Kohelet 1 – קהלת א‏ – Mikraot Gedolot

אֲרוּם גְּבַר דְּמַסְגֵּי חָכְמְתָא כַּד יֵיחוֹב וְלָא יִיתַב בִּתְיוּבְתָּא מַסְגֵּי רְגִיז קֳדָם יְיָ וּדְמוֹסִיף מַנְדְּעָא וִימוּת בְּטַלְיוּתֵיהּ מוֹסִיף כְּאֵיב לִבָּא לְקָרִיבוֹי.

כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס – כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה בְּחָכְמָה מַרְבֶּה בְּכַעַס, וְכָל זְמַן שֶׁהוּא מַרְבֶּה בְּדַעַת מַרְבֶּה בְּיִסּוּרִין. אָמַר שְׁלֹמֹה עַל יְדֵי שֶׁהִרְבֵּיתִי בְּחָכְמָה הִרְבֵּיתִי בְּכַעַס, וְעַל יְדֵי שֶׁהִרְבֵּיתִי בְּדַעַת הִרְבֵּיתִי בְּיִסּוּרִין. רַב אָמַר תַּלְמִיד חָכָם אֵין צָרִיךְ הַתְרָאָה.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן כִּכְלֵי פִּשְׁתָּן הַדַּקִּין הַבָּאִים מִבֵּית שְׁאָן, אִם נִתְפַּחֲמוּ אֶחָד מֵהֶן בְּכַמָּה דָּמִין הוּא עָשׂוּי, כְּלֵי פִּשְׁתָּן הַגַּסִּין הַבָּאִין מֵאַרְבֵּל אִם פִּחֲמוּ אֶחָד מֵהֶן מָה הֵן וּמַה דְּמֵיהֶן, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לִשְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ לַחֲנוּת, אֶחָד אָכַל פַּת קִבָּר וְקִטְנִית, וְאֶחָד אָכַל פַּת נְקִיָּה וּבָשָׂר שָׁמֵן וְשָׁתָה יַיִן יָשָׁן וּמִינֵי אַגְרָטוֹן וְיָצָא חוֹלֶה, דֵּין אָכַל מִילִין קַלִּילִין וְאִיתְנְזָק, וְדֵין אָכַל מִילִין בּוּרִין וְלָא אִיתְנְזָק. כָּךְ רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ חֲמוֹר עֲוִית עָלָיו, גָּמָל עֲוִית עָלָיו, אֶלָּא אֵיכָן הַיִּסּוּרִין מְצוּיִין בִּבְנֵי הָאָדָם. תָּנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לְפוּם גַּמְלָא שִׁיחֲנָא. תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר לְפִי שֶׁהָיְתָה חָכְמָתוֹ שֶׁל נָחָשׁ יוֹתֵר, כָּךְ הָיְתָה מַכָּתוֹ לְפִי חָכְמָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה (בראשית ג׳:א׳), לְפִיכָךְ הוּא אָרוּר מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. יֵשׁ שֶׁהִרְבּוּ חָכְמָה לְטוֹבָתָן, וְיֵשׁ שֶׁהִרְבּוּ חָכְמָה לְרָעָתָן. שֶׁהִרְבּוּ לְטוֹבָתָן, משֶׁה וּשְׁלֹמֹה. שֶׁהִרְבּוּ לְרָעָתָן, דּוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל. יֵשׁ שֶׁהִרְבּוּ גְּבוּרָתָן לְטוֹבָתָן, וְיֵשׁ שֶׁהִרְבּוּ גְּבוּרָתָן לְרָעָתָן, שֶׁהִרְבּוּ לְטוֹבָתָן, דָּוִד וִיהוּדָה. שֶׁהִרְבּוּ לְרָעָתָן, שִׁמְשׁוֹן וְגָלְיָת. יֵשׁ שֶׁהִרְבּוּ עשֶׁר לְטוֹבָתָן, וְיֵשׁ שֶׁהִרְבּוּ לְרָעָתָן, שֶׁהִרְבּוּ לְטוֹבָתָן, דָּוִד וּשְׁלֹמֹה. וְשֶׁהִרְבּוּ לְרָעָתָן, קֹרַח וְהָמָן. יֵשׁ שֶׁהִרְבּוּ בָּנִים לְטוֹבָתָן, וְיֵשׁ שֶׁהִרְבּוּ בָּנִים לְרָעָתָן, שֶׁהִרְבּוּ לְטוֹבָתָן, בְּנֵי יַעֲקֹב וְדָוִד. לְרָעָתָן, בְּנֵי אַחְאָב וְעֵלִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל וגו׳ (שמואל א ב׳:י״ב), בְּנֵי אַחְאָב שֶׁלֹא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם עֹל שָׁמַיִם: לֹא יָדְעוּ אֶת ה׳ (שמואל א ב׳:י״ב), שֶׁאָמְרוּ אֵין מַלְכוּת בַּשָּׁמָיִם.

^אדברתי אני עם לבי – עשרה דברים משמשין את הלב. לב רואה לב מדבר לב יודע לב שומע לב צועק לב עומד לב הולך לב נופל לב שמח לב מתנחם. אפרש לב רואה שנאמר ולבי ראה [הרבה] חכמה ודעת (שם א׳:ט״ז). לב מדבר שנאמר דברתי אני עם לבי (שם א׳:י״ח). לב יודע שנאמר לב יודע מרת נפשו (משלי י״ד:י׳). לב שומע שנאמר ונתת לעבדך לב שומע (מלכים א ג׳:ט׳). לב צועק שנאמר צעק לבם אל ה׳ (איכה ב׳:י״ח). לב עומד שנאמר היעמוד לבך (יחזקאל כ״ב:י״ב). לב מהלך שנאמר לא לבי הלך (מלכים ב ה׳:כ״ו). לב נופל שנאמר אל יפול לב אדם עליו (שמואל א י״ז:ל״ב). לב שמח שנאמר לכן שמח לבי (תהלים ט״ז:ט׳). לב מתנחם שנאמר דברו על לב ירושלים (ישעיהו מ׳:ב׳).

א. המדרשים על קהלת א׳:י״א-י״ח שמובאים כאן מופיעים במקור לאחר המדרשים על קהלת ב׳:ד׳-ח׳.

כי ברוב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסף מכאוב – מכאן על ידי שאדם מרבה עליו חכמה מרבה עליו כעס, ועל ידי שמוסיף דעת מוסיף מכאוב, אמר שלמה על ידי שהוספתי חכמה הרביתי להכעיס, ראית מימיך חמור יוצא צנה עליו כמה חככים באה עליו, היכן הם היסורין מצויין בבני אדם, רב אמר חבר אין צריך התראה, אמר רבי יוחנן כדי פשתן הדקין הבאין מבית שאן אם מתפחמין הם קימעא הם אבודין, אבל כלי פשתן הארבלין כמה הם וכמה דמיהן. תנא דבי ישמעאל לפום גמלא שיחנא, ובנוהג שבעולם שני בני אדם נכנסין לקפלין, חד אמר אייתי קופר צלי ופת נקיה וחמר טב, וחרינא אמר אייתי פתא ותרדין, דין אכל ומתנזיק, ודין אכל ולא מתנזיק, תנא בשם רבי מאיר לפי גדולתו של נחש היתה מפלתו, ערום מכל, ארור מכל.

ואן מע אלד׳נוב, עלי כת׳רהֵ אלחכמה כת׳רהֵ אלאנצאב, ומא זאד מערפה זאד אכתראבא.

ושעם העונות לפי רוב החכמה (של האדם שעשה את העונות), כך רוב העונש שמגיע אליו, וככל שהוסיף האדם ידיעות הוסיף לעצמו דכאון.

כי ברב – ועם החטאים לפי רוב החכמה ירבה העונש, וכל שנוספה הידיעה נוסף הדאבון, (שעונש החכם כשחוטא גדול מעונש הטפש החוטא),

כי ברוב חכמה – אדם סומך על רוב חכמתו ואינו מתרחק מן האיסור, ובא רוב כעס להקב״ה. אני אמרתי: סוסים ארבה ולא אשיב את העם מצרימה, וסוף השיבותי, אני ארבה נשים ולא יסור לבבי, והרי נכתב עלי נשיו הטו את לבבו^א (מלכים א י״א:ד׳). וכן הוא אומר שעל רוב חכמתו סמך ועשה, שנאמר: נאם הגבר לאיתיאל איתיאל^ב ואוכל (משלי ל׳:א׳).

א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 778: ״לבו״.

ב. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, לונדון 27298, מינכן 5 (שם: ״אתי אל״), וכן להלן רש״י קהלת ב׳:ג׳ בכל עדי הנוסח. בכ״י אוקספורד 165 כאן, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״לאיתיאל״.

כי ברוב חכמה רוב כעס – כל אדם שהוא חכם רואה דבר שאינו הגון וכועס. וכן הוא אומ׳ פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך. אבל ההדיוטים רואים דבר אסור ודבר ערוה ואומ׳ מה בכך.

ס״א: כי ברוב חכמה רוב כעס – בזמן שתלמיד חכם עובר עבירה רב כעס עליו מן השמים כדרך שאתה מוצא בדואג ובאחיתופל ובבני עלי הכהן. יוסיף דעת ויסיף מכאוב שאם נפל אדם רופא לחולי לפי שהוא בקי ויודע הרפואות ויודע עת חליו קשה שאינו עומד לפיכך הוא כואב על נפשו. כך היודע שחטא ודינו גדול לפיכך הוא כואב על נפשו. אבל ההדיוט אינו חושש. ס״א כי ברוב חכמה מאין תבא החכמה לאדם ברוב כעס שרבו כועס עליו.

ויוסיף דעת – מי הוא מי שיוסיף מכאוב שהלקהו רבו הרבה.

כי ברוב חכמה רוב כעס – כיצד אדם אוסף מתוך חכמתו מלוא ביתו כסף וזהב, וכשמחשב מתוך חכמתו שמחר אחרים יורשים נכסיו, כועס על עצמו שאספו, ושונא את כל עמלו שעמל תחת השמש.

כי ברוב חכמה – שהרי ברוב חכמתו מחשב ומעמיק על ראות עיניו, ומתוך כך כועס ברוב כעס.

ויוסיף – כופל מלה, שמתוך שהוא מוסיף חכמה יתירה ודעת הרבה, מחשב ומעמיק במעשיו של הקב״ה שהוא עושה בעולם, על מה הוא עושה אותם, שאינו יכול לעמוד עליהם, ומתוך רוב מחשבותיו, כועס ומוסיף מכאוב.

כי ברב חכמה – כאשר^א בקש לדעת השכלות, ראה כי המשכיל המכיר דברי העולם ברוב חכמתו, תמיד יהי לו כעס ומכאוב, ולא ישמח בבנים – בעבור דעתו שאחריתם לָמות בחייו או אחריו, ולא בעושר – כי עוף יעוף וגם לא יועיל ויושיע ביום האיד, ויום המוות נתון בין שתי עיניו.

א. כן בכ״י מונטיפיורי 40. בכ״י לונדון 27298 חסרה מלת: כאשר.

FOR IN MUCH WISDOM IS MUCH VEXATION. When Kohelet sought to know that which is rational, he realized that the intelligent person who, through his great wisdom comes to know the world, will always be in a state of sorrow and anger.

He will not take joy in his sons because he realizes that their life will come to an end during his lifetime or after his death.

He will not enjoy his wealth which is like a bird that flies. Furthermore, it is of no avail in a day of calamity.

[He will always be in a state of sorrow and anger] because the day of death is placed before his eyes.⁠¹

1. He constantly sees the day of his death before his eyes. He is always thinking about dying.

רב כעס – שצופה נולדות או המזיקין, או לעצמו או לאוהביו. וגם אינו יכול להבין קצת כל החוכמות, כמו אהבה, והיא ״רחוקה היא ממני״ (קהלת ז׳:כ״ג).

כי ברוב חכמה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב מכיוון שאמר בפסוק הקודם שהכרת החכמה והכרת הבורות והחיסרון הן רעיון רוח אמר כאן: דבר זה איננו [נכון] באופן מוחלט לגבי החכמה אלא כאשר אדם מהרהר באחריתם של דברים ויודע שהם חולפים אז הוא אינו מפיק תענוג משום דבר בעולם ואף נגרם לו סבל על ידיהם ועל ידי הזדקקותו אליהם, והוא אינו שמח ברכושו מפני שהוא יודע שהוא חולף [ונעלם] במהרה ולא בילדיו מפני שהוא יודע שימותו או שיחלו או שייפול בהם חסרון ומצב רע בגופם או בנפשם, וכל דבר [טוב] שהוא יחווה בעולם הזה הוא לא ישמח בו משום שלא יתמיד, ובכל דרך שהחכם שוקל את ענייני העולם הזה הוא מוצא שהם מכאיבים ומצערים, ולכן החכמה כביכול גורמת צער ודאגות משום שהיא מביאה [את האדם] להיות ער [לדברים] ולשקול, בעוד הבור פטור מכאב ומצער מעין אלה, וכך אמר אפלטון ״הפילוסופיה היא להתמלא עצב וצער ולשים לב למוות״¹ ואמר משורר הערבים ״פטור מן הדאגות הוא זה הריק ביותר מחכמות״². המילה כעס כאן משמעה כאב וייסורים, לא זעם, כמו ״מרוב שיחי וכעסי״ (שמואל א א:טז) [שפירושו] ״יגוני וכאבי״ שכן הוא אומר במקום אחר ״כי כעס בחיק כסילים ינוח״ (קהלת ז:ט), ולכן [אם לא נסביר כפי שהסברנו] יהיו דבריו סותרים זה את זה כמו שאמרו: ״שלמה, לא די שדבריך סותרים דברי אביך אלא שהן סותרים זה את זה״ (בבלי שבת ל ע״א), אך הסתירה היא רק במילים, לא במשמעות, כפי שהסברנו בעניין זה מעט בתחילת הספר וגם במשלי לגבי הפסוקים ״אל תען כסיל״ ו״ענה כסיל״ אשר הסברנו לגביהם שהמילים משותפות אך המשמעות שונה [בשני הפסוקים], וכפי שאמרנו כאן ש״כעס״ היא מילה הכוללת כמה משמעויות: זעם וכאב ואומללות, ותבואר משמעותו של כל ביטוי וביטוי מבין הסתירות האלה במקומם בספר הזה.

1. לא מצאתי מובאה זו בכתבי אפלטון כלשונה אך כזו היא אכן השקפתו. ר׳ דבריו ב״פידון״ (אפלטון, כתבי, כרך ב עמ׳ 21).

2. בית שיר של המשורר הערבי אלמתנבי (عكبري, المتنبي, م. 1 ص. 165)

כי ברוב חכמה רוב כעס וג׳ – כאלו אמר בחנתי החכמה הזאת הסוגית, ומצאתיה שבה שווי ותוספת, והכרתי כי התוספת הוא רעיון רוח, לפי שברובה רוב כעס, וזה מבואר כי ברוב הגדלת המעשים, רבוי הכעסים והמכאובים לענשם בכל צד ובכל פנים. וכן יאמר עוד על זה: כי כל ימיו מכאובים וכעס ענינו וגו׳. וכן אמרו חז״ל: מרבה נכסים מרבה דאגה (משנה אבות ב׳:ז׳), וזה צודק אף בעת ההצלחה, כי הדאגה היא על הפחד מהאפשרי על העתיד, כמו שקרה לאיוב: אולי חטאו בני וג׳ (איוב א׳:ה׳) ולכן אומר: כי פחד פחדתי ויאתיני וג׳ (איוב ג׳:כ״ה).

ידעתי שגם זאת החקירה היא מחשבה, ר״ל שהתחלתה היא מחשבה שיש לנו בזה הענין, והוא שאנחנו נמצא שרוב ההשתדלות בחכמה מזיק, עד שברוב חכמה יהיה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב (שם שם, יח). ויתחיב מזאת המחשבה, לפי מה שיחשב לפי המפורסם, שההתעסקות בחכמה הוא רע, וזה מבואר לפי המקומות הלקוחים מהפחות והיתר. וכבר נבאר זה בכאן ונאמר שאם היה ההתעסקות בחכמה טוב, היה התוספת בזה ההתעסקות תוספת בטוב, אבל הענין בזה בהפך לפי זאת המחשבה. ויחשב שיחויב מזה שיהיה ההתעסקות בחכמה דבר רע, ומזה יתבאר בקלות לפי זאת המחשבה, שהסכלות הוא יותר נבחר מהחכמה.

אמנם אמר כי מצד החוקר לא מצא לו בו שום עזר שיהיה מוצלח בעבורו ונתן הסבה ואמר: כי ברוב חכמה רוב כעס ויוסיף – יראה שלא מצא לחלק הזה שום גבול אשר בו ינוח לב המעיין. אבל שכל עוד יוסיף להעמיק עוד יוסיף מבוכה על מבוכה מצד עומק הדרושים וקוצר יד המחשבות וטרדתן מהשיג אמתתם ולא נשאר לו כי אם רעיון רוח לבד ובמה ישמח.

והנה עם היות שכבר הנחיל החקירה מאלה המעשים השכליים או שאינם נעשים בזולת שכל. אשר יחשב המצא בהם המבוקש מזולתם מכל מקום כיון שלא נמצא תכלית המבוקש בהם יצטרך לעבור המחשבה בחלקים אחרים הרחוקים מישועה כמו שהוא דרך המחפש אחר דבר כי בתחלה יבוקש במקום הראוי שימצא בו אותו דבר וכשבקש שם ולא מצא יחזור אחרי המקומות אשר אפשר שימצא שם אף על פי שהוא דבר רחוק שימצא אותו הדבר באותן המקומות.

רב כעס. במקף ישוב החולם לקמץ חטוף.

כי ברוב חכמה – במי שנמצא בו הרבה חכמה בו נמצא הרבה כעס, כי מאוד ישכיל מעשה בני אדם על אמתותם, וכשרואה שאינם טובים יכעס בעצמו, כי הדברים ההם אינם כפי רצונו ובזה יכעס, ומה מאוד מזיק הכעס.

ויוסיף דעת – מי שמוסיף דעת להבין דבר מתוך דבר הנה בזה יוסיף מכאוב לעצמו כי בעבור הבנת דבר מתוך דבר ישכיל אף את הנולדות מן המעשים המקולקלים ומביא מכאוב אל לבו.

כי ברב חכמה רב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב – כי כאשר ירבה האדם חכמה, כן יוסיף להכיר קלקולי העולם הזה, וכן יפרוץ להבין שאין בידו לתקנם; והנה יוסיף כעס ומכאוב יותר מן הסכל שהכל טוב בעיניו, או אפילו יראה איזה מעוות, יתברך בלבבו לאמר אני אתקן.

כעס – מצאנוהו גם בשי״ן, יהרג כעש (איוב ה׳:ב׳), א״כ מקורו כְּעָשׁ המכלה כלי העץ או הבגדים, וענינו קצף מתמיד והולך בראות איזה דבר בלתי נכון.

ומכאוב – בתוספת מ״ם כמו בבינוני פועל ר״ל דבר הגורם כאב שהוא צער הגוף או הנפש; ואיש חכם מצטער על דברים הרבה שסכל לא ישים לבו עליהם, וגם אם ישים לאיזה רגע לא יצטער עליהם.

כי ברב חכמה וגו׳ – אמר רב אדא בר חנינא, אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של ארץ ישראל הוא, מאי טעמא כי ברוב חכמה רב כעס וגו׳.⁠¹ (נדרים כ״ב:)

כי ברב חכמה וגו׳ – כל זמן שאדם מרבה בחכמה מרבה בכעס² וכל זמן שהוא מרבה בדעת מרבה ביסורין³ הוא שאמר שלמה כי ברוב חכמה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב. (מ״ר)

ויוסיף דעת וגו׳ – תניא, קטן היודע לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס⁴ מרחיקין לק״ש ולתפלה ארבע אמות מצואתו וממימי רגליו, ובגדול אפילו שלא בכדי אכילת פרס, מאי טעמא, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב.⁠⁵ (סוכה מ״ב:)

1. יען כי כל ספרי הנביאים הם דברי מוסר, ואלמלא חטאו ממילא לא היו כל אלה הדברים, ורק ס׳ יהושע שבו הוגבלו חלק כל שבט בא״י דמוכרח לדעת, [ונראה דזה מכוון למ״ש בירושלמי מגילה פ״א ה״ה, הנביאים והכתובים עתידים להבעל לעתיד לבא, ופירשו שם, דכיון שאינן אלא לתוכחות ולעתיד כולם ידעו את ה׳ ולא יהיו צריכים לזה, והמפרשים לא העירו להתאים אלו שני המאמרים] וגם נ״מ לענין הגבלת ערי מקלט דכתיב ושלשת את גבול ארצך וא״כ צריך לדעת מדתה. והנה אע״פ שכל ספרי הנביאים הראשונים הם רק קורות דברי הימים, ולמה היו נמנעים גם הם, צ״ל דבעקרם גם הם לא נכתבו אלא בשביל הוראת המוסר לעוזבי דרך ה׳, ואם לא היו חוטאים לא היו צריכים גם לזה, וקיצור השתלשלות הדורות היה נספח לס׳ יהושע.

2. צ״ע הא כתיב כעס בחיק כסילים ינוח, וצ״ל דהחכם אע״פ שהוא ערבה בכעס אבל הוא שולט בו מבלי להוציא רוחו בבהלת הכעס, כמש״כ אל תבהל ברוחך לכעוס, משא״כ הכסיל.

3. כי בשוטה אמרו אין שוטה מרגיש, אין שוטה נפגע, משא״כ מי שהוא בר דעת, וכל שדעתו מרובה הרגשתו מרובה ודקה, וממילא רבה דאגתו ומוסריו.

4. בכדי שיעור אכילת ג׳ ביצים.

5. ולכן הבלו מרובה וחזקה.

כִּי בְּרֹב – במי שנמצא בו הרבה¹ חָכְמָה, בו נמצא² רָב – הרבה³ כָּעַס, כי יבין החכם מעשי בני האדם על אמתותם, וכשרואה שאינם טובים יכעס, ומה מאוד מזיק הכעס⁴, וְיוֹסִיף – ומי שיוסיף דַּעַת להבין דבר מתוך דבר⁵, יוֹסִיף מַכְאוֹב לעצמו, כי בעבור הבנת דבר מתוך דבר ישכיל לדעת אף את התוצאות של המעשים המקולקלים, ויביא מכאוב אל ליבו⁶:

1. מצודת דוד.

2. מצודת דוד.

3. מצודת דוד.

4. מצודת דוד. ואילו אדם שאינו חכם רואה דבר עבירה ואינו כועס אלא אומר מה בכך, לקח טוב. ורש״י בפס׳ קודם ביאר שאדם שמוסיף חכמה סומך על רוב חכמתו ואינו מתרחק מן האיסור, ובא רוב כעס להקב״ה. ור״י קרא ביאר שאדם אוסף מתוך חכמתו מלוא ביתו כסף וזהב, וכשמחשב מתוך חכמתו שמחר אחרים יורשים נכסיו כועס על עצמו שאספו, ושונא את כל עמלו שעמל תחת השמש. ואבן עזרא ביאר שכאשר בקש שלמה המלך ע״ה לדעת השכלות, ראה כי המשכיל המכיר דברי העולם ברוב חכמתו תמיד יהיה לו כעס ומכאוב, ולא ישמח בבנים כי הוא מבין שאחריתם לָמות בחייו או אחריו, ולא ישמח בעושר כי עוף יעוף, וגם לא יועיל ויושיע ביום האיד, ויום המוות נתון בין שתי עיניו.

5. מצודת דוד.

6. מצודת דוד.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון