×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ד) דּ֤וֹר הֹלֵךְ֙ וְד֣וֹר בָּ֔א וְהָאָ֖רֶץ לְעוֹלָ֥ם עֹמָֽדֶת׃
One generation goes, and another generation comes; but the earth remains forever.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזרארמב״ןר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אָמַר שְׁלֹמֹה מַלְכָּא בְּרוּחַ נְבוּאָה דָרָא טָבָא דְצַדִיקַיָא דַאֲזִיל מִן עַלְמָא בְּגִין חוֹבֵי דָּרָא בִּישָׁא דְרַשִׁיעָא דַּעֲתִידִין לְמֵיתֵי בַּתְרֵיהוֹן וְאַרְעָא לְעָלְמֵי עָלְמִין קָיְמָא לְסוֹבָרָא פּוּרְעָנוּתָא דְּאָתֵי עַל עַלְמָא בְּגִין חוֹבֵיהוֹן דִּבְנֵי אֱנָשָׁא.
[א] דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא – רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, אֵין לְךָ בְּכָל יוֹם וָיוֹם שֶׁאֵין נוֹלָדִין בּוֹ שִׁשִּׁים רִבּוֹא, וּמֵתִים בּוֹ שִׁשִּׁים רִבּוֹא, וּמַה טַּעַם דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ, רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אֲבוּנָא וְרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי בַּר סִיסִי, מִשֶּׁזָּרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא. וּמִנַּיִן לְדוֹר שֶׁהוּא שִׁשִּׁים רִבּוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה (דברים א׳:ל״ה), וְאוֹתוֹ הַדּוֹר שִׁשִּׁים רִבּוֹא הָיָה.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, הַיּוֹצֵר הַזֶּה מַשְׁקִיעַ כִּבְשׁוֹנוֹ, מַה שֶּׁמַּשְׁקִיעַ רִאשׁוֹן הוּא אַחֲרוֹן, בְּרַם הָכָא, הָלַךְ רִאשׁוֹן בָּא רִאשׁוֹן הָלַךְ אַחֲרוֹן בָּא אַחֲרוֹן.
[ב] רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי יַעֲקֹב גְּבוּלָאי בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, כְּדוֹר הוֹלֵךְ כֵּן דּוֹר בָּא, הוֹלֵךְ חִגֵּר בָּא חִגֵּר, הוֹלֵךְ סוּמָא בָּא סוּמָא, שֶׁלֹא יְהוּ אוֹמְרִים אֲחֵרִים הֵמִית וַאֲחֵרִים הֶחֱיָה, דִּכְתִיב: אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה (דברים ל״ב:ל״ט). מִי שֶׁאוֹמֵר אֶת הַחֲמוּרָה הוּא אוֹמֵר אֶת הַקַּלָּה, אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶה, הֲרֵי חֲמוּרָה וְכָל שֶׁכֵּן: מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא (דברים ל״ב:ל״ט), שֶׁהִיא קַלָּה מִמֶּנָּה, אֶלָּא שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד אוֹתָם בְּמוּמֵיהוֹן, שֶׁלֹא יְהוּ אֹמְרִים אֲחֵרִים הֵמִית וַאֲחֵרִים הֶחֱיָה, אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי חוֹזֵר וּמְרַפְּאָן.
[ג] דָּבָר אַחֵר, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא, רַבִּי חֲנִינָא בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, וְרַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, הִכֵּיתִי, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא מָחַצְתִּי, מְחִיצָה שֶׁעָשִׂיתִי בֵּין הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁהָעֶלְיוֹנִים קַיָּמִין וְהַתַּחְתּוֹנִים מֵתִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא אֵין מִיתָה כָּל עִקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח (ישעיהו כ״ה:ח׳).
אָמַר רַבִּי אַבָּא אַף אוֹתָהּ מְחִיצָה אֲנִי חוֹזֵר וּמְרַפֵּא אוֹתָהּ, מָחַצְתִּי, מְחִיצָתִי אֲנִי אֶרְפָּא.
[ד] רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְאַמְרֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי אַדָא בַּר חוּנְיָא יִהְיֶה בְּעֵינֶיךָ דּוֹר שֶׁבָּא כַּדּוֹר שֶׁהָלַךְ, שֶׁלֹא תֹאמַר אִלּוּ הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא קַיָּם הָיִיתִי קוֹרֵא לְפָנָיו, אִלּוּ הָיוּ רַבִּי זֵירָא וְרַבִּי יוֹחָנָן קַיָּמִין הָיִיתִי שׁוֹנֶה לִפְנֵיהֶם, אֶלָּא דּוֹר שֶׁבָּא בְּיָמֶיךָ וְחָכָם שֶׁבְּיָמֶיךָ כְּדוֹר שֶׁהָלַךְ וַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהָיוּ לְפָנֶיךָ.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּתִיב: ה׳ אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וגו׳ (שמואל א י״ב:ו׳), וּכְתִיב: וַיִּשְׁלַח ה׳ אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל (שמואל א י״ב:י״א). יְרַבַּעַל זֶה גִּדְעוֹן, בְּדָן זֶה שִׁמְשׁוֹן, יִפְתָּח כְּמַשְׁמָעוֹ. וּכְתִיב: משֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ (תהלים צ״ט:ו׳), שָׁקַל הַכָּתוּב שְׁלשָׁה קַלֵּי עוֹלָם עִם שְׁלשָׁה גְּדוֹלֵי עוֹלָם, לְלַמֶּדְךָ שֶׁבֵּית דִּינוֹ שֶׁל יְרֻבַּעַל גָּדוֹל וְחָשׁוּב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה, וּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שִׁמְשׁוֹן כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, וּבֵית דִּינוֹ שֶׁל יִפְתָּח כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁנִּתְמַנָּה פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר אֲפִלּוּ הוּא קַל שֶׁבַּקַּלִּים, הֲרֵי הוּא כְּאַבִּיר שֶׁבָּאַבִּירִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וגו׳ (דברים י״ז:ט׳), אֵין לִי אֶלָּא שׁוֹפֵט שֶׁבְּדוֹרְךָ, שׁוֹפֵט שֶׁאֵינוֹ בְּדוֹרְךָ מִנַּיִן, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, מְלַמֵּד שֶׁהַשּׁוֹפֵט שֶׁבְּדוֹרְךָ הֲרֵי הוּא בִּזְמַנּוֹ כַּשּׁוֹפֵט שֶׁהָיָה בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה (קהלת ז׳:י׳).
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אֵין לְךָ לִשְׁמֹעַ אֶלָּא שׁוֹפֵט שֶׁבְּדוֹרֶךָ, כְּתִיב: וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וגו׳ (במדבר ל״ו:א׳), אָמַר רַבִּי יוּדָן הָאָבוֹת אָבוֹת, אֶלָּא אֵלּוּ נִכְנָסִין לָאַרְכֵי וְאֵלּוּ נִשְׁמָטִין מִן הָאַרְכֵי לְפִיכָךְ פְּגָמָן הַכָּתוּב.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כְּתִיב: וִיהוֹיָדָע הַנָּגִיד לְאַהֲרֹן (דברי הימים א י״ב:כ״ח), וְכִי יְהוֹיָדָע הָיָה נָגִיד לְאַהֲרֹן, אֶלָּא אִלּוּ הָיָה אַהֲרֹן קַיָּם בְּדוֹרוֹ שֶׁל יְהוֹיָדָע, יְהוֹיָדָע הָיָה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בִּשְׁעָתוֹ.
אָמַר רַבִּי סִימָאִי כְּתִיב: וְאַהֲרֹן וּבָנָיו מַקְטִירִים עַל מִזְבַּח הָעוֹלָה וגו׳ (דברי הימים א ו׳:ל״ד), וְכִי אַהֲרֹן וּבָנָיו קַיָּמִים, וַהֲלֹא צָדוֹק וּבָנָיו הָיוּ, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁאִלּוּ הָיָה אַהֲרֹן וּבָנָיו קַיָּמִים, צָדוֹק הָיָה גָדוֹל מֵהֶם בִּשְׁעָתוֹ. רַבִּי הִלֵּל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מַיְיתֵי לָהּ מֵהָכָא: וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה מְאֹד (נחמיה ח׳:י״ז), פָּגַם הַכָּתוּב בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל צַדִּיק בַּקֶּבֶר בִּשְׁבִיל פְּלוֹנִי בִּשְׁעָתוֹ. וְרַבָּנָן מַיְיתֵי לָהּ מִן הָכָא: בֶּן אֲבִישׁוּעַ בֶּן פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר וגו׳ הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל (עזרא ז׳:ה׳-ו׳), אֶלָּא אִלּוּ הָיָה אַהֲרֹן קַיָּם הָיָה עֶזְרָא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בִּשְׁעָתוֹ.
[ה] וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה לֹא הָיָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא וְהָאָרֶץ הוֹלֶכֶת, וְהָאָרֶץ בָּאָה, וְהַדּוֹר לְעוֹלָם הוּא עוֹמֵד, וְכִי מִי נִבְרָא בִּשְׁבִיל מִי, אֶרֶץ נִבְרָא בִּשְׁבִיל דּוֹר אוֹ דוֹר נִבְרָא בִּשְׁבִיל הָאָרֶץ, לֹא אֶרֶץ בִּשְׁבִיל דּוֹר. אֶלָּא, דּוֹר עַל יְדֵי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּתַפְקִידָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְפִיכָךְ הוּא בּוֹלֶה, וְהָאָרֶץ עַל יְדֵי שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בְּתַפְקִידָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְפִיכָךְ אֵינָהּ בּוֹלָה.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, כְּתִיב: כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי (ישעיהו ס״ה:כ״ב), וְאֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ (משלי ג׳:י״ח), וְכִי מִי נִבְרָא בִּשְׁבִיל מִי, הַתּוֹרָה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אוֹ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל תּוֹרָה, לֹא תוֹרָה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא תּוֹרָה שֶׁנִּבְרֵאת בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הִיא קַיֶּמֶת לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּבְרְאוּ בִּזְכוּתָהּ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק מַלְכוּת נִכְנֶסֶת, וּמַלְכוּת יוֹצֵאת, וְיִשְׂרָאֵל עוֹמֵד לְעוֹלָם, הֱוֵי: וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם רַבִּי פְּלַטְיָא דְּנָוֶה מַיְיתֵי לֵיהּ מִן הָדֵין קְרָיָיא: וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ (שופטים י״ח:ל׳), וְכִי אֶרֶץ גּוֹלָה אוֹ מִטַּלְטֶלֶת, אֶלָּא אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ אֶרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ (מלאכי ג׳:י״ב), אַתֶּם תִּקָּרְאוּ אֶרֶץ חֵפֶץ.
אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָדָם בָּרָא בָּאָרֶץ לְדֻגְמָא לוֹ, אָדָם יֵשׁ לוֹ רֹאשׁ וְהָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ רֹאשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל (משלי ח׳:כ״ו). אָדָם יֵשׁ לוֹ עֵינַיִם וְהָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ עֵינַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ (שמות י׳:ה׳). אָדָם יֵשׁ לוֹ אָזְנַיִם וְהָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ אָזְנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ (ישעיהו א׳:ב׳). אָדָם יֵשׁ לוֹ פֶּה וְהָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ פֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ (במדבר ט״ז:ל״ב). אָדָם אוֹכֵל וְהָאָרֶץ אוֹכֶלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ (במדבר י״ג:ל״ב). אָדָם שׁוֹתֶה וְהָאָרֶץ שׁוֹתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָיִם (דברים י״א:י״א). אָדָם מֵקִיא וְהָאָרֶץ מְקִיאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ וגו׳ (ויקרא י״ח:כ״ח). אָדָם יֵשׁ לוֹ יָדַיִם וְהָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ יָדַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם (בראשית ל״ד:כ״א). אָדָם יֵשׁ לוֹ יְרֵכַיִם וְהָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ יְרֵכַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ (ירמיהו ל״א:ז׳). אָדָם יֵשׁ לוֹ טַבּוּר וְהָאָרֶץ יֵשׁ לָה טַבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ישְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ (יחזקאל ל״ח:י״ב). אָדָם יֵשׁ לוֹ עֶרְוָה וְהָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם (בראשית מ״ב:ט׳). אָדָם יֵשׁ לוֹ רַגְלַיִם וְהָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ רַגְלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. מָה הִיא עוֹמֶדֶת, מַעֲמֶדֶת, רַבִּי אַחָא וְרַבָּנָן, רַבִּי אַחָא אָמַר תַּפְקִידֶיהָ. רַבָּנָן אָמְרֵי מְזוֹנוֹתֶיהָ.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵי בֶּן לָקוֹנְיָא, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה אָדָם בּוֹנֶה בִּנְיָן וְאַחֵר מְבַלֶּה, נוֹטֵעַ נְטִיעָה וְאַחֵר אוֹכֵל, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב, לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכַל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי (ישעיהו ס״ה:כ״ב).
דור הולך ודור בא – א״ר יודן בשם רבי יהושע [בן לוי] אין לך כל יום ויום שלא נולדו בו ששים ריבוא ומתים בו ששים ריבוא מה טעם דור הולך ודור בא ומניין שהדור ששים ריבוא שנאמר עד תום כל (הדור) [הגוי] אנשי המלחמה היוצאים וגו׳ (יהושע ה׳:ו׳). ר׳ ברכיה מייתי לה מהכא אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה (דברים א׳:ל״ה) מכאן שהדור ששים ריבוא הדור [כשם] שהוא הולך [כן הוא] בא הולך חיגר [בא חיגר] הולך סומא בא סומא שלא יהו אומות העולם אומרים אחרים המית ואחרים החיה דכתיב ראו עתה כי אני אני הוא אני אמית ואחיה (דברים ל״ב:ל״ט). א״ר אבא בר כהנא בנוהג שבעולם שוקע כבשני מה שמשקע ראשון הוא אחרון אבל הקב״ה אינו כן אלא דור שהוא הולך ראשון הוא [בא ראשון] מוליך אחרון מביא אחרון.
והארץ לעולם עומדת – אמר ריש לקיש כל מה שברא הקב״ה באדם בראן בארץ אדם יש לו ראש והארץ יש לה ראש שנאמר וראש עפרות תבל (משלי ח׳:כ״ו) אדם יש לו עינים והארץ יש לה עינים שנאמר וכסה את עין הארץ (שמות י׳:ה׳) אדם יש לו אזנים והארץ יש לה אזנים שנאמר שמעו שמים והאזיני ארץ (ישעיהו א׳:ב׳) אדם אוכל והארץ כמו כן אוכלת שנאמר ארץ אוכלת יושביה (במדבר י״ג:ל״ב) אדם יש לו ידים והארץ כמו כן שנאמר (הנה הארץ) [הארץ הנה] רחבת ידים (בראשית ל״ד:כ״א) אדם שותה והארץ כמו כן שותה שנאמר למטר השמים תשתה מים (דברים י״א:י״א) אדם מתגעש והארץ כך שנאמר (ותתגעש) [ותגעש] ותרעש הארץ (תהלים י״ח:ח׳) אדם משתכר והארץ נזדעזע כשיכור [שנאמר נוע תנוע הארץ כשכור (ישעיהו כ״ד:כ׳)] אדם מקיא והארץ מקיאה שנאמר ותקיא הארץ את יושביה (ויקרא י״ח:כ״ה) אדם יש לו טבור והארץ כן שנאמר (יושבת) [יושבי] על טבור הארץ (יחזקאל ל״ח:י״ב) אדם יש לו ירכים והארץ כמו כן שנאמר (וקצצתם) [וקבצתם] מירכתי (הארץ) [ארץ] (ירמיהו ל״א:ח׳) אדם יש לו רגלים והארץ כמו כן שנאמר והארץ לעולם עומדת (קהלת א׳:ד׳). מעמדת רבי אומר תפקידה ר׳ אחא אומר מזונותיה.
דור הולך ודור בא – רבי יודן בשם רבי יהושע בן לוי אין לך כל יום ויום שלא נולדים בו ששים רבוא ומתים ששים רבוא, מה טעם דור הולך ודור בא, ומנין שהדור ששים רבוא, רבי ברכיה מייתי לה מהכא אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה מכאן שהדור ששים רבוא, הדור כשם שהוא הולך כן הוא בא אם הולך חגר בא חגר, סומא בא סומא, שלא יהו עובדי אלילים אומרים אחרים המית ואחרים החיה, ראו עתה כי אני אני הוא אני אמית ואחיה, אמר רבי הונא בר כהנא בנוהג שבעולם אדם שוקע כבשונו מה ששוקע אחרון הוא שולה ראשון, אבל הקב״ה אינו כן אלא דור שהוליד ראשון הוא מביא ראשון, אחרון מביא אחרון, ריש לקיש אמר מהכא אל תאמר מה היה וגו׳.

רמז תתקסז

והארץ לעולם עומדת – אמר ריש לקיש כל מה שברא הקב״ה באדם ברא בארץ, האדם יש לו ראש והארץ יש לה ראש שנאמר וראש עפרות תבל, אדם יש לו עינים והארץ יש לה עינים שנאמר ויכס את עין כל הארץ, אדם יש לו אזנים והארץ יש לה אזנים שנאמר והאזיני ארץ, אדם אוכל והארץ אוכלת שנאמר ארץ אוכלת יושביה היא, אדם שותה והארץ שותה שנאמר למטר השמים תשתה מים, אדם מתגעש והארץ מתגעשת שנאמר ותגעש ותרעש הארץ, אדם משתכר והארץ משתכרת שנמר נוע תנוע ארץ כשכור, האדם מקיא והארץ מקיאה שנאמר ותקיא הארץ את יושביה, אדם יש לו ידים והארץ כן שנאמר והארץ רחבת ידים, אדם יש לו טבור והארץ כן שנאמר היושב על טבור הארץ, אדם יש לו ירכים והארץ כן שנאמר וקבצתים מירכתי ארץ, אדם יש לו רגלים והארץ כן שנאמר והארץ לעולם עומדת, עומדת ומעמדת תפקידה, רבי אחא אמר מזוניה, והארץ לעולם עומדת אלו ישראל שנאמר (ואתם תהיו לי) [כי תהיו אתם] ארץ חפץ.
גיל מנקלב וגיל מקבל, ואלארץ׳ קאימה מדהֵ עאלמהא.
דור הולך ודור מגיע והארץ קיימת לעולם.
לעולם עומדת – במשך זמן עולמה (בשטתו הולך שכל נצחי קדמון, ואחרי שהארץ מחודשת אם כן אינה נצחית, וכמ״ש במפרו האמו״ד מאמר א פ״ד: כי החכם לא רצה בזה עמידת הארץ לאין תכלית... והוא ממה שראינו שאין החדושים חדלים ממנה כי דור הולך ודור בא מבני אדם ובעלי חיים וצמח, וכך היא עומדת עד סוף עולמה... ע״ש. אך הרמב״ם מבחין בין ״נצח״ לבין ״לעולם״ וחלק על רס״ג כמ״ש במו״נ ח״ב פכ״ט).
דור הולך ודור בא – לפי שאמר למעלה מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש כשם שהשמש מתגלגל ברקיע והוא זורח במזרח ושוקע במערב וחוזר למקומו כך הדורות. דור הולך ודור בא אלו בני אדם שנולדים בעולם ומתים ובאים אחרים תחתיהם.
והארץ לעולם עומדת – כלומר הארץ אינה משנה ממנהגה. שאין אדם זורע חטים ומעלה שעורים, שעורין ומעלה חטין. וכן אמ״ר יצחק עומדת שמעמדת ווסתה עליה. כשם שהשמש אינו משנה תפקידו כך הארץ אינה משנה תפקידה.
ס״א: דור הולך ודור בא – אמ״ר ברכיה אין דור פחות מס׳ רבוא כענין שנאמר אם יראה איש באנשים האלה הדור מלמד שאין יום שאין מתים ס׳ רבוא ונולדים ס׳ רבוא. ס״א דור הולך ודור בא מלמד לעתיד לבא עומדים המתים כדרך שהן עומדין בשעת מיתתן. חיגר עומד חיגר. סומא עומד סומא שנאמר דור הולך ודור בא כדרך שהולך כך בא. וכל כך למה שלא יהיו אומ׳ אחרים המית ואחרים החיה אלא עומדין במומן ומתרפאין וכן הוא אומר אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא בתחילה אמ׳ החמור ואחר כך הקל אלא לומר לך מה מחיצה ורפואה כאחד אף מיתה וחיים כאחד והארץ לעולם עומדת. אלו ישראל שנקראו ארץ חפץ ואמ׳ מיום גלות הארץ, וכי הארץ גלתה אלא אלו ישראל שנקראו ארץ.
דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת – פתרונו: כל הדורות עוברים ובטלים, דור אחר דור, כמו שעברו דורות הראשונים, כן יעברו דורות הבאים אחריהם. לפיכך אני אומר על האדם: שכולוא הבל, אבל הארץ אינה הבל, לפי שהיא לעולם עומדת.
א. כן בכ״י פירנצה III.8. בכ״י פרמא 2203: ״כולו״.
דור הולך ודור בא – שכולם מתים ושבים אל העפר.
והארץ לעולם עומדת – וקיימת שאינה זזה ממקומה.
דור – בעבור היות כל נמצא תחת השמש מורכב מארבעה מוסדים מהם יצאו ואליהם ישובו, והם: האש, והרוח הנח שהוא האויר, והמים, והארץ, זכר ארבעתם. והחל בארץ שהיא כמו היוֹלֵדֶת, ואחר כן זכר השמש מקום האש בעבור רוב חומה והיא האש המולדת, ואחר כן הרוח והמים.
ואמר על הארץ שכל הנוצרים ממנה אליה ישובו, כעינין: כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג׳:י״ט). והיא עומדת, ודור בא ודור הולך.
ויתכן היות עינין דור כמו: גָרִים. וכמוהו: מדור באהלי רשע (תהלים פ״ד:י״א).
ONE GENERATION PASSETH AWAY. Kohelet mentions the four elements because everything that is found beneath the sun is created out of these four elements, and to them everything shall return. The following are the four elements: The fire; the resting wind, that is, the air; the water, and the earth. Kohelet mentions all four.
Kohelet begins with the earth, for the earth1 is like a woman who gives birth.⁠2 He then mentions the sun because of its great heat, for it is the place of fire and it is the fire that begets.⁠3 He then mentions the wind and the water.
Regarding the earth, Kohelet says: all things created from the earth shall return to it. This is similar to for dust thou art, and unto dust shalt thou return (Gen. 3:19). THE EARTH ABIDETH... However, One generation passeth away, and another generation cometh.
It is possible that the word dor (generation)⁠4 is similar in meaning to the word garim (dwellers). The word dur (dwell) in than to dwell in the tents of wickedness (Ps. 84:11) is similar.⁠5
1. Literally, she is.
2. The earth is like a woman. It gives birth to all the living things found on the earth.
3. The fire produced by the sun acts like semen and impregnates the earth.
4. Dor comes from the root dalet, vav, resh, which means to dwell. A generation is the time that people or a person dwells on the earth.
5. See also Ibn Ezra's remarks in his Grammatical Commentary Bereshit 6:9, First Commentary Bereshit 15:16, Yeshayahu 38:12.
וחזר ואמר: כי היסודות קיימים ויעשו פרטים כראשונים ואין הבטול אלא לפרטים שחוזרים אליהם. זהו שאמר: דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת – כי יסוד העפר קיים לעד וכל נבראים שבים לו. והזכיר יסוד העפר תחלה בעבור שהוא מרובה לגופים יותר משאר יסודות ומפני הראותו יותר. וכן כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג׳:י״ט).
ופירוש דור – אנשי הזמן וכל נבראיו. ואמרו המפרשים שהוא לשון גרות כמו כי גרים אנחנו (דברי הימים א כ״ט:ט״ו).
ויש לרבותינו בפסוק הזה שאלה שהקשו שיאמר דור בא ודור הולך והשיבו בזה סוד גדול מן הסודות הנכללות בכלל סוד העיבור והוא מדרשו של נחוניא בן הקנה, כמו שהזכרתי כי דברי שלמה כפולים ומכופלים בחכמה.
ונראה כי פירוש דור מלשון צנוף יצנפך צנפה כדור אל ארץ רחבת ידיים (ישעיהו כ״ב:י״ח). כי הכ״ף אינה שורש ונקרא כן בעבור היות הדורות מתגלגלים דור הולך ודור בא.
ומפני שהזכיר בדבריו והארץ לעולם עומדת, אמר ה״ר משה ז״ל: כי שלמה יאמין בקיום העולם לנצח ולא יאבד כלל. וקיים הרב כן שהוא אמת ואמר: כי דברי דוד אביו יותר חזקים בזה שאמר יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד (תהלים ק״ד:ה׳) כי מלת לעולם לא יחייב בלשון הקודש קיום נצחי אלא כשידבק בה מלת ועד אם כן דברי דוד מבארים שיתקים העולם קיום נצחי אין לו בטול, זאת כונת חרב. ואנחנו מה נעשה לדברי רבותינו שאמרו שיתא אלפי הוי עלמא והד חריב, ואשר אמר הרב כי חד אינו בטל, גם החרבן איננו כמשמעות דברי שלמה אלא שהעולם כמנהגו נוהג לגמרי כמו שפירש⁠(תי) ועוד שהרי אמרו בכל המתים שהב״ה עתיד להחיות אינן חוזרין לעפרן ואם תאמר אותן אלף שנים שעתיד להחזיר העולם לתוהו ובוהו הב״ה עושה להם כנפים והם שטים על פני המים. אם כן הרי רבותינו נסכמים בבטול העולם ושיחזור למה שהיה. והנראה מלשונם כי אמרם לתוהו ובוהו ירצו בו אפיסה מוחלטת ואין מדקדקין בכאן בלשון זה שהמנהג הוא לקרות הדבר הבטל תוהו ובוהו וכן בכת׳ וכן בלשן חכמים אם כן הנה החכמים שיש להם קבלה מן הנביאים מאמינים בחדוש העולם וקיומו הם אומרים שיהיה בטל. ובודאי אמת אמר הרב כי מלת לעולם בלשון הקודש לא יחייב קיום נצחי, ואיני מביא ראיה בזה ממלת ועבדו לעולם שהוא עד היובל כמו שמביאים המפרשים. כי שם הוא כפשוטו לעד ויש בו סוד גדול ועמוק הזכירוהו רבותינו במכילתא. אבל באמת הוא שיש בדברי שלמה וזולתו עולמים שפירושו זמנים ורבותינו אמרו בפי׳ כל מקום שנ׳ נצח ועד אין לו הפסק לעולם ולעולמי עולמים, וזה יביא לחשוב בפסוק בל תמוט עולם ועד (תהלים ק״ד:ה׳) שהוא חזק מאד בקיום נצחי לעולם. אבל אני איני מאמין אלא לדברי רבותינו שכיוצא בדברים הללו אין דעת חכם יכיל להם בשום סברא, ומה שאמר דוד יסד ארץ על מכוניה בל (תהלים ק״ד:ה׳) המוט עולם ועד אינה ראיה וטענה כלל, כי הוא מספר ביכולתו של הקב״ה שיסד הארץ על בלימה כמו שאמר תהום כלבוש כסיתו (תהלים ק״ד:ו׳) ואף על פי כן היא מיוסדת יפה שלא תמוט ולא תנטה כלל אלא תעמד לעולמים אין להם מספר. וכן אנו מודים כי האומרים כיון שהעולם מחדש בודאי יהיה לו סוף בטבע שכל דבר שיש לו ראש יש לו סוף ואם תאמינו שאין לו סוף יש לכם להאמין שהוא קדמון, זו הטעאה, שאילו היה העולם נברא בטבע ובחיוב היה הדבר כן, אבל כיון שנברא ברצון ובחפץ פשוט יהיה קיומו כל זמן היות החפץ בו וכשיהיה חפץ בביטולו יהיה כן מיד. אבל אמר דוד כי קיומו חזק בעצמו שאין לו תכלית מהמת עצמו וחוזק בריאתו. וכן שלמה שאמר והארץ לעולם עומדת אינו אלא כנגד ההבל שהזכיר כי יאמר שהפרטים הכל בטלים וחוזרים לארץ כל ימי הדורות כל זמן שדור הולך ודור בא הארץ עומדת לעולם כאשר פי⁠{רשתי}.
וכן אמר דוד בכללים כדברי בנו בשוה אמר הללו את י״י מן השמים, כל מלאכיו וכל צבאיו, ושמש וירח וכוכבי אור, ושמי השמים והמים אשר מעל השמים (תהלים קמ״ח:א׳-ד׳), ואמר: כי כל אילו מחדשים כי הוא צוה ונבראו (תהלים קמ״ח:ה׳), ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבר (תהלים קמ״ח:ו׳), יאמר כי הוא העמידם יפה בחוזק שלא יהיו נפסדים ולא נרפים ומטים אבל ישלימו ענינם והחוק שנתן להם כאשר נתן להם. והזכיר זה כנגד הנבראים התחתונים התנינים וכל שבתהומות, אש וברד, עץ פרי וכל ארזים, החיה וכל בהמה, מלכי ארץ וכל לאומים (תהלים קמ״ח:ז׳-י״א). ואמר באלה כי נשגב שמו לבדו (תהלים קמ״ח:י״ג), כי הם חולפים תמיד. והזכיר עם אלה ההרים וכל גבעות (תהלים קמ״ח:ט׳) כי הם ימוטון ויעשו מישרים ובקעות לפעמים ואינן חזקים לעמוד לעד לעולם כראשונים. והנה אין בכל אלה ראיה על עמידת הארץ וקיומה לעד אבל בטולה יותר מבואר בכתוב כמו שנאמר: לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים, המה יאבדו ואתה תעמד וכלם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו, ואתה הוא ושנותיך לא יתמו (תהלים ק״ב:כ״ו-כ״ח), כלומר כאשר יתמו שנותם. וכן כי נשגב שמו לבדו (תהלים קמ״ח:י״ג) ירמוז על בטול הראשונים הנזכרים למעלה במזמור שאין בהם נשגב אלא שמו לבדו. אבל דברים הללו וכיוצא בהם אין אדם עומד על אמתתם מדעת עצמו אלא בקבלה וזה הענין מבואר בתורה לכל מי ששמע טעם המצות בקבלה כראוי זהו מקבל מפי מקבל עד משה רבינו מפי הגבורה, וזהו טעם השמיטין והיובלות וכבר כתבו ר׳ אברהם שאמר בפרשת (במדבר) {בהר} סיני וסוד ימי עולם רמוז בפרשה הזאת, והוא עונש השמטה והיובל שהוא חמור מכל מצות עשה אחרת ומחיבת גלות רמוז כמו שנאמר: אז תרצה הארץ את שבתותיה (ויקרא כ״ו:ל״ד). ואומר אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה (ויקרא כ״ו:ל״ד). ונאמר בסוף דברי הימים לכלותא דבר י״י מפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה (דברי הימים ב ל״ו:כ״א). כי גלות ראשון על השמיטים היובלות נגזר וכנגדם היה. וכן מפורש עוד בירמיהו על שלוח העבדים: כה אמר י״י אתם לא שמעתם אלי לקרוא דרור איש לרעהו הנני קורא לכם דרור נאם י״י אל החרב ואל הדבר ואל הרעב וגו׳ (ירמיהו ל״ד:י״ז), וכן אמרו גלות בא לעולם על השמט הארץ. הנה דבר שלמה בעמל האדם שהוא פרטי הפרטים וגזר בו שהוא הבל גמור.
א. השוו לשון הפסוק בעזרא א׳:א׳.
דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת כוונתו במילה ״ארץ״ כאן היא כשם כללי לכל היסודות כמו בפסוק ״והארץ היתה תהו״ (בראשית א:ב) ששם [ארץ היא כינוי] כללי, בניגוד לפסוק ״ויקרא אלהים ליבשה ארץ...⁠״ (שם א:י) שכן זהו כינוי פרטי לאדמה בלבד, ויש [״ארץ״ במובן] מצומצם יותר מזה כמו ״ארץ מצרים״, ״ארץ כנען״, ״ותמלא הארץ אותם״ (שמות א:ז), ששם הכוונה לארץ גושן. אז אמר: אל תחשוב שדברי על עולם ההתהוות והכיליון – שהוא משתנה ומתפרק וחסר קיום – משמעותם כללית ומוחלטת [כלומר שכל העולם הגשמי מתפרק ומתפורר], אלא דברי אלה נסובו על הדברים המשתנים עם חלוף הזמן ושנובעים מתנועות גלגלי הכוכבים, שכן התנועות הן מקרים, והתנועות האלה לא תפסקנה לעולם שכן הכח שמניע אותן הוא כח אלהי אדיר שאינו כלה ואינו נפסק, והזמן משתנה וחולף מרגע לרגע מכיוון שהוא מקרה החל על התנועה שגם היא מקרה, ולכן כל מה שהוא קיים במסגרת זמן הוא משתנה ומתפרק כמוהו. ואילו העיקר שהם היסודות אינם מפסיקים להתקיים ואינם מתפוררים בכללותם מכיוון שהדבר שמניע אותם על מנת שיתמזגו ויתערבבו זה עם זה הוא דבר שאינו נפסק, אלא נוצרים מהם באמצעות המיזוג מינים ופרטים [וקיום] המינים נשמר באמצעות התחלפות [הפרטים], כמו שהתנועה נמשכת באמצעות חילוף בין מצבים, והפרטים מפסיקים להתקיים בזה אחר זה ו⁠[קטעי] הזמן חולפים ונעלמים בזה אחר זה, והיסודות ממשיכים להתקיים ולהתמזג כמו שממשיכים להתקיים גלגלי הכוכבים אשר התנועה שגורמת להתמזגות נובעת מהם. כוונתו בדבריו ״דור הולך ודור בא״ לשינוי הזמנים והעונות והשנים ומה שנוצר בהם. ״דור״ משמעו ״גיל״ [דור בערבית] והוא גזור מן המשמעות של שהייה ודירה [לדור במקום מסויים] כמו ״מדור באהלי רשע״ (תהלים פד:יא), ו⁠[בשורש הזה] משתמש התרגום הארמי כדי לתרגם את ״גור בארץ הזאת״ (בראשית כו:ג), והוא מגזרת ע״ו כמו ג.ו.ר. ״אשר גר שם״ (בראשית לה:כז) ״עם לבן גרתי״ בראשית לב:ד) כמו ״קום, קם, קמתי״, ומשמעו הוא: הזמן שהפרט מבלה בחיי העולם הזה מלידתו ועד מותו, ודומה לו הפסוק ״דורי נסע ונגלה״ (ישעיהו לח:יב). כוונתו במילים ״והארץ לעולם עומדת״ לקביעותם של היסודות והמשך קיומם ושהם אינם מתפוררים בכללותם או כלים שכן ״ארץ״ משמעו באופן כללי כל מה שתחת גלגלי הכוכבים ובאופן מצומצם האדמה לבדה. ואע״פ שהזכיר את כלל היסודות בשם כללי כפי שהזכרנו הוא שב והזכיר את שאר היסודות בנפרד, שכן הוא מזכיר את האש באמצעות הזכרת השמש ותנועתה הגורמת לחום בעולם התחתון, ולאחר מכן הוא מזכיר את הרוח ולאחר מכן את המים. ״עולם״ משמעו נצח, והוא הזמן הארוך אשר האדם אינו יכול להבחין בסופו, והוא נקרא כך בגלל מסתוריות הזמן והקושי לתאר אותו במחשבה ולעמוד על סודו ומהותו, כמו המשמעות של ״ונעלמה מעיני כל חי״ (איוב כח:כא) ״ונעלם ממנו״ (ויקרא ה:ב), והנון היא לציון בניין נפעל, ואילו ״ועם נעלמים לא אבוא״ (תהלים כו:ד) הוא כמו המשמעות של ״עלם״ ו״עלמה״1.
1. כלומר מלשון עלם=צעיר. ראה פירוש אבן עזרא על הפסוק ״ועם נעלמים..⁠״.
ומה שאמר אחר זה: דור הולך ודור בא וג׳ – אין הכונה בזה להודיענו אם העולם נצחי או לא, כי זהו חכמת הטבע, ושלמה עשה ספרים רבים בזאת החכמה, ואם בעונות אבותינו נאבדו מאתנו. גם אין כונתו להודיענו דרך נטיית השמש וטבעי הנחלים עם הים, ושאין כל חדש תחת השמש עד שילמדנו בזה שהעולם קדמון, ושאין בעולם הזה שני טבעי, ובכלל כל זה חוץ מדעתו במקום הזה. אבל אמר דרך הרחבת הדבור: והארץ לעולם עומדת, כלומר זמן רב וגדול לא נדע תכליתה, וזה שאם יהיה סוף או לא, כי אין בזה המקום לחקירה זו. וכן אומרו: כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר – כלומר דברי האדם ועסקיו במעשיו בעולם הזה, וזה כי ענינם הוא תוספות מספר הקנינים והמספר יתוסף לאין תכלית, אם כן לא יוכל איש לדבר וג׳, כי שום אדם לא יוכל לבא לתכלית.
ואחר זה באר הסבה אשר יחשב בעבורה שאין יתרון בקנין אלו הדברים, והוא שהם כלם הווים נפסדים, עד שימצא תמיד דור הולך ודור בא. והנה לארץ עם פחיתותה, יתרון על אישי האדם ושאר המורכבים, שהיא קיימת ונשארת. או ירצה בזה שהארץ אשר היא לעולם עומדת יש בה דור הולך ודור בא (שם שם, ד), כי היא הווה נפסדת בחלקיה. וזה הבאור השני הוא יותר נאות אצלנו.
והנה הקדים יסוד העפר להיותו יסוד ההווית והיותר נכר ומוחש בגלמם כמו שאמר (בראשית ב׳) ויצר ה׳ אלהים מן האדמה. ועליו אמר דור הולך ודור בא והארץ – יראה אע״פ שעברו כל הדורות מאדם ועד הנה הארץ לעולם עומדת בטבעה האחת ולא נשתנית מהיותה קרה ויבשה שנוי מה שיגרום במזגים מהמזונות המתהוים ממנה שנוי כלל ואחר המשיך הענין בשאר היסודות כפי טבעם ומעלתם.
[איזה דברים הם ׳הבל הבלים׳ – ב׳, חזרת הדורות חלילה זה אחר זה]:
דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. וכמו כן אמר זה1 על חזרת חלילה הנמצאת בדורות הנפסדים בפעולת הטבע או מנהיגו, ההווה תמיד בחכמה נפלאה2, כי לא יושג בזה3 שום תועלת לא לאישי המינים ולא לכללות זה המציאות4, כי גם שישתנו הדורות, ׳הארץ לעולם עומדת׳ על ענין אחד באיכות וכמות הנמצאים בה, בלתי תוספת וגרעון5:
1. תואר ׳הבל הבלים׳.
2. הטבע, או ה׳ המנהיג את הטבע, גורם בחכמה נפלאה שכל מין ומין מבעלי החיים יתקיים לעולם בכך ש׳דור הולך ודור בא׳, שדור אחד מוליד דור שלאחריו ושוב מת, וחוזר חלילה דור אחר דור.
3. בדפוס: ׳בה׳.
4. אין כל תועלת מסדר זה ש׳דור הולך ודור בא׳, לא לכל פרט ופרט מבעלי החיים, שהם מתים וכָּלים ואינם נעשים שלמים יותר במשך הדורות, וגם לא לכללות המציאות.
5. אף שהדור משתנה כי דור הולך ודור בא, אין זה גורם לשום שינוי במציאות, לא באיכות ולא בכמות, אלא הארץ מתקיימת באותו אופן תמיד, ואם כן אין כל תועלת בכל המבנה הזה שדור הולך ודור בא. והרי פעולה זו נעשית מתוך חכמה נפלאה, הרי שהפועל [ה׳ או הטבע המונהג על ידו] הוא חשוב ונכבד, והפעולה חשובה ונכבדה שכן יש בה חכמה נפלאה, וכל זה ללא תועלת, הרי שגם זה ׳הבל הבלים׳. וקהלת מוכיח בזה שלא יתכן שהנהגת הטבע נועדה עבור הבריות הגשמיות, שאין להם כל תועלת ויתרון מדרך הנהגתה בחזרה חלילה של הדורות.
דור הולך – רוצה לומר אף אם אמנם כשהדור הזה הולך למות במקומו הנה בא דור אחר, עם כל זה אין מקום לחשוב לעמול ולאסוף קנינים להשאיר לבניו אחריו כי והארץ וגו׳ רוצה לומר וכי הארץ עצמה לעולם עומדת הלא גם היא כבגד תבלה ויתמו אם כן יושביה עם הקנינים כולם אם כן אין זה דבר המתקיים לעד.
דור הולך ודור בא והארץ לעולם עמדת – הטעם, בכל עמל שיעמול האדם, לא יוכל לתקן מצבו כלל, מפני שעולם כמנהגו נוהג, והטבע לא יקבל שום שנוי ותקון. והנה הזכיר ארבעת היסודות, אשר בדו מלבם חכמי יון, (כי אמנם אין ספק שלמד קהלת חכמה יוניתא), והוכיח איך אין אחד מהם שיקבל שום שנוי, בכל מה שיעמלו בני אדם דור אחר דור; כי הנה הארץ לעולם עומדת במרכז הכוכבים במנוחות שאננות (לפי שטת הקדמוניםב).
א. כן במהדורה בתרא באוצר נחמד. במהדורה קמא בכ״י קולומביה (במקום המלה ״יונית״): ״וקרוב הדבר כי בימי אריסטו ואפיקורוס היה, או אחריהם מעט״.
ב. כן במהדורה בתרא באוצר נחמד. במהדורה קמא בכ״י קולומביה נוסף כאן: ״ואמת הדבר כי מקרא זה מתנגד לשיטת האחרונים, אלא שאין מביאין ראיה מדברי קהלת״.
דור הלך – בני אדם שהם בחיים עתה הולכים וגוועים ואחרים יקומו אחריהם, וכן הוא תמיד, והארץ אינה גוועת, ועומדת ומתקיימת לעולם לזמן נעלם מדעתנו אבל לא בלי סוף שאין כתוב כאן לעולם ועד.
דור הלך וגו׳ – רבי לוי ורבי לוי בר סיסי אמרי, אין לך יום שאין נולדין בו ששים רבוא ומתים בו ששים רבוא, מה טעם, דכתיב דור הולך ודור בא, וסמיך ליה וזרח השמש ובא השמש – משזרח השמש ובא השמש דור הולך ודור בא, ומניין לדור שהוא ששים רבוא, שנאמר (פ׳ דברים) אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה, ואותו הדור ס׳ רבוא היה. (מ״ר)
דור הלך וגו׳ – א״ר ברכיה, היוצר הזה משקיע כבשונו, מה שמשקיע ראשון בא אחרון ומה שמשקיע אחרון בא ראשון, אבל הכא הלך ראשון בא ראשון הלך אחרון בא אחרון.⁠1 (שם)
דור הלך וגו׳ – רבי חנינא אומר, כדור הולך כן דור בא, הולך חיגר בא חיגר, הולך סומא בא סומא, כדי שלא יהיו אומרים, אחרים המית ואחרים החיה דכתיב אני אמית ואחיה.⁠2 (שם)
דור הלך וגו׳ – יהא בעיניך כל דור שבא בימיך וכל חכם שבימיך כדור שהלך וכחכמים הראשונים שהיו לפניך. והוא שאמר הכתוב (פ׳ שופטים) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם [מה ת״ל אשר יהיה בימים ההם, פשיטא הוא] אלא ללמדך שהשופט שבדורך הרי הוא בזמנו כשופט שהיה בימי הראשונים.⁠3 (שם)
והארץ לעולם עמדת – א״ר יהושע בן קרחה, והלא ארץ נברא בשביל דור ולא דור בשביל ארץ והיה צריך לומר הארץ הולכת והארץ באה והדור לעולם עומד,⁠4 אלא דור שאינו עומד בתפקידיו של הקב״ה הוא בלה והארץ שהיא עומדת בתפקידיו של הקב״ה אינה בלה5. (שם)
והארץ לעולם עומדת – א״ר יצחק, [הארץ אלו ישראל שנקראו ארץ, שנאמר (מלאכי ג׳) ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ] הוא שאמר הכתוב דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת, מלכות נכנסת ומלכות יוצאת וישראל לעולם עומד.⁠6 (שם)
והארץ לעולם עמדת – אין עומדת אלא מעמדת, ומה היא מעמדת – רבי אחא אמר. תפקידיה ורבנן אמרי – מזונותיה.⁠7 (שם)
1. ר״ל היוצר הזה מה שמשקיע בכבשן למטה ועליו שאר הקדירות וכשמעלה הקדירות תחלה מעלה מה שלמעלה ואח״כ מה שלמטה בכבשן, וכן המתים שמתו בראשונה היו צריכים לעלות באחרונה והכבשן משל לשאול, וכאן הוי הפי׳ דור הולך ודור בא, דור הולך מן העולם הוא הדור שבא, כלומר הולך ראשון ובא ראשון.
2. יתכן דמכוונת דרשה זו בכלל לאגדה דסנהדרין צ״א ב׳ בפסוק זה אני אמית ואחיה לענין תחית המתים, יכול שתהא מיתה באחד וחיים באחד, ר״ל אני ממית אדם זה ומחיה אדם אחר, ת״ל מחצתי ואני ארפא, מה מחיצה ורפואה באחד אף מיתה וחיים באחד, וזו היא כונת דרשה זו בציור אחר, אע״פ שבגמ׳ חלקוה לשתי דרשות.
3. וע׳ בר״ה כ״ה ב׳ דמסמיך דרשה זו על הפסוק אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כפי שיבא לפנינו במקומו להלן פרשה ז׳ יעו״ש.
4. כי הארץ נבראת בשביל האדם והיא טפלה לו, וא״כ היה ראוי לומר שהארץ תבלה, ומצינו ענין כליה בארץ בישעי׳ נ״א והארץ כבגד תבלה, והדור הכללי עומד בקיומו לעד ולעולם. וקרוב לומר כי הלשון והיה צריך לומר ענינו כמו והיה צריך להיות כלומר כן היה צריך להיות מנהגו של עולם שהארץ תלך ותבא וכו׳.
5. ר״ל במצותיו של הקב״ה כפי שטבע בה. ועיין בירושלמי כלאים פ״א ה״ז ובמ״ר בראשית בפ׳ ארורה האדמה בעבורך מחלוקת החכמים אם שינתה הארץ מצוויו של הקב״ה בתולדותיה או לא, ומכאן ראיה להדעה שלא שינתה שהרי אמר מפורש שהיא עומדת בתפקידיו של הקב״ה, ובאור ענין השינוי עיין מש״כ בתו״ת פסוק הנזכר, ובסמוך אות כ״ח.
ומה שאמר והארץ אינה בלה, לכאורה צ״ע מהפסוק דישעיה נ״א והארץ כבגד תבלה, וצ״ל דהפי׳ כמו שפירש״י שם [בפי׳ אחד] דהכונה והארץ – ושלטוני הארץ אבל לא הארץ ממש, ונראה ראיה לפי׳ זה ממה שסיים וישועתי לעולם תהיה, ואם נפרש שהארץ עצמה תבלה ותחרב כולה מה שייך ישועה אז. אמנם מהדרשה שהבאנו למעלה סוף פ׳ ב׳ מבואר שהפי׳ שבאמת הארץ עצמה תחרב, וכמש״כ שם באות י״ז, וצ״ל דדרשות מחולקות הן על דרך אסמכתא ורמז.
6. ר״ל מלכיות הרבה שולטות ומשעבדות בישראל, ואעפ״כ ישראל עומד וקיים, והן הן גבורותיו של הקב״ה, וכמ״ש ביומא נ״ד א׳ משל לכבשה אחת בין שבעים זאבים [מכוין למספר שבעים אומות] וכו׳ יעו״ש.
7. יתכן דקשה לו הלשון עומדת דלא שייך רק בדבר דשייך ביה עמידה, בבעל רגלים, שהוא עומד ויושב, משא״כ ביחס הארץ הול״ל לעולם קיימת, ולכן קאמר דכונת הלשון עומדת היא לא כפשוטה כ״א ע״ד לישנא דרבנן, הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו (ב״מ מ״ד ב), וכן כאן הכונה שהיא עומדת בתכונתה הניתנת לה בעת הבריאה היינו שהיא מעמדת [לחד מ״ד] תפקידיה, מה שנצטותה, או י״ל דהכונה על המתים שהפקידו אצלה ומעמדת אותם לע״ל, וכמ״ש בירושלמי בפ״ק דברכות על הפסוק וארץ רפאים תפיל – וארעא תפקידיה תפליט, ולאידך – מזונותיה, והוא עפ״י מ״ש בב״ר פרשה צ׳ שכשאוצרין תבואה לפקדון צריך לערב בה עפר הארץ שגדל עליה, וע״י כך התבואה מתקיימת, וי״ל בטעם פלוגתייהו עפ״י המחלוקת שהבאנו למעלה אות כ״ו אם שמרה הארץ טבעה או לא, ולכן זה דמפרש כאן תפקידיה ס״ל דשמרה, ומאן דס״ל מזונותיה ס״ל דלא שמרה, ולכן אינו יכול לפרש תפקידיה.
אין יתרון בלטרוח בהשגת הקניינים הללו שכולם נפסדים1, שכל הדורות עוברים ובטלים2, דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וכמו שעברו דורות הראשונים כך יעברו גם הדורות הבאים אחריהם3, ולבסוף כולם מתים ושבים אל עפר הארץ4, וְלעומתם הָאָרֶץ איננה הבל והיא5 לְעוֹלָם עֹמָדֶת ואינה זזה ממקומה6, וכל הנוצרים ממנה אליה ישובו7:
1. רלב״ג.
2. ר״י קרא.
3. ר״י קרא. ורש״י על דרך הדרש ביאר כל מה שהרשע עמל ויגע לגזול אינו מכלה את מעשיו, כי הדור הולך ודור אחר בא ונוטל הכל מיד בניו, ומי הם המתקיימים? הענוים והנמוכים המניעים עצמן לארץ.
4. רשב״ם.
5. ר״י קרא.
6. רשב״ם.
7. אבן עזרא. ומצודת דוד ביאר באופן שונה, ״דור הולך ודור בא״ למרות שהדור הזה ימות ויבוא במקומו דור אחר, אין מקום לחשוב לעמול ולאסוף קנינים להשאיר לבניו אחריו, כי גם הארץ בסוף תכלה, וכי ״הארץ לעולם עומדת״?! ובמדרש, אמר ריש לקיש כל מה שברא הקב״ה באדם בראן בארץ, אדם יש לו ראש, והארץ יש לה ראש, שנאמר וראש עפרות תבל (משלי ח, כו), אדם יש לו עיניים והארץ יש לה עיניים שנאמר (שמות י, ה) ״וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ״, אדם יש לו אזנים והארץ יש לה אזנים שנאמר (ישעיה א, ב) ״שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ״, אדם אוכל והארץ כמו כן אוכלת שנאמר (במדבר יג, לב) ״אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ״, אדם יש לו ידים והארץ גם כן שנאמר (בראשית לד, כא) ״וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם״, אדם שותה והארץ גם כן שותה שנאמר (דברים יא, יא) ״לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם״, אדם מתגעש והארץ כך שנאמר (תהלים יח, ח) ״וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ״, אדם משתכר והארץ נזדעזע כשיכור שנאמר (ישעיה כד, כ) ״נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר״, אדם מקיא והארץ מקיאה שנאמר (ויקרא יח, כה) ״וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ״, אדם יש לו טבור והארץ כן שנאמר (יחזקאל לח, יב) ״יֹשְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ״, אדם יש לו ירכים והארץ כמו כן שנאמר (ירמיה לא, ז) ״וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ״, אדם יש לו רגלים והארץ גם כן שנאמר (קהלת א, ד) ״וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת״, מדרש זוטא. ועוד דרשו, ״דור הולך ודור בא״ מלמד שלעתיד לבוא עומדים המתים בדרך שהן עומדים בשעת מיתתם, חיגר עומד חיגר, סומא עומד סומא, שנאמר ״דור הולך ודור בא״ כדרך שהולך כך בא, וכל כך למה? שלא יהיו אומרים אחרים המית ואחרים החיה, אלא עומדים במומם ומתרפאים, וכן הוא אומר (דברים לב, לט) ״אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא״. ועוד דרשו, ר׳ יודן בשם ר׳ לוי אומר אין לך בכל יום ויום שאין נולדים בו שישים ריבוא ומתים בו שישים ריבוא, ומה טעם? ״דור הולך ודור בא״, מדרש רבה, לקח טוב.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזרארמב״ןר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144