Kohelet 1 – קהלת א‏ – Mikraot Gedolot

מַלֵּילִית אֲנָא בְּהִרְהוּר לִבִּי לְמֵימַר אֲנָא הָא אַסְגֵּיתִי וְאוֹסִיפִית חוּכְמְתָא עַל כָּל חַכִּימַיָּא דִי הֲווּ קֳדָמַי בִּירוּשְׁלֵם וְלִבִּי חֲזָא סְגִיאוּת חוּכְמְתָא וּמַנְדְּעָא.

דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי – הַלֵּב רוֹאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה. הַלֵּב שׁוֹמֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ (מלכים א ג׳:ט׳). הַלֵּב מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי. הַלֵּב הוֹלֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא לִבִּי הָלַךְ (מלכים ב ה׳:כ״ו). הַלֵּב נוֹפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו (שמואל א י״ז:ל״ב). הַלֵּב עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ (יחזקאל כ״ב:י״ד). הַלֵּב שָׂמֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי (תהלים ט״ז:ט׳). הַלֵּב צוֹעֵק, שֶׁנֶּאֱמַר: צָעַק לִבָּם אֶל ה׳ (איכה ב׳:י״ח). הַלֵּב מִתְנַחֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלָיִם (ישעיהו מ׳:ב׳). הַלֵּב מִצְטָעֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ (דברים ט״ו:י׳). הַלֵּב מִתְחַזֵּק, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְחַזֵּק ה׳ אֶת לֵב פַּרְעֹה (שמות ט׳:י״ב). הַלֵּב מִתְרַכֵּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם (דברים כ׳:ג׳). הַלֵּב מִתְעַצֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ (בראשית ו׳:ו׳). הַלֵּב מִתְפַּחֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: מִפַּחַד לְבָבְךָ (דברים כ״ח:ס״ז). הַלֵּב מִשְּׁתַּבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה (תהלים נ״א:י״ט). הַלֵּב מִתְגָּאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְרָם לְבָבֶךָ (דברים ח׳:י״ד). הַלֵּב מְסָרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה (ירמיהו ה׳:כ״ג). הַלֵּב מִתְבַּדֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ (מלכים א י״ב:ל״ג). הַלֵּב מְהַרְהֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ (דברים כ״ט:י״ח). הַלֵּב מְרַחֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב (תהלים מ״ה:ב׳). הַלֵּב מְחַשֵּׁב, שֶׁנֶּאֱמַר: רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ (משלי י״ט:כ״א). הַלֵּב מִתְאַוֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ (תהלים כ״א:ג׳). הַלֵּב סוֹטֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ (משלי ז׳:כ״ה). הַלֵּב זוֹנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וגו׳ (במדבר ט״ו:ל״ט). הַלֵּב נִסְעָד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם (בראשית י״ח:ה׳). הַלֵּב נִגְנָב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן (בראשית ל״א:כ׳). הַלֵּב נִכְנָע, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם (ויקרא כ״ו:מ״א). הַלֵּב מִשְׁתַּדֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה (בראשית ל״ד:ג׳). הַלֵּב תּוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: תָּעָה לְבָבִי (ישעיהו כ״א:ד׳). הַלֵּב חָרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד (שמואל א ד׳:י״ג). הַלֵּב נֵעוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר (שיר השירים ה׳:ב׳). הַלֵּב אוֹהֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ (דברים ו׳:ה׳). הַלֵּב שׂוֹנֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ (ויקרא י״ט:י״ז). הַלֵּב מְקַנֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ וגו׳ (משלי כ״ג:י״ז). הַלֵּב נֶחְקָר, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי ה׳ חֹקֵר לֵב וגו׳ (ירמיהו י״ז:י׳). הַלֵּב נִקְרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם (יואל ב׳:י״ג). הַלֵּב הוֹגֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת (תהלים מ״ט:ד׳). הַלֵּב הוּא כָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ (ירמיהו כ׳:ט׳). הַלֵּב הוּא כָּאֶבֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן (יחזקאל ל״ו:כ״ו). הַלֵּב שָׁב בִּתְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה׳ בְּכָל לְבָבוֹ (מלכים ב כ״ג:כ״ה). הַלֵּב חַם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יֵחַם לְבָבוֹ (דברים י״ט:ו׳). הַלֵּב מֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ (שמואל א כ״ה:ל״ז). הַלֵּב נָמֵס, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּמַּס לְבַב הָעָם (יהושע ז׳:ה׳). הַלֵּב מְקַבֵּל דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ (דברים ו׳:ו׳). הַלֵּב מְקַבֵּל יִרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם (ירמיהו ל״ב:מ׳). הַלֵּב מוֹדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹדֶה ה׳ בְּכָל לֵבָב (תהלים קי״א:א׳). הַלֵּב חוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ (משלי ו׳:כ״ה). הַלֵּב מִתְקַשֶּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ (משלי כ״ח:י״ד). הַלֵּב מֵטִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם (שופטים ט״ז:כ״ה), הַלֵּב עוֹשֶׂה מִרְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מִרְמָה בְּלֵב חֹרְשֵׁי רָע (משלי י״ב:כ׳). הַלֵּב מִתּוֹכוֹ מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ (שמואל א א׳:י״ג). הַלֵּב אוֹהֵב שֹׁחַד, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ וגו׳ (ירמיהו כ״ב:י״ז). הַלֵּב כּוֹתֵב דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ (משלי ג׳:ג׳). הַלֵּב חוֹרֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע (משלי ו׳:י״ד). הַלֵּב מְקַבֵּל מִצְווֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת (משלי י׳:ח׳). הַלֵּב עוֹשֶׂה זָדוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ (עבדיה א׳:ג׳). הַלֵּב עוֹשֶׂה סְדָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב (משלי ט״ז:א׳). הַלֵּב מִתְגַּדֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וּנְשָׂאֲךָ לִבְּךָ (דברי הימים ב כ״ה:י״ט). הֱוֵי דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וגו׳.

דברתי אני עם לבי – מכאן אמרו הלב יודע, הלב עומד, הלב נופל, הלב מהלך, הלב צועק, הלב שמח, הלב מתנחם (במלכים ברמז קע״ד).

וחאדת׳ת קלבי, אני קד ארבית ואזדדת עלמא, עלי כל מן כאן קבלי פי ירושלם, ואן קלבי, ראי כת׳ירא מן חכמה ומערפה.

ואני דברתי עם לבי שאני התרבתה לי והתווספה לי חכמה על כל מי שקדם לי בירושלים. וספרתי עוד אל לבי שלבי ראה רבות מהחכמה והדעת.

דברתי אני עם לבי – עכשיו שירדתי מגדולתי אני נותן לבי לאמר, מי יאמר עלי: הוא בא^א לידי מדה זו. אני הגדלתי וגו׳.

א. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י אוקספורד 165 (במקום ״הוא בא״): ״שאני אבא״. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5: ״שאבא״.

I said to myself – Now that I have sunk from my greatness, I speak to myself, saying, "Who would have said about me that I would come to such a state?⁠" Behold, I have grown, etc.

אני הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפני בירושלים ולבי ראה הרבה חכמה ודעת – מצינו שהלב מדבר והלב רואה והלב שומח והלב שומע והלב מבין שנאמר ונתתי לעבדך לב שומע הלב שומח שנאמר לכן שמח לבי.

ודברתי אני עם לבי לאמר אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפני – מלך בירושלם ולבי ראה הרבה חכמה ודעת – פתרונו: ובחרתי אני הרבה חכמה ודעת, כמו: השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה (דברים י״ב:י״ג), שפתרונו: בכל מקום אשר תבחר. אף כאן: ולבי ראה הרבה חכמה ודעת – פתרונו: בחר הרבה חכמה ודעת.

דברתי אני עם לבי – פֹר פֵיְנָשָיְימֵיְ בלעז.⁠¹

לאמר – וכך אמרתי.

על כל – יותר מכל החכמים שהיו לפניי בירושלים – קודם שנולדתי.

1. השוו לפירוש להלן ב׳:א׳.

דברתי – בעבור היות הלב משכן הרוח, והוא הנברא בגוף בתחלה, כי הוא דמות מלך, והמוח שר הצבא, היה הלב כינוי לחכמה ולשכל ולטעם ומחשבות הבינה, בעבור היותו המרכבת הראשונה לנשמת האדם העליונה. וכן יכנו הדיבורים בלשון ׳שפה׳ בעבור צאת הדיבורים ממנה. ועל כן הוא אומר: לב חכם ונבון (מלכים א ג׳:י״ב), קונה לב אהב נפשו (משלי י״ט:ח׳).

וענין הגדלתי והוספתי חכמה – שֶחִבֵר וְלָמַד חכמות קדמונים והוסיף עליהם.

ולבי ראה הרבה חכמה – שלא חיבר אותה.

ומלת הרבה – שם יִמצא על יחיד ורבים, כמו: כי הרבה יהיו (קהלת י״א:ח׳), וכן מלת ריקם. ושם הפועל קמוץ, הרבה ארבה (בראשית ג׳:ט״ז).

I SPOKE WITH MY OWN HEART. The heart stands for wisdom, intelligence, reason, and to insightful thoughts. The heart stands for these things because the heart is the resting place of the spirit and is the first "chariot"¹ for man's upper soul.⁠² The heart is the first organ to be created in the body. It is like a king and the brain is its general.⁠³

Similarly, language is called safah (lips)⁠⁴ because words come from the lips. Scripture therefore reads: a wise and an understanding heart (2 Kings 3:12),⁠⁵ and He that getteth a heart⁶ loveth his own soul (Prov. 19:8).⁠⁷

The meaning of Lo, I have gotten great wisdom, more also than all that were before me over Jerusalem is: I gathered⁸ and learned the wisdom of those who preceded me, and I added to that wisdom.⁠⁹ In addition, my heart hath great experience of wisdom which I did not gather.⁠¹⁰

The word harbeh (great) is a noun.⁠¹¹ It is used as a singular¹² and as a plural. See the word harbeh (many) in for they shall be many (harbeh) (Kohelet 11:8).⁠¹³ Also see the word rekam (empty) (Gen. 31:42).⁠¹⁴

The infinitive form of the word is vocalized with a kamatz (harbah).⁠¹⁵ Compare, harbah (multiply) in harbah arbeh (I will greatly multiply) (Gen. 3:16).

1. The heart is the first resting place of the soul in the body. See Ibn Ezra on Gen. 1:1. The heart thus bears the soul. Hence, the metaphor of the chariot.

2. The soul that comes from heaven. An alternate interpretation is, man's highest soul. According to Ibn Ezra, there are three souls in the human body; viz., neshamah, nefesh, and ru'ach. The neshamah is man's highest soul.

3. The heart sends instructions to the brain. The literal reading of this passage is: The heart is the resting place of the spirit and it is the first organ to be created in the body. For it is like a king, and the brain is like a general. The heart stands for wisdom, intelligence, understanding, and insightful thoughts because the heart is the first chariot for man's upper soul.

4. Literally, words are called safah (lips). Just as the soul is called “heart” because it rests there, language is called "lips" because it seems to rest in the lips.

5. A wise and an understanding heart means a wise and understanding mind.

6. Translated literally.

7. Its meaning is: He that getteth wisdom loveth his own soul.

8. I gathered wisdom from outside sources.

9. Ibn Ezra reads our verse as follows: Lo, I have gathered wisdom, and grown great in wisdom, and have added to my wisdom more than all those who were before me over Jerusalem.

10. I also perceived wisdom on my own.

11. The cantillation note beneath the word harbeh indicates that the word is not connected to the word chokhmah which follows. Hence Ibn Ezra's comment.

12. Compare harbeh in the singular (2 Samuel 1:4).

13. Here, harbeh is plural.

14. Rekam is treated as a singular in Deut.16:16 and as a plural in Ex. 23:15.

15. In other words, harbah is an infinitive and harbeh is a noun. The two should not be confused.

דברתי עם לבי לאמר ״דברתי״ פועל בעבר והוא בא לפני צורת המקור שהיא ״לאמר״ [אע״פ שהיא משורש אחר] כמו ״ויאכל גם אכול את כספנו״ (בראשית לא:טו) שכן דיבור ואמירה הם דבר אחד כמו שאמר ״כי היא שמעה את כל דברי ה׳ אשר אמר״¹ (יהושע כד:כז). מכיוון שהלב הוא מלך הגוף והוא מקומה של הרוח ומקור הנביעה של הכוחות [הנפשיים] והפעולות לפי דעת החוקרים, והמוח הוא השר והמשנה שלו מבחינה זו שהוא מקבל ממנו את כח החישה והתנועה וההבנה ומפיץ אותם אל הגוף, והוא [הלב] גם האיבר הראשון שנברא בגוף בעת ההיווצרות והאיבר האחרון שהופך לדומם בשעת המוות, לכן הוא נעשה המקום הראשון שאליו מתחברת הנפש ואליו מגיעים ראשית הפעולה והשפע שלה, ולכן הוא נעשה [האיבר] שמייחסים לו את הידיעה והשכל וההבנה והרעיון והחכמה כמו ״ולחכם לב יקרא נבון״ (משלי טז:כא) וכדומה, ומשתמשים במילה שמציינת אותו גם כדי לציין את המחשבה והשכל ״לב חכם לימינו״ (קהלת י:ב) ״קונה לב אוהב נפשו״ (משלי יט:ח), ו⁠[לציין] רעיון ״לא לבי הלך עמך״² (מלכים ב ה:כו) ״ולא תתורו אחרי לבבכם״ (במדבר טו:לט), ו⁠[לציין] דעה ״כל שרית ישראל לב אחד להמליך את דויד״ (דברי הימים א יב:לט), ונפש ״ולבי ראה הרבה חכמה״ – כוונתו חכמה רבה שכן ״הרבה״ הוא שם עצם המורה על יחיד ועל רבים ועל זכר ונקבה כמו ״כי הרבה יהיו״ וחכמה היא נקבה וכבר אמר עליה [הכתוב] ״הרבה״ וצורת המקור שלו בקמץ ״הרבה ארבה את זרעך״ – ודבריו ״דברתי אני בלבי״ כוונתם ״עם עצמי״ כלומר בתוכי כמו ״בקרבי״ כמו ״קרב איש ולב עמוק״ (תהלים סד:ז). דבריו הגדלתי והוספתי חכמה כמו הרביתי והוספתי שכן התרגום הארמי של ״גדול״ הוא ״רב״, והמשמעות היא: אני הוספתי [לעצמי] חכמה והרביתי ללמוד אותה ולעסוק בה עד שהתעליתי על החכמים שהיו לפני, שכן הוא למד את דבריהם והבינם ולאחר מכן הפך את נקודת השיא של העיון שלהם לנקודת ההתחלה שלו באמצעות פקחותו וכח נפשו ורוב שכלו וכך הוא הוסיף עליהם ונעשה גדול [מהם].

ולבי ראה הרבה חכמה ודעת כוונתו הבנה שכלית וכח מופשט לתאר לעצמך [דברים במחשבה], לא ראייה חושית.

1. למעשה הנוסח הפוך ״אמרי ה׳ אשר דבר״.

2. אין במקרא.

דברתי אני עם לבי וג׳ – כלומר שבח לעצמו במה שהיה האמת, והוא שהיה חכם מופלג בכל החכמות העיוניות ולכן ראוי לו לעשות חקירה וכל הדומה לו, ולשפוט עליה משפט צדק, ולכן יציע לחקירה זו דרך ויכוח וטענות.

[מספר שהרבה לחקור וללמוד חקירות קודמיו, אך פוסל את מסקנותיהם]:

הגדלתי והוספתי חכמה. בעיוניות¹: ולבי ראה הרבה חכמה. חקירת הקדמונים: ודעת. דעות נמשכות להקדמותיהם²:

1. על ידי העיון והעמקת המחשבה ניתן להוסיף חכמה על מה שכבר החכים.

2. ו׳לבי ראה׳ הכוונה להתבוננות (ראה פירוש רבינו לשמות כ טו), ו׳ראייה׳ שייך בדבר הקיים כבר, כלומר שראה את חקירות הקדמונים, ולא רק את עצם הקדמות החוקרים הראשונים ראה, אלא העמיק והגיע גם ל׳דעת׳, שהבין את הדיעות שהן תוצאה לאותן הקדמות. וגם כאן כמו בפסוק י״ג חילק רבינו בין חכמה עיונית למחקרית, ׳הגדלתי והוספתי חכמה׳ בעיון, ו׳לבי ראה הרבה חכמה ודעת׳ במחקר.

על כל אשר היה לפני על ירושלם. מטעין ביה ספרי למכתב לפני בירושלם.

ראה – הוא מושאל על הבנת הדבר וכן ראה דבריך טובים (שמואל ב ט״ו:ג׳).

דברתי וגו׳ – רוצה לומר חשבתי בעצמי ולא דברתי אל הזולת.

הגדלתי – הייתי בגדולה רבה, וזה מביא לחדד השכל בעבור הרחבת הלב.

והוספתי חכמה – מאד הייתי עוסק לאסוף חכמה בתוספת מרובה על כל המלכים שהיו לפני על ירושלים (ויתכן שאמר על מלכי הגוים, כי דוד אביו לבד מלך בירושלים ולא עוד).

ולבי ראה – רוצה לומר בהבנת הלב הסתכלתי בהרבה חכמה ודעת.

הגדלתי והוספתי – היתה לי חכמה גדולה ועמוקה מחכמת אחרים, וגם איזו חכמה שלא היתה בהם.

ראה – קנה ונהנה בהן, וכן למטה ו׳:ה׳ וטובה לא ראה.

וכשירד שלמה המלך מגדולתו אמר¹, דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי – חשבתי² לֵאמֹר – ואמרתי לעצמי³, מי היה אומר עלי שארד מגדולתי?! הרי⁴ אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי – הייתי בגדולה רבה⁵, וְהוֹסַפְתִּי – והייתי אוסף⁶ חָכְמָה בתוספת מרובה⁷ עַל כָּל מֶלֶךְ⁸ אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי מֶלֶךְ עַל יְרוּשָׁלִָם⁹, וְלִבִּי רָאָה – הבין¹⁰ הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת שכן חיברתי ולמדתי חכמות קדמונים ואף הוספתי עליהם¹¹:

1. רש״י.

2. מצודת דוד.

3. מצודת דוד.

4. רש״י.

5. מצודת דוד.

6. מצודת דוד.

7. מצודת דוד.

8. מצודת דוד.

9. ויתכן שאמר על מלכי הגוים, כי דוד אביו לבד מלך בירושלים לפניו, מצודת דוד.

10. מצודת ציון.

11. אבן עזרא.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון