מלבד המתים על דבר קרח (במדבר י״ז:י״ד), מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב (דברים כ״ח:ס״ט), שכל אלה ודומיהן מרובים ממה שמוציא מהחשבון.
ופסוק אחד יוצא מן הכלל, מלבד שבתות ה׳ וגו׳ (ויקרא כ״ג:ל״ח), והוא תמוה.
אבל אם האמור בענין הוא המועט, יאמר ׳לבד׳ מדבר פלוני, לבד מערי הפרזי הרבה מאוד (דברים ג׳:ה׳), לבד מטף (שמות י״ב:ל״ז), לבד מאיל וצביא ויחמור וגו׳ (מלכים א ה׳:ג׳).
ואמר כאן מלבד הרעב הראשון, להודיע שהיה קשה מהראשון.⁠1
1. הכתב והקבלה העתיק קטע זה מהרכסים לבקעה, והוסיף ״וכתיב״ע והוה כפנא תקיף בארעא. עמ״ש ע״פ מלבד כל נדריכם (ויקרא כ״ג:ל״ח)״.
א. כן בפסוק. בדפוס ראשון: ״צבי״.
מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם – בא להגיד כי אחר הרעב ההוא שהיה בימי אברהם לפי שעה כדי לנסותו כמו שכתבנו שם, לא היה רעב אחר בארץ כנען, ותכף ששב אברהם ממצרים לבית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה, תמו ימי הרעב ההוא והיה שבע גדול בארץ בזכות אברהם, ואחרי מותו קרא השם לרעב שנית כדי שיבינו כל יושבי ארץ כנען שבזכותו היה להם שובע שמחות:
וילך יצחק – היה בדעתו לרדת מצרימה כמו שירד שם אברהם אביו מפני זלעפות רעב, והלך תחלה אל אבימלך שהיה בנו של אבימלך אשר היה בימי אברהם (כמו שת״א לקמן על פסוק בינותינו בינינו וביניך) בעבור האהבה שהיתה בין אבותם, אולי ייטיב עמו כמו שנשבע לאביו:
מלבד הרעב הראשון – הרמב״ן תמה מה זה בא להורות, ויתכן שבא להודיע שהרעב ההוא כבד וקשה מן הראשון כי כן משפט הלשון אם המדובר בענין מרובה ממה שלא בא בחשבון יאמר מלבד, כמו מלבד איל הכפורים מלבד עולת הבוקר, מלבד המתים על דבר קרח, מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב, שכל אלה ודומיהם מרובים ממה שהוציא מחשבון (ופסוק אחד יוצא מן הכלל הזה מלבד שבתות ה׳ וגו׳, וצריך ביאור), אבל אם האמור בענין הוא המועט יאמר לבד מדבר, לבד מערי הפריזי, לבד מטף, ואחר שאמר פה מלבד הרעב הודיע שהיה קשה מן הראשון (רל״ש), וכתיב״ע והוה כפנא תקיף בארעא. עמ״ש ע״פ מלבד כל נדריכם.
ויהי רעב בארץ – לדעת ר׳ וואלף, בעל המעמר, זה היה קודם לידת יעקב ועשו, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, כי רחוק הוא כי באורך הימים לא ירגישו אנשי המקום כי הבנים בניו ושרבקה היא אמם.
There was a famine in the country. According to R. Wolf [Meir], author of the Me’ammer, this happened before the birth of Jacob and Esau, [in accordance with the principle that] “there is no chronological order in the Torah,” since it would have been unlikely that in the passage of time, the local people would not have suspected that the sons were his and that Rebecca was their mother.
ויהי רעב בארץ – מאז הובטחה הארץ לאברהם לנחלת עולם, חזר הרעב ופקד אותה שוב ושוב – את אותה ארץ שנועדה להיות זבת חלב ודבש. זאת מכיון שתנובת הארץ הזאת אינה תלויה בעמל האדם ובברכת הטבע בלבד, אלא בראש ובראשונה ברמתם המוסרית וביושר מעשיהם של יושביה. ״וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ״ (ויקרא יח, כח). כשם שעם ישראל הוא עם קשה⁠־עורף מטבעו, אשר רק בכח התורה הפך לעם ה׳; כך גם הארץ הייתה קשה ובלתי פוריה בטבעה, ונתונה לרעב, ורק על ידי כח התורה נעשתה לארץ שפע וברכה.
הר גריזים והר עיבל – האחד ריק ושמם, והשני פורח ושופע – זוהי הבחירה שהועמדה מתחילה לפני העם. והיה זה הר עיבל השמם שעליו נבנה מזבח התורה. שכן התורה יכולה להפוך, ללא שום תנאים מוקדמים חיצוניים, ״עיבל״ ל״גריזים״. ארץ ועם קשורים בקשר קרוב והדוק, ואף אחד מהם אינו יכול לפרוח בלי השני.
שאלות:
מז״ש מלבד הרעב הראשון, ולמה הזהירו מרדת מצרים ולא הזהיר כן לאברהם, ולמה כפל שכן בארץ גור בארץ, והזכיר שני פעמים מתנת הארץ.
ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון – הנה מה שאברהם הוצרך לצאת למצרים מפני הרעב ולא הפליא ה׳ חסדו עמדו כמו שעשה ליצחק, יש בזה כמה טעמים. א] שזה היה מן הנסיונות שנתנסה אברהם כמ״ש חז״ל, כי יען שאברהם הכיר את בוראו ע״י ההתפלספות והחקירה, וה׳ רצה שיאמין בו אמונה שלמה הבלתי נתלית במחקר רק להמשך אחר רצונו בכל אופן, וע״כ נסהו בעשרה נסיונות לבחנו אם יהרהר אחר מדותיו, וירידתו למצרים היה א׳ מן הנסיונות, אבל יצחק שכבר היתה אמונתו חזקה ע״י הקבלה שקבל מאביו לא הוצרך לנסיונות אלה, ויען שהרעב שהיה בימי אברהם היה תכליתו לנסות את אברהם, והרעב שהיה בימי יצחק היה תכליתו להפליא עם יצחק בהשגחה פרטית ולחיותו ברעב אומר, מלבד הרעב הראשון, זאת שנית שאברהם בעת שירד למצרים לא היה מוכן עדיין לנסים גלוים שימצא ברכה בשדותיו בעת רעב, וזה בין מצדו בין מצד הארץ, אם מצדו באשר לא נתנסה עדיין, ולא הגיע עדיין למדרגה זו שיעשה לו נסים גלוים וההשגחה עליו היתה מעוטפת אז בנסים נסתרים, וע״כ הוצרך לצאת למצרים, כי לא הגיע למדרגה זו עד אחר שכרת עמו הברית ונשבע לו בברית בין הבתרים ובעת המילה, ואם מצד הארץ כי בעת שיצא אברהם למצרים עדן לא נתנה הארץ אליו, רק שה׳ הבטיח לו שיתננה לזרעו ולא חל עליה עדיין קדושת הארץ שתהיה תחת ההשגחה הפרטיית, רק אחרי שובו ממצרים ונפרד לוט מאתו א״ל ה׳ קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, שאז קנה את א״י בחזקה כמ״ש חז״ל בב״ב, והבדל גדול יש בין א״י המתנהגת בהשגחה פרטית שאז הרעב הוא השגחיי ולא יכלול את הצדיקים שעליהם תופיע ההשגחה לתת להם טרף חוקם, אבל הרעב שיהיה בח״ל או קודם שנתקדשה א״י להשגחת ה׳ שהוא הרעב הטבעי, הוא כולל גם את הצדיק, וע״כ אברהם הוצרך לצאת למצרים כי היה הרעב כפי דרכי הטבע, לא כן בימי יצחק שהיתה ההשגחה מיוחדת על יצחק ועל הארץ נתברך יצחק בעת הרעב, וכ״ז נכלל במ״ש מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם. והנה מה שיצא אברהם מפני הרעב ומ״ש חז״ל רעב בעיר פזר רגליך ואמרו מאן דביש ליה בהאי מתא אזיל למתא אחריתא, אעפ״י שכתוב כי לא לאדם דרכו, נשאל ע״ז הרשב״א בתשובה והשיב שזה מפני שני דברים. א] שיוכל להיות שמזל המקום גורם, ר״ל שנגזר הרעב על כלל המקום, ובעוד האיש הפרטי במקום נכלל בגזרת המקום, וכשיוצא אל מקום אחד יצא מכלל הגזרה. ב] שיוכל להיות שאף שהיתה הגזרה עליו היה כדי שיוכרח לצאת כי נתחייב גלות וטלטול ובצאתו מבטל את הגזרה, עפ״י הדברים האלה יספר כי יצחק הלך אל אבימלך והעתיק ממקומו לבקש ארץ שאין שם רעב, ובאשר הרעב היה גם בארץ פלשתים, היה בדעתו ללכת למצרים כמו שעשה אביו.
{What is the particular significance of the stress on, ‘besides the previous famine’?}
THERE WAS A FAMINE IN THE LAND — BESIDES THE PREVIOUS FAMINE THAT OCCURRED IN THE TIME OF AVRAHAM. Avraham was forced to descend down to Mizraim because of the famine, and the Lord did not bestow His kindness upon him as He did with Yizhaq, for several reasons: Firstly, this was one of the tests through which Avraham was put, as our Sages of blessed memory tell us. For, although Avraham recognized his Creator through philosophical insight and mental research, the Lord wanted his belief in Him to be perfect, independent of intellectual pursuit, and be adherent to Him in all aspects. He was therefore tested with ten tests to see whether he would question the Holy One’s judgments. His descent down to Mizraim was one of these tests. Yizhaq, however, whose faith was strong, since it was traditionally acquired from his father, did not require these tests.
Since the purpose of the famine in the days of Avraham was to test Avraham, while the famine in the days of Yizhaq was intended to distinguish Yizhaq by his being personally supervised by the Holy One, who kept him alive during this famine, the verse states, besides the previous famine that occurred in the time of Avraham. This famine was different. For Avraham, when he descended to Mizraim, was not yet ready for revealed miracles to bring blessing into his fields during the time of the famine. This was so, both from his side, and from the side of the land. From his side — he was not yet tested, and had not yet reached the level making him fit to receive revealed miracles. The supervision of the Holy One was thus cloaked in concealed miracles. He therefore had to descend to Mizraim, for he did not attain the appropriate level until the Holy One made the covenant with him and swore to him during the making of the covenant, and until he was circumcised. From the side of the land – for when Avraham descended to Mizraim, the land was not yet given to him. The Lord had only promised him that He would give it to his offspring, and it (the land) had not yet become sanctified for it to merit the personal supervision of the Holy One. Only after he had returned from Mizraim, and Lot had separated from him, did the Lord say to him, Arise, and travel over the land, its length and width. Only afterwards did his acquisition of the land attain legal status, as the Sages of blessed memory relate in Baba Bathra. There is a vast difference between the land of Israel when it is guided through the personal supervision of the Holy One and when it is not. For when it is guided, the famine is under His supervision, and the zadiqgim who are sheltered by Him and who receive their a share of provisions will not perish. However, a famine which occurs outside of Israel, or in Israel before it was sanctified. and made fit for the Lord’s supervision, is a natural famine. It includes the zadiq also; Avraham thus had to descend to Mizraim since the famine at that time was natural. This was not so in the days of Yizhaq, who was especially looked after — together with the land — so that blessing could be prevalent during the famine. All this is included in the words, besides the previous famine that occurred in the time of Avraham.
A question should, however, be asked in respect of this matter. On the one hand, we are told that Avraham had left because of the famine — as indeed our Sages advise:⁠1 If there is a famine in the city, scatter your feet; and if one is unfortunate in one place, let him go to another place. But on the other hand, is it not written,⁠2 His way is not known to man (i.e., implying that man should rely on God)? Rashba has already asked this question, recorded in one of his Responsa, and he replied that the dictum of the Talmud can be justified. on the following two grounds. Firstly, it is possible that the mazal of the place is the cause, i.e., the famine has been decreed for the place in general, and as long as this particular man remains there he is included in the decree on the place. However, once he departs for another place he also departs from the decree. Secondly, it is possible that the very decree was only placed upon him to force him to leave his original place and go out into exile. Once he does this, the decree is annulled. In compliance with the above, relates that Yizhaq went to Avimelekh in search of a land not affected by the famine. Upon discovering there was also a famine in the land of the Pilishtim, he considered descending to Mizraim, as his a father had once done. Thereupon the Lord did appear to command him not to take such an action, as the following verse relates.
1. See Baba Mezia 75b.
2. Jer. 10:23.
מלבד הרעב הראשון: לשון ״מלבד״ אינו נופל אלא או על שני דברים שיש להם שייכות זה לזה, כמו ״מלבד איל הכפורים״ (במדבר ה,ח)1, או הנעשים סמוכים זה לזה, כמו2 ״מלבד עולת התמיד״ (שם כח,לא). והרי לא היו שני רעבון הללו סמוכות, כי כמאה שנה ביניהם. ועל כרחך3 היה איזה יחס ענין לשניהם. ומזה יש ללמוד כי תכלית הרעב הראשון לא היתה משום נסיון לאברהם בלבד כמו שכתבתי שם (לעיל יב,י), אלא ג״כ בתורת השגחה בכלל המדינה. כי בעוד לא בא אברהם היתה הנהגת הטבע שוררת שמה כמו בכל העולם שהיה תהו, כמו שכתבתי לעיל (יא,ה)4, אבל משבא אברהם אבינו החלה השגחתו יתברך להופיע בארץ5 לתת לאיש כדרכיו בחסד ובדרך ארץ. ואין השגחתו יתברך ניכרת כי אם מתוך צרה, ו״טוב ה׳ למעוז״ (נחום א,ז) אז ״ויודע חוסי בו״6 להזמין לאיש לפי מעשיו. ומי שאינו מושגח בפרטיות נשמו פינותיו וכלה והולך, ועל זה כתיב בישעיה (כט,יח) ״מאופל ומחושך עיני עורים תראינה״7.
והנה היה הרעב בימי אברהם לזו התכלית8, ומאז החלו להרגיש דרך השגחה לאט לאט, עד שעברו מאה שנה וחזר ונשכח, ושב הרעב בימי יצחק והראה הקב״ה השגחה נפלאה על יצחק אז9, ומעין זה לכל סביביו, משום הכי כתיב ״מלבד הרעב וגו׳⁠ ⁠⁠״.
וילך יצחק10 וגו׳: שהיה לבו בטוח על אבימלך שכרת ברית אהבה עם אביו שיהיה לו לעזר לפרנסה בימי רעב11, אבל12 שוא תשועת אדם ולא היה כן, כאשר יבואר עוד אשר עוד שטמוהו, והרע ליצחק ישיבתו בעיר המלוכה, על כן חשב יצחק מחשבות לילך למצרים, והזהירו הקב״ה על זה13.
1. ״ואם אין לאיש גואל... האשם המושב לה׳ לכהן, מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו״.
2. אחרי תיאור קרבנות המוספים שבחגים.
3. ה״מלבד״ מציין שני דברים שיש להם שייכות זה לזה (האפשרות הראשונה).
4. וכן לעיל פרק י״ד פסוקים ז׳, י״ט, כ״ג.
5. ומקור דברי רבינו ברמח״ל בספר ״דרך ה׳⁠ ⁠⁠״, האריך בזה בספר ״אמונה והשגחה״ (להרה״צ רבי חיים פרידלנדר זצ״ל) מאמר ג׳.
6. ״וטוב ה׳ למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו״. רש״י: ״טוב ה׳ למעוז״ – ואף בשעה שהוא נפרע מאויביו לא זזו רחמיו מלהיטיב ליראיו, ולא כמדת בשר ודם שכשהוא עסוק בזו אינו פנוי לזו...
7. כלומר, עיני עורים תראינה את השגחתו יתברך רק מתוך אופל וחושך.
8. להראות כיצד נוכחות הצדיק מושכת את השגחתו יתברך (הערת אאמו״ר).
9. פסוק י״ב ״ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים״, אע״פ שהיתה שנת רעבון – רש״י.
10. ומתקשים כל המפרשים, אם הלך לגרר מדוע הוצרך להזהירו לא לירד למצרים.
11. ואע״פ שגם שם היה רעב (רש״י להלן פסוק י״ב), אך אבימלך כמלך יוכל לעזור לו גם בשנות רעבון.
12. א״כ מדוע חשב יצחק לרדת למצרים, עד שהוצרך ה׳ להזהירו על כך.
13. כך איתא ברמב״ן וברד״ק. ולא כשיטת רש״י, חזקוני וספורנו, שהלך לאבימלך בדרכו למצרים, ולא התכוון להשאר שם כלל.
מלבד הרעב הראשון וגו׳. הכופרים שבזמנינו אמרו כי ספור זה כפול, והוא בעצמו מה שסופר באברהם, ומשה העתיק בתורתו שני הספורים גם יחד כי מצא אותם בספרים שונים, והתורה כמעט צפה לעתיד לבוא, מה שהמינים עתידים לרדות, והיא צווחת ואומרת מלבד הרעב הראשן אשר היה בימי אברהם, דברים שאין צורך בהם, אם לא שמרוב הדמויים שיש בין ב׳ הספורים חששה אולי נטעה בזה כטעות המינים. והקדימה רפואה למכה — ומצד אחר אמת נכון הדבר כי ב׳ המאורעות דומים בכל פרטיהם, ואולי יש בזה טעם ואנחנו לא נדע, ועיין מה שכתבתי בפ׳ ואלה תולדות יצחק.
(הקדמה) ב. הבטחות ה׳ ליצחק וקיומן (בראשית כ״ו:א׳-ל״ג)
כמו אברהם כן נאלץ גם יצחק לחיות חיי נוודות. גם לו מובטחות הבטחות אלהיות וגם אצלו הן מתקיימות, כמו אצל אברהם אביו. תחילה באה גם אשתו בסכנה, בהיותם בגרר, סכנה שממנה נצלה לאחר מכן (והשווה פירושנו שם). אחר כך מעורר עושרו את קנאתם של הפלשתים, והוא נאלץ לעזוב את גרר. אולם ברכת ה׳ המתמידה, הנראית לעין כל והמלווה את יצחק בכל דרכיו מניעה בסופו של דבר את אויביו לבקשו לכרות עמהם ברית. ברית זו נכרתת בבאר שבע, המקום שבו כרת אברהם ברית עם אבימלך.⁠1 השם באר שבע מתחדש בזה והוא מתקיים על המקום לנצח.
אופיני הוא שפעילותו העיקרית של יצחק היא בפתיחתן מחדש של הבארות שחפר אביו. אמנם חפר גם בארות חדשות, אך בעיקר היה עליו לקיים את ירושת אביו, והרי זה מסמל את חשיבותו שלו.⁠2
(א) מושבו של יצחק היה ״עם⁠־באר לחי ראי״ (לעיל כ״ה:י״א). רעב אלץ אותו להגר. כמו אביו לפניו הוא בקש לרדת למצרים, וכבר הגיע עד ארץ פלשתים כשמצוות ה׳ הניאה אותו מלהמשיך בדרכו.
מלבד וגו׳ – בצדק מעיר הרשב״ם: ״לא הוצרך פסוק זה אלא להודיעך שכשם שאברהם אביו היה הולך בשביל הרעב למצרים, כך יצחק היה יורד למצרים, דרך ארץ פלשתים״ וכו׳.
אבימלך – לפי אונקלוס לפסוק כ״ח הרי זה בנו של אותו אבימלך שהיה בן זמנו של אברהם אבינו. ואכן נראה מתהלים ל״ד:א׳ שאין שם זה בלתי רגיל אצל מלכי פלשת. מכיוון שמאז המאורע עם אברהם לא עברו יותר מאשר שבעים וחמש שנה, היה זה יכול להיות אותו אבימלך ממש, ומה גם שבפסוק כ״ו דלהלן מוזכר גם שם שר צבאו של הלה — פיכל.
1. לעיל כ״א:ל״ב.
2. גם בפרקנו נקלעים המבקרים למצב ביש, שכן אין הם יודעים לאיזה מקור ליחס אותו, באשר אפשר למצוא בו מסגנונות כל המקורות (להוציא זה הנקרא בפיהם ״מסורת היסוד״, אלא שגם זה ידע לספר על הבטחות אלהיות ליצחק, כפי שנראה מן האמור להלן ל״ה:י״ב, ובשמות ו׳:ג׳).
שוב צריך איפוא לעזור — ״העורך״ אשר כביכול ״חבר״ את פרקנו ממקורות שונים. אנו מצדנו נעדיף להרשות לעצמנו להסיק מפרק זה את אחידות המקורות המדומים השונים. ואם היה צריך לצפות, לפי שמות ו׳:ג׳, שה׳ יופיע ליצחק כפי שהופיע לאברהם וליעקב (בראשית י״ז:א׳ ול״ה:י״א), בשם אל שדי, הרי כבר העיר רש״י לשמות ו׳:ד׳ שזה כלול [בהבטחה ״כי לך ולזרעך אתן וגו׳ (פסוק ג׳)] בהבטחה ״אנכי אלהי אברהם אביך״ וגו׳ (פסוק כ״ד), (כך הוא בדפוס ראשון. המ׳), והשווה להלן כ״ח:ג׳. ואילו השבועה אשר ל״ה:י״ב רומז אליה, הרי היא מופיעה בפסוק ג׳ של פרקנו. ומכיוון ש״מסורת היסוד״ רומזת לפסוקים, אשר שייכים כביכול למקורות אחרים, הרי שיש בכך משום הוכחה לאחידות ״מסורת היסוד״ ושאר המקורות.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנור׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(ב) וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר אַל⁠־תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה שְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃
Hashem appeared to him and said, "Do not go down to Egypt. Live in the land that I will say to you.⁠1
1. that I will say to you | אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ – This clause contains echoes both of Hashem's original command to Avraham to go to the land "that I will show you" (12:1) and to the directive to sacrifice Yitzchak "on the mountain I will say to you" (22:2). The chapter as a whole both explicitly and implicitly recalls the Avraham narratives, presenting Yitzchak's life as mirroring that of his father's. See Avraham and Yitzchak for discussion.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברד״קר׳ אברהם בן הרמב״םפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[ח] 1וירא אליו ה׳, כך אמר משה לפני הקב״ה לאבות דברת במדת הרחמים וכו׳ וכן עם יצחק וירא אליו ה׳, וכן עם יעקב והנה ה׳ נצב עליו (בראשית כ״ח:י״ג), ועלי נגלת מתחלה במדת הדין (אני ה׳ אלהי אברהם) [אנכי אלהי אביך אלהי אברהם] (שמות ג׳:ו׳). (אלה הדברים זוטא)
[ט] 2וירא אליו ה׳, זרח בחשך אור לישרים (תהלים קי״ב:ד׳) אלו האבות שראו שכינתו של הקב״ה עין בעין כו׳ ביצחק מנין דכתיב וירא אליו ה׳ (בלילה ההוא) ויאמר אל תרד מצרימה. (מדרש הגדול)
[י] 3אל תרד מצרימה, וילך יצחק אל אבימלך וגו׳ (בראשית כ״ו:א׳). ביקש לירד למצרים מיד נגלה עליו הקב״ה א״ל אל תרד מצרימה, אברהם ירד ויצחק לא ירד, ולמה לא אמר לאברהם אלא ליצחק אל תרד מצרימה, אמר ר׳ הושעיה א״ל הקב״ה יצחק אביך שבא מחוצה לארץ ירד למצרים אבל אתה שנולדת בארץ ישראל ואתה עולה טהורה תרד, בתמיה, לפיכך אל תרד מצרימה. (תנ״י תולדות ו.)
[יא] 4שכן בארץ וגו׳ עשה שכונה בארץ ישראל הוי זורע הוי נוטע. ד״א שכון בארץ שַכֵן את השכינה בארץ. (בראשית רבה סד)
[יב] 5שכן בארץ, כאן שכינתך בארץ אשר אומר אליך, בזכות אברהם שאמרתי לו על אחד ההרים אשר אומר אליך (בראשית כ״ב:ב׳). (מדרש אגדה)
1. מובא בילקוט שמעוני ח״א רמז תתט״ו. וראה לעיל פט״ו מאמר פד. בבאור.
2. במדרש הגדול ריש פ׳ וירא צד רסא.
3. ראה ברש״י כאן ולקמן מאמר יד. טו. ובתנ״י וישלח י. א״ל יצחק אבי בקש לצאת לחו״ל ולא הנחת אותו בשביל שהיה עולה נגליתה לו ואמרת אל תרד מצרימה, וכ״ה בלק״ט ויגש קיא. ובס׳ כו״פ פמ״ב. ובזהר ח״ב רעו. וז״ח תשא מו. ועי״ש קיט: ובכת״י מדרש החפץ אל תרד מצרימה שאינו דין מי שנולד בארץ טהורה ומטפה טהורה ילך לארץ טמאה. ועי׳ לעיל פכ״ד מאמר נח. בבאור.
4. עשה שכונה בלק״ט עשה שכונה בארץ זרע ונטע אילנות. ובכו״פ פמ״ב ואם היה כן [דיש למנות הלאו דקרא לא יקרא עוד שמך אברם] היה ראוי למנות ישיבה בארץ ישראל מצות עשה משום שנאמר שכן בארץ אשר אמר אליך. ובשכ״ט שכן כתיב חסר ו׳ כלומר שכן שכינתי בארץ. ובכת״י נר השכלים שכן חסר שהיא שכינת ארעי. ראה לקמן בבאור מאמר יג. מלק״ט ודרשת אבן שועיב ריש וישב כי אברהם ויצחק ידעו שלא תהיה דירתם קבע כי גר יהיה זרעך מקודם בארץ ודור רביעי ישובו הנה.
5. לעיל מאמר יא. ובאגדת אסתר פ״ג (יד.) וכך יצחק וישא עיניו וירא והנה גמלים באים, מה גרמה לו ראייתו גור בארץ הזאת. ועי׳ לעיל פכ״ד מאמר רלא. פי״ב מאמר כ. ופכ״ג מאמר לז. תחלת המאמר מתנחומא משפטים יז. ואתן לך ארץ חמדה ארץ שנתחמדו לה כל גדולי עולם כו׳ ואף הקב״ה מחבבה לפני יצחק שנא׳ גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך. ועי׳ בלקוטים ח״א כד. ממדרש השכם. וגנזי שכטר ח״א צד קא. וילקוט המכירי תהלים פ״ד (ח״ב לא.) יצחק נתאוה לה דכתיב גור בארץ.
וְאִתְגְּלִי לֵיהּ יְיָ וַאֲמַר לָא תֵיחוֹת לְמִצְרָיִם שְׁרִי בְּאַרְעָא דְּאֵימַר לָךְ.
Hashem became revealed to him and said, “Do not go down to Egypt. Settle in the land that I will make known to you.
ואתגלי עלוי י״יא ואמר לא תיחות מצרימה שרי בארעא די אמר לך.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״י״י״) גם נוסח חילופי: ״יקר שכינתיה די״י״.
והוה בלבביה דיצחק למיחות למצרים ואתגלי ליה י״י ואמר לא תיחות למצרים שרי בארעא דאימר לך.
It had been in Izhak's heart to go down to Mizraim; but the Lord appeared to him, and said, Go not down to Mizraim; dwell in the land as I have told thee;
וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ – עֲשֵׂה שְׁכוּנָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי נוֹטֵעַ, הֱוֵי זוֹרֵעַ, הֱוֵי נָצִיב.
דָּבָר אַחֵר: שְׁכֹן בָּאָרֶץ – שַׁכֵּן אֶת הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אל תרד מצרימה – מכאן אתה למד 1שהיה בדעתו לירד למצרים כמו שעשה אברהם אביו שהלך למצרים מפני הרעב. אלא מפני שאמר הקב״ה ליצחק מפני מה לא מנעתי לאברהם, אלא לך אני מנעתי לירד למצרים, 2לפי שאתה עולה תמימה, לכך אין רצוני שתצא אתה חוצה לארץ
שכון בארץ – כלומר כאן שכינתך.
בארץ אשר אומר אליך – בזכות אברהם שאמרתי לו על אחד ההרים אשר אומר אליך (בראשית כ״ב:ב׳).
1. שהיה בדעתו לירד למצרים. גם ברש״י מובא כמו שהביא המחבר.
2. לפי שאתה. עיי׳ ב״ר פס״ד אות י״ג, וילקוט רמז קי״א, ולקח טוב, ורש״י עה״ת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

פתג׳לי לה אללה וקאל לא תנזל אלי מצר אקם פי אלבלד אלד׳י אקול לך.
והתגלה אליו ה׳ ואמר, אל תרד למצרים, שב בארץ אשר אומר לך.
אל תרד – שהיה דעתו לרדת מצרים, כמו שירד אביו בימי הרעבא מצרימה, שאתה עולה תמימה, ואין חוצה לארץ כדיי לך.
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: ״אל תרד״. בכ״י פירנצה III.3 נוסף: ״אמ׳ לו הק׳ב׳ה׳ אל תרד״.
אל תרד מצרימה GO NOT DOWN INTO EGYPT – Because he thought of going down to Egypt as his father had gone down in time of famine. He said to him, "Do not go down to Egypt for you are a burnt-offering without blemish and residence outside the Holy Land is not befitting you" (Bereshit Rabbah 64:3).
וירא אליו ה׳ – ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אומר אליך. 1שכן שכונה. 2ד״א עשה שכונה בארץ זרע ונטע אילנות.
1. שכן שכונה. ב״ר פס״ד וילקוט רמז קי״א. ור״ל שכן חסר וי״ו כתיב:
2. ד״א עשה שכונה. ב״ר וילקוט שם והוא שם בהתחלתו ואח״כ מובא ד״א שכן את השכינה בארץ. והכוונה עשה שכונה בארץ. מרבה הישוב והשכונה מאנשים.
וירא אליו ה׳ – קודם שהגיע לגרר:
אל תרד מצרימה – שאתה עולה תמימה מה עולה תמימה אם יוצאת חוץ לקלעים נפסלת, אף אתה אם תצא חוץ לארץ תפסל:
שכון בארץ – שכן כתיב חסר ו׳, כלומר שכן שכינתי בארץ:
(ב-ג) וירא – אולי היה בדעתו לרדת מצרימהא כמו שעשה אביו מפני הרעב, לפי שיש שם שובע גדול משאר הארצות לפי שהנהר משקה אותה, לפיכך נגלה לו האל ומנעו מרדת שם. אחר שבארץ פלשתים לא היה רעב כמו בארץ כנען, טוב הוא שיגור שם ולא ילך לארץ לא לו, כי ארץ פלשתים מארץ כנען היא כמו שכתוב, וכן אמר לו האל זה הטעם שאמר לו: כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל.
ומה שאמר: שכן בארץ אשר אמר אליך, ואחר כן אמר: גור – לחזק לו המצוה שלא יצא מן הארץ לא עתה ולא לעולם.
וטעם אשר אומר אליך – כאשר אמרתי לאביך כן אומר אליך שתשכן בארץ הזאת.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 194: ״מצרים״.
(2-3) וירא, perhaps it had been part of Yitzchok’s plan to move all the way to Egypt as had done his father in similar circumstances, knowing that the food supply in Egypt was more abundant than that in any other country in the civilised world at the time. God appeared to him, meaning to dissuade him from carrying out such a plan, seeing that in the Land of the Philistines there was no famine at the time. In view of this, God said it would be better for him to reside there on a temporary basis than to move all the way south to Egypt. The Land of the Philistines is historically considered as part of the Land of Canaan as we have written in connection with 15,21 in reference to 15,18. God repeats this in verse 3 so that there could be no doubt about it1
שכון בארץ אשר אמר אליך, in this verse the instruction is שכון, “make a permanent residence,” whereas in verse 3 the same instruction speaks of גור בארץ, “establish a temporary residence.” The commandment is reinforced that Yitzchok should not leave the land of Canaan at that time or at any time in the future, the reason being
אשר אומר אליך, what I have said to your father is equally valid for you.
1. as some of us might have thought after considering that Avraham might have signed it away when he concluded his treaty with Avimelech at Beer Sheva.
(ב-ג) וירא אליו וג׳ גור בארץ וג׳ – כפי הבנתי זה סובל שני ענינים1. אחד מהם, שנצטוה לבלות זמן הרעב בגרר, ויהיה מובן גור לשכון {שם} זמן מה לא להשתקע כעין מה שפירשו במאמר לגור בארץ וג׳ (בראשית יב:י) – מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור2. והשני, שתהיה הכוונה [במאמרו] בארץ הזאת על אותו הגליל ואותו המחוז כלומר ארץ ישראל, כי ארץ פלשתים בשכונתה וגם אצל גבולה, כלומר ׳לא תתרחק מן המחוז הזה׳3.
ומאמרו ואהיה עמך ואברכך רמז להמשכת ההשגחה עליו כללית וזמנית עד שיעבור זמן הרעב. ודומני להבין ממאמרו ואברכך שהוא רמז לברכה שתתברך זריעתו שיזרע בארץ ההיא, כמו שיאמר עוד (להלן פסוק יב) ויזרע וג׳ ויברכהו יוי4.
ואמר אבי אבא ז״ל {מאמר} שטעמו כי במאמרו יתעלה (בפסוק ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל ראייתנו על הגאולה לעתיד, שהרי ישראל לא רכשו ארץ פלשתים בזמן העבר. והוא מאמרו והקימותי את השבועה אשר נשבעתי וג׳ רמז למה שהבטיח לו5 וכרת עמו ברית עליו, [ואמר לו] לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת (בראשית טו:יח), וארץ פלשתים נכללת בגבול זה6. וכבר אמר בספר יהושע (יג:ג) סיוע לזה7 והוא מן השיחור אשר על פני מצרים [וג׳] לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים. ואיני יודע אם הוא [מן] חידושו ז״ל או {מאיזה מאמר} לחכמים ז״ל ב{איזה מדרש} זולת בראשית רבה8.
1. עט. לכאורה ר״ל אחד משני ענינים.
2. פ. כלשון הגדה של פסח (בדומה לנוסח הרמב״ם), וכעי״ז בספרי לפר׳ כי תבא (פיסקא ה) ע״ש. וראה פרשנות מעין זו בדברי רבנו להלן פרשת ויגש (מז:ט).
3. פא. לצד הזה יקשה לכאורה כפל לשון הכתובים ׳שכון בארץ׳, ׳גור בארץ׳, וכבר עמד בזה הרמב״ן ומשו״ה פירש כפירוש הראשון, ואלו דבריו: ׳שכון בארץ אשר אומר אליך – אין טעם שיאמר בבת אחת שכון בארץ אשר אומר אליך גור בארץ הזאת, אבל פירושו אל תרד מצרימה, ושכון כל ימיך בארץ שאומר אליך בכל פעם ופעם, על פי ה׳ תסע ועל פי ה׳ תחנה, וגור עתה בארץ הזאת בארץ פלשתים, כי לך ולזרעך אתן אותה, כדכתיב לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים׳.
4. פב. והנצי״ב כיוון מדעתו לדעת רבנו שכתב בהעמק דבר: ׳ואברכהו – בשפע תבואה׳.
5. פג. לאברהם, כלשון הכתוב: ׳אשר נשבעתי לאברהם אביך׳.
6. פד. ר״ל ולכן כשפירט לו ה׳ יתעלה מה שנשבע לאברהם, אמר ׳כל הארצות האל׳ כשהמכוון לארץ פלשתים במיוחד. והשוה לשון הרמב״ן בהערה למעלה. והעיר המהדיר שמלשון הרמב״ן שכתב: ׳כי לך ולזרעך אתן אותה, כדכתיב לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים׳, משמע שסבר שאמנם נכבשה ארץ פלשתים בימי יהושע (והביא סיוע לזה מלשון הכתוב בספר שופטים א:יח ע״ש). ובאמת כן כתב הרמב״ן להדיא בפירושו לעיל (י:טו), וכן להלן (דברים ב:כג) ע״ש. ואמנם הרד״ק כתב כדברי רבנו בביאורו להלן (פסוק כג): ׳פלשתים אע״פ שהיא מארץ ישראל לא הוחזקה בידם, לפיכך רבו עמהם על הגבול, וכל זה להודיעם שלא תהיה מוחזקת בידם כולה אע״פ שחלקוה לא הוחזקה בידם עד באחרונה לימות המשיח, כמו ארץ שלשה גוים, את הקני, את הקניזי ואת הקדמוני׳. [והגם הלום ראיתי שאחריו כתב כן הריעב״ץ בהוספותיו לספרו מגדול עוז שנדפסו מכת״י במהד״ח ע״י מכון זכרון אהרן (ירושלים תשע״ח, עמ׳ תעא): ׳ונקראת ע״ש הערקי, אחד מז׳ עממין שנתנה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ועדיין לא נתקיימה, ובהכרח תתקיים לעתיד שיזכו ישראל לירש הארץ בגבוליה הרחבים׳].
7. פה. ר״ל סיוע לכך שארץ פלשתים היא בכלל ארץ כנען, וממילא היא בגבולות ארץ כנען המובטחת לאברהם.
8. פו. בבראשית רבה אכן מרומז ענין זה בשינויים בסגנון ובתוכן בשתי מקומות (מד:כג וסד:ג), וגם רס״ג ביאר על פיהם בפירושו הארוך לפר׳ לך לך (עמ׳ 362 במהד׳ צוקר) ע״ש, ועי׳ נמי להרלב״ג שכתב כעי״ז בתועליותיו סו״פ ואתחנן (דברים ז:ט, מהד׳ מכון מעליות עמ׳ 106), אבל כנראה לא נמצא ביאור זה של אבי אביו ז״ל כמתכונתו במדרשים שבידינו. והשוה מש״כ רבנו להלן פר׳ משפטים (כג:לא) בענין הרחבת גבולי ארץ ישראל לעתיד, ועמש״כ שם בהערות.
אל תרד מצרימה כו׳ – פר״ש (ד״ה אל תרד מצרימה) לפי שאתה עולה תמימה ואינך כדי לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ כו׳. ותימה דהא אמרי׳ גבי ויזרע יצחק בארץ ההיא כו׳ (בראשית כו:יב) ופר״ש (ד״ה בארץ ההיא) אע״פ שלא היתה בארץ כו׳. א״כ משמע שהיה חוצה לארץ. ועוד גרר לא היה מארץ ישר׳ כדמוכח בתחומין שתיחם יהושע כו׳ (???). ה״ר יעקב. ותירץ ר׳ דלא קשי׳ דרבי׳ שלמה יצחקי פי׳ הכי. אע״פ שלא היתה חשובה כארץ ישראל עצמה. כלומ׳ כגופה וכאמצעיתה. ומ״מ הי⁠[ת]⁠ה מארץ ישר׳. וכן ארץ פלשתי׳ (בצד ארץ פלשתי׳) בצד ארץ ישר׳ ושייכה בה.
ד״א אל תרד מצרימה – לפי שדרך ארץ כנען למצרים דרך ארץ פלשתים (עי׳ שמות יג:יז). לפיכך כשהגיע לארץ פלשתי׳ הוצרך לומ׳ אל תרד מצרימה. גן.
אל תרד מצרימה – לפי שהמהלך מארץ כנען לארץ מצרים דרך ארץ פלשתים הוא כדכתיב ולא נחם אלהים וגו׳, לכן בהגיעו לארץ פלשתים הוצרך לומר לו אל תרד וגו׳, ג״ן.
שכן בארץ אשר אמר אליך – אין טעם שיאמר בבת אחת: שכן בארץ אשר אמר אליך, גור בארץ הזאת, אבל פירושו: אל תרד מצרימה ושכון כל ימיך בארץ שאמר אליך – בכל פעם ופעם על פי י״י תסע ועל פי י״י תחנה. וגור עתה בארץ הזאת, בארץ פלשתים, כי לך ולזרעך אתן אותה, ככתוב: חמשת סרני פלשתים, לכנעני תחשבא וגו׳ (יהושע י״ג:ג׳).
ויתכן שיהיה וירא אליו מוקדם, כי קודם צאתו ממקומו נאמר לו: אל תרד מצרימה שכון בארץ אשר אומר אליך בהיותך שם, וגור בארץ הזאת, בארץ כנען, אשר תכלול עמים רבים וארצות רבות, כי אני מצוך עתה שלא תצא ממנה לעולם, כי כל הארצות האל אתן לזרעך. והנה נסע ממקומו מפני הרעב ללכת בכל ארצות כנען, לשכן באשר יאמר אליו, ובבואו בגרר אמר לו: כאן תשב. ולא הוצרך לפרש, כי ידוע הוא שלא עבר על מצות השם, וכן: על אחד ההרים אשר אומר אליך (בראשית כ״ב:ב׳) כאשר פרשתי (רמב״ן בראשית כ״ב:ט׳).
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בפסוק: ״לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים״.
DWELL IN THE LAND WHICH I SHALL TELL THEE OF. It is incomprehensible that G-d should tell Isaac at one time, Dwell in the land which I shall tell thee of, [and in the following verse continue], Sojourn in this land,⁠1 [and in both cases be referring to the same land]. Instead, its explanation is as follows: "Go not down into Egypt, and dwell all your days in the land which I shall tell you from time to time. At the bidding of G-d you should move, and at the bidding of G-d you should encamp,⁠2 and right now, sojourn in this land, the land of the Philistines, for unto thee and unto thy seed I will give it, even as it is written, Counted to the Canaanites are the five lords of the Philistines.⁠"3
It is possible that [the event referred to in the beginning of the verse], And the Lord appeared unto him, and said … dwell in the land which I shall tell thee of, happened earlier so that before Isaac left his place it was said to him, "Go not down into Egypt; dwell in the land which I shall tell thee of when you will be there. Now dwell in this land, the land of Canaan, which will comprise many peoples and many lands, for I now command that you should not leave it forever for all these lands will I give to thy seed.⁠" Following this command, Isaac journeyed from his place because of the famine to go into all the lands of Canaan, to dwell in the land which He would tell him. And when he came to Gerar, He said to him, "Dwell here.⁠" It was not necessary however for Scripture to detail this for it is known that Isaac would not transgress the command of G-d.⁠4 A similar case of interpretation appears in the verse, Upon one of the mountains which I will tell thee of,⁠5 as I mentioned there.
1. (3) here.
2. See Numbers 9:18.
3. Joshua 13:3.
4. Therefore, when Scripture wrote that Isaac was given the charge, Dwell in the land which I shall tell thee of, he left his place and went searching within the land of Canaan for a new home. When he finally reached Gerar he was told, Sojourn in this land. Thus Ramban explains that there was a lapse of [[illegible]] Verses 2 and 3. The original difficulty which Ramban mentions at the beginning of his comments on this verse is thus removed.
5. Above, 22:2.
שכון בארץ אשר אומר אליך – פי׳ הרמב״ן שאין זה ענין שיאמר לו בפעם אחת שכון בארץ אשר אומר אליך ומיד אחריו גור בארץ הזאת אלא כך פירושו אל תרד מצרימה ושכון בארץ אשר אומר אליך בכל פעם ופעם על פי י״י תחנה וגור עתה בארץ הזאת בארץ פלשתים כי לך ולזרעך אתננה ויתכן שיהיה וירא אליו מוקדם כי קודם צאתם מן המקום נאמר לו אל תרד מצרימה שכון בארץ אשר אומר אליך בהיותך שם וגור בארץ כנען עתה שכוללת ארצות רבים כי לך ולזרעך אתננה והיה נוסע ממקומו מפני הרעב ללכת בכל ארצות כנען לשכן בכל אשר יאמר לו ובבאו לגרר נאמר לו כאן תשב ולא הוצרך לפרש כי ידוע שלא עבר על מצות השם:
שכון בארץ אשר אומר אליך, "reside in the land which I will tell you about.⁠" Nachmanides explains that the negative "do not go down to Egypt,⁠" was not followed immediately by a directive to settle in Gerar, but that the words "reside in the land which I will tell you,⁠" were a sort of hint that in due course God would give more specific instructions. In this respect Yitzchok's experience paralleled that of his father, who also traveled through different parts of the Holy Land in order to have already established a presence there when the time would come for God's promise to give the entire land to his descendants to be fulfilled. It goes without saying that Yitzchok complied with God's directive until God eventually told him to settle in Gerar.
אל תרד מצרימה – פר״ש שאתה עולה תמימה ואינך רשאי לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ. ותימא דהא גבי ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו׳. ופר״ש אע״פ שלא היתה בארץ וכו׳ א״כ משמע היתה חוצה לארץ ועוד גרר לא היה מארץ ישראל כדמוכח בתחומים שתיחם יהושוע כו׳, ותי׳ ר׳ דלא קשה דר״ש פי׳ הכי אע״פ שלא היתה חשובה כי אם ארץ ישראל עצמה כלומר בגופה ובאמצעיתה ומ״מ היתה מארץ ישראל, וכן ארץ פלשתים מצד אחד ארץ ישראל ושייכה בה. ור׳ יעקב תי׳ דלכן לא רצה שירד למצרים שאם ירד לא היה יוצא משם עד הקץ, כי כך היתה גזירה לפני המקום.
שכון בארץ אשר אומר אליך – ולא מצינו אנה כי אמר מיד גור בארץ הזאת בתורת גירות ואכסניות, אלא אח״כ פיר״ש (פסוק כ״ב) ויקרא שמה רחובות כי עתה הרחיב וכו׳. הרי בטל הנדר ומיד אצלו כתיב ויעל משם באר שבע, וזהו אשר אומר אליך מיד ויבן שם מזבח ויט אהלה כו׳, וקבע עצמו שמה כל ימיו, ולא הלך יצחק מבאר שבע עד עת זקנה של יצחק חזר יצחק אצל קבר אביו, ואביו היה בקרית ארבע וזהו שכתוב (בראשית ל״ה כ״ז) ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא וכו׳.
(ב-ג) שכון בארץ אשר אומר אליך, ותכף גור בארץ הזאת, ואע״פ שלא ביאר זה היה נכון, כמו שכתו׳ באברהם ״אשר אראך״ (בראשית י״ב:א׳).⁠1
1. התורה יכלה גם לכתוב רק ״בארץ אשר אמר אליך״ מבלי לפרט אחר כך ״בארץ הזאת״, והיה מובן לקורא שאכן הראה לו לאחר מכן איזו ארץ, כמו שבציווי לאברהם אין פירוט נוסף אחרי ״אל הארץ אשר אראך״, ומובן לקורא שאכן הראה לו לאחר מכן איזו ארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב-ג) [י] אמנם לפי שכבר היתה לו הירידה למצרים נקלה דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא אם יקניטוהו הפלשתים כמו שהיה לזה הקדים להראות אליו לאמר אל תרד מצרימה. שאין לך התישבות לשכון בטח בדירת קבע רק בארץ אשר אומר אליך. וכמו שאמר לאביו אל הארץ אשר אראך [י] ורק עתה התגורר בארץ הזאת אשר אתה בה ושם אהיה עמך ואברכך [י] והטעם שאני מתיר לך הגרות בארץ הזאת ולא למצרים מפני כי לך ולזרעך אתן כל הארצות האל והקמותי כו׳. והרי אין אתה יוצא חוצה לארץ.
שאתה עולה תמימה. שהיא קדש קדשים וכל הארץ חשובה אצלו כמו העזרה וחוצה לארץ חשובה אצלו כחוץ מן העזרה ואין קדש קדשים יוצא לחוץ מן העזרה ואם יצא נפסל ונאסר לעולם אף על פי שחזר למקומו דאם לא כן מאי שנא מאביו:
ולפי שהיה בדעתו אם ידביקוהו הרעב לרדת מצרים כאשר ירד אברהם אביו כי היה קרוב משם וקלה לרדת שמה דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא הוצרך הוא יתברך להזהירו אל תרד מצרימה כלומר אף על פי שאביך ירד שם לך אין ראוי שתר׳ שמה כי את׳ עול׳ תמימ׳ ואין ראוי שתצא חוץ אבל שתשכון בארץ אש׳ אומר אליך ורמז לארץ כנען כי הוא נחלת י״י אבל לא פרשו לו מיד כי לא הי׳ צורך בו באותה שעה והוא ע״ד על אחד ההרי׳ אשר אומר אליך.
אל תרד מצרימה – אל ישיאך ללכת שם חסרון המרעה פה, כענין ״כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך״ וכו׳ (בראשית מ״ז:ד׳).
שכן בארץ אשר אמר אליך – עשה משכנות רועים למקנך באותו המקום בעצמו שאמר אליך לגור בו, כי בו יצליח גם מקנך, וזה כי אמנם הסבה שהיה בדעתו לצאת היתה בשביל חסרון המרעה.
אל תרד מצרימה, do not let the shortage of grass to feed your livestock be the cause of moving to Egypt. (as the sons of Yaakov claimed in 47,4 to explain why they had moved to Egypt.)
שכון בארץ אשר אומר אליך, make huts for the shepherds and pens your livestock in the places which I will specify for you.
שהיה בדעתו וכו׳. דאם לא כן ״אל תרד״ למה לי, ולמה הוצרך להזהירו:
כמו שירד אברהם. ואם תאמר למה תלה באברהם, שמא מעצמו היה רוצה לצאת חוץ לארץ, ונראה שהכתוב מוכח כן, שהרי אמר ״מלבד הרעב הראשון״, ולמה הוצרך לומר כן, אלא להגיד לך שיצחק היה רוצה לצאת חוץ לארץ כמו שיצא אברהם ברעב הראשון (כ״ה ברמב״ן). וכדי שלא יקשה מנא ליה ללמוד מאברהם, שמא הרעב בימי אברהם היה יותר גדול, לכך אמר ״מלבד הרעב הראשון״, אם כן הוא דומה לרעב הראשון, מדאמר ״מלבד הרעב הראשון״, ושפיר יליף יצחק מאברהם. ואם תאמר אברהם מי התיר לו לצאת אחר שצווה אותו השם יתברך להיות בארץ (לעיל יב, א), ונראה מפני שכן המדה ׳רעב בעיר פזר רגליך׳, כך אמרו בפרק הכונס (ב״ק ס ע״ב), ואם כן מן הדין הוא עושה שהיה יוצא. ואם רצון הקב״ה שלא יצא – יזהיר אותו הקב״ה שלא יצא, כיון שהדין שמותר לצאת. ואם תאמר יצחק למה ליה למילף מאברהם, בלאו הכי כיון שמן הדין לצאת למה לא יצא, ונראה לתרץ כי אפילו הכי היה צריך ללמוד מאברהם, דאי משום ׳רעב פזר רגליך׳ שמא שאני יצחק שברכו הקב״ה (לעיל כה, יא), ובשביל הרעב לא יחסר לו לחמו, ואין לו לצאת חוץ לארץ, כמו שהיה האמת שהקדוש ברוך הוא אמר לו ״ואהיה עמך ואברכך״ (פסוק ג), אבל מאברהם ילפינן שפיר, שהרי הקדוש ברוך הוא הבטיחו (ראו לעיל יב, א-ב) ״לך לך וגו׳ ואגדלה שמך ואברכך״ – בממון (רש״י שם), ואפילו הכי יצא חוץ לארץ, ובשביל זה היה צריך למילף מאברהם:
ואם תאמר מנא ליה לאברהם לצאת אחר שנתברך ואגדלה שמך ואברכך בממון, ואין זה קשיא, כי אברהם לא היה יוצא חוץ לארץ עד שהיה צריך לצאת מחמת הרעב, ולפיכך בודאי שפיר יצא, כמו שכתוב למעלה ׳רעב בעיר פזר רגליך׳, והדין לצאת. אבל יצחק לפי שהיה יוצא חוץ לארץ קודם שהיה צריך לצאת מחמת הרעב, היה צריך למילף מאברהם, שהרי הקדוש ברוך הוא הבטיחו גם כן – והיה יוצא. ואין להקשות דשאני אברהם שהיה יוצא כשהיה צריך לצאת, דאין זה קשיא בודאי, דכיון דהברכה הכתובה באברהם (לעיל יב, א-ב) לא איירי ברעב, ולא נאמרה שיהיה בארץ בשעת הרעב – והקדוש ברוך הוא יברך אותו, מהשתא כיון שאין הברכה כך במשמעותה – הותר ליצחק גם כן לצאת, דלמה לא יצא, אי משום הברכה ויהיה לו הרעב כשובע, אין זה במשמעות הברכה כמו שלא היתה גבי אברהם, ולפיכך הוצרך הקב״ה לחזור ולברכו אפילו בשעת הרעב:
שכון בארץ אשר אומר אליך – ואח״כ אמר מיד גור בארץ הזאת, וא״כ מהו זה שאמר אשר אומר אליך, משמע לאחר זמן אומר אליך באיזו ארץ תשכון, ומיד ותיכף אמר לו איזה ארץ הוא, והוא דבר תמוה בפסוק והקרוב בעיני לומר בזה שמנע ממנו הליכת חו״ל לפי ששם אין מקום לגילוי השכינה, וא״כ לא יוכל לאמר אליו שם בנבואה איזו דבר לפי צורך השעה, לפיכך שכון בארץ אשר שם גלוי שכינתי, ושם אומר אליך בעת אשר ארצה לאמר לך איזו דבר נבואה. ובזה מיושב מ״ש מתחלה שכון בארץ, ואח״כ אמר גור בארץ, כי שכון משמע יותר דירת קבע מן גור שהוא לשון גרות, לפי שמצד קניית השלימות הרוחנית בארץ הזאת תשכון בה כתושב, אבל מצד קניית הברכות הגופנית תהיה בו כגר, זה״ש גור בארץ הזאת וגו׳ כי כל מה שנאמר אחריו מדבר בייעודי הגופנית, וזה״ש גר ותושב אנכי עמכם גר מצד ותושב מצד.
<שְכֹן בארץ – חס׳ וי״ו, ויש בו דרש בב״ר1 פ׳ ס״ד. עי׳ ביפה תואר2 סי׳ ג׳.> [שְׁכֹן].
1. בב״ר: פרשה סד ג.
2. ביפה תואר: על ב״ר פרשה סד ג, שעט ע״א, ד״ה שכן.
שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך. ר״ל דעולה היינו קדשי קדשים שאין רשאין להוציאן לחוץ לעזרה אף א״י עזרה שלך היא ואין אתה רשאי לצאת לחוץ לארץ:
For you are a burnt-offering without blemish and being outside the [Holy] Land does not befit you. I.e., a burnt-offering is a kodshei kodoshim sacrifice and may not be taken outside the Temple Courtyard. Similarly, the Land of Israel is your "Temple Courtyard"; you may not go outside the Land.
(ב-ג) וירא אליו ה׳ ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אמר אליך. גור וגו׳ – מראשית לא רצה לגלות לו היכי ישב באמרו שכון בארץ אשר אומר אליך ואח״כ בתוך כדי דבור אמר לו גור בארץ הזאת מעיקרא שכון והדר גורל ראוי ליישבם.
{ג} אמת הדבר שהצדיקים אין להם מנוחה ושלוה וכאשר עשו עצמם גרים ותושבים הצליחו. אבל כשרצו לישב ישיבת קבע נוקשו ונלכדו כיעקב וממנו נדבר בפרשת דברים בס״ד. על זה אמר ה׳ ליצחק שכון בארץ אשר אומר אליך כלומר אם תרצה לשכון בארץ ולעשות ישיבת קבע. אלא לא תשב בארץ אשר אומר אליך כאדם המרחיק עדיו ואינו רוצה לומר לו בפירוש אל תשכון. אולם אם תגור בארץ הזאת ותדמה היות גר ואורח אהיה עמך ואברכך תעשה וגם תוכל ותצליח:
ד״א: שכון בארץ אשר אומר אליך – פי׳ בארץ ישראל שאוכל לדבר עמך לפי שאין הקב״ה משרה שכינתו חוצה לארץ:
שכון בארץ אשר וגו׳ – נתכוין לומר סתם לקבל עליו אמרי קדוש אל המקום אשר יאמר אליו הגם שיהיה הפך רצונו, וליטול שכר על הדבר, כי רצה הקב״ה לזכות ידידיו וכן הוא אומר (לעיל יב א) אל הארץ אשר אראך וסמוך הזכירה לו דכתיב (שם ה) ללכת ארצה כנען.
שכון בארץ אשר אמר אליך. "Dwell in the land I shall tell you to.⁠" This was a general directive to accept God's instructions where he was to take up residence even if it conflicted with his own wishes. God told him this in order to be able to reward him for obeying. God had done something similar when He told Abraham in 12,1 that he was to go to a place God would designate (in the future). Five verses later on God specified the land, i.e. "the land of Canaan,⁠" something He could have done immediately were it not for the fact that He wanted Abraham to accumulate merit for obeying His directive.
וירא אליו י״י ויאמר אל תרד מצרימה – לדעתי כשבא יצחק לגרר ראה שגם שם אין שובע ואם יכבד הרעב עוד מעט יצטרך לעזוב גם את הארץ ההיא. ואֲחֻזַתו חיל ורעדה כי יצטרך לרדת מצרימה, מקום סכנה. כי אנשיה חטאים וזכר את הסכנה שהיה בה אביו לולי הצילו השם. לא כן גרר, שיוכל לצעוק אל המלך ויושיעהו למען הברית אשר כרתו הוא ואביו בעדם ובעד זרעם. כי מה יעשה אם יהיה הרעב כבד בארץ כמו שהיה בימי אביו, אין תקוה כי אם לרדת מצרימה. והשם ראה בְּעָנְיוֹ ונגלה עליו ואמר לו ״אל תרד מצרימה״, לא שהזהירו מרדת שם ושהיה חפץ ללכת למצרים אבל היא הבטחה, לא תצטרך לרדת מצרימה כמו שעשה אביך. כי בארץ אברכך ואתן לך לחם לשובע כמו ״אל תירא אברם״,⁠1 ״אל תירא עבדי יעקב״2 שהן הבטחות. שהעתיד משמש פעמים לצווי ופעמים להודעה ולהבטחה, הכל כפי הענין.
שכון בארץ אשר אומַר אליך – ופה אמר רמב״ן ז״ל ש״אין טעם שיאמר בבת אחת שכון בארץ אשר אומר אליך גור בארץ הזאת. אבל פירושו אל תרד מצרימה, ושכון כל ימיך בארץ שאומר אליך וכל פעם ופעם. על פי י״י תסע ועל פי י״י תחנה, וגור עתה בארץ הזאת״. ופירוש שני לו [לרמב״ן] שנאמרה לו הנבואה הזאת קודם צאתו ממקומו ״אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך בהיותך שם. וגור עתה בארץ הזאת ארץ כנען הכולל עמים וארצות רבות. כי אני מצוך עתה שלא תצא ממנה לעולם, כי כל הארצות האל אתן לזרעך. והנה נסע ממקומו מפני הרעב ללכת בכל ארצות כנען לשכון בארץ אשר יאמר אליו, ובבואו לגרר אמר לו ׳כאן תשב׳⁠ ⁠⁠״ [עכ״ל רמב״ן]. קרב מאד בפרושיו לתקן המקראות. ואין צורך לכל זה כשתבדיל בין ״שכון״ ובין ״גור״ כמו שכתבנו בפירוש ״והוא שוכן באלוני ממרא״.⁠3 ואמרנו כי ״יושב״ או ״גר״ על הישיבה באחד המקומות, גם אם אין לו עסק אהבה ורעות עם אנשי המקום. אבל ״שוכן״ על החברה והריעות עמהם. וכאן הודיע השם לנביאו כי לא ישוב אל המקום שיצא משם. כי היה גלוי לפניו ית׳ שהם בלתי ראויים שיתחבר עמהם יצחק, או שעם הזמן יסתכן ביניהם. גם הודיעו כי המקום שהלך אליו אנשיה רעים וחטאים שלא יתחבר עם אנשי גרר, אבל עוד מעט ויצוהו ללכת משם אל מקום אחר שימצא מנוח לו, ושם ישכון לבטח. רק כל ימי הרעב יגור במקום הזה בגרר. וזהו שאמר ״אל תרד מצרימה אל מצרים״ לא תצטרך לבוא, אבל תשכון בארץ טובה אשר עוד אומר אליך במועדו. כי גם בארץ הזאת אין משכן לך, אבל גור בארץ הזאת לפי שעה בימי רעבון, ואהיה עמך ואברכך. והאמת עֵד על עצמו כי אחר שהעשיר יצחק מאד4 לא שב אל מקומו,⁠5 גם לא האריך לגור בארץ פלשתים כי הלך אל באר שבע, ושם ישב במנוחה ימים רבים ושם נגלו אליו האלהים, כמו שיתבאר לפנינו בעז״ה.
1. בראשית טו, א.
2. ישעיה מד, ב.
3. בראשית יד, יג.
4. שם כו, יג.
5. קיים מצות ״גור בארץ הזאת״.
(ב-ג) שכון בארץ וגו׳ גור בארץ וגו׳ – קרוב לשמוע כי שני ענינים הם, שכון, ישיבת קבע באותה ארץ אשר אומר אליך לאחר זמן, אך עתה בימי הרעב התגורר בארץ הזאת וגו׳. שאם הכל מצוה אחת היה אומר ׳שכון בארץ הזאת׳, או ׳גור בארץ הזאת׳, ולא היה צריך לומר כלל שכון בארץ אשר וגו׳. גם אין ישיבת גרות קרויה ״שכונה״ בשום מקום.⁠1
ואהיה עמך – אשמרך מרעה2. וכן כל ואהיה עמך, להיות עמך, עמו וכו׳, כלם הם השמירה מרעה, וזהו עיקר גדול בכתובים. ואב לכלם, עמו אנכי בצרה (תהלים צ״א:ט״ו), והוא שנאמר בדוד אחר כל השבחים ששבחוהו לפני שאול, יודע נגן ואיש מלחמה וגו׳ (שמואל א ט״ז:י״ח), אמר, וה׳ עמו (שמואל א ט״ז:י״ח), ששמרו מהארי והדוב ומכל רעה. ויתבאר עוד בפרשת שמות, בפסוק ויאמר כי אהיה עמך (הרכסים לבקעה שמות ג׳:י״ב).
1. ראה רמב״ן והכתב והקבלה.
2. מדרש לקח טוב, ״ואהיה עמך – להושיעך מן האויבים״.
אל תרד מצרימה – אפילו לגור שם דרך עראי עד עבור ימי הרעב, אלא שכון בארץ וכו׳, כלומר שכון כל ימיך בארץ שאומר אליך בכל פעם ופעם, על פי ה׳ תסע ועל פי ה׳ תחנה, והכוונה שאחר עבור הרעב ישוב לבאר שבע ויתיישב שם, ובלי ספק מה שנאמר להלן ויעל משם באר שבע היה על פי צווי השם ואף שקיצר הכתוב, ועתה אנכי מצוך לאמר גור בארץ הזאת:
(ב-ג) שכן בארץ, גור בארץ – יראה כי שני ענינים הם, שכן, ישיבת קבע באותה הארץ אשר אומר אליך לאחר זמן, אבל עתה בימי הרעב גור בארץ הזאת, ולא מצאנו בשום מקום לקרוא שכונה לישיבת גירות (רל״ש), ורוו״ה אמר דע שעל הרוב ישומש מלת שכן עם ב׳, כמו ואהבי שמו ישכנו בה, ולפעמים חסר ב׳ כמו שכן ארץ ורעה אמונה, כי רשעים ישכנו ארץ, אני חכמה שכנתי ערמה, ויש הבדל הגיוני ביניהם, כי באמרך אני שוכן בבית זה הכוונה בו באחד ממקומות הבית לא בכלו (איך וואָהנע אין דיעזעם הויזע) ובאמרך אני שכן הבית הזה הכוונה בו בכלו ואין מקום בבית שאין משכני בו (איך בעוואָהנע דיעזעס הויז), ואמר אני חכמה שכנתי ערמה, טעמו בכל הערמה ואין דבר בערמה נעלם ממני, ואילו היה אומר שכנתי בערמה היה משמעותו באחד ממקומות הערמה לא בכולה, ויתכן שיש מקומות בערמה והחכמה לא תדעם, וזהו ההבדל בעצמו בין מאמר שכן ארץ שהרצון בו בכולו, ובין מאמר שכן בארץ שהרצון בו באיזה מקום בארץ.
ואהיה עמך – אשמרך מרעה, וכן כל לשון ואהיה עמו, להיות עמך עמו וגו׳ כלם הם השמירה מרעה, וזה עיקר גדול בכתובים, ואב לכולם עמו אנכי בצרה (רל״ש).
הארצת האל – כמו האלה (רש״י) ויתכן שהחסיר הה״א לכלול גם חשיבות הארץ ומעלתה (דיעזע האָכגעשאֶצטע לאנדשאפט) כי אל ענינו גם חשיבות מעלה. כמו אילי הארץ תרגומו רברבי ארעא, כמ״ש ברק לאנשים האל אל תעשו דבר דלוט, וברבה אמרו הארצות האל קשות כד״א ואת אילי הארץ לקח, ד״א למה לא נאמר האלה אלא האל לומר מקצתן אני נותן לך וגו׳. ע״ש.
אל תרד מצרימה – שהיה בדעתו ללכת שם כמו שהלך אביו בימי הרעב (רש״י), ורצה הקב״ה להראות לו השגחתו שגם בארץ ההיא שהיה שם הרעב יברכהו ויצליחהו. וכמפורש למטה {בראשית כ״ו:י״ב} ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא וגו׳.
שכון בארץ – עיין נתיבות השלום {ביאור בראשית כ״ו:ב׳}.
Do not move to Egypt. He intended to go there, just as his father had done in the days of the [first] famine (Rashi). However, the Holy One, blessed is He, wanted to show him His providence, that even in that country, where the famine was, He would bless and prosper him. And so it is specified below, “Isaac sowed in that country, and he found in that same year a hundredfold” (v. 12).
Sojourn in the country. See Netivot ha-Shalom.⁠1
1. {Translator's note: In his comment on this verse, Dubno expresses the view that Isaac was given a threefold command: (1) not to move to Egypt, even temporarily; (2) to live permanently “in the country that I tell you,” that is, in the land of the seven nations (in Mamre, Kiriath-arba, or Beersheba), after the famine; and (3) to dwell in the country of the Philistines on a temporary basis for the duration of the famine. According to Dubno, the statement in v. 3, “For to you and your posterity will I give all this land,” includes the country of the Philistines.}
(ב-ד) וירא אליו ה׳ וגו׳ – מפסוק ב׳ נראה שהיה בכוונתו של יצחק לרדת למצרים, המקום הרגיל שירדו אליו בתקופות רעב. תחילה הלך לאבימלך, כנראה לבקש את עזרתו, שכן הייתה ברית כרותה בין אבימלך לאביו, אך גם שם היה רעב. ואז נראה אליו ה׳, וציוה עליו לא לבקש עזרה מאף אדם. שליחותו הייתה לקיים את ציווי הקב״ה.
שכן פירושו ״יושב בשלוה״, יותר בקביעות מ״גור״ אך פחות מ״ישב״.
הארצת האל נשנה פעמיים בפסוק. דווקא ארצות אלה, אשר ראית אותן לעתים חוזרות ונשנות נפקדות בבצורת ורעב, נותן אני לך ולזרעך; כדי שתביא להן על ידי שמירת מצווֹתָי, ברכה כה מרובה; עד שכל אומות העולם תלמדנה מהדוגמא שלך, איך אדם מביא ברכה על עצמו על ידי פעולותיו.
וירא אליו ה׳ – והזהירו שלא ירד למצרים, ונגד מה שחושב שבהיותו במקום הרעב הוא נכלל בגזרת המקום א״ל ה׳ שכן בארץ אשר אמר אליך, ר״ל שאינך בכלל המקום רק תשכון בפ״ע בארץ, מצד שאומר אליך, והשגחתי דבוקה בך בפרטות, ונגד מה שיחשוב פן נתחייב גלות וטלטול ובפרט שבאמת נתחייבו גרות מלידת יצחק, עז״א.
{Why the duplication: ‘dwell in the land’, ‘reside in this lane?}
THE LORD THEN APPEARED TO HIM — WARNING HIM NOT TO DESCEND TO MIZRAIM. In reply to his worry about being included in the decree of the famine should he remain in that place, He said to him, “Do not descend to Mizraim; dwell in the land that I indicate to you.” By this He meant that Yizhaq is not included in the place, but should dwell there independently, since I indicate to you: My care and supervision are upon you individually.
{שכן בארץ: ׳שב׳ מיבעי1. ומזה יצא הדרש בבראשית רבה (סד,ג) ׳עשה שכונה בארץ, הוי זורע הוי נוטע הוי נציב׳. ומכאן למדנו ישוב הארץ כדאיתא בגיטין (ח)2. ונאמרה המצוה הזאת3 ליצחק ולא לאברהם, כי יסוד יצחק הוא מקור לישראל בעת ישיבתם בארץ הקדושה, כמו שכתבתי לעיל (טו,ב) בהרחב דבר.}
אשר אמר אליך4: כבר ביארנו (לעיל כב,ב)5 דזה הלשון אין משמעותו אמירה ממש, אלא על הנראה מסדר השגחתו יתברך שכך הוא רצונו – היא אמירה של הקב״ה, וכמו גם בלשון אדם כתיב (דברים יב,כ) ״ואמרת אוכלה בשר״ דמשמעו שיהיה רצונך בכך, מכל שכן אצל דבר ה׳ דשייכת זו הכוונה. והזהיר הקב״ה כאן ליצחק בדרך כלל על כל ימי חייו שיהיה יודע שהוא מושגח בפרטיות כאברהם, ואין לו לשכון6 במקום7 בלי השגחה מן השמים.
1. כפי שכתוב בפסוק ו׳ ״וישב יצחק בגרר״.
2. לא מצאנו.
3. יישוב ארץ ישראל.
4. ומיד – ״גור בארץ הזאת״, אם הקב״ה אומר לו לגור בארץ הזאת (ארץ פלשתים) מה המשמעות של ״שכן בארץ אשר אומר אליך״ – מתי יאמר לו? הרי עתה אומר לו ״גור בארץ הזאת״. ועוד, מה בין ״שכון״ לעומת ״גור״. ועיין ברמב״ן.
5. וכן לעיל כא,א. כד,נא. ולהלן לב,יג.
6. ״שכן בארץ אשר אומר אליך״.
7. בכל מקום שיחליט לשכון...
אשר אמר אליך – כמו שכתבתי בראש פרשת לך לך על פסוק אל הארץ אשר אראך, שהוא לשון עתיד להוראת התמדה, תתישב לימים רבים בארץ שמדי פעם בפעם אודיעך, ועכשו גור איזה זמן בארץ הזאת.
(ב-ג) וירא אליו וגו׳ – לדעת הרמב״ן ״ויתכן שיהיה וירא אליו מוקדם, כי קודם צאתו ממקומו נאמר לו אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך בהיותך שם״ וכו׳. ברם, אין הכרח בפירוש זה, כי במלים ״כל⁠־הארצות⁠־האל״ כלולה גם ארץ פלשתים אשר נמנית בכל מקום עם הארץ המובטחת.⁠1
שכן בארץ... גור בארץ2 – כפל לשון זה אינו אלא מדומה, וכבר פירשו הרמב״ן: ״אין טעם שיאמר בבת אחת שכון בארץ אשר אומר אליך גור בארץ הזאת, אבל פירושו אל תרד מצרימה ושכון כל ימיך בארץ שאומר אליך בכל פעם ופעם״ וכו׳, כלומר תחילה יש כאן משום ציווי כללי שלא יגור יצחק אלא במקום שיאמר לו ה׳ — במקביל לאמור לאברהם לעיל י״ב:א׳. לאחר מכן מצטווה יצחק להיות, לפי שעה, גר בארץ הזאת, דהיינו בגרר, ובכך מתפרש גם שינוי הלשון שכון וגור.
ההבטחות שבפסוק ג׳ מוסבות על יצחק ועל זרעו אחריו, ואילו אלה שבפסוק ד׳ מוסבות על זרעו בלבד. ובכללן הן דומות ביותר, הן בסגנונן הן בתוכנן, לאלה שבפרק כב, פסוקים טז-יח. ״והקמתי את⁠־השבעה״ חוזר אל האמור שם בפסוק טז, אלא שאין כאן, כפי שהיה אפשר להבין במבט ראשון, משום הבטחה לקיים השבועה שנשבע לאברהם, אבל יש כאן משום שבועה חדשה (הרמב״ן), ״ולכן תמיד יאמר בתורה, הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב אשר נשבעת להם בך, כי לא מצאנו שבועה ליצחק בלתי זאת״ וכו׳.
כל⁠־הארצות האל – ביטוי זה לציון כל חלקי הארץ אינו בא עוד אלא בדברי הימים א י״ג:ב׳; דברי הימים ב י״א:כ״ג.
האל – השווה פירושנו לעיל י״ט:ח׳.
2. לפי קנובל מחציתו השניה של פסוק ב׳ היא תוספת ממקור אחר (אינטרפולציה), ואילו לדעת דילמן שלושת הפסוקים ג׳-ה׳ הם תוספת של ״העורך״. אולם, קשה להבין, מדוע זה יוסיף כאן משהו.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברד״קר׳ אברהם בן הרמב״םפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(ג) גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַאֲבָרְכֶ֑ךָּ כִּֽי⁠־לְךָ֣ וּֽלְזַרְעֲךָ֗ אֶתֵּן֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־הָֽאֲרָצֹ֣ת הָאֵ֔ל וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת⁠־הַשְּׁבֻעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם אָבִֽיךָ׃
Sojourn in this land, and I will be with you and bless you, for to you and your offspring I will give all these lands, and I will fulfill the oath I swore to your father, Avraham.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םרד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[יג] 1גור בארץ הזאת, חביבין הגרים, שכל האבות והנביאים קראו עצמן גרים כו׳ ואף יצחק אבינו ע״ה נקרא גר, שנאמר גור בארץ הזאת. (מדרש)
[יד] 2גור בארץ הזאת, אמר רב הושעיה אַתּ עולה תמימה, מה עולה תמימה אם יצאה חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ את נפסל. (בראשית רבה סד)
[טו] 3גור בארץ הזאת, אמר ר׳ חנן בשם ר׳ שמואל ב״ר יצחק למה אינו רוצה שיטמא בחוץ לארץ, מפני שנגזרה גזירה, שנאמר ויהי רעב (בראשית כ״ו:א׳), לפיכך הוא אומר גור בארץ הזאת, אמר ר׳ יהושע בן לוי בעולם הזה צדיקים היו מטורפין שנאמר טרף נתן ליראיו (תהלים קי״א:ה׳), אבל לעולם הבא יזכור לעולם בריתו (תהלים קי״א:ה׳). (תנחומא ישן בראשית ו.)
[טז] 4ואהיה עמך ואברכך, אמרתי ליצחק גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, בקשו עבדיו מים לשתות, ולא מצאו עד שעשו מריבה, שנאמר ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים (בראשית כ״ו:כ׳) ולא הרהר אחר מדותי. (סנהד׳ קיא)
[יז] 5ואהיה עמך, להושיעך מן האויבים. ואברכך, במזונות. (לק״ט)
[יח] 6את כל הארצות האל, האל הקשות, האל מקצתן, אימתי אני נותן לך את השאר, לעתיד לבוא. (בראשית רבה סד)
[יט] 7לך ולזרעך אתן את כל הארצות, ועוד אומר להם, מי מעיד עוד, אמרו לפניו יצחק, קורא ליצחק ואומר לו, מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, אומר לפניו רבש״ע לא כך אמרת לי כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. (סדא״ז פכ״א)
[כ] 8והקמתי את השבעה, חסר וא״ו מלמד שאמר הקב״ה אין רוחי נוחה משבע כבשות שנתן אברהם לאבימלך והרי אני פורעה לו בעת שארצה. (מדרש הבאור כ״י)
[כא] 9והרביתי את זרעך, והרבך כאשר נשבע לאבותיך (דברים י״ג:י״ח) כמה שנאמר והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, כאשר נשבע לאבותיך הכל בזכות אבותיך. (ספרי.)
1. מובא במנורת המאור אלנקוה ח״ד פי״ז צד שלא. וראה לעיל פכ״ג מאמר לג. בבאור וצרף לכאן, וכ״ה ברבינו בחיי וישב לז. ובמדרש הגדול כאן גור בארץ הזאת לימדך הכתוב שישיבתן של צדיקים בעוה״ז גירות היא להם. ובלק״ט ד״א גור בארץ הזאת לפי שהיה יצחק הולך ממקום למקום לכן אמר גור. ועי׳ לקמן מאמר מג. בבאור.
2. לעיל מאמר י. ולקמן מאמר טו. ובלק״ט מעתיק אף אתה אסור לצאת חו״ל. ובמדרה״ג מפני מה אברהם יצא לחו״ל ויעקב יצא לחו״ל אבל יצחק לא ניתן לו רשות לצאת לפי שהועלה עולה תמימה ונתקדש קדושת עולם לפיכך לא יצא לחוץ לארץ. ובכת״י מדרש הבאור מפני שנרצה על גבי המזבח ונעשה קדש קדשים ואין קדש משתמש בו חול.
3. לעיל מאמר י. יד. מפני שנגזרה גזרה. ראה לעיל מאמר ג. בבאור שהרעב היה לנסיון. ולפ״ז י״ל דרוצה להוסיף עוד טעם למה לא רצה שיצא לחו״ל מפני שנגזרה עליו גזרה של רעב ואין לו להשמט ממנה. ובלקוטים מדרש ילמדנו לגרינהוט מגיה דצ״ל [ד״א] מפני שנגזרה גזירה וזהו טעם נוסף על שאמר לו גור בארץ הזאת.
4. התחלת המאמר לעיל פי״ג מאמר פו. ועי׳ תנחומא וארא א. שמו״ר ו. ושם מאמר פז. בבאור מגמ׳ שבת קיח:
5. ראה במו״נ מאמר ג. פי״ח, ובלק״ט וישלח פט. וישב צג.
6. בלק״ט האל הקשות שהיו אומות חזקות ועי׳ לעיל פי״ט מאמר מה. והוא מלשון הקרא אילי הארץ. ובחזקוני האל רמז לל״א מלכים שכבש יהושע. מקצתן בשכ״ט מקצתן ולא כולן כי לא ינחלו ישראל אלא ז׳ גוים, הנותרים ינחלו לעתיד לבוא שנאמר וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ - ובכת״י נר השכלים האל לשון קודש ויצא לחול. ועי׳ בס׳ מעין גנים לאיוב צד סא. למה תרדפוני כמו אל.
7. התחלת המאמר לעיל פט״ו מאמר קסב. ועי׳ לעיל פט״ו מאמר ריא. ממכילתא בא פי״ז על הפסוק שלפנינו. ובמכלתא שם פי״ח. ותנחומא בא יג. ורש״י ואע״ז שמות יג, ה. לב, יג. ו, יד. לק״ט נצבים נ. ועי׳ לעיל פכ״ד מאמר סג. פכ״ב מאמר יז. ופט״ו מאמר רז. התחלת המאמר ומסיים שם ביצחק הוא אומר גור בארץ הזאת. ועי׳ הד״ז וארא כו: וספר החסידים החדש סי׳ שה. ועי׳ לעיל פי״ג מאמר עד. בבאור.
8. לעיל פכ״א מאמר קכד. ובכתב יד רמזי התורה לר׳ יואל מביא והקמותי את השבעה חסר ו״ו רמז ארץ של שבעת עממין. והוא כעין דרש הנ״ל דהכתיב שבעה מרמז להנ״ל.
9. לפנינו בספרי ליתא ומובא בילק״ש ח״א רמז תתפט. עוד ששה דרשות על הפסוק שלפנינו מובאים בתורה שלמה לעיל פי״ב מאמר פא. פי״ג מאמר ע. עה. עח. פכ״ב מאמר קצז. ובמדרה״ג והרביתי את זרעך מלמד שהחזיר לו הברכה שבירך לאברהם אבינו. עי׳ לעיל פכ״ה מאמר מ. ובבאור. עיי״ש וצרף לכאן.
דּוּר בְּאַרְעָא הָדָא וִיהֵי מֵימְרִי בְּסַעֲדָךְ וַאֲבָרְכִינָּךְ אֲרֵי לָךְ וְלִבְנָךְ אֶתֵּין יָת כָּל אַרְעָתָא הָאִלֵּין וַאֲקַיֵּם יָת קְיָמָא דְּקַיֵּימִית לְאַבְרָהָם אֲבוּךְ.
Stay temporarily in this land, My Word will be your support and I will bless you, for to you and your descendants I will give all these lands. I will [thus] keep the oath that I swore to Avraham, your father.

גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ
דּוּר בְּאַרְעָא הָדָא וִיהֵי מֵימְרִי בְסַעְדָּךְ וַאֲבָרְכִינָּךְ אֲרֵי לָךְ וְלִבְנָךְ אַתֵּין יָת כָּל אַרְעָתָא הָאִלֵּין וַאֲקַיֵּים (ח״נ: וַאֲקֵים) יָת קְיָמָא דְּקַיֵּימִית לְאַבְרָהָם אֲבוּךְ
גּוּר – אִתּוֹתַב, דּוּר
א. ״גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת״ – ״דּוּר בְּאַרְעָא הָדָא״ הוא תרגום קשה, כי רק גָּר שעניינו ישיבת ארעי מתורגם דָּר לשון דירה, כגון ״וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ״ (ויקרא כה ו), ״מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם״ (ויקרא כה מה) המדבר בתושבים שאינם קבועים – ״דְּדַיְרִין עִמְּכוֹן״, ישיבת ארעי. וכמוהו ״עִם לָבָן גַּרְתִּי״ (בראשית לב ה) ״עִם לָבָן דַּרִית״. אבל כשהכוונה למגורי קבע מתורגם אִתּוֹתַב לשון ישיבה, כגון ״וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים״ (בראשית כא לד) ״וְאִתּוֹתַב אַבְרָהָם״, וכן ״ארץ מְגֻרֵיהֶם אשר גָּרוּ בה״ (שמות ו ד) ״אֲרַע תּוֹתָבוּתְהוֹן דְאִתּוֹתַבוּ בָהּ״.⁠1 על פי זה היה לו לתרגם כאן ״גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת״ – ״אִתּוֹתַב בְּאַרְעָא הָדָא״, התיישב בארץ פלישתים ישיבת קבע. מדוע תרגם ״דּוּר בְּאַרְעָא הָדָא״ כישיבת ארעי?⁠2
בפשוטו נראה שבא לפתור את כפל הלשון: הרי בפסוק הקודם כבר נאמר ״אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ״ ומדוע חזר כאן ״גור בארץ הזאת״? מסתבר שאונקלוס פתר כרס״ג ורמב״ן: ״שְׁכֹן בָּאָרֶץ״ מוסב על מגורים קבועים בארץ ישראל ולעת עתה ״גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת״ – ״דּוּר בְּאַרְעָא הָדָא״ בארץ פלשתים, שאינם אלא מגורים לשעה.⁠3
הבחנת מסורה
ב. המסורה לת״א מציינת: ״כל וַהֲקִמֹתִי – וַאֲקֵים בר מן גור בארץ (פסוקנו) דמתרגם וַאֲקַיֵּים״.⁠4 מתברר אפוא שהמתרגם הבחין בין פסוקנו ״וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה״ – ״וַאֲקַיֵּים״ לשון קיום, לבין כל האחרים ״וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי״ (בראשית ו יח; ט יא; יז ז; יז יט) ״וַאֲקֵים״ כהקמת הברית.⁠5
1. הבחנה זו של יא״ר (לויק׳ כה כג) מתבררת גם מהצירוף ״גֵּר וְתוֹשָׁב״ (בראשית כג ד) שתרגומו ״דַּיָּיר וְתוֹתַב״. צירוף זה מציין שני סוגי מעמד: ״גר״ – תושב ארעי (דַּיָּיר), ״תושב״ – אזרח קבע (תוֹתַב) וכרש״י שם: ״גר מארץ אחרת ונתיישבתי עמכם״ המבאר את מעמדו הכפול של אברהם. ולא כ״לחם ושמלה״ שם שכתב: כל לשון גרות בפעלים אשר איננו על גר צדק... מתורגם בלשון ארמית בדל״ת (דוּר).
2. אמנם מהרה״ג אביגדר נבנצל שמעתי ליישב על פי המדרש שברש״י בר׳ טו יג: ״בארץ לא להם – לא נאמר בארץ מצרים אלא בארץ לא להם, ומשנולד יצחק ויגר אברהם וגו׳ (בראשית כא לד), וביצחק גור בארץ הזאת״ הרי שהגרות התחילה כבר משנולד יצחק. ולבי מהסס, כי ת״א אינו סובר כדרשה זו כמוכח מתרגומו ״וַיָּגָר אברהם״ – ״וְאִתּוֹתַב אַבְרָהָם״ [ולא: וְדָר] ולהלן ״לגור בארץ באנו״ (בראשית מז ד) מבואר יותר.
3. כעין זה יש לשאול בתרגומים הבאים: ״ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע הוא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק״ (בראשית לה כז) ״דְּדָר תַּמַּן״, ״לגור בארץ באנו״ (בראשית מז ד) ״לְאִיתּוֹתָבָא בְּאַרְעָא אֲתֵינָא״, כי בראשון מתבקש דְּאִתּוֹתַב ובשני – לָדוּר ועיין שם ביאורם.
4. קליין מסורה, עמ׳ 65.
5. כרש״י לשמות ו ד: ״וגם הקמתי את בריתי – וגם כשנראיתי להם באל שדי הצבתי והעמדתי בריתי״.
אתותב בארעא הדא ואהווה במימרה עמך ואברך יתך ארום לך ולבנךא אתן ית כל ארעתא האליןב ואקים ית שבועתה דיקיימית לאברהם אבוך.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולבנך״) גם נוסח חילופי: ״ולזרעיית בניך״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״האלין״) גם נוסח חילופי: ״האליין״.
דור בארעא הדא ויהי מימרי בסעדך ואבריכינך ארום לך ולבנך אתן ית כל ארעתא האילין ואקיים ית קיימא דקיימית לאברהם אבוך.
sojourn in the land, and My Word shall be for thy help, and I will bless thee; for to the end to thy sons will I give all these lands, and I will establish the covenant which I have covenanted with Abraham thy father.
גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת – אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָה אַתְּ עוֹלָה תְּמִימָה, מָה עוֹלָה אִם יָצָאת חוּץ לַקְּלָעִים הִיא נִפְסֶלֶת, אַף אַתְּ אִם יָצָאת חוּץ לָאָרֶץ נִפְסַלְתָּ.
כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל – קָשׁוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח (יחזקאל י״ז:י״ג).
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה לֹא נֶאֱמַר הָאֵלֶּה, אֶלָּא הָאֵל, לוֹמַר מִקְצָתָן אֲנִי נוֹתֵן לָךְ, וְאֵימָתַי אֲנִי נוֹתֵן לָךְ אֶת הַשְּׁאָר, לֶעָתִיד לָבוֹא.
גור בארץ הזאת (שם ג), אמר ר׳ חנן בשם ר׳ שמואל ב״ר יצחק למה אינו רוצה שיטמא בחוץ לארץ, מפני שנגזרה גזירה, שנאמר ויהי רעב, לפיכך הוא אומר גור בארץ הזאת. אמר ר׳ יהושע בן לוי בעולם הזה צדיקים היו מטורפין, שנאמר טרף נתן ליראיו (תהלים קי״א:ה׳), אבל לעולם הבא יזכור לעולם בריתו (שם).
גור בארץ הזאת – אעפ״י שאמרתי לאברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת (בראשית י״ב ז׳) עדיין מתבקש לכם זכות למתנות הארץ ואין עליה עדיין אלא גר. וכן אברהם אמר גר ותושב אנכי (בראשית כ״ג ד׳). הוי גור בארץ הזאת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אסכן הד׳א אלבלד אכון מעך ואבארך עליך פאני לך ולנסלך אעטי הד׳ה אלבלדאן ואפי באלקסם אלד׳י אקסמת לאברהים אביך.
גור בארץ הזאת, אהיה עמך ואברך אותך, כי לך ולזרעך אתן את הארצות האלה, ואקיים את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך.
האל – כמו: האלה.
האל – is the same as האלה THESE.
גור בארץ הזאת1א״ר הושעיא אמר לו הקב״ה אתה עולה תמימה. מה עולה יוצאה חוץ לקלעים נפסלה. אף אתה אסור לצאת חוצה לארץ.
ד״א: גור בארץ הזאת – לפי שהיה יצחק הולך ממקום למקום לכן אמר גור.
ואהיה עמך – להושיעך מן האויבים.
ואברכך – במזונות.
הארצות האל2הקשות שהיו האומות חזקות.
3ד״א: האל – מקצתן אבל לעתיד לבא אתן את השאר. שנא׳ 4וירד מיד עד ים ומנהר עד אפסי ארץ (תהלים ע״ב:ח׳).
1. א״ר הושעיא. ב״ר פס״ד וילקוט שם והשמיט שם האומר. ורש״י עה״ת פסוק ב׳.
2. הקשות. בב״ר סיים כמד״א ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל י״ז י״ג) ור״ל אף הארצות אשר יושביהם עזים וקשים לך אתננה כי אני אכבשם לפניך. ועי׳ יבמות כ״א ע״א.
3. ד״א האל מקצתן. בב״ר מבואר למה לא נאמר האלה אלא האל. לומר מקצתן אני נותן לך. ור״ל נכתב חסר ה׳ להורות על המיעוט.
4. שנאמר וירד מים. הסיום מן הכתוב ליתא במדרש.
גור – לאחר שהגיע שם א״ל גור בארץ הזאת:
ואהיה עמך – דבר קדשי יהיה עמך להושיעך מכל רע:
ואברכך – ואכבדך:
כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל – דרשו רבותינו האל קשות האלה יותר, וכן אתה דורש האל מקצתן ולא כולן, כי לא ינחלו ישראל אלא ז׳ גוים, והנותרים ינחלו לעתיד לבא, שנאמר וירד מים עד ים ומנהר (ועד) [עד] אפסי ארץ (תהלים עב ח):
והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך – בהר המוריה:
כי לך ולזרעך וגו׳ – ובשביל שנתתי לו ולזרעו את הארץ הזאת ציויתי לו לצאת מארצו וממולדתו, כדכתיב שם: אל הארץ אשר אראך (בראשית י״ב:א׳).
Ki TO YOU AND YOUR OFFSPRING: It was because I granted these lands to him and his offspring that I commanded him to leave his country and homeland for (Gen. 12:1), "the land that I will show you.⁠"1
1. Rashbam draws attention here to the connection between the promise of the land to the patriarchs and their obligation to live therein. Just as when God promised the land to Abraham, He requested that he live there (Genesis 12:1), so also is the case with Isaac.
It is also possible that Rashbam here points out the stylistic similarities between the phrases ׳asher 'omar 'elekha (here) and 'asher 'ar'ekka (Genesis 12:1).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ג) גורלך ולזרעך – פרשתיו.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

(3) גור...לך ולזרעך, I have already explained this in connection with the previous verse.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ג-ד) והקימותי את השבועה וגו׳, ונתתי לזרעך וגו׳ – ולא לישמעאל אף על פי שהוא מזרעו של אברהם אביך.
(3-4) 'והקימותי את השבועה וגו, "and I will keep My oath,etc.⁠" 'ונתתי לזרעך וגו, "I will give to your descendants, etc;⁠" by repeating this oath, God specifically excluded Yishmael's descendants from this promise. This was in spite of the fact that Yishmael was a descendant of Yitzchok's father Avraham.
והקימותי את השבועה – אין צריך שיבטיח הקב״ה את יצחק שלא יעבור על השבועה שנשבע לאביו כי לא אדם הוא להנחם (שמואל א ט״ו:כ״ט), ואברהם אין לו זרע אחר בעל ברית לאלהים, והשבועה איננה על תנאי, כי ביעקב הוצרך מפני עשו אחיו לומר שבו יתקיים הברית ובזרעו (בראשית כ״ח:י״ג, ל״ה:י״ב), לא בעשו.
ונראה שזה המאמר: והקמותי את השבועה יחשב שבועה, ולכך יאמר תמיד בתורה: הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב (שמות ל״ג:א׳), אשר נשבעת להם בך (שמות ל״ב:י״ג). כי לא מצאנו שבועה ליצחק בלתי זאת, ורצה הקב״ה להשבע לכל אחד מן האבות להודיע שראוי כל אחד לכרות עמו הברית, ושתהיה זכות כל אחד עומדת לפניו עם זרעם. כי אף על פי שהראשונה תספיק, תוספת זכות וכבוד הוא להם. לכן אמר: וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור (ויקרא כ״ו:מ״ב), כי כולם בעלי ברית לאלהים.
ויתכן שהוסיף ליצחק בשבועה הזאתא שיקיים בו בעצמו השבועה אשר נשבע לאברהם אביו, שיהיה הוא ברכה בעמים כאשר אמר לאברהם אביו: והתברכו בזרעך כל גויי הארץ (בראשית כ״ו:ד׳). ויהיה פירוש הכתוב: והקימותי בך את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך – כי אתה תהיה ברכה בעמים, וכן אמר עוד ביעקב: ונברכו בך {וגו׳} ובזרעך (בראשית כ״ח:י״ד).
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״הזאת״.
AND I WILL FULFILL THE OATH WHICH I SWORE UNTO ABRAHAM THY FATHER. There is no need for the Holy One, blessed be He, to assure Isaac that He will not violate the oath which He swore to his father, for He is not a man, that He should repent.⁠1 Abraham had no other seed upon whom a covenant had been established with G-d except Isaac. The oath, moreover, was not given on condition. In the case of Jacob,⁠2 it was necessary that he be given such assurance on account of his brother Esau. He was thus saying that in him [Jacob] and his seed will the covenant be fulfilled, not in Esau. [But in the case of Isaac, why was it necessary that he be given such a promise?]
It would appear then that this expression, Vehakimothi eth hashevuah, is itself an oath.⁠3 It is for this reason that the Torah always says, The land which I swore unto Abraham, unto Isaac, and unto Jacob;4 Remember Abraham, Isaac, and Israel, Thy servants, to whom Thou didst swear by Thine own self.⁠5 For we find no source for an oath having been given to Isaac except this verse.
Now it was the desire of the Holy One, blessed be He, to swear to each one of the patriarchs to let it be known that each one was worthy of the covenant being made with him alone, and that the merit of each one stands before Him together with their seed. Even though the previous one suffices, it is an additional merit and honor to them.⁠6 It is for this reason He said, Then will I remember My covenant with Jacob, and also My covenant with Isaac, and also My covenant with Abraham will I remember; and I will remember the land,⁠7 since all of them had the distinction of G-d having made a covenant with them.
It is possible that He promised something additional to Isaac through this oath, namely, that He will fulfill in him himself, the oath He had sworn to Abraham his father, i.e., that he [Isaac] will be a blessing among the nations, even as He said to Abraham his father, And all the nations of the earth shall bless themselves with thy seed.⁠8 The explanation of the verse before us will thus be: "And I will fulfill in thee the oath which I swore unto Abraham thy father since you will be a blessing among the nations.⁠" Similarly, He also says in the case of Jacob, And in thee and in thy seed shall all of the families of the earth be blessed.⁠9
1. I Samuel 15:29.
2. Further, 35:12. And [[illegible]] land which I gave to Abraham and Isaac, to thee will I give it.
3. It is thus to be translated, And I will 'establish' the oath. This is now found in most English translations.
4. Deuteronomy 34:4.
5. Exodus 32:13.
6. That is, their descendants.
7. Leviticus 26:42.
8. Above, 22:18.
9. Further, 28:14.
גור בארץ הזאת – צוה אותו שלא יצא חוצה לארץ. וטעם הדבר לפי שנתקדש בהר המוריה והיה עולה תמימה ועל כן הזהירו שלא יצא מן הארץ הקדושה לעולם ושלא יטמא בארץ העכו״ם.
ומה שהוציא לשון הצווי בלשון גור אחר שאמר לו שכון, כדי לרמוז לו על גור אריה שהוא פחד יצחק, ואין לתמוה אם פחד יצחק ביום העקדה כיון שראה שם דמות אריה על גבי המזבח, ממה שדרשו רז״ל (בראשית כ״ז:ל״ג) ויחרד יצחק חרדה וגו׳ שתי חרדות חרד אחת על גבי המזבח ואחת כאן.
גור בארץ הזאת, "dwell in this land.⁠" God commanded Yitzchak not to leave the boundaries of the Holy Land. The reason was that he had been sanctified when he lay bound on the altar on Mount Moriah in order to become a burnt-offering (Bereshit Rabbah 64,3). [some ancient sources combine this with the fact that Yitzchak was born in Eretz Yisrael. Ed.] Had Yitzchak left the country he would have become ritually impure, just as are all the people outside the land of Israel.
Why did God phrase the command not to leave Eretz Yisrael as גור "dwell as a stranger,⁠" when He had already told him in the previous verse שכון בארץ, "live permanently in the land!?⁠" He wanted to give Yitzchak a hint of the גור אריה, the vision Yitzchak had seen while lying bound, something which transformed him into the epitome of פחד יצחק, the heading under which our tradition sums up Yitzchak's relationship with God. It was because of this vision that when Yitzchak found out that he had been deceived by both his sons when he gave the blessing to Yaakov, that the Torah reports: ויחרד יצחק חרדה גדולה, "Yitzchak experienced a very great trembling (27,33).⁠" [Being wrong in one's assessment of such an important matter as almost giving the power to bless and to curse to an unworthy person was a traumatic experience for someone whose life was based on the attribute of Justice. Ed.]
והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך – אין הב״ה צריך להבטיחו שלא יעבור על שבועתו כי דבר פשוט הוא שלא יעבור ואין לאברהם זרע אחר לקיים בו השבועה אלא ביצחק כי עליו נכרת הברית אע״פ שביעקב הוצרך לומר כן היינו מפני שבא לומר שיתקיים בו השבועה ולא בעשו אלא פי׳ והקמותי הוא לשון שבועה שנשבע לו וזהו שנ׳ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב ולא מצינו שנשבע ליצחק אלא הכא אע״פ שלא היה צריך כי תספיק שבועה שנשבע לאביו עשה הב״ה כן כדי לכרות ברית עם כל אחד ואחד מהאבות להרבו׳ כבוד ולהודיע שכל אחד היה ראוי לכך. ויתכן עוד שהוסיף ליצחק בשבועה הזאת שיתקיים ביצחק עצמו השבועה שנשבע לאברהם אביו שיהי׳ הוא ברכה בעמים כאשר אמר לאברהם והתברכו בזרעך כל גויי הארץ ויהיה פי׳ הכתוב והקימותי בך את השבוע׳ אשר נשבעתי לאברהם אביך פי׳ אתה תהיה ברכה בעמים וכן אמר עוד ביעקב ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך:
והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך, "so that I can fulfill the oath I have sworn to your father Avraham.⁠" There is, of course, no need for God to give an assurance that He will not renege on His oath. Besides, Avraham did not have any other seed which would qualify for the promise of God to give the land to Yitzchok's offspring to create doubt to whom God would give the land. After all, only he was in a covenantal relationship with God. When it came to God repeating His promise to Yaakov, in due course, this was necessary in order to make clear that Esau, though included in the promise: "your seed will be known through Yitzchok" did not automatically exclude Esau. The meaning of והקימותי את השבועה וגו' therefore is that God swears a separate oath to Yitzchok concerning who He will give the land of Israel to. When we read in Exodus 33,1 Numbers 32 11, and Deuteronomy 34,4 the formula אשר נשבעתי לאברהם, ליצחק, וליעקב, we would be hard pressed to find where exactly God swore such an oath to Yitzchok, if not in our verse here.
It is also possible that the reason why Yitzchok was added to be a beneficiary of God's oath was in order to confer upon him also the blessing which God had bestowed at the beginning of chapter 12, i.e. that just as Avraham was to be a blessing for the nations, so his son Yitzchok's very existence would do the same for the nations of the earth. God had promised that the nations of the earth would be blessed through Avraham's seed; now the same blessing was in effect for the seed of Yitzchok.. Accordingly, the meaning of the entire verse would be: "I will keep My oath to Avraham your father through you. The same promise was repeated in due course to Yaakov when the time was ripe for that.
הארצות האל – רמז ל״א מלכים.
הארצת – חסר וי״ו שיתננה לו אחר ו׳ דורות והם יצחק יעקב לוי קהת עמרם משה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

והנה אמר אליו ה׳ יתעלה: גור בארץ הזאת — והיא גרר כמו שקדם — ואהיה עמך ואברכך, לפי שזאת הארץ גם כן היא נכונה שידבק בה השפע האלהי, ולזה תהיה מושגח ממני בהיותך שם, כי לך ולזרעך אני נותן את כל הארצות האלה, ואקיים את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך.
(ג-ד) התועלת השני הוא בדעות, והוא להודיע שהשגחת ה׳ יתעלה תהיה באדם לפי מדרגת שלמות שכלו, ולזה אמר ה׳ יתעלה ליצחק שיגור בארץ הנבחרת המוכנת אל שידבק בה השפע האלהי, וזה יהיה סיבה שיהיה ה׳ יתעלה עימו ויברכהו ויברך זרעו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

האמנם עתה לצורך הרעב גור בארץ הזאת ואל תירא ואל תפחד מחוסר לחם ולא מאנשי הארץ כי אני אהיה עמך ואברכך ולא תחסר כל בה. וכפי דרך קצת מפרשים היה דבור אל תרד מצרימה בהיותו בארץ כנען קודם בואו אל גרר ואינו נכון כי הוא אמר לו גור בארץ הזאת וזה מורה שבגרר נאמ׳ לו. והטע׳ שאני אוסר לך הירידה למצרים ומתיר לך הגרות בארץ הזאת הוא לפי כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל וזה יהיה כאשר אקים את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך ואם כן בהיותך עומד בארץ הזאת לא תהיה יוצא חוצה לארץ.
גור בארץ הזאת – ואתה גור בארץ כנען.
ואהיה עמך ואברכך – שאף על פי שיש בארץ כנען עתה חסרון מרעה, אני אהיה עמך ולא תחסר מרעה.
ואברכך – בממון ובמקנה ולא חוצה לארץ.
כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל, והקמתי את השבעה – והטעם שאמרתי שתגור בארץ הזאת ובזה איטיב לך, הוא כי כבר נשבעתי לאברהם לתת לו ולזרעו את הארץ הזאת, ולפיכך בהיותך גר בה תהיה נשיא אלהים בתוכם, ותקנה בה חזקה להורישה לזרעך.
גור בארץ הזאת, I want you to stay in this country, and even though there is presently a shortage of grazing land, if you stay where I tell you to your livestock will prosper.
ואברכך, I will bless you both in money and livestock, on condition that you remain in this country.
The reason is that כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה, the reason I tell you all this is because here I will keep My oath to Avraham your father to give him and his descendants this land. While you will reside in this land you will be treated like a prince among them. You will acquire title to this land thanks to your lengthy unbroken residence on it.
[א] גור בארץ הזאת ואהיה עמך
[1] סנהדרין פרק אחד עשר דף קיא ע״א (סנהדרין קיא.)
[ב] כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות
[1] שבת פרק שישי דף קיח ע״ב (שבת קיח:)
הָאֲרָצֹת: בהעתק הללי הארצות, ירוש׳ הארצת חס׳, ע״כ. ובכל הספרי׳ חס׳, וכן חברו שבסמוך1, וכ״כ בעל הטורים2. ובמסור׳3 כל אורי׳ חס׳ במ״א מלא, ויהי רעב4 בכל הארצות, וכ״כ הרמ״ה5 ז״ל. [הארצת].
הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי: ח׳ סבירי׳ האלה, וסימנם במסור׳6 על פסוק זה. <ומדרש אגדה יש בב"ר7 פ׳ ס״ד סימן ג׳.> [האל].
<את הַשְבֻעָה: במסור׳ הדפו׳8 ג׳ חס׳ וכו׳, דין חד מינייהו, ושארא בשאר קריא, ולא חשיב בהדייהו את הַשְבֻעָה אשר נשבע9 דסוף ואתחנן, מכלל דההוא מל׳ כתי׳, ולא היא, דחס׳ כתי׳. והעיקר כמו שמסר הרמ״ה10 ז״ל, זה לשונו, והקמתי11 את הַשְבֻעָה חס׳ וי״ו כתי׳, וכל לישנ׳ באורית׳ דכות׳ חס׳ בכל נוסחי דיקי, ושיתא כתי׳ בלישנ׳, תרין מנהון הַשְבֻעָה, וסי׳ והקמתי את הַשְבֻעָה, את הַשְבֻעָה אשר נשבע12, ותרין בִשְבֻעָה, וסי׳ לכל אשר יבטא13 האדם בִשְבֻעָה, או אסרה אסר14 על נפשה בִשְבֻעָה, וחד לִשְבֻעָה, לאלה וְלִשְבֻעָה15 (דסוטה), וחד שְבֻעָה גרידתא, או השבע שְבֻעָה16, וכולהו׳ חסרי׳. ואית דמס׳ עלי׳ תלתא חסרי׳, תרין בִשְבֻעָה וחד שְבֻעָה, ושבושא הוא, דאי בלישנ׳ קא מסיר, שיתא הוו, ואי בִשְבֻעָה קא מסיר, תרין הוא דהוו.> [את⁠־השבעה].
1. חברו שבסמוך: להלן פס׳ ד.
2. בעל הטורים: על אתר.
3. ובמסור׳: מ״ג-ד על אתר.
4. ויהי רעב: בר׳ מא נד.
5. הרמ״ה: אר״ץ.
6. וסימנם במסור׳: מ״ג-ד על אתר.
7. בב״ר: פרשה סד ג.
8. במסור׳ הדפו׳: מ״ג-ד על אתר.
9. את הַשְבֻעָה אשר נשבע: דב׳ ז ח.
10. הרמ״ה: שב״ע.
11. והקמתי: פסוקנו.
12. אשר נשבע: דב׳ ז ח.
13. לכל אשר יבטא: וי׳ ה ד.
14. או אסרה אסר: במ׳ ל יא.
15. לאלה וְלִשְבֻעָה: במ׳ ה כא.
16. או השבע שְבֻעָה: במ׳ ל ג.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

כי לך ולזרעך וגו׳ – ארץ פלשתים בכלל נתינת הארץ היא, ולזה גם כן הסכים רמב״ן, ואומרו לך הבטחה זו אולי שהיא על מה שהצליח הוא שם דכתיב (פסוק יב) ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו׳. עוד נתכוון לומר לו שיזכה הוא בה לזרע,⁠א ואולי כי לא החזיק אברהם בארץ פלשתים בחזקה הראשונה לזה רצה ה׳ שיחזיק יצחק בה והוא החזיק בה בחזקה מעולה שחרש וזרע, ולזה דקדק ה׳ בדבריו לומר את כל הארצות האל.
עוד נתכוין להבטיחו כי אין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם זולת ליצחק לבד והוא אומרו לך. ודקדק לומר ולזרעך לשלול חלק מבניו כי דוקא אותו שנקרא זרעו דכתיב (כ״א י״ב) כי ביצחק יקרא לך זרע (נדרים לא) ולא כל יצחק.
א. יש נוסחאות שכתוב בהן: ״לזרעו״.
כי לך ולזרעך אתן, "for I shall give to you and to your descendants, etc.⁠" The land of the Philistines was included in the this gift of the land. Nachmanides also understands our verse in that sense. He writes that the reason God said "to you" i.e. not only to Isaac's descendants, may have accounted for the phenomenal success Isaac experienced when he planted in the land of the Philistines (26,12). God also intended to tell Isaac that he would be farming successfully there. [after all, Abraham, Isaac and Jacob were shepherds not tillers of the soil. Ed.] Perhaps it was because Abraham at the time had failed to establish himself on the soil of the land of the Philistines that God told Isaac that he would stake a better claim to that land by plowing and sowing it. This is why God was specific in speaking about כל הארצות האל, "all of these lands.⁠"
God also wanted to assure Isaac that Ishmael would not share in any of the promises made by Him to Abraham. This is why God stressed the word לך, "to you.⁠" God added the word ולזרעך, "and to your seed,⁠" to exclude children of Isaac who would not qualify as his seed in the spiritual sense of the word. This is similar to God having told Abraham (21,12) "through Isaac will your seed be known.⁠" Nedarim 31 derives from that wording that not all of Isaac's seed would be worthy.
גור בארץ הזאת – פה תהיה גר בארץ בלי אוהב ורע לשכון עמו. אבל אל תירא שיקרך רעה, שעל כן אמר ״ואהיה עמך ואברכך״ כאומר אנכי שוכן עמך, ממי תירא? גם אל תדאג משנת הבצורת כי אברכך. וזאת הברכה היא ברכת השם מצד הנפלאות כמו ״ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה״.⁠1 ופירשנו זה בתחלת פרשת לך לך שאעפ״י שהיא בצורת ליושבי הארץ, לך תהיה שנת ברכה. כמפורש בענין ״ויזרע יצחק בשנה ההיא וגו׳ ויברכהו י״י״2 וכמו שאפרש בעז״ה.
כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל – לדעת המפרשים3 ז״ל טַעֲמוֹ, על כן לא תרד מצרימה לפי שנתתי לך ולזרעך הארצות האלה, על כן תשבו בה ולא תצאו ממנה. ואיננו כן לדעתי, אלא לפי שאמר לו שאחר כן ישכון בארץ שיאמר לו, ועתה יתגורר בארץ הזאת בין אנשים רעים שהם שונאי נפשו, הודיעו הטעם למה ישלחנו לשבת בתוכם. ואמר לפי שנתתי לך ולזרעך את כל הארצות האל, כדרך שאמר לאברהם ״לך אתננה״4 כי על שמו תקרא ״נחלת אברהם״ אביהם, כן אמר ליצחק שהוא אבי האומה, ויתננה לו וממנו ינחלוה. ולכן צריך אתה לסבול הטלטול והגרות הזה בארץ לא לך, בין שונאים. כמו שמטעם זה הוצרך גם אברהם לסבול ללכת מארצו ומבית אביו, ומגוי אל גוי בארץ כנען. כי כן התניתי עמו בברית בין הבתרים ואמרתי לו. ״אני י״י אלהיך אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה״5 ופרשתי לו הדבר שהיציאה הזאת וטלטול הזה הכרחי לירושת הארץ ד׳ מאות שנה שנאמר ״ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם״6 וגו׳ וכמו שפירשנו שם. ובאותו מעמד נשבעתי לו על הדבר הזה. והנני מקיים עתה שבועתי שעל ידי הגרות שאתה סובל תנחל הארץ, אתה וזרעך. וזהו שאמר ״והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך״ כלומר שאתה תנחל את הארץ עם כל תנאיה, [וגם] הזרות והצרות {אני מקיים בזה עמך}. וזה הפירוש אמונה, ואין אנו צריכין לדברי רמב״ן ז״ל שאמר ״אין צריך שיבטיח השם את יצחק שלא יעבור על השבועה שנשבע לאביו, כי לא אדם הוא להנחם.⁠7 ואברהם אין לו זרע אחר בעל ברית לאלהים, והשבועה איננה על תנאי. כי ביעקב הוצרך מפני עשו אחיו לומר שבו יתקיים הברית ובזרעו, לא בעשו. וזה המאמר ״והקימותי את השבועה״ יחשב שבועה, ולכך תמיד יאמר בתורה ׳אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב׳8 ׳אשר נשבעת להם בך׳.⁠9 כי לא מצאנו שבועה ליצחק בלתי זאת. ורצה הקב״ה להשבע לכל אחד מן האבות להודיע שראוי כל אחד לכרות עמו ברית, ושתהיה זכות כל אחד עומדת לפניו עם זרעו, כי אע״פ שהראשונה תספיק, תוספות זכות וכבוד הוא להם. ולכן אמר ׳וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור׳,⁠10 כי כולם בעלי ברית לאלהים״. [עכ״ל רמב״ן]. ואם דבריו שדבר על ענין השבועה נאה אף נעים, לא בעבור זה נכתב כאן ״והקמותי את השבועה״ שהרי ביעקב לא מצינו ״שבועה״ ולא ״הקמותי את השבועה״ והתורה תקצר באלה. ואולי כמה נבואות התנבאו האבות ולא נכתבו בתורה, וידענו שנשבע להם אחר שהכתוב אומר ״אשר נשבעתי לאבותיכם״.
1. בראשית יב, ב.
2. שם כו, יב.
3. רמב״ן.
4. שם יג, טו.
5. שם טו, ז.
6. שם טו, יג.
7. שמו״א טו, כט.
8. דברים לד, ד.
9. שמות לב, יג.
10. ויקרא כו, מב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

גור – לא תשב בקביעות דירה רק כגר מארץ אחרת:
בארץ הזאת – בארץ פלשתים שהיה שם אז:
אתן את כל הארצת האל – כי גם ארץ פלשתים בכלל ארץ ישראל, כדכתיב לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים (יהושע י״ג ג׳):
והקימתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך – אין צריך שיבטיח הקב״ה את יצחק שלא יעבור על השבועה שנשבע לאביו, כי לא אדם הוא להנחם, והשבועה איננה על תנאי, אלא זה המאמר הוא שבועה מיוחדת ליצחק להודיע שאף הוא ראוי כאביו לכרות עמו הברית, ולכך יאמר תמיד בתורה הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב (דברים ל״ד ד׳), כי לא מצאנו שבועה ליצחק בלתי זאת, ורצה הקב״ה להשבע לכל אחד מן האבות, כי אעפ״י שהראשונה תספיק, תוספת זכות וכבוד הוא להם. ויתכן עוד שהוסיף ליצחק בשבועה זאת שיקיים בו בעצמו השבועה שנשבע לאברהם אביו, שיהיה הוא ברכה בעמים, כמו שאמר והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, ויהיה פירוש הכתוב והקימותי בך את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך, כי אתה ברכה בעמים, וכן אמר עוד ביעקב ונברכו בך כל משפחות האדמה (לקמן כ״ח י״ד):
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

גור בארץ הזאת – הגרות שנתחייבת יהיה בארץ הזאת, כי הגרות יהיה או ע״י טלטול ממקום למקום, או ע״י מה שמחשיב עצמו כגר בארץ אף שיושב במקום אחד קבוע, ותוכל לקיים גרות גם בארץ הזאת, ואל תחוש אל הרעב הכולל כי אהיה עמך ואברכך בברכה פרטיית ע״י השגחתי שתדבק בך בפרטות, ואל תאמר הלא אברהם יצא למצרים בעת הרעב, כי יש הבדל בינך ובין אברהם. א] מצד הארץ כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, וחל עליהם קדושת הארץ עד שתדבק בה ההנהגה הנסיית, (כי יצחק לא כבש את הארץ והיה הנתינה רק לענין שתחול עליה הקדושה וההשגחה הפרטיית), וממילא הרעב הוא השגחיי ולא יחול עליך. ב] מצדך אחר שכבר נשבעתי לאברהם שתדבק בו ובזרעו ההשגחה הנסיית, והקמתי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם, משא״כ יציאת אברהם למצרים היה קודם השבועה הזאת.
{Why the duplication: ‘I will give all these lands’, ‘I will give to your offspring’?}
Further, to counter his fear that exile and wandering had been decreed for him — since the era of exile was really ushered in at Yizhaq’s birth1 — the Lord said to him:
RESIDE IN THIS LAND. Your obligation to live as a stranger will be fulfilled in this land, either by being forced to wander from place to place, or by feeling like a stranger even while dwelling in a permanent place. You can thus fulfill this decree even in this land. Concerning the famine, you do not have to fear. For, I will be with you and bless you — through My special blessing which will pertain to you in particular.
There is no point in your citing Avraham as an example, he having descended to Mizraim during the famine, for there is a difference between you and Avraham. Firstly, from the aspect of the land, For to you and your offspring I will give all these lands, thus making the land fit for sanctity, and hence relating it to miraculous guidance2 (for Yizhaq did not conquer any part of the land, and only possessed it from the aspect of sanctity and personal guidance). This famine is therefore under My direct supervision and will not affect you.
Secondly, I have already sworn to Avraham that miraculous guidance will cleave to him and to his progeny — and I will fulfill the oath that I have sworn to Avraham, notwithstanding that Avraham himself did depart for Mizraim — for that took place before this oath was established.
1. See page 71.
2. Cf. above: miracles are performed only in the Holy Land. The stress here is that the land acquired its special providential status because of the people of Israel who would dwell within it — and not vice versa. Reb Chaim Zimmerman has pointed out that according to the Talmud, the Holy Land is called Zion because the Jewish people are called Zion, rather than the other way around (See Isa. 51:16!) in connection with this, see also Page 219, note 195: qedushah derives from and through the Jew who was first imbued with this quality at Sinai.
ועתה1 אמר לו בפרט על אותה שעה: גור בארץ הזאת: נכלל בזה כל ארץ פלשתים, על כן יצא מכאן לנחל גרר2.
{גור בארץ הזאת: בתורת גר3, כי כך רצון ה׳ אפילו בעת ישיבתנו בארץ הקודש, כמאמר דוד (דברי הימים א כט,טו) ״כי גרים אנחנו״ וגו׳. ויש עוד לומר שהראהו ה׳ שבתחילת ישיבת ישראל בארץ ישראל יהיו תחת יד פלשתים ויסבלו הרבה עד דוד.}
ואהיה עמך: להצילך4 מאיבת אבימלך.
ואברכך: בשפע תבואה5.
כי6 לך וגו׳: הוא טעם על הציווי ״גור בארץ הזאת״7, משום שעליו להראות חביבות הארץ שהיא שלו ושל זרעו.
והקמתי את השבועה וגו׳8: אם נפרש9 שבועת ברית בין הבתרים על נתינת הארץ, הוא מיותר, שהרי אומר ״כי לך ולזרעך וגו׳⁠ ⁠⁠״10. אלא הכוונה על שבועה שהיתה בשעת העקידה11. ונתבאר (לעיל כב,יז) כוונת השבועה שיהיו ככוכבי השמים וכחול שעל שפת הים בעת שאומות העולם ישלטו בבניו, ואז לא יהיו יכולים לכלותם, ויתגברו בשני אופנים, כמבואר שם. וזהו טעם12 על ״ואהיה עמך״ – להצילך מאיבת אבימלך13, שלא יוכל לך על פי הקמת השבועה14.
1. במילים ״גור בארץ הזאת״.
2. בפסוק י״ז, כשאמר לו אבימלך ״לך מעמנו״.
3. עיין היטב רש״י לעיל טו,יג ד״ה בארץ לא להם.
4. וכך ב׳הכתב והקבלה׳.
5. כדמוכח להלן פסוק י״ב ״ויברכהו ה׳⁠ ⁠⁠״, עיי״ש.
6. אי אפשר לפרש ״כי״ (נתינת טעם מדוע יברך אותו) כמוסב על ״ואברכך״.
7. כך בספורנו.
8. ״אשר נשבעתי לאברהם אביך״. והיכן הוזכרה שבועה על ארץ ישראל אצל אברהם אבינו? אמנם מצינו שבועה בפרשת העקידה (כב, טז-יח), אך לא בהקשר לא״י, (השבועה על א״י מוזכרת גם לעיל כד,ז ״ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת״, וכן להלן נ,כד ובכמה פסוקים בתורה). וצריך לומר שהברית שנכרתה בין הבתרים נחשבת שבועה, וכך פירש רש״י לעיל כד,ז ד״ה ואשר נשבע לי, ועיי״ש ברבינו שברית היינו שבועה.
9. שהכוונה כאן על שבועת א״י וממילא ודאי הכוונה לברית בין הבתרים שנחשבת שבועה.
10. כלומר, הרי כבר אמר ״כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות״, מדוע א״כ כפל ענין זה במילים אחרות ״והקמותי את השבועה״ – על ארץ ישראל.
11. לא על שבועת א״י, אלא על שבועת ריבוי זרע אברהם ״והרבה ארבה את זרעך״ וכו׳, ושבועה זו נאמרה בשעת העקידה. ומה שנאמר להלן בפסוק ד׳ ״והרביתי את זרעך״ עיין להלן ברבינו.
12. כלומר, לפי״ז ״והקמותי את השבועה״ לא מוסב על שלפניו – ענין א״י, אלא על שלפני פניו – ״ואהיה עמך״.
13. כפי שביאר רבינו לעיל.
14. דהיינו קיום השבועה (השוה רש״י לעיל ט,ט ד״ה ואני הנני). (הערת אאמו״ר).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

גור בארץ – אמר הקב״ה למשה, חבל על דאבדין, כמה פעמים נגליתי על האבות ולא הרהרו אחר מדותי, אמרתי ליצחק גור בארץ ואברכך, ובקשו עבדיו לשתות מים ולא מצאו עד שעשאו מריבה שנאמר ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק ולא הרהר אחר מדותי.⁠1 (סנהדרין קי״א.)
1. עיין מש״כ לעיל בפ׳ לך (י״ג י״ז) בפסוק קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה בדרשא כזו וצרף לכאן.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םרד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ד) וְהִרְבֵּיתִ֤י אֶֽת⁠־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְנָתַתִּ֣י לְזַרְעֲךָ֔ אֵ֥ת כׇּל⁠־הָאֲרָצֹ֖ת הָאֵ֑ל וְהִתְבָּרְכ֣וּא בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃
I will multiply your offspring like the stars of the heavens and I will give your offspring all these lands. All the nations of the earth will be blessed through your offspring,
א. וְהִתְבָּרְכ֣וּ =ש,ש1,ו וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל,ק3=וְהִתְבָּרֲכ֣וּ (חטף)
• הערת ברויאר
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[כב] 1והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, פעמים הוא אומר ככוכבי השמים ופעמים הוא אומר כחול אשר על שפת הים (יהושע י״א:ד׳), אלא ככוכבי השמים יכול אם נפרץ במגפה או בהריגה אין להם מליאה וחזירה ת״ל כחול אשר על שפת הים שאם אתה לוקח ממנו ונעשה גומה הרוח ממלאה אותה מיד או כחול אשר על שפת הים שהוא תחת פרסת כל רגל ת״ל ככוכבי השמים תן לו כח היפה שבשתיהן. (מדרש החפץ כת״י)
[כג] 2והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, אמר ר׳ יהושע בן לוי אילו היו האומות יודעין כשיחטאו ישראל אף הם לוקין היו מעמידין שני איסטרטיוטין כדי שיהיו משמרין כל אחד ואחד מישראל שלא יחטאו, ולא דיין שאין האומות משמרין את ישראל אלה עוד מבטלין אותן מן המצות ועל שישראל חוטאין כל העולם כולו לוקה, שנאמר על כן עליכם כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה (חגי א׳:י׳). ואם אינם חוטאין כל העולם מתברך בשבילם שנאמר והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. (תנ״י ויקרא נה.)
[כד] 3והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, כשם שאמר לאברהם כך אמר ליצחק שבזכות ישראל העולם עומד כדי שיעסקו בתורה שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיהו ל״ג:כ״ה), והברית זו תורה שנאמר והגית בו יומם ולילה (יהושע א׳:ח׳). (לקח טוב)
1. כ״ה גם בכת״י מעין גנים וראה לעיל פט״ו מאמר נח. פכ״ב מאמר קצג. בבאור וצרף לכאן.
2. בתנ״י דורש זאת על הפסוק אם בחקתי תלכו וגו׳ ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳ ואם לא תשמעו וגו׳ ונתתי את שמיכם כברזל. ועי׳ לעיל פי״ב מאמר עט. פה. ובלקח טוב בחוקותי שם, ונתתי גשמיכם ולא גשמי כל הארצות ומה אני מקיים והתברכו בזרעך כל גויי הארץ שבזכות ישראל השמים נותנין טלם והארץ נותנה יבולה שנאמר גם ה׳ יתן הטוב (תהלים פה). וכלשון זה במדרש אגדה שם.
3. לעיל פכ״ב פסוק יח. אותו הלשון והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עיי״ש מאמר קצז-צט. ובכתב יד רמזי התורה לר׳ יואל כאן כ׳ והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, מתי יהיו האומות מבורכין כשיתגיירו ויבואו לכלל זרעיך. ד״א והתברכו לשון הברכת האילן שיתגיירו ויהיו נטועין בתוך ישראל, והתברכו לשון בריכות מים שיטהרו בזרעך כמו בבריכת מים. ותוכן דרשות אלו מבוארים לעיל. ובחזקוני כאן והתברכו בזרעך אמר רב יוסף בן טוביה בזרעך יתערבו כל גויי הארץ כדתנן אחד המבריך ואחד המרכיב, ותוכן דרשות אלו מבוארין לעיל פי״ב מאמר סג. עה. בבאור.
וְאַסְגֵּי יָת בְּנָךְ כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָּא וְאֶתֵּין לִבְנָךְ יָת כָּל אַרְעָתָא הָאִלֵּין וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִיל בְּנָךְ כֹּל עַמְמֵי אַרְעָא.
I will multiply your descendants [making them as numerous] as the stars of the heavens, and I will give your descendants all these lands. Because of your descendants shall be blessed all the nations of the world.

וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ
וְאַסְגֵּי יָת בְּנָךְ כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָּא וְאִיתֵּין לִבְנָךְ (לִבְרָךְ) יָת כָּל אַרְעָתָא הָאִלֵּין וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִיל בְּנָךְ כֹּל עַמְמֵי אַרְעָא
זַרְעֲךָ – בְּנָךְ ברבים או בְּרָךְ ביחיד?
א. כל תיבות זַרְעֲךָ שבפסוקנו מתורגמים בתאג׳ בְּנָךְ (בניך), ברבים. אבל בהרבה נוסחים רק ״וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ״ – ״יָת בְּנָךְ״, ״וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ״ – ״בְּדִיל בְּנָךְ״ ברבים. אבל ״וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ״ מתורגם ״וְאִיתֵּין לִבְרָךְ״ (לבנך) ביחיד, שלא לכלול את עשו. ואולם הנוסח מנוגד להערת המסורה לעיל (בראשית כא יג) ״כל זַרְעֲךָ תרגם בְּנָךְ. בר מן וגם את בן האמה – בְּרָךְ תרגום״.⁠1
ב. ״הָאֲרָצֹת הָאֵל״ – ״אַרְעָתָא הָאִלֵּין״, אבל בהערת מסורה נרשם: ״הָאִילִּין דוקא״, ראה טעמה להלן ״כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה״ (בראשית מד ז).
ג. לביאור ״וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ״ – ״בְּדִיל בְּנָךְ״, עיין לעיל ״וְנִבְרְכוּ בְךָ״ (בראשית יב ג) ״וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִילָךְ״.
1. ״באורי אונקלוס״.
ואסגי יתךא ככוכבי שמיא ואתן לבניך ית כל ארעתא האלין ויתברכון בזכותך כל אומיאב ג דארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתך״) גם נוסח חילופי: ״זרעיית בניך״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בזכותך כל אומיא״) גם נוסח חילופי: ״בזרעת בניך כל אומה״.
ג. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע כאן: ״דע״, עם סימני נמחיקה.
ואסגי ית בנך הי ככוכבי שמיא ואיתן לבנך ית כל ארעתא האילין ויתברכון בגין בנך כל עממי ארעא.
And I will multiply thy sons as the stars of the heavens, and will give to thy sons all these lands, and through thy sons shall all the nations of the earth be blessed;
ואכת׳ר נסלך ככואכב אלסמא ואעטיהם ג׳מיע הד׳א אלבלדאן ויתבארך בהם ג׳מיע אמם אלארץ׳.
וארבה את זרעך ככוכבי השמים ואתן להם את כל הארצות האלה, ויתברכו בהם כל אומות הארץ.
בזרעך – אדם מברך את בנו: תהא זרעך כיצחק, וכן:⁠א בך יברך ישראל (בראשית מ״ח:כ׳). ואף לעניין קללה: והיתה האשה לאלה (במדבר ה׳:כ״ז),⁠ב וכן: והנחתם שמכם לשבועה לבחירי (ישעיהו ס״ה:ט״ו) – שהנשבע אומר: אהא כפלוני אם עשיתי כך וכך.
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, פירנצה III.3 נוסף: ״בכל המקרא וזה אב לכולם״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, פירנצה III.3 נוסף: ״שהמקלל שונאו אומר לו תהא כאשה פלונית״.
והתברכו בזרעך AND IN YOUR SEED SHALL BLESS THEMSELVES – A man will say to his son, "May your seed be as the seed of Yitzchak". Such is the meaning of this phrase wherever it occurs in the entire Scriptures. The following passage is that from which this meaning may be derived for all such passages: "By you shall all Israel bless their children saying,'May God make you [as Ephraim and Manasseh]'" (Bereshit 48:20). So, too, in the case of a curse do we find a similar idea: "And the woman shall become a curse" (Bemidbar 5:27), meaning that one who curses his enemy will say "May you be like such and such a woman". Similar, also, is "And you shall leave your name for a curse unto mine elect" (Yeshayahu 65:15), meaning that one who takes an oath will say "May I be like such-and-such a person if I have really done so-and-so".
והתברכו בזרעך כל גויי הארצות – כשם שאמר לאברהם כך אמר ליצחק. שבזכות ישראל העולם עומד כדי שיעסקו בתורה. 1שנא׳ אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה ל״ג:כ״ה). והברית זו תורה. שנא׳ והגית בו יומם ולילה (יהושע א׳:ח׳).
1. שנא׳ אם לא בריתי והברית זו תורה. עי׳ פסחים ס״ח ע״ב ובפירש״י. ובע״ז ג׳ ע״א בפירש״י ד״ה אם לא.
והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצות האל – אע״פ שהן תמימים:
והתברכו בזרעך – כמו שדרשנו באברהם:
והרביתיונתתי לזרעך – להם תהיה מתנה גמורה שישכנו בה ויגרשו הגוים ממנה.
ומה שאמר: לזרעך – על זרע יעקב אמר, כי הוא המיוחד לאברהם וליצחק.⁠א
והתברכו – פרשתיו.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״ומה שאמר לזרעך... לאברהם וליצחק״.
והרבתי...ונתתי לך לזרעך, for them it will be an outright gift as they will not only dwell there but will expel the gentiles from this land. The word זרעך is intended to apply to the descendants of Yaakov, seeing that this is the only seed common to Avraham, Yitzchok, and Yaakov. והתברכו, I have explained this on 23,18.
טעמו פשוט. אמנם קשה מה שחזר ושנה בנבואה זאת נתינת הארץ לזרעו, וזה כי [כבר] אמר בתחילתה כי לך ולזרעך [וג׳], וכאן חזר {ואמר} ונתתי וג׳. [ומה] שאני מבין בזה הוא שהוא ביאר במקרא זה כי נתינתו [את] הארץ לזרעו לא תהיה אלא אחר שירבה {זרעו} ככוכבי השמים, וכך היה בעדות מאמר השליח (=משה רבנו)1 ע״ה להם בשעת כניסתם לארץ (דברים י:א) והנכם היום ככוכבי השמים לרוב2.
1. פז. בכ״מ קורא רבנו למשה רבנו ׳השליח׳ (׳אלרסול׳ במקור), ובזה הלך בעקבות רס״ג, ראה הקדמת פירושו לתהלים (מהד הר״י קאפח עמ׳ כה, וראה שם הערה 97). מעניין הדבר שמהדירי תשובות רבנו (מהד׳ פריימאן-גויטיין) בחרו לכתוב בתרגומם ׳משה׳ בכל מקום שהשתמש רבנו בביטוי ׳אלרסול׳, השוה לדוגמא תשובה מד (שם עמ׳ 48).
2. פח. לביאור רבנו בסוף הפסוק ׳והתברכו בזרעך׳ ראה להלן פר׳ וישלח (לו:יב) ועמש״כ שם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

(ד) הארצת האל – שהרי ארץ פלשתים אף בכלל ארץ ישראל היא כמו שפירשנו בפרשת וירא (חזקוני בראשית כ״ב:א׳).
האל – רמז לל״א מלכים שכבש יהושע.
והתברכו בזרעך – אמר רב יוסף בן טוביה: בזרעך יתערבו כל גויי הארץ, כדתנן: אחד המבריך ואחד המרכיב.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]

(4) הארצות האל, "these lands;⁠" this was to make plain that the lands over which the King of the Philistines ruled at that time were included in the land God had promised to the descendants of Avraham. Our author had already explained this in his commentary on Genesis 22,1.
The word: האל, is an allusion to the 31 Kings Joshua would defeat and whose lands he would conquer after Moses' death.
והתברכו בזרעך, "and through your descendants will be blessed;⁠" Rabbi Yoseph son of Tuviah said: "through your descendants all the nations of the word will receive genetic input.⁠" (Based on the Mishnah in Sotah 43) אחד המבריך ואחד המרכיב, it does not matter whether he bends or grafts the vine.
ואולם יהיה זה אחַר שארבה את זרעך ככוכבי השמים, ואז אתן לזרעך את כל הארצות האלו, ויהיה זרעך באופן מהשלמוּת והטוב שיתברכו בהם כל גויי הארצות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

אמנם לעתיד אני ארבה את זרעך כככבי השמים ואז אתן להם את כל הארצות האלה לנחלה ואז יתקיים צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה (תהלים ל״ז:כ״ט).
אדם אומר לבנו. ופי׳ והתברכו בפה לא שתגיע להם הברכה בסבתו:
וכן בכל המקרא. כשהברכה מחוברת עם בי״ת ואב לכלם בך יברך ישראל דכתיב בתריה לאמר:
ולא יקשה עליך היעוד הזה בחשבך כי בניך הם מתי מספר ואיך יירשו את כל הארצות האלה כי הנה אני ארבה את זרעך ככוכבי השמים והוא הרבוי בכמותם ומעלתם. וגם לא יקשה זה בעיניך מפאת מלכי הארץ ושריה שהם רבים ועצומי׳ כי הנה עם היות רבים הגוים האלה ממך תדע באמת שאתן לזרעך את כל הארצו׳ האל ולא תחוש גם כן לשנאתם ואיבתם לזרעך בהיות יורש את ארצם. כי הנה אף על פי שזרעך יירשו את ארצם יתברכו בהם כל גויי הארץ.
אדם אומר וכו׳. פירוש שאין ״והתברכו״ רוצה לומר שתהא לכל גויי הארץ הברכה בשביל ישראל, שהרי ״והתברכו״ משמע לשון התפעל, הם עצמם מתברכים בזרעך, ולא שיהיו מקבלים הברכה:
הארצת הָאֵל והתברכו: ח׳ סבירי׳ האלה1. [האל].
1. ח׳ סבירי׳ האלה: מ״ג-ד לעיל פס׳ ג.
אדם אומר לבנו יהא זרעך כזרעו של יצחק. רצונו לפרש והתברכו בפה לא שיתברכו בשביל זרעך דא״כ היה לו לומר והתברכו מזרעך:
A man will say to his son, "May your children be like the children of Yitzchok.⁠" Rashi is explaining that the nations will receive oral blessings [from one another], not that they will become blessed because your children [are a source of blessing for them]. For then it should say והתברכו מזרעך.
והרביתי את זרעך ככוכבי השמים – לא ראיתי פירוש על פסוק זה, למה אמר פעם ״ונתתי לזרעך את כל הארצות האל״, ולמה בכתוב הקודם אמר ״לך ולזרעך״. וכאן זכר זרעו לבד. ועם ביאורנו יתכן הכל. לפי שאמר לו טעם הגרות הזה שהוא בכלל שבועת ברית בין הבתרים, שיהיו הוא וזרעו גרים גרורים ת׳ מאות שנה קודם שינחלו את הארץ, הבטיחו עתה על ירושה שניה. כי הראשונה שקדמה לה הגרות היא ירושת הארץ שירשו באי הארץ ובהם לא נתקיימו ההבטחות הגדולות שהבטיח השם לאברהם אבינו בפרשת המילה ובעקדה, כי אחרי בואם אל הארץ גרמו מיד החטאים שגברו עליהן בכל דור ודור שונאיהם, וישבו בשפל. ואם צמח קרן ישראל מעט מימי שמואל ואילך, לא עמד זמן רב. גם מאז היו העמים כולם שונאי נפשנו, אפילו שכנינו וקרובנו אדום ועמון ומואב וישמעאל, פלשת עם יושבי צור, וכן העמים הרחוקים אשור מצרים ופתרוס וכיוצא. וכן הוא עד היום הזה. אבל יתקיימו אלה ההבטחות כולם באחרית הימים וכמו שפירשנו למעלה. וזהו שהבטיחוֹ שנית ״והרביתי את זרעך ככוכבי השמים״ כדרך שאמר ״וספור הכוכבים וגו׳ כה יהיה זרעך״.⁠1 ובעקידה ״והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים״2 שהוא גם על הגדולה והכבוד, שיהיו עם חכם ונבון וגוי קדוש בעיני כל העמים. וזוהי ירושה שניה שאמר עליה שנית ״ונתתי לזרעך את כל הארצות האל״. כי למעלה שדבר על טעם הגרות הוצרך לומר ״כי לך ולזרעך״. אבל כאן שמדבר על הגאולה העתידה, אין צורך עוד לומר ״לך״. ובימים ההם תגדל תפארת ישראל בעיני הגוים כולם, וכאמרו ״והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר י״י״3 וגו׳ ואז יקויים ״והתברכו בזרעך כל גויי הארץ״. כי ממזרח שמש ועד מבואו ישימו לי״י כבוד, וידעו כי ישראל הם עטרת תפארת וצניף מלוכה. וכן אמר בהבטחה בעקידה, ושם בארנוהו.
1. בראשית טו, ה.
2. שם כב, יז.
3. ישעיה ב, ג.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

והרבתי את זרעך – הנה הצדיק המושגח בהשגחה פרטיית דומה כצינור אשר על ידו יורק השפע לארץ, ובענין זה נאמר ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך, ואמרו חז״ל שכלם מתברכים בשביל ישראל, וה׳ אמר ליצחק ואהיה עמך ואברכך ולא הבטיחו שע״י תבא הברכה לכל משפחות האדמה, השיב לו ה׳ כי עתה א״א שיהיה זאת אם מצדו אם מצד הארץ, אם מצדו באשר הוא יחיד שרק לזרעו שיהיו קהל גדול יהיה להם הכח הזה שיתברכו גויי הארץ על ידיהם, ועז״א והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, ר״ל כמו שהכוכבים פועלים בעולם השפל וכל ארץ יש לה כוכב מיוחד מריק עליה הברכה וההשפעה מאת המשפיע העליון, כן יהיה זרעך הרבים, אם מצד הארץ, שמה שנתתי לך את הארץ עדיין אינה בידך ע״י כבוש וחזקה, רק שהבטחתי לך שיהיה לזרעך בעתיד, אבל בעת שארבה את זרעך אז ונתתי לזרעך את כל הארצות האל שיהיה שלהם ע״י כבוש, ואז זכות זרעך וזכות הארץ שתדבק בם האלהות תגדל עד שיהיו הם הצינור להריק ברכה לכל העולם, ואז והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, ולא יהיה כמו עתה שרק אתה לבד תתברך בעת הרעב, כי יתברכו כלם.
{Why by his offspring and not by Yizhaq himself will ‘all the peoples of the earth’ bless themselves?}
I WILL MAKE YOUR OFFSPRING AS MULTITUDINOUS AS THE STARS OF HEAVEN. The zadiq who is beneath the personal guidance of the Holy One can be compared to a tube through which heavenly abundance is bestowed upon the earth; as the verse implies, so that all the peoples of the earth will bless themselves by your offspring. As our Sages of blessed memory declared: They are all blessed because of Israel.⁠1 The Lord said to Yizhaq, “I will be with you and will bless you” — and did not promise that all the families of the earth would be blessed through him, so as to make it clear to him that such a thing can not yet come about, both from his side, and from the side of the land. From his side — since he is alone and by himself; only his offspring, who will be a multitude, will have the power to bring blessing upon all the peoples of the earth.
The verse therefore states, I will make your offspring as multitudinous as the stars of heaven; meaning that just as the stars influence the lower world, and each land possesses a special star which bestows upon it blessing and abundance from the uppermost Benefactor, so too will it be with your offspring. From the side of the land — although I have given you the land, you still have not conquered it and taken legal possession of it. I only promised that in the future it will belong to your offspring.
However, when I increase your offspring, then, And I will give to your offspring all these lands — it will belong to them through conquest. Then your offspring will merit, and the land will merit, for godliness and greatness to adhere to them, making them the tube through which heavenly blessing is bestowed upon the whole world.
Then all the peoples of the earth will bless themselves by your offspring. The situation will not be as it is now, that you alone are blessed during the famine then they will all be blessed.
1. Yevamoth 63a.
והרביתי וגו׳: זה הכתוב הוא טעם על הבטחה של ״ואברכך״1. ומתחילה יש להבין עיקר זה הכתוב, שהוא מיותר, אחרי שהקדים ״והקמתי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך״2 כבר נכלל בזה ברכת ה׳ לאברהם שיהיו ככוכבי השמים. ויותר קשה מה שאמר ה׳ עוד ״ונתתי לזרעך את כל הארצות האל״, והרי בזה המאמר אמר לו (פסוק ג׳) ״כי לך ולזרעך אתן וגו׳⁠ ⁠⁠״3. אלא על כרחך יש הבטחה אחרת בזה שאמר ״ככוכבי השמים״. והנה גם שם (כב,יז) גבי אברהם אבינו ביארנו4 שאינה הבטחה לריבוי, שהרי על זה כבר הובטח שיהיה זרעו כעפר הארץ, אלא שיהיו גדולי המעלה ככוכבי השמים המאירים לרבים, ושם היתה הכוונה5 לענין חכמה כמבואר בענין, והוסיף כאן להבטיח ליצחק אשר בניו יאירו בשפע ברכה ועושר ככוכבי השמים, והיינו מה שסיים ״ונתתי לזרעך את כל הארצות האל״ היינו כח ושפע של כל הארצות6 במה שתהיה ברכה מיוחדת בתבואת ישראל7.
והתברכו בזרעך כל גויי הארץ: כל הגויים שבארץ יתברכו8 שיצליחו בתבואה כמו ישראל. וכל זה הוא טעם על מה שבירך גם כן את יצחק בשפע ברכה9, כדי להיות סימן לבניו.
1. שביאר רבינו לעיל – בשפע תבואה.
2. וע״פ רבינו הכוונה לשבועת העקידה, ושם מוזכר ״והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וגו׳⁠ ⁠⁠״, מדוע א״כ חזר בפסוקנו ״והרביתי את זרעך״.
3. ועיין ברד״ק.
4. במושג ״ככוכבי השמים״.
5. ׳גדולי המעלה׳ לענין חכמה.
6. ״ונתתי לזרעך את כל (כח ושפע של) הארצות האל״.
7. וענין זה של פרנסה ותבואה אכן ייחודי ליצחק כפי שביאר רבינו לעיל יב,יז ועוד.
8. יברכו את עצמם (׳יאחלו לעצמם׳).
9. שהרי כבר בירך את אביו אברהם, ויצחק הוא יורשו ו״כי ביצחק יקרא לך זרע״.
והרביתי את⁠־זרעך וגו׳ – במקביל אל ״והרבה ארבה את⁠־זרעך ככוכבי השמים״ וגו׳ להלן כ״ב:י״ז.
והתברכו בזרעך וגו׳ – הרי זו חזרה מילולית על האמור לאברהם אבינו, שם, פסוק יח.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ה) עֵ֕קֶב אֲשֶׁר⁠־שָׁמַ֥ע אַבְרָהָ֖ם בְּקֹלִ֑י וַיִּשְׁמֹר֙ מִשְׁמַרְתִּ֔י מִצְוֺתַ֖י חֻקּוֹתַ֥י וְתוֹרֹתָֽי׃
because Avraham has listened to my voice and has kept My charge, My commandments, My statutes and My teachings.⁠"1
1. my teachings | וְתוֹרֹתָי – On the difference between each of the terms in the verse and to which laws they refer, and whether this verse implies that Avraham observed the Torah before it was given, compare Rashi and Rashbam and see Avot and Mitzvot.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[כה] 1עקב אשר שמע אברהם בקלי, תני בן כמה שנים הכיר אברהם את בוראו, ר׳ חנינא ור׳ יוחנן תרווייהון אמרי בן מ״ח שנה הכיר אברהם את בוראו, רשב״ל אמר בן ג׳ שנים היה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי מנין ״עקב״, א״ר לוי כד אתא מיתלי עקבא מן ארעא. (שהשה״ר פ״ו)
[כו] 2עקב אשר שמע אברהם, גדולה ענוה שבה נשתבח אברהם אבינו שנאמר עקב אשר שמע אברהם ולהלן הוא אומר עקב ענוה יראת ה׳ (משלי כ״ב:ד׳). (מדרש הגדול)
[כז] 3עקב אשר שמע אברהם, והיה עקב תשמעון את המשפטים (דברים ז׳:י״ב), משפטים שמשליך אותם אחר עקיבו אם תשמעו אותם הדברים ותזהרו בהם הקב״ה ישמור לך הברית והחסד אשר נשבע לאבותיך, שכן מצינו באברהם עקב אשר שמע אברהם נשבע לו הקב״ה שיתן לו את הארץ וירבה את זרעו ויתברכו בזרעו כל גויי הארץ. (מדרש אגדה עקב)
[כח] 4עקב אשר שמע אברהם בקלי, אמר רב קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו׳ א״ל ר׳ שימי בר חייא לרב, ואימא ז׳ מצות הא איכא נמי מילה, ואימא ז׳ מצות ומילה, א״ל אם כן מצותי ותורותי למה לי, אמר רבא ואיתימא ר׳ אשי קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין שנאמר תורותי, אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה. (יומא כח:)
[כט] 5עקב אשר שמע אברהם, והיה ירמיה הנביא מוכיח את ישראל ואמר להם שמעו דבר ה׳ (ירמיהו ב׳:ד׳) היו כאביכם שהיו שומעין לדבריו של הקב״ה ומקיימים מצותו דכתיב עקב אשר שמע אברהם וגו׳. (מדרש אגדה מסעי לג.)
[ל] 6שמע אברהם בקלי, שאמרתי לו לך לך מארצך וממולדתך (בראשית י״ב:א׳). (לקח טוב)
[לא] 7וישמר משמרתי, שעשה משמרת למשמרת לא צויתי בני נח אלא שלא יעבדו ע״ז והוסיף מעצמו ושבר צלמי אביו. (מדרש החפץ כת״י)
[לב] 8וישמר משמרתי, מאי משמרתי כך אמרה מדת החסד כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכה שלי שהרי אברהם עומד שם במקומי ושומר משמרתי. (ירושלמי)
[לג] 9וישמר משמרתי, זהו שלוח הגר וישמעאל, מצותי, היא העקדה, חקותי, היא המילה, ותורתי, היא גמלות חסדים והיא דרך ה׳ שהלך בה אברהם ויצחק. (אור האפלה כת״י)
[לד] 10מצותי, דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט (בראשית י״ח:י״ט). (לקח טוב)
[לה] 11מצותי, אלו ז׳ מצוות שנצטוו בני נח ע״ז וג״ע ושפיכת דמים וגזל אבר מן החי ודינין וברכת ה׳. (לקח טוב)
[לו] 12חקותי, אלו י״ג בריתות של מילה, חוק ברית ח׳ ימים, וחוק ברית מקנת כסף, וחוק ברית יליד בית, יש נימול לשמנה ויש נימול ליום אחד וכו׳ ומנין שהמילה נקראת חוק, שנאמר אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ויעמידה ליעקב לחוק (תהלים ק״ה:י׳). (לקח טוב)
[לז] 13תקותי, אלו כלאים שנאמר את חקותי תשמרו וגו׳ (ויקרא י״ט:י״ט). (מדרש אגדה)
[לח] 14עקב אשר שמע - ותורתי, מתני׳ מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה, עד שלא ניתנה, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי. (קידושין פב.)
[לט] 15ותורתי, מלמד שנגלו לו דברי תורה ודברי סופרים. (תוספתא קידושין פ״ה)
[מ] 16ותורתי, זו ברית מילה שהיא שקולה כנגד כל התורה. (מדרש הגדול)
[מא] 17ותורתי, שהיה מורה חטאים בדרך, שנאמר ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם (בראשית כ״א:ל״ג). (לקח טוב)
1. נדרים לב. ב״ר סד. במדב״ר פי״ח כא. אסת״ר פ״ו. תנ״י לך ד. חיי שרה ו. ויגש יב. בהר ג. תנחומא לך ג. בהר א. פס״ר פכ״א. ועי׳ בית עקד האגדות ח״ב דרשת ר׳ בנאה. ובאסת״ר ו. מסיים מנין עקב שמע אברהם בקול בוראו והיו שנותיו קע״ה. צא מהם קע״ב נשארו בו ג׳ שנים שהכיר את בוראו. כד אתא, כאשר בא להגביה העקב מעל הארץ לילך על משענתו בלי סעד (מת״כ) והיינו בן ג׳ שנים ודורש עקב מלשון עקבי אדם כלקמן מאמר כז. ולא דריש הגימטריא דעק״ב. ויש עוד גרסאות בב״ר במנח״י בש״נ מכת״י בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו וכן מביא הרמב״ם פ״א מהל׳ ע״ז ועי׳ באבות פ״ה מכ״א בן ארבעים לבינה. ובפס״ר פכ״א הגירסא שבן חמשים הכיר אברהם את בוראו. ולהגירסא בן מ״ח הפי׳ משום דהיה בדור הפלגה מ״ח שנה ולא נשתתף עמהם משום שהכיר את בוראו עי׳ לעיל פי״א מאמר עה. בבאור מדברי הסדר עולם פ״א דאברהם היה בדור הפלגה בן מ״ח שנה.
2. לעיל פכ״ג מאמר נא. ומסיים וכן אתה מוצא שכל הברכות שאמר ליצחק בעבור עקב ששמר אברהם.
3. וע׳ לעיל מאמר כה. דרש ר׳ לוי. ובפי׳ הרמב״ן ריש עקב ובעל הטורים דברים ז. יב. ועי׳ תוס׳ נזיר כב: ד״ה הריני בעיקביך, ורש״י תהלים יט. יב. בשמרם עקב רב וצרור המור תולדות (כח.) ומלמד התלמידים יז: כח: ולקמן מאמר כח. בבאור.
4. ב״ר פמ״ט פס״ד פצ״ה ויק״ר ב. תנ״י לך א. יד. ויגש יב. בהר ג. תנהומא לך א, יא. בהר א. אגדת בראשית פי״ג. מדרש תהלים הו״ב א, יג. ופקי״ב א. ובב״ר פס״ד שם איתא ר׳ אחא משם ר׳ אלכסנדרי ר׳ שמואל בר נחמן משם ר׳ יונתן (אמר) אפילו הילכות עירובי חצירות היה אברהם יודע, ר׳ פנחס ר׳ חלקיה משם ר׳ סימון אפילו שם חדש שהקב״ה עתיד לקרות לירושלם שנאמר ביום ההוא יקראו לירושלים כסא ה׳ (ירמיה ג יז) היה אברהם יודע, ר׳ ברכיה ר׳ חייא אבוי רבנן דתמן משום ר׳ יהודה אין כל יום ויום שאין הקב״ה מחדש הלכה בבית דין של מעלה מה טעם שמעו שמוע ברוגז קולו והגא מפיו יצא (איוב לז ב) ואין הגא אלא דברי תורה שנאמר והגית בו יומם ולילה (יהושע א ח) אפילו אותו היה אברהם יודע. וכ״ה בב״ר פמ״ט אמנם בפצ״ה איתא אפילו עירובי תבשילין כמו בגמ׳ לפנינו. ובסגנון זה דהיה אברהם ״יודע״ איתא בתנ״י ויגש יב. וגנזי שכטר ח״א מג. ובמדרש תהלים הו״ב פ״א אף הלכות עירובי תבשילין ועירובי חצרות היה אברהם יודע, אמנם במדרש תהלים הנדפס מכבר הגי׳ כמו בגמ׳ קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין ועירובי חצרות [ועי׳ לעיל פי״ח מאמר קיז. אפי׳ עירובי תבשילין היינו עירובי בשר בחלב] ובתנ״י לך א. אפי׳ עירובי תבשילין שמרו בביתו של אברהם שהיה מדקדק אחר כל מצות שבתורה, וכ״ה בתנ״י בהר ובתנ״י לך יד. אפי׳ ע״ת קיים א״א כו׳ מלמד ששמר אברהם כל המצות וכל התורות. ובמדרש תהלים הו״ב פקי״ב אברהם ״שמר״ את התורה מאל״ף ועד תי״ו. ובמדרש תהלים הנדפס מכבר ובילקוט המכירי תהלים קיב. הגירסא אברהם עשה את התורה מאל״ף ועד תי״ו. וכן באגדת בראשית שם מלמד שקיים אברהם אבינו את כל המצות ואת כל התורות, ובאגדת בראשית פכ״ד הו״ב מביא מכת״י ואברהם בעבור ״שעשה אותה ושמר אותה״ לפיכך זכה וישב אצלי, ומנין שעשה אותה ודקדק בה א״א שנאמר עקב אשר שמע. ובסדר אליהו רבה פ״ו אברהם קיים מה שכתוב בתורה. ומעין גרסאות קיים או עשה ראה לקמן מאמר לח. בבאור. ובויק״ר ב. אברהם קיים את התורה כולה שנאמר עקב אשר שמע אברהם וגו׳ שהוא עושה קרבן והקריב איל. ועי׳ זח״ג רעו: והרד״ק בפי׳ התורה כאן כ׳ ואפילו עירובי תבשילין ר״ל זה מפני שאמר משמרתי ועירובי תבשילין הוא משמרת למלאכת יו״ט כן עשה הוא דברים יתרים למשמרת המצות. ויש להעיר ע״ז מ״ש בס׳ המשביר ערך ערב דבגמ׳ ביצה טו: שלמדו רמז לעירוב תבשילין מקרא שמות טו. כג. י״ל הפירוש שלמדו מלשון ״למשמרת״ ולפ״ז מתאים מאד הדרש ועירובי תבשילין מלשון משמרת וכמ״ש הרד״ק. ועי׳ בספר חסידים החדש סי׳ שה. והריטב״א כ׳ דנקט עירובי תבשילין משום שאינה אלא לזכר בעלמא שיברור מנה יפה לשבת. ובס׳ יוחסין אות אברהם כ׳ טעם אחר מובא במהרש״א. ומלשון המחזור ויטרי צד קג. מבואר הטעם שנקטו עירובי תבשילין שכ׳ ולפי שהאבות שמרו שמירת שבת שכן הוא אומר וישמור משמרתי וגו׳ וקיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין שנא׳ תורתי תורה שבכתב ותורה שבעל פה ואומר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו זה יצחק ואת ביתו זה יעקב וכולן שמחו בשמירת שבת. (ועי׳ מה שהבאתי לקמן הגירסא עירובי תחומין). ובשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ צד. ובאשכול הל׳ תפלה ס״י מביאים גירסא אמר רב אשי אפילו ״עירובי תחומין״ שנאמר תורתי אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבע״פ [ובאשכול הוצאת אלבעק ליתא] ובס׳ דברי דוד להט״ז בהגהות לפ׳ לך וכן בתולדות אדם בשם הגר״א כ״כ להגיה מדעת עצמם שהיה כתוב בר״ת ע״ת והמדפים טעה והדפיס עירובי תבשילין, וטעמם משום דסמך הדרש מקרא עקב היינו מה שאדם דש בעקביו וזה הוא עירובי תחומין ומהרש״ב בהערות לתנ״י לך א. מביא את הנ״ל וכותב דקשה לשבש כל הספרים שכתוב בהם עירובי תבשילין והדרש אינו מלשון עקב רק מלשון תורותי. כן בגנזי שכטר ח״א צד מב. מכת״י ילמדנו הקדמון מביא ילמדנו בפט״ו א. בענין מצות עירובי תבשילין אשר חסר בתנחומא הנדפס והישן ולפנינו מובא רק הדרשה הנ״ל שקיים אברהם אבינו אפי׳ עירובי תבשילין ומעיר שם בהפתיחה צד כו. דמזה מוכח דהעיקר כהגירסא עירובי תבשילין ולא עירובי תחומין. ובס׳ מנחה בלולה כ׳ עקב אשר שמע אברהם ס״ת מערב רמז למה שאמרו חז״ל שקיים אפילו עירובי תחומין, ויש להעיר כי בהדרש לעיל מאמר כז. שמוזכר שדרשו עקב מלשון עקבי אדם לא מוזכר כלל מהא דעירובי תחומין ונראה שהגירסא שלפנינו שנמצאת בכל המדרשים הנ״ל נכונה. ובנחל אשכול שם כותב דצריך להגיה עירובי חצרות והיה כתוב בראשי תבות ע״ח וחשבו שזה ע״ת ראשי תבות עירובי תחומין, ולא העיר כי במדרש תהלים הנ״ל הביא שני הגרסאות עירובי תבשילין ועירובי חצרות. והרבינו בחיי כאן מביא ארז״ל קיים אברהם אבינו עירובי תבשילין ועירובי תחומין. ומזה מוכרח שאין זה טעות סופר גרידא כנ״ל רק גרסאות שונות - ובכת״י נר השכלים מביא מאמר בשם חז״ל שלא מצאתיו בשו״מ גם לא בכתבי יד הילקוטים התימנים שבידי וז״ל אברהם עשה מצוות כמספר ״עקב״ ויצחק עשה כמספר ״גור״ ויעקב עשה כמספר ״גרתי״. וכותב ע״ז ודברים אלו שנאמרו מפי החכמים ז״ל קשים מאוד ובפרט שהרי אמרו במק״א אפילו עירוב תבשילין לא בטלו בביתו של אברהם אבינו ואנחנו מוצאים שהאבות חסרים המצוות התלויות במקדש כלן ושבכהנים ובלווים והנזיר והכלאים ופאה ומאכלות אסורות. ועי׳ בתו״ש לעיל פ״ב מאמר רל. משמ״ר פ״ל לאדם שש לאברהם ח׳ ליעקב ט׳. ומובא ברמב״ם פ״ט מהל׳ מלכים ה״א אמנם מספרים הנ״ל צ״ע מנין להם. ועי׳ חולין צב. ל׳ מצות שקבלו עליהם בני נח. והרמב״ן מפרש דמה שנאמר שקיימו האבות כל התורה היינו בארץ ולא בחו״ל כי עיקר עשייה המצוות בארץ. והביאו דבריו הרב״ח וש״ר. תורה שבכתב, בש״ס כת״י ובע״י ובילקוט הגירסא אחת דברי תורה ואחת דברי סופרים. וראה לקמן מאמר לט. ובמרש״א כאן ובמדרש הגדול גורס דהקושיא שבע מצוות ותו לא והא הוי נמי מילה אלא ז׳ מצווה ומילה. וז״נ.
5. בלקח טוב עקב יב. אמר להם משה לישראל אברהם אבינו לא שבחו הקב״ה אלא בעקב השמיעה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי כך אתם והיה עקב תשמעון.
6. כן הוא גם בכת״י מדרש החפץ ומדרש הבאור ונר השכלים.
7. בלקח טוב וישמר משמרתי, עשה משמרת למשמרתי, שצויתי לאדם הראשון על ע״ז, והוא ״ביטל״ את צלמי אביו. ובמדרש אגדה שעשה משמרת למשמרת מלמד שעשה אברהם אבינו זכות שהסיר צלמי אביו, ועי׳ בתורה שלמה פי״א מאמר צח. פט״ו מאמר פח. דמבואר כדברי המאמר שלפנינו דשבר צלמי אביו. ומבואר מכאן דס״ל דבן נח אינו מצווה על ביעור עכו״ם דאי לאו הכי הרי צריך היה לשברם כדי למנע את אביו למכרם לשם ע״ז ובגמ׳ ע״ז סד. דב״נ אינו מצווה באיסור הנאת עכו״ם ועי׳ בע״ז מ. וברמב״ם פ״ז מהל׳ ע״ז ה״ו דצורות שעשאום עכו״ם לגוי מותרים בהנאה ועי׳ מ״ש לעיל בתורה שלמה פי״ב מאמר נג. מדברי הרמב״ם שאין מניחים לב״נ לעשות צורות לנוי והמפרשים תמהו ע״ז ולא מצאו מקור לדבריו ואולי י״ל ראיה מהמאמר שלפנינו דאברהם עשה משמרת למשמרת בע״ז אע״ג דלא היה צריך לשברם מ״מ בכלל משמרת למשמרת הוא לבערם וה״נ י״ל בענין צורות וכמ״ש הרמב״ם הטעם שלא יטעו בזה הטועים ויחשבו שהוא עכו״ם ומה״ט אסור לנו להניח להם לעשות צורות אפי׳ לנוי דזה הוי בכלל משמרת למשמרת בע״ז. ועי׳ מ״ש הרמב״ן בפירוש התורה בראשית לה. ד. בקרא ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם ויטמון אותם יעקב. ובב״ר פ״ק דיעקב צוה לבניו על עכו״ם וי״ל כנ״ל על משמרת למשמרת בע״ז. ועי׳ ע״ז יד: גמירי דע״ז דאברהם ד׳ מאות פרקי הוה. ובמדרש הגדול כ׳ וישמר משמרתי שעשה משמרת למשמרתי וחייב עצמו לפנים משורת הדין. ומשמע מדבריו דזה קאי על כל המצות שקבל עליו לעשותם לפנים משורת הדין. ועי׳ לעיל פי״ח מאמר צ. בבאור וישמר משמרתי ואין שמירה אלא בנדה.
8. מאמר זה מובא בס׳ כד הקמח ערך אורחים בשם ירושלמי ומפורש מאמר זה כלשונו בספר הבהיר יח, גם בס׳ מנחה בלולה כ׳ משמרתי. בירושלמי כשהיה אברהם בעולם לא הוצרכתי לעשות מלאכתי רצונם שמלאכת הקב״ה מכלכל חיים בחסד ואברהם שמדתו חסד העולם היה נזון בזכותו. וכ״ה בס׳ צרור המור בשם ירושלמי. [ראה במגיד משנה פ״ב מהל׳ שחיטה מביא ספור מירושלמי ואינו בירושלמי רק במדרש הנעלם פ׳ בראשית יא: ובס׳ פרקים לתולדות ספרות הקבלה (ירושלים תרצ״א) סז. מביא מכת״י אחדים מראשוני המקובלים. שמביאים מאמרים בשם ירושלמי והם במדרש הנעלם] ובספר הבהיר יז. בשדה מואב אל תקרי מואב אלא מאב אותו האב שנאמר עליו עקב אשר שמע אברהם בקולי כו׳ ומובא ברב״ח פ׳ חקת שם.
9. ראה בפי׳ הרמב״ן כאן.
10. בשמו״ר א. אתה מוצא שאברהם ייסר את יצחק בנו ולמדו תורה והדריכו בדרכיו דכתיב באברהם עקב אשר שמע אברהם בקולי וכתיב ואלה תולדות יצחק בן אברהם, ללמדך שהיה דומה לאביו בכל דבר בנוי בחכמה בעושר במעשים טובים. וכ״ה בתנחומא שמות א. ובתנ״י תולדות א. כשראה הקב״ה לאברהם שהיה עוסק בתורה מנין שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו׳ וכתיב כי ידעתיו ועמד יעקב ולא זז מן התורה שנאמר ויעקב איש תם יושב אוהלים, מה התנה הקב״ה עמהם לא ימוש ספר התורה וגו׳.
11. לעיל פ״ב מאמר רל. ובמדרה״ג מצותי אלו המעשרות דכתיב ויתן לו מעשר מכל.
12. כ״ה גם בכת״י מדרש החפץ.
13. ראה ברש״י כאן ולעיל מאמר כח. בבאור. ובמדרש הגדול חוקותי אלו העריות וכן הוא אומר לבלתי עשות מחוקות התועבות (ויקרא יח, ל.) ועי׳ רש״י כאן.
14. לעיל מאמר כח. ובתוספתא קדושין פ״ה ובירכו המקום וגדלו בזקנותו יותר מבנערותו מפני שעשה את התורה עד שלא באת שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חוקתי. סוף המאמר לקמן לט. ובגהש״ס העיר מלעיל מאמר כח. שזה הוא מאמר של רב וציין לפי׳ הקונטרס סוף מס׳ קנים דמבואר שם וכן יש בסוף קדושין ברייתא אחר סיום המשנה, ולפמש״ל בביאור מאמר כח. אולי יש לחלק בין לשון יודע, עשה. לקיים, ושמר. וזה בא רב לפרש דקיים בפועל ולא רק שידע ועשה עי׳ לעיל יח, ח. ובן הבקר אשר עשה, אשר תקן. וצ״ל לפ״ז דהעיקר כהגירסא במשנה עשה, ולא כי״ג קיים. ובענין זה שעשה אברהם את התורה יש בב״ר פצ״ה ללמדך שבכ״מ שהיה יעקב יושב היה עוסק בתורה כשם שהיו אבותיו, ועד עכשו לא נתנה תורה וכתיב באברהם וישמור משמרתי, ומהיכן למד אברהם את התורה, ר״ש אומר נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה, ומנין שכן הוא, שנאמר אף לילות יסרוני כליותי (תהלים טז), ר׳ לוי אמר מעצמו למד תורה שנאמר מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב, וכ״ה בתנחומא ויגש י. ובתוספתא עתיקתא צד כד. ואל הבקר רץ אברהם, ולמה מנע עצמו מעיסה (לאכילה) אלא שראה שעיסתה של שרה טמאה היא, ומי גלה לו? אלא הקב״ה גלה לו כמה דאת אמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי. מובא לעיל בבאור פי״ח מאמר צ. ובאדר״נ נו״ב עד. חוקותי ותורותי ואימא תורה אחת שמר אברהם תורות הרבה מניין אלא מלמד שזימן לו הקב״ה שתי כליות כשני ת״ח שהם מבינות לו ומיעצים לו לאברהם כל הלילה חכמה. ובילמדנו מובא בילק״ש ח״ב תתקל״ב. מהו יצפון לישרים תושיה (משלי ב. ב) עד שלא נברא העולם צפן הקב״ה התורה לאברהם שנ׳ עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי. ובגנזי שכטר ח״א נג. כל מי שעוסק בתורתי שכולה אור אני מאיר לו ואף אברהם יגע בתורתי שנ׳ וישמר משמרתי כו׳. ומדרש אגדה חקת כא. יט. ד״א באר חפרוה שרים זו תורה שהיתה נשמרת ע״י אברהם ויעקב שנא׳ באברהם וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי. ועי׳ לקח טוב צו (כו.)
15. ראה לעיל מאמר כח. בבאור. ובתנ״י לך א. ותורותי והלא תורה אחת היא, ובהערות מביא מכת״י וכי תורות הרבה והלא כבר נאמר תורה אחת יהיה (שמות יב, מט.) וכתיב תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם (במדבר טו, טז.) אלא ותורתי אלו דקדוקי מצות שדקדק אברהם. וכ״ה בילמדנו הקדמון מכת״י בגנזי שכטר א. מג. ובלק״ט ד״א ותורותי, תורת הציווים ותורת הדעת כענין שנאמר באיוב, אם נפתה לבי על אשה (איוב לא ט), אם אראה אור כי יהל (שם כ״ו) ואם אראה אובד מבלי לבוש (שם יט), אם הניפותי על יתום ידי (שם כא) אם ככה אכלתי בלי כסף (שם לט) אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון (שם ל, ה.) ובכפתור ופרח סוף פ״ה ולזה מי שאינו בתורה שבעל פה אינו בתורה שבכתב. וכן כתיב חקותי ותורתי.
16. לעיל בתורה שלמה פי״ז מאמר טו. בבאור וצרף לכאן ועי׳ זח״ג מג: ומנורת המאור אלנקווה ח״ג תעא.
17. כ״ה גם בכת״י נר השכלים.
חֲלָף דְּקַבֵּיל אַבְרָהָם לְמֵימְרִי וּנְטַר מַטְּרַת מֵימְרִי פִּקּוֹדַי קְיָמַי וְאוֹרָיָתָי.
[All this is] because Avraham accepted My Word, and minded the mandate of My Word, My commandments, My decrees, and My teachings.”

עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי
חֲלָף דְּקַבֵּיל אַבְרָהָם לְמֵימְרִי וּנְטַר מַטְּרַת מֵימְרִי פִּקּוֹדַי קְיָמַי וְאוֹרָיָתָי
א. ״עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם״ – ״חֲלָף דְּקַבֵּיל אַבְרָהָם״, יתבאר בפסוק ״והיה עקב תשמעון״ (דברים ז יב) ״וִיהֵי חֲלָף דִּתְקַבְּלוּן״ בשם רמב״ן.
ב. ״וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי״ – ״וּנְטַר מַטְּרַת מֵימְרִי״, משמרת מאמרי. ולא תרגם מַטְּרַתִּי כמתבקש, שלא יישמע כאילו הקב״ה שומר.⁠1 וכן תרגם ״אֶת מִשְׁמַרְתִּי״ (ויקרא יח ל, שם כב ט) ״מַטְּרַת מֵימְרִי״.
1. ״נפש הגר״.
חלףא די שמע אברהם בקל מ⁠[י]⁠מרי ונטר מטרתי מצותיב וקיימי וסדרי דייניג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חלף״) גם נוסח חילופי: ״חולף״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מצותי״) גם נוסח חילופי: ״פיקוד׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וסדרי דייני״) גם נוסח חילופי: ״ואחוויית אורייתי״.
חולף די קבל אברהם במימרי ונטר מטרת מימרי פיקודיי קיימיי ואורייתיי.
on account that Abraham obeyed My word, and kept the keeping of My word, My statutes, My covenants, and My laws.
[ד] עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי – רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי חֲנִינָא, תַּרְוֵיהוֹן אָמְרֵי בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה שָׁנָה הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר בֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ, מִנְיַן עֵקֶ״ב שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹל בּוֹרְאוֹ.
וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי – רַבִּי יוֹנָתָן מִשֵּׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִלּוּ הִלְכוֹת עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ. תּוֹרֹתָי, שְׁתֵּי תוֹרוֹת, שֶׁקִּיֵּם אֲפִלּוּ מִצְוָה קַלָּה שֶׁבְּעַל פֶּה. רַבִּי סִימוֹן אָמַר אֲפִלּוּ שֵׁם חָדָשׁ שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִקְרוֹא לִירוּשָׁלַיִם הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ, דִּכְתִיב: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם ה׳ יִרְאֶה (בראשית כ״ב:י״ד), וּכְתִיב: וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה׳ שָׁמָּה (יחזקאל מ״ח:ל״ה), וּכְתִיב: בַּיּוֹם הַהוּא יִקְרְאוּ לִיְרוּשָׁלָיִם כִּסֵּא ה׳ (ירמיהו ג׳:י״ז). רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה אֵין כָּל יוֹם וָיוֹם שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַדֵּשׁ הֲלָכָה בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה, מַאי טַעְמֵיהּ: שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ בְּרֹגֶז קֹלוֹ וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא (איוב ל״ז:ב׳), וְאֵין הֶגֶה אֶלָּא תוֹרָה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה (יהושע א׳:ח׳).
וישמור משמרתי וגו׳ – 1שעשה משמרת למשמרת, 2מלמד שעשה אברהם זכות שהסיר צלמי אביו.
מצותי – שמל את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים.
חקותי – אלו כלאים, שנאמר את חקותי תשמורו וגו׳ (ויקרא י״ח:ד׳).
ותורותי3תורה שבכתב ותורה שבעל פה שמר אברהם.
1. שעשה משמרת למשמרת. יבמו׳ כ״א ע״א, ולק״ט, ועיי׳ רש״י על התורה.
2. מלמד שעשה אברהם זכות שהסיר צלמי אביו. ובלק״ט עשה משמרת למשמרת שצויתי לאדם הראשון על ע״ז והוא ביטל את צלמי אביו.
3. תורה שבכתב ותורה שבעל פה. יומא כ״ח ע״ב.
עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי – בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה שָׁנָה הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: בֶּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים הִכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע מִנְּיָן עק״ב.
אָמַר רַב קִיֵּים אַבְרָהָם אָבִינוּ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וְגוֹ׳, וְאֵימָא שֶׁבַע מִצְוֹת וּמִילָה, אִם כֵּן מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי לָמָּה לִי. קִיֵּים אַבְרָהָם אֲפִילוּ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין שֶׁנֶּאֱמַר תוֹרֹתָי, אֶחָד דִּבְרֵי תּוֹרָה, וְאֶחָד דִּבְרֵי סוֹפְרִים.
ג׳זא מא קבל אברהים אמרי וחפט׳ מא אסתחפט׳תה מן וצאיאיי ורסומי ושראיעי.
בשכר שקיבל אברהם את ציוויי ושמר את אשר פקדתיו לשמור, ממצוותי חוקותי ותורותי.
אמר עקב – לרמז ליראת השם וענוה.
אשר שמע אברהם בקולי – {רמז} להליכה, שאמרתי לו: לך לך מארצך.
וישמר משמרתי – רמז למצוות שהן למשמרת.
מצותי – למעשר וכדומה לו,
חקתי – מצוות העריות,
ותורתי – זו המילה.
מעני קו׳ עקב ישיר [אלי] תקוא אללה ואלכ׳שוע.
אשר שמע אברהם בקולי ישיר אלי אלספר אלד׳י קיל לה לך לך מארצך.
וישמור משמרתי ישיר אלי שראיע אלטהארה.
מצותי אלי אלמעשר ומא אשבהה.
חקתי אלי שריעהֵ אלעריות.
ותורתי אלמילה.
בקולי – כשנסיתי אותו.
משמרתי – גזירות להרחקה על הזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות ושבות לשבת.
מצוותי – מצות שאילו לא נכתבו ראויין להצטוות, כגון גזל ושפיכות דמים.
חקתי – דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהן: אכילת חזיר, לבישת שעטנז, שאין טעם בדבר, אלא המלך גזר חקו על עבדיו.
תורותי – להביא תורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני.
שמע אברהם בקלי AVRAHAM HEARKENED TO MY VOICE – when I put him to the test.
וישמר משמרתי AND KEPT MY CHARGE – This refers to precautionary measures which are intended to make us avoid the infringement of Biblical prohibitions: such are the Rabbinical inhibition of marriage between relatives in the second degree and the Rabbinical regulations regarding not doing certain acts on the Sabbath (cf. Yevamot 21a).
מצותי MY COMMANDMENTS – those matters which, had they not been written in the Torah, we would nevertheless hold that they are fitting matters to be the subject of a commandment, such as robbery and murder (cf. Yoma 67b).
חקותי MY ORDINANCES – matters which our evil inclination and the heathen nations argue against the necessity of prohibiting, such as the eating of swine's flesh and the wearing of garments made of a mixture of wool and linen – things for which there are no apparent reasons but which are the King's decrees and enactments imposed on His subjects (Yoma 67b).
ותורתי AND MY LAWS – The plural serves to include with the written Law also the Oral Law which prescribes commands that are an ancient institution given by God to Moshe from Sinai (cf. Bereshit Rabbah 64:4).
עקב אשר שמע אברהם בקולי – שאמרתי לו לך לך מארצך וממולדתך (בראשית י״ב:א׳).
וישמר משמרתי1עשה משמרת למשמרתי. 2שצויתי לאדם הראשון על ע״ז. והוא ביטל את צלמי אביו.
מצותי – דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט (שם י״ח:י״ט).
ד״א: מצותי3אלו ז׳ מצות שנצטוו בני נח ע״ז וג״ע וש״ד וגזל ואבר מן החי ודינין וברכת ה׳. כדמפורש לעיל על ויצו ה׳ אלהים על האדם (בראשית ב׳:ט״ז).
חקותי4אלו י״ג בריתות של מילה חוק ברית ח׳ ימים. וחוק ברית מקנת כסף. וחוק ברית יליד בית. יש נימול לשמונה ויש נימול ליום אחד 5כדמפורש לעיל.
ומנין שהמילה נקראת חוק שנאמר אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ויעמידה ליעקב לחוק (דברי הימים א ט״ז:י״ז).
ותורותי – שהיה מורה חטאים בדרך. שנאמר 6ויקרא אברהם בשם ה׳ אל עולם (בראשית כ״א:ל״ג).
ד״א: ותורותי – תורת הציווים. ותורת הדעת. כענין שנא׳ באיוב. אם נפתה לבי על אשה (איוב ל״א:ט׳). אם אראה אור כי יהל (שם שם כ״ו) אם אראה אובד מבלי לבוש (שם שם י״ט). אם הניפותי על יתום ידי (שם שם כ״א). אם כחה אכלתי בלי כסף (שם שם ל״ט). אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון (שם ל׳:כ״ה).
1. עשה משמרת למשמרתי. יבמות כ״א ע״א.
2. שצויתי לאדם הראשון על ע״ז. עיין פסיקתא פסקא בחודש השלישי ובהערה ב׳ ועיין לעיל בראשית ב׳ הערה מ״ד.
3. אלו ז׳ מצות. ע״ש בפסיקתא ובהערה ו׳.
4. אלו י״ג בריתות עיין לך י״ז ז׳. ובהערה ז׳.
5. כדמפורש לעיל. לך י״ז י״ג.
6. ויקרא אברהם בשם ה׳. וכ״ה בכ״י פלארענץ. ובמקרא כתוב ויקרא שם בשם ה׳.
עקב – בשביל, ודומה לו עקב תשמעון (דברים ז יב), ומלת עקב מתפרד לחמשה ראשים, עקב לשון עקבי רגל, כמו בעקב עשו (בראשית כה כו). עקב לשון רמאות, כמו ויעקבני (שם כז לו). עקב לשון עיקום הלב, כמו חילוף עקב אשר שמע. עקב לשון מניעה, כמו ולא יעקבם כי ישמע קולו (איוב לז ד). עקב הוא לשון סוף הענין, והכרת אותותם ע״י הטעם והנקודות, והוא מפורש במקום אחר, כידוע לאותן הבקיאין בחכמת הדקדוק:
עקב אשר שמע אברהם בקולי – על העקידה, דכתיב: עקב אשר שמעת בקולי (בראשית כ״ב:י״ח).
וישמור משמרתי – כגון מילה, דכתיב בה: ואתה את בריתי תשמור (בראשית י״ז:ט׳).
מצותי – כגון מצות שמונה ימים, דכתיב: {וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים}⁠א כאשר ציוה אותו אלהים (בראשית כ״א:ד׳).
חוקותי ותורותי – לפי עיקר פשוטו: כל המצות הניכרות, כגון גזל ועריות וחימוד {ממון}⁠ב ודינין והכנסת אורחים, כלם היו נוהגין קודם מתן תורה אלא שנתחד׳{שו} ונתפרש⁠{ו}⁠ג לישראל וכרתו ברית לקיימן.
א. התוספת ע״פ ליקוט אוקספורד-מינכן, וכן מופיע בהדר זקנים בשם רשב״ם.
ב. ההוספה ע״פ ליקוט אוקספורד-מינכן.
ג. כך מופיע בליקוט אוקספורד-מינכן, וכך תיקן רוזין.
'Eqev BECAUSE ('eqev) ABRAHAM OBEYED ME: at the time of the binding of Isaac, as it is written there (Gen. 22:18), "because ('eqev) you have obeyed me.⁠"
Vayyishmor FOLLOWED MY MANDATE: E.g. circumcision, about which it is written (Gen. 17:9), "you shall follow (tishmor) my covenant.⁠"
Misvotay MY COMMANDMENTS: E.g. the rule that circumcision takes place on the eighth day of life, about which it is written (Gen. 21:4), "as God had commanded (sivvah) him.⁠"
Huqqotay MY LAWS AND MY TEACHING: According the true plain meaning of Scripture,⁠1 this refers to all the well-accepted laws, like theft, adultery, covetousness, civil laws and hospitality for guests, all of which were observed before the giving of the Torah but were repeated and elaborated to the Israelites [at Sinai where] they entered a covenant to fulfill them.⁠2
1. Rashbam's explanation here is directed against the claim that this verse means that Abraham observed the entire Torah before it was given (Rashi here, Qid. 4:14, Yoma 28b, Bereshit Rabbah 64:4 and passim). Rashbam attempts to prove that each one of the terms for obedience in this verse is to be seen as an allusion to commandments that existed already in Abraham's time. While R. David Qimhi and Nahmanides also understood the verse as Rashbam did, Rashbam was the only one to attempt to find linguistic connections between this verse and previous narratives about Abraham.
2. On the idea of commandments that predated Sinai being repeated at Sinai, see Sanhedrin 59a.
וישמור משמרתי – שם כלל על כל מה שהוא חייב לשמור, ממצוות וחוקות ותורות.
ויתכן להיות: המצוות – לך לך (בראשית י״ב:א׳), גם קח נאא את בנך (בראשית כ״ב:ב׳). והחוקות – הם חוקות השם שילך האדם אחרי מעשיו כאשר אפרש בפסוק שעטנז (ראב״ע ויקרא י״ט:י״ט). ואלה החוקות נטועות בלב. והתורות – שמל עצמו ובניו ועבדיו, ובפסוק והתורהב והמצוה (שמות כ״ד:י״ב) אבארם באר היטב.
א. כן בפסוק ובכ״י פריס 176. בכ״י פריס 177 חסרה מלת: נא.
ב. בכ״י פריס 177: התורה.
AND KEPT MY CHARGE. Mishmarti (my charge) is a general term for all that Abraham was obligated to observe from the commandments (mitzvot), statutes (chukkim) and laws (torot). It is possible that the commandments spoken of in our verse refer to Get thee out of thy country, and from thy kindred etc. (Gen. 12:1), and Take now thy son…even Isaac…and offer him there for a burnt-offering upon one of the mountains etc. (Gen. 22:2).⁠1
The statutes spoken of in our text pertain to the works of God that a man should uphold. These statutes are based on logic.⁠2 I will elaborate on this term (chukkim) in my comments on the verse dealing with the prohibition of wearing a garment of two kinds of stuff mingled together (Lev. 19:19). The torot (laws) mentioned in our verse relate to Abraham's circumcision of himself, his children and his servants. I will fully explain the meaning of the terms torah and mitzvah in my comments on the verse and the law and the commandment (Ex. 24:12).
1. Ibn Ezra explains that My commandments refers to Gen. 12:1 and Gen. 22:2, as these were commandments. Statutes pertain to Abraham's emulating God's ways and laws. It should be noted that Ibn Ezra explains chok to mean a logical law. This is in contradistinction to Rashi, who explains chukkim as irrational laws. Ibn Ezra seems to imply that Abraham did not observe all the laws, statutes and commandments contained in the Torah. This is contrary to the Rabbinic sage Rav, who held that Abraham observed the entire Torah, as seen from the verse because that Abraham hearkened to My voice, and kept My charge etc. (Yoma 28b).
2. The point is that Abraham, before the revelation on Mt. Sinai, was able to ascertain God's statutes.
[מצוותי – שציויתי עליו לפי שעה, כגון: לך לך (בראשית י״ב:א׳) ועקידת יצחק (בראשית כ״ב:ב׳).
חוקותי – שחקקתי עליו לדורות, כגון מילה (בראשית י״ז:ט׳-י״ד).
תורותי – דברים שהתר⁠{י}⁠תי עליו שלא לעשות. הג״ה.]
[מצוותי – MY COMMANDMENTS – that I commanded him for [a specific] time, such as: “Go forth” (Bereshit 12:1), and the binding of Yitzchak (Bereshit 22:2).
חוקותי – MY STATUTES – that I enacted on him for generations, such as circumcision (Bereshit 17:9-14).
תורותי – MY TEACHINGS – things that I warned him not to do. {A glossed annotation.}]
עקב – לפיכך נתתי לו הארץ בשכר ששמע בקולי לכל אשר צויתיו אפילו לעקד את בנו יחידו.
משמרתי מצותי חקתי ותרתי – כלל לכל מצות השכל, מפורסמות ושאינן מפורסמות. גם יש בשבע מצות שנצטוו בני נח שאין טעמם נגלה אלא לחכמים והם הרבעת בהמה והרכבת האילן ואבר מן החי לפיכך אמר חקותי.
ואמר מצותי – כלל לכל מצות השכל בין בלב בין בפה בין ביד, מצות עשה ומצות לא תעשה.
ויש דרש (בראשית רבה ס״ד): כי בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו כמנין עק״ב וימיו היו קע״ה, הנה כל ימיו חוץ משלש שנים היה שומר את המצות.
ויש דרש אחר: כי בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, וזה יותר נראה.
ואמרו (יומא כ״ח): כי כל התורה קיים אברהם ואפילו ערובי תבשילין, רצוא לומר זה מפני שאמר משמרתי וערובי תבשילין הוא משמרת למלאכת יום טוב, כן עשה הוא דברים יתרים למשמרת המצות.⁠ב
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״רצוני״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״כן עשה הוא... המצות״.
עקב אשר שמע אברהם, the reason why I have given him the land is because he heeded my voice even to the extent of offering his only son as a burnt-offering.
משמרתי, מצותי, חוקותי, ותורותי, God included all the commandments, hinting that all the commandments, i.e. chukotai, contain elements of which the rationale has been revealed and some which have not. Even the seven Noachide laws, applicable universally, contain elements the reason for which has not ever been revealed to the people but whose rationale is familiar only to the wisest scholars. Examples of such commandments are: the prohibition of grafting or crossbreeding, eating (amputated) limbs of a living animal אבר מן החי. To describe such laws, the Torah here mentions the word חוקותי, “My statutes,” whereas the description מצותי refers to commandments which the human mind understands or even applauds. It matters not that these commandments be performed by different parts of the body, i.e. the mouth, the hands, or merely the heart. Similarly, it matters not whether they are positive commandments, requiring action, or negative commandments requiring self-restraint. Some commentators (compare Torah Shleymah 25) claim that Avraham was only 3 years old when he recognized the existence of God and began to worship him, so that the numerical value of the letters in the word עקב=172 would comprise the number of years which Avraham carried out God’s commandments. Other commentators place the time when Avraham became convinced of monotheism as the only religion as being when he had completed his fortieth year. (Bereshit Rabbah 30,8) This appears to be more probable. Our sages claim that Avraham observed all the commandments spelled out in the written and the oral Torah including such rabbinic ordinances as Eyruv Tavshilim (Yoma 28). They base this on the word משמרתי, seeing this word refers generally to the type of “security fence” סיג, introduced by the Rabbis to safeguard us against violating Biblical injunctions. What the rabbis meant therefore was that Avraham invented such safeguards for himself in order not to violate the basic prohibitions.
כבר אמרנו מה שנראה לנו בזה בספר המספיק1.
1. פט. פסוק זה מורה שאברהם אבינו קיים מצוות ה׳ ותורתו, והתמיהה עולה מאליה – הלא עדיין לא ניתנה התורה ומה טיבן של אלו, על כך מציין רבנו לדבריו בספר המספיק שבו ביאר הדברים. והנה המהדיר לא ידע את מקומו, ושיער שהכוונה למה שביאר רבנו בס׳ המספיק בפרק על הנדיבות (הוצאת פלדהיים עמ׳ 58) על אודות מאמרם ז״ל ביומא (כח:) וכתב: ׳כי נדיבותו ע״ה היתה גם בחכמתו ודתו וכח השפעתו וממונו. נדיבותו בחכמתו – כי הוא ע״ה היה מלמד ומורה לבני אדם את יחוד שם ה׳ ואת דרכי ה׳, ולכך רמזו בעלי המסורת ז״ל באמרם ואברהם זקן ויושב בישיבה היה׳. ואמנם השערתו קרובה לענין, אבל ברור לי שכוונת רבנו כאן להמקור בס׳ המספיק שבו התייחס למדרשם ז״ל על פסוקינו במשנה סוף מסכת קידושין: ׳מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא נתנה, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי׳. וכן אתה מוצא לרבנו להלן בפר׳ וישלח (לה:ד) שכתב בזה: ׳אמרו חכמים בהם כי הם קיימו כל תורה כולה, לא ששמרו את השבת או אכלו מצה בפסח כמו שיעלה על הדעת, וכבר ביארתי זה ב(ספר) המספיק׳.
והנה עד לאחרונה היו הדברים בחזקת אבודים, עד שהאיר ה׳ את עינינו בקטע נוסף מס׳ המספיק שפורסם ע״י פרופ׳ י׳ ינון-פנטון בכת״ע ׳דעת׳ (תשס״ג, עמ׳ 116) וז״ל רבנו שם: ׳ואשר למאמר החכמים באחת הדרשות שהאבות קיימו כל תרי״ג מצוות התורה, וביאורם בפ׳ ׳עם לבן גרתי׳, גרתי בגימטריה תרי״ג, הרי משמעות מאמר זה הוא שהאבות בהליכותיהם הנשגבות היו משיגים כללות מטרות המצוות, שפירוטן הוא תרי״ג, עד שקיימו כאילו כל המצוות. וכמו כן הם האמינו בבריאת העולם עד שהם כאילו שמרו את השבת, והגיעו אל הקדושה במיעוט [...] המאכלים השפלים ובמשכב עד שהם כאילו אסורים מן [אותם המאכלים והעריות], וכן בשאר המצוות על אותו אופן׳. ודברי רבנו אלו, ודבריו בפרק על הנדיבות שהבאנו לעיל, משלימים אלו את אלו באופן נעלה. והשוה מש״כ להלן פר׳ וישלח (שם).
יתכן שהרקע לפירושו הוא פירוש רס״ג כאן (מהד׳ צוקר עמ׳ 427) שכתב: ׳וישמור משמרתי – רמז למצוות שהן למשמרת, מצותי – למעשר וכדומה לו, חקתי – מצוות עריות, ותורתי – זו המילה׳. נראה שכוונתו על דרך הפשט לאפוקי ממדרשם ז״ל הנזכר, וראה שם בהערות שצויין לדבריו לעיל מיניה (304–305) שכתב בזה: ׳אין אני רואה את עצמי מחוייב לקבל את אחת מהדעות שנאמרו בענין המצוות שניתנו בעשרים וששת הדורות שמאדם ועד משה. כי יש אומרים שלא ניתנו להם אלא ז׳ בלבד, וי״א שלשים בלבד, אבל אני קובע בהם שלש מדרגות ואומר: המצוות שמצאתי במפורש שניתנו להם כגון קרבן ומעשר ויבמה, אומר שהיו בידם. והמצוות שמצאתי בהן במפורש שלא היו בידם כגון פסח מצה וסוכה, אומר שלא היו להם. והמצוות שלא מצאתי בהן לא זה ולא זה כגון טומאת קרי וזרע כלאים, אומר אפשר שהיו בידם ואפשר שלא היו ולא אחליט בהן שום דבר, וזאת היא הדעה הנכונה׳, וע״ש בהערות המהדיר. וראה עוד מש״כ רבנו בביאור פסוק זה להלן (פסוק כד).
עקב אשר שמע אברהם בקלי – זו עקידה וכן הוא אומר שם עקב אשר שמעת בקולי (בראשית כ״ב:י״ח).⁠1
וישמר משמרתי – זו מילה שקבלה מיד כדכתיב זאת בריתי אשר תשמרו וגו׳ (בראשית י״ז:י׳).⁠2
מצותי – זו מילה לשמנה כדכתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים (בראשית כ״א:ד׳).⁠3
חקותי – שיצוה כמו כן זרעו אחריו שיהיו נמולים.⁠4 כדכתיב והייתה בריתי בבשרכם לברית עולם (בראשית י״ז:י״ג), ואומר ויעמידה ליעקב לחק וגו׳ (תהלים ק״ה:י׳).
ותורתי – שאמרתי לו לך לך אל הארץ אשר אראך (בראשית י״ב:א׳),⁠5 וראיה לדבר אשכילך ואורך בדרך זו תלך (תהלים ל״ב:ח׳). וכן יורנו בדרך יבחר (תהלים כ״ה:י״ב) וכן כל תורה לשון הוראה.
ולפי הפשט: מצותי חקותי – הן שבע מצות שנצטוו בני נח.⁠6
1. שאוב מרשב״ם.
2. שאוב מרשב״ם.
3. שאוב מרשב״ם.
4. בדומה בר״י בכור שור.
5. בדומה בר״י בכור שור.
6. בדומה בלקח טוב.
עקב אשר שמע אברהם בקולי, "as a consequence of Avraham having listened to My voice;⁠" a reference to the binding of Yitzchok. The same formulation occurs also in Genesis 22,18: עקב אשר שמעת בקולי, "(God to Avraham) "as a consequence of your having listened to My voice.⁠"
וישמור משמרתי, "he observed My commandments;⁠" this is a reference to the commandment of circumcising himself which he immediately accepted as recorded in Genesis 7,10: 'זאת בריתי אשר תשמרו וגו, "this is My covenant that you are to observe;⁠"
מצותי, "My directive;⁠" a reference to circumcision to be performed on the eighth day after the baby's birth, as is recorded: וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלוהים, "Avraham circumcised his son Yitzchok on the eighth day as God had commanded him.⁠"
חקותי, "My statutes,⁠" a reference to his commanding his children to continue the tradition he had commenced of circumcising himself, as is recorded: והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם, "My covenant shall be on your flesh as an eternalcovenant.⁠" (17,13) Also compare Psalms 105,10: ויעמידיה ליעקב לחוק, "He confirmed it in a decree for Yaakov.⁠"
ותורותי, "and My teachings;⁠" this is a reference to the beginning of chapter 12 where God instructs Avraham to leave home and to proceed to a land that He will show him. As proof that this interpretation is correct, the author quotes Psalms 32,8: אשכילך ואורך בדרך זו, "Let me enlighten you and show you which way to go.⁠" [The subject speaking in that verse is the Holy Spirit. (Alshich) He quotes a similar verse from Psalms 32,8. Whenever the word תורה occurs, it refers to teaching as a prelude to commanding the listener to conduct himself in accordance with it. As a result he claims that our verse taken together refers to the 7 universal laws that apply to all of mankind.
עקב אשר שמע אברהם – עק״ב שנים שמע בקול הקב״ה (נדרים לב.). וזה שיסד הפייט1 בן שלש שנים הכיר א-ל רם. וכל שניו היו קע״ה.
ד״א עקב כו׳ – בזה הפסוק י׳ תיבות. כנגד י׳ דברות שיש בהן קע״ב תיבות ששמר אברהם.
1. חיפשתי ואיני יכול למצוא זה.
עקב אשר שמע – קע״ב תיבות יש בעשרת הדברות וכולן שמר אברהם, ולכן עשר תיבות בפסוק הזה כנגד עשרת הדברות.
וישמור משמרתי – לשון רבינו שלמה: בקולי – כשניסיתי אותו, משמרתי – גזרות להרחקה כגון שניות לעריות ושבות לשבת, מצותי – מצות שאלו לא נכתבו דין הוא שיכתבו, כגון גזל ושפיכות דמים, חקותי – דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם, כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא המלך גזר חוקו על עבדיו, ותורותי – להביא תורה שבעל פה הלכה למשה מסיני.
ואם כן, יהיה כל זה בנוי על דעת שהיה אברהם מקיים ומשמר את התורה עד שלא ניתנה. וכך אמרו (בראשית רבה צ״ה:ג׳) בפסוק: ויתן להם יוסף עגלות (בראשית מ״ה:כ״א), שפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה שהיה עוסק בתורה כשם שהיו אבותיו. ועד עכשו לא ניתנה תורה, והרי כתוב וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי,⁠א ושם אמרו: שהיה משמר אפילו דקדוקי תורה והיה מלמד לבניו וכו׳.
ויש לשאול: אם כן, איך הקים יעקב מצבה (בראשית כ״ח:י״ח, ל״ה:י״ד), ונשא שתי אחיות, וכדעת רבותינו (בראשית רבה ע״ד:י״א) ארבע, ועמרם נשא דודתו (שמות ו׳:כ׳), ומשה רבינו הקים שתים עשרה מצבה (שמות כ״ד:ד׳). והיאך איפשר שיהיו נוהגים היתר בתורה במה שאסר אברהם אביהם על עצמו, וקבע לו השם שכר על הדבר, והוא יצוה את בניו ואת ביתו אחריו (בראשית י״ח:י״ט) ללכת בדרכיו. וביעקב דרשו (בראשית רבה ע״ט:ו׳): ששמר את השבת וקבע תחומין. ואיפשר שיהיה זה בשבת מפני שהיא שקולה ככל התורה כולה (ירושלמי ברכות א׳:ה׳) שהיא מעידה על מעשה בראשית.
ואולי נאמר משמרתי – שניות לעריות של בני נח, ומצותי – גזל ושפיכות דמים, חוקותי – אבר מן החי וכלאים של הרבעת בהמה והרכבת אילן, ותורותי – דינין ואיסורי עבודה זרה, שאלו כולן נצטוו בהן בני נח, והוא השומר והעושה רצון בוראו, ומשמר אפילו דקדוקין וחומרות במצות שלהם. וכמו שהזכירו עבודה זרה דאברהם אבינו ארבע מאות פירקי הות (בבלי ע״ז י״ד:). [ודרשו במאה שערים שאמדוהב למעשרות (בראשית רבה ס״ד:ו׳), כי היו האבות נדיבי עמים לתת מעשרות לעניים או לכהני י״י כגון שם ועבר ותלמידיהם, כענין: והוא כהן לאל עליון (בראשית י״ד:י״ח).]⁠ג
והנראה אלי בדעת רבותינו: שלמד אברהם אבינו כל התורה כולהד ברוח הקדש, ועסק בה ובטעמי מצותיה וסודותיה, ושימרה אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה, ושמירתו אותה היה בארץ בלבד. ויעקב בחוצה לארץ נשא האחיות, וכן עמרם. כי המצות משפט אלהי הארץ הן, אף על פי שהוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום, וכבר רמזו רבותינו הסוד הזה (ספרא ויקרא כ״ה:ל״ח), ואני אעירך בו בעזרת השם (רמב״ן ויקרא י״ח:כ״ה, רמב״ן דברים י״א:י״ח). והמצבה מצוה שנתחדשה בזמן ידוע, כמו שדרשו (ספרי דברים ט״ז:כ״ב) באשר שנא י״י אלהיך (דברים ט״ז:כ״ב) – ששנאה אחרי היותה אהובה בימי האבות. וביוסף דרשו (בראשית רבה צ״ב:ד׳) שהיה משמר את השבת אפילו במצרים, מפני שהוא שקול כנגד כל המצות לפי שהוא עדות על חדוש העולם. והיה עושה כן ללמד לבניו אמונת בריאת העולם, להוציא מלבם כונת עבודה זרה ודעות המצרים, וזאת כונתם.
ועל דרך הפשט תאמר: שיהיהו משמרתי – אמונת האלהות, שהאמין בשם המיוחד ושמר זה משמרת בלבו, וחלק בה על עובדי עבודה זרה, וקרא בשם י״י להשיב רבים לעבודתו. מצותי – ככל אשר צוהו בלך לך מארצך, ועולת בנו, וגרישת האמה ואת בנה. חוקותי – ללכת בדרכי השם להיות חנון ורחום עושה צדקה ומשפט ולצוות את בניו ואת ביתוז בהם. ותורותי – המילה בעצמו ובניו ועבדיו, ומצות בני נח כולם, שהם תורה להם.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 רק: ״משמרתי וגו׳⁠ ⁠⁠״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2 (בגיליון), דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 138: ״שמדדוה״.
ג. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ד. כן בכ״י מינכן 138. בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון: ״כלה״. בכ״י פרמא 3255: ״כללה״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 138: ״ושמר״.
ו. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שהיה״.
ז. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ולצוות בניו ובני ביתו״.
AND HE KEPT MY CHARGE. Rashi comments: "As a reward that Abraham hearkened to My voice when I tested him. And he kept My charge — these are the precautionary decrees instituted by the Sages, which are intended to make us avoid the violation of Biblical laws, such as Second Degrees of forbidden marriages and certain prohibited acts on the Sabbath. My commandments — these are precepts which, had they not been written in the Torah, were requisite to have been written, such as robbery and murder. My statutes — these are matters against which the evil inclination and the heathen nations argue, such as the prohibitions against eating the swine and the wearing of garments woven of wool and linen, there being no apparent rationale for them except that they are decrees of the King imposed on His subjects. And My laws — the plural is intended to include, [besides the Written Law], the Oral Law as well as those rules given to Moses from Sinai.⁠" [Thus far the words of Rashi.]
Now if so, all this interpretation is posited on the opinion that Abraham fulfilled and observed the Torah before it was given on Sinai. This is indeed what the Sages of the Midrash said in connection with the verse, And Joseph gave them 'agaloth' (wagons),⁠1 thereby indicating to his father that when he left him they were studying the section dealing with Eglah Arufah.⁠2 Thus Joseph occupied himself with Torah just as his fathers did. Though the Torah had not yet been given, it is still written of Abraham, And he kept My charge, My commandments, My statutes, and My laws.⁠3 There the Sages also said4 that Abraham observed the details of the Torah, which he taught to his children, etc.⁠5
The question presents itself: If it be the case [that the laws of the Torah were observed by our ancestors before the Torah was given on Sinai], how did Jacob erect a pillar6 and marry two sisters in their lifetime,⁠7 and, in the opinion of our Rabbis, four sisters.⁠8 Also, Amram [Moses' father] married his aunt,⁠9 and Moses our teacher erected twelve pillars.⁠10 How then was it possible that they should be permissive in matters of Torah which Abraham their ancestor had prohibited on himself, and for which G-d appointed him reward, when he [Abraham] was wont to command his children and his household after him11 to walk in His ways? In the case of Jacob the Sages taught that he observed the Sabbath and established borders for Sabbath distances.⁠12 In this matter of the Sabbath it is possible though that Jacob observed it because it is equal in importance to the entire Torah since it testifies to the act of Creation.
Perhaps then we should say that My charge refers to the Second Degree of marriages which were forbidden to the Sons of Noah;⁠13 My commandments applies to robbery and murder; My statutes refers to the laws against eating a limb torn off from a live animal, as well as breeding mixed kinds of cattle or grafting together different species of trees; and My laws refer to civil statutes and the prohibitions against idol worship. The Sons of Noah were commanded concerning all of these matters, and Abraham observed and fulfilled the Will of his Creator, observing even the details and the strictures of their commandments, even as the Sages mentioned: "The tractate of idolatry of our father Abraham contained four hundred chapters.⁠"14 They further expounded [on the verse referring to Isaac, which says], And he found in that year a hundredfold,⁠15 that he measured the produce for the purpose of tithing,⁠16 since the patriarchs were the generous ones of the peoples,⁠17 giving tithes to the poor or the priests of G-d, such as Shem and Eber and their disciples, just as it is said, And he was a priest of the most high G-d.⁠18
Now it appears to me from a study of the opinions of our Rabbis that Abraham our father learned the entire Torah by Ruach Hakodesh19 and occupied himself with its study and the reason for its commandments and its secrets, and he observed it in its entirety as "one who is not commanded but nevertheless observes it.⁠"20 Furthermore, his observance of the Torah applied only in the Land of Israel, whereas Jacob married two sisters only when outside the Land,⁠21 and similarly with Amram who married his aunt. For the Commandments are the ordinance of the G-d of the land,⁠22 even though we have been charged with personal duties in all places. Our Rabbis have already alluded to this secret, and I will yet call your attention to it with the help of G-d.⁠23 And the matter of the erection of the pillar [by Jacob and Moses referred to above] was a commandment that was innovated at a certain time, as the Sages expounded from the verse, "Neither shalt thou set up a pillar which the Eternal thy G-d hateth,⁠24 He hated it although it was pleasing to Him in the days of the ancestors.⁠"25 And with respect to Joseph concerning whom the Sages expounded that he observed the Sabbath even in Egypt,⁠26 it was because it is equal in importance to all the commandments, constituting, as it does, a testimony to Creatio ex nihilo.⁠27 Therefore Joseph would do so in order to teach his children faith in the Creation of the world, to remove from their hearts the false doctrine of idolatry and the opinion of the Egyptians. This then is the intent [of the Sages when speaking of the patriarchs and their children observing the Torah].
In accordance with the literal meaning of Scripture, you may say that My charge means faith in the Deity, implying that Abraham believed in the unique Divine Name and kept vigilant guard over it in his heart, differing thereby with the worshippers of idols, and calling by the name of the Eternal to bring many to His worship. My commandments refers to all that G-d commanded Abraham: Go out of thy land,⁠28 the bringing of his son as a burnt-offering, and the expulsion of the maid-servant and her son.⁠29 My statutes refers to walking in the paths of G-d by being gracious and merciful, doing righteousness and judgment,⁠30 and commanding his children and his household concerning them.⁠31 And My Laws refers to the circumcision of Abraham himself and his sons and his servants, as well as all Commandments of the Sons of Noah32 which constitute their Law.
1. Ibid., 45:21. The word agaloth (wagons) may also mean "heifers,⁠" thus suggesting that as a mark of identification to his father, Joseph gave his brothers a reference to the law of the Heifer (Deuteronomy 21:6) which he studied with his father just before he became separated from him. The Midrash referred to is in Bereshith Rabbah 95:2.
2. See Deuteronomy 21:1-9.
3. Thus far the Midrash in Bereshith Rabbah, 95:2.
4. Bereshith Rabbah, ibid.
5. To his children, as it is said, For I know him that he will command his children and his household after him, etc. (Above, 18:19.) Bereshith Rabbah, ibid.
6. Further, 28:18. This is forbidden in Deuteronomy 16:22.
7. Forbidden in Leviticus 18:18.
8. According to Bereshith Rabbah 74:11, Bilhah and Zilpah were also daughters of Laban. Thus Jacob married four sisters: Leah, Rachel, Bilhah and Zilpah.
9. Exodus 6:20.
10. Ibid., 24:4.
11. Above, 18:19.
12. Bereshith Rabbah 79:7.
13. See Seder Bereshith, Note 222, and Seder Vayishlach, Note 148.
14. Abodah Zarah 14b.
15. Further, (12).
16. Bereshith Rabbah 64:6.
17. Psalms 47:10.
18. Above, 14:18. Reference is to Melchizedek, whom tradition identifies as Shem, the son of Noah. See Ramban, ibid.
19. See Note 90.
20. The concept of "one who is not commanded but observes" is found in the Talmud (Kiddushin 31a). His reward is less than that of "one who is commanded and observes.⁠" (Ibid.) The reason for it, as explained in Tosafoth, is that he who is commanded to do a certain mitzvah (commandment) is under tension lest he might not properly fulfill it, while he who is not commanded therein has no responsibility in the matter and may leave it at his will. Consequently, his reward is less.
21. See Leviticus 18:25 where Ramban extends the explanation further by saying that the reason Rachel died as they entered the Land of Israel (35:16-19) was that she was the sister whom Jacob married last.
22. II Kings 17:26.
23. See Ramban on Leviticus 18:25.
24. Deuteronomy 16:22.
25. Ibid., Sifre. The reason for the change being that the Canaanites afterward had made it an ordinance of idol worship.
26. Bereshith Rabbah 92:4.
27. In Hebrew, chiddush (new), thus implying that G-d created a new world out of an absolute void.
28. Above, 12:1.
29. Ibid., 21:12.
30. See Maimonides, "The Commandments,⁠" Vol. I, pp. 11-12 Soncino edit. Positive Commandment 8.
31. Above, 18:19.
32. See Seder Bereshith, Note 222, and Seder Vayishlach, Note 148.
עקב אשר שמע אברהם בקולי – מכאן הוכיחו רז״ל בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו לפי שהוא חי קע״ה שנה ושמע בקולו מנין עק״ב שנים אם כן בן שלש שנים הכירו.
וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי – ע״ד הפשט יאמר זה על מצות שנצטוו בני נח, כי מצותי הם גזל ושפיכות דמים, וחקותי אבר מן החי וכלאים של בהמה והרכבת האילן, ותורותי דינין וע״ז, שאלו כולן נצטוו בהם בני נח והוא השומר והעושה רצון בוראו ומשמר אפילו דקדוקין וחומרות במצות שלהן, וכמו שאמרו רז״ל מסכת ע״ז דאברהם אבינו ד׳ מאה פרקי הוה, ומשמרתי שהזכיר תחלה יאמר על שניות לעריות של בני נח. אבל דעת רז״ל ששמר כל התורה כולה עד שלא נתנה וקיים תרי״ג מצות בשכל, וזהו שאמר מצותי חוקותי ותורותי כי לג׳ חלקים יתחלקו תרי״ג מצות, והם מצות קלות מקובלות הנקראות עדות, והמצות שהן גזרת המלך ואין לנו בהם טעם והם נקראים חקים, והמצות המושכלות הנקראות משפטים, וזהו לשון הכתוב (דברים ו׳:כ׳) מה העדות והחקים והמשפטים, גם לשון הכתוב בכאן מצותי חקותי ותורתי כי המשפטים נקראים תורה, ועוד יכללו תורותי תורה שבכתב ושבעל פה.
וכן דרז״ל קיים אברהם אבינו אפילו ערובי תבשילין וערובי תחומין, וכן אמרו בפסוק (בראשית מ״ה:כ״א) ויתן להם יוסף עגלות, שפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה שהיה עוסק בתורה, ויהיה פירוש משמרתי שבות לשבת.
ולדעה זו של רז״ל יש לתמוה כיון שהאבות קיימו כל התורה כולה עד שלא נתנה היאך נשא יעקב שתי אחיות בחייהן, והקים מצבה, ועמרם נשא דודתו, ומשה רבינו ע״ה הקים י״ב מצבות, וכתב הרמב״ן ז״ל כי עקר עשיית המצות בארץ, והאבות שהיו מקיימי אותן עד שלא נתנה התורה בארץ היה אבל לא בחוצה לארץ, ויעקב בחוצה לארץ נשא שתי אחיות, וכן עמרם נשא דודתו חוצה לארץ, כי המצות משפט אלהי הארץ הם, והמצבה מצוה שנתחדשה בזמן ידוע, ומה שהיה יוסף שומר שבת במצרים והיה חוצה לארץ לפי שהשבת שקולה ככל המצות והיא מעידה על חידוש העולם.
עקב אשר שמע אברהם בקולי, ""because Avraham was obedient to Me.⁠" This is the source of our sages in Nedarim 32 claiming that Avraham recognized his Maker when only three years old. He had lived for 175 years. When you add up the numerical value of the letters in the word עקב, you get 172. If you deduct this number from 175, the resulting number 3 is the number of years when Avraham was not yet obeying God's commandments because he had not yet recognized Him as such.
וישמר משמרתי, מצותי, חוקותי ותורותי, "he observed My safeguards, My commandments, My statutes and My moral/ethical instructions.⁠" If we follow the approach of interpreting these nuances as the plain text, we must assume that God spoke of the seven Noachide laws which are applicable to all of mankind. The word מצותי then applies to the prohibition of robbery and bloodshed; the word חוקותי applies to the law not to eat tissue or blood from a living creature, as well as not to mate different species of animals with one another or to do the same with trees by crossbreeding. The word תורותי refers to the prohibition of all kinds of idolatry as well as to the positive commandment to establish a judiciary. People observing these laws are considered as doing God's will. Finally, וישמר משמרתי "keeping God's safeguards,⁠" is a reference to "fences" around Biblical commandments to ensure that even if a "fence" had been violated, the Biblical commandment itself would remain inviolate. According to Bereshit Rabbah 64,4 Avraham was familiar even with such concepts as making an עירוב in private property to avoid becoming guilty of transferring property from one domain to another on the Sabbath. There is a view expressed in the same Midrash that the tractate Avodah Zarah dealing with idolatry and its sub-categories studied by Avraham was comprised of 400 chapters. The repetition of the word משמרתי after God had already said that Avraham observed, i.e. וישמר, is a reference to secondary incestuous relationships which were not even spelled out in the legislation concerning forbidden (sexual) marital relationships in the written Torah.
The opinion of our sages is that the words וישמור משמרתי refers to Avraham observing voluntarily all the laws of the Torah which had not yet been legislated. According to this opinion it would be inappropriate for the Torah to commence the list with subordinate rabbinical ordinances before mention had been made of Biblical commandments. The verse divides these 613 commandments into specific categories each with its own heading. Basically, there are three categories of commandments. The first are called עדות, "testimonies,⁠" and comprise commandments which the mind can readily understand and which are therefore easy to fulfill. The second category is called חוקים. They are in the nature of Royal decrees which are usually incomprehensible to the human being, the subject of the King, as they are based on a superior intelligence. Finally, there is the category called משפטים, social laws, which are generally readily understandable. We find that the Torah quotes future generations of Israelites as dividing the Torah into these three categories when the Torah writes: מה העדות והחוקים והמשפטים, "what is the respective significance of these three categories of laws in the Torah?⁠" (Deut. 6,20) The division in our verse is similar except that the social laws are referred to as תורותי, "My moral/ethical imperatives.⁠" Furthermore, the reason for that word (and two others) appearing in the plural is that it refers to both the written as well as the "oral" Torah.
The Talmud Yoma 28 states that Avraham even observed the various rabbinical ordinances such as עירובי תבשילין and עירובי תחומים. [The former involves preparing food for the holiday before the holiday if the Sabbath occurred immediately after the holiday, in order that it would not appear that the holiday was used to prepare for the Sabbath. עירובי תחומים, on the other hand, is a device employed to change the radius of one's habitat prior to the Sabbath by means of depositing food at the center of the new radius in order to fulfill duties such as welcoming Torah scholars who did not reach that area prior to the beginning of the Sabbath. Ed.].
In illustrating the fact that our patriarchs taught their children all these aspects of Torah which had not been legislated as yet, they quote Genesis 45,21 in which the Torah refers to the wagons Joseph sent to transport his father Israel down to Egypt. The choice of the word עגלות for such wagons [which is less appropriate than, say, מרכבה, Ed.] is interpreted as Joseph reminding his father that the last subject in their Torah study they had learned prior to his going on his ill-fated mission, was the one called עגלה ערופה, the heifer which needs to be killed in order to atone for a murder committed near a Jewish community when the murderer has not been found. Joseph hinted to his father that during the 22 years he had not seen him he had maintained his custom to study Torah.
The meaning of the word משמרתי according to this approach would be "the safeguards erected by the rabbis against violating Biblical injunctions on the Sabbath.⁠" When we reflect on these opinions offered by the Talmud and subsequent scholars that the patriarchs observed even minutiae of later rabbinical ordinances, the question comes to mind how Yaakov could ignore a Biblical injunction and marry two sisters while both were alive, or how he could erect a מצבה, a monument, or how Amram could marry his aunt Yocheved? Not only that, but Moses himself, after the Ten Commandments had been revealed, erected 12 monuments as spelled out in Exodus 24,4. In answering these questions Nachmanides (in his commentary on Leviticus 18,28) points out that the principal function of the laws of the Torah is that they be observed within the boundaries of Eretz Yisrael. When the patriarchs did observe them, they did so in an entirely voluntary fashion. Seeing that the "so-called" infractions we mentioned occurred outside of Eretz Yisrael they were no infractions at all. The patriarchs had decided in each of these instances that the reasons for not observing these laws at that time and in that place were stronger than that they should voluntarily observe them.
עקב אשר שמע אברהם בקולי – כמנין עק״ב שמע אברהם בקולי והוא חיה קפ״ה למדנו שהיה בן ג׳ שנים כשהכיר את בוראו.
ורשב״ם פי׳ עקב אשר שמע אברהם בקולי, זה העקידה, שנאמר בה יען אשר שמעת בקולי.
וישמר משמרתי – זו מילה, דכתיב ואתה את בריתי תשמר.
מצותי – זו מילה אשר לשמונה, דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו א-להים.
חקותי – זו מילה לדורות, שנ׳ ויעמידה ליעקב לחק וגו׳.
עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי – פירש״י כגון גזירות להרחקה שניות לעריות ושבות לשבת. וכתב הרמב״ן א״כ לדעת רבותינו קיים אברהם כל התורה וקשה א״כ היאך הקים יעקב מצבה ונשא שתי אחיות ועמרם נשא דודתו ומשה הקים שתים עשרה מצבות שכיון שאבותיהם קיימו התורה גם למדוה לבניהם כדכתיב למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו אע״פ שהיינו יכולים לפרש משמרתי שניות לעריות שמסר לבני נח ומצותי גזל ושפיכות דמים חקותי אבר מן החי וכלאים של הרבעת בהמה והרכבת אילן ותורותי דינין ואסור ע״ז שבכל אלו נצטוו עליהם בני נח והוא הוסיף בהם לשמור דקדוקים וחומרות שבהם ומה שדרשו ביעקב ששמר השבת וקבע תחומין שאני שבת ששקולה כנגד כל המצות שהיא מעידה על מעשה בראשית מ״מ נראה מדעת רז״ל שאברהם קיים כל התורה כולה ברוח הקודש בטעמיה ובדקדקיה ושמר כולה כמי שאינו מצווה ועושה ולא שמר אותה אלא בארץ בלבד ויעקב בחוצה לארץ נשא שתי אחיות וכן עמרם כי המצות משפט לאלהי הארץ הם אע״פ כי הוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום והמצבה מצוה שנתחדש בזמן ידוע כמו שדרז״ל אשר שנא י״י אלהיך ששנאה אחרי היותה אהובה בימי האבות וביוסף דרז״ל שהיה שומר את השבת במצרים מפני שהיא שקולה כנגד כל המצות לפי שהיא עדות על חדוש העולם והיה עושה כן ללמד לבניו אמונת בריאת העולם להוציא מלב עובדי ע״ז. ועל דרך הפשט משמרתי אמונת האלהות שהאמין בשם המיוחד ושמר זאת המשמרת בלבו וחלק בה על ע״ז וקרא בשם י״י להשיב רבים לעבודתו מצותי בכל אשר צוהו בלך לך מארצך ועולת בנו וגרושת האמה ואת בנה וחוקותי ללכת בדרכי השם להיות רחום וחנון עושה משפט וצדקה ולצוות את בניו ואת ביתו אחריו ותורותי המילה בעצמו ובבניו ועבדיו ומצות בני נח כולם הם תורה להם:
עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי, "as a result of Avraham heeding My instructions and observing My directives.⁠" Rashi understands the word בקולי as referring to such instructions as offering his son as a sacrifice, whereas the word משמרתי is supposed to refer to rules governing incest with blood relations of the second tier of relatives, and such rules as adding a few minutes to the Sabbath before it actually begins, and similar Rabbinic prohibitions ensuring the sanctity of the Sabbath will not be violated inadvertently, i.e. שבות.
Nachmanides queries this, writing that if it were correct, then, if indeed Avraham kept not only the 613 commandments but also Rabbinic regulations, how could Yaakov have been allowed to marry two sisters while both were alive? How could he have erected a מצבה, seeing that the Torah prohibits the erecting of such monuments? How could Amram have married his aunt Yocheved the daughter of Levi? If the fathers and grandfathers of these people had already adopted these Rabbinic rules, surely their children and grandchildren would have been obligated to observe them also? After all God specifically revealed certain aspects of His manner of meting out justice "in order that Avraham teach his descendants to emulate the ways of the Lord!?⁠" (Genesis 18,19)
One could answer that the word משמרתי refers to the 7 Noachide commandments, laws to which all of mankind is committed. and that the additional words חקות, refer to the prohibition of crossbreeding, and the word מצוותי to finer points of the law, as well as the word תורתי referring to the establishment of courts, the banning of idolatry, etc. The fact is that according to our sages, the wagons Joseph sent to transport his father on his journey to Egypt, were to symbolically remind his father that he had not forgotten the law of עגלה ערופה, the last lesson his father had instructed him in before his fateful journey to Shechem. (compare Deuteronomy 21,1-9)
It is clear from what our sages have described that they all agreed that Avraham observed the Sabbath meticulously with all its details, as he had divined God's intention through his holy spirit. However, he did so as something voluntary; He therefore observed these commandments revealed in the Torah later only while he was on Holy Soil, in the land of Israel. The statement that someone kept all the mitzvoth such as Joseph in Egypt, is most likely to be understood as Joseph observing the Sabbath, and thus observing the whole Torah, as in the parlance of our sages Sabbath observance is equivalent to observance of the entire Torah.
From the perspective of the plain meaning of the text, the peshat, the word משמרתי refers to basic belief in the sole Creator, something that drove him to preach monotheism publicly, and to decry all forms of idolatry. He was the first "evangelist" preaching God's attributes since Chanoch, emphasizing the benevolent nature of God, and His love for His creatures. The word מצותי refers to Avraham's suppressing his own feelings when carrying out God's command to offer his only son Yitzchok as a total burnt offering to this God.. He expelled his maidservant Hagar against his own better judgment, in order to comply with God's orders. The word חוקותי refers to his emulating God's attributes, being hospitable, charitable, etc, to the deserving and the not so deserving. Finally, the word תורותי, refers to his performing circumcision on himself and all members of his household, and teaching this rite as a condition of calling oneself a true descendant of Avraham.
עקב אשר שמע וגו׳ – יש בפסוק יו״ד תיבות כנגד יו״ד הדברות שבהם עק״ב תיבות וכנגדם נתנסה יו״ד נסיונות וקיים עולם שנברא בי׳ מאמרות. עק״ב שנים שמע בקולי בן ג׳ שנים הכיר בוראו ושנותיו קע״ה.
עקב אשר שמע אברהם – בגימטריא קיים אף עירובי תבשילין ונתוסף לו ה״א יתירה על שמו כנגד בקולי משמרתי מצותי חקותי ותורותי.
וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי – מה אומר אחרי רבותי׳ ז״ל בפירוש זה, שאמרו: ״קיים אברהם כל התורה כולה״.⁠1 פקח עיניך וראה.⁠2
1. נראה כמשפט אירוני, שכן תפישה זו אינה הולמת את ריא״כ תלמידו של הרמב״ם, אשר הניח כי מקור המצוות הוא בתורת משה. ייתכן כי דברי כספי כאן נאמרים מתוך התלבטות. כספי נקרע בין מחוייבותו לדברי חז״ל, לבין מה שמכתיב לו הגיונו. חוסר-הברירה וההשלמה עם דברי חז״ל בולטים בדבריו והוא מותיר בידי הקורא את ההחלטה, אם לקבל את דברי חז״ל בענין זה, אם לאו – ״פקח עיניך וראה!⁠״.
2. ניב ידוע ע״פ דניאל ט, יח.
וזה אמנם יהיה ממני בעבור השגחתי על אברהם ששמע בקולי ושמר משמרתי מצוֹתַי חֻקּוֹתַי ותורותַי, רוצה לומר שלא נטה ימין ושמאל מכל אשר ציוהו ה׳ יתעלה. ואפשר עם זה שרמז בזה אל שמנהגו היה ללכת בדרכי ה׳ יתעלה לפי היכולת, כאומרו: ׳כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט׳ (יח, יט). והנה זאת ההשגחה היתה לזרע יצחק בעבור אברהם, כי יצחק — עם היותו שלם מאד — לא היה באופן מהשלמות אל שתדבק בו כמו ההשגחה הזאת הנפלאה. ומזה המקום יתבאר כי ההשגחה אשר תהיה מה׳ יתעלה לדבקים בו, אפשר בה שתימשך לזרעם אחריהם. והנה הענין בזה כמו הענין בהשגחה המינית אשר תהיה לאדם מפאת מערכת הכוכבים, רוצה לומר שכבר תימשך ממנה הצלחה לזרע האיש המצליח אחריו, ואפשר שיימשך זה זמן ארוך, כמו שהתבאר במקומותיו.
ונתן הסבה עקב אשר שמע אברהם בקולי כו׳ – שאם היה מתחיל באמונה נחשב לו כמסיים וכמשלים כמו שכתבנו במראה המחזה שער י״ו ולמדנו שאין לתלות בכיוצא בזה רק במעשה האבות והבנים ישמעו ויוסיפו אומץ.
משמרתי גזרות להרחקה על האזהרות שבתורה כגון שניות לעריות ושבות לשבת. ביבמות פרק כיצד אמרו רמז לשניות מן התורה מניין מהכא ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי הרי שקרא הכתוב גזרות השניות לעריות וכיוצא בהן שהן הרחקה על אזהרות התורה משמרת אף כאן סתם משמרתי הן הגזרות להרחק׳ על אזהרות שבתורה שהן שניות לעריות וכיוצא בהן ונשאר תורותי לתורה שבכתב ולתורה שבע״פ ששתיהן יחד מפיו של הקב״ה וזהו היותר קרוב לפשוטו של מקרא אבל ביומ׳ פר׳ אמר להם הממונה אמ׳ רב ואיתימא ר׳ אסי קיי׳ אברהם אבינו אפי׳ עירובי תבשילין שנ׳ תורותי תרתי אחת ד״ת ואחת ד״ס והרב ז״ל לא פנה אליו ומפני שממלת תורותי משמע דתרוייהו הן תורותיו של הקב״ה וא״א זה משום דדברי סופרים אף על פי שצונו השם לשמוע דבריהן ושלא נסור מהן כדאיתא בשבת פ׳ במה מדליקין גבי נר חנוכה היכן צונו בלאו דלא תסור מכל מקום אין דרך הפשט סובל שיקראו תורתו. והרמב״ן ז״ל שאל אם כן איך הקים יעקב מצבה ונשא שתי אחיות ועמרם נשא את דודתו ומשה רבינו הקי׳ י״ב מצבות והיאך אפשר שיהיו נוהגין היתר במה שאסר אברהם אביהם על עצמו וקבע לו השם שכר על זה והוא יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרכיו וביעקב דרשו ששמר את השבת וקבע תחומין. והשיב ואמר שהנראה אלי מדעת רבותינו ז״ל שלמד אברהם התורה כלה ברוח הקדש ועסק בה ובטעמי מצותיה וסודותיה ושמר אותה כלה כמי שאינו מצווה ועושה ושמירתו אות׳ היה בארץ בלבד ויעקב בחוצה לארץ נשא האחיות וכן עמרם כי המצות משפט אלהי הארץ הם אף על פי שהוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום וכבר רמזו רבותינו הסוד הזה ואני אעירך בו בע״ה והמצבה מצוה שנתחדשה בזמן ידוע היא כמו שדרשו באשר שנא ה׳ אלהיך ששנאה אחרי היותה חביבה בימי האבות וביוסף דרשו שהיה משמר את השבת אפילו במצרים מפני שהיא שקולה ככל המצות שהיא עדות על חדוש העולם והיה עושה כן ללמד לבניו אמונת החדוש ושהשם ברא את העולם. אבל יש לתמוה אם אין המצות חובה רק בארץ לבדה מה זה שאמרו בפרק ערבי פסחים שכשיאמרו לו ליעקב אבינו ע״ה טול ברוך יאמר איני מברך מפני שנשאתי שתי אחיות והלא לא חטא בזה כלום מכיון שנשאן בח״ל:
ואמר לו שלא היה מיעדו בכל הטובות האלה שכר וחלף עמידתו בגרר וכדי שלא ירד מצרים כי הנה כל זה כבר גזר מימי אברהם עקב ששמע בקול י״י וישמור משמרתו מצותיו חקותיו ותורותיו. ואחשוב שאמר לו עקב אשר שמע אברהם בקולי על מה שאמר לו לך לך מארצך וממולדתך וגומר.
ואמר וישמור משמרתי על הנדיבות אשר עשה עם מלך סדום באמרו הרימותי ידי אם מחוט ועד שרוך נעל וגומר או שאמר וישמור משמרתי ששמר משמר׳ אמונתו בהיותו קורא בשם י״י ומפרסם אמונתו לעיני העמים.
ואמר מצוותי על המילה ומה שצוה שיגרש את ישמעאל.
ואמר חקותי על העקדה שעקד את יצחק ואחר כך עקד את האיל במקומו שהיה אצלו כל זה חקים וגזרת מלך.
ואמר ותורתי על לקוחי יצחק אשה מבית אביו ולא מבנות כנען ועל המתנות שנתן לבני הפלגשים וישלחם מעל יצחק בנו שכל זה עשה כפי ההוראה והרצון האלהי. הנה התבארו הפסוקים האלה מבלי כפל כפי ענין הספור והותרו בו השאלות הב׳ וג׳.
עקב אשר שמע אברהם בקולי בבחינת קולי ומשמרתי. ולא בשביל סבה אחרת. וזהו תכלית העבודה האמיתית. ומה שאמר למעלה ושמרו דרך ה׳ למען הביא ה׳ על אברהם. כבר כתבתי למעלה שזה הדרך היה לפתאים ולתינוקות להכניסם במסורת הברית. ואמר וישמר משמרתי כפי הירושלמי שאמרו כשהיה אברהם בעולם לא הוצרכתי לעשות מלאכתי. רמזו בזה כי קודם שבא אברהם לעולם היה הקב״ה צריך לזון לכל באי עולם במדת חסד מביצי כנים עד קרני ראמים. כי זו היא מלאכת השם משיב הרוח ומוריד הגשם מכלכל חיים בחסד. משבא אברהם לעולם שנאמר בו חסד לאברהם. לקח מלאכת השם והשיג גבולו והיה מאכיל ומשקה לרעבים ומחזיר נשמות לפגרים. ויטע אש״ל. אכילה שתייה לוייה. שהיא לוית חן בחיבור הנפש. כאומרו ואת הנפש אשר עשו בחרן. וזאת היא מלאכת השם כדכתיב ונשמות אני עשיתי. וכתיב נותן לחם לכל בשר. וזהו וישמור משמרתי. כמו והלא אין משמרתי ומשמרתך שווים. ובזה כלולות מצותי חוקותי ותורותי:
עקב אשר שמע אברהם בקלי – בכל אשר צויתיו.
וישמר משמרתי – עשה תמיד המשמרת המיוחדת לי, שהיא לגמול חסד, כאמרו ״כל ארחות ה׳ חסד ואמת״ (תהלים כ״ה:י׳), ולהורות חטאים בדרך, וזה עשה כאשר קרא בשם ה׳.
ושמר גם כן: מצותי חקותי ותורתי – שנצטוו בני נח, ובכן היה נאה דורש ונאה מקיים כמופת לרבים.
והנה ליצחק תלה בזכות אחרים עתה, וכן למטה באמרו ״והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי״ (פסוק כ״ד), ולא כן אמר ליעקב, כל שכן לאברהם, וזה היה קודם שהתעורר יצחק לקרוא בשם ה׳. אבל אחר שקרא בשם ה׳ נאמר ״ואבימלך הלך אליו מגרר״ (פסוק כ״ו), ואמרו ״ראו ראינו כי היה ה׳ עמך... אתה עתה ברוך ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית כ״ו:כ״ח-כ״ט), ולא מצאוהו עוד תלאות מקנאים ודברי ריבות כאשר בראשונה. אמנם ליעקב לא תלה בזכות אחרים כלל, כי הוא אמנם מנעוריו ״ישב אהלים״, ללמוד וללמד דעת את העם, בפרט באהלי שם ועבר ששם עלו כל מבקש ה׳ בלי ספק.
עקב אשר שמע אברהם בקולי, in accordance with all that I commanded him;
וישמור משמרתי, he also did the very things which I Myself am in the habit of doing, such as to perform deeds of loving kindness. (compare Psalms 25,10 כל ארחות ה' חסד ואמת, “all the paths of the Lord are love and truth, etc.”) Also, Avraham warned the potential sinners to improve their ways, something that is of utmost importance to Me. This is what he did every time the Torah records him as קרא בשם ה', “he proclaimed the name of the Lord.” He also observed My revealed commandments מצותי, חוקותי, ותורותי, “the seven laws I laid down for all of mankind.” As a result of all this, he did not only preach to his fellow man but he practiced what he preached. Due to his possessing this virtue he became a model human being for others to emulate. At this particular stage in Yitzchok’s life, God did favours to him which were the result of the merits of others, i.e. the merit of his father. This theme is repeated once more in verse 24 when the Torah attributes the promise of the increase in Yitzchok’s seed to the merit of Avraham, i.e.בעבור אברהם עבדי “for the sake of My servant Avraham.” Neither Yaakov nor Avraham had ever been told that God’s promises to them was on account of a third party’s merit. The reason God’s promises to Yitzchok had been due to other people’s merits was that at that time he had not yet emulated his father’s practice of proclaiming the name of God, i.e. calling his fellow man to improve their lifestyles and to abandon idolatry. Once Yitzchok had begun to do this we find that even an Avimelech is in awe of him and recognizes that he is the recipient of God’s blessings in his own right. (compare verse 26, as well as verses 28-29. All this was due to the fact that in verse 25 he is reported as emulating his father, building an altar and proclaiming the name of the Lord. Yaakov, as opposed to his father Yitzchok, has been described as being a יושב אהלים from his earliest youth, i.e. devoting himself to promoting matters spiritual, studying as well as teaching in the academy of Shem and Ever, (primarily those of the seven Noachide commandments which regulate inter personal relations.)
[א] עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי
[1] יומא פרק שני דף כח ע״ב (יומא כח:)
[2] נדרים פרק שלישי דף לב ע״א (נדרים לב.)
[3] קידושין פרק רביעי דף פב ע״א (קידושין פב.)
כשנסיתי אותו וכו׳. דזה משמע ׳לקול׳, כלומר שלא יהרהר אחר דבריו רק שהוא ישמע לקול, ואף על גב שאינו מבין הדבור והוא אצלו כמו קול שאין בו דבור. וכן ״אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלקיך״ (שמות טו, כו), וכל זה שלא יהרהר אחר הדבור, אלא ישמע לקול לבד לעשות בכל אשר ישמע:
הרחקת וגו׳. אף על גב שזה שלא כסדר הענין לזכור ההרחקות קודם המצות, שההרחקה קודם למצות לפי השגת האדם, ולכך נכתבו בתורה קודם לפי שהם מדרבנן, וחכמת חכמים גזרו אותם והרחיקו אותם, ומאחר שהם דבריהם – הם קודמים לדברי תורה, שהיא רחוקה מהשגת האדם:
הרחקת לתורה. והקשה הרמב״ן והלא יעקב נשא שתי אחיות שאסרה תורה (ויקרא יח, יח), ותירץ הרמב״ן כי האבות למדו התורה כולה ברוח הקודש כמו שהיא מסורה לנו, וקיימוה כמי שאינו מצווה ועושה, ודווקא בארץ ישראל, כי התורה היא ״משפט אלקי הארץ״ (מ״ב יז, כו) ולא בחוצה לארץ, ויעקב בחוצה לארץ נשא שתי אחיות, וכן עמרם דודתו (שמות ו, כ). ויש להשיב בענין אחר, ובפרשת ויגש מבואר באורך מאוד (להלן מו, י, אות ה):
חֻקוֹתַי: בהעתק הללי, חקתי, ירוש׳ חקותי, עכ״ל. וכן הוא מל׳ וא״ו בתרא׳ בכל הספרי׳, ונמס׳ עליו1 ל׳ מל׳ בתורה. וכן כתב הרמ״ה2 על זה, חקותי3, מל׳ וא״ו קדים לתי״ו וחס׳ וא״ו קדמא׳, דין לחו׳ מל׳ וא״ו ושאר חקתי בחקתי כלהון חסרי׳ תרין ו״וין באורית׳. [חקותי].
1. ונמס׳ עליו: מ״ק-ד על אתר.
2. הרמ״ה: חק״ק.
3. חקותי: פסוקנו.
להביא תורה שבעל פה הלכה למשה מסיני. וא״ת כיון שקיימו כל התורה למה נשא יעקב שתי אחיות (ושמעון דינה אחותו) ועמרם יוכבד אחות אביו. וי״ל דלא קיבלו עליהם לקיימם אלא בא״י והם היו בחו״ל. [רמב״ן]:
To include the Oral Law — laws given by God to Moshe at Sinai. You might ask: Since they fulfilled the entire Torah, why did Yaakov marry two sisters, (and Shimon his sister Dinah), and Amram his aunt Yocheved? The answer is: They only accepted upon themselves to fulfill the mitzvos in the Land of Israel, but they were outside the Land [when these events occurred]. (Ramban)
שמע אברהם בקולי – לכל אשר נסיתיהו, וישמור משמרתי שמר עצמו לבל יבא לידו דבר שצויתיהו לשמור, וכמו כן שמר המצות לבל יעברוהו בהסח הדעת. וחקותי הם מצות שאין בהם טעם, וכמו כן תורתי שמר לבל תשכח ממנו על דרך אומרו (דברים ד) ושמור נפשך וגו׳ פן תשכח את הדברים וגו׳.
שמע אברהם בקולי, "Abraham hearkened to My voice.⁠" He successfully passed all the tests I subjected him to; וישמור משמרתי, he was careful not to transgress anything l had commanded him even unintentionally, through momentary carelessness. וחוקותי, these are the commandments that appear to be without logical foundations. תורתי, "he studied My commandments in order not to forget them,⁠" just as Moses commanded Israel in Deut. 4,9.
עקב אשר שמע אברהם בקולי – כל ההבטחות האלו הבטחתי לאביך ולזרעו אחריו בעבור ששמע בקולי שצויתיו דברים קשים, לא יכול לעמוד על טעם מצוותי, ולא הרהר עלי ועל כן כתוב ״בקולי״ בבי״ת, ולא ״לקולי״ בלמ״ד. דומה ללשון ״אמונה״ שנבדל בטעמו אם נכתוב בבי״ת כמו שפירשנו בפירוש ״והאמין בי״י״.⁠1 כי האמונה והשמיעה קרובים בעניניהן ששתיהן בלי מופת,⁠2 ובשתיהן יורה הבי״ת הסמוך אל הפעול שהאמין או ששמע בעבור גדלות ואמונת הַמְּצַוֶה והמדבר. וכן ״והן לא יאמינו לי״3 כי מה שאגיד זר כפי דעת האדם ואחריו לא ישמעו בקולי. שאם בעבור אמונת המגיד יאמינו, לא יבטחו באמונתי. וזהו שפירש [שם] ״כי יאמרו לא נראה אליך השם״.⁠4 וכן ״ועתה בני שמע בקולי״5 לפי שהיה זר לדעת יעקב כמו שנראה מתשובתו. אבל ״וישמע משה לקול חותנו״,⁠6 שישרו דבריו וטעמיו בעיניו. וכן בשאול ״ועתה שמע לקול דברי י״י״.⁠7 שתבין עצתו על עמלק בעיניך כדרך ״מי חכם ויבין אלה״.⁠8 כי טעם המצוה גלויה ונאמרה לו מפי הנביא.
וכן כל שמיעה לקול השם שאחריה בי״ת, כמו ״כי תשמע בקול י״י אלהיך״,⁠9 ״שמעתי בקול י״י אלהַי״10 וכן כולם. והטעם בכולם שוה כי אנו חייבין לקבל מצותיו ולעשותם ולבטוח בחכמת השם היודע האמת, אעפ״י שהן רחוקים מדעתנו. ופעם אחת כתוב בלמ״ד ״ויאמר אם שמוע תשמע לקול י״י אלהיך״11 לפי שאיננו על המעשה, כי אחריו כתוב ״והישר בעיניו תעשה״. [אלא פירושו] אם שמוע תשמע להתבונן בדבריו, ולתת לב בטעם ישרם, ואם לא תבין מכל מקום ״והישר בעיניו תעשה״, לא הישר בעיניך. הודעתיך רבות בקצרה, ובכל מקום בהגיענו לשם בעז״ה נבאר יותר. ולכן אברהם שבטח לבו באמונת השם וצדקתו ועשה הכל כמו שאמר השם ״עקב אשר שמע אברהם בקולי״,⁠12 כי ללכת יחידי מבית אביו ולהיות כתועה לא ידע אנה ילך, קשה לדעת האדם. וכן שילוח בנו13 ולקבל על עצמו שלא יחשב לו לבן ולזרע. וביותר לפי מחשבתו שצוהו לשחוט בנו יחידו, שנכרת עמו הברית. על אלה ודומיהן נופל לשון ״אשר שמע בקולי״.
וישמור משמרתי – לפי הפשט אני אומר כי ״וישמור משמרתי״ כלל, ״ומצותי חקתי ותורתי״ פרט, ואין בכלל אלא מה שיש בפרט. אחר שאמר ששמע בקולו שהן הנסיונות שעבר בהן, שהיו לו לבדו, ובו הפסיק הענין כעדות בעל הטעמים, אמר ״וישמור משמרתי״ על הדברים שראוי לכל אדם לשמור ולעשות. והכלל כי השמירה בלב, והמחבב דבר לעשותו יכתבנו על לוח לבו, וישמור היטב וישמח בו עד שיקל עליו המעשה. ומי שאינו שומר דבר בלבו, יחטא במעשה כי יכבד עליו ויצר ימנעהו. וזהו שאמר ״ושמרתם ועשיתם״. תחלה השמירה, ואחריו העשייה. וזהו ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך״,⁠14 שהיא השמירה. וכתוב ״שמר לך את אשר אנכי מצוך היום״,⁠15 שישמור מצותיו בלב לעשותן. הרי שהשמירה נופל על המצוה. וכן ״את חקיך אשמור״,⁠16 הרי שהשמירה נופל על החקים. וכן ״הבינני ואצרה תורתך ואשמרנה בכל לב״17 הרי שהשמירה נופל על התורות {וכן ״ושמרתם את חקתי ואת משפטי״18 ונאמר אחריו ״ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות״19 שישמרום בלב, כי ישמרו בלבם הדברים שצוה השם להיות להם למשמרת לעשות}. ושלשתם בפסוק אחד בצוואת דוד אמר ״ושמרת את משמרת י״י אלהיך ללכת בדרכיו, לשמור חקתיו מצותיו ומשפטיו ועדותיו, ככתוב בתורת משה״.⁠20 ראש הכתוב כלל, ואח״כ פרט, ללכת בדרכיו והן התורה כמו ״כי תוֹרֵם את הדרך הטובה אשר ילכו בה״21 ואחריו ״ולשמור מצותיו וחקיו ומשפטיו״.⁠22 וכן כאן ״וישמור משמרתי״ ששמר אברהם בלבו תורות השם וחקתיו ומצותיו לעשותם כי היה אוהב השם מאד ועבד עבודתו מאהבה. ולכן הפסיק בעל הטעמים בזקף קטן במלת ״משמרתי״. {וענין ״וישמור משמרתי״ ששמר בלב כל המצות והתורות והחקים שפקדתי להיות משמרת לאדם}.
מצותי – ברור הוא שאין דבר עשה או לא תעשה שאינה נקראת בשם ״מצוה״. וכן מורגל בפי חכמים ״מצות עשה ומצות לא תעשה״. כי על הכל צוה השם, וכל הכתובים יורו על זה כמו ״התורה והמצוה אשר כתבתי להורותם״.⁠23 ״שמר לך את אשר אנכי מצוך היום״24 ובפרשה ההיא זכר תורות ומשפטים וחקים. וראיה [לזה] ״ואם לא תפדה וערפתו״,⁠25 ״לא תבשל גדי בחלב אמו״26 שהן בלי ספק מכלל הדברים שקראו המפרשים ז״ל בשם ״חקים״. וא״כ ״מצותי״ כולל הכל החקים והמשפטים כולם. ולכן בכלל ״מצותי״ כל הדברים אשר צוהו אלהים כמו מצות המילה כאמרו ״כאשר צוה אותו אלהים״.⁠27 וכן כל מצות בני נח שנאמר עליהן ״ויצו י״י אלהים על האדם״28 ואבר מן החי וכיוצא. והמבדיל בין מצות לחקים ותורות אכתוב בסמוך בעז״ה. ולכן גם ״מצותי״ הפסיק בעל הטעמים בטפחא מן ״חקותי ותורותי״.
חקותי – מלת ״חוק״ הנחתו על דבר קצוב, לא יוסף ולא יגרע. כי הקצב בחכמה שהיא צדק, משפט ומישרים. וזהו ההבדל בין ״מצוה״ ובין ״חוק״. כל חוק הוא מצוה, ואין כל מצוה חוק. חקי השם הם על דרכים שתים. האחת חקי שמים וארץ, והשניה חקי הקדש, התורה והמצוה. וחקי שמים ידועים שהן כולם במדה במשקל ובמשורה.⁠29 כענין ״מי מדד בשעלו מים, ושמים בזרת תִּכֵּן, וכל בשליש עפר הארץ, ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים״.⁠30 וכן כתוב ״לעשות לרוח משקל, ומים תכן במדה. בעשותו למטר חוק, ודרך לחזיז קולות״.⁠31 ונאמר ״הידעת חקות שמים?⁠״32 וכתוב ״נותן שמש לאור יומם, חקות ירח וכוכבים לאור לילה״.⁠33 ״אם ימושו החקים האלה מלפני״34 וכתוב ״חקות שמים וארץ לא שמתי״.⁠35 ונאמר על כלל מעשיו העליונים ״חק נתן ולא יעבור״.⁠36 והחקים הללו שֶׁשָׂם האל לכל דבר הם בארח חכמתו, כאמרו ״י״י בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה״.⁠37 ודוד אמר ״מה רבו מעשיך י״י, כולם בחכמה עשית״.⁠38 כי הכל בצדק ובמשפט, עליו אין להוסיף, וממנו אין לגרוע. ולנו הכל תעלומה אין מבין דרכי חכמתו העליונה כאמרו ״והחכמה מאין תמצא״39 וגו׳. ואמר ״ונעלמה מעין כל חי וגו׳ אלהים הבין דרכה״.⁠40 וגו׳ אבל מי יחלוק על חקיו שנעשו בחכמה, ולא יבוש?
וכן לענין המצוות, יש מהן מצוות סובלים תוספות ומגרעת, כמו ״וְלִמַּדְתֶּם את בניכם ודברת בם״,⁠41 ״פתוח תפתח את ידך לאחיך״.⁠42 יראת השם, אהבתו, ללכת בדרכיו, לדבקה בו ורבים כמוהם לא קצבה החכמה חק וקצב. כי ישתנו כפי האדם, תכונתו ושכלו ובינתו וכיוצא באלה אינן נקראים ״חקים״. אבל הדברים הקצובים אין להוסיף ואין לגרוע עליהן, הן עשה הן לא תעשה, הן החקים. כמו ״ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר״.⁠43 והמצוה הזאת תקרא ״חק״ כי לא ימול לשבעה ולא לתשעה, אם אין מעכב, כי חק עולם הוא ליום השמיני. וכן ״שבעת ימים תאכל מצות״,⁠44 ״שבעה שבועות תספר לך״,⁠45 ויום תרועה באחד לחדש,⁠46 ויום הכפורים בעשור לחדש השביעי,⁠47 וחג הסוכות בט״ו לחדש השביעי,⁠48 ופרה אדמה לטהרת מת,⁠49 לא לבנה ולא שחורה, עם כל פרטי הדינים, כאמרו ״זאת חקת התורה״ {כלומר אעפ״י שאינה מחקות שמים וארץ הוא חק התורה שדרכה בקדש}. וכן על יום היתר התבואה החדשה.⁠50 ועל מקרא קדש ביום חמשים לספירה, ועל שבת שבתון ביום העשירי לחדש השביעי ועל חג הסכות בט״ו לחדש השביעי נאמר בשלשתן ״חקת עולם לדורותיכם״.⁠51 ואם לשון ״חוק״ בעבור שאין הטעם נודע, התורה עצמה כתבה טעם המועדות. אבל נכתב על קביעת הזמן שאין להוסיף ואין לגרוע. ומזה תתבונן למה בחג המצות לא נכתב ״חקת עולם״ לפי שיש ״פסח שני״ לתשלום מי שלא עשה בראשון. ועל כן בפסח שני לאנוסים מטומאה ודרך רחוקה נאמר על היום הקבוע להם ״חקה אחת יהיה לכם״.⁠52
על יום התרועה53 לא נכתב ״חק״, לדעתי עדות הוא על קבלת אבותינו שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה, עושין אותו היום קדש ולמחרתו [קדש]⁠54 ואם כן אינו קבוע. וכן איסור הרבעת בהמה וכלאים שהן עירוב המינין, שֶׁשָׂם האל לכל אחד חק עולם בטבע, נאמר בטעמם ״את חקותי תשמורו״55 ואמרו ז״ל חקים שחקקתי במעשה בראשית שהן החקים56 שזכרנו למעלה. והנה אלה החקים הם חקות הקדש ויותר נעלמים לעמוד עליהן מחקות הטבע. ואם כל אדם יודע שחקות הטבע נעשו בחכמה, כל שכן חקות התורה שהן חקות הקדש. וזה כפתור ופרח,⁠57 תשמרהו.
ותורותי – שרשו ״ירה״ וענינו הוראה. כמי שתועה בדרך ועומד על פרשת דרכים רבים ואינו יודע באיזו ללכת אל עיר אחר, יורנו הדרך.⁠58 ולכן נופל על הדעות ועל המדות כמו ״יורה חטאים בדרך״.⁠59 כי החוטא סר מן הדרך, ומי שֶׁמְעוּוָת בדעות אינו על הדרך כלל. והתורה תורֶנו שילך על דרך ישר. והחוטא במדות הוא על דרך הפוך המרחיקו מן העיר, והתורה תורֶנו הדרך הנכונה. וכתוב ״ואתה תשמע השמים, וסלחת לחטאת עבדיך ועמך ישראל, כי תוֹרֵם את הדרך הטובה אשר ילכו בה״.⁠60 גם בכל דבר-מעשה צריך מורה שילמדהו דרך המעשה באותו הדבר. ואם כן הכל נכלל במלת ״תורה״. על כן על דרך כלל קרויים החקים והמשפטים והעדות והמצוה בשם ״תורה״. כמו ״וזאת התורה אשר שָׂם משה לפני בני ישראל״.⁠61 ״תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב״.⁠62 אלא שבכלל ״תורה״ ענינים יוצאים מחקים ומשפטים ועדות שהן כולם לעשותם, וה״תורה״ גם כן בדברים שאין בהן מעשה כמו הדעות באלהיות63 על דרך אמת, ושהשם ברא את העולם מאין, ושהוא עשה הכל בחכמה וכיוצא. והעיד הכתוב על אברהם ששמר בלבו המצוה גם החקים והתורות, ולא חטא במצוה שצוהו גם לא בחוק שחקק בה. על דרך משל, לא הרהר בלבו כל64 עצמו של מילה היא שיהיה חתום בבשרו אות שהוא מאנשי הברית, ומה לי אם יעשה בשביעי או בתשיעי? גם לא חטא בדעותיו ובדרכיו. את הכל שמר בלבו לעשותם זהו פשוטו של מקרא כפי הוראת מלותיו. ויש אל רש״י ז״ל ורמב״ן וראב״ע ז״ל לכל אחד שטה אחרת, ולא אעתיק דבריהם כי הנראה [לי כמו שכתבתי].
1. בראשית טו, ו.
2. ראיה והוכחה.
3. שמות ד, א.
4. שם.
5. בראשית כז, ח.
6. שמות יח, כד.
7. שמו״א טו, א.
8. תהלים קז, מג.
9. דברים יג, יט.
10. שם כו, יד.
11. שמות טו, כו.
12. בראשית כו, ה.
13. ישמעאל (בראשית כא, יב).
14. דברים ו, ו.
15. שמות לד, יא.
16. תהלים קיט, ח.
17. שם קיט, לד.
18. ויקרא יח, ד.
19. שם יח, ל.
20. מל״א ב, ג.
21. שם ח, לו.
22. שם ח, נח.
23. שמות כד, יב.
24. שם לד, יא.
25. שם לד, כ.
26. שם לד, כו.
27. בראשית כא, ד.
28. שם ב, טז.
29. מליצה על פי ויקרא יט, לה.
30. ישעיה מ, יב.
31. איוב כח, כה-כו.
32. שם לח, לג.
33. ירמיה לא, לד.
34. שם לא, לה.
35. ירמיה לג, כה.
36. תהלים קמח, ו.
37. משלי ג, יט.
38. תהלים קד, כד.
39. איוב כח, יב.
40. שם כח, כא-כג.
41. דברים יא, יט.
42. שם טו, יא.
43. בראשית יז, יב.
44. שמות יג, ו.
45. דברים טז, ט.
46. במדבר כט, א.
47. שם כט, ז.
48. שם כט, יב.
49. שם יט, ב.
50. ויקרא כג, יד.
51. ויקרא כג, פסוקים יד, כא, לא, מא.
52. במדבר ט, יד.
53. ראש השנה.
55. ויקרא יט, יט.
56. חוקי הטבע.
57. ״בשעה שהיה אומר אדם דבר מתוקן לפני רבי טרפון היה אומר ׳כפתור ופרח׳⁠ ⁠⁠״ (מדרש בראשית רבה צא, ט).
58. בצד הדרכים ישימו שלט ועליו יש כיתוב, להורות לנוסע לאיזה כיוון יפנה כדי להגיע ליעד חֶפְצוֹ.
59. תהלים כה, ח.
60. מל״א ח, לו.
61. דברים ד, מד.
62. שם לג, ד.
63. על המקרא ״וזאת התורה אשר שָׂם משה לפני בני ישראל״ (דברים ד, מד) כתב ר׳ עובדיה ספורנו: ״וזאת התורה. החלק העיוני״. כי רק במקרא הבא באה רשימה: ״אלה העדות והחקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים״ (ד, מה), הרי שהם שני ענינים שונים. וכן כתב ר׳ עובדיה ספורנו על שמות (כד, י) וכן ״הכתב והקבלה״ (על שמות סוף פרק לג, במהד׳ מוסד הרב קוק, עמ׳ תעד). וכן כתב המלבי״ם על משלי (ו, כ) וכן על נחמיה (ט, יג).
64. מלה זו לא מובנת.
משמרתי – כלל להבאים אחריו1. משמרת נקרא כל מה שמוטל על אדם לעשותו (אבליגענהייט, פפליכט), כמו ושמרו את משמרתךא ומשמרת כל העדה (במדבר ג׳:ז׳), מה שמוטל עליהם לעשות בעבורך ובעבור כל העדה. ונקרא כל שירות משמרת (אמטספפליכט), ואחר כך פורט מצוותי חקותי וגו׳.
חקותי – סתם חקה וחקות בלשון נקבה הן המצוות והמנהגות שמאדם למקום יתברך, כשבתות ומועדים וקרבנות ודומיהן, ויאמר זאת חקת הפסח (שמות י״ב:מ״ג), זאת חקת התורה וגו׳ (במדבר י״ט:ב׳, ל״א:כ״א), חקתב עולם תחגוהו (שמות י״ב:י״ד), וכן כלם.⁠2
וכך קורא לנימוסי תועבות העמים חקות: כי חקות העמים הבל הוא (ירמיהו י׳:ג׳), ובחקותיהם לא תלכו (ויקרא י״ח:ג׳), הם הנימוסים והמנהגות המתועבות לאליליהם.
וכן קורא לסדרי בראשית, שאין להם ענין מאדם לאדם, חקות: הידעת חקות שמים (איוב ל״ח:ל״ג), שבועות חקות קציר ישמור לנו (ירמיהו ה׳:כ״ד).
ובדברים שבין אדם לחברו רגיל בלשון חק, וחקים, בלשון זכר. כגון התשלומין והקנסות שקצבה בהם התורה קצב וקבע, כי עיקר חק הוא קצב וקביעות, כמו: שמתי חול גבול לים חק עולם (ירמיהו ה׳:כ״ב), חק נתן ולא יעבור (תהלים קמ״ח:ו׳), ודומיהן.
ותורתי – למוד דעת לטובת המתלמד לבדו קרוי תורה, וכלם לטובה. ומה שאמר נביא ומורה שקר (חבקוק ב׳:י״ח), הוא ליצנותא דעבודה זרה, דוגמת: הוא יורה הנה, הוא תפוש זהב וכסףג וכל רוח אין בקרבוד (חבקוק ב׳:י״ט). ואין לקרא תורה לתועבות עמים, כי אינה לעולם לגנאי3.
וכל תורה שהיא דבקה לכנוי או לשם, כגון תורתו, תורתך, או תורת פלוני, היא התורה שֶׁמוֹרֶה אותו פלוני, ולא של המתלמד. והאומרים תורתנו, פירושו, התורה שֶׁמוֹרִים אנחנו לאחרים, ויש להזכיר דבר זה כי יש שטעו במשמעו.
1. אבן עזרא ״וישמור משמרתי – שם כלל על כל מה שהוא חייב לשמור, ממצוות וחוקות ותורות״, והשוה רש״י, רשב״ם ורמב״ן.
2. ראה הרכסים לבקעה ויקרא כ״ו:ג׳, ובמדבר י״ט:ב׳.
3. ״תורה״ לא באה אף פעם בלשון גנאי.
א. בפסוק: ״משמרתו״. בעל הרכסים לבקעה צירף כאן שני פסוקים: במדבר ג׳:ז׳, ובמדבר י״ח:ג׳.
ב. כן בפסוק. בדפוס ראשון: ״חקות״.
ג. כן בפסוק. בדפוס ראשון: ״תפוס כסף וזהב״.
ד. כן בפסוק. בדפוס ראשון: ״בו״.
אשר שמע אברהם בקלי – על העקידה דכתיב אשר שמעת בקולי (לעיל כ״ב י״ח), ושם נשבע לו השם שנאמר בי נשבעתי וכו׳:
וישמר משמרתי – משמרת הוא הכלל ולכן מועמד בזקף קטן, ואח״כ פרט ואמר מצותי חקתי ותורותי. והנה כל מה שחייב האדם לשמור ולעשות יקרא משמרת, ואם יחוייב לשמרו מפאת רצון המצוה לפי שיש יראת רוממותו על פניו, כמשמרת האב על הבן יקרא מצוה, ואם יהיה זה מחמת יראת העונש כמשמרת האדון על העבד יקרא חקה, ואם מצד הטובה שיש בו לעושהו כמשמרת המורה על תלמידו יקרא תורה, והנה כל פקודי ה׳ הם מצד האמת מצות וחקות ותורות, כי יבא בהם החיוב לאדם לשמרם משלשת פינות הללו יחד, וא״כ ירמוז הפסוק אל כל מצות התורה בכלל על דרך שאחז״ל קיים אברהם אבינו כל התורה עד שלא נתנה. ועל דרך הפשט תאמר שיהיה משמרתי, אמונת האלהות שהאמין בשם המיוחד ושמר משמרת זו בלבו וחלק בה על עובדי ע״ז וקרא בשם השם להשיב רבים לעבודתו:
מצותי – ככל אשר צוהו לך לך מארצך ועולת בנו וגירשת האמה ואת בנה:
חקותי – ללכת בדרכי השם להיות חנון ורחום ועושה צדקה ומשפט ולצות את בניו ואת ביתו בהם:
ותורתי – המילה בעצמו ובניו ועבדיו ומצות בני נח כלן שהם תורה להן:
מצותי חקותי ותורותי – כל צווי בין לדורות בין לשעה נקרא מצוה, חקה ותורה אינן אלא לדורות, חקה היא באשר יאמר המושל תעשה כך וכך; ואם יאמר אם יארע לך כך אז תעשה כך, ואם יקרה כך אז תעשה כך זה נקרא תורה. יציאתו מארצו והעקדה היו מצוות, המילה היא חקה, וההליכה בדרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט היא תורת ה׳, ואעפ״י שלא מצאנו שנצטוה על זה מאת ה׳, הנה אברהם ידע כי זאת היא דרך ה׳, והיה עושה צדקה ומשפט להיותו יודע כי באלה הוא חפץ, נמצא שהיה שומר אותן להיותן תורת ה׳.
My commandments (mitsvotai), My precepts (ḥukkotai), and My laws (ve-torotai). Any command, whether for the generations to come or only for a limited time, is called a mitsvah, but a “precept” (ḥukkah) and a “law” (torah) are only those [that are to remain in force] for the generations. The term ḥukkah means that which a ruler says, “Do thus and thus.” If, however, he says, “If this befalls you, then do thus, and if that happens, then do thus,” this is called a torah. Abraham’s departure from his land and the binding of Isaac were mitsvot, while circumcision is a ḥukkah, and following in God’s path to do righteousness and justice is God’s Torah. Although we do not find that Abraham was commanded by God concerning the latter, nevertheless Abraham knew that this was God’s path, and he did righteousness and justice in the knowledge that God delights in them. Thus it was that he observed them as God’s Torah.
עקב – עיין לעיל כה, כו.
וישמר משמרתי – ״שמר״ מציין באופן כללי, את מה שנדרש מאתנו ביחס לתורת ה׳. התורה היא אוצר שהופקד בידינו, ואנו נתמנינו להיות ה״שומרים״ שלה. עלינו לשמור אותה, ולהשתמש בה לפי רצון הבעלים, אך אין לנו כל זכות לעשות בה כרצוננו.
ל״שומר״ ישנן שתי חובות:
א. תשומת⁠־לב תמידית. דעתו של השומר צריכה להיות נתונה תמיד על מה שהופקד בידיו. מכאן הפירוש הרגיל: ״⁠ ⁠׳ושמרתם׳ זו משנה״ (תורת כהנים במקומות רבים). ״שמירת״ התורה פירושה ״לימוד״, שהרי עיסוק אמיתי בלימוד פירושו, להעמיד לנגד עיניו תמיד את רצון ה׳ על כל בחינותיו ותוצאותיו.
ב. הגנה: להגן על מה שהופקד בידו, כדי שיישאר שלם. מכאן באה היראה הפנימית העמוקה המציינת את העם היהודי, השומר על עצמו בתקנות וגזירות. גם אברהם נהג ביראה זו, על ידי הרחקה מכל דבר שהייתה לו אפילו מראית עין של כיעור והדומה לו, ובשמירה מעשיית רע ומכל דבר שעלול להביא למעשה רע.
מצותי – ״צוה״ – קרוב ל״צבא״, כפי שכבר הערנו (לעיל ב, א) – פירושו: להפקיד אדם על משמרתו. רצון המפקד ״המְצַוֶּה״ מוצא לפועל בחוגים הרחבים ביותר על ידי באי כחו; אישיותו, כביכול, מגדילה את היקפה (צבה). בהיותו מְצַוֶּה, הוא יוצר לעצמו ״צבא״.
נמצא ש״מצוות״, במובן המצומצם, הן אותן פקודות שעל ידיהן מתקיימות המטרות האלוקיות, מטרות המשפט והצדקה, אותן שהקב״ה חפץ בהן בעולמו. ה״מצוות״ כוללות את חובות המשפט והרחמים, החסד והאהבה, וכיוצא בהם.
חקותי, משורש ״חקק״ (עיין אוסף כתבים כרך ח עמוד מג): הכללים המגבילים את רצון החושים; חוקי המוסר וקדושת חיי הגוף.
ותורתי, לדעתנו, אינה נגזרת משורש ״ירה״ אלא משורש ״הרה״, כמו ״הוליך״ משורש ״הלך״. ״הרה״ פירושו: לקלוט זרע. צורת ההפעיל ״הוֹרֵה״ פירושה: לנטוע גרעין; ובהרחבה: לשתול את זרעי האמת והטוב של הדעת והמוסר – ללמד. נמצא ש״תורות״ הן לימודי האמת והטוב אשר נגלו על ידי הקב״ה. עלינו לקלוט את הלימודים האלה בשכלנו ובלבנו, כדי שיולידו בנו את הכרת האמת והחפץ בטוב.
״מצוה״ היא התפקיד שעלינו להשלים. ״חוק״ עושה את האדם ראוי לתפקיד זה. ״תורה״ מספקת את הידיעות ההכרחיות.
החובות שאברהם קיים, מקבילות לתפקידים שהוטלו עליו כפי שנאמר לעיל יח, יט: ״מצותי״ כנגד ״עשות צדקה ומשפט״. ״חקותי״ כנגד ״ושמרו דרך ה׳ לעשות״ וגו׳, והחוקים הם הדרך המביאה לעשיה זו. ״תורותי״ כנגד ״יצוה את בניו ואת ביתו״ – לימוד וחינוך לקראת חיים אלה (עיין פירוש לעיל יח, יט).
עקב – סיים כי כל הזכות הזה בא לו בזכות אברהם, ובזה גדול כחו מן אברהם שלא קבל האמונה מאבותיו והוצרך לנסיונות. אבל אתה למדת דעת קדושים מאביך, וחושב שאברהם שמע בקולי בדברים שצויתי לו לפי שעה כמו העקדה והליכתו מבית אביו, וישמר משמרתי דברים שנצטוה להתנהג בהם תמיד, וחשב מצותי חקותי ותורתי, מצות הם אלה שנוכל לתת להם טעם שכלי, וחקים הם מצות שלא נדע להם טעם שכלי, ותורות הם האמונות, כמו אמונת ההשגחה והשכר והעונש וכדומה. והנה האומות שמנהגים עפ״י הטבע אין חייבים רק במצות מדעיות, אבל אברהם שהיתה הנהגתו ע״י ה׳ בהשגחה פרטיית נתחייב במצות חקיות כמו המילה ואחריו לזרעו תרי״ג מצות.
AS REWARD FOR AVRAHAWM'S OBEDIENCE. He concluded that all this merit had come to him through Avraham. It was in this way that his capacity was greater than Avraham, who did not receive faith from his forefathers, and thus needed to be tested. However, Yizhaq acquired saintly understanding from his father.
Avraham’s obedience took on many forms: Avraham’s obedience to my voice — pertains to the commandments which were only temporary, such as the binding of Yizhaq, or Avraham’s leaving his father’s house.
He kept My charge — pertains to commandments which are continually in effect.
My commands, My statutes, and My teachings — Command (mizvah) refers to commands which have a logical explanation. Statutes (huqim) refers to those commands which have no known logical reasons. Teachings (torah) refers to issues of faith such as belief in divine guidance, reward and punishment etc. The nations who are guided by natural order are only held responsible for commandments which bear logical testimony. Avraham, however, who was personally guided by the Holy One, also became obligated in abstract and esoteric Statutes such as circumcision, and eventually, 613 mizvoth, which were given to his descendants.
אשר שמע אברהם בקלי: כבר ביארנו כמה פעמים1 דמשמעות ״בקולי״ אין הפירוש שעשה כמו שנזהר, אלא שדקדק בדברים.
וישמר משמרתי: היינו עסק התורה שנקראת ׳משמרת׳2,
[הרחב דבר: והנה רש״י מפרש ״משמרתי״ היינו גזרות להרחיק על אזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות ושבות לשבת. ולמד רבינו (רש״י) זה הפירוש מדאיתא ביבמות (כא,א)3 על הא דכתיב בספר ויקרא (יח,ל) בפרשת עריות ״ושמרתם את משמרתי״ – ׳עשו משמרת למשמרתי׳, והיינו שניות לעריות. והוסיף רש״י4 דמזה למדנו דהוא הדין שבותין דשבת, וכמו שכתב רש״י בביצה (ב,ב) בהא דאין גוזרין גזירה לגזירה בכל דבר, הוא משום שאין עושין משמרת למשמרת5.
ואני תמה, שהרי מפורש ביבמות שם שאין זה אלא אסמכתא6. ותו, א״כ ביומא (כח,ב) דאמר רב אשי קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין7, ויליף מ״תורותי״ – ׳תורה שבכתב ותורה שבע״פ׳, ותיפוק ליה מדכתיב ״וישמר משמרתי״.
אלא יש בזה כוונה אחרת. והנה בב״ר פרשת ויגש (צה,ג) איתא שהיה יעקב עוסק בתורה ברבים כמו שהיו אבותיו, ועד עכשיו לא ניתנה תורה, וכתיב באברהם ״וישמור משמרתי״, ומהיכן למד אברהם את התורה, ר״ש אומר, נעשו שתי כליותיו וכו׳, והובא בנימוקי הרמב״ן כאן. למדנו דחז״ל פירשו לפי הפשט ״וישמור משמרתי״ עסק הגיון התורה. ומשנה מפורשת היא שלהי מסכת קידושין (פב,א): מצינו שעשה8 אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר ״וישמור משמרתי״9, ואין פירושו ׳שעשה׳ – ׳שקיים כל התורה׳, דאי אפשר לומר כן, חדא, שהרי במשנה זו10 לא מיירי אלא בעסק התורה ולא בקיום מצוות. ותו, אי איתא דמיירי בקיום כל התורה כולה מה זה העלה רב אשי ביומא שם שאמר ׳קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה׳ וכו׳, הרי משנה מפורשת היא11.
אלא יבואר דחז״ל הבינו בפירוש ״וישמור משמרתי״ – תלמוד תורה ועסק הגיונה בעיון, עד שהעלה בעומק שקידתו ועיונו כל התורה כולה, וזהו משמעות הא דתנן ׳מצינו שעשה אברהם אבינו׳ וכו׳, וכמו שביארנו בספר ויקרא (יח,ה בהרח״ד) משמעות ׳עשיה׳ דמשנה דאבות (ד,ה) ׳הלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות׳, ועוד הרבה מקומות במקרא משנה וגמרא דמשמעות ׳עשיה׳ הוא שממציאם ע״פ עיונו, והיינו תלמוד תורה12.
ולמדו חז״ל זה הפירוש כאן מדכתיב ״משמרתי״, ועסק הגיון תורה כינה הכתוב בזה השם ״משמרתי״ משום דתלמוד תורה אינו דומה למצוות, דכל מצוות התורה המה מזון ותקון לאיזה עולם שנברא לכך, ומשום הכי נקראו ״חקותי״ על כוונה זו שהם חוקות שמים וארץ, כמו שכתבתי בספר ויקרא ריש פרשת אם בחקתי (כו,ג) ע״פ דברי חז״ל. ובאשר המה מזון שמים וארץ משום הכי יש לכל מצוה זמן ידוע, כדרך מזון לכל דבר שיש לו שעה ידועה. מה שאין כן עסק התורה הוא נקרא ״חרב״13 כמבואר בשבת (סג,א) על הפסוק ״חגור חרבך על ירך״ (תהילים מה,ד) דפשטא דקרא מיירי בדברי תורה14, וכמו שנתבאר בפרשת ״קדש לי כל בכור״ בספר שמות (יג,טז) בטעמא דהאי שמא ביחוד15 באריכות.
והנה, כמו חרב הוא בא לשמור מאדם המזיק, כך כח התורה הוא משמר מכל רע16, כמו במלחמת תנופה איתא במכות (י,א) ״עומדות היו רגלינו בשעריך ירשלים״ (תהילים קכב,ב) – עומדות היו רגלי ישראל שלא ימוטו במלחמה שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה, ועוד רבו מאמרי חז״ל ויבואר לפנינו בפירוש התורה בכל מקום17.
שמירת18 האדם מחולי כמאמר הכתוב ״אם שמוע תשמע לקול19 וגו׳ כל המחלה אשר שמתי וגו׳⁠ ⁠⁠״ (שמות טו,כו), ובעירובין (נד,א) ׳חש בראשו יעסוק בתורה׳.
שמירת20 האדם מיצה״ר כמו שיבואר בספר דברים (יא,יג) בפרשת ״והיה אם שמוע וגו׳⁠ ⁠⁠״, ואמרו ז״ל (קידושין ל,ב) ׳אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש׳.
שמירה21 ממוסרים, איתא בגיטין (ז,א) ׳השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלים מאליהם׳. והיינו דתנן שלהי מסכת קידושין (פב,א) ׳שהיא משמרתו מכל רע׳22. ומשום הכי קורא אותה הקב״ה ״משמרתי״23.
והכי עיקר פירוש המקרא בפרשת עריות ״ושמרתם את משמרתי וגו׳⁠ ⁠⁠״, שבזה24 תהיו משומרים מן העריות, ויבואר שם. וכן דבר המלאך ליהושע כהן גדול (זכריה ג,ז) ״אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגו׳⁠ ⁠⁠״ היינו עסק התורה. ומשום הכי מצוה להגות בה יומם ולילה, דשמירה מן הנזק אין הפסק וזמן. והיינו דאיתא בפתיחתא דאיכה ׳מן נינהו נטורי קרתא, משניא וספריא׳ שהם שומרים המשמרת. ועיין מה שכתבתי בספר ויקרא (ח,לה)25.
ומעתה לפי דברינו אין שום הוכחה ממשנה דקידושין שקיים אברהם אבינו מצוות עד שלא ניתנה התורה, ואפשר דרק עסק בתלמודה כמו שעלינו לעסוק במצוות שאין לנו לקיימם. משום הכי העלה רב אשי (יומא שם) דפירוש ״וישמור״ קאי גם על ״מצותי וגו׳⁠ ⁠⁠״, היינו ששמר לקיימם, כמו בספר דברים סוף פרשת ואתחנן (ז,יא) דכתיב ״ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים״, דשם ודאי קאי ״ושמרת״ גם על שמירת המעשה וגם על שמירת הגיון בחוקים ומשפטים שהוא התלמוד. כך העלה רב אשי פירוש ״וישמר משמרתי״ היינו הגיון בתורה של מצוותי וגם ״וישמר מצותי וגו׳⁠ ⁠⁠״ קיום כל התורה כולה במעשה כמשמעו.]
כדתנן בשלהי מסכת קידושין (פב,א) שהתורה משמרתו מכל רע. ופירוש ״וישמר משמרתי״ ששנה26 הרבה והעלה הלכות בעיונו. ומפרש הכתוב איזה הלכות:
מצותי: היינו מצוות התורה, כמשמעו.
חקותי: היינו המדות שהתורה נדרשת בהן, כמו שיבואר בספר ויקרא פרק י״ח27 ובכמה מקומות שזה נקרא חוקים28.
ותורתי: המה תורה שבכתב ושבעל-פה, כדאיתא ביומא (כח,ב)29.
הכלל, שלמד סדר המצוות שבכתב ושבע״פ והגה בכללי התורה. והנה בזה נתן הקב״ה טעם ליצחק על שפע העושר והברכה30 לו ולזרעו למי שיזכה לה31. דיש לדעת דזכות שקבע הקב״ה בעולמו לישראל להשיג פרנסה, עיקרו אינו אלא בזכות עבודה32 ולא בזכות התורה, כמו שכתבתי לעיל (יב,יז) ובכמה מקומות, מ״מ העוסק בתורה ג״כ ניזון בזה הכח. וכמלכותא דארעא שמפרנס אנשי מדינה בשני אופנים, היינו, את רוב המדינה ע״י עבודת הארץ, ועובד אדמתו שניתן לו ישבע לחם. אמנם אנשי חיל התופשים חרב ושומרי המדינה והמלוכה המה ניזונים מאוצר המלך, אע״ג שאין החרב בעצם שייכת לפרנסה, מ״מ בעל כרחו מחוייב המלך לזון ולפרנס אותם בלי שום עסק בפרנסה. אמנם יש נ״מ באופני הפרנסה, דעובד אדמתו הרי ניזון שלא בעוני ודוחק מתחילת עבודה, וכאשר מתכשר בעבודתו ומצליח אינו מתנשא בעושר וכבוד כל כך33. משא״כ אנשי חיל, מתחילה ניזונין בדוחק בלחם נקודים וישנים על הארץ וכדומה, אך אחר שמתכשר בעבודת החרב ונעשה ראש הרי מגיעה לו פרנסה בכבוד ובשפע רב כיד המלך. כך יש נ״מ, אם ישראל זוכים להתפרנס בשביל העבודה, מתחילה שבעים בלחם וברכת הארץ וגם בסוף אינם מושפעים כל כך בעושר וכבוד. משא״כ בעלי תורה, מתחילה זו דרכה של תורה להיות בדוחק ועוני34, וכמו שאמר ישעיה הנביא (כח,ט) ״את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב״, היינו במיעוט תענוג, ולא ככל המון בני אדם שעיקר חיותם היה נהוג בחלב כמאמר החכם במשלי (כז,כז) ״ודי חלב עזים ללחמך וללחם ביתך״, אבל תלמידי חכמים יש להם להגמל עצמם גם מחלב, כי אם ׳פת במלח׳35 וכו׳, ״עתיקי משדים״ (שם) היינו במיעוט דרך ארץ. משא״כ לאחר שזוכה להצלחת התורה משיג עושר וכבוד. וכל זה מבואר עוד בספר שמות (טו,כז) ובספר דברים (י,א) ובכמה מקומות. ומזה הטעם אמרו בגמרא עבודה זרה סוף פ״א (יט,ב) ׳כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין׳ וכו׳.
והיינו שאמר הקב״ה טעם על הברכה בשפע יתירה36, שהוא בזכות שהיה אברהם אבינו עוסק בתורה כל כך, ולא באה ההבטחה הזו בשביל עבודה37 שהיא מדת יצחק, באשר שזו אינה באה להשפעה יתירה כל כך38.
1. לעיל כא,יב. כב,יח. ולהלן פרק כ״ז פסוקים ח׳, י״ג, מ״ג.
2. ויסביר זאת רבינו היטב בהרחב דבר. וגם יסביר מדוע אינו מפרש כשיטת רש״י ׳גזירות להרחקה׳.
3. אמר רבא, רמז לשניות מן התורה מנין... רב כהנא אמר מהכא, ״ושמרתם את משמרתי״ (ויקרא יח,ל) – עשו משמרת למשמרתי. רש״י: גבי עריות כתיב.
4. כאן בפסוקנו.
5. ז״ל רש״י בד״ה ומי גזרינן: והא דאמרינן בכולי הש״ס שאין גוזרין גזרה לגזרה, מהאי קרא נפקא, ״ושמרתם את משמרתי״ – ׳עשו משמרת׳, כלומר, גזירה, ׳למשמרתי׳ – לתורתי, ולא משמרת למשמרת, שלא יעשו גזרה לגזרה.
6. ׳רמז לשניות מן התורה׳.
7. רש״י שם: שאינו הלכה למשה מסיני, אלא תקנת סופרים שעתידין לתקן.
8. בספרים אחרים שם הגירסא – ׳שקיים׳.
9. לפנינו במשנה: שנאמר ״עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי״.
10. סוף משנה זו, מדברי רבי נהוראי ׳מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה.
11. אכן שם במסורת הש״ס כתב: יומא כח,ב מימרא דרב, וצ״ע, ויש ליישב.
12. קצ״ע לפי זה מהו ׳מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות׳, מהו ה׳לעשות׳?
13. עיין בדברי רבינו לעיל יב,יז היטב.
14. צ״ע, וזה לשון הגמרא שם: מאי טעמא דרבי אליעזר (שמותר לאיש לצאת בסייף וכדומה בשבת) דאמר תכשיטין הן לו, דכתיב ״חגור חרבך על ירך גבור, הודך והדרך״. א״ל רב כהנא למר בריה דרב הונא האי בדברי תורה כתיב, אמר ליה אין מקרא יוצא מידי פשוטו. מפורש א״כ שפשט הכתוב אינו על תורה, אלא על חרב כפשוטה.
15. לחרב, ולא לכלי זיין אחר.
16. ומיד בהמשך יפרט רבינו מאלו דברים התורה שומרת.
17. עיין לעיל יב,יז. יד, יד.
18. שמירה ראשונה.
19. עיי״ש ברבינו שהסביר את כל הפסוק על כל חלקיו על לימוד תורה.
20. שמירה שניה.
21. שמירה שלישית.
22. לכאורה היה לו לרבינו להביא את הגמרא בסוטה כא,א על כך שהתורה ׳מגנא ומצלא׳.
23. ע״ש שלש השמירות המושגות ע״י עסק התורה.
24. ע״י עסק התורה.
25. עה״פ ״ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה... ושמרתם את משמרת ה׳⁠ ⁠⁠״.
26. מדובר א״כ בעיקר על לימודו של אברהם ולא על עשייתו.
27. פסוקים ד,ה.
28. ושם יסביר רבינו את דבריו בהקשר לדעת חז״ל (יומא סז,ב) שמשמעות ״חוקים״ – דברים שהשטן משיב עליהם, והביאו רש״י כאן.
29. והביאו רש״י בפסוקנו.
30. כי משמעות הלשון ״עקב״ – סיבה, כלומר, הסיבה שאני ארבה את זרעך והתברכו בזרעך וכו׳ – עקב אשר שמע אברהם.
31. למי מזרעו של יצחק שיזכה לברכה זו, ובסופו של דבר היה זה יעקב.
32. ׳עבודה׳ ע״פ רבינו – או קרבנות במקום הראוי לכך, או תפילה בכל מקום (לשון רבינו לעיל).
33. כלומר, הם נשארים תמיד במצב ביניים, אף פעם לא עניים, אך גם לא עשירים גדולים.
34. כלשון המשנה במסכת אבות (ו,ד) ׳פת במלח תאכל׳...
35. כלשון המשנה במסכת אבות (ו,ד) ׳פת במלח תאכל׳...
36. כי משמעות הלשון ״עקב״ – סיבה, כלומר, הסיבה שאני ארבה את זרעך והתברכו בזרעך וכו׳ – עקב אשר שמע אברהם.
37. ׳עבודה׳ ע״פ רבינו – או קרבנות במקום הראוי לכך, או תפילה בכל מקום (לשון רבינו לעיל).
38. עיין מהלך שונה לגמרי אצל הספורנו, מדוע יצחק התברך בגלל אברהם (הערת אאמו״ר).
אשר⁠־שמע אברהם בקלי וגו׳ – ביטוי כולל זה מתפרש בפרטים שבאים אחריו — ״משמרתי מצותי חקותי ותורתי״. גם למעלה י״ח:י״ט נאמר שאברהם יצווה את בניו אחריו לשמור ״דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״. והנה בקשו להסיק במיוחד מפסוקנו זה שהאבות כבר קיימו את כל מצוות התורה, ואפילו מצוות דרבנן שמרו.⁠1 ברם, אין לראות בהנחה זו אלא דרש בלבד.
לפי פשוטו של מקרא אין זה מסתבר שה׳ ידבר כאן במצוות וחוקים טרם יצווה אותם. מוטב איפוא לפרש כך —
משמרתי – זוהי עבודת ה׳ ויראתו, שאפשר לקרוא להן משמרת ה׳ (השווה במדבר י״ח:ה׳);
מצותי – אלה הן ציוויו ית׳ המופנות במיוחד אל אברהם אבינו, כגון זה ללכת מארצו וממולדתו וזה להעלות את בנו קרבן לה׳;
חקותי – הם מה שקבע הוא ית׳ בשביל הטבע כולו ובשביל האנושות כולה כחוק, והרי זה מה שנקרא למעלה י״ח:י״ט ״דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״;
ותורתי – אלה הן אותן תורות אשר גלה ית׳ במיוחד ליראיו, וכאן אין יכולה להיות הכוונה אלא אל הנאמר לנח (לעיל ט׳:א׳ ואילך), ואל הנאמר לאברהם עצמו בקשר לברית מילה (לעיל י״ז:א׳ ואילך).⁠2
1. ב״ר פרשה ס״ד:ד׳ ור׳ רש״י לפסוקנו (המ׳).
2. ומכאן שבהכרח מתיחס קטע זה אל שתי פרשיות של מה שנקרא בפיהם של מבקרי המקרא ״מסורת היסוד״, שאם לא כן, אין לפרש את הביטוי הזה ״תורתי״.
עקב אשר שמע – א״ר אמי בר אבא, בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, שנא׳ עקב אשר שמע אברהם בקולי, חושבני׳ דעקב קע״ב [וכל שנותיו של אברהם קע״ה].⁠1 (נדרים ל״ב.)
מצותי חקותי ותורתי – אמר רב, קיים אברהם אבינו כל התורה, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי. ואימא שבע מצות ומילה, א״כ מצותי ותורתי למה לי.⁠2 (יומא כ״ח:)
ותורתי – אמר רבא, קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר ותורותי, אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה.⁠3 (יומא כ״ח:)
1. יתכן דהי׳ דבר זה לחז״ל בקבלה וסמכוהו על מספר המלה עקב. ובמ״ר ורמב״ם פ״א ה״ג מעבודת כוכבים גירסות שונות בענין אגדה זו.
2. נראה דר״ל דבשלמא אם נימא שקיים כל התורה שפיר האריך בלשון מצותי ותורותי, להורות זה גופא שקיים כל התורה, וכפי שיתבאר בדרשא הבאה, אבל אם קאי רק על שבע מצות לא הו״ל להאריך ככה בלשונות כפולות, ודי הי׳ לכתוב וישמור משמרתי וחקותי, והוי קאי משמרתי על השבע מצות שהן בכלל משמרת לישוב וקיום העולם [עיין מזה לפנינו בפ׳ משפטים בפ׳ וכי יגוף שור איש את שור רעהו], וחקותי על מילה שהיא מצוה חוקית שלא נבין טעמה [ע׳ יומא ס״ו ב׳].
3. ובנוסחא ש״ס כת״י הגירסא אחת דברי תורה ואחת דברי סופרים, והיא גירסא יותר רצויה, יען כי עירוב תבשילין הוא מדברי סופרים, כמבואר בביצה ט״ו ב׳ ברש״י, יעו״ש. ויש מגיהים במקום עירובי תבשילין – עירובי תחומין, ודעתם שסמכו בדרשא זו על המלה עקב מלשון צעד, והיינו שלא יצא באיסור חוץ לתחום, אבל לפי נוסחת ש״ס כת״י הנזכרת וכפי שבארנו יותר נכון הגירסא עירובי תבשילין, יען כי איסור תחומין לדעת רוב הפוסקים הוי מדאורייתא, וי״ל.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ו) {שני} וַיֵּ֥שֶׁב יִצְחָ֖ק בִּגְרָֽר׃
Yitzchak dwelled in Gerar.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קרלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלמנחת שיאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[מב] 1וישב יצחק בגרר, חד מן י״ד פסוקים כתובים מן ג׳ מלין. (מסורה)
[מג] 2וישב יצחק בגרר, דכתיב גור בארץ הזאת (בראשית כ״ו:ג׳) וישב יצחק במקום שישב אביו. (לק״ט)
1. כ״ה בכ״י מדרש הבאור אמנם בכ״י נר השכלים כ׳ זהו מכלל ״שלשה עשר״ פסוקין משלש תיבות בתורה. וכ׳ עו״ש לא היה צריך שיאמרו לנו אנשי המסורת שזה הפסוק מכלל הפסוקים שהן שלש מלות והרי אנחנו יודעים זאת, אלא מפני שהיו האחרונים עושים פסוק זה ושלאחריו לפסוק אחד לכן הצריכו להזכירו.
2. בשכ״ט מקום שדר בו אביו. ובמדרש הגדול וישב יצחק בגרר שקבל מצות בוראו וישב לו, ועליו הכתוב אומר לעשות רצונך אלהי חפצתי. וראיתי להעיר כאן, מדברי התנ״י וישב ג. [וישב יעקב] זש״ה כי גרים וכו׳ כן הן הצדיקים, הקב״ה עשה אותן עיקר, והן עושין עצמן טפלין וכו׳ וכן יצחק גידלו הקב״ה, שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההוא וגו׳ ואומר (ויגר) [וישב] יצחק בגרר. והלימוד מקרא שלפנינו דכתיב וישב אינו מובן ובאגדת בראשית פנ״ז מובא כל המאמר והראיה מיצחק השמיט, ולפמ״ש לעיל מאמר יג. בבאור לימדך הכתוב שישיבתן של צדיקים בעוה״ז גירות היא להם ולפ״ז י״ל דשפיר למד מקרא זה וישב יצחק בגרר שקבל עליו מצות בוראו שאמר לו גור בארץ הזאת, דהצדיקים עושין עצמן טפלין.
וִיתֵיב יִצְחָק בִּגְרָר.
Yitzchak [thus] settled in Gerar.
ושרי יצחק בגרר.
ויתיב יצחק בגרר.
And Izhak dwelt in Gerar.
פאקאם יצחק פי אלכ׳לוץ.
לכן ישב יצחק בגרר.
וישב יצחק בגרר – דכתיב גור בארץ הזאת. וישב יצחק במקום שישב אביו.
וישב יצחק בגרר – מקום שדר בו אביו, רבותינו אמרו גררה זו גרדיקי:
וישב יצחק בגרר – עשה כאשר צוהו השם.
AND ISAAC DWELT IN GERAR. Isaac did as God had commanded him. 1
1. Sojourn in this land (v. 3).
וישב – קבל מצות האל שצוהו.
וישב, he accepted God’s instruction to remain within the boundaries of the land promised to his father Avraham.
(ו-ז) והנה עשה יצחק כמו שציוהו ה׳ יתעלה, וישב בגרר, וישאלו אנשי המקום לאשתו מה היא לו, ואמר אחותי היא, כי אמר: פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה כי טובת מראה היא.
(ו-ז) והנה יצחק במצות השם ישב בגרר ואנשי המקום שאלוהו על דבר אשתו כי כבר היו מלומדים ממה שקרה לאברהם שלא לנגוע באשה נכריה אשת איש ולכן שאלוהו אם היא אשתו וז״ש לאשתו ולא שאלוהו על הבנים כי אולי בני אשה אחרת הם. ויצחק לא כחש ולא הודה אבל אמר אחותי היא כי מאשר היתה קרובה אליו ממשפחתו ומבית אביו הותר לו לקחתו שהיא אחותו והנה עשה זה יצחק מפחדו שאמר פן יהרגוני על רבקה כי טובת מראה היא והיה דעתו שאם יבואו ללקחה ילך אל המלך ויודיעהו שהיא אשתו.
וישב יִצְחָק: אין מאריך ביו״ד. [יִצְחָ֖ק].
וישב יצחק בגרר – לומר שקיים מאמר הבורא ברוך הוא ובטל מחשבתו שקדמה לו.
וישב יצחק בגרר. Isaac settled in Gerar. He observed God's directive and cancelled his previous plans.
וישב יצחק בגרר – כאשר צוהו השם ״גור בארץ הזאת״, והכין עצמו לסבול גרות בין אנשים פוחזים וחטאים, כמו שרמז לו השם, עד ירחם השם עליו וְיַרְאֶה לו משכן טוב מזה. אלא גור בארץ הזאת היא כל ארץ פלשתים, רק [בחר] בגרר עיר הממלכה. כי אם ישב באחת מערי הפרזות וירעו לו אין לו מושיע. ובגרר שם המלך שאבותיו בעלי ברית אביו, ויעמוד לימינו ביום צרה.
וישב יצחק בגרר – עשה כאשר צוהו השם ולא ירד למצרים, רק נתיישב שם עד עבור ימי הרעה:
(ו-יא) וישב יצחק בגרר וגו׳ – עיין לעיל יב, י והלאה ופרק כ׳. דאגתו של יצחק לא הייתה חסרת יסוד; שכן משנודע הקשר האמיתי שבין רבקה ליצחק, ראה אבימלך צורך להגן עליהם בצו שעונשו מיתה, על כל פגיעה שהיא.
כי ארכו לו שם הימים – בהיותו שם זמן רב, פחתה זהירותו.
אחד העם – המלך.
וישב יצחק בגרר – כפי שצוהו ה׳ ויספר איך חופפה עליו השגחת ה׳ באופן נשגב וחשב תחלה איך הציל אותו מרעת בעלי בחירה שלא נלקחה רבקה לבית אבימלך כמו שקרה לשרה, כי ה׳ שמרהו.
YIZHAQ THEN SETTLED IN GRAR. In accordance with the commandment of the Holy One, who explained how His special guidance would hover over him in an exalted manner — shown, he thought at first, in being protected from people who are free to act as they please; Rivqah was not taken into the palace of Avimelekh as was Sarah, for the Lord protected him.
וישב יצחק בגרר: בעיר המלוכה1, ואע״ג שלא היה לו עזר מהמלך כמו שחשב2, מ״מ על פי הבטחת ה׳ ישב לבטח שם3.
{וישב יצחק: ביקש לישב בשלוה על כן נגרש. ועיין להלן ריש פרשת וישב4.}
1. וכך פירש רבינו לעיל כ,א.
2. עיין בדברי רבינו לעיל פסוק א׳ ד״ה ״וילך יצחק״ וגו׳.
3. והשוה לעיל (כ,א) ״וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר״.
4. רש״י המפורסם שם ׳ביקש יעקב לישב בשלוה׳.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קרלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלמנחת שיאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ז) וַֽיִּשְׁאֲל֞וּ אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ לְאִשְׁתּ֔וֹ וַיֹּ֖אמֶר אֲחֹ֣תִי הִ֑וא כִּ֤י יָרֵא֙ לֵאמֹ֣ר אִשְׁתִּ֔י פֶּן⁠־יַֽהַרְגֻ֜נִי אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ עַל⁠־רִבְקָ֔ה כִּֽי⁠־טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה הִֽואא׃
The people of the place asked about his wife,⁠1 and he said, "She is my sister" because he feared to say, 'my wife', "lest the people of the place kill me2 on account of Rivka because she is beautiful.⁠"3
1. about his wife | לְאִשְׁתּוֹ – See Rashi, Ibn Ezra and Radak that often the preposition "ל" takes the meaning "על" (about).
2. lest the people... kill me | פֶּן יַהַרְגֻנִי – See Ibn Ezra that the words "because he thought" which should logically precede this statement are simply assumed by the narrator, pointing to Bereshit 41:52 as another example of the phenomenon.
3. beautiful | טוֹבַת מַרְאֶה – Literally: "beautiful in appearance" or "good looking".
א. הִֽוא =ש,ש1,ק3,ו,ה,ש2 ומסורת-ל וטברניות ורמ"ה (כתיב וי"ו)
• ל!=הִֽיא (כתיב יו"ד)
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[מד] 1וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחתי היא, התחילו אנשי המקום להתגרות באשתו, תפס אומנות אבותיו ואמר אחותי היא, מכאן אמרו לעולם יתלה בזכות אבותיו. (מדרש הגדול)
[מה] 2כי טובת מראה הוא, שאשה טובה מטיבה את לב בעלה. דתנן ג׳ דברים מרחבין דעתו של אדם אשה נאה ודירה נאה וכלים נאים. (מדרש הבאור)
1. צ״ע מ״ש מכאן אמרו לעולם יתלה אדם בזכות אבותיו דלא מוזכר כלל בקרא מענין זה, ולי נראה דצריך להגיה ״אומנת״ אבותיו כמבואר בערכין טז: מנין שלא ישנה אדם מאומנתו של אבותיו. ומענין זכות אבותיו ראה ברכות י. שבת ל. ועי׳ רש״י כאן לאשתו על אשתו. וכ״ה ברש״י ישעיה ה, א. תהלים קי. א, וברש״י כתובות עה. ורש״י סוטה ג. ובלקח טוב לאשתו כמו בשביל אשתו, לו שאלו אבל לא לאשתו. ועי׳ זח״א קמ: זח״ב קמג. ובכת״י נר השכלים אחותי היא הושיבן כמנהגן.
2. דתנן, ברכות נז.
וּשְׁאִילוּ אֲנָשֵׁי אַתְרָא עַל עֵיסַק אִתְּתֵיהּ וַאֲמַר אֲחָת הִיא אֲרֵי דְּחֵיל לְמֵימַר אִתְּתִי דִּלְמָא יִקְטְלוּנַּנִי אֲנָשֵׁי אַתְרָא עַל רִבְקָה אֲרֵי שַׁפִּירַת חֵיזוּ הִיא.
The local men asked about his wife, and he said, “She is my sister.” He was afraid to say, “[She is] my wife,” [thinking,] “Lest the local men kill me for Rivkah, for she is so good looking.”

וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא
וּשְׁאִילוּ אֱנָשֵׁי אַתְרָא עַל עֵיסַק אִתְּתֵיהּ וַאֲמַר אֲחַת (ח״נ: אֲחָתִי) הִיא אֲרֵי דְּחֵיל לְמֵימַר אִתְּתִי דִּלְמָא יִקְטְלוּנַנִי אֱנָשֵׁי אַתְרָא עַל רִבְקָה אֲרֵי שַׁפִּירַת חֵיזוּ הִיא
וַיִּשְׁאֲלוּ לְאִשְׁתּוֹ – אודותיה
א. להלן ״שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ״ (בראשית מג ז) תרגם מילולית ״שַׁאָלָא שַׁאֵיל גֻּבְרָא לָנָא וּלְיַלָּדוּתַנָא״, כי האיש אכן שאל אותם. אבל כאן ״וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּו״ הוצרך לתרגם ֹ״עַל עֵיסַק אִתְּתֵיהּ״ שלא יישמע שאת אשתו שאלו (יא״ר). וכן ברש״י: ״לאשתו – על אשתו״. והטעם שהוסיף ״עַל עֵיסַק אִתְּתֵיהּ״ ללמד שהוא מקרא קצר בחסרון מלת דְּבַר, כמו ״על דבר שרי״ (בראשית יב ז) ״עַל עֵיסַק שָׂרַי״.
אֲחֹתִי – אֲחַת, לכבוד יצחק
ב. אף על פי ש״אֲחֹתִי הִוא״ נאמר מחמת היראה – לכבוד יצחק וכדי לטשטש את אי האמת שבפיו תרגם ״אֲחַת הִיא״ (אחות היא) ולא כבמיעוט נוסחים ״אֲחָתִי הִיא״. וכן להלן ״אך הנה אשתך הִוא ואיך אמרת אֲחֹתִי הִוא״ (פסוק ט) ״וְאֵיכְדֵין אֲמַרְתְּ אֲחָת הִיא״. וכן תרגם לעיל ״אמרי נא אֲחֹתִי את״ (בראשית יב יג) ״אֵימַרִי כְעַן דַּאֲחָת אַתְּ״, לכבוד אברהם כמבואר שם.
שלא להסתכל באשה נשואה
ג. כשרבקה היתה עדיין פנויה תרגם ״וְהַנַּעֲרָה טֹבַת מַרְאֶה״ (בראשית כד טז) ״שַׁפִּירָא לְמִחְזֵי״, יפה לראִייה, כי הכל רשאים לראות את יופיה. וכן ״שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה״ (בראשית מא ב) ״שַׁפִּירָן לְמִחְזֵי״, לראותן. אבל כאן שכבר היתה נשואה תרגם ״טוֹבַת מַרְאֶה הִיא״ – ״שַׁפִּירַת חֵיזוּ״; מַרְאֶהָ יפה, אבל לא ״לְמִחְזֵי״, לראותה, שאינו הגון מטעמי צניעות. ומאותו הטעם תרגם גם בשרה ״כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ״ (בראשית יב יא) ״אִיתְּתָא שַׁפִּירַת חֵיזוּ אַתְּ״, לפי שכבר היתה נשואה.⁠1
1. ״באורי אונקלוס״.
ושאלון עמאא דאתרא על אתתיה ואמרו אחתי היא ארום דחל למימר אתתיה היא דלא יקטלון יתיה עמא דארעא על רבקה ארום שפירתבג היא לחדה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עמא״) גם נוסח חילופי: ״בנוי״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע גם נוסח חילופי בין השיטין: ״שפירה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שפירת״) גם נוסח חילופי: ״{ש}⁠פירא? חיזו״.
ושאילו אינשי אתרא על אינתתיה ואמר אחתי היא ארום דחיל למימר לה אינתתי ארום חשיב בליביה דילמא יקטלונני אינשא אתרא על עיסק רבקה ארום שפירת חזו היא.
And the men of the place inquired concerning his wife; and he said, She is my sister: for he reasoned in his heart, Lest the men of the place should kill me for Rivekah, because she was of beautiful appearance.
ת׳ם סאלה אהל אלמוצ׳ע ען זוג׳תה פקאל הי אכ׳תי לאנה תכ׳וף אן יקול הי זוג׳תי קאילא כלא יקתלוני אהל אלבלד עליהא אד׳ הי חסנה אלמנט׳ר.
אחר כך שאלו אותו אנשי המקום על אשתו, אמר היא אחותי, כי פחד לומר היא אשתי, באומרו, שמא יהרגוני אנשי המקום בגללה כי היא יפת מראה.
לאשתו – על אשתו [כמו: אמרי לי אחי הוא (בראשית כ׳:י״ג)].⁠א
א. התוספת שבסוגריים נמצא בגיליון בכ״י לייפציג 1. התוספת חסרה בכ״י ליידן 1 אך נמצאת בטקסט בכ״י מינכן 5, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155.
לאשתו – means CONCERNING HIS WIFE, just as "Say about me (לי), He is my brother" (Bereshit 20:13).
וישאלו אנשי המקום לאשתו1כמו בשביל אשתו. לו שאלו. אבל לא לאשתו.
ויאמר אחותי הוא – כדרך אביו. אבל הפרש היה בין מעשה אברהם למעשה יצחק. כי אברהם בכניסתו למקום נלקחה שרה. אבל ביצחק לא נלקחה רבקה כלל. כי למודים היו מן אברהם. שאמר המלאך לאבימלך 2השב (את) אשת האיש כי נביא הוא (בראשית כ׳:ז׳). נביא הוא ממך למד 3אכסני בא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו. או על עסקי אשתו ואחותו שואלין אותו. לפיכך לא נלקחה רבקה עתה לאלתר עד שנתברר לו הדבר מדעתו שאשתו היא.
1. כמו בשביל אשתו. וכן רש״י כתב לאשתו על אשתו. כמו אמרי לי אחי הוא. והראב״ע כתב לאשתו בעבור אשתו כמו פן יאמרו לי.
2. השב את אשת האיש. מלת את הסגרתי כי בקרא ליתא. וכן בכ״י פלארענץ מובא לנכון בלי מלת את.
3. אכסני בא לעיר. בבא קמא צ״ב ע״א. ומובא לעיל (וירא כ׳ ז׳).
וישאלו אנשי המקום לאשתו – לא ששאלו אותה, אלא לו שאלו על עסקי אשתו, ודומה לדבר אל הנער הזה התפללתי (שמואל א א כז):
ויאמר אחותי היא כי ירא לאמור אשתי – וכן אמר בדעתו:
פן יהרגני אנשי המקום על רבקה – שאינם גדורין מן הערוה ועוד:
כי טובת מראה היא – כמו שאמר אברהם כך אמר יצחק, אלא מפני המעשה שאירע לאבימלך על שרה לא לקח את רבקה:
לאשתו – בעבור אשתו, כמו: פן יאמרו לי (שופטים ט׳:נ״ד).
כי ירא – פועל עבר, וכן: ויהי כי זקן יצחק (בראשית כ״ז:א׳).
ותחסר מלת: ״כי אמר״ פן יהרגני, וכן: כי הפרני אלהים (בראשית מ״א:נ״ב).
OF HIS WIFE. The word le-ishto (of his wife) should be rendered: about his wife.⁠1 We find a similar meaning for this word in that men say not of me (li) (Jud. 9:54).⁠2
FOR HE FEARED. Yare (he feared) is a perfect,⁠3 as is the word zaken (old) in And it came to pass, that when Isaac was old (zaken) (Gen. 27:1).⁠4 The words "because he said" have been omitted before lest the men of the place should kill me.⁠5 We find this phrase similarly omitted in for God hath made me fruitful (Gen. 41:52).⁠6
1. The lamed here means about. See Ibn Ezra's comments on Gen. 20:13. Le-ishto might be rendered to his wife, hence Ibn Ezra's comment.
2. Here too the lamed means about. Thus li should be rendered about me, not to me.
3. Yare can also be a participle, hence Ibn Ezra's comment.
4. Zaken can also be a participle. However, in this verse it cannot be so, for the verse opens with a perfect viz., va-yehi (and it came to pass).
5. The verse reads: for he feared to say 'My wife:' lest the men of the place should kill me. According to Ibn Ezra this is an abridged verse and should be read as if written: for he feared to say my wife, "because he said" lest the men of this place, etc.
6. It should be read: "because he said" for God hath made me fruitful.
וישאלו לאשתו – בעבור אשתו שאלו לו, וכן אמרי לי, והדומים להם רבים. וכבר הארכנו בפירוש הענין הזה.
וישאלו...לאשתו, an inquiry regarding his marital status, especially the woman in whose company he had been seen. We find a parallel construction in 20,13. There are numerous such constructions, and I have dealt wit them in my commentary on 12,12.
מאמרו לאשתו – טעמו על אשתו1.⁠2
1. צ. וכן פירש רש״י כאן ולעיל (כ:יג).
2. צא. בכתה״י בא דיבור זה אחר דיבור ׳ויהי כי ארכו׳. [הערות נהור שרגא]
וישאלו אנשי המקום לאשתו – מה שלא נלקחה רבקה לאלתר כמו שנלקחה שרה היינו לפי שהוכיחם אברהם כבר, כדאמרינן לעיל בפרשת וירא שאמר להם: אכסנאי שבא לעיר וכו׳.⁠1
פן יהרגני – אבל אברהם לא היה ירא לסוף הדברים לומר אשתי היא, כי היו יראים אותו מפני מלחמת אמרפל וחבריו שנצחם. אבל את יצחק לא היו יראים, לכך נתירא יצחק.
כי טובת מראה היא – ולא כתיב מאד לפי שילדה, אבל קודם שילדה בפרשת חיי כתיב בה מאד (בראשית כ״ד:ט״ז).
1. שאוב מלקח טוב.
וישאלו אנשי המקום לאשתו, "The inhabitants of that place enquired about the marital status of the woman accompanying him.⁠" The reason why Rivkah was not abducted immediately, as had been Sarah when Avraham had stayed in Avimelech's country, is that Avraham had at the time warned the Philistines by saying to them at the time: "since when is the first thing you ask a stranger about the status of the people who accompany him?⁠" Compare Talmud Baba Metzia 92.
פן יהרגוני, "lest they kill me;⁠" Avraham at the time had ultimately not been afraid to tell Avimelech that Sarah was his wife as it had become known how he and a few men had defeated Amrafel and his mighty armies in battle. At this point they had no reason to be afraid of Yitzchok, seeing he had not performed deeds of valour. This is why he was afraid to tell the people there that Rivkah was his wife.
כי טובת מראה היא, "for she was goodlooking;⁠" the word מאד, "very much,⁠" is absent here whereas it had appeared in connection with Rivkah before she had mothered twins. (Compare 24,16)
ויאמר אחותי היא – ועלא הבנים לא שאלוהו, כי יאמר בני אשה אחרת הם לי.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״על״.
AND HE SAID: SHE IS MY SISTER. They did not ask concerning the children for he would say, "They are my children from another woman.⁠"
ויאמר אחותי היא – ועל הבנים לא שאלו לו אמרו אולי הם בני אשה אחרת:
ויאמר אחותי היא, He said: "she is my sister.⁠" The local people did not enquire as to the maternity and paternity of the children (Esau and Yaakov.) They might have been children from a former wife, for instance.
פן יהרגוני – נכון כמו ׳פן יהרגוהו׳.⁠1
1. למרות שמתבקש כאן דיבור עקיף אך גם דיבור ישיר, לגיטימי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

התועלת השלישי הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם לסמוך על הנס, אף על פי שהוא דבק בה׳ יתעלה באופן שתדבק בו ההשגחה האלהית. ולזה תמצא כי כאשר הוכרח יצחק ללכת בְּארץ השטופים בזימה, ונתירא פן יהרגוהו על דבר אשתו כי טובת מראה היא, אמר עליה שהיא אחותו, כמו שעשה אברהם משרה.
[יא] וישאלו אנשי המקום לאשתו וכו׳ – שאע״פ שלא היו אנשי המקום שטופי זמה שהרי שאלו על אשתו והוחזקה בעיניהם כאחותו ולא דברו עמה דבר לא מפאת העם ולא מאת המלך. עם כל זה סבב הש״י שימשך ממאמרם תועלת וכבוד כמו שנמשך לאביו זה פעמים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא כי ירא לאמר אשתי – אם התורה נותנת סבה לא היה לומר אלא פן יהרגוהו. ואם הוא משיב לאנשי המקום אם כן ידעו הדבר וזה שקר. ואולי היא תשובה לאנשי ביתו ולרועיו שכשיראו שאמר אחותי היא שאלוהו למה לא אמרת שהיא אשתך. והוא השיב כי אני ירא לאמר אשתי פן יהרגוני. ואולי היה זה לזרזם שלא יאמרו שהיא אשתו כי יש בדבר סכנת נפשות:
פן יַֽהַרְגֻנִי: הה״א בפתח, לא בחטף פתח1, כי לא יתכן שוא נח אחר חטף. [פֶּן⁠־יַֽהַרְגֻ֜נִי].
כִי טוֹבַת: בהעתק הללי, טובת, ירוש׳ טבת, עכ״ל. ובכל הספרי׳ מלא, ונמס׳ עליו במסורת כ״י, כל אורי׳ מל׳, בר מן חד חס׳. ובפ׳ חיי שרה על פסוק והנערה טבת מראה2, נמס׳ שם ל׳ חס׳ בתורה. וכ״כ הרמ״ה3 בהדיא והנערה טבת מראה חס׳ וי״ו ומסי׳ עליה לי׳ כותי׳ חס׳ בתורה, ושאר אורית׳ מל׳. [טובת].
1. לא בחטף פתח: כך מנקד ד ובעקבותיו ונציה ש״ד.
2. והנערה טבת מראה: בר׳ כד טז.
3. הרמ״ה: טו״ב.
על אשתו. דמשמע בפסוק ששאלו את רבקה ויצחק השיב והיאך שייך זה אלא וכו׳:
Concerning his wife. [Rashi explains this] because [the word לאשתו in] the verse makes it sound as if they asked Rivkah, and Yitzchok answered. But this is not plausible. Perforce, [it means they asked him, concerning his wife].
וישאלו אנשי המקום לאשתו – כמו שאמרנו שהיה גר בין אנשים רעים. ו⁠[אות] ל׳ ״לאשתו״ כמו על או בעבור, כמו ״אמרי לי אחי הוא״.⁠1 והיו שואלים ״מי האשה הזאת? ומה הוא לך״?
{הכתוב הקדים ששאלו אנשי המקום לאשתו אבל באברהם סתם ״ויאמר אברהם אל שרה אשתו, אחותי היא״.⁠2 כי אברהם ידע שאין יראת אלהים במקום ההוא. אבל יצחק היה יכול לבטוח על הברית שכרת אבימלך עם אביו. גם פחד אלהים שנפל אז עליהם, ולא יוסיפו לעשות עַוְלָתָה. אבל כשראה שהם שואלים לאשתו נתן דברי אנשי המקום אל לבו ויירא שיהרגוהו}.
ויאמר אחותי היא – זאת עצת אברהם וממנו למד יצחק לעשות כמוהו כי היו בעיניו שופכי דם נקי. ואם יאמר שהיא אשתו ייראו מגעת בה על פניו, כי יצעק אל המלך, [אבל] ויעמדו עליו בסתר לקחת אותה. לכן אמר ״אחותי היא״ וכל מבקש אותה אליו יבוא ויראה איך יצילנה. ואם [תלקח] ביד רמה ישען על השם שיציל גם שתיהן, כי הבטיחו [ה׳] ״ואהיה עמך״. אבל ראה שמוטל עליו לעשות להצלתה מה שיש בידו לעשות. ואם יאמר ״אשתי היא״ יהרגו אותו, ואותה יפקירו לתאותם. וע״י שאמר ״אחותי היא״ ינצל הוא מן המות, ומה שיש לדבר עוד בזה כתבנו בפרשת לך לך.⁠3
כי ירא לאמר אשתי – לא בעבור המלך כי היה נודע לו מה שקרה לאבימלך בימי אברהם בעבור שלקח את שרה. אלא הכתוב פירש שירא ״פן יהרגוני אנשי המקום״ ויעשו כן בסתר.
פן יהרגוני – כאילו כתוב ״כי אמר פן יהרגוני״, שחשב כן בלבו ובלי ספק צוה גם לרבקה שתאמר כן אם ישאלוה עליו, שתאמר ״אחי הוא״. וכן צוה לכל אנשי ביתו.
על רבקה – יראה שבבואו לשם טרם שאלו אנשי המקום, לא אמר ״אשתי היא״ ולא ״אחותי היא״, אבל קראה בשמה רבקה, וכמו שפירשנו וזהו שרמז כאן ״על רבקה״.
1. בראשית כ, יג.
2. שם כ, ב.
3. בראשית יב, יא-יט. עמ׳ 292-297.
וישאלו – כי כבר היו מלומדים ממה שקרה לאברהם שלא לנגוע באשה נכריה אשת איש, ולכן שאלוהו:
לאשתו – על אשתו או בעבור אשתו, ועל הבנים לא שאלוהו, כי יאמר בני אשה אחרת הם לי:
אחתי הוא – כי להיותה קרובה אליו ממשפחתו ומבית אביו היה יכול לקרותה אחותו באמת:
כי ירא – היה ירא מאנשי המקום, וחשב שאם יבואו ללקחה ילך אז אל המלך ויודיעהו שהיא אשתו, אבל עם כי ארכו לו שם הימים, לא נגע המלך ולא אחד העם באשתו כי היו נזכרים בענין אברהם, ושיעור הכתוב כך, כי ירא לאמר אשתי (היא כי אמר בלבו) פן יהרגוני אנשי המקום על (אודות) רבקה:
פן יהרגוני – עיין למעלה כ׳:י״א.
The people… might kill me. See Gen. 20:11 [where Abraham expresses a similar fear concerning Sarah].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

שאלות:
למה אמר אחותי והלא לא היו חשודים על כך. מ״ש אבימלך מה זאת עשית לנו, הלא כבר א״ל כי אמרתי פן אמות עליה.
וישאלו – ספר ג׳ טעמים, מדוע אמר אחותי היא. א] כי שאלו אותו ע״ז, ולכן ראה כי יש מקום לחשוד אותם. ב] שכל אנשי המקום שאלו, וע״כ חשד את כל אנשי המקום. ג] ששאלו לאשתו היינו שגם אותה שאלו וזה פריצות, וע״כ הקדים הוא לענותם ויאמר אחותי כי ירא מכל אנשי המקום פן יהרגוהו.
{Why did he say she was his he said she was his sister when they gave him no cause for suspicion?}
THE MEN OF THE PLACE QUESTIONED HIM REGARDING HIS WIFE. The verse reveals three reasons why he said she was his sister:
Firstly, questioned — the mere fact that they questioned him about her convinced him that there was reason to be suspicious.
Secondly, the men of the place — all the men of the place inquired about her, making him suspicious of all of them.
Thirdly, to his wife (Heb. regarding his wife — leishto — can also mean ‘to his wife’), implying that they questioned her personally, and this was immodest.
He was therefore quick to answer them, and he said, "She is my sister" for he was afraid that he might be killed by the men of the place.
{לאשתו: כמשמעו, שאלו אותה1.
ויאמר: הוא.}
ויאמר אחתי היא: ולא ביקש ממנה שתאמר גם כן הכי כמו שעשה אברהם2, משום שרבקה היתה נכנעת ביותר ליצחק, כמו שכתבתי לעיל סוף פרק כ״ד הסיבה לזה, ולא סרה מרצונו מאומה.
{פן יהרגני: אע״ג שהבטיחו ה׳ ״ואהיה עמך״ (פסוק ג׳), זו לא היתה הבטחה אלא מקנאה ושנאה של המלך והשרים, אבל מכל מקום ירא מסיבת אשתו.}
1. כל המפרשים פירשו ׳על אשתו׳ או ׳בעבור אשתו׳, אך לא מצאנו שפירשו כרבינו.
2. לעיל כ,יג ״ואומר לה זה חסדך אשר תעשי עמדי אל כל המקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי הוא״.
אחתי היא – פעמים רבות התפלאו גדולי תלמידי שיצחק ישים מבטחו בערמימות זו שלא הועילה לאברהם, לא במצרים ולא בארץ פלשתים. והשיבותי שאולי לא ידע יצחק מזה מאומה ולא הוגד לו מאת אביו כי פעמַיִם נלקחה שרה מאתו; ורואה אני שלא השיבותי להם נכונה כי הלא כל סיפורי ספר בראשית בעל פה באו למשה (עיין מה שכתבתי בפרשת בראשית על פסוק נעשה אדם), ואם לא ידע מזה יצחק איך ידעו בו יעקב ובניו? על כן הואלתי לפרש כי עתה שאבימלך זקן והופרה אביונתו, לא דאג עוד יצחק שישלח לקחת גם את רבקה כדרך שעשה עם שרה אמו, וליתר העם תשובת אחותי היא היתה תשובה מספקת להנצל מהם, ועיין מה שכתבתי בפרשת לך לך על אמרי נא אחתי את.
וישאלו וגו׳ – כבר הראינו בפרק יב שאין לתמוה על כך, ששרה נלקחה לבית פרעה בהיותה בת ששים וחמש. על אחת כמה וכמה שאין לתמוה על שאלתם של אנשי המקום על אודות רבקה, שהיתה עכשו, אחרי לידת שני הבנים, כבת ארבעים שנה, וגם דאגתו של יצחק היא איפוא מובנת בהחלט.⁠1 מאביו למד יצחק כלל זהירות זה, לומר על אשתו — אחותי היא, בהיותו בארץ זרה. ואם לא נלקחה רבקה לבית אבימלך כפי שנלקחה שרה בשעתו,⁠2 הרי זה, לכאורה, משום שאבימלך למד ממה שאירע בימי אברהם.⁠3
לאשתו – לשאול ל... פירושו לשאול על אודות מישהו; השווה ל״ב:ל׳, מ״ג:ז׳.
פן⁠־יהרגני – יש להשלים, לפני כן, כי אמר.
טובת מראה – השווה כ״ד:ט״ז.
1. ואין איפוא כל הכרח להניח שמעשה זה אירע זמן קצר אחרי נשואי יצחק, כפי שאחדים רוצים לעשות.
2. לעיל כ׳:ב׳.
3. ושוב, אין איפוא כל הכרח לומר שמחבר פרקנו לא ידע את המסופר בפרק כ, ומה גם שמחבר פרקנו הוא, לפי דילמן, אף מחברו של פרק י״ב, בו מסופר על מאורע דומה. אדרבא, קשה יהיה להסביר, לדעתם של אלה, מדוע לא נלקחה רבקה לבית המלך כפי שנלקחה חמותה.
כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוני כו׳ – חסר מלות כי אמר ראב״ע ובמכוון יש לאמר דהקשה רמ״א בתשובה כיון שהחזיק את עצמו שלושים יום לאחותו למ״ד בן נח אסור באחותו איך היה מותר להיות עמה והעיקר דבזה מועיל אמתלא אע״ג דבכ״מ אמרו מלקין על החזקות כאן הוה אמתלא דמוכח למי שיודע יופי רבקה ודרך אנשי המקום הפרוצים בעריות ודרך יצחק אשר למד מאברהם שעשה כן הוי אומדנא גלויה ומפורסמת שהענין הוא שקר רק מיראה והענין כאלו אומר בעצמו פן יהרגוני לכל המתבונן ומעיין בזה כי הדבר צווח ועומד פן יהרגוני לכן נשמט מלת כי אמר להורות שלא היה צריך לאמור זאת ודו״ק.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(ח) וַיְהִ֗י כִּ֣י אָֽרְכוּ⁠־ל֥וֹא שָׁם֙ הַיָּמִ֔ים וַיַּשְׁקֵ֗ף אֲבִימֶ֙לֶךְ֙ מֶ֣לֶךְ פְּלִשְׁתִּ֔ים בְּעַ֖ד הַֽחַלּ֑וֹן וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה יִצְחָק֙ מְצַחֵ֔ק אֵ֖ת רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃
As1 his days there stretched on,⁠2 Avimelekh, king of the Philistines, looked out the window and saw, and there was Yitzchak playfully interacting3 with his wife, Rivka!
1. As | וַיְהִי כִּי – Literally: "It was when...⁠"
2. his days there stretched on | אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים – In other words: "when he had been there a long time".
3. playfully interacting | מְצַחֵק – Literally: "laughing", with a play on the word "Yitzchak" which immediately precedes it. In context, the word has a sexual connotation, perhaps meaning "caressing" or even actual sexual play (Rashi and Rashbam, citing Bereshit 39:17).
א. כִּ֣י אָֽרְכוּ⁠־ל֥וֹ =א⁠(ס),ל,ש,ק3,ו,ה,ש2 <⁠"כי⁠־ארכו" מקף? אינו כן אלא במונח> וכמו כן בתיגאן
• דפוסים,קורן=כִּי⁠־אָֽרְכוּ⁠־ל֥וֹ
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םרד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[מו] 1ויהי כי ארכו לו שם הימים וגו׳ אמר ר׳ יוחנן חלום קשה נבואה קשה אבל שוטה אריכות ימים מבטלת, חלום קשה נבואה קשה, יארכו הימים ואבד כל חזון (יחזקאל י״ב:כ״ב), אבל שוטה אריכות ימים מבטלת זה אבימלך ויהי כי ארכו לו שם וגו׳, ר׳ הונא ור׳ ירמיה משם ר׳ חייא בר בא בשביל שהעלו לו ימים ארוכים היה עושה הדבר הזה, לא כן אמר ר׳ יוחנן המשמש מיטתו ביום הרי זה מגונה דאמר ר׳ יוחנן אין תשמיש המטה אלא בלילה בערב היא באה (אסתר ב׳:י״ד). (בראשית רבה סד)
[מז] 2ויהי כי ארכו לו שם הימים, יש אומרים אריכות הימים. וי״א ימי הקיץ שהימים ארוכים. (לקח טוב)
[מח] 3ויהי כי ארכו לו שם הימים וגו׳ חשב בדעתו אחר שלא לקח אבימלך את אשתו כבר יצאה מדעתו. (מדרש אגדה)
[מט] 4וישקף אבימלך, אוי להן לרשעים שאין עיניהן תלויות אלא לדבר ערוה מלמד שהיה מדיק עליהן בכל עת להסתכל בה. (מדרש הגדול)
1. חלום קשה נבואה קשה כשאדם חולם בדבר הקשה לו וכשהנביא מתנבא בדבר הקשה לעולם אריכות ימים מבטלתן שסבורין בני אדם מפני שמאחר לבא החלום והנבואה שיהיו בטלין באריכות ימים ונבטל מלבם באריכות ימים ואינו כן. וכן אבל שוטה ששוכח אבל במהרה סבור הוא שאריכת ימים מבטלתו, (פי׳ ב״ר) זה אבימלך יש גרסאות בב״ר זה יצחק ובפי׳ ב״ר מפרש והנה יצחק מצחק ושכח אבל אביו וכ׳ ע״ז היפ״ת וק׳ בעיני שיקרא המדרש ליצחק שוטה ועוד דהרי דרך אבילות להתבטל באריכות ימים עי׳ ברכות נח: פסחים נד: וא״כ למה יקרא שוטה וכ׳ לפרש אבל שוטה, גרוע, כמו הדס שוטה והיינו אבילות על האב אין הלב דוי עליו כמו אבלות האב על הבן. והרד״ל מגיה דצ״ל אבל שומם, או אבל שוהה, ומפרשי המדרש נדחקו הרבה בזה. ולהגי׳ אבימלך פי׳ בבתי כהונה שחשב אבימלך שמה שלא ראה כן עד היום היינו משום שהיה אבל עד עכשיו וע״ז אר״י שלא היה ראוי לחשוב כך אלא לאבל שוטה כאבימלך להיות מתקשה כל כך על מתו ימים רבים יותר מדאי אבל יצחק לא עשה כן רק מחמת יראה. ובמנח״י מביא את הנ״ל ונשאר ג״כ בצע״ג. בשביל שהעלו לו ימים ארוכים, בפי׳ ב״ר מפרש היה עושה דבר זה בתמיה וכן ביפ״ת, אמנם בחזקוני כ׳ ויהי כי ארכו לו שם הימים ימי תשמיש ולכך הותר לו לשמש מטתו וכן מצינו בחלקיהו הכהן אביו של ירמיהו שבא על אשתו ביום לפי שלא בא עליה מימים רבים, ונראה דמפרש דברי הב״ר בניחותא. וכ״כ בפענח רזא ובפי׳ התוס׳ בהד״ז [ובפי׳ הריב״א עה״ת כ׳ לתרץ הא דשמש מטתו ביום דאסור, דהי׳ בבית אפל או היה מאפיל בטליתו] ובמנח״י מביא מכתי״ח דגורס בב״ר וישקף אבימלך בעד החלון ראהו משמש מטתו. וכ״ה בפרש״י. ובשכ״ט מצחק את רבקה אשתו היה משמש מטתו ביום ובשביל שנתגנה יצחק בכך לפיכך גזרו הקדושים (שבת פו. כתובות סב.) על כך אא״כ בבית אפל, או תלמיד חכם מאפיל בטליתו, ועיקר לתשמיש בלילה וכו׳ וכל כך למה אמרו רבותינו (נדה יז.) שמא יראה באשתו דבר מגונה ותתגנה עליו והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך הלכך במקום אפל מותר, ע״כ. ובספר ציוני כאן כותב אמרו רז״ל ומעתיק לשון השכ״ט ואולי היה לפניו המקור באיזה מדרש המיוחס לחז״ל או שחשב שהשכ״ט לקחו מחז״ל. ובמדרש הבאור כת״י והנה יצחק מצחק לימדך התורה דרך ארץ שלא יבוא אדם לדבר זה אלא בשמחת שניהם וכ״ה בחזקוני כ׳ מצחק, צחוק של לפני הבעילה כדכתיב הביא לנו איש עברי לצחק בנו ואחריו כתיב לשכב עמי, ואין לומר שראהו בועל שלא היה יצחק עושה כך לפני רואים וביום. ובמדרש הגדול כאן וירא והנה יצחק מצחק, לימדה תורה דרך ארץ שלא יצא אדם מטבעו של עולם ומנהגו ואפילו נביא כשהנבואה מסתלקת ממנו חוזר לאהלו הראשון אלא שהן מקדשין עצמן יותר מדאי לכך נאמר והנה יצחק מצחק, ותניא כך היא דרכן של ת״ח מספר עמה מעט ״ומשחק״ עמה מעט ויבעול בבושה ולא בעזות ויפרוש מיד. ובהערות ציין לדברי הרמב״ם ביסה״ת פ״ז ה״ו. עיי״ש. ופי׳ תמוה מובא בכת״י אור האפלה מצחק את רבקה אשתו היה מספר עמה על עסקי נדה. כן דרש תמוה מובא בילקוט המכירי תהלים ח. קב. (ח״ב סד:) בשם התנחומא להנחיל אהבי יש. אהבי אלו הצדיקים שמקיימין את התורה והמצוה באהבה ובנפש חפצה, שנא׳ ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ואלו הן א׳ אברהם, ה׳ יצחק, ב׳ יעקב, י׳ משה, כו׳ ומנין שה״א שכתיב באותה תיבה שמו של יצחק, שנא׳ הנה יצחק מצחק, כשם שברא הקב״ה את העולם בה״א, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה״א בראם, כן ע״י יצחק הקב״ה מעמיד את המתים לעוה״ב כו׳ ובהערת מהרש״ב כותב דלא מצא מקור הדברים. ודעת הזהר ח״א קיג. דל״ה משמש מטתו וז״ל וכי ס״ד דיצחק הוה משמש ערסיה ביממא דהא תנינן ישראל קדושין אינון ולא משמשי ערסייהו ביממא ויצחק דהוה קדיש הוה משמש ערסיה ביממא, אלא ודאי אבימלך חכים הוה ואיהו אסתכל באצטגנינותא דיליה דאיהו חלון כתיב הכא בעד החלון וכתיב התם (שופטים ה) בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא מה להלן באצטגניגותא אוף ה״נ באצטגנינותא וחמא דלא הוה כמה דהוה אמר יצחק אלא ודאי איהו מצחק עמה ואיהי איתתיה: ועי׳ זח״א קיג. קפד:
2. בשכ״ט ויהי כי ארכו לו שם הימים שעשה שם ימים הרבה, ודומה לדבר אורך ימים עולם ועד (תהל׳ כא, ה.).
3. עי׳ פירש״י מענין זה יש עוד במדרש אגדה שם כמעט שכב אחד העם את אשתך. ואבימלך לא רצה ליקח אותה אע״פ שאמר אחותי היא היה מתיירא שלא יארע לו כמו שאירע לו על אברהם אביו, שאמר על שרה אמו אחותי היא, וכשלקחה עצר הקב״ה כל ביתו, ואמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת, לפיכך היה אבימלך כל יום מסתכל ביצחק אם רבקה אחותו או אשתו היא, ויצחק היה שומר עצמו שלא ישכב עמה מפני שאמר אחותי היא, אבל כאשר ארכו לו שם הימים שעשה כל הקיץ אמר בודאי שכח אבימלך ושכב עמה, ואבימלך שהיה מביט אם היא אחותו או היא אשתו וכאשר ראהו משחק שהיה הצחוק מעשה אישות מיד קרא לו אבימלך. ויש להעיר על מ״ש שיצחק היה שומר עצמו לשכב עמה מפני שאמר אחותי היא. מהמבואר בשו״ת הרמ״א סי׳ ב׳ לענין שאלה באיש ואשה שעשו ביניהם להסתיר עבורה שתאמר להשכנים שטמאה היא אם מותר בעלה לנהוג עמה אישות בסתר, והביא ראיה דמותר מיצחק שאמר אחותי היא, ונהג עמה אישות אע״ג דאחותו אסור לב״נ אלא ש״מ מאחר דהוה ליה אמתלא כמו שאמר כי אמרתי רק אין יראת ה׳ במקום הזה דהוי שרי וא״כ ה״ה בנידון זה [קרא זה כי אמרתי נאמר גבי אברהם ולא גבי יצחק אך כונתו דבודאי מה שאמר פן אמות עליה היה מאותו הטעם שאמר אברהם וכ״ה במדרשי התורה מד. כי אמרתי פן אמות עליה נטען בטענת אברהם שאמר רק אין יראת א׳ וגו׳ ובזהר ח״א קמ: שדורש כאן פסוק זה רק אין יראת ה׳ ומשמע דסובר שיצחק ג״כ אמר לשון זה, וראה לעיל מאמר מד. ועי׳ בס׳ כלי חמדה כאן] וא״ל מטעם דהוה יכול יכול לומר דהיא אחותו מאביו ולא מאמו דמותרת לב״נ כמו שאמר אברהם דמהענין משמע שהחזיק להם באחותו גמורה. [בס׳ דברי דוד מהט״ז מתרץ כן דהיה לו מיגו לומר אחותי בת אבי ולא העיר מדברי הרמ״א] והט״ז והש״ך ביו״ד סי׳ קפ״ה הביאו דבריו. ועי׳ בש״ע אהע״ז סי׳ י״ט דאם הוחזק שזו אחותו אם בא עליה בעדים הרי זה לוקה והוא מגמ׳ קדושין פ. ובב״ח שם דאם בא עם אשה ממדינת הים ואמר שזו אחותו אפילו בתוך ל׳ אם בא עליה בעדים לוקה. ועי׳ בס׳ רביד הזהב כאן ומדברי המדרש אגדה הנ״ל משמע מכאן ראיה להיפך דבאמת היה יצחק כל הזמן שומר את עצמו לנהג אישות אפילו בסתר רק אחרי שארכו הימים סבר שכבר נשתכח הדבר ועי׳ בפי׳ הרשב״ם כאן, ועיקר הדברים צ״ב דהא כל מה שארכו הימים יותר נתחזק הדבר שהיא אחותו, אמנם בנוגע לאיסור הלא פשוט דכאן גבי יצחק יכול היה לברר ממקום שיצא שאשתו היא וכמו שהעיר הרמ״א שם. ועי׳ לעיל פי״ב מאמר נג. בבאור. ובשו״ת אבקת רוכל סי׳ ק״פ.
4. עי׳ לעיל פי״ב מאמר קנג.
וַהֲוָה כַּד סְגִיאוּ לֵיהּ תַּמָּן יוֹמַיָּא וְאִסְתַּכִי אֲבִימֶלֶךְ מַלְכָּא דִּפְלִשְׁתָּאֵי מִן חֲרַכָּא וַחֲזָא וְהָא יִצְחָק מְחַיֵּיךְ עִם רִבְקָה אִתְּתֵיהּ.
Once, after [Yitzchak] had been there a long while, Avimelech, king of the Philistines, looked through the small window, and he saw, and behold, Yitzchak was amusing himself with Rivkah, his wife.

וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ
וַהֲוָה כַּד סְגִיאוּ לֵיהּ תַּמָּן יוֹמַיָּא וְאִסְתַּכִי אֲבִימֶלֶךְ מַלְכָּא דִּפְלִשְׁתָּאֵי מִן חֲרַכָּא וַחֲזָא וְהָא יִצְחָק מְחָיֵיךְ עִים (ח״נ: יָת) רִבְקָה אִיתְּתֵיהּ
א. כּי כמלת-סיבה מתורגמת אֲרֵי, אבל כּי בהוראת בַּזְּמַן שֶׁ- מתורגמת כַּד כבפסוקנו: ״ויהי כי ארכו לו שם הימים״ – ״כַּד סְגִיאוּ לֵיהּ תַּמָּן יוֹמַיָּא״ וכן ״כי יהיה להם דבר״ (שמות יח טז) ״כַּד הָוֵי לְהוֹן דִּינָא״.1
סְגִיאוּ יוֹמַיָּא – להטעמת משך הזמן
ב. כל אריכות ימים מתורגמת ״אוריך״ כגון ״לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ״ (שמות כ יא) ״בְּדִיל דְּיֵירְכוּן יוֹמָךְ״, ״לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים״ (דברים כב ז) ״וְתוֹרֵיךְ יוֹמִין״. אבל בפסוקנו ״כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים״ בא להטעים את משך הזמן באותו מקום, לכן תרגם ״כַּד סְגִיאוּ לֵיהּ תַּמָּן יוֹמַיָּא״, כאשר רבו הימים. השווה: ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם... עַל הָאֲדָמָה״ (דברים יא כא) ״בְּדִיל דְּיִסְגּוֹן יוֹמֵיכוֹן״.
ג. בְּעַד במשמע דֶּרֶךְ הַ- מתורגם מִן כבפסוקנו ״וַיַּשְׁקֵף... בְּעַד הַחַלּוֹן״, וכן ״בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה״ (שופטים ה כח) ״מִן חֲרַכָּא״. עוד על תרגומי בְּעַד ראה ״ויתפלל בעדך״ (בראשית כ ז) ״וִיצַלֵּי עֲלָךְ״.
חַלּוֹן – כַּוָּא, חֲרַכָּא
ד. אונקלוס מתרגם חַלּוֹן בתיבות כַּוָּא וגם חֲרַכָּא: כאן תרגם ״בעד החלון״ – ״מִן חֲרַכָּא״ אבל ״ויפתח נח את חלון התבה״ (בראשית ח ו) ״יָת כַּוַּת תֵּיבוֹתָא״, מה טעם ההבדל?⁠2
לדעת יא״ר כַּוָּא הוא חלון גדול לעומת חֲרַכָּא שהוא אשנב קטן וצר.⁠3 לכן ״חלון התבה״ שמן הסתם היה גדול – ״כַּוַּת תֵּיבוֹתָא״. אבל כאן מוטעם ״וישקף אבימלך... בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק״, לכן תרגם ״מִן חֲרַכָּא״ כדי לבאר שיצחק לא יכול היה להשמר מהצצה, כי אילו היה זה כַּוָּא – חלון גדול – היה אבימלך נמנע מן ההסתכלות ״שלא ייאות למלך לעשות כן״. תרגומו ״מִן חֲרַכָּא״, המיוסד על ההקבלה ״מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים״ (שיר השירים ב ט), מלמד שהחלון אִפשר לאבימלך להציץ מבלי שיתגלה.
ואולם ״מרפא לשון״ דחה הבחנת יא״ר שהרי מצינו חֲרַכָּא כתרגום חלונות גדולים כגון, ״וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן״ (יהושע ב טו) ״מִן חֲרַכָּא״. וכן באיזבל ״וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן״ (מלכים ב ט ל) ״מִן חֲרַכָּא״, היה זה חלון גדול שהרי דרכו נראתה איזבל ליהוא העומד בשער ואף הושלכה למטה ככתוב ״וְיֵהוּא בָּא בַשָּׁעַר... וַיִּשָּׂא פָנָיו אֶל הַחַלּוֹן... וַיֹּאמֶר שִׁמְטוּהָ וַיִּשְׁמְטוּהָ״ (מלכים ב ט׳:ל״א-ל״ג) הרי שגם חֲרַכָּא הוא חלון גדול. ואולם גם הצעותיו דחוקות.⁠4
והמעיין יבחין כי בלשון העברית נקשר השם חַלּוֹן לתיאורו: מכיון שחַלּוֹן הוא משורש חל״ל, נמצא ששמו מביע את העדר המחיצה במקום החלול. כנגד זאת השמות הארמיים כַּוָּא וחֲרַכָּא מביעים את תכליתו: זהו חלל שנועד לחדירת קרני השמש. מכאן חֲרַכָּא לשון חריכה וכַּוָּא לשון כוייה.⁠5
מְחָיֵיךְ עִים רִבְקָה – לכבוד יצחק
ה. דברי אבימלך ״אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא״ מוכיחים שראה את יצחק נוהג עם רבקה כבעל עם אשתו. לכן ת״א ״מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ״ – ״מְחָיֵיךְ עִים רִבְקָה אִיתְּתֵיהּ״, כי פועל ״חֲיָךְ״ רומז לקלות ראש בעניינים שבינו לבינה כמבואר בפסוק ״ותרא שרה את בן הגר המצרית... מְצַחֵק״ (בראשית כא ט) ״מְחָאֵיךְ״. ומכל מקום נוסח רוב הספרים ״מְחָיֵיךְ עִים רִבְקָה אִיתְּתֵיהּ״ [ולא כנוסחי ״מְחָיֵיךְ יָת רִבְקָה אִיתְּתֵיהּ״], הוא לכבוד יצחק: באמצעות ״מְחָיֵיךְ עִים רִבְקָה״ רמז אונקלוס שיצחק לא שימש מטתו וכל שראה אבימלך היה רק מנהג קלות ראש שביניהם, ובא לשלול מהמדרש ״שראהו משמש מטתו״ (רש״י על פי ב״ר) שמוצנעת בו בקורת על יצחק.⁠6 להוכחת הדברים עיין בביאורנו לפסוק ״ותבא הבכירה ותשכב את אביה״ (בראשית יט לג) ״וּשְׁכֵיבַת עִים אֲבוּהָא״.
1. ראה בתשובת רש״י הארוכה שהובאה לעיל בפסוק ״ויאמר לא כי צחקת״ (בראשית יח טו).
2. שינוי התרגום מופיע בת״א בלבד (ובהשפעתו גם במיוחס ליונתן) אבל פשיטתא מתרגם ״כותא״ בשני הפסוקים. ת״נ שאינו נוטה לדייק תרגם בפסוקנו ״חרכא״ וב״חלון התבה״ – ״תרעא דתיבותא״ (שער התיבה).
3. כַּוָּא מופיע כבר בארמית המקראית: ״וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם״ (דניאל ו יא, וחלונות פתוחים לו בעלייתו כנגד ירושלים) וממנו למד ר׳ יוחנן ״אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות״ (ברכות לד ע״ב). ומצינו כַּוָּא גם בארמית שבתלמוד כגון שבת לה ע״א: ״פנים המאדימין את המזרח! וסימניך כוותא״. וברש״י שם: ״לערב חמה שוקעת במערב, וזהרורי החמה מאדימין את המזרח כחלון, דכשהחמה נכנסת בה מאדמת כותל שכנגדה. וסימנך כוותא – חלון, כמו שפירשתי״. ובדומה פירש ב״ערוך״ (ערך כוא): ״אם יהיה נר דלוק בבית ובו חלון פתוח למערב, מתראה אור הנר כנגד פתח החלון במזרח״.
4. בהצעתו הראשונה הבחין בין חלון בקיר הבית שתרגומו חֲרַכָּא, לבין חלון הנמצא בגג כעין ארובה, שתרגומו כַּוָּא כתרגום ״וַאֲרֻבֹּת השמים נפתחו״ (בראשית ז יא) ״וְכַוֵּי דִּשְׁמַיָא אִתְפְּתַּחָא״. לכן ״חלון התבה״ שהיה בגגה תרגם ״כַּוַּת תֵּיבוֹתָא״. אבל בפסוקנו המדבר בחלון שבקיר הבית תרגם ״בעד החלון״ – ״מִן חֲרַכָּא״. ומה יענה לתיוב״ע ״פְּתַח הַחַלּוֹן קֵדְמָה״ (מלכים ב יג יז) ״פְּתַח כַּוָן לְמַדִינְחָא״, ״וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטוּמִים״ (מלכים א ו ד) ״וַעֲבַד לְבֵיתָא כַּוִין פְּתִיחַן מִלְגָיו וּסְתִימָן מִלְבָרָא״, שניהם חלונות בקירות הבית ותרגומם כַּוָּא? וכתב ביאור נוסף: שינויי התרגום באים בהתאמה לפעלים ״פתח״ או ״השקיף״/״הביט״ הנאמרים אצל חלון: רק חלון הסמוך ללשון פתיחה מתורגם כַּוָּא כגון ״ויפתח נח את חלון התבה״ – ״וּפְתַח נֹחַ יָת כַּוַּת תֵּיבוֹתָא״, וכן ״וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ״ (דניאל ו יא). לכן גם עשיית חלון [הדומה לפתיחתו] מתורגמת כַּוָּא כגון ״וְהִנֵּה ה׳ עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם״ (מלכים ב ז יט) ״וְאִלוּ ה׳ פָּתַח כַּוִין... בִּשְׁמַיָּא״, ״וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים״ – ״וַעֲבַד לְבֵיתָא כַּוִין פְּתִיחַן״. אבל בהשקפה או הבטה בעד חלון מתורגם חֲרַכָּא על פי הניב ״מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים״.
5. ראה רד״ק, ״שרשים״, חלל. וראה גם ״לחם ושמלה״.
6. ב״ר סד: ״ויהי כי ארכו לו שם וגו׳, ר׳ חונא ור׳ ירמיה מש׳ ר׳ חייא בר בא: בשביל שהעלו לו ימים ארוכה היה עושה הדבר הזה לא כן אמר ר׳ יוחנן המשמש מיטתו ביום הרי זה מגונה דאמר ר׳ יוחנן אין תשמיש המיטה אלא בלילה״.
והוה ארום סגו לי׳ תמן יומיא ואדיק אבימלך מלכאא דפלישתאי על חרכא וחזאב והא יצחק מגהך עם רבקה אתתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מלכא״) גם נוסח חילופי: ״מלכהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחזא״) גם נוסח חילופי: ״וחמא״.
והוה כד סגו ליה תמן יומיא למשרי ואודיק אבימלך מלכא דפלישתאי מן חרכא וחמא והוה יצחק חאיך עם רבקה אינתתיה.
And it was when days had increased to him in abiding there, that Abimelek the king of the Philistaee looked from a window, and beheld, and Izhak was disporting with Rivekah his wife.
ואדיק.
And he looked.
[ה] וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן חֲלוֹם קָשֶׁה וּנְבוּאָה קָשָׁה, אֵבֶל שׁוֹטֶה אֲרִיכוּת יָמִים מְבַטֶּלֶת. נְבוּאָה קָשָׁה מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לַנָּבִיא: יַאַרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל חָזוֹן (יחזקאל י״ב:כ״ב). אֵבֶל שׁוֹטֶה אֲרִיכוּת יָמִים מְבַטֶּלֶת, מִיִּצְחָק, דִּכְתִיב: וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים, מִיָּד וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק, רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר בִּשְׁבִיל שֶׁהֶעֱלוּ לְךָ יָמִים רַבִּים הָיִיתָ עוֹשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, לֹא כָּךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בַּיּוֹם הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אֶלָּא בַּלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה (אסתר ב׳:י״ד). אִיּוֹב מְקַלֵּל יוֹם לֵידָתוֹ וְלֵיל עִבּוּרוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר וגו׳ (איוב ג׳:ג׳).
אָמַר רַבִּי מָרִינוֹס בַּר הוֹשַׁעְיָה אָמַר אִיּוֹב הַלְּוַאי הָיְתָה אִמִּי נִדָּה בְּשָׁעָה שֶׁבָּא לְהִזְדַּקֵּק לָהּ, שֶׁתֹּאמַר לוֹ: הֹרָה גָבֶר (איוב ג׳:ג׳), אֵין עַכְשָׁיו עֵת הֵרָיוֹן מִגָּבֶר. יִרְמְיָה מְקַלֵּל יוֹם לֵידָתוֹ וְיוֹם עִבּוּרוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ (ירמיהו כ׳:י״ד), זֶה יוֹם לֵידָה. יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי (ירמיהו כ׳:י״ד), זֶה יוֹם הָעִבּוּר. אֶפְשָׁר חִלְקִיָּהוּ אָדָם צַדִּיק וְהָיָה מְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בַּיּוֹם, אֶלָּא לְפִי שֶׁהָיְתָה אִיזֶבֶל הוֹרֶגֶת הַנְּבִיאִים, בָּא וְשִׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בַּיּוֹם, וּבָרָח.
ויהי כי ארכו לו שם הימים וגו׳ – חשב בדעתו אחר שלא לקח אבימלך את אשתו כבר יצאה מדעתו.
וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן חֲלוֹם קָשֶׁה נְבוּאָה קָשָׁה, אֵבֶל שׁוֹטֶה אֲרִיכוּת יָמִים מְבַטְלָתָן, נְבוּאָה קָשָׁה דִּכְתִיב (יחזקאל י״ב:כ״ב) ״יַאַרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל חָזוֹן״ אֵבֶל שׁוֹטֶה וְכוּ׳ מִיִּצְחָק וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים... וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק, בִּשְׁבִיל שֶׁהֶעֱלוּ יָמִים אֲרוּכִּים הָיָה עוֹשֶׂה דָּבָר זֶה לֹא כָּךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַמְּשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בַּיּוֹם הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה, דְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין תַּשְׁמִּשׁ הַמִּטָּה אֶלָּא בַּלָּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָהּ״. אִיּוֹב קִלֵּל יוֹם לֵידָתוֹ וְלֵיל עִבּוּרוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב ג׳:ב׳) ״יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר״. אָמַר אִיּוֹב הַלְוַאי הָיְתָה אִמִּי נִדָּה בְּשָׁעָה שֶׁבָּא אַבָּא לִיזָקֵק לָהּ, שֶׁתֹּאמַר לוֹ הֹרֶה גָבֶר. יִרְמִיָּה מְקַלֵּל יוֹם לֵידָתוֹ וְיוֹם עִבּוּרוֹ ״אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ״, זֶה יוֹם הָעִבּוּר, ״יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי״, זֶה יוֹם הַלֵּידָה, אֶפְשָׁר חִלְקִיָּהוּ אָדָם צַדִּיק הָיָה עוֹשֶׂה דָּבָר זֶה אֶלָּא לְפִי שֶׁהָיְתָה אִיזֶבֶל הוֹרֶגֶת בַּנְּבִיאִים שִׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בַּיּוֹם וּבָרַח.
פלמא טאלת איאם מקאמה ת׳ם אטלע אבימלך מלך פלסטין מן כוה לה פנט׳ר פאד׳א ביצחק ילאעב רבקה זוג׳תה.
כיון שארכו ימי שהותו שם, השקיף אבימלך מלך פלשתים מהחלון שלו וראה והנה יצחק משחק עם רבקה אשתו.
כי ארכו – אמר: מעתה אין לי לדאג, מאחר שלא אנסוה עד עכשיו. ולא נזהר להיות נשמר.
וישקף אבימלך – ראהו משמש מטתו.
כי ארכו WHEN HE HAD BEEN THERE A LONG TIME – He thought, "From now I need have no fear since they have not molested her up to now", and he was not sufficiently strict in guarding his actions (Bereshit 20:13).
וישקף אבימלך וגומר AND AVIMELEKH OBSERVED, ET CETERA – He saw him having sexual relations.
ויהי כי ארכו לו שם הימים – יש אומרים אריכות הימים. וי״א ימי הקיץ שהימים ארוכים. והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו.
ויהי כי ארכו לו שם הימים – שעשה שם ימים הרבה, ודומה לדבר אורך ימים עולם ועד (תהלים כא ה), אורך ימים אשביעהו (שם צא טז):
וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון – אין השקפה אלא מלמעלה למטה, וכבר דרשנו בוישקף על פני סדום (בראשית יט כח):
וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו – היה משמש מטתו ביום, ובשביל שנתגנה יצחק בכך, לפיכך גזרו הקדושים על כך אא״כ בבית אפל, או תלמיד חכם מאפיל בטליתו, ועיקר לתשמיש בלילה, וכן הוא אומר הלילה אמר הורה גבר (איוב ג ג), שקילל ליל עיבורו, וירמיה שקילל יום עיבורו, שחלקיהו אביו נזקק לאשתו ביום ועיברה בו, מפני איזבל שהיתה הורגת נביאי ה׳, וחלקיהו הכהן היה נחבא במערה ויצא ובא ושימש מטתו וברח, וכל כך למה, אמרו רבותינו שמא יראה באשתו דבר מגונה ותתגנה עליו, והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח), הלכך במקום אופל מותר:
ויהי כי ארכו לו שם – לא נזהר מעתה כל כך שלא להתנהג עם אשתו מנהג אישות, מאחר שלא נתנו לב לגוזלה ממנו.
מצחק – תשמיש, כדכתיב: בא אלי העבד {העברי} אשר הבאת לנו לצחק בי (בראשית ל״ט:י״ז), ובמקום אחר הוא אומר: בא אלי לשכב עמי (בראשית ל״ט:י״ד).
Vayhi WHEN SOME TIME HAD PASSED: Now he no longer took so many precautions as to refrain from sexual conduct with his wife, since they had not sought to steal her away from him.⁠1
Mesaheq: refers to sexual intercourse, as it is written (Gen. 39:17), "The Hebrew slave whom you brought into the house, came to me to dally (lesaheq) with me,⁠" and [the same claim is repeated there] in another passage with the wording (Gen. 39:14), "He came to lie (lishkav) with me.⁠"2
1. So also Rashi.
2. So also Rashi. See also Speiser who cites the exact same two prooftexts as Rashbam in his explantion of the meaning of mesaheq.
ויהיוישקף – כבר פירשנו שמושו בפסוק וישקיפו על פני סדם (בראשית י״ח:ט״ז).
ויהי...וישקף, compare our commentary on 18,16 on the word וישקיפו.
ויהי כי ארכו וג׳ – מורה שהיו שניהם גרים אצלו במקומו. ושים לב לדבריו ויהי כי ארכו לו, כי יש בהם הערה שהתנערות אדם כמותו ע״ה לעשות את הדבר הזה (=תשמיש המיטה) תהיה לעתים רחוקות מאוד1.
1. צב. תרגום קטע זה הוא ע״פ הצעת פרופ׳ מ״ע פרידמן במכתבו אלי (אלא שהנחתי תרגומו של המהדיר ל׳תנביה׳ – ׳הערה׳ כרגיל). ויש לדעת שכנראה בכוונה הסתיר רבנו כוונתו וניסח פירושו באופן סתום מחמת הצניעות ולשון נקייה. וזה אשר כתב לי פרופ׳ פרידמן בביאור כוונתו: ׳ר׳ אברהם כתב תחילה ויהי כי ארכו לו [שם] וביאר ׳שם׳ (הסופר קיצר ורמז רק בתיבה וג׳), ובהמשך הוא חוזר לבאר את התיבה ׳לו׳. ור״ל במילים אחרות, אדם כמותו אינו צריך לשמש את מיטתו אלא לעתים רחוקות׳. הוי אומר שיצחק מחמת פרישותו שימש מיטתו רק לאחר ימים רבים, ואזי ראהו אבימלך [ואף רשב״ם כתב שהיה נמנע מתשמיש ימים רבים, אך לדעתו לא היה זה מפני הפרישות, אלא מפני הזהירות שלא יכירו שהיא אשתו. והמהדיר ציין למדרשם ז״ל במדרש רבה (סד:ה), שמפני שנמנע ימים רבים מתשמיש לכך עשה הדבר הזה ביום, וכעי״ז יש בחזקוני כאן].
אין ספק שתפיסתו של רבנו בזה קשורה לשיטתו על הרחקת הנישואין – וה״ה מניעת המשגל ככל האפשר – לטובת השגת השלימות, בהתאם לשיטת הרמב״ם שכתב במו״נ (ג:לג): ׳וכן מכוונת התורה, הטהרה והקדושה – כלומר הרחקת המשגל ולהשמר ממנו למעטו בכל אשר יוכל׳, וראה מה שנתבאר בזה לעיל בפרשת חיי שרה (כד:א) בהערות.
ויהי כי ארכו לו שם הימים – ימי תשמיש, ולכך הותר לו לשמש מטתו. וכן מצינו בחלקיהו הכהן אביו של ירמיהו שבא על אשתו ביום לפי שלא בא עליה מימים רבים.
וישקף אבימלך, בעד החלון – יש מפרשים: לא שהיה החלון פתוח אלא שמתוך שהיה נעול הבין אבימלך המעשה, שכן בבית אפל מותר לשמש אפילו ביום. ולפי שלא היה רעב רק בארץ ההיא לבדה הותר לו תשמיש.
וירא והנה יצחק מצחק – צחוק שלפני הבעילה, כדכתיב: הביא לנו איש עברי לצחק בנו, ואחריו כתיב: לשכב עמי (בראשית ל״ט:י״ד). ואין לומר שראהו בועל, שלא היה יצחק עושה כך לפני רואים וביום.
ויהי כי ארכו לו הימים, "it happened seeing that Yitzchok had to abstain from marital relations for an extended period;⁠" (so that it had become permissible for him to indulge in such relations even in daytime to prevent involuntary ejaculation. Compare B'reshit Rabbah 64,5);
וישקף אבימלן בעד החלון, "Avimelech took a look through the window;⁠" according to some commentators the window had not been open but had in fact been securely locked. This fact led Avimelech to conclude that Yitzchok and his wife were engaged in activities that were extremely private. Even when marital intercourse is permitted in daytime, the room in which it takes place must be dark.
וירא, והנה יצחק מצחק את רבקה, "he looked and here he saw that Yitzchok was engaged in intimacies with Rivkah.⁠" This expression for describing intimacies with the opposite sex is found when the wife of Potiphar tells the servants in her husband's household that this is what the Hebrew slave tried to do to her. (Genesis 39,14). In that verse the next words are: לשכב עמי, "to sleep with me;⁠" from this we are able to deduce that Avimelech did not witness actual intercourse but only foreplay. Yitzchok most certainly would not have engaged in marital relations unless he was sure that no peeping Tom could witness this.
והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו – וא״ת היאך שימש את מטתו. והלא אסור לשמש מטתו ביום (מגילה יג., נדה טז:). וגם אין לומ׳ שהיה בלילה. ואם בבית אפל (עי׳ נדה יז.) היאך ראהו. ויש לתרץ דאמרי׳ (נדה יז.) דתלמיד חכם פורש טליתו ומשמש. ושמעתי דשמא בבית אפל הוה וכשראה שסגר החלון הבין ששימש בו. עוד יש לתרץ לפי שהיה זמן ארוך שלא שימש. לכך מותר. שכן מצינו (בראשית רבה סד:ב) בחלקי׳ אביו של ירמי׳ שלא היו רשאין לשמש עם נשותיהן מפני אזבל והרשעים ושימש ביום שנ׳ גבי ירמי׳ ארור היום אשר יולדתי כו׳ (ירמיהו כ:יד). משמע ששימש מטתו ביום. אכן תימה איך שימש מטתו בשני רעבון (עי׳ תענית יא.). וי״ל הואיל ולא היה שם שום יהודי אחר אלא הוא למה לא ישמש. וגם שובע היה לו. וכי יניח בשביל האומות. ה״ר יעקב.
והנה יצחק מצחק וגו׳ – תימה היאך שימש מטתו ביום דא״ל שהי׳ בלילה, וי״ל שפרס טליתו והאפיל, או שסגר דלת החלון של עץ והאפיל.
ועי״ל שמפני שארך לו הזמן שלא שימש הותר לו אף ביום כמו שמצינו בחלקי׳ אבי ירמי׳ שברשעת איזבל וסייעתה לא היו רשאין לשמש מטתן עם נשותיהם ואח״כ שימש ביום, שזהו שאמר ירמי׳ ארור היום אשר יולדתי בו, משמע שנזרע ביום מדלא הזכיר גם הלילה כאיוב, הר״ר יוסף.
ואל תקשה איך שימש יצחק מטתו בשנת בצורת דשובע גדול הי׳ לו ובשביל רעבון האומות אין לו להבטל.
וישקף אבימלך מלך פלשתים וגו׳ – פרש״י משמש מטתו וא״ת היאך שמש מטתו ביום. וי״ל שהיה מאפיל בטליתו ומשמש. עוד י״ל כששמש מטתו היה החלון סגור ואמרי׳ בבית אפל מותר ומה שכתו׳ בעד החלון ר״ל מתוך החלון שהיה סגור הבין שהיה יצחק משמש מטתו. וא״ת היאך שמש מטתו בשנת רעבון הא אמרי׳ במסכת תענית וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב מכאן שאסור לשמש מטתו בשני רעבון וי״ל דאיכא מאן דאמ׳ ביבמות מצות פריה ורביה בן ובת ואמ׳ חשוכי בנים מותרים כדי לקיים מצות פריה ורביה. עוד י״ל דליל טבילה מותר. עוד י״ל אותו רעבון של יוסף היה בכל העולם כלו אבל זה הרעב לא היה אלא בארץ ההיא.
מצחק את רבקה אשתו – וא״ת ואותו צדיק היכי שמש מטתו ביום. י״ל האריכות ימים שהיה לו שלא שמש מטתו שהיה ירא שמא יהרגוהו ואהבה מקלקלת השורה ששמש ביום. עוד י״ל מצחק שהיה ממשמש אשתו בלא תשמיש ומתוך כך הבין אבימלך שלא היתה אחותו. עוד י״ל סגר החלון ושמש מטתו והכי אמרינן דמותר בבית אפל לשמש מטתו. ואבימלך חשב בדעתו שלא לחנם סגר החלון אם לא בשביל תשמיש והיינו בעד החלון כלומר החלון שהיתה סגורה הבין אבימלך ששמש מטתו כי אין דרך לסגור החלון ביום. אך קשה היאך שמש מטתו בשני בצורת דשנת בצורת היתה דכתיב ויהי רעב ואסור לשמש מטתו בשני בצורת לפי שהעולם שרוי בצער. וכן קשה מן לוי ששמש מטתו בשני בצורת שהרי יוכבד בתו נולדה בין החומות וידעי׳ שהיה רעב בכל הארצות בשנה שירדו למצרים. י״ל דאיכא מחלוקת מתנאים. איכא מ״ד כיון שיש לו שני זכרים אסור לשמש. ואיכא מ״ד דמותר ויצחק ולוי סברי דמותר. עוד י״ל דלילה ראשונה של טבילה מותר. וי״ל דאינו אסור אלא ברעב שיש לו קצבה כגון של יוסף שהיה זמן הרעב קצבה שבע שנים. (אש״ה לתי׳ זה אכתי קשייא על לוי ועיין לקמן בפ׳ מקץ במ״ש עוד התוס׳ ד״ה בטרם תבא ע״ש).
והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו – אע״פ שאסור לשמש ביום וליכא למימר דבבית אפל היה שהרי ראה אותו. וי״ל דתלמיד חכם מאפיל בטליתו ושרי.
וי״מ: מפני שראה החלון סגור ביום הבין שעשאו כדי להאפיל ולשמש מטתו ומיהו תימה היאך שמש מטתו בשני רעבון וי״ל כיון שהיה לו שובע ואין יהודי אחר בעולם שיצטער עליו שרי ומהאי טעמא נמי שמש לוי כדאמרינן שיוכבד נולדה בין החומות ויוסף לא שמש אע״פ שהיה לו שובע שהיה מצטער על רעבון אחיו ובית אביו:
והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו, "and lo, Yitzchok was fondling his wife Rivkah.⁠" Even though, according to Jewish law, marital relations between husband and wife during daylight hours are forbidden, and there is no reason to assume that Yitzchok's house was in darkness at the time, seeing that Avimelech could see what was going on.
One may resolve the problem by saying that when a saintly and learned person such as Yitzchok wraps himself in his Tallit at the time, it is as if he was wrapping himself in darkness, so that he may indulge in marital relations in such conditions. However, this does not answer the question how he could indulge at a time when famine was raging, and we have a long standing rule that in conditions of famine marital relations are to be shunned. Possibly, the fact that he, personally, was not suffering famine, and no other Jew was suffering from famine at that time either, this consideration would suffice to waive the rule not to sleep with his wife during famine.
מצחק – ב׳ הנה יצחק מצחק. אשר ילדה לאברהם מצחק. מלמד שהיה ישמעאל צד נשים תחת בעליהן ומזנה עמהן מה מצחק דהכא אשת איש אף התם אשת איש.
והנה יצחק מצחק – וא״ת והאיך שמש מטתו, והלא אסור לשמש מטתו ביום, וגם אין לומר שהיה בלילה או בבית אופל, שא״כ היאך ראהו, וי״ל דאמר (נדה י״ב) ת״ח פורס טליתו ומשמש. ושמעתי דשמא בבית אפל הוה, וכשראה שסגר החלון אז הבין ששימש. ועי״ל לפי שהיה זמן ארוך שלא שמש לכן מותר, שכן מצינו (ב״ר פס״ד) בחלקיה אביו של ירמיה שלא היו רשאים לשמש עם נשותיהן מפני איזבל והרשעים, ושמש ביום שנ׳ גבי ירמייה (ירמיהו כ׳ י״ב) ארור היום אשר יולדתי בו, משמע ששמש מטתו ביום. אכן תימה היאך שמש מטתו בשני רעבון. וי״ל הואיל ולא היה שם שום יהודי אחר כי אם הוא למה לא ישמש, וגם שובע היה לו, וכי יניח בשביל האומות. הר״י.
כי ארכו לו שם הימים – ידוע כי ׳ארכו׳ ממאמר המצטרף.⁠1 ואמר ״לו״ כטעם ״ויזרח לו השמש״ (בראשית ל״ב:ל״ב), ״ויאור להם בחברון״ (שמואל ב ב׳:ל״ב).⁠2
מצחק – לא היה צחוק בקוביא כמו הנזכר לפנים, רק כטעם ״לצחק בי״ (בראשית ל״ט:י״ז), והמשכיל יבין.⁠3
1. ׳ארוך׳ הוא מושג יחסי.
2. אין המילה ״לו״ כאן שוללת את אריכות הימים למישהו אחר, כשם שבפסוק ״ויזרח לו השמש״ אין פירוש הדבר כי רק ליעקב זרחה השמש, וכן בפסוק ״ויאר להם בחברון״ אין פירוש הדבר כי רק להם הייתה הזריחה, אלא התורה מדגישה את מה שרלוונטי לסיפור. ראה בהרחבה לקמן על ל״ב, לב.
3. פירוש ״מצחק״ כאן אינו ׳משחק׳ כפי שהוא אצל ישמעאל לעיל כ״א, ט, אלא כפירוש ׳צחוק׳ בדברי אשת פוטיפר, כלומר, תשמיש (כפירוש רש״י ורשב״ם כאן) או משחק שלפני תשמיש (כפירוש חזקוני כאן) וראה לעיל על כ״א, ט.
ויהי כי ארכו לו שם הימים, ונתישב שם, וראה שלא השתדלו לקחת את אשתו, נתישבה דעתו שם, ועמד עם אשתו כמשפט כל איש עם אשתו, עד שכבר ראה אבימלך בעד החלון היות יצחק מהתל ומצחק עם רבקה אשתו, והיה לו עימה מהקירוב והרמיזות והקריצות מה שלא יתכן שיהיה לאדם עם אחותו.
התועלת הרביעי הוא במידות, והוא שראוי לאדם שיַּרְאה מהקירוב לאשתו בְּדרך שתדבק אהבתה בו, כי בזה יִשְׁלַם תיקון הבית, ובזה יהיה הזרע שיהיה לו ממנה יותר נבחר. ולזאת הסיבה בא הסיפור שכבר היה יצחק מצחק את רבקה אשתו.
ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף כו׳ – כתב רש״י ז״ל מעתה אין לידאג מאחר שלא אנסוה עד עכשו ולא נזהר להיות נשמר ע״כ. הנה שהתחכם להסב פני האריכות אל הבלתי הזהר לא אל ההשקפה לפי שההשקפה אינה צריכה אורך ימים כמו שכתבנו בספקות.
[יא] ואני אומר כי מצד שארכו לו שם הימים בישיבתם יחד בד בבד שלא כדרך האחין השתדל להשקיף בעד החלון אם על ידי הדחק או שעשאו בביתו נכח חלוני חדרי משכבו לדרוש על הדבר.
כי ארכו אמר מעתה אין לי לדאג. ופי׳ וישקף שהניח מקום ההשקפה פתוח ולא חשש כי אמר מעתה אין לי לדאג לא מפני שארכו הימים השקיף או היה מצחק כי אין האורך סבת השחוק וההשקפה:
וירא ראהו שהיה משמש מטתו. דאל״כ איך ידע מאותו צחוק שהיא אשתו אבל עדיין לא ידעתי מאין הוציא שהיה משמש מטתו דילמא נישוק וגיפוף וכיוצ׳ בהן היה אבל ליכא לאקשויי היאך היה משמש מטתו ביום והלא ישראל קדושי׳ הם ואין משמשין מטותיהן ביום כדפריך בשבת פרק רבי עקיבא והיאך היה יכול לשמש מטתו בזמן הרעב אפילו בלילה הא כתיב וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב ודרז״ל מכאן שאסור לשמש מטתו בשני רעבון משום דאיכא למימר בבית אפל הוה כדמשני התם בבית אפל מותר א״נ מאפיל בטליתו הוה דאמ׳ רבא ת״ח מאפיל בטליתו ומותר ומשום רעב ליכא מאחר שבגרר שבא יצחק שם לא היה בו רעב דטעמא מאי אסרו בזמן הרעב משום דאין ראוי להיות כל העולם בצער והוא במנוחה ובאותו מקום כולהו במנוחה הוו:
אבל אנשי הארץ עכ״ז לא מלאם לבם לקחת את רבקה לא להם ולא למלך כי היו נשמרים כבר מענין שרה ממה שקרה לה עם אבימלך וכאשר ארכו הימים לשבת יצחק בגרר לא יוכל לשמור ולהתעלם תמיד כי כבר יתעל׳ אדם בדבר מה ימים או עשור ולא יוכל להתעלם שנים רבו׳ שלא יתגלה מצפונו לכן השקיף אבימלך בעד חלון ביתו אם במקרה ואם במתכוין וראה את יצחק מצחק כאיש עם אשתו ואין ספק שלא ראה אותם עושים משגלם ושהיה משמש כמו שפי׳ רש״י כי איך יעשוהו כנגד החלון אבל רואה אותם מצחקים ומהתלים והיה לו עמה מן הקרוב והרמיזות מה שלא יתכן שיהיה לאדם עם אחותו.
וישקף אבימלך בעד החלון – בדרך כישוף כמו בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא בעד האשנב שהם מיני כישוף לראות למרחוק. ואם סיסרא הביטה בעד החלון שהוא כישוף מפורסם כמו החלון. ולפי שלא השיגו הדבר על בוריו חזרה לעשות כישוף אחר יותר דק. וזהו בעד האשנב שהוא חלון דק. ואמר חכמות שרותיה תענינה. להורות שאף הנשים החכמות שבמלכותם עשו כישופיהן וכולן הסכימו והשיגו מה שהשיגה אם סיסרא. וזהו אף היא תשיב אמריה לה באופן שהחכמות ואם סיסרא כלן אמרו הלא ימצאו יחלקו שלל. לפי שרואות ואינן יודעות מה רואות. וכשראו דם ואש בסיסרא והמונו. פתרו הדבר שהיה רחם רחמתים מדם בתולי הנערות ושלל צבעים רקמה. וכל זה היה שקר. אבל בזה נתקררה דעתה כאלו היה אמת. ולכן סמך מיד כן יאבדו כל אויביך ה׳ שיחשבו שהם נוצחים ויהיו מנוצחים כמו בסיסרא. אבל ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. בלי ספק וגמגום אלא ברור כשמש. וכן אבימלך בכישוף הזה ראה שהיא אשתו. וזהו וירא והנה יצחק מצחק שאמרו ראהו משמש מטתו. כי בכישופיו שידה ושידים הראוהו שהיה משמש מטתו. כי באופן אחר לא יצוייר זה ביצחק הצדיק. וזה ידוע באותה מלאכה שמראין השדים איש אחד בקצה הארץ אוכל או עושה מלאכה אחרת. ולכן אמר אך הנה אשתך היא. כי נתן לו סימן מהזמן וכיוצא בו. ולזה לא הכחיש יצחק אבל אמר פן אמות עליה. ולפי שהיה לו ברית עם אברהם אמר הנוגע באיש הזה:
שראהו משמש מטתו. דאם לא כן מנא ידע שהיא אשתו. ואין לומר שראה שנשקה וחבקה (קושית הרא״ם), חדא – ״מצחק״ כתיב, ולא נקרא ״מצחק״ רק משמש מטתו, כדכתיב (ראו להלן לט, יד) ״הביא לנו העבד עברי לצחק בנו״, ושם פירוש לתשמיש, שאמרה שרצה לשמש עמה. ועוד דקלות ראש כזה לא היה נוהג יצחק, שהרי אמרו חכמים (משנה אבות א׳:ה׳) ׳אל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו׳, וכל שכן בקלות ראש בחבוק ונשוק. ומה שהיה משמש מטתו ביום, דקיימא לן במסכת שבת בפרק רבי עקיבא (שבת פו.) תלמיד חכם מאפיל בטליתו (כ״ה ברא״ם):
ויהי כי ארכו לו שם הימים וגו׳ – לפיכך הרהר אבימלך בלבו לאמר אם באמת שאחותו היא א״כ למה אינו נושא אשה כל הזמן הארוך הזה הנה ודאי יש דברים בגו על כן וישקף אבימלך בעד החלון לראות מה טיבו ועניניו.
וַיְהִי כִ֣י: כי בגלגל, לא במקף. [כִּ֣י].
אמר מעתה אין לי לדאוג כו׳. ופירוש וישקף הניח מקום ההשקפה פתוח ולא חשש לכן וישקף אבימלך:
שראהו משמש מטתו. דאל״כ מנא ידע דאשתו היתה. וצ״ע דלמא גפוף ונשוק ראה. [ר׳ אליהו מזרחי]: נראה דדייק תיבת אשתו מיותר הוא מלמד שהיה מצחק מעשה אשתו דהיינו שימוש. ומה שפירש רש״י על ישקף ולא על וירא דלא תימא שראהו ממש משמש דחלילה לצדיק כמותו להניח חלון פתוח אלא שסגר החלון ומכח זה הבין אבימלך וזהו וישקף ר״ל השגחה והבנה בעד החלון ר״ל כנגד החלון כמו כל בעד שבמקרא. [נחלת יעקב] ועיי״ש שסותר דברי הרא״ם:
He thought, "From now on I have no need to worry... The explanation of וישקף is that Yitzchok unconcernedly left open the place where people could look in. Consequently, "Avimelech looked.⁠"
He saw him having marital relations. [Rashi knows this] because otherwise, how did Avimelech know she was his wife? But [Rashi's proof] is not readily understood, as Avimelech could [have known this by just] seeing an embrace and a kiss. (Re'm) [Another approach:] It seems that Rashi deduced this from the superfluous word אשתו, which implies that Yitzchok was amusing himself in a way pertaining to his wife, i.e., marital relations. [Another approach:] Rashi makes his comment on "Avimelech looked,⁠" not on "Avimelech saw,⁠" so we will not say that Avimelech actually saw him having marital relations. Heaven forbid that a tzaddik like Yitzchok would leave the window open! Rather, Yitzchok closed the window — and that led Avimelech to understand [that she was his wife]. "Avimelech looked" means he observed and understood. And the phrase בעד החלון [does not mean "through" the window. It] means "facing the window,⁠" as this is the general meaning of בעד that appears in Scripture. (Nachalas Yaakov) See there for his proof against Re'm.
מצחק את רבקה – פי׳ מעשה חיבה הנעשית בין איש לאשתו ולדברי האומר (ב״ר פס״ד) מצחק משמש מטתו אולי שהיה באחד מהדרכים שמותר אפי׳ ביום כמו שתאמר לרפואה וכמו שכתב רמב״ם (הלכות דעות פ׳ ד׳) או כמעשה שהובא בש״ס (כתובות סה) דביתהו דאביי דגלית וכו׳ ואזל רבא וכו׳ כי הצדיקים יחושו לדומה דדומה דכיעור לבל יכשלו בו.
מצחק את רבקה אשתו. making sport with his wife Rebeccah. He indulged in the kind of affectionate behaviour customary between man and his wife. If we are to accept the interpretation of Bereshit Rabbah 64,5 that Avimelech observed Isaac making love to his wife, we must assume that this took place under circumstances when marital intercourse is permitted even during the day, such as for therapeutic purposes (compare Maimonides Hilchot Deyot 40, or the example quoted in Ketuvot 65 about the widow of Abbaye who inadvertently caused Rava to become aroused so that he had to go home in the middle of the day in order to have marital relations with his wife). The righteous endeavour not even to commit the semblance of an unbecoming act.
ויהי כי ארכו לו שם הימים – זאת המליצה לא מצאנוה במקום אחר כתובה על דרך זה על הַגָר בעיר ימים רבים. אבל כתוב ״וירבו הימים״, ולכן אחשוב שהכתוב יגיד שבא יצחק לגרר בעת הסתיו שהימים קצרים. וכאשר ארכו לו שם הימים בימי הקיץ, קרה לו זה עם אבימלך. וכן ״ותזרח לו השמש״1 {או שאעפ״י שהיה עדיין בתוך שנה להיותו בין אנשים חטאים ארכו לו הימים כדרך בני אדם שֶׁיִכְבַּד עליהן הזמן}. ולפי שראה שבכל הזמן שישב שם לא דבר אחד מאומה על אודת רבקה, לא נזהר עוד כל כך להשמר מאנשי העיר. והנה לאברהם עשה השם פלא שכראות המצרים כי יפה שרה מאד הללוה אל המלך, ולא ערב לב אחד מהן לגעת בה כי היא חלק המלך {כדי שעל ידי כן ייטיבו עמו המלך והשרים, וְיֵעָשֵׁר מאד, ולהביאו בנסיון}. וליצחק עשה פלא אעפ״י שראו כי טובת מראה היא, לא עלה על לבם לדבר בעבורה לעצמם או למלך {כי לא היה בא לנסותו. ואם שיקבל עושר, כבר אמר לו ״ואברכך״,⁠2 כי ברכו השם בכל, כמפורש בענין}.
וישקף אבימלך – לדעתי אין ״בעד החלון״ כמו ״בחלון ביתי בעד אשנבי נשקפתי״3 והיה יכול לראות מחלון היכלו4 בתוך חדר יצחק לראות מה שעושין בצנעה, כי לא יעלם זה מיצחק5 שכבר ישב שם ימים במספר, ולא ישתמר ולא יהיה הצנע לכת? וכל שכן לפני המלך. אבל השקיף [המלך] בתוך חלון יצחק6 והשם נתן זאת בלבו שהיה מתאוה לראות מה יצחק עושה בביתו {כי כל משקיף אינו רואה במקרה. אבל השקפה היא המעיין מאד לראות דבר, כמו שפירשנו בפירוש ״וישקיפו על פני סדום״,⁠7 ואבימלך לא השקיף לראות מה שראה, שהרי כסבור היה שהיא אחותו} והלך בימי הקיץ בלילה אל המקום שגר שם יצחק רחוק מהיכלו, ואולי רחוק גם מבתי שאר בני העיר, ומזה לא נשתמר יצחק. ואז ראה מה שראה. והשם עשה כן לסבב שיצוה על כל עמו שישתמרו מֵהָרַע עם יצחק ורבקה. אולי ראה השם שהיו אנשי המקום עומדים עליו להרע עמו.
וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו – יפה מתפרש לפרושנו על דרך שפירשנו בפירוש ״והנה תואמים בבטנה״ בשם רשב״ם ז״ל שעל כל דבר חדוש, רגיל לומר כן.⁠8 ולפי שאבימלך לא השקיף בחלונו לראות כן,⁠9 אמר ״וירא והנה״.
מצחק – [פירש רשב״ם] ״תשמיש, כדכתיב ׳בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי׳.⁠10 ובמקום אחר אמרה ׳בא אלי לשכב עמי׳⁠ ⁠⁠״.⁠11 מפירוש רשב״ם ז״ל. וכן דעת רש״י ז״ל אלא שקרוב לומר שראה אותן שוכבין במטה אחת,⁠12 והבין שהיא אשתו.
1. ההדגשה כאן על מלת ״לו״.
2. בראשית כו, ג.
3. משלי ז, ו.
4. רבינו אומר שלא מדובר שהמלך מתוך ארמונו השקיף החוצה, ומשם ראה לתוך ביתו של יצחק.
5. אם ביתו של יצחק היה סמוך לארמונו של המלך, לא היה נעלם מיצחק שיש אפשרות לצפות לתוך ביתו.
6. כשנעמד המלך סמוך לחלון ביתו של יצחק.
7. בראשית יח, טז.
8. מלת ״והנה״.
9. אבימלך לא העלה על דעתו שיתנהגו יצחק ואשתו כדרך איש ואשתו.
10. בראשית לט, יז.
11. שם לט, יד.
12. בלי תשמיש.
ארכו לו שם הימים – מלת ארכו פועל עומד, ופירושו כי הוא האריך ימים שם והימים ארכו לו:
וישקף – יתכן שהביט אבימלך במתכוין בעד חלון ביתו שהיה מנגד לבית יצחק כדי לראות איך יתנהג יצחק עם רבקה, כי כבר נולד ספק בלבו אולי אשתו היא:
מצחק – לשון שעשוע ושמחה, ומזה הבין שהיא אשתו כי כן לא יעשה צנוע כמוהו כי אם עם אשת חיקו:
מצחק – אין ספק שלא ראה אותם עושים משגלם ושהיה משמש, כי איך יעשהו נגד החלון, אבל ראה אותם מצחקים ומשתעשעים כחבוק וכדומה מן הרמיזות מה שלא יתכן שיהיה לאדם עם אחותו, ורש״י שכתב ראהו משמש מטתו לא כיון על הראי׳ החושית אבל על הראי׳ השכלית, (כמו ולבי ראה חכמה), ומן השעשועים שפט בדעתו על המעשה, והרא״ם לא אמר כן, וכן במשכיל לדוד הרחיק עצמו בזה מפשוטו.
מצחק את רבקה אשתו – מעשי געגועים שאין אדם כשר עושה עם אחותו (אך אין להאמין שהיה יצחק משמש מטתו במקום שהיה אפשר ליושבי בית אחר או לעוברי דרך לראותו בעד החלון), מליצת מצחק את אין ענינה כמליצת מצחק ב... (בא אלי לצחק בי {בראשית ל״ט:י״ז}) – המצחק את רעהו הוא מצחק עמו ושניהם משתעשעים; והמצחק ברעהו הוא לבדו מצחק ואין חברו מצחק, אך הוא מקבל מזה נזק, צער או בושת.
sporting with (metsaḥek et) Rebecca his wife. Engaging in acts of tenderness of the kind that no decent man would do with his sister (but it is not to be thought that Isaac would engage in sexual intercourse in a place where inhabitants of another house or passersby could see him through the window). The expression metsaḥek et does not mean the same as metsaḥek be- (as in, “He came to me to insult me [letsaḥek bi]” [Gen. 39:17]). The former means to “laugh with” or “play with” someone, but in the latter case, only one person is laughing, while the other person is not laughing but is being injured, hurt, or humiliated.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ויהי – ספר איך השגיח ה׳ עליו ביחוד, שהגם שארכו לו שם הימים, לא קרה לו כמו לאברהם שיקחה אבימלך רק השקיף בעד החלון חוקר עליהם ולא ערב לבו לנגוע בה. ב] יספר איך נשמר בהשגחת ה׳ מסכנה אחרת, שאחר שאמר אחותי היא ושהה שם ימים רבים הלא הוחזקה בחזקה שהיא אחותו ולא אשתו, (שכן הוא הדין שמי שבא לעיר אחרת ואמר זו אשתי ושהה שם שלשים יום סוקלים ושורפים על חזקה זו ואינו יכול לומר בהפך כמ״ש בקדושין) ועפ״ז היה יכול אבימלך להרגו אחר שהחזיק שהיא אחותו, וב״נ שבא על אחותו מן האם חייב מיתה, ונהרג בעד אחד ובדיין אחד בכ״ז לא נגע בו לרעה, וז״ש שהגם שארכו לו שם הימים היה בהשגחת ה׳ שאבימלך החזיק את יצחק לצדיק.
{Difference regarding this between Yizhaq and Avraham.}
AFTER HE HAD BEEN THERE FOR SOME TIME. The verse relates how the Lord us looked after him individually. Even though he was there for some time, what happened to Avraham still had not happened to him. Avimelekh did not take his wife, but rather glanced into the window, studying them, not daring to touch her. Furthermore, the narrative describes how the Lord protected him from yet another danger. For now that he had ‘said that she was his sister, and he had stayed there for some time, society was entitled to assume that she was his sister in truth.⁠1 Avimelekh could therefore have killed him for having relations with his sister. Even a gentile who has relations with his sister from his mother is punished by death, through the testimony of one witness and the decision of one judge; nevertheless he did not deal badly with him. The verse mentions that he was there for some time,to illustrate the manner in which the Lord had protected him; Avimelekh considered Yizhaq a zadiq and therefore was not suspicious of him.
1. By the law of hazagah: when a woman comes to a strange country and claims that she is unmarried, she is presumed so after some time, unless proven otherwise.
כי ארכו לו שם הימים1 וישקף וגו׳: ידוע בשמו״ר (מא,א) דהשקפה בכל מקום היא לרעה2, והיינו כמו שכתבתי3 שהיה קשה לאבימלך ישיבת יצחק בעיר המלוכה, אלא שלא מצא לב להרע לו עד שמצא תואנה עליו, וזהו לשון ״כי ארכו לו שם הימים״ – שלפני גדולי העיר ומנהיגיה היו הימים שלו שם ארוכים4, על כן ״וישקף5 וגו׳⁠ ⁠⁠״.
את רבקה אשתו6: עניני צחוק המיוחדים לאשה7, ולא נפל ספק אולי מצחק עם אחותו.
1. ביטוי חריג במקום ׳ויהי אחרי׳ (כל ״אחרי״ – מופלג). לכן מפרש רבינו שהרגיש אריכות והכבדה בימים, שאולי היו מועטים. השוה מלבי״ם (שמות ב,כג) ״ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים״ (הערת אאמו״ר).
2. והביאו רש״י לעיל יח,טז ד״ה וישקיפו.
3. לעיל פסוק א׳ ד״ה וילך יצחק וגו׳.
4. הואיל וישיבתו שם היתה קשה עליהם.
5. כלומר, חיפש עליו תואנה להרע לו – השקפה לרעה.
6. ברור לנו שרבקה היא אשתו.
7. ולא לאחות, כגון חיבוק ונישוק (וכן פירש ב׳הכתב והקבלה׳). ודלא כרש״י שכתב ׳שראהו משמש מטתו׳. ועיין ברא״ם שאכן הקשה על רש״י מנין לרש״י שמדובר על תשמיש, שמא ראהו מצחק – עניני חיבוק ונשוק. ועיין ב׳הכתב והקבלה׳ שנדחק ברש״י שלא היתה כוונת רש״י ׳ראהו׳ ממש.
וישקף אבימלך – שרש שקף בלשון ארמי חבט (שדופות קדים מתורגם שקיפן קידום, ופרש רש״י ז״ל חבוטות כמו המשקוף החבוט תמיד על ידי הדלת המכה עליו), וממנו שם שקופים (מלכים א ד׳:ו׳) שהוראתו דלתות חובטות זו על זו בהסגרן על החלון, ושקופי המקדש היו אטומים, כלומר מלוח אחד, אם כן שאר השקופים עשוים מוטות עץ להכניס בהם האורה ולהשקיף בעדם בלי הראות החוצה, ומצד הדרך נראים כסגורים, וזה ענין וישקף אבימלך וגו׳, וגם מה שכתוב השקיפה ממעון קדשך (דברים כ״ו:ט״ו) לפי שהאל יתברך שמו די לו בהשקפה לדעת הכל, וכל בני עולם נסקרים בסקירה אחת.
מצחק את רבקה אשתו – שלא כצחק ב... (השווה ל״ט:י״ז), הרי פירושו להראות סימני חיבה. כזה לא היה נהוג בין אח ואחות, ואולי אף נחשב לדבר אסור.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םרד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(ט) וַיִּקְרָ֨א אֲבִימֶ֜לֶךְ לְיִצְחָ֗ק וַיֹּ֙אמֶר֙ אַ֣ךְ הִנֵּ֤ה אִשְׁתְּךָ֙ הִ֔וא וְאֵ֥יךְ אָמַ֖רְתָּ אֲחֹ֣תִי הִ֑וא וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ יִצְחָ֔ק כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי פֶּן⁠־אָמ֖וּת עָלֶֽיהָ׃
Avimelekh called Yitzchak, and said, "But,⁠1 behold, she is your wife! How did you say, 'she is my sister!⁠" Yitzchak said to him, "because I thought,⁠2 'lest I die on her account.'"
1. But | אַךְ – See Radak. Alternatively: "Surely" (Shadal).
2. I thought | אָמַרְתִּי – Literally: "I said", but from context the verse refers to inner speech.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברד״קר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[נ] 1אך הנה אשתך היא, אך מיעט, מאי אמר לו, בתחלה היית אצלנו גדול וחשוב כיון שאמרת דברי כזבים אין אתה חשוב אצלנו כלום. (מדרש הבאור)
[נא] 2כי אמרתי פן אמות עליה, ללמדך שבמקום סכנה מותר לו לאדם לשנות. (מדרש הבאור)
1. וכ״ה בשכ״ט אך לשון מיעוט כלו׳ מיעטת עצמך מדוברי אמת. וכעי״ז בכת״י נר השכלים. ובמדרה״ג ויקרא אבימלך ליצחק ויאמר אך הנה אשתך היא, אך למעט קא סאבר שמא אינה אשתו מלמד שחשדו בדבר אחר. ויאמר כי אמרתי פן אמות עליה, הודיעו שהיא אשתו ודאי. ועי׳ זח״א קמ:
2. עי׳ יבמות סה: לעיל פי״ח מאמר קסג.
וּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַאֲמַר בְּרַם הָא אִתְּתָךְ הִיא וְאֵיכְדֵין אֲמַרְתְּ אֲחָת הִיא וַאֲמַר לֵיהּ יִצְחָק אֲרֵי אֲמַרִית דִּלְמָא אֶתְקְטִיל עֲלַהּ.
Avimelech called Yitzchak and he said, “But she is your wife. How could you have said, ‘She is my sister?’” Yitzchak said to him, “Because I said, ‘I might die because of her.’”

וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ
וּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַאֲמַר בְּרַם הָא אִיתְּתָךְ הִיא וְאֵיכְדֵין אֲמַרְתְּ אֲחַת הִיא (ח״נ: דְּאֲחַת הִיא, אַחָתִי הִיא) וַאֲמַר לֵיהּ יִצְחָק אֲרֵי אֲמַרִית דִּלְמָא אַתְקְטִיל (ח״נ: אֵימוּת) עֲלַהּ
א. לטעם נוסח ״אֲחֹתִי הִוא״ – ״אֲחַת הִיא״ [ולא כנוסחי אַחָתִי הִיא], עיין לעיל בפסוק ז.
פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ – יהרגוני
ב. לכבוד המלכות או מחמת יראה השיב יצחק לאבימלך ״כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ״ ולא כנימוקו האמיתי ״פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם״ (פסוק ז). ויש הבדל בין השניים: לעומת ״פֶּן יַהַרְגֻנִי״ המביע במפורש את ההריגה בידים ותרגומו ״דִּלְמָא יִקְטְלוּנַנִי״, ״פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ״ הוא ביטוי מרוכך שהרי ״מיתה״ יכולה לבוא באופן טבעי בידי שמים. אבל מכיוון שבדבריו ״פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ״ כוונתו לומר שיֵהרג בידי אנשי המקום אלא שנתיירא לומר זאת, ת״א ״דִּלְמָא אַתְקְטִיל עֲלַהּ״ כמחשבתו הסמויה. אבל הנוסח ״דִּלְמָא אֵימוּת עֲלַהּ״ שנשתרבב לדפוסים מצויים אינו נכון: כבר נתבאר בפסוק ״ביום אכלך ממנו מות תמות״ (בראשית ב יז) ״מְמָת תְּמוּת״ שת״א מבחין בין מיתה בידי שמים שתרגומה ״מות״, למיתה בידי אדם שתרגומה ״קטל״. לכן בדברי ה׳ לאבימלך שבימי אברהם ״הנך מת על האשה אשר לקחת״ (בראשית כ ג) תרגם ״הָא אַתְּ מָאִית״, בידי שמים. אבל כאן שיצחק נתיירא ממיתה בידי אדם נכון לתרגם ״פן אמות עליה״ – ״דִּלְמָא אַתְקְטִיל עֲלַהּ״. וכן בתשובת אבימלך ״הַנֹּגֵעַ באיש הזה ובאשתו מות יומת״ (פסוק יא) ״אִתְקְטָלָא יִתְקְטִיל״ בידי אדם, כי המלך יהרגנו.
וקרא אבימלך ליצחק ואמר לחוד הא אתתך היא והיך אמרת אחתי היא ואמר לה יצחק ארי אמרית דלא אמותא מן בגללה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמות״) גם נוסח חילופי: ״יתקטלה״.
וקרא אבימלך ליצחק ואמר ברם הא אינתתך היא והיכדין אמרת אחתי היא ואמר ליה יצחק ארום אמרית בלבבי דילמא אתקטל בגינה.
And Abimelek called Izhak, and said, Nevertheless she is thy wife; and why hast you said, She is my sister? And Izhak answered him, Because I said in my heart, Lest they kill me on her account.
פדעי בה וקאל לה אד׳ הי זוג׳תך לם קלת הי אכ׳תי קאל אני תכ׳ופת אן אקתל עליהא.
קרא לו ואמר לו, הרי היא אשתך, למה אמרת היא אחותי. אמר כי פחדתי שאהרג בגללה.
ויקרא אבימלך ליצחק – לדעת על מה אמר אחותי היא.
ויקרא אבימלך ליצחק ויאמר אך – לשון מיעוט, כלומר מיעטת עצמך מדוברי אמת:
הנה – כלומר הנה נמצא מתוך מעשיך שאשתך היא:
ואיך אמרת אחותי היא ויאמר אליו יצחק כי אמרתי פן אמות עליה – כלומר בשבילה, כמו שאמר אביו:
ויקראאך הנה אשתך – כענין אבל. וכן: אך את שבתותי תשמרו (שמות ל״א:י״ג) אך אם יום או יומיםא (שמות כ״א:כ״א) והדומים להם, כלומר אינה אחותך כמו שאמרת אבל הנה אני רואה כי אשתך היא כי אתה מצחק עמה ואין אדם מצחק עם אחותו.
ואיך אמרת – ולא היה זה אבימלך שהיה בימי אברהם, כי אלו היה הוא לא היה שואל ואיך אמרת כי כבר ידע בענין שרה. אבל מלכי ארץ פלשתים היו נקראים אבימלך ברוב, כמו שהיה נקרא ברוב מלך מצרים – פרעה.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495:״יומם״.
ויקרא...אך הנה אשתך, the word אך in this verse means the same as the word אבל, “but, however.” It also appears in this sense in Exodus 31,13 אך את שבתותי תשמורו, “but you must observe My Sabbath days,” (even when engaged in building the Tabernacle) In Exodus 21,22, when speaking about someone dying as a result of an injury deliberately inflicted upon him, the Torah writes אך אם יום או יומים יעמוד, “but if the victim can stand on his feet for a day or two days, etc.” (his death is not directly attributable to the injury described). In our verse, Avimelech challenges Yitzchok who had presented his wife as being his sister by saying: “but I have seen with my own eyes that she is your wife!” He used the fact that he had observed Yitzchok being intimate with Rivkah as proof that therefore she must be his wife, as no one sleeps with a woman who is not his wife.
ואיך אמרת, the Avimelech mentioned in our chapter here was not the same one that lived in the days of Avraham. Had he been the same it is inconceivable that he could have asked Yitzchok such a question. He had, after all, had experience with Sarah and Avraham concerning the same subject. The Kings of the Philistines generally assumed the title “Avimelech,” just as the Kings of Egypt generally assumed the title “Pharaoh.”
כי אמרתי פן אמות עליה – הטעם: דברתי בשם משותף, כדי שיתכן לטעות בו ותקחוה, אבל לא כחשתי. ואולם מאמר אברהם לאבימלך היה יותר דק. והנה זאת החכמה ירש יצחק מאביו.⁠1
1. אין כוונת דברי יצחק ששיקר כדי להנצל, אלא לא שיקר, שהרי ׳אחות׳ היא מלה רב-משמעית (׳שם משותף׳), והרי רבקה היא קרובת משפחה של יצחק, מעין אחות (ראה לעיל פירושו לבראשית י״ב:י״ז). כוונת יצחק, אף על פי שלא כתוב כן בפירוש, הייתה, שעל ידי השימוש ברב-המשמעות של ׳אחות׳, הטעה את אנשי המקום בתקווה שיקחוה מבלי להורגו. אמנם דברי אברהם לאבימלך לעיל כ׳, יג היו מפורטים ומדוייקים יותר בעניין זה.
והכיר אבימלך בזה כי אשתו היא, וגינהו על אומרו שהיא אחותו. והתנצל יצחק ואמר שכבר עשה זה ליראתו שמא ימיתוהו כדי שיוכלו לקחת אשתו בהיתר.
וכשנתאמת לו אמר לו אך הנה אשתך היא ואיך אמרת וכו׳. כמו שנודע הדבר בודאי. ועל פי הדברים האלה הודה מיד ואמר כי אמרתי פן אמות עליה – כלומר חששתי אפילו לחשש רחוק דחמירא סכנתא.
ולכן הוכיח את יצחק באמרו אך הנה אשתך היא ואיך אמרת אחותי היא.
אמרת אֲחֹתִי הִוא: הוא כתי׳ בוא״ו, כמ״ש1 בפ׳ לך לך גבי ומלך בלע הִיא. [הִוא].
ויאמר אליו יִצְחָ֔ק: בזקף קטן. [יִצְחָ֔ק].
1. כמ״ש: מ״ש בר׳ יד ב (׳ומלך בלע היא׳).
ויקרא אבימלך ליצחק – ידע אבימלך שגם אביו1 עשה כן בימיו ונתן טעם לדבריו ״והרגוני על דבר אשתי״. אבל לפי שאחרי כן כרתו אבותיהם ברית אהבה ביניהם, ידע בעצמו שלא היה בדעתו להרע עמו ולקחת את אשתו, ולכן האמין שהיא אחותו כאשר אמר. כי מה לו לשקר בין אוהבים? וראיה [לזה] שהרי כסבור היה שהיא אחותו ואעפ״כ לא שלח לקחתה כאשר עשה אביו, כי ירא לעשות עושק בבית יצחק; וכל שכן אם היה מגלה לו האמת. ולכן לא הוכיחו ״למה אמרת אחותי היא?⁠״ או ״מה ראית כי עשית את הדבר הזה?⁠״ כמו שאמר אביו.
כי אמרתי פן אמות עליה – כשבאתי לכאן דמיתי בלבי שאם אומר ״אשתי היא״ אולי אמות עליה, כי אנשי המקום יהרגוני בסתר לכסות המעשה {כי ראיתי ששאלו עליה, וכמו שבארנו למעלה} כי לא ידעתי כי אתה ועמך ייטיבו עמדי לבלתי נגוע בי. ועתה רואה אני שטעיתי בדעתי.
1. של יצחק.
אך – כמו אבל, כלומר באמת אני רואה כי היא אשתך:
פן אמות עליה – פן ימיתוני בעבורה:
אך הנה אשתך היא – בודאי אשתך היא, והוא נאמר דרך אומדן הדעת (למעלה כ׳:י״א) כי כן שפט אבימלך כי ודאי אם היתה אחותו לא היה מצחק עמה, אעפ״י שלא שמע שקראה אשתו.
Without a doubt (akh hinneh, lit. “only behold”) she is your wife. This was said by way of a guess (see Gen. 20:11 [where the word rak (“surely”) is similarly used to introduce a supposition]). Even though Abimelech had not heard Isaac call Rebecca his wife, Abimelech surmised that if she were Isaac’s sister, he certainly would not have sported with her.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ויקרא ויאמר אך הנה אשתך היא – ר״ל אני מבטל החזקה שהחזקת אותה שהיא אחותך ואני מחזיק שאשתך היא ורק אשאלך איך אמרת אחותי היא, והנה אברהם התנצל בג׳ טענות. א] שבאמת אחותו בת אביו היא וזה לא היה ביצחק. ב] שכן אומר בכ״מ בראשית בואו שאינו מכיר אנשי המקום, וזה לא יכול יצחק לומר ג״כ, כי כבר ארכו לו שם הימים, לא נשאר לפניו רק טענה הג׳ כי אמרתי פן אמות עליה.
{Sarah was Avraham’s sister from the same father and a different mother.}
AVIMELEKH THEN CALLED TO YIZHAQ AND SAID, “SO SHE IS YOUR WIFE!” With this he meant that he was now no longer under the impression that she was his sister, but instead had established that she was his wife; and therefore he want on to exclaim, How dare you say: she is my sister!
Avraham defended himself on three accounts from similar charges: first, that she was actually his sister, the daughter of his father; but this did not apply to Yizhaq. Second, that he was accustomed to say this any time he first entered a new place whose people he was not familiar with; but this too could not apply to Yizhaq, for he had already been there for some time. The only claim which thus remained for him was, third, I said that I might die because of her.
אך הנה אשתך היא: בבירור1 שהיא אשתך ולא זולת. ואמר ״אך״2, שאין לו לומר כמו שאמר אברהם ״וגם אמנה אחותי בת אבי היא3 וגו׳⁠ ⁠⁠״4 (לעיל כ,יב), דזה ידע אבימלך דבת הגר לא היה יצחק נושא לאשה, כי לגבי יצחק היתה נידונית כשפחה5 ולא ישא בת שפחה, וא״כ היא ״אך״ אשתו ולא אחות.
1. ״אך״ כמו ׳אכן׳. השוה רבינו בחיי (שמות לא,יג) ״אך את שבתותי תשמורו״ (הערת אאמו״ר). לא כפירוש הרד״ק שהסביר ״אך״ במשמעות – ׳אבל׳.
2. מדוע הוצרך אבימלך להדגיש ליצחק שהוא יודע בודאות שהיא אשתו.
3. שרה היתה בת אחיו של אברהם, בתו של הרן (אבי מלכה ואבי יסכה).
4. וא״כ כאן שמא היתה לו הו״א כי רבקה היא אחותו של יצחק מהאם, כלומר, בתו של הגר. על כך אומר רבינו שאין לומר כן.
5. כפי שביאר רבינו לעיל כה,ט ועוד.
כי אמרתי פן – כלומר משום חשש זה הרשיתי לעצמי שלא לומר האמת. אין יצחק אומר, כפי שאמר אברהם — ״רק אין⁠־יראת אלהים״ וגו׳.⁠1 אדרבא, הוא סבר שאצל רוב אנשי העיר קיימת יראת אלהים, וכי הם נוהגים כדין. משום כך לא היה לו לחשוש שרבקה תילקח ממנו בכוח, שלא בהסכמתו.
יתרה מזו. כל מי שיבקש את ידה יימנע, אם יסרב לו, מלעשות מעשה בלתי הגון, שהרי רובו של הציבור יגנה מעשה כזה. שונה היה המצב אצל אברהם. אז אמנם נלקחה שרה בכוח. ייתכן איפוא שכאן היתה זו חובתו של אברהם להכריז, שאכן אשתו היא — שמא תשפיע הכרזה כזאת שלא לקחתה כנגד רצונה. לכן נאלץ היה אברהם לומר שחשב ״רק אין יראת אלהים״, וכי גילוי היחס האמיתי שבינו לשרה יביא לידי פשע עוד יותר חמור.
1. לעיל כ׳:י״א.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברד״קר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(י) וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ מַה⁠־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לָּ֑נוּ כִּ֠מְעַ֠ט שָׁכַ֞ב אַחַ֤ד הָעָם֙ אֶת⁠־אִשְׁתֶּ֔ךָ וְהֵבֵאתָ֥ עָלֵ֖ינוּ אָשָֽׁם׃
Avimelekh said, "What have you done to us! One of the people might have easily lain with your wife and you would have brought guilt upon us!⁠"
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טוברד״קחזקונימנחת יהודהטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהמזרחיר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[נב] 1כמעט שכב אחד העם, אמר ר׳ אליעזר בוא וראה כמה בין מדת הצדיקים לרשעים הצדיקים רוב מעשיהן הטובים בעיניהן קל ביותר כו׳ אבל הרשעים אינן כן, רוב מעשיהם הרעים בעיניהם קל ביותר, שכן אבימלך אומר כמעט שכב אחד העם את אשתך, ומה אם עון אשת איש שאין לך חמור ממנו ממועט הוא בעיניו שאר עבירות על אחת כמה וכמה. (מדרש הגדול)
[נג] 2אחד העם, מה אחד המיוחד שבעם הוא המלך. (לקח טוב)
[נד] 3אשם, שהאשם בא על מעילת השוגג כו׳ והוא שוגג בדבר כו׳ כי בחזקת פנויה היה משדך עליה לכך נאמר אשם. (לקח טוב)
1. ראה לקמן פסוק כט.
2. ראה בתרגומים כאן ומענין זה במדרש במדב״ר ג. ד״א אלהים מושיב יחידים ביתה, מי שהוא נושא אשה הגונה לו הקב״ה עושה אותן בתים, ואין יחיד אלא לשון גדולה, כמה דתימא כמעט שכב אחד העם, ואומר (דה״א יז) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, והוא מוציא מהם בנים בעלי תורה אוסרים ומכשירים. במדב״ר פ״י ויהי איש אחד, כ״מ שנאמר אחד גדול הוא וכו׳ באבימלך הוא אומר כמעט שכב אחד העם לפי שהיה מלך. במדב״ר פי״ד מזרק אחד כסף זה היה יוסף שנזרק מאביו ונמכר למצרים. אחד שהיה מלך במצרים כמד״ת כמעט שכב אחד העם וגו׳ וכה״א ויוסף הוא השליט על הארץ וגו׳ ובתיב״ע חד מן טליא. ובהגהות מהרש״ב מגיה דצ״ל חד מלכא, ובחנם הגיה כי מפרש אחד העם אחד מן העם כמ״ש החזקוני אחד העם כפשוטו אחד מן העם הן גדול הן קטן כמו כי בא אחד העם (שמואל א. כו, טו.) ובתרגום שם חד מן עמא.
3. בלק״ט שם מבאר באברהם כתיב כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה, כי באברהם פשע, דכתיב וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה, אבל רבקה לא לקחה לאלתר והיה בדעתו לשדך עליה כדרך המלכות. ובחזקוני אשם על ידי השבועה אם תשקור לי ולניני ולנכדי. שכן חייבין אשם על עבירת שבועה כמו שמצינו גבי כפר ונשבע והודה. ובכת״י מדרש הבאור והבאת עלינו אשם אמר לו בשביל שאמרת שקר היה ראוי שתמות לא מפני שהיא אשתך אלא מפני שבדית, אשם לשון נוטריקין א׳מר ש׳קר מ׳יתה תתחייב. ובכת״י נר השכלים שכב אחד העם יאמר רצית להטעיתנו בגזל כמו שאמר והבאת עלינו אשם, שמסורת היא בידם שבן נח שגזל פחות משוה פרוטה חייב מיתה ולא נתנו השיעורין אלא לישראל וזהו גם כן מן הסתומות. וצריך ביאור מה ענין גזל לכאן ונראה עפמ״ש הרמב״ן בראשית לד. יג. דב״נ אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חברו נהרג עליהן עי׳ סנהדרין נז. ולפ״ז י״ל הפי׳ בנ״ה דמפרש האשם כמו אשם גזילות דמבואר בויקרא ה, כג. והגזל הוא אם היה אונסים אותה אפילו היא אחותו ואינה אשתו ג״כ היו מתחייבים עליה, והתרעם עליו שלא הגיד שהיא אשתו שעי״ז היו יותר מתרחקים וצ״ע.
וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ מָא דָּא עֲבַדְתְּ לַנָא כִּזְעֵיר פּוֹן שְׁכֵיב דִּמְיַחַד בְּעַמָּא יָת אִתְּתָךְ וְאֵיתִיתָא עֲלַנָא חוֹבָא.
Avimelech said, What have you done to us? In a little bit [of time], the distinguished one among the people could have slept with your wife, and you would have brought guilt upon us.

וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם
וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ מָא דָּא עֲבַדְתְּ לַנָא כִּזְעֵיר פּוֹן שְׁכֵיב דִּמְיַחַד (ח״נ: חַד דְמִתְיַחַד) בְּעַמָּא יָת אִיתְּתָךְ וְאֵיתִיתָא עֲלָנָא חוֹבָא
א. ״כִּמְעַט שָׁכַב״ – ״כִּזְעֵיר פּוֹן שְׁכֵיב״. מלת פּוֹן מציינת פעולה שאינה ודאית כמבואר להלן ״וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בשמחה״ (בראשית לא כז) וְשַׁלַּחְתָּךְ פּוֹן בְּחֶדְוָא״.
אַחַד הָעָם – המלך או כל אדם?
ב. האם ״אַחַד הָעָם״ משמעו מישהו מן העם כמו ״כִּי בָא אַחַד הָעָם לְהַשְׁחִית אֶת הַמֶּלֶךְ״ (שמואל א כו טו) ותרגם יוב״ע ״חַד מִן עַמָּא״, או אַחַד – מיוחד מלשון ״כִּי אֶחָד קְרָאתִיו״ (ישעיהו נא ב), יחיד ומיוחד? תרגום ירושלמי ״אִילוּ שָמִישׁ חַד מִן טַלְיָא״ (אחד מן הנערים) – כדרך הראשונה (וכן חזקוני: אחד העם – בין גדול בין קטן). אבל ת״א ״דִּמְיַחַד בְּעַמָּא״ [או: חַד דְמִתְיַחַד בְּעַמָּא] וכמוהו המיוחס ליונתן: ״מַלְכָּא דִּמְיַחַד בְּעַמָּא״ – כדרך השנייה (וכן רש״י: אחד העם – המיוחד בעם זה המלך). ונראה כת״א משני טעמים: [א] בדבריו ״והבאת עלינו אשם״ נכלל המלך, ואילו היה אַחַד הָעָם מישהו מן העם היה לו לומר ״והבאת עליו אשם״; [ב] לכבוד יצחק ״הסב הלשון למלך לבדו, לבלתי ידומה שהיו אבותינו נקלים ונבזים בעיני האומות, עד כי כל החפץ לא היה נמנע מלאנוס בנותם״.⁠1
תרגום וְהֵבֵאתָ שלא כטעמים
ג. לפי פיסוק הטעמים וְהֵבֵאתָ֥ עָלֵ֖ינוּ אָשָֽׁם [וְהֵבֵאתָ במלרע] היה לו לתרגם בלשון עתיד כמו וְהֵבֵאתָ֣ אֶת-הַמִּנְחָ֗ה (ויקרא ב ח) ״וְתַיְתֵי יָת מִנְחָתָא״. מתרגומו ״וְאֵיתִיתָא עֲלָנָא חוֹבָא״ בעבר, מוכח שגרס וְהֵבֵאתָ במלעיל ״וכן הוא בספרים מדוייקים. וגם רש״י נראה דגריס שהוא מלעיל שכתב אם שכב, כבר הבאת עלינו אשם״ (יא״ר), וכן כתב רא״ם בדעת רש״י.⁠2
1. הטעם הראשון – רא״ם בביאור רש״י, והשני – ״אוהב גר״ נתיב יג.
2. ״נראה שבספר החומש שבידו היתה מלת והבאת מלעיל, שפירושה: כבר הבאת, ולפיכך הוכרח לפרש: אם שכב – כבר הבאת עלינו אשם״.
ואמר אבימלך מה היא דא דעבדית לנא הא בקליל זעירא אילו שמש חד מן טליא עם אתתך והוות מייתיב עלינן חובין רברביןג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בקליל זעיר״) גם נוסח חילופי: ״בזעיר קליל״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מייתי״) גם נוסח חילופי: ״מייתית״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חובין רברבין״) גם נוסח חילופי: ״חובא רבא״.
ואמר אבימלך מה דא עבדת לנא כזעיר פון שכיב מלכא דמיחד בעמא עם אינתתך ואייתיתא עלינא חובא.
And Abimelek said, Why hast you done this to us? It might have been that the king, who is the principala of the people, had lain with thy wife, and you wouldst have brought guilt upon us.
a. Or, "the individual (m'yechad), the personal representative.⁠"
ואמר אבימלך מה הוא דא דעבדתא לן הא קליל זעיר אילו שימש חד טליא עם אתתך והוית מייתית עלנא חובא רבא.
And Abimelek said to him, What is this that thou hast done to us? Very possibly might one of the young men have lain with thy wife, and there would have been great guilt brought upon us.
כמעט שכב אחד העם את אשתך וגו׳ – ואבימלך לא רצה ליקח אותה אע״פ שאמר אחותי היא, היה מתיירא שלא יארע לו כמו שאירע לו על אברהם אביו, שאמר על שרה אחותי היא, וכשלקחה עצר הקב״ה כל ביתו, ואמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת (בראשית כ׳:ג׳), לפיכך היה אבימלך כל יום מסתכל ביצחק אם רבקה אחותו או אשתו היא, ויצחק היה שומר עצמו שלא ישכב עמה מפני שאמר אחותי היא, אבל כאשר ארכו לו שם הימים שעשה כל הקיץ, אמר בודאי שכח אבימלך ושכב עמה, ואבימלך שהיה מביט אם היא אחותו או היא אשתו, וכאשר ראהו מצחק שהיה הצחוק מעשה אישות, מיד קראו אבימלך ואמר לו כמעט שכב אחד העם את אשתך, 1ומי הוא המיוחד, זה המלך.
1. ומי הוא המיוחד זה המלך. וכן בת״א דמיחד בעמא, וביב״ע מלכא דמיחד בעמא, ובת״י שם חד מליא, צ״ל חד מלכא: וכן רש״י ולק״ט הביאו אחד העם המיוחד בעם זה המלך, כלשון המחבר.
קאל אבימלך מא ד׳א צנעת בנא ען קליל לו צ׳אג׳ע אחד קומנא זוג׳תך ג׳לבת עלינא את׳מא.
אמר אבימלך, מה זה עשית לנו, כמעט ששכב אחד מעמנו עם אשתך והיית גורם לנו אשמה.
כמעט שכב אחד העם את אשתך – רצונו לומר: זה הדבר הקל יותר שהיה קורה לך אם לא היו הורגים אותך.
קף כמעט שכב אחד העם את אשתך יעני הד׳א אקל מא יך אד׳א לם יקתלוך.
אחד העם – המיוחד,⁠א זה המלך.
[והבאת עלינו אשם – אם שכב, כבר הבאת עלינו אשם.]⁠ב
א. בכ״י מינכן 5, פירנצה III.3 נוסף: בעם. בכ״י ליידן 1 מילה זו מופיעה בין השיטין.
ב. התוספת שבסוגריים נמצאת בגיליון בכ״י לייפציג 1. התוספת חסרה בכ״י ליידן 1 אך נמצאת בטקסט בכ״י מינכן 5, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155.
אחד העם ONE OF THE PEOPLE – the one singled out from the people – viz., the king (cf. Targum). והבאת עלינו אשם means had he really lain with her you would have now brought guiltiness upon us (i.e. the verb is not in the future but in the conditional past tense).
[והבאת עלינו אשם AND YOU WOULD HAVE BROUGHT GUILT UPON US – If he had lain with her already, YOU WOULD HAVE BROUGHT GUILT UPON US.]
1ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו כמעט שכב אחד העם את אשתך. 2מה אחד. המיוחד שבעם הוא המלך.
והבאת עלינו אשם – שהאשם בא על מעילת השוגג. אבל באברהם כתיב כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה (בראשית כ׳:ט׳). כי באברהם פשע. דכתיב וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה (שם שם ב׳). אבל רבקה לא לקחה לאלתר. והיה בדעתו לשדך עליה כדרך המלכות. והוא שוגג בדבר. כי בחזקת פנויה היה משדך עליה. לכך נאמר אשם.
1. ויאמר אבימלך. בכ״י לפנינו כתוב ויאמר אבימלך ליצחק ומחקתי המלה ״ליצחק״ וגם בכ״י פלארענץ ליתא.
2. מה אחד המיוחד שבעם. הוא המלך. וכן בתרגום אונקלוס דמיחד בעמא וביב״ע מלכא דמיחד בעמא. ובירושלמי שם חד טליא. יש לתקן שצ״ל חד מלכא. וכן רש״י עה״ת כתב וז״ל אחד העם המיוחד בעם זה המלך. ועיין בבעל הטורים. ועי׳ בנתה״ש מה שהאריך בזה בשרש אחד אם הוא בא בנפרד או בסמיכות ואם השם שאחריו בא במ״ם.
ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו – להחטיאנו:
כמעט שכב אחד העם את אשתך – כלומר המיוחד שבעם, והוא המלך, אמר ברמז על עצמו. כל אחד שהאל״ף פתוחה הרי הוא נתלה על תיבה הבאה סמוכה לו, וכל שהאל״ף בסגו״ל הרי הוא עומד על עצמו:
והבאת עלינו אשם – שהאשם בא על המעילות ועל השוגג, והיה בדעתו לשדך עליה כדרך המלכות ונמצא שוגג עליה, כי בחזקת פנויה הי׳ ששידך עליה:
ויאמר כמעט – כלומר קרוב היה הדבר לשכב אחד מן העם עם אשתך אחר שאתה אמרת כי אחותך היא, ולא היו חושבים עוןא בדבר הזה, והיית מביא עלינו אשם בדבר הזה כי כלנו היינוב לוקים בעבורך כי אתה גדול ואהוב לאל. וכן כמעט נטיו רגלי (תהלים ע״ג:ב׳) – קרוב הייתי לנטות רגלי.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״עון״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״היינו״.
ויאמר.. כמעט שכב, he meant that it had been very likely that someone among his people would have slept with Rivkah seeing that Yitzchok had represented her as being his sister. They would not have considered such a sexual encounter as something sinful and therefore Yitzchok would have been to blame for any guilt arising from such an encounter.
אחד העם – כפשוטו: אחד מן העם, הן גדול הן קטן, כמו כי בא אחד העם (שמואל א כ״ו:ט״ו) דשמואל.
והבאת עלינו אשם – על ידי השבועה אם תשקור לי ולניני ולנכדי (בראשית כ״א:כ״ג), שכן חייבים אשם על עברת שבועה כמו שמצינו גבי כפר ונשבע והודה.
אחד העם, "someone from the common people;⁠" the word occurs in this sense in Samuel I 26,15.
והבאת עלינו אשם, "and you would have brought guilt upon us.⁠" He referred to the pact of friendship between Avraham and Avimelech's father.⁠" [The name "Avimelech,⁠" presumably is a title, just as Pharaoh was a title for every King of Egypt. Ed.] Violating an oath requires a guilt offering in Jewish law, compare Leviticus 5, 2425.
כמעט שכב אחד העם את אשתך וגו׳ – מכלל דלא שכב אף כמעט לא נשחט מכלל דלא נשחט לכן צריך לומ׳ כדפרש״י.
אחד העם – ב׳ דין ואידך כי בא אחד העם. והתם איירי בדוד המלך כשלקח החנית מראשותיו של שאול מה התם איירי במלך אף הכא אמר בשביל עצמו שהוא המלך.
ויאמר אבימלך: מה זאת עשית לנו? כמעט שכב את אשתך המיוחד שבעם — והוא אבימלך — והבאת עלינו אשם! וזה, כי בחטא המלך אפשר שיזוקו העם, כמו שאמר: ׳כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה׳ (כ, ט).
המיוחד שבעם זה המלך. דאל״כ והבאת עליו אשם מיבעי ליה:
אם שכב כבר הבאת עלינו אשם. נרא׳ שבספר החומש שבידו היתה מלת והבאת מלעיל שפירושה כבר הבאת ולפיכך הוכרח לפרש אם שכב כבר הבאת עלינו אשם:
כמעט שכב אחד העם – הוא המלך היחיד בעמו, שהיה חושב שלא יצטרך לשאול את פיך ולדעת רצונך בזה, שלרב מעלת המלך ייטב בעיניך בלי ספק להשיאו את אחותך.
והבאת עלינו אשם – ובזה ״כמעט״ הבאת עלינו ״אשם״ ועונש. ואמר ״עלינו״ כי לכשילקה גדול הדור ירבה היזק לחוסים בצלו.
כמעט שכב אחד העם, the person described here as אחד העם, a euphemistic expression, was the king himself, who was after all, אחד העם, in a unique position compared to the common people. He had considered himself above the law doing whatever he pleased; or he had imagined that seeing that he was the king no one would dream of refusing to sleep with him, on the contrary every woman would be pleased to have been chosen for such an experience and that Avraham would be highly honoured to have his sister marry the king.
והבאת עלינו אשם, by misrepresenting who Rivkah was, you, Avraham, almost made us guilty of a sin, for if the outstanding citizen of this land would have taken her, this would have caused also his subjects to be punished. This is the reason why he said: עלינו, “upon us,” instead of עליו, “upon himself.”
כבר הבאת אשם. ואין לומר ״והבאת אשם״ לשון עתיד, שהרי מיד כששכב בא האשם, שעם השכיבה בא האשם, ולפיכך אם שכב – כבר הבאת אשם בשעת שכיבה:
ויאמר מה זאת עשית לנו וגו׳ – כתיב באבימלך עשית לנו לשון רבים, וכן אמר אבימלך לאברהם (כט) מה עשית לנו וגו׳, ופרעה אמר לאברהם מה זאת עשית לי. לשון יחיד, ובספר תולדות יצחק כתב בהיתר ספק זה, לפי שהמצריים שטופי זימה ע״כ אין חילוק שם אם אמר אחותי היא או אשתי היא עכ״פ היו מזנים בה, אבל לי לבד חטאת כי אני מלך השופט כל הארץ לא יעשה משפט, על כן היה לך להגיד לי האמת, אבל אבימלך אמר לנו לכלנו חטאת כי אני ועמי כולם צדיקים, ולא היו נוגעים בה כלל אלו הגדת האמת.
ותירוץ זה אינו מספיק, שהרי אנו רואין שהמצרים אע״פ שהם שטופי זימה הרי לא נגעו בה אלא אמרו הגונה זו למלך שנאמר ויהללו אותה אל פרעה ונ״ל לפי שהמצרים אחיהם של כושים והם שחורים, לא הורגלו באשה יפה כמו שפירש״י פר׳ לך לך (י״ב:י״א) מסתמא שאינן שולחים יד באשה יפה, וראינו שכן הוא שהרי כאשר ראו את שרה אמרו ביניהם הגונה זו למלך, א״כ לא רצו ליקח מה שאינו ראוי להם, ואם כן יפה אמר פרעה מה זאת עשית לי, אבל לא לעמי, כי בין כך ובין כך לא היו נוגעים בה, כי מיראת המלכות ודאי לא יגעו בדבר הראוי למלך לבד ולא להם. אבל עמו של אבימלך לא היו שחורים והורגלו בנשים יפות ואין מורא מלכות עליהם בדבר הזה והכל שולחים יד באשה יפה פנויה א״כ לנו לכלנו חטאת. וראייה לזה שהרי אצל אבימלך לא נאמר ויהללו אותה אל אבימלך לאמר הגונה זו אליו, ודאי בענין כזה העם כמלך, לכך אמר מה זאת עשית לנו. ומ״ש פרעה הנה אשתך קח ולך. לפי שחשש שאחר שפטרה המלך מביתו יאמרו שלא חפץ בה המלך וישלחו בה יד, משא״כ באבימלך, כי דוקא המצרים היו שטופי זימה.
מַה⁠־זֹּאת: הזי״ן דגושה. [מַה⁠־זֹּאת].
המיוחד בעם זה המלך. דרש״י דייק מדכתיב והבאת עלינו אשם ואי קאי אמלך אתי שפיר דהא גבי מלך נמי מצינו לשון רבים וכן גבי אדם חשוב וק״ל: נ״ל דדייק מדהל״ל אחד בסגו״ל תחת האל״ף ולא בפת״ח וכן פי׳ (להלן מ״ט:ט״ז) בפסוק דן ידין עמו כאחד. [נחלת יעקב]:
אם שכב כבר הבאת אשם עלינו. אי אפשר לפרשו לשון עתיד דהא אמר שכב שהוא עבר ועוד דהא צוה להכריז שהיא אשתו וממילא לא ישכבו אצלה. [נחלת יעקב]:
The one singled out amongst the people, meaning, the king. Rashi knows this because it is written, "You would have brought guilt upon us.⁠" It is understandable if it refers to the king, as a king is referred to in the plural form, as is a prominent man. [Another approach:] It seems to me that Rashi knows this because otherwise it should say אֶחד rather than אַחד. And similarly Rashi explains the verse דן ידין עמו כאַחד (49:16). (Nachalas Yaakov)
Had he had relations, you already would have brought guilt upon us. והבאת cannot be future tense because it says שכב which is [clearly] past tense. A further reason [it cannot be future tense]: Avimelech had them announce that she is Yitzchok's wife [and that whoever touches her shall die]. As a result, no one would sleep with her. (Nachalas Yaakov)
ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו? – כשהשיב אברהם כן לאבימלך ״כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי״ שתק אבימלך כמו שבארנו שם, שידע כי אברהם נביא, וי״י הגיד לו, שהרי ידע בעצמו שדברי אברהם אמת. אבל המלך הזה ידע בעצמו [שלא כיון] להרע עמו, ואם כן חֲשָׁדוֹ יצחק בטעות. על כן הוכיחו ״מה זאת עשית לנו?⁠״ ולא זכרת את הברית והשבועה אשר בינינו, והיה לך לגלות לי שאתה ירא מאנשי המקום והייתי מצוה עליך. ועתה שאמרת ״אחותי היא״, מה נקל שבאה תקלה על ידי כן, וכמו שאפרש.
כמעט שכב אַחַד העם את אשתך – יהיה מי שיהיה איש שר או מדלות אנשי המקום. וכן כל אחד שבכתוב [״אַחַד העם״] פירושו יהיה מי שיהיה, וכמו שפירשנו בפירוש ״הן האדם היה כאחד ממנו״,⁠1 וזה כדבר-מועט ונקל בעיני כולם, לפי שסבורין שהיא אחותך ומותרת לכל אדם. ורש״י ז״ל פירש״ אחד העם. המיוחד בעם, זה המלך״. ולדברנו נשמר המלך מעשות רעה קטנה או גדולה בביתו של יצחק, בעבור הברית ובעבור הפחד שיקרנו כמקרה אביו. ואיך יאמר על עצמו בהיותו חושב טוב על יצחק ועל ביתו ״כמעט ישכבינה?⁠״ והוא הפרת ברית ומעשה חמס. אבל דִּבֶּר על עבדיו ועל עמו.
והבאת עלינו אשם – אין להוכיח מזה שֶׁדִּבֶּר על עצמו, שאם על אחר יאמר ״והבאת עליו אשם״ כמו שחשב רא״ש2 ז״ל. אבל פירושו שאם היה נעשה חמס כזה היה השם מקנא לכבודך באיש העושה ובמשפחתו, וגם בי ובביתי בעבור שלא השגחתי עליך ועל ביתך שלא יקרך רע. כי חייב אני לעשות כן בעבור הברית שבינינו. ומלת ״והבאת״ כבר היה בא העונש אם היה נעשה המעשה, וכדברי רש״י ז״ל אם שכב כבר הבאת עלינו אשם, כי לא יאריך השם אפו בענין הנוגע לכבודך. ואין צורך לדברי רא״ש ז״ל שאמר שהיה בספרו של רש״י ז״ל הנגינה מלעיל.
אשם – חיוב עונש, ויתבאר במקומו3 בעז״ה.
1. בראשית ג, כב.
2. רבי אליעזר אשכנזי, בספרו ״מעשי ה׳⁠ ⁠⁠״, מעשי אבות, פרק כט.
3. בראשית מב, כא.
כמעט – אני לא נגעתי בה ונשמרתי ממנה אבל קרוב היה הדבר שאחד העם ישכב עם אשתך מאחר שאמרת אחותי היא והיית מסבב לנו עונש כמו שקרה לנו בעבור אביך:
אחד העם – אבל המלך עצמו לא היה נכשל בזה, אם להיותו זקן, ואם כי כבר נכוה כשלקח את שרה; ונראה כי לפיכך לא האמין ליצחק כשאמר אחותי היא ודיקדק אחריו עד שעלתה בידו לראותו מצחק עמה.
אחד העם – אחד מהעם, יהיה מי שיהיה. אֶחָד בסמיכותו אַחַד, ויבוא בצורת הסמיכות כאשר תחסר אחריו המ״ם, כמו אַחַד השיחים (ברא׳ כ״א:ט״ו) על אחד ההרים (שם כ״ב:ב׳) אחד הרקים (שמואל ב ו׳:כ׳) ולפעמים גם במ״ם, כמו כאחד ממנו (ברא׳ ג׳:כ״ג) או אל אחד מבניו (ויקרא י״ג:ב׳).
והבאת עלינו אשם – עונש על כל האומה. כי לארץ לא יכופר כשאין עושים דין בחוטאים, וכאן לא היה אפשר לעשות דין מאחר שלא היה החטא נודע.
והבאת – עבר (עיין אוהב גר עמוד 40), אך המלה מלרע בעבור העי״ן שאחריה כמו ונחה עליו (ישעיהו י״א:ב׳) ורעה עינך (דברים ט״ו:ט׳).
One of the people. But the king himself would not have so stumbled, whether because he was old, or because he had already been “burned” when he took Sarah. Apparently for this reason he did not believe Isaac when he said, “She is my sister,” but observed Isaac carefully until he had the opportunity to see him sporting with Rebecca.
One of the people (aḥad ha-am). One person from among the people, whoever he might be. The word eḥad (“one”) in the semikhut state is aḥad; the word appears in the semikhut form when the word following it has no prefix mem, as in:
aḥad ha-siḥim (“one of the shrubs,” Gen. 21:15);
aḥad he-harim (“one of the mountains,” Gen. 22:2);
aḥad he-rekim (“one of the vain fellows,” 2 Sam. 6:20).
Sometimes the form appears with a mem as well: e.g., ke-aḥad mimmennu (“almost one of us,” Gen. 3:22), and o el aḥad mi-banav (“or to one of his sons,” Lev. 13:2).
and then you would have brought upon us a fault. A punishment upon the entire people, since there can be no atonement for a land where sinners are not brought to justice, and here it would not have been possible to render judgment, since the sin would have been unknown. The word ve-heveta (“you would have brought”) is in the past tense (see Ohev Ger, p. 40), but the word is nevertheless accented on the final syllable because of the ayin that follows it [in the next word aleinu]; cf. ve-naḥah alav (Isa. 11:2); ve-ra’ah einekha (Deut. 15:9).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו – ר״ל שיאמר איש שקר מפני חשש ספק סכנה הוא רק אם לא יירא שע״י השקר שלו יהיה סכנה ודאית, אבל הלא ע״י שקר זה היא סכנה ודאית, כי כמעט שכב אחד העם את אשתך שזה כדבר ודאי שעז״א כמעט, ואיך להנצל מספק נכנסת בודאי סכנה, ולא תאמר ששכיבת אחד לא יחשב בעיניך סכנת נפשות, הלא עי״כ והבאת עלינו אשם והיית מביא אשם על הכלל שיקצוף ה׳ עליהם, כמו שהיה ע״י לקיחת שרה שא״ל מות תמות אתה וכל אשר לך.
{Intent of Avimelekh's 'What have you done to us?'}
AVIMELEKH SAID, “WHAT HAVE YOU DONE TO US!” A man might speak falsely, Avimelekh reasoned, because he anticipates the possibility that he might be put into danger provided that his lie will not lead to definite state of danger. However, does this lie not lead to certain danger? For one of the people had almost lain with your wife — and this danger is almost certain, implied by the use of the word 'almost'. How could you attempt to save yourself from possible danger by introducing a state of certain danger? There is no point in claiming that you do not consider one man lying with your wife matter serious that it is connected with mortal danger, for, and you would have brought upon us a crime — a crime upon all of us, for the Lord would have been angry with all of us — exactly as it was when Sarah was taken, when He said to him, You and all that is yours will surely die.
מה זאת וגו׳: לא קיבל דברי יצחק, וכי בשביל שהוא בספק סכנה יביא אשם של סכנה עליהם. ואמר ״כמעט שכב אחד העם״ – שהיו נכנסים לבית יצחק גדולי ועשירי העיר1, וכאשר רגילים בביתו יוכל להיות שישכב.
1. ״אחד העם״, לא אחד מן העם (כפירוש רס״ג, רד״ק, חזקוני) אלא המיוחד שבעם, כדעת רש״י, אך לא כרש״י שהוסיף (בעקבות האונקלוס) ׳זה המלך׳ אלא אחד מן המיוחדים – העשירים.
כמעט שכב – ועל טיעונו זה מעיר לו אבימלך ליצחק שעשה שלא כהוגן, שכן, גם אם לא היה לו לחשוש שמישהו יקח את אחותו לאשה, בפומבי, במקום זה, שלא על דעתו, הרי היה צריך לחשוש ל״כמעט שכב״.
והבאת – הטעם מלרע כדי שהעי״ן שבמלה הקרובה תישמע; השווה ״רבו עליה״ (פסוק כ״ב), ״ונחה עליו״ (ישעיהו י״א:ב׳) ועוד.
אשם – לעיל כ׳:ט׳ — ״חטאה״.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טוברד״קחזקונימנחת יהודהטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהמזרחיר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יא) וַיְצַ֣ו אֲבִימֶ֔לֶךְ אֶת⁠־כׇּל⁠־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר הַנֹּגֵ֜עַ בָּאִ֥ישׁ הַזֶּ֛ה וּבְאִשְׁתּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃
Avimelekh commanded all the people saying, "Whoever touches this man or his wife will surely be put to death!⁠"
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברד״קר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[נה] 1ויצו אבימלך, אמר ר׳ אייבו אפילו צרור לא יזרוק אדם בהם הה״ד יגורו יצפונו המה עקבי ישמרו כאשר קוו לנפשי (תהלים נ״ו:ז׳). (בראשית רבה סד)
1. בלקח טוב הנוגע באיש הזה, לשום היזק בעולם, כמו אל תגעו במשיחי ולנביאי אל תרעו. עי׳ זח״א קמא.
וּפַקֵּיד אֲבִימֶלֶךְ יָת כָּל עַמָּא לְמֵימַר דְּיַנְזֵיק לְגוּבְרָא הָדֵין וּלְאִתְּתֵיהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטִיל.
Avimelech commanded all his people, saying, “Whoever injures this man or his wife, shall die.”

וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת
וּפַקֵּיד אֲבִימֶלֶךְ יָת כָּל עַמָּא לְמֵימָר דְּיַנְזֵיק לְגַבְרָא הָדֵין וּלְאִתְּתֵיהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטִיל
נגע – קרב, נזק
המיוחס ליונתן שאצלו כל ״נגע״ מתורגם ב״קרב״, תרגם ״הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה״ – ״דְיִקְרַב לְבִישׁ בְּגַבְרָא הָדֵין״. אבל אונקלוס מבחין: רק נָגַע (מבניין פָּעַל) בהוראת קרב אל משהו או אל מישהו בלי חציצה מתורגם בפועל ״קרב״ כמבואר בפסוק ״וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ״ (בראשית ג ג) ״וְלָא תִקְרְבוּן בֵּיהּ״. ואולם בפרקנו מופיע פעמיים נָגַע במשמע פָּגַע לְרָעָה, הִזִּיק, ותרגומו בפועל ״נזק״: בפסוקנו ״הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה״ – ״דְּיַנְזֵיק לְגַבְרָא הָדֵין״ ולהלן ״כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ״ (כט) ״כְּמָא דְּלָא אַנְזֵיקְנָךְ״. כיוצא בזה תרגם יוב״ע אצל הגבעונים ״וְעַתָּה לֹא נוּכַל לִנְגֹּעַ בָּהֶם״ (יהושע ט יט) ״לְאַנְזָקָא בְּהוֹן״.⁠1 אך עיין להלן ״וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ״ (בראשית לב כו) ״וּקְרֵיב״ ולא בפועל ״נזק״.
1. וכן ת״א מליצת ״לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ״ (שמות יא ז) ״לָא יַנְזֵיק כַּלְבָּא בְּלִישָׁנֵיהּ״ עיין שם. אבל מתרגמי כתובים נחלקו: ״אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי״ שבתהילים (קה טו) – ״לָא תִקְרְבוּן בִמְשִׁיחַי״, ובאותו הפסוק (דבה״א ט כב) – ״לָא תִּנְזְקוּן בְקַדִּישַׁי״. פועל ״נזק״ הוא מן הארמית המקראית כגון ״וּמַלְכָּא לָא לֶהֱוֵא נָזִק״ (דניאל ו ג), ״קִרְיָא מָרָדָא וּמְהַנְזְקַת מַלְכִין״ (עזרא ד טו). לתרגומי ״נגע״ מבניין פִּעֵל ראה ״וַיְנַגַּע ה׳ אֶת פַּרְעֹה״ (בראשית יב יז). לתרגומי הִפְעִיל ראה בפסוקים ״וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה״ (בראשית כח יב) ״וְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא״, ״וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף״ (שמות יב כב) ״וְתַדּוֹן לְשַׁקְפָא״.
ופקד אבימלך ית כל עמא למימר מן דיקרבא בגברא הדין ובאיתתיה מתקטל יתקטל.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן דיקרב״) גם נוסח חילופי: ״כל דיקרב״.
ופקיד אבימלך ית כל עמא למימר דיקרב לביש בגברא הדין ובאינתתיה איתקטלא יתקטל.
And Abimelek instructed all the people, Whoever shall go near to injure this man or his wife, shall verily be put to death.
[ז] וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם – אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ אֲפִלּוּ צְרוֹר אַל יִזְרֹק בָּהֶם אָדָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יָגוּרוּ יִצְפֹּנוּ הֵמָּה עֲקֵבַי יִשְׁמֹרוּ כַּאֲשֶׁר קִוּוּ נַפְשִׁי (תהלים נ״ו:ז׳).
(יא-יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא – אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ הָאָרֶץ קָשָׁה וְהַשָּׁנָה קָשָׁה אַף עַל פִּי כֵן הִצְלִיחַ, וְאִלּוּ הָיְתָה יָפָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה שְׁעָרִים, מֵאָה מִינִים שְׁעָרִים מֵאָה כּוּרִים הֶאֱמִידוּ אוֹתָהּ וְעָשְׂתָה כַּמָּה שֶׁהֶאֱמִידוּהָ וַהֲלֹא כָּל דָּבָר שֶׁבְּמִדָּה וּבְמִנְיָן אֵין בְּרָכָה מְצוּיָה בּוֹ, מִפְּנֵי מָה אָמְדוּ אוֹתָהּ, מִפְּנֵי הַמַּעֲשֵׂר.
וַיִּזְרַע – לָקַח כָּל הַמַּעֲשֵׂר מִמָּמוֹנוֹ וְזָרַע צְדָקָה לַעֲנִיִּים, כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה אוֹמֵר: (הושע י׳:י״ג) ״זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה״, וְכָל דָּבָר וְדָבָר שֶׁעִשֵּׂר נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאָה שְׁעָרִים שֶׁל בְּרָכוֹת.
וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ – אָמַר רַבִּי אֵיבוֹ אֲפִילוּ צְרוֹר לֹא יִזְרֹק בּוֹ אָדָם.
פנאדי פי ג׳מיע קומה קאילא מן אד׳י הד׳א אלרג׳ל או זוג׳תה פליקתל קתלא.
והכריז בכל עמו לאמור, מי שיפגע באיש הזה או באשתו, מות יומת.
ויצו אבימלך את כל העם לאמר הנוגע באיש הזה – לשום היזק בעולם. כמו אל תגעו במשיחי ולנביאי אל תרעו (דברי הימים א ט״ז:כ״ב).
ויצו אבימלך את כל העם לאמר – זה לזה משמו:
הנוגע באיש (ההוא) [הזה] – להרע, ודומה לו אל תגעו במשיחי (תהלים קה טו):
ובאשתו – לשום ביאה, ודומה לו לא ינקה [כל] הנוגע בה (משלי ו כט), א״ר אבהו כל הנוגע אפי׳ צרור אל יזרוק אדם בהן:
מות יומת – בשום מיתה:
וַיִצַו – כי אחר שנודע לו כי אשתו היא צריך להודיע לעם כי היא אשתו, כדי שלא יגע אדם בה, וכן היה צריך להזהיר על יצחק שלא יגע אדםא בו, כדי שלא יהרגוהו על דבר אשתו.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 הושמט ע״י הדומות: ״בה וכן... שלא יגע אדם״.
ויצו, after Avimelech had found out that Rivkah was Yitzchok’s wife, he had to inform the people of this fact to ensure that no one would touch her. Also, he had to warn the people not to harm Yitzchok, so that he would not be killed on account of his wife.
הנוגע באיש הזה ובאשתו – הטעם – בדרך שיהיה רע להם.⁠1
1. אבימלך מזהיר רק מפני פגיעה ביצחק וברבקה ולא מפני נגיעה שאין עמה פגיעה.
ויצו אבימלך את כל העם לאמר: הנוגע באיש הזה להזיקו ובאשתו מות יומת.
והוא האשימו מפני שעצתו זאת תתן מוקש לעשות מה שלא יעשה בלתה ולזה הוציא כרוז מלפניו כל הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת הכוונה שידעו הכל שהיא אשתו כי ידע שיזהרו הכל בה וכאלו צורך הכרוז אינו אלא שלא יזיקום שום נזק וכבר נמשך לו מזה תועלת וכבוד.
אבל יצחק כל דבר לא כחד מן המלך והגיד לו אמתת הדבר ונמשך לו ממנו כבוד גדול שצוה לכל עמו הנוגע באיש הזה ואשתו מות יומת. ולכן נזכר כאן הספור הזה להודיע שגם במה שעשה יצחק בדעתו בטעות ושלא במתכון קנה כבוד בגרר לקיים מה שנאמר לו ואהיה עמך ואברכך והותרה השאלה הד׳.
מות יומת – פי׳ מות בידי שמים יומת בידי אדם, ודקדק לומר הנוגע לומר אפילו בדרך שאינו נהרג על אשת איש דבני נח יהרג על זאת וכמו שכתבנו במעשה שרה בפרשת וירא (כ ד).
מות יומת, will be executed. The repetition of the word מות refers to death by human tribunal as well as by heavenly forces. The reason Avimelech used the word "whoever touches,⁠" was to warn his subjects that even conduct for which Gentiles normally are not punishable by death would become capital offences in this instance (compare what we have written on Genesis 20,4).
ויצו אבימלך את כל העם לאמר – זהו שאמרנו שהיה לב אבימלך טוב על יצחק ועל ביתו, ועל כן הוכיחוֹ על מה שעשה. ואם בעבור שירא מאנשי המקום היה לו לגלות סודו למלך ולבקש ממנו שיגן עליו בעד העם. וכפי הנראה לא בטח לב יצחק באבימלך עצמו, ועל כן עשה כמו שעשה אברהם אביו. ובטח בי״י שאם ייקחנה המלך או אחד העם יעשה י״י גם עמו אות לטובה כהבטחתו ״ואהיה עמך״. {ויצחק שתק על תוכחת אבימלך השניה, כי ירא לאמר שחשב רע גם על המלך}. ועתה שנתגלגלו הדברים על אופן זה גלה אבימלך לכל העם שהיא אשתו, וצוה הנוגע בו או באשתו מות יומת. להסיר דאגת יצחק ״פן אמות עליה״ לא היה מספיק אם יצוה הנוגע באשת האיש הזה מות יומת, אלא הנוגע באיש הזה להרע עמו, או לשום עליו עלילות דברים, או הנוגע באשתו באיזו קלות ראש שיהיה, מות יומת. כי הודיע להם שהוא ואביו בעלי בריתו, ושנשבעו לו. גם הודיעם חומר העון כי השם יקח נקמתו מן העושה, גם מן הממלכה כולה. ולכן גם על הדבר הקטן שיעשה אחד מן העם עמהם רעה, דמו בראשו.
הנגע – לרעה:
באיש הזה ובאשתו – כלומר באיש לפי שהוא חשוב בעיני המלך והוא בן אברהם בעל בריתו, וברבקה לפי שהיא אשתו, ובזה נתקיים לו מ״ש האל ואהיה עמך, ובסמוך סיפר ויזרע יצחק וכו׳, להודיע שנתקיימה לו גם ההבטחה השנייה ואברכך:
הנוגע באיש הזה – לרעה, כמו כי הנוגע בכם נוגע בְּבָבַת עינו (זכריה ב׳:י״ב). כי יד אלוה נגעה בי (איוב י״ט:כ״א) ומזה נגע, וכן שרש פגע, שענינו קרוב לשרש נגע, נמצא להורות על המכה, כמו ויפגע בו וימות {מלכים א ב׳:כ״ה} ומזה פגע.
באיש הזה ובאשתו – או באשתו; והאפודי מפרש ומכה אביו ואמו כאילו כתוב ומכה אביו ומכה אמו, וכן כאן הנוגע באיש הזה והנוגע באשתו; ונכון אלא שהענין אחד. והנה צוה אבימלך על הדבר הזה למען ידעו העם שהיא בעולת בעל, כדי שלא להביא אשם על העם כלו, והזכיר גם את יצחק (באיש הזה) כדי שיהיה הענין בלשון נקיה, וגם אולי קצת מהעם יכעסו על יצחק על שהתל בם עד עכשו באמרו אחותי היא.
Whoever touches (ha-nogea) this man. For ill; cf. “He that touches [ha-noge’a] you touches the apple of his eye” (Zech. 2:12); “For the hand of God has touched [nage’ah] me” (Job 19:21). From this [verb] is derived [the noun] nega (“plague”). Similarly, the root paga, whose meaning is synonymous with naga, is sometimes found in connection with a plague, as in, “And he fell upon him [va-yifga bo], so that he died” (1 Kings 2:25); from this is derived [the noun] pega (“plague,” “affliction”).
this man or his wife (ba-ish ha-zeh u-v'ishto, lit., "this man and his wife"). Or his wife. The Efodi [Profiat Duran] interpreted [the parallel] phrase makkeh aviv ve-imo (lit., "one who strikes his father and his mother,⁠" Exod. 21:15) as if it said, “one who strikes his father, and one who strikes his mother.” This is correct, but it means the same thing [as "or his mother"]. Abimelech issued this command so that the nation should know that she was a married woman, so as not to bring guilt upon the entire nation. He included Isaac ("this man") so that the matter should be stated in polite language. Besides, some of the people might have been angry at Isaac for having deceived them until then by saying, "She is my sister.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ויצו בכ״ז היה מהשגחת ה׳ שלא לבד שלא עשה עמו רעה בעבור זה, כי עוד צוה לכל עמו הנוגע באיש הזה להרע לו, או באשתו לאנסה מפני שהיא בחזקת פנויה, מות יומת, וגם לא שלחו מארצו רק,
AVIMELEKH THEN CHARGED. This too was under the direct supervision and guidance of the Lord. Not only did he not deal badly with him, but he also charged all his people saying, “Anyone who touches this man [to deal badly with him] or his wife [to abduct her] shall surely be put to death.” Likewise, he did not drive him out of his land, and thus:
על כן אמר: הנוגע באיש וגו׳: אי אפשר לפרש הנוגע לרעה, דמה זה להזהיר עתה. ואין לומר משום שנודע שהיא אשתו נצרך להזהיר שלא יפגעו בו1, דא״כ למה זה הזהיר על אשתו2. אלא להיפך, שמצא3 אבימלך להראות שנאה שבלבו, וגזר שלא יסחרו עמו למען לא ישאו עין על אשתו. וכן הוא במדרש (ב״ר סד,ז)⁠4 ואמרו (שם) הה״ד ״יגורו יצפונו המה עקבי ישמורו״ וגו׳ (תהילים נו,ז). והיה בזה היזק ליצחק.
1. כמו אצל אברהם, שלא יהרגוהו כדי לשאת את אשתו בהיתר (״והרגוני על דבר אשתי״).
2. ״הנוגע באיש הזה ובאשתו״. אמנם הרד״ק אכן הסביר: ״הנוגע באיש הזה״ – שלא יהרגוהו על דבר אשתו, ״ובאשתו״ – שלא יגע בה אדם. וכן באונקלוס ״דינזיק לגוברא הדין״, וכן ברס״ג.
3. מצא אפשרות טובה לנצל את המצב למצוא את התואנה עליו, כפי שהזכיר רבינו לעיל פסוק ח׳.
4. ז״ל: א״ר אייבו, אפילו צרור אל יזרוק בהם אדם.
הנגע וגו׳ – אבימלך הוא מלך צודק וירא אלהים, והוא משתדל למנוע עשיית כל פשע בארצו. הוא אוסר כל נגיעה לרעה, תחילה ״באיש״ ורק אחר כך ״באשתו״, שכן הוא יודע, כי הזומם רעות יתנכל תחילה בחיי הבעל. והשווה תהלים ק״ה:י״ד-ט״ו.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברד״קר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יב) וַיִּזְרַ֤ע יִצְחָק֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיִּמְצָ֛א בַּשָּׁנָ֥ה הַהִ֖וא מֵאָ֣ה שְׁעָרִ֑ים וַֽיְבָרְכֵ֖הוּא יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
Yitzchak sowed in that land, and he reaped1 in that year one hundredfold2 because Hashem had blessed him.
1. reaped | וַיִּמְצָא – Literally: "found".
2. one hundredfold | מֵאָה שְׁעָרִים – This noun appears only here, but is likely related to the verb "לשער", to estimate or reckon. "שער", thus, is equivalent to the modern "שיעור", a measure.
א. וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ =ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בתיגאן
• ל,ה,ש2=וַֽיְבָרֲכֵ֖הוּ (חטף)
• הערת ברויאר
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[נו] 1ויזרע יצחק בארץ ההיא, ויהי רעב בארץ (בראשית כ״ו:א׳) בא יצחק והיה שובע שנאמר ויזרע יצחק בשנה ההיא וגו׳ כל זמן שהיה יצחק קיים היה ברכה בזרע שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא. (תוספתא סוטה פ״י)
[נז] 2ויזרע יצחק בארץ ההוא, אמר ר׳ חלבו בארץ ההוא בשנה ההוא, הארץ קשה והשנה קשה, ואילו היתה יפה על אחת כמה וכמה. (בראשית רבה סד)
[נח] 3ויזרע יצחק בארץ ההוא, כיון שראה הרעב התחיל זורע. (מדרש החפץ)
[נט] 4ויזרע יצחק בארץ ההוא, ר׳ אליעזר אומר וכי יצחק זרע דגן כו׳ אלא לקח את כל מעשר ממונו וזרע צדקה לעניים כד״א זרעו לכם לצדקה (הושע י׳:י״ב) וכל דבר שעשר הביא לו הקב״ה מאה שערים של ממון וברכו לכך נאמר ויברכהו ה׳. (פרקי דר״א פל״ג)
[ס] 5ויזרע יצחק, ר׳ אליעזר אומר נמשלה צדקה בזרע, מה הזרע הזה אדם זורע חטה אחת קוצר ממנה כרי של תבואה, כך הנותן פרוטה לעני המקום ממציא לו כמה פרוטות. (מדרש הגדול)
[סא] 6מאה שערים, ר׳ דוסתאי בר ינאי אומר משום ר׳ מאיר הרי הוא אומר ביצחק וברכתיך והרביתי את זרעך (בראשית כ״ו:כ״ד), דרש יצחק ואמר הואיל ואין ברכה שורה אלה במעשה ידים עמד וזרע, שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים וגו׳ ומאה מינין, מאה שערים ששערום מאה פעמים על אחד מאה במה שששיערו. (תוספתא, ברכות (פ״ו) פ״ז)
[סב] 7וימצא בשנה ההוא מאה שערים, מאה כורים, מאה שערים מלמד שהאמידו אותה ועשת במאה שהאמידו אותה, והלא אין הברכה מצויה על דבר שבמשקל במדה ובמנין, מפני מה מדדו אותה מפני המעשרות. (בראשית רבה סד)
[סג] 8מאה שערים, ת״ר בברכותיה של ארץ ישראל, בית סאה עושה חמשת רבוא כורין בישיבתה של צוען, בית סאה עושה ע׳ כורין, דתניא א״ר מאיר אני ראיתי בבקעת בית שאן בית סאה עושה ע׳ כורין, ואין לך מעולה בכל ארצות יותר מארץ מצרים וכו׳ ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים יותר מצוען וכו׳ ואין לך טרשים בכל ארץ ישראל יותר מחברון וכו׳. ואפילו הכי חברון מבונה על אחת משבעה בצוען וכו׳ והבי מילי בטרשים, אבל שלא בטרשים חמש מאה, והני מילי שלא בברכותיה אבל בברכותיה, כתיב ויזרע יצחק בארץ ההוא וגו׳. (כתובות קיב.)
[סד] 9מאה שערים, כשזרע יצחק אבינו ומצא מאה שערים מיד פתחו מלאכי השרת ברוך אתה ה׳ מברך השנים. (מדרש)
[סה] 10מאה שערים, אלו מאה שערי חכמה. ד״א יש אומרים מאה ברכות, כמה שנאמר זרעו לכם לצדקה (הושע י׳:י״ב). (מדרש החפץ כת״י)
[סו] 11מאה שערים, יצחק הפריש תרומה גדולה ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים [ויברכהו ה׳] אמר רבי כל מקום שיש ברכה אין שיעור והוא אומר מאה שערים ויברכהו אלא מכאן שהיה מודד כדי להפריש תרומה. (פסקתא רבתי פכ״ה)
[סז] 12ויברכהו ה׳ וכן אתה מוצא בכל מקום שהצדיקים הולכים באה ברכה לרגלם, יצחק ירד לגרר באה ברכה לגרר שנאמר ויזרע יצחק בארץ וגו׳. (ספרי דברים לח.)
[סח] 13ויברכהו ה׳ ה׳ צדיק יבחן (תהלים י״א:ה׳) אין הקב״ה מעלה את האדם לשררה עד שבודק ובוחן אותו תחלה וכו׳ וכן יצחק נסהו בימי אבימלך ועמד בנסיונו ואחר כך ברכו שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא ויברכהו ה׳. (במדבר רבה טו.)
[סט] 14ויזרע - ויברכהו ה׳ הפסוק מתחיל בוי״ו ומסיים בה״א, סימן י״א. רמז לי״א ברכות שמתברך מי שנותן צדקה לעניים. (מדרש)
1. עי׳ לעיל פכ״ד מאמר כ. בתוספתא הנדפסה ליתא סוף המאמר כל זמן וכו׳ רק בכת״י הנדפס בתוספתא צוקרמאנדל. ועי׳ לקמן מאמר עח. המשך המאמר.
2. הארץ קשה, לעיל מאמר יה. והשנה קשה בלקח טוב אע״פ שהשנה ההיא שנת רעבון כ״ש בארץ טובה ובשנה טובה. לעיל מאמר ה.
3. בילק״ש ח״ב תש״כ ולהחיותם ברעב שנאמר וימצא בשנה ההיא מאה שערים.
4. בפדר״א הגי׳ וכי יצחק זרע דגן ״חס ושלום״, וכ״ה בכפתור ופרח פ״א, ובמנורת המאור אלנקוה ח״א כ״ג. אמנם בהוצאת רד״ל ליתא וכן במדרש הגדול רא״א אין זריעה אלא צדקה מלמד שנטל כל מעשר ממונו ונתן לעניים כמו דאת אמר זרעו לכם ותמוה הגירסא ״חס ושלום״ דהרי מבואר לפנינו הרבה מאמרי חז״ל דמפרשי הקרא כפשוטו, ועי׳ כעי״ז לעיל פכ״א מאמר נח. והרד״ל מפרש דברי הפדר״א עפ״מ שכ׳ דנאמר לו גור בארץ הזאת לפי שעה, ולכן לא היה זורע שלא היה יכול לקבוע לו מקום בארץ. ובכת״י אור האפלה הגירסא ויזרע יצחק וכי דגן זרע יצחק אלא זרע צדקה. ובמדרש אגדה ויזרע יצחק שעשה צדקה גדולה עם עניי אותו מקום שנאמר זרעו לכם לצדקה. מאה שערים בשביל אותו זכות בירך הקב״ה אותה זריעה ונשאה הארץ מאה שערים ממה שהיו משערים אותה. וע״פ דברים אלו יש לפרש דברי הפדר״א ובפרט הגי׳ ״חס ושלום״ דגם ר״א יכול לפרש דויזרע הוא כפשוטו כמבואר במ״א דבזכות צדקה מצא בזריעה מאה שערים אלא דהשאלה היא וכי דגן ״בלבד״ זרע יצחק חס ושלום דהתורה מספרת לנו שיצחק התעסק בזריעת דגן רק לפרנסת עצמו אלא שבזריעה זו היתה עיקר כוונתו לצדקה לפרנס את העניים כנ״ל, ואולי צריך להגיה בפדר״א וכי יצחק זרע דגן [בלבד]. וכעין מדרש הנ״ל בסדא״ז פ״א יצחק לא נשתבח אלא בצדקה שנאמר ויזרע יצחק ואין זריעה אלא צדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה ועי׳ לעיל פי״ח מאמר רט.
5. לעיל מאמר נח.
6. בתוספתא הנדפסה הגרסא מאה מנין מאה שערים מאה דגנים ומאה דגנים ששערום מאה פעמים ונמצא על אחת מאה במה ששיערו. ובמ״ב מפרש מאה מנינים מקומות מיוחדים למנין תבואות ועומרי השדה יש קורין לעשרה עומרים אחד ונמצא דמאה מנינים הוה, ראה לקמן מאמר סב.
7. כורים כור היא גדולה שבמדות ודורש שערים מלשון מדות. מלמד. מבואר כן גם בת״א ובתיב״ע על חד מאה בדשערוהי. ובפירש״י ואבן עזרא דהוא מגזרת כמו שער בנפש כי מצא מאה משיעור הזרע. ובלק״ט מאה שערים על חד בשיעורו מצא מאה, ובש״נ במנח״י מביא גרסאות שונות בב״ר מאה מגינים, מונים, מינים. וראה לקמן מאמר סג. ובפי׳ הריב״א כאן. ובבאורי מהרא״י על פירש״י, ובחזקוני.
8. בברכותיה כשהשנה מבורכת. על אחת משבעה בצוען הרי ז׳ פעמים ע׳ כורים הרי ת״ץ ובמקום שאינו טרשים כחברון יש להוסיף עד ת״ק ובברכותיה כתיב מאה שערים על אחת שבשאר השנים נתברך למאה מאה פעמים ת״ק הרי ה׳ רבוא (רש״י). ועי׳ לעיל פי״ג מאמר מב. ובפי׳ הריב״א עה״ת כאן.
9. מאמר זה מובא בשבלי הלקט ענין תפלה סי׳ י״ח בלשון מצאתי אגדה, וכ״ה בתניא רבתי ענין תפלה סי׳ ה. ונדפס בפני עצמו בבית המדרש ח״ה נד. בשם אגדת תפלת שמונה עשרה.
10. דרש זה מביא בלשון ״אנשי מדרש אומרים״. ועי׳ לעיל מאמר נט. ובכת״י נר השכלים. וימצא מאה שערים אלו שערי החכמה, אומרים שהם רומזים אל מ״ט פנים טמא ומ״ט פנים טהור. וצ״ב למה רק צ״ח ומצאתי בכת״י ילקוט תימני מבאר הדברים אלו מאה שערי החכמה אחד נשתכח בימי משה ואחד נשתכח בימי יהושע ונשארו מ״ט פנים טמא ומ״ט פנים טהור. עי׳ תמורה טו. ובכת״י אור האפלה מאה שערים המציאו לו בשנה ההיא מאה ברכות.
11. פסקתא דר״כ פי״א א״ר הונא אבות הראשונים הפרישו תרומות ומעשרות כו׳ יצחק אע״ה הפריש מע״ש דכתיב ויזרע יצחק בארץ כו׳ והלא אין הברכה שורה לא על המדוד ולא על השקול ולא על המנוי, ולמה מדדן בשביל לעשרן הה״ד ויברכהו ה׳. ועי׳ בתורה שלמה לעיל פי״ד מאמר קלב-קמב. בבאור וצרף לכאן. וכן בתנ״י ראה יב. וגנזי שכטר ח״א מד. ובתנ״י חיי סי׳ ו׳ אף יצחק [נתברך] בזכות המעשרות [שנאמר ויזרע יצחק וגו׳ ויברכהו ה׳ וכ״ה במדרש משלי פ״ל ובמדב״ר פי״ב ובלק״ט כאן. ובענין שאין הברכה שורה על דבר המדוד. לעיל מאמר סב. תענית ח: ב״מ מב. ובמדרש תנאים דברים טו, י. מיכן אמרו המתפלל על המדוד ועל השקול ועל המנוי בשביל שיתברכו הרי זו תפלת שוא אע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים וגו׳ והפירוש כמבואר לעיל מאמר סב. דמדדו מפני המעשרות. והרמב״ם פ״ט מהל׳ מלכים ה״ט כ׳ ויצחק הפריש מעשר והראב״ד השיגו דהול״ל גבי אברהם שהפריש מעשר ראה מ״ש ע״ז לעיל פי״ד מאמר קלג. בבאור. ונראה לתרץ שיטת הרמב״ם משום דגבי אברהם אינו מפורש בתורה שזרע בעצמו לשם תבואה. רק גבי יצחק וכמבואר לעיל פי״ג מאמר פג. אברהם חרשה יצחק זרעה. ובגמ׳ ב״מ פח. ממעטינן מקרא תבואת זרעך ולא הלקוח א״כ א״א ללמוד דין חיוב מעשר מאברהם רק מיצחק שמפורש בתורה שזרע בעצמו, לכן דרשו חז״ל מקרא זה שהפריש מעשר.
12. ב״ר עג. ועי׳ לעיל פכ״ד מאמר כ. ובמדרש הגדול ויצא צד תפח. ועי׳ ברכות מב.
13. לעיל פכ״ד מאמר כג. תנ״י בהעלתך יג. תנחומא שם ח. ובירושלמי סוטה פ״ה ה״ו אליהוא בן ברכאל אליהוא זה יצחק בן ברכאל בן שבירכו האל שנא׳ ויברכהו ה׳. ועי׳ במעין גנים לאיוב קג. ובקה״ר פ״ב ד״א כי לאדם שטוב לפניו זה יצחק נתן חכמה ודעת ושמחה, ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה אבימלך. ולמי נאמר לתת לטוב לפני הא׳ זה יצחק שנא׳ ויזרע יצחק בארץ ההיא.
14. מאמר זה מובא במנורת המאור אלנקוה ח״א כג. בשם מדרש אחרי שמביא דברי הפדר״א לעיל מאמר נט. ועי׳ ב״ב ט: המפייסו מתברך בי״א ברכות עיי״ש בתוס׳ ובע״י די״א ברכות כנגד י״א ארורים שבפ׳ כי תבוא שמהפך ע״י הפיוס הקללה לברכה וע״ד דאיתא במדרש אתוכחה שבתו״כ שהם מוי״ו עד ה״א מוהיה אם לא תשמעו עד ואין קונה ע״כ והכוונה ג״כ כדרש הנ״ל שבגימטריא י״א שמהפכין הי״א קללות לברכות. ועי׳ בויק״ר ריש פל״ה. וטענין מספר י״א עי׳ ויק״ר פל״ד כ״ד ברכות ובאלפא ביתא דבן סירא אות י׳ בי״ג ברכות.
וּזְרַע יִצְחָק בְּאַרְעָא הַהִיא וְאַשְׁכַּח בְּשַׁתָּא הַהִיא עַל חַד מְאָה בִּדְשַׁעֲרוּהִי וּבָרְכֵיהּ יְיָ.
Yitzchak planted in that land, and in that year he reaped a hundred fold more than that which they estimated, for Hashem had blessed him.

וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה׳
וּזְרַע יִצְחָק בְּאַרְעָא הַהִיא וְאַשְׁכַּח בְּשַׁתָּא הַהִיא עַל חַד מְאָה בִּדְשַׁעֲרוּהִי וּבָרְכֵיהּ ה׳
תרגום ניב בניב
״מֵאָה שְׁעָרִים״ – ״עַל חַד מְאָה בִּדְשַׁעֲרוּהִי״ הוא תרגום ניב עברי בניב ארמי: על אחד – מאה [מידות] ששיערוהו, אמדוהו.⁠1 ודוגמתו ״וְכֶסֶף מִשְׁנֶה״ (בראשית מג יב) ״וְכַסְפָּא עַל חַד תְּרֵין״, וראה שם דוגמאות נוספות.
1. וכן ברש״י על פי ת״א: ״מאה שערים – שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה על אחת מאה״.
וזרע יצחק בארעא ההיא ואשכח בשתא ההיא מאה שערין דגנין וברך יתיה י״י.
וזרע יצחק לצדקתא בארעא ההיא ואשכח בשתא ההיא על חד מאה בדשערוי וברכיה י״י.
And Izhak sowed unto righteousness in that land, and found in that year a hundred for one, according to his measure. And the Lord blessed him,
[ו] וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא – אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, בָּאָרֶץ הַהִיא, בַּשָּׁנָה הַהִיא, הָאָרֶץ קָשָׁה וְהַשָּׁנָה קָשָׁה, וְאִלּוּ הָיְתָה יָפָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים – מֵאָה כּוֹרִים. מֵאָה שְׁעָרִים, מֵאָה מִנְיָנִים. מֵאָה שְׁעָרִים, מְלַמֵּד שֶׁהֶאֱמִידוּ אוֹתָהּ וְעָשָׂת מֵאָה כַּמָּה שֶׁהֶאֱמִידוּהָ, וַהֲלוֹא אֵין הַבְּרָכָה שׁוֹרָה עַל דָּבָר שֶׁהוּא בְּמִשְׁקָל וּבְמִדָּה וּבְמִנְיָן, מִפְּנֵי מָה מָדַד אוֹתָהּ, מִפְּנֵי הַמַּעַשְׂרוֹת.
ויזרע יצחק – הה״ד אל יתהלל החכם (ירמיה ט׳ כ״ב), אם אין חכם מכיר למי שבראו היאך הוא חכם, ואף ברשעים יש חכמים, שנאמר כי בכל חכמי הגוים (שם י׳ ז׳), הוי חכמים בעיניהם (ישעיה ה׳ כ״א), חכמים בני אדם שהבינו דרכי חמה ולבנה ומזלות, מה חמה יתירה על הלבנה וחלקוה אל החדשים, התקינו השנים על התקופות והחמה והשנים נוהגות ובאות כמו שהתקינו לא חסר ולא יתר, חכמים הם לתקן התקנה הזאת הגדולה לידע דרכי ה׳ ברקיע ולא ידעו להכיר מי שבראן ואת כל העולם, חכמים לבנות מדינות וכרכים ולעשות כלי זין וכלי מלחמה, לכבוש את הים בלא דרך ולא שביל [מהלכים] ברוח על פני המים ולא החכימו לומר מי עשה את הים, מי משיב את הרוח, הרי חכמים לכל דבר ובדבר אחד הם טפשים באמת, אבדו חכמתם שלא הכירו להב״ה, ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים (ירמיה י׳ ח׳), בגיהנם ידלקו שהיא יחידית, מה שבח לאלו בחכמתם. ואל יתהלל הגבור (שם ט׳ כ״ב), אף הרשעים נקראו גבורים, הוי גבורים לשתות יין (ישעיה ה׳ כ״ב). מי הן הגבורים אלו הן הצדיקים שכובשים את יצרם שנאמר טוב ארך אפים מגבור גו׳ (משלי ט״ז ל״ב), שהם מושלים ביצרם לעשות רצון המקום, וכה״א לא בגבורת הסוס יחפץ (תהלים קמ״ז י׳), אלא במה הוא רצונו, רוצה ה׳ את יראיו (שם י״א). (ו)⁠אל יתהלל עשיר בעשרו (ירמיה ט׳ כ״ב) אם אינו נותן צדקה וגומל חסד מנכסים שלו אין לו אלא תקלה וכה״א עשר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה׳ י״ב) (ואם) [ואבד] העשר ההוא בענין רע (שם י״ג) שעיניו רע כנגד גבאי צדקה, אומר׳ (ליתן) [לו תן] לשבויים, (הן) [תן] לעניים, להברות אבלים, לקבור מתים והוא נוזף בהם ומקללם, אומר להם אין לכם מלאכה או אי אפשכם לעמול, לפיכך אין עשרו מתקיים בענין רע, שהוא מגנה את גבאי צדקה, ובמה הוא שבחו של אדם השכל וידוע אותי (ירמיה ט׳ כ״ג), הסתכל ועשה מה שאני עושה, כי אני ה׳ גו׳ (שם), אם עשית כל המעשים הללו הרי את כיוצא בי. רצונך שתתקרב לי הוי דן כראוי, עשה צדקה שהיא חביבה עלי יותר מכל הקרבנות שנאמר עשה צדקה ומשפט נבחר לה׳ מזבח (משלי כ״א ג׳). חטא אדם ישוב ויתן צדקה ויגמול חסד וימחל לו, בחסד ואמת יכפר עון (שם ט״ז ו׳), אם יש לו לאדם אלף רבוא זהב אין עומדין לו בעת צרתו, שכן הוא אומר לא יועיל הון ביום עברה (שם י״א ד׳), ומי עומד לו, איסר אחד שהוא נותן שנאמר וצדקה תציל ממות (שם). עני אחד סומא בב׳ עיניו ואין לו מה יאכל נתן לו אדם איסר או לגימא אחת אל יאמר אדם בעצמו כלום יודע הסומא מי נתן לו, אמר הב״ה אני רואה את הסתרים אני משלם על ידיו, הוי וצדקה תציל ממות, לכך נאמר כי אם בזאת יתהלל המתהלל (ירמיה ט׳ כ״ג). ולפי שידע יצחק כח הצדקה לפיכך נתן נפשו עליה הה״ד ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו׳, כד״א זרעו לכם לצדקה (הושע י׳ י״ב). ד״א ויזרע יצחק, הה״ד מלוה ה׳ חונן דל (משלי י״ט י״ז) א״ר עקיבא משל לה״ד אם היה דניסטס לבעל הזמורה הרי לבו גס בו, אם ילוה להגמון אחד כמה יהא לבו משתבח, הלוה למלך עאכו״כ, כך אלולי הדבר שכתוב כל האומרו חייב מיתה, אמר הקב״ה רצונך שתהא דניסתס שלי ויהיה שמח לבך תן לעני, הוי מלוה ה׳ חונן דל וגמולו ישלם לו. הא כיצד היה ככר בעשר פרוטות והעני עומד ליקח ואין לו אלא תשעה ובא אחד ונתן לו פרוטה, נטל את הככר ואכלו ושבה נפשו אליו, אמר הב״ה אף כשנפשך מצפצפת לצאת מגופה הריני משיבה לתוך גופך, הוי וגמולו ישלם לו. לפיכך היה יצחק זהיר בצדקה, הה״ד ויזרע יצחק וגו׳, כד״א זרעו לכם לצדקה. פתוח תפתח את ידך (דברים ט״ו ח׳), העושה מצוה מדוחק סוף עושה אותה מריוח, והמבטל מצוה מעושר סופו לבטלה מעוני. וכה״א פתוח תפתח את ידך ר׳ יונתן בן יוסי אומר פתוח תפתח גו׳ פתח ליתן עד שלא תפתח ליטול. ב׳ ידות הן אחת פתוחה ליתן ואחת פתוחה ליטול, כמה בין (זה לזה) [זו לזו], כמה הנותן צריך ליתן הודאה לפני הקב״ה שעשאו מן הנותנין ולא מן הנוטלין. ב׳ ידים אחת מלמעלה ואחת למטה, יד העני מלמטה ויד בעל הבית מלמעלה, כמה זה צריך ליתן הודאה שהיתה ידו העליונה ולא התחתונה. ד״א פתוח תפתח את ידך, כל הנותן צדקה [לא] לעצמו בלבד הוא מטיב, שאף לכל הבריות הוא מטיב, שנאמר פתוח תפתח, אם פתחת ידך לעני תפתח השמים להוריד הגשמים שנאמר יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב (דברים כ״ח י״ב), נמצא זה מטיב לעצמו ולכל העולם, ואל יאמר אדם מחסר אני מנכסי, מה אני לעניים, יסתכל אדם שכל מה שאינו חסר אינו מוסיף. שער הראש והזקן שהם מסתפרין מגדילין, גבות העינים שאינן מסתפרין אינם גדלים כלום, ולכך נמשלו ישראל לרחל, אם גוזזין אותה מגדלת שער בכל שנה, והחזיר שאינו נגזז אינו מוסיף, כך הם ישראל והאומות, ראו כמה לנותן צדקה למי שאינו נותן, כרחל וכחזיר. אם נתת צדקה לא משלך אתה נותן אלא משל הקב״ה שנאמר לי הכסף ולי הזהב (חגי ב׳ ח׳). וכן דוד אמר כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דה״א כ״ט י״ד). וכן היה ר׳ אליעזר איש ברתותא אומר כבדהו משלך כי אתה ושלך שלו. ר׳ מאיר אומר כבד למלך משלו שאתה וכל אשר לך משלו. ומנין אתה אומר שבזכות הצדקה הגאולה באה ובית המקדש נבנה שנאמר ציון במשפט תפדה (ישעיה א׳ כ״ז), זו היא הגאולה, ושביה בצדקה (שם) אלו הגליות, שבזכות הצדקה הגליות מתכנסות. ומנין אתה אומר שמתן הצדקה נותן שלום בעולם שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום (שם ל״ב י״ז), כל מי שיש בו צדקה וגמילות חסדים אפילו כל מעשיו רעים אין גזר דינו מתחתם ליאבד, שכן בסדום לא נחתם גזר דינם אלא על שלא היו נותנים צדקה שנאמר ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל ט״ז מ״ט). ואף אנשי דור המבול לא הכירו את בוראם ולא רצו לעשות צדקה, אף הם אבדו מן העולם. וכן אליפז אומר מבלי משים לנצח יאבדו (איוב ד׳ כ׳). הרשעים תלמידיו של נבל שנאמר ולקחתי את לחמי וגו׳ (ש״א כ״ה י״א) ואח״כ הרשעים אומרים למה אני נותן את שלי לעני, אין המקום יכול ליתן לו, אלא לפי שהוא שונאו לא נתן לו, ואני נותן לשונאו של הקב״ה, ואינם יודעים שהנכסים לנסיון הם ניתנין לאדם, ולכך נקרא שמם נכסים שנכסים מזה ונתנין לזה. ר׳ אלעזר בן עזריא אומר הרי הוא אומר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה וגו׳ למען יברכך (דברים כ״ד י״ט), הכתיב ברכה למי שבאה על ידו מצוה בלא מתכוין, אמור מעתה היה הסלע צרורה לו בסדינו ונפלה ממנו ומצאה העני ונתפרנס בה הרי הכתוב קובע ברכה כשוכח עומר בשדהו.
ויזרע יצחק בארץ ההיא1שעשה צדקה גדולה עם עניי אותו מקום, שנאמר זרעו לכם לצדקה (הושע י׳:י״ב).
מאה שערים – בשביל אותו זכות בירך הקב״ה אותה זריעה, ונשאה הארץ 2מאה שערים ממה שהיו משערים אותה.
1. שעשה צדקה עם עניי אותו מקום שנאמר זרעו. בפדר״א ריש פל״ג לקח את כל מעשר ממונו וזרע צדקה לעניים, כמד״א זרעו לכם לצדקה.
2. מאה שערים ממה שהיו משערים אותה. וכן בת״א על חד מאה בדשערוהי. ונכון יותר שצ״ל כד שערוהו, ועיי׳ ב״ר פס״ד אות ו׳ מלמד שהאמידו אותה ועשתה מאה, ועיי׳ רש״י.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

ת׳ם זרע יצחק פי תלך אלארץ׳ פוג׳ד פי תלך אלסנה מאיה באלתקדיר ובארך אללה לה.
אחר כך זרע יצחק בארץ ההיא ומצא בשנה ההיא מאה באמדן, וברך אותו ה׳.
בארץ ההיא – אף על פי שאינה חשובה כשאר ארץ ישראל.⁠א
בארץ ההיא בשנה ההיא – הארץ קשה והשנה קשה. בראשית רבאב (בראשית רבה ס״ד:ו׳).
בשנה ההיא – אף על פי שאינה כתיקנה, שהיתה שנת רעבון.
מאה שערים – שאמדוה כמה ראויה לעשות, ועשת על אחד שאמדוה מאה.
ורבותינו אמרו: אומד זה למעשרות היה.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, פירנצה III.3 נוסף כאן: ״כארץ שבעה גוים״.
ב. בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, פריס 155 מובא ״בארץ ההי׳... בר׳ רב׳⁠ ⁠⁠״. בכ״י ליידן 1 בא ביאור זה אחרי ״בשנ׳... רעבון״. בכ״י מינכן 5, פירנצה III.3, ויימר 651 הביאור חסר.
בארץ ההוא IN THAT LAND – although it (Gerar) had not the sacred importance of Erez Yisroel proper – i.e., as the territory of the seven nations, and is therefore not as fertile as the Holy Land (cf. Ketubot 112a).
בשנה ההיא IN THAT YEAR – although it was not a normal year, being a year of famine.
בארץ ההיה בשנה ההיא In that land and in that year. – Why is there mention of the two – that land and that year? To tell you that that soil was hard and that year was a hard one (Bereshit Rabbah 64:6).
מאה שערים AN HUNDREDFOLD – for they had estimated how much it should have yielded and it yielded one hundred for every measure which they had estimated.
Our Rabbis said that the estimate was made for the purpose of the tithe (Bereshit Rabbah 64:6).
ויזרע יצחק בארץ ההוא1א״ר חלבו אע״פ שהארץ היתה קשה.
וימצא בשנה ההוא מאה שערים2אע״פ שהשנה ההיא שנת רעבון כל שכן בארץ טובה ובשנה טובה.
מאה שערים3על חד בשיעורו מצא מאה. 4ומפני מה מדדו אותה. מפני המעשרות. שכן מצינו באברהם. דכתיב ויתן לו מעשר מכל (בראשית י״ד:כ׳). וביעקב כתיב עשר אעשרנו לך (שם כ״ח:כ״ב). וביצחק מצינו ויברכהו ה׳ תיכף למעשרות ברכה. וכן הוא אומר ובחנוני נא בזאת אמר ה׳ צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די (מלאכי ג׳:י׳).
1. א״ר חלבו. ב״ר פס״ד. ילקוט רמז קי״א. ורשב״ם עה״ת. ובכ״י פלארענץ חסרים המלות ״א״ר חלבו אע״פ שהארץ היתה קשה״.
2. אע״פ שהשנה ההיא שנת רעבון. וכן הביא רש״י עה״ת וז״ל אע״פ שאינה כתקנה שהיתה שנת רעבון וכן הביא הרשב״ם.
3. על חד בשיעורו מצא מאה. וכן בת״א על חד מאה בדשערוהי. ועיין רש״י שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה על אחת שאמדוה מאה. וכן בב״ר וילקוט שם מלמד שהאמידו אותה ועשתה מאה.
4. ומפני מה מדדו אותה מפני המעשרות. ב״ר שם. ורש״י עה״ת. ורבינו טוביה ז״ל הביא ג״כ בראשית א׳ ב׳. וע״ש בהערה נ״ח. והעירותי שנשנה גם במדרש במ״ר פי״ב. ופסיקתא פסקא עשר תעשר דף צ״ח ע״א.
ויזרע יצחק בארץ ההיא – אע״פ שהיתה ארץ קשה:
וימצא בשנה ההיא – אע״פ שהיתה שנה רעה:
מאה שערים – מאה כורין, לשון שיעור. ודומה לו בדברי רבותינו אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, יצא השער פוסקין, מלמד שאמד אותן ועשאת במאה, והלא אין ברכה שורה על דבר שהוא במדה ובמשקל ובמניין, ומפני מה אמדוהו, אלא בשביל המעשרות, שכן מצינו באברהם ויתן לו מעשר מכל (בראשית יד כ), וביעקב עשר אעשרנו לך (שם כח כב) וכאן מצינו ביצחק ויברכהו אלהים, תיכף למעשרות, וכה״א ובחנוני נא בזאת וגו׳ (מלאכי ג י), ואלו היה הארץ רפה והשנה טובה על אחת כמה וכמה:
בארץ ההיא – אף על פי שהארץ קשה היא.
בשנה ההיא – אף על פי שהיא שנת בצורת ורעבון.
מאה שערים – שדה ששיערוהו שיוציא כור אחד הוציא מאה כורין.
Ba'areṣ IN THAT LAND: Although it was poor land.
IN THAT YEAR: Although it was a year of drought and famine.
A HUNDREDFOLD (me'ah she'arim): A field that was estimated (she-shi'aruhu) to produce one kor1 produced one hundred kor.⁠2
1. A measurement equivalent to approximately seven bushels.
2. See the same interpretation in Rashi (= Bereshit Rabbah 64:6).
While Rashi and Bereshit Rabbah use the verb '-m-d, Rashbam uses the synonymous sh-'-r (both mean "to estimate") in order to make explicit that the explanation is rooted in the text's word, she'arim.
מאה שערים – בדברי קדמונינו: שיעור, כי מצא מאה משיעור אשר זרע, והיא מגזרת: כמו: שער בנפשו (משלי כ״ג:ז׳). [וקרוב מעט מגזרת: שערי צדק (תהלים קי״ח:י״ט).]⁠א
א. ההוספה בכ״י פריס 177 ולוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
A HUNDREDFOLD. The word sha'ar means the same as the Rabbinic term shi'ur (estimate, reckon). The meaning of me'ah she'arim (a hundredfold) is that Isaac was blessed in that the earth produced one hundred times more than what he sowed was estimated to produce. The word she'arim comes from the same root as sha'ar in For as one that hath reckoned (sha'ar) within himself (Prov. 23:7).
מאה שערים – מאה על מה שהיה משער מן הזריעה שתצא משם, היה מוצא על אחד מאה. וכמדומה: מאה לאו דווקא.
מאה שערים – A HUNDREDFOLD – one hundred over what was expected from the sowing, that would come from there; he would find one hundred for one. And it seems like: one hundred is not exact.
וַיִזְרַע מאה שערים – מאה ממה ששערו שיצא ממה שזרע, מצא במה שאסף מאה חלקים יותר ממה ששערו בני אדם שיצא מן הזרע ההוא.
ויברכהו י״י – הצליחו בכל מעשי ידיו.
ויזרע...מאה שערים, 100 times as much as they had expected to harvest from this planting.
'ויברכהו ה, He made him successful in all his undertakings.
ומאמרו מאה שערים – לפי הפשט טעמו מאה מ{שיעור} הזרע1, וזה פלא גדול. וביאור המתרגם בו הפרזה יתירה2. והחכמים ז״ל בדרש אמרו יותר מזה3. ואמר ר׳ סעדיה ז״ל כי אותה שנה היתה שנת בצורת והארץ צמאה, והראיה4 {על זה} מריבתם על הבארות, והנה זה נס גדול יותר5.
1. צג. נראה שרבנו מפרש ׳שערים׳ מלשון שיעורים כמש״כ ראב״ע מדברי ׳קדמונינו׳ (זהו הכינוי לחז״ל אצלו כרגיל, וכנראה שכך הבין ממדרשם המובא בסמוך), וכדרך שפירש רלב״ג: ׳ומצא מאחד ממה שזרע – מאה׳.
2. צד. תירגם אונקלוס: ׳על חד מאה בדשערוהי׳, והיינו שמפרש ׳שערים׳ כ׳השערות ואומדנות׳ וכדרך שפירש רש״י, וכ״כ רד״ק ׳מאה ממה ששערו שיֵצא ממה שזרע׳. ונראה שרבנו חושב ביאור זה לדרש מופרז שלא ע״ד הפשט.
3. צה. בדרך כלל הביטוי ׳וחכמים אמרו בדרש׳ וכדו׳ הינו הפנאה למקור מדרשי, ואמנם כבר העיר המהדיר שלפנינו במדרש (בב״ר סד:ו ובמקורות מקבילות) לא נתפרש שיעור יתר על מה שנתבאר בדברי אונקלוס. ונ״ל שהכוונה למאמרם ז״ל בכתובות (קיב.) בשבחה של ארץ ישראל: ׳והני מילי בטרשים אבל שלא בטרשים חמש מאה, והני מילי שלא בברכותיה אבל בברכותיה כתיב ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו׳⁠ ⁠׳, וע״ש בפרש״י שלפי חשבון זה הוציאה התבואה חמשת רבוא כורים.
4. צו. כן תירגם ר״י קאפח בהביאו דברי רבנו בהערות לפי׳ רס״ג שבמהדורתו, אבל המהדיר תירגם ׳(כמבואר) בעדות מריבתם וכו׳⁠ ⁠׳ ואף שמבחינה מילולית אולי תרגומו נכון יותר, והביטוי ׳והעד׳ נפוץ בפירושי בני דורו של רבנו כמו הראב״ע, מ״מ בחרתי בתירגום ר״י קאפח ׳והראיה׳ שהוא מובן יותר לקוראים בני זמננו.
לא מצאתי דבר זה בפירושי רס״ג כאן, אבל האריך בזה רס״ג שלא במקומו בפירושו לפר׳ בראשית (עמ׳ 226 במהד׳ צוקר), ויש למלאות החסרון שם ע״פ מש״כ רבנו כאן. יצויין שבמדרש רבה כאן דייקו מפשטיה דקרא כד׳ רבנו משם רס״ג וז״ל: ׳ארץ ההיא בשנה ההיא – הארץ קשה והשנה קשה׳ (ועי׳ פרש״י). ונראה שמזה יש ללמוד עד כמה היה צמוד רבנו לביאורי רס״ג עד שציטט ממה שכתב שלא במקומו, למרות שכבר בבראשית רבה הדברים נמצאים על אתר [ואמנם יתכן שהביא מד׳ רס״ג מפני שבמדרש לא ביארו הראייה ממריבתם על הבארות כמו שהוכיח רס״ג].
5. צז. בספר המספיק בפרק על הבטחון (הוצאת פלדהיים עמ׳ 216 ועמ׳ 238) הביא רבנו פסוק זה כדוגמא לקביעתו שברכת ה׳ היא תעשיר לצדיקים הבוטחים בו (וע״ש עוד בפרק הפרישות עמ׳ 344). וראה בביאור רבנו לעיל (פסוק ג) שברכה זו הובטחה ליצחק במאמר ׳ואברכך׳ ע״ש.
מאה שערים – פר״ש: רבותינו אמרו אומד זה למעשרות היה, פי׳ שעשתה על אחד שאמדוה אלף.
מאה שערים, Rashi writes that our sages said that the meaning of the expression שער⁠(ים) here is "estimate.⁠" Either, according to Onkelos, Yitzchok's harvest was 100 times as much as could be expected, or that he had to tithe 100 times as much as he had expected.
ויזרע יצחק בארץ ההיא כו׳ – בזה הכירו וראו שבזכותו תלוי הכל. ואמרו לך מעמנו (בראשית כו:טז) כי אתה מחזיק בכל הארץ הטובה שבכל המלכות. ואנו רואים שקרקע שלך מאה ידות מוציאה מאותם שלנו.
ויזרע יצחק וגו׳ – לכן אמרו לך מעמנו שאמרו אתה מחזיק בקרקעות היותר טובות ועושות פרי מכל המלכות שהרי שלך עושות מאה שערים, וזה כי עצמת ממנו מאד, כלומר שקרקעותך עצומות וטובות יותר ויותר משלנו מאד.
ויזרע יצחק בארץ ההוא – ארץ קשה היתה והשנה ההיא שנת בצורת היתה ואעפ״כ וימצא מאה שערים, והמקום הזה שזרע שם גרר היה ושם אירעו לו נסים גדולים ונסתרים בענין הזריעה במצאו מאה שערים בארץ יבשה וצמאון אשר אין שם מים עד שהיה בעיניהם חדוש גדול כשהיו אומרים מצאנו מים.
מאה שערים – דרשו רז״ל בסוף מס׳ כתובות בברכותיה של ארץ ישראל בית סאה עושה חמשת רבוא כורין, בישובה של צוען בית סאה עושה שבעים כורין, דתניא אמר ר״מ אני ראיתי בבקעת בית שאן בית סאה עושה שבעים כורין, ואין לך מעולה בכל הארצות יותר ממצרים שנאמר (בראשית י״ג:י׳) כגן ה׳ כארץ מצרים, ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים כצוען דהוו מרבי בה מלכי שנאמר (ישעיהו ל׳:ד׳) כי היו בצוען שריו, ואין לך טרשין בכל ארץ ישראל יותר מחברון דהוו קברי בה שכיבי ואפילו הכי מבונה חברון אחד על ז׳ בצוען שנאמר (במדבר י״ג:כ״ב) וחברון שבע שנים נבנתה וגו׳, ובאור הדבר כי ז׳ פעמים ע׳ כורין הם ת״צ כורין, והני מילי במקום שיש טרשין כחברון שאין בית סאה עושה אלא ת״צ כורין אבל במקום שאין טרשין כחברון יש להוסיף עד ת״ק, ומסיים בגמרא שמבונה אחד משבעה בצוען בלא ברכותיה אבל בברכותיה כתיב ויזרע יצחק וימצא ק׳ שערים, כלומר בברכותיה על אחד שבשאר השנים נתברך למאה, ק׳ פעמים ת״ק הרי חמשת רבוא.
ויזרע יצחק בארץ ההיא, "Yitzchak planted in that land, etc.⁠" The reason the Torah emphasized "in that land,⁠" is that it was hard ground, did not usually produce much. Considering the fact that the year was one of famine the achievement by Yitzchak in securing a hundredfold return on his seed was all the more remarkable. The place where he had planted the seed was Gerar. This is where these remarkable "hidden" miracles happened for him. The land was so parched that when the local people finally found some water, they exclaimed: "we have found water!⁠" (verse 32)
מאה שערים, "one hundredfold.⁠" At the end of tractate Ketuvot (folio 112) our sages explain that when the land of Israel enjoys God's blessing, one בית סעה, of earth will yield a crop of 50,000 כור of grain. In the period when Tzoan in Egypt was at the height of its development, the yield of a measure of earth of a בית סעה would be equivalent to 70 כור. This is documented by Rabbi Meir having personally observed that in the valley of Beit Shean (Jordan valley) one בית סעה produced 70 כור. He added that there is no soil which is reputed to be richer than that of Egypt, i.e. the region around Tzoan, which the Torah described as being "like a garden of God" (Genesis 13,10), and where the Egyptian kings were being raised. We know this from Isaiah 30,4 where the prophet mentions that Egypt's princes and kings were in Tzoan, and that the fertile region extended a far as Chaness. On the other hand, there was no more rocky region in Eretz Yisrael than the region of Hebron and in spite of this the single cluster of grapes which were brought back by the spies from that region had to be carried by eight men. The Torah had reported that Hebron had been cultivated seven years earlier than Tzoan in Egypt (Numbers 13,22). This number is not to be taken at face value, as it would have no bearing on what the Torah was trying to tell us in that verse. The meaning is that even in a rocky place in the land of Israel such as Hebron, the yield is seven times that of the yield of similar produce planted in Tzoan, i.e. 490 כור. In an area which is not covered with rocks such as Hebron the yield may be presumed to be 500 כור. The Talmud concludes its discussion on the relative fertility of the best part of Egypt and the worst part of the land of Israel by saying that the reason why the Torah makes a comparison is to teach that the worst part in the land of Israel is seven times superior to the best part of Egypt even if that part of Eretz Yisrael does not enjoy a special blessing during the year in question. Our verse then points out that when God does send His blessing the result is 100 times as great as in normal years (which themselves are phenomenal by world-wide standards.)
ויזרע יצחק בארץ ההוא – פרש״י אע״פ שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה ולא כארץ ז׳ גוים כלומ׳ ארץ פלשתים היה מארץ ישראל דאם לא כן לא היה יצחק גר בה לפי שהוא עולה תמימה אבל מ״מ לא היתה עקר ארץ ישראל והיינו דקאמ׳ רש״י אע״פ שאינה חשובה כארץ ישראל שהיא ארץ ז׳ גוים.
מאה שערים – פרש״י שאמדוה כמה היתה ראויה לעשות וכו׳. ורבותינו אמרו אומד זה למעשר היה עכ״ל. פי׳ חזקו׳ שמה שפרש״י אומד זה למעשר היה ר״ל שעשתה על אחת שאמדוה מאה אלף. והר״ל אומר זה שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשת על אחת מאה זהו מעשר שלה בלבד שעלה על אחת מאה שאמדוה כלה הרי שעשתה על אחת אלף לפי זה. ואמנם אי אפשר לומ׳ כן על פי הבריית׳ דאיתא התם וימצא מאה שערי׳ מלמד שהעמידו אותה ועשתה כמאה שהעמידו אותה. והלא אין הברכה מצויה לא בדבר המנוי ושקול ומדוד ומפני מה מדדו אותה מפני המעשרות עכ״ל הבריית׳ משמ׳ מ״מ שמה שפרש״י אומד זה למעשר היה ליתן טעם למה אמדוה והכי ר״ל רש״י שנת בצורת היה והיה אומד כמה ראויה לעשות מפני המעשרות כדי להקדים מתבואתו מעשר לעניים וגם שמעתי כן מהר״ר אליעזר והיה אומר שבסוף מסכ׳ סוטה משמע כן.
מאה שערים – פ״ה אומד זה היה למעשרות. וצריך פי׳ לפי׳ דלפום ריהטא קשה היכי הוה אומד והא אין הברכה מצויה לא בדבר המנוי ולא בדבר האמוד אלא בדבר הסמוי מן העין. ונראה לפרש הכי דשנת בצורת היתה והיה אומד כמה עתיד לבא משדותיו לתבואה כדי להקדים מעשרותיו וליתנם לעניים. וכל מה שאמד לא היה כי אם המעשר שמצא מאה שערים. מא״ה שערי״ם בגימ׳ אומ״ד המע״שר.
ויזרע יצחק בארץ ההוא – ועוד פר״ש בארץ ההיא אע״פ שאינה חשובה כארץ ישראל. ותימה והלא אמר לעיל גבי אל תרד מצרימה מפני שאתה עולה תמימה וחוצה לארץ אינה כדאי לך, וא״כ איך אומר בכאן שזרע חוצה לארץ, וי״ל שלא הלך רק לזרוע וכו׳.
[מאה שערים.] פר״ש אומד כמה היתה עושה ועשתה על אחת מאה, ורבותינו אומרים אומד זה למעשרות היתה. וקשה היכי עביד הכי והא אמרינן (אבות א׳ ט״ז) אל תרבה לעשר אומדות ואל תרבה במעשרות. ויש לפרש כך לפי שנ׳ (דברים ב׳ ז׳) ברכך בכל מעשה ידיך ונקיטי (ב״מ מ״ב א׳) דאין ברכה מצויה בדבר המנוי, א״כ חס וחלילה לא מנה את תבואתו, אלא הקב״ה אומד זה למעשרות.
(יב-טז) וזה היה סיבה שנתישב שם יצחק, וזרע בארץ ההיא, ומצא בשנה ההיא, שהיתה שנת רעבון, מאחד ממה שזרע מאה. וזה ממה שיורה על רוב הצלחתו והשגחת ה׳ יתעלה בו. והנה ברכהו ה׳ יתעלה, וגדל מאד בקניניו, ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה. ומרוב הצלחתו קינאו אותו פלשתים והכעיסוהו במה שעשו כנגדו; וזה, שהם סתמו כל הבארות אשר חפרו עבדי אביו שהיו שותים מהם המקנה, למען יסור משם, עד שאבימלך עצמו ציוהו שיצא מארצו.
התועלת החמישי הוא בדעות, והוא לפרסם שה׳ יתעלה משגיח בדבקים בו בכל עניניהם, עד שכבר הגיע מברכת ה׳ יתעלה את יצחק שכבר מצא בארץ ההיא שהיתה רזה, ובשנה ההיא שהיתה שנת רעבון, מאחד ממה שזרע מאה. והנה מדד זה יצחק לפרסם עוצם אהבת ה׳ יתעלה לאותם הדבקים בו. ורבותינו ז״ל אמרו (בראשית רבה סד, ו) שאומד זה למעשר היה, לפי שכבר הוקשה להם מדוע מדד יצחק תבואתו, כי אין הברכה מצויה בדבר המדוד, ולזה אמרו שכבר הוכרח למדוד לתת מעשר לה׳ יתעלה, כמו שמצאנו באברהם שנתן מעשר למלכי צדק (יד, כ). וכבר התבאר מענין המעשר שאין ראוי להרבות בשיעורו ולא לגרוע ממנו, כי בזה תיפסד הסיבה אשר בעבורה היה, כי הוא להעיר על מציאות ה׳ יתעלה שהוא העשירי מעולם המלאכים כשנמנֶה הראשיים לבד ממניעי הכוכבים; והם שבעה לשבעה כוכבי לכת, והשמיני לגלגל הכוכבים הקיימים, והתשיעי לשכל הפועל אשר הוא שופע מאלו כולם, כמו שביארנו בראשון (פרק ו) ובחמישי (חלק ג, פרק ח) מספר מלחמות ה׳, והעליון על אלו כולם הוא ה׳ יתעלה. ולזה גם כן אמרו ממעשרות: המרבה במעשרותיו — פירותיו מתוקנים ומעשרותיו טבלים, הממעט במעשרותיו — מעשרותיו מתוקנים ופירותיו טבלים.
(יב-טז) ויזרע יצחק כו׳ – יאמר שכבר נשתדל יצחק בעבודת האדמה והצליח מאד ויקנאו בו פלשתים כסבורין שהיתה הצלחתו ע״י משא ומתן עם אנשי הארץ ושזה נהנה ואלו חסרים עד שאמר לו לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד – ירצה שעצמת במה שאתה נהנה ומשתעבד מאנשי הארץ יותר ממנו עם היותנו אדון הארץ.
אף על פי שאינה חשובה כא״י עצמה כארץ ז׳ גוים בשנה ההיא אע״פ שאינה כתקונה. ב״ר דאם לא כן מעוטא דההיא ההיא למה לי אבל מה שאמר שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה שהוסיף מלת עצמה וחזר ואמר כארץ ז׳ גוים הוא מפני שגם גרר שהיא ארץ פלשתים מארץ ישראל היא כדמשמע ממה שפי׳ למעלה אל תרד מצרימה שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך כלומ׳ אבל ארץ גרר אינה חוצה לארץ ולפיכך אמר כא״י עצמה כלומר כעיקר ארץ ישראל שאע״פ שאינה חשובה כחוצה לארץ לגמרי מכל מקום גם אינה חשובה כא״י עצמה ולפיכך חזר ואמר כארץ ז׳ גוים כלומר שהיא עיקר של א״י:
שאמדוה כמה ראויה לעשות. שפי׳ שערים הוא מן כמו שער בנפשו ופירושו מאה שעורים כמו השעור ששערוה שעשתה על אחד מאה ממה שאמדוה כלומר מאה כפלי השעור שאמדוה:
ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות היה. אינו ר״ל שרבותינו חולקים בזה ואומרים במקום כמה ראוי לעשות כמה מעשר ראוי׳ לעשו׳ דמאי נפקא מינה הגע עצמך ששערו אותה לעשות תבוא׳ מאה סאין או ששערו אותה לעשות מעשר י׳ סאין הנה הק׳ פעמים שעשתה כמו השעור ההוא בין כך ובין כך י׳ אלפים סאין הן שהרי מאה פעמים מא׳ סאין י׳ אלפים סאין הן וק׳ פעמים י׳ סאין מעשר הן אלף סאין מעש׳ שהן י׳ אלפים סאין תבואה אלא ה״פ ורבותינו נתנו טעם על האומד הזה מפני מה הוצרכו בו וכי דרכן של בני אדם לאמד תבואות השדה של כל אח׳ וא׳ ואמרו אומד זה למעשרות היה שדרך העולם הוא לאמד השדות לענין המעשרות וכן משמע נמי מלישנא דב״ר שאמרו ק׳ מניינים ק׳ כורים לא נאמר אלא ק׳ שערים מלמד שאמדו אותה והלא אין הברכ׳ שורה בדבר שבמשקל ושבמדה ושבמנין אלא מפני מה אמדו אותה מפני המעשרות:
ואחרי שזכר הכתוב איך נתקיים מה שאמר לו השם ואהיה עמך זכר איך נתקיים לו גם כן מה שאמר ואברכך הוא שיצחק מפני הרעב זרע בארץ ההיא כעוב׳ אדמתו לשבוע לחם וימצא בשנה ההיא רוצה לומר שלא היתה שנה טובה אלא שנת רעב ועכ״ז מצא בתבואתו כ״כ מהברכה שהית׳ מאה פעמים יותר ממה ששע׳ בנפשו שיצמח לו באופן שבזה ברכו י״י. וחז״ל שהוקשה להם מדוע מדד יצחק תבואתו בהיות שאין הברכה שורה לא בדבר המדוד וכו׳ אמרו שהוכרח למדוד כדי לתת ממנו מעשר כי כבר התחיל אברהם לתת למלכי צדק להיותו כהן לאל עליון ויעקב אמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. וכפי הפשט מדד יצחק תבואתו כדי לדעת ברכ׳ י״י ואהבתו אותו.
ויזרע יצחק בארץ ההיא – זה בא להורות על צדקתו באומרו זרעו לכם לצדקה. וז״ש אומד זה למעשר היה. ויברכהו ה׳ ברכת ה׳ הביאו את כל המעשר. ואמר שבסבת גדולתו וברכתו שהיה שלא כדרך כל הארץ קנאו בו פלשתים. עד שבסבת קנאתם עשו רע לעצמם. וכל הבארות שחפרו בימי אברהם אביו סתמום עתה פלשתים וימלאום עפר. אע״פ שהיו נהנים מהם. וזה מעין הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם: וכל זה כדי לגרש את יצחק משם. ואולי היה מאמר המלך בהחבא. וכשראה שלא הועיל ערמתו. ויאמר אבימלך הוא בעצמו לך מעמנו. ולפי שלא היה ראוי לו לילך בלא מאמר השם. אמר ויחן בנחל גרר שנופל על לשון גור בארץ הזאת קרוב לגרר:
ויזרע יצחק בארץ ההוא – כמו שאמר לו האל יתברך ״גור בארץ הזאת״ (פסוק ג׳).
מאה שערים – כמו שיעד באמרו ״ואהיה עמך ואברכך״ (שם).
ויברכהו ה׳ – בממון, שמכר תבואתו בדמים יקרים. ולפי מה שאמרו זכרונם לברכה: אומד זה למעשרות היה (בראשית רבה ס״ד:ו׳), הנה קבע לו ברכה בשבילם. כאמרו ״הביאו את כל המעשר אל בית האוצר... והריקתי לכם ברכה עד בלי די״ (מלאכי ג׳:י׳).
ויזרע יצחק בארץ ההיא, in accordance with God’s instructions “גור בארץ הזאת” (verse 3)
מאה שערים. In accordance with God’s promise to Avraham in Genesis 12,2 ואהיה עמך ואברכך, “I will be with you and bless you,” i.e. with material blessings
'ויברכהו ה, with money. He sold his crops for cash. According to our sages as quoted by Rashi, the estimate of the size of Yitzchok’s crops given here is to teach us something about tithing properly.⁠a God directed the blessing to Yitzchok on account of his concern to tithe correctly, something we also find reflected in Maleachi 3,10 “bring the full tithe into the storehouse and let there be food in My House, and thus put Me to the test-said the Lord of Hosts. I will surely open the floodgates of the sky for you and pour down blessings on you.”
a. according to Bereshit Rabbah 64,6 the question is why Yitzchok, who must have been aware that blessing does not rest on items which have been measured or weighed, bothered to measure his crop. The answer is that one must not tithe by estimating, but by measuring. If he wanted to tithe correctly, he had to first measure the size of his crop.
כארץ ישראל עצמה. אף על גב דודאי ארץ ישראל הוא, שהרי אסר לו הקדוש ברוך הוא לצאת חוץ לארץ (רש״י פסוק ב), אפילו הכי לא היתה עיקר ארץ ישראל עצמה:
אומד זה למעשרות. אף על גב שאין חילוק בין פירוש זה לפירוש הראשון, שאם שערו לעשות תבואה מאה ועשתה [י׳] אלף, או ששערו לעשות מעשר מאה ועשתה מעשר [י׳] אלף, לעולם הברכה מאה פעמים כמו שהיתה דרכה לעשות, אלא פירושו רבותינו (ב״ר סד, ו) נתנו טעם למה שיער את השדה, והלא אין הברכה שורה לא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד אלא בסמוי מן העין (תענית ח ע״ב), ולפיכך פירשו שאומד זה למעשרות, רוצה לומר בשביל המעשר היה צריך אומד, וכך איתא בב״ר (סד, ו) בפירוש:
בשנה הַהִוא: ההוא כתיב בוא״ו. וכ״כ הרמ״ה1 ז״ל כל הוּא ההוּא דלשון זכר מל׳ וי״ו ואל״ף כתי׳, וכל לשון נקבה דכות׳ בר מן י״א באורית׳ דכתיבי׳ יו״ד ואל״ף, וסי׳ וכו׳, כמ״ש2 בסדר לך לך. ועיין עוד מ״ש3 מזה בסדר דברי׳. [הַהִוא].
ֽוַיְבָֽרְכֵהו: הוי״ו במאריך. [וַֽיְבָֽרְכֵֽהוּ].
1. הרמ״ה: הי״א.
2. כמ״ש: מ״ש בר׳ יד ב (׳ומלך בלע היא׳).
3. ועיין עוד מ״ש: מ״ש דב׳ א יח (׳בעת ההוא׳).
אע״פ שאינה חשובה כא״י עצמה כו׳. דקשה לו דהא גרר נמי א״י היה כדפירש לעיל (בפסוק ב):
שאמדוה כמה ראוי׳ לעשות כו׳. ומאה שערים פירושו לשון שיעור ששערה נפשם:
ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות היה. דקשה לרש״י למה מדד והא קיימא לן (ב״מ מב.) דאין ברכה מצויה בדבר המנוי והמדוד אלא בדבר שסמוי מן העין ל״פ שהיה רוצה ליתן מעשר וקי״ל (אבות פ״א מט״ז) דאין מעשרין אומדות:
Despite the fact that it is not as esteemed as Eretz Yisrael itself... Rashi is answering the question: Is not Gerar also in Eretz Yisrael, as Rashi explained above (v. 2)?
They had estimated the amount it ought to produce... מאה שערים means מאה שיעורים (a hundred amounts), as they had estimated it (שערה).
Our Sages said, the purpose of this estimate was for tithing. Rashi is answering the question: Why did they measure [the produce after the initial estimate]? It is stated in Bava Metzia 42a that only something hidden from the eye is blessed, not something that is counted and measured! Thus Rashi explains that Yitzchok wanted to give tithes, and one may not give tithes based on a mere estimate (Avos 1:16).
מאה שערים ויברכהו – פי׳ להיות דדבר הנמדד אין הברכה מצויה בו (ב״מ מב.) וכאן אמר שהגם שנמדד ונודע שיעור מאה שערים אף על פי כן ויברכהו ה׳. עוד ירצה שלא נכנס בו עין הרע מהפלגת הריוח כי יצו ה׳ אתו את הברכה.
מאה שערים, ויברכהו. one hundred fold; God blessed him. Since we have a general rule that anything that is measured does not qualify for a blessing, the Torah here informs us that God blessed Isaac's harvest even though the amount of his harvest had been measured. The Torah also wanted to tell us that despite the phenomenal success of Isaac as a farmer during a famine he did not suffer the effects of an evil eye of anyone who was jealous of his success.
ויזרע יצחק בארץ ההיא – אחר שספר הכתוב שנתקיימה הבטחת ״ואהיה עמך״1 שאעפ״י שהיה גר בארץ, בלי אוהב וריע, לא הניח השם אדם לעשקו. גם נתן בלב המלך לצוות עליו שלא ירע איש עמו, ספר עתה שנתקיימה גם כן הבטחת ״ואברכך״.⁠2 כי בשנה ההיא שהיתה שנת בצורת, וזרעו פלשתים הרבה והביאו מעט, הנה יצחק בארץ ההיא שישב שם זרע בשנה ההיא ומצא מאה שערים. וטעם ״בארץ ההיא״ פירש רש״י ז״ל ״אעפ״י שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה״. ורשב״ם ז״ל אמר ״אעפ״י שהארץ קשה היא״. ולדעתי הוצרך להכתב, ולולי כן חשבנו לומר שזרע יצחק בשדותיו שהיו לו במקומו שהלך משם, כי הניח שם עבדים חורשים וזורעים. ויודיע הכתוב שגם בגרר שבא לשם כגר, אין לו נחלת שדה וכרם, נתן י״י חִנוֹ בעיני המלך וקנה שם שדות וכרמים בבואו שמה. כי בשנה ההיא הראשונה שבא שמה שהיתה שנת בצורת כבר היו לו שדות וכרמים. כי בלכת יצחק ממקומו היה עשיר בכסף וזהב ובחמודות. אבל יצא ממקומו מפני הרעב, כי אין לחם בארץ, וקנה סביבות גרר ברשיון המלך שדות וכרמים.
מאה שערים – פירש רש״י ז״ל ״שאמדוה כמה ראויה לעשות, ועשתה על אחת שאמדוה מאה״. וכן אמר רשב״ם ז״ל ״שדה ששיערוהו שיוציא כור אחד הוציא ק׳ כורין״. אבל ראב״ע ז״ל פירש ״מאה שערים, בדברי קדמונינו ז״ל שיעור. כי מצא מאה בשיעור הזרע״. ונראין דבריו נכונים, כי ״שיעור״ בלשון חכמים כמו ״חֵלֶק״. והחלקים הנזכרים פה בכתוב כנגד החלק האחד שזרע בארץ. ו״מְשַׁעֵר״ שאומרים חכמים ז״ל שבאומד דעתו קוצב חלקים ידועים לדבר.
ויברכהו י״י – אם מצא מאה כנגד הזרע, ידענו כי ברכו י״י בפרי אדמתו. כי אין זה בכח התולדות.⁠3 אלא כמו ״וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים״.⁠4 גם בעל הטעמים עשה ממנו מאמר שני, וכן הוא באמת שהוא בפני עצמו. כמו שהיתה ברכה באדמתו, כן בֵּרַכוֹ השם אותו ואת כל מעשיו, והכתוב הסמוך מפרש זה.
1. שם כו, ג.
2. שם.
3. הטבע.
4. ויקרא כה, כא.
בארץ ההוא – אעפ״י שאינה חשובה כשאר ארץ ישראל:
בשנה ההוא – אעפ״י שאינה כתקונה שהיתה שנת רעבון:
מאה שערים – מלת שערים הוא ענין שיעור ואומד, ופירושו שמצא במה שאסף מאה חלקים יותר ממה ששערו בני אדם שיצא מן הזרע ההוא, כגון שדה ששיערוהו שיוציא כור אחד, הוציא מאה כורין, וחכמינו ז״ל אמרו אומד זה למעשרות היה, ונכון הוא גם לפי פשוטו, כי האבות קיימו לתת המעשר לעובדי השם כאשר מצאנו באברהם ויתן לו מעשר מכל (לעיל י״ד כ׳), וביעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (לקמן כ״ח כ״ב), ובלי ספק גם יצחק קיים מצוה זאת כאשר קבלה מאביו, וממנו קבלה יעקב לקיימה ג״כ:
בארץ ההיא... ובשנה ההיא – שתיהן היו קשות, ואף על פי כן מצא מאה ״שערים״ (עיין בראשית רבה סד, ו). ואף שבלשון חכמים, ״שער״ פירושו ״מידה״; הרי שבתנ״ך פירושו, או ״שער״ כמשמעו או ״שוק״, כדוגמת מלכים ב׳ ז, א. מכאן גם הפועל ״שעור״, לשבת בשוק ולהציע למכירה: ״אַל⁠־תִּלְחַם אֶת⁠־לֶחֶם רַע עָיִן וגו׳ כִּי כְּמוֹ⁠־שָׁעַר בְּנַפְשׁו״ וגו׳ (משלי כג, ו–ז). היינו, כשקמצן מזמינך לשולחנו, הרי זה בעיניו כאילו הציע את נפשו – חלק מחייו, למכירה בשוק. ״כַּתְּאֵנִים הַשֹּׁעָרִים״ (ירמיהו כט, יז): פירות שאי אפשר למוכרם והם נשארים בשוק, הווי אומר: פירות רקובים. ״שַׁעֲרוּרִיָּה״ (הושע ו, י) ו״שַׁעֲרוּרָה״ (ירמיהו כג, יד): דבר מכוער וזול.
גם בפסוקנו, ״מאה שערים״: ״מאה שווקים״, הווי אומר, שהוא מכר את התבואה במאה שווקים. לא רק שהיבול הספיק לצרכיו שלו, אלא שעוד הביא לשוק פי מאה מהיבולים הרגילים.
ויברכהו ה׳ – בתחילה הוא נחשב ל״מבורך על ידי ה׳⁠ ⁠⁠״. משום שלא טמן את יבולו כדי לייקר את השער כדרך הספסרים, אלא מכרו בשווקים; והברכה שזכה בה הֵקֵלָּה על צרת הרבים המוכים ברעב. עקב כך, ראו אותו בתחילה כאדם שנתברך מאת ה׳.
ויזרע יצחק – במ״ש שלא הרע לו ולא גרשו נתקיים מ״ש לו ואהיה עמך, ועתה יספר איך נתקיים מ״ש ואברכך, וספר שזרע בארץ ההיא הגם שהיתה שנת רעבון מצא מאה שערים, ויש שני מיני ברכות. א] שתתברך התבואה שעז״א וימצא מאה שערים. ב] שיתברך האיש ע״י שאוכל קמעא ומתברך במעיו כמ״ש (בפ׳ בהר) על ואכלתם לחמכם לשובע, ועז״א ויברכהו ה׳ – ויש עוד ברכה שלישית שהיא שיבורך האיש בעצמו להיות איש מצליח בכל עסקיו במשא ובמתן ובחכמה וכבוד וגדולה (כמ״ש ויהי איש מצליח, וכל אשר הוא עושה ה׳ מצליח בידו) ועז״א.
YIZHAQ SOWED IN THAT LAND. The verse first relates that he did not deal badly with him and drive him away, thus confirming the promise, I will be with you. It now continues describing how the second promise, ‘I will bless you’, was confirmed. It relates, Yizhaq sowed in that land and found in that year [although it was a famine year] one-hundred-fold.
There are two distinct kinds of blessings. One, the grains are blessed, and the verse thus states, And found one-hundred-fold. Two, the man is blessed: he eats only a bit and is satisfied, as in, You will eat your bread with satisfaction.⁠1 In reference to this the verse states, The Lord blessed him. There is yet a third kind of blessing which is bestowed upon the man himself (and not upon the harvest): for him to be successful in all enterprises, to be wise, and to be very honored. As the verse states, He was a successful man, and all that he did the Lord made successful.
1. Author on Lev. 25:19.
אבל מה עשה ה׳: מאה שערים: והיתה שנת רעב והוכרחו אנשי המדינה לסחור עמו ולקנות תבואה.
ויברכהו1 ה׳: במסחור התבואה, ולא נעשה רצון המלך.
1. איזו ברכה ניתן להוסיף על מאה שערים שכבר בירכו.
ויזרע יצחק – יש להניח ששם החל יצחק לעסוק בחקלאות, וכפי שעשה גם יעקב אחריו (להלן ל״ז:ז׳). לעומת זאת עסק אברהם כנראה בגידול צאן ובקר בלבד.
בשנה ההוא – יכול להיות שמוסב על שנת הרעב המוזכרת למעלה, שהרי פסוק ח׳ איננו מוכיח על שהותו של יצחק בגרר אלא במשך ״ימים״, עד שנתגלה יחסו האמיתי אל רבקה.
שערים – פירוש מידות, מלשון שעור = מדוד.
ויברכהו ה׳ – ברכתו ית׳ היתה ניכרת בזה שעושרו של יצחק הלך ורב בהתמדה.
ויזרע יצחק – דוסתאי ב״ר ינאי אומר משום ר׳ מאיר, הרי הוא אומר ביצחק וברכתיך והרביתי את זרעך, דרש יצחק, הואיל ואין ברכה שורה אלא במעשה ידי, עמד וזרע, שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים.⁠1 (תוספתא ברכות פ״ו)
וימצא וגו׳ מאה שערים – ת״ר, בברכותיה של ארץ ישראל בית סאה עושה חמשת רבוא כורין, דכתיב ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו׳ וימצא מאה שערים.⁠2 (כתובות קי״ב.)
1. ענין הדרש הוא שדרש כעין גז״ש, כי כמו הברכה והרביתי את זרעך לא תבא רק אם עוסק האדם בפו״ר כך ברכת הארץ לא תבא רק אם יעסוק האדם בעבודת האדמה, לכן קם וזרע ושלח לו ה׳ ברכתו.
2. כלומר על אחת שבשאר שנים נתברך למאה, והוי מאה פעמים חמש מאות הרי חמשה רבוא, ועיין בתוספתא פ״ו דברכות, ובגמ׳ כאן החשבון.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יג) {שלישי} וַיִּגְדַּ֖ל הָאִ֑ישׁ וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וְגָדֵ֔ל עַ֥ד כִּֽי⁠־גָדַ֖ל מְאֹֽד׃
The man1 grew wealthy and he continued to prosper until he was very wealthy.⁠2
1. The man | הָאִישׁ – R. Hirsch notes that Yitzchak is referred to as "the man" rather than by name since the verse is speaking from the perspective of the jealous Philistines.
2. was very wealthy | גָדַל מְאֹד – Literally: "he grew great", but in context "great in wealth" (Radak). See Bereshit 24:35 where Avraham is described in the same language. Note that here the Hebrew text employs the same verb "גדל" three times, emphasizing the point.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קמנחת יהודהטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ע] 1ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד, אמר ר׳ חנן עד שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. (בראשית רבה סד)
[עא] 2ויגדל האיש וילך הלוך וגדל, חמשה שכתיב בהן הולך וגדול, יצחק אבינו ושמואל הרמתי ודוד מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה ומרדכי בלשן. (מדרש הגדול)
[עב] 3ויגדל - וגדל - גדל, ג׳ גדולים בפסוק זה גדול במעשים טובים, גדול בעושר, גדול בשם. (לקח טוב)
1. במדרש אגדה זבל פרדותיו של יצחק יותר שווים ממונו של אבימלך. ובש״נ במנח״י יש גרסא פרותיו של יצחק. וכן בתוס׳ ב״מ פה. ד״ה הוה הביאו הגי׳ זבל בהמותיו, ועפ״ז מתורץ קושית החזקוני בראשית לו, כד, ומובא במרש״א פסחים נד. ובפי׳ הרע״ב עה״ת מפרש זבל פרדותיו של יצחק לזבל בו את הקרקע שהברכה מצויה בו יותר מכספו וזהבו של אבימלך וכ״ה במדרשי התורה להר׳ אנשלמה אשתרוק. ומענין עשרו של יצחק איתא בתנ״י בראשית ס״ה. כך שנו רבותינו האב זוכה לבן בחמשה דברים בנוי בכח בעושר בחכמה ובשנים וכו׳ בעושר מנין שנאמר ויגדל האיש ואומר ויהי לו מקנה צאן וגו׳. וכ״ה באגדת בראשית פ״מ ועיי״ש פל״ג. ובמדרש הגדול וירא רס. ומה שכר נטל יצחק על כך הון ועושר בביתו דכ׳ ויגדל האיש. ובאבן עזרא כה לד. האריך להוכיח דיצחק בא לידי עוני בזקוניו והרמב״ן ומהרי״א השיגו עליו ומהמאמרים הנ״ל ראיה לדבריהם. וכן מבואר לעיל פכ״ה מאמר קעט.
2. במדרש תהלים מזמור צב. ד״א מה התמרה הזו והארז גדולים מכל האילנות, כך ישראל, שנאמר כי גדול מרדכי (אסתר ט, ד) וביצחק כתיב וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד וכו׳. ועי׳ לעיל פכ״ה מאמר קנד. ובילקוט תימני כת״י כ׳ וילך הלוך וגדל אמרו זה יש״י, ומה הביא את יש״י לכאן, התשובה הנה הם רומזים אל שלשה שנאמר בהם הולך וגדל והן יצחק שמואל יהושפט סימן יש״י. וחסרו עוד שנים דוד ומרדכי כמבואר בש״ב ה. י. הלוך וגדול גבי דוד אסתר ט. ד. גבי מרדכי בש״א ב, כו. גבי שמואל דה״ב יז. יב. גבי יהושפט ובמדרש החפץ כת״י ויגדל האיש. שלשה בני אדם נאמר בהן הולך וגדול ואלו הן: יצחק שמואל ויהושפט ואית דאמרי מרדכי. ובכת״י נר השכלים ויגדל האיש וילך כלומר נוסף בשלמותו כמו ויברכהו ה׳ ובשביל מעשרות נתברך.
3. בהערות מהרש״ב ללק״ט מביא כן מכת״י פלארענץ וסיים ע״ז עד שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כסף וזהב של אבימלך וכ״ה בשכ״ט. ובכת״י רמזי התורה לר׳ יואל ויגדל וגדל גדל כנגד ג׳ מעשרות מעשר ראשון ושני ומעשר עני.
וּרְבָא גּוּבְרָא וַאֲזַל אָזֵיל סָגֵי וְרָבֵי עַד דִּרְבָא לַחְדָּא.
The man grew great. He continued to prosper and increase until he became very great.

וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד
וּרְבָא גּוּבְרָא וַאֲזַל אָזֵיל סָגֵי וְרָבֵי עַד דִּרְבָא לַחְדָּא
שני סוגי גידול
רוב המפרשים פירשו שלש התיבות משורש ״גדל״ כעניין אחד: כולן מציינות את עושרו המופלג של יצחק.⁠1 אבל מחמת ריבוי ״גדל״ הנשמע כחזרה, אונקלוס הבחין בין התואר גָדֵל לפעלים וַיִּגְדַּל, גָדַל: בפעלים תרגם ״וַיִּגְדַּל הָאִישׁ״ – ״וּרְבָא גּוּבְרָא״, ״עַד כִּי גָדַל מְאֹד״ – ״עַד דִּרְבָא לַחְדָּא״. אבל בתיאור המצב תרגם ״וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל״ – ״וַאֲזַל אָזֵיל סָגֵי וְרָבֵי״.⁠2
פתרונו מיוסד על ההבחנה בתרגומי ״גדול״: גידול כמותי – סַגִּי, גדול באיכות – רַב.⁠3 לפי תרגומו הכתוב מונה שני שבחים ביצחק: ״וַיִּגְדַּל הָאִישׁ״ – ״וּרְבָא גּוּבְרָא״ וכן הסיום ״עַד כִּי גָדַל מְאֹד״ – ״עַד דִּרְבָא לַחְדָּא״, מביעים את מעלתו וחשיבותו. אבל ״וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל״ המטעים את ריבוי עושרו, מתורגם ״וַאֲזַל אָזֵיל סָגֵי וְרָבֵי״.⁠4
1. רש״י: ״כי גדל מאד, שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך״. רד״ק: ״ויגדל האיש, בעושר ורכוש רב״.
2. השינוי קיים רק בת״א. המיוחס ליונתן תרגם את כל השלושה בשורש ״רב״ ות״נ – בשורש ״תקף״.
3. כמבואר לעיל בפסוק ״ואעשך לגוי גדול״ (בראשית יב ב) ״וְאַעְבְּדִינָּךְ לְעַם סַגִּי״.
4. וקשה, מדוע תרגם ״הלוך וְגָדֵל״ באמצעות שתי תיבות ״וַאֲזַל אָזֵיל סָגֵי וְרָבֵי״? השווה תיוב״ע ״וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל״ (שמואל א ב כו), ״וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל״ (שמואל ב ה י) – ״אָזֵיל וְסָגֵי״. אכן לפי דרכנו ״סָגֵי וְרָבֵי״, מציין בנוסף לריבוי הכמותי של העושר גם את איכותו. ובדפוסים מצויים נשמטה תיבת סָגֵי.
ותקף גברא והווה אזל ותקף עד זמן די תקף לחדא.
ורבא גברא ואזל אזיל ורבי עד די רבא לחדא.
and the man increased, and went forward increasing until he was very great.
וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל – אָמַר רַבִּי חָנִין עַד שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים זֶבֶל פִּרְדוֹתָיו שֶׁל יִצְחָק וְלֹא כַסְפּוֹ וּזְהָבוֹ שֶׁל אֲבִימֶלֶךְ.
עד כי גדול מאד1זבל פרדותיו של יצחק יותר שווים מממונו של אבימלך.
1. זבל פרדותיו. ב״ר פס״ד אות ז׳, ילקוט ולק״ט ורש״י. ודברי המדרש מב״ר מובא בתוס׳ ב״מ פ״ה ע״א ד״ה הוה.
וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל – עַד שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים זֶבֶל פְּרֵדוֹתָיו שֶׁל יִצְחָק, וְלֹא כַּסְפּוֹ וּזְהָבוֹ שֶׁל אֲבִימֶלֶךְ.
פכת׳ר אלרג׳ל וכאן כל מא מר כת׳ר אלי אן עט׳ם ג׳דא.
וגדל האיש, והיה הולך וגדל עד שנעשה גדול מאוד.
חמשה שכתוב בהם הלך וגדול: יצחק ושמואל יהושפט דוד ומרדכי.
א. יצחק, בעבודת הבורא;
ב. שמואל – בחכמה;
ג. יהושפט – במשפט;
ד. דוד – בעושר,
ה. ומרדכי – בכח.
אלד׳י קאל אלכתאב פיהם הלוך וגדול יצחק ושמואל ויהושפט דוד ומרדכי. פיצחק פי אלעבאדהֵ, ושמואל פי אלחכמהֵ, ויהושפט פי אלאחכאם, ודוד פי אלמאל, ומרדכי פי אלקווהֵ.
כי גדל מאד – שהיו אומרים: זבל פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך.
כי גדל מאד UNTIL HE BECAME VERY GREAT – so that people used to say, "Rather the dung of Yitzchak's mules than all Abimelech's gold and silver" (Bereshit Rabbah 64:7).
ויגדל האיש וילך הלך וגדל עד כי גדל מאד1ג׳ גדולים. 2שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כסף וזהב של אבימלך.
1. ג׳ גדולים. ר״ל שלשה פעמים כתיב גדול בפסוק הזה. ובכ״י פלארענץ ג׳ גדולים בפסוק זה גדול במעשים טובים. גדול בעושר. גדול בשם. עד שהיו אומרים זבל פרדסותיו כו׳.
2. שהיו אומרים. בב״ר שם מובא זה בשם ר׳ חנין. ובילקוט חסר שם האומר. וכן מובא ברש״י עה״ת.
ויגדל האיש – בעושר ובנכסים:
וילך הלוך וגדל – בכל יום:
עד כי גדל מאד – במטלטלין יותר מאבימלך, א״ר יצחק עד שהיו הכל אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך, שלש לשונות גדל כתיב בפסוק, גדול במעשים, גדול בעושר, גדול בשם:
וגדל – פועל עבר, [כמשקל: ירא, והוא אחי כבד וזקן, כאשר אמרתי (ראב״ע בראשית פירוש ראשון כ״ו:ז׳).]⁠א
א. ההוספה בכ״י פריס 177 (בחילוף הסדר) ולוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
AND GREW. Ve-gadel (and grew) is a perfect.⁠1
1. The word grew is written twice in the second part of the sentence. The first time it is written gadel, the second time gadal. Hence Ibn Ezra points out that both are perfects and mean the same. Ibn Ezra's comment is pertinent because gadel can also be a participle (Krinsky, Weiser).
ויגדל – בעשר ורכוש רב.
הַלוֺךְ – מקור.
וְגַדֵל – תאר או מקור, וכן ובַשֵל מְבֻשַל (שמות י״ב:ט׳), היה הולך ומוסיף עשרו בכל יום ויום עד כי גדל מאד.
ויגדל, in material wealth and all types of possessions.
הלוך וגדל the word הלוך is an infinitive mode of the verb, whereas the word גדל is an adjective or also an infinitive.. We encounter a parallel construction in Exodus 12,9 ובשל מבושל. The meaning of the phrase is that Yitzchok’s wealth kept on increasing and he kept on becoming a man of great substance until he had reached a point where he could be described as גדול מאד, “very great.”
כי גדל מאד – פרש״י שהיו אומרי׳ זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. וק׳ לחזקו׳ שהרי לקמן בפר׳ וישלח גבי הוא ענה אשר מצא את הימים פרש״י ימים זה פרדים הרביע חמור על סוס נקבה וילדה פרד עכ״ל משמע שלא היו פרדות עד ענה. והוא תירץ ודאי קודם ענה היו בעולם על ידי עצמן אבל ענה התחיל לעשות פרדות על ידי רביעת חמור בסוס. ולשון מצא משמע כן כלומ׳ מצא חכמה שמשני מינים כגון סוס וחמור יצא מהם פרד.
ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל – שלשה גדולות כנגד ג׳ ברכות שנתברך בעקידה כי ברך אברכך והתברכו בזרעך.
ויגדל האיש – פר״ש שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק, ולא כסף וזהב של אבימלך. וקשה מאין היו לו הפרדות ליצחק והלא עד שבא ענה לא היו פרדות בעולם שנאמר (בראשית ל״ו כ״ד) הוא ענה אשר מצא את הימים. וי״ל אותן פרדות שמצא ענה היו פרדות לבנות, ולכן נקראו ימים שהיה אימתן מוטלת על הבריות כדאמרינן במס׳ חולין (ז׳ ב׳) גבי ר׳ פנחס בן יאיר מימי לא שאלני אדם וכו׳. אבל שאר פרדות רבות היו בעולם. וי״א פרדותיו כמו פרידה טובה יש לי גבי נעמה העמונית (ב״ק ל״ח ב׳) לשון גודל ותרבות בהמות וחיות ועופות בעוד שהם נערים קטנים נקראים פרדות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

עד כי גדל מאד שהיו אומרים זבל פרדותיו כו׳. ב״ר דאל״כ עד כי גדל מאד למה לי ויגדל האיש וילך הלוך וגדל ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר מיבעי ליה מת״ל עד כי גדל מאד לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו עד כי גדל מאד לחוד ויהי לו מקנה צאן לחוד שפי׳ שגדל מאד וגם היה לו מקנה צאן כו׳ שאז יחוייב שיהיה פי׳ כי גדל מאד ענין לעצמו לא שהיו לו צאן ובקר כו׳ ואין זה אלא שהיו מגדלים אותו בגדול׳ אלהית שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק יותר מבורכת ויותר מוצלח׳ כשישימוה בשדותיהן מכל כספו וזהבו של אבימלך:
אבל לחשוב שבזה השפיל מעלתו וכבודו בהיותו עובד אדמה מה שלא עשה אברהם אביו כי הנה נתכבד יותר בזה והוא אמרו מיד ויגדל האיש וילך הלוך וגדל.
שהיו אומרים וכו׳. דאם לא כן ״עד כי גדל״ למה לי, אלא שהיה גדל בתכלית הגדלות, וזהו ׳שהיו אומרים וכו׳׳, ורוצה לומר כל כך ברכה היה בזבל פרדותיו של יצחק – עד שהוא יותר טוב מכספו וזהבו של אבימלך. ואחי החכם המופלג מורנו הרב ר׳ חיים מורנקווט נטריה רחמנא ופרקיה פירש כי ׳זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו של אבימלך׳ פירוש שכל כך הרבה פרדות היה לו, שיותר היה שוה זבל פרדותיו מכספו וזהבו של אבימלך. אך קשיא דאם כן לא יהיה זה רק עושר בלבד, וכבר נזכר זה במה שכתיב ״וילך האיש הלוך וגדול״, ובודאי הא מילתא לענין עושר נאמר, ואם כן מה שכתיב ״כי גדל מאוד״ הוא דבר זולת הראשון, ועל כרחך זהו מה שהיה כל אשר לו מוצלח. ומה שנקרא ׳פרדותיו׳ ולא ׳חמוריו׳, מפני שהפירדה אינה בכלל ברכה שהרי אינה פרה ורבה כלל (קידושין סוף יז.), ואפילו הכי זבל פרדותיו יותר טוב מכספו וזהבו כו׳, שזהו עיקר הברכה ועשרו. ולפיכך לענין הענקת עבד עברי דכתיב גביה ״כאשר יברכך״ (ראו דברים טו, יד) ממעטינן פרדות, משום שאינם בכלל ברכה, כדאיתא בפרק קמא דקדושין (סוף יז.):
שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק כו׳. דאל״כ עד כי גדל מאד למה ליה ולהכי נקט פרדותיו דרבותא קאמר דגבי פרידות אין הברכה מצויה כלל כדפירש רש״י בפרשת ראה (דברים ט״ו:י״ד) וק״ל:
So that people would say: Rather the dung of Yitzchok's mules... Otherwise why does it say, "Until he became very great"? [The next verse details his wealth! Perforce,] it comes to tell us the extent [of his blessing]. Thus Rashi mentions mules, since mules [ordinarily] have no blessing at all, as Rashi explained in Devarim 15:14.
ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד – מודעת זאת בכל הארץ {ד} כי לא יחון ה׳ חכמה אלא למי שהוא חכם ולא עושר אלא לאיש עשיר. ומי שחננו ה׳ ראשית דעת בנקל יתרומם ויתנשא בדעת ובתבונה. ואם יתן ה׳ לאדם התחלת ברכה במעשה ידיו לקנות הון ועושר ואם מעט הנה לו פתח פתוח להעשיר ולהתגדל למעלה ראש. ואמנם הורה הכתוב לנו בדבר הזה ביצחק כי כאשר התחיל להתגדל מעט וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד. ואיש רש ועבד עמול יעמול לרוח וכל ימיו מכאובים ולא יאונה מעולם אשר יחפוץ. וזה ברור תחת השמש:
ויגדל האיש – לדעתי דומה בפירושו למקרא ״וי״י ברך את אדוני מאד, ויגדל ויתן לו צאן ובקר״.⁠1 ושם פירשנו כי ״ויגדל״, שבו הפסיק בעל הטעמים, אינו שב על ״ויתן לו צאן ובקר״, אלא הוא ענין בפני עצמו. כי השם ברכו בכל הגדולות, בחכמה, בכבוד ובשם ובמציאות-חן וכיוצא. וכן כאן שגדל מאד ויברכהו י״י שהן הברכות העליונות כדרך ״חן וכבוד יתן י״י״.⁠2 ומאז החל לא נפסק מעלתו ע״י שום מקרה, אלא וילך הלוך וגדל תמיד, יום יום תרב גדולתו וכבודו בעיני כל רואיו ע״י צדקותיו וחכמתו וכיוצא, ״עד כי גדל מאד״, שראו כולם כי נפלאת היא גדולתו, וזוהי מלת ״מאד״ המורה על הפלגה מן הנהוג. כי היה לו הוד מלכות וגדולה, כל רואיו ישתחוו לו, ורבים נדבקו אחריו.
1. בראשית כד, לה.
2. תהלים פד, יב.
ויגדל האיש – בעושר, ונלמד מענינו:
וילך הלוך וגדל – גדל הוא שם התאר, והוא עומד במקום בינוני כי בפועלים העומדים הבינוני בקמץ יבוא לפעמים על דרך שם התאר (או תאמר על דרך לשון ארמית), כמו ויהי קול השופר הולך וחזק מאד (שמות י״ט:י״ט), ותלך יד בני ישראל הלוך וקשה (שופטים ד׳:כ״ד), וילך הפלשתי הלוך וקרב (שמואל א י״ז:מ״א), ודוד הולך וחזק (שמואל ב ג׳:א׳), וילך הלוך וקרב (שמואל ב י״ח:כ״ה).
and he grew more and more (ve-yelekh halokh ve-gadel). The word gadel is an adjective that takes the place of a participle; with intransitive verbs, the participle accented with a kamats sometimes takes the form of an adjective (or, it may be said, a form resembling the Aramaic), as in:
• “The sound of a trumpet kept growing exceedingly great [holekh ve-
ḥazek]” (Exod. 19:19);
• “And the hand of the children of Israel prevailed more and more [holekh ve-kashah]” (Judges 4:24);
• “And the Philistines came nearer and nearer [holekh ve-karev]” (1 Sam. 17:41);
• “And David grew stronger and stronger [holekh ve-ḥazek]” (2 Sam. 3:1);
• “And he came and drew near [halokh ve-karev]” (2 Sam. 18:25).
ויגדל האיש – אינו אומר לא ״ויגדל״ ולא ״ויגדל יצחק״, אלא ״ויגדל האיש״. דבר זה נאמר מנקודת המבט של הפלשתים: האיש נעשה גדול מדי עבורם; הם התמרמרו עליו וקנאו בו. מאוחר יותר, מתאר הכתוב את יחס בני לבן כלפי יעקב באותה הדרך בדיוק: ״ויפרץ האיש״ (להלן ל, מג).
ויגדל האיש – שתלה הברכה בהאיש עצמו לא בארץ ובתבואה. והנה יצליח האדם מצד ארבעה ענינים. א] על צד ההזדמנות שיקרה לו סבות מצליחות במקרה, שיבחר בעסק שיש בו ריוח או ימצא מציאה וכדומה, וזה לא יגדל תמיד שלפעמים יקרה שיפסיד ג״כ ולא יגדל רק ע״י שהעסקים שיש בהם ריוח יהיה יותר מהעסקים שאין בהם ריוח, ועז״א וילך הלוך וגדל שלא קרה לו הפסד בשום פעם, ומזה מבואר שלא היה על צד ההזדמנות. ב] יצליח מצד טוב המזל, אבל המזל יש לו גבול בעליה, שעת יעלה מזלו עד רום המעלה יתחיל לרדת מטה ותחת מסבות יתהפך, כמ״ש גלגלא דרקיע הוא דהדר, גלגל הוא שחוזר בעולם, ועז״א עד כי גדל מאד.
Concerning this latter kind of blessing the verse goes on to say:
THE MAN GREW GREAT. The blessing was bestowed upon the man himself, not the land or the harvest.
There are four natural ways in which a man can become successful:
First, through incidental opportunity — by coincidence he succeeds. He chooses a profitable new enterprise or discovers an excellent deal, etc. This type of success, however, is not constant. For it can also happen that he will lose by coincidence. He can only get ahead if his successes outnumber his failures. The verse therefore states, And he became continuously greater, implying that his success was constant, and he never suffered a loss even once. This verse therefore implies that his success did not derive from coincidence.
Secondly, he can succeed through luck. However, luck has an upper limit. For at times his lucky star will rise higher and higher; but at other times it will sink low, changing the situation; as the saying goes: luck and fortune are a revolving cycle. To exclude the possibility that Yizhaq succeeded because of this, the verse states, Until he had become very great — overcoming the limits of destiny.
ויגדל האיש: בעושר1, דבזה מדבר בכל הענין.
וילך הלוך וגדל: מכניס בכל יום עשירות, עד שאמרו ׳זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך׳2, פירוש, אפילו פרדותיו שאינם מולידים3, ואין מהם הכנסה אלא הזבל4, מ״מ היו טובים מכסף וזהב של אבימלך שלא מכניסין כל כך, וכדאיתא בירושלמי פאה פ״ח ׳טבין חמשין דעבדין ממאתן דלא עבדין׳.
עד כי גדל מאד: עשירות למעלה מן הרגילות אפילו במלכים, וכל זה היה בכלל ברכת ה׳. והאבות סימן לבנים שיהיה כן אפילו באופן שיהיו גרים ומשועבדים בצל מלכי אומות העולם, כמו שהיה יצחק אבינו אז בצל אבימלך.
1. כך איתא ברד״ק.
2. הביאו רש״י, ומקורו בב״ר (סד,ז), אך רש״י הביא מאמר זה על ״עד כי גדל מאד״, ורבינו הביאו על ״וילך הלוך וגדל״, ובב״ר אכן נאמר מאמר זה על ״וילך הלוך וגדל״.
3. גמרא קדושין סוף יז,א.
4. וכך פירש ב׳גור אריה׳ (למהר״ל) על אתר.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קמנחת יהודהטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(יד) וַֽיְהִי⁠־ל֤וֹא מִקְנֵה⁠־צֹאן֙ וּמִקְנֵ֣ה בָקָ֔ר וַעֲבֻדָּ֖ה רַבָּ֑ה וַיְקַנְא֥וּ אֹת֖וֹ פְּלִשְׁתִּֽים׃
He had flocks of sheep, herds of cattle, and much livestock1 and the Philistines envied him.
1. livestock | וַעֲבֻדָּה – See Ramban, though he also includes servants in the term. The word appears only here and in Iyyov 1:3, both times in the context of animal wealth. It might be parallel to the term "מלאכה", as used in Bereshit 33:14, which similarly appears to refer to both work and livestock. Alternatively: "agricultural work" (Rashbam and Radak) or "a retinue of servants" (Ibn Ezra), all picking up on the root "עבד", to serve or work.
א. וַֽיְהִי⁠־ל֤וֹ ל=וַֽיְהִי⁠־ל֤וֹ בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קרמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[עג] 1ויהי לו מקנה צאן, וכי לא היו לו גמלים וחמורים כמו שנאמר באברהם וביעקב אלא שלא הכניס לרשותו דבר שיש בו סימן טומאה מפני שנתקדש על גבי המזבח. (מדרש הבאור כ״י)
[עד] 2ועבודה רבה, דניאל חייטה אמר ועבדה כתיב אם אין אדם נעשה עבד לעבדו אינו קונה אותו, כענין שכתוב טוב נקלה ועבד לו (משלי י״ב:ט׳) בנוהג שבעולם אדם צריך לטרוח ולבקש יציאות ביתו והם יושבים בביתו. (בראשית רבה סד)
[עה] 3ועבדה רבה, אלו עבדים ושפחות. (לק״ט)
[עו] 4ויקנאו אותו פלשתים, אוי להן לרשעים שהן מתקנאין בטובה ושמחים ברעה עליהן הכתוב אומר ורקב עצמות קנאה (משלי י״ד:ל׳) ושמח לאיד לא ינקה (משלי י״ז:ה׳). קשה היא הקנאה שהיא גורמת לשנאה, וכן הוא אומר ויקנאו אותו ולבסוף ואתם שנאתם אתי (בראשית כ״ו:כ״ז). (מדרש הגדול)
1. ראה ברבינו בחיי וישלח לב. דרך הכתובים להקדים הצאן מפני שהוא המין הנכבד והנבחר מכל הבהמות.
2. ועבדה. חסר וי״ו דורש הכתיב ועבדה, וכעין דרש זה בסנהדרין נח: עובד אדמתו ישבע לחם אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה ישבע לחם.
3. וכ״ה באבן עזרא, והרשב״ם פי׳ עבודת שדה וכרמים כי סתם עבדה עבודת קרקע היא וכן בפי׳ רע״ס ובכת״י מדרש החפץ ועבדה רבה כלומר עשק גדול. עי׳ לקמן פסוק כ.
4. עי׳ תנ״י דברים ט. לקמן פסוק כז. ובלק״ט ויקנאו אותו היינו דתנן הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.
וַהֲוָה לֵיהּ גֵּיתֵי עָנָא וְגֵיתֵי תּוֹרֵי וַעֲבֻדָּה סַגִּי וְקַנִּיאוּ בֵּיהּ פְּלִשְׁתָּאֵי.
He owned flocks of sheep, herds of cattle, and many slaves, and the Philistines were jealous of him.

וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים
וַהֲווֹ (ח״נ: וַהֲוָה) לֵיהּ גֵּיתֵי עָנָא וְגֵיתֵי תוֹרֵי וַעֲבוּדָה (ח״נ: וּפֻלְחָנָא) סַגִּי וְקַנִּיאוּ בֵּיהּ פְּלִשְׁתָּאֵי
מהו מִקְנֵה ומהו גֵּיתָא?
א. ״מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר״ – ״גֵּיתֵי עָנָא וְגֵיתֵי תוֹרֵי״. לעומת בְּהֵמָה המתורגמת תמיד בְּעִיר, כגון ״תּוֹצֵא הָאָרֶץ... בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ״ (בראשית א כד) ״בְּעִיר וּרְחֵישׁ״, ״וִיהִי בָרָד... עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה״ (שמות ט כב) ״עַל אֲנָשָׁא וְעַל בְּעִירָא״ – מִקְנֶה מתורגם על הרוב בְּעִיר אך לפעמים גם גֵּיתָא: ״אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה״ (בראשית ד כ) ״רִבְּהוֹן דְּיָתְבֵי מַשְׁכְּנִין וּמָרֵי בְעִיר״, ״וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה״ (בראשית יג ב) ״וְאַבְרָם תְּקֵיף לַחְדָּא בִּבְעִירָא״, ״לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה״ (בראשית כט ז) ״לָא עִידַּן לְמִכְנַשׁ בְּעִיר״. אבל ״וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה״ (בראשית לד ה) ״עִם גֵּיתוֹהִי״, ״וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם״ (בראשית לו ז) ״מִן קֳדָם גֵּיתֵיהוֹן״, וכן בפסוקנו. מה פשר המלה העמומה גֵּיתָא ומהו הכלל בחילופי תרגום מִקְנֶה?⁠1
מתברר שהמפרשים נחלקו בהגדרת מִקְנֶה: לרמב״ן ורד״ק הוא שֵׁם לעדרי בהמות בלבד ואולם רש״י מפרש שמקנה כולל גם עבדים ושפחות.⁠2 על פי זה כתב ״לחם ושמלה״ שאונקלוס מסכים עם שתי ההגדרות. לכן כשמִקְנֶה מתייחס לבהמות בלבד מתורגם בְּעִיר כגון ״וְהִפְלָה ה׳ בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם״ (שמות ט ד) ״בֵּין בְּעִירָא דְּיִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּעִירָא דְּמִצְרָאֵי״. אבל כאשר מִקְנֶה כולל גם עבדים ושפחות מתורגם גֵּיתָא שלדעתו הוא מלשון ״גְּוִיָּתֵנוּ״ (בראשית מז יח) כלומר גופנו.⁠3
ואולם מלבד הצעתו הרחוקה גֵּיתָא לשון גְּוִיָּה, דבריו אינם עומדים במבחן, כי בכל הבאים אי אפשר לפרש גֵּיתָא כשם הכולל גם עבדים: ״וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר״ (בראשית מו יז) ״בְסוּסָוָתָא וּבְגֵיתֵי עָנָא וּבְגֵיתֵי תּוֹרֵי״, ״תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה״ (בראשית מו יח) ״שְׁלִים כַּסְפָּא וְגֵיתֵי בְּעִירָא״. גם בפסוקנו ״וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר״ אין כל רמז לעבדים ובכל זאת תרגם ״גֵּיתֵי עָנָא וְגֵיתֵי תוֹרֵי״.
לכן נראה כ״מרפא לשון״: גֵּיתָא מגזרון כַּת (חילוף ג/כ) משמעו קיבוץ הממון. וכן פירש ״ערוך השלם״ (ערך גית) על פי מקבילות משפות קרובות: ״גֵּיתָא, עֲשִׁירוּת בבעלי חיים ועדרי צאן״, כמוכח גם מלשון הגמרא (נדרים לח ע״א) ״לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים״ (עמוס ז יד) כדמתרגם רב יוסף: ״אֲרֵי מָרֵי גֵּיתֵי אֲנָא״.⁠4 גם מדברי רד״ק נראה שגֵּיתָא נתייחד לעושר מופלג של בעלי חיים.⁠5
בדרך זו מתפרשים כל תרגומי מִקְנֶה – גֵּיתָא הנזכרים לעיל: כולם רומזים לעשירות מופלגת של ריבוי עדרים כמבואר במקומם. מכיוון שעושרו של יצחק מתואר במלים ״ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר״ בהטעמת בעלי החיים, תרגם ״גֵּיתֵי עָנָא וְגֵיתֵי תוֹרֵי״. אבל באברהם שעושרו לא הוגבל לבעלי חיים בלבד כנאמר ״וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב״ (בראשית יג ב) תרגם ״וְאַבְרָם תְּקֵיף לַחְדָּא בִּבְעִירָא״.⁠6 גם ״אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה״ אינו מבטא עשירות, לכן תרגם ״וּמָרֵי בְעִיר״. כיוצא בזה ״וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד״ (במדבר לב א) ״וּבְעִיר סַגִּי הֲוָה״ [ולא: וְגֵיתֵי], כי הכתוב מטעים את ריבוי המקנה של בני השבטים ואינו מציין עושר פרטי.
וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ, וַיְקַנְאוּ בוֹ
ב. ״ויקנאו אֹתוֹ פלשתים״ – ״וְקַנִּיאוּ בֵּיהּ פְּלִשְׁתָּאֵי״. קִנֵּא אֶת- וקִנֵּא בְּ- שווים במשמעם: רָגַז על הצלחת זולתו. ואולם מכיוון שהצירוף השגור הוא לְקַנֵּא בְּ- כגון ״ותקנא רחל באחתה״ (בראשית ל א), ״ויקנאו בו אחיו״ (בראשית לז יא) לא תרגם כאן ״ויקנאו אֹתוֹ״ – ״וְקַנִּיאוּ יָתֵיהּ״ כמיוחס ליונתן אלא ״וְקַנִּיאוּ בֵּיהּ״ כמנהג הלשון. אבל ״וקנא את אשתו״ (במדבר ה יד) ״וִיקַנֵּי יָת אִיתְּתֵיהּ״ כרמז להלכה: ״וקנא״ – יַתְרֶה באשתו כמבואר שם.⁠7
וַעֲבֻדָּה – וַעֲבוּדָה, וּפֻלְחָנָא
ג. ברוב הנוסחים ״וַעֲבֻדָּה רַבָּה״ – ״וַעֲבוּדָה סַגִּי״ כהערת המסורה: ״עבוּדה – קרא ותרגום״.⁠8 ואולם בכמה נוסחים מתורגם ״וּפֻלְחָנָא סַגִּי״ ומסתבר שגרסו וּפֻלְחָנָא כדי להתאימו עם רש״י שפירש ״עֲבֻדָּה – פעולה רבה״. ואולם נוסח ״וַעֲבוּדָה סַגִּי״, רכוש רב, הוא כראב״ע שפירש ״וַעֲבֻדָּה – עבדים ושפחות שיעבדוהו״.⁠9
1. כתמיהת יא״ר (ויקרא כב יא): ״צ״ע במלת מקנה כי במקומות יתרגמו בעיר... ובמקומות לשון גיתי״.
2. רמב״ן בביאור ״מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם״ (בראשית לד כג): ״הבהמות אשר בעדרים בשדה הם יקראו מִקְנֶה בעבור שהם עיקר קנין האדם... ואשר אינם עדר כגון בהמות יחידות בבית אין שמם מקנה, ויכנסו בכלל וְכָל בְּהֶמְתָּם״. רד״ק (״שרשים״, קנה): ״והבהמות הגסות והדקות יקראו מִקְנֶה לפי שהם קנין האדם וכספו ועסקו״. אבל רש״י לבר׳ לא יח כתב: ״מקנה קנינו – מה שקנה מצֹאנו עבדים ושפחות וגמלים וחמורים״.
3. ״לחם ושמלה״ לבר׳ לו ו: ״גיתא״ הוא מלשון גְּוִיָּה ״כמו חיתא מן חוא״. כסיוע לדבריו הביא את דברי רשב״ם (בראשית מז ו): ״אנשי חיל – ראויים לגבורה ולשררה, כמו אשת חיל את. ואני הצעיר מצאתי תרגום ״שרי מקנה״ רבני חילא״. כוונתו לפסוק ״ושמתם שרי מקנה על אשר לי״ המתורגם ״רַבָּנֵי גֵיתֵי עַל דִּילִי״ ובנוסח רשב״ם ״רַבָּנֵי חֵילָא״. מכאן הסיק שגם ״רַבָּנֵי גֵיתֵי״, הם הממונים על הגופות. בכך, לדעתו, מתבארים התרגומים הבאים שבהם מִקְנֶה מתייחס גם לעבדים, השווה: ״ויקחו את מקניהם ואת רכושם״ (בראשית מו ו) ״וּדְבַרוּ יָת גֵּיתֵיהוֹן וְיָת קִנְיָנְהוֹן״, ״ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו״ (בראשית מו לד) ״וְתֵימְרוּן גֻּבְרֵי מָרֵי גֵּיתֵי הֲווֹ עַבְדָּךְ״.
4. ראה ״לחם ושמלה״ לבר׳ לו ו, ״מרפא לשון״ לבר׳ מז יז. אבל ״תרגומנא״ לפסוקנו קשר ״גיתא״ ללשון הגמרא ״לא שנו אלא עכו״ם, משום דדייני בגיתי״ (בבא קמא קיד ע״א וברש״י: ״גיותא – בגאוה ובזרוע״) ורחוק.
5. רד״ק לפסוק ״וּמִגְרְשֵׁיהֶם לְמִקְנֵיהֶם וּלְקִנְיָנָם״ (יהושע יד ד): ״למקניהם ולקנינם – כתרגומו לבעירהון ולגיתיהון. רוצה לומר: הבהמות הגסות והבהמות הדקות״.
6. על הבדל זה עמד רמב״ן כאן: ״ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה – אתונות וגמלים וחמורים ועבדים ושפחות. ויזכיר הכתוב זה ולא יזכיר כסף וזהב כאשר נאמר באברהם (בראשית יג ב), בעבור כי גדולתו אשר נתגדל בה בארץ פלשתים במקנה ובעבודה היתה, ויקנאו אותו פלשתים בענין ההוא״.
7. ואולי רק קִנֵּא אֶת- במשמע חָשַׁד בבגידה, מתורגם כצורתו וזהו ״וקנא את אשתו״ ״וִיקַנֵּי יָת אִיתְּתֵיהּ״. אבל בפסוקנו ״ויקנאו אתו״ והכוונה לצרות עין, מתורגם על פי הכוונה כמו ״ויקנאו בו אחיו״ ״וְקַנִּיוּ בֵיהּ אֲחוֹהִי״.
8. לנדאואר, מסורה, עמ׳ 99. וכן יא״ר.
9. יא״ר האריך לקיים נוסח ״וַעֲבוּדָה סַגִּי״ וציין שאינו כרש״י וכמוהו ״מרפא לשון״ שדחה נוסח ״וּפֻלְחָנָא סַגִּי״. וראה גם ״לרגל המלאכה אשר לפני״ (בראשית לג יד) שגם בו ״המלאכה״ משמעה רכוש ותרגומו ״לְרֶגֶל עוֹבַדְתָּא״.
והוה ליה קניין דען וקנין דתורין ועבדא מסגיאא וקנין ביה פלישתאי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ועבדא מסגיא״) גם נוסח חילופי: ״ונכסין ועבדין סגין״.
והוו ליה גיתי עאן וגיתין תורין ופולחנא סגיאה וקניאו יתיה פלישתאי.
And he had flocks of sheep, and herds of cattle, and great cultivation; and the Philistaee envied him.
וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה – דָּנִיֵּאל חַיָּטָא אָמַר וְעַבְדָהּ כְּתִיב, אִם אֵין אָדָם עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּמוֹ עֶבֶד לְעַבְדּוֹ, אֵינוֹ קוֹנֶה אוֹתוֹ, כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר: טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ (משלי י״ב:ט׳). בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם צָרִיךְ לִטְרֹחַ וּלְבַקֵּשׁ יְצִיאוֹת בֵּיתוֹ, וְהֵם יוֹשְׁבִים בְּבֵיתוֹ.
וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה – וַעֲבֻדָּה כְּתִיב אִם אֵין אָדָם נַעֲשֶׂה כְּעֶבֶד לְעַצְמוֹ אֵינוֹ קוֹנֶה אוֹתוֹ.
וצארת לה מאשיה מן אלגנם ואלבקר ועביד כת׳יר חתי חסדה אלפלסטיניון.
והיה לו מקנה מהצאן והבקר ועבדים רבים עד שקינאו בו הפלשתים.
ועבדה רבה – פעולה רבה, אובריינא בלעז. עבוֹדה – משמע אחת, עבֻדה – משמע פעולה רבה.
וְעֲבֻדָּה רבה – means a great many things to do (i.e. great undertakings), ouvraine in Old French. The word עֲבוׂדָה denotes one thing to be done whereas עֲבֻדָּה denotes many things to be done (a collective noun)
ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבדה רבה1אלו העבדים והשפחות.
ויקנאו אותו פלשתים2היינו דתנן הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.
1. אלו העבדים והשפחות. וכן הביא הראב״ע ועבדה. עבדים ושפחות שיעבדוהו והוא תואר השם או שם כמו סגולה עכ״ל ועיין ב״ר שם דניאל חייטא אמר ועבדה כתיב אם אין אדם עושה עצמו כמו עבד כו׳ ע״ש.
2. היינו דתנן. אבות פ״ב.
ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה – אלו עבדים ושפחות, ועבדה חסר ו׳, דניאל חיטייא אמר אם אין אדם נעשה כעבד לעבדו אינו קונה אותו, לכך חסר ו׳:
ויקנאו אותו פלשתים – היינו דתנן הקנאה והתאוה מוציאין את האדם מן העולם:
ועבודה רבה – עבודת שדות וכרמים, כי סתם עבודה – עבודת קרקע היא.
'Avuddah means the working ('avodat) of fields and vineyards,⁠1 for the word 'avodah, when not qualified, refers to working the land.⁠2
1. Rashbam apparently opposes the reading of 'avodah as meaning slaves (Ibn Ezra, LT and most moderns) or activity (Rashi).
2. See Rashbam's commentary to Ex. 34:21 where he offers arguments as to why he claims that the word 'avodah, when unqualified, refers to agricultural work.
ועבדה – עבדים ושפחות שיעבדוהו, והיא שם התואר.
או: שם, כמו: סגולה.
AND A GREAT HOUSEHOLD. Isaac had man and maidservants to serve him. Avuddah (household) is an adjective.⁠1 On the other hand, it may be a noun following the paradigm of segullah (treasure).⁠2
1. The word avuddah is an adjective, with the noun which it is modifying missing. Scripture should have read: adamah avuddah, ground worked by man and maidservants (Cherez, Weiser). Ibn Ezra interprets thus because the form avuddah looks like an adjective.
2. A collective noun, following the paradigm of segullah, or kedushah, the point being we find nouns with this vocalization. Hence avuddah does not have to be an adjective. In this case the meaning of avuddah is simply servants, both male and female.
ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר – שניהם סמוכים נקדים בצרי.
ועבדה רבה – היהא לו עבודה גדולה באדמה, כמו עובד אדמתו (משלי י״ב:י״א), כי תעבד את האדמה (בראשית ד׳:י״ב).
ויקנאו אותו – קל הנו״ןב קנאו בו לרב טובתו והצלחתו.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״היו״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״קל הנו״ן״.
ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר, he had acquired both flocks of sheep and herds of cattle. Both words מקנה have the vowel tzeyreh indicating that they are in a construct mode.
ועבודה רבה, he also engaged extensively in agriculture. Compare Proverbs 12,11, עובד אדמתו, “tilling his own land.” Compare also Genesis 4,11 כי תעבוד את האדמה, “when you till the soil.”
ויקנאו אתו, they were jealous of him on account of his astounding success. The absence of the dagesh in the letter נ indicates that this is an intransitive mode of the verb קנא.
ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה – אתונות וגמלים וחמורים ועבדים ושפחות. ויזכיר הכתוב זה, ולא יזכיר בכסף ובזהב כאשר נאמר באברהם (בראשית י״ג:ב׳), בעבור כי גדולתו אשר נתגדל שם בארץ פלשתים במקנה ובעבודה היתה, ויקנאו אותו פלשתים בענין ההוא. וזה טעם: כי עצמת ממנו מאד (בראשית כ״ו:ט״ז). אמר: גם לי שאני המלך אין לי בביתי מקנה ועבודה כמוך, וחרפה היא לנו להיות ביתך גדול מבית המלך.
AND HE HAD POSSESSIONS OF FLOCKS, AND POSSESSIONS OF HERDS, AND A GREAT HOUSEHOLD, meaning she-asses and camels, he-asses, and men-servants and handmaids. Now Scripture mentions these but not silver and gold, as it says concerning Abraham,⁠1 because the wealth which he amassed in the land of the Philistines consisted of flocks and a great household.⁠2 And the Philistines were jealous of him in this matter. This is the meaning of that which Abimelech says to Isaac, For thou art become much mightier than we.⁠3 The king said to him, "I, too, who am the king do not have in my home such flocks and domestics as you, and it is a disgrace to us that your household is greater than that of the king.⁠"
1. Ibid., 13:2.
2. Since these possessions which Isaac accumulated in the land of the Philistines were visible to all, the Philistines became jealous of him. Ramban thus explains the beginning and end of this verse as cause and effect.
3. (16) here.
ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבדה רבה – ולא הזכיר כסף וזהב שגדולתו שנתגדל בה בארץ ההיא שנתקנאו בה בשבילה היתה במקנה שאמר לו גם אני שאני המלך אין בביתי כל כך מקנה כמוך וחרפה היא לנו להיות ביתך גדול מביתי לפיכך לך מעמנו על כן מזכיר המקנה:
ויהי לו מקנה צאן ובקר, ועדה רבה, "and he had acquired masses of sheep, cattle and servants.⁠" The reason the Torah does not mention Yitzchok as having accumulated silver and gold, is that in that country wealth was not measured in terms of money, but in terms of herds and flocks. When Yitzchok possessed more than the king, the matter became embarrassing for the king to host a commoner richer than himself. This is why he expelled Yitzchok, being careful to word that expulsion in a courteous manner.
ועבדה רבה – ב׳ במסורה הכא ואידך באיוב מה התם גדול מכל בני אדם אף הכא היה גדול מכל ואף מאבימלך שהיה מלך.
ויקנאו אותו – נכון בעברי כמו ׳בו׳.⁠1
1. היחס בין הפועל ׳קִנֵא׳ לבין מושאו יכול להיות ׳את׳, כמו כאן, או ׳ב׳, כמו לקמן ל״ז, יא: ״ויקנאו בו אחיו״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

(יד-טז) התועלת הששי הוא במידות, והוא להודיע מה שראוי שיהיה לאדם מן הסבל לכבוד ה׳ יתעלה למלאת מצותו. וזה, כי יצחק, מפני שציוהו ה׳ יתעלה שיגור בגרר, סבל שהיו מכעיסים אותו פלשתים בכל עוז, ולא יצא משם עד שהכריחהו המלך לצאת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וגם אין לחשוב שבעבור שנתעסק בעבודת האדמה עזב מרעה הצאן והבקר שירש מאביו לא היה כן כי גם מהמה לא הניח ידו והוא אמרו ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה רוצה לומר עבדים ושפחות שיעבדוהו ובעבור זה קנאו אותו פלשתים לרוב הצלחתו בכבוד ובעבודת האדמה ומקנה וכל זה נכלל במה שנאמר לו ואברכך.
ועבדה רבה – קרקע מוכן להיות נעבד.
ויקנאו אתו פלשתים – שבשדותיהם קרה אז היפך זה שזרעו הרבה והביאו מעט.
ועבודה רבה, soil ready to be worked.
ויקנאו אותו פלשתים, seeing that what happened on their own fields was the exact opposite of what Yitzchok experienced. They had planted extra seed only to produce smaller crops.
<וַעֲבֻדָּה רבה: חס׳ וי״ו בתר בי״ת. ובבראשית רבה1 פ׳ ס״ד, דניאל חייטא אמר ועבדה כתיב, אם אין אדם עושה עצמו כמו עבד לעבדו אינו קונה אותו, כענין שנא׳ טוב נקלה2 ועבד לו. ובעל מתנות כהונה3 פי׳ על דרך מה שאמרו בפ׳ אלו מציאות4 מי שהניח לו אביו מעות ומבקש לאבדם ישכור פועלי׳ ולא ישב עמהם. ובעל יפה תואר5 פי׳ על דרך מה שאמרו בפ׳ ארבע מיתות6 מאי דכתי׳ עבד אדמתו7 ישבע לחם, אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה ישבע לחם ואם לאו לא ישבע לחם.> [וַעֲבֻדָּה].
1. ובבראשית רבה: פרשה סד ז.
2. טוב נקלה: מש׳ יב ט.
3. מתנות כהונה: על ב״ר פרשה סד, ז, ד״ה כמו עבד לעבדו.
4. בפ׳ אלו מציאות: בבא מציעא כט ע״ב.
5. יפה תואר: על ב״ר פרשה סד ו, שפ ע״ד, ד״ה ועבדה.
6. בפ׳ ארבע מיתות: סנהדרין נח ע״ב.
7. עבד אדמתו: מש׳ יב יא.
ויהי לו מקנה צאן – זהו כמו ״ויתן לו צאן ובקר״1 האמור באברהם שמלבד גדולתו היתה ג״כ ברכה בכל אשר לו עד שהיה לו מקנה צאן. ומלת ״מקנה״ יורה על מאסף גדול ממיני הצאן. וכן ״מקנה בקר״ מאסף גדול ממיני הבקר, כי באברהם ובדברי העבד נאמר ״צאן ובקר״ וכולם נקראים ״מקנה״.
וְעֲבוּדָה רבה – פירש רד״ק ז״ל בספר השרשים2 ״ונקראו תוצאות האדמה ׳עֲבוּדָה׳ על שם העבודה שעובדין אותה עבודה״ [עכ״ל] ולפירושו ״עֲבוּדָה רבה״ על התבואות הרבות שהיו לו. ורשב״ם ז״ל אמר ״עבודת שדות וכרמים, כי סתם עבודה עבודת קרקע היא״. ורש״י ז״ל פירש ״פעולה רבה. עֲבוֹדָה משמע עבודה אחת, עֲבוּדָה משמע פעולות רבות״. ורמב״ן ז״ל פירש ״ועבודה רבה. אתונות וגמלים וחמורים ועבדים ושפחות. ולא יזכיר ׳כסף וזהב׳ כמו שנאמר באברהם,⁠3 בעבור גדולתו שנתגדל בארץ פלשתים במקנה ובעבודה היתה. ׳ויקנאו אותו פלשתים׳ בענין ההוא״. [עכ״ל רמב״ן]. ובעיני נראין דברי רש״י ז״ל שהשם הזה כולל פעולות רבות, כי אחר שזכר שהיו לו שדות וכרמים ושמצא מאה שערים, וזה על רבוי מיני התבואות, ושגם היו לו צאן ומקנה בקר, אמר ״ועבודה רבה״ כלומר התעסקות רב בעבודת השדה ועבודת המקנה, לבנות אוצרות לתבואות, וגדרות צאן ובקר, ולשאת משאות בחמורים ובגמלים. והיו לו רועי צאן ורועי בקר, וכורמים ויוגבים, עבדים רבים מאד. ומעתה אין צורך שיזכור גמלים ואתונות וחמורים ועבדים ושפחות וכסף וזהב, כי ידענו שֶׁלְעֲבוּדָה רבה כזאת צריכין חמורים וגמלים ועבדים ושפחות, ושיאסוף [כאן מלה לא ברורה] בזהב וכסף ובאוצרות תבואותויו ומקנהו.
ויקנאו אותו פלשתים – יחשבו כולם כי ״ויקנאו אותו״ כמו ״ויקנאו בו אחיו״,⁠4 ״ותקנא רחל באחותה״5 כי מִטֶבַע יצר הלב שאינו סובל גדולת זולתו, עשרו כבודו או רוב בניו וכיוצא בזה ומקנא בו. ואני רואה בהוראת השרש הזה ובמליצות שהוא נסמך עליהן דברים ראויים להתפרש. ואני אומר שכל לשון ״קנאה״ דומה ללשון ״חימה״ אבל היא קשה מחימה. ואין לשון קנאה נופל אלא על חימה הנולדת מן הכבוד והבזיון. וכל המקראות מעידים על זה ושלש מליצות מבדילים ביניהם.
האחת: כשנסמך לשון קנאה ל⁠[אות] בי״ת כמו אלו שזכרנו, וכן ״אַל תקנא בעושה עולה״,⁠6 ״אל תקנא באיש חמס״,⁠7 ״אל תקנא באנשי רעה״,⁠8 ״אל תקנא ברשעים״,⁠9 ״אל יקנא לבך בחטאים״,⁠10 כי קנאתי בהוללים״.⁠11
והשני: כשנסמך לאות למ״ד, כמו ״המקנא אתה לי?⁠״,⁠12 ״תחת אשר קנא לאלהיו״,⁠13 ״קנוא קנאתי לי״י״,⁠14 ״בקנאותו לבני ישראל״.⁠15 וכן הסמוכים אל השם כמו ״וקנאתי לשם קדשי״,⁠16 ״קנאתי לירושלים״,⁠17 ״קנאתי לציון״,⁠18 ״ויקנא י״י לארצו״.⁠19
והשלישי: כשנסמך למלת ״את״ [או] ״אותו״, כמו כאן ״ויקנאו אותו פלשתים״. ״וקנא את אשתו״,⁠20 ״הם קנאונו בלא אֵל״,⁠21 ״אפרים לא יקנא את יהודה״,⁠22 ״ויקנאו אותו מכל אשר עשו אבותם״.⁠23 אלה הם הכתובים כולם חוץ מאחד שנזכיר באחרונה. ועתה אבדיל ביניהן.
כל הנזכרים בבי״ת מורים שמעלה חמה [בקרבו מפני] גדולת זולתו, עשרו, כבודו, בניו וכיוצא וממנו הם נמנעים. יפלו פניו על בזיונו ותעלה חמתו על לבו. והיא מדה מגונה מאד לכלות בשר ונפש, כאומרו ״ורקב עצמות קנאה״.⁠24 אבל אינו עושה רעה במי שמתקנא בו. חלילה לרחל להצר ולהרע ללאה אחותה. ואחי יוסף גם הם לא יכלו להרע עמו על פני אביו. וכן תבין שהן פירוש יתר הכתובים שהבאנו.
וכל הסמוכין ללמ״ד הוראתן שמעלה חמה בראותו כבוד זולתו נשפל שלא במשפט, ומקנא לכבודו וזה אות על יושר לבבו. כי יהושע העלה חמה לכבוד נבואת משה; ופנחס וכן אליהו לכבוד השם, ושאול לכבוד ישראל. והשם נוקם ומקנא לכבוד שם הקדש, ולכבוד הארץ הקדושה, וירושלים עיר הקדש, וציון משכן כבודו.
וכשנסמך למלת ״את״ ו״אותו״ יורה שבמעשיו הרע שעושה לזולתו ומשפיל כבודו, יעיר בו מדת הקנאה שיעלה חמה על כבודו שביזו. כי בענין הסוטה חושב רעה על אשתו שחללה כבודו להטמא במשכב זנונים, ותבער בו אש הקנאה. ועל ידי כן ידבר אליה קשות, ויבזה אותה ויעיר חמת קנאתו על כבודה שהוא מחולל. על כן כפל הכתוב ואמר ״ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו״,⁠25 כי עבר עליו רוח קנאה על כבודו שחללה כפי מחשבתו, ואז יקנא אותה כי הקדים להזהיר אותה ״אל תסתרי עם פלוני״ כי נחשדת את לו לאשת זנונים. וזהו ״וקנא את אשתו״, שיעלה את חמתה.⁠26 ומי יודע אם קנאתו או קנאתה בצדק? על כן צותה תורה חוק ומשפט מה יעשה. וכן כשישראל נותנין כבוד לפסילים, כביכול מקנאים את השם שיעלה חמה על כבודו המחולל. וזהו ״הם קנאוני בלא אֵל״ וסוף המקרא יוכיח ״כעסוני בהבליהם״.⁠27 וכן ״ויקנאו אותו מכל אשר עשו אבותם״28 וגו׳ וכן נבא שמלכות יהודה ואפרים לא יעשו עוד רעות זו לזו כמקדם וזהו ״אפרים לא יקנא את יהודה״,⁠29 שלא ישפיל עוד כבוד מלכות יהודה להעלות בו חמת קנאה וסוף המקרא יוכיח ״ויהודה לא יצור את אפרים״. ולכן כאן שאמר ״ויקנאו אותו פלשתים״ אין פירושו שקנאו בגדולתו וכבודו והיה להם רקב עצמות מקנאה, שאם כן היה לו לומר ״ויקנאו בו פלשתים״. עכשיו שנאמר ״אותו״ למדנו שבקנאתם בו שהם עשו ליצחק מעשים בסתר, להשפיל כבודו ולבזותו עד שהעלו בלבו חמת קנאה על כבודו המחולל בין הרשעים האלה, כי היו שונאי נפשו כמו שאמרנו בראש הענין. והכתוב הנשאר הוא ״ויקנאו למשה במחנה, לאהרן קדוש י״י״30 וזה תימה כי קרח ועדתו לא קנאו לכבוד משה ואהרן אלא להפך. והיה לו להסמך אל ״אותו״ או אל ״את״? ויראה שהוא על דרך השיר, שלא קנא אותם, כי משה ואהרן סבלו הכל בטוב לב. לפי שע״י קנאתם נתגדל כבוד משה ואהרן לעיני כל ישראל וידעו כולם כי בם בחר י״י, וכרת עם אהרן ברית המתנות הפכו בשירו ללמ״ד, (שעשו) [שחשבו] רשעם להבזות כבודם, ובאמת גדלוהו, והבן.
1. בראשית כד, לה.
2. ערך. עבד.
3. בראשית יג, ב.
4. בראשית לז, יא.
5. שם ל, א.
6. תהלים לז, א.
7. משל ג, לא.
8. שם כד, א.
9. שם כד, יט.
10. שם כג, יז.
11. תהלים עג, ג.
12. במדבר יא, כט.
13. שם כה, יג.
14. מל״א יט, י.
15. שמו״ב כא, ב.
16. יחזקאל לט, כה.
17. זכריה א, יד.
18. זכריה ח, ב.
19. יואל ב, יח.
20. במדבר ה, יד.
21. דברים לב, כא.
22. ישעיה יא, יג.
23. מל״א יד, כב.
24. משלי יד, ל.
25. במדבר ה, יד.
26. של אשתו, שלפי דעתה נחשדה שלא בצדק.
27. דברים לב, כא.
28. מל״א יד, כב.
29. ישעיה יא, יג.
30. תהלים קו, טז.
ועבדה רבה – עבודת שדה וכרמים, כי סתם עבודה עבודת קרקע היא. והנה לא הזכיר הכתוב שגדל גם בכסף ובזהב כאשר נאמר באברהם, לפי שלא קנאו אותו רק בעבור המקנה הרב והעבודה הרבה אשר לו שהם דברים נגלים לעין כל, והיה להם בזה חרפה כי היה ביתו גדול מבית המלך:
ויקנאו אתו פלשתים – ולא אמר ויקנאו בו או ויקנאו לו, כי יש הבדל רב ביניהם, והענין כך, יש מקנא בזולתו כשרואה בו יתרון מן היתרונות או גדולה או שררה או עושר וכדומה, והוא מבקש להיות כמהו, אבל לא יבקש להרע לבעל היתרונות ההמה, כי יודע שהוא אינו אשם בעבור היתרון שחלק לו אלהים על זולתו, ורק רוצה להשוות אליו, אם הקנאה ממין זה, תבא אחריו אות בי״ת, כמו ותקנא רחל באחותה (לקמן ל׳ א׳), ושם יתבאר, וכן אל תקנא ברשעים (משלי כ״ד י״ט). אבל אם הקנאה הזאת תעשה אותות איבה ורשע לבעל הכבוד, שהמקנא יבקש להרע למי שמתקנא בו ויגמלהו רעה חנם, אז הניחו כתבי הקודש אחריה מלת את, כגון כאן שהפלשתים הרעו מאד עם יצחק בקנאתם אותו על לא חמס בכפיו, וכן ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו (במדבר ה׳ י״ד), כמו שיתבאר שם. ואם הקנאה היא שמקנא לכבוד עצמו או לכבוד זולתו המחולל, תבא אחריה אות למ״ד, כמו המקנא אתה לי (במדבר י״א כ״ט), ושם אפרשנו, ושמור זה הכלל:
ויקנאו אותו – כמו אפרים לא יְקַנֵּא את יהודה (ישעיהו י״א:י״ג).
were jealous of him (va-y’kane’u oto). Cf. “Ephraim shall not envy [yekannei] Judah” (Isa. 11:13).
ויקנאו אתו, לא ״ויקנאו בו״ כפי הרגילות.
״קנה״: לרכוש דבר ולהחזיק בו כשלו. מכאן, ״מַקְנֶה״ (מעשה הקניין), ו״מִקְנֶה״ (רכוש).
״קנא״: לדרוש מה ששייך לך; לתבוע דבר שהוא שלך בצדק. מכאן, ״קנא ב⁠־״: לראות דבר השייך לאחר ולדרוש אותו לעצמו, בטענה שהוא צריך באמת להיות שלו; להיות צר עין על חלק האחר. ״קנא את״: לתבוע את האדם כולו, לתבוע זכות על האדם עצמו. כך ״וקנא את אשתו״ (במדבר ה, יד): הוא מזהיר את אשתו מפני בגידה בו. כך גם בפסוקנו, ״ויקנאו אתו״: הם לא קנאו בו בגלל עשרו, שהרי בעת הרעב היה עושרו ברכה לכלל כולו; אלא נפגעו מהעמדה והכבוד שהשיג בשל כך. קנאתם התייחסה אל האיש יותר מאשר אל עושרו.
ויהי לו – ג] יקרה שיצליח בעסק מיוחד אשר הוא בקי בו או בעסק שיתיגע בו מאד וישם בו כל מגמתו, עז״א שהיו לו עסקים מפורדים, צאן ובקר שהיא עסק המרעה, ועבדה רבה שהיא עסק עבודת האדמה, וידוע שעסק המרעה ועסק עבודת האדמה לא יתכנו באיש אחד, כי הם אומניות חלוקות, שהעובד אדמה צריך שישכון במקום אחד קבוע לזרוע ולהשביח את האדמה, עד שתהיה שדה תבואה, שזה לא יצלח אם נוסע ממקום למקום, משא״כ הרועה צריך ליסע תמיד ממרעה למרעה, וע״כ כתיב ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה, כי היו אומניות חלוקות, והאבות היו רועי צאן והמצרים היו עובדי אדמה, ותועבת מצרים כל רועי צאן, וא״כ ביצחק שהיה לו צאן ובקר וגם עבודה רבה בשדה היה זה למעלה מן הטבע. ד] יצליח האדם ע״י שיאהבו אותו כל העם ויסחרו אתו יקנה בזול וימכור ביוקר, וכדומה, וגם זה לא היה כי ויקנאו אותו פלשתים, ומבואר אצלי, כי קנאה שאחריה מלת את, מורה שהמקנא רוצה לעשות לו רעה, ובכ״ז הצליח, מבואר מכ״ז שהיה בהשגחת ה׳.
HE HAD FLOCKS OF SHEEP... AND MANY SERVANTS. The third kind of success derives from proficiency and skill in a particular field to which he applies all his strength and attention. The verse therefore reveals that he had unrelated enterprises, Flocks of sheep and flocks of cattle [involvement with livestock] and many servants [who were involved in working the land]. It is well known that raising cattle and farming do not go together; for the farmer must establish himself in one place to sow and fertilize the earth until it brings forth the harvest. He will not succeed if he travels about. The cattle raiser, on the other hand, must always be on the move, traveling from pasture to pasture. The verse a therefore says, And Hevel was a herder of sheep while Cain was a worker of land — to emphasize that they were involved in opposite professions. So, too, the Patriarchs were herders of sheep while the Mizrians were tillers of the soil: And Mizraim despised all handlers of sheep. It would therefore follow that Yizhaq, who owned both sheep and cattle, with livestock] and who also maintained a large force involved in farming was succeeding on a level that was above nature.
The fourth kind of success is derived from being well-liked by all the people. This allows him to do a high volume business, buying at a low price and selling at a high price. Apparently this too did not apply to Yizhaq, for the verse states that the Pilishtim were caused to envy him.
It has always been clear to me that whenever the word ‘envy’ is followed by the word ‘him’ (‘causing the Pilishtim to envy him’ instead of ‘causing the Pilishtim to be envious’), there is an implication that those that envy are prepared to do him harm. Nevertheless, Yizhaq succeeded. All this indicates that his success stemmed from the direct guidance of the Lord.
{מקנה: משמעו עדר שלם, כמו שכתבתי להלן (מז,יז)1. ופירוש ״מקנה״ מלשון ׳קנין׳, שכך היו נוהגים לקנות עדר שלם, וכפירוש רש״י בזבחים (עב,א).}
ועבדה רבה: חסר, דסתם עבודה היא עבודת הארץ, אבל ״עבדה״ חסר משמעו עסקים שנותנים ריוח לבעליהן ע״י מה שפועלים בהם2.
ויקנאו אותו פלשתים: שדרים בגרר עיר המלוכה3, ומסתמא היו גם בהם עשירים ובעלי עסקים כדרך בני עיר המלוכה, אבל לא הגיעו לעשירות של יצחק, ועשיר מתקנא בעשיר גדול ממנו, וביותר אם הוא יהודי4.
{כל זה לפירוש הראשונים שהתקנאו בעשרו. אבל א״כ היה ראוי לכתוב ׳ויקנאו בו׳ כמו ״ותקנא רחל באחותה״ (להלן ל,א), ״ויקנאו בו אחיו״ (להלן לז,יא). אלא הפירוש כאן כמו ״ויקנאו אותו״ במלכים א יד,כב5, והפירוש, שציערו אותו6. ועיין ספר במדבר (ה,יד)7. ויש לתרגם כאן ׳וקניאו יתיה׳8.}
1. על הפסוק ״ויתן להם יוסף לחם בסוסים ובמקנה הצאן ובמקנה הבקר״.
2. ואמנם מצינו מחלוקת בין המפרשים אם משמעות ״עבדה״ (חסר וי״ו) היא ׳פעולה׳ כדעת רש״י, או ׳עבודה׳ כדעת הרד״ק והרשב״ם, או רכוש כגון עבדים שפחות ואתונות וכו׳ כדעת הרס״ג הראב״ע והרמב״ן.
3. וכפי שיסביר רבינו להלן על התפתחות היחס כלפי יצחק.
4. המצב של אחינו בני ישראל באירופה לא נעלם מעיני רבינו הנצי״ב (הערת אאמו״ר).
5. ״ויעש יהודה הרע בעיני ה׳ ויקנאו אותו מכל אשר עשו אבותם בחטאתם אשר חטאו״. יונתן – ״וארגיזו קדמוהי״, וכן ברש״י וברד״ק.
6. ובמלבי״ם כתב: ומבואר אצלי כי קנאה שאחריה מלת ״את״, מורה שהמקנא רוצה לעשות לו רעה. ועיין בקדמת העמק אות ח׳.
7. עה״פ ״ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו״.
8. כדי שתישאר המשמעות של ׳קנאו את׳, אך באונקלוס תרגם ״וקניאו ביה״ נגד הבנת רבינו. אך יש לציין שביונתן בן עוזיאל אכן תרגם ״וקניאו יתיה״.
ועבדה – כלומר עבדים ושפחות; השווה איוב א׳:ג׳.
ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר כו׳ – הנה כתוב שני פעמים מקנה מפני שיצחק חידש מצות מעשר כמוש״כ הרמב״ם בהלכות מלכים ומעשר בהמה אינו מתעשר מצאן על בקר וכבשים ועזים מתעשרין מזה על זה ולכן היה לו מקנה צאן בפני עצמו ומקנה בקר בפני עצמו כדי להפריש מעשר מכל אחד ואחד. וכבשים ועזים מתעשרין זע״ז לכן כייל להו במקנה צאן ועיין ריש פרק מעשר בהמה דדריש כהאי גוונא קרא דכל חלב וכו׳ תן חלב לזה וחלב לזה כו׳ ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קרמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(טו) וְכׇל⁠־הַבְּאֵרֹ֗ת אֲשֶׁ֤ר חָֽפְרוּ֙ עַבְדֵ֣י אָבִ֔יו בִּימֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יו סִתְּמ֣וּם פְּלִשְׁתִּ֔ים וַיְמַלְא֖וּםא עָפָֽר׃
All the wells that his father's servants had dug in the days of his father, Avraham, the Philistines had stopped up1 and filled with earth.
1. had stopped up | סִתְּמוּם – See R"Y Kara that the plugging of the wells had occurred earlier, and was not a consequence of the Philistine's jealousy. It is told here to introduce what is to come, not as a conclusion to what came before.
א. וַיְמַלְא֖וּם =א⁠(ס),ל,ש,ש1,ק3,ו <א⁠(ס)=רפה? כן והוא בלי מתג>, כלומר שאין דגש באות למ"ד ואין געיה באות וי"ו (בניגוד למ"ג דפוס ונציה).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״םרד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[עז] 1וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו, אמרו אלו שבע מצוות שזירזן אברהם על עשייתן ושכחו אותן. (מדרש אור האפלה כת״י)
[עח] 2סתמום פלשתים, כל זמן שהיה אברהם קיים היו בורות נובעות מים משמת אברהם [מהו אומר וכל הבארות אשר חפרו וגו׳] סתמום פלשתים, ולמה, אמרו תקלה הן לנו מפני גייסות שהן באות עלינו [בא יצחק והיו בארות נובעות מים שנאמר וישב יצחק ויחפור את בארות המים וגו׳ (בראשית כ״ו:י״ח)]. (תוספתא סוטה פ״י)
[עט] 3סתמום פלשתים, מגיד הכתוב שהם כפרו בשבועה תחילה וביטלו את הברית וסתמו הבארות ולפיכך נתחייבו כליה. (מדרש הגדול)
1. וכ״ה במדרש הבאור ובזח״ג ש״ב: וכל הבארות אשר חפרו עבדי אברהם אביו וגו׳. בארת כתיב וחד הוה דכתיב באר שבע וקרינן בארות משמע דסגיאין הוה בגין דהאי בירא מתחזי לון לאבהן בכל דוכתא דהוו אזלין הוי מתחזי לון סגיאין וכבירין כיון דמלוה פלשתים עפרא רזא דאהדרו בני עלמא לע״ז והוה עלמא שמם דלית דידע לקוב״ה כו׳: ועי׳ בז״ח תולדות כז. ולעיל פכ״ה מאמר לז. וברב״ח כי הבארות רמז לגרים שנתגיירו בימי אברהם והפלשתים החזירום לסורם ונתגבר עליהן יצחק והחזירן למוטב. ובכת״י רמזי התורה לר׳ יואל הבארות רמז על התורה וכתיב באר את התורה הזאת, ויסתמום פלשתים ביטלו התורות והחקים.
2. לעיל מאמר נו. ופכ״ד מאמר כ. וברש״י כאן.
3. לקמן מאמר קיח. ובכת״י מדרש הבאור סתמום פלשתים וימלאום עפר אם סתמום למה מלאום ואם מלאום למה סתמום הרי די אם היה כתוב שסתמום או מלאום אלא שהתחילו וסתמו המעיינות, ואחר כך מלאום עפר כדי שלא להניח שם לצדיק. ועי׳ בפליטת סופרים טו. - ובאונקלוס סתמום תרגום טמונון ורש״י בפי׳ הגמ׳ מביא ששה פעמים את דברי התרגום בשנוים. רש״י עירובין ו: מגלה כז: ב״ק נא: טמונין פלשתאי, יבמות סג. טומינון פלישתאי, גיטין סח. טמנון פלישתאי. קדושין ע. טמונון. ועי׳ פרש״י כאן.
וְכָל בֵּירֵי דַּחֲפַרוּ עַבְדֵי אֲבוּהִי בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם אֲבוּהִי טָמוּנִין פְּלִשְׁתָּאֵי וּמְלוֹנִין עַפְרָא.
All the wells that his father’s servants had dug in the days of his father, Avraham; the Philistines plugged them, and filled them with earth.

וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר
וְכָל בֵּירֵי דַּחֲפָרוּ עַבְדֵי אֲבוּהִי בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם אֲבוּהִי טָמוּנִין פְּלִשְׁתָּאֵי וּמְלוֹנִין עַפְרָא
קושית חתם סופר על בִּירָאוֹת
א. ״וְכָל הַבְּאֵרֹת״ – ״וְכָל בֵּירֵי״. בשו״ת ״חתם סופר״ תמה על לשון המשנה ״עושין פסין לבִירָאוֹת״ (עירובין ב א): מדוע לא נקט התנא בְּאֵרוֹת כלשון המקרא ״ואם רצונו לִשְׁנוֹת בלשון תרגום, ה״ל למימר עושין פסין לְבֵירִין, כי כן מתרגם אונקלוס על בארות״? והשיב:
משום דרצה להשמיענו דדוקא בבאר מים חיים הותרו פסין... והנה אי הי׳ נקט בארות עדיין לא הוי נשמע דמיירי במים חיים, דהא כמו כן יש בארות עם מים מכונסין, דהא הלשון באר הוא חפירה. ומצינו בתורה ג״כ בֶּאֱרֹת חֵמָר (בראשית יד י). ואי הי׳ נקט מעיינות לא אשמועינן שהוא רה״י דבעי שיהי׳ עמוק יו״ד ורחב ד׳, ולכן נקט במועצות ודעת הלשון בִּירָאוֹת, דנגזר מלשון דקרא כְּהָקִיר בַּיִר מֵימֶיהָ (ירמיהו ו ז) שהוא באר מים חיים כדאמר הש״ס סוף מס׳ עירובין ק״ד ע״ב, והוא בלשון רבים בִּירָאוֹת. (ליקוטים קובץ תשובות סימן ב).
רש״י על שורש ט״ם
ב. רש״י פירש: ״סִתְּמוּם פלשתים – טָמוּנִין פְּלִשְׁתָּאֵי, לשון סתימה. ובלשון התלמוד מטמטם את הלב״. ותמוה, כיצד השווה בין הפעלים ״טמן״ ו״טמטם״ שאינם דומים? שכן בדומה למנחם בן סרוק, גם רש״י הכיר באפשרות קיומו של שורש דו-עיצורי ואפילו בשורש חד-עיצורי.⁠1 ומכיוון שרש״י מרחיב רעיון זה גם לארמית, הסתבר לו שהשורש היסודי הוא ״טם״ וממנו נגזרו ״טמן״ ו״טמטם״.⁠2 כך כתב במפורש בביאורו לפסוק ״מַדּוּעַ נֶחְשַׁבְנוּ כַבְּהֵמָה נִטְמִינוּ בְּעֵינֵיכֶם״ (איוב יח ג):
נטמינו בעיניכם – נחשבנו בעיניכם טמונין. ואין יסוד בתיבה זו זולתי ט׳ מ׳ כמו טָמוּנִין פְּלִשְׁתָּאֵי – תרגום של ״סתמום פלשתים״. יש מפרשים לשון טמינה וטעות הוא בידם שא״כ צריכה התיבה שני נונין אחד ביסוד וא׳ בשמוש של רבים.
וראה גם בפירושו לש״ס ״וקם אטמא בנהר מלכא – עמד מכשול סתימה במי הנהר ומנע את מהלך המים. אטמא – סתימה כדמתרגם סִתְּמוּם: טָמוּנוּן״ (קידושין ע ע״ב). אמנם בנוסחנו ״טָמוּנִין פְּלִשְׁתָּאֵי וּמְלוֹנִין״, לשון נקבה, טמנו אותן [ולא: טָמוּנוּן], לפי שבארות לשון נקבה (יא״ר).
1. ראה ״מחברת מנחם״ בשורשים ״גר״, ״זל״, ״לץ״, ״מד״ ועוד. רש״י עצמו מזכירם הרבה ואפילו שורש חד-עיצורי כגון ״בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת״ (איכה א ד) וברש״י: ״נוגות – לשון יגון ואין שורש בתיבה אלא הגימ״ל לבדה״.
2. כמוכח גם מדמיון ״וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל״ (שמות ב יב) ״וְטַמְּרֵיהּ בְּחָלָא״ הרי ש״טם״ עניינו כיסוי. וכן פועל ״טמע״ (=בָּלַע) השגור בתרגומי ארץ ישראל כגון במיוחס ליונתן ״כי בא השמש״ (בראשית כח יא) ״אֲרוּם טֻמַע שִׁמְשָׁא״ [אבל בת״א: ״אֲרֵי עָל שִׁמְשָׁא״]. ומהרה״ג אביגדר נבנצל שמעתי שגם טָמֵא הפך טָהוֹר הוא מסוג זה: טָמֵא – שאין הקדושה זורמת בו לעומת טָהוֹר כמו צֹהַר (חילופי ט/צ) – זרימת האור והקדושה. וראה ״מתורגמן״ ו״ערוך השלם״ ערכי טם וטמם.
וכל באריאא דחפרו עבדוי דאבוי סתמוב יתהון פלשתאי ומלון יתהון עפרא.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״באריא״) גם נוסח חילופי: ״בירוותא״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באריא״) גם נוסח חילופי: ״בארה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סתמו״) גם נוסח חילופי: ״וסתימון״.
וכל בירין דחפסו עבדי אבוי ביומי אברהם אבוי טמונינון פלישתאי ומלונון עפרא.
And all the wells which the servants of his father had digged in the days of Abraham his father, the Philistaee stopped up and filled with earth.
סתמום פלשתים – כדי שילך לו יצחק 1ויחפור חמשה בארות, כנגד חמשה חומשי תורה.
1. ויחפור חמשה בארות כנגד חמשה חומשי תורה. ב״ר פס״ד אות ח׳ בשם רבנן, ובלקח טוב סיים שנקראו באר מים חיים.
וג׳מיע אלאבאר אלתי חפרהא עביד אביה עלי עהד אברהים אביה כאן קד סדהא אלפלסטיניון ומלוהא תראבא.
וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בתקופת אברהם אביו, כבר סתמו אותן הפלשתים ומילאו אותן עפר.
(טו-יח) והודיע לנו על סתימת הבארות ופתיחתן כדי שנדע שלא שינה יצחק את שמותיהן, אלא הלך בזה אחרי אביו, ככתוב: ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. ומזה לנו לקח מוסרי: המכבד את אביו בזה שאינו משנה את שמות בארותיו, התורה חושבתו לצדקה, שאינו משנה מנהגי אבותיו ואינו מהרהר אחרי המסורת שלהם, על אחת כמה וכמה... והשכר שקיבל יצחק על שלא שינה את שמותיהן, שלא שינה השי״ת את שמו, כמו ששינה את שמות אברהם ויעקב.
(טו-יח) [אלפאידהֵ פי תעריפנא טם אלאבאר ופתחהא חתי נעלם אן יצחק לם יגיר אסמאהא בל כאן תאבעא פי ד׳לך לאביה כקולה ויקרא להם שמות כשמות אשר קרא להם אביו. ויכון לנא אעתבארא אד׳א כאן מן אכרם אבאה פי מא לם יגיר אסמא אבארה כתבת לה אלתוריהֵ חסנהֵ פבאלחרי מן לם יגיר סנן אבאיה ולם יתהמהם פי נקלהם. ומן ג׳זא יצחק עלי מא לם יגיר אסמאהא אן אללה תעאלי לם יגיר אסמה כמא גיר אסם אברהם ויעקב].
[וכל הבארות אשר חפרו וגומ׳ – בנחל גרר היו. ולפי שהיה צריך לומר: וילך משם יצחק וישב ויחפור וגומ׳ (בראשית כ״ו:י״ז-י״ח), הוזקק לכתוב: וכל הבארות וגו׳ סתמום פלשתים.]⁠א
סתמום – שאמרו: תקלה הם לנו מפני גייסות הבאות עלינו.
טמונון פלישתאי, לשון סתימה, בלשון משנה: מטמטם את הלב (בבלי פסחים מ״ב.).
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34. אולם, הוא חסר בכ״י המבורג 13, ליידן 1, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155. בכ״י מינכן 5 בא ביאור זה כחלק מתוספת של ר״י קרא, וייתכן שרש״י הוסיפו לפירושו בעקבות דברי ר״י קרא.
{See Hebrew text.}
סתמום פלשתים THE PHILISTINES STOPPED THEM – saying, "They may become a source of danger to us because of marauding troops that may invade us" (i.e.,they may invade our country to obtain possession of the wells, or if they invade us for any other reason they will be able to find a supply of water). (Tosefot Sotah 10)
The rendering of the Targum טמונין means "stopping up" and we find it in the language of the Talmud "Chokes up (מטמטם) the heart" (Pesachim 42a).
וכל הבארות אשר חפרו וגו׳ סתמום פלשתים – מפני הקנאה.
וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמו פלשתים – מקום מוצא מימיהם:
וימלאום עפר – עד שלא פורצים ונובעים:
ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה ויקנאו אותו פלשתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים – הקורא סבור, שבאותו מקום שהיה גר עם אבימלך מלך פלשתים היו הבארות, ומשנתקנאו בו, סתמום, [ואינו כן].⁠א ולא נכתב כאן אלא לשבר את האזן, שהרי הבארות היו בנחל גרר, ולפי שרוצה לומר וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר וישב שם וישב יצחק ויחפר את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם (בראשית כ״ו:י״ז-י״ח), [הקדים ולימדך כאן שסיתמום פלשתים, שלא תהה תוהה לו. סתמום פלשתים אחרי מות אברהם –]⁠ב כיוצא בו ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות ויברכהו (בראשית כ״ז:כ״ג), כלומ׳ דבר זה גרם לו שנתברך לפני הגדול, שלא הכירו, אף זה נאמר לשבר את האוזן.
(כ״י מינכן 5ג בשם זהו לשון ר׳ יוסף קרא ברבי שמעון)⁠1
1. השוו לפירוש המקביל בר״י קרא שמואל א א׳:ג׳ (שם ציין לפירושו כאן). והשוו לפירוש רשב״ם.
א. המלים ״ואינו כן״ חסרות בכ״י מינכן 5, ברלין 1222, וינה 24. הן מופיעות בכ״י וטיקן 8, לונדון 26924 וברש״י דפוס רומא.
ב. בכ״י מינכן 5 יש השמטה ע״י הדומות שהושלם ע״פ כ״י ברלין 1222, סנקט פטרבורג 118.1, וינה 24. בכ״י לונדון 26924 רק: ״הקדים ולימדך כאן שסיתמום פלשתים, שלא תהה תוהה לו״ בלי ״סתמום פלשתים אחרי מות אברהם״.
ג. עם השלמות מכ״י ברלין 1222, סנקט פטרבורג 118.1, וינה 24, וטיקן 8, לונדון 26924, לונדון 9932.1. חלק מן הפירוש מופיע בכ״י לייפציג 1 בלי ציון שהוא מר״י קרא, ועיינו בדברי א׳ טויטו, תרביץ ס״א:א׳: 99-95.
סתמום פלשתים – שלא יחזיקו בניו בהם אחרי מותו. והוצרך לכתוב בשביל שכשנתרחק משם שב וחפרם, דוגמת: וחם הוא אבי כנען (בראשית ט׳:י״ח).
Sittemum THE PHILISTINES STOPPED THEM UP: to ensure that Abraham's children would not claim them after his death. This information is necessary in order to prepare the reader for the fact that (vss. 17-18) Isaac, after moving on from there, dug those wells again.⁠1 [This verse serves anticipatory purposes,] just like (Gen. 9:18), "Ham being the father of Canaan.⁠"2
1. The same explanation can be found in Qara's name, quoted in Berliner's Peleṭat Soferim, p. 15: velo’ nikhtav kan 'ela' lesabber 'et ha-'ozen ....
2. On anticipation in general, see Appendix I.
וכל הבארות – אחרי שמת אברהם לא יראו מיצחק, וגם אבימלך מת שהיה לו ברית עם אברהם והשיב לו הבארות. ולמה סתמום ולא לקחום לעצמם? אמרו שמא היום או מחר יגדל כח יצחק ויכלתו כאביו ויקחם, לפיכך סתמום כי אמרו גם לו גם לנו לא יהיו.⁠1
1. השוו ללשון הפסוק במלכים א ג׳:כ״ו.
וכל הבארות, after Avraham had died the local populace was no longer afraid of Yitzchok. Also, the Avimelech with whom Avraham had made the pact and who had restored the wells to Avraham had died in the interval. Why then did the Philistines stop up the wells instead of using them for their own flocks? They were afraid that in the event that when Yitzchok would grow up he would be as powerful a figure as his father he would appropriate these wells. Therefore, they reasoned the only way to deny him these wells is by also denying them to themselves. Therefore they closed them up so that no one supposedly would be able to locate them.
וכל הבארות וג׳ סתמום – הקדים זה כדי להמשיך עמו מה שיזכיר עוד שיצחק חפר אותם מחדש וחידש את רושמי אברהם ע״ה1.
1. צח. השוה פירוש רשב״ם: ׳והוצרך לכתוב בשביל כשנתרחק משם שב וחפרם׳. וראה פי׳ רבנו בחיי שכתב כעי״ז וז״ל: ׳יגיד הכתוב כי מתוך הקנאה שנתקנאו בו פלשתים סתמו כל הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו [...] ואחר כך נתגבר יצחק וחפר אותן וקרא להן כשמות אשר קרא להן אביו, ועשה כן לכבוד אביו׳. ועי׳ לרס״ג בפירושו הארוך (מהד׳ צוקר עמ׳ 427) שביאר ענין סיפור הכתוב בכאן, שהוא להדגיש ענין כיבוד אב שעשה יצחק במה שלא שינה את שמותיהן ע״ש.
סתמום פלשתים – שלא יחזיק יצחק בהם להיות לו חזקה בארץ.⁠1
1. בדומה ברשב״ם.
סתמום פלשתים, "the Philistines had stopped up.⁠" They had argued that their land had not been blessed on account of the famine they had experienced. Therefore they were jealous of Yitzchok's success, and tried to limit it as much as was in their power. [Avraham had not been a farmer, so that he had dug wells from altruistic motives. If the land of the Philistines either in Avraham's time or in Yitzchoks' time had suffered from a famine, why would either Avraham or Yitzchok have gone there, seeing they needed grazing for their sheep and herds? Ed.]
וכל הבארות אשר חפרו – יגיד הכתוב כי מתוך הקנאה שנתקנאו בו פלשתים סתמו כל הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו כדי שלא יוכל יצחק להועיל עצמו בהן ולהשקות זריעותיו ומקנהו, ואח״כ נתגבר יצחק וחפר אותן וקרא להן כשמות אשר קרא להן אביו, ועשה כן לכבוד אביו. וממה שהתורה הודיעה זה נראה שנחשב לו לזכות ויש בזה התעוררות וק״ו שאל ישנה אדם מדרך אבותיו, שהרי יצחק אפילו שמות הבארות שקרא אותן אביו לא רצה לשנותן וזה ק״ו לדרכי האבות ומנהגותיהם ומוסר שלהם, ואולי מפני זה לא נשתנה שמו כמו שאר האבות וזו מדה, כנגד מדה, כן פירש הגאון ז״ל.
ויש שפי׳ כי הבארות הללו רמז לגרים שנתגיירו בימי אברהם כי הם קלים לקבלת האמונה כמו הבארות שהם קלים לקבלת המים ופתיחת הלב הסתום באמונה יכנה הכתוב חפירה, ולכך יאמר מצד הקנאה סתמום פלשתים כלומר סתמו את לבם והחזירום לסורם, וזהו וימלאום עפר, כי תחת שמלאם אברהם חכמה ודעת את ה׳ באמונת היחוד מלאום פלשתים אמונתם הרעה, כי יכנה הכתוב האמונה הרעה או העצה הרעה לעפר, וזהו שאמרו עפרא לפומיה, ואח״כ נתגבר עליהם יצחק והחזירן למוטב, הוא שכתוב וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות וגו׳, כי כן דרך המתגיירים, וכענין שכתוב (ישעיהו ס״ה:ט״ו) ולעבדיו יקרא שם אחר.
וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו, "and all the wells which the servants of his father had dug, etc.⁠" The Torah simply tells us that the Philistines were so jealous of Yitzchak's success that they closed down wells which Avraham had dug in order to deny Yitzchak the opportunity of benefiting from his father's foresight. They wanted to deny Yitzchak the water he needed to sustain his herds and flocks. Eventually, Yitzchak bestirred himself and he redug the same wells making sure he kept the names his father had given to these wells. The Torah reports this seemingly insignificant detail to acquaint us with the meticulous way Yitzchak adhered to the norms his father had taught him. Perhaps, this is even the reason why the Torah never reports that Yitzchak's own name was changed, as distinct from the names of both his father and his son Yaakov. This would be a further illustration of the principle of מדה כנגד מדה, that God responds in kind. [Yitzchak had been named already prior to his birth and never needed to have his name adjusted in order to encourage him to become more perfect. Ed.]
Some commentators claim that the wells are allusions to converts who had been converted in Avraham's time to monotheism. The allusion would symbolise that conversion was as easy as accepting a source of water which the earth provides for free. Opening a heart which had been closed to belief in God is compared to "digging.⁠" This is why the Torah describes the Philistines as having stopped up the hearts of these converts, i.e. filled them with dust. Allegorically speaking, whereas Avraham had filled the mouths of these converts with "water,⁠" i.e. life-giving Torah knowledge, their pagan compatriots filled them with earth. The expression עפר, "earth, dust" to describe pagan religious concepts is not novel; we find it in Baba Batra 16 as describing someone like Job who used specious arguments to decry God's system of Justice. The Torah reports that after a while Yitzchak made the effort to reconvert these converts his father had made. It is the nature of people who engage in missionary activity to place a great deal of emphasis on the names they give to their converts. Yitzchak did just this and named the people with whom he succeeded with the very same names his father had given them when they converted to monotheism. The source for this is Isaiah 65,15: "He calls His servants by another name.⁠"
וימלאום – ב׳ הכא. ואידך וימלאום למלך שאול גבי מאה ערלות של פלשתים רמז למה שנותנין הערלה בעפר. ד״א לפי שעבר אבימלך על שבעותו ומלא הבארות בעפר מלא דוד לשאול ק׳ ערלות פלשתים בכפלים ונתן לו ר׳ במקום ק׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

סתמום פלשתים מפני שאמרו תקלה הם לנו. ולא מפני שקנאו בו כדכתיב לעיל מיניה ויקנאו אותו פלשתים דא״כ ויקנאו אותו פלשתים ויסתמו את כל הבארות אשר חפרו וגו׳ מיבעי ליה ועוד אם סתמום תחלה בעבור שקנאו בו איך הניחוהו לחזור לפותחם דכתיב וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו וגו׳ ועוד מדכתיב ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם משמע שסתמום קודם בא יצחק בגרר שהיה אחרי מיתת אביו הילכך עכ״ל דקר׳ דוכל הבארו׳ מילת׳ באנפי נפש׳ היא וכתב׳ פה משו׳ דבעי למיכתב אחר זה וישב יצחק ויחפור ומפני שמלת סתמום שתרגמה המתרגם טמונינון יש לחשוב שהיא מלשון הטמנה שהטמינום לעצמם ולא מפני שאמרו תקלה הם לנו הוצרך לפר׳ שלשון טמונינין הוא מלשון סתימה ולא מלשון הטמנה:
ואמנם לקיים מה שנאמר לו עוד כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל ספר הכתוב הענין מהבארו׳ ויציאתו מגרר ומה שהלך אליו אבימלך לבקש אהבתו כאלו הוא היה אדוני הארץ. והסתכל בספור הזה איך יורה על זה השרש כי הנה זכר הכתוב שעם היות שכל הבארות אשר חפרו עבדי אברהם בימיו סתמום פלשתים וימלאו׳ עפר וידמה שהיו גומות גדולות שמתקבצים שם המים להשקות העדרים והם ברשעתם סתמו אותם כדי שלא יהנו מהם רועי יצחק וילכו משם לחסרון המי׳.
סתמום פלשתים – כאשר יראו מצות אבימלך לבלתי הזיק ליצחק (פסוק י״א), סתמו הבארות בשנאת קנאתם.
סתמום פלשתים, seeing they were conscious of Avimelech’s order not to harm Yitzchok physically, they shut off the wells to give expression to their jealousy of him.
מפני שאמרו וכו׳. דאין לומר מפני שהיו מקנאין בו כמו הבארות האחרות שחפר, דאם כן היה להם ליקח הבארות, ולא לסתום. ומפני שהתרגום הוא ׳טמונין פלשתאי׳, דמשמע שהיו מטמינין אותם לעצמם, ואם כן לא סתמו אותם מפני הגייסות הבאות למלחמה רק לעכב לעצמן, פירש כי ׳טמונין׳ הוא תרגום של ״סתמום״:
וַיְמַלְאוּם: עיין מ״ש1 בשמואל א׳ י״ח. [וַיְמַלְאוּם].
1. מ״ש: מ״ש שמ״א יח כז (׳וימלאום׳).
מפני שאמרו תקלה הם לנו מפני הגייסות כו׳. ואין לומר משום קנאה דאל״כ ויקנאו אותו פלשתים ויסתמו את כל הבארות אשר חפרו מבעי ליה. [ר׳ אליהו מזרחי]: ול״נ דמפני הקנאה סתמו וכדי שלא להראות הקנאה אמרו תקלה וכו׳ דאל״כ ה״ל להסמיך ויקנאו וגו׳ ויאמר אבימלך לך מעמנו וגו׳ ואח״כ וכל הבארות וגו׳ ואח״כ וישב ויחפור וגו׳ ולמה סמך וכל הבארות וגו׳ לפסוק ויקנאו ש״מ מפני הקנאה סתמו וחשבו שירגיש בקנאתם וילך מהם כאשר ראה אבימלך שלא נתקיימה מחשבתו א״ל בפי׳ לך מעמנו. [נחלת יעקב]:
טמונון פלשתאי ל׳ סתימה כו׳. רש״י נשמר שלא תפרש התרגום כמו טמוני חול (דברים ל״ג:י״ט) שהוא לשון מטמון ל״פ דהוא גם כן לשון סתימה:
Because they said, "They are a danger to us because the armies... But [the plugging was] not because of jealousy. For then Scripture should [connect the idea of their jealousy to their plugging, and] say: "And the Philistines were jealous of him. They plugged all the wells that his father's servants had dug....⁠" (Re'm) But it seems to me that they indeed plugged the wells because of jealousy, but to conceal their jealousy they mentioned the aspect of danger. Otherwise, "And the Philistines were jealous" should come right before, "Avimelech said to Yitzchok, 'Go away from us.'" And afterward it should say, "All the wells...,⁠" followed by, "Yitzchok returned and excavated the wells.⁠" Why is, "All the wells...⁠" juxtaposed to, "And the Philistines were jealous"? To tell us that they plugged the wells because of jealousy! They thought Yitzchok would sense their jealousy, and leave [on his own]. When Avimelech saw that his plan failed, he told Yitzchok outright, "Go away from us.⁠" (Nachalas Yaakov)
טמונון פלשתאי meaning stopping up... Rashi is telling us not to explain Onkelos along the lines of טמוני חול (Devarim 33:19), denoting something hidden. That is why he explains that [this word] also means stopping up.
(טו-לג) וכל הבארת אשר חפרו וגו׳ עד על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה – בספורים האלה יש להתעורר שאלות:
א׳ בשאלת הטעם מה היתה המריבה הזאת על הבארות ואם הפלשתים נצטרכו למים על כי ארצם ערבה ושוחה למה סתמו בידיהם בארות אברהם השחיתו התעיבו עלילה. ויותר טוב אם גזלום אשר ישרתו להם בהם?
ב׳ על אמרו אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו והוא דבר אין ספק בו. כי אלו היה בימי יצחק לא היו נקראים עבדי אברהם אלא עבדי יצחק?
ג׳ במה שחזר ואמר וישב יצחק ויחפור וגו׳ אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם. שנראה כפל דברים לאין צורך בשכבר אמור למעלה שסתמום פלשתים ומה יתרון לחזור לשנות המאמר?
ד׳ על שהוסיף בפסוק הזה לאמר ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם. מה שלא נזכר בפסוק ראשון אם סתמום אחרי מותו או לפני מותו?
ה׳ מה יתרון להודיענו שקרא להן שמות כשמות אביו. וזה ספור אין בו תכלית ותועלת?
ו׳ אם כבר שב יצחק וחפר בארות אביו עד שהיה לו בארות די צרכו והותר למה הוצרך לחפור עוד בנחל ולריב עם רועי גרר לחרחר ריב ומדון?
ז׳ בהפרש הנראה בפסוקים. כי הנה בבארות אברהם כתיב בארות סתם ואין בהם מים וכאשר יצחק שב וחפרם כתיב בארות המים ושוב כשחפר בנחל מצאו שם באר מים חיים מה שלא נזכר עד הנה. ואח״כ בבאר שבע לקמן נאמר ויכרו שם עבדי יצחק באר לבד. ואח״כ ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו ויאמרו לו מצאנו מים משמע שעד הנה לא היה מים בבאר?
ח׳ באמרו ויהי ביום ההוא ויבואו עבדי יצחק ויגידו וגו׳ על מה זה ומה צורך להודיענו שביום ההוא הגידו ולא ביום אחר? וגם דוחק לומר שעד עתה לא ידע יצחק בחפירת הבאר. ואין תועלת לנו בהגדה זו שבאו והגידו לו כדבר הזה?
ט׳ בטענת הפלשתים שאמרו לנו המים. ואם יצחק חפרם ועמל בהם בלהג הרבה ויגיעת בשר למה לאיש אשר לא עמל בו יתננו חלקו? ולמה לא אמרו לנו הבאר. ועל המים לבד היתה תלונתם?
י׳ בקריאת שם הבאר שבעה שנראה שהיתה השביעית ובכתובים לא נראה שחפר אלא ארבע בארות?
י״א על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה והדבר אינו כן כי כבר על שבועת אברהם ואבימלך בפרשת וירא קרא למקום ההוא באר שבע?
י״ב בהוסיפו כאן עד היום הזה מה שלא אמר באברהם? וגם שמה הוסיף כי שם נשבעו שניהם וכאן לא חזר ונתן טעם לקריאת שם העיר באר שבע? מלבד כי מה טעם שנשבעו שניהם ולא אחד מהם לשתקרא באר שבע?
י״ג שהכתובים עוד מכחישים זה את זה הואיל ושמה משמע שקרא באר שבע על שם השבועה שנשבעו אבימלך ואברהם. וכאן נראה שקרא באר שבע על שם הבאר השביעית שקרא אותה שבעה ואין שבעה אלא שבועה?
י״ד שאין הלשון מדוקדק שמה שיקראו באר שבע על שם השבועה שאין שבע שבועה אלא מספר כידוע?
ואפשר לומר לביאור הענין על מתכונתו. כי אמנם בארץ ציה יבשה אין קול מעיינות ונחלים לא ישטפוה. על הרוב גם אם יחפרו באר שמה לא ימצאו מים. ועל כן יתחכמו כאשר גם היום ראינו לחפור להם בורות רקים לכנוס בהם מי מטר או להביא מים בידיהם ובהם יצטננו למען יעמדו ימים רבים. ומן הבאר ההוא ישקו כל צמא יקראוהו בלע״ז צישטירנ״י ובדמותו היה במדבר שהשליכו יוסף בו ככתוב והבור רק אין בו מים והמים המכונסי׳ שמה אינם זכים וקלים כמו באר מים חיים ירצה מים הנובעים מאליהן מתחת לארץ. והנה בבורות מים המכונסים מי שעמל בהן לו יהיו כאשר הכל יגיע כפיו בין החפירה ובין הבאת המים. אולם באר מים חיים עוד יש צד זכות לבעל הקרקע אף אם לא עמל בו בחפירתו לומר המים שלי הם ומארצו יצאו. והנכון שבהיות ארץ פלשתים ערבה ושוחה אין מים כל איש ואיש השתדל לחפור לו צישטירנ״ה ויכניס שמה מים לביתו ולצורך צאנו. וכן עשו גם כן אברהם ויצחק כי גרים היו בארץ וכשהיו נוסעים משם באשר התהלכו עזבו שמה החפירות אשר חפרו בלי מים עד שהפלשתים הוצרכו לסתמם ולמלאם עפר שלא יזיקו לעוברים ושבים. לכן כתיב וכל הבארות בלי הזכיר מים שלא עזב אברהם אלא חפירות רקות כאשר אמרנו. ואמר בימי אברהם אביו סתמום פלשתים פירוש כאלו אמר סתמום פלשתים בימי אברהם אביו כלומר שסתמום כבר אף בימי אברהם גם טרם מותו כאשר הלך מאתם ולא היה עוד מסתפק מאותם החפירות. אכן כאשר בא יצחק עד הנה שב וחפרם ומלאם מים זהו שקרא בארות המים כי מים הכניס בהם לעת עתה. והגיד הכתוב כי גם אלה הבארות חזרו וסתמום הפלשתים פעם אחרת אחרי מות אברהם על אפו ועל חמתו של יצחק זהו שאמר ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם. כי גם אחרי מות אביו עתה בימי יצחק חזרו שנית וסתמו הבארות האלה שחפר יצחק. ואמר הטעם על כי קרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו {ה} כי זה סי׳ שהיה רוצה להשתקע בארץ ולהאחז בה בחפרו אותן הבארות עצמן וחזר וקרא להן שמותן הקדום ולא חפרם במקום אחר או לפחות לא שינה שמותן. ולא למד מאברהם אביו שקרא בפני בני חת לאמר גר ותושב אנכי עמכם והוא במעשיו אלה סבב קנאת אנשי הארץ עליו עד שסתמו בארותיו באופן כי הוכרח לחפור בנחל ומצא באר מים חיים נובעים מתחת לארץ. וגם בזה נתקנאו פלשתים ויריבו עמו לאמר לנו המים רצונם אף על פי שטרחת בחפירה מ״מ מימינו נשתה ובקרקע שלנו המה. ע״כ הוצרך לנסוע לבאר שבע. גם שם כרו עבדי יצחק באר לעשות צישטירנ״ה כמנהגם ובחפירתם מצאו מים חיים. אמנם מיראה מדבר שלא יריבו גם עליו הסתירו הדבר מן הפלשתים וקראוהו באר לחוד ויתנו עליו בקולם כאלו היתה חפירה בלי מים. עד שבא אבימלך אל יצחק ובקש שלום מאתו ויכרתו ברית ביניהם לבלתי הרע איש לאחיו ושלא יריבו עוד על בארות המים חיים כאשר עשו עד היום כי בשביל זה לבד נסע מאתם ויחר אפו בם וילך. לכן ביום ההוא דוקא ירצה ביום השבועה באו עבדי יצחק ויאמרו לו מצאנו מים. ודברו זה אליו בפני אבימלך שלא יאמרו עוד לנו המים כדי שיקיים הדבר ולא יערערו עליו כדין דבר הנעשה אחר הברית והשבועה וראוי להיות נשמר מן המזיקין ולא יעברו תורות לסתום כמנהגם הבארות וזר לא יקרב כי קדש הם. ואולם כאשר נמנה בארות שחפר יצחק בדקדוק נמצאו שבעה כפי דרכנו זה. שלשה שחפר ורבו עליהם ושלשה של אברהם אביו ששב וחפרם וסתמום פלשתים והאחרון באר מים בבאר שבע. על כן קרא לו יצחק שבעה להיותו השביעי שחפר. וקריאת השם היתה לפני אבימלך כאלו יאמר ראה שזו הבאר השביעית שהוצרכתי לחפור בעמלי וביגיע כפי על ריב ומדון אנשיך ועל נצותם עלי. לזה התחכם יצחק וקרא שם העיר באר שבע להיות להם למזכרת עון עד היום הזה ולא יזידון עוד. אמנם מה שאמר באברהם על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם. פירוש הדבר כי בעיר הזאת נולדו שנים מאורעות. אחד בימי אברהם ואחד בימי יצחק. אברהם כרת ברית את אבימלך ונשבעו להיות לעדה כי חפר אברהם הבאר א״כ היה ראוי שיקרא שם העיר באר שבועה. וכאשר אח״כ שב הדבר שמה במקום ההוא בימי יצחק עם אבימלך עצמו וחזרו לישבע על זה. ואירע המקרה שהיתה הבאר השביעית וקרא אותה שבעה נתגלגל הדבר שבימי אברהם היה ראוי להקרא באר שבועה ובימי יצחק באר שבעה על כן לקחו דרך הממוצע וקראו באר שבע להיות לשון נופל על הלשון מלתא דמשתמע לתרי אפי לשון שבועה ולשון שבעה ותרווייהו איתנהו ביה. וזהו טעם הכתוב בימי אברהם. על כן קרא הקורא לדורות שם העיר באר שבע כי שם נשבעו שניהם כלומר שם נשבעו יצחק ואברהם. זה אמר שבועה. וזה שבעה עד שבאריכות הימים נתערבו המלות. ואחרונים עד היום הזה קראו באר שבע מן הטעם שאמרנו:
וכל הבארות וגו׳ – סמך הודעה זו לויקנאו וגו׳, לומר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, והודיע שקנאו ממנו, והוסיף להודיע שגם עם אברהם היה להם קנאה ושנאה וכל הבארות אשר וגו׳. ואומרו סתמום וימלאום עפר ולא הספיק לומר מלאום עפר, אולי כי אחר מות אברהם סתמום דוקא עשו אבנים לפיהם ולא בטלום בהחלט, ואחר הקנאה שקנאו ביצחק ויוסיפו להרשיע בקנאתם וימלאום עפר והיו כלא היו, ולזה הוצרך יצחק לחפור אותם מחדש כאומרו בסמוך ויחפור את בארות וגו׳.
וכל הבארות, and all the wells, etc. The reason we are told this in connection with Isaac's outstanding success is to remind us that the wicked cannot stand to see the righteous successful. They are jealous. The Torah adds that the first Jew Abraham already had the same experience during his lifetime. The Torah therefore makes a point of saying: סתמום וימלאום עפר, they sealed them and covered them with dust, instead of merely reporting that they filled the wells with earth. Apparently after Abraham's death the Philistines placed rocks on the sites where Abraham had found water. This was why Isaac even had to dig up these wells anew.
וכל הבארות – זה הפסוק קשה ומתבאר על דרך הכלל הנאמן שיסדנו בפסוק הקודם. כי רש״י ז״ל פירש שעל כן סתמום פלשתים ״מפני שאמרו תקלה הם לנו, מפני הגייסות הבאות עלינו״. ואמר1 כן לפי שאינו חוזר על ״ויקנאו אותו פלשתים״ שסתמום בקנאתם, שהכתוב אומר שאחרי מות אברהם סתמום.⁠2 ורשב״ם ז״ל פירש שעל כן ״סתמום שלא יחזיקו בניו בהם אחרי מותו. והוצרך ליכתב לפי שכשנתרחק מהם חזר וחפרן״. וזהו אינו מספיק כי בכתוב ״וישב יצחק״ מפורש ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ולא יצטרך לכתוב ״וכל הבארות״. ולדעתי אחר שאמר ״ויקנאו אותו פלשתים״ שהכעיסוהו וקנאוהו במעשיהם, ספר ג״כ רעה אחרת שעשו מקדם. והכל להודיע שהיו שונאי אברהם ויצחק, ושאבותינו גרו בארץ ההיא בין שונאי נפשיהם, ושנתקיימה בכולם גזרת ברית בין הבתרים. וכאמרו ״גור בארץ הזאת״ וענין הבארות נתפרש בפרשת וירא,⁠3 שחפירת בארות וקריאת שמותם היה בימים ההם משפט אדנות ושררה במדינה. ואבימלך כרת עם אברהם ברית גם על חפירת בארות. ולכן כל ימיו שהיה אברהם חי לא היו יכולים להעיז פנים, כי בא לפעמים שמה ואם היו סותמים אותם היה מגיד למלך. אבל אחרי מותו ויצחק ישב באזור לחי רואי, גם לא היה נודע וקרוב למלכם, הלכו הרשעים וסתמום.
הבארות – נראה שבארות רבות חפרו עבדי אברהם בארץ ההיא. ושעם שנאמר שם ״על אודות באר המים״4 גם ״בעבור תהיה לי לעדה כי אנכי חפרתי את הבאר הזאת״, ולא גזלו רק אחת כי היא היתה הראשונה שחפר וגזלוהו ואמרו שהיא להם, כי אין לו משפט לחפור בארות ולקרוא להם שמות. וכאשר הרשהו אבימלך אז חפרו עבדיו בארות רבות, והן הנזכרים פה.
וימלאום עפר – השחיתו אותם ולא לקחום לעצמם. לפי שכל עצמן לא עשו זאת רק משנאה, שלא רצו שיהיה לאברהם ולבניו משפט שררה בארץ. ואילו הניחום אעפ״י שלקחו אותם לעצמן היה ידוע כי אברהם חפר אותם וקרא להן שמות, לראיה שהיה לו משפט חפירת בארות. על כן מלאום עפר, וברוב ימים ישכח שהיו שם בארות כאלו.
1. רש״י.
2. וזאת עשו לא מחמת קנאה, כי אחרי מות אברהם במה יש לקנאות?
3. בראשית כא, ל עמ׳ 469.
4. משמע שהיתה רק אחת, ולא כמה כלשון ״בארות״?
סתמום פלשתים – שלא יחזיקו בניו בהם אחרי מותו, ועשו בזה חמס גדול ליצחק כי היה המים יקר מאד במחוז ההוא, ובפרט לצורך מקנה רב שהיה לו, ואברהם כבר נתן שבע כבשות לאבימלך בעבור תהיה לו לעדה שהבאר שלו, ואבימלך נשבע לו על זה, ועתה הפלשתים ברשעתם סתמו כל הבארות אשר חפר אברהם, ויצחק חזר וחפרן כמו שיספר להלן:
וכל הבארת וגו׳ סתמום פלשתים – הם קנאו בזר שבא מבית אברהם; ומיד לאחר מות אברהם – אף לפני שיצחק התגורר ביניהם – סתמו את הבארות, מתוך רשעות לשמה; למרות שבארות מים הם ברכה לכלל בכל מקום שיימצאו.
קנאה זו פותחת שרשרת מאורעות, המציינת שלב חדש בהסטוריה היהודית, שמתחיל עם יצחק.
אברהם – עם כל עושרו, ולמרות היותו זר בקרב העמים, כיצחק – רכש לו כבוד כה רב בכח אישיותו, עד שהיה ביכולתו להתהלך בין האומות כ״נשיא אלקים״, מבלי לעורר קנאה. פעם אחת בלבד נהגו כלפיו באיבה, בדומה למה שנעשה ליצחק, אך אותו מעשה הוכחש מיד על ידי המלך (לעיל כא, כו).
עם יצחק נפתחה הגלות, והחלה להתקיים נבואת ״כי גר יהיה זרעך״. שלוות יצחק נפגמה על ידי קנאה ומעשי איבה של צרות עין, ועל יעקב היה כבר לעמוד בפני מצב של שעבוד גמור.
אלה הם שלושה אופנים שונים של עמידת בית אברהם כזרים בקרב האומות: א. כעבדים, ב. כדמויות גדולות המעוררות קנאה, ג. כשרים נכבדים. בכל אחת משלוש תהפוכות גורל אלה, שמרה הברית האלקית על עם ישראל, וכך גילתה את עצמה לא רק כברית עם אברהם, עם יצחק, ועם יעקב, אלא כברית אברהם, ברית יצחק, וברית יעקב (עיין ויקרא כו, מב ובפירוש שם). בביטוי המופיע שם (״בריתי יעקב״, ״בריתי יצחק״, ״בריתי אברהם״), שמות האבות אינם מייצגים אישים בודדים, אלא סוגים שונים של התגלות כחה של הברית האלקית, כפי שבאה לידי גילוייה השונים בחיי כל אחד מהאבות.
הגלות נועדה להביא את צאצאי האבות לידי חירותם האחרונה, שאין עוד לאחריה שעבוד. לכן תתפתח הגלות בסדר הפוך (מיעקב לאברהם), בקו עולה והולך, ובכל שלב תתגלה הברית.
הראשונה היא ברית יעקב, שנות הנסיון בתוך השעבוד, שנים בהן הברית האלקית נותנת לנו כח לעמוד בנסיונות ובמצוקות. שלב זה נמצא כבר אולי מאחורינו. הוכחנו עצמנו כ״יעקב״ באופן מזהיר, ״יאה עניותא ליהודאי״ (חגיגה ט:).
עתה עומדים אנו בפני מבחן השלב השני, ברית יצחק: להתהלך באופן חפשי ועצמאי בין האומות; לא לחשוש להיות שונים, ולא להמנע מחמת קנאה; להמשיך הלאה את מורשת אברהם, אף לאחר שקיבלנו שוויון זכויות, תוך בטחון מלא שברית ה׳ תשמור עלינו מקנאה וצרות עין. זהו אחד ממבחני הגלות, שעלינו עוד לעבור אותו.
רק אז נוכל לִצְפּוֹת קדימה לשלב האחרון של הגלות, ברית אברהם. שלב שבו נזכה לכבוד ולהכרה מהאומות, לא למרות היותנו יהודים, אלא בגלל היותנו יהודים; ובו נתהלך בראש מורם בין האומות, כאברהם – נשיא אלקים.
בעת ההיא, תחזרנה אותנו האומות עצמן למולדתנו הראשונה – ״וְהֵבִיאוּ אֶת⁠־כָּל⁠־אֲחֵיכֶם מִכָּל⁠־הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה׳⁠ ⁠⁠״ (ישעיהו סו, כ) – ותקויים הנבואה העתיקה, אשר בה שורטטה לפני אלפי שנה, תכנית ה׳ לגלות ולגאולה: ״וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר״ (ויקרא כו, מב).
וכל – ספר שקנאת פלשתים היה בין מצד העם ובין מצד המלך, מצד העם שסתמו כל הבארות של מים שחפרו עבדי אביו, כדי שלא ימצא מים למקנהו ויוכרח לצאת, ובין מצד המלך.
ALL THE WELLS. The verse here discloses that the jealousy of the Pilishtim came both from the side of the people and from the side of the king. From the side of the people, All the wells that the servants of his father had dugthe Pilishtim stopped them up, so that his cattle would not have water and he would be forced to leave.
אשר חפרו עבדי אביו: נכלל בזה אשר בבאר שבע1 וקרוב לגרר יותר2.
סתמום פלשתים: יושבי השדה3, ולא היה יכול לקבול עליהם לפני המלך, באשר הוא4 דר בגרר5 ולא נודע מי עשה6, וגם כי המלוכה הסתירה פניה מחמת שנאה שבלב.
{סתמום פלשתים וימלאום עפר: מהם ש״סתמום״ מלתחת אבל לא מלאו עפר, ויש מהם ״וימלאום״.}
1. לעיל כא,כה ״על אודות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך״.
2. רד״ק לעיל כא,כה, עיי״ש היטב.
3. לרבינו ברור שלא היו בארות בתוך ובאמצע העיר. אך מרש״י פסוק י״ח לא משמע כך, עיי״ש וברמב״ן שם. וגם המלבי״ם כותב שהיו בארות שבתוך העיר וסתמו אותם כדי להכריחו לצאת מהעיר.
4. אברהם.
5. והבארות היו מחוץ לעיר.
6. אך לא היתה פעולה מכוונת מטעם השלטון, כדעת רש״י שסתמום בהוראה ׳מלמעלה׳ – ׳מפני הגייסות הבאות עלינו׳. וכן במלבי״ם.
הבארת – באל״ף צרויה, כמו בדברים י׳:ו׳, ולא באל״ף סגולה כמו למעלה י״ד:י׳. על אודות הבארות האלה שחפרן אברהם, לא מסופר למעלה; וראה להלן.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״םרד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(טז) וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל⁠־יִצְחָ֑ק לֵ֚ךְ מֵֽעִמָּ֔נוּא כִּֽי⁠־עָצַ֥מְתָּ מִמֶּ֖נּוּב מְאֹֽד׃
Avimelekh said to Yitzchak, "Go from us since you have become much mightier than we.⁠"
א. מֵֽעִמָּ֔נוּ ל=מֵֽעִמָּ֔נוּ בגעיה ימנית
ב. כִּֽי⁠־עָצַ֥מְתָּ מִמֶּ֖נּוּ =ש,ש1,ק3,ו ("עצמת" בטעם מרכא ובלתי-מוקפת) וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל=כִּֽי⁠־עָצַ֥מְתָּ⁠־מִמֶּ֖נּוּ (מקף בתיבת משרת) או כִּֽי⁠־עָצַֽמְתָּ⁠־מִמֶּ֖נּוּ (שתי התיבות "כי עצמת" מוקפות ובגעיות) וכך בהקלדה
• הערת ברויאר
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טובשכל טוברד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונימנחת יהודהרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנומלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[פ] 1לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד, אמר לו כל עצמות שעצמת לא ממנו היו לך, לשעבר הוה לך חד קיוקיה כדון אית לך קווקייה סגין. (בראשית רבה סד)
[פא] 2עצמת ממנו, מנצפ״ך האותיות כפולות צופים אמרום, כ״ך נרמז לאברהם לך לך (בראשית י״ב:א׳) לק׳ שנה יוליד, מ״ם ליצחק כי עצמת ממנו מאד רמזו שהוא וזרעו עצומים בב׳ עולמות. (במדב״ר פי״ח)
1. כל העושר והעוצם שעצמת לא ממנו לא משלנו היו לך בתמיה, לשעבר היה לך כבש אחד עכשיו יש לך כבשים הרבה, (מנח״י), תרגום עדרים קווקייך (משלי כז, כג.) ובערוך ע׳ קווק ב. ובשכ״ט, ובלקח טוב לך מעמנו ולהלן הוא אומר לאביו הנה ארצי לפניך כטוב בעיניך שב (בראשית כ, טו.) וכאן אומר לך מעמנו, הוא שארז״ל רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אין עושין. עי׳ לעיל פכ״ג מאמר קכד. ובחזקוני לך מעמנו. אמרו ארצותינו אינן מתברכות מפני גזרת הרעב וארצו של זה שבאה לו מנחלת אבותיו מתברכת מאה שערים ונתכוונו שילך לו יצחק וארצו תשאר בידם.
2. תנחומא קרח יב. ובפדר״א פמ״ח מובא לעיל פי״ב מאמר כג. בסגנון אחר, מ״ם בו נגאל יצחק אבינו מיד פלשתים שנאמר לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד. ובמדרש הגדול כי עצמת ממנו מאד, נרמז לו בשני מימי״ם שהוא עצום בעולם הזה ולעולם הבא. ובספר המעשים הנדפס בנוה שלום מ״ם ליצחק נרמז ברמז כי עצמת ממנו מאד בעולם הזה ובעוה״ב.
וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק אִיזֵיל מֵעִמַּנָא אֲרֵי תְּקֵיפְתְּ מִנַּנָא לַחְדָּא.
Avimelech said to Yitzchak, “Go away from us. You have become much more powerful than us.”

וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד
וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק אִיזֵיל מֵעִמַּנָא אֲרֵי תְקֵיפְתְּ מִנַּנָא לַחְדָא
מִמֶּנּוּ – מ״ם המוצא או מ״ם היתרון?
המפרשים נחלקו במ״ם של ״עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ״: האם היא מ״ם היתרון בהוראת עָצַמְתָּ יותר ממנו, או שהיא מ״ם המוצא: עוצמתך באה מאתנו.⁠1 מת״א ״עצמת מִמֶּנּוּ״ – ״תְקֵיפְתְּ מִנַּנָא״ אין להכריע, כי כמו שתרגם ״אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ״ (מאתנו, מ״ם המוצא, בר׳ כג ו) ״אֱנָשׁ מִנַּנָא״, תרגם גם ״רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ״ (יותר ממנו, מ״ם היתרון, שמ׳ א ט) ״סָגַן וְתָקְפִין מִנַּנָא״.⁠2
1. הביאור הראשון ברמב״ן: ״וזה טעם כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד. אמר לו: גם לי שאני המלך אין בביתי מקנה ועבודה כמוך, וחרפה היא לנו להיות ביתך גדול מבית המלך״, והשני בב״ר סד ז: ״אמר לו: כל אותן עוצמות שעצמת לא ממנו היה לך?!⁠״.
2. אך ראה ת״א להלן ״צדקה ממני״ (בראשית לח כו).
ואמר אבימלך ליצחק אזל מןא לוותן ארו⁠[ם] תקפת מנן לחדא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן״) גם נוסח חילופי: ״לך מן״.
ואמר אבימלך ליצחק איזל מעימנא ארי תקיפתא מיננא בניכסין לחדא.
And Abimelek said to Izhak, Go from us; for you art stronger than we in riches very much.
וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ – אָמַר לוֹ כָּל אוֹתָן עֲצֻמוֹת שֶׁעָצַמְתָּ לֹא מִמֶּנּוּ הָיָה לָךְ, לְשֶׁעָבַר הָיָה לָךְ חָדָא קְוַקַיָא וְכַדּוּן אִית לָךְ קְוַקַיָא סַגִּין.
לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד – אָמַר לוֹ כָּל עֲצוּמוֹת שֶׁעָצַמְתָּ, לֹא מִמֶּנּוּ הָיָה לְשֶׁעָבַר הָיָה לְךָ קווּקְיָא חַד כַּדּוֹן אִית לָךְ קווּקְיָא סַגִּיאִין.
ת׳ם קאל אבימלך ליצחק אמץ׳ מן ענדנא פאנך קד עט׳מת מנא ג׳דא.
אחר כך אמר אבימלך ליצחק, לך מעמנו כי התעצמת מאתנו מאוד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד – ולהלן הוא אומר לאביו. הנה ארצי לפניך כטוב בעיניך שב. (בראשית כ׳:ט״ו). וכאן אומר לך מעמנו. 1הוא שארז״ל רשעים אומרים הרבה ואפי׳ מעט אין עושין.
1. הוא שאמרו רז״ל. נדרים כ״א ע״ב.
ויאמר אבימלך אל יצחק לך ממנו כי עצמת ממנו מאד – אפי׳ ממני, אפס רבותינו דרשו ממנו כמו משלנו, א״ל כל העצימות שעצמת. משלנו הוא, לשעבר הות לך חדא קווקין, וכדין אית ליך קווקין סגין, ואין הדבר מדובר על אופן הפשט, כי לא תמצא במקרא ממנו דמסתבר מדבר שלנו, זולתי בלשון יחיד משלו, או כמו מאותו הדבר ממש, דכתיב כי ממנו נקח (שמות י כו), לקטן ממנו, ממנו פנה ממנו יתד (זכריה י ד), או בלשון רבים, כמו מעצמינו, וכגון זה כי עצמת ממנו, וכגון איש ממנו (בראשית כג ו), כי חזק הוא ממנו (במדבר יג לא), לא נפקד ממנו איש (שם לא מט):
ויאמרכי עצמת – עצמת בעשר וברב טובה יותר ממנו – ר״ל מאחד ממנו או מרבים ממנו, ואולי לקנאת פלשתים בך ירעו עמך,⁠א ואף על פי שאני הזהרתי העם עליך שלא לנגע בך.
ואדוני אבי ז״ל פרש: כי פרוש ממנו – משלנו, כלומר משלנו גדלת ועצמת מאד.⁠ב
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״ממך״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״ואדוני אבי... ועצמת מאד״.
ויאמר ..כי עצמת, you have become wealthier and able to dispense more good than we. He used the plural ending nu instead of nee, i.e. ממני, meaning that Yitzchok had become not only more powerful than any individual in his country, but even more powerful than a whole group of Philistines collectively. He suggested that Yitzchok exposed himself to acts of violence due to the jealousy of him of so many Philistines so that even Avimelech’s warning to his people not to molest him might be ignored. My father of blessed memory understood the word ממנו as applying to all the Philistines collectively.
ויאמר אבימלך וג׳ – ידוע כי מצב המלוכה גוזר שיהיה המלך עשיר יותר וגדול יותר בנכסים מכל מי שהוא במלכותו, ולא יסבלו המלכים זולת זה. ומוסריותו של אבימלך הגיעה אל מדריגה שלא יגזול את יצחק ע״ה, ולא יתן רשות להזיק לו, ולא הגיעה למדריגה שיסבול שיהיה במלכותו מי שהוא גדול ממנו בנכסים1.
1. צט. בסגנון דומה ביאר הרמב״ן (בלי להדגיש מוסריותו של אבימלך) וז״ל: ׳וזה טעם כי עצמת ממנו מאד, אמר לו גם לי שאני המלך אין בביתי מקנה ועבודה כמוך, וחרפה היא לנו להיות ביתך גדול מבית המלך׳. כעי״ז כ׳ באור החיים ׳כי עצמת ממנו וגו׳ – פירוש ואין גדולת המלכות ניכרת לפני גדולתו ואין לך בזיון המלך כזה׳.
לך מעמנו – אמרו: ארצותינו אינן מתברכות מפני גזירת הרעב, וארצו של זה שבאה לו מנחלת אבותיו מתברכת מאה שערים (בראשית כ״ו:י״ב). ונתכוונו שילך לו יצחק וארצו תשאר בידם.⁠1
1. בדומה בספר הג״ן.
לך מעמנו, "go from us;⁠" they argued that the reason they wanted him to leave was that they felt their land had not been blessed due to the famine, as opposed to the piece of land on which Yitzchok had brought forth such an exceptionally good harvest. They assumed that as soon as Yitzchok would vacate the land he had worked they would appropriate it for themselves and reap the benefits.
לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד – ר״ל אין בכל מלכותי קרקע טוב כקרקע שלך שנאמר וימצא בשנה ההיא מאה שערים כיון שהלך לו החזיקו כמו האחרות מצאוה ואז הבינו שהיה בזכותו של יצחק ולכך אמרו ראה ראינו כי היה אלהים עמך וגו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

(טז-יז) ומלבד זה אבימלך אמר ליצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד רוצה לומר שלרוב מקנהו לא היה מקום למקנה הארץ כי גם כי כל העושר שהיה בארץ היה בא לידו הנה יצחק הלך משם אבל לא נתרחק מן העיר כי הנה ישב בנחל גרר סמוך לעיר ולא כמו שכתב רש״י שהיה הנחל רחוק מן העיר כי לאחר שלגרר נתיחד נראה שהיה קרוב אליה׳ אבל ישב שם על כרחם.
כי עצמת ממנו – ותוכל בעשרך להתקומם עלינו.
כי עצמת ממנו, you would be able to stage a rebellion against us using all your wealth.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

כי עצמת ממנו וגו׳ – פי׳ ואין גדולת המלכות ניכרת לפני גדולתו ואין לך בזיון המלך כזה.
כי עצמת ממנו, "for you have become more powerful than we.⁠" Even the wealth and authority of the king paled into insignificance compared to the reputation of Isaac. There is no greater humiliation for a king than to be ranked lower than some other resident in his domain.
ויאמר אבימלך אל יצחק, לך מעמנו – מכל הספור נראה כי מלך פלשתים מתחלה ועד סוף לא עשה רעה ליצחק וכמו שאמר לו ״ונשלחך בשלום״, וכמו שיתבאר. אבל אנשי המקום ויושביו היו רשעים ושונאי נפשו, והם קנאוהו והכעיסוהו, וכמו שעשו ג״כ בענין הבארות. והסברא נותנת כי יצחק גלה מעשיהם למלך כי הוא בעל ברית אביו, והמלך ראה שלא יוכל למלאות רצונו בענין זה כי גדולה שנאה הבאה מחמת קנאה. והוא כבר צוה כל הנוגע ביצחק ואשתו מות יומת. ואם יעניש למכעיסיו תגדל השנאה והמריבה יותר ולבסוף יצטרך לשפוך דמים רבים, ואולי ימרדו בו עבדיו. ואמר לו בדרך עצה ״מה תצעק אלי? איעצך שתלך מעמנו בשלום. כי אנשי המקום שונאיך הם, כי עצמת ממנו מאד. וכעבור עליהם רוח קנאה יקנאוך ויכעיסוך יותר ויותר.
{והסתכל שלא אמר לו ״לך מארצי וממלכתי״ אבל ״לך מעמנו״, מעל פני המלך והחשובים הדרים בעיר הממלכה גרר, שהם מקנאים אותך, ושב באחד המקומות מערי הפרזים או באחד הכפרים שתבחר לשבתך, כי הם לא יקנאוך}.
עצמת ממנו מאד – מצינו לשון ״עוצם״ על החוזק וכח, כמו ״כחי ועוצם ידי עשה לי״.⁠1 גם על הרבוי כמו ״עצמו לי אלמנותיו מחול ימים״,⁠2 ״עצמו משערות ראשי״.⁠3 וצריך טעם גם מה מבדיל בין ״רב״ ל״עצום״ כשהונח על הרבוי. וכאן יותר תימה שאם ״עצמת״ על החוזק, יפלא שיהיה יצחק וביתו חזקים יותר מן המלך וכל עם הארץ? וכל שכן יפלא אם יפתר על הרבוי. ובספרנו4 בארנו הכל ברחבה. וכאן ארמוז מעט שצריך לפירוש הכתוב. דע כי הנחת ״עוצם״ על חוזק ועל רבוי, הכל מטעם אחד. כי שרשו ״עצם״, ועל כן מוסדות הגוף יקראו ״עצמות״. ועצם נגד הבשר והעור, כי ענין העצמה הוא החוזק הבא בעבור רבוי החלקים הדקים המדובקים זה בזה מאד. כמו הזהב החזק נגד שאר המתכיות בעבור רבוי חלקיו המדובקים היטב, ורוח לא יבוא ביניהן. וכן בכל דבר. ולכן חלקי העצמות המדובקים ברבוים יותר משאר חלקי הגוף שהן בערך הגודל הזה, לכן הם חזקים מהן, ולכן נקראים ״עצמות״. וכן בכל הדברים גם לענין הברכה כשיש לקחת בהם [נכסים] ולקיים כרמים וזיתים, מקום [צורך] למקנה בקר ועבודה רבה באתונות וגמלים ועבדים ושפחות, והכל מדובק יחד אין פרוד ואין קנאה ביניהם, זהו ענין אלהי, לא ימצא בנקל באדם ורק יצחק היה מבורך בכל זה, והיא גרמה הקנאה. וזוהי העצמה שהן רבוי הברכות הדבקות זו בזו דבקות גמורה לא יפרדו, והיא גורמת גם החוזק. כי כבוא אויב עליהם יהיו דבקים ועוזרים זה את זה עזר אמיתי, וכן בכל דבר. וזהו שדמה עונותיו הרבים, ואם הם קלים, שעצומים כשערות ראשו.⁠5 כי השערות הנפרדות אין בהם עוצם וחוזק, אבל בעבור שבמקום חבורן יצמחו שערות רבות דבקות זו בזו, לרבוי החלקים הדבקים ילקח ויוגבה האדם בשערות ראשו. וכן ״ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד״6 שהיו רבים במספר, גם מחוברים במקום אחד, וזוהי העצמה. ולכן שאלו ארץ מרעה שיתפשטו בהם. ועוד יתבאר בעז״ה כל אחד על מקומו. ורבותינו ז״ל אמרו7 על ״עד כי גדל מאד שהיו אומרין זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך״. ויפה פירש רא״ש8 ז״ל שהיו אומרים שברכותיו אלהיים, וזבל פרדותיו של יצחק יותר מצלחת, ומבואר כשישימוה בשדותיהן, מכל כספו וזהבו של אבימלך. כי על זה תאר ״מאד״. וכן כי עצמת ממנו ״מאד״ ושכל ברכותיך ענין אלהי, לא תמצא למלך ולשרים אעפ״י שהן רבים אינן עצומים כמוך. ורמב״ן ז״ל9 פירש ״כי עצמת ממנו מאד. אמר לו גם אני שאני מלך, אין בביתי מקנה ועבודה כמוך. וחרפה היא לנו להיות ביתך גדול מבית המלך״ [עכ״ל]. ואין הדעת נותנת כן שיהיה היחיד במדינה עשיר מן המלך וכל שריו, גם הוא נגד כבוד המלך שיאמר כזאת. ומלת ״עצמת״ יורה על דברנו.
1. דברים ח, יז.
2. ירמיה טו, ח.
3. תהלים מ, יג.
4. לא ידוע לאיזה ספר התכוין. ושמא הוא עדיין בכתב-יד.
5. תהלים מ, יג.
6. במדבר לב, א.
7. בראשית רבה סד, ז.
8. ר׳ אליעזר אשכנזי, בספרו ״מעשי ה׳⁠ ⁠⁠״. אבל לא מצאת נושא זה שם בפרק כט.
9. ד״ה וקנאו אותו פלשתים.
לך מעמנו – המלך ושריו היו נקיים מקנאת העם, אך נתיירא אבימלך, פן אנשי המקום בקנאתם ימרדו גם במלך שהיה אוהב את יצחק ויעשו רעות גדולות, לכן לטובת עצמו וגם לטובת יצחק אמר לו בשפה רכה שיותר טוב יהיה לו לצאת מן העיר, כי בהתרחקו יהיה שלום לו ולהם. והנה לא הקפיד אבימלך רק שלא ישב בעיר המלוכה אבל הרשהו לישב בכל ארץ פלשתים, ולכן לא אמר לו לך מארצנו אלא לך מעמנו:
כי עצמת ממנו מאד – כלומר יותר ממנו, כ״כ המפרשים, וא״כ היה מלת ממנו ראוי באחרונה, כי עצמת מאד ממנו, אבל טעמו עצם וגודל עשרך בא לך מסבותינו (פאן אונס וואורדעסט דוא מאֶכטיג) כי ממכירת תבואותיך בשנות הרעבון בא לך העושר הזה. כדרך ההמוניים ממאני ההשגחה שתולים הכל במקרים טבעיים, וכ״ד רבותינו באמרם כל אותן עצמות שעצמת ממנו היה לך. ואחר שהתרחק יצחק מהם ויעל לבאר שבע וגם שם ראו הצלחתו הודו על שבוש דעתם ורק ברכת ה׳ תעשרהו לכן אמר אבימלך אליו. אתה עתה ברוך ה׳.
לך מעמנו – אמר לו זה בשלום (כמו שאמר ונשלחך בשלום), כלומר לך מעיר המלוכה כי הגדולים מקנאים אותך, ופן יפגעו בך ולא אוכל להצילך, ולפיכך לא יצא יצחק ממלכות אבימלך רק מעיר מלכותו. ואמנם יצחק אמר אח״כ (למטה כ״ז) ואתם שנאתם אותי, והכוונה על אחוזת מרעהו, והם השרים, כי הם קינאו בו ושנאוהו, עד שהוצרך אבימלך לומר לו לך מעמנו.
go away from us. He said this to him in peace (as he said later [v. 29], “And we have sent you away in peace”), as if to say, “Go away from the royal city, for the grandees are jealous of you, so that they do not harm you and I will not be able to save you.” For this reason, Isaac did not leave Abimelech’s kingdom, but left only his royal city. Isaac did say later (below, v. 27), “Since you hate me,” but his refers to aḥuzzat mere’ehu, i.e., the nobles,⁠1 for they were jealous of him and hated him, so that Abimelech was forced to say to him, “Go away from us.”
1. {Translator's note: The words aḥuzzat mere’ehu appear in v. 26, below, but there they are interpreted as “Ahuzzath his friend”; see my note there and on 23:2, above.}
לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד – אמת יסודית לימדונו נביאינו – הצופים, כשמצאו בפסוק זה את שלב ה⁠־״ם״ (מאותיות מנצפ״ך) של הגאולה, המקרב אותנו יותר לקץ הימין, התכלית הסופית של כל הדורות (במדבר רבה יח, כא, ועיין פירוש לעיל יב, א, בסוף). בכך הם רמזו לנו, שקנאת האומות, צרות העין והתרעומת שיש להן על אושרו של ישראל בגלות – עצם הקנאה הזאת, אשר בשלב של ״יצחק״ אומרת: ״לך מעמנו כי עצמת״ וגו׳ – היא עצמה מהווה אחד מהמכשירים של הקב״ה לישועת ישראל.
אלמלא קנאה זו של הפלשתים, שכפתה על יצחק התבודדות בעל כרחו; הוא יכל בנקל להיות שקוע ראשו ורובו בניהול עושרו הגדול, ובעמדה הבולטת הכרוכה בעושר שכזה; באופן שאינו יאה לבן אברהם, נושא השליחות הרוחנית של אברהם. יתכן שקנאה זו היא שהצילה אותו מבלבול דעת זה.
דבר אחד ברור: צאצאי יצחק בזמנינו אלה, הנהנים משוויון זכויות מלא, והמתקדמים לקראת השלב בו הוא עצמו עמד, חוזרים תמיד למהותם העצמית על ידי הקנאה הדוחה הזאת.
לכן קנאה היא אחד המפתחות להישרדותנו. היא מלווה את אושרנו, כדי לבטל את בלבולי הדעת המפתים של ההצלחה הגשמית, ולהזהירנו שוב ושוב על תפקידנו היהודי העיקרי.
ויאמר אבימלך וגו׳ לך מעמנו – כי אבימלך חשב שיצחק מגרע מאתם את השפע שהיה ראוי אליהם, ועז״א כי עצמת ממנו, ר״ל על ידינו עצמת, שאתה לוקח השפע הראוי אלינו, ולא ידע כי הצדיק דומה כלב בגוף האדם, שהוא מקבל חיות מכל האברים ע״י מרוצת הדם וחוזר ומשפיע החיות לכולם ובלעדיו לא תחי הגויה אף רגע אחד.
And on the part of the king: SO AVIMELEKH SAID TO YIZHAQ: “GO AWAY FROM US,FOR YOU HAVE BECOME FAR TOO BIG FOR US.” Avimelekh thought that Yizhaq was intercepting the blessing that was rightfully due him. In reference to this the verse states, You have become far too big from us (Heb. mimmenu can mean ‘for us’ or ‘from us’), implying that it is by taking from out of our hands that you have become great. You are taking abundance which is rightfully ours. He did not know that the zadiq among the people is comparable to the heart in the body, which receives sustenance from the appropriate organs and distributes it to all the parts of the body. Without the heart the body cannot survive for even one moment.
עד שהגיע שאמר המלך: לך מעמנו: מן הכרך מקום ישיבת שרי המלוכה ואזרחי הארץ עשירים.
{לך מעמנו: ולא ׳מאתנו׳ כמו שאמר יצחק ״ותשלחוני מאתכם״ (פסוק כ״ז). וכבר נתבאר1 ד״עם״ משמע יותר התחברות מ״את״. דאבימלך לא מצא לבו לשלחו מגרר ולהפר ברית, אלא2 משום התקשרות יתירה שיש לו עם בני המדינה, וזה גרם לדעתו שכל פרנסת המדינה באה אצלו, כמו שאמר ״כי עצמת ממנו״3, ועל זה האופן לא כרת ברית עם אברהם. אבל באמת לא היתה כי אם תואנה ולא רצו בישיבתו שמה כלל. וזהו שאמר יצחק (פסוק כ״ז) ״ותשלחוני מאתכם״4 – שלא אהיה כלל בגרר5, מפני שנאה ממש, וכדבריו ״ואתם שנאתם אותי״.}
כי עצמת וגו׳: וזה כקוצים בעיניהם, והמלך אינו יכול לסבול צרת לב בני ארצו האפרתים6, על כן הנני מוכרח להפר כמעט7 ברית שעם אברהם שתהיה זכות לזרעו לגור בארצי במקום אשר ירצה כשאר אזרח הארץ. וסיפר הכתוב כי כך יקרה בגלות שיהיו גודרים בעדנו שלא לדור בכל פנות הארץ. והכלל כבר העיר הרמב״ן ז״ל (לעיל פסוק א׳) לפי דרכו שכל זה הענין הוא סימן לבנים.
{עצמת ממנו: נתעשרת ממנו8. היינו שהביא פרנסת המדינה לידו ומשום הכי נתרוששו המה. וזהו תואנות אומות העולם תמיד. ועיין להלן פסוק כ״ח.}
1. לעיל כב,ג. כב,ה. כד,נד. ועוד.
2. טענתו כלפי יצחק היתה על...
3. ׳נתעשרת ממנו׳ – רבינו להלן.
4. ולא ׳ותשלחוני מעמכם׳.
5. והדברים נפלאים.
6. החשובים.
7. חלק מהברית.
8. על ידינו (ואין הפירוש – נתעשרת יותר ממנו), וכך הביא הרד״ק בשם אביו, וכ״כ ׳הכתב והקבלה׳. ומקורו בב״ר (פד,ז): כל אותן עצמות שעצמת, לא ממנו היה לך?
ממנו – עושרו של יצחק עורר אפילו את קנאתו של המלך, כי יצחק היה עשיר גם ממנו.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טובשכל טוברד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונימנחת יהודהרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנומלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יז) וַיֵּ֥לֶךְ מִשָּׁ֖ם יִצְחָ֑ק וַיִּ֥חַן בְּנַֽחַל⁠־גְּרָ֖ר וַיֵּ֥שֶׁב שָֽׁם׃
Yitzchak went from there. He encamped in the Wadi of Gerar and dwelled there.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טוברד״קרמב״ןרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[פב] 1וילך משם יצחק, כתיב לך עמי וגו׳ חבי כמעט רגע עד יעבר זעם (ישעיהו כ״ו:כ׳) בשעה שאתה רואה השעה חצופה למה תעמוד כנגדה אלא תן לה מקום כו׳. ויצחק נתן מקום לשעה בשעה שאמרו לו פלשתים לך מעמנו מיד וילך יצחק, וחזרה השעה ונפלה בידו שנאמר ואבימלך הלך אליו מגרר וגו׳ (בראשית כ״ו:כ״ו) ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי וגו׳ (בראשית כ״ו:כ״ז) ויאמרו ראו ראינו כי היה ה׳ עמך וגו׳ (בראשית כ״ו:כ״ח). (תנחומא ישן ויצא ה)
[פג] 2וילך משם יצחק, הרחיק עצמו מן המחלוקת, וכן הוא אומר לך מנגד לאיש כסיל (משלי י״ד:ז׳). (לקח טוב)
1. אגדב״ר פמ״ו, ובכת״י נר השכלים לעולם יזהר אדם ממי שהשעה משחקת לו. ומעין דרש זה בפס״ר פל״ג מי את ותראי מאנוש (ישעיה נא, יב.) כו׳ יצחק שנזדווגו לו פלשתים ואבימלך ושלחו אותו ממקומם ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד לא חזרו עוד לפניו ויאמרו ראו ראינו כי היה ה׳ עמך (בתמיה). ובמדרש אגדה מטות ל, טו. ד״א אל תקרא גלים אלא גולים כו׳ בתו של יצחק שגלה שנאמר וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר. ועי׳ לעיל מאמר טז. מסנהדרין קיא.
2. ובשכ״ט מוסיף לא שנסתלק לגמרי מגבול גרר בשביל מה שאמר לו הקב״ה גור בארץ הזאת אלא ויחן בנחל גרר וישב שם מפני רוב מקנהו נתיישב על המים. ובכת״י רמזי התורה לר׳ יואל וישב שם עשה ישיבה לתורה ועי׳ לעיל פכ״ה מאמר קסט.
וַאֲזַל מִתַּמָּן יִצְחָק וּשְׁרָא בְּנַחְלָא דִּגְרָר וִיתֵיב תַּמָּן.
Yitzchak went away from there. He camped in the valley of Gerar and settled there.
ואזל מתמן יצחק ושרה בנחלה דגרר ויתבא תמן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויתב״) גם נוסח חילופי: ״ויתיב״.
ואזל מתמן יצחק ושרא בנחלא דגרר ויתיב תמן.
And Izhak went thence, and sojourned in the vale of Gerar, and dwelt there.
ומצ׳י יצחק מן ת׳ם ונזל פי ואד אלכ׳לוץ ואקאם ת׳ם.
והלך יצחק משם וחנה בנחל החלוץ וישב שם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

בנחל גרר – רחוק מן העיר.
בנחל גרר IN THE VALLEY OF GERAR – far away from the city.
וילך משם יצחק – הרחיק עצמו מן המחלוקת. וכה״א לך מנגד לאיש כסיל (משלי י״ד:ז׳).
וילך משם יצחק – הרחיק עצמו מן המחלוקת, ולא שנסתלק לגמרי מגבול גרר בשביל מה שאמר לו הקב״ה גור בארץ הזאת (פסוק ג), אלא ויחן בנחל גרר וישב שם. מפני רוב מקניהו נתיישב על המים:
וילךבנחל גרר – נחל יקרא העמק ואף על פי שאין שם מים, כמו והעיר אשר בנחל (דברים ב׳:ל״ו), ימין העיר אשר בתוך הנחל (שמואל ב כ״ד:ה׳), ויחפרו עבדי יצחק בנחלא (בראשית כ״ו:י״ט). ובזה נחל גרר היה שם עיר, וחנה שם יצחק בנסעו מגרר, וישב שם, וחפר שם בארות לצרך מקנהו שהיה רב.
א. כן בכ״י פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 הושמט ע״י הדומות: ״ימין העיר... יצחק בנחל״. בכ״י מינכן 28 הושמט: ״ויחפרו עבדי יצחק בנחל״.
וילך..בנחל גרר. The word נחל describes a valley even though there was no river in that valley. We have another example of this in Deuteronomy 2,36 העיר אשר בנחל, “the city which was located in the valley,” or Samuel II 24,5 ימין העיר אשר בנחל, “to the right of the city in the valley.” The most potent proof for our statement is Genesis 26,19 ויחפרו עבדי יצחק בנחל, “the servants of Yitzchok dug in the valley.” If there had been water, a rivulet, or something in the valley, what did they have to dig for? Gerar was the name of the town in that valley, the place where Yitzchok settled. He dug many wells in that region as he owned much livestock and had to provide water for his beasts.
(יז-יח) בנחל גרר – רחוק מן העיר. וישב ויחפור בארותא אשר חפרו בימי אברהם אביו ופלשתים סתמום קודם שנסע יצחק מגרר, חזר וחפרן. לשון רבינו שלמה. ונראה מדבריו שהם הבארות הנזכרים כאן, שאמר: סתמום פלשתים וימלאום עפר (בראשית כ״ו:ט״ו).
וזה איננו נכון, כי היאך יתנו לו רשות, והם שאמרו: תקלה הם לנו מפני גייסות. אבל הם אחרים במקום אחר, כי נחל גרר שם מקום, או שהנחל נמשך מגרר אל ארץ אחרת, וכאשר קנאו בו פלשתים, הם השרים אשר בגרר מדינת המלך, סתמו הבארות אשר לו מירושת אביו בגבול עיר גרר, והמלך שלחו מעיר מושב כסאו והלך לו אל עיר אחרת, ואולי איננה ממלכותו אף על פי שהיא בארץ פלשתים, ושם בארות אחרים שחפר אברהם שגר במקום ההוא ימים. ופלשתים יושבי הארץ, כאשר מת אברהם ויצחק לא ישב שם, סתמום ולא לשנאתו, רק בימי אברהם לא רצו לסתמם מפני כבודו, כי אמרו: אולי ישוב לשבת בארץ. ולכן שב יצחק ויחפור אותם בנחל,⁠ב ורעי נחל גרר רבו עמו לאמר: לנו המים (בראשית כ״ו:כ׳). והטעם לאמר: הנה הבאר בנחל, ומימי הנחל הם אשר ימצו שם ומתמציתם ימלא הבור, והנחל יתמעט בהם, והנה הם שלנו. ועל כן הזכיר הכתוב: וימצאו שם באר מים חיים (בראשית כ״ו:י״ט), לאמר כי היה מקור נובע מים חיים, ואין מימיו מן הנחל כאשר אמרו מריביו.
א. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3255. בכ״י פולדה 2: ״בארות המים״. בדפוס ליסבון: ״וישב יצחק ויחפור את בארות המים״.
ב. כן בכ״י פולדה 2. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, דפוס ליסבון חסר: ״בנחל״.
(17-18) IN THE VALLEY OF GERAR, far away from the city. And [Isaac] digged again the wells of water, which they had digged in the days of Abraham his father, and which the Philistines had stopped up before Isaac left Gerar, he once again dug. Thus the words of Rashi.
It would appear from Rashi's words, then, that the wells mentioned here [in (18)] are the same as those mentioned [above in (15)]: For all the wells which his father's servants had digged in the days of Abraham his father the Philistines had stopped them, and filled them with earth. But this is not so, for how would the Philistines give him permission when they had said, "These wells are a source of danger to us because of invaders.⁠"1 Rather, the wells [mentioned in (18)] are different ones in another location since the valley of Gerar is the name of a place, or perhaps the valley extended from Gerar to another land, and when the Philistines, namely, the lords of Gerar — the principality of the king — became jealous of Isaac, they stopped the wells which were his by inheritance from his father in the boundary of the city of Gerar. The king then sent him away from his throne-city, and he went to another city. Possibly, this new place was not part of his kingdom even though it was in the land of the Philistines. There were other wells there which Abraham had dug when he lived there for many days2 but which the Philistines stopped upon his death since Isaac did not dwell there. They did not do this out of hatred. But in the days of Abraham, [even after he had moved from there], they did not want to stop them out of respect to him, saying, "Perhaps he will return to dwell there.⁠" This was why Isaac returned and dug them in the valley. But the herdsmen of the valley quarrelled with him saying, The water is ours,⁠3 meaning, "The well is in the valley, and the waters ooze forth from that valley while those in the valley are diminished. Hence they are ours.⁠" It is for this reason that Scripture mentions, And they found there a well of living water,⁠4 stating that it was a source gushing forth living water which did not come from the valley as those who quarrelled with Isaac had previously claimed.
1. Quoted in Rashi, (15) here.
2. Above, 21:34.
3. (20) here.
4. (19) here.
(יז-יח) ואז הלך משם יצחק וחנה בנחל גרר, ואחר צאתו משם שב וחפר הבארות אשר סתמום פלשתים להכעיסו, וקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו.
(יז-יט) וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר קרוב להם ושם חפר בארות המים אשר חפרו עבדי אביו אשר ספר שסתמום פלשתים – [יב] וקרא להן שמות כשמות שקרא להן אביו שיהא מפורסם לכל שעם שכבר סתמום חזר ופתחם וקראם בשמותם כלומר אלו הם אשר היה עליהם ערער ונשארו עמו וזה ודאי הוא לו גבורת לב מאת האל ית׳ המשגיח עליו באשר הוא עמו. וכן הוא אצל קריאת הבארות אשר יספר בסמוך שנאמר ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים אחשוב שהבארות הראשונות לא היו רק גומות גדולות שמתכנסין בתוכם מים רבים להשקות העדרים ולפי שלא הוצרכו להם סתמום פלשתים וימלאום עפר שלא יתקלו בהם ולזה אמרו שעתה הפעם מצאו מים חיים.
רחוק מן העיר. שאלו היה קרוב לעיר היה מגרש אותו משם כמו שגרש אותו מן העיר ונקרא נחל גרר מפני שהוא עובר משם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

רחוק מן העיר. דק״ל דהא אבימלך היה אומר לו לך מעמנו דהיינו מגרר ולמה יחן בנחל גרר כיון שהוא קרוב לעיר:
Far away from the city. Rashi is answering the question: Avimelech told him, "Go away from us,⁠" i.e., from Gerar. Why then did Yitzchok camp in the valley of Gerar, close to the city?
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ויחן בנחל גרר – כי לא רצה לעקור את דירתו מארץ פלשתים בהחלט לצד מצות המלך מלכו של עולם היא לאמר (פסוק ג) גור בארץ הזאת, והגם שנאמר שהמקום ההוא לא היה בכלל מה שאמר לו ה׳ שכון בארץ אף על פי כן אנוס היה מהמלך אדון הארץ. ואולי כי עשה ה׳ ככה לנסיון שהגם שאמר לו ה׳ לך ולזרעך אתן את כל הארצות אף על פי כן לא נתנוהו אפי׳ לשבת שם כאחד העם אם לא יהרהר אחר השכינה, וכמו כן עשה לאברהם.
ויחן בנחל גרר. He camped in the valley of Gerar and dwelled there. Isaac did not want to abandon living in the land of the Philistines since God had specifically instructed him to make his residence there (verse 3). Even though the wadi that Isaac now moved to may not have been exactly part of God's original commandment to "sojourn in this country etc.,⁠" he was, after all, forced by circumstances to leave the capital of Avimelech's country. Perhaps the whole episode may be considered as a test of Isaac's faith in God, who, though telling him: "I shall give the land to you and to your descendants,⁠" did not allow him to remain for long in that part of the land even as a private citizen. God wanted to see if Isaac would question His ways just as He had tested Abraham in a similar fashion.
וילך משם יצחק – נשמע לעצת המלך כי ידע כי מאת י״י זאת להרחיקו מאנשי גרר.
ויחן בנחל גרר – על הנחל היורד ועובר בגרר. ועל כן נקרא ״נחל גרר״ לפי שעובר בו ויוצא מן העיר, ובנחל חנה עם כל מחנהו. וכשראה שהמקום טוב למרעה ולעבודה שלו ישב באחת ערי הפרזים. ורש״י ז״ל פירש. ״ויחן בנחל גרר. רחוק מן העיר״. רצונו שלא [תאמר] חנה על הנחל בעיר גרר, ולא הלך כי אם מחלק העיר שישבו שם המלך והשרים.⁠1 וכן שלא תאמר] אין נחל גרר מקום חוץ לעיר, אלא רחוק מן העיר. ויפה פירש כמו שאמרנו, שלא שלחו מארצו רק מעיר גרר שקינאוהו יושביה. ויראה שחנה במקום שישב שם אברהם אביו בהיותו בארץ פלשתים וכמו שנראה מן הכתוב הזה.
בנחל גרר – הָעֵמֶק שנגרים בו המים יקרא ״נחל״. אעפ״י שאין בו מים יקרא ג״כ ״נחל״2 כי המקום נקרא ״נחל״. וכן ״והשקה את נחל השטים״3 ״והעיר אשר בנחל״.⁠4 וכן בדברי רז״ל5 ״ביושבת בנחל״ כן כתב רד״ק ז״ל בספר השרשים.⁠6 והטעם כי העמק יגרו בו מי הגשמים מכל המדינה והוא נוחל אותם7 על כן יקרא ״נחל״. ויש עמקים מששת ימי בראשית, קצתם הנוחלים מי מעיינות ומי גשמים, וקצתם חרבים. ויש עמקים עשויים בידי אדם על כן כתוב אצל עגלה ערופה ״אל נחל איתן״8 שהוא מששת ימי בראשית, וזהו ״איתן״. ובארנו זאת בפסוק ״ואני הנני מביא את המבול מים״.⁠9 והיה נחל גרר עמק בלי מים ממה שכתוב ״ויחפרו עבדי יצחק בנחל״, ולא יחפרו בנחלים ההולכים אל הים. ואולי בקצת העתים היו רבים במקומות ממנו מי גשמים.
1. אלא התרחק לגמרי מכל העיר, כיון שגרשוהו מלשבת בעיר. וכן פירש הט״ז בספרו ״דברי דוד״ על רש״י.
2. כדברי תרגום אונקלוס ותרגום יונתן ודברי רש״י על דברים (כא, ד) בדין עגלה ערופה, נחל איתן, קרקע שלא נזרעה (והיא קשה, שטרם נחרשה ונתפוררה). לכאורה זה בניגוד לדעת הרמב״ם (הל׳ רוצח ט, ב) שפירש ״נחל איתן״ ״אל נחל שהוא שוטף בחזקה וזהו איתן האמור בתורה״. אבל שם התורה הוסיפה מלת ״איתן״ והרמב״ם נזהר להודיע שמדייק ממלת ״איתן״. ויש להביא ראיה לדבריו מהפסוק בעמוס (ה, כד) ״וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן״. ושם ודאי כי הדימוי הוא למים השוטפים בחָזְקָה. ולכן במקום שלא כתוב ״איתן״ יסכים הרמב״ם שמדובר בקרקע בלבד.
3. יואל ד, יח.
4. דברים ב, לו.
6. סוף ערך. נחל.
7. שהם לחלקו וכמו ירושה.
8. דברים כא, ד.
9. בראשית ו, יז.
בנחל גרר – העמק שנגרים בו המים יקרא נחל, ואעפ״י שאין בו מים יקרא ג״כ נחל, כי המקום הוא הנקרא נחל, והיה המקום ההוא בארץ פלשתים, ולכן היו רועים שם רועי גרר את מקניהם בנחל:
שאלות:
מ״ש שסתמו פלשתים הבארות משמע שהיה בגרר ואיך חפרו אותם אחר שהלך משם לא קודם בהיותו שם, ולמה קרא לבאר הראשון עשק ולשני שטנה, ולמה העתיק משם וקרא רחובות.
מ״ש לו אל תירא ממי התירא, ולמה לא בנה מזבח עד עתה, ומה השיב אבימלך ראו ראינו כי היה ה׳ עמך, הלא לפ״ז תגדל השאלה למה שלחו אותו, ומה שקרא שם העיר באר שבע, הלא כבר קראה אברהם בשם זה.
וילך משם יצחק – הגם שהיה עצום ע״י רוב עבדיו והיה יכול לעמוד נגדו, לא רצה להשאר שם בחזקה, כי ה׳ אמר לו גור בארץ הזאת דרך גרות.
YIZHAQ: THUS DEPARTED FROM THERE. Although he was powerful enough with his multitude of servants to confront him, he did not want to remain there by force, for the Holy One instructed him to dwell as a stranger in the land.
ויחן1 בנחל גרר: היינו בהמותיו וכל עסקיו.
וישב שם: אהלו ודירתו2 היו ג״כ סמוך להם3, וסרה הקנאה של שרי המלך כאשר לא היה לפני עיניהם הרעה.
1. ״ויחן... וישב״ – כפילות.
2. והשוה לעיל כ,א אצל אברהם ״וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר״ ובפירוש רבינו שם.
3. סמוך לבהמותיו וכל עסקיו, באזור השדות ולא בעיר המלוכה.
וילך וגו׳ – יצחק הולך אל האזור שאליו בא נחל גרר מדרום⁠־מזרח. מסתבר שגם אברהם התגורר בשעתו באזור זה וגם חפר בו בארות. אמנם לא סופר על דבר זה למעלה, אבל הוא מסתבר על פי המסופר קודם, בפרק כ״א, על אודות הברית ועל ישיבתו הממושכת של אברהם בבאר שבע. שכן, גם אם היה חשוב לו לאברהם ביותר לשמור לעצמו את הזכויות על הבאר שבבאר שבע, הרי ודאי חפר גם בארות נוספות באותם האזורים שבהם היה חי חיי נווד, ובארות אלה, אם גם לא טען על בעלות מוחלטת עליהן, הרי ודאי יכול היה ליהנות מהן.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טוברד״קרמב״ןרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יח) וַיָּ֨שׇׁב יִצְחָ֜ק וַיַּחְפֹּ֣ר׀ אֶת⁠־בְּאֵרֹ֣ת הַמַּ֗יִם אֲשֶׁ֤ר חָֽפְרוּ֙ בִּימֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יו וַיְסַתְּמ֣וּם פְּלִשְׁתִּ֔ים אַחֲרֵ֖י מ֣וֹת אַבְרָהָ֑ם וַיִּקְרָ֤א לָהֶן֙ שֵׁמ֔וֹת כַּשֵּׁמֹ֕ת אֲשֶׁר⁠־קָרָ֥א לָהֶ֖ן אָבִֽיו׃
Yitzchak dug again the wells of water that had been dug in the days of his father, Avraham, which the Philistines had stopped up after Avraham's death, and he called them by the names his father had given them.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[פד] 1וישב יצחק ויחפר את בארת המים וגו׳ כמה בארות חפר אבינו יצחק בבאר שבע, ר׳ יהודה ב״ר סימון אמר ארבעה כנגד כן נעשו בניו ארבעה דגלים במדבר, ורבנן אמרי ה׳ כנגד ה׳ ספרי תורה. (בראשית רבה סד)
[פה] 2ויחפר את בארת המים, רבי עקיבא אומר כל מקום שהיו אבותנו הולכים היה הבאר מהלכת לפניהם וחופרין שלשה פעמים ומוציאין אותה לפניה. וחפר יצחק בארץ שלשה פעמים ומצא אותה לפניו שנאמר וישב יצחק ויחפר את בארות המים, חפר בארץ ב׳ פעמים ומצא אותה לפניו, שנאמר ויחפרו עבדי יצחק בנחל (בראשית כ״ו:י״ט) וכתיב בירושלים והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים (זכריה י״ד:ט׳) היא הבאר שעתידה לעלות בירושלים ולהשקות את כל סביבותיה. (פדר״א פל״ה)
[פו] 3ויחפר, מניין שהיה יצחק גבור בכח, ראה כמה בארות חפר שנאמר וישב יצחק ויחפר וגו׳ ויחפרו עבדי יצחק וגו׳ (בראשית כ״ו:י״ט) ויחפרו באר אחרת וגו׳ (בראשית כ״ו:כ״א) ויעתק משם ויחפור (בראשית כ״ו:כ״ב) ראה גבורה שהיה בידו. (תנ״י תולדות ז.)
[פז] 4ויקרא להן שמות כשמת, בוא וראה ענותנותו של יצחק אדם קונה לו בית וקורא לו שם, עומד בנו ומחדש בו דבר הוא קורא לו שם אחר. אבל יצחק אבינו אינו כן אלא כל הבארות שחפר אברהם וקרא להן שם אע״פ שעמדו פלשתים וסיתמו אותן כיון שחזר יצחק וחפרן שנייה לא חידש להן שם אלא העמידן על השמות שקרא להן אביו שנאמר כשמות אשר קרא להן אביו. ומה שכר נטל על כך שכל האבות נשתנו שמותם, אברהם מתחלה אברם ולבסוף נקרא אברהם, יעקב מתחלה שמו יעקב ולבסוף נקרא ישראל, אבל יצחק מתחלה עד שלא נולד קרא לו הקב״ה יצחק שנאמר וקראת את שמו יצחק (בראשית י״ז:י״ט) ולא נשתנה שמו לדורות. (מדרש הגדול)
1. ארבעה, הם הבארות אשר קרא עשק שטנה רחובות ושבעה ורבנן אמרי חמשה מונים גם באר מים חיים, וזה צ״ע דהרי קראו לבאר זה עשק. אמנם בלקח טוב מפרש ויחפר את בארות המים מיעוט בארות שתים (ובשכ״ט ולכך חסר ויו) עסק שטנה רחבות הרי ה׳ כנגד ה׳ חומשי תורה שנקראו באר מים חיים. ועי׳ לקמן מאמר פט. ובכת״י אור האפלה ומדרש החפץ וישב יצחק ויחפר חזר יצחק לזרז אותן על שבע מצוות שנצטוו בני נח שזירזם אברהם עליהן ושכחום בא יצחק וייסדם, ויקרא להן שמות כלומר שבע מצווח הטיל עליהם יצחק לעשותן. ועי׳ לעיל מאמר עז. ובסגנון אחר במדרש הביאור כת״י ד״א ויחפרו עבדי יצחק וכי מה צורך ליצחק באלו הבארות אלא ללמדך שהצדיקים ותלמידי חכמים כל מקום שהן הולכין הן קונין להם שם טוב באותו מקום ועי׳ לעיל עב. ולקמן קט. ובזח״ג שב: וישב יצחק ויחפר את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו, מאי וישב, אלא דאתיב עלמא לתיקוניה ואליף לון לבני עלמא דידעין ליה לקב״ה כו׳ האי בירא ממאן הוה ממיין דכל חיין דעלאין ותתאין תליין ביה וחזי כלא כו׳. ועי׳ שם רפז. לה. ובז״ח תולדות כז.
2. במדה״ג מובא הפדר״א בסגנון אחר ״אברהם חפר בארץ שלשה פעמים ומצא אותה לפניו שנאמר אשר חפרו בימי אברהם אביו, ויצחק חפר בארץ ארבעה פעמים ומצא אותה לפניו שנאמר ויחפרו עבדי יצחק וימצאו שם באר מים חיים״ ובפי׳ הרד״ל כוון מדעתו שחסר בפדר״א לפנינו וצ״ל חפר אברהם בארץ.
3. אגדב״ר פרק מ׳ ולעיל פרק כ״ד מאמר רלח. ובכת״י מדרש החפץ וישב יצחק ויחפר את בארות המים. גדולין הצדיקים שהן מתעסקין ביישוב העולם.
4. ברבינו בחיי כאן כ׳ כשמות אשר קרא להן אביו ועשה כן לכבוד אביו וממה שתורה הודיעה זה נראה שנחשב לו לזכות ויש בזה התעוררות וק״ו שלא ישנה אדם מדרך אבותיו שהרי יצחק אפילו שמות הבארות שקרא אותן אביו לא רצה לשנותן וזה ק״ו לדרכי האבות ומנהגותיהם ומוסר שלהם ואולי מפני זה לא נשתנה שמו כמו שאר האבות וזו מדה כנגד מדה כן פירש הגאון ז״ל. וכ״כ במנורת המאור אלנקוה ח״ד פ״י כג. לעולם ישתדל אדם לכבד את אביו בחייו ובמותו כו׳ ואל ישנה מנהגו של אביו ואפי׳ אחרי מותו, ואפילו שם שקראו אביו למקום אל ישנהו, שנא׳ ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. ובשכ״ט שלא לסתור את דבריו ולהודיע כי משל אביו היה. וטעם השני איתא בחזקוני שיהיו לו השמות לשם ולראיה ולזכות כי מירושת אביו באו לידו שהרי אביו גר לו בגרר ועליהן כרת ברית. ובכת״י רמזי התורה לר׳ יואל כשמת חסר ו״ו אותן שמות שנחסרו והוסרו ונבטלו מעת שסיתמום פלשתים לכך חסר.
וְתָב יִצְחָק וַחֲפַר יָת בֵּירֵי דְּמַיָּא דַּחֲפַרוּ בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם אֲבוּהִי וְטָמוּנִין פְּלִשְׁתָּאֵי בָּתַר דְּמִית אַבְרָהָם וּקְרָא לְהוֹן שְׁמָהָן כִּשְׁמָהָן דַּהֲוָה קָרֵי לְהוֹן אֲבוּהִי.
Yitzchak returned and excavated the wells of water which were dug in the days of his father, Avraham, and were plugged by the Philistines after Avraham’s death. He called them by the same names that his father used to call them.

וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו
וְתָב יִצְחָק וַחֲפַר יָת בֵּירֵי דְּמַיָּא דַּחֲפַרוּ בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם אֲבוּהִי וְטָמוּנִין פְּלִשְׁתָּאֵי בָּתַר דְּמִית אַבְרָהָם וּקְרָא לְהֵין שְׁמָהָן כִּשְׁמָהָן דַּהֲוָה קָרֵי לְהֵין אֲבוּהִי
אֲשֶׁר קָרָא – היה קורא תדיר
״כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו״ – ״כִּשְׁמָהָן דַּהֲוָה קָרֵי לְהֵין אֲבוּהִי״. מדוע הוסיף פועל הֲוָה המציין פעולה תדירית, שהיה קורא כך תמיד?⁠1 אולי מן הטעם שכתב ״הכתב והקבלה״: ״קריאת השמות בידי אברהם היתה לזכרון חסדי ה׳ ופעולותיו... ובא הכתוב להודיע, כי יצחק אחז במעשי אברהם אביו ולהחזיר שמותן עליהם כדי להחזיר עטרת אמונה אמיתית למקומה״, או כרשב״ם ״כדי שלא יוכל אדם לערער עליהן״. אבל בהערת מסורה נרשם: ״דַּהֲוָה קָרֵי. אית דמתרגמין וּקְרָא״.⁠2
1. על הֲוָה להטעמת תדירות הפעולה ראה גם בפסוקים ״ואד יַעֲלֶה״ (בראשית ב ו) ״וַעֲנָנָא הֲוָה סָלֵיק״, ״ואנכי לא ידעתי״ (בראשית כח טז) ״וַאֲנָא לָא הֲוֵיתִי יָדַע״, ״יהיה בית אלהים״ (בראשית כח כב) דְּאֵיהֵי פָלַח עֲלַהּ״ ״עִבְדוּ אֶת ה׳ כְּדַבֶּרְכֶם״ (שמות יב לא) ״כְּמָא דַהֲוֵיתוּן אָמְרִין״.
2. קליין, מסורה, עמ׳ 66.
וחזר יצחק וחפר ית בארייתא דמיא די חפרו בימוי דאברהם אבוי וסתמוא יתהון פלישתאי מן בתר דמית אברהםב וקרא להן שמהןג בשמהתא דיד קרא להון אבוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וסתמו״) גם נוסח חילופי: ״וסתימן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן בתר דמית אברהם״) גם נוסח חילופי: ״בתר מיתותא דאבא״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמהן״) גם נוסח חילופי: ״שמהון״.
ד. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״הווה״.
ותב יצחק וחפס ית בירן דמוי די חפסו עבדי אבוי ביומי אברהם אבוי וטמונינון פלישתאי בתר דמית אברהם וקרא להון שמהן הי כשמהן די הוה קרי להון אבוי.
And Izhak digged again the wells of water which the servants of his father had digged in the days of Abraham his father, and which the Philistaee had stopped after Abraham was dead; and he called them by the names his father had called them.
[ח] וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר וגו׳ – כַּמָּה בְּאֵרוֹת חָפַר אָבִינוּ יִצְחָק בִּבְאֵר שָׁבַע, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר אַרְבַּע, כְּנֶגֶד כֵּן נַעֲשׂוּ בָנָיו אַרְבָּעָה דְגָלִים בַּמִּדְבָּר. וְרַבָּנָן אָמְרֵי חָמֵשׁ, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה סִפְרֵי תוֹרָה.
(יח-כב) אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, הָרוֹאֶה בְּאֵר בַחֲלוֹם רוֹאֶה שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מָצָא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח׳:ל״ה) מֹצְאִי מָצָא חַיִּים רָבָא אָמַר: חַיִּים מַמָּשׁ. הָרוֹאֶה בְּאֵר בַּחֲלוֹם, יַשְׁכִּים וְיֹאמַר וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל, קוֹדֶם שֶׁיְּקַדְּמֶנּוּ פָּסוּק אַחֵר ״כְּהָקִיר בַּוִר מֵימֶיהָ״.
כַּמָּה בְּאֵרוֹת חָפַר יִצְחָק אָבִינוּ בִּבְאֵר שֶׁבַע, רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר: אַרְבָּעָה כְּנֶגֶד כֵּן נַעֲשׂוּ בָּנָיו אַרְבָּעָה דְּגָלִים בַּמִּדְבָּר וְרַבָּנָן אָמְרִין חֲמִשָּׁה כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תּוֹרָה וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כְּנֶגֶד סֵפֶר בְּרֵאשִׁית, שֶׁבּוֹ נִתְעַסֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבָרָא אֶת עוֹלָמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה, כְּנֶגֶד סֵפֶר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת עַל שֵׁם וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים כְּנֶגֶד סֵפֶר וַיִּקְרָא, שֶׁמָּלֵּא הֲלָכוֹת רַבּוֹת (בראשית כ״ו:ל״ג) ״וַיִּקְרָא אֹתָה שִׁבְעָה״, כְּנֶגֶד סֵפֶר וַיְדַבֵּר, שֶׁהוּא מַשְׁלִים לְשִׁבְעָה חוּמְשֵׁי תּוֹרָה וַהֲלֹא חֲמִשָּׁה הֵן, בַּר קַפָּרָא עָבִיד מִן רֵישָׁא דְסִפְרָא דְוַיְדַבֵּר עַד (במדבר י׳:ל״ה) ״וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן״ סִפְרָא ״וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן״ וּפָסוּק דְבַּתְרֵיה סֵפֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, מִן תַּמָן עַד סוֹפֵיהּ דְסִפְרָא סֵפֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ וְגוֹ׳ נֶגֶד מִשְׁנֵה תּוֹרָה.
ת׳ם עאד וחפר אבאר אלמא אלתי כאנת חפרת פי איאם אברהים אביה וסדהא אלפלסטיניון בעד מותה וסמאהא באסמא כמא סמאהא אבוה.
אחר כך חזר וחפר את בארות המים אשר נחפרו בימי אברהם אביו וסתמו אותן הפלשתים אחרי מותו, וקרא להן בשמות כשמות שקרא להן אביו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

וישב ויחפר – באר אשר חפרו בימי אברהם ופלשתים סתמום קודם שנסע יצחק מגרר, חזר וחפרו.
וישב ויחפר AND YITZCHAK DUG AGAIN – those wells which they had dug in the days of his father Avraham and which the Philistines had stopped up before Yitzchak left Gerar he once again dug.
(יח-כב) וישב יצחק ויחפר את בארות המים1מיעוט בארות שתים. ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים, ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה, ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה – הרי ה׳ 2כנגד ה׳ חומשי תורה שנקראו באר מים חיים.
1. מיעוט בארות שתים. עי׳ ב״ר שם כמה בארות חפר כו׳.
2. כנגד ה׳ חומשי תורה. הוא דברי רבנן בב״ר שם.
וישב יצחק ויחפור את בארות המים – מיעוט בארות שתים, ולכך חסר ו׳:
אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמו פלשתים – כדלעיל:
ויקרא להן – יצחק:
שמות כשמות אשר קרא להן אביו – שלא לסתור את דבריו, ולהודיע כי משל אביו היה:
אשר קרא להןא אביו – כדי שלא יוכל אדם לערער עליהן.⁠ב
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): להם.
ב. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): עליהם.
'Asher THE SAME NAMES THAT HIS FATHER HAD GIVEN THEM: So that no one would be able to contest his claim to them.⁠1
1. Cf. Midrash ha-gadol and Sekhel Tov here who saw Isaac's action as a sign of humility.
באה סמיכת בארת על ב׳ דרכים.⁠1
1. השוו ראב״ע בראשית פירוש ראשון י״ד:י׳.
[WELLS.] When the word be'erot is in the construct it can be vocalized in one of two ways.⁠1
1. When the word be'erot (wells) is in the absolute, it is always vocalized sheva, tzere, cholam. However, when in the construct it can either be vocalized sheva, tzere, cholam, as in our verse, or segol, chataf segol, cholam as in Gen. 14:10.
כשמות אשר קרא להן אביו – כדי שיוודע שאילו בארות אביו ומירושתו. שאם היה משנה שמם, יאמרו לו: אחרים הם, ולא של אביך היו.
כשמות אשר קרא להן אביו – BY THE NAMES HIS FATHER HAD GIVEN THEM – So that it would be known that these are the wells of his father and from his inheritance. For if he would change their names, they would say to him: these are other ones, and they were not your father’s.
וישב יצחקאשר חפרו – עבדי אביו.
כשמות – להיות בחזקתן הראשונה.
וישב יצחק...אשר חפרו, the servants of his father.
כשמות, with the same names in order to maintain unbroken continuity of ownership.
כשמת אשר קרא להן אביו – שיהיו לו השמות לשם ולראיה ולזכות כי מירושת אביו באו לידו,⁠1 שהרי אביו גר לו בגרר, כדכתיב: וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר (בראשית כ׳:א׳), ועליהן כרת ברית.
1. בדומה בר״י בכור שור והשוו רשב״ם.
כשמות אשר קרא להן אביו, "as had been their names when his father had named them.⁠" He wished to draw attention to the fact that the success of these wells had been and continued to be due to the merit of his father. In order to prove that this was so, when he left the vicinity of Avimelech's capital and settled where Avraham had lived for a while and demonstrated that the success depended not on the quality of the earth and the skill of its farmers, but on the goodwill enjoyed by them in the heavenly spheres.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 17]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וישב ויחפור את הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו ופלשתים סתמום וקודם שנסע יצחק מגרר חזר וחפרן. מפני שסדר המקרא הזה מורה שאחר שנסע יצחק מגרר אל נחל גרר חזר וחפר שם את הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו הוצרך לומר שאין הדבר כן אלא אותן הבארות שהיו בגרר קודם שנסע מגרר חזר וחפרן וקרא דוישב יצחק דבק עם סתמום פלשתים וימלאו׳ עפר דאל״כ היאך חזר וחפרן אח׳ שנסע מגרר ששם היו הבארות כפי המובן מן המקראו׳ ומה שהפך וכתב ופלשתים סתמום במקום ויסתמום פלשתים הוא מפני שממאמר ויסתמום פלשתים נראה שאחר שחזר יצחק וחפרן חזרו פלשתים וסתמום ועם ההפוך נראה שהסתום הנזכר פה הוא הסתום הנזכר למעלה לא שחזרו וסתמום אחר החפירה השנית אבל מה שהשמיט שם יצחק וכתב וישב ויחפור במקום וישב יצחק ויחפור גם כתב את הבארות סתם במקום את בארות המים אינו אלא להודיענו שכך היה ראוי שיכתב כפי סדר המקראות לא עם שם יצחק ועם שם בארות המים כי כבר הוזכרו למעלה. והרמב״ן ז״ל טען ואמר ואיננו נכון כי היאך יתנו לו רשות והם שאמרו תקלה הם לנו מפני הגייסות ואינה טענה כי הרב ז״ל ישיב שבזמן שנתנו רשות ליצחק לפתחן לא היו גייסות בעולם כי השלימו הכל זה עם זה ועוד שזאת הטענה עליו להשיבה כי הוא עצמו פי׳ שאלה הבארות הם בארות אחרות במקום אחר שחפר אברהם כשגר במקום ההוא ימים ופלשתים יושבי הארץ כאשר מת אברהם ויצחק לא ישב שם סתמום ולא לשנאתו רק בימי אברהם לא רצו לסותמם מפני כבודו כי אמרו אולי ישוב לשבת פה ולכן שב יצחק ויחפור אותם ואם כן צריך לתת טעם למה סתמום מאחר שלא היו שונאים אותו והטעם שיתן הוא בסתימתן איזה טעם שיהי׳ יש לטעון עליו איך הניחוהו לפותחן מאחר שבפתיחתן יבטל טעם והתשובה שישיב הוא לעצמו תספיק גם לרש״י ז״ל וכל שכן שהוא עצמו פי׳ אחר זה שפחד המלך פן ילחם בו בגרשו אותו מארצו ואם כן יש לומר שבעל כרחן פתחן ולא ברשותן:
ולא עוד אלא ששב וחפר הבארות אשר חפרו בימי אברהם כי אלה הם שסתמום וכדי להשתרר עליהם יותר קרא להם השמות שקרא להם אביו להודיע שלא היו חדשים אבל היה פותח הבארות אשר כבר סתמו׳ בשמותם שבכח ידו היה עושה זה.
וישב יצחק ויחפור את בארות המים – לפי שענין אלו הבארות הם רמז לאמונת ישראל הוא באר מים חיים. אמר ששב יצחק והחזיק באמונת אביו. ואף על פי שפלשתים סתמום חזר וחפרן. וזה להורות על מעלתו וגובה לבו שבטח באלהיו וחזר לחפור הבארות על כרחם. אחר שהם עשו שלא כהוגן וסתמום אחרי מות אברהם. ויקרא להם השמות שקרא להם אביו. לפי שהאמת לא תשתנה. ולכן תמצא בכולן שבעה בארות עם באר שבע שהוא השביעי. ואלו הבארות ובארות אברהם ויעקב בפרשת ויצא הכל דבר אחד. רמז לשם ה׳ המיוחד כי שלשתם החזיקו באמונה זו. ועיין בהרמב״ן ז״ל שכתב שבכאן רמוזות השלשה בתים. כי השנים היו בערעור ומריבה. והשלישית שיבנה במהרה בימינו היא כנגד רחובות. ואולי הם כנגד מה שאמרו אברהם קראו הר. כי זה רמז אל מקדש ראשון שנעשה הר. וזה כנגד ויקרא שם הבאר עשק. יצחק קראו שדה כנגד בית שני דכתיב ציון שדה תחרש וזה כנגד ויקרא שמה שטנה. יעקב קראו בית זה כנגד הבית השלישי שאינה עתידה ליחרב. וזה כנגד ויקרא שמה רחובות. עיין בתחלת פרשת ויצא יעקב כי שם יהיה מפורש ביותר בע״ה. ויעל משם באר שבע. ולפי שעלה בלי רשות נראה אליו ה׳ בלילה ואמר לו אל תירא מהפלשתים לפי שעברת מאמרי. כי אני אברכך ושמרתיך בעבור אברהם עבדי. אע״פ שלא תהיה ראוי. ויבן שם מזבח לכפר חטאתו. ויקרא בשם ה׳ כמו שעשה אברהם:
ופלשתים סתמום קודם שנסע משם. דאין לומר שעתה סתמום, דאם כן איך קרא להם שמות אחר שחזרו פלשתים וסתמו אותם, אלא פירושו שכבר קודם שנסע מגרר אז סתמו אותם, ועתה חזר וחפרן. ואין להקשות הלא בתחלה היו סותמין אותם מפני הגייסות (רש״י פסוק טו), ועתה איך יחזור יצחק ויחפור אותם (קושית הרמב״ן), אין זה קשיא, כי בשעה שסתמו אותם – שעת מלחמה היה, ועכשיו לא היה מלחמה (כ״ה ברא״ם). ועוד סבור היה כי עלילות דברים הם מפני הקנאה, כדכתיב (פסוק יד) ״ויקנאו אותו פלשתים״, ועכשיו שהלך מהם אין כאן עוד קנאה. ועוד להניח דבר כזה שהוא חשש תקלה – אין להניח, כיון שלא היה יצחק דר אצל הבארות, אבל אחר שנסע יצחק משם ויחן בנחל גרר (פסוק יז), שם היו אותן הבארות, ובשביל חשש מלחמה אין לסתום אותן, ולפיכך חזר וחפרן:
שֵמ֔וֹת: בזקף קטן. [שֵׁמ֔וֹת].
כַשֵמֹ֔ת: בזקף גדול. [כַּשֵׁמֹ֔ת].
את הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו כו׳. רצונו לתרץ דהא כבר הלך יצחק משם והיאך חפרן ועוד קשה כיון שחפרן אברהם למה חזר יצחק וחפרן ועוד קשה למה כתיב ויסתמום פלשתים דמשמע שחזר יצחק וחפרן וחזרו פלשתים וסתמום ואין הענין כן כי לא מצינו שסתמום אחר חפירת יצחק ומתרץ פלשתים וכו׳: הנחלת יעקב האריך בזה וגריס ופלשתים סתמום קודם שנסע יצחק מגרר חזר וחפרן להראות שאחר שנסע מגרר ויחן בנחל גרר רחוק מן העיר חזר וחפר הבארות וכו׳. עיי״ש:
Those wells that... in the days of his father Avraham... Rashi is answering the questions: Yitzchok already left, so how could he dig the wells, [which were in Gerar]? Furthermore, if Avraham already dug them, [and nothing happened in between, see next question,] why did Yitzchok dig them again? Also, why is it written: "And were plugged by the Philistines,⁠" implying that the Philistines went and plugged them after Yitzchok dug them? Yet this is not so — nowhere does it say they plugged them after Yitzchok's digging. Thus Rashi answers: "Which the Philistines had stopped up before Yitzchok departed from Gerar, he again dug them [before departing].⁠" The Nachalas Yaakov writes at length, and maintains that the text of Rashi should say: ופלשתים סתמום קודם שנסע יצחק מגרר חזר וחפרן. Written like this, it is evident that [before Yitzchok left, the Philistines stopped them up, and] after he left and camped in the valley of Gerar, far from the city, he then returned and dug the wells.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

וַיָּשָׁב יצחק – לפי סדר הכתובים, זה היה מעשה אחר שֶׁשׁוּלָח מגרר ובא אל המקום שהיה אברהם יושב שם ומצא הבארות סתומות בעפר, צוה לעבדיו שישובו ויחפרום. וכמו שאמרנו כי אבימלך לא הֵרַע עם יצחק, ולא מיחה בידו לעשות מה שנכון, כפי הברית שכרת עם אביו. ובאותה הפעם נתן אביו לאברהם משפט הבארות, והפלשתים סתמום מרשעת לב להשכיח מהן משפט אברהם. על כן שב יצחק וחפרם וקרא אותן בשמות שקרא להן אביו לפרסם שהיה אברהם בעליהן, ושהוא יורש זכות אביו שעמו נכרת הברית. ופלשתים לא היה בידיהם למחות כי ידעו שנתן משפט זה מן המלך לאברהם, ואם יסרבו הם כמורדים במלך. וכל מה שהרעו עמו בהיותו בגרר היה בסתר להקניאו וכמו שפירשנו, כן נראה בעיני. ורש״י ז״ל פירש שזה היה מעשה קודם שהלך מגרר, ואמר שקודם שהלך משם חזר וחפרן. ופירש רא״ש1 ז״ל שעל כרחך היה כן, שהרי הבארות היו בגרר ואיך אפשר שחפרן אחר שנסע משם? [עד כאן דבריו]. ואיני מבין היכן מצא שהיו הבארות בגרר? והדעת נותנת שהבארות על פני השדה, לעוברים ושבים ולמשתה המקנה. והבאר שהוכיח אברהם עליו את אבימלך גם הוא לא היה בגרר, שהרי כי אבימלך הלך אליו מגרר, וכמפורש ״וישובו אל ארץ פלשתים״.⁠2 ואברהם אמר ״בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת״,⁠3 הרי שהיה קרוב להם, וכן הבארות שחפר אחרי כן. ולדעתי גם רש״י ז״ל סובר שהיו במדינה4 וטעם שאמר שחפרן קודם שנסע {כונתו בעודו נכבד ושר לפני המלך} לפי שחשב שהמלך ושריו גרשוהו מעל פניהם משנאה, ואיך יניחוהו לשוב לחפור הבארות שסתמו הם? ולפרושינו אין צורך לזה. והכתובים הולכים על הסדר. ודעת שלשית לרמב״ן שהבארות שסתמו פלשתים אחרי מות אברהם אינן הבארות שזכר למעלה שסתמו פלשתים. כי אחר כך הלך יצחק משם אל ממלכה אחרת ששם נמשך נחל גרר. ואז סתמו הפלשתים הבארות שהיו לאביו סביב גרר. ויצחק חופר בשדות אביו בארץ שבא לשם, שסתמום ג״כ פלשתים שבארץ ההיא, לא בעבור שנאתן [אלא] מטעם אחר.⁠5 וזה רחוק מן הפשט. וכמה תשובות יש על פירוש זה. והנכון נראה כדברנו.
אשר חפרו – ולא זכר מי החופרים, כי מפורש למעלה ״אשר חפרו עבדי אביו״ ולמעלה אמר ״סתמום פלשתים״. ולא אמר מתי עשו זאת. ומפורש בכתוב זה ״אחרי מות אברהם״,⁠6 לא עתה כשגר יצחק בגרר, כי לא מְלָאוּם לבם לעשות כן על פניו, מפני אימת המלך. אבל כשמת אברהם, ויצחק רחוק מהם, אז עשו כן. כי אין מוחה ולא תובע דין, וילמד תחתון מעליון, ועליון מתחתון, וכן דרך המקראות. וגם זה סתירה לדברי רמב״ן ז״ל.
1. ר׳ אליעזר אשכנזי, בספר ״מעשי ה׳⁠ ⁠⁠״.
2. בראשית כא, לב.
3. שם כא, ל.
4. במדינה הרחבה, ולא בתוך העיר גרר.
5. מפרש רמב״ן. ״ולא לשנאתו רק בימי אברהם לא רצו לסתמם מפני כבודו, כי אמרו אולי ישוב לשבת בארץ. ולכן שב יצחק ויחפור אותם בנחל״.
6. בראשית כה, יא.
וישב יצחק ויחפר – אותן הבארות שחפרו בימי אברהם אביו ופלשתים סתמום אחרי מות אברהם, חזר עתה יצחק וחפרן:
ויקרא וכו׳ כשמת – כדי שלא יוכל אדם לערער עליהם. והנה הפסוק הזה הוא כלל ואח״כ בא לפרט, תחלה סיפר בדרך כלל שחפרו בארות אברהם, ואחר זה אמר שעל הבאר הראשון רבו רועי גרר, וכן על השני, אבל על השלישי לא רבו עליה:
ויקרא להן שמות – אם יהיו שמות הבארות האלה שמות פשוטות בעלמא בלתי מורות על ענין מה, מה אהדר קרא לאשמעינן בהם, מה לנו בשמות שהיה להן תחלה, ומה היה ההפסד בבטולן, ומה התועלת שהתאמץ יצחק להחזיר שמם הראשון עליהן. ויתכן דקריאת שמות לבארות היו דומה לשאר קריאת שמות שהיו לזכרון חסדי ה׳ ופעולותיו, כענין ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה׳ יראה, ויקרא שם המקום ההוא בית אל, ויקרא שמו ה׳ נסי, על כן קרא לבאר באר לחי רואי, ככה עשה אברהם בבארות אשר חפר, שקרא את שמם בשם ה׳, ולפי שהיתה מדתו של אברהם להשתדל בכל מאמצי כחו להשיב רבים מעון ללמדם דעת את ה׳ ולהורות להם שאין ממשות באלילם שהיו מוטעים לעבדם, וכדי להמציא מציאות רוחני למכחישי אל, המציא תחבולה נפלאה להכניס ע״י את המוטעים אל תחת כנפי השכינה, כל באר אשר קרא אותה בשם אשר יורה על אמתת מציאת ה׳, עד״מ לפי שהיו הטועים לומר שהנהגת העולם תלוי רק במערכת השמים, וכל הצלחת אדם איננה רק מהשפעת הככבים והמזלות, לכן חשבו אלו לאלהים ועבדו אותם, לבטל מהם הדעה המוטעת, קרא שם דבאר, ה׳ אל עולם, או ה׳ אלהי צבאות, בזה הרגיל בפי הבריות הבאים לשאוב מים מבארו, באמרם נלכה נא לשאוב מים מבאר הנקרא כך, שנתעוררו על דעתם המשובשת ויתנו לבם אל השגה אמתית, ההוי׳ ב״ה לבדו הוא אלהי עולם ותחת ממשלתו לבד יתנהג העולם. וילמדו דעת כי כל צבא השמים הככבים והמזלות אין השפעתם מעצמם רק מה שהוי׳ ב״ה משפיע לכל ככב כפי הכשר קבלתו, ולזה אין ראוי לעבוד עבודה רק למי שהוא אדון על כל, לא למי שממשלת יד אחר עליו. ככה עשה אברהם בכל באר ובאר אשר חפר, לפי שבארות מים הם צרכי רבים וכל המון עם הורגלו בזה לדעת ידיעות אמתיות ולהכיר את אל העליון ית׳, ודבר גדול עשה אברהם אהוב ה׳, שהי׳ כעבד הנאמן למלך המשתדל להביא אנשים שברחו להם ממדינתו מפני מרדם בו, והוא ידבר אל לבם ויודיעם מטוב הנהגת המלך ויטה את לבבם עד שיתנו שכמם תחת עול המלכות, ככה עשה אברהם להטות את לבב מכחישי אל לקבל עליהם עול מלכות שמים. והודיע הכתוב שבעודנו חי והי׳ נשיא אלהים בתוכם היה מוראו על אנשי הארץ הניחו את הבארות והיה שמותן עליהן. אמנם אחרי מותו חזרו לגלוליהם, וכדי לבטל מפי הבריות שמות הבארות האלה, לפי שהיו כלם מורים הפך דעתם המשובשת, לכן סתמו הבארות, ובהתבטל הבאר נתבטל שמותן. ובא הכתוב להודיע כי יצחק אחז במעשי אברהם אביו והתאמץ לחפור אותן הבארות ולהחזיר שמותן עליהן כדי להחזיר עטרת אמונה אמתית למקומה ומצאתי במכדרשב״י בתוספות ח״ג דש״ב ב׳ שכתב: כיון דמליוה פלשתים עפרא, דאהדרו בני עלמא לע״ז והוה עלמא שמם דלית דידע לקב״ה כיון דאתא יצחק מה כתיב וישב יצחק ויחפור וגו׳ מאי וישב אלא דאתיב עלמא לתיקוני׳ ואוליף לון לבני עלמא דידעין ליה לקב״ה וגומר.
וישב יצחק – לדעתי הבארות שזכר בפסוק ט״ו היו בגרר עצמו, שלא סתמום פלשתים עד עתה כי היו צריכים להם, רק עתה סתמום כשראו שיצחק משתמש בהם כדי שיהיה יצחק מוכרח לצאת, ויצחק לא חפר אותם כי הוצרך לצאת משם, והבארות הנזכרות פה הן אותם שחפר אברהם בנחל גרר, עת יצא מפלשתים לבאר שבע, שעבר דרך נחל גרר ונתעכב בנחל גרר בדרכו כדרך הרועים, ואותן הבארות סתמו תיכף אחר מות אברהם ואלה הבארות חפר יצחק עתה, ומבואר במדרש שהיה לאברהם בבארות האלה גם ענין נעלם, כי כל מעשה האבות והליכתם בקודש ממדרגה למדרגה, עשו נגדם ציונים למטה בעולם התחתון, ובהורידם השפע הרוחניית מנהר היוצא מעדן אל נחלי עדנים, חפרו בארות למטה ויקראו להם שמות, מורים על דברים עליונים שנעשו בעולם העליון, וכמ״ש הרמב״ן, והפלשתים חשבו שע״י בארות אלה ממשיך השפעה משר שלהם וסתמו אותם, ויצחק משך מי החסד מדלים בכחו של אברהם, והחזיר צינורי הברכה למקומם, וחזה מפעלות אלהים ושם שמות בארץ כשמות אשר קרא להם אביו הקורא בשם ה׳.
{Which wells were dug by Yizhaq — and why had Pilishtim stopped them up?}
YIZHAOQ AGAIN DUG. In my opinion the wells mentioned in verse fifteen were in Grar proper, which the Pilishtim did not stop up until then, for they had need of them. Only then, when they saw that Yizhaq was making use of them, did they stop them up, forcing him to depart. Yizhaq did not bother to re-dig them since anyway he knew he would have to leave. The springs mentioned in this verse however, are the ones Avraham had dug in the valley of Grar, during his journey from Pilishtim to Beersheva. At that time he passed through the valley of Grar and remained there for some time, as a shepherd might do. He dug wells there, and the Pilishtim stopped them up immediately after his death. It is these springs which Yizhaq is now re-digging (in this verse).
The Midrash1 explains that the wells of Avraham are associated with a hidden concept. In all incidents of the Patriarchs involving their ascent from one level of sanctity to another, the historical occurrences in the lower world were merely symbols of what was happening in the higher world. As Rambam writes, when they drew down lofty-reality (ruhani) abundance from the river that leaves Eden for the rivers of delight, they dug wells below and gave them names that reflect the ruhani aspects that were affected in the upper world. The Pilishtim however, thought that this abundance flowed from their own master’s ruhani realm — and therefore they stopped them up. In truth, it was Yizhaq, through the power of Avraham,⁠2 who was drawing down buckets filled with waters of hesed, and thereby connecting the conduits of blessing to their proper outlet. As a result he witnessed the working of Elo-him. Accordingly, he named them according to the names his father called them — his father who had invoked the name of the Lord.
1. See, e.g., Gen. R. 64:8.
2. See page 5.
ועוד הועיל: וישב יצחק ויחפור וגו׳: כי בהיותו יושב גם הוא בנחל על השדה, ראה והשגיח על הבארות1 ולא יכלו עוד יושבי השדות לעשות עול, באשר היה קובל על המסתמים לפני המלך. ובעל כרחו היה המלך עושה משפט. ומזה למדנו דרך הגלות, שהקב״ה מהפך מחשבות, ומה שנראה לנו שמריעין לנו, כמה פעמים הוא בא לטובה אחר זמן כאשר יבואר עוד2.
{ויסתמום: ולא ׳מלאום עפר׳3, משום הכי היו ניכרים עוד4. אבל אותם שמלאו עפר לא ניכר מקומם5, ומש״ה חסרו ליצחק בארות – ״ויחפרו וגו׳⁠ ⁠⁠״.}
ויקרא להן שמות וגו׳: למען לא יוכלו לערער עליהם, אחרי אשר כבר החזיק בם אברהם6 בלי ערעור.
1. מדובר על אותן הבארות שכבר סתמום קודם לכן בימי אברהם (המוזכרות בפסוק ט״ו), ועיין ברש״י. והרמב״ן כתב שהיו אלו בארות אחרות במקום אחר.
2. עיין פסוק כ״ט.
3. כפי שנאמר בפסוק ט״ו ״סתמום פלשתים וימלאום עפר״.
4. חלק מהבארות.
5. כפי שביאר רבינו לעיל פסוק ט״ו שחלקם רק סתמום וחלקם גם מלאום עפר.
6. ולכן קרא להן ״כשמות אשר קרא להן אביו״.
אחרי מות אברהם – מעשה סתימת הבארות שעליו מסופר בפסוק טו, היה איפוא סמוך למות אברהם, וזה תואם את המסופר על מות אברהם אשר אירע חמש עשרה שנה אחרי הולדת יעקב ועשו, לאחר שכבר גדלו הנערים; השווה לעיל כ״ה:כ״ז.⁠1
1. התאמה זו עם הכרונולוגיה המתקבלת מ״מסורת היסוד״ מראה על אחידותו של פרק זה עם ״מסורת היסוד״. והנה יש מן המבקרים שרוצים ליחס את הפסוקים טו ויח דוקא ל״עורך״. הלה מצא, לדבריהם, במקור אחד, כי אברהם חפר הבארות שבנחל גרר, בעוד שבמקום אחר יוחס מעשה החפירה ליצחק, וכדי ליישב סתירה זו הוסיף שני הפסוקים הללו, לאמור — הבארות נחפרו על ידי אברהם ונפתחו מחדש על ידי יצחק. אלא שאף לדידם לא הסגנון ולא התוכן של הפסוקים מראה על התערבות יד זרה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יט) וַיַּחְפְּר֥וּ עַבְדֵֽי⁠־יִצְחָ֖ק בַּנָּ֑חַל וַיִּ֨מְצְאוּ⁠־שָׁ֔ם בְּאֵ֖ר מַ֥יִם חַיִּֽים׃
Yitzchak's servants dug in the wadi and found there a well of flowing water.⁠1
1. flowing water | מַיִם חַיִּים – See Ibn Ezra and Vayikra 14:5, Zekharya 15:8, and Shir HaShirim 4:15. Literally: "living waters".
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחלקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלתולדות אהרןכלי יקרמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[פח] 1באר מים חיים, ונתן עליו מים חיים (במדבר י״ט:י״ז) במי מעין הכתוב מדבר כו׳ או אינו מדבר אלא במים שהם חיים לעולם, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים (ספרי חקת קכח.)
[פט] 2באר מים חיים, א״ר חנינא הרואה באר בחלום רואה שלום שנאמר ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים, רבי נתן אומר מצא תורה שנאמר כי מוצאי מצא חיים (משלי ח׳:ל״ו) וכתיב הכא באר מים חיים. רבא אמר חיים ממש. (ברכות נו:)
[צ] 3באר מים חיים, הרואה באר בחלום ישכים ויאמר באר מים חיים קודם שיקדמנו פסוק אחר כהקיר ביר מימיה (ירמיהו ו׳:ז׳). (ברכות נו.)
[צא] 4וימצא שם באר מים חיים, כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות. (בראשית רבה סד)
1. חיים לעולם, שאלמלא הן אין חיות לעולם ומיירי בכל מים. (מהר״ס) וי״מ דס״ד מי גשמים או מים שאין מכזבים לעולם, ועי׳ לקמן מאמר פט. רבא אמר חיים ממש, וראיה מזה לשני הפירושים האחרים.
2. הכונה דבסוף הפרשה בענין הבארות כתיב וילכו מאתו בשלום. והמהרש״א פי׳ דלא נתקיים הבאר בידו של יצחק עד שעשה שלום עם אבימלך. ולפי גרסת הש״ס כת״י בד״ס דמביא מקרא ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה מבואר הדרש כפשוטו דאצל באר כתיב ״לא רבו עליה״ היינו מדת שלום, ועי׳ בפי׳ רב״ח ויצא כט. מצא תורה עי׳ לעיל מאמר פד. ולקמן צא. חיים ממש, ופי׳ המרש״א כי חיי האדם תלוים במים כמ״ש אי אפשר לעולם בלי מים, ראה לעיל מאמר פח. ובש״ס כת״י בבית נתן לא גריס כלל מאמר רבא. ובשכ״ט כאן מים חיים כלומר נובעין שאין פוסקין.
3. לפנינו בגמ׳ מצוין הקרא שה״ש ד. אמנם בש״ס כת״י בד״ס מביא הפסוק שלפנינו וכ״ה בילקוט וז״נ.
4. לעיל מאמר פד. התחלת המאמר. ובמדרש הגדול ד״א אין מים חיים אלא תורה שנא׳ מעין גנים באר מים חיים. ולעיל מאמר פט. ובכת״י אור האפלה ויחפרו עבדי יצחק הם בית דינו של יצחק וימצאו שם באר מים חיים הוא האמונה במציאות ה׳ ובטול ע״ז, ומה שנאמר לנו המים כלומר שאותה המצוה אינה אסורה עליהם ואינה מכלל שבע מצוות. וכן עשק ושטנה. אבל רחבות נפלה בה ההחלטה שהיא מן שבע מצות והראיה על זה מה שנאמר ויקרא שם העיר שבעה וצ״ע. ועי׳ לעיל לא. עז. פ״א מאמר קצא. ולקמן צו. קלה. ובשכ״ט גורס דרחובות כנגד ס׳ ויקרא, ראה לקמן מאמר צח.
וַחֲפַרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בְּנַחְלָא וְאַשְׁכַּחוּ תַּמָּן בֵּיר דְּמַיִין נָבְעִין.
Yitzchak’s servants dug in the valley and found there a well of flowing water.

וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים
וַחֲפַרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בְּנַחְלָא וְאַשְׁכַּחוּ תַּמָּן בֵּיר דְּמַיִין נָבְעִין
מַיִם חַיִּים – מַיִין נָבְעִין, מֵי מַבּוּעַ
כאן תרגם ״בְּאֵר מַיִם חַיִּים״ – ״בֵּיר דְּמַיִין נָבְעִין״ אבל בטהרת המצורע, טהרת הזב ואפר חטאת תרגם מֵי מַבּוּעַ, השווה: ״וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר... עַל מַיִם חַיִּים״ (ויקרא יד ה) ״עַל מֵי מַבּוּעַ״, ״וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר״ (ויקרא טו יג) ״וְיַסְחֵי בִּסְרֵיהּ בְּמֵי מַבּוּעַ וְיִדְכֵּי״, ״וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי״ (במדבר יט יז) ״מֵי מַבּוּעַ לְמָן״. והטעם: כאן שנאמר ״באר מים חיים״, המים מוסבים לבאר שמימיה נובעים, כדרשת חז״ל ״בא יצחק והיו בארות נובעות מים״ (תוספתא, סוטה י ו). אבל שם ״מים חיים״ מוסב למים, שלא ייפסקו ממקום חיותם. ונקראים ״חיים״ שמתגברים ונובעים כמו חי שמתנועע תמיד כל זמן שהוא חי.⁠1 והרה״ג אביגדר נבנצל פירש: כאן המים בתוך הבאר אבל באחרים המים הם מן הבאר ולא בתוכה.
1. על פי ״חליפות שמלות״. וראה ״הכתב והקבלה״ (לבמדבר יט יז).
וחפרו עבדוי דיצחק בנחלה ואשכחו תמן בא{׳} מייןא דמבוע.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מיין״) גם נוסח חילופי: ״מים״.
וחפסו עבדי יצחק ביספר נחלא ואשכחו תמן ביר מוי נבעין.
And the servants of Izhak digged in the border of the vale, and found there a well of flowing water.
וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים – כְּנֶגֶד סֵפֶר וַיִּקְרָא, שֶׁהוּא מָלֵא הֲלָכוֹת רַבּוֹת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ולמא חפר עביד יצחק פי אלואדי וג׳דו ת׳ם ביר מא נאבע.
וכאשר חפרו עבדי יצחק בנחל, מצאו שם באר מים נובעים.
בנחל – יש נחל שאין בו מים ויש נחל שיש בו מים, כעניין: נחלה עבר על נפשנו (תהלים קכ״ד:ד׳), בימים ובנחלים (ויקרא י״א:ט׳) וכן לשון הערבי: ואדי, בין שיש בו מים ובין שאין בו. (ספר השרשים ״נחל״)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ויחפרו – מלת חפר אחד מן הדברים שאין יכולת לדעת טעמו, בלעדי תיבה הסמוכה לה, כי יש לומר חפר לשון כניעת חרפה, כגון וחפרה הלבנה (ישעיה כד כג), כי לא תחפירי (שם נד ד), וכל דומיהן, ויש לומר לשון מרגלים, כגון לחפור את הארץ (יהושע ב ב), וכגון לחפור פארות ולעטלפים (ישעיה ב כ), ומתרגם לטעייתא, היא ע״ז של אשירה המחפית עובדיה, וכגון ותחפרו מהגנות (שם א כט), ויש לומר לשון כרייה וחפירה בקרקע, כגון באר חפרוה שרים (במדבר כא יח), וכגון זה ויחפרו עבדי יצחק בנחל. ה׳ בארות חפרו חוץ מאותן של אביו, כנגד ה׳ ספרי תורה הקרואה מים חיים, הראשון זה, שנאמר וימצאו שם באר מים חיים, כלומר נובעין שאין פוסקין:
מים חיים – שהם נובעים תמיד.
LIVING WATER. Water that is always bursting forth.
ויחפרו – חפרו עוד מחדש להרבות להם מים לצורך המקנה.
וימצאו שם באר מים חיים – אחר שחפרו מצאו מתחת באר חפורה מקדם, והיו נובעין בה מים חיים. זהו שאמר: וימצאו באר, ולא אמר: וימצאו מים.
ויחפרו, they dug even deeper than initially in order to supply sufficient water for the livestock.
וימצאו שם באר מים חיים, after they kept digging, they found this additional well beneath the old well. This is why the Torah did not write that they found מים, i.e. simply water, but באר, that they found a new source of water.
ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים – פירש הרמב״ן ז״ל מה שהאריכה התורה בספור הבארות הללו אין התועלת מגעת אלינו כל כך מזה ולא לכבוד גדול ליצחק, אבל טעם הספור לפי שהם רמז על העתיד, כי באר מים חיים רמז לבית המקדש שכתוב (ירמיהו י״ז:י״ג) מקור מים חיים את ה׳, והבאר הראשון קרא שמו עשק רמז לבית ראשון שנתעשקו עמנו ועשו אתנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו, ויקרא שם השני שטנה שם קשה מן הראשון, רמז לבית שני שכתוב בו (עזרא ד׳:ו׳) ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים, וכל ימיו היו לנו לשטן עד שהחריבוהו וגלינו ממנו גלות רעה.
ויש לך להתעורר בשם הבאר הזה כי שם נמצא השטן שהוא שרו של עשו המשטין עלינו תמיד, וקרא שם הבאר הג׳ שיבנה במהרה בימינו רחובות – והזכיר ויעתק משם ובאורו ויעתק שכלו מן הבית השני והשתכל בבנין הבית השלישי, זהו ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא את שמה רחובות, על שם שכתוב בבית שלישי העתיד (יחזקאל מ״א:ז׳) ורחבה ונסבה למעלה למעלה, והוא יעשה בלא ריב ומצה והקב״ה ירחיב את גבולנו שנאמר (דברים י״ב:כ׳) ואם ירחיב ה׳ את גבולך כאשר דבר לך שהוא מדבר לעתיד ע״כ.
ומה שהזכיר את ה׳ בבאר השלישי, ולא עשה כן בשתים הראשונות יתכן לומר טעם מפני שהראשונים היו בנין בשר ודם ע״י שלמה וכורש אבל השלישי יהיה מעשה ה׳ ובנין שמים ולא ישלוט בו חרבן לכך הזכיר בו הש״י.
ומצאתי מדרש סיוע לזה שכן דרשו רז״ל (שמואל ב ה׳:ז׳) וילכד דוד את מצודת ציון היא עיר דוד, מפני מה נקראת על שמו של בשר ודם אלא לפי שהיה גלוי וידוע לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה שבשר ודם בונין אותה ובשר ודם מחריבים אותה לכך נקרא על שמו של בשר ודם, אבל לעתיד לבא היא נקראת על שמו יתברך שנאמר (ישעיהו ס׳:י״ד) והלכו אליך שחוח בני מעניך והשתחוו וגו׳ וקראו לך עיר ה׳ ציון קדוש ישראל.
ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים, "Yitzchak's servants dug in the valley and they discovered there a well of living water.⁠" Nachmanides comments on this as follows: "The reason the Torah devotes so much space to the digging of wells is not because the knowledge of these facts is so useful to us, nor is the reason that the Torah wished to publicly honour Yitzchak for his activities in developing the area agriculturally. Rather, the reason is hat these details are allusions to what would happen to the Jewish people in their history long after Yitzchak had died. The words באר מים חיים, "a well of living water,⁠" is an allusion to the Holy Temple of which it is written in Jeremiah 17,13: מקור מים חיים את ה', "The Fount of living waters.⁠" The first well which was called עשק is an allusion to the first Temple which became the object of contention (התעשקו) between the Jewish people and its adversaries until, in the end, they managed to destroy it. The second well, named שטנה, hatred, illustrates an even greater hatred than that which surrounded the first Temple and is an allusion to the second Temple, concerning which it has been written: "during the reign of Achashverosh, at the beginning of his reign, they issued letters of hate against all the inhabitants of Yehudah and Yerushalayim" (Ezra 4,6). This hatred continued throughout the existence of that Temple. Eventually, our opponents succeeded in destroying it and the Jewish people were exiled under very adverse conditions. The name of this well reminds you that this is where the source of Satan is to be found. Satan is none other than the spiritual representative of Esau in the celestial regions. Satan's preoccupation in this world is to always oppose the Jewish people with a display of hatred.
Yitzchak named the third well רחובות, the Torah mentioning ויעתק משם, that he had previously moved from the sites of the first two wells. The meaning of these words is that Yitzchak freed himself from the mentality surrounding the second Temple and he was able to concentrate and look forward to the idyllic conditions which would exist once the third Temple would be built. Concerning that Temple it has been written in Ezekiel 41,7 ורחבה ונסבה למעלה, למעלה, "and the passage will become wider and wind its way upwards and upwards.⁠" When that time arrives there will be no strife and hatred and God will expand the boundaries of our country as is written: (Deut. 12,20) "it will be when God will expand your boundaries as He has said to you.⁠" This verse was written concerning a time in the distant future, the time envisaged in greater detail in the prophecies of the latter chapters of the Book of Ezekiel. Thus far Nachmanides.
The fact that in connection with the digging of that third well the Torah associates God's name with it, i.e. כי הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ, "for God has granted us ample space and we can be fruitful in the land,⁠" was a prediction applicable to the future. Seeing that the first two Temples were constructed by human hands by the instructions of Solomon and Coresh respectively, they did not endure. The third Temple which will be constructed by God Himself (compare Rashi in Rosh Hashanah 30,1 צריכא), will no longer be subject to destruction. This is why God's name is associated here with the digging of the third well.
I have found a Midrash which supports this. Our sages commented on Samuel II 5,7 where we read וילכוד דוד את מצודת ציון היא עיר דוד, "David captured the citadel of David which became the city of David.⁠" The Midrash asks why the city was called after a mortal, i.e. after King David? The answer provided is that God knew perfectly well that the city would initially be built and subsequently destroyed by mortal human beings. This is why during the periods preceding the final Temple, Jerusalem was known as the city of David, i.e. the city of a mortal human being. However, in the future, it will bear the name of God Himself seeing that it would then no longer be subject to destruction. This is the meaning of Isaiah 60,14 והלכו אליך שחוח בני מעניך והשתחוו....וקראו לך עיר ה' ציון קדוש ישראל, "they shall come before you, the children of those who have tormented you....and you will be called 'city of the Lord, Zion, the Holy One of Israel.⁠"
וימצאו שם באר מים חיים – הזכיר מים חיים לפי שרועי גרר נתעוררו על המים בעבור שהבאר בנחל ויתמצו מימי הנחל לתוכו ויתמעטו מימי הנחל ועל כן הזכיר מים חיים לומר שנובע ממקורו ולא יתמעטו בשבילו מימי הנחל:
וימצאו שם באר מים חיים, "they found a well of spring water in that region.⁠" The reason the Torah stresses the origin of this water is that the shepherds of the region had accused Yitzchok's shepherds of diminishing their own water supply by letting their sheep drink from the water of the נחל, the local stream. The water found by Yitzchok's shepherds did not originate in that stream, but represented a new and additional water supply. Yitzchok's herds and flocks did not need to use the locally available sources of water.
והנה חפרו עבדי יצחק בנחל ומצאו שם באר מים חיים,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וגם חפרו ומצאו באר מים חיים וזה מורה שאחרים לא היו מים חיים כי אם גומות כמו שפירשתי.
[א] ויחפרו עבדי יצחק בנחל
[1] ברכות פרק תשיעי דף נו ע״ב (ברכות נו:)
[ב] מים חיים
[1] שם (ברכות נו:)
ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים – כתב הרמב״ן וכן בספר תולדות יצחק וכן בספר מנורת המאור, לפי שכל מה שאירע לאבות היה סימן לבנים על כן מצאו מקום לדרוש כל עניני בארות אלו על ג׳ בתי מקדשים שנקראו באר מים חיים, כי כשם שעשו מריבה על שני בארות, והשלישי קרא רחובות, כך במקדש ראשון ושני עשו האומות מריבה עם ישראל עד שהחריבוה אבל השלישי שיבנה ב״ב קרא רחובות.
ואוסיף אני משלי, להרחיב פרטי הענינים שיסכימו עם דרוש זה, ובו יתורץ מה שנאמר, כי עתה הרחיב ה׳ לנו ופרינו בארץ כי כפי הנראה שמאמר ופרינו בארץ אינו טעם ללשון רחובות, על כן ארחיב בו הדבור בפרטי הענינים שכולם מתאימים עם מה שקרה לנו ומה שיהיה באחרית הימים. כי ידוע מ״ש רז״ל (יומא ט:) שבבית ראשון היה מצה ומריבה ושנאת חנם בין נשיאי ישראל שנקראו רועים, כמ״ש (ירמיהו כ״ג:ד׳) והקימותי עליהם רועים. ונחרב הבית בסיבת המריבה שהיתה בין מלכי ישראל ומלכי יהודה. ובבית שני היתה מידת השנאת חנם בין כל ישראל כי פשה הנגע בכולם עד לאין מרפא. ועל כן כתיב בבאר ראשון ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק, לרמוז גם לעתיד שתהיה מריבה בין רועי ישראל, ואגב גררה רבו גם רועי האומות עם ישראל. על כן קרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו, כי יש הבדל בין שנים המתקוטטים על דבר איזו עסק שביניהם, לבין שנים המתקוטטים בחנם על לא דבר כמנהג דורינו, וזה ההבדל בין בית ראשון לשני כי השנאה שהיתה בין רועי ישראל בבית ראשון היתה על עסק המלכות, כי נחלקה מלכות ישראל, וטבע הענין נותן שאין מלכות נוגעת בחברתה, על כן חשב כל אחד מהם שחבירו נכנס בגבולו, וע״י עסק זו רבתה המשטמה ביניהם.
אבל השנאת חנם של בית שני, היה בחנם על לא דבר, כי אפילו הפחותים היו שונאים זה לזה על לא דבר, כי על כן נקראת שנאתם שנאת חנם אע״פ שלא היה לאחד שום עסק עם חבירו, ואין זה כי אם רוע לב והשטן היה מרקד ביניהם להכשילם זה בזה, כי מצא אלהים עונם ממקום אחר על כן הסיתם זה בזה למצוא עונו לשנוא לכך ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה לא הזכיר במריבה זו הרועים, רמז למריבת בית שני שהיתה בכל ישראל ע״כ קראוה שטנה כי לא מצאו סבה אל דברי ריבותם, כ״א מה שהיה ודאי השטן מרקד בין קרניהם אשר בהם ינגחו זה לזה, כמ״ש (ויקרא כ״ו:ל״ז) וכשלו איש באחיו.
ובבאר השלישי לא רבו עליה, כי בית המקדש השלישי יבנה ע״י מלך המשיח, שנאמר בו (ישעיהו ט׳:ו׳) למרבה המשרה ולשלום אין קץ, כי אך שלום ואמת יהיה בימיו. על כן נקרא רחובות כי אז ירחיב ה׳ את גבולם, כי בזמן שהמריבה מצוייה או שני עברים נצים, אף בהיותם בעיר גדולה כאנטוכיא לא נשא אותם לשבת יחדיו, ואף במקום רחבת ידים מאוד צר להם המקום ולא יסבלם, כאשר בעונינו עוד היום מנהג זה מצוי בינינו. ובהפך זה בזמן ששלום על ישראל אע״פ שפרינו בארץ, ויהיו הדרים עליה רבים עד מאוד, מ״מ רחבת ידים להם ואין צר להם כדמסיק במס׳ (סנהדרין ז.) כד הוה רחימתין עזיזא אפותיא דספסירא הוה שכיבן, השתא דלא סגי רחימתין פוריא בת שיתין גרמידי לא סגי לן, ע״כ נאמר כי הרחיב ה׳ לנו, אף על פי שפרינו בארץ ויהיו הדרים עליה רבים מכל מקום הארץ לפניהם רחבת ידים ועוד שמצינו בבית שני שמחמת המחלוקת יצאו שלימים וכן רבים מן הארץ מרעת יושבי בה, על כן אמר שבזמן מציאת השלום ופרינו בארץ כי לא יצטרכו לצאת מתוכה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ויחפרו עבדי יצחק בנחל – ככה אמרנו1 שלא היה נחל מים אלא עמק שבמקומות ממנו מתכנסים מי גשמים והוא נחל גרר האמור למעלה. ולפי שלא אמר ״ויחפרו עבדי יצחק באר בנחל, וימצאו שם מים חיים״, יראה שלא חפרו בשביל לעשות באר אלא לעסק אחר חפרו, וקרה שחפרו במקום שהיה שם באר מים חיים, שהן מים הנובעים תמיד, ואינו צריך למי גשמים שירדו בו. וזהו שאמר שם ״וימצאו שם באר מים חיים״, שמצאו שלא מדעת.
1. בפסוק יז.
באר מים חיים – שהם נובעים תמיד, והוצרך הכתוב אל התוספת הזה לומר שלא היו המים מתמצית הנחל כאשר אמרו רועי גרר המריבים עליה, כי אם מים חיים הנובעים ממקורם אל המקום ההוא:
ויחפרו עבדי יצחק בנחל – שאח״כ לא הספיקו בארות של אברהם כי היה מקנה יצחק רב ממקנה אברהם וחפרו שם עוד בארות ומצאו באר מים חיים, כי בארות אברהם היו מאוספים ממי גשמים.
{Avraham’s well in contrast to Yizhaq’s ‘spring’.}
THE SERVANTS OF YIZHAQ DUG IN THE VALLEY. For the wells of Avraham were no longer sufficient since Yizhaq owned more sheep than Avraham. He therefore dug additional wells there and found there a spring of living water. He discovered a spring of living water in contrast to Avraham’s wells of rainwater.
ויחפרו: מחדש.
באר מים חיים1: נובעים ממקור2, ולא נמשכים לשם ע״י גידי הארץ מהנחל3.
1. לעומת ״בארות מים״ שנחפרו ע״י אביו אך לא היו ״מים חיים״.
2. כך ברמב״ן (סוף דבריו בפסוק י״ז).
3. כדי למנוע ערעור נוסף, שיטענו שהוא גוזל מים מהנחל שלהם.
ויחפרו וגו׳ – בארות אלה הן בארות חדשות, להבדיל מן הבארות המוזכרות בפסוק יח.⁠1 בארות אלה, יצחק חפרן בנחל, ושלא כבארותיו של אברהם, אשר היו באזור שלא היה שייך לפלשתים, ומשום כך לא יכלו לריב עמו עליהן. ונראה שסתמו אותן אחר מות אברהם, עוד לפני שיצחק בא לאזור, שכן רשאיים היו לראותן כבארות הפקר (שהרי לא ידעו עוד, שיצחק יעבור הנה). ואולי חשבו שהימצאותן של בארות אלה בקרבת ארצם בלתי רצויה להם מטעמים איסטרטגיים, ולכן היה נוח להם לסתום אותן אחר מות אברהם.⁠2
עם זאת, כאשר חזר יצחק ופתחן, הם לא תבעו אותן לעצמם, כי הכירו בזכותו כיורש אברהם. ברם, יצחק לא הסתפק בבארות אלה שבאזור המדברי, שאולי היה די בהן למי שחי חיי נוודות. הוא בקש להשתקע בנחל ולשבת שם ישיבת קבע, ולכך היתה נחוצה לו באר גם שם.⁠3 או אז רבו עמו רועי הפלשתים וטענו — ״לנו המים״, מכיוון שכללו את הנחל בתחום ממלכת גרר.
1. ושלא כמו קנובל ודילמן, אשר סוברים, שבפסוק י״ח התכוון ״העורך״ דוקא לבארות המוזכרות בפסוקים י״ט-כ״ב ורמז, שאלה כבר נחפרו על ידי אברהם. אילו היה כך, יקשה להבין, כיצד נאמר כאן ״ויקרא להן שמות״ וגו׳, שהרי השמות שנתן, נוצרו עקב המריבות בימי יצחק, ואילו בימי אברהם לא רבו עליהן כלל אלא סתמון אחרי מותו.
2. השווה רש״י ד״ה סתמום בפסוק טו.
3. אין הכתוב יכול לומר ויוסף ויחפור, משום שכלל עוד לא חפר באר (חדשה); השווה דילמן.
באר מים חיים – א״ר חנינא, הרואה באר בחלום רואה שלום, שנאמר ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים,⁠1 ור׳ נתן אומר, מצא תורה, שנאמר (משלי ח׳) כי מוצאי מצא חיים וכתיב הכא באר מים חיים.⁠2 (ברכות נ״ו:)
באר מים חיים – א״ר יהושע בן לוי, הרואה באר בחלום ישכים ויאמר באר מים חיים קודם שיקדימנו פסוק אחר (ירמיהו ז׳) כהקיר ביר מימיה.⁠3 (שם שם)
1. ר״ל ולא נתקיים הבאר בידו של יצחק עד שעשה שלום עם אבימלך.
2. לכאורה הו״ל להביא הפסוק דישעי׳ נ״ה הוי כל צמא לכו למים דדרשינן בי׳ (תענית ז׳.) אין מים אלא תורה, אך י״ל דניחא לי׳ להביא פסוק זה ממשלי דכתיב בי׳ גם לשון מציאה ואיירי בתורה, וגם הכא כתיב לשון מציאה, וימצאו באר מים חיים.
3. ענין אמירת הפסוק הזה נראה דבכלל צריך אדם לפתור לו חלומו לטובה, יען כי כל החלומות הולכין אחר הפתרון, כמבואר בירושלמי מעש״ש פ״ד ה״ו, ובבבלי ברכות נ״ה ב׳ הלשון – אחר הפה, והכונה אחר הפתרון. וע׳ לפנינו לקמן ר״פ מקץ בפ׳ ויהי כאשר פתר לנו כן היה, ולכן טוב שיפתור לו האדם את חלומו בלשון טוב, וכה מבואר בפ׳ הרואה כמה ענינים שרואה אדם בחלום ויש בהם נטיות בלשון לרעה ולטובה יתפוס בלשון הנוטה לטובה, וכך יעלה לו, מפני שהחלומות הולכין אחר הפתרון, ובזה הדרשא שלפנינו מבוארת. ובתורה אור ציין כאן הפסוק באר מים חיים לשיר השירים ד׳, ואין זה נכון, חדא דפסוק שלפנינו הוא מוקדם, וגם הוא בתורה, ועוד שהרי למעלה מזה בגמרא [בדרשא הקודמת] דרשינן מפסוק זה שהרואה באר בחלום הוא חלום טוב, וכן בנוסחא ש״ס כת״י מובא מפורש פסוק זה מתחלתו, ועיין בילקוט.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחלקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלתולדות אהרןכלי יקרמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כ) וַיָּרִ֜יבוּ רֹעֵ֣י גְרָ֗ר עִם⁠־רֹעֵ֥י יִצְחָ֛ק לֵאמֹ֖ר לָ֣נוּ הַמָּ֑יִם וַיִּקְרָ֤א שֵֽׁם⁠־הַבְּאֵר֙ עֵ֔שֶׂק כִּ֥י הִֽתְעַשְּׂק֖וּ עִמּֽוֹ׃
The shepherds of Gerar quarreled with Yitzchak's shepherds saying, "The water is ours.⁠" He named the well "Esek"1 because they contended with him.
1. Esek | עֵשֶׂק – This root appears only in our verse, but from context and its usage in Rabbinic Hebrew (see Bavli Bava Kama 9a), it means "contention" or "dispute" (Ibn Ezra).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[צב] 1ויריבו רעי גרר, מגיד הכתוב שאותו מקום מקולקל במים, וכן השנה שנת בצורת היתה לפי שהוא שנת רעבון, ויצחק אבינו זורע ונוטע וחופר בכל מקום ומצליח ולמה שהוא עושה רצון יוצרו לכך המקום משלים רצונו עליו ועל כיוצא בו נאמר רצון יראיו יעשה (תהלים קמ״ה:י״ט) וכיון שראו פלשתים כך מיד נתקנו ועשו עמו מריבה וגזלו בארות שחפר. (מדרש הגדול)
[צג] 2עשק, במדבר בערבה וגו׳ (דברים א׳:א׳) מעידני עלי שמים וארץ שחזרנו על כל המקומות שבתורה ואין מקום שנקרא אלא על שם המאורע, כיוצא בו אתה אומר ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו ואומר ויקרא אותה שבעה (בראשית כ״ו:ל״ג). (ספרי דברים א.)
[צד] 3עשק, ויקרא שם הבאר עסק כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקב״ה וברא את עולמו. (בראשית רבה סד)
1. לעיל מאמר נו. נז. ובשכ״ט לאמר לנו המים אע״פ שטרחתם וחפרתם מ״מ המים מן הנחל שלנו נוגרין. ועי׳ בתיב״ע כאן. מביא דרשה שאינה לפנינו במדרשים.
2. בשנוים במדרש תנאים דברים א. א. וברש״י ב״מ יד. עסיקין עוררין כמו התעשקו עמו. עי׳ באונקלוס ורש״י שבועות לא. ור״מ בפיהמ״ש נגעים פי״ב.
3. לעיל מאמר פד.
וּנְצוֹ רָעֲוָותָא דִּגְרָר עִם רָעֲוָותָא דְּיִצְחָק לְמֵימַר דִּילַנָא מַיָּא וּקְרָא שְׁמַהּ דְּבֵירָא עֵשֶׂק אֲרֵי אִתְעַסַּקוּ עִמֵּיהּ.
The shepherds of Gerar argued with the shepherds of Yitzchak, saying, “The water is ours.” He named the well Eisek, because they had quarreled with him.

וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ
וּנְצוֹ רָעֲוָתָא דִגְרָר עִם רָעֲוָתָא דְּיִצְחָק לְמֵימַר דִּילַנָא מַיָּא וּקְרָא שְׁמַהּ דְּבֵירָא עֵיסַק אֲרֵי אִתְעַסַּקוּ עִמֵּיהּ
לָנוּ – שלנו, לצרכנו
א. ״לָנוּ הַמָּיִם״ – ״דִּילַנָא מַיָּא״, שלנו המים. מלת דִּי מבארת את יַחֲסַת הקניין: כמו ״שְׁנֵי בָנֶיךָ... לִי הֵם״ (בראשית מח ה) במשמע שֶׁלִּי – ״דִּילִי אִינּוּן״, וכן ״וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא״ (בראשית לא מג) ״דִּילִי הוּא״, גם לָנוּ בהוראת שֶׁלָּנוּ מתורגם בתוספת דִּי: ״כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא״ (בראשית לא טז) ״דִּילַנָא הוּא״, אבל ״רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי״ (בראשית לט יד) ״חֲזוֹ אַיְתִי לַנָא״, לצרכנו.⁠1
מדרשי השמות עֵשֶׂק ורְחֹבוֹת
ב. לא תמיד מצליח המתרגם לפרש מדרשי שמות המיוסדים על ״לשון נופל על לשון״: לעומת ״שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ״ – ״שְׁמַהּ דְּבֵירָא עֵיסַק אֲרֵי אִתְעַסַּקוּ עִמֵּיהּ״ המובן גם בארמית, בתרגום ״וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת... כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה׳ לָנוּ״ (כב) ״וּקְרָא שְׁמַהּ רְחוֹבוֹת... אֲרֵי כְעַן אַפְתֵּי ה׳ לַנָא״ אין כל קשר בין השם לתרגומו. לעניין זה ראה לעיל ״באר שבע כי שם נשבעו שניהם״ (בראשית כא לא).
1. על פי ״נפש הגר״. ולא כ״לחם ושמלה״ שמצא בדפוסים מצויים: דִּי לַנָא בשתי מלים ופירש שהוסיף דִּי בהוראת אֲשֶׁר כדי לפרש ״וַיָּרִיבוּ... לֵאמֹר [אשר] לָנוּ הַמָּיִם״.
ואדיינו רעוי דגרר עם רעוי דיצחק למימר דינן אנןא מיא וקרא שמה דבארה עשק ארום אתעשקו עמיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אנן״) גם נוסח חילופי: ״הנון״.
ונצו רעוותא דיגרר עם רעוותא דיצחק למימר דילנא מיא והות צבו מן שמיא ויבשת ובכן אהדרו יתה ליצחק ונבעת וקרא שמא דבירא עסק ארום אתעסקו עלה עימיה.
And the shepherds of Gerar contended with Izhak's shepherds, saying, The water is ours. And it was the will of Heaven, and it dried. But when they returned to Izhak, it flowed. And he called the name of the well (Esek) Contention, because (etheseku) they had quarrelled with him on account of it.
וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק – כְּנֶגֶד סֵפֶר בְּרֵאשִׁית, שֶׁבּוֹ נִתְעַסֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

פכ׳אצם רעאה אלכ׳לוץ מע רעאה יצחק קאילין הד׳א אלמא לנא פסמי אלביר שגלא למא אשתגלו מעה.
ורבו רועי החלוץ עם רועי יצחק באמרם המים שלנו, ולכן קרא לבאר עסק כי התעסקו עמו.
עשק כי התעשקו עמו – מריבה מפני שרבו עמו, ופירשו בו טרדא, מדברי רבותינו ז״ל הידוע בעניין הזה. (ספר השרשים ״עשק״)
עשק – ערער, אינטרמינט טרמינט.⁠א
התעסקוב – נתעסקו עמו עליה במריבה וערער.
א. כן בכ״י לייפציג 1, פירנצה III.3. בכ״י מינכן 5, ליידן 1 חסר: ״אינטרמינט טרמינט״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, פירנצה III.3 ״התעשקו״.
עשק – means DISPUTE.
כי התעשקו עמו – means THEY ENGAGED WITH HIM about it in strife and DISPUTE.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ויריבו רעי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים – אע״פ שטרחתם וחפרתם, מ״מ המים מן הנחל שלנו נוגרין ולאחר שנצח:
ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו – ובמדרש רבותינו כנגד ס׳ בראשית שבו מגיד שעסק הקב״ה וברא את עולמו:
עשק – ידוע בדברי קדמונינו, רק במקרא אין ריע לו, [הוא אחי: גומץ (קהלת י׳:ח׳) והלעיטני (בראשית כ״ה:ל׳).]⁠א
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
ESEK. This word is not encountered elsewhere in Scripture. However, its meaning can be ascertained from Rabbinic literature.⁠1
1. The word esek in the Talmud means strife, cf. Bereshit Rabbah 8:5. It should be noted that in Rabbinic literature esek is spelled with a samech, in our verse with a sin.
לנו המים – כי מאחר שהם חיים, מן הנהר שלנו הם באים.
לנו המים – THE WATER IS OURS – Because, since they are flowing, they come from our river.
ויריבולנו המים – כמו שכתבנו בדבר אברהם עם אבימלך כי היתה מחלקת ביניהם אם אותה הבאר היתה מגבול גרר או מגבול באר שבע, כן עתה מטעם זה נפלה מחלקת בין רועי גרר ובין רועי יצחק.
ויקרא שם הבאר עשק – קרא לה שם, לפי שהיום או מחר כשיגדל כחו עליהם, לא יוכלו לומר רועי גרר כי לנו הבאר בלא שום ערער, והנה השם יודיע הערער. ולשון עשק והתעשקו ידוע בדברי רבותינו ז״ל (ב״ק:ח׳) כאומרם: המוכר את השדה ויצאו עליה עשקין.
ויריבו לנו המים, as we explained in connection with Avraham and Avimelech (21,25), the quarrel was if the source of the water was part of the region of Gerar or part of the region of Beer Sheva. The old quarrel resurfaced now between the shepherds of Yitzchok and those of Gerar.
ויקרא שם הבאר עשק, He gave it a name so that in the future when he would become more powerful than they, the shepherds of Gerar would not be able to claim the well as theirs without protest. The very name already foreshadowed that the claim to this well would be disputed. The meaning of the name עשק as describing dispute is known to us from our sages in Baba Kama 9 המוכר את השדה ויצאו עליה עשיקין, “if someone sells a field and a quarrel ensues concerning it.”
עשק – ׳שגל׳ (=טרדה ועיסוק/ערעור)1. יובן מזה סוד גדול, כי האבות ע״ה, עם כל עושרם הגדול ונכסיהם המרובים, לא היו עסוקים בעניניהם הגשמיים, ועסקם האמתי ובילוי זמנם והתעסקות מחשבתם היתה רק לרכוש ענינים רוחניים2. וכאשר התגלע ריב ועסק מן אותה הבאר קרא אותה {יצחק} עשק כלומר ׳באר זו נתנה לנו עסק במה שאין בטבענו להעסק בו׳3.
1. ק. כך בתרס״ג, והשוה לשון ר״י ן׳ ג׳נאח בשרשיו (שרש עשק ב, עמ׳ 389): ׳ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו – מריבה מפני שרבו עמו, ופירשו בו טרדא מדברי (=מלשון) רבותינו ז״ל הידוע בענין הזה׳ (במקור הערבי, ׳כתאב אלאצול׳, כת״י הספרייה הבריטית מס׳ or. 4837 עמ׳ 157r: 'משגרה למא תשגרו מעה, וקד יפסר שג׳ל מן כלאם אלאואיל אלמשהור פי הד׳י אלמעני׳). הפירוש השני הוא תרגומו של רס״ג, והוא מתורגם ע״י ר״י ן׳ תיבון כ׳טרדה׳, ואמנם גם הראתי פנים בתרגומי לדברי הרד״ק בשרשיו (שרש עשק) שהוסיף ופירש בדברי הר״י ן׳ ג׳נאח כך: ׳ענין טרידה וערעור מדברי רבותינו ז״ל ויצאו עליה עשיקין׳ (לפנינו בכתובות צב: ובמקורות מקבילות: ׳עסיקין׳, והיינו הך כאשר העיר ר״א הבחור בנימוקיו לשרשי הרד״ק שם), ואמנם יתכן שכתב הרד״ק ׳ערעור׳ עפ״ד רש״י כאן ולא כתרגום המונח הערבי ׳שג׳ל׳. [והשוה נמי לשון הראב״ע שכתב: ׳ידוע בדברי קדמונינו רק במקרא אין לו ריע׳ (וזהו שהוסיף המהדיר במהדורתו ׳כמשמעו בלשון חכמים׳)].
2. קא. השוה לשון הרמב״ם בהלכות מלכים (יב:ד): ׳לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח [...] אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל׳. ועי׳ לו עוד במו״נ (ג:נא) ששם האריך בזה בדברו על מעלת האבות, וכ׳ בתו״ד שם: ׳ויראה לי כי אשר חִייב היות אלו הארבעה עומדים על תכלית זה השלמות אצל האלוה והשגחתו עליהם מתמדת ואפילו בעת התעסקם להרבות הממון – רצוני לומר, בעת המרעה ועבודת האדמה והנהגת הבית, היה מפני שתכלית כונתם היתה בכל המעשים ההם – להתקרב אל האלוה קרבה גדולה. כי תכלית כוונתם כל ימי חייהם להמציא אומה שתדע האלוה ותעבדהו, ׳כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו׳⁠ ⁠׳, הנה התבאר לך כי כוונת כל השתדלותם היתה לפרסם יחוד השם בעולם ולהישיר בני אדם לאהבתו. ומפני זה זכו לזאת המדרגה, כי העסקים ההם היו עבודה גדולה גמורה׳, וע״ש עוד.
[וכבר השוו לדברים אלו של הרמב״ם את השמועה שהביא רבנו בחיי ע״ש הרמב״ם בפירושו לשמות (כ:ט) עה״פ ׳ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך׳: ׳יאמר כל הששת ימים אפשר לך שתעבוד את ה׳ יתברך עם עשיית כל מלאכתך, כענין האבות שהיו עובדים את ה׳ יתברך עם עבודת המקנה ושאר ענינים הגופניים, אבל יום השביעי שבת כולו יהיה לה׳ אלהיך לא תעשה בו מלאכה כלל, זה שמעתי בשם הרמב״ם ז״ל׳ (וראה מה שנכתוב בזה במקומו)]. והשוה מש״כ להלן (פסוק כא ופסוק כה), וראה מש״כ בביאור תואר ׳עבד ה׳⁠ ⁠׳ שהעניק רבנו ליצחק לעיל (כד:יד).
3. קב. נראה שדקדוקו הוא, ששאר בני אדם העוסקים במו״מ כדי להרויח אין ריב ומצה זר להם עד כדי לקרוא נכס מנכסיהם ע״ש הריב שנתהווה בגללו, ועוד שאין רצונם להנציח ענין הריב לדורי דורות, ובפרט איש המעלה כיצחק אבינו ע״ה לא יאה לו לקרוא כן, ובהכרח טמונה כוונה רוחנית בשם הבאר.
לאמר לנו המים – לפי שהיו זוחלין מן הנחל שהיה שלהן,⁠1 וגם על השניה רבו. אבל כשהרחיק משם לא רבו, כעניין שנאמר: ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו (בראשית כ״ו:כ״ב).⁠2
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מרשב״ם בראשית כ״ה:כ״ג.
לאמור לנו המים, saying: "the water is ours.⁠" They argued that the water from the well had originally been flowing in the river that was theirs. They used the same argument with the second well Yitzchok's servants brought in. When Yitzchok moved away further and again succeeded in bringing in a well, they finally realised that it was he who was blessed, and that he had not robbed them of anything. (verse 22)
ויקרא שם הבאר עשק – יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות ואין בפשוטי הסיפור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק, והוא ואביו עשו אותם בשוה. אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דברי עתיד: כי באר מים חיים ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק, ולכן הזכיר באר מים חיים, כמו שנאמר: מקור מים חיים את י״י (ירמיהו י״ז:י״ג). וקרא הראשון עשק, ירמוז לבית הראשון אשר התעסקוא עמנו ועשו אתנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו. והשני קרא שמה שטנה, שם קשה מן הראשון, והוא הבית השני שקרא אותו בשמו שכתוב בו: ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלםב (עזרא ד׳:ו׳), וכל ימיו היה לנו לשטן עד שהחריבוהו וגלינו ממנו גלות רעה. והשלישי קרא רחובות, הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה והאל ירחיב את גבולנו כמו שנאמר: ואם ירחיב י״י אלהיך את גבולך וגו׳ (דברים י״ט:ח׳), שהוא לעתיד, וכתיב בבית: ורחבה ונסבה למעלה למעלה (יחזקאל מ״א:ז׳) ופרינו בארץ שכל העמים יעבדוהו שכם אחד.
א. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 138: ״התעשקו״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2 (שם נשמט ״יהודה״), דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 רק: ״שטנה וגו׳⁠ ⁠⁠״.
AND HE CALLED THE NAME OF THE WELL ESEK. Scripture gives a lengthy account of the matter of the wells when in the literal interpretation of the story there would seem to be no benefit nor any great honor to Isaac in that he and his father did the identical thing.⁠1 However, there is a hidden matter involved here since Scripture's purpose is to make known a future matter. A well of living water alludes to the House of G-d which the children of Isaac will build. This is why Scripture mentions a well of living waters, even as it says, A fountain of living waters, the Eternal.⁠2 He called the first well Esek (Contention), which is an allusion to the First House,⁠3 concerning which the nations contended with us and instigated quarrels and wars with us until they destroyed it. The second well he called Sitnah (Enmity),⁠4 a name harsher than the first. This alludes to the Second House,⁠5 which has indeed been referred to by this very name, in the beginning of his reign, they wrote 'sitnah'6 against the inhabitants of Judah and Jerusalem.⁠7 And during its entire existence they8 were a source of enmity unto us until they destroyed it and drove us from it into bitter exile. The third well he called Rechovoth (Spacious). This is a reference to the Future House, which will be speedily built in our days, and it will be done without quarrel and feud, and G-d will enlarge our borders, even as it says, And if the Eternal thy G-d enlarge thy border, as He hath sworn, etc.,⁠9 which refers to the future. And concerning the Third House of the future it is written, Broader10 and winding about higher and higher.⁠11 [The concluding statement in the present narrative, concerning the naming of the third well], And we shall be fruitful in the land,⁠12 signifies that all peoples will come to worship G-d with one consent.⁠13
1. Both Isaac and Abraham dug wells in the land of the Philistines. They did not quarrel with Abraham, but they did quarrel with Isaac. Thus, in the literal meaning of the story, there "is no great honor to Isaac.⁠"
2. Jeremiah 17:13. From the context of Ramban's language it would appear that he interprets the verse as if it said, A fountain of living waters, which is the house of the Eternal.
3. The First Sanctuary, which was built by Solomon and destroyed by the Babylonians.
4. (21) here.
5. The Second Sanctuary, which was built by the Jews who returned from the Babylonian Captivity and which was destroyed by the Romans.
6. Hatred, accusation. Thus the same word sitnah appears in connection with the Second Sanctuary.
7. Ezra 4:6.
8. Our historic enemies during the period of the Second Temple, signified in the chapter here by the Philistines.
9. Deuteronomy 19:8.
10. In Hebrew verachavah, from the same root as the name of the third well, Rechovoth. The connection between the third well and the Third Temple of the future, concerning which Ezekiel prophesied, is thus established.
11. Ezekiel 41:7.
12. (22) here.
13. Zephaniah 3:9.
ויקרא שם הבאר עשק – כתב הרמב״ן הכתוב מאריך ענין סיפור הבארות ולכאורה אין בו שום חדוש אבל יש בו ענין נסתר כי בא להודיע דבר עתיד כי באר מים חיים רומז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק ועל כן הזכיר באר מים חיים וקורא אותו עשק שרומז לבית ראשון אשר התעשקו עמנו ועשו עמנו כמה מלחמות עד שהחריבוהו והשני קרא שמה שטנה שם קשה מן הראשון והוא הבית השני שקרא שמו בשם הכתוב ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על אנשי יהודה וכל ימיו היה לנו לשטן עד שהחריבוהו והשלישי קרא אותו רחובות הוא הבית שעתיד ליבנות שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלי ריב ומצה והאל ירחיב בגבולינו ופרינו בארץ שהכל יעבדנו שכם אחד:
ויקרא שם הבאר עשק, "He named the well in question "strife.'" Nachmanides writes that the reason why the Torah devotes so much space to relating these incidents although at first glance they do not appear to contain any new kind of information, is, that although these verses do not contain new information on the surface, they do hint at hidden mystical connections. Torah is described in the parlance of the prophets as מקור מים חיים, "the source of truly life-giving water.⁠" With the building of the Temples by Yitzchok's descendants, the Torah became ever more firmly established among the nation, and though several Temples were subject to eventual destruction, the time will come when a permanent Temple will be erected, no longer subject to dispute and destruction, and at a time when God will expand the inheritance of the Jewish people, just as at Rechovot, Yitzchok felt that he had achieved the ability to expand.
עשק – כנגד בבל שעשקו את בית יהודה ומיד עושקיהם כח.
ורבו עליה רועי גרר עם רועי יצחק, ולזאת הסיבה קרא יצחק שם הבאר ׳עֵשׂק׳.
ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים אלו אמרו לנו המים כיון שחפרו הבאר כי משפט הכורה בור בר״ה שיזכה במים ובנזקיהם כמו שכתוב אצל אברהם. ורועי גרר אומרים לא כי לנו הארץ וכל תולדותיה. ועכ״ז נשאר הבאר עם עבדי יצחק [יב] וקרא שמה עשק – לומר שהתעשקו עמו ונצח אותם.
עשק ערעור. אף על פי ששם העשק מורה על ההתעשקות בכלל אם לטובה אם לרעה ופה אינו אלא לרעה כדכתיב ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק וכתיב ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו שפי׳ נתעסקו עמו במריבה וערעור ושם הערעור בכל מקום מורה על הרעה פי׳ עשק ערעור ועוד שלא יתכן לקראתו עשק בעבור ההתעשקותו בכלל מפני שכל הדברים הנעשים על ידי אדם אינם נעשים רק על ידי התעסקות ומה טעם לקריאת השם הזה על הבאר הזה ופי׳ עשק ערעור ולא מריבה על שם ויריבו מפני שהבאר האחרת קראו אותה שטנה שפי׳ מריבה:
כי התעשקו עמו התעסקו עליה במריבה וערעור. פי׳ התעשקו עמו התעשקו עליה מפני שכתוב אחריו ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה שטעמו כמו על הבאר הראשונה ואל יקשה עליך בעבור שמלת עמו כנוי לזכר והבאר בלשון נקבה כי פירושו התעשקו עמו עליה והוא מקרא קצר ופי׳ מלת התעשקות במריבה וערעור ולא ערערו בסתם כמו מלת עשק שפי׳ אותה ערעור מפני שעשק הוא שם מורה על ענין מה ואמר שהמכוון פה הוא הערעור אבל התעשקו הוא פועל ואם יפרש אותה ערערו כפי הוראתה לא נדע הערעור ההוא איזה מין ערעור הוא לפיכך הוכרח לפרש אותה ואמר התעשקו במריבה וערעור ומפני שהעשק אינו נופל בראשונה על הערעור כי הערעור הוא המתחייב מן ההתעשקות ולא יפול עליה אלא לשון יציאה כמאמר רז״ל משפחה שיצא עליה ערעור לפיכך הוצרך לומר התעשקו עליה במריבה ומפני שהמכוון פה הוא הערעור הוצרך לומר ערעור ומריבה שניהם יחד האחד לתיקון הלשון והאחר בשביל המכוון:
ואף על פי שרועי גרר רבו על אותו באר מים חיים באמרם לנו המים באמרם שמי הבאר היו באים שם מן הנחל ולכן היה מי באר מן העיר כמו עם הנחל הנה עכ״ז נשאר הבאר ההוא עם רועי יצחק עם היות שהתעסקו עמו עליו.
התעשקו עמו – השתדלו עם יצחק שיעזוב הבאר.
[א] ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק
[1] סנהדרין פרק אחד עשר דף קיא ע״א (סנהדרין קיא.)
עסק ערעור. ונראה מה שעל הבאר הראשון היה להם ערעור ועל השני שטנה (פסוק כא) ועל השלישי לא רבו (פסוק כב), כי בבאר הראשון שהיה סמוך אל הנחל (פסוק יט) היו אומרים שהמים יוצאים מן הנחל אל הבאר, ולקחו הבאר בערעור הזה. ואחר כך הרחיק יצחק עד מקום שאין לומר שהמים יוצאים מן הנחל אל הבאר, ושוב לא יכלו לערער, מכל מקום היו מריבים ושוטנים, שהיו אומרים כי אנחנו היינו חופרין אותו אם לא חפרת אתה. וזהו שטנה, שהיו שוטנים אותו. ונראה שבפעם השני לא היה צריך להרחיק כל כך, אלא שחפר באר במקום שהיה ידוע שאין מי נחל נמשכין לבאר. ואחר השטנה היה מעתיק לגבול אחר, ולפיכך כתיב (פסוק כב) ״ויעתק״ עד מקום שלא יוכלו לומר שהם היו חופרין שם, ולא היה להם שטנה, ולפיכך לא היה להם ריב ושטנה בפעם הג׳:
רֹעֵי גְֿרָר: הגימ״ל רפה. [גְרָר].
נתעשקו עמו כו׳. רצונו לתרץ בזה שלא תפרש עשק לשון ערעור אלא הוא עסק ממש כלומר עסק של ערעור:
They disputed with him... Rashi is telling us not to explain the word עשק as meaning "dispute.⁠" Rather, it means an actual עסק (matter). I.e., it was a matter of dispute.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ויריבו רועי גרר – כל לשון ״מריבה״ נופל על דין ודברים שבין שני כתות, אלה טוענים כך ואלה כך. כמו ״ועמדו שני האנשים אשר להם הריב״,⁠1 ״ועל פיהם יהיה כל ריב״2 ובארנוהו בפירוש ״ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם״.⁠3 והודיע זה הכתוב שאעפ״י שנתרחק יצחק מגרר לא חלפה שנאת אנשי המקום. כי רועי גרר שהיו רועים מקנה אדוניהם שרי גרר בנחל ההוא, ספרו מה שקרה לרועי יצחק בנחל שחפרו ומצאו באר מים חיים, וטענו אנשי גרר שאעפ״י שנתן לאברהם ולזרעו חק ומשפט לחפור בארות, לא חפרו הבאר הזה אבל מצאוהו נובע מן הארץ; ולכן להם היא,⁠4 כי הם אנשי המקום. ורועי יצחק טענו שע״י שחפרו בארץ נגלה להם הבאר ההיא ודומה לשאר בארות שהם חופרים. וגם הכתוב הזה יורה שאין נחל גרר ממלכה אחרת5 שהרי רועי גרר רעו שם מקניהם, וטענו דין קדימה על רועי יצחק.
ויקרא שם הבאר עשק – הכתוב לא ספר מי משני הכתות זכה בדין. כי נודע מקריאת השם שהקורא שם הוא בעל הבאר. וידענו שכבוא הדבר לפני המלך פסק כי הדין עם רועי יצחק, לאות כי אבימלך היה חפץ בטובת יצחק.
עשק – פירש רש״י ז״ל ״ערעור״. ואין כונתו שהוראת ״עשק״ על מריבה ומדון, כי לשון זה מורגל בדברי רז״ל לטוב ולרע.⁠6 אבל כאן היה העסק של רועי גרר ריב ומדון, ועשק הוא מעשה או עבודה. וכאן היה ערעור.
כי התעשקו עמו – פירוש הטעם לפי שמלת ״עשק״ יפול על כל דבר-מעשה, ויונח גם על חפירת הבאר שחפרו, על כן אמר ״כי התעשקו עמו״, לא בעבור מעשה הבאר אלא לפי שאנשי גרר התעסקו עם יצחק לדון לפני המלך בטענות שאין לו זכות בבאר ההיא, קרא שמה ״עשק״ לזכרון המעשה שקרה לו עם הפלשתים, כלומר הבאר הזאת גרמה לי עשק ויצאתי זכאי.
1. דברים יט, יז.
2. שם כא, ה.
3. בראשית יג, ז.
4. שייכת לפלשתים של גרר.
5. כדברי רמב״ן.
6. כוונת רבינו שיש הבדל בין שימוש לשון ״עסק״ בלשון חז״ל לשימושה במקרא. וכן קבעו במסכת חולין (קלז, ב) ״לשון תורה לעצמה, ולשון חכמים לעצמם״. בלשון חז״ל ״עסק״ יכול להיות ״עסקי אכילה ושתיה״ (בבא קמא צב, א) או פרנסה ״הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה״ (אבות ד, י). אבל בלשון המקרא ״עשק״ הוא ערעור.
לנו המים – ולא אמרו לנו הבאר, כי עיקר טענתם היה על המים, באמרם שמימי הנחל הם אשר ימצו שם, ומתמציתם ימלא הבאר, ובזה יתמעט הנחל, ולכן המים שלנו הם, ועל כן הזכיר למעלה וימצאו שם באר מים חיים, להודיע כי היה מקור נובע מים חיים, ואין מימיו מן הנחל כאשר אמרו מריביו:
עשק – לשון ערעור, וכן התעשקו פי׳ ערערו עליו, והוא קרוב לענין עסק בסמ״ך הידוע בדברי חז״ל:
ויקרא שם הבאר – אין אדם נותן שם לדבר שאינו שלו, ומזה ראי׳ שעם היות שרבו על הבארות נשארו ליצחק, והיה מתקיים בו לא הניח לאיש לעשקם (רא״ש דלא כרמב״ן) וסיפר הכתוב ענין הבארות ויציאתו מגרר, והליכת אבימלך אליו להודיע שנתקיים מה שנאמר לו לך ולזרעך אתן כל הארצות האל, כאילו הוא היה אדוני הארץ, ולזה הודיע אף שהם ברשעתם סתמו כל הבארות שהיה מימי אברהם כדי שלא יהנו מהם רועי יצחק, וגם אבימלך אמר אליו לך מעמנו כי עצמת ממנו, כלומר שלרוב מקנהו לא היה מקום למקנה הארץ, ויצחק הלך משם, ולא נתרחק מן העיר וישב בנחל גרר סמוך לעיר ושב וחפר הבארות שמימי אברהם, והשתרר עליהן לקרות להן השמות שקרא להן אביו, להודיע שבעל כרחם עשה כן, וגם חפר ומצא מים חיים, ואע״פ שרבו עוד לאמר לנו המים, באמרם שמי הבאר היה באים שם מן הנחל, עם כל זה נשארו הבארות ליצחק, וכל זה יורה שישיבתו בארץ היה כאלו הוא אדון הארץ, עד שאבימלך הלך אליו לבקש אהבתו (רי״א דלא כרמב״ן שכתב שאין בחפירת הבארות תועלת ולא כבוד ליצחק), ועי׳ בדברי הגר״א ענין נשגב בדרך אמת בחפירות בארות אלה.
עשק כי התעשקו – כל מעשה הנעשה בכוונה מוטעת שהתכוין לעשות דבר זה ונעשה דבר אחר, נקרא מתעסק כגון שהתכוין לבלוע רוק ונמצא שבלע חלב, התכוין להטיח בכותל ונמצא שהטיח בערוה, נקרא בדברי רבותינו מתעסק בחלבים ועריות, וכן כשהתכוין לחתוך דבר תלוש ונמצא שהוא מחובר שהיא מלאכה שלא כמחשבתו (אונבעאבזיכטיגטע בעשאֶפטיגונג), הנה אמר ויריבו רעי גרר, ולשון ריב הוא לשון רבנות והתרברבות (מייסטער שפיעלען), כמבואר במשפטים לא תענה על רב, אמר ויריבו שהי׳ משתדלים לנצח ולהיות רב ושליט על באר זה, ואחר שהיתה יגיעתם לריק כי לא היו הם המנצחים ולא נעשה מה שהתכונו, וביותר לרבותינו שבבוא הבאר לידי רעי גרר מצאוהו שנתיבשו מימיו, כמ״ש בתיב״ע והוה צבו מן שמיא ויבשת ובכן אהדרו יתה ליצחק, הנה השתדלו להשיג באר מים חיים, ומצאוהו ריק אין בו מים, ולא השיגו מה שהי׳ מתכונים אליו, והיתה מריבתם למפרע רק כמתעסקם, השתדלות בכוונה מוטעת, לכן קרא שם הבאר עשק כי התעשקו, ולהמפרשים עשק והתעשק ענין ערעור ומריבה, למה לא היה קורא את שם הבאר מריבה, כי רבו אתו, וכן שטנה שבבאר השני ענינו התנגדות המשבית את שלום חבירו (געגנער, הינדרער, רוהעשטאֶרער) כמו כתבו שטנה (עזרא ד׳) והמחרחר ריב עם חבירו לנצחו, ולא עלתה בידו, הנה לא היתה מריבתו כ״א השבתת השלום לפי שעה. לפי המבואר שמות הבארות הם הם לזכרון תודה להשם, שלא הניח לאנשי תושב לעשוק את הגר, והחליף מריבתם לעסק ושטנה והיתה כל יגיעת מריבתם לריק ולהבל ולא הועילו מאומה.
התעשק עמו – התעסק בלשון סורי difficilis, asper fuit {היה קשה}, וכן בלשון חכמים שדה שיש עליה עסיקין (שבועות ל״א.) ענין ערעור; ודח״א ע״ה אומר כי מזה ג״כ עסיק עפרא ({בבא} מציעא {ע״ד} ע״א) העפר היה ביוקר. והנה באר זו והאחרת הנקראת שטנה נראה (כדעת מה״ר שלמה דובנא) שנשארו ליצחק, כי אעפ״י שרבו עליהן לא גזלו אותם ממנו, אלא נתפשרו עמו באחד מן הדרכים.
contested (hit’asseku) with him. In Syriac, התעסק means “was hard or difficult,” and similarly in Rabbinic Hebrew [we find the expression] “a field that has asikin upon it” (Shavuot 31a), meaning a legal dispute. The late David Hai Ashkenazi said that this was also the derivation of asik afra, “the dust was expensive” (Bava Metsi’a 74a). It seems (according to Dubno) that this well and the other one called Sitnah [next v.] remained in Isaac’s possession, since although they contended over these wells, they did not steal them from him, but reached some compromise with him.
ויריבו – אין ספק שכריית הבאר היתה מותרת. הקרקע היה הפקר, וממילא הכורה באר זוכה בה. נוכל לקבל הנחה זו כמובנת מאליה כשבבנו של אברהם עסקינן. ישנה גם ראיה לכך, שהכורה באר במקום הפקר זוכה בה, מהכתוב לעיל (כא, ל), ששם דרש אברהם הודאה רשמית בלבד, שהוא אכן חפר את הבאר. בנוסף, באר זו הייתה באר מים ״חיים״, מי מעין הבוקעים ממעמקי האדמה, ואף אחד לא יוכל לטעון שיצחק היטה את המים האלה, ומנע מאחרים את הגישה אליהם.
ואף על פי כן רבו עמו, כדרך שמאות בשנים היו מטרידים את היהודי בגלות בטענה של: ״חפרת אכן את הבאר; החור הוא שלך, אך המים הם שלנו!⁠״
עשק נמצא בתנ״ך רק במקום היחיד הזה, אך בלשון חכמים הוא נמצא לרוב ״עסק״, ״מתעסק״: ללמוד דבר ולהיות טרוד בו. ״עיסקא״: מסחר. ״עסיקין״, כמו ״עשׂק״ בפסוקנו: מריבות בין בעלי דין.
השורש ״עשׂק״ קרוב כנראה ל״עושׁק״, ״חזק״, ״עזק״, ״אזק״, המציינים כולם תפיסה והחזקה בכח. כך, ״עשׂק״: לתפוס דבר בכח על ידי מאמץ שכלי; להשיג דבר באמצעות הטרדה. אך בלשון חכמים, יש ל״עסק״ הבנה יותר כללית: לרכז את כל הכחות השכליים בהשגת מטרה או דבר; ללמוד דבר ולהיות שקוע בו.
ויריבו רעי גרר – שע״י שהיה מים חיים שהמעין מקורו מן ההרים, היה להם טענה לאמר לנו המים – א] כי מי המעין יוצאים מן ההר שבגרר שהוא מגבול אבימלך. ב] שהיה מחוקי המלכות שכל הנמצא בבטן הארץ שייך אל המלכות, וא״כ מי תהומות הם של המלך ובני המדינה, ורועי יצחק היה להם טענה שהמים שבבטן הארץ הם הפקר, ושייך להם אחר שהם חפרו ומצאו אותו, וע״כ קרא שם הבאר עשק כי היה ביניהם עשק וטענות, שכ״א היה לו טענה לפי דעתו.
{Why did Yizhaq call the first well that he had dug, Eseq, specifically?}
THE SHEPHERDS OF GRAR QUARRELED WITH YIZHAQ’S SHEPHERDS. Since this was a living spring whose source was in the mountains, the shepherds of Grar claimed “The water is ours!” For first of all, the spring emerged from the mountain which was in Grar, within Avimelekh’s boundary. Secondly, according to their government's legislation anything found within the earth’s caverns belonged to the government. If so, all underground springs are the property of the king and his citizens. Yizhaq’s shepherds argued that the underground springs had no owner, and, if anything, belonged to them, since they had dug them and discovered them. Therefore, They named the spring Eseq, because they contended — with each other, as each in his opinion had a legitimate claim.
אבל: ויריבו וגו׳ לנו המים: כי אמרו שהמה נמשכים מהנחל1, ושרי מלוכה היה להם מקום להעלים עין מהאמת מחמת שנאה שבלב.
כי התעשקו עמו: היה בזה רוב דברים אשר הוכיח יצחק כי מים חיים המה, והמה נתווכחו עמו, וזה מיקרי ״עשק״2.
1. והנחל הוא שלהם. אך האמת היתה שזו היתה באר מים חיים הנובעים ממקור עצמי שלהם. וכך פירש הרמב״ן (פסוק י״ז) חזקוני ומלבי״ם.
2. עצם הויכוח. וכן פירש במלבי״ם, ולא כרש״י (וכן ראב״ע ורד״ק) שמפרש מלשון ערעור.
עשק – מלשון עשק = לריב.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כא) וַֽיַּחְפְּרוּ֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וַיָּרִ֖יבוּ גַּם⁠־עָלֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֥א שְׁמָ֖הּ שִׂטְנָֽה׃
They dug another well and quarreled over it, too. He named it "Sitnah".⁠1
1. Sitnah | שִׂטְנָה – Perhaps: "opposition" (R. Avraham b. HaRambam, pointing to the related root "שטן" which refers to an adversary). Alternatively: "hatred" (Chizkuni), or: "accusation", as in Ezra 4:6 or Zekharyah 3:1.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בעודהכל
[צה] 1ויקרא שמה שטנה, כנגד ספר ואלה שמות על שם שמררו את חייהם בעבודה קשה (שמות א׳:י״ד). (בראשית רבה סד)
[צו] 2שטנה, ללמדך אין כל צדיק וצדיק שאין לו משטינין. למה נקרא שמו שטן שמשטה האדם מדרך טובה לדרך רעה. (מדרש הבאור כת״י)
1. לעיל מאמר פד. ובמדרש החפץ על שהשטינו המצרים לישראל.
2. בשכ״ט שטנה משטינן אותו כלפי המלכות. ועי׳ זח״ג כא: ובכת״י ילקוט מעין גנים וכ״ה במדרש החפץ ויש אומרים שבארות אלו כנגד שבע מצות שנצטוו עליהם בני נח דורשים עליהן משמותן אתה למד, שטנה שלא יעבדו ע״ז וג״ע ושפכ״ד וגזל ואבר מן החי שזה מעשה השטן, עסק רמז לדינים שידונו בהם בני נח. רחבות שיעבדו בוראן וידעו אותו. ועי׳ לעיל מאמר עה. צא.
וַחֲפַרוּ בֵּיר אֻחְרִי וּנְצוֹ אַף עֲלַהּ וּקְרָא שְׁמַהּ שִׂטְנָה.
They dug another well and they also argued about it. He named the well Sitnah.
וחפרו באר חוריא ואדינו אףב עלה וקרא שמה שטנה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חורי״) גם נוסח חילופי: ״אחרי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואדינו אף״) גם נוסח חילופי: ״ואתנצון לחוד״.
וחפסו ביר אוחרי נצו אוף עלה ויבשת ותו לא נבעת וקרא שמ⁠(א){ה} סטנא.
And they digged another well; and they contended for it also; and it dried, and did not flow again. And he called the name of it (Sitnah) Accusation.
וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה – כְּנֶגֶד סֵפֶר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת, עַל שֵׁם: וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה (שמות א׳:י״ד).
[פרק כו]
ויריבו גם עליה – מכאן שהרשעים מבקשים לבלוע תמיד ממונן של צדיקים ורוצין לדחותן.
[פרק כו]
ויחפרו באר אחרת – מכאן שהצדיקים בורחים מפני התרעומות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

וחפרו ביר אכ׳רי פכ׳אצמוה עליהא פסמוהא ד׳את אלענאד.
וחפרו באר אחרת ורבו עמו גם עליה, ולכן קראו אותה בעלת המריבה.
שטנה – נויישמנט.
שטנהnuisement in old French.⁠1
1. English: hindrance.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה – משטינין אותי כלפי המלכות. ובמדרש רבותינו כנגד ס׳ שמות דכתיב וימררו את חייהם בעבודה קשה (שמות א יד):
ויחפרושטנה – כלומרא לשטן הם לנו אלה, כי בכל אשר אנחנו חופרים הם מריבים עמנו.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״כמו״.
ויחפרו...שטנה, from the word “Satan.” The name reflected the fact that every time they dug with success they would be subjected to this hatred.
שטנה – כמו שביאר המפרש1 ׳ד׳את אלענאד׳ (=בעלת ההתנגדות), נגזר מן שטן. כלומר ׳הפלשתים מתנגדים לנו ומדיחים אותנו מכוונתנו ותשוקותנו הרוחניות׳, ולפיכך העתיק (=נסתלק) משם.
1. קג. ר״ל רס״ג, וכ״ה לפנינו בתפסיר.
ויקרא שמה שטנה – אינו מפרש על מה קרא שמה שטנה, כמו שמפרש עשק כי התעשקו עמו (בראשית כ״ו:כ׳). אלא מן הראשון אמר שמא כדין עירערו וכשראה שהיו מערערין בשני, אמר ודאי שטנה ושנאה היא ומשום כך אינו מפרש.
ויקרא שמה שטנה, "he named that well: "hatred.⁠" We must not understand the name of this well as reflecting the same sentiments as the previous well he had dug, as at that time the name עשק, "dispute,⁠" reflected that he gave the Philistines the benefit of the doubt when they claimed that the waters that came out of that well had previously flowed in their river. When they disputed his right to the second well, he became convinced that their arguments were malicious and not based on a legitimate claim.
ויקרא שמה שטנה – כלומר מן הראשון אקראי בעלמא הוא אבל מזה ודאי שנאה ושטנה הוא זה.
ויקרא שמה שטנה – כלו׳ מן הראשון אקראי הוא אבל מזה ודאי שטנה הוא.
ויקרא שמה שטנה, "he called its name Sitnah. (hatred, enmity) He had given the Philistines the benefit of the doubt regarding denying his claim to the first well his servants had dug. But now he knew that that had not been mere coincidence, but a display of their hatred of him.
שטנה – כנגד המן שכתב שטנה על ירושלים ולכן שטנה ב׳ הכא וההיא דהתם.
ויקרא שמה שטנה – לא זכר בזה טעם כי נִמֻקו עמו כמו שם ׳הבל׳.⁠1
1. שלא כמו הבארות ״עשק״ ו״רחבות״ שמובא נימוק מפורש למתן שמות אלו, לשם הבאר ׳שטנה׳ לא ניתן נימוק, הואיל ושמו מובן מאליו (׳נימוקו עמו׳ – על פי גיטין סז.), כמו השם ׳הבל׳ (לעיל ד׳:ב׳), שלא ניתן לו הסבר כי הוא מובן מאליו (בניגוד לשם ׳קין׳ שניתן לו הסבר לעיל ד׳, א ״ותאמר קניתי איש את ה׳⁠ ⁠⁠״.
(כא-כב) וחפרו אחר כן באר אחרת ורבו גם עליה, ויקרא שמה ׳שׂטְנָה׳. ונסתלק משם וחפר באר אחרת, ולא רבו עליה רועי גרר, ויקרא שמה ׳רחובות׳, ויאמר: כי עתה הרחיב ה׳ לנו מִצָּרֵינוּ המְצֵרִים לנו, וזה לאות שכבר יצליחו מעשינו בארץ.
וכן היה בבאר אחר אשר רבו עליה גם כן ונצח אותם [יב] וקרא אותה שטנה – לומר שיצאו לו לשטן ולא יכלו לו.
(כא-כב) וכן חפרו באר אחרת ועם שגם כן רבו עליו נשאר עמו וקראהו שטנה לשנאתם אותו עד שכאשר חפרו הבאר השלישי׳ לא רבו עליה ולכן קרא שמה רחובות כי אמר יצחק הרחיב י״י לנו ופרינו בארץ כלומר אף על פי ששלחוני מאתם בעל כרחם ירחיב לנו השם בארץ הזאת וזה טעם כל הספור הזה שנכתב כאן שלא מצא בו הרמב״ן תועלת ולא כבוד ליצחק. ונכנס לבארו על דרך הצור׳ לבית קדשנו ותפארתנו ולדעתי יש כבוד גדול ליצחק ולכן יכתב פה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ויחפרו באר אחרת – כאן לא אמר ״ויחפרו עוד בנחל וימצאו באר אחרת״, כי הראשונה חפרו לכונה אחרת ומצאו מים חיים שלא מדעתו. אבל החפירה השניה היתה בעבור באר, ואיננו באר מים חיים כי אין זה בידם. ומאין ידעו אנה ימצאו מעין בארץ? אבל היא כמו הבארות שחפרו עבדי אביו.
ויריבו גם עליה – המריבה הזאת אין לה טעם. כי ידעו שיש ליצחק רשות לחפור בארות ואין להם טענה עליו. אולי אמרו שיש לו בארות הרבה במדינה ומה לו לחפור עוד? וכיוצא בטענות של מרמה שמדרך השונאים והמקנאים לעשות.
ויקרא שמה שטנה – אם הוא קרא לה שם ידענו שזכה בדין, ולא פירש טעם למה קרא אותה ״שטנה״ כמו שפירש בשם ״עשק״. כי אין צורך, כי השם עצמו יורה ענינו שהשם הזה זכר כי הפלשתים עומדים לשטנו ומבקשים רעתו. שהרי היתה מריבת חנם כמו שפירשנו, וגם הם ידעו כן ואע״פ כן רבו משנאה.
שטנה – כלומר לשטן הם לנו כי בכל אשר אנחנו חופרים הם מריבים עמנו:
ויחפרו באר אחרת – בכ״ז לא רצו להחזיק בו בחזקת היד, וחפרו באר אחרת למנוע א״ע מן הריב. ויריבו גם עליה, ובזה לא היה לרועי גרר שום טענה, אחר שהיה באר של מי גשמים שהם הפקר, וע״כ קרא שמה שטנה שלא היה בזה עשק וטענות רק שעמדו לשטן להם בלא שום טענה, ועוד שבריבם על הבאר הראשון היה מפני שגם הם היו צריכים למים והיה סבת הריב תועלת עצמם, אבל בריבם על הבאר הזה שלא היו צריכים לו אחר שהיה להם באר מים חיים אשר לא יכזבו מימיו, א״כ היה רק שטנה לשטן אל יצחק ולהפסידו לא בעבור צרכם אליו.
{Why did Yizhaq call the second well Sitnah?}
THEY THEN DUG ANOTHER WELL. Although they considered their claims legitimate, they did not want to take the wells by force. They dug another well to avoid being involved in an argument.
It, too, they quarreled over — although this time the shepherds of Grar had no claim at all, for this wellspring was based on rainwater and certainly had no previous ownership.
And he called it Sitnah (persecution) — for this time there was no legitimate cause for contention, and they were being falsely persecuted without any just claim. Furthermore, concerning the first spring there was reason for argument, because they too needed the water. Since the shepherds of Grar had in their possession a living spring with an unlimited supply, they had no need for this spring. Yizhaq was persecuted to cause him harm, and not for their own benefit.
ויקרא שמה שטנה1: אחר שראו שעלה בידם לגזול הבאר בטענה בדויה, הוסיפו לגזול בלי טענה רק עמדו לשטן2, וגם אז העלימו השרים עין.
1. וכאן לא מוזכרת הסיבה.
2. כך פירש הרד״ק, וכן החזקוני והמלבי״ם.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בהכל
 
(כב) וַיַּעְתֵּ֣ק מִשָּׁ֗ם וַיַּחְפֹּר֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וְלֹ֥א רָב֖וּ עָלֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֤א שְׁמָהּ֙ רְחֹב֔וֹת וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי⁠־עַתָּ֞ה הִרְחִ֧יב יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה לָ֖נוּ וּפָרִ֥ינוּ בָאָֽרֶץ׃
He moved on from there and dug another well and they did not quarrel over it. He named it "Rechovot"1 and said, "Because now Hashem has given us space and we will be fruitful2 in the land.⁠"
1. Rechovot | רְחֹבוֹת – The name means "spaces".
2. we will be fruitful | וּפָרִינוּ – As the context is not one of having progeny, Shadal suggests that here the word connotes being successful (as when an endeavor "bears fruit").
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[צז] 1ויעתק משם ויחפר. היינו דאמור רבנן מאן דביש ליה בהא מאתא ולא אזל מינה למאתא אוחרי צועק ואינו נענה. הני מילי במילי דעלמא כלשכן במילי דשמיא גולה ואפילו לסוף העולם. ילמד כל אדם מיצחק אבינו כיון שבאו עליו משטינין הניחן והלך לו מה היה לו בסוף כי עתה הרחיב ה׳ לנו. (מדרש הגדול)
[צח] 2ויקרא שמה רחבות, כנגד ספר משנה תורה שכתוב בו כי ירחיב (דברים י״ב:כ׳). (בראשית רבה סד)
[צט] 3ויקרא שמה רחבות, על שם כי עתה הרחיב ה׳ לנו ופרינו בארץ שלא הזיקה שום חיה רעה ולא שכלה בהמה. (בראשית רבה סד)
1. לעיל פי״ב מאמר ו. וב״מ עה: ובמדרש אגדה מכאן אתה למד ששינוי מקום מועיל. ועי׳ לעיל מאמר פב. ולקמן קיב. ובמדרש הבאור כת״י ויעתק משם מיכאן אמרו הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור.
2. בשכ״ט גורס רחובות דרשו רבותינו כנגד ס׳ ויקרא שהוא ממולא ומרובה הלכות ותורות. ועי׳ לעיל מאמר פד.
3. מאמר זה מביא בש״נ במכנח״י מב״ר כת״י תימני. ובדרשת אבן שועיב כ׳ יספר הכתוב ענין הבארות שחפר יצחק ואמרו במדרש כי הם רמז לשלשה מקדשות כי כל ענייני האבות וספורים ומעשיהם הכל רמז לבנים, כתיב הכא ויחפרו עבדי יצחק בנחל רמז לבית ראשון כי שם הנחל היוצא מבית המקדש כו׳ ויחפרו באר אחרת ולא רבו עליה רמז למקדש הג׳ העתיד ליבנות לזמן המשיח עייש״ה, וכנראה היו הדברים לפניו באיזה מדרש. ועי׳ בפי׳ הרמב״ן כאן ובמנורת המאור אלנקוה ח״ב פ״ב לה. וברב״ח מה שפרשו בסגנונים שונים דבארות אלו ושמותיהם רומזים לגליות ישראל ולגאולתן. ועי׳ זח״ג קמא: רצח. שב: ועי׳ באונקלוס ויונתן ורש״י כאן.
וְאִסְתַּלַּק מִתַּמָּן וַחֲפַר בֵּיר אֻחְרִי וְלָא נְצוֹ עֲלַהּ וּקְרָא שְׁמַהּ רְחוֹבוֹת וַאֲמַר אֲרֵי כְעַן אַפְתִּי יְיָ לַנָא וְנִפּוֹשׁ בְּאַרְעָא.
He departed from there and he dug another well, and there was no argument over it. He named it Rechovot, and said, “For now Hashem has made room for us, and we shall be fruitful in the land.”

וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה׳ לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ
וְאִסְתַּלַּק מִתַּמָּן וַחֲפַר בֵּיר אָחֳרִי וְלָא נְצוֹ עֲלַהּ וּקְרָא שְׁמַהּ רְחוֹבוֹת וַאֲמַר אֲרֵי כְעַן אַפְתֵּי (ח״נ: יַפְתֵי) ה׳ לַנָא וְיַפְּשִׁנַּנָא (ח״נ: וְנִפּוֹשׁ) בְּאַרְעָא
א. עיין לעיל ״וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם״ (בראשית יב ח) בהערת המסורה לת״א.
הִרְחִיב ה׳ – תיאור העבר או תפילה לעתיד?
ב. ברוב הנוסחים ״הִרְחִיב ה׳ לָנוּ״ – ״אַפְתֵּי ה׳ לַנָא״ בעבר. אבל יא״ר גרס ״יַפְתֵי״ בעתיד ו״אוהב גר״ קילס דבריו: ״גם זה דרך כבוד כלפי מעלה, כי באמרו הִרְחִיב נראה כמי שמסיר בטחונו מהאל שאומר: אך עשרתי מצאתי הון. והתחכם אונקלוס לפרשו בלשון עתיד, כלומר: עתה אני רואה שהאל ית׳ גזר להרחיב את גבולי ולהרחיב את גבולי, ונכון הוא מאד״. ואולם רבים השיגו עליו; אין כאן התחכמות, כי באמרו הִרְחִיב ה׳ לָנוּ הוא נותן הודאה לעבר ושם מבטחו שיפרנו לעתיד.⁠1 והטעם לנוסח ״יַפְתֵי״ בעתיד שונה, ראה בהערה הבאה.
ג. לנוסחי ״וּפָרִינוּ בָאָרֶץ״ – ״וְיַפְּשִׁנַּנָא בְּאַרְעָא״ זוהי תפילה: ה׳ יפרה אותנו. אבל לנוסח ״וְנִפּוֹשׁ בְּאַרְעָא״ התולה ההתרבות בעצמו וכאילו אינו צריך לעזר ה׳, נכון לתרגם ״הִרְחִיב ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״יַפְתֵי״ כתפילה לעתיד. ושיעורו: מאחר שירחיב ה׳ לנו, נפרה מעצמנו.⁠2
1. ״באורי אונקלוס״ ו״לחם ושמלה״.
2. וכך גרס רש״י שכתב: ״ופרינו בארץ – כתרגומו וְנִפּוֹשׁ בְּאַרְעָא״.
ואסתלקא מן תמן וחפר באר חורי ולא אדינו עליהב וקרא שמה רחובות ואמר ארום כעןג אפתי י״י לן ותקפינןד בארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואסתלק״) גם נוסח חילופי: ״נטל״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חורי ולא אדינו עליה״) גם נוסח חילופי: ״אחרי ולא אתנצון עלה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כען״) גם נוסח חילופי: ״כדון״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותקפינן״) גם נוסח חילופי: ״וסגונן״.
ואיסתלק מתמן וחפס ביר אוחרי ולא נצו עלה הי כקדמאי וקרא שמ⁠(א){ה} רווחתא ואמר ארום כדון ארווח י״י לנא ויפישיננא בארעא.
And he removed from thence and digged another well, and for that they did not contend as formerly, and he called the name of it (Ravchatha) Spaciousness; for he said, Now hath the Lord given us space to spread us abroad in the land.
וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת – כְּנֶגֶד מִשְׁנֵה תוֹרָה, עַל שֵׁם: כִּי יַרְחִיב (דברים י״ב:כ׳), כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה׳ לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ.
ויעתק משם – מכאן אתה למד כשהשעה דוחקת אדם ב׳ פעמים חזקה הוא וצריך לדחות מפניה. ויחפור באר אחרת, מכאן ששנוי המקום מסייע לנדחק.
ויעתק משם – מכאן אתה למד ששינוי מקום מועיל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ת׳ם אנתקל מן ת׳ם וחפר בירא אכ׳רי ולם יכ׳אצמוה עליהא פסמאהא ד׳את אלסעה וקאל אלאןא יוסע אללה לנא וינמינאב פי אלבלאד.
א. אלאן] לאן ב
ב. וינמינא] וימינא ב
אז עבר משם וחפר באר אחרת ולא רבו עמו עליה, ולכן קרא לה בעלת ההרחבה, ואמר, עכשיו ה׳ ירחיב לנו ויפרה אותנו בארץ.
ופרינו בארץ – וניפוש בארץ.
ופרינו בארץ WE SHALL BE FRUITFUL IN THE LAND – as the Targum translates it וניפוש and we shall increase in the land).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ויעתק – כלומר ויסתלק, ודומה לו המעתיק הרים (איוב ט ה):
ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות וגו׳ – והרבה בשמועו, ובמדרש רבותינו כנגד ס׳ ויקרא שהוא ממולא ומרובה הלכות ותורות:
ולא רבו עליה – לפי שנתרחק ממרעיתם, דכתיב: ויעתק משם.
Velo' THEY DID NOT QUARREL OVER IT: because ho had moved far away from their grazing areas, as it is written, "HE MOVED ON FROM THERE.⁠"1
1. So also R. Joseph Bekhor Shor, R. David Qimhi and Midrash ha-gadol.
ויעתק משם – למקום שלא יוכלו לומר שבא מן הנהר שלהם, ומשום הכי לא רבו עליה.
ויעתק משם – HE MOVED ON FROM THERE – to a place where they could not say that it came from their river, and because of this THEY DID NOT QUARREL OVER IT.
ויעתק – העתיק כלי חפירתו משם ורחק מעט מגבולם במקום שלא יוכלו לערער.
ולא רבו עליה – כי הדבר היה גלוי, ואין במקום ההוא ספק כי מבאר שבע הוא ולא מגרר. לפיכך קרא שמה רחבות להודיע לבאים אחריהם כי לא רבו על זאת הבאר.
ופרינו בארץ – כי אין שטן ומריב ונפרה ונרבה במקנה.
ויעתק, he removed his digging tools from the immediate neighborhood so that the shepherds of Gerar should not be able to claim future discoveries of water as belonging to them. It was clear beyond doubt that the area where Yitzchok’s servants dug now belonged to the region of Beer Sheva. This is why he called this well רחובות, to inform subsequent generations that the ownership of this well had never been disputed.
ופרינו בארץ, seeing that this is not subject to dispute we can now become fruitful and multiply in this land.
רחובות – כנגד יון שגזרו שלא יטבלו כדי למונעם מפריה ורביה. ונעשה להם נס ונזדמן להם מקוה לכל אחד ואחד וזהו ופרינו בארץ.
ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה – וא״ת למה לא רבו עליו כמו שעשו בשאר הבארות. וי״ל דיצחק אמר להם דעו כי מחמתי הוא כי המים עלו כנגדי כבר ג׳ פעמים לכך לא רבו עליהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

גם במה שנעתק לחפור באר אחרת אשר לא רבו עליה קרא שמה רחובות – לומר כי עתה הרחיב ה׳ לנו ופרינו בארץ – כלומר אפילו בעל כרחם וכל זה גודל לב כמסתר פנים אשר עד כה גדלו הש״י.
ופרינו בארץ ונפוש בארעא. כי הוי״ו השיבו לעתיד ואע״פ שיצדק שיהיה פועל עבר אף על פי שהוא בוי״ו ומ״מ הענין מוכיח שהוא עתיד כי אחר ההרחב׳ צריך זמן לפרות ואיך יאמר כי עתה הרחיב גם פרינו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

וניפוש בארעא. שאינו לשון עבר, כי אחר שקרא שם הבאר ״רחובות״ על שם ״כי הרחיב ה׳ לנו״, אם כן עדיין לא פרו בארץ, שאם כבר פרו למה יקרא שם הבאר על שם ההרחבה, ולפיכך על כרחך צריך לפרוש ״ופרינו״ – ׳וניפוש׳:
וַיַעְתֵק: העי״ן בשוא לבדו. [וַיַּעְתֵּק].
רְחֹבוֹת: בהעתק הללי רחבת, ירוש׳ רחבות, עכ״ל. ובמקרא גדולה1 כתו׳, ובתקון ס״ת ראיתי רחבת חס׳ ומוגה חס׳, עכ״ל. ובכל הספרים מצאתיו מל׳ וא״ו בתראה, ובאחד מהם <כ"י> כתו׳ עליו כן כתי׳. וכ״כ הרמ״ה2 ז״ל חס׳ וא״ו קדמאה ומלא וא״ו בתראה. [רְחֹבוֹת].
כִֽי⁠־עַתָה: בחילופי׳ כ״י הכ״ף במאריך לבן אשר, וכן הוא בקצ׳ מדוייקי׳, ובקצת׳ הוא ג״כ במקף. [כִּֽי⁠־עַתָּ֞ה].
1. ובמקרא גדולה: מסורה צדית של ד על אתר.
2. הרמ״ה: רח״ב.
תרגומו וניפוש בארעא. דלא יתכן לומר שהוא לשון עבר כיון שאמר כי עתה הרחיב ה׳ לנו ואיך יאמר ופרינו כבר בארץ אלא לשון עתיד. ורש״י פליג על תרגום שלנו שמתרגם ויפשיננא והוא לשון עבר לכן פירש״י שתרגומו צריך להיות וניפוש וק״ל:
As Onkelos translates it: "And we will increase in the land.⁠" The word ופרינו cannot be past tense, because Yitzchok said: "For now, Adonoy has made room for us.⁠" How could he then say they were already fruitful in the land? Perforce, it is future tense. Thus Rashi disagrees with our version of Onkelos which says ויפשיננא, past tense, and explains that the text of Onkelos should read: וניפוש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ויעתק משם – קרוב למקום ההוא, כמו ״ויעתק משם ההרה״.⁠1 ולשון ״עתק״ התרחבות, ונופל על כל ענין הרחבה כמו ״תדברו בצואר עתק״,⁠2 שפוערים צואר וגרון ומרחיבים אותם. וכן ״הון עתק״,⁠3 רחב הרבה. וכן ״והדברים עתיקים״,⁠4 רחבים הרבה. מְסַפֵּר כי לא הלך חוץ לארץ פלשתים, כי השם אמר לו ״גור בארץ הזאת״,⁠5 אבל נעתק למקום אחר קרוב אל הראשון וחפר שם באר ולא רבו עליה. ועוד, אם הלך מארצם אל ארץ אחרת מה טעם לומר ״ולא רבו עליה״. ומה להם ולו בממלכה אחרת? אבל עודנו תחת יד פלשתים במלכות גרר.
ויקרא שמה רחובות – לא בעבור שנעתק והתרחב משם, אלא ויאמר הטעם לשם זה ״כי עתה הרחיב י״י לנו״ וכמו שאפרש בעז״ה.
כי עתה הרחיב י״י לנו – לפי שהיה עד הֵנָה בימי גרות, גר בין אויבי נפשו, והיה עמהם יום יום בסכנה והוא ואנשיו ועבדיו במיצר, יראים מחמת אנשי הארץ. כראותו שחפרו באר ולא רבו עליה ידע ברוח הקדש שֶׁכָּלוּ ימי הגרות ועוד מעט יבוא אל הארץ אשר אמר י״י אליו ״שכון בארץ אשר אומַר אליך״. ואל תחשבו טעם שלא רבו לפי שנהפכו לנו לאוהבים. אלא מאת י״י היתה זאת לנו כי עתה בא הזמן ״כי הרחיב י״י לנו״ מצרותינו, כדרך ״מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה״.⁠6 ״בצר הרחבת לי״.⁠7 על כן שם הבאר הזאת ״רחובות״.
וּפָרִינוּ בארץ – עד עתה פָּרִינוּ בארץ מגורותינו. מכאן ואילך נפרה בארץ הידועה והיא הארץ אשר אמר י״י ״שכון בארץ אשר אומַר אליך״. ומלת ״וּפָרִינוּ״ עליו ועל אנשיו ורועיו ועבדיו. ואין [ספק] שנודע כל ליצחק ברוח הקדש, ועל כן זכרו השם הנכבד וידע שאין לו צורך עוד לשבת במלכות גרר. על כן נסע משם כמו שיגיד הכתוב הסמוך.
1. בראשית יב, ח.
2. תהלים עה, ו.
3. משלי ח, יח.
4. דהי״א ד, כב.
5. בראשית כו, ג.
6. תהלים קיח, ה.
7. שם ד, ב.
ויחפר – בלשון יחיד מוסב על יצחק, והכוונה שצוה לחפור והוא עומד עליהם בזמן שחפרוה אולי כדי למנוע רועי גרר מהריב עליה:
ולא רבו עליה – לפי שנתרחק ממרעיתם כדכתיב ויעתק משם:
ויאמר כי עתה – קרא שמה רחובות לפי שאמר כי עתה וכו׳, ומעתה נפרה ונרבה בארץ:
הרחיב ה׳ לנו – זה סימן טוב שגזר ה׳ להרחיב את גבולי.
ופרינו – לשון הצלחה, כאילן המצליח כשהוא עושה פרי.
the Lord will put us at ease (hirḥiv YHVH lanu, lit. “the Lord has enlarged for us”). “This is a good omen that the Lord has decided to enlarge my border.”
and we will grow (u-farinu, lit. “and we will bear fruit”). An expression denoting success, like a tree that prospers when it bears fruit.
ויעתק – עיין לעיל יב, ח.
ויעתק – לכן העתיק את מקנהו מן המקום ההוא, אחר שראה שעומדים לשטן לו וכבוד לאיש שבת מריב, התרחק מהם ושם חדלה המריבה. ויקרא שמה רחבות שמעתה לא יצר להם המקום, ואח״כ עלה באר שבע, כי כלתה המרעה של הצאן, וכן באשר מקום זה קנה אביו ויטע אשל.
{Why did Yizhaq depart and name the well Rehovot?}
HE DEPARTED FROM THERE. Now that they began to persecute him, he departed from there, for it is a man’s honor to withdraw from an argument. He traveled off to a distant place and there the argument ceased.
And he named it Rehovot — for the situation was now a spacious one. Following this he went up to Beersheva, since the sheep had consumed all the pasture and his father had acquired the place and planted there an eshel.
ויעתק משם: למקום אחר שלא היו האנשים רעים כל כך.
ויחפר1 באר וגו׳: עבדיו חפרו בשמו, אלא כיון דכתיב כאן ״ויעתק״ הוא בעצמו ועבדיו אחריו, על כן כתיב גם בחפירה על שמו. או ששם ידו בהתחלת החפירה כנהוג בדברים גדולים שהגדולים שולחים אצבע בתחילת המלאכה, ובזכות זה2 ״ולא רבו עליה״, וזה היה בהשגחת ה׳.
הרחיב3 ה׳ לנו: להתיישב במקום מרווח, הרבה עבדים סמוכים אליו בנחל גרר, והרבה עבדים הלאה אצל זה הבאר החדש.
ופרינו בארץ4: דהרחבת הישוב גורם פריה יותר משאם יושבים במקום אחד, כמו שכתבתי לעיל (ח,יז. ט,ז)⁠5.
וכל זה סימן לזמן הגלות6, דהגירושין גורמים כמה דברים, זה נגזל בטענה כל שהיא, וזה נגזל גם שלא בטענה, וזה מצליח במקום גירושו יותר מכאשר היה, וגם הגירוש גורם פריה ורביה בישראל יותר משהיו במקום אחד. והנה כבר ידענו מברית בין הבתרים שהגלות החלה מיצחק7, על כן באו אותות הגלות בו.
1. לעומת שתי הבארות הקודמות – ״ויחפרו עבדי יצחק״.
2. בזכות ששם ידו בחפירה זו.
3. כבר הרחיב ה׳ לנו, לא במשמעות ׳ירחיב׳ כדעת רס״ג.
4. ״ופרינו״ – ונתרבה, ומה הקשר בין הרחבת המקום לריבוי.
5. עה״פ ״שרצו בארץ ורבו בה״.
6. בעקבות שיטת הרמב״ן בפסוקנו ולאורך כל ספר בראשית בענין ׳מעשה אבות סימן לבנים׳.
7. רש״י לעיל טו,יג ד״ה בארץ לא להם.
כי עתה הרחיב ה׳ לנו – הרחיב את גבולנו, ei ha prosperati, על דרך כי ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך (דברים י״ב:כ׳).
ויעתק – על כן נאלץ יצחק להתרחק מנחל גרר, ואמנם מצא אזור אשר הפלשתים לא תבעו את בעלותו.
רבו מלרע – משום המלה ״עליה״ שלאחריה; השווה לעיל פסוק י, ״והבאת״.
ויקרא שמה רחבות – אולי זהו המקום רוחייבה, בדרומה של באר שבע, מקום שבו נמצאו סימנים לבארות עתיקות.
כי – פירוש מכיוון.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(כג) {רביעי} וַיַּ֥עַל מִשָּׁ֖ם בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע׃
He ascended from there to Be'er Sheva.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םרד״קחזקונירלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ק] 1ויעל משם באר שבע. כיון שראה עצמו שהוא מפורסם ושהשכינה עמו מיד חזר לארצו. (מדרש הגדול)
1. בלק״ט באר שבע מקום שאמר לו הקב״ה לך לך אל ארץ המוריה.
וּסְלֵיק מִתַּמָּן לִבְאֵר שָׁבַע.
From there he went to Beer Sheva.

וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע
וּסְלֵיק (ח״נ: וְאִסְתַּלַּק) מִתַּמָּן לִבְאֵר שָׁבַע
״וַיַּעַל מִשָּׁם״ – ״וּסְלֵיק״ ולא וְאִסְתַּלַּק, שאין דרכו לתרגם כך אלא אצל הקב״ה כגון ״וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם״ (בראשית יז כב) ״וְאִסְתַּלַּק״1.
1. ״מרפא לשון״.
ואסתלק מן תמן לבאר שבעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שבע״) גם נוסח חילופי: ״לבארה דשבע״.
וסליק מתמן לבירא דשבע.
And he went up from thence unto Beersheba.
ויעל משם באר שבע – למה, שאברהם אבינו עמד שם, אמר שמא זכותו מסייעני.
חביבין יסורין שמצילין את האדם ביום הדין שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה (תהלים צ״ד י״ב) למה, להשקיט לו מימי רע (שם י״ג). א״ר לוי זה יום הדין ויום המיתה. רבנין אמרי זה ר״ה ויוה״כ.
ת׳ם צעד מן ת׳ם אלי ביר סבע.
אחר כך עלה משם לבאר שבע.
ויעל משם באר שבע – מקום שאמר לו הקב״ה לך לך אל ארץ המוריה (בראשית כ״ב:ב׳).
ויעל משם באר שבע – במדרש רבותינו כנגד ס׳ וידבר שהוא משלים שבעה ספרי תורה, כדברי בר קפרא דעביד מן רישיה דספרא דוידבר עד ויהי בנסוע ספר בפני עצמו, מן ויהי בנסוע עד רבבות אלפי ישראל ספר בפני עצמו, מן ויהי העם כמתאוננים עד סופא ספר בפני עצמו:
(כג-כד) ויעל משם באר שבע – כי היה מתיירא מהם, שכן מוכיח שאמר לו הקב״ה: אל תירא כי אתך אנ⁠{כ}⁠יא (בראשית כ״ו:כ״ד), נמצא שהיה מתיירא.
א. כן גם בליקוט אוקספורד-מינכן.
(23-24) Vayya'al FROM THERE HE WENT UP TO BEERSHEBA: because he was afraid of the Philistines. God's statement (vs. 24), "Fear not for I am with you,⁠" proves that he had been afraid.⁠1
1. Cf. Midrash ha-gadol who sees Isaac’s return to the land as triumphal, not as a result of fear.
ויעל – וקרוב היה, כמו שכתבנו.
ומה שאמר ויעל – כי ארץ ישראל המוחזקת היתה עליונה לארץ פלשתים, כמו שאמר ויעלו פלשתים (שופטים ט״ו:ט׳), ויאמר שאול נרדה אחרי פלשתים (שמואל א י״ד:ל״ו), וכן בכל מקום.
וכל הספורים האלה בחפירת הבארות ובקריאת השמות להודיע, כי בארץ ישראל המוחזקת היה חופר בארות כרצונו ואין מוחה בידו, וכן קורא שמות כרצונו, והיו בני המקום קוראים אותם כן, וכן אברהם כמו שכתבנו. וכל זה היה להם לאות ולסימן מה שיעדם האל לתת הארץ לזרעם. אבל ארץ פלשתים אף על פי שהיא מארץ ישראל לא הוחזקה בידם, לפיכך רבו עמהם על הגבול. וכל זה להודיעם כי לבניהם לא תהיה מוחזקת בידם כלה אף על פי שחלקוה לא הוחזקה בידםא עד באחרונה לימות המשיח, כמו ארץ שלשה גוים: את הקיני, ואת הקניזי ואת הקדמוני (בראשית ט״ו:י״ט).
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 הושמט ע״י הדומות: ״כלה אף על פי... הוחזקה בידם״.
ויעל משם באר שבע. This was not far away from Gerar as we already explained. As to the reason for the expression ויעל, “he went up,” the reason for this is that the part of the Land of Israel which is known as the traditional Land of Israel was on a spiritually higher level than the part occupied by the Philistines. This is also why we find the expression ויעלו פלשתים in Judges 15,9 (against Shimshon) as well as the phrase uttered by King Shaul in Samuel I 14,36 נרדה אחרי פלשתים, “Let us pursue the Philistines by descending.” This expression occurs again and again.⁠1 All these stories about the digging of the wells and the names they were called by were intended to inform us that in the part of Eretz Yisrael traditionally promised to Avraham, his son Yitzchok was digging according to his undisputed right. In those areas he also did not encounter opposition when naming these wells. All of this was an indication to them of which parts of Eretz Yisrael God had meant for them to plant seed in, i.e. the part of the land that God would give to the Israelites in the first instance. (under Joshua). The regions in which the Philistines dwelled did not really come under full control of the Israelites until many hundreds of years later. This accounts for the ongoing wars at intervals between the Israelites and the Philistines. These skirmishes were basically border-wars, neither side planning to conquer the territory of the other permanently.⁠2 It is an outstanding issue similar to the territory of three Canaanite tribes, the Kenite, Knizite and Kadmoni, which formed part of God’s promise to Avraham in chapter 15 at the covenant between the pieces but has never yet been under Jewish sovereignty.
1. this seems unnecessary as any student of the topography of Eretz Yisrael knows that the Philistines lived in the coastal strip, i.e. the topographically lowest region of the country, so that considerations distinguishing between areas of higher sanctity and lesser sanctity are hardly needed to help us understand the wording of the Torah here.
2. according to the author the problem would be permanently settled only in Messianic times.
ויעל משם באר שבע – היא באר שבע שעמד אביו שם, וקרוב לחברון היה.
ויעל משם באר שבע, "he moved uphill from there to B'eer Sheva. This was the B'eer Sheva where his father had stayed for many years, which is not far from Chevron.
(כג-כד) והנה נסתלק משם ועלה לבאר שבע, ונראה אליו ה׳ יתעלה בלילה ההוא שבא שם, ויאמר: אנכי אלהי אברהם אביך, אל תירא מההתנגדות שמצאת שיהיו עניניך ברע, כי השגחתי תדבק בך, וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי — רוצה לומר כי מצד אברהם תדבק בך השגחה יותר נפלאה מההשגחה הראויה להיות לך מצד עצמך.
(כג-כד) ולפי שכל הדברים עשה יצחק בגודל לבב כאלו הוא היה אדון הארץ ולכן בבואו בבאר שבע נראה אליו השם והבטיחו אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא. רוצה לומר אני שנתתי לאברה׳ אביך כח לנצח את המלכים ואני הנותן לך כח לעשות חיל ולכן לא תירא מאנשי גרר ולא מענין הבארות שעשית כי אתך אנכי בכל אשר תעשה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ויעל משם באר שבע – חוץ למלכות גרר. והיא אותה באר שבע שישב שם אברהם אביו ואיננה במלכות פלשתים {אבל קרובה אליה לכן תחלת נסיעת יצחק מארץ פלשתים היה לבאר שבע הקרוב לו. וראיה [לזה] שכשהלכו אבימלך ופיכל מאת אברהם נאמר ״וישובו אל ארץ פלשתים״, מכלל שבאר שבע איננו מארץ פלשתים. ועוד יתבאר בעז״ה לפנינו} כמו שנאמר. ואעפ״י שידע יצחק שהרחיב י״י לו, ומותר לו ללכת מארץ פלשתים ל⁠[אן שירצה], עדיין איפוא המקום שעליו אמר לו השם ״שכון בארץ אשר אומַר אליך״. ולכן עלה ראשונה לבאר שבע [שמא] יבוא אליו שם הדבור, וילך למסעיו עד בואם אל המקום שיצוהו השם לשכון שם. ומלת ״ויעל״ על ההולך מצד נגב לצד צפון.⁠1 וכן ״ויעל אברם ממצרים״2 וכן ״עלו זה בנגב״.⁠3 פלשתים לצד מצרים מנגב לבאר שבע שהיא בקצה ארץ יהודה, וכמו שאפרש בעז״ה.
1. וכן כתב רבינו על בראשית לח, פסוק ב (ראו שם הערתנו על דברי ראב״ע בנידון), ופסוקים יב-יג.
2. בראשית יג, א.
3. במדבר יג, יז.
ויעל משם באר שבע – אעפ״י שלא רבו על הבאר השלישית, מ״מ לא אבדה קנאתם עליו והיו תמיד מבקשים עלילות להרע לו, ולכן נתיירא יצחק לשכון עוד בכל ארץ פלשתים, והלך לבאר שבע שהוא חוץ לארצם:
(כג-כד) ויעל משם באר שבע. וירא אליו ה׳ וגו׳ – עד עתה, כפתה איבת הפלשתים על יצחק התבודדות בעל כרחו, אשר כבנו של אברהם, אולי היה עליו לבקשה מרצונו החפשי. (יש בכך דמיון להסתגרות בגטאות, שבמשך מאות שנים נכפתה על צאצאי יצחק, מחמת הקנאה והשנאה ליהודים.) עד כה, לא חזר ה׳ להראות אליו, לא הבטיח אותו שוב בשמירתו, ואיפשר לקנאה ולאיבה להתפרץ ללא מעצור. שמא הייתה זו תכנית ההשגחה, להסיר בכח את בנו של אברהם מסכנת השקיעה היתירה בעושר וכבוד.
רק עתה, לאחר שראה יצחק שה׳ הרחיב לו בארץ (פסוק כב), ולאחר שעלה מרצונו החפשי לבאר שבע, מקום הבדידות הראשון, שבו עברו עליו שנות ילדותו עם אביו, ושם אביו עצמו היה חי למען שליחותו הרוחנית הגדולה (לעיל כא, לג); רק עתה מתגלה אליו ה׳ ומבטיחו על ברכתו ושמירתו, בזכות אברהם אביו.
אברהם עבדי – ה׳ קורא לאברהם ״עבדי״, רק כאן בפעם היחידה הזאת, ובמילה אחת זו הוא כולל את כל מה שהוא מצפה מהבן.
כשיצחק בונה שם מיד מזבח, ומניף את הדגל הרוחני של אברהם; ואף נוטה שם את אהלו (פסוק כה), ללא בדיקה מוקדמת של טיב הקרקע, ומבלי שיתברר תחילה שיכולים להמצא שם מים; הרי שהכל בא אליו מיד, כאילו נעשה מאליו! אנשיו מוצאים מים בנסיון החפירה הראשון (פסוק כה), והמלך ששילחו מעל פניו גומל לו בביקור על פי כל כללי הכבוד (פסוק כו והלאה). כל אלה הם דברים שעד כה טרח עליהם לשווא, מתוך מאבקים והפרעות!
ויעל משם באר שבע: קשה היה על יצחק לדור בשדה ובכפר, או משום שבטבעו היה בן כרך, או מחמת שביקש לקרוא בשם ה׳ וזה מסוגל יותר בכרך, על כן כשגורש מגרר ועבר עליו איזה משך זמן בשדה1, ניסה לגור בבאר שבע שגם היא עיר גדולה2, אבל עדיין לא נכנס עם ביתו לשם3, שהיה ירא שלא יקנאו אותו שרי העיר ההיא גם כן.
1. בנחל גרר (פסוק י״ז).
2. ועד ירידתו לגרר לא היה גר בבאר שבע אלא ״עם באר לחי רואי״ (לעיל כה,יא) וכפי שביאר רבינו שם.
3. וזה עשה רק אח״כ (פסוק כ״ה) ״ויט שם אהלו״.
ויעל וגו׳ – יצחק נסע צפונה, לבאר⁠־שבע, המקום שבו התגורר אביו ואשר אליו היו קשורים זכרונות רבים ומקודשים.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םרד״קחזקונירלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כד) וַיֵּרָ֨א אֵלָ֤יו יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֕י אֱלֹהֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יךָ אַל⁠־תִּירָא֙ כִּֽי⁠־אִתְּךָ֣ אָנֹ֔כִי וּבֵֽרַכְתִּ֙יךָ֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֶֽת⁠־זַרְעֲךָ֔ בַּעֲב֖וּר אַבְרָהָ֥ם עַבְדִּֽי׃
Hashem appeared to him that night, and said, "I am the God of your father Avraham. Do not be afraid, as I am with you, and I will bless you and multiply your offspring on account of my servant Avraham.⁠"
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנומלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[קא] 1וירא אליו ה׳ זרח בחשך אור לישרים (תהלים קי״ב:ד׳). אלו האבות שראו שכינתו של הקב״ה עין בעין, ביעקב מניין דכתיב וירא אלהים אל יעקב עוד בבאו מפדן ארם (בראשית ל״ה:ט׳), ביצחק מניין דכתיב וירא אליו ה׳ בלילה ההוא וגו׳, ויאמר אל תרד מצרימה וגו׳ (בראשית כ״ו:ב׳) באברהם מניין ממה שקרינו בענין וירא אליו ה׳ באלוני ממרא (בראשית י״ח:א׳). (מדרש הגדול וירא יח, א.)
[קב] 2וירא אליו ה׳ בלילה, אמר לה [יוסף לאשת פוטיפרע] למוד הקב״ה להיות נגלה על אהובי בית אבא בלילה. אחר הדברים היה דבר ה׳ אל אברם במחזה (בראשית ט״ו:א׳). יצחק וירא אליו ה׳ בלילה ההוא, יעקב ויחלום והנה סולם (בראשית כ״ח:י״ב). אשמע ליך ושמא יגלה עלי הקב״ה וימצא אותי טמא. (בראשית רבה פ״ז)
[קג] 3אתך אנכי, ויקרא יעקב אל בניו וגו׳ (בראשית מ״ט:א׳) אמר להם בניי הזהרו בכבודו של הקב״ה וכו׳ ובלשון אנכי הסיח עם אבי [אנכי אלהי אברהם אביך ובלשון אנכי הסיח עמי] אנכי האל בית אל וגו׳ (בראשית ל״א:י״ג). אנכי ארד עמך מצרימה וגו׳ (בראשית מ״ו:ד׳). כו׳ ואף אתם אם בא ואמר לכם בלשון הזה אנכי דעו שהוא שלכם. (פסיקתא רבתי פכ״א):
[קד] 4אברהם עבדי, אברהם נקרא עבד שנא׳ והרבתי וגו׳ בעבור אברהם עבדי. (אדר״נ נו״ב פמ״ג)
[קה] 5בעבור אברהם עבדי. ר׳ אליעזר אומר כל מה שנעשה ליצחק בזכות אביו נעשה לו, אבל זכותו הרי היא קיימת לעדי עד. ולמה שהוא צדיק בן צדיק. אבותיו זיכו לו העולם הזה והוא זיכה לעצמו העולם הבא לכך נאמר בעבור אברהם עבדי. (מדרש הגדול)
1. עי׳ לעיל פי״ז מאמר קנב. והביא הדרש משני פסוקים, ואולי ט״ס ואשיגרא דלישנא הביא המלות בלילה ההוא והכונה להפסוק ב.
2. עי׳ לעיל פט״ו. מאמר ח. בבאור וצרף לכאן. ובלקח טוב וירא אליו וגו׳ מקום מזומן לחזיון.
3. לעיל פט״ו מאמר יז. התחלת המאמר.
4. לעיל פי״ח מאמר נב. ובבאור וצרף לכאן וכ״ה במדרש שמואל פי״ח ועי׳ ב״ר ס. שומע בקול עבדו בקול אברהם שהיה עבד להקב״ה שנאמר בעבור אברהם עבדי. ובכת״י רמזי התורה לר׳ יואל קודם אברהם לא נקרא שום אדם עבד להקב״ה אבל מאברהם ואילך נקראו עבדים כי אברהם נימול ותיקן תפלה לכך נקרא עבד.
5. לעיל מאמר י. ובלק״ט בעבור אברהם עבדי ששמע לקולי כשאמרתי לך לך אל ארץ המוריה ולא הרהר אחרי מדותי. עי׳ לעיל מאמר טז.
וְאִתְגְּלִי לֵיהּ יְיָ בְּלֵילְיָא הַהוּא וַאֲמַר אֲנָא אֱלָהֵיהּ דְּאַבְרָהָם אֲבוּךְ לָא תִּדְחַל אֲרֵי בְּסַעֲדָךְ מֵימְרִי וַאֲבָרְכִנָּךְ וְאַסְגֵּי יָת בְּנָךְ בְּדִיל אַבְרָהָם עַבְדִּי.
Hashem became revealed to him that night and said, “I am the God of your father, Avraham. Do not fear for My Word is your support. I will bless you and multiply descendants, because of My servant, Avraham.”

וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי
וְאִתְגְּלֵי לֵיהּ ה׳ בְּלֵילְיָא הַהוּא וַאֲמַר אֲנָא אֱלָהֵיהּ דְּאַבְרָהָם אֲבוּךְ לָא תִדְחַל אֲרֵי בְּסַעֲדָךְ מֵימְרִי וַאֲבָרְכִינָּךְ וְאַסְגֵּי יָת בְּנָךְ בְּדִיל אַבְרָהָם עַבְדִּי
א. תיבות אָנֹכִי שבפסוק אינן מתורגמות בשווה: ״אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ״ – ״אֲנָא אֱלָהֵיהּ דְּאַבְרָהָם אֲבוּךְ״ אבל ״אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי״ – ״אֲרֵי בְּסַעֲדָךְ מֵימְרִי״. בטעם השינוי ראה להלן ״וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ״ (בראשית כח טו) ״וְהָא מֵימְרִי בְּסַעֲדָּךְ״.
הערה מסורה שגויה
ב. בהערת מסורה לת״א נרשם: ״כל בַּעֲבוּר תרגם בְּדִיל סמיכין לדל״ת, בר מן בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי״, אבל ההערה שגויה1: כשאחרי מלת הטעם בְּדִיל יבוא פועל, מוסיף המתרגם דְּ כגון ״בַּעֲבוּר תֵּדַע״ (שמות ט יד) ״בְּדִיל דְּתִידַּע״, ״בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם״ (שמות יט ט) ״בְּדִיל דְּיִשְׁמַע עַמָּא״ וכן בשאר מקומות, ואילו כאן ״בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי״ – בְּדִיל אַבְרָהָם עַבְדִּי״ ללא תוספת דל״ת. אבל אין זו ההיקרות היחידה בתורה.⁠2
1. קליין, מסורה, עמ׳ 66.
2. ראה למשל ״בַּעֲבוּר הָאָדָם״ (בראשית ח כא) ״בְּדִיל חוֹבֵי אֲנָשָׁא״, ״בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים״ (בראשית יח כט) ״בְּדִיל אַרְבְּעִין״.
ואתגלי עלוי י״י בליליא ההוא ואמר {אנה} הוא אלה׳ דאברהם אבוך לא אתדחל ארום עמך אנה וברכת יתך וסגית ית בנך בזכוותא דאברהם עבדיב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״תדחל ... בנך״) נוסח אחר: ״תדחל ארום בסעדך ממרי ואברך יתך ואסגי ית זרעית בניך״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עבדי״) גם נוסח חילופי: ״אבוך״.
ואיתגלי ליה י״י בלילייא ההוא ואמר אנא אלקיה דאברהם אבוך לא תידחל ארום בסעדך מימרי ואיבריכינך ואסגי ית בנך בגין זכוותא דאברהם עבדי.
And the Lord appeared to him that night, and said, I am the God of Abraham thy father: fear not; for My Word is for thy help, and I will bless thee, and multiply thy sons for the righteousness' sake of Abraham My servant.
וירא אליו ה׳ בלילה ההוא – כשם שנראה לאברהם ג״פ כך נראה ליצחק, ללמדך שהיה צדיק כיוצא בו. בעבור אברהם עבדי, הגיד לו שאעפ״י שמת אברהם, זכותו עומדת לבניו, וכה״א נוצר חסד לאלפים (שמות ל״ד ז׳). כשנתבשר אל תירא כי אתך אנכי, מיד ויט שם אהלו ויכרו (בראשית כ״ו כ״ה) עשו חזקה במקום.
ותג׳לא לה אללה פי תלך אללילהא וקאל אנא אלאה אברהים אביך לא תכ׳ף פאני מעך אבארך עליך ואכת׳ר נסלך בסבב אברהים עבדי.
א. אללילה] אלילה ב
והתגלה אליו ה׳ בלילה ההוא ואמר, אני אלוהי אברהם אביך, אל תפחד כי אני איתך, אברך אותך וארבה את זרעך בזכות אברהם עבדי.
וירא אליו ה׳ בלילה ההוא – מקום מזומן לחזיון.
אל תירא – שהיה מתיירא שהתחילו האומות לקנאות בו. בעבור אברהם עבדי ששמע לקולי. כשאמרתי לך לך אל ארץ המוריה. ולא הרהר אחר מדותי.
וירא אליו ה׳ בלילה ההוא – שהוא מקום המזומן לחזיון:
ויאמר אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא – מפני שאמרתי לך שתגור בארץ הזאת, ואתה עלית לכאן בלי דברי, כי מסכים אני על ידך:
כי אתך אני – לסייעך מן האומות שהתחילו לקנאות בך:
וברכתיך – בעושר ובנכסים:
והרבתי את זרעך בעבור אברהם אביך שהוצאתיו מבית אביו ולא הרהר אחר מדותי:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 23]

אל תירא – לפי שהיו רגילים לעשות עמו מריבה ולהתקוטט עמו, הוצרך לומר: אל תירא.
אל תירא – DO NOT BE AFRAID – Since they were used to making fights and quarreling with him, He needed to say: Do not be afraid.
וירא – לחזק את לבו שלא יירא מאשר רבו עמו על חפירת הבארות. הבטיחו שיברכהו ויצליחהו עד שהשוטנים אותו יבאו לפניו להשלים עמו, לפיכך כתב בסמוך דבר אבימלך שבא אליו.
בעבור אברהם עבדי – כי בכל אשר צויתיו שמע אלי כעבד לאדון.
וירא, this vision was meant to encourage Yitzchok not to be afraid on account of these territorial disputes over the sources of water for his flocks. He reassured him that those hating him now would not only give up their opposition but would come pleading for a peace-treaty with him; this is why He added that Yitzchok’s success would be linked to that of God’s servant Avraham. We see this promise fulfilled already in verse 26 when the King himself travels to see Yitzchok and is forced to acknowledge that the combination of Yitzchok’s God and Yitzchok is too powerful for him to oppose.
בעבור אברהם עבדי, seeing that Avraham had complied with all of God’s instructions just like a slave carrying out the dictates of his master.
וירא וג׳ – מורה כי נבואה זאת היתה במראה כמו שהקדמנו1. ולא היה מוכרח ממאמרו בלילה שהיא בחלום, רק אילו אמר ויחלום (ראה להלן כח:יב) או במראה הלילה כמו שאמר ביעקב (בראשית מו:ב)2.
ומאמרו בעבור אברהם, וכזה במאמרו בתחילה (פסוק ה) עקב וג׳, מורה כי תחילת השגחה בשביל אברהם, והמשכתה בשביל עצמו הוא – כלומר יצחק3.
ומאמרו אל תירא וג׳ – מורה כי הוא ע״ה היה מתירא בלבו מאבימלך כאשר גירשו4 ולכן הרגיעו יתעלה.
1. קד. אולי ביאר כן בפירושו האבוד לעיל פר׳ וירא (יח:א) וחבל על דאבדין. [הערות נהור שרגא]. והשוה לשון הרמב״ם במו״נ (ב:מה), שדבריו מטים שכל מקום שנאמר בו ׳וירא ה׳ אל פלוני׳ הכוונה בו במראה הנבואה אא״כ פירט הכתוב שהיה בחלום ע״ש.
2. קה. ושם נאמר בלשון רבים כרגיל: ׳במראות הלילה׳. נתקשה המהדיר מדברי רבנו שם, שכתב: ׳מאמרו במראות הלילה ביאור{ו} כי נבואה זו במראה לא בחלום, אלא שהמראה בלילה, וכאילו הוא מדריגה {ממוצעת} בין מה שנאמר בו מראה סתם וחלום סתם׳. הרי שאף לשון ׳במראות הלילה׳ אינה מתפרשת דוקא כחלום, ואילו מכאן אתה רואה שדעת רבנו שמראת הלילה ג״כ מתפרשת כחלום, וכמו כן לכאורה נראה בדעת הרמב״ם במו״נ (א:כז, ב:מה) שאין הפרש בין ׳חלום׳ ל׳מראות הלילה׳. ועי׳ מש״כ בביאור דעת רבנו להלן שם בהערה. אמנם נראה שכאן אינו סותר משנתו רק לא נחית לדיוקא, וכל כוונתו לומר שמראה הנאמר כאן מן הסתם הוא מדרגה נבואית עליונה אף שהוא בלילה, ואינו במדרגת חלום הפחותה, ובאמת ס״ל שהוא אף לא במדרגת מראת הלילה הממוצעת. והשוה מש״כ להלן פר׳ ויצא (כח:יב) בהערה.
3. קו. שפתי רבנו ברור מללו שהמשכת הברכה ליצחק היתה בזכות עצמו, אבל לא ביאר כאן רבנו היכן ראה את זה בפסוק, וכנראה סמך על מש״כ לעיל מיניה בפר׳ חיי שרה (כה:יא): ׳ואמנם ברכתו בחיי אברהם ע״ה היתה כלולה בברכת אברהם וממנה, ואחר מותו ברכה בזכות עצמו׳. וזאת בניגוד לדעת הרלב״ג שכתב לעיל (פסוק ה): ׳והנה זאת ההשגחה היתה לזרע יצחק בעבור אברהם, כי יצחק – עם היותו שלם מאד – לא היה באופן מהשלמות אל שתדבק בו כמו ההשגחה הזאת הנפלאה׳ (ובעקבותיו פירש הספורנו לעיל פסוק ה ע״ש).
4. קז. כ״כ הרשב״ם בפסוק שלפני זה והרמב״ן כאן. והשוה מה שכתב רבנו בס׳ המספיק בפרק על הביטחון (הוצאת פלדהיים עמ׳ 194), שאף הבוטח המושלם לפעמים יקרה שיירא מסכנה וכדו׳ ע״ש. וענין זה נזכר גם להלן ריש פרשת וישלח ע״ש.
אל תירא כי אתך אנכי – לפי שהיה מטולטל בשביל קנאת פלשתים ובמריבת רועי גרר נגלה עליו הקב״ה ואמר לו אל תירא.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
אל תירא כי אתך אני, "Do not fear for I am with you;⁠" God appeared to him at this point as he had been greatly disturbed by the hostile attitude displayed by the Philistines time and again.
אל תירא כי אתך אנכי – בעבור שהבריחו אבימלך מעליו מקנאתם בו וגם רועי גרר רבו עמו, היה מתיירא פן יאספו עליו והכוהו הוא וביתו, והבטיחו הקב״ה שלא יירא מהם ויברך אותו. ואז נתן בלבם שהלך המלך לפניו בכבוד גדול יותר מאשר עשה לאביו כי בא עם פיכול שר צבאו, ועוד הוסיף להביא עמו שרים רבים רעיו.
FEAR NOT, FOR I AM WITH THEE. Since Abimelech drove him away because of the Philistines' jealousy of him, and since the herdsmen of Gerar quarrelled with him, Isaac feared lest they gather against him and smite him and his family. Therefore the Holy One, blessed be He, assured him that he should not fear them, and He blessed him. Then He prompted them so that the king went to Isaac with greater honor than that which he did to his father since he came with Phichol, the chief of his host, and also brought with him many of his friends.
אל תירא – בעבור שהבריחו אבימלך מעליו ונתקנאו בו רועי גרר ורבו עמו היה ירא מהם ולכך הבטיחו הב״ה אל תירא ונתן בלב המלך שבא לקראתו לשלום בכבוד גדול:
אל תירא, "do not fear!⁠" God reassures Yitzchok that his expulsion was not the beginning of a downturn in his fortunes, As proof, immediately thereafter it is Avimelech who begs Yitzchok to observe the treaty obligations his father had entered into with the (previous) Avimelech. Yitzchok is accorded far more respect and reverence after his expulsion than while he was a guest at Avimelech, needing the latter's protection.
אנכי אלהי אברהם אביך – ולא כתב ה׳ אלהים כמו באברהם ויעקב לפי שנתייסר ביסורים בלי מדת רחמים.
בעבור אברהם עבדי – וקשה למה לא בעבור יצחק בעצמו, י״ל שכך דרך הקב״ה, אדם שהוא צדיק גמור ועוסק בתורה יומם ולילה ומצוה את בניו שיעסקו בתורה כמותו וכשמת הצדיק ההוא אז הקב״ה אינו מקפח שכרו מפני שהוא גורם לבנו שיעסוק בתורה, וכאלו אברהם עושה מצות בנו יצחק.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

ולזה מה שנראה אליו ה׳ ואמר אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא כי אתך אנכי – יאמר שיתחזק ויעשה ויצליח כי אין מכלים או שמא עלה משם לבאר שבע ליראתו מאנשי הארץ מפני הדברים ההם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

אל תירא – שימעטו נכסיך במריבותם.
וברכתיך – תוספת ממון.
אל תירא, that they would reduce your heritage due to their constant interference with you.
וברכתיך, a blessing of financial success.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

אל תירא כי אתך וגו׳ – פי׳ להיות שראה השפלה ממלך פלשתים שגרשו מארצו ולא ידע אן יפנה חש כי ה׳ עזבו לזה אמר אל תירא לא עזבתיך אתך אני.
אל תירא כי אתך אנכי, "do not be afraid for I am with you, etc.⁠" Seeing that Isaac had experienced the humiliation of expulsion at the hands of Avimelech and did not know where to turn next, he might have felt abandoned by God. This is why God reassured him, telling him not to be afraid.
וירא אליו י״י – כשבא לבאר שבע והיה לבו נוקף לדעת הארץ שישכון בה, ולפי שהוא קרוב לארץ פלשתים ירא יצחק לפי שהלך מארצם עם כל רכושו וקנינו, ירדפו אחריו ויקחו ממנו את כל מה שרכש בארצם. ולפי שהיה באר שבע הארץ שחפץ השם שישכון בה, נראה אליו במראה הנבואה להודיע לו כי יוכל לשכון בטח בארץ ההיא.
בלילה ההוא – בלילה הראשונה שבא שם. כי אם לא נראה אליו באותה הלילה, ביום שלאחריו היה נוסע משם לתור לו הארץ אשר יצוה השם שישכון שם. והיה ממהר ללכת משם בעבור מוראו ופחדו מן הפלשתים שהלך מארצם בלי רשות, ועדיין קרוב להם מאד ויכולים להרע עמו, על כן נראה אליו מיד.
אל תירא, כי אתך אנכי – זהו שאמרנו שאילו לא הבטיחו השם כן היה מתרחק מבאר שבע ללכת לאן שילך, כי ירא מן הפלשתים הקרובים אליו. על כן אמר לו השם ״עתה באת אל המקום שתוכל לשכן בטח, ואל תירא מן הפלשתים, ולא משום אדם, כי אתך אנכי ולא יגע בך רע״. ובבואו לגרר לא אמר לו השם,⁠1 כי היה גלוי לפניו שיקנאו אותו פלשתים ושיצטרך להתרחק מהם במצות המלך וישטמוהו גם בהיותו רחוק מהם, ושיצטרך לירוא מהם. אלא שהבטיחו ״ואהיה עמך״ כמו ״עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו״.⁠2 עתה הבטיחו שאין לו לירוא כלל, וְשֶׁשָׁלְמוּ ימי עָנְיוֹ.
וברכתיך – כבר אמר לו למעלה ״ואברכך״, וחוזר על ״גור בארץ הזאת״ ונתקיימה ההבטחה כמו שאמר בענין ״ויברכהו י״י״. ועתה שיצא מארץ גרותו ובא לבאר שבע הוצרך להבטיחו שנית שיברכהו גם בארץ ההיא.
והרביתי את זרעך – הודיעו שבהיותו שוכן במקום הזה ירבה השם את זרעו. כי עשו הוליד בנים בעוד אביו בבאר שבע. גם יעקב יצא מבאר שבע, וכשהוליד תולדותיו בבית לבן עדיין יצחק בבאר שבע. ואם כן מדברי הנבואה הזאת ידע יצחק שלא יצטרך ללכת עוד מגוי אל גוי אבל ישב במקום הזה, כמו אביו, כל ימי חייו.
בעבור אברהם עבדי – כמו שאמר למעלה ״עקב אשר שמע אברהם בקולי״.⁠3
1. לא אמר לו ה׳ כך.
2. תהלים צא, טו.
3. בראשית כו, ה.
אל תירא כי אתך אנכי – בעבור שהבריחו אבימלך מעליו מקנאתם בו, וגם רועי גרר רבו עמו, לכן הבטיחו הקדוש ברוך הוא שלא יירא מהם ויברך אותו, ואז נתן בלב אבימלך לילך אליו בכבוד גדול יותר מאשר עשה לאביו, כי בא עם שר צבאו ועוד הוסיף להביא עמו רבים מרעיו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

וירא אליו – הנה המקום ששם גר הצדיק והפיץ אור האמונה, קונה קדושה ומוכן להשראת השכינה, וע״כ בבאר שבע ששם קרא אברהם בשם ה׳, נתקדש המקום וירא אליו ה׳, והזכיר לו כי שם מוכן להשראת השכינה, מצד האלהות ששכן שם על אברהם שהיה מרכבה לשכינה, ובאשר אברהם קרא בשם ה׳ ופרסם אמונת האלהות, ויצחק התירא מלפרסם אמונת ה׳ ברבים, א״ל אל תירא, כי השגחת ה׳ דבקה עמו ויוכח עליו מלכים, וזכות אברהם יעמוד גם לו, וע״כ בנה גם הוא מזבח ויקרא בשם ה׳, וגם כרו שם באר. ויש הבדל בין כריה לחפירה, הכריה מציין התחלת החפירה, והחפירה מציין גמר החפירה, כמ״ש בפי׳ תהלים בפסוק בור כרה ויחפרהו, ור״ל שהתחילו לכרות, ואח״כ אמר על אדות הבאר אשר חפרו.
{What did Yizhaq fear, to prompt: ‘fear not’?}
THE LORD APPEARED TO HIM THAT NIGHT. The place where a zadiq has dwelt and spread the light of faith, obtains sanctity and is prepared for the Presence of God to dwell there. The Presence of God had already dwelt there in the past, since Avraham was a chariot for the Presence of God; for he invoked the name of God and publicized having faith in Him. And this place was thus especially adapted for God to appear.
Yizhaq was afraid to publicize faith in God, so He said: “Fear not, for I am with you,” meaning that the guidance of the Lord would be with him causing even kings to bow to him. Similarly, Avraham’s merit would also be with him. This inspired him to build an altar and to call in the name of the Lord. This also inspired him to begin to dig a new well there, as the following verse relates.
There is a difference between the Hebrew word karah (dig) and hefar (dig), for the prior indicates the start of digging, while the latter indicates its completion; as the verse states,⁠1 he began to dig a pit (‘karah’) and completed digging it (hafar). The meaning is, he began to dig this well which later would be referred to as the well he had dug (hafar).
1. Ps. 7:16.
על כן בא אליו מראה ה׳: {בלילה ההוא1: ללמדו סדר הגלות, שאפילו בגלות תהא הבטחה זו, כאשר יבואר.}
וירא וגו׳ אנכי אלהי אברהם: מיוחד להגנה כמו שהיה מגן אברהם, וכמו שביארנו להלן (כח,יג)2 ובריש ספר שמות (ג,ו. ג,טו) ובכמה מקומות.
אל תירא: מלבוא עם אנשי ביתך לדור פה.
כי אתך אנכי: שלא יוכלו לגרשך.
וברכתיך והרביתי את זרעך: ריבוי זה על כרחך אינו בכמות, כמו שכתבתי לעיל פסוק ד׳ שכל מה שנתברך אברהם הרי זה ברכה ליצחק. וגם אי אפשר לפרש כאן גדולה בעושר, שהרי כבר נתברך בזה יצחק בראשונה (פסוק ד׳), ועוד, דזה אינו שייך למורא זו שנתיירא שלא יגרשוהו מפני קנאה, והרי מגרר גרשו אותו3 מחמת רוב עשרו. ועוד, מה זה שאמר ה׳ ״בעבור אברהם עבדי״, וכל ״בעבור״ משמעו לטובתו4 כמו שכתבתי לעיל (ג,יז)5 ובכמה מקומות6, ומה זו טובה לאברהם בעולם העליון עשירות זרעו?
אלא היא ברכה חדשה, שיגדל את זרעו העוסקים בתורה7 שיהא חוט של חן משוך עליהם, ובזה יהיו ניצולים בעת צרה, וכדתנן באבות (ג,ה) ׳כל המקבל עליו עול תורה פורקין׳8 וכו׳, וכמו שהראנו לדעת להלן (מה,טז)9 שגם בחורבן ראשון ושני ניצולו חכמי תורה בהשגחה פרטית10, ועוד עיין בספר דברים (כט,ח)11. והראה הקב״ה (באבות) בזה המקום שהיה יעקב אז עוסק באהלי תורה והיה זיוה והדרה של באר שבע, כמבואר ברבה (סח,ו) ריש פרשת תולדות12. וזהו ״והרביתי את זרעך״ – אגדיל אותם בעיני אומות העולם. {וכבר ביארנו לעיל (כה,כח) שיצחק ידע דזרעו הוא יעקב שעליו נאמר ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ – ׳ביצחק ולא כל יצחק׳ (נדרים לא,א). והיינו דאיתא בב״ר (שם) ׳בשעה שיצא יעקב פנה זיוה פנה הדרה של עיר׳, הרי היה פאר העיר.}
בעבור13 וגו׳: כי בשעה שתלמידי חכמים במנוחה הוגים בתורת רבם14 יש מזה נחת להם בעולם העליון, כדאיתא בב״מ (פה,ב) ׳מתנייתא דמר מתנינא׳. ובכמה מקומות (יבמות צז,א) ידוע מאמרם ז״ל על הפסוק ״דובב שפתי ישנים״ (שה״ש ז,י) ׳כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר׳. והיה יעקב אבינו יושב בישיבה כדאיתא ביומא פ״ג (כח,ב) וברבה שילהי פרשת ויגש (צה,ג), והיה דולה ומשקה מתורתו של אברהם אבינו, וזה לא היה אפשר אלא בהיותו בבאר שבע בכרך ומצא אנשים שהתגיירו15 ולמדים תורת אברהם, והיה בזה נחת רוח לאברהם, ומעשה אבות סימן לבנים.
1. מדוע הודגש שנראה אליו בלילה, דבר שלא מצאנו אצל אברהם.
2. עה״פ ״אני ה׳ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק״.
3. דוקא מחמת...
4. לא כהבנה הפשוטה ׳בגלל, בזכות׳ וכדמשמע באונקלוס.
5. עה״פ ״ארורה האדמה בעבורך״.
6. לעיל ח,כא. יב,יג. יב,טז. כד,כה.
7. כלומר, את יעקב שהוא עיקר זרעו, שהיה עוסק בתורה שם בבאר שבע.
8. ׳מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ׳.
9. בהרחב דבר.
10. יש לציין כאן את ׳נס ההצלה׳ של ישיבת מיר וההשלכות הנובעות מזה (הערת אאמו״ר).
11. עה״פ ״ושמרתם את דברי הברית... למען תשכילו את כל אשר תעשון״.
12. והביאו רש״י שם ד״ה ויצא ׳יצא זיוה יצא הדרה׳, עיי״ש.
13. כפי שביאר רבינו בקטע הקודם, פירושו – למען אברהם, לטובתו.
14. וכאן הרב הוא אברהם.
15. שהתגיירו ע״י יצחק כפי שכתוב בפסוק הבא ״ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה׳⁠ ⁠⁠״, כאשר ״ויקרא בשם ה׳⁠ ⁠⁠״ מתפרש על פי הרמב״ן ש׳היה מודיע אלוהותו׳.
אלהי אברהם אביך – ומכיוון שהיה זה מקום מושבו של אביו, הרי שנראה לו ה׳ כ״אלהי אביך״, כלומר בשם אל שדי.
אל⁠־תירא – כי עדיין חשש לקנאתם של הפלשתים.
וברכתיך והרביתי וגו׳ – הבטחת הברכה וריבוי הזרע שבכאן הם חזרה על האמור לעיל פסוקים ג-ד.
בעבור ... עבדי – הברכה מובטחת בזכות אברהם מכיוון שכבר מת, והוכיח את עצמו כצדיק תמים במשך כל ימי חייו.
אל תירא כי אתך אנוכי כו׳ והרבתי את זרעך בעבור אברהם עבדי – הנה בחייו קראו אוהבי וכן במראה ראשונה ויצחק אמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וכאן קראו עבדי הוא להראות כי אברהם אביו עבד עבודת קרבנות שבנה מזבחות בבית אל באלוני ממרא והוא אינו עושה מזבח ואינו עובד להקב״ה שאין עבודה אלא קרבנות לכן הבין יצחק מה שהעיר לו הקב״ה ויבן שם מזבח והבן.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנומלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(כה) וַיִּ֧בֶן שָׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ וַיִּקְרָא֙ בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וַיֶּט⁠־שָׁ֖ם אׇהֳל֑וֹ וַיִּכְרוּ⁠־שָׁ֥ם עַבְדֵי⁠־יִצְחָ֖ק בְּאֵֽר׃
He built an altar there and called out in the name of Hashem. He pitched his tent there and, there, Yitzchak's servants dug1 a well.
1. dug | וַיִּכְרוּ – The rest of the chapter utilizes the verb "חפר" for "dig" while this verse uniquely uses the root "כרה". It is not clear how the two verbs differ in meaning, but see R. Hirsch who suggests that "כרה" refers to the beginning stages of the process and "חפר" to the completion.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[קו] 1ויבן שם מזבח, שבעת המזבחות ערכתי (במדבר כ״ג:ד׳) כו׳ אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות ואני ערכתי כנגד כלן, אברהם בנה ארבעה וכו׳ ויצחק בנה אחד ויבן שם מזבח וגו׳ ויכרו שם עבדי יצחק באר, ויעקב בנה שתים אחד בשכם ואחד בבית אל. (מדרש)
[קז] 2ויט שם אהלו, קבע מדרש באותו המקום להוראה והוא שאמר ויקרא בשם ה׳. (מדרש אור האפלה כת״י)
[קח] 3ויט שם אהלו, קבע מקום לאהלה של רבקה. (לק״ט)
[קט] 4ויכרו שם עבדי יצחק באר. אשריהן של צדיקים שבכל מקום שהן הולכין הן כורין בארות וממציאין את המים לרבים, ולמה שהוא מחית הכל וכן הוא אומר מקור חיים פי צדיק (משלי י׳:י״א). (מדרש הגדול)
1. מאמר זה מובא ברש״י במדבר כג. ד. ומקורו בתנחומא צו א. וכן בתנ״י שם. ובסגנון אחר בתנחומא בלק יא. וכ״ה בתנ״י שם טז. ובמדב״ר פ״כ כנגד שבעה מזבחות שבנו שבעה צדיקים מאדם ועד משה ונתקבל אדם והבל ונח אברהם יצחק ויעקב ומשה. ועי׳ בתורה שלמה לעיל פי״ב מאמר קכד. בבאור וצרף לכאן. ובמדרש הגדול כאן מביא מדרש תנחומא בלק הנ״ל ובמקום הבל גורס אהרן ובהערות העיר בזה. ובכת״י אור האפלה ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה׳ בסיס האמונה במציאות ה׳ ויחודו.
2. ראה לעיל פכ״א מאמר קלד.
3. בשכ״ט ויט שם אהלו ממש זה אם למקרא ונדרש אם למסורת אהלה שקבע אוהל לרבקה. ועי׳ לעיל פי״ב מאמר קכ. בבאור וצרף לכאן.
4. לעיל מאמר פד. ובשכ״ט ויכרו שם עבדי יצחק באר במדרש רבותינו כנגד אלה הדברים, כשם שהבאר תיכף למזבח כך ספר זה תיכף לביאת הארץ. ועי׳ לעיל מאמר פה.
וּבְנָא תַמָּן מַדְבְּחָא וְצַלִּי בִּשְׁמָא דַּייָ וּפַרְסֵיהּ תַּמָּן לְמַשְׁכְּנֵיהּ וּכְרוֹ תַּמָּן עַבְדֵי יִצְחָק בֵּירָא.
He [Yitzchak] built an altar there, and prayed in the Name of Hashem. He set up his tent there, and Yitzchak’s servants dug a well there.
ובנה תמן מדבח וצליא בשם ממרי די״י ופרס תמן משכניה וחפרו תמן עבדוי דיצחק באר.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וצלי״) גם נוסח חילופי: ״ופלח״.
ובנא תמן מדבחא וצלי בשמא די״י ופרס תמן משכניה וחפסו תמן עבדי יצחק בירא.
And he built there an altar, and prayed in the name of the Lord. And he spread his tabernacle there, and the servants of Izhak digged there a well. And when Izhak went forth from Gerar the wells dried up, and the trees made no fruit; and they felt that it was because they had driven him away, all these things had befallen them.
ובני ת׳ם מד׳בחא ודעי באסם אללה ומד ת׳ם כ׳באה וכרו ת׳ם עבידה בירא.
ובנה שם מזבח וקרא בשם ה׳, ונטה שם את אוהלו, ועבדיו כרו שם באר.
ויבן שם מזבח 1ויט שם אהלו. קבע מקום לאהלה של רבקה.
1. ויט שם אהלו. בכ״י לפנינו בטעות אהלה ומובא לנכון בכ״י פלארענץ.
ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה׳ – שקראו לשם הקב״ה:
ויט שם אהלו – ממש, זה אם למקרא, ונדרש אם למסורה, אהלה שקבע אוהל לרבקה:
ויכרו שם עבדי יצחק באר – במדרש רבותינו כנגד אלה הדברים, כשם שהבאר תיכף למזבח, כך ספר זה תיכף לביאת הארץ:
(כה-לג) ויכרו שם עבדי יצחק באר – ולא קרא לו יצחק שם עד לבסוף שאבימלך הלך אליו מגרר ונשבעו איש לאחיו, ואז באו עבדיו והגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו, ואז קרא לו שבעה על שם השבועה שנשבעו הוא ואבימלך.
(25-33) Vayyikhru ISAAC’S SERVANTS DUG A WELL: Isaac did not name this well until after Abimelech came to him from Gerar (vs. 26) and they exchanged oaths (vs. 31). Then Isaac's servants came and told him of the well that they had dug (vs. 32) [referring to the digging described in vs. 25].⁠1 Then (vs. 33) he named the well Shiv'ah in commemoration of the oath (shevu'ah) that he and Abimelech had taken.⁠2
1. Cf. the solution of NJPS, "started digging,⁠" and Orlinsky, Notes: "The dig was not completed until vs. 32.⁠"
2. So also R. David Qimhi, here, and Nahmanides, ad vs. 32.
ויכרו – חפרו, וכן: אשר כריתי לי (בראשית נ׳:ה׳), כי יכרה איש בור (שמות כ״א:ל״ג), כרה שחת (משלי כ״ו:כ״ז).
DIGGED. Va-yikhru means digged. Kariti, in in my grave which I have digged (kariti) for me (Gen. 50:5); yikhreh in or if a man shall dig (yikhreh) a pit (Ex. 21:33); and koreh, in whoso diggeth (koreh) a pit shall fall therein (Prov. 26:27), are similar.⁠1
1. They all come from the root caf, resh, heh and mean to dig.
ויבןויקרא בשם י״י – כמו שהיה עושה אברהם.
ויט שם אהלו – בבאר שבע קבע לו שם מקום לשבת.
ויכרו שם – כמו שחפר שם אברהם צוה גם כן יצחק לעבדיו שיכרו שם באר, ובחפרם הבאר בא אבימלך אליו, ובעודו שם באו עבדיו אליו לבשרו כי מצאו מים.
וכל זה להודיע שהאל אוהבו ומצליחו במעשיו וייראו ממנו.
'ויבן...ויקרא בשם ה. Just as Avraham had been in the habit of doing.
ויט שם אהלו, he fixed his abode in Beer Sheva.
ויכרו שם עבדי יצחק, just as Avraham had dug for water there, Yitzchok now ordered his servants to dig a well there. While they were engaged in digging this well and Avimelech came up from Gerar, Yitzchok’s servants came to tell him that they had met with success and had brought in a new well. All of this is reported here to show God’s timing was intended to demonstrate to Avimelech that Yitzchok was successful everywhere and that he better be in awe of him.
ויבן שם וג׳ ויט שם אהלו1 וג׳ – ביאור {הכתוב}, שלפני זה לא היה נגמר בדעתו לישב בארץ פלשתים, וכאשר נתחזק בנבואה2 קרא בשם יוי ברבים3, וערב לו מקום הישיבה משעלה בידו כך4.
1. קח. בכתה״י ׳אהלה׳ ותיקן המהדיר ע״פ נוסח המסורה וכדברי ספר מנחת שי.
2. קט. כפי שנאמר בפסוק הקודם ׳וירא אליו ה׳ בלילה ההוא׳.
3. קי. הדגשת רבנו שהיתה קריאה זו ברבים, מורה לכאורה שמפרש קריאה בשם ה׳ כעין שכתב הרמב״ם בהל׳ עבודה זרה (א:ג) לגבי הנאמר באברהם (בראשית כא:לג) ׳ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם׳: ׳והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם׳, וכעי״ז כתב הרמב״ם במו״נ (ג:כט) על אאע״ה בהסתמכו גם שם על לשון הכתוב לגביו: ׳התחיל לסתור אמונתם ולזיף דעותם ופרסם כנגדם, וקרא בשם ה׳ אל עולם – קריאה שכוללת מציאות האלוה והתחדש העולם מאתו׳. והשוה נמי ביאור הרמב״ן לעיל (יב:ח) במקרא דידן: ׳ויקרא בשם ה׳ – כי בא במָקום חדש אשר לא שָמעו את שִמעו ולא ראו את כבודו והגיד כבודו בגוים ההם׳ (וכ״פ הרד״ק בשתי המקומות).
ואמנם מדברי רבנו להלן פר׳ וישלח (לג:כ) נראה שקיבל דעת אונקלוס (לעיל שם) המפרש קריאה בשם ה׳ כעבודת התפילה. יתכן שההבדל הוא כך: בפרשת וישלח נאמר ׳ויקרא לו אל אלהי ישראל׳ – ׳לו׳ הכוונה להקב״ה [כביאור רבנו שם], ולפיכך פירש רבנו שמשמעותו תפילה שהיא היחס בין האדם לבוראו, ואילו כאן שנאמר רק ׳ויקרא בשם ה׳⁠ ⁠׳, יכול הוא להתפרש כיחס בין יצחק לכלל העולם, שקרא ופרסם בפניהם את שם ה׳. ואמנם בלא״ה סביר להניח שאיננו צריכים לבקש התאמה בכל המקראות השונים, וכ״א מתפרש לפי עניינו. ובדרך רחוקה יתכן לגשר בין שתי הדעות, ולומר שסבר רבנו שהגיד כבוד ה׳ בגויים ע״י שהתפלל תפילה פומבית ביניהם ברוב עם.
4. קיא. רצונו בזה לומר שישיבתו של יצחק בכל מקום היתה לצורך רוחני, דהיינו לקרוא בשם ה׳ (השוה דבריו עם דברי אביו במו״נ (ג:נא) המצוטטים למעלה), ורק אחר שידע שיוכל לקיים מאוויו בארץ פלשתים נטה שם אהלו. והשוה עם מש״כ לפני זה בביאור השם ׳שטנה׳.
וכאשר ראה יצחק ששם דבק בו השפע האלהי בנה שם מזבח, כדי שתהיה הנבואה מתמדת לו שם, כמו שהתבאר במה שקדם (פ׳ נח סוף חלק א).
(כה-כז) ויבן שם וכו׳. ויכרו שם וכו׳. ובין כה וכה ואבימלך הלך אליו מגרר וכו׳ ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי כו׳ – כבר נוכל לפרש שהפליג לדבר בדבר ענוה מדוע באתם אלי כאלו באתי אני מאצלכם ברצוני ועל אפכם והרי אינו כן כי אתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם וכל זמן שתתנו רשות לי אשוב לכם ולא הייתם צריכים רק לשלוח נער קטן.
והנה באה אליו הנבואה הזאת בבאר שבע לפי ששם צוה י״י לאברהם על העקדה ושם שבו בבואם מהר המוריה ומפני זה באותו מקום מקודש נראה לו האלהים. ולזה עצמו בנה שם יצחק מזבח ויקרא בשם י״י זכר למזבח שנעקד עליו ולמה שאמר אברהם אביו י״י יראה אשר יאמר היום וגו׳. והותרה השאלה הה׳.
(כה-כו) ויקרא בשם ה׳... ויכרו שם עבדי יצחק באר ואבימלך הלך אליו – אחר שהתעורר לקרוא בשם ה׳, כרו שם עבדי יצחק באר מוצלחת בלתי מריבה, ואבימלך הלך אליו לכרות ברית, ולא הזיקוהו עוד.
(25) ויקרא בשם ה'...ויכרו שם עבדי יצחק באר—ואבימלך הלך אליו. After Yitzchok had roused himself to proclaim the name of the Lord publicly, his servants started digging a successful well without encountering opposition. Not only this, but Avimelech now came to him in order to make a treaty with him, and not to interfere with him anymore.⁠a
a. I wonder whether the word הלך “he walked on foot,” somewhat unusual for the mode a king travels is meant to convey to us that he humiliated himself.
אָהֳלוֹ: בוא״ו בספרי׳ מדוייקי׳ כ״י <ודפוסי' קדמוני'>, וכן במסורת1 לא נמנה זה עם אותם שהם בה״א, <וסימנהון נמס' פ' נח, וכ"כ הרמ"ה2 ז״ל.> [אהלו].
1. במסורת: מ״ג-ד בר׳ ט כא.
2. הרמ״ה: אה״ל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ויבן שם מזבח – כששמע מפי השם שישכון בבאר שבע בטח, ושהיא הארץ אשר אמר אליו, בנה שם בית תפלה ובית כנסת לקרוא ברבים, ללמדם דעת ויראת י״י כאמרו ״ויקרא בשם י״י״1 כמו שנאמר אצל אביו. ולא עשה כן בארץ פלשתים שהיו שונאי נפשו ומסתכן ביניהם. גם אברהם לא קרא במקום הזה בשם י״י עד אחר שבאו אליו אבימלך ופיכל וכרתו עמו ברית ושבועה, ויצחק בנבואה שמע שישכון שמה בטח.
ויט שם אהלו – לקבוע שם דירתו כי הוא הארץ אשר אמר לו אלהים.
ויכרו שם עבדי יצחק באר – [פירש ראב״ע] ״ויכרו, חפרו. וכן ׳אשר כריתי לי׳,⁠2 וכן ״כי יכרה׳,⁠3 ׳כורה שחת׳⁠ ⁠⁠״.⁠4 מפירוש ראב״ע ז״ל. ורשב״ם ז״ל אמר ״לא קרא לו יצחק שם עד לבסוף שאבימלך הלך אליו מגרר ונשבעו איש לאחיו. ואז באו עבדיו והגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו, ואז קרא לו ׳שבעה׳ על שם השבועה שנשבעו הוא ואבימלך״. ואין דעתי נוחה בדבריהם, כי בין בואם שמה לביאת אבימלך עברו ימים ואיך יסתירו זמן רב מיצחק שמצאו מים? ויותר יפלא שלא ידע יצחק דבר מזה ימים רבים. ומה שיש להפלא עוד שבכל הענין כתוב ״חפירה״, גם אצל אברהם ״כי חפרתי את הבאר הזאת״5 וכאן אצל יצחק ״בארות המים אשר חפרו״6 ועל זה עצמו7 אמר בסוף ״על אודות הבאר אשר חפרו״.⁠8 ואומר אני שמלת ״כריה״ כולל ענין אחר מלשון ״חפירה״ וראיה [לזה] ״בור כרה ויחפרהו״.⁠9 ויהיה כאילו כתב פעמים, ״חפר ויחפרהו״. מי יקבל פירוש ראב״ע ז״ל שאמר חפירה אחר חפירה? אבל נאמר כרייה גם על התחבולה וההכנה במחשבת הלב לחפור בור לצורך. מה שמצאנו זאת המלה על תחבולות [נבל] כמו ״איש בליעל כורה רעה, ועל שפתיו כאש צרבת״,⁠10 וזה על חפירה במחשבה שחופר בקרבו מה לעשות רעה לחברו. וכן ״אף על יתום תפילו, ותכרו על ריעכם״.⁠11 אבל ״חפירה״ תמיד על החפירה בקרקע לעשות בור. על כן אמר ״בור כרה ויחפרהו, ויפול בשחת יפעל״.⁠12 זכר תחבולת המחשבה שמסדר במחשבתו איך ובאיזה מקום יעשה בור שיפול בו הצדיק, ואחריו המעשה וזהו ״ויחפרהו״, ואחריו התכלית שכיון להפיל בו צדיק. ועל ראשו ישוב, כי הוא עצמו יפול בה. וזהו ״ויפול בשחת יפעל״. והוא לעמת הפסוק שלפניו ״הנה יחבל און והרה עמל וילד שקר״.⁠13 כי מעשה הוצאת התחבולות בנפש נדמה לחבור זכר ונקבה, שממנו יבוא ההריון. ותכלית ההריון היא הלידה. ו״יחבל און״ שהן חבור המחשבות. נגד ״בור כרה״ והרה עמל. נגד ״ויחפרהו״ וילד שקר. שהתכלית נהפך עליו נגד ״ויפול בשחת יפעל״. כי בספרנו ״מעין גנים״14 הוכחנו שבמעשה המפורסם בלשון הקדש הוא ״חבל״, ועל זה כתוב ״שמה חבלתך אמך״15 והדברים רחבים שם אין כאן מקומם. וכן פירושו כאן, שבבוא יצחק לבאר שבע הוצרכו עבדי יצחק לסדר במחשבתם לחפור באר, והצטרכו לבקש מקום נוח להם לענין זה, ולהכין ההכנות הצריכות לזה. ויוכל להיות שיחפרו חפירות רבות ולא ימצאו מים, או שיהיו המים רעים לתשמישם. והגיד הכתוב ״ויכרו שם עבדי יצחק באר״. וחפרו ימים רבים ולא מצאו מים, עד יום שנשבעו אבימלך ויצחק, אותו היום הצליחו ומצאו מים, וכמו שאפרש בעז״ה. וכן ״או כי יכרה איש בור״16 על כן לא כתוב ״או כי יחפור איש בור״. כי החופר בשכר ממון בשביל אחר אינו חייב, אלא בעל הבור ישלם שצוה על החפירה והוא הכורה. ורבותינו ז״ל שאמרו17 שהכורה אחר כורה חייב, אם הראשון חפר ט׳ טפחים והשני הטפח העשירי שגרם הנזק, נשענו גם כן על עומק הוראת המלה, שאעפ״י שהשני אינו חופר הבור, הוא הכורה אותו כי המציא הנזק. והבן.
1. שם יב, ח.
2. שם נ, ה.
3. שמות כא, לג.
4. משלי כו, כז.
5. בראשית כא, ל.
6. שם כו, יח.
7. הבאר של פסוק כ״ו.
8. בראשית כו, לב.
9. תהלים ז, טז. ממה שיש כאן כפילות לשון לומדים שהם שני ענינים שונים.
10. משלי טז, כז.
11. איוב ו, כז.
12. תהלים ז, טז.
13. שם ז, טו.
14. בית הבינה, חדר ט״ז חלון ו, עמ׳ 426.
15. שיר השירים ח, ה.
16. שמות כא, לג.
ויכרו – גם בגומא כל שהוא יכשר כריה, אבל חפירה היא לעומק עד המים. ועבדי יצחק התחילו בכריה, ובין כך בא אבימלך, וכרתו ברית. ולסוף באו ואמרו שחפרו ומצאו מים.⁠1
1. הרשב״ם מתקשה ״ולא קרא לו יצחק שם עד לבסוף״ עיין בדבריו, ולדברי הרכסים לבקעה מיושב הכל. גם אבן עזרא, כרשב״ם, לא מחלק בין כריה לחפירה.
ויכרו שם – חפרו גם שם באר, כי כך היו עושים בכל מקום אשר יחנו שם:
ויכרו – טעמו כמו ויחפרו, וכן וכי יכרה איש בור, ולשון כרי׳ הוא עשיית גומא בקרקע, וממה שמצאנו בור כרה ויחפרהו, נראה כי החפירה עמוקה יותר מן הכרי׳, ואפשר לחפור אחר הכרי׳ וא״א לכרות אחר החפירה. ונראה עוד כי כל לשון חפירה עיקרו לשון חקירה ודרישה דוגמת ויחפרו לנו את הארץ, ובעבור כי הכורה צריך להיות מרגל ולדרוש המקום הנאות לחצוב לו באר מים לכן הוציאו בלשון חפירה (רוו״ה), ועל הבאר הזה אשר כרו בבאר שבע, ר״ל אשר החלו לחפור, אמר (פ׳ ל״ב) ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו, ר״ל שהגיעו לעמקה הראוי׳ ויאמרו לו מצאנו מים, כמ״ש הרמב״ן שם.
ויכרו – לא הרי ״כרה״ כהרי ״חפר״. ל״חפר״ יש משמעות נוספת: לחקור, לרגל. נמצא שמשמעותו הבסיסית היא: להעלות לאור היום מתוך מעמקי התהום החשוכים. לעומת זאת, משמעותו הבסיסית של ״כרה״ היא: להכין. מכל זה, ומלשון הפסוק ״בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ״ (תהלים ז, טז), נמצינו למדים ש״כרה״ מציין את תחילת החפירה; ו״חפר״ את השלמתה, השלב האחרון, בו מעמיקים והולכים עד שהמים פורצים החוצה.
קודם לכן היה על יצחק לחפש בארצם של הפלשתים אחר מים, ולהאבק עליהם כשמצא אותם. עתה, לאחר שה׳ נגלה אליו, ומשנטה את אהלו במקום הזה ללא חקירות או דרישות, לא הוצרך יותר לחפש אחריהם; שהרי במקום הראשון בו תקעו עבדיו באדמה אֵת⁠־חפירה, שם מצאו מים. ביקורו של אבימלך וכריית הבאר אירעו בעת ובעונה אחת.
ויבן שם מזבח: אחר שהובטח על ישיבה בעיר במנוחה, עקר דירתו מן הנחל לבאר שבע, והקדים לקבוע מקום לקרבן ולתפילה1 ואח״כ קבע אהלו לדירה2, ואח״כ ראה לכרות באר לצורך דירה מרווחת. וכתיב ״ויכרו״ ולא כתיב ׳ויחפרו׳3, וכבר ביארנו בספר במדבר (כא,יח)4 דכריה משמעו התחלת הכריה5, וחפירה הוא עמוק הרבה. וכדי שלא נימא דהחל יצחק לכרות קודם שבנה מזבח אלא שלא נגמר עד אחר שבנה, מש״ה כתיב ״ויכרו״ שלא החל להכין באר עד שגמר מזבח ״ויקרא בשם ה׳ ויט שם אהלו״.
1. תכלית הקמת המזבחות אצל האבות – ״ויקרא בשם ה׳⁠ ⁠⁠״.
2. רק אחר ״ויבן שם מזבח״ אז ״ויט שם אהלו״. (ומדוע לא בנה מזבח בגרר לעיל פסוקים א׳,ו׳, עיין בזה במשך חכמה).
3. לעומת חפ״ר בפסוקים יח,יט, כא, כב, לב. ובראב״ע כתב: חפרו, וכן ״אשר כריתי לי״ (להלן נ,ה), וכן ״כי יכרה״ (שמות כא,לג).
4. עה״פ ״באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם״.
5. כך משמע גם ברמב״ן להלן פסוק ל״ב, עיי״ש, וברבינו שם. וכן ברבינו להלן נ,ה. וכך גם דעת המלבי״ם, וכך גם ב׳הכתב והקבלה׳ על אתר.
ויכרו ... באר – ראה להלן.
ויבן שם מזבח – הנה ענין בנין המזבח היה לפרסם הנבואה או הנס אשר ע״ז בנה המזבח וכן קראו שם המזבח ה׳ נסי ה׳ שלם וכיו״ב. והנה במחזה הראשונה אשר הנבואה היה שיירש הוא וזרעו כל הארצות האל לא פרסם אותם כי היה מפחד מפני יושב הארץ פן יחרה קנאתם בו ויצחק לא נלחם מימיו ועוד כי היה נגד דרכי המוסר אשר אנשי הארץ שלמים הם אתו והוא יביט לנחול ארצם לכן לא פרסם המראה הזו ולא בנה מזבח. לא כן במראה השניה אשר לא הזכיר לו הארץ רק שאמר אל תירא וברכתיך. בנה מזבח ופרסם המראה. לכן אמרו הנה ראו ראינו כי היה ה׳ עמך זה על התגלות כבוד ה׳ אליו והבן.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(כו) וַאֲבִימֶ֕לֶךְ הָלַ֥ךְ אֵלָ֖יו מִגְּרָ֑ר וַאֲחֻזַּת֙ מֵֽרֵעֵ֔הוּ וּפִיכֹ֖ל שַׂר⁠־צְבָאֽוֹ׃
And Avimelekh went to him from Gerar, with Achuzat, his advisor,⁠1 and Pikhol,⁠2 commander of his army.
1. and Achuzat, his advisor | וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ – This translation assumes that "אֲחֻזַּת" is a proper name and that "מֵרֵעֵהוּ" relates to the word "רע", used in Melakhim I 4:5 and Divrei HaYamim I 27:33 in the context of a king's councilor or other officer (Radak). Alternatively: "Achuzat, his companion" (R"Y Bekhor Shor), or: "a company of his friends", with "אחוזה" meaning "group" or "band" (Targum Onkelos). Rashi explains that according to the Targum the "ת" is not in a construct state, but simply extraneous, citing similar examples in Tehillim 80:13 and Yeshayahu 51:21.
2. Pikhol | וּפִיכֹל – This might be a title rather than a proper name (Bereshit Rabbah 54:2), allowing for the possibility that it is a different individual than the Pikhol who interacted with Avraham. [See the note on verse 1.]
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[קי] 1ואבימלך הלך אליו מגרר, מגורר מלמד שנכנסו לסטים לתוך ביתו והיו מקרקעים בו כל הלילה, ד״א מגרר מלמד שעלו בו צמחים. (בראשית רבה ס״ד)
[קיא] 2ואבימלך הלך אליו מגרר, בתחלה שיגר אליו שר צבאו ולא נתפייס. חזר ושיגר אליו אחזת מרעהו ולא נתפייס. אחר כך בא אליו הוא בעצמו ונתפייס. מיכאן אמרו המבקש מחילה מחברו אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים ואם לא מחל הרי הוא החוטא. (מדרש הבאור כת״י)
[קיב] 3ואבימלך הלך אליו מגרר מיכאן אמרו חכמים כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו, וכל מי שמשפיל עצמו לפי [לפני מי] שהשעה משחקת לו חזרה השעה וניתנה לו. (מדרש הבאור כת״י)
[קיג] 4ואחזת מרעהו, ר׳ יהודה ור׳ נחמיה ר׳ יהודה אמר אחוזת מרעהו היה שמו, ר׳ נחמיה אמר סיעה מן רחמוי. (בראשית רבה ס״ד)
[קיד] 5ופיכל שר צבאו, ר׳ יהודה ור׳ נחמיה, ר׳ יהודה אומר פיכל היה שמו, ר׳ נחמיה אמר פה שכל צבאותיו נושקין על פיו. (בראשית רבה ס״ד)
[קטו] 6ופיכל שהוא פי כל, פה שכל דברים קשין של מלכות הוא נותן להן פירוק. (מדרש הבאור כת״י)
1. מקרקעים, י״ג מקרקרין מלשון הפסוק מקרקר קיר (ישעיה כב, ה.) שהרסו הכותל כו׳ והפי׳ שקרקרו לסטים בלילה כותלו ונטלו בגדי מלכות וכשהלך ליצחק הלך מגורר בלא תכשיטי מלכות, פי׳ ב״ר במנח״י. ובפי׳ ב״ר הנדפס שלא הלך כדרך מלך אלא כגר מגורר. ובמדרש הגדול מגרר מגורר שעלו בו חבורות ופצעים ובא לו אצל יצחק לבקש עליו רחמים כמו שעשה אביו. ובלק״ט מגרר בבשרו כלומר שהיה מגרר עצמו מן הצרעת שעלו בו צמחים. וי״ג בב״ר שעלו בו צמחים כד״א ויקח לו חרש להתגרד בו (איוב ב, ח). ובכת״י אור האפלה כלומר שבאו עליו יסורין עד שחבריו הביאוהו מגרר. ובילקוט תימני כת״י אל תקרא מגרר אלא מגורר מלמד שעלו בו פצעים וחבורות. וכ״ה בערוך ע׳ גרר.
2. עי׳ לעיל פ״כ מאמר עט.
3. ברכות סד. ותוכן המאמר לעיל מאמר פב. ואגדב״ר פמ״ו.
4. בלקח טוב רי״א אחוזת היה שמו של מרעהו כמו ויתנה למרעהו (שופטים טו, ו.) ור״נ מפרש אחוזת מרעהו קבוצה מאוהביו ועי׳ באונקלוס כאן. וברש״י. ובכת״י א״ה ואחזת מרעהו כלומר סיעתו שהם גדולי המלכות. ובשכ״ט ואחוזת מרעהו כלומר משרתו ודומה לו ויתנה למרעהו אשר רעה לו (שופטים יד. ב.) ובתיב״ע כאן ״ואתקיף״ ברחמוי למיזל עמיה.
5. עי׳ לעיל פכ״א מאמר קו. קז. ולקמן קטו. בלקח טוב ופיכול ללמדך שהוא היה אבימלך שהיה בימי אברהם כי הנה אומר ופיכול שר צבאו ושם אומר ופיכול שר צבאו הוא שאמר דוד ואויבי חיים עצמו. ובשכ״ט מוסיף כל אלו היו בימי אברהם ועכשיו הם מקנאין בבנו אברהם נפטר והן חיים ועומדין. ושם בשכ״ט שכל צבאותיו נושקין ״כלי זיין״ על פיו. וי״ג פוסקין על פיו. נושקין לו ע״פ. ועי׳ ברא׳ מא, מ.
6. לעיל מאמר קיד.
וַאֲבִימֶלֶךְ אֲתָא לְוָתֵיהּ מִגְּרָר וְסִיעַת מֵרָחֲמוֹהִי וּפִיכֹל רַב חֵילֵיהּ.
Avimelech came to Yitzchak from Gerar along with a group of friends and Pichol, his general.

וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ
וַאֲבִימֶלֶךְ אֲתָא לְוָתֵיהּ מִגְּרָר וְסִיעַת רָחֲמוֹהִי (ח״נ: וְסִיעַת מֵרָחֲמוֹהִי) וּפִיכֹל רַב חֵילֵיהּ
א. לטעם ״הָלַךְ אֵלָיו״ – ״אֲתָא לְוָתֵיהּ״ [ולא: אֲזַל], עיין לעיל ״ללכת אחרי״ (בראשית כד ה) ״לְמֵיתֵי בָּתְרַי״.
אֲחֻזַּת – שם אדם או שם עצם?
ב. האם אֲחֻזַּת הוא שם פרטי על משקל גְּנֻבַת (מלכים א יא כ) או שהוא שם עצם? לפי הערת המסורה שהובאה ברד״ק ״אֲחֻזַּת – לית. שום בר נש״ (אין אֲחֻזַּת במקרא והוא שם איש), זהו שם פרטי, וכך תרגמו השבעים פשיטתא ורס״ג.⁠1 אבל ת״א ״וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ״ – ״וְסִיעַת רָחֲמוֹהִי״ פירשו כשם עצם: שַׁיֶּרֶת אוֹהֲבָיו, וכמוהו גם שאר תרגומי ארץ ישראל, ושתי הדעות הובאו במדרש.⁠2
מֵרֵעֵהוּ – שני נוסחי תרגום
ג. ״וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ״ מתורגם בשני נוסחים. בכתבי יד משובחים ובתאג׳ מופיע נוסח ״וְסִיעַת רָחֲמוֹהִי״ ובו תמך יא״ר וכן גרס רשב״ם. לפי זה מֵרֵעֵהוּ הוא לשון קיבוצי (מֵרֵעָיו = רֵעָיו) כתיוב״ע ״אֶל אֶחָיו וְאֶל מֵרֵעֵהוּ״ (שמואל ב ג ח) ״לְרַחֲמוֹהִי״ ומ״ם מֵרֵעֵהוּ נוספה למשקל. ואולם לכתבי יד שגרסו ״וְסִיעַת מֵרָחֲמוֹהִי״, כנוסח שהיה לעיני רש״י ורד״ק, זוהי מ״ם היחס. כתוצאה מחילופי הנוסחים בת״א נחלקו רש״י ורשב״ם בביאור ״אֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ״: לדעת רש״י – מקצת מרעיו. אבל רשב״ם פירש חבורת אוהביו ולא רק מקצתם.⁠3
רֵעֵהוּ – חַבְרֵיהּ, רָחֲמֵיהּ ותשובת חתם סופר
ד. רֵעַ מתורגם בקביעות חַבְרָא (חָבֵר) כגון ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ (ויקרא יט יח) ״וְתִרְחֲמֵיהּ לְחַבְרָךְ כְּוָתָךְ״, ״שׁוֹר רֵעֵהוּ״ (שמות כא לה) ״תּוֹרָא דְחַבְרֵיהּ״. יוצאים מן הכלל הם ״וְחִירָה רֵעֵהוּ״ (בראשית לח יב) ״וְחִירָה רָחֲמֵיהּ״ וכן כאן ״אֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ״ – ״וְסִיעַת רָחֲמוֹהִי״. מה טעם השינוי?
יש שהבחינו בין חַבְרָא שנתייחד למי שהוא מבני ישראל ״רעך במצוות״, לבין מְרַחְמָא או רְחִימָא הנאמר ביחס לנוכרים, ולדעתם חַבְרָא מבטא רֵעוּת הדוקה יותר מאשר מְרַחְמָא. אבל ההבחנה דחוקה.⁠4
לכן מסתבר להפך: חַבְרָא מציין שותפות או שייכות פורמלית בלבד; מי שהוא בחֶברתך. כאלה הם רוב שמות רֵעַ שבתורה שאינם מציינים אהבה וידידות נפש, ומתורגמים חַבְרָא. ולדוגמה ״וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ״ (שמות כא יד) – והרי אין הרוצח ידיד לנרצח ונקרא רֵעֵהוּ רק מצד שייכותו לחברת הנרצח – תרגומו ״וַאֲרֵי יְזִיד גְּבַר עַל חַבְרֵיהּ לְמִקְטְלֵיהּ״.⁠5
כנגד זאת מְרַחְמָא או רְחִימָא (מגזרת רח״ם שבארמית הוא אה״ב) מציין ידידות עמוקה ואהבה, השווה: ״אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי״ (שמות כא ה) ״רְחֵימְנָא יָת רִבּוֹנִי״ ומכאן גם ״יְדִיד ה׳⁠ ⁠⁠״ (דברים לג יב) ״רְחִימָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״. לכן רק אצל חִירה שיהודה גילה לו את סודותיו הכמוסים כששלחו לקבל הערבון מתמר, תרגם ״וְחִירָה רֵעֵהוּ״ – ״וְחִירָה רָחֲמֵיהּ״, כי בוודאי היה אוהבו. וכן ״אֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ״ – ״וְסִיעַת רָחֲמוֹהִי״, כי אלה שנלוו על אבימלך היו מן הסתם אוהביו ונאמניו הקרובים.⁠6 וכן עולה מתשובת בעל ״חתם סופר״.⁠7
1. רד״ק: ״ואחוזת מרעהו – שר גדול לאבימלך היה שמו אחוזת, והמסורה עליו: לית שום בר נש״.
2. ב״ר, סד ח: ״ר׳ יהודה אמר אחוזת מרעהו היה שמו, ר׳ נחמיה אמר סיעה מן רחמוי״. סיעה – שיירה, כרש״י כתובות טו ע״א: ״בקרונות של ציפורי – ביום השוק שסיעות ושיירות ממקום אחר באות שם״.
3. רש״י: ״ואחזת מרעהו – כתרגומו וסיעת מֵרָחֲמוֹהִי, סיעת מאוהביו. ויש פותרין מרעהו מ״ם מיסוד התיבה, כמו שְׁלֹשִׁים מֵרֵעִים דשמשון (שופטים יד יא), כדי שתהיה תיבת ואחוזת דבוקה, אבל אין דרך ארץ לדבר על המלכות כן סיעת אוהביו, שאם כן כל סיעת אוהביו הוליך עמו ולא היה לו אלא סיעה אחת של אוהבים? לכן יש לפותרו כלשון הראשון״ וכן כתב רד״ק: ״ואונקלוס תרגם: וסיעת מֵרָחֲמוֹהִי, ר״ל הלך עם חבורה מרעיו״. אבל ברשב״ם: ״ואחזת [מרעהו] – כתרג׳, חבורת אהוביו, כמו ויתנה למרעהו. והמ״ם כמו מ״ם של מריע ותוקע, וכמ״ם של מֵסֵב אֶת כְּלֵי הַמִּלְחָמָה (ירמיהו כא ד) וכן יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם (משלי יב כו). הצדיק יתר ויכונן דרך ישר את מרעהו כמו וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן (במדבר יג ב) אבל דרך רשעים לעצמם ולשכיניהם תתעם״.
והעיר ״מרפא לשון״ שגם לגורסים ״וְסִיעַת מרָחֲמוֹהִי״ צריך לנקד מְרָחֲמוֹהִי ולא מֵרָחֲמוֹהִי, שהיה כנראה לעיני רש״י ולכן פירש מה שפירש [וכנראה, להתאים עם רש״י, שבשו בב״ר שבדפוס וילנא ״סיעת מרחמוהי״ אבל בתאודור ״סיעה מן רחמוי״. וראה גם ״באורי אונקלוס״].
4. כדרך זו כתב ״נתינה לגר״ (לשמות כא יד): ״מְרַחְמָא הוא כל אוהב, גם מי שאינו שווה באמונתו באל אחד, לעומת חַבְרָא הנאמר רק על השווה באמונה באל אחד״. ובדומה גם ב״נפש הגר״ לבר׳ לח יב. ומכיוון שהבחנתם נסתרת מהפסוק ״וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ״ (שמות יא ב) ״גְּבַר מִן חַבְרֵיהּ וְאִתְּתָא מִן חֲבִרְתַּהּ״ המכוון למצרים ובכל זאת לא תרגם מְרַחְמָא, החליט ״נפש הגר״ שנצטוו לשאול מישראל ולא מן המצרים. ומלבד שביאורו דחוק, מה יענה לתרגום ״אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ״ (בראשית יא ז) ״דְּלָא יִשְׁמְעוּן אֱנָשׁ לִישָׁן חַבְרֵיהּ״ המדבר בנוכרים?
5. גם עָמִית (הנגזר מעִם או עַם) מכיוון שעניינו שותפות פורמלית, תרגומו הקבוע הוא חַבְרָא דוגמת ״בצדק תשפט עמיתך״ (ויקרא יט טו) ״בְּקוּשְׁטָא תְּדִינֵיהּ לְחַבְרָךְ״.
6. מעין הכתוב בהמן ״וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ״ (אסתר ה י). וראה תיוב״ע ״וַיָּבֹא חוּשַׁי רֵעֶה דָוִד״ (שמואל ב טו לז) ״שׁוֹשְׁבִינָא דְדָוִד״ המביע קורבה יתירה כדברי ״חתם סופר״ בהערה הבאה. וראה ״מרפא לשון״.
7. בשו״ת ״חתם סופר״ חו״מ סימן קלט נשאל אודות אדם שקודם מותו ציווה להחזיר שטרי חוב ״לקרוביו וריעיו בחנם ומוחל להם כל חובותם״ וגיס בן בנו של אחי הנפטר טען שגם הוא בכלל ״קרוב״ וגם בכלל ״ריעו״. ״והאפטרופסים טוענים: אין קרוב אלא שאר בשר ואין ריע אלא אהובו״. בתשובתו קבע החת״ס שהדין עם האפוטרופסים. ״קרוב״ הוא רק מי שפסול לעדות. וגם אין המערער בכלל ״רעיו״ של הנפטר כמוכח מת״א כאן, וזה לשונו:
ובטענה שניה מצד רעיו והאפטרופסים טוענים שאין רעים אלא אוהבו, משמע שזה לא היה בגדר אוהבו. הנה ״אחוזת מרעהו״ תרגום אונקלוס ״סיעת מרחמוהי״ וידוע ״מרחמוהי״ היינו אוהביו. וריע המלך תרגום יונתן ״שושביניה״ ומייתי לי׳ רשב״ם פ׳ מי שמת קמ״ד ע״ב. על כן כל שאינו ריע ואוהבו ממש כריע כאח לא מיקרי ריע והדין עם האפטרופסים ולא מצינא להפוך בזכותיה במי שאין לו זכיות בדבר זה.

הרי שהבחין בין חַבְרָא הנאמר על כל אדם, לבין מְרַחְמָא שהוא אוהבו. ומדבריו למדנו ש״ואהבת לרעך כמוך״ (ויקרא יט יח) ״וְתִרְחֲמֵיהּ לְחַבְרָךְ כְּוָתָךְ״ נאמר על כל אדם מישראל ולא על אוהביו בלבד.
ואבימלך אתיהא לוותיה מן גרר וסיעא מן רחמויב ופיכל רב חיילותיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתיה״) גם נוסח חילופי: ״אזל״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רחמוי״) גם נוסח חילופי: ״חברוי״.
וכד נפק יצחק מגרר איתיבשן ביריהון ואילניהון לא עבדו פירין וארגישו דבגין דתריכו יתיה הוות להון כל דא ואזל אבימלך לוותיה מגרר ואתקיף ברחמוי למיזל עימיה ופיכל רב חיליה.
And Abimelek went to him from Gerar, and took his friends to go with him, and Phikol the chief of his host.
[ט] וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר – מְגֹרָר, מְלַמֵּד שֶׁנִּכְנְסוּ לִסְטִים לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְהָיוּ מְקַרְקְרִים בּוֹ כָּל הַלָּיְלָה.
דָּבָר אַחֵר: מִגְּרָר – מְגֹרָר, מְלַמֵּד שֶׁעָלוּ בוֹ צְמָחִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: לְהִתְגָּרֵד בּוֹ (איוב ב׳:ח׳).
וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ – רַבִּי יְהוּדָה אָמַר אֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ הָיָה שְׁמוֹ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר סִיעַת מְרַחֲמוֹהִי.
וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר פִּיכֹל שְׁמוֹ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר פֶּה שֶׁכָּל צִבְאוֹתָיו נוֹשְׁקִים לוֹ עַל פִּיו.
וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר – [מִגּוֹרֵר] מְלַמֵּד שֶׁנִּכְנְסוּ לִיסְטִין בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְהָיוּ מְקַרְקְרִין בּוֹ כָּל הַלַּיְלָה. [ד״א מִגְּרָר] מְגוּרָר שֶׁעָלוּ בּוֹ צְמָחִין.
וַאֲחוּזַת מֵרֵעֵהוּ – רַב יְהוּדָה אוֹמֵר אֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ שְׁמוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר סִיעַת מְרַחֲמוֹהִי.
וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ – רַב יְהוּדָה אוֹמֵר פִיכֹל שְׁמוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר פֶּה שֶׁכָּל צִבְאוֹתָיו נוֹשְׁקִין לוֹ עַל פִּיו.
ואבימלך צאר אליה מן אלכ׳לוץ ואחזת נדימה ופיכל רייס ג׳ישה.
ואבימלך הגיע אליו מהחלוץ עם קבוצת מקורביו1 ופיכל שר צבאו.
1. רס״ג תרגם ״מרעהו״ - ״נדימה״ (نديمه) שמשמעותה ״מקורביו״ או ״בני סודו״ או ״יועציו האישיים״, והיא קשורה למי שהם בני לווייתו הקרובים של השליט.
אחזת – הוא שם, כמו פיכל.
אחזת הו אסם מת׳ל פיכל.
[ואבימלך הלך אליו מגרר – קודם כריית הבאר הזאת. וביום השבועה: ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו על הבאר (בראשית כ״ו:ל״ב).]⁠א
ואחזת – סיעת מרחמוהי, סיעה מאוהביו. ואל תתמה על תי״ו שבאחזת, ואף על פי שאינה תיבה דבוקה לחברתה, יש דוגמתה במקרא: הבה לנו עזרת מצר (תהלים ס׳:י״ג), ושכורת ולא מיין (ישעיהו נ״א:כ״א).
ויש פותרים: מרעהו – המ״ם מיסוד התיבה, כמו: שלשים מרעים (שופטים י״ד:י״א) דשמשון, כדי לעשות ואחזת תיבה דבוקה.⁠ב ומתרגמין: סיעת רחמוהי.
אחזת – לשון קבוצתג ואגודה, שנאחזים יחד.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155 חסר: ״ואבימלך... על הבאר״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, פירנצה III.3. בכ״י מינכן 5, ויימר 651, דפוס ריג׳יו חסר: ״ואל תתמה... תיבה דבוקה״. בכ״י ליידן 1, פריס 155 מופיע (במקום ״ואל תתמה... תיבה דבוקה״): ״ת׳ של אחזת דבוקה ומ׳ מרעהו יסוד, כמו: שלשים מרעים דשמשון, ואין דרך על המלכות לדבר סיעת אוהביו אלא אם כן כל סיעת אוהביו הולך עמו לא תהיה לו אלא סיעה אחת של אוהבים. אלא מקרא קצר הוא אחזת המלך מרעהו, כמו: עזרת מצר ושכורת ולא מיין״. בכ״י אוקספורד 165 מופיע כנוסח בכ״י לייפציג 1, אך בסופו נוסף: ״אך אין דרך ארץ לדבר כן על המלכות סיעת אוהביו הוליך עמו ולא היתה לו אלא סיעת אחת של אוהבים. לכן יש לפתור אותו בלשון ראשון.⁠״
ג. כן בכ״י לייפציג 1, פירנצה III.3. בכ״י מינכן 5, ליידן 1: ״קבוצה״.
{See Hebrew text.}
ואחזת מרעהו – as the Targum renders it: וסיעת מרחמוחי which means a company formed from his friends, the מ meaning from סיעת ממאוהביו. And you need not be surprised at the ת of אחזת although the word is not in the construct state, for we have similar cases in Scripture: "help (עזרת) against the adversary" (Tehillim 60:13), and "Drunken, (שכרת) but not with wine" (Yeshayahu 51:21).
There are some who explain that in מרעהו the מ is part of the noun מרע – just like "Thirty companions (מרעים)" (Shofetim 14:11) in the narrative of Samson – in order that the word ואחזת should be taken to be the construct state to מרעהו (the company of his friends). But it would not be a polite thing to speak thus of a king – the company of his friends – for if this were the meaning it would imply that he (Abimelech) took with him the whole company of his friends and that he had no more than one group of friends. For this reason it should be interpreted in the first way (that אחזת is not construct).
אחזת – signifies a collection and band, and a band is so called because the people who constitute it are held נאחזין together.
ואבימלך הלך אליו מגרר1מגרר בבשרו. כלומר שהיה מגרר עצמו מן הצרעת שעלו בו צמחים.
ואחוזת מרעהו2התרגום מפרש וסיעת רחמוהי. ר׳ יהודה אומר אחזת היה שמו של מרעהו. כמו ויתנה למרעהו (שופטים ט״ו:ו׳).
ופיכול שר צבאו – ללמדך שהוא היה אבימלך שהיה בימי אברהם. כי הנה אומר ופיכול שר צבאו. ושם אומר ופיכול שר צבאו (בראשית כ״א:כ״ב). הוא שאמר דוד. ואויבי חיים עצמו (תהלים ל״ח:כ׳).
1. מגרר בבשרו. ב״ר וילקוט שם. ובב״ר שם סיים כמד״א להתגרד בו. נראה שהיה לפני הדורש הנוסחא להתגרר בו. וע׳ בסנהדרין קי״ב ע״א ברש״י ד״ה גרידי.
2. התרגום מפרש וסיעת רתמוהי. כוונתו לת״א שתרגם וסיעת מרחמוהי. והוא גם דעת ר׳ נחמיה בב״ר שם. וכן הביא רש״י ע״ש ובנתה״ש.
ואבימלך הלך אליו מגרר – ששם היה בית מלכו:
ואחזת מרעהו – כלומר משרתו, ודומה לו (ויתנו לרעהו) [למרעהו] אשר רעה לו (שופטים יד כ) (ואתנה לזרעך) שלשים מרעים (שם שם יא):
ופיכול שר צבאו – שלשתן הלכו אצלו:
פיכול – פה שכל צבאותיו נושקין כלי זיין על פיו:
זש״ה ואיבי חיים (עצמת) [עצמו] (תהלים לח כ) – כל אלו היו בימי אברהם ועכשיו הן מקנאים בבנו, אברהם נפטר והן חיים ועומדין:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

(כו) ואחזת {מרעהו} – כתרגומו, חבורת אהוביו, כמו: ויתנה למרעהו (שופטים ט״ו:ו׳). והמ״ם כמו מ״ם של מריע ותוקע (משנה ר״ה ד׳:ט׳), וכמ״ם של הנני מסב את כלי המלחמה.⁠א
וכן: יתר מרעהו צדיק ודרך רשעים תתעם (משלי י״ב:כ״ו), הצדיק יתר ויכונן דרך ישר את מרעהו, כמו: ויתורו את ארץ כנען (במדבר י״ג:ב׳), אבל דרך רשעים לעצמם ולשכיניהם תתעם. פייט אשגריר בלעז. יתורב הוא את עצמו, יתר הוא את אחרים, כמו: ישוב ישיב, יקום יקים, זה פועל וזה מפעיל.
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: אנכי מסב כלי מלחמה (ירמיהו כ״א:ד׳).
ב. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) בטעות: יתר.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 25]

(26) Va-’ahuzzat mere'ehu: As the Targum explains, "[si'at merahamohi] a group of his friends.⁠"1 [Mere'ehu is to be understood] as in the verse (Jud. 15:6), "and gave her to his friend (lemere'ehu).⁠"2 The mem [in the word mere'ehu is not a preposition; rather it] is like the mem in the word meria', "He makes a teru'ah sound (meria') and a teqi'ah sound" (RH 4:9) and like the mem in the word mesev, "I am going to turn around (mesev) the weapons" (Jer. 21:4).⁠3
Another such use of the word mere'ehu can be found in the verse (Pr. 12:26), "Yater mere'ehu ṣaddiq vederekh resha'im tat'em,⁠" which means, "the righteous man shall guide (yater) and direct his friend (mere'ehu) on the correct path,⁠" – [the use of yater in that verse is] like "to walk around (veyaturu) the land of Canaan" (Num. 13:2) – "but the path of the evildoers shall lead them and their neighbors astray.⁠"4 [Tat'em should be rendered as] fait esgarer in the vernacular.⁠5 [The qal form] yatur means "he will walk about,⁠" while [the hifil form] yater means "he will guide,⁠" like [the paradigm of all hollow verbs, such as] yashuv and yashev or yaqum and yaqem. The former form is qal and the latter form is hifil.
1. While Rashbam sees Onq. as agreeing with his interpretation, the matter is not entirely certain. Both Rashi and R. David Qimhi think that Onq.'s reading supports Rashi’s position, the position with which Rashbam is about to disagree.
2. The proof from the word lemere'ehu in Judges is fairly strong, since it is impossible to imagine that the word begins with two prepositions, le and me. The mem must then be a preformative.
3. Rashbam quotes further examples of words in which an initial mem is followed by a sere but the mem does not serve as a preposition. However, all of his proofs are from verbal forms (where a preposition is hardly to be expected), while mere'ehu is a noun.
Like Rashbam, the moderns (Driver, Dillmann, Spurrell and Skinner) all see the mem of mere'ehu as a preformative element of the noun. However, they disagree with Rashbam in that they see 'ahuzzat as a proper noun (so also R. David Qimhi and Massora Magna); Rashbam and Rashi see it as "a group.⁠" Both opinions can be found in Bereshit Rabbah 64:9.
4. Rashbam’s interpretation here of Prov. 12:26 differs from most classical Jewish exegesis (Ps.-Jon., Rashi and Ps.-Ibn Ezra) but was adopted by RSV.
5. Egarer in Modern French.
ואחוזת מרעהו – יש אומרים: אחוזת שם איש, ומרעהו כמו רעהו, {כמו:} ויתנה למרעהו אשר רעה לו (שופטים י״ד:כ׳, ט״ו:ו׳) דשמשון. ומביאין ראייה מדכתיב: ואחזת שר העיר.⁠1
[ולי נראה: כמו שתרגם אונקלוס. הג״ה.]
1. כן גם בספר הג״ן, אך אין פסוק כזה. והשוו יחזקאל מ״ה:ו׳: ואחזת העיר.
ואחוזת מרעהו – A COMPANY OF HIS FRIENDS/ACHUZAT HIS COMPANION – There are those who say: Achuzat is the name of a man, and “his companion” is like: "his friend", {like:} “his companion who had been his friend” (Shofetim 14:20, 15:6), by Shimshon. And they bring a proof from that which is written: “And Achuzat the officer of the city.”
[And to me it appears: Like Onkelos translated it. {A glossed annotation.}]
ואבימלךואחזת מרעהו – שר גדול לאבימלך, היה שמו אחזת. ואמרה המסרה לית שום בר נש.
ואמר מרעהו – כמו רעה המלך (מלכים א ד׳:ה׳). כי השר הגדול שיושב תמיד עם המלך יקרא רע המלך. ומ״ם מרעהו – מאותיות אמתי״ן הנוספות, וכן למֵרעֵהו אשר רֵעָה לו (שופטים י״ד:כ׳).
ואנקלוס תרגם: וסיעת מרחמוהי, ר״ל הלך עם חבורה מרעיו, ולדעתו תהיה מ״ם מרעהו מ״ם השמוש, ויהיה רעהו כמו רעיו, וכן מגן גבורהו (נחום ב׳:ד׳) כמו גבוריו.
ופיכל שר צבאו – הוא שהיה עם אבימלך שהיה בימי אברהם.
ואבימלך...ואחוזת מרעהו, Avimelech had a powerful minister whose name was Achuzat (Bereshit Rabbah 64,9) The Massoretes claim that the word is not the name of a human being. Accordingly, the word מרעהו would have to be understood as similar to Kings I 4,5 רעה המלך, “a companion of the king, a close friend.” The leading minister, comparable to a prime minister in a constitutional monarchy, always had the title רע המלך, “the King’s closest associate.” The letter מ in the word מרעהו belongs to the groups of letters known as אותיות א-מ-ת-י-ן which often are used as additional letters. For instance, we find this extraneous letter מ in connection with רע also in Judges 14,20 ותהי אשת שמשון למרעהו אשר רעה לו, “Shimshon’s wife then married one of those who had been his wedding companion.” Onkelos translates the words אחוזת מרעהו as “a group of his supporters.” Accordingly, the verse means that Avimelech took with him a number of his close advisers, friends. According to Onkelos the meaning of the letter מ in the word מרעהו is a mem hashimush, a formative letter varying pronoun endings, etc., so that the word רעהו would be the same as רעיו, His companions, and the unusual plural ending, the same as in Nachum 2,4 מגן גבוריהו, “his warriors’ shields.” The word גבוריהו is an alternate for גבוריו.
ופיכל שר צבאו, this was the same general who had held this position in Avraham’s time with the former Avimelech.
ואחזת – יש מפרשים: שם אדם.⁠1
מרעהו – חברו, והמ״ם בו יסוד כגון ויתנה למרעהו2 וכן מצינו במסורת, על ואחזת, לית שום בר אינש.
1. שאוב מר״י בכור שור בשם יש אומרים.
2. שאוב מר״י בכור שור.
ואחוזת; some commentators (quoted by Baal Haturim) understand this word as being a personal name as opposed to a title or rank.
מרעהו, a friend of Avimelech; the letter מ in this word would then be part of his name; an example of something similar is found in Judges 14,20: ויתנה לרעהו, "he (the father of Shimshon's wife gave her to someone by the name of מרעהו.⁠" (Pessikta zutrata) The word: אחוזת would then not be a personal name.
ואחוזת מרעהו – שם איש (בראשית רבה סד:ט). וכן ואחוזת שר העיר (אין זה פסוק, וראה יחזקאל מה:ו ומלכים ב כג:ח). ובמסורת לית שום בר אינש. גן.
ואחזת מרעהו – שם איש וכן ואחזת שר העיר ובמסורה כתב לית שום בר נש.
ואבימלך הלך אליו מגרר – מגורר, שעלו בו צמחים כלומר פצעים וחבורות, כן דרשו בב״ר.
ואבימלך הלך אליו מגרר, "and Avimelech walked to him from Gerar.⁠" The reason the Torah wrote מגרר, something quite superfluous, is so that we can read the word as מגורר, full of eczema; his skin had developed painful boils, etc. (compare Bereshit Rabbah 64,9).
ואחזת מרעהו – כלומר וסיעת מרחמוהי. וי״א אחזת שם אדם וכן כתוב במסורת. מרעהו חבירו והמ״ם מן היסוד כמו ויתנה למרעהו.
ואחוזת מרעהו – כתרגומו וסיע׳ מרחמוהי חבורה מאוהביו. וי״א אחוזת שם אדם וכן מוכיח המסרה שנמסר עליו לית שום בר נש מרעהו פי׳ חבירו והמ״ם בו יסוד כמו ויתנה למרעהו וכן מרעהו גבי שמשון.
ואחוזת מרעהו, "and a group of his friends,⁠" (as per Targum) Some commentators believe that the word אחוזת refers to an individual named thus. (B'reshit Rabbah 64,9). This is supported by the messorah, (the notes made by the sages responsible for ensuring that the text of the Torah is accurate.) מרעהו, "his friend.⁠" As far as the prefix מ in that word is concerned, it is not a prefix but part of that person's name. We find something similar in Judges 15,6: ויתנה למרעהו, "he gave her (Samson's wife) to מרעהו.⁠"
וכבר הורה על עוצם השגחת ה׳ יתעלה ביצחק, שכבר השתדל אבימלך להשלים עם יצחק ולכרות ברית עימו, והנה הלך אליו עם איש אחד, שמו ׳אחוזת׳ והוא מרעהו, ועם פיכול שהיה שר צבאו.
(כו-כט) התועלת השביעי הוא לפרסם מעלת האבות, עד שכבר התעורר אבימלך — עם היותו מלך — לבוא אליו להשלים עימו, מצד ראוֹתוֹ דבקוּת השגחת ה׳ יתעלה בו.
(כו) התועלת השמיני הוא במידות, והוא שאין ראוי למי שיבקש שְׁלום איש אחֵר, שיבוא אליו בחיל כבד וביד חזקה; כי כמו זה השלום לא יהיה אלא בסיבת היִּרְאָה, ולא יהיה מלב ומנפש, וזה הוא הפך המכוון בו. ולזה תמצא כי אבימלך — עם היותו מלך — לא הביא עימו כי אם שני אנשים בבואו לבקש שלום יצחק, והם אחוזת ופיכול שר צבאו. עם שבזה היה מן המוסר, שלא יִכְבַּד ליצחק בבואם לאכול ולשתות עימו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

ואחזת מרעהו וסיעת מרחמוהי. ב״ר כרבי נחמיה ולא כר׳ יהודה דאמר אחזת מרעהו היה שמו ופי׳ סיעת כת ופי׳ מרחמוהי מאוהביו ומ״ם מרחמוהי מ״ם השמוש ולכך אין תי״ו ואחוזת תי״ו הסמיכות:
והרלב״ג כתב שבנה המזבח כדי שתתמיד לו הנבואה שמה. ולקיים מה שנאמר ליצחק בנבואה הזאת קרה שבמקום שיצחק היה ירא מאבימלך ואנשי ארצו פן יבואו עליו ויכוהו על הקנאה והבארו׳ סבב האל שהם מעצמם באו אליו מגרר אל באר שבע שהיה יושב שם רוצה לומר אבימלך ואחוזת מרעהו שהוא כלל השרים רעי המלך ופיכל שר צבאו כי לא באו אליו בחיל כבד כיד המלך אלא במתי מעט כי כן ראוי למי שיבקש שלום מחבירו שלא ילך אליו בחיל וכח כמפחידו.
ואבימלך הלך אליו מגרר – להורות השגחת השם על יריאיו ששם בלבם שילכו הם לבקש אהבתו בכבוד גדול כי באברהם לא נאמר אלא ופיכול שר צבאו. וכאן אמר ואחוזת מרעהו שהולך בסיעת אוהביו. וכל זה לפייסו על מה שעשו לו. והוא בגודל לבבו לא שת לבו למלך ושרים ואמר להם מדוע באתם אלי עתה. אחר הנבלה הגדולה שעשיתם שלא כדין לשלחני מאתכם בהיותי תושב עמכם. והם אמרו ראה ראינו כי היה ה׳ עמך אף על פי שעשינו שלא כהוגן בלא ראות. עתה ראה ראינו ופקחנו עינינו שהיו עורים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

סיעת מרחמוהי. פירוש שהמ״ם הוא שמוש, סיעת מן אוהביו, ולפיכך קשה שלא היה לו לכתוב תי״ו של ״אחוזת״, אלא רק ׳אחוזה מרעהו׳, והביא ראיה שכן מצאנו תי״ו במקום אחר שלא לצורך – במלה שאינה סמוכה, כמו ״עזרת מצר״ (תהלים ס, יג), ולפיכך גם כן כאן אחוזת מן רעהו, והתי״ו נוסף, כי לא תבוא תי״ו הסמיכות על המ״ם של שימוש. ולא ידעתי למה לא פירש המ״ם נוספת, ויהיה התי״ו תי״ו הסמיכות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ואבימלך הלך אליו מגרר וכו׳ – צריך לדעת למה הוצרך לומר מגרר והוא דבר ידוע. גם אין צורך בהודעה זו. ורז״ל הרגישו ודרשו (ב״ר פס״ד) מגורר וכו׳ וזה דרך דרש. עוד למה הוצרך לקחת עמו פיכל ואחוזת מרעהו, ואם לטכסיסי מלוכה לא היה צורך לכתוב להודיע דברים שאין לנו בזה צורך.
אכן כוונת הכתוב היא לתרץ מה שיקשה לנו למה הוצרך אבימלך לחזר אחר יצחק לכרות לו ברית ללא צורך כי כבר נשבע לו אברהם (כא כג) אם תשקור לי ולניני ולנכדי, ומה מיחוש היה לו לאבימלך בשבועת אברהם שהוצרך לשבועת יצחק, ורמב״ן ז״ל הרגיש ליישב ואמר שיראת אבימלך שיצחק יפר הבטחת אברהם לצד שהם הפרו ברית וגרשוהו מאתם ע״כ. ולא ראיתי שהתנה אבימלך לאברהם בשבועתו לשבת בארצו הוא ובניו ואין הפרת ברית במה ששלחו יצחק, ועדיין קושיא במקומה עומדת שלא היה צריך לברית יצחק.
אשר על כן בא הכתוב ואמר מגרר פי׳ מטעם גרר יש מקום לחוש לביטול ברית אברהם והוצרכו לחזק ברית עם יצחק. והוא על דרך מה שאמרו בנדרים דף ס״ה וז״ל תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו. וכתבו הגהות מיימוניות בפ״ו מהלכות שבועות וז״ל ואמר ר״י ודוקא לכתחלה צריך בענין זה אבל לא דיעבד ולכתחלה לא אמרו אלא באדם העושה לו טובה כגון משה שנתן לו יתרו בתו וצדקיהו שהוציאו נבוכדנצר ממאסר וכו׳ אבל אדם אחר אפילו לכתחלה כדמוכח מפרק אלו נאמרין וכו׳ (סוטה לו) ע״כ. הנה מוכח כפי זה שיכול הנשבע על דעת חברו לעשות התרה אפילו לכתחלה אפילו שלא בפניו ואין צריך לומר דיעבד כל שלא קבל הנאה ממנו. ויש לך לדעת כי אברהם לא קבל הנאה מאבימלך כי מה שנתן לו מתנות הוא לצד כלימת שרה ומה שנתן לו לשבת בגרר לא קבל אברהם, וכמו שנראה מהכתובים כי פנה תיכף והלך לו מגרר וישב לו בבאר שבע מקום שגר שם יצחק אחר שלוחו מגרר. ושוב בא לידי מאמר אחד (ב״ר פנ״ד) וז״ל כחסד אשר עשיתי וגו׳ מה חסד עשה עמו שאמר לו הנה ארצי לפניך וגו׳ והוא לא קבל ע״כ. הרי שסוברים רז״ל שהחסד שעשה עמו שאמר לו הנה ארצי לפניך וגו׳ לא קבלו, והגם שאומר כחסד הם דברי עצמו ואינו כן, ולא כן היה ביצחק שהושיבו בארצו וישב שם ועשה והצליח בכל טוב, והוא אומרו ואבימלך הלך אליו והטעם מגרר פי׳ מדין הנמשך מאמצעות גרר, כי לאברהם לא היתה טובת גרר טובה שהוא לא קבל ושבועתו ישנה בהתרה וליצחק היתה הטבה ולזה תתקיים השבועה כשתהיה בשביל הטובה ואינו יכול להתיר שלא ברצונו של אבימלך.
ועוד אפי׳ אם תמצא לומר כי אבימלך כשהשביע אברהם היה דעתו הפך דעת ר״י שכתבו הגהות מיימוניות והיה סובר כרמב״ם שכתב בפ״ו מהלכות שבועות דכל שהשביע חבירו על דעתו הגם שלא קבל ממנו הנאה אין מתירין לו אלא בפניו אף על פי כן לא סמך בדעתו על השבועה כי מודה שאם דיעבד התיר שבועתו מותרת כיון שלא היתה טובת הנאה באמצע, ודין זה שוים בו כל המורים, לזה הלך ליצחק שהיתה לו טובת הנאה, ובזה כתבו הראב״ד והרשב״א והאחרונים שהגם שהתיר דיעבד אינו מותר. גם נתחכם לקחת אחוזת וגו׳ ופיכול לחזק השבועה כאשר אבאר.
ואחוזת מרעהו ופיכול וגו׳ – צריך לדעת למה הוצרך לקחת עמו אחוזת מרעהו מה שלא עשה כן בימי אברהם.
אכן יתבאר הענין על פי מה שנסתפק ר״ת (ר״ן נדרים סה.) בהנשבע על דעת חבירו בשביל הטבה אם דיעבד התירוהו אם מותר או לא ולא הוכרע. ולסברא זו חש אבימלך גם לשבועה זו הגם שהוא בשביל טובה, ונתחכם לעשות חיזוק שלא תועיל לו ההתרה, והוא על דרך מה שאמרו בגיטין דף מ״ו מחלוקת ר׳ יהודה ורבנן ר״י סבר נדר שהודר ברבים אין לו התרה כיון דנדר בפני רבים שוב אינו יכול להתיר ורבנן סברי יכול להתיר. ואמרו בגמ׳ דף ל״ו אמר אמימר אפילו למ״ד נדר שהודר ברבים יש לו התרה נדר שהודר על דעת רבים אין לו התרה ע״כ. וכתבו התוספות דאיכא פנים לומר שלא דחה אמימר דעת ר״י שאמר נדר שהודר בפני רבים אין לו התרה. וגם מדברי רב יוסף (פסחים קז) נמי מוכח דהלכה כר״י ובמסקנת דבריהם העלו דהלכה כרבנן והגאונים פסקו כר״י.
וכפי זה נתחכם אבימלך להביא עמו רבים אחוזת וגו׳ ופיכול כדי שידור בפני רבים. והנה נחלקו אמוראים בגיטין (מו.) וז״ל ידעו בו רבים כמה רבים רב נחמן אמר ג׳ ר׳ יצחק אמר עשרה, והצצתי בדברי רז״ל שנחלקו בב״ר רבי יהודה ור׳ נחמיה וז״ל ר״י אומר אחוזת מרעהו שמו ר׳ נחמיה אומר סיעת מרחמוהי ע״כ. ואולי כי מחלוקתם תלויה במה שנחלקו האמוראים חד אמר שלשה וחד אמר עשרה ר״י שאמר אחוזת שמו סובר כמה רבים שלשה ולזה אמר אחוזת שמו ורבי נחמיה סובר עשרה לזה אמר סיעת וגו׳ שבזה היו עשרה לתכלית הכוונה כדי שיהיה על דעת רבים שאין לו התרה וכדעת ר״י.
ואפשר שנתחכם גם לדעת רבנן שאמרו שישנו בהתרה ולזה הביא פיכול, וכדברי אמימר שיודו רבנן בנדר על דעת רבים שאין לו התרה לזה הביא פיכול ואמר ר׳ נחמיה פי שכל צבאות וכו׳ ע״כ והשביעו אבימלך ליצחק על דעת כל צבאותיו.
וראיתי כי רבי יהודה ור׳ נחמיה שנחלקו בפירוש אחוזת וגומר נחלקו גם כן (ב״ר פס״ד) בפי׳ פיכול, ואפשר כי טעם אחד לב׳ המחלוקות ר״י שסובר אחוזת שמו וסובר כיון שטעם אבימלך הוא שיהיה הברית בפני רבים ורבים הם ג׳ לזה הניח הכתוב כפשוטו ג׳ המה רבים אבימלך ופיכול ואחוזת ור״נ שלא הספיק לו לקראות רבים ג׳ ופי׳ אחוזת סיעת מרחמוהי אם כן פיכול זה למה הביאו וכי הביאו למה הוצרך הכתוב להזכירו כי העשרה הנה הנם בסיעה שאין סיעה פחות מעשרה לזה פי׳ פי שכל וכו׳ ולמדה אחרת נתכוין שתהיה על דעת רבים כמו שכתבתי ולא יקשה בעיניך מה שפירשנו שנחלקו התנאים במה שנחלקו האמוראים, כזה הם רבים כי לא היו האמוראים בקיאים בברייתות ובפרט באגדות.
[Dear reader, you will note that the author distances himself from the commentary of the Bereshit Rabbah on the following verse, calling it merely homiletical, and proceeds to substitute his own. I leave it to you to decide which approach seems more far-fetched. I have followed my practice of printing this commentary in smaller print than usual in such cases Ed.]
ואבימלך הלך אליו מגרר, and Avimelech went to him from Gerar, etc. Why did the Torah have to tell us where Avimelech came from? We know he lived in Gerar! Aware of this difficulty, Bereshit Rabbah 64,9 mentions that the word מגרר is to be understood here as מגורר, that the king experienced strange growths on his body which he attributed to his treatment of Isaac. Of course, this is an homiletical explanation only.. Besides, why did he have to take his general Phichol and Achuza along? If these people were merely part of the Royal entourage, the Torah did not have to bother mentioning it.
The intent of the Torah is to explain why Avimelech suddenly needed Isaac as an ally and flattered him though he should have been secure in the knowledge of the covenant Abraham had made with him (21,23). The validity of that covenant extended for three generations into the future. Nachmanides attempts to answer this problem claiming that Avimelech was simply afraid that Isaac would not honour a covenant made by his father seeing that Avimelech on his part had violated the agreement by expelling Isaac. I have not seen anywhere that part of the agreement between Abraham and Avimelech included the right of Abraham or his descendants to reside in the land of the Philistines. There was therefore no breach of the agreement when Avimelech asked Isaac to leave Gerar, and the problem we have raised remains unanswered.
We have learned in Nedarim 65 that if someone has denied himself (by a vow) the benefit of anything owned by a second party such a vow can be annulled only in the presence of the other affected party. The Talmud understood the words of the Torah in which Moses agreed to stay with Yitro as a vow not to return to Pharaoh in Egypt. When God told Moses to return to Egypt the Torah says: "God said to Moses in Midian 'go return to Egypt" (Exodus 4,19). There too the words "in Midian" appear superfluous at first glance, except for the fact that God told Moses that seeing he had made his vow in Midian that was the place he had to annul it. Concerning the rule that the annulment has to take place where the vow was made originally, we find the following glossary in Haga-ot Maimoniyot chapter six of Hilchot Shevuot: Ri states that this ruling applies in that form only as a desirable (לחתחילה) form of annulment. If, however, the vow was revoked by the person who made it in the absence of the person affected by it, such an annulment is valid. Even the rule that it is desirable that the person who was the subject of the vow be present at the annulment applies only when the person who denied himself any benefits of that party had originally been the recipient of a favour by that party, such as Moses to whom Yitro had given his daughter, or King Zedekiah who had been set free by King Nebuchdnezzar. When no such benefit had been received by the person who has made the vow there is no need for the subject of the annulment to be present at all, as we know from Sotah 36. Thus far the quote from Haga-ot Maimoniyot. From the above it is clear that the person who uttered the oath denying himself benefits from a second party can proceed to have this oath annulled without bothering about the presence of the second party involved. The question of whether Abraham had obtained benefits from Avimelech prior to having sworn an oath to him is therefore irrelevant. As a matter of record, Abraham received absolutely no benefit from Avimelech. The gifts that Avimelech gave him were only in expiation for the humiliation he had caused Sarah. The report in the Torah shows clearly that Abraham departed from Gerar immediately after that episode and settled in Beer Sheva. Abraham did not accept Avimelech's gifts in order to remain in Gerar but moved to Beer Sheva where Isaac also lived after his expulsion from Gerar. I have found a statement recorded in Bereshit Rabbah 54,2 on Genesis 21,23 where Avimelech refers to the kindness he showed Abraham and requests a kindness in return. The "kindness" was Avimelech's offer to Abraham to reside in the land of the Philistines, an offer which Abraham declined. The request to conclude a treaty was meant to be Abraham's quid pro quo for that offer. When the Torah quotes Avimelech as having performed acts of kindness towards Abraham, the Torah reports Avimelech's own version, not an historical fact. Isaac, on the other hand, did remain in the land of the Philistines, prospering greatly during his sojourn there. When the Torah reports Avimelech as going to Isaac from Gerar this means "on account of the legal situation deriving from Isaac's stay in Gerar.⁠" Abraham had not accepted Avimelech's offer at the time, and could therefore annul his oath without the presence (agreement) of Avimelech. The fact that Isaac did accept Avimelech's offer, made it impossible for him to annul Abraham's covenant without the presence (agreement) of Avimelech.
We may assume that Abraham did not agree with the approach of the Ri when Avimelech made Abraham swear the covenant but agreed with the approach of Maimonides. The latter writes in Hilchot Shevuot chapter 6 that whoever makes his fellow man render an oath cannot annul such an undertaking unless the other party is present even though he had not received any benefit from the party requesting the oath. Maimonides does agree, however, that if this provision was ignored the annulment is still valid precisely because the party who swore never received any benefit from his opposite number. Later halachic authorities such as the Raa'vad, Rashba and others feel that such an annulment is not valid even ipso facto, i.e. בדיעבד. Avimelech wanted to cover all his bases and therefore went to Isaac and took with him Phichol and Achuzat to lend added strength to the agreement to be forged, as we shall explain.
ואחוזת מרעהו ופיבול, וגו'. And Achuzat and Phichol, etc. We need to know why Avimelech had to take these two people with him, something he had not done when he made a covenant with Abraham.
We may understand this with the help of a comment by Ran in Nedarim 65. He expresses doubt as to the ruling about the affected party having to be present when the vow is revoked unless the vow was designed originally to be of benefit to the party becoming its subject. [King Zedekiah (Chronicles II 36,13 as interpreted by the Talmud Nedarim 65), had vowed not to reveal the fact that he had observed king Nebuchadnezzar eat a raw hare. Had this fact become common knowledge, Nebuchadnezzar's image would have suffered amongst his subjects. Zedekiah therefore should not have had his vow annulled without the presence (consent) of Nebuchadnezzar, seeing such annulment was to his detriment. Ed.] Ran quotes unnamed sources who hold that the whole rule of requiring the consent (presence) of the second party is valid only if the second party would suffer embarrassment if the party who made the vow originally now wants to annul it. Other authorities hold, however, that the reason for the rule is to ensure that the second party does not inadvertently commit a sin by not being aware that the vow had been annulled. According to the latter view, when the vow had not conferred a benefit upon the second party, it suffices to inform the second party, his presence or consent is not required. According to the former view the affected party's presence (consent) would be required as a condition for such annulment to become valid.
Avimelech may have been astute enough to try and prevent Isaac from annulling his (or his father's) vow by converting the covenant made with Abraham (in private) into a covenant made in public. We have learned in Gittin 46 that according to the view of Rabbi Yehudah a vow made in public can never be annulled. On folio 36 the Talmud quotes the opinion of Amemar that even according to the view that vows made in public are subject to annulment this is so only when the vow was not made with the consent of the people present at the time such vow was made. Tosafot explain that Amemar does not necessarily disagree with the view of Rabbi Yehudah that publicly made vows are not subject to annulment. It emerges from the opinion expressed by Rav Yoseph in Pesachim 107 that the discussion is resolved in favour of the opinion of Rabbi Yehudah, whereas at the end of the discussion the other rabbis rule in favour of the opinion expressed by the Rabbanan. Later authorities, i.e. the Geonim, again rule in favour of Rabbi Yehudah. At any rate, Avimelech took along an entourage, i.e. Achuzat and others in order to make the vow they wanted Isaac to undertake qualify as an oath made in public and therefore not subject to annulment at any future time. Our rabbis in Gittin disagree on how many people must be present in order for such a vow to be considered "public.⁠" Rabbi Nachman holds that the presence of three people suffices, whereas Rabbi Yitzchok holds that there has to be a quorum of ten people. After perusing what our sages have written on this subject in Bereshit Rabbah 64,2 concerning the meaning of ואחוזת מרעהו, I found that Rabbi Yehudah defines the meaning as simply the name of the person, whereas Rabbi Nechemyah understands it as a procession of wellwishers. Perhaps the disagreement mentioned in that Midrash is parallel to the disagreement whether three or ten people are required in order to qualify a vow as having been made in public. At any rate we may view Avimelech as having made sure that sufficient people were present to make Isaac's vow irrevocable.
Perhaps Avimelech was so astute that he wanted to ensure that the presence of his army commander Phichol, who represented all the military, would make the vow one that had been made על דעת רבים, "with the consent of many,⁠" not merely "in the presence of many.⁠"
The same two rabbis who disagreed in Bereshit Rabbah 64,9 on the meaning of ואחוזת מרעהו also disagree on the meaning of the word פיכל. Rabbi Yehudah considers the word as merely his name, whereas Rabbi Nechemyah sees in it a description of his function, i.e. that פי כל, he was the authority to whom all the soldiers owed obeisance. The argument between the two rabbis may have the same root, i.e. whether in order to make a vow into a public vow one requires the presence of three or ten people respectively. The plain meaning of the Torah seems to be that three people suffice; this is why if we accept the meaning of Rabbi Yehudah, Avimelech took two people along for the ceremony. According to the view that a quorum of ten is required to make the vow a public oath we would have to interpret the verse according to the opinion of Rabbi Nechemyah in which case Avimelech took along quite a number of people, i.e. a minimum of ten. At the same time Avimelech may have wanted the oath to qualify as approved by a quorum of at least ten people, as we described earlier.
ואבימלך הלך אליו מגרר – ספר הכתוב מלבד שהבטיחו השם ״אל תירא״, ראה בעיניו קיום זאת ההבטחה כי מלך פלשתים עם שריו באו אליו לכרות עמו ברית ולבקש שלומו. {וזהו ״ואבימלך״ בוי״ו, מוסף על ענין ראשון}. וזה כבוד יותר ממה שכבד אביו לאברהם. כי כשהלך עם פיכל אל אברהם בעבור כריתת ברית לא נאמר שהלך מעיר מלכותו. ונראה שהיה נוסע למסעיו לראות עניני המדינה, וכשהקריב אל מקום שישב אברהם הלך אליו. וזה דרך עראי ועל כן כתוב שם ״וישובו אל ארץ פלשתים״,⁠1 ולא ״וישובו לגרר״ כי לא הלך אליו משם. אבל אבימלך זה2 הלך אליו מגרר, וידעו כל עבדיו שהולך למסע זה בשביל יצחק לכרות עמו ברית שלום. והנה כל זמן שישב בארצו לא כרת עמו ברית כי בטח על הברית שנכרת כבר בין אבותיהם, עליהם ועל זרעם. אבל כשיצא מארצו פחד פן י״י אמר לו צא בעבור שקנאו אותו פלשתים, ורבו עמו על הבארות וסתמו הבארות שחפרו עבדי אביו, ונחשב להפרת ברית, ופטור יצחק מן הָאָלָה והשבועה הראשונה. על כן הלך אליו לְחֲדֵשׁ הברית הראשון ולהתנצל על מה שקרה לו בארצו, שהוא איננו אשם בדבר, וכמו שיתבאר לפנינו בעז״ה.
וְאֲחֻזַת מֵרֵעֵהוּ – פירש רש״י ״כתרגומו וסיעת מרחמוהי סיעת מאוהביו. ויש3 פותרין ׳מרעהו׳ מ״ם מיסוד התבה כמו ׳שלשים מרעים׳4 דשמשון כדי שתהיה תיבת ׳ואחוזת׳ דבוקה. אבל אין דרך ארץ לדבר על המלכות כן, שא״כ אין לו אלא סיעה אחת של אוהבים?... ואל תתמה על תי״ו של ׳אֲחֻזַת׳ ואע״פ שאינה תיבה סמוכה, יש דוגמתה במקרא ׳עזרת מצר׳,⁠5 ׳ושכורת ולא מיין׳.⁠6 ׳אֲחֻזַת׳ לשון קביצה ואגודה שנאחזין יחד״ [עכ״ל רש״י].
אבל רשב״ם ז״ל פירש ״וְאֲחֻזַת מרעהו, כתרגומו חבורת אהוביו כמו ׳ויתנה למרעהו׳.⁠7 [עכ״ל רשב״ם וראו כאן הערה8]. ולדעתו מרחמוהי בתרגום הוא יסוד. אבל לא מצאנו כדוגמא זו שקבוץ רעים נקרא ״אחזה״. ולדעתי ״אֲחֻזַת״ שם איש והיה רֵעֶה המלך, כמו ״וחושי הארכי רֵעַ המלך״.⁠9 ״ומרעהו״ כמו ״ויתנה למרעהו״10 על כן נזכר לפני פיכל, כי הריע קרוב למלכות יותר. ובספר השרשים11 אמר ״ואֲחֻזַת מרעהו, שם איש״. והמסורה עליו ״לית שום12 בר נש״. גם בבראשית רבה13 אמרו כן.
ופיכל שר צבאו – פירשנו בפרשת וירא.⁠14 ואין לחשוב שהוא אותו פיכל שהלך עם המלך בימי אברהם, כי בין מעשה למעשה קרוב למאה שנה. אבל הנראה כי ״פיכל״ שם תואר לכל שר צבא בארץ ההיא, שעל פיו יעשו כל אנשי הצבא. ואולי גם ״אֲחֻזַת״ שם תאר לכל ריע המלך לפי שהוא תמיד עם המלך וכאילו אחוז בו.
1. בראשית כא, לב.
2. של תקופת יצחק.
3. במהדורת מוסד הרב קוק של ״רש״י על התורה״ העיר העורך כי מכאן ועד המלים ׳ושכורת ולא מיין׳ לא נמצאו בדפוס ראשון של רש״י על התורה, אלא הם ממה שהוסיף איזה מעתיק מאוחר יותר.
4. שופטים יד, יא.
5. תהלים ס, יג.
6. ישעיה נ, כא.
7. שופטים טו, ו.
8. ממשיך רשב״ם. והמ״ם כמו מ״ם של ״מריע ותוקע״ (ראש השנה לג, ב), וכמ״ם של ״אנכי מסב כלי המלחמה״ (ירמיה כא, ד). וכן ״יתר מרעהו צדיק, ודרך רשעים תתעם״ (משלי יב, כו). הצדיק יתר ויכונן דרך ישר את מרעהו כמו ״ויתורו את ארץ כנען״ (במדבר יג, ב) אבל דרך רשעים לעצמם ולשכיניהם, תתעם״.
9. דהי״א כז, לג. ופירש שם ״המצודות״. רֵעַ המלך – הוא היה יושב בתמידות עם המלך להשתעשע עמו.
10. שופטים טו, ו.
11. של רד״ק, סוף ערך. אחז.
12. ארמית, אין עוד במקרא שם זה לשום איש.
13. סד, ט.
14. בראשית כא, כב.
ואחזת – אין ׳אחזה׳ בעברי כי אם שדה או בית, וחברת אנשים נקראת ׳אגֻדה׳, ויהיו לאגדה אחת (שמואל ב ב׳:כ״ה). וזה יכריע כדעת האומר באגדה1 כי אחזת זה, שם איש.
1. רבי יהודה במדרש רבה, וראה שד״ל שהבין ״שלדעתו, אחזת מרעהו היה שמו, כלומר שהיה שמו מורכב משתי מלות על דרך דמשק אליעזר (בראשית ט״ו:ב׳)״. אמנם במדרש לקח טוב כתב ״ר׳ יהודה אומר אחזת היה שמו של מרעהו. כמו ויתנה למרעהו (שופטים ט״ו:ו׳)״.
ואבימלך הלך אליו – כראות המלך שיצחק יצא מכל ארצו את אשר לא צוה ולא עלתה על לבו, נתיירא שמא תופר הברית אשר כרת עם אביו, שזכר אז גם את עמו באמרו ועם הארץ אשר גרתה בה (לעיל כ״א כ״ג), ועתה שאנשי הארץ הרעו עמו נתעורר המלך לבא אליו לחדש הברית ולהראות לו שהוא אינו אשם בדבר, ושהיתה כוונתו לטובה באמרו לך מעמנו:
ואחזת מרעהו – שהלך עם חבורת אוהביו ורעיו, ונקראת חבורת האיש אחוזה לפי שנאחזים בו ולא יתפרדו ממנו בצאתו ובבואו, וכנוי מרעהו הוא לרבים כמו מגן גבוריהו (נחום ב׳ ד׳), והוא כמו מרעיו:
ואחזת מרעהו – פי׳ קבוצת אוהביו, ותיבת אחוזת סמוך אל מרעהו, ויהיה כנוי וא״ו לסימן הרבים, דוגמת בהתפללו בעד רעהו (איוב מ״ב) מגן גבורהו (נחום ב׳), ודרך לשון עברי לומר רעהו ומרעהו בתוספת מ״ם, ומ״מ יש הבדל בין רֵעַ ובין מֵרֵעַ, רֵעַ הוא האיש הנבחר מזולתו להיות לו רֵעַ, אמנם מֵרֵעַ יקרא האיש המבקש להיות רע לזולתו, וכן אוהב ומאהב כמ״ש הראב״ע קראתי למאהבי, טעמו למבקשים שאוהב אותם ואין זה כמו אוהבי; ובב״ר אר״י אחזת מרעהו היה שמו, וכ״ת הסורי ואחוזת רחמי׳, וכן לדעת בעל המסרת כך היה שם האיש רֵעֶה המלך אחוזת, והתי״ו כתי״ו של אסנת בשמת מחלת ודומיהם משמות עצמים, והוא יותר נאה לפשוטו, כי לא מצאנו בכל המקרא שיקרא קבוצת אנשים אחוזה כ״א חברה ולא יפול לשון אחוזה כ״א על הקרקע (רוו״ה).
אחזת – שם אדם, כן דעת בעלי המסרה, ורבנו סעדיה, היירונימוס, והמתרגם הסורי והאלכסנדרי, קלעריקוס, וראזנמילר וגעזעניוס, וכן דעת ר׳ יהודה בבראשית רבא {ס״ד:ח׳}, אלא שלדעתו אחזת מרעהו היה שמו, כלומר שהיה שמו מורכב משתי מלות על דרך דמשק אליעזר, רוממתי עזר (דברי הימים א כ״ה:ד׳ ול״א), וזה רחוק בעיני, שתהיה מלת מרעהו בכנוי נסתר גם היא מן השם, ואולי טעות סופר נפל במדרש וצ״ל אחזת היה שמו.
Ahuzzath. A man’s name; this is the opinion of the Masoretes [who marked the word with a disjunctive pashta] and Saadiah Gaon, Jerome, the Syriac and Alexandrian translators, Clericus, Rosenmueller, and Gesenius. The opinion of R. Judah in Genesis Rabbah is similar, except that according to him, the man’s name was Ahuzzath Mere’ehu, i.e., his name was composed of two words, on the model of Dammesek-Eliezer or Romamti-Ezer (1 Chron. 25:4, 31). It seems unlikely to me, however, that the word mere’ehu, with the pronominal suffix, would be part of the name; perhaps a scribal error crept into the Midrash, and it should read, “Ahuzzath was his name.”1
1. {Translator's note: Here Luzzatto differs with Rashi, who follows Onkelos, who in turn follows R. Nehemiah in Genesis Rabbah in interpreting aḥuzzat mere’ehu as “a group of his companions” (see notes above on Gen. 23:2 and 26:16). Luzzatto’s proposed reading is in fact found in Midrash Lekaḥ Tov.}
(כו-כט) ואבימלך הלך אליו וגו׳ – ביקור זה של אבימלך, אופייני ביותר. על אף שהוא עצמו הפר את הברית שכרת עם אברהם, היה רוצה מאד לקבל שבועת ברית מיצחק. עד לתקופות האחרונות של החיים הלאומיים יהודיים, הייתה זו האומה היהודית אשר תמיד בכל המצבים והתנאים, שמרה אמונים לבריתותיה עם האומות; ובשל נאמנות זו, זכתה בכבוד ובשם טוב.
אופיינית היא גם הטענה: ״ונשלחך בשלום״ (פסוק כט). הם רואים עצמם כחסידים וישרים, על שגירשו אותו מבלי לגזול ממנו מקודם את רכושו.
מרעהו – בעוד ש״רֵעַ״ (משורש ״רעה״) מציין קשר של ידידות אישית קרובה, בה כל אחד מוצא בשני ״מִרְעֵה״ (״שדה מרעה״, כפשטות הלשון), היינו סיפוק אישי; הרי ״מֵרֵעַ״ מציין מכר או ידיד בעלמא, כמו שמצאנו אצל שמשון (עיין שופטים יד, יא). נראה גם, שהמ״ם באה לציין קשר יותר כללי ורחב מאשר אישי ופרטי; יותר ״מכרים״ מאשר ״מכר״, יותר ״חֶבְרָה״ מאשר ״חבר״.
ואחזת – ״אחוזה״ מציין קבוצה גדולה של מרעים: כל מרעיו. מוצאים ״אחז״ לעיתים קרובות בנוגע לאנשים: ״וְתאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ״ (תהלים קלט, י).
ופיכל – גם בימי אברהם נקרא שר צבאו ״פיכל״ (לעיל כא, כב). אם שני שרי הצבא אינם אותו האיש, יתכן ש״פיכל״ הוא שם רשמי הקשור לתפקיד; כדרך ש״אבימלך״, הוא שם לכל מלכי פלשתים. פירוש ״פיכל״ יהיה אם כן: ״פי הכל״, ראש כל שרי הצבא (עיין בראשית רבה נד, ב; סד, ט).
מגרר: הוא מיותר, ואלא מאיזה מקום הייתי אומר. אלא משום דלעיל (כא,לב) גבי אברהם ביארנו שביאת המלך לאברהם היתה בהסכמת המדינה, כי נחוץ היה להם, ועל כן שב אליהם לבשר הדבר, הודיע הכתוב שכאן לא התיישב1 עם המדינה, והיינו משום שלא ידעו מזה דבר שעשו עמו עול וכעין הפרת הברית, ואילו ידעו מה שנעשה בגרר היו מוחים בדבר, על כן כשראה אבימלך לתקן הדבר הלך מגרר2.
ואחזת מרעהו3: להרבות רעים4 לפייסו אם יהיה נצרך.
1. התייעץ.
2. ישר מעיר המלוכה אל יצחק, כדי לא למשוך תשומת לב למעשהו.
3. ׳סיעת מאוהביו׳ (רש״י).
4. רעים של יצחק (כך פירש גם במשך חכמה). ולא כפירוש המקובל ׳רעים של אבימלך׳. הולם את שיטת רבינו שאבימלך לא רצה לתת פומבי למהלך הזה (הערת אאמו״ר).
ואבימלך הלך אליו וגו׳ – משראה אבימלך, שיצחק מצליח בדרכו גם מחוץ לארצו, הוא השתכנע שידו המגינה והמברכת של כוח עילאי מסייעת לו ליצחק, ולכן הוא מבקש לכרות עמו ברית.
אם נשווה כריתת ברית זו עם זו שבזמנו של אברהם,⁠1 נמצא שוני אחד אשר משום מה נעלם עד כה מעיניהם של כל המפרשים. למעלה כורת אבימלך את הברית רק בשביל עצמו. אין לברית ההיא כל תוקף לגבי עמו, ואפילו לא לגבי ידידיו הקרובים ביותר. אמנם מופיע גם שם פיכול כמלווהו, אבל הוא ניצב אלם, כל השיחה כולה מתנהלת בלשון יחיד,⁠2 ואין פיכול שם אלא מלווה פשוט — הברית מתיחסת לאבימלך ולצאצאיו בלבד. ואילו כאן מדובר כל הזמן בלשון רבים. אפשר היה, כמובן, להסב לשון רבים זה על שני המלווים, אחזת ופיכול. ברם, כל דרך הביטוי, ובמיוחד זו שבפסוק כ״ט מראה, שברית זו צריכה להקיף את כל העם כולו.
אין איפוא בכריתת ברית זו רק משום חידוש הברית עם אברהם, אלא יש בה גם משום הרחבתה.
ואחזת מרעהו – אונקלוס מתרגם ״סיעת מרחמוהי״. הוא הבין איפוא ״מרעהו״ כלשון רבים, כשם שמבין כרבים בכל מקום שכתוב ״למינהו״;⁠3 מסתבר שרואה במי״ם אות יחס. צורת הסמיכות אחזת איננה יוצאת דופן. גם אפשר לומר שאחזה פירושו חברה, שהרי גם הפועל אחז פירושו חבר, אך פירוש זה קצת דחוק, אולם עוד יותר דחוק פירושו של התרגום יונתן. תרגום השבעים ואחרים רואים באחזת שם פרטי, על משקל גלית. ״מרעהו״ הוא כנראה תואר שירות, בדומה לתואר ידיד המלך שהיה מקובל, מאוחר יותר, בחצר מלכות פרס.
1. לעיל כ״א:כ״ב ואילך.
2. אכן, הופעתו של פיכול שם נוחה ביותר לאנשי ביקורת המקרא. אלמלא כן, בלי משים היו מפרשים ״ופיכול שר צבאו״ שבפרק כ״א:כ״ב כתוספת מאוחרת כפי שגם השבעים מוסיפים שם את אחוזת מרעהו, כדי להשוות פסוק זה לפסוקנו.
3. בראשית א׳:י״ב,כ״ה ועוד.
ואחוזת מרעהו – יתכן כי שב אל יצחק שרצה לפייסו והלך עם הרועים שנתרועע יצחק עמהן למען יפייסוהו.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(כז) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יִצְחָ֔ק מַדּ֖וּעַ בָּאתֶ֣ם אֵלָ֑י וְאַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אֹתִ֔י וַתְּשַׁלְּח֖וּנִי מֵאִתְּכֶֽם׃
Yitzchak said to them, "Why have you come to me when you hate me and have cast me out1 from you?⁠"
1. cast me out | וַתְּשַׁלְּחוּנִי – Alternatively, less harshly: "sent me forth". Though the pi'el form of the verb often acts an intensifier, with regards to the root "שלח", the verbal form might serve only to distinguish "sending forth" from "sending", As such, it can be used for either "casting out" or simply "sending away". Here, Yitzchak might view and refer to Avimelekh's act as one of banishment, while Avimelekh declares that it was meant in good faith (v. 29).
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םרד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר׳ בחיירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[קטז] 1מדוע באתם אלי, התוכחה מביאה לידי שלום וכו׳ וכה״א ביצחק ויאמר עליהם יצחק מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחני מאתכם ואומר וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום (בראשית כ״ו:ל״א). (ספרי דברים ב.)
[קיז] 2מדוע באתם אלי, זש״ה והיה ראשיתך מצער וגו׳ (איוב ח׳:ז׳). ללמדך שכל המצטער מתחילתו נוח לו בסופו כו׳ יצחק נצטער בנערותו ויקנאו בו פלשתים שנאמר ויאמר אבימלך ליצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד (בראשית כ״ו:ט״ז) לסוף בקשו ממנו שנאמר ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי וגו׳. (תנ״י עקב ה)
[קיח] 3מדוע באתם אלי, ויצחק כרת ברית עם עמי הארץ כשגר בארץ פלשתים ראה אותם שהפכו פניהם ממנו יצא מהם בשלום והלכו אחריו אבימלך וכל גדוליו אמר להם הפכתם פניכם ממני ועכשו באתם אלי שנאמר ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם וגו׳ ויאמרו ראו ראינו כי היה ה׳ עמך אמרו אנו יודעים שהקב״ה עתיד ליתן לזרעך את כל הארצות הללו כרות עמנו ברית שאין ישראל יורשין את ארץ פלשתים, מה עשה יצחק לקח אמה אחת ממתג חמורו אשר היה רוכב עליו ונתן לו לאות שיהא ביניהם ברית שבועה, וכשמלך דוד רצה לבוא לארץ פלשתים ולא היה יכול ליכנס מפני ברית יצחק עד שלקח מהם אות ברית שבועת יצחק שנאמר ויקח דוד את מתג האמה מיד פלשתים (שמואל ב ח׳:א׳), וכתיב ויכנעו הפלשתים (שמואל א ז׳:י״ג). (פדר״א פל״ו)
1. לעיל פכ״א מאמר קיח. ובמדרש תנאים דברים א. ג. בשינוים. ובלקח טוב מדוע באתם אלי לא החניפם בדברים, אלא בדברי תוכחה א״ל כמ״ש באברהם והוכח אברהם את אבימלך שמתוך התוכחות באה האהבה.
2. לעיל פי״ג ופכ״ד מאמר כא. בבאור. ובתדב״א זוטא פי״א יצחק היתה לו מריבה בילדותו וסופו שמחה בילדותו מהו אומר מאמר כא. ויריבו רועי גרר וגו׳ וסופו מהו אומר ויעש להם משתה. ובסגנון אחר באגדת בראשית פ״ס עיי״ש.
3. עי׳ לעיל פכ״א מאמר קכג-קכו. ובכת״י נר השכלים בשינוים. ובמדרש הגדול תהי נא אלה בינותינו בקשו ממנו שיעמוד בברית אברהם אביו שהן קלקלו תחלה ובטלו הברית וקיבל עליו וכרת להם ברית וחתך אמה ממתג חמורו ונתנה להם לאות והיתה בידם עד שעמד דוד וראה שהן כפרו בברית שבועה והרגן ונטל מתג האמה מידן.
וַאֲמַר לְהוֹן יִצְחָק מָדֵין אֲתֵיתוֹן לְוָתִי וְאַתּוּן סְנֵיתוֹן יָתִי וְשַׁלַּחְתּוּנִי מִלְּוָתְכוֹן.
Yitzchak said to them, “Why have you come to me? You hate me and drove me away from you.”
ואמר (להם) להון יצחק מן בגלל מה אתיתון לוו׳ ואתון שנאתון יתי ושלחתון יתי מן לוותכון.
ואמר להון יצחק מדין אתיתון לותי דאצלי עליכון ואתון סניתון יתי ותרכתוני מלוותכון.
And Izhak said to them, Why come you to me that I should pray for you, when you have hated me, and driven me from you?
פקאל להם יצחק מא באלכם ג׳יתם אליי ואנתם שניתמוני וטרדתמוני מן ענדכם.
אמר להם יצחק, מדוע באתם אלי, ואתם שנאתם אותי וגירשתם אותי מאתכם.
ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי – לא החניפם בדברים. אלא בדברי תוכחות אמר לו. 1כמו שנא׳ באברהם והוכח אברהם את אבימלך (בראשית כ״א:כ״ה). שמתוך התוכחות באה האהבה.
1. כמו שנאמר באברהם כו׳. עיין ספרי דברים פסקא ב׳.
ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי – מלת מדוע לא מצאתי לה דמיון, וי״ל מאיזה דעה לשון תימה:
ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם – הלמ״ד דגושה, כלומר וטרדתם אותי על מנת שלא לחזור, לא החניפם בדברים, אלא נתווכח עמהם, כמו שעשה אביו שהוויכוח מביא לידי אהבה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 25]

ויאמרותשלחוני – כי אבימלךא בעצת שריו וגדוליו אמר לו לך מעמנו.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״אבימלך״.
ויאמר...ותשלחוני, the plural mode here indicates that at the time when Avimelech had expelled Yitzchok he had done so by following the advice of his ministers and notables. He had also said at that time “לך מעמנו,” Go from us!”
ויאמר אליהם יצחק וג׳ – כמו שעשה אברהם ע״ה בתוכחה לאבימלך (בראשית כא:כה) והוכיח אברהם את אבימלך {בכדי} להראות מה שבלב ולינצל מן המרמה ומהסתרת שום דבר בלב1.
1. קיב. וכעי״ז כתב רבנו לעיל שם, וראה מה שצויין שם בהערות.
מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם – הזכיר להם ג׳ ענינים, האחד מדוע באתם אלי מגרר לבאר שבע שאני בו עתה, השני ואתם שנאתם אותי להצלחתי ולרוב המקנה אשר לי, הג׳ ותשלחוני מאתכם כלומר מגרר שהייתי מתישב שם שאמרתם לי לך מעמנו.
השיבו על שלשתם, אתה אומר מדוע באתם אלי, ראו ראינו כי היה ה׳ עמך, כלומר ראה בזריעה ראנו בבארות בכל פעולותיך ראינו הצלחתך, ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך, התרגום מפרש מומתא דהות ביה אבהתנא תתקיים, אבל ר״י פירש המלות בענין אחר וז״ל תהי נא אלה בינותינו שלא נזיק זה לזה וזה הדבר יהיה נעלם בינינו ובינך שלא ידעו העולם שהמלך משביע לאיש אחד שלא יזיקנו ונפל פחדו עליו, ומה שאתה אומר ואתם שנאתם אותי, ח״ו אם תעשה עמנו רעה וגו׳. ומה שאתה אומר ותשלחוני מאתכם, ונשלחך בשלום ואם כן מה תרעומות יש לך עלינו, א״ת שמא בארץ גרר היית מצליח ולא כן בשאר ארצות ובשאר מקומות אתה עתה ברוך ה׳, הלא אתה בבאר שבע ברוך ה׳ ובכל מקום ההצלחה תבא לקראתך.
מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם, "why do you come to me? You hate me and have driven me away from your midst!⁠" Yitzchak reminded Avimelech and his chief of staff of three matters. 1) "why do you come to me?⁠" He referred to the distance between Gerar and Beer Sheva where he now lived. 2) "You hate me" on account of my being successful and the vast numbers of cattle and sheep which I own. 3) You drove me away.⁠" He referred to the district of Gerar where he had settled previously and Avimelech had told him "go away from us for you are too powerful for us" (26,16).
Avimelech responded to all three questions:
Concerning the question why he had come, he acknowledged: "we have seen very clearly that God is with you" (verse 28). They repeated this, thus implying that Yitzchak's success in planting and bringing in a bumper crop, plus the fact that he always found water was ample proof that God was on his side. As a result of this belated realization they had come to make a covenant with him. Onkelos translates the word אלה, oath, as מומתא, "oath,⁠" and the word תהי was meant to reconfirm an existing obligation entered into by Avraham. [They were afraid that by expelling Yitzchak they had given him cause not to feel bound by his father's covenant with the same king. Ed.] A totally different explanation is quoted by our author in the name of Rabbi Ishmael the author of Sifri. [Our editions of the Sifri do not have this — Rabbi Chavel]. Rabbi Ishmael views the offer of a covenant as not related to the covenant concluded with Avraham but as a new "non-aggression pact" between Yitzchak and Avimelech not to cause each other damage in any way. They wanted this to be a secret agreement that the world was not to know about. It was embarrassing for Avimelech if the world at large would hear that he had come all the way to Yitzchak to make the latter swear not to harm him in any way, and that he was so scared of Yitzchak's power.
Concerning Yitzchak's second point about their hating him, Avimelech said that this was absolutely not the case and he had no cause to be hostile to them. In fact he would be ungrateful if he did them any harm seeing they had not only allowed him to depart in peace but had not prevented him from taking all his wealth with him. [In the opinion of the Gentiles, letting a Jew depart with his locally made fortune is proof that they do not hate him. Ed.]
As to the third point Yitzchak had made, i.e. that they had expelled him, he had not suffered by this as God had made him equally successful elsewhere so that the fortune he had made could not be attributed to the location Gerar which they had recently denied him.
ונפלא יצחק על בואם אליו, ואמר: מדוע באתם אלי? ואתם שנאתם אותי, וגרשתם אותי מאתכם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

(כז) התועלת התשיעי הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם שיהיה אחד בפה ואחד בלב. הלא תראה כי יצחק לא החניף אבימלך בבואו אליו, אבל הוכיחו על בואו אליו והוא שנאו ושלחו מעימו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

והנה יצחק כאשר ראם אמר אליהם מדוע באתם אלי וגו׳ ואתם שנאת׳ אותי ר״ל אם באתם לבקרוני כאוהבים זה בלתי אפשר כי אתם שנאתם אותי ואם באתם לפי שאתם צריכים אלי בדבר מה יקשה למה תשלחוני מאתכם ומוטב שאהיה שם למלאת צרכיכם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ויאמר אליהם יצחק – צריך לדעת איך יענה יצחק למלך ושריו מדוע באתם אלי כי אין זה מהמוסר. ועוד סוף מעשיו הוכיחו הפך זה כי כרת להם ברית. עוד אחר שאמר ואתם שנאתם אותי מה מקום להאריך לומר ותשלחוני וגו׳. ואם הוכחה לשנאה הוא אומר ותשלחוני היה לו לומר כי שלחתם אותי וגו׳.
אכן כוונת יצחק היא למה שהשכיל כי אין מציאות שיצטרך אבימלך ליצחק בשום אופן זולת בענין פחדו על נחלתו לבל ישלחו יד בה לצד מתנת האדון ודבר זה כבר נשבע אברהם וכמו שהקשינו במקומו למה הלך אליו, ויצחק היה לבו שלם לבל יריע את הברית אשר כרת את אברהם אביו כי פסק הלכה כהרמב״ם שכל שנדר על דעת חברו צריך להתירו בפניו פירוש בידיעתו ואברהם כיון שלא התיר בפני אבימלך השבועה כראי מוצק (איוב ל) שאין הבנים יכולין להתירה עוד, ומעתה אין צורך להם ממנו, ובבחינה זו אמר מדוע באתם, אלא ודאי שאין ביאה זו אלא לצורכי יצחק להטיב לבו ולהשיבו אל המקום, לזה אמר תיבת אלי פי׳ ואם הביאה היא לצורכי גם עליה אני דן כי זו רחוקה היא מהאמין כי אתם וגו׳, דקדק לומר ואתם לומר מלבד כל אנשי העיר גם המלך ושריו שנאתם אותי ושנאה זו אינה תלויה בדבר אלא לצד שקנאתם בי ולא יכולתם להניח אותי עמכם בעיר והוא אומרו ותשלחוני וגו׳ וזו שנאה מחמת קנאה והנה ידוע הוא כי כל שנאה שהיא תלויה בדבר בטל דבר וכו׳ אבל שנאה מחמת קנאה אינה בטילה עולמית זולת בהבטל הדבר שבאמצעותו היתה הקנאה, ומעתה לא ישתנה הדעת בכם להסיר שנאתכם ממני.
ויאמר אליהם יצחק, Issac said to them, etc. We have to understand why Isaac spoke to the king and his entourage in such a hostile manner. It seems incompatible with our image of Isaac. Besides, seeing that in the end he did make a covenant with them, what was the point of the hostile attitude Isaac displayed initially? Furthermore, once Isaac had told Avimelech and company that they hated him, why did he spell out how this hatred had expressed itself, i.e. by his being expelled from Gerar? If the latter sentence was meant to prove the Philistines' hatred of him, he should have said כישלחתם אותי, when you expelled me instead of ותשלחוני מאתכם, suggesting that they let him go unmolested?
We must understand Isaac's words as reflecting his awareness that the only reason Avimelech displayed any interest in making an agreement with Isaac was his concern that possibly his own inheritance would be in jeopardy due to God's promise to Abraham of the whole land of Canaan. Abraham had already reassured Avimelech about those concerns and Isaac his son would certainly not be able to annul a promise made by his father. There was therefore no reason for Avimelech to approach Isaac in this matter. Isaac reasoned as Maimonides rules that vows undertaken with the consent of the other party cannot be revoked except with that party's consent. Since Abraham had not done so during his lifetime it was too late for Isaac to make any changes, anyways (based on Job 37,18). Under the circumstances Avimelech had no need of Isaac at all. When Isaac said: "why did you come?⁠" this is not to be understood as a hostile statement, but as pointing out that there was no need for them to come all the way in order to request what they were about to ask. Seeing this was so, he could only assume that they had come for his sake, presumably in order to lure him back to Gerar. He alluded to this by using the word אלי, to me. This was hard to believe, however, in view of past hostility shown him. He added the word ואתם, and you, referring to Avimelech and his ministers personally; he meant that it was not just the population at large which had displayed hatred towards him. By using the word ותשלחוני, Isaac meant that their hatred of him was based on jealousy. It is a well known fact that hatred may evaporate unless it is caused by jealousy. Hatred based on jealousy will not abate until the cause (Isaac) of the jealousy has disappeared. Isaac challenged Avimelech that their hatred of him would not disappear as it was based on jealousy.
ויאמר אליהם יצחק, מדוע באתם אלי? – מה טעם שאתם באים אלי? אם לשחר פני ולראות בשלומי כאוהבים, זה אי אפשר. ואתם שנאתם אותי כשהייתי עמכם, והמופת1 על זה ״ותשלחוני מאתכם״. המלך והשרים אמרו לי ״לֵךְ מעמנו״ לבלתי ראות פני ולא נתחדש דבר בנתיים, שתהפכו לי לאוהבים.
1. ההוכחה.
מדוע באתם – כלומר אם אתם אוהבים לי למה שלחתם אותי מאתכם, ואם אתם שונאים אותי כמו שראיתי עד הנה, מדוע באתם אלי עתה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

מדוע באתם אלי – ר״ל שבהכרח הביאה הוא או לשלום או למלחמה, ואם לשלום הלא אתם שנאתם אותי, ואם למלחמה הלא ותשלחוני מאתכם, ששם הייתי בידכם להרע לי ואתם שלחתם אותי ולא עשיתם לי רעה בהיותי אתכם, ואיך יתכן שתלחמו עמי בהיותי ברשות עצמי.
{Yizhaq’s challenge to Avimelekh: you have hated me and driven me away.}
YIZHAQ SAID TO THEM, “WHY HAVE YOU COME TO ME?” He meant that you must have come for either one of two possibilities: either to make war, or to make peace. If you have come to make peace — but You have hated me. And if you have come to make war — but You have driven me away from you; when I was with you, in your hands, you could have easily done me harm, and yet you sent me off peacefully. How is it possible that you will now make war with me, now that I am independent?
מדוע באתם אלי: מתחילה הראה להם שאינו נבעת מפניהם, וכמו שהראה אברהם לעיל (כ,ט), על כן אמר, אם רק חברת מריעות באתם לעשות עמדי, איזה אהבה תקוו ממני אחר שהראיתם לדעת ששנאתם אותי.
מדוע וגו׳ – כמו אביו אברהם1 מוכיח גם יצחק את אורחיו תחילה, על שום העוול שנעשה לו. אולם, אם למעלה יכול היה אבימלך לגלגל מעצמו את האחריות על ידי אמירת ״לא ידעתי״2 ויכול איפוא לבקש כריתת ברית לפחות בשביל עצמו, הרי כאן אבימלך עצמו הוא זה אשר גרש את יצחק מארצו.⁠3 לכן היו צריכים אבימלך ופיכל להודות בעוול שבידיהם ולהביע חרטתם.
1. לעיל כ״א:כ״ה.
2. שם פסוק כו
3. פסוק טז
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םרד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר׳ בחיירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כח) וַיֹּאמְר֗וּ רָא֣וֹ רָאִ֘ינוּ֮ כִּֽי⁠־הָיָ֣ה יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה ׀ עִמָּךְ֒ וַנֹּ֗אמֶר תְּהִ֨י נָ֥א אָלָ֛ה בֵּינוֹתֵ֖ינוּ בֵּינֵ֣ינוּ וּבֵינֶ֑ךָ וְנִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית עִמָּֽךְ׃
They said, "We have seen clearly that Hashem has been with you, so we said, 'Please, let there be an oath1 between us, between us and you,⁠2 and let us make a treaty with you,⁠3
1. oath | אָלָה – The word "אָלָה" refers to an oath that is accompanied by a curse, as per its usage in Bemidbar 5:21-23.
2. between us and you | בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ – Targum Onkelos explains away the apparent redundancy in the verse by translating, "Let the oath which was between our fathers be now confirmed between us and you". Alternatively, the doubling might simply be for emphasis (Ibn Ezra).
3. make a treaty | וְנִכְרְתָה בְרִית – Literally: "cut a covenant". See note on Bereshit 15:18.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קחזקוניפענח רזאמנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[קיט] 1ויאמרו ראו ראינו כי היה ה׳ עמך, ראינו מעשיך ומעשה אבותיך ונאמר תהי נא אלה בינותינו וגו׳. (בראשית רבה סד)
[קכ] 2ראו ראינו, ראו בסתר ראינו בגלוי. (כת״י נר השכלים)
[קכא] 3ויאמרו ראו ראינו, זש״ה והאלהים יבקש את הנרדף (קהלת ג׳:ט״ו) כו׳ יצחק נרדף מפני פלשתים וכתיב ויאמרו ראו ראינו כי היה ה׳ עמך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך ונכרתה ברית עמך. (תנחומא אמור ט.)
1. במדרש אגדה ויאמר ראו ראינו. ראו מעשה אביך וראינו מעשיך וכשם שהיה הקב״ה עם אביך אברהם כך היה עמך ולכך אמרנו תהי נא אלה שהיה לנו עם אביך אברהם כך יהיה בינינו ובינך. ובלק״ט ראינו מעשיך ראינו מעשה אביך אשרי לבן שממלא מקום אבותיו, תהי נא אלה בינותינו. כמו שהיתה בין אבותינו לפי שהוצרך לומר על אברהם אמר גם הוא על אביו, ואמר אבותינו כי אמר בינינו ובינך, בינותינו אלו שמתו בינינו ובינך אלו החיים. ועיין באונקלוס.
2. במדרש הבאור ויאמרו ראו ראינו, ראו בפרהסיא היינו אומרין שמא אתה עושה מעשים טובים להתראות בהן, עכשיו ראינו שאתה עושה מעשים טובים בסתר יותר ממה שאתה עושה בפרהסיא. ובשכ״ט ראה ראינו כפל הראייה כלומר ראינו מעשה אביך ומעשיך ונדרש למסרת ה׳ כתיב, כלומר ראה הקב״ה אותך צדיק לפניו והיה עמך ואנו כשראינו כך. וצ״ע כי לפנינו כתיב ראו בוי״ו ואין במסרת כלום. ובמדה״ג אמרו דקדקנו וראינו שהשכינה עמך.
3. ויק״ר כז. קה״ר ג. תנ״י אמור יב. ועי׳ בפי׳ נחמיאש משלי טז. (פז.)
וַאֲמַרוּ מִחְזָא חֲזֵינָא אֲרֵי הֲוָה מֵימְרָא דַּייָ בְּסַעֲדָךְ וַאֲמַרְנָא תִּתְקַיַּים כְּעַן מוֹמָתָא דַּהֲוָת בֵּין אֲבָהָתַנָא בֵּינַנָא וּבֵינָךְ וְנִגְזַר קְיָם עִמָּךְ.
They said, “We have indeed seen that the Word of Hashem is your support, and we said, ‘Let the oath that was between our fathers now be established between ourselves and you,’ and let us make a covenant with you;

וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה׳ עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ
וַאֲמַרוּ מִחְזָא חֲזֵינָא אֲרֵי הֲוָה מֵימְרָא דַּה׳ בְּסַעֲדָךְ וַאֲמַרְנָא תִּתְקַיַּים כְּעַן מוֹמָתָא דַּהֲוָת בֵּין אֲבָהָתָנָא בֵּינַנָא וּבֵינָךְ וְנִגְזַר קְיָם עִמָּךְ
א. לטעם ״הָיָה ה׳ עִמָּךְ״ – ״הֲוָה מֵימְרָא דַּה׳ בְּסַעֲדָךְ״ ראה להלן ״וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ״ (בראשית כח טו) ״וְהָא מֵימְרִי בְּסַעֲדָּךְ״.
אָלָה – לְוָט, מוֹמָתָא
ב. אָלָה שעניינה קללה מתורגמת בפועל ״לט״ כגון, ״ככל אָלוֹת הברית״ (דברים כט כ) ״כְּכֹל לְוָטֵי קְיָמָא״, ״כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה״ (דברים ל ז) ״כָּל לְוָטַיָּא הָאִלֵּין״. אבל אָלָה במשמע שבועה מתורגמת מוֹמָתָא, כגון ״ושמעה קול אָלָה״ (ויקרא ה א) ״וְיִשְׁמַע קָל מוֹמֵי״. וכן כאן: ״תְּהִי נָא אָלָה״ – ״תִּתְקַיַּים כְּעַן מוֹמָתָא״. ומה שתרגם ״תְּהִי״ – ״תִּתְקַיַּים״ [ולא: תְּהֵי], לפי שהווית הברית הקדומה אינה אלא קיומה.⁠1
פתרון כפל הלשון
ג. ״בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ״ הוא כפל לשון, לכן פירש רש״י: ״האלה אשר בינותינו מימי אביך, תהי גם עתה בינינו וביניך״. נמצא שלפירושו, אבימלך שבימי אברהם זהו אותו אבימלך שבימי יצחק. אבל אונקלוס שתרגם ״תִּתְקַיַּים כְּעַן מוֹמָתָא דַּהֲוָת בֵּין אֲבָהָתָנָא בֵּינַנָא וּבֵינָך״ פתר בדרך שונה: ״תתקיים נא השבועה שהיתה בין אבותינו, [גם] בינינו ובינך״ ולדעתו אבימלך זה, הוא בן אבימלך שבימי אברהם.⁠2 וזהו שכתב רמב״ן (לפסוק א):
אל אבימלך מלך פלישתים – לא ידענו אם היה אבימלך שהיה בימי אברהם, או שכל מלך פלישתים בעת ההיא יקרא כן, כי גם בימי דוד יקרא אבימלך.⁠3 ודעת אונקלוס שהיה בנו.
1. ״מרפא לשון״.
2. וב״שדה ארם״ ציין לב״ר (פרשה סד ט): ״ראינו מעשיך ומעשה אבותיך״, הקרוב לת״א.
3. כוונתו לתהי׳ לד א: ״לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך״. וברש״י: ״כך כל מלכי פלישתים נקראים... ואע״פ ששמו אכיש קורין לו אבימלך״. וכמוהו בראב״ע. וראה ״מיני תרגומא״ ורד״צ הופמן לפסוק א.
ואמרו מחמא חמינן ארוםא הוהב י״י עמך ואמרינן יהוויג כען שבועה בינינן ובינך ונקייםד קיים עמך.
א. האות ם׳ מטושטשת בכ״י.
ב. האות ה׳ מטושטשת בכ״י.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יהווי״) גם נוסח חילופי: ״תהוי״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ונקיים״) גם נוסח חילופי: ״ונקיימה״.
ואמרו מחמא חמינא ארום הוה מימרא די״י בסעדך דבזכותך הוות לן כל טבתא וכדו נפקתא מן ארען יבישו בירן ואילננא לא עבדו פירין ואמרנא נהדריניה לותנא ותתקיים כדון מומתא דהות בינן ומבכין תהי בינן ובינך ונגזור קים עמך.
And they answered, Seeing, we have seen, that the Word of the Lord is for thy help, and for thy righteousness' sake all good hath been to us; but when you wentest forth from our land the wells dried up, and our trees made no fruit; then we said, We will cause him to return to us. And now let there be an oath established between us, and kindnesses between us and thee, and we will enter into a covenant with thee, lest you do us evil.
[י] וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ – רָאִינוּ מַעֲשֶׂיךָ וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ.
וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ וגו׳ – רַק מִעוּט שֶׁלֹא עָשׂוּ עִמּוֹ טוֹבָה שְׁלֵמָה. בִּימֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה גָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הוֹשִׁיבוּ פַּפּוּס וְלוּלְיָאנוּס טְרַפִּיזִין מֵעַכּוֹ עַד אַנְטוֹכְיָא וְהָיוּ מְסַפְּקִין לְעוֹלֵי גוֹלָה כֶּסֶף וְזָהָב וְכָל צָרְכָּם. אֲזַלִּין אִלֵּין כּוּתָאֵי וְאָמְרִין [עי׳ (עזרא ד׳:י״ב-י״ג)]: יְדִיעַ לֶהֱוֵי לְמַלְכָּא דְּהָדֵין קַרְתָּא מָרָדְתָּא תִּתְבְּנֵא וְשׁוּרַיָּא יִשְׁתַּכְלְלוּן מִנְדָה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא יִתְּנוּן. מִנְדָה, זוֹ מִדַּת הָאָרֶץ. בְּלוֹ, זוֹ פְּרוֹבָגִירוֹן. וַהֲלָךְ, אַנְגְּרוֹטִינָה. וַאֲמַר לְהוֹן מַה נַּעֲבֵיד וּגְזָרִית, אָמְרִין לֵיהּ שְׁלַח וַאֲמַר לְהוֹן אוֹ יְשַׁנּוּן יָתֵיהּ מֵאַתְרֵיהּ, אוֹ יוֹסְפוּן עֲלֵיהּ חֲמֵשׁ אַמִּין, אוֹ יִבְצְרוּן מִנֵּיהּ חֲמֵשׁ אַמִּין, מִן גַּרְמֵיהוֹן אִינוּן חָזְרִין בְּהוֹן. וַהֲוָן קְהָלַיָּא מְצַתִין בַּהֲדָא בִּקְעֲתָא דְּבֵית רִמּוֹן, כֵּיוָן דַּאֲתוֹן כְּתִיבָא שְׁרוֹן בָּכְיִין. בָּעֲיִין לְמִמְרַד עַל מַלְכוּתָא, אָמְרִין יֵעוֹל חַד בַּר נַשׁ חַכִּימָא וִישַׁדֵּךְ צִבּוּרָא, אָמְרִין יֵעוֹל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא דְּהוּא אַסְכּוֹלוֹסְטַקְיָא דְאוֹרָיְיתָא. עָאל וְדָרַשׁ אֲרִי טָרַף טֶרֶף וְעָמַד עֶצֶם בִּגְרוֹנוֹ, אֲמַר כָּל דַּאֲתֵי מַפֵּיק לֵיהּ אֲנָא יְהֵיב לֵיהּ אַגְרֵיהּ, אֲתָא הָדֵין קוֹרֵא מִצְרָאָה דְּמַקּוֹרֵיהּ אָרִיךְ, יְהֵיב מַקּוֹרֵיהּ וְאַפְקֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ הַב לִי אַגְרִי, אֲמַר לֵיהּ זִיל תְּהֵא מְלַגְלֵג וְאוֹמֵר דְּעַיְלַת לְפוּמָא דְאַרְיֵה בִּשְׁלָם וּנְפָקַת בִּשְׁלָם, כָּךְ דַּיֵּינוּ שֶׁנִּכְנַסְנוּ לְאֻמָּה זוֹ בְּשָׁלוֹם וְיָצָאנוּ בְּשָׁלוֹם.
ונכרתה ברית עמך – הה״ד תמן דלא יכלת ליה הדר הוי ליה רחימא כמו שעשה אבימלך ליצחק.
ויאמרו ראו ראינו1ראו מעשה אביך וראינו מעשיך, וכשם שהיה הקב״ה עם אביך אברהם, כך היה עמך, ולכך אמרנו תהי נא אלה שהיה לנו עם אביך אברהם, כך יהיה בינינו ובינך.
1. ראו מעשה אביך. ב״ר פס״ד אות י׳, וילקוט ורש״י עה״ת ולק״ט.
(כח-כט) וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ – מַעֲשֶׂיךָ וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ. אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה וְגוֹ׳ רַק מִעוּט, מְלַמֵּד שֶׁלֹּא עָשׂוּ עִמּוֹ טוֹבָה שְׁלֵמָה.
בִּימֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, גָּזְרָה מַלְכוּת שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הוֹשִׁיבוּ פָּפּוּס וְלוּלִיאַנוּס טַרְפִּיזִין מֵעַכּוֹ לַאֲנְטוֹכְיָא. וְהָיוּ מַסְפִּיקִין לְעוֹלֵי גּוֹלָה אַזְלִין אִלֵּין כּוּתָאֵי וְאָמְרִין לֵיהּ ״יְדִיעַ לֶהֱוֵי לְמַלְכָּא דְהַךְ קַרְתָּא דְתִּתְבְנֵי וְשׁוּרַיָא יִשְׁתַּכְלְלוּן מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא יִתְּנוּן״ ״מִנְדָה״ זוֹ מְנַת הַמֶּלֶךְ ״בְלוֹ״ פְּרִיגוּרִין ״וַהֲלָךְ״ זֶה אַנְגְרוּטוּג אָמַר לוֹן וּמַה נַעֲבִיד וּגְזָרִית אָמְרִין לֵיה, שְׁלַח וְאֶמוֹר לְהוֹן אוֹ יַשְׁנִינֶיה מִן אַתְרֵיה, אוֹ יוֹסִיפוּן עַלֵיה חָמֵשׁ אַמִין, אוֹ יִבְצְרוּן מִינֵיה חָמֵשׁ אַמִין. וּמִן גַרְמֵיה אִינוּן חַזְרִין בְּהוֹן הַווּ קְהָלַיָא זֶה מְצַמְתִין בַּהֲּדָא בִּקְעֲתָא דְבֵית רִמּוֹן כֵּיוָן דְּאַתְיָן כְּתָבַיָא שָׁרוּן בַּכְיָן בָּעוּן מִימְרַד עַל מַלְכוּתָא אָמְרִין יֵעוּל בַּר נָשׁ חַכִּים וִישַׁדֵל צִבּוּרָא אָמְרִין יֵעוּל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, דְּהוּא אַסְקֶלוּסְתִּיקָא דְּאוֹרַיְתָא עָאל וְדָרַשׁ אֲרִי טֹרֵף וְיָשַׁב לוֹ עֶצֶם בִּגְרוֹנוֹ, אָמַר כָּל דְּאָתֵי וּמַפִּיק אֲנָא יָהִיב לֵיהּ אַגְרֵיה אָתָא הֲדֵּין קוֹרֵא מִצְרָאָה דְמוֹקְרֵיה אָרִיךְ וְיָהַב קוּעֵיה וְאַפְקֵיה אָמַר לֵיה הַב לִי אַגְרִי אָמַר לֵיה תְּהִי מְגַלְגְלָא וְאַמְרְת דְעָלַת בְּפוּמָא דַאֲרִי בִּשְׁלָם וְנַפְקַת בִּשְׁלָם וְאֵין לְךָ שָׂכָר גָּדוֹל מִזֶּה. כָּךְ דִּינוּ שֶׁנִּכְנַסְנוּ לְאוּמָה זוֹ בְּשָׁלוֹם וְיָצָאנוּ בְּשָׁלוֹם.
קאלו אנא ראינא אן אללה מעך פקלנא יכון חרג׳ ביננא ובינך ונעאהדך עהדא.
אמרו, אנחנו ראינו שה׳ איתך, ולכן אמרנו שתהיה אלה1 בינינו לבינך, ונכרות איתך ברית.
1. רס״ג תרגם אלה – חרג׳, שהיא המילה שבה מתרגם בכל מקום אלה. בהקשר זה יש למילה משמעות של הסכם לפתרון סכסוך.
ולמה הוצרכו לאמר: תהי נא אלה בינותינו בינינו וביניך – והלא כבר כרת אברהם עמם ברית שלא ירע להם ולזרעם ולבאים אחריהם, כמפורש? ונאמר, הם הפרו את הברית עם יצחק וגרשוהו באמרם: לך מעמנו ובטלה הברית ההיא, ולכן הצטרכו לחדשה.
והכפילו ואמרו: בינינו וביניך – כלומר, רוצים אנו שתתן לנו הבטחה, לי ולניני ולנכדי כזו שהיתה בינינו ובין אביך. והזכיר במיוחד את הבארות, מפני שהעם זקוק להן, כי ארץ אשר היתה תמיד עניה במים, גם היו המים שם רעים, וכמו שהמשיל הנביא: ״ועתה מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר״. ומי שיחור אלה הם מי גפאר שהם רעים, מרים ומלוחים, וזה מקום הפלשתים. ומי נהר, רעים וסרוחים, וזה בדרך גזירה.
נקול ומא חאג׳תהם אלי אן קאלו תהי נא אלה בינותינו בינינו וביניך אוליס אברהם עאהדהם אן לא יסי בהם ובנסלהם ובעקבהם כמא שרח פנקול אנהם פסכ׳ו אלעהד מע יצחק וטרדוה בקו׳ לך מעמנו פאנחל ענהם עהדהם ד׳אך פלד׳אלך אחתאג׳ו אלי תג׳דידה.
ותכרארהם בינינו וביניך יעני נריד אן תעטינא עהדא לי ולניני ולנכדי מת׳ל מא כאן ביננא ובין אביך. ואלאטנאב לד׳כר אלאבאר ההנא חסב חאג׳הֵ אלקום אליהא לאן בלד אלגפאר עלי טול אלזמאן קליל אלמא. ומע ד׳אך רדי אלמא ועלי מא צ׳רב אלנבי אלמת׳ל וקאל: ועתה מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר. פאראד בקו׳ מי שיחור מא אלג׳פאר לאנה קליל אלמא מר מאלח והו מוצ׳ע פלשתים. וקו׳ לשתות מי נהר הו נהר רדי אלמא. מתעפן (וב) והו פי טריק אלג׳זירהֵ.
ראהא ראינו – ראינו באביך, ראינו בך.
תהי נא אלה בינותינו – תהי האלה אשר בינותינו מימי אביך, תהי גם עתה בינותינו.
א. בפסוק בנוסח שלנו: ״ראו״. אך בגיליון כ״י לייפציג 1 יש עדות ש״רבנו שמעיה בפירושו שכתב מידו״ כתב: ״ראה״, וכן גם בכ״י מינכן 5, ליידן 1, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155, ובדפוסים הראשונים.
ראו ראינו WE SAW PLAINLY (literally, seeing we have seen) – We saw it in the case of your father and we see it in the case of yourself (Bereshit Rabbah 64:10).
תהי נא אלה בינותינו וגו'‏ means LET THE OATH that has existed BETWEEN US since the days of your father CONTINUE NOW BETWEEN US AND YOU.
ויאמרו ראה ראינו1ראינו מעשיך. ראינו מעשה אביך. אשרי לבן שממלא מקום אבותיו.
תהי נא אלה בינותינו – כמו שהיתה בין אבותינו. לפי שהוצרך לומר על אברהם. אמר גם הוא על אביו. ואמר אבותינו כי אמר בינינו ובינך.
בינותינו – אלו שמתו. בינינו ובינך. אלו החיים.
1. ראינו מעשיך. ב״ר וילקוט שם. ורש״י עה״ת. והסיום אשרי לבן הוא דברי רבינו טוביה ז״ל.
ויאמרו (ראה) [ראו] ראינו – כפל הראייה, כלומר ראינו מעשה אביך ומעשיך, ונדרש למסורת ה׳ כתיב, כלומר ראה הקב״ה אתך צדיק לפניו והיה עמך ואנו כשראינו כך:
ונאמר תהי נא אלה בינותינו – השבועה שהייתה בינותיך בין אביו ובנינו תהי עכשיו בינותינו ביניני וביניך:
ונכרתה ברית עמך – ברית חדשה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

(כח) תהי נא אלה אשר בינותינו – ביני ובין אביך, שתתקיים גם עתה,⁠א שכן היה תנאי אם תשקור לי ולניני ולנכדי (בראשית כ״א:כ״ג).
א. רוזין השלים כאן: בינינו ובינך.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 25]

(28) Tehi LET THE VOW already SWORN BETWEEN OUR TWO PARTIES: i.e. between your father and me, continue now too. This continuity is part of the original terms of the vow, "that you will not deal falsely with me, my son or my grandson" (Gen. 21:23).⁠1
1. The difficulty experienced by the classical exegetes in this verse is that it seems to be unnecessary for a covenant to be made between the clans of Abimelech and Isaac, since such a covenant was made by Isaac's father back in chapter 21. Rashbam's solution is the same one offered by Rashi – that the aspiration expressed in this verse is not for the establishment of a new covenant but rather that the old covenant stay in force.
בינותינו – רבוי על רבוי.
BETWIXT US. Our verse contains two synonymous plurals in succession.⁠1
1. Our verse reads: Let there be an oath benotenu (betwixt us) benenu u-vennekha (even betwixt us and thee). Ibn Ezra points out that benotenu and benenu are both plurals from the same root and mean the same. However, they belong to different paradigms. These two forms were employed by Scripture to avoid redundancy (Weiser). According to Filwarg what Ibn Ezra is saying is that one of these phrases could have been left out since they mean the same; i.e., benotenu (betwixt us) means the same as benenu u-venekha (even betwixt us and thee) Scripture repeated itself for emphasis.
ויאמרו רַאוֺ – בו״ו במקום ה״א למ״ד הפעל, וכן, וראו רַאוֺ (ישעיהו ו׳:ט׳), בכו לא תבכהא (ישעיהו ל׳:י״ט), והדומים להם.
תהי נא אלה בינותינו – כל אנשי ארצנו הסכמנו שנשבע לקיים ברית עמך, ואחר כן תהי נא השבועה בינינו וביניך, ועם השבועה נכרתה ברית עמך.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 194, וכן בפסוק. בכ״י מוסקבה 495, פריס 193: ״תבכו״.
ראו, the letter ו at the end instead of the customary letter ה as the last letter of the root is not unique, we encounter it also in Isaiah 6,9 or as בכו לא תבכה, in Isaiah 30,19. There are other parallel verses in Scripture.
תהי נא אלה בינותינו, a reference to all the people of his country having sworn to keep this agreement with Yitzchok, to be confirmed by an oath between the two representatives of the parties concerned, i.e. Avimelech and Yitzchok.
ראו ראינו – ראינו כשעמדת בגרר שנתברכה הארץ מאה שערים, וראינו עכשיו אחרי שהלכת משם שפסקה ממנה ברכתה ואין הדבר תלוי אלא בך כי היה י״י עמך.⁠1
בינותינו בינינו ובינך – בינותינו – השבועה שאנו נשבעים ביראתנו גם עתה, בינינו ובינך – שתהיה אתה נשבע בהם.
ונכרתה ברית עמך – אף על פי שכבר נשבעו אברהם ואבימלך עד שלשה דורות, מכל מקום ביקש אבימלך לכרות ברית חדשה ביניהם לפי שהוא פשע בברית על דבר הבארות ועל ששלחו מאתו.⁠2
1. בדומה בספר הג״ן בראשית כ״ו:ט״ז.
2. השוו לביאור רשב״ם.
ראה ראינו, "we have seen repeatedly;⁠" the fact that you have succeeded twice where we have failed has convinced us that your God is on your side;⁠" clearly your success is due to you personally, and not to the quality of the earth that you have either planted seeds in or dug wells in. We have noted that since you departed this earth has failed to be blessed. It is clearly your God Who is the cause and Who is with you.
בינותינו בינינו וביניך, "between us; the oath that we swear by our deities shall now be binding both between us and you;⁠" he meant that although Yitzchok swears in the name of his God, such an oath shall also be binding for them who swear in the name of their own deity. [The linguistic problem here is that the word בינינו, is otherwise completely superfluous. Ed].]
ונכרתה ברית עמך, "and we are willing to conclude a binding treaty with you;⁠" an offer to renew the covenant Avraham had made with Avimelech's predecessor for three generations.⁠" They felt the need for this, since their having breached it Yitzchok might feel free to disregard it.
תהי נא אלה בינותינו בינינו וביניך כו׳ – קצת תימה מה אריכות לשון אמ׳. וי״ל לפי שלא רצה אבימלך לישבע בא-להי יצחק כי אם בגילולים. וזה שאמ׳ אלה שהיא רגילה להיות ולהבדיל בינינו וזהו גילולין. יא״ר.
תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך – פירש״י תהי נא אלה אשר בינותינו מימי אביך תהי גם עתה בינינו ובינך עכ״ל. וי״מ שרצה אבימלך להשביע יצחק בגלולי אביו והיינו דקאמ׳ אשר בינותינו כלומר המצויה ביני ובין עמי אותה אלה תהי נא ביני ובינך.
תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך – כפל מלה י״מ שאבימלך לא רצה לישבע באלהי יצחק אמר תהי נא אלה אשר בינותינו פי׳ שאני רגיל לישבע בה תהי ביני ובינך:
תהי נא אלה בינותינו, בינינו ובינך, "let there be a treaty confirmed by a mutual oath between us, between us and between you.⁠" From the phrasing it is clear that Avimelech was not prepared to swear an oath in the name of Yitzchok's God. Hence he used the expression בינותינו to indicate that he meant to swear by the deity he was in the habit of swearing by.
ראו – ה׳ במסורה, ב׳ כתיבי בוי״ו וג׳ כתיבי בה״א. ראו ראינו כי היה י״י עמך (בראשית כ״ו:כ״ח), שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו (ישעיהו ו׳:ט׳). ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג׳:ז׳), אם ראה תראה בעני אמתך (שמואל א א׳:י״א), שבתי וראה תחת השמש (קהלת ט׳:י״א). הנך דאיירי ברבים כמו ראו ראינו וראו ראו כתיבי בוא״ו, והנך דאיירי ביחיד כתיבי בה״א כי יש אם למסורת שכתוב ראה לשון יחיד, ואינך כתיבי ראו לשון רבים.
תהי [נא] אלה בינותינו – וא״ת והא אמרינן (בכורות ב׳ א׳) אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי שמא יצטרך לו הגוי [שבועה] ונמצאת עובר על שם אלהים אחרים לא כו׳, ואבימלך נשבע בגלולים שלו מאחר שהאריך כל כך לשון, ולא אמר נשבע באלהים.
ראהא ראינו כי היה י״י עמך – הנה יותר נמרץ מזה מאמר זקני גלעד ליפתח (שופטים י״א:ז׳-ח׳), והכלל כי בני ההמון לא יבואו אל איש רק בעת הצטרכם לו.⁠1
1. פירוש הפסוק כאן הוא שבאו אליו משום שראו את הצלחתו הכלכלית. כך כאשר בקשו זקני גלעד מיפתח להלחם להם בבני עמון, שאלם יפתח, בלשון דומה מאוד ללשון שאלת יצחק: ״הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי מדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם?⁠״ וענו לו: ״לכן עתה שבנו אליך״, כלומר, משום שצר לנו.
בטירת כסף עמ׳ 113 כתב: ״…הנה למדנו בזה ענין נכבד מטבע העולם, והוא שהאיש המצליח הוא מכובד ונערך ואוהביו רבים, והפך זה לעת צר.⁠״
א. נסה״מ: ראו.
(כח-כט) ויאמרו אליו: ראֹה ראינו הצלחתך, ונאמר תהי נא אלה בינותינו שלא יזיק אחד ממנו לחבירו. ונכרות ברית עימך שלא תעשה עימנו רעה, כמו שלא הזקנו לך בהיותך בארצנו, אבל עשינו עימך טוב, וכאשר שלחנו אותך לא הזקנו לך לא בגופך ולא בקנייניך, אבל שִׁלּחנוך בשלום ולא הגיע אליך רע בצאתך מארצנו, כי כבר נמשכה לך ההצלחה במקום אשר באת אליו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

[יג] אמנם לפי הלוך הפרשה יתכן שדבר אתם קשות כמו שראוי לפי כבודו כי ה׳ אתו [יג] והוא מה שהשיבו ראה ראינו כי היה ה׳ עמך כי בכל אשר אתה הולך הוא מצליח בידך ועל זה יצאנו מהחשד אשר בלבנו שהיית מתעשר מממון אנשי הארץ ובאנו להפיס דעתך במה שפשענו כנגדך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך ונכרתה ברית עמך ברית שלום.
האלה אש׳ בינותינו מימי אביך תהי גם עתה בינינו וביניך. דאל״כ מאי בינותינו ומאי בינינו וביניך בחד מינייהו סגי ופירוש נא כמו עתה וזה שאמר תהי גם עתה והוסיף מלת גם מפני שאותה הברית שעשה עם אברהם חזר לעשותה גם עתה עם יצחק גם הוסיף מלת אשר על מלת בינותינו וה״א על מלת אלה מפני שהוא ספור מה שנעשה עם אברהם וצריך לומר האלה בה״א ואשר על מלת בינותינו להורות על האלה הקדומה שנעשתה בינו לבין אברהם:
והם השיבוהו ראה ראינו כי היה י״י עמך. כפי דרך המפרשים היה מאמרם אנחנו חשבנוך שהיית מתעשר מטוב הארץ ומאשר לנו ולזה שלחנוך אבל עתה כבר ראה ראינו בזה י״י עמך ומברכתו זה שלך ולא משלנו ולכן תהי נא אלה בינותינו ונכרתה ברית עמך אם תעשה עמנו רעה וגו׳. ורז״ל אמרו ראה ראינו ראה באברהם ראינו בך. ראה באביך שהיה בונה מזבח ומקריב קרבן וראינו בך שאתה בונה מזבחות ואוחז מעשיו שלא הלך אבימלך אצל יצחק עד שבנה מזבח וכן דרשו תהי נא אלה בינותינו. האלה אשר היתה בינותינו בימי אביך תהי נא גם עתה בינינו וביניך ודרש נכון הוא. אבל בדרך הפשט מאשר אמרו בינותינו בינינו ובינך שהוא לשון כפל נראה שהם אמרו ליצחק שלא שלחוהו מפני שנא׳ כמו שאמר אבל מפני שראו שהיה השם עמו וראוי שתהיה אלה ושבועה ביניהם וחששו שאם יעשו הדבר הזה בעיר יתפרסם הדבר מאד וכדי בזמן וקצף אליהם שיכנסו באלה עם איש נכרי הבא אל ארצם מפחדם ממנו ולזה אמרו לו שילך לו מן העיר כדי שיצאו אליו ותהיה האלה בסתר בינו ובינם ואיש לא ידע מזה דבר וזהו אמרם ונאמר תהי נא אלה בינותינו אבל תהיה בסתר בינינו ובינך לא בתוך העיר לעיני הכל. והותרה בזה השאלה הו׳.
ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו וביניך. הרצון בזה לפי שבאו עמו גדולי העם הם אחוזת מרעהו והוא ופיכל שר צבאו. רצה לכבד גדולי יועציו בענין שלא יראה שבאו לבטלה. ואמר תהי נא אלה בינותינו. כאלו צריך שתי בריתות אחד לגדולים ואחד למלך ושר צבאו וליצחק. וזה שאמר תהי נא אלה בינותינו שזה רמז על כלל הגדולים. בינינו וביניך רמז למלך ומשניהו ויצחק. לפי שאין ראוי שיהיו המלך ויצחק שהם המלכים שוים עם האחרים. ואולי היה זה הברית לפי שבברית אברהם לא נאמר אלא אם תשקור לי ולניני ולנכדי ולא נכנסו בכאן כלל העם. לכן עתה שבאו אחוזת מרעהו לכלול כל העם בברית הוצרך לומר בינותינו בינינו וביניך. אם תעשה עמנו רעה וגומר ונשלחך בשלום. ולפי שאלו לא היו דברים מסודרים ולא ראויים למלך ואפילו להדיוט. שהיו משבחים עצמם שלא עשו רע ושלא גזלוהו ושלחוהו בשלום. לזה אמר עתה אתה ברוך ה׳ ולפי גודל מעלתך וברכתך שאתה קדוש וברוך ה׳ אין ראוי לך ליטור איבות ולא לחוש לדברינו. ולכן תמצא כי לפי שראה דבריהם בלתי נכונים לא רצה להשיבם דבר אלא שאכלו עמו וישבעו איש לאחיו. ולא חשש לשבועת אוהבו. כי אולי אבימלך לא אמרו אלא לכבודם וכנגד ונשלחך בשלום אמר וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום. והרמז שלא נתן להם מתנות כמו שעשה אברהם אלא שעשה להם לויה ואמר להם לכו בשלום. וכמו שבאברהם כתיב והוכיח אברהם את אבימלך על אודות הבאר. כן אמר בכאן שהגידו לו עבדיו שמצאו באר מים חיים. ולכן קרא שמה שבעה שהוא שביעי לבארות להורות שהיה דבק באמונת אביו. ולכן נשאר זה השם לעולם מזה העיר באר שבע. להורות שהשגחת השם לא יסיר משם כאומרו ושם העיר מיום ה׳ שמה:
כי היה ה׳ עמך – ולא מיראתנו ממך נכרות אתך ברית.
כי היה ה' עמך, we do not want to make a deal with you because we are afraid of you, but because God is on your side.
תהי נא אלה וכו׳. פירוש מאי ״בינותינו בינינו ובינך״, בחד מינייהו סגי לכתוב ׳תהי נא אלה בינותינו׳, מאי ״בינינו ובינך״, אלא אותו אלה שהיא בינותינו מן אביך (כ״ה ברא״ם):
האלה אשר בינותינו מימי אביך. דקשה לרש״י כפל לשון דקאמר בינותינו בינינו וביניך ועל זה קאמר תהי נא וכו׳ רצונו לומר דהמקרא כאילו הוא מסורס וכן צריך להיות תהי אלה בינותינו נא ביני וביניך. וה״פ תהי האלה אשר וכו׳. והוסיף ה״א על מלת אלה ומלת אשר מפני שהוא סיפור דברים מה שהיה עם אברהם וגם הוסיף מלת גם מפני שאותו ברית שעשה כבר עם אברהם רוצה הוא לעשות גם עם יצחק לכן הוסיף מלת גם עתה ומפירושו מוכח דמלת עתה שהוא בא במקום נא:
That oath that exists between us since your father's times. Rashi is answering the question: Is not the phrase בינותינו בינינו וביניך redundant? He answers that the phrases in this verse are not written in sequence. It should say תהי אלה בינותינו, נא ביני וביניך. This means: let that oath, which already exists between us, continue now. Rashi adds a ה to אלה, and inserts אשר, because it is recounting what happened to Avraham. And he inserts גם because Avimelech is seeking to make the same covenant with Yitzchok that he made with Avraham. Thus he says גם עתה. It is evident that Rashi, when he says עתה (now), is explaining נא. [Accordingly, נא means "now,⁠" rather than "please.⁠"]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ויאמרו ראו ראינו וגו׳ – צריך לדעת למה כפל לומר ראו וגו׳ גם שאר הדקדוקים.
אכן נתכוונו להשיב לכל מה שיסבול דברי יצחק באומרו מדוע וגו׳, ואמרו לצד שכוונתך כבר נשבע לנו אביך ראו ראינו וגו׳ ב׳ ראיות הא׳ כי שבועת אברהם אין לסמוך עליה מטעמים שכתבנו למעלה, עוד ראינו כי באמצעותך תתקיים השבועה כראי מוצק.
עוד ראינו כי שבועת אביך לא דקדקנו לפסקי דינים המפסידים הברית וכמו שכתבנו למעלה, גם אם כוונתך לומר על אשר לא הלכנו לישמעאל לכרות לנו ברית כי הוא מיורשי אביך והוא הגדול ראינו כי ה׳ עמך וזה לך האות כי הבטחות אברהם לך הם נתונים ואתה העיקר בהם, גם אם כוונתך לקבול על אשר הראנו לך שנאה במה ששלחנוך ראינו כי ה׳ עמך ובערך אדם כזה בכל מקום שהולך שמה שמור ומוצלח הוא ולא ישתנה לו המקום בערכו ואין כאן שנאה.
גם למה שתהיה ההקפדה על המתגלה מלבבנו כי לא נכון עמך ותאמר איך תבקשו ממני טובה, גם לזה באה תשובה באומרם ראו ראינו ראיה שכליית שזולת זה לא תתקיים השבועה בינינו בכל תוקף המשפט וכמו שדקדקו בדבריהם כאשר אבאר בסמוך.
ונאמר תהי נא וגו׳ – צריך לדעת אומרו ונאמר לשון עבר. התחילו לתת טעם לאשר שלחוהו, כי קודם והוא עמם בגרר לא תכון השבועה על דרך מה שאמרו ז״ל בנדרים דף כ״ז וז״ל נודרים להרגים וחרמים וב״ה אומרים אף בשבועה. וכתב מהרי״ק בסימן רל״ב וז״ל הנודר או הנשבע לאנס לא הוי נדר ולא שבועה וכו׳ (וחוזר) [וחושב] בלבו וכו׳, ולפי זה כל השבועה שתהיה תחת יד אנס יכול הנשבע לבטל בלבו, ויוסף לפרעה וצדקיהו לנבוכדנצר לא בטלו בלבם. ודין זה אפילו קיבל הנאה ממנו ובכל תוקפי חיזוקי השבועה כל שיד חזקה באמצע מבטל בלבו ואין כאן שבועה, לזה חששו אבימלך וכו׳ לכרות ברית עם יצחק בגרר תחת ממשלתו כי יכול יצחק לבטלה מלבו מדין נשבעין לאנסין לזה נתחכמו לכרות ברית במקום שהם בו עתה שלא היתה שליטת אבימלך עליו, וכן מוכח מדברי רמב״ן, והוא אומרו תהי נא פי׳ עתה תהיה האלה ולא במציאות הקודם, ובזה אין לחוש לביטול השבועה בלב. וטעם אומ׳ כי עצמת ממנו וגו׳. הוא טעם מושאל ולא רצה לגלות לו הטעם, או לבל יפציר בהם בצדדי הטעם וכי יספיק בבריתו שם וכדומה, גם היו להם טעמים אחרים כאשר אבאר בדבריהם לזה אמרו לו טעם מוחלט.
בינותינו בינינו וביניך וגו׳ – טעם שהאריך לומר בינותינו וגו׳, נתכוון לחזק ברית אברהם ולהוסיף ברית מחדש עם יצחק, והכונה בזה לדעת ברית הראשונה של אברהם האם עומדת לנס, ויש בזה תוקף משבועה של יצחק כי כבר נפטר אברהם ואין מציאות להתרתה לבנים ולקיים כל דבר נשבע יצחק בתנאים אשר ירשום. ואולי כי חש אבימלך גם כן שיתן ה׳ מתנה מחדש ליצחק וינחילנה לעשו ועשו אינו זרעו של אברהם דכתיב (כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק, ואם יתן יצחק לעשו ארץ פלשתים לא יזכה אבימלך בדינו עם עשו מצד ברית אברהם כי יאמר זו מתנה חדשה נתן ה׳ ליצחק אחרי מות אברהם ויצחק נתנה לעשו ואין מידו מציל. לזה נתחכם להשביע יצחק ושבועת יצחק תחול גם על עשו כי זרעו יקרא הגם שאינו נקרא זרעו של אברהם. וטעם שלא הזכיר הדורות, כבר רמזו אותם באומרם בינותינו וגו׳ ופי׳ רז״ל (רש״י) שבינותינו וגו׳ ושם נאמר לי ולניני ולנכדי.
עוד ירמוז באומרו בינותינו וגו׳ פי׳ שיהיה הברית בפני רבים לא שיכרות ברית לאבימלך בינו ובינו אלא ביניהם יהיו כולם יחד, והכוונה בזה כדי שיהיה בפני רבים, ואמרו בינינו עוד לרמוז שתהיה הכונה על דעתם כדי שיהיה על דעת רבים.
ויאמרו ראו ראינו וג'. "We have seen very clearly, etc.⁠" Why did Avimelech and company repeat: "we have seen, seen?⁠" There are also other nuances in their remarks which we need to analyse.
Basically, Avimelech and company responded to Isaac's questions by saying that they really intended to respond to all Isaac had said. As to the covenant concluded between Abraham and Avimelech they said: "we have seen,seen.⁠" They claimed that there were two reasons why they could not rely on Abraham's vow. One was, as we stated, that Abraham's vow was made in private, the other that Abraham had not been a beneficiary of Avimelech and thus was at liberty to annul his vow even without Avimelech's presence or consent. Furthermore, they said that they did realise that only when they renewed said covenant with Isaac would he consider his father's vow as binding and ironclad. Avimelech added that when he concluded his covenant with Abraham he had not been careful to do it in such a way that it would remain irrevocable.
Should Isaac be angered that Avimelech had not bothered to secure similar guarantees from his brother Ishmael who was, after all, Abraham's elder son, they explained this by saying they had observed that it ws Isaac who was both personally powerful and obviously enjoyed God's blessing and support. Although Isaac had pointed out that the fact they had expelled him was a sign of their hatred for him, they had convinced themselves that if he was worthy of God's blessing there was no cause to hate him.
Concerning Isaac's complaint that they had not been honest with him and that it was an effrontery therefore to ask him for favours, ראו ראינו, they felt intellectually that the permanent validity of the covenant with Abraham would be guaranteed only if they renewed it at this time. I shall forthwith explain how we can read all this out of their carefully chosen words.
ונאמר תהי נא אלה בינינו, we said: "let there be an oath between us, etc.⁠" The word ונאמר is past tense. They now began to explain the reason they had expelled Isaac from Gerar; as long as Isaac remained with them in Gerar it was legally impossible for the oath they had in mind to become irrevocable. We learn in Nedarim 27 that it is permissible to revoke certain vows without the need to appear before a tribunal. Examples are vows which were made under pressure from people who are reputed to commit murder in order to enrich themselves, or when facing robbers intent merely on confiscating one's property, or when facing tax collectors who exceed their authority. The school of Hillel taught that even when such vows were phrased as an oath, no legal mechanism is required to revoke them (when the danger is over). Concerning the above Mishnah, Maha'rik writes in Yore De-ah 232, that "anyone who swears an oath or makes a vow under duresss, such oath or vow is not legally binding.⁠" It suffices to annul such vows or oaths in one's heart; Joseph, however, did not annul his vow concerning his promise to Pharaoh not to reveal that the latter did not understand the Hebrew language, nor did Zedekiah annul his promise to Nebuchadnezzar in his heart. This ruling is valid even if the person who made the vow had been compensated in some form for the vow he was about to make. Avimelech and his company were afraid that Isaac might invoke this ruling to free himself of any vow if such an undertaking were to be made while he was in Avimelech's territory, i.e. under his rule, and therefore under some kind of duress. Therefore they came to a place over which Avimelech had no authority so that any undertaking by Isaac would be completely voluntary and therefore binding upon him. This is also clear from the writings of Nachmanides on the subject. The words תהי נא were meant to emphasize that the covenant to be undertaken now was to be different from the one previous in that it would remain valid, i.e. תהי. When they claimed at the time they expelled Isaac that he had become too powerful, this had only been a pretext to make him leave; their true reason had been to create a situation in which Isaac's oath would be binding upon him. They may also have used that pretext so that Isaac could not try to dissuade them by telling them that their fears that he would not honour his commitment were unfounded. There were some other considerations which I will come back to later.
בינותינו בינינו ובינך, "between us, i.e. between us and you.⁠" The reason they added the apparently unnecessary word בינותינו was to reinforce the existing agreement concluded with Abraham, and to add a new covenant with Isaac. They wanted to examine whether Isaac considered the agreement with Abraham as valid for him. Perhaps Avimelech was afraid that God would renew His promise to give the land of Philistia to Isaac and the latter would give part of his inheritance to Esau. Avimelech did not consider Esau as the seed of Abraham seeing that God had specifically said to Abraham that כי ביצחק יקרא לך זרע, that only part of Isaac's seed would be considered Abraham's seed (21,12). Should Isaac then decide to give the land of the Philistines to Esau, he, Avimelech, would not have a legal leg to stand on in a dispute with Isaac, seeing that the covenant with Abraham which covered Abraham's descendants down to his great-grandchildren would not have been breached thereby. Esau would argue that his inheritance was due to a promise made by God to his father Isaac, not through a promise made by God to Abraham who had delayed it from becoming effective for four generations. These were the considerations which prompted Avimelech to make Isaac swear a separate oath. According to Rashi the word בינותינו alluded to the validity of the agreement for several generations.
This word may also allude to the fact that Avimelech wanted the undertaking to be a public one. The repetition of the word בינינו was meant to emphasize the mutual agreement that prevailed at the time of the new covenant and which would make any future attempt to revoke it subject to mutual agreement.
ויאמרו רָאוֹ ראינו כי היה י״י עמך – זוהי תשובה על ״מדוע באתם אלי?⁠״. שבאנו אליך בשביל אָלָה ושבועה לכרות ברית עמך. כי ראינו ראיית השכל שלא הצלחת כדרך המצליחים בארץ, אבל י״י עמך בכל אשר אתה עושה. ונירא לנפשותינו בלכתך מארצנו פן לאויבים נחשבנו לך, ותפר ברית הָאָלָה והשבועה שנשבע אביך לאבינו.
וַנֹּאמֶר תהי נא אָלָה בינותנו, בינינו ובינך – על כן יעצנו ללכת אליך לבקש ממך שתבא עמנו בְאָלָה, שבועת הָאָלָה, שכה וכה יעשה אלהים לעובר על השבועה. לא הָאָלָה והשבועה הראשונה שכבר היתה בינותינו ובין אבותינו, כי אין אנו בטוחים עליה בעבור הרעות שעשו לך יושבי הארץ, ויהיה בעיניך כהפרת ברית. אבל הָאָלָה שתהיה בינותינו תהיה עתה מחדש שאם היו הפלשתים עַמִי נחשבים לרשעים ולמפירי ברית, המלך ושריו נקיים, כי הם לא הרעו עמך. ולכן ״בינינו ובינך״ תהיה זאת הָאָלָה. ולכן אברהם שישב בשלום בארץ פלשתים מעת שהשיב לו שרה אשתו אמר לו אבימלך ״כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי, ועם הארץ אשר גרתה בה״.⁠1 עשה ברית ושבועה על עצמו ועל יושבי הארץ כולם. אבל יצחק שהרעו עמו פלשתים, ואחרי מות אברהם עשו מרד לסתום בארותיו, לא בקשו מיצחק שיכרות ברית גם ליושבי הארץ, רק עם המלך והשרים.
ונכרתה ברית עמך – זהו ענין אחר, שיכרתו עמו ברית אהבה וְרֵעוּת, וזה על תנאים ידועים שמוטל על כל אחד מכורתי הברית לעשות לטובת השני. והכתוב לא פירש על איזו דבר כרתו ברית, כי אין צורך להכתב בתורה.
1. בראשית כא, כג.
ראו ראינו כי היה ה׳ עמך – ידענו שכל הגדולה והעושר אשר לך היא מתת אלהים אשר משך אליך חסדו בהיותך צדיק בן צדיק, ולכן אין אנחנו מקנאים אותך בזה, כמו שקנאו אותך פלשתים, ורק בעבור קנאתם אמרנו לבא אליך ולחדש הברית שעשינו עם אביך:
בינותינו בינינו ובינך – מלות בינינו ובינך הם ביאור על מלת בינותינו, ולכן בא בינותינו בשני מיני רבוי, כלומר בינינו מצד אחד ובינך מצד השני:
ראו ראינו – דברי ההתנצלות הזאת הטעים החכם ר״מ קאלאוו בס׳ מנחה חדשה ואמר, רצו להתנצל בדברי שקר ואמרו חלילה לנו לעשות דבר זה מפני השנאה אבל בהפך, כי ראינו שהיה הש״י עמך ורצוננו לחדש ברית אבותינו ואמרנו תהי נא אלה שהיתה בין אבותינו בינינו וביניך, כלומר אלו אמרנו לך בארצנו שתכרות ברית עמנו לא היתה בינינו וביניך, מאחר שאתה בתוכינו ואינך ברשות עצמך, שתוכל לומר מוכרח הייתי בברית ההיא, והיתה השבועה מצדנו לא מצדך, ולכן בקשנו תחבולה מתחלה שתלך מעמנו, כדי שתהיה השבועה קיימת בינינו ובינך, כלומר שכמו שאנחנו ברשותינו תהיה גם אתה ברשותך, ותהיה השבועה בינינו ובינך ולא יהיה לך שום פתח, וכן עשינו עם אביך שלא כרתנו עמו ברית עד שהלך מארצנו, שלא היה הכתוב צריך לומר ובינך מאחר שאמר בינינו שהוא כולל אלו ואלו; ואמר שעשה להם משתה וקבל מהם התנצלותם אעפ״י שידע אמתות כוונתם, וכן ראוי לכל בן דעת לקבל התנצלות דברי חברו אף שידע שאין התנצלותו באמת.
בינותינו – עיין נתיבות השלום {ביאור בראשית כ״ו:כ״ח} ודקדוקי 1097 §.⁠א
א. בכ״י ובדפוסים: ״1084״, ובהתאם למספר הסימן בספר הדקדוק בכ״י. אולם, סימן 1084 בכ״י הוא סימן 1097 בספר הדקדוק הנדפס.
between us (beinoteinu). See Netivot ha-Shalom and my Grammar §1084.⁠1
1. {Translator's note: The Hebrew for “between us, between us (that is) and you” is beinoteinu, beineinu u-veinekha. In the Biur to Netivot ha-Shalom, Dubno points out that the plural beineinu is the usual term for “between us,” and that the form beinoteinu contains an extra plural, which seems superfluous. However, he explains that if beineinu alone had been used here, the meaning would have been an oath between Abimelech and Ahuzzath, or between Abimelech and Isaac; whereas beinoteinu indicates an oath between “us” (Abimelech and Ahuzzath) on the one hand and Isaac on the other.}
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

ויאמרו ראו ראינו – ר״ל תחלה חשבנו שהצלחתך היא מצד הארץ ואתה ממעט את השפע שלנו, אבל עתה ראינו שהצלחתך היא מצד כי היה ה׳ עמך,וזה אינו מגרע השפע שלנו, נהפוך הוא, שע״י השגחת ה׳ וברכתו עליך נתברך גם אנחנו, וע״כ ונאמר תהי נא אלה בינותינו, ר״ל שאנחנו יש בינותינו אלה וכריתת ברית, היינו בין אבימלך ואחוזת מרעהו ופיכול שהיו כאחים יחדו, ורוצה אני שאלה הזאת תהיה גם ביני ובינך שגם אתה תהיה בכורתי ברית אחים יחדו, או שר״ל שאלה כבר יש בינותינו מן אברהם ואבימלך שהיה האלה גם על זרעם תתחדש ביני ובינך לחדש את האלה והברית שנית, ועז״א אתה עתה ברוך ה׳, ר״ל שראינו שטעינו מה שחשבנו שאתה נתעשרת מארצנו ומגרע את השפע שלנו, שהלא ראינו שאתה גם עתה שאינך בינינו, אתה ברוך ה׳ בפ״ע ואינך צריך אל ארצנו.
{Intent of Avimelekh’s reply: “We have seen clearly that the Lord is with you”.}
THEY REPLIED, “WE SEE THE LORD IS WITH YOU.” What they meant by this was that originally we had thought that your remarkable success was due to your good portion of land, thereby decreasing the abundance that was rightfully ours. Now we have come to see that your success was due to the fact that the Lord is with you. Not only did you not lessen our abundance, but on the contrary, your being guided and blessed by the Lord, caused us to be blessed also. They went on to say, “Let there please be an oath between us”.
‘Let there please be an oath between us, between ourselves and you,’ — In the past we made an oath between ourselves (Avimelekh,a group of his friends, and Phicol); we then said, ‘Let there please be an oath between us’. We would now like to extend this oath over to you, ‘Between ourselves and you’, that you too may join our confederation. Another possible meaning of his words is that there is already an oath between us, which had been made between Avraham and Avimelekh, for that oath had also included the coming generation. I would now like to reaffirm that oath and covenant a second time ‘between ourselves and you’.
This is why Avimelekh concluded with the words, ‘Be you now blessed of the Lord’, meaning that we have been convinced that we were mistaken when we thought that your becoming wealthy had decreased our wealth; for now even when you are not among us, you are still blessed by the Lord and have no need of our land.
ויאמרו: התנצלו בודוי כי:
ראו ראינו כי היה ה׳ עמך: אחר החקירה בישוב הדעת המכונה ׳ראיה׳, עמדנו על הדבר כי היה ה׳ עמך להצליחך בהשגחה פרטית1, וא״כ עברנו על רצון ה׳ במה שחשבנו לך רעה.
{כי היה ה׳ עמך: ולא כמו שחשבנו ׳אשר עצמת ממנו׳2 וכמו שכתבתי לעיל (פסוק ט״ז), אלא ברכת ה׳ היא.}
ונאמר: הסכמנו בינינו.
תהי נא אלה: לחזק הדבר שלא נבוא עוד להעברת ברית תהי גם אלה3, לא שבועה לחוד כמו שהיה בימי אברהם4, שזו אינה מניעה אלא לירא ה׳, אבל עתה תהיה שבועת האלה.
בינותינו בינינו ובינך: כפל הדבר5, משום שהיה במשמע ״בינותינו״ בין המלך ובין יצחק, על כן אמר עוד ״בינינו״, היינו, בין המלך והשרים ובינך. ובאשר עיקר הפרת הברית החלו שרי המלוכה שקנאו בו, משום הכי נכנסו גם המה בשבועת האלה שלא יוסיפו לעשות כן.
1. ״ה׳ עמך״ = השגחה פרטית.
2. על ידינו.
3. קללה. ולא כדעת כל המפרשים הסוברים ש״אלה״ כאן הכוונה לשבועה גרידא.
4. לא כפי שמשמע מרש״י שה״אלה״ היתה גם בימי אברהם (הואיל ורש״י סובר ש״אלה״ כאן הכוונה שבועה גרידא, ולא קללה וכו׳). וכן דעת הרמב״ן לעיל כא,כג. אך ברמב״ן פסוק כ״ט משמע ש״אלה״ הכוונה שבועה מיוחדת להחרים מי שלא יקיים את הברית.
5. רש״י ורשב״ם פירשו ׳האלה אשר היתה בינותינו מימי אביך תהי גם עתה בינינו וביניך׳. אך בודאי מפשט הכתוב משמע ש״אלה בינותינו״ מוסב על ׳אלה׳ שתיעשה ביניהם, ולא ׳אלה׳ שכבר היתה. ועיין ברד״ק ובחזקוני שכוונת אבימלך היתה שהאלה שהם רגילים להשבע בארצם בינם לבין עצמם (״בינותינו״) תהיה גם עתה בינם לבין יצחק – ״בינינו״. גם רבינו מפרש את ה״בינותינו״ במשמעות מצומצמת יותר (׳בינינו לבין עצמנו׳), אך הכוונה – בין אבימלך ליצחק, לעומת ״בינינו״ הכולל את כל קבוצת אוהביו.
כי⁠־היה ה׳ עמך – תמוהה היא הזכרת שם ה׳ בפיו של אבימלך, ואולי אפשר לפרשה בישיבתו הממושכת של אברהם אבינו בקרבתו,⁠1 שבוודאי קרא גם שם בשם ה׳. ייתכן מאד שאבימלך, ואולי עמו גם פלשתים רבים, התגיירו לאמונת ה׳, והם גם ידעו שה׳ הוא זה אשר עם האדם ומושיעו; לכן אומר אבימלך ״היה ה׳ עמך״ ואחר כך — ״ברוך ה׳⁠ ⁠⁠״.
בינותינו וגו׳ – נראה שביטוי זה שונה מן בינינו בזה, שהוא בא לציין את שני הגורמים, כאילו נאמר בנינו ובינך או וביניכם; והשווה גם מ״ב:כ״ג. ״בינינו ובינך״ איננו איפוא אלא פירושו של ״בינותינו״; אך השווה תרגום אונקלוס.
1. לעיל כא, לג⁠־לד.
תהי נא אלה בינותינו ביני וביניך כו׳ – הוא כמו שפסק הרמב״ם דכמו דנשבע אדם לקיים המצוות בקום ועשה לזרוזי נפשיה כן נשבע שלא לעשות דבר האסור לעשותו. וזה שחומר הוא רק ביד״ש לכן כחן הלא הוי מושבע ועומד מאברהם שהשביעו לו ולנינו ולנכדו ואין שבועה חלה על שבועה רק חומרו בידי שמים לכן אמר לשון אלה ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קחזקוניפענח רזאמנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(כט) אִם⁠־תַּעֲשֵׂ֨הא עִמָּ֜נוּ רָעָ֗ה כַּאֲשֶׁר֙ לֹ֣א נְגַֽעֲנ֔וּךָ וְכַאֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֤ינוּ עִמְּךָ֙ רַק⁠־ט֔וֹב וַנְּשַׁלֵּֽחֲךָ֖ בְּשָׁל֑וֹם אַתָּ֥ה עַתָּ֖ה בְּר֥וּךְ יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
that you will do us no harm,⁠1 just as we have not touched you and have done to you only good, and sent you away in peace.' You, now, are blessed of Hashem.⁠"
1. that you will do us no harm | אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה – Literally: "if you do us harm". This formulation is common for oaths taken in Tanakh and holds an implicit, unstated warning of the harm that will come if the party is wronged (if you harm, then...).
א. אִם⁠־תַּעֲשֵׂ֨ה =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=צֵרי? כן>
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[קכב] 1אם תעשה עמנו רעה. מלמד שהחזיקו טובה לאבינו יצחק שלא נגעו בו ברעה לומר לך שנפשם מתאוה לרע, וכן הוא אומר נפש רשע אותה רע (משלי כ״א:י׳). (מדרש הגדול)
[קכג] 2רק טוב, רק מיעוט מלמד שלא עשו עמו טובה שלמה. (בראשית רבה סד)
[קכד] 3ונשלחך בשלום, לא די שלא עשינו לך רעה אלא ונשלחך בשלום משל לארי שנתחב עצם בגרונו ולא מצא חיה שיוציאנו מצא הקורא שצווארו ארוך אמר לו תן לי שכרי ואני אוציאנו, אמר לו אני אתן לך כרצונך, הכניס צוארו והוציאו, אמר לו תן שכרי, א״ל לא די לך שנכנסת בפי ויצאת בשלום. (מדרש)
1. לקמן קכד.
2. בכת״י מדרש הביאור. רק טוב רק לשון מיעוט ששילחו אותו מארצם ונחנו לו אורבים בדרך להרגו וניצל. ובלק״ט מלמד שלא עשה עמו טובה שלמה שאמר לו לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד.
3. מאמר זה מובא בדרשת אבן שועיב בשם מדרש. וברבעה״ת כ׳ כך אמר לו אבימלך ליצחק חסד גדול עשינו ממה ששלחנוך בשלום כי דרכנו להזיק כל הבא והביאו המשל בשנויים. וכ״ה בפער״ז ור״י מווינה. והמשל מובא בב״ר בפסוק שלפנינו לעניין ספור אחר וכנראה היה בגרסתם כנ״ל. ומענין דרש זה במדרש הגדול שלא במקומו תולדות צד תה. הרשעים מיעוט מעשיהם הטובים, בעיניהם חמור (הרבה) שכן הוא אומר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום איזו היא טובה שעשו עמו הוי אומר על ששילחהו בשלום מלמד שכל מי שניצל מהן דומין כאילו עשו עמו רוב טובה. וראה התחלת המאמר לעיל מאמר נב.
אִם תַּעֲבֵיד עִמַּנָא בִּישָׁא כְּמָא דְּלָא אַנְזֵיקְנָךְ וּכְמָא דַּעֲבַדְנָא עִמָּךְ לְחוֹד טָב וְשַׁלַּחְנָךְ בִּשְׁלָם אַתְּ כְּעַן בְּרִיכָא דַּייָ.
that you will do us no harm, just as we did not injure you. We did nothing but good to you, and sent you away in peace. You are now the blessed one of Hashem.

אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה׳
אִם תַּעֲבֵיד עִמַנָא בִּישָׁא כְּמָא דְּלָא אַנְזֵיקְנָךְ וּכְמָא דַּעֲבַדְנָא עִמָּךְ לְחוֹד טָב וְשַׁלַּחְנָךְ (ח״נ: ונשלחינך) בִּשְׁלָם אַתְּ כְּעַן בְּרִיכָא דַּה׳
״וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם״ – ״וְשַׁלַּחְנָךְ״ בעבר, אבל ״ונשלחינך״ שברוב הספרים הוא שבוש גדול כי יהיה עתיד.⁠1
1. ״אוהב גר״ ו״מרפא לשון״.
אין תעבד עמן בישאא היך מה דלא קריבנן לך והיך מה דעבדנןב עמך טבן ושלחנןג יתך בשלם את הוא מן כדון בריכה די״י.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בישא״) גם נוסח חילופי: ״ביש״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דעבדנן״) גם נוסח חילופי: ״די עבד״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״טבן ושלחנן״) גם נוסח חילופי: ״לחוד טב וש׳⁠ ⁠⁠״.
אם תעבד עימנא בישא היכמא דלא קריבנא בך לביש והיכמה דעבדנא עימך לחוד טב ושלחנך פון בשלם אנת כדון בריכא די״י.
Forasmuch as we have not come nigh thee for evil, and as we have acted with thee only for good, and have indeed sent thee away in peace; you art now blessed of the Lord.
כאשר לא נגענוך – שלא נגענו, שנאמר הנוגע באיש הזה וגו׳ (פסוק יא).
רק טוב1שלא עשו עמו טובה שלימה.
ונשלחך בשלום – אעפ״י שאמרנו לך לך מעמנו, לא לקחנו מכל אשר לך מאומה, ולפיכך אתה עתה ברוך ה׳.
1. שלא עשו עמו טובה שלימה. ב״ר וילקוט ולק״ט ודרשו רק מיעוט.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

אלא תצנע בנא שרא כמא לם נוד׳יך וכמא צנענא בך כ׳ירא מחצ׳א ואטלקנאךא בסלאם פאנת אלאן מבארך אללה.
א. ואטלקנאך] ואלטנאך ב
שלא תעשה לנו רעה, כמו שלא פגענו בך וכמו שעשינו איתך רק טוב ושלחנו אותך בשלום, ואתה עכשיו ברוך ה׳.
לא נגענוך – כשאמרנו: לך מעמנו (בראשית כ״ו:ט״ז). לפי שאמר להם: אתם שנאתם אותי ותשלחוני (בראשית כ״ו:כ״ז), השיבוהו: אם שלחנוך, לא נגענוך ונשלחך בשלום.⁠א
אתה – גם אתה עשה לנו כן.
א. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155 חסר: ״לפי שאמר... בשלום״.
לא נגענוך WE HAVE NOT TOUCHED YOU – when we said to you "Go from us".
אתה YOU – you, also, do with us in a like manner.
אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך – דכתיב הנוגע באיש הזה ובאשתו.
רק טוב1רק מיעוט. מלמד שלא עשה עמו טובה שלמה שאמר לו לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד.
אתה עתה ברוך ה׳ – שמוצלח אתה בכ״מ בין עמנו ובין זולתינו.
1. רק מיעוט. ב״ר וילקוט שם.
אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך – דכתיב כל הנוגע באיש הזה וגו׳ (פסוק יא):
וכאשר עשינו עמך רק טוב – רק לשון מיעוט מלמד שלא עשו עמו טובה שלימה:
ונשלחך בשלום – שאמרנו לך מעמנו (פסוק טז), ולא שהזקקנו לך:
אתה עתה ברוך ה׳ – כי מוצלח אתה בכל מקום בין עמנו ובין זולתינו ואין לך לחוש אם נתפרדת מאתנו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

(כט) אתה עתה {ברוך ה׳}א – כמו כן כרות ברית עמנו ושלחתנוב בשלום כמו שעשינו לך.
אתה – שאתה ברוך י״י – דוגמת: בא ברוך י״י (בראשית כ״ד:ל״א) שכתוב בלבן.
וכן עשה יצחק {כדכתיב: וישלחם יצחק}⁠ג וילכו מאתו בשלום (בראשית כ״ו:ל״א).
{פ״א, אתה עתה ברוך י״י – סרס המקרא ודרשהו, עתה ראינו שאתה ברוך י״י ולא ישמעאל אחיך, כי כאשר ראינו באברהם אביך ראינו בך. וזהו עקר פשוטו.}⁠ד
א. ההוספה ע״פ ליקוט אוקספורד-מינכן וכ״י המבורג 52.
ב. כן בדפוס ראשון ובמהדורת רוזין. בכ״י המבורג 52: ״ושלחנו מאתך״. בליקוט אוקספורד-מינכן: ״ושלחנו אותך״.
ג. ההוספה ע״פ ליקוט אוקספורד-מינכן וכ״י המבורג 52. ועיין דיון א׳ כסלו במאמרו ״תרומת כתב יד המבורג 52 לבירור נוסח פירוש רשב״ם לתורה״, עלי ספר כ״ו-כ״ז (תשע״ז): 69-41.
ד. ההוספה ע״פ ליקוט אוקספורד-מינכן וכ״י המבורג 52.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 25]

(29) 'Attah YOU NOW: should similarly make a pact and let us go in peace, as we did to you.⁠1
[The phrase berukh yhwh is not a subjective completion but rather an appositional phrase meaning] "you, who are blessed of the LORD,⁠" just like what Laban said (Gen. 24:31), "Come in, O blessed of the LORD (berukh yhwh).⁠"
Isaac did as they said "and they departed from him in peace" (vs. 31).
{See Hebrew text.}
1. Rashbam, like Rashi, feels that the main verb of the clause is missing and should be understood from the context. The end of the verse therefore does not mean "You now are blessed by the LORD,⁠" but rather, "You now, who are blessed of the LORD, should repay to us the kindness that we showed to you.⁠"
אם תעשה עמנו רעה – כלומר: אם כן תעשה עמנו כאשר עשינו זאת לך, שלא נגענוך וגם שלא עשינו רק טוב, הרי אתה גומל לנו רעה בלי פשע.
אתה עתהא ברוך י״י – כלומר: אפילו גרמה לא עשינו עמך. שאם הייתה אומר: אתם שלחתם אותי ממקום שהייתי מתברך בו למקום שאינו מתברך, היית יכול לומר כי גרמנו לך רעה. אבל עתה, אתה ברוך י״י, כמו לשם, נמצא שלא גרמנו לך רק טוב.
א. בכ״י מינכן 52: עשית.
אם תעשה עמנו רעה – IF YOU DO US HARM – Meaning: If you do with us LIKE we did with you, that WE HAVE NOT TOUCHED YOU and also that WE HAVE DONE nothing BUT GOOD, then you will be repaying us evil without crime.
אתה עתה ברוך י"י – YOU NOW ARE BLESSED OF HASHEM – Meaning to say: even indirectly we have done nothing to you. For if you were to say: You sent me from a place where I was blessed to a place that is not blessed, you could say that we caused you harm. But now, you are blessed of Hashem, like: "to Hashem", it emerges that we caused you nothing but good.
אם תעשה – כי ידעו כי היכלת בידו לעשות עמהם רעה כי אנשי באר שבע היו עוזרים אותו לכל רצונו, כי היה נשיא אלהים בתוכם, כמו שהיה אברהם אביו ששכן גם כן עמהם, והיו מתכבדים בו.
לפיכך אמרו: אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך – בעבור שלא נגענוך, כלומר אם יהיה זה גמול מה שלא נגענוך, אם תעשה עמנו רעה ואנחנו לא עשינו עמך רעה, כי יש אשר שפירושו בעבור, כמו אשר עשתה מפלצת לאשרה (מלכים א ט״ו:י״ג) – בעבור שעשתה,⁠א אשר ייטב לך ולבניך אחריך (דברים ד׳:מ׳) – בעבור שייטב.
וכאשר עשינו עמך רק טוב – לא שזכר, עומד במקום שנים כאלו אמר ובעבור שלא עשינו עמך רק טוב, וכמהו ותקותב ענוים תאבד לעד (תהלים ט׳:י״ט) – ולא תקות ענוים, ורבים כמהו.
אתה עתה ברוך י״י – כי האל מצליחך בכל דרכיך ותוכל לעשות רעה לנו אם תרצה אבל לא תהיה דרך טובה כי אנחנו לא עשינו עמך רק טוב ולא גרשנוך מעמנו דרך קלון אלא דרך כבוד שלחנוך בשלום. ובעבור קנאת הפלשתים בך אמרנו לך מה שאמרנו כדי שלא יגעו בך מרב קנאתם.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״שעשתה״.
ב. כן בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בנוסח שלנו בפסוק: ״תקות״.
אם תעשה, they knew that if Yitzchok so intended he was able to harm them, seeing that the people of Beer Sheva would assist him in all that he would ask them to.⁠1 For the people around Beer Sheva Yitzchok was a prince of God who could do no wrong. He was the personification of his father whom they had greatly admired. This is why Avimelech prefaced with words with the remark: אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך, as if to say: “surely you are not going to repay our kindness with an act of hostility merely because you are now in a position to do so!” The phrase is to be understood as if the word אשר (כאשר) is to mean the same as בעבור, “on account of, in return for.” The word אשר appears in that sense in Kings I 15,13 אשר עשתה מפלצת לאשרה, “on account of the abominable thing she had done.” Another such usage of the word אשר occurs in Deuteronomy 4,40 אשר ייטב לך ולבניך אחריך, “in order that He will do good for you and your children.”
וכאשר עשינו עמך רק טוב, the word וכאשר at the beginning of Avimelech’s words must be imagined as having been repeated after the word טוב, as if he had said ובעבור שלא עשינו עמך רק טוב, “and on account of the fact that we have only treated you kindly.” We find a similar construction in Psalms 9,19 ותקות ענוים תאבד לעד,”the hope of the afflicted will not be lost forever;” in that phrase the word “not” appears in the first half of the verse, i.e. כי לא לנצח ישכח אביון, “for the hope of the destitute will not be ignored (forgotten) forever. There are many such constructions throughout Scripture where a word at the beginning of the verse is doing double-duty, i.e. must be assumed to have been written also in the second half of the same verse in order to make it intelligible.
'אתה עתה ברוך ה, seeing that God has made you so successful you are now in a position to do us harm if you so desire. This would not be appropriate seeing that we have throughout treated you in a friendly manner while we had been in a position to inflict harm upon you. Even when we expelled you we did so in a manner that did not make you suffer an indignity. When we told you to leave, this was only on account of the envy your success had aroused among the Philistine man in the street. We wanted to insure that they would not allow their envy of you to provoke them into harming you.
1. Avimelech’s trip to Yitzchok who had labeled him and his cohorts as hating him had been akin to going to the lion’s den.
ומה שאמרו לו אתה עתה ברוך יוי, טעמו ׳ובזה יעלה בידך להזיק לנו, וכשתסלח לנו תתברר סיבת השגחתו בך בעבור טובך וחסדך׳1.
1. קיג. כלומר, יש בביטוי זה כפל משמעות, האחד – שאתה מבורך מה׳ והוא ממלא רצונך וביכולתך להזיק לנו, השני – עתה תעשה מעשה המגלה את מהותך כברוך ה׳.
לפעמים המפרשים מתקשים מאד לפענח ניבים עתיקים של הפלישתים הנמצאים בתורתנו, דוגמת מאמר אבימלך לשרה ׳ואת כל ונכחת׳ לעיל פר׳ וירא (כ:טז) ע״ש, ואחרים דוגמתם [ואפשר שאי״ז רק בשפה שדברו בה הפלשתים, אלא גם זו של העבריים הקדמונים שביטויים אלו תורגמו לשפתם בזמן מתן תורה והורגלו להשתמש בהם, והשוה לשון רבנו להלן פר׳ וישלח (לג:י): ׳מנהג העברים להשתמש בדיבורם בלשונות מוסכמים וטעמם סתום׳]. אף בביטוי שבפסוק כאן התלבטו המפרשים, להרמב״ן הכוונה בו איום, כלומר ׳לא תעשה עמנו רעה כי רק עתה אתה ברוך ה׳, אבל יבא יום ותצטרך לנו ואז נשלם לך כגמולך׳. להרשב״ם ובכור שור ודעימייהו, הכוונה בו פיוס, כלומר ׳הלא תראה שלא נגענוך ולא גרמנו לך שום נזק שהרי גם עתה אתה ברוך ה׳⁠ ⁠׳. ונראה שלדעת רבנו הוא מאמר של הכנעה וקבלת מרות, כלומר ׳נשיא אלקים אתה בתוכנו ורואים שיש בידך להזיק לנו אם תרצה, ובכן אנו פונים אליך שתסלח לנו בטובך, שהרי בעבור תכונתך זאת אתה מבורך ומושגח ממנו יתעלה׳.
לא נגענוך – לפי שאמר להם: ואתם שנאתם אותי (בראשית כ״ו:כ״ז), השיבוהו אם שלחנוך לא נגענוך ונשלחך בשלום.⁠1
לא – קאי אף למטה כאשר לא נגענוך וכאשר לא עשינו עמך רק טוב, דוגמא: כי לא לנצח ישכח אביון תקות עניים תאבד לעד (תהלים ט׳:י״ט).
אתה עתה ברוך י״י – שלא תאמר עד שאתם משביעים אותי השביעו את ישמעאל אתי. לכך נאמר אתה עתה ברוך י״י – אין אנו צריכים להשביע רק אתה, לפי שאתה עתה ברוך י״י – שהקב״ה גזר שתירש הארץ. כדכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו (בראשית כ״ה:י״א).⁠2
1. שאוב מרש״י.
2. השוו רשב״ם.
לא נגענוך, "we have not harmed you bodily;⁠" this was the reply to Yitzchok's accusation that they had displayed their hatred for him. (verse 27) They used the fact that they had allowed him to leave unharmed as proof that they had not hated him, as they had made no attempt to harm him or his family physically. We may understand the words: לא נגענוך, as well as the words: "we have only done good with you,⁠" as referring to the past as well as to the future. We find a similar formulation in the Scriptures in Psalms 9,19: כי לא לנצח ישכח אביון תקוות עניים תאבד לעד, "not always shall the needy by ignored, nor the hope of the afflicted forever lost.⁠"'
'אתה עתה ברוך ה, "you are now the one blessed by the Lord.⁠" They wanted to forestall Yitzchok saying to them that before making him swear as the son of Avraham to keep the peace, they should first secure such a sworn undertaking from his brother Yishmael. [Yitzchok understood that the word עתה, "now,⁠" reflected their worry about Yitzchok saying this to him. After all, when the Philistines breached the covenant made with Avraham for three generations they had also freed Yishmael from the obligation to observe its terms. Ed.] By using the words 'אתה עתה ברוך ה, they implied that they had reason to be afraid of him, whereas they had no reason to fear that they could not cope with Yishmael. God, after all, had not promised their land to Yishmael's descendants. They were aware that God had bestowed the blessing He had given to Avraham, especially his power to bless and cure, to Yitzchok, as soon as Avraham had died. (25,11)
ונשלחך בשלום – פי׳ וכי אין הדבר גדול בעיניך שיצאת בשלו׳ מידינו. משל לעגור שנטל העצם מגרונו של זאב ושאל שכרו. ואמ׳ לו וכי אין דבר זה גדול בעיניך שהיה ראשך בגרוני ויצאת בשלו׳ מה שלא נעשה (בראשית רבה סד:י). מה״ר אהרן.
ונשלחך בשלום – פי׳ וכי אין זה גדול בעיניך ששלחנוך בשלום כמשל העגור שנטל עצם מגרון הזאב ושאל שכרו והשיב הזאב וכי לא יספיק לך שהי׳ ראשך בפי ויצא בשלום, הר״ר אהרן.
אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך – יאמר: אם תעשה עמנו רעה כמו שאנחנו לא נגענוך, אתה עתה ברוך י״י, ואין לאל ידינו לעשות עמך רע, אבל ישתנה העת בעבור החמס שאתה עושה ותצטרך לשוב אל ארצנו ונשיב לך גמול.
וטעם לא נגענוך – שלא נפתה לבנו על אשתך ליגע באחד מכם, כלשון: הנוגע באיש הזה ובאשתו (בראשית כ״ו:י״א), ועשינו עמך רק טוב – לשמור כל אשר לך בצוותינו את העם להשמר מכם, ונשלחך בשלום – כי גם בקנאתינו בך לא לקחנו מכל העושר אשר עשית עמנו, ושלחנוך עם כל אשר לך בשלום.
וענין הרעה הזאת אשר פחדו ממנו, איננו נראה שיירא מלך פלשתים שלא יבא עליו יצחק למלחמה, אבל הבטיחם אברהם: לו ולנינו ולנכדו (בראשית כ״א:כ״ג), ועתה אמרו בלבם בעבור שהפרנו אנחנו את בריתנו עם יצחק ושלחנוהו מעלינו, גם הוא יפר בריתו עמנו ויגרשו זרעו את זרענו מן הארץ. ולכן עשו עמוא ברית חדשה והתנצלו לאמר לו שלא הפרו הברית הראשונה שלא עשו עמו רק טוב. וזה טעם: תהי נא אלה בינותינו (בראשית כ״ו:כ״ח) – שנבא עתה עמך באלה להחרים על כל מי שיעבור על הברית, כטעם: לעברך בברית י״י אלהיך ובאלתו (דברים כ״ט:י״א). [ויתכן שהיה אברהם גדול מאד ורב כח, שהיו בביתו שלש מאות איש שולף חרב, ולו בעלי ברית רבים, והוא גם בן חיל אשר לבו כלב האריה1 ורדף ארבעה מלכים גבורים מאד ונצחם, וכאשר ראו הצלחתו כי היא מאת האלהים, פחד ממנו מלך פלשתים פן יכבוש ממנו מלכותו ונקל זאת ממלחמת ארבעת המלכים. אולי שמע עוד דבר השם שנתן לו הארץ, ולכן בא עמו בברית והשביעו פן תשקור לי ולניני ולנכדי (בראשית כ״א:כ״ג) כי היה שקר אם ימרוד על המלך, וחשב כי איפשרב שיחיה אברהם עד מלוך נכדו, וכמעשה אבות עשו בנים כי היה יצחק גדול כאביו ופחד המלך פן ילחם בו בגרשו אותו מארצו.]⁠ג
1. השוו ללשון הפסוק בשמואל ב י״ז:י׳.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״עמנו״.
ב. כן דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 138, פרמא 3255 חסר: ״כי איפשר״.
ג. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
IF THOU WILT DO US HURT, AS WE HAVE NOT TOUCHED THEE. The king is saying: "If you will do us hurt [and we could do nothing against you], just as we have not touched you because thou art now the blessed of the Eternal and we do not have it in our power to harm you, the time will yet change on account of the violence you will do against us and you will need to return to our land. Then we will requite you accordingly.⁠"
The meaning of the phrase, We have not touched thee, is: "We did not persuade our hearts concerning your wife, causing her to be touched by one of them.⁠" This is similar in expression to the verse, He that toucheth this man or his wife.⁠1
"We have done thee nothing but good, guarding whatever you had, by our commanding the people to beware of you. And we have sent thee away in peace for even when we were jealous of you we took nothing of all the wealth you amassed with us, and we sent you away in peace with all you had.⁠" The reason for their being fearful of him could hardly have been the apprehension of the king of the Philistines lest Isaac come to war against him. Instead, it was because Abraham had promised them a covenant, "to him, to his son, and his son's son,⁠"2 and now they thought, "Since we annulled our covenant with Isaac and sent him away from us, he too will annul his covenant with us, and his children will drive our children from the land.⁠" This was why they made a new covenant with him, excusing themselves by telling him that they did not annul the first covenant, since they have done him nothing but good. And this is the meaning of their saying, Let there now be an oath between us:3 "We will now come with you in oath to express a ban upon whoever will transgress the covenant.⁠" This is similar in meaning to the verse, That thou shouldst enter into the covenant of the Lord thy G-d, and into His oath.⁠4
It is possible that Abraham was very great and mighty in power, having in his household three hundred men5 that drew sword, and also many confederates; and he also that is valiant, whose heart is as the heart of a lion,⁠6 and he chased after four powerful kings and subdued them.⁠7 When they saw Abraham's success which clearly was from G-d, the king of the Philistines was then fearful of him lest he conquer his kingdom, since this would be easier than the war against the four kings. Perhaps the king of the Philistines had also heard the matter of G-d having given the land to Abraham. Hence he made a covenant with him, making him swear that thou wilt not deal falsely with me, nor with my son, nor with my son's son,⁠8 it being considered an act of falsehood if Abraham were to rebel against the king, and considering it possible that Abraham might live until his grandson will rule, [he also mentioned my sons's son]. And as the fathers are, so are the sons. Isaac was as great as his father, and the king therefore feared lest Isaac war against him because he had driven him from his land.
1. (11) here.
2. Above, 21:23.
3. (28) here.
4. Deuteronomy 29:11.
5. Above, 14:14.
6. II Samuel 17:10. The verse refers to David, but Ramban uses it also in connection with Abraham, since as pointed out he was also mighty in battle.
7. Above, 14:14-15.
8. Above, 21:23.
כאשר לא נגענוך ונשלחך בשלום – משל לארי שנכנס לו עצם בגרונו. ואמר כל מי שיוכל ליטלו מכם אתן לו ממון רב. בא עגור שקורין גרוא״ה והכניס ראשו בפי הארי עד גרונו והוציא העצם ושאל שכרו לארי א״ל הארי לא די לך שלא אכלתיך כשהיתה ראשך בפי אלא אף תשאל עוד שכרך. כך אמר אבימלך ליצחק עשינו עמך חסד גדול שלא נגענוך כי דרכנו להזיק כל הבא עלינו ונשלחך בשלום.
כאשר לא נגענוך וכאשר וגו׳ – משל לארי שהיה לו עצם בגרונו אמר כל מי שיבא ויטלנו יעשרנו המלך עושר גדול בא עוף אחד ששמו אגרון שצוארו ארוך אמר אני אטלנו הכניס העוף ראשו בגרון הארי והוציא העצם לאחר שהוציאו שאל שכרו אמר לו הארי לא דייך ששלחתיך בשלום ולא אכלתיך כשהכנסת ראשך בגרוני אלא שעדיין אתה שואל שכר כך אמר לו אבימלך ליצחק חסד גדול עשינו ממה ששלחנוך בשלום כי דרכנו להזיק כל הבא.
כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום וגו', "just as we have not harmed you physically, and we have done you nothing but good, and allowed you to depart unharmed, etc.;⁠" when reading this line our author was reminded of the parable concerning the type of gratitude a lion boasted as having displayed. A lion once had a fishbone stuck in his throat. He announced that anyone who would remove it would be richly rewarded. Upon hearing this, a bird known as Agron which has an exceptionally long neck, succeeded in removing this bone from the lion's throat. Having done this, he asked the lion for his reward. The lion responded as follows: "is it not enough for you that while you had your head in my mouth I did not kill you? You have a nerve in asking me for an additional reward.⁠" Avimelech acted in a similar manner by boasting that he had done Yitzchok a great favour by allowing him to leave his country without harming him when he had had a chance to do so. He implied that it was his custom and that of his people to take advantage of uninvited visitors.
אם תעשה עמנו רעה – כתב הרמב״ן מה שפחדו ממנו לא בשביל שהיה ירא שמא יבא יצחק עליו כי גר היה בארצו אלא בשביל שאברהם כרת ברית עמהם לו ולנינו ולנכדו אמרו בעבור שהתרנו הברי׳ ושלחנו ליצחק מעלינו אולי גם הוא יפר בריתו אתנו ויגרשו זרעו את זרענו מן הארץ ועל כן באו לפייסו.
כאשר לא נגענוך – שצוינו עליך כל הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת:
וכאשר עשינו עמך רק טוב – לשמור את שלך בינותינו ואת העם להשמר מכם:
ונשלחך בשלום – כי גם בקנאתינו בך לא לקחנו מכל העושר שעשית עמנו על כן בוא נעשה ברית חדשה. ויתכן כי גם שהיה אברהם גדול מאוד ורב כח שהרג ארבעה מלכים והיו בביתו שלש מאות ושמנה עשר איש שולף חרב וע״כ בא אבימלך עמו בברית היה יצחק גדול מאביו ופחד אבימלך פן ילחם בו ויגרשו מארצו:
אתה עתה ברוך ה׳ – פי׳ אף כי אין לאל ידינו לעשות עמך רעה אבל ישתנה העת בעבור החמס שאתה עושה ותצטרך לשוב אל ארצי ונשיב לך גמולך:
אם תעשה עמנו רעה, "If you will do us any harm, etc.⁠" Nachmanides writes that Avimelech's concern was not that Yitzchok would invade his country, an unlikely scenario, seeing that he was only a stranger in his country, but he was concerned because of the treaty Avraham had concluded with his father and committing several generations into the future. Now that he had been guilty of expelling a descendant of Avraham, he worried that Avraham's descendants, in due course, would no longer feel bound by the original non-aggression pact between the Philistines and themselves.
כאשר לא נגענוך, "just as we have not laid a hand on you, etc.⁠" We issued a decree that anyone harming you would be severely punished.
וכאשר עשינו עמך רק טוב, "and seeing that we have only treated you well.⁠" We protected your property against looting, etc., and warned the people not to damage what is yours.
ונשלחך בשלום, "and we let you depart in peace.⁠" Even though all my countrymen had become jealous of your new found wealth, all of which originated in our land, and they would have liked nothing better than to deprive you of it, we did not allow this to happen. In view of all the foregoing, we are entitled to ask you to renew the pact your father made with my father. It is entirely possible that, although, in his time, Avraham was very powerful so that he had defeated the four most powerful kings with an army of only 318 men, Yitzchok may have become even more powerful so that Avimelech had reason to fear him if he would incur his displeasure.
אתה עתה ברוך ה', "clearly you are now blessed by the Lord.⁠" The word "now" is important here. Avimelech, while acknowledging that Yitzchok at this time is more powerful than he is, hints that times may change, and a time may come when their relative positions will be reversed, so that having a treaty will also be of benefit to him.
אתה עתה – ג׳ במסורה הכא אתה עתה ברוך ה׳. ואידך אתה עתה תעשה מלוכה. אתה עתה הקל מן העול. מלמד שהמליכו ליצחק עליהם וזהו אתה עתה תעשה מלוכה והקילו עולם מעליך.
ברוך ה׳ – ב׳ במסורה הכא אתה עתה ברוך ה׳. ואידך בוא ברוך ה׳. לומר כמו שכוונתם של לבן ובתואל להרוג לאליעזר כדפרישית ויישם לפניו לאכול כך היה כוונת אבימלך להרוג את יצחק והכי מוכח קרא דכתיב כאשר לא נגענוך כלומר לא עשינו עמך רעה כמו שהיה בדעתנו ועשינו עמך רק טוב.
אם תעשה עמנו רעה – תימה מה רעה היה יכול יצחק לעשות. נ״ל כי יש לחלק בין תעשה עמנו לתעשה לנו, כי עמנו משמע עם העומדים שם, ועם שאינם עומדים שם, כלומר שלא תקיים שבועת אביך.
וכאשר עשינו עמך רק טוב – זה הלשון נכון בעברי כמו שיהיה נכון מאמרנו ׳לא עשינו עמך רק טוב׳ או ׳עשינו עמך כל טוב׳.⁠1
1. ריא״כ טוען לשלוש אפשרויות לומר בעברית משפט שמשמעותו זהה: ״עשינו עמך רק טוב״ (במקרא) =עשינו עמך טוב בלבד. ״לא עשינו עמך רק טוב״ – כאשר ״רק״ משמעו ״אלא״, וכך מקובל בעברית של ימי הביניים. או אפשרות שלישית: ״עשינו עמך כל טוב״ שמשמעו, כל שעשינו עמך היה טוב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

(כט) התועלת העשירי הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם שיבקש מאוהבו מן ההטבה כי אם במידה שמדד לו. ולזה לא ביקש אבימלך מיצחק אלא שלא יעשה לו רעה כמו שלא עשאה לו.
אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וכו׳ ירצה שאינם מבקשים ממנו אלא שלא יעשה עמם רעה כמו שהם לא נגעו בו אע״פ שערערו קצת וגם חלף מה שעשו עמו רק טוב במה ששלחוהו בשלום שהיה סבה שנתברר אצלם שעתה הוא ברוך ה׳.
אתה גם עתה עשה עמנו כן. זהו פי׳ אתה עתה ברוך ה׳ והרצון בזה כמו שהשוה עצמו עם יצחק בענין העדר הרעה ואמר אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך שפי׳ כמו שלא עשינו גם אנחנו לך שום רעה כן השוה עצמו עם יצחק גם בענין הטוב ואמר וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום כן גם אתה עשה עמנו כן עתה שאתה ברוך ה׳ ויש לך כח לעשות עמנו טוב וכמוהו נאמר לאברהם כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ולכן צריך לגרוס לפי הפי׳ הזה עתה גם אתה עשה עמנו כן שפירושו ועתה מחוייב גם אתה לעשות לנו כן והסופרים תפשו סדר הכתוב וכתבו עתה אחר מלת אתה דאם לא כן מאי גם עתה עשה עמנו כן דמשמע כמו שעשית עמנו בפעם הראשונה והוא לא עשה להם טובה מעולם אלא הם עשו לו כמו שכתוב וכאשר עשינו עמך רק טוב ועוד שההשואה הזאת צריך שתהי׳ דומה להשואה הראשונה וכמו שההשואה הראשונה שבענין העדר הרעה היא בינם לבינו כן ההשואה השנית שבענין עשיית הטוב צריך שתהיה בינם לבינו לא בין הפעם הראשונה והשנית גם יתכן לגרוס אתה גם אתה עשה עמנו כן שניהם באל״ף ותהי׳ הראשונה מלשון התורה והשנית מלשון הרב והוסיף עליה מלת גם כאלו אמר שמלת אתה הכתובה בתורה פירושה גם אתה עשה עמנו כן ובמלת עתה ברוך ה׳ לא פי׳ כלום כי אין צורך בה וזהו הפי׳ היותר נכון לפי מנהג הרב שבכל מקום מביא לשון הכתוב תחלה ואחר כך מביא הפי׳ עליו ועל שתי הגרסאות מלת גם אתה צריך שתהי׳ באל״ף לא בעי״ן:
והיתה השבועה אם תעשה עמנו רעה כי היה כל כך עוצמו וגדולתו בעיניהם שהיו יראי׳ ממנו פן יקום על הארץ וימלוך בה. ולפי שיצחק היה מתרעם מהם כאשר שלחוהו מאתם לכן אמרו לו כאשר לא נגענוך ונשלחך בשלום רוצה לומר שלא לקחנו דבר מכל אשר לך אבל שלחנוך בשלום וגם עשינו עמך טוב כי אין ספק שאתה עתה ברוך י״י יותר ממה שהי׳ כשבא׳ לארצנו וזהו מוכיח שקבל׳ הנאה והטבה בארץ הזאת עם היותה מאת האלהים ולכן אין ראוי שתעשה רעה עם הארץ אשר גרתה בה ונתברכת בתוכה והרמב״ן פירוש לא נגענוך בענין האשה שנאמר כל הנוגע באיש הזה ובאשתו. ועשינו עמך רק טוב לשמור כל אשר לך ונשלחך בשלום גם בקנאתנו שלא לקחנו מן העושר אשר עשית עמנו ושלחניך עם כל אשר לך לשלום אתה עתה ברוך י״י. ואין לאל ידינו לעשות עמך רע אבל תשתנה האת ותשוב לארצנו ונשוב לך גבול ומה שפירשתי הוא היותר נכון.
אם תעשה עמנו רעה – שלא תעשה עמנו רעה. ״אתה עתה״, כמו שלא נגענוך.
אם תעשה עמנו רעה, “that you shall not do any evil to us.”
אתה עתה, just as we did not harm you.
כשאמרנו לך מעמנו וכו׳. פירוש שהרי אמרו ״וכאשר עשינו עמך רק טוב״, ומאחר שטוב עשו לו פשיטא שלא נגעו בו לרע, אלא פירושו ״לא נגענוך״ כשאמרנו ״לך מעמנו״ (פסוק טז), ואפילו באותה שעה לא עשינו לך רע, ובשעה שהיית אצלינו לא עשינו עמך רק טוב:
אתה גם אתה כו׳. לא הוציא זה ממלת ״אתה״, שאין זה במשמעות ״אתה״, אלא מפני שכתוב אחריו ״עתה ברוך ה׳⁠ ⁠⁠״, ופירוש ״עתה״ כך הוא – כלומר כמו שעשינו לך טוב – ״עתה״ גם תעשה לנו כן, וכדי שתהיה ״עתה ברוך ה׳⁠ ⁠⁠״ מתקשר אל מלת ״אתה״ הוסיף על מלת ״אתה״ ׳גם אתה עשה לנו׳, ומתחבר אל זה גוף הכתוב ״עתה ברוך ה׳⁠ ⁠⁠״, כאילו כתוב גם אתה עשה לנו כן עתה ברוך ה׳:
תַעֲשֵה: השי״ן בצירי, והוא חד מן ד׳ קמצי׳ עפ״ה1.⁠א [תַּעֲשֵׂה].
1. עפ״ה: מ״ג-ד על אתר.
א. אך ראוי לשים לב להבדל יסודי שבין ׳תעשה׳ הצרויה דידן לשלוש הצרויות האחרות (יהו׳ ז ט; שמ״ב יג יב; יר׳ מ טז), שבזו טעם משרת (אזלא) ובאלה טעם מפסיק (טפחא).
גם אתה כו׳. והוסיף מלת גם כאילו אמר שמלת אתה הכתוב בתורה פירושו גם אתה ולפי גירסא זו שהיא ברוב ספרים שצ״ל דעתה ברוך ה׳ מלתא באפי נפשה היא הכי פירושו שהוא נתינת טעם אשלמעלה למה אנו מבקשים ממך כן לפי שעתה ראינו שברוך ה׳ אתה:
You, also... Rashi inserts the word גם to indicate that the Torah's word אתה means גם אתה ("You, also, do with us likewise"). This is the prevalent version of Rashi's text. Accordingly, עתה ברוך ה' is an independent phrase, [not to be read together with the preceding word אתה,] and comes to explain what was stated above: Why are we asking this of you? Because now we have seen that you are the blessed one of Hashem. question: Is not the phrase בינותינו בינינו וביניך redundant? He answers that the phrases in this verse are not written in sequence. It should say תהי אלה בינותינו, נא ביני וביניך. This means, "Let that oath, which already exists between us, continue now.⁠" Rashi adds a ה to אלה, and inserts אשר, because it is recounting what happened to Avraham. And he inserts גם because Avimelech is seeking to make the same covenant with Yitzchok that he made with Avraham. Thus he says גם עתה. It is evident that Rashi, when he says עתה (now), is explaining נא. [Accordingly, נא means "now,⁠" rather than "please.⁠"]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(כט) אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום אתה עתה ברוך ה׳ – הצרות ובפרט הגלות {ו} סבה שהאיש השלם יפרה וירבה ויתגדל שמו. כי אין נביא בעירו כאשר כתבנו בפ׳ לך לך. כי הם כור ומצרף לצרף זהב איש תם וישר ולשומו מזוקק שבעתים ויתעלה ויתרומם. זהו טעם אבימלך ליצחק אל ירע בעיניך כי שלחנוך מאתנו לפי שראינו שהיה ה׳ עמך פי׳ שתמיד ה׳ בפיך ובלבבך וכדי שלא תתערב בינינו ותרשע כמונו אמרנו לשלחך מעלינו ולהשים אלה בינותינו. ולכן לכה ונכרתה ברית לפי שלא נגענוך. ואם שלחנוך מאתנו עשינו להנאתך ולטובתך והראיה שאתה עתה לבד ברוך ה׳ והגדלת עשה. מה שלא אירע לך כל זמן שהיית בארצנו שקט ושאנן:
ד״א שלא תדמה שעשינו עמך טוב כי יראנו ממך לפי שהיה ה׳ עמך אין זה אמת. כי אמנם עשינו עמך טוב מאהבה לא מיראה מדבר. הואיל ואתה עתה לבד ברוך ה׳ ולא קודם לכן. והעושה טובה לחברו בהצלחתו הוא מצפה לתשלום גמול:
ד״א לפי שאמר לו אבימלך לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד ירצה עצמת משלנו ומאשר לארצי ולעמי עשית את כל הכבוד הזה ולכן לך לשלום שאין ליהנות מנכסי הבעלים בפניהם. זה אמר אבימלך כמתלהלה וכמצחק וכאשר עשינו עמך רק טוב ומשלנו העשרת ולזה שלחום וזהו שאתה עתה ברוך ה׳. ועכשיו תאמר לכסות עינים שאתה ברוך ה׳ והוא נתן לך משלו. ואין הדבר כן:
אם תעשה עמנו – דקדקו לומר נוסח וסדר הברית אשר יכרות להם שהוא בשביל הטובה, והוא אומרו אם תעשה עמנו רעה כאשר וגו׳ פי׳ תהיה השבועה בעד הטובה שקבלת ממנו, ובזה יש טעם להפסקת הכתובים בסדר זה, שמן הראוי היה לו להפסיק בתיבת כאשר וגו׳ ותיבת אם תעשה עמנו רעה היו נסמכים בפסוק שלפניו שמסיים ברית עמך שם קנו מקומם להזכיר הברית.
ולפי דברינו ידוייק על נכון כי יכוון לדקדק סדר השבועה שתהיה בשביל הטובה. ואומ׳ לא נגענוך וגו׳ להיות שאין הכרת החסד שעשו שהיה לטובת יצחק אלא אחר הכרת פרט זה, כי תמצא שמחוקי המלכים שיתנו יד ועזר לשוכני ארצם לקנות הון לב׳ סיבות, הא׳ לאם יצטרכו להם להלוות מהם יהיה להם בית והון לעזור להועיל לפי שעה, הב׳ כדי שתתרומם מלכותם כי תתנשא ברבות בה אנשים עשירים ובעלי שם כי הוא מטכסיסי המלכות, ולאחד מב׳ סבות יאמר האומר כי טובת אבימלך ליצחק להנאת עצמו נתכוון, לזה דקדק לומר כאשר לא נגענוך מימינו אפי׳ בנגיעה שהוא דבר שאינו מחסר ממון אלא כדבר שחוזר בעיניו, ובזה באמת כי לא עשינו עמך רק טוב פי׳ שלל טעמים הנוגעים להם והצדיק שהכוונה היא להטיב לו דוקא, ולצד שתאמר כי היתה הכוונה למעלת המלכות הנה שלחנוך אתה וממונך והוא אומרו ונשלחך בשלום פי׳ ובממונך, הראת לדעת כי אין כונתינו בהטיב עמך לטכסיסי המלוכה ומעתה לא היה מציאות להצדיק הטוב ההוא כי נתכוונו לטובתו אלא אחר ששלחוהו הוכרו הדברים כנים. ובזה נתנו תוספת טעם גם כן למה ששלחוהו כי הוא זה דבר המעמיד לטובת הנאה המקיימת השבועה וכל זה נכלל בכלל אומרו ראו ראינו.
וראיתי לרז״ל שאמרו (ב״ר פס״ד) וז״ל מלמד שלא עשו עמו טובה שלמה ע״כ, ולכאורה דבריהם רחוקים ביותר כי הם באו לרצותו ולהראותו חיבה יתירה ויאמרו אליו הפחתת הטוב, ולמה שכתבתי כי כונתם היא כדי שתהיה השבועה בשביל טובה יהיו דבריהם ז״ל מאירים כשמש. כי אמרו שהטובה שהטיבו עמו לא היתה מוחלטת להטיב אליו אלא לתכלית המקווה ממנו להם שהוא הברית אשר שואלים ממנו ונכון וכפטיש יפוצץ.
ואומרו אתה עתה ברוך ה׳ פי׳ שלא אירע לו רע מאמצעות ששלחוהו שהרי הוא מבורך כמו שהיה קודם, והכוונה בזה שלא נתבטל הטוב ההוא שבעדו אתה נשבע לנו.
ודע שהגם שכתב הריב״ש שאינו קרוי בשביל טובה אלא אם היתה הטובה בעת השבועה הוא הדין אם בשעת השבועה ברור שנשבע בעד טובה שכבר עשה לו, הרי זה דומה לזוקף עליו הטובה בחוב ובעד ויתור החוב נשבע.
עוד ירצה לתת טעם שאינם מחזירים אותו לארץ, כי הוא ברוך ה׳ אדרבה ביותר מעלה מקודם כי עד עתה היתה השפעתו מאמצעות העיר שהיא תחת ממשלת שרי מעלה מה שאין כן עתה שהוא מקום לעצמו השפעתו היה שלא על ידי אמצעי אלא ברוך ה׳.
עוד ירצה לשלול טענת סתירת ההטבה כי לא מהם היה המושג אליו הטוב אלא מה׳ והראיה הן היום במקום שהוא בו מבורך בכל מדה טובה, לזה אמרו אתה עתה ברוך ה׳ פי׳ עתה אחר שהטבנו לך באמצעות המוכן מצא מקור הברכות לחול עליך ברוב טוב, ובאופן זה השביעו בכל תוקף שאין מציאות להתיר אבל זולת זה היה יכול להתיר, והגם דאמרינן בפרק השולח דף מ״ו לסברת חכמים שחולקים על ר׳ יהודה שטעם שלא הכו ישראל הגבעונים הוא משום קדושת ה׳ ופרש״י שלא יאמרו הנכרים עברו בנ״י על שבועתם, הרי דהגם דישנה להתרה לצד דהוי חילול ה׳ בדבר לא יתיר, אין זה מעיקר התורה אלא גדר. ועוד כבר כתבתי באורך בהלכות נדרים בפרט זה כי דווקא בשבועה שהיא מפורסמת כההוא של גבעונים וכמו שדייקתי שם מדברי רש״י.
ועוד לו יהיה שסוברים חכמים שאין לחלק בכל שבועת נכרים, הרי יש סברת ר׳ יהודה שאין מחלק בין נכרים לישראל שיודעים הנכרים שיש התרה לשבועה ואין כאן חילול ה׳, ולזה נתחכם אבימלך להשביעו שבועה שאין לה התרה גם לסברת ר׳ יהודה.
אם תעשה עמנו, "if you will do with us, etc.⁠" They were careful to include in the wording of the covenant that it was in recognition of favours they had done to Isaac, whereas they referred to the eventuality that Isaac might reciprocate by doing harm to them. This is the reason that the whole verse is worded so unusually, as if it had been interrupted in the middle. The words "if you will do evil with us" should by rights have been part of the previous verse, providing the rationale for Avimelech seeking this agreement.
When you keep in mind what we have said, it becomes clear that the words are in their proper place, however. Avimelech and company stressed that just as they had not done any harm to Isaac in the past they now expected him to swear that he in turn would not do something that would harm them in the future. Isaac could not be expected to understand what they meant by the טוב, the good they had done for him, until they explained that the very fact that they let him depart whole in body and assets was in itself an act of kindness. Kings, i.e. governments, sometimes pass legislation to extend financial aid to some of their subjects. They do so for one of two reasons. 1) If the day would come when the government is in need of financial aid they would have wealthy citizens to call upon to provide loans to the government. 2) In order to enhance the economic standing of their countries. A country which contains many wealthy people thereby adds to the glory of its rulers. As a result one could have argued that any favours Avimelech had done for Isaac were not of an altruistic nature but were designed to enhance the king's personal reputation as a ruler over a successful country. Avimelech denied such an interpretation of his motives by saying: "just as we never harmed you,⁠" meaning that there were no selfish motives in that part of the טוב they had done for Isaac. The very fact they had let Isaac depart with all his assets intact [and had not imposed an emigration tax Ed.] had made Avimelech's country poorer. According to their reasoning this proved that every kindness they had shown Isaac had been genuine, not self-interest. All of this was alluded to in the words ראו ראינו.
[At this point the author quotes a line he saw in Bereshit Rabbah according to which Avimelech's words are proof that the Philistines did not do Isaac any true favours. He finds this difficult and deals with it. Since I have not found such a line in my edition of Bereshit Rabbah, I have omitted this paragraph. Ed.]
אתה עתה ברוך ה', "you are now the one who is blessed by the Lord.⁠" They had come to this realisation when they saw that Isaac continued to prosper in spite of having been expelled from their midst. Seeing that Isaac had not been deprived of any of the favours they used to bestow on him as a result of their having expelled him, he had no reason not to render the oath they requested from him as a quid pro quo.
The author argues that in spite of the definition of the Rivash that what constitutes an oath which is rendered as a quid pro quo is the favour which is rendered at the time of the oath, the same holds true if the oath was sworn in recognition of favours received previously.
Avimelech also wanted to explain with this statement why they did not invite Isaac to return to Gerar. Seeing that after leaving Gerar Isaac had prospered even more than while he had been there, there was no point to invite him to come back there. Previously it could have been argued that he was the beneficiary of the help of God extended by means of intermediaries such as the local government in Gerar, i.e. Avimelech himself. Now that he lived in no-man's land it was clear that his success was due entirely to God's direct help.
Avimelech also wanted to deny the argument that they had caused Isaac's good fortune to be interrupted by their expulsion; this could not have been the case seeing that God had been its author. The fact that he was still better off today than when he resided amongst them was the proof; עתה ברוך ה', "now that they had already done all that was in their power with the means at their disposal, it was clear that he was blessed by the Lord" since he had found the real source of such blessing. All these arguments were designed to elicit an oath the legality of which would be unassailable under any circumstances. There is a discussion in Gittin 46 why the Jewish people did not make war against the Gibeonites when they found out that the latter had tricked them into a promise to treat them as allies instead of as Canaanites (Joshua 9,18). Rabbi Yehudah holds that since the oath was sworn by the leaders of the Jewish people, Israel could not take action denying the validity of that oath. The other rabbis disagree, claiming that the Israelites' undertaking was never valid as it had been based on the Gibeonites' declaration that they were a people who lived far from the land of Canaan. Clearly, Rabbi Yehudah was concerned with the image of Jewish leaders who by defaulting on an undertaking denigrate the reputation of God whom they represent. Rashi explains that Rabbi Yehudah's point is not that the oath was valid, but that the Gentiles must not be allowed to say that Jewish leaders were guilty of perjury. We must remember that Rabbi Yehudah's point is not a legal one, i.e. a Mosaic law, but an act of piety that Jewish leaders have to impose upon themselves. Besides, even according to Rabbi Yehudah, such a consideration is in place only when the oath was as public as that of the Jewish people to the Gibeonites. Oaths between a relatively small group of people such as Isaac and Avimelech's entourage would certainly not fall under that heading.
Furthermore, an additional reason why the other rabbis disagreed with Rabbi Yehudah is that the Gentiles are well aware of the mechanics and the conditions when oaths are subject to annulment. This being so, the question of חלול השם, public desecration of God's name which troubled Rabbi Yehudah did not even arise.
אם תעשה עמנו רעה – זאת היא הָאָלָה והשבועה.⁠1 ועל כן באה מלת ״אם״, כמו ״אם תשקור לי ולניני ולנכדי״,⁠2 כמו שפירשנו שם בשם רמב״ן ז״ל שענינו אם תעשה עמנו רעה, תחול הָאָלָה.
כאשר לא נגענוך – זוהי תשובה על מה שאמר [יצחק] ״ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם״ והשיבו אם [אמנם] שהפלשתים קנאוך וישנאוך, אנחנו נקיים. כי אילו היינו שונאיך יכולנו להרע עמך. ואנחנו לא נגענוך כי על פי מצות המלך ושריו כל הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת, נשמרו שונאיו מהרע עמך.
וכאשר עשינו עמך רק טוב – כי על פינו יָשַׁבְתָּ בגרר, ועל פינו שבת לחפור הבארות שסתמום פלשתים. גם יצאת זכאי בריב שרבו עמך רועי גרר. ואולי טובות אחרות עשו עמו שלא נזכרו בתורה.
ונשלחך בשלום – גם השילוח ששלחנוך מאתנו שאתה מתרעם עליה לא היה שילוח של שנאה אלא לטובה, לפי שקנאו אותך יושבי העיר יעצנוך ללכת מן העיר, ולא גרשנוך מן הארץ. ולא לקחנו מאומה מכל אשר לך, ואם כן ראוי שֶׁנֵחָשֵׁב בעיניך כאוהבים ושתכרות עמנו ברית.
אתה עתה ברוך י״י – פירש רש״י ז״ל ״גם אתה עֲשֵׂה לנו כן״. פירוש, כמו שעשינו עמך טובה עֲשֵׂה גם אתה עמנו. ולא יתכן ששאלו ממנו כסף וזהב וכיוצא אבל הטובה תהיה שיבוא בְאָלָה ובשבועה לבלתי הרע עמהם ולכרות עמהם ברית. גם רשב״ם ז״ל פירש ״עתה ברוך י״י. כמו כן כרות ברית עמנו ושלחתנו בשלום כמו שעשינו לך. ׳אתה׳ שאתה ברוך י״י, דוגמת ׳בוא ברוך י״י׳3 שכתוב בלבן. וכן עשה יצחק ׳וילכו ממנו בשלום׳⁠ ⁠⁠״.⁠4 ואני תמה. וכי היו אבימלך ושריו חושדים את יצחק שירע עמהם, איך הלכו אליו? ואם הלכו, למה לא לקחו עמהם גבורי חיל להגן עליהם מרעתו. גם אין לשון הכתוב מתישב היטב בפירוש זה.
ורמב״ן ז״ל פירש ״אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך אתה עתה ברוך י״י, ואין לאל ידינו לעשות עמך רע. אבל ישתנה העת בעבור החמס שאתה עושה ותצטרך לשוב אל ארצנו, ונשיב לך גמול״ [עכ״ל]. ואין דבר מדבריו בכתוב. ועוד בעודם מבקשים אהבתו ידברו אליו קשות? ודברים המשברים הלב?
ולדעתי אמרו לו שאם [ישיב] פניהם, ויאמר ״מה לכם לבקש ממני אָלָה וברית? איני דומה לאבי שהלך אליו אביך לכרות עמו ברית. כי הוא היה האדם הגדול שראו כולם כי השם עשה לו נפלאות שהוליד בנן לזקוניו. גם הוא הכה בשי״ח נפש ארבעה המלכים. ולמענו נגלה השם בחלום לאביך והוכיחו על מה שעשה. על כן ירא אביך ממנו. ואני איני כמוהו. ומה ראיתם לבוא אלי?⁠״ על כן אמרו [לו] ״אתה עתה בדור זה ברוך י״י כאביך בדורו״. על כן אמרו לבקש ממנו אָלָה וברית וכמו שהקדימו ״ראה ראינו כי היה י״י עמך״. וידעו כי השם קרוב אליו כמו שהיה קרוב לאביו, ויראו ופחדו ממנו. וזהו ״ברוך י״י״, נוהג בצדק ובחכמה וקרוב השם אליך כמו ״ברוך אברהם לאל עליון״5 ושם פירשנוהו גם בדברי לבן. וענין המורא הוא שיָראו מיצחק, פירשנוהו בדברי אבימלך לאברהם, כשרצה לכרות ברית עמו.
1. כלומר למרות שלא מוזכר במקרא במפורש ״אָלָה ושבועה״, אבל לשון זו גם היא משמעותה אָלָה ושבועה. כדברי רמב״ן על בראשית (כא, כג) ״השבעה לי באלהים הנה אם תשקור לי, מלת ״אם״ בכל מקום מספקת, אל תחשוב בה בלתי זה. והיא באה ברוב מקומות השבועה, ׳אם תשקור לי׳, ׳לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי׳ (שמו״א ג, יד), ׳אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב׳ (תהלים פט לו), ׳אם יבואון אל מנוחתי׳ (שם, צה יא), ׳ויקצוף וישבע לאמר אם יראה איש באנשים האלה ׳(דברים א לד-לה). והענין כי בעבור היות השבועות בְּאָלָה יאמר ׳השבעה לי לאמר, כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף אם תשקור לי׳, וכן אמר (להלן כו, כח) ׳תהי נא אָלָה בינותינו״. עכ״ל רמב״ן.
2. בראשית כא, כג.
3. שם כד, לא.
4. להלן פסוק ל״א.
5. בראשית יד, יט.
אתה עתה ברוך ה׳ – שאנחנו גרמנו זאת ששלחנוך בשלום, והיה בידינו לכלותך.
אם תעשה עמנו רעה – שלא תעשה עמנו, כדרך לשון אם אחר השבועה:
כאשר לא נגענוך – להרע לך, וצויתי את עמי לאמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת:
וכאשר עשינו עמך רק טוב – במה שאמרתי לך מעמנו, כי כוונתי הייתה להטיב עמך ולשלחך בשלום כדי שלא יפגעו בך אנשי הארץ המקנאים:
אתה עתה ברוך ה׳ – והראיה שלא נגענוך כי אתה עתה ברוך ה׳ יותר ממה שהיית כשבאת לארצנו, ולא חסרת דבר בכל הימים שישבת בתוכנו:
עשינו עמך רק טוב – לדעת מה״ר שלמה דובנא מלת לא (לא נגענוך) עומדת במקום שתים (וכאשר לא עשינו עמך רק טוב) ולדעתי איננו כן, אבל מלת רק ענינה tantum, ואיננה צריכה למלת לא כמו ואמלטה רק אני לבדי (איוב א׳ {ט״ז}), ולפעמים תבוא לפניו מלת לא, כמו לא נשאר רק שבט יהודה לבדו (מלכים ב י״ז:י״ח).
as we have done you nothing but good (ka’asher asinu immekha rak tov). According to Dubno, the word lo (“not,” in the previous phrase “we have not (lo) touched you”) is to be understood as repeated here (as if it were written ka’asher lo asinu immekha rak tov) [which would seem to accord more closely with Hebrew idiom]. In my opinion, however, it is not so, but rather the word rak means tantum [Latin for “only,” “merely,” “but”], and it does not need the word lo, as in ve-immaletah rak ani levadi (“And I only am escaped alone,” Job 1:15, 16, 17, 19). Sometimes, however, the word lo does precede it, as in lo nish’ar rak shevet Yehudah levaddo (“There was none left but the tribe of Judah alone,” 2 Kings 17:18).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

אם תעשה עמנו רעה – ר״ל בל תאמר כי כריתת הברית שהיתה בין אברהם ובין אבימלך נבטל מצדנו על ששלחנו אותך, כי אין אנו מבקשים שתהיה כריתת הברית שאחד ייטיב ויעזור לחברו רק שנכרות ברית שלא ירע א׳ לחברו, ובאופן זה היתה גם כריתת הברית של אברהם שאמר לו כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי, וכן אנו מבקשים ממך רק שלא תעשה עמנו רעה ואם לא עשינו רק טוב הזה שנשלחך בשלום ולא לקחנו את רכושך או חלק ממנו כמנהג המלכים בעת ההיא עם הגרים, היא טובה גדולה, כי מן השלוח לא היה לך שום הפסד אחר שאתה עתה ברוך ה׳, וגם אמרו אמתלא על ששלחו אותו, באשר אז ראו כי ה׳ עמו ורצו לכרות עמו ברית, אבל אם היו כורתים עמו ברית אז היתה הברית רק מצדנו לא מצדך, אחר שאתה היית מוכרח אל הברית הזאת בהיותך תחת ממשלתנו, ואנחנו רצינו שתהיה הברית בינינו ובינך, ר״ל שיהיה קיים משני הצדדים, ועוד שרצינו שתהיה הברית בשביל הטוב שעשינו עמך שהנחנו אותך להתעשר בגבולנו, וכ״ז שהיית עמנו לא נודעה הטובה הזאת כי המלך יניח לעבדיו להתעשר כי מה שקנה עבד קנה רבו, אבל אחר שעזבנו אותך ללכת מאתנו ולא נגענוך, א״כ נתברר שעשינו עמך רק טוב שלא ע״מ לעשות לך רע וליקח עשרך אח״כ, דהא שלחנוך בשלום ולא לקחנו מידך מאומה, ועתה נודע לך שאתה ברוך ה׳, כי אין עליך ממשלת מלך ורשות אחרים רק אתה לבדך מושל על כל אשר לך.
{Avimelekh lists the reasons for a mutual covenant at this time.}
IF YOU DEAL BADLY WITH US. The implication here is that the original covenant made between Avraham and Avimelekh was not annulled by our sending you away, for it never required our doing one another good or our helping one another. As was stated concerning the covenant made by Avraham, According to the kindness I have done with you, so shall you do with me. So too, we are requesting from you not to do us harm, since we did not afflict you, and that we dealt with you in a good manner, sending you off. We did not confiscate your as other kings do. This was a great favor; your being exiled did not result in any loss, for you are even now blessed of the Lord.
They had also intended to excuse themselves with these words. Now that they sent him off, they were able to see that the Lord was with him, and wanted to make a covenant with him. However, had you remained with us the covenant would have been only derived from ourselves, not from you. You would have been forced to accept the covenant since you were subject to our government. It was our intention for the covenant to be between ourselves and you, thus being established by both sides. Also, we wanted the covenant to derive from the good that we did for you, allowing you to become wealthy within our borders. As long as you were with us your affluence could not be noticed; for a king will allow his subjects to become wealthy, as everything owned by the subjects is actually in the possession of the king. Now that we allowed you to depart from us and did not do you harm, it is apparent that the good that we did for you was not on the condition to do you harm and to confiscate it. We sent you off peacefully, taking nothing. Now as it is known to you that you are blessed of the Lord. The king’s reign and the authority of others is no longer upon you; you alone control all that is yours.
אם תעשה עמנו רעה: אמרו עוד – הלא מה אנו מבקשים ברית, לא על אהבה וחסד, אלא שלא תעשה לנו רעה בפועל.
כאשר לא נגענוך: בעוד היה יושב בגרר. אע״ג שצוה המלך ״כל הנוגע וגו׳⁠ ⁠⁠״ והיה משנאה1, מ״מ לא היה רעה בפעולה אלא מניעה מלעשות טובה ומלסחור עמו.
וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום: עוד זאת, בשעה ששלחוהו וגרשוהו מגרר היתה השגחה מן המלוכה שלא יבוזז בידי הפקידים ועם הארץ אלא יצא בשלום, הלא דבר זה רק טוב הוא לפי השעה.
אתה עתה ברוך ה׳: עוד פייס אותו גם על עיקר השילוח, אע״ג שהיה עוול ומעשה לרעה, הלא הרעה הגיעה אלינו יותר ממה שנגע בך, שהרי ״אתה עתה ברוך ה׳⁠ ⁠⁠״ והמה אינם כן, והרי ידוע דעשיר בכרך כשם שמגיעה לו טובה באמצעות אנשי העיר כך מגיעה להם הרבה טובות ע״י עסקיו, ובשלחם אותו נגרעה הטובה הלז אך מהם ולא ממנו באשר הוא ״ברוך ה׳⁠ ⁠⁠״.
וכל הדברים הללו אות ורמז לישראל בעת הגלות, כאשר יגרשום מאיזה מקום יבינו וישכילו אח״כ שהרעו לעצמם יותר ממה שהרעו לכלל ישראל המושגחים לטובה מן ה׳.
{אתה2 עתה ברוך ה׳: ולא אנחנו, הרי לא הפסדתנו כלל.}
1. כפי שביאר רבינו שם לעיל.
2. די היה לומר ״עתה ברוך ה׳⁠ ⁠⁠״ (ועיין במשך חכמה).
אם – בקשר לשבועה, פירושו תמיד — שלא.
תעשה – השי״ן צרויה כדי לא לערבב המלה עם ״עמנו״ שלאחריה.
נגענוך – לפי אונקלוס אוזיקינך, כלומר נגוע במובן של להכות, לעשות נזק; וראה תרגום יונתן.
רק⁠־טוב – הווה אומר אפילו עצם גירושך מארצנו היה מעשה חסד, לטובתך היה, שכן הנחנו לך ללכת בשלום, מבלי לגזול דבר מרכושך. ועוד, שכתוצאה מגירוש זה הנך יושב עכשו על אדמתך שלך,
והנך אתה עתה ברוך ה׳ – הנך ברוך לה׳ עתה עוד יותר מאשר קודם, כי רק עכשיו אתה נהנה מברכת ה׳ במנוחה, בלי תלות באחרים.
אתה עתה ברוך ה׳ – פירוש שכאשר היית עמנו אמרנו כי עצמת ממנו. היינו שלקחת שלנו ומאתנו נתעשר אבל כעת רואים שאתה בעצמך ברוך ה׳ ומהשגחתו יתברך באה אליך ההצלחה והברכה הנפרצה מגבולי הטבע.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(ל) {חמישי} וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃
He made them a feast and they ate and drank.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םרד״קרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייונצי״באם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[קכה] 1ויעש להם משתה, גדולה ענוה שבה נשתבח יצחק אבינו ע״ה, שהרי אבימלך גרש אותו ממלכותו כו׳ וכשבא אליו אבימלך לא שלם לו כמעשיו, ומרוב ענותנותו קבלו בסבר פנים יפות והאכילהו והשקהו, לו ולאנשיו, שנא׳ ויעש להם משתה ויאכלו וישתו, וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום. (מדרש)
1. מובא במנורת המאור אלנקוה ח״ג פרק הענוה קעג. וסיים וזו היא מדת הענוה והחסידות שלא לשלם לעושה הרעה כרעתו ולשלם לו טובה תחת רעה. וראה שם ח״ד פט״ו רסג. תקכג. ומקור המאמר הוא במשנת ר׳ אליעזר פרשה עשירית קפב. גדולה היא הענוה שבה נשתבח אבינו יצחק, שאמר לו אבימלך לך מעמנו והלך, וכיון שחזר ובא אליו, קיבלו. ובסגנון אחר במנורת המאור ח״ד פרק גדול השלום תקנה. גדול השלום שלא שיבח הכתוב ליצחק אע״ה אלא בשלום, כשבא לו אבימלך, אחרי שטרדו ממלכותו, שנאמר ויאמר אבימלך ליצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו, ויצחק לא גמלו כמעשיו. וכ״ה בלקח טוב ויעש להם משתה זש״ה ואתה ה׳ חנני והקימני ואשלמה להם שכבר אמר דוד אם גמלתי שולמי רעה אלא אשלמה להם טובות.
וַעֲבַד לְהוֹן מִשְׁתְּיָא וַאֲכַלוּ וּשְׁתִיאוּ.
He [Yitzchak] made a feast for them, and they ate and drank.
ועבד להון שיראא ואכלו ושתוןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שירא״) גם נוסח חילופי: ״{שי}⁠רון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ושתון״) גם נוסח חילופי: ״{וש}⁠תו״.
{ועבד להון משתיא ואכלו ושתיאו.}⁠א
א. חסר בכ״י לונדון.
a_
a. The Targum for verse 30 was omitted in MS London.
פצנע להם מג׳לסא אכלו פיה ושרבו.
עשה להם סעודה ואכלו בה ושתו.
ויעש להם משתה – זש״ה ואתה ה׳ חנני והקימני ואשלמה להם (תהלים מ״א:י״א). שכבר אמר דוד אם גמלתי שולמי רע (שם ז׳:ה׳). אלא אשלמה להם טובות.
ויעש להם משתה ויאכלו וישתו – זש״ה דוד משיח ה׳, ואתה ה׳ חנני והקימני ואשלמה להם (תהלים מא יא), טובות ולא רעות, שהרי באמת אל תאמר אשלמה רע:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 25]

ויעש – לקיים האהבה עשה להם משתה ואכלו ביחד ושתו.
ויעש להם משתה, in order to preserve the friendly atmosphere he prepared a feast for them and they ate and drank together.
והנה עשה להם יצחק משתה, ויאכלו וישתו ולנו שם הלילה.
(ל-לא) והוא קבלם ועשה להם משתה ובבקר נשבעו איש לאחיו וכו׳.
(ל-לא) והנה יצחק קבל מאתם טענתם ויעש להם משתה ונשבעו איש לרעהו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ויעש להם משתה – לאות שקבל דבריהם ושמח עמהם. גם שמח בחסד השם שגמל עליו שבאים מלך ושרים לבקש אהבתו ולכרות ברית עמו, וכמו שהבטיחו השם ״אל תירא כי אתך אנכי״.
ויעש להם משתה – להורות שקיבל דבריהם ואין בלבו עליהם כלום:
ויעש להם משתה: כדרך הצדיקים להתפייס בנקל ולהמצא למי שמבקש שלום.
משתה. כן נקרא בלשונינו הסעודה על שם השתיה, וכן בלשון יווני Symposis.
ויעש להם משתה – אברהם נתן לאבימלך מתנות צאן ובקר, ואילו יצחק רק מכין לאורחיו משתה. אברהם בקש לרכוש באופן חגיגי את הבאר, דבר שלא היה כאן.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םרד״קרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייונצי״באם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(לא) וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ בַבֹּ֔קֶר וַיִּשָּׁבְע֖וּ אִ֣ישׁ לְאָחִ֑יו וַיְשַׁלְּחֵ֣ם יִצְחָ֔ק וַיֵּלְכ֥וּ מֵאִתּ֖וֹ בְּשָׁלֽוֹם׃
They rose early in the morning and swore to one another. Yitzchak sent them and they went from him in peace.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םרד״קרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייונצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קכו] 1וישכימו בבקר וישבעו, מיכאן אתה למד שאסור לרמות את הגוי בשבועה, מאי טעמא, דכתיב בבקר וישבעו מה בקר זה אין אדם יכול להכחישו כך צריך להזהר בשבועה שלא יהא בה דופי. (מדרש הבאור כת״י)
[קכז] 2וישבעו איש לאחיו, הם נשבעו שלא יבאו ברעה אל בניו והם כפרו בשבועה וילחמו בישראל בימי השופטים ובימי שאול והפרו הברית. (אור האפלה כת״י)
[קכח] 3וישלחם יצחק, ויהי בשלח (שמות י״ג:י״ז) אין שילוח בכל מקום אלא לויה שנא׳ כו׳ וישלחם יצחק כו׳. (מכילתא בשלח פתיחתא)
[קכט] 4וילכו מאתו בשלום, אדון השלום זה אבינו יצחק שנאמר וילכו מאתו בשלום. (מדרש מניין)
[קל] 5וילכו מאתו בשלום, הם אמרו ונשלחך בשלום והוא אמר להם בשלום. (לק״ט)
1. עי׳ לעיל פי״ז מאמר קיז. ובכת״י רמזי התורה לר׳ יואל וישכימו בבקר וישבעו איש לאחיו למה נשבעו איש לאחיו בבקר כדי שלא יאמרו בשעת שכרות נעשה לכך עשו בבקר.
2. לעיל מאמר קיח. ובשכ״ט וישבעו איש לאחיו אחוה זו אינה לא לשום קריבות ולא אחים בתורה ובמצות, אלא אחות ברית שלום, וחידוש השבועה שהיה לאברהם עם אבימלך. ובנר השכלים כת״י וישבעו איש לאחיו מזו השבועה הלך יעקב לחרן.
3. תנחומא בשלח א. ועי׳ לעיל פי״ב מאמר קפה. בבאור ופי״ח מאמר קעז.
4. באו״מ כת״י ובמדרשים כתבי יד להרב ווערטהיימער ירושלם תרפ״ג יד.
5. בשכל טוב וילכו מאתו בשלום. דרך העולם כשנפטר אדם מחבירו לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום כמו שאמר יתרו למשה אלא הם אמרו לו ונשלחך בשלום ענה הוא גם לכסילים כאולתם וילכו מאתו בשלום. ונראה דפירש כן בדברי הלק״ט. ועי׳ לעיל פט״ו מאמר קעו.
וְאַקְדִּימוּ בְּצַפְרָא וְקַיִּימוּ גְּבַר לַאֲחוּהִי וְשַׁלְּחִנּוּן יִצְחָק וַאֲזַלוּ מִלְּוָתֵיהּ בִּשְׁלָם.
They got up early in the morning, and they each swore to the other. Yitzchak sent them away and they left in peace.

וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם
וְאַקְדִּימוּ בְּצַפְרָא וְקַיִּימוּ גְּבַר לַאֲחוּהִי וְשַׁלְּחִינּוּן יִצְחָק וַאֲזַלוּ מִלְּוָתֵיהּ בִּשְׁלָם
וַיְשַׁלְּחֵם – ליווי או מתן רשות ללכת?
המיוחס ליונתן שתרגם ״וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק״ – ״וְאַלְּוִינוּן יִצְחָק״ בלשון ליווי, נסמך על חז״ל שהשוו בין אברהם ליצחק.⁠1 אבל אונקלוס תרגם רק בראשון ״וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם״ (בראשית יח טז) ״לְאַלְוֹאֵיהוֹן״, כי שם נאמר ״הֹלֵךְ עִמָּם״. אבל כאן שנאמר ״וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ״ המוכיח שלא ליווה אותם, תרגם ״וְשַׁלְּחִינּוּן יִצְחָק״ כמתן רשות ללכת.
1. מכילתא, מסכתא דויהי בשלח, פתיחתא: ״ויהי בשלח, אין שלוח בכל מקום אלא לווי שנא׳ ואברהם הֹלֵךְ עמם לְשַׁלְּחָם, וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק״. לכללי תרגום שִׁלֵּחַ ראה להלן מג יד ״ושלח לכם״.
ואקדימו בצפרא ואשתבעוא גבר לאחויב ושלח יתהון יצחק ואזלו מן לוותיה בשלם.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואשתבעו״) גם נוסח חילופי: ״וקיימו בשבוע׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לאחוי״) גם נוסח חילופי: ״לחברה״.
ואקדימו בצפרא וקיימו גבר לאחוי ופסג מתגא דחמריה ויהב פסגא חדא להום לסהדו וצלי עליהום יצחק ואתרווחו ואלוינון יצחק ואזלו מלותיה בשלם.
And they arose in the morning, each man with his brother; and he broke off from the bridle of his ass, and gave one part to them for a testimony. And Izhak prayed for them, and they were enlarged. And Izhak accompanied them, and they went from him in peace.
וישלחם יצחק1היה רוכב יצחק על חמור כשכרת עמהם ברית, וחתך ממתג החמור שיעור אמה, כדי שיהיה לו לראייה שנשבע יצחק שלא יקחו בניו מארץ פלשתים כל הימים, ולכך נאמר בדוד ויקח [דוד] את [מתג] האמה מיד פלשתים (שמואל ב ח׳:א׳).
1. היה רוכב יצחק על חמור. הוא מפדר״א פל״ו אמרו אנו יודעין שהקב״ה עתיד ליתן לזרעך את כל הארצות הללו כרות עמנו ברית שאין ישראל יורשים את ארץ פלשתים. מה עשה יצחק לקח אמה אחת ממתג חמור אשר היה רוכב עליו ונתן לו לאות שיהא ביניהם ברית שבועה, וכשמלך דוד רצה לבא בארץ פלשתים ולא היה יכול לכנוס מפני ברית יצחק עד שלקח מהם אות ברית שבועת יצחק, שנאמר ויקח דוד את מתג האמה מיד פלשתים.
ואדלג׳ו באלגדאה פחלף כל אמר לאכ׳יה פאטלקהם יצחק ומצ׳ו מן ענדה בסלאם.
והשכימו בבוקר ונשבע כל אחד לחברו, ושלח אותם יצחק והלכו ממנו בשלום.
וישכימו בבקר וישבעו איש לאחיו – חידשו שבועת אברהם אבינו.
וילכו מאתו בשלום – הם אמרו ונשלחך בשלום. והוא אמר להם בשלום.
וישכימו בבקר וישבע איש לאחיו – אחוה זו אינו לא לשום קריבות, ולא אחים בתורה ובמצות, אלא אחות ברית שלום, וחידוש השבועה שהיה לאברהם עם אבימלך:
וישלחם יצחק – שילוח ע״מ שלא לחזור:
וילכו מאתו בשלום – דרך העולם כשנפטר אדם מחבירו לא יאמר לך בשלום אלא לך לשלום, כמו שאמר יתרו למשה, אלא הם אמרו לו ונשלחך בשלום (פסוק כט), ענה הוא גם לכסילים כאולתם, וילכו מאתם בשלום:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 25]

וישכימווישלחֵם – לוה אותם כשיעור לויה.
וישכימו..וישלחם, they rose early and he sent them off after accompanying them for the appropriate distance.
וישכימו בבקר, וישבעו איש לאחיו כמו ששאלו מיצחק, וילכו מאתו בשלום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

וישכימו בבקר וישבעו איש לאחיו – יגיד הכתוב שדברו אמת שביאתם אליו היה בעבור השבועה והברית, לא להתענג או לראות מוצאיו ומובאיו, ומה הוא עושה, או לבקש ממנו דבר-חפץ. כי מיד השכימו בבקר וישבעו והלכו לדרכם, ולא פנו לשום דבר.
וישלחם יצחק – בדרך כבוד כמו ״ואשלחך בשמחה ובשירים״,⁠1 ״וישלחו את רבקה אחותם ואת מינקתה״2 כי הלך עמהם עם אנשי ביתו אחריו וילכו מאתו בשלום. ואילו היה כתוב ״וישלחם יצחק מאתו וילכו בשלום״ היה לגנאי שכל שלוח ואחריו ״מאתו״ או ״מעל פניו״ המשלח בכעס, כמו ״שַׁלַּח מעל פני וְיֵצֵאוּ״.⁠3 לא כדברי ראב״ע ז״ל שאמר כל ״שלוח״ ואחריו [אות] מ״ם הוא לגנאי.⁠4 [עד כאן דבריו]. ואינו כן כמו שרמזנו בפסוק ״וישלחהו י״י אלהים מגן עדן״.⁠5 על כן אמר יצחק ״ותשלחוני מאתכם״6 וזה לשון גנאי. ואבימלך השיב ״ונשלחך בשלום״, כלומר לא כמו שאמרת ״מאתכם״ אבל שלחנוך בשלום. ולכן לא אמר ״ונשלחך מאתנו בשלום״ שהוא מאמר [ה]⁠סותר עצמו.
וילכו מאתו בשלום – אין פירושו שלא עשה יצחק עמהם רעה בהיותם עמו כמו שחשב רשב״ם ז״ל כי אין הדעת סובלת שיעלה על לב הצדיק הזה להרע עמהם בביתו שבאו לכבודו ולברכו. וגם הם לא עלו על לבם כך. אבל ״וילכו מאתו בשלום״ זוהי שלום הנפש שלא נשאר טינא בלבם, והלכו שמחים וטובי לב כהפרשת אוהבים ורעים זה מזה.
1. שם לא, כז.
2. שם כד, נט.
3. ירמיה טו, א.
4. דברי ראב״ע על בראשית ג, כג.
5. בראשית ג, כג.
6. ההדגשה על כלל המלה ״מאתכם״ ולא די באות מ״ם בלבד.
וישבעו – חידשו השבועה שעשה אברהם אביו לאבי אבימלך:
וישלחם – לשון לויה:
{וישכימו: בעלות השחר, כדי שלא ירגישו בעיר1.}
וישבעו: בשבועת האלה.
איש לאחיו: לא כתיב ׳וישבעו שניהם׳ כמו דכתיב באברהם2, אלא ״איש לאחיו״, היינו כל השרים, כמו שכתבתי3.
וישלחם יצחק: בהלויה4 ואותות אהבה, עד:
וילכו מאתו בשלום: יותר ממה שבקשו ממנו שלא יעשה עמם רעה, אלא גם הוסיף אהבה ושלום. ועיין בפתיחת הספר הלז5.
1. כפי שביאר רבינו לעיל פסוק כ״ו שאבימלך הגיע לשם בחשאי ללא ידיעת אנשי העיר.
2. לעיל כא,לא ״כי שם נשבעו שניהם״.
3. לעיל פסוק כ״ח ד״ה בינותינו בינינו ובינך.
4. כלשון ׳שילוח׳ בכל מקום, עיין לעיל כד,נט.
5. בסוגיית האבות מייצגים את ״ספר הישר״ בהתנהגותם כלפי הזולת, אפילו אלה שאינם בני ברית (הערת אאמו״ר).
וישכימו ... ויישבעו... וישלחם – זוהי אליטרציה.
בשלום – כמו קודם פסוק כ״ט — ״ונשלחך בשלום״.
וילכו מאתו בשלום – מלמד שהתוכחה מביאה לידי שלום.⁠1 (ספרי ר״פ דברים)
1. עיין לעיל בפ׳ וירא בפ׳ והוכח אברהם (כ״א כ״ה) ומש״כ שם.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םרד״קרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייונצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(לב) וַיְהִ֣י׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא וַיָּבֹ֙אוּ֙ עַבְדֵ֣י יִצְחָ֔ק וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ עַל⁠־אֹד֥וֹת הַבְּאֵ֖ר אֲשֶׁ֣ר חָפָ֑רוּ וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ מָצָ֥אנוּ מָֽיִם׃
On that day, Yitzchak's servants came and told him about the well that they had dug and said, "We found water.⁠"
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םרד״קר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[קלא] 1הבאר אשר חפרו, הוא הבאר אשר כתוב למעלה ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים. (לקח טוב)
[קלב] 2ויאמרו לו מצאנו מים, אין אנו יודעין אם מצאו אם לא מצאו, ממה דכתיב וימצאו שם באר מים חיים (בראשית כ״ו:י״ט). הוי שמצאו מים חיים. (בראשית רבה ס״ד)
[קלג] 3ויקרא אתה שבעה, על שם השבועה שנשבעו. (לקח טוב)
1. לקמן קלב. ולעיל מאמר פד.
2. מאמר זה תמוה דהרי מפורש בקרא מצאנו מים. והרש״ש כ׳ לפרש דיש לדרוש לו לא באל״ף ויאמרו לא מצאנו מים (ומצינו כן בסוטה לא. עיי״ש ובתרגום השבעים תרגמו לא מצאנו מים וכ״ה בס׳ היובלים, ועי׳ במאור עינים פ״ה קיא.) וממה דכתיב לעיל וימצאו שם באר מים חיים אנו יודעין שבאר מים חיים הוא. ועפ״מ דמבואר לעיל מאמר פח. מספרי יש לפרש דהשאלה אין אנו יודעין אם מצאו מים חיים היינו מעין מים נובעין או סתם מים מכונסין מתמצית הנחל, ע״ז אמר כיון דכתיב כאן הבאר אשר חפרו ולמעלה כתיב באר מים חיים אנו יודעין שבאר מים חיים הוא. וביפ״ת פי׳ כעי״ז בסגנון אחר. ובכי״ל אינו גורס בסוף מים חיים רק מים, ולפמ״ש העיקר כהגירסא מים חיים דע״ז היה השאלה. ומדברי הלק״ט לעיל מאמר קלא. שכ׳ דבאר זה הוא הבאר מים חיים נראה דפי׳ כן דברי הב״ר וצ״ע. וגירסא אחרת הוא במדרש תנאים דברים יד. ב. ויאמרו לו מצאנו מים ואין אנו יודעין אם מצאו ואם לא מצאו ת״ל ויקרא אותה שבעה מכל מקום, ונראה דלומד מדקרא שם בוודאי שמצאו מים. וצ״ע לשון מכל מקום.
3. בב״ר פכ״ח מבאר שבע א״ר יודן מבארה של שבועה שלא יעמוד עלי אבימלך ויאמר השבע לי כמו שנשבע לי זקינך נמצאתי משהא בשמחת בני שבעה דורות. ובתנ״י ויצא ט. ויברח יעקב שדה ארם ומהיכן ברח מבאר שבע כו׳ אלא ממקום המיוחד לשבועות כו׳ ומנין ששם נשבע יצחק שנאמר ויבואו עבדי יצחק וגו׳ ויקרא אותה שבעה. ובזח״ג שב: ויקרא אותה שבעה וגו׳ כד אתא יצחק למגזר עמיה קיים גזר עמיה בשבעה דאתגליא מגו ההוא בירא דכתיב ויקרא אותה שבעה, ת״ח אברהם קרא לההיא בירא דמיין נבעין באד שבע יצחק קרא ליה שבעה מה בין האי להאי אלא בגין דיצחק אחיד לחולקיה דרגא דפחד דאיהו דינא וע״ד אוסיף בה ה׳ וה׳ בכל אתר היא מדה״ד הה״ד ויקרא אותה שבעה דלא עבד בחורפן כמה דעבד אבוה וכלא ברזא דחכמתא ואוסיף בה ה׳ לאחזאה דאיהי חולקיה. ורבי יוסף בכור שור מפרש שם המקום היה באר שבע בימי אברהם ועתה אף שם העיר נקראת באר שבע.
וַהֲוָה בְּיוֹמָא הַהוּא וַאֲתוֹ עַבְדֵי יִצְחָק וְחַוִּיאוּ לֵיהּ עַל עֵיסַק בֵּירָא דַּחֲפַרוּ וַאֲמַרוּ לֵיהּ אַשְׁכַּחְנָא מַיָּא.
On that day Yitzchak’s servants came and told him about the well they had dug; and they said to him, “We have found water.”
והוה ביומא ההוא ואתון עבדוי דיצחק ותניאוא ליה על עסק דבאירה דחפרו ואמרן לה אשכחנן מייןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותניאו״) גם נוסח חילופי: ״ותנון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מיין״) גם נוסח חילופי: ״מים״.
והוה ביומא ההוא ואתו עבדי יצחק ותנו ליה על עיסק בירא דחפסו ואמרו ליה אשכחנא מוי.
And on that day the servants of Izhak came and told him concerning the well they had digged, and said to him, We have found water;
וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק – אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם מָצְאוּ אִם לֹא מָצָאוּ, מִן מַה דִּכְתִיב: וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים (בראשית כ״ו:י״ט), הֱוֵי שֶׁמָּצְאוּ מַיִם חַיִּים.
וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ – אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם מָצְאוּ אִם לָאו מִמָּה דִּכְתִיב (לעיל פסוק כ) וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים, הֶוֵי שֶׁמָּצְאוּ מַיִם חַיִּים.
ולמא כאן פי ד׳לך אליום ג׳אוא עביד יצחק פאכ׳ברוה בסבב אלביר אלד׳י חפרוהא וקאלו לה קד וג׳דנא מאא.
א. ג׳או] גא או ב
וביום ההוא באו עבדי יצחק וסיפרו לו על הבאר שחפרו ואמרו לו, כבר מצאנו מים.
ויהי בעת ההוא ויבאו עבדי יצחק ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו – הוא הבאר שכתוב למעלה ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים.
ויהי ביום ההוא – יום ששלחם:
ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו על אדות הבאר אשר חפרו – הוא הבאר הכתוב לעיל, דכתיב ויחפרו עבדי יצחק בנחל (גרר) וימצאו שם באר מים חיים (פסוק יט), וכאן בא לומר כי מצאנו מים, ולא שייך מוקדם ומאוחר בתורה, אלא מכאן שהוזקק הסדרן לומר, וישב יצחק ויחפור את בארות המים (פסוק יח), סיים סדר הבארות כולן, ואח״כ מתחיל ומפרש דברי אבימלך ופירש לך הזמן כי ביום אחר ששלחם בו ביום היתה בשורת הבאר הראשון:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 25]

ויהי ביום ההוא – קודם נסעם מאתו. והיה זה סבה מאת האל כדי שיראו עוד בהצלחתו וייראו ממנו.
ויהי ביום ההוא, before Avimelech and his entourage had departed. This was deliberately timed by God to demonstrate to Avimelech the extent of Yitzchok’s success so that they would remain in awe of him.
(לב-לג) ויקרא אתה שבעה – או לפי שמצאו אותה ביום השבועה, {ושם} שבעה נגזר מן שבועה1 אשר היתה ביום [ההוא, לפי שרמז המקרא במה שאמר ביום ההוא] כאן ליום השבועה. או לפי שהוא לשון ריבוי, והעברים מכנים למרובה שבע ושבעה2.⁠3
1. קיד. כ״כ הרד״ק, וכ״ה המכוון בדברי רש״י שכתב ׳על שם הברית׳, כמש״כ נושאי כליו. וכן ביאר הרשב״ם לעיל (פסוק כה).
2. קטו. ציין המהדיר שכ״כ הרד״ק בישעיה (ל:כו): ׳כי חשבון שבע ושבעה יבא להגדיל החשבון, כמו שבע יפול צדיק וקם, שבע כחטאתיכם, והדומים להם׳ (וכ״כ בפירושו לשמואל א׳ ב:ה וירמיה טו:ט). וכעי״ז כתב הרד״ק בשרשיו (שרש שבע) ע״ש. ועתה שזכינו לאורו של רס״ג נראה שדברי רבנו והרד״ק בנויים על יסוד דברי רס״ג שכבר כתב כן בפירושו הארוך על בראשית (מהד׳ צוקר עמ׳ 323–324), ושם האריך לבאר כי ׳מנהג העברים שהם מרבים את הכמות הרבה במספרים ושבעה מאה ואלף, היות ומספרים אלה הם בני ערך חזק׳, וע״ש כמה דוגמאות [ועי׳ להלן פר׳ כי תשא (לד:ז) שהבאנו מדבריו אלו לענין מספר אלף], ומסתבר שאליו כיוון הרמב״ם כשכתב במו״נ (ב:כט): ׳ואמנם אמרו ׳כאור שבעת הימים׳ – המפרשים אמרו שהוא רוצה בו הרבוי – כי העברים ירבו בשבעה׳. [ראה פירושי רס״ג מהד׳ ר״י קאפח עמ׳ כו הערה 9 שהביא כעי״ז מפי׳ ר״י אלברצלוני שהביא כדברים האלה בשם רס״ג, אבל שם לא הביא מקרא ׳כאור שבעת הימים׳ שעליה נסובים דברי הרמב״ם]. ועי׳ בדברי רבנו מה שפירש משום אבי אביו ז״ל בפר׳ וירא (כא:ל) מדוע אברהם קרא לבאר ׳באר שבע׳, ומש״כ שם להעיר בדבריו.
3. קטז. כאן יש להוסיף מה שנשאל רבנו (בתשובותיו מהד׳ פריימאן-גויטיין סי׳ י, עמ׳ 28) על פשר ביטוי ׳עד היום הזה׳ שמצינו מספר פעמים בתורה. והשיב: ׳מה שאמר ׳עד היום הזה׳ רומז אל זמן מתן תורה או כתיבת אותה הנבואה, אלא שלפעמים ענין שנאמר בו עד היום הזה הוא חובה אחרי היום ההוא שנרמז אליו, כדבר שנאמר בגיד הנשה על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וכו׳, וזאת היא מצוה לדורות כמבואר בקבלה. וכתב אברהם ביר׳ משה זצו״ל׳. והשוה לשון רשב״ם לעיל (יט:לז) שכתב: ׳עד היום – בימי משה, וכן כל ׳עד היום׳ עד ימי הסופר שכתב את הדבר׳.
ויש להעיר קצת על לשון רבנו שכתב שלפעמים הענין נמשך אף אחרי העת המכוונת ב׳עד היום הזה׳, והוכיח כן מגיד הנשה, והרי לכאורה גיד הנשה אינו ענין לו, שלפי העיקר הגדול שביאר הרמב״ם בפיה״מ חולין (ז:ו) מה שישראל אינם אוכלים גיד הנשה אי״ז מחמת המנהג הקדום אלא מחמת ציווי הי״ת בתורה ע״י מרע״ה. ומה שמתבאר מזה הוא שאע״פ שקיום המצוה אינו מחמת המנהג הקדום, בכל זאת ציווי התורה אישר המנהג הקדום ונתן לו המשך בקיומנו אנו, ולכן מתייחס רבנו אליו כהמשך הנוהג הקדום למרות הציווי החדש. וכן ניתן להבין מלשון רבנו עצמו בענין מילה בספר המספיק בפרק על המילה (מהד׳ דנה עמ׳ 275): ׳והוחל בעשייתה מאז שצווה עליה אברהם אבינו, ונקבעה לישראל לחוק על ידי משה רבנו בתורה׳. וכן עולה לכאורה מדברי הרמב״ם בהלכות מלכים (ט:א): ׳ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית, ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו׳, וראה מש״כ בזה ר״ד הנשקה באורך במאמרו ׳מצוות האבות ומצוות סיני׳ בתוך ספר ׳מברכת משה׳ (מעלה אדומים תשע״א, עמ׳ 619 ואילך). וכן ראה מש״כ בזה בפרשת ויצא (לא:לט).
ויבאו עבדי יצחק ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו – הוא האמור בו למעלה: ויכרו שם עבדי יצחק באר (בראשית כ״ו:כ״ה), כי החלו לחפור אותו ובא אבימלך אליו בימים ההם, וביום הברית בלכתם ממנו בשרוהו כי מצאו מים.
וקרוב לי, שהוא הבאר שכרה אברהם ונתן לו שבע כבשות לעדה (בראשית כ״א:ל׳), כי סתמוהו פלשתים עם האחרים, וישבא יצחק ויחפור אותו (בראשית כ״ו:י״ח) ויקרא לו גם הוא שם כשם אשר קרא לו אביו. ועל כן שם העיר באר שבע, על שם הבאר אשר קראוהו כן האב והבן כי שם נשבעו שניהם (בראשית כ״א:ל״א). והבאר הזאת להם תרמז על משכן שילה, ופלשתים סתמוהו בהלקח הארון (שמואל א ה׳:א׳), וחזר וחפרו כי כן השיבו הארון עם הדורוןב לאלהים (שמואל א ו׳:י״א).
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ושב״.
ב. כן בדפוס ליסבון. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פרמא 3255: ״הדרון״.
AND ISAAC's SERVANTS CAME AND TOLD HIM CONCERNING THE WELL WHICH THEY HAD DIGGED. This is the same well mentioned above in the verse, And there Isaac's servants digged a well.⁠1 They had begun to dig it, and Abimelech came to him during that period, and on the day of the making of the covenant, when Abimelech and his retinue had left, Isaac's servants brought him the tidings that they had found water.
It appears feasible to me that this is the same well which Abraham dug, in connection with which he gave Abimelech seven lambs as a witness [to his ownership of the well].⁠2 The Philistines, however, stopped it together with the other wells, whereupon Isaac dug it again and called it by the same name which his father had called it. It is for this reason that the name of the city is Beer-sheba: on account of the well (be'er) which both the father and the son called by that name because there they swore both of them.⁠3
This well of theirs alludes to the Tabernacle at Shiloh, which the Philistines stopped when the Ark of G-d was taken captive by them.⁠4 And they redug it, indicating that the Philistines indeed returned the Ark together with the honorary gift to G-d.⁠5
1. (25) here.
2. Above, 21:30.
3. Ibid., (31). The verse there refers to Abraham and Abimelech. Ramban uses it here only as an expression to indicate that both Abraham and Isaac called the same well by the same name and both had occasion to swear over it. The name of the city "Beer-sheba" thus derives its historical significance from both the first patriarch and his son.
4. I Samuel 4:11.
5. Ibid., 6:11.
ויבאו עבדי יצחק – כתב הרמב״ן הוא האמור למעלה ויכרו שם עבדי יצחק באר כי החלו לחפור אותו ובא המלך בימים ההם וביום הברית ביום לכתם בשרוהו כי מצאו מים. וקרוב בעיני שהוא הבאר שכרה אברהם ונתן לו שבע כבשות לעדה כי סתמוהו פלשתים עם האחרים וישב יצחק ויחפור אותו וקרא לו שם גם הוא כשם שקרא לו אביו:
ויבאו עבדי יצחק, "The servants of Yitzchok arrived just then, etc.⁠" According to Nachmanides this statement refers back to what had been written in verse 25 i.e. ויכרו שם, "they dug there (Beer Sheva). The digging had already begun before Avimelech set out to conclude this treaty with Yitzchok. Their efforts were rewarded with success on the very day the agreement was concluded.
I believe that it is most likely that this was the same well which Avraham had dug in the same location, and that he had at the time given 7 sheep to Avimelech as testimony that that well had been dug by his servants and that the water was his. (Genesis 21,24) The Philistines had stopped up that well after the death of Avraham. Yitzchok now renamed the well with the name given to it by his father at the time.
(לב-לג) ויהי ביום ההוא באו עבדי יצחק, והגידו לו שחפרו באר ומצאו מים, והנה קרא יצחק שם הבאר ההיא ׳שבעה׳, מצד השבועה אשר נשבעו שם שניהם, ולהורות על ריבוי המים הנובעים ממנו, כאילו יאמר שכבר יצאו מהבאר ההוא מן המים כמו שיצאו מהם מבורות מים רבים. וזאת היתה אחת מהסיבות להיות שֵׁם העיר ׳באר שבע׳, כמו שנתפרסם בעת מתן תורה.
וביום ההוא באו עבדי יצחק להגיד כי מצאו מים בבאר אשר ספר שכרו אותו.
וזכר הכתוב שבאותו יום בפניהם באו עבדי יצחק ויאמרו לו מצאנו מים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ויהי ביום ההוא ויבואו עבדי יצחק – פירשנוהו למעלה שאמר ״ויכרו שם עבדי יצחק באר״1 ואמרנו שאין כריה זו חפירת באר, אלא שטרחו למצוא מים כי היו צריכים לבאר וחפרו במקומות רבים איזו שבועות בלי הצלחה בכמה מקומות ולא מצאו במים בעומק חפירתם. גם מה שמצאו לא היו טובים. וביום שכרת ברית עם אבימלך מצאו מים ואז באו עבדיו והגידו לו הקורות שמצאו בחפירת הבאר הזה יום יום, והיום הזה מצאו מים. וזהו שאמר ״ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו״. וכל ״הגדה״ ספור דברים בכל פרטיהן. כי ספרו ליצחק כל פרטי העמל והיגיעה שהיה להם לחפור הבאר הזה. ואחר שהגידו לו למה האריכו ימים טרם השיגו מבוקשם, אמרו לו ״מצאנו מים״, עתה מצאנו מים. ואם לדברי רשב״ם2 ז״ל ״ויכרו שם עבדי יצחק באר – ולא קרא לו יצחק שם עד לבסוף, שאבימלך הלך אליו מגרר ונשבעו איש לאחיו. ואז באו עבדיו והגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו, ואז קרא לו ׳שבעה׳ על שם השבועה שנשבעו הוא ואבימלך״ [עכ״ל] [ואם כדבריו] שלא קרא לו יצחק שם עד שהלכו מאתו אבימלך ואנשיו, מה טעם לכל האריכות הזה בכתוב? ״ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו״? וכל מה שהוגד לו נכלל במאמר ״ויאמרו לו מצאנו מים״. גם מה חדשו בדבריהם? וכי לא ידע יצחק שזה ימים חפרו הבאר? והנכון כדברינו.
1. בראשית כו, כה.
2. על פסוק כ״ה.
על אדות הבאר אשר חפרו – הוא האמור בו למעלה ויכרו שם עבדי יצחק באר, כי החלו לחפור אותו, ובא אבימלך אליו ביום ההוא, ואחר הברית בלכתם ממנו, בשרוהו כי מצאו מים:
על אדות הבאר – קרוב לומר כי מלת אודות משותף בהוראתו למלת מאד אשר יורה על הפלגת הדבר, וטעמו שהגידו לו על חשיבות הבאר וטיב מימיו (פארציגליכען ברוננען), וכמ״ש רבותינו שהיה מימיו מים חיים, עמ״ש מזה בפ׳ שלח על אודות האשכול.
(לב-לג) ויהי ביום ההוא – למעלה אמר ויכרו עבדי יצחק באר שהוא התחלת הכריה וביום שלאחריו הגידו לו שנגמר הכריה ביום א׳, שעז״א אשר חפרו שהוא הגמר כנ״ל ושמצאו מים שהם מי מעין, וע״כ קרא שם הבאר שבעה שהיה הבאר השביעי שכרה, כי ג׳ בארות של אברהם וג׳ בארות שחפרו בנחל גרר וזה היה הבאר השביעית, והנה בימי אברהם קרא למקום ההוא באר שבע רק להמקום של הבאר והאשל, והעיר לא נקראת עדיין בשם זה, ועתה שיצחק קרא ג״כ בשם שבעה נעשה באר שבע שם כולל לכל העיר, ושם זה נשאר עד היום הזה.
(32-33) {Had not Avraham already provided the place with its name of Beersheva?}
ON THAT VERY DAY. Previously the verse stated: The servants of Yizhaq dug ('vayikhru') a well – implying that they had only started to dig. On the following day they notified him that they had finished digging. And the term hafar (had dug) is used. This term implies that the digging had been finished, and consequently they said, “We have discovered water” — spring water.
He called it shivah (seven), since this was the seventh well they had dug. They had re-dug the three wells of Avraham, and had dug three wells in the valley of Grar, and had now dug their seventh well.
In the days of Avraham only the area of the well and the Eshel was named Beersheva. The city was not yet called by this name. Now Yizhaq also gave the city this name.
על אדות הבאר: שהחלו לכרות אז1.
אשר חפרו: כי גמרו החפירה2, וגם אמרו ״מצאנו מים״.
וכתוב בדבר החפירה ״ויגידו לו״3, שהיה בזה4 ספור5 איך ומי וכדומה, משא״כ בדבר המים.
1. שהוזכרה לעיל פסוק כ״ה, עיי״ש ברבינו. וכן פירש כאן ברמב״ן.
2. בפסוק כ״ה מסופר שהחלו את החפירה הנקראת ׳כריה׳, וכאן סיפרו לו על סיום החפירה המוגדרת ׳חפירה׳. וכך איתא ברמב״ן, מלבי״ם ו׳הכתב והקבלה׳.
3. כלומר, על ענין החפירה כתוב לשון ״ויגידו״, ועל מציאת המים כתוב ״ויאמרו״.
4. בענין החפירה.
5. ומשמעות הגדה היא סיפור, ולא סתם ספור אלא ספור של כל הפרטים שבענין, כפי שכתב רבינו לעיל ט,כב. כד,כג. ולהלן מה,כו. מו,לא.
הבאר אשר חפרו – אותה באר שחפרה אברהם, או שסתמוה פלשתים, מה שנרמז למעלה בפסוק ט״ו, או שהבאר ההיא נתייבשה ומים לא היו בה עוד, ועל כן יש לראות באמירה ״מצאנו מים״ משום הדגשה מיוחדת. ועיין ספר לקוטי בתר לקוטי,⁠1 לא מצאנו מים.
1. מחבורי מחברנו, ברלין 1897 (המ׳).
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םרד״קר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(לג) וַיִּקְרָ֥א אֹתָ֖הּ שִׁבְעָ֑ה עַל⁠־כֵּ֤ן שֵׁם⁠־הָעִיר֙ בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
He called it "Shivah".⁠1 Therefore the name of the city is Be'er Sheva2 to this day.
1. Shivah | שִׁבְעָה – The name means "seven" but several exegetes suggest that the well was named after the "שבועה", the oath and treaty (Rashi, Radak). R. D"Z Hoffmann suggests that perhaps the treaty involved the taking of seven objects (as had Avraham's similar treaty).
2. Be'er Sheva | בְּאֵר שֶׁבַע – On the relationship between Avraham's naming of the site and this naming, compare Rashbam, R"Y Bekhor Shor and R. D"Z Hoffmann.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנומלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
קריאת שם המקום באר שבע – בראשית כ״א:ל״א
[קלד] 1ויקרא אתה שבעה, כנגד ספר וידבר שהוא משלים שבעה ספרי תורה, והלא חמשה הם, אלא בר קפרא עבד מן ראשית דספר וידבר ועד גבי ויהי בנסע הארן ויאמר משה (במדבר י׳:כ״ה) ספר בפני עצמו, ויהי בנסוע הארן ודבתריה ספר בפני עצמו מן תמן ועד סופיה דספרא ספר בפני עצמו (בראשית רבה ס״ד)
[קלה] 2ויקרא אותה שבעה, על שם שבע מצות שנצטוו בני נח. (מדרש הגדול)
[קלו] 3שבעה, על שם שמצאו אותה שבעה פעמים. (מדרש הגדול)
1. לעיל מאמר פד. וספרי בהעלתך פד. שבת קטו: אדר״נ פל״ד. מם׳ סופדים פ״ו ויק״ר פי״א.
2. לעיל מאמר צא. ובבאור.
3. טעם חדש מבואר בשכ״ט וא״י מקורו. ולמה נקרא שבועה כי היא מצוה שביעית שציוה הקב״ה לאדם, שש מצוות עשה, והשביעית לא תעשה, בראשונה ציוה על פריה ורביה למלאות את הארץ, בשניה ציוהו על הכבישה לרדות בכל הבריות, בשלישית ציוהו לאכול כל עשב וזרעונין, ברביעית ציוהו שיעבוד בגנה, בחמישית ציוהו שישמרנה, בשישית ציוהו שיאכל מכל עץ הגן. בשביעית השביעו שלא יאכל מעץ הדעת. ולכך שבעת ה׳ (שמו׳ כב, י.) חסר ו׳ וכן כאן בפרשת אבימלך על שם השבועה קרא למקום שבעה.
וּקְרָא יָתַהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שְׁמַהּ דְּקַרְתָּא בְּאֵר שֶׁבַע עַד יוֹמָא הָדֵין.
He named it Shiva. Therefore the city is called Beer Sheva until this very day.
וקרא יתיה שבעה בגין כדן שמה דקרא לבארה באר שבעא עד זמן יומא הדין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בגין כדן שמה דקרא לבארה באר שבע״) גם נוסח חילופי: ״מן בגין קרון שמ׳ דקרתא בארה דשבע״.
וקרא יתה שבעה בגין כן שמא דקרתא ביר שבע עד יומא הדין.
and he called it Sheba (the Swearing); therefore the name of the city is Beersheba unto this day.
וַיִּקְרָא אוֹתָהּ שִׁבְעָה – כְּנֶגֶד סֵפֶר וַיְדַבֵּר, שֶׁהוּא מַשְׁלִים שִׁבְעָה סִפְרֵי תוֹרָה. וַהֲלוֹא חֲמִשָּׁה הֵן, אֶלָּא בֶּן קַפָּרָא עָבֵיד וַיְדַבֵּר תְּלָתָא סְפָרִים, מִן וַיְדַבֵּר עַד: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן (במדבר י׳:ל״ה) סֵפֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, מִן וַיְהִי בִּנְסֹעַ וּדְבַתְרֵיהּ סֵפֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּמִן סוֹפֵיהּ דְּפִסְקָא וְעַד סוֹפֵיהּ דְּסִפְרָא סֵפֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
ויקרא אותה שבעה1מלמד ששם נשבעו ואמטו להכי קראה שבעה.
1. מלמד ששם נשבעו. וז״ל הלק״ט ויקרא אותה שבעה על שם השבועה שנשבעו, וכן רש״י הביא שבעה על שם הברית. וזה שייך להלן בפסוק ל״ג, ואולי כתב כן על הכתוב ויעל משם באר שבע (פסוק כ״ג).
פסמאהא סבעא ולד׳לך אסם אלקריה ביר סבע אלי הד׳א אליום.
וקרא לה שבעה, ולכן שם העיר באר שבע עד היום הזה.
שבעה – על שם הברית.
שבעה [AND HE CALLED IT] SHIBAH – (swearing), in allusion to the Covenant (cf. v.31; "And they swear" etc.).
ויקרא אותה שבעה – על שם השבועה שנשבעו.
ויקרא אותו שבעה – על שם השבועה כי נשבעו שניהם. רחש לבי לומר כי האלה הוא שמשביע אדם את חבירו, כדכתיב ושמעה קול אלה (ויקרא ה א), ושבועה היא שנשבע אדם בעצמו בפיו, ולמה נקרא שבועה, כי היא מצוה שביעית שציוה הקב״ה לאדם, שש מצות עשה, והשביעית לא תעשה, בראשונה ציוהו על פריה ורביה למלאות את הארץ, בשניה ציוהו על הכבישה לרדות בכל הבריות, בשלישית ציוהו לאכול כל עשב וזרעונין, ברביעית ציוהו שיעבוד בגן, בחמישית ציוהו שישמרנה, בשישית שיאכל מכל עץ הגן, בשביעית השביעו שלא לאכול מעץ הדעת, ולכך שבעת ה׳ (שמות כב י), חסר ו׳, וכן כאן בפרשת אבימלך על שם השבועה קרא למקום שבעה ואע״פ שאמרנו כי אלה הוא מפי אחרים, מכל מקום כיון שקיבלה עליו הרי היא שבועה חמורה, והוא שעונה אמן, והדבר מפורש במס׳ שבועות ובמסכת סוטה:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך לה פרשת חזיר משוקץ, ואע״פ שרחוק הענין זה, אפ״ה סמכו הענין למעשה אביו, דתני ר׳ חלקיה בשם ר׳ סימון מכל הנביאים שעמדו לא פירסמו את החזיר אלא משה ואסף, אסף אמר יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ יד), משה אמר ואת החזיר כי מפריס פרסה (דברים יד ח) והוא משונה מכל חיות, והוא מלכות הרשעה, ולמה נמשלה לחזיר, לומר לך מה חזיר כשהוא רובץ מפשיט את טלפיו ואומר ראו שאני טהור, כך מלכות הרשעה גוזלת וחומסת ומראית עצמה כגומלת חסד, ועליה הכתוב אומר וחסד לאומים חטאת (משלי יד לד), ועשו עשה מעשה אביו, כדי להראות עצמו חסיד כמו אביו, שכל הימים היה צד נשי כל האנשים ומענה אותם בסתר, וכיון שהגיע לארבעים שנה דימה עצמו לאביו, אמר ראו מה אבי נשא בן ארבעים שנה, אף אני נושא בן ארבעים שנה, לכך הסמיך הענין:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

(לג) על כן שם העיר באר שבע – ואין זו אותו באר שבע של אברהם, כי שני באר שבע היו, כדכתיב: ויבא באר שבע אשר ליהודה (מלכים א י״ט:ג׳).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 25]

(33) 'Al THEREFORE THE NAME OF THE CITY IS BEER-SHEBA: This is not the same Beersheba as in the Abraham narrative (e.g. Gen. 21:31). There are two places named Beersheba, as it is written, "He came to [the] Beersheba that is in Judah" (I Kings 19:3).⁠1
1. Many traditional commentators were troubled by the double etiology of the place name Beersheba (here and in 21:31). While Rashbam and Ibn Ezra (in his second interpretation) say that there must have been two distinct places named Beersheba, others have claimed that the text simply provides two etiologies for the same place name. R. Joseph Bekhor Shor came up with an original compromise and suggested that in Abraham's day the region (ha-maqom) was named Beersheba and in Isaac's time the name was applied further to the city.
באר שבע – נקרא כן על ב׳ דברים:
או: היא עיר אחרת.
BEER-SHEBA. There were two reasons why the city was so called.⁠1 On the other hand, it is possible that this Beersheba is not to be identified with the Beersheba previously mentioned (Gen. 21:28-31).⁠2
1. In Gen. 21:30 Abraham tells Abimelech, Verily, these seven ewe-lambs shalt thou take of my hand, that it may be a witness unto me, that I have digged this well. Scripture then adds, Wherefore that place was called Beer-Sheba because there they swore both of them. However, here we are told that Beersheba was so called because of the oath (shevu'ah) taken by Isaac and Abimelech (cf. Rashi). Ibn Ezra points out that Beersheba was so called because of the oaths taken by Abraham and Isaac. Or possibly the two reasons for the name are: Abraham's setting aside the seven (shevah) lambs and his oath (shevu'ah). Isaac merely repeated Abraham's oath (Weiser). Or Abraham called the place Beersheba because of the setting aside of the seven lambs and Isaac called it thus because of the oath (Cherez).
2. This would explain the two accounts for the name Beersheba in Scripture. According to this interpretation the two reasons given for Beersheba are the two oaths, viz., Abraham's and Isaac's. Each took place in a different city.
על כן שם העיר באר שבע – שם המקום היה באר שבע בימי אברהם (בראשית כ״א:ל״א), ועתה אף שם העיר נקראת באר שבע.
על כן שם העיר באר שבע – THEREFORE THE NAME OF THE CITY IS BE’ER SHEVA – The name of the place was Be’er Sheva in the days of Avraham (Bereshit 21:31), and now, even the city is named Be’er Sheva.
ויקרא אותה שבעה – על דבר השבועה שנשבעו, וכן עשה אברהם גם כן לבאר שחפר שם ואף על פי שלא קרא הוא לבאר שבעה, לכל המקום קרא באר שבע על השבועה ועל שבע כבשות הצאן (בראשית כ״א:כ״ח), ובפני אבימלך עשה זה אברהם וכן יצחק.
ומה שאמר: על כן שם העיר באר שבע – וכבר נקראת כן מימי אברהם כמו שכתוב, על זה המעשה היה יותר קבוע. ונזכר שם העיר, בעבור מה היה כיון שארעו בה שני דברים כאלה לאב ולבן. ענין השבועה עם אבימלך יהיהא נזכר עוד בפי האנשים כי שם העיר באר שבע על דבר השבועה.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״יהיה״.
ויקרא אותה שבעה, on account of the oath that Yitzchok and Avimelech had sworn there. Avraham had done the same. (21,31) Even though he had not named the well itself שבעה, he named the entire region Beer Sheva, both on account of the oath and on account of the seven sheep which had been the physical symbol of that oath. Both Avraham and Yitzchok named the event in the presence of Avimelech.
As to the Torah writing: על כן שם העיר באר שבע, and we know that the place had been known by that name already since the days of Avraham, the Torah informs us that the name Avraham gave it might not have endured, but that this event now ensured that the name would be permanent. When a certain location commemorates two historic events both in the life of the father and that of the son, this will be remembered for far longer as everyone recognizes that more than coincidence was the reason why the historic event which produced the name occurred precisely there.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

על כן שם העיר באר שבע – ואם תאמר: הרי מימות אברהם קרויה היא באר שבע. אלא הכי קאמר: ויקרא אתה – הבאר שבעה, על – אשר קרא שם העיר באר שבע. מיהו בתחילה נקראת באר שבע על שם השבועה, ועל ידי כך באו שם עכשיו לחדש השבועה.
חז״ק. איך עשה יצחק שותפות עם אבימלך, הא אמרינן במסכת ע״ז דאית ביה משום לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד) דקעבר אלא ישמע על פיך (שמות כ״ג:י״ג).
על כן שם העיר באר שבע, "this is why the name of the town was B'eer sheva. If you were to question that that name for this well (site) had already been given to it by Avraham, so why does the Torah let us think that this was something new? We must understand the meaning of the verse as follows: Yitzchok named the well mentioned in verse 32 shivah, "seven,⁠" because he had named the town B'eer sheva. Actually, originally the name was a reminder of the "oath" שבועה, not the "number" שבע. As to the question how Yitzchok could enter into a business arrangement with a pagan, the Talmud Avodah Zarah considers the prohibition based only on such deals leaving a wrong impression on other Jews, something that was not relevant as yet. This was also the reason that the Philistines came to Yitzchok there, as they wanted to renew the oath at the place it had been concluded originally. There is also the problem of Exodus 23,13 that "the name of an alien deity shall not cross your lips,⁠" i.e. you must not be heard uttering it. [I have not understood how Yitzchok could have become guilty of this in this connection. Ed.]
ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע – כך הפי׳. על כן. כמו על אשר קרא לבאר שבתוך העיר שבעה על אשר היתה מתחילה בימי אברהם (בראשית כא:לא) שם העיר באר שבע.
ויקרא אותה שבעה ע״כ שם העיר באר שבע – פי׳ שקרא לבאר שבע הזאת שבעה מפני כי כבר מימות אברהם שם העיר באר שבע.
על כן שם העיר באר שבע – פי׳ על שם הבאר אשר קראוהו כן האב והבן וקראוהו כן על שם השבועה שנשבעו שם ונקראת העיר על שם הבאר. והבאר הזה רומז למשכן שילה ופלשתים סתמוהו כי לקחו הארון וחזרו וחפרו בו כי כן השיבו הארון עם הדורון לאלהים.
ור׳ אברהם פירש: שבשביל שני דברים נקראת באר שבע או היא עיר אחרת.
על כן שם העיר באר שבע, "this is why the town became known as באר שבע.⁠" The fact that both Avraham the father, and Yitzchok the son, had called the well באר שבע resulted in the urban center surrounding it becoming known by the name given to it by these two prominent people.
From a mystical perspective, this name is an allusion to the Tabernacle which stood at Shiloh for over 300 years When the Philistines captured the holy ark which Eli's sons had taken to war with them, they stopped up that well again, until the Israelites, once the Hoy Ark was returned by the Philistines, reopened it.
Ibn Ezra comments that there were two separate reasons why the well and the town were called Beer Sheva. On the other hand, seeing that this is somewhat unlikely, it is possible that the city Beer Sheva is not the site at which this well was dug and the treaty concluded.
שבעה – כנגד אדום על כן בכולם כתיב שמה או שם וכאן כתיב ויקרא אותה שבעה ולא כתיב שם משום קטן נתתיך בגוים ולא שם לו על פני חוץ.
ויקרא אותה שבעה – פר״ש על שם הברית והשבועה. תימא אם על שבועה קראה שבעה היה לו לקרותה שבועה. אלא י״ל על שבעה בארות שמצא, וישב יצחק ויחפור בארות, מיעוט בארות שנים. ויחפרו עבדי יצחק (באר) [בנחל] באר ג׳. שטנה ד׳. רחובות ה׳. ויכרו שם עבדי יצחק באר⁠(ות) [ו׳]. ויגידו לו על אודות הבאר, שבעה. וגם נוכל לומר שקראו אברהם שבעה על שם העתיד על כי שם העיר באר שבע. הקשה הר׳ יצחק הכא משמע דבאר שבע לא היה מארץ פלשתים, דכבר גרשו מארץ פלשתים והיה דר בבאר שבע, ולמעלה בפר׳ וירא אליו (כ״א ל״ג ול״ד) כתיב ויטע אשל בבאר שבע, ויגר אברהם בארץ פלשתים, ואע״פ שגרשו אבימלך לא גרשו אלא מגרר, ותדע דכן הוא שאחר שגרשו אבימלך כתיב וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר. והיינו ארץ פלשתים, אלמא לא היה מקפיד אם היה דר בשאר המלכות, אע״ג דכתיב בפרשת וירא אליו י״י גבי אבימלך (וישובו אל ארץ) [ויגר אברהם בארץ] פלשתים ימים רבים. וי״ל דעיקר ארץ פלשתים היינו גרר, אבל נ״ל דבאר שבע לא היה מארץ פלשתים, אלא על גבול ארץ פלשתים היתה דכתיב (מלכים א ה׳ ה׳) מדן ועד באר שבע אלמא סוף ארץ ישראל והיו אברהם ויצחק דרים בבאר שבע אבל כל בהמותם היו בארץ פלשתים.
ד״א על כן (קראו) [שם העיר] וכו׳. תימא למה הוצרך יצחק לקרוא באר שבע והלא אברהם קראו באר שבע אלא לפי שכתוב וכל הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים ובאר שבע היה בכלל אותם הבארות ונתבטל שמו וכשחזר יצחק וחפר כל הבארות כדכתיב וישב יצחק ויחפור את בארות המים וחפר גם את באר שבע ובאותו הפרק בא אליו אבימלך ונשבעו שניהם וקרא לבאר כשם שקרא לו אביו כדכתיב אשר קרא להן אביו.
על כן שם העיר באר שבע – הנה כמה קודם זה היה שמה באר שבע לסבות אחרות אבל עתה נוספה סבה, ונכון בדבר אחד סבות רבות ורבות.⁠1 והקש על זה בדברים הדקים.
1. למרות שנקראה כך כבר בימי אברהם (לעיל כ״א:ל״א), כאן נוספה לכך סיבה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

ויקרא אותה שבעה על שם אותה השבועה ויתכן שהיה בפניהם.
[יד] ואמר על כן שם העיר באר שבע – כלומר על כיוצא בזה היה שם העיר באר שבע מימות אברהם כמו שנאמר ויקרא שם המקום באר שבע כי שם נשבעו שניהם (בראשית כ״א:ל״א). ובמדרש (בראשית רבה ס״ד) יש שדורשין ארבעה בארות רמז לארבעה דגלים ויש אומרים חמשה כנגד חמשה חומשי תורה. והרמב״ן ז״ל הביא כנגד המקדשות. ואשר כתבנו הוא לפי הפשט.
שבעה על שם הברית. כי שבועה מגזרת שבעה והראיה מן הכתוב אחריו על כן שם העיר באר שבע ובפרשת וירא על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם ואין צורך לדברי האומר שנקרא כן על שני דברים או היא עיר אחרת:
ולפי שהיו בבאר שבע בשע׳ השבועה קרא שם העיר באר שבע עד היום הזה. וכתב הרמב״ן שהקרוב אצלו הוא היות זה הבאר שכרה אברהם ונתן לאבימלך שבע כבשות הצאן לבדהן כי סתמוהו פלשתים עם האחרים וישב יצחק ויחפור אותו ויקרא לו השם אשר קרא לו אביו ועל כן שם העיר באר שבע על שם הבאר שקראוהו כן האב והבן כי שם נשבעו שניהם. ולפי דעתי בכתוב הזה שאין ענינו שעתה מחדש קראו יצחק כן אבל יאמר על כן לדבר דומה לזה והוא משבועת אבימלך ואברהם נקרא שם העיר ההיא באר שבע ר״ל בימי אברהם כי זימן הקב״ה שבאותו מקום שנשבעו אברהם ואבימלך נשבעו ג״כ יצחק ואבימלך עתה והותרה בזה השאלה הז׳.
ויקרא אתה שבעה – קרא את הבאר ״שבעה״, מפני שהיה מקום שביעי שבו חפרו באר: ג׳ של אברהם שסתמו פלשתים, כאמרו ״וכל הבארת... סתמום פלשתים״ (פסוק ט״ו), ולא יאמר ׳כל׳ בפחות מג׳ וג׳ של יצחק שהן ״עשק״ ״שטנה״ ו״רחובות״, וזה היה השביעי שקראוהו ״שבעה״.
על כן שם העיר באר שבע – בסגו״ל, מורה על השבועה ועל מספר השבעה, אבל בימי אברהם היה שם העיר ״באר שבע״ בקמ״ץ, על שם השבועה בלבד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ויקרא אותה שבעה – לפי שבאותו היום נשבעו איש לאחיו קרא שם הבאר ״שבעה״ לזכר השבועה והברית {ולזכר החסד שעשה השם עמו שבאו מלך ושרים אליו לבקש ממנו שבועה וברית}. ואברהם כשהוכיח את אבימלך על אודות הבאר שגזלו ממנו עבדיו גם הוא שָׂם השם הזה לזכרון עולם, לא שקרא כן שם הבאר, אלא שם המקום שנשבעו שם. כדכתיב ״על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם״.⁠1 וטעם שלא נתן השם הזה לבאר, לפי שהיתה באר חפורה מימים רבים, וקרא לה2 שם ולא יוכל לשנות השם שנתן לה. אבל באר של יצחק נמצאת ביום השבועה, ולא קרא לה שם עדיין. על כן קרא הבאר עצמה ״שבעה״. ומטעם זה הקדים ״ויהי ביום ההוא וגו׳ ויאמרו לו מצאנו מים״ ללמדנו שבאותו היום נמצאו המים, לא קודם לכן.
על כן שם העיר באר שבע – הסתכל כי באברהם כתוב ״על כן קרא למקום ההוא באר שבע״ והוא השדה במקום אשר חנה כשבאו אליו אבימלך ופיכל; ולא היה שם עיר בנויה. ועל המקום הזה נאמר ״ויעל3 משם באר שבע״4 שחנה באותו המחוז שחנה שם אביו. והבאר שהוכיח אברהם עליה את אבימלך, רחוקה מבאר שחפר יצחק. ובמקום שהיתה בארו של יצחק נבנתה אח״כ עיר והיא ״באר שבע״ הנזכר בכתוב שהיא בקצה גבול יהודה, סמוכה לארץ פלשתים, כאמרו ״מדן ועד באר שבע״.⁠5 כי דן בקצה הצפון אצל צידון, ובאר שבע בקצה הנגב. והעיר הזאת נקראת ״באר שבע״ על שם הבאר שבה שחפרה יצחק, וקרא אותה ״שבעה״. אבל המקום לסביבות העיר אינו נקרא עוד ״באר שבע״ כמו שהיתה נקראת בימי אברהם, ועל כן בפסוק ״על כן קרא למקום ההוא באר שבע״6 לא נאמר ״עד היום הזה״. אבל כאן7 נאמר ״עד היום הזה״ שבימי משה היתה נקראת זאת העיר ״באר שבע״ וגם אחרי כן לדורות. לא כמו שפירש רשב״ם ז״ל ״שאין זו אותו באר שבע של אברהם, כי שני באר שבע היו כדכתיב ׳ויבא באר שבע אשר ליהודה׳⁠ ⁠⁠״8 [עכ״ל]. ואיך יתכנו דבריו? אם הכתוב אומר ״ויעל משם באר שבע״ קודם שנקרא כן. וכן לא יתקבל פירוש רמב״ן ז״ל9 שאמר כי הבאר שקרא יצחק ״שבעה״ הוא הבאר עצמו שהוכיח עליה אברהם את אבימלך, ופלשתים סתמוה ויצחק שב וחפר אותה, ונתן לה שם כשם שנתן לה אביו. ועל שם שניהם נקראת העיר ״באר שבע״. ולא השגים,⁠10 כי אברהם קרא למקום ״באר שבע״ ויצחק קרא שם הבאר ״שבעה״. ולדברינו נכון הכל.
1. כא, לא.
2. ומכבר קרא לו שם.
3. יצחק.
4. כו, כג.
5. שמו״א ג, כ; שמו״ב ג, י; מל״א ה, ה. ועוד.
6. בראשית כא, לא. באר של אברהם.
7. אצל יצחק.
8. מל״א יט, ג.
9. על פסוק ל״ב. ״וקרוב לי שהוא הבאר שכרה אברהם ונתן לו שבע כבשות לעדה... וישב יצחק ויחפור אותו ויקרא גם הוא שם, כשם אשר קרא לו אביו״.
10. מלה זו כתב רבינו, ואינה מובנת לי. אבל תוכנה ״ולא ייתכן״.
על כן שם העיר באר שבע – ואצל אברהם לא הזכיר שם הבאר, גם לא שם העיר, רק אמר על כן קרא למקום ההוא באר שבע, גם לא אמר שם עד היום הזה כמו שכתוב כאן, ולהפך בכאן לא אמר לשון קריאה אלא סתם על כן שם העיר. וטעם השינויים הוא, כי אברהם בזמן השבועה עם אבימלך לא היה אצל הבאר אלא רחוק ממנו, ולכן נזכר שם מקום ולא באר, והוא היה הראשון שקרא למקום ההוא באר שבע בעבור השבועה, אבל לא נתחזק השם ההוא להשאר לדורות כן, עד שאירע שם ג״כ דבר יצחק עם אבימלך, ואז נתחזק השם ההוא בפי כל לקראה באר שבע, ולזה לא נזכר כאן לשון קריאה, כי זכרו כלם שכבר נקראת כן בימי אברהם, ורק צרפו עם השם הזה גם כוונת שם שבעה שקרא יצחק לבאר:
על כן שם העיר באר שבע – נראת כדעת מה״ר שלמה דובנא עיין יש״ר {ר׳ י״ש ריגייו בראשית כ״ו:ל״ג}.
therefore the city is called Beersheba (al ken shem ha-ir Be’er Sheva). The opinion of Dubno appears correct; see Reggio.⁠1
1. {Translator's note: Reggio, noting differences in terminology between this verse and the previous reference to the naming of Beersheba (above, Gen. 21:31), expresses the view that Abraham “was the first to call that place Beersheba, on account of the oath (shevu’ah) [between him and Abimelech], but that name did not take on the force of a permanent place name until Isaac’s incident with Abimelech occurred; only then was the name reinforced in popular usage. This is why the term keri’ah (‘calling’) is not mentioned here, for everyone remembered that the place had been so called in Abraham’s time, only now they combined into this name the meaning of shiv’ah (‘good fortune’), which is what Isaac called the well.” Reggio’s comment essentially echoes that of Dubno on v. 32.}
ויקרא אתה שבעה – אברהם קרא שם ״למקום ההוא (היינו לאזור) באר שבע״ (לעיל כא, לא). יצחק קרא שם לבאר: ״שבעה״, לזכר השבועה שנשבעו שם; או משום ששם נגלה אליו ה׳ כמקיים את בריתו בעניינים ארציים מוחשיים (השביעי האלקי הבלתי⁠־נראה עם הששי הנראה), גילוי שהיה נקודת הפיסגה בחיי יצחק. משני אירועים אלה, קיבלה העיר, שנבנתה שם מאוחר יותר, את שמה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 32]

שבעה1: באשר היתה באר השביעית כמש״כ הספורנו2.
עד היום הזה: כי מאז שהפר אבימלך ושריו הברית (לעיל פסוק ט״ז) שינו השם3 כדי לשכח השבועה ולא יהא להם למזכיר עון, ועתה כשחזרו וכרתו ברית שיש בה אלה וגם הזדמן שחפר הבאר ההיא השביעית וקרא אותה שבעה, חזר השם4 לכמו שהיה5 ונשאר כן לדורות6. וזהו שכתוב כאן ״על כן שם העיר״ ולא כמו לעיל (כא,לא) באברהם דכתיב ״על כן קרא למקום ההוא״7, דשם הטעם על קריאת השם, וכאן הטעם על שלא נשתנה עוד השם8.
1. לפי רש״י ׳ע״ש הברית׳, אך רבינו מפרש כספורנו.
2. ז״ל: מפני שהיה מקום שביעי שבו חפרו באר, ג׳ של אברהם שסתמו פלשתים... וג׳ של יצחק שהן עשק ושטנה ורחובות, וזה היה השביעי. וכן פירש במלבי״ם, עיי״ש.
3. של העיר.
4. של העיר.
5. כלומר, קריאת השם במקורה נקבעה מימי אברהם, אך קריאת שם הבאר (״אותה״) ׳שבעה׳ החזירה עטרת שם העיר ליושנה. [ולכן נקרא ״שבע״ בסגו״ל (על שם הבאר השביעית) ולא ״שבע״ בקמ״ץ (על שם השבועה) כדלעיל אצל אברהם – ספורנו].
6. וזהו ״עד היום הזה״.
7. עיין בזה במשך חכמה.
8. ובזה נפתרת הבעיה המועלת כאן ע״י המפרשים, לשם מה היה נחוץ לקרוא שם העיר באר שבע כשכבר נקראה כך בימי אברהם. עיין רשב״ם, ראב״ע, רד״ק ועוד.
על כן שם העיר באר שבע. בפ׳ וירא נאמר שנקרא שם המקום באר שבע ע״ש השבועה בין אברהם לאבימלך כמ״ש על כן קרא למקום ההוא באר שבע וגו׳, ומפ׳ שלפנינו נראה שמסבת הבאר הנקראת שבעה נק׳ גם המקום באר שבע, וחוקר אחד מתפקר מזמנינו Srauss כתב כי מרע״ה הכניס בספרו שני ספורים שונים על סבת הקרא המקום באר שבע כאשר מצאם, ולו הביט בפ׳ שלפנינו שלא נאמר על כן קרא וגו׳ כמו שכתוב במעשה בין אברהם ואבימלך, לא היה כותב כן, וגם העלים עינו מכתובים אחרים שנאמר בהם על כן, ואינו רוצה לומר Percio רק Perche ואינו בא להורות המסובב אלא הסבה, כמו כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים, כלומר קח נא מנחתי אחר שראיתי פניך, וכן כי על כן באו בצל קורתי, כלומר לא תעשו להם רעה אחר שבאו בצל קורתי, וכן ואחר תעבורו כי על כן עברתם, כלומר מאחר שעברתם וגו׳ וזה מהדמויים הנפלאים בין ספור לספור אשר הערנו עליהם ע״פ תולדות יצחק. — ודע שיש בשם שבעה גלוי יקר במאד מאד יסכים עם אמונת הקבלה כי השבועה והשבע שרש אחד להם בלשוננו והוא שבע והשבועה נק׳ שבעה בפ׳ שלפנינו, ויקרא אותה שבעה על שם הברית, וכן בחכמת הקבלה, המלכות היא השבעה והיא השבועה, ובה תלוי השבועה, וזה אחד מהמקומות הרבים שהלשון יסתיר בחקו רושם הנכר מאמונות ומנהגי האומה הנדברת בו כאשר העירונו פעמים רבות-וראה כיצד האמת יורה דרכו, שהרי אהובינו החכם שלמה מונק דבר אין לו עם חכמת הקבלה, ואפשר שלא יאמין כמונו כי היא נשמת תורת משה, ובכל זאת לא יכול להתאפק מלהעיר על דבר זה, כי השבועה והשבע שרש אחד להם. עיין Palestine.
[השמטה: על כן שם העיר באר שבע. עיין במקומו, וכגון זה מצינו בלשון יון על כן משמש פעמים להורות על הסבה, ופעמים על המסובב — עיין Explicat. de l' apoc. d' apres le prine. de sa compos. par Masset Paris 1832 Vol. l. p. 50.]
שבעה – על פי כריתת הברית אשר בוודאי נלקחו בה שבעה חפצים.
על⁠־כן – רק ברית שניה זו קבעה את השם באר⁠־שבע לתמיד. ואם יצחק רק חזר ומצא את הבאר שחפרה אברהם, אזי מותר להניח שגם חידש את השם שנתן לה אביו, ואם כך מוסב פסוק י״ח גם על מאורע זה.
ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה – הכוונה שבפרשת וירא כשנשבע אבימלך ואברהם וכרתו שניהם ברית קרא למקום באר שבע אבל אחר כך כשגרשו את יצחק הופר הברית בין שניהם ובטלה השבועה שנשבעו שכיון שאבימלך הפר בריתו תו אין בני אברהם בכלל השבועה אבל כי באו ליצחק ועשו עמו שלום ונשבעו זל״ז שוב נתקיים השבועה ונקרא שנית שם המקום באר שבע עד היום הזה וזה שאמר על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה ונכון.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנומלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(לד) וַיְהִ֤י עֵשָׂו֙ בֶּן⁠־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וַיִּקַּ֤ח אִשָּׁה֙ אֶת⁠־יְהוּדִ֔ית בַּת⁠־בְּאֵרִ֖י הַֽחִתִּ֑י וְאֶת⁠־בָּ֣שְׂמַ֔ת בַּת⁠־אֵילֹ֖ן הַֽחִתִּֽיא׃
Esav was forty years old and he took to wife Yehudit, the daughter of Be'eri, the Hittite, and Basmat, the daughter of Eilon, the Hittite.
א. הַֽחִתִּֽי ל=הַֽחִתִּֽי בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר׳ בחייטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[קלז] 1ויהי עשו בן ארבעים שנה, עשו כל ארבעים שנה צד נשי אנשים ומענה אותן, וכיון שהגיע לארבעים שנה דימה עצמו לאביו, אמר מה אבא נשא אשה בן ארבעים אף אני נושא אשה בן ארבעים שנה הה״ד ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה וגו׳. (בראשית רבה ס״ה)
[קלח] 2ויהי עשו בן ארבעים, ר׳ יודן בר׳ סימון פתח אלהים מושיב יחידים ביתה וגו׳ (תהלים ס״ח:ז׳) היא דעתיה דר״י בר׳ סימון דאמר אפילו ממזר אחד בסוף העולם וממזרת אחת בסוף העולם הקב״ה מביאן ומזווגן זה לזה, מה טעם אלהים מושיב יחידים וגו׳, כך לפי שכתוב כי החרם תחרימם (דברים ב׳:י״ז) ייתי דין מחיק שמא, ויסב להדא מחיקת שמא, ויהי עשו כן ארבעים שנה וגו׳. (בראשית רבה ס״ה)
[קלט] 3יהודית - בשמת, שמותיהן נאין ומעשיהם כעורין. (לק״ט)
1. בב״ר שם התחלת המאמר ויהי עשו בן ארבעים וגו׳, כתיב יכרסמנה חזיר מיער וזיז שדי ירענה (תהלים פ יד) ר׳ פנחס ר׳ חלקיה בשם ר׳ סימון מכל הנביאים לא פירסמוה אלא שנים, אסף ומשה, אסף יכרסמנה חזיר מיער, ומשה אמר את החזיר כי מפריס פרסה. (ויקרא יא ז) למה הוא מושלה בחזיר, אלא מה חזיר הזה בשעה שהוא רובץ הוא מפשט את טלפיו כלומר שאני טהור, כך מלכות הרשעה הזו גוזלת וחומסת נראית כאילו מצעת בימה [מעמדת כסא של משפט לדון דין אמת פי׳ ב״ר] כך עשו וכו׳ ובסגנון אחר המאמר הנ״ל במדרש אגדה ר׳ חנינא אמר ומפני מה נשא עשו והוא בן ארבעים שנה, אלא אמר עשו אבא נשא והוא בן ארבעים שנה ואני אעשה כמו אבא, ונשא ראשונה ולא העמיד אלא ה׳ בנים, אבל יעקב נשא לאחר פ״ד שנה וראה בחייו שלשים רבוא מבני בניו כו׳ ד״א ויהי עשו בן ארבעים שנה מדמה את עצמו ליצחק שנשא והוא בן ארבעים שנה, והכתוב אומר כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו כו׳ דרך גבר בעלמה, זה עשו הרשע דכתיב בו איש יודע ציד, והוא כמו חזיר אשר בשדה, ולמה נדמה לחזיר, מה חזיר הזה מטמין את פיו ופושט פרסותיו, מחביא בצד הטמא שבו, ומוציא צד הטהור שבו, כך עשו הרשע מראה עצמו שהוא טהור שנשא כמו אביו והוא בן ארבעים ומחביא את העבירות אשר עשה כי עשה חמשה עבירות הרג ורצח ועבד בע״ז וכפר בתחיית המתים וגנב ונדמה לאשה המנאפת שמזנית עם כל עובר ושב ואמרה לא פעלתי און. ובמדרש הגדול מביא דברי הב״ר וסיים יצחק נשא בן מ׳ אף הוא נשא בן מ׳ ורוח הקדש צווחת ואומרת אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם. ובלק״ט סיים כן גם הוא נושא אשה למ׳ שנה אבל לא הועיל כלום לפי שכל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו.
2. מעין דרש זה יש עוד בב״ר שם ואת כל עורב למינו (ויקרא יא טו) בימי ר׳ חייא רבא עלה זרזיר אחד לארץ ישראל, אתו טעינין ליה לגביה אמרו ליה מהו מכליניה, אמר איזלון יהבותיה על איגרא וכל עוף דשכן עליה הוא מינו, אזלון יהבותה על איגרא, ואתא הדין עורבא מצריא ושכן על גביה, אמר מסאב הוא דמן מיניה הוא דכתיב ואת כל עורב למינו, אמרו לא הלך העורב אצל הזרזיר אלא שהוא מינו, כך לפי שכתוב כי החרם תחרימם ייתי הדין מחיק שמא ויסב להדא מחיקת שמא. ויהי עשו בן ארבעים שנה וגו׳. ובמדרש אגדה ואף זיווגו של עשו מלפני הקב״ה הוא. אמר הקב״ה ישא עשו גם כן מן האומה שהיא חייבת כלייה כמוהו שנאמר כי מחה אמחה וכתיב בהם כי החרם תחרימון. ויקח אשה את יהודית. זה שאמר הכתוב כל עורב למינו, ולמה כך אלא רשע לרשע וצדיק לצדיק, כדי שיזכה הצדיק עם הצדקת ויתחייב הרשע עם המרשעת. ומאמר תמוה יש בכת״י מדרש הבאור ויהי עשו בן ארבעים שנה. ומה ייחסו הכתוב אלא להודיעך מאחר שנשא יצחק והוא בן ארבעים שנה ניטלה רשות ונבואה מאברהם וניתנה לבנו. כך כשנשא עשו ניטלה רשות מיצחק וניתנה ליעקב לכך ייחסו הכתוב. וצ״ע. ובכת״י מעין גנים הגירסא ומאחר שנשא יעקב אשה נסתלקה נבואה מיצחק וניתנה ליעקב לכך ייחס ויהי עשו בן ארבעים שנה. ונראה דכוונתו דלכן ייחס ויהי עשו בן ארבעים אע״פ שנשא אשה קודם יעקב לא ניתנה לו הרשות והנבואה מיצחק רק ליעקב כשנשא אשה.
3. בלקח טוב לקמן כז. מו. אהליבמה נקראת, וחזרה להיקרות יהודית, עדה נקראת, וחזרה להיקרות בשמת להתבשם במעשיה, שנאמר ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בת אילון החתי וכו׳. ועי׳ ב״ר פס״ז ורש״י וישלח לו, ב. ובריב״א וחזקוני שם. ובכת״י רמזי התורה לרבינו יואל בשמת מקטרות בשמים לע״ז מרת רוח מקטרות מור ולבונה ואהלות ובשמים וזהו מרת.
וַהֲוָה עֵשָׂו בַּר אַרְבְּעִין שְׁנִין וּנְסֵיב אִתְּתָא יָת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי חִתָּאָה וְיָת בָּשְׂמַת בַּת אֵילוֹן חִתָּאָה.
Eisav was forty years old and he married Yehudit, the daughter of Be’eri, the Chittite and Basemat, the daughter of Eilon the Chittite.
והוה עשו בר ארבעין שנין ונסב אתה ית יהודית ברת בארה חיתייה {.....}.⁠א
א. יש כאן השמטה ע״י הדומות בכ״י ניאופיטי 1.
והוה עשו בר ארבעין שנין ונסיב איתא ית יהודית ברת בארי חיתאה וית בשמת ברת אילון חיתאה.
And Esau was the son of forty years; and he took to wife Yehudith daughter of Beari the Hittah, and Basemath daughter of Elon the Hittah.

פרשה סה

[א] וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר (תהלים פ׳:י״ד), רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן, מִכָּל הַנְּבִיאִים לֹא פִּרְסְמוּהָ אֶלָּא שְׁנַיִם, משֶׁה וְאָסָף. משֶׁה אָמַר: וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא (דברים י״ד:ח׳). אָסָף אָמַר, יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר. לָמָּה הוּא מוֹשְׁלָהּ בַּחֲזִיר, אֶלָּא מָה חֲזִיר הַזֶּה בְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹבֵץ הוּא מְפַשֵׁט אֶת טְלָפָיו כְּלוֹמַר שֶׁאֲנִי טָהוֹר, כָּךְ מַלְכוּת הַזֹּאת הָרְשָׁעָה גּוֹזֶלֶת וְחוֹמֶסֶת נִרְאֵת כְּאִלּוּ מַצַּעַת אֶת הַבִּימָה. כָּךְ עֵשָׂו כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה צָד נְשֵׁי אֲנָשִׁים וּמְעַנֶּה אוֹתָם, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְאַרְבָּעִים שָׁנָה דִּמָּה עַצְמוֹ לְאָבִיו, אָמַר מָה אַבָּא נָשָׂא אִשָּׁה בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אַף אֲנִי נוֹשֵׂא אִשָּׁה בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה.
[ב] וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית – רַבִּי יוּדָן פָּתַח: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה וגו׳ (תהלים ס״ח:ז׳), הִיא דַעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֲפִלּוּ מַמְזֵר אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם וּמַמְזֶרֶת אַחַת בְּסוֹף הָעוֹלָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבִיאָן וּמְזַוְּגָן זֶה לָזֶה, מַאי טַעֲמֵיהּ אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, כָּךְ לְפִי שֶׁכָּתוּב: הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי (דברים כ׳:י״ז), יֵיתֵי הָדֵין מְחֵיק שְׁמָא וְיִסַּב לַהֲדָא מְחִיקַת שְׁמָא.
[ג] וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח וגו׳ – אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ (ויקרא י״א:ט״ו), בִּימֵי רַבִּי חִיָּא רַבָּה עָלָה זַרְזִיר אֶחָד לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲתוֹן טְעִינִין לֵיהּ לְגַבֵּיהּ, אֲמָרוּ לֵיהּ מַהוּ דְּנֵיכְלִינֵיהּ, אֲמַר לוֹן אַזְלוּן יַהֲבוּ יָתֵיהּ עַל אִגָּרָא, וְכָל עוֹף דְּשָׁכַן עַל גַּבֵּיהּ מִן מִינֵיהּ הוּא, אֲזַלִין יַהֲבוּ יָתֵיהּ עַל אִגָּרָא וַאֲתָא הָדֵין עוֹרְבָא מִצְרָאָה שְׁכַן עַל גַּבֵּיה, אֲמַר מְסָאַב הוּא דְּמִן מִינֵּיהּ הוּא דִּכְתִיב: וְאֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ. אָמֵרוּ לֹא הָלַךְ עוֹרֵב אֵצֶל זַרְזִיר אֶלָּא שֶׁהוּא מִינוֹ. כָּךְ לְפִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ: כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם (דברים כ׳:י״ז), יֵיתֵי הָדֵין מְחִיק שְׁמָא, וְיִסַּב לַהֲדָא מְחִיקַת שְׁמָא, וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה.
ויהי עשו בן ארבעים שנה וגו׳ – 1זה שאמר הכתוב אלהים מושיב יחידים ביתה (תהלים ס״ח:ז׳), שאלה מטרונא אחת את ר׳ יוסי בר חלפתא בכמה ימים ברא הקב״ה את העולם, אמר לה בששה ימים ברא הקב״ה את עולמו, אמרה לו ומאותו יום ועד עתה מה הוא עושה, אמר לה יושב ומזווג זווגין ומביא בת מזרח לבן מערב, ובן מזרח לבת מערב, שנאמר מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות, שנותן בצואריהם כבלי ברזל עד שבאים שניהם ביחד, ואף זיווגו של עשו מלפני הקב״ה הוא, 2אמר הקב״ה ישא עשו גם כן מן האומה שהיא חייבת כלייה כמוהו, שנאמר כי מחה אמחה (שמות י״ז:י״ד), וכתיב בהם כי החרם תחרימם (דברים כ׳:י״ז).
ויקח אשה את יהודית – זה שאמר הכתוב כל עורב למינו (ויקרא י״א:ט״ו), ולמה כך אלא רשע לרשע וצדיק לצדיק, כדי שיזכה הצדיק עם הצדקת ויתחייב הרשע עם המרשעת. 3ר׳ חנניא אמר ומפני מה נשא עשו והוא בן ארבעים שנה אלא אמר עשו אבא נשא והוא בן ארבעים שנה ואני אעשה כמו אבא, ונשא ראשונה ולא העמיד אלא ה׳ בנים, אבל יעקב נשא לאחר פ״ד שנה וראה בחייו שלשים רבוא מבני בניו, ומניין, דכתיב בישראל ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד (שמות א׳:ז׳), והיו ששים רבוא, יעלה כל מאד שלשים רבוא, וביעקב נאמר וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד (בראשית מ״ז:כ״ז), הנה שלשים רבוא.
דבר אחר: ויהי עשו בן ארבעים שנה – מדמה את עצמו ליצחק שנשא והוא בן ארבעים שנה, והכתוב אומר כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבת בלבו (משלי כ״ו:כ״ה), וכתוב אחר אומר דרך הנשר בשמים (משלי ל׳:י״ט), זה נבוכדנצר שפסע זקינו מצוה, 4ופסע שלש פסיעות לכבודו של הקב״ה, והעמיד ממנו ג׳ מלכים, ומנין שזה הכתוב נאמר על נבוכדנצר, כתיב הכא דרך הנשר בשמים, וכתיב בנבוכדנצר אעלה על במתי עב אדמה לאל עליון (ישעיהו י״ד:י״ד). דרך נחש עלי צור (משלי שם), זה כורש שצוה לבנות בית המקדש, נאמר הכא צור, ונאמר על השכינה שהיא שוכנת בבית המקדש, צור ילדך תשי (דברים ל״ב:י״ח). דרך אניה בלב ים (משלי שם), זה אלכסנדרוס מוקדון שהיה רואה לשמעון הצדיק היה כורע לפניו, ואמרו לו עבדיו מלך כמוך יכרע ליהודי, אמר להם כדמותו אני רואה בעת שאלך למלחמה ואני נוצח, ולמה המשיל אלכסנדרוס לאניה, לומר לך מה אניה משוטטת בים הנה והנה ואינו נראה דרך, כך אלכסנדרוס לא הניח מקום שלא כבש. דרך גבר בעלמה (משלי שם), זה עשו הרשע, דכתיב בו איש יודע ציד (בראשית כ״ה:כ״ז), והוא כמו חזיר אשר בשדה, ולמה נדמה לחזיר, מה החזיר הזה מטמין את פיו ופושט פרסותיו מחביא בצד הטמא שבו, ומוציא צד הטהור שבו, כך עשו הרשע מראה עצמו שהוא טהור שנשא כמו אביו והוא בן ארבעים, ומחביא את העבירות אשר עשה, כי עשה חמשה עבירות, הרג ורצח ועבד בע״ז וכפר בתחיית המתים וגנב ונדמה לאשה המנאפת שמזנית עם כל עובר ושב ואמרה לא פעלתי און (משלי ל׳:כ׳).
1. זש״ה אלהים מושיב יחידים ביתה שאלה מטרונא. ב״ר פס״ח אות ד׳, וי״ר ריש פ״ח, במ״ר פ״ג אות ו׳, פסיקת׳ דר״כ שקלים (י״ב ע״א), תנחומא סוף מטות, וע״ש בהערה מ״ו.
2. אמר הקב״ה ישא עשו ג״כ מן האומה שהיא חייבת כלייה כמוהו. עיי׳ ב״ר פס״ה אות ב׳, וילקוט רמז קי״ב ייתי הדין מחיק שמא ויסב להדא מחיקת שמא.
3. ר׳ חנניא אמר ומפני מה נשא עשו והוא בן ארבעים. לא מצאתי המאמר בשמו, רק בב״ר פס״ה אות א׳, ומובא בילקוט ובלקח טוב כיון שהגיע לארבעים שנה דימה עצמו לאביו אמר מה אביו נשא אשה בן ארבעים שנה אף אני נושא אשה בן ארבעים שנה, הה״ד ויהי עשו בן ארבעים שנה.
4. ופסע שלש פסיעות. עיי׳ סנהדר׳ צ״ו ע״א.

רמז קיב

וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה – כְּתִיב ״יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר״, כָּל הַנְּבִיאִים לֹא פִּרְסְמוּהָ אֶלָּא אָסָף וּמשֶׁה אָסָף אָמַר ״יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר״ משֶׁה אָמַר (ויקרא י״א:ז׳) ״וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה״ לָמָּה מוֹשְׁלָהּ בַּחֲזִיר, מַה הַחֲזִיר הַזֶּה בְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹבֵץ פּוֹשֵׁט טְלָפָיו כְּלוֹמַר רְאוּ שֶׁאֲנִי טָהוֹר כָּךְ עֵשָׂו כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה צָד נְשֵׁי אֲנָשִׁים וּמְעַנֵּה אוֹתָן, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְאַרְבָּעִים שָׁנָה דִּמָּה עַצְמוֹ לְאָבִיו, אָמַר מָה אַבָּא נָשָׂא אִשָּׁה בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, אַף אֲנִי נוֹשֵׂא אִשָּׁה בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה.
וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית – רַבִּי יוּדָן בֶּן רַבִּי סִימוֹן פָּתַח ״אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה״ אֲפִילוּ מַמְזֵר אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם וּמַמְזֶרֶת אַחַת בְּסוֹף הָעוֹלָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבִיאָן וּמְזַוְּגָן זֶה לָזֶה, לְפִי שֶׁכָּתוּב (דברים כ׳:י״ז) ״כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי״ וְכוּ׳, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵיתֵי הָדֵין מָחֵיק שְׁמֵּא דִּכְתִיב (עבדיה א׳:י״ח) ״וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו״, וְיִסֹּב לַהֲּדָא מָחִקַּת שְׁמֵּא.

רמז קיג

וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית – הָלַךְ אֵצֶל מִינוֹ ״אֶת כָּל עוֹרֵב לְמִינוֹ״ בִּימֵי רַבִּי חִיָּא הָלַךְ זַרְזִיר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָתוּן טָעוּן לֵיהּ לְגַבֵּיה, אָמְרוּ לוֹ, מַהוּ דְנֵכְלִינֵיה אָמַר לָהֶם אַזְלִין יַהֲבִיתוּן עַל אִגְּרָא, וְכָל עוֹף דִשְׁכוֹן עָלֶיהָ מִינֵיהּ הוּא עַבְדִין כֵּן, וְאָתָא הָדֵין עוּרְבָא מִצְרָאָה וְשָׁכֵן גַבֵּיה אָמַר לוֹן מְסָאָב הוּא דִּכְתִיב (שם) ״אֶת כָּל עוֹרֵב לְמִינוֹ״ אָמַר לֹא לְחִנָּם הָלַךְ זַרְזִיר אֵצֶל עוֹרֵב אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִינוֹ, כָּךְ לְפִי דִּכְתִיב (דברים כ׳:י״ז) ״כִּי הַחֲרֵם תַּחְרִימֵם״ וּכְתִיב (עבדיה א׳:י״ח) ״לֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו״, יֵיתֵי הָדֵיּן מָחִיק שְׁמֵּא וְיִסֹּב לַהֲּדָא מְחִיקַת שְׁמֵּא.
ולמא כאן עשו בן ארבעין סנה תזוג׳ באמראה אסמהא יהודית בנת בארי אלחתי ובבסמת בנת אלון אלחתי.
וכשהיה עשו בן ארבעים שנה נשא אישה ושמה יהודית בת בארי החתי, ואת בשמת בת אילון החתי.
בן ארבעים שנה – עשו נמשל בחזיר: יכרסמנה חזיר (תהלים פ׳:י״ד), החזיר כשהוא שוכב פושט טלפיו: ראו שאני טהור, כך אילו גוזלים ומראים עצמן ככשרים. כל מ׳ שנה היה עשו צד נשים תחת בעליהן ומענה אותן, עד שהיה בן מ׳. אמר: אבי בן מ׳ נשא אשה, ואני כן.
בן ארבעים שנה [AND ESAU WAS] FORTY YEARS OLD – Esau is compared to a boar, as it is said, "The boar from the wood ravages it" (Tehillim 80:14). The boar when it lies down stretches forth its cloven hoof as much as to say, "See, I am a clean animal" (while really cloven hoofs are a feature of clean animals only in conjunction with another that is lacking in the swine). In the same way these dukes of Esau rob and extort and pretend to be honorable (Bereshit Rabbah 65:1). For the whole forty years Esau enticed women from their husbands and ill-treated them; when he reached the age of forty he said, "My father took a wife when he was forty and I shall do the same" (Bereshit Rabbah 65).
ויהי עשו בן ארבעים שנה1דכתיב כי חיוה רביעאה שראה דניאל ולא זכר שמה. והיא משניה מן כל חיותא (דניאל ז׳:ז׳). הוא דמות חזיר. ולפי שהיה משוקץ לא זכר שמה דניאל. והוא מלכות אדום שנמשלה כחזיר. שנא׳ יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ׳:י״ד). 2ולמה נמשלה מלכות אדום לחזיר. אלא מה חזיר מפסע טלפיו בשעת שהוא רובץ. כלומר ראו שהוא טהור. כי מפריס פרסה הוא (ויקרא י״א:ז׳). והכל אומרים והוא גרה לא יגר טמא הוא (שם שם). כך מלכות אדום הרשעה גוזלת וחומסת ומפזרת מעותיה. כלומר שהוא עושה חסדים. ועליו הכתוב אומר וחסד לאומים חטאת (משלי י״ד:ל״ד). הוא מעשה אביהם עשו הרשע. שכל הימים היה מצייד נשי האנשים ומענה אותן. וכיון שהגיע לארבעים שנה. רצה לדמות עצמו ליצחק אביו. שכשם שנשא יצחק אביו אשה למ׳ שנה. כן גם הוא נשא אשה למ׳ שנה. אבל לא הואיל כלום. 3לפי שכל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו.
ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בת אילון החתי – נשים שמאס אברהם. דכתיב לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני (בראשית כ״ד:ג׳). יהודית ובשמת. שמותיהן נאין ומעשיהם כעורין.
1. דכתיב כי חיוה. עיין ב״ר ריש פס״ה. ויק״ר פי״ג. שו״ט מזמור פ׳. וילקוט רמז קי״ב. ותמצא איזה שנויים.
2. ולמה נמשלה לחזיר. שם ואדר״נ פל״ד ורש״י עה״ת.
3. לפי שכל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו. בב״ר וילקוט רמז קי״ג מובא כל עורב למינו ישכון. וכן מובא הכתוב הזה בגמרא ב״ק צ״ב ע״ב וכתבו שם חכמי התוס׳ אין זה מקרא בכל התנ״ך ושמא בספר בן סירא הוא. וכן סלסלה ותרוממך ובין נדיבים תושיבך.
ויהי עשו בן ארבעים שנה – ויצחק היה בן ק׳:
ויקח אשה את יהודית – היא אהליבמה, אלא הוא כינה לה שם שבח:
בת בארי – הוא צבעון:
החתי – וקרי ליה חיוי, שהוא ב׳ משפחות הוא היה ממזר שבא על אמו והוליד את ענה כנדרש במקומו. הכינה הקב״ה מחיק שמא, שנאמר ואת עשו שנאתי (מלאכי א ג), לישא את מחיקת שם. שהרי כתיב בחיוי וחתי, כי החרם תחרימם (דברים כ יז), וכדר׳ סימון דאמר ר׳ סימון אפי׳ ממזר אחד בסוף העולם, וממזרת אחת בסוף העולם הקב״ה מביאן ומזווגן, שנא׳ אלהים מושיב יחידים ביתה (תהלים סח ז):
ואת בשמת – היא עדה:
בת אילון החתי – אלא שכינה הוא שם לשבח:
ויהי עשו בן ארבעים שנה – ואז היה יצחק בן מאה, כי בן ששים היה בלדת רבקה אותם, להודיענו בא מה שכתוב אחריו: ויהי כי זקן יצחק (בראשית כ״ז:א׳).
(לד-לה) ויקח אשה את יהודית, ותהיינה מרת רוח – לפי שעתיד לומר אם לוקח יעקב אשה מבנות חתא כאלה (בראשית כ״ז:מ״ו), לכך הוצרך לפרש תחילה {מעשיהם הרעים}.⁠ב
א. כן בליקוט אוקספורד-מינכן, ושם נוסף לאחר ״כאלה״: מבנות הארץ. בדפוס ראשון ובמהדורת רוזין: כנען. בכ״י המבורג 52 (אולי בגלל השמטה ע״י הדומות): הארץ.
ב. ההוספה ע״פ ליקוט אוקספורד-מינכן וכ״י המבורג 52. ועיין דיון א׳ כסלו במאמרו ״תרומת כתב יד המבורג 52 לבירור נוסח פירוש רשב״ם לתורה״, עלי ספר כ״ו-כ״ז (תשע״ז): 69-41.
Vayhi ESAU WAS FORTY YEARS OLD: Isaac then was one hundred years old, for he was sixty years old when Rebekah bore the children (Gen. 25:26). [Esau's age and, by inference, Isaac’s age at this point are provided] in order to prepare the reader for what will be written shortly afterward, that "Isaac was old" (Gen. 27:1).⁠1
(34-35) Vayyiqqah HE TOOK TO WIFE JUDITH ... AND THEY WERE A SOURCE OF BITTERNESS: Since Rebekah will later say (Gen. 27:46), "If Jacob marries a Canaanite2 woman like these,⁠" the text had to [prepare the reader for this and] make this point clear beforehand.⁠3
1. Bereshit Rabbah 65:1 justifies the text's inclusion of the incidental information that Esau was married at age forty by claiming that Esau tried to put on airs of false piety by emulating his father to the extent of even getting married at the precise same age that Isaac was when he got married. (See 25:20.) Rashbam, on the other hand, explains that the only reason that the text included this incidental information was to anticipate and prepare the reader for the statement (Genesis 27:1) that Isaac was old. On anticipation in general, see Appendix I.
2. Sic. MT= Hittite.
3. Another example of anticipation. See Appendix I.
יהודית – שם, ולא הוליד ממנה.
ובשמת – היא עדה (בראשית ל״ו:ב׳), והיו לה ב׳ שמות. ובמקרא נמצאים מהם למאות כזה הטעם.
JUDITH. Judith is a proper name.⁠1 She did not bear Esau any children.⁠2
BASEMATH. Basemath is to be identified with Adah.⁠3 She had two names. There are hundreds of similar instances in Scripture.⁠4
1. Yehudit (Judith) can be taken to be an adjective, viz., Yehudi, hence Ibn Ezra's comment (Krinsky).
2. In chapter 36 Scripture lists Esau's wives and children. Judith is not mentioned. Ibn Ezra explains that this is due to the fact that Judith did not bear any children.
3. In our verse we read, Basemath, the daughter of Elon, the Hittite. However, in Gen. 36:2 we read, Adah, the daughter of Elon, the Hittite. Ibn Ezra explains the discrepancy by saying that she had two names.
4. See Ibn Ezra's comments on Gen. 13:7 and 15:19.
ויהי עשו – לא נשא אשה עד שהיה בן ארבעים כמו אביו, והיה מראה עצמו כמתדמה לאביו, אבל לא נשמר מבנות כנען כמו שעשה אביו, אלא אשר ישרו בעיניו לקח לו לנשים ולא מדעת אביו, אבל מגדוליהם לקח, כי אחר שמזכיר שמותיהם נראה כי בעלי השם היו ולכבוד יצחק שהיה גדול ונכבד בעיניהם נתנום לו, ולא כן עשה יעקב שלא לקח אשה אלא מדעת אביו ואמו, ואף על פי שהיה בן ארבעים.
ויהי עשו, the reason why he did not marry until he was 40 years of age was that he wanted to emulate his father who had married at the age of 40. He wanted to create the impression that he was walking in the footsteps of his father. However, he did not observe his father’s ways who had not been allowed to marry a woman of Canaanite descent. In that respect he followed his eyes, judging by external appearances, not ancestry, and personal virtues. He had not bothered to consult with his father. He was guided by the influence the family of his wives wielded in the land of Canaan, for after mentioning the names of the wives it becomes clear that the father of each was a well known personality. Seeing Esau appeared a great man to the fathers of these girls, they consented to let him marry them.
ויהי עשו וג׳ – איחר את נשואיו עד ארבעים לשנות חייו כדי לדמות עצמו ליצחק אביו1, ו{אמנם} לקח שתי נשים מבנות חת בניגוד לצוואת זקנו2 ו{בניגוד ל}מצב אביו3.
ולאבי אבא ז״ל בה שאלה אשר טעמה איך היה יכול יצחק לחפוץ בעשו ולבחור בו לברכה יותר מביעקב אחרי מרידה זו והגנאי המפורסם4. ותשובה {לאבי אבא ז״ל אשר} טעמו כי היה {יצחק} מצפה להחזירו למוטב על ידי הברכה ולתקן על ידה שיעור זה מן היציאה {מן הדרך הישר} ולכפר עליו מן אותה [העבירה] היחידה5, שלא נודע ליצחק זולתה מיציאתו {של עשו מן הדרך הישר}6.
1. קיז. כמדרשם ז״ל המובא ברש״י.
2. קיח. הכוונה למה שאמר אאע״ה לעיל פר׳ חיי שרה (כד:ג): ׳ואשביעך בה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו׳. והוא היה יושב בתוך בני חת בן כנען.
3. קיט. ר״ל שאע״פ שרצה להתדמות לאביו באיחור הנישואין [שהיתה לתכלית השגת השלימות לדברי רבנו לעיל פר׳ חיי שרה כד:א], בכל זאת מעשיו הוכיחו שלא היתה זאת אלא לפנים, מכיון שלא נשמר מבנות חת כדרך שנשמר אביו בצוואת זקנו. כעי״ז יש ברד״ק ורלב״ג ורבנו בחיי [והשערת המהדיר לפרש שכוונת רבנו גם למה שנשא עשו ב׳ נשים שלא כיצחק שנשא רק אחת – רחוקה היא במח״כ, ואע״ג שלהלן מו:יט שיבח רבנו כוונת יצחק שנשא רק אשה אחת, לא משו״ה יגנה הכתוב מעשה עשו על שלקח שתי נשים].
4. קכ. נראה דכ״ז רק לשיטתו להלן (כז:כח) דעיקר הברכה היה בעניני רוחניות ע״ש. [הג״ר שלום שפיץ נר״ו]. ואכן ראיתי שבס׳ דרשות ופירושים המיוחס לרבנו יונה פירש, שדוקא משום שהכיר בטבעו של עשו לכן רצה לברכו בטובות עוה״ז: ׳כי ברכות העולם הזה לא היו ראויות לאבות אלא ביתרון חסדי השם׳, ורצונו היה לברך את יעקב רק בטובות העוה״ב ע״ש (ובדרך זו דרך גם בעל בית הלוי בספרו כאן, ובדרשותיו סימן ג). אך שיטת רבנו היא שברכת טובת העוה״ז נמשכת בהכרח לברכת טובת עוה״ב, וכמו שביאר להלן (כז:לז) שטובות גשמיות דבוקות בברכה רוחנית בעבור ש׳הגשמיות הן עזר וסעד לענינים הרוחניים׳, ובשל כך סבור רבנו שאילו ידע יצחק רעתו של עשו לא היה מברכו אף בטובת עוה״ז. וראה בהרחבה בס׳ המספיק בפרק על הפרישות (הוצאת פלדהיים עמ׳ 394) שהאריך בזה, ועי׳ לו עוד שם (עמ׳ 398) שכתב: ׳ולהשלמת הענין אגיד כי יצחק הזכיר בפרוש את מנעמי העולם הזה בברכתו כשם שהתורה הזכירה בפירוש ביעודיה את טובת העולם הזה, ורמז על מנעמי הרוח המביאים לידי טובות העולם הבא, כשם שרמזה התורה על השכר המיועד בעולם הבא׳.
5. קכא. ר״ל שע״י הברכות ימשך לבב עשו אחר יצחק ויחזור למוטב מתוך רצונו לרַצות את אביו.
6. קכב. ראה לעיל (כה:כח) שביאר רבנו סיבת אהבת יצחק לעשו בנו הגדול מפני שהיה עשו מכבדו תמיד במאכל כל צידו, וכבר הערתי שם שיש להשלים פירושו עם הנאמר כאן שלא היה יצחק מרגיש בסטיית עשו מן הדרך הישרה זולת בלקיחת נשים אלו שהיו למורת רוחו. והשוה גם מש״כ רבנו לעיל בפר׳ וירא (כא:יא) שלא הכיר אאע״ה בסטיית ישמעאל מן הדרך המובילה לשלימות.
ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת – דרשו רז״ל כל ארבעים שנה היה עשו צד נשי אנשים ומענה אותן וכיון שהגיע לארבעים שנה דמה עצמו לאביו אמר מה אבא נשא אשה בן ארבעים אף אני בן ארבעים, ועל אומתו הזכיר אסף (תהלים פ׳:י״ד) יכרסמנה חזיר מיער, ודרשו רז״ל מה חזיר מראה טלפיו ואומר ראו שאני טהור, כך בני עשו גוזלין וחומסין ומראין עצמן כאלו הם עובדי הש״י, והיו נשי עשו חתיות והחתי משבעה עממין שנצטוו ישראל להחרימם שנאמר (דברים כ׳:י״ז) כי החרם תחרימם החתי האמורי וגו׳, והגיד הכתוב כי עשו הרשע לקח נשיו מזרע הרשעים וזהו שכתוב (תהלים קכ״ה:ה׳) והמטים עקלקלותם יוליכם ה׳ את פועלי האון, כלומר מתחברים הם לפועלי האון ואז שלום על ישראל שלא יתערב זרע פסול בזרעם, והנה עשו הלך אחר מינו, ואמרו רז״ל לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו, ייתי הדין מחיק שמא ויסב להדין מחיקת שמא.
ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת, "when Esau had reached the age of forty he took as a wife Yehudit daughter of Be-eri the Hittite and Bosmas.⁠" Our sages in Bereshit Rabbah 65,1 interpreted the wording to mean that during the first forty years of his life Esau chased married women. When he attained the age at which his father had married his mother, he decided to emulate his father's example and to take a wife also. He reasoned: "just as my father married at the age of forty, I shall do the same.⁠" Concerning this strange attack of sudden piety on the part of Esau, Rabbi Pinchas quoted Rabbi Simon that it is strange that the pig has been mentioned only on two occasions by the prophets. Once by Moses who emphasized that it is unfit to be eaten by Jews (Leviticus 11,7), and the second time by Assaph in Psalms 80,14 "the wild boar gnaws at it and creatures of the field feed on it.⁠" The psalmist uses the pig as an example of a creature which when "lying down" extends its hooves to display that it is a pure animal, while at all other times it unabashedly disregards civilized conduct. Esau, when getting ready to settle down, pretended to be following in the footsteps of his father by choosing the age at which his father had gotten married to emulate him. The nation descended from Esau also excels in pretending to apply civilized standards as something demanded of others while they themselves rob, plunder and murder. They have a record of perpetrating evil under the cloak of being servants of the Lord.
Both Esau's wives were Hittites, Canaanites, members of the seven tribes whom the Jewish people have been instructed to exterminate if they do not vacate the land of Canaan first (Deut. 20,17). The Torah informs us that wicked Esau married wives belonging to a wicked people. The verse applied to the marriages of the wicked is found in Psalms 125,5: "but those who in their crookedness act corruptly, let the Lord make them go the way of the evildoers; peace on Israel.⁠" The psalmist means that when the wicked join other evildoers the ultimate result will be peace for Israel as the wicked will self-destruct. Hail to Israel who do not act in this fashion. Our sages in Bereshit Rabbah 65,3 have stated "when a starling is seen joining a raven, this is not by accident. It proves they have something in common.⁠" [In current parlance this is the meaning of the expression "birds of a feather.⁠" Ed.] If Esau, though biologically descended from a father who epitomized holiness nevertheless married such women, it proved that spiritually he was totally corrupt.
בארי – ב׳ במסורה הכא בת בארי החתי. ואידך הושע בן בארי. שאמר הושע לפני הקדוש ברוך הוא החליפם באומה אחרת בזרעו של עשו.
ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח את יהודית בת בארי החתי וכו׳. בבראשית רבה (פ׳ ס״ה) אומר ממזר בסוף העלם וממזרת בסוף העולם הקב״ה מזוגן שנאמר (ויקרא י״א ט״ו) כל עורב למינו לא [לחנם] הלך זרזיר אצל עורב וכו׳.
ד״א יהודית בת בארי – קשה דבפרשת וישלח יעקב (ל״ו ב׳) פר״ש אהליבמה זו יהודית, והא אהליבמה בת ענה בת צבעון היתה, ואומר ר״ת כי ענה היא אשה, וכאן מדבר מצד אביה דהיינו בארי, ולקמן בוישלח מדבר מצד אמה דהיינו ענה.
(לד-לה) עוד סיפר שכאשר היה עשו בן ארבעים שנה, לקח לו שתי נשים מבנות חת בזולת עצת אביו ואמו, והן היו — לרוע מנהגיהן — מכעיסות תמיד יצחק ורבקה.
(לד-לה) התועלת האחד עשר הוא לפרסם החסרון שהיה בנשי עשו, כי בזה תתפרסם יותר סיבת החילוף הנפלא שהיה בין זרע עשו לזרע יעקב, עם היותם אחים. וזה, שכבר נתפרסם החילוף הנפלא שהיה בין עשו ובין יעקב, וכאשר היה גם כן חילוף בין נשי עשו לנשי יעקב לא יקשה לתת סיבה להיות זרע עשו בתכלית החסרון וזרע יעקב בתכלית השלמות.
(לד-לה) ואמנם סמך לזה הפסו׳ ספור נשואי עשו להגיד מרשעתו ורשעת נשיו שעם היות שאבימלך ואחוזת מרעהו ופיכל שר צבאו באו ליצחק לבקש אהבתו וכבדוהו בדבריהם ביראתם מזעמו הנה נשי עשו לא עשו כן כי להיותם מבנות החתי היו מורת רוח ר״ל כל א׳ מהן היתה מרת רוח ליצחק ולרבקה ולא היו מתביישו׳ ממנו ולא מרבקה כאנשי גרר ומלכה. גם היה מרשעת עשו שלא היה מוחה בידיהן ומיסר אותן כראוי לכבוד אביו ואמו. ושיצחק לא חשש לכל זה באהבתו את עשו אבל חששה לו רבקה. ואולי גם זה סייעה לעשות מה שעשתה בברכות כמו שיתבאר. ונכתב זה גם כן להודיע החלוף הכפל׳ שהיה בין זרע יעק׳ לזרע עשו כי הם מצד אבותיהם היו כמו שנזכר מטבעים שונים ומזגים מתחלפים תכלית החלוף ומצד אמותיהם היו בני עשו פושעים ומורדים כמו שהיו אמותיהם מורת רוח והיו בני יעקב בתכלית השלמות כאמותיהן.
ויהי עשו בן ארבעים שנה בתקפו ובגבורתו כאביו. ויקח אשה מהחתי והאמורי. לעבור על מאמר זקנו ואביו ואמו ושלא כרצונם. וזהו מורת רוח ליצחק ולרבקה. ולכן סמך ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. יפה אמרו חכמים ז״ל כל המעמיד תלמיד שאינו הגון עיניו כהות למדנו מאחיה השילוני שהעמיד לירבעם. וכן יצחק על שגדל לעשו ותכהן עיניו מראות מראה השכינה. כי העינים שראו מראה השכינה בשעת עקידה לא היה ראוי שיראה לעשו הרשע. כמאמר אלישע אם אביט אליך ואם אראך ולא שת לבו גם לזאת. ויקרא את עשו בנו הגדול וגו׳. ועתה שא נא כליך תליך וקשתך. כי זה שבח גדול לו לראות את לחם רע עין ולתאו מטעמותיו. הלא טוב לומר לו שא נא ספרך ספר יצירה שחיבר זקנך. וספר תולדות אדם ועסוק בתורה. והוא לא אמר לו אלא שא נא כליך תליך וקשתך ועשה לי מטעמים בעבור תברכך נפשי. והות לא ידע כי לא חפץ בברכה ותרחק ממנו. ורבקה אמרה אל יעקב שמע בקולי כמו ששמעת לקול שם ועבר שנתנו לך עצה כנגד זה האיש. ובהלעטה ואכילה לקחת בכורתו. כן עתה על ידי אכילה תקח ברכתו. ולך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים ואעשה אותם מטעמים בעבור אשר יברכך. כי לך ראויה הברכה אחר שלקחת הבכורה. והוא נתיירא ואמר אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע. בשתי טעיות. הטעות הראשון שלקחתי בכורתו בנזיד עדשים. והשני ליקח ברכתו. כי הטעות הראשון אולי תלה הדבר בנערות. אבל עכשיו בטעות שני יחשבני כמורגל. והבאתי עלי קללה על לקיחת הבכורה ולא ישאר לי הברכה. ותאמר לו אמו עלי קללתך בני. מהבכורה שלקחת ושמע בקולי על הברכה. ולך קח לך השעירים. וילך ויקח כאשר אמרה לו אמו:
ויהי עשו בן ארבעים שנה – ולא חשש יצחק להשיא לו ולאחיו נשים הגונות.
ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי – ולא הקפיד יצחק על נשואי החתיות כמו שעשה אביו.
ויהי עשו בן ארבעים שנה, at that point Yitzchok was 100 years old and he did not bother to see to it that both of his sons should be provided with suitable wives. As a result,
ויקח אשה, את יהודית בת בארי החתי, apparently Yitzchok did not object to his sons marrying Canaanite girls, something his father had objected to strenuously.
אבא נשא בן מ׳. דאם לא כן למה הוצרך לכתוב בן כמה שנים היה כאשר נשא, כי אף ביעקב לא כתב (להלן כט, כג), ואף על גב דגבי יצחק טעמא שנולדה בת זוגו כשהיה בן ל״ז (רש״י לעיל כה, יט), ולא היה אפשר לישא קודם, מכל מקום אם לא שראוי לישא בן ארבעים לא נתן בת זוג בן ארבעים דוקא, אם כן בן מ׳ ראוי לישא. ואפשר כי ארבעים שנה הוא רביעית ימי חיי האדם שהיו באותו זמן, שהרי יצחק חי ק״פ שנים (להלן לה, כח), והשם יתברך נתן לו שיבה יותר, שהרי ישמעאל חי קל״ז שנה (לעיל כה, יז), וכאשר נשער במצוע של שניהם יהיה המצוע ביניהם קנ״ח שנה, שהוא סתם בני אדם שאין להם כל כך שיבה ולא קיצור, ורביעית קנ״ח הוא ארבעים שנה [פחות] (ו)⁠חצי שנה. ודבר זה הוא כמו שאמרו רז״ל במסכת אבות (פ״ה מכ״א) ׳בן שמונה עשר לחופה׳, והוא רביעית שבעים שנה [פחות] (ו)⁠חצי שנה, שכן שערו חכמים כי עד רביעית שניו אין צריך שיהיה לו זוג. אבל כאשר עברו רביעית שניו, שהם חלק א׳ מארבע חלקים שלו, צריך שיהיה לו זוג, שכן ימי האדם מתחלקים לארבע רביעיות, והם ידועים בפי הכל, והם כנגד ימי החמה. וידוע כי החמה היא מתחלת מן תקופת טבת לקרב אלינו ולגדל הצמחים עד תקופת ניסן, ואז נותנים הצמחים פרי. הרי כי רביעית ימי החמה אינם מולידים עד אחר רביעית, ולפיכך יש לישא גם כן אחר רביעית ימי חייו. ולפיכך אמרו ׳בן י״ח לחופה׳, וכל ענין תולדות האדם נמשך בערך ויחוס שנות החמה כאשר תדקדק, ולפיכך חלקו גם כן ימי האדם לד׳ חלקים הידועים נגד ארבע תקופות השנה. ולפיכך אמר עשו ׳אבא נשא בן ארבעים וכו״:
ויש בזה עוד דבר מופלג מאוד למה נשא יצחק בן ארבעים, כי מספר זה מספר שלם בעבור שיש בו ארבע צדדין, ואז ראוי להיות שלם עם זוג שלו, כי פחות מכאן אין כאן שלימות מספר, וכאשר אין כאן שלימות מספר – אין מוכרח השלימות בזוג. וזה היה בחיי הראשונים שהיו ארוכים. ולפיכך הוליד בן ס׳ שנה, שאז הוא שלם לגמרי, כי כמו שארבעים הם שלימות בעבור שהוא מספר מרובע נגד ארבע צדדין, כך מספר ששים הוא שלם בעבור שיש בו מספר ששה נגד ו׳ קצות; ארבע צדדין, והמעלה והמטה. וכאשר היה בן ארבעים היה ראוי לשלימות הזוג, וכאשר היה בן ששים היה ראוי לשלימות התולדות להוליד אחרים. ולפיכך כתב לך הכתוב בן כמה שנה היה יצחק כשנשא (לעיל כה, כ), ובן כמה היה כשהוליד (שם שם כו). ודוקא ביצחק מגלה לך הכתוב, מפני שזה נמשך אחר מדתו במה שכל מעשיו בדין, והדין יש בו שלימות, שלכך הוא דין, לכך כתב זה אצלו. ומפני שעשו תולדות יצחק, פושט טלפיו כאילו נמשך אחר דין, ואין זה אלא גוזל וחומס וצד נשים תחת בעליהן, לפיכך נשא בן מ׳ כמו יצחק. והבן הדברים מאוד כי הם סתרי החכמה, רמזו אותו חכמים (ב״ר סה, א) במה שאמרו ׳אבא נשא בן ארבעים׳:
ויהי עשו בן ארבעים שנה – [פירש רשב״ם] ״ואז היה יצחק בן מאה שנה כי בן ששים היה בלדת רבקה אותם.⁠1 להודיענו בא מה שכתוב אחריו ׳ויהי כי זקן יצחק׳⁠ ⁠⁠״. מפירוש רשב״ם ז״ל. ואיני מבין טעמו, כי אם בא ללמדנו שבאותו פרק שכהו עיני יצחק כבר היה יותר ממאה, שהרי עשו נשא אשה קודם לכן והיה בן ארבעים, אין צורך לזה שכבר ידענו שהיה יצחק באותו הפרק יותר ממאה מחשבון שנותיו של יעקב שהלך אז אל לבן.⁠2 ועוד, אם הכתוב אומר ״ויהי כי זקן יצחק״ מה צורך ללמדנו משנותיו של עשו שהיה יצחק זקן? ובאמת אחשוב שגם זה מכלל הדברים הכתובים בתורה לכוונה נעלמת מאתנו, כמו שאמרנו בסוף פרשת וירא. רק זאת נתבונן שעשו התחיל להעמיד תולדותיו בהיותו בן ארבעים שנה אבל האבות הולידו כולם מששים ומעלה, כמו שרמזנו בטעם הדבר בפירוש ״ויצחק בן ששים שנה״. ועוד יגיד טעם שחפץ יצחק לברך את עשו כי ראה זרעו וחשב שכבר החל להתקיים בו ברכת ״והרביתי את זרעך״.⁠3 ועוד יגיד מה בין עשו ליעקב כי עשו בהיותו בן ארבעים חמד בבנות כנען, ויעקב ראה ונשתמר שלא יחלל זרעו בהן, ומוטב לשבת פנוי עוד שלשים שנה.
ויקח אשה – בהיותו בן ארבעים לקח יהודית. ואחרי כן לקח עוד את בשמת, שאילו נשאן כאחת היה לו לומר ״ויקח את יהודית ואת בשמת לנשים״. על כן בעל הטעמים הפסיק ביניהן באתנחתא. ואילו לקחן שתיהן בהיותו בן ארבעים היה לו להפסיק במלת שנה. עכשיו שב יהודית על ״בן ארבעים שנה״, ובשמת לקח מספר שנים אחרי כן. ונזכר לגנאי לעשו. תחלה שלקח נשיו מבנות כנען. [ועוד, אחרי שראה שהיא למורת רוח לאביו ולאמו4 כיצד נשא עוד אחרת מבנות כנען?]⁠5 ואילו נשא שתיהן כאחת יש ללמד עליו זכות שהיו הגונות בעיניו ולא האמין כן. אבל הכתוב מעיד שהאחת נשא תחלה, וכשראה שהיא מורת רוח לאבותיו היה לו למנוע לקחת שניה מבנות חת. ואע״פ כן לא נמנע.
1. בראשית כה, כו.
2. ראו חשבון השנים בדבר רש״י על בראשית (כח, ז) ומקורו במגילה (יז, א).
3. בראשית כו, ד.
4. כו, לה.
5. נשפך כאן כתם דיו על רוב המלים ולא יכולנו לפענח, אבל השלמנו התוכן לפי המשך דברי רבינו כאן.
בשמת – כשראה עשו כי רעות בנות כנען בעיני אביו, והלך ולקח את מחלת בת ישמעאל (בראשית כ״ח:ח׳-ט׳), הוסיף עוד לכבוד אביו, ויסר את בשמת בת אילון מגבירה,⁠1 וקראה עדה, לומר סרה מגבירה, תרגום סרה עדה, וישנה את שמה וקראה {עדה}.⁠א ולמחלת בת ישמעאל קרא בשמת, כי מחלת שם גרוע, כמו מחלת לב, ובשמת שם נעים, ובכך יתישבו המקראות כלן.⁠2
1. השוו לשון הפסוק במלכים א ט״ו:י״ג.
2. הרכסים לבקעה מנסה ליישב את הסתירה בשמות נשי עשו בין בראשית כ״ו:ל״ד: ״ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בת אילן החתי״ + בראשית כ״ח ט׳: ויקח את מחלת בת ישמעאל וכו׳, ולבין בראשית ל״ו ב׳-ג׳: עשו לקח וכו׳, את עדה בת אלון החתי וכו׳ ואת בשמת בת ישמעאל וכו׳. פתרונו הוא: בשמת בת אילון החתי הורידה מגבירתה, וקראה: עדה בת אילון החתי, ומחלת בת ישמעאל אחות נביות הועלתה לגבירות, וקראה: בשמת בת ישמעאל אחות נביות.
א. כן כנראה צ״ל. בדפוס ראשון: ״מחלת״.
ויהי עשו בן ארבעים שנה – ואז היה יצחק בן מאה, כי בן ששים היה בלדת אותם, ובא להודיענו מה שכתוב אחריו ויהי כי זקן יצחק:
יהודית – שם העצם ולא תואר כמו יהודי, ולא הוליד ממנה, כי להלן בסיפור יחוס בני עשו לא נזכר לה בנים:
בשמת – לא לקחה בהיותו בן ארבעים אלא זמן רב אח״כ, וכן מוכיח האתנח שתחת מלת החתי, כי בן ארבעים שב על לקיחת יהודית לבד. והנה בזמן לקיחתה היה שמה בשמת, אבל עשו שינה את שמה וקראה עדה לאמר כי עדה ממנו הברכה בעת ההיא, ככתוב בס׳ הישר, והיא עדה בת אילון הנזכרת להלן:
(לד-לה) ויהי עשו וגו׳, ותהיין מרת רוח וגו׳ – הקדים הספור הזה מפני מה שהוא עתיד לומר למטה {בראשית כ״ו:מ״ו} קצתי בחיי מפני בנות חת. ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען (רשב״ם). ברש״י לעצבון ליצחק ולרבקה, נ״ל דבור אחד, וכן הדפיס רנ״ו היידנהיים.
מרת רוח – מרירות רוח (ר״י חיוג וראב״ע), כמו לב יודע מרת נפשו (משלי י״ד:י׳), והוא ענין עצבון, ומצאנו עצובת רוח (ישעיהו נ״ד:ו׳), ועצבו את רוח קדשו (שם ס״ג:י׳), וגם שרש מרה וכל לשון מרי, עקרו משרש מרר, כי הבלתי שומע בקולנו גורם לנו עצבון (עיין פירושי בישעיה ג׳:ח׳) וגם רש״י ז״ל נראה שהבין כן, כי כתב – לשון ממרים, ואח״כ הוסיף – כל מעשיהם היו לעצבון ליצחק ולרבקה. וכן בישעיה ס״ג:י׳ והמה מרו ועצבו את רוח קדשו, מרו כמו מֵרְרוּ, כחברו וְעִצְּבוּ. אבל למה כאן באה המ״ם בחולם (מֹרַת) ובמשלי בקמץ חטוף {קמץ קטן} (מָרַת), הדבר פשוט, כי כאן הטעם במ״ם מפני מילה זעירה שאחריה, ואם היתה המ״ם בקמץ והטעם עליה, לא היה הקמץ יכול להיות חטוף, אבל היה קמץ רחב {קמץ גדול} ככל קמץ שהטעם עליו.
(34-35) Esau… bitterness of spirit, etc. This is said by way of anticipation of what is said below, “Life is odious to me because of the Hittite women” (Gen. 27:46); “He commanded him and said to him, ‘Do not take to wife any Canaanite’” (Gen. 28:1) (Rashbam). In my opinion, the words in Rashi’s comment on this verse, le-itsavon le-Yits’ḥak u-le-Rivkah, should be read together; Heidenheim printed them in this manner.⁠1
bitterness of spirit (morat ruaḥ). The Hebrew is equivalent to merirut ruaḥ (R. Judah Hayyuj and Ibn Ezra); cf. “The heart knows its own bitterness [morrat nafsho]” (Prov. 14:10). The term denotes sadness; we find [the equivalent expressions] atsuvat ruaḥ (grieved in spirit,” Isa. 54:6), and ve-itsevu et ruaḥ kodsho (“and they grieved His holy spirit,” Isa. 63:10). The root marah (“to rebel”), as well as all forms of the word meri (“rebellion”), derive from the root marar (“to be bitter”), since one who does not listen to us causes us sadness (see my comment on Isa. 3:8).⁠2 It appears that Rashi, too, understood the term [morat ruaḥ] in the same way, for he connected it to the word mamrim (“rebels”) and then he added, “All their actions caused sadness to Isaac and Rebecca.” So also in Isa. 63:10: “But they rebelled [maru] and grieved [ve-itsevu] His holy spirit”; the word maru is to be understood as the equivalent of mereru (“they embittered”), and of the next word in the verse, ve-itsevu.
But why is the mem here vocalized with a ḥolam (מֹרַת), while the same word is vocalized with a kamats ḥatuf [katan] (מָרַת) in [the above-cited verse in] Proverbs? The answer is simple: here the accent is on the mem because of the short [ruaḥ] following it. If the mem had been vocalized with a kamats and the accent were upon it as well, the kamats could not have been ḥatuf [katan] but would have been a “broad” kamats, like every accented kamats [and the word would have been pronounced marat].
1. {Translator's note: In most editions, the comment is printed in the following manner: “…All their actions caused aggravation and sadness [u-le-itsavon]. To Isaac and to Rebecca. Because they worshipped idols.”}
2. {Translator's note: There, on the phrase lamrot einei kevodo (“to provoke His holy eyes”), Luzzatto makes a similar observation connecting “rebellion” with “sadness.”}
(לד-לה) ויקח אשה – נישואין אלו הוכיחו באופן סופי, שעשו אינו ראוי להמשיך את שליחותו של אברהם. בבית המנוהל על ידי שתי בנות חת אין מקום לשליחות אברהם. ראינו איך שיצחק ורבקה ראו את חובתם בהתבודדות. ועתה הבה נתאר לעצמנו את המחזה: יצחק בונה מזבח וקורא בשם ה׳, ובאותה עת עצמה מכניס בנו בכורו עבודה זרה לתוך הבית. אין פלא במה שנאמר על שתי נשים אלו, שהיו ״מורת רוח״ וגו׳.
מרת רוח – המשמעות הבסיסית של ״מרה״ הוא ״להתנגד״. מכאן ״מורה״ [שופטים יג, ה], התער, הבא נגד השיער, ומעביר אותו בזווית ישרה. (כעין זה ״מול״, פירושו ״כנגד״, וגם ״לכרות את הערלה״.) בהקשר לרגש והתנהגות, ״מרה״ פירושו: לבקש לעשות דבר או לא לעשותו, דווקא משום שהשני אינו רוצה בו או רוצה בו.
נשים אלו הכעיסו והמרו גם את יצחק וגם את רבקה, אף על פי שלא הייתה לאב ולאם בדרך כלל דעה שווה לענין היחס כלפי שני בניהם. הכתוב מזכיר במכוון את יצחק תחילה. יחסים גרועים בין כלה לחמותה הינם דבר מצוי, בפרט במקום שהאם אינה מסכימה לדרכו של הבן. משום כך מוזכר יצחק ראשונה. שכן הסכסוך לא היה בדברים של מה⁠־בכך, הנשים היוו סתירה גמורה לרוח המדריכה את יצחק ורבקה.
שני הפסוקים האלה הינם הקדמה חשובה ביותר למאורע המסופר להלן.
ויהי עשו הוא הצעה לספור שיבא מענין הברכות, שעשו לקח נשיו מבנות כנען ותהיין מורת רוח ליצחק ע״י מעשיהם הרעים, וזה עורר את יצחק בדבר הברכות, שהיה ענינם מפני שידע עי״כ שעשו אינו ראוי לברכות הנפשיות שהוא בברכת אברהם, ועי״כ רצה לברכו בברכת עוה״ז כמו שיבואר.
{The reason that led to Esav receiving only material blessing.}
WHEN ESAV WAS FORTY YEARS OLD. This verse provides the transition which leads us to the topic of the blessings of Yizhaq. Esav took wives from the daughters of Canaan who were a source of bitterness to Yizhaq due to their evil deeds. This inspired Yizhaq concerning the matter of the blessings. He was now sure that Esav was not fit for the spiritual blessings of Avraham, therefore deciding to bless him with material wealth — as shall become clear.
בת בארי החתי: מזה מוכח בבירור1, מדלא הזהיר יצחק את עשו שלא ישא מבנות כנען2 כמו שהזהיר אח״כ את יעקב3, מבואר כי ידע יצחק אשר במה שאמר ה׳ לאברהם ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ כפי הדרש (נדרים לא,א) ״ביצחק״ – ׳ולא כל יצחק׳, המיוחד הוא יעקב יושב אהלים, הוא יקרא זרע אברהם אשר תכליתו להיות אב המון גוים ולהיות מרכבה לשכינה והשגחתו הפרטית, כמו שנתבאר בפרשיות של אברהם. וכ״כ הספורנו להלן (כז,כט) בברכות ״ויתן לך״. אלא שמכל מקום אהב יצחק את עשו עצמו, בחשבו כי הליכות עולם לו בהשכל, ואיש טוב הוא, אבל לא שתהיה ממנו אומה הנבחרת. ויבואר עוד לפנינו עוד הוכחות על זה.
1. כפי שכתב רבינו לעיל כה,כח.
2. שהרי אלו היו בנות ארץ כנען, כדלהלן כז,מו ״קצתי בחיי מפני בנות חת, אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים״.
3. להלן כח,א ״ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען״. אך יש לעיין כי מפשטות הכתובים משמע שיצחק ציוה כך את יעקב כתוצאה מדברי רבקה אליו ״אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים״.
(הקדמה) ג. יעקב מקבל את ברכת אביו ונאלץ לברוח מפני אחיו. (כ״ו:ל״ד – כ״ח:ט׳)
עד עכשיו תמיד האיר לו ליצחק המזל פניו. קנאתם של אויביו לא הצליחה להצר צעדיו. עתה קמים לו צרה ויגון דוקא על ידי בניו שלו. והוא עצמו אשם בזה לא מעט. הוא אהב את עשו, משום שתמיד הביא לו ציד, והוא כלל לא חקר ולא בדק, אם אמנם בנו זה ראוי לאהבה. אמנם אפשר ללמד זכות עליו על יצחק, שכבנם של אברהם ושרה כלל לא עלה בדעתו, שיכול אדם להיות שונה ממה שהוא מראה כלפי חוץ, שלא יהא תוכו כברו. רבקה — אחותו של לבן היתה, ולכן קל היה לה יותר לרדת לעומק דעתו של עשו. ומשום כך ראתה עצמה מחוייבת לדאוג לכך שירושתו של יצחק לא תעבור לידי עשו, שכן לא ראוי היה לה.
ברם, אין בידנו להכריע, אם צדקה בכך שהגשימה את רצונה על ידי מעשה ערמה, ולא הניחה בידי ההשגחה האלהית שלא לקיים את הברכה, שתינתן למי שאיננו ראוי לה; או שמא לא היה כאן מצדה אלא ניצול הזדמנות לפקוח את עיני בעלה, להביאו על ידי מסירת הברכה ליעקב, שלא ככוונתו, להכרה שרק זה ראוי הוא לברכה, ושעל ידי כך יישמר להבא מפני משגים נוספים, משגים שבהכרח היו נעשים עקב העדפת הבן הבלתי ראוי.
הכתוב מספר את כל המאורע באופן עניני ביותר, מבלי לחרוץ משפט על מעשה האנשים שמעורבים בו. ועם זאת, לפחות רומז הכתוב שכל המאורע כולו — מן ה׳ יצא, זה שאפילו מעשיהם הבלתי נכונים של בשר ודם חייבים לשרת את תוכניותיו. אילו באמת היה יצחק אבינו מוסר את ברכת אברהם לעשו, והקב״ה לא יקיים ברכה זו, הרי היה זה מתפרש בעיניו של יצחק כאסון גדול ביותר. ערמתה של רבקה מנעה מיצחק מצב אומלל כזה. ותגובתו — ״גם ברוך יהיה״1 אמנם מראה שהשלים עם המציאות ואף שבע נחת ממנה.
גם מעשה יעקב במאורע זו נתפרש לכאן ולכאן. מכל מקום יש להביא בחשבון שנדרש לנהוג כפי שנהג על ידי אמו, וזאת — בדרך שלא הותירה לו לנהוג אחרת. גם יש לזכור שעל ידי קנין הבכורה רכש לעצמו זכות לקבלת הברכה. ולבסוף, יחס הבוז שגלה עשו לבכורה, ודאי ששכנע את יעקב שאמנם אין עשו ראוי לברכתו של אברהם.
נבאר עתה את הקטע כולו (בראשית כ״ו:ל״ד – כ״ח:ט׳) כיחידה אחת.⁠2 תחילה מופיע עשו כשהוא לוקח אשה, כאשר היה באותו גיל שבו לקח אביו את רבקה לאשה. ״ויקח אשה״, תחלה לקח רק אשה אחת, כמו אביו. אך דומה שמהר מאד, ואין לדעת מאיזה טעם, הוא לקח אשה נוספת. נשים כנעניות היו שתיהן, ואם יצחק ורבקה לא נזהרו, כפי שנזהר אברהם, למנוע מבניהם נשואין עם נשים כנעניות, הרי זו אשמה שההורים נטלו על עצמם — שלא לשמור על דרך בניהם. ובמהרה בא להם העונש, ״ותהיין מורת רוח״.
ולכן, וכדי שיעקב לא רק שלא יקח אשה כנענית אף הוא אלא יקח אשה ממשפחתו של אברהם, היה צריך להתרחש מאורע מיוחד במינו. בלעדי מאורע זה לא היו ההורים מחליטים לשלוח את בנם לפדן, כשם שגם אברהם אמר ״רק את בני לא תשב שמה״.⁠3 ועוד פחות נראתה להם האפשרות להביא משם אשה על ידי אחד העבדים. לכן נראה כאילו כבר ויתרו על סיכוי זה וכל אשר עשו או יכלו לעשות, היה ליעץ ליעקב לנהוג זהירות יתרה בבואו לקחת אשה מן בנות הארץ, וכאן באה נתינת הברכה, ויעקב נאלץ לברוח.
רבקה היא הראשונה שנודע לה על מזימת הרצח של בנה עשו, אך אין היא רוצה להעכיר רוחו של יצחק בבשורה רעה זו; ואמתלה טובה נכונה אצלה מזמן. ״קצתי בחיי מפני בנות חת״ היא מכריזה, ויצחק מסכים עמה. וכך יוצא יעקב לדרך לפדן, שלא כרצון הוריו ובוודאי גם שלא כרצונו שלו, כדי לקחת שם את אמהות האומה לנשים — תמונה נשגבה להשגחתו ית׳. אברהם אבינו דואג לכך שבנו יקח את האשה הראויה לו, וה׳ מצליח בידו ומנחהו בכל צעדיו. יצחק ורבקה לא העלו ענין זה לראש דאגותיהם — ומנהיגו של עולם מכריחם לעשות כן. זהו הלקח העיקרי שעלינו להפיק מקטע זה, וזוהי גם התוכנית האחידה שביסודו. כיצד יצחק נותן את ברכתו ליעקב, שלא ברצונו, זאת מראה הכתוב בדרך אגב.
שאלה מסובכת היא זו של קביעת גילו של יצחק בשעת מתן הברכה.
לפי פשוטו של מקרא היה יצחק אז בן מאה שנה, שכן בניו יעקב ועשו היו — לפי האמור כ״ו:ל״ד — בני ארבעים שנה. ברם, מתאריכים אחרים יוצא שיצחק היה אז בן מאה ושלושים ושבע, אלא שקושיות מרובות מתעוררות לגבי הנחה זו. אנו נלך לפי שעה לפי פשוטו של מקרא, לפיו היה יצחק בן מאה שנה ובניו בני ארבעים, ונפרק את הקושיות שבכרונולוגיה בהמשך ביאורנו, כי בשאלה כולה יש לדון להלן מ״ז:ט׳.⁠4
(לד) יהודית – כמו יהודה, שם שמציאותו אצל בני חת מעוררת תמיהה.
החתי – החתים שמבנותיהם לוקח עשו אשה, מוזכרים בפרק כג כתושבי חברון. יצחק עדיין ישב בבאר שבע,⁠5 אבל חברון לא היתה רחוקה משם, ולכן נראה לו לעשו בקשר הדוק עם החתים משום יתרון בשביל עצמו.
ואת⁠־בשמת – אשה זו הוא הוסיף על יהודית, ופירושו איפוא וגם את בשמת לקח, ולכן האתנחתא שלפני ״ואת⁠־בשמת״. להלן ל״ו:ב׳ מוזכרים שמות אחרים כשמות נשי עשו,⁠6 וראה בביאורנו שם.
1. כ״ז:ל״ג.
2. באשר לעריכתו של קטע זה, דומה שיש בו משום תופעה, שכמעט מכריחה אותנו להסכים במשהו למבקרים. שכן. כאשר קוראים הפסוקים לד-לה שבפרק כו ומיד לאחר מכן מכ״ז:מ״ו עד כ״ח:ט׳, הרי שמקבלים סיפור בהמשך אחד. עשו לוקח נשים כנעניות, ומעשה זה גורם מורת רוח להוריו. על כן אומרת רבקה ליצחק, שאם יעשה כן גם יעקב, הרי היא תעדיף למות.
לפי זה קורא יצחק ליעקב ומברכהו ומצווה עליו ללכת לפדן ארם ולא לקחת אשה מבנות כנען. מששומע עשו על ברכה זו ועל דברי יצחק אביו, הוא הולך אל ישמעאל ולוקח את בתו של הלה לאשה. לפי זה כלל לא הגיעה הברכה ליעקב על ידי ערמה, אלא אביו נתנה לו, מעין צידה לדרך, בשלחו אותו לפדן. עוד יוצא שיעקב כלל לא ברח מפני עשו, אלא יצא לחרן בשליחות אביו. ואכן, קנובל ושרדר רואים בפסוקים אלה (בראשית כ״ו:ל״ד-ל״ה וכ״ז:מ״ו – כ״ח:ט׳) את סיפורה של ״מסורת היסוד״, בעוד שאת הפסוקים א׳-מ״ה שבפרק כז הם מיחסים ל״מקור השלישי״, אותו מקור שמשתמש בשם ה׳ כבר בספר בראשית (J), ואשר גם ניכר לפי סימנים אחרים.
ברם, כבר פסוק מ״ו שבפרק כז גורם למבקרים לקושי מסויים. בומר ודילמן אינם רוצים ליחסו ל״מסורת היסוד״, משום שמלות הפתיחה של פרק כח מראות את יצחק, כשהוא פועל באופן עצמאי. ואמנם, יוזמתה של רבקה אינה מובנת לפי המיוחס ל״מסורת היסוד״, שהרי לפיה אין רבקה מפלה את יעקב לטובה כלל ועיקר. ומכיוון שפסוק מ״ו זה איננו יכול להשתייך ל״מקור השלישי״, שוב צריך לומר ש״העורך״ שילב אותו כאן, כדי לחבר בעזרתו את שני המקורות. אך אם כן, הרי שפסוק א׳ של פרק כח, ששייך ל״מסורת היסוד״, מביא דבר בלתי צפוי לחלוטין. שכן יצחק הוא עתה בן מאה שנה, וקשה להניח שחש מותו מתקרב, כשאמו הגיעה לגיל מאה עשרים ושבע ואביו אפילו לגיל מאה שבעים וחמש.
שונה הדבר, אם מסופר כבר קודם ״ותכהינה עיניו״, כי אז ניתן להבין שיצחק חש, שימיו ספורים על פי החלשת כוח הראיה שלו. אך מלבד זאת יקשה, כיצד זה יסיר יצחק את ברכתו מבנו בכורו ויעבירנה, ללא משים וללא כל סיבה הנראית לעין, לידי אחיו הצעיר. ואילו היה זה כדי להעניש את עשו על שלקח נשים כנעניות, הרי יקשה עוד יותר — היאך לא הזהיר את עשו מפני מעשה כזה כמו שמזהיר את יעקב? ואם תאמר שרעתן של בנות חת לא היתה ידועה עד שנתנסה בה במורת הרוח שגרמה לו, או אז ודאי שעשו ראוי לעונש עוד פחות מזה.
עוד יקשה לפי ״מסורת היסוד״, כיצד זה שאותו עשו, אשר מיד בראותו ״כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו״ (בראשית כ״ח:ח׳) לוקח זאת ללבו ושואף למלא אחר משאלת אביו, כיצד הוא מוותר בלי אומר ודברים על ברכת האב והוא מוצא ממנה לחלוטין. צריך היה איפוא להודות שישנו חלל ריק ב״מסורת היסוד״, ולפחות היה צריך לקרוא כ״ז:א׳ ״ויהי כי זקן... מראות״ לפני כ״ח:א׳.
נטיב איפוא לעשות אם נראה בכל הקטע הזה יחידה אחת, ומה גם שכל הטענות, שמעלים כנגד תפישה זו. אינן אלא טענות מדומות. רוצים לראות בפסוקים כ״ח-כ״ט שבפרק כז ברכה אחרת מזו שבפסוקים ג׳-ד׳ שבפרק כח. והרי כל אחד רואה שהברכה הראשונה מוסבת על יעקב באופן אישי, ולפחות איננה מדברת בזרעו אחריו, בעוד שהשניה ניתנת, כאשר יעקב יוצא לקחת אשה, וכאן מתאימה יותר הברכה ״ויפרך וירבך״ וגו׳; השווה, אחתנו את היי לאלפי רבבה״ (בראשית כ״ד:ס׳).
עוד רוצים להוכיח את שוני המחברים בשוני שבשמותיו ית׳, כשבכ״ח:ג׳ בא אל שדי בעוד שקודם בכ״ז:כ״ח בא השם אלהים. ושוב, אין בזה קושיה כלל. בכ״ח:ג׳ ניתנת הברכה המתאימה להזדמנות זו, היא ברכת אברהם (לעיל י״ז:ו׳ ואילך), וברכה זו נתן ה׳ בשם אל שדי, ולכן בא שם זה גם כאן; השווה ביאורנו לי״ז:א׳. ולבסוף, טוענים שיצחק מדבר על פדן ארם בעוד שרבקה מציינת את מולדתה בשם חרן (בראשית כ״ז:מ״ג). אך גם זה פשוט, שרבקה קוראת למקום הולדתה בשמו המדוייק, בעוד שיצחק משתמש בביטוי המציין את האזור כולו באופן כללי; השווה ביאורנו לכ״ה:כ׳.
3. לעיל כ״ד:ח׳.
4. וחבל שחלק זה איננו תחת ידנו (המ׳).
5. להלן כ״ח:י׳.
6. ומכיוון ששני המקומות שייכים גם לדעת המבקרים ל״מסורת היסוד״, הרי שגם הם, כמונו, חייבים בפתרון סתירה זו.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר׳ בחייטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(לה) וַתִּהְיֶ֖יןָ מֹ֣רַת ר֑וּחַ לְיִצְחָ֖ק וּלְרִבְקָֽה׃
They were a source of bitterness1 to Yitzchak and Rivka.
1. source of bitterness | מֹרַת רוּחַ – Literally: "bitterness of spirit", assuming that the root is related to "מרר", to embitter (Ibn Ezra). Compare the similar term, "מרת נפש" in Shemuel I 1:10 and Mishlei 14:10. Alternatively: "a source of provocation", from the root "מרה", to be rebellious or contentious (Rashi, Rashbam).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[קמ] 1ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה, למה ליצחק תחילה, אלא על ידי שרבקה היתה בת כומרים לא היתה מקפדת על טנופת ע״ז, וזה היה בן קדושים והיה מקפיד לפיכך ליצחק תחילה, ד״א למה ליצחק תחלה (שהיתה יודעת מקודם לכן) שהדבר תלוי בה שנ׳ ויאמר ה׳ לה שני גוים בבטנך (בראשית כ״ה:כ״ג) לפיכך ליצחק תחילה, ד״א למה ליצחק תחילה שדרכה של אשה להיות יושבת בתוך ביתה ודרך האיש להיות יוצא בשוק ולמד בינה מבני אדם, וזה על שכהו עיניו ויושב בבית לפיכך ליצחק תחילה, אמר ר׳ יהושע בן לוי הורו לסלק ממנו רוח הקדש. (בראשית רבה ס״ה)
[קמא] 2ותהיין מורת רוח, עמד שמואל לפני הקב״ה מתפלל ואומר רבה״ע אל תשכח צרת עשו שעשה לאביו ולקח נשים נכריות מזבחות מקטרות לע״ז למרוד חיי אבותיו שנא׳ ותהיין מורת רוח כו׳. זכור חטאתיו על בניו ועל בני בניו עד סוף כל הדורות שנא׳ יזכר עון אבותיו אל ה׳ וגו׳ יען אשר לא זכר עשות חסד (תהלים ק״ט:י״ד-ט״ז). (פדר״א)
1. שהדבר תלוי בה, י״ג אלא לפי שהדבר תלוי בה, פי׳ שילדה בן אחד רשע מפני שהיתה בת רשעים וז״ש ויאמר ה׳ לה וגו׳ וי״ג אלא שהדיבור גלוי בה כלומר המקום גלה לה כבר. עי׳ לעיל מאמר קצ. בבאור. [וע״פ הפירוש הראשון יש לפרש דברי הירושלמי סוטה שהבאתי לעיל פכ״ד בבאור מאמר צה. ״הדיבור נפלה לה״ הפי׳ מה דכתיב לה ר״ל שזה היא בכלל התשובה על שאלתה ותלך לדרוש את ה׳ שהסבה היא ממנה והדבר תלוי בה והיינו ויאמר ה׳ ״לה״ שהיא הגורמת לזה ומה שנפל בגורלה לסבול היא ממנה מפני שהיא בת רשעים], ועי׳ ירושלמי פסחים פ״ז ה״ז יש הביטוי ״נפל״ במובן ״שייך״ ולפ״ז י״ל הפי׳ הדיבור נפלה לה - שייך לה. ולמד בינה כו׳ לפיכך ליצחק תחילה. פי׳ היה לו בינה יתירה להכיר נשי עשו. (א״א) ועי׳ יפ״ת ולעיל פכ״ד מאמר קלא. הורו, י״ג גרם לחורו, פי׳ גרם עשו לאביו לסלק ממנו רוה״ק וכיון שיצחק היה רגיל תמיד ברוה״ק הרגיש מקודם. והרבינו בחיי כ׳ ובמדרש מורת רוח מרימות רוח מסלקות רוה״ק מיצחק ומרבקה והפי׳ מפני הכעס שעצבון מסלק רוה״ק. עי׳ בפירש״י. ועפ״ז ניחא מה דשאל למה ליצחק תחלה דהרי כן הוא נכון להקדים יצחק לרבקה, ולפ״ד השאלה הוא דיצחק היה צריך לשלוט ברוחו יותר מרבקה. וראה במדרש אגדה. וברש״י מלכים ב׳ יד, כו.
2. לפנינו בפרדר״א פמ״ט הנדפס איתא עמד שמואל מתפלל וחסר כל המשך המאמר והרד״ל נדחק לפרש. ומאמר הנ״ל מובא בילקוט המכירי תהלים מזמור קט. פ״י בשם פדר״א. ועי׳ לקמן מאמר ג. ובילק״ש ח״ב רמז תתקנו. כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו (משלי טז כה) זה עשו שנאמר ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה.
וַהֲוַאָה מְסָרְבָן וּמַרְגְּזָן עַל מֵימַר יִצְחָק וְרִבְקָה.
They were rebels and aggravators against the words of Yitzchak and Rivkah.

וַתִּהְיֶיןָ
מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה
וַהֲוַאָה מְסָרְבָן וּמַרְגְּזָן עַל מֵימַר יִצְחָק וְרִבְקָה
תוספת מַרְגְּזָן
הצירוף ״וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ״ מתורגם כפועל – ״מְסָרְבָן״, ממרות, כמו ״כִּי הִמְרוּ אֶת רוּחוֹ״ (תהלים קו לג) ״אֲרוּם סָרִיבוּ עַל רוּחַ קוּדְשֵׁיהּ״, ״מַמְרִים הֱיִיתֶם״ (דברים ט ז) ״מְסָרְבִין הֲוֵיתוֹן״, מבלי ייצוג לתיבת רוח.⁠1 אבל לגנות נשי עשו הוסיף מַרְגְּזָן שאינו בכתוב. השווה תיוב״ע ״וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ״ (ישעיהו סג י) ״וְאִינוּן סָרִיבוּ וְאַרְגִיזוּ עַל מֵימַר נְבִיֵי קֻדְשֵׁיה״. ואף שלפי הפשט מֹרַת הוא משורש מר״ר לשון מרירות, כראב״ע: ״על דעתי שהוא מגזרת מָרָה כַלַּעֲנָה (משלי ה ד) כטעם מרירות נפש״, ת״א גזר מֹרַת משורש מר״ה לשון מֶרִי, לרמוז לשתי רעות שעשו: שעבדו עבודה זרה ולא שמעו לתוכחת יצחק ורבקה.⁠2
1. וכן בתרגום השבעים.
2. ובעקבותיו פירש רש״י ״לשון המראת רוח, כמו מַמְרִים הֱיִיתֶם (דברים ט כד) כל מעשיהן היו לעצבון. ליצחק ולרבקה – שהיו עובדות עבודה זרה״ (על פי ״תוספות ומלואים״ ו״נפש הגר״). ע״ז נזכרת בכל התרגומים, כך במיוחס ליונתן שתרגם בפירוש כפול: וַהֲוָון מְגַחְנָן בְּפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה (ותהיינה כורעות בעבודה זרה) וּמִתְכַּוֵינָן לְאַמְרָרָא בְּעוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָא לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה (ומתכונות למרר במעשיהן הרעים ליצחק ולרבקה), ועוד יותר הרחיבו בת״י ובת״נ.
והווןא סורבנין ומפחן רוח ומגחכן בפולחנא נוכראהב ג ולא מקבלןד אולפן לא מן יצחק ולא מן רבקה.⁠ה
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״והוון״) גם נוסח חילופי: ״והוואה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נוכראה״) גם נוסח חילופי: ״{נוכ}⁠ריה״.
ג. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע כאן: ״היון״, עם סימני נמחיקה.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סורבנין ומפחן רוח ומגחכן בפולחנא נוכראה ולא מקבלן״) גם נוסח חילופי: ״סרהווניין ומפחת רוח פלחן בפולחנא נכרייה ולא הוון מקב׳⁠ ⁠⁠״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ולא הוין ... רבקה״) נוסח אחר: ״ומררן חייהון דיצח׳ ודרבקה״.
והוון מגחנן בפולחנא נוכראה ומתכוונן לאמרדא בעובדיהון בישיא ליצחק ולרבקה.
And they bowed in strange worship, and set themselves to rebel in their evil conduct against Izhak and against Rivekah.
והויין סרהבינין ואפחת רוח בפולחנא נוכריא ולא הוו מקבלין אולפן לא מן יצחק ולא מן רבקה.
And they were refractory, swelling in spirit with strange worship, and would not receive instruction either from Izhak or Rivekah.
[ד] וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ – לָמָּה לְיִצְחָק תְּחִלָּה, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיְתָה רִבְקָה בַּת כְּמָרִים לֹא הָיְתָה מַקְפֶּדֶת עַל טִנֹּפֶת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְזֶה עַל יְדֵי שֶׁהָיָה בֶּן קְדוֹשִׁים הָיָה מַקְפִּיד עַל טִנֹּפֶת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, לְפִיכָךְ לְיִצְחָק תְּחִלָּה.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה לְיִצְחָק תְּחִלָּה, אֶלָּא לְפִי שֶׁהַדָּבָר תָּלוּי בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ (בראשית כ״ה:כ״ג), לְפִיכָךְ לְיִצְחָק תְּחִלָּה.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה לְיִצְחָק תְּחִלָּה, אֶלָּא דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לִהְיוֹת יוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ וְדַרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לִהְיוֹת יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ וְלָמֵד בִּינָה מִבְּנֵי אָדָם, וְזֶה עַל יְדֵי שֶׁכָּהוּ עֵינָיו וְהוּא יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַבַּיִת, לְפִיכָךְ לְיִצְחָק תְּחִלָּה.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי גָּרַם לְהוֹרוֹ לְסַלֵּק מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ.
ותהיין מורת רוח וגו׳ – ממעשים טובים שלא היו עושים, ולא היה מספיק שאינם עושים טובה, אבל היו עושים רעה, שהיו מקטירות לע״ז ומסלקות השכינה מביתו של יצחק. 1ומזה הצד יש אומרים שנעשה סומא יצחק, א״כ למה לא נעשית רבקה סומא, אלא רבקה היתה מלומדת שמקטירים בבית אביה לע״ז ע״כ לא נסתמית, אבל יצחק שהיה עולה תמימה נסתמה.
1. ומזה הצד יש אומרים שנעשה סומא יצחק. עיי׳ תנחומ׳ הנדפס מכבר תולדות אות ה׳, וגם רש״י הביא תולדות כ״ז א׳ ותכהין בעשנן של אלו.
וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה – לָמָּה לְיִצְחָק תְּחִלָּה, אֶלָּא רִבְקָה עַל יְדֵי שֶׁהָיְתָה בַּת עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, לֹא הָיְתָה מַקְפֶּדֶת עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. יִצְחָק שֶׁהָיָה בֶּן קְדוֹשִׁים, וְהָיָה מַקְפִּיד עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, לְכָךְ לְיִצְחָק תְּחִלָּה. דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי מָה לְיִצְחָק תְּחִלָּה לְפִי שֶׁהָיָה הַדָּבָר תָּלוּי בָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֹּאמֶר ה׳ לָהּ שְׁנֵי גּוֹיִם בְּבִטְנֵךְ״, לְכָךְ לְיִצְחָק תְּחִלָּה. דָּבָר אַחֵר וְכוּ׳ אֶלָּא דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לִהְיוֹת יוֹשֶׁבֶת בַּבַּיִת וְדַרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לִהְיוֹת יוֹצֵא לַחוּץ וְלוֹמֵד בִּינָה מִבְּנֵי אָדָם, וְזֶה עַל יְדֵי שֶׁכָּהוּ עֵינָיו וְהוּא יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ לְכָךְ לְיִצְחָק תְּחִלָּה. דָּבָר אַחֵר: לְפִי שֶׁגָּרַם לוֹ לְסַלֵּק רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ מִמֶּנּוּ.
פכאנתא מכ׳אלפתי ראי יצחק ורבקה.
והן היו מנוגדות לדעתם של יצחק ורבקה.
מרת רוח – לשון ממרים (דברים ט׳:ז׳), כל מעשיהן לעצבוןא ליצחק ולרבקה, שהיו עובדות עבודה זרה.⁠ב
א. כן בכ״י המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״לעצבון״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155: ״מרת רוח – המראת רוח, כל מעשיהם היו לעצבון ליצחק ולרבקה שהיו עובדות ע״ז. מרת רוח – לשון ממרים הייתם (דברים ט׳:ז׳).⁠״ בדפוס רומא נוסף באמצע הנוסח המורחב גם: ״ד״א: מורת רוח – מקטרות מר ובושם לע״ז. מרת – לשון בושם מר ואהלות.⁠״
מרת רוח [AND THEY WERE] A VEXATION OF SPIRIT – the expression means opposing the spirit of a person. The first word is of the same root as, "You have been rebellious (ממרים)" (Devarim 9:24): all their actions tended to be a grief ליצחק ולרבקה TO YITZCHAK AND REBEKAH – because they worshipped idols (Bereshit Rabbah 65:4).
ותהיין מרת רוח – ליצחק תחלה. ואחר כך לרבקה. 1שהיה בן קדושים ומקפיד על ע״ז.
1. שהיה בן קדושים. ב״ר שם וילקוט רמז קי״ג.
ותהיין מורת רוח – כלומר ממרות רוח, ודומה לו סורר ומורה (דברים כא יח), מרו ועצבו (ישעיה סג י), ימרה את פיך (יהושע א יח), אל תמר בו (שמות כג כא), וכל דומיהן, והכל לפי הענין:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך לה פרשת כהיית מאור, ואע״פ שנשואות מורת רחוק מקבלת ברכות בזמן כ״ב שנה סמכו לענין, ללמדך שהכעס מכהה את המאור, וכה״א ותכה מכעס עיני (איוב יז ז):
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

(לה) מורת רוח – כמו מן עושה לזכר יאמרא עושה דברו (תהלים קמ״ח:ח׳) לנקבה וכשהוא דבוק יאמר עושת, כן יאמר מן מורה לשון ממרה, מן: ימרה את פיך (יהושע א׳:י״ח) יאמר מורה לנקבה וכשהוא דבוק יאמר מורת רוח, קונטרריאנץ.
אבל לב יודע מרת נפשו (משלי י״ד:י׳) חטף קמץ, לפי שהוא שם דבר, לשון: מררות (דברים ל״ב:ל״ב). אבל זה מלא פום הוא, לשון פועל ומגזרת: כי מרהב מריתי (איכה א׳:כ׳) מחטופי למ״ד פעל.
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): יאמר לזכר.
ב. כך גרס רשב״ם גם בפירושו לשמות כ״ג:כ״א, דברים כ״א:י״ח, ובדייקות בראשית א׳:י״א. בנוסח שלנו: ״מרו״.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 34]

(35) Morat: Just as [the active participle in] the masculine form 'oseh becomes 'osah in the feminine, as in the phrase (Ps. 148:8), "executes ('osah) his command,⁠" which in turn becomes 'osat in the construct state, so too the form moreh – from [m-r-h] the same root as yamreh, as in the phrase (Joshua 1:18) "who flouts (yamreh) your command" – becomes morah in the feminine and morat in the feminine construct. Morat ruah should be rendered as contrarianz in the vernacular.⁠1
However, the word morrat in the phrase (Pr. 14:10), "The heart knows its own bitterness (morrat),⁠" is vocalized with a qameṣ qatan [after the mem] because it is a noun that has [the root m-r-r,] the same root as merorot (Dt. 32:32). However, morat in this verse is vocalized with a holam [after the mem], as it is [a qal] active [participle], from [the root m-r-h,] a root with a weak third letter, the same root as in the phrase (Eccl. 1:20), "For I have disobeyed (maroh marlti).⁠"2
1. Contrariantes in Modern French.
2. Like Rashi, Rashbam sees the root of morat in this verse as m-r-h. (So also LXX and Onq.) R. Joseph Bekhor Shor connects it to the root m-r-r while R. David Qimhi and Ibn Ezra offer both explanations. Moderns (e.g. Gesenius and Spurrell) connect it to m-r-r.
מרת רוח – כל אחת מהן, שיש אומרים: שהיא מלשון: סורר ומורה (דברים כ״א:י״ח).
ועל דעתי, שהיא כמו: מרה כלענה (משלי ה׳:ד׳), כטעם: מרירות נפש, [והנה חנה תעיד (שמואל א א׳:י׳)].⁠א וכן כתוב: כי רעות בנות כנען (בראשית כ״ח:ח׳).
ונכתבה זאת הפרשה שישמרו ישראל מהתחתן בכנען.
א. ההוספה מופיעה בכ״י פריס 177. היא חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
A BITTERNESS OF SPIRIT. Each one of Esau's wives1 was a morat ru'ach (bitterness of spirit) to Isaac and Rebekah. Some say that morat (bitterness) is similar to the word moreh (rebellious) in If a man have a stubborn and rebellious (moreh) son (Deut. 21:18).⁠2 However, I believe that morat comes from the same root as marah (bitter) in bitter (marah) as wormwood (Prov. 5:4).⁠3 Indeed, it is explicitly written, and Esau saw that the daughters of Canaan pleased not4 Isaac, his father (Gen. 28:8). The account of Esau's wives was recorded so that the Israelites would keep themselves from taking Canaanite women.
1. And they were is in the plural; morat is a singular. Scripture should have used the plural morot. Hence Ibn Ezra's comment.
2. According to this interpretation the verse reads: and each one of them was rebellious (morat) against the wishes of (ru'ach) Isaac and Rebekah.
3. According to this interpretation morat is not a verb meaning rebellious but a noun meaning bitter. The meaning of morat ru'ach is: they were a bitterness of the spirit; i.e., Isaac and Rebekah were displeased with having Canaanite daughters-in-law. In this case one does not have to interpret morat ru'ach as each one was a morat ru'ach, because it can be interpreted as both were a bitterness of spirit. Thus there is no problem with And they were being in the plural and morat ru'ach in the singular (Krinsky).
4. The Hebrew literally reads: were evil in the eyes of Isaac his father; that is, Isaac did not like them. In other words, they were a bitterness of spirit to him because they were Canaanites, not because they rebelled against him.
[מרת רוח – על מעשיהם הרעים היה מר רוחם של יצחק ורבקה. הג״ה.]
[מרת רוח – BITTERNESS OF SPIRIT – due to their evil deeds, the spirit of Yitzchak and Rivka was bitter. {A glossed annotation.}]
ותהיין מרת רוח – מכעיסות וממררות רוחן במעשיהן הרעים, וגם בעסקי הבית היו עושות הפך רצונם להכעיסם.
מרת רוח – שם,⁠א כמו מרת נפשו (משלי י״ד:י׳) שרשם מרר, אלא שזה המ״ם בחלם וזה המ״םב בקמץ חטף, או יהיה מרת רוח שרשו מרה מענין מרו ועצבו את רוח קדשו (ישעיהו ס״ג:י׳) שהוא גם כן ענין מרירות והכעסה, ויהיה מרת פועלת סמוך כמו חולת אהבה (שיר השירים ב׳:ה׳). ופירושו כל אחת ואחת היתה מורה רוחם.
ובא הספור הזה להודיע פחזותו של עשו בקחתו נשים שהיו מכעיסות אביו ואמו ולא כהה בם1 ולא הוציאם מבית אביו.
1. השוו ללשון הפסוק בשמואל א ג׳:י״ג.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״שם״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 הושמט ע״י הדומות: ״בחלם וזה המ״ם״.
ותהיין מורת רוח, they angered their in-laws and opposed them in every way. They even reversed the customs practiced by Rivkah in her household.
מרת, a noun, just as מרת נפש in Proverbs 14,10. The root of the word is מרר, embitter, the only difference between the word here and that in Proverbs being the vowel under the letter מ. Here we have the vowel cholem, whereas in Proverbs it is written with a kametz chataf, abbreviated vowel kametz. It is also possible that the root of the word here is מרה, in the sense of Isaiah 63,10 מרו ועצבו את רוח קדשו, “they rebelled, and grieved His Holy Spirit.” This too is a variation of the theme of bitterness. If we accept this word as the root of the word מרת in our verse, the meaning would be that these women actively engaged in causing anger, frustration to Yitzchok and Rivkah. The whole story would then have as its purpose to show how disdainful Esau was of the sensitivities of his parents. He did not even protest his wives’ behaviour or move them out of the patriarchal home.
ותהיין מרת רוח – לפי שעתיד לומר אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים (בראשית כ״ז:מ״ו), קדם ולמדך כאן שלא היו נוחות ליצחק ולרבקה.⁠1
ועוד: אם היה להם ליצחק ולרבקה נחת רוח מהם היו יושבות בבית אחד, וכשיבא יעקב ליטול את הברכות יהיו מודיעות ליצחק אין זה עשו בכורך. לפיכך קדם ולימדך כאן שהיו מורת רוח ליצחק וגרשם מביתו.⁠2
ליצחק ולרבקה – ליצחק תחילה כדברי רבותינו, לפי שרבקה הייתה בת כומרים לא הזיק לה ע״ז כמו ליצחק בן קדושים.⁠3
1. שאוב מרשב״ם.
2. שאוב מספר הג״ן.
3. שאוב מלקח טוב.
ותהיין מורת רוח, "both of these daughters-in-law became sources of frustration to both Yitzchok and Rivkah. We see this from Rivkah's justifying her wishing to take a wife from her family (27,46) by telling her husband that if Yaakov were to take wife from the local Hittite population she would get fed up with her very life. What can describe more graphically her and her husband's frustration at the choice of wives Esau had made? Moreover, it is likely that if these daughters-in-law had been compatible with them they would all of them have lived in one house. The fact that they did not live under one roof is clear, as Yaakov would never have gotten away with deceiving his father by pretending to be Esau if Esau's wives had lived in the same house! He had expelled them from his house on account of their conduct. [I find this argument very weak, as in Genesis 2,24 already the Torah describes a son marrying and setting up house for himself and his wife as being the norm and not the exception. Ed.]
ליצחק ולרבקה, "to Yitzchok and to Rivkah.⁠" According to our sages in B'reshit Rabbah 65,4, Yitzchok was the first to experience this dissatisfaction with Esau's wives' conduct. It is explained that the reason is psychological. Rivkah, who had grown up in an environment of pagans, did not become affronted so easily by Hittite girls not yet having abandoned every nuance of their former pagan backgrounds, whereas Yitzchok, used be surrounded only to holiness,at least in his father's house and his wife's housewas far more sensitive to this. Another exegesis: Normally, women spend most of their time in the home and therefore become aware of what other women in their homes do. Men, whose lifestyle usually requires them to spend more time outdoors, are not privy to what goes on inside the house. Yitzchok, being blind, and therefore housebound, not being preoccupied with mundane activities in the kitchen, etc., had a keener sense of hearing and overheard more inappropriate remarks made by his daughters-in-law than did Rivkah.
ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה – פר״ש (בראשית כז:א ד״ה ותכהין) מעשן הקטורת כו׳ ולכך ותכהין עיניו מראות (בראשית כז:א). א״כ תימה היה לו לשניהם להיות. וי״ל האשה שנבראת מן העצם לא הזיק לה. אבל יצחק שהיה איש נברא מן האדמה בקל נימח ונחלש. מה״ר אהרן.
ותהיין מורת רוח וגו׳ – הקדים זה לומר שלא תתמה היכן היו נשי עשו שלא הגידו לו שעשאה רבקה מטעמים וענין נטילת הברכות, לכן אמר ותהיין וגו׳ שמעשיהם הרחיקום מעל יצחק ורבקה ולא היו אצלן.
ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה – החפץ והדעת קרא בלשוננו רוח, מלשון רז״ל שיכול להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, והכתוב יאמר באלו כי כל אחת היתה מסרבת הרוח ליצחק ולרבקה, כלומר שהיתה מכעסת אותם ועושה כל מה שעושה כנגד דעתם.
ובמדרש מורת רוח מרימות רוח מסלקות רוח הקודש מיצחק ומרבקה, ובא הענין כי סלוק רוח הקודש מפני ב׳ דברים, האחד מפני הכעסות ומקרים הבאים על האדם ומתוך כך הוא עצב ואין רוח הקודש שורה מתוך עצבון אלא מתוך דבר שמחה, והשני מפני חברת הרע, וכענין שכתוב באברהם (בראשית י״ג:י״ד) אחרי הפרד לוט מעמו, ואמרו רז״ל ז״ל שרבקה היתה בת כומרים ולא היתה מקפדת על טנופת ע״ז, ויצחק ע״י שהיה בן קדושים היה מקפיד על טנופת ע״ז לפיכך ליצחק תחילה.
ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה, "they were a source of aggravation for both Yitzchak and Rivkah.⁠" Satisfaction with something as well as knowledge of something are called רוח in our tongue as we know from Sifri Pinchas on (Numbers 27,16) that the leader must be able to confront every individual's spirit and make it amenable to his own. We are told in our verse that each of the wives of Esau refused to fall in with the wishes of either Yitzchak or Rivkah. They angered both Yitzchak and Rivkah in all they did, as they did so provocatively.
According to a Midrash Tanchuma Toldot 8 the words מורת רוח mean מרימת רוח, "they caused the holy spirit which had previously rested on Yitzchak as well as on Rivkah to lift itself off Yitzchak and Rivkah and to depart from them.⁠" Departure of holy spirit from a person may be due to two reasons. 1) Because a person becomes angry and loses his "cool.⁠" We have a tradition that holy spirit rests on a person only when he is in a joyous frame of mind (Berachot 31). 2) Another reason why the holy spirit departs from a person is when he keeps company with wicked persons. We have observed a classic example of this when the Torah did not report God as communicating with Avraham until the latter had separated himself from Lot (compare Genesis 13,14). Bereshit Rabbah 65,4 states that one of Esau's wives was a daughter of a priest. Seeing that Rivkah herself was a daughter of an idolatrous priest, she did not mind so much when she saw garbage of idolatry. [My version of this Midrash. All of this would only explain why Yitzchak reacted earlier to this phenomenon than Rivkah. Ed.].
ותהיין מרת רוח – נכתב זה להודיענו שלא היו מצויות כל כך בבית יצחק על כן לא גילו על יעקב שבא ליטול הברכות:
ותהיינה מורת רוח, "Their conduct caused both Yitzchok and Rivkah mental anguish.⁠" The Torah writes this so as to explain that due to their not visiting Yitzchok and Rivkah often, it is not surprising that they were not on hand to reveal Yaakov's masquerading as Esau.
ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה – פר״ש שעשן הקטרת וכו׳, ולכן ותכהין כו׳. וקשה א״כ היה (לו) לכהות גם לרבקה, וי״ל משום שהאשה נבראת מן העצם לא הזיק לה. אבל יצחק שהיה איש שנברא מן האדמה בקל נימוח ונחלש.
ד״א ותהיין כו׳ – וא״ת מאי נפקא מינה, אלא שמא תאמר אנה היו נשיו של עשו שלא הגידו לו שיעקב נטל הברכה, לכך כתיב ותהיין כו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

מרת רוח לשון ממרים. ולא מלשון מרירות כי המרירות שרשו מרר ומורת רוח וממרים שרשן מרה ופי׳ כל אחת מהן היתה מרת הרצון והוא שם בפלס ולדבר על ה׳ תועה או בינוני והתי״ו כתי״ו ושבת לנשיא:
שהיו עובדות עבודת כוכבים. ב״ר למה ליצחק תחלה אלא ע״י שהיתה רבקה בת כומרים לא היתה מקפדת בטנופת עבודת כוכבים וזה ע״י שהי׳ בן קדושים הי׳ מקפיד על טנופת עבודת כוכבים לפיכך ליצחק תחלה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

ותהיין מרת רוח – היו לתער וסכין מקצר רוח חיי יצחק ורבקה, ולשון ״מרת״ כמו ״ומורה לא יעלה על ראשו״ (שופטים י״ג:ה׳). והנה יצחק עם כל זה לא הכיר רוב רשעו של עשו, שלא היה מוחה בהן, ובזה נכשל שהשתדל לברך את עשו, ומשם יצאה תקלה שנתן לעשו איזו ברכה או עצה, ושעם זה רבה משטמה בין בניו, ושהוצרך יעקב לברוח אל ארץ אחרת.
ותהיין מורת רוח, they became like a razor and a knife, shortening the lives of both Yitzchok and Rivkah. The expression מורת is the same as in Judges 13,5 where the angel told the wife of Manoach that the as yet unborn Shimshon must be a Nazirite and ומורה לא יעלה על על ראשו, no “hair-trimming tool must touch his head.” Even now Yitzchok did not realise the extent of his son Esau’s wickedness. He did not protest his behaviour with a single word. This led to his ultimate error in setting out to bestow the blessing on his son Esau. This, in turn,⁠a, led to Esau getting the blessing or advice that he would live (be successful) by his sword. In spite of this blessing he still hated his brother to the extent that Yaakov had to flee for his very life to another country in order to get away from his murderous intentions.
a. i.e. Esau first having been promised a blessing and then not getting it
שהיו עובדות עבודה זרה. דאם לא כן למה ״ליצחק״ תחלה ואחר כך ״לרבקה״, דאין לומר דעל כרחך צריך לכתוב כן, דאם לא כן איך יכתוב בענין אחר, דהוי למכתב ׳ותהיינה ליצחק ולרבקה מורת רוח׳, דהוי קאי על שניהם יחד, ומדמקדים לומר ״מורת רוח ליצחק ולרבקה״ שמע מינה ליצחק תחלה ואחר כך לרבקה. ועוד מה שייך ״מורת רוח״ דמאי היו יכולים לעשות, אם לא שהיו מעשיהם בלתי מתוקנים. דאין לומר עבירה אחרת, כיון דסתם כתיב ״מורת רוח״ יש לפרש מה שהוא מעשה כנענים בארץ, דהם עובדים עבודה זרה, דאין לך עובדי עבודה זרה אלא בארץ, שהגוים בחוצה לארץ לאו עובדים עבודה זרה, ולפיכך יש לפרש מה שהם מיוחדים כו׳:
וַתִהְיֶ֖יןָ: הה״א בשוא לבדו ובלא מאריך בתי״ו. [וַתִּהְיֶ֖יןָ].
לשון המראות רוח כמו ממרים הייתם כו׳. דאם הוא לשון מרירות אינו נופל בו תי״ו הדבוקות כיון ששרשו מרר אבל לשון ממרים שרשו מרה ובאה תי״ו הדביקות תחת ה״א למ״ד הפעל ופי׳ כל אחת ואחת היתה ממרת הרצון אבל לשון מרירות אין נופל על הרצון וק״ל:
שהיו עובדות עבודת אלילים. ונראה לי דרש״י דייק מדכתיב יצחק קודם רבקה לומר דליצחק היה הצער יותר גדול לפי שלא היה רגיל כל ימיו בעבודת אלילים אבל רבקה היתה רגילה באביה ובאחיה שהיו עובדי עבודת אלילים:
An expression meaning: a spirit of rebellion, as in: "You were rebellious.⁠" For if it meant מרירות (bitterness), it would not have a ת in the construct state, since the root would be מרר. Whereas the root of ממרים is מרה, and the ת of the construct state replaces the ה, since it is the third letter of the root. מרת רוח conveys that each of Eisov's wives possessed a rebellious spirit, whereas bitterness does not relate to one's spirit.
Because they worshiped idols. It seems that Rashi deduced this since Scripture mentions Yitzchok before Rivkah, to say that the pain was greater for Yitzchok. [Perforce,] this was because all his life he was not accustomed to idol worship. But Rivkah was accustomed to her father's and brother's idolatry.
ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה – לדעת רש״י ורשב״ם; ורד״ק ז״ל פירש בשרש ״מרה״ ובסמיכות ״מרת״, ואחת מפירושיו מרה1 את רוח יצחק ורבקה, כמו ״אשר ימרה את פיך״,⁠2 ״בן סורה ומורה״.⁠3 וראב״ע ז״ל אמר לדעתו שהוא מגזרת ״מרה כלענה״4 כטעם ״מרירות נפש״. ואם כן שרשו ״מרר״. ובשרש זה כתב רד״ק ז״ל בשרשיו5 ״⁠ ⁠׳לב יודע מרת נפשו׳6 והריש דגושה. והביא ר׳ יונה7 עם זה ׳מורת רוח׳⁠ ⁠⁠״8 [עכ״ל].
ודעתי כדעת ראב״ע ור׳ יונה המדקדק ז״ל {האחד} בעבור למ״ד ״ליצחק ולרבקה״. שאם הוא לשון המראה היה ראוי לומר ״ותהיין מרת את רוח יצחק ורבקה״ כמו ״כי המרו את רוחו״,⁠9 ״אשר ימרה את פיך״, או ״מורת רוח יצחק ורבקה״. ועוד שבעל הטעם הפסיק בנגינה תחת מלת ״רוח״ ואם כן רוח נשוא למלת ״מרת״, ולא מצינו בכל המקרא שעל ההמראה יאמר ״רוח״, ויאמרו שלפלוני יש רוח מורה, או ממרה. אבל כתוב פעם אחת ״לב סורר ומורה״.⁠10 אבל פירושו כך. ״ותהיין מורת רוח״, מרירות רוח. כמו ״היו תהיה לי כמו אכזב״,⁠11 ״כי פח הייתם למצפה, ורשת פרושה על תבור״.⁠12 וכן ״ותהיין״ הנשים האלו מרת רוח. ולמי היו מורת רוח? ואמר ליצחק ולרבקה שהיו רוחם מרות בקרבם בעבור נשים אלו. ו״מורת״ תאר לרוח. כמו ״אשה קשת רוח אנכי״.⁠13 ו״רוח״ כאן לשון נקבה כמו ״מה זה רוחך סרה?⁠״14 ובפירוש ״קצתי בחיי״15 אפרש יותר בעז״ה. ולפי שאמר ״מורת רוח״ ולא ״מורת נפש״, ידענו שהיו רעות מאד כמו שרמזנו על מלת ״רוח״ בפירוש ״ורוח אלהים מרחפת״.⁠16 שמלת ״רוח״ על ההרוחה והרחבה והן המחשבות המרויחות הנפש ממצוקתה.⁠17 ויש ״מר נפש״ ורוחו תרויחנה. אבל כשהמרירות רבה אין דבר שתחיה הרוח את הנפש, אז נקרא ״מר רוח״. ועל זה כתוב ״רוח איש יכלכל מחלהו, ורוח נכאה מי ישאנה?⁠״.⁠18 וכן ״מורת רוח״ שאילו היו [נשות עשו] רעות באיזו דברים, ובדברים רבים טובות, היה הרוח מכלכל מרירות הנפש על רעתן בדברים טובים שיחשוב עליהן. אבל היו רעות מאד, אין בהן טוב לכלכל בו המרירות שגרמו לנפש להזכיר יצחק ורבקה צדקתן. אבל לעשו לא היו מורת רוח. ואם יקשה בעיניך איך הניח יצחק את בנו הגדול אשר אהב לקחת מבנות הכנעני? ואם עשה נגד רצונו בדבר גדול כזה, איך אֲהֵבוֹ ורצה לברכו? דע כי לבד19 אברהם הקפיד על זה בנשואי יצחק. וזה ראיה כי דבריו לזקן ביתו היו ברוח הקדש ובו צפה כי יצחק לא ישא כנענית, גם צפה שתהיה אשתו מבית אביו לא של בנות הכנענים האסורות מאז לכל זרע אברהם. וראיה [לכך] כי רבקה לא מאסה בהן ולא מנעה את יעקב מקחת מהן, ורק בעבור שמרה רוחה מנשי עשו, ולכן אמרה ״מבנות חת כאלה״ לא בעבור שהן [בנות כנען] אסורות להם.
1. לשון מרד.
2. יהושע א, יח.
3. דברים כא, יח.
4. משלי ה, ד.
5. ערך. מרר.
6. משלי יד, י.
7. ר׳ יונה ג׳נאח, בשורשיו.
8. בראשית כו, לה.
9. תהלים קו, לג.
10. ירמיה ה, כג
11. ירמיה ה, יח.
12. הושע ה, א.
13. שמו״א א, טו.
14. מל״א כא, ה.
15. בראשית כז, מו.
16. בראשית א, ב.
17. הרחיב רבינו לבאר זאת בספרו ״יין לבנון״ (על אבות ד, ד ״שפל רוח״).
18. משלי יח, יד.
19. רק אברהם בלבד.
מרת רוח – מורות רוח ששתים היו, אך כן משפט הלשון בנקבות רבות לדבר הפעולה יחידה1, ולא כן בזכרים. וכן: ידיו אמונה (שמות י״ז:י״ב), בנות צעדה (בראשית מ״ט:כ״ב), תקראנה מלחמה (שמות א׳:י׳), חכמות בחוץ תרונה (משלי א׳:כ׳), חכמות נשים בנתה ביתה (משלי י״ד:א׳), מחשבות בעצה תכון (משלי כ׳:י״ח), כנפי יונה נחפה בכסף (תהלים ס״ח:י״ד), וחטאתינו ענתה בנו (ישעיהו נ״ט:י״ב), ועלתה ארמנותיה סירים (ישעיהו ל״ד:י״ג), רגזה בוטחות (ישעיהו ל״ב:י״א), ישועות בל נעשה ארץא (ישעיהו כ״ו:י״ח), הלהן תעגנה (רות א׳:י״ג).
ובעלי לשון לא הזכירו שכך המנהג בנקבות לבדן, וטעם השנוי הזה לא נתברר.⁠2
1. ר׳ י״ש רגייו כתב ״ובא בלשון יחיד, כלומר כל אחת מהן היתה מורת רוח״.
2. הכתב והקבלה העתיק כאן את לשונו של הרכסים לבקעה, והוסיף ״ואפשר כיון שמטבע הנשים להיות דעתן קלה עליהן ורובן מעשיהן ודבורן אינם באים מישוב דעת עצמן כ״א ע״ד הדמיון, כל מה שרואה ושומעת מחברותיה תעשה ותדבר גם היא, לכן עשיית נשים רבות ודבורן, אחרי שאין כוונה מיוחדת לכל אשה בפ״ע בעשייתה ודבורה רק מחמת התלותה בחברתה, מעשי כולן אינה חשובה כ״א למעשה אחד (ע״ד אמרם, סוטה מ״ז, אפי׳ מאה נשים כאחד דמיין), וכן אנשים רבים שיש במעשיהם כוונה אחת מיוחדת נאמר בלשון יחיד, כמו ויחן שם ישראל (שמות י״ט:ב׳).⁠״
א. כן בפסוק. בדפוס ראשון: ״בארץ״.
ותהיין מרת רוח – שרשו מרה, והוא מלשון הקנטה והכעסה, כמו כי המרו את רוחו (תהלים ק״ו ל״ג), ובא בלשון יחיד, כלומר כל אחת מהן היתה מורת רוח, והודיע הכתוב שמלבד שעשו היה רע מעללים, גם לקח לו נשים רעות ומורדות נגד רצון אביו ואמו, ולכן גם בניו נטו אחר טבע האב והאמהות והיו זרע מרעים, אבל יעקב מלבד היותו בעל מדות ישרות, גם הלך אחר עצת אביו ולקח לו נשים טובות והגונות אשר מהן יצא הזרע הנבחר, ובאה כאן ההודעה הזאת כמו הקדמה למה שיספר אח״כ שאמרה רבקה אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה, ושהלך יעקב פדנה ארם לקחת לו משם אשה:
מרת רוח – משפט הלשון בנקבות רבות לדבר בלשון יחיד כי הראוי מרות רוח ששתים היו, וכן ידיו אמונה, בנות צעדה, תקראנה מלחמה, חכמות בחוץ תרונה, חכמות נשים בנתה ביתה, מחשבות בעצה תכון, כנפי יונה נחפה בכסף, וחטאתינו ענתה בנו, ועלתה ארמנותיה סירים, רגזה בוטחות, ישועות בל נעשה ארץ, הרי לך שבנקבות רבות ידבר בלשון יחיד, ולא כן בזכרים ולא נתברר טעם השנוי הזה, (רל״ש). ואפשר כיון שמטבע הנשים להיות דעתן קלה עליהן ורובן מעשיהן ודבורן אינם באים מישוב דעת עצמן כ״א ע״ד הדמיון, כל מה שרואה ושומעת מחברותיה תעשה ותדבר גם היא, לכן עשיית נשים רבות ודבורן, אחרי שאין כוונה מיוחדת לכל אשה בפ״ע בעשייתה ודבורה רק מחמת התלותה בחברתה, מעשי כולן אינה חשובה כ״א למעשה אחד (ע״ד אמרם, סוטה מ״ז, אפי׳ מאה נשים כאחד דמיין), וכן אנשים רבים שיש במעשיהם כוונה אחת מיוחדת נאמר בלשון יחיד, כמו ויחן שם ישראל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 34]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

ליצחק ולרבקה: לכל אחד באופן אחר1, כאשר באמת לא נשתוו גם המה2 בהנהגתן לעשו ונשיו, שהרי ידעו3 שיצחק אוהב את עשו ולא כן רבקה. ולפעמים האהבה4 גורמת מורת רוח5 שבטוחות הן לעשות רע ולא יקצוף בשביל אהבה. ולפעמים השנאה6 גורמת מורת רוח7 שמצערות בהקלת כבוד ומראות שאינן חוששות לה, ומשום הכי כתיב ״ליצחק ולרבקה״ בפני עצמם. {ויש להסביר עוד שינוי בין ״מורת רוח״ של יצחק ושל רבקה, דמה שעשו בין אדם לשמים היה מורת רוח ליצחק, שלא הורגל לראות כך, משא״כ רבקה8. אבל בין אדם לחברו היה מורת רוח לרבקה שהיו מכעיסין אותה.}
1. ולכן לא ׳ליצחק ורבקה׳ אלא ״ולרבקה״ (הערת אאמו״ר).
2. יצחק ורבקה.
3. נשות עשו.
4. של יצחק לעשו, וממילא לנשיו.
5. מסוג אחד.
6. של רבקה לעשו, וממילא לנשיו.
7. מסוג אחר.
8. וז״ל החזקוני: ״ליצחק ולרבקה״ – ליצחק תחילה, כדברי רבותינו (ב״ר סה,ב), לפי שרבקה היתה בת כומרים לא הזיק לה טינופת של ע״ז כמו ליצחק בן קדושים. ועיין גם בב״ר סה,ד.
מרת – מלשון מרר = להיות מר, כלומר יגון, עגמת נפש; השווה משלי י״ד:י׳.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144