Kohelet 1 – קהלת א‏ – Mikraot Gedolot

כָּל נַחֲלַיָּא וּמַבּוּעֵי מַיָּא אָזְלִין וְנַגְדִין לְמֵי אוֹקְיָינוּס דִּמְסַחֵר לְעַלְמָא כְּגּוּשְׁפַּנְקָא וְאוֹקְיָינוּס לֵיתוֹהִי מִתְמַלִי וְלַאֲתַר דְּנַחֲלַיָּא אָזְלִין וְנַגְדִין תַּמָּן אִינוּן תַּיְיבִין לְמֵיזַל מִצִּנּוֹרֵי תְהוֹמָא.

[א] כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם – וּמֵהֵיכָן הָאָרֶץ שׁוֹתָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מֵימֵי אוֹקְיָנוֹס הִיא שׁוֹתָה, דִּכְתִיב: וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה (בראשית ב׳:ו׳), אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מֵימֵי אוֹקְיָנוֹס לֹא מַיִם מְלוּחִין הֵן, אָמַר לוֹ מִתְמַתְּקִין הֵן בֶּעָבִים, דִּכְתִיב: אֲשֶׁר יִזְלוּ שְׁחָקִים (איוב ל״ו:כ״ח), אֵיכָן הֵם נַעֲשִׂים נוֹזְלִים בַּשְּׁחָקִים. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר מִמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים הִיא שׁוֹתָה, דִּכְתִיב: לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָיִם (דברים י״א:י״א), וְהָעֲנָנִים מִתְגַּבְּרִין מִן הָאָרֶץ עַד לַשָּׁמַיִם וּמְקַבְּלִין אוֹתָן כְּמִפִּי הַנּוֹד, דִּכְתִיב: יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ (איוב ל״ו:כ״ז), וְחוֹשְׁרִין אוֹתָהּ כִּכְבָרָה, וְאֵין טִפָּה נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ, דִּכְתִיב: חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים (תהלים י״ח:י״ב), וְלָמָּה קוֹרֵא אוֹתָן שְׁחָקִים, שֶׁהֵם שׁוֹחֲקִין אֶת הַמָּיִם. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר כְּהָדֵין מָסוֹסָא. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר כַּדַּקִּין הַלָּלוּ שֶׁל בְּהֵמָה, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ קָשֶׁה יוֹם יְרִידַת גְּשָׁמִים שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וּמַה טַּעַם: עוֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר (איוב ט׳:י׳). בַּמֶּה: הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ וגו׳ (איוב ה׳:י׳).

[ב] כֵּיצַד הָאָרֶץ שׁוֹתָה, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי סִימוֹן וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כְּהָדֵין נִילוּס דְּמַשְׁקֶה וְחוֹזֵר וּמַשְׁקֶה. רַבִּי סִימוֹן אָמַר כְּמִין תֵּבָה, כְּהָדֵין קַבְרִיאֵל דְּמַרְבֵּי וְקָבַר. וְרַבָּנָן אָמְרֵי כְּמִין תְּוָוהָא [נהר הוא בבבל ושמו תווהא], וְלָמָּה הוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ תְּוָואָה, שֶׁהוּא חוֹזֵר וּמַשְׁקֶה אַחַת לְאַרְבָּעִים שָׁנָה, מִמֶּנּוּ הָיְתָה הָאָרֶץ שׁוֹתָה מִתְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ (בראשית ב׳:ו׳). וְחָזַר בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁלֹא תְהֵא הָאָרֶץ שׁוֹתָה אֶלָּא מִלְּמַעְלָה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא דְּצִפּוֹרִי, וְאִית דְּאָמְרֵי רַבִּי חָנִין דְּצִפּוֹרִי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְבָרִים חָזַר בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא תְּהֵא הָאָרֶץ שׁוֹתָה אֶלָּא מִלְמַעְלָן, בִּשְׁבִיל בַּעֲלֵי זְרוֹעַ, וּבִשְׁבִיל לְהָדִיחַ טְלָלִים רָעִים, וְשֶׁיְּהֵא הַגָּבוֹהַּ שׁוֹתֶה כַּנָּמוּךְ, וְשֶׁיְּהוּ הַכֹּל נוֹשְׂאִין עֵינֵיהֶם לַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: לָשׂוּם שְׁפָלִים לַמָּרוֹם וגו׳ (איוב ה׳:י״א).

[ג] דָּבָר אַחֵר: כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם – זֶה אוֹקְיָנוֹס. וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא, זֶה אוֹקְיָנוֹס, שֶׁאֵינוֹ מִתְמַלֵּא לְעוֹלָם. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהָיוּ פּוֹרְשִׁין בַּיָּם הַגָּדוֹל, נִכְנְסָה הַסְּפִינָה לְמָקוֹם שֶׁהַמַּיִם לֹא הָיוּ מְהַלְּכִין, אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לֹא בָּאנוּ לְכָאן אֶלָּא לְנִסָּיוֹן, מִלְּאוּ מִשָּׁם חָבִית מָלֵא מַיִם, מִכֵּיוָן דַּאֲתוֹן לְרוֹמִי, אֲמַר לוֹן אַדְּרִיָּאנוּס, מֵי אוֹקְיָנוֹס מָה הֵן, אָמְרִין לֵיהּ מַיִם בּוֹלְעִים הֵן לְמַיִם. וְאָמַר לוֹן אֶפְשָׁר כָּל הַנְּחָלִים שָׁם וְאֵינָן מִתְמַלְּאִין. אָמְרִין לֵיהּ בּוֹלְעִין הֵן לְכָל מַיִם שֶׁבָּעוֹלָם. אָמַר לוֹן אֵינִי מַאֲמִין לָכֶם עַד דְּתַחְמוּן לִי לְכָאן, נְסַבוּן הַמַּיִם שֶׁלָּקְחוּ מִמֵּי אוֹקְיָנוֹס וּמְלוֹן לוֹקְנִיתָא מַיִם, וַהֲווֹן יַהֲבִין בְּגַוֵיהּ מַיִם וְהֵן בּוֹלְעִין לְהוֹן. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִשָּׁם הֵם שׁוֹאֲבִין, וְעַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְשָׁם הֵם שָׁבִים לָלֶכֶת.

[ד] דָּבָר אַחֵר: כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם – כָּל חָכְמָתוֹ שֶׁל אָדָם אֵינָהּ אֶלָּא בַּלֵּב. וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא, וְהַלֵּב אֵינוֹ מִתְמַלֵּא לְעוֹלָם. תֹּאמַר שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁאָדָם מוֹצִיא חָכְמָתוֹ מִלִּבּוֹ שׁוּב אֵינָהּ חוֹזֶרֶת עָלָיו לְעוֹלָם, תַּלְמוּד לוֹמַר, שָׁם הֵם שָׁבִים לָלֶכֶת.

[ה] דָּבָר אַחֵר: כָּל הַנְּחָלִים – כָּל הַתּוֹרָה שֶׁאָדָם לוֹמֵד אֵינָה אֶלָּא בַּלֵּב, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא, וְהַלֵּב אֵינֶנּוּ מָלֵא, לֹא הַנֶּפֶשׁ שְׂבֵעָה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא (קהלת ו׳:ז׳). תֹּאמַר שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁאָדָם מוֹצִיא אֶת תַּלְמוּדוֹ לְאַחֵר שׁוּב אֵינָה חוֹזֶרֶת עָלָיו, תַּלְמוּד לוֹמַר, שָׁם הֵם שָׁבִים לָלֶכֶת, דִּכְתִיב: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ (דברים ו׳:ו׳). מַטְרוֹנָא אַחַת שָׁאֲלָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, אָמְרָה לֵיהּ מַהוּ דֵּין שֶׁנֶּאֱמַר: יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין (דניאל ב׳:כ״א), לָא הֲוָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא יָהֵב חָכְמְתָא לְלָא חַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְלָא יָדְעֵי בִינָה. אָמַר לָהּ מָשָׁל, אִם יָבוֹאוּ אֶצְלֵךְ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם לִלְווֹת מִמֵּךְ מָמוֹן, אֶחָד מֵהֶן עָשִׁיר וְאֶחָד מֵהֶן עָנִי, לְאֵיזֶה מֵהֶן אַתְּ מַלְוָה לֶעָשִׁיר אוֹ לֶעָנִי, אָמְרָה לוֹ לֶעָשִׁיר. אָמַר לָהּ, וְלָמָּה, אָמְרָה לוֹ שֶׁאִם אִבֵּד הֶעָשִׁיר מָמוֹנִי יֵשׁ לוֹ מֵהֵיכָן יִפְרַע, אֲבָל אִם אִבֵּד הֶעָנִי מָמוֹנִי מֵאַיִן יִפְרַע לִי. אָמַר לָהּ וְלֹא יִשְׁמְעוּ אָזְנַיִךְ מַה שֶּׁאַתְּ מוֹצִיאָה מִפִּיךְ, אִלּוּ נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָכְמָה לַטִּפְּשִׁים הָיוּ יוֹשְׁבִים וְהוֹגִין בָּהּ בְּבָתֵּי כִסָּאוֹת וּבְבָתֵּי תֵיאַטְרִיאוֹת וּבְבָתֵּי מֶרְחֲצָאוֹת. אֶלָּא נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָכְמָה לְחַכִּימִין וְהֵם יוֹשְׁבִין וְהוֹגִין בָּהּ בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, הֱוֵי יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה.

[ו] דָּבָר אַחֵר: כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם – כָּל הַגֵּרִים אֵינָן נִכְנָסִין אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא, וְיִשְׂרָאֵל מִמִּנְיָנָן אֵינָן חֲסֵרִין לְעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר: מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב (במדבר כ״ג:י׳), שֶׁמָּא תֹאמַר שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינֶנּוּ מִתְגַּיֵּר בָּעוֹלָם הַזֶּה מִתְגַּיֵּר בָּעוֹלָם הַבָּא, תַּלְמוּד לוֹמַר: הֵן גּוֹר יָגוּר (ישעיהו נ״ד:ט״ו), מִכָּאן וָאֵילָךְ אֶפֶס מֵאוֹתִי, הַפְסֵק מֵאִתִּי, מַאן גַּבִּי, מִי גָּר אִתָּךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה, עָלַיִךְ יִפּוֹל לָעוֹלָם הַבָּא.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְלֹא עוֹד אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהוּא מִתְגַּיֵּר מִשָּׁם הוּא נוֹטֵל חֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר גָּר הַגֵּר וגו׳ (יחזקאל מ״ז:כ״ג).

[ז] דָּבָר אַחֵר: כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם – כָּל הַמֵּתִים אֵינָן נִכְנָסִין אֶלָּא לַשְּׁאוֹל, וְהַשְּׁאוֹל אֵינוֹ מִתְמַלֵּא לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן לֹא תִשְׂבַּעְנָה וגו׳ (משלי כ״ז:כ׳). תֹּאמַר מִשֶּׁהֵם מֵתִים בָּעוֹלָם הַזֶּה שׁוּב אֵינָם חַיִּים לְעוֹלָם הַבָּא, תַּלְמוּד לוֹמַר אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת, לַמָּקוֹם שֶׁהַמֵּתִים מִתְכַּנְּסִין לָעוֹלָם הַבָּא, שָׁם הֵם שָׁבִים וַעֲתִידִים לוֹמַר שִׁירָה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, מַאי טַעְמָא: מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ (ישעיהו כ״ד:ט״ז). וְאוֹמֵר: יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן (ישעיהו כ״ו:י״ט).

[ח] דָּבָר אַחֵר: כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם – כָּל יִשְׂרָאֵל אֵינָם מִתְכַּנְסִין אֶלָּא לִירוּשָׁלַיִם וְעוֹלִים בְּפַעֲמֵי רְגָלִים בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא, וִירוּשָׁלַיִם אֵינָה מִתְמַלֵּאת לְעוֹלָם, דִּתְנֵינַן עוֹמְדִין צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר חוֹבָה בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר אַרְבַּע אַמּוֹת רֶוַח בֵּין כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאַמָּה מִכָּל צַד כְּדֵי שֶׁלֹא יְהֵא שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְיִטְעֶה. אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים, לְמָקוֹם שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִתְכַּנְּסִין בָּעוֹלָם הַזֶּה, שָׁם הֵם מִתְכַּנְּסִין לָעוֹלָם הַבָּא לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה׳ בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָיִם (ישעיהו כ״ז:י״ג).

[ט] דָּבָר אַחֵר: כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם – כָּל הַמָּמוֹן אֵינוֹ עוֹלֶה אֶלָּא לְמַלְכוּת אֱדוֹם, וּמַלְכוּת אֱדוֹם אֵינָה מִתְמַלֵּאת לְעוֹלָם, דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי כְּתִיב: וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה (משלי כ״ז:כ׳), וְעֵינֵי אֱדוֹם לֹא תִשְׂבַּעְנָה. תֹּאמַר מִשֶּׁהַמָּמוֹן נִכְנַס בֶּאֱדוֹם שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר לִבְעָלָיו, תַּלְמוּד לוֹמַר: אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת, לְמָקוֹם שֶׁהַמָּמוֹן מִתְכַּנֵס לְמַלְכוּת אֱדוֹם בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִשָּׁם הוּא מִתְפַּזֵּר לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, דִּכְתִיב: וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַה׳ וגו׳ (ישעיהו כ״ג:י״ח). רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי בְּעָא קַמֵּיהּ רַבִּי, אֲמַר לֵיהּ מַהוּ דֵּין דִּכְתִיב: כִּי לַיּשְׁבִים לִפְנֵי ה׳ יִהְיֶה סַחְרָהּ (ישעיהו כ״ג:י״ח). אָמַר לוֹ כְּגוֹן אַתְּ וַחֲבֵרֶיךָ וּשְׁנֵי עֲטוּפֵי סַדִּינִים כַּיּוֹצֵא בְּךָ, שֶׁאֵין אַתֶּם חֲשׁוּבִים בְּעַצְמְכֶם כְּלוּם.

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַדֵּשׁ מְאוֹר פְּנֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, הָא כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ (שופטים ה׳:ל״א), כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְחַדֵּשׁ פְּנֵיהֶם, כָּךְ הוּא מְחַדֵּשׁ לְבוּשֵׁיהֶם, יוֹמָא דֵין סִימִיסְרִיקוֹן, מָחָר אוֹלוֹסְרִיקוֹן. אֲמַר לֵיהּ מַהוּ דֵין דִּכְתִיב: לֶאֱכֹל לְשָׂבְעָה וְלִמְכַסֶּה עָתִיק (ישעיהו כ״ג:י״ח), אֲמַר לֵיהּ יוֹמָא דֵין אֲרַסְקִינוֹן וּלְמָחָר אוֹלוֹסְרִיקוֹן.

כל הנחלים הולכים אל הים – [זה הלב] כל התורה כולה אינה נכנסת אלא ללב.

והים איננו מלא (שם) – אף הלב אינו מתמלא בו וכן הנפש לא תמלא תאמר כשאדם מוציא חכמה מלבו שוב אינה חוזרת עליו [ת״ל שם הם שבים ללכת. ד״א כל הנחלים כל החכמה אינה נכנסת אלא ללב והים איננו מלא אף הלב אינו מתמלא וגם הנפש לא תמלא תאמר משמוסר תלמודו לאחר שוב אינו חוזר עליו] ת״ל אל מקום שהנחלים הולכים וגו׳. כך והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך (דברים ו׳:ו׳). מטרוניתא שאלה את ר׳ יוסי [בן] חלפתא מהו הדין שנאמר יהיב חכמתא לחכימין (דניאל ב׳:כ״א) טיפשין צריך למימר קרא אמר לה בתי אם יבואו שני בני אדם אחד עני ואחד עשיר ורוצין ללוות לאיזה מהם אתה רוצה להלוות לעני או לעשיר אמרה לו לעשיר אמר לה למה אמרה לו אם מאבד העשיר יכול לפרוע לי אבל אם מאבד העני מאין יפרע לי אמר לה ישמעו אזניך מה שפיך אומר כך אם נותן הקב״ה חכמה לטיפשין והיו יושבין והוגין בה בבתי כסאות ובבתי מרחצאות אלא נתן חכמה לחכמים שיהיו הוגין בה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

ד״א כל הנחלים הולכים אל הים – כל המתים אינם הולכים אלא לשאול והים איננו מלא ושאול אינו מתמלא שנאמר שאול ואבדון לא תשבענה וגו׳ (משלי כז כ׳). אל מקום שהנחלים הולכים. מקום שהנפשות מתקבצות בעולם הזה ומשם הן עתידין לומר שירה לעולם הבא שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק (ישעיהו כ״ד:ט״ז).

ד״א כל הנחלים הולכין אל הים – כל ישראל נכנסין לירושלים והים איננו מלא וירושלים אינו מתמלא. דתנן עומדין צפופין ומשתחווים רווחים. כמה הן ביניהם א״ר שמואל בר נחמני ארבע אמות ריוח בין כל אחד ואחד [ואמה] לכל צד כדי שלא יהא אדם שומע תפלת חבירו בירושלים. אל מקום שהנחלים הולכים מקום שישראל מתכנסין בעולם הזה כך הן מתכנסין לעתיד לבא שנאמר והשתחוו לה׳ בהר הקודש בירושלים (ישעיהו כ״ז:י״ג).

ד״א כל הנחלים הולכין אל הים – הממון אינו עולה אלא למלכות והים איננו מלא והמלכות איננו מתמלא כדכתיב עיני אדם לא תשבענה והיה סחרה ואתננה קודש וגו׳ (שם כ״ג:י״ח) אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת מיד חוזר ונותן להם בריבית.

כל הנחלים הולכים אל הים – מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע שהיו מפרשים בים הגדול וכנסה ספינתן למים שאין הולכין, אמר רבי אליעזר לרבי יהושע לא באנו לכאן אלא לנסיון, מלאו משם חבית מלאה מים, כיון שעלה לרומי אמר להם אדרינות מי אוקינוס מן הם א״ל מים בולעים מים, א״ל והבון לי, מלון מיניה לגינתא והוון יהבין לגוה והיא בלעה להון, על דעתיה דרבי אליעזר משם הם שואבים, ועל דעתיה דרבי יהושע שם הם שבים ללכת. מהיכן הארץ שותה רבי אליעזר ורבי יהושע רבי אליעזר אומר ממימי אוקינוס דכתיב ואד יעלה מן הארץ, א״ל רבי יהושע מימי אוקינוס מלוחים הם, א״ל מתמתקין הם בעבים דכתיב אשר יזלו שחקים, היכן הם נוזלים בשחקים, רבי יוחנן אמר ממים העליונים דכתיב למטר השמים תשתה מים, והעבים מתגברין מן הארץ ועולין עד לרקיע ופותחים את פיהם כנאד ומקבלים אותם שנאמר יזוקו מטר לאדו, וחושרין כמין כברה ואין טפה מגעת בחברתה דכתיב חשרת מים עבי שחקים, ולמה הוא קורא אותם שחקים שהם שוחקים את המים.

דבר אחר: כל הנחלים הולכים אל הים – זה הלב, כל התורה כלה אינה נכנסת אלא לב והים איננו מלא אף הלב אינו מתמלא, תאמר משאדם מוציא חכמתו מלבו שוב אינה חוזרת עליו, תלמוד לומר שם הם שבים.

דבר אחר כל החכמה אינה נכנסת אלא ללב, והים איננו מלא – אף הלב אינו מתמלא וגם הנפש לא תמלא, תאמר משמוסר תלמודו לאחר שוב אינו חוזר עליו, תלמוד לומר אל מקום שהנחלים וגו׳. מטרונא שאלה את רבי יוסי בן חלפתא אמרה ליה כתיב יהב חכמתא לחכימין, לטפשין צריך קרא למימר, אמר לה אם יבאו אצלך שני בני אדם ללות אחד עני ואחד עשיר לאי זה מהם אתה מלוה, א״ל לעשיר, א״ל למה, א״ל אם מאבד יש לו לפרוע לי אבל אם מאבד העני מהיכן יפרע לי, אמר לה ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, כך נתן הקב״ה חכמה לחכימין שיהו הוגין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

דבר אחר: כל הנחלים כל המתים אינם אלא לשאול והים איננו מלא – ושאול אינו מתמלא דכתיב שאול ואבדון לא תשבענה, אל מקום שהנחלים מקום שהנפשות מתכנסים בעה״ז, ומשם הם עתידין לומר שירה לעולם הבא שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו.

דבר אחר כל הנחלים ישראל נכנסים לירושלים וירושלים איננה מתמלא, תנן עומדים צפופים ומשתחוים רוחים, אל מקום שהנחלים מקום שישראל מתכנסין בעולם הזה שם הם מתכנסין לעתיד לבא שנאמר והשתחוו לה׳ בהר הקדש.

דבר אחר כל הנחלים כל הממון אינו עולה אלא למלכות, והים אינו מלא והמלכות אינו מתמלא דכתיב ועיני האדם לא תשבענה, אל מקום שהנחלים שהם מחזירין אותו לעתיד לבא דכתיב והיה סחרה ואתננה קדש לה׳. רבי אליעזר ברבי יוסי בעא קומי רבי מה כי ליושבים לפני ה׳, אמר ליה כגון את וחברך.

וגמיע מיאהֵ אלאנהאר תנצב אלי אלבחר דון אן ימתלי, ואלי אלמצב אלתי תסיר, אליה תתכרר באלסיר.

וכל מימות הנהרות נשפכים בים מבלי שהים יתמלא. ואל מקום שהנהרות הולכים אליו חוזרות (המימות) עוד הפעם.

כל מימי הנחלים ניגרים אל הים מבלי שיתמלא, ובאותו השפך שהם הולכים בו אליו מתמידים במהלכם.

וכן כל הנחלים הולכים אל הים ואינו^א מלא – לפי שאינן נשארים בתוכו, כי אוקיינוס גבוה הוא מכל העולם כולו, כעיניין שנאמר: הקורא למי הים וישפכם וגו׳ (עמוס ה׳:ח׳), ומהיכן אדם שופך מלמעלן למטן,⁠^ב והנחלים הולכים במחילות^ג תחת ההרים מאוקיינוס וחוזרים ונובעים, וזהו: אל מקום שהנחלים הולכים שם הם^ד שבים, אף הרשע כל עומת שבא כן ילך.

א. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י אוקספורד 165, לונדון 27298: ״ואינינו״. בכ״י לייפציג 1: ״והים איננו״.

ב. עיינו בהערות על רש״י בראשית כ״ד:ז׳, כ״ח:י״ז.

ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, לונדון 27298. בכ״י לוצקי 778: ״במחילֺת״.

ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, לונדון 27298. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״הם״.

All the rivers flow into the sea, yet the sea is not full – Because they do not remain therein, for the ocean is higher than the entire world, as it is stated, "He summons the waters of the sea and pours them, etc.⁠"¹ Now from where does a person pour? From above downward, and the rivers flow in the tunnels under the mountains from the ocean and flow repeatedly,⁠² and this is [the meaning of], "to the place where the rivers flow, there they continue [to flow].⁠" Also, the wicked man, wherever he came from, so he will go.

1. Amos 5:8.

2. They continue this cycle perpetually.

כל הנחלים הולכים אל הים – מדבר על ישראל שהיו נכנסין להר הבית.

והים איננו מלא – כדתנן: עומדין צפופין ומשתחוים רווחים. אמ״ר שמואל ב״ר אימא בשם ר׳ אחא ריוח ד׳ אמות לכל צד כדי שלא יהא שומע תפילתו של חבירו. אל המקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת. שהיו חוזרין לאהליהם שמחים וטובי לב. ס״א על פשוטו של פסוק אמ׳ כל הנחלים היורדין מבין ההרים והמושכים בגבעות ובשפלה הולכים אל הים. זה אוקיינוס הים הגדול הסובב את העולם.

והים איננו מלא – אינו יוצא מכמות שהיה מששת ימי הבראשית שנאמר אשר שמתי חול גבול לים חק עולם לא יעברנהו.

אל המקום שהנחלים הולכים – מקום שנגררים שם במורד ללכת אל הים הם שבים ללכת כל הימים כימי השמים על הארץ. ס״א שם הם שבים ללכת שהעננים שואבים מי הגשמים מן הים ומורידים אותם על הארץ נעשים נחלים ועוד הולכים אל הים.

כל הנחלים הולכים אל הים – ואם תאמר: מאחר שכל הנחלים הולכים אל הים, מה זה שאין הים מתמלא וממלא את העולם? תשובה לדבריך: זה שהים אינינו מלא, דבר זה גורם: אל מקום שהנחלים הולכים – ממקום מוצא מקורם שיצאו, שם הם שבים ללכת – פתרונו: ללכת עוד אל הים. וכן סדר הילוכן לעולם, הולכים אל הים,⁠^א וחוזרין תחת הקרקע אל מקורם. למדת שאף הנחלים אינם דבר עובר ובטל, אלא דבר עומד ואינו הבל.

א. כן בפסוק ובכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203 (בשיכול אותיות): ״אליהם״.

והים איננו מלא – שאם יתמלא לא יהו הנחלים הולכים עוד אליו.

אל מקום שהנחלים הולכים – שם היום, שם הם שבים ללכת – גם למחר הם שבים והולכים אל הים, שלא יניחו הנחלים מנהגן ומרוצתן. אבל אדם מניח מנהגו ווסתו להיות בטל מעולמו. הכל מוסב על מה יתרון (קהלת א׳:ג׳).

כל הנחלים – אף על פי שהנחלים הולכים אל הים לא יהיה מלא עד שיעבור החוק ויכסה ארץ, בעבור שהמים שהלכו אליו הם ישובו ללכת על מקומם פְעמים אין קץ להם. כי תמיד יעלה אד מהים אל הרקיע, והוא רוב העננים, והמים המתוקים יעלו בעבור קלותם, והאד ישוב גשם, כענין: הקורא למי הים וישפכם וגו׳ (עמוס ה׳:ח׳). ומימי המעיינים מהגשם, וכל הנחלים יצאו ממעיינים, הלא תראה כי בשנת בצורת ייבשו רוב המעיינים, וכתוב: ויבש הנחל כי לא היה גשם בארץ^א (מלכים א י״ז:ז׳). וזה ענין אל מקום שהנחלים.

ולא באר שלמה סִבַת שוב המים אל מקומם, כאשר לא באר סבת שוב השמש ממערב אל מזרח, אם למעלה מהרקיע או על הצדדים, או על דרך שהארץ עגולה והיא באמצע הגלגל העליון, כי כל אלה הדברים צריכים ראיות. ושורש סִיפְרוֹ לדבר על כל דבר נִרְאֶה לעין ולא יצטרך לראיות. והעינין בזכירת אלה ארבעתם שהם: השמש שהיא מקום האש, והרוח, והמים, והארץ, בעבור היות כל הנמצאים תחת השמש נולדים מהם: הצמחים והחיות ובני אדם והעוף ודגי הים. ואם הם, שהם השרשים, מנהגם לשוב אל מקומם כשהיו, איך יעמדו הנולדים מהם. ואם היו בראשיתם הבל, כן יהיו באחריתם. ואם האדם הבל אף כי מעשהו, שהוא כמו מקרה לו, ואף כי מחשבותיו שהם כמקרה המקרה, כעינין: י״י יודע מחשבות אדם כי המה הבל (תהלים צ״ד:י״א).

א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 27298 וכ״י מונטיפיורי 40 חסר: ״ויבש הנחל כי לא היה גשם בארץ״.

ALL THE RIVERS RUN INTO THE SEA. Even though the rivers run into the sea, the sea is not full to the point where it passes its boundary and covers the earth,⁠¹ for the very waters that enter the sea return and go to their place [in the sky] an infinite number of times; for a cloud always goes up from the sea to the firmament. They make up most of the clouds. The sea waters go up because of their lightness. The cloud turns into rain. Compare, He that calleth for the waters of the sea, and poureth them out upon the face of the earth (Amos 9:6). The waters of the fountains come from rain; all the rivers come forth from the fountains. Do you not see that that in years of famine [when there is an insufficient amount of rain] most of the fountains dry up? Scripture states: and it came to pass after a while, that the brook dried up, because there was no rain in the land (1 Kings 17:7). This is the meaning of All the rivers run into the sea. When the rivers are full of rain water, they empty into the sea.

Solomon does not explain how² the waters return to their place, as he does not explain how³ the sun returns from the west to the east. He does not tell us whether the sun travels above the firmament⁴ or on the sides of the firmament. [He similarly does not note] that the earth is a globe in the center of the upper sphere. For these things require proof.⁠⁵ However, the main object of the Book of Kohelet⁶ is to discuss all things visible to the eye that do not need proof.⁠⁷

The reason why Kohelet mentions these four objects; that is, the sun which is the place of fire, and the wind, the water, and the earth is because all things under the sun (plants, animals, people, fowl, and the fish of the sea) are produced by these objects. Now, if the nature of the sun, the wind, the water, and the earth (which are the source of plants, animals, people, fowl, and the fish) is to return to the place that they started out from,⁠⁸ how can their offspring⁹ continue forever? If their offspring begin as vanity, they will end up as vanity. If man is vanity, then his work is certainly vanity, for it is an accident¹⁰ when compared to man himself.⁠¹¹ The same is even more true of man's thoughts, which are like an accident produced by an accident.⁠¹² Compare, The Lord knoweth the thoughts of man, that they are vanity (Ps. 94:11).

1. See Ps. 104:9. "Thou didst set a bound which they should not pass over, that they might not return to cover the earth.⁠"

2. Literally, the cause.

3. Literally, the cause.

4. See Pesachim 94b: “The wise men of Israel say that during the day the sun goes below the firmament and at night above the firmament, and the wise men of the Gentiles say that during the day the sun goes below the firmament and at night below the ground.

5. The path that the sun takes cannot be seen. The veracity of the theories as to the exact path taken by the sun during the day and night have to be backed up by non-visible proofs, as do theories regarding the shape of the earth and its place in the cosmos.

6. Literally, his book.

7. Such as the sun rising or the sun setting, which is visible to the eye and does not require proof.

8. Returning to the place where they started out from indicates permanence.

9. Which do not return to the place where they started out from. Their existence is thus transient.

10. An “accident” according to the science of Ibn Ezra’s day is something that happens to a substance. For example, a table is painted red. Red is an "accident,⁠" for the table can be green, blue, or any color. It thus follows that accidents are not everlasting.

11. Man is a “substance” relative to man's work; the latter is an “accident.”

12. Man is an accident relative to his source. His thoughts are thus an accident produced by an accident.

כל הנחלים – גם כל הנחלים יש להם זכרון, שמנהג הראשון הם נוהגין עדיין, שהולכין כולם אל הים, והים אין מלא. למה? כי אל מקום שהנחלים הם הולכים שמה הם שבים ללכת – כלומר שבים אל הים. בים הם מתחילים לחזור ולשוב אל מקום שנבעו משם מתחת לקרקע, כדי לחזור ללכת אל הים. הרי זה דרכם לחזור ולסבוב למקומו כמו השמש.

וחזר ואמר: כל הנחלים הלכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הלכים שם הם שבים ללכת – יזכיר יסוד המים שהוא קיים ויאמר כי הנחלים חוזרים אל הים שהוא יסודם כי הנחלים מן המטר הם והעבים רובם שואבים מן הים ואין רוב מטר בא אלא משאיבתם מן הים. אבל מעט גשם והטללים הם באים מן הנחלים והאד העולה מן הארץ מן המקומות הלחים שבה כגון הגאיות, אבל שורש הכל מן הים.

ואמר: והים איננו מלא – כי המקוה יקרא ים כגון ים שעשה שלמה וכן כמים לים מכסים (ישעיהו י״א:ט׳), ואמר: שאיננו מתמלא בנחלים הבאים אליו להשפך על פני האדמה מפני כי אל מקום שהנחלים הולכים – שהוא הים, שם הם שבים ללכת – כי משם ילקחו ושם ישובו. והנה השלים ד׳ יסודות שהם בעצמם קיימים {ומהם} נהיה כל הוה ויפסד וישוב אליהם מהר כהבל הנזכר.

כל הנחלים הולכים אל הים שכן הוא מקומם הטבעי של המים וכל חלק שהוצא ממקום מקורו הטבעי בכפייה הרי שכאשר יעלם הגורם הכופה הוא שב ונע אליו [אל מקורו] באופן טבעי.

והים איננו מלא כלומר איננו מתווסף מעבר לגבול שלו ואינו עולה על גדותיו מעבר למקומו, שכן כל זמן שזורמים אליו [מים] מן הנחלים עולים כנגדם אדים ומתנדפים באוויר, בדומה לחיה אשר כל זמן שהיא ניזונה במזון המרבה את [כמות] החומר שלה [חומר אחר] נעלם ממנה כנגדו, שכן אילו היתה ממשיכה לאבד חומר מבלי שתפצה על כך המזון היתה כלה ואובדת, ולו היתה ממשיכה לקבל מזון ולגדול בלי אבדן חומר היה הגוף גדל ומתפרש עד אין סוף. ״נחל״ משמעו מקום נמוך בקרקע כמו ״נחל מצרים״ (יהושע טו ד ועוד) והוא ההפך מ״הר״ ו״גבעה״, אך מכיוון שמים יכולים לזרום בו בניגוד למקום גבוה הוא משמש בהשאלה ככינוי לזרם מים. כך גם ״ים״ משמעו מקום נמוך שמים יכולים לעמוד בו באופן קבוע ולאחר מכן [קיבל משמעות של] ים [במובן הרגיל] כלומר של [מקוה] מים ״ולמקוה המים קרא ימים״ (בראשית א:י).

שם הם שבים ללכת שם הוא יעדם הקבוע כלומר הם תמיד מבקשים את מקום מקורם ואינם נחים [מכך] וזהו מחזור מעגלי. כל זמן שהאדים עולים יורדים גשמים, והגשמים מוסיפים [מים] במעיינות ובנחלים ובזרמים והם משקים את הקרקעות, ומה שנותר זורם אל הים, והאדים עולים בגלל החום באופן קבוע והם שבים ומורידים גשמים, וכל זאת באופן קבוע ורציף. וכאשר הגשמים מעטים המעיינות והנחלים מצטמצמים והזרמים נפסקים כמו שאמר הכתוב ״ויהי מקץ ימים וייבש הנחל כי לא היה גשם בארץ״ (מלכים א יז:ז) וכך גם אמרו אנשי מדעי הטבע. המשמעות של ״שם הם שבים״ במובן של קביעות ורציפות לקוחה מן המשמעות של ״שבו על עוונות אבותם״ (ירמיהו יא:י) כלומר המשיכו והתמידו בהם וכך גם ״כלה שב במרוצתם״ (ירמיהו ח:ו) ממשיכים ומתמידים בסרבנותם.

ולזאת הסבה אשר זכר ימצאו היסודות קיימים והווים ונפסדים בחלקיהם. ולזה ימצא שכל הנחלים הולכים אל הים, שהוא היסוד המימי, והים איננו מלא, ר״ל שאין נוסף שעורו בזה לפי שכבר יפסד ממנו כשעור מה שיבוא בו מחוץ, כמו שהתבאר ב״ספר האותות״. ואל מקום שהנחלים הולכים שם הם תמיד שבים ללכת (שם שם, ז), ובזה האופן ישאר היסוד המימי על ענינו.

ואח״כ אמר כל הנחלים – לומר כי כבר היה אפשר שיחשב ביסוד המים שישתנה טבעו ומזגו אם יצוייר שימלא הים על כל גדותיו ולא יכיל עוד מים בבאים אליו שאז יחוייב שהנחלים ההולכים אליו יצאו ממקומם הנהוג להשפך אל מקום אחר ויקנו המים ההם מן הארץ חדשה אשר יעברו בה טבע חדש עד שהמסתפקים מהם ישתנו מזגם גם כן כמו שסופר מארץ שיש בה שני נהרות שכל הצאן תלדנה שחורים ומהאחר תלדנה לבנים והקש על זה.

אמנם כשהנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא יחוייב שלא ישנו לעולם מהלכן הראשון ולפ״ז אי אפשר להם לשנות טבעם ומזגם.

הולכים אל הים – נמשכים המה לשפוך מימיהם אל תוך הים, וכאלו חושבים למלאותו על כל גדותו.

והים איננו מלא – עם כל זה עינינו רואות שאין הים מלא ולא ישיגו אם כן תוחלתם.

אל מקום – הסיבה היא שאל המקום שהנחלים נמשכים לשם הוא הים.

הם שבים ללכת – הנחלים בעצמם חורים משם ללכת תחת הארץ אל מקום מוצא המים, והם הם החוזרים ונובעים למעלה ושבים ללכת אל הים, ואם כן הם עצמם משחיתים פרי מחשבתם ומוסב הוא למעלה לחזק אמריו להמאיס עמל הקנינים, באומרו הנה מלבד שאין בהם תועלת נצחי עוד נמצא בהם דבר רע כי לא יבטח להשיגם עם העמל פעם בסיבת הזולת, וכדרך השמש אשר יגיעו לריק בסיבת גלגל היומי ופעם בסיבת עצמו, וכדרך הנחלים אשר המה עמלים לתוהו בסיבת עצמם.

ואחרונה הזכיר יסוד המים, ואמר כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת.

ומאמר והים איננו מלא לא נאמר לצורך עצמו, רק הוא הקדמה למה שלאחריו, אמר כל הנחלים הולכים אל הים ואף על פי כן אין הים מלא, ועל ידי כך הם יכולים לשוב אליו פעם אחר פעם, והנה הראה כי היסודות כלם עומדים על משמרתם תמיד, ולא ישנו את תפקידם: הארץ לעולם עומדת, והשמש מתנועעת תמיד בשתי תנועותיה, הרוח סובב תמיד והמים נגרים תדיר; ומה יועיל עמל אנוש? הישיב אחד מהיסודות אחור לעשות רצונו?

הם שבים ללכת – נחלים השבים אל הים; ושד״ל מוסיף – הטבע כמנהגו נוהג ואדם עם כל עמלו לא יוכל לשנות בו דבר.

כל הנחלים וגו׳ – כל הנחלים הולכים אל הים – זה אוקינוס, והים אינו מלא – שאוקינוס אינו מתמלא לעולם, לפי שבולע הוא למים, ומה הוא אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת – ר׳ אליעזר אומר, משם הם שואבים, ור׳ יהושע אומר, לשם הם שבים ללכת.⁠¹ (מ״ר)

כל הנחלים וגו׳ – דבר אחר כל הנחלים הולכים אל הים – כל התורה שאדם לומד אינה אלא בלב, והים איננו מלא – והלב איננו מלא, וגם לא הנפש שבעה כמ״ש (קהלת ו׳) וגם הנפש לא תמלא, ושמא תאמר משעה שאדם מוציא את תלמודו לאחר שוב אינה חוזרת עליו, ת״ל שם הם שבים ללכת, דכתיב והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך.⁠² (שם)

כל הנחלים וגו׳ – דבר אחר כל הנחלים הולכים אל הים – כל הגרים אין נכנסין אלא בישראל, והים איננו מלא – ישראל ממנינן אין חסרין לעולם, שנאמר מי מנה עפר יעקב.⁠³ (שם)

כל הנחלים וגו׳ – דבר אחר כל הנחלים הולכים אל הים – כל המתים אין נכנסין אלא לשאול והשאול איננו מתמלא לעולם, כמש״נ (משלי כ״ז) שאול ואבדון לא תשבענה, ושמא תאמר, משהם מתים בעוה״ז שוב אין חיים לעוה״ב, ת״ל אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, למקום שהמתים מתכנסין לעוה״ב שם הם שבים ועתידים לומר שירה לימות המשיח, מאי טעמא, דכתיב (ישעיהו כ״ד) מכנף הארץ זמירות שמענו, ואומר (שם כ״ו) יחיו מתיך נבלתי יקומון וגו׳.⁠⁴ (שם)

כל הנחלים וגו׳ – דבר אחר כל הנחלים הולכים אל הים, כל ישראל אין מתכנסין אלא לירושלים, והים איננו מלא – וירושלים אינה מתמלאת לעולם,⁠⁵ אל מקום שהנחלים הולכים וגו׳ – למקום שישראל מתכנסין בעוה״ז שם הם מתכנסין לעוה״ב לעתיד לבא, שנאמר (ישעיהו כ״ז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה׳ בהר הקודש בירושלים. (שם)

כל הנחלים וגו׳ – דבר אחר כל הנחלים הולכים אל הים, כל הממון שבעולם אינו עולה אלא למלכות אדום, והים איננו מלא – ומלכות אדום אינה מתמלאת לעולם, ושמא תאמר משנכנס הממון לאדום שוב אינו חוזר לבעליו, ת״ל אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת – למקום שהממון מתכנס למלכות אדום בעוה״ז משם הוא מתפזר לימות המשיח דכתיב (ישעיהו כ״ג) והיה סחרה ואתננה קודש לה׳ וגו׳.⁠⁶ (מ״ר)

1. אזלו לשיטתם בגמ׳ תענית ז׳ ב׳, דר״א ס״ל דכל העולם [כלומר הנהרות והבארות] ממימי אוקינוס שותה, כי ע״י שהוא מקיף את שני שלישי כדור הארץ וכל עפרו הוא רטוב במים, ולזאת במקום מדרון ונמוך יקירו שם המים – והיו לנהרות, [אף שמימי האוקינוס מלוחים הם פירשו בגמ׳ משום דמתמתקין בעבים ר״ל ע״י מימי האידים העולים למעלה – לעבים, שמתמתקין שם, יתמתקו גם המים הנקווים ממימי האוקינוס, ויש לומר ג״כ כי הם מתמתקין בעובי עפר הארץ], ור׳ יהושע ס״ל ממים העליונים הוא שותה כמש״נ (פרשה עקב) למטר השמים תשתה מים, וכל הנהרות והבארות מתמלאים ממימי הגשם, [עיין מש״כ בתו״ת פרשה בראשית בפסוק ואד יעלה מן הארץ], ולכן דריש ר״א הלשון שבים כמו שואבים, [דבאותיות אהו״י נוהג חסרון, כמו לא מצתי חן (בהעלתך י״א י״א) תחת לא מצאתי, צמתי (שופטים ד׳ י״ט) תחת צמאתי, מרשית השנה (פ׳ עקב) תחת מראשית ועוד], ור״ל שם הם [הנהרות] שואבים מימיהם ללכת עוד הפעם אל הים, וכן הוא תמיד. ור׳ יהושע דס״ל ממי מטר הם מתמלאים מפרש המלה שבים כפשטה על התמדת פעולתם בלי הפסק.

2. נראה דסמיך אסוף הפ׳ ושננתם לבניך ודברת בם, הרי דגם לאחר השינון לבנים עוד אפשר לדבר בם, כלומר שעדיין לא הלכו ממנו, ויתפרש לפי״ז הלשון אל מקום שהנחלים הולכים – אל הלב, שם, אל הלב, הם שבים ללכת.

3. ר״ל שהבטחת רבוים לא תתקיים בהוספת גרים אלא מעצמם ירבו, ולא נתבאר איפה מרומז בלשון זה הפסוק מעוט גרים, והלא מכיון שנתגיירו הם בכלל ישראל, ויותר מזה קשה שכן במדרש שה״ש (ו׳ י״א) בפסוק אל גנת אגוז דריש נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה שק מלא אגוזים אתה נותן כמה שומשמין כמה חרדלין והם מחזיקין [בחלליהם], כך כמה גרים באו ונתוספו לישראל, הדא הוא דכתיב מי מנה עפר יעקב, [ובארנו שם הכונה שהגרים מרומזים במלת עפר שהם טפלים לישראל], והרי אלו המדרשות דהכא ודהתם הפוכות ממש, דכאן ממעט גרים מלשון זה והתם מרבה. ולכן נ״ל דכוונת הראיה כאן מסוף הפסוק ומספר את רובע ישראל, דהפירוש מי ספר את רובע ישראל, ויתבאר עפ״י מש״כ רש״י שם ממדרשים וז״ל, רבע – רביעותיהן, זרע היוצא משמושם. והנה לשון זה מפורש מוציא את הגרים, שהרי אינם מזרע ישראל, ודו״ק.

4. מפרש הלשון מכנף הארץ – מאותם שהיו חבויים וטמונים בכנף וסתר הארץ מהם זמירות שמענו, [וכמו (ישעיהו ל׳ כ׳) ולא יכנף עוד מוריך, שפירושו ולא יסתר], וע״ד הכתוב הקיצו ורננו שוכני עפר.

5. כמ״ש באבות עומדים צפופים ומשתחוים רוחים, ור״ל אע״פ שעומדים צפופים [דחוקים] בכ״ז משתחוים רוחים, הרי שאינה מתמלאת לעולם, וכמ״ש שם מעולם לא אמר אדם צר לי המקום ללון בירושלים.

6. מוסב על מדינות צור שתסחר את כל המדינות ואח״כ יהיה סחרה קודש לה׳. ונראה דכלל אגדה זו מכוונת או רומזת להאגדה במ״ר פ׳ וישלח ס״פ ע״ח כל אותן הדורונות שנתן יעקב אבינו לעשו עתידין עובדי כוכבים להחזירן למלך המשיח לעתיד לבא, שנאמר (תהלים ע״ב) מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו, יביאו אין כתיב כאן אלא ישיבו, והיינו ישיבו מה שקבלו כבר.

וכן¹ כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וכאילו חושבים למלאותו על גדותיו², וְאף על פי כן אנחנו רואים שאינם משיגים תוחלתם כי³ הַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא, לפי שהאוקיינוס גבוה מכל העולם כולו והמים אינם נשארים בתוכו אלא הולכים במחילות תחת ההרים וחוזרים ונובעים, וכך⁴ אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים, שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת, ואם כן הם עצמם משחיתים פרי מחשבתם⁵, ואף הרשע כלעומת שבא כך ילך⁶:

1. רש״י.

2. מצודת דוד.

3. מצודת דוד.

4. רש״י, מצודת דוד. והאבן עזרא ביאר שהמים יחזרו כי תמיד יעלה אד מהים אל הרקיע, והאד ישוב לארץ בירידת הגשם וממלא את הנחלים. ובמדרש רבה מבואר שהים איננו מלא זהו אוקיינוס שאינו מתמלא לעולם לפי שהוא בולע את כל המים שבעולם, ומובא שם מעשה בר׳ אליעזר ור׳ יהושע שהיו פורשין בים הגדול ונכנסה הספינה למקום שהמים לא היו מהלכין, אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע לא באנו לכאן אלא לנסיון, מילאו משם חבית מלאה מים, וכשהגיעו לרומי שאל אותם אדריאנוס כיצד יתכן שכל הנחלים מגיעים לאוקיינוס והוא אינו מתמלא, אמרו לו בולעין הן לכל מים שבעולם, אמר להם איני מאמין לכם עד שתראו לי, לקחו מהמים שהביאו ממי אוקיינוס ומילאו כד במים והיו שופכים בתוכו מים והן בולעין אותם.

5. ובכך חיזק שלמה המלך ע״ה אמריו להמאיס עמל הקנינים, באומרו הנה מלבד שאין בהם תועלת נצחי עוד נמצא בהם דבר רע כי לא יבטח להשיגם עם העמל, מצודת דוד.

6. רש״י. ובמדרש, ״כל הנחלים הולכים אל הים״ כל חכמתו של אדם אינה אלא בלב, ״והים איננו מלא״ והלב אינו מתמלא לעולם, תאמר שמשעה שאדם מוציא חכמתו מליבו שוב אינה חוזרת עליו לעולם? ת״ל ״שם הם שבים ללכת״. ד״א כל המתים אינן נכנסין אלא לשאול והשאול אינו מתמלא לעולם... ולמקום שהמתים מתכנסין לעוה״ב שם הם שבים ועתידים לומר שירה לימות המשיח. ד״א ״כל הנחלים הולכים אל הים״ כל ישראל אינם מתכנסין אלא לירושלים ועולים בפעמי רגלים בכל שנה ושנה, ״והים איננו מלא״ וירושלים אינה מתמלאת לעולם, ״אל מקום שהנחלים הולכים״ למקום שישראל מתכנסין בעוה״ז שם הם מתכנסין לעוה״ב לעתיד לבוא, מדרש רבה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון