[סח]
1ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, אמור מעט ועשה הרבה כו׳ מנין שהצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה, שכן מצינו באברהם אבינו שאמר למלאכים, פת אתם סועדים עמי היום, שנאמר ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, אבל באחרונה ראה מה עשה אברהם למלאכי השרת, שהלך ועשה להם שלשה שורים, ותשע סאין של סולת.
(אדר״נ פ׳ יג)
[סט]
2ואקחה פת לחם, אמר ר׳ יצחק בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו דהדא פיתא מזוניתא דליבא, בתורה ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, בנביאים סעד לבך פת לחם
(שופטים י״ט:ה׳), בכתובים מנין ולחם לבב אנוש יסעד
(תהלים ק״ד:ט״ו).
(בראשית רבה מ״ח)
[ע]
3ואקחה פת לחם, ללמדך שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו כו׳, באברהם אבינו אומר ואקחה פת לחם והקב״ה הוריד את המן ארבעים שנה שנא׳ הנני ממטיר וגו׳
(שמות ט״ז:ד׳). (מכלתא בשלח פ״א)
[עב]
5וסעדו לבכם, אמר ר׳ אחא וסעדו לבבכם אין כתיב אלא לבכם הד״א שאין יצה״ר שולט במלאכים, היא דעתיה דר׳ חייא דאמר ר׳ חייא שיתו לבכם לחילה
(תהלים מ״ח:י״ד) אין כתיב שיתו לבבכם אלא לבכם הד״א שאין יצה״ר חוזר לעתיד לבא.
(בראשית רבה מ״ח)
[עג]
6אחר תעברו, א״ר יצחק מקרא סופרים, ועיטור סופרים כו׳, הלכה למשה מסיני כו׳, עיטור סופרים אחר תעברו.
(נדרים לז:)
[עד] 7אחר תעברו, זה אחד מן ההכרעות שבתורה, אין אנו יודעין אם אמר וסעדו לבכם או אחר תעבורו. (מדרש אגדה)
[עה]
8כי על כן עברתם על עבדכם, אמר ר׳ יהושע ב״ר נחמיה מיום שברא אתכם הקב״ה הייתם מזומנים לבוא אצלי, כי על כן עברתם וגו׳ היך דאת אמר יהי כן ה׳ עמכם
(שמות י׳:י׳).
(בראשית רבה מ״ח)
[עו] 9כי על כן עברתם, שאינו מניח אחד מבאי העולם כשיבוא אצלו לעבור בלא מאכל. (מדרש החפץ)
[עז]
10כן תעשה כאשר דברת, מאי שנא לגבי אברהם דכתיב כן תעשה כאשר דברת, ומאי שנא לגבי לוט דכתיב ויפצר בם מאד
(בראשית י״ט:ג׳), א״ר אלעזר מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול.
(ב״מ פז.)
[עח]
11ויאמרו כן תעשה וגו׳,אמרו אנו אין לנו אכילה ושתייה אבל את שלפניך אכילה ושתייה כן תעשה כאשר דברת ותני יומא בבר דכר, [יהי רצון שתזכה לעשות עוד סעודה אחרת לבר דכר דיתליד לך].
(בראשית רבה מ״ח)
[עט] 12כן תעשה כאשר דברת, מיכאן שאין האורח ממחה ביד בעל הבית ומיכאן שכבוד אדם רצונו. (מדרש הביאור)
[פ] 13ויאמרו כן תעשה, נעשה אין כתיב אלא תעשה אמרו לו עשה מה שאתה עושה והוא חשוב לך. (מדרש הגדול)
[פא] 14כן תעשה כאשר דברת, אסור לאורח ליתן לקטן כלום מלמה שלפניו שנאמר כן תעשה כאשר דברת. (מדרש הגדול בכי״ק)
1.
ב״מ פו. תנחומא וירא ד. תנחומא בלק טו. תנ״י שם, במדב״ר כ, יז. ובאבדר״נ מכתב יד צד עב, עט. וכ״ה במח״ו תעה. מצינו באברהם שאמר להס למלאכי השרת ״פת חרבה״ אתם סועדים עמי כו׳ ובשכל טוב, לא אמר ככר לחם אלא פת, חתיכה, שכן הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה.
2. במדרש תהלים פק״ד בג׳ מקומות מצינו שהלחם סועד, באברהם כתיב ואקחה פת לחם וגו׳, ובמדרש החפץ איתא וסעדו לבכם פת סומכת לבו של אדם ומחזקתו, והיין משמח בלבד ואינו סומך הלב, ובקה״ר א, טו. הלב נסעד שנא׳ וסעדו לבכם וגו׳, ועי״ש בקהלת רבה יא, א. ובמנח״י הגירסא דהדא פיתא ״מזוזיתא״ דליבא וכן הוא הגירסא בספרי ראשונים והפי׳ מחזיק לחיי הלב.
3. לעיל מאמר נד. בבאור וצרף לכאן, ובמדרש החפץ כת״י מוסיף אחרי מאמר הנ״ל, אמר להם וסעדו לבכם נתן הקב״ה לבניו [המן] שיהא נימוח באיבריהן ומאמץ כוחן שנא׳ לחם אבירים אל תקרא לחם אבירים אלא לחם איברים.
4. לעיל מאמר נד, נו. וצרף לכאן.
5. לבכם משמע שאין להם אלא לב אחד, עי׳ במבוא לתנ״י ברא׳ מכת״י, ובלק״ט כל מקום שמדבר על מלאכים או לעתיד בבי״ת אחד, אבל על בני אדם ששולט בהם יצה״ר ויצ״ט כתיב בשני ביתי״ן כגון בכל לבבכם.
6. עי׳ בתיב״ע כאן. בערוך ע׳ עטר כ׳ עיטור סופרים פי׳ לשון עטירה הוא תרג׳ רק הבמות לא סרו ולא עטרא כו׳, ונראין הדברים שבתחילה אנשי כפרים לא הוו דייקי במקרא והוו קרי וסעדו לבכם ואחר תעבורו כו׳, והוו משתבשי באלו מילי בההוא זמן וסברי דהכי דקדוק משום דהכי מסתבר ואתו סופרים וסלקו להני ווי והוו קרי אחר תעברו כו׳ וכד חזו סופרים קא עטרי להון להלין ווי הוי קרי להו להלין מילי עיטור סופרים ואתי ר׳ יצחק ואורי דקבלה אינון הלכה למשה מסיני, ונראה מלשונו דאנשי הכפרים היו קורין מדעתם ״ואחר״ והסופרים היו קורין כמו שכתוב בתורה ״אחר״ תעבורו ואמרו שכך הלמ״מ ולכן נקראו עיטור סופרים, וכ״מ מדברי הרי״ץ שהביא בשטמ״ק לנדרים שם, אמנם מהלשון המובא בתשובת הגאונים הרכבי סי׳ ר״י צד קג. אינו נראה כן וז״ל הא דאמר ר׳ יצחק מקרא סופרים ועיטור סופרים וקרין ולא כתבין כו׳, עיטור סופרים לשון עטירה הוא תרגום לא סרו לא עטרא וכו׳ הוי קארו וסעדו לבכם ואחר תעברו כו׳ והוה משתבשין טובא עמי הארץ באילין מילי בההוא זמן וכד הוו חאזו דסופרים קא עבדין להון להני ווי ולא קרו להון אלא אמרין אחר תעבורו כו׳ הוה קארו להון לאילין מילי עיטור סופרים ואתא ר׳ יצחק ואמר להון דקבלה אינון הכין הלכה למשה מסיני, ומבואר מדבריו דהיו סופרים שכתבו כן בס״ת ״ואחר״ רק שלא קראו להון, ונראה דכוונתו לרמוז בזה מ״ש בתשובה שם שהיו מיעוט סופרים שלא דייקו במקרא ולכן כתבו להני ווי, וזה חדוש גדול, ויש עוד פרושים שונים בענין זה ואביאם בלשונם, בפרש״י שם הלכה למשה מסיני, דנקראין הכי, עיטור סופרים אחר תעבורו ולא כתי׳ תעבורו אחר והיינו עיטור שמעטרין הדיבור דהכי משמע יפה, ובפי׳ הרא״ש שם אחר תעבורו הי׳ ראוי לכתוב בוי״ו דהוה משמע סעדו לבכם ואח״כ תעבורו אבל השתא דכתיב בלא וי״ו משמע סעדו לבכם אחר שתעבורו וכן כולם. ובר״ן שם ועטור סופרים, תיבות יתירות שנכתב ליפות הלשון ונקראות עטור לפי שהן מעטרין את הלשון. עיטור סופרים, אחר מיותר הוא ואינו אלא לתפארת הלשון דהוה ליה למכתב סעדו לבכם ותעבורו אלא שנכתב לתפארת הלשון ובדברי מורי ראיתי דעטור סופרים היינו שכותבין טעם מפסיק באחר כי היכי דלישתמע אח״כ תלך ואח״כ תעבורו כו׳ ואלמלא ההפסק היה במשמע אחר שתלכו אחר שתעבורו כו׳ וקרי ליה עטור סופרים משום דמעטרי ליה למילתא בטעם הקריאה, ולפנינו הטעם מונח על תיבת אחר, ועי׳ לקמן מאמר עד. והמאירי דוחה שאר הפרושים ומפרש בסגנון אחר וז״ל עיטור סופרים יש מפרשים בה הסרת סופרים כמו אחר תעבורו שהיה לו לומר ואחר כו׳ ונתקצרו האותיות לתפארת הקריאה ואין נראה כן שלא באו הסופרים לקצר אות אחת של תורה חלילה כו׳ אלא שיש מפרשים שלשון עיטור בזו הוא לשון הקף שהתיבה שהיתה ראויה להקדימה הם מקדימים לה אחרת שתהא היא מוקפת בה דרך צחות כגון אחר תעבורו שהיה לו להקדים הפועל למלה לומר תעבורו אחר כו׳ ומכל מקום אף זה אין נראה לי שלא שינו הסופרים את הסדר להקדים את המאוחר אלא שלשון עיטור סופרים לדעתי היא מה שעשו לעיטור הקריאה ר״ל שמחדשים טעמים לתפארת קריאה כו׳ וזהו אחר תעבורו שיש במלת אחר שופר ישר כו׳ כך נראה לי, עייש״ה.
7. בירושלמי מגילה פ״ד ה״א ויבינו במקרא זה המסורת וי״א אלו ההכריעים פי׳ הק״ע פסוקים או תיבות שאין להם הכרע אי קאי לענין של מעלה או למטה. והפנ״מ פי׳ ההכריעים הן הקרי ולא כתיב וכתיב ולא קרי שהן מכריעין הדבר, ועי׳ לעיל בתורה שלמה פ״ד מאמר נ. ממכלתא בשלח חמשה דברים יש שאין להם בתורה הכרע, ונראה דכוונת המדרש אגדה כפי הפירוש המבואר לעיל בר״ן בשם מורו דעטור סופרים היינו הפסק הטעמים על תיבת אחר וזה הוא שנקרא הכרעות אם תיבת אחר נסמך לתעבורו או שהוא הפסק ועומד בפני עצמו, וי״ל דזה הוא ג״כ כוונת הירושלמי.
8. עי׳ לעיל מאמר לד. ובמפרשי המדרש ובאע״ז כאן, ובלקח טוב מששת ימי בראשית מזומנים הייתם לבוא אצלי.
9. ובמדרש הגדול כאן כי על כן עברתם על עבדכם שכך היה מנהגו שכל העובר עליו מכניסו ומאכילו ומשקהו, ובלקח טוב על עבדכם, שמח במצות, ובשכל טוב כי על כן עברתם וגו׳ כלומר בשביל שעברתם מאצלי אזדקק לכם ואקבל עליכם שכר.
11. הוא כהדרש לקמן מאמר קכ. נראה כאוכלים, ודורש כן תעשה לעצמך, גם כן תזכה לעשות סעודה לבר זכר שיולד לך, ובחזקוני יהי רצון שתספיק לעשות כך לעולם כמו שאתה מתנדב עכשיו להכניס אורחים, ועי׳ ברב״ח ובתולדות יצחק אמרו כן נאכל במילת יצחק ומנהג לומר כן בברית מילה כן תעשה לחופתו.
12. תחלת הדרש מובא גם בכת״י מדרש החפץ ואור האפלה וסוף הדרש ליתא שם, ממחה מלשון מניעה ועיכוב, ועי׳
פסחים פו: והדרש השני שכבוד אדם רצונו כלומר שכבוד לאדם אם עושין רצונו, בסגנון אחר הוא בירושלמי פאה פ״ו ה״א רצונה הוא כבודה.
13. במדרש החפץ וכל מה שאמר להם לא אכפר את דעתו ולא תעבור על דבריו שנ׳ ויאמרו כן תעשה כאשר דברת הי׳ ראוי לומר כן נעשה אלא א״ל עשה אתה והוא חשוב לך, וצ״ב. ועי׳ בפי׳ האע״ז והרמב״ן.
14.
חולין צד. אין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית אלא א״כ נטלו רשות מבעה״ב, וכ״ה בד״א רבה פ״ט ולא מובא שם הרמז מקרא שלפנינו, ומובא מאמר הנ״ל בהגהות למדרש הגדול מכתי״ק.