רעב בארץ ישראל – בראשית י״ב:י׳, בראשית מ״א:נ״ד-נ״ז, שמואל ב כ״א:א׳, מלכים א י״ח:ב׳, מלכים ב ד׳:ל״ח, מלכים ב ו׳:כ״ה, מלכים ב ח׳:כ״א, מלכים ב כ״ה:ג׳, רות א׳:א׳
(א) ‹פפ› ל=פרשה סתומה וַיְהִ֤י רָעָב֙ בָּאָ֔רֶץ מִלְּבַד֙ הָרָעָ֣ב הָרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בִּימֵ֣י אַבְרָהָ֑ם וַיֵּ֧לֶךְ יִצְחָ֛ק אֶל־אֲבִימֶ֥לֶךְאֶל־אֲבִימֶ֥לֶךְ =ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל!=אֶל־אֲבִימֶּ֥לֶךְ (מ״ם דגושה) בוודאי (ברויאר ציין בספק).
• הערות דותן וברויאר במהדורתו האחרונה (שניהם בספק) מֶֽלֶךְ־פְּלִשְׁתִּ֖ים גְּרָֽרָה׃
• ל!=אֶל־אֲבִימֶּ֥לֶךְ (מ״ם דגושה) בוודאי (ברויאר ציין בספק).
• הערות דותן וברויאר במהדורתו האחרונה (שניהם בספק)
There was a famine in the land, aside from the previousprevious | הָרִאשׁוֹן – Alternatively: "first". See Ramban who raises the possibility that the famine in Avraham's time was the first famine in the history of the world. famine that was in the days of Avraham, and Yitzchak went to Avimelekh,Avimelekh | אֲבִימֶלֶךְ – See Radak on verse 9, that Avimelekh is likely a title rather than a proper name, similar to "Paroh". [See Tehillim 34:1.] As such, this might be a different king than the Avimelekh with whom Avraham made a covenant. Cf. R"Y Bekhor Shor who disagrees. king of the Philistines, to Gerar.
[א]
לעיל פי״ב מאמר קל. בבאור. ובילקוט עשרה ״מיני״ רעבון באו לעולם. ועי׳ בתרגום רות א. א. ובחזקוני כאן כותב וכן תירגם רב יוסף במגלת רות. ובמדרש הגדול מקץ צד תרמ״ב. עשרה פעמים היה הרעב בכל העולם. ועי׳ בפי׳ הרמב״ן כאן. והרב״ח הקשה עליו מהמאמר שלפנינו. וכדברי הרמב״ן מבואר בפי׳ התוס׳ בהד״ז וצ״ע.
ויהי רעב בארץ, עשרה רעבון באו לעולם כו׳ א׳ בימי יצחק שנאמר ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון. (בראשית רבה סד)
[ב]
תנחומא תולדות ט. בקצור ולעיל מאמר סד.
ויהי רעב בארץ, בא וראה שכל מה שאירע לאברהם אירע ליצחק, אברהם ברח מאחיו ויצחק ברח מאחיו. אברהם גלה ויצחק גלה, אברהם נסתפקו על אשתו ויצחק נסתפקו על אשתו. אברהם קנאו בו פלשתים ויצחק כך, אברהם יצא ממנו צדיק ורשע ויצחק כך, אברהם היה רעב בימיו ויצחק כך. שנאמר ויהי רעב. (מדרש הגדול)
[ג]
בתוספתא סוטה פ״י מובא לעיל פכ״ד מאמר כ. אמנם במדרש אגדה מבואר דגם גבי יצחק היה הרעב לנסיון. ויהי רעב בארץ, זה הרעב בא בשביל יצחק שניסהו אם יקרא תגר אם לאו, ועמד בנסיון ולא קרא תגר, אלא הלך אל אבימלך מלך פלשתים כשם שעשה אברהם אביו. וכ״מ לקמן מאמר סז. וכן מבואר במדרש שמואל פכ״ח ויהי רעב בארץ וגו׳. מפני מה נצרפו האבות ברעבון כדי שיזכו בניהם לתורה כו׳ יצחק נצרף ברעבון ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון וגו׳ כו׳ עשרה רעבון באו לעולם כו׳ אחד בימי יצחק ויהי רעב וגו׳: וכ״ה בזהר ח״א קמ: ועיי״ש קמז: ובשכל טוב מביא מאמר הלק״ט ומוסיף כי צדיק נפטר מן העולם ועשו יצא מתרבותו. ועי׳ לעיל פכ״ה מאמר רכג.
ויהי רעב בארץ, לפי שמת אברהם אבינו בא רעב לעולם, כי מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיהו נ״ז:א׳). מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם, כי אותו היה על נסיון לרדת מצרימה וזה לא בא על נסיון אלא להודיע כי מפני הרעב נאסף הצדיק מן העולם. (לקח טוב)
[ד]
מעין דרש זה דרשו עוד פסוקים בב״ר כאן פס״ד. א) כתיב יודע ה׳ ימי תמימים וגו׳ יודע ה׳ ימי תמימים זה יצחק ונחלתם לעולם תהיה גור בארץ הזאת, לא יבושו בעת רעה בעת רעתו של אבימלך, ובימי רעבון ישבעו, ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון וגו׳. ב) בב״ר פס״ד לא ירעיב ה׳ נפש צדיק (משלי י, ג,) זה יצחק שנאמר גור בארץ הזאת וגו׳, והות רשעים יהדוף (שם שם) זה אבימלך, לא יבושו בעת רעה (תהלים לז יט) [בעת רעתו של אבימלך, ובימי רעבון ישבעו (שם שם) ויהי רעב בארץ וגו׳]. ועי׳ ילקוט תהלים רמז תשלא. מילמדנו בסגנון אחר. ג) בתנ״י תולדות ה. ד״א הנה עין ה׳ אל יראיו (תהלים לג, יח.) זה יצחק שהיה מיחל להקב״ה, להציל ממות נפשם שבקש ישמעאל להורגו כו׳ ולחיותם ברעב שבא בימיו הרעב שנאמר ויהי רעב. ועי׳ לעיל פי״ב מאמר קלג. בבאור מפתיחתא דאיכה פת׳ א׳. וצרף לכאן. ולעיל פכ״ה מאמר רכג.
ויהי רעב בארץ, נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וגו׳ (תהלים ל״ז:כ״ה) אין הקב״ה עוזב את הצדיקים בשעת הרעב לא להם ולא לבניהם אלא בזמן שהבצורת באה לעולם הקב״ה מתקין להם מהיכן יחיו כו׳ וכן ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון וילך יצחק. (תנחומא מקץ ו.)
[ה]
בהערות מביא מכתי״ק הראשון של בצורת והשני של מהומה, וכ״ה בכת״י מדרש החפץ הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם היה הראשון של בצורת וזה של מהומה אחרי המלחמות שמלכי העולם נלחמים באותה העת, ובכת״י מדרש הבאור כ׳ להיפך שהראשון רעב של מהומה וזה רעב של בצורת, שהרי כתיב בתריה ויריבו רעי גרר על המים לפי שהיתה שנת בצורת, ובסגנון אחר בכת״י אור האפלה, אמרו הראשון שהוא הראשון מכל רעב שהיה על הארץ. ראה לעיל מאמר א.
מלבד הרעב הראשון, וכי אין אנו יודעין שהוא רעב שני אלא בא הכתוב ללמדנו שהוא קשה וכבד מן הרעב הראשון. (מדרש הגדול)
[ו]
לגרדיקי בערוך ערך גרדקי מביא מתרגום ירושלמי כאן ״לגרדיקי״ וי״ג גרדיקה. ועי׳ לעיל פ״כ מאמר ט. בבאור וצרף לכאן, ובב״ר כאן איתא מפני מה גזרו על הניווי זה שבגרדיקי, ובירושלמי שביעית פ״ו הגירסא מפני מה ״לא״ גזרו ועי׳ בזה במפרשי הירושלמי והב״ר אם היה לגרר דין ארץ ישראל ובכפתור ופרח פי״א שג. מביא כתב רש״י ז״ל גור בארץ הזאת, גרר מפלשתים וגבולה מארץ ישראל שכן כתיב לכנעני תחשב חמשה סרני פלשתים, ולמטה מזה בפסוק י״ב כתב ז״ל בארץ ההיא אע״פ שאינה חשובה כשאר ארץ ישראל, ולפנינו בפירש״י ליתא. ועי׳ רמב״ן דברים ב, כג. ובפי׳ הטור עה״ת נח יא:
גררה, לגרדיקי. (בראשית רבה סד)
[ז]
לעיל פי״ב מאמר קלו. משם ר׳ נחמיה ומובא גם בשכל טוב כאן.
גררה, ר׳ יוחנן אומר כל הצריך למ״ד בתחלתו ניתן לו ה׳ בסופה. (מדרה״ג)
וַהֲוָה כַפְנָא בְּאַרְעָא בָּר מִכַּפְנָא קַדְמָאָה דַּהֲוָה בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם וַאֲזַל יִצְחָק לְוָת אֲבִימֶלֶךְ מַלְכָּא דִּפְלִשְׁתָּאֵי לִגְרָר.
There was a famine in the land, aside from the first famine that was in the days of Avraham. Yitzchak went to Avimelech, king of the Philistines, in Gerar.
א. ״מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן״ – ״בָּר מִכַּפְנָא קַדְמָאָה״, אבל ״וְחִבַּרְתָּ אֶת חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד״ (שמות כז ט) ״וּתְלָפֵיף... לְחוֹד״. לטעם ההבדל עיין להלן ״וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ״ (בראשית ל מ) ״בִּלְחוֹדוֹהִי״.
זיהוי אבימלך
ב. כתב רמב״ן: ״אל אבימלך מלך פלשתים – לא נודע אם הוא אבימלך אשר היה בימי אברהם, או שכל מלך פלשתים בעת ההיא יקרא כן, כי גם בימי דוד יקרא אבימלך. ודעת אונקלוס שהיה בנו״. כוונתו לת״א שלהלן (פסוק כח) עיין שם.
והוה כפנא בארעא בר מן כפנא קדמייה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדמייה״) גם נוסח חילופי: ״קדמייתא״.
דיהווה ביומוי דאברהם ואזיל יצחק לוות אבימלך מלכאהון דפלשתא[י] לגררה.
And there was a mighty famine in the land of Kenaan, besides the former famine which had been in the days of Abraham; and Izhak went to Abimelek king of the Philistaee at Gerar.
פרשה סד
[א] וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ – יוֹדֵעַ ה׳ יְמֵי תְמִימִם (תהלים ל״ז:י״ח), זֶה יִצְחָק. וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה (תהלים ל״ז:י״ח), גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת (בראשית כ״ו:ג׳), לֹא יֵבשׁוּ בְּעֵת רָעָה (תהלים ל״ז:י״ט), בְּרָעָתוֹ שֶׁל אֲבִימֶלֶךְ. וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ (תהלים ל״ז:י״ט), וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ.
[ב] לֹא יַרְעִיב ה׳ נֶפֶשׁ צַדִּיק (משלי י׳:ג׳), זֶה יִצְחָק, גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת (בראשית כ״ו:ג׳). וְהַוַּת רְשָׁעִים יֶהְדֹּף (משלי י׳:ג׳), זֶה אֲבִימֶלֶךְ. וַיְהִי רָעָב, עֲשָׂרָה רְעָבוֹן בָּאוּ לָעוֹלָם, אֶחָד בִּימֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן: אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ (בראשית ג׳:י״ז). אֶחָד בִּימֵי לֶמֶךְ: מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרֲרָהּ ה׳ (בראשית ה׳:כ״ט), אֶחָד בִּימֵי אַבְרָהָם: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה (בראשית י״ב:י׳). וְאֶחָד בִּימֵי יִצְחָק, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ. וְאֶחָד בִּימֵי יַעֲקֹב: כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב (בראשית מ״ה:ו׳). וְאֶחָד בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ (רות א׳:א׳). וְאֶחָד בִּימֵי דָּוִד: וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָּוִד (שמואל ב כ״א:א׳). וְאֶחָד בִּימֵי אֵלִיָּהוּ: חַי ה׳ אֱלֹהִים וגו׳ (מלכים א י״ז:א׳). וְאֶחָד בִּימֵי אֱלִישָׁע: וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן (מלכים ב ו׳:כ״ה). וְאֶחָד שֶׁהוּא מִתְגַּלְגֵּל וּבָא לָעוֹלָם, וְאֶחָד לֶעָתִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם וגו׳ (עמוס ח׳:י״א). רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר עִקַּר אַוְתֶּנְטְיָאָה שֶׁלּוֹ הָיָה בִּימֵי דָוִד וְלֹא הָיָה רָאוּי לָבוֹא אֶלָּא בִּימֵי שָׁאוּל, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיָה שָׁאוּל גְּרוֹפִית שֶׁל שִׁקְמָה, גִּלְגְּלוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וֶהֱבִיאוֹ בִּימֵי דָּוִד. שִׁילֹא חָטָא וְיוֹחָנָא מִשְׁתַּלְּמָא, אָמַר רַבִּי חִיָּא רַבָּה מָשָׁל לְזַגָּג שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ קֻפָּה מְלֵאָה כּוֹסוֹת וּדְיַטְרוֹטִין וּבְשָׁעָה שֶׁמְבַקֵּשׁ לִתְלוֹת אֶת קֻפָּתוֹ הָיָה מֵבִיא יָתֵד וְתוֹקְעָהּ וְנִתְלָה בָּהּ וְאַחַר כָּךְ הָיָה תּוֹלֶה אֶת קֻפָּתוֹ, לְפִיכָךְ כֻּלָּם לֹא בָאוּ בִּימֵי בְּנֵי אָדָם שְׁפוּפִים, אֶלָּא בִּימֵי בְּנֵי אָדָם גִּבּוֹרִים שֶׁיְכוֹלִים לַעֲמֹד. רַבִּי בֶּרֶכְיָה הֲוָה קָרֵי עֲלֵיהֶן: נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ (ישעיהו מ׳:כ״ט). רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר שְׁנַיִם בָּאוּ בִּימֵי אַבְרָהָם. רַב אַחָא אָמַר אֶחָד בִּימֵי אַבְרָהָם, וְאֶחָד בִּימֵי לֶמֶךְ. וְרָעָב שֶׁבָּא בִּימֵי אֵלִיָּהוּ רָעָב שֶׁל בַּצּוֹרֶת הָיָה, שָׁנָה עָבְדָא וְשָׁנָה לֹא עָבְדָא. רָעָב שֶׁבָּא בִּימֵי אֱלִישָׁע רָעָב שֶׁל מְהוּמָה הָיָה: עַד הֱיוֹת רֹאשׁ חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף (מלכים ב ו׳:כ״ה). רָעָב שֶׁבָּא בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים, רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם סְאִין הָיוּ, וְנַעֲשִׂים אַרְבָּעִים וְאַחַת, וְהָא תָּנֵי לֹא יֵצֵא אָדָם לְחוּץ לָאָרֶץ אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ סָאתַיִם שֶׁל חִטִּים הוֹלְכִים בְּסֶלַע, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא לִקַּח, אֲבָל מוֹצֵא לִקַּח אֲפִלּוּ סְאָה בְּסֶלַע לֹא יֵצֵא לְחוּץ לָאָרֶץ, וּלְפִי שֶׁיָּצָא אֱלִימֶלֶךְ לְחוּץ לָאָרֶץ נֶעֱנַשׁ שֶׁמֵּת הוּא וּבָנָיו.
[ג] וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ גְּרָרָה – לְגַרְדִּיקִי. רַבִּי דּוֹסְתָּאי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מִפְּנֵי מָה גָזְרוּ עַל הַנָּוֶה שֶׁבְּגַרְדִּיקִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נָוֶה רָע. וְעַד הֵיכָן, רַבִּי חָנִין אָמַר עַד נַחַל מִצְרָיִם.
[ה] [ויהי רעב בארץ] (בראשית כ״ו:א׳). זש״ה הנה עין ה׳ אל יראיו (תהלים ל״ג:י״ח), מדבר באברהם שנקרא ירא אלהים, שנאמר כי ירא אלהים אתה (בראשית כ״ב:י״ב), למיחלים לחסדו (תהלים שם) שהיה מיחל להקב״ה על פי. להציל ממות נפשם (שם), ממיתתו של נמרוד ולחיותם ברעב (שם) שבא בימיו, שנאמר ויהי רעב בארץ (בראשית י״ב:י׳).
ד״א הנה עין ה׳, זה יעקב, למיחלים לחסדו, שהיה יעקב מיחל להקב״ה, להציל ממות נפשם, ממיתתו של עשו, שהיה אומר יקרבו ימי [אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי] (שם כ״ז:מ״א), לחיותם ברעב, שבא בימיו.
ד״א הנה עין ה׳, זה שבטו של לוי, שנאמר ואתנם לי מורא [וייראני] (מלאכי ב׳:ה׳), למיחלים שהיו מיחלים להקב״ה בכל עת, להציל ממות נפשם, כשהן נכנסין להקריב קרבן, לחיותם ברעב, שנתן להם אחד מעשרה, שנאמר ואל הלוים (במדבר י״ח:כ״ו).
ד״א הנה עין ה׳, לפי שהוא אומר ברח דודי ודמה לך לצבי (שיר השירים ח׳:י״ד), מה הצבי הזה כשהוא ישן עין אחת קמוצה ואחת פתוחה, ואף את ודמה לך לצבי, לכך אמר דוד הנה עין ה׳ אל יראיו.
[ד״א הנה עין ה׳], זה יצחק, למיחלים שהיה מיחל להקב״ה, להציל ממות נפשם, שבקש ישמעאל להורגו, שנאמר ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק (בראשית כ״א:ט׳), ואין מצחק אלא הריגה, שנאמר יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (שמואל ב ב׳:י״ד), ולחיותם ברעב, שבא בימיו הרעב, שבא בימיו הרעב, שנאמר ויהי רעב בארץ.
(א-ב) [ו] וילך יצחק אל אבימלך וגו׳ (בראשית כ״ו:א׳). בקש לירד למצרים מיד נגלה עליו הקב״ה, א״ל אל תרד מצרימה (שם ב), אברהם ירד, ויצחק לא ירד, ולמה לא אמר לאברהם אלא ליצחק אל תרד מצרימה, אמר ר׳ הושעיא א״ל הקב״ה יצחק, אביך שבא מחוצה לארץ ירד למצרים, אבל אתה שנולדת בארץ ישראל ואתה עולה טהורה תרד בתמיה, לפיכך אל תרד מצרימה.
[5] [(Gen. 26:1:) NOW THERE WAS A FAMINE IN THE LAND.] This text is related (to Ps. 33:18): BEHOLD, THE EYE OF THE LORD IS ON THOSE WHO FEAR HIM.
Gen. R. 40:1.
It is speaking about Abraham, of whom it is read that he feared God. Thus it is stated (of Abraham in Gen. 22:12): THAT YOU FEAR GOD. (Ps. 33:18, cont.:) ON THOSE WHO WAIT FOR HIS STEADFAST LOVE, since < Abraham > was waiting for the Holy One, for this reason: (Ps. 33:19:) TO DELIVER THEIR LIFE FROM DEATH, < i.e., > from his execution by Nimrod. (Ibid., cont.:) TO KEEP THEM ALIVE IN THE FAMINE, the one which came in his days, as stated (in Gen. 26:1): NOW THERE WAS A FAMINE IN THE LAND.
Another interpretation (of Ps. 33:18): BEHOLD, THE EYE OF THE LORD < IS ON THOSE WHO FEAR HIM >. This < refers to > Jacob. (Ps. 33:18, cont.:) ON THOSE WHO WAIT FOR HIS STEADFAST LOVE, since Jacob waited for the Holy One.
Yalqut Shim‘oni, Pss., 720, explains that Jacob’s patient waiting took place after he had been told that Joseph was dead.
(Ps. 33:19:) TO DELIVER THEIR SOUL FROM DEATH, < i.e., > from his execution by Esau, who said (in Gen. 27:41): LET THE DAYS OF [MOURNING FOR MY FATHER COME, AND I WILL KILL MY BROTHER JACOB]. (Ps. 33:19, cont.:) TO KEEP THEM ALIVE IN THE FAMINE, the one which came in his days.
Another interpretation (of Ps. 33:18): BEHOLD, THE EYE OF THE LORD < IS ON THOSE WHO FEAR HIM >. This < refers to > the tribe of Levi, of whom it is stated (in Mal. 2:5): AND I GAVE THEM (i.e., life and peace) TO HIM
Buber’s reading, TO ME, is surely in error.
(i.e., Levi) AS WELL AS FEAR, [AND HE FEARED ME]. (Ps. 33:18, cont.:) ON THOSE WHO WAIT, since they were always waiting for the Holy One. (Ps. 33:19:) TO DELIVER THEIR SOUL FROM DEATH, when they enter < the Sanctuary > to offer sacrifice. (Ps. 33:19, cont.:) TO KEEP THEM ALIVE IN THE FAMINE, since he has given them a tithe, as stated (in Numb. 18:26): NOW < YOU SHALL SPEAK > UNTO THE LEVITES < AND SAY UNTO THEM: WHEN YOU RECEIVE THE TITHES FROM THE CHILDREN OF ISRAEL >.
Another interpretation (of Ps. 33:18): BEHOLD, THE EYE OF THE LORD < IS ON THOSE WHO FEAR HIM >, because it says (in Cant. 8:14): FLEE, MY BELOVED, AND BECOME LIKE A GAZELLE. Just as this gazelle sleeps with one eye open and one closed, so also < let it be with > you: AND BECOME LIKE A GAZELLE. Therefore David has said (in Ps. 33:18): BEHOLD, THE EYE OF THE LORD (like that of a gazelle) IS ON THOSE WHO FEAR HIM.
[Another interpretation (of Ps. 33:18): BEHOLD, THE EYE OF THE LORD < IS ON THOSE WHO FEAR HIM >.] This is Isaac. (Ibid., cont.:) ON THOSE WHO WAIT, since he was waiting for the Holy One. (Ps. 33:19:) TO DELIVER THEIR SOUL FROM DEATH, when Ishmael sought to kill him, as stated (in Gen. 21:9): THEN SARAH SAW THE SON OF HAGAR THE EGYPTIAN PLAYING. Now PLAYING can only mean "killing." Thus it is stated (in II Sam. 2:14): PLEASE LET THE YOUNG MEN ARISE AND PLAY BEFORE US.
The result of their “playing” was that they all killed each other. See below, Exod. 1:24.
(Ps. 33:19, cont.:) TO KEEP THEM ALIVE IN THE FAMINE, since the famine did come in his days, as stated (in Gen. 26:1): NOW THERE WAS A FAMINE IN THE LAND.
[6] (Gen. 26:1, cont.:) AND ISAAC WENT TO ABIMELECH…. He had wanted to go down to Egypt, < but > the Holy One immediately appeared to him. He said to him (in vs. 2): DO NOT GO DOWN TO EGYPT. Abraham went down < there >, but Isaac did not go down. Now why did he say, not to Abraham, but only to Isaac: DO NOT GO DOWN TO EGYPT? R. Hosha'ya said: The Holy One said unto Isaac: Because your father came to the land from abroad, he went down to Egypt; but, since you were born in the land of Israel and < represent > a pure burnt offering, how could you be going down?
Gen. R. 64:3.
Ergo (in Gen. 26:2): DO NOT GO DOWN TO EGYPT.
(Gen. 26:3:) RESIDE IN THIS LAND. R. Hanan said in the name of R. Samuel b. R. Isaac: Why < was such a command necessary >? He would not have wanted to become unclean outside the land. < He wanted to leave > because a decree had been issued, as stated (in Gen. 26:1): NOW THERE WAS A FAMINE. It therefore says (in vs. 3): RESIDE IN THIS LAND. R. Joshua ben Levi said: In this world the righteous have been rejected (rt.: TRP), as stated (in Ps. 111:5): HE HAS GIVEN teref (rt.: TRP)
In the context of Ps. 111:5, teref should be translated as FOOD, but here the context requires something with a negative meaning, such as REJECTION.
TO THOSE WHO FEAR HIM; but in the world to come, (ibid., cont.:) HE WILL ALWAYS REMEMBER HIS COVENANT.Gen. R. 40:2.
מלבד הרעב הראשון – וכי מה צורך להזכיר הרעב שהיה בימי אברהם, לומר לך שלא בא הרעב בימי אברהם אלא כדי לנסותו, אף רעב שבא בימי יצחק לא בא אלא כדי לנסותו, לקיים מה שנאמר ה׳ צדיק יבחן (תהלים י״א ה׳), ואומר טרף נתן ליראיו (שם קי״א ה׳) כדי לבחון, אבל לעתיד לבא יזכור לעולם בריתו (שם).
הרעב הראשון – ראשון לנסיון, הראשונים באו על חטא בימי אדם הראשון ובימי (אבימלך) [למך], אבל הרעב שבא בימי אברהם ובימי יצחק לא באו אלא לנסיון. ד״א הראשונים לא באו אלא בשביל רשעים ואלו באו בשביל הצדיקים.
ויהי רעב בארץ – זה הרעב בא בשביל יצחק שניסהו אם יקרא תגר אם לאו, ועמד בנסיון ולא קרא תגר, אלא הלך אל אבימלך מלך פלשתים כשם שעשה אברהם אביו.
(א-ג) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ – כְּתִיב (תהלים ל״ז:י״ח-י״ט) ״יוֹדֵעַ ה׳ יְמֵי תְמִימִים״ [זֶה יִצְחָק] ״וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה״ גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת. (תהלים שם) ״לֹא יֵבוֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה״, בְּרָעָתוֹ שֶׁל אֲבִימֶלֶךְ ״וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ״ וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ.
״לֹא יַרְעִיב ה׳ נֶפֶשׁ צַדִּיק״ זֶה יִצְחָק גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת. ״וְהֲוַּת רְשָׁעִים יֶהְדֹּף״ זֶה אֲבִימֶלֶךְ.
עֲשָׂרָה מִינֵי רְעָבוֹן וְכוּ׳ (כִּדְכָתוּב בְּרֶמֶז (מ״ו)).
אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ – עֲשֵׂה שְׁכוּנָה בָּאָרֶץ, הֱוֵי זֹרֵעַ, הֱוֵי נוֹטֵעַ. דָּבָר אַחֵר: שַׁכֵּן הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ.
גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת – אַתְּ עוֹלָה תְּמִימָה, מָה עוֹלָה אִם יָצְאָה חוּץ לַקְּלָעִים נִפְסֶלֶת, אַף אַתְּ אִם אַתְּ יוֹצֵא חוּץ לָאָרֶץ אַתְּ נִפְסָל.
כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל – הַקָּשׁוֹת וְכוּ׳ (בב״ר פס״ד). הָאֵל מִקְצָתָן אֵימָתַי אֲנִי נוֹתֵן לְךָ אֶת הַשְּׁאָר, לֶעָתִיד לָבֹא.
ת׳ם כאן ג׳וע פי אלבלד סוי אלג׳וע אלאול אלד׳י כאן עלי עהד אברהים פמצ׳י יצחק אלי אבימלך מלך פלסטין אלי אלכ׳לוץ.
אחר כך היה רעב בארץ, מלבד הרעב הראשון שהיה בתקופת
בניגוד לתרגום הרגיל של ״בימי״ – ״פי איאם״, כאן מתרגם רס״ג ״עלי עהד״, שמשמעותו המילולית היא: ״בתקופת״ או ״בזמן שלטונו/תקופתו של״, והוא מדגיש את התקופה כתקופת שלטון או אחריות של מישהו.
אברהם, והלך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים אל החלוץראה לעיל י, יט ובהערה שם.
.
מלבד הרעב הראשון – למה הוצרך לאמר, והלא אנו יודעים שרעב זה אינו הרעב ההוא, אולי להודיענו שטבעו היה קשה כזה שבימי אברהם.
קו׳ מלבד הרעב הראשון לם אחתאג׳ אלי ד׳לך ונחן נעלם אן הד׳א אלג׳וע סוא ד׳לך לעלה אעלמנא אן אלחאל פיה כאנת צעבהֵ כהי פי זמאן אברהם.
ויהי רעב בארץ – לפי שמת אברהם אבינו בא רעב לעולם. כי מפני הרעה נאסף הצדיק.
מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם – כי אותו היה על נסיון לרדת מצרימה וזה לא בא על נסיון. אלא להודיע כי מפני הרעב נאסף הצדיק מן העולם.
ויהי רעב בארץ – זה אחד מעשרה רעבון שבא לעולם, וכבר דרשנום:
מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם – ומה ת״ל, אלא כשנפטר אברהם בא רעב לעולם, אותו שהיה בימי אברהם לא היה אלא לנסותו, וזה רעב לא בא על נסיון, אלא להודיע כי צדיק נפטר מן העולם, ועשו יצא מתרבותו:
וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים נררה – כמו לגרר, ולפי שהוצרך לתיבה למ״ד בראש התיבה הוטל לה ה״א בסופה:
מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם – כדכתיב: ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה (בראשית י״ב:י׳). לא הוצרך פסוק זה אלא להודיעך שכשם שאברהם אביו היה הולך בשביל הרעב למצרים, כך יצחק היה יורד למצרים דרך ארץ פלשתים, דרך קצרה, כדכתיב: ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא (שמות י״ג:י״ז). ולכך אמר לו הקב״ה אל תרד מצרימה (בראשית כ״ו:ב׳), לפי שיודע הקב״ה שהיה יורד למצרים.
בגיליון כ״י וינה 23 מובא ביאור כמעט זהה בשם ר׳ שמואל אך הוא מסתיים: ״וזהו שאמר הקב״ה לו אל תרד מצרימה כמו שעשה אביך, שתתברך בארץ הזאת, וכן מצא ויזרע יצחק וגומ׳ ויברכהו י״י (בראשית כ״ו:י״ב)״.
Millevad ASIDE FROM THE PREVIOUS FAMINE THAT HAD OCCURRED IN THE DAYS OF ABRAHAM: As it is written (Gen. 12:10), "There was a famine in the land, and Abram went down to Egypt." The only purpose of this verse is to inform you that just as his father, Abraham, was wont to go to Egypt to escape famine, so also Isaac was on his way to Egypt, via Philistia – the short route, as it is written (Ex. 13:17), "God did not lead them by way of the land of Philistia, although it was nearer." That is why God said to him (vs. 2), "Do not go down to Egypt," for God knew that he was on his way to Egypt.
In vs. 2, God's command to Isaac not to enter Egypt is startling for, as Dillmann puts it, "the intention to do so is not previously intimated." Rashbam therefore attempts to prove that the text had already, even before vs. 2, hinted that Isaac intended to go Egypt by the use of the extraneous phrase – "aside from the previous famine that had occurred in the days of Abraham" – a phrase that leads the reader to believe that Isaac will follow (literally) in his father's footsteps. Isaac's arrival in Philistia, according to Rashbam, reinforces this assumption as Philistia is the most convenient route from Palestine to Egypt.
See a similar interpretation in Nahmanides
See a similar interpretation in Nahmanides
אל אבימלך – TO AVIMELEKH – who was in a covenant with his father.
ויהי רעב בארץ – בארץ כנען.
מלבד הרעב
כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 194 חסר: ״הרעב״.
– לומר שלא היה רעב אחר מאז ועד עתה, ולא יצא אברהם מן הארץ אלא מפני הרעב, וכן יצחק בנו לא יצא אלא מפני הרעב. ומפני המקנה הרב שהיה להם היו יוצאים מן הארץ מפני הרעב.
וילך יצחק וגו׳ – לפי שהיה ברית בין אברהם אביו ובין אבימלך, ואמר לו: ולניני ולנכדי (בראשית כ״א:כ״ג). הלך אליו לגור בארצו עד יעבר הרעב.
ויהי רעב בארץ, in the land of Canaan.
מלבד, meaning that since the last mentioned famine in Genesis chapter 12, there had not been another famine in the land of Canaan. The only reason Avraham had left the land of Canaan at that time had been the famine, and his desire to save the vast herds of cattle and sheep owned by him at that time.
וילך יצחק, Yitzchok, relying on the treaty between his father and Avimelech the King of the Land of the Philistines, considered it the natural thing to do to move to the region ruled over by Avimelech in order to sojourn there until the famine would pass. Avimelech at that time had stipulated that the treaty between them would remain in force for grandchildren and great grandchildren of the signatories. (21,23)
ויהי רעב וג׳ – קשה לדעת מה תועלת {יש} במה שאמר מלבד הרעב וג׳ אחרי שזה {כבר} מבואר. ואמרו כי זה להודיע שהיה קשה וכבד כאותו {הרעב} שהיה בימי אברהםעה. ציין המהדיר ללשון דומה במדרש הגדול אלא שסיים שלא נודע מקורו. כיום שזכינו לפירושו הארוך של רס״ג לספר בראשית (מהדורת צוקר עמ׳ 427), בקל יווכח שרס״ג הוא מקורו, אלא שכדרכו הרחיב רבנו לפרש כוונתו. וראה בהערה שם (הערה 55) שכתב שלשון רס״ג הוא שהיה הרעב קשה כבימי אברהם, ולשון מדרש הגדול שהיה קשה יותר מזה של אברהם. וכ׳ עוד שלשון הכתוב ׳מלבד׳ מתפרש יותר כד׳ רס״ג ע״ש, – ולשון רבנו כלשון רס״ג., ולכן נתעורר יצחק לנסיעה, ולא היה נוסע מפני רעב קל.
והליכתו ע״ה לגרר {היתה} או כעובר אורח ודעתו {לרדת} למצריםעו. כן פירשו רש״י (להלן פסוק ב) ורשב״ם ורמב״ן., או בכוונה להתישב שם {בארץ גרר}, וכאשר לא פרקה {ארץ גרר} מעליו את משא {הרעב} עלה בדעתו לצאת ממנה וללכת למצריםעז. ר״ל, שלכאורה לפירוש השני שכוונתו היתה להתיישב בגרר, מדוע הוצרך הקב״ה להזהירו שלא ירד מצרימה, הלא מעולם לא היתה כוונת יצחק לזה. וע״ז תירץ שאחר תקופה לשהייתו בגרר נמלך יצחק בדעתו וחשב לירד למצרים., ונאמר לו בנבואה שלא ירד למצריםעח. נראה שלצד הראשון באה לו הנבואה תיכף עם ביאתו לגרר כמשמעות הכתובים, ואילו לצד השני היתה זה אחר שנתיישב שם זמן מה והחליט לצאת למצרים..
ויהי רעב בארץ – וכסבור היה יצחק שמיד היה מתחיל גלות מצרים. אמר לו הקב״ה: אל תרד מצרימה (בראשית כ״ו:ב׳), כלומר אין הגלות העתיד להיות במצרים מתחיל מעכשיו.
מלבד הרעב הראשון – למדך הכתוב שזה שני היה, וכן תרגם רב יוסף במגילת רות.
וילך יצחק אל אבימלך – שהיה בעל ברית של אביו.
שאוב מר״י בכור שור.
מלך פלשתים גררה – דעתו של יצחק הייתה לירד למצרים דרך ארץ פלשתים דרך קצרה, כדכתיב: ולא נחם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא (שמות י״ג:י״ז).
שאוב מרשב״ם.
ויהי רעב בארץ, there was a famine in the land (Canaan); Yitzchok thought that this was a signal that the exile of Avraham's descendants predicted to him was about to begin; this is why he headed for Egypt. God revealed to him that he had erred; this is why He told him not to proceed to Egypt but to remain within the boundaries of the land of Canaan. (Philistine region) He indicated to him that the exile in Egypt was not yet about to commence.
מלבד הרעב הראשון, "in addition to the previous famine," (in his father's lifetime) According to some commentators this was already the second famine in Yitzchok's lifetime.
וילך יצחק אל אבימלך, "Yitzchok went to Avimelech" (whose land had not been affected, and with whom Avraham had made a reciprocal treaty.)
מלך פלשתים גררה, "the King of the Philistines whose capital was in G'ror." At that time it had still been Yitzchok's intention to use the land of the Philistines as a shortcut to Egypt. (Compare Exodus 13,17 where God did not use the land of the Philistines as a shortcut to lead the Israelites to the land of Canaan.)
מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם – אולי לא היה רעב בעולם עד ימי אברהם, על כן ימנה הכתוב ממנו, כי מה צורך להזכיר זה.
והנכון בעיני: כי זה להגיד כי היו זוכרים אותו הרעב הראשון ומספרים עליו, שבעבורו ירד אברהם למצרים ושם עשה לו השם כבוד גדול, ולכן היה יצחק חפץ ללכת בדרך אבותיו לירד שם, עד שנאמר לו: אל תרד מצרימה (בראשית כ״ו:ב׳). וטעם המניעה אמרו רבותינו (בראשית רבה ס״ד:ג׳): אתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך.
ולדעתי נכלל עוד בענין רמיזה בעתיד: כי גלות אברהם אל מצרים מפני הרעב רמז שיגלו בניו שם, ולכתו אל אבימלך לא היה גלות כי היה שם יושב ברצונו. אבל ירידתו של יצחק שם מפני הרעב ירמוז לגלות, כי גלה ממקומו בעל כרחו והלך אל ארץ אחרת. והנה גלותו ממקומו היה אל ארץ פלשתים שהוא
כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2. בדפוס ליסבון: ״שהיא״.
ארץ מגורי אביו, וירמוז לגלות בבל שהוא מקום מגורי אבותם שהוא באור כשדים. ודע כי הגלות הנזכר ירמוז למעשה יצחק, כאשר לא לקחו אשתו ולא היה לו שם רק הגלות והפחד, ומתחלה אמר: הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת (בראשית כ״ו:י״א), ולימים חזר בו ואמר לו: לך מעמנו (בראשית כ״ו:ט״ז), ואחרי כן חזרו אליו בברית. וכן גלות בבל גלו שם מפני זלעפות רעב (איכה ה׳:י׳), ומעת היותם שם לא עבדום ולא ענו אותם, אבל היו גדוליהם שרים במלכות, ואחרי כן אמרו: מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל (עזרא א׳:ג׳), והזהירו עליהם שרי עבר הנהר והפחות, ואחרי כן בטלו הבנין והות בטלא עד זמן ועידן, אחרי כן חזרו ונתנו רשות בבנין והזהירו ואמרו: די להוון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצליין לחיי מלכא ובנוהי (עזרא ו׳:י׳).
אל אבימלך מלך פלשתים – לא נודע אם הוא אבימלך אשר היה בימי אברהם או שכל מלך פלשתים בעת ההיא יקרא כן, כי גם בימי דוד יקרא אבימלך. ודעת אנקלוס שהיה בנו.
וטעם וילך יצחק אל אבימלך – כי היה בדעתו לרדת
כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ללכת״.
מצרימה, והלך אל אבימלך בעל ברית אביו אולי ייטב עמו בימי הבצרות ולא יצטרך לירד למצרים. והנה אבימלך מפני בריתו של אברהם לא נגע בו ולא בביתו כלל, אבל אנשי המקום בקשו ממנו דרך שאלה לאשתו, והוא אמר: אחותי היא, ואף על פי כן לא נגע בה המלך ולא איש מאנשיו כי היו נזכרים בענין אברהם. ולכך אמר לו כמעט שכב אחד העם (בראשית כ״ו:י׳), יאמר: אני לא נגעתי בה ונשמרתי ממנה אבל קרוב היה שיכשל בה אחד מאנשי הארץ, והיית מביא עלינו אשם כאשר היה עלינו חטא בענין אביך.
BESIDE THE FIRST FAMINE THAT WAS IN THE DAYS OF ABRAHAM. Perhaps
In my opinion, there is also included in this subject a reference to the future. Abraham's exile into Egypt on account of the famine is an allusion to the exile of his children there.
Know further that this Babylonian Exile mentioned is mirrored in the events which befell Isaac in that they did not take his wife
"Perhaps." Since in Bereshith Rabbah 25:3, it is stated that there were ten famines in the world, the first one having been in the days of Adam, Ramban writes, "Perhaps," meaning that a famine of such magnitude had never occurred before the days of Abraham, and this explains why Scripture uses it as a reference point.
there was no famine in the world until the days of Abraham. This is why Scripture counts from it, for otherwise, what need is there to mention it? In my opinion the correct reason why Scripture mentions it is to tell us that people remembered the first famine, mentioning that on account of it Abraham went down to Egypt and there G-d did him great honor. It was for this reason that Isaac wanted to go in his father's footsteps by descending into Egypt until it was said to him, Go not down into Egypt.(2) here.
The reason for the prohibition has been stated by our Rabbis: "You [Isaac] are a perfect burnt-offering and residence outside of the Land of Israel does not befit you."Quoted by Rashi in this form. The source is in Bereshith Rabbah.
In my opinion, there is also included in this subject a reference to the future. Abraham's exile into Egypt on account of the famine is an allusion to the exile of his children there.
See Ramban above, 12:10, for complete exposition of this subject.
His going to AbimelechChapter 20.
however was not an exile for he resided there of his own volition. But Isaac's going [to the land of Abimelech, as recorded here in this verse, And Isaac went unto Abimelech] on account of the famine, does allude to an exile since he left his place against his will and went to another land. Now Isaac's exile was from his own place to the land of the Philistines, which was the land in which his father had resided. This alludes to the Babylonian Exile, which took place in the land in which their ancestors had resided, namely, Ur of the Chaldees.In view of the fact that Ramban, at the end of Seder Noach (11:28), states his opinion at length that Abraham's birthplace was not Ur of the Chaldees, it is necessary to say that the author's reference here is to the time when Terah, his father, took him there, and while being there his life was saved by a miracle. See Ramban there at the end of (28).
Know further that this Babylonian Exile mentioned is mirrored in the events which befell Isaac in that they did not take his wife
As they did to Abraham in Egypt. (12:15).
in the land of the Philistines. Rather, his lot there was only exile and fear. At the beginning Abimelech said, He that toucheth this man or his wife shall surely be put to death.Further, (11).
Later he regretted it and said, Go from us.(16) here.
Afterwards, he returned and made a covenant with IsaacVerses 25-31 here.
Similarly, in the Babylonian Exile, they were exiled there because of the burning heat of famine,Lamentations 5:10.
and while there, they were neither subjugated, nor were they treated harshly. On the contrary, their leaders were princes in the government. Later on, they said, Whosoever there is among you of all His people — his G-d be with him — let him go up,Ezra 1:3.
even alerting the princes and governors beyond the RiverEuphrates. The term "beyond the River" here applies to the region beyond the River westward from the standpoint of those in Babylonia or Persia.
to help them. Later on, they ceased work [on the House of G-d in Jerusalem], and it ceased "for a season and a time."See Ezra 4:24 and Daniel 7:12.
Later, they again changed their policy and gave permission for the construction of the House of G-d, saying, That they may offer sacrifices of sweet savor unto the G-d of heaven, and pray for the life of the king and his sons.Ezra 6:10.
TO ABIMELECH, KING OF THE PHILISTINES. It is not known whether this is the same Abimelech who lived in the days of Abraham
The reason that Isaac went to Abimelech was that he intended to go down to Egypt, so he went to Abimelech, his father's confederate, in the hope that perhaps he would deal kindly with him in the days of the famine, thus making it unnecessary for him to go down to Egypt. Now Abimelech, on account of his covenant with Abraham, did not harm him or his family at all. However, the men of the place
Chapter 20.
or whether every Philistine king was so called, for in the time of David he was also called Abimelech.Psalms 34:1.
Onkelos, however, is of the opinion that the Abimelech with whom Isaac dealt was a son [of the one mentioned in the account of Abraham].Ramban refers to Onkelos' translation of (28), Let there be now an oath between us, and thee, which Onkelos translates as follows: "Let there be now an oath which was between our fathers between us and thee." Thus Onkelos states that the present Abimelech was a son of the one who lived in the days of Isaac's father.
The reason that Isaac went to Abimelech was that he intended to go down to Egypt, so he went to Abimelech, his father's confederate, in the hope that perhaps he would deal kindly with him in the days of the famine, thus making it unnecessary for him to go down to Egypt. Now Abimelech, on account of his covenant with Abraham, did not harm him or his family at all. However, the men of the place
(7) here.
asked Isaac, in mere quest, concerning his wife, and he said, She is my sister.(7) here.
Even so, neither the king nor any of his men touched her for they remembered the affair of Abraham.Chapter 20.
Hence Abimelech said, One of the people might lightly have lain,(10) here.
meaning to say, "I Abimelech did not touch her, and I was careful concerning her, but one of the men of the land might easily have stumbled, and then you would have made us incur guilt, as we sinned in the matter of your father."
ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון – כתב הרמב״ן בזה אולי לא היה רעב בעולם עד ימי אברהם, ויש לתמוה עליו שהרי אמרו רז״ל עשרה רעבון באו לעולם, אחד בימי אדם הראשון שנאמר (בראשית ג׳:י״ז) ארורה האדמה בעבורך, ואחד בימי למך שנאמר (שם) מן האדמה אשר אררה ה׳, אבל הנכון שיהיה באור הכתוב הראשון לזה לא ראשון לעולם, וכן פירש הרב הוא בעצמו כי היו זוכרים הרעב הראשון ומספרים עליו כי מפני הרעב ההוא הוצרך אברהם לצאת מן הארץ ולרדת למצרים, ויצחק בנו רצה ללכת בדרך אבותיו ולרדת למצרים עד שאמר לו הקב״ה אל תרד מצרימה.
וכתב הרב ז״ל כי הפרשה הזאת בענין יצחק עם אבימלך הכל רמז ודוגמא לגלות בבל, כי גלות אברהם למצרים מפני הרעב רמז שיגלו בניו לשם, ולכתו אל עיר גרר אל אבימלך לא היה גלות כי ברצונו הלך, דכתיב ויסע משם אברהם ארצה הנגב וגו׳ ויגר בגרר, אבל הליכתו של יצחק שם כענין שכתוב וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה ירמוז לגלות כי גלה ממקומו בעל כרחו והלך אל ארץ אחרת, והנה גלותו היה ממקומו אל ארץ פלשתים שהיא ארץ מגורי אביו, וירמוז לגלות בבל שהוא מקום מגורי אבותינו שהיו באור כשדים.
ודע כי הגלות הנזכר רמוז במעשה יצחק כאשר לא לקחו אשתו ולא היה להם רק הגלות והפחד, ומתחלה אמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת, ולאחר ימים חזר בו ואמר לו לך מעמנו ואחרי כן חזרו אליו בברית, וכן בגלות בבל גלו שם מפני זלעפות רעב, ובהיותם שם לא עבדום ולא ענו אותם אבל היו גדולי השרים במלכות, ואחרי כן אמרו (עזרא א׳:ג׳) מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל, והזהירו עליהם שרי עבר הנהר, ואח״כ בטלו הבנין והיה בטל עד זמן ועדן, ואח״כ חזרו ונתנו רשות בבנין והזהירו ואמרו (עזרא ו׳:י׳) די להוון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי.
הגיד הכתוב כי כשהיה הרעב הזה הלך יצחק אל אבימלך, הוא היה אותו אבימלך שהיה בימי אביו שכרת עמו ברית והלך אליו אולי ייטיב לו בימי הבצורת ולא יצטרך לרדת למצרים, ואבימלך זה מפני בריתו של אברהם לא נגע בו ולא בביתו כלל, אבל אנשי המקום שאלו ממנו דרך שאלה בעבור אשתו, וזהו שכתוב וישאלו אנשי המקום לאשתו ואעפ״כ לא נגעו בה כי היו נזכרים ברית אברהם, וזהו שאמר לו כמעט שכב אחד העם את אשתך, כלומר אני לא נגעתי בה ונשמרתי ממנה אבל קרוב היה שיכשל בה אחד מאנשי הארץ והיית מביא עלינו אשם כאשר בא בזמן אביך, ע״כ.
ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון, "There was famine on earth, apart from the first famine, etc." Nachmanides writes concerning this statement that it is possible that the first famine on earth was the one reported in Genesis 12,10 during the days of Avraham. His comment is surprising in view of what we learned in Bereshit Rabbah 64,2 that there were a total of 10 famines which have been mentioned in the Bible, the first one of which occurred in the days of Adam as a result of God cursing the earth for his sake (Genesis 3,17). The second is supposed to have occurred during the time of Lemech, Noach's father who greeted Noach's birth as a good omen, saving mankind from the earth which had been cursed (Genesis 5,29).
The correct interpretation of our verse is that the word "the first famine," referred to in our verse describes the post-deluvian world, not the "first" ever. This is evident even from the continuation of Nachmanides' commentary in which he writes: "for they were remembering the first famine and telling each other about it." On account of that famine Avraham had felt impelled to leave the land of Canaan and to descend to Egypt. Yitzchak, true to the example set by his father, wanted to do the same, until God restrained him by telling him not to go to Egypt.
The correct interpretation of our verse is that the word "the first famine," referred to in our verse describes the post-deluvian world, not the "first" ever. This is evident even from the continuation of Nachmanides' commentary in which he writes: "for they were remembering the first famine and telling each other about it." On account of that famine Avraham had felt impelled to leave the land of Canaan and to descend to Egypt. Yitzchak, true to the example set by his father, wanted to do the same, until God restrained him by telling him not to go to Egypt.
Nachmanides, in commenting on this whole paragraph, involving Yitzchak and Avimelech, writes: "this entire paragraph is full of allusions and foreshadows what would happen to the Jewish people when they would go into exile to the land of the Babylonians. Whereas the exile of Avraham into Egypt had been due to a famine, foreshadowing that his descendants would also descend there on account of a famine, this exile of Avraham to Gerar was voluntary (Genesis 20,1) "Avraham journeyed from there to the land of the South and settled between Kadesh and Shur and he sojourned in Gerar."
The descent of Yitzchak to Gerar, as opposed to that of his father, was involuntary and occurred at the specific command of God. (verse 2) It therefore can serve as a preview of an exile to a land one's fathers had come from. Just as Avraham had come from Babylonia before migrating to the land of Canaan, so when his or Yitzchak's descendants would march into exile it was fitting that the place they would be exiled to would be the land they had originally come from.
The descent of Yitzchak to Gerar, as opposed to that of his father, was involuntary and occurred at the specific command of God. (verse 2) It therefore can serve as a preview of an exile to a land one's fathers had come from. Just as Avraham had come from Babylonia before migrating to the land of Canaan, so when his or Yitzchak's descendants would march into exile it was fitting that the place they would be exiled to would be the land they had originally come from.
Please remember that Yitzchak's "exile" was different from his father's. Avimelech did not rob him of his wife. He only lived in fear that this might happen, fear being one of the hallmarks of living in exile. At the beginning, as soon as Yitzchak arrived, Avimelech had issued instructions that no one should dare harm Yitzchak (verse 11), whereas ultimately he expelled him from his country (verse 16). Eventually, the same people who had expelled him sought an alliance with Yitzchak. This is very similar to the experience of the Jewish people during the Babylonian exile. The exile commenced due to the terrors of hunger (Lamentations 5,10). During the Jews' stay in Babylon they were not oppressed, and many of them rose to positions of great influence. Finally, [after the Babylonians had themselves become vassals of the Persians, Ed.] King Coresh proclaimed that they were free to return to their homeland and gave them money and a military escort to protect them on the way (Ezra 1,3). He even warned the surrounding kingdoms not to molest the returning Jews (Ezra chapter 4 and Daniel chapter 7).
Basically, what the Torah tells us in this paragraph is that there was a famine and Yitzchak went to the land of the Philistines, a land governed by the same Avimelech who had already governed it in the days of Yitzchak's father and who had concluded a sacred covenant with his father. This was the reason Avimelech did not dare touch Yitzchak. [Originally, Avimelech had requested the covenant because he was afraid of what might happen to his offspring when the Jews would take over the country. It had not occurred to him that Avraham's son might use his own country as a safe haven from famine. Ed.] The inquiry about the status of Rivkah was not made by Avimelech but by the local inhabitants, and this is why the Torah was careful to write (verse 7) "the men of the place inquired about his wife." In spite of being told that Rivkah was not Yitzchak's wife they did not molest her remembering the covenant with Avraham, Yitzchak's father. When Avimelech protested to Yitzchak that "someone from the local population almost slept with Rivkah," (verse 10) he meant: "I did not touch her and I was extremely careful not to get involved with her. But, at the same time, it was very possible that one of my countrymen could have done so and then you Avraham would have been the immediate cause of making us guilty just as happened in your father's time." Thus far Nachmanides
ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון – מהו הראשון היה לו לומר מלבד הרעב שהיה בימי אברהם אלא הוא היה הרעב הראשון שהיה בעולם.
מלבד הרעב הראשון – כתב הרמב״ן אולי לא היה רעב בעולם עד אברהם על כי מונה הכתוב ממנו כי מה צורך להזכירו עתה. ויתכן כי לכך הזכירו כי היו זוכרים אותו ואומרי׳ שבעבורו ירד אברהם למצרים ושם נעשה לו כבוד גדול ולכך היה חפץ יצחק לילך בדרך אבותיו עד שנא׳ לו אל תרד מצרימה וטעם המניעה כמו שפי׳ רש״י שאמר לו הב״ה אתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך. ומה שפי׳ רש״י לקמן ויזרע יצחק בארץ ההיא אע״פ שאינה חשובה כארץ ישראל פי׳ שאינה חשובה כעיקר ארץ ישראל אבל לעולם מארץ ישראל היתה.
וי״מ: שלכך מנעו מלירד מצרימה לפי שכבר נגזרה גזירת השעבוד ואלו היה יורד שם לא היה יכול לצאת משם עד קץ. וכתב הרמב״ן כי גם זה סימן לבנים כי גלות אברהם למצרים מפני הרעב סימן לבניו שיגלו שם ולכתו אל אבימלך לא היה גלות כי שם היה יושב ברצונו אבל ירידתו של יצחק מפני הרעב רומז לגלות כי גלה ממקומו בעל כרחו וגלותו היה לארץ פלשתים שהיא ארץ מגורי אבותיו ורומז לגלות בבל שהיה מקום מגורי אבותינו שהיו בארץ כשדים והגלות ההוא דומה למעשה יצחק כאשר לא לקחו אשתו ולא היה לו שם רק פחד וגלות ומתחלה אמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת וחזר בו ואמר לך מעמנו ואחר כן חזרו אליו בברית כך גלות בבל גלו שם מפני זלעפות רעב ולא עבדוה ולא ענום אלא היו גדוליהם שרים למלכות ואחרי כן אמרו מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל והזהירו עליהם שרי עבר הנהר והפחות ואחרי כן בטלו הבנין ואחרי כן חזרו ונתנו רשות בבנין:
וילך יצחק אל אבימלך – אפשר כי הוא אבימלך שהיה בימי אברהם או שכל מלך פלשתים בעת ההיא יקרא אבימלך וכן בימי דוד נקרא אבימלך ובעבור כי היה דעתו לרדת למצרים הלך לאבימלך אולי ייטיב עמו ואבימלך בעבור הברית לא נגע בו ולא בביתו כלל אלא שאנשי המקום בקשו ממנו דרך שאלה על אשתו ואמר אחותי היא ואעפ״כ לא נגע בה המלך ולא איש מאנשיו כי היו נזכרים מענין אברהם ולכך אמר לו כמעט שכב אחד העם אע״פ שנזהרנו שלא נגענו בה אבל קרוב הי׳ שיכשל בה אחד מאנשי הארץ והיית מביא עלינו חטא כאשר עשה אביך:
מלבד הרעב הראשון, "in addition to the first famine, etc." Nachmanides, basing himself on the word הראשון, "the first ever," speculates that the famine in Avraham's time may have been the first famine on record in antiquity. If not, why was there a need to once more refer to a famine, which, at this time, does not interest the reader at all?
It is possible that the reason that the Torah does refer to the previous famine is that people in Yitzchok's generation still recalled the famine which had occurred some 70-80 years earlier, and they recalled that Avraham had moved to Egypt at the time on account of that famine. They also remembered that Avraham had become a very wealthy man during his stay in Egypt, and had even retained all that newly acquired wealth despite his confrontation with the Pharaoh of Egypt. It was natural then to expect that like father like son, Yitzchok too, would move to Egypt to await the end of the famine there. This is why God told him not to leave the Holy Land, or, more specifically, not to move to Egypt. God added that He would extend His blessing to him. He renewed the oath He had sworn to Avraham at the time.
Rashi explains the reason why Yitzchok was not to descend to Egypt being the fact that someone who had been a burnt offering on the altar on the Holy Mount Moriah is not to demean himself by leaving the Holy Land.
Other commentators feel that God stopped Yitzchok from traveling to Egypt because in the Heavenly Court the decree that the Jewish people would be enslaved in Egypt had already been promulgated, so that if he had traveled there he could not have left until the end of that period of enslavement.
Nachmanides writes that God's directive to Yitzchok was also a סימן, a historical preview of what the Jewish people would experience when the time came, i.e. that any move to Egypt was a move to eventual exile, and that Yitzchok's sojourn in the part of the Holy Land occupied by the Philistines under Avimelech was not considered as part of that exile. The very fact that our patriarchs resided in that land is proof that it is ancestral land and will forever remain part of the Holy Land promised to Avraham by God. The fact remains that in spite of Avimelech having been a partner of Avraham in a non-aggression pact extending for 3 generations, this did not prevent him or his son from expelling Yitzchok. Eventually, Avimelech personally, did not harm Yitzchok seeing he had sworn an oath of friendship to Avraham; His subjects, however, did what they could to make life miserable for Yitzchok. The Jewish exile experience in Babylonia is compared to Yitzchok's experience in the land of the Philistines, welcome turning into hatred and even the destruction of our Temple by the Babylonians. This was followed by another change of heart, this time by the Persians. [Rabbi Chavell traces the Ramban's historical analysis by quoting both from the Book of Ezra and the Book of Daniel. Ed.]
At any rate, the Philistines remembered that God had protected Avraham against outrages done by both the Egyptians and the previous Avimelch, so that they were careful not to harass him too much.
ויהי רעב בארץ – כל מקום שנאמר ארץ סתם אינו אלא ארץ כנען.
מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם – תימא מה צורך לומר זה והלא שנים מרובות עברו מאותו רעב פשיטא שאינו אותו. וי״ל בימי יצחק היה קודם לכך רעב, ורעב של זאת השנה היתה כל כך גדול שמלבד הרעב הראשון אשר היה בימי׳ אברהם, שהיה גדול כמו כן מאותה שנה לא היה רעב גדולה כמו זה השנה שיצחק בא לגרר.
חלק ב: ויהי רעב בארץ וגו׳ (כו, א) עד ויהי כי זקן יצחק (כז, א)
(א-ב) סיפר שכבר היה רעב בארץ, מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם, וזה היה סיבה אל שיצא יצחק מארץ כנען והלך לגרר; כי לא היה יוצא מארץ כנען אם לא לסיבה חזקה, כמו הענין באברהם אביו. והנה אחשוב שכבר זכר בכאן הרעב שהיה בימי אברהם לאחת משתי סיבות: אם להודיע כי מעת הִכָּנֵס אברהם בארץ כנען לא היה שם רעב כי אם באלו השתי שנים — אם מפני היות הארץ כולה מושגחת בעבורו, או מפני חשיבות הארץ ההיא כמו שאמר: ׳תמיד עיני ה׳ אלהיך בה מֵרֵשִׁית השנה ועד אחרית שנה׳ (דברים יא, יב); או היה זה להודיע כי הרעב היה כבד מאד עד שלא היה רעב בארץ כמוהו מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם, שסוּפר שהיה כבד מאד. ולזה הוכרח יצחק לצאת מהארץ ההיא. והלך אל אבימלך מלך פלשתים גררה, לפי שכבר נראה אליו ה׳ יתעלה בהיותו בארץ כנען, ואמר אליו: אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך — וכבר נתבאר בסוף זה הסיפור (ו) שהארץ ההיא היא גרר, ולזה ישב יצחק בגרר; ולזאת הסיבה בעינה הלך יצחק לגרר, כי הוא המקום אשר אמר לו ה׳ יתעלה שישכון בו, ואם לא פורש. וכן מה שאמר ה׳ יתעלה לאברהם: ׳אל הארץ אשר אַרְאֶךָּ׳ (יב, א) היא ארץ כנען, ואם לא פירש, ולזה סיפר (יב, ה) שכבר יצאו אברהם ולוט מארצם ללכת ארצה כנען, ויבואו שם. והנה ציוהו ה׳ יתעלה שלא ירד מצרימה לשתי סיבות, או לאחת מהן: האחת היא לרוע מנהג הארץ ההיא, שהוא יותר מגונה מאד ממנהג הפלשתים, כמו שהתבאר קודם זה (פ׳ וירא ח״ב התועלת הששי). ואולם ארץ כנען, עם שהיא נבחרת מצד עצמותה להדבק בה השפע האלהי, הנה היה רוע מנהגם למטה מרוע מנהג המצרים והפלשתים, כמו שקדם (שם). והשנית היא להרחיק העבדות והעינוי מזרעו לפי מה שאפשר; וזה, כי כבר נודע לה׳ יתעלה ששם ישתעבדו ויעונו זרע אברהם, ולזה הרחיקוֹ מלרדת מצרימה.
והנה התועלות המגיעים מזה הסיפור הם אחד עשר:
(א) התועלת הראשון הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם שיתרשל מבקשת הטרף, ואף על פי שהוא באופן מן השלמות שתדבק בו השגחת ה׳ יתעלה. הלא תראה שיצחק, עם היותו נביא, התעורר בבוא הרעב בארצו ללכת באשר ימצא לחם חוקו, עם ידיעתו שהארץ ההיא היא נבחרת אל שידבק בה השפע האלהי.
ויהי רעב בארץ מלבד כו׳ – אחר שסידר לידת אלו הבנים ואיך נמשך ענינם על פי הכללים אשר הונחו במשלים נעתק הספור ללמד דרך כלל כי היו חיי יצחק חיי עושר והצלחה בכל אשר הלך. ואמר שבימיו היה רעב בארץ כנען מלבד הרעב הראשון אשר היה כו׳.
[ט] ואמר זה לפי שא״א שלא היו במאת השנים ההם קצת שנות רעב אבל שזה לבדו היה כבד כמו אותו שלכבדותו הוצרך אברהם לצאת מהארץ דכתיב וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ כנען ושלזה הוכרח ללכת אל אבימלך מלך פלשתים גררה.
8) Isaac was a wealthy man, and presumably there had been famines in the land of Canaan since the days of Abraham. None of those however, had approached in severity the one described in Abraham's days until now. When God instructs Isaac "reside in the land," He refers to Canaan as Isaac's permanent place of residence.
9) The reason given is that this land constitutes his and his descendants' inheritance.
10) Regarding Isaac's grandchildren, however, they who would one day inherit the greater land of Israel as a fulfillment of God’s promise to their ancestor Abraham, they would be permitted to leave the land of Canaan, since God’s Providence would protect them even when away from the holy land. This is the difference in the wording "this land" and "these lands" (26,3). Isaac and Rebecca living together under one roof for any length of time, if not as husband and wife, was most unusual. Avimelech, therefore, became curious concerning their true relationship. Presumably, he made structural changes in the house opposite that of Isaac, to enable him to keep those two under observation.
11) When confronted by Avimelech, Isaac immediately admitted the facts and his fears concerning his own safety, should such facts become known. Now that Rebecca's real status had been revealed, the danger of her being raped and her husband being murdered became real, and Avimelech had to issue special decrees to discourage anyone from molesting either of the two. In this manner, Isaac's status was raised considerably.
12) In re-opening the old wells dug by his father, Isaac displayed great courage. He found additional deep water. The Philistines claimed the water as theirs, stating that they owned all the mineral rights in the country.
13) Isaac's claim was based on having made improvements in undeveloped lands. The wells were retained by Isaac's shepherds. The names eysek and sitnah reflect both the strife and the victory won by Isaac in these arguments. In all this, there is clear evidence of the Divine assistance received by Isaac. This led to recognition on the part of the Philistines that it was better to have Isaac as a friend than to have him as an adversary. At least, they thought it was important that Isaac guarantee his neutrality in any difficulties they might become involved in. At that point, Avimelech paid a visit to Isaac, explaining that he now realized that Isaac's wealth had not been acquired at the expense of the Philistines, as they had suspected until now, but that it was the result of the Providence of the God of Isaac. In view of this, and considering that they had imposed export restrictions on Isaac when he left Gerrar at their insistence, Isaac agreed. Possibly, the news of another well discovery was received while these talks were in progress.
14) Isaac called this new well Beer sheva as a reminder of the oath of friendship that had coincided with this discovery. This too became the name of the town for the very same reason.
ויהי רעב בארץ – כבר פירשתי במקומות רבים כי אין פורענות בא לעולם אלא בשביל ישראל והקב״ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה. ולכן סמך זה לכאן להורות. כי אחר שלפי הפרסום נראה זה דבר זר מאד. היות עשו בדוחק רעב ויעקב בצדקתו לקח בכורתו ונתן לו נזיד עדשים להברותו. ואולי עשו הגיע לשכרותו של לוט ולהשלים תאותו. לזה אמר זו בסבת זה ויהי רעב בארץ. וזהו מלבד הרעב הראשון שהיה בימי אברהם שהיה ג״כ בעון דבוק לוט. כמו שכתבתי במקומו. וילך יצחק בלי רשות השם וירא אליו ה׳ וא״ל אל תרד מצרימה כמו שעשה אביך. ובשום זמן לא תניע עצמך לשום מקום בלי מאמרי. וזהו שכון בארץ אשר אומר אליך. ועתה גור בארץ הזאת אחר שכבר יצאת. ולפי שחטא בזאת ההליכה. א״ל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. אע״פ שלא תהיה ראוי והרביתי את זרעך:
אשר היה בימי אברהם – כי מאז עד עתה לא היה שם רעב כבד כמוהו, שישיא יושבי הארץ לצאת ממנה כאשר עשה אברהם.
וילך יצחק אל אבימלך – ליטול רשות ממנו, דרך מוסר, בהיותו חפץ אז לצאת מארצו מפני הרעב.
אשר היה בימי אברהם, ever since that time there had not been as severe a famine in the Land Of Canaan as there was at the time the Torah speaks of here, a famine severe enough to cause the inhabitants of the land to migrate in search of food.
וילך יצחק אל אבימלך, in order to obtain a permit to stay in his country. This teaches us that Yitzchok possessed good manners, seeing he could have claimed this as a right under the treaty between Avraham and Avimelech.
ויהי רעב בארץ, מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם – [מפרש רשב״ם] ״לא הוצרך פסוק זה אלא להודיעך שכשם שאברהם אביו היה הולך בשביל הרעב למצרים, כך יצחק היה יורד למצרים דרך ארץ פלשתים דרך קצרה, כדכתיב ׳ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא׳.
שמות יג, יז.
ולכך אמר לו הקב״ה ׳אל תרד מצרימה׳ לפי שיודע הקב״ה שהיה רוצה לירד למצרים״ מפירוש רשב״ם ז״ל. אבל ממה שאמר לו השם ״אל תרד מצרימה״ גם כן ידענו שהיה בדעתו ללכת שם, ואין צורך להזכיר על זה הרעב שהיה בימי אברהם? ורמב״ן ז״ל פירש ״אולי לא היה רעב בעולם עד ימי אברהם, ועל כן ימנה הכתוב ממנו, כי מה צורך להזכיר זה?״ [עכ״ל]. ואין יסוד לפירוש זה. עוד פירש ש״בא להגיד כי היו זוכרים אותו הרעב הראשון ומספרים עליו שבעבורו ירד אברהם למצרים. ושם עשה לו השם כבוד גדול. ולכן היה יצחק חפץ ללכת בדרך אבותיו לירד שם עד שנאמר לו ״אל תרד מצרימה״. [עכ״ל רמב״ן]. וזה הפירוש רחוק יותר, שאם זכרו הכבוד שהיה לו לאברהם שם ויספרו גם כן כי אימת מות נפלה עליו ברדתו שמה, ומה קרהו שם עם שרה אמו. ומי הגיד ליצחק שגם עמו יעשה י״י נפלאות? והתימה על הרב שהוא עצמו אמרעל בראשית יב, י.
על אברהם שחטא בשתים, שהלך מן הארץ, ושהפקיר את אמנו להציל נפשו. ואם כן איך ילך יצחק בדרך אביו בענין זה? ולדעתי ״מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם״ כמו ״אלה דברי הברית אשר צוה י״י את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב, מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב״דברים כח, סט.
אעפ״י שבין זה לזה ארבעים שנה, והראשון בחורב והשני בערבות מואב, וידענו שאיננו הראשון. הנה יגיד שכל אחד יש לו ענין בפני עצמו, ואינו דומה לו. כי אותו שבחורב אינו קשה כשני, ונאמר על גלות ראשון ששבו מהרה לארץ ישראל. וכרת ברית שני על גלותנו המר. וכן כאן לא היה רעב שבימי יצחק דומה לרעב שבימי אברהם שהיה קשה מזה, כמו שנאמר שם ״כי כבד הרעב בארץ״בראשית יב, י.
והוצרך לרדת מצרימה מפני זלעפות רעב ולא חטא בזה, כמו שבארנו שם. אבל רעב שבימי יצחק קל ממנו. והרי בארץ פלשתים לא היה [רעב] ולא הוצרך לרדת מצרים. ולכן אמר ״מלבד הרעב הראשון״ שהוא ראשון וגדול מן השני. ובלי ספק קודם ימי אברהם היה גם כן לפעמים רעב בארץ, ואפשר קשים [יותר] מאותו שהיה בימיו. אבל נקרא ״ראשון״ על אותן שנות רעב שהיו בימים שבאו שם האבות. ולמדנו גם כן שבאותו העת כבר נאסף אברהם אל עמו ולא היה הרעב השני הזה בימיו. ועוד אפרש בעז״ה.
וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה – זה הפסוק עֵד שבלכת יצחק ממקומו לא היה בדעתו לרדת מיד למצרים דרך ארץ פלשתים, כדעת רשב״ם ז״ל. אבל הכתוב אומר שהלך אל אבימלך לגור שם בגרר. ולא אמר ״ויעבור בארץ פלשתים״ או ״ויבא עד ארץ פלשתים גררה״ כי היה בדעתו לגור שם מפני הרעב אשר בארץ כנען, ובארץ פלשתים היה עדיין לחם בצמצום. על כן הלך לעיר הממלכה, אל המלך שהיה בעל ברית אביו
שם כא, כז.
שיעזרהו ויכלכלהו.
ורמב״ן ז״ל
בדיבור המתחיל. וילך יצחק אל אבימלך.
אמר ש״היה בדעתו לרדת מצרימה והלך אל אבימלך בעל ברית אביו, אולי ייטיב עמו בימי הבצורת ולא יצטרך לרדת למצרים״. ואלה הדברים אינם עולים יפה עם מה שכתבנו למעלה בשמו בפסוק זה, ודבריו האחרונים קרובים לפשט וכמו שאפרש. וכפי הסברא אין זה אותו אבימלך שבימי אברהם. שבין מעשה למעשה [יש] קרוב למאה שנה. אבל הוא שם לכל מלכי פלשתים כמו ״פרעה״ למלכי מצרים, ו״אגג״ למלכי עמלק. וגם בימי דוד מצינו ״אבימלך מלך פלשתים״.תהלים לד, א.
מלבד הרעב הראשון – הרמב״ן ז״ל תמה מה זה בא להורות. אבל בא להודיע שהרעב ההוא כבד וקשה מן הראשון, שכן משפט הלשון, אם המדובר בענין מרובה ממה שלא בא בחשבון, יאמר ׳מלבד׳ דבר פלוני, כגון מלבד איל הכפורים (במדבר ה׳:ח׳), מלבד עולת הבקר (במדבר כ״ח:כ״ג), מלבד המתים על דבר קרח (במדבר י״ז:י״ד), מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב (דברים כ״ח:ס״ט), שכל אלה ודומיהן מרובים ממה שמוציא מהחשבון.
ופסוק אחד יוצא מן הכלל, מלבד שבתות ה׳ וגו׳ (ויקרא כ״ג:ל״ח), והוא תמוה.
אבל אם האמור בענין הוא המועט, יאמר ׳לבד׳ מדבר פלוני, לבד מערי הפרזי הרבה מאוד (דברים ג׳:ה׳), לבד מטף (שמות י״ב:ל״ז), לבד מאיל וצבי
כן בפסוק. בדפוס ראשון: ״צבי״.
ויחמור וגו׳ (מלכים א ה׳:ג׳).
ואמר כאן מלבד הרעב הראשון, להודיע שהיה קשה מהראשון.
הכתב והקבלה העתיק קטע זה מהרכסים לבקעה, והוסיף ״וכתיב״ע והוה כפנא תקיף בארעא. עמ״ש ע״פ מלבד כל נדריכם (ויקרא כ״ג:ל״ח)״.
מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם – בא להגיד כי אחר הרעב ההוא שהיה בימי אברהם לפי שעה כדי לנסותו כמו שכתבנו שם, לא היה רעב אחר בארץ כנען, ותכף ששב אברהם ממצרים לבית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה, תמו ימי הרעב ההוא והיה שבע גדול בארץ בזכות אברהם, ואחרי מותו קרא השם לרעב שנית כדי שיבינו כל יושבי ארץ כנען שבזכותו היה להם שובע שמחות:
וילך יצחק – היה בדעתו לרדת מצרימה כמו שירד שם אברהם אביו מפני זלעפות רעב, והלך תחלה אל אבימלך שהיה בנו של אבימלך אשר היה בימי אברהם (כמו שת״א לקמן על פסוק בינותינו בינינו וביניך) בעבור האהבה שהיתה בין אבותם, אולי ייטיב עמו כמו שנשבע לאביו:
מלבד הרעב הראשון – הרמב״ן תמה מה זה בא להורות, ויתכן שבא להודיע שהרעב ההוא כבד וקשה מן הראשון כי כן משפט הלשון אם המדובר בענין מרובה ממה שלא בא בחשבון יאמר מלבד, כמו מלבד איל הכפורים מלבד עולת הבוקר, מלבד המתים על דבר קרח, מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב, שכל אלה ודומיהם מרובים ממה שהוציא מחשבון (ופסוק אחד יוצא מן הכלל הזה מלבד שבתות ה׳ וגו׳, וצריך ביאור), אבל אם האמור בענין הוא המועט יאמר לבד מדבר, לבד מערי הפריזי, לבד מטף, ואחר שאמר פה מלבד הרעב הודיע שהיה קשה מן הראשון (רל״ש), וכתיב״ע והוה כפנא תקיף בארעא. עמ״ש ע״פ מלבד כל נדריכם.
ויהי רעב בארץ – לדעת ר׳ וואלף, בעל המעמר, זה היה קודם לידת יעקב ועשו, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, כי רחוק הוא כי באורך הימים לא ירגישו אנשי המקום כי הבנים בניו ושרבקה היא אמם.
There was a famine in the country. According to R. Wolf [Meir], author of the Me’ammer, this happened before the birth of Jacob and Esau, [in accordance with the principle that] “there is no chronological order in the Torah,” since it would have been unlikely that in the passage of time, the local people would not have suspected that the sons were his and that Rebecca was their mother.
ויהי רעב בארץ – מאז הובטחה הארץ לאברהם לנחלת עולם, חזר הרעב ופקד אותה שוב ושוב – את אותה ארץ שנועדה להיות זבת חלב ודבש. זאת מכיון שתנובת הארץ הזאת אינה תלויה בעמל האדם ובברכת הטבע בלבד, אלא בראש ובראשונה ברמתם המוסרית וביושר מעשיהם של יושביה. ״וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ״ (ויקרא יח, כח). כשם שעם ישראל הוא עם קשה־עורף מטבעו, אשר רק בכח התורה הפך לעם ה׳; כך גם הארץ הייתה קשה ובלתי פוריה בטבעה, ונתונה לרעב, ורק על ידי כח התורה נעשתה לארץ שפע וברכה.
הר גריזים והר עיבל – האחד ריק ושמם, והשני פורח ושופע – זוהי הבחירה שהועמדה מתחילה לפני העם. והיה זה הר עיבל השמם שעליו נבנה מזבח התורה. שכן התורה יכולה להפוך, ללא שום תנאים מוקדמים חיצוניים, ״עיבל״ ל״גריזים״. ארץ ועם קשורים בקשר קרוב והדוק, ואף אחד מהם אינו יכול לפרוח בלי השני.
שאלות:
מז״ש מלבד הרעב הראשון, ולמה הזהירו מרדת מצרים ולא הזהיר כן לאברהם, ולמה כפל שכן בארץ גור בארץ, והזכיר שני פעמים מתנת הארץ.
ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון – הנה מה שאברהם הוצרך לצאת למצרים מפני הרעב ולא הפליא ה׳ חסדו עמדו כמו שעשה ליצחק, יש בזה כמה טעמים. א] שזה היה מן הנסיונות שנתנסה אברהם כמ״ש חז״ל, כי יען שאברהם הכיר את בוראו ע״י ההתפלספות והחקירה, וה׳ רצה שיאמין בו אמונה שלמה הבלתי נתלית במחקר רק להמשך אחר רצונו בכל אופן, וע״כ נסהו בעשרה נסיונות לבחנו אם יהרהר אחר מדותיו, וירידתו למצרים היה א׳ מן הנסיונות, אבל יצחק שכבר היתה אמונתו חזקה ע״י הקבלה שקבל מאביו לא הוצרך לנסיונות אלה, ויען שהרעב שהיה בימי אברהם היה תכליתו לנסות את אברהם, והרעב שהיה בימי יצחק היה תכליתו להפליא עם יצחק בהשגחה פרטית ולחיותו ברעב אומר, מלבד הרעב הראשון, זאת שנית שאברהם בעת שירד למצרים לא היה מוכן עדיין לנסים גלוים שימצא ברכה בשדותיו בעת רעב, וזה בין מצדו בין מצד הארץ, אם מצדו באשר לא נתנסה עדיין, ולא הגיע עדיין למדרגה זו שיעשה לו נסים גלוים וההשגחה עליו היתה מעוטפת אז בנסים נסתרים, וע״כ הוצרך לצאת למצרים, כי לא הגיע למדרגה זו עד אחר שכרת עמו הברית ונשבע לו בברית בין הבתרים ובעת המילה, ואם מצד הארץ כי בעת שיצא אברהם למצרים עדן לא נתנה הארץ אליו, רק שה׳ הבטיח לו שיתננה לזרעו ולא חל עליה עדיין קדושת הארץ שתהיה תחת ההשגחה הפרטיית, רק אחרי שובו ממצרים ונפרד לוט מאתו א״ל ה׳ קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, שאז קנה את א״י בחזקה כמ״ש חז״ל בב״ב, והבדל גדול יש בין א״י המתנהגת בהשגחה פרטית שאז הרעב הוא השגחיי ולא יכלול את הצדיקים שעליהם תופיע ההשגחה לתת להם טרף חוקם, אבל הרעב שיהיה בח״ל או קודם שנתקדשה א״י להשגחת ה׳ שהוא הרעב הטבעי, הוא כולל גם את הצדיק, וע״כ אברהם הוצרך לצאת למצרים כי היה הרעב כפי דרכי הטבע, לא כן בימי יצחק שהיתה ההשגחה מיוחדת על יצחק ועל הארץ נתברך יצחק בעת הרעב, וכ״ז נכלל במ״ש מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם. והנה מה שיצא אברהם מפני הרעב ומ״ש חז״ל רעב בעיר פזר רגליך ואמרו מאן דביש ליה בהאי מתא אזיל למתא אחריתא, אעפ״י שכתוב כי לא לאדם דרכו, נשאל ע״ז הרשב״א בתשובה והשיב שזה מפני שני דברים. א] שיוכל להיות שמזל המקום גורם, ר״ל שנגזר הרעב על כלל המקום, ובעוד האיש הפרטי במקום נכלל בגזרת המקום, וכשיוצא אל מקום אחד יצא מכלל הגזרה. ב] שיוכל להיות שאף שהיתה הגזרה עליו היה כדי שיוכרח לצאת כי נתחייב גלות וטלטול ובצאתו מבטל את הגזרה, עפ״י הדברים האלה יספר כי יצחק הלך אל אבימלך והעתיק ממקומו לבקש ארץ שאין שם רעב, ובאשר הרעב היה גם בארץ פלשתים, היה בדעתו ללכת למצרים כמו שעשה אביו.
{What is the particular significance of the stress on, ‘besides the previous famine’?}
THERE WAS A FAMINE IN THE LAND — BESIDES THE PREVIOUS FAMINE THAT OCCURRED IN THE TIME OF AVRAHAM. Avraham was forced to descend down to Mizraim because of the famine, and the Lord did not bestow His kindness upon him as He did with Yizhaq, for several reasons: Firstly, this was one of the tests through which Avraham was put, as our Sages of blessed memory tell us. For, although Avraham recognized his Creator through philosophical insight and mental research, the Lord wanted his belief in Him to be perfect, independent of intellectual pursuit, and be adherent to Him in all aspects. He was therefore tested with ten tests to see whether he would question the Holy One’s judgments. His descent down to Mizraim was one of these tests. Yizhaq, however, whose faith was strong, since it was traditionally acquired from his father, did not require these tests.
Since the purpose of the famine in the days of Avraham was to test Avraham, while the famine in the days of Yizhaq was intended to distinguish Yizhaq by his being personally supervised by the Holy One, who kept him alive during this famine, the verse states, besides the previous famine that occurred in the time of Avraham. This famine was different. For Avraham, when he descended to Mizraim, was not yet ready for revealed miracles to bring blessing into his fields during the time of the famine. This was so, both from his side, and from the side of the land. From his side — he was not yet tested, and had not yet reached the level making him fit to receive revealed miracles. The supervision of the Holy One was thus cloaked in concealed miracles. He therefore had to descend to Mizraim, for he did not attain the appropriate level until the Holy One made the covenant with him and swore to him during the making of the covenant, and until he was circumcised. From the side of the land – for when Avraham descended to Mizraim, the land was not yet given to him. The Lord had only promised him that He would give it to his offspring, and it (the land) had not yet become sanctified for it to merit the personal supervision of the Holy One. Only after he had returned from Mizraim, and Lot had separated from him, did the Lord say to him, Arise, and travel over the land, its length and width. Only afterwards did his acquisition of the land attain legal status, as the Sages of blessed memory relate in Baba Bathra. There is a vast difference between the land of Israel when it is guided through the personal supervision of the Holy One and when it is not. For when it is guided, the famine is under His supervision, and the zadiqgim who are sheltered by Him and who receive their a share of provisions will not perish. However, a famine which occurs outside of Israel, or in Israel before it was sanctified. and made fit for the Lord’s supervision, is a natural famine. It includes the zadiq also; Avraham thus had to descend to Mizraim since the famine at that time was natural. This was not so in the days of Yizhaq, who was especially looked after — together with the land — so that blessing could be prevalent during the famine. All this is included in the words, besides the previous famine that occurred in the time of Avraham.
A question should, however, be asked in respect of this matter. On the one hand, we are told that Avraham had left because of the famine — as indeed our Sages advise:
See Baba Mezia 75b.
If there is a famine in the city, scatter your feet; and if one is unfortunate in one place, let him go to another place. But on the other hand, is it not written,Jer. 10:23.
His way is not known to man (i.e., implying that man should rely on God)? Rashba has already asked this question, recorded in one of his Responsa, and he replied that the dictum of the Talmud can be justified. on the following two grounds. Firstly, it is possible that the mazal of the place is the cause, i.e., the famine has been decreed for the place in general, and as long as this particular man remains there he is included in the decree on the place. However, once he departs for another place he also departs from the decree. Secondly, it is possible that the very decree was only placed upon him to force him to leave his original place and go out into exile. Once he does this, the decree is annulled. In compliance with the above, relates that Yizhaq went to Avimelekh in search of a land not affected by the famine. Upon discovering there was also a famine in the land of the Pilishtim, he considered descending to Mizraim, as his a father had once done. Thereupon the Lord did appear to command him not to take such an action, as the following verse relates.
מלבד הרעב הראשון: לשון ״מלבד״ אינו נופל אלא או על שני דברים שיש להם שייכות זה לזה, כמו ״מלבד איל הכפורים״ (במדבר ה,ח)
״ואם אין לאיש גואל... האשם המושב לה׳ לכהן, מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו״.
, או הנעשים סמוכים זה לזה, כמואחרי תיאור קרבנות המוספים שבחגים.
״מלבד עולת התמיד״ (שם כח,לא). והרי לא היו שני רעבון הללו סמוכות, כי כמאה שנה ביניהם. ועל כרחךה״מלבד״ מציין שני דברים שיש להם שייכות זה לזה (האפשרות הראשונה).
היה איזה יחס ענין לשניהם. ומזה יש ללמוד כי תכלית הרעב הראשון לא היתה משום נסיון לאברהם בלבד כמו שכתבתי שם (לעיל יב,י), אלא ג״כ בתורת השגחה בכלל המדינה. כי בעוד לא בא אברהם היתה הנהגת הטבע שוררת שמה כמו בכל העולם שהיה תהו, כמו שכתבתי לעיל (יא,ה)וכן לעיל פרק י״ד פסוקים ז׳, י״ט, כ״ג.
, אבל משבא אברהם אבינו החלה השגחתו יתברך להופיע בארץומקור דברי רבינו ברמח״ל בספר ״דרך ה׳ ״, האריך בזה בספר ״אמונה והשגחה״ (להרה״צ רבי חיים פרידלנדר זצ״ל) מאמר ג׳.
לתת לאיש כדרכיו בחסד ובדרך ארץ. ואין השגחתו יתברך ניכרת כי אם מתוך צרה, ו״טוב ה׳ למעוז״ (נחום א,ז) אז ״ויודע חוסי בו״״וטוב ה׳ למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו״. רש״י: ״טוב ה׳ למעוז״ – ואף בשעה שהוא נפרע מאויביו לא זזו רחמיו מלהיטיב ליראיו, ולא כמדת בשר ודם שכשהוא עסוק בזו אינו פנוי לזו...
להזמין לאיש לפי מעשיו. ומי שאינו מושגח בפרטיות נשמו פינותיו וכלה והולך, ועל זה כתיב בישעיה (כט,יח) ״מאופל ומחושך עיני עורים תראינה״כלומר, עיני עורים תראינה את השגחתו יתברך רק מתוך אופל וחושך.
.
והנה היה הרעב בימי אברהם לזו התכלית
להראות כיצד נוכחות הצדיק מושכת את השגחתו יתברך (הערת אאמו״ר).
, ומאז החלו להרגיש דרך השגחה לאט לאט, עד שעברו מאה שנה וחזר ונשכח, ושב הרעב בימי יצחק והראה הקב״ה השגחה נפלאה על יצחק אזפסוק י״ב ״ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים״, אע״פ שהיתה שנת רעבון – רש״י.
, ומעין זה לכל סביביו, משום הכי כתיב ״מלבד הרעב וגו׳ ״.
וילך יצחק
ומתקשים כל המפרשים, אם הלך לגרר מדוע הוצרך להזהירו לא לירד למצרים.
וגו׳: שהיה לבו בטוח על אבימלך שכרת ברית אהבה עם אביו שיהיה לו לעזר לפרנסה בימי רעבואע״פ שגם שם היה רעב (רש״י להלן פסוק י״ב), אך אבימלך כמלך יוכל לעזור לו גם בשנות רעבון.
, אבלא״כ מדוע חשב יצחק לרדת למצרים, עד שהוצרך ה׳ להזהירו על כך.
שוא תשועת אדם ולא היה כן, כאשר יבואר עוד אשר עוד שטמוהו, והרע ליצחק ישיבתו בעיר המלוכה, על כן חשב יצחק מחשבות לילך למצרים, והזהירו הקב״ה על זהכך איתא ברמב״ן וברד״ק. ולא כשיטת רש״י, חזקוני וספורנו, שהלך לאבימלך בדרכו למצרים, ולא התכוון להשאר שם כלל.
.
מלבד הרעב הראשון וגו׳. הכופרים שבזמנינו אמרו כי ספור זה כפול, והוא בעצמו מה שסופר באברהם, ומשה העתיק בתורתו שני הספורים גם יחד כי מצא אותם בספרים שונים, והתורה כמעט צפה לעתיד לבוא, מה שהמינים עתידים לרדות, והיא צווחת ואומרת מלבד הרעב הראשן אשר היה בימי אברהם, דברים שאין צורך בהם, אם לא שמרוב הדמויים שיש בין ב׳ הספורים חששה אולי נטעה בזה כטעות המינים. והקדימה רפואה למכה — ומצד אחר אמת נכון הדבר כי ב׳ המאורעות דומים בכל פרטיהם, ואולי יש בזה טעם ואנחנו לא נדע, ועיין מה שכתבתי בפ׳ ואלה תולדות יצחק.
(הקדמה) ב. הבטחות ה׳ ליצחק וקיומן (בראשית כ״ו:א׳-ל״ג)
כמו אברהם כן נאלץ גם יצחק לחיות חיי נוודות. גם לו מובטחות הבטחות אלהיות וגם אצלו הן מתקיימות, כמו אצל אברהם אביו. תחילה באה גם אשתו בסכנה, בהיותם בגרר, סכנה שממנה נצלה לאחר מכן (והשווה פירושנו שם). אחר כך מעורר עושרו את קנאתם של הפלשתים, והוא נאלץ לעזוב את גרר. אולם ברכת ה׳ המתמידה, הנראית לעין כל והמלווה את יצחק בכל דרכיו מניעה בסופו של דבר את אויביו לבקשו לכרות עמהם ברית. ברית זו נכרתת בבאר שבע, המקום שבו כרת אברהם ברית עם אבימלך.
לעיל כ״א:ל״ב.
השם באר שבע מתחדש בזה והוא מתקיים על המקום לנצח.
אופיני הוא שפעילותו העיקרית של יצחק היא בפתיחתן מחדש של הבארות שחפר אביו. אמנם חפר גם בארות חדשות, אך בעיקר היה עליו לקיים את ירושת אביו, והרי זה מסמל את חשיבותו שלו.
גם בפרקנו נקלעים המבקרים למצב ביש, שכן אין הם יודעים לאיזה מקור ליחס אותו, באשר אפשר למצוא בו מסגנונות כל המקורות (להוציא זה הנקרא בפיהם ״מסורת היסוד״, אלא שגם זה ידע לספר על הבטחות אלהיות ליצחק, כפי שנראה מן האמור להלן ל״ה:י״ב, ובשמות ו׳:ג׳).
שוב צריך איפוא לעזור — ״העורך״ אשר כביכול ״חבר״ את פרקנו ממקורות שונים. אנו מצדנו נעדיף להרשות לעצמנו להסיק מפרק זה את אחידות המקורות המדומים השונים. ואם היה צריך לצפות, לפי שמות ו׳:ג׳, שה׳ יופיע ליצחק כפי שהופיע לאברהם וליעקב (בראשית י״ז:א׳ ול״ה:י״א), בשם אל שדי, הרי כבר העיר רש״י לשמות ו׳:ד׳ שזה כלול [בהבטחה ״כי לך ולזרעך אתן וגו׳ (פסוק ג׳)] בהבטחה ״אנכי אלהי אברהם אביך״ וגו׳ (פסוק כ״ד), (כך הוא בדפוס ראשון. המ׳), והשווה להלן כ״ח:ג׳. ואילו השבועה אשר ל״ה:י״ב רומז אליה, הרי היא מופיעה בפסוק ג׳ של פרקנו. ומכיוון ש״מסורת היסוד״ רומזת לפסוקים, אשר שייכים כביכול למקורות אחרים, הרי שיש בכך משום הוכחה לאחידות ״מסורת היסוד״ ושאר המקורות.
שוב צריך איפוא לעזור — ״העורך״ אשר כביכול ״חבר״ את פרקנו ממקורות שונים. אנו מצדנו נעדיף להרשות לעצמנו להסיק מפרק זה את אחידות המקורות המדומים השונים. ואם היה צריך לצפות, לפי שמות ו׳:ג׳, שה׳ יופיע ליצחק כפי שהופיע לאברהם וליעקב (בראשית י״ז:א׳ ול״ה:י״א), בשם אל שדי, הרי כבר העיר רש״י לשמות ו׳:ד׳ שזה כלול [בהבטחה ״כי לך ולזרעך אתן וגו׳ (פסוק ג׳)] בהבטחה ״אנכי אלהי אברהם אביך״ וגו׳ (פסוק כ״ד), (כך הוא בדפוס ראשון. המ׳), והשווה להלן כ״ח:ג׳. ואילו השבועה אשר ל״ה:י״ב רומז אליה, הרי היא מופיעה בפסוק ג׳ של פרקנו. ומכיוון ש״מסורת היסוד״ רומזת לפסוקים, אשר שייכים כביכול למקורות אחרים, הרי שיש בכך משום הוכחה לאחידות ״מסורת היסוד״ ושאר המקורות.
(א) מושבו של יצחק היה ״עם־באר לחי ראי״ (לעיל כ״ה:י״א). רעב אלץ אותו להגר. כמו אביו לפניו הוא בקש לרדת למצרים, וכבר הגיע עד ארץ פלשתים כשמצוות ה׳ הניאה אותו מלהמשיך בדרכו.
מלבד וגו׳ – בצדק מעיר הרשב״ם: ״לא הוצרך פסוק זה אלא להודיעך שכשם שאברהם אביו היה הולך בשביל הרעב למצרים, כך יצחק היה יורד למצרים, דרך ארץ פלשתים״ וכו׳.
אבימלך – לפי אונקלוס לפסוק כ״ח הרי זה בנו של אותו אבימלך שהיה בן זמנו של אברהם אבינו. ואכן נראה מתהלים ל״ד:א׳ שאין שם זה בלתי רגיל אצל מלכי פלשת. מכיוון שמאז המאורע עם אברהם לא עברו יותר מאשר שבעים וחמש שנה, היה זה יכול להיות אותו אבימלך ממש, ומה גם שבפסוק כ״ו דלהלן מוזכר גם שם שר צבאו של הלה — פיכל.
(ב) וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהֹוָ֔היְ־הֹוָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר אַל־תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה שְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃
Hashem appeared to him and said, "Do not go down to Egypt. Live in the land that I will say to you.that I will say to you | אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ – This clause contains echoes both of Hashem's original command to Avraham to go to the land "that I will show you" (12:1) and to the directive to sacrifice Yitzchak "on the mountain I will say to you" (22:2). The chapter as a whole both explicitly and implicitly recalls the Avraham narratives, presenting Yitzchak's life as mirroring that of his father's. See Avraham and Yitzchak for discussion.
[ח]
מובא בילקוט שמעוני ח״א רמז תתט״ו. וראה לעיל פט״ו מאמר פד. בבאור.
וירא אליו ה׳, כך אמר משה לפני הקב״ה לאבות דברת במדת הרחמים וכו׳ וכן עם יצחק וירא אליו ה׳, וכן עם יעקב והנה ה׳ נצב עליו (בראשית כ״ח:י״ג), ועלי נגלת מתחלה במדת הדין (אני ה׳ אלהי אברהם) [אנכי אלהי אביך אלהי אברהם] (שמות ג׳:ו׳). (אלה הדברים זוטא)
[ט]
במדרש הגדול ריש פ׳ וירא צד רסא.
וירא אליו ה׳, זרח בחשך אור לישרים (תהלים קי״ב:ד׳) אלו האבות שראו שכינתו של הקב״ה עין בעין כו׳ ביצחק מנין דכתיב וירא אליו ה׳ (בלילה ההוא) ויאמר אל תרד מצרימה. (מדרש הגדול)
[י]
ראה ברש״י כאן ולקמן מאמר יד. טו. ובתנ״י וישלח י. א״ל יצחק אבי בקש לצאת לחו״ל ולא הנחת אותו בשביל שהיה עולה נגליתה לו ואמרת אל תרד מצרימה, וכ״ה בלק״ט ויגש קיא. ובס׳ כו״פ פמ״ב. ובזהר ח״ב רעו. וז״ח תשא מו. ועי״ש קיט: ובכת״י מדרש החפץ אל תרד מצרימה שאינו דין מי שנולד בארץ טהורה ומטפה טהורה ילך לארץ טמאה. ועי׳ לעיל פכ״ד מאמר נח. בבאור.
אל תרד מצרימה, וילך יצחק אל אבימלך וגו׳ (בראשית כ״ו:א׳). ביקש לירד למצרים מיד נגלה עליו הקב״ה א״ל אל תרד מצרימה, אברהם ירד ויצחק לא ירד, ולמה לא אמר לאברהם אלא ליצחק אל תרד מצרימה, אמר ר׳ הושעיה א״ל הקב״ה יצחק אביך שבא מחוצה לארץ ירד למצרים אבל אתה שנולדת בארץ ישראל ואתה עולה טהורה תרד, בתמיה, לפיכך אל תרד מצרימה. (תנ״י תולדות ו.)
[יא]
עשה שכונה בלק״ט עשה שכונה בארץ זרע ונטע אילנות. ובכו״פ פמ״ב ואם היה כן [דיש למנות הלאו דקרא לא יקרא עוד שמך אברם] היה ראוי למנות ישיבה בארץ ישראל מצות עשה משום שנאמר שכן בארץ אשר אמר אליך. ובשכ״ט שכן כתיב חסר ו׳ כלומר שכן שכינתי בארץ. ובכת״י נר השכלים שכן חסר שהיא שכינת ארעי. ראה לקמן בבאור מאמר יג. מלק״ט ודרשת אבן שועיב ריש וישב כי אברהם ויצחק ידעו שלא תהיה דירתם קבע כי גר יהיה זרעך מקודם בארץ ודור רביעי ישובו הנה.
שכן בארץ וגו׳ עשה שכונה בארץ ישראל הוי זורע הוי נוטע. ד״א שכון בארץ שַכֵן את השכינה בארץ. (בראשית רבה סד)
[יב]
לעיל מאמר יא. ובאגדת אסתר פ״ג (יד.) וכך יצחק וישא עיניו וירא והנה גמלים באים, מה גרמה לו ראייתו גור בארץ הזאת. ועי׳ לעיל פכ״ד מאמר רלא. פי״ב מאמר כ. ופכ״ג מאמר לז. תחלת המאמר מתנחומא משפטים יז. ואתן לך ארץ חמדה ארץ שנתחמדו לה כל גדולי עולם כו׳ ואף הקב״ה מחבבה לפני יצחק שנא׳ גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך. ועי׳ בלקוטים ח״א כד. ממדרש השכם. וגנזי שכטר ח״א צד קא. וילקוט המכירי תהלים פ״ד (ח״ב לא.) יצחק נתאוה לה דכתיב גור בארץ.
שכן בארץ, כאן שכינתך בארץ אשר אומר אליך, בזכות אברהם שאמרתי לו על אחד ההרים אשר אומר אליך (בראשית כ״ב:ב׳). (מדרש אגדה)
Hashem became revealed to him and said, “Do not go down to Egypt. Settle in the land that I will make known to you.
ואתגלי עלוי י״י
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״י״י״) גם נוסח חילופי: ״יקר שכינתיה די״י״.
ואמר לא תיחות מצרימה שרי בארעא די אמר לך.
It had been in Izhak's heart to go down to Mizraim; but the Lord appeared to him, and said, Go not down to Mizraim; dwell in the land as I have told thee;
וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ – עֲשֵׂה שְׁכוּנָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי נוֹטֵעַ, הֱוֵי זוֹרֵעַ, הֱוֵי נָצִיב.
דָּבָר אַחֵר: שְׁכֹן בָּאָרֶץ – שַׁכֵּן אֶת הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ.
אל תרד מצרימה – מכאן אתה למד
שהיה בדעתו לירד למצרים. גם ברש״י מובא כמו שהביא המחבר.
שהיה בדעתו לירד למצרים כמו שעשה אברהם אביו שהלך למצרים מפני הרעב. אלא מפני שאמר הקב״ה ליצחק מפני מה לא מנעתי לאברהם, אלא לך אני מנעתי לירד למצרים, לפי שאתה. עיי׳ ב״ר פס״ד אות י״ג, וילקוט רמז קי״א, ולקח טוב, ורש״י עה״ת.
לפי שאתה עולה תמימה, לכך אין רצוני שתצא אתה חוצה לארץ
שכון בארץ – כלומר כאן שכינתך.
בארץ אשר אומר אליך – בזכות אברהם שאמרתי לו על אחד ההרים אשר אומר אליך (בראשית כ״ב:ב׳).
אל תרד – שהיה דעתו לרדת מצרים, כמו שירד אביו בימי הרעבכן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: ״אל תרד״. בכ״י פירנצה III.3 נוסף: ״אמ׳ לו הק׳ב׳ה׳ אל תרד״.
מצרימה, שאתה עולה תמימה, ואין חוצה לארץ כדיי לך.
אל תרד מצרימה GO NOT DOWN INTO EGYPT – Because he thought of going down to Egypt as his father had gone down in time of famine. He said to him, "Do not go down to Egypt for you are a burnt-offering without blemish and residence outside the Holy Land is not befitting you" (Bereshit Rabbah 64:3).
וירא אליו ה׳ – ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אומר אליך.
שכן שכונה. ב״ר פס״ד וילקוט רמז קי״א. ור״ל שכן חסר וי״ו כתיב:
שכן שכונה. ד״א עשה שכונה. ב״ר וילקוט שם והוא שם בהתחלתו ואח״כ מובא ד״א שכן את השכינה בארץ. והכוונה עשה שכונה בארץ. מרבה הישוב והשכונה מאנשים.
ד״א עשה שכונה בארץ זרע ונטע אילנות.
וירא אליו ה׳ – קודם שהגיע לגרר:
אל תרד מצרימה – שאתה עולה תמימה מה עולה תמימה אם יוצאת חוץ לקלעים נפסלת, אף אתה אם תצא חוץ לארץ תפסל:
שכון בארץ – שכן כתיב חסר ו׳, כלומר שכן שכינתי בארץ:
(ב-ג) וירא – אולי היה בדעתו לרדת מצרימה
כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 194: ״מצרים״.
כמו שעשה אביו מפני הרעב, לפי שיש שם שובע גדול משאר הארצות לפי שהנהר משקה אותה, לפיכך נגלה לו האל ומנעו מרדת שם. אחר שבארץ פלשתים לא היה רעב כמו בארץ כנען, טוב הוא שיגור שם ולא ילך לארץ לא לו, כי ארץ פלשתים מארץ כנען היא כמו שכתוב, וכן אמר לו האל זה הטעם שאמר לו: כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל.
ומה שאמר: שכן בארץ אשר אמר אליך, ואחר כן אמר: גור – לחזק לו המצוה שלא יצא מן הארץ לא עתה ולא לעולם.
וטעם אשר אומר אליך – כאשר אמרתי לאביך כן אומר אליך שתשכן בארץ הזאת.
(2-3) וירא, perhaps it had been part of Yitzchok’s plan to move all the way to Egypt as had done his father in similar circumstances, knowing that the food supply in Egypt was more abundant than that in any other country in the civilised world at the time. God appeared to him, meaning to dissuade him from carrying out such a plan, seeing that in the Land of the Philistines there was no famine at the time. In view of this, God said it would be better for him to reside there on a temporary basis than to move all the way south to Egypt. The Land of the Philistines is historically considered as part of the Land of Canaan as we have written in connection with 15,21 in reference to 15,18. God repeats this in verse 3 so that there could be no doubt about it
as some of us might have thought after considering that Avraham might have signed it away when he concluded his treaty with Avimelech at Beer Sheva.
שכון בארץ אשר אמר אליך, in this verse the instruction is שכון, “make a permanent residence,” whereas in verse 3 the same instruction speaks of גור בארץ, “establish a temporary residence.” The commandment is reinforced that Yitzchok should not leave the land of Canaan at that time or at any time in the future, the reason being
אשר אומר אליך, what I have said to your father is equally valid for you.
(ב-ג) וירא אליו וג׳ גור בארץ וג׳ – כפי הבנתי זה סובל שני עניניםעט. לכאורה ר״ל אחד משני ענינים.. אחד מהם, שנצטוה לבלות זמן הרעב בגרר, ויהיה מובן גור לשכון {שם} זמן מה לא להשתקע כעין מה שפירשו במאמר לגור בארץ וג׳ (בראשית יב:י) – מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור פ. כלשון הגדה של פסח (בדומה לנוסח הרמב״ם), וכעי״ז בספרי לפר׳ כי תבא (פיסקא ה) ע״ש. וראה פרשנות מעין זו בדברי רבנו להלן פרשת ויגש (מז:ט).. והשני, שתהיה הכוונה [במאמרו] בארץ הזאת על אותו הגליל ואותו המחוז כלומר ארץ ישראל , כי ארץ פלשתים בשכונתה וגם אצל גבולה, כלומר ׳לא תתרחק מן המחוז הזה׳פא. לצד הזה יקשה לכאורה כפל לשון הכתובים ׳שכון בארץ׳, ׳גור בארץ׳, וכבר עמד בזה הרמב״ן ומשו״ה פירש כפירוש הראשון, ואלו דבריו: ׳שכון בארץ אשר אומר אליך – אין טעם שיאמר בבת אחת שכון בארץ אשר אומר אליך גור בארץ הזאת, אבל פירושו אל תרד מצרימה, ושכון כל ימיך בארץ שאומר אליך בכל פעם ופעם, על פי ה׳ תסע ועל פי ה׳ תחנה, וגור עתה בארץ הזאת בארץ פלשתים, כי לך ולזרעך אתן אותה, כדכתיב לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים׳ ..
ומאמרו ואהיה עמך ואברכך רמז להמשכת ההשגחה עליו כללית וזמנית עד שיעבור זמן הרעב. ודומני להבין ממאמרו ואברכך שהוא רמז לברכה שתתברך זריעתו שיזרע בארץ ההיא, כמו שיאמר עוד (להלן פסוק יב) ויזרע וג׳ ויברכהו יוי פב. והנצי״ב כיוון מדעתו לדעת רבנו שכתב בהעמק דבר: ׳ואברכהו – בשפע תבואה׳ ..
ואמר אבי אבא ז״ל {מאמר} שטעמו כי במאמרו יתעלה (בפסוק ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל ראייתנו על הגאולה לעתיד, שהרי ישראל לא רכשו ארץ פלשתים בזמן העבר. והוא מאמרו והקימותי את השבועה אשר נשבעתי וג׳ רמז למה שהבטיח לופג. לאברהם, כלשון הכתוב: ׳אשר נשבעתי לאברהם אביך׳. וכרת עמו ברית עליו, [ואמר לו] לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת (בראשית טו:יח), וארץ פלשתים נכללת בגבול זהפד. ר״ל ולכן כשפירט לו ה׳ יתעלה מה שנשבע לאברהם, אמר ׳כל הארצות האל׳ כשהמכוון לארץ פלשתים במיוחד. והשוה לשון הרמב״ן בהערה למעלה. והעיר המהדיר שמלשון הרמב״ן שכתב: ׳כי לך ולזרעך אתן אותה, כדכתיב לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים׳ , משמע שסבר שאמנם נכבשה ארץ פלשתים בימי יהושע (והביא סיוע לזה מלשון הכתוב בספר שופטים א:יח ע״ש). ובאמת כן כתב הרמב״ן להדיא בפירושו לעיל (י:טו), וכן להלן (דברים ב:כג) ע״ש. ואמנם הרד״ק כתב כדברי רבנו בביאורו להלן (פסוק כג): ׳פלשתים אע״פ שהיא מארץ ישראל לא הוחזקה בידם, לפיכך רבו עמהם על הגבול, וכל זה להודיעם שלא תהיה מוחזקת בידם כולה אע״פ שחלקוה לא הוחזקה בידם עד באחרונה לימות המשיח, כמו ארץ שלשה גוים, את הקני, את הקניזי ואת הקדמוני׳ . [והגם הלום ראיתי שאחריו כתב כן הריעב״ץ בהוספותיו לספרו מגדול עוז שנדפסו מכת״י במהד״ח ע״י מכון זכרון אהרן (ירושלים תשע״ח, עמ׳ תעא): ׳ונקראת ע״ש הערקי, אחד מז׳ עממין שנתנה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ועדיין לא נתקיימה, ובהכרח תתקיים לעתיד שיזכו ישראל לירש הארץ בגבוליה הרחבים׳ ].. וכבר אמר בספר יהושע (יג:ג) סיוע לזהפה. ר״ל סיוע לכך שארץ פלשתים היא בכלל ארץ כנען, וממילא היא בגבולות ארץ כנען המובטחת לאברהם. והוא מן השיחור אשר על פני מצרים [וג׳] לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים . ואיני יודע אם הוא [מן] חידושו ז״ל או {מאיזה מאמר} לחכמים ז״ל ב{איזה מדרש} זולת בראשית רבה פו. בבראשית רבה אכן מרומז ענין זה בשינויים בסגנון ובתוכן בשתי מקומות (מד:כג וסד:ג), וגם רס״ג ביאר על פיהם בפירושו הארוך לפר׳ לך לך (עמ׳ 362 במהד׳ צוקר) ע״ש, ועי׳ נמי להרלב״ג שכתב כעי״ז בתועליותיו סו״פ ואתחנן (דברים ז:ט, מהד׳ מכון מעליות עמ׳ 106), אבל כנראה לא נמצא ביאור זה של אבי אביו ז״ל כמתכונתו במדרשים שבידינו. והשוה מש״כ רבנו להלן פר׳ משפטים (כג:לא) בענין הרחבת גבולי ארץ ישראל לעתיד, ועמש״כ שם בהערות..
אל תרד מצרימה כו׳ – פר״ש (ד״ה אל תרד מצרימה) לפי שאתה עולה תמימה ואינך כדי לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ כו׳. ותימה דהא אמרי׳ גבי ויזרע יצחק בארץ ההיא כו׳ (בראשית כו:יב) ופר״ש (ד״ה בארץ ההיא) אע״פ שלא היתה בארץ כו׳. א״כ משמע שהיה חוצה לארץ. ועוד גרר לא היה מארץ ישר׳ כדמוכח בתחומין שתיחם יהושע כו׳ (???). ה״ר יעקב. ותירץ ר׳ דלא קשי׳ דרבי׳ שלמה יצחקי פי׳ הכי. אע״פ שלא היתה חשובה כארץ ישראל עצמה. כלומ׳ כגופה וכאמצעיתה. ומ״מ הי[ת]ה מארץ ישר׳. וכן ארץ פלשתי׳ (בצד ארץ פלשתי׳) בצד ארץ ישר׳ ושייכה בה.
ד״א אל תרד מצרימה – לפי שדרך ארץ כנען למצרים דרך ארץ פלשתים (עי׳ שמות יג:יז). לפיכך כשהגיע לארץ פלשתי׳ הוצרך לומ׳ אל תרד מצרימה. גן.
אל תרד מצרימה – לפי שהמהלך מארץ כנען לארץ מצרים דרך ארץ פלשתים הוא כדכתיב ולא נחם אלהים וגו׳, לכן בהגיעו לארץ פלשתים הוצרך לומר לו אל תרד וגו׳, ג״ן.
שכן בארץ אשר אמר אליך – אין טעם שיאמר בבת אחת: שכן בארץ אשר אמר אליך, גור בארץ הזאת, אבל פירושו: אל תרד מצרימה ושכון כל ימיך בארץ שאמר אליך – בכל פעם ופעם על פי י״י תסע ועל פי י״י תחנה. וגור עתה בארץ הזאת, בארץ פלשתים, כי לך ולזרעך אתן אותה, ככתוב: חמשת סרני פלשתים, לכנעני תחשב
כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בפסוק: ״לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים״.
וגו׳ (יהושע י״ג:ג׳).
ויתכן שיהיה וירא אליו מוקדם, כי קודם צאתו ממקומו נאמר לו: אל תרד מצרימה שכון בארץ אשר אומר אליך בהיותך שם, וגור בארץ הזאת, בארץ כנען, אשר תכלול עמים רבים וארצות רבות, כי אני מצוך עתה שלא תצא ממנה לעולם, כי כל הארצות האל אתן לזרעך. והנה נסע ממקומו מפני הרעב ללכת בכל ארצות כנען, לשכן באשר יאמר אליו, ובבואו בגרר אמר לו: כאן תשב. ולא הוצרך לפרש, כי ידוע הוא שלא עבר על מצות השם, וכן: על אחד ההרים אשר אומר אליך (בראשית כ״ב:ב׳) כאשר פרשתי (רמב״ן בראשית כ״ב:ט׳).
DWELL IN THE LAND WHICH I SHALL TELL THEE OF. It is incomprehensible that G-d should tell Isaac at one time, Dwell in the land which I shall tell thee of, [and in the following verse continue], Sojourn in this land,
It is possible that [the event referred to in the beginning of the verse], And the Lord appeared unto him, and said … dwell in the land which I shall tell thee of, happened earlier so that before Isaac left his place it was said to him, "Go not down into Egypt; dwell in the land which I shall tell thee of when you will be there. Now dwell in this land, the land of Canaan, which will comprise many peoples and many lands, for I now command that you should not leave it forever for all these lands will I give to thy seed." Following this command, Isaac journeyed from his place because of the famine to go into all the lands of Canaan, to dwell in the land which He would tell him. And when he came to Gerar, He said to him, "Dwell here." It was not necessary however for Scripture to detail this for it is known that Isaac would not transgress the command of G-d.
(3) here.
[and in both cases be referring to the same land]. Instead, its explanation is as follows: "Go not down into Egypt, and dwell all your days in the land which I shall tell you from time to time. At the bidding of G-d you should move, and at the bidding of G-d you should encamp,See Numbers 9:18.
and right now, sojourn in this land, the land of the Philistines, for unto thee and unto thy seed I will give it, even as it is written, Counted to the Canaanites are the five lords of the Philistines."Joshua 13:3.
It is possible that [the event referred to in the beginning of the verse], And the Lord appeared unto him, and said … dwell in the land which I shall tell thee of, happened earlier so that before Isaac left his place it was said to him, "Go not down into Egypt; dwell in the land which I shall tell thee of when you will be there. Now dwell in this land, the land of Canaan, which will comprise many peoples and many lands, for I now command that you should not leave it forever for all these lands will I give to thy seed." Following this command, Isaac journeyed from his place because of the famine to go into all the lands of Canaan, to dwell in the land which He would tell him. And when he came to Gerar, He said to him, "Dwell here." It was not necessary however for Scripture to detail this for it is known that Isaac would not transgress the command of G-d.
Therefore, when Scripture wrote that Isaac was given the charge, Dwell in the land which I shall tell thee of, he left his place and went searching within the land of Canaan for a new home. When he finally reached Gerar he was told, Sojourn in this land. Thus Ramban explains that there was a lapse of [[illegible]] Verses 2 and 3. The original difficulty which Ramban mentions at the beginning of his comments on this verse is thus removed.
A similar case of interpretation appears in the verse, Upon one of the mountains which I will tell thee of,Above, 22:2.
as I mentioned there.
שכון בארץ אשר אומר אליך – פי׳ הרמב״ן שאין זה ענין שיאמר לו בפעם אחת שכון בארץ אשר אומר אליך ומיד אחריו גור בארץ הזאת אלא כך פירושו אל תרד מצרימה ושכון בארץ אשר אומר אליך בכל פעם ופעם על פי י״י תחנה וגור עתה בארץ הזאת בארץ פלשתים כי לך ולזרעך אתננה ויתכן שיהיה וירא אליו מוקדם כי קודם צאתם מן המקום נאמר לו אל תרד מצרימה שכון בארץ אשר אומר אליך בהיותך שם וגור בארץ כנען עתה שכוללת ארצות רבים כי לך ולזרעך אתננה והיה נוסע ממקומו מפני הרעב ללכת בכל ארצות כנען לשכן בכל אשר יאמר לו ובבאו לגרר נאמר לו כאן תשב ולא הוצרך לפרש כי ידוע שלא עבר על מצות השם:
שכון בארץ אשר אומר אליך, "reside in the land which I will tell you about." Nachmanides explains that the negative "do not go down to Egypt," was not followed immediately by a directive to settle in Gerar, but that the words "reside in the land which I will tell you," were a sort of hint that in due course God would give more specific instructions. In this respect Yitzchok's experience paralleled that of his father, who also traveled through different parts of the Holy Land in order to have already established a presence there when the time would come for God's promise to give the entire land to his descendants to be fulfilled. It goes without saying that Yitzchok complied with God's directive until God eventually told him to settle in Gerar.
אל תרד מצרימה – פר״ש שאתה עולה תמימה ואינך רשאי לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ. ותימא דהא גבי ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו׳. ופר״ש אע״פ שלא היתה בארץ וכו׳ א״כ משמע היתה חוצה לארץ ועוד גרר לא היה מארץ ישראל כדמוכח בתחומים שתיחם יהושוע כו׳, ותי׳ ר׳ דלא קשה דר״ש פי׳ הכי אע״פ שלא היתה חשובה כי אם ארץ ישראל עצמה כלומר בגופה ובאמצעיתה ומ״מ היתה מארץ ישראל, וכן ארץ פלשתים מצד אחד ארץ ישראל ושייכה בה. ור׳ יעקב תי׳ דלכן לא רצה שירד למצרים שאם ירד לא היה יוצא משם עד הקץ, כי כך היתה גזירה לפני המקום.
שכון בארץ אשר אומר אליך – ולא מצינו אנה כי אמר מיד גור בארץ הזאת בתורת גירות ואכסניות, אלא אח״כ פיר״ש (פסוק כ״ב) ויקרא שמה רחובות כי עתה הרחיב וכו׳. הרי בטל הנדר ומיד אצלו כתיב ויעל משם באר שבע, וזהו אשר אומר אליך מיד ויבן שם מזבח ויט אהלה כו׳, וקבע עצמו שמה כל ימיו, ולא הלך יצחק מבאר שבע עד עת זקנה של יצחק חזר יצחק אצל קבר אביו, ואביו היה בקרית ארבע וזהו שכתוב (בראשית ל״ה כ״ז) ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא וכו׳.
(ב-ג) שכון בארץ אשר אומר אליך, ותכף גור בארץ הזאת, ואע״פ שלא ביאר זה היה נכון, כמו שכתו׳ באברהם ״אשר אראך״ (בראשית י״ב:א׳).
התורה יכלה גם לכתוב רק ״בארץ אשר אמר אליך״ מבלי לפרט אחר כך ״בארץ הזאת״, והיה מובן לקורא שאכן הראה לו לאחר מכן איזו ארץ, כמו שבציווי לאברהם אין פירוט נוסף אחרי ״אל הארץ אשר אראך״, ומובן לקורא שאכן הראה לו לאחר מכן איזו ארץ.
(ב-ג) [י] אמנם לפי שכבר היתה לו הירידה למצרים נקלה דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא אם יקניטוהו הפלשתים כמו שהיה לזה הקדים להראות אליו לאמר אל תרד מצרימה. שאין לך התישבות לשכון בטח בדירת קבע רק בארץ אשר אומר אליך. וכמו שאמר לאביו אל הארץ אשר אראך [י] ורק עתה התגורר בארץ הזאת אשר אתה בה ושם אהיה עמך ואברכך [י] והטעם שאני מתיר לך הגרות בארץ הזאת ולא למצרים מפני כי לך ולזרעך אתן כל הארצות האל והקמותי כו׳. והרי אין אתה יוצא חוצה לארץ.
שאתה עולה תמימה. שהיא קדש קדשים וכל הארץ חשובה אצלו כמו העזרה וחוצה לארץ חשובה אצלו כחוץ מן העזרה ואין קדש קדשים יוצא לחוץ מן העזרה ואם יצא נפסל ונאסר לעולם אף על פי שחזר למקומו דאם לא כן מאי שנא מאביו:
אל תרד מצרימה – אל ישיאך ללכת שם חסרון המרעה פה, כענין ״כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך״ וכו׳ (בראשית מ״ז:ד׳).
שכן בארץ אשר אמר אליך – עשה משכנות רועים למקנך באותו המקום בעצמו שאמר אליך לגור בו, כי בו יצליח גם מקנך, וזה כי אמנם הסבה שהיה בדעתו לצאת היתה בשביל חסרון המרעה.
אל תרד מצרימה, do not let the shortage of grass to feed your livestock be the cause of moving to Egypt. (as the sons of Yaakov claimed in 47,4 to explain why they had moved to Egypt.)
שכון בארץ אשר אומר אליך, make huts for the shepherds and pens your livestock in the places which I will specify for you.
שהיה בדעתו וכו׳. דאם לא כן ״אל תרד״ למה לי, ולמה הוצרך להזהירו:
כמו שירד אברהם. ואם תאמר למה תלה באברהם, שמא מעצמו היה רוצה לצאת חוץ לארץ, ונראה שהכתוב מוכח כן, שהרי אמר ״מלבד הרעב הראשון״, ולמה הוצרך לומר כן, אלא להגיד לך שיצחק היה רוצה לצאת חוץ לארץ כמו שיצא אברהם ברעב הראשון (כ״ה ברמב״ן). וכדי שלא יקשה מנא ליה ללמוד מאברהם, שמא הרעב בימי אברהם היה יותר גדול, לכך אמר ״מלבד הרעב הראשון״, אם כן הוא דומה לרעב הראשון, מדאמר ״מלבד הרעב הראשון״, ושפיר יליף יצחק מאברהם. ואם תאמר אברהם מי התיר לו לצאת אחר שצווה אותו השם יתברך להיות בארץ (לעיל יב, א), ונראה מפני שכן המדה ׳רעב בעיר פזר רגליך׳, כך אמרו בפרק הכונס (ב״ק ס ע״ב), ואם כן מן הדין הוא עושה שהיה יוצא. ואם רצון הקב״ה שלא יצא – יזהיר אותו הקב״ה שלא יצא, כיון שהדין שמותר לצאת. ואם תאמר יצחק למה ליה למילף מאברהם, בלאו הכי כיון שמן הדין לצאת למה לא יצא, ונראה לתרץ כי אפילו הכי היה צריך ללמוד מאברהם, דאי משום ׳רעב פזר רגליך׳ שמא שאני יצחק שברכו הקב״ה (לעיל כה, יא), ובשביל הרעב לא יחסר לו לחמו, ואין לו לצאת חוץ לארץ, כמו שהיה האמת שהקדוש ברוך הוא אמר לו ״ואהיה עמך ואברכך״ (פסוק ג), אבל מאברהם ילפינן שפיר, שהרי הקדוש ברוך הוא הבטיחו (ראו לעיל יב, א-ב) ״לך לך וגו׳ ואגדלה שמך ואברכך״ – בממון (רש״י שם), ואפילו הכי יצא חוץ לארץ, ובשביל זה היה צריך למילף מאברהם:
ואם תאמר מנא ליה לאברהם לצאת אחר שנתברך ואגדלה שמך ואברכך בממון, ואין זה קשיא, כי אברהם לא היה יוצא חוץ לארץ עד שהיה צריך לצאת מחמת הרעב, ולפיכך בודאי שפיר יצא, כמו שכתוב למעלה ׳רעב בעיר פזר רגליך׳, והדין לצאת. אבל יצחק לפי שהיה יוצא חוץ לארץ קודם שהיה צריך לצאת מחמת הרעב, היה צריך למילף מאברהם, שהרי הקדוש ברוך הוא הבטיחו גם כן – והיה יוצא. ואין להקשות דשאני אברהם שהיה יוצא כשהיה צריך לצאת, דאין זה קשיא בודאי, דכיון דהברכה הכתובה באברהם (לעיל יב, א-ב) לא איירי ברעב, ולא נאמרה שיהיה בארץ בשעת הרעב – והקדוש ברוך הוא יברך אותו, מהשתא כיון שאין הברכה כך במשמעותה – הותר ליצחק גם כן לצאת, דלמה לא יצא, אי משום הברכה ויהיה לו הרעב כשובע, אין זה במשמעות הברכה כמו שלא היתה גבי אברהם, ולפיכך הוצרך הקב״ה לחזור ולברכו אפילו בשעת הרעב:
ואם תאמר מנא ליה לאברהם לצאת אחר שנתברך ואגדלה שמך ואברכך בממון, ואין זה קשיא, כי אברהם לא היה יוצא חוץ לארץ עד שהיה צריך לצאת מחמת הרעב, ולפיכך בודאי שפיר יצא, כמו שכתוב למעלה ׳רעב בעיר פזר רגליך׳, והדין לצאת. אבל יצחק לפי שהיה יוצא חוץ לארץ קודם שהיה צריך לצאת מחמת הרעב, היה צריך למילף מאברהם, שהרי הקדוש ברוך הוא הבטיחו גם כן – והיה יוצא. ואין להקשות דשאני אברהם שהיה יוצא כשהיה צריך לצאת, דאין זה קשיא בודאי, דכיון דהברכה הכתובה באברהם (לעיל יב, א-ב) לא איירי ברעב, ולא נאמרה שיהיה בארץ בשעת הרעב – והקדוש ברוך הוא יברך אותו, מהשתא כיון שאין הברכה כך במשמעותה – הותר ליצחק גם כן לצאת, דלמה לא יצא, אי משום הברכה ויהיה לו הרעב כשובע, אין זה במשמעות הברכה כמו שלא היתה גבי אברהם, ולפיכך הוצרך הקב״ה לחזור ולברכו אפילו בשעת הרעב:
שכון בארץ אשר אומר אליך – ואח״כ אמר מיד גור בארץ הזאת, וא״כ מהו זה שאמר אשר אומר אליך, משמע לאחר זמן אומר אליך באיזו ארץ תשכון, ומיד ותיכף אמר לו איזה ארץ הוא, והוא דבר תמוה בפסוק והקרוב בעיני לומר בזה שמנע ממנו הליכת חו״ל לפי ששם אין מקום לגילוי השכינה, וא״כ לא יוכל לאמר אליו שם בנבואה איזו דבר לפי צורך השעה, לפיכך שכון בארץ אשר שם גלוי שכינתי, ושם אומר אליך בעת אשר ארצה לאמר לך איזו דבר נבואה. ובזה מיושב מ״ש מתחלה שכון בארץ, ואח״כ אמר גור בארץ, כי שכון משמע יותר דירת קבע מן גור שהוא לשון גרות, לפי שמצד קניית השלימות הרוחנית בארץ הזאת תשכון בה כתושב, אבל מצד קניית הברכות הגופנית תהיה בו כגר, זה״ש גור בארץ הזאת וגו׳ כי כל מה שנאמר אחריו מדבר בייעודי הגופנית, וזה״ש גר ותושב אנכי עמכם גר מצד ותושב מצד.
<שְכֹן בארץ – חס׳ וי״ו, ויש בו דרש
בב״ר: פרשה סד ג.
בב״ר פ׳ ס״ד. עי׳ ביפה תואר: על ב״ר פרשה סד ג, שעט ע״א, ד״ה שכן.
ביפה תואר סי׳ ג׳.> [שְׁכֹן].
שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך. ר״ל דעולה היינו קדשי קדשים שאין רשאין להוציאן לחוץ לעזרה אף א״י עזרה שלך היא ואין אתה רשאי לצאת לחוץ לארץ:
For you are a burnt-offering without blemish and being outside the [Holy] Land does not befit you. I.e., a burnt-offering is a kodshei kodoshim sacrifice and may not be taken outside the Temple Courtyard. Similarly, the Land of Israel is your "Temple Courtyard"; you may not go outside the Land.
(ב-ג) וירא אליו ה׳ ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אמר אליך. גור וגו׳ – מראשית לא רצה לגלות לו היכי ישב באמרו שכון בארץ אשר אומר אליך ואח״כ בתוך כדי דבור אמר לו גור בארץ הזאת מעיקרא שכון והדר גורל ראוי ליישבם.
{ג} אמת הדבר שהצדיקים אין להם מנוחה ושלוה וכאשר עשו עצמם גרים ותושבים הצליחו. אבל כשרצו לישב ישיבת קבע נוקשו ונלכדו כיעקב וממנו נדבר בפרשת דברים בס״ד. על זה אמר ה׳ ליצחק שכון בארץ אשר אומר אליך כלומר אם תרצה לשכון בארץ ולעשות ישיבת קבע. אלא לא תשב בארץ אשר אומר אליך כאדם המרחיק עדיו ואינו רוצה לומר לו בפירוש אל תשכון. אולם אם תגור בארץ הזאת ותדמה היות גר ואורח אהיה עמך ואברכך תעשה וגם תוכל ותצליח:
ד״א: שכון בארץ אשר אומר אליך – פי׳ בארץ ישראל שאוכל לדבר עמך לפי שאין הקב״ה משרה שכינתו חוצה לארץ:
שכון בארץ אשר אמר אליך. "Dwell in the land I shall tell you to." This was a general directive to accept God's instructions where he was to take up residence even if it conflicted with his own wishes. God told him this in order to be able to reward him for obeying. God had done something similar when He told Abraham in 12,1 that he was to go to a place God would designate (in the future). Five verses later on God specified the land, i.e. "the land of Canaan," something He could have done immediately were it not for the fact that He wanted Abraham to accumulate merit for obeying His directive.
וירא אליו י״י ויאמר אל תרד מצרימה – לדעתי כשבא יצחק לגרר ראה שגם שם אין שובע ואם יכבד הרעב עוד מעט יצטרך לעזוב גם את הארץ ההיא. ואֲחֻזַתו חיל ורעדה כי יצטרך לרדת מצרימה, מקום סכנה. כי אנשיה חטאים וזכר את הסכנה שהיה בה אביו לולי הצילו השם. לא כן גרר, שיוכל לצעוק אל המלך ויושיעהו למען הברית אשר כרתו הוא ואביו בעדם ובעד זרעם. כי מה יעשה אם יהיה הרעב כבד בארץ כמו שהיה בימי אביו, אין תקוה כי אם לרדת מצרימה. והשם ראה בְּעָנְיוֹ ונגלה עליו ואמר לו ״אל תרד מצרימה״, לא שהזהירו מרדת שם ושהיה חפץ ללכת למצרים אבל היא הבטחה, לא תצטרך לרדת מצרימה כמו שעשה אביך. כי בארץ אברכך ואתן לך לחם לשובע כמו ״אל תירא אברם״,
בראשית טו, א.
״אל תירא עבדי יעקב״ישעיה מד, ב.
שהן הבטחות. שהעתיד משמש פעמים לצווי ופעמים להודעה ולהבטחה, הכל כפי הענין.
שכון בארץ אשר אומַר אליך – ופה אמר רמב״ן ז״ל ש״אין טעם שיאמר בבת אחת שכון בארץ אשר אומר אליך גור בארץ הזאת. אבל פירושו אל תרד מצרימה, ושכון כל ימיך בארץ שאומר אליך וכל פעם ופעם. על פי י״י תסע ועל פי י״י תחנה, וגור עתה בארץ הזאת״. ופירוש שני לו [לרמב״ן] שנאמרה לו הנבואה הזאת קודם צאתו ממקומו ״אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך בהיותך שם. וגור עתה בארץ הזאת ארץ כנען הכולל עמים וארצות רבות. כי אני מצוך עתה שלא תצא ממנה לעולם, כי כל הארצות האל אתן לזרעך. והנה נסע ממקומו מפני הרעב ללכת בכל ארצות כנען לשכון בארץ אשר יאמר אליו, ובבואו לגרר אמר לו ׳כאן תשב׳ ״ [עכ״ל רמב״ן]. קרב מאד בפרושיו לתקן המקראות. ואין צורך לכל זה כשתבדיל בין ״שכון״ ובין ״גור״ כמו שכתבנו בפירוש ״והוא שוכן באלוני ממרא״.
בראשית יד, יג.
ואמרנו כי ״יושב״ או ״גר״ על הישיבה באחד המקומות, גם אם אין לו עסק אהבה ורעות עם אנשי המקום. אבל ״שוכן״ על החברה והריעות עמהם. וכאן הודיע השם לנביאו כי לא ישוב אל המקום שיצא משם. כי היה גלוי לפניו ית׳ שהם בלתי ראויים שיתחבר עמהם יצחק, או שעם הזמן יסתכן ביניהם. גם הודיעו כי המקום שהלך אליו אנשיה רעים וחטאים שלא יתחבר עם אנשי גרר, אבל עוד מעט ויצוהו ללכת משם אל מקום אחר שימצא מנוח לו, ושם ישכון לבטח. רק כל ימי הרעב יגור במקום הזה בגרר. וזהו שאמר ״אל תרד מצרימה אל מצרים״ לא תצטרך לבוא, אבל תשכון בארץ טובה אשר עוד אומר אליך במועדו. כי גם בארץ הזאת אין משכן לך, אבל גור בארץ הזאת לפי שעה בימי רעבון, ואהיה עמך ואברכך. והאמת עֵד על עצמו כי אחר שהעשיר יצחק מאדשם כו, יג.
לא שב אל מקומו,קיים מצות ״גור בארץ הזאת״.
גם לא האריך לגור בארץ פלשתים כי הלך אל באר שבע, ושם ישב במנוחה ימים רבים ושם נגלו אליו האלהים, כמו שיתבאר לפנינו בעז״ה.
(ב-ג) שכון בארץ וגו׳ גור בארץ וגו׳ – קרוב לשמוע כי שני ענינים הם, שכון, ישיבת קבע באותה ארץ אשר אומר אליך לאחר זמן, אך עתה בימי הרעב התגורר בארץ הזאת וגו׳. שאם הכל מצוה אחת היה אומר ׳שכון בארץ הזאת׳, או ׳גור בארץ הזאת׳, ולא היה צריך לומר כלל שכון בארץ אשר וגו׳. גם אין ישיבת גרות קרויה ״שכונה״ בשום מקום.
ראה רמב״ן והכתב והקבלה.
ואהיה עמך – אשמרך מרעה
מדרש לקח טוב, ״ואהיה עמך – להושיעך מן האויבים״.
. וכן כל ואהיה עמך, להיות עמך, עמו וכו׳, כלם הם השמירה מרעה, וזהו עיקר גדול בכתובים. ואב לכלם, עמו אנכי בצרה (תהלים צ״א:ט״ו), והוא שנאמר בדוד אחר כל השבחים ששבחוהו לפני שאול, יודע נגן ואיש מלחמה וגו׳ (שמואל א ט״ז:י״ח), אמר, וה׳ עמו (שמואל א ט״ז:י״ח), ששמרו מהארי והדוב ומכל רעה. ויתבאר עוד בפרשת שמות, בפסוק ויאמר כי אהיה עמך (הרכסים לבקעה שמות ג׳:י״ב).
אל תרד מצרימה – אפילו לגור שם דרך עראי עד עבור ימי הרעב, אלא שכון בארץ וכו׳, כלומר שכון כל ימיך בארץ שאומר אליך בכל פעם ופעם, על פי ה׳ תסע ועל פי ה׳ תחנה, והכוונה שאחר עבור הרעב ישוב לבאר שבע ויתיישב שם, ובלי ספק מה שנאמר להלן ויעל משם באר שבע היה על פי צווי השם ואף שקיצר הכתוב, ועתה אנכי מצוך לאמר גור בארץ הזאת:
(ב-ג) שכן בארץ, גור בארץ – יראה כי שני ענינים הם, שכן, ישיבת קבע באותה הארץ אשר אומר אליך לאחר זמן, אבל עתה בימי הרעב גור בארץ הזאת, ולא מצאנו בשום מקום לקרוא שכונה לישיבת גירות (רל״ש), ורוו״ה אמר דע שעל הרוב ישומש מלת שכן עם ב׳, כמו ואהבי שמו ישכנו בה, ולפעמים חסר ב׳ כמו שכן ארץ ורעה אמונה, כי רשעים ישכנו ארץ, אני חכמה שכנתי ערמה, ויש הבדל הגיוני ביניהם, כי באמרך אני שוכן בבית זה הכוונה בו באחד ממקומות הבית לא בכלו (איך וואָהנע אין דיעזעם הויזע) ובאמרך אני שכן הבית הזה הכוונה בו בכלו ואין מקום בבית שאין משכני בו (איך בעוואָהנע דיעזעס הויז), ואמר אני חכמה שכנתי ערמה, טעמו בכל הערמה ואין דבר בערמה נעלם ממני, ואילו היה אומר שכנתי בערמה היה משמעותו באחד ממקומות הערמה לא בכולה, ויתכן שיש מקומות בערמה והחכמה לא תדעם, וזהו ההבדל בעצמו בין מאמר שכן ארץ שהרצון בו בכולו, ובין מאמר שכן בארץ שהרצון בו באיזה מקום בארץ.
ואהיה עמך – אשמרך מרעה, וכן כל לשון ואהיה עמו, להיות עמך עמו וגו׳ כלם הם השמירה מרעה, וזה עיקר גדול בכתובים, ואב לכולם עמו אנכי בצרה (רל״ש).
הארצת האל – כמו האלה (רש״י) ויתכן שהחסיר הה״א לכלול גם חשיבות הארץ ומעלתה (דיעזע האָכגעשאֶצטע לאנדשאפט) כי אל ענינו גם חשיבות מעלה. כמו אילי הארץ תרגומו רברבי ארעא, כמ״ש ברק לאנשים האל אל תעשו דבר דלוט, וברבה אמרו הארצות האל קשות כד״א ואת אילי הארץ לקח, ד״א למה לא נאמר האלה אלא האל לומר מקצתן אני נותן לך וגו׳. ע״ש.
אל תרד מצרימה – שהיה בדעתו ללכת שם כמו שהלך אביו בימי הרעב (רש״י), ורצה הקב״ה להראות לו השגחתו שגם בארץ ההיא שהיה שם הרעב יברכהו ויצליחהו. וכמפורש למטה {בראשית כ״ו:י״ב} ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא וגו׳.
שכון בארץ – עיין נתיבות השלום {ביאור בראשית כ״ו:ב׳}.
Do not move to Egypt. He intended to go there, just as his father had done in the days of the [first] famine (Rashi). However, the Holy One, blessed is He, wanted to show him His providence, that even in that country, where the famine was, He would bless and prosper him. And so it is specified below, “Isaac sowed in that country, and he found in that same year a hundredfold” (v. 12).
Sojourn in the country. See Netivot ha-Shalom.
{Translator's note: In his comment on this verse, Dubno expresses the view that Isaac was given a threefold command: (1) not to move to Egypt, even temporarily; (2) to live permanently “in the country that I tell you,” that is, in the land of the seven nations (in Mamre, Kiriath-arba, or Beersheba), after the famine; and (3) to dwell in the country of the Philistines on a temporary basis for the duration of the famine. According to Dubno, the statement in v. 3, “For to you and your posterity will I give all this land,” includes the country of the Philistines.}
(ב-ד) וירא אליו ה׳ וגו׳ – מפסוק ב׳ נראה שהיה בכוונתו של יצחק לרדת למצרים, המקום הרגיל שירדו אליו בתקופות רעב. תחילה הלך לאבימלך, כנראה לבקש את עזרתו, שכן הייתה ברית כרותה בין אבימלך לאביו, אך גם שם היה רעב. ואז נראה אליו ה׳, וציוה עליו לא לבקש עזרה מאף אדם. שליחותו הייתה לקיים את ציווי הקב״ה.
שכן פירושו ״יושב בשלוה״, יותר בקביעות מ״גור״ אך פחות מ״ישב״.
הארצת האל נשנה פעמיים בפסוק. דווקא ארצות אלה, אשר ראית אותן לעתים חוזרות ונשנות נפקדות בבצורת ורעב, נותן אני לך ולזרעך; כדי שתביא להן על ידי שמירת מצווֹתָי, ברכה כה מרובה; עד שכל אומות העולם תלמדנה מהדוגמא שלך, איך אדם מביא ברכה על עצמו על ידי פעולותיו.
וירא אליו ה׳ – והזהירו שלא ירד למצרים, ונגד מה שחושב שבהיותו במקום הרעב הוא נכלל בגזרת המקום א״ל ה׳ שכן בארץ אשר אמר אליך, ר״ל שאינך בכלל המקום רק תשכון בפ״ע בארץ, מצד שאומר אליך, והשגחתי דבוקה בך בפרטות, ונגד מה שיחשוב פן נתחייב גלות וטלטול ובפרט שבאמת נתחייבו גרות מלידת יצחק, עז״א.
{Why the duplication: ‘dwell in the land’, ‘reside in this lane?}
THE LORD THEN APPEARED TO HIM — WARNING HIM NOT TO DESCEND TO MIZRAIM. In reply to his worry about being included in the decree of the famine should he remain in that place, He said to him, “Do not descend to Mizraim; dwell in the land that I indicate to you.” By this He meant that Yizhaq is not included in the place, but should dwell there independently, since I indicate to you: My care and supervision are upon you individually.
{שכן בארץ: ׳שב׳ מיבעי
כפי שכתוב בפסוק ו׳ ״וישב יצחק בגרר״.
. ומזה יצא הדרש בבראשית רבה (סד,ג) ׳עשה שכונה בארץ, הוי זורע הוי נוטע הוי נציב׳. ומכאן למדנו ישוב הארץ כדאיתא בגיטין (ח)לא מצאנו.
. ונאמרה המצוה הזאתיישוב ארץ ישראל.
ליצחק ולא לאברהם, כי יסוד יצחק הוא מקור לישראל בעת ישיבתם בארץ הקדושה, כמו שכתבתי לעיל (טו,ב) בהרחב דבר.}
אשר אמר אליך
ומיד – ״גור בארץ הזאת״, אם הקב״ה אומר לו לגור בארץ הזאת (ארץ פלשתים) מה המשמעות של ״שכן בארץ אשר אומר אליך״ – מתי יאמר לו? הרי עתה אומר לו ״גור בארץ הזאת״. ועוד, מה בין ״שכון״ לעומת ״גור״. ועיין ברמב״ן.
: כבר ביארנו (לעיל כב,ב)וכן לעיל כא,א. כד,נא. ולהלן לב,יג.
דזה הלשון אין משמעותו אמירה ממש, אלא על הנראה מסדר השגחתו יתברך שכך הוא רצונו – היא אמירה של הקב״ה, וכמו גם בלשון אדם כתיב (דברים יב,כ) ״ואמרת אוכלה בשר״ דמשמעו שיהיה רצונך בכך, מכל שכן אצל דבר ה׳ דשייכת זו הכוונה. והזהיר הקב״ה כאן ליצחק בדרך כלל על כל ימי חייו שיהיה יודע שהוא מושגח בפרטיות כאברהם, ואין לו לשכון״שכן בארץ אשר אומר אליך״.
במקוםבכל מקום שיחליט לשכון...
בלי השגחה מן השמים.
אשר אמר אליך – כמו שכתבתי בראש פרשת לך לך על פסוק אל הארץ אשר אראך, שהוא לשון עתיד להוראת התמדה, תתישב לימים רבים בארץ שמדי פעם בפעם אודיעך, ועכשו גור איזה זמן בארץ הזאת.
(ב-ג) וירא אליו וגו׳ – לדעת הרמב״ן ״ויתכן שיהיה וירא אליו מוקדם, כי קודם צאתו ממקומו נאמר לו אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך בהיותך שם״ וכו׳. ברם, אין הכרח בפירוש זה, כי במלים ״כל־הארצות־האל״ כלולה גם ארץ פלשתים אשר נמנית בכל מקום עם הארץ המובטחת.
השווה יהושע י״ג:ג׳, שופטים ג׳:ג׳.
שכן בארץ... גור בארץ
לפי קנובל מחציתו השניה של פסוק ב׳ היא תוספת ממקור אחר (אינטרפולציה), ואילו לדעת דילמן שלושת הפסוקים ג׳-ה׳ הם תוספת של ״העורך״. אולם, קשה להבין, מדוע זה יוסיף כאן משהו.
– כפל לשון זה אינו אלא מדומה, וכבר פירשו הרמב״ן: ״אין טעם שיאמר בבת אחת שכון בארץ אשר אומר אליך גור בארץ הזאת, אבל פירושו אל תרד מצרימה ושכון כל ימיך בארץ שאומר אליך בכל פעם ופעם״ וכו׳, כלומר תחילה יש כאן משום ציווי כללי שלא יגור יצחק אלא במקום שיאמר לו ה׳ — במקביל לאמור לאברהם לעיל י״ב:א׳. לאחר מכן מצטווה יצחק להיות, לפי שעה, גר בארץ הזאת, דהיינו בגרר, ובכך מתפרש גם שינוי הלשון שכון וגור.
ההבטחות שבפסוק ג׳ מוסבות על יצחק ועל זרעו אחריו, ואילו אלה שבפסוק ד׳ מוסבות על זרעו בלבד. ובכללן הן דומות ביותר, הן בסגנונן הן בתוכנן, לאלה שבפרק כב, פסוקים טז-יח. ״והקמתי את־השבעה״ חוזר אל האמור שם בפסוק טז, אלא שאין כאן, כפי שהיה אפשר להבין במבט ראשון, משום הבטחה לקיים השבועה שנשבע לאברהם, אבל יש כאן משום שבועה חדשה (הרמב״ן), ״ולכן תמיד יאמר בתורה, הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב אשר נשבעת להם בך, כי לא מצאנו שבועה ליצחק בלתי זאת״ וכו׳.
כל־הארצות האל – ביטוי זה לציון כל חלקי הארץ אינו בא עוד אלא בדברי הימים א י״ג:ב׳; דברי הימים ב י״א:כ״ג.
האל – השווה פירושנו לעיל י״ט:ח׳.
(ג) גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַאֲבָרְכֶ֑ךָּ כִּֽי־לְךָ֣ וּֽלְזַרְעֲךָ֗ אֶתֵּן֙ אֶת־כׇּל־הָֽאֲרָצֹ֣ת הָאֵ֔ל וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת־הַשְּׁבֻעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם אָבִֽיךָ׃
Sojourn in this land, and I will be with you and bless you, for to you and your offspring I will give all these lands, and I will fulfill the oath I swore to your father, Avraham.
[יג]
מובא במנורת המאור אלנקוה ח״ד פי״ז צד שלא. וראה לעיל פכ״ג מאמר לג. בבאור וצרף לכאן, וכ״ה ברבינו בחיי וישב לז. ובמדרש הגדול כאן גור בארץ הזאת לימדך הכתוב שישיבתן של צדיקים בעוה״ז גירות היא להם. ובלק״ט ד״א גור בארץ הזאת לפי שהיה יצחק הולך ממקום למקום לכן אמר גור. ועי׳ לקמן מאמר מג. בבאור.
גור בארץ הזאת, חביבין הגרים, שכל האבות והנביאים קראו עצמן גרים כו׳ ואף יצחק אבינו ע״ה נקרא גר, שנאמר גור בארץ הזאת. (מדרש)
[יד]
לעיל מאמר י. ולקמן מאמר טו. ובלק״ט מעתיק אף אתה אסור לצאת חו״ל. ובמדרה״ג מפני מה אברהם יצא לחו״ל ויעקב יצא לחו״ל אבל יצחק לא ניתן לו רשות לצאת לפי שהועלה עולה תמימה ונתקדש קדושת עולם לפיכך לא יצא לחוץ לארץ. ובכת״י מדרש הבאור מפני שנרצה על גבי המזבח ונעשה קדש קדשים ואין קדש משתמש בו חול.
גור בארץ הזאת, אמר רב הושעיה אַתּ עולה תמימה, מה עולה תמימה אם יצאה חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ את נפסל. (בראשית רבה סד)
[טו]
לעיל מאמר י. יד. מפני שנגזרה גזרה. ראה לעיל מאמר ג. בבאור שהרעב היה לנסיון. ולפ״ז י״ל דרוצה להוסיף עוד טעם למה לא רצה שיצא לחו״ל מפני שנגזרה עליו גזרה של רעב ואין לו להשמט ממנה. ובלקוטים מדרש ילמדנו לגרינהוט מגיה דצ״ל [ד״א] מפני שנגזרה גזירה וזהו טעם נוסף על שאמר לו גור בארץ הזאת.
גור בארץ הזאת, אמר ר׳ חנן בשם ר׳ שמואל ב״ר יצחק למה אינו רוצה שיטמא בחוץ לארץ, מפני שנגזרה גזירה, שנאמר ויהי רעב (בראשית כ״ו:א׳), לפיכך הוא אומר גור בארץ הזאת, אמר ר׳ יהושע בן לוי בעולם הזה צדיקים היו מטורפין שנאמר טרף נתן ליראיו (תהלים קי״א:ה׳), אבל לעולם הבא יזכור לעולם בריתו (תהלים קי״א:ה׳). (תנחומא ישן בראשית ו.)
[טז]
התחלת המאמר לעיל פי״ג מאמר פו. ועי׳ תנחומא וארא א. שמו״ר ו. ושם מאמר פז. בבאור מגמ׳ שבת קיח:
ואהיה עמך ואברכך, אמרתי ליצחק גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, בקשו עבדיו מים לשתות, ולא מצאו עד שעשו מריבה, שנאמר ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים (בראשית כ״ו:כ׳) ולא הרהר אחר מדותי. (סנהד׳ קיא)
[יז]
ראה במו״נ מאמר ג. פי״ח, ובלק״ט וישלח פט. וישב צג.
ואהיה עמך, להושיעך מן האויבים. ואברכך, במזונות. (לק״ט)
[יח]
בלק״ט האל הקשות שהיו אומות חזקות ועי׳ לעיל פי״ט מאמר מה. והוא מלשון הקרא אילי הארץ. ובחזקוני האל רמז לל״א מלכים שכבש יהושע. מקצתן בשכ״ט מקצתן ולא כולן כי לא ינחלו ישראל אלא ז׳ גוים, הנותרים ינחלו לעתיד לבוא שנאמר וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ - ובכת״י נר השכלים האל לשון קודש ויצא לחול. ועי׳ בס׳ מעין גנים לאיוב צד סא. למה תרדפוני כמו אל.
את כל הארצות האל, האל הקשות, האל מקצתן, אימתי אני נותן לך את השאר, לעתיד לבוא. (בראשית רבה סד)
[יט]
התחלת המאמר לעיל פט״ו מאמר קסב. ועי׳ לעיל פט״ו מאמר ריא. ממכילתא בא פי״ז על הפסוק שלפנינו. ובמכלתא שם פי״ח. ותנחומא בא יג. ורש״י ואע״ז שמות יג, ה. לב, יג. ו, יד. לק״ט נצבים נ. ועי׳ לעיל פכ״ד מאמר סג. פכ״ב מאמר יז. ופט״ו מאמר רז. התחלת המאמר ומסיים שם ביצחק הוא אומר גור בארץ הזאת. ועי׳ הד״ז וארא כו: וספר החסידים החדש סי׳ שה. ועי׳ לעיל פי״ג מאמר עד. בבאור.
לך ולזרעך אתן את כל הארצות, ועוד אומר להם, מי מעיד עוד, אמרו לפניו יצחק, קורא ליצחק ואומר לו, מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, אומר לפניו רבש״ע לא כך אמרת לי כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. (סדא״ז פכ״א)
[כ]
לעיל פכ״א מאמר קכד. ובכתב יד רמזי התורה לר׳ יואל מביא והקמותי את השבעה חסר ו״ו רמז ארץ של שבעת עממין. והוא כעין דרש הנ״ל דהכתיב שבעה מרמז להנ״ל.
והקמתי את השבעה, חסר וא״ו מלמד שאמר הקב״ה אין רוחי נוחה משבע כבשות שנתן אברהם לאבימלך והרי אני פורעה לו בעת שארצה. (מדרש הבאור כ״י)
[כא]
לפנינו בספרי ליתא ומובא בילק״ש ח״א רמז תתפט. עוד ששה דרשות על הפסוק שלפנינו מובאים בתורה שלמה לעיל פי״ב מאמר פא. פי״ג מאמר ע. עה. עח. פכ״ב מאמר קצז. ובמדרה״ג והרביתי את זרעך מלמד שהחזיר לו הברכה שבירך לאברהם אבינו. עי׳ לעיל פכ״ה מאמר מ. ובבאור. עיי״ש וצרף לכאן.
והרביתי את זרעך, והרבך כאשר נשבע לאבותיך (דברים י״ג:י״ח) כמה שנאמר והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, כאשר נשבע לאבותיך הכל בזכות אבותיך. (ספרי.)
דּוּר בְּאַרְעָא הָדָא וִיהֵי מֵימְרִי בְּסַעֲדָךְ וַאֲבָרְכִינָּךְ אֲרֵי לָךְ וְלִבְנָךְ אֶתֵּין יָת כָּל אַרְעָתָא הָאִלֵּין וַאֲקַיֵּם יָת קְיָמָא דְּקַיֵּימִית לְאַבְרָהָם אֲבוּךְ.
Stay temporarily in this land, My Word will be your support and I will bless you, for to you and your descendants I will give all these lands. I will [thus] keep the oath that I swore to Avraham, your father.
גּוּר – אִתּוֹתַב, דּוּר
א. ״גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת״ – ״דּוּר בְּאַרְעָא הָדָא״ הוא תרגום קשה, כי רק גָּר שעניינו ישיבת ארעי מתורגם דָּר לשון דירה, כגון ״וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ״ (ויקרא כה ו), ״מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם״ (ויקרא כה מה) המדבר בתושבים שאינם קבועים – ״דְּדַיְרִין עִמְּכוֹן״, ישיבת ארעי. וכמוהו ״עִם לָבָן גַּרְתִּי״ (בראשית לב ה) ״עִם לָבָן דַּרִית״. אבל כשהכוונה למגורי קבע מתורגם אִתּוֹתַב לשון ישיבה, כגון ״וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים״ (בראשית כא לד) ״וְאִתּוֹתַב אַבְרָהָם״, וכן ״ארץ מְגֻרֵיהֶם אשר גָּרוּ בה״ (שמות ו ד) ״אֲרַע תּוֹתָבוּתְהוֹן דְאִתּוֹתַבוּ בָהּ״.
הבחנה זו של יא״ר (לויק׳ כה כג) מתבררת גם מהצירוף ״גֵּר וְתוֹשָׁב״ (בראשית כג ד) שתרגומו ״דַּיָּיר וְתוֹתַב״. צירוף זה מציין שני סוגי מעמד: ״גר״ – תושב ארעי (דַּיָּיר), ״תושב״ – אזרח קבע (תוֹתַב) וכרש״י שם: ״גר מארץ אחרת ונתיישבתי עמכם״ המבאר את מעמדו הכפול של אברהם. ולא כ״לחם ושמלה״ שם שכתב: כל לשון גרות בפעלים אשר איננו על גר צדק... מתורגם בלשון ארמית בדל״ת (דוּר).
על פי זה היה לו לתרגם כאן ״גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת״ – ״אִתּוֹתַב בְּאַרְעָא הָדָא״, התיישב בארץ פלישתים ישיבת קבע. מדוע תרגם ״דּוּר בְּאַרְעָא הָדָא״ כישיבת ארעי?אמנם מהרה״ג אביגדר נבנצל שמעתי ליישב על פי המדרש שברש״י בר׳ טו יג: ״בארץ לא להם – לא נאמר בארץ מצרים אלא בארץ לא להם, ומשנולד יצחק ויגר אברהם וגו׳ (בראשית כא לד), וביצחק גור בארץ הזאת״ הרי שהגרות התחילה כבר משנולד יצחק. ולבי מהסס, כי ת״א אינו סובר כדרשה זו כמוכח מתרגומו ״וַיָּגָר אברהם״ – ״וְאִתּוֹתַב אַבְרָהָם״ [ולא: וְדָר] ולהלן ״לגור בארץ באנו״ (בראשית מז ד) מבואר יותר.
בפשוטו נראה שבא לפתור את כפל הלשון: הרי בפסוק הקודם כבר נאמר ״אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ״ ומדוע חזר כאן ״גור בארץ הזאת״? מסתבר שאונקלוס פתר כרס״ג ורמב״ן: ״שְׁכֹן בָּאָרֶץ״ מוסב על מגורים קבועים בארץ ישראל ולעת עתה ״גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת״ – ״דּוּר בְּאַרְעָא הָדָא״ בארץ פלשתים, שאינם אלא מגורים לשעה.
כעין זה יש לשאול בתרגומים הבאים: ״ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע הוא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק״ (בראשית לה כז) ״דְּדָר תַּמַּן״, ״לגור בארץ באנו״ (בראשית מז ד) ״לְאִיתּוֹתָבָא בְּאַרְעָא אֲתֵינָא״, כי בראשון מתבקש דְּאִתּוֹתַב ובשני – לָדוּר ועיין שם ביאורם.
הבחנת מסורה
ב. המסורה לת״א מציינת: ״כל וַהֲקִמֹתִי – וַאֲקֵים בר מן גור בארץ (פסוקנו) דמתרגם וַאֲקַיֵּים״.
קליין מסורה, עמ׳ 65.
מתברר אפוא שהמתרגם הבחין בין פסוקנו ״וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה״ – ״וַאֲקַיֵּים״ לשון קיום, לבין כל האחרים ״וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי״ (בראשית ו יח; ט יא; יז ז; יז יט) ״וַאֲקֵים״ כהקמת הברית.כרש״י לשמות ו ד: ״וגם הקמתי את בריתי – וגם כשנראיתי להם באל שדי הצבתי והעמדתי בריתי״.
אתותב בארעא הדא ואהווה במימרה עמך ואברך יתך ארום לך ולבנך
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולבנך״) גם נוסח חילופי: ״ולזרעיית בניך״.
אתן ית כל ארעתא האליןבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״האלין״) גם נוסח חילופי: ״האליין״.
ואקים ית שבועתה דיקיימית לאברהם אבוך.
דור בארעא הדא ויהי מימרי בסעדך ואבריכינך ארום לך ולבנך אתן ית כל ארעתא האילין ואקיים ית קיימא דקיימית לאברהם אבוך.
sojourn in the land, and My Word shall be for thy help, and I will bless thee; for to the end to thy sons will I give all these lands, and I will establish the covenant which I have covenanted with Abraham thy father.
גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת – אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָה אַתְּ עוֹלָה תְּמִימָה, מָה עוֹלָה אִם יָצָאת חוּץ לַקְּלָעִים הִיא נִפְסֶלֶת, אַף אַתְּ אִם יָצָאת חוּץ לָאָרֶץ נִפְסַלְתָּ.
כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל – קָשׁוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח (יחזקאל י״ז:י״ג).
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה לֹא נֶאֱמַר הָאֵלֶּה, אֶלָּא הָאֵל, לוֹמַר מִקְצָתָן אֲנִי נוֹתֵן לָךְ, וְאֵימָתַי אֲנִי נוֹתֵן לָךְ אֶת הַשְּׁאָר, לֶעָתִיד לָבוֹא.
גור בארץ הזאת (שם ג), אמר ר׳ חנן בשם ר׳ שמואל ב״ר יצחק למה אינו רוצה שיטמא בחוץ לארץ, מפני שנגזרה גזירה, שנאמר ויהי רעב, לפיכך הוא אומר גור בארץ הזאת. אמר ר׳ יהושע בן לוי בעולם הזה צדיקים היו מטורפין, שנאמר טרף נתן ליראיו (תהלים קי״א:ה׳), אבל לעולם הבא יזכור לעולם בריתו (שם).
גור בארץ הזאת – אעפ״י שאמרתי לאברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת (בראשית י״ב ז׳) עדיין מתבקש לכם זכות למתנות הארץ ואין עליה עדיין אלא גר. וכן אברהם אמר גר ותושב אנכי (בראשית כ״ג ד׳). הוי גור בארץ הזאת.
אסכן הד׳א אלבלד אכון מעך ואבארך עליך פאני לך ולנסלך אעטי הד׳ה אלבלדאן ואפי באלקסם אלד׳י אקסמת לאברהים אביך.
גור בארץ הזאת, אהיה עמך ואברך אותך, כי לך ולזרעך אתן את הארצות האלה, ואקיים את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך.
האל – is the same as האלה THESE.
גור בארץ הזאת –
א״ר הושעיא. ב״ר פס״ד וילקוט שם והשמיט שם האומר. ורש״י עה״ת פסוק ב׳.
א״ר הושעיא אמר לו הקב״ה אתה עולה תמימה. מה עולה יוצאה חוץ לקלעים נפסלה. אף אתה אסור לצאת חוצה לארץ.
ד״א: גור בארץ הזאת – לפי שהיה יצחק הולך ממקום למקום לכן אמר גור.
ואהיה עמך – להושיעך מן האויבים.
ואברכך – במזונות.
הארצות האל –
הקשות. בב״ר סיים כמד״א ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל י״ז י״ג) ור״ל אף הארצות אשר יושביהם עזים וקשים לך אתננה כי אני אכבשם לפניך. ועי׳ יבמות כ״א ע״א.
הקשות שהיו האומות חזקות.
ד״א האל מקצתן. בב״ר מבואר למה לא נאמר האלה אלא האל. לומר מקצתן אני נותן לך. ור״ל נכתב חסר ה׳ להורות על המיעוט.
ד״א: האל – מקצתן אבל לעתיד לבא אתן את השאר. שנא׳ שנאמר וירד מים. הסיום מן הכתוב ליתא במדרש.
וירד מיד עד ים ומנהר עד אפסי ארץ (תהלים ע״ב:ח׳).
גור – לאחר שהגיע שם א״ל גור בארץ הזאת:
ואהיה עמך – דבר קדשי יהיה עמך להושיעך מכל רע:
ואברכך – ואכבדך:
כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל – דרשו רבותינו האל קשות האלה יותר, וכן אתה דורש האל מקצתן ולא כולן, כי לא ינחלו ישראל אלא ז׳ גוים, והנותרים ינחלו לעתיד לבא, שנאמר וירד מים עד ים ומנהר (ועד) [עד] אפסי ארץ (תהלים עב ח):
והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך – בהר המוריה:
כי לך ולזרעך וגו׳ – ובשביל שנתתי לו ולזרעו את הארץ הזאת ציויתי לו לצאת מארצו וממולדתו, כדכתיב שם: אל הארץ אשר אראך (בראשית י״ב:א׳).
Ki TO YOU AND YOUR OFFSPRING: It was because I granted these lands to him and his offspring that I commanded him to leave his country and homeland for (Gen. 12:1), "the land that I will show you."
Rashbam draws attention here to the connection between the promise of the land to the patriarchs and their obligation to live therein. Just as when God promised the land to Abraham, He requested that he live there (Genesis 12:1), so also is the case with Isaac.
It is also possible that Rashbam here points out the stylistic similarities between the phrases ׳asher 'omar 'elekha (here) and 'asher 'ar'ekka (Genesis 12:1).
It is also possible that Rashbam here points out the stylistic similarities between the phrases ׳asher 'omar 'elekha (here) and 'asher 'ar'ekka (Genesis 12:1).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]
(3) גור...לך ולזרעך, I have already explained this in connection with the previous verse.
(3-4) 'והקימותי את השבועה וגו, "and I will keep My oath,etc." 'ונתתי לזרעך וגו, "I will give to your descendants, etc;" by repeating this oath, God specifically excluded Yishmael's descendants from this promise. This was in spite of the fact that Yishmael was a descendant of Yitzchok's father Avraham.
והקימותי את השבועה – אין צריך שיבטיח הקב״ה את יצחק שלא יעבור על השבועה שנשבע לאביו כי לא אדם הוא להנחם (שמואל א ט״ו:כ״ט), ואברהם אין לו זרע אחר בעל ברית לאלהים, והשבועה איננה על תנאי, כי ביעקב הוצרך מפני עשו אחיו לומר שבו יתקיים הברית ובזרעו (בראשית כ״ח:י״ג, ל״ה:י״ב), לא בעשו.
ונראה שזה המאמר: והקמותי את השבועה יחשב שבועה, ולכך יאמר תמיד בתורה: הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב (שמות ל״ג:א׳), אשר נשבעת להם בך (שמות ל״ב:י״ג). כי לא מצאנו שבועה ליצחק בלתי זאת, ורצה הקב״ה להשבע לכל אחד מן האבות להודיע שראוי כל אחד לכרות עמו הברית, ושתהיה זכות כל אחד עומדת לפניו עם זרעם. כי אף על פי שהראשונה תספיק, תוספת זכות וכבוד הוא להם. לכן אמר: וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור (ויקרא כ״ו:מ״ב), כי כולם בעלי ברית לאלהים.
ויתכן שהוסיף ליצחק בשבועה הזאת
כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״הזאת״.
שיקיים בו בעצמו השבועה אשר נשבע לאברהם אביו, שיהיה הוא ברכה בעמים כאשר אמר לאברהם אביו: והתברכו בזרעך כל גויי הארץ (בראשית כ״ו:ד׳). ויהיה פירוש הכתוב: והקימותי בך את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך – כי אתה תהיה ברכה בעמים, וכן אמר עוד ביעקב: ונברכו בך {וגו׳} ובזרעך (בראשית כ״ח:י״ד).
AND I WILL FULFILL THE OATH WHICH I SWORE UNTO ABRAHAM THY FATHER. There is no need for the Holy One, blessed be He, to assure Isaac that He will not violate the oath which He swore to his father, for He is not a man, that He should repent.
It would appear then that this expression, Vehakimothi eth hashevuah, is itself an oath.
Now it was the desire of the Holy One, blessed be He, to swear to each one of the patriarchs to let it be known that each one was worthy of the covenant being made with him alone, and that the merit of each one stands before Him together with their seed. Even though the previous one suffices, it is an additional merit and honor to them.
It is possible that He promised something additional to Isaac through this oath, namely, that He will fulfill in him himself, the oath He had sworn to Abraham his father, i.e., that he [Isaac] will be a blessing among the nations, even as He said to Abraham his father, And all the nations of the earth shall bless themselves with thy seed.
I Samuel 15:29.
Abraham had no other seed upon whom a covenant had been established with G-d except Isaac. The oath, moreover, was not given on condition. In the case of Jacob,Further, 35:12. And [[illegible]] land which I gave to Abraham and Isaac, to thee will I give it.
it was necessary that he be given such assurance on account of his brother Esau. He was thus saying that in him [Jacob] and his seed will the covenant be fulfilled, not in Esau. [But in the case of Isaac, why was it necessary that he be given such a promise?]
It would appear then that this expression, Vehakimothi eth hashevuah, is itself an oath.
It is thus to be translated, And I will 'establish' the oath. This is now found in most English translations.
It is for this reason that the Torah always says, The land which I swore unto Abraham, unto Isaac, and unto Jacob;Deuteronomy 34:4.
Remember Abraham, Isaac, and Israel, Thy servants, to whom Thou didst swear by Thine own self.Exodus 32:13.
For we find no source for an oath having been given to Isaac except this verse.
Now it was the desire of the Holy One, blessed be He, to swear to each one of the patriarchs to let it be known that each one was worthy of the covenant being made with him alone, and that the merit of each one stands before Him together with their seed. Even though the previous one suffices, it is an additional merit and honor to them.
That is, their descendants.
It is for this reason He said, Then will I remember My covenant with Jacob, and also My covenant with Isaac, and also My covenant with Abraham will I remember; and I will remember the land,Leviticus 26:42.
since all of them had the distinction of G-d having made a covenant with them.
It is possible that He promised something additional to Isaac through this oath, namely, that He will fulfill in him himself, the oath He had sworn to Abraham his father, i.e., that he [Isaac] will be a blessing among the nations, even as He said to Abraham his father, And all the nations of the earth shall bless themselves with thy seed.
Above, 22:18.
The explanation of the verse before us will thus be: "And I will fulfill in thee the oath which I swore unto Abraham thy father since you will be a blessing among the nations." Similarly, He also says in the case of Jacob, And in thee and in thy seed shall all of the families of the earth be blessed.Further, 28:14.
גור בארץ הזאת – צוה אותו שלא יצא חוצה לארץ. וטעם הדבר לפי שנתקדש בהר המוריה והיה עולה תמימה ועל כן הזהירו שלא יצא מן הארץ הקדושה לעולם ושלא יטמא בארץ העכו״ם.
ומה שהוציא לשון הצווי בלשון גור אחר שאמר לו שכון, כדי לרמוז לו על גור אריה שהוא פחד יצחק, ואין לתמוה אם פחד יצחק ביום העקדה כיון שראה שם דמות אריה על גבי המזבח, ממה שדרשו רז״ל (בראשית כ״ז:ל״ג) ויחרד יצחק חרדה וגו׳ שתי חרדות חרד אחת על גבי המזבח ואחת כאן.
גור בארץ הזאת, "dwell in this land." God commanded Yitzchak not to leave the boundaries of the Holy Land. The reason was that he had been sanctified when he lay bound on the altar on Mount Moriah in order to become a burnt-offering (Bereshit Rabbah 64,3). [some ancient sources combine this with the fact that Yitzchak was born in Eretz Yisrael. Ed.] Had Yitzchak left the country he would have become ritually impure, just as are all the people outside the land of Israel.
Why did God phrase the command not to leave Eretz Yisrael as גור "dwell as a stranger," when He had already told him in the previous verse שכון בארץ, "live permanently in the land!?" He wanted to give Yitzchak a hint of the גור אריה, the vision Yitzchak had seen while lying bound, something which transformed him into the epitome of פחד יצחק, the heading under which our tradition sums up Yitzchak's relationship with God. It was because of this vision that when Yitzchak found out that he had been deceived by both his sons when he gave the blessing to Yaakov, that the Torah reports: ויחרד יצחק חרדה גדולה, "Yitzchak experienced a very great trembling (27,33)." [Being wrong in one's assessment of such an important matter as almost giving the power to bless and to curse to an unworthy person was a traumatic experience for someone whose life was based on the attribute of Justice. Ed.]
והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך – אין הב״ה צריך להבטיחו שלא יעבור על שבועתו כי דבר פשוט הוא שלא יעבור ואין לאברהם זרע אחר לקיים בו השבועה אלא ביצחק כי עליו נכרת הברית אע״פ שביעקב הוצרך לומר כן היינו מפני שבא לומר שיתקיים בו השבועה ולא בעשו אלא פי׳ והקמותי הוא לשון שבועה שנשבע לו וזהו שנ׳ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב ולא מצינו שנשבע ליצחק אלא הכא אע״פ שלא היה צריך כי תספיק שבועה שנשבע לאביו עשה הב״ה כן כדי לכרות ברית עם כל אחד ואחד מהאבות להרבו׳ כבוד ולהודיע שכל אחד היה ראוי לכך. ויתכן עוד שהוסיף ליצחק בשבועה הזאת שיתקיים ביצחק עצמו השבועה שנשבע לאברהם אביו שיהי׳ הוא ברכה בעמים כאשר אמר לאברהם והתברכו בזרעך כל גויי הארץ ויהיה פי׳ הכתוב והקימותי בך את השבוע׳ אשר נשבעתי לאברהם אביך פי׳ אתה תהיה ברכה בעמים וכן אמר עוד ביעקב ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך:
והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך, "so that I can fulfill the oath I have sworn to your father Avraham." There is, of course, no need for God to give an assurance that He will not renege on His oath. Besides, Avraham did not have any other seed which would qualify for the promise of God to give the land to Yitzchok's offspring to create doubt to whom God would give the land. After all, only he was in a covenantal relationship with God. When it came to God repeating His promise to Yaakov, in due course, this was necessary in order to make clear that Esau, though included in the promise: "your seed will be known through Yitzchok" did not automatically exclude Esau. The meaning of והקימותי את השבועה וגו' therefore is that God swears a separate oath to Yitzchok concerning who He will give the land of Israel to. When we read in Exodus 33,1 Numbers 32 11, and Deuteronomy 34,4 the formula אשר נשבעתי לאברהם, ליצחק, וליעקב, we would be hard pressed to find where exactly God swore such an oath to Yitzchok, if not in our verse here.
It is also possible that the reason why Yitzchok was added to be a beneficiary of God's oath was in order to confer upon him also the blessing which God had bestowed at the beginning of chapter 12, i.e. that just as Avraham was to be a blessing for the nations, so his son Yitzchok's very existence would do the same for the nations of the earth. God had promised that the nations of the earth would be blessed through Avraham's seed; now the same blessing was in effect for the seed of Yitzchok.. Accordingly, the meaning of the entire verse would be: "I will keep My oath to Avraham your father through you. The same promise was repeated in due course to Yaakov when the time was ripe for that.
והנה אמר אליו ה׳ יתעלה: גור בארץ הזאת — והיא גרר כמו שקדם — ואהיה עמך ואברכך, לפי שזאת הארץ גם כן היא נכונה שידבק בה השפע האלהי, ולזה תהיה מושגח ממני בהיותך שם, כי לך ולזרעך אני נותן את כל הארצות האלה, ואקיים את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך.
(ג-ד) התועלת השני הוא בדעות, והוא להודיע שהשגחת ה׳ יתעלה תהיה באדם לפי מדרגת שלמות שכלו, ולזה אמר ה׳ יתעלה ליצחק שיגור בארץ הנבחרת המוכנת אל שידבק בה השפע האלהי, וזה יהיה סיבה שיהיה ה׳ יתעלה עימו ויברכהו ויברך זרעו.
גור בארץ הזאת – ואתה גור בארץ כנען.
ואהיה עמך ואברכך – שאף על פי שיש בארץ כנען עתה חסרון מרעה, אני אהיה עמך ולא תחסר מרעה.
ואברכך – בממון ובמקנה ולא חוצה לארץ.
כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל, והקמתי את השבעה – והטעם שאמרתי שתגור בארץ הזאת ובזה איטיב לך, הוא כי כבר נשבעתי לאברהם לתת לו ולזרעו את הארץ הזאת, ולפיכך בהיותך גר בה תהיה נשיא אלהים בתוכם, ותקנה בה חזקה להורישה לזרעך.
גור בארץ הזאת, I want you to stay in this country, and even though there is presently a shortage of grazing land, if you stay where I tell you to your livestock will prosper.
ואברכך, I will bless you both in money and livestock, on condition that you remain in this country.
The reason is that כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה, the reason I tell you all this is because here I will keep My oath to Avraham your father to give him and his descendants this land. While you will reside in this land you will be treated like a prince among them. You will acquire title to this land thanks to your lengthy unbroken residence on it.
[א] גור בארץ הזאת ואהיה עמך
[1] סנהדרין פרק אחד עשר דף קיא ע״א (סנהדרין קיא.)
[ב] כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות
[1] שבת פרק שישי דף קיח ע״ב (שבת קיח:)
הָאֲרָצֹת: בהעתק הללי הארצות, ירוש׳ הארצת חס׳, ע״כ. ובכל הספרי׳ חס׳, וכן
חברו שבסמוך: להלן פס׳ ד.
חברו שבסמוך, וכ״כ בעל הטורים: על אתר.
בעל הטורים. ובמסור׳: מ״ג-ד על אתר.
ובמסור׳ כל אורי׳ חס׳ במ״א מלא, ויהי רעב: בר׳ מא נד.
ויהי רעב בכל הארצות, וכ״כ הרמ״ה: אר״ץ.
הרמ״ה ז״ל. [הארצת].
הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי: ח׳ סבירי׳ האלה,
וסימנם במסור׳: מ״ג-ד על אתר.
וסימנם במסור׳ על פסוק זה. <ומדרש אגדה יש בב״ר: פרשה סד ג.
בב״ר פ׳ ס״ד סימן ג׳.> [האל].
<את הַשְבֻעָה:
במסור׳ הדפו׳: מ״ג-ד על אתר.
במסור׳ הדפו׳ ג׳ חס׳ וכו׳, דין חד מינייהו, ושארא בשאר קריא, ולא חשיב בהדייהו את הַשְבֻעָה אשר נשבע: דב׳ ז ח.
את הַשְבֻעָה אשר נשבע דסוף ואתחנן, מכלל דההוא מל׳ כתי׳, ולא היא, דחס׳ כתי׳. והעיקר כמו שמסר הרמ״ה: שב״ע.
הרמ״ה ז״ל, זה לשונו, והקמתי: פסוקנו.
והקמתי את הַשְבֻעָה חס׳ וי״ו כתי׳, וכל לישנ׳ באורית׳ דכות׳ חס׳ בכל נוסחי דיקי, ושיתא כתי׳ בלישנ׳, תרין מנהון הַשְבֻעָה, וסי׳ והקמתי את הַשְבֻעָה, את הַשְבֻעָה אשר נשבע: דב׳ ז ח.
אשר נשבע, ותרין בִשְבֻעָה, וסי׳ לכל אשר יבטא: וי׳ ה ד.
לכל אשר יבטא האדם בִשְבֻעָה, או אסרה אסר: במ׳ ל יא.
או אסרה אסר על נפשה בִשְבֻעָה, וחד לִשְבֻעָה, לאלה וְלִשְבֻעָה: במ׳ ה כא.
לאלה וְלִשְבֻעָה (דסוטה), וחד שְבֻעָה גרידתא, או השבע שְבֻעָה: במ׳ ל ג.
או השבע שְבֻעָה, וכולהו׳ חסרי׳. ואית דמס׳ עלי׳ תלתא חסרי׳, תרין בִשְבֻעָה וחד שְבֻעָה, ושבושא הוא, דאי בלישנ׳ קא מסיר, שיתא הוו, ואי בִשְבֻעָה קא מסיר, תרין הוא דהוו.> [את־השבעה].
כי לך ולזרעך וגו׳ – ארץ פלשתים בכלל נתינת הארץ היא, ולזה גם כן הסכים רמב״ן, ואומרו לך הבטחה זו אולי שהיא על מה שהצליח הוא שם דכתיב (פסוק יב) ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו׳. עוד נתכוון לומר לו שיזכה הוא בה לזרע,
יש נוסחאות שכתוב בהן: ״לזרעו״.
ואולי כי לא החזיק אברהם בארץ פלשתים בחזקה הראשונה לזה רצה ה׳ שיחזיק יצחק בה והוא החזיק בה בחזקה מעולה שחרש וזרע, ולזה דקדק ה׳ בדבריו לומר את כל הארצות האל.
עוד נתכוין להבטיחו כי אין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם זולת ליצחק לבד והוא אומרו לך. ודקדק לומר ולזרעך לשלול חלק מבניו כי דוקא אותו שנקרא זרעו דכתיב (כ״א י״ב) כי ביצחק יקרא לך זרע (נדרים לא) ולא כל יצחק.
כי לך ולזרעך אתן, "for I shall give to you and to your descendants, etc." The land of the Philistines was included in the this gift of the land. Nachmanides also understands our verse in that sense. He writes that the reason God said "to you" i.e. not only to Isaac's descendants, may have accounted for the phenomenal success Isaac experienced when he planted in the land of the Philistines (26,12). God also intended to tell Isaac that he would be farming successfully there. [after all, Abraham, Isaac and Jacob were shepherds not tillers of the soil. Ed.] Perhaps it was because Abraham at the time had failed to establish himself on the soil of the land of the Philistines that God told Isaac that he would stake a better claim to that land by plowing and sowing it. This is why God was specific in speaking about כל הארצות האל, "all of these lands."
God also wanted to assure Isaac that Ishmael would not share in any of the promises made by Him to Abraham. This is why God stressed the word לך, "to you." God added the word ולזרעך, "and to your seed," to exclude children of Isaac who would not qualify as his seed in the spiritual sense of the word. This is similar to God having told Abraham (21,12) "through Isaac will your seed be known." Nedarim 31 derives from that wording that not all of Isaac's seed would be worthy.
גור בארץ הזאת – פה תהיה גר בארץ בלי אוהב ורע לשכון עמו. אבל אל תירא שיקרך רעה, שעל כן אמר ״ואהיה עמך ואברכך״ כאומר אנכי שוכן עמך, ממי תירא? גם אל תדאג משנת הבצורת כי אברכך. וזאת הברכה היא ברכת השם מצד הנפלאות כמו ״ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה״.
בראשית יב, ב.
ופירשנו זה בתחלת פרשת לך לך שאעפ״י שהיא בצורת ליושבי הארץ, לך תהיה שנת ברכה. כמפורש בענין ״ויזרע יצחק בשנה ההיא וגו׳ ויברכהו י״י״שם כו, יב.
וכמו שאפרש בעז״ה.
כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל – לדעת המפרשים
רמב״ן.
ז״ל טַעֲמוֹ, על כן לא תרד מצרימה לפי שנתתי לך ולזרעך הארצות האלה, על כן תשבו בה ולא תצאו ממנה. ואיננו כן לדעתי, אלא לפי שאמר לו שאחר כן ישכון בארץ שיאמר לו, ועתה יתגורר בארץ הזאת בין אנשים רעים שהם שונאי נפשו, הודיעו הטעם למה ישלחנו לשבת בתוכם. ואמר לפי שנתתי לך ולזרעך את כל הארצות האל, כדרך שאמר לאברהם ״לך אתננה״שם יג, טו.
כי על שמו תקרא ״נחלת אברהם״ אביהם, כן אמר ליצחק שהוא אבי האומה, ויתננה לו וממנו ינחלוה. ולכן צריך אתה לסבול הטלטול והגרות הזה בארץ לא לך, בין שונאים. כמו שמטעם זה הוצרך גם אברהם לסבול ללכת מארצו ומבית אביו, ומגוי אל גוי בארץ כנען. כי כן התניתי עמו בברית בין הבתרים ואמרתי לו. ״אני י״י אלהיך אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה״שם טו, ז.
ופרשתי לו הדבר שהיציאה הזאת וטלטול הזה הכרחי לירושת הארץ ד׳ מאות שנה שנאמר ״ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם״שם טו, יג.
וגו׳ וכמו שפירשנו שם. ובאותו מעמד נשבעתי לו על הדבר הזה. והנני מקיים עתה שבועתי שעל ידי הגרות שאתה סובל תנחל הארץ, אתה וזרעך. וזהו שאמר ״והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך״ כלומר שאתה תנחל את הארץ עם כל תנאיה, [וגם] הזרות והצרות {אני מקיים בזה עמך}. וזה הפירוש אמונה, ואין אנו צריכין לדברי רמב״ן ז״ל שאמר ״אין צריך שיבטיח השם את יצחק שלא יעבור על השבועה שנשבע לאביו, כי לא אדם הוא להנחם.שמו״א טו, כט.
ואברהם אין לו זרע אחר בעל ברית לאלהים, והשבועה איננה על תנאי. כי ביעקב הוצרך מפני עשו אחיו לומר שבו יתקיים הברית ובזרעו, לא בעשו. וזה המאמר ״והקימותי את השבועה״ יחשב שבועה, ולכך תמיד יאמר בתורה ׳אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב׳דברים לד, ד.
׳אשר נשבעת להם בך׳.שמות לב, יג.
כי לא מצאנו שבועה ליצחק בלתי זאת. ורצה הקב״ה להשבע לכל אחד מן האבות להודיע שראוי כל אחד לכרות עמו ברית, ושתהיה זכות כל אחד עומדת לפניו עם זרעו, כי אע״פ שהראשונה תספיק, תוספות זכות וכבוד הוא להם. ולכן אמר ׳וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור׳,ויקרא כו, מב.
כי כולם בעלי ברית לאלהים״. [עכ״ל רמב״ן]. ואם דבריו שדבר על ענין השבועה נאה אף נעים, לא בעבור זה נכתב כאן ״והקמותי את השבועה״ שהרי ביעקב לא מצינו ״שבועה״ ולא ״הקמותי את השבועה״ והתורה תקצר באלה. ואולי כמה נבואות התנבאו האבות ולא נכתבו בתורה, וידענו שנשבע להם אחר שהכתוב אומר ״אשר נשבעתי לאבותיכם״.
גור – לא תשב בקביעות דירה רק כגר מארץ אחרת:
בארץ הזאת – בארץ פלשתים שהיה שם אז:
אתן את כל הארצת האל – כי גם ארץ פלשתים בכלל ארץ ישראל, כדכתיב לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים (יהושע י״ג ג׳):
והקימתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך – אין צריך שיבטיח הקב״ה את יצחק שלא יעבור על השבועה שנשבע לאביו, כי לא אדם הוא להנחם, והשבועה איננה על תנאי, אלא זה המאמר הוא שבועה מיוחדת ליצחק להודיע שאף הוא ראוי כאביו לכרות עמו הברית, ולכך יאמר תמיד בתורה הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב (דברים ל״ד ד׳), כי לא מצאנו שבועה ליצחק בלתי זאת, ורצה הקב״ה להשבע לכל אחד מן האבות, כי אעפ״י שהראשונה תספיק, תוספת זכות וכבוד הוא להם. ויתכן עוד שהוסיף ליצחק בשבועה זאת שיקיים בו בעצמו השבועה שנשבע לאברהם אביו, שיהיה הוא ברכה בעמים, כמו שאמר והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, ויהיה פירוש הכתוב והקימותי בך את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך, כי אתה ברכה בעמים, וכן אמר עוד ביעקב ונברכו בך כל משפחות האדמה (לקמן כ״ח י״ד):
גור בארץ הזאת – הגרות שנתחייבת יהיה בארץ הזאת, כי הגרות יהיה או ע״י טלטול ממקום למקום, או ע״י מה שמחשיב עצמו כגר בארץ אף שיושב במקום אחד קבוע, ותוכל לקיים גרות גם בארץ הזאת, ואל תחוש אל הרעב הכולל כי אהיה עמך ואברכך בברכה פרטיית ע״י השגחתי שתדבק בך בפרטות, ואל תאמר הלא אברהם יצא למצרים בעת הרעב, כי יש הבדל בינך ובין אברהם. א] מצד הארץ כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, וחל עליהם קדושת הארץ עד שתדבק בה ההנהגה הנסיית, (כי יצחק לא כבש את הארץ והיה הנתינה רק לענין שתחול עליה הקדושה וההשגחה הפרטיית), וממילא הרעב הוא השגחיי ולא יחול עליך. ב] מצדך אחר שכבר נשבעתי לאברהם שתדבק בו ובזרעו ההשגחה הנסיית, והקמתי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם, משא״כ יציאת אברהם למצרים היה קודם השבועה הזאת.
{Why the duplication: ‘I will give all these lands’, ‘I will give to your offspring’?}
Further, to counter his fear that exile and wandering had been decreed for him — since the era of exile was really ushered in at Yizhaq’s birth
See page 71.
— the Lord said to him:
RESIDE IN THIS LAND. Your obligation to live as a stranger will be fulfilled in this land, either by being forced to wander from place to place, or by feeling like a stranger even while dwelling in a permanent place. You can thus fulfill this decree even in this land. Concerning the famine, you do not have to fear. For, I will be with you and bless you — through My special blessing which will pertain to you in particular.
There is no point in your citing Avraham as an example, he having descended to Mizraim during the famine, for there is a difference between you and Avraham. Firstly, from the aspect of the land, For to you and your offspring I will give all these lands, thus making the land fit for sanctity, and hence relating it to miraculous guidance
Cf. above: miracles are performed only in the Holy Land. The stress here is that the land acquired its special providential status because of the people of Israel who would dwell within it — and not vice versa. Reb Chaim Zimmerman has pointed out that according to the Talmud, the Holy Land is called Zion because the Jewish people are called Zion, rather than the other way around (See Isa. 51:16!) in connection with this, see also Page 219, note 195: qedushah derives from and through the Jew who was first imbued with this quality at Sinai.
(for Yizhaq did not conquer any part of the land, and only possessed it from the aspect of sanctity and personal guidance). This famine is therefore under My direct supervision and will not affect you.
Secondly, I have already sworn to Avraham that miraculous guidance will cleave to him and to his progeny — and I will fulfill the oath that I have sworn to Avraham, notwithstanding that Avraham himself did depart for Mizraim — for that took place before this oath was established.
ועתה
במילים ״גור בארץ הזאת״.
אמר לו בפרט על אותה שעה: גור בארץ הזאת: נכלל בזה כל ארץ פלשתים, על כן יצא מכאן לנחל גררבפסוק י״ז, כשאמר לו אבימלך ״לך מעמנו״.
.
{גור בארץ הזאת: בתורת גר
עיין היטב רש״י לעיל טו,יג ד״ה בארץ לא להם.
, כי כך רצון ה׳ אפילו בעת ישיבתנו בארץ הקודש, כמאמר דוד (דברי הימים א כט,טו) ״כי גרים אנחנו״ וגו׳. ויש עוד לומר שהראהו ה׳ שבתחילת ישיבת ישראל בארץ ישראל יהיו תחת יד פלשתים ויסבלו הרבה עד דוד.}
ואהיה עמך: להצילך
וכך ב׳הכתב והקבלה׳.
מאיבת אבימלך.
ואברכך: בשפע תבואה
כדמוכח להלן פסוק י״ב ״ויברכהו ה׳ ״, עיי״ש.
.
כי
אי אפשר לפרש ״כי״ (נתינת טעם מדוע יברך אותו) כמוסב על ״ואברכך״.
לך וגו׳: הוא טעם על הציווי ״גור בארץ הזאת״כך בספורנו.
, משום שעליו להראות חביבות הארץ שהיא שלו ושל זרעו.
והקמתי את השבועה וגו׳
״אשר נשבעתי לאברהם אביך״. והיכן הוזכרה שבועה על ארץ ישראל אצל אברהם אבינו? אמנם מצינו שבועה בפרשת העקידה (כב, טז-יח), אך לא בהקשר לא״י, (השבועה על א״י מוזכרת גם לעיל כד,ז ״ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת״, וכן להלן נ,כד ובכמה פסוקים בתורה). וצריך לומר שהברית שנכרתה בין הבתרים נחשבת שבועה, וכך פירש רש״י לעיל כד,ז ד״ה ואשר נשבע לי, ועיי״ש ברבינו שברית היינו שבועה.
: אם נפרששהכוונה כאן על שבועת א״י וממילא ודאי הכוונה לברית בין הבתרים שנחשבת שבועה.
שבועת ברית בין הבתרים על נתינת הארץ, הוא מיותר, שהרי אומר ״כי לך ולזרעך וגו׳ ״כלומר, הרי כבר אמר ״כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות״, מדוע א״כ כפל ענין זה במילים אחרות ״והקמותי את השבועה״ – על ארץ ישראל.
. אלא הכוונה על שבועה שהיתה בשעת העקידהלא על שבועת א״י, אלא על שבועת ריבוי זרע אברהם ״והרבה ארבה את זרעך״ וכו׳, ושבועה זו נאמרה בשעת העקידה. ומה שנאמר להלן בפסוק ד׳ ״והרביתי את זרעך״ עיין להלן ברבינו.
. ונתבאר (לעיל כב,יז) כוונת השבועה שיהיו ככוכבי השמים וכחול שעל שפת הים בעת שאומות העולם ישלטו בבניו, ואז לא יהיו יכולים לכלותם, ויתגברו בשני אופנים, כמבואר שם. וזהו טעםכלומר, לפי״ז ״והקמותי את השבועה״ לא מוסב על שלפניו – ענין א״י, אלא על שלפני פניו – ״ואהיה עמך״.
על ״ואהיה עמך״ – להצילך מאיבת אבימלךכפי שביאר רבינו לעיל.
, שלא יוכל לך על פי הקמת השבועהדהיינו קיום השבועה (השוה רש״י לעיל ט,ט ד״ה ואני הנני). (הערת אאמו״ר).
.
גור בארץ – אמר הקב״ה למשה, חבל על דאבדין, כמה פעמים נגליתי על האבות ולא הרהרו אחר מדותי, אמרתי ליצחק גור בארץ ואברכך, ובקשו עבדיו לשתות מים ולא מצאו עד שעשאו מריבה שנאמר ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק ולא הרהר אחר מדותי.
עיין מש״כ לעיל בפ׳ לך (י״ג י״ז) בפסוק קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה בדרשא כזו וצרף לכאן.
(סנהדרין קי״א.)
(ד) וְהִרְבֵּיתִ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְנָתַתִּ֣י לְזַרְעֲךָ֔ אֵ֥ת כׇּל־הָאֲרָצֹ֖ת הָאֵ֑ל וְהִתְבָּרְכ֣וּוְהִתְבָּרְכ֣וּ =ש,ש1,ו וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל,ק3=וְהִתְבָּרֲכ֣וּ (חטף)
• הערת ברויאר בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃
• ל,ק3=וְהִתְבָּרֲכ֣וּ (חטף)
• הערת ברויאר
I will multiply your offspring like the stars of the heavens and I will give your offspring all these lands. All the nations of the earth will be blessed through your offspring,
[כב]
כ״ה גם בכת״י מעין גנים וראה לעיל פט״ו מאמר נח. פכ״ב מאמר קצג. בבאור וצרף לכאן.
והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, פעמים הוא אומר ככוכבי השמים ופעמים הוא אומר כחול אשר על שפת הים (יהושע י״א:ד׳), אלא ככוכבי השמים יכול אם נפרץ במגפה או בהריגה אין להם מליאה וחזירה ת״ל כחול אשר על שפת הים שאם אתה לוקח ממנו ונעשה גומה הרוח ממלאה אותה מיד או כחול אשר על שפת הים שהוא תחת פרסת כל רגל ת״ל ככוכבי השמים תן לו כח היפה שבשתיהן. (מדרש החפץ כת״י)
[כג]
בתנ״י דורש זאת על הפסוק אם בחקתי תלכו וגו׳ ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳ ואם לא תשמעו וגו׳ ונתתי את שמיכם כברזל. ועי׳ לעיל פי״ב מאמר עט. פה. ובלקח טוב בחוקותי שם, ונתתי גשמיכם ולא גשמי כל הארצות ומה אני מקיים והתברכו בזרעך כל גויי הארץ שבזכות ישראל השמים נותנין טלם והארץ נותנה יבולה שנאמר גם ה׳ יתן הטוב (תהלים פה). וכלשון זה במדרש אגדה שם.
והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, אמר ר׳ יהושע בן לוי אילו היו האומות יודעין כשיחטאו ישראל אף הם לוקין היו מעמידין שני איסטרטיוטין כדי שיהיו משמרין כל אחד ואחד מישראל שלא יחטאו, ולא דיין שאין האומות משמרין את ישראל אלה עוד מבטלין אותן מן המצות ועל שישראל חוטאין כל העולם כולו לוקה, שנאמר על כן עליכם כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה (חגי א׳:י׳). ואם אינם חוטאין כל העולם מתברך בשבילם שנאמר והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. (תנ״י ויקרא נה.)
[כד]
לעיל פכ״ב פסוק יח. אותו הלשון והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עיי״ש מאמר קצז-צט. ובכתב יד רמזי התורה לר׳ יואל כאן כ׳ והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, מתי יהיו האומות מבורכין כשיתגיירו ויבואו לכלל זרעיך. ד״א והתברכו לשון הברכת האילן שיתגיירו ויהיו נטועין בתוך ישראל, והתברכו לשון בריכות מים שיטהרו בזרעך כמו בבריכת מים. ותוכן דרשות אלו מבוארים לעיל. ובחזקוני כאן והתברכו בזרעך אמר רב יוסף בן טוביה בזרעך יתערבו כל גויי הארץ כדתנן אחד המבריך ואחד המרכיב, ותוכן דרשות אלו מבוארין לעיל פי״ב מאמר סג. עה. בבאור.
והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, כשם שאמר לאברהם כך אמר ליצחק שבזכות ישראל העולם עומד כדי שיעסקו בתורה שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיהו ל״ג:כ״ה), והברית זו תורה שנאמר והגית בו יומם ולילה (יהושע א׳:ח׳). (לקח טוב)
וְאַסְגֵּי יָת בְּנָךְ כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָּא וְאֶתֵּין לִבְנָךְ יָת כָּל אַרְעָתָא הָאִלֵּין וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִיל בְּנָךְ כֹּל עַמְמֵי אַרְעָא.
I will multiply your descendants [making them as numerous] as the stars of the heavens, and I will give your descendants all these lands. Because of your descendants shall be blessed all the nations of the world.
זַרְעֲךָ – בְּנָךְ ברבים או בְּרָךְ ביחיד?
א. כל תיבות זַרְעֲךָ שבפסוקנו מתורגמים בתאג׳ בְּנָךְ (בניך), ברבים. אבל בהרבה נוסחים רק ״וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ״ – ״יָת בְּנָךְ״, ״וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ״ – ״בְּדִיל בְּנָךְ״ ברבים. אבל ״וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ״ מתורגם ״וְאִיתֵּין לִבְרָךְ״ (לבנך) ביחיד, שלא לכלול את עשו. ואולם הנוסח מנוגד להערת המסורה לעיל (בראשית כא יג) ״כל זַרְעֲךָ תרגם בְּנָךְ. בר מן וגם את בן האמה – בְּרָךְ תרגום״.
״באורי אונקלוס״.
ב. ״הָאֲרָצֹת הָאֵל״ – ״אַרְעָתָא הָאִלֵּין״, אבל בהערת מסורה נרשם: ״הָאִילִּין דוקא״, ראה טעמה להלן ״כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה״ (בראשית מד ז).
ג. לביאור ״וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ״ – ״בְּדִיל בְּנָךְ״, עיין לעיל ״וְנִבְרְכוּ בְךָ״ (בראשית יב ג) ״וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִילָךְ״.
ואסגי יתך
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתך״) גם נוסח חילופי: ״זרעיית בניך״.
ככוכבי שמיא ואתן לבניך ית כל ארעתא האלין ויתברכון בזכותך כל אומיאבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בזכותך כל אומיא״) גם נוסח חילופי: ״בזרעת בניך כל אומה״.
בכ״י ניאופיטי 1 מופיע כאן: ״דע״, עם סימני נמחיקה.
דארעא.
And I will multiply thy sons as the stars of the heavens, and will give to thy sons all these lands, and through thy sons shall all the nations of the earth be blessed;
בזרעך – אדם מברך את בנו: תהא זרעך כיצחק, וכן:
כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, פירנצה III.3 נוסף: ״בכל המקרא וזה אב לכולם״.
בך יברך ישראל (בראשית מ״ח:כ׳). ואף לעניין קללה: והיתה האשה לאלה (במדבר ה׳:כ״ז),כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, פירנצה III.3 נוסף: ״שהמקלל שונאו אומר לו תהא כאשה פלונית״.
וכן: והנחתם שמכם לשבועה לבחירי (ישעיהו ס״ה:ט״ו) – שהנשבע אומר: אהא כפלוני אם עשיתי כך וכך.
והתברכו בזרעך AND IN YOUR SEED SHALL BLESS THEMSELVES – A man will say to his son, "May your seed be as the seed of Yitzchak". Such is the meaning of this phrase wherever it occurs in the entire Scriptures. The following passage is that from which this meaning may be derived for all such passages: "By you shall all Israel bless their children saying,'May God make you [as Ephraim and Manasseh]'" (Bereshit 48:20). So, too, in the case of a curse do we find a similar idea: "And the woman shall become a curse" (Bemidbar 5:27), meaning that one who curses his enemy will say "May you be like such and such a woman". Similar, also, is "And you shall leave your name for a curse unto mine elect" (Yeshayahu 65:15), meaning that one who takes an oath will say "May I be like such-and-such a person if I have really done so-and-so".
והתברכו בזרעך כל גויי הארצות – כשם שאמר לאברהם כך אמר ליצחק. שבזכות ישראל העולם עומד כדי שיעסקו בתורה.
שנא׳ אם לא בריתי והברית זו תורה. עי׳ פסחים ס״ח ע״ב ובפירש״י. ובע״ז ג׳ ע״א בפירש״י ד״ה אם לא.
שנא׳ אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה ל״ג:כ״ה). והברית זו תורה. שנא׳ והגית בו יומם ולילה (יהושע א׳:ח׳).
והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצות האל – אע״פ שהן תמימים:
והתברכו בזרעך – כמו שדרשנו באברהם:
והרביתי – ונתתי לזרעך – להם תהיה מתנה גמורה שישכנו בה ויגרשו הגוים ממנה.
ומה שאמר: לזרעך – על זרע יעקב אמר, כי הוא המיוחד לאברהם וליצחק.
כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״ומה שאמר לזרעך... לאברהם וליצחק״.
והתברכו – פרשתיו.
והרבתי...ונתתי לך לזרעך, for them it will be an outright gift as they will not only dwell there but will expel the gentiles from this land. The word זרעך is intended to apply to the descendants of Yaakov, seeing that this is the only seed common to Avraham, Yitzchok, and Yaakov. והתברכו, I have explained this on 23,18.
טעמו פשוט. אמנם קשה מה שחזר ושנה בנבואה זאת נתינת הארץ לזרעו, וזה כי [כבר] אמר בתחילתה כי לך ולזרעך [וג׳], וכאן חזר {ואמר} ונתתי וג׳. [ומה] שאני מבין בזה הוא שהוא ביאר במקרא זה כי נתינתו [את] הארץ לזרעו לא תהיה אלא אחר שירבה {זרעו} ככוכבי השמים, וכך היה בעדות מאמר השליח (=משה רבנו)פז. בכ״מ קורא רבנו למשה רבנו ׳השליח׳ (׳אלרסול׳ במקור), ובזה הלך בעקבות רס״ג, ראה הקדמת פירושו לתהלים (מהד הר״י קאפח עמ׳ כה, וראה שם הערה 97). מעניין הדבר שמהדירי תשובות רבנו (מהד׳ פריימאן-גויטיין) בחרו לכתוב בתרגומם ׳משה׳ בכל מקום שהשתמש רבנו בביטוי ׳אלרסול׳, השוה לדוגמא תשובה מד (שם עמ׳ 48). ע״ה להם בשעת כניסתם לארץ (דברים י:א) והנכם היום ככוכבי השמים לרוב פח. לביאור רבנו בסוף הפסוק ׳והתברכו בזרעך׳ ראה להלן פר׳ וישלח (לו:יב) ועמש״כ שם..
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]
(ד) הארצת האל – שהרי ארץ פלשתים אף בכלל ארץ ישראל היא כמו שפירשנו בפרשת וירא (חזקוני בראשית כ״ב:א׳).
האל – רמז לל״א מלכים שכבש יהושע.
והתברכו בזרעך – אמר רב יוסף בן טוביה: בזרעך יתערבו כל גויי הארץ, כדתנן: אחד המבריך ואחד המרכיב.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]
(4) הארצות האל, "these lands;" this was to make plain that the lands over which the King of the Philistines ruled at that time were included in the land God had promised to the descendants of Avraham. Our author had already explained this in his commentary on Genesis 22,1.
The word: האל, is an allusion to the 31 Kings Joshua would defeat and whose lands he would conquer after Moses' death.
והתברכו בזרעך, "and through your descendants will be blessed;" Rabbi Yoseph son of Tuviah said: "through your descendants all the nations of the word will receive genetic input." (Based on the Mishnah in Sotah 43) אחד המבריך ואחד המרכיב, it does not matter whether he bends or grafts the vine.
ואולם יהיה זה אחַר שארבה את זרעך ככוכבי השמים, ואז אתן לזרעך את כל הארצות האלו, ויהיה זרעך באופן מהשלמוּת והטוב שיתברכו בהם כל גויי הארצות.
אמנם לעתיד אני ארבה את זרעך כככבי השמים ואז אתן להם את כל הארצות האלה לנחלה ואז יתקיים צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה (תהלים ל״ז:כ״ט).
אדם אומר לבנו. ופי׳ והתברכו בפה לא שתגיע להם הברכה בסבתו:
וכן בכל המקרא. כשהברכה מחוברת עם בי״ת ואב לכלם בך יברך ישראל דכתיב בתריה לאמר:
אדם אומר וכו׳. פירוש שאין ״והתברכו״ רוצה לומר שתהא לכל גויי הארץ הברכה בשביל ישראל, שהרי ״והתברכו״ משמע לשון התפעל, הם עצמם מתברכים בזרעך, ולא שיהיו מקבלים הברכה:
אדם אומר לבנו יהא זרעך כזרעו של יצחק. רצונו לפרש והתברכו בפה לא שיתברכו בשביל זרעך דא״כ היה לו לומר והתברכו מזרעך:
A man will say to his son, "May your children be like the children of Yitzchok." Rashi is explaining that the nations will receive oral blessings [from one another], not that they will become blessed because your children [are a source of blessing for them]. For then it should say והתברכו מזרעך.
והרביתי את זרעך ככוכבי השמים – לא ראיתי פירוש על פסוק זה, למה אמר פעם ״ונתתי לזרעך את כל הארצות האל״, ולמה בכתוב הקודם אמר ״לך ולזרעך״. וכאן זכר זרעו לבד. ועם ביאורנו יתכן הכל. לפי שאמר לו טעם הגרות הזה שהוא בכלל שבועת ברית בין הבתרים, שיהיו הוא וזרעו גרים גרורים ת׳ מאות שנה קודם שינחלו את הארץ, הבטיחו עתה על ירושה שניה. כי הראשונה שקדמה לה הגרות היא ירושת הארץ שירשו באי הארץ ובהם לא נתקיימו ההבטחות הגדולות שהבטיח השם לאברהם אבינו בפרשת המילה ובעקדה, כי אחרי בואם אל הארץ גרמו מיד החטאים שגברו עליהן בכל דור ודור שונאיהם, וישבו בשפל. ואם צמח קרן ישראל מעט מימי שמואל ואילך, לא עמד זמן רב. גם מאז היו העמים כולם שונאי נפשנו, אפילו שכנינו וקרובנו אדום ועמון ומואב וישמעאל, פלשת עם יושבי צור, וכן העמים הרחוקים אשור מצרים ופתרוס וכיוצא. וכן הוא עד היום הזה. אבל יתקיימו אלה ההבטחות כולם באחרית הימים וכמו שפירשנו למעלה. וזהו שהבטיחוֹ שנית ״והרביתי את זרעך ככוכבי השמים״ כדרך שאמר ״וספור הכוכבים וגו׳ כה יהיה זרעך״.
בראשית טו, ה.
ובעקידה ״והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים״שם כב, יז.
שהוא גם על הגדולה והכבוד, שיהיו עם חכם ונבון וגוי קדוש בעיני כל העמים. וזוהי ירושה שניה שאמר עליה שנית ״ונתתי לזרעך את כל הארצות האל״. כי למעלה שדבר על טעם הגרות הוצרך לומר ״כי לך ולזרעך״. אבל כאן שמדבר על הגאולה העתידה, אין צורך עוד לומר ״לך״. ובימים ההם תגדל תפארת ישראל בעיני הגוים כולם, וכאמרו ״והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר י״י״ישעיה ב, ג.
וגו׳ ואז יקויים ״והתברכו בזרעך כל גויי הארץ״. כי ממזרח שמש ועד מבואו ישימו לי״י כבוד, וידעו כי ישראל הם עטרת תפארת וצניף מלוכה. וכן אמר בהבטחה בעקידה, ושם בארנוהו.
והרבתי את זרעך – הנה הצדיק המושגח בהשגחה פרטיית דומה כצינור אשר על ידו יורק השפע לארץ, ובענין זה נאמר ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך, ואמרו חז״ל שכלם מתברכים בשביל ישראל, וה׳ אמר ליצחק ואהיה עמך ואברכך ולא הבטיחו שע״י תבא הברכה לכל משפחות האדמה, השיב לו ה׳ כי עתה א״א שיהיה זאת אם מצדו אם מצד הארץ, אם מצדו באשר הוא יחיד שרק לזרעו שיהיו קהל גדול יהיה להם הכח הזה שיתברכו גויי הארץ על ידיהם, ועז״א והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, ר״ל כמו שהכוכבים פועלים בעולם השפל וכל ארץ יש לה כוכב מיוחד מריק עליה הברכה וההשפעה מאת המשפיע העליון, כן יהיה זרעך הרבים, אם מצד הארץ, שמה שנתתי לך את הארץ עדיין אינה בידך ע״י כבוש וחזקה, רק שהבטחתי לך שיהיה לזרעך בעתיד, אבל בעת שארבה את זרעך אז ונתתי לזרעך את כל הארצות האל שיהיה שלהם ע״י כבוש, ואז זכות זרעך וזכות הארץ שתדבק בם האלהות תגדל עד שיהיו הם הצינור להריק ברכה לכל העולם, ואז והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, ולא יהיה כמו עתה שרק אתה לבד תתברך בעת הרעב, כי יתברכו כלם.
{Why by his offspring and not by Yizhaq himself will ‘all the peoples of the earth’ bless themselves?}
I WILL MAKE YOUR OFFSPRING AS MULTITUDINOUS AS THE STARS OF HEAVEN. The zadiq who is beneath the personal guidance of the Holy One can be compared to a tube through which heavenly abundance is bestowed upon the earth; as the verse implies, so that all the peoples of the earth will bless themselves by your offspring. As our Sages of blessed memory declared: They are all blessed because of Israel.
Yevamoth 63a.
The Lord said to Yizhaq, “I will be with you and will bless you” — and did not promise that all the families of the earth would be blessed through him, so as to make it clear to him that such a thing can not yet come about, both from his side, and from the side of the land. From his side — since he is alone and by himself; only his offspring, who will be a multitude, will have the power to bring blessing upon all the peoples of the earth.
The verse therefore states, I will make your offspring as multitudinous as the stars of heaven; meaning that just as the stars influence the lower world, and each land possesses a special star which bestows upon it blessing and abundance from the uppermost Benefactor, so too will it be with your offspring. From the side of the land — although I have given you the land, you still have not conquered it and taken legal possession of it. I only promised that in the future it will belong to your offspring.
However, when I increase your offspring, then, And I will give to your offspring all these lands — it will belong to them through conquest. Then your offspring will merit, and the land will merit, for godliness and greatness to adhere to them, making them the tube through which heavenly blessing is bestowed upon the whole world.
Then all the peoples of the earth will bless themselves by your offspring. The situation will not be as it is now, that you alone are blessed during the famine then they will all be blessed.
והרביתי וגו׳: זה הכתוב הוא טעם על הבטחה של ״ואברכך״
שביאר רבינו לעיל – בשפע תבואה.
. ומתחילה יש להבין עיקר זה הכתוב, שהוא מיותר, אחרי שהקדים ״והקמתי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך״וע״פ רבינו הכוונה לשבועת העקידה, ושם מוזכר ״והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וגו׳ ״, מדוע א״כ חזר בפסוקנו ״והרביתי את זרעך״.
כבר נכלל בזה ברכת ה׳ לאברהם שיהיו ככוכבי השמים. ויותר קשה מה שאמר ה׳ עוד ״ונתתי לזרעך את כל הארצות האל״, והרי בזה המאמר אמר לו (פסוק ג׳) ״כי לך ולזרעך אתן וגו׳ ״ועיין ברד״ק.
. אלא על כרחך יש הבטחה אחרת בזה שאמר ״ככוכבי השמים״. והנה גם שם (כב,יז) גבי אברהם אבינו ביארנובמושג ״ככוכבי השמים״.
שאינה הבטחה לריבוי, שהרי על זה כבר הובטח שיהיה זרעו כעפר הארץ, אלא שיהיו גדולי המעלה ככוכבי השמים המאירים לרבים, ושם היתה הכוונה׳גדולי המעלה׳ לענין חכמה.
לענין חכמה כמבואר בענין, והוסיף כאן להבטיח ליצחק אשר בניו יאירו בשפע ברכה ועושר ככוכבי השמים, והיינו מה שסיים ״ונתתי לזרעך את כל הארצות האל״ היינו כח ושפע של כל הארצות״ונתתי לזרעך את כל (כח ושפע של) הארצות האל״.
במה שתהיה ברכה מיוחדת בתבואת ישראלוענין זה של פרנסה ותבואה אכן ייחודי ליצחק כפי שביאר רבינו לעיל יב,יז ועוד.
.
והתברכו בזרעך כל גויי הארץ: כל הגויים שבארץ יתברכו
יברכו את עצמם (׳יאחלו לעצמם׳).
שיצליחו בתבואה כמו ישראל. וכל זה הוא טעם על מה שבירך גם כן את יצחק בשפע ברכהשהרי כבר בירך את אביו אברהם, ויצחק הוא יורשו ו״כי ביצחק יקרא לך זרע״.
, כדי להיות סימן לבניו.