Kohelet 1 – קהלת א‏ – Mikraot Gedolot

וּמְסָרִית יַת לִבִּי לְמִתְבַּע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ בִּזְמַן דְּאִתְגְּלֵי לִי בְּגִבְעוֹן לְאֲלָּלוּתִי וּלְמִשְׁאַל יָתִי מַה אֲנָא צָבֵי מִנֵּיה וַאֲנָא לָא תְּבָעִית מִנֵּיה אֱלָהֵין חוּכְמְתָא לְמִדַּע בֵּין טַב לְבִישׁ וְסוּכְלְתָנוּ עַל כָּל מַה דְּאִתְעֲבֵיד תְּחוֹת שִׁמְשָׁא בְּעַלְמָא הָדֵין וַחֲזַית כָּל עוֹבָדֵי בְּנֵי אֱנָשָׁא חַיָיבָא גַוָון בִּישׁ דִי יְהַב יְיָ לִבְנֵי אֱנָשָׁא לְאִסְתַּגָּפָא בֵּיהּ.

וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה – מַהוּ וְלָתוּר בַּחָכְמָה, תּוּר לַחָכְמָה, לַעֲשׂוֹת תֹּאַר לַחָכְמָה, הֵאיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן (במדבר י״ג:ב׳), מַאן דִּקְרָא טָבָאוּת יָתֵיב לְגַבֵּיהּ, דִּתְנֵי טָבָאוּת יָתֵיב לְגַבֵּיהּ.

דָּבָר אַחֵר: לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר – לָתוּר וּלְהוֹתִיר. הָדֵין פּוֹיְיטָנָא כַּד הֲוָה עָבֵיד אַלְפָבֵּיתִין, זִמְנִין חָשֵׁל לָהּ וְזִמְנִין מְחַסֵּר לָהּ, אֲבָל שְׁלֹמֹה כַּד הֲוָה עָבֵיד אַלְפָבֵּיתִין הֲוָה מוֹתַר לָהּ חָמֵשׁ אַתְוָאן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף (מלכים א ה׳:י״ב), וַיְהִי שִׁיּוּרוֹ שֶׁל מָשָׁל חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. וְלֹא בְּדִבְרֵי תוֹרָה בִּלְבָד הָיָה שְׁלֹמֹה תַּיָּר, אֶלָּא עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם, כְּגוֹן הֵיאַךְ מַמְתִּיקִין אֶת הַחַרְדָּל וּמַמְתִּיקִין אֶת הַתּוּרְמוּסִין, וְהֵיאַךְ שׁוֹתִין אֶת הַחַמִּין, יַיִן וּמַיִם וּפִלְפְּלִין בִּשְׁלִישׁ. הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ, רַבִּי בּוֹן אוֹמֵר זוֹ שִׁפּוּטוֹ שֶׁל מָמוֹן.

אָמַר רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ אֵין אָדָם יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ, אֶלָּא אִן אִית לֵיהּ מְאָה בָּעֵי לְמֶעֱבַד יַתְהוֹן תַּרְתֵּין מָאוָון, וְאִן אִית לֵיהּ תַּרְתֵּי מָאוָון בָּעֵי לְמֶעֱבַד יַתְהוֹן אַרְבָּעָה מְאָה. לַעֲנוֹת בּוֹ, רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן לְפִי שֶׁהוּא בְּעִנְיַן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, אֵין לְךָ קָשֶׁה מִכֻּלָּם אֶלָּא גָּזֵל. רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי זָכָה אָדָם וְעָשָׂה מִמָּמוֹנוֹ מִצְוָה, הִתְפַּלֵּל וְנַעֲנָה בּוֹ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי וגו׳ (בראשית ל׳:ל״ג), אִם לָאו הוּא עוֹנֶה בּוֹ וּמְקַטְרְגוֹ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה (דברים י״ט:ט״ז), רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר זֶה שִׁפּוּטוֹ שֶׁל גָּזֵל, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן מָשָׁל לִסְאָה מְלֵאָה עֲוֹנוֹת מִי מְקַטְרֵג בְּרֹאשׁ כֻּלָּם זֶה גָּזֵל, דְּאָמַר רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן: וּבְצָעַם בְּרֹאשׁ כֻּלָּם (עמוס ט׳:א׳) כְּתִיב. רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חַטָּאוֹת סִדֵּר יְחֶזְקֵאל וּמִכֻּלָּם לֹא חָתַם אֶלָּא בְּגָזֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהִנֵּה הִכֵּיתִי כַפִּי עַל בִּצְעֵךְ אֲשֶׁר עָשִׂית וגו׳ (יחזקאל כ״ב:י״ג). רַבִּי חוּנְיָא פָּתַר קְרָיָא בִּנְבִיאִים וּבִכְתוּבִים, שֶׁאִלּוּ זָכוּ יִשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ קוֹרִין אֶלָּא חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה חֲמִשָּׁה סְפָרִים בִּלְבָד, וּכְלוּם נִתְּנוּ לָהֶם נְבִיאִים וּכְתוּבִים אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ יְגֵעִים בָּהֶן וּבַתּוֹרָה וְעוֹשִׂין מִצְווֹת וּצְדָקוֹת כְּדֵי לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם שָׂכָר טוֹב. רַבָּנָן אָמְרִין אַף עַל פִּי כֵן לַעֲנוֹת בּוֹ מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם שָׂכָר כַּחֲמִשָּׁה סִפְרֵי תּוֹרָה. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר זֶה שִׁפּוּטָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁאָדָם לָמֵד תּוֹרָה וְשׁוֹכְחָהּ. רַבָּנָן דְּתַמָּן בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק דְּהָכָא וְרַבִּי טוֹבִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק, לְטוֹבָתוֹ אָדָם לָמֵד תּוֹרָה וְשׁוֹכֵחַ, שֶׁאִלּוּ הָיָה אָדָם לָמֵד תּוֹרָה וְלֹא שׁוֹכְחָה, הָיָה מִתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה שְׁתַּיִם שָׁלשׁ שָׁנִים וְחוֹזֵר וּמִתְעַסֵּק בִּמְלַאכְתּוֹ, וְלֹא הָיָה מַשְׁגִּיחַ בָּהּ לְעוֹלָם כָּל יָמָיו, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁאָדָם לָמֵד תּוֹרָה וְשׁוֹכְחָה, אֵינוֹ מֵזִיז וְאֵינוֹ מֵזִיעַ אֶת עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה. וְרַבָּנָן אָמְרֵי זֶה שִׁפּוּטוֹ שֶׁל גָּזֵל, תֵּדַע שֶׁהוּא כֵן, שֶׁהֲרֵי דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ עֲסוּקִין וּשְׁטוּפִין בְּגָזֵל, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: גְּבֻלוֹת יַשִּׂיגוּ עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ (איוב כ״ד:ב׳), רְאֵה כִּי נִמְחוּ בַּמַּיִם מִן הָעוֹלָם, אֲבָל שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְגָד שֶׁהִרְחִיקוּ עַצְמָן מִן הַגָּזֵל, לְפִיכָךְ נָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נַחֲלָתָם בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ גָּזֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה וגו׳ (במדבר ל״ב:א׳). וְכֵן מִמָּהִיר שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל עַל שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל.

וציירת קלבי וגהדי לאלטלב ואלבחת׳ פי אלחכמה, וגמיע מא יעמל דון אלסמא, הו אעתנא שדיד, רזקה אללה בני אדם לאלאעתנא בה.

ועשיתי ש⁠(תשומת) לבי ויגיעתי לבקשת וחיפוש [לתור הכוונה להגיע למטרה] (נ״א: המאמץ שלי) כדי לבקש ולחקור בחכמה, ועל כל מה שנעשה תחת השמש והנה כולם יגיעה תקיפה, שה׳ נתן אותם לבני אדם כדי להתייגע בה.

שמתי לבי והשתדלותי לדרוש ולחקור בחכמה (ר״ל לחקור את החכמה, שהחכמה נושא המחקר ולא מכשיר החקירה) וכל אשר נעשה תחת השמש הוא מיטרד קשה הנחילו ה׳ לבני אדם להיטרד מלהתעסק) בו.

ונתתי את לבי לדרוש – בתורה, היא החכמה, ולהתבונן בה על כל המעשה הרע האמור למעלה שנעשה תחת השמים, ובינותי בה שהוא עיניין רע אשר נתן הקב״ה לפני בני האדם את החיים ואת המות את הטוב ואת הרע (דברים ל׳:ט״ו).

עניין רע – מנהג רע להם.

לענות בו – להתנהג בו.

עניין – יש לפותרו לשון מעון ודירה, ויש לפותרו לשון עיון ומחשבה. וכן לענות בו.

נתן אלהים – הניח לפניהם.

And I applied my heart to search – In the Torah, which is wisdom, and to ponder over it concerning all the evil deeds mentioned above, which are committed under the sun, and I pondered over it that it is a sore task that the Holy One, Blessed Is He, set before mankind. "The life and the good, and the death and the evil.⁠"¹

An evil thing – They have evil behavior.

To be afflicted with – To behave with it. "עִנְיָן" may be interpreted as an expression of an abode [=מָעוֹן and a dwelling, and it may also be interpreted as an expression of study [=עִיּוּן and thought, and the same applies [for the interpretation of] 'לַעֲנוֹת בּוֹ.'²

God has given – Has placed before them.⁠³

1. Devarim 30:15.

2. Alternatively 'לענות בו' means "to be afflicted with.⁠" (Metsudas Tzion)

3. And they have been given the freedom to choose [=בחירה].

ונתתי את לבי – מלמד שהלב מהרהר לדרוש.

ולתור בחכמה – מלמד שהלב רואה.

על כל אשר נעשה תחת השמים – אלו צרכי העולם.

הוא רע – אמ״ר נתן מהו ענין רע זה שיפוע של ממון שאם יש לו לאדם מאה חפץ לעשותן ק״ק מאתים חפץ לעשותם ד׳ מאות.

נתן אלהים לבני אדם לענות בו – זה הממון שנתנו הקב״ה לבני אדם לענות בו לטוב ולרע. לטוב כענין שנאמר וענתה בי צדקתי ביום מר. וכן אמ״ר יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי פעמים שהממון של האדם לענות בו טובה וזכות. כגון שעושה ממנו צדקה. וכן לענות בו רעה. כענין שנאמר לענות בו סרה זה שמקבץ ממונו לדעתו ואינו נותן ממנו צדקה אדרבה נוזל וחומס. ס״א ענין רע נתן אלהים לבני אדם שהם לומדים ושוכחים ורבנן דתמן בשם ר׳ יצחק ור׳ טוביה בשם ר׳ יצחק השכחה לטובתו של אדם שאם היה לומד תורה ואינו שוכח היה מתעסק בה שלש שנים והולך ומתעסק בדברי הבטלה ומניח דברי תורה. אבל מתוך שהוא שוכח אינו מזיז עצמו מדברי תורה כל ימיו. ס״א הוא ענין רע נתן אלהים שהקב״ה נתן להם פורענותם על ענין רע שיש לבני אדם זהו הגוזל. בוא וראה הדבר דאמ״ר יעקב בשם יוחנן עשרים וארבעה חטאות סדר יחזקאל ולא חתם אלא על הגזל (שנ׳ הנה) הכתי כפי על כפי אל בצעך לכך נאמר הוא ענין רע נתן אלהים לבני האדם לענות בו.

ונתתיהו לדרוש ולתור בחכמה – במעשה עולם, ומצאתי שהוא עיניין רע נתן הקב״ה לבני אדם להתנהג בם.

עיניין – מהפעל של ה״י, עָנַה, וכן לעֲנות – מן עָנַה, ועל כן הוא נופל על לשונו. כאשר יאמר: קיניין, לקנות – מן קנה, בניין, לבנות – מן בנה, כן יאמר עיניין, לענות – מן ענה, לשון אחד לשניהם.

ונתתי – יתכן היות ענין זה הפסוק דבק עם הבא אחריו, והוא שחקר בחכמה.

וכן עניין לתור – כמו: מתור הארץ (במדבר י״ג:כ״ה), לראות דברי חפץ ועיקרי כל המעשים, אף על פי שהוא עינין רע – בעבור שיתעסק האדם בדבר שלא יועיל.

ופירוש לענות בו – מן ענין.

ויש אומרים: שהוא מלשון עינוי, ויאמר כי כמוהו: אני עניתי מאד (תהלים קט״ז:י׳), וענה גאון ישראל בפניו (הושע ה׳:ה׳).

ויותר נכון הוא: היות ״וענה״ (הושע ה׳:ה׳) מן: לא תענה ברעך (שמות כ׳:י״ב), וגם ״עניתי״ (תהלים קט״ז:י׳) כמו: ויען איוב (איוב ג׳:ב׳), ויורה עליו הבא אחריו: אני אמרתי בחפזי (תהלים קט״ז:י״א), וכן: ישמע אל ויענם (תהלים נ״ה:כ׳) – יענה בם או ישיב תשובה להם.

AND I APPLIED MY HEART. This verse is most probably connected to the verse which comes after it. That is, Solomon sought to seek out, by employing wisdom.

The word la-tur (to search out) is similar to mi-tur (from searching out) in from searching out the land (Num. 13:25)¹ and has a similar meaning, to seek out the reason for things² and the root of all things, even though it is a sore task to do so, because the man [who does so] is fruitlessly occupied.⁠³

The word la'anot (to be exercised) in la'anot bo (to be exercised therewith)⁠⁴ is similar to the word inyan (task) (Kohelet 2:26).⁠⁵

Others say⁶ that the word la'anot is related to the word iynuy (poverty).⁠⁷ They say that the word aniti (I am impoverished) in I am greatly impoverished (Ps. 116:10), and the word ve-anah (shall be impoverished) in But the pride of Israel shall be impoverished to his face⁸ (Hos. 5:5) are similar. However, it is much more correct to connect the word ve-anah in Hosea to the word ta'aneh (bear witness) in Thou shalt not bear false witness against thy neighbor (Ex. 20:12). Furthermore, the word anitiv (Ps. 116:10) is similar to the word va-ya'an (spoke) in And Job spoke (Job 3:2). The clause I said (amarti) in my haste (Ps. 116:10), which follows ani aniti, shows that aniti means "I spoke.”⁹ The word ya'anem (shall... humble them) in God shall hear and humble them (Ps. 55:20) means shall testify against them or shall answer them.

1. The Biblical text reads: li-derosh ve-latur (to seek and to search out). Ibn Ezra notes that the word la-tur (to seek out) is similar in meaning to li-derosh (to search out).

2. Hebrew, divrei chefetz. Ibn Ezra identifies divrei chefetz with the "upper wisdom" which explains the purpose of things and the reasons they were created as they are. See Ibn Ezra on 12:10.

3. For he will not be fully able to comprehend the world. See next verse.

4. Ibn Ezra renders la'anot (to be exercised), to be exercised in thought or to be intellectually exercised.

5. Ibn Ezra renders inyan (task), idea or thought.

6. Literally, some say.

7. According to this interpretation, It is a sore task that God hath given to the sons of men to be exercised therewith means, it is a sore task that God hath given to the sons of men to be intellectually impoverished therewith; that is, man cannot fully understand the way the world works.

8. Translated according to the opinion which connects the word la'anot to the word innuy.

9. Amarti is in parallel to aniti. They thus have one meaning.

על^א אשר נעשה תחת השמש^ב – כלומר בכל מה שאנו רואים בעולם הזה. והרואים תולים בשמש, שע״י השמש^ג נראים מעשי^ד העולם לעינים.

הוא עניין רע – מנהג שדרים בו, לשון מעון, כמו ״וענתה שמה בימי נעוריה״, ״וענה איים באו^ה באלמנותיו״ (ישעיהו י״ג:כ״ב). והיו״ד מוכיח כי מגזרת ענה הוא, כמו ״חורי האף״ (דברים כ״ט:כ״ג) מן ״וחרה אפי״ (דברים ל״א:י״ז).

נתן אלהים – עזב, כמו ״ולא נתן סיחון״ (במדבר כ״א:כ״ג) – לא הניח.

א. בנוסחנו: על כל.

ב. בנוסחנו: השמים.

ג. לפני מלה זו בכתב היד נכתב ״הנראי׳⁠ ⁠⁠״, עם סימן מחיקה.

ד. בכתב היד: מעשים. ייתכן שמעל המ״ם הסופית יש סימן למחיקה.

ה. בנוסחנו ליתא מלה זו.

ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה שמתי לבי והשקעתי מחשבתי בבקשת החכמה ובחיפוש אחר סודותיה כמו ״מתור בארץ״¹ ״אשר תרו אותה״ (במדבר יג:לב) בדקו וחקרו בעניינה.

על כל אשר נעשה תחת השמים כאן הוא ביאר את מה שאמר קודם ״תחת השמש״ כפי שהסברנו, וכוונתו בכך לדברים המתרחשים בעולם שחלק מהם הם טבעיים וחלק מקריים, וכאשר מעיינים בהם לפי מה שנראה לנו כטוב ביותר נראה לנו שמן הראוי היה שהם יתנהלו אחרת.

הוא ענין רע דבר מגונה כפי שנראה לאנשים לפי הבנתם, [אך] הוא איננו דבר מגונה ושפל באופן מוחלט, ויש אומרים שכוונתו לדבר מייסר ומייגע וקשה, שכן הדברים הטבעיים הם עשויים בחכמה והם כולם טוב טהור, אך שכלינו אינם מסוגלים להבין את כל הדברים על אמיתם ואנו חושבים שהחיסרון נמצא בהם [בדברים הטבעיים], כפי שתמהו הנביאים ״מדוע דרך רשעים צלחה...⁠״ (ירמיה יב:א) והתשובה היתה ״כי את רגלים רצת וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים״ (שם יב:ה), כלומר ששכלי בני האדם אינם מסוגלים להבין דברים מעין אלה באופן אמיתי.

נתן אלהים לאדם לענות בו [לענות היא] צורת מקור של פועל מגזרת ל״י כמו ״לראות, לבנות, לעשות״ והלמד מנוקדת בפתח בגלל ה-ע׳, ובדומה למשמעות זו ״וענותך תרביני״ (תהלים יח:לו) שמשמעו עיסוק כלומר הם יעסיקו את עצמם בו ויתעסקו בענייניו. ויש אומרים שהוא גזור מן המילים ״למען״ ו״למעני״ כמו ״כל פעל ה׳ למענהו״ (משלי טז:ד), כלומר בשבילו ובגלל רצונו אם הכינוי במילה ״למענהו״ רומז לאל יתעלה, ואם הכינוי שבה רומז לדבר העשוי אז משמעותו היא שכל מה שברא [הוא ברא] רק בשבילו [בשביל אתו העצם] כשלעצמו, לא בשביל דבר אחר, כלומר הארץ וברואיה [מה שעליה] קיימת לשם עצמה בלבד כמו שהשמיים והכוכבים קיימים לשם עצמם בלבד ולא בשביל משהו אחר. את הדעות האלה הזכירו הוגי הדעות וכבר נחלקו הפרשנים בפירוש הביטוי הזה לפי הדעות האלה. ויש אומרים לגבי ״לענות בו״ שהוא [גזור מפועל] בבניין קל במשמעות ייסורים ויגיעה, כפי שהסברנו לגבי הפסוק בתהלים ״ישמע אל ויענם״ (תהלים נה:כ) שמשמעותו היא כמו המשמעות של ״וכאשר יענו אותו״ (שמות א:יב) בבניין פיעל, וכך גם אמרו חלק מהם בפירוש הפסוק ״אני עניתי מאד״ (תהלים קטז:י) [ונחזור לפסוק שלנו] כלומר המצב שנטבע בטבע האנושי הוא הטורח והייסורים והיגיעה בהשגת ענייני העולם הזה ותענוגותיו – וזאת אע״פ שמעט מכך היה מספיק לסיפוק צרכיהם העיקריים – ואם כך המאמץ שלהם או העיסוק שלהם הדבר שאינו הכרחי הוא דבר מגונה לפי השכל.

1. אולי: ״מתור הארץ״ (במדבר יג:כה).

ואמר שהוא נתן לבו לדרוש ולחקור בחכמת אלה המתחכמים על כל אשר נעשה תחת השמים – כלומר שהוא רצה לעיין מה ענין זאת הנקרא בלשון בני אדם חכמה, רצוני: הסוג, שזה השם סוג כולל הקצה הראשון והאמצעי, כל שכן על בחירת הקצה הראשון, שההמון יקראו היותר הפלגה בו חכמה, ולכן שם לבו לדעת אם היה כן כמו שינוחו ההמון אם לא, וגמר ופסק שהוא ענין רע נתן אלהים לבני אדם לענות בו, כי הוא הפועל הראשון לכל.

לענות בו – הוא מגזרת ענין, והרצון בו להתעסק בו.

[תחילת החקירה: מהות השכל החוקר בעצמו]:

ונתתי את לבי. ועם זה שהיה לאל ידי¹, הרביתי את ההשתדלות הראוי להשיג את המכוון, כאמרם ז״ל (מגילה ו:) ׳יגעתי ולא מצאתי אל תאמן׳²: [לדרוש ולתור] בחכמה. עיונית ומחקרית³: על כל אשר נעשה תחת השמים. התחלתי חקירתי בנפסדים, כמשפט כל חוקר להתבונן מהם אל מה שלמעלה מהם⁴: הוא ענין רע. ומצאתי ש׳לבי׳ ושכלי המתבונן ׳הוא ענין רע׳ וחסר⁵, שהוא כוחיי בלבד⁶, לא שכל בפועל⁷: לענות בו. להיכנע לפניו⁸, בהכירו את חסרונו⁹, ולא יתגאה בבחירתו שיחשוב היותו בפועל דומה ליוצרו¹⁰, כמו שקרה למלך צור באמרו (יחזקאל כח ב) ׳אל אני מושב אלהים ישבתי׳¹¹, אבל ישתדל להדמות אליו [כפי האפשר]⁠¹² לרצון לפניו¹³:

1. בנוסף לכך ש׳היה לאל ידי להקהיל חכמי הדור ולחקור דעות וחקרי לב חדשים גם ישנים׳, כמו שאמר בפסוק הקודם.

2. כלומר, מלבד זאת שכל האפשרויות להשיג חכמה עמדו לרשותי, גם יגעתי בזה הרבה, ואם כן בודאי הגעתי בזה אל האמת, כי ׳יגעתי ולא מצאתי אל תאמין׳, כי על ידי היגיעה בודאי שמגיעים אל האמת. ונראה שמפרש ׳נתתי את לבי׳ כפירושו של התרגום, ׳מסרתי את לבי׳, שמסר את כל כוחו ויכולתו לחקירה זו.

3. נראה שהחכמה ה׳עיונית׳ הוא לעיין במה שקיים, ועל זה שייך לשון ׳לדרוש׳, ואילו על החכמה ה׳מחקרית׳, שהוא החקר לחדש דברים לא נודעים שייך לשון ׳לתור׳. וראה להלן (פסוק טז), ולהלן (ז כה).

4. הרוצה לחקור דבר, צריך להתחיל להתבונן במה שיש לפניו, שהוא רואה בעיניו, וממנו יוכל להבין ולעלות בשכלו אל הסיבה המסובב את אותו הדבר. ולכן תחילת חקירתו של שלמה המלך היתה במה שנעשה ׳תחת השמים׳, כלומר בעולם הגשמי שהוא נפסד וְכָלָה, אף שתמיהתו היא על פעולת הגרמים השמימיים, למה עושים פעולות נכבדות כל כך ללא תועלת, כפי שהתבאר בהקדמה.

5. ׳הוא׳ מוסב על ׳לבי׳ הנזכר בתחילת הפסוק, כלומר, הלב שהוא השכל שבו אני חוקר, הוא עצמו חסר שלימות. ואכן במקומות רבים מפרש רבינו שהלב הוא השכל, ראה דברים (י טז) ׳ומלתם את ערלת לבבכם׳ – ערלת שכלכם, וראה מו״נ (ח״א פל״ט).

6. כל דבר הנמצא בכח בלבד ולא יצא עדיין אל הפועל נקרא ׳רע׳, וכן כתב רבינו באור עמים (פרק יסודות – חומר ראשון): ׳וזה בעצמו, רצוני לומר בריאת החומר הראשון, נראה שהודיע ולימד הנביא ישעיהו במופת באמרו (ישעיה מה ז) ׳יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע אני ה׳ עושה כל אלה׳, רצה באמרו ׳בורא רע׳ - החומר הראשון אשר הוא מצד עצמו נעדר כל צורה מצד היותו כוחיי פשוט, כי הצורה, מצד היותה תכלית ההוויה בפועל, תקרא ׳טוב׳, ולכן נקרא החומר הראשון ׳רע׳ אצל רבים מהקדמונים, כאשר ביאר הפילוסוף בספר ׳מה שאחר׳ [מאמר יב פרק מט] באמרו ׳הרע בעצמו הוא אחד מהיסודות׳, ודבריו אלה ביאר אבן רשד באמרו ׳כי רבים אמרו ששתי התחלות הם לכל הנמצאות, והם הרע והטוב, היינו החומר והצורה׳ עכ״ל׳. וכן כתב רבינו בפירושו לישעיה שם ׳[וּבוֹרֵא] רָע - החומר הראשון נעדר צורת הטוב׳. ולכן הלב בעצמו, שהוא השכל שבו חוקר, הרי הוא ׳רע׳, שאינו קיים אלא בכח, ולא בפועל.

7. שִׂכְלוֹ הרוחני והנצחי של אדם כאשר נולד אינו קיים אלא בכח, ואם ישתמש בו להתבונן ולהשכיל, בכך מוציא את שכלו הרוחני מן הכח אל הפועל, ואז השכל נשאר קיים לנצח ככל דבר רוחני שהוא נצחי. וכן כתב באור עמים (פרק הנפש) ׳השכלית אינה דבר נמצא בפועל, וזה יתבאר בראיית אריסטו בספר ׳הנפש׳ [מאמר ג פרק ה] באמרו ׳בהיות שאין לשכל האנושי שום טבע זולת זה שהוא כוחיות, אם כן זה החלק מהנפש הנקרא שכל, רצוני לומר אותו הדבר אשר בו נבדיל ונחשוב, אינו בפועל דבר מהנמצאות קודם שיתבונן׳, עכ״ל׳. ובבראשית (א כו) ביאר רבינו שעל זה נאמר שהאדם נברא ׳בצלם אלהים׳: ׳הנה מילת ׳אלהים׳ על צד ההידמות [כלומר מצד שהוא דומה במהותו לה׳ בעניין הנצחיות] תאמר על כל עצם שכלי בפועל, שלם, נבדל מחומר, ובזה הוא נצחי בהכרח, ולכן תאמר [תואר ׳אלהים׳] על האל יתעלה ועל מלאכיו וכו׳, אמנם בהיות כי השכל האנושי אף על פי שפעולת השכלתו הוא בלתי שום כלי חומרי, ותתפשט על בלתי מוחש ועל קצת עתידות ולא יחלש בהרבותו פעולת השכלתו ולא בעת זקנת הגוף, אבל יוסיף אומץ, ומכל אלה התבאר שהוא נבדל מחומר בלי ספק, כי אמנם היפך כל אלה יִקְרֶה לכוחות הגוף החומריות, מכל מקום, קודם שיתבונן, בהיותו אז משולל מכל שלימות אשר הוכן לו, לא ייקרא ׳אלהים׳, אבל ייקרא ׳צלם אלהים׳ בלבד עד שיקנה שלימות, בפרט בחכמה אשר בה יקנה אהבת האל ויראתו, כי אז יהיה עצם שכלי בפועל, שלם, נבדל מחומר, ומזה יתחייב שיהיה נצחי וקיים גם אחרי מיתת הגוף. ובהיות בבחירת האדם לקנות זה השלמות בהשתדלו להתבונן בחכמה הנזכרת, הנה התבאר שכאשר ימנע עצמו מזה ישאר כוחו השכלי על כוחיותו, משולל מכל שלימות בפועל כמו שהיה בתחילה, ויעלה בתוהו ויאבד, כאמרו (תהלים מט כא) אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ׳. [ויש לבאר מה שהתחיל קהלת לחקור את השכל עצמו, כי באור עמים (פרק ׳הנפש׳) כתב רבינו ׳כי באמרו ׳בצלמנו׳ הורה על השכל האנושי אשר הוא נפשו השכלית אשר באמרו שהוא ׳צלם אלקים׳ הודיע שהוא טבע נבדל, ובכן הוא נצחי, ועם זה הודיע שבידיעת טבע זה השכל אשר נדעהו מתוך פעולותיו נוכל להשיג איזו ידיעה מהאל יתברך ומהעצמים הנבדלים׳. הרי שעל ידי חקירת שכלו של אדם יכול להגיע לחקר המלאכים, וכמו שכתב כאן ש׳משפט כל חוקר להתבונן מהם אל מה שלמעלה מהם׳, שמתוך מה שלפניו מבין מה למעלה ממנו. וכן כתב רבינו בפירושו לבראשית (א כו) על פסוק ׳נעשה אדם בצלמנו׳, ׳שהוא עצם שכלי ונצחי, ובזה פָּתַח האל יתעלה פֶּתַח בתורתו לקנות ידיעה בעצמים הנבדלים בידיעת נפשנו׳, שכאשר נשיג את מהות נפשנו השכלית, נוכל להשיג גם מהות הנמצאים הרוחניים העליונים].

8. ׳עד מתי מאנת לענות מפני׳ (שמות י ג) מתורגם ׳לאתכנעא׳. וכן פירש רבינו להלן (ג י-יא).

9. הסיבה שה׳ יצר את האדם כאשר שכלו קיים רק בכח ולא בפועל, הוא כדי שיכיר בחסרונו ולא יתגאה, וייכנע לפני בוראו.

10. האדם הוא הנברא היחיד שהוא משכיל ושיש לו בחירה, כי המלאכים, אף שהם רוחניים משכילים, אין להם בחירה, ובזה דומה האדם לבוראו יותר מהם, שגם הוא בעל בחירה ומשכיל. וכן פירש רבינו בבראשית (א כו) על מה שאמר ה׳ ביצירת האדם ׳נעשה אדם בצלמנו כדמותנו׳, ׳כדמותנו - בענין המעשיות, שידמה בם קצת לפמליא של מעלה בצד מה שהם פועלים בידיעה ובהכרה, אמנם פעולתם [של המלאכים] היא בלתי בְּחִירִיִּית, ובזה לא ידמה להם האדם, ובקצת ידמה האדם לאל יתעלה הפועל בבחירה׳. הרי שרק האדם הוא משכיל ובעל בחירה, ודבר זה יגרום לו להתגאות, אף שבאמת אינו דומה בבחירתו לבוראו, כפי שממשיך רבינו שם: ׳אמנם בחירת האל יתעלה היא לעולם לטוב, ולא כן הבחירה האנושית, ועם זה, הנה האלהית על אופן נכבד מאד יותר מן הבחירה האנושית, ולכן אמר ׳כדמותנו׳ - כמו דמותנו, לא ׳בדמותנו׳ האמיתי׳. וכן באור עמים (פרק הנפש): ׳ובאמרו ׳כדמותנו׳ הודיע שיהיה פועל בידיעה והכרה, ובזה ידמה לאל יתברך ולמלאכיו, ולא כן יקרה לשאר הנמצאות הפועלות בטבע בלבד, כי אמנם ההידמות יהיה בצורה, והצורה תיוודע בפעולות הנמשכות ממנה, אמנם אמר ׳כדמותנו׳ עם כ״ף הדמיון להורות שההידמות הוא בלתי שלם, וזה כי האדם הוא נבדל בפעולותיו בצד מה מהאל יתברך עם היותו דומה לאל יתברך בענין הבחירה, וזה כי בחירת האל יתברך היא לעולם לטוב, כי אמנם הטוב יהיה מצד התכלית, והנה אין תכלית יותר נכבד מהפקת רצונו יתברך, אבל האדם עם היותו בחירי, לפעמים יהיה תכליתו בלתי טוב, וזה בנטותו מהרצון האלקי הנ״ל, כאמרו (יחזקאל יח כט) ׳הדרכי לא יתכנו בית ישראל הלא דרכיכם לא יתכנו׳⁠ ⁠׳. ואם היה נברא האדם עם שכל שלם בפועל, היה מתבונן בכך שהוא בעל הבחירה היחיד מלבד ה׳, והיה מתגאה בכך לחשוב שהוא ח״ו כבוראו. ולכן יצרו ה׳ כשהוא חסר שלימות, וכל עוד שלא יתבונן, לא ייצא שכלו הרוחני אל הפועל. וראה להלן (ג יד) שפירש רבינו שה׳ קיצר את מספר ימי האדם בגירושו מגן עדן ובמבול, כדי שייראו מלפניו בני אדם ולא יתגאו לחטוא. אך באור עמים (שם) פירש רבינו שמה שברא את ה׳צלם אלהים׳ שבאדם כשהוא קיים רק בכח, הוא כדי שיוכל האדם בבחירתו להוציא אותו אל הפועל ובכך לזכות לאושר נצחי, ולא כפי שפירש כאן כדי שלא יתגאה. אך גם כאן רמז גם לטעם שאמר שם במה שכתב ׳אבל ישתדל להידמות אליו לרצון לפניו׳.

11. שעשה עצמו אלוה (ב״ר צו ה), ואמר על עצמו שהוא ׳אל׳, שמהותו השכלית קיימת בפועל ולא רק בכח. ובבראשית רבה (ט ה) אמרו: ׳ראוי היה אדם הראשון שלא לטעום טעם מיתה, ולמה נקנסה בו מיתה, אלא צפה הקב״ה שנבוכדנצר וחירם מלך צור עתידין לעשות עצמן אלהות, ולפיכך נקנסה בו מיתה, הה״ד (יחזקאל כח) בעדן גן אלהים היית, וכי בגן עדן היה חירם, אתמהא, אלא אמר לו אתה הוא שגרמת לאותו שבעדן [אדם הראשון] שימות׳.

12. נוסף בכת״י ו׳.

13. כיון שנולד כשאינו דומה לבוראו לגמרי כיון ששכלו הרוחני אינו קיים אלא בכח, יצטרך להשתדל להוציא שכלו זה אל הפועל כדי להיות יותר דומה לה׳, ובזה יהיה לרצון לפני ה׳.

ונתתי – ושמתי בדברי רז״ל נתן בו עיניו (בבלי שבת ל״ד.).

ולתור – ענין חפוש ובקור כמו לתור את הארץ (במדבר י״ד:ל״ו).

ענין רע – דבר רע ובדברי רז״ל יש הרבה.

נתן – ענינו עזיבה כמו ולא נתן סיחון (במדבר כ״א:כ״ג).

לענות – מלשון עינוי ויסורים.

ונתתי את לבי – שמתי את לבי לדרוש ולבקר לא במראית העין, רק בחכמה ובהבנת השכל חקרתי על כל הדברים הנעשים תחת השמים בזה העולם.

הוא ענין רע – רוצה לומר הבנתי שזה הוא דבר רע במה שעזב אלהים והניח כל המעשים לבני האדם בתת להם הבחירה לעשות כחפצם למען ענותם בגמול המעשים בעבור חפשית הבחירה, כי לולי הבחירה אין עונש.

ועל כן ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים, אשר אמנם ראיתי לבסוף כי הוא ענין רע נתן אלהים לבני האדם לענות בו. ודע כי מלת בחכמה אשר במקרא זה, לבי״ת חטופה היא ראויה ולא לבי״ת פתוחה, כי אין המכוון בזה שנתן לבו לחקור את טבע החכמה, אלא שרצה לחקור בחכמתו על כל מעשי בני אדם אשר יעשו תחת השמים, ועל המעשים הללו הוא אומר שהם ענין רע נתן אלהים לבני האדם להתעסק בו, כלומר שהוא גזר על כל איש ואיש במה יתעסק. ומלת ענין איננה סמוכה ברע.⁠^א

א. כן בכ״י קולומביה. באוצר נחמד (במקום ״ברע״): ״בענין״.

לדרוש – מה שאינו נופל מיד תחת העין.

ולתור – מה שנעלם לגמרי מן העין.

ענין – עֶסֶק.

לענות – להתעסק, וכן בל׳ איטלקי וצרפתי travagliare, travailler ענינו התעסק וסבול עוני ומכאוב.

ולתור בחכמה – מהו ולתור בחכמה – תייר לחכמה, כמש״כ ויתורו את ארץ כנען, [דבר אחר ולתור בחכמה] לעשות תואר לחכמה.⁠¹ (מ״ר)

ולתור בחכמה – דבר אחד לתור – לתור ולהותיר, בנוהג שבעולם הפייטן הזה כשהוא עושה חרוזין בא״ב, פעמים מסיים כולו ופעמים אינו מסיים, אבל שלמה כשהיה עושה חרוזין בא״ב היה מותיר ה׳ אותיות, כמש״נ ויהי שירו חמשה ואלף – ויהי שיורו של משל חמשה ואלף.⁠² (מ״ר)

על כל אשר נעשה וגו׳ – מלמד שלא רק בדברי תורה בלבד היה שלמה תייר, אלא על כל אשר נעשה תחת השמים, כגון האיך ממתיקין את החרדל, האיך ממתיקין את התורמסין,⁠³ האיך [מכינים] יין ומים ופלפלין בשליש.⁠⁴ (שם)

ענין רע – רבי בון אומר, זה הממון, וכדר׳ איבו, דאמר מר אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, יש לו מנה רוצה לעשות מהם מאתים⁵ ורבי יוחנן אמר זה הגזל וכמש״נ (עמוס ט׳) ובצעם בראש כולם,⁠⁶ ומהו לענות בו, זכה אדם לעשות מצוה בממונו הוא מתפלל ונענה בו, לא זכה – הוא עונה בו ומקטרגו.⁠⁷ (שם)

1. יש לפרש הכונה כי בשני דברים מרבים חכמה, הא׳ בקיבוץ חכמים שע״י זה מתברר הענין, והב׳ בספרי למוד טובים, והנה זה העושה קיבוץ חכמים נקרא תייר לחכמה, וזה העורך ספרי למוד טובים נקרא שעושה להחכמה תאר, ערך ומצב [סיסטעמ״א], ואמר בזה שהוא היה עושה שני הדברים למען החכמה, היה עושה אסיפת חכמים וגם היה עושה ספרי למוד בתואר, והיינו שהיה תייר ותואר לחכמה.

2. ר״ל סתם פיישן כשעושה חרוזים בסדר אל״ף בי״ת לפעמים שהוא מסיים בתי״ו ולפעמים שאינו מסיים אותו אבל שלמה כשעשה חרוזים בסדר א״ב השלים הא״ב כולו ועוד חמשה אותיות, וכתב בס׳ עץ יוסף דיתכן שהם אותיות מנצפ״ך.

3. מין קטניות הנאכל ע״י תיקון.

4. ר״ל כל מין ומין יהיה השליש ואז יהיה מתוקן.

5. לא נתבאר לי הלשון הזה, דהא לפי משמעות הענין הול״ל אין אדם יוצא מן העולם וכל תאותו בידו, אבל חצי תאותו הלא יש לו. ואולי הכונה מוסבת לענין אחר, והוא ע״ד הכתוב בתהלים מ״ט כי לא במותו יקח הכל, וכן ועזבו לאחרים חילם, והדומה, ועיקר החידוש כאן שאין אדם לוקח בידו כל מה שרכש לו בעולמו, ושיעור המאמר – אין אדם מת ולוקח בידו את חצי תאותו, ומפרש למה קרא לטובו ורכושו חצי תאותו ולא כל תאותו, משום דמטבע האדם שלא ידע שבעה, יש לו מנה מבקש מאתים וכו׳:

6. ר״ל בראש כל החטאים עומד עון גזל, ועיין לפנינו בתו״ת ר״פ נח בפסוק כי מלאה הארץ חמס.

7. והוי באור הלשון לענות בו מלשון לענות בו סרה (פ׳ שופטים) מענין עדות וקטרוג.

וְנָתַתִּי ושמתי¹ אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ בתורה² וְלָתוּר ולחפש³ בַּחָכְמָה שבה⁴ עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה ממעשי ההבל⁵ תַּחַת הַשָּׁמָיִם – בעולם הזה⁶, והבנתי כי⁷ הוּא עִנְיַן – דבר⁸ רָע אשר⁹ נָתַן – עזב¹⁰ אֱלֹהִים את הבחירה החופשית¹¹ לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת – להתעסק¹² בּוֹ בתת להם הבחירה לעשות כחפצם, למען ענותם בגמול המעשים, כי לולי הבחירה אין עונש¹³:

1. מצודת ציון.

2. רש״י.

3. מצודת ציון.

4. רש״י.

5. רש״י.

6. מצודת דוד.

7. רש״י.

8. מצודת ציון.

9. רש״י.

10. מצודת ציון.

11. מצודת דוד.

12. רלב״ג. ומצודת ציון ביאר מלשון עינוי ויסורים. ובמדרש, אמר ר׳ נתן מהו ענין רע? זה שיפוע של ממון, שאם יש לו לאדם מאה חפץ לעשותן מאתיים, מאתיים חפץ לעשותם ד׳ מאות, ״נתן אלהים לבני אדם לענות בו״ אמר ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי פעמים שהממון של האדם לענות בו טובה וזכות כגון שעושה ממנו צדקה, וכן לענות בו רעה כענין שנאמר (דברים יט, טז) ״לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה״ זה שמקבץ ממונו לרעתו ואינו נותן ממנו צדקה ואדרבה גוזל וחומס, לקח טוב.

13. מצודת דוד.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון