ארדה נא ואראה – כלומר לא אאריך להם עוד, כי בא קץ עֲוֹנָהּ, והכל גלוי לפניו ואין לו צורך לראות ולעיין ולשקול מעשיהם. אבל הוא כמו ״וירד ה׳ לראות את העיר ואת המגדל״.1 ופרשנו שמדרך כבוד שלמעלה כשמשגיח במעשה התחתונים ורואה חטאותיהם לומר לשון ״ירידה״. וְהָרְאִיָה נכתב על עת הגמול, כי ארך אפים לפניו, וכל זמן שמאריך לרעים נדמה כאינו רואה מה שעושים. וכשבא קצם ונפרע מהם יאמר הכתוב שבא ה׳ לראות מעשיהם, והודיע לאברהם שעתה יהיה גמר דינם.
הכצעקתה הבאה אלי – במפיק ה״א, ופי׳ רד״ק ז״ל ״של סדום כי היא אֵם לכל הערים״. ואפשר שהוא זעקת כל אחת מהערים, ופירושו בעיני לפי שכבר אמר ״זעקת סדום ועמורה כי רבה״, שענינו שמזמן רב יש צעקת חמס בערים האלה, אבל עתה גדלה הצעקה, כי נעשה בה חמס גדול עד שמים הגיעה, ונתמלאה סאתם. וזהו ״הכצעקתה הבאה אלי״ ותובעת דין, אם עשו מעשה החמס הזה ביד רמה, אעשה בהן כלה, כליון גמור עד בלתי השאיר להם שריד.
ואם לא אדעה – ואם לא עשו החמס הזה בזדון, וצעקת העשוק עליהם היא צעקת חנם, אדעה איך משפטם, כי אז לא אעשה אתם כלה. והנה המדקדקים והמפרשים ז״ל לא הבדילו בין לשון זעקה בזי״ן ללשון צעקה בצד״י. כי ״זעקה״ נופל גם על המרים קול מִכּוֹבֶד צרה ומיסורין, אעפ״י שהוא חייב לקבלן בעבור מה שעשה. או שנעשה לו חמס וזועק מִשֶׁבֶר רוח, ואינו מבקש דין ומשפט, לא מן ה׳ ולא ממלך ושופט. כמו עדת רשעים שהיום עושה זה חמס לרעהו, ומחר יעשה העשוק חמס לזולתו; כדרך ״כי מלאה הארץ חמס מפניהם״.2 אבל ״צעקה״ בצד״י הוא שצועק על החמס שנעשה לו או על כובד צרה שבאה אליו למלך ושופט, או אל ה׳ ב״ה ומבקש ישועה ועזרה. כי כל צועק נקי בעיניו, ואומר כי החמס שנעשה לו או הצרה שבאה עליו אינו חייב בה, אבל חנם היא ולא אשם בה. ועל כן כתוב בענין זעקת סדום בזי״ן, ואחריו הכצעקתה בצד״י. כי היה מימים רבים ״חמס וריב בעיר״,3 והיו כלם אנשי חמס, וכלם זועקים משוד וחמס שעשו איש לרעהו. אבל לא צעקו אל ה׳ שיושיעם, כי היו כאיש כאחיו ולא האמינו בה׳. ועל זה אמר זעקת בזי״ן, וה׳ הניחם והאריך אפו כדרכו.
רק עתה קרה שם חמס גדול לאנשים עניים צדיקים שאולי עברו דרך סדום. ולא גלה הכתוב את החמס והתועבה שעשו עמהם, והם צעקו אל ה׳ צעקה גדולה על רשעת האנשים האלה, ובקשו דין שמים, וה׳ פנה לצעקת העניים האלה, ונחתם גזר דין על ערי הככר כלם שהיו רעים וחטאים מאד וחייבין כליה, ועל אותו המעשה אמר הכצעקתה בצד״י. ולכן בזכרון חובותיהם זכר ״סדום ועמורה״, להורות שהיו כל יושבי הערים אנשי משחית. ועל המעשה שנחתם גזר דינם אמר ״הכצעקתָהּ״ [אות ה״א] במפיק, כי זה המעשה קרה בסדום, ועליו אמר ״הבאה אלי״ בבינוני. וכן מצאנו על כל ענין חמס כשיצעק העשוק הצדיק אל ה׳, כמו ״והיה כי יצעק אלי, ושמעתי״,4 שנאמר על החמס המנגד הדעת, וכן ״כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו״,5 וגם זה על החמס. אבל במיעוט נתינת צדקה שאינה חמס אלא חטא אמר ״וקרא עליך אל ה׳ ״,6 לא הזכיר הצעקה. וכן ״צעקה הנערה המאורשה,״7 שנעשה לה חמס וְצָעֲקָה אל עוזרים. ולא אאריך לדבר על ענין הזעקה והצעקה, כי אצטרך לפרש פסוקים רבים ויאריך הפירוש מאד. אבל אפרש כל אחד במקומו בעז״ה.
ותראה כי נכון פירושי. כי בפסוק הראשון8 הזכיר הזעקה וחטאה, ובשני9 זכר לבד הצעקה ולא החמס. כי הראשון יודיע שהם רעים וחטאים לה׳ מאד, ושבעבור כן ראויים להעקר מן העולם לולי שה׳ ארך אפים. והכתוב השני הגיד למה עתה יפקוד עליהם עונם, בעבור שבאה אליו צעקת עניים צדיקים והעלה חרי אף. כמפורש שהצעקה עושה רושם, ואמר ״כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו, וחרה אפי והרגתי״10 וגו׳. וחז״ל אמרו [מה היה] ענין החמס שעשו, באגדת חלק,11 אם שהיתה קבלה בידם או על דרך המשל להעמידנו על פשט הכתוב.
עשו – שעשו הנבלה הזאת ברוע לבב. כמו שצעקו אלי העשוקים, כדרך העשוק הצועק אל ה׳ ואומר בצרתו ״ראה ה׳ והביטה זדון האנשים האלה, כי צרת בריותיך כשחוק בעיניהם, ועל נקיים ילעגו וישמחו להרע עמהם״ וכיוצא. והוא ב״ה בוחן לב ורואה איך נהייתה הרעה, וזהו ״הכצעקתה הבאה אלי עשו״, ועל כן ״ארדה נא ואראה״.
כלה – לדברי רש״י והמפרשים ז״ל ״אעשה בהם כלה״, קצר הכתוב מאד. ובשאר המקומות באר כל הצורך, כמו ״כי אעשה כלה בכל הגוים וגו׳, אך אותך לא אעשה כלה״.12 ולמה לא אמר [כאן] ״אכלם״? כמו ״ואכלה אותם כרגע״.13 גם הלשון ״ואם לא אדעה״ קצר מאד ולא אמר ״אדעם״. אבל יֵרָאֶה בעיני פירושו כמו ״כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה״,14 שפרושו כאשר ישלח אתכם לא ישלח מקצת וישאר מקצת, ושעוד ישים לבו אליכם ויחפוץ להחזיק בכם. אבל יהיה השילוח כלה, שלא יחמוד בעת ההיא בכם כלל, וישמח בלכתכם מארצו. וזהו שאמר ״גרש יגרש אתכם מזה״, ולא תעלו עוד על לבו. וכן כאן ״כלה״, אענישם באופן שלא יעלה עוד זכרונם לפני. וסוף הכתוב מוכיח על תחלתו, שאמר ״ואם לא״, שלא היתה מחשבת לבם רק רע במעשה שעשו כמו הצעקה שבאה אלי, אז ״אדעה״, עוד אדע בעניניהם, כלומר שלא ימחו בהחלט. שכל זמן שיתקיים דבר, בא זכרונו לפני יודע כל. כי ידענו כי ״ונקה לא ינקה״,15 וְשֶׁיָמוֹד כפעלם אל חיקם, רק היה המשפט, אם לא ידע עוד מהם דבר, או ידע.
1. בראשית יא, ה.
2. בראשית ו, יג.
3. מליצה על פי תהלים נה, י.
4. שמות כב, כו.
5. שם כב, כב.
6. דברים טו, ט.
7. שם כב, כז.
8. ״זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאד״ (יח, כ).
9. הכצעקתה (יח, כא).
10. שמות כב, כב.
12. ירמיה ל, יא.
13. במדבר טז, כא.
14. שמות יא, א.
15. שם לד, ז.