מעות וגו׳ – תניא, מעוות לא יוכל לתקן – זה שבטל ק״ש של ערבית וק״ש של שחרית או תפלה של ערבית או תפלה של שחרית
1 וחסרון לא יוכל להמנות זה שנמנו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם.
2 (ברכות כ״ו.)
מעות וגו׳ – מי שלא אכל לילי יו״ט הראשון אין לדבר תשלומין, ועל זה נאמר מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות.
3 (סוכה כ״ז.)
מעות וגו׳ – רבי שמעון בן מנסיא אומר, איזה הוא מעוות שאינו יכול לתקן – זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר.
4 (חגיגה ט׳.)
מעות וגו׳ – רבי שמעון בן יוחאי אומר, אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן תחלה ונתעוות ואיזה הוא, זה ת״ח הפורש מן התורה.
5 (שם שם)
מעות וגו׳ – העוה״ב דומה לשבת והעוה״ז – לערב שבת6 ואם אין אדם מכין בע״ש מה יאכל בשבת, הוי – מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות. (מ״ר)
מעות וגו׳ – דבר אחר מעות לא יוכל לתקן – משנתעותו המים מששת ימי בראשית עוד לא נתקנו,7 וחסרון לא יוכל להמנות – משחסר הקב״ה שנת הלבנה משנת החמה אחד עשר יום הרי כמה שנים ועבורים ולא הגיעה שנת חמה לשנת לבנה.8 (שם)
מעות וגו׳ – דבר אחר מעות לא יוכל לתקן – משנתעותו דור המבול במעשיהם הרעים שוב לא נתקנו9 וחסרון לא יוכל להמנות – משחסר הקב״ה שנותיהם כמש״נ והיו ימיו מאה ועשרים שנה, עוד לא נמנו.10 (שם)
מעות וגו׳ – דבר אחר מעות לא יוכל לתקן זה המעות עצמו מדברי תורה, וחסרון לא יוכל להמנות – זה המחסר עצמו מדברי תורה,11 כי הא דר׳ יהודה ור״א הוו תני בהדדי, ונסב ליה ר׳ יהודה אתתא וקדמיה ר״א משבעת ימי המשתה ועברו כמה דמטי ביה ולא מטא.12 (שם)
וחסרון וגו׳ – מי שלא חג ביו״ט הראשון חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון של חג
13 עבר הרגל ולא חג על זה נאמר מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות.
14 (חגיגה ט׳.) 1. והוא הדין תפלת המנחה, אלא דתפס של ערבית ושחרית דומיא דבטל ק״ש של ערבית ושל שחרית דלא שייך רק בערבית ושחרית. ומתבאר בגמרא דאיירי שבטל במזיד, ומכיון שעבר יומו בטל קרבנו, אבל בשוגג כגון שטעה וכדומה מתפלל בתפלה הסמוכה שתי תפלות. וכתבו הפוסקים דאפי׳ במזיד אם רצה להשלים משלים בתורת נדבה, ועיין באו״ח סימן ק״ח.
2. והם כבר עשו מצוה.
3. איירי ביו״ט של סכות, ולא דמי לקרבן חגיגה דאפשר להשלים [כבסמוך אות ע״ח] משום דהכתוב הוציא חגיגת השבעת ימים כאחד, דכתיב שבעת ימים תחוג, מלמד שכולם ראויין לחגיגה, וכולם תשלומי דראשון הם, מה שאין כן בסעודה, ליל יום טוב הראשון אוכל בסוכה, אבל ליל יו״ט האחרון, שמיני עצרת פטור מסוכה. וע׳ בס׳ תפארת ישראל כאן הקשה דכאן אמרו על זה נאמר וכו׳ וכן
בחגיגה ט׳ א׳ אמרו על ענינים שונים ג״כ הלשון על זה נאמר, כבדרשות הבאות, ותמוה, אי נאמר אהא לא נאמר אהא, והאיך קאמר בכולם על זה נאמר, יעו״ש שהאריך הרבה לדחוק וליישב, ואני תמה, מה שייך להקשות על כגון זה, הלא לשון הפסוק בזה אינו לעיקר כלל, ועיקר הענין רק כי דבר זה וזה הם ענינים שאי אפשר לתקנם עוד, וע״ד אסמכתא ורמז סמיך בכולם פסוק זה, אשר יכול לכלול הרבה ענינים לעשרות, וראיה לזה שהרי במ״ר מביא כמה וכמה ענינים שתולה אותם בפסוק זה כפי שבאו לפנינו, אלא ודאי כמש״כ.
4. שהביא פסולים בישראל והן לו לזכרון תמיד, אבל שאר עבירות אין עדיו לפניו, וגם אפשר בתקונם, כמו גזילה וגניבה.
5. ועיין בדרשה בסמוך דשתי מיני פרישות הן, פרישות במעשים ופרישות בלמוד, והכל בכלל.
6. כי העוה״ז הוא עולם ההכנה לזכיות בעוה״ב ע״י מצות ומע״ט, ועוה״ב הוא בערך יום שכולו שבת ומנוחה, דשם אין עוד זמן המעשה וקנין השלמות, רק תשלום הגמול לבד.
7. מבואר במ״ר פרשה בא פ׳ ט״ו סי׳ כ״ב דמתחלת הבריאה היה כל העולם מים במים, ואמר הקב״ה ותראה היבשה ולא רצו המים ללכת עד שבעט בהם הקב״ה והיו בורחין ולא ידעו להיכן, ועלו הרים וירדו בקעות, ואל זה רומזת הדרשה כאן, כי מכיון שנתעותו אז בהלוכן לא נתיישרו ולא נתקנו עד עתה. ואמנם יתכן לומר דהלשון משנתעותו המים ט״ס וצ״ל הימים, והכונה דמן אז שנתעות זמן כמות היום והלילה, כי לפעמים זמן משך הלילה גדול מהיום ולפעמים להיפך לא נשתוו, ויהיה לפי״ז ענין זה מקביל להמאמר שבסמוך בענין השתוות השנים.
8. ר״ל משחיסר הקב״ה היקף מהלך הלבנה במשך השנה כלפי היקף מהלך החמה בשיעור קרוב לי״א יום [ובצמצום י׳ ימים, כ״א שעות ור״ד חלקים] מן אז והלאה לא נשתנו במהלכן, ולכן עוד היום יחשב שנת החמה יתר על שנת הלבנה בי״א יום, עד לעתיד לבא דכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה. ועיין מענין זה בכלל מש״כ בתו״ת פ׳ בא ר״פ החודש הזה לכם.
9. לפי שנטבעו במבול.
10. ר״ל עוד לא נמנו בעוה״ז, אבל לעוה״ב יתוקן וימנו, וכמש״כ כי ימי העץ ימי עמי וכן
(ישעיהו ס״ה) כי הנער בן מאה שנה ימות.
11. מעות עצמו מד״ת כלומר מדרך התורה, ומחסר עצמו מד״ת, שמחסר זמנו מלעסוק בד״ת, שהולך בטל.
12. עברו כמה זמנים שרצה להשיגו בדרך למודו בעת שבטל הוא ולא היה יכול להשיגו.
13. ר״ל מי שלא הביא שלמי חגיגתו ועולת ראיה ביו״ט הראשון של סכות מביא אפילו ביו״ט האחרון שהוא שמיני עצרת, והרבותא בזה שאע״פ דשמע״צ רגל בפ״ע הוא לכמה דברים, אפ״ה הוי תשלומין דראשון, משום דילפינן בגז״ש עצרת עצרת מחג המצות דשם ודאי הוי תשלומין דראשון דעצרת דפסח אינו חלוק משלפניו לשום דבר, וכן כתיב שבעת ימים תחוג ודרשינן מלמד שכולן ראויין לחגיגה, וכולן תשלומי דראשון הם, וע׳ בסוגיא.
14. כפי דמשמע בסוגיא כאן בענין זה (ע״ב) האי להמנות – להמלאות מבעי ליה וכו׳, מבואר דדרשה זו נסמכת על סוף הפסוק וחסרון לא יוכל להמנות ולא על תחלתו, וכ״כ התוי״ט, ולכן קבענוה על לשון זה שבפסוק.