×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ח) וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה וְחָלָ֗ב וּבֶן⁠־הַבָּקָר֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֖ן לִפְנֵיהֶ֑ם וְהֽוּא⁠־עֹמֵ֧דא עֲלֵיהֶ֛ם תַּ֥חַת הָעֵ֖ץ וַיֹּאכֵֽלוּ׃
He took curds,⁠1 milk, and the calf that he prepared and set it before them, standing over them2 under the tree as they ate.
1. curds | חֶמְאָה – Alternatively: "butterfat" or "cream" (Rashi).
2. standing over them | וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם – Rashbam explains that whenever one party is sitting and the other is standing, the text uses this language. Alternatively: "waiting upon them", as in Shofetim 3:19, or "standing before them" (Radak).
א. וְהֽוּא⁠־עֹמֵ֧ד =א⁠(ס),ל,ש,ש1,ק3 <א⁠(ס)=בקדמא? אינו כן אלא במקף ומתג בה״א>
• דפוסים=<וְה֨וּא עֹמֵ֧ד> (קדמא ודרגא)
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שורליקוט מחכמי צרפתרד״קרי״דחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[קח] 1ויקח חמאה וחלב וגו׳, אר״ח המעולה א׳ מששים בחלב, והבינוני אחד ממ׳, והקיבר אחד מכ׳, רי״א המעולה אחר מק׳, בינוני אחד מס׳, והקיבר אחד מכ׳. (בראשית רבה מ״ח)
[קט] 2ויקח חמאה וחלב, ופת היכן היא, אפרים מקשאה תלמיד ר׳ מאיר משם ר׳ מאיר פרסה נדה וניטמאת העיסה, רבנן אמרי אפילו פת הביא לפניהם, ומה דברים שלא אמר הביא לפניהם, דברים שאמר על אחת כמה וכמה. (בראשית רבה מ״ח)
[קי] 3ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם, דקמא קמא דמטיא אייתי לקמייהו (ב״מ פו:)
[קיא] 4ויקח חמאה וחלב ובן הבקר, מכאן שמקדימין החמאה והחלב לבשר. (מדרש החפץ)
[קיב] 5ויקח חמאה וחלב וגו׳ והוא עומד עליהם וגו׳, תנא דבי ר׳ ישמעאל בשכר שלשה זכה לשלשה, בשכר חמאה וחלב, זכו למן בשכר והוא עומד עליהם (בראשית י״ח:ח׳), זכו לעמוד הענן, בשכר יוקח נא מעט מים (בראשית י״ח:ד׳), זכו לבארה של מרים (ב״מ פו:)
[קיג] 6והוא עומד עליהם וגו׳ א״ר יהודה א״ר כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו, עשה הקב״ה לבניו בעצמו וכו׳, והוא עומד עליהם תחת העץ, הנני עומד לפניך שם על הצור וגו׳ (שמות י״ז:ו׳). (ב״מ פו:)
[קיד] 7והוא עומד עליהם, חייך שאני פורע לבניך וה׳ הולך לפניהם יומם (שמות י״ג:כ״א) הרי במדבר, בארץ מנין אלהים נצב בעדת אל (תהלים פ״ב:א׳) לעתיד לבא מנין עלה הפרץ לפניהם (מיכה ב׳:י״ג). (בראשית רבה מ״ח)
[קטו] 8והוא עומד עליהם וגו׳, ללמדך שבמידה שאדם מודד בה מודדים לו כו׳, באברהם הוא כתיב והוא עומד עליהם, והקב״ה הגין על בניו במצרים שלא ינגפו שנאמר ופסח ה׳ על הפתח (שמות י״ב:כ״ג). (מכלתא בשלח פ״א)
[קטז] 9והוא עומד עליהם וגו׳, ולהלן אמר נצבים עליו (בראשית י״ח:ב׳) עד שלא יצא ידיהם נצבים עליו כיון שיצא ידיהם והוא עומד עליהם, אימתו מוטלת עליהם מיכאל מירתת גבריאל מירתת. (בראשית רבה מ״ח)
[קיז] 10והוא עומד עליהם, אמר רב ואיתימא רב אסי, קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין ויש אומרין אף עירובי בשר בחלב ויביאו ראיה מן ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה (בראשית י״ח:ח׳) והוא הבקר אשר עשה והוא עומד עליהם, שמא יערבו בשר בחלב. (מדרש הגדול תולדות כ״ו ה)
[קיח] 11והוא עומד עליהם תחת העץ, ועשית את המזבח עצי שטים (שמות כ״ז:א׳) וגו׳, בזכות אברהם שנ׳ והוא עומד עליהם תחת העץ. (תנחומא תרומה ז.)
[קיט] 12תחת העץ, יעשו עץ גבה חמשים אמה (אסתר ה׳:י״ד), והקב״ה צוח לא יהיה קלווסן (פי׳ העצה) ומה אני עושה לאברהם והוא עומד עליהם תחת העץ, ומה אני מפייס למשה ויורהו ה׳ עץ (שמות א׳:כ״ה). (מדרש אסתר)
[קכ] 13ויאכלו, א״ר תנחום בר חנילאי לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם, ואכלו סלקא דעתך, אלא אימא נראו כמו שאכלו ושתו. (ב״מ פו:)
[קכא] 14ויאכלו, מי הוא שעשה חסד עם מי שלא היו צריכין, אברהם עם מלאכי השרת, כתיב והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו וכי אוכלין היו, א״ר יודן נראין כאוכלין ושותין וראשון ראשון מסתלק, ומה פרע הקב״ה לבניו, המן ירד להם והבאר עולה להן והשליו מצוי להם וענני כבוד מקיפין אותם ועמוד הענן נוסע לפניהם, והרי דברים ק״ו ומה אם מי שעושה חסד עם מי שאינו צריך לחסד פרע הקב״ה לבניו, מי שעושה חסד עם מי שצריך עאכ״ו. (ויק״ר לד ח)
[קכב] 15ויאכלו, כל האומר לא אכלו מלאכי השרת אצל אברהם אבינו לא אמר כלום, אלא בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טורח שטרח פתח הקב״ה את פיהם ואכלו שנאמר והוא עומד עליהם וגו׳. (תנדבא״ר פי״ג)
[קכג] 16ויאכלו וגו׳, כשביקש הקב״ה לכתוב אותם להם שנית [התורה] לא היו המלאכים מניחים אותו, אומר להם הקב״ה אתם הם שמקיימים את התורה, תינוק הגמול בישראל מקיימה יותר מכם, יוצא מבית הספר אם היה לו לאכול בשר וחלב, אפשר לו לאכול חלב עד שירחץ ידיו מן הבשר, ואתם כשנשלחתם אצל אברהם הביא לפניכם בשר וחלב כאחת ואכלתם, שנאמר ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. (פס״ר סוף פכ״ה)
[קכד] 17ויאכלו, הראויים לאכילה אכלו שהרי אברהם וישמעאל וענר ואשכול וממרא היו בישיבה עמהן. (מדרה״ג)
1. המעולה, שבחמאה אחד ממאה בחלב, הקיבר, כלומר הגרוע.
2. בבא מציעא דף פז. מובא לעיל מאמר צ. ועי׳ בבאור וצרף לכאן, תנחומא וירא יג. פרקי דר״א פל״ו, ובמדרש אגדה ויש אומרים שאף לחם היה שמה שדרך העולם אינו שיזכור את הלחם, ועי׳ ברב״ח כאן.
3. קמא קמא דמטיא, ראשון שמגיע לאכול שנגמר בישולו (רש״י) תחלת המאמר וסופו לעיל מאמר ק. ובגמ׳ פריך מקרא זה על הא דדרשינן מקרא בן בקר רך וטוב דעשה עבורם ג׳ פרים דהרי בקרא מפורש ובן הבקר משמע רק אחד, ע״ז תי׳ קמא קמא דמטיא כו׳ ומובא בפירש״י כאן, ועי׳ לקמן מאמר קכג. מ״ש רעבעה״ת לדייק מלשון רש״י קמא קמא כו׳ ותמוה דהמקור הוא בגמ׳ לפנינו והכוונה לתרץ קושיא הנ״ל ואולי מכללא נשמע גם לענין בשר בחלב ועי׳ בתוס׳ בהד״ז.
4. כ״ה במדרש הבאור ואור האפלה, ובלק״ט מיכן שבתחלה ראוי להביא מיני חלב ואח״כ תבשיל של בשר, ובש״ט מביא דבריו ומוסיף סימן לדבר יצירת העובר, שנא׳ הלא כחלב תתיכני ואח״כ עור ובשר תלבישני וגו׳ (איוב י, יא) ויתן לפניהם בזה אחר זה, ובמדרש אגדה, ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה, הביא חלב תחלה ואכלו ואחר כך הביא בשר ואכלו על הסדר של מקרא, ובס׳ הפרדס לרש״י קסד. ומותר לאכול בשר אחר כחל ואחר חלב, ממה נפשך אם בשר הוא הרי אוכל בשר אחר בשר ואי חלב הוא הרי אוכל בשר אחר חלב במדיח ומקנח, וסמך יש מן התורה, ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה, הכי משמע ויקח חמאה וחלב והדר ובן הבקר, אבל קינוח בעי בפת ובמים.
5. לעיל מאמר נד. ולקמן מאמר קיג, קטו. ויק״ר לד. ובמדרש הגדול שמות יב, א. ומובא במכלתא דרשב״י ר׳ יהושע בן קרחא אומר וידבר אלהים אל משה (שמות יב, א.) א״ל הקב״ה למשה לא היו ישראל ראויין לתת להן מן במדבר אלא רעב וצמא ערום ועריה, אבל מה אעשה שמשלים אני להם שכר אברהם אוהבי שעשה לפני מלאכי השרת שנא׳ והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו, וכ״ה באו״מ כ״י ח״א בשנוים, ודרש אחר איתא במדרש משלי פ״ל יג. כי מיץ חלב יוציא חמאה (משלי ל, לג.) זה אדום שלא זכה למלכות אלא בזכות אברהם שנאמר ויקח חמאה וחלב.
6. לקמן מאמר קיד, קטו. ולעיל מאמר נה.
7. לעיל מאמר נו.
8. לעיל מאמר קיג. במדרש הגדול בשלח יד, כב. ובמכלתא דרשב״י שם ד״א לא ימוש כו׳ ר׳ מאיר אומר הרי הוא אומר באברהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו לפיכך הקדים להן הקב״ה שבעה ענני כבוד, ועי׳ ילקוט שמעוני חלק א׳ רמו רכח.
9. יצא ידיהם, קודם שיצא ידי חובתו עמהם להכניסם להאכילם ולהשקותם כו׳ (מת״כ), ובמנח״י הגי׳ עד שלא יצאו ידיהם, ובפי׳ ב״ר ידי חובתן נצבים עליו אימתן מוטלת על אברהם ומשיצאו ידי חובתן והוא עומד עליהם אימתו מוטלת עליהם כו׳, ועי׳ בשכ״ט.
10. מאמר זה מובא גם ברבעה״ת בשם מדרש, ערובי תבשילין פירוש תבשילין מעורבין שלא היה אוכל בשר בחלב, מובא לקמן מאמר קכג. ועי׳ בס׳ חצי מנשה פ׳ וירא.
11. עי׳ לעיל מאמר קטו.
12. מובא בילק״ש ח״א רמז רנו.
13. ב״ר מ״ח, שמו״ר מ״ז ה. במדב״ר פ״י ו. קה״ר ג, יד. תנחומא וירא יא. ולקמן מאמר קכא, קכג. בב״ר שם, מתלא אמר עלת לקרתא הלך בנימוסא למעלה שאין אכילה עלה משה ונדמה להם, ואשב בהר מ׳ יום כו׳ למטה שיש אכילה ושתיה והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו, וכי אוכלין אלא היו נראין כאוכלין ראשון ראשון מסתלק. ועי׳ זח״א קב, קמד. וברבעה״ת כאן.
14. לעיל מאמר קכ. בבאור, ומובא במדרש גדול וגדולה בשנוים.
15. מובא בתוס׳ ב״מ פו: וברקאנטי.
16. במדרש תהלים פ״ח בסגנון אחר, וכשעלה משה לקבל פעם שניה את הלוחות אמרו מלאכי השרת רבש״ע והלא אתמול עברו עליה כו׳ אמר להם הקב״ה בכל שעה קטיגורין ביני ובין ישראל והלא אתם כשירדתם אצל אברהם אכלתם בשר בחלב שנ׳ ויקח חמאה וחלב ובן הבקר, ותינוק שלהם כשהוא בא מבית רבו ואמו נותנת לו פת ובשר וגבינה והוא אומר לה היום למדני רבי לא תבשל גדי בחלב אמו לא מצאו לו מענה. וברבעה״ת כאן, ויקח חמאה וחלב מלמד שהאכילם בשר בחלב וכשרצה הקב״ה ליתן תורה לישראל אמרו המלאכים תנה הודך על השמים, אמר להן כתיב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו ואתם כשירדתם למטה אכלתם בשר בחלב שנא׳ ויקח חמאה וחלב, מיד הודו להקב״ה והיינו דכתיב כפ׳ כי תשא כי על פי הדברים האלה כרת וגו׳ וכתיב לעיל מיניה לא תבשל גדי בחלב אמו, ומדרש זה חולק על מדרש אחר קיים אברהם אבינו ע״ה אפי׳ ערובי תבשילין, פירוש תבשילין מעורבין שלא הי׳ אוכל בשר בחלב גם לא בשר ואח״כ חלב, אלא חלב ואח״כ בשר דכתיב ויקח חמאה, חמאה וחלב והדר בן הבקר אשר עשה, וכן נמי פירש״י קמא קמא דתקין אמטי ואייתי לקמייהו, ועי׳ לעיל מאמר קי. מה שכתבתי לתמוה על סוף דבריהם, ועי׳ בחזקוני כאן ולעיל מאמר קיז. ובשטמ״ק בכורות ו: איתא וחלב בהמה טהורה מנ״ל דשרי וא״ת אמאי לא ילפינן מדכתיב גבי אברהם ויקח חמאה וחלב ובודאי לא האכילם איסור דקיים אברהם אבינו כל התורה כולה ואומר ר״י ז״ל דהוי סבור שהם בני נח ולא נצטוו על כך כי אין זה משבע מצות בני נח שקבלו עליהם, ואף בירושלמי משמע דאכלו בשר בחלב דקאמר שאמר להם הקדוש ברוך הוא כשבקשו שתנתן להם התורה אין אתם ראויים לקבלה שמיד שתינוק בא מבית הספר מביאין לו חלב ואוכל מביאין לו בשר ונוטל ידיו אבל אתם אכלתם בשר בחלב כדכתיב ויקח חמאה וחלב, תוס׳ חיצוניות. ובירושלמי שלנו ליתא, וזה הוא קצת בסגנון אחר מהמדרשים הנ״ל ועיי״ש ברי״ט אלגזי, ועי׳ בחזקוני, ובתוס׳ בהד״ז.
17. לעיל מאמר קב. וכ״כ הרבנו בחיי.
וּנְסֵיב שְׁמַן וַחֲלַב וּבַר תּוֹרֵי דַּעֲבַד וִיהַב קֳדָמֵיהוֹן וְהוּא מְשַׁמֵּישׁ עִלָּוֵיהוֹן תְּחוֹת אִילָנָא וַאֲכַלוּ.
He took butter, milk, and the calf he had prepared, and set it before them. He served them under the tree, and they ate.

וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ
וּנְסֵיב שְׁמַן וַחֲלַב וּבַר תּוֹרֵי דַּעֲבַד וִיהַב קֳדָמֵיהוֹן וְהוּא מְשַׁמֵּישׁ עִלָּוֵיהוֹן תְּחוֹת אִילָנָא וַאֲכַלוּ
א. ״חֶמְאָה וְחָלָב״ – ״שְׁמַן וַחֲלַב״, וכן תיוב״ע ״בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה״ (שופטים ה כה) ״שְׁמַן דְּגוּבְנִין״ (שומן של גבינה). אבל ״חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן״ (דברים לג יד) מתורגם באונקלוס בתרגום מדרשי.
רמז להכנסת האורחים
ב. ת״א רומז להכנסת האורחים של אברהם באמצעות שני שינויים: [א] להלן ״והנה עֹמד על הגמלים״ (בראשית כד ל) תרגם ״וְהָא קָאֵים עִלָּוֵי גַמְלַיָּא״ אבל כאן ״והוא עֹמֵד עליהם״ – ״וְהוּא מְשַׁמֵּישׁ עִלָּוֵיהוֹן״, כדרשת חז״ל;⁠1 [ב] ״עֲלֵיהֶם״ – ״עִלָּוֵיהוֹן״ [ולא: עֲלֵיהוֹן כתרגומו הקבוע, כגון ״הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת״ (במדבר ח ז) ״אַדִּי עֲלֵיהוֹן״] מלמד שהם יושבים תחת העץ והוא עומד גבוה מהם ומשמש אותם. השינוי נרשם בשתי הערות מסורה.⁠2
1. קידושין לב ע״ב: מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק שהיו מסובין בבית משתה בנו של רבן גמליאל, והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם... אמר לו רבי אליעזר: מה זה, יהושע, אנו יושבין ורבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו? אמר ליה: מצינו גדול ממנו ששמש, אברהם גדול הדור היה, וכתוב בו: והוא עומד עליהם! (על פי ״נפש הגר״). להוראת מְשַׁמֵּישׁ ראה ״יַעַרְפוּ טל״ (דברים לג כח) ״יְשַׁמְשׁוּנוּנוּן בְּטַלָּא״.
2. קליין מסורה עמ׳ 51, 52. ״עָלָיו דמתרגם עִלָּווֹהִי ד׳ באוריתא: נצבים [עליו] (פסוק ב), נצב [עליו] (בראשית כח יג), ויעל מעליו (בראשית לה יג) הנצבים [עליו] (בראשית מה א)״; ״עֲלֵיהֶם דמתרגם עִלָּוֵיהוֹן ג׳ באוריתא: והוא עומד (פסוקנו), וענן ה׳ [עליהם] (במדבר י לד), ועננך [עֹמֵד עֲלֵהֶם] (במדבר יד יד)״. וראה גם יא״ר, ״נתינה לגר״ וביאורנו להלן ״וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם״ (בראשית כד ל). אבל הצעת ״מרפא לשון״ רחוקה [מ״ם מתחלפת בבי״ת באותיות בומ״ף. ושיעור עֹומֵד – עוֹבֵד. ותרגם לשון שימוש ולא פולחן כפי הנאות לעניין].
ונסב ליבאא וחלב ובר תוריה די עבד ושוי קדמיהון והוא הוה קיים עליהוןב תחות אילנא והוון מתחמין היך אכלין והיך שתין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ליבא״) גם נוסח חילופי: ״לווי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קיים עליהון״) גם נוסח חילופי: ״קאם מעלוויהון״.
ונסיב לווי שמין וחלב ובר תורי דעבד עולימא תבשילין וסדר קדמיהון כאורח הילכת בריית עלמא והוא משמש קדמיהון ואינון יתבין {תחות אילנא}⁠א ודמי ליה כאילו אכלין.
א. חסר בכ״י לונדון.
and he took rich cream and milk and the calf which the young man had made into prepared meats, and set them before them, according to the way and conduct (hilkath) of the creatures of the world; and he served before them, and they sat under the tree; and he quieted himself (to see) whether they would eat.
[יד] וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא הַמְעֻלֶּה אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בֶּחָלָב, וְהַבֵּינוֹנִי אֶחָד מֵאַרְבָּעִים, וְהַקִּבָּר אֶחָד מֵעֶשְׂרִים. רַבִּי יוֹנָה אָמַר הַמְעֻלָּה אֶחָד מִמֵּאָה, בֵּינוֹנִי אֶחָד מִשִּׁשִּׁים, וְהַקִּבָּר אֶחָד מֵעֶשְׂרִים. וּפַת הֵיכָן הִיא, אֶפְרַיִם מַקְשָׁאָה תַּלְמִידוֹ דְּרַבִּי מֵאִיר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אָמַר פִּירְסָה נִדָּה וְנִטְמֵאת הָעִסָּה. רַבָּנָן אָמְרֵי אֲפִלּוּ פַּת הֵבִיא לִפְנֵיהֶם, מָה אִם דְּבָרִים שֶׁלֹא אָמַר הֵבִיא לִפְנֵיהֶם, דְּבָרִים שֶׁאָמַר לָהֶם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם – הָכָא אַתְּ אָמַר וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם, וּלְהַלָּן אָמַר: נִצָּבִים עָלָיו (בראשית י״ח:ב׳), אֶלָּא עַד שֶׁלֹא יָצָא יְדֵיהֶם נִצָּבִים עָלָיו, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא יְדֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם, אֵימָתוֹ מֻטֶּלֶת עֲלֵיהֶם, מִיכָאֵל מִרְתַּת, גַּבְרִיאֵל מִרְתַּת. רַבִּי תַּנְחוּמָא מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי אָבוּן בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר, מַתְלָא אֲמַר, עֲלַת לְקַרְתָּא הֲלֵךְ בְּנִימוּסָהּ, לְמַעְלָה שֶׁאֵין אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, עָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם וְלֹא אָכַל, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי (דברים ט׳:ט׳), אֲבָל לְמַטָּה שֶׁיֵּשׁ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ, וְכִי אוֹכְלִין הָיוּ, אֶלָּא נִרְאִין כְּאוֹכְלִין, רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן מִסְתַּלֵּק.
ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה1הביא חלב תחלה ואכלו, ואחר כך הביא בשר ואכלו, על הסדר של מקרא. ולמה לא זכר באותה שעה לחם, 2לפי שבאותה שעה פירסה שרה נדה, ונטמאת העיסה ולא הביא לחם, 3לפי שאברהם היה אוכל חולין בטהרה. 4ויש אומרים שאף לחם היה שמה שדרך העולם אינו שיזכור את הלחם.
והוא עומד עליהם – והקב״ה כן עשה שפרע לבניו, שנאמר וה׳ הולך לפניהם יומם וגו׳ (שמות י״ג:כ״א), וכתוב אחד אומר אלהים נצב בעדת אל (תהלים פ״ב:א׳).
ויאכלו5וכי המלאכים היו אוכלים או שותים, אלא נראין כאוכלים, ומכאן למדנו שאין משנים מן המנהג, שהמלאכים שאינם אוכלים ושותים באו אצל בני האדם ונראים כאוכלים, ומשה רבינו עליו השלום שעלה לרקיע אצל המלאכים, לא אכל ולא שתה כל הימים אשר היה שם ביניהם.
1. הביא חלב תחלה. בלקח טוב מיכן שבתחלה ראוי להביא מיני חלב ואח״כ תבשיל של בשר.
2. לפי שפירסה נדה. ב״מ פ״ז ע״א, ב״ר פמ״ח, ילקוט רמז פ״ב, פדר״א פל״ו, ולק״ט ורש״י עה״ת.
3. לפי שאברהם היה אוכל חולין בטהרה. ב״מ שם.
4. ויש אומרים שאף להם היה שם. ב״ר שם.
5. וכי המלאכים היו אוכלים. ב״מ פ״ו ע״ב, ורש״י עה״ת.
ת֗ם אכ֗ד סמנא ולבנא ואלעג֗ל אלד֗י אצלחה וג֗על ד֗לך בין ידיהם והו ואקף אמאמהם תחת אלשג֗רה פאכלו.
אחר כך לקח חמאה וחלב ואת העגל שהכין, ושם את זה לפניהם, והוא עומד לפניהם תחת העץ, והם אכלו.
ומלת ויאכלו מתפרשת בשני אופנים:
א. לשון כלוי, כמו: ואכלת את כל העמים; ארץ אוכלת יושביה; וחרב תאכל בשר. והכילוי הוא בשריפה, כמו שנאמר בספור על גדעון, אף על פי שהיה אדם: וישלח מלאך י״י את קצה המשענת וגו׳ ותעל אש מן הצור ותאכל וגו׳.
ב. מלת ויאכלו מכוונת לאותם מן החבורה שהם בני אכילה, כי אברהם וישמעאל והנערים היו נוכחים שם. ושמוש לשוני זה מצוי הרבה במקרא:
שכן אמר בענין עכן: וישרפו אותם באש ויסקלו אתם באבנים; סקלו את הראוי לסקילה.
וכן כתוב והיה כנור ונבל ותוף וחליל ויין משתיהם – הראוי לשתיה מהדברים הנזכרים,
וכן אמר: הבאים מהשבי בני הגולה הקריבו עולות... צפירי חטאת שנים עשר הכל עלה לי״י. והרי גם חטאות היו שם, אלא הראוי לעולה עולה.
וכן אמר: למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו, רצונם לומר הראויים למיתה, כי האדמה אינה מתה.
ולקו׳ ויאכלו תכ׳ריג׳אן אחדהמא אפנא כקו׳ ואכלת את כל העמים. ואיצ׳א ארץ אוכלת יושביה ואיצ׳א וחרב תאכל בשר. פיכון אלאפנא אחראקא כמ׳ קיל פי קצהֵ גדעון, ועלי אנה אנסאן, וישלח מלאך יי את קצה המשענת אשר בידו ויגע בבשר ובמצות ותעל האש מן הצור ותאכל את הבשר ואת המצות. ואלאכ׳ר אן יכון אראד בקול ויאכלו מן יצלח ללאכל ואלאסתעמאל פי אלמקרא כת׳יר אד׳ קאל ען עכן וישרפו אתם באש כל שי ומא כאן מצלחא וכמא קאל והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם מא צלח אן ישרב מן אלמד׳כורין וכק׳ הבאים מהשבי בני הגולה הקריבו עלות צפירי חטאת י״ב הכל עלה ליי ופי מא בינהם חטאת ולכנה יעני מן צלח מן ד׳לך ללעולה, וכק׳ איץ׳ למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו מא יצלח אן ימות הו אלרג׳אל, לא אלריאץ׳.
ויקח חמאה וחלב – ולחם לא הביא, לפי שפרסה שרה נדה, שחזר לה אורח כנשים אותו היום, ונטמאת העיסה.⁠א
חמאה – שומן החלב שקולטין מעל פניו.⁠ב
ובן הבקר אשר עשהאשר תיקן, קמא קמא שתיקן דמטא אייתו קמייהו.
ויאכלו – נראו כמי שאכלו, מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג.
א. בכ״י ויימר 651 מופיע כאן כתוספת: ״וא׳ע׳פ׳י שסמוך לה כת׳ חדל להיו׳ לשר׳, אין מוקד׳ ומאוחר בתור״. התוספת מופיעה בדפוס אלקבץ. התוספת חסרה בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, פירנצה III.3, פריס 155.
ב. כן בכ״י ליידן 1, פריס 155. ״חמאה... פניו״ חסר בכ״י פירנצה III.3, ויימר 651.
ויקח חמאה וגו'‏ AND HE TOOK חמאה, ETC. – but he did not bring bread, on account of Sarah becoming menstruant; as the 'way of women' returned to her that day, and the dough became impure (Bava Metzia 87a).
חמאה is the fatty part of milk which is skimmed off its surface.
ובן הבקר אשר עשה literally, AND THE CALF WHICH HE HAD MADE – i.e. prepared. Whatever was ready first he brought and placed before them.
ויאכלו AND THEY DID EAT – They appeared to be eating: from this we may learn that a man should not act differently from the prevalent custom (Bava Metzia 86b).
ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה1מיכן שבתחלה ראוי להביא מיני חלב ואח״כ תבשיל של בשר. 2ופת היאך לא זכר. 3א״ר אפרים מקשאה תלמידו של ר׳ מאיר משום ר׳ מאיר מלמד שפירסה נדה ונטמאת העיסה. רבנן אמרי הביא פת ולא הוצרך לומר. ומה אם דברים שלא אמר להם הביא לפניהם. דברים שאמר להם על אחת כמה וכמה. 4שהרי הצדיקים אומרים מעט. ועושין הרבה. דכתיב ואקחה פת לחם ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה.
והוא עומד עליהם – לפיכך זכו בניו אלהים נצב בעדת אל (תהלים פ״ב:א׳).
תחת העץ – תחת האשל.
ויאכלו5נראין כאוכלין. ראשון ראשון מסתלק.
1. מיכן שבתחלה ראוי להביא מיני חלב. הכוונה שאברהם קיים כל התורה אפי׳ ע״ת. לכן הקדים חלב לבשר.
2. ופת היאך לא זכר כו׳. ב״ר פמ״ת. ילקוט רמז פ״ב. ב״מ דף פ״ז ע״א.
3. אמר ר׳ אפרים. בכ״י פלארענץ ובגמרא ומדרש שם אמר אפרים.
4. שהרי הצדיקים. ב״מ פ״ז ע״א. ותנחומא וירא הי׳ ד׳.
5. נראין כאוכלין ראשון ראשון מסתלק. ב״ר שם. וב״מ פ״ו ע״ב ורש״י עה״ת. וילקוט שם.
ויקח חמאה וחלב – אחר כך ובן בקר אשר עשה אותו ישמעאל תבשילין, מכאן שמתחלה ראוי להביא מיני חלב, ואח״כ מיני בשר, סימן לדבר יצירת העובר, שנאמר הלא כחלב תתיכני, ואח״כ עור ובשר תלבישני (עצמות) [ובעצמות] וגידין תסוככני (איוב י יא):
ויתן לפניהם – בזה אחר זה, והלחם לא הוצרך לומר, והלא דברים ק״ו, ומה חמאה ובשר שלא אמר להם הביא לפניהם, פת שאמר להם על אחת כמה וכמה, שהרי הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה:
והוא עומד עליהם – עד שלא יצא ידיהן כתיב נצבים עליו, (פסוק ב), לאחר שיצא ידיהן כתיב והוא עומד עליהם, שהיו מרתתין מלפניו, וכן אתה דורש בהוציאו כל איש מעלי (בראשית מה א) שלא יכול להתוודע ברית מילתו לפני מצרים. וכן ויבאו בני אלהים להתיצב על ה׳ (איוב א ו) שהיה יום הדין והיו הסניגורין והקטיגורין עומדין לפניו, ועדיין לא יצאו ידיהן, ולכך כתיב ויאמר ה׳ אל השטן מאין תבוא (איוב א ז), וכל הענין, וכל צבא השמים (עומדין) [עומד] עליו (מלכים א כב יט), שהיו מלמדין עליו קטוגורין על אחאב, ועדיין לא יצאו ידיהן, ולכך כתיב מי יפתה את אחאב (שם שם כ), ישמע חכם ויוסיף לקח:
תחת העץ – זה האשל:
ויאכלו – נראין כאוכלין וראשון ראשון מסתלק, וכל כך למה, כדי ללמוד דרך ארץ להתנהג בעיר כנמוס בני העיר, שהרי משה עלה למרום שאין שם אכילה ושתי׳ ועשה ארבעים יום וארבעים לילה בלא אכילה ושתי׳, ואלו שבאו למקום בני אדם הראו עצמן אוכלין ושותין, ליפות כחו של אברהם, ושלא להקפיח שכר יציאותיו:
עומד עליהםא – כשאיש יושב ואחדב עומד, קורהו עומד עליו.⁠1 וכן: ואראה את אדניג יושב על כסא {וגו׳} שרפים {עמדים} ממעל לו (ישעיהו ו׳:א׳-ב׳), וכן במיכה:⁠ד וכל צבא השמים עמדה עליו מימינו ומשמאלו (מלכים א כ״ב:י״ט).
ויקח חמאה וחלב – לפי פשוטו של מקרא, לא הוצרך לפרש שהביא את פת לחם על השלחן, אלא התוספת שלא אמר להם הוצרך לומר שהביא. הבאת פת על השלחן אינו חידוש, אבל החמאה והחלב והבשר שאינו מזומן לכל האורחים הוצרך לפרש.
תחת העץ – אילנות שבפרדס.⁠2
1. השוו רשב״ם דברים ד׳:י״א.
2. השוו רשב״ם בראשית כ״א:ל״ג.
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין), ד״ה ״עומד״ קדם לד״ה ״ויקח״.
ב. רוזין תיקן ל: ואחר.
ג. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): ראיתי י״י.
ד. בפסוקים במלכים א כ״ב כתוב ״מיכיהו״, וכן ברשב״ם (כ״י מינכן 5) בראשית א׳:כ״ו. אולם, בדברי הימים ב י״ח:י״ד כתוב ״מיכה״, וכן מופיע גם ברש״י (בכ״י) ור״י בכור שור בראשית א׳:כ״ו, ובר״י קרא מלכים א כ״ב.
ה. בכ״י: עומדים.
'Omed HE WAS STANDING OVER THEM: The phrase, '-m-d 'al, always implies that one sits while another stands. Similarly (Is. 6:1-2), "I beheld my Lord seated on his throne ... Seraphs stood over ('omedim mimma'al) Him,⁠" and, in Micaiah's vision (I Kings 22:19), "[I saw the LORD seated upon his throne] with all the host of heaven standing over Him ('omedim 'alav) to His right and to His left.⁠"1
Vayyiqqah HE TOOK CURDS AND MILK: Following the plain meaning of Scripture, it was not necessary for the text to state explicitly that he brought the bread [that he had promised in vs. 5]⁠2 to the table.⁠3 The text needs to enumerate only those things that he brought in addition to that which he promised. That he brought bread to the table is self-understood. That he brought curds, milk and meat – not the usual fare for guests – has to be stated explicitly.
Tahat UNDER THE TREE: The fruit-trees of the orchard.⁠4
1. Bereshit Rabbah 48:14 understood '-m-d 'al as implying superiority. Rashbam disagrees and argues well that the phrase is standardly used when one sits and another stands to minister.
2. Rashi explains the fact that no bread is delivered, although promised, by citing a midrash (BM 87a) according to which the bread could not be served because it became impure when touched by Sarah, whose menstrual period had miraculously returned when the men/angels had arrived. Rashbam disagrees and says that bread was delivered, although not mentioned.
Rashbam was not the first to argue against this midrash. See LT and one opinion in Bereshit Rabbah 48:14.
3. Rashbam's description of this outdoor meal, under a tree, taking place "at a table,⁠" seems inappropriate and perhaps anachronistic.
4. LT attempts to identify this tree with the 'eshel of Abraham, mentioned in 21:33. Rashbam emphasizes that the reference is not to any specific tree.
חמאה וחלב – ואחר כך בן הבקר, שלא לאכול החלב אחר הבשר, כי שומר מצות היה אברהם אבינו.
חמאה וחלב – BUTTERFAT AND MILK – and [only] afterwards the calf, so as not to eat the milk after the meat, because Avraham our patriarch kept the commandments.
ויקח חמאה וגו׳ – לחם לא היה צריך להזכיר כי הוא ראשית הסעודה. (כ״י וינה 23)
ויקח – הוא בעצמו, וכן ויתן, ונתן לפניהם חמאה וחלב ובן הבקר – שיאכלוא מאיזה שירצו או מהכל. ולא היה צריך לזכור הלחם, כי ידוע הוא כי הלחם הביא לפניהם תחלה, כי אפילו לפחות שבאורחים יתנו לחם לפניו, כל שכן לאלה שנראו לו כאנשים נכבדים. ועוד שהרי הכין הלחם, כמו שאמר ועשי עגות, אלא זכר הדברים שהביא לפניהם ללפתן, וגם כן לא זכר יין.⁠ב
אשר עשה – אשר תקן על ידי הנער.
והוא עומד – כתרגומו.
עליהם – לפניהם, כמו נצבים עליו (בראשית י״ח:ב׳), עומדים ממעל לו (ישעיהו ו׳:ב׳).
ויאכלוג – כן נראה לו הכל במראה הנבואה.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״שאכלו״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״אלא זכר הדברים... זכר יין״.
ג. כן בכ״י פריס 193, מינכן 28. בכ״י מוסקבה 495: ״ואפילו״.
ויקח, he, personally.
ויתן, he placed before them butter and milk as well as the young calf. He offered them the choice to eat either dairy or meaty. There was no need to mention the bread as it is understood that he first brought them the bread. After all, the very minimum one can serve guests is bread. When one entertains guests who appear to be distinguished people one most certainly does not fail to offer them bread first. Besides, the Torah had already mentioned that he prepared the bread in the guise of uggot, cakes. There was also no need to mention that he served them wine, another, staple at all meals.
אשר עשה, by means of his servant.
והוא עומד, as explained by Onkelos, i.e. he served them in the capacity of waiter.
עליהם, the word is used in the same sense already in (2).
ויאכלו, this is how it appeared to him. All this was part of his prophetic vision.
ויקח חמאה וחלב – אמר המורה: ולחם לא הביא שפירסה נדה וא״ת והכתיב לקמן חדל להיות לשרה ארח כנשים ומן הבשורה שבשרו המלאכים פירסה נדה. י״ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה אבל זהו תימה דאמרינן נדה קוצה לה חלה.
[הגהה: ור׳ צדקיה בר׳ אברהם מצא לחכמי צרפת שתירצו: הא דאמר נדה קוצה לה חלה בחלת האור ולכך לא הביאה הלחם שאברהם אוכל חולין בטהרה.]
ויקח חמאה וחלב – רבנן אמרי: אפילו פת הביא לפניהם. ומה אם דברים שלא אמר להם הביא לפניהם, דברים שאמר להם על אחת כמה וכמה.
ואף על פי שאין ראיה לדבר, לאכול גבינה קודם בשר ולא בשר קודם גבינה, זכר לדבר: ויקח חמאה וחלב והדר ובן הבקר.
ובן הבקר – לפי פר״ש היה לו לכתוב: ובני הבקר, אלא היינו שפר״ש לאלתר קמא קמא שתקן אייתי קמייהוא וכו׳, ולשלשה פרים שהכין להם קאי, וכן הפירוש: כל פר שהיה מתוקן מתחילה הביא תחילה לפניהם, כדאיתא בהשוכר את הפועלים.
ויאכלו – נמצא באגדה שאכלו, וזהו ששנו רבותינו: שאמר להם הקב״ה למלאכים: תינוק הגמול בבית ישראל משמרה יותר מכם, שאכלתם בשר בחלב.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסר: ״אייתי קמייהו״.
ויקח חמאה וחלב, (meanwhile) "he took butter and milk;⁠" our Rabbis (in B'reshit Rabbah 48,9) state that it is understood that Avraham also served them bread, seeing that he served them things he had not even promised. Although we have no proof for the fact, as one does not usually eat cheese when expecting to be served meat shortly thereafter, and not in the reverse order, the order in which the Torah lists the menu makes this a plausible assumption.
ובן הבקר, "and the calf;⁠" according to Rashi, the Torah should have written "and the calves;⁠" (pl) some commentators justify the use of the singular by pointing out that Avraham started serving as soon as the first calf was ready to be served. The three lads whom Avraham had charged with these tasks did not all work at the same speed.
ויאכלו, "they ate;⁠" according to the Talmud, which says the angels had been told by God to behave on earth as do the earthlings, we may understand this literally. According to the aggadah, they pretended to eat in order to make Avraham feel that he had fulfilled the virtue of being hospitable. Concerning the first interpretation, God is supposed to have criticised the angels that even babies are more discriminating than they, as babies who have been circumcised refrain from eating meat and make do with milk. (Based on Pessikta rabbati at the end of this Parshah.)
ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה – פר״ש (ד״ה ויקח חמאה וחלב) והלחם נטמא לפי שפרסה נידה. ותימ׳ והא כת׳ חדל להיות לשרה אורח כנשים (בראשית יח:יא). י״ל דהכי פי׳ חדל אברהם להיות משמש עמה לפי שלא היתה לה אורח כנשים זקינות שאינן רואות. כי היא היתה רואה.
ויקח חמאה וחלב ובן הבקר – ע״כ י״ל שהיו אוכלין כסדר חמאה וחלב וא⁠[ח]״כ בן הבקר. וכך הביאם לפניהם זה אחר זה.
לעיל (בראשית יח:ה) ואקחה פת לחם – קצת הלשון תימה דהוה ליה למימר קחו פת לחם. אלא רמז כאן דבעל הבית בוצע (ברכות מו.). מה״ר יוסף כהן.
חמאה וחלב – יש להביא ראיה מכאן דחלב מותר מן התורה באכילה. דאם לא כן והלא אברהם שמר כל התורה (יומא כח:). וצ״ע לקמן בפרשת ראה (???). לוי.
ויאכלו – נראה כמו שאכלו (בבא מציעא פו:). וי״מ דממש אכלו שלא לשנות מן המנהג (עי׳ תוספות בבא מציעא פו: ד״ה נראין שהביא מסדר אליהו רבה). מצאתי בירושלמי (פסחים ד:ג, עבודה זרה א:ו) כשם שקונסין על ההלכה כך קונסין על המנהג.
ויקח חמאה וחלב וגו׳ – פירש״י ולחם לא הביא לפי שפירסה שרה נדה, וקשה הלא כתיב בסמוך חדל להיות לשרה וגו׳, וי״ל דה״פ חדל להיות לשרה אורח כנשים זקנות דאיירי בי׳ קרא באמרו זקנים באים בימים כלומר דאלו שאר זקנות אין רואות עוד ואלו היא ראתה שפירסה נדה בו ביום ושיעור הכתוב הוא כך ואברהם ושרה זקנים וגו׳ ואעפ״כ חדל וגו׳ והדרך האמתי הוא זה.
ויקח חמאה וחלב ובן הבקר – ואילו הלחם לא הביא ודרשו רז״ל בזה שרה אמנו פרסה נדה ואברהם אבינו אוכל חולין בטהרה היה ולפיכך לא הביא הלחם.
ויש לשאול בזה כי אם היה אברהם אוכל חולין בטהרה לא היה זה חובה על שאר בני אדם ואולי כוונת החכמים שלא רצה להאכילם ממה שלא הורגל הוא לאכול ממנו. והנכון לפרש כי היה זה מפני אסור חמץ ולפי שהיה אברהם אוכל חולין בטהרה סלקה את ידיה מן העיסה, ואברהם חשש לאסור חמץ שהרי זמן הפסח היה וזהו שהזכיר כאן עגות לושי ועשי עגות. ובענין לוט הזכיר מצות כדי להשלים בין שניהם עגות מצות, והנה כל התורה כולה רמזים ומה שחסר כאן גלה כאן, וכן תמצא כיוצא באלו ענינים הרבה במקומות רבים מן התורה.
ויאכלו – ע״ד הפשט הראוים לאכילה זה ישמעאל ושאר בני ביתו של אברהם, וכמוהו (ישעיהו ח׳) והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם. אין התוף והחליל ראוים לשתיה עם היין, אלא התוף והחליל ראוים לנגן והיין לשתות, וע״ד המדרש ויאכלו נראה כמי שאכלו שהיה הבשר ראשון ראשון מסתלק, והוא כענין שכתוב (שופטים ז׳:י״א) וישלח מלאך ה׳ את קצה המשענת אשר בידו ויגע בבשר ובמצות ותעל האש מן הצור ותאכל, הדבר המסתלק והכלה קרוי אכילה מלשון (דברים ל״ב:מ״ב) וחרבי תאכל בשר, (שם ל׳) ואכלת את כל העמים.
ודע כי כלל הפרשה הזאת יש שסוברים אותה במראה הנבואה וחושבים להכריח הענין בטענה שאין אדם משיג לראות המלאכים בעין הבשר כי אם במראה. ולפי השגתם המשיג הסברא הזאת לא לשה שרה עגות גם אברהם לא עשה בן הבקר אבל היה במראה הנבואה, גם נצטרך לומר בלוט שעלה במדרגת מעלת הנבואה, גם אנשי סדום שהכתוב מעיד שהיו רעים וחטאים, ואיך יתכן שיעלה לוט למעלת הנבואה, והקב״ה מנע הדבור מאברהם כל זמן שהיה לוט עמו, כענין שכתוב (בראשית י״ג:י״ד) וה׳ אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו. אבל עקר הפרשה הזאת בכללה היא כפשוטן של כתובים, וענין שרה ואברהם ולוט ואנשי סדום הכל כפשוטו ממש לא מראה נבואה, ואם לבך חוכך איך יושגו המלאכים לעיני הבשר כי אם במראה, זה אמת ויציב, כי ההרגשים א״א שישיגו המושכלים בחושיהם, והפרשה הזאת א״א ללמדה לשום משכיל אם לא ע״ד הקבלה, והוא שהמלאכים האלה נקראים בשם אנשים הכוונה בהם על כבוד נברא במלאכים, ומשכילי האמת יקראוהו מלבוש, כי הוא מלבוש לג׳ מעלות עליונות הנקראות אדם שהן מתלבשות במדה זו הנקראת מלבוש, ומשחרב בית המקדש נפלה מדה זו שהיא המלבוש.
וכבר ידעת כי הנפש היא נקראה אדם לא הגוף, כי הגוף אינו אלא מלבוש הנפש, וכן הכתוב מעיד (איוב י׳:י״א) עור ובשר תלבישני, באר כי הגוף הוא המלבוש והנפש שהיא האדם מתלבשת בו. ומה שנקראו אנשים בפרשה הזאת והוא הדין בשאר המקומות שבכל הכתובים שהמלאכים נקראים בשם אנשים, הכוונה בהם במלבוש הזה, ומה שהכתובים יכנום בשם אנשים מפני שהוא מושג לעיני הגוף לאותם שהם זכי הנפשות, וזהו ענין הפרשה שיקראם פעם אנשים ופעם מלאכים, מלאכים לפי שהיו מלאכים ממש, אנשים לפי שהם המלאכים הנקראים מלבוש, עשה אזנך כאפרכסת והתעורר להבין הענין הזה.
ועוד דע כי יש סוד בענין הפרשה דרך אחרת, והוא שהיו אנשים ממש ומלאכים ממש, והתבונן היטב כי קרא הכתוב המלאכים בשם אנשים בענין אברהם, ובענין לוט קראם מלאכים, ודרשו רז״ל הכא אתמר אנשים והכא אתמר מלאכים, הכא אתמר אנשים כשהיתה שכינה על גביהן, ולהלן אתמר מלאכים כשנסתלקה שכינה לבשו מלאכות, הוא שכתו להלן וילך ה׳, וכתיב ויבאו שני המלאכים סדומה.
ויש לך להתבונן כי אילו קראם בענין לוט מלאכים בלבד היה טעם המדרש הזה מספיק, אבל תמצא שקראם הכתוב בענין לוט פעם מלאכים ופעם אנשים, הוא שכתוב ויבאו שני המלאכים סדומה, וכתיב וישלחו האנשים את ידם ויביאו את לוט וגו׳, וכתיב ויאיצו המלאכים, ואחריו מיד ויחזיקו האנשים, מכל זה יש לך להתבונו כי זה מופת חזק שהיו אנשים ממש ומלאכים ממש ועשו כל מה שעשו מדעת המלאכים.
ומעתה יבאו הכתובים אמתיים כפשוטן בשם אנשים ובשם מלאכים, והגלוי והסתום בהם אמת. וזהו ענין הדבור בנחש ובאתון, והמשכיל יבין. והכונה בזה מה שדרז״ל בבבא מציעא פ׳ השוכר את הפועלים (ב״מ פ״ה), אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי, יומא חד ריש ירחא הוה נגה ליה יומא ולא אתא, אמר ליה מ״ט נגה ליה למר, אמר ליה אדמוקמינא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה וכן ליצחק וכן ליעקב. ולוקמינהו בהדי הדדי, סבר תקפנהו ברחמי ומייתו ליה למשיחא בלא זמניה, אמר ליה ויש דוגמתן בעה״ז, אמר ליה איכא רבי חייא ובניו. גזר רבי תעניתא אחתינהו לר׳ חייא ובניו אמר משיב הרוח אתא זיקא, אמר מוריד הגשם אתא מטרא, כי מטא למימר מחיה המתים רגש עלמא, אמרי ברקיע מאן גלי רזיא בעלמא, אליהו, אתיוה לאליהו ומחיוה שתין פולסי דנורא, אזל אדמי כדובא דנורא עאל בינייהו וטרדינהו, ולא אמרי מחיה מתים. והבן זה.
ויקח חמאה וחלב ובן הבקר, "he took butter, milk, and a young calf, etc.⁠" No mention is made of Avraham serving the bread. Our sages (Bava Metzia 87) use this to surmise that at that time Sarah became a menstruant, (although she had long ceased to be), and that since Avraham was in the habit of eating even ordinary food only if it could have been eaten by a priest in a state of ritual purity, he did not want to offer such food to his guests either.
Some people ask that seeing there was no halachic reason that Avraham should impose such restrictions on people other than himself, it seems unreasonable for him to not serve the very thing he had first said he would offer. These scholars suggest a different reason for Avraham not serving the bread. They claim it was the date on which Passover would occur in the future and that this was the reason he spoke of the bread in terms of עגות, cakes, i.e. unleavened cakes. Whereas in this instance the Torah spoke only of עגות, "cakes,⁠" the Torah completes the expression by adding the word מצות, "unleavened bread,⁠" when the same men arrive at Lot's home in Sodom the same evening (19,3) and the Torah reports that this is what Lot served these men. It is typical of the Torah to reveal hints of something here and there. Something not made clear in one part of the Torah can often be understood properly only when comparing two different sections of the Torah.
ויאכלו, "they ate.⁠" The plain meaning of the text is that the subject of the word are those who were in the habit of eating, i.e. Ishmael and the other members of Avraham's household. We encounter something similar in Isaiah 5,12 והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם "and their banquets consisted of lyre and lute, timbrel and flute and wine;⁠" it is obvious that people do not drink musical instruments such as the ones mentioned in that verse, but that these instruments provide only background music to the banquet whereas the wine is fit to drink.
A Midrashic approach: The word ויאכלו is not to be understood literally (Bereshit Rabbah 48,14); the angels appeared to eat seeing that the meat was the first thing to disappear. This was not unlike Judges 6,21 in an incident involving Gideon. We are told there: וישלח מלאך ה' את קצה המשענת אשר בידו ויגע בבשר ובמצות, ותעל האש מן הצור ותאכל את הבשר ואת המצות, "The angel of the Lord held out the staff that was in his hand, and touched the meat and the unleavened bread with its tip. A fire sprang up from the rock and consumed the meat and the unleavened bread.⁠" The term אכילה, "eating, consuming,⁠" is applied to matters which disappear. A classic example of such use of the word is found in Deut. 32,42 וחרבי תאכל בשר, "my sword will consume flesh.⁠" Another such example is also found in Deut. 7,16 ואכלת את כל העמים, "you will consume all the nations, etc..⁠"
There are conflicting views concerning the nature of this entire paragraph. Some (including Maimonides in his Moreh Nevuchim 2,42), hold that the entire story is merely a description of a prophetic vision which Avraham experienced. People who hold this view believe that human beings never see angels in the flesh but only experience visions of angels. According to the people who believe this, Sarah never baked any cakes for these angels, neither did Avraham prepare animals for slaughter and cook the meat. If we accept this view as a consistent approach, Lot never entertained any angels but instead attained the level of prophecy in order to see the kind of visions which resulted in his leaving Sodom at a crucial moment. We would even have to believe that the inhabitants of Sodom were given prophetic insights in spite of their wickedness and that they assailed Lot and his daughters. If all this were so, how is it possible that God refrained from communicating with Avraham as long as Lot was in his company because he did not qualify for such visions while voluntarily in the company of an evil person such as Lot? (compare 13,13 where the Torah emphasized that God spoke to Avraham "after Lot had separated from him?⁠").
There is no doubt in my mind that in the main the whole paragraph has to be understood literally, i.e. according to the plain meaning of the text. All the experiences related as having happened to Avraham, to Sarah and to Lot, were not figments of their imaginations but actually happened.
If your heart chafes or your mind boggles at such happenings and you find it difficult to credit that mere mortals had such encounters with heavenly beings, you have a point; this is why we need to fall back on kabbalistic interpretations seeing that normal human beings are unable to cope with such encounters on a purely rational basis.
We will therefore consider that if our sages have given these angels "names" corresponding to human beings and have made them appear as if they were dressed as human beings, this did not mean that the garments perceived by Avraham were garments made of fabrics such as used by human beings. Rather, these celestial beings wrapped their essence within "robes,⁠" much as God Himself is perceived as having surrounded His essence with "light" which serves as something parallel to our garments. [After all, our garments are also designed to hide our essence. Ed.] Celestial beings known as אד'ם, a term reflecting three superior characteristics, are composed of these characteristics which serve as their מלבוש "garment.⁠" Ever since the Temple was destroyed, this kind of מלבוש has no longer become visible to people on earth; in other words, apparitions of celestial beings such as the angels who visited Avraham or even Lot, are no longer part of the human experience.
In this context we must not forget that our own bodies are nothing but the מלבוש, the "garments" of our soul. In fact, we have a verse which testifies to the truth of this perception (Job 10,11) עור ובשר תלבישני, "You have clothed me in skin and flesh.⁠" The verse means that the body is merely the garment and the soul uses it to dress itself in it.
The meaning of the word אנשים when applied to these phenomena in our verse as well as in other similar occurrences of angels not only being "seen" by humans but interacting with them, means that during those appearances these angels were "dressed" in such "garments.⁠" To show us that this is the case, the authors of the respective Books of the Bible called such celestial phenomena אנשים, "men.⁠" To indicate that the term אנשים should not be misunderstood by us to mean that these angels assumed real human-like form, the Torah uses the term מלאכים, "angels" for them such as in 19,1. The word מלאכים means that in spite of appearances to the contrary, these phenomena were true celestial beings. On the other hand, they were also called אנשים, to reflect the fact that they were wearing these "garments.⁠" If you reflect on a statement in Chagigah 3 עשה אזנך כאפרכסת, "make your ear like that of a grasshopper,⁠" [According to Rashi this means that we must carefully study all the opinions offered on a problem and then decide which of the approaches to the problem is most acceptable before ruling how to act in practice. Ed.] you will realize how carefully our eyes and ears must be tuned to notice all these nuances in the text.
It is interesting that when these angels appeared to Avraham the Torah refers to them as אנשים, whereas when they appeared to Lot they are referred to as מלאכים. Our sages in Bereshit Rabbah 50,2 explain the reason for this as follows: As long as the benevolent Presence of God (שכינה) was accompanying them they are called אנשים; when the benevolent Presence of God was no longer accompanying them they had to "dress up" as מלאכים, as "angels,⁠" in order to be perceived as of celestial origin. A minor detail in the text, demonstrating the deep insight of our sages is verse 33 where it says: "God went (away) from Avraham.⁠" Remember that we had never even been told that "God came to Avraham" in the first place. We had only been told about אנשים, "men" visiting him. In connection with Lot we find that initially the angels are called מלאכים (19,1) whereas in the ensuing verses we also find them referred to as אנשים (19,10; 19,12), whereas in 19,15 when Lot is being urged to finally leave Sodom before it is too late the same אנשים suddenly again appear as מלאכים.
If the Torah had referred to these "men" when they were in Sodom as מלאכים exclusively, the reason provided by the Midrash we have quoted would be adequate. The constant change of appellation that the Torah uses in the narrative describing both the destruction of Sodom and the saving of Lot forces us to look for further enlightenment on the subject. What this appears to show is that these phenomena, i.e. the angels/men operated on two "wavelengths" simultaneously. Whatever these "men" did they did as "agents" of the angels.
Let us now explain these verses as truly corresponding to the text as the Torah presents them to us (what we are in the habit of calling פשט). The visible aspect of what happened, i.e. the appearance of "men" is true; however the term מלאכים whenever it appears in the text is literally true also. This is a classic example of both the "hidden" and the "revealed" aspect of Torah being equally true,⁠" i.e. relevant. The intelligent reader will understand what I have said. Our sages in Baba Metzia 85 have told us that an appearance by the prophet Elijah was something with which the students in the academy of Rabbi Yehudah Hanassi were quite familiar. One day, it was New Moon, Elijah did not arrive at the usual hour and when he arrived considerably late Rabbi Yehudah Hanassi asked him why he had been late on that occasion. Elijah explained that he had to awaken Avraham, wash him, wait while the latter said his prayers, and then put him to bed again. He then had to repeat the same procedure with Yitzchak, and again with Yaakov. Thereupon Rabbi Yehudah Hanasssi asked why he could not have awakened all three patriarchs at the same time? (after all, they are all buried in the same cave). Elijah replied that if he did this they would all pray simultaneously and as a result the Messiah would arrive prematurely. Rabbi Yehudah then asked if there were any great men alive in his own time whose combined prayers could have such an immediate and powerful effect. Elijah replied that Rabbi Yehudah Hanassi's nephew Rabbi Chiyah and his sons were such individuals. Thereupon Rabbi Yehudah Hanassi ordered a general fast and he appointed Rabbi Chiyah accompanied by his sons to act as the ones to lead the others in prayer. As soon as Rabbi Chiyah intoned the word מוריד הגשם, "Who causes rain to fall,⁠" rain started falling. When he mentioned the words מחיה מתים "Who revives the dead,⁠" a terrible storm started shaking the world. At that moment the celestial beings in heaven asked: "who has revealed this secret?⁠" The answer was that Elijah had revealed it. Thereupon they punished Elijah by disciplining him with 60 fiery brands. At that point Elijah descended to earth and appeared in the guise of a bear (on the attack). As a result, the assembled worshipers fled for their lives and Rabbi Chiyah never got as far as completing the benediction with the words "the One who revives the dead,⁠" I am sure you will understand the point of this story.
ויקח חמאה וחלב – פ״ה אבל לחם לא הביא לפי שפירסה נדה. וי״מ דלחם הביא אבל לא צריך לפרשו. י״א מכאן שאכלו המלאכים בשר וחלב יחד מדכתיב ויקח חמאה וחלב ובן הבקר וכו׳ ויאכלו. והשתא ניחא הא דכתיב בפ׳ תשא לא תבשל גדי בחלב אמו וכתיב בתריה כתוב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. והעולם מקשים מה ענין לא תבשל לענין כתוב לך. אלא כשעלה משה למרום לקבל התורה אמרו המלאכים לפני הקב״ה מה אנוש כי תזכרנו וכו׳ לתת להם התורה אמר להם משה מה לכם לדבר עלינו והלא אכלתם בשר בחלב בבית אברהם כדפי׳ א״ל הקב״ה יפה דברת כתוב לך את הדברים כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית.
ובן הבקר אשר עשה – פ״ה קמא קמא דמטא לידייהו. וצ״ל פי׳ לפי׳ דאין לומר שהביא חמאה וחלב ואח״כ בן בקר דזיל קרי בי רב הוא. אלא ר״ל הכי שעשה ג׳ פרים ולא הביא כולן ביחד שלא נצלו ביחד אלא קמא קמא דמטא לידייהו כלומר אותו שנצלה ראשון הביא ואח״כ הביא השני ואח״כ הג׳.
והוא עומד עליהם תחת העץ – י״א במקום עץ להגן עליהם לעשות להם צל כי אברהם גדול היה בענקים.
ויקח חמאה וחלב וגו׳ – מלמד שהאכילם בשר וחלב וכשרצה הקב״ה ליתן תורה לישראל אמרו המלאכים תנה הודך על השמים אמר להם כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו ואתם כשירדתם למטה אכלתם בשר וחלב שנאמר ויקח חמאה וחלב. מיד הודו להקב״ה והיינו דכתיב בפ׳ כי תשא כי על פי הדברים האלה כרתי וגו׳ וכתיב לעיל מיניה לא תבשל גדי בחלב אמו. ומדרש זה חולק על מדרש אחר קיים אברהם אבינו ע״ה אפילו עירובי תבשילין פירוש תבשילין מעורבין שלא היה אוכל בשר בחלב גם לא בשר ואח״כ חלב אלא חלב ואח״כ בשר דכתיב ויקח חמאה וחלב והדר בן הבקר אשר עשה וכן נמי פירש״י קמא קמא דתקין אמטי ואייתי לקמייהו.
ובן הבקר אשר עשה – פי׳ תקן וחברו ויעש אלהים את הרקיע שפירש״י לשון תקון.
ויאכלו – פי׳ היו שורפין את המאכל מלשון והסנה איננו אוכל איננו נשרף.
ויקח חמאה וחלב, "he took curd and milk, etc.⁠" this teaches that he fed them both milky and meaty dishes. When G–d was ready to give the Torah to the Israelites, the angels are reported as having said to Him (Psalms 8,2): תנה הודך על שמים, "You have covered the heavens with Your glory"1 G–d replied to them: "in My Torah it is written that milky and meaty dishes not be consumed at the same meal (Exodus 23,19), yet when you descended to earth you partook of such a mixture at Avraham's table. (The inference is clear, i.e. "the laws of the Torah do not apply to you.⁠") As soon as the angels heard this they withdrew their objections to the Torah being given to people on earth. This is the deeper meaning of Exodus 34,27: כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל, "for in accordance with these words I have made a covenant with you and with Israel.⁠" What do "these words" refer to? They refer to the verse prior to this where eating meaty and milky dishes at the same time has been prohibited. Nonetheless, this metaphorical explanation appears to contradict another metaphorical interpretation (Midrash) in which we have been taught that Avraham personally observed not only all the Biblical laws of the Torah, but even the "fences" surrounding them to protect us against violating the prohibition itself. The particular example quoted there for such a "fence" is interestingly the subject of eyruv tavshilin, certain preparations of food when the holiday occurs immediately before the Sabbath. But that is not the only way of explaining the Midrash. The word: eyruv, actually means "mixture,⁠" so that the Midrash may have referred to a mixture of meaty and milky courses of the same meal, so that there is no contradiction at all. Seeing that Avraham is reported as first having served milky dishes, and the meat subsequently, it is reasonable to assume that he wished to give his guests something to eat before freshly slaughtered animals, that had to have their blood removed could be cooked or roasted on the spit. The interval would have sufficed not to violate the laws of mixing milk and meat.⁠2
ובן הבקר אשר עשה, "and the calf which he had prepared;⁠" this is not the only time when the word עשה, does not, and could not mean: "he had made,⁠" we find it used in the same sense as here also in Genesis 1,7: ויעש אלוהים את הרקיע, where it could not mean that "G–d made the sky or firmament,⁠" as He had already decreed for it to come into existence in the verse prior to that. It meant that He made it functional, made it ready to fulfill its purpose. (Based on Rashi)
ויאכלו, "they ate.⁠" Seeing that angels cannot eat, the meaning of the word is that they burned it in the sense of consuming it, just as food is burned by our bodies to provide us with energy enabling us to continue to exist.⁠3 The word אכל is used in the same sense when Moses in Exodus 3,2 observed that the burning bush was not being consumed (eaten) by the fire.
1. [This is perceived as the angels demanding that the Torah remain in the celestial regions of the universe. Ed.]
2. [If people ate their main meal during the fourth hour after sunrise, seeing that these men (angels) did not arrive at Sodom until evening, there would have been plenty of time for their eating both. Ed.]
3. [We know that these "men" were angels, from what followed when they arrived in Sodom. Ed.]
ויקח חמאה וחלב ובן הבקר – והלחם דרשו רבותינו שפירסה נדה ונטמאה. ולפי הפשט הלחם אין צריך להזכירו כי הוא עיקר הסעודה.
אי נמי: הזכיר אלו בשביל הסדר לומר שבזה הסדר הביאם לפניהם:
ויקח חמאה וחלב, "he took butter and milk;⁠" according to our sages the bread was never served, as Sarah had begun menstruating suddenly, so that she had become ritually impure while doing her chores in the kitchen. According to the plain meaning of the text, there was no need to mention the basic ingredients of the meal, the bread. Alternately, the reason the individual components of the meal are listed, is to show the correct order in which to serve such course during a meal.
ויאכלו – והדר ויאמרו אליו רמז למה שאמרו אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט.
ויקח חמאה וחלב – חלילה שאכלו המלאכים בשר בחלב.⁠1
1. ובגביע כסף פרק י״ג (עמ׳ כח) כתב על נדון דידן: ״ואולם ״חמאה וחלב״ – כן בדבר הנביאים תמיד על הדבר הטוב, כמו: ״שתיתי ייני עם חלבי״ (שיר השירים ה׳:א׳), ואמר משה: ״חמאת בקר וחלב צאן״ (דברים ל״ב:י״ד) על טוב בכלל״ פירוש דבריו״: דבר משובח מכונה במקרא ״חמאה וחלב״ ולאו דווקא חמאה וחלב ממש..
עֹמד עליהם – עומד אצלם לראות אם יחסר להם דבר.
התועלת הששי הוא במידות, והוא שראוי למי שקרא אנשים לבוא לביתו, שלא יעלים עיניו מֵהַשׁגיח בענינם באוכלם עימו אם יחסר להם דבר, כי הם — לצניעותם — לא יבקשו המצטרך להם, וזה יהיה סיבה אל שתִּכְבַּד עליהם הטבתו להם. ולזה תמצא שאברהם היה עומד אצל האנשים האלו בעת אוכלם עימו, כדי שיִּשְׁלַם להם כל המצטרך.
ויקח חמאה וחלב – לכבוד ותענוג.
והוא עמד עליהם וגו׳ – זאת האכילה דחקה המפרשים עד שקצתם הוצרכו לומר שהיה במראה הנבואה וקצתם בעבורה ובעבור ומצות אפה ויאכלו אמרו שהיו נביאים שולחו מאת השם לבשר את שרה עם היות אברהם גדול הנביאים בימים ההם כמו שכתב הראב״ע ז״ל בפירושיו. והרלב״ג ז״ל כתב כי יען לא היה חזון נפרץ הוצרכו שלשה כל א׳ לשליחותו ואנן אהא סלקינן ונחתינן אם ימצאון שם נביאים אם לא במה שקדם מהדברים אשר בשער והנה באמת הרבה עדים יש בספור שמראה עליהם היותם מלאכים מדבריהם ומעשיהם כמו שהוא מבואר מעצמו [ד] וגדול שבכולן בעיני הוא אומרו והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו ומצות אפה ויאכלו כי למה יזכיר שאכלו והלא ממילא משמע אלא שאע״פ שהיו מלאכים שאין דרכם לאכול אכלו אצלם. וכמ״ש בשמו של רבי מאיר עילת בקרתא הליך בנמוסא (בראשית רבה מ״ח) למעלה שאין אכילה ושתיה עלה משה ונתדמה להם שנאמר ויהי שם עם י״י לחם לא אכל ומים לא שתה (שמות ל״ד:כ״ח). אבל למטה שיש שם אכילה ושתייה נאמר ויאכלו. אמנם באכילתם זו כוונו לדעתי אל הסעודה הרוחנית דוגמת הנעשית אל הנפש השלמה אשר בה תתקיים אצל הגוף עם היותה בלתי נקשרת עמו. וזה כי כמו שהגוף נזון מהמזון ההוא המורגש כן הנפש נהנה מהענינים המחשביים שבסעודה כמו ההזהר על איסור המאכלות והכשירן מכל צדדיהם וברכותיהם לפניהם ואחריהם וטוב הכוונה בלקיחתם כי חכם לב יקח מצות למזון נפשו ובו היא תתקיים אצלו כמו שיתבאר זה יפה בפרשת ויחי שער ל״ב ב״ה. וזו היא סעודת המזבח אשר בה תתקיים השכינה עם ישראל שנאמר בה את קרבני לחמי לאישי (במדבר כ״ח:ב׳) ואז״ל אשה ריח ניחוח לי״י נחת רוח לפני שציותי ונעשה רצוני (ספרי פרשת פנחס). וכן בכאן אמר שאכלו המלאכים אצלו ונהנו בשבע רצון הזרוז והעבודה הנכונה אשר היה לרצון להם כי כוונתו הטובה ורוב זריזותו וחריצותו לעשות בכבודו ובעצמו והיותו עומד עליהם לשמש היו לברות למו כי הוא באמת מאכלם הטבעי להם והנה עם זה היה דומה ממש אכילה של משה לאכילתם כי משה נראה שלא אכל שם בהר אבל עד״ה כיון שהוא נזון משם מכח האכילה שאכל מתחלה שהיתה מתברכת במעיו כענין שנאמר באליהו ז״ל (מלכים א י״ט:ח׳) הרי הוא נזון ואוכל ולזה אמר עלה משה ונדמה להם שאינו אוכל אבל אכל הוא עד״ה וכן המלאכים עם שנראה שאין דרכם לאכול כאן אמר הכתוב ויאכלו למה שאכלו מה שדרכן לאכול למעלה.
לפי שפרסה נדה שחזר להיות לה אורח כנשים. ואברהם אבינו אוכל חוליו בטהרה הוה כדאיתא במציעא ופרש״י בחולין שנעשו על טהרת הקדש דקביל עליה לאכול חוליו בטהרת הקדש פי׳ שרוצה להרגיל את עצמו בטהרת קדשים שאם יאכל שלמים או תודה יהיה בקי בשמירתו וחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי שחייב להבדיל מדרבנן מכל הטומאות הפוסלין וזהו אליבא דאפרים מקשאה אבל רבנן פליגי עליה בב״ר ואמרי אפילו פת הביא ומה אם דברים שלא אמר הביא דברים שאמר על אחת כמה וכמה:
קמא קמא דמטא אייתי קמייהו. פי׳ היותר ראשון שנגמר בשולו הביא לפניהם וזהו שכתוב ובן הבקר אשר עשה ולא ובני הבקר שהרי שלשה היו והא דכתיב וימהר לעשות אותו ולא אותם כבר פירשו בגמרא כל חד וחד יהביה לנער אחד ועשה אתו אבל גבי ובן הבקר אשר עשה דקאי אאברהם כדכתיב בתריה והוא עומד עליהם אין לפרש אלא קמא קמא דמטא אייתי קמייהו ואע״פי שפשט המקראות אתייא כב״ר דאמרי בן בקר רך וטוב דרכיך וטב ואינן אלא חד מכל מקום רש״י בחר דרך הגמרא שאמרו שלשה:
נראין כמו שאכלו. במציעא ובב״ר פירשו ואמרו נראין כאוכלין וראשון ראשון מסתלק אבל התוספות כתבו שבסדר אליהו רבה קתני לא כאותו שאומר נראין כאוכלין אלא אוכלין ממש מפני כבודו של אברהם ופליגא אדהכא:
ועם החריצות הגדול הזה במעט מהזמן הביא לפניהם המאכל ונתן קודם החמאה והחלב לפי שהדברים המורכבים ראוי שיאכל אדם בתחלה להנהגת הבריאות ואח״כ נתן לפניהם הבשר והנער היה משרת ומביא המטעמים ומסלק הקערות מעל השלחן ואברהם היה עומד תחת העץ. בעת שהיו אוכלים כמו שעושים השרים על רגליהם בזמן שהמלך אוכל על שולחנו ולפי שהם קבלו את כל הכבוד הזה והניחו את אברהם שיעבוד לפניהם והיו מדברים אליו כדבר האדון אל עבדו היה גם זה מההער׳ על אברהם על מעלתם וקדושתם הנה התבאר מזה שחרד אברהם את כל החרדה הזאת לאנשים האלה מפני שהרגיש בהם שהיו אנשים גדולים שלוחי האל משרתיו עושי רצונו והותרה בזה השאלה הז׳.
[א] ויקח חמאה וחלב
[1] שם דף פו ע״ב1 (בבא מציעא פו:), ודף פז ע״א (בבא מציעא פז.)
[ב] והוא עומד עליהם
[1] קידושין פרק ראשון דף לב ע״ב (קידושין לב:)
[2] מציעא פרק שביעי דף פו ע״ב (בבא מציעא פו:) ב
1. הציטוט מופיע פעמיים בגמ׳ שם, מדוע רבנו לא ציין זאת? עיין לעיל פסוק ד הערה 1 ושם נכתב שתי הפעמים הם בעצם אותה הדרשה. רב דרש שבשכר ׳ויקח חמאה וחלב׳ זכו ללחם מן השמים, ורבי חמא דרש בזכות ׳חמאה וחלב׳ זכו למן.
לפי שפירסה נידה כו׳. ואין לומר דלא הוצרך למכתב, אם חמאה וחלב הביא – שלא אמר להם להביא, לחם שאמר לא כל שכן, דאדרבה היא הנותנת, שמא בשביל שהביא חמאה וחלב – דעדיף טפי – לא הביא לחם:
קמא קמא דמטא. דאם לא כן ׳ובני הבקר אשר עשה׳ מבעיא ליה, דהא ג׳ פרים היו (כ״ה ברא״ם), אלא קמא קמא דמטא אייתי לפניהם:
נראים כאוכלים. דלא שייך אכילה כלל במלאכים, וכך אמרינן בפרק השוכר את הפועלים (ב״מ פו ע״ב) ׳אכלו סלקא דעתך׳:
מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג. דאין לומר דהכא שאני – דהרי אי אפשר שלא יאכלו כיון שמתחלה נראים לו בשביל שלא יצטער עבור אורחים, אם כן איך לא יאכלו, מכל מקום אם לא היה דין שלא ישנה מן המנהג לא שלח הקב״ה מלאכים אליו לאכול, כיון דאין דרכם לאכול, אבל השתא שאין דרך לשנות מן המנהג שפיר שלח לו המלאכים, ויהיו אוכלים עמו. אי נמי דלא הוי למכתב בקרא ״ויאכלו״, רק ׳ויתן לפניהם לאכול והוא עומד עליהם׳, ולמה כתב עליהם בקרא לשון אכילה, אלא ללמוד שלא ישנה האדם, וזה יותר נכון:
וְהֽוּא⁠־עמד: כן הוא במקצת ס׳ כ״י. [וְהֽוּא⁠־עֹמֵ֧ד].
ולחם לא הביא כו׳. וא״ת מנ״ל לרש״י דילמא מה שלא הביא משום שלא נאפה עדיין וי״ל דעיקר הסעודה הוא הלחם כדכתיב (דניאל ה׳:א׳) עבד לחם רב ואי לא נאפה הלחם לא היה מכין שאר צרכי סעודה וק״ל:
לפי שפירסה שרה נדה כו׳. לאו דוקא שפרסה נדה דהא כתיב אחרי בלותי היתה לי עדנה ש״מ שלא היה לה עדן וסת אלא שחזר לה אורח כנשים דהיינו שראשה ואיברי׳ היו כבדין עליה וחששה בשיפולי מעי׳ והיתה יראה שמא תהי׳ נדה ותטמא את העיסה ואברהם היה אוכל חולין בטהרה ולכך פירשה מן העיסה והלכה לה ומתוך כך קודם שבא אחר אל העיסה נחמץ ואותו זמן פסח היה ואסור בחמץ וק״ל: א״נ י״ל דבאמת פירסה נדה והא דכתיב אחרי בלותי היתה לי עדנה והא היה לה ומה תמיהתה יש לומר דסבורה היתה מקרה בעלמא הוא והיא ידעה שאברהם היה אוכל חולין בטהרה. כן פי׳ הרא״ם: וא״ת והאיך נתן להם חמאה וחלב ובן הבקר והא בשר בחלב הוא י״ל דמתחלה נתן להם חמאה וחלב ואח״כ נתן הבשר להם אי נמי דס״ל כה״ג דבקנוח והדחה מותר:
קמא קמא שתיקן אמטי ואייתי קמייהו. ר״ל הא ג׳ לשונות היו וקרא משמע שלא הביא אלא אחד מדכתיב בן הבקר לשון יחיד. [מהרמ״ש]: ק״ל והלא חמאה וחלב לא נזכר מקודם וא״כ הל״ל ויקח בן הבקר ואחר כך חמאה שהוא הנוסף ל״פ קמא קמא וכו׳ ר״ל שחמאה וחלב היו מוכנים לפניו קודם עשיית בן הבקר ודו״ק ועי״ל מאשר עשה דייק שהוא מיותר ל״פ קמא וכו׳ ר״ל אשר תיקן בראשון הביא מיד:
מכאן שלא ישנה אדם כו׳. וא״ת מנ״ל לרש״י דילמא משום הכי כתיב ויאכלו דמשום שהיו מלאכים ואין שייך בהם אכילה ומשום הכי כתיב ויאכלו ולהראות לאברהם שהם אורחים ולא מלאכים וי״ל דא״כ מה בא הכתוב להשמיענו לא לכתוב כלל ויאכלו דפשיטא הוא דלא אכלו או מאי נפקא מינה בזה אם אכלו או עשו עצמן כאילו אכלו לכך פירש מכאן וכו׳ וק״ל:
But, the bread he did not bring... You might ask: How does Rashi know this? Perhaps it simply was not baked yet! The answer is: Bread is the main part of the meal, as it is written (Daniel 5:1): "עבד לחם רב, [King Belshazzar] made a great feast.⁠" Thus, Avraham would not have prepared the other foods if the bread had not yet been baked.
Because Sarah began to menstruate... She did not actually menstruate, for she exclaimed soon afterward (v. 12): אחרי בלותי היתה לי עדנה, implying she did not have menstruation [see Rashi there]. Rather, "the way of women" returned to her. I.e., her head and limbs felt heavy, and her lower abdomen ached. Thus she feared she would menstruate and render the dough impure. Since Avraham ate all his food in ritual purity, she stopped working the dough and left—and before someone else could come, it turned to chametz. And it was Pesach, when chametz is forbidden. Alternatively, it could be that she actually began to menstruate. If so, why did she ask incredulously: אחרי בלותי היתה לי עדנה, when she was already menstruating? The answer is: She thought it [was not a regular cycle but] happened by chance. And she knew that Avraham ate all his food in ritual purity. So explained the Re'm. You might ask: How could Avraham give them butter and milk and calf? It is mixing milk and meat! An answer is: He first gave them the milk, and afterward the meat. Alternatively, [he first gave the meat,] and held like the Halochos Gedolos, [cited in Tur, Yoreh De'ah 89]: through cleaning out [the mouth by eating and drinking pareve items,] one is then permitted to eat cheese.
As each one was prepared he immediately brought it to them. [How does Rashi know this? Because it answers the question:] If there were three tongues, why does the verse imply he brought only one, by writing "the calf,⁠" in singular form? (R. Meir Stern) [Alternatively,] Rashi is answering the question: Butter and milk were not mentioned before, so should it not say first, "He took the calf,⁠" and then, additionally, he took "Butter and milk"? Thus Rashi explains, "As each one was prepared...⁠" Since the butter and milk were ready before the calf was prepared, [he brought them first]. A further answer: Rashi learned it from the apparently extra phrase, "He had prepared, which implies that whatever he prepared first, he brought immediately.
From this that a person should not act differently... You might ask: How does Rashi know this? Since angels do not eat, perhaps it is written they "ate" in order to appear as [human] guests, rather than as angels! The answer is: If so, "And they ate" teaches us nothing. It need not be written, as it is obvious that they did not really eat. And what does it even matter if they ate or appeared to eat? Thus Rashi explains, "We learn from this...⁠"
ויקח חמאה וחלב – הוא התורה כדדרשו רז״ל (ברכות ס״ג ע״ב) כי מיץ חלב יוצא חמאה במי אתה מוצא חמאה של תורה כו׳ וכמ״ש לעולם יעסקו בתורה ואני מוחל להם בשבילה יותר כו׳.
ויאכלו – כי ידוע שהמלאכי׳ הנראין לבני אדם ומתגלים במראה הם האשים והם הנהנין מקרבנות כמ״ש בר״מ בפ׳ פנחס ע״ש וכמשה״כ את קרבני לחמי לאשי והן אוכלי הקרבנות ממש דרגא דושט האוכל את המאכיל ועיין בר״מ פ׳ פנחס דף רל״ה ע״ב ושט כו׳ אשים איננו כו׳ ורזא דא אשי ה׳ ונחלתו יאכלון.
ויקח חמאה וחלב – שב אל הנער.⁠1 שלקח הנער חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם, הביא לפניהם המאכלים אחד לאחד.
והוא [אברהם] עומד עליהם – כמו ״ועליו מטה מנשה״,⁠2 אחר שזרז לשרה ולנער לעשות מה שצוה להם לעשות, שב אצל האורחים תחת העץ לשמוע מה יצוו עוד לשרתם.
וַיֹּאכֵלוּ – ידענו כי לא יאכלו כבני אדם. אבל לשון ״אכילה״ איננו בעצם על מאכל אשר יאכל מן האדם כדרכו, אלא כולל כל השחתת הדבר והסתלקותו. ולכן הושאל גם על אכילת האדם, לפי שבאכלו הדבר ישחיתהו מהיות עוד מה שהיה קודם לכן. כי תמצא לשון זה על האש השורפת ומשחתת הדבר, ותאמר ש״האש אכלתהו״,⁠3 כמו ״באכול האש את החמשים ומאתים איש״,⁠4 ״אשר תאכל האש את העולה״,⁠5 ורבים דומיהם. וכן על השחתת החרב, כמו ״כי אכלה חרב סביביך״.⁠6 וכן על דבר מכלה יניחו זאת המלה, כמו ״וירב היער לאכול בעם״,⁠7 ״קנאת ביתך אכלתני״,⁠8 וכיוצא באלה. ובכלל זה אכילת האדם את לחמו, ולכן ״ויאכלו״ הנאמר פה מורה לבד שהדבר אשר נתן לפניהם נסתלק ראשון ראשון, ולא נשאר מהם דבר. כי האנשים אכלום, שסלקום בכחם ונאכלו מהם. ואברהם ידע זאת ועל הכוונה הזאת העריך סעודתו. והיה זה לו לכבוד גדול מאד, שהראה לו הקב״ה שמלאכיו יושבים על שולחנו ונהנים מסעודתו. ועל כן אמר המלאך למנוח ״אם תעצרני לא אוכל בלחמך, ואם תעשה עולה לה׳ תעלנה״.⁠9 אמר אם לסעודה אתה מכוין, אין דרכי לאכול בלחמך. [ומדוע יש כאן אות בי״ת ״בלחמך״?] כמו ״לכו לחמו בלחמי״.⁠10 ו⁠[אות] הבי״ת יורה שיהיה זה לחמו לאכול ולזון ממנה, כי לא יסור ממזון החכמים. וכן ״ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו״,⁠11 נכתב בבי״ת כי לחם ביתו הוא להם ללחמם. וכן ״לא אוכל בלחמך״,⁠12 שאין לחמך מאכלו לזון13 בו. על כן לא אמר ״לא אוכל לחמך״, כי יש בו כח לאכלו14 כמו ״ויאכלו״ האמור כאן. אכן בשאר המקומות לא מצאנוהו סמוך לבי״ת על דרך זה. [אמר המלאך למנוח] ואם תחשוב להעלות סעודתך לפנַי כמו עולה שתאכלנו האש, לא לי תעלנה אלא לה׳, שכן כתוב ״זובח לאלהים יחרם, בלתי לה׳ לבדו״,⁠15 כי לא זכה מנוח שיֵשֵׁב מלאך ה׳ על שלחנו וידמה לאדם אוכל בלחם, לבד אברהם אבינו זכה לכל הכבוד הזה.
1. כי להלן במלים ״והוא עומד״ יפורש על אברהם אבינו, עומד סמוך לאורחים, הכן לעשות כפי בקשתם. אם כן לא היה יכול היות עסוק בהכנת חמאה וחלב.
2. במדבר ב, כ.
3. יחזקאל טו, ה.
4. במדבר כו, י.
5. ויקרא ו, ג.
6. ירמיה מו, יד.
7. שמו״ב יח, ח.
8. תהלים סט, י.
9. שופטים יג, טז.
10. משלי ט, ה.
11. ויקרא כב, יא.
12. שופטים יג, טז.
13. לקבל תזונה המועילה לזה שאוכל ממנו.
14. לחסל אותו.
15. שמות כב, יט.
ויקח חמאה וחלב – ולא הזכיר הפת, כי הבאת לחם על השלחן אינו חידוש, ומאחר שאמר ואקחה פת לחם ידענו שהביא הפת, אבל התוספת שלא אמר להם ושאינו מזומן לכל האורחים הוצרך לפרש:
חמאה – שומן החלב שקולטין מעל פניו:
והוא עמד עליהם – היה עומד על רגליו סמוך אליהם לשמשם:
ויקח חמאה – לא הוצרך לפרש שהביא הלחם, אלא התוספת שלא אמר להם הוצרך לומר שהביא (רשב״ם).
חמאה – שומן החלב שקולטים מעל פניו (רש״י) ואיננו butyrum, והסכימו עם רש״י חכמי האומות האחרונים וכן נראה ממה שכתוב מים שאל חלב נתנה וגו׳ הקריבה חמאה (שופטים ה׳:כ״ה) נהרי נחלי דבש וחמאה (איוב כ׳:י״ז), ברחוץ הליכי בחמה (שם כ״ט:ו׳).
Then he took cream. There was no need to state that he brought the bread, but as for the additional items that Abraham had not mentioned, the text had to specify that he brought them (Rashbam).
cream (ḥem’ah). The fatty part of the milk that is collected from its surface (Rashi), and not butyrum [“butter,” as the word is translated in the Vulgate and used in modern Hebrew]. Modern non-Jewish scholars agree with Rashi, and there is support from the following verses:
• “Water he asked, milk she gave him… she brought him ḥem’ah(Judges 5:25);
• “The rivers, the flowing streams of honey and ḥem’ah(Job 20:17);
• “When my steps were washed with ḥem’ah(Job 29:6).⁠1
1. {Translator's note: Besides the cited verses, modern scholarship provides support for understanding ḥem’ah as a liquid. The Akkadian himetu, a cognate of ḥem’ah, has been translated as “ghee,” the Indian term for liquid clarified butter (John Cooper, Eat and Be Satisfied: A Social History of Jewish Food [Northvale, NJ: Jason Aronson Inc., 1993], p. 14).}
חמאה – אולי קרובה ל״המה״, נענוע – התגבשות החלב לחמאה מוצקת, לאחר שהתנענע ונפרד לרכיביו כתוצאה מהחיבוץ.
חלב – קרוב ל״חלף״, שינוי – דם הנהפך למאכל, ולאחר מכן חוזר ונהפך לדם. והרי כאן מחזוריות: דם נהפך לחלב, שחוזר ונהפך לדם.
״חָלָב״ ו״חֵלֶב״ יש להם צד שווה. חָלָב – מזון שהופרש לצרכי הוולד; חֵלֶב הוא מזון השמור לשימושו העתידי של המבוגר, כמו קרן השמורה לבעליה (עיין פירוש לעיל ד, ד).
חמאה – השווה תהלים נ״ה:כ״ב, והוא מלשון חמא = להחמיץ; לכאורה במקורו החלב שהחמיץ, ורק לאחר מכן שם לציון המזון השמן המופק מהחלב, כפי שאנו מכירים אותו בשם זה. שני התרגומים מתרגמים: שמן.
והוא עמד וגו׳ – נימוסי המזרח אינם מרשים להתישב לידם של אורחים נכבדים, אלא עומדים לידם כדי לשרתם בעת הצורך.
ויאכלו – ״נראו כמי שאכלו ושתו״, כך מפרשים חכמינו ז״ל,⁠1 וכן אצל יוסף בן מתתיהו2 ואצל פילון.⁠3 אולם התוספות4 מביאים מסדר אליהו רבה — ״אוכלין ושותין ממש, מפני כבודו של אברהם״.
1. בבא מציעא פ״ו:, וכן הוא בתרגום יונתן.
2. עתיקות א׳ י״א:ב׳.
3. ב׳:י״ח.
4. ד״ה נראין כאוכלין בב״מ פ״ו: (המ׳).
ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה – איתא בפסיקתא רבתי משה חזור להם תשובה כו׳ הלא אכלתן בשר בחלב אצל אברהם אבינו כו׳. והענין דאברהם קיים כל התורה כולה וכפי הנראה דהבן הבקר היה בן פקועה ושחיטה התירתו ואין בה משום בב״ח דחלב שחוטה מותר ועיין שעה״מ, ולכך ע״כ דיצא מכלל בני נח דאי לאו הכי אסור עדיין משום בשר בחלב ועוד דאין שחיטה מתירתו והוה אבר מן החי וכיון דכבר נתקדש בקדושת התורה מדוע תצעקו מה לילוד אשה בינינו הלא שלו הוא נוטל ועוד יש להאריך עפ״י דברי הט״ז.
ויקח חמאה וחלב – ואלו לחם לא הביא, אמר אפרים מקשאה תלמידו של ר׳ מאיר, אותו היום פרסה שרה נדה, ואברהם אבינו הי׳ אוכל חולין בטהרה.⁠1 (שם פ״ז.)
והוא עומד עליהם – מעשה בר׳ אליעזר ור׳ יהושע ור׳ צדוק שהיו מסובין בבית משתה בנו של רבן גמליאל והי׳ רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם, אמר לי׳ ר״א לר׳ יהושע, מה זה יהושע, אנו יושבין וגמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו, אמר לי׳, מציני גדול ממנו ששימש, אברהם גדול הדור הי׳ וכתיב בי׳ והוא עומד עליהם, ושמא תאמר כמלאכי השרת נדמו לו, לא נדמו לו אלא לערביים, ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו.⁠2 (קדושין ל״ב:)
ויאכלו – א״ר תנחום בר חנילאי, לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם, דכתיב ויאכלו.⁠3 (ב״מ פ״ו:)
ויאכלו – אכלו סלקא דעתך, אלא אימא, נראה כמו שאכלו ושתו.⁠4 (ב״מ פ״ו:)
1. לכאורה אין הכרח להקושיא ואלו לחם לא הביא, דאימא עשה להם סעודה בלא לחם שכן באמת מנהג פרסיים, כמ״ש בעירובין כ״ט סע״ב, אך בכ״ז מוכרחת הקושיא מהא דמקודם הכין קמח וא״כ למה לא הביאם.
2. מה שאמר ושמא כמלאכי השרת נדמו לו לאו דוקא כמלאכים ממש, שהרי האכילם והשקם, אלא ר״ל אנשים גדולים וחשובים. ומה שאמר שנדמו לו כערביים – נסמך על הדרשא דלעיל בדרשא ורחצו רגליכם יעו״ש.
3. מה שאמר ואכלו לחם לאו דוקא הוא, שהרי מבואר לעיל בדרשא בראש פסוק זה שלא הביא לחם לסעודה זו, יעו״ש, אלא כלפי שאמר במשה ולא אכל לחם נקט נמי במלאכים לחם. וקצת צ״ע שנקט הענינים שלא על הסדר, שהרי מעשה ירידת המלאכים היתה קודם עלית משה למרום, וא״כ הו״ל להתחיל בהראי׳ ממלאכים ולסיים במשה. ואפשר לומר דנקט בדרך לא זו אף זו, ור״ל דידוע הוא דכבוד שמים מרובה מכבוד הארץ, ולכן נקט לא רק שצריך לאחוז במנהג שמים כמשה אלא אפילו מלאכים במנהג ארציי אין לשנות.
אך בכלל צ״ע מאי ראי׳ מהמלאכים, דהא מכיון שהקב״ה שלחם במכוון לאברהם כדי שלא יצטער מהעדר אורחים כמבואר באגדה דכאן ובמדרשים, א״כ הלא היו מוכרחים לאכול, דבלא זה הי׳ מצטער, וי״ל דכיון שהי׳ יכול הקב״ה להזמין אליו אנשים ממש ובכ״ז שלח מלאכים, ש״מ שאין קפידא אם יהיו נוהגים כאן במנהג בני אדם משום שאין לשנות מן המנהג.
והנה אע״פ דבדרשא הבאה מבואר שלא היו אוכלין ממש אלא נראין כאוכלין, בכ״ז תכון גם הראי׳ שאין לשנות מן המנהג, משום דמזה גופא שהשתדלו להראות כאוכלין, ע״כ עשו כן משום המנהג כמבואר, וע״ע מש״כ בדרשא הבאה.
4. ובמ״ר סיים בזה ראשון ראשון מסתלק, ופשוט כוונת הדברים דקשה לו להמדרש איך שייך נראים כאוכלים ולא אוכלים ממש והלא הי׳ אברהם מרגיש בזה ובודאי הי׳ מצטער על זה, והם הלא תכלית בואם אליו הי׳ שלא יצטער ממניעת קיום מצות הכנסת אורחים כמבואר, לכן פירשו ראשון ראשון מסתלק, כלומר שע״פ נס הי׳ מסתלק מעט מעט מהשלחן, אם נשרף או שכלה בענין אחר. –
וכתבו התוס׳ וז״ל, ובסדר אליהו רבא קתני, לא כאותו שאומר נראין כאוכלין ושותין אלא אוכלין ושותין ממש מפני כבודו של אברהם ופליגא אדהכא, עכ״ל, והנה באמת אין הכרח זה מופרח, לפי מש״כ דאפילו אם נפרש נראים כאוכלים לא הי׳ אברהם מרגיש, לפי מ״ש במ״ר ראשון ראשון מסתלק, כמבואר לעיל, ויותר מזה ע״כ אין הכרח לומר דמשום כבודו של אברהם היו אוכלין ממש, שהרי כמו כן כתיב במלאכים שבאו אל לוט ומצות אפה ויאכלו, ובודאי לא שייך גם שם לומר מפני כבודו של לוט, וע״כ צריך לפרש שם נראים כאוכלין, וה״נ כן.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שורליקוט מחכמי צרפתרד״קרי״דחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144